פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1591

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בחשון תשפ"א, 9.11.2020

עם הצרופות: 1. משפחת קימל בבוקובינה עם ילדיהם. 2. שלושת האחים החיילים אליעזר (מימין) אהרון וחיים. 3. אהרון ואילזה קימל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: דְּרָכַיִךְ כְּאָז. הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת. // עמנואל בן סבו: בלילה הזה. // משה גרנות: על "מסעות בנימין הרביעי – סיפורים" מאת צבי פרייגרזון. מחקר ועריכה חגית הלפרין. // יצחק גנוז: הַתַּרְמִיל שֶׁבֵּין הַיָּם לַיַּבֶּשֶׁת. // אורי הייטנר: צרור הערות 8.11.20. // פוצ'ו: בחיי [7]. ט"ז. זמרת שלושת הדרישות. // איליה בר-זאב:  בְּגֵאוּת הָאֹבֶךְ. // מתי דוד: סקרים ושקרים שמשפיעים על הבוחרים. // הדסה מור: ביאליק אמר או לא אמר – זאת לא השאלה. // תקוה וינשטוק: פרק ד: הולכי על ארבע מול הולכי על שתיים. // ברוך תירוש: גליפולי, 99 שנה למערכה העקובה מדם. [נכתב באוקטובר 2014]. // יוסף אורן: האבחנות של יהושע קנז על האמנות. // עדינה בר-אל: פנטסיה במושב. // יונתן גורל: בית הבליעה. // נסיה שפרן: מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018 [המשך]. מֶרֶטש: היום השני. // עו"ד גיא משיח: זך – לא טוב היות האדם לבדו. // נעמן כהן: זך, גוי – משורר עברי. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

דְּרָכַיִךְ כְּאָז  –

מַהְבִּילִים

וּלְצִדֵּיהֶן

מִזְדַּקְּרִים  –

בַּרְקָנִים גֵּאִים  –

נוֹטְפֵי מוֹר,

בְּרוֹשִׁים מְאֻבָּקִים,

חַמֵּי-שְׂרָף

לְעֵת צָהֳרַיִם;

 גַּנֵּי-בַּנָנוֹת

מְנַפְנְפִים יְרֻקּוֹת,

בִּכְנָפַיִם קַלּוֹת;

פַּרְדֵּסִים  –

כִּבְדֵי עַלְוָה  –

כְּבַהֲמוֹת בְּתוֹךְ נָהָר  –

רוֹבְצִים רְווּיִים,

מוֹצְצִים מַיִם בַּחֲשַׁאי;

וְתַחַת אֶקָלִיפְּטִים,

מְדֻבְלְלֵי-שֵׁבֶט  –

גַּגּוֹת עַלִּיזִים

מַאְדִּימִים;

שְׁבִילִים עוֹד מִתְפַּתְּלִים

בְּאַדְמַת-בּוּר צְחִיחָה,

וְעַל גִּבְעַת-חוֹל

לְבָנָה

אַלּוֹן בּוֹדֵד גּוֹחֵן;

רַק דְרָכַיִךְ  –

סְרָטִים שְׁחוֹרִים,

עוֹצְרֵי-נְשִׁימָה  –

נִבְלָעִים

תַּחַת אוֹפַן מָהִיר  –

לְלֹא הֵלֶךְ,

לְלֹא סוּס וְגָמָל:

טְרָקִים טְרַקְטוֹרִים

בּוּלְדוֹזֶרִים גִּ'יפִּים וְקוֹנְטֶסוֹת

כְּעֵדֶר מְטֹרָף  –

בִּדְרָכַיִךְ מִשְׁתּוֹלְלִים.

1969

*

הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת

לְלֹא-דֶּמַע

עַל רְאוֹתָן אוֹתְךָ  –

בַּקֶּבֶר

 עַל שֶׁאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ

אֶת הַאֲדַגְ'יוֹ מִן הַחֲמִישִׁית

שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן

וְאֶת קֶטַע-הֶחָלִיל

מֵ"אוֹרְפֵאוּס" שֶׁל גְּלוּק

אֲשֶׁר אָהַבְתָּ

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהָרִיחַ

עֲלֵי אֶקָלִיפְּטוֹס מְעַשְּׁנִים

בִּמְדוּרָה אִטִּית

בְּרוּחַ אַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַשְׁקִיף

עַל מֶרְחֲבֵי-יֶרֶק כְּרָמִים

אֲשֶׁר פָּרַשְׂתָּ עַל גְּבָעוֹת רַבּוֹת

לְרַגְלֵי הָרֵי יְהוּדָה.

עַל רַעְמַת-הַשֵּׂעָר;

סִימַן תִּפְאֶרֶת אָבוֹת  –

מְצָחִים נוֹשְׂאִים תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ  –

דּוֹרוֹת רַבִּים,

וְאֶת טָהֳרַת מַחֲשַׁבְתְּךָ  –

עַד הַסּוֹף.

1969

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה" (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

אהוד: השיר "העיניים בוכות" נכתב לזכר אחיה הצעיר בנימין בן עזר ראב, הוא אבי, שנפטר בשנת 1966. הכרמים המוזכרים בשיר הם הכרמים של איכרי פתח-תקווה שניטעו בסביבת הכפר הערבי לשעבר עָנָבֶּה, בין כפר שמואל לאיזור הכרייה של בית החרושת למלט "נשר רמלה". את הקואופרטיב של הכורמים, שנשא את השם "עָנָבָּה" – ניהל אבי בנימין והוא שנטע את הכרמים בראשית שנות ה-50. כיום נמצא באיזור הזה, של כביש 1 – המחלף הנושא את השם עָנָבָה. כרמי-היין האלה עדיין קיימים, ואפשר לראותם בצידו הדרומי של הכביש, כאשר כפר שמואל ברקע.

* * *

באבל על פטירת המשורר נתן זך

שזיקנתו ביישה את בחרותו ואת בגרותו

לבד מכל יצירתו החשובה בספרות העברית

הוא היה מהראשונים שגילו מחדש

את שירתה של אסתר ראב

לקהל קוראי העברית בישראל

* * *

עמנואל בן סבו

בלילה הזה

בלילה הזה לפני 82 שנים הועלו בתי יהודים, עסקים, בתי קברות ובתי כנסת בגרמניה ובאוסטריה בלהבות, קצב היעלמותם מעל פני האדמה של היהודים לא השביע רצון, הנאצים סברו שיצירת פוגרומים ודחיקת רגלי היהודים תוביל להגירתם מגרמניה, התוכנית הסדורה הוצאה אל הפועל וגבתה  חיי  1,500 יהודים, מיספר זניח למכונת ההרג המשומנת, אך המטרה לא היתה הרג המוני אלא דחיקתם של היהודים לברוח ולנטוש את גרמניה. 30,000 יהודים הועברו למחנות ריכוז. רעש ניפוץ הזגוגיות של בתי היהודים, עסקיהם ובתי הכנסת שלהם – העניק לימי האימה הללו את השם המכובס, המקטין, המצמצם – ליל הבדולח, כאילו בימי האימה הללו הזכוכיות המנופצות היו חזות הכול – ולא ההתעללות ביהודים, הרצח הנתעב, עשרות אלפי הפצועים, הנאנקים. ראוי לה למדינת ישראל לתקן את העוולה המוסרית הזו ולהעניק את השם הראוי לליל שבו הזכוכיות היו הדבר הפחות חשוב בסדר האירועים.

השבוע, העם היהודי והזוכרים את ליל האימה, ברחבי העולם ידליקו אורות בבתיהם, בעסקיהם, בבתי הכנסת שלהם, יגרשו את החושך באור החיים. האור שיבקע מבית הכנסת באוהיו, יצטרף לאורות שיבקעו מבתי הכנסת בתל אביב, ירושלים, מינכן, ברלין ורומא.

לאור הבוקע מחלונות העולם כולו תפקיד חשוב מאוד בעידן הנוכחי, העידן בו מכחישי  השואה לגווניהם השונים מרימים ראש, האנטישמיות כבר אינה מילה גסה והשמדת העם היהודי היא אפשרות ממשית העולה ללא בושה בשיח הציבורי על ידי מדינות ומנהיגיהם שאינם מוקעים אל עמוד הקלון ומורדים מעמדות הנהגה.

האנטישמיות מרימה ראשה במדינות רבות בעולם, בהן דמוקרטיות מפוארות כמו ארה"ב, צרפת, בריטניה, גרמניה. בחלק ממדינות ערב יש בורות מחרידה והכחשת שואה מובנת. אורות אותו ליל אימה אמורים להאיר את הפינות האפלות באנושות השוכחת, המסלפת, יוצרת הנרטיבים החדשים, המכחישה. אורות אלה אסור להם שידלקו ויאירו בלילה אחד לזיכרון הנטבחים והנרצחים, אלו אמורים להיות אורות עדי עד, אורות זיכרון ואזהרה, אורות שלא יתנו לחושך להשתלט שוב על האנושות. בלילה הזה בו נדליק את האור בסלון ביתנו, בו נאיר את בתי המדרש ובתי הכנסת, בו נאיר את העסקים והאוניברסיטאות, בלילה הזה נזכיר לצאצאי הרוצחים שהבית שהרסו אבותיהם נבנה לתפארה, שבית המדרש ששרפו אבותיהם הומה קול תורה, שבבית הכנסת בו נופצו הזגוגיות והועלה בלהבות שרים: ' אני מאמין'. שהעסקים שנבזזו יוצרים בחדווה, בלילה הזה נפיץ את האור של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, מדינה דמוקרטית, מוסרית, מדינה שלא תאפשר לעולם לשום בן עוולה להעמיד בספק את זכות קיומה. בלילה הזה נדליק את האורות ואני אדליק גם נרות נשמה לאלו שלא זכו לחזות בפלא העולמי של הקמת מדינת ישראל ותחייתו המחודשת. בלילה הזה נגרש את החושך באור גדול, אור החיים.

הכותב הינו מחנך, משורר, סופר ופובליציסט.

* * *

משה גרנות

סופר נפלא, גיבור תרבות

על "מסעות בנימין הרביעי – סיפורים"

מאת צבי פרייגרזון

מחקר ועריכה חגית הלפרין

כנרת-זמורה-דביר, מכון הקשרים 2020, 351 עמ'

בני מזל הם היוצרים שפרופ' חגית הלפרין מחליטה לחקור את יצירתם – היא תעקוב אחר פרטי פרטים של מהלך הביוגרפיה של היוצר, תוציא לאור את היצירות שלו, ואף העלומות ביותר, ולבסוף תפיק מהדורה מדעית של יצירות אלו. שלושה יוצרים זכו שפרופ' חגית הלפרין תטפל במיומנות ובמסירות ביצירותיהם: אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן וצבי פרייגרזון. יוצר רביעי שיזכה לאותו יחס, יהיה בוודאי אמיר גלבוע.

נחזור לנושא הרשימה הזאת, הלא הוא הספר הרביעי שחגית הלפרין מקדישה לסופר צבי פרייגרזון – קדמו לו "חבלי שם – סיפורים" (1981), "הסיפור שלא נגמר" (1991), "מחסגר, יומן זיכרונות מהמאסר בברית המועצות" (2012).

בספר שלפנינו אסופים 31 סיפורים, כאשר על 16 מתוכם העיד הסופר שהם נועדו להיות טבעות בשרשרת סיפורים על העיירה היהודית הגוססת בעקבות המהפכה הבולשביקית, מלחמת העולם והשואה, וכן הגזירות הנוראות של עידן סטלין נגד התרבות היהודית. לקובץ הזה התכוון פרייגרזון להעניק את השם "מסעות בנימין הרביעי", כשהוא מבקש ללכת בעקבות ספרו הידוע של מנדלי מוכר ספרים "מסעות בנימין השלישי", אלא שבאמת יש פער אדיר בין שתי היצירות: מנדלי כתב סאטירה גדושת הומור, המתארת את השלומיאליות של יהודי העיירה, את הנתק שלהם מהמציאות, ואת הפער שבין החלומות שהם חולמים ובין חוסר האונים שלהם. יוסף קלוזנר צדק כשכלל את יצירתו של מנדלי לתקופת השכלה, כי הסאטירה שלו תואמת לחלוטין להטפות המשכילים.

ואילו פרייגרזון מתאר בסיפורי "בנימין הרביעי" את מתי מעט היהודים ששרדו את פרעות פטליורה, את גל ההתבוללות והאהדה לקומוניזם לאחר מהפכת אוקטובר, את השואה, ואת גזירות סטלין – וכל זאת מתוך הזדהות עם קורבנות המאורעות הקשים שפקדו את העם. העובדה שגיבור בשם "בנימין הרביעי" נודד בסיפוריו של פרייגרזון מאתר לאתר, עם לץ חובב נשים בשם עקיבא קראץ, אינו הופך את קובץ הסיפורים לממשיכה של יצירת מנדלי.

זאת ועוד: היהודי שקרא את יצירתו של מנדלי צחק על עצמו, וגם למד לקח שצריך לעבור מהפכה מבטלנות בגולה ליצירה בארץ ישראל, כפי שלמד ממנה י"ח ברנר במאמר על מנדלי. הקורא את סיפוריו של פרייגרזון מתקשה למצוא בה הומור, להוציא את הסיפור "משהו בדבר האזרח רבינוביץ'" (שעיקרו חוזר על עצמו בסוף הסיפור "שבט המכבים"), ומעט מזה גם בסיפור "חבלי שם", שם מתלבט סולומון יפימוביץ' איזה שם להעניק לבנו שעומד לעבור ברית מילה – שם יהודי או רוסי, והוא מוצא פתרון מפתיע. רוב הסיפורים של פרייגרזון כתובים מתוך הזדהות עם גיבוריו, ומתוך ואהבה אדירה כלפיהם, אלה הנאבקים בכוחות הרס אדירים.

דברי הפתיח הנ"ל שלי לא באים להפחית כמלוא הנימה מגדולתו של סופר זה. חגית הלפרין חושפת בפני הקורא הישראלי סופר מחונן וגיבור תרבות ענק: פרייגרזון שולט במכמני השפה העברית למרות הנתק שנכפה עליו על ידי שלטון האימים הסטליניסטי. די להציץ בגלריה של סופרים והוגי דעות המוזכרים על ידי גיבוריו כדי להתרשם מההשכלה החובקת עולם שלו, הכוללת גלריה רחבה של סופרי יידיש, סופרי עברית, סופרים רוסיים, סופרי המערב, הוגי דעות , מלחינים – יש תחושה שהסופר הזה בלע אנציקלופדיה שלימה של ידע.

אבל זה לא העיקר, העיקר הוא שסיפוריו מרגשים ומרתקים. אילו דעתי היתה נשמעת (פעם היא אמנם נשמעה כששימשתי כמפקח כולל על בתי ספר על-יסודיים), הייתי ממליץ על הסיפור "שדי" שיילמד בבית הספר. מסופר שם על משפחת לוריא, רגע לפני שעליהם להתייצב במשטרה כדי להישלח לגטו, כשלכול ברור שבאמת הם נשלחים למוות. הבת שלהם קוראת ברגעים אלה את טורגנייב, והמשפחה אוכלת ארוחת צהריים כאילו הגרדום לא מחכה להם. בעלת הבית שלהם, נטליה גברילובנה מציעה שהנכדה נינוצ'קה תישאר אצלה, והיא תחביא אותה עד שיעבור זעם. המשפחה מסכימה, והאב, גרשון לוריא, מתבולל גמור, עונד לנכדה קמע שכתב האר"י הקדוש, קמע שעברה מדור לדור מאות שנים. גרמנים מגיעים לבית לרוקן את דירתם של היהודים, כשהם אוכלים וסובאים, וגם שודדים את נטליה. איוואן, אחיה של נטליה, השתיין והמתקוטט הסדרתי, פורץ לדירה, כשנטליה בכנסייה, חוטף את נינוצ'קה בשיא הקור וגורר אותה למפקדה הגרמנית. נטליה נזעקת להציל את הילדה האומללה: היא לא ז'ידובקה, היא ארמנית, פרבוסלאבית, קרובת משפחה. המפקד הנאצי קורא ליהודי יופה, שניצל מהרג המוני בנופלו פצוע אל בין המתים, ודורש ממנו לקרוא מה כתוב בעברית על הקמע שעל צוואר הפעוטה. הוא מאשר את דברי נטליה שמדובר בכתובת ארמנית. את יופה מענים, כולל בברזל מלובן על הגב, כדי שיסגיר את מי שהציל אותו וחבש אותו לאחר שיצא מבור ההריגה. הוא איננו נשבר, ונשלח שוב להיהרג. הוא שוב נופל בין המתים לפני שכדור הקלגסים משיג אותו, הוא מצטרף לפרטיזנים ונשבע לנקום. למרבה האירוניה, אחרי המלחמה הוא מקבל על גבורתו מדליה על שם בוגדן חמלניצקי, גיבור אוקראיני וצורר היהודים מגזירות ת"ח ות"ט.

נטליה שבסיפור זה היא חסידת אומות העולם, שהרי אילו התגלתה תרמיתה, הייתה משלמת בחייה, שכן מי שהחביא יהודים בזמן השואה – אחד היה דינו – מוות!

בסיפורים רבים בקובץ מתוארים מעשי זוועה של האוקראינים "הלבנים", אנשי פטליורה, דניקין, שקורה, מכנו. את אביה של ליזיקה בת ה-9 תלו, ואת אימה היכו עד שהוציאה את נשמתה ("בתחילת אב"). אורחיפ, גיבור הסיפור "אחי משקה" מתעודד מכך "ששלנו הורגים יהודים," והוא הורג יהודייה ושובר לה את שיני הזהב.

בסיפור "פרנויה" מתואר כיצד דוקרים את השוחט אברהם, דורשים מציפה אשתו כסף ודוקרים אותה ואת הבת – בבית נשארות שלוש גוויות. אנשי דניקין מעוורים את עיניו של ר' איסר ("משיח בן דויד"). בסיפור "גלגולי הראשון" מתוארות הפרעות ביהודים בימי מלחמת האזרחים באימפריה הרוסית (1919). היהודי היחיד שמעז לצאת מפתח ביתו הוא זכריה שואב המים, שמביא (לבדו!) יהודים נרצחים לקבורה. מי שיכול שם על דלתו צלב מקרטון להגן מפני הרוצחים. כשהדובר מבקש ללוות את גיטה (שהיתה אהובתו) המובלת על ידי זכריה לקבורה לאחר ששמונה חיילים אנסוה, ואחר כך ירו בה – שוטר דורש ממנו לשכב לצד ההרוגה.

מסתבר שהאוכלוסייה באוקראינה ממש שמחה לבואם של הגרמנים, המאפשרים להם לעשות שמות ביהודים, והרי דוגמה: טרופים, שהיה שומר במשרד שבו עבד ישראל שפירא כפנקסן (מנהל חשבונות), דורש ממנו שייתן לו את הערדליים, כי הרי בלאו-הכי לא יצטרך להם משום שהגרמנים עומדים להורגו ("הפנקסן").

כנופיית שקורה רוצחת את אביה של רחלה החירשת, ופוצעת קשה את נחמנקה בעלה. זוג הנכים מצליחים איכשהו לשרוד, אבל עם בוא הגרמנים משסים ביהודי העיירה כלבים, והורגים את כולם ("נכים").

פרעות פטליורה, שקורה ומכנו מוזכרות גם בסיפורים "העיר הדרומית" ו"אניה כפולת טובה".

המשטר הקומוניסטי היה אמור להביא ישועה ליהודים, שהרי על הדגל האדום חרוטים חירות האדם ושוויון בין עמים. אבל "הדיקטטורה של הפרולטריון" גרמה לסבל לא יתואר לכל האוכלוסייה, ובוודאי ליהודים. השלטון הזה גרם להווי של הלשנות, שגורמות ל"סוטים" להיחקר בעינויים, ולהישלח לגולאג לסיביר לעשרות שנים של עבודת פרך.

בסיפור "ביערות פאשוטובקה" הגיבור פטר בוק רוצה לנקום במשורר פרץ מרגלית שמחזר בהצלחה אחרי פאניצ'קה כץ, שהוא מעוניין בה. ובכן הפתרון שלו הוא פתרון סטליניסטי – צריך להשמיד את כל האינטליגנטים והמשוררים שרוכבים על האיש העמל.

בסיפור "הנסיכה" מסופר על צאצאית של משפחת נסיכים, שהשלטון הקומוניסטי קבע מצוד אחריהם. לצאצאית הזאת קראו עמליה פאבלובנה. היא נאלצת לחפש מקומות מקלט ומסתור מפני ה"צ'קה", המשטרה החשאית, ואחד המקומות האלו הוא דירתה של חברתה וירה פיודורובנה, שם מתגורר גם הגיבור הדובר בסיפור. כשווירה נעדרת מהדירה, מתרחש מפגש אינטימי בינה ובין הדובר, אבל כשנודע לה שהוא יהודי, היא מגרשת אותו ומטיחה בו שאת כל היהודים צריך להשמיד.

בסיפור "עשרים גיבורים" מסופר על מהנדס בשם סיומה שהיה ביחסים אינטימיים עם צעירה גויה בשם נסטיה. הוא מגיע לחופשה ארוכה אצל הוריו, ונסטיה מפגיזה אותו במכתבי אהבה וגעגועים. מחבר נודע לו שהיא מתרועעת בהיעדרו עם איש נשוי ואב לילדים, לכן סיומה מחליט לקנות לה מתנה לפני שיודיע לה כי עליהם להיפרד. על מכתב זה היא עונה בגידופים נוראים ומביעה צער על כך שהיטלר לא השמיד את כל היהודים.

נוגע ללב מצב היהודים שמבקשים לשמור על המסורת בהווייה הסטליניסטית: רוב הצעירים התרחקו מהדת, התפקדו לקומסומול, תנועת הנוער הקומוניסטי, ולמדו מקצועות "מועילים" במכללות ובאוניברסיטאות. כדי לקיים חתונה יהודית, שנחוץ בה מניין, חוטפים ברחוב את הגיבור בנימין ("ברדיצ'ב-אימא").

בסיפור אחר מסופר על המחבר עצמו, המשמש פרופסור באוניברסיטה, עובר מטמורפוזה ומתגנב לבית הכנסת בלבוש מוזנח כפי שלבשו יהודים פשוטים מאז ומעולם ("הנסתר").

סבתא גיטה חוזרת אחרי המלחמה מקזכסטן, יחד עם בתה ועם הנכד שלה. היא מחפשת בנרות מישהו שמבין ביהדות כדי להביא את מאה קורבנות העיירה שנרצחו על ידי הנאצים ונדחסו לבור – להביא אותם לקבורה בבית עלמין יהודי. בעיירה זאת נשארים רק שנים-עשר יהודים.

בסיפור "עשרים גיבורים" מתואר המאבק  של יצחק-מאיר להשיג עשרים חתימות הדרושות על ידי השלטונות כדי להשיג אישור להקים בית תפילה יהודי. היהודים אוהדים את המאמצים שלו, אבל הכול משתמטים מלחתום מפחד השלטונות השונאים אמונה דתית. לבסוף נמצאים עשרים גיבורים שמוכנים לחתום, אבל כולם זקנים, ומה יקרה לרישיון הממשלתי אם לאט-לאט עשרים "הגיבורים" ילכו לעולמם אחד אחרי השני?

הסופר שלנו מצליח לחדור לנפשותיהם של גיבוריו, וגם של גיבורותיו. ניתן להביא דוגמאות רבות לכך, אבל אזכיר כאן רק את נאדיה, עוזרת הבית הצולעת, שמוכנה להציל את הרופא אליושה (המציג עצמו בשם בדוי) שברח מהגולאג, ואשר על חטא כזה היה צפוי לעונש מוות. היא מוכנה להציל אותו בתנאי שיחתום על שבועה שהוא שלה לנצח. הוא חותם, והם מצליחים לברוח, לזייף מסמכים, ולעבור לעיר אחרת שאינם מוכרים בה. הוא משמש שם כרופא, והיא כתופרת. כאשר נאדיה נמצאת בבית חולים בטיפול ברגלה השבורה (גם היא היתה בגולג, ונפל על רגלה גזע של עץ), אליושה הרופא מתרועע עם אירנה האחות בקליניקה שבה עבדו שניהם. נאדיה אינה סולחת – דורשת ממנו להסגיר עצמו למשטרה, ועל הנכונות להסגיר את עצמו, כביכול מתוך ייסורי מצפון, הוא יקבל רק (!) 5 שנים בסיביר. אילולא הסכים, היא הייתה מלשינה שברח ממחנה ההסגר, מעשה שהיה גוזר עליו  דין מוות. היא דורשת שאליושה יישא את העונש האכזרי הזה למרות שהיא מאוהבת בו עד כלות.

אחד הסיפורים (מתוך לא מעטים) שהייתי שוב ממליץ ללמדו בבית הספר הוא "עברית", ורסיה קצת הזויה למה שקרה לסופר שלנו במציאות: יהודי בשם גרגורי גולדין למד אצלו עברית, ושמע איתו את קול אמריקה המגדף את השלטון הסטליניסטי. מסתבר שגורדין זה היה מושתל של המשטרה החשאית, ובעקבות הלשנתו צבי פרייגרזון נאסר, נחקר ונשלח למחנה הסגר לעשר שנים. "החטא" שלו - לימד עברית. בסיפור "עברית" יש, כאמור, ורסיה הזויה של האירוע הקשה הזה בחייו – בסיפור חוקרים אותו בעינויים, אבל הוא איננו מוכן לענות אם לא ידברו אליו עברית. דרישה זאת גורמת לכעס אצל החוקרים שמכבידים את הלחץ בעינויים, בהושבה בצינוק ובמניעת שינה. אבל הנחקר עומד על דרישתו. לבסוף מביאים מתרגם, הלא הוא שרגא וייספיש (= גורדין במציאות). בהזדמנות בועט הנחקר במתרגם, וגורם לו חבלה המזקיקה אשפוז בבית חולים. לאחר השחרור בימים שלאחר מות סטלין, נפגשים השניים, וייספיש בורח מפניו. ברור שהסיפור מציג משאלת לב – במציאות, כשעינו את פרייגרזון, ואיימו עליו שיפגעו בבני משפחתו – הוא חתם על כל מה שדרשו ממנו, כמו שאר הנחקרים המעונים.

רצוי מאוד שתלמידינו יתוודעו לייסורים שסבלו הדסידנטים היהודים, כמו פרייגרזון, אנטולי שרנסקי , יולי אדלשטיין – רק משום אהבתם לציון ועל שום שלימדו עברית, שהיא כל כך טבעית למי שנולד בארץ הזאת. קובץ הסיפורים הזה מצביע על הכישלון הקולוסאלי של הגלות. כזכור, בבבלי, כתובות, ק"י-קי"א דורשים חכמים את שבועת הרעייה בשיר השירים, כאילו השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא יעלו בחומה (כלומר, שלא יעלו במאורגן לארץ ישראל), ושלא ימרדו בגויים. לקחו חז"ל פסוקים יפיפיים של אהבת טבע ושל שיח אוהבים מקסים, ודורשים דרשה חסרת שחר שקבעה את גורלו של עם ישראל לסבל, גירושים, עלילות דם, וניסיון להשמדה טוטאלית. הספר שלפנינו מתאר בצורה ברורה  עד כמה התיאוריות השונות לאמנציפציה בגלות נועדו לכישלון. לא נותר אלא להודות מקרב לב לפרופ' חגית הלפרין שחשפה לקורא הישראלי פנינת סיפורת נפלאה זאת – כתביו של צבי פרייגרזון, כשהיא מפרשת בהערות שוליים מאירות עיניים מילים שחידש הסופר, מילים ביידיש וברוסית, שמות של אישים המוזכרים בסיפורים, ואינה שוכחת להודות בסוף הספר למי שסייע לה בעבודה חשובה זאת. תודה מיוחדת גם על האפאראט המושקע שסייעו בהכנתו  גליה שגיב ונעמה ישראלי.

משה גרנות

* * *

יצחק גנוז

הַתַּרְמִיל שֶׁבֵּין הַיָּם לַיַּבֶּשֶׁת

הַתַּרְמִיל שֶׁעַל גַּבִּי בְּמֶרְחַק זְמַן וּמָקוֹם –

כָּרִית לִמְרַאֲשׁוֹתַי בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם.

דִּשְׁדּוּשׁ מַגָּפָיו שֶׁל הַקַּלְגַּס מִבַּחוּץ

בְּבֹקֶר חָרְפִּי סָעוּר וְעָזוּב.

נִשָּׂא הַתַּרְמִיל בְּפִתּוּלֵי הַשְּׁבִילִים

בְּלֵילוֹת חֲשׁוּכֵי לְבָנָה וְכוֹכָב,

בְּשׁוּרָה מִזְדַּנֶּבֶת אֲרֻכָּה שֶׁל פְּלִיטִים

חוֹצֶה יְעָרוֹת, גְּבוּלוֹת וְקַו.

וּבְתוֹךְ הַתַּרְמִיל סֵפֶר תָּנָ''ךְ,

שַׂקִּיק הַתְּפִלִּין שֶׁל הָאָב.

הֵם אֲסָרוּהוּ בַּלַּיְלָה, ''לַחֲצִי שָׁעָה בִּלְבַד''

וּמֵאָז נֶעֶלְמוּ עִקְּבוֹתָיו.

הִנִּיחַ הַזָּקִיף אֶת הָרוֹבֶה הַכָּבֵד

וְנָטַל אֶת שַׂקִּיק הַתְּפִלִּין.

הֶעֱלָה אֶת שֶׁל יָד כְּמוֹצֵא שָׁלָל רַב

וְהִקִּישׁ בָּהּ בְּאֶצְבַּע יָמִין.

''טשטאָ טאַקוֹיֶה?'' הִפְלִיט, קָרָא לַמְפַקֵּד,

כִּי אָכֵן אֶת הַנֶּשֶׁק מָצָא.

וְהַלָּה, לְבוּשׁ הַמַּדִּים, הִקִּישׁ בּוֹ שֵׁנִית

וְקֵרֵב אֶת שֶׁל רֹאשׁ לַמְּנוֹרָה.

וְנִשָּׂא הַתַּרְמִיל עַל סְפִינָה רְעוּעָה

מִתְנַתֶּקֶת מִיוֵן מְצוּלָה,

וְשָׁאַג קוֹל בְּרִיּוֹת, גַּלֵּי יָם דֳּכִיּוֹת

אֶת תַּמְצִית כִּסּוּפֵינוּ דָּלָה.

וְנִשָּׂא הַתַּרְמִיל, בּוֹ כִּכַּר לֶחֶם יָבֵשׁ

כֻּסָּה עֹבֶשׁ יָרֹק לְבַנְבַּן,

תְּמוּנָה בּוֹדֵדָה שֶׁל קְרוֹבֵי מִשְׁפָּחָה

שֶׁשָֹּרַד מֵהָאֵשׁ וְהַזְּמַן.

את השיר "הַתַּרְמִיל שֶׁבֵּין הַיָּם לַיַּבֶּשֶׁת" הלחין ושר בכישרון רב האמן רועי שיר-רן, והוא ניתן לצפייה בקישור הבא: https://youtu.be/mO6ka1Iyp0I

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.11.20

* מי שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח.

* בגלל הכחשת הקורונה – לנוכח התוצאה הצמודה בבחירות לנשיאות ארה"ב ניתן לקבוע בוודאות שאלמלא מדיניות הכחשת הקורונה השערורייתית טראמפ היה מנצח.

* לדכא אותם – הדבר הטוב ביותר שטראמפ יכול היה לחלום עליו, היה שמועמד הדמוקרטים יהיה סנדרס הרדיקלי, האנטי ישראלי. גם ביידן, האריס והנהגת המפלגה הדמוקרטית יודעים זאת. יש לקוות שהם ישכילו לדכא את הכנופייה הרדיקלית האנטי ישראלית וירחיקו אותה מכל מוקד השפעה. הכנופייה הזאת עלולה להיות אסון לביידן, לארה"ב, לעולם החופשי ולשלום העולם.

* למה רציתי בניצחון טראמפ – לפני שבועיים נערכה שיחת הטלפון המשולשת של מנהיגי ארה"ב, ישראל וסודאן בה הוכרז על השלום והנרמול בין ישראל לסודאן. סודאן היתה אחת האויבות הקשות של ישראל. היא הסמל של שלושת הלאווים – הביטוי המובהק לסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של ישראל. היא היתה מדינת טרור, היא היתה הצינור של הנשק והאמל"ח האיראני לחמאס. והנה, הגשמנו חלום גדול, שכל שוחר שלום אמיתי אינו יכול שלא להיות נפעם ממנו – שלום ונרמול בין המדינות. הסכם זה הוא השלישי בסדרה של תנופת השלום במזרח התיכון, וצפוי לו המשך עם מדינות נוספות.

בשבוע שעבר נחתם הסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויו"ש. הסכם כזה הוא התשובה לתנועת החרם נגד ישראל. הסכם זה אינו רק ניצחון לציונות, אלא יותר מכך ניצחון המדע, ניצחון התרבות, ניצחון הנאורות על חשכת הקנאות והשנאה.

השבוע הודיעו הרפובליקה הדומיניקנית ומלאווי על העברת שגרירויותיהן לירושלים ובכך הגיע מספר המדינות שעשו זאת, בעקבות ארה"ב, לשבע.

למה רציתי בניצחונו של טראמפ, על אף סלידתי העמוקה מאישיותו הדוחה, שלאחר הבחירות הגיעה לשפל חסר תקדים? כדי להבטיח את המשך התנופה הזאת. אני יכול להבין ישראלים שלמרות תמיכתו חסרת התקדים במדינת ישראל והחלטותיו המהפכניות שקידמו את ישראל, רצו בהפסדו בשל אישיותו. הבעייה היא שיש ישראלים המתנגדים לטראמפ דווקא בגלל תמיכתו בישראל. אני מאמין שביידן יאכזב אותם.

* עצה לביידן – הצעתי הידידותית לג'ו ביידן, היא ללמוד ביושר את תוצאות מדיניות הפייסנות כלפי איראן והקנאות האסלאמית של אובמה ואת תוצאות מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ. לבחון ביושר איזו מדיניות מחזקת יותר את הביטחון הלאומי של ארה"ב, את הביטחון והשלום במזרח התיכון ואת שלום העולם. איזו מדיניות מבטאת יותר את ידידותה של ארה"ב לישראל, והן ביידן הוא ידיד ישראל מובהק. אני מקווה שיש בביידן היושרה האינטלקטואלית להשתחרר מדוגמות מפלגתיות ולבחור בדרך הנכונה.

* החמצת שעת כושר – העלאת סוגיית החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לפני חודשים ספורים, נראתה מוזרה. זה מה שמעניין את אזרחי ישראל בעיצומה של הקורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי והחברתי הקשה? איך אמר בנט? "לא פרנסה – לא מעניין." למה בשעה זו, שבה יש ללכד את כל הכוחות למאבק בקורונה, ונדרשת אחדות לאומית סביב ממשלת אחדות לאומית, שעיקר מעייניה מלחמה בקורונה, יש לקדם פעולה שנויה במחלוקת חריפה, ולבצע צעד שממשלות ישראל נמנעו מעשותו ב-53 השנים מאז מלחמת ששת הימים וב-43 השנים מאז עליית הליכוד לשלטון?

עקרונית, זו טענה נכונה. אלא שהיה כאן חלון הזדמנויות מדיני נדיר לביצוע הצעד החיוני כל כך, של החלת הריבונות הישראלית על אזורים שכה חיוני שיישארו ישראליים לעד ולקבוע סוף סוף את גבולה המזרחי של ישראל – הירדן, בתמיכה אמריקאית. חלון ההזדמנויות המדיני היה בין הצגת תוכנית טראמפ לבחירות בארה"ב, שבהן עלול טראמפ להפסיד. ואם להיות ממוקדים עוד יותר – צעד מדיני דרמטי ושנוי במחלוקת כל כך, אינו יכול להיעשות בהובלת ממשלת מעבר. כך שחלון ההזדמנויות היה צר עוד יותר – מהקמת הממשלה לבחירות בארה"ב.

בצדק נתניהו רצה להוביל את המהלך (ואני משוכנע שהוא התכוון לכך וזה לא היה תעלול בחירות). תאריך היעד שהוא קבע, יולי 2020, היה תאריך נכון והגיוני – לא לעשות זאת סמוך מדי לבחירות בארה"ב וכך להיראות כמי שתוקע אצבע בעין של ביידן, שהזהיר מפני המהלך. בהסכם הקואליציוני עמד נתניהו על כך שהנושא היחיד שבו אין צורך בהסכמת כחול לבן הוא החלת הריבונות. כחול לבן קיבלה זאת. לנתניהו היה רוב למהלך בממשלה, כיוון שלצד שרי הליכוד והמפלגות החרדות גם יועז הנדל תמך בצעד ואולי גם חלק משרי כחול לבן. היה לו רוב בכנסת למהלך.

הימנעותו של נתניהו מקבלת ההחלטה היתה החמצת שעת כושר מדינית והזדמנות היסטורית למהלך משנה מציאות חשוב כל כך. איני מקבל את האגדה שהריבונות לא הוחלה בגלל הסכמי השלום עם מדינות ערב. הסכמי השלום הם אינטרס של אותן מדינות לא פחות משל ישראל, וכפי שהן עשו זאת לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים (צעד שאמור היה בפי מדקלמי הדקלומים "להבעיר את המזה"ת"), כך הם היו עושים זאת לאחר החלת הריבונות. ברור שנוח היה לנתניהו ולמנהיגי אותן מדינות להציג את ביטול/דחיית החלת הריבונות כהישג מדיני שלהם; סולם שהוריד אותם מהתנגדותם לשלום עם ישראל.

אז למה נתניהו לא החיל את הריבונות? הוא קיבל רגליים קרות בשל איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן. כעת, בכהונת ביידן, החלת הריבונות לא תוכל להיות בתמיכת ארה"ב ובלי תמיכתה יהיה כמעט בלתי אפשרי לבצע את המהלך הזה. זו עלולה להיות בכייה לדורות. אלא אם כן בעתיד יקום עוד ממשל אוהד כמו ממשל טראמפ (אולי בעוד ארבע שנים ממשל ניקי היילי? אינשאללה).

* פשקוויל מס' 1 – גדעון לוי כתב ש"לכיבוש הישראלי לא חשוב מי ייבחר בסופו של דבר לנשיאות ארצות הברית; דונלד טראמפ או ג'ו ביידן, זה היינו הך. הוא שוב ניצח אתמול בגדול, הכיבוש, עוד הרבה לפני שהקלפיות נסגרו." זה הפתיח לארבע שנות פשקווילי נאצה של גדעון לוי נגד ביידן, כמו אלה שכתב על ברק אובמה, המשת"פ של אקיבוש ומי שפחד מהלובי היהודי ולכן לא הפעיל כוח כדי לכפות על ישראל את מדיניות אויביה.

* עונש חינוכי – אילו הייתי אכזר ורע לב באופן קיצוני, הייתי מציע לשלוח את מי שטוענים שישראל דיקטטורה, לחיות חודש בדיקטטורה.

* הצדעה מאוחרת – החלטתו של הרמטכ"ל להעניק את אות המערכה על מלחמת ההתשה בלבנון היא הכרה ממלכתית מאוחרת בדור של לוחמים שחירפו נפשם במלחמה קשה ועקובה מדם, בתנאים קשים, בארץ אויב, מול ארגוני טרור, בהגנה על מדינת ישראל ויישובי הצפון. זו החלטה נכונה וצודקת מאין כמותה. ראויים הלוחמים האלה להוקרה, להערכה ולהצדעה של עם ישראל ומדינת ישראל.

* מגיע לי? – על פי ההחלטה על אות המערכה, יקבלו אותו לוחמים ששירתו בלבנון בין 30 בספטמבר 1982 ל-25 במאי 2000. מעניין אם מגיע אות לחבריי ולי. אנחנו קיבלנו אות מלחמת שלום הגליל (שאותה קיבלו מי ששירתו עד סוף ספטמבר 1982) והמשכנו לשרת בלבנון עד 1984. אגב, במילואים אף פעם לא נשלחנו לרצועת הביטחון.

* צדק ללוחמי צד"ל – מן הראוי, שאות המערכה ללוחמי מלחמת ההתשה ברצועת הביטחון בלבנון, יינתן גם ללוחמי צד"ל שהשתקעו בישראל.

* הקצין המוסלמי הראשון – הישאם אבו ריא מסכנין, התגייס לצה"ל למרות שהוא מתגורר במעוז הרשימה המשותפת והתנועה האסלאמית, והיה הקצין המוסלמי הראשון בצה"ל. הוא הקים ארגון סיוע לערבים (לא בדואים) אחרי צבא. את הישאם הכרתי בפורום "עמק השווה". השבוע הישאם הצטרף ל"דרך ארץ" והוא יעמוד בראש מטה התנועה בסכנין.

* מחשב לכל ילד – לפני שבועות אחדים יצא השר יועז הנדל בקריאה לתרום מחשבים למען ילדים שאין להם, כדי לקדם באמצעות רוח ההתנדבות והערבות ההדדית את מה שהממשלה אינה עושה, ולצמצם את הפער החינוכי בין חלקי החברה. בזכות הקריאה ופעולה נמרצת של קבוצת פעילים צעירים ב"דרך ארץ" כבר נתרמו למעלה מ-1,000 מחשבים. ביום חמישי חנך יועז את המיזם בג'אסר א-זרקא.

*  רתח מזעם – דב גילהר וצוות של ערוץ 2 תיעדו את רבין בעצרת התמיכה במדיניותו, בערב הרצח. הם הפסיקו לצלם כאשר רבין החל לרדת למכוניתו, כי מה זה מעניין לראות אותו הולך לרכב... ביום השנה לרצח הוקרנו קטעים מן השידור בחדשות 12. היה שם אירוע מעניין. יוסי שריד נאם בעצרת והציג את עמדותיו המרציות/שלום עכשיווניקיות. רבין שמע ורתח מזעם. הוא זינק מכיסאו כנשוך נחש כדי לחפש את המארגנים ולהפסיק זאת. הוא פגש בשולמית אלוני וצרח עליה. הוא הזכיר לה, בהזדמנות חגיגית זו, ש"שלום עכשיו" לא תרמו אגורה שחוקה לאירוע. היא אמרה לו "עזוב, זה לא חשוב, היה לך נאום נפלא." אך הוא לא נרגע. שריד ירד מהבמה ורבין גער בו והפנה אליו כתף קרה. 25 שנות אינדוקטרינציה מציגות את עמדותיו של שריד כ... מורשת רבין. זהו שקר היסטורי גס. 

* מכחישי הרצח – בדף הפייסבוק שלי קבעתי תקנון נוקשה: מותר לבטא בו כל דעה, אבל חל איסור מוחלט לכתוב בו שני דברים – הכחשת השואה והכחשת רצח רבין (כלומר תאוריית הקונספירציה החולנית, הזדונית והנתעבת לפיה השב"כ רצח את ראש הממשלה). כל רשומה או תגובה שיש בה עבירה על אחד משני החוקים הללו – נמחקת מיד. אני ממליץ לאהוד בן עזר לאמץ את העיקרון הזה. בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" מנחם רהט עבר על אחד משני הכללים הללו.

* סעיף בחוק – אחד הסעיפים בחוק הרדיקלים השלובים קובע: הצג את מי שאינו מדקלם את סיסמאותיך הרדיקליות, בכינוי פשיסט/בולשביק. רוב המדקלמים האלה כלל אינם יודעים מה זה פשיסט ומהו בולשביק.

* נגד כפייה – אני מתנגד לכפיית לימודי ליבה על החינוך החרדי. אי אפשר לכפות על מוסד חינוכי ללמד משהו שאינו רוצה. אבל המדינה אינה צריכה להשקיע ולו שקל אחד במוסד חינוכי שאינו מלמד לימודי ליבה. שיממנו בעצמם.

* פייק ניוז ממוחזר – ב-2015 מונה ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה ליו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. עצם מינויו לתפקיד של איש יהדות התורה, הביאה לתגובות של לעג, בלי קשר לתפקודו. זמן קצר לאחר מינויו, הופץ פוסט ויראלי, ה"מצטט" אותו במשפט: "המדע מלמד אותנו שדברים כבדים נופלים, אבל הנה הקב"ה ברא לנו מטוסים שלמרות שהם כבדים מצליחים לעוף באוויר ולהטיס צדיקים לאומן." זה היה פייק ניוז מוחלט. לא עיוות של דבריו או הוצאתם מהקשרם, אלא המצאה מוחלטת, מתוך שנאה גזענית, ברוח בדיחות דוד לוי הזכורות לשמצה. חלפו חמש שנים ויד זדונית שבה והחלה למחזר את השקר, ששוב הופך ויראלי. יש לציין שמקלב הוא ח"כ מוערך מאוד גם בעיני יריביו הפוליטיים. הוא זכה לפרס הפרלמנטר המצטיין של המכון הישראלי לדמוקרטיה ולאות אביר איכות השלטון מטעם התנועה לאיכות השלטון, שני גופים שאינם מזוהים כמקורבים לחרדים.

* מאיזו עיר – על טפסים רשמיים רבים מופיע סעיף "עיר מגורים". אני צריך לכתוב שם מאיזו עיר אני. אבל אני לא גר באף עיר. אני חבר קיבוץ. האם בכל אותם מוסדות עוד לא שמעו שיש כמה אנשים מוזרים שאינם עירניקים? זה מפריע לי משני טעמים. האחד הוא שעובדת היותי חבר קיבוץ מהותית מאוד בזהותי. נולדתי וגדלתי בעיר ובחרתי בחיי קיבוץ מתוך אמונה בדרך החיים הקיבוצית. אני לא רוצה לחתום כמי שחי בעיר. והשני הוא פשוט הרצון לדייק ולכתוב אמת. הרי כשאני כותב כשם העיר: אורטל, אני כותב עובדה לא נכונה. אין עיר ששמה אורטל. לעיתים אני ממלא טפסים שמופיע בהם שדה חובה: רחוב ומיספר. אבל אין לי רחוב ולא מיספר. כשזה שדה חובה, אני חייב לחנטרש משהו כדי להתקדם (לדוגמה – רח' הנשמות הטהורות). למה?

מה כל כך מסובך לכתוב "יישוב מגורים"? זה מתאים לעיר, למועצה מקומית, למושבה, למושב עובדים, למושב שיתופי, לקיבוץ שיתופי, לקיבוץ מופרט, לקבוצה, ליישוב קהילתי, לכפר ערבי ואפילו להתיישבות יחידים.

* נוצות לא לו – יורם חזוני הוא אינטלקטואל מבריק, הוגה דעות בעל השפעה רבה בעולם המחשבה המערבי, ונושא דגל השמרנות והלאומיות. איני מקבל את משנתו כמקשה אחת – יש בה מרכיבים שאני מסכים אתם ומרכיבים שאותם אני שולל. ב"גלריה" של 23 באוקטובר התפרסמה עליו כתבת פרופיל נרחבת שרובה הוקדש לראיון איתו. בהתחשב בכך שנקודת המבט של הכותבת, רוני דורי, לעומתית לזו של חזוני (והיא אינה מסתירה זאת) הכתבה הוגנת למדיי.

לפחות בסוגיה אחת אני יכול להעיד ממקור ראשון שחזוני מתהדר בנוצות לא לו. אומר חזוני: "אני לא יכול לקחת קרדיט על המאמצים הממשיים לקידומו [של חוק הלאום], כי אחרים כמו מכון קהלת, לקחו את הכדור ורצו איתו. אבל אנחנו במרכז שלם התחלנו את התהליך, ולא היה אף אחד מלבדנו."

זה לא נכון. חוק הלאום הוא רעיון שהגה ישראל הראל, המייסד ובאותם הימים היו"ר של המכון לאסטרטגיה ציונית, והצעת החוק נבנתה במכון. מטרת החוק נועדה לאחד את העם, הקרוע בין שמאל וימין במחלוקת על הגבולות, ההתנחלויות, אוסלו וההתנתקות, סביב המכנה המשותף הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בכל גבול שהוא. לא בכדי הראל רצה שהחוק יוצג דווקא מצד שמאל של המפה, והציע אותו ליו"ר האופוזיציה ומנהיגת קדימה ציפי לבני. לבני התלהבה מהחוק (בגרסתו המקורית, לא המרוככת שהתקבלה לבסוף) והיתה אמורה להיות מגישת החוק. ביום בהיר אחד, אולי אחרי שהתברר לה שבבייס שלה מדינה יהודית היא כבר לא סחורה נחשקת, היא קיבלה רגליים קרות, התנערה מהחוק והפכה ללוחמת הראשית נגדו.

באותם ימים עמדתי בראש תוכנית למנהיגות צעירה של המכון. זו היתה משרה חלקית מאוד, של אחה"צ + ערב בשבוע. לא הייתי שותף למיזם. אבל בכל שבוע כמעט נפגשתי עם ישראל הראל, התעדכנתי, קראתי את הצעת החוק המקורית, כך שאני כותב את הדברים מידע אישי.

[אהוד: באותו ראיון אומר חזוני שגרשם שלום היה נגד הקמת מדינת ישראל. קשקוש. כך מדבר אדם לא רציני].

* רוצה תמיד עיניים – אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליופי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידיי מהלכות כמו אוניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל.

מזה למעלה מעשרים שנה אני מארגן את יום הזיכרון באורטל. ברבות מאותן שנים, סיימנו את הטקס בקריאת השיר המקסים הזה, שירו של נתן זך, שהלך השבוע לעולמו. לא בכדי בחרתי דווקא בשיר הזה. החיבור של השיר הזה לטקס יום הזיכרון, הוא המסר שלמרות השכול, למרות הכאב הנורא, למרות שכל כך טבעי להישאב לתהומות של יגון וייאוש, עדיין ראוי לראות גם את הטוב שבעולם, את הטוב שבחיי האדם, שתמיד תמיד יש לראות את יפי העולם ולהלל את היופי המופלא הזה.

הרעיון של סיום טקס יום הזיכרון בשיר הזה, כמוהו כרעיון של "קדיש יתום". מה הקשר בין האבל לבין התפילה "יתקדש ויתגדל שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו" וכו'? ציניקנים יכולים להתייחס לכך כאל ניסיון לתפוס את האבל ברגעיו הקשים ולחבר אותו לדת ולאלוהות. אבל בראיה רחבה יותר, המסר הוא יפהפה – לא לשקוע באבל, אלא לראות את קדושתו וגדולתו של האלוהים ואת העולם שברא ברצונו, ואת קרוב הגאולה והשלום. "אני רוצה תמיד עיניים" הוא בעיניי מעין קדיש חלופי. בשפתנו, אבל עם אותו המסר. "אני רוצה תמיד עיניים" הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר. יותר מכך – השיר הזה הוא מוטו של חיי. אף פעם לא לשקוע בייאוש, תמיד לראות את הטוב, תמיד להיות אופטימי, להאמין שנצא מכל משבר ומצוקה מחוזקים, לרצות תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם. יהי זכרו של נתן זך ברוך!

* קנאת סופרים – נתן זך היה משורר גדול. שירתו מלווה את חיי משחר נעוריי ושיריו המולחנים הם מרכיב משמעותי בפס הקול של חיי. כמה משיריו, כמו "כולנו זקוקים לחסד", "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" ו"יהי הכול" (תרגומו לשיר של ברכט) הם מהשירים שאני מאמץ כהימנונים פרטיים.

נתן זך מרד בנתן אלתרמן, בביקורת ארסית ונוקבת. אלתרמן הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לא היה כמותו לפניו וספק אם יהיה כמותו אחריו. והנה, גם בנתן זך שמרד בו אני רואה משורר גדול, ואיני רואה בכך כל סתירה. דבר אחד איני מבין – למה זך צריך היה לפגוע באלתרמן ולמרוד בו. מדוע היה עליו לנסות להקטין את אלתרמן כדי להאדיר את עצמו?

קיימתי פעם דין ודברים בנדון עם פרופ' ניסים קלדרון. קלדרון טוען שכך נבנית ומתפתחת שירה, כך נבנית תרבות: ממרד דורי שמשחרר את הדור החדש מצילו של הדור שקדם לו ומאפשר לעצמו עצמאות וביטוי. כך היה תמיד, כמו המרד של שלונסקי בביאליק. קנאת סופרים תרבה חכמה.

איני מסכים איתו. בעיניי תרבות אינה נבנית דווקא מצחצוח חרבות הפולמוס, אלא מיצירה טובה. ויצירה טובה היא שילוב של מורשת הדורות הקודמים כשכל דור מוסיף את הנדבך היצירתי המקורי שלו. אלתרמן, רעו וחברו לקבוצה הספרותית של שלונסקי, לא מרד בביאליק. עמיחי, בן דורו של זך, לא מרד באלתרמן. ולא בכדי, אלתרמן היה גדול משלונסקי, ועמיחי – מזך.

והרי האמת היא ששלונסקי העריץ את ביאליק, וזך – את אלתרמן.

* איש קטן ומשורר גדול – שירתו של נתן זך אהובה עליי מאוד והיא מרכיב משמעותי במזון הרוחני והתרבותי שלי. עמדותיו הפוליטיות, לעומת זאת, נתעבות בעיניי. דעותיו היו דעות שמאל רדיקלי אנטי ציוני. התבטאויותיו הפוליטיות היו נוראות ואיומות. בראיון אחד הטיף לירידה ("הגירה", בשפתו המכובסת) מהארץ. בראיון אחר, בעיצומה של מלחמת "צוק איתן" הוא יצא נגד הקיבוצים שהוקמו דווקא סביב רצועת עזה (הוא לא התכוון לגוש קטיף, אלא לעוטף עזה). אחרי פיגוע "מרמרה" הוא אמר שאם יהיה עוד משט "שיבה" הוא מבקש להשתתף בו. הניכור שלו כלפי מדינת ישראל, החברה הישראלית והציונות היה קיצוני.

אני שמח שהצלחתי להפריד בין סלידתי מעמדותיו ליחסי לשירתו. וכשביקש שהמתנחלים ב"גדה" ובגולן לא יקראו את שירתו, צפצפתי על קריאתו. ראיתי בו תמיד איש קטן ומשורר גדול. האיש הקטן יישכח, שירתו הגדולה תישאר לעולם. והוא ראוי היה לפרס ישראל, בו זכה; הפרס הממלכתי הבכיר מטעם המדינה שכה תיעב, לא בזכות אישיותו אלא בזכות שירתו. תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית חזקה מכל ההבלים הפוליטיים שביטא.

אנקדוטה על זך הפוליטי – באחת ממערכות הבחירות, נדמה שלי שב-2003, הופיע בעמוד 1 של "הארץ" גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע למרצ. בעמוד 2 הופיע גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע לחד"ש. נתן זך היה חתום על שניהם... תמהתי, במה זכה נתן זך לשני קולות בקלפי.

* פגיעה בחסינות המהותית – דברי האיום של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד מנדלבליט, היו ברמה מוסרית ובסגנון של ארגון פשע. דברי הבלע, האיום וההסתה הירודים האלה, שנועדו להלך אימים על מנדלבליט לבל יבצע את תפקידו, ראויים לכל לשון של הוקעה וגינוי. יש להוקיע את הדברים עצמם, את האיש שאמרם ואת המְשָׁלֵחַ שלו. חבורת מלחכי הפנכה של נתניהו מורידה את החיים הציבוריים בישראל לזנות. כל הדבוקה הזאת היא קלון על מדינת ישראל, חרפה לחברה הישראלית.

ואף על פי כן, לא נכון היה לזמן את נער השליחויות לחקירה על דברי הבלע שלו. המשפוט והפליליזציה של החיים הציבורים היא בעוכרנו והיא גם מסייעת לשחיתות, כי היא יוצרת הוויה שבה מה שאינו פלילי – כָּשֵׁר לכאורה, ואין עוד מבחן ציבורי, אתי, מוסרי וערכי.

אמירותה של נבחר ציבור בראיון בתקשורת, יהיו בזויים ומרושעים ככל שיהיו, אפילו דבריו הבזויים של נער השליחויות, אינם עבירה פלילית, והם בגדר החסינות המהותית של חבר הכנסת. לא כדאי לעלות על המדרון החלקלק של חקירה פלילית לפוליטיקאים על ראיונות שלהם (ואגב, זו דעתי גם על דברי הבלע בתקשורת של אחמד טיבי, עופר כסיף, יזבק ושות', שמדי פעם ח"כים קוראים להעמידם לדין על דבריהם). בעיניי, זה מחיר הדמוקרטיה.

דווקא כמי שסבור יש לבטל את החסינות הדיונית, כלומר חסינות בנושאים פליליים, שמשמעותה היא התנקשות בשוויון בפני החוק, אני סבור שיש להגן על החסינות המהותית, שהיא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. ראוי שלא נעלה על המדרון החלקלק, של חקירת נבחרי ציבור על דברים שאמרו. והמבחן של העיקרון הזה הוא דווקא כאשר מדובר בדברים הבזויים ביותר, וקשה לי לדמיין דברים בזויים, ירודים ועלובים יותר מאלה של נער השליחויות מיקי זוהר. זימונו של זוהר לחקירה היא קודם כל שגיאה עקרונית, אך גם טקטית – היא הרמה להנחתה לאויבי מדינת החוק ובראשם נתניהו.

* בדיחה לסיום – שמעו בדיחה. אחד מעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו כתב ברצינות גמורה, שהאינטרס הפרטי של נתניהו היה לחתום על עסקת טיעון ולגמור עם זה אבל הוא מקריב את עצמו למען המדינה ומתוך אחריות לאומית בלה בלה בלה בלה בלה בלה ובגלל האכפתיות שלו מהמדינה בלה בלה בלה וכו' וכד' וגו'...

* ביד הלשון: תו"ס – יועז הנדל העלה רשומה יפה ומרגשת בתגובה להחלטת הרמטכ"ל להעניק אות השירות ללוחמי המערכה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. הוא העלה את האסוציאציות שלו משנות שירותו בלבנון ובין השאר הזכיר את ה"טווסים". כוונתו לסיורים הרגליים מחוץ למוצבים. זו שגיאה. יש לכתוב: תו"סים. תו"ס – תנועה וסריקה ולפי גרסה אחרת – תצפית וסיור.

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

ט"ז. זמרת שלושת הדרישות

1.3.08. מוצאי שבת. באותה שבת שבה חגגתי עם מילי את שנת הצהריים, נזכרתי שהאקורדיוניסט יוסי לב, הזמין אותי לערב שירה בציבור, שהוא ניהל בהיכל התרבות של פתח תקווה. לא הבטחתי לו שאבוא, אבל אמרתי: "אולי," כי אני שייך  לאותם חסרי ביטחון האוהבים לדחות את החלטותיהם לרגע האחרון. בערב, כשהרגע האחרון התקרב, אמרתי לעצמי שאציע לעירית להצטרף אליי, ואם היא תסכים, גם אני אסכים. עשיתי חשבון שמאז שלקחתי את הסיאליס עברו רק 24 שעות, ותהיה לי הזדמנות לבדוק אם הרוקח דיבר אמת, כשאמר לי שהוא פועל במשך 36 שעות.

עירית היא זמרת דגולה שהטלוויזיה עוד לא גילתה אותה, אבל אני כן. גיליתי אותה  כשהצטרפתי למשמרות השלום המונים כחמישים צעירים בוגרים, הנפגשים כל יום שישי בשלוש אחרי הצהרים בכיכר רבין. יושבים במעגל צפוף ליד המדרגות שעליהם נרצח רבין ושרים שירים ישראליים, בעיקר שירי פלמח. מי שהפצירה בי להצטרף למפגש האזכרה הזה  היא מילי, שהיתה בין המייסדים של משמרות השלום. לא נעניתי לה בגלל ההרגל הייקי שלי לנום בין שתיים לארבע והיא הבינה אותי.

מה שגרם בסופו של דבר לשינוי בעמדתי, היה מותו הפתאומי של הסופר יגאל מוסינזון. יגאל וחנה אשתו היו מבאי ביתנו. את ליל הסדר היינו חוגגים תמיד בצוותא, ובמלחמת המפרץ, כש'ערקנו' לכרמי יוסף, הזמנו אותם לשם יחד עם ילדיהם רנן וגילי.

עם מותו של יגאל היה ברור לי, שדיצה ואני צריכים להדק את הקשר עם המשפחה השכולה ולבקרה לעיתים מזומנות. דיצה, שבאותן שנים כבר מיעטה לצאת מהבית, התקשתה לעמוד במשימה, וכשאמרתי שאלך לבד, פקחה מולי זוג עיניים חושדות ושאלה: "מה יש לך עם חנה?" – כיוון שכך חדלתי להעלות את הנושא והמצפון ייסר אותי, עד שבא לי הרעיון ללכת לשיר בכיכר ובדרך חזרה, לסור לביתה של חנה בלי שדיצה תדע.

כך קרה שבאחד מימי שישי, כשדיצה שאלה אותי למה קטעתי את שנת הצהריים הקדושה שלי, אמרתי לה שאני מרגיש צורך נפשי להצטרף לחבורה המעלה את זכרו של רבין ושרה בכיכר. הצעתי לה אפילו שתבוא איתי, אבל היא אמרה שעוד לא נפלה על הראש. מאז, בכל יום שישי הייתי עולה על הווספה בשעה שלוש, נוסע לשיר בכיכר רבין ובדרך חזרה נכנס לביתה של חנה. חנה היתה מקבלת אותי  בשמחה כשספל קפה עם עוגה כבר מחכים לי על השולחן.

עם בואי לשיר בכיכר  הזהרתי את מילי שלא תשב על ידי, לבל יתעורר חשד שיש בינינו קשר. היא שמעה בקולי, שנינו התנהגנו כזרים זה לזה ואיש לא העלה על דעתו שפעם בשבוע אנו נפגשים לדיונים על משמעות היקום.

חבר טוב שמצאתי בין הבאים לשיר היה דני ליטאי שהכרתיו מהימים שביים מערכון שלי בלהקת הנח"ל ואחר כך חג יובל שכתבתי למושב ניר צבי. כשראה אותי יורד מהקטנוע, קם לכבודי ופינה לי מקום לצדו. חוץ מהחברים החדשים שמצאתי, נהניתי מאוד מהשירה שהחזירה אותי לתקופת הקיבוץ וכמעט לא החסרתי אף מפגש. מי שחשה זנוחה היתה מילי, שאחרי שלושה ימי שישי כאלה חדלה להגיע, ואיש לא שאל למה. אני דווקא הוכחתי כושר התמדה והמשכתי כעשרים שנה לבוא לשיר בכיכר ולחזור הביתה דרך בית הקפה של חנה. ביום הזיכרון להירצחו של רבין, היתה נערכת במקום עצרת זיכרון והזמר גבי ברלין, הרוח החיה של המפגשים, הטיל עלי להיות בין הנואמים הנכבדים ולספר משהו על רבין או על הפלמח.  

מי שצדה את עיני כבר בפגישה הראשונה כשבאתי לשיר, היתה זמרת ממושקפת, נאה למראה, שישבה ליד עוזי וייס האקורדיוניסט וקולה הערב  הנעים את השירה. ההיכרות עמה אירעה כחודש אחרי בואי, היא ניגשה אליי בסוף המפגש, נעמדה מולי ואמרה "עירית."

הסתכלתי לכל עבר וכשהבנתי שהיא מדברת אליי, כחכחתי בגרוני וליתר בטחון שאלתי: "מה?"

היא לא התבלבלה ואמרה: "אתה לא חושב שהגיע הזמן שנעשה הכרה?"

אמרתי לה שבדיוק זה היה גם מה שאני חשבתי. איזה צירוף מקרים. מאותו יום  היינו אומרים שלום זה לזו וקרני עלתה בעיניה, אחרי שפעם אחת הרהבתי עוז ואמרתי לה שהיא שרה יפה מאוד.

באחד המפגשים האלה עוזי וייס האקורדיוניסט הזמין אותי לבוא לשיר בחצר ביתו בערב ל"ג בעומר ולספר ציז'באטים מסביב למדורה. עוזי גר במושב ליד רעננה ועירית התנדבה לנסוע איתי ולהראות לי את הדרך. בדרך לשם החלפנו אינפורמציות על חיי המשפחה שלנו וכך נודע לי שהיא גרושה עם שני ילדים בוגרים, וגרה עכשיו לבד בביתה. סמוך לחצות, כשהחזרתיה למעונה, שאלתי את השאלה הסטנדרטית איך זה בחורה מרשימה כמוך לא מוצאת חבר וגרה לבד. אמרה לי שהיא בררנית מאוד ויש לה דרישות שלא כל אחד יכול לעמוד בהן. מובן ששאלתי איזה? והיא מנתה: 

א. שהאיש יהיה מעניין.

ב. שיהיה זמין. כשתטלפן אליו יוכל לבוא בלי תירוצים.

ג. שיהיה טוב במיטה.

משלושת הדרישות יכולתי לעמוד רק בראשונה ואולי גם באחרונה, אבל להיות זמין לא יכולתי, כי אז הייתי עוד נשוי והיה גבול למיספר הפעמים שיכולתי להגיד לאשתי שקוראים לי למילואים.

לעומת מצבי הקשה לפני עשר שנים, מצבי היום שונה, התאלמנתי שלא באשמתי, ואוכל לעמוד גם בדרישה השנייה. יחד עם זאת אוכל להגיד לה – כך תיכננתי – שלגבי הדרישה השלישית אין לי תשובה פסקנית, כי בינתיים  הזדקנתי ונצטרך לבדוק את האפשרות הזאת ביחד. את הבדיקה חשבתי להציע לעירית באותו ערב שבו הוזמנתי אל יוסי לב והרמתי אליה טלפון. לשאלתי היא ענתה שבמקרה היא פנויה, וכשאמרתי לה שמדובר בהזמנה להופעה של יוסי לב, אמרה שהיתה באה גם אם לא היתה פנויה, כי שמעה עליו טובות. הערב היה מוצלח והיא היתה מאושרת שיוסי הזמין אותה לשיר עימו שני שירים מעל הבמה.

יותר מאוחר כשהחניתי את הרכב ליד ביתה, כיביתי  את המנוע וחיכיתי לשמוע איזה צליל של רמז מזמין . לצערי שום איתות כזה לא בא. בדלית ברירה נאלצתי להזכיר לה את שלושת הדרישות שהיו לה לפני כמה שנים, כשהייתי אזוק בכבלי הנשואים.

לתימהוני לא זכרה שאמרה לי דבר כזה. בכל זאת לא ויתרתי, כי הכנתי כבר תשובות מפולפלות לכל סעיף וחבל היה לי לבזבז אותן.

"תשמעי." החזרתי לה, "ייתכן שלא אמרת, קורה ששוכחים, אבל אם במקרה את עדיין דוגלת באותן דרישות, אני רוצה להגיד לך שבקשר לסעיף הראשון אני חושב שאני יותר מעניין מאשר לפני חמש שנים, כי בינתיים צברתי עוד כמה הרפתקאות. בקשר לדרישה השנייה, הזמינות, שבגללה אבדו לי אז הסיכויים להגיע לסעיף השלישי, יש לי חדשות בשבילך. הפעם היא ניתנת למימוש בכל רגע, אפילו עכשיו. רק בקשר לדרישה השלישית שלפני חמש שנים היית יכולה לתת לי ציון של כמעט טוב מאוד פלוס מינוס, היום אני לא יודע איזה ציון אוכל לקבל, אבל אם בפעם הראשונה לא תגיעי לכלל החלטה, אהיה מוכן לעבור מבחן חוזר."

עירית אבירת הנימוס, נתנה לי לשאת את הנאום עד סופו וכשהבינה שסיימתי, אמרה חד וחלק שהיא לא יודעת מה אני מקשקש לה במוח, ואם יש לי שמץ של מחשבה שהיא כל כך נואשת, עד שאני חושב שתצא עם חתיאר שמבוגר ממנה בשלושים שנה, אז שאדע שהיא לא אייטם בשבילי, אבל...

כאן זקפתי את ראשי, כי הבחנתי בקמצוץ של תקווה מרחף באוויר.

"אבל מה?" – שאלתי.

"יש לי בשבילך קיבוצניקית אחת מנחל עוז, שאני חושבת שתתאים לך מאוד. במקרה היא התפנתה לפני שנה, ואני חושבת שתשמח להכיר אותך."

"והיא בגילך?"  

"מה פתאום בגילי? אני מדברת על אימא שלי..."

אותו לילה הלכתי לישון הרבה יותר מוקדם ממה שתיכננתי. באיזשהו  מקום היתה לי הקלה על שהשתחררתי ממבחן שלא ברור איך הייתי יוצא ממנו. מצד שני הבנתי שהמאוויים שלי לגוון את החיים לא קלים להשגה כמו שחלמתי. עלי לוותר על כל  הפנטזיות שלי, ולאמץ את מה שאמר פעם איש חכם שצבר בחייו ניסיון עם אלף נשים: "הבל הבלים הכול הבל."

האימרה הזאת של שלמה המלך החזיקה אצלי מעמד בדיוק שבוע, כי שבוע לאחר מכן עוררתי  את רחמיו של מי שנאמר עליו שהוא אל מלא רחמים והוא דאג להפגיש אותי באופן לא צפוי עם מכרתי מפעם, כרמלה שם-טוב, והיא היתה זאת שהחזירה אותי אל הימים שבהם עמדנו דום והכרזנו תוך זיקוף חזה שעוד לא אבדה תקוותנו.

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: אני ממש מתגרה מקריאת העלילות שלך!

* * *

איליה בר-זאב

בְּגֵאוּת הָאֹבֶךְ

מִמְטְרֵי נִיצוֹצוֹת בִּשְׂרִידֵי

הַמְּחָאָה.

תֵּל אָבִיב מִתְאַפֶּרֶת לַחֲגִיגוֹת הַמֵּאָה ה-21,

מִגְדָּלִים אַחַר מִגְדָּלִים

מַגְבִּיהִים עוּף.

חֹרֶף מְאַיֵּם עַל בּוּרוּת הַכַּעַס. בְּגֵאוּת הָאֹבֶךְ –

אִישׁ וְאִשָׁה...                                                                                

הַלְחִישׁוֹת, הַצִּיחְקוּקִּים.

מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן –

אֵשׁ

אוֹכֵלָה.

אֲחֵרִים,

אִלְּמִים – עַד בּוֹא הַכּוֹרֵת.

בִּשְׁעוֹת הַבּקֶר –

יְלָדִים מִתְרַפְּקִים מוּל מַכְשִׁירִים

שֶׁאֵינָם נוֹשְׁמִים.

פִּנוֹת תְּפִלָּה רְווּיֵי אָדָם, תַּחְנוּנִים

לָאֵל הָעוֹשֵׂה שָׁלוֹם

בִּמְרוֹמָיו...

מִתַּחְתָּיו,

כְּבַעָבַר, עוֹלָם מְכַסֶּה אֶת מֵתָיו.

אֶת כֹּל שֶׁנִּשְׁאָר לִקְרַאת

הַמַּבּוּל הַהוּא.

* * *

מתי דוד

סקרים ושקרים שמשפיעים על הבוחרים

 לסקרי דעת הקהל, במהלך מערכת בחירות, ובמיוחד בסמוך למועד ההצבעה, יש השפעה על התוצאות. סקרי דעת הקהל הם המנוע המשפיע ביותר בנוסף לתקשורת, על עיצוב דעות והלכי דעות והלכי רוח בציבור. כל מי שמשווק דבר מה, החל במוצרים וכלה בדעות ורעיונות, ניזקק ונעזר בסקרי דעת קהל. כל סקר נותן ביטוי של אמת בעירבון מוגבל, לזמן נתון מוגבל. בהכנת הסקרים משתתפים בעלי מקצוע מתחומי הסטטיסטיקה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה והפרסום. ישנם סקרים מדעיים, סקרים שיווקיים ומשאלים שטחיים לא רציניים: ברחוב, בטלפון ובאינטרנט.

חלק מהסקרים מתאפיין באריזה מדעית וחלקם האחר מתאפיין במניפולציות מגמתיות של הטיות לתוצאות הרצויות. יש הבדלים בין סקרים מטעם האקדמיה, לבין סקרים המוזמנים והממומנים על-ידי הפוליטיקאים, העיתונאים והמשווקים. לפיכך, לעיתים קרובות אנו מקבלים תוצאות מנוגדות לחלוטין בזמן זהה באותו הנושא.

כאשר פוליטיקאים (המשווקים דעות ורעיונות) ויצרנים (המשווקים מוצרים) מזמינים ביצוע סקרים, יש להם ציפיות לקבל תוצאות רצויות למימוש קידום האינטרסים שלהם. ואולם במידה והתוצאות גרועות, הם פשוט לא מפרסמים אותם וזו זכותם.

בפועל, הציבור מקבל מידע. עיתונאים, ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו עורכים סקרים בנושאים אקטואליים פוליטיים, המשפיעים על הלכי רוח בציבור. לכל כלי תקשורת יש מדיניות תמיכה או ביקורת על מנהיגים וממשלות.

סקרים המבוצעים באמצעות שאלון מפורט, בשיחה פנים אל פנים (בלשכה הממשלתית או באוניברסיטאות ומכוני מחקר) הם אמינים ומוערכים. לעומת זאת, סקרים המבוצעים בחטף בשיחות טלפון הם שטחיים ולא אמינים ומהווים בפועל פרסום מניפולטיבי. המדובר בסקרים של 5-10 שאלות טלפוניות (חברות מסחריות, בנקים, טלפונים). הכנת המדגם והיקף הסקר קובעים במידה רבה את אמינותו ותוצאותיו. רוב הסקרים כוללים בדרך כלל כ-500 נשאלים. סקרים בהיקפים מסחריים גדולים יותר, נחשבים אמינים ומדוייקים יותר. מקורות הנתונים והמידע שעליהם מכינים הסוקרים את המדגם קובעים במידה רבה את התוצאות.

מניפולציה של הטיית תוצאות

מיספר גורמים מקצועיים חשובים, קובע במידה רבה את התוצאות של סקרים: אמנות ניסוח השאלות, סדר הצגתן, ולהטוטים סטטיסטיים. ניתן להגיע לתוצאות הרצויות למזמיני הסקרים, אם משתמשים ב"שאלות סגורות" או ב"שאלות פתוחות". לדוגמה: מי האיש המתאים ביותר, מתוך ארבעת השמות להלן במדורג, מתאים לדעתך להיות ראש ממשלה? זו שאלה סגורה!

ואולם אותה שאלה ניתן לשאול מבלי לפרט שמות. זו שאלה פתוחה! זו דוגמה להטיית   התוצאה לטובת מזמין הסקר. זה לא שקר אך זו גם לא אמת. כל מי שלא מופיע ברשימה השמית ב"שאלה הסגורה" ניפסל מראש.

אומרים שהסוקרים הם ה"נביאים", העיתונאים הם ה"שליחים", המשווקים והפוליטיקאים הם ה"מממנים" והאזרחים הם ה"עבדים", האומנם? במידה רבה של אמת, הסקרים הם חלק מתרבות המסחור והבידור להטיית הציבור לכוון הרצוי. פרסום סקרים בנושאים פוליטיים בזמני מערכות בחירות, ובמיוחד בסמוך למועד ההצבעה יש לו השפעה רבה ביותר על תוצאות הבחירות. מציאות זו מאפשרת מניפולציה של הטיית תוצאות הבחירות, למי שבידיו השפעה על אמצעי תקשורת ויכולת מימון הפרסומות והסקרים בסמוך לבחירות.

מתי דוד

* * *

הדסה מור

ביאליק: אמר או לא אמר – זאת לא השאלה

מזה עשרות שנים מהלכת אימים ומעיבה ומסכסכת את החברה הישראלית בינה לבין עצמה – האמירה המיוחסת למשוררנו הלאומי ח.נ. ביאליק, שאמר לכאורה, את האמירה הזאת:

 "אני שונא  ספרדים כי הם דומים לערבים." או בתיקון מחמיר יותר: "אני שונא  ערבים כי הם דומים לספרדים."

מה שבטוח הוא, שהוא לא אמר שהוא "שונא ערבים ומזרחיים",  כי בימיו של ביאליק לא היה קיים כלל בדיבור המושג "מזרחיים". כל היהודים בתקופתו, יוצאי מדינות ערב, כונו אז "ספרדים". רק לאחר העליות הגדולות של יוצאי עצות המזרח, מעיראק וסוריה ופרס, אחרי מלחמת השחרור, הפכו לפתע כל הספרדים יוצאי ארצות המגרב ממרוקו – ל"מזרחיים".

מרבית האוכלוסייה היהודית שהיתה בארץ לפני עלייתו של ביאליק לארץ, בשנות העשרים של המאה הקודמת, השתייכה לספרדים שעלו לארץ בשנת 1850. עלייה גדולה של משפחות, ממרוקו בעיקר, שהתיישבו ביפו, כמו משפחות שלוש, מויאל, ומשפחות שהתיישבו בירושלים, טבריה וצפת, כמו משפחות שטרית, טולדנו, אלחדיף, בן-קיקי, אוחנה, ענתבי ועוד, שרובם  נחשבו לצאצאי מגורשי ספרד, אנשים בעלי כבוד עצמי, שתיפקדו היטב והשתלבו בחיים המקצועיים והחברתיים של התקופה והממשל, שהיה תורכי, ביניהם רבנים, משפטנים, רופאים,  סוחרים, וכמובן גם חנוונים, דייגים, בעלי מלאכה ועגלונים. מה רע? אלא שלהוותם, בהיותם יוצאי מדינות ערביות, הם עדיין דיברו  ערבית,  מה עוד שממילא האוכלוסייה בארץ היתה  ברובה ערבית והם דיברו בשפת  המקום..

והנה, משהחלו לעלות לארץ אנשי העליות הגדולות ממזרח אירופה,  החל מהעלייה הראשונה של 1881 ואילך, אנשים חדורי רוח חלוצית, שבאו לבנות את הארץ, שדיברו רוסית ופולנית  וגרמנית, אך השפה המשותפת לכולם  היתה יידיש – הם ראו עצמם מיוחסים יותר, תרבותיים יותר מאשר "הפרענקים" של ארץ ישראל הלבנטינית, והתייחסו לאוכלוסייה המקומית  הספרדית,  כאל "נייטיבס".  כאל אנשים נחותים מהם  מבחינה  אינטלקטואלית, שכלית, השכלתית ובכלל, מה יש לדבר, הם אירופאים ואלה  הפרענקים  המקומיים  מדברים ערבית  עם מנהגי תפילה שונים משלהם, ואורח חיים שונה. תהום תרבותית  היתה פעורה  ביניהם,  אך המשותף לכולם היתה יהדותם. 

כשביאליק עלה לארץ  ב-1924 כשכבר היה עטור  שבחים ותהילה על שיריו הנפלאים שכתב עוד באודסה, עלה בימי המנדט הבריטי, יחד עם  בני דורו, כולם אשכנזים דוברי יידיש ומיעוטם עברית, הם פגשו את בני העלייה שקדמה לעלייתם, אלה שהגיעו לארץ בשנת 1850, ומשפחותיהם, כאוכלוסייה שונה מהם בתכלית,  רובם  שומרי מצוות ודוברי ערבית ועברית במבטא מזרחי. מאחר  שיוצאי ארצות אירופה דוברי היידיש ראו עצמם  תרבותיים יותר, מיוחסים יותר, מעודנים יותר, משכילים יותר,  בעוד האוכלוסייה המקומית דוברת הערבית דומה יותר לערבים, החלה  כלפיהם התייחסות של בהתנשאות,  זלזול, עוקצנות,  השפלה, פגיעה בערכיהם הדתיים-תרבותיים,  נהגו בחוסר סובלנות וסלידה ממנהגיהם. אך בראש ובראשונה – ההתנשאות  של האשכנזי על הספרדי או המזרחי,  המתקיימת מיני אז ועד היום.  בדיוק  מזה  מאה שנה.

אז האם יכול להיות ספק שהאמירה הזאת יצאה מפיו של ביאליק וכי זוהי  סתם "עלילת שווא" שהדביקו על אישיותו?

 ממרומי  שנות השמונים שלי,  כילידת שנות השלושים של המאה הקודמת, כמי שסבלה אישית מהאמירה הזאת, אני יכולה להרשות לעצמי לקבוע בפסקנות  שהאמירה הזאת אכן נאמרה מפיו של ביאליק. אך אני עדיין  לא מצביעה על המשורר הגדול, שאותו הערצתי  עוד מילדותי כשידעתי לדקלם בעל פה כמה משיריו הידועים בכיתה ז' וח' – כגזען. כי האמירה הזאת, שביאליק שונא ערבים כי הם דומים לספרדים, או להיפך, לא היתה התבטאות אישית שלו בלבד.  ביאליק ביטא באמירה הזאת את תחושת העליונות של כל בני דורו האשכנזים שעלו לארץ יחד איתו, לפניו ואחריו, מארצות אירופה   לארץ ישראל. האמירה הזאת ריחפה  כמו רוח רעה בין האשכנזים לספרדים,  שלמרבה הצער עדיין מרחפת ביניהם עד עצם היום הזה.

אני הייתי אחד הקורבנות האישיים  של האמירה הזאת.  כמי שנולדה   למשפחה שעלתה לארץ באותה עלייה גדולה של ספרדים ממרוקו בשנת 1850, סבי  מצד אבי  נחשב כעילוי וכיהן  כאב בית דין רבני בטבריה במשך שלושים שנה, עד לפטירתו, והיה מקפיד להוסיף לחתימתו  בכל המסמכים שלו,  את "התואר"  ס"ט, כצאצא למגורשי ספרד. ואילו סבי מצד אימי היה סוחר אמיד  בעלים של מלון ובתים בטבריה ובעלים של מאות דונמים של קרקע  שאותם רכש מאפנדים ערביים. בפועל הוא  "גאל" את הקרקע  מהבעלים הערביים עוד לפני שקמה הקרן-הקיימת,  שאילולא מכר את רובם, (לאשכנזים כמובן שלחצו עליו למכרם) היינו  אנחנו נכדיו עשירים מאוד היום.

בקיצור משפחה עם מודעות תרבותית חברתית מוערכת בקרב הקהילה הספרדית, אך בעיני האליטה האשכנזית נחשבו לנחותים  מעצם היותם ספרדים  ושום קשר חברתי לא התקיים ביניהם.  הם האשכנזים היו האדונים והספרדים  היו כמו נתיניהם  הנחותים. ואני, כילדה בת 11,12,13   הייתי שומעת כמעט מדי יום  ביומו מפי חברותי לכיתה:  את יודעת? ביאליק אמר  שהוא שונא ערבים כי הם דומים לספרדים. ואת ספרדיה, לא? או שהוא שונא ספרדים כי הם דומים לערבים. ואני הייתי שותקת בקפיצת שפתיים, בעלבון, והאמירה הזאת, שכוונה אליי אישית מפי חברי כיתתי האשכנזים, היתה מחלחלת בתוכי ומרעילה את נשמתי, רדפה אותי, הציפה בי את רגשי הנחיתות מהם אני סובלת עד היום. אפילו חברות טובות  שלי, שהיו מוכנות  להתחבר איתי, לא חסכו ממנו את אמירה הזו מידי פעם כדי להבליט את עליונותן עליי,  בלי שום קשר להישגיהן בלימודים וגם כשעליתי עליהן מכל בחינה  בעשרות מונים. אמירה שצרבה את נשמתי, שביישה אותי והלבינה את פניי,  בעיני  חברי האשכנזים ובעיני עצמי. 

מעניין, על מה ולמה יוצאים מגדרם כל חוקרי הספרות בכלל וחוקרי יצירות ביאליק בפרט ומכחישים וחוזרים ומכחישים את האמירה הזאת  בפסקנות, בחרדה,  בהגנה על שמו הטוב, לבל יאשימו את המשורר הלאומי בגזענות חלילה.  ויש מי שהסיט את האמירה הזאת, כשהיא מרוככת יותר,  וייחס אותה  למוציא לאור של כתביו, אדם לא מוכר בציבור.  אז למה למרות כל ההכחשות  עדיין מרחפת כרוח רעה האמירה הזאת?

עדיף היה אם במקום להכחיש, כל המכחישים יחזרו בהם ויודו שביאליק  אכן אמר את האמירה הזאת, אבל לא התכוון לתוצאותיה ההרסניות.  אני, שנפגעתי ממנו כל כך, דווקא מעריכה אותו  על אומץ ליבו ועל יושרו ועל נכונותו להביע את רגשותיו תחושותיו החברתיות  בפי כלל הציבור. פיו ולבו היו שווים. אינני כועסת עליו אישית, כי ביאליק לא היה היחידי שחשב והרגיש כך וביטא את סלידתו ממנהגי הספרדים בהתרחקות חברתית ובהתנשאות. כי הם אירופה ופה בארץ-ישראל זה הלבנט הנחות  שהוא בעל תרבות ערבית-מזרחית נחותה בעיניהם.

המאבק התרבותי הזה בין אירופה "הנאורה"  לבין המזרח "הנחות" התנהל באותה תקופה  גם מעל דפי העיתונות היומית בארץ עוד בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. בהרצאה מאלפת שהושמעה בזום לפני כשבוע מפי פרופ' צבי בן-דור, פרופסור למדעי המזרח באוניברסיטת ניו יורק, הוא הרצה על סדרת כתבות שפרסם הוגה דעות ספרדי, חיים בן-קיקי, בעיתון "דואר היום", שעורכיו היו איתמר בן אב"י וזאב ז'בוטינסקי. בכתבותיו הוא ביקר בחריפות את השתלטותה של אירופה על המזרח בכלל, על רצונן וכוונתן של ארצות אירופה  להשליט, באמצעות הקולוניאליזם, את התרבות המערבית האירופאית על התרבות המזרחית-ערבית, בכפייה, תוך כדי ביטול  ומחיקת תרבות המזרח  שהיא בת מאות שנים, כשהם עושים זאת בחוסר כבוד וחוסר הערכה  וחוסר רגישות,

לסדרת הכתבות הללו היו הרבה מעריכים ומסכימים והיו כמובן גם מתנגדים. מבין האשכנזים כמובן. גם בן-אב"י וז'בוטינסקי לא הסכימו לדעותיו, אך מפאת  הערכת אישיותו של חיים בן-קיקי, שהיה רב בהשכלתו, מורה  ומזכיר הקהילה הספרדית,  שידע ארבע שפות על בוריין, הם פירסמו את כל כתבותיו בנושא הכאוב והחשוב הזה.  פרופ' בן דור אף הקדיש פרק שלם בספרו   "מחשבות של יהודים במזרח התיכון המודרני על זהות, פוליטיקה ותרבות בשנים 1893 - 1958" לחיים בן-קיקי, שבו  פרש את משנתו ואת חייו.

מכל מקום, מה שחשוב לציין הוא,  שמרגע שנטמן הזרע הרעיל הזה של העליונות האירופאית על ארצות המזרח, ותורגם בארץ-ישראל לעליונות יוצאי אירופה האשכנזים –  על היהודים יוצאי ארצות ערב והמזרח, החלה להיפער התהום העמוקה ביניהם, עד שבני עדות המזרח התעוררו  להתקומם כנגד ההתנשאות האשכנזית כלפיהם, כנגד ההשפלה, כנגד הבוז, האפלייה וחוסר הכבוד כלפיהם, מה שהוביל  לתחושת שנאה  מפעפעת. שנאה מתוך כעס. מעלבון, מעוולות.  כידוע בני המזרח יהודים וערבים כאחד, רגישים מאוד  לכבודם. ופגיעה בכבוד אצלם  מביאה לכעס ושנאה. 

 ואחרי כל זה, לא אחת  נשמעת מפי אנשי רוח ומשכילים אשכנזים התמיהה, ואפילו התדהמה, מדוע המזרחיים שונאים את האחים האשכנזים.  איך המזרחיים האלה מעיזים בכלל לשנוא אותם, איך הם מרשים זאת לעצמם? 

איך? הנה התשובה: אחרי מאה שנה של התנשאות, של השפלה, של חוסר הערכה, של סלידה ממנהגים שונים, של ביקורת  לעגנית  של  הכרה עצמית  אומללה, שלהיות אשכנזי בור ואידיוט וגס רוח, הנו  מעמד רם ומיוחס  יותר מאשר להיות  אדם משכיל, אינטליגנטי  ונעים הליכות, ספרדי.  מזרחי, רחמנא ליצלן. כל עוד קיימים "אנחנו האשכנזים" ו"הם המזרחיים" תתקיים השנאה. או לפחות הכעס והעוינות. 

בהרהור פילוסופי שלי, כנראה שזהו טבעו של האדם בכלל. להיות גזעני. בכל מקום בעולם, מתקיימת הגזענות. הלבן יראה עצמו נעלה על השחור. הצפוני נעלה על הדרומי.  האמריקאי יראה עצמו נעלה על ההיספני וכך הלאה.  האירופאיים על בני ארצות המזרח, ו...האשכנזים  על הספרדים.  בלי קשר  לרמה האישית.  כל אשכנזי בור ועם הארץ תמיד יתנשא גם על איש רוח משכיל  ככל שיהיה, מזרחי.  זה כנראה דרכו של עולם  והגיע הזמן לחסל את התופעה הזאת.

 אז מוטב  שחוקרי הספרות יפסיקו להכחיש בנחישות  שכזו הגובלת בחרדה, את אמירתו של ביאליק, (ובכלל, איך אפשר להכחיש דבר שאינו קיים?) – ימשיכו להעריץ את כתביו, כמוני,  ימתחו ביקורת על נסיבות האמירה הזו, ויתחילו להטיף למחיקת ההבדלים  העדתיים  בחברה הישראלית, יטיפו  להתייחסות  בכבוד הדדי למוצאו של האדם,  ולהערכת  האדם  באופן אישי על פי רמתו ועל פי הישגיו ועל פי טיב אישיותו. אולי כך  נמגר את השנאה העדתית המרעילה את חיינו  מזה מאה שנה.

הדסה מור

אהוד: ברשימה שלך יש לא מעט שגיאות, עיוותים ואי ידיעת היסטוריה, ולדעתי אין להסתמך על מרבית העובדות המופיעות בה. אבל לא אתווכח איתך. אגב, מדוע שינית את שם משפחתך המכובד בן-קיקי – לְמור?

* * *

תקוה וינשטוק

עולם החי בשנת 2020, תר"פ

פרק ד: הולכי על ארבע מול הולכי על שתיים

החומר לקוח מ"ידיעות אחרונות". תודה לעיתון

מגיפת הקורונה השתלטה לא רק על בני האדם – גם על בעלי החי. אלה החופשיים ואלה שבכלובים.

הספארי, גן החיות הגדול בארץ, סגור. 200 מעובדיו יצאו לחל"ת. הנותרים מטפלים בחיות בזהירות רבה, עוטים מסכות וכסיות. הרבה חיות, בעיקר הקרובות לגזע האדם, עלולים להדביק ולהידבק בקורונה. זה כבר קרה בארה"ב. העובדים מנצלים את היעדר המבקרים לשיפורים. הביאו טונות של חול לריפוד רצפות האספלט בכלובים. עתה יוכל הפיל – שכדרך הפילים  אינו ישן בשכיבה – לכרוע לשינה על החול בלי שברכיו תיכאבנה. חדרי השינה של החיות שהיו נסגרים בשעות היום כדי שהחיות תהיינה בחצר ותיראנה למבקרים, פתוחים עתה גם ביום ובעלי החי בוחרים בין החצר לתא. העובדים פנויים יותר להתבונן סביבם. מוטל על הקרקע ראו גור קנגורו קטנטן , עדיין נעדר פרווה, קפץ בטרם עת מכיסה של אימו. רופא הגן הכניס מיד את הגור, בן ארבעה חודשים, בחזרה לכיס והציל אותו ממוות. ואף סגר את הפתח בסרט מדבק, ליתר ביטחון. בעוד כמה חודשים ודאי כבר יציץ מכיסה של אימו.

העובדים אף הבחינו שהלביאה סמבורו, בת עשר, נעשתה תוקפנית ומעוררת תגובות חסרות מנוח של האריות סביבה. ימים רבים נצפתה כשהאריה סוהלה רודף אחריה. סמבורו מיוחמת זה זמן רב. רופא הגן העריך שיש בעייה במערכת הרבייה שלה. הלביאה הורדמה והועברה לבית החולים לחיות בר בספארי. היא עברה סידרת  בדיקות בדם, במערכת הרבייה ובאולטרסאונד. התברר ששחלות מוגדלות וציסטות גורמות לייחומה הממושך, וסמבורו החלה בטיפול הורמונאלי לאיזון מערכת המין שלה.

 עובדי הגן חשים שחלו שינויים בבעלי החי מאז הקורונה. הטיגריס רימבה למשל, היושב בודד בתאו, נהנה תמיד מחברת המבקרים, בייחוד הילדים. למראיהם היה מתחיל להתרוצץ הלוך ושוב בכלוב והילדים בגן ממהרים לרוץ אחריו, מעין מירוץ שליחים... עתה נעלמו כולם. ימים על ימים ישב רימבה צמוד לקיר הזכוכית מחכה לאורחים. לבסוף, כנראה מייאוש ושעמום, החל לטפס על העץ שבתאו, דבר שלא עשה מעולם.

  אצל שלוש הג'ירפות הוותיקות חל שינוי משמעותי מאז הקורונה. הן הורגלו שקבוצות של מבקרים באות לשעות ההאכלה שלהן, מאכילות אותן ומפנקות אותן בנשנושים. כל זה נעלם. עתה, כשהעובדים עוברים לידן, מצטופפות הג'ירפות בקצה הכלוב ותוקעות בהם מבטים מרוכזים, כאילו על מנת  להיווכח שעדיין יש בני אדם בעולם, וניכרת אצלן ירידה בפעילות.

"בעלי החיים שלנו אינם מפחדים מאנשים," אומרת שגית, דוברת הגן. "להיפך – הם זקוקים לחברת המבקרים, לגירויים ואקשן, אחרת הם משתעממות."

לעומת זאת לא נראה שלפילים חסרים המבקרים. לפילים תחושה עזה של קשרי משפחה והם מעשירים זה את זה. יוסי, הפיל בן 46, רובץ בקרב צאצאיו הרבים ונראה שהוא נהנה מהשקט ומהשלווה. עכשיו נולד בגן פילון חדש, "פלא" שמו. צאצא שלישי לאימו לה פטיט. בנעוריה היתה האם חיית קרקס, טראומה לכל בעל חיים, וחלף זמן לא מעט עד שהסתגלה לספארי.

מסתבר שאם החיות חשות מועקה עקב המצב החדש והיעדר המבקרים או אינן חשות כל סטרס – ניתן לקבוע רק בצורה מדעית – לפי כמות הורמון מסוים הנמצא בצואה שלהן. להשוות בין מידת הימצאות  ההורמון בצואתן כיום לעומת מידת הימצאותו בעבר.

אף שהגן סגור ככל פינות החי בארץ ובעולם, התיר משרד הבריאות לקבוצת ילדים בעלי צרכים מיוחדים לבקר בשמורת הקרנפים בספארי. לבעלי חיים אלה אין סכנת הדבקה בקורונה. הספארי אפילו הציע לערוך בחודש אוגוסט חתונות ליד פינת הקרנפים או בריכת דגי הנוי. אכן תהיה זו מזכרת יחידה במינה לילדיהם ולנכדיהם לעתיד... המקום בחינם והשולחנות והכיסאות על חשבון עיריית רמת גן. גם עיריית גבעתיים הציעה לקיים חופה ללא עלות ליד מצפה הכוכבים וכך גם עיריות אחרות.

בהיעדר הכנסות ממבקרים נכנסו גני החיות למצוקה חומרית. בספארי הגו רעיון: "מי שיתרום לגן סכום משמעותי יזכה לבחור שם לגוזל הנשרים החדש."

מרכז ההצלה לקופים ביער בן שמן, שעוד טרם התאושש מהסופה הגדולה בחורף אשתקד, הגיע לקצה תקציבו ויש חשש שלא יהיה מזון ל-800 הקופים. הגן משווע לתרומות וגיבש חבילות של מבצע "אימוץ קוף" בכמה רמות. מי שיתרום 180 ש"ח לשנה יהפוך ל"הורה מאמץ" ויקבל תעודה וצילום של הקוף "שלו". מי שיתרום 1,800 ש"ח יקבל גם חולצה ובובת קוף גדולה. "אנחנו לא נוהגים לבקש נדבות ומרוויחים כסף מביקורי הקהל. השנה, בגלל הקורונה, היעדר המבקרים, נגרם לנו חור תקציבי של מאות אלפי שקלים," אומר מנהל הגן ומוסיף: "ויש גם מחלות. כל מחלה שיש לנו בני האדם יכולה להיות גם להם, הקופים קרובים לאדם."

בני האדם מסתגרים יותר בבתים ובטבע גדלה הפעילות. בעלי חיים המסתתרים כרגיל במאורות ומחילות יצאו השנה גם לשטחים המיושבים. שועלים, תנים, יעלים. גם חזירים. בעיקר בחיפה וסמוך לירושלים. עדרים של חזירי בר משוטטים בחופשיות בחוצות חיפה עם צאצאיהם הרבים. חזירה ממליטה פעמיים בשנה, כל פעם כתריסר גורים. מאה חזירות – 2400 גורים בשנה. החזירים מסכנים נהגים, הופכים פחי אשפה, רומסים גינות, מצטננים מהשרב בבריכות הגומי ליד הבתים, משחיתים רכוש ומשליטים אימה על התושבים. חזירים פלשו לחיפה עוד לפני מגיפת הקורונה אך עתה, בגלל מיעוט העוברים ושבים ברחובות, הם חוצים כל גבול.

"הם ממש שוכבים על יד דלת  הבית שלי," אומרת יוכבד, תושבת חיפה "אני מפחדת לצאת מהבית בגללם. וכשאני יוצאת סוף סוף אני מפחדת לשוב הביתה."

בחצר אחרת כבר לבשו הילדים בגדי ים לקראת הכניסה לבריכה המתנפחת  בחצר ואז הופיע זוג חזירים ופסע ישר לתוכה, גם הם סובלים מהשרב...

וגם זה כבר קרה: חיפאי החנה את מכוניתו ליד ביתו יצא ממנה וישר מולו התקדם חזיר גדול, מבוהל הוא החל  לרוץ, נתקל בפינת המדרכה נפצע בכל גופו ורגלו נשברה. הוא זחל מאה מטר לדירתו והשתטח על הרצפה, מתעלף.

תושבים ממורמרים כבר מכנים את חיפה "חזירפה" ואת מפרצה – "מפרץ החזירים". ראש העירה הקודם היה מדלל את  החזירים באמצעות ציד מבוקר. ראש העיר כיום, עינת קליש-רותם, טוענת שהירי נעשה סמוך לבתים, סיכן את התושבים וכלל לא עזר. בישיבת סוערת של  מועצת העירייה – אחד המשתתפים הציע לצוד את חזירי הבר, למכור את בשרם ואת הכסף לשלשל לקופת העירייה, וא העלתה ראש  העיר את הדרך שלה לפתרון הבעייה:

"חיפה, כמו ערים אחרות בארץ ובעולם הגובלות בשטחים טבעיים, מתמודדת עם חיות בר הפולשות לעיר בחיפוש מזון. העירייה מודעת לכך ובשיתוף עם גורמים מקצועיים כרשות הטבע הגנים, מקבעת אלפי פחי אשפה המונעים גישת חזירים לפסולת, עוברת לצמחייה שאינה מושכת חזירי בר, גידור גינות ציבוריות ועוד."

יש תושבים אינם משתכנעים מהדברים. סבורים שהפסקת הדילול החמירה את המצב. חיפה נחלקת היום לשתי סיעות מנוגדות, לפי יחסם לחזירים.

ואילו בתוכנית ל' בצפון תל אביב, בסביבות שדה דב לשעבר, מתלוננים תושבים על יללות תנים מחרישות אוזניים באמצע הלילה המדירות שינה מהתושבים.

"בהתחלה חשבתי שאלה בני נוער משועממים," אומר תושב חדש בשכונה. "פתחתי את החלון – אין איש. אחר כך הבנתי שאלה תנים שבאים כנראה מגני יהושע."

תושבת אחרת מספרת: "בשתיים בלילה, כשהלכתי למשמרת העבודה שלי ראיתי חבורת תנים במרכז המסחרי ברמת אביב. הם נראים כמו כלבים קטנים, אבל אלה לא חיות ביתיות .אלה חיות בר שיכולות להביא כלבת."

בעירייה אומרים שהתופעה מוכרת לה כבר 15 שנה והיא "חושבת הרבה על הדרך לניהול אוכלוסיית התנים ועל ההתמודדות עם הימצאותה בשטחים הפתוחים. תנים ושועלים הם חיות מוגנות וכל פנייה על תן או שועל מטופלת באופן פרטני. סכנתם לבני אדם ולחיות בית מועטת מאוד. בחורף אנו מחסנים את החיות גם מפזרים פיתיונות רבים."

ויש פניות נוספות בעניין התנים, מסיבות. מנוגדות לחלוטין: פעילי סביבה מרמת גן ומתל אביב, בעיקר קבוצת "שומרים על פארק הירקון של כולנו" – מוחים על הרס מאורות תנים. במסגרת עבודות "נתיבי ישראל", המסילה הרביעית, בגני יהושע – נהרסו עשרות מאורות תנים.

מאורות נוספות נהרסו בשטח "ראש ציפור" ליד נחל אילון, שם יעבור פרויקט "אפנידן" –  כמאה קילומטר של נתיבי אופניים בין-עירוניים. חובבי הטבע טוענים כי כבר חודשים לפני ביצוע העבודות פנו לכל הגורמים הרלוונטיים והתריעו על מאורות תנים בשטחי העבודה ויש לשמור על שלמותן.

"כולם ידעו על קיני התנים," אומרת עירית דרוב, "במהלך סגר הקורונה לא יכולנו לעקוב אחרי העבודות בתדירות הנדרשת, וכשהצלחנו להתקשר עם החברה – המאורה כבר נעלמה. בתקופה הכי רגישה של המלטת גורים לוקחים לתנים את הבית, את הטריטוריה! לאן יילכו? איך מלכתחילה מתכננים עבודות בלי להתחשב במאורות התנים ובתקופת ההמלטות?"

זו המלחמה הגדולה בין  אוהבי החי והאגודות להגנה על החיות בכל מחיר – לבין הרוצים לחיות בשקט ובביטחה, ומצב החיות והסביבה אינם מעניינים אותם. בין האדם המשתלט על עוד ועוד טריטוריות  – לבין בעלי החיים שמקומות מגוריהם ומזונם מתמעטים והולכים, בין הולכי על שתיים להולכי על ארבע...

תקוה וינשטוק

* * *

ברוך תירוש

גליפולי, 99 שנה למערכה העקובה מדם

[נכתב באוקטובר 2014]

עם הגילויים בערב המרתק ל'כ"ד יורדי הסירה' בבית הפלמ"ח, אני מעלה תיאור מטקס ממלכתי אוסטרלי-תורכי על גבעות גליפולי, במלאת 99 שנה לקרבות העקובים מדם שהתחוללו שם, בשיתוף מלא של יוסף טרומפלדור וגדוד נהגי הפרדות הארצי-ישראלי, בפיקודו.  

מעורבותי בטקס, נחשבת כאחת הזכיות המסעירות שזכיתי בהן, כאשר בשעתו, כנציג אל על בטורקיה, נתקלתי ברחוב באיסטנבול בסוכן נסיעות שעבד הרבה איתנו. האיש, שהיה מעדת ה'דימנה' – אנוסי המאה ה-18 [האם אתה לא מערבב עם כת הדונמה, מתאסלמי שבתי צבי? – אב"ע], עמד ברחוב, ולתדהמתי מירר בבכי.

לשאלתי, הסביר שהוא נטל על עצמו לארגן כבר מחר את מסע ממשלת אוסטרליה בטקסי הזיכרון למערכת גליפולי, והאיש שהיה מיועד להוביל את המשלחת, חלה קשות ואין לו מחליף.    במקום התנדבתי כמחליף, ולמחרת התייצבתי בשדה התעופה, והתברר שהמשלחת בת 80 איש הגיעה במצב רוח מרומם מהביקור בארץ, בשדות הקרב של האנז"קים ומנטיעת היער ליד קיבוץ בארי, ולאחר קבלת הפנים הממלכתית עלינו על אוטובוסים ויצאנו לדרך. 

בראש הפמליה עמד RODEN CUTLER  SIR  המושל הכללי של אוסטרליה, מטעם מלכת בריטניה, איש מרשים וגיבור מלחמה לאומי,  ואיתו רוה"מ, שרים והרמטכ"ל וקציניו, קרובי משפחה של הלוחמים, וגם 6 אנז"קים קשישים, שזכרו היטב את יקירנו יוסף טרומפלדור. 

המסע היה לבבי ותוך הסבר על הנופים בדרך, הגענו לעבר מתחם גליפולי שהיה מבוצר וסגור לציבור, מחשש מוזר לפלישה יוונית שדובר עליה בלי הרף.  התאכסנו בעיירה צ'אנאקאלה במלון מדרגה ג' היחידי באיזור, ומשם יצאנו מדי בוקר בליווי צבאי לסיורים ולהשתתפות בטקסים צבאיים ליד עשרות אתרי הקרבות לאורך מיצרי הדרדנלים, כאשר הצבא הטורקי מעמיד מולנו כתזכורת בכל אתר, חבורה של 300 נכים קשים מאותם קרבות.

בתיאור המערכה, סיפר RODEN CUTLER  SIR מדברי ידידו וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז שר הימייה, כי יזמו את המבצע ע"מ להגיע דרך המיצרים לרוסיה, להצלת שלטון הצאר שלמעשה היה קרוב משפחה של בית המלכות בבריטניה, וגם של צ'רצ'יל באמצעות קירבתו לרוזן מבלנהיים. 

למבצע רוכז כוח ימי אדיר של אוניות מערכה כבדות שעגנו במפרץ מול חצי האי גליפולי, ועליהן רבבות חיילים אוסטרליים וניו זילנדיים, הודיים וגם ארצי-ישראליים. כהכנה לכניסת השייטת למיצר, נכנסו שולות מוקשים צרפתיות לבדיקת הדרדנלים, ואחרי יממה הם הודיעו שהמיצר נקי, ושיירת אניות המערכה נכנסו כמתוכנן, ועלו כולן על מוקשים. עוד באותו יום הועמדו צוותי דולות המוקשים למשפט שדה, והוצאו כולם להורג מיידית וללא היסוס.

הוחלט אז על שינוי המבצע, לנחיתה מאניות על רצועת חוף צרה מול רכס בגובה מאות מטר.  החורכים, בשיתוף עם כוחות גרמניים, עם ארטילריה ומקלעים כבדים, צפו מהרכס על ההכנות, ובשעת החשיכה השקיעו במי החוף, בהסתר, גדרי תיל הרסני. לאחר ימים שאפשרו לתורכים היערכות, החלה הנחיתה בסירות, כאשר החיילים מסתבכים בגדר התיל מול אש כבדה מהעמדות המוסתרות של התורכים והגרמנים. אלפי חללים נפלו בנחיתה, אך האוסטרלים הנועזים הצליחו לחדור ולהקים ראש גשר, ולהתחפר על הרכס למלחמת חפירות שהיתה מקובלת בעת ההיא.

גדוד נהגי הפרדות בפיקודו של טרומפלדור, הועסק בהובלת תחמושת, מזון ומים מהספינות אל הלוחמים על הרכס; והאנז"קים הוותיקים סיפרו על נחישותם ואומץ ליבם של טרומפלדור וחייליו, ובמיוחד טרומפלדור הגידם, שלבש כל העת מדים הדורים. כפי שסופר גם בספר 'גליפולי' של אלן מורהד, מדי אחה"צ הופסקו חילופי האש מבלי לקדם את הכוחות גם כאשר נסוגו התורכים, והקצינים עברו למקומות בטוחים שם הם קיימו מפגשי מנוחה ושתייה.  החיילים נשארו בחפירות וחילופי האש העקרים החלו מחדש בשעות הבוקר, עד להחלטת הבריטית לנטישת החזית.

מוצבי הקרבות על הרכס, נקראו בשמות כ"העץ הבודד" "חוות צימרמן" "הגבעה", והוקמו בתי קברות צבאיים נפרדים למאות אלפי החללים משני הצבאות. בסיור במקום מצאתי שהחפירות מלאות עדיין בשלדי הלוחמים, כלי נשק וציוד אישי.  נברתי בחפירות והעליתי ציוד שזוהה מיד בהתרגשות ע"י קרובי החללים, ונלקח למזכרת. טקסי זיכרון מרשימים נערכו ליד כל אתר, והחלו ליד החוף, שם הוצאו להורג צוותי שולות המוקשים הצרפתיים, וכן הקרב על "חוות צימרמן", שם נפלו 30,000 חיילים צרפתיים.

במנוחה לאחר הטקס, שמעתי את השגריר הצרפתי מעיר בקול רם לפמלייתו על האירוניה שבה רבבות 'חיילים צרפתיים טובים' נהרגו בכדי להגן על חווה של יהודי מלוכלך.  

לתדהמת החבורה הערתי להם בשפתם, שמדובר בחוותו של צימרמן שהיה שר החוץ הקתולי של גרמניה, וכי רבבות חיילי צרפת נהרגו בגלל אפסות קציניהם.

האווירה במשלחת האוסטרלית היתה כאמור לבבית, ויחד איתם עברנו מאתר קרבות אחד לשני, שם נערכו הטקסים הממלכתיים מלווים במטחי יריות. חיפשתי ומצאתי את אנדרטת הזיכרון לגדוד נהגי הפרדות ZION MULE CORP, שהיו לשם דבר במערכה, וגם שם ערכנו טקס זיכרון.

באחד האתרים, ובאווירה לבבית, הודה לי המושל הכללי* בחיבה גלוייה,  הוא שאל אם בישראל מוכר לי השם של משה דיין.  כשאישרתי לו, שלף להפתעתי צד ממכנסיו והראה לי כי הרגל מלאכותית; והכריז בגאווה כי את רגלו איבד מנתז של פגז שרפנל שגם פגע בקירבתו בעינו של משה דיין, שהיה הסייר, SCOUT, ביחידתו בעת הקרב בלבנון. התדהמה הייתה גדולה, במיוחד לנכבדי האוסטרלים, שעבורם היה אישיות רמת מעלה, והם נדהמו מחשיפה התותב לעיניהם.

לאחר מכן, בטקס החגיגי, הודיתי לגנרל הטורקי, ולשמחתו, סיפרתי לו על מנהיגי ישראל שלמדו באיסטנבול, ועל הוקרתנו לטורקיה בנטיעת יער אתאטורק מול עתלית, ליד חיפה.  הגנרל נעתר לבקשתי לפתוח את האיזור לביקורים מבוקרים, ואכן תוך שנתיים אירגנתי והובלתי שם וברחבי טורקיה מסע ארוך ומרתק של 45 ותיקי פלמ"ח.

ברוך  תירוש

הקטן בשבטי ישראל

SIR RODEN CUTLER *, שהיה בן-בית בחברתו של וינסטון צ'רצ'יל, גם סיפר לי שבמצוקתו פנה הצאר הרוסי לבריטים וביקש לפעול למשיכת היהודים לארץ ישראל, לדילול שורות מנהיגי הקומוניסטים, אך הבריטים התמהמהו עד 1917 במתן הצהרת בלפור.

* * *

יוסף אורן

האבחנות של יהושע קנז על האמנות

[במלאת שלושים למותו]

הרבה שאלות הנוגעות למהותה של האמנות מברר קנז ביצירותיו, כגון: מי זכאי להיחשב לאמן? האם שליטה בטכניקה, ולוא גם שליטה מושלמת, מספיקה כדי להפוך את בעליה לאמן? איך מבדילים בין יצירה שהיא אמנות לבין מוצר המתיימר להצטייר ככזו? מה דינה באמנות של יצירה מועתקת? כיצד ועל-פי אלו אמות-מידה שופטים יצירת אמנות? איזו תועלת אישית וחברתית מפיק האמן עצמו מהעיסוק באמנות? האם יכול אמן להתקיים בלי לעסוק בייעוד הזה של חייו? האם כל עיסוק באמנות מוכרח להיות כרוך בתשלום מחיר אישי וחברתי על-ידי האמן? באיזו תמורה זוכה האמן עבור הקורבנות האישיים והחברתיים שהוא מעלה כדי לעסוק באמנות?

קנז איננו מברר את השאלות הללו על מהות האמנות ועל חיי האמן כשאלות עיוניות, אלא תמיד דרך העלילה, שבה הוא משלב לעיתים קרובות אמנים, מתאר בהרחבה את פעילותם ואת יצירותיהם ומתעד את ההשפעה המאגית של האמנות על אלה שזכו לחוות אותה במחיצתם.

את הסקירה על עיסוקו התדיר של קנז באמנות ביצירותיו כדאי לפתוח בסיפור "מומנט מוסיקלי". הסיפור אמנם עוסק בסיבות, שבגללן החליף הילד את אמנות הנגינה בכינור באמנות הכתיבה בעט, אך אגב כך הוא מתאר את מבוכתו של הילד אחרי שמתברר לו עד כמה קשה הוא השיפוט האמנותי. מניסיונו התבררו לגיבור הסיפור שני דברים: הראשון – ששיפוט כזה אינו אפשרי בלי ההשוואה בין ביצועיהם של נגנים, והשני – שאותה יצירה עצמה מצטיירת אחרת לגמרי כאשר מבצעים אותה נגנים שיכולתם שונה.

 המסקנה הראשון התבררה לו כאשר השווה את נגינתו של אורי מחיפה עם נגינתו של יורם מהמושבה. אמנם שניהם נחשבו, כל אחד בסביבתו, למוכשרים בין לומדי הנגינה בכינור, אך כאשר שמע הילד את נגינתו של אורי, זכה לחוויה מיוחדת במינה: "כאבי ופחדי ובדידותי נדחקו הצידה לפני ההוד של הנעימה המלאה עצב וגאווה, כניעה ומרי, סדר והשתוללות. - - - תחת הפחד והרחמים על עצמי, שעכרו את רוחי כל-כך בשעה האחרונה, אחזה אותי התרגשות אחרת, שכמו הוציאה אותי מגדרי."

שונה לחלוטין היתה עליו ההשפעה של נגינת יורם: "היה משהו מרתיע, חסר-בושה בוויבראטו הבכייני של יורם, בהטעמות הטראגיות של הקשת. זו היתה מצוות אנשים מלומדה, מין התערטלות פומבית מחושבת וחסודה, שלעיתים היתה עשוייה לעורר תמיהה אם בגופו של הילד הקטן, הרזה והחיוור לא הסתתר מוקיון זקן, שאינו בוחל בשום תחבולה המונית כדי לצבוט את לב שומעיו ולהקסימם."

 ולמסקנה השנייה הגיע כאשר שמע את יורם מנגן את "לה־ פ'וליה" של כורלי – נשמעה לו זו "יפה מאין כמוה, עצובה ומלאת סוד," אך כאשר האזין לנגינתו של אלפנדרי, המורה לכינור במושבה, נשמעת באוזניו אותה יצירה עצמה "עלובה ומיוגעת. - - - לא היה שום סוד בלה-פ'וליה. ככל שהמשכתי להאזין, נעשה ליבי גס בריקנותה של היצירה ובהתלהבות המיותרת שנתן בה המורה אלפנדרי בנגינתו."

גם ברוב יצירותיו האחרות המשיך קנז לעסוק בבירור ההבדלים בין אמנות-אמת לאמנות-כוזבת. ותמיד עשה זאת בשיטה דומה: הוא ניסה להבליט את השוני בין השתיים על-ידי סצינות המתארות אמנים בעת ביצוע יצירתם, שאותן פיזר במרחב של העלילה. קורא שידע לאתר סצינות אלה וטרח לבצע את ההשוואה ביניהן, הפיק ללא-קושי את ההבדל בין השתיים: אמנות אמיתית מאתגרת ללא-הרף את טעמו של הקהל ומגביהה את רף-התביעות ממנו. משום כך היא מעניקה חוויה של עילוי לרוחו של האדם. מולה מתייצב הבידור, יריב שאיננו בוחל בשום אמצעי כדי להצטייר כאמנות. הבידור מנסה לכבוש לעצמו תואר זה על-ידי הצגת המיספר הרב של המשתתפים במופעיו. מדוע מצליח הבידור לגרוף יותר צופים מכפי שמסוגלת האמנות? את התשובה על כך ניתן להסיק מתיאור סצינות-ריקוד בשלוש מיצירותיו של קנז.

שלוש סצינות ריקוד

הסצינה הראשונה מופיעה בסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" (הכלול בקובץ "מומנט מוסיקלי", 1980. מהדורה מתוקנת ב-1995. סיפורי הקובץ מפורשים בספרי "הסיפור הישראלי הקצר", 1987):

"המפלצת עמדה בכלוב הקטן, העשוי שִׂבְכת-עץ דקה, שהוצב על-גבי ארגז גבוה. חופן של גרגרי דורה היה מוטל בפינת הכלוב שלה, אך היא לא אכלה מזה אלא היתה מפלבלת בעיניה ומטלטלת את ראשה מצד אל צד, כדי להקיף הכול במבטה ולא להחמיץ דבר מן הדברים אשר סביבה. ובתוך כך היתה מקרטעת על שתי רגליה הבריאות וקופצת לאחוריה, כחוששת מפני הסכנה האורבת לה שם, ורגלה הנוספת, הרגל החולה, היתה מזדקרת מתחת לזנבה, בהתראה והתגרות. ירדֵני עמד ליד הכלוב ושמר עליו מפני תיגרת-ידם של האנשים, שניסו להכעיס את התרנגולת ולהפיק ממנה תגובות נלעגות ומפתיעות. ועגלון אחד, איש כבד מאוד שמצחייה מיוזעת לראשו תמיד, היה מקיף את שפתיו בכפות ידיו, כחצוצרה, ולא חדל מלחקות את קריאת התרנגול כדי להעיר בה געגועים על הגבר, וכל תנועה מתנועותיה היתה מתפרשת אחר-כך כהיענות לאותה קריאה מדומה, ככווני-חן גסים מאוד, שהעלו קולות צחוק גדולים."

גיבורו של הסיפור הזה הוא ילד הנחשף כאן מבלי-דעת לחיזיון שכולו כיעור וגסות. דווקא משום שהוא ילד אין הוא עומד בפיתוי, להציץ במפלצת המוצגת במזנון של ירדני. הכוח המושך גובר על האיסור לרכוש את זכות הכניסה למזנון על-ידי המטבע של דודו, שנועד לרכישת עיתונים, ועל כיסוף אחר שקיים בו, להמתין ברחוב לבואו של אביו, האמור לחזור לחופשה מעבודתו באחד ממחנות הצבא שליד חיפה, כדי לזכות בחיבוקו. הילד נדחק בין הגברים ורואה במזנון בעל-חיים אומלל ונפחד. כמו בעלי-מומים אנושיים שנהגו להציגם בקרקס, מוצגת התרנגולת במזנון בזכות צמיחתה של רגל שלישית בגופה.

עד שתתברר ההונאה, מפיקים האנשים שנדחסו למזנון הנאה מהצפייה במום המדומה של התרנגולת, ההופך אותה בעיניהם ל"מפלצת" ששווה לשלם מטבע כדי לצפות בה. האופי הזול והנחות של ההצגה מובלט על-ידי השפעתה על הצופים. היא מעוררת בהם יצרים גסים. על כולם העגלון שלא היה מרשה לעצמו להשמיע חיקוי של קול תרנגול אלמלא הרגיש שבקהל תהיה היענות למחשבות הזימה שחלפו במוחו למראה התרנגולת שבשיפולי גופה הוסיף הטבע איבר ששום תרנגולת אחרת לא זכתה בו. המוזר והבלתי-טבעי הופך מובן לילד אחרי שהעגלון העניק לו את הפירוש המיני. מעתה מסוגלת התרנגולת האומללה לשעשע אף שהיא כלואה בכלוב ונפחדת מהצטופפות אנשים סביבה, כי הפירוש המיני הוסיף משמעות גרוטסקית וזרה לתנועותיה, אך מובנת היטב לגברים שנדחסו למזנון של ירדני כדי לצפות בה. 

סצינת ריקוד שנייה המתארת אף היא את הבידור כאמנות כוזבת כלולה ברומאן "התגנבות יחידים" (עמ' 99-97): "לפתע קם רחמים בן-חמו ממיטתו ופשט את זרועותיו לצדדים, כמי שממתח את אבריו לאחר תנומה. אבל הוא נשאר עומד במקומו והניע את זרועותיו מעלה ומטה, ועוד לא היה אפשר להבין מה רצונו לעשות. אבל המְזָמְרים הבינו וסָמי קרא לו: 'תבואי, תבואי, חמודה!' ורחמים יצא לקראתם בטפיפת רגליים ובעיכוס ועל פניו בת-שחוק מתגרה, - - - ושוב נשמע התיפוף והשיר התחדש ורחמים פקח את עיניו וחייך והרעיד את גופו השמנמן כמין קריקטורה של רקדנית-בטן. - - - פניו הפריחו חיוכים לכל עבר, חיוכים חנפים, מתרפסים, כמעט מעונים מעוצמת המאמץ. הוא הרעיד את גופו וטילטל את כתפיו וצווארו בתנועות פינוק והתחנחנות, - - - מלטף את מותניו וירכיו וקורץ בעינו לעומדים מולו - - - לפתע נפלטה מפיו צעקה חנוקה, צווחת כאב או תענוג, ועוד אנקה כזאת ופניו השתלהבו, - - - הכיעור שהיה בהתפתלות החייתית הזאת ובאנקות המתלוות אליה, לקצב הלמות הפח, היה כיעור רב-כוח, אפל ומרתק, עד כדי כך שכמעט חדל להיות כיעור" (ההדגשה איננה במקור).

רחמים מסביר אחר-כך למפקד שמטרת הריקוד שלו היתה רק לשמח ולהצחיק את החברה (עמ' 101). אך התיאור מדגיש שזהו הסבר מעט מיתמם, כי כדרך הבידור הוא בחר להדגיש את היסודות המיניים בריקוד-הבטן מתוך היענות לקריאה-ציפייה של סמי שיבצע חיקוי של "חמודה". הצלחת החיקוי מוכיחה עד כמה מסוכנת התחרות של הבידור לאמנות, כי על-ידי הבדרן כשהוא במיטבו, מסוגל הבידור להטעות ולהצטייר כמעט כמשהו שהוא איננו ולעולם לא יהיה.  

לשתי הדוגמאות ראוי לצרף את ריקודן הגרוטסקי של תמרה וזהבה בנובלה "נוף עם שלושה עצים" (כלול בספר בשם זה שהופיע בשנת 2000):

"והנה הופיעו השתיים בפתח הסלון עטויות מחלצות הודיות עם שפע מטפחות צבעוניות, מעוטרות ומבהיקות, מחרוזות לצוואריהן, צמידים על ידיהן, ועל קרסולי רגליהן היחפות עַכְסוֹת  [תכשיט לרגלי נשים] עשויות שרשרות של פעמונים קטנים, ואף הנקודה על המצח לא נשכחה. - - - ושתי הרקדניות חוללו זו כנגד זו, הניפו רגל ורקעו בה והפעמונים קירקשו על קרסוליהן. לאט הניעו את כתפיהן וצווארן אנה ואנה, הרכינו את ראשיהן וזקפו אותם. פרשו את זרועותיהן וכופפו אותן לכיוונים שונים ויצרו באצבעותיהן מיני צורות, ותמרה, תוך כדי ריקוד, הכריזה על פשר התנועות: מריחה את בושם הפרחים בגן-עדן, מלטפת איילה ביער, מוקסמת מפריחת הלוטוס, מחפשת את האהבה. - - - וכל החיזיון, בתוך הסלון המזרחי המיוחד של זהבה, נראה רחוק מאוד, חסר ממד של מציאות." (עמ' 253-252).

אחרי שתמרה לעגה למעשה הצנוע של פראנק והאשימה אותו בחוסר-כישרון בשל העתקת הציור של רמברנדט, בולטת העליבות של הריקוד ההודי של שתיהן, שבו התאמצו לבצע חיקוי מושלם של ריקוד שלא צמח בתרבות שעליה חונכו. כדי להצטייר כבנות-בית באמנות ההודית, הבלתי-מוכרת לצופים, בריקוד שלהן, הן מקפידות להעתיק בדיוק רב את הלבוש האקזוטי ואת התנועות המיוחדות של הרקדניות ההודיות.

 הדוגמא האחרונה מעידה על אופיו הכוזב והלא-אותנטי של הבידור, הנוטה להמעיט בערך המקורי-באמת ולעומת זאת הוא מציג כאותנטי ובעל-ערך את החומרים שהוא שואל מתרבויות אחרות, חומרים שאינם מוכרים לצופים ולכן אין הם מסוגלים לשפוט את מידת מקוריותם. בניגוד לאמנות המתאמצת ליצור ערכים רוחניים חדשים ולדחוק באנשים להסתגל אליהם וללמוד ליהנות מהם, מסתפק הבידור בהשׂבעת הטעם שכבר קיים אצל האנשים.

אמנים בתקופת חניכותם

מול דוגמאות אלה של אמנים כוזבים ושל עשייתם המתיימרת להיות אמנות, בעוד שהיא למעשה מייפה את הכיעור ומסגלת אליו, מתאר קנז ביצירותיו גם אמנים אמיתיים. אפשר להבחין בהם על פי החוויה שיצירתם משאירה באחרים. שניים כאלה מתבלטים בעלילת הרומאן "התגנבות יחידים" (1986).

יוסי רסלר שהוא נגן גיטרה ואלון שהוא צייר. השקפתו של רסלר על דרכו של האמן בחיים מובהרת בשיחה שהוא, אמן בעל הכרה בצידקת דרכו, מקיים עם "המספר", המכונה "מלאבס",  שעודנו נמצא בשלב הגיבוש של עצמו כאמן:  "אני לא יכול לחיות עם חיות ובהמות בתוך כיעור וטינופת. אני מוכרח להיות מוקף ביופי ובעדינות, אני לא יכול להתקיים אחרת. - - - כשהם שרו אתמול את השירים שלהם ובן-חמו המגעיל רקד, ממש נכנס לי פחד: אם באמת גם זאת אמנות וגם זה מין יופי, שאנחנו פשוט לא רגילים אליו, לא מכירים אותו, כמו אמנות מודרנית, אם כל זה יחסי ככה, אז אולי אין בכלל טעם לחיים שלי. - - - להיות אמן זאת איזו נפשיות שעוברת מדור לדור, איזה רגש ליופי, עם עקשנות של ברזל לא להיכנע לרוב, להמון, לטמטום, לבהמיות. ולשמור כמו באיזה מקדש סודי, שרק מעטים-מעטים יודעים עליו, את האש הקדושה של היופי. - - - האמן הוא כמו פרח עדין ויפה שצומח על ערימה של זבל וסביבו עפים כל מיני זבובים ומזיקים וצריך לטפח אותו, לאהוב אותו, להגן עליו, אחרת הוא לא יתקיים. אבל רוב האנשים נמשכים יותר אחרי הזבל מאשר אחרי הפרח. הכול תלוי באמונה שלו בעצמו וברצון שלו לסבול בשביל זה ולחיות בבדידות." (עמ' 132-131).

מחשבות אלה מעוררות תחושת אי-נוחות אצל "מלאבס", בן-שיחו של רסלר, הנרתע מ"היומרנות המגוחכת, ההתנשאות חסרת-הבושה, ההתגנדרות הנרקיסית" במחשבות ששמע מפי רסלר. אך רושמם הקשה של הדברים מתפוגג מרגע שרסלר מתחיל לפרוט על מיתרי הגיטרה: "הוא התחיל לנגן את הלארגו של הנדל, - - - כאשר פניתי שוב לעבר המנגן, כבר היה לאדם אחר, - - - לא היה קשר בינו ובין הנער היומרני, המגוחך, שפיטפט על האש הקדושה, והתנשאותו המרתיעה ורמזי הרכילות הצדקניים שלו. - - - הכול נשטף במנגינה שהפיקו אצבעותיו מן הגיטרה שלו, בעצבותה הבהירה, הקורנת, השונה כל-כך מן העצבות העכורה, הכבדה, האטומה, שעשויים להשרות יחסי אדם עם זולתו. - - - נגינתו לא היתה בטוחה, אולי עבר זמן רב מאז ניגן את הלארגו בגיטרה, אולי זו הפעם הראשונה שניסה כוחו לנגנו. - - - שוב ושוב היה מנסה אפשרויות אחרות, עד שמצא את אשר ביקש. - - - נפעמתי מאוד, כאשר שכבתי פרקדן, עצום עיניים, מאזין לזה." (עמ' 136-135).

השיחה עם רסלר וההאזנה בעקבותיה לנגינתו היוו שיעור מאלף ל"מלאבס", שעדיין מחפש בעצמו את דרכו באמנות, והוא מסכם את הלקח ממה ששמע וראה במילים הבאות: "אולי החזקים באמת הם אלה היודעים לסגור בתוכם עולם, ולוא לשעה או לרגע, שוקדים על חלומם, מגיעים לידי הזדהות גמורה עם המשימה שקיבלו עליהם, הופכים את הקול השני (האישי-פנימי - י.א.) לקול הראשון שלהם (הקול החברתי-חיצוני - י.א.), מתנתקים מן המפורר, המשווה והמנמיך שבחוץ, אינם חוששים להיות מגוחכים, פסיכיים או עלובים, אינם בוגדים בעצמם ומשלמים את המחיר בנפש חפצה." (עמ' 137).

שונה מרסלר הוא אלון, אמן נוסף במחלקה של "מלאבס" ברומאן "התגנבות יחידים". כישרונו יוצא-הדופן של אלון מתגלה למיקי כאשר אלון מארח אותו בקיבוצו: "כאשר פתח אלון את הבלוק ודיפדף בו, נעתקה נשימתו של מיקי: על הדפים מצויירים בעיפרון ובפחם רישומי עירום של נערה, שאין לטעות בזהותה - - - בתנוחות שונות של עמידה, ישיבה ושכיבה. לבו של מיקי הלם מתדהמה ומהתרגשות. אלון לא נראה נבוך כלל להראות לו את מערומי חברתו." מיקי מתפעל שוב ושוב מהרישומים האלה של אלון ופוסק: "אתה ממש אמן." אחר כך מתפתח ביניהם הדיאלוג הבא: "'לא הייתי רוצה שדפנה תדע שראיתי את הציורים האלה,' ביקש מיקי. 'למה?' – 'אולי לא יהיה לה נעים שראיתי אותה כאילו ערומה'. - - - 'אתה לא ראית אותה ערומה. מה פתאום? ראית את הציורים שלי, את העירום שאני המצאתי לה. זאת לא היא. זה לא צילום שלה. זה איך שאני רואה את העירום. ואני לא מתבייש ממך'." (עמ' 530-528).

 בשיחה קצרה זו מתבררת שאלה הנשאלת גם בסיפור "נוף עם שלושה עצים": האם העתקה יכולה להיחשב לאמנות? מיקי רואה ברישומיו של אלון את דמותה המועתקת של דפנה, ואילו אלון עונה לו, שלא את הצילום של דפנה חברתו ראה בציוריו, אלא את האופן שעינו קלטה את העירום שלה. אלון הוא אכן אמן, אך בניגוד לרסלר הוא איננו מסוגל לשלם בנפש חפצה את המחיר שהגשמת ייעודו כאמן תובעת ממנו. הנורמה בקיבוצו מחייבת אותו לשרת ביחידה קרבית. לכן אין הוא משלים עם הטירונות שגזרו עליו במחלקה של בעלי כושר- קרבי-לקוי בבה"ד-4 אלא מבקש שוב ושוב העברה לטירונות קרבית. אלון מואס בחיים ומתאבד אחרי שמודיעים לו, שבסיום הטירונות הוא מיועד לשרת במשטרה הצבאית. ההתאבדות מוכיחה שנכנע ללחץ החברתי במקום להתעקש על ינעודו הייחודי כאמן.

במהלך כל תקופת הטירונות בבה"ד-4, בוחן גם "מלאבס" (הכינוי ניתן לו על־פי עיר מגוריו, פתח-תקווה), "המספר" ברומאן "התגנבות יחידים" –  את השאלה שמעסיקה אותו: מהי הזיקה בין האמנות לחיים? בהגיעו לטירונות קבע לעצמו סייגים ברורים להתנהגותו כאמן: "הקול הפנימי אמר לי שהמבחן יהיה קשה ועלי לשמור על כל כוחותיי, על כל החום הטבעי, על כל הנאמנות, לצמצם ככל האפשר את מגעיי עם החוץ, להתכווץ ולהתכנס בתוך עצמי." (עמ' 12).

 לא לאורך זמן מחזיק "מלאבס" בהשקפה שעליו "לנסות ולצפות בדברים כעומד מן הצד" (עמ' 173). החברות עם רסלר מסייעת לו לאמץ השקפה יותר מאוזנת על הזיקה שאמן צריך לקיים עם החיים. תחילה הוא מסתייג מהסבריו של רסלר על הסגולות שמייחדות אמן. אלה מצטיירים בעיניו כדברי התנשאות והתגנדרות נרקיסית, אך בהמשך הוא מרגיש קירבה אל רסלר על רקע "אחוות האמנים פגועי הלעג, משיחיה הצלובים של החברה צרת-המוחין, המפיקים מייסוריהם, מתמצית דם-לבבם, את זהב היצירה" (עמ' 486).

לבסוף הוא מאמץ את ההגדרה של רסלר, הדוחה את ההתבדלות של האמן מהחיים, היא ההגדרה שעימה הגיע "מלאבס" מהבית אל הטירונות. וכך מנסח אותה רסלר: "אני לא רוצה עור של פיל. אני מעדיף שיכאב לי. לא לאבד את הכושר לכאוב. שכל מכה תהיה כואבת כמו המכה הראשונה. זה נקרא להיות אמן. לשמור על המיתר    מתוח כל הזמן שכל מה שעובר ירעיד אותו, יוציא את המנגינה שלך." (עמ' 550. ראה הפירוש לרומאן בספרי "הצדעה לספרות הישראלית", 1991).

חשיבות האמת באמנות

אמן נוסף מופיע ברומאן "בדרך אל החתולים" (1991) והוא כָּגָן, המסייע ליולנדה מוסקוביץ להתגבר על הפגיעה החמורה שנפגעה בחדר-המדרגות, שבעקבותיה איבדה להרגשתה את הסיכוי לחזור אל חייה הקודמים בדירתה. ההיכרות שלה עם כגן בבית-החולים מחזירה לה את הביטחון בעצמה ואת האמונה שביכולתה למצות מהחיים את האפשרי במצבה החדש. משום כך ניתן להגדיר את כגן כדמות חונכת בחייה של יולנדה בשלב הזה, ולראות את תקופת שהותה של יולנדה בבית-החולים כתקופת החניכות שלה, להתמודד בהצלחה עם המצב הקיומי החדש שנקלעה אליו בגילה המתקדם (ראה הפירוש לרומאן בספרי "העט כשופר פוליטי", 1992).

במהלך הקשר ביניהם מתוארים שלושה רישומים של יולנדה שעושה כגן, האמן מבאר-שבע. ההבדלים בין שלושת הרישומים נוגעים אף הם בסוגייה שמתעוררת בסיפור "נוף עם שלושה עצים": מתי רישום הוא העתקה של אומן השולט בטכניקה של הרישום ומתי הוא נעשה ביטוי של קולו הפנימי של אמן?

לקראת הרישום הראשון מכינה יולנדה את עצמה היטב כדי לדגמן לפני כגן. היא עושה את תסרוקתה ומתאפרת בקפדנות, לכן היא מאוכזבת מהתוצאה: "מה שראתה דמה לרשת של קורי-עכביש. - - - ובתוכם כמה רמזים לתווי-פנים, חריצי עיניים ריקים, סתמיים, גבות כמו חבורות שחורות, צל של אף ושתי גומות נחיריים, שפתיים נבולות." (27). יולנדה נעלבה מכך שהיא הצטיירה לכגן "כמו סמרטוט ישן" ו"כמו מכשפה", ולא הועילו הסבריו: "זה לא תמונה פוטוגרפי, זה ציור. ככה עין סובייקטיבי שלי רואה פנים שלך" (37).

 בהזדמנות השנייה התיישבה יולנדה לפני כגן בלי הכנות מיוחדות, בחלוק ובלי איפור. ואף שכגן הודה "עשיתי את זה יפה בשבילך," כלומר: יִפּה את דמותה ברישום, סירבה יולנדה להסתכל בציור וטענה באוזניו "מה שאתה רואה ממני זה לא אני." (עמ' 109).

בהזדמנות השלישית מצייר כגן את יולנדה בשנתה, שוב בלי איפור אך גם בלי ידיעתה. הוא מצייר אותה אחרי שהשתכרה ונרדמה מהיין ששתו ביחד. הפעם אין הוא מציע לה להסתכל בציורו ולהביע את דעתה עליו, אך יולנדה מבקשת להסתכל בציור ומבחינה בשינוי הגדול: "הפעם היה הציור עשוי בקווים קלים ומעטים. האישה היתה מוטלת על הכיסא רפויית אברים. הראש שמוט אל הכתף - - - הידיים תלויות משני צידי הכיסא - - - אין רוח-חיים באישה הזאת." (עמ' 130).

גם הפעם אין יולנדה מרוצה מהציור של כגן: "זה מתה. ככה נראה בן-אדם מת," אך על הביקורת הקטלנית שלה אין כגן מתנצל הפעם, אלא להיפך, הוא "הביט בציורו וחייך" (שם), כי הפעם הצליח לבטא בקווים מעטים ולא-מוגזמים את האמת, את ייאושה של יולנדה. בשתי הפעמים הקודמות לא עלו הציורים יפה. בהזדמנות הראשונה התאמצה יולנדה להתייפות כדי להעלים בציור את האמת על מצבה. בהזדמנות השנייה ניכשל הרישום כי כגן התאמץ לייפות את יולנדה כדי להשביע את רצונה, ושוב התקפחה האמת. רק כאשר ביטא את האמת, את תחושתה של יולנדה, שאחרי התאונה היא חי-מת, ולאו-דווקא בשל רוב שנותיה, יכול היה להיות מרוצה. בזכות האמת השיג הציור שלו בפעם הזאת את הדרגה של אמנות. יולנדה העניקה הערכה גבוהה זו לציור שלו בשיפוט שלה, כאשר הבחינה שהציור משקף נאמנה את ייאושה העמוק ממצבה.

כגן רשאי היה להיות מרוצה, כי מאבחנתה, שצייר אותה כאדם מת, הבין שהציור הצליח הפעם לזעזע אותה ולעורר בה את הרצון לאגור את כל הכוחות שנותרו בה כדי למלט את עצמה מציפורני הייאוש והרמת הידיים ולשלב את עצמה מחדש בחיים. המשך הרומאן אכן מתאר את הצלחתה של יולנדה לבצע תפנית במחשבתה על חייה אחרי התאונה, בהשפעת הטלטלה שעברה עליה אחרי שראתה את עצמה בציורו השלישי של כגן. זוהי כוחה של אמנות, כאשר אין היא מתבצעת בעזרת היכולת הטכנית להעתיק מוצגים מהממשות, אלא כאשר שאר-הרוח של האמן מתווסף ליכולת כזו. כדאי לזכור זאת כאשר דנים בסיפור "נוף עם שלושה עצים" בשאלה, האם ההעתקה של הציור של רמברנדט על־ידי פראנק יכולה גם היא להיחשב לאמנות.

רגש מזוקק ליופי

עימות דומה בין אמנות-אמת לאמנות-כוזבת הציג קנז, כאמור, גם בספרו "נוף עם שלושה עצים" (2000), שבו כלל שתי נובלות על הנושא. בעלילת הנובלה "שורפים ארונות חשמל" שיקע קנז יחידה אלגורית עצמאית המספרת את קורותיו של החתלתול הג'ינג'י, מי שנועד להיות אמן ובחר להתכחש לייעוד של חייו. בפתיחת הסיפור אנו פוגשים את החתלתול מגיח עם אחיו מן המער בסבך של שיחי הגדר החוצצת בין שתי חצרות ביום גסיסתה של אימו, כאשר "מצע האדמה עוד היה רווי בריחה המוכר והטוב, שאין דומה לו וכמוהו לא ידע לעולם." (עמ' 37). אחיו בחרו באופן טבעי להיות נאמנים לעצמם ולחיות כחתולים. הם השתלבו מהר בפינת האשפה הסמוכה ובהתכתשויות שהתנהלו שם על שיירי המזון ועל השליטה בטריטוריה. אך הוא החליט לסטות מהדרך הטבעית הזו, כי "משהו אמר לו כי הוא ראוי לטוב מזה." (שם).

בזכות התחנחנות וניצול כושרו להקסים הפך החתלתול הג'ינג'י לחיית המחמד של גילי וצחי, שהועידו לו פינה בדירתם. בחסותם קלט את כיעורם של החיים, שהם סידרה של סכסוכים, חשדות, שנאה ואסונות. הם בייתו אותו, סרסו אותו וכאשר עזבו את הבניין הפקירו אותו לגורלו בחצר. בשלב הזה הוא כבר חתול בוגר ומפוכח, שאבד לו הכושר להקסים את דיירי הבניין, ולכן הוא מוכן כעת להצטרף אל אחיו החתולים. אך כעת הם רואים בו זר ופולש, ולכן הם מתנפלים עליו ופוצעים אותו קשה. החתלתול הג'ינג'י מבין כעת מה עליו לעשות: "בשארית כוחו גרר את עצמו אל שיחי הגדר, הגיע אל מער קטן בתוך הסבך, התאמץ להיכנס אליו ושכב על האדמה הדוקרנית והקרה, שיום אחד, בראשית הזמנים, היתה מצע חמים ורך, רווי שרידי הריח המופלא, הריח העתיק והנשכח שאין דומה לו, שלא ידע עוד כמוהו כל ימי חייו." (102). אלא שכבר החמיץ את ההזדמנות להיות הוא עצמו שניתנה לו בתחילת חייו, כי בדיוק אז, כדרך הבדרנים, סטה מייעודו ובחר למצוא-חן ולהקסים כדי ליהנות ממנעמי החיים.  

מול דוגמא זו מציב קנז אמן אמיתי בנובלה "נוף עם שלושה עצים". פראנק הוא חייל אנגלי המשרת בפלשתינא המנדטורית, העוסק בכל שעה פנויה בתחביבו: העתקת ציורים של "האמנים הגדולים מן העבר" (עמ' 221). כדי לעסוק בתחביבו שילם מחיר כבד: חבריו לועגים לו ומקניטים אותו בראותם אותו מקדיש את שעותיו הפנויות לתחביב שלו. כעת הוא שוקד על העתקת ציור מתחריט של רמברנדט, שצילומו מצוי ברשותו, והוא מרתק אותו בפרטיו הרבים (עמ' 222). בתמימותם של אמנים גילה למשפחה שאיתה התיידד בחיפה, שציורו הוא העתק ואף הראה להם את הצילום של המקור שאותו בחר להעתיק. ואף שעל ההעתקה שהציג בפניהם דיבר "כעל יצירה שלו, באותו להט ראשוני, כאילו הוא שהגה את הציור ולא העתיק תמונה שכבר צוירה." (עמ' 223), התייחסו אליה ידידיו כאל יצירה נחותה ופחותת-ערך. אחרי שנפרד מהם פסקה האורחת, תמרה, שתיאור הריקוד הגרוטסקי שלה ושל זהבה הובא קודם: "הבחור הזה אף פעם לא יהיה צייר. - - - יש לו רק כישרון טכני להעתיק. אין לו שום דמיון, שום הסתכלות עצמית." (עמ' 225).

תמרה שיקפה בדבריה את ההגדרה הרווחת למושג "מקוריות", שעל-פיה אין להעתקה כל ערך אמנותי. אילמלא היתה בעצמה רק חקיינית, היתה יודעת שכל אמנות עוסקת בהעתקה, אם ישירות מהבריאה (העתקה המוגדרת כריאליזם) ואם מיצירותיהם של יוצרים גדולים שהעתיקו מהבריאה בעבר (העתקה המוגדרת כהשפעה). האמנות מתבטאת בפרשנות האמן לכל מה שהוכן לפניו להעתקה עבורו. תגובתם, אחרי שפראנק השלים את ההעתקה והעניק אותה לידידיו היהודים, היתה צפויה: הם שיבחו אותה כהעתקה, כי "היה דמיון מפליא בין התחריט המקורי להעתקו בציפורן ודיו שחורה" (עמ' 261). הם לא הבחינו כלל "בהבדל שבמצב הרוח של שתי התמונות". מתברר שפראנק העתיק בדיוק מושלם את "הפסטורליה מתחת לשמיים", אך לא דייק בהעתקת השמיים. השמיים של פראנק היו מעיקים יותר מכפי שצויירו על־ידי רמברנדט, "החיים על האדמה כמעט נמעכו מכובדם." הם היו בהעתקה של פראנק כה קודרים, שהפסטורליה מתחתם דמתה יותר "לארץ גזירה, עם שלושת העצים הניצבים על הגבעה כשלושה זקיפים חמושים." (שם).

רק הגיבורים הצעירים שבסיפור, שלמה וזה המכונה "הילד", זיהו שפראנק הוא אמן אמיתי. שלא כאחרים שהתפעלו מדיוק ההעתקה, גילה שלמה את "הנשמה היתרה" של פראנק, את ההוספה שהעניקה לרישום שלו את ערך המקוריות: בסבך השיחים שבמורד הגבעה ליד הנחל, בחלק לכאורה זניח של התמונה המקורית, זיהה שלמה "זוג מתחבק בתוך העשב" בתַצְרֵף התמים לכאורה של הענפים והעלים. שלמה גם הראה לילד שאם מתאמצים, אפשר להבחין "בצדודיתם וכן תנוחת גופם, ומעשיהם נעלים מכל ספק." (עמ' 266). ואחרי שהראה את הגילוי לילד, מרותק האחרון אל הפלא שנחשף לו.

המבוגרים כמעט שכחו את הציור שהוענק להם על-ידי פראנק. הוא הוצא מאריזתו פעם נוספת רק בביקורה הבא של תמרה אצלם. גם הפעם אין תמרה משנה בהרבה את הערכתה ליצירתו של פראנק: "זה יותר טוב ממה שחשבתי שזה יהיה, יש לו באמת יד טובה להעתיק. אבל בצילום אפשר לעשות את זה יותר טוב." (עמ' 274). היא לא הבחינה במנחת-האהבה שהסתיר פראנק לאימו של הילד בפינת התמונה, וכמעט פגעה בציפורן אצבעה המצופה בלכה אדומה באותו מקום בציור שבו הסתיר פראנק את זוג האוהבים. רק הזריזות של אימו של הילד מנעה מתמרה להשחית בתמונה פרט זה, שהוא בעיני מסתכל מסוגה של תמרה "פרט מיותר לחלוטין שאין צורך להתעמק בו."

אבל לפני שאימו הרחיקה את הציור מתמרה, ניצל הילד את ההזדמנות לגלות בציור פעם נוספת את "זוג האוהבים שפעם דימה לראות בהם את דורה ואהובה. ברגע הראשון הם לא היו שם. היה צריך לקרוא להם לשוב מן הזיכרון אל המסתור הקטן שבתוך השיחים, להבחין בין צורתם לצורת הענפים והעלים, וגם אז היה משהו לא-ודאי בנוכחותם שם, כאילו יכלו להופיע להיעלם עם כל ניד עפעף." (עמ' 275).

רגישותו זו של הילד העידה עליו, שאף הוא נועד בעתיד להיות אמן. הילד הזה התגלה לנו בדמות של "מלאבס" ברומאן "התגנבות יחידים", ואחרי שסיים את החניכה שלו כאמן בתקופת השירות בצבא נודע לנו גם בזהותו האמיתית: יהושע קנז.

* זהו נוסח מקוצר של אחד מפרקי ספרו של יוסף אורן "הצדעה לספרות הישראלית" שהופיע בהוצאת "יחד" ב-1991.

*

יוסף אורן הינו חוקר ומבקר ספרות מוערך, שזכה פעמיים בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול (ב-1989 וב-2011) ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין (ב-1981 וב-1989).  הוא נולד (בשם: יוסף אורנבוים) ב-1940 ברוסיה ועלה לארץ ב-1949. מתגורר בראשון לציון, שבה למד בבי"ס היסודי "חביב" ובגימנסיה הריאלית. בסיום השירות בצבא, רכש השכלה פדגוגית בסמינר למורים ע"ש לוינסקי והשכלה אקדמית באוניברסיטת ת"א בחוגים לספרות עברית ומקרא. עד פרישתו לגימלאות היה מרצה לספרות ולחינוך חברתי במכללות להכשרת מורים.

מאז שנת 1965 פירסם ברציפות מאמרי ביקורת במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ובמוספי הספרות של העיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". כמו כן פירסם במקביל מסות-ביקורת ברוב כתבי-העת הספרותיים המרכזיים. בשנים 1980-1972 ערך את כתבי-העת לחינוך חברתי "בעד ונגד" ו"יחד", שניהם בהוצאת מכון סאלד. כמו כן כינס וערך את קובצי הסיפורים של יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990) ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון "בוסתן הראשונים" (1989).

בנוסף להיותו מחברם של שלושה ספרי מחקר בתולדות הספרות העברית ושני ספרים בנושא החינוך החברתי, השלים את  הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". ב-22 הכרכים של סדרה זו ליווה את התפתחות הספרות העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948), ועקב אחרי התפתחות יצירתם של רוב סופרי "דור ייסוד המדינה" (או בקצרה: "דור המדינה"), שהוא הדור הספרותי הראשון בתקופה הישראלית של הספרות העברית. בכרך אחרון של הסדרה, ב"חילופי דורות בסיפורת הישראלית", כלול "מפתח המחברים והיצירות" המאפשר לקורא למצוא פרקי פרשנות מפורטים על החשובות ביצירותיהם שנדפסו בכרכי הסדרה השונים. 

בשונה מעמיתיו שהבחינו בקיומן של שתי משמרות בלבד ב-70 שנותיה הראשונות של התקופה הישראלית, סופרי "דור תש"ח" וסופרי "דור המדינה", הציע בספריו מיפוי מפורט יותר שכולל את חמש המשמרות הבאות: משמרת "דור בארץ" (סופרי שנות הארבעים והחמישים),  משמרת "הגל החדש" (סופרי שנות השישים), משמרת "הגל המפוכח" (סופרי שנות השבעים והשמונים), משמרת "הקולות החדשים" (סופרי שנות התשעים של המאה ה-20) ומשמרת "הגל הדיסטופי" (סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה-21).

* * *

עדינה בר-אל

פנטסיה במושב

אלזה לבית איז'ק עלתה ארצה עם משפחתה בדיוק לפני 70 שנה. אהרון קימל ושני אחיו התייתמו מהוריהם בשואה, ונדדו מכפר לכפר ומבית יתומים אחד למשנהו, עד אשר הועלו ארצה באמצעות "עליית הנוער". אהרון ואלזה נישאו בניר-ישראל, שהיה אז מושב בתחילת דרכו, וזכו להקים משפחה מורחבת ואוהבת.

אלזה קימל יושבת במרפסת המוצלת של ביתה בניר-ישראל, מתבוננת בשני בתים קטנים בחצרה, ונהנית למחשבה ששני נכדיה, יואב ואבישי, מתגוררים לידה, עם משפחותיהם הצעירות. על אושרה מעיבה המחשבה שאהרון בעלה, שנפטר בשנת 2012, איננו איתה. אך מתנחמת בעובדה שהוא זכה למשפחה ענפה, חמה ואוהבת, אחרי התלאות שעבר בילדותו כילד יתום בשואה.

אלזה מספרת, שהנינים שלה במושב הם דור שישי. "נולדתי בשנת 1936 בטרנסילבניה להוריי ישראל ולאה איזָ'ק. עלינו ארצה באונייה מנמל קונסטנצה בנובמבר 1950, בדיוק לפני 70 שנה! אני הייתי בת 14 ואחותי יהודית בת 9. למזלנו היתה לנו משפחה בארץ – סב ושתי סבתות, וכן שני דודים. אחד הדודים הגיע לאסוף אותנו מ"שער העלייה" והציע לנו לגור במושב, בו נקבל בית. הגענו לניר-ישראל. בתחילה התגוררנו בקצה המושב, מקום שהיה די מפחיד בתקופה זו, תקופת הפדאיונים. הם היו מתגנבים בלילות, גונבים פרות, ציוד חקלאי ורכוש פרטי, והגברים שעבדו ביום בחקלאות, היו צריכים לצאת לשמירה בלילה. לאחר כשנה קנה אבא ב-50 לא"י את המשק, עם בית סוכנותי קטן, ושירותים בחוץ. הסוכנות היהודית חילקה לתושבים ארגזים מיועדים לתבואה. מן הארגזים האלו, שלא היו בשימוש, הכינו כמה תושבים פינת בישול, בה היו בסך הכול שתי פתיליות. קיבלנו פרה ופרד. אבא, שהיה בעל חנות מכולת בטרנסילבניה, היה חייב להפוך לחקלאי. לאט-לאט הוא הרחיב את המשק, נוספו פרות לרפת ובשדות הוא גידל אספסת לפרות וירקות. כולנו עבדנו קשה, גם אנו הילדות, בבוץ ובכל תנאי מזג האוויר."

מסתבר שגם סבה וסבתה, שהגיעו מיספר חודשים לפניהם ארצה, התגוררו בניר-ישראל כשנתיים. הסב עבד בצרכניית המושב. בשנת 1954 נישאו אלזה ואהרון במושב, נבנה להם בית ליד בית הוריה, ובו הם גידלו את שלושת ילדיהם – חיים, ליאורה ורונן.

שלושה ילדים יתומים בשואה

הסיפור של אהרון, יליד 1932, ושני אחיו זיכרונם לברכה, הוא על שלושה ילדים שנותרו יתומים באירופה בתקופת השואה. את הסיפור בקווים כלליים שמעתי בזמנו מאהרון עצמו, ועתה בתו ליאורה (ללי) מספרת את הסיפור בשלמותו:

משפחת קימל היא מכפר קטן בבוקובינה, באזור שהיה שייך לאוקראינים. הם היו שלושה אחים – אליעזר, אהרון וחיים, כאשר ההפרש ביניהם הוא שנה וחצי. באותו כפר הורגשה אנטישמיות כלפי המשפחה, והם עברו לכפר אחר, בו התגוררה משפחתם המורחבת – סבא, סבתא ודודים מצד האם. אבל גם כאן התנכלו להם האוקראינים – הם הוציאו את כולם מן הכפר והחלו להצעיד אותם, כאשר חיילים שומרים על השיירה. הקור והרעב גרמו לרבים מהם לחלות ולמות, ומיוצאי כפרם  נותרו בחיים כעשירית ממספרם.

בשלב מסוים מיקמו את המשפחה במבנה באחד הכפרים, והאב נשלח לעבודה  – למשות בולי עץ מן הנהר. כאשר עברו כמה ימים והאב לא חזר מעבודתו למשפחה, שלחה האם את אהרון בנה לחפשו. אהרון, שהיה כבן 12, הגיע אל המקום, ושאל עובדים אחרים היכן אביו. הללו ענו לו: "אה, הוא בעבודה." אהרון החליט לחכות לאביו, התיישב על ספסל ונרדם. כשהתעורר, אמרו לו: "אביך היה פה, ואתה ישנת, אז הוא חזר לעבודה." אהרון הבין שאביו כבר אינו בין החיים, אבל כשהוא חזר הביתה, הוא לא רצה לצער את אימו, ואמר לה שהוא חי.

בינתיים חלתה האם מרוב רעב ונפטרה. שלושת הילדים נשארו יתומים מהוריהם, ואחד הדודים לקח אותם תחת חסותו. אותו דוד הבין, שהמצב יילך ויחמיר, ולכן הוא שיחד את אחד החיילים האוקראינים שילווה אותם למקום אחר, וכך הם יצאו כשיירה קטנה למצוא מקום בטוח יותר. הם הגיעו לכפר בו כל הגברים היו מגויסים, ונשותיהם היו זקוקות לידיים עובדות. שלושת הילדים עבדו באחד המשקים ברעיית אווזים, בשמירה על הילדה של האיכרה ובעבודות נוספות. בתמורה הם התגוררו באסם.

באחד הימים חלו שלושתם בטיפוס, ושכבו באסם עם חום גבוה מאוד. האיכרה הצילה אותם. היא הביאה להם בכל יום מרק עם מעט סובין בתוכו, והם הבריאו. לרוע המזל, לאחר שהם התאוששו ממחלתם, מת הדוד שלקח אותם תחת חסותו. ואז, שלושת הילדים שנותרו לבדם לגמרי, הועברו לבית יתומים, הם עברו מבית יתומים אחד למשנהו עד סוף המלחמה. בשנת 1947 אספו אותם אנשי "עליית הנוער" יחד עם ילדים נוספים והעלו אותם ארצה.

"כאן," מספרת ליאורה, "היה להם סוף סוף בית חם. בפנימייה הם זכו ללמוד, לאכול היטב, ולהיות בהשגחת אם בית. כל אח התגייס לצבא עם סיום לימודיו ב'כפר חסידים'. מכיוון שהם היו חיילים בודדים בארץ, ללא כל משפחה, היה כל חייל שמקבל חופשת שבת, נוסע לשהות אצל אחיו שנשאר בבסיס שלו.

בתחנת הטרקטורים

לאחר שסיימו את השירות הצבאי קיבלו האחים אליעזר ואהרון עבודה בתחנת טרקטורים שהיתה ליד מושב הודיה, מול ניר-ישראל. זו היתה אחת מתחנות הטרקטורים שהקימה המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, החל משנת 1952, וזאת כדי לרכז את הכלים החקלאיים ולהשאילם למתיישבים העולים, שלא היו עדיין מנוסים בטיפול בכלים חקלאיים.

עבודה זו, שסיפקה להם גם מגורים ומזון, התאימה לאליעזר ולאהרון. אולם אז קרה אסון נורא, חיים אחיהם הצעיר הגיע לחופשה משירותו הצבאי וביקר את אחיו בתחנת הטרקטורים. הוא החל לעבוד איתם, ואז אירעה תאונה קשה מאוד וחיים נהרג. הוא הוכרז כחלל צה"ל וקבור בבית קברות צבאי.

הקמת משפחה בניר-ישראל

לא קל היה לאליעזר ולאהרון להתגבר על אסונם הנורא, אך הם המשיכו בחייהם. אהרון הכיר את אלזה בת המושב ממול. שני הצעירים – אהרון בן 21 ואלזה בת 18 – נישאו בשנת 1954 בניר-ישראל והקימו שם את ביתם.

מספרת ליאורה בתם: "סוף סוף היה לאבא בית. המשפחה של אימא קיבלה אותו בחום רב, והוא השתלב בה היטב."

אהרון עבד בתיקון מכונות חליבה והיה נפח-אמן. אחת מהעבודות שהוא הכין היתה מנורה גדולה בעלת שישה קנים, בה מדליקים נרות בכל שנה בטקס יום השואה, לזכר ששת המיליונים שניספו. אלזה עבדה בעבודות שונות, ביניהן: עובדת במטבח הפועלים של תחנת הטרקטורים וסייעת בגן הילדים במושב.

במשך כל השנים היא הקדישה זמן לתחביביה: סריגה, ציור, בישול, אבל בעיקר קריאה. אלזה ידועה במושב כ"תולעת ספרים", קוראת ספרים ללא הפסקה וממליצה גם לאחרים על ספרים.  אהרון ואלזה גידלו במושב את שלושת ילדיהם, שהקימו משפחות משלהם במרוצת השנים. בניר-ישראל חיה עתה ליאורה עם בעלה עמי פרידמן, גם הוא בן המושב. לשניים יש ארבעה בנים. כאמור, שניים מהם – יואב ואבישי גרים גם הם במושב עם משפחותיהם. ועתה יש לאלזה תשעה נכדים ושמונה נינים, שלושה מהם במושב. והם כאן דור שישי.

גם אליעזר ז"ל, אחיו הבכור של אהרון, בנה את ביתו במושב ניר-ישראל. הוא היה נשוי לציפורה ז"ל. בנם גדי מתגורר בניר-ישראל ובתם אסתי חיה עם משפחתה במושב צופר. השנה  הגיעה נכדתו של אליעזר מצופר לגור עם בעלה ובנה במשק של סבה.

בתירס יש פנטסיה

יהודית קנה, אחותה של אלזה, היא סופרת לילדים ולנוער. סיפוריה על תולדות המשפחה במושב מתובלים בהומור. אחד מהם הוא על עצה שקיבל אביה, ישראל איז'ק, בתחילת דרכו במושב מחקלאי מנוסה.

יום אחד הגיע אליהם שכן בשם אברהם מוסקוביץ ואמר לו: "אתה צריך לזרוע ולשתול רק מה שיש בו פנטסיה!"

כאשר ישראל לא הבין במה מדובר, הסביר לו מוסקוביץ: "קיימים הרבה פירות וירקות, על כן יש לבחור בתבונה. אתן לך דוגמא: במלפפון אין שום פנטסיה. העלים שלו שטוחים ומתרפסים, הוא חבוי ביניהם, ואין לו טעם ולא ריח. אין בו שום הדר או אצילות! אני באמת שואל אותך, אדוני, מה יש בו במלפפון?"

ואחרי שהוא שלל גם את הגזר, הצנון והסלק, שנחבאים באדמה שאין בהם פנטסיה; הוא הביא דוגמאות לירקות שיש בהם פנטסיה: "העגבנייה, שתיליה זקופים, פירותיה נראים מרחוק, היא יפה, עדינה ועגלגלה, בוהקת, לחייה אדומות מסומק, וטעמה? טעם גן-עדן!"

גם החציל זכה לשבחים: "הוא גדול, עסיסי, צבעו סגול נהדר, והמאכלים שאפשר להכין ממנו, תאווה לחיך!"

ואז הגיע מוסקוביץ לעיקר דברו: "אבל יותר מכול אני אוהב לזרוע תירס! בתירס יש פנטסיה אמיתית!" והוא מפרט: "אתה לוקח גרגר קטן, טומן אותו בתוך האדמה, משקה, מעשב, מקלטר, מחכה זמן מה והנה צומח לך גבעול ארוך, זקוף, נאה, נושא עיניו אל השמיים. אתה מלווה אותו בצמיחתו והוא גדל וגדל ועובר בגובהו אפילו אותך! תאר לעצמך, לפעמים הוא מגיע אפילו לשלושה מטר גובה! ואז לפתע לפניך שדה תירס שלם, צפוף, זקוף קומה, עומד לתת את פריו לך ולבעלי החיים שברשותך! ממיספר גרגרים קטנים נוצרים מיליוני גרגרים – זו, פנטסיה, אדוני."

 "במשך השנים," מספרת יהודית, "גידלנו כל מיני ירקות בשדותינו, אך עצתו של שכננו ליוותה אותנו תמיד. אכן לא היה כמו התירס! בזיכרוני אני רואה את אבא חורש חלקת שדה, מדשן, מיישר את רגביה ומסמן שורות ישרות כסרגל. אז אני יודעת שעונת זריעת התירס הגיעה. אבא נוטל את דלי קטן וממלא אותו בגרגרי תירס זהובים – וקדימה לשדה!  אבי הולך ובחוד  של מעדר יוצר גומונת קטנה, אני מתכופפת ובזריזות זורקת לתוכה שני גרגרי תירס. מכסים את הגומה, צועדים שני צעדים קדימה ושוב חוזרים על אותה פעולה. כך שעות על שעות, ימים על ימים, שנה אחרי שנה."

ירק שווה זהב

יהודית מספרת על ירק נוסף שגידלו: "כל החקלאים הלא-מנוסים היו תלויים במדריכים החקלאיים, אשר פקדו את הכפר מדי פעם ויעצו עצות למיניהן. אחד המדריכים יעץ לאבי ז"ל לשתול ירק בשם בַּמִיָה.

"הירק הזה," אמר המדריך, "יניב לך הכנסה יפה מאד והוא משול ממש לזהב."

שמע אבי בקולו ורכש במעט כספו זרעי במיה. זרענו, השקינו, עישבנו, טיפחנו את השתילים הצעירים, אשר צצו לאחר זמן מה. והנה הבשילו גם הירקות הקטנטנים הראשונים, והגיע זמן קטיף. הוריי, אחותי אלזה ואני יצאנו בשמחה לקטוף את הירק, ואנחנו בטוחים שבזכותו נהפוך לעשירים.

איש לא הזהיר אותנו ואנו קטפנו בידיים חשופות במשך יום שלם את הבמיה, ירק קטנטן קוצני להחריד! ידינו  התמלאו בקוציצים מכאיבים למאותיהם, עד זוב דם.

הבאנו את שקי ה"זהב" לחצר ביתנו, ולמחרת שלח אותם אבי לשוק של אשקלון עם אחד הסוחרים. בערב חזר הסוחר עם רוב הירק ועם מעט פרוטות, ואנו נשארנו עם ידיים פצועות למשך זמן ממושך...

צ'ארדש

"למרות העבודה הקשה, יצרנו לנו גם רגעים שמחים," מספרת יהודית. "לאט לאט נוצר אצלנו מנהג: עם תום יום העבודה המפרך, אחרי ששלחו את החלב מן החליבה האחרונה למחסן המרכזי, נהגה אימי ז"ל להכין את קבלת הפנים לכמה מחברי המושב. לפני הדלת הראשית שמה כמה ארגזי עץ הפוכים, יצרה  מהם מעין שולחן נמוך, עליו פרשה כמה דפי עיתון, (שהיה כמובן אוּי קֶלֶט ההונגרי). היא שֹמה צלחות עם ירקות חתוכים יפה – עגבניות, מלפפונים, בצל, גמבה אדומה, וכן לחם שחור, מרגרינה וקנקן תה גדול. והכול היה מוכן למסיבה היומית. אז הגיעו אדון קֶרֶנִי  עם האקורדיאון שלו, דודי איז'ק לזר, ועוד חברים.  והחגיגה החלה. קרני מנגן באקורדיאון מוסיקה הונגרית נפלאה, כולם שרים שירי געגועים בהונגרית, ואז מגיע תור הריקודים. דודי לזר היה רקדן מוכשר. הוא רקד צ'ארדש וגם הרקיד אותי בקצב סוער ובמהירות מסחררת, שלא אשכח לעולם. וכך, למרות הקשיים והעייפות, ידעה החבורה הזו לתת מרפא גם לנפשם."

ויהודית מסיימת את זיכרונותיה מן המושב: "התרגלנו לחיי הכפר ושמחנו בחלקנו, למרות הקשיים הרבים. היום אני יודעת, ששם, בשורות התירס האין-סופיות, זרענו אבא ואני את הפנטסיה של חיינו. מבין רגבי האדמה הזאת צמחו להם חיים חדשים, שלנו ושל כל הבאים אחרינו."

עדינה בר-אל

* נדפס לראשונה ב"קו למושב", גיליון 1155, 29.10.2020

* * *

יונתן גורל

בית הבליעה

בעקבות איוב כ"ט 18

וָאֹמַר עִם קִנִּי אֶגְוָע

וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים

נִזְדַּקְּרָה בֶּחָלָל

אֲרֻבַּת עשן המשרפות

חָלָל הָעַיִן התמלא צרחות

אפר אדם כְסה

צפור לֹא צִיֵּץ

קוֹל לֹא נשמע

לֹא תִּרְצַח נֶעְלָם בחשכה

לֹא תִּנְאַף נִקְּלַע לִמְבוּכָה

כַּבֵּד את אָבִיךָ הָיָה לִקְלִישָׁאָה

מה נעשה בְּיוֹם עָקָה

כשהאדמה בשקט בשקט

ממתינה

לא נוֹדַע יום הַבְּלִיעָה

* * *

נסיה שפרן

מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018

[המשך]

מֶרֶטש: היום השני

מן השלוסברג נסענו אל מרכז העיר. כן, למרקינה יש מעמד של עיר למרות שחיים בה כיום רק כאלף תושבים (בכמה מקורות מופיע המספר 1600; לדברי מנהל המוזיאון העירוני מדובר ב-1000 תושבים בערך). בעבר הרחוק, בתקופה בה התנהלה התעבורה באמצעות נהרות, היתה מרקינה מקום יישוב חשוב, ממש מרכז מסחרי. בשנת 1569 הוענקו לה אפילו זכויות של עיר. מעמדה זה נשמר עד היום. 

חנינו במרכז העיר ורעיון עלה במוחי: להזמין את מינדי וז'יגי, שני עובדי המוזיאון המסורים, לארוחת צוהריים במסעדה המקסימה בה אכלנו אתמול. נכנסתי למוזיאון, שניהם היו שם, והם קיבלו את ההזמנה בשמחה. קבענו להיפגש במסעדה.

נותרו לנו כשעתיים עד מועד הפגישה. 

שתי נקודות הציון הבולטות בעיר הן הכנסיות. המרכזית יותר מבחינת מיקום היא הכנסייה הפרבוסלבית. כזכור, שם עמד במשך כ-300 שנה בית העירייה, המוסד הכי חשוב בכל עיר, אשר הוקם לאחר שמרקינה זכתה במעמד של עיר. כאשר הפכה ליטא לחלק מן האימפריה הרוסית הרסו הרוסים את בית העירייה ועל הריסותיו הקימו כנסייה. כיום אין פרבוסלבים באזור. מבנה הכנסייה מאכלס כיום את המוזיאון. המבנה מוקף בחומה נמוכה ובעצי ערמונים. לפי תמונות ישנות שראיתי – ממש כפי שהיה לפני המלחמה. לפי כל העדויות ששמעתי מבני-עיר שפגשתי בעבר, הבית בו גדלה אימי היה סמוך לחומה. יעקב מילר סימן בקפדנות את מקומו במפה ששרטט למעני. אך מאחר שמרכז העיר נהרס במלחמה ונבנה מחדש ע"י הסובייטים, המפה לא הועילה הרבה. נותר רק לנסות לנחש היכן היה אותו הבית. ובכל זאת משהו מנוף ילדותה של אימי נותר: הכנסייה, החומה, עצי הערמונים.

  באותן שנים השוק היה במרכז העיר, ממש ליד הכנסייה, והבתים והחנויות הקיפו אותו. העיירה עצמה השתרעה כחצי ק"מ לכל כיוון מהמרכז. מסביב לעיירה, שרוב תושביה היו יהודים, חיו האיכרים הליטאים, שהיו מגיעים מדי יום רביעי, יום השוק, עם התוצרת החקלאית: תבואה, שיפון, כוסמת, תפוחי אדמה, תפוחי עץ, גרגרי יער, ביצים, עופות, דגים, עורות, אריגים כפריים. זה היה היום הגדול של הסוחרים ובעלי החנויות, רובם ככולם יהודים. מכרו מוצרי מזון: מלח, סוכר, אורז, לחם לבן, דגים מלוחים. מכרו בגדים, דברי סדקית, כלי זכוכית וחרסינה, מוצרי מתכת וכלים חקלאיים. זה היה בוודאי היום הגדול של סבא רבא שלי, שחנות-הברזל שלו שירתה בעיקר את האוכלוסייה הליטאית. אימי ודודי גדלו למעשה בתוך השוק. אבל סיפורים אישיים הקשורים לשוק לא שמעתי מהם.

ישנה כמובן כנסייה קתולית. הכנסייה מרוחקת מעט ממרכז העיר ולא נפגעה במלחמה. האמת, לא הייתי ממש פתוחה לביקורים בכנסיות במהלך הנסיעה בליטא, וגם בווילנה ובקובנה פסחתי על רובן, אך התברר שהכנסייה הזאת היא די מיוחדת: היא נבנתה בתחילת המאה ה-15 בסגנון גותי, ובמאה ה-17 נוספה לה חזית בסגנון הרנסאנס המאוחר – שילוב מיוחד ויחיד בכל ליטא. 

מכל הידוע לי יהודים ונוצרים חיו בשלום בעיירה מרטש. הפוגרומים הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 פסחו על ליטא. לפני יום כיפור היתה אמיי מספרת לי שהרוקח בעיירה היה מגיע כל שנה לבית הכנסת כדי לשמוע את תפילת "כל נדרי", והיה מתקבל כמובן בכבוד רב. אני מניחה שזה היה נדיר שנוצרי יבקר בבית כנסת, ומשום כך זה נחרת בזיכרונה. אני בספק אם יהודים ביקרו אי פעם בכנסייה, אך הילדים היהודים, שגדלו ממש ליד הכנסיות האלה, הציצו בוודאי פנימה ועקבו אחר המתרחש שם.

ועם זאת לא ידוע לי על שום חברים או ידידים לא יהודים שהיו לאימי או לדודי בעיירה. יהודים וליטאים חיו חיים נפרדים, גם גיאוגרפית – רוב היהודים במרכז ורוב הליטאים בשולי העיירה. ילדים יהודים מעטים מאוד למדו בגימנסיה הליטאית שהיתה פתוחה לכול. למען האמת, אינני יודעת אפילו אם אימי ידעה מספיק ליטאית כדי לנהל שיחה של ממש.

  מזיכרונות בני העיירה, כפי שבאו לידי ביטוי בספר היזכור של מרטש, לא מצטיירת תמונה חד משמעית. כמה מן הכותבים, בעיקר אלה שחיו בתקופת השלטון הרוסי, מספרים על חששות ופחדים בימי החגים הנוצריים. גם ימי ראשון היו מסוכנים כי לאחר התפילה בכנסייה היו הכפריים מבקרים בבתי המרזח ומסתובבים ברחובות שתויים לשוכרה. הרב שלמה שור, שהיגר לאמריקה, זכר שוטר מקומי שנכנס לבית הכנסת כדי לחפש סימני דם של ילד נוצרי. פתחו לפניו את ארון הקודש והראו לו את בקבוק יין הקידוש – והוא השתכנע שזהו יין ולא דם.

זרח שפנר, בן דורה של אימי, כבר בליטא העצמאית, זכר: "אל היער היינו הולכים בקבוצות. חששנו מפני התגרותם של השקוצים שהיו מתגרים בנו ולפעמים אפילו תוקפים אותנו." אך יש לו גם כמה זיכרונות טובים: בימי ראשון "איכרים שהכירונו היו משאירים את עגלותיהם בחצרנו והולכים לכנסייה." ובתקופת המחסור של מלחמת העולם הראשונה האיכרים היו מביאים להם מתוצרת משקם.

חביבה בלון, שמשפחתה גרה סמוך לכפר, זכרה שהשכנים הנוצרים היו מבקרים בביתם בחגים. בפסח היו באים לטעום מצה וללגום יין כשר, והיו מביאים אז מתנות מתוצרת משקם. בשנת 1921 פרצה שריפה בעיירה שהחלה במנסרה על גדות הנהר. מחצית מבתי העיירה עלו באש. העיירה כולה נחלצה לעזרתם של נפגעי השריפה – גם הגויים שגרו בעיירה ואפילו האיכרים מכפרי הסביבה. משפחתה של גוטקה, שכותבת על כך, מצאה מקלט אצל ידידי משפחה ליטאים, אשר בביתם עשו את הלילה הראשון אחרי השריפה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר ליטא נעשתה מדינה עצמאית, השתפר מצבם של היהודים. מהרבה בחינות מצבם של יהודי ליטא היה טוב יותר מאשר מצב היהודים במדינות אירופה האחרות. אך המצב הידרדר בהדרגה, ובמהלך שנות ה-30 נעשה ממש גרוע. בכך כמובן לא היתה ליטא יחידה. בכל אירופה הורע מצבם של היהודים. היו לכך השלכות חמורות על מצבם של יהודי מרטש, שמצבם הכלכלי הידרדר מאוד. אפילו חלוצים צעירים שאך הגיעו לא"י, כמו דודי או ידידו בצלאל שמאלי, שלחו כספים מהארץ לבני המשפחה בליטא.

מן הכנסייה הקתולית, שהיא למעשה האתר הכי היסטורי בעיר, הלכנו לכיוון המסעדה. עברנו על פני מבנה היסטורי נוסף עליו הצביע מינדי כבר אתמול: בית וָאזָה. זהו בניין לבן עם גג משופע, בקומה השנייה 4 חלונות ובמרכז דלת המובילה למרפסת קטנטנה מוקפת סורגי ברזל מפורזל. הבניין הזה נמצא ממש מול המוזיאון וההיסטוריה שלו קצת מעורפלת. שהו בו כמה מלכים שנלחמו באזור: מלך שוודיה וגם הצאר פטר הגדול בכבודו ובעצמו. אך הוא ידוע בעיקר משום ששהה בו תקופה ארוכה מלך פולין ודוכס ליטא (משך תקופה ארוכה היה איחוד בין שתי המדינות): ולדיסלאוו ואזה. מה עשה המלך במרקינה במשך כמה שבועות? יש סיפור שהיתה לו אהובה במרקינה. הוא חלה ומת בבית הזה ב-1648. לבניין ההיסטורי הזה אין כיום שימוש. מינדי, מנהל המוזיאון, הביע תקווה שיום אחד יימצא משקיע שיהפוך אותו למלון אורחים קטן, כפי שכנראה היה במקור.

מינדי וז'יגי כבר המתינו לנו במסעדה. היה יום יפה וישבנו בחוץ, מול קיר הלבֵנים האדום ששרד מן העידן היהודי. אֶדיטה, בעלת המסעדה, הכינה לי בלינצ'ס כפי שהבטיחה. סיפרנו להם על קורות הבוקר. כאשר הזכרתי את העלייה לשלוסברג הבחנתי במבטו המוקסם של ז'יגי. הוא גילגל בלשונו באיטיות את המילה: ש-לוס-ברג. ניכר בו שהוא בן אדם עם רגישות להיסטוריה. אז עדיין לא ידעתי עד כמה, אבל אחרי הנסיעה, כאשר נעשינו "חברים" בפייסבוק, התברר יותר ויותר עד כמה הוא אוהב את עירו ואת העבר שלה. הוא שוב גילגל בלשונו הברה אחר הברה: ש-לוס-ברג. ניכר היה שהוא נפעם מכך שפעם חיו בעירו אנשים שהיו להם שמות משלהם לכל המקומות בתוכם גדל. הוא ידע בוודאי שהיהודים קראו לגבעת המבצר  שלוסברג, אבל אני מניחה שלא היו לו הזדמנויות לשמוע את השם הזה מתגלגל באופן טבעי כל כך מפי מבקרת זרה שבני משפחתה גדלו כאן, מבקרת אשר לא הכירה אפילו את השם הליטאי של האתר.

שאלה אחת הציקה לי ולא העזתי לשאול: האם הם יודעים שאת רצח יהודי מרטש ביצעו הליטאים ולא הגרמנים – ש"רק" צילמו והשגיחו? בפנקס הנסיעות שלי היה רשום שמו של בן העיר שאירגן את הכול: המעבר לשולהויף, למעשה גטו, ההתעללויות, רצח הגברים הצעירים בהתחלה, צעדת המוות מן השולהויף אל בורות הרצח. שמו היה מאטולייטיס. הוא היה מורה בבית הספר בעיירה. גם שמו של מפקד המשטרה שתחת פיקודו הישיר בוצע הטבח היה בידי: קוואריצ'יוס. האם השמות מוכרים להם? מה קרה להם ולבני משפחתם?

  אבל לא שאלתי. הם שניהם נראו כה מסורים להנצחת העבר היהודי של עירם. ז'יגי עם פרויקט ה-D3 שלו, שממש מקים את העיירה לתחייה, אפילו סיפר לי שהוא כמעט בטוח שאיתר את חנות-הברזל של סבא רבא שלי בעיירה הווירטואלית שהוא בונה. ז'יגי גם סיפר שבמשפחה של אביו היו ככל הנראה יהודים. באילן המשפחתי הוא מצא את השם  הילמן וכמה שמות אחרים שהם בפירוש לא שמות ליטאיים. ואילו מינדי אירח אותנו כל כך יפה – וללא שום הודעה מראש: הוא ביטל מיד התחייבות קודמת והתלווה אלינו אל השולהויף, אל בית הקברות ואל קבר האחים. לא רציתי לסכן את הקשר הטוב שנוצר בינינו. הבטחתי לשלוח להם צילומים משפחתיים, צילומים של תנועות הנוער בעיירה, והם הביעו שמחה, הבטיחו לפרסם אותם בדף הפייסבוק של המוזיאון וגם להציג אותם.

עד כמה השניים מכירים את ההיסטוריה של עירם מן ההיבט הזה לא ידעתי. הליטאים אינם מודים עד היום בחלקם בהשמדת היהודים. מבחינתם הגרמנים הם הרוצחים, ואולי כמה יסודות עבריינים ליטאיים. מי שקורא רק או בעיקר ליטאית יתקשה להגיע אל המידע הזה. וכך השאלה אם הארכי-רוצח מאטולייטיס נענש אי פעם נותרה לא פתורה. יש גם אפשרות ששני עובדי המוזיאון החביבים וההגונים האלה מעולם לא שמעו עליו. לא העזתי לשאול.

נסיה שפרן

המשך יבוא

* * *

עו"ד גיא משיח

זך: לא טוב היות האדם לבדו

כמו העץ, האדם נגדע, ואני לא יודע, איפה הייתי ואיפה אהיה, כמו עץ השדה. שנותיו האחרונות של נתן זך, אחד מגדולי המשוררים העבריים בכל הזמנים, חתן פרס ישראל, שהלך לעולמו בסוף השבוע שעבר,  בגיל 89, בבית החולים שיבא תל השומר – כואבות היו, קשות ונוגות.  

אהבתי וגם שנאתי, טעמתי מזה ומזה: זך שקרא תמיד להשתחרר מכבלי החרוז והמשקל הנוקשים; שסחף את כולנו במוזיקליות העזה והנפלאה של שירתו. מי שתמיד הסתכל על העולם בעיניים פקוחות, מדויקות וחדות, אובחן כלוקה באלצהיימר – מחלה נוראה, שכל כולה כבלים של ניוון, כשל ונוקשות מחשבתית. המשורר הענק בעל היכולת הנדירה להיכנס לנפש האדם, לפחדיו ולחולשותיו, האיש העיקש למילה, השכלתן והמנומק – כבר לא יכול היה להביע את רצונו שלו.

אני תמיד רוצה עיניים, ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי העולם כל עוד אני חי:  ב-2016 החמיר מצבו הרפואי של זך והוא אושפז במחלקה הסיעודית של בית האבות "משען" ברמת אפעל. שרה אביטל, עימה היה ביחסים קרובים לאורך 40 שנה, ואשר לה נישא בשנת 2014, חמש שנים לאחר שאובחן כחולה באלצהיימר, כשהוא בן 84 והיא בת 58, מונתה לאפוטרופוסית שלו. האיש הכריזמנטי, הידען והדומיננטי הפך לתלותי וחסר אונים. האיש שהמילים היו עבורו החיים, התקשה למצוא אותן.

ואילו נותר בחיים פה אחד המסוגל לדבר: בחודש פברואר השנה, התפרסם תחקיר של אריק וייס בערוץ 13 אודות מצבו הבריאותי ואישפוזו של זך בבית האבות. בין היתר, נטען בתחקיר על ידי חבריו ומקורביו של זך, בהם מתי כספי, ישראל גודוביץ  ו-א.ב. יהושע, כי: "זוגתו שרה אביטל השתלטה על חייו של נתן זך, כפתה עליו להינשא לה אחרי שחלה באלצהיימר, אישפזה אותו בחדר צפוף בבית אבות, מרחיקה אותו מהעולם, תוך שהיא מנסה להעביר לידיה את רכושו."

ואם אני עכשיו לבד וכאוב וחולה יותר מאי פעם, היתה זו בחירה, גם אם לא תמיד מִדעת. הזמר מתי כספי אמר (בראיון לערוץ 13): "אשתו היתה מטפלת בשכר בשלושים השנים האחרונות. מיד אחרי שהוא התחתן, היא אישפזה אותו במוסד סגור בטענה שיש לו אלצהיימר. אם הוא אכן חולה צריכים לבקר אותו חברים קרובים כדי שהוא ייאחז באותם זיכרונות שיש לו. כל החברים שלו שניסו לבקר אותו במוסד הזה סולקו משם והיא מחליטה מי יבקר ומי לא."

ואם גם אמרתי אז מה, אם לא היתה זאת אהבה, רק צורך, גם זה מותר. בהקלטה שנמצאת בידיהם של "החבורה הישנה" של זך, ניתן לשמוע אותו אומר: "אני לא רציתי את הנישואים הפיקטיביים. לפני שנתיים עשיתי לה את הכבוד והתחתנתי. אני רוצה לבטל את זה, היא לא רוצה." השיחה הזו, כמו שיחות רבות נוספות שבידיהם, הניעו את חבריו לצאת במאבק בניסיון לפרוץ את המצור שהוטל, לטענתם, על חדרו. לאחרונה הם אף פנו לבג"ץ ולנשיא המדינה בבקשה שיתערבו.

אוֹרֵחַ לא יָבוֹא בַּלָיְלָה אָשֶׁר כָּזֶה, וְכִי יָבוֹא – אַל תִפְתְחוּ אֶת הַדָלֶת. מְאֻחָר. סימוני מזרחי, אחת מ"חברות פרלמנט קפה דיצה בדיזינגוף," כפי שהוגדרה בראיון למעריב (6.2.2017) סיפרה: "שרה פשוט פשוט מנדה את כולם. גם את גבריאל מוקד. גם לו היא לא נתנה להתקרב אליו. כשהיא שמה אותו בבית אבות, מחוץ לדירה שלו שהוא כל כך אוהב אותה, מחוץ לאמנות שלו, זה דיכא אותו עוד יותר. היא כנראה לא רוצה שיהיו לו חברים ושיהיה תלוי בה. זה הדבר האחרון שהוא רצה שיקרה כתבתי לה – 'תפסיקי לשלוט באיש זקן ומקסים.' והיא לא ענתה."

אילו כל זה חלום: שרה אביטל הכחישה בתגובה נמרצת (בראיון ל"ידיעות אחרונות" ב- 10.2.20) ודחתה מכל וכל את ההאשמות הקשות ואמרה, שהיא היחידה שדאגה לאיש שנותר ערירי בעולם ושהטיפול המסור שהעניקה לזך הוא הסיבה לכך, שבית המשפט מינה אותה לאפוטרופסית שלו מלכתחילה: "לא עשיתי קריירה מהיחסים שלי עם זך. בבוא היום, לכשיוסרו כל ההגבלים המשפטיים בענייניו של זך, אציג את העובדות לאשורן, המפריכות את דברי השטנה."

כל אשר ניתן: במה להמתיק ימים, אם לא בשירים? שירה של משורר זה ניחומים, אף הוא כמהָ לנחמה. תהא נשמתו צרורה בצרור מאות שיריו המופלאים, שיחקקו לנצח בתרבות הישראלית. 

עו"ד גיא משיח

* * *

נעמן כהן

זך: גוי – משורר עברי

לאחר עליית הנאצים לשלטון עלו מגרמניה לארץ שני ילדים. האחד, לודביג פפויפר, יליד וירצבורג, 1924, נולד למשפחה יהודית אורתודוכסית, למד בגן ילדים ובבית ספר יהודי בשפות עברית וגרמנית, והשני הארי זייטלבך יליד ברלין 1930, בן לאב יהודי מתבולל ואם איטלקייה קתולית אנטישמית. האב שנא כל רגע בארץ, ירד מנכסיו, חשב רק על חזרה לגרמניה, ומשלא יכול היה, התאבד.

שני הילדים העולים מגרמניה נהיו למשוררים עבריים גדולים. שניהם עיברתו את שמם. יהודה עמיחי ונתן זך. שניהם עשו מהפיכה בשירה העברית מהפיכה תוכנית וצורנית. מן הבחינה הצורנית שניהם נטשו את מסורת השירה העברית המחורזת, ומבחינה תוכנית שניהם נטשו את שירת ה"אנחנו" ועברו לשירת היחיד "האני". (אמנם עמיחי בצעירותו כתב שיר תהילה לסטלין), אבל כאן בכל זאת יש הבדל. לודביג פפויפר-יהודה עמיחי היה במקורו בחינוכו ובמסורתו יהודי דתי, ובשירתו המשיכה להדהד ה"נפש יהודי", שימו לב לשם משפחתו אותו בחר "עמיחי", ואילו הארי זייטלבך-נתן זך, הגוי, מרד בנתן אלתרמן, יליד ורשה 1914, המשורר היהודי כל כך וכמובן הציוני. 

שירתו של זייטלבך-זך היתה בעברית, אבל לא שירה של "נפש יהודי". שירת יחיד של גוי שיכולה להיכתב בכל שפה. שירה שאין בה מאומה מהתרבות והמסורת היהודית, ממשורר "הצופה לבית ישראל", או מ"אהבת ישראל". עד כדי כך שאסר להשמיעה ליהודי חברון.

זו תופעה ייחודית בהיסטוריה של השירה העברית משירת התנ"ך עד ימינו. בפעם הראשונה שירה עברית גדולה הנכתבת על ידי גוי לא יהודי. גוי הכותב עברית. (דוגמה כזו לפרוזה דווקא קיימת, הסופרת העברית יֶליזָבֶטָה איוואנובנה ז'ירקובה-ביחוֹבסקי-אלישבע, שהיתה רוסיה-אירית, אבל הביעה הזדהות עם ישראל).

מעניינת ההשוואה בין הארי זייטלבך-זך לבין המשורר הגרמני הגדול שנשא את שמו, הארי (חיים) היינריך היינה. שהיה אמנם יהודי משומד אך ביטא בשיריו את "נפש יהודי" ביטוי העולה לאין ערוך על ביטויו אצל הארי זייטלבך-נתן זך. הארי היינריך היינה כתב על הרבי מבכרך, ואפילו שיר על "הנסיכה שבת" שבו שר שיר תהילה לטשאלנט. שיר מתוך אהבת ישראל. כל זאת אינו קיים כלל אצל זייטלבך-זך.

אכן בשירתו של זייטלבך-זך יש איזכורים מהתנ"ך, אבל התנ"ך שימש השראה לכל משוררי המערב הלא יהודים. שירת כזו יכולה להיכתב בגרמנית או באנגלית. (בשירת ג'ורג' גורדון ביירון – "הלורד ביירון", יש הרבה יותר הזדהות עם הגורל היהודי מאשר בשירתו).

הדבר הבולט ביותר הוא שהארי זייטלבך כיליד ברלין, בירת הרייך, אדם ששפת אימו גרמנית, אין בשירתו כל הד לגורל יהודי גרמניה בפרט, ובכלל שום ביטוי לגורל היהודי בשואה. זה בולט עוד ביתר שאת על רקע העובדה שהוא היה מתרגמו מגרמנית של "פוגת המוות" של פול צלאן.

כמובן ישנם אצלו כמה שירים היוצאים מן הכלל, המעידים על הכלל.

בשיר נגד פרידה הוא כותב על ידידו של אביו:

פַּעַם נִפְרַד מֵאִשְתוֹ וְאוֹתָה
    שוּב לֹא רָאָה (אוֹשְוֵיץ). נִפְרַד
    מִשָּׁלֹשׁ אַחֲיוֹתָיו וְאַף אוֹתָן
    לֹא רָאָה (בּוּכֶנְוַאלְד).

 

בשיר טעות קטנה במכונה:

כשבאו הנאצים הם היו דווקא אדיבים

האב היה איש מוכר להם. לפחות להם.

האם האיטלקייה לא היוותה בעיה.

בשיר שלום ברלין:

שלום ברלין אמרה הרגל התותבת

שלום נאצים שלום אנטי נאצים

שלום בניהם של נאצים נכדותיהם של אנטי נאצים

שמעתי את כל סיפורכם.

מה לי ולכם.

(מעניין מה תגיב לזאת אוהבת ברלין נרי ליבנה?)

בשיר הכול נשאר במשפחה:

אני זוכר את חיי

מיום שאני זוכר את הוריי

אהבתי נשים רבות

אבל את אבי ואימי לא אהבתי

והם חסרו לי מאוד.

הנה המפתח. מי שאינו אוהב את אביו ואימו לא יאהב גם את עמו. קל וחומר אם הוא אינו רואה עצמו נמנה עליו. אם נשתמש במילותיו של גרהארד גרשם שלום על חנה ארנדט, לא היתה אצלו "אהבת ישראל".

גם התבטאויותיו הפוליטיות של הארי זייטלבך-נתן זך מעידות על כך: "אילו ידעתי שישראל תהיה מה שהיא היום, לא הייתי חוזר ארצה מאנגליה ב-1978. ניתן לכתוב בעברית מבלי לחיות כאן. לא צריך לשמוע בכל יום על עינויים או הריגה בטעות של פלסטיני. לא ארצה לסיים את חיי במדינת אפרטהייד."

ב-2014, פרסם בעיתון "הארץ" מודעת הזדהות עם דברי אבא של מאזן, שלפיהם ישראל ביצעה רצח עם בעזה במבצע צוק איתן. בעקבות המודעה הוא הוזמן לראיון בתוכניתו של רזי ברקאי, שם הוא חזר על דברי ההזדהות ובתגובה לשאלה על נפגעי הירי הישראליים בעוטף עזה הוא ענה: "אוי וֵי, תסתכל על המפה פעם, עטפו אותם. מסביב לעזה הקטנה הנמושה העלובה שהשתלטו עליה אנשי חמאס, הקימו רשת של קיבוצים. למה דווקא שמה? הנגב גדול," יעוד הוסיף: "אז הייתי חוטף בתל אביב, במלחמה כמו במלחמה. מי כיהודים חטפו כבר דברים יותר גרועים."

ב-19 בינואר 2015 פרסם מודעה בעיתון "הארץ", שבה הוא איחל לאבא של מאזן הצלחה בתביעה על פשעי מלחמה שהגישה הרשות הפלסטינית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג נגד מדינת ישראל.

בשנת 2010 בראיון בערוץ 10 התבטא לגבי היהודים-הערבים: "הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף; אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב-אירופאית, ואלה באים מהמערות."

ודוק: גם הסופר עמוס-קלויזנר-עוז הביע הזדהות עם ידידו הטוב הג'האדיסט רוצח ההמונים, מרואן ברגותי, אבל הוא בכל זאת ראה עצמו כמבטא את "נפש יהודי", "אהבת ישראל", וכ"הצופה לבית ישראל". לא כן זייטלבך-זך.

כאב כן בתו

 גם יהונתן צ'קרסקי-גפן לא רואה עצמו יהודי. הוא מתנאה בהיותו "צבר" יליד ישראל, מהמשפחה המיתולוגית דיין מנהלל, מושב העובדים הראשון, ממש אנטי-תיזה ליהודים הגלותיים. והנה המושבניק השורשי מנהלל שעבר לעיר העברית הראשונה בחר לקרא לבתו "חג מולד" (בשם החיבה הרוסי נטאשה). סבו וסבתו היהודים הגלותיים מהאימפריה הרוסית לא היו אפילו מעלים על הדעת לבחור בשם כזה "חג מולד".

הבת "חג המולד" נמצאת אמנם מחוץ לארץ ישראל, אבל מבחינתו היא לא בגלות, כי היא איננה כלל יהודייה אז ודאי שלא גלותית. הוא מתנאה בבתו שהיא "אמריקאית אנארכיסטית שמאלנית כמוהו התומכת בברני סנדרס." לכן אין תימה אפוא שהוא "כמוה תומך בהרס פסל החירות בניו יורק" (כי הוא הרי מסמל את החופש).

"מעולם", כותב צ'רקסקי-גפן "לא היה בעולם עילג וטיפש כמו טראמפ (ואו איזה חוסר מודעות עצמית)... שיש לו מקום כבוד באחוות הדיקטטורים סאדאם חוסיין, מועמר קדאפי, אידי אמין וקים ג'ונג און." והבת שלו "חג המולד"-(נטאשה) כותבת לו שהיא לא רוצה לחיות בארה"ב היא רוצה לעזוב." ("ידיעות", 4.11.20)

הבת "חג המולד" אולי איננה כבר יהודייה, אבל בכל זאת היא כ"אחשוורוש" "היהודי(ה) הנודד(ת), וכיהודייה נודדת. אז אולי ימליץ לה אביה, צ'רקסקי-גפן, ללכת לגור בעזה הדמוקרטית והחופשיה.

יהונתן צ'רקסקי-גפן מתנאה תמיד באמרתו שהוא שונא את המדינה, ואוהב את הפלוגה.

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART1/730/779.html

אמירה כאילו שנונה, אבל למעשה פשיסטית. להילחם לא למען חירות העם היהודי מכיבוש ערבי-מוסלמי, אלא למען יחידה צבאית זהו מעשה פשיסטי. ואכן למעשה מבחינה פוליטית הוא פשיסט, אמנם הוא מתנאה כדומיו בהיותו דמוקרטי, פתוח, ליברלי, איש שמאל, אבל בה בעת הוא מתנאה שהוא איש "הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)" שהיא מפלגה ערבית פשיסטית, לאומנית, איסלמיסטית, ג'יהאדיסטית, המדירה נשים ולהטב"ים. איש המצביע לה מגלה את עקרונותיו. הוא פשיסט.

כניעה

ישראל נכנעה לג'יהאד האיסלמי. הג'יהאדיסט מאהר אל-אחרס, פעיל הג'יהאד האיסלאמי שנעצר מינהלית, סיים ביום שישי את שביתת הרעב שלו אחרי שהגיע להסכם עם מערכת הביטחון בישראל ולפיו הוא ישוחרר בתום ריצוי מעצרו המינהלי ב-26 בנובמבר ומעצרו לא יוארך שוב.

אל-אחרס שבת רעב במשך 103 ימים, מאז יומו הראשון במעצר מינהלי, במחאה על מעצרו. חברי הכנסת אחמד טיבי, אוסאמה סעדי, וליד טאה ועופר כסיף מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הגיעו יחד עם יו"ר ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל מוחמד ברכה לבית החולים קפלן, לביקור הזדהות עימו.

לאחר שהתבשר על שחרורו הצהיר אל-חארס: "נכנסתי לשביתת הרעב הזאת בשם העם שלנו והאסירים. העם המסכן שלנו נרצח ונכלא ואף אחד לא שואל עליו. הבכנו את ישראל באמצעות שביתת הרעב הזאת, נגד המעצר המינהלי. מודה לכל אלה שהביעו הזדהות עם עמי. הצעד של סיום שביתת הרעב בא כמענה לדרישות בני עמי, לאחר הניצחון הגדול."

אל-אחרס, תושב הכפר סילת א-דאהר שבאזור ג'נין, פעיל הג'יהאד האיסלאמי המעורב בפעילות ארגונו ובהסתה – נעצר ב-27 ביולי והוצא נגדו צו מעצר מנהלי לתקופה של ארבעה חודשים. באותו היום הוא פתח בשביתת רעב במחאה על מעצרו המנהלי שלטענתו אינו מוצדק ואינו חוקי. עם התמשכות שביתת הרעב, הידרדר מצבו הבריאותי של פעיל הג'יהאד האיסאלמי הוא הועבר לאשפוז בבית החולים קפלן. בעקבות אשפוזו, עתר אל-אחרס לבג"ץ שהורה על הפסקת המעצר המנהלי מאחר שלא נשקפת ממנו מסוכנות בזמן שהוא מאושפז בבית החולים קפלן. בהמשך דחה בג"ץ עתירה נוספת שבה דרש הפלסטיני להורות על שחרורו המיידי.

ארגון הג'יהאד האיסלאמי איים לשגר רקטות לעבר ישראל, אם זו לא תשחרר את אל-אחרס. בכיר הארגון בעזה, אחמד אל-מודלל איום בלשון "או שאל-אחרס ישוחרר, או שהרקטות של ההתנגדות הפלסטינית ישוגרו לעבר ישראל והישראלים ימותו במקלטים מקורונה." לאחר אותו איום נורו שתי רקטות מרצועת עזה לעבר שטח ישראל.

https://www.ynet.co.il/news/article/HyUtDg7FP

ההחלטה להיכנע לג'יהאד האיסלמי מפחד ולשחרר ג'יהאדיסט מהכלא, ועוד להבטיח לו שלא ייעצר פעם נוספת, מהווה תקדים מסוכן. אם אין רוצים ששביתת רעב תהפוך לשיטה לשחרור טרוריסטים יש לנקוט בשיטה אחרת, אם יש חשש שעציר מנהלי ימות בכלא, ואין בשחרורו סכנה מיידית, יש פשוט לשחררו, לחכות שיחלים, ואז להחזירו לכלא. בכל מקרה יש לגבות ממנו את דמי האשפוז בבית החולים.

התשובה למקרון – הקמת חליפות איסלמית בירושלים

עלי אבו אחמד, דרשן מחזב אל-תחריר הסלפית, אמר בדרשת יום השישי שנשא ברחבת מסגד אל-אקצא, כי התשובה לנשיא צרפת מקרון, שתמך בפרסום קריקטורות הפוגעות בנביא מוחמד, היא הקמה מחדש של הח'ליפות האסלאמית ו"הריסה של פריז עד היסוד בידי צבאות מוסלמים בהנהגת הח'ליף."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?275_y

לא שמאל – "אקטיביסטים פרו-איסלמיים"

שנים אני מותקף על כך שאינני משתמש במושג "שמאל" או "שמאלנים", אלא במונח "אקטיביסטים פרו-איסלמיים". מאז שינה הבורגני-קפיטליסט, הלמוט-אויסטרמן-אורי אבנרי את המושג "שמאל" כמייצג עמדות חברתיות סוציאליסטיות – למושג המסמל הזדהות עם מוחמד יאסר ערפאת, אין טעם יותר להשתמש במונח "שמאל".

והנה קיבלתי תנא דמסייע. שר החינוך הצרפתי ז'אן מישל בלנקר

https://fr.wikipedia.org/wiki/Jean-Michel_Blanquer

האשים במה שהוא מכנה איסלמו-שמאלנות – Islamo-gauchisme

https://fr.wikipedia.org/wiki/Islamo-gauchisme

בהמטת אסון על האוניברסיטאות בצרפת. הדבר כמובן עורר פולמוס קשה בצרפת  הנמצאת למעשה במעין מלחמת אזרחים עם המהגרים המוסלמים, לאחר עריפת ראשו של המורה להיסטוריה בפריז, ורצח המאמינים בכנסייה בליון. את המושג "איסלאמו־שמאלנות" טבע הפילוסוף היהודי פייר-אנדרה טאגייף, מחבר הספר "היהודופוביה החדשה".

https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=930099

שר החינוך הצרפתי בלנקר טען שהרצח של המורה סמואל פאטי קיבל הכשר ועידוד ע"י אינטלקטואלים צרפתיים שהם במעשיהם שותפים לרצח. האינטלקטואלים הם המעודדים את הרדיקליות המוסלמית, ובכך גורמים לרצח.

מאה אנשי אקדמיה בצרפת פירסמו מודעת תמיכה בבלנקר. הם כותבים ב"לה מונד" ש"אידיאולוגיות פוסט-קולוניאליות וגזעניות יובאו מאמריקה," ותידלקו את השנאה ללבנים. אינטלקטואלים מהשמאל הרדיקלי באקדמיה, מובילים את תעשיית ההצדקה לטרור. מבחינתם, האימפריאליזם אשם, האדם הלבן אשם, הקולוניאליזם אשם.

ה"אינטלקטואלים" האיסלמו-שמאלנים מכלילים כמובן גם את ישראל והציונות באשמת הקולוניאליזם, ומשחררים כמובן מאשמה את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי-מוסלמי שהביא לכך שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (שהיו נוצריים) לא נותרו עוד כמעט נוצרים.

וכן, אי אפשר שלא לזכור כי אותם איסלמו-שמאלנים הם אויבי ישראל התומכים בחיסולה, ובארגון החרם הערבי הב.ד.ס. נגדה, וכמובן האקטיביסטים הפרו-איסלמים הישראלים עומדים כמובן מאחוריהם ותומכים בהם.

לכן אל תאמר מעתה "שמאל". אמור "אקטיביסטים פרו-איסלמיים".

הלאומנות הערבית של היוונים-אורתודוכסים

ברשימה מרתקת ב"הארץ" מתחוורת השאיפה של הערבים-הנוצרים החיים בישראל לחיות תחת האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי-מוסלמי. לכאורה זו סתירה. למה שערבי-נוצרי ירצה בשלטן מוסלמי עליו, שהרי הנוצרים בורחים בהמוניהם מכל השטחים הכבושים ע"י הערבים?

העיתונאי הלבנוני והעורך ב"אל חייאת" הלונדוני, הערבי-נוצרי-אורתודוכסי חאזם סאריה, יליד 1951, (שלא חי תחת כיבוש ערבי-מוסלמי אלא אנגלי-נוצרי) מפרסם את זיכרונותיו:

"נולדתי בסיירה ליאון, אליה באו הוריי בשלהי שנות הארבעים כמהגרי עבודה בשל המצוקה הכלכלית. אולם, כשהגעתי לגיל שש החליטו, כדי לשמור על זהותי, לשלוח אותי לבית הוריהם בכפר שבצפון לבנון. היתה זו סבתי ששוחחה עמי ארוכות אחר הצהריים ובערב, והשפיעה עליי יותר מאשר בית הספר העממי.

מבחינה פורמלית היתה סבתי נוצרית יוונית-אורתודוקסית. אולם לא הנצרות היא שעיצבה את עיקר תמונת עולמה. תרבותה העילית נתעצבה על ידי האסלאם, או ליתר דיוק בידי ההיסטוריה והתרבות של הערבים. גאה היתה בעלילות הגבורה של הח'ליף עומר ומצביאו, ח'אלד אבן אלווליד, שחוללו את כיבושי הערבים במאה השביעית. על כן התעקשה לתת לבנה הבכור, הוא אבי, את השם ח'אלד, שנדיר היה בין הנוצרים באזורנו. סבי היה מעדיף אל נכון לתת לו שם נוצרי, כמו אליאס, או שם ערבי בעל קונוטציה נייטרלית, כמו פואד או פריד. אך יד סבתי היתה על העליונה והיא נהפכה לאום-ח'אלד וסבי, למורת רוחו, לאבו-ח'אלד. איש מקרובינו ושכנינו הנוצרים לא היה מעז לעשות כמותה.

סבתי ידעה על פה מאות בתי שיר אפיים מתקופות שונות ודרשה ממני ללמוד על פה כמה ממשוררי תקופת הנהדה (התחיית התרבותית של שלהי המאה ה-19).

היא ידעה לדקלם פרקים מן ההיסטוריונים החשובים כמו אבן אל־את'יר (מן המאה ה-13), שהציג את התזה לפיה מסעי הצלב היו חלק ממתקפה משולבת של המערב הנוצרי על עולם האסלאם, שהחלה ברקונקוויסטה של ספרד והמשיכה בכיבוש הנורמני של סיציליה. המסר היה כי אנו היינו "הערבים" ולנו משימה היסטורית, להחזיר עטרה ליושנה. היא דחתה בבוז את האינטלקטואלים המרוניים "כחולי העיניים", חדורי תרבות המערב ושופרות המיתוס של הר הלבנון וארזיו. היא דאגה לספר לי שהיו אלה נוצרים ביזנטיים, כלומר מעדתנו, שפתחו את שערי דמשק לפני ח'אלד אבן אלווליד. היא טרחה להדגיש את תרומת הנוצרים היוונים-אורתודוקסיים לנהדה. "הננו יותר ערבים מן הערבים," אמרה. אולם דבר אחד היה חסר: ישו, שהרי למרבית הצער לא היה ערבי כי אם יהודי וזו כמובן מגרעת.

מעולם לא אמרה במפורש כי אנו נוצרים. ישו היה בעיניה בעל דמות חולנית, שוחר טוב ותמים, אבל בשום פנים לא מושא לאידיאליזציה או פולחן מנהיגות. הוא היה חלש מכדי לעמוד בפני סערות ומצוקות הזמן, זמנו וזמננו. סיפורו היה סיפור של תבוסה, בניגוד לאתוסים הערביים של ה"פותוח" (כיבושים).

היא ביקשה תקווה ושליטה על העולם וזאת הבטיחו לה גיבורי הערביות ולא מעשי השליחים. לא לחינם אהבה כל כך את בן דורה, המשורר רשיד סלים אלח'ורי, אף הוא יווני-אורתודוקסי, שכתב: "מי שחפץ לשים קץ לדיכוי יכה נא בחרבו של מוחמד ויזנח את ישו, השה התמים, שלא יוכל לסייע בידו." תפישת עולמה הכוללת הביאה אותה לפולחן נאצר, כמי שעתיד לחולל שינוי במצבם של הערבים בעולם הזה ולא בעולם הבא, כפי שהטיפה הכנסייה.

בניגוד למרונים, שליטי לבנון הבזויים, שהתייחסו בכבוד לצלבנים ולמורשתם הצרפתית-קתולית, העריצה סבתי את צלאח אלדין, שהיה בעיניה גיבור מיתי, מעין דגם מוקדם של נאצר. בנאצר הוקירה את אומץ ליבו ואת הערבית הספרותית המשובחת של נאומיו, הגם שהסתייגה מהפיסקאות ששולבו בהם בערבית מדוברת מצרית.

כך יצאתי מן הכפר בגמר בית הספר העממי לאומן פאן-ערבי שרוף, שונא ההגמוניה המרונית ובעל זהות עדתית ודתית רופפת.

 (חאזם סאריה, "היא השפיעה עליי יותר מאשר בית הספר, ישו למרבה הצער לא היה ערבי כי אם יהודי וזו כמובן מגרעת" פרק זיכרונות שכתב העיתונאי הלבנוני והעורך ב"אל חייאת", מובא ב"הארץ" ספרות, 8.11.20)

https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.9281586

הפרק המרתק והמחכים הזה בזיכרונותיו מספק לנו הסבר לפעולות של אנשים כגון היווני-נוצרי עזמי-בישארה שנהפך למרגל החיזבאללה. הסבתא היוונייה-נוצרייה המעריצה את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, ואת הגזענות המוסלמית שהגיבור ההיסטורי שלה הוא חאלד בן אלווליד, הכובש הקולוניאליסטי שעל שמו היא קראה לבנה הנוצרי. מראה שיש במשאלת הכיבוש הזה הד למצבם הנוכחי של אלו  הקרויים "ערבים-נוצרים" (במקור יוונים-נוצרים שהסתערבו בכפייה עקב הכיבוש הערבי) עולמם הרוחני הוא מעין טנטוס סמלי. כל השטחים הכבושים ע"י הערבים (היום 13 מיליון קמ"ר) היו נוצריים וכיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים. עכשיו גם מובן למה תומכים שרידי היוונים-נוצרים שהסתערבו בכפייה, החיים בישראל, בכיבוש ערבי-מוסלמי שלכאורה נוגד את האינטרסים שלהם. עולמם הרוחני כיוונים-נוצרים-ערבים הוא איון, טנטוס עצמי.

מחוץ לישראל, הנוצרים החיים תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי בורחים ממנו בהמוניהם למדינות נוצריות באירופה ובאמריקה.

(הערה: התגובה שלי צונזרה מ"הארץ" דיגיטלי)

"תפסת מרובה לא תפסת"

"חול המועד רבין"

כמדי שנה מתאריך היארצייט של רבין לפי הלוח העברי, עד תאריך היארצייט של רבין לפי הלוח הנוצרי, תקופה המכונה "חול המועד רבין" מרובים בה הטקסים, המצעדים, האזכרות, של "פסטיבל רבין". עם כל החשיבות של יום הזיכרון השנתי יש לזכור את הכלל "תפסת מרובה – לא תפסת." הריבוי הזה מביא להמאסת ולזילות יום הזיכרון.

נתניהו אחראי לפשיעת הערבים

לפי הפרוטסטנטים היהודים ברור לחלוטין כי כל פשע בארץ הוא מעשה ידיו של נתניהו, אבל הנה מסתבר כי לפי הערבים כל הפשעים שהם עושים – פשעי הערבים, רצח, אונס, שוד, וכדומה הם גם באחריות נתניהו.

https://rotter.net/forum/scoops1/664965.shtml

ח"כ מטאנס שחאדה, יו"ר בל"ד, מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) קובע ש"נתניהו אחראי לעלייה בפשיעה הערבית כי הוא הזמין ערבי להשתתף בוועדה למיגור האלימות ולהציג תוכנית שאנחנו הערבים (תומכי האלימות) מתנגדים לה." מסתבר שלא "דין מוחמד בסייף", אלא דין נתניהו בסייף.

הכרת תודה לדונלד ג'ון טראמפ

קשה לראות את שמחת האקטיביסטים הפרו-איסלמיים לנפילת טראמפ. כל יהודי בעולם צריך להוקיר תודה לטראמפ הנשיא הפרו-יהודי והפרו-ישראלי הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית

טראמפ היה נשיא ארה"ב הראשון שיש לו בת ונכדים יהודים, ואפילו אורתודוכסים.

טראמפ היה הנשיא הראשון שהכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר אליה את השגרירות האמריקאית.

טראמפ היה הנשיא האמריקאי היחיד שביטל את החלטת קודמו הנשיא בראכ חוסיין אובמה. רק נשיא כבאראכ חוסיין אובמה, בן לאב מוסלמי, וחניך הכומר הנוצרי השחור האנטישמי ג'רמיה רייט – יכול היה להביא להחלטה אנטישמית שהר הבית, מקום בית המקדש בציון הוא התנחלות יהודית בלתי חוקית. שר"י, לעומתו קבע דונאלד טראמפ שההתנחלויות היהודיות אינן בלתי חוקיות.

ועל כך ראויה לו תהילת עולם, וראוי שיונצח זכרו בארץ ובעולם היהודי כולו.

מיהו נאצי?

בתגובה לעיתונאי אראל סגל שמצא רק חמישה איזכורים של המופתי מוחמד חוסייני באתר יד ושם, קובע פרופסור דן מכמן, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, כי "האמת ההיסטורית היא שהמופתי לא היה "נאצי" (שכן לא היה חבר המפלגה הנאצית) אלא מנהיג מוסלמי ששיתף פעולה באופן חמור עם הנאצים."

(דן מכמן, "יד ושם שילוב גישות בראי התקופה", "ישראל היום", 30.10.20)

https://www.israelhayom.co.il/opinion/814919

אז הנה הבעייה. נכון, מכמן צודק. אל חוסייני לא היה גרמני ולא היה חבר במפלגה הנאצית, גם נכון שלא כל משתף פעולה עם הנאצים היה נאצי. אם נקצין את הדברים היו יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים וכמובן זה לא אומר שהיו נאצים, לא כל משתף פעולה עם הנאצים היה בעל אידיאולוגיה נאצית. אבל המופתי, מוחמד אמין אל חוסייני (לא מבין למה בערבית משמיטים את שמו הראשון מוחמד) היה בהחלט נאצי ועוד איך נאצי.מוחמד אל-חוסייני היה בעל אידיאולוגיה איסלמו-נאצית קרי תמך בהשמדת היהודים, הוא ידע ממקור ראשון (היטלר) על תוכנית וביצוע השמדת היהודים. הוא תמך בה, והשתתף כמינוי מיוחד של הימלר כאחראי על דיוויזיות ס.ס. פיזית בהשמדה.

https://m.maariv.co.il/news/israel/Article-539989

אז בעל דעות נאציות, ומעשים נאציים הוא בהחלט נאצי.

לגבי השאלה למה "יד ושם" סילקה מהמוזיאון החדש שלו את תמונת המופתי עם היטלר שהיתה במוזיאון הישן – כבר פרסמתי את התכתובת שלי בנושא עם אבנר שלו, יו"ר יד ושם ("חדשות בן עזר", גיליון 1549), גיליון שמשום מה לא נמצא באינטרנט.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* גורל הבחירות בארה"ב הוכרע וביידן יהיה הנשיא הבא. עידן טראמפ מסתיים אם כי קשה לדעת מה עוד יעולל עד ה-20 בינואר, כאשר החוק יחייב אותו לעזוב את הבית הלבן ואת משרתו. ההרגשה היא כמו רגעים אחדים לפני שמסתיים מופע זיקוקין די-נור גדול. מתאים לטראמפ לחולל עוד כמה שערוריות עד תום כהונתו, ומי יודע מה יתרחש ברחובות הערים בארה"ב, ואם לא תפרוצנה מהומות קשות מכל צד.

מבחינת ישראל לא היה לנו נשיא טוב מטראמפ, אבל תקופתו נגמרה והותירה אותנו עם הישגים לא מעטים, שרובם אינם הפיכים. מצד שני קשה לראות כיצד ביידן הקשיש והחלוש-למראה יצליח להנהיג את אמריקה. וזו תהיה הפתעה גדולה אם יצליח לשרוד כנשיא עד שנת 2024, כאשר תימלאנה לו 82 שנים. סביר יותר להניח כי מצבו הנפשי והבריאותי יגרום לו לפרוש קודם לכן, והנשיאות תעבור לידיה של סגניתו קמלה האריס, והמגמות הקיצוניות והפרו-פלסטיניות במפלגה הדמוקרטית אולי תתחזקנה.

* אהוד יקירי, איזה יופי הגיליונות שלך, מפלט והנאה ועושר נפלא של דברי ספרות ואקטואליה. 

תבורך. שלך, 

אלי עמיר

אהוד: המתכונת האינטרנטית של המכתב העיתי ממש נוצרה לימי הסֶגר האלה.

* אכן, מנחם רהט יותר מרומז [גיליון 1590] לתאוריית הקונספירציה החולנית והזדונית שהשב"כ רצח את רבין.

אורי הייטנר

* ברשימה של יוסף קיסטר על מותו של יאיר אסיסקוביץ ["האומה" נובמבר 2020] נכתב: "יאיר אסיסקוביץ' היה נין לראש השבט אלעזר ראב, נועץ המחרשה העברית הראשונה וחורש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה."

זה שקר שיאיר אסיסקוביץ טרח להפיץ כל ימיו כי הפריע לו שאת התלם הראשון בשלהי שנת 1878 חרש לא סבא-רבא שלו אלעזר ראב – אלא יהודה ראב בן עזר, שאחיו הצעיר, משה-שמואל ראב – היה סבו של יאיר.

בזכות יאיר אסיסקוביץ, שלחם כל ימים נגד הנצחת שמו של יהודה ראב בפתח-תקווה – נמחק גם שמו של יהודה ראב מסימטה קטנה שנשאה בשעתה את שמו.

המנוח היה בדאי רציני.

* בעצרת השקרית למלאת 25 שנה לרצח רבין שנערכה במוצ"ש שלשום בכיכר רבין, משווה ראש האופוזיציה החכם ח"כ יאיר לפיד בנאומו את בנימין נתניהו – לרוצח יגאל עמיר:

"הרוצח האמין שהחוקים לא חלים עליו. זה המקום שבו ההרס מתחיל, באנשים שחושבים שהחוקים לא חלים עליהם. היו כאלה אז, יש כאלה היום. אז הם מחו נגד הממשלה. היום הם יושבים בממשלה. לא מספיק התייצבנו מולם אז, בימים שקדמו לרצח. למדנו את הלקח. זה לא יקרה לנו שוב. אנחנו מתייצבים מולם היום. בגשרים, בצמתים, בכיכר הזו, ביום הזה, אנחנו אומרים להם: 'עד כאן.'"

הנואם היה בדאי רציני.

* עם פרסום ספרה השני: "שירי אסתר ראב", בהוצאת  מסדה ואגודת הסופרים, בנובמבר 1963, שכלל גם את ספרה הראשון "קמשונים" (1930), שלח נתן זך, שיחד עם אורי ברנשטיין ערך את כתב העת הספרותי "יוכני" – את אסתר הגר, לראיין את אסתר ראב. הריאיון התפרסם בשם "פגישה עם משוררת" ב"יוכני", אב תשכ"ג, 1963, ושב ונדפס, ב"אורות" אפריל 1964, בשם: "אסתר ראב מספרת על עצמה". זה היה מן הראיונות הראשונים עימה שנערכו אי-פעם.

 פרסום "שירי אסתר ראב" הביא לגל של מאמרים נלהבים על אודות שירתה, שהתגלתה מחדש, והם פורסמו בשנים 1963 ובעיקר 1964, מאת משוררים וסופרים, ובהם נתן זך, "נופה של משוררת", "אמות", פברואר-מרץ 1964.

לא לחינם העריך כל כך נתן זך את שירתה של אסתר. ספרה הראשון "קמשונים" (1930) יצא לאוד 23 שנים בטרם הופיע ספרו הראשון "בשלושה" (1953, יחד עם משה דור ואריה סיון). ומראשיתה וכל ימיה היא כתבה שירה בחרוז לבן בלבד, והתחילה בכך יותר מ-30 שנה לפניו.

זאת לידיעת הסבורים כיום שנתן זך הכניס את החרוז הלבן לשירה העברית. אסתר ראב פעלה כאשר ביאליק, ובני-דורו ואחריהם אלתרמן ושלונסקי ובני דורם היו במלוא תהילתם – והם לא כתבו בחרוז לבן, ואיש מהם גם לא היה יליד הארץ.

שיריה הראשונים של אסתר ראב, בחרוז לבן, כמובן – התפרסמו בשנת 1922, לפני קרוב ל-100 שנים: "אני תחת האטד ("הדים", כרך א, חוב' ב, סיון תרפ"ב); "כציפור מתה על הזרם" ("הדים", כרך א, חוב' ב, סיון תרפ"ב); "לעיניך האורות, המלאות" ("הדים", כרך א, חוב' ב, סיון תרפ"ב).

*

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד

קַלָּה, זֵידוֹנָה,

קוֹצָיו צוֹחֶקֶת

לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;

אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,

כָּל קִיפּוּל בְּשִׂמְלָתִי

לִי יִלְחַשׁ:

לִקְרַאת מָוֶת

לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת

אַתְּ יוֹצְאָה.

אַתָּה מוֹפִיעַ  –

וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת

מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת

וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם

בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר

אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי

בְּאֶחָת!

1922

* אהוד היקר, אינני מסוגל להשתתף במשבחים ובמהללים את אישיותו ויצירתו של נתן זך. האיש שנא את המדינה, והצהיר שהיה מעדיף לחיות בגרמניה ולא בישראל הכובשת (שמעתי אותו במו אוזניי!)

בימים הזוועתיים של פיגועי המתאבדים הוא מצא לנכון ללכת עם יורם קניוק כדי להיפגש עם הארכי רוצח יאסר עראפאת, ולהתחנף אליו. אני גם לא יכול לסלוח לו על ההתקפה הארסית שלו כלפי נתן אלתרמן, כאשר בזך עצמו אין אפילו עשירית מהגאוניות של מושא התקפתו. הוא זכה מהמדינה להמון כבוד (פרס ביאליק, פרס ישראל), והוא בעט בה בכל הזדמנות.

אני תמה שאף אחד ממהלליו "אחרי מות" (רוני סומק, ריקי גל, אגי משעול, נורית גלרון) לא תיארו, אפילו ברמז, את שנאתו למדינה ואת החרם שהחרים את אלה המאמינים כי גם ליהודים יש זכות להתיישב ביהודה ושמרון.

שלך

משה גרנות

אהוד: המשורר היה בדאי רציני.

* ראינו צילום של הפגנה נגד נתניהו בירושלים ובראשה שמונה צעירים עם מגאפונים בידיהם וכולם במדים ורודים אחידים, מגוהצים וחדשים, עם חגורות עור, כמו כיתה של חיילים.

מי מממן את התועבה הזאת ?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2270 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-70מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל