פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1582 מוגדל

 בגלל הקורונה וגם מפני שעיתון "הארץ"

סגור בפני אנשים שחושבים וכותבים אחרת מהקו שלו

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בתשרי תשפ"א, 8.10.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הָיָה  –  וְאֵינֶנּוּ. // עמוס גלבוע: המחדל הגדול של יום הכיפורים הוא של צה"ל. // יצחק הילמן: למרות ההפגנות – העם עִם נתניהו. // מתי דוד: הפוליטיזציה של מגיפת הקורונה  בעזרת התקשורת. // חובב טלפז: פרק ס"ד: העימות (Debate) הראשון. // יוסי אחימאיר: הקשיבו והשכילו. // אהוד בן עזר: בשולי פנקס הכיפורים. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.10.20. //  יעקב זמיר: אקוואריום ב"תשליך". // יונתן גורל: גם לאבן הקודרת בשמש. // פוצ'ו: בחיי [7]. ז. כשהמורה צדק עבד בגינה. // עקיבא נוף: מתוך הקורונה. // נסיה שפרן: בווילנה, בעקבות יהודים ידועים. המשך. // ברוך תירוש: הארץ כמרקחה. // עו"ד גיא משיח: השרה להדבקת הסביבה. // נעמן כהן: בדרך למהפכה. // ד"ר מרדכי ניסן: מי בעד דמוקרטיה? // יצחק גנוז: מַעְיְנוֹת יִשְׂרָאֵל. // אסתר ראב: קן הצרעות. // אהוד בן עזר: ליל שימורים אחד. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הָיָה  –  וְאֵינֶנּוּ

לעדה זמורה

אֵי זֶה צָלַלְתָּ  –

לְרֶגַע, לְשָׁעָה, לְתָמִיד?

בְּלָעֲךָ הַנֵּצַח  –

כִּסָּה כְּמַיִם לְאֵין-צֵאת

גּוֹוְעוֹת הָעֵינַיִם,

אֶצְבָּעוֹת מַקְרִינוֹת;

גְוִיּוֹת  –  כְּצַנְתְּרָאוֹת-זָהָב  –

מֵעֵבֶר מִזֶּה מְהַבְהֲבוֹת

וְזוֹלְפוֹת בֹּשֶׂם-הֹוֶה:

מְזַנֵּק, מְפַרְפֵּר,

רֶגַע, דַּקָּה, נֵצַח?

כָּאן אֲנִי  –

רַק אֲנִי...

מֻכָּרָה וְטוֹבָה לִי  –

וּשְׁסוּעָה  –

עֲמוּסָה פְּקַעוֹת-עָתִיד  –

מַלְכָּה וְאָמָה.

1968

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה" (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

* * *

עמוס גלבוע

המחדל הגדול של יום הכיפורים הוא של צה"ל

צה"ל כשל בהבנת ההרתעה, הוא לא הבין את מטרות סאדאת והשינוי באסטרטגיה של צבאות מצרים וסוריה, צה"ל וחיל האוויר לא הכינו עצמם למלחמה "החדשה",  ולא נערכו כמו שצריך. ה"סיפור" שהיה ב"ראש" של אנשי הצמרת שלנו על המציאות – היה שונה ממנה לחלוטין. ומהו כיום "הסיפור" שבראש – ולפיו הפרשנות על המציאות?

המודיעין  המבצעי הכי טוב  לא שווה כלום אם הכוח הלוחם הוא חלש ולא מוכן דיו על מנת לנצל את המודיעין. לעומת זאת, גם אם המודיעין אינו טוב, ואפילו גרוע, אזיי כוח לוחם חזק ומוכן, יידע להתגבר  מהר על כשל המודיעין. לדעתי, הבעייה המרכזית של מלחמת יום הכיפורים  (לפחות בראשיתה היתה "המחדל" הצה"לי, יותר מאשר "המחדל" המודיעיני (ש"כבודו" במקומו מונח!)

אסביר את קביעתי זאת, ולכך הקשרים מאוד אקטואליים.

מעל לכל היתה בצה"ל ובצמרת הביטחונית קונספציה שסאדאת לא יעז לצאת למלחמה כי הוא יודע שצה"ל חזק ממנו, ולכן הוא יירתע מלצאת למלחמה. את סאדאת ראו כנוסע במכונית קטנה מאוד, ומולו טסה  משאית ענקית שבה יושב דיין. ההתנגשות קרובה. מי יסטה מהכביש? כמובן שסאדאת!

התפיסה שהינחתה את הקונספציה הזאת היתה שההיגיון שלנו הוא כמו ההיגיון של סאדאת. שלמלחמה יש רק שתי תוצאות (כמו שהיה ב-1967): ניצחון או הפסד. אבל, תפיסה זאת שכחה שישנן עוד תוצאות למלחמה, כמו ששני הצדדים יכולים גם להפסיד וגם לזכות, ובכלל מי הוא השופט הקובע?

חמור מכך: כל הצמרת הצבאית והמדינית לא הבינה שסאדאת אינו מעוניין לנצח, שמטרת המלחמה שלו היא מדינית במהותה ולכן מאוד צנועה במטרותיה האופרטיביות: לצלוח, לתפוס שטח קטן, לגרום לישראלים אבידות, לערער את תפיסת הביטחון שלהם, לעורר מהומה בינלאומית ולקרוץ לאמריקאים.  במילים אחרות, היתה א-סימטריה ברורה  בינינו לבין סאדאת, בחשיבה ובתפיסת ההתמודדות הצבאית

וכאן אני מגיע לכשל הקריטי של צה"ל והצמרת. עלתה כמובן אצלם השאלה: ואם טעינו ובניגוד לכל היגיון סאדאת יפתח במלחמה ואליו יצטרפו הסורים, מה נעשה אז?

התשובה הצה"לית, שבה האמינה הצמרת המדינית, היתה :"אז הסדיר יבלום!" – והגרעין החזק של הסדיר הוא בראש ובראשונה חיל האוויר. ונקודה להסברה והבנה מול שגיאה נפוצה: ההתרעה למלחמה שאמ"ן התחייב לה בפני צה"ל היתה 24-48 שעות על מנת לאפשר את  גיוס וריכוז כל ה"סדיר" והצבתו בעמדות על פי תוכנית ההגנה הפיקודית. ההתרעה של אמ"ן לא היתה מיועדת למילואים. הללו מגוייסים תוך כדי ניהול קרב ההגנה על ידי הסדיר, ותפקידם לבצע את התקפת הנגד הגדולה מעבר לתעלה.

 ועכשיו בואו ונראה מה קרה ל"סדיר".

ראשית, הוא לא הוכן כראוי מול האסטרטגיה המצרית (והסורית) החדשה שגובשה לאור לקחי התבוסה ב-1967: מערך גדול של טילי קרקע-אוויר נייד (ס.אי,-6) על מנת לנטרל את חיל האוויר הישראלי, וכמויות גדולות של טילי נ"ט (סאגר) המופעלים ע"י חי"ר, על מנת לנטרל את השריון הישראלי. צה"ל חשב שהוא נמצא ב-1967, וחטף חזק! לשריון לא היה ציוד להתמודד מול הסאגרים: לא מרגמות, לא מקלעים, לא טקטיקה. לחיל האוויר לא היתה שום תשובה לס.א.-6.  נמוגו כל התקוות הגדולות שתלו בו, ובראשן שהוא זה שיסייע לסדיר לבלום. הוא פשוט לא היה יכול, אלא אם כן יתאבד ויופל ע"י הטילים, ולחיל האוויר לא יישארו מטוסים.

שנית, הסדיר עצמו לא היה "בעמדות" על פי תוכנית ההגנה של פיקוד דרום, ובצפון היתה היערכות בלתי מאוזנת: חטיבה וחצי בצפון הגולן מול חצי חטיבה בדרומו, שם פרצו הסורים וכמעט הגיעו לכנרת.

שלישית, בקשר למילואים: כל מילה מיותרת על מצב הימ"חים.

הבעייה המרכזית של הימים ההם  היתה שלא ראינו את המציאות כפי שהיא, אלא ראינו את המציאות  שהיתה ב"ראש" שלנו, ועל פי זה פירשנו אותה. הקובע היה "הסיפור" שב"ראש" שלנו. זאת בעייה תמידית וכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו בימים אלו: מהו הסיפור על המציאות שיש לי בראש ולאורו לתת את הפרשנות?  למשל, הקורונה אמיתית וכך הסגר, או שהיא בדייה פוליטית?

עמוס גלבוע 

אהוד: אין ספק שהקורונה היא בדייה פוליטית – הרי מיטב המוחות ההזויים של האספסוף הנאור-הנבער המפגין, כבר קבעו זאת בסיוע התקשורת והאופוזיציה! – הקורונה והסֶגר הם רק בגלל ה"ראש" של הנאשם בפלילים נתניהו!

* * *

יצחק הילמן

למרות ההפגנות – העם עִם נתניהו

אני תומך בנתניהו, למרות שרבים מחברי טועים, וסבורים להיפך. אני קורה היום [4.10] במאמר ב"ידיעות אחרונות" של רא"ל בדימוס דן חלוץ, רמטכ"ל מלחמת לבנון השנייה, איך הוא מאשים את נתניהו. אין האשמה כמעט, שהוא נמנע מלהטיח בו. אני מצפה מרמטכ"ל, שלא כל כך הצליח בתפקידו, מעט יותר צניעות וזהירות.

בכלל, לפלא בעיני רבים, כיצד הסכים חלוץ לקבל על עצמו בשעתו את תפקיד הרמטכ"ל, כאשר לא היה לו מושג בניהול קרב יבשתי. הוא חשב בוודאי לחסל את החיזבאללה מהאוויר, בלי להכניס אף חייל ללבנון. עד מהרה הוא גילה, שלמרות תקציבי הענק של חיל האוויר וגאוות היחידה, העניינים לא פשוטים וכך לצערו, ולצערם של כולנו, הוא כנראה נכשל בתפקידו.

כעת, טוען חלוץ שנתניהו אשם באספקת הצוללות הגרמניות למצרים ומטוסי האפ-35 לאמירויות. גם כאן הוא טועה. מצרים יכלה לקנות צוללות אלה מרוסיה או מסין ואפילו מבריטניה וצרפת. אבל אם ישראל היתה מתנגדת לרכש מגרמניה, היא היתה פוגעת גם בגרמניה הזקוקה לתעסוקה במספנות של טיסן קרופ וגם במצרים, שאיתה יש לנו הסכם שלום. מצרים יכולה מבחינתה לטעון שכמדינה ריבונית, היא רשאית לקנות צוללות מגרמניה, גם אם גרמניה מוכרת צוללות דומות לישראל. לידיעת אלה שלא מתעניינים בנושא, כולם מוכרים לכולם וכולם קונים מכולם. ראה מה שקורה כעת במלחמה בין אזרביז'אן לארמניה.

לידיעתם של דן חלוץ וגנרלים אחרים, מצרים זקוקה לצוללות אלה דווקא מול טורקיה ולא מול ישראל. טורקיה חתמה לאחרונה על הסכם לחלוקת מי הים התיכון בינה ללוב, תוך התעלמות מישראל, יוון, קפריסין, מצרים, לבנון וסוריה, שכולם חיים באותה הזירה. זה הסכם שמסכן גם את ישראל וגם את מצרים. לכן, מצרים זקוקה לצוללות וישראל לא יכלה להתנגד לאספקתן.

אשר למטוסי החמקן, לא רק שישראל לא צריכה להתנגד למכירתם לאמירויות, אלא שישראל היתה צריכה לבקש מארה"ב לספקם לאמירויות, כי בחתימת הסכם השלום בין ישראל לאמירויות, הפכו האמירויות ליעד תקיפה מיידי מצד איראן, ומטוסים אלה הם אולי ההרתעה הטובה ביותר למנוע תקיפה כזאת. גם הטענה שאספקה זו מפירה את העליונות של חיל האוויר הישראלי, היא לא נכונה, כי ארה"ב תפצה את ישראל גם על עיסקה זו, למרות שעיסקה זו, כפי שהסברתי, היא אינטרס ישראלי.

להזכיר לחלוץ, ארה"ב סיפקה מטוסי אפ-16 גם למצרים וגם לירדן שיושבים על גבולנו, ומטוסי אפ-15 לסעודיה, והקימה גם קו הרכבה של מטוסי אפ 16 בטורקיה. ארה"ב גם מנעה את אספקת מטוסי אפ-35 לטורקיה, ולכן היה לה אינטרס מיידי לספק את המטוסים האלה ללקוח מזדמן אחר, וטוב שנמצא כזה, כי אחרת היו מכריחים את ישראל לרוכשם, אפילו אם היא לא זקוקה להם, בנוסף לאלה שהיא כבר רכשה.

לכן, כל הקיטרוג הזה על נתניהו, הוא תמוה. אני מצפה מדן חלוץ שהיה גם רמטכ"ל וגם מפקד חיל האוויר, וממשה יעלון שגם הוא היה רמטכ"ל וגם שר ביטחון מוכשר, להעמיק לחשוב.

אשר למשפטי נתניהו, איש עדיין לא הוכיח שהוא אשם. עצם התיקים מעוררים תמיהה בעיני לא מעט עורכי דין מהשורה הראשונה בעולם, כמו אלן דרשוביץ. לא רק שהוציאו מאות מיליוני שקלים על החקירה, אלא שלא מאפשרים לנתניהו להשיג מימון ראוי להגנתו, בטענה שיש לו מספיק כסף. זו גישה אנטי ליברלית מובהקת. לא מדובר בתיקים פשוטים. התיקים כוללים אלפי קלסרים ומאות אלפי מסמכים, מלאים בעדויות, חלקן בעיתיות מאוד. רק לקרוא אותן, נדרשים חודשים ושנים. איזה אזרח מהשורה יכול לממן משפט כזה שדורש עשרות עורכי דין להגנתו? הרי אם נתניהו היה מסוגל לכך, היו טוענים שהוא מושחת בעליל, כי איך יכול להיות, שהשיג כל כך הרבה כסף ביושר?

ולבסוף, ההפגנות החוליגניסטיות בשלוש מאות וחמישים מקומות בארץ. היש מישהו במדינה שמאמין שהפגנות אלה הן ספונטניות? דפקו לאנשים בראש, שנתניהו אשם בכול: גם בביטחון, וגם בכלכלה וגם במגפת הקורונה – ואם הוא יסתלק תבוא הישועה. האם יש למישהו ספק, שההפגנות האלה, בצל הקורונה, כשחל איסור להתקהל, אורגנו על ידי יריביו הפוליטיים, שמבקשים להפילו ביצירת תוהו ובוהו במדינה?

זה לא מה שעומד לקרות. בניגוד לרצונו, נתניהו ייכנס כנראה למערכת בחירות רביעית, וגם בה ינצח ובגדול. זאת מפני שהאיש הקטן ברחוב יודע כי לנתיהו נגרם עוול גדול, וכי נתניהו עושה ויעשה הכול למען מדינת ישראל בניגוד לכל ההשמצות נגדו.

להערכת רבים וטובים במדינה, נתניהו הוא ראש הממשלה המוכשר ביותר שכיהן במדינת ישראל מאז בן גוריון. הוא הביא להתעצמותה הכלכלית והביטחונית של מדינת ישראל, יותר מכל ראש ממשלה אחר לפניו. ללא התעצמות זאת, המדינה היתה קורסת כבר בגל הראשון של הקורונה, בחודש מרץ השנה.

התגובה האיטית פה ושם בהחלטות הממשלה, נובעת מקיומם של שתי אופוזיציות: אחת מבחוץ, בראשות יאיר לפיד ומשה יעלון והשנייה מבפנים, בתוך הקואליציה, מצד שרי כחול לבן, תוך קריצת עין מצד היועץ המשפטי לממשלה, מנדלבליט, שמסיע בידם.

לעניות דעתי, עוד לא נולד מנהיג מדינה שצריך תוך כדי אחריותו לניהול המדינה, גם להתגונן מפני שותפיו וגם לנהל את המלחמה בקורונה, שהיא מלחמה לכל דבר ועניין. בנסיבות אלה, עם כל הקשיים וההפגנות הפראיות ושלוחות הרסן נגדו, מוסיף נתניהו לנהל את הממשלה, בקור רוח ובכישרון ראוי לשבח. 

יצחק הילמן 

* * *

עכשיו זה ברור

בהתפרצות השנייה של מגיפת הקורונה

אשם לא רק ראש הממשלה

החשוד בפלילים

אלא גם השר לביטחון פנים

אלי אוחנה

המשסֶה את המשטרה מפיצת הקורונה

במפגינים שאין לקורונה

 ואין לשכל הישר

שום שליטה על התנהגותם האספסופית!

* * *

מתי דוד

הפוליטיזציה של מגיפת הקורונה

 בעזרת התקשורת

 מגיפת הקורונה הבלתי מוכרת, שפרצה לחיינו בהפתעה בתחילת השנה, חוללה זעזועים ונזקים חמורים בכל תחומי החיים. מגיפה בלתי מוכרת לכל המערכת הרפואית והשלטונית שלא היו לה ידע מוקדם כיצד אפשר וצריך לטפל בה. היעדר הידע והחובה לפעול להצלת חיים גרמו למחלוקות  בקרב מקבלי ההחלטות שגרמו לעיתים קרובות לבלבול ולנזק במקום לתועלת. ההיגיון הסביר ותחושת האחריות של החובה להתייחס למגפה הרפואית כמשימה לאומית דחופה, היו שתזכה לשיתוף פעולה מצד כל הגורמים הפוליטיים בקואליציה ובאופוזיציה. אבל קרה בדיוק ההיפך. כל ההנחיות שהוצאו על ידי הממשלה והרשויות הרפואיות, במאבק למניעת היבקויות, זכו לגל של התנגדויות והסתייגויות, חלקן ענייניות חלקן פוליטיות קנטרניות.

ועדת הקורונה בכנסת הפכרה לזירה פוליטית, שבה מיעוט קולני של חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, לא בחל בשום אמצעי כדי לטרפד את המאמצים והאמצעים הקריטיים להאטת המגיפה. גם בקבינט הקורונה הממשלתי התחוללו ויכוחים לא ענייניים בין שותפי הממשלה. הוויכוחים בוועדת הקורונה בכנסת ובקבינט הקורונה הממשלתי, עיכבו ומנעו קבלת החלטות דחופות.

הלהט הפוליטי האופוזיציוני הוליד תופעה חמורה של "כת מכחישי הקורונה" רבים בציבור שהתעלמו וציפצפו על ההנחיות וגרמו להתפשטות ההדבקות. תופעות המוניות של קיום חתונות, הפגנות, מסיבות ותפילות החמירו את המצב. חלק בציבור בקרב המפגינים, חשב שחשוב יותר לפעול נגד נתניהו והממשלה, מאשר להיות שותפים במאבק נגד הקורונה. הממסד המשפטי וחלק ממפלגות האופוזיציה "תרמו" גם הן להגברת הייאוש והדמורליציה, והיו גם "פרשנים" שעשו השוואה בין מחדל יום הכיפורים בימי גולדה ודיין, לבין מחדל המאבק בקורונה של ממשלת בנימין נתניהו ובנימין גנץ.

הוויכוח הלוהט בין תומכי חופש ההפגנה בבלפור בכל מצב ותנאי, לבין התנגדותם של הרופאים ורוב הציבור, הפך לסוג של מרי אזרחי בשיא התפשטות המגיפה והתחלואה בסיסמה של זכות ההפגנה. ההיגיון של המפגינים היה כמו ההיגיון של עסקני החרדים, שתבעו את חופש זכות התפילה בכל תנאי ומצב. אחווה מסוכנת של שני קצוות הקיצונים. דעתם של הקיצונים החרדים והמפגינים בבלפור היתה שהם חסינים מהקורונה.

גם הנציגים של כחול לבן וגם היועץ המשפטי התעקשו על המשך ההפגנות ומנעו הטלת מיגבלות וסגר עד שהמצב החמיר והם סוף סוף התקפלו לאחר שגרמו נזק. הפסיכוזה האנרכיסטית שהשתלטה על חלק מהמפגינים חשפה דעות הזויות ש"האשימו" את נתניהו שהוא משתמש במגיפה לצרכיו האישיים והפוליטיים.

השפעתה הבעייתית של התקשורת במאבק בקורונה

למגיפה ההמונית, שפגעה בכל חלקי האוכלוסייה, לתקשורת יש השפעה אדירה על הציבור ועל יכולת המאבק בנגיף. ואולם התקשורת הלהיטה את האווירה בכך שהיא שידרה ללא הפסקה דווחים על המחלוקות הפוליטיות והרפואיות,שהשפיעו לרעה על המוכנות וההתמודדות עם הקורונה ועל עצם החיים. מצער ומדאיג שדווקא בימים אלה בה אנו נדרשים לאחדות ולערבות הדדית, יש בתוכנו אנשים שהפכו את המאבק במגיפת הקורונה לענין פוליטי הרסני. התקשורת הלהיטה ותידלקה את הוויכוחים והמאבקים בין מתפללים למפגינים, בין תומכי הסגר למתנגדיו, בפריצות לחדשות מאירועי ההפגנות. במקום לתת את הבמה לדוברים תומכי אחדות ואחריות ולמובילים הרפואיים – עורכי ומנהלי התקשורת נתנו את הבמה למסיתים ולכביכול מומחים רפואיים תימהוניים.

מתי דוד

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה

פרק ס"ד: העימות (Debate) הראשון

כשוועדת העימות הכריזה על כריס וואלאס כמנחה (Moderator) העימות הראשון, נחרדתי – "הלך העימות"!? האם הוא מתאים למשימה כאשר הביטוי באנגלית מובן גם כ-ממתן? ילדותו מסגירה כמה תובנות. אביו היהודי – מייק וואלאס – היה מנחה טלוויזיה מפורסם ברשת CBS ובתוכנית הפופולארית "60 דקות". אימו – לא יהודייה –  עשתה כנראה רבות ששם בנה לא ישדר יהדות... כריס גדל אצל אימו אחרי שהוריו התגרשו.

מילא, הוא לא מזכיר את ישראל או יהודים ולא נותן דרור לאהדה כלשהי לנשיא טראמפ, אבל איך בחרו במי ששונא את "בני מעיו" של טראמפ לשמש כמנחה נייטראלי לאירוע כה מכונן?

יש לי סברה בת-הגנה לשאלה, והיא מהסוג של "ללכת בלי ולהראות עם." וואלאס הוא "איש העוגן" (Anchorman) ברשת הפופולרית פוקס ניוז שהיתה בעברה הלא רחוק שמרנית ותמכה בטראמפ כמעט ללא מצרים. לאחרונה, הרשת שינתה מהותית את ציביונה – אימצה קווים "פרוגרסיבים" – עם הסתלקותו ומותו של מנכ"לה האגדי רוג'ר איילס מדור המייסדים. וואלאס בוודאי לא "איכזב" את שולחיו, הוא מימש במיומנות ראויה לציון את "אשר יגורתי בא." זה החל כשפירסם מראש את רשימת הנושאים בעימות, באופן כוללני כביכול. למקראה יכול היה ביידן לנום שנת ישרים מחד, וטראמפ לחדד ציפורנים מאידך. ע"פ הרשימה, זה הולך להיות עימות בין וואלאס לטראמפ עם ביידן כקיביצר מזדמן פעיל. כך היה. נסתפק בחמש דוגמאות חלקיות.

1. וואלאס לטראמפ: מדוע מיהרת להכריז על מינוי לבית המשפט העליון כאשר נותרו בס"ה 5 שבועות למועד הבחירות?

טראמפ: החוקה קוראת לנשיא ולסנאט למלא מקום פנוי בעליון ללא דיחוי מתחייב. תפקידי, אליו נבחרתי, אורך בדיוק 4 שנים ולא שלוש שנים ועוד חלקי שנה. כשהודיע השופט העליון קנדי על פרישתו ב-2016, שנת בחירות, הזדרז הנשיא דאז, אובמה, למנות מינוי חדש – בדיוק כפי שמורה לו החוקה לעשות.

וואלאס: נכון, אבל מנהיג הרוב בסנאט – רפובליקני – הזדרז להודיע שהסנאט לא יתחיל אפילו במהלכי אישרור המועמד מפאת הצמידות לבחירות – הנימוק שהעליתי בפניך קודם.

טראמפ: הסנאט היא רשות נפרדת ואין לנשיא אפשרות לכפות עליה מהלכים שלא חקוקים בחוקה, בוודאי שלא לנשיא לעומתי – דמוקרט, לסנאט עם רוב רפובליקני.

1:0 ניצחון צלול כמים של טראמפ על וואלאס הנבוך.

האם יכול להיות שוואלאס לא ניחש שטראמפ יבוא מוכן לשאלתו זו? ייתכן. אלא שממרום יהירותו, וואלאס נסחף יחד עם תקשורת ה-PC שמשתמשת ביציאותיו הביזאריות של טראמפ שמרביתן, שלא לומר כולן, בעצם מטרתן החלקית היא "להרדים" את מתנגדיו עם דמות "השוטה של הכפר".

ביידן ביקש להעיר וחזר בצורה דומה על שאלת המנחה, וזה כבר היה טרף קליל לטראמפ שהשיב לו: "אתה כסגן-נשיא היית שותף מלא להחלטה למנות לעליון בתוך שנת בחירות..." –  עם מסכה על פניו התקשיתי להבחין את חיוורון פניו של ביידן לאור הפסדו שלו 1:0.

2. וואלאס לטראמפ: האם שילמת [רק]  750 דולר למס הכנסה פדרלי לשנה מאז נבחרת לנשיא?

טראמפ: פייק ניוז, הכל נבחן בתחקיר רשמי של שלטונות המס...

וואלאס לא מרפה וחוזר בהדגשה: האם שילמת 750 דולר למס הכנסה פדרלי... 

טראמפ: שילמתי מיליונים. אין ביכולתי לפרט כל עוד התחקיר במס הכנסה לא הסתיים.

וואלאס התקשה להסתיר את ארשת הניצחון מפניו. החלטתי לבדוק את טענת "המפסיד" באתר בלומברג. שם לא מחבבים את טראמפ (לשון המעטה בוטה), ראה הקישור למטה. בתמצית מתברר שמשבר הנכסים דלא-ניידי הגדול בשנת 2008/9 גרם לטראמפ הפסד ענק של למעלה מ-1.4 מיליארד דולר. מיליוני אמריקנים יצאו בשן ועין מהמשבר הזה. החוק מאפשר להשתמש בהפסדי עבר להקטנת המס בכדי לאפשר תשלומי חובות הנובעים ממנו. התחקיר מהווה סיוט ממשי גם למומחים בעלי ידע וניסיון. מרפרוף במאמר, המציין, בין היתר, שהיו שנים שטראמפ אכן שילם עשרות מיליונים למס הכנסה ואפילו קיבל  מיליוני דולרים החזרים ממס ההכנסה הרי שטראמפ לא העלים מיסים והוא ישלם או יזכה בהחזרים ע"פ תוצאת התחקיר במס ההכנסה.

וואלאס יוצא כאן בשן ועין, כגנב בלילה / מחק המיותר. אפילו הניו יורק טיימס, שיצא בכותרת הראשית עם ה- 750 דולר, הוסיף את ההסברים הנ"ל והרבה יותר מכך. אלא מה, מתי מעט הכריחו עצמם אפילו לחפש מידע כמו הקישור כדלקמן, גם לא אחד משליחי הערוצים בארץ המדווחים זה עשרות שנים מארה"ב.

2:0 לטראמפ.

https://www.marketwatch.com/story/president-trump-has-faced-a-decade-long-audit-of-his-taxes-heres-how-long-irs-audits-usually-take-2020-10-01

3. וואלאס לביידן: מהם עיקרי תוכניתך הכלכלית?

ביידן: חייבים לעצור את התחממות כדור הארץ!  ב-4 השנים האחרונות – עם מימשל טראמפ – התגברו השריפות בקליפורניה...

טראמפ משסעו: זו כנראה התוכנית של סנדרס שעלותה 100 טריליון דולר!!! 

לא ולא, עונה ביידן, התוכנית שלי עולה רק טריליון וחצי... ואני הוא המפלגה הדמוקרטית...

טראמפ: מה תצליח כבר לבצע עם טריליון וחצי ב-4 שנים?

ביידן: הרבה יותר ממך.

טראמפ, שהוביל אותו במיומנות למלכודת עם התשובה המוחצת במשפט השיא של הערב: "מה שאני עשיתי ב-47 החודשים האחרונים, אתה לא עשית ב-47 שנים!!!"

 1:0 לטראמפ על ביידן.  וואלאס הנבוך? "בא לקלל ויצא מברך."

4. את נושא הטיפול בקורונה הציב וואלאס כשאלה לשני הצדדים. היו שם חילופי האשמות בין הצדדים כאשר ביידן מאשים בניהול כושל וטראמפ מאשים את המושלים הדמוקרטים שבסטייט שלהם היתה וישנה תחלואה גבוהה הרבה יותר מהסטייטס השכנים בהן המושל הוא רפובליקני. טראמפ מנה את הסיוע הגדול שהעניק לכל המושלים עם מימון הבדיקות, ייצור והפצת תרופות ומכונות הנשמה והחשוב מכל – פתיחת הכלכלה באופן יחסי גבוה.

1:1 בסעיף הזה.

5. את מכת המחץ, נמוך "מתחת לחגורה" שמר וואלאס לסיום: "האם אתה, הנשיא טראמפ, מוכן להצהיר כאן ועכשיו שאתה מתנער ומסתייג מהמחנה הדוגל בעליונות הגזע הלבן (White Supremacy)?

טראמפ, שנראה לרגע מזועזע מטפילת אשמה כה רחוקה מהמציאות, המתייחסת כנראה לאירועים מבישים שהתרחשו לפני כמעט ארבע שנים בשרלוטוויל בין קיצונים מימין ומשמאל, השיב לוואלאס בשני שלבים:

בראשון הזכיר לו שגינה כבר אז את הקיצונים בשני הצדדים באופן שווה.

בשני הוא סנט בו נמרצות, תוך רתיחה, על ש"שכח" לשאול את ביידן מדוע הוא לא מגנה עכשיו את אירועי הטרור ע"י אנטיפה ובחסות ה-BLM בערים הגדולות הנשלטות ע"י דמוקרטים, במיוחד פורטלנד אורגון, סיאטל וואשינגטון ושיקאגו, בהן מקטינים את התקציב השנתי למשטרות, ומזלזלים באחד מעיקרי משטר דמוקרטי: "חוק וסדר".

את שתי דקות התוכחה האלה כריס וואלאס לא ישכח!  במו פיו הוא סיפק לטראמפ פיניש בקרשנדו מהסרטים.

גם ביידן לא ישכח.

לסיכום, זה היה עימות ללא תקדים מכל הבחינות. הוא עלה על צונאמי של חריפות חדה בגישות המנוגדות, שנותבה מיידית למאבק בין שני בסיסי המפלגות היריבות, ומכאן אין לצפות שרבים שינו את דעתם לכאן או לכאן.

בארה"ב תמיד שואלים מי ניצח? אל תשאלו אותי – משוחד המודה באשמה – אחרי שלוש שנים שבהן כתבתי על טראמפ אתם מכירים את דעתי על שני המתמודדים. הסקרים שנוהלו משמאל טענו כצפוי ניצחון לביידן, ואלה מימין לניצחונו של טראמפ. אבל נותרו שתי עובדות עליהן אין לדלג.

הראשונה, יומיים אחרי העימות ביידן ביקש לבטל את העימות הבא ביניהם בשבוע הבא – בטענה שטראמפ הפריע לו בקריאות הביניים... יום אחר כך הוא חזר בו מדרישתו.

השנייה, שערי המניות בוול-סטריט עלו בהמשך היום, שם אוהבים את טראמפ... עשרות מיליוני אזרחים אמריקנים מושקעים שם באמצעות ביטוח חיים וקרנות פנסיה. הם לא אדישים לתוצאת העימות.

פרופ' חובב טלפז

7 באוקטובר  2020

* * *

יוסי אחימאיר

הקשיבו והשכילו

את לא מתביישת? אני הבאתי את ההורים שלך לארץ.

אתם לא מתביישים? אנחנו עלינו הרבה לפניכם.

אתה לא מתבייש? אנחנו גירשנו את הבריטים מהארץ.

אתה לא מתבייש? אנחנו הקמנו את המדינה.

אתה לא מתבייש? אנחנו מלח הארץ.

אתם לא מתביישים? אנחנו בנינו את המדינה.

אתה לא מתבייש? בזכותנו אתם כאן.

את לא מתביישת? אנחנו זו ארץ-ישראל האמיתית.

אתם לא מתביישים? גנבתם לנו את המדינה.

סקר ערוץ 12

הציבור הימני מעניש את ביבי, אך נשאר בימין ומיימין לימינה.

זוהי תוצאה של אי שביעות רצון מניהול המשבר.

פרשת גילה גמליאל הנחיתה מכה נוספת לליכוד.

הכי חשוב – גוש הימין גובר באופן בלתי מעורער על גוש השמאל.

שימו לב איך נעלמו מהסקר שתי כוכבות שנסקו ודעכו:

אורלי לוי אבקסיס ויפעת שאשא ביטון.

אז יש לנו בסקר כוכב חדש: ראש מדינת תל אביב.

חולדאי ״זכה״ ב-6 מנדטים אך לא מושיע את השמאל.

הזוי: כחול לבן מתפוגגת, אך עדיין מתנהגת כ״שווה״ לליכוד.

בחירות קרובות הן בלתי נמנעות.

תוצאותיהן יהיו שונות בהרבה מהסקר הזה,

שמדליק אור אדום לנתניהו.

המילה האחרונה טרם נאמרה.

שנאה וביקורת

השנאה היוקדת הזאת – מאיפה היא נולדה?

אני מבין ביקורת,

אני יודע שאיננו אדם מושלם,

אבל שנאה אישית במידה שכזאת...?

הם שנאו את ז'בוטינסקי, הם שנאו את בגין, הם שנאו את שמיר,

הם שנאו את אבי – זכרם לברכה,

כל אחד בזמנו, כל אחד בתורו,

אבל בשנאת נתניהו הם חצו כל גבול, כדי סכנה של מלחמת אחים.

אבל אל דאגה – הם ישנאו גם את מנהיג הימין הבא.

מהיכן שואב ההמון השחור תעצומות שנאה שכאלה?

זהו זה

"זהו זה" בערוץ 11 – אירוניים, מצחיקים, עוקצנים.

זוהי תרבות אמיתית! זהו בידור לעילא ולעילא.

כל הכבוד לחמשת הקשישים המופלאים!

זה בולט במיוחד אל מול הערוץ המקביל

שעליו השתלטה אחת, אופירה הוולגרית,

עם הצחוקים המלאכותיים ושפת הגוף שלה, הדוחים כל כך.

יוסי אחימאיר

         * * *

אהוד בן עזר

בשולי פנקס הכיפורים

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, מוֹלַדְתְּךָ עֲצוּבָה

בִּן רֶגַע הָפַכְתָּ גַּם אוֹתִי

לְגֶבֶר דַּל אֲשֶׁר חַיָּיו נִתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה

וּבְיוֹם רָעָה מִלְּטוּהוּ טַנְקִים וּמְטוֹסִים

וְהַפֶּצַע בְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִנְּיָרוֹתָיו –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, אִם גַּם לָכֶם קָם

דּוֹר חָדָשׁ, שׁוֹנֶה –

וְהוּא אֵינוֹ מוֹחֵל מִשְׁגִים, אֵינוֹ סוֹלֵחַ

עַד אֲשֶׁר יָבִיס אֶת תְּבוּסַתְכֶם –

אֱמֹר, מַדּוּעַ זֶה גַּם הוּא מוּבָל לַטֶּבַח?

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, הַפַּעַם לּא נִכְנַסְתֶּם לַמִּלְחָמָה

בְּכִשְׁרוֹן הַנְּאוּם שֶׁל אִישׁ הַמִּזְרָח

בְּהֶגְיוֹן הַתֹּף וְהֶחָלִיל

וּבְהִתְרַבְרְבֻיּוֹת אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הָרְגוּ זְבוּב –

הַפַּעַם לְבַשְׁתֶּם קְלִפַּת צִיבִילִיזַצְיָה

גַּם רוּחֲכֶם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת עוֹד לִתְקוּפַת הַבַּעֲרוּת...

אֲבָל בִּגְזֵרַת הַבַּעֲרוּת הַחֲדָשָׁה –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, בִּשְׁנֵי עָמִים קְשֵׁי עֹרֶף

מַכּוֹת נָקָם חֶשְׁבּוֹן דָּמִים תַּקְשַׁחְנָה

אִם גַּם נִצַּל כְּבוֹדְכֶם בְּמָוֶת זֶה – עַתָּה

פִּנְקַס תְּבוּסָה חָדָשׁ יֹאכַל אֶת לְבַבְכֶם

וְהוּא גָּרוּעַ מֵחָשִׁישׁ וְעֹנִי וְהוּא

מַר מִשִּׁעוּל וָבֶכִי, הוּא שָׁנִים שֶׁל

חֹשֶׁךְ, טֵרוּף שֶׁל דָּם, הוּא רַעַל – בּוֹ

גַּם מֻכִּים הִנְכֶם מַכִּים בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתֵינוּ –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, גַּם אִם אוֹמַר: אֵינֶנִּי

רוֹצֶה לִהְיוֹת עָם וְנֶגְדְּךָ לָלֶכֶת –

עֵת בְּנֵי עַמְּךָ פּוֹלְשִׁים אֵלַי

לִי אֵין לְאָן לָלֶכֶת –

וְכָךְ, אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וְרֶגֶשׁ

אַשְׁמָה מְסֻיָּם, לִי אֵין בְּרֵרָה

אֶלָּא לֶאֱהֹב כִּבְרַת מוֹלֶדֶת זוֹ, עַם, דְּמָעוֹת,

כְּדֵי לְהַצְדִיק אֶת קִיּוּמִי

כְּנֶגֶד הַמֵּתִים –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, עַד מָתַי נַעֲמִיד פָּנִים

אִסְלָאם אַתָּה? מִדְבָּר אַתָּה, גְּאֻלַּת דַּם וְנֶפְט –

אֲנַחְנוּ בִּגְזֵרַת גּוֹרָל, יְהוּדִים, כּוֹפְרִים,

יוּ.אֵס.אֵי לְצַד אֶלֹהִים

אַלְלָה בְּצַד ס.ס.ס.ר

וּבְלַפִּידֵי אֵשׁ מִזְרָחֵנוּ עוֹבֵר –

וְאַתָּה לֹא מִפִּי אַלְלָה

רָשַׁמְתָּ בְּשׁוּלֵי פִּנְקַס הַתְּבוּסָה:

"לֹא נִכְנְסוּ הַיְּהוּדִים דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹתֵינוּ

כִּי אִם... הִסְתַּנְּנוּ כִּנְמָלִים...

דֶּרֶךְ פְּגָמֵינוּ..."

אֶלָּא –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

אוקטובר 1973

לאחר מלחמת ששת הימים פירסם המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי את "בשולי פנקס התבוסה", שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור "המובס הכושל והרקוב". אמנם קבאני סיים את שירו בהבעת תקווה שהדור החדש "הזועם, הענק, ינתץ את הכבלים, ויהיה הדור אשר יביס את התבוסה" – אולם השיר בכללותו זורע דכדוך, אינו נרתע מלעג מר, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מנהיגי ערב.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.10.20

* מטרילים את המדינה – נניח שההפגנות ישכנעו את נתניהו להתפטר, נלך לבחירות ונתניהו ינצח. מה יעשו אז המפגינים? ימשיכו להפגין בכל יום ולהטריל את המדינה כי מי זה הבוחר הזה שבחר את השלטון הזה? ונניח שבבחירות כאלה נתניהו יפסיד, וראש הממשלה יהיה, נניח לפיד. הם לא מבינים שמעריצי נתניהו ילמדו את שיטותיהם וינהגו בדיוק באותה דרך? יצורו על בלפור ויערערו את המדינה כדי להפיל את השלטון שלא יהיה לגיטימי בעיניהם?

 כאשר אני מדבר עם חברים שמשתתפים בבלפוריאדה, על כל טענה שאני אומר יש להם תשובה ברורה: "אבל נתניהו כך וכך." זה מקדש הכול. קורונה? אבל נתניהו... הטרפת חייהם של השכנים? אבל נתניהו... פריעת חוק וסדר? אבל נתניהו... הם משוכנעים שהם צודקים ולכן מותר להם הכול. אבל כל מי שיוצאים לכל מאבק משוכנעים שהם צודקים. ובכל זאת, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים ואי אפשר להיות כאלה חד-ממדיים בשל הביטחון של אנשים שהם יודעים והם צודקים והכל מותר. חייבים להיות כללי משחק.

היו כאן שלוש מערכות בחירות. באף מערכת בחירות נתניהו לא ניצח, אבל הוא גם לא הפסיד. אף צד לא יכול היה להקים ממשלה. אפשר היה להמשיך להטריל את המדינה בעוד ועוד ועוד מערכות בחירות אינסופיות, שבהן נתניהו מושל במדינה באמצעות ממשלת מעבר לא נבחרת. בסופו של דבר, כדי לסכל את זה, קמה הממשלה היחידה שיכלה לקום, ונבחרה ברוב גדול בכנסת. זאת הדמוקרטיה, כבדו את זה. אני הייתי שותף פעיל במערכות הבחירות בניסיון להביא להחלפתו של נתניהו. אבל כבר למחרת הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית כדי לסכל את הטירוף של סיבוב שלישי. אחרי הסיבוב השלישי גנץ גילה אחריות לאומית וממלכתית והציל את המדינה מסיבוב רביעי. די, צריך לאפשר למדינה ולממשלה להתנהל עד הבחירות הבאות.

הניסיון להחליף את נתניהו באמצעות בית המשפט וכנגד החוק נחל כישלון מהדהד. 11 שופטים הכריעו פה אחד, שבית המשפט אינו עומד מעל החוק ואינו יכול לפעול בניגוד לו.

אז מה אתם רוצים? להביא את נתניהו להתפטר באמצעות הפיכת החיים במדינה לבלתי נסבלים? אתם רק מדרדרים את המדינה לאנרכיה. מה שהיה במוצ"ש בתל-אביב – זו אנרכיה. זו פריעת חוק המונית, זו פריעה המונית של תקנות הקורונה בעיצומה של מגיפה קשה. מה זו הקריאה שלוחת הרסן וחסרת האחריות של עופר שלח לא לשלם קנסות כדי להציף את בתי המשפט ואז "נראה אותם"? זאת קריאה למרי אזרחי. זו הסתה לאנרכיה. זו שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים.

תנו לעצמכם דין וחשבון מה אתם עושים, לאן אתם מדרדרים את החברה הישראלית.

נכון, נתניהו אובססיבי להפגנות. אני כלל לא בטוח אם האובססיה הזאת נועדה להפסיק אותן, או נועדה להעלות אותן לכותרות כדי לשלהב את היצרים. גם המפגינים אובססיביים. לא רק בהטרלה היומיומית של החברה הישראלית, אלא גם בהפיכת ההפגנות מאמצעי למטרה, לפרה קדושה שבשם חופש ההפגנה הכול מותר בה. כאילו אי פעם בתולדות המדינה לא היו הגבלות על הפגנות, לא היו הפגנות בלתי חוקיות, לא היה צורך ברישיון הפגנה, המשטרה איפשרה למפגינים לעשות ככל העולה על רוחם. כאילו באיזושהי דמוקרטיה בעולם ההפגנה עומדת מעל הכול. כאילו במדינות אירופה אין הגבלה על ההפגנות בשל הקורונה.

בסופו של דבר, הביביזם והבלפוריאדה הם שני צדדיו של אותו מטבע – מטבע השנאה, הקרע, השסע, השיסוי, הקנאות, האובססיה המטורפת, חוסר האחריות הלאומית. הביביזם והבלפוריאדה מזינים זה את זה ומעצימים זה את זה. והעוצמה המטורפת של הביביזם והבלפוריאדה מחלישה את מדינת ישראל, מערערת את החברה הישראלית, פוגעת בעתידנו.

מה שדרוש למדינת ישראל היום הוא אחריות, שפיות וממלכתיות. למרבה הצער המדינה מוטרפת בידי שני צדדים שהאחריות, השפיות והממלכתיות מהם והלאה.  

[אהוד: תודה לך, אורי, שבהיגיון המעוות שלך הצלחת "להוכיח" שנתניהו מעודד את ההפגנות הפראיות נגדו ושהוא אשם במעשיהם ההזויים של המפגינים המבקשים, מתוך השפעת ה"ביביזם" עליהם – להביא את מדינת ישראל למצב של אנרכיה! – אבל מה לך כי תלין ותשפוך דמעות תנין על ההפגנות הפראיות? הרי אתה היית והינך גם כיום מהמסיתים העקביים ביותר נגד נתניהו! אתה אחד האשמים במה שנראה כהידרדרות לאנרכיה!]

* באוויר הפתוח – צפון איטליה, עם אוכלוסייה כפולה מישראל ועם צפיפות דומה לזו שבמרכז הארץ, נפלה שדודה בעקבות משחק כדורגל שהתקיים בפברואר באיצטדיון פתוח. ביציעים היו 45 אלף צופים. 2,500 מהם היו אוהדי הקבוצה האורחת, ולנסיה, שחזרו הביתה עם הנגיף והציתו את המגפה שגבתה יותר מ-10,000 מתים ברחבי ספרד.

המשחק הזה לא היה באולם סגור אלא באיצטדיון, באוויר הפתוח. התקהלות המונית צפופה, גם באוויר הפתוח, היא סכנה.

בשבוע שעבר כתבתי שצריך להציג תמונות קשות מבתי החולים כדי שאנשים יבינו שהקורונה היא אמיתית, היא מסוכנת ויכבדו את הכללים וההנחיות. כנראה שטעיתי. מה לעשות, וגם כאשר אדמו"ר לא זקן, בן 64, האדמו"ר מפיטסבורג, מת מקורונה, אלפי חסידיו לא לומדים לקח ומצטופפים בהלוויה. ההלוויה הזאת היתה באוויר הפתוח, אבל מה הם חשבו? שהקב"ה מעמיד חומה מימינם ומשמאלם והנגיף, שלא הבחין באדמו"ר שלהם, לא יחצה את החומה? ומה חושבים מפגיני הבלפוריאדה? שהנגיף פוסח על מי שמפגין נגד נתניהו? בעת הזאת סדר העדיפויות צריך להיות – בראש ובראשונה ניצחון על הקורונה.

* המדרון לאנרכיה – משטרת ישראל הפכה להיות שק החבטות של החברה הישראלית. נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילים עליה עלילה בזויה כאילו היא תפרה תיקים לנתניהו. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדו. הבלפוריאדה מעלילה עליה שהיא משטרה פוליטית בשירות נתניהו, שהיא משטרה אלימה. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדם.

המתפרעים החרדים מאשימים את השוטרים שהם נאצים. טוענים שהם אלימים. וכמובן – מאשימים אותם באכיפה בררנית. נגדם. אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. כך נראה המדרון לאנרכיה.

* המדינה נסוגה – כותרת ראשית: "המשטרה נסוגה. ההתקהלות בבני ברק נמשכה עד הלילה." לא המשטרה נסוגה. המדינה נסוגה.

* אני רק שאלה – לאנשי ה"לֵך", "לכו אתם" ו"לכו קיבינימט": לאן?

* די לגזענות – אמיר השכל, הדמות הבולטת בהנהגת הבלפוריאדה, צרח על שוטרת יוצאת אתיופיה (או שהוריה עלו מאתיופיה) – "את לא מתביישת? אני העליתי את ההורים שלך."

די עם הגזענות הזאת. הישראלים יוצאי אתיופיה הם ישראלים כמוני וכמוך, המדינה היא שלהם לא פחות משל אף אחד אחר. השוטרים מבצעים את תפקידם נאמנה ויש להתייחס אליהם בכבוד, ובוודאי לא להשפיל אותם על רקע של השתייכות לעדה, מגזר או מגדר.

"הוא תת אלוף" זעקו כותרות בעיתון כשהוא נעצר לראשונה, כאילו הרקורד הצבאי מציב אותו מעל החוק ונותן לו פטור מציות לחוק. כנראה שהוא באמת חושב שהוא מורם מעם, שצריך לומר לו תודה על מי שהוא, ועל כך שהוא העלה את ההורים של השוטרת.

אני מכבד ומעריך מאוד את הרקורד הצבאי שלו, כמו של כל מי שתרם עשרות שנים מחייו למען המדינה. אך הרקורד הזה אינו מציב אותו מעל החוק ואינו נותן לו רישיון להתגזען, לתקוף שוטרים המבצעים את תפקידם ולהרשות לעצמו להתנהג כפי שהוא מתנהג. אגב, נדמה לי שהוא נלחם על שיוויון בפני החוק.

* על גמליאל להתפטר – אני מאחל לגילה גמליאל רפואה שלמה והחלמה מהירה. וביום שהיא תחלים, עליה להתפטר. ומול ההתנהלות המופקרת של יותר ויותר אנשי שלטון, על כל אחד מאיתנו, האזרחים, לקחת אחריות במקום הממשלה. לשמור על כל הכללים של הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, הימנעות מוחלטת מהתכנסויות. חוסר המנהיגות וחוסר האחריות של הממשלה אינם מצדיקים גם חוסר אחריות מצידנו. לא ניקח דוגמה אישית מגמליאל, מעוזרי ראש הממשלה שהפרו בידוד, ממיקי לוי (שלפחות התפטר מוועדת הקורונה ובכך סימן את הדרך לגמליאל) וכו', אלא כל אחד מאתנו ייתן דוגמה אישית לילדיו.

