פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1600 בחנוכה תשפ"א

ברכות לראש הממשלה הנאשם בפלילים

עם הגעת ראשוני החיסונים נגד הקורונה

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בכסלו תשפ"א, 10.12.2020

עם הצרופות: 1. מתנה לחנוכה: המתכונים של אימא/סבתא דורה כפי שנרשמו מפיה ע"י בתה לאה שורצמן (בן-עזר). עריכה: הנכד בן בן-עזר. 2. עקיבא נוף עם ג'ון לנון ויוקו אונו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה. גִּיל. // עמוס גלבוע: מסע חיוכים פלסטיני. // פוצ'ו: בחיי [7]. כ"ה. המורה גורביץ ששבה את ליבי. // אורי הייטנר: 1. שעת נעילה – יומן צפיה. 2. צרור הערות 9.12.20. // יונתן גורל: תגובה על השיר של יצחק גנוז בגיליון  1599 "בכניסה לבית האבות". // אסתר ראב: מוֹשַׁב זְקֵנוֹת. // נאיל זועבי: הברית החדשה: הזמן למפלגה ערבית-ישראלית  – מרכז. // עקיבא נוף: כָּל שֶׁדָּרוּשׁ הוּא אַהֲבָה (פזמון המורכב מכותרות שירי ה"ביטלס"). // אירית שושני: שני שירי אור וצלילות. // ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // רוֹן גֵּרָא: חֹרֶף בָּא. // תקוה וינשטוק: גם מפשוטי ארץ "תצא אורה". צמח חודש כסלו: אַרְכֻּבִיתְשְבַטְבַטְית. // אסתר ראב: אבי והברונית. // אהוד בן עזר: אביגדור והנשים. // נעמן כהן: שיר פשיסטי. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה

אַל תַּעֲשֵׂנִי טוֹבָה כָּל כָּךְ

וְדַלָּה וּמְרֻשֶּׁשֶׁת,

וְרֵיקָה,

"וְיוֹדַעַת לִפְנֵי מִי אַתְּ עוֹמֶדֶת"

אַל תַּאֲפִיל יָמַי הָאַחֲרוֹנִים

אַל תְּרוֹמְמֵנִי,

וְאַל תַּעֲשֵׂנִי

עֲנָוָה כָּל כָּךְ,

וְאַל תִּתְּנֵנִי

לְבָרוֹת

לְכָל חֵלֵכָה,

לְכָל זָב,

הַיְשֵׁר גֵּוִי,

וְאַמֵּץ קְרָבַי;

תֵּן לִי לִתְלֹשׁ נַרְקִיסִים

בִּשְׁמוּרַת-גַּנְּךָ

הָאֲסוּרָה,

לְזָרְקָם לָרוּחַ,

וְלוּ רַק פַּעַם אַחַת

כְּאִלּוּ עוֹד מָלֵא הָאָסָם

כָּל טוּב;

תֵּן לִי לְהַרְגִּישׁ

בְּשַׂקֵּי-שְׁקֵדִים

מַזִּילֵי רֵיחַ רִכְפָּה

בַּמִּרְפֶּסֶת;

וּבְרֵיחַ-תִּירוֹשׁ,

בַּעֲגָלוֹת

מְלֵאוֹת-עֵנָב

בֶּחָצֵר.

1971

גִּיל

הַזְּקֵנָה בָּרְאִי  – 

מִי הִיא?

שִׁבְעִים שָׁנָה  –

וְאַחַת  –

שֶׁל מִי?

הִיא תּוֹלֶשֶׁת

נַרְקִיסִים

בַּבִּצָּה,

אוֹסֶפֶת פִּטְרִיּוֹת

לְאַחַר-גֶּשֶׁם,

בְּאַדְמַת-"הַשָּׁלָל"

הַדְּשֵׁנָה הַשְּׁחוֹרָה

קוֹפֶצֶת עַל "הַנְס"  –

עִם שְׁקִיעָה,

לִדְהָרָה אַחֲרוֹנָה

לִפְנֵי בּוֹא הַלַּיִל;

חוֹטֶפֶת עָלִים

בִּיעָף

מוֹעֶכֶת אוֹתָם

לְהַעֲלוֹת נִיחוֹחָם

אֶלֶף קֻנְדָּסִים

וְאֶחָד

מְרַצְּדִים בְּעֵינֶיהָ,

בְּלִבָּהּ:

לַעַג, זַעַם, חִבָּה  –

וְעַתָּה הִיא נִרְדֶּמֶת

בְּצַמְּרוֹת אֳרָנִים

חֲבוּקָה בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶם

הַבְּשׂוּמוֹת.

בַּת הַשִּׁבְעִים וְאַחַת  –  –  –

1971

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה" (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה, ואפשר ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית:

03-6163978 או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

ההפצה לחנויות תלויה בהסרת הגבלות נוספות ופתיחת המשק

* * *

עמוס גלבוע

מסע חיוכים פלסטיני

הפלסטינים פתחו במסע חיוכים כלפי המימשל הנכנס על מנת לשקם את היחסים ולתקוע טריז בינו לבין ישראל. מי שמצפה ל"תהליך שלום" חדש – יתאכזב.

מה קורה ברשות הפלסטינית? מתוך הקדרות של תקופת דמדומי שלטונו של אבו מאזן וחבורתו, ומול המרורים המדיניים והכלכליים  שמימשל טראמפ האכילה במשך כמעט 4 שנים – צצה לה התקווה לשינוי חיובי במצב.

טראמפ מסתלק  ועולה  מימשל דמוקראטי. כיוון שכך, החליטה הרשות לנצל מיד את ההזדמנות על מנת לשקם את יחסיה עם המימשל האמריקאי החדש ולהפגין כלפיו רצון טוב. אנחנו מצויים עכשיו במתקפת חיוכים  פלסטינית מול המימשל הנכנס, וסביר שהיא תגבר לקראת כניסת מימשל ביידן לשלטון ב-20 ינואר.

הצעדים המרכזיים  במשחק הזה של "תראו כמה אנחנו בסדר", הם:

האחד, הרשות הודיעה רשמית כי היא מחדשת את שיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי שהוקפאו במאי השנה על רקע אווירת ה"סיפוח" וצעדי הרשות נגד תוכנית המאה של טראמפ. זה עורר בזמנו "רעש" גדול, ופרשני השחורות התריעו כי הקפאת השת"פ הביטחוני תביא להסלמה. בפועל זה לא קרה, והנזקים הגדולים נגרמו לחיי היום יום  של האוכלוסייה הפלסטינית כתוצאה מהקפאת השת"פ האזרחי.

השני הוא הבעת הנכונות של הרשות לקבל מאיתנו את כספי ה"סילוקין" (כל כספי המיסים השונים והמכסים שישראל גובה עבור הפלסטינים). הסבר קצר:  כידוע נחקק חוק בישראל ולפיו ישראל תקזז מסכום זה את הכספים שהרשות מעבירה לאסירים הכלואים בישראל, לאסירים משוחררים ולמשפחות האסירים. כיוון שכך, הודיעה הרשות שהיא מוותרת על כל הכספים המגיעים לה אם הם יקוזזו ע"י ישראל. עכשיו היא מוכנה לקבל, ופתחה בשורת צעדים מסובכת ומבולבלת כדי לפתור את בעיית הקיזוז: מצד אחד להמשיך בתשלומים למחבלים ומשפחותיהם ומצד שני להראות כאילו היא לא משלמת. פטנטים פלסטיניים.

למשל, כל המשוחררים לא יקבלו משכורת, אלא יצורפו לרשות ויקבלו משכורות של עובדי הרשות. אז משוחרר שהוא איש חמאס, יצורף כעובד לרשות?  בכל מקרה, הרשות נזקקת נואשות לכסף במצב הכלכלי והבריאותי הקטסטרופלי שהיא מידרדרת אליו. הקורונה משתוללת בעזה ובשטחי הרשות. מספר המתים כמעט מוכפל מדי שבוע בשטחי הרשות, ואחוז הבדיקות החיוביות נע בין 20 ל-30 אחוזים. וחגיגות החתונות ההמוניות נמשכות! ישראל מצידה העבירה בשבוע שעבר לרשות את הכספים המגיעים לה בלי קיזוז!!

השלישי, הרשות החזירהּ את שגרירה לאמירויות  לאחר שהוציאה אותו כאשר נחתם הסכם השלום עם ישראל.

האם הפלסטינים מצפים "לניסים ונפלאות" מצד מימשל ביידן? כנראה שלא. ספק גדול אם הם מצפים שביידן יבטל את ההכרה בירושלים כבירת ישראל ויחזיר את השגרירות לתל אביב. הם כמובן ילחצו לכיוון הזה, אך בלי הרבה ציפיות.

הם כן יכולים לצפות לשינוי האווירה כלפיהם, להחזרת הסיוע הכספי השנתי בסך כמה מאות מיליונים, לחידוש הסיוע הכספי לאונר"א, לשידרוג מעמד הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים, להכרזה על חזרה למדיניות "שתי מדינות" ואף לביטול תוכנית המאה.

אבל, וזאת לדעתי הנקודה המרכזית – הם יעשו הכול על מנת לסכסך בין ישראל למימשל ביידן, לתקוע טריז בינה לבין מימשלו, ולהמשיך במלחמה המדינית והמשפטית נגד ישראל בזירה העולמית.

דומני שמי שמצפה ל"תהליך שלום" חדש, עם נכונות פלסטינית חיובית, מאירת פנים, יתאכזב קשות. בשעת דמדומים, הנוקשות והסרבנות מקבלות יותר שרירים מבעבר, והציפיה ליורש מאפילה על כל דבר אחר.

ישראל מצידה צריכה, לדעתי, להימנע מפרובוקציות מיותרות, לסייע לרשות וגם לעזה במלחמה בקורונה, העלולה להפוך לאיום של ממש על ישראל. צריך לקוות שנעבור בשלום את תקופת הדימדומים הזאת של השכנים ממזרח.

עמוס גלבוע

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

כ"ה. המורה גורביץ ששבה את ליבי

מי שעזר לי למלא את דפי העלון שלא פעם נמצאו משוועים לחומר, היה ארכיון הגימנסיה. אל ארכיון זה הגעתי בימים שעזרתי לד"ר ברוך בן יהודה לכתוב את ספר הגימנסיה. אהבתי לקרוא את המכתבים שהגיעו לגימנסיה מכל העולם בראשית שנות המאה, ואת הפרוטוקולים של ישיבות המורים. מתוכם ליקטתי בעיקר קטעים שהיה בהם הומור מקורי, בלי שכותביו התכוונו לכך.

 לדוגמה מכתבו של בעל חנות נעליים, שהתקשה לשלם שכר לימוד עבור בנו והציע לגימנסיה  לקבל נעליים במקום כסף. לא פלא שכותרת מכתבו של האב נושאת את הכיתוב "הנעלה נכבדה!"  

לצערי הרב ד"ר בן יהודה איש האשכולות, היה נטול הומור לחלוטין. הוא חשש שאנשים ייפגעו  מציטוט דבריהם, ולכן דחה את כל מה שהצעתי. למזלי שני העורכים של הלמדווניקים, פומי ואני, שאמנם לא היינו גאונים כמו בן יהודה, חוננו במקום זה בחוש הומור, שבעזרתו הצלחנו להסתיר את בורותנו בשטחים אחרים.

אני לא זוכר מי היה המדען שגילה את 'חוק שימור החומר' (בן יהודה בטח היה זוכר), אבל אני יכול להעיד שהחוק התגלה כנכון כאשר הכנסתי את החומר, שנמחק מספר הגימנסיה, לעלון הלמדווניקים. באחד מהם אפילו זכיתי בסקופ, שאולי היה מזכה אותי בפרס סוקולוב, אם היה לי קרוב משפחה בין השופטים. היה זה  הסיפור על המורה גורוביץ ששבה את ליבי כשקראתי עליו בפרוטוקולי ישיבת המורים וחשבתי שהוא יכול להיות בן דמותו של המורה שמילקיהו המככב בספרי. וזה מה שנכתב בפרוטוקול בעברית ובסגנון של הימים ההם:

י"ד אדר  תרע"ד.  עוברים לשאלת התלמידים שביקרו את האווירון עם הא' גורביץ, למרות זאת שהחליטו לא ללכת. הא' גורביץ חושב שהא' מוסינזון שלא בצדק עשה לו נזיפה בפני התלמידים. הא' מוסינזון עונה שהא' גורביץ הכריח אותו מפני שהוא לפני התלמידים אמר: "בקשו מהמנהל ואז נלך." הא' גורביץ אומר  שהוא בחפץ לב ייכנע לפני החלטות הועד הפדגוגי, אבל לא  לאיש פרטי. הא' מוסינזון מברר שהוא איננו איש פרטי, כל אחד נבחר מהוועד הפדגוגי וכל מורה מוכרח להיכנע לו.

כ"ז ניסן תרע"ד . הא' גורביץ: אין לנו להשפיל את עצמנו כדי לנצח. הרבה יותר יפה יהיה מצידנו אם נסכים לטענת התלמידים בשעה שהיא צודקת.

י"ז תמוז תרע"ד . הא' קלנר: שיעורי גורביץ עשו עלי רושם טוב מאוד. חסרונו הוא: אינו יכול להכניס סדר ושיטה. זיכרו את המכתב לשלום אש. מצבנו היה מגוחך. איש הרגע הוא.                                                  

הד"ר בוגרשוב: בלתי נורמלי הוא גורביץ. יש בו הרבה צדדים טובים ואני אוהב אותו, אבל הוא ההפך מסדר. רק "ברוח הקודש" הוא רוצה ללמד. כי על כן "בעל רגש" הוא ולא "בעל מלאכה". בשעה שמסתלקת ממנו רוח קודש זו – שיעוריו מתחת לכל ביקורת. הוא איש חביב ונעים מאוד, אבל אינו נורמלי. אם יש יכולת לקחת אחר במקומו, צריך לקחת.  

למקרא הדברים הללו התעוררה בקרבי חיבה עמוקה למורה המופלא והנזוף הזה. המשכתי לתור אחריו בין דפי הפרוטוקולים של הגימנסיה, אך האיש נעלם והיה כלא היה. פניתי לתלמידי מחזור תש"ח בשאלה, האם מישהו יודע מה קרה למורה המקסים הזה, והאם מישהו יודע  איזה אווירון נחת בארץ בשנת 1914. הייתי בטוח שלא אזכה לתשובה, כי איך אנחנו יכולים לדעת  על הקורה בין כתלי הגימנסיה ועל סיפורו של אווירון מסתורי,  שש עשרה שנים לפני שנולדנו. היחיד שעשה שיעורי בית ולקח את בקשתי ברצינות, היה מי שנכלל בין חמשת המופרעים של  השביעית ריאלית ב'. היה זה פרופ' יצחק (נכטיגל) זמיר, ששלח לנו את הסיפור המלא והמיוחד שהיתה לי הזכות לפרסמו בעלון הלמדווניקים.

22.10.06. פוצ'ו היקר,  לא תאמין, אני יודע!  יודע זו לא מילה. אני חקרתי את הנושא ואפילו כתבתי עליו רשימה. לא עכשיו, לפני חמישים שנה לערך. איך?  מעשה שהיה כך היה. כאשר הייתי סטודנט בפקולטה למשפטים בירושלים, מצאתי את פרנסתי בעיקר בכתיבה של מאמרים לביטאון חיל האוויר. בשלב מסוים התחלתי לפרסם רשימות על ההיסטוריה של התעופה בארץ ישראל. מה היתה התחלת ההיסטוריה? האווירון שנחת בחוף תל אביב בשנת 1914 והמעורבות של המורה ד"ר גורביץ בפרשה זו. לא מאמין? אני מצרף תצלום של אותו מאמר כפי שפורסם בביטאון חיל האוויר, לכל שימוש שתראה לנכון.

בברכה ובידידות,

שלך,

יצחק זמיר

לא אני האדם  שיתחמק מרשות שניתנה לי על ידי כבוד היועץ המשפטי לממשלה. כמובן שפירסמתי את המאמר בעלון הלמדווניקים מס. 12, ואני מביא כאן את עיקר הדברים, מתוך תקווה שמטעמי פרנסה, איציק זמיר כבר לא זקוק לשכר סופרים.

אווירון ראשון בשמי ארץ ישראל

(מתוך ביטאון חיל האוויר 1953 או 1954)

השנה  1913, תל אביב בת ארבע שנים ומונה פחות מאלף איש. בשנה זו מגיע מחו"ל אדם צעיר – ד"ר מ. גורביץ, על מנת לשמש מורה למתימטיקה ופיסיקה בגימנסיה הרצליה.

בהמשך הכתבה מתואר גורביץ כמורה אהוב על תלמידיו אך מוזר משהו. בסוף יום  הלימודים היו רואים אותו עולה לעליית הגג של הגימנסיה. נועל אחריו את הדלת ואחר כך היו שומעים רעשי דפיקות העולים משם. יום אחד הסתננו לחדר בעזרת מפתח גנבים וגילו להפתעתם דגם של אווירון מעץ שהמורה בנה.          

ההיסטוריה של גורביץ מצביעה על ציוני בעל חוש מעשי. לפני שעלה ארצה למד בפריז על יסודות התעופה שעשתה אז את צעדיה הראשונים.  הוא עשה זאת מתוך הכרה שארץ ישראל היא  חסרת כבישים, ואפשר יהיה לפתור את בעיית התחבורה על ידי טיסה באוויר. לשיא ההתרגשות הוא הגיע כאשר כרוז טורקי עבר ברחובות תל אביב והזמין את התושבים אל מקווה ישראל כדי לצפות בנחיתת האווירון הראשון בארץ.  הנהלת הגימנסיה החליטה שחבל לבזבז על כך יום לימודים, אך גורביץ חשב אחרת ולקח לשם את כיתתו.   

לצידה של  חלקת שדה  חשופה, הבעיר המושל הטורקי מדורה כדי לסמן למטוס את מקום הנחיתה. חיכו תלמידיו של גורביץ וכמעט כל תושבי תל אביב לבוא האווירון, חיכו וחיכו, אך חוץ מציפורים נודדות לא נראה שום דבר בשמיים. אותו יום לא היה מאוכזב יותר מהמורה גורביץ, שחלומו על פתרון התחבורה בארץ ספג מכה אנושה. רק למחרת פשטה השמועה בעיר שהמטוס אמנם נחת בשלום, אך לא במקווה ישראל אלא בקלקיליה. מסתבר שפלח ערבי החליט לנקות את שדהו מקוצים והבעיר אותם במדורה גדולה. טייס האווירון שגילה את האש לא חשב   פעמיים ונחת לצדה. 

יצחק זמיר עוד האריך את הכתבה וסיפר על מטוס נוסף שטורקיה שלחה לארץ וזה טבע בימה של תל אביב, הפעם לעיני תלמידי הגימנסיה. יכולתי לפרט ולספר איך ליבו של גורביץ נשבר בקרבו, אך אם ד"ר ברוך בן יהודה החליט שהסיפור לא ראוי להיכלל בספר הגימנסיה, מי אני שאצא נגדו ואמלא את 'הלמדווניקים' בעלילות גורביץ עוד ועוד. 

מורה אחר שתמונתו זכתה להיכלל בעלון הלמדווניקים  מס. 13 הוא יצחק איינהורן המכונה שמלקה, ואין לו שום קשר למורה שמילקיהו המבוסס על המורה צדק. בתמונה רואים את שמלקה עומד באולם הגנזך ליד דוכן המורים, לבוש חולצה משובצת היורדת על מכנסים קצרים שחורים. בשנים האחרונות התפרסם שמלקה בזכות האוסף הנדיר של כלי קודש עתיקים הממלאים את ביתו, ואני הזמנתי אותו לבוא אלינו ליום הלימודים, ולתת לנו שיעור ביודאיקה. בגימנסיה שמלקה לימד תנ"ך במגמה הריאלית, והיה המורה היחיד ששמח להשתתף עימנו, בהפסקות, במשחקי הכדורגל. לזכותו יש לציין שלא נעלב כשכל קבוצה רצתה שישתייך לקבוצה הנגדית וקיבל זאת ברוח ספורטיבית. עכשיו, ביום הלימוד החמישי, היה כבר בן 93, הולך זקוף קומה ומדבר בשפה רהוטה המכילה כושר זיכרון של פרטי פרטים. יחד עימו הגיע אלינו  גם נכדו כשהוא נושא שק כבד המלא חנוכיות מוזהבות, כלי כסף, מגילות קלף וספרים עתיקים. מרדכי וירשובסקי, שהנחה את השיעורים באותו יום, הסביר לשמלקה שיש לנו עודף מורים שרוצים לדבר, ולכן השיעור שלו מוגבל לעשרים דקות בלבד. שמלקה הבין את המצב, אך ביקש רשות להוסיף לשיעור את תיאור האווירה ששררה בחדר המורים אחרי שנטשנו  את הלימודים, ונשלחנו להגן על המולדת. 

היה זה תיאור מרגש, שבו סיפור איך כל בוקר, כשהמורים הגיעו לגימנסיה, היו בידיהם עיתונים ביד ולא היו הולכים לכיתות לפני שקראו ובדקו איזה תלמיד נהרג הפעם. מעניין שכל מי שנהרג היה תלמיד נהדר, ממושמע, רב כישרונות, ועתיד היה להביא כבוד למולדת ולגימנסיה. אם לא די בזאת, ביקש להוסיף עוד סיפור קטן על טיול לגליל עם תלמידי החמישיות. כמורה דרך נתנו להם פלמחניק אחד שהוביל אותם בקיצורי דרך בשבילי הגליל. בשלב מסוים הראה להם את הכיוון שבו ילכו ויגיעו לתל חי, כי הוא עצמו רוצה להגיע לקיבוץ מנרה. היה זה כמובן יצחק רבין, שניצל את ההזדמנות לבקר את אחותו רחל, שהיתה ממייסדי הקיבוץ. היה לו עוד סיפור קטן על תלמידו אביתר פרלמוטר שנהרג בגיל 16 בשיירות לירושלים, אבל כאן וירשובסקי הסתכל בשעונו ואמר לו שזמנו תם והוא מודה לו בשם כל הלמדווניקים.

למשמע הבשורה קרא שמלקה לנכדו וזה בא עם השק ושפך את תוכנו על השולחן. שמלקה הרים פמוט בעל חמש זרועות מוכספות ואמר: "טוב, אז עכשיו נתחיל בשיעור." כאן קמה סערה בכיתה ומישהו צעק שבהפסקה אנחנו לא לומדים. שמלקה עוד ניסה להילחם על נפשו, אבל וירשובסקי חשש שעוד רגע תתחיל מהומה רבתי וקרא לנכד להכניס  בחזרה לשק את כל האוסף. 

לזכותו של שמלקה ייאמר שלמרות שהבין שלא יתנו לו ללמד יותר, נשאר בכיתה לשמוע גם מה מלמדים המורים האחרים, ובניגוד לכמה תלמידים שנרדמו מדי פעם, לא נרדם אפילו פעם אחת, וביקש ממני רשות לבוא ללמוד איתנו גם  בשנה הבאה. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

1. שעת נעילה – יומן צפיה

עוד טרם החלה הסדרה, ידעתי שארצה לכתוב עליה. כדי לזכור, כתבתי לעצמי את הרשמים מכל פרק, כחומר גלם למאמר המסכם. הכתיבה הזאת היתה ליומן צפיה. ונדמה לי שנכון יותר לפרסם אותו במלואו.

פרק כפול, 1+2

סרט מטלטל. לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

מן השנייה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי היתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, היתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (בסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התוכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" - זה תיאור של ארץ ישראל?

נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

בפרק הראשון הוצגו מכאובי החברה – העימות בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", באמצעות הייצוגים המובהקים שלהם – הקצינים הקיבוצניקים והחיילים "הפנתרים השחורים". הייצוג, ראוי לציין, סטיגמטי מאוד. כל צד אומר את מה שניתן היה לצפות שיאמר. מאוד שבלוני. אבל ברגע שנורה הפגז הראשון, הכל זז הצדה וכולם כאיש אחד יצאו להגן על המדינה. בין אם היוצרים רצו להעביר את המסר הזה ובין אם לאו – בעיניי זה היה המסר החשוב והמשמעותי ביותר בפרק.

פרק 3

יהונתן גפן כתב פעם שהוא שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה. יוצרי הסרט הכניסו את המשפט הזה לפיו של מלאכי, הפנתר השחור שברח מהמעצר כי יש מלחמה ועלה בטרמפים לגולן. הוא הסביר שאינו עושה זאת למען המדינה אלא למען החברים שלו (אגב, הפאות של מלאכי אמנם מציגות באופן אותנטי את אופנת התקופה, אך חייל סדיר, בוודאי בשריון של שנות ה-70, לבטח לא הורשה ללכת עם תספורת כזו).

אני לא מאמין במסר הזה, כיוון שמלכתחילה החבר'ה, אלה משכונת העוני בירושלים ואלה מהקיבוצים, והבחורים הדתיים שהמלחמה תפסה אותם באמצע תפילת יום הכיפורים, אינם חברים טבעיים שהתקבצו מסיבה חברתית, אלא לוחמים שהתגייסו לצה"ל בהכרה מלאה, כדי להגן על המולדת, וקובצו ליחידה אחת. וביחידה עצמה הפכו לחברים. ובקרב – אחוות הלוחמים היא מרכיב חשוב ביותר, אך אינו עומד בפני עצמו, בלי המטרה הגדולה שלשמה הם לוחמים. ובשם המטרה הזאת, הלוחמים הפשוטים והמפקדים הזוטרים והקצונה בדרגי הביניים, הם אלה שהביאו לנו את הניצחון הגדול. ומלחמת יום הכיפורים, בסופו של חשבון, היתה ניצחון גדול.

מני בן דרור, העיתונאי הבוהמיין המצפניסט, הוא הדמות האזרחית, החיצונית למלחמה. הוא יצא לחפש את בנו, ותוך כדי הפרק השני אנו מבינים שיונתן הלום הקרב ש"סופח" לחבורת השיריונרים, שאינו אומר מילה, אולי אינו יודע מילה בעברית, הוא בנו. הסרט מנסה להביא דווקא אותו, האזרח המבוגר שאינו רואה את המלחמה בעד עיני הלוחמים, כקול ה"אוביקטיבי", זה שמציג לצופה את האמת? הוא זלזל באמירה של דפנה שהערבים התחילו במלחמה, והאשים אותנו. האם כך לאורך הסרט, דווקא הוא, המצפניסט, יהיה האיש שמעביר את המסר של יוצרי הסרט? האם הפרשנות של מלחמת יום הכיפורים תוצג דרך עיניים של ארגון אנטי ישראלי עוין?

לב הסרט, גם בפרק הראשון אך בעיקר בפרק השני, הוא הלומי הקרב. כל אחד מגיב בדרך אחרת. כספי, המפקד, הופך למסוכן, מסכן את חיי הלוחמים שלו, יורה על כוחותינו, שיקול הדעת שלו לקוי. אך נפשי יוצאת אליו, כי לתפיסתי, הוא לא איבד את המצפן. וגם החלטותיו השגויות ושיקול הדעת הלקוי, הם על רקע המצפן של קצין ולוחם שדבק במשימה ומבין מה המשימה ומה המטרה – להילחם כדי לנצח, כדי להגן על הבית, על הקיבוץ שלו ובראש ובראשונה על המדינה. הסרט מנסה להציג את הפטריוטיות והדבקות הזו בצורה נלעגת, כתוצאה של הלם הקרב. אבל אני מזדהה עם הרוח שלו. 

"שעת נעילה" מנסה לשדר אותנטיות, בהצגת רוח התקופה, הסלנג, המוסיקה, התספורות. אבל היא לוקה פה ושם באנכרוניזם. למשל, מדי הא' של החיילות לא היו אז ירוקים אלא חאקי. המעבר שלהן מחאקי לירוק היה באמצע השירות הסדיר שלי, כעשור מאוחר יותר. גם הביטוי גלח"ץ, למשל, ראשי התיבות של גילוח-צחצוח, לא היה קיים אז. גם לא בשירות הסדיר שלי. אני הכרתי אותו רק כמילואימניק. כנ"ל אנכרוניזמים לשוניים כמו "שחרר", "אין מצב", "אחי" ועוד.

בניגוד לסיום שמאוד לא אהבתי של "אחרי נעילה" בעקבות הפרק הראשון – הביצוע המזעזע של "משירי ארץ אהבתי", השיר שסיים את "אחרי ינעילה" של הפרק השני היה נפלא – ביצוע מקסים של "מי מאש", שכתב לאונרד כהן במלחמה, בפי איתי פרל ומאיה בלזיצמן.

פרק 4

בפרק אנו רואים מקרוב את זוועות המלחמה. ואנו רואים את רוח הלחימה, הדבקות במשימה והרֵעות. אני אמביוולנטי באשר לשילוב של השסע העדתי לסרט. איני מאמין שבקרב הלוחמים בשעת מלחמה, עסקו בכך. עם זאת, המסר שאני קורא מן המתח העדתי בסרט, הוא דווקא ברית הדמים בין הלוחמים. בסופו של דבר מרקו ואלוש לא רק מורדים בכספי, אלא גם מצילים את חייו.

כספי, הלום הקרב, מאבד את שפיותו והדבר מגיע לשיא כאשר הוא יורה מעל ראשי חייליו כדי שיישמעו לו. עם זאת, ברגע שהוא רואה טייס צונח ועומד ליפול בשבי, הוא הראשון היודע שעליו לעשות הכול כדי להצילו. מרקו ואלוש הולכים איתו. וכששוב מרקו לוקח פיקוד, כספי מציית. ורוח הלחימה שלו מגיעה למצב שבו הוא נלחם בגבורה באבן ובידיים חשופות מול אוייב סורי חמוש.

בסדרה הזו איננו רואים את האסטרטגיה הגדולה, את ההחלטות הגדולות של המפקדים הבכירים, אלא את גבורתם ועוז רוחם של לוחמים שנלחמים עד הכדור האחרון, ברוח לחימה שאין גדולה ממנה. כך החבורה שנחלצה ממוצב החרמון ונתקלה במארב סורי וכך לוחמי השריון במרכז הגולן. אגב, היה מעניין לראות את השריונאים לוחמים כחי"רניקים לכל דבר.

ירון זילברמן, במאי הסדרה, אמר בראיון ל"הארץ": "אני רוצה שכל הצופים יבינו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום."

וואלה?! מה אתה אומר? עד כמה אנשים מאמינים לתעמולה של המילייה שלהם. וכי מישהו בתוכנו רוצה מלחמה? וכי יש למישהו ספק שמלחמה זה דבר איום ונורא? וכי יש מחלוקת בישראל על הרצון בשלום? זו אמירה דמגוגית. הרי ניתן לעשות סדרה קשה מאוד על פיגועי ההתאבדות, שהיו תוצאה של פעולה שנבעה מניסיון לקדם את השלום. הטענה הזו היא הרדדה ואינפנטיליזציה של המחלוקת הפוליטית בישראל, כאילו זו מחלוקת בן מחרחרי מלחמה לבין שוחרי שלום. אם נראה למחרחרי המלחמה שמלחמה זה לא כיף נשכנע אותם שכדאי שלום... אגב, לא ראיתי התלהבות רבה במחנה השלום מתהליך השלום במזרח התיכון שאנו נמצאים בעיצומו בדיוק בימים אלה. נהפוך הוא.

הקטע הקיטשי שבו אבינועם והחייל הסורי ניהלו שיח של שלום, נועד להעביר את המסר ה"פיסניקי" הזה. הנה, דווקא אבינועם המוזר הזה ועמיתו הסורי הם השפויים היחידים בטירוף הזה. ומן הסתם הקטע נועד גם להוציא רע את יואב מזוז, מפקד המחלקה, שירה בסורי למוות. אך יואב עשה את הדבר הנכון במלחמה, גם אם יש קסם בקטע הקיטשי של שיח השלום האנושי של שני חיילים משני צבאות אויבים.

פרק 5

מה היה לנו בפרק החמישי? היה לנו המשך טיפוח השסע העדתי, גם בתוך המלחמה, בצורה מגושמת ולא אמינה. היה לנו ניסיון דמגוגי להציג את הפיקוד הצה"לי כסוחר בחיי אדם על פי מעמדות: טייס בראש, הרבה רמות מתחת הטנקיסטים ובתחתית הצנחנים. מי שבתחתית – לא מעניין אף אחד ולא יהיה ניסיון לחלץ אותו. תפקידו להיות בשר תותחים. ואולי דווקא יש היגיון בחילוץ קודם כל של הטנקיסטים, כאשר המספר הוא מוגבל, כי באמת ובתמים חסרים טנקיסטים. הרי אנחנו במלחמה קשה.

והיה המצפניסט, כמובן. מני בן דרור. מצפן היה ארגון שמאל רדיקלי אנטי ישראלי קיצוני. במלחמת יום הכיפורים הוא צידד באופן ברור בסורים ובמצרים. זה ארגון שבאופן פעיל תמך תדיר באויבי ישראל. הארגון מנה לכל היותר כמה מאות עלובי נפש. ומראשית שנות השבעים הוא התפלג לרסיסי רסיסים. ממנו יצאה רשת הריגול והחבלה של פת"ח, בראשות הבוגד אודי אדיב. בבחירות 1973, רסיסי מצפן רצו יחד לכנסת תחת השם "הרשימה הסוציאליסטית המהפכנית" וקיבלו כאלף קולות. בראש הרשימה הם הציבו את רמי לבנה, חבר רשת הריגול והחבלה שעדין ישב בכלא. לשם מה צריך היה לדחוף את המצפניסט לסדרה? במקרה הטוב, מתוך כוונה להציג את פני החברה הישראלית באותה תקופה. אבל אין דבר רחוק יותר מאותו רסיס קיקיוני כדי להציג את החברה. במקרה הרע, הוא השליח של יוצרי הסדרה – דרכו הם מביעים את דעותיהם הפוליטיות.

אך כל אלה זוטות. לב לבו של הפרק, ובעצם של הסדרה כולה, הוא ביטוי הגבורה העילאית, אומץ הלב, הסולידריות הלאומית והחברתית, הדבקות במשימה, הנחישות, ההקרבה, אחוות הלוחמים, הרעות; הערכים הנעלים של החברה הישראלית ושל צה"ל, בשעת המבחן הקשה ביותר. והמראות הללו מרגשים ומרוממי נפש.

פרק 6

השקעה כספית חסרת תקדים ושנים של עבודה על הסדרה, נועדו להציג את המלחמה בצורה האותנטית ביותר שניתן. ואכן, במובנים רבים זו הצלחה. אך איך אפשר להאמין לאותנטיות של סצנה שבה יושבים לוחמים תחת הפגזה כבדה, ומתעסקים בפוליטיקה הפנתרית, של חיפוש השטינקר בתוכם? דומני, שיותר משיש כאן תיאור אותנטי של המלחמה, יש כאן תיאור אותנטי של האג'נדה של יוצר הסרט. אג'נדה של ניסיון ללבות את הקרע והשסע העדתי.

ושמא האג'נדה מבוטאת דרך מני בן דרור, העיתונאי המצפניסט, שמסביר לדפנה שהדבר החשוב ביותר הוא הקרובים לנו אישית, דורון החבר שלך ויונתן הבן שלי, "עם כל הכבוד לפרויקט הציוני." הסלידה באמירה "הפרויקט הציוני" מבטאת את רמת ה"כבוד" לפרויקט. המצפניסט האולטרה סוציאליסט, כביכול, מפריט בצורה הבוטה ביותר את האתוס של הסולידריות הלאומית והחברתית. איש לנפשו. כל אחד דואג לקרוב אליו ביותר. הוא מתערב כמתחזה לקשר כדי להסיט ב"פקודה" מזויפת יחידה ממשימתה, לחילוץ הכוח שבו נמצא בנו. הוא, שנטש את בנו וניתק ממנו מגע כל חייו, נזכר לפתע שהוא אבא, וכאבא – ש"הפרויקט הציוני" ישלם כל מחיר, כאשר המחיר הוא בנים לאבות אחרים, שלא נטשו מעולם את ילדיהם, העיקר שיחלצו את בנו. כאשר ניתנת לבן הזדמנות לדבר בקשר עם אביו, הוא ממאן להחליף עימו מילה. אני מבין אותו.

כמו בכל הפרקים, אני אמביוולנטי ביחסי לסדרה. מבחינה מקצועית זו סדרה נפלאה. מבחינת האג'נדה, יש מסר כפול. מצד אחד, שתי הדוגמאות שנתתי והמסר הפוליטי הרדיקלי הטמון בהן. אבל מי שמספר את סיפורה של המלחמה, את סיפורם של הלוחמים, לא יכול שלא להציג את הגבורה העילאית. את מסירות האין קץ. את אחוות הלוחמים. את הנכונות להקרבה של נערים שיודעים שקיומה של המדינה מוטל על כתפיהם, והם לוחמים בנחישות וגבורה בכל מאודם. ובסופו של דבר – זה המסר החשוב ביותר שהסדרה מעבירה, מסר שמאפיל על היסודות החתרניים המובלעים בהּ.

החברות האמיצה שנרקמת בין יואב ואבינועם, שני אנשים שקשה להמציא ניגודים גדולים מהם, שמה שחיברה אותם זו המלחמה, הוא סיפור אנושי מאלף.

סיפור הלוחמים המוצאים מחסה בבונקר המוצב, באזור שנכבש בידי האוייב הסורי וממתינים לחילוץ שמבושש לבוא, הוא סיפור הגבורה של תל סאקי. מעניין שהסצנות על תל-סאקי צולמו בתל-בזק, בעוד הסצנות על מוצב החרמון צולמו ב... תל-סאקי.

בשיחה שלאחר הקרנת הפרק, בתוכנית "אחרי נעילה", הסעירו אותי דברים שאמר רוני דניאל, ולא בפעם הראשונה. הוא, שלעיתים הוא פוסטר של פטריוטיות, שדיבר בערגה על הקשר לאדמה, על כך שהאירוע שעיצב את חייו היה חריש לבד בלילה לאורך הירדן, כנער עולה חדש מעיראק בקיבוץ מעוז חיים; הוא, דווקא הוא, אומר שאינו בטוח שהוא רוצה שהילדים שלו יחיו בישראל.

איזו אמירה קשה! מצד אחד, אם הוא הגיע למצב כזה, אנחנו באמת צריכים לבדוק את עצמנו, לאן הגענו, איך הידרדרנו. אבל בראש ובראשונה אי אפשר שלא לראות את ההתבטאות הזו כביטוי לאליטה מנוכרת, מתנתקת. מתנתקת במובן של מנתקת את עצמה.

אין לנו ארץ אחרת. גם אם אדמתנו בוערת.

התוכנית "אחרי נעילה" הסתיימה בשיר "אימפריות נופלות לאט". וחשבתי על התודעה העקומה של מי שבחר את השיר, מן הסתם קובי מידן. אנו רואים לוחמים במלחמה על הבית, פשוטו כמשמעו, והוא מביא לי שיר על "לאלכסנדר מוקדון יש את חצי היבשת". רק לדמיין את המלחמה הזאת אילו פרצה, חלילה, כשהגולן בידי האוייב הסורי. את הטבח ההמוני והאונס ההמוני בקריית שמונה ובטבריה שהיו נכבשות בשעות הראשונות של המלחמה.

פרק 7

סצנת הסיום של הפרק היתה מיוחדת במינה. חיילי המילואים מגיעים אל הבונקר הנצור לחלץ את הלוחמים, רובם פצועים. אליהם הצטרף מני, שחיפש את בנו יוני. יוני היה בין הלוחמים בבונקר. בין הפצועים. האב גוהר על בנו הפצוע, מרעיף עליו אהבה (אותה אהבה שלא ידע מעולם להקרין, בלשון המעטה, כפי שהוא עצמו סיפר לילה קודם לכן למילואימניקים שאליהם הגיע). הלוחם היה פתאום לילד.

וברקע – השיר "ציור", שירם הקסום, מאותה התקופה, של מתי כספי ושלמה גרוניך. "ופתאום אני הילד שחי מחדש בעולם של צבעים מצייר לי את כל העולם." כמו בכל פרק, רצות בקטע הסיום תמונות אותנטיות ובמרכז – נראים מתי כספי וגיטרה ושלמה גרוניך על פסנתר (הוא אישית אינו בפריים) מופיעים בפני לוחמים באמצע שום מקום. ואם המתח והחיבור בין אימת המלחמה והרגעים האנושיים, שמלווים את הסדרה כולה ואף את הפרק הזה; אותו חיבור שנראה סוריאליסטי, מתגלה כסוריאליסטי גם בתמונות המציאות מהופעת הזמרים בפני הלוחמים בשדה הקרב.

הפרק הזה תיאר את סיפור תל-סאקי (בסדרה המוצב נקרא 87). סיפורם של הלוחמים שנתקעו במקום, משוועים לחילוץ, מכותרים בצבא הסורי מסביב, והם תקועים בתוך הבונקר, שלבטח עומד בפני כיבוש בידי הכוח הסורי. מה עושים? נכנעים ונופלים בשבי או נשארים להילחם ולמות מות גבורה? בסדרה הלוחמים מעלים את הנושא להצבעה, וכולם זולת אחד מחליטים לא להיכנע.

אני שומע ביקורת רבה על המסר הפציפיסטי של הסדרה, וללא ספק יש גם מסר כזה. אבל הסרט מציג מעל הכול את גבורת הלוחמים. הדבר מתבטא בהצבעת הלוחמים, בנחישות שלהם לא להיכנע גם כשאין סיכוי, כמו גם בכך שלפחות חלקם נשארו במקום מתוך בחירה, כאשר באו לחלצם, כדי לא לנטוש את קומץ הצנחנים על התל.

הסרט משלב סיפורים אמיתיים עם בדיון, וכך גם הפרק הזה. הוא לא מתאר אחד לאחד את אותו לילה נורא בבונקר בתל-סאקי. בסדרה פיקד על הלוחמים אלוש, לוחם מן השורה שתפס פיקוד. בפועל פיקד על הכוח המ"מ מנחם אנסבכר. האירוע של החייל שנשכב על הרימון החי ובמותו הציל את חיי חבריו לא היה באותו קרב, אך אירועים כאלו היו בתולדות צה"ל, כדוגמת סיפור גבורתו של נתן אלבז בשנת 1954 ושל רועי קליין במלחמת לבנון השנייה.

אך בסך הכול – התיאור נאמן במידה רבה למקור. אכן, הלוחמים בבונקר אחזו בידיהם ברימונים, הוציאו מהם את הנצרות והמתינו לאוייב, במטרה להשליך עליו את הרימונים ולגרום להרג מרבי בקרבו, באקט של "תמות נפשי עם פלישתים". אכן, אחד הפצועים ביקש שוב ושוב מים והפר את משמעת השקט, עד שעלול היה להביא לגילוי הבונקר. המפקד ציווה לחנוק אותו למוות כדי שלא יסכן את כולם. וחייל בעל תושייה חשב לפתע שאולי הפצוע אינו שומע. הוא כתב על חפיסת סיגריות (בסרט – על כף ידו) שאין מים, הסורים בחוץ ושישתוק. והחייל שתק וחייו ניצלו. כך היה במציאות. וכמו בסרט, גם במציאות אחד הלוחמים יצא מן הבונקר, הסגיר את עצמו לידי הסורים, סיפר להם שהם נותרו רק ארבעה, שלושה מתו ורק הוא נשאר. וכמו בסרט – הסורים האמינו. לקחו אותו בשבי וחיי חבריו ניצלו. בסרט היה זה גיבור הסרט, אלוש. במציאות היה זה לוחם השריון יצחק נגרקר. נגרקר הוא תושב קצרין, ושמעתי מפיו פעמים רבות את סיפור המלחמה. סיפור הקרב על תל-סאקי וסיפור השבי הסורי.

אחד מרגעי השיא בפרק היה המפגש בין דפנה לאבינועם. אבינועם הוא איש המודיעין שהתייבש והתעלף בדרכו לחפש עזרה ליואב מזוז, קצין גולני, שפיקד על הקרב במוצב החרמון ועל החילוץ מתוכו. דפנה קצינת הנפגעים וגיבורה בפני עצמה, היא חברתו של יואב, שאינה יודעת על גורלו. בכיסו של אבינועם מצויה הטבעת שיואב השאיר בידיו כדי שייתן אותה לדפנה.

אבינועם ניסה בכל מאודו לשכנע את כל מי שהיה בסביבתו שיש לחלץ מיד את יואב, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. היחידה שאולי היתה עושה משהו זו דפנה. דפנה ששמעה שיש פצוע ממוצב החרמון הגיעה אליו, אך דווקא אז הוא היה תחת טשטוש של זריקת הרגעה. ואולי ההחמצה הזאת תהיה החמצת חילוצו של יואב.

פרק 8

מראשית הסדרה, אני צופה בה ברגשות מעורבים. יש בה מרכיבים שמעוררים בי כעס רב ויש בה מרכיבים נפלאים בעיניי. אני סולד מהמסרים הפוליטיים הפציפיסטיים המושחלים לתוכה ומהניפוח של השסע העדתי בעיצומה של מלחמה, בעלילה שבתוך העלילה – סיפור שלושת הפנתרים. אני מזדהה מאוד עם סיפור הגבורה, המסירות, הנחישות, ההקרבה והרעות. ובסופו של דבר, הבחירה שלי היא לבור את המוץ מן התבן, כי אני באמת מוצא בסדרה, בראש ובראשונה, את ערכי הגבורה. אני מאמין שזה הסיפור האמיתי שנחרט בתודעת הצופה ובעיקר בתודעת הדור הצעיר.

ביום שישי התפרסם מאמר ב"הארץ" של דורון נשרי, שהיה לוחם בשריון במלחמת יום כיפור, שכותרתו היא: "שעת אכזבה (וכעס)". הוא מבטא במאמר את אכזבתו וכעסו על סיפור הפנתרים במלחמה. "אני, דורון נשרי, מספר אישי 2158120. במלחמת יום הכיפורים לחמתי בחיל השריון כמפקד טנק שוט קל. מן המלחמה ההיא, שבה הייתי עלם בן פחות מ-20, שבתי שלם בגופי, אך חבול קשות בנפשי. לא רק מוראות המלחמה והמראות שהיה עליי ועל חבריי לראות הם שחיבלו בנפשי הצעירה. עיקר הסבל נבע ונובע עד היום מאובדנם של החברים, שרק מזל וגורל הפרידו בין מותם לחיי. רק אדם שזכה לחוות רעות לוחמים יבין את רוח הצוות, המחלקה והפלוגה בחיל השריון, וממילא יהפוך אחווה ורעות אלו לערך נשגב... חבריי לצוות היו דוד גולן מקריית שמונה, בחור מאיר עניים, מצחיק ונוח לבריות, בן למשפחה קשת יום של עולים מאיראן. נהג הטנק היה משה נילי, בחור גבוה, נאה, מחייך תדיר וחבר בנפש, מפקד הטנק היה קובי ויידנפלד בן קיבוץ איילת השחר, בחור עדין, טוב לב, שקט ומופנם, חרוץ, וכזה שאתה מרגיש אליו חיבה והערצה מרגע שהכרת אותו. ויידנפלד וגולן נפלו. נילי לא חזר לעצמו לאחר המלחמה... אני, בן למשפחת פועלים מנשר... את מקומי בטנק תפס תותחן אחר, איציק תורג'מן מחיפה. גם הוא נפל ביום הכיפורים... מעולם לא עלו בינינו בצוות ובין יתר חברינו בפלוגה נושאים כמו פער עדתי, התייחסות לבני הקיבוצים כמתנשאים, מצוקה בבית וכל יתר הנושאים שהסדרה מנסה לגרום לצופה להרגיש כאילו היו על סדר יומם של הלוחמים. לוחמים בשריון לא נראו כמו הדמויות הפלקטיות בסדרה. איש לא העז לגדל פאות לחיים של כוכבי רוק, איש לא שוחח במרוקאית עם מי מחבריו... לא ככה רצינו שיזכור עם ישראל את שחווינו. לא ככה רצינו שתיראה גבורת הלוחמים בקרב וגבורת כולנו."

אני מבין אותו ומסכים איתו, אך אני רואה אחרת את הסדרה. המסר המרכזי שלה שהוא שאותו קיבוצניק, אותו פנתר שחור, אותו צעיר שבא מצרפת, אותו דתי, עם כל החיכוכים והמתחים ביניהם, בשעת הקרב כולם מתאחדים כאיש אחד ויוצאים לחרף את נפשם על הגנת המולדת. ההרכב של הלוחמים בסדרה, בדומה להרכב שתיאר נשרי, הוא התשובה לדבריו הנלוזים של יאיר תהליכים גולן על אלה שלחמו ובנו... אלה שלחמו ובנו הם מכל שדרות החברה.

שיאו של הפרק השמיני, הוא נאום המוטיבציה של האל"מ באוזני הלוחמים התשושים והפצועים שחזרו מהקרבות, שבה הוא הסביר להם שעתיד המדינה מוטל על כתפיהם, וקרא לכל מי שיכול – לקום ולעלות לטנקים. וכולם קמו ועלו לטנקים. גם יוני הפצוע, בנו של המצפניסט הפציפיסט שבא לקחת אותו מהמלחמה. זה המסר האמתי של הסרט, גם אם יוצריו רצו להשחיל דרכו מסרים חתרניים.

אכן, הלוחמים ידעו והבינו שהם אלה שעומדים בין תבוסה וניצחון, ושהם מגִנים על תל-אביב וירושלים, הם מגנים על הבית, על ההורים, על החברה שלהם. זאת המוטיבציה שלהם. לא "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה," אלא אני קודם כל מגן על המדינה וזאת המוטיבציה האמיתית. וכאשר מני לעג לבנו ולחבריו, שהם הכירו רק כמה שעות, והם השיבו לו שהם אחים – הם אמרו אמת. הוא לא היה איתם בפלוגה. אכן, הם הכירו רק כמה שעות. אך הם לחמו יחד על המדינה ובקרב חושלה אחוות הלוחמים ביניהם.

היו בפרק הזה הרבה קטעי קיטש מלודרמטיים, החל בהצטרפות ההזויה של מני, האבא הפציפיסט, להיות מט"ק כדי להישאר עם בנו. קטע הזוי לחלוטין. וכך גם הריב בקשר הפנים של הטנק בין מלאכי וויקטור ועוד. אבל כל אלה בטלים בשישים לעומת הקטע שאותו ציינתי. הקטע של המתנדבים בעם, אותם נערה ונער שהיו מגש הכסף, גם ב-1973.

הארכיאולוג שמריה גוטמן, האיש שחפר את גמלא וחשף אותה, נהג לאחוז בידיו מטבע שנמצא במקום, מטבע מקומי שהוטבע במהלך המצור, ועליו נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה", ולתאר את התרגשותו העצומה כאשר הבין שלא רק על ביתם, על יישובם לחמו גיבורי גמלא, אלא על גאולת ירושלים. את הסרטון הזה של שמריה הכנסנו למיצג הגולן, שהרצנו בכל רחבי הארץ בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90. זה היה המסר שלנו – לא רק על גמלא שלנו אנו נלחמים, אלא על המדינה כולה. גמלא לא תיפול שנית, כי אם הגולן ייפול, ירושלים תיפול. כך במאבק הפוליטי וכך במלחמה. בכוח זה לחמו הלוחמים במלחמת יום הכיפורים. הם לחמו על הגולן וידעו שהם לוחמים על המדינה כולה, כי אם הגולן ייפול, חלילה, אין תקומה למדינה כולה.

פרק כפול 9+10, פרק הסיום

הפרק הכפול הציג את קרב עמק הבכא.

עשרות פעמים זכיתי לשמוע את בעל עיטור הגבורה בגין הקרב הזה, אביגדור קהלני, עומד באמפי של עמק הבכא ומספר את סיפור הקרב. גם הילדים שלי שמעו את הסיפור. צפיתי פעמים רבות, גם עם קבוצות שהעליתי לגולן, בסרט התיעודי על הקרב, המוקרן באולם הקולנוע באל-רום, הקיבוץ הסמוך לעמק הבכא. כמובן שקראתי את ספריו של קהלני "עוז 77" (אותו קיבלתי לבר מצווה וקראתי בשקיקה) ו"דרך לוחם".

צפיתי בפרק כמי שמכיר היטב את הסיפור. ואכן, הפרק הזה היטיב לתאר את הקרב. איך קומץ של לוחמים, במיספר קטן מאוד של טנקים, בגבורה עילאית, בנחישות בלתי נתפסת, בהבנה שגורל המדינה ניצב על כתפיהם, בידיעה שהם אלה שעומדים בין הסורים לבין הדרך לת"א ולירושלים, בהבנה שהם מגִנים על האימהות שלהם – בלמו כוחות אוייב גדולים מהם פי כמה וכמה. איך הטנקיסטים נכנסו אל תוך כוח האוייב ומתוכו השמידו את טנקי האוייב, בהקרבה עילאית ובמחיר דמים כבד.

מלחמת יום הכיפורים, כבדת הימים, כבדת הדמים, המלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה אחרי מלחמת השחרור, הסתיימה בניצחון ישראלי. למרות ההפתעה ועל אף המחדלים, צה"ל סיים את המלחמה 101 ק"מ מקהיר ובפאתי דמשק. לאורך הסדרה סיקרנה אותי השאלה, האם הסדרה תסתיים בתחושת התבוסה או בהצגת הניצחון? העובדה שהסידרה עוסקת בימים הראשונים של המלחמה, העלתה בי את החשש שהניצחון יודר ממנה.

אני שמח שהתבדיתי. אמנם הסדרה עוסקת בימים הראשונים של המלחמה, אבל בגבול סוריה היציאה מבלימה למתקפה היתה ביום החמישי למלחמה, ב-10 באוקטובר. כאן הסתיימה הסדרה. אמנם המתקפה עצמה כבר לא נכנסה לסדרה, אך היא הסתיימה בנאום מוטיבציה של האל"מ שאותו מגלם אוהד קנולר, שבחלקו הראשון הוא הבטיח שאחרי המלחמה נהיה אנשים טובים יותר ומדינה טובה יותר, ובחלק השני הוא הלהיב את החיילים היוצאים למתקפה, בדרך לדמשק.

לאורך הסדרה צפיתי בה בשתי נקודות תצפית. האחת, היא מה אני רואה בעיניים הסובייקטיביות שלי (ועם מודעות שאני בוחר מה לראות), והשנייה היא מה יוצרי הסדרה רצו להראות לי. וזה לא בהכרח אותו הדבר. יש לי תחושה, שכאשר הם הכניסו לפיו של המפקד את הדיבורים על מדינה טובה יותר, הם התכוונו לטובה יותר מהמסר הלוחמני של חציו השני של הנאום. ולא בכדי הם הציגו את עמי בן דרור, העיתונאי המצפניסט, שכעת היה לאב שכול, שלחם באותו טנק עם בנו שמת בידיו – מסתלק אט אט לעבר הרכב שעמו ייסע, ללא בנו, שעלה כדי לחלצו מן המלחמה, הביתה. נדמה לי שהם רצו להציג מסר של... הוא צדק. הנה, המיליטריסטים הללו לא הבינו דבר והם שוב שועטים לדמשק...

אך גם אם זה מה שרצו להראות לי – זה לא מה שראיתי. אני ראיתי נאום מוטיבציה אמיתי, של מפקד שבאמת רוצה ומאמין שנהיה מדינה טובה יותר, ולמען המדינה הזאת ראוי להילחם וכעת – אחת המטרה, לנצח במלחמה. והניצחון הוא בעלייה לדרך לדמשק. כן, עם אותם לוחמים שחוו קרבות קשים כל כך ואיבדו את הטובים בחבריהם לנגד עיניהם.

ובסיום – כתוביות שהציגו את סיום המלחמה. וגם אם המילה ניצחון לא הופיעה בכתוביות, נאמר היכן הסתיימה המלחמה בשתי הגזרות.

היו מחזות סוריאליסטיים בפרק הזה, שהציגו את הגבורה של האחרונים שציפינו לכך מהם. אבינועם, החנון האולטימטיבי, שיוצא לקרב, לוקח נשק, יורה על האוייב שמשתלט על נגמ"ש ונופל בשבי. מני הפציפיסט, כמט"ק נחוש במלחמה, חדור רצון לנצח ומאושר על כל טנק אוייב שהוא דופק. מלאכי, הפנתר שישב במעצר בעקבות הלשנה של חברו לפנתרים ולנשק, ששוב ושוב מקלל את "המדינה המזדיינת הזאת," מתגלה כמיני קהלני, שבסערת הקרב מוצא את נקודת התורפה של האוייב, העובדה שהמפקדים מתחפרים בתוך הטנק ואין להם תפיסת מרחב, נושא נאום מוטיבציה ציוני ומוביל כוח מאולתר לטקטיקה הנועזת של כניסה אל תוך נחשול הטנקים הסוריים כדי להכות בהם מבפנים, ובסוף הפרק נאמר לו שהוא יהיה על הטנק הראשון שייכנס לסוריה. מני, המצפניסט, בשיחתו האחרונה עם בנו יוני, לפני הקרב האחרון שבו מצא את מותו, אומר לו שביומיים האחרונים הוא, הבן, נתן לו את השיעור החשוב ביותר בחיים. מן הסתם – על משמעות האבהות, והרי הוא היה אבא דפוק ומחורבן, על משמעות אהבת אב לבן. ואני בוחר להבין, שהוא גם הבין את משמעות הניכור שלו כלפי המדינה ואת המשמעות הבלתי מוסרית של פציפיזם, כשאתה בן לאומה הנאבקת על קיומה. אולי הוא הבין, דווקא במלחמה, שכל חייו היו טעות גדולה, כאב מנוכר, כישראלי מנוכר. ומן הסתם הפלייבוי הנהנתן שבו צפינו בפרק הראשון מבלה עם שתי בחורות במיטה, לא חוזר רק כאב שכול, אלא גם כאדם אחר, טוב יותר. הוא אולי עזב לאיטו כאשר המפקד דיבר על השעיטה לדמשק, אך אולי הוא באמת יחזור להיות איש טוב יותר, כפי שאמר אותו מפקד בראשית דבריו.

בפרק הראשון, זיהיתי מיד את אבינועם כבן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים וגרם לנזק אסטרטגי כבד למדינת ישראל. בניגוד ללוינברג שנפל בשבי במוצב החרמון, אבינועם הצליח להיחלץ מן החרמון. אך הוא חזר לקרב ונפל בשבי. בניגוד ללוינברג, אבינועם עמד בגבורה ושתק. הוא שתק, בין השאר, כיוון שיואב, הקצין הגולנצ'יק, שעימו ירד ממוצב החרמון, שנפצע לצדו ושנפשו נקשרה בנפשו, הובא לפניו, שבוי קטוע רגל, כדי להפעיל עליו לחץ לדבר כדי להציל אותו, צרח עליו "אל תספר כלום." הוא הרי הבין מה אבינועם יודע. הלוואי שניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה, והסרט היה מתקן את מעשהו של לוינברג. אבינועם הספיק לספר ליואב, שהוא נתן לדפנה את הטבעת שלו.

היתה זו סדרה נפלאה, הן מבחינת העלילה והמשחק ובעיקר בכך שהעבירה לדורות הצעירים את סיפורה של אותה מלחמה, את הגבורה העילאית של הלוחמים שבלמו בגופם את הפולש.

כאשר אביגדור קהלני מרצה בעמק הבכא לבני הנוער העולים לגולן "בעקבות לוחמים", הוא לא רק מספר להם על העבר, אלא מעביר להם את המסר שעכשיו תורם לשאת את המדינה על שכמם. ובאופן סמלי, הוא מעביר לידיהם דגל בסוף דבריו. מטרתו היא לעודד אותם לשירות משמעותי בצה"ל.

האם המוטיבציה של נער הצופה בסדרה תהיה להתגייס לשירות קרבי משמעותי, ולשאת הלאה את הדגל של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, או אימת המלחמה תרתיע אותו מפני שירות כזה. איני יודע מה היתה כוונתם של יוצרי הסדרה, אבל אני מאמין שהיא תגביר מאוד את המוטיבציה.

2. צרור הערות 9.12.20

* מפץ סער – חדשות מצוינות למדינת ישראל. חדשות רעות לביביזם.

* קואליציה שפויה – גדעון סער ועמו ליכודניקים אמיתיים שיפרשו עימו ממפלגת ביבי, דרך ארץ, תל"ם, איזנקוט, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד – קואליציה שפויה שתחליף את נתניהו.

* מי הפראייר – כאשר גדעון סער התמודד על ראשות הליכוד, הוא אמר שנתניהו לא יוכל להקים קואליציה. לא קואליציית ימין ולא ממשלת אחדות, כי אף אחד לא מאמין לו. אחרי שלוש מערכות בחירות שבהן נתניהו לא ניצח ולא יכול להקים ממשלה, וכדי למנוע סיבוב בחירות רביעי בתוך הקורונה והתמשכות המשבר הפוליטי בתוך המשבר הבריאות-כלכלי-חברתי, כחול לבן נטלו סיכון אדיר בצעד הקרבה פטריוטי והושיטו יד לנתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. נתניהו הקים את ממשלת האחדות ועקץ את שותפיו בתרגיל מבאיש של נוכלות, מרמה והפרת אמונים. ייתכן מאוד שבכך סיים את הקריירה. מי פראייר ויקים קואליציה עם רמאי?

* חלום (בלהות) שנגוז – כל חלומות החוק הצרפתי, החסינות וכל הטריקים והשטיקים שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק – נגוזו. גם ברית עם התנועה האסלמית לא תעזור לו.

* פשרה?! – אני שומע דיבורים על אפשרות של פשרה בין נתניהו לגנץ, כדי למנוע את הקדמת הבחירות. פשרה?! איזו פשרה בדיוק? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? זה מגוחך. האמת היא שכבר היתה פשרה כזו. פשרת האוזר היתה פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו, שנתנה לנתניהו סולם לרדת מעץ הפשע הכלכלי של אי העברת התקציב. עכשיו מצפים שהפשרה הזאת תהיה נקודת פתיחה לפשרה נוספת?

אם נתניהו רוצה למנוע בחירות הוא יכול לעשות כן. להעביר בממשלה ובשלוש קריאות בכנסת את תקציב 2021 עד 23 בדצמבר. להעביר בישיבת הממשלה הקרובה את תקנון הממשלה ולדבוק בו. להקים לאלתר את קבינט הפיוס ולפעול לאיחוי הקרעים בעם. להחזיר לתפקוד מלא את ועדת השרים לחקיקה. לחדול מהדרת שרי הביטחון והחוץ מענייני הביטחון והחוץ של המדינה. לחתום לאלתר על הסכם ניגוד העניינים ולפעול על פיו בדבקות. אסור לגנץ בשום אופן להתפשר על פחות מכך.

* גם גנץ אשם – אחת הבדיחות המצחיקות שהופצו בימים האחרונים, היא שבמשבר הקואליציוני שיוביל, קרוב לוודאי, לפירוק ממשלת האחדות ולהקדמת הבחירות "שני הצדדים אשמים." (יש גם בדיחה לפיה כחול לבן היא האשמה, אבל זאת כבר בדיחה עצובה).

האמת? יש בזה משהו. גם לכחול לבן ולגנץ יש אחריות מסוימת. איך אני טוען כזה דבר, כאשר גנץ וכחול לבן היו כל כך לויאליים, כל כך חנונים מול ההתנהלות הבריונית של נתניהו שהפר את ההסכם מן היום הראשון ולא היתה לו כל כוונה לקיים אותו?

האחריות של כחול לבן נוגעת להסכם הקואליציוני. לא היה זה הסכם נורמלי בין שני צדדים שחותמים על הסכם, מתוך אמון הדדי והבנה שההסכם יכובד. היה זה הסכם מתוך חוסר אמון עמוק בנתניהו – אי אמון שאותו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. ההסכם נועד לכבול את נתניהו בכל חישוק אפשרי כדי שלא יוכל להפר אותו ולגנוב את הרוטציה. לכן נקבע התפקיד ההזוי של ראש ממשלה חליפי, עם השבעה בכנסת מראש של שני ראשי הממשלה ומנגנון מורכב שבו כל הפלה של הממשלה תעביר אוטומטית את ראשות הממשלה לראש הממשלה החליפי. וכדי להבטיח ולחשק את ההסכם הוא עוגן בחוק יסוד הממשלה ששונה לתכלית זאת.

אבל אנשי כחול לבן הם שלומיאלים. הם לא שמו לב או שכחו להבטיח את אחד האגפים – תקציב המדינה. כאשר תקציב המדינה אינו עובר, הכנסת מתפזרת אוטומטית. על פי עקרונות ההסכם הקואליציוני, צריך היה לקבוע בחוק שגם במקרה כזה, עם פיזור הכנסת, ראשות הממשלה עוברת לראש הממשלה החליפי. אבל כחול לבן נרדמה בשמירה והשאירה את הלקונה הזאת בהסכם. נתניהו חתם על ההסכם עם כל חישוקיו, אחרי שמצא את הפרצה בהסכם. ופרצה קוראת לגנב. נתניהו ידע שיש לו איך לגנוב את הרוטציה. וכך, למרות ההסכם על פיו בתוך 100 ימים יעבור תקציב המדינה עד סוף 2021; אגב, לא היתה זו דרישה של כחול לבן אלא הסכמה של שני הצדדים שזה מה שנחוץ למשק, נתניהו נמנע מהעברת תקציב, מתוך ידיעה שמדובר בהתנקשות בכלכלת ישראל בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים שידענו, כדי להשאיר לו פתח לגניבת הרוטציה. ההירדמות השלומיאלית בשמירה והשארת הפרצה שקראה לגנב, היא חלקה של כחול לבן באחריות למשבר הקואליציוני ובאשמה בהקדמת הבחירות.

* עסקה מסריחה – ח"כ מטעם רע"ם (שכחתי את שמו) אמר בראיון טלוויזיוני שאם רע"ם תביא הישגים משמעותיים לציבור הערבי, אין שום סיבה שלא תתמוך בדחיית משפטו של נתניהו עד אחרי כהונתו. בכך היא תשרת את האינטרס של המגזר הערבי. האמירה הזאת מבהירה את האסטרטגיה של נתניהו. הוא מנסה בכל מחיר להעמיד את עצמו מעל החוק ולנוס מהמשפט, בכל דרך. כל מעשיו מודרכים בידי המטרה הזאת. נתניהו כורת ברית עם רע"ם תמורת תמיכתה בחוק מגה-שחיתות "הצרפתי".

יש לזכור, שרע"ם היא חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת. היא אנטי ישראלית לא פחות משאר המפלגות ברשימה, היא תומכת באויבי ישראל לא פחות משאר הסיעה. הערך המוסף שלה על שאר המפלגות ברשימה, הוא היותה מפלגה איסלמיסטית קנאית. הקמת קואליציה התלויה בה היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית. כמובן שאם היא, כמו כל מרכיב אחר ברשימה המשותפת, תשנה את תפיסתה, תאמץ את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, תשלול את דרישת "זכות" השיבה, תתמוך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני אויביה ומפני הטרור, תרצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה – היא תהיה שותף לגיטימי בקואליציה. אין כל בעייה בשיתוף פעולה פרלמנטרי נקודתי עם הרשימה המשותפת או מרכיבים מתוכה, כל עוד ממשלת ישראל היא ממשלה ציונית שאינה תלויה בה. אולם שיתוף פעולה למען חוק מגה-שחיתות הוא שיתוף פעולה מושחת ומשחית. מה ישלם נתניהו לרע"ם בעסקה המסריחה הזאת?

אם מדובר במשאבים, בפעילות או בחקיקה שמגיעה בזכות למגזר הערבי, חובתה של ממשלת ישראל להעניק זאת למגזר הערבי מעצם היותם של ערביי ישראל אזרחי המדינה, ואין כל צורך לכרוך זאת בשום עסקה. התנייתם בתמיכה בחקיקה זו או אחרת אינה תקינה. התנייתם בתמיכה בשחיתות, היא תועבה. אם מדובר באתנן שאינו חלק מחובת המדינה לאזרחיה, זו עסקה מסריחה שבעתיים.

* ממשלת פיגולים – מתאים לנתניהו להקים קואליציה עם בן גביר ומנסור עבאס.

* פער עמדות בין בוחרים לנבחרים – בסקר החודשי "מדד הקול הישראלי" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מופיע נתון מעניין. 41% מאזרחי ישראל הערבים תומכים בהתקרבות בין ח"כ מנסור עבאס לנתניהו ורק 34% מתנגדים. מעניין לחקור את רמת ההלימה בין בוחרי הרשימה המשותפת, שהם רוב מוחלט של הציבור הערבי, לבין עמדות הרשימה. כמה ממצביעי הרשימה המשותפת תומכים בעמדתה השלילית של נבחריהם כלפי מדינת ישראל? כמה סבורים שיש להכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית ולהשתלב בתוכה בלי לנסות לשנות את זהותה? כמה תומכים בהסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב? תוצאות של סקר כזה עשויות להפתיע. יש לקוות שתקום במגזר הערבי חלופה לרשימה המשותפת, שרוצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה.

* לכל המוני ישראל הפזורים – נחשף מכתב של בן-גוריון מ-1951 למגזין שוודי, שהקדיש גיליון מיוחד למדינת ישראל הצעירה. וכך כתב ב"ג בין השאר:

"ישראל היא הצעירה במדינות, אך עם ישראל הוא מהעתיקים באומות. בהקמת מדינת ישראל הוגשם חלום דורות של העם היהודי לתקומה לאומית. אנו עוד בראשית דרכנו, כי המדינה הוקמה לא רק למאות האלפים היהודים שישבו בארץ מקודם – אלא לכל המוני ישראל הפזורים, הזקוקים ושואפים למולדת עצמאית, ומדינת ישראל הצעירה מרכזת כל מרצה ומאמציה בקליטת עלייה המונית ובהקמת הריסות הארץ"

זאת תמצית ייעודה, מהותה, זהותה, תכליתה, ייחודה וזכות קיומה של מדינת ישראל – היותה מדינת הלאום של העם היהודי כולו, המגשימה את חזון הדורות של העם היהודי וקיימת לא רק עבור היהודים היושבים בה אלא למען העם היהודי כולו, ועיקר מרצה ומאמציה נועדו לקלוט את יהדות העולם ליישב בהם את ארץ ישראל. זו מהותה של מדינה ציונית.

עד כמה אבסורדית ובלתי נתפסת ההתנגדות בקרב מי שמתיימרים להיות תלמידי בן גוריון – לחוק הלאום, שנועד לעגן זאת בחוקה. בן גוריון לא קבע חוקה, אלא בחר בדרך של כתיבתה נדבך על גבי נדבך באמצעות חוקי יסוד. הוא לבטח לא העלה על דעתו שאחרי 73 שנה התהליך עוד לא יסתיים. אך אין ספק, שאילו היתה לישראל חוקה עם הקמתה – מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי היתה ליבתהּ, בדיוק כפי שהיא היתה ליבת מגילת העצמאות. ב"ג דחה את אישור החוקה כדי להימנע ממחלוקות קשות באשר לתוכנה. החשש נבע בעיקר ממחלוקת בסוגיות של דת ומדינה. בנושא מהותה הציונית של המדינה לא היתה שום מחלוקת.

חוק הלאום נועד ללכד את העם סביב המכנה המשותף הציוני, על רקע המחלוקת העמוקה בשאלות הנוגעות לגבולות המדינה, והקרע בציבור בעקבות הסכמי אוסלו וההתנתקות. הוא נועד להבהיר לעצמנו ולעולם, שלמרות המחלוקת העמוקה, בבסיס יש הסכמה רחבה. זו היתה המוטיבציה של הוגי רעיון חוק הלאום – ישראל הראל והמכון לאסטרטגיה ציונית. הוגי הרעיון לא העלו על דעתם מחלוקת בנושא זה. אולם עצם המחלוקת מוכיחה עד כמה חיוני החוק, עד כמה הכרחי עיגון הא"ב של הציונות בחוקת המדינה, כדי שחזונם של בן-גוריון וחבריו ימשיך להיות כוכב הצפון שלאורו תלך מדינת ישראל גם בדורות הבאים. אחד הדברים החסרים לי בחוק הלאום, הוא הגדרה מפורשת שמדינת ישראל היא מדינה ציונית, שנועדה להגשים את הציונות.

* שוויון אזרחי מלא במדינת לאום יהודית – בזכות התעקשותו של ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ, כחול לבן תשנה את הנוסח של חוק השוויון, כך שיובהר שישראל תבטיח שוויון אזרחי מלא וזכויות פרט מלאות לכל אזרחיה ללא הבדל בשל השתייכות לאומית, דתית ומגדרית, אך ללא פתח שניתן יהיה לפרשו כשוויון לאומי. בכך תאמץ כחול לבן את הצעת החוק של האוזר וגדעון סער. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד והיא מבטאת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בלבד. ככזו, ובהיותה מדינה יהודית דמוקרטית, היא מעניקה שוויון אזרחי מלא לפרט.

* פרץ את הסכר – בעבר, השוואת ישראל לנאצים הייתה מנת חלקם של הגרועים באויבי ישראל בלבד. לאחר מכן היא הפכה לכלי תעמולה של גורמי שמאל ראדיקלי אנטי ציוני בישראל (דוגמת גדעון לוי ורוגל אלפר, למשל). יאיר גולן פרץ את הסכר בחילול יום השואה בנאומו המבעית בטקס ממלכתי בתפקיד סגן הרמטכ"ל. וכעת, מי שמפקפק בכך שישראל היא מדינה נאצית (או בדרך לנאציזם) מוגדר פשיסט, לאומן, מזכיר תהליכים ומכחיש את התהליכים.

* דוגמה אישית – אם נתניהו יתחסן ראשון לנוכח המצלמות, ילעגו לו, יטענו שהוא עושה הכול בשביל הרייטינג, שהוא מעמיד את עצמו במרכז וגונב פוקוס וכו' וכו'. ואולי תהיה אמת בטענות הללו. ואף על פי כן, חשוב מאוד שנתניהו יהיה הראשון או בין הראשונים להתחסן, ויעשה זאת מול המצלמות. אני רואה חשיבות רבה בכך שהנשיא, ראש הממשלה ושר הבריאות יעשו כן, כי מנהיגות היא דוגמה אישית, וכאשר מדובר בצעד וולונטרי שנדרש מהציבור, הוא חיוני מאוד ורבים חוששים ממנו, נדרשת מנהיגות של דוגמה אישית.

* תמים שכמותי – כשכתבתי על כך שעל נתניהו להתחסן ראשון ובפומבי, כגילוי מנהיגותי של דוגמה אישית, הערכתי שרבים ממתנגדיו ישתמשו בכך נגדו, יטענו שזה צעד פוליטי להאדרת עצמו. תמים שכמותי. לא העליתי על דעתי מה תהיה התגובה. כשהעליתי את הרשומה בפייסבוק – לא אחד ולא שניים השיבו שהוא בטח ייקח פלצבו; חיסון דמה. הפכנו לחברה של קונספירציות. זו אינפנטיליזציה של החברה הישראלית. בדיוק כמו אלה שמאמינים שהמשטרה והפרקליטות קשרו קשר לתפור תיקים לנתניהו. הזויים. נתניהו ייקח חיסון אמיתי, לא כי הוא איזה גיבור גדול או חסיד אומות העולם, אלא כיוון שהוא אדם נורמלי שרוצה להתחסן בפני המחלה. 

* חיסון פייגליני – משה פייגלין ההזוי מטיף לאזרחי ישראל לא להתחסן נגד קורונה. ואיך הוא מציע לגבור על הקורונה? באמצעות מכות על כף הרגל?

* הנגמ"ש שלי – ג'קי לוי ואני שירתנו באותו מחזור בנח"ל. מדי פעם הוא מספר על אירועים שגם אני חוויתי. כך גם השבוע, בטור שלו ב"ישראל היום", על חוויה מגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח (שבאותם ימים היה עדיין בחטיבת הצנחנים): "...מסיבת הסיום של קורס מ"כים של הנח"ל תמיד היתה מושקעת ומקצועית. כל מחלקה שיחררה חייל אחד לחודש (!) של כתיבה וחזרות, והיו מפיק ובמאי שזה היה שירות המילואים שלהם. ... אחד הקטעים שלנו היה השיר 'רק אני והנגמ"ש שלי', שכתבנו על בסיס שיר בעל פזמון דומה. רק בערב הסיום התברר לנו שמיד אחרינו, בחלק השני והמגניב של המסיבה, עומדים להופיע דני סנדרסון ולהקתו. רצינו למות קצת. מצד שני לא היתה לנו זכות להתפנק, אחרי שבילינו בחזרות בזמן שכל החבר'ה השכיבו מארבים בלבנון. היו כמה שדרשו להוריד את שיר הנגמ"ש. אבל סנדרסון עצמו, שהגיע לבמה לעשות בדיקות סאונד, התלהב מהרעיון ועמד על כך שאנחנו שרים איתו ביחד, על הבמה, את המילים 'מבית סחור, עד נבטייה, זה רק אני והנגמ"ש שלי'. כבר שנים שלא פגשתי את החבר'ה המוכשרים שהיו איתנו בערב ההוא, אבל ברור לי שאיש מהם לא שכח את רגעי הקסם שבהם עמדנו על הבמה לצד אחד האמנים החשובים ביותר שעיצבו את נעורינו וראינו אותו שמח על ההזדמנות לחרבש שיר שהוא עצמו כתב."

* ביד הלשון: נחירה פומבית – דני סנדרסון בן שבעים. בשעה טובה! רוביק רוזנטל הקדיש לו את מרבית הטור שלו "הזירה הלשונית" בלקסיקון של מטבעות לשון ומשחקי מילים וביטויים בולטים בשיריו, המבטאים את השפה העשירה והייחודית שלו. מקבץ קטן מהלקסיקון: אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי, קוף שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה, אם תרצה להיות מלכנו תתקשר מחר בשש, היום תמצא שהנושא לכל ויכוח הוא מה בא קודם הביצה או התפוח, הוא קנה אותם בזול הם היו מלאות בחול, יש לה גוף שמתאר את הרי שומרון, לא נמוכה מדי לא גבוהה מדי ככה היא באמצע, מה הדאווין שלך, תה עושה סחרחורת ולבן עושה לי רע ועוד ועוד.

אציין, שבנוסף להברקות בשיריו, סנדרסון גם פרסם בשנות השבעים ספר עם סיפורים קצרים ששמו: נחירה פומבית. הברקה שאני זוכר מהספר: הפרדה קשה. אבל החמור יותר קשה.

קניון (2) – התרגשתי לתגובתה של זיוה שמיר לפינה שהקדשתי לקניון; מחמיא לקבל תגובה ממי שהמציאה את המילה. על פי עדותה של שמיר, הצעתה, כבר משנות ה-60, לא התקבלה. ככל הזכור לי, מרכז הקניות הראשון שנקרא קניון, היה הקניון ברמת גן, שנפתח בשנות ה-90 המוקדמות.

אורי הייטנר

* * *

מי מממן את ההפגנות?

* * *

יונתן גורל

תגובה על השיר של יצחק גנוז בגיליון  1599

"בכניסה לבית האבות"

השיר הוא תאומו של "שלוש זקנות" של שלונסקי. בשני השירים יש שלוש זקנות יושבות ובוהות. עם זאת בשני השירים יש פעילות ותגובה של הזקנות כלפי סביבתן. בשיר של שלונסקי זה ילד פתאומי שמגיח ומעלה את מוטיב הילדים, פעילות מול סטטיות, ניצב מולן וכשהן ניגשות ומלטפות אותו על הלחי הוא נבהל, פורץ בבכי והזקנות חומקות ל"בית הלבן", העומד כנגד החשכה מסביב ונעלמות. ואילו בשיר של גנוז יש תגובת הזקנות לתנועת ילדים "ברחוב הסמוך", תגובה הקשורה בקיומו של בית ספר ופעילות הנערכת בו. בעוד שבשיר של שלונסקי הזקנות נעלמות "בבית הלבן" בשיר של גנוז הן ממשיכות לשבת על הספסל "הוזות ושותקות". בשיר של שלונסקי, בבית האחרון, הרביעי, נותר עלבון "המתחוגג" מעל הספסל בו ישבו הזקנות  ונותרת דומיה, מסתבר מעיקה, תוך משחק ניגודים בין צבעים – שחור-לבן, ילד "פתאומי" ו"זקנות"  "הצופות אל נכחן". בשני השירים מתקיים המיספר הטיפולוגי –שלוש, בשניהם יש ישיבה בטלנית סטטית ויש גם את "הטבע". בשיר של גנוז מופיעה "צופית צבעונית" המתעופפת מבד אל בד ומעוררת את השאלה "לאן זו נחפזת בבוקר כזה והכול כאן כל כך לאט?" ואילו בשיר של שלונסקי מדומים השמיים ל"פוזמק כחול בנוסח הישן," לרמוז על מנטליות שונה בין הדורות. ואם השמיים מדומים לפוזמק השמש מדומה "לצניפת זהב באופק מתגוללת."

נוצר בשיר של שלונסקי מימד של עומק רקע של התרחשות עלילתית דרמטית ואילו בשיר של גנוז "תכלת עזה ובניין בית הספר מנגד" ו"צהלת ילדים מהרחוב הסמוך." גם אצל גנוז יש  פעילות מול סטטיות, זקנות מול ילדים.

כותרת שירו של גנוז ממקמת את ההתרחשות ליד "בית אבות" שמן הסתם הזקנות באות ממנו והזמן המתואר  של ההתרחשות הוא "בוקר אביב", ואילו בשיר של שלונסקי מופיע ב"נתוני המסגרת" של השיר הדימוי לאווירה ולחלל – "העיט". השקט שמסביב הוא מעופו הקופא של העיט, ו"העלבון" שנותר עם בריחתן של הזקנות ל"בית הלבן" "מתחוגג כעיט" "מעל לדף ספסל שהתרוקן..."

חוויית הזיקנה והמוות הממתין מול החיים המתרקמים והולכים בדמות הילדים המופיעים בשני השירים, כאשר בשיר של גנוז הילדים הם תיאור לוואי, תיאור סביבה – ובשיר של שלונסקי הילד הבודד אותו מבקשות הזקנות ללטף נבהל ובורח – מעלה באופן מוחשי את היחס לזיקנה ולזקנים. בעייה מורכבת הקשורה בהעלבה, סגר, התכחשות  וקיפוח...

אכן המחשה פואטית כפולה לבעייה נצחית וכואבת.

יונתן גורל

* * *

אסתר ראב

    מוֹשַׁב זְקֵנוֹת

נָשִׁים כַּשּׁוֹשַׁנִּים  –

בָּאֲגַרְטָל נִתְיַבְּשׁוּ

מַשִּׁירוֹת עָלִים נוֹבְלִים

נִמְחוּ צִבְעֵיהֶם

עַיִן נִפְקַחַת וְנִסְגֶּרֶת

בֵּין שְׁמוּרוֹת

עַפְעַפַּיִם נְפוּחוֹת

בֵּין קְמָטִים

עוֹד מְהַבְהֵב

מַוְרִיד  –

כֶּתֶם זָעִיר

כְּהֵד נְשִׁיקוֹת

רְחוֹקוֹת  –

גֻּמַּת-חֵן

שֶׁהִשְׁחִירָה

מְחַיֶּכֶת פֶּתַע

כִּגְבִיעַ

פֶּרַח עָמֹק

שֶׁהִשְׁחִיר  –

יָדַיִם

אֲרֻכּוֹת

בְּרֶשֶׁת גִּידִים

כְּחֻלִּים

מְסַפְּרוֹת עַל

פִּנַּת פְּסַנְתֵּר

בְּצֵל וִילוֹנוֹת כְּבֵדִים

בָּאָזְנַיִם סוֹבֵב

וַלְס שׁוֹפֶּן  –

סָפוּג דְּמָעוֹת וְחִיּוּכִים

צָף מִסָּבִיב  –

בּוֹחֵשׁ זִכְרוֹנוֹת

סוֹבֵב בִּשְׁבִילֵי גַּן

לַחִים מִגֶּשֶׁם

בַּמּוֹלֶדֶת הַיְּשָׁנָה  –

כָּאן הֵן יוֹשְׁבוֹת

וְאוֹסְפוֹת

שְׁאֵרִית שְׁנוֹתֵיהֶן

קוֹפְצוֹת אֶגְרוֹפֵיהֶן

עֲלֵיהֶן

בְּעַקְשָׁנוּת;

שְׂעָרָן הַדָּלִיל

בּוֹכֶה  –

כְּקוּרֵי עַכָּבִישׁ  –

בְּבֹקֶר סְתָו

לְאוֹר שֶׁמֶשׁ חִוֶּרֶת

הֵן מְלַקְּקוֹת

עַצְמוֹתֵיהֶן הַכּוֹאֲבוֹת

כַּעֲדַת חֲתוּלוֹת

צְנוּמוֹת קֵרְחוֹת

לְאַחַר לֵיל יְלָלוֹת יַחַד

[מתוך העיזבון]

* * *

נאיל זועבי*

הברית החדשה: הזמן למפלגה

ערבית-ישראלית  – מרכז

72 שנים ערביי ישראל משתתפים כיחידה עצמאית בדלנית בדמוקרטיה הישראלית, מפלגות ערביי ישראל נולדו גוועו, ייצגו את מי שלא בחרו בהם בלוב, בסוריה, באירן, בתימן, בלבנון, בעיראק, בשכם ובעזה, כרתו בריתות עם השמאל הישראלי, דיברו על דו קיום והצביעו נגד הסכמי שלום, סירבו לראות במדינת ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, החמיצו כל הזדמנות להירתם למען  ציבור ערביי ישראל, להפוך את חייהם לטובים יותר, במקום חיבורים האדירו את הבדלנות, קידשו את הפלגנות, הקצינו את עמדותיהם כלפי זכותו של העם היהודי לבית משלו,  התחבקו עם מבקשי השמדתה של מדינת ישראל, נשקו לטרוריסטים אשר רצחו חפים מפשע, ממשיכים להוביל לדה לגיטימציה של מדינת ישראל, אותה הם מאשימים באפרטהייד, תומכים ב-BDS ,ראשונים לכל גינוי לישראל תוך שילוב ידיים עם מבקשי רעתה.

עכשיו הזמן לשינוי מהותי, יסודי, עמוק, שורשי, עכשיו הזמן להקמת מפלגה ערבית-יהודית עם אידאולוגיה של מרכז, מפלגה שלא תהיה שופרם של שונאי ישראל ומבקשי רעתה, מפלגה שתתחבר למדינת ישראל השיוויונית, שנבחריה יעמדו בעמדות השפעה ויתקנו עיוותים היסטוריים במגזר הערבי, טיפול ממוקד בנושאים משמעותיים, נושאי החיים עצמם למגזר הערבי, ביטחון אישי, תשתיות, תעסוקה, חינוך, שילוב בחברה הישראלית בחובות של גיוס לצבא או בשירות לאומי אזרחי, שילוב באקדמיה, במקצועות ההי טק ובבניית עתיד לצעירי המגזר.

עכשיו הזמן לשיתוף פעולה יהודי-ערבי למען המדינה, למען האזרחים, בעמדות ההשפעה חשוב קולו של האזרח הערבי שישמע, שיספר, לא עוד קולות מבוזבזים על מי שמכנים עצמם מנהיגי המגזר, אשר עשייתם באה לידי ביטויי בהצהרות קיצוניות, בפרובוקציות ובדאגה עצומה לתנאיהם של מחבלים וטרוריסטים המרצים עונשם בבתי הכלא בישראל.

זה הזמן לחיבור אמיתי במוקדי השפעה ויכולת לחולל שינוי, לא עוד בריתות עם הקצוות של הישראליות, קצוות של זניחות אידאולוגית והשפעה אפסית. האבסורד הוא שאפילו בקצוות אין תקווה, ראו דוגמת מר"צ והרשימה המשותפת שלא יכלו לחתום אפילו על הסכם עודפים.

מדינת ישראל חייבת מפלגה יהודית-ערבית, מפלגת מרכז, הרואה בערביי ישראל וביהודי ישראל שותפים שווים למען מטרה אחת , פיתוחה , שגשוגה, טיפוחה של מדינת ישראל, המדינה היהודית דמוקרטית, תוך שמירה על הזהות הלאומית של כל מגזר.

מפלגת מרכז יהודית-ערבית היא בשורה למי שמאסו במפטפטים עצמם לדעת, חורשי רעת השילוב הערבי-יהודי, מחרחרי האיבה והמדון, מקדשי הבדלנות ומעודדי הפלגנות. מפלגת מרכז יהודית-ערבית היא בשורה ותקווה לחיים משותפים במדינה שאנו אוהבים, שואפים להצלחתה, נאבקים לביטחונה הכלכלי, החברתי, הצבאי, מדינה שהמכנה המשותף לאזרחיה היהודים והערבים הוא רחב וגדול יותר מן המפריד.

עכשיו הזמן להקמת מפלגה מחברת, מפלגה שטובת מדינת ישראל ואזרחיה בראש מעיינה, מפלגה שהאינטרסים הלאומיים והערכים האוניברסליים הם מצעה, מפלגה שמבשרת על תקווה, עכשיו הזמן למפלגת האזרחים הערבים-והיהודים.

נאיל זועבי

* עם תחילת המערכה הקשה בדרום הארץ בעקבות חיסולו של המחבל באהה אבו אל עטא, שיגר נאיל זועבי, מנהל בית ספר, איש שלום ותושב הכפר נין, הודעות במסרונים לידידיו היהודים הרבים המתגוררים בדרום הארץ, והזמינם להגיע עם משפחותיהם להתארח בביתו בכפר נין. "הלב יוצא לתושבי הדרום החווים טילים ורקטות, אזעקות וחרדות," אומר נאיל ומוסיף: "רעייתי ואנוכי מיד יצרנו קשר עם חברינו מדרום הארץ והזמנו אותם להתארח, מאוחר יותר הזמנתי את כל מי שמעוניין מתושבי הדרום להגיע אלינו, הכפר יפה, הלב פתוח לרווחה והצפון מיוחד כמו תמיד."

מתוך ויקיפדיה. נובמבר 2019

* * *

עקיבא נוף

כָּל שֶׁדָּרוּשׁ הוּא אַהֲבָה

(פזמון המורכב מכותרות שירי ה"ביטלס")

בְּמִשְׁקָפַיִם עֲגֻלִּים

הַזִּכְרוֹנוֹת מִתְעַרְבְּלִים,

שֵׂעָר אָרֹךְ, יְמֵי פְּרָחִים,

שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע שְׁנוֹת חַיִּים.

וְיֵשׁ מָקוֹם לְכָל הַבָּא

אֶל תּוֹךְ צוֹלֶלֶת צְהֻבָּה,                     פִּזְמוֹן חוֹזֵר:   כָּל שֶׁדָּרוּשׁ הוּא,

שְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים תְּמִימֵי מַגָּע –                                 כָּל שֶׁדָּרוּשׁ הוּא,

לֹא לְקַלְקֵל הַחֲגִיגָה.                                             כָּל שֶׁדָּרוּשׁ הוּא – אַהֲבָה.

הַאִם תִּרְצִי לָדַעַת סוֹד

וְקֶסֶם מִסְתּוֹרִי מְאוֹד? –

עִם קְצַת עֶזְרָה מִיְּדִידִים     

הַלְּבָבוֹת הַבּוֹדְדִים,

יֵשׁ לִי כַּרְטִיס לִרְכִיבָה,

כָּל שֶׁדָּרוּשׁ הוּא אַהֲבָה,

אֲנִי זָקוּק לָךְ, הֲצָלָה,

יוֹם טוֹב לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה.                                               

יַלְדָּה קְטַנָּה, מָה אַתְּ רוֹאָה?

אוֹתִי, שׁוֹטֶה עַל הַגִּבְעָה –

חַיָּב אוֹתָךְ אֶל תּוֹךְ חַיַּי,

זוֹ אַהֲבָה, רַק אֵין בָּהּ דַּי,

רוֹצֶה יָדֵךְ לְהַחֲזִיק

וְעַד דְּמָעוֹת אוֹתָךְ אַצְחִיק,

שָׂמֵחַ, סְתָם, לִרְקֹד אִתָּךְ,

רוֹצֶה לִהְיוֹת הָאִישׁ שֶׁלָּךְ.

תָּמִיד אֶזְכֹּר אֶת שִׁיר אֶתְמוֹל,

יֵשׁ טַעַם דְּבַשׁ וְג'וֹן וּפּוֹל –

הוֹלְכִים עַל "זֶבְּרָה", מוּל רַמְזוֹר,

אֶחֱזִי חָזָק בִּי, עוֹד אֶחְזֹר.

שלום, אהוד,

ב-8 בדצמבר מלאו 40 שנה לרציחתו של ג'ון לנון, מנהיג  "הביטלס". חודשים מועטים קודם לכן, הייתי הישראלי היחיד אי-פעם שראיין את לנון ורעייתו הטרייה, יוקו אונו, בעת "שביתת שכב" שערכו במלון באמשטרדם למען תודעת קיום השלום. בעקבות אותו ראיון שלי איתם כתבתי פיזמון המורכב מכותרות שירי "הביטלס", כמובא לעיל: "כל שדרוש הוא אהבה".

עקיבא נוף

* * *

אירית שושני

שני שירי אור וצלילות

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הָאוֹר חוֹמֵל אֶת אַבְנֵי הַגְּדֵרוֹת

מְלַחֵךְ בְּפַּסְטֶל סָגֹל-וָרֹד אֶת פְּלוּמַת הַגְּבוּלוֹת שֶׁל הַשְּׁקִיעָה

טֹל לְךָ זַהֲרוּרִים מִשְּׁקַעֲרוּרִית יָדִי

בְּהִדּוּק אֶצְבָּעוֹת שֶׁמָּא יִנְשֹׁר כּוֹכָב בְּזֹהַר יָפְיוֹ

יִשָּׁטֵף בַּמְּצוּלָה וְיִקָּחֵנִי גַּם

כְּמוֹ – אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים

טֹל וְהַתֵּר אֶת שְׁבִילֵי הַסְּבַךְ כִּקְנוֹקָנוֹת מְשֹׂרָגוֹת

סְבִיבְךָ

וּתְהִי פִּנְכַּת הָאוֹר כְּטוֹטֶפֶת לְעֵינֶיךָ

וּתְהִי דְּרוּכָה עַל לְבָבְךָ

*

מֵהַחֶדֶר הַפְּנִימִי שְׁלוּחָה קֶרֶן לֵיְזֶר

אֶל הַחַלּוֹנוֹת הַגְּבוֹהִים בְּחִתּוּךְ מְדֻיַּק

מַפֹּלֶת זְכוּכִית גְּרוּסָה מְחַפָּה עַל קַרְקָעִית הָרָקִיעַ

יֵשׁ לָהּ מֵנִיעַ לִפְצֹעַ אֶת הַשִּׁלְיָה הַמְּזִינָה

רְשָׁתוֹת סְבוּכוֹת אֲבָל לְהַצִּיל רִשְׁתִּית אַחַת

מֵהַטְּרוּנְיוֹת וְהַטִּינוֹת וְהַמִּפְלָצוֹת הַפּוֹקְעוֹת חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים

וְכָל אֲשֶׁר קָבוּר שָׁם

יֵשׁ לָהּ מֵנִיעַ מֻצְדָּק כִּי הַקַּרְקָעִית נִדְרֶשֶׁת לִהְיוֹת שֶׁקֻּפָּה-צְלוּלַת מַבָּט

וְהָעַיִן בּוֹהָה בְּצֹהַר מְעֻצֶּבֶת בַּיָּד אָמַן

 כִּמְעַט Dead End. פִּתְאוֹם

נִפְקַח נִצָּן

* * *

ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש

איחלת לנו בשיריך שניזרק כולנו לים

מלאתָ שינאה ונקם כלפינו "שודדי" מולדתך

ואילו אנחנו עורכים ערב חגיגי לכבודך בחיפה

בשעה שבני עמך טובחים אלה באלה

ואין להם עתיד כי הפלסטינים אחֶיךָ

שוחטים תמיד את העתיד שלהם

אבל אנחנו אין גבול לסובלנותנו

לא נעיפך באוויר מחמוּד גם אם תרצה

לא נטבילך בים ליד החכות המיותמות

של אמיל חבִּיבִּי גם אם תרצה

ולא נפוצץ אותך מחמוּד כמו את ע'אסן כנאפני

בביירות אלא נחייך ונחבק אותך

בַּצביעות הדמוקראטית שלנו בברכת ברוך הבא

כי באמת דפקנו אותך מחמוּד

מיליון מאיתנו בהם גם ערביי ישראל ימריאו

הקיץ מעל הים לטייל ברחבי עולם

זו התשובה שלנו לנבואות הזעם בשיריך

לעומת הצלחתה של ישראל אתה חגב מחמוּד

הפסדת את עולמך כאשר נפרדת מאיתנו

ומן העברית והדו-קיום, זוכר מחמוּד?

והצטרפת לרוצחים שכיום רוצחים

אלה את אלה ואיכפת להם משיריך

כמו שאיכפת להם לזרוק את בני עמם

מחלונות בניינים גבוהים בעזה ולרוצץ

את גולגולותיהם על המרצפות הקדושות

של פלסטין מולדת פיוטי השנאה שלך

נדפס לראשונה בגיליון 258, מיום 5.7.07.

* * *

במערה עתיקה ליד עין גדי

נתגלו מגילות של מחבר ספר תהילים

המשורר דוד נתן זך

* * *

רוֹן גֵּרָא

חֹרֶף בָּא

הַשָּׁמַיִם עוֹלִים עַל גְּדָתָם,

אָבָק מִתְמוֹסֵס בָּאֲוִיר.

עִיר עֲמוּסַת חַשְׁמַל

בּוֹרֶקֶת בָּבוּאָתָהּ.

בְּנֵאוֹנִים צוֹהֲלִים.

מַאֲדִים מְעַשֵּׁן מִקְטֶרֶת.

פְּרָחִים נוֹפְלִים חֲלַל

פַּרְפָּרִים מְאַבְּדִים עַצְמָם

לָדַעַת.

בְּלֵילוֹת

בְּכִי מַרְזְבִים.

הָאֲדָמָה כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ,

עֲטַלֵּפִים מְרַקְּדִים

כּוֹכָבִים חוֹמְקִים מִכִּנּוֹרוֹת

הַלַּיְלָה.

אוֹצְרֵי לַיְלָה

מְפַנִּים מָקוֹם לַגַּעְגּוּעַ

לְחַמָּה מִתְעוֹרֶרֶת.

* * *

תקוה וינשטוק

גם מפשוטי ארץ "תצא אורה"

צמח חודש כסלו: אַרְכֻּבִיתְשְבַטְבַטְית

בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן

וד"ר חן שרמן – יועצת בוטנית

צמח חודש כסלו לפי הלוח הבוטני שעורכת ד"ר שרה'לה אורן, הוא ארכוביתשבטבטית. איזה שם מתוחכם, ממש שובר שיניים – ניתן לצמח בר פשוט הגדל בצידי דרכים! לא פעם שמות הצמחים בעברית קשים ומוזרים, אך דומה שהאַרְכֻּבִיתְשְבַטְבַטְית עולה באורכו על כולנה ובלי ניקוד הוא כתב חרטומים.

צמח  לא מיוחס, מפשוטי ארץ אבל הוא מהצמחים היחידים שאין להם עונת פריחה מיוחדת. הם פורחים תמיד כל השנה! פריחה ענוגה בצבע לבן ורוד."בחילופי עונות הפריחה כל ענף בצמח זה הינו מעין 'נר תמיד'," מציינת ד"ר אורן ומרחיבה את הדיבור: ''נר תמיד' הוא  מונח מהווי בית המקדש. ליתר דיוק: ממנורת הזהב שדלקה במקדש תדיר – ואחד הסמלים הבולטים בסיפור ההיסטורי של חנוכה שאנו עומדים לחגוג החודש."

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח', ב'). כך ציווה הכהן הגדול לעשות כשגרת יום יום, במטרה לדאוג לאור תמיד."

שמה של הארכוביתשבטבטית  מעיד על ייחודה הצורני. הצמח שרוע על האדמה ושלוחותיו הארוכות מזכירות שבט-מקל 'וזה סיום השם – שבטבטית. הגבעול חלק וירוק, עשוי מיפרקים מיפרקים וצורתם כברך של אדם. "ארכובה" פירושה "ברך". באנגלית קרוי הצמח polygonum – "רב ברך", בערבית – "עסת אל-רעי", כלומר: "מטה (או מקל) הרועה.

בשל שלוחותיו הארוכות כמקל, היו חוקרים, ביניהם אוריה פלדמן וברוך צ'יזיק, שטענו כי הצמח הוא  בעצם "אבוב רועה" המופיע במסכת שבת במשנה: ""אין אוכלים איזוביון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים. אבל אוכל הוא את יועזר (צמח מאכל הנזכר במשנה) ושותה אבוב רועה."

"אבוב" הנו כידוע כלי נגינה, אבל הוא גם מקל חלול, כשמו בעברית ובערבית. וכאן אפשר להקיש משהו מסובך: בגמרא אולי מכונה צמח זה כ"צמח המקל". בארמית "מקל" נקרא גם "חומטריאי" או "חוטרא" – המוכר לנו מהמזמור של הגדת פסח – וצמח הארכובית הוא המקל [החוטר] רב המעללים.   

הארכובית היא כאמור צמח רב-שנתי שרוע, אך לעיתים הוא זקוף ועליו האליפטיים מחודדים בקצותיהם. העלים ניכרים רק בחורף והם הולכים וקטנים ומגיעים לנשירה מוחלטת בקיץ. זו שלכת קיץ. את המיפרקים מלווים עלי לוואי קרומיים, צמודים לגבעול. הארכוביתשבטבטית פורחת כל השנה  בפרחים עדינים מסודרים בצורת שיבולת, והיא מושכת אליה דבורים, בייחוד בקיץ, כשאין פרחים רבים ואין צוף.

הארכובית נפוצה כמעט בכל חלקי הארץ. היא מתמקדת במזרח הים התיכון. יש מיני ארכובית בבתי גידול לחים ,ליד נהרות או אגמים. מראיהם של אלה שונה במקצת ממראה הארכובית הרגילה ועליהם בולטים.

בשדה נחשבת הארכובית לצמח שוטה, רע. אבל ברפואה העממית היא מקובלת כפתרון לבעיות רבות: טיפול בעור סדוק ברגליים או בשפתיים, בעיות עיכול, נגד עצירת שתן  או הכשת נחש, הקלה בבעיות סכרת, והיא מרכיב בתרופת האספירין לבעיות לב.

"כדאי להכיר!" מסיימת ד"ר שרה'לה אורן את דבריה:"ארכוביתשבטבטית, צמח נפוץ וצנוע המצוי במבחר גדול של בתי גידול בארץ. פורח כל השנה וכה מועיל בענייני רפואה! מאיר לנו כל השנה בתרומתו הבולטת לדבש ולבריאות – חשוב שגם אנו נאיר אותו!"

כדרכה מוסיפה שרה'לה ברכה: "חודש טוב וחג אורים שמח!"

תקוה וינשטוק

* * *

לתקוה וינשטוק היקרה

בשמי ובשם קוראים וכותבים של המכתב העיתי

שהם גם קוראייך הנאמנים

אנו מברכים אותך ליום הולדתך ה-95!

ולקבלתך אֶת אות יקירת תל אביב

ומאחלים לך שתמשיכי לכתוב לנו עוד שנים רבות

אהוד בן עזר

* * *

אסתר ראב

אבי והברונית

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג'אנס את הזוג הנכבד מפתח-תקווה לזכרון-יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי-עפר, וסלעים חבויים תחתם.

נוסעים, נוסעים – ה"עגלון" חבוש כובע-לבד אפור, רחב-שוליים, וכתונת כחולה, דהוייה, מתוחה לו על גוו המהוקצע – הוא "פיטורסקי" מאוד, דיבר גרמנית רהוטה, וקאבאליר מושלם; זוכר הוא עוד מחוות הברון ההונגרי את כל הגינונים היפים, והתנהגותו מוצאת מאוד חן, בעיני הברונית.

עולים הרים, יורדים בקעות – מה פראית ויפה הארץ! "Mon Dieu! Quel paysage!" – אלוהיי, איזה נוף! – הוגה הברונית הדקה, לבושה היא חולצת-תחרה שקופה, וחצאית שחורה ארוכה ורחבה המגיעה עד לקרסוליה הדקים. שולי החצאית רקומים ב"פיסמנטרי" כבד ונוצץ, אף הוא שחור. כפות-רגליה הזעירות נתונות בנעלי-זמש דקות חדות-עקב.

בעלייה להר זכרון-יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו"קראק!" – נשבר היצול וסטופ! העגלה עומדת בתוך נוף מרהיב. השמש נוטה לערוב בתוך ים-התיכון המונח כמו על כף-היד. הוא מלא ארגמן, "Du pourpre – של ארגמן", מצפצפת הברונית חרש ובהתפעלות, ואינה יודעת שהיא תקועה בלב נוף-פראי מלא שודדים ערביים, וגם חיות טורפות נמצאות בהרים אלה: נמרים למשל, זאבים, וצבועים (כעת כבר אינם). ובכן, ה"עגלון" יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה"עגלון" מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על-ידי החבל – ניתק במהרה.

ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זכרון-יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי-זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים?

עמד ה"עגלון" המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים-פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדימדומים, על רקע הנוף הסלעי.

היא נשענת בצד אחד על זרועו של הברון ובצידה השני ב"עגלון", וצוחקת בקול-חזתי עמוק וגם ה"עגלון" הנפלא הזה, שכמותו לא ראתה מעודה – הוא תומך בה בעדינות כזאת, עדינות שאינה נופלת מזו של כל ג'נטלמן צרפתי, אבל רגליה בכל זאת רכות ואינן רגילות לקרקע זאת המלאה סלע ודרדר, וה"עגלון" מבקש רשות מן הברון – לשאת את הברונית בזרועותיו, מרים אותה כנוצה בזרועותיו החזקות וצועד; – אחריו מדדה הברון, ובן-לווייה אחד.

והעגלון צועד בביטחה ונושא את הברונית בזרועותיו כברת-דרך הגונה, עד האורות הראשונים של המושבה, מורידה בעדנה רבה וזו פונה אליו ומטביעה לו נשיקה ארוכה על לחיו העגולה השזופה.

סיפור זה סיפר לנו אבי בערב חורף אחד כשהרוח הומה בחוץ, ואנו יושבים סביב תנור חימום קטן מוסק בגזרי אוקליפטוס ריחניים המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו, שותים קפה-בחלב ואוכלים עוגות של אמא, ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מחיבה אליו.

*

נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1887. נדפס לראשונה: "דבר", 8.1.1971. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 48. על ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ-ישראל, ב-1887, מספר יהודה ראב בספר זיכרונותיו "התלם הראשון" בפרק "במשמר הכבוד לברון"

(עמ' 105-106), וחלקו הראשון של סיפורו מובא כאן:

בל"ג בעומר תרמ"ז (1887), אגב דרכו מראשון-לציון לזכרון-יעקב, ואחרי ששהה זמן-מה ביהוד, ערך הברון רוטשילד ביקור קצר בפתח-תקווה, בלוויית קוולן ועוד כמה אנשים, וכולם היו רכובים על סוסים. עברו עוד כמה שנים עד אשר לקח גם את פתח-תקווה, בחלקה, תחת חסותו; אך בני פתח-תקווה כבר נשאו אליו את עיניהם. את תיורו עשה על ידי חברת קוק האנגלית. הברונית עם כל מלוויה יצאה אותו יום מיפו וחיכתה לו בנבי-שמעון ליד קלקיליה. המושבה שלחה ארבעה רוכבים, וגם אני ביניהם, כמשמר כבוד לברון ללוותו עד למקום פגישתו המיועד עם הברונית.

בהגיענו למקום מצאנו את המרכבות של שיירת הברונית תקועות בחול, ונעזור להם לצאת מן המיצר. רצינו כבר לחזור למושבה, אבל הברון הפציר בנו שנלווה אותו עד זכרון-יעקב, ואנו כמובן לא יכולנו לסרב. כל הכבודה יצאה לדרכה. לא יצאה שעה מרובה – ויצול מרכבת הברון נשבר. לא הרחק מן המקום היה כרם תאנים. כרתנו ענף גדול של תאנה וקשרנו אותו בחבלים במקום השבר. דרושים היו מים להרטיב את הקשר למען יתהדק, אבל מים לא היו בכל הסביבה. מנדל קופלמן, שהיה אחד מארבעת הרוכבים שלנו, מצא תחליף... הוא רמז לברון ולברונית שיתרחקו לזמן-מה מן המרכבה, והעניין סודר.

כיוון שהתעכבנו בדרכנו יתר על המתוכן, באה אלינו השמש בקרבת עיון-אל-עסוואר. הברונית צמאה למים, אבל לא יכלה לשתות כמונו את מי הביצה של עינות אל-עסוואר. קניתי עבורה מעט חלב עיזים מאת אחד הרועים שהישקו שם את עדריהם, ובתוך שקערורית של בקבוק הפוך הגשתי לה את החלב והיא שתתה ממנו. המשכנו הלאה בדרכנו, כשאנו הרוכבים מלווים את המרכבה משני צדדיה. במשך הנסיעה היתה הברונית משוחחת עימי ומתעניינת בארץ ובמנהגיה, ומנדל קופלמן היה רוכב לצד נערותיה המלוות אותה, כי הוא מצא חן בעיניהן... תמיד היה מוצא חן בעיני נשים.

בחורשת אלונים שליד מרח, בשלוחות הרי הכרמל, ירד עלינו הלילה. החושך גבר, ואנו עלינו גבעות וירדנו בקעות, עד שהבחנו כי תעינו מדרכנו, והחלטנו ללון במקום. הברון והברונית שמחו על הרפתקא זו. הם ישנו במרכבה ואנחנו שמרנו עליהם במשך כל הלילה. עם עלות השחר נוכחנו לדעת כי הננו קרובים מאוד לזכרון-יעקב. עשינו את הדרך הקצרה ברגל, והמרכבות נשלחו בדרך האחרת, הנכונה, המקיפה את הר זכרון.

בלכתנו בין הסלעים נקרעה נעלה של הברונית ובוהן רגלה הציץ החוצה. בראות זאת הברון – צהל ממש משמחה.

עם בוקר נכנסנו למושבה זכרון-יעקב. שם כבר חיכו לבוא הברון בדאגה.

* * *

אהוד בן עזר

אביגדור והנשים

הגעתי לתל אביב ביום קיץ רטוב ולח, להשתתף בערב עיון על יצירתו של נתן ביסטריצקי באוניברסיטה. נכנסתי לקפה קטן ברחוב שינקין, בטרם אלך לפגוש מו"ל שמתעניין בהדפסת מחקר שכתבתי על השפעת החמסין על הספרות העברית בארץ-ישראל לעומת השתקפות האקלים החורפי בספרות העברית בגולה. הנושא אינו מעניין במיוחד, אבל כדאי למו"ל. כשאדם מלמד ספרות באוניברסיטה, נמכרים מדי שנה כמה עשרות ספרים שלו. בנעוריי הלעיזו על המפקחים, שהם מחברים מדי שנה ספרי-לימוד חדשים, ומחייבים את בתי-הספר ללמד על פיהם. במחקריי על סופרים חיים ומתים אני מנסה לקבוע מי מהם קלאסי וליצירתו משמעות על-זמנית, ומי כל מה שיצירתו משמיעה לנו קשר בהווי ובאקטואליה, אינו פורץ גבולותיהם, ודבריו לא התעלו מעל לזמן. ואם ספרות אין התלמידים קוראים, לפחות את מחקריי הם מחוייבים לקרוא.

מה אתה צוחק? מתי קראת לאחרונה ספר עברי? הכרת סופר אחד, יפה! אתה מכיר את הבדיחה על... תודה, הוא אומר, יש לו כבר ספר! תגיד, אתה חושב שהשיחה שלי מבריקה? אם אני משעמם אתה יכול ללכת, לא אכעס. ואז, אתה שומע, שמעתי קול קורא בשמי וראיתי את עדל'ה עם ילדה יפהפייה. עדה היתה תלמידתי בשנה הראשונה שלימדתי באוניברסיטה הירושלמית. הידענות שלה העמידה אותי לא פעם במצב קשה. ערב אחד, אחרי השיעור, הצטרפה אלי לשיחה. השתדלתי לשכוח מה שסיפרתי לה, ואילו היא, מסתבר, זכרה את דבריי לאחר שנים רבות. לקראת סוף השנה היתה פחות עוקצנית, התחתנה, והמשיכה ללמוד בתל-אביב. פעמיים נפגשנו במקרה, ברחוב ובספרייה.

ישבתי והזעתי. אשתי אומרת שהנטייה שלי להזיע מתגברת ככל שאני משמין. היא חוששת לליבי. "איך אדם יכול לעסוק בספרות, ושומן רב מעיק על ליבו?" היא אומרת. "לא איכפת לי שתכתוב פחות, ולא אישאר אלמנה!"

אני קשור לאשתי יותר מאשר לאימי. לא עושה צעד בלי להתייעץ בה. כשהיא גוערת בי, זה רק מפני אהבתה. רציתי לפרסם קובץ שירים קטן. היא קראה והעירה הערות נבונות מאוד ואני חדלתי לכתוב שירים ופניתי להוראה ולמחקר. היא עודדה אותי להתמיד בכל השנים הקשות בהן לא העריכו את תרומתי לספרות העברית והצרו את צעדיי. מקנאים בי. ילדים אין לנו.

את השירים כתבתי לאישה שאהבתי בנעוריי. האישה השתגעה. אילו התחתנתי איתה, גם אני הייתי משתגע. היא גרה בתל-אביב. אולי לכן הרהרתי בה אותו יום, הזיעה ממלאה את מוחי, וקפלי בשרי מאוסים. עלי להודות לאשתי שנישאה לי. לא כל אישה היתה חושקת בי. לא, הכול כשורה בינינו. אבל, בתור אדם נשוי, לא תתפלא שאני אומר – לא צריך להתאונן, הנישואים הם לא מסיבת יום-הולדת. לפעמים צריך לסבול, אשתי מודדת את החום מדי בוקר יום-יום בדייקנות, לא די להיזהר, אלא היא עדיין מקווה... והטיפולים...

עדה שמחה כשראתה אותי, והצטרפה אל שולחני. שתתה קפה קר. נורית ביקשה גלידה. דרך אגב, כשרואים את עדה פעם אחת, אי-אפשר לשכוח אותה. יש לה שיער חום שופע, בצבע הדבש, עיניים חומות וגדולות ולובנן בולט במין מבט אפריקאי מתגלגל. עורה חום וחלק מאוד, ועל זרועותיה פלומה צהבהבה. נורית דומה לה כשתי טיפות דבש.

תשאל, על מה שוחחנו, שני אנשים נשואים לעייפה? לא החלפנו מבטים לא שקטים. לא ריחרחנו מיד איש את אי-שביעות רצונו מזולתו שבבית. לא נתפסנו לחיפוש ילדותי אחר חוויה מסעירה. דיברנו על כך שבגיל מבוגר נעשים פחות בררניים. הבררנות של גיל-הנעורים אינה אלא החמצת המון הזדמנויות. "הצרפתים אומרים: 'אילו הצעירים היו יודעים, אילו הזקנים היו יכולים.' והנה אתה נמצא בגיל בו אתה כבר יודע ועדיין יכול, וכמעט כבר אין עם מי"!

בהחלט, בהחלט לא דיברנו על עצמנו בחוסר אחריות. תאוות התערטלות לא תפסה אותנו. שום חולשה. לא עלה על דעתנו ללפף זה את זו בקורים של סודות משותפים. רק פעם אחת רמזתי לה על אותם יומיים-שלושה באמצע החודש, כמצוות הרופא לאשתי, שדווקא אז... אתה מבין. והיא סיפרה שרק לאחרונה גילתה את יופייה הנדיר של החמישייה במי במול מג'ור לפסנתר וכלי-קשת מאת שומאן. היא מעריצה את הביצוע של ליאונרד ברנשטיין, כפסנתרן, עם רביעיית ג'וליארד. אני במוסיקה לא מבין גדול ושתקתי. אבל אני אוהב לצייר. אולי אתמסר יום אחד רק לציור? אוכל לבטא את החמסין, הכובד והעייפות טוב יותר מכל הסופרים העבריים. אינני רוצה להסתמך תמיד על מה שכתבו אחרים. טוב שאינני מקנא בהם שעה שאני קורא אותם וכותב עליהם. מצד שני, לחיות חיי ציירים? יצחקו עליי. צייר מצליח צריך להיות גאון הבז למוסכמות, חי חיים פרועים וגם סוחר ממולח.

"מה תעשה עד הפגישה?" שאלה עדה.

"חשבתי לרדת לטיילת. להסתכל בים."

"בוא אליי לשתות קפה. מהמרפסת שלי רואים את הים."

הסכמתי. ואגב, את בעלה של עדה לא פגשתי ואפילו את שמו אינני יודע. תגיד, אתה ממהר? חם היום. לא תיארת לעצמך שגם בירושלים אפשר להזיע? ככה זה אצלנו. כשעמדנו לקום הופיע אביגדור. הוא תולעת. לא יכול להימצא רגע עם עצמו. עזבת אותו אתמול בירושלים והנה צץ כנגדך היום בצל-אביב, זאת אומרת תל-אביב. חם היום. והוא שש לכרסם אותך בחברותא חדשה. מאז התגרש הוא מטה את הפועל הזה עם כל מי שנפגש על דרכו, מתגרש, יתגרש. "אני," יכולת לשמוע אותו אומר, "חי בפחד תמיד שעומדים לפלוש אלי, להפריע לפרטיות שלי. וכדי להתגונן אני מקדים ופולש אל האחרים, כמו מדינת ישראל, חה, חה!" למה הצעתי לו להצטרף אלינו? רק כדי להרגיז את עצמי. "לפני שבועיים היכרתי בחורה," ישב ומיד פתח פיו, "מטעמים דיסקרטיים לא אזכיר את שמה. בגילי, לא בשבילי, אבל שנונה, ממש ידידה טובה. היא מוכרחה לשדך אותי, אמרה. תודה לאל, לא חסרות בחורות. אבל מה איכפת לי להכיר מישהי חדשה? בבקשה, אמרתי."

לאביגדור נדמה שרק הוא חי באמת, וכל היתר מתבזבזים, ראויים להתקיים כדי לשמוע על הרפתקאותיו. הוא מספר על עצמו בלי בושה. ולספר לו משהו, סכנה, למחרת תדע על כך כל העיר. אילו היה כותב כמו שהוא מדבר, היו יוצאות מתחת ידו כמה קומדיות טובות. אלא שהוא אינו מצליח לתפוס את גיחוכו.

"למחרת בערב, השנונה," ממשיך אביגדור, "נקרא לה גאולה, מצלצלת. 'שמע אביגדור,' היא אומרת, 'מצאתי בחורה מתאימה לך,' – 'תודה רבה', אני אומר, 'איך היא נראית?' – 'פניה יפות ושערה שחור וארוך.' – 'טוב,' אני אומר, 'פנים יפות ושיער גולש אני אוהב.' – אבל קצת שמנמנה.' – 'שמנמנה?' אני עונה, 'לא רע, אני אוהב אותן שמנמנות, או נעריות, רק לא סתם מגושמות. ושלא תהיה מכשפה.' – 'מה איתך?' היא אומרת, 'יעל בת שלושים ואחת, אבל תדע שהיא נראית כך.' אז מה? הבחורות בנות השלושים שאני מכיר נראות כמו בנות עשרים. 'גאולה,' אני אומר, 'אני סקרן להכיר את המאדונה.' והיא נותנת לי את מספר הטלפון של יעל ואומרת: 'צלצל מיד. היא מחכה.'

"למחרת בערב הבטחתי, אבל איך אמר, אתה יודע... – לא הבטחתי שאקיים – להיפגש עם בחורה אל"ף או בי"ת, אל"ף זקנה, בגילי. בי"ת סקסית. שדיה כמגדלות. הכול מתפרץ החוצה. אבל, מייקרת עצמה. רוצה ללכת לתיאטרון, להופיע בחברתי, רק לא להישאר איתי שנינו לבד בחדר עם מיטה. שתרצה, ושתחכה, צילצלתי ואמרתי: 'יעל...' – כמובן, זה לא שמה, אני קורא לה כך לצורך הסיפור – 'יעל, גאולה סיפרה לי שיש לה חברה נחמדה. אולי ניפגש? אני פנוי מחר...' 'מצויין.' היא עונה, 'אני באה אליך מחר בערב.' – 'להתראות' – 'להתראות.'

"היה לי, מה אומר לכם, יום חג! בשמונה וחצי אפתח את הדלת, כהתרומם המסך בתיאטרון, ותיכנס מאדונה דשנה ופניה יפות, יעל. ראיתיה בעיני דמיוני והתאהבתי בה. לפנות ערב מצלצל הטלפון. 'מה שלומך, אביגדור?' והקול, כך נדמה לי, של בחורה אל"ף, שאינני רוצה לראותה. 'בסדר. מה שלומך?' אני אומר, כדי להרוויח זמן, – 'אתה פנוי הערב?' – לא. באה אליי אורחת.' אני מדגיש – 'מי?' ופתאום אני מבין: זו גאולה בטלפון! – 'גאולה, מה את שואלת מי? יעל!'

"'אוי, איזה טמבלית אני. קילקלתי לעצמי. אני מוזמנת למסיבה ורציתי לקחת אותך.'

"'חבל. אני עסוק.'

" עזוב את המכשפה הזאת, פסיכית.'

"'מה אתך? הלא אתמול שאלתי אותך אם היא מכשפה?'

"'אמרתי שלא? מצטערת שבכלל היכרתי לך אותה. תיזהר ממנה, היא מכוערת, היא שמנה; היא – לפני שראתה אותך, אצלה הפעמונים כבר מצלצלים, והיא רואה את ה"יעל פלפל את אביגדור קולודני" מודפסים על ההזמנות לחתונה שלכם בצירוף ה"הננו שמחים ומתכבדים." תקדיש לה שעה. לא שווה יותר. ואחר-כך תבוא איתי."

"'גאולה, אם הזמנתי אותה אני לא יכול להגיד לה ללכת, אפילו תהיה מכוערת כמו קוף.'

"'היא? תלך ממך? אחת כמוה! תיזהר, אם תספר לך שיש לה במקרה כרטיסים לשבוע הבא לתיאטרון – לא להסכים. תגיד – אני אצלצל אלייך. אל תיכנע! ואם תצא מאצלך מוקדם, מה שבטח לא יקרה, תצלצל אליי הלילה. אם לא, סימן שנשארה לישון אצלך. אז מחר בבוקר תטלפן לספר לי איך היה.'

"'טוב.'

"בשמונה וחצי בערב מצלצל הפעמון, ובדלת, אישה שמנה, נמוכה, אנרגית מאוד, עם פימה, שיער שחור, דומה לדודה בתיה בטרם הלבין שערה, ובעיניה מבט ירוק ולא שקט. בת שלושים ואחת? נראית כמו בת ארבעים ואחת שנראית כמו בת שלושים ואחת! טוב, גם לי יש פימה, ומפני כך אני צריך להשתדך לבחורה עם פימה? מספיקה פימה אחת במשפחה."

פקעה סבלנותי ואמרתי לאביגדור: "סלח לי, אנחנו לא משעממים אותך?" ואתה יודע מה ענה?

"להיפך. מעניין לשבת איתכם."

ומה על כוס הקפה שהבטיחה לי עדה בביתה? נורית התרוצצה בין השולחנות וביקשה ללכת. ואצלי, הזיעה גורמת גירוי מציק, המון עקיצות קטנות, כמו זבובונים זוחלים. ואני מקשיב ונוטף מים, ועדה שותקת.

"נכנסת חוול'ה," ממשיך אביגדור, "ואני משתדל להיות נחמד. אלא מה, מרגע שנכנסה לא סתמה את הפה. היא משתתפת בריפוי קבוצתי. שמונה איש, ארבעה בחורים וארבע נקבות. הבעיות שלהם: חצי מהם, זאת אומרת, במחצית נפשו איש מהם אינו מסוגל ליצור קשר קבוע עם הזולת ולהיפתח לקראתו, ובמחצית האחרת, מפחד הבדידות – הוא יוצר יחס של תלות מוגזמת, שלילית, עם כל היכרות חדשה. עודף ציפיות קוראים לזה. אתה מטיל עצמך על הזולת ומעיק עליו, והסוף רע.

"הם נפגשים ארבעה ערבים בשבוע, כל ערב בזוג אחר, לפי סידור מוסכם. מותר להם לעשות כל מה שמתחשק, ארוחה, לצאת לבלות, לשבת, לדבר, לישון. ובערב החמישי בשבוע הם נפגשים לשיחה קבוצתית. מה התועלת?" פנה לעדה וענה מבלי שנשאל, "פשוט מאוד, לצאת מהסגירות, מהאטימות הנפשית, אבל לא לתלות עצמך ולהכביד על צווארי אף אחד.

"שאלתי את יעל: 'ואיך היה לך ערב פנוי בשבילי?'

"'היה לך מזל,' היא אומרת, 'זה הערב הפנוי היחיד שלי בשבוע, חוץ מליל שישי.'

"'ואת,' אני מגמגם, 'עם כל אחד?'

"'השתגעת?' נעלבה, 'רק במסגרת הטיפול, ואם הבחור רוצה מאוד, וחבל לי לאכזב אותו. אבל אני לא נהנית. תאמין לי, אני מרגישה כאילו תחבו לי אצבע. זה הכול. ויש כאלה עם נטיות,' – היא צוחקת באופן שמגרה אותי, 'אתה יודע כמה זה כואב? אבל מחוץ למסגרת, כמו למשל איתך, עכשיו, אני מפחדת להישאר לבד. שמא תחשוב שאני בחורה זולה, זונזונת. מצחיק, אם טוב לך וטוב לי ושנינו נהנים, למה שלא נשכב? אבל אני מפחדת לאכזב. גם אני יכולה להיאנח ולהציג ולהתפתל במיטה. ותחשוב שאני חתולה חושנית. אבל נשבר לי לעשות הצגות. אין לי כוח. לא נהנית. מה אתה צוחק? אתה חושב שאני לא מרגישה שאתה בועל אותי בעיניך כל הערב? עוד מעט תיגש ותנסה להשכיב אותי ואני אסרב, ואצטרך לצאת מביתך ברגש אשמה, שאיכזבתי אותך, אחרי שהיית נחמד אלי והזמנת אותי ועשית לי תה אנגלי אמיתי וקנית עוגיות יקרות.'

"והעיניים הירוקות שלה מאירות בחושך כמו פרסומת למישגל טורקי. אני, כשבאה בחורה, מעמעם אורות. ראשי כאב אבל הייתי סקרן. אמרתי לעצמי, אביגדור, אם אתה לא משכיב אותה עכשיו – היא לא תפסיק לדבר עד הבוקר. וקמתי. איך שקמתי, היא אומרת: 'לא. לא. שב. אני מוכרחה לספר לך משהו. יש לי חברה טובה, פסיכיאטרית. אישה מבוגרת. יום אחד באה אליה אישה אחת ואומרת לה: "חוול'ה, אני רוצה שתקבלי לטיפול את הבעל שלי." – אומרת לה חוו'לה: "למה לא ילך בעלך לפסיכיאטר שלך?" – אומרת האישה: "איך אני יכולה לשלוח אליו את בעלי? את לא יודעת שכבר שנתיים אני שוכבת עם הפסיכיאטר שלי?" – אומרת חוול'ה: "מה?" – אומרת האישה: "לא. אל תחשבי... זה בסדר. אני משלמת לו. כל פעם."

"'מה מוסר ההשכל?' אני שואל.

"אומרת יעל: 'שבטיפול מותר לעשות הכול. אבל אתה, כולכם הגברים, מלאים דיעות קדומות. ברור שאתה מדחיק את הנטיות ההומוסקסואליות שלך. למה לא תלך לקבוצת מגע של גברים? חבל לך על הכסף? במאה לירות לחודש אתם מתפשטים ונוגעים אחד לשני ומשתחררים מההדחקות שלכם.'

"אמרתי לעצמי, אם לא תשכיב אותה עכשיו, מיד, על המרבד, שמך לא אביגדור אלא ביש-גדא. קמתי. איך שקמתי היא אומרת: 'לא. לא. שב. אל תהיה מצחיק. אתה חושש לתדמית שלך? אני מאמינה לך שאתה גבר גם בלי שתשכיב אותי בערב הראשון. אל תדאג, אני לא פריג'ידית. ולא איכפת לי מה תחשוב עלי. סקס זה לא סחורה שצריך לעשות לה פרסומת. אני בחורה מנוסה, ואפילו תהיה לך פליטה מוקדמת, לא אלך לספר לכולם שאתה אימפוטנט. ואם תתרגש, ולא תצליח, אז מה, אתה צריך להוכיח כל פעם מחדש שאתה הגבר-שאין-כמוהו-בעולם? מה אני יודעת, אולי לא התאפקת ועשית לבד שעה לפני שבאתי אליך?'

"הרגשתי שאם בעוד רגע לא אתפוס בה ואמעך, יקרה משהו נורא. אמרתי לעצמי, אביגדור, רק עוד מבט אחד, ופעל! הבחורה משתוקקת עליך כצמאה במדבר.

"קמתי. כמו שקמתי אומרת חוול'ה, – אל תחשוב שאם אני קורא לה חוול'ה במקום יעל, אז זה שמה האמיתי. השם האמיתי שלה הוא אחר ולא אוכל לגלות כי אני שומר סוד. אומרת חוול'ה: 'לא. לא. שב. אל תתרגש. אני מוכרחה לספר לך משהו...

"'שנתיים היה לי חבר. הייתי תלויה בו כך שאם ערב אחד לא בא, או בא ולא הצליח, הייתי נעשית היסטרית. כמה שהייתי יותר להוטה אחריו, ככה התחשק לו פחות לחיות איתי, עד שנהרס בינינו הכול, והוא עזב. כשחייתי איתו הייתי אדם אחר. לאחר שנפרדנו התחילו אצלי מחלות מוזרות ומצבי-רוח. לפעמים, אולי פעם בחודש, אנחנו נפגשים, ואני אומרת לעצמי שאסור לי להמשיך להיות משועבדת לו. אני צריכה לשים סוף לקשר עם אפס כמוהו, בחור חסר אופי, שחי עם אישה נשואה, ובוגד בה עם דיילת יפה שמביאה לו בגדים, ויסקי, טבק ותקליטים, ואני אפילו לא יודעת אם הוא משלם לה. אני שונאת אותו בבואו, ומחכה לו. רק איתו אני מגיעה. אתה יכול להבין שאחרי כל פעם אני מאוננת שבוע ימים את מה שהיה לי איתו?  לא. אתה גבר. אין לך נשמה של אישה.'

"אז חזרתי לשבת בכורסה, וראיתי שהיא נרגעה, ומחייכת.

"'מצחיק,' היא אומרת, 'יחזקאל – אני קוראת לו כך, אבל זה לא שמו האמיתי – השתגע ורצה להתחתן עם מישהי עד שקנה מערכת סטריאופונית. ממש חולני. עכשיו הוא מסוגל לוותר על חברת אישה, כדי לשבת ערב שלם לבדו בבית ולשמוע מוסיקה. מעריץ את מאהלר. אומר שבסימפוניה הראשונה יש תערובת של עממיות יהודית וצבאיות גרמנית, ושתיהן משכרות אותו, כי מאהלר מתאים במיוחד לנו, הישראלים, שהצלחנו למזג את שני היסודות שאף פעם לא התמזגו באמת בתרבות הגרמנית, ואילו בהיסטוריה הביא המיזוג המדומה הזה לשואה.

"'אני אמרתי לו שמאהלר שואף להגיע לשמיים ונשאר כבד תמיד, וארצי.'"

ואצלי, זבוב זיעה זוחל משיפולי הצוואר, חומק בין השדיים, ומטפטף על הבטן, טליפ, טליפ! – וככל שאביגדור מפליג בסיפורו, כך נעשה לי חם יותר, כאילו זבובים סמויים יוצאים עם המילים מפיו וזוחלים מתחת לגופייה שלי.

"האישה הנשואה שלו, זאת אומרת לא לו אלא למישהו אחר, אמרה ליחזקאל שהדבר היחיד שמערכת הסטריאו לא יכולה לעשות למענו הוא לשכב איתו ולהביא לו בבוקר קפה למיטה. ואיך פגש אותה? פשוט, בבריכת גורדון, עם הילדה שלה, ישבו, שתו קפה, התחילו לדבר. מן הון להון הזמינה אותו אליה לשתות עוד כוס קפה, ואמרה לילדה ללכת לשחק אצל חברה. הם עומדים במרפסת שלה, מול הים, ויחזקאל אומר: 'איזו דירה יפה. תמיד חלמתי שאחרי שאתחתן יהיה לי בנפרד סטודיו קטן על גג גבוה, צופה לים.' אומרת חוול'ה – זה לא שמה אבל נקרא לה כך: 'לי יש סטודיו ואף אחד לא יודע על קיומו, אפילו לא בעלי. את הים לא רואים, אבל שקט שם. לפעמים אני בורחת לסטודיו ומסתגרת בו לכמה ימים ואיש אינו יודע היכן אני.'

"'למה לך לברוח?' שואל יחזקאל.

"'אני אוהבת לחשוב. לצייר. לקרוא. להיות עם עצמי, ולשמוע מוסיקה טובה.' בסטודיו היא מחזיקה את שירי קרן הפלא של הנער בביצוע כריסטה לודוויג וואלטר בארי, בניצוח ליאונרד ברנשטיין. ומאחר ששניהם משוגעים למאהלר ולברנשטיין, לקחה את יחזקאל במכונית לסטודיו, ושם ישבו והאזינו לשירי קרן הפלא של הנער, ובינתיים סיפרה לו שהיא ובעלה חיים בנפרד אך אינם מתגרשים בגלל הילדה, ומפני שהיא בטוחה שאחרי עשר שנים תרגיש כלפי כל גבר מה שהיא מרגישה עכשיו כלפי בעלה, זאת אומרת, לא כלום. קשה להמשיך לאהוב אדם כשאתה רואה אותו כל ערב בפיג'מה, רוחץ שיניים בבוקר, מגהק, מפליץ, וכל השאר. יחזקאל ניסה לנשק אותה על שפתיה, והוא יודע לנשק, בעדינות ובלי היסוס. ושניהם עוד מלוחים ממי הבריכה, וחמים ושזופים.

"והיא: 'עוד לא,' דוחה אותו, 'קודם אני צריכה לספר לך על המקום שאתה נמצא בו. לפני שלוש שנים היכרתי רופא. יש לו בן בצבא ובת באוניברסיטה. לא אספר לך איפה היכרתי אותו, מפני שאז תדע מיהו. בפגישה הראשונה הרגשנו, זהו זה. אבל ניסינו להימלט. יום אחד הזמין אותי למשרד שלו. עמדתי ליד החלון והוא מאחורי. ראית אדם נלחם עם עצמו? האגרופים שלו נקפצו כאילו הוא הולך להכות בקיר. החזקנו מעמד כמה פגישות ולבסוף... ידעתי שהוא לא יעזוב את המשפחה בגללי. הוא נלחם עם עצמו, ואני נלחמתי. יכולת לשבור קירות בכוח שהשקענו במאבקים שלנו. לא נפגשנו לעתים קרובות. אולי פעם בחודשיים. בחצי השנה האחרונה ראיתי אותו רק פעם אחת. אבל כדאי לי לחיות מפגישה לפגישה. לחכות לו. רק הוא יודע על המקום הזה.'

"'ובעלך?"

"'לא.'

"'אולי הוא מעמיד פנים שאינו יודע?'

"'אולי. תשע שנים לא חיינו יחד. ישנים בחדרים נפרדים. אחרי שאורית נולדה התחיל לראות בי אימא שלו, ועם אימא, אתה יודע...'

"יחזקאל ריחם על בעלה. 'תשע שנים?'

" כן.'

"'בואי נדבר גלויות, יש לו מישהי אחרת, או – '

" מה?'

"'את יודעת, לבד, אבל זה משפיל. אדם יכול להשתגע.'

"'אני לא יודעת ולא רוצה לדעת.'

"'למה לא יילך לטיפול?'

"'כבר ניסה. לא עזר לו.'

"'וככה תמשיכו לענות אחד את השני? כל רופא טוב היה אומר לו שהוא מוכרח להשתולל קצת, לחיות, לזרוק אותך, תסלחי לי, לכל הרוחות! כדי שאחר-כך אולי, ביניכם...'

"היא צחקה, עצובה, הניחה תקליט של חמישייה לפסנתר וכל-קשת של שוברט או שומאן, ואמרה: 'יחזקאל, חם לי...' אמרתי לעצמי, אביגדור תשכיב את החוול'ה הזאת, בטוב או ברע, ואם לא תסכים, תפד'ל אז שיהיה לה לא נעים ותלך. אין דרך אחרת להשתיק אותה. וקמתי בהחלטה נחושה, והיא אומרת: 'לא, לא, שב, אל תתרגש...' – אז לעזאזל, ישבתי, אבל עליה. דחקתי אותה היטב לתוך הכורסה, כמעט שכבתי עליה. היא נאבקה איתי ואמרה בקול חנוק:

"'תראה, אני יודעת שאתה חושב שאני קצת מטורפת.' ובינתיים שורטת את הזרוע שלי, לא בתאווה, אלא חתולה נרגזת, בכעס, שארפה ממנה. 'אבל אני לא כזאת. הבעייה שלי היא שמצד אחד אני סגורה וקשה לי ליצור קשר עם גבר, ומצד שני קשה לי להיות לבד עם עצמי, וכשאני מוצאת מישהו אני נאחזת בו ונעשית תלוייה בו עד שאני נמאסת עליו. אתה כועס, אבל דווקא בפניך יש לי מעצורים. אני רוצה להכיר אותך קודם. שתיקח אותי כשאתה הולך לבקר אצל החברים שלך. אתה בכלל רוצה אותי? אני מרגישה שאתה מוכן להעניק לי, לכל אחת, רק קומץ קטן ממך. ואני לא מוכנה להסתפק בקומץ, ואני מפחדת מיותר, מפני שכבר נשרפתי פעם...' ובינתיים היא ממשיכה לשרוט אותי בזרוע ומסה לקום...

"תסלחו לי שניכם, אבל אני מוכרחה לחזור הביתה," קמה עדל'ה, "בעלי מחכה לי." לא הניחה לי לשלם, וביד חזקה לקחה את נורית. ואילו אני הזעתי והתרגשתי ונראיתי בוודאי מטופש.

"דרישת שלום לאשתך," היא אומרת. "אני מקווה שהמאמצים שלכם יצליחו."

ויצאה מבלי לומר להתראות.

"איזה מאמצים?" שאל אביגדור, סקרן.

הסמקתי והזעתי. וזבוב הזיעה נעשה צרעה מלוחה. "שום דבר מיוחד. מתאמצים לחיות יחד. כמו כל זוג נשוי." שמע, חכה עוד רגע ואספר לך איך התפטרתי מאביגדור. "העיקר," הוא אומר בצירה תחת הקו"ף, ומחזיק בזרועי, כחושש פן אקום ואברח, "קמנו. נאבקנו קצת. ניסיתי לדחוף אותה למיטה והיא התפתלה תחתי.

"'אתה יודע שבימינו כבר לא אונסים?' היא אומרת.

"'אני אונס אותך?' הרפיתי ממנה.

"'אל תדאג לי. אני לא פריג'ידית.'

"לקחה את הארנק והלכה למסדרון. עיניים ירוקות, שיער פרוע, גוף קשוח, ועויין.

"'לפחות תסתרקי לפני שאת יוצאת.'

"לא שמעה לי וברחה.

"למחרת צילצלה גאולה. 'איך היה?' היא שואלת. – 'גאולה,' אני עונה, 'והבטחת לי שהיא לא מכשפה.' – 'אני? הלא אמרתי לך שהיא מכשפה ופסיכית.' – 'לא. בפעם הראשונה.' – 'בפעם הראשונה,' היא אומרת, 'לא אמרתי כלום.' – 'את כל המשוגעות בעיר את חושבת לשלוח אליי?' – 'אם אתה פנוי הערב יש לי מסיבה,' היא משיבה. העיקר, עליתי לדירה של גאולה עוד באותו לילה וירדתי אחרי יומיים, תשוש, עייף, לא מגולח ורגלי רועדות. יש לה בדיחות מלוכלכות ונקודת חן שחורה על הישבן. אחת אני מוכרח לספר לך:  לאיש אחד היה אשך אחד גדול..."

"תסלח לי, אביגדור," אני אומר לו, "באמת אני ממהר מאוד."

"רק רגע אחד," הוא אומר, "גם אני צריך לזוז. גאולה מחכה. אתה בטח מכיר את הסוף? הוא אומר לרופא: 'אני לא אראה לך מפני שאתה בטח תצחק.' – הרופא אמר: 'מה איתך? אני רגיל לדברים כאלה. תראה.' – אז הוא מוציא, והרופא צוחק נורא, אז האיש אומר: 'מה אמרתי לך, דוקטור? בעד זה לא אראה לך את הגדול!' – חכה. רק אל תגיד שאתה מצטער שעדה ברחה. היא הציעה לך לבוא אליה לשתות כוס קפה? תיזהר. זו טורפת גברים. לפני שבועיים פגשתי אותה בבריכה..."

"אני הולך," אמרתי לאביגדור. "כבר איחרתי בחצי שעה את הפגישה עם המו"ל שלי."

"כתבת ספר חדש? אז רק תגיד, בשתי מילים, מה התוכן?"

"באמת, לא עכשיו."

"אז שלום. את הסיפור על עדל'ה שלך אספר לך בפעם אחרת."

שלי!

וכך הפסדתי את הפגישה עם המו"ל. אין דבר. בשבוע הבא אני נוסע לתל-אביב. וחוץ מזה, הערב על נתן ביסטריצקי היה הצלחה גדולה. כולם שיבחו אותי. לא שמעת? מה אתה ממהר כל-כך לתל-אביב? שם עוד יותר חם.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].

אהוד בן עזר

* * *

מי מממן את ההפגנות?

* * *

נעמן כהן

שיר פשיסטי

"השיר ("אנו נושאים לפידים") הוא ביטוי מבריק למערכת הערכים הלאומית חילונית שעמדה בבסיס ההתיישבות החלוצית והקמת המדינה." כתבה ארנה גולן בכתבתה היפה. ("'אנו נושאים לפידים' בחנוכה ומה הם אומרים לנו היום", "חדשות בן עזר", 1599).

בדיוק כמוה בקיבוץ מסדה, גם בגבת שרנו תמיד בטקסי החנוכה את השיר "אנו נושאים לפידים". כותב השיר זאב, היה אפילו דוד של אחד הבנים בקבוצה.

 בטקס בגבת קראנו כמובן גם את השיר של פניה ברגשטיין משוררת הקיבוץ:

בשחור הליל הדלקתי נר,

קטן, עליז שלהבת.
רגז הליל הסוער,
רגזה הרוח הנושבת.

"אכבך נר חצוף – !"
הרוח קול הזעימה.
"דעוך תדעך ללא הבהוב – !"
העננה הרעימה.

אך השלהבת הברה
צוחקת וזורחת.
נרי הקט בסערה
אינו יודע פחד.

והוא יוצא לקראת סופה
קורן וזך פי שבע,
ושלהבתו מתנפנפה
ברוח הנושבת.

אבל לא פסחנו על "המנון החנוכה" בטקס הדלקת הנרות (ולא במצעד הלפידים בטקסי התנועה) ותמיד עם הדלקת הנרות שרנו את השיר "מעוז צור".

כבר בגן, חודש לפני חנוכה, הייתה הגננת מלמדת אותנו כל שנה מחדש את המילים של "מעוז צור". עם השנים המשכנו באותה המסורת לשיר את השיר עם הדלקת הנרות, אבל תמיד כשהגענו לפזמון התחלנו לגמגם: "לעת אכין מטבח בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה... אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח..." בטוחני שעד היום מרבית המבוגרים ממשיכים לשיר כך. (נסו לשיר בלי לקרוא את הטקסט ותראו) הסיבה לג'יבריש ברורה. הגננות לא לימדו אותנו את המילים הנכונות. ומדוע לא לימדו אותנו את המילים הנכונות? לימים למדתי שגם הגננת לא ידעה את המילים. מן הסתם היא למדה את השיר מהגננת שלה שלא ידעה אותן. ודוק: למדנו את השיר רק בע"פ, מעולם לא שרנו אותו מהכתב.

מפני מה הגננות לא לימדו?... הסיבה לכך פשוטה. לא ניתן ללמד ילדים קטנים את המילים הבאות: "לעת אכין מטבח (מתי שאעשה טבח) מצר המנבח, (מאויב הנובח כמו כלב) אז אגמור בשיר מזמור" – האם ניתן ללמד ילדים קטנים לשיר בשמחה אחרי טבח האוייב? ילדים צריך הרי ללמד הומניזם נוצרי, כלומר לא להילחם באוייב, אלא לאהוב אותו.

אכן השיר כולל מילים קשות. אך יש לזכור שנכתב בעת שחיטות הצלבנים ומוזכר בו אפילו (בהמשך הלא מושר), מנהיגם פרידריך ברברוסה (אדום הזקן) "וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן."

אם היה נכתב היום, אין ספק שהיו קוראים לשיר כזה בארץ – שיר פשיסטי...

מזל שעוד מתירים להשמיע אותו בארץ. אני מתפלא למשל שרות דלומפ-אלמוג שהגדירה את השיר "מגש הכסף" של אלתרמן "שיר פשיסטי" טרם הגדירה את "מעוז צור" כשיר פשיסטי.

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי
וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ
מִצָּר הַמְנַבֵּחַ
אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר
חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ

במחשבה שנייה, גם אם השיר "אנו נושאים לפידים" היה נכתב היום, הוא היה מוגדר שיר פשיסטי של "ציונים גזענים" הצועדים עם לפידים בנוסח הנאצים וקו קלוקס קלאן, מצעד לפידים נגד הערבים. הנה שיר שהוא סימן לשנות השלושים...

הנה התשובה לשאלה של ארנה גולן "מה אומרים לנו השירים היום?"

האינטרנציונל – לא נחריבה ולא נחרימה, אלא נעשה לוח חלק

האינטרנציונל והציונות הסוציאליסטית

"בדרך החשוכה, החוצה את הכרם של יוספיה [קלמניה], אני מזמזם לעצמי בשקט את האינטרנציונל, "עולם ישן, עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום היום מחר הכול!"  מתוך: אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", הוצאת ידיעות אחרונות, 1994].

שני המונחים "נחריבה", ע"פ נוסח אהוד בן עזר, או "נחרימה" ע"פ מתרגם השיר אברהם שלונסקי אינם נכונים. מקור השיר אינו רוסי אלא צרפתי. המילים של המנון "האינטרנציונל" נכתבו בצרפתית על ידי אז'ן פוטייה (1816‏-1887) בשנת 1871, והולחנו בידי פייר דֶּגֶייטֵר (1848‏-1932) בשנת 1888. השיר נכתב לכבוד הקומונה הפריזאית שהוקמה בפריז שלאחר המלחמה בפרוסיה. 

הנה המקור הצרפתי: (הבית הראשון והפזמון):

L'Internationale

Debout, les damnés de la terre

Debout, les forçats de la faim

La raison tonne en son cratère

C'est l'éruption de la fin

Du passe faisons table rase

Foules, esclaves, debout, debout

Le monde va changer de base

Nous ne sommes rien, soyons tout

C'est la lutte finale

Groupons-nous, et demain (bis)

L'Internationale

Sera le genre humain

הנה התרגום של שלונסקי:

הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה,

עַם עֲבָדִים וּמְזֵה רָעָב;

אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה,

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְרָב!

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחְרִימָה,

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעוֹל!

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה:

לֹא כְּלוּם – מִתְּמוֹל. מָחָר – הַכֹּל!

זֶה יְהִי קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יֵעוֹר, יִשְׂגַב אָדָם.

השורה הרלבנטית לוויכוח במקור הצרפתי היא:

Du passe faisons table rase

"מהעבר נעשה לוח חלק". כלומר לא נחריבה ולא נחרימה. הכוונה לבטל את השיעבוד בחברה. המשפט הבא מדגיש זאת: "המונים, עבדים, קומו, קומו, העולם עומד להשתנות מהיסוד."

שלונסקי הציוני-סוציאליסט עמד בפני בעייה קשה יותר איך לתרגם את הסיפא:

C'est la lutte finale

Groupons-nous, et demain (bis)

L'Internationale

Sera le genre humain

הנה התרגום המילולי של הפזמון:

זה יהיה מאבק אחרון,

נתלכד ומחר,

האינטרנציונל (הבין לאומיות)

יהיה המין האנושי כולו.

רעיון איחוד המין האנושי וביטול הייחוד הלאומי לא יכול היה להתקבל ע"י נושאי דגל הציונות -הסוציאליסטית, שנלחמו מלחמה קשה באידיאולוגיה הקומוניסטית והבונדיסטית ששללה את הציונות. הציונים רצו להקים סוציאליזם במדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל ולא להקים סוציאליזם אינטרנציונליסטי שבו ייעלם העם היהודי. לכן שלונסקי חייב היה לשנות את המקור ובתרגומו מופיעות מילים סתמיות על היחיד במקום הרעיון הקולקטיבי:

זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנָצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְגָב אָדָם.

אידיאולוגיה דומה של הדגשת הייחוד של "העם הסובייטי" היא, היא שהביאה את סטלין לבטל את ה"אינטרנציונל" כהמנון בריה"מ ב- 1944 תוך כדי המלחמה בנאצים (שהרי גם הנאצים קראו לעצמם "סוציאליסטים" – "נציונל-סוציאליזם").

אפלטון ב"פוליטיאה" – ספר המדינה, מסלק ממדינתו הטוטליטארית-אוטופית את המשוררים. המשוררים, טען אפלטון, פועלים על הרגש. הרגש מסכן את השכל ואת שיקול הדעת. השירה היחידה שיש להשאיר במדינה היא ההמנונים: "אין להכניס למדינתנו שום שירה חוץ מהמנונים לאלים ושירי תהילה לאנשי שם."

המנון אמור תמיד לשקף את האידיאולוגיה של מי ששר אותו ולאור זאת שינוי האידיאולוגיה יביא מיידית לשנוי ההמנון. גם תרגום מילות ההמנון הוא פועל יוצא של האידיאולוגיה של המתרגם.

[אהוד: בילדותי בבית הספר לילדי עובדים בצופית שרנו "נחריבה" ורק לימים התוודעתי לתיקון "נחרימה" – שהנה מתברר שגם הוא לא מדוייק! – ואולי נכון יותר לתרגם "נמחוקה"]

מיהו ליטוואק?

תודה לנסיה רומאנוב-שפרן על סדרת הכתבות המרתקות שלה על  מסע השורשים בליטא.

(בלי קשר אני גם ממליץ על ספרה "שלום לך קומוניזם", בו היא מספרת על התנתקותה מהקומוניזם. ספר שקראתי בעניין לפני שנים:)

https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=359532

ברשימה האחרונה על מסע השורשים בליטא ("חדשות בן עזר", 1599) היא שואלת מיהו ליטוואק? ונותנת רשימה ארוכה של אישים. דא עקא, חלק גדול מהרשימה, אם לא הרוב, הם לא ליטאים כלל, אלא מרוסיה הלבנה, ביילרוסיה בפולנית, היום בלארוס.

נכון, האיחוד של פולניה וליטא ב-1569 הפך אותה במאה ה-17 לאחת המדינות הגדולות המאוכלסות והעשירות באירופה. מדינה שהשתרעה על שטחים נרחבים של רוסיה הלבנה, (מדינה כל כך גדולה עד ששקספיר הזכיר אותה בהמלט) ובעקבות זאת חל שיבוש מושגים בהגדרת מי הוא ליטווק, ובמיוחד אצל היהודים שהיו מפוזרים בכל השטח הגדול.

[אהוד: שמה הקודם של נסיה שפרן הוא נסיה שפרנסקי.]

"הו ליטא מולדתי את כמו הבריאות. מרגישים בך רק כשאת חסרה."

בהקשר זה של בלבול המושגים יש להזכיר כי אין יהודי פולני בארץ שאינו יודע לדקלם בע"פ בפולנית (לא בליטאית) את השורות הראשונות של המשורר הלאומי הפולני אדם מיצקביץ בפואמה המפורסמת שלו "פאן תדאוש": "הו ליטא מולדתי את כמו הבריאות. מרגישים בך רק כשאת חסרה."

(וכאן ברצוני למסור ברכת בריאות טובה לשכני בן ה-103 פאן קנטורוביץ, שתמיד מצטט את השיר, ובגלל סכנת הקורונה עבר לאחרונה לבית אבות).

ודוק: מיצקביץ הפולני שר על ליטא מולדתו בפולנית.

אדם מיצקביץ, נולד בשנת 1798 בעיירה זָאוּשָׁה ליד נובוגרודק בלארוס, ובעיר יש בית מוזיאון לזכרו. בפואמה "פאן (אדון) תדיאוש" (PAN TADEUSZ) עיצב מיצ'קביץ' את דמותו של יענקל, הכליזמר היהודי, כדמות היפה והנאורה ביותר. גם יהודי וגם פטריוט פולני. למצוא נימה אוהדת ליהודים אצל לאומן פולני זה נדיר, אבל ניתן להסביר את אהדתו של מיצקביץ' ליהודים בעובדה שדם יהודי זרם בעורקיו. מוצא אימו היה במשפחה פרנקיסטית מומרת. כנראה שבכל זאת נותרו לאימו אי אילו רגשות יהודיים שהורישה לבנה.

"היהודי התם כפולני המולדת אהב!" היהודי-הכליזמר – יענקל, שר את ההימנון הפולני – "עוד לא אבדה פולניה", שיש הטוענים שיש לו גם השפעה על "התקווה" בשורה "עוד לא אבדה תקוותנו".

(בניגוד לרומנטיקה של מיצקביץ בה כליזמר יהודי הוא פטריוט פולני, עם התגברות האנטישמיות הפולנית נהגו היהודים להגיב בצורה שונה למילות הפתיחה של השיר: כאשר שרו הפולנים: Jeszcze Polska nie zginęła, "פולניה עוד לא אבדה", היהודים דוברי הפולנית אמרו מיד:  Ale zginąć musi "אבל היא חייבת ליפול!..." ואילו דוברי האידיש אמרו מיד: "פולניה עוד לא אבדה"? – "אוי וויי זמיר...")

ונחזור לרשימת הליטאים של נסיה שפרן. ביאליק, למשל לא היה כלל ליטאי. הוא  נולד באימפריה הרוסית בכפר ראדי, היום באוקראינה, ולמד בוולוז'ין היום בבלארוס, אבל מכיוון שזו היתה ישיבה "ליטאית" במובן הדתי היהודי ניתן לקרוא לו מבחינה דתית ליטווק.

גם הרב נתן מיליקובסקי נולד בבלארוס ורק למד בישיבה ליטאית לכן רק מבחינה דתית ניתן לכנותו ליטוואק. (בנימין מיליקובסקי-נתניהו לא למד בישיבה ליטאית  אז הוא לא ליטאי...) וכן הלאה.

המושג היהודי "ליטאי" הוא מושג דתי ולא גיאוגרפי. מקורו ברבי אליהו בן שלמה זלמן הדיוע בקיצורו הגר"א (הגאון רבינו אליהו) או "הגאון מווילנה", מכיוון שהוא נלחם בחסידות, הזרם הדתי-חרדי שהלך בדרכיו קיבל את התואר "ליטאי", בלי קשר לליטא הגיאוגרפית.

אחרון הליטאים

לסיום בהקשר לרשימת הליטוואקעס, אי אפשר שלא להזכיר את ה"ליטוואק" החי החשוב ביותר בארץ היום. והוא הרב שמריהו יוסף חיים קניבסקי יליד 1928. הוא אמנם פינסקאי, יליד פינסק, בלארוס, ולא ליטאי, אבל השתייכותו הדתית היא הליטאית ומכך הוא אחרון הליטוואקעס החיים שהטביעו חותמם על הארץ.

ואפרופו מיצקביץ והבריאות, נאחל לו בריאות טובה לאחר שהחלים ממחלץ הקורונה.

הון שלטון – של סוחר החשיש

אהוד בן עזר שואל: "מי מממן את המפגינים?" והנה אירוניה נפלאה. המפגינים הפרוטסטנטים הצועקים: "הון שלטון עולם תחתון!" – נתמכים ע"י אהוד ברוג-ברק שקיבל מקרן וקסנר 2.3 מיליון דולר עבור חיבור שלא ניתן לקוראו. (הרבה יותר ממה שקיבל גלעד שיינרמן-שרון על שיטוט באינטרנט, ובטח הרבה יותר מהסכום בו מואשם נתניהו, אותו הוא משמיץ).

את הסכום 2.3 מיליון דולר שקיבל הוא השקיע בעסקי החשיש שלו, שעשו אותו מולטי-מיליונר. ב-2019 עמד התגמול הכולל שקיבל על 37.1 מיליון שקל, מהם 36.7 מיליון שקל כתשלום מבוסס מניות.

(צלי גרינברג, "הקנאביס הביא את אהוד ברק למקום הרביעי בצמרת מקבלי השכר בבורסה", כלכליסט, 5.5.20)

https://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3816830,00.html

אוכל עוף לא תרנגול

הייטנר ממשיך לנדנד ולברבר ("חדשות בן עזר", גיליון 1599) ש"טרור חקלאי" אינו "חקלאות טרוריסטית" למרות שאם אין מגדירים את המושג, שניהם זהים בהחלט. בנוסף הוא מתנאה בכישורי השפה שלו, משל היה אבן שושן, ומפרט את כל צירופי הטרור, והוא צודק. כולם טרור, אבל אין משמעות למושגים שהוא מביא אם לא מגדירים אותם: "טרור אישי" (האם של כנופיית פשע? או הנחשים בקריה?) "טרור מתאבדים", (האם של טמילים?) "טרור עירוני" (האם של אובז'נסקי-חולדאי?), "טרור סכינים" (האם מרוקו סכין?) "טרור כלכלי" (האם פנקס אדום של ההסתדרות?) ואפילו "טרור משפטי" (האם של אהרון ברק?)

האם כל בר דעת (כמו שמתנאה הייטנר להיות) יודע מה זה טרור משפטי? (האם המשפט יוצא בטרור? האם הפושעים מאיימים בטרור על השופטים?) ומה זה "טרור אישי"? למושג טרור אין משמעות אם לא מגדירים מי האיש ומי מפעיל עליו טרור. כל מושג חייב הגדרה מי הטרוריסט ונגד מי הוא פועל.

כל מכבסת המילים של הייטנר מטרתה רק לכבס את הטרור. אם כולם יודעים לדבריו, שטרור חקלאי הוא טרור של ערבים-מוסלמים נגד חקלאים יהודים, למה הוא מסתיר זאת ולא אומר זאת במפורש? מה מטרת ההסתרה של הייטנר? מדוע אינו אומר במפורש טרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים? הרי גם אם המטרה היא לשאת חן כדי לקושש קצת קולות, אין הצדקה למכבסת מילים.

בנוסף, מן הסתם גם האובססיה הילדותית של הייטנר נגד נתניהו מנעה ממנו לראות (כמו בפעמים רבות אחרות)  שאני בהחלט קורא לו מיליקובסקי-נתניהו. (לבנו יאיