חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בכסלו תשפ"א, 30.11.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: קוֹצֵי-אֶשְׁתַּקָּד. יוֹם, יוֹם. // יורם אטינגר: מי אתה אנתוני בלינקן, מזכיר המדינה המיועד? // אורי הייטנר: 1. בוגד או גיבור? 2. צרור הערות 29.11.20. // עמוס גלבוע: בעקבות מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים מאת נחמיה זרחוביץ ויוסי לנגוצקי. // שי גרינר: דייגו ארמנדו מראדונה – הסוף. // פוצ'ו: בחיי [7]. כ"ב. איך נהרגתי פעמיים ביום אחד. // מנחם רהט: האם ועדת החקירה של גנץ היא תרגיל גמביט המלכה? // יעקב זמיר: חלק ג': ללמוד אוגריתית. // יצחק גנוז: מְסִלַּת-הַבַּרְזֶל אַקְמוֹלָה-קאַרְטאַלִי. // עקיבא נוף: שיר הגשם מטופף. // משה גרנות: על ספר השירים "על דעת המקום והזמן" מאת בינה ברזל. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר'. // נסיה שפרן: מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018. בפרובינציה של ליטא, שאוולי שרידים יהודיים: עבר ומעט הווה. // נעמן כהן: על השקר והדיבה על פי החוק בישראל. // אסתר ראב: "ריפוי בעיסוק", מתוך הכרך "אסתר ראב, כל הפרוזה", 2001. המהדיר: אהוד בן עזר. // רות אלמוג: כל אחד צריך לרשום במרשם המקרקעין את שדותיו האבודים. [ציטוט קטע]. // כבר עבר שבוע. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

מי אתה אנתוני בלינקן, מזכיר המדינה המיועד?

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 25 בנובמבר 2020

ד"ר אלברט אליס, מאבות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית, טוען שהבנת התנהלות העבר חיונית להערכה אמינה של התנהלות העתיד: "התחזית היעילה ביותר לגבי התנהגות עתידית מתבססת על התנהגות העבר."

גישה זאת נכונה גם לגבי הערכת תיפקודו העתידי של אנתוני בלינקן, מזכיר המדינה המיועד, שיהיה המעצב המרכזי של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא הנבחר ביידן. עבודתו עם ביידן, מאז 2002, עשויה להעניק לו השפעה דומה לזו של מזכירי המדינה הנרי קיסינג'ר וג'ים בייקר, כשעיצבו את מדיניות הנשיאים ניקסון ובוש האב.

ישראל. בלינקן מתנגד לסיפוח של- והרחבת בנייה ב- כל חלק ביו"ש ובמזרח ירושלים, ורואה בנסיגה ישראלית תנאי מוקדם לשלום. הוא סבור שהקמת מדינה פלסטינית תציל את ישראל משואה דמוגרפית (ומתעלם מהמציאות הדמוגרפית החושפת את מיתוס "השד הדמוגרפי"). אבל, בלינקן מדגיש: "סיוע החוץ לישראל אינו נתון לדיון ולא יהפוך מנוף-לחץ לוויתורים ישראלים לפלסטינים... ביטחון ישראל הוא אינטרס אמריקאי... ישראל עומדת, יום יום, בפני סכנות קיומיות."

פלסטינים. בלינקן מאמין שהקמת מדינה פלסטינית ביו"ש, עזה ומזרח ירושלים היא כורח המציאות ופיתרון הוגן. הוא רואה בנושא הפלסטיני סוגייה של זכויות אדם, למרות החינוך לשנאה וההסתה הפלסטינים והטרור האנטי-יהודי ויאנטי-ערבי בן 100 השנים. חרף המציאות המזרח תיכונית, בלינקן רואה בעניין הפלסטיני נושא מרכזי בסדר היום הערבי ובחתירה לשלום ישראל-ערב. בלינקן יפעל לחידוש הסיוע הכספי לרש"פ (שהושעה עקב תמיכתה הכספית במשפחות טרור והאדרת טרוריסטים) ולאונר"א (שהושעה עקב מימון חינוך לשנאה), ולפתיחה מחדש של משרד אש"פ בוושינגטון וקונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים.

לוב. תפישת העולם של בלינקן מונחית על ידי האמונה שהנחלת זכויות אדם ודמוקרטיה לחברות הערביות היא הבסיס לקידום דו-קיום בשלום. ב-2011, כאשר היה יועצו לביטחון לאומי של סגן הנשיא, ביידן, פעל בנחישות למתקפה צבאית נגד קדאפי "כדי לעצור את הטבח שקדאפי מבצע בבני עמו." המלחמה במפר זכויות האדם קדאפי הפכה את לוב לזירת טרור של ארגוני טרור אסלאמיים מפרי זכויות אדם הפועלים בלוב, במצרים, באפריקה, בסוריה, בעיראק, בתימן ובאירופה. המלחמה בקדאפי – שהביאה לחיסולו – התעלמה מהעובדה שמ-2003 הפך קדאפי ממלבה-טרור ללוחם אכזרי בטרור האסלאמי, שהעניק לארה"ב מודיעין חיוני על ארגוני טרור אסלאמיים, והעביר לארה"ב את תשתיות הגרעין והטילים הבליסטיים שלו.

למרות כוונותיו החיוביות של בלינקן, במציאות המזרח תיכונית הברירה היא בין משטר ערבי פרו-מערבי מפר זכויות אדם לבין משטר ערבי אנטי-מערבי מפר זכויות אדם.

"האביב הערבי". כישלון המדיניות כלפי לוב מלמד על תפישת העולם של רבים בממסד מדיניות החוץ והביטחון – כולל בלינקן – שעיצבו את מדיניות ארה"ב ב-2011/12 כלפי ההתפרצות הוולקנית של אלימות ערבית ממרוקו בצפון מערב אפריקה, דרך מצרים וחצי האי ערב עד בחרין במפרץ הפרסי. בלינקן בחן את ההתפרצות – שהיא תופעה שורשית במזרח התיכון מאז המאה השביעית – במשקפי זכויות אדם, תוך התעלמות מהמורכבות הדתית, ההיסטורית, האתנית והשבטית של מאבקי הכןח באזור נטול דמוקרטיה וזכויות אדם.

בלינקן וחבריו לממסד התייחסו להתפרצות הוולקנית כ"אביב ערבי", "מהפיכת הצעירים ופייסבוק" ו"מצעד הדמוקרטיה", למרות שמדובר בצונאמי ערבי המשתולל עד היום.

ערב הסעודית. בלינקן הודיע על כוונתו להעריך מחדש את המדיניות כלפי סעודיה ולהוציא "כרטיס צהוב" (אזהרה) ליורש העצר מוחמד בן-סלמן, אליו הוא מתייחס כ"אימפולסיבי וחסר אחריות", בגין הפרה שיטתית של זכויות אדם (ובמיוחד חיסול העיתונאי חאשוקג'י). בלינקן מתעלם מהשפעת שינוי המדיניות על דירבון הטרור הסוני ("האחים המוסלמים") והשיעי הפועל להפלת המשטר הסעודי וכל משטר ערבי פרו-אמריקאי, להתפשטות הטרור האסלאמי ברחבי העולם, ולהקמת מדינה פאן-אסלאמית פונדמנטליסטית אנטי-מערבית.

בלינקן שוקל להתנות ייצוא מערכות נשק מתוחכמות לסעודיה בשיפור מצב זכויות האדם (ובכך יקדם יצוא נשק סיני, רוסי ואירופאי למפרץ הפרסי). הוא גם הודיע על התנגדותו למעורבות הצבאית הסעודית במלחמת האזרחים בתימן, שהפכה לזירת פעולה של צבא האייתולות ובעלי בריתם במטרה למוטט את המשטר הסעודי. הוא גם מאיץ בסעודיה למתן את מדיניותה כלפי קטאר, שהיא בעלת ברית של האייתולות באיראן ושל ארדואן הטורקי, ומממנת מובילה של "האחים המוסלמים" – שלושה מוקדי איום קיומי על סעודיה.

מצרים. ב-2009 בלינקן תמך במדיניות מונחית-זכויות אדם כלפי מצרים, במסגרתה ארה"ב חיבקה את "האחים המוסלמים" האנטי-מערביים (ארגון הטרור האסלאמי הגדול בעולם) והרחיקה את מובארק הפרו-אמריקאי, ובכך העניקה רוח-גבית לעליית "האחים" לשלטון ב-2012/13 והפלת מובארכ (בדומה למדיניות הנשיא קרטר שתקע סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייע לאייתוללה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן). בלינקן התחייב לשים דגש על זכויות האדם במצרים, אך הברירה בפניו היא בין משטר פרו-אמריקאי או אנטי-אמריקאי ששניהם מפירים זכויות אדם.

איראן. תפישת העולם הקוסמופוליטית-בינלאומית של בלינקן דוגלת בהנהגה משותפת (בניגוד לתפישה הדוגלת בעצמאות מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית), ומכאן השתתפותו הפעילה בגיבוש הסכם הגרעין, יחד עם מדינות אירופה והאו"מ, ב-2015. לכן הוא יפעל להצטרפות מחודשת של ארה"ב להסכם קשיח וארוך יותר, תוך כדי הסטת תשומת הלב מהפרת זכויות האדם באיראן, וצמצום היקף הסנקציות הכלכליות על איראן. כך הוא יעניק תנופה לכלכלת האייתולות (הקרובה להתמוטטות) ולמאמציהם להשתלט על המפרץ הפרסי והמזרח התיכון, תוך כדי הרחבת רשת הטרור הבינלאומית ממרכז אסיה עד דרום ומרכז אמריקה.

האם אנתוני בלינקן ילמד מתקדימי העבר על ידי חזרה עליהם או הימנעות מהם? האם הוא יתאים את המלצותיו למציאות המזרח התיכון, או יהיה נחוש לשעבד לתפישת עולמו הנאורה את מציאות המזרח התיכון האלימה, ההפכפכה ונטולת הדו-קיום בשלום בינערבי מזה 1,400 שנים?

לצד השמחה על הסרת המגבלות מעל יונתן פולארד ועלייתו הצפויה לישראל, נשמעים גם קולות אחרים, שעיקרם – מדובר בסך הכול בבוגד. הוא אזרח ארה"ב שבגד במדינתו, בשירות המודיעין של הצי האמריקאי שבו עבד ובסיווג הביטחוני הגבוה שקיבל, והעביר חומרים סודיים באופן שיטתי למדינה זרה.

העובדות נכונות. ניתן להבין אמריקאי הרואה בפולארד בוגד ואת בית המשפט האמריקאי שהרשיע אותו בבגידה. אין זה מצדיק את ההתעמרות של שלטונות ארה"ב בפולארד, בענישה ויחס חסרי פרופורציות בהשוואה למרגלים אחרים, גם כאלה שריגלו למען בריה"מ ואויבי ארה"ב. אך עצם ההתייחסות אליו, מצד ארה"ב, כאל בוגד – מובנת.

אבל אנחנו איננו אמריקאים, אלא ישראלים. כיצד ראוי שאנו נגדיר את פולארד?

פולארד פעל למען ישראל והביא מידע חיוני לישראל ועל כך הוא ראוי להוקרתנו. אך האם הוא ראוי גם להערכה על מעשהו?

כל מדינה שמחה על כך שיש מי שפועלים למענה ומעבירים לה מידע מודיעיני חשוב. אבל איני חושב שאפשר להעריך את אישיותו של סורי שבוגד במדינתו ומרגל לטובת ישראל. אדם כזה הוא בוגד, ואישיות של בוגד אינה ראויה להערכה.

האם כך נכון לשפוט את יונתן פולארד ואת מעשיו? התשובה לשאלה זו נובעת מהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו כמדינת הלאום של העם היהודי. על פי תפיסתי הציונית, כיוון שישראל קיימת למען כל יהודי בעולם; זו מהותה, זו זהותה זה ייעודה, אין אנו יכולים לראות ביהודי שפעל למען מדינת ישראל – בוגד. פולארד הוא פטריוט יהודי שפעל למען מדינתו – מדינת העם היהודי. בפעולתו הוא תרם רבות לביטחון ישראל. הוא סיכן את עצמו למען מדינת ישראל. הוא שילם מחיר כבד מנשוא למען מדינת ישראל. ועל כך הוא ראוי לכל ההערכה והיקר שאנו מקנים לגיבורי האומה. גם אם בעיניים אמריקאיות פולארד הוא בוגד – בעבורנו הוא גיבור לאומי.

לצד התועלת הביטחונית במידע שהוא מסר, אין ספק שכתוצאה מפעולתו נגרם נזק כבד לאין ערוך למדינת ישראל. נזק אסטרטגי ליחסיה עם בעלת בריתה, המעצמה החזקה בעולם. אך מי שאחראי לנזק הזה אינו פולארד אלא מפעיליו, כלומר מדינת ישראל. ניתן לראות בפולארד לוחם שהתנדב ליחידה נבחרת, שנשלחה לפעולה מעבר לקווי האוייב, שגרמה לנזק יותר מתועלת. מתכנני הפעולה ומי ששלחו את החיילים נושאים באחריות להחלטה, אך החיילים עצמם ראויים לשבח על התנדבותם ועל ההקרבה שלהם. הוא הדין בפולארד.

מדינת ישראל ששלחה את פולארד למשימת הריגול, חטאה לארה"ב, חטאה לעצמה וחטאה לפולארד. ישראל אינה יכולה בשום אופן להרשות לעצמה לרגל נגד ארה"ב, הגם שהכול יודעים שארה"ב מרגלת בישראל, וגם כשישראל חשה שארה"ב מסתירה מפניה מידע חיוני. אופי היחסים בין המדינות ויחסי הכוחות ביניהן, אינם יכולים לאפשר ריגול כזה, גם אם דומה שזו הזדמנות מודיעינית שקשה לוותר עליה. מחיר החשיפה, במקרה כזה, גדול מן התועלת שבמידע. קל וחומר שאסור לישראל להפעיל יהודים כסוכנים בארה"ב, בשל הנזק הצפוי ליהדות ארה"ב במקרה שהסוכן ייתפס, כפי שאכן קרה.

השגיאות הללו הן שלנו. לא של פולארד. בזכות פועלו למען ישראל, בגין המחיר הכבד שהוא שילם ובשל העוול שגרמנו לו, יש לנו חוב ענק לפולארד.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת: "האשמה עלינו"

* אובייקטיבים בעד האוייב – ניר גונטז', מהבולטים בדבוקת שוקן, גינה את חיסול פחריזאדה וטען שישראל רוצחת מדענים ופתחה במלחמה נגד איראן. ולכן, בכל מלחמה בן המדינות, ישראל היא התוקפנית. השוקניסטים תופסים את עצמם כאובייקטיבים, כאלה שניצבים מעל ה"אנחנו והם" שהוא כביכול לאומני מדי בשבילם. הם מהאו"ם. ומשום מה האובייקטיביות הנפוחה שלהם היא תמיד בעד האוייב ונגדנו. בין אם האוייב הוא הפלשתינאים, הסורים, חיזבאללה וכעת איראן. למה? האם גם איראן נמצאת תחת "אקיבוש" של ישראל?

"איך ישראל הייתה מגיבה לו מנהל מפעל הטקסטיל בדימונה היה נרצח בתל-אביב?" מיתמם השוקניסט גונטז', בשם האיזון הקדוש וה"אובייקטיבי".

אז כדאי לזכור ולהזכיר. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאויביה חותרים להשמדתה. ישראל היא המדינה היחידה שכל סביבתה חותרת להשמדתה, כולל המדינות החתומות עימה על הסכמי שלום (רק השבוע מצרים העמידה לדין שחקן כיוון שהוא הצטלם עם עומר אדם). הנשק הגרעיני, שעל פי פרסומים זרים יש לישראל, נועד אך ורק כדי למנוע את השמדתה. זהו נשק יום הדין, שנועד להרתיע מפני ניסיון השמדה, ולסכל השמדה אם חלילה הוא יהיה המוצא האחרון. ההתעקשות שלנו על יתרון אסטרטגי קונבנציונלי ועל גבולות בני הגנה נועדה, בין השאר, למנוע מצב שבו ניאלץ להסתמך רק על הגרעין, חלילה.

איראן, לעומת זאת, היא מדינה ששום סכנה אינה נשקפת לה ואף מדינה אינה חותרת להשמדתה. איראן היא מדינת טרור תוקפנית, החותרת להשליט את המהפכה השיעית הקנאית על העולם כולו ומייצאת את המהפכה, בראש ובראשונה כדי לאיים על ישראל ולסכן אותה מסוריה, מלבנון ומרצועת עזה. איראן חותרת להשמדת ישראל ומאיימת השכם והערב בהשמדתה. איראן חותרת לנשק גרעיני לא לצרכי הגנה אלא כדי להשתמש בו לקידום מטרותיה המהפכניות התוקפניות ובראש ובראשונה – השמדת ישראל. חובתה של ישראל, ובעצם חובת העולם החופשי כולו, למנוע בכל מחיר נשק גרעיני מאיראן. כל צעד, שיכול לסכל את התגרענות איראן, לפגוע בהתגרענות איראן או להסיג אחור את תהליך ההתגרענות, הוא צעד צודק ומבורך. בין אם ישראל חיסלה את אבי תוכנית הגרעין האיראנית ובין אם מדינה אחרת עשתה זאת – זהו צעד מבורך. כן יאבדו כל אויביך ישראל.

* רוח מינכן – רוח מינכן ממשיכה להוביל את אירופה. הם לא למדו דבר: "האיחוד האירופי מגנה את ההתנקשות בחייו של ראש תוכנית הגרעין האיראנית ומגדיר אותה 'מעשה פשע' המנוגד באופן מוחלט לעקרונות זכויות האדם, אותם האיחוד מכבד. הנציב העליון לענייני חוץ והגנה מטעם האיחוד, ג׳וזף בורל, מביע תנחומים בפני משפחות הנפגעים."

* מקעקעים את היסודות – הערך שעליו מבוסס רעיון העבודה המאורגנת הוא הערבות ההדדית, הסולידריות האנושית, החברתית. לא להפקיר את העובד הבודד לנפשו, לא לאפשר ניצול, לא לאפשר דריכה על החלשים, להתאגד כדי לחזק את העובדים באמצעות האחריות ההדדית והשותפות. התנהלותם של ארגוני המורים במשבר הקורונה, ולא בפעם הראשונה, מקעקעת את יסודות העבודה המאורגנת, לא רק כיוון שהיא משניאה אותה על הציבור ומחמשת את מלעיזֶהָ, אלא בעיקר כיוון שהיא מנוגדת לאותם ערכים; ערכי הערבות ההדדית. הסירוב לבטל את חופשת חנוכה פוגע קשות בתלמידים, בהוריהם ובחברה הישראלית. אחרי חודשים רבים כל כך, סוף סוף חוזרים הילדים לבתי הספר, איש אינו יודע לכמה זמן, וכעבור שבוע בלבד צריך להוציא אותם לשבוע חופשה? עוד אנדרלמוסיה, זה מה שדרוש לנו כעת? כמו כל העולם אנו מצויים במשבר, במצב חירום. מצב זה דורש מכל אחד מאתנו להירתם, להיכנס תחת האלונקה, לוותר. בוודאי מן המורים שאמורים להוות דוגמה ומופת לדור המחר. ניתן לצפות מן המורים ליתר אחריות לאומית וחברתית.

* להאט את ההקלות – בימים האחרונים מסתמנת עלייה איטית בשיעורי התחלואה בקורונה. בימים רביעי וחמישי חצינו שוב את קו אלף המאומתים. המצב עדיין תחת שליטה, בין הגורמים לו מצויה גם העלייה המבורכת במיספר הנדבקים, אבל זו נורת אזהרה.

הפרוייקטור החדש פרופ' אש מזהיר מפני סגר שלישי וכך גם שרים אחרים ובמקביל – ממשיכים בהקלות. אני מבין את הצורך והרצון לפתוח עוד ועוד מגזרים, להניע את הכלכלה ולאפשר לבעלי העסקים הקטנים לנשום. אולם אם התוצאה תהיה סגר שלישי, מה עשינו? החזרה ללימודים ברשויות הירוקות והצהובות מוצדקת, בשל מרכזיות החינוך, בשל הפגיעה הנפשית והחברתית אף יותר מהפגיעה הלימודית בתלמידים. אולם לצד החזרה ללימודים, צריך להאט את ההקלות האחרות. אני חושש מאוד מתוצאות פתיחת הקניונים. אלה מקומות סגורים ובימי החורף, כשגשום וקר בחוץ, הם מועדים להתקהלות. עד בוא החיסון צפויה עוד תקופה קשה, ויש להתאזר בסבלנות. כדי לאפשר זאת יש לנקוט במדיניות פיצוי נדיבה, מהירה ויעילה. וכמובן – דרוש אישור תקציב 2021 עוד בדצמבר, כדי שניתן יהיה לפעול ולתפקד כבר ב-1.1.

* כלכלה מרחיבה בעידן קורונה – במאמר שפרסם סבר פלוצקר בטור שלו ב"ממון" הוא הציג את המשבר של שנות ה-30 של המאה שעברה, שבראשית משבר הקורונה כלכלנים רבים בעולם חזו שהקורונה תדרדר אותנו למצב דומה. המציאות הפריכה את התחזית הזאת. המצב הרבה יותר טוב מן החששות. "בשבוע שחלף פרסמו הלשכות לסטטיסטיקה במדינות רבות את שיעורי הצמיחה הכלכלית ברבע השלישי של השנה. עלתה מהן תמונה מובהקת של התאוששות מסחררת, אחרי התכווצות מסחררת ברבעים הקודמים של השנה. אמנם רמת הפעילות הכלכלית עדין נמוכה ממה שהיה אשתקד, אבל כבר לא בהרבה. האבטלה עדיין גבוהה, אבל כבר לא גדלה בתלילות ורחוקה מאוד משיעוריה בשנות ה-30. המחירים בדרך כלל יציבים, הממשלות נוקטות מדיניות של הרחבת ההוצאה הציבורית בעשרות ובמאות מיליארדים, ללא חשש מגירעונות ומחובות. הסיוע לנפגעי קורונה לא נתקל בחומת ריסון תקציבי; הוא נדיב יחסית. והתחזיות ל-2021 אופטימיות למדי." פלוצקר משבח את תקציב 2021 המתגבש, שניתן לאשר אותו במועד, אלא אם כן נתניהו לא ירצה לעשות כן כדי להשאיר לעצמו פרצה לגנוב את הרוטציה. "אל תדאגו לגירעון בשנה הבאה, הפציר נגיד בנק ישראל בראשי האוצר. כמה שיהיה – יהיה. השליכו נא לפח את המונח 'יעד גירעון'; ב-2021 אסור לכם להתחשב בו. במקרה הטוב, עם בוא החיסונים ודעיכת המגפה, ירד הגירעון ל-8.5% מהתוצר ובמקרה הרע (והמצמרר) הוא יישאר כמו השנה, כ-12% עד 13% מהתוצר. זה לא תלוי במדיניות התקציב, זה תלוי במדיניות הבריאות. לממשלת הוד מלכותה הבריטית חזוי גירעון של 19% מהתוצר ולממשל האמריקאי לא פחות."

* פשרה בין מה למה – רינה מצליח ב"אולפן שישי", יוסי ורטר ב"הארץ" ומתי טוכפלד ב"ישראל היום" דיווחו על מגעים, אולי אפילו מו"מ, המתנהלים בין כחול לבן והליכוד לפתרון המשבר והימנעות מבחירות. האמת היא שבחירות כעת, סיבוב רביעי בתוך פחות משנתיים, בעיצומו של משבר הקורונה, ואיננו יודעים לאן תתפתח המגפה – הן הרות אסון. ברור שראוי לעשות כל מאמץ למנוע את הקדמת הבחירות ולהמשיך לקיים את הממשלה ולבצע את הרוטציה. על איזו פשרה מדברים? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? והרי כבר היתה פשרה כזאת, פשרת האוזר לפני שלושה חודשים. עכשיו רוצים פשרה בין קיום הפשרה הקודמת לבין הפרת הפשרה באמצעות הפרת ההסכם המקורי. אבל עצם ניסיונו של נתניהו להגיע לפשרה, מעידה שהוא פוחד מבחירות עתה ובאופן קונקרטי, הוא פוחד מבנט. הוא פוחד מעליית כוחו והוא פוחד, אני מקווה שבצדק, מהתאגדות כל האופוזיציה לתמיכה בבנט לאחר הבחירות. לכן הוא מעדיף להגיע לפשרה שעדיין תשאיר לו פרצה לגנוב את הרוטציה, אך לדחות אותה, בתקווה שבנט ייאבד מכוחו. וכיוון שהוא פוחד, הרי שאם גנץ לא ימצמץ (מעבר למצמוציו עד כה) – נתניהו ימצמץ.

* נזכרו שהוא הומופוב – סיעת רע"ם האסלאמיסטית בראשות מנסור עבאס היא הומופובית קיצונית. בכל הצבעה על זכויות להט"ב היא תמיד מצביעה נגד ומתבטאת בחריפות רבה. אלא מה? עד שהחל הרומן בין מנסור עבאס לנתניהו, לא שמענו על כך. הפוליטיקאים והעיתונאים מן השמאל, לא זכרו ולא הזכירו זאת כאשר הטיפו לממשלה עם הרשימה המשותפת או קואליציה בתמיכתה. הם הקפידו להזכיר את ההומופוביה של סמוטריץ' שבעטיה הוא מוקצה, אבל של עבאס? למי אכפת? למרות שהחברה הערבית הרבה יותר קיצונית ואלימה ברדיפתה אחרי הלהט"ב.

פתאום יוסי ורטר, "הארץ", נזכר לשפוך אש וגופרית על ההומופוביה של עבאס וממש מאשים אותו אישית בתקיפות אכזריות של להט"בים ביישובים ערבים, בעקבות כרוז נאצה שפרסם. הוא לא הוציא את הכרוז הזה היום, אלא לפני חודשים אחדים. אז, משום מה, לא שמענו על כך. אז, אסור היה להשמיע מילה שלילית על הרשימה המשותפת ומרכיביה השונים.

אני דווקא הזכרתי לא אחת את ההומופוביה של הגורמים השמרניים ברשימה המשותפת. לא אחת ציינתי, שהפערים בין חלקי המשותפת עצומים. בין קנאים אסלאמיסטים לקומוניסטים אתאיסטים, בין הומופובים לאנשי חד"ש הדוגלים בשוויון זכויות ובעוד נושאים רבים, פעורה תהום אידיאולוגית, אך יש רק דבר אחד המשותף לכולם – אויב משותף. האויב המשותף הוא הציונות, הוא מדינת ישראל. הדבק היחיד בין ארבעת מרכיבי הרשימה המשותפת הוא לאומנות אנטי ישראלית קנאית. ואם נדמה היום למישהו שרע"ם פחות קנאית ולאומנית, פחות אנטי-ישראלית משותפותיה – אין הוא אלא טועה. ואם נתניהו חולם על ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, זו תהיה ממשלת פיגולים לא לגיטימית בדיוק כמו ממשלה שקיומה תלוי ברצונם הרע של שאר מרכיבי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. עבאס מבטא היום קול פרגמטי יותר בנוגע לשיתוף פעולה עם הממשלה לקידום המגזר הערבי, ובכך הוא משרת בצורה טובה וחכמה יותר מעמיתיו את האינטרס המגזרי. אך אין בכך כדי להעיד על שינוי אידיאולוגי.

* חזית הסירוב – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום והנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין, לא כי היא נגד שלום עם מדינות ערב, אלא כי היא נגד שלום עם ישראל. בניגוד לאיחוד האמירויות ובחריין, סעודיה לא חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל. רשמית, היא מדינת אוייב. אבל די בכך שיורש העצר הסעודי נפגש עם ראש ממשלת ישראל, ואף שסעודיה התכחשה לפגישה, כדי שח"כי הרשימה המשותפת יוקיעו אותה. ח"כ עאידה תומא סולימאן האשימה את סעודיה וישראל שהם מנסים להבעיר את המזה"ת. ערביי ישראל נמצאים במצב לא קל, כאשר המדינה שבה הם אזרחים נמצאת במלחמה עם עמם. ניתן היה לצפות שהם יהיו הראשונים לדגול בשלום ודו-קיום ולהוות גשר לשלום. אבל מנהיגותם הפוליטית בוחרת לתמוך בחזית הסירוב, בחזית האיבה, בחזית של מלחמה וטרור נגד ישראל ואזרחיה ולהאשים את מדינות ערב שמקדמות שלום עם ישראל בבגידה. ויש בתוכנו מי שעדין אינם מבינים את ניגוד העניינים המוחלט בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי-ישראלית ומדוע הקמת ממשלה שתלויה ברשימה הזאת היא טירוף מוחלט.

* נותנים לו שלום עכשיו והוא לא רוצה – חכ"ל מוסי רז שיגר ציוץ הזוי, אפשר גם לכנות אותו אינפנטילי, שבו הוא טען שכיוון שסעודיה היא בגדר מדינת אוייב, אם נתניהו נסע אליה בלי אישור שר הפנים הוא עבר על החוק. וואו! המחשבה הראשונה שעלתה לראשי למקרא הציוץ הייתה שכנראה איינשטיין צדק. איינשטיין אמר, כזכור: "יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית. לגבי הראשון אני מסופק."

אז מה? מוסי ייגש היום לתחנת המשטרה הקרובה ויגיש תלונה נגד נתניהו? מוסי רז שימש בעבר כמזכ"ל "שלום עכשיו". העכשוויזם המשיחי הזה מבטא סוג של בעייה בדחיית סיפוקים. עכשיו! איך עכשיו? יש לך פרטנר שמוכן לשלום בתנאים סבירים? לא חשוב. עכשיו! אז אספק לו את מה שהוא רוצה. העיקר שזה יהיה עכשיו! והנה, נותנים לו שלום – עכשיו, והוא לא רוצה. השלום הזה לא מוצא חן בעיניו. אז הוא מגיב בחמיצות. הילד רצה קרמבו מוקה עכשיו, וקיבל קרמבו וניל. אז זה לא מתאים לו.

יש הסבורים שההסתייגות של המחנה, שעד לפני חודשים אחדים התיימר להיות מחנה השלום, להסכמי השלום והנרמול עם מדינות ערב, נובעת מכך שהם מזוהים עם נתניהו וטראמפ. איני חושב כך. כאשר בגין נסוג מסיני אותם חוגים הריעו לו וכך גם לשרון כאשר עקר את גוש קטיף. אם נתניהו ייסוג מיהודה ושומרון הם יהיו ראשוני המאתרגים שלו. הסיבה לכך אחרת. הם נעולים על קונספט מסוים של שלום. הוא חייב להיות השלום שלו הם הטיפו במשך שנים – הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 4.6.67. הם לא מתנגדים לשלום עם המפרציות ושאר מדינות ערב. אבל על פי הקונספציה שלהם התנאי לשלום עם מדינות ערב הוא הסכם עם הפלשתינאים במתכונת שלהם. והם מבינים שאם מדינות ערביות מסרבות להמשיך להיות בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית וחפצים לפעול על פי האינטרס הלאומי שלהם ולקדם שלום ונרמול עם ישראל, הדבר ידחה את הסוגייה הפלשתינאית ואולי אף יגרום לפלשתינאים להתפשר. ונדמה לי שאם הפלשתינאים יתפשרו, למשל על תוכנית טראמפ, מוסי רז ומרעיו יתנגדו להסכם כזה.

נחזור לציוץ ההזוי. ברור שראש ממשלה לא צריך לבקש אישור משר הפנים למפגש מדיני עם אוייב בניסיון לקדם את השלום. זה תפקידו וזו משימתו. אבל מוסי רז, שכל כך דבק בטהרנות דווקנית כזו, נושא עד היום את דגל הסכמי אוסלו. תזכורת – כאשר נערכו המגעים על הסכמי אוסלו, החוק הישראלי, שהתקבל בתמיכה משותפת של הליכוד והמערך, אסר על מפגשים עם אש"ף בהיותו ארגון טרור. יוסי ביילין וחבורת אוסלו עברו בעליל על החוק וניהלו את המו"מ מאחורי גבו של ראש הממשלה רבין וללא ידיעתו, ובתחילת המהלך גם ללא ידיעתו של שר החוץ פרס. אבל זה בסדר, אליבא דרז.

כמובן שנתניהו לא זקוק לאישור משר הפנים כדי לנסוע לשליחות מדינית חשובה של קידום השלום עם סעודיה. מה שלא בסדר, הוא שנתניהו הסתיר את הנסיעה משרי החוץ והביטחון. יתר על כן, הוא לקח אתו את המזכיר הצבאי תוך שהוא אסר עליו לדווח על כך למפקדו – הרמטכ"ל. התנהלותו, כרגיל, היא בניגוד לכל כללי מנהל תקין. ושוב הוא מפיץ את השקר הביביסטי האופייני שהוא רצה למנוע הדלפות (אך מיד בשובו הדליף את הביקור). ברור שגם במקרה הזה, הוא העדיף את האינטרס האישי הפוליטי הצר על האינטרס הלאומי.

* הגיע זמנן של גבעת המטוס ועטרות – שאול אריאלי מצדד בחלוקת ירושלים ומטיף לה לאורך שנים רבות. כיוון שזו עמדתו, ברור שהוא מתנגד לבנייה בגבעת המטוס. בדיוק כפי שמי שתומך בשלמות ירושלים בריבונות ישראל, כמוני, תומך בבנייה הזאת. במאמר שפירסם ב"הארץ", תחת הכותרת "גבעת הפורענות", הוא יצא נגד הבנייה בגבעת המטוס. חלק מרכזי במאמר היה סקירה היסטורית, אמינה ברובה, על פיה התוכניות לבנייה יהודית מאסיבית מדרום ומצפון לעיר הן של ממשלות המערך; תחילה של ראש הממשלה אשכול וראש העיר טדי קולק, מיד אחרי שחרור ירושלים, וכעבור עשור – בידי ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס. אריאלי מצטט מספרים של שניהם, על התוכניות שהובילו. אין כמעט נושא שעליו הסכימו רבין ופרס – בנושא הזה עמדתם היתה אחידה. אריאלי גם מציין שהתוכניות להתיישבות באזורים אלו הן כבר מראשית הציונות. ולכן, מוזר מאוד שלקראת סיום המאמר הוא מתאר את ההחלטה לפרסום המכרז לבנייה בגבעת המטוס מימוש "ההזייה המשיחית לאומנית של 'גוש אמונים' לדורותיו." האם אשכול, טדי קולק, רבין ופרס הם אנשי "גוש אמונים" ותוכניות הפיתוח שלהם הן הזייה משיחית לאומנית?

לא בכל דבריו אריאלי מדייק. על הר חומה הוא כותב: "ב-1997, בכהונתו הראשונה, החליט [נתניהו] על בניית שכונת הר חומה, שרבין נמנע מהקמתה." ההיפך הוא הנכון. מי שהחליט על הקמת הר חומה היה יצחק רבין ב-1995. מי שסיכל אותה היה נתניהו. ומעשה שהיה, כך היה. בעקבות ההחלטה על הקמת הר חומה, חד"ש ומד"ע הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. לאחר פרישת ש"ס מהממשלה, ממשלת רבין היתה ממשלת מיעוט, אך נהנתה מבלוק חוסם באמצעות תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. אך רבין לא נבהל מהצעת האי אמון, כיוון שסמך על הליכוד שיפיל אותה. אלא שנתניהו הודיע שהליכוד וכל האופוזיציה יתמכו בהצעת האי-אמון, כי אין להם אמון בממשלה, וכך הממשלה היתה נופלת בהצבעה. מסיבה זו, הקפיא רבין את ההחלטה. החלטתו של נתניהו לבנות את השכונה, בקדנציה הראשונה שלו, למעשה נכפתה עליו בידי "הדרך השלישית" שאיימה בפרישה מהממשלה על הנושא הזה ויצאה בקמפיין ציבורי תחת הכותרת: "ירושלים – אני נשבע!"

השותף של "הדרך השלישית" לקמפיין היה ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט. לימים, כראש הממשלה, הוא הציע לפלשתינאים לחלק את ירושלים. אך גם בהצעה שלו, בדומה להצעה של אהוד ברק לחלוקת ירושלים, גבעת המטוס היתה בשטח הישראלי, כפי שאריאלי עצמו מתאר במאמר. את ההחלטה על הקמת השכונה בגבעת המטוס קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר ב-1991. הוא הקים בה מרכז קליטה לעולים מאתיופיה ומבריה"מ וכבר אז החליט על בניית שכונת קבע. אולם הוא הפסיד בבחירות, והחלטתו, המממשת תכנית של אשכול וקולק מ-1969, התעכבה עד עתה. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. אריאלי ציין שתוכניתו של אשכול כללה את עטרות בצפון ירושלים, שנפלה בתש"ח ושוחררה בששת הימים. מעניין לספר, שבצעירותו אשכול התיישב בעטרות כחלק מקבוצת עבודה. 53 שנים אחרי תוכנית אשכול, עדין לא הוקמה השכונה בעטרות. הגיע הזמן.

* המשותף – יש מעט מאוד משותף לאובמה ולטראמפ. בוודאי – בנושא המזה"ת בכלל ובסוגייה הפלשתינאית בפרט. אבל המשותף להם הוא שהפלשתינאים דחו על הסף את תוכניות השלום של שניהם.

* בחילה – באיזו עוד מדינה דמוקרטית השליט מכסה את הערים בכרזות ענק "אהוב שלנו" עם תמונת ענק שלו? פולחן אישיות כמו של נתניהו לא היה מעולם באף מדינה דמוקרטית. בי זה מעורר בחילה. קים ג'ונג און מכונה בצפון קוריאה "המנהיג האהוב".

* תקלה במנגנון האוטומטי – כתבתי ביקורת על נתניהו וקיבלתי תגובה אוטומטית מעובד אלילים שאני בולשביק. נו, אני הרי רגיל לזה. הרי ברור שכל מי שאינו סוגד לשמש העמים הוא בולשביק. מי שאינו מתמסר לשטיפת המוח של פולחן האישיות הוא בולשביק. אבל, רגע, אני מזהה תקלה. הרי המעי הגס של אלוהיהם אמר שהקיבוצים הם כמו גרמניה הנאצית. מרגע זה התואר החדש אמור לעבור בתעלות הביבים ובתור קיבוצניק צריך היה אותו ביביסט להגדיר אותי נאצי ולא בולשביק. שמא יש איזו תקלה טכנית במנגנון האוטומטי של תעשיית השקרים?

* יאיר, מאחוריך – יאיר גולן מתחיל לאיים על מעמדו הבכיר של יאיר נתניהו, כג'ורה הלאומית.

* שלא תפסיקו לשנייה – בברכה ל"בני עקיבא" ביום חגם, "שבת ארגון", אמר שר הביטחון בני גנץ, בין השאר: "שלא תפסיקו לשנייה את העבודה החברתית החשובה שאתם עושים, מסיוע לקשישים בודדים, דרך תרומות דם וחלוקת חבילות מזון. קורונה, או לא קורונה, קול קורא לכם לעזרה, ואתם הולכים." בעיניי, זו דרכו של גנץ להגיב לדברי הבלע של יאיר תהליכים.

* רגליים קרות – יעל גריל, שבתחילת השבוע מונתה לחברה בוועדת סטרשנוב לחקר פרשת הצוללות, הודיעה על פרישתה מן הוועדה בשל חשש לניגוד עניינים, עקב היותה ראש המחלקה הכלכלית במשרד הביטחון בתקופה שבה מדובר. האם בתחילת השבוע, כאשר נענתה להזמנה, היא לא היתה ראש המחלקה הכלכלית לשעבר? אם יש כאן ניגוד עניינים – הוא לא היה קיים בתחילת השבוע? מה קרה? שמא הופעל עליה מכבש לחצים במהלך השבוע? או שמא קיבלה רגליים קרות כשנזכרה במסכת הייסורים, השיימינג וההסתה שהם מנת חלקו של כל מי שמעז לנגוע בחקירות נתניהו?

* משקל נגד – איני מחובבי הקונספירציות, אבל נראה לי שחדשות 12 צירפו את בועז ביסמוט לפאנל של "אולפן שישי" כדי להגחיך את הימין. ביסמוט הוצב בפאנל כמשקל נגד לעמית סגל. מול עיתונאי ימני שהוא מקצוען, חכם, שנון, חריף, רהוט הם הציבו תועמלן ימני שהוא חנפן, חסיד שוטה, בכיין ולא המיתר המכוון ביותר בגיטרה.

* רוצה לפגוש את קהלני – בשבוע שעבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו בגולן; ביקור היסטורי ראשון של שר אמריקאי בגולן. שר החוץ אשכנזי התלווה לפומפאו. הם עלו לתצפית מהר בנטל ושמעו סקירות ביטחוניות של בכירים בצה"ל. אל הפמלייה התלווה עוד אדם אחד – אביגדור קהלני. ומעשה שהיה – כך היה: בהכנת הביקור בישראל אמרו אנשיו של פומפאו לשגריר בישראל פרידמן, שיש לו יד חופשית לארגן את הסיור, אך לפומפאו יש בקשה אחת. הוא רוצה לפגוש את אביגדור קהלני. אך טבעי שהמפגש ביניהם היה בסיור בגולן. קהלני הרצה במשך עשרים דקות על מלחמת יום הכיפורים בגולן. לאחר מכן סיפר פומפאו שהוא למד בווסט-פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, וספרו של קהלני "עֹז 77" היה אז ספר חובה בתוכנית הלימודים. פומפאו סיפר על התרשמותו העמוקה ועל כך שקרא את הספר פעמיים.

אגב, כבר כתבתי שקהלני הוא המועמד שלי לנשיאות?

* המדריך למתאבד – בנעורינו הרחוקים, לפני ארבעים שנה ויותר, הגולן היה יעד הטיולים המועדף על חבריי ועליי. כמובן שהתניידנו בטרמפים, כמקובל אז. נהגנו אז להתבדח, שמי שרוצה להתאבד בגולן, צריך לשכב על הכביש. הוא כבר ימות מרעב. אז נכון, קצב ההתפתחות והגידול של ההתיישבות בגולן איטי מדי, ובכל זאת, עברנו כברת דרך לא מבוטלת מאז.

* ביד הלשון: מצודת טגארט – הקדשתי לאחרונה מיספר פינות לקרב נבי יושע במלחמת השחרור. בין השאר ציינתי שהמצודה היתה מצודת טגארט. מצודות טגארט הן שרשרת מצודות משטרה שהוקמו בארץ ישראל ביוזמתו של קצין המשטרה הבריטי סר צ'ארלס טגארט, מומחה לדיכוי התקוממויות, שהוזעק מהודו לארץ ישראל בתקופת מאורעות 1936-39. המצודות הראשונות הוקמו בתקופת המאורעות ועוד עשרות מצודות הוקמו בשנים 1940-1943.

הגל הראשון של הקמת המצודות נעשה במסגרת מיזם גדר הצפון, שנועדה למנוע פלישת כוחות ערביים מסוריה ולבנון לעזרת ערביי ארץ ישראל ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה כהגנה מפני פלישה של כוחות צבא וישי הפרו-נאצי. לאורך הגדר הוקמו חמש מצודות. הראשונה שבהן הייתה בנבי יושע. המצודות הוקמו על פי דגם סטנדרטי, שכלל מבנה מרובע ובראשו צריח מצולע הצופה לכל הכיוונים, ובו חרכי ירי.

זקס (2) – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה "זקס" המופיעה בשיר "דודו". ביקשתי הסברים ופירושים נוספים על אלה שכתבתי.

כותב רוביק רוזנטל: המילה זקס קשורה לשפת העבריינים הגרמנית, שבה זקס התגלגל ממילת היידיש זקונה כלומר סכנה.

כותב ארנון אבני: זקס, למיטב ידיעתי, היה בפלמ"חית: סוד צבאי, עניין מבצעי חסוי.

מיספר קוראים כתבו שזקס היה כינוי בפלמ"ח למפקד, ואחד מהם אף אמר שכך למד בשיעור זמרה בבית הספר בשנות השישים.

נחמיה זרחוביץ, איש חינוך ומדריך טיולי מורשת קרבות, חבר ליוסי לנגוצקי, גיאולוג, מפקד סיירת ואיש מבצעים מיוחדים במודיעין בתפקידים בכירים, על מנת להוציא את הספר שלפנינו. שניהם לחמו במערכה לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים: נחמיה בחטיבת המילואים של הצנחנים מיספר 55, ויוסי בחטיבה הירושלמית מיספר 16. שנתיים של עבודת נמלים הביאו לנו יצירה ייחודית. אנו משופעים בספרי מלחמה: של יחידים המספרים על שעבר עליהם, של יחידות, של עיתונאים וסופרים. חלק לא מבוטל מהם עטור במעשי גבורה. את המודל קבע בזמנו הספר "חשופים בצריח" על חטיבה 7 במלחמת ששת הימים; חלקם נושאים אופי סובייקטיבי, פעמים מעורר מחלוקות, וחלקם בעלי אופי אקדמאי יבש.

הספר שלפנינו שונה. ליבתו היא סיפור צבאי על המהלכים הצבאיים לשחרורה של ירושלים וסביבתה ע"י שתי חטיבות חי"ר (16, 55) וחטיבה ממוכנת (הראל, מיספר 10). אבל, לאורך כל הסיפור הזה שזורים עשרות מפות צבעוניות, ציורים, מרשמים. עשרות תמונות עבר של ירושלים לפני ששת הימים. מסלולי סיור בעקבות הקרבות. והרבה היסטוריה: היסטוריה של העיר ממלחמת העצמאות ועד לששת הימים. היסטוריה של מקומות כמו הר הצופים והר הזיתים, היסטוריה של מבנים היסטוריים. ושירים מעוררי נוסטלגיה על ירושלים. פסיפס צבעוני, מלא חן ומעשיר בידע, כמסגרת הדורה למעשה הצבאי. דף השער מעיד מיד כי לפנינו מזומן ספר מיוחד.

ברצוני לעמוד על שלוש נקודות בתחום הצבאי שהספר תורם לנו.

הראשונה קשורה לתמונה המאזנת. באתוס הישראלי התקבעה הדעה לפיה: "הצנחנים שיחררו את ירושלים." אז אכן הצנחנים כבשו את העיר העתיקה והגיעו לכותל המערבי, ומפקדם, מוטה גור, רשם את שמו ושמם בספר הזהב של המדינה, אבל הספר מציג את התמונה המאוזנת ולפיה העיר שוחררה ע"י 3 חטיבות: ע"י חטיבה 16 הירושלמית שכבשה את ארמון הנציב, שכונת אבו -טור וכל המערך הירדני שהגן על דרום ירושלים בואכה בית לחם. ע"י חטיבה ממוכנת 10, שכבשה את כל המוצבים הירדנים שהגנו על צפון ירושלים ובכך השלימה עם חטיבה 16 את הכיתור האסטרטגי של העיר העתיקה. ע"י חטיבת הצנחנים שכבשה את השכונות שמצפון לעיר העתיקה ואת העיר העתיקה.

השנייה היא החשיבות של הטנקים בשחרור ירושלים. קודם כל בתכנון ובביצוע של מהלך ההשתלטות מהיר על שורת המוצבים הירדניים בשטח ההררי שמצפון לירושלים. אבל, בעיקר בלחימה בשטח הבנוי. הספר מביא עדות של המפקד הירדני הבכיר ב"גבעת התחמושת" כי הוא וחייליו נכנעו רק כאשר שמעו את רעש הטנקים הבודדים שעלו דרך מקרה על הגבעה. ומוטה גור שמעיד בתחקיר: "אין לנו כל ספק שהלחימה בשטח הבנוי בלי הטנקים היתה יכולה להיות חמורה מאוד."

השלישית, היא דרך התיאור של הקרבות. תיאור של מח"טים, מג"דים, מ"פים, ועד לחייל הבודד. כל פרט נבדק ונסרק פעמים אחדות, כדי שלא יימצאו סדקים בלתי אמינים או לא נכונים. אין תיאורים דרמטיים של מעשי גבורה, ואם ישנם מעשים יוצאי דופן של יחידים, הרי שהם כתובים ללא שמץ של התרברבות ורהב.

אני חייב להזכיר כאן שני שמות של לוחמים שעשו מעשי גבורה: האחד, זרח אפשטיין, מחטיבה 16 (עמוד 139) שאמר: "בסך הכול נלחמתי על חיי" (הלך לעולמו לפני שנים כתוצאה ממחלה). השני, מרדכי גולדשטיין מחטיבה ממוכנת 10 (עמודים 181, 192). ולא רק זאת, בכל יחידה ויחידה מצוינים הנופלים (סך הכול 182 איש מסרו את נפשם במערכה לשחרור העיר) ושמות המפקדים וקציני המטה.

זה ספר עבור קהל רחב ומגוון: עבור הלוחמים, הבנים והנכדים והנינים והמשפחות. עבור כל שוחר דעת ותרבות, עבור כל מי שירושלים יקרה לו, כל מי שמתרפק על הנוסטלגיה של ירושלים שלפני 1967. ולחובבי הסיורים מזומנת כאן חוויה נדירה.

וכיאה לספר שירושלים ניבטת ממנו כמעט מכל עמוד, הוא מסתיים בדבריו הנפלאים של הנביא זכריה (פרק ח', פסוקים ג'-ה'):

ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה.

אהוד: חלקי הקטן באותה מלחמה היה שירותי במילואים כחובש בפח"ח [פלוגת חובשים חטיבתית] של חטיבה 10, היא חטיבת הראל, בפיקודו של אורי בן ארי. מפקד הפח"ח היה רב-סרן ד"ר יואל ידלובקר. הקָשר היה בן-דודי בדרגה שנייה דוד בן עזר [סבו וסבי היו אחים].

הספר הטוב ביותר שקראתי על המלחמה על ירושלים הוא ספרו של משה נתן "המלחמה על ירושלים" שיצא לאור בשנת 1968 וזכה להצלחה רבה.

קדם לו ספרו של אלי לנדאו "ירושלים לנצח". לנדאו היה מראשוני הצנחנים שנכנסו לעיר העתיקה והגיעו לכותל המערבי.

כולנו אוהבים לחפש ולאמץ לנו גיבורי חיים. זה חלק מהטבע האנושי שלנו. אם זה שחקני תיאטרון וקולנוע אדירים, מוזיקאים מחוננים או כוכבי כדורגל בסדר גודל עולמי והיסטורי. כולם נכנסים לרשימה הזאת.

כולנו רוצים להזדהות ולהתחבר עם סיפורי הצלחה גדולים. ומי מאיתנו לא אוהב סיפורי אנדר דוג. כן, אותם אלה שבדרך למעלה לפסגה, הרימו עצמם מתחתיות. ילדות קשה, מחסור באמצעי מחייה בסיסיים, עבודה מפרכת וטונה של כישרון והנה יש לנו פה אחלה פוטנציאל לסרט שובר קופות.

סיפור חייו של דייגו ארמנדו מראדונה מספק לנו את כל זה ואף הרבה מעבר. לצד שערוריות גדולות כמו ירי על עיתונאים ושימוש מופרז בקוקאין, סיפק דייגו לעולם רגעי גאונות שכל אוהד ואוהדת כדורגל ינצרו איתם עד יומם האחרון. הקריירה של מראדונה כשחקן ידעה הרבה עליות ומורדות. מהעלייה לקבוצת הבוגרים של מועדון נעוריו, ארחנטינוס ג'וניורס, דרך המעבר ליבשת אירופה והכסף הגדול (של אז..) וכמובן, פסגת הקריירה שלו – הזכייה המרהיבה במונדיאל 1986 במדי נבחרת ארגנטינה עם יד האלוהים, אליה עוד נשוב.

דייגו גדל במשפחה ענייה בכפר קטן במחוז בואנוס איירס עם עוד 7 אחים ואחיות. הכי סיפור סינדרלה שאפשר לבקש. בן לאב ממוצא אינדיאני, פועל לבנים ועובד בית חרושת. אימו, שנחשבה גם במהלך הקריירה לאחת הדמויות הבולטות והמשפיעות בחייו, עמלה קשה כדי להאכיל ולחנך 10 נפשות. היא גם העדיפה שבנה יתרכז בלימודים ולא בכדורגל. אך כבר בילדותו נוצר החיבור והקשר הרגשי עם הכדור. כשהיה בן שש, קיבל מראדונה את הכדורגל הראשון שלו במתנה מקרוב משפחה. ומאז נדמה שהכדור פשוט נדבק לו לרגל, לגוף ולנשמה.

ומעשה שאכן היה. הילד הצנום, בן ראשון אחרי חמש בנות, חשש שיגנבו לו את הכדור ולכן נהג לישון איתו בלילה בתוך חולצתו, במשך חצי שנה!

מכאן ועד התהילה, הדרך עוד היתה ארוכה. אך כבר בשלב מוקדם של הילדות, הבינו ההורים שדייגו לא ילמד רפואה או ראיית חשבון. הם התחילו להבין מה צומח להם בבית, ושכדורגל זה הייעוד של בנם. עוד בגילאים הצעירים, אנשים נדהמו לראות את הקלות בה ילד קטן-מימדים מלהטט בכזה כישרון, כשהוא חולף בקלילות על פני שחקנים יותר גדולים וחזקים ממנו משמעותית.

קיץ 1982. צה"ל כבר עמוק בלבנון והחיילים צמודים לטרנזיסטורים. מנסים בין הקרבות להתעדכן בתוצאות המשחקים במונדיאל שנערך בספרד. באותה שנה בדיוק גם פרצה מלחמת פוקלנד בין בריטניה לארגנטינה אליה עוד נחזור בהמשך. מונדיאל 82 למעשה, היה הזמן בו נגלה מיספר 10 לעולם. הנבחרת הארגנטינית זייפה מאוד באותו טורניר אבל היה ברור שהגיע בעל-בית חדש והוא עוד לא בן 22. הכישרון הדרום אמריקאי העולה, הפך מבוקש בעבור הקבוצות הגדולות והיעד הראשון שלו באירופה היה מועדון הפאר ברצלונה.

כעבור שנתיים טובות אך גם מלאות בפציעות וכמה סקנדלים וללא תארים משמעותיים, נפרד דייגו מבארסה. היעד הבא שלו גם היה המשמעותי ביותר לקריירה שלו. מועדון הכדורגל נאפולי.

דייגו חם המזג התאים כמו כפפה ליד לאוהדים הנפוליטנים מהדרום של הדרום של איטליה. הוא גרם לאוהדים של קבוצתם, שהיתה אז בסדר גודל קטן עד בינוני באיטליה, להרים את הראש. במדינה כה קוטבית בין צפון לדרום כמו איטליה, המשמעות של לשים קבוצה כמו נאפולי על מפת ארץ המגף, היה בה משמעות שהיא הרבה מעבר לכדורגל ולספורט. בשנת 1987 זכה דייגו עם נאפולי באליפות ראשונה והיסטורית. ועוד על הפרצוף של מועדוני הפאר העשירים מהצפון כמו מילאן, אינטר (מילאנו) ויובנטוס (טורינו). דייגו הפך לחצי אל. המלך של כל הדרום העני והמקופח.

ובמקביל לקריירה בנאפולי, הגיע מונדיאל 1986. מופע כמעט יחיד של מס' 10, עם בישולים גאוניים וגולים מרהיבים. אה וכן, היתה גם את 'יד האלוהים' ברבע הגמר המפורסם מול אנגליה. לימים יספר דייגו כמה שמח לעשות זאת דווקא מול האנגלים. עוד עדות למתיחות בין המדינות על רקע המלחמה על השליטה באיי פוקלנד. 'הרגשתי כאילו גנבתי ארנק לבחור אנגלי,' יאמר דייגו בהמשך, כשהוא מוסיף ותוקף את הקולוניאליזם הבריטי.

וממש קצת אחרי שהנבחרת האנגלית נשדדה בגול לא חוקי, הגיע המופע של המאסטרו. מיספר 10 האולטימטיבי, הנצחי, זה שייתן בעתיד השראה לכל כך הרבה מיספרי עשר, (כולל כמובן בן ארצו, ליונל מסי) – עשה את מה שנראה אז בלתי יאמן בעולם הכדורגל. כשהוא פשוט לוקח את הכדור מעיגול האמצע וחולף על פני מחצית משחקני השדה של הנבחרת האנגלית פלוס השוער ומגלגל לרשת. עבור אוהדי כדורגל רבים, עד היום נחשב המהלך המופלא של דייגו לקצפת של שערי המונדיאל בכל הזמנים והגדולים בכלל.

דייגו ארמנדו מראדונה היה סוג של קוסם מכשף. מצד אחד פנומן, וירטואוז, כזה שאלוהים נגע בו. כמו מייקל ג'ורדן, כמו ג'ימי הנדריקס. אך מצד שני, אופי חם מזג ולא יציב, בשילוב יצר הרס עצמי מפותח במיוחד, כזה שהביא עליו גם את הסוף. הנטייה לחיים על הקצה, שמאפיינים כל כך הרבה גיבורי תרבות, הכריעה גם את המאסטרו.

אני מרגיש כל כך בר מזל שזכיתי לראות תופעה כמו דייגו מראדונה בשיאה. לא בטוח מה הוא היה יותר, גאון או משוגע. מה שבטוח, התרומה והמורשת של דייגו לעולם הכדורגל, עם הטירוף והתשוקה – כל אלה יישארו פה לעד.

אחרי שיום הלימודים הראשון בגימנסיה עבר בהצלחה, החלטנו פומי ואני, להוציא עלון שבו קודם כל נשבח את עצמנו על ארגון יום הלימודים, ובהזדמנות זו נזכיר לכל הלמדווניקים (מחזור ל"ו) שבשנה הבאה שוב חוזרים ללמוד.

מאחר שאני נבחרתי על ידי עצמי ברוב קולות של קול אחד, לערוך את העלון, פנתה אליי דיצה ארד מחקלאית א' בהצעה שאת הפקת העלונים אפקיד בידי "צילומי רזי" שנמצאים ליד הקניון של רמת אביב. היא, בתור מי שהיתה מנהלת בי"ס אליאנס הסמוך, עבדה עם רזי תמיד ומכירה אותו טוב. הוא איש שאהבת ארץ ישראל זורמת בעורקיו, ואם ישמע שהעלון מיועד למחזור תש"ח, שבמלחמת העצמאות הפסיק את לימודיו, התגייס לפלמח ויצא להגן על המולדת, יבקש מאיתנו את המחיר הכי זול.

כשאני שומע שמישהו מוכן לתת לי את המחיר הכי זול, אני תכף אוהב אותו ומחליט לתת לו את העבודה. דיצה ארד, שהמליצה על רזי היתה אחת מיפיפיות הכיתה ונמנתה על חמש הבנות שהייתי מאוהב בהן בסתר. מכיוון שכך, אני לא חושב פעמיים וקובע להיפגש עימה בפתח החנות של צילומי רזי, כדי להיכנס אליו ולתת לו הרצאה על הפלמח.

בשעה המיועדת אני מגיע לחנות כשבידי צרור הדפים המוכנים להדפסה. בתוככי החנות אני מבחין בדמות של גבר מוצק גוף ורחב כתפיים, הנראה כמו איכר ישראלי, שידו האחת אוחזת במחרשה והשנייה מגרדת באף. אני מנחש כי זהו אותו רזי היקר העתיד לתת לי את ההצעה הכי זולה. משום-מה אני חושש להיכנס לבד ולעמוד יחידי מול הבריון הזה שחדל לגרד באף ועתה הוא מסתכל בשעונו. גם אני מסתכל על השעון ורואה את המחוגים המראים לי שהגברת ארד נמצאת כבר באיחור של שלוש דקות. אני כועס בליבי על מחלקת החינוך שממנה מנהלת בית ספר הנוהגת לאחר, אך מחליט לחכות עוד שתי דקות ויהי מה.

עברו עוד ארבע דקות והיא עדיין איננה בנמצא. אני מנסה להתנחם במחשבה מעודדת שאולי דרס אותה איזה נהג שיכור והאיחור הוא בהחלט לא באשמתה. אי לזאת אני לא ממתין יותר, נכנס לחנות, מתייצב מול זה האמור לייצג את ארץ ישראל היפה ושואל אם הוא רזי צילומים.

האיש מצמצם את עיניו ושולח בי מבט חשדני, כאומר מה אתה רוצה מחיי? אני לא מאבד את עשתונותיי, מחזיר לו מבט מתרפס של פלמחניק שלכול היותר יכול להיבחר לוועדת קישוט, ושואל שוב אם הוא רזי בעל החנות. גם הפעם הוא לא עונה, אך עיניו החודרניות, נפתחות אליי במבט שכולו סימן שאלה ושואל אותי בקול בריטוני של זמר אופרה, אם פעם אמרו לי שאני דומה לסופר פוצ'ו?

עכשיו אני בבעייה, כי אני לא זוכר אם אמרו לי או לא. אני זוכר שאישה אחת מבוגרת הצביעה עליי פעם אחת ואמרה לחברתה בת גילה, "תסתכלי! זה המשורר יוסי גמזו!" אז דומה ליוסי גמזו אמרו לי, אבל דומה לפוצ'ו אף אחד לא אמר. היה לי צר לאכזב את האיש הטוב הזה, אבל האמת יקרה לליבי ואני מתמהמה מלענות.

הוא מנצל את הדומייה הנופלת עליי ואומר לי: "מה איתו עם הפוצ'ו הזה? בזמן האחרון לא שומעים עליו, אתה יודע אם הוא חי בכלל?"

זאת שאלה יותר קשה מהראשונה, ואני לא יכול לענות בלי שאבדוק קודם. לכן אני לוחץ על עורקי זרועי השמאלית ומרגיש שיש דופק. ליתר ביטחון אני מניח כף יד על חזי וחש שגם שם פועם משהו. עכשיו אני כבר לא מהסס ואומר בביטחון: "אני חושב שהוא עוד חי. הוא צעיר, לא?"

"איזה צעיר איזה!" אומר לי איש ארץ ישראל היפה בזלזול, "הוא יכול להיות הסבא של הסבא של הסבתא שלי. קראתי את כל הספרים שלו עוד בבר מצוה. איזה ספרים נהדרים!"

אני מסכים עימו בלב שלם ומודה שגם אני קראתי את כל הספרים שלו אפילו כמה פעמים. לפי צליל קולי, הוא מרגיש שאני עדיין לא מאמין לו שאני דומה לעצמי, ופונה לעזרתו של לקוח אחד שנכנס ברגע זה לחנות. היה זה יהודי דתי כבן ארבעים הלבוש קפוטה שחורה, וחבוש מגבעת רחבת שוליים. פניו העטורים זקן שחור מלבני, מזכירים לי מישהו שאני מכיר ובשנייה הראשונה, אני בטוח שהאיש הזה הוא הרצל בכבודו ובעצמו. בשנייה הבאה אני משתדל לחשוב בהיגיון ואומר לעצמי כי זה לא יכול להיות, הרי חוזה המדינה שלנו לא חבש אף פעם עם מגבעת שחורה שכזאת.

כאשר רזי ראה יחד איתי את 'הרצל' הנכנס לחנות, אורו פניו והוא אמר לי: "עכשיו תראה שאני לא בודה דברים מליבי. תגיד לי אדון פלדמן, תסתכל על זה עם השפם ותגיד: האם הוא לא דומה לפוצ'ו?"

ההרצל הזה, שמסתבר ששמו היה בסך הכול 'פלדמן' הסתכל עלי בעין בוחנת, אחר כך חזר אל רזי ושאל:

"לא צ'וצ'ו! פוצ'ו! לא שמעת על פוצ'ו? איפה אתה חי?"

'הרצל' משך בכתפיו, הרים ידיו בתנועת ייאוש ורזי חש תסכול ומבוכה, כי חשש שאני חושב שהוא שקרן.

למזלו ברגע זה נכנסה לחנות דיצה ארד ובלי שאשמע קול ניפוץ מרצפות, ידעתי שאבן כבדה נפלה מליבו.

"עכשיו תדע את האמת," אמר לי, "זאת דיצה ארד, מנהלת תיכון אליאנס והיא בטח יודעת. תגידי דיצה, הוא לא דומה לפוצ'ו?"

לשמע השאלה הסתכלה דיצה – על מי? על מי יכלה להסתכל? על הרצל כמובן. אחר הפנתה את ראשה לעברי, ניסתה להשוות בינינו ואמרה נחרצת:

"מה אתה מדבר? אין שום דמיון. זה גבוה עם זקן ארוך ופוצ'ו רק עם שפם."

"על מי את מסתכלת!" אמר רזי, "אני לא מדבר על פלדמן, תסתכלי על השני!"

"השני?" אמרה דיצה, שהיתה כמוני מאלה שלא יודעים לשקר. "השני זה פוצ'ו."

עכשיו ראיתי פעם ראשונה בחיי איך מישהו עומד להתעלף. פניו של רזי האדימו, ברכיו פקו ואלמלא השולחן שניצב מאחוריו היה מתמוטט על הארץ.

"ת... ת... תסלח לי..." אמר אחרי שהתאושש מעט, "לא יכולתי לדעת שאתה עוד חי. חשבתי שאתה מישהו אחר..."

המשך האירוע המביך חל בערבו של אותו יום. כשרזי חזר לביתו מאוחר מהרגיל, הרגישה אשתו שפניו אינם כתמול שלשום ושאלה אם קרה משהו. בהתחלה לא רצה לגלות, אבל כשחזרה על השאלה השפיל את עיניו והודה:

"ידעתי!" אמרה האישה, "כמה פעמים אמרתי לך שאתה נוהג כמו משוגע!"

"על מה את מדברת?" רגז רזי, "לא אמרתי שדרסתי. אמרתי הרגתי."

"מה? את פוצ'ו?" נדהמה האישה, "אתה רוצה להגיד לי שהוא עוד חי?"

נשאר לי עוד מקום בדף, אז אשלים את האפיזודה שסיפרתי על האישה המבוגרת, שהעניקה לי את הכבוד להיות יוסי גמזו.

הדבר היה בלובי של התיאטרון הקאמרי, הגעתי לשם מוקדם עם חברתי נטע וחיפשתי מקום לשבת. מקום לא היה, אבל ראיתי כיסא פנוי ליד שולחן שלידו ישבו שתי גבירות מבוגרות. ניגשתי ושאלתי בנימוס אם אני יכול לקחת את הכיסא הפנוי.

המבוגרת היותר צעירה, הסתכלה עליי במבט בוחן, הצביעה עלי ואמרה בביטחון:

עכשיו הייתי בבעייה, כי אם אעלה את כבודי בעיניה ואגיד נכון, אתגלה כשקרן רודף פרסום, ואם אכחיש את הידע שלה, אולי אפגע בביטחונה לעיני חברתה היושבת לידה. כדי לצאת בשלום מהעניין המביך, עטיתי על פניי מבע ביישני של הצנוע הידוע ואמרתי בקול מתחטא:

האישה מתחה את החזה שלה, שהיה לא מי יודע מה, ואמרה בצהלת ניצחון: "כשאני רואה מישהו פעם אחת. אני לא שוכחת אותו כל החיים..."

הלשונות הרעות טוענות שייתכן שמדובר בתרגיל גמביט המלכה מיסודם של נתניהו וגנץ: מקימים ועדת בדיקה חסרת שיניים, כדי לסכל ועדת חקירה ממשלתית בחסות הבג"ץ

גמביט המלכה הוא שמו של תרגיל שחמטאי ותיק, שבמסגרתו אמור השחקן שמפעיל תרגיל זה להשיג יתרון על פני הלוח, ע"י הקרבת חייל או כלי אחר לטובת יתרון-על, שיוביל בסופו של יום לניצחון. גמביט המלכה הוא גם מצב של הקרבת חייל או שניים, להצלת המלכה ולמנוע תבוסה על פני הלוח.

מי שקורא את כתב המינוי של הוועדה ומכיר את סמכויותיה, מתקשה להבין את ההתנפלות המאורגנת של הליכוד ומנהיגו על מקים הוועדה, שר הביטחון גנץ. מה כל כך רע ביוזמתו של שר הביטחון לבדוק את הליכי הרכש העוסקים בספינת המגן סער 6 ובצוללות? מה פסול בבדיקת ממשקי העבודה בין הגורמים הממשלתיים והאחרים העוסקים ברכש ביטחוני? מי יהין להתקומם נגד בדיקת מעמדם של המתווכים הפרטיים שיד להם בעסקאות רכש ו/או יצוא ביטחוני?

גם אם נחפש בכתב ההסמכה של הוועדה בזכוכית מגדלת, לא נמצא שום רמז שמתקרב בכלל לראש הממשלה, שום מילה על סוגיות של שחיתות ופגיעה בטוהר המידות.

ומה גם שבכתב המינוי של הוועדה נאמר כי הוועדה תפעל מבלי לפגוע בניהול ההליכים הפליליים המתקיימים כיום.

בקיצור, אין כלום. שום חשש למעמדו של ראש הממשלה, שלגביו כבר קבע מנדלבליט, ששום היבט פלילי לא קיים מבחינתו בסוגיות שבהן תבדוק הוועדה.

ובכל זאת הליכוד מתקומם, ולא ברור למה. שהרי ממה נפשך: אם באמת לא היה כלום כי אין כלום, כי אז צריך רק לשמוח על הקמת הוועדה, שתוכיח קבל עם ועולם שאין כלום כי לא היה כלום, ושכל המעורבים בפרשה אינם אלא נקיי כפיים וברי לבב, וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר.

הלשונות הרעות אומרות, שכל הרעש והצילצולים ודמעות התנין, נועדו להסתיר קונספירציה אפלה בין נתניהו לגנץ, להצלת נתניהו מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, בעלת שיניים חדות, בחסות הבג"ץ. וכך אומרת אותה תיאוריה: החלטת גנץ באה לעולם, לא במקרה ימים ספורים לפני שתידון בבג"ץ עתירה להקים ועדת חקירה ממשלתית-ממלכתית לחקירת פרשיות כלי השיט. כך שעצם קיומה של ועדת הבדיקה שהקים גנץ, תקשה מאוד על בג"ץ ותייתר את ההיענות לעתירה. זהו ממש, לפי אותה תיאוריה, משחק לידיו של נתניהו, שמייחל למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית בחסות הבג"ץ. אשכרה תרגיל גמביט המלכה. גנץ ונתניהו מקריבים חייל-עץ על לוח השחמט כדי להשיג יתרון על הלוח וגם להציל את המלכה. תוצר לוואי של אותה תיאוריית קונספירצה טוען, שעצם הקמת הוועדה נועד גם לשרת את גנץ, ולזרוק עצם לתומכיו שדורשים חקירה. רציתם ועדה? – קיבלתם.

ספק אם באמת מתבצע לעינינו תרגיל גמביט המלכה, וספק גדול יותר הוא אם בכירי הליכוד אולי מודעים לאפשרות זו. כנראה שלא. ואולי משום כך ממשיכים שאר החיילים שעל לוח השחמט הפוליטי, נאמני נתניהו, לעשות הכול להצגת ועדת גנץ כפיגוע פוליטי.

הנשק העוצמתי שלהם הוא – שומו שמיים! – מיודענו היועהמ"ש מנדלבליט, האיש השנוא עליהם ביותר. דווקא הפרסונה נון גראטה שלהם. מה לא אמרה העסקונה על מנדלבליט? חתרן בלתי נלאה, חסר הוגנות, החלטותיו מתקבלות תחת לחצים של סחטני השמאל, ועוד. ולפתע, גבירותי ורבותי, מהפך. "הרי מנדלבליט כבר פסק, שלא היה כלום בפרשת הצוללות," מצייצים מתעבי מנדלבליט, מבלי שיחושו בגודל הגיחוך שבעצם ההסתמכות על שנוא נפשם. כמה גרוטסקי.

טענה אחרת היא, שחקירת הפרשה תחבל במירקם היחסים העדין עם מצרים. אז זהו, שלא. התנגדות ישראל לאספקת נשק מתקדם למדינות ערביות, מוּכרת היטב למצרים כחלק מתפיסת הביטחון הישראלית. אפילו באמירויות שמעו את זה, כשישראל התנגדה/הסכימה (מחק את המיותר) למכירת מטוסיF35 לדובאיי.

אבל בעוד שהאמריקנים יכולים לסרב לדרישות הביטחוניות הישראליות, חתומים הגרמנים על הסכם כתוב עם ישראל, שלא לספק נשק לערבים ללא הסכמתה. זה מכבר פנה הנשיא ריבלין לעמיתתו מרקל, בטרוניה על אספקת צוללות לחיל הים המצרי, ונענה בתמיהה גדולה: "מה זאת אומרת? הרי אתם הסכמתם, ובכתב!"

יהיו שיאמרו שמצרים, ככלות הכול, אינה מדינת אוייב. הרי היא חתומה על הסכם שלום. אז מה הבעיה? אלא שזהו שלום מיוחד במינו. לא שלום ולא מלחמה אלא שלום עויין. שלום פורמלי, שמתחתיו רוחשים גחלי משטמה. וזה נעשה בולט יותר ויותר על רקע השלום החם, הלבבי, הכמעט רומנטי, עם האמירויות ובחריין. היעלה על הדעת למשל שבשווקי הפירות והירקות בקהיר יציגו סחורה ישראלית בגאווה לצד דגלה של ישראל ויתפארו בעובדה שמדובר בפירות השלום?

השלום העויין עם מצרים ניזון מעמדת האנטי ישראליות הקיצונית של האליטה המצרית, שעודנה מתעבת את ישראל בכל לב, והיא זו שקובעת בסופו של יום את אופי השלום ועתידו. נכון, המצרי הטיפוסי ברחוב, זה שדאגתו נתונה רק לפיתה ומנת הפוּל לו ולמשפחתו, אינו עויין. יצא לי לבקר לפני תשעה חודשים במצרים, ממש רגע אחד לפני הקורונה. זו היתה הקבוצה הישראלית האחרונה לפני סגירת השערים. הסתובבנו, הישראלים, חופשי לגמרי בשוק חאן אל חלילי הענקי, קנינו מזכרות, ותמיד התקבלנו בברכה. לא הסתרנו זהותנו, ומשגילו זאת הבאסטיונרים (יש להם חוש מיוחד לגלות ישראלים, עוד לפני שהאחרונים פותחים את הפה), הגיבו בחום: "אנחנו בני דודים," וביקשו למסור לישראלים שהם ישמחו לארח אותם במולדתם.

בחלקים אחרים של העיר הענקית הזו ליווה אותנו אמנם רכב של המשטרה החשאית, אך ללא כל ניסיון להגביל תנועתנו. כך היה בסמטאות המוליכות רגלי לבית הכנסת בן עזרא בשכונת פוסטאט, בו נמצאה הגניזה הקהירית, וכך במתחם הפירמידות והספינכס ברובע גיזה. והוא הדין בעמק המלכים בו נחשפו קברים עתירי תכשיטים של הפרעונים והאצילים, וכך בלוקסור הגאה במקדשה המפואר, המואר בלילה. וכך במקדשי אבו סימבל הענקיים, באגם נאצר ובסכר אסוואן, ובכל שאר האתרים המרתקים שמציעה מצרים. קבלת הפנים של האיש ברחוב היתה תמיד אוהדת, חמה.

קשה להסביר את הפער שבין האיבה לישראל הזולגת משכבת האינטלקטואלים, לבין היחס החם לתייר הישראל בחוצות מצרים. מצד אחד מחבקים אותו, ובה בעת גם מעריצים את הזמר העממי המכונה שעבולה, המשמיע שירי אנטי ובהם למשל השיר 'אני שונא את ישראל', שזכה לאהדה רבה גם בשכבות הנמוכות. סוג של פיצול אישיות.

השבוע התבשרנו שאגודת העיתונאים במצרים הוציאה כתב חרם על הזמר המצרי הפופולרי מוחמד רמדאן, משום שבביקורו בדובאיי התחבק עם הזמר הישראלי עומר אדם ושר עימו בצוותא את 'הבה נגילה'. אגודת העיתונאים אסרה פירסום שמו, תמונתו ושיריו, מה שעלול מאוד לפגוע בפרנסתו ולהרתיע אחרים. ורמדאן עצמו נאלץ להתנצל ולהסביר שלא ידע שעומר אדם הוא ישראלי, וליתר ביטחון אף החליף את תמונת הרקע בחשבון הטוויטר שלו במפת 'פלשתין הגדולה' שממנה נעדרת כמובן ישראל. ואם לא די לו בכך, עורך דין מצרי הגיש דרישה לביהמ"ש להעניש קשות את רמדאן, בשל – לא פחות ולא יותר – "פגיעה בכבוד העם המצרי."

אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת העוינות של האינטליגנציה המצרית. מאמרים אקדמיים- לכאורה המתפרסמים מעת לעת מצביעים על התנשאות יהודית: "היהודי סבור שאללה לא ברא כמותו בעולם, כי הוא מלח הארץ וכי אללה העניק לו את העמים לעבדים," כתב ד"ר מוחמד בדיע. "היהודים הם נוכלים, אוהבי כסף, מחרחרי מלחמות, מפיצי שחיתות."

מצרים העויינת הזו, שחתומה אמנם על שלום עויין, אבל עדיין מטפחים בקירבה ריב ומדון ואיבה אנטי יהודית, ספק אם הינה ראויה להסכמה ישראלית לקבלת הצוללות המודרניות ביותר בעולם. עזבו את ההיבט הפלילי שנקווה שאיננו קיים, רק ההסכמה הישראלית כשלעצמה לאספקת צוללות לחיל הים שלה, שווה בדיקה.

יום אחד חזרתי מהלימודים בשעה מוקדמת יחסית ומיד הרגשתי שפורענות מתקרבת. על המיטה השנייה, שהיתה פנויה עד אותו יום, היה מונח תרמיל גב ענקי ולרצועותיו קשורות גם נעליים צבאיות. בעל התרמיל לא היה בחדר.

ניחשתי שהאדון השותף החדש לא תלוי כ"כ במשפחתו והא כמו השלחופה (הצב) נושא את "ביתו" על גבו...

אחרי שעתיים הגיע בחור נמוך קומה בעל גוף מוצק, ממושקף מאוד (כדברי אפרים קישון) ומציג את עצמו כשמעון טויטו, שבא לאוניברסיטה ללמוד שפתם ותרבותם של הפרנקים היא הצרפתית ובנותיה. קודם לכן גר בשיכון הצריפים שבמחנה אלנבי שבירושלים עד שנתמזל לו המזל ונתפנה לו חצי חדר כאן במעונות שבגבעת רם. משפחתו גרה בצפון הרחוק מאוד כך שהוא יכול לבקר אותם רק לעיתים רחוקות. בתרגום סימולטני הבנתי למגינת ליבי שהשנה לא יהיה לי חדר פנוי מהשותף בשישבת..

שמעון טויטו היה תלמיד חרוץ. הוא גם אהב לישון. משמע לישון עד חמש דקות לפני שמונה בבוקר, לזנק אז מהמיטה, להתגלח איכשהו ולטוס ללימודים, כשהוא משאיר אחריו את מברשת הגילוח עם שארית הסבון על שפת הכיור, וכן מכונת הגילוח ומברשת השיניים. שלא לדבר על מיטה לא מסודרת. וחוזר מעבודתו/לימודיו מאוחר בערב.

בחוזרי למעוני, אני מוצא את החדר כבתיאור הזה. אז הייתי צריך לסדר את המיטה של שמעון ולארגן את הכול באופן סביר אחרת אי אפשר היה לארח חבר ללימודים משותפים וכו'. הערותיי בעניין לא הועילו. תשובתו: "כי אני לא מספיק..."

הצעתי שכבודו יקום בבוקר עשר דקות קודם ואז יספיק. דבריי נפלו על אוזניים ערלות תוך כדי רטינה מצד שמעון.

פעם אחרת ישב בחדר ומרח משחת נעליים על מנעליו, דבר שמילא את המקום בריח הדוחה של המשחה וגם ליכלך את הריצפה. להערותיי שאת כל זה עדיף לעשות בחוץ, במרפסת החדר, ענה: "גם אני גר בחדר הזה וכל אחד מאיתנו רשאי לעשות עצמאית ככל העולה על רוחו."

מיספר ימים לאחר מכן שח לי בנעימות שבסוף אותו שבוע תבקר אותו חברתו מן הדרום והוא מקווה מאד שחדרנו יהיה פנוי להם, ושאני אסתדר להיות בחדר הסמוך, שם דייריו נוסעים לכל סוף השבוע למשפחותיהם.

בהגיע המועד הלך שמעון לקבל את פני חברתו מהתחנה המרכזית בבית הכרם מהלך כעשרים דקות רגלי. חיכה וחיכה ואין חברה ואין טלפון לברר מה קרה. בייאושו ניסה לחזור בטרמפ למעונות הסטודנטים אך זה לא צלח בידו. אחרי המכונית החמישית שחלפה בלי לעצור לו, התעצבן שמעון עד שזרק אחריה אבנים.

זמן קצר אחרי שובו לחדר כשהוא מאוכזב מאוד, נשמעה דפיקה בדלת. הנה הגיעה חברתו מן הדרום. סיפרה על התלאות בדרך ואיך נושעה לבסוף וכו'. צעירה יפהפייה בעלת קומה ממוצעת, שיער חום מסורק לעילא וכולה הוד ונשיות. לבושה כנסיכה לפי מיטב האופנה שכן לאנשי הדרום טעם באסתטיקה. ואני "נעניתי" לבקשתו לפנות לו את החדר ולשהות במשך השבת בחדרם של השכנים.

בהגיע העלמה מן הדרום, אחרי טקסי ההיכרות עם הליידי, הצהרתי שאני הולך לאכול. נטלתי מן הארון את קופסת הקרטון בה היו דברי האוכל שלי, סכו"מ מלח פלפל וכיו"ב. בסיימי להכין את החביתה שם במטבח הבניין, דמיינתי לי את שמתרחש בחדר בין שמעון לעלמה האורחת. אז באתי, דפקתי בדלת וקראתי מבחוץ שמעון סליחה שכחתי משהו. כך שנאלץ להפסיק את החגיגה שהחל בה זה עתה. עזבתי, אך עשר דקות אחר כך חזרתי על אותו התרגיל בתירוץ אחר.

אז הלך שמעון אחריי למטבח ושואל בתחינה, "דח'ילאק זמיר מה קורה?"

עניתי שאת בקשותיי בעניין הסדר בחדר הוא דחה ואמר שאנחנו כל אחד ועולמו. שיחליט, או שיש בינינו חברות והתחשבות או "כל אחד ועולמו."

חייך שמעון ואמר: "אתה צודק, מעתה הכול יהיה בסדר."

בצאת השבת ליווה הג'נטלמן שמעון טויטו את חברתו לתחנת האוטובוסים חזרה לדרום. כשחזר סיפר לי, תוך אנחה כבדה שהוא כבר לא יודע מה לעשות. למעשה מעט זמן אחרי בואה, אף שהחדר היה כולו לרשותם, התפתח ביניהם ברוגז והם לא החליפו מילה כל אותן השעות. לה ולמשפחתה יש ציפיות ממנו אותן הוא לא יכול לממש ברגע זה. "כל כך לא נעים לי ממנה, אני הייתי הראשון שלה והיא בחורה טובה..."

פעם אחת בהיותי רכון על ספר פיזיולוגיה עבות בן שמונה מאות ושבעים עמודים, כשאני נאבק עם החומר בשעה מאוחרת של הערב, שואל אותי שמעון מה זה שאתה קורא ברגע זה. עניתי שמדובר על המרכזים השונים במוח האדם. מרכז שינה, מרכז ערות ואחר מרכז השובע וכו'. מה זה מרכז השובע? קרי שאם מגרים את המרכז הזה לא תהיה ליצור החי הרגשת שובע ויכול להמשיך לאכול עוד ועוד.

עונה שמעון הרעב, "אני מוכן שישתילו לי עכשיו את האלקטרודה הזו במוח רק שיתנו לי לאכול סטייקים."

בקרית המעונות של האוניברסיטה העברית נוסף בניין חדש בסיועה של ההסתדרות הכללית, לשכן בו מן "העובדים העבריים בארץ ישראל" והוא נקרא "בית שפרינצק". שם שובצתי לגור בשנה השלישית של לימודַיי.

הפעם זכיתי ששותפי יהיה איש לעניין. בחור יהודי אנגלי בוגר אוקספורד, משם גם קיבל מלגה לבוא לארץ הקודש להשלים לימודי דוקטוראט בנושא שפות שמיות עתיקות. אנגלי טיפוסי ויהודי טיפוסי עם המנהגים האנגליים של ג'נטלמן וחוש הומור אידישאי, מבין עניין, אינטליגנט, ידע עברית מן הבית ודיבר בנוסח "אמש הגדתי לו," תפס מהר את הישראליות שלנו והיה כיף לגור איתו.

האוקספורדים לא רגילים להתרחץ במקלחת עם דוש ומים זורמים, אבל יכולים לעמוד ליד הכיור זמן רב כדי לשפשף ולמרק את גופם בספוג וסבון.

לא חסכנו בשיחות על דא ועל הא ואף מיני פתגמים משעשעים באידיש למדתי ממנו. כגון זה: "מזיכט און מזיכט, און מבאט פון גוט נישט צוגעפינען." כלומר – מחפש ומחפש ומתפלל לאלוהים שלא למצוא. זה נאמר למשל על אחד שחברו מבקש ממנו אם יוכל להלוות לו חמישים שקלים, כן בוודאי! הוא מכניס את ידו לכיס השמאלי ומוציא אותה ריקה ואחר כך גם ליתר הכיסים וגם אז היא ריקה, ומתנצל שאין לו כנראה כסף ברגע זה. והלא מראש הוא לא התכוון להוציא שום כסף.

אם הזדמנה חברתו ללימודים, שגרה בבית הסמוך, לביקור בחדרנו, כי אז היתה לו לשכני מאוקספורד ממש חגיגה. היא למדה מקרא והוא שמח לדון אתה על השפות השמיות שלו. הדיון יכול היה להימשך עמוק לתוך הלילה ועד סוף כל הדורות, גם אחרי שנתתי "רמז דק", כלומר לבשתי פיג'מה נכנסתי למיטה ואמרתי להם ליל מנוחה.

הכרתי גם את חברתו הנחמדה, תל אביבית, רסיס מפליטת השואה שאומצה על ידי משפחה כאן. אירגנו ארוחות ביחד עם רוב בדיחות וחידודים והיה מאוד נעים. נשארנו בקשר מכתבים גם אחרי סיימו את שנת המלגה שלו מאוקספורד ושובו הביתה. אני כתבתי לו יותר אבל הוא פיגר בתשובות.

בערב מואפל אחד בתקופת ההמתנה סמוך למלחמת ששת הימים, בלכתי ברחוב בתל אביב לאיזו משימה, הנה האדון לפניי.

אהלן מה נשמע לחיצות ידיים וחיבוקים וכו'. דיבורים על דא ועל הא ואף הספקתי גם לשאול אותו: "תגיד מיקי, אתה לא מקבל את המכתבים שלי?"

"אני אגיד לך זמיר, על שולחן הכתיבה שלי יש שלוש ערימות של מכתבים שאני מקבל. הראשונה 'דואר רגיל REGULAR', השנייה 'דואר דחוף "URGENT', והשלישית 'לענות מיד REPLY AT ONCE.' את המכתבים שלך אני שם בערימה השלישית, יותר מזה אני לא יכול לעשות."

מְסִלַּת-הַבַּרְזֶל אַקְמוֹלָה-קאַרְטאַלִי

מֶרְחָבִים עֲצוּמִים שֶׁל הַמִּדְבָּר הַמֻּשְׁלָג.

בֵּין פַּסִּים נִמְתָּחִים אֶל עַרְפִלֵּי הַמֶּרְחָק.

קַטָּר שׁוֹאֵג בָּעֲרָבָה, חוֹתֵר בִּמְעַרְבֹּלֶת הַסּוּפָה,

וְעָמְדָה שָׁם אִמָּא, מְלָלֵי כְּפוֹר עַל רִיסֶיהָ,

תַּלְתַּל שְׂעָרָהּ הַלָּבָן גּוֹלֵשׁ מִמִּטְפַּחַת כְּבֵדָה.

בִּכְסָיַת כַּף יָדָהּ מַכּוֹשׁ הַפְּלָדָה

יִבְבַת סַעַר צוֹלֶפֶת בַּיְרִיעוֹת הַקְּפוּאוֹת

מִתַּמֵּר מֵהַגִּבְעָה הַלְּבָנָה, כְּמוֹ מִתֵּל.

עוֹבֵר הַפּוֹלִיטְרוּק^{^[1]} לָבוּשׁ אַדֶּרֶת פַּרְוָה

"נוּקאַ^{^[2]} נָשִׁים, הַקְשִׁיבוּ נְעָרִים

כְּסָיוֹת פַּרְוָה. רַגְלָיו בְּמַגְּפֵי לֶבֶד

בְּטֶרֶם יִטְבַּע הַיּוֹם בְּמֶרְחַב הַכְּפוֹר.

נַעֲלֵי חֶבֶל עַל רַגְלֵיהֶם. תְּפָרוּן אֲסִירִים

קְרָאוּן קאַנְדאַלִי^{^[3]}בִּלְשׁוֹן הַמָּקוֹם,

נִתְפַּצְּחוּ נְקִיפוֹת הָאִתִּים בְּבַרְזֶל הָאֲדָמָה

הַלְמוּת קַרְדֻּמִּים וּטְפִיפַת רַגְלַיִם.

רַכֶּבֶת כְּנָחָשׁ הִזְדַּחֲלָה לְאִטָּהּ,

עָנְתָה הַשְּׁנִיָּה: "אֲנִי, פְּרוּסַת לֶחֶם טְרִיָּה,

עָמְדָה שָׁם אִמָּא, חֶרֶשׁ מָשְׁכָה שַׁרְווּלָהּ

נָשְׁפָה עֲמֻקּוֹת עַל הָאֶצְבָּעוֹת הַקְּפוּאוֹת

וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִכָּאן יַצִּילוּנִי,

וְאֵלֶּה נְעָרַי הַנּוֹשְׂאִים פַּסֵּי הַפְּלָדָה

עָבְרָה הָרַכֶּבֶת בְּשִׁקְשׁוּק גַּלְגַּלִּים

נוֹשֵׂאת אֶת יוֹמֵנוּ שֶׁנִּמְחָה כְּדִמְעָה,

אני מודה שדי נדהמתי להיווכח ש"על דעת המקום והזמן" הוא ספר הביכורים של בינה ברזל. קראתי את שיריה בכתבי-עת שונים, צפיתי בקריאת שיריה ביוטיוב, ואני עצמי שיבצתי את שירה "אני טשרניחובסקי" באסופה "גבורות למאזנים" כרך א' (הוצאת אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, 2009, עמ' 191; בספרה זה, השיר מופיע בעמ' 20). אני מניח שהיותה של בינה ברזל עיתונאית מפורסמת בתחום המדיני גרמה לה לחשוש מפני חשיפה בעולם השירה, הרחוק מהעולם שבו שחתה כדג במים. זאת אולי הסיבה שמילות שם הספר מרמזות על תפילת "כל נדרי", לאמור, אני מפרה את נדרי להיות רק עיתונאית, כי השירה מתפרצת בי, ובאמת, מדובר בספר איכותי מאוד וגדוש בשירים שנערמו במגירותיה לאורך השנים.

ארשה לעצמי להתחיל רשימה זאת בגיחות אל הפרוסודיה של בינה ברזל – לאחר התקפתו של נתן זך על הפרוסודיה של נתן אלתרמן, נדמה שמשוררים מתחרים זה בזה מי יפרסם שירים בלשון רזה, ובלי כל ייחוד פרוסודי (לא חרוז, לא משקל) תוך ויתור על לשון פיגורטיבית (לא מטפורות ואימאז'ים ייחודיים). השירה של בינה ברזל מעניקה לקורא את מה שמנעו מהם המשוררים "העכשוויים". לא צריך להגזים – היא לא כותבת במשקל, אבל השירים שלה קצובים מאוד, הלשון גבוהה, ומדי פעם, כשהנושא דורש – נמצא חרוזים המתגנבים בין שורותיה.

אני מודע לכך שלא ניתן להפריד בין תוכן לצורה בשירה, אבל זאת דרכו של המנתח – הוא פשוט מנתח – אין מוצא אחר. אחת הצורות החוזרות בספר היא צורת הקונסיט, כלומר שיר דימוי, כשבכל השיר, מתחילתו ועד סופו, מופיע דימוי אחד, והקורא מבין דבר מתוך דבר. דוגמה מהקלאסיקה: בשיר "רק על עצמי לספר ידעתי" משווה רחל את עצמה לנמלה, וברור לקורא שממש ההיפך הוא הנכון. והרי דוגמה משירתה של בינה ברזל "בול ואני" (עמ' 25) – כל השיר מתאר את "קורותיו" של בול עץ, כשברור לקורא אל מי הוא נדמה.

בינה ברזל אוהבת קלמבורים ואליטרציות, שתפקידם למשוך את עינו של הקורא לעצם העניין הנדון. הרי מספר דוגמאות: "שאול שאל באוב, זמנו שאול," (עמ' 20), "צריך לומר דם דמע אימה" (עמ' 33), "שיר נחש שיר לחש, / שיר רחש עלים." (עמ' 97), "גבר אוהב אישה / את אישה, את עשישותה / הוא חי באשלייה / תשישותה מאששת אותו / הוא שוטח בפניה שטיחו" (עמ' 180), "מחקים מחכים מחכימים" (עמ' 216).

הספר גדוש בשורות מחורזות, והרי דוגמאות אחדות: "צועד בכבדות שאול המלך, / נודדת שנתו של דויד גם. / מאין תבוא אחי ההלך, / קול פרסות סוסך בלילה נדם. / עין דורה דהר / שאול החלך / אני בעלת האוב / ממתינה שם." (עמ' 21 – סופו של השיר "אני טשרניחובסקי" שהוזכר לעיל). "...כמו עולם, כמו אדם, / כמו אם, כמו שם, / כמו תם ונשלם, / ים, אגם, דם..." (עמ' 94); "שטופה העיר במכאוביה / אפשר שתרנגול קרא / אי שם רחוק בפרווריה, / וזעקת מי זו היתה / שנחנקה בעיבוריה." (עמ' 123; ראו גם עמ' 110, 115, 126, 128, 140, 169, 178 ועוד רבים).

יש בספר קטקרזות, כלומר, מטפורות משונות שמחברות מין בשאינו בן מינו, כמו "ריח מהורהר" (עמ' 87); ואוקסימורונים, כגון "קרוב כשנות אור" (עמ' 41).

שירה איכותית, כמו זאת שלפנינו, שופעת בדרך כלל ארמזים ואזכורים: לתנ"ך – קין והבל (עמ' 141), מגדל בבל (עמ' 185), נוח (עמ' 169), מלכיצדק (עמ' 199), יעקב (עמ' 51), יוסף (שם ועמ' 83), אם סיסרא (עמ' 145), שמשון, שאול ובעלת האוב (עמ' 140), נבואת עמוס (עמ' 110), חזון ישעיהו (עמ' 140) חזון העצמות היבשות של יחזקאל (עמ' 88, 142), חזונות דניאל (עמ' 38, 149).

יש ארמזים ואיזכורים לספרות העברית, לספרות העמים – ביאליק (עמ' 136), טשרניחובסקי (הוזכר לעיל, וכן עמ' 125), אדגר אלן פו (עמ' 112), אימה גדולה וירח של א"צ גרינברג (עמ' 141), שדות שבעמק מאת לוי בן-אמיתי ואפרים בן-חיים (עמ' 125); למיתולוגיה היוונית – פגסוס-פגעסוס (עמ' 81), נהר הלתה (עמ' 214), "אני פורמת את ימיה (של אימי), / כמו אריאדנה / חוט מתמשך." (עמ' 218).

בלי משים גלשתי מעניינים של צורה אל התכנים, שהרי הארמזים והאזכורים הם בבחינת דופנות לנושאים המרומזים בשירים. חטיבה משמעותית בספר עניינה סופיותו של האדם, ומודעותו לכך: "הספיינס עטוף ביגונו, / הוא יודע את סופו. / הוא עוצם את העיניים המתות / שם עפר על העיניים הבוטות / משרה חושך במקור המאורות – " (עמ' 215).

המודעות הזאת שהיא רק נחלתו של הומו ספיינס, מעוררת במשוררת השלמה, ולא מעט ציניות: "ואין לתהות על שהלך ועל כל מה / שדין לשמוט" (עמ' 7). "כשלא... על הדעת לא עולה / כשלא אהיה... / למי זה ישנה." (עמ' 14).

האירועים חולפים, ולאדם לא נותר אלא לקבוע מניין לחד-פעמיות (עמ' 78), וכן, ההיגד הציני: "מה יפה הגוף במותו" (עמ' 138). "ראיתי את האיש המת, והוא מלא עצמות" (עמ' 142); "כל כך הרבה מתים / קשה לשערם לא קיימים, קשה למחדלם, / הבוקר לא מעיר להם / הערב לא ערבם. / עזים ממני וטובים / ... פשוט לא קיימים / עוד. / גם אם תרצים מאוד." (עמ' 239; ראו גם עמ' 67, 75, 136, 145, 197).

בקטגוריה הזאת שעניינה סופיותו של האדם משתבצים גם שירים על האם והאב שהלכו לעולמם. אצטט רק מעט מהשורות מכמירות הלב:

"איני זוכרת אותך צוחק או בוכה, אבי היפה, / את זכרך נושאת אני, כאיש שגחלים חותה, בבית על החוף, על מה אתה הוזה? / ...כי כל שיש לי בא ממך ומאימי, / ולפעמים נדמה לי כי כל זה מתמצה / באי נגמר אתה, איפה תחילת אני." (עמ' 110). "אימי הייתה טווה ימיה, / אני את עולמי אורגת. / ... אימי פליטה במחוזותיי, / אני תועה בעיר אחרת. / ...אם לא תבוא היא / עד עדיי / אני אליה שוב חוזרת." "עמ' 119-118. ראו גם עמ' 120, 206).

ברבים מהשירים בקובץ שוררת אווירה סוריאליסטית, לאמור, תחושה כאילו הקורא נתקל בתמונות של חלום, תמונות שכביכול אינן מתחברות, אלא צונחות על החלום מהתוהו. אביא לדוגמה את "אדום":

"גמל הציץ מבוגרצ'וב / ודגים שחו סביבו. / אפרת גוש הציצה, / ניבטה במסגרת זהב / בחלון ראווה." (עמ' 220).

מה גמל עושה ברחוב בוגרשוב?, ואם כבר, איך הדגים שוחים סביבו? ופתאום אפרת גוש, השחקנית והזמרת, ניבטת ממסגרת זהב בחלון ראווה, ובהמשך מתפזרים אבני אודם, והדוברת מזכירה לוקמיה, העולם עצום ויפה. בהמשך מוצע מעין פתרון לתעלומת השיר:

"אני ישנה וליבי ער, / והחלומות נושאים אותי הביתה. / ושיירת הגמלים נושאי / שקי חול / מסמנים את גבולות ילדותי / אימי, אני תוהה – / האם אבוא אלייך / או שאת תצעדי עימי?" (עמ' 121).

ובשיר אחר "שבעה תנים פרועים / רתומים לכרכרה, / ואיש נמוך שמן ורע נוהג בם," ובהמשך השיר מסתבר שמראות סיוטיים אלה הם מבקשי נפשה של הדוברת (עמ' 234. ראו גם עמ' 19, 86-84, 172, 206).

סופיות האדם וסיוטי חייו מנתבים את המחשבה אל שאלות באשר למה שנהוג לכנות "המצב האנושי", לאמור – שאלות של הגות, כגון עריצות הזמן: "כבר יום שלישי / הזמן הוא מרחק חלקי מהירות... / ועכשיו יהיה היה..." (עמ' 8).

"אני מכילה, אני ממחזרת / קבצנית של ודאי ואולי... / אני מאזנת בחרדה / את העכשיו והעבר" (עמ' 10). הדוברת מבקשת נתיב אל הסוד שמאחורי הבריאה, את צופן הפלא: "את הפשר אני מבקשת, / את סוד הדברים." (עמ' 56).

יש פתרון מסוים בשירה, אבל לא צריך להיסחף: "שיר הוא דרך בין. / כי להבין זה כמו / לנשום, להמשיך, לרגוע..." (עמ 59). "יש שירים שאני יודעת / שדיני נחרץ בם... / יש שירים שאיני יודעת / את ליבי בגינם... / גורי מן המילים שלוכדות / את ליבך בחרמן." (עמ' 63).

מפתיע בעיניי שאין בקובץ כמעט שירים על אקטואליה, והרי כעיתונאית עסקה 24/7 רק בנושאי אקטואליה. יש בקובץ שירים המאזכרים אירועים היסטוריים, בעיקר של ארץ ישראל, אבל אקטואליה מופיעה בשירים ממש "בפינצטה": מוזכרת ברברה בוש (עמ' 109), פליטי דרפור (עמ' 147), אחמדינג'ד (עמ' 149). מרומז יגונם של הערבים המנושלים שעינינו אינן רואות (עמ' 117), וגם סבלן של החיות שנועדו למאכל האדם, או לשעשע את האדם בקרקס (עמ' 90, 201).

שירי האהבה בקובץ (מעטים מדי!) מרטיטים את הלב: "היה לנו שם קן אהבים קטן / בקומה האחרונה. / הכי אהבתי את לבני הזכוכית הוורודות באמבטיה, / לא, הכי אהבתי את החומות הגדולות שסבבו את בית / המלון ואת הים –ברקיע כסף מרוט מסביב לחומות. / ואת אהבתך. חמה כמו השמש, " ("געגועים לדוברובניק" עמ' 174). "אפשר להתנשק בהרבה צורות / אך אני אוהבת על קצות האצבעות. / אפשר לתנות אהבים / באין ספור אופנים, / אך אני אוהבת להעז פנים." (עמ' 178, ראו גם עמ' 180).

לא מיציתי ברשימה הזאת אפילו חלק קטן ממה שיש לומר על הקובץ העשיר, היפה והחכם הזה, אבל גם כך הכברתי מילים, והעורך בוודאי ידרוש ממני לקצר.

אהוד היקר, קראתי את הרשימה היפה של ארנה גולן על ספר שיריה של בינה ברזל, ונזכרתי שבינה ביקשה ממני לכתוב על ספרה ולמסור את הרשימה למדור הספרות של "הארץ". כצפוי, הם אפילו לא ענו תשובה שלילית. אני שולח לך את הרשימה ההיא, וכמה חבל שלא התפרסמה בחייה.

בתחילת המאה ה-20 חיו בשאוולי כ-10,000 יהודים. ערב המלחמה חיו שם כ-8500 יהודים, כחמישית מהאוכלוסייה. לאחר השחרור מן העול הסובייטי נוסדה הקהילה מחדש: ב-1994 חיו שם 470 יהודים, בחלקם זוגות מעורבים. הנתונים האלה לקוחים ממקורות שונים ואיני יודעת עד כמה הם מדויקים.

האיש הכי מפורסם בשאוולי בתקופת השיא שלה היה חיים פרנקל. הוא הקים ב-1879 מפעל קטן לעיבוד עורות, אשר הפך תוך שנים מעטות למפעל העורות הגדול ביותר בכל האימפריה הרוסית. פרנקל הלך לעולמו ב-1920 ובנו יעקב ירש את המפעל. בתקופת ליטא העצמאית איבדה אמנם העיר את השוק הרוסי, אך ב-1932 נבנתה מסילת ברזל לקלייפדה (לשעבר: ממל) על חוף הים הבלטי, כך שנוצר קשר גם עם שווקים במערב. עם סיפוח ליטא לברית-המועצות ב-1940 הולאם המפעל. בתי הספר היהודיים נסגרו ורבים הוגלו לסיביר. הגרמנים נכנסו לעיר ב-26 ביוני 1941. במשך אותו קיץ נרצחו אלפי יהודים משאוולי וסביבותיה – רובם ביער קוז'י המרוחק 12 ק"מ מן העיר. ביולי הוקם הגטו, השלישי בגודלו בליטא. הגטו הוקם בצמוד למפעל העורות ויצרו בו מגפיים, מעילי עור ומוצרי עור אחרים עבור תעשיית המלחמה הגרמנית. משום חיוניותו המשיך הגטו להתקיים תקופה ארוכה יחסית ושרד עד סוף יולי 1944. הגטו הופצץ אז ואנשים הועברו למחנות הריכוז בגרמניה. רק כמה מאות שרדו.

אחרי המלחמה מפעל העורות של פרנקל נפתח מחדש ע"י הסובייטים והוא עדיין קיים היום. המבנה הגדול, הבנוי מלבנים אדומות, אינו פתוח למבקרים. התרשמתי שרובו נטוש. סמוך אליו יש מבנה לבֵנים קטן יחסית ששימש כבית כנסת עבור עובדי המפעל. קראתי שאחרי המלחמה שימש ככנסייה, אך לפחות מבחוץ הוא נראה נטוש.

סמוך למפעל נבנה ב-1908 הארמון של משפחת פרנקל. הארמון בנוי בסגנון אר-נובו, עם צריחים ומגדלים – נדיר מאוד בליטא. היו בו כל החידושים של המאה ה-20: מים זורמים, חימום מרכזי, חשמל וטלפון. המשפחה גרה בארמון עד למלחמת העולם הראשונה, ומאז עבר גלגולים שונים: היה שם בית ספר יהודי, בשנות המלחמה שימש כבית חולים צבאי, ועד קבלת העצמאות של ליטא שימש את הצבא הסובייטי. כיום זהו מוזיאון עירוני: Ausra.

לרוע מזלנו הגענו לשם ביום שני, היום היחיד בשבוע בו המוזיאון סגור. קראתי שיש שם אגף יהודי חדש, ובמיוחד רציתי לראות את ציוריו של Gerardas Bagdonavicious, צייר ליטאי יליד שאוולי שגדל בסביבה יהודית וצייר את בתי הכנסת בעירו. ראיתי את ציוריו לראשונה במוזיאון היהודי בווילנה. יותר מכל רציתי כמובן לראות את פנים הארמון: כמה ארמונות של יהודים היו במזרח אירופה? למרבה הצער לא יכולנו להישאר שם יום נוסף.

אני קופצת כאן קצת קדימה: חודשיים אחרי שחזרנו מליטא נודע לי שנחנך בעיר רחוב ע"ש חיים פרנקל. בטקס השתתף אמיר מיימון, אז שגריר ישראל בליטא, אורחים מרחבי ליטא, וכמובן נכבדים מקומיים וראש העיר. פרט שמן הסתם לא הוזכר בנאומים החגיגיים: מאחר שהיה שֵם קודם לרחוב הזה (רחוב הצבי), היה צורך להחליף את השלטים. הקהילה היהודית של ליטא שילמה עבור השלטים החדשים. ובכל זאת טוב היה לדעת שעיריית שאוולי הכירה אחרי כל כך הרבה שנים בתפקיד החשוב שמילאה הקהילה היהודית בתולדות העיר.

מאחר שבית החרושת נראה נטוש, ומוזיאון העיר בארמונו של פרנקל היה סגור, נותרה אפשרות נוספת להיזכר בעבר היהודי – וגם בהווה היהודי שעדיין קיים. פנינו למרכז הקהילה היהודית ברחוב וישינסקִיוֹ 24. המבנה המיוחד הזה, יוצא דופן בעיר הזאת ולמעשה בליטא כולה, נבנה ב-1930 ע"י ד"ר שמעון וולפרט. הבניין נבנה לפי תוכנית של האדריכל היהודי-גרמני אריך מנדלסון, מי שהותיר את רישומו ברחובות, בירושלים ובתל אביב בשנות ה-30. זהו בניין בסגנון מודרני, נטול קישוטיות, שונה מאוד ממה שהיה מקובל בליטא באותה תקופה. הוא מעיד עד כמה היו יהודי ליטא, לפחות בערים הגדולות, מעורים באופנות המובילות של מערב אירופה באותן שנים. ד"ר שמעון וולפרט היה רופא עור ומחלות מין. כדי לשמור על פרטיות החולים תוכנן הבניין כך שהחולים לא יפגשו זה את זה. זו היתה קליניקה מודרנית גם מבחינת הציוד: הראשונה שהיתה בה מכונת רנטגן.

שני יהודים ישבו שם כאשר הגענו לשם. פניתי אליהם מיד באידיש, דרך שכבר הוכיחה את עצמה כאמצעי הטוב ביותר לקשור קשר עם יהודים מקומיים, לפחות אלה הליטוואקים (היהודים הרוסים אינם יודעים אידיש). אחד מהם נראה מבוגר דיו כדי לדעת אידיש מן הבית. השני נראה צעיר יותר, ללא ספק נולד בשנים שלאחר המלחמה, ודי הופתעתי כאשר ענה לי באידיש שוטפת.

בליטא השאלה הראשונה היא תמיד: איך ניצלה המשפחה? הם מקבלים את השאלה הזאת בטבעיות. פחות מחמישה אחוזים מיהודי ליטא שרדו את השואה. משפחתו של סַניָה, הצעיר מבין השניים, מוצאה מן העיירה ז'אגֶר הסמוכה לגבול לטביה. עם הפלישה הגרמנית נמלטו בני המשפחה לריגה ומשם לתוככי ברית-המועצות. אחרי המלחמה חזרו לשאוולי, בז'אגר כבר לא היו יהודים. שאוולי, שנמצאת גם היא בצפון ליטא, היתה מוכרת להם יותר מן הערים האחרות אליהן חזרו יהודים לאחר המלחמה. סניה, התברר, הוא ראש הקהילה היהודית. איש דינמי, פעלתן, למעשה נציגה של יהדות ליטא בכל אזור הצפון, שכיום הוא למעשה ריק מיהודים.

במרתף הבניין הקימה הקהילה הקטנה בית כנסת קטן. בית הכנסת הגדול נהרס במלחמה. זהו בית כנסת אינטימי המתאים לצרכי קהילה קטנטנה. עצוב לומר, אך שני בתי הכנסת שנותרו בווילנה ובקובנה מרהיבים ביופיים, שכיות חמדה, אך במידה רבה הם מהווים נטל על הקהילות הקטנות, החילוניות באופיין. ואם בית הכנסת בווילנה מלא בחגים, כפי שנוכחתי במו עיני בראש השנה, ומגיעים אליו גם הרבה תיירים, הרי שבקובנה לפי התרשמותי המצב שונה.

כאמור, השיחה בינינו נערכה באידיש. הוריי דיברו אידיש ביניהם, אך איתי דיברו עברית בלבד. רק לאחר מותם, כאשר כבר לא היו בחיי אנשים שאפשר לדבר איתם בשפה הזאת, התחלתי ללמוד אידיש. למדתי 6 שבועות רצופים בקורס מרוכז ואחר כך המשכתי לקרוא – לבד או עם שותפים שהזדמנו לאורך הדרך. רכשתי שליטה לא רעה בקריאה, אך את יכולת הדיבור שלי היו הוריי מגדירים אילו זכו לשמוע אותי: "זי רעדט אזוי ווי א גוֹיֶה" – היא מדברת כמו גויה. הורינו ילידי מזרח אירופה דימו את האידיש של ילדיהם הצברים לאידיש של שכניהם הגויים בעיירה.

לנוכח הדיבור השוטף של סניה התנצלתי על האידיש המשובשת שלי, אך כדי שיידע שאני מבינה היטב כל מה שהוא אומר לי, הבטחתי לו שהקריאה שלי הרבה יותר טובה, וכהוכחה לכך ציינתי שקראתי את שלום עליכם ואת י"ל פרץ, ואפילו את הסופר הליטוואקי חיים גראדֶה – במקור.

עננה כאילו חלפה על פניו. הסתבר שהוא דיבר אידיש עם הוריו, אך מעולם לא למד את הא"ב העברי. בתקופה הסובייטית זה היה בלתי אפשרי. אם ארצה להתכתב איתו, אמר בעצב, אצטרך לכתוב לו באותיות לטיניות. אבל סניה הוא איש מעשי. לדבריו גם הצעירים היום מדברים אידיש בבית, והוא מנסה להביא אחת לשבוע מורה מווילנה שילמד את צעירי הקהילה קרוא וכתוב.

אילו ידעתי שהשיחה שלנו קצובה בזמן הייתי שואלת אותו יותר על הקהילה היהודית הקטנה של שאוולי. ברגע מסוים סניה התנצל ואמר שהוא חייב להגיע לבית הכנסת בעיירה פוקרוי, שם נערכת היום האזכרה השנתית לחורבן יהדות ליטא.

חורבן יהדות ליטא, התברר, הוא כיום יום זיכרון רשמי. היום בו נחרב גטו וילנה, 23 בספטמבר, נבחר לציין יום זה. בספרם "מסע עם האוייב" טוענים רוּטָה וָנָאגֵייטֶה ואפרים זורוף כי היום הזה נבחר משום שהליטאים לא מילאו בו תפקיד מרכזי. לדעתם תאריך הולם יותר הוא ה-28 באוקטובר, יום הטבח ההמוני של כעשרת-אלפים יהודים מגטו קובנה בפורט התשיעי, שבוצע כמעט כולו בידי משתפי הפעולה הליטאים. כך או אחרת, לא ידעתי שיום זיכרון כזה קיים, וכמובן לא הייתי מודעת לכך שזהו בדיוק היום.

בית הכנסת בעיירה פוקרוי היה מלכתחילה במסלול. התכוונו להגיע לפוקרוי ולבית כנסת נוסף באזור בשעות אחר הצהריים. בעקבות השינוי בתוכנית התעכבנו לפרק זמן קצר בלבד בשאוולי כדי לצלם כמה בניינים ומיד יצאנו לדרך. פוקרוי נמצאת במרחק 40 ק"מ ממזרח לשאוולי.

בית הכנסת היה מלא מפה לפה. הייתי קצת מבולבלת. משום מה הבנתי שמדובר באירוע יהודי, כלומר שרוב הנוכחים יהיו יהודים שיגיעו מרחבי ליטא, והמקום הזה נבחר משום שבית הכנסת שוקם ושופץ שנה קודם לכן. להפתעתי רוב הנוכחים באולם היו תלמידים. תלמידה אחת קראה שמות מתוך רשימה. מדי כמה דקות החליפו אותה תלמידים אחרים. היה ברור שהם קוראים את שמות היהודים שנרצחו באזור מגוריהם. התיישבתי ליד סניה בשורה האחרונה. הוא הסביר לי שאלה תלמידי התיכון המקומי.

"אנחנו היהודים היחידים כאן," לחש לי באידיש. הוא קם ממקומו, ולפני שהלך לעבר הבימה ביקש שגם אני אגיד כמה מילים אחריו. הוא דיבר בליטאית, כמובן לא הבנתי מה אמר, ובדקות הספורות שעמדו לרשותי ניסיתי להרכיב נאום קטן משלי.

דיברתי באנגלית ואחת המורות תרגמה את דברי לליטאית. יצאתי מנקודת הנחה שסניה, ואולי גם המורים, סיפרו לתלמידים על השואה. סיפרתי להם בקצרה על הביקור בעיירה של אימי, בדרום ליטא. סיפרתי שבית הכנסת שם נהרס, ולמעשה רוב בתי הכנסת נהרסו ע"י הגרמנים ואחר כך ע"י הסובייטים. ציינתי עד כמה נדירים הם בתי כנסת מעץ, ואיזה מזל יש לעיר הקטנה הזאת שדווקא בה שרד בית כנסת בנוי מעץ, מה גם שהוא העתיק ביותר מכל בתי הכנסת האחרים מסוגו – הוא נבנה ב-1801. הבעתי תקווה שהם יידעו להעריך את הנכס הזה, ומכיוון שאין היום יהודים באזור, יהיה זה תפקידם לשמור עליו.

בתי כנסת מעץ אינם מאריכים ימים. לפני מלחמת העולם השנייה היו באירופה כמה מאות בתי כנסת מעץ. רובם לא שרדו. בליטא נותרו 14 – יותר מאשר בכל ארצות מזרח אירופה גם יחד. הגרמנים לא הרסו אותם מפני שהם לא זוהו כבתי כנסת. מדובר בקהילות יהודיות קטנות ונידחות שלא היו להם אמצעים להקים מבנים מפוארים יותר. מבחוץ נראו בתי הכנסת האלה כמו אסם או מבנה כפרי אחר.

בפוקרוי חיו לפני החורבן 545 יהודים, כ-120 משפחות. הגרמנים נכנסו לעיירה ב-28 ביוני 1941. קודם נרצחו הגברים וכעבור מספר שבועות הנשים והילדים. כמה מיהודי פוקרוי ניצלו ממוות מיידי משום שהועברו קודם לכן לגטו שאוולי. לרופא התירו להישאר בעיירה ולעסוק במקצועו, אך באפריל 1942 רצחו גם אותו. נרצחו גם כעשרים יהודים נוספים שנתפסו במקומות מחבוא בכפרים בסביבה.

לאחר המלחמה שימש בית הכנסת כאולם קולנוע ואחר כך כאולם ספורט, אך רוב השנים הוא עמד נטוש. שיקומו ארך 3 שנים. המימון היה אירופאי, בעיקר נורווגי. הוא נחנך במאי 2017 ויועד להיות מרכז תרבות אזורי. בתהליך השיקום נתגלו ציורי קיר יפהפיים, רובם של צמחים ובעלי חיים, שהם עיקר יופיו של בית הכנסת הזה. יש אפילו הטוענים שהוא נראה עכשיו יפה מדי...

עתידו של בית הכנסת תלוי במידה רבה בתושבי המקום עצמו, שכן בפוקרוי וסביבתה אין יהודים. הקהילה הקרובה ביותר, בשאוולי, קטנה מאוד ומי יודע אם גם עתידה מובטח. עיתונאית שנכחה במקום צילמה את האירוע, שלפי התרשמותי היה בעל חשיבות רבה במקום הקטן והנידח הזה, ואף טרחה לשלוח לי למחרת וידיאו של ה"נאום" הקטן שלי.

מפוקרוי נסענו דרומה לבית כנסת אחר מעץ ששרד בעיירה רוזיליו הנמצאת באותו אזור. זוהי עיירה קטנה (ב-2011 היו בה 746 תושבים) אשר רוב בתיה בנויים מעץ. רוזיליו לא נהרסה במלחמה, זהו מקום קטן ששינויים רבים לא התחוללו בו מאז מלבד שינוי אחד: יהודי העיירה, 30 משפחות, נרצחו עם יהודי פוקרוי הסמוכה ב-4 באוגוסט 1941.

העיירה רוזיליו נראתה הכי קרובה ל שטעטל, לעיירה היהודית כפי שהצטיירה תמיד בדמיוני, מכל מקום אחר שראיתי בליטא. לא היתה לי כתובת מדויקת, רק ידעתי שבית הכנסת נמצא ליד הכיכר. כל מה שראיתי מסביב היו בתי עץ מאפירים, כולם דומים זה לזה. שעה ארוכה חיפשנו סימן יהודי כלשהו על אחד ממבני העץ המגובבים. אנשים מעטים מאוד נראו ברחוב ואיש מהם לא ידע היכן ה סינגוגה. בסופו של דבר אישה צעירה התקשרה אל אחותה, תושבת המקום, ואז הסיעה אותנו אל מבנה עץ משחיר ללא שום סימן זיהוי. לפי צילום שראיתי קודם לכן באחד האתרים במרשתת ידעתי שאמנם זה המקום.

בית הכנסת של רוזיליו הוקם ב-1865. לאחר המלחמה שימש כאסם וגם כדיר חזירים. הוא הרבה יותר קטן מבית הכנסת של פוקרוי, דחוק בין בתי עץ אחרים, ואינו שונה מהם בהרבה. ניכר שהמבנה נטוש מזה שנים, אך להיכנס לתוכו אי אפשר משום שהוא נעול היטב. סימן טוב. מישהו בכל זאת דואג. ישנה היום הכרה בערכם של בתי הכנסת האלה גם בקרב הליטאים. ועם זאת, קשה לי להאמין שיש סיכוי שישקמו אי פעם את המבנה הזה, על אף שהוא נראה עדיין יציב למדי. מיקומו הנידח, צפיפות הבתים שמסביבו, והעובדה שבית כנסת גדול ויפה יותר שוקם בסביבה הקרובה, מעמידים בספק אפשרות כזאת. אבל כל עוד בית הכנסת העתיק הזה עומד על תילו – הכול יכול לקרות.

חזרנו לווילנה לשני הלילות האחרונים שלנו בליטא. הייתי שמחה לומר שזו היתה סגירת מעגל, אך לא רק ששום מעגל לא נסגר, אלא שמעגלים רבים אחרים נפתחו, מעגלים שאין שום סיכוי לסגור אותם אי פעם.

חזרנו לרחוב סטֶפּוֹנֹו 8, אך לדירה אחרת, קטנה יותר. מהחלון נשקפה שורה של דירות חדשות שלא היו בחצר שלנו, הכניסה אליהן היתה כנראה מחצר אחרת, אך כבר לא היה לנו זמן לברר כיצד מגיעים אליהן ואיך הן מתחברות לחצר שלנו. את בית הכנסת אי אפשר היה לראות מן החלון בדירה הנוכחית, אך הייתי כמובן מודעת לקיומו.

בשלושת השבועות שלא היינו כאן חלה התקדמות בעבודה על הדירות בחצר שלנו. בשבוע הראשון בו שהינו פה פועלים זריזים קיפצו על הקורות שתמכו בגג, ואילו עכשיו הגג כבר היה מותקן. גם הקירות כבר הושלמו. החלונות נותרו עדיין פעורים, חלקם מכוסים בניילונים שחורים. התיירים שישהו בדירות החדשות לא יוכלו לראות מן החלונות האלה את בית הכנסת. חלונות אחוריים לא יהיו, שכן הדירות צמודות, או לפחות נשענות על קיר הלבֵנים הגבוה שהשחיר עם השנים, ומשמש עתה כתפאורה בלבד לדירות החדשות.

בלילה קרה לי דבר מוזר. לא יכולתי להירדם כי מאיזשהו מקום הגיע רעש עמום, שחדר מבעד לקירות בגלים, ממש גל אחרי גל. לא יכולתי לזהות איזה רעש זה היה ומאיזה כיוון הוא בא, ושותפי למסע, שלא שמע שום דבר, לא יכול היה לסייע משום ששמיעתו קצת לקויה. הרעש נשמע כך: אנשים רחוקים מאוד, שהצטופפו באיזה מקום מרוחק, דיברו ברמקולים. את מה שנאמר שם אי אפשר היה להבין, ומה שהגיע אלי היו רק ההדים. הם הגיעו בגלים, הד אחד שכך והד שני בא מיד בעקבותיו. ככה כמה שעות, גל אחרי גל, עד שנרדמתי. כשהתעוררתי בבוקר כבר לא שמעתי את הרעש הזה.

זה היה יום גשום במקצת, היום האחרון שלנו בווילנה, והיה ברור שהפרידה הכי מתאימה מווילנה תהיה בבית הקברות. שני בתי הקברות העתיקים של וילנה כבר אינם קיימים. בית הקברות בזארֶצֶ'ה, בו קברו משנת 1930 עד אמצע שנות ה-40, נהרס ע"י הסובייטים בתחילת שנות ה-60. הוקמה מצבת זיכרון ב-2004 הבנויה ממצבות ששימשו עד אז כמדרגות במקומות ציבוריים. בית הקברות בשכונת שניפּשוּק מעבר לנהר, מצפון לעיר העתיקה, נפתח במאה ה-15. בבית הקברות הזה נקברו רבים מגאוני ליטא, אלה שלמעשה יצרו את "ירושלים דליטא", ובראשם הגאון מווילנה שנקבר שם ב-1797. בתחילת שנות ה-50 החליטו השלטונות הסובייטיים לבנות שם מרכז ספורט. ממש לאחרונה החליטו להרוס את מרכז הספורט המיושן ומאבק מתנהל בין הקהילה היהודית לבין עיריית וילנה על עתידו של המקום. כל מה שנותר מבית הקברות העתיק הוא לוח זיכרון שהוצב ב-1993 במלאת 50 שנה לחיסול גטו וילנה.

היתה בי התנגדות פנימית להגיע אל לוחות הזיכרון שהוצבו בשני בתי הקברות ההרוסים. ולמען הדיוק: אילו היו בתי הקברות האלה הרוסים הייתי בוודאי מגיעה אליהם. אלא שבתי הקברות האלה פשוט נמחו מעל פני האדמה ולא נותר מהם שום זכר. וכך הגעתי בסופו של דבר רק אל בית הקברות החדש של וילנה, אליו הועברו כעשרה קברים מבתי הקברות ההרוסים, ובראשם כמובן קברו של הגאון מווילנה. בית הקברות החדש הוקם בשכונת שֶשקינֶה מעבר לנהר הוויליה. חלקת בית הקברות נרכשה ע"י יהודי וילנה זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, וראשוני הנקברים שם היו יהודים שמתו בגטו.

הגענו לבית הקברות בשעת בוקר די מוקדמת, וממש כשנכנסנו ירדה מהאוטובוס קבוצה ישראלית. שמחתי. הגעתי ללא מפה וגם לא היה לי הרבה ידע על אלה שנקברו או הונצחו בו מלבד שמות בודדים. המדריך, מקומי דובר עברית, הוביל את הקבוצה אל קברו של הגר"א, הגאון מווילנה, וסיפר בהרחבה על תולדות חייו. בסמוך לגאון מווילנה נקבר גר הצדק הנודע ולנטין פוטוצקי. גר הצדק נולד למשפחת אצולה פולנית בווילנה. הוא התגייר בשלב מסוים של חייו למרות האיסור בחוק על המרת דת מנצרות ליהדות. לפני שהועלה על המוקד ניסו הכמרים לשכנעו להכיר בדת הנוצרית, אך הוא קפץ אל האש הבוערת בקריאת "שמע ישראל". השלטונות אסרו לקבור את אפרו, אך תמורת שוחד הצליחו לקבור חלק מן האפר ב-1749 בבית הקברות העתיק. הגאון מווילנה ביקש לפני מותו להיקבר על ידו, וכשהעבירו את קבר הגאון מבית הקברות שנהרס אל בית הקברות החדש – העבירו גם את קברו של גר הצדק פוטוצקי. סיפור מרגש שהמדריך סיפר לקבוצה בהרחבה.

ציפיתי להמשך הסיור, אך לא היה שום המשך. הקבוצה חזרה אל האוטובוס ואני נותרתי לבדי. היתה לי רשימה קצרה של יהודים שנקברו או הונצחו שם, שוטטתי בין הקברים, אך מצאתי רק אחד מהם: אוהל יפה על קברו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי, זה שעל שמו נקרא רחוב מרכזי בעיר הולדתי פתח תקוה. עצמות הרב, שנפטר ב-1940, הועברו לכאן מבית הקברות העתיק, ולידו נקברו גם אשתו ובתו הבתולה מלכה.

לאחר כל הזוועות של גטו וילנה וגטו קובנה, לאחר הביקור בבית הקברות בעיירה של אימי, בו איש לא נקבר לאחר המלחמה, טוב היה לגלות מצבות מן השנים שלאחר המלחמה, להיווכח בצורה מוחשית שהיו יהודים ששרדו ואף זכו לבוא לקבר ישראל.

בית הקברות החדש בווילנה משקף את פסיפס היהודים שנקברו בו: מצבות שכתובות בעברית, עם תאריך עברי בלבד, עם פ"נ ועם תנצב"ה; מצבות באידיש עם "דא רוהט" (פ"נ) אבל גם עם תנצב"ה, שכנראה אין לו תחליף; מצבות ברוסית בלבד, שבהן אני מסוגלת לפענח רק את התאריכים, לפעמים עם תצלום של הנפטר(ת); הרבה מצבות עם כיתוב באידיש בחלק העליון וברוסית בחלק התחתון. עולם יהודי שבור ומרוסק, שחלק מאנשיו גדלו בליטא העצמאית, עולם של אידיש ושל עברית, וחלק אחר בברית-המועצות, שם נאסר ללמוד עברית, וגם האידיש היתה בתהליך של גסיסה.

אנשים אחדים שידעתי שנקברו כאן לא עלה בידי למצוא. נכנסתי לבניין הקטן בפתח בית הקברות ומצאתי שם את האחראי. הוא לא ידע עברית, אידיש או אנגלית, ואני לא ידעתי ליטאית או רוסית. הוא הושיט לי פיסת נייר ועיפרון ורשמתי את השמות באותיות לטיניות. הוא יצא איתי אל בית הקברות ועד מהרה התברר שכל השמות אותם חיפשתי אינם בעצם קברים אלא מצבות זיכרון. לא הייתי מצליחה למצוא את רובן ללא עזרתו. רוב מצבות הזיכרון עשויות מאבן אדומה, אולי שיש. הכיתוב, בצבע לבן, אינו קריא כמעט. אולי בגלל האזוב ששקע בתוך האותיות, ואולי מלכתחילה לא היה ברור. על מצבת הזיכרון השחורה לזכר קדושי וילנה, לעומת זאת, הכיתוב, גם הוא בצבע לבן, נותר ברור מאוד.

כל מצבות הזיכרון האלה הן בשדרה המרכזית של בית הקברות. חלקן קשור לגטו וילנה ואחרות לתקופות מוקדמות יותר: איציק ויטנברג הקומוניסט, מנהיג המחתרת של גטו וילנה, שהסגיר עצמו לידי הגרמנים תחת לחץ כבד של הקהילה היהודית בגטו; יוסף גלזמן איש בית"ר, מראשי המחתרת של גטו וילנה, יליד אָליטוס, עיר המחוז בו נולדה אימי. בחדרו התכנסו נציגי התנועות השונות והחליטו על הקמת מחתרת בגטו. ביולי 1943 הוא יצא מהגטו עם אנשיו ליערות ושם נמנה עם מקימי גדוד הפרטיזנים "נקמה". הוא נהרג עם אנשיו בקרב נגד הגרמנים.

יש כמה מצבות זיכרון לגיבורי ה"בונד", תנועת הפועלים היהודית הגדולה ביותר במזרח אירופה לפני המלחמה, שאחדים מאנשיה מצאו מותם בהפגנות מחאה ברוסיה הצארית. יש מצבת זיכרון מיוחדת להירש לֶקֶרט, הסנדלר הצעיר שניסה להתנקש בחייו של מושל וילנה ב-1903. הוא הוצא להורג בשטח צבאי מצפון לווילנה, ויחידת פרשים רכבה בכוונה על המקום בו נקבר, כדי שמקום קבורתו לא ייהפך למקום עלייה לרגל.

לא ראיתי מצבות לזכר חברי תנועות הנוער החלוציות. להבנתי מצבות הזיכרון הוקמו ביוזמתם ובמימונם של התנועות והגופים אליהם השתייכו האנשים שהונצחו. אני מניחה שאין זה מקרה שדווקא גיבורי התנועות שהודרו מן ההיסטוריה הישראלית, כמו תנועת ה"בונד" האנטי ציונית, הקומוניסטים היהודים, או אפילו תנועת בית"ר הציונית שנותרה שנים רבות "מחוץ לקונצנזוס", הונצחו שם. בישראל הם לא זכו להנצחה, בוודאי לא בשנים שאחרי המלחמה.

גשם החל לרדת כשיצאנו מבית הקברות. למעשה הסיור בווילנה תם. מונית שנשלחה מטקסיפַיי הסיעה אותנו לאזור הקתדרלה, ואכלנו ארוחת צוהריים במלון המפואר "קמפינסקי", פשוט מפני שלא ראינו שום מסעדה אחרת בסביבה: דג הַליבוּט טעים על מצע פולנֶטה. הגשם המשיך לרדת ובחסות המטריות הגענו למוזיאון הלאומי הסמוך, לגמרי מחוץ לתוכנית. כמוזיאון לאומי הוא לא הותיר רושם רב, מלבד גילופי העץ שהליטאים כה מצטיינים בהם, אבל אולי היינו עייפים מדי כדי להנות מאוצרותיו. אחרי שהגשם פסק סתם הסתובבנו ברחובות וילנה, ברחובות המרכזיים שכבר היכרנו, ופה ושם ברחובות צדדיים בלתי מוכרים.

בלילה, לפני שנרדמתי, שוב חזרו אלי הרעשים ששמעתי בלילה הקודם, הדים של רמקולים רחוקים שהגיעו גל אחר גל ללא הפסקה. בהקלה ארזתי בבוקר את התרמיל עם הגלגלים, ובשעות הבאות כל תשומת הלב היתה נתונה לאריזה, לנסיעה לשדה התעופה, ולסידורי הנסיעה האחרים. עד היום איני יכולה לומר בבטחה אם הרעשים ששמעתי בשני הלילות האחרונים בווילנה היו או לא היו. כלומר, אין ספק שהיו, אבל כבר אינני בטוחה אם בחוץ או בפנים.

מודה ומתוודה. לא ידעתי. במאמר מאת יחיאל שרשבסקי, "כל אחד יכול לשקר בבית המשפט", נחשפה לי אמת חדשה ומטרידה. תרבות השקר בישראל מעוגנת בחוק.

"כל מי שנכח בדיון בבית המשפט נחשף לטקס המגוחך, שבו כל עד מוזהר לומר את האמת ומיודע על העונשים הצפויים לו אם ישקר. עד שבע שנות מאסר," כותב שרשבסקי, "אולם בישראל אין זכות לתבוע על עדות שקר או דיבה מפני שכל מה שנאמר בבית המשפט – אם אמת, ואם שקר – חסין הוא. אדם המשקר בבית המשפט אינו נתון לסכנת ענישה."

"בעיני," מוסיף שרשבסקי, ובצדק, "תופעה נוראה זו היא סימפטום שיא של תרבות השקר, ההולכת ומתפשטת במחוזותינו. מהתקשורת כבר אין מי שמצפה שתתאמץ להקפיד על האמת. מהפוליטיקאים התייאשנו מכבר, והשקרים שלהם נראים לנו לגיטימיים. כשאנו פונים למוסך, או מזמינים אינסטלטור, או כל בעל מלאכה אחר בתחום שאיננו מתמצאים בו, אנו מתפללים שהם יהיו הוגנים ולא ישדדו אותנו. לא בכדי משודרת תוכנית הטלוויזיה 'יצאת צדיק'. כלומר המתנהג ביושר איננו סתם נורמטיבי, הוא צדיק. אבל בבית המשפט? ב'היכל הצדק'?

"לצערי, למרות מאמציי להבין את התופעה, אינני מצליח." מוסיף שרשבסקי, "בעת האחרונה אמר לי חבר דבר-מה שציער אותי וקשה לי לקבלו. לתפישתו, אמר, הפרקליטות עצמה נחשפה בשקרים פעמים רבות כל כך, עד שהיא מתקשה לתבוע אחרים. אני מקווה מאוד שטעות בידו."

(יחיאל שרשבסקי, "כל אחד יכול לשקר בבית המשפט", "הארץ"23.11.20)

ואני מוסיף – אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר? יש לשנות ומיד את תרבות השקר הזו.

בעוד ראש הממשלה וכל הגורמים הרשמיים בישראל מברכים על כך שפולארד הוא איש חופשי ואומרים שהם מצפים לעלייתו לישראל, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט אמר בוועידת מעריב לעסקים: "אני מעדיף שעם כל הכבוד לא יעלה לארץ, אנחנו לא חייבים לו כלום." לדבריו, "הוא היה מרגל של מדינת ישראל, עשינו מה שיכולנו כדי לדאוג לו כשהוא נתפס. הוא עבד תמורת כסף והרבה מאוד כסף – הוא לא היה איזשהו מתנדב ציוני שבא והקריב את חייו." בואו של פולארד לישראל יכול להעצים את הנזק "שהפרשה הזאת גרמה לנו." עוד הוסיף אולמרט: "אני רואה לנכון לומר את הדברים האלה בצורה הכי חדה כי אני רואה איך הנוכל שעומד בראש הממשלה היום ינסה לעשות חגיגה מבואו של... הוא יקבל אותו כמו גלעד שליט. אם יהיה צורך הוא גם ייתן לחמאס איזה 500 רוצחים כדי שהוא יוכל לקבל את פולארד, ואל תשאל אותי איך ומה."

פולארד האשים לא פעם את אולמרט בכך שהוא לא הזכיר אותו בנאומים רשמיים, שהוא נושא באחריות אישית על הסבל שלו ועל כך שנמנע מלהעלות את עניינו באופן נמרץ בפני ג'ורג' וו. בוש, אז נשיא ארה"ב.

פעם נוספת אנו נתקלים בכך שאין גבול לשפלות האנושית של העבריין אהוד אולמרט.

ויקטור הראל (לא מצאתי את שמו המקורי) המתנאה להיות בעברו שגריר, והמפקח הכללי על שירות החוץ של ישראל. נפרד ב"לבביות" מהשגריר דוד פרידמן:

"אני מקווה שכבר הכנת את מכתב ההתפטרות שתגיש לנשיא היוצא, שכן הפרידה ממך איננה מעוררת בי כל צער," כותב הראל, "אינני נמנה עם 70% מהישראלים תומכי טראמפ. היית בעיניי השגריר האמריקאי הפוליטי ביותר והפחות מקצועי שכיהן כאן אי פעם. הפרת מסורת מפוארת של שגרירים אמריקאים, שכולם כיבדו את הוראות החוק הבינלאומי על כל סעיפיו. אמנת וינה, האמנה הבינלאומית ליחסים דיפלומטים מ-1961, אוסרת במפורש על שגרירים וחברי סגל דיפלומטי להתערב בענייני הפנים של המדינות שבהן הם משרתים. ואילו אתה, מיומך הראשון כשגריר לא חדלת מלנקוט עמדה ביחס לעניינינו הפנימיים. הרווחת ביושר את התואר שהדביקו לך: 'שגריר המתנחלים'. יזמת את סגירת הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים, ששירתה בעיקר את האוכלוסייה הפלסטינית. (הראל לא מזכיר את היוזמה שלו להכרה בירושלים כבירת ישראל והקמת השגרירות האמריקאית בבירה) בראיון ל'ניו יורק טיימס' (8.6.2019) קבעת, כי 'בנסיבות מסוימות לישראל הזכות לספח חלק מיהודה ושומרון.' מי שמך לקבוע מהן 'הזכויות' של מדינה ריבונית כשלנו? בשל כל אלה, אני אומר לך, השגריר פרידמן, סע לשלום. אני לא מזיל דמעה."

(ויקטור הראל, "סע לשלום פרידמן אני לא מזיל דמעה", "הארץ" 18.1.20)

אין ספק ויקטור הראל (בנוסף להיותו אקטיביסט פרו-איסלמי הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי) הוא סטיריקן מעולה, בייחוד הקטע שהוא מביא של אמנת וינה האוסרת על שגרירים להתערב בענייני הפנים של המדינה אותה הם משרתים. כסמנכ"ל אירופה לשעבר במשרד החוץ הוא יודע למשל ששגריר האיחוד האירופי וכל שגרירי אירופה מתערבים בענייני הפנים של מדינת ישראל לטובת אויביה. בניגוד להם לשגריר דייויד פרידמן יש הישגים אדירים לטובת מדינת ישראל. הכרה בירושלים כבירת ישראל, והעברת שגרירות ארה"ב אליה. והעובדה שמר ויקטור הראל מתנגד להישג זה אינה צריכה להשפיע על הכרת התודה שיש של עם ישראל לדיוויד פרידמן ומן הראוי להנציחו ולקרא על שמו רחוב בירושלים. העובדה שמצבנו הפוליטי אינו טוב באירופה נעוץ אולי בתפקודו הלקוי של השגריר לשעבר הראל וטוב על כן שהוא לשעבר.

(הערה: התגובה שכתבתי צונזרה ב"הארץ" דיגיטלי).

ב-1953 נאבק דוד יוסף גרין-בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, באופוזיציה משמאל, והוא חיבר ספר פולמוסי בשם "על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר", ומכיוון שלא רצה להיות מואשם בהסתה נגד ברית המועצות הוא פירסם את הספר הזה בשם "סבא של יריב".

[אהוד: אם איני טועה הוא חתם קודם לכן בשם המושאל הזה על מאמרים בעיתון "דבר"].

יריב בן אליעזר, יליד 1940, היה נכדו הבכור מבתו גאולה. בן גוריון רצה לחקות את מנהג הערבים להיקרא "אבו" אבא של (לדוגמה אבא של מאזן) ובחר להיקרא "סבא של".

בתגובת נגד לעגו לו ב"שומר הצעיר" וחיברו את השיר:

סַבָּא שֶׁל יָרִיב
    שַׁק לָנוּ בַּתַּחַת
    סַבָּא שֶׁל יָרִיב
   פּוֹלָה מִתְנַפַּחַת
   בּוּם טָה לָה לָה לָה לָהּ!

השבוע השתתף הנכד יריב, כבר זקן ונכה, באזכרה לסבא בשדה בוקר מטעם התנועה הפרוטסטנטית "הדגלים השחורים".

בטקס האזכרה הממלכתי ה-47 לדוד בן-גוריון ולאשתו פולה, העביר ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו מסר חד לממשל ביידן: "אסור לחזור להסכם הגרעין הקודם. צריך להתמיד במדיניות בלתי מתפשרת כדי להבטיח שאיראן לא תפתח נשק גרעיני, בזכות עמידתנו הנחרצת נגד ההתגרענות של איראן – ובזכות ההתנגדות שלנו להסכם הגרעין עם איראן – מדינות ערביות רבות שינו מן היסוד את גישתן לישראל."

במקביל, לטקס הממלכתי הגיעה שיירת הרכבים של תנועת "הדגלים השחורים" למדרשת שדה בוקר. יריב, נכדו של בן-גוריון השתתף בה, ובנאום לפני תחילת הטקס הממלכתי שהוגדר "טקס של מושחתים ומסיתים", אמר: "פאק נתניהו, תחי מדינת ישראל."

ודוק: הוא לא אמר לזיין את איראן – "פאק איראן!" (הוא הרי אינו מסית), אלא אמר לזיין את נתניהו "פאק נתניהו!"

הנה עוד דוגמה עצובה לעובדה שמפלגת העבודה, שהקימה את היישוב והמדינה – הלכה לפח האשפה של ההיסטוריה, ואין דוגמה עצובה וטרגית יותר מהקללה המסיתה שנשא הנכד של בן גוריון. מעניין מה היה אומר על כך הסבא של יריב.

ואם כולם היו מודעים לנכדיו היהודים אורתודוכסיים של הנשיא דונאלד טראמפ (שלמרות זאת הואשם באנטישמיות), הרי גם לנשיא הבא ג'וזף רובינט ביידן ג'וניור, יש נכד יהודי שעורר לאחרונה בעיה הלכתית קשה. בנו של ביידן, רוברט האנטר ביידן התחתן במאי 2019 עם מליסה כהן, יוצרת סרטים דוקומנטריים, יהודייה מדרום אפריקה, ובמרץ 2020 נולד לזוג בן. מיספר ימים לאחר שפגש לראשונה את מליסה קעקע ביידן את המילה "שלום" בעברית על עורו, על מנת שיהיה לו קעקוע תואם לזה שיש לה.

ועכשיו נוצרה בעייה הלכתית גדולה. האם יש לעשות לבן הנולד (מעניין שלא פורסם בשום מקום שמו) את טקס פדיון הבן? הבעיה ההלכתית הקשה הזו מונחת עכשיו לפני גדולי הפוסקים:

ובלי קשר לפדיון הבן מעניין מה יהיה יחסו של סבא-של לישראל? האם בבואו לעשות אפיסמנט עם איראן יחשוב גם על גורלו של נכדו היהודי?

בגיליון "חדשות בן עזר" 1589 הבאתי את הוויכוח בין ההיסטוריונים מושג האנטישמיות. פרופ' דינה פורת ביקרה במאמרה ב"הארץ" ב-19.10.20 את ההיסטוריון האמריקאי פרופ' דוד אנגל, שהציע להשתחרר מהמונח "אנטישמיות" כי לטענתו אין אחידות בשנאת היהודים. כל שנאה היא שונה ואין לה מכנה משותף. בתגובה מציע ההיסטוריון האוסטרי-פולני, (הוא טרם החליט לאיזה עם הוא שייך), "מכחיש העם היהודי", פרופסור שלמה זנד, להחליף את המילה "אנטישמיות" במילה "יודופוביה". הסיבות לכך לדעתו: 1. יישום ה"אנטישמיות" על הברית החדשה, למשל, על לותר, על וולטר או על קאנט יהיה אנכרוניסטי מכל בחינה שהיא. תוך שהוא קובע קביעת שקר פוליטית שאנטישמיות היתה רק בעולם הנוצרי.

(שלמה זנד, "אנטישמיות? עדיף לכנות זאת יודופוביה", "הארץ" 26.10.20)

פרופסור יהודה באואר התערב בוויכוח ואמר שלא משנה לו המושג, יכולים לקרוא לזה אפילו "שטיח", אבל תמיד יש לו את אותה משמעות.

(יהודה באואר, "לא רוצים 'אנטישמיות'? מצידי תשתמשו במילה שטיח", "הארץ", 12.11.20)

והנה פרופסור משה צימרמן כותב הביוגרפיה של וילהלם מאר ממציא המושג "אנטישמיות" – מנסה לחשוב מה היה אומר על כך וקובע שבכל מקרה יש להשתמש במושג אנטישמיות.

הוויכוח על המושג מצוי בעולם האבסורד, קובע צימרמן. את המונח "אנטישמיות" שכבר מאר הבין שהוא שגוי "אימצו שונאי היהודים לסוגיהם השונים. קונגרסים בינלאומיים של אנטישמים התוועדו להם במקומות שונים באירופה. מפלגות אימצו תוכניות שהכינוי 'אנטישמי' התנוסס בראשן. התנועה הנאציונל-סוציאליסטית, דגלה באנטישמיות – זה המונח שבו השתמש גם מנהיגה, אדולף היטלר, המונח שמשך אותה ל'פתרון הסופי'. את המונח קנו גם היהודים. זה המונח שאימץ תיאודור הרצל — שחיפש פתרון נחרץ אחר ל'בעיה היהודית', הציונות. כל מי שהשתמש במונח אנטישמיות – משני צדי המתרס – ידע במה דברים אמורים ולא נזקק לפלפול על דיוקו של מונח אחר.

"במשרד התעמולה של יוזף גבלס התעוררה השאלה, האם ראוי להשתמש במונח אנטישמיות שעה שיש עמים שמיים שמוכנים לשתף פעולה עם הרייך. (מוחמד אל-חוסייני המופתי חברו הטוב של היטלר). "התשובה הרשמית מבית מדרשו של גבלס (היא מופיעה ב'מדריך לשאלת היהודים') היתה: יש לחדול מן השימוש במונח אנטישמיות, ולחזור למונחים כמו שנאת יהודים, אנטי-יהדות וכיו"ב. הצרה היתה, כך גילו שומרי טוהר השפה שבמשרד התעמולה, שאם יפעלו באופן נחרץ יצטרכו לסלק את המונח אנטישמיות גם מן הספר 'מיין קאמפף' שכתב המנהיג, אדולף היטלר.

"המדע אינו מכיר בעמים שמיים והיהודים אינם עם שמי אבל הוצאת המונח אנטישמיות מהמילון תערים קושי גדול יותר מ[אי]-הוצאתו."

"מוטב," קובע צימרמן, "להשאיר את המונח כציר של הדיון, לא להחליפו, אלא לעסוק בהגדרתו, בהשתנותו בכפוף לתנאים שהזמן גורם, כדי להתמודד עם מהותה של התופעה, שמונח זה נותן לה את שמה.

(משה צימרמן, "וממציא האנטישמיות היה אומר", "הארץ, 22.11.20)

אז אם השארנו את המונח "אנטישמיות" נשאר גם המונח "אוטו-אנטישמיות". האם למשל משה צימרמן המשווה בין צה"ל לוואפן ס.ס. הנאצי, את נערי חברון היהודים להיטלר יוגנד, ואת נתניהו להיטלר – ראוי להגדירו במושג זה?

זלמן שוקן התגלמות הסטראוטיפ האנטישמי של היטלר

לאחרונה הוקרן הסרט "שוקן על גבול הקונזנזוס": הסרט מספר על חייו של שלמה זלמן שוקן. יוצרת הסרט נעמי בן-נתן-שחורי מצטרפת ל"נותני הסימנים" וקובעת שעשתה את הסרט כי "אנחנו מקדשים את הבורות ומתקרבים לפשיזם. זה ההפך מכל מה שזלמן שוקן שאף אליו."

היא עצמה כמובן רואה את עצמה לא בורה ולא פשיסטית. ואת הסרט עשתה לדבריה מטעמים פוליטיים.

ולתוכן: שלמה זלמן שוקן (שמו המלא נעדר מהסרט) נולד ב-1977 בעיירה מרגונין בפולניה.

השביעי בילדיו של יצחק שוקן. ב-1901 הצטרף לעסק של אחיו שמעון וייסד כלבו בצוויקאו גרמניה. הרשת התרחבה ל-22 סניפים. הוא השתמש בשיטות שיווק מדעיות מודרניות והקפיד על עיצוב.

קבוצה של נערים גרמניים "אוסים" ממזרח גרמניה הקומוניסטית מופיעה באופן משונה ואומרת דברי שבח עליו. (שוקן בגרמנית זה נשמע שני שוא[?]) כאדם רחום וחנון המבין לנפש הפועלים.

שלמה זלמן שוקן התעניין בתרבות הגרמנית, כמובן בגתה, אבל גם ביהדות. הוא אסף כתבי יד וספרים נדירים בשתי התרבויות. יסד הוצאת ספרים "שוקן" ודפוס, ומימן את הסופר שמואל יוסף עגנון, והיה פעיל בתנועה הציונית בגרמניה. ב-1934, לאחר עליית הנאצים לשלטון, עלה עם אשתו וחמשת ילדיו לארץ. הנאצים החרימו את רכושו ב-1938. הסרט אינו מספר מילה על גורלם של אחיו של שלמה זלמן.

בארץ הוא בנה בכספו את ביתו בירושלים "בית זלמן שוקן" ובסמוך את בית "ספריית שוקן", והיה מקורב פוליטית ל"ברית שלום".

ב-1935 הוא רכש במתנה לבנו גרהרד-גרשם שוקן את עיתון "הארץ". הסרט רואה כמובן בעיתון את מורשתו המתגלמת בדמותו של גדעון לואי (לוי) המודה שרק עיתון כ"הארץ" יכול להעסיק אותו.

שוקן חי בארץ רק שש שנים וב-1940 כבר עזב את הארץ וירד לניו יורק. גדעון לואי (לוי) אומר שהוא "הלך הלאה מהציונות." (בנו גרהרד גרשם שוקן ניצל את תקופתו הקצרה כח"כ ויזם חוק שעל פיו על הדרכון הישראלי יהיה כתוב: "לכל מקום חוץ מגרמניה.")

סיום הסרט הוא ממש עצוב וטרגי. היהודי שלמה זלמן שוקן שהבין שהיהודים הם רק אורחים בגרמניה ולא יכולים להתמזג עם הגרמנים, חי כיהודי נודד וכאורח בין ניו יורק, שוויץ, וישראל.

על פרופסור גולדבלום, האקטיביסט הפרו-איסלמי הנאבק לכיבוש ערבי-מוסלמי ועל התבטאויותיו הגזעניות "כל מתנחל הוא טרוריסט בהגדרה", ואשר הציע לאסור בחוק גידול ילדים בהתנחלויות. (בשעה שע"פ הגדרת הערבים הוא עצמו מתנחל) – כבר כתבתי. (כתבתי גם על איך הוא מחק מפחד תביעת דיבה את מה שכתב עליי), והנה א-פרופו בדיון על "הסימנים" לשנות השלושים מסתבר שגולדבלום מסכן בפשיזם שלו את תלמידי ישראל, את הדמוקרטיה הישראלית, ואת חופש המחשבה והדיבור.

"כמרצה באוניברסיטה אני מודיע שלא אאפשר לסטודנט לשבת בכיתתי עם ביטוי כלשהו – פרטי לבוש וכו' – של התנועה הנאצית 'אם תרצו'," כתב במאי 2019 פרופ' עמירם גולדבלום, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית, בהתייחסו לסטודנטים החברים בתנועת "אם תרצו". בהמשך הוסיף: "מעכשיו אני מתחייב – אצלם כל חלאה של 'אם תרצו' בקמפוסים שאני מסתובב ואפרסם – ככל האפשר עם שמות. שהמורים יידעו את מי אסור לקבל ללימודים מתקדמים."

איומי גולדבלום הם ממש העתק מהאיומים כלפי סטודנטים יהודים או כאלה שאינם נאצים בגרמניה הנאצית בשנות השלושים.

לאחר שהאוניברסיטה והמועצה להשכלה גבוהה לא מצאו לנכון לנקוט בהליכים משמעתיים נגד גולדלבום ואיומיו, ושר החינוך דאז סירב לכנס את המל"ג ולדון בסנקציות נגד מוסדות שלא מבצעים את המוטל עליהם על פי החוק, הוגשה עתירה לבג"ץ.

שופטי בג"ץ דחו את העתירה וקבעו כי אינם רואים מקום לתת פסק דין ולחייב את המוסד להעמיד לדין את המרצה. הם קבעו כי הטיפול בתלונה, שכלל בין היתר את חזרת המרצה מדבריו, נזיפה מצד הרקטור ואזהרת פיטורין, מספק אותם.

מקרה זה הוא מקרה בוחן נוסף ליחס של בג"ץ והמל"ג כלפי אזרחי ישראל היהודים. למרבה הצער, הציבור הישראלי נותר עם מערכת השכלה גבוהה שמתוקצבת במיליארדי שקלים בכל שנה מכיסיו, אך פועלת ללא פיקוח ונטולת כל רסן. כעת למעשה בג"ץ אישר כי חבר בגילדת הפרופסורים נהנה מחסינות מלאה ומורשה לרמוס כל נורמה, לפגוע בחופש האקדמי, להתעמר בסטודנטים בניגוד לכל חוק ותקנון ולעולם לא לעמוד אפילו לדין משמעתי.

(אלון שוורצר, "מהאוניברסיטה ועד בג"ץ: לסטודנטים ימנים אין צדק", 18/11/2020)

פרופסור גולדבלום ממשיך לסכן את הדמוקרטיה הישראלית, חופש המחשבה וחופש הדיבור. הנה סימן מובהק לשנות השלושים בגרמניה.

הערה: האקטיביסטים הפרו-איסלמים התומכים בגיבוש ערבי-מוסלמי לעולם אינם מביאים דוגמאות מהדיקטטורות הפשיסטיות הערביות כי הם הרי תומכים בכיבוש כזה.

חשיבות שם המשפחה – הלאה הבורות! השכל ולמד!

לאחר שאיש "תנועת הדגלים השחורים" האינטלקטואל הפרוטסטנטי, סדי שטרית, השווה את נתניהו להיטלר:

המשיך גם אחד ממנהיגי הפרוטסטנטים, מייסד "פרוטסט היחידים", אמיר אברהם השכל, (האיש הטוב שהעלה לארץ את האתיופים) ומצא גם הוא סימנים בארץ לעליית היטלר לשלטון:

אני לא יודע מהו שם משפחתו המקורי של אמיר אברהם, אבל שם משפחתו הולם לו מאוד. "השכל!" כלומר לך למד והשכל. הלאה הבורות.

נותן הסימנים יאיר גולן נוזף בעמית סגל ומשכנע שהסימנים שנתן נכונים ובאורח מפתיע דווקא הוא בדבריו ממש את הסימנים עליהם דיבר. הנה ראו:

יעקב זמיר כותב: "שלום רב אהוד בן עזר היקר, להערתך בסוף רשימתי שפירסמת היום ביאליק אמר או לא וכו' יש לי להבהיר – אני יליד עיראק מצאצאי היהודים שהוגלו מארצם לבבל, ואין לי שום קשר לספרד ולבנותיה. אני יהודי שאבותַיו חיו מאות בשנים בבבל שהיא ארץ ערבית ומכאן שאני 'יהודי ערבי' מבגדאד." ("חדשות בן עזר", 1594)

אז נכון בהחלט – היהודים בעיראק אינם צאצאי יהודי ספרד ואינם ספרדים. אסור להתבלבל. הרב עבדאללה יוסף נולד בבגדד ואינו ספרדי ואינו דובר לדינו. התואר "רב ספרדי" שלקח לעצמו היה מפני שהוא סטה מפסיקת הרב הבגדדי יוסף חיים מבגדד שכונה "בן איש חי" ופסק על פי חכמי ספרד ברוח "שולחן ערוך". ובכך הפך ל"רב ספרדי ראשי" על אף אי-ספרדיותו. ודוק: הרצל היה יהודי ספרדי, עבדאללה יוסף לא.

לעומת זאת לא נכון שבבל היא ארץ ערבית. ממלכת בבל העתיקה נכבשה עי האימפריה הפרסית האחמנידית בראשות מיודענו כורש, לאחר מכן נכבשה ע"י אלכסנדר מוקדון, ואחר הפכה לאימפריה הפרסית הסאסנית שנכבשה ע"י הערבים במאה השביעית לספירה.

יהודי בבל שחיברו את התלמוד הבבלי חיו באותה אימפריה. היהודים שיגשגו שם כי זו היתה היהדות היחידה שחיה מחוץ לשלטון הביזנטי רודף היהודים.

מאז הכיבוש הערבי "ארץ בבל" נקראה כך רק ע"י היהודים. כאשר האנגלים כבשו את איזור מסופוטמיה הם הקימו את מדינת עיראק, (כפי שהקימו את מדינת עבר-הירדן) והמציאו יש מאין את "העם העיראקי" (כמו את "העם העבר-ירדני") ששליש ממנו הם הכורדים שאינם ערבים כלל.

ביום שלישי בבוקר אני יוצא מהבית במרכז ת"א, אני שומע קולות רמים. מולי הפגנה גדולה של אלפי שחורי עור. בתחילה חשבתי אתיופים. ניסיתי להיזכר אם קרה משהו? ניגשתי ושאלתי כמה מפגינים על מה ההפגנה? אופס הם אינם דוברי עברית. אני רואה אלפי אלפי גברים צעירים ורק מספר קטן מאד של נשים. הבנתי הפגנה של מסתננים. בינתיים הגיע הקו הראשון של המפגינים עם כרזות נגד המלחמה בחבל תירגאי באתיופיה. אני לא כל כך בקי במהות היחסים הפנימיים שם אבל אני משער שהמפגינים הם אריתראים שהסתננו ממצרים.

המסתננים מאורגנים למופת צועדים בצורה מסודרת עם קריאות קצובות. שומרי סדר מתוכם עם אפודים צהובים משגיחים על הסדר, צוותי צילום על קרוניות חשמליות מצלמים את ההפגנה. מי ממן את כל זה? בכל מקרה לנוכח אלפי אלפי הגברים הצעירים והבריאים המפגינים בלהט אני תוהה מדוע הם לא חוזרים למולדתם, חשים לעזרת עמם, ולוחמים שם בשבילם. מה, האם הם אינם פטריוטים? ואם כן מדוע זה הם מפגינים כאן?

הספר "שבעת הדברות החדשים" דן בשאלה האם קיימים ערכי מוסר מוחלטים, ואם כן, מהם. האם "עשרת הדברות" התנ"כיות הם מוסר מוחלט? האם אפשר למצוא בתרבויות השונות ערכי מוסר מוחלט, או שמא כל ערכי המוסר הם יחסיים? אחד הכללים המופיעים בתורתם של הוגי דעות ופילוסופים הוא: "את ששנוא עליך אל תעשה לחברך" או בנוסח הרחב יותר: "נהג באחרים כפי שהיית מצפה שינהגו בך." נקודת המוצא של ערכי המוסר שהספר מציג פותחים באופן שנחשב כמפתיע בתרבות המערבית.

ניתן לקבל את הספר בפנייה למשה פרג, לאימייל: pereg@barak.net.il

הימים ימי קציר-חיטים, ימי-קיץ ראשונים חמים, ספק סתם שרב; האוקליפטוסים עומדים כמצויירים – ללא-תנועה: זו עונתם של החיידקים, הצמחייה הפראית עבותה בסביבה, ועודנה ירוקה-למחצה. יש אפילו שלוליות גדולות שנשתיירו מן המלקוש שהשכיב את החיטה הבשלה, וגם חרדה לא מעטה לאיכרים.

אבי חולה. זה דבר נדיר. מעודו לא נגעה בו המאלאריה. הוא לוקה ב"דיזנטריה" – אבל ממשיך לעבוד. מתחת לעור השחום התפשט חיוורון: מין תערובת של שיזפון וצוהב. יש לו מאכלים מיוחדים וכלים מיוחדים – ואמא קפדנית, אבל הוא אינו מבריא – יום אחד נכנס לפני-הצהריים עם העגלה לחצר, ואמא נבהלה. "אני מוכרח לשכב," אמר, והלך ישר לספה שלו, שכב ונירדם.

לעת-ערב בא ידידו לייב סלומון. כפי הניראה הזעיקה אותו אימי – כך היתה עושה לעיתים, כאשר קשה היה לה להשתלט עליו.

לייבה נכנס, צנום, עמד ברגליו העקומות. לבוש היה במכנסיים צרים, שהבליטו את עקומת הO- של רגליו; הפס (תרבוש אדום תורכי) מהוה וציציותיו מלפנים והן מפזזות (ולזאת היתה משמעות).

זקנו הצהוב עטר את פניו הבהירים, והעיניים הכחולות התיזו ניצוצות.

"אני חולה. יש לי 'דיזנטריה', והיא לא נותנת לי לאכול. אני נופל מרגליי ואיני יכול לעבוד."

אמא החלה לרטון ולהצטדק, ולייבה, בלי אומר, דחף אותה הצידה, ניגש לארון-המזונות, הוציא שש ביצים גדולות, פנה לסל-הירקות, ובחר לו שלוש עגבניות ענקיות, פלפלים ירוקים, ואמא מדדה אחריו בבהלה:

"לייבקה, בשם-אלוהים, מה אתה עושה? – החלטת להרוג אותו?"

והוא דוחף אותה הצידה, ואינו נותן לה לגשת לכיריים. ניגש, מפוצץ שש ביצים, חובטן במרץ, רוחץ ידיו ומתחיל להכין סלט בקערה גדולה.

"צאי מן המיטבח, אינעל אבוקי!" – אבל מילים אלה מלוות כתמיד בעצימת אחת מעיניו הכחולות, משמע – אינו חושב כך באמת.

אמא מסתלקת מן המיטבח ובוכה, ואני רתוקה לתנועותיו של לייבה, וחושבת: הנה הוא הולך להרוג את אבא שלי, הנחמד – ופתאום גם אני בוכה.

"צאי מפה, יא בינת, אינעל – " הוא חוזר על הטכס אבל אינו גומר אותו ודוחף אותי החוצה.

כעבור כמה רגעים, יושב אבא עם לייבה ליד שולחן המיטבח, כל אחד צלחת של חביתות ריחניות לפניו ומתבלים בסלט, שריח הפטרוסיליה החריף והנעים עולה ממנו, ואני עומדת בפתח, וחושבת: הנה רוצח-אבי. עליי להתפרץ, לחטוף את הצלחות המלאות מזון מעל השולחן. אבל איני מעיזה.

והם יושבים, אוכלים בכל-פה, טובלים לחם טרי, שחור, בציר-הסלט, ותוחבים באצבעותיהם חתיכות ענקיות של חביתה לפיהם, ואני חושבת: הנה יפול אבא מת מעל הכיסא.

בינתיים קם לייבה והולך ישרות למרתף ומוציא משם בקבוק ישן, מביא כוסות, והם שוטפים את הארוחה ב"משקה" שריחו כריח המרתף שלנו. אוכלים ושותים, צוחקים, ו"שתי הנשים" עומדות בפתח ובוכות –

"הסתלקנה מכאן, אינעל – " והוא אינו גומר, ואני ואמא בורחות לחדר-השינה מחבקות זו את זו ובוכות.

לייבה כבר ב"גילופין", והוא מתחיל לשיר איזה פרק חזנות. אבא שותק, אבל הוא נהנה. החיוורון עזב אותו פתאום ועיניו הירוקות נוצצות. והם יושבים עוד ויושבים, משוחחים, צוחקים בכל פה – עד שעה מאוחרת. ואני נירדמת במיטתה של אמא.

למחרת, כשבא אבא כרגיל בערב מן השדה, פניו שזופים ושבעים, ישב לשולחן ואמר לאמא:

"לאה, אני בריא, ורעב כזאב. תני אוכל. שמעת? תני אוכל!" – ואני נדהמה מן הסגנון הבלתי-רגיל הזה וחושבת: כן! זהו. זה החבר שלו. מעשה-ידיו של לייבה.

ואמא, כנועה ומאושרת, מגישה לו ארוחה מלאה, ריחנית, כיד הבישול הטובה עליה.

נכתב: 1969-1971. תקופת התרחשות הסיפור: 1899-1903 לערך. נדפס לראשונה: "דבר", 14.1.1972. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 30.

[ציטוט קטע מתוך "הארץ", "תדבות וספרות", 27.11.2020]

אתמול הודיע לי ידיד נעורי אלי הלחמי, שחברנו אורי צגלה הלך לעולמו.

דיברנו קצת ואחרי השיחה הרגשתי איזה בלבול, כמו ירד חושך על שדותי האבודים, כמו נפער סדק באדמת ילדותי, ואם אנסה לחזור אליה כבר לא אוכל לקפוץ מעל הסדק, כי תאי הגוף מתכלים לאט במחלת הזיקנה והשרירים מתרפטים.

מגיל שש ואילך שיחקנו אורי ואני יחד ובילינו זה בחברת זה יום־יום, אבל תמיד אצלו, כי לאורי היה חדר משלו, מה שמעולם לא היה לי. זו היתה תמיד משאת נפש. היא התגשמה רק כשבנותי עזבו את הבית

היום [29.10.2020] פירסם אהוד בן עזר ב"מכתב העיתי" שלו תצלום מימי נעוריו ובו ארבעה נערים. כל אחד מחזיק באופניו. דרור מרקוס, חנוך ליטמן, אהוד בן עזר ואורי צגלה, הגבוה והחסון שביניהם שפניו מרובעים. בתצלום לא רואים שהם מנומשים. עם דרור מרקוס למדתי ביחד בגן מאירה ברחוב רוטשילד "למטה", כלומר בחלקו התחתון שמעבר לכביש הראשי המוליך עד היום לתל אביב.

דרור מרקוס, חנוך ליטמן, אהוד בן עזר ואורי צגלה ליד המושבה רחובות

[התצלום מופיע רק במהדורה האלקטרונית ולא במוסף "תרבות וספרות" הנדפס]

כל בוקר הביאה אותי אמי לגן הרחוק מביתנו וכנראה גם את בן השכנים גדי, שאולי אימו החזירה אותנו. אהבתי את הגן הזה, הגננת היתה נעימה. כבר ידעתי עברית. כבר הייתי בת ארבע.

חנוך ליטמן היה ילד ג'ינג'י ופרוע. אם איני טועה היה חבר של נחום סטלמך, בן החנוונית במכולת שברחוב ארלוזורוב מול האיטליז של פייגה. סבתי אהבה לשבת ליד סבתו של סטלמך בפתח המכולת ולשוחח. על מה שוחחו שתי הזקנות? ובאיזו שפה? אולי יידיש. כן, סבתי ידעה יידיש ואפילו קללות בפולנית. על שניהם אמרה המורה קוגלמן שלא יצא מהם שום דבר. אבל נחום סטלמך היה לכוכב כדורגל וחנוך ליטמן לגיבור של סיפור, אולי אפילו שניים, ונוסף על כך עורך דין ידוע למדי.

חנוך ואני נולדנו באותו יום בבית החולים "רמת מרפא" של דוקטור אוורבוך ברמת גן. לימים נודע לי שגם יעל לוטן המנוחה נולדה שם, אבל לפנַי. אלה הם הצמתים. משפחת ליטמן, שאותה ביקרנו לעתים, התגוררה על הגבעה מעל לשדה החיטה, במה שכינינו "הארמון", יחד עם משפחת רייספלד בעלת הפרדסים והממון. עם אהוד שיחקתי באווירון כחול שסבו יהודה ראב בנה לו. הוא גר ברחוב פיק"א קצת יותר גבוה מאתנו. זה היה כשהייתי בת שלוש. ועם אורי צגלה גדלתי יחד, דלת ליד דלת, והיו לו אוצרות. כולם, להוציא מרקוס, מופיעים בסיפורים שלי ושל יהושע קנז. בין הדירה שלנו לדירתו של אורי ומשפחתו הפריד רק פרוזדור. סבתי רגינה עבדה בביתם כעוזרת ומבשלת.

מגיל שש ואילך שיחקנו אורי ואני יחד ובילינו זה בחברת זה יום-יום, אבל תמיד אצלו, כי לאורי היה חדר משלו, מה שמעולם לא היה לי. זו היתה תמיד משאת נפש. היא התגשמה רק כשבנותיי עזבו את הבית. בחורף כתבתי במטבח, בעונות שנה אחרות בפינה במרפסת. לאורי היו משחקים וספרים וגם כאלה לא היו לי. תמיד באתי אליו בגלל המשחקים והספרים. לאבא של אורי היתה מכונית. הוא היה חוזר מאוחר בלילה מעבודתו ומחנה את המכונית בחצר, מתחת לעץ התות הענקי, ליד חלון חדר השינה של הורי. כשאבי חלה ביקשה אמא את אדון צגלה לחנות בכניסה לחצר, כי הוא היה מעיר את אבא כשאיחר לבוא. על עץ התות הענקי תלו פעם ילדי הרחוב נדנדה והילד של השכנים, אהרל'ה וקסמן שאמרו עליו שהוא גאון, הכניס את ראשו ללולאה בחבל וקפץ ונשאר תלוי. הילדים הזעיקו את המבוגרים וחייו ניצלו, אבל ימים רבים התהלך כשבצווארו סימנים אדומים של חבל.

למשפחת וקסמן בחצר השכנה היה רדיו. אני מיטיבה לזכור את היום שבו עמדתי ליד הגדר המפרידה בין החצרות ומאזינה בתדהמה לבכי של מנחם בגין שעלה מן הרדיו שלהם.

"למה הוא בכה?" שאלתי את אימי. "בגלל אלטלנה," ענתה.

מה שמשך אותי אל אורי היו הכרכים של "פלאי עולם" ואנציקלופדיה "נעורים". ספרים נפלאים. אימו רחל צגלה לבית ויקטור היתה ציירת. היא לקחה אותי לפעמים לתערוכות ועודדה אותי ללמוד ציור. פעם לקחה אותי אתה לצייר קוסונוגי ללמוד אקוורל. בשיעור הראשון לימד אותי איך לתת לצבע לנזול ולהניח עליו צבע אחר שיתערב בו. [---]. לא באתי אליו יותר ורחל השתוממה. אביה, וילי ויקטור, היה ציר בקונגרס הציוני, חבר במועצת העיר המבורג וראש קהילת שלזוויג-הולשטיין. אימה היתה פסנתרנית ובארץ הם גידלו לפרנסתם פרחים וירקות ברמות השבים.

כשאני כותבת את היומן, ובו משובצים הזיכרונות שלי בצד עניינים מן ההווה, אני שואלת את עצמי פעמים רבות על הלגיטימיות שבפרסומם כדברי ספרות. והנה, בשלאר השיב לי על כך.

כשגדלנו ונפגשנו אורי תמיד היה אומר לי: "אבי מאוד העריך את אבא שלך." שניהם באו לכאן מן העיר פולדה, מקום מושבו של בישוף הסן ובתולדות היהודים מקום עלילת הדם הראשונה בגרמניה ב-1235. בליל חג המולד הלכו טוחן ואשתו, בעלי טחנה מחוץ לחומות העיר לכנסייה. בטחנה פרצה דליקה וחמשת ילדיהם נספו. היהודים הואשמו באסון ובסוף דצמבר של אותה שנה נרצחו 34 יהודיה.

אדון קוגלמן, בעלה של מורתנו לאנגלית, שגם הוא היה מפולדה, סיפר לי שהיהודים בעיר נהגו לומר, אם יש לך שאלה לא צריך אנציקלופדיה, לך אל יעקב לומפ והוא יענה לך.

לימים נולדה לאורי אחות, מיכל, ואני הייתי מוציאה אותה לטיולים בעגלת התינוק ומשתכרת כמה פרוטות. כשהוריו של אורי יצאו בערב לבלות עם בנם, בקונצרט בתל אביב, שימשתי שמרטפית למיכל. אהבתי את הילדה מאוד. ואהבתי גם את אורי. עד שגדלנו והדרכים נפרדו. לאורי היה כינור והוא למד אצל המורה אוליבר, שאצלו למדו יהושע קנז והילד מן הסיפור "מומנט מוסיקלי", אחיה למחצה של הסופרת רחל איתן. גם כינור לא היה לי והפסנתר שהובא מגרמניה נמכר למורה בתל אביב, וממילא לא יכלו הורי לממן לי שיעורי פסנתר. לכן למדתי חלילית אצל אפרים מרקוס.

מותו של אורי פגע בי כאגרוף בכלוב הצלעות. ידעתי שהוא חולה בשיטיון, כאימו לפניו, אבל אין זו מחלה שמתים ממנה.

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. יישלחו חינם.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2270 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

[1] פוליטרוק – המנהיג הפוליטי. תפקיד בעת השלטון הסובייטי.

[2] "נוקא" – קריאת זירוז.

[3] קאנדאלי – אזִיקים, כבלים.

[i] בוראן – רוח סוּפה. "בורנאלי" בקזחית. "בוראן" ברוסית.