* אין ברירת קנס – תשלום קנס אינו תחליף להתפטרות. מדינת ישראל יכולה להסתדר גם בלי ה-500 ש"ח של גמליאל. אבל על גילוי כל כך קיצוני של חוסר דוגמה אישית, של חוסר סולידריות עם הציבור בשעה קשה, של התנהגות הפוכה לזו שהממשלה שהיא חברה בה דורשת מן האזרחים, על שקר בחקירה אפידמיולוגית שנועדה להציל חיים,  אי אפשר לעבור לסדר היום. אם יש בה טיפת כבוד עצמי, עליה להתפטר. ולא – ראוי שתפוטר.

* הכרח וכישלון – הסגר הוא הכרח, אך הוא גם כישלון. כלומר העובדה שהגענו למצב שבו הסגר הוא הכרח, היא כישלון. בדילמה בין השיקול הבריאותי לשיקול הכלכלי-חברתי-נפשי, יש לראות בסגר נשק יום הדין, המוצא האחרון אחרי שכלו כל הקצין. הסגר הראשון (שהיה מוצדק כטיפול בהלם מול מגפה חדשה ולא מוכרת, כדי לא לתת לה להכות בנו) צריך היה להיות מנוצל להגדלה משמעותית של מערך הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות, באחריות צה"ל ובגיוס מתנדבים ומובטלים, כדי לקטוע את שרשראות ההדבקה. כלומר, המשימה המרכזית בסגר הראשון היתה צריכה להיות היערכות לגל השני. זה לא קרה.

סוף סוף, באיחור מופקר של חודשים, מונה פרוייקטור. לשמחתי, לא היה זה מי שמאמין בסגר ודוחף לסגר (ברבש) אלא מי שהתחייב לעשות הכול כדי למנוע סגר – רוני גמזו. הוא בנה את תכנית הרמזור, של סגר דיפרנציאלי על ערים אדומות וטיפול דיפרנציאלי באזורים שונים על פי רמת התחלואה. במקום להבין שזו שעת חירום ולאשר את הצעתו מיד, הממשלה מרחה את הדיונים על פני חודש תמים, שבו התחלואה עלתה ויצאה מכלל שליטה. כשכבר אישרו את התוכנית, היא לא היתה עוד רלוונטית. הסוסים ברחו מן האורווה. רמת התחלואה ופריסת התחלואה לא הותירו ברירה אחרת וחייבו סגר. בסיטואציה הזאת, הדרך לקצר את הסגר היא לקיים אותו בלי כל החרגות. זו צריכה להיות אחריות אישית של כל אזרח, אך למרבה הצער מסתבר שזה לא מספיק, ומתחייבת פעולה כמו חקיקה בעייתית מאוד בנושא ההפגנות, אך אין ברירה אלא לקבל אותה, ואכיפה של הסגר ללא פשרות. היציאה מן הסגר חייבת להיות על פי הרמזור וכך גם הפעולה לאורך זמן אחרי הסגר. לצד הבדיקות והחקירות, שהן הכלי לקטיעת שרשראות ההדבקה, יש להפעיל את הטיפול הדיפרנציאלי על פי אורות הרמזור, כדי לא להידרדר שוב לסגר. במצב הנוכחי, אין מנוס מן הסגר, אך הסגר הוא פרי באושים של מחדל.

* מודה בטעותי – תמכתי בעמדתו של שר החינוך גלנט בזכות פתיחת בתי הספר. אני מודה שטעיתי. הנתונים העמידו אותי על טעותי. בגולן היה גל של הידבקויות רבות, רובן מבתי הספר. מאות תושבים הוכנסו לבידוד, כיוון שכיתות ומחזורים שלמים הוכנסו לבידוד. כאשר ילד הוא חולה מאומת, כל הכיתה שלו וכל תלמידי בית הספר מן היישוב שלו, שנסעו יחד בהסעה, הוכנסו לבידוד. היום, אחרי שבועיים וחצי של סגר, מספר החולים ירד באופן דרסטי, עקומת ההדבקות כמעט התאפסה וכמעט אין עוד תושבים בבידוד.

* עד כאן – במשבר התקציב באוגוסט, "דרך ארץ" הצילה את המדינה מבחירות בכך שהציבה לנתניהו סולם. אך יש להודות שהיתה זו פשרה בעייתית. נתניהו הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ופגע בכלכלת המדינה, בכך שלא הביא תקציב עד סוף 2021. הפשרה שהציע צביקה האוזר הייתה פשרה בין הפרת ההסכם לקיומו. והרי נכון היה פשוט לדרוש את קיום ההסכם. מה יותר ברור מזה?

מרגע שהוחלט לדחות את הדד-ליין של התקציב עד סוף דצמבר, לא היתה כל סיבה להמתין לדצמבר, אלא להפשיל שרוולים כדי לבנות תקציב ולאשר אותו בהקדם האפשרי. חלפו חודש וחצי, ונתניהו אוסר על האוצר להתחיל לבנות תקציב. בכך הוא פוגע במזיד בכלכלת המדינה, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים בתולדות המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו לגנוב את הרוטציה בתרגיל הפוליטי הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפעם יועז הנדל הודיע לו פומבית: עד כאן! או תקציב או בחירות. הפעם הוא לא יקבל שום סולם. נכון, סיבוב בחירות רביעי בעיצומה של הקורונה הוא הרה אסון. אבל אי העברת תקציב ופגיעה מכוונת בכלכלת המדינה כדי לגנוב את הרוטציה היא אסון גדול אף יותר.

* מוליך שולל – יאיר לפיד מוליך שולל את הציבור, בעוד תרגיל שנועד להפעיל לחץ על כחול לבן לפרוש מן הקואליציה. במודעות שהוא מפרסם, הוא מספר שב-12 באוקטובר, עם פתיחת מושב הכנסת, יש עתיד תציג הצעת אי-אמון קונסטרוקטיבי ואם כחול לבן תצטרף, תקום אוטומטית ממשלה חלופית, ללא צורך בבחירות. לפיד מסלף את משמעות הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. הוא טוען בהסברו, שכמו בכל שבוע תוצג הצעת אי אמון. בכל שבוע כל האופוזיציה מצביעה בעדה – בסך הכול 48 ח"כים. אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו אתם, יש ממשלה חדשה.

זה לא מדויק, בשפה עדינה. הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית, שהיא היחידה שעימה אפשר להחליף את הממשלה, היא כזאת שבה 61 ח"כים מצביעים בעד ראש ממשלה אחר. כלומר, על לפיד להציג הצעה כזו, שבה הוא גם מוסיף את שמו כראש הממשלה. האם במקרה זה "ימינה", שאכן כמפלגת אופוזיציה מצביעה בכל שבוע אי אמון בממשלה, תתמוך בו לראשות הממשלה? היא תלך לבחירות על תקן מי שהפילה את שלטון הימין? ודאי שלא. לכן, זו אחיזת עיניים. בלי ימינה, כל העסק הזה לא יקרה. בלי ימינה האפשרות היא רק לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת. ברור שכחול לבן לא תפרק את ממשלת האחדות למען ממשלת פיגולים כזאת, בראשות לפיד, שתתפורר ותיבול בתוך שבועות. אז זה בסדר, בתור אופוזיציה, להציע הצעות אי אמון ולנסות להפיל את השלטון. זה תפקידה של אופוזיציה. אבל בלי לסנוור את הציבור במקסמי שווא חסרי שחר וחסרי סיכוי.

* הגנרל התורן – אני רחוק מאוד מדעותיו הפוליטיות של רון חולדאי והסיכוי שאצביע בעד מפלגה בראשותו הוא אפס. עם זאת, בתגובות על הודעתו שיתמודד בבחירות הארציות הקרובות, נשמעה נימה מכוערת. "עוד גנרל", "הגנרל התורן" וכו'. כאילו העובדה שאדם שירת שנים רבות בצה"ל עומדת לגנותו ולא לזכותו. מיהו גנרל? אלוף הוא שלנו (במקרה הזה תא"ל), גנרל הוא שלהם. כלומר, גנרל הוא קצין בכיר במפלגה היריבה.

במקרה של חולדאי ההגדרה הזאת מכעיסה שבעתיים. אני יכול להבין ביקורת על אדם שהשתחרר מהצבא, עוד אין לו כל ניסיון אזרחי ופוליטי והוא רץ לראשות הממשלה. יש הגיון באמירה – לאט לאט. תהיה קודם שר, תשתפשף בחיים הפוליטיים, תצבור ניסיון. יש היגיון בקריאה הזאת. אבל הרקורד המרכזי של חולדאי, שאיתו הוא מציב את עצמו לבחירה, הוא רקורד של מנהיגות אזרחית, פוליטית, של 22 שנים כראש העיר תל-אביב. יתר על כן, גם בריצה לראשות העיר, הוא הציג בעיקר את הרקורד האזרחי שלו כמנהל גימנסיה הרצליה במשך 6 שנים. כאשר מטיחים כלפיו את ה"גנרל", כאילו אומרים שאדם ששירת שנים רבות בצה"ל פסול למנהיגות לכל חייו. טענה כזאת, במדינת ישראל, שהביטחון הוא מרכזי כל כך בהווייתה, היא אבסורדית.

* הישראלי המכוער – הישראלי המכוער (יאיר נתניהו) שיתף ציוץ בנושא "מפגן הצוללות הגדול" וכתב: "להחרים את הקומוניסטים הארורים האלה! בפוסט ששותף נכתב שהקיבוצים חזק בתמונה: אחרי יטבתה מגיעה נציגות מהזורע. בין היתר תחנת הדלק דור אלון וחנות אלונית שסמוך לקיבוץ." הישראלי המכוער מנהל זה לא מכבר מסע הסתה והשמצות נגד הקיבוצים, כלומר גם נגד הקיבוצים. בעבר כתבתי שצריך לתבוע אותו, כי זו השפה שמנוולים מן הזן הנחות שלו מבינים, אך הסבירו לי שכמעט אין סיכוי לתביעת דיבה קולקטיבית.  כנראה שהסבירו זאת גם לישראלי המכוער, ולכן הוא ממשיך בדרכו הנלוזה ללא חשש.

כיוון שהמון מוסתי נתניהו מתייחסים לישראלי המכוער כאל צינור, כלומר הם רואים בדבריו דברי אלוהים חיים, הם מיד מינפו זאת להסתה וקריאה להחרמה. זו השיטה של בי.די.אס.ים מן הסוג הזה. רבים קראו להחרים את רשת "שמרת הזורע" ששייכת לקומוניסטים הארורים מקיבוץ הזורע. אלא שאין שום קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע. הישראלי המכוער קיבל מכתב אזהרה לפני תביעה מ"שמרת הזורע" ואז הוא צייץ הבהרה שאין קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע, כלומר – תמשיכו לקרוא לחרם על הקיבוצים, אבל הניחו ל"שמרת הזורע".

אלא שלא כל מי שנחשף לציוץ ההסתה של הישראלי המכוער שהופץ בכל תעלות הביבים, נחשף גם להבהרה. והפגיעה ב"שמרת הזורע" נמשכת. כותב בא כוח החברה עו"ד קובי בן סימון: "גם היום אנו עסוקים בשליחת מכתבי התראה לגולשים שקוראים לחרם על שמרת הזורע. על אף מכתב התראה ופרסום ההבהרה מצד נתניהו, הקריאות ממשיכות לעשות את שלהן ויש בהן חשש לגרימת נזק גדול מאוד לחברתנו."

לכן, כיוון שמדובר בעסק ספציפי שנפגע באופן ספציפי מקריאת החרם, מן הראוי שיתבעו בסכום גבוה מאוד את הישראלי המכוער. מן הראוי שגם עסקים קיבוציים אחרים שנפגעו מן ההסתה והקריאה הבי.די.אס.ית של הישראלי המכוער, ויכולים להוכיח זאת, יתבעו אותו בסכומים אסטרונומיים. רק את השפה הזאת הוא יבין.

* כוחות צנטריפטליים – השתתפתי בשיחת זום של כמה אנשי חינוך מובילים בארץ, שנבעה מדאגה חמורה לנוכח מה שקורה היום בחברה הישראלית – הקרע, השנאה, ההקצנה, השבטיות, סכנת ההידרדרות לאנרכיה. שיחה שלא נועדה לקוטראי, אלא לאקטיביזם, לחולל שינוי בחברה הישראלית. אני שייך לכמה פורומים שזה סדר היום שלהם, ואני מוזמן ליטול חלק במספר יוזמות כאלו. העובדה שמול התהליכים המפרקים והמפרידים האלה, מול הכוחות הצנטריפוגליים (ובעברית – כוחות סירכוזיים) האלה יש התארגנויות רבות שנועדו להחזיר את השפיות לחברה ואת החברה לשפיות, כוחות צנטריפטליים, שואפים אל המרכז, מעודדת וממלאת אותי תקווה. כי אני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* היו הנדלים – אחרי תקיעה של עשור, יועז הנדל משחרר את הפקקים בכל תחומי התקשורת כמו גם בתשתיות האינטרנט המהיר, למען אזרחי ישראל. העשייה שלו בחצי השנה האחרונה אדירה. אם כל שרי ישראל ינהלו את משרדיהם כמו יועז הנדל, ישראל תזנק ותפרח בכל תחומי החיים. היו הנדלים!

* אושפיזום – לאורך חג הסוכות, עורך צביקה האוזר מפגשי "אושפיזום" – אושפיזין בזום, שבהם הוא מארח בסוכה הווירטואלית מדי ערב אישיות מסוימת. האושפיז הראשון היה יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג, לשיחה על ישראל והעם היהודי. ועוד לפני שהחלה השיחה, אהבתי את עצם העובדה שצביקה בחר לפתוח את הסדרה בנושא שאינו "סקסי" ואינו מושך רייטינג, אך חשיבותו לייעודה של מדינת ישראל ולעתידה חשוב יותר מכל נושא אחר. המפגש היה מרתק וברמה גבוהה מאוד. הוא היה שונה מהשיח הפוליטי הן בעומקו וברמתו ובוודאי בתרבות הדיון שהייתה בו; הנגאטיב המוחלט של תרבות "אופירה וברקו" ושכמותם.

ניכרה ההיכרות ארוכת השנים בין שניהם, החיבה וההערכה ההדדית שהם רוחשים זה לזה, ובעיקר העניין המשותף שלהם בנושא הדיון. הדיון עסק ביחסי ישראל והתפוצות, במחויבות של מדינת ישראל לעתיד העם היהודי, ההתבוללות, העלייה, האנטישמיות.

שאלה אחת ניקרה במוחי לאורך המפגש – איך זה שבוז'י הרצוג הצביע נגד חוק הלאום? הרי כל מילה שאמר בדיון היתה חוק הלאום. כשהרצוג היה עצמו הוא נשמע כל כך שונה מהזיוף, כאשר אינטרסים פוליטיים זרים גרמו לו לפעול נגד כל מה שהוא מאמין בו, כל מה שאביו וסבו האמינו בהם, נגד כל מה שתנועת העבודה האמינה בו והגשימה אותו.

* רובינשטיין על שמיר – אושפיז מס' 2 ב"אושפיזום" בסוכתו הווירטואלית של צביקה האוזר היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. רובינשטיין הוא אישיות משכמו ומעלה. אחד האנשים החכמים והמשכילים שאני מכיר. וכמי שבמשך חמישים שנה ניצב ברבים מצמתי ההכרעה המדינית והמשפטית של ישראל, הוא אוצר בלום של זיכרון היסטורי, מה גם שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השיחה נסובה גם סביב הסוגיות המשפטיות האקטואליות, אך בעיקר בסיפורי העבר, מהיותו עוזרו המשפטי של דיין בוועדת אגרנט, דרך ועידת קמפ-דיוויד והשלום עם מצרים, פרשת פולארד, השלום עם ירדן ועוד. לאורך שנותיו בשירות הציבורי הוא עבד לצד אישים כדיין, שמיר, רבין ואחרים. וכיוון שהוא יודע לספר סיפור, והוא בעל חוש הומור טוב, תענוג להאזין לו.

אתעכב כאן על נושא אחד. קוראיי יודעים זה מכבר, שאני רואה ביצחק שמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, אולי שני רק לבן גוריון. תרומתו האדירה כראש הממשלה היא התשתית להרבה דברים שאנו נהנים מהם היום ונהנה מהם גם עוד עשרות שנים. הוא האיש שהיטיב לזהות את הפוטנציאל האדיר של עלייה גדולה מבריה"מ כשרק החלה בה הפרסטרויקה. הוא זה שכנגד דעת הכול וכנגד כל הסיכויים הצליח לשכנע את הנשיא רייגן לבטל את מעמד הפליט ליהודים היוצאים מבריה"מ, כיוון שכאשר יש מדינה יהודית, יהודי אינו פליט, אלא יש לו בית. פתיחת שערי בריה"מ מצד אחד וסגירת שערי ארה"ב בפניהם, ניתבו אותם למדינת ישראל. שמיר הטריף את כל משרדי הממשלה ואת כל מוסדות המדינה להיערכות לקליטת מיליון עולים בתוך שנים ספורות, כאשר לכולם היתה קורת גג, והם נקלטו וקודמו בעבודה, רבים מהם במקצועותיהם והביאו למהפכה מדעית וטכנולוגית שהקפיצה את ישראל, הפכה את ישראל לאומת סטארט-אפ וקידמה את ישראל בכל תחום מתחומי החיים. הוא זה שהחליט וביצע את מבצע שלמה שהעלה ארצה את יהדות אתיופיה. הוא חתר לממשלות אחדות והקים ממשלות אחדות, גם כשהשותפות עם פרס היתה לו קשה (להבדיל משיתוף הפעולה המצוין והכימיה הטובה עם רבין) מתוך אמונה בחשיבות האחדות הלאומית, וכדי לא להיכנע לדרישות החרדים בנושאי הגיור, שהיו מביאים לנתק בין ישראל ליהדות ארה"ב. הוא הביא לכינון היחסים הדיפלומטיים עם בריה"מ, סין, הודו ועוד עשרות מדינות. רובינשטיין סיפר איך לפני ועידת השלום במדריד, הוא התנה את השתתפותן של מעצמות בוועידה בכינון יחסים דיפלומטיים מלאים ישראל ולא היה נכון לכל פשרה בנדון, וכך בריה"מ סין וכו' כוננו את היחסים. במהלך דיפלומטי מזהיר, יחד עם דוד לוי, שר החוץ, הוא הוביל להישג הגדול של ביטול החלטת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות. הוא תרם תרומה אדירה להתיישבות ביהודה ושומרון. ולא פחות חשוב – הוא נמנע מהרפתקאות מדיניות וביטחוניות, כלומר לשורת ההישגים האדירים לא מתלווה שורה של שגיאות וכישלונות גדולים.

רובינשטיין סיפר על חלק מן הדברים האלה, והוסיף גם מהיכרותו האישית איתו. הוא אמר שמעולם לא פגש אדם עם אגו קטן כל כך. "לכולנו יש אגו. לי יש אגו, לך יש אגו. בטח שלפוליטיקאים יש אגו גדול. לשמיר לא היה אגו. כולו היה קודש לנושא, למילוי התפקיד, לשרות." כמו כן הוא דיבר על העצבים החזקים מאוד שלו וכושר העמידה שלו שמעוררים קנאה.

אחד הדברים שרובינשטיין ציין, הוא ששמיר טיפח וקידם דור שלם של מנהיגים צעירים. זה נכון. חבל שגם אולמרט ונתניהו נמנים עם בני טיפוחיו, כך שלא הייתי רואה דווקא בכך את תרומתו הגדולה.

צביקה ורובינשטיין דיברו בצער על הפער בין מעשיו ותרומתו של שמיר לבין תדמיתו. אני חייב לציין שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים, בעיקר כאלה שזכו לעבוד אתו (כולל יריבים אידיאולוגיים כאהוד ברק) מדברים עליו בהערכה הולכת וגוברת. כך, למשל, גם עמוס גלעד, שעבד עם מנהיגים רבים, שהעלה אותו על נס בספר "המתריע" ועוד. אני מאמין ששמיר, שמקומו בהיסטוריה לא כל כך העסיק אותו, יזכה להכרה בגדולתו כראש הממשלה. בדיוק כפי שאשכול, שהיה מושא לבדיחות, מוכר היום כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן. 

* אנטישמיות נגד המדע – אני מקבל כמעט מדי יום הודעה של דובר הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" אדם קלר. בדרך כלל הודעותיו מצטיירות כהודעות של אדם נרגן וממורמר. והנה – שישו ושמחו. הודעה ובה פרץ של שמחה. לפתע האיש מר הנפש הזה – שמח וטוב לב. שמא לכבוד חג הסוכות?

לא. הוא חגג את שמחת הניצחון. ניצחון קטן של BDS. "מולקולות", ביטאון מדעי בינלאומי העוסק בכימיה, ביטל פרסום מחקר של ד"ר מינדי לוין, חוקרת מאוניברסיטת אריאל. הביטאון התכוון להקדיש בגיליון ינואר 2021 מקום נרחב לתוצאות מחקר של ד"ר לוין – חוקרת שעלתה לארץ מארה"ב, שם הרצתה בכמה אוניברסיטאות, וכעת היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת השומרון באריאל. אולם מאמרה נפסל, מתוך כניעת המערכת ללחצים ברוטליים לא לפרסם את המאמר, כיוון שהחוקרת מלמדת באוניברסיטת אריאל. הם אפילו לא הסתירו, מפאת הבושה, את סיבת הפסילה. לשמחה, מה זה עושה? אז היה איזה ניצחון לבני החושך, לאנטישמים. אבל יותר משזה ניצחון על ישראל ועל היהודים – זה ניצחון על המדע. בני החושך נלחמים בנאורות, במדע, בקדמה. אז היה זה ניצחון הברבריות על הנאורות. איני מכיר את מינדי לוין, אין לי מושג בכימיה, לצערי, ובוודאי שלא קראתי את המחקר. אבל נניח שזהו מחקר פורץ דרך בעולם הכימיה. מי ניזוק מהפסילה הפוליטית הזאת? העולם. המדע. העובדה שכתב עת אקדמי פוסל מחקר מדעי מתוך פחד ובשל כניעה לארגון אנטישמי, היא הזניית האקדמיה.

* אנטישמיות נגד הבריאות – אם ישראלים ימציאו את החיסון נגד קורונה, אני מניח שגדול המטיפים האנטישמים אחרי מלחמת העולם השנייה, רוג'ר ווטרס והארגונים האנטישמים שלו יקראו לעולם להחרים את החיסון.

* יצאת אמיץ – צפיתי בתוכנית "יצאת צדיק" בערוץ 12. התוכנית חשפה, כבר בפעם השלישית, את יריב בוהדנא: נוכל, חשמלאי שתחת שם בדוי עוקץ קשישים, עולים מחבר העמים, באלפי שקלים, ברמאות בוטה וקשה. כאשר חיים אתגר הפתיע אותו בדירת פיתיון שבה עקץ שוב, הוא החל לברוח. אתגר רדף אחריו ו"ראיין" אותו תוך כדי ריצה. כאן הנוכל עצר, שבר את המצלמה והיכה את אתגר נמרצות, פתח את ראשו, עד שהובהל באמבולנס לבית חולים. עוד בטרם הוזמן האוטובוס, מוכה ופצוע, אתגר המשיך לרדוף אחרי הנוכל ולהפנות אליו את השאלות הקשות. חיים אתגר הפגין מופת של עיתונאות. נחישות, דבקות במשימה, אומץ, מקצועיות, אכפתיות אדירה. הוא דיבר על המחיר ששילם, ואמר שהוא שלם עם המחיר, למען השליחות החברתית שלו, להגן על הקורבנות מפני הנוכל. ניכרים דברי אמת.

* חלוקת קשב – בכל ישיבת זום, ויש לי כאלו בכל יום, אני יושב מול המסך בשיחה, ובמקביל אני בנייד – ווטסאפ, מיילים, פייסבוק וכו'. מה שלא הייתי מעלה על דעתי לעשות בישיבה פנים אל פנים, ולו בשל הנימוס והכבוד לעמיתיי. מצד אחד, זה יעיל מאוד ומנצל היטב את היקר במשאבים – הזמן. מצד שני, הרי אני לא באמת בשיחה, כפי שראוי שאהיה בה. דילמה.

* ביד הלשון: אדמו"ר - דני קושמרו הגדיר פעמיים את הרב חיים קנייבסקי – אדמו"ר. זאת טעות. אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו) הוא הכינוי למנהיג חצר חסידית. הרב קנייבסקי הוא מנהיג הזרם הליטאי, שהוא אנטי חסידי. הליטאים הם ה"מתנגדים" (או בהברה אשכנזית "מסנגדים". במלעיל, כמובן), כלומר המתנגדים לחסידות. בזרם הליטאי מוגדר הרב קנייבסקי: "מרן שר התורה".

אורי הייטנר

* * *

יעקב זמיר

אקוואריום ב"תשליך"

השכן בבית שמולנו הוא איש נחמד, תעשיין מצליח חכם, פיקח ומעשי מאין כמוהו. לא רכש השכלה, דבר שהוא מציינו מדי פעם בצער ואנחה, אך למרות הכול הוא בעל מקצוע ממדרגה ראשונה וניהל מפעל תעשייתי בהצלחה מרובה. התברך בידי זהב ותחביבים רבים לו. אחד מהם זה דגי  הנוי. מתמצא בכל הסוגים והמינים שלהם  ומכיר כל מי שמתעסק בזה בישראל. ניתן לומר ללא הגזמה שהוא גאון בשטח הזה.

בנה לו מספר אקוואריומים  מעשי ידיו בהם גידל דגים שונים וגם סחר בהם והחליף עם חובבים כמותו וכו'. הגדיל עשות בזה שבנה  אקוואריום ענק אותו מיקם על כן גבוה ומיוחד במרכז סלון ביתו, בו שיכן סוגי דגים יפהפיים, מהם ענקיים ומהם קטנים וצבעוניים כצבעי הקשת, כולם תאווה לעין הצופה.

הוא גם איש נעים הליכות, פתוח וחברותי, ועניין אהבתו לאקוואריום ולדגים ידוע לכולם כדבר שהוא מתגאה בו.

השכן שגר מולו מהצד השני של רוחות השמיים, איש סולידי בעל מקצוע אקדמאי מסודר ומאורגן להלל לשבח. בוגר חינוך דתי, ישיבה, בית ספר ממלכתי דתי וכו'. מובן  שהוא שומר מצוות ונזהר בקלה כבחמורה, שומר מרחק שלא להתערב עם הבריות יותר מדי. זאת כדי שלא ידבק בו חלילה  שמץ מ"חילוניותם".

זה לעומת שכננו חביב הדגים והאקוואריומים שהוא חילוני גמור, אפיקורס מבטן ומלידה, אוכל טריפה, לא מתפלל לאלוהיו, לא מניח תפילין ומחלל שבת בפרהסיה.

ניתן לומר שבין השכנים קיימת שכנות טובה ובנועם.

הגיע חג ראש השנה והגענו גם למוצאי החג בו אומרים תפילת "תשליך", בה מבקשים מהקדוש ברוך הוא שישליך כל עוונותיו של המתפלל אל הרחק מאיתנו. בדרך כלל נאמרת תפילה זו ליד הים או מקווה מים אחר. היא כוללת גם שהמתפלל מנער את כיסי בגדיו, וכך  מוציא מהם כל חטא שנשתייר... משליכו למים ומתנקה ממנו.

ימינו אלה ימי סגר בהם הניידות מאיתנו והלאה. בא השכן הדתי לשכנו התעשיין בעל האקוואריומים, מברכו כפול ומכופל ברכות לשנה טובה ובריאה, ואגב כך שוטח את בקשתו: אם ירשה לו כבודו לבוא אליהם ולהתפלל את ה"תשליך" ליד האקוואריום היפה ומלא מים, באין אפשרות הגעה לחוף הים שלידו שוכנת ארצנו הקדושה.

בבקשה ברוכים באים.

אחרי כמה דקות חזר האקדמאי שומר המצוות עם בני ביתו, כולם אמרו את התפילה, השליכו את עוונותיהם לאקוואריום  והלכו להם שמחים ומרוצים.

מיד אחר כך רץ שכני התעשיין החמוד אלינו, והוא כבן בית אצלנו וידיד אמת, לספר לנו את קורות יומו. בין היתר שח לנו את עניין בקשתו של שכנו "להשליך" אצלו ליד האקוואריום, בקשה שנענה לה ברצון.

אני ובני ביתי מצאנו לנחוץ להאיר את עיניו. אתה יודע מה עשית? עכשיו כל החטאים הקללות והנאצות של משפחת השכן שלך נמצאים באקוואריום בביתך. מי יודע מה יקרה לדגים היפים שלך עכשיו שהקיפו אותם  בכל התועבות והקללות שהשליכו עליהם. הם הלא לא יכולים להימלט ממקום זה כפי שעושים הדגים שבים, שכאשר רואים את המתפללים ליד החוף, מיד  הם נסים  משם הרחק אל מעמקי הגלים בים הגדול מחשש שהתשליך יפגע בהם.  שלא לדבר על בני ביתך שעל לא עוול בכפם מנחיתים עליהם את חטאיהם של אחרים, ודווקא בראש השנה. כדאי לך למהר ולעשות "פדיון נפש" לכל אחד מיקיריך בבית, בתקווה שתספיק לכך עכשיו בעשרת ימי התשובה.עשה ואל תתמהמה.

אשתי מציעה לו שגם יחליף את מי האקוואריום עוד הערב כדי להרחיק את הטומאה. אני הבאתי את  הקמיע האישי שלי שיש לו כוח עצום, אותו עשתה לי אימי עליה השלום במו ידיה,  שיצמידו לדופן קופסת המים נגד עינא בישא. עוד הצענו לו שישגיח במשך הלילה על הדגים לראות אם חס ולילה לא מופיעים בהם סימנים מדאיגים, שאז יוכל להושיע בעוד מועד.

הקמיע

שכננו הנחמד נדהם למשמע הדברים וחש שהוא נוצל ועשו לו מעשה נורא בביתו שלו. "כך הוא בא בעורמה והשליך את כל חטאיו בביתי ועוד על הדגים היקרים שלי?"

משהפנים את המצב  נמלא זעם ואז  התחיל לקרוא ברוגזה: "...של האימא  שלו על מה שעשה לי, באימא של האימא שלו... של אחותו, של הדודה שלו, באשתו בבת שלו" – זה תוך כדי שהוא ממטיר כהנה וכהנה קללות עסיסיות על כל  הנמענות.

אשתי העירה לו שהיא יודעת שהשכן הדתי הוא  בן יחיד ואין מה לשלוח קללות לאחותו כי זה לריק.

כדי לשכך מעט את סערת רוחו הגשנו לו לשכן הנרגש כוס מים קרים בהם טפטפנו כמה טיפות של תמצית מי ורדים הידועים בסגולתם המיטיבה  להרגיע ולהשיב  נפש סוערת.

אז רץ שכננו החביב חזרה לביתו מלא תקווה שיד התשליך לא תהיה קשה עליו.

בברכה,

י.ז.

רמת גן עיר הפיז'אמות

10.2020 ימי הקורונה

* * *

אהוד: הפסקתי שלשום לראות חדשות בערוץ "כאן 11" ה"ממלכתי" כי מסבירים לי בהן שוב ושוב לאורך מרבית המהדורה כי האשמים בקורונה הם נבחרי ובכירי הציבור שאינם נשמעים להוראות – ולא האספסוף מפר החוק בהפגנות הפרועות המחליאות שזוכות לתמיכת הערוץ ללא מילה אחת של גינוי!

* * *

יונתן גורל

גם לאבן הקודרת בשמש

היזהרו מן הצבועים המיתממים

להחזיק בשובל מעילו של אלוהים

מתיימרים להיות שליחי דברו

ומביאים משיח וחמורו

גם לאבן הקודרת בשמש

יש הארה

בדרכה להיות מקדש מעט

אבל היא לא תישא תפילת שווא

ולא תכרע לצלם

כאנשים העושים במלאכת יומם

לבנות מסד וקומה

לאדם

שפיו ולבו שווים

בלי חינחונים

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

ז. כשהמורה צדק עבד בגינה

במודעת האבל שפורסמה בעיתונים ביום 24.8.97  נרשם:

בצער רב וביגון קודר אני מודיעה על

פטירתו של בעלי היקר  והאהוב

אינג' משה צדק

אציל  הנפש

לפרטים על מועד ההלוויה נא להתקשר

לטלפונים: 03-6722752 , 03-6048514

אבלים: אשתו: ד"ר מרים ריטר-צדק

בנה: ד"ר נחמיה צדק

נכדיו: ד"ר ירון צדק

ד"ר אילן צדק

ליאור צדק (סטודנט רפואה)

במודעות בלט חסרון שמה של מיה, אשת הבן, שהגב' צדק סירבה בכל תוקף לכלול ברשימת האבלים. במשך עשרת השנים האחרונות לחייו של צדק, היא היתה מטלפנת פעם או פעמיים בשנה לשמוע את קולו של נחמיה, ולברר אם לא שינה את דעתו בקשר לשיבתו ארצה. כשהבן ביקש לדבר גם עם אביו, סירב המורה צדק ליטול את השפופרת ואמר שלא ידבר איתו עד שלא יחזור ארצה, ואם לא הוא, לפחות אחד מנכדיו.

שלושת הנכדים המוצלחים, כולם בעלי תואר אקדמאי, ויתרו בלב קל על הווילה שחיכתה להם ברמת גן, ולא הגיעו  גם ללווייה. כשנשאלה מי יקרא את הקדיש נקבה בשמי. ניסיתי להתחמק ואמרתי לה שתמצא מישהו מבני המשפחה. כי מה פתאום אני? אמרה לי שאני כמו הבן שלה והיא לא רוצה מישהו אחר. אם הייתי יותר חכם הייתי יכול להגיד לה שתוריש לי את הווילה שלהם ואני אבטיח לה שלעולם לא אעזוב את הארץ, אבל היא תרמה אותה כבר לאוניברסיטת בר אילן, והסתפקה בזה שרשמה אותי כיקיר המכון לחקר הפסיכולוגיה של העם היהודי. שמחת זקנתי.  

כיומיים נמשכו הוויכוחים עם חברה קדישא, היא גייסה לעזרתה את אוניברסיטת בר-אילן, שכנראה הבטיחה להם נתח מהווילה, כי בסוף באורח פלא נמצא פתאום מקום בקריית שאול. אם חשבתי שעתה אפשר יהיה לתאם את מועד הצילומים, סימן שלא הכרתי את הגברת צדק. היא דרשה שימצאו בקרית שאול מקום גם לה ועוד לצד בעלה. אמרה שהוא יעשה לה את המוות אם אחרי שישים שנות נשואים לא תשכב לצידו. חמישה ימים נמשך המו"מ עם חברה קדישא עד שהיא שוכנעה שהוא לא יתנגד אם היא תשכב מעליו באותו בור.

ההלווייה הייתה חגיגה אמיתית. בסרט, שהבמאי אופק ביים, שומעים איך היא מסיימת את ההספד בברכה, שימתקו לו רגבי אדמת ארץ ישראל אשר כל כך אהב. כשאני התבקשתי לדבר ליד הקבר, אמרתי שאם יירדו עלינו עכשיו טיפות גשם, יהיו אלה דמעותיו של המורה צדק, דמעות של אושר למראה מאה התלמידים שבאו להלווייתו,  ולא על חשבון הלימודים.

למחרת ההלווייה התפרסמה בעיתון 'הארץ' כתבה של העיתונאית רחל מיכאלי שנשאה את הכותרת:

מת משה צדק, מקור ההשראה לדמות המורה שמילקיהו בספרי פוצ'ו. 

"'כבר 25 שנה שדיצה אשתי אומרת לי: 'צדק צדק, כל מה שיש לך בראש זה רק צדק' כך אמר הסופר ישראל ויסלר (פוצ'ו) כשיצא שלשום מבית הקברות..."

בעיתון 'מעריב' התפרסם ראיון של העיתונאית בילי מוסקונה לרמן, שראיינה את אלמנתו של המורה. השורות הראשונות נשאו את הכותרת:

"אני יודעת שאמות עם בת צחוק על שפתיי"

כשהיתה בת 21 הקימה הנערה מרים ריטר קבוצה להתפתחות עצמית. כך הכירה את בעלה משה צדק, מי שלימים הפך לבעלה, והתפרסם כמורה הדגול שמילקיהו בספריו של פוצ'ו. המורה משה נפטר באחרונה ואילו מרים בת ה-93, ממשיכה לשקוד על מחקריה בעניין מצבו הפסיכולוגי של העם היהודי. במפגש נדיר היא מספרת על נעוריה, על אהבתה למשה, על בנם הרופא שאהב את הארץ, על ניתוק הקשר איתו, על הכאב ועל דבקותה בעקרונותיה...

הפרסומים בעיתונות רוממו את רוחה של אלמנת צדק. כל חייה הציפה את העיתונות ואת שרי הממשלה במכתבים ובמאמרים על תולדות העם היהודי מנקודת מבט פסיכולוגית, ואלה לא זכו לכל הד. דווקא רעיונו ההזוי של המורה, לראות תלמידים בהלווייתו, הוא שהביא אותה לכותרות. פירסומה התעצם פי כמה, כאשר סרטו של דוד אופק  עלה על מסך הטלוויזיה וזכה בפרסים רבים.

אני זכיתי ברווח נוסף, כאשר הכרתי מקרוב את צלם הסרט בני ברמן, שבצד היותו זמר ומלחין מפורסם, היה גם בעליה של יאכטת טיולים שעימה ערך הפלגות ברחבי הימים ואני לא התעייפתי מלשמוע את סיפוריו. בחייו האישיים לא שבע נחת, כאשר התגרש מאשתו הראשונה, ובנו יחידו ניתק את הקשר עמו. אולי זו היתה הסיבה שנוצר קשר קרוב בינו ובין הגברת צדק.

בהקרנת הבכורה של הסרט בסינימטק הוא ניגש להחמיא לה  על דברי ההספד הנירגשים שלה. היא ניצלה את ההזדמנות והזמינה אותי ואותו לבוא אליה במוצאי שבת. היה זה מפגש מרגש. באתי לאותה דירה שבה הבטחתי למורה לפני עשרים וחמש שנים להביא לו תלמידים להלוויה. לא הכרתי את הסלון, כי עכשיו הוא היה מלא בערימות עיתונים שהגברת צדק לא נתנה לזרוק אותם. תמיד חיכתה לימים שיהיה לה זמן לקרוא, מה שעוד לא הספיקה. בפינת הסלון נשאר מקום פנוי מעיתונים ושם ישבנו לצידה. הגברת צדק האירה פנים לחברתו האמריקאית של בני ברמן, כי היתה בטוחה שזאת אשתי, ושאלה לשלום אביה שלמד עם צדק באותה כיתה בגימנסיה הרצליה. סיפרה לה כמה צדק אהב את אבא שלה והיה החבר הכי טוב שלו.

אשתו של בני ברמן לא הבינה מה הגברת הזאת רוצה מהחיים שלה, ורק כשיצאנו הסברתי לה את מקור הטעות והתנצלתי שלא תיקנתי אותה, כי היה לי נחמד לחשוב שהיא חושבת שאני נשוי לצעירה כזאת יפה.

מכתב משעשע קיבלתי באחד הימים הבאים מהמורה צפי אמנותי, שהכרתיה בזכות עדנה בתי שלימדה יחד איתה בבית הספר לאמנויות.

12.9.97

לפוצ'ו היקר,

בשבוע שעבר צילצלה אחותי לשאול אם קראתי את המאמר שהופיע בעיתון על המורה שמילקיהו. רציתי לשתף אותך בדבריה, כי הספר שאהבה בילדותה היה 'חבורה שכזאת' ואתה היית בשבילה דמות שלא מן העולם. (היום אני מספרת לה שאתה גם... בשר ודם וקשה לה להאמין.) 

האחות הרחמנייה נחמה צדק המוזכרת במאמר, הצילה את אימי ממוות כשהיתה מאושפזת, מבודדת ממשפחה, חולה בטיפוס בבית חולים דונולו ביפו. כשנחמה נרצחה פחדו לספר לאימי, כי ידעו שזה ישבור את ליבה. יום אחד אחרי הרבה שנים  טיילה אימי ברמת גן וראתה שלט הנושא את השם "סמטת האחות נחמה צדק." בבית קטן  שליד השלט, ראתה גבר שטיפח גינה וניקה אותה. היא פנתה אליו וסיפרה לו את סיפורה האישי, על נחמה ואימא שלה. האיש שמע את דבריה עד הסוף וכשגמרה אמר לה: "אני אחיה." אימא נדהמה והתרגשה.

היום, עם פרסום הכתבה בעיתון, כשהיא הגיעה לשורה המספרת על המורה צדק, היא קפצה ואמרה לי: "אוי! אז אני פגשתי את המורה שמילקיהו בחיים!..."

הרגשתי צורך לשתף אותך בחוויה שלי, שבעצם קשורה גם בך.

שלך

צפי

אני לא יכול לגמור את סיפורי צדק בלי לצטט עוד מכתב קטן שמצאתי בבית בין שלל המכתבים שנותרו בין הניירות של חותני בנימין מאיר, אבי אשתי. מכתב המלמד שצדק היה בין השאר גם איש עסקים. עובדה זו היתה ידועה לנו עוד כשלמדנו בגימנסיה, כי הוא היה המורה היחיד שבא ללמד במכונית פרטית. 

מצד שני אולי החתונה של נחמיה והדירה שקנו לו רוששו אותו, כי בין הניירות שמצאתי אצל חותני ז"ל, מצאתי מכתב קטן מימים ימימה שבו בכתב ידו העגלגל והיפה של צדק מצאתי כתוב:

אינג' מ. צדק

מעלה הצופים 8 רמת גן

15.5.53                                   

לידידי הטוב בנימין

שלום רב,

אני שולח לך טשיק ע"ס 600 ל"י ומחזיר בזאת, בתודה מקרב לב, את גה"ח שנתת לי. נעים להגיד שישנו חבר לעת צרה, להתייעצות משפחתית, או לפעמים להלוואה.

הוא אשר אומר הפתגם: 

A friend in need is a friend indeed

בתודה ובכל הכבוד

חברך

משה

עד כמה שאני מכיר את חותני, אני מנחש שהוא לעולם לא פרע את הצ'ק (או הטשיק כפי שכתבו אז) ועד כמה שהכרתי את צדק, אני מניח שהוא לא הטריד את בנימין, אבי אשתי בנושא הזה.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

עקיבא נוף

מתוך הקורונה

אתה חכה לו, בוא יבוא –

יום המיפגש המיוּחָל,

לא כמו משה על הר נְבו –

אתה תִרְאֶנָהּ, גם תוּכָל

לָבוא לָאָרֶץ הטובה,

להיות בה סְנֶה שלא אוּכָּל

באש-תמיד של אהבה.

שם בהרים, בעמקים

יְלַבְלבוּ פרחֵי אֶשְכָּר,  

ועל שולחן הצדיקים

יש תאווֹת של שוֹר הבָּר.

שְמַשוֹת תִּזְהַרְנה, יָם יִֵרוֹם,

ושיר יציף הלב בְּחוֹם,

הִנה בא יום, הנה קָרֵב,

עטוף בנשיקת אוהב.

זו תְּאורְיַת חיי, לְאורָהּ אהבְהֵב –

השמש יֵאוֹר באנרגית הכְּאֵב.

* * *

נסיה שפרן

מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018

[המשך]

בווילנה, בעקבות יהודים ידועים

בנוסף לסיור היהודי המאורגן הכנתי גם סיור יהודי משלי. הסתמכתי בעיקר על המידע ועל הצעות המסלולים בספרו של עקיבא סלע "בנתיבות ליטא היהודית", ספר ההדרכה היחיד שמצאתי על ליטא היהודית, ועל כמה מקורות נוספים.

הכנת המסלול לא היתה קלה, ובסופו של דבר לא הגעתי לכל המקומות שהיו ברשימה שהכנתי: שיבושי מיספרים, שינויים בשטח, ולא תמיד היו לוחות הנצחה שיאשרו שאכן הגעתי למקום הנכון. השינויים בשטח הם מהירים, ולא רק מידע מן הספרים אינו תמיד מעודכן, גם המידע ברשת לא תמיד מהימן; חייבים לבדוק היטב מתי נכתב – ולא תמיד זה אפשרי.

למי שאוהב להגיע למקומות בהם חיו אנשים מפורסמים כדאי להגיע לרחוב בסנוויצ'אוס. על יונאס בִָסָנָוויצָ'אוּס לא שמעתי קודם לכן. בהחלט מגיע לו שיקראו רחוב מרכזי על שמו. אפשר לומר שהוא היה הבן-יהודה של הליטאים. בשנים בהן היתה ליטא חלק מן האימפריה הרוסית, אסרו הרוסים את השימוש בכתב הלטיני במטרה להשריש את הכתב הקירילי בקרב הליטאים. בסנוויצ'אוס יסד את העיתון הראשון בשפה הליטאית, הקים אגודה לחקר השפה, ופירסם ספרים רבים על הפולקלור הליטאי. כאשר מת ב-1927 הכריזה ליטא על 5 ימי אבל. מובן מאליו שהרחוב נקרא בשם אחר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, התקופה הפולנית של וילנה. כמו כל מקום בחלק זה של העולם גם הרחוב הזה שינה שמות בהתאם לחילופי השלטון.

ברחוב בסנוויצ'אוס מס' 2, ממש בפינת רח' פילימו המרכזי, התגורר במשך שנים רבות הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב של וילנה לפני חורבנה ומגדולי התורה של ליטא. כל מי שגדל בפתח תקוה מכיר את שמו, גם אם לא כולם יודעים מי הוא היה, שכן רח' חיים עוזר הוא אחד הרחובות המרכזיים בעיר, שם נמצא בניין העירייה וגם תחנות האוטובוסים העירוניות.

בהמשך הרחוב חיו אישים ידועים אחרים:  ההיסטוריון שמעון דובנוב, שנרצח בגטו ריגה, חי מיספר שנים בעשור הראשון של המאה ה-20 בבניין מס' 18; באותו בניין חי בילדותו בתחילת שנות ה-20 הסופר הצרפתי רומן גארי, ששם משפחתו המקורי היה קצב, לפני שהיגר עם אימו לצרפת. הוא כתב על ילדותו בווילנה בספרו "הבטחה עם שחר". יש שם לוח הנצחה, ובמרחק מה הוקמה גם אנדרטה לזכרו.

בבניין מס' 16 התגורר מקס ויינרייך, הבן-יהודה של האידיש. הוא היה זה שיסד את מכון ייוו"א, המכון המדעי לחקר האידיש. המכון נוסד ב-1925, ממש בשנה בה נוסדה האוניברסיטה העברית בירושלים. תאריך מפתח סמלי, שכן עדיין לא היה ברור אז איזו מבין שתי השפות תנצח. בשנותיו הראשונות פעל המכון מתוך דירתו של ויינרייך, ואילו הבניין בו פעל בשנותיו האחרונות, באותה סביבה, כבר אינו קיים. ברחוב הזה היו מיבני ציבור יהודיים חשובים: בתי ספר, מוסדות צדקה, מערכות עיתונים ושירותי בריאות. אני, בעוונותיי, התעניינתי בעיקר בשמות ה"ידוענים".

אין צורך לציין שאפשר לראות רק מבחוץ את בנייני הדירות בהם חיו האישים הללו, ולנסות לנחש באיזו דירה חי כל אחד מהם... אלה בנייני דירות גדולים שהוקמו בתחילת המאה ה-20 בסגנון קלאסי מודרני, רובם בני 4 או 5 קומות, וכנראה האינטליגנציה היהודית העדיפה לגור בהם. הדירות האלה העניקו יותר פרטיות, ואולי גם יותר יוקרה, מן המגורים בעיר העתיקה על חצרותיה הצפופות. בנייני הקומות האלה עדיין נראים נהדר, וחושפים זווית פחות ידועה של חיי היהודים בווילנה מחוץ לרובע היהודי בעיר העתיקה.

סיור אחר ערכתי באזור מדרחוב וילנה. הרחוב גדוש בבתי קפה, הרבה שולחנות בחוץ מתחת לסוככים לבנים גדולים, וביום בהיר ויפה כמו היום בו היינו שם, הרבה אנשים ישבו בחוץ וגם אנחנו הצטרפנו אליהם. כשעיינתי במידע שהכנתי על הרחוב הזה גיליתי שהוא נקרא רח' וילֶנסקה בתקופה שבין שתי המלחמות. זה הזכיר לי את אסתר וילנסקה, חברת כנסת מטעם המפלגה הקומוניסטית במשך שנים רבות, ואת מי שהיה בעלה בעבר הרחוק, מאיר וילנר, שהפך לימים למזכיר רק"ח, גלגולה המאוחר של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. שני ליטוואקים, חברי "השומר הצעיר" בווילנה, שהלכו בדרך אחרת, אך בחרו להנציח את שם עירם בשמותיהם.

בבניין מס' 15 באותו רחוב הוצגה בווילנה לראשונה הצגת "הדיבוק". בבניין מס' 25 למד הכנר יאשה חפץ נגינה בעשור הראשון של המאה ה-20. יש לוח הנצחה. בבניין מס' 27 התגורר ד"ר נחמן רחמילביץ', ששמו לא היה מוכר לי. איש רב פעלים שהיה חבר פרלמנט וגם שר בממשלת ליטא העצמאית, ובסוף שנות ה-30 היה קונסול ליטא בא"י. הוא מת ב-1941, למזלו בארץ. יש לוח הנצחה בולט. יש לוחות הנצחה נוספים לאישים יהודים שפעלו בליטא, חלקם גם אחרי המלחמה, אישים ידועים בתחום המוסיקה, למשל, אך מאחר ששמותיהם לא היו מוכרים לי, ועיקר ענייני היה בשנים שלפני המלחמה, לא טרחתי לחפש אחריהם.

בקרבת רחוב וילנה פעלה להקת תיאטרון שנוסדה ע"י נחום ליפובסקי. אחד ממנהלי הלהקה היה משה קרפינוביץ', שנרצח בפונאר. בנו אברהם, שנמלט עם פלישת הגרמנים ומצא מחסה בקזחסטן, הגיע ארצה לאחר המלחמה והתפרסם כסופר אידיש מוערך. כמו סופרים אחרים שנותרו בחיים גם הוא העלה מן האוב את וילנה הישנה, ובעיקר את אנשי "העולם התחתון" היהודים. ברחוב איגנוֹטוֹ הסמוך יש לוח הנצחה מרגש במיוחד: דיוקנם המפוסל של שלושה נזירים מן המנזר הבנדיקטי שהסתירו 12 יהודים במנזר, וביניהם שמואל בּק, שהיה אז ילד בן 10, ולימים התפרסם כצייר.

בפינת הרחובות בֶנֶדיקטיוּ ואיגנוטו נמצא הבניין בו שהה בנימין זאב הרצל בביקורו בווילנה ב-1903. זה היה ביקורו הראשון של הרצל באימפריה הרוסית. הוא נסע להיפגש עם השר פון-פלווה, שר אנטישמי שהואשם בפוגרום קישינב שאירע באותה שנה. מטרתו העיקרית היתה לשכנע את ממשלת רוסיה ללחוץ על הסולטן הטורקי להעניק ליהודים צ'רטר להתיישבות בא"י. לאחר הפגישה רצה לבחון במו עיניו את מצב היהודים באימפריה הרוסית ובחר לעצור בווילנה. אלפי יהודים קיבלו את פניו, והמשטרה הרוסית, שחששה מכל התגודדות של אנשים ברחובות, פיזרה אותם באכזריות. על אף השוטרים שעקבו אחריו הוא הספיק להיפגש עם יהודים מקומיים.

מווילנה נסע הרצל ישירות אל הקונגרס הציוני השישי הזכור כקונגרס אוגנדה. כל מה ששמע במהלך ביקורו שיכנע אותו שיש למצוא מקלט מיידי ליהודים ברוסיה. כידוע, תוכנית אוגנדה נדחתה. הרצל הלך לעולמו כעבור שנה. וכשאני קוראת את הסיפור הזה מול הבניין הפינתי הצהוב עם הגג האדום בו התאכסן הרצל כמעט 40 שנה לפני החורבן, עולה מאליה השאלה שאין עליה תשובה: מה היה אילו...?

היו סיורים שלא כל כך הצליחו. הלכנו כברת דרך ארוכה עד לכיכר לוּקישקי, בחלק הצפון מערבי של העיר, כשהחלטתי נחושה למצוא את המקום בו נוסדה תנועת ה"בונד" ב-1897, השנה בה הוקמה התנועה הציונית. ליטא היתה ערש הספרות העברית החדשה, בליטא נוצרה כמובן הישיבה הליטאית שהיא עד היום "תקן איכות" בעולם הישיבות, אך לא רבים זוכרים שליטא, וילנה במיוחד, היא גם ערש הסוציאליזם היהודי. תנועת ה"בונד", התנועה היהודית הגדולה ביותר במזרח אירופה לפני החורבן, נוסדה בעליית-גג ברובע לוקישקי. רק 13 צירים השתתפו בייסוד התנועה, שנעשה בחשאי, מאימת המשטרה הצארית. לא מצאתי כתובת מדויקת, רק תיאור כללי של המקום: סמטת לוקישקי קרוב למקום בו הסמטה נפגשת עם רחוב קרָאז'יוּ. ידעתי אמנם שהבניין עצמו נהרס, אך קיוויתי בכל זאת למצוא איזה סימן – תקווה תמימה וחסרת סיכוי כמובן. 

זו היתה אחת ההליכות הארוכות שעשינו בווילנה. התאוששנו שעה ארוכה על ספסל בכיכר לוקישקי. בתחילת המאה שעברה היה שם תיאטרון גדול. שם ירה הסנדלר הצעיר הירש לֶקֶרט במושל וילנה בשעה שזה יצא מן התיאטרון. ב-1 במאי 1902 שלח המושל פרשים קוזקים כדי לפזר הפגנה שאירגן ה"בונד". חלק מן המפגינים נעצרו ועונו בעינויים קשים. ה"בונד" החליט לנקום והירש לקרט התנדב לממש את מעשה הנקמה. הוא הוצא להורג בווילנה והפך מיד לאגדה. שירים ומחזות נכתבו עליו, הוא הפך סמל ליהודי המורד, ודמותו הקרינה לימים אפילו על הפרטיזנים שלחמו ביערות. זה היה אחד האותות הראשונים לכך שיהודים מסוגלים למרוד ולא רק לקבל את גורלם בהשלמה.

מרוב תסכול ואכזבה בעקבות החיפוש אחר המקום בו נוסד ה"בונד", שכחתי שבאזור הזה נמצא בית הסוהר הידוע לשמצה אליו נשלחו אין ספור מהפכנים יהודים כאשר ליטא היתה עדיין חלק מרוסיה הצארית.  בשבועות הראשונים לכיבוש הגרמני נשלחו לשם רבים מיהודי וילנה. אלה ששרדו את הרעב, המחלות והעינויים נשלחו משם לפונאר. בבית הסוהר הזה שהה קודם לכן מנחם בגין לאחר שנמלט מוורשה הכבושה אל וילנה ונאסר ע"י הסובייטים.

ממרחק זמן מסוים נראה לי שההליכה הארוכה לאזור לוקישקי לא היתה בזבוז זמן מוחלט. לא זיהיתי את המקום בו נוסדה תנועת הבונד, החמצתי גם את בית הסוהר המפורסם, אך שהיתי שעה ארוכה בכיכר לוקישקי, הכיכר שם פגע הירש לקרט, הצעיר שהפך לאגדה, במושל העיר בתגובה על יחסם האכזרי של השלטונות אל מפגינים יהודים.

מוזיאונים יהודיים

יש בווילנה שני מוזיאונים יהודיים. וילנה היהודית ראויה למוזיאונים הרבה יותר טובים, אבל זה מה שיש והם שווים ביקור.

מוזיאון הסובלנות, אשר שמו איננו נותן שום מושג על תוכנו, הוא מעין "כל בו ליטוואקי". הבניין עצמו מרשים, ומאז שנבנה ב-1893 שימש לכל מיני צרכים: בית תמחוי, מקום אימונים לספורטאי "מכבי", ובעיקר כאולם תיאטרון. הוא שוקם ב-2002 ונערכות בו תערוכות, כנסים ומופעי תרבות שונים. התצוגה המעניינת ביותר היתה תערוכה מעבודותיו של הצייר שמואל בק. כזכור, בק היה ילד בגטו וילנה וניצל במחבוא אצל הנזירים הבנדיקטים. אחרי המלחמה הגיע לישראל. ציוריו הנפלאים זכורים לי במעומעם מן השנים שחי בארץ. הוא כנראה לא מצא את מקומו, במשך שנים נדד במערב אירופה, ולבסוף התיישב בארה"ב. הייתי משוכנעת שמדובר בתערוכה זמנית, ואפילו תהיתי מה יקרה למוזיאון הזה כאשר עבודות אלה לא יוצגו בו. התברר שטעיתי. קראתי אחר כך שהצייר תרם עשרות עבודות, וכנראה יתרום עבודות נוספות בעתיד, והמקום ייקרא: מוזיאון שמואל בק. חדשות טובות. אולי המבנה היפה הזה ימצא בסופו של דבר את ייעודו.

מוזיאון השואה, רחוק יחסית מן המרכז, הוא צריף עץ ירוק מלא וגדוש במסמכים ובתמונות. המוזיאון כל כך צפוף ומגובב שבלי האוזניות שמוצעות למבקרים ממש קשה להתמצא שם. ללא ספק הבניין קטן מדי כדי להכיל את כל המוצגים שיש שם. אי אפשר אפילו להשוות את המוזיאון הדחוס הזה למוזיאונים אחרים מסוגו בעולם. עדיין אין בליטא מוזיאון ראוי לשמו שיספר בצורה ראויה את תולדות היהודים בליטא ואת כיליונם. כנראה אין שום סיכוי שהליטאים עצמם יקימו אי פעם מוזיאון כזה. הליטאים אינם מסוגלים עד היום להתמודד עם התפקיד שמילאו בהשמדת היהודים בארצם.

אך יש חדשות טובות: ליד העיירה שֶדוּבה בצפון ליטא מקימים "עיירה יהודית": פרויקט ענק שנקרא "לוסט שטעטל". השטעטל האבוד. יהיה שם בית קברות אמיתי בו נמצאו 1300 מצבות, ומוזיאון על החיים בליטא לפני החורבן – וכמובן על סופם של יהודי העיירה הטמונים בשלושה בורות הרצח במעבה היער. הכול במימון פרטי, כמובן יהודי. אולי תהיה סיבה לחזור לליטא.

טרוקי

טרוקי היא אתר התיירות מס' 1 בליטא. טירה הבנויה מלבנים אדומות על חצי אי מוקף אגמים. הטירה היפה, הנראית כאילו נלקחה מתוך ספר אגדות, הוקמה במאה ה-14. זהו מקום שיש לו חשיבות מרובה בהיסטוריה הליטאית, זו היתה למעשה עיר הבירה הראשונה של ליטא. התיירים מגיעים ברובם כדי לראות את הטירה הציורית היפה ולא כדי ללמוד את ההיסטוריה הליטאית. האמת, גם אני האזנתי בחצי אוזן להסברים המפורטים שניתנו לנו על תולדות הטירה, והסתפקתי בהתבוננות בעבודות האמנות היפות אשר חלפנו על פניהן.

כשהחלו לבנות את הטירה הזאת, יהודים רק התחילו להגיע לליטא. במאה ה-14 הביס הדוכס הליטאי ויטאוטס הגדול את הטָטָרים בחצי האי קרים. הוא הביא לליטא יהודים, קראים וטטרים. המטרה היתה ליצור מעמד ביניים, שלא היה קיים אז בליטא, בין האצולה לבין האיכרים הצמיתים.

מי שהטביעו חותמם על טרוקי היו הקראים, שהפכו את טרוקי למרכז הרוחני שלהם. הסיפור של הקראים מסובך, ושל הקראים בליטא אפילו מסובך יותר. תחילתה של הקראות במאה ה-8 בבבל. הקראים היו יהודים שהאמינו בתורה, הם קיימו את המצוות המוזכרות בתורה ביתר אדיקות מאשר היהודים, אך הם דחו את התורה שבע"פ ואת התלמוד. הם התפזרו בארצות רבות, ממש כמו היהודים, וכמוהם הגיעו גם למזרח אירופה. במאה ה-17 היו 30 קהילות קראיות בחלק זה של העולם.

הקראים המוכרים לנו, אלה שהגיעו לישראל, הגיעו ברובם ממצרים. למד איתי בתיכון ילד ששם משפחתו היה קראים, שמשפחתו הגיעה ממצרים. הוא גר במחנה ישראל, מקום בו גרו אז עולים חדשים. הוא היה ילד שקט מאוד, מעולם לא החלפתי איתו מילה, וגם לא שמעתי אותו אף פעם מדבר בכיתה. אף אחד מעולם לא אמר שהוא קראי. גם מי שזכר את הקראים משיעורי היסטוריה לא היה מעלה בדעתו לקשר אותם לילד שלמד איתנו בכיתה. רק במבט לאחור הבנתי שהיה קראי במוצאו.

האמת היא שיותר מן הטירה בטרוקי עניינו אותי הקראים. ידעתי שיש שם שכונה קראית וגם מוזיאון וכֶּנֶסָה – בית כנסת. המוזיאון וגם בית הכנסת היו סגורים. לפי מה שקראתי הם כמעט תמיד סגורים. הסתובבנו ברחוב קָרָאימוּ וצילמנו את בתי העץ המיוחדים שלהם, תמיד עם שלושה חלונות בחזית. הכי קרוב שהגענו אליהם: אכלנו במסעדה מקומית קיבּינַיי, כיסוני בצק ממולאים בבשר כבש ובצל, אבל היו גם מילויים אחרים ואני בחרתי במילוי של תרד וגבינה.

מי היו הקראים הליטאים לא לגמרי ברור. הם מדברים בשפה הנקראת קָרָאימית, ממשפחת השפות הטורקיות. יש הטוענים כי במוצאם הם שבטים ממוצא טורקי שאימצו את הדת הקראית. לפני שהפכה ליטא לחלק מן האימפריה הרוסית הם נתפסו כיהודים, אבל השלטון הרוסי הפריד בין שתי הקהילות. בתקופת המלחמה לא היה ברור אם הם נחשבים ליהודים. הרבנים טענו שאינם יהודים ובמידה רבה בכך הצילו את חייהם. הקראים מצידם מסרו לגרמנים את רשימת הקראים בליטא, ובכך הוציאו מכלל אפשרות התחזות של יהודים כקראים. הסובייטים מנעו מהקראים ללמוד את דתם ואת תרבותם. וכמו שקרה להרבה יהודים – רבים מהם נטמעו. מאז קום מדינת ישראל עלו קראים רבים ממצרים ומעיראק – אך לא ממזרח אירופה.

בטרוקי נותרו כיום כתריסר משפחות קראיות, ובליטא כולה כמה מאות. הם נחשבים כיום למיעוט הקטן ביותר בליטא, קטן יותר מן המיעוט היהודי. קהילה הולכת ונעלמת, ומן הראוי שיקימו בטרוקי מוזיאון ראוי שיוקדש לקראים שחיו בליטא במשך 600 שנים והטביעו חותם מסוים על תולדותיה. המוזיאון הקיים, לפי מה שקראתי, דל במידע ובממצאים. מובן שקהילה כל כך קטנה, שאין לה הרבה גייסות מחוץ לליטא כמו שיש ליהודים, אינה מסוגלת להקים מוזיאון ראוי ואפילו לא לתחזק את המוזיאון הקטן הקיים.

פונאר

הגענו לפונאר בסיור מאורגן. היו עוד ארבעה משתתפים: אישה אוסטרלית בטיול מאורגן מסביב לעולם, שבחרה דווקא בסיור הזה ביום החופשי שניתן לקבוצה; זוג יפני שלא דיבר הרבה; ואישה אמריקאית שמטיילת הרבה בעולם, אבל תמיד למשך חמישה ימים בלבד. הנהג/המדריך היה מיומן מאוד וניהל את הסיור היטב. הוא עצר קודם בגטו היהודי, אזור שכבר הכרתי היטב, וסיפר בקצרה את סיפורו של גטו וילנה כהכנה למה שנראה בפונאר.

   האמת, לא הייתי בטוחה עד לאותו הבוקר אם אגיע בכלל לפונאר. גם בנסיעה קודמת לפולין היססתי אם להגיע למחנות המוות, אך בסופו של דבר הגעתי לשניים מהם: למיידאנק, סמוך ללובלין, ולאושוויץ ששום תייר אינו פוסח עליו (אטרקציה מס' 1 בפולין). אבל היה לזה מחיר. ניתקתי את עצמי מעצמי וכיום אני זוכרת מעט מאוד ממה שראיתי שם. בליטא הבנתי שהתחסנתי מאז. הכרחתי את עצמי לקרוא ספרים על גטו וילנה ועל גטו קובנה, ספרים שבעבר התקשיתי מאוד לקרוא. לפני הנסיעה קראתי גם על פונאר.

זה היה אזור קיט מיוער במרחק של 10 ק"מ מן העיר. ביולי 1940, כאשר סופחה וילנה לברית המועצות בעקבות ההסכם עם גרמניה, הסובייטים חפרו שם בורות ענקיים כדי לאחסן בהם דלק נוזלי. הם לא הספיקו עדיין למלא את הבורות כאשר גרמניה הפרה את ההסכם והכריזה על מלחמה. הסובייטים נמלטו מליטא מיד עם תחילת המלחמה. בפונאר מצאו הגרמנים את כל התשתיות הנחוצות: תחנת רכבת סמוכה ובורות מוכנים. שני בורות ענק בקוטר של 25 מטרים ועומק של 5 מטרים, וגם כמה בורות קטנים יותר. אל תוך הבורות האלה נורו יהודים.

   זהו אתר די גדול (5 קמ"ר), ואת מה שקרה שם סיפר המדריך ליד הבור הגדול מכולם. הבורות נראים כצלחות ענקיות שטוחות, מוקפים בדשא ירוק רענן, ואלמלא מצבות הזיכרון הפזורות באתר אי אפשר היה לנחש למה נועדו אותם בורות. על מצבת זיכרון אחת הכיתוב הוא בעברית ובאידיש על רקע שחור, ולמטה, על רקע אפור שהודבק אולי בשלב מאוחר יותר, הכיתוב הוא בליטאית. נוסח הכתיבה סובייטי אך מוזכרים בו בפירוש יהודים: הכובשים ההיטלריסטים ועוזריהם המקומיים השמידו 100 אלף איש, מהם 70 אלף יהודים – גברים, נשים וילדים. התזכורת הזאת חשובה. היו גם קורבנות אחרים שמוצאם אינו מפורט: 20 אלף פולנים, וגם 8,000 שבויי מלחמה סובייטיים. המספרים האלה לקוחים ממקורות אחרים בהם עיינתי. יש גם מצבה בעברית ובאידיש בלבד, בה מוזכרים 70 אלף יהודי וילנה שנרצחו ונשרפו. המצבה מוקפת בשרשרת דגלים ישראליים.

בליטא התבצעה המערכה הראשונה של השמדת העם היהודי. עדיין לא היו תאי גאזים ומחנות  השמדה. יהודי ליטא נרצחו אחד אחד ביריות, רובם ע"י ליטאים מקומיים. בעיירות הקטנות הם נורו כולם בבת אחת לתוך בורות שבמקרים רבים הם עצמם חפרו מבלי לדעת שהם חופרים את קברם. לא היה שום וידוא הריגה ולפי עדויות מקומיות האדמה שם רעדה במשך ימים. בגטו וילנה אי אפשר היה לירות בכולם בבת אחת והם הובאו לפונאר בקבוצות. גם כאן לא היה וידוא הריגה וכמה נשים הצליחו להיחלץ מתחת לערֵמת הגופות ולחזור לגטו. בגטו סירבו להאמין להן.

בליטא הבינו הגרמנים שהריגה של כל יהודי בנפרד היא עבודה קשה ומייגעת, איטית מדי. ההריגה בעיירות הקטנות היתה קלה יחסית. הליטאים המקומיים ביצעו את העבודה המלוכלכת כשהגרמנים רק עומדים ומצלמים. בווילנה ובקובנה חיו עשרות אלפי יהודים. זה נעשה קשה מדי. יתר על כן, האוכלוסייה היהודית בליטא היתה קטנה יחסית, והיה שיתוף פעולה מצד חלק מהתושבים המקומיים. בפולין, לעומת זאת, חיו 3 מיליון יהודים. האוכלוסייה הפולנית לא קיבלה את הגרמנים בפרחים כמו בליטא, ושיתוף פעולה מקומי לא היה מובטח. להרוג 3 מיליון בני אדם ברובים חייב כוח אדם עצום. בליטא הבינו הגרמנים שדרושה שיטה אחרת, יעילה יותר, כדי להשמיד את יהודי אירופה. במקום להרוג את היהודים במקומות בהם חיו, יש להקים מפעלי השמדה מרכזיים ולהסיע אליהם את היהודים מרחבי אירופה. ליטא היתה למעשה ה"בית ספר".

את כל זה אפשר להסביר רק במילים. פונאר הוא אזור מיוער, כרי הדשא מסביב לבורות המוות גזומים יפה, כמעט מקום של פיקניק. וזו הבעייה במקומות האלה. הם נראים כה שלווים וכה תמימים. בפונאר לפחות אפשר להצביע על סימני הבורות. ברוב המקומות האחרים בליטא לא נותרו שום עדויות. אפשר להבין מדוע "סיורי השואה" נערכים בפולין ולא בליטא. בפולין אפשר לראות במו העיניים את בתי החרושת התעשייתיים בהם הושמדו היהודים. בליטא רואים רק דשאים, עשבים ועצים.

וילנה סבתי

"וילנה סָבָתי הגדולה, עיר וָאֵם בישראל,

ירושלים של גלוּת, נֶחָמַת עם-קֶדֶם בַּצָפוֹן."

כך פתח המשורר זלמן שניאור את הפואמה הארוכה שלו "וילנה" שנכתבה בשנת תרע"ז, כחצי יובל שנים לפני חורבנה. אני זוכרת שלמדנו את "וילנה" בתיכון כמעט חצי יובל שנים לאחר חורבנה. אני רק לא זוכרת אם למדנו את הפואמה כולה (יותר מ-300 שורות!) או רק מבחר מתוכה. וילנה כיום כבר איננה עיר ואם בישראל, והתקשיתי מאוד למצוא נחמה כלשהי במהלך הביקור שם. אבל באופן מפתיע שלוש המילים הפותחות את הפואמה של שניאור, "וילנה, סבתי הגדולה," קלעו למטרה.

אימי גדלה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שנים בהן היתה וילנה שייכת לפולין. סיפוח עיר הבירה ההיסטורית של ליטא לפולין הביא לניתוק גמור בין שתי המדינות. פולין נחשבה למדינת אוייב, ובני דורה של אימי לא הגיעו לשם. לא ציפיתי משום כך למצוא קשר משפחתי כלשהו אל וילנה, למרות שהעיירה בה גדלה אימי אינה רחוקה כל כך מווילנה, בוודאי לא בתקופה בה פעלו כבר רכבות בליטא.

לפני הנסיעה עברתי על התצלומים שהביאה אימי מליטא עם עלייתה ארצה. יחסית לבני דורי, שכה רבים מתוכם הם ילדים של ניצולי שואה, יש ברשותי תצלומים לא מעטים, אבל רק תצלום אחד של סבי וסבתי. זוהי תמונה עשויה מקרטון בצבעים חומים, ובה סבי וסבתי, שלא זכיתי להכירם, לובשים בגדים מודרניים לאותה תקופה – אין לי מושג אם היו אלה בגדים שלהם או בגדים של הצלמנייה כנהוג באותה תקופה – סבי בחליפה כהה וצווארון גבוה לבן ומעומלן המכסה את צווארו, וסבתי בשמלה משובצת יפה, ושערה הכהה אסוף. הם נראים צעירים מאוד, ואני מניחה שהצטלמו יחדיו לפני החתונה או מיד לאחריה. בצד האחורי של התמונה ישנן כתובות ברוסית וכל מיני עיטורים בלתי מובנים.

ידידה קוראת רוסית פיענחה את הכתוב: הסטודיו היה ברחוב הראשי של וילנה, מול המפקדה הצבאית האזורית. בעל הבניין היה יהודי בשם חולם, ואילו הצלם היה חונוביץ', ששכר ממנו כנראה את הבניין. העיטורים הבלתי מובנים היו מדליות שהסטודיו זכה בהן בשל איכות צילומיו. תאריך לא הופיע שם. "הצלמים לא ידעו אז שבעתיד מישהו ירצה לחקור את התמונות שצילמו," התבדחה הידידה, פרופסור לרוסית שבמחקריה ראתה הרבה תמונות מן הסוג הזה. מכל מקום, לפי המועד בו נולדה אימי, הבת הבכירה, סביר שהתמונה הזאת צולמה בעשור הראשון של המאה העשרים, כאשר ליטא היתה עדיין חלק מן האימפריה הרוסית.

רימה ממרכז המידע היהודי סייעה למצוא את הכתובת העכשווית: רח' דידז'וֹאִי מס' 14. גם כיום זהו רחוב מרכזי בווילנה, רחוב של חנויות, מסעדות ובתי קפה. בניין הצלמנייה חי וקיים, אלא שכיום זהו כבר איננו סטודיו לצילום אלא בוטיק מהודר של בגדי נשים. סביר להניח שהבניין הזה איננו עוד בבעלות יהודית.

ככה במפתיע התגלה קשר אישי לווילנה. אין לי מושג כמה זמן שהו סבי וסבתי בעיר, היכן התאכסנו, היכן אכלו ומה ראו. רק דבר אחד אני יודעת בבטחה: הם היו ברחוב שנקרא היום דידז'ואי ושם הצטלמו. אולי זה היה התצלום היחיד שהיה להם, אנשים הרי לא הרבו להצטלם באותם ימים. אני יודעת, כאן אין מדובר בקשר עמוק ומשמעותי לווילנה, הקשר לקובנה יהיה הרבה יותר משמעותי, אבל הידיעה שסבי וסבתי היו בווילנה, מידע שהיה חדש לי לחלוטין עד אשר פוענח הכיתוב בצד האחורי של התמונה, העמיק מאוד את הקשר שלי לווילנה.

עד אז היה הקשר מבוסס בעיקר על מקומה של וילנה בספרות העברית החדשה: אד"ם הכהן, בנו הענוג המשורר מיכ"ל שמת בן 24 בלבד, המשורר הלוחמני יל"ג. שיריהם של מיכ"ל ויל"ג נלמדו עדיין בילדותי בבית הספר היסודי. אבל קשר ספרותי, חזק ככל שיהיה, אינו יכול להשתוות לקשר דם.

סבי וסבתי, שחייהם באו לקיצם לפני שנולדתי, הותירו אחריהם תמונה אחת בלבד. לעולם כבר לא אוכל לחשוב על וילנה מבלי לחשוב על הזוג הצעיר בבגדים ההדורים, שהביט היישר אל עתיד מלא הבטחות –  שלא התקיימו.

המשך יבוא

* * *

ברוך תירוש

הארץ כמרקחה

הארץ כמרקחה בהפגנות אלימות של חוגי מיעוט מתנשא וקולני, יחד עם מארת מגפת הקורונה, המכה ומתישה גם במהלך התקווה להיעלמותה.  המבולקה האלימה המתרחשת לעינינו מדי יום וערב, בכיכרות וברחובות, כבר מדמה קיום שתי ישויות מקבילות במדינה. האחת מתנשאת וגם ותובעת לעצמה הגמוניה, בזכות חשיבותה בעיני עצמה, ופועלת באלימות כיכר ורחוב, להכפשת ההנהגה הנבחרת, ולסילוקה מתפקודה בניגוד לחוק, ולא בבחירות בקלפי.

השנייה, מהווה רוב דומם, שרק החל להבחין במגמת המתנשאים נגדו, ועדיין לא התארגן להגנת זכותו הדמוקרטית לבחור בקלפי, ולקבוע את זהות הנהגת המדינה.

ואכן, נשמעים גם דברים ראויים, בקשר לעדיפות הנהגה נבחרת ע"י רוב הציבור, מול עדת מומחים הממונים ע"י המון מתפרעים, וייתכן שזו תחילת התפכחות במחנה הדוגל בדמוקרטיה. השאלה אם ניתן יהיה לגבש שידוד מערכות חברתי, שיוביל להרכבת ממשלה איתנה, המייצגת ברוח ערכי הציונות, את רוב הציבור.

אולם, היציאה לעמידה נגד המיעוט המתנשא במומחיותו ובמחנותיו המתפרעים, ומגובה בקולניות במרבית ערוצי התקשורת בכללה – אינה פשוטה כלל. למימושה, דרושה התגייסות אנשי מעשה והגות, שיפריכו את מגמות המתנשאים ותואנותיהם. כאותו נושא דגל משילות מיעוט עילאי על כלל הציבור, שהעלה בכתב טענה, שדמוקרטיה אינה מצטמצמת בהצבעה בקלפי, אלא נמדדת בהתנהלות נבחריה בהתאם לרצון המיעוט המתנשא, וגינה מתמקדים במצעם שאינו מקובל על אותו מיעוט.

כלומר, המיעוט בציבור אינו מסתפק במשטר דמוקרטי, המבטיח אורח חיים ראוי, חופשי ומכובד, אלא דורש הפעלת מגמותיו, למרות שלא קיבל עבורן גיבוי בבחירות. ואכן, ב"הארץ" 02.09.2020, יצאו 365 אנשי רוח ואקדמאים, הייטק וראשי מערכת הביטחון – במודעת ענק הקוראת לנשיא המדינה ונשיאת ביהמ"ש העליון, ליועץ המשפטי לממשלה ולראש השב"כ – לפעול לסילוקו המיידי של רוה"מ מתפקודו. כאמור, לא כחוק בבחירות בקלפי, אלא בלינץ' ברחוב ובכיכרות, המופעל ע"י מיעוט מתנשא וקולני.

מול מבולקת אלימות מהלכי 'חטיפת' הדמוקרטיה להשתלטות מיעוט מתנשא על המדינה –שידוד המערכות החברתי, לא יהיה פשוט, ראשית יש לפעול להרפיית המשטמה והפירוד ברבדי השמאל  הציוני, המרכז והימין, המהווים ביחד גוש של מעל 80 ח"כ, ובכללם בני מיעוט. את הגוש החיובי הזה, יש לגבש לפעילות משותפת ויציבה, מול כ-30 ח"כ מהשמאל הקיצוני, וחלק מהמגזר הערבי והחרדי. ואכן, לדעת יודעי דבר, רב הסיכוי ששידוד המערכות החברתי, יגרום למעבר הדרגתי של מצביעי המגזר הערבי והחרדי, לגוש 80 ח"כ, שעל ידי כך יוכל להגביר הפעלת משילות חיובית ואיתנה. לשדרג את הפעילות בכנסת לקראת דיונים לתיקון חוק הבחירות, להבטחת תקינותן ללא הידרשות לרשימות קיקיוניות ולסחיטתן.

המהלכים המתוארים כאן אולי נראים לא מציאותיים מול הייאוש האופף רבדים רחבים בציבור. אבל התקווה היא ש'מעז יצא מתוק', ודווקא מתוך המהומה המטלטלת את הארץ, תתעורר הבנה שיש להיחלץ מהמבולקה לעבר שידוד מערכות חברתי יצירתי. הציבור המתאחד, יחזק את מפלגות הימין והמרכז, דתיים ושמאל ציוני, ויחד עם מצביעים מהמגזר הערבי והחרדים, יביאו להרכבת ממשלה איתנה בעזרת מעל 80 ח"כ ראויים.

 לעומתם יפעלו כ-30 ח"כ מתנכרים באופוזיציה, ובאווירת הרגיעה, אולי ניתן יהיה גם לשכנע את הנהגות ערב, לנהל איתנו מו"מ כן  לתיחום גבולות סביר, ולשלום בר-קיימא.

בהערכה ובשאיפה לרגיעה ולשלום עכשיו,

ברוך תירוש

* * *

עו"ד גיא משיח

השרה להדבקת הסביבה

הנזק שנגרם מהתנהגותה של גמליאל, גדול בהרבה מהנזק שנגרם מעשרות הפגנות, תפילות  והתקהלויות המוניות.

זהו פיגוע של ממש באמון שבין הציבור הישראלי לנתניהו ולממשלתו.

בכל מדינה נורמלית, ראש הממשלה היה מפטר מייד את השרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, שהפרה ברגל גסה ובעזות מצח את החלטת הממשלה. אם לא די בכך שהשרה נסעה 150 קילומטר מביתה; והתפללה בבית כנסת עמוס באנשים – בניגוד גמור להנחיות; היא גם שיבשה במכוון חקירה אפדימיולוגית, דבר הגובל בסיכון חמור לפגיעה בחיי אדם.

אלא שנתניהו לא חושב אפילו לפטר אותה. למה? כי נתניהו עצמו הפר את הוראות הסגר בליל הסדר, כשזימן את בנו אבנר, שאינו מתגורר איתו – לסעודת החג; וכפי שנחשף ב"ידיעות אחרונות", בעוד שמיליוני אזרחים נאלצו לוותר על תספורת לפני חגי תשרי, שרה נתניהו, בניגוד מוחלט להנחיות, הזמינה למעון ראש הממשלה מעצב שיער. שנאמר: הדג מסריח מהראש.

בזמן שמיליוני אזרחים צייתנים הקפידו בהתאם להנחיות לעשות את חג הפסח ואת חגי תשרי – בביתם, עם המשפחה הגרעינית בלבד; וללא הסבתא והסבא הכל כך יקרים, שנאלצו לצפות בנכדיהם בזום – נבחרי ציבור רבים: החל מנשיא המדינה ראובן ריבלין ועד לראש השב"כ נדב ארגמן, יולי אדלשטיין, יעקב ליצמן, יואב גלנט, ניר ברקת, מיקי לוי ועוד – פשוט ציפצפו על התקנות.

כאילו מדובר היה בדין אחד להם, ודין אחר לנו. החמרות לאזרחים למול הקלות לנבחרים. הכול הפוך: במקום שנבחרי הציבור ייתנו דוגמה אישית, שיחילו על עצמם את הכללים כפל כפליים; הם עושים את ההיפך בדיוק; ולא רואים אותנו, האזרחים הפשוטים, ממטר. אפס אחריות אישית וציבורית. פשוט חוצפה שלא תיאמן.

אבל כוכבת מצעד הבושה השרה גמליאל הגדילה עשות. היא, כמו שאומרים: השתינה מהמקפצה, ושברה לגמרי את גב אמון הציבור, כשהפגינה זילזול כל כך עמוק, שיקרה במצח נחושה לחוקרים של משרד הבריאות וטענה שנדבקה מהנהג שלה.

רק לאחר שנתפסה בשקריה, היא התנצלה והבטיחה לשלם את הקנס. כשרה המרוויחה עשרות אלפי שקלים לחודש, הקנס של 5,000 השקלים אפילו לא ידגדג לה. ואם חלילה תידרש לכך, היא גם תקבל בבית החולים טיפול רפואי פרוטקציונרי, וי-איי-פי.

גילה גמליאל אפילו אינה חולמת להתפטר. עד אשר (אם בכלל) היועץ המשפטי לממשלה יפתח בחקירה נגדה, בעבירה של מסירת מידע כוזב לרשויות המדינה, ואולי אפילו בעבירה פלילית של "הפצת מחלה".

השרה נהנית מחסינות פרלמנטרית, ועדיין מקווה להתמנות, כפי שלא פעם בעבר הביעה את רצונה, לשרת החינוך. שהרי ללא ספק מדובר ב"דמות חינוכית".

בכל מדינה נורמלית, ראש הממשלה היה מגלה אומץ ומנהיגות ומפטר את השרה הסוררת. לא רק בשם אלמנט הנקמה והענישה; אלא גם ובעיקר בשם הניראות והמניעות – למען יראו וייראו: רק פיטורי השרה, יכולים היו למנוע משרים וח"כים נוספים להפר את ההנחיות, שהם דורשים מהאזרחים לשמור בקפדנות.

לפי סקר שנערך בחדשות 12 – 76% מהציבור סבורים, שעל נתניהו לפטר לאלתר את גמליאל. אבל גמליאל היא דמות חזקה בליכוד (מקום תשיעי בפריימריז), אז למה לנתניהו להסתבך איתה? הוא אפילו אינו טורח לנזוף בה או לגנות את מעשיה. לא יהיה כלום, כי לא היה כלום.

הכאוס, אובדן השליטה וההתפרקות הכללית רק ימשיכו ויחמירו. ולציבור הישראלי המיואש ואובד העצות, העייף והתשוש, חסר התקווה והביטחון נותר רק להמתין לפרק הבא ב"מצפצפים", הריאליטי של המדינה, שבו יתגלה המפר הבכיר הבא.

עו"ד גיא משיח

אהוד: זה ברור – בהפצת הקורונה בימי הסגר לא אשם האספסוף הנבער-הנאור המשתולל בצפיפות ומפגין ברחובות, ולא החרדים אלופי ההדבקות המחליאים זה את זה – אלא גילה גמליאל, שרה נתניהו, נדב ארגמן וחבורת דומיהם הפושעים בצמרת – הנרדפים כיום בסימן של "ציד מכשפות" מטעם התקשורת המסיתה, זו המנשקת את התחת של המפגינים! – רק ניפטר מעברייני הצמרת – אלה העבריינים היחידים שנמצאים תחת הפנס של התקשורת – והכול יהיה בסדר!

* * *

נעמן כהן

בדרך למהפכה

לאחר שהחבר ניצן הורוביץ הכריז על הערצתו לחבר צ'ה גווארה, (רוצח ההמונים ובונה מחנות הריכוז לגייז) הוא כנראה מתכנן ללכת בדרכו, ומתכנן מהפכה. החבר הורוביץ מפרסם הזמנה לכל החברים לדיון בנושא:

מה עושים כשהחוק אינו חוקי? האם אי-ציות אזרחי הוא כלי לגיטימי במאבק על הדמוקרטיה? הצטרפו מחר (רביעי) ב-18:00 לדיון מיוחד בהשתתפות ניצן הורוביץ, זהבה גלאון, פרופ' נטע זיו מאוניברסיטת ת"א וסדי בן שטרית מארגון crime minister  

https://rotter.net/forum/scoops1/658922.shtml

ואו. בטח יהיה מרתק. החבר הורוביץ בתפקיד לנין, החברה גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון בתפקיד רוזה לוקסמבורג, וסדי בן שיטרית (מ"ישראל השניה" – הקוזין של אמיר אוחנה) בתפקיד התיאורטיקן פלכנוב. דומה שמאז האינטרנציונל השלישי שהפך לקומינטרן ע"י לנין, טרם היה סיעור מוחות כזה. חבל רק שחסרה החברה תמר זנדברג, שאולי תשתטח על קבר החבר ערפאת, והחבר יאיר גולן שיראה בזה ודאי תהליכים הדומים לשנות העשרים באירופה.

אווילי כל הארצות התאחדו!

ועוד ניסיון להגיע לשלטון תוך הפרת החוק

הפרוטסטנט החדש, ראש העיר תל אביב, רון אובז'נסקי-חולדאי, הצטרף להפגנה בתל אביב. בגאווה רבה הוא התנאה מאוחר יותר בטלוויזיה בפרוטסטנטיותו והכריז כי הוא רץ לבחירות הארציות. משום מה אף אחד לא שאל אותו מדוע זה הפר את החוק והפגין במרחק שמונה ק"מ מביתו? ואולי יש לו כבר את התשובה מסיעור המוחות של החבר הורוביץ על אי ציות לחוק.

מסתבר שכדי להגיע לשלטון רץ אובז'נסקי-חולדאי נציג "ישראל הראשונה" (האשכנזית) עם גד אייזנקוט (נציג "ישראל השנייה" (ה"מערבי"-מוגרבי). מעניין אם ד"ר בן חיים יאשר אותו כנציג "ישראל השנייה" למרות שמו הדומה לשם אשכנזי – איזנקוט?

ועוד ניסיון הפיכה

יותר מ-60 סופרים, מחזאים ואנשי חינוך ותרבות פנו לנשיא המדינה, לנשיא בית המשפט העליון, ליועץ המשפטי לממשלה ולראש השב"כ בבקשה להוציא את ראש הממשלה בנימין נתניהו באופן מיידי לנבצרות. בין היתר חתמו על הפנייה מוטי לרנר, הלל מיטלפונקט, יהושע סובול, יהודית קציר, אלונה קמחי ועוד. במכתב, פרי יוזמתו אילן שיינפלד, נכתב כי לאור ההחלטה על סגר כללי "התנהגות הנאשם מעידה כאלף עדים, כי אינו כשיר לעמוד בראש ממשלת ישראל. לכן, אנו מפצירים בכם לאזור עוז ולהכריז על נבצרותו המהותית של הנאשם מכהונה כראש ממשלת ישראל."

סופרים ומחזאים בפניה לנשיא ולצמרת המשפט הוציאו את נתניהו לנבצרות:

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.9188623

הבנתם? לדעת החותמים יש להרוס את הדמוקרטיה ולא לקבל את הכרעת העם, אלא רק את דעתם. שהרי הם משכילים יותר משאר העם. לדעתם יש להקים דיקטטורה ברוח המלך הפילוסוף של אפלטון שע"פ ספרו של קרל פופר, "החברה הפתוחה ואויביה" היה אבי המשטרים הטוטליטריים. הגיעה העת להזכיר לכל אויבי הדמוקרטיה כי שלטון מחליפים רק בקלפי.

[אהוד: את שמי לא תמצא בקהלם של 60 החותמים החצופים האלה, מוכי שיגעון הגדלות הפוליטי. כמובן שהם אפילו לא פנו אליי. כנראה סופרים שאינם מלקקים את התחת ל"תקינות הפוליטית" – אינם נחשבים!]

[נעמן, המשך:] וזה המקום לקרוא את מה שכתב אבנר נתניהו (הבן של): "ביום האחרון אני רואה בפיד שלי המון 'לך' שחור שמוצמדים לתמונת הפרופיל. כשהטרנד הזה נהיה נפוץ בחודשים האחרונים, הטון המצווה הזה, כאילו לגיטימי לומר למי שבחרו בו באופן ישיר ללכת הביתה, כאילו ההצבעה שלנו לא נחשבת – בדרך כלל אני שומר את התסכול הזה לעצמי.

"לא אגיד לכם 'לכו אתם', כולנו כאן באותה סירה ואני לא שוכח את זה לרגע. לכולם אכפת מהמצב כאן, כל אחד בדרכו ולפי השקפתו. מתסכל אותי הביטול של דעתי ושל עוד רבים, רבים אחרים, מכל המקומות ומכל הגילאים. המילה הזאת 'לך', לא תורמת בכלל לתחושת האחדות. מבטאת זלזול בכללי המשחק הדמוקרטיים. למחות ולא להסכים זה בסדר גמור והכרחי בדמוקרטיה, אבל יש דרך להחליף שלטון בדמוקרטיה וקוראים לה קלפי.

"אז אולי לפחות תוסיפו אחרי המילה 'לך' את המילה 'לבחירות', גם אם זה אומר שהעם יחליט שהוא דווקא יישאר."

(קיצרתי. קראו בקישור את הנוסח המלא:)

https://www.mako.co.il/news-israel/2020_q4/Article-08a1dfbe597f471026.htm

ועוד ניסיון – להקים את המדינה מחדש

יעל תמיר בתפקיד בן גוריון

יעל בורודובסקי-תמיר היא פרופסורית גמורה לפילוסופיה. כפרופסורית לפילוסופיה היא מעלה שאלה פילוסופית, האם ישראל היא מדינה?

תשובת הפילוסופית לא.

"ראשית אין לה טריטוריה מוגדרת. שנית, אין לה מקור סמכות המקובל על כלל אזרחיה, ושלישית עצמאותה הפוליטית מוגבלת ותלויה בארה"ב." ולכן היא קובעת: "מוטלת עלינו החובה לייסד את המדינה מחדש."

(יולי תמיר, "ישראל היא בכלל מדינה?" "הארץ" 6.10.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9209348

פרופסורית בורודובסקי-תמיר רואה עצמה בתפקיד בן גוריון החדש. היא תנקום בו על יחסו לדודהּ משה צ'רתוק-שרת ותקים מדינה חדשה, מדינה עם גבולות, עם מקור סמכות, וללא צורך בארה"ב. הידד!

כשקוראים את דברי האיוולת של בורודובסקי-תמיר אי אפשר שלא להיזכר באמרתו של אורוול: ''ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש'' (some ideas are so idiotic that only intellectuals can believe in them, ordinary men cannot be so foolish). אורוול התייחס לאינטלקטואלים של השמאל באנגליה שטענו כי נוכחות הצבא האמריקאי באנגליה נועדה למנוע מהפיכה, והפלישה לאירופה היתה תירוץ כיסוי בלבד.

לישראל יש טריטוריה מוגדרת (שתמיד יכולה להיות נתונה לשינוי כמו אצל כל מדינה) לישראל הדמוקרטית יש מקור סמכות המקובל על כלל אזרחיה: מוסד מחוקק – כנסת, מוסד מבצע – ממשלה, מוסד שופט – בית משפט (גם אם חלק מאזרחיה רוצים לחסלם), ובניגוד לדברי בורובסקי-תמיר "מדינת ישראל יכולה לכונן יחסים דיפלומטיים עם מדינות ריבוניות אחרות ללא הסכמתה של ארה"ב."

הניסיון של הפרופסורית לפילוסופיה, בורדובסקי-תמיר להציג עצמה כמעין מלך פילוסוף המקים מדינה הוא מגוחך ופתטי.

פיליסטיניזם

תמיד הצחיקו אותי האנשים שלא רק שאינם מוכנים לשמוע דעה אחרת, אלא הם נעלבים פסיכולוגית מהבעת דעה שונה משלהם, ובעקבות העלבון הם מנתקים את עצמם מכל דעה שאינם דעתם, וחושבים שכך יהיה העולם טוב יותר, ולהם יהיה טוב יותר.

כך דוד שליטא (המחקה את סגנונו של שמעון פרס "יצחק היקר") הכותב לאהוד בן עזר: "אהוד היקר, אתה הוא האנרכיסט!" ומבקש לגרוע אותו מרשימת הנמענים ("חדשות בן עזר", 1581).

גם אינפנטילי וגם מגוחך. איזה טעם יש בכלל לקרוא עיתון שמביע רק את דעתך? המעניין הוא לקרוא דעות של אחרים ואז לגבש עמדות. אם דעה לא מוצאת חן אפשר הרי לגלגל לעמוד הבא, או בכלל לעשות דליט.

שואלים אותי רבים איך זה אני ממשיך לקרא את "הארץ"? התשובה שלי תמיד היא שאין לי עניין לקרוא רק דעות הזהות לשלי, יש לי עניין רב יותר לקרוא דעות הפוכות. והיות שלצערי אין לי את הידע לקרוא עיתונות ערבית, ואני רוצה לדעת את השקפות האוייב, אני מוצא אותן ב"הארץ".

לא לדעת זהו פיליסטיניזם. נכון שלמה המלך אמר "יוסף דעת יוסיף מכאוב" – עולם השוטים טוב יותר עבורם. אבל אריסטו קבע שמטבע האדם זה לדעת, גם אם דעת פירושה מכאוב.

מחלת הביביפוביה והזיוף האווילי של פרופסור ברטל

בתגובה לראיון ב"הארץ" עם ד"ר אבישי בן חיים, כתבתי על "התורה הגזענית האנטי-אשכנזית של ד"ר אבישי בן חיים", ולא אחזור על עיקרי הדברים, והנה גם פרופסור ישראל ברטל חש להגיב על תורתו.

פרופסור ברטל מתעלם לחלוטין מהתורה הגזענית של ד"ר בן חיים ולא מזכיר בביקורתו כלל (ודאי מפחד) את משמעות המושגים של ד"ר בן חיים. "ישראל הראשונה" בכיבוסית אשכנזים, ו"ישראל השנייה" בכיבוסית "יהודים-ערבים", למרות שדבר ראשון הוא בכל זאת מתנצל על היותו אשכנזי: "התעוררתי לכתוב את הדברים אחרי קריאה בגיליון 'הארץ'. למען הגילוי הנאות, אני ישראלי בן 74, יליד גבעתיים, בן להורים שעלו ארצה מאוקראינה בתקופת המנדט."

ברטל עוסק רק בניסיון להפריך את הטענה ש"ישראל הראשונה" (או לעיתים בכינוי הגנאי "האליטות הישנות") מתנגדת ללאומיות. והשנייה היא, שאותה ישראל הראשונה האנטי-לאומית מוחלת על חטאי המושחתים המנהלים את הרשות השופטת, כדי לקדם סדר יום אוניברסליסטי, היינו אנטי-לאומי, וטוען בצדק שישראל הראשונה (האשכנזים) לא בזה ללאומיות. (כמובן שפרופסור ברטל מתעלם מכך שמפלגת "פועלי ציון", האם המייסדת של תנועת העבודה הציונית הסוציאליסטית, שנשבעה בהימנונה "השבועה" אמונים ל"הייליגער ערד" – ארץ הקודש, אינה קיימת יותר).

פרופסור ברטל גם קובע בצדק ש"החידוש של הלאומיות המודרנית היה השילוב בין רעיונות אוניברסליסטיים מערביים וטיפוח תודעה לאומית, והיה מקובל על כל פלגי הציונות." ו"דווקא הימין הציוני, עוד מימיו הראשונים, הדגיש והעצים את המרכיב האוניברסליסטי, ודגל בייסוד מדינה יהודית באוריינטציה לאומית-ליברלית."

והנה הפתעה. הוא הרי חייב להכניס את נתניהו עם חידוש מחקרי. לפי פרופסור ברטל האוניברסליזם והרעיונות הליברליים היו קיימים קודם אצל יהודי ערב, ורק אחר כך הגיעו לאשכנזים: "מכיוון ש"לאומיות" מן הסוג שמבקשים לגייס לטובת הנאשם בפלילים (נתניהו) אין לה דבר וחצי דבר עם תרבות לאומית. נשכחה לחלוטין הסימביוזה רבת השנים שהתפתחה מעיראק במזרח ועד ארצות צפון אפריקה במערב – של יהדות, של ערביות ושל רעיונות ליברליים (ובהם האוניברסליזם של המהפכה הצרפתית). תרבות המערב החלה להשפיע כבר מאמצע המאה ה-19 על האליטות בקהילות האלה, בימים שמאות אלפי יהודים בעיירות נידחות במזרח אירופה לא ידעו דבר וחצי דבר על 'חירות, שיוויון ואחווה'."

הפתעה. תודו.

ומיהו התנא דמסייע? פרופסור ברטל לועג לד"ר גדי טאוב ה"מגדיר את ישראל השנייה כמחנה הלאומי, "נושא הדגל של אופייה היהודי של מדינת ישראל" ("הארץ", 18.9). את האופי הזה, לדבריו, ישראל הראשונה "שואפת יותר ויותר בגלוי, להחליפו בפיקציה של מדינה אזרחית טהורה." וכותב: "האם שמע ד"ר טאוב אי פעם שהצירוף בין לאומיות ואוניברסליזם התקיים כבר בהגותם של ראשוני הציונים בקהילות הספרדיות בבלקן? האם הוא זוכר את הרב יהודה ביבאס, אחד מן המכונים 'מבשרי הציונות'? הוא היה תלמיד חכם, קיבל תואר דוקטור באוניברסיטה איטלקית." נכון אבל מה הקשר בין ביבס, האוניברסיטה האיטלקית לבין יהודי ארצות ערב? עליהם מדבר ד"ר בן חיים?

פרופסור ברטל אינו מדבר בעצם כלל על הקורה היום, הוא מדבר רק על העבר המדומיין שלו. לפי פרופסור ברטל אין בכלל הבדל בין חלקי החברה הישראלית (כפי שרואה אותה ובצדק גדי טאוב): "סיפורה של ישראל הוא אחר ושונה לחלוטין ממה שמנסים למכור לנו. ישראל הראשונה עם ישראל השנייה מפגינות יחד מדי שבוע בצמתים ומעל גשרים, לא משום שהן לאומיות או אנטי-לאומיות. ישראל הראשונה וישראל השנייה – אם אכן יש הפרדה ביניהן כיום – מבקשות שתיהן להציל את הלאומיות היהודית מידי מי שמפנים עורף לתופעה המכוננת של ההיסטוריה היהודית המודרנית. הן שואפות להרחיק מן הזירה הפוליטית מנהיגים המתבוננים בשוויון נפש (שלא לדבר על שמחה לאיד) במחאה ההולכת ומתעצמת של מגיני המיזם הלאומי הישראלי."

(ישראל ברטל, "הבדייה על ישראל הראשונה והשנייה", "הארץ" 26.9.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9184202

הבנתם? לפי פרופסור ברטל החברה הישראלית כלל אינה מפולגת, אין בכלל הבדל בין חלקיה. לדידו החברה הישראלית כולה מאוחדת במאבק נגד נתניהו. המאבק בנתניהו הוא מהות המאבק הלאומי. תורת פרופסור ברטל הינה דוגמת מופת לאווילות ולזיוף כאשר מדע הופך לפוליטיקת הביביפוביה.

[אהוד: הוכחה נוספת לאווילותו של פרופ' ישראל ברטל היא כאשר טען בשעתו שפתח תקווה, שנוסדה ב-1878 – כלל לא היתה מושבה אלא חבורה של יהודים מירושלים שרצו לגדל תבואה כדי לקיים מצוות מעשר. זו ההבנה שלו בהיסטוריה!]

"אחרי מות קדושים אמור" – או היזהרו מנביאי שקר

מאמרו המרתק והמאלף של עמוס גלבוע "על פרדיגמה שהתנפצה במלחמה" ("חדשות בן עזר" 1580) לימד עד כמה מסוכנת קונספציה מקובעת להבנת המציאות.

מיד לאחריו ריגש עמוס גלבוע בנקרולוג שכתב על ד"ר חיים יעבץ ז"ל, "המבריק המצטט מדברי ראמון אהרון [רֶמון קלוד פרדינאן אָרון Raymond Claude Ferdinand Aron‏; סוציולוג ופילוסוף פוליטי יהודי צרפתי. מהמבקרים החריפים של החברה המערבית ופועלה בתקופת המלחמה הקרה]. "חיים היה איש שכולו חשיבה אסטרטגית. יועץ אסטרטגי."

למקרא הדברים אי אפשר היה שלא להפריד בין החלק הראשון "על פרדיגמה שהתנפצה במלחמה" לבין ה"יועץ האסטרטגי המבריק."

אי אפשר לשכוח את ד"ר חיים יעבץ, בהופעתו הבלתי נשכחת בטלוויזיה עם תחילת מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר הכריז שאין שום סיכוי שטיל עיראקי יגיע לישראל. "האמריקנים ידאגו לנטרל את הטילים קודם שיגורם. בכל מקרה, אחרי המטח הראשון של הטילים, לא יהיו יותר, כי הם יושמדו."

הנה עוד פרדיגמה שהתנפצה במלחמה.

פרשנים אחרים, פחות אופטימיים, קראו לכולם להצטייד בניילונים להגנה. למרבה הצער, לעיתים נבואות הבזוקה מדויקות יותר. כדאי לזכור זאת טוב טוב ביחס לפצצה ולטילים האיראניים.

נעמן כהן

* * *

ד"ר מרדכי ניסן

מי בעד דמוקרטיה?

אם ראש הממשלה נתניהו היה נכנע לדרישת המפגינים ומתפטר,

ישראל היתה הופכת למדינה לא דמוקרטית בעליל

מחאות השמאל יצאו מזמן מכלל שליטה. הערך והאליל ששמו דמוקרטיה סובל מניצול ושיבוש בישראל. השמאל מצדיק ומקיים הפגנות רעשניות ומיליטנטיות, שמשבשות את הסדר הציבורי, שמתגרות במשטרה, שמתעלמות מחוקי המדינה, ומביאות להתנגשויות בין אזרחים ושוטרים. והכול בשם דמוקרטיה, לכאורה.

אותו מחנה שמאל שהרים את נס הדמוקרטיה דורס את רצון העם שהובע בבחירות – הנה דמוקרטיה בתפארתה! – וגם מתעלם מתהליכים שיביאו את ראש הממשלה לעמוד לדין בבית משפט. דוברי ימין, כדרכם, נרתעים לאורך טלטלות ההפגנות מלפקפק בזכות היסוד של התקהלויות, במקום לעמוד על טיב המחאות שחורגות, במקרה של החודשים האחרונים, ממתווה סביר של חיים עם ביטחון ושלווה לכולם.

הפילוסוף אריסטו רשם קו בין דמוקרטיה לאנרכיה. השיטה הדמוקרטית נתפסה על ידו כשלטון של העניים, ששואפים לספק את צרכיהם בלי להתמסר לטובת הכלל. אינטרסים פרטיים כמדד פוליטי עלולים לדחוק שכבות אוכלוסייה חשובות מחוץ לזירה הציבורית. לכן היה חשש מכניסת ההמון הזועם והרעב והבלתי מרוסן לזירה הפוליטית. לפיכך זעף, תסכול ואשלייה אוטופית אינם מתכון להתנהלות שלטונית ראויה. כל הליכה לקיצוניות בענייני פוליטיקה מסכנת את כלל החברה.

בהיסטוריה המודרנית בולט הקומוניזם כדוגמה נוראה של מהפכה עממית בשם הנדכאים, שבסופה קם משטר של עושק והרג בשם העם, ונגדו. כך היה גם הדפוס והרטוריקה במדינות ערביות במאה הקודמת.

יש בחוקה האמריקאית תוכן ורוח של אריסטו על בסיס שילוב של עקרונות עממיים ואריסטוקרטיים במלאכת מחשבת מרשימה. במבט לעבר ערכי שוויון וחופש, הכיר התיקון הראשון בזכויות אזרח לקיים התקהלות בשלום:  peaceable assembly– עם זה בית המשפט העליון מצא לנכון להטיל הגבלות על התקהלויות ומחאות ציבוריות מחשש שהן זורעות אי-סדר ומשבשות התנועה ברחובות העיר. הזכות למחאה איננה מוחלטת או נטולת מפגש או התנגשות עם ערכים נוספים.

אריסטו וגם אבות המייסדים של אמריקה היו חרדים משלטון של אספסוף (mob rule) שבז לחוקים, החלטות ומסורת של מדינה תקינה. עמדו על כך שהזירה שבה הדמוקרטיה מתנהלת היא בעיקר הפרלמנט – בית המחוקקים – שנבחר באופן חופשי על ידי העם. מכאן שהדמוקרטיה הישראלית היסודית מתנהלת בקלפי ובמשכן הכנסת, לא במחאות ברחובות, בכיכרות ובגשרים. במקומות אלה אפשר להביע דעה באופן מתון, לפי העיקרון של peaceable assembly – אבל לא לגלגל ניסיון לשבש לגמרי את החיים בישראל עד להפיכה כוחנית.

ואכן קיימים ביטויי אנרכיה בישראל– הפגנות בניגוד להוראות והגבלות, עם הפרעה בוטה של הסדר והשקט. המפגינים על דגליהם מתפרצים עם אנרגיות ובשצף קצף לעקור את ישראל מהיסודות והנהלים של השיטה הדמוקרטית, שנשענת על דיבור ודיון, וגם באמצעות תחרות בין מפלגות, בחירות חופשיות, והרכבת ממשלה באמצעות שיחה ופשרה בין מרכיביה. אולי אלו דברים חסרי ברק וחזון, אך דברים שמסדרים יציבות וחופש, ומאפשרים כל שאר מנעמי החיים ביחד.

האמנם זו דמוקרטיה ברחובות?

יצרי שנאה ופראות משתרבבים לצערנו במעשה המפגינים. בוודאי נקלעו אנשים ישרי-לב ואזרחים טובים למערבולת של מפגן של איבה וקיצוניות. רב הנסתר בינתיים בנוגע למי עומד מאחורי ההפגנות, מי המארגן, מי המממן ומה היעד הסופי. מחכים לכתבה תחקירנית שתשפוך אור על המצב העלום הזה.

אם ראש הממשלה נתניהו היה נכנע לדרישת המפגינים ומתפטר, ישראל היתה הופכת למדינה לא דמוקרטית בעליל. היא היתה נופלת בידי כוחות של אלימות וכפייה. ביבי חייב להישאר כדי להציל את הדמוקרטיה מידי מתנגדיו ברחובות העיר.

מי שמקונן, בגלל שטיפת מוח או שיכנוע מעוות, על סוף הדמוקרטיה בישראל, בעוד שהיא תוססת ומתמודדת עם כלל אתגרי השעה – הוא זה שמסכן את הדמוקרטיה של כולנו. צריך להיזהר מקולות התרסה שאבדה הדמוקרטיה, כי הם כסות מזויפת לשאיפה להפיכה שלא בדרך הקלפי, לא בשם העם ולא על ידי העם. מיעוט שתלטני מאיים על המדינה היקרה שאהובה בלב רוב אזרחיה.

נראה שמזמן היה חייב ראש הממשלה לקום להסביר את המצב לאשורו. בקול צלול, מנומק, ואף עם פנייה כנה להכלה ופיוס בעם. מי בעד דמוקרטיה ומי מסכן אותה – זו השאלה שיש לחשוף בטרם פורענות.

ד"ר מרדכי ניסן

* * *

יצחק גנוז

מַעְיְנוֹת יִשְׂרָאֵל

"סלע הך ויזובו מים"

סדר הושענות, מחזור רינת ישראל לסוכות

בְּוַרְשָׁה, בִּירַת פּוֹלִין, בִּרְחוֹב מַרְשַׁלְקוֹבְסְקָה

רָאִיתִי אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת שֶׁל קִדּוּשׁ לְבָנָה.

מַשָּׂאִית רְחוּצָה כַּשֶּׁלֶג הַנֶּעֱרָם עַל הַכְּבִישׁ הַשָּׁחֹר

מַקְרִינָה בִּצְחוֹר וּבְאוֹר:

"מֵי עֵדֶן" – יִשְׂרָאֵל.

הֶמְיַת זְמַנִּים וְשָׁנִים, עֲמַל דּוֹרוֹת וּבִכְיַת נִרְצָחִים

עָלוּ לְפָנַי,

עֲשַׁן הֲרִיסוֹת, צְמַרְמוֹרוֹת רָקִיעַ,

בִּכְיָתוֹ שֶׁל יֶלֶד עַל עֶרֶשׂ דְּוַי

וּזְעָקָה "עַד מָתַי?"

תַּגְּרָנִים בַּפִּנָּה מֵאֲחוֹרֵי דּוּכְנֵיהֶם, בְּעִקּוּלוֹ שֶׁל הָרְחוֹב

מָכְרוּ מַזְכָּרוֹת:

פִּסְלֵי הָאֵם הַקְּדוֹשָׁה מִצֶּ'נְסְטוֹכוֹב,

יֵשׁוּ פּוֹרֵשֹ זְרוֹעוֹתָיו עַל הַצְּלָב

בְּשֵׁם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הַבֵּן וְהָאָב,

תַּכְשִׁיטִים עַל צַוַּאר עֲלָמוֹת

נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינַיִם.

אֶחָד מֵהַפִּנָּה לָחַשׁ בְּאָזְנִי: "פַּאן מְכֻבָּד,

אֶצְלִי בּוּלֵי דֹּאַר לִמְכִירָה

עִם דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל הִיטְלֶר, בָּרוּר וְחַד."

חִכֵּךְ בִּמְשׁוּבָה יָד בְּיָד.

מֵי מַעְיְנוֹת יִשְׂרָאֵל, אֵיכָן הָיוּ אָז

וְלֹא הִשְׁקוּ אֶת תּוֹשָׁבֵי הַגֶּטּוֹ הֶחָרֵב,

שׁוֹפְכִים לֵב כַּמַּיִם, מְקַוִּים, מְצַפִּים וְחוֹלְמִים

בְּסַעֲרַת הָאֵשׁ וְהַכְּאֵב.

מַיִם מִמַּעְיְנוֹת יִשְׂרָאֵל בְּרוּכִים הַבָּאִים לְכָאן

וּלְעָרֵי הָעוֹלָם

כְּמַשַּׁק כְּרוּבִים בִּמְעוּפָם.

וְנָרִים כּוֹס לְחַיִּים, לְחַיִּים,

כְּבָרֵךְ עַל הַלֶּחֶם וְיַיִן,

כְּבָרֵךְ עַל הַיּוֹם שֶׁזָּרַח וְהִפְצִיעַ

בְּפַאֲתֵי הָרָקִיעַ,

מַיִם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצוֹת וַרְשָׁה הִצִּיעַ.

יצחק גנוז

* * *

אסתר ראב

קן הצרעות

מתוך הכרך "אסתר ראב כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

קרוב לשבועות הוציאו השדות את כל אונם וירקם אשר נצטבר במשך החורף על-ידי גשמים, זיבול וסתם טל-שמיים וברכת אלוהים. הירק נעשה בהיר ורזה במקצת, מוכה כתמים צהבהבים, החרדל הצהוב והסגול השירו זה כבר את פרחיהם, ובמקומם כוסו השיחים תרמילים ירוקים. החמסינים שרקו את הזעזועית בצידי הדרכים ויבשו אותה ועשוה ל"אלמוות" רועד אשר אם לא ייתלש – יעמוד וירעד כל הקיץ. העולשין החלו לפקוח את עינם הכחולה על שיחיהם הנפתלים מחוסרי-העלים, נפקחים הפרחים לבקרים, ועם גבור החום מתעלפים הם ובערב מתגולל פגרם תחת לשיח; מדי בוקר מקשטים הם את שולי שדות הבור השחורים, ובגבור החום, והצרצרים יצאו לשירת יומם, והיתוש וזבוב-החול נישאו באוויר העומד, ונבלו אז העולשין ולעת ערב, בבוא הקרירות, ימצאו את השיח ריק מהדרו וכל פרחיו מתגוללים לרגליו; וכך חוזר השיח ומוציא פרחיו יום-יום לעת בוקר, עת ארוכה לאחר שאין כל פרח אחר – מפתיע הוא בצבעו העמוק והרווה כל פני השדות הריקים כמעט, כל אונו הולך לפרח, רק שבטי השיח קשים בחוץ ומלאים מיץ מבפנים.

האוקליפטוסים ליד הבית, אף הם הגיעו למרום כוח צמיחתם בתקופה זו, עומדים הם תלולים, שבטים ארוכים חדשים, בני השנה, מכוסים עלים רעננים, בהירים, תלויים להם צפופים כשיער ארוך סביב גזעם. הענפים הגדולים והגזעים משירים את קליפת החורף, וגזעם הבהיר מתגלה כחלקי גוף מתחת לקליפה המתפצחת – מכל עבר נושרות חתיכות-חתיכות של קליפה יבשה וריחנית כקינמון. הרוח נושב על פני השבטים הארוכים האלה כעל מיתרים, ויש שהוא מרשרש ברשרוש של מים זורמים, הכל לפי הרוח, אם דרומי הוא או צפוני. הרוח מרשרש ושר בתוך האוקליפטוסים הארוכים כעל מיתרים וסופג את ריח העץ הדומה לכופר מעורב בשושן, והומה בהם כבתוך מים, וחודר לעמקי הריאה יום-יום.

*

בימים אלה החלטנו, אני ורעי, שקן הצרעות נמצא בקרבת מקום מן האוקליפטוסים, כי המוני צרעות כאלה לא ראינו מימינו על העצים. הדבר הגיע לידי כך שהיו מסכנות את משחקינו מתחת לעצים, והן זה מקום מפלט נפלא, אוקליפטוסים בני עשרים, כבדים וקרירים אלה, שימשו לנו יותר מבית ההורים, והיינו מצויים [שם] יותר מאשר בבית העומד לידם.

למצוא קן של צרעות נחוצה עין חדה, רגל קלה וזהירות של חיה אורבת. עם ערב שבות הצרעות כמעט כולן לקן, ולכן עליך לרוץ אחריהן במהירות התעופה ועליך לראות גם את האדמה שאתה דורך עליה.

והנה, אחר חיפוש רב, והליכה על קצה האצבעות, כשהעיניים פקוחות לכל תנועה על פני האדמה, גילינו אותו סוף-[סוף], וכלל לא נסתר היה – בור זבל היה בחצר, אשר דפניו היו עשויים מחומר חולייתו, בדפני הגל הזה, כלפי חוץ, היתה המאורה. הפתח היה צר, וסביבו עמד גוש צרעות ונלחם על הכניסה, אלה יצאו והתעופפו, ואלה באו ונכנסו. רחש עוקצני וחריף עלה משם, ופחדים יצאו מלועו של החור השחור, אשר עליו האהיל שיח קוצים יבש.

הידיים מאליהן נישאו לגושי העפר היבשים שמסביב – לזרוק, לזרוק ולברוח, ושנינו בהתחרות, וממרחק – המטרנו ברד של גושים כבדים, יבשים וקשים כאבן.

אבל הסוד נודע – כשזורקים אבנים ובורחים – סימן הוא לקן של צרעות – ולמחרת עמדה שיירה שלימה של ילדים וזרקו גושים על המאורה, היא כוסתה אבנים מגדלים שונים, שהתגוללו סביב הפתח, אך הצרעות לא חדלו לבוא ולצאת ביעף, כאילו לא אליהן מכוון כל זה.

ימים ארכה המלחמה, מדי בואנו מבית-הספר היתה פרוסת-לחם חטופה [מהבית] ביד אחת, ובשנייה אבן – הרעל השחור שרחש בפי הקן משך, משך, ועורר רגשי מלחמה שנייה.

*

ויום אחד החלטנו: סוף לדבר, המלחמה בצרעות נראתה לנו כמלחמת מצווה, וכאבירים היינו בעיני עצמנו. ממרחק גדול רוקנו [המטרנו] על הקן ענפי עץ יבשים, קש וניירות, שאספנום באשפה, עד שהיו לגל, ושביל של קש וענפים הוביל, כחוט של דינמיט, מן הגל עד המקום בו עמדנו. חברי התחכם והביא כלי חוקן ישן, מלא נפט, וזלף ממרחק על פני הענפים היבשים, והדליקה התחילה מהמקום בו עמדנו, והתפשטה ותגיע עד לקן, והלהבות עלו עליזות מסביב ואנו עומדים, ששים על הצלחתנו, וקהל גדול של מסתכלים בה סביבנו, ואנו גיבורי-מלחמה –

והנה ענן של צרעות התפרץ בבת-אחת מן הלוע השחור, מאות, אלפים – קשה היה לשער שחור צר זה מכיל מחנה כבד ורב כזה, ובטרם הספקנו לברוח, היינו עטופים זמזום זועף וקורא למלחמה.

זעקה פרצה מפיות כולנו. אני הרימותי את סינורי, רצתי לפניי, כשבאוזניי מזמזמת תרועת מלחמה של עשרות צרעות על זרועותיי הערומות, זמזמו ושרקו ונחתו אל הרצים אחד אחר השני, ולפתח השמלה, נדמה היה לי שסערה גדולה צררה אותי בכנפיה, סערת אש מזמזמת, רגליי רצו על פני אבנים, רוץ וקפוץ, עד שמעדתי ונפלתי מהאדמה מבלי להרגיש בה – נפלתי לתוך תעלה עמוקה בגן, וכך שכבתי וממעל, וממרחק – שמעתי עוד את זמזום האוייב, אבל כפי הנראה אבדתי להם.

*

נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 לערך. נדפס לראשונה: "מעריב" 17.11.1989.

* * *

אהוד בן עזר

ליל שימורים אחד

מתוך "אפרת", מחזור סיפורים

ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר

פירסומי קצין חינוך ראשי

משרד הביטחון – ההוצאה לאור

אוקטובר 1978

מדי לילה מנסה רחל להירדם ואינה יכולה.

היא קמה, נכנסת למטבח, ממיסה טבלית אלקא-זלצר בכוס-מים, ושותה. אומרים כי נדודי-השינה נובעים מעודף חומצות בקיבה. עליה לשתות כוס חלב-חם בערב כדי להרגיע את פעולת-המעיים

במקום חלב היא מעשנת לילה לילה, לבדה, שומעת קול קהיר: "התחייבתי בפני אללה  והתחייבתי בפניכם, בדיוק היום לפני שלוש שנים, לא להשאיר את משימת שיחרורה של האדמה הכבושה לדור הבא, וזאת אני מקיים!"

והנה היא נמצאת בדרך עפר המובילה למחנה-צבאי בסביבות פאיד. אבק הדרך אפור, לימינה ולשמאלה מטעי תמרים ועשבייה סבוכה, אפורה. אך הגיעה לפתח המחנה – מיד מופיעים מטוסים וחגים בשמיים מעליה. היא נצמדת לצלע הגבעה. הם זורקים שתי פצצות הנופלות קרוב מאוד אליה. היא מחכה כל רגע להתפוצצות הנוראה אשר תבשר את קיצה. היא רואה אותן היטב, הן ארוכות, אפורות ומבריקות, אך הן אינן מתפוצצות. נדמה לה שהן מתבוננות בה, עוקבות אחריה, כפגז אחרי צ'ארלי צ'אפלין בסרטו "הדיקטטור הגדול".

והיא מתעוררת נים ולא נים, פרקי חייה במצרים עולים לפניה בבהירות מכאיבה. קהיר. בית-הנכאת. בלב פועם היא עומדת לפני ארגז-הזכוכית שבו שוכן פרעה רעמסס השני. מראהו אינו מפחיד כל עיקר. הפנים צומקים, יבשים. רק בוהן-רגלו התפוררה משהו, והתכריכים העוטים את גופו עבשים-למחצה.

מדי לילה מנסה רחל להירדם ואינה יכולה.

אחר-כך ממשיכים להסיע אותה במכונית בדרכי-העפר האפורות של איזור החיץ-החקלאי. באמצע המישור ניצב מולה טנק דו-תותחי (הקנים עוקבים אחריה בדממה מבשרת רעות) ולא רחוק ממנו, במזרח, על גבעה, נמצא אוהל ובו חיילים שלנו. הם קיבלו הודעה שבעוד שעה תתחיל המלחמה, אך אין להם כדורים לרוביהם. היא נמצאת עימם יחד שעה שהם חוגרים את ציודם ומאריכים בהכנות, כאילו כדי לדחות את הרגע הקשה, והיא קוראת על מצחם את ההרהור המשותף לכול – מה יעצור את המצרים לפתוח במלחמה בטרם סיימנו את הכנותינו?

הרחק למעלה, בצפון, מנצנצים מי הים-התיכון מתת למטוס העתיק מתוצרת "פארמאן" המוליך את טוד גילני לארץ-ישראל, לרגֵל אחר התורכים. המטוס מטיל צל גדל והולך שעה שהוא צונח לקראת המים, הטייס הצרפתי ל'איסטרו עוצר במטוס ומאיט את המהירות כמידת היכולת. שבר-הכלי מזדקף, ומיד נופל לתוך המים, וכמעט מביא עליהם ריסוק עצמות, ושוקע במהירות עד לגובה מיכל-הדלק, הריק.

ושוב היא מתעוררת, שומעת קול-קהיר: "תוך שלוש שעות, בשישה באוקטובר, חצו מצרים והאומה הערבית כולה את מחסום הפחד – "

אִסְמַע מִנִי, יַא סַאדַאת, אִלְכִּזֵבּ חַבְּלוֹ קַסִיר! – * שמע ממני, יא סאדאת, חבלו של השקר קצר!

מדי לילה מנסה רחל להירדם ואינה יכולה.

טוד הצהבהב, הלא-מגולח, הגבוה, העליז תמיד, ניצב עם בוקר על שפת-החפירה בחוף-המערבי, ובעוד הוא תמה מה לעשות, עוברת אחת מאוניות-המשחית של האנגלים במלוא קיטורה לאורך התעלה, ויורה זוג כדורי-תותח, שלוש ליטרות משקל הכדור, לכל אחת מהסירות התורכיות הניראות לעין.

"טוֹד!" – היא מנפנפת לעברו, ופנוי מתרחבים כספינכּס ונמוגים במידבר הצהוב, השקוף. והנה היא לבדה, מטפסת בכבדות במעלה רחוב המייסדים בפתח-תקווה. מאחוריה מידבר-מצרים ומולה גבעה ירוקה של ארץ-ישראל. מחשש הפגזה היא נכנסת למינהרה בנוייה בצלע-הגבעה, ובאה לחדר משושה-קירות, ובעל פתחים אחדים. גברים ונשים מסתובבים בחדר ובגדיהם אפורים, במין גוון אחיד, מוזר. הם מציעים לה בחביבות להיכנס לאחד הפתחים. לפניהם נכנס אדם אחד לתוך הפתח המשולש הפעור בקיר. לרגע אין היא יודעת אם מיטבח הוא המקום הזה, מאפייה, לוע של תנור-מישרפה או פתח של מעלית. דלת-האבן נסגרת. המעלית זזה, וטוחנת את האדם.

עתה היא מבינה כי לא למלט אותה הם מבקשים, אלא לרצוח. ותחפושתם, כקהל אפור של יום-יום, מטעה. היא נסוגה והם מתקרבים אליה ועיניהם מבריקות, "בכוח השם!" – היא צועקת ומניפה ידה לקראתם והם נסוגים מפניה וכמו נמוגים לתוך הקירות – "בכוח השם! בכוח השם!..." היא מתעוררת שטופת זיעת-פחדים ושומעת בחלל החדר-החשוך הד לצעקתה האחרונה שנמשכת ובאה ממעמקי-החלום.

"טוד!"

פניה אל החלון היא תולה עיניה בנילוס, שעל גבי גשרו הם עוברים, מביטה בצוללים אשר עומדים בעצלתיים על יד החוף, אל הגופים הערומים והכהים כעין הברונזה של הסבלים. הם נוסעים לאורך רחובות-החוף של פלגי-הנילוס, תחת צללי העצים הישישים, שם שוקקים המוני ילדים ערומים. ובשעת הטיסה הקלה על מי הנילוס השמנמנים-צהבהבים היא נזכרת בצלילי הקונצרט לכינור של ויניאבסקי, ששמעה אתמול בקונצרט, באולם אלהמברה.

הדרך מקהיר נמשכת, וכמו מתערפלת בצלילי הכינור על פני גבעות-חול רכות כאצבעות מפונקות של אישה צעירה. מרחוק נשקפת הפירמידה של היאופס הקרובה והגדולה ביותר, לפרקים היא מופיעה באופק הצהוב-חום, ולרגעים נעלמת מאחורי הארמונות היפים.

"טוד?"

"רַשֶׁל יקירתי – "

"טוד – "

הוא יורד מהאוטומוביל בקפיצה קלה ומושיט לעברה את ידו האיתנה. רחל דקת גוף, גמישה, לה חזה גבוה וגם שמלתה השחורה בעלת השוליים הרחבים, בסגנון מצרי, אינה יכולה להסתירו כליל. גופה רחוץ ומפונק, וריח של בושם חריף ומצודד נודף ממנה.

רק הציגה כף רגלה על הקרקע, ומיד סבבוה המון מורי-דרך ומוכרי-קמיעות. היא נבהלה. אך טוד מיהר לחלצה מן המצוקה. מרים קול, פוקד בערבית. גוער. ובמשך רגעים אחדים כבר בא לידי הסכם עם שלושה זקנים חומים ומצומקים.

והם נכנסים לתוך הפירמידה. היא חשה חלחלה. ואין פלא, להיות סגורה וחתומה בתוך מיבנה האבן עצום. אילו ניחש פרעה היאופס הגאה, האליל-למחצה, שבעוד שלושת אלפי שנים תעז נערה פשוטה, בת פתח-תקווה, להיכנס למקום מנוחתו הנצחית, שהכין לעצמו בעודו בחיים!

הם נכנסו דרך פשפש צר, ומיד פסק אור השמש וחשכה עטפה אותם. סקרנות חריפה ומרה-שחורה השתלטו עליה כאחת. נר-שעווה קטן שנתן לה מרה-הדרך האיר את פני טוד באור קורץ ומסתורי. לא ארכה השעה והתחילה העלייה. קרשים מונחים באלכסון שימשו להם מדרגות כדי שלא תמעדנה הרגליים. מחמת נמיכות המקום הם נאלצו להתכופף ולמשש בידיים את המעקה, העשוי ברזל ועץ. האוויר היה עמוס ומעופש ומכביד על הנשימה. זיעה קלה כיסתה את מצחה. שני מורי-הדרך הובילו אותה בביאוריהם, ומהיותם רגילים לתפקידם זה, הם התייחסו לכול בשיוויון-נפש.

רגש של מורך-לב כמעט והכריח אותה לבקש מאת טוד להובילה בחזרה. אך הנה הגיע אליה קול לחשו, רווי לעג קל:

"אינך יראה את החושך רשל, יקירתי?"

וחיתוך דיבורו כה ברור, כה קרוב. עד שהיא בושה במבוכתה. ממהרת להושיט לו יד ונלחצת אליו קמעה בהישענה על מרפקו.

ריח מתוק ומוזר מלטפה. כך הם עולים ויורדים ממעבר למעבר, ממחלקה למחלקה. היא אינה שומעת כמעט את ביאוריו של מורה-הדרך. מי מונח על מה. למה אין אור שווה בכל החדרים.

לא מעניין אותה גם גובהם של החדרים שמראה להם מורה-הדרך לאור המאגנזיום הלוהט שמצית חברו, בזוקפם עוד מתחילה את הוצאות ההארה המאגנזית על חשבונו של טוד. לפרקים נידמה לה שהיא ישנה, ובחלומה היא רואה במקום הפירמידה הר-געש לוהט. את פניו של טוד אינה רואה, רק מרגישה על לחייה את נשימתו החמה והעזה. הוא מחבקה קלות ביד אחת, והיא נלחצת אליו, והיתה רוצה לקחת את ידו ולנשקה, ושיענה לה בלטיפה רכה על שערותיה.

וביוצאם מהפירמידה לאור היום היא מתפכחת בנשמה את האוויר הצח. השמש נעלמה כבר מאחורי גבעות-החול, ורוח רעננה נושבת מתעלות-היאור. טוד מיהר לשלם למורי-הדרך, ובטרם ישימו פניהם אל החשמלית, עצר את רחל והתבונן עמוקות אל תוך עיניה:

"רשל יקירתי, האם החלטת כבר?"

לא.

מדי לילה נעשה המצב חמור יותר.

שעות ההאפלה כאילו נתארכו והירח מקדים עתה לשקוע. רחל יושבת בביתה. הטלפון אינו מצלצל. מי מת לך, ומי נעדר? – מי מת ומי לך נישאר? – מרחוק נשמעות לעיתים התפוצצויות עמומות. אומרים שהסורים משלחים טילי-פְרוֹג לעבר יישובינו. ואולי זה רעש מטוסינו היוצאים לקראתם? ואולי? – היא עומדת בפינה הדרומית של גן-המייסדים במושבה. לא הרחק מאחרון האיקליפטוסים שנותרו לפליטה, זה העץ אשר קיבל את פניה לפני שישים שנה, ביום שובה למושבה. כאן היה ביתו של סלור. וכאן ניצב בית המרחקת של בלקינד, בטרם הרסוהו ובנו כביש במקומו. הגן מלא עצים. בריכה עגולה ונאה במרכזו. כמראהו בטרם הפכה אותו העירייה הפועלית לכיכר-ביטון מכוערת עם עמוד-שעון מעורר-פלצות במרכזה. ארכיטקטורה בסגנון נובו-ריש. ובטרם סתמו את פי הבאר הראשונה, שחפר יהודה ראב, והקימו עליה קיוסק של מפעל-הפיס.

ממערב, מכיוון ביתו של יואל משה סלומון, קפה "קורסו" כיום, היא מבחינה בתנועה של חיילים עיראקיים או ירדניים. הם לבושים מדים מנומרים. והשמועה עוברת ברחוב כי המקום נכבש. ועימו נכבש כנראה כל המערב, ותל-אביב. סביב לרחל נמצאים כמה אנשים שהיא אינה מכירה כלל. הם ניראים כחיילים מצבא ישראלי לא מאורגן. הם לובשים טליתות קרועות על מדיהם, ומחזיקים ברובים עשנים. הם מטפסים על מדרון צפוני תלול, מלא סלעים ושיחים ירוקים. בקושי הם נאחזים בו. מגמת פניהם כלפי מעלה, צפונה, לצפת. והשמועה עוברת כי בגליל עדיין נותרו כיסי התנגדות של ישראל, ואך קשה להגיע אליהם, אולי דרך הירדן. ורק הכיסים הללו ממשיכים ללחום ולעמוד על נפשם. שלושה ימים לא אכלו מאומה. ואחרי כן חילקו להם עוגת-רצפים קטנה ליום תמים, אך לקיים את הנפש. ועימם נגררת סבתא ציפורה והיא נערה בת תשע שנים, צלקת חומה בצווארה ואפרת אחותה המתה בליבה. ורחל שומעת את כל הקהל שרים כמתפללים על הרעש:

אל רעש העיר טבריא

וצפת משוש הארץ

נחלינו ונדכינו ורוח אין בקרבנו

על ארץ גליל דברינו

כי נפלה חומה לארץ

ארמלתא מנוולתא, אוי לדור שכך עלתה

בימיו רעשה ארץ

רעשה ארץ

ארץ –

והיא מתעוררת בבהלה לקול ההדף העל-קולי המזעזע את קירות הבית. שומעת קול סאדאת:

"התחייבתי בפני אללה והתחייבתי בפניכם, להוכיח קבל העולם, שמה שאירע בשנת 1967 היה דבר חולף ולא בר-קיימא, ואת נדרי אני מקיים. תוך שלוש שעות, ב-6 באוקטובר, חצו מצרים והאומה הערבית כולה, את מחסום הפחד – "

וגבולות התבונה! וגבולות התבונה! – היא רוצה לצעוק. היא את הערבים מכירה. אין להאמין להם. הם רוצים לשחוט את כולנו, עד אחד. היא שומעת מטוס ממריא. ועוד מטוס. של מי המטוסים? היא יודעת שיש התקפה כללית, שהמצב קשה. אפילו בתקופת התורכים לא היה קשה כל כך.

היא לוקחת מחצית כדור-שינה, וטבלית אלקא-זלצר כנגד הצרבת הנוראה, ושוקעת שוב בחצי-תנומה. וגם בשנתה היא מקשיבה למה שמתרחש בחוץ. אם אין שומרים לארץ-ישראל, אני מוכרחה להיות השומרת!

היא נמצאת על סלע גבוה, מצפון להרי אפריים; הרחק מעל לגגות בתי המושבה, המצופים רעפים שרופים בצבעי אדום-כבשן וכתום מעלה-איזוב, ומוקפים פרדסים ירוקים ושדרות איקליפטוסים המתפתלות על גדות הירקון. זו שעת בוקר מוקדמת. האור מגלה את פני הים-התיכון, בואכה יפו, וגבעות חול כורכר חשופות מגבול המושבה הגרמנית שרונה ועד באב-אל-האווה, היא בני-ברק. ועוד מגלה האור לאיטו את מדרונם המערבי של הרי אפריים האפורים, אשר לרגליהם שוכנת המושבה, והם גבוהים עתה, אין יודע כיצד, כצוקי עין-גדי. ובהתבהרו מגלה האור צבא שלם ערוך בצפיפות על פני מידרון מגדל-צדק. מאות חיילים, חרבותיהם מהבהיקות בשמש. תותחים אפורים, סוסים, טנקים אפורים, חניתות, רמחים ודגלים חסרי-גוון. ניצבים על מקומותיהם כתמונת קולנוע אפורה שקפאה, ללא תנועה, זה מעל זה, ומגמת פניהם כלפי מטה, לשטוף את פתח-תקווה באלפיהם. ועל שפתותיהם הפעורות כמו קופאה קריאת ההצדעה לשׂולטן: "פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן!" והתרגום מופיע בעברית בגוף הסרט: "מלכנו יאריך ימים!" – ואנשי פתח-תקווה ישנים לבטח בבתיהם ובצריפיהם ואיש אינו חש ולא מרגיש באֵימה הצפוייה. ישן גם ראש השומרים שייך איברהים-מיכו, וישנים גם שומריו הערבים. ורחל יודעת כי כבר מאוחר להזהירם. מאום לא יעצור את הגל העומד לרדת עליהם בעוד רגע כשיטפון נורא ולכלותם.

עימה בעמדה הגבוהה חיילים אחדים, חלשים, צעירים, רכי-לב, נעים בשקט, כצלליות, לבושים מדי-עבודה מהוהים, חסרי-צבע. וכה זקוקים להגנה. רחמי-אם הם מעוררים בה. לא. אלה לא יפעלו דבר. להיפך, אם תבקש מהם לפתוח באש רק יעירו את האוייב הדומם ויחישו את קיצה של פתח-תקווה. ובצעקתה היא מתעוררת, רועדת, שטופת זיעה, ליבה מפרפר כמטורף –

"אני פתח-תקווה, ושעתי האחרונה טרם הגיעה, טרם!"

והיא נזכרת ברגעיו האחרונים של אביה. לוּ יכלה לקרוא כמוהו, על ערש מותו, בקול רם:

"שמע ישראל!"

– ותצא נפשה ב"אחד" – אך שפתיה אינן נענות לה. רק לחישה יבשה בוקעת וכמו מחרחרת מביניהן. היא עוצמת את עיניה הכואבות, את עיניה שכמו נדקרות בקוצים סמויים. היא מהדקת על שמורותיהן את אגרופיה בעווית.

אני אמשיך להילחם!

ובעוד רגע נרגע ליבה מפחדיה. נרגע.

חלפה שעת גסיסתה הקצרה, וחייה שוב ניתנו לה מתנה –

לעוד לילה אחד

ליל שימורים אחד.

אהוד בן עזר

* * *

ההתגודדות האספסופית פורעת החוק

של החרדים

מוכיחה עד כמה הם פרימיטיביים –

הם שמורה של בערות מדהימה

בלב המאה ה-21!

הם תוצאה של החינוך הנבער שלהם!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום רב. בהמשך לדבריו של אהוד והסברו כי החרדים לא מצייתים להנחיות בעיקר משום שהמפגינים בבלפור גם הם לא מצייתים להן ("חדשות בן עזר" 1579) ובהמשך לתגובתי ותגובות אחרות לדבריו ("חדשות בן עזר" 1580) ולדברים שנכתבו ב"חדשות בן עזר" 1581.

אינני יודע מאין שאב משה גרנות את הרעיון "שמפגיני בלפור הם אספסוף נבער." אינני יודע (אם הבנתי נכון) מאין שואב אהוד את דעתו שאני אולי חושב כמוהו וכי זו מרבית דעתה של ישראל השפויה. לא החרדים ולא מפגיני בלפור (הנמצאים בכל הארץ) הם "אספסוף נבער". הן 2 קבוצות שאיבדו את האמון בהנהגת המדינה וכל אחת פועלת בדרכה. אחת, למחות ואולי להביא להחלפת השלטון (או השליט). השנייה, להמשיך את אורח חייה כי לא משנה מי יהיה בשלטון – היא תקבל את ליטרת הבשר שלה.

אינני נכנס לוויכוח מי צודק יותר ובוודאי לא לקונספירציות שסותמות כל ויכוח. העובדה היא שרוב הציבור איבד את אמונו בהנהגה ובהחלטותיה (לפחות גושי שמאל, מרכז, ערבים וחרדים). העניין הנוסף, והעיקרי לדעתי, הוא שמשבר הקורונה חשף את ערוותה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית (עם אחד? מעצמת היי-טק?). לכן, החלפת נתניהו היא חיונית רק בהיבט של החזרת האמון אולם עליה להיות רק צעד ראשון למהפכה בכל סדרי המשטר והחברה. אחרת במשבר הבא נהיה במצב גרוע יותר.

יעקב וימן

* אהוד שלום. 1. אפרופו "יודעי ספר בישראל בימי המקרא", אני חבר בצוות שחוקר את "ארכיון המלחמה של בר כוכבא". זהו ארכיון פרטי הכולל אלפי תעודות הכוללות מידע היסטורי רחב, המשנה לחלוטין את הידוע על תקופה זו. החידוש בארכיון זה היא העובדה שהוא נכתב בכתב "דעץ" ע"י אנשים פשוטים שחיו באזור יהודה באותה התקופה, עובדה שעומדת בסתירה לעמדה הרווחת באקדמיה.

2. אני קורא בעיון את המכתב העיתי (תרגום יפה לניוזלטר) ונהנה ממנו. אגב, הגעתי אליך בעקבות קריאת ספרך "המחצבה" ממנו נהניתי מאוד. לדעתי זהו הספר הראשון מפרי עטך שקראתי (וכנראה לא האחרון). מה שהפתיע אותי הוא שלמרות שהוא יצא לאור בשנת 1963, הרי השפה בו אינה מעיקה כמו ספרים רבים שנכתבו בשנות החמישים והשישים (מה לעשות, השפה הישראלית השתנתה מאוד בעשורים האחרונים).

ראיתי שאתה מאפשר לקוראים לקבל נוסח אינטרנטי של ספרים, לרבות של סופרים אחרים. האם כל אדם שכתב יכול לבקש ממך לצרף את ספריו לרשימה המופיעה בבלוג שלך?

בברכה

משה פרג

אהוד: כל קורא שכתב ספר אחד או יותר יכול להציע אותם באמצעות המכתב העיתי לפרסום חינם חד-פעמי ולתת את כתובת המייל שלו לקניית הספר או למשלוח קובץ הספר חינם או בתשלום באמצעות האינטרנט – אך לא להיכלל ברשימה הקבועה, שהיא המלצות המכתב העיתי השולח חינם רק את הקבצים שברשותו ובהרשאתו.

באשר ל"המחצבה", הרומאן הראשון שלי שיצא לאור לפני 57 שנים, ואחריו במרוצת השנים עוד יותר מ-40 ספרים –  הרי מאחר שאני סופר נידח, ואולי שונה בכתיבתי ממרבית הסופרים העבריים בני דורי, אפשר כנראה לקרוא אותי גם כיום, כדבריך – "בשפה שאינה מעיקה," וכבר ברוך קורצווייל היטיב להגדיר בשעתו את ספרי "המחצבה" – כ"רפורטז'ה לשעתה"! – אלה שתי המילים היחידות שהקדיש ליצירתי בכל מאמריו וכתביו הרבים.

* מוטי הרכבי: ביומיים האחרונים מסבירים לנו ערוצי הפייק ניוז (חדשות כזב) 11, 13 ובעיקר 12. שאסור להאמין לרופאיו של טרמפ, ושמצבו הרבה יותר גרוע ממה שפירסמו, כמעט אנוש. הם מביאים מומחים דיגיטליים (לא יודע בדיוק מה זה) להסביר לנו את גודל מזימת הסתרת האמת.

אמנם כבר נאמר שמאז חרב בית המקדש ניתנה נבואה רק לשוטים,  אני בכל זאת מעז להסתכן ולנבא את העתיד! בהנחה ובתקווה שטרמפ יתגבר על המחלה וישוחרר בקרוב, אני מוכן לנבא מה יגידו ערוצי הפייק 11, 13 ובעיקר 12. הם יביאו שוב את אותם מומחים שיוכיחו שטרמפ בעצם לא היה חולה כלל. המומחים הדיגיטלים ינתחו שוב את העובדות ויבהירו מעל לכל ספק שטרמפ לא היה חולה מעולם ובעצם הכול היה כדי להרוויח כמה קולות!

אני חוזר על תקוותי שטרמפ ישוחרר ואז נוכל לדעת האם באמת ניתנה לי נבואה.

* אהוד: אל תסמכו על סקרי דעת-קהל, לא כאן ולא בארה"ב, כי בגלל השינאה השלטת ברחוב – אנשים חוששים לומר שהם תומכים בטרמאפ או בנתניהו. אבל הרוב הדומם תומך בהם. ובבחירות הם ינצחו!

* אהוד היקר, קראתי את המאמר של יואל בן-נון בדבר ידיעת הכתיבה בשלבים קדומים ביותר של עם ישראל. ברור שהוא צודק, רק יש תמיהה אחת גדולה: מדוע לא מוזכרים בתי ספר ללימוד כתיבה וקריאה במקרא, כפי שמוזכרים אצל עמי האזור באותם ימים רחוקים? על כך כתבתי מאמר שפרסמת בגיליון 1504.

ובאשר לנתניהו, קראתי שוב ושוב את טענותיך המצדדות בו, והמכפישות את המפגינים, התקשורת וזרועות החוק והמשפט – בסדר! אבל על דבר אחד אינך עונה: מדוע כשאולמרט היה חשוד, טען נתניהו שהוא אינו יכול להמשיך לכהן כראש ממשלה, ואילו עכשיו שנתניהו הוא לא רק חשוד, אלא גם נאשם – מדוע הדין שלו שונה? באמת, מדוע? אני מייחל שייצא זכאי במשפט, לא נוח שעוד ראש ממשלה (מוכשר מאוד!!!) יוכרז אשם בדין.

אוהב אותך ומוקיר אותך למרות דעותיך,

משה גרנות

אהוד: לא איכפת לי שלא תאהב ולא תוקיר אותי – ובלבד שתיווכח סוף-סוף עד כמה אתה שוגה ואפילו מטעה בעמדותיך כלפי נתניהו והפגנות האספסוף הנאור-הנבער נגדו!

* ציטוט: שמחה וצהלה בכל רחבי ארצות הברית, לאחר שובו המופלא של הנשיא טראמפ לבית הלבן. "לא אתן לקורונה לשלוט בי." הוא הבהיר באופן נחרץ, והוסיף שישתתף בדיבייט הבא, מול האפס ביידן. נקווה שלא ישתעל לידו...

למה אפס? כי בעוד הנשיא לא נח לרגע, בטיפול בעם האמריקני ובקורונה (ובנוּ) כל החודשים האחרונים, ביידן התחבא כמו עכבר במרתף ביתו, והוא ממשיך להתחבא שם. אז מי הוא חשב שיטפל במדינה? "נשים שחורות שימלאו את מדפי החנויות במכולת"? כפי שהתבטא אתמול [5.10] בעוד טירלול יומי? האיש בלתי כשיר. מסכנים ב"תקשורת" שכל כך רצו שהנשיא ימות. לא הלך להם.

מה שקרה בעקבות המחלה, שהמוני אוהביו של הנשיא – הפסיקו לפחד. ממי פחדתם? מכנופיות "הדמוקרטים"? ולכן השחרור. נגמר הפחד. וממי אתם מפחדים בישראל? מהדיפ סטייט? אנחנו הריבון. אנחנו נקבע.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 6.10.2020.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: גל פרעות ביהודי אירופה, כולל סכנה לחייהם. ומי מעודד ישראלים תמימים להגר לשם?

השלטונות בצרפת ובגרמניה מאותתים ליהודים שם, שהם צריכים להגר משם, אך היהודים, כדרכם, לא קולטים את המסר. גל פרעות ביהודים, והשלטונות "מביעים דאגה", עם דמעות תנין.

אין יום ללא תקיפה אנטישמית, מצד מוסלמים או ניאו-נאצים, ורק הדברים היותר חמורים בכלל מדוּוחים. בסוף השבוע: תקיפה כנגד מסעדה כשרה בפריז, הרובע ה-19, כולל ציור צלבי קרס וסיסמאות "יהודים החוצה", "היטלר צדק", "זבל יהודי לתנורים", "לשחרר את פלשתין", ועוד סיסמאות רבות, רובן בצבע אדום, כמו דם. השקיעו באנרכיזם הזה זמן רב, מרוב שנאה: [סרטון].

תמיד בחגי תשרי יש זינוק באנטישמיות, ואתמול [25.9] איש במדי צבא תקף עם את-חפירה צעיר יהודי, ששהה ליד בית-כנסת בעיר המבורג שבדויטשלנד. הוא היכה אותו עם האת בראש, והצעיר אושפז במצב קשה. בכיסו של התוקף נמצא צלב קרס. ביום כיפור בשנה שעברה, גם כן בדויטשלנד, ניאו-נאצי חמוש בנשק אוטומאטי כמעט הצליח לערוך טבח בבית כנסת מלא, אך כמו בשואה, "במקרה", בזכות איזו דלת, חיי עשרות מתפללים ניצלו.

אך במקום לברוח ממדינה זו, הם נשארו שם. [סרטון].

מי שחולל את קמפיין המילקי המומצא – 'העיתון לאנשים לא חושבים', ממשיך לעודד ירידה מהארץ, בעיקר לדויטשלנד. למה שעיתון אנטי ישראלי זה לא יהגר בעצמו? הרי ממילא הוא עיתון של גולים. אבל לא, הוא נהנה מהגנת המדינה היהודית, צבאה ומשטרתה, אותם הוא תוקף, ובהם הוא פוגע כל יום. הוא יישאר כאן, אך את קוראיו הנאמנים הוא משלח לגיהינום האנטישמי האירופי.

כמה צביעות, כפיות טובה ורוע.

ומי עוד מאמין לשקרים שהוא קורא שם? למרבית השמחה, אותו "עיתון" נותר עוד יותר שולי, ועם מעט קוראים. לא חושבים. החושבים  עוברים אלינו.

ואילו במדינת היהודים? השלום מגיע. המדינה ממשיכה להתחזק.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 26.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2260 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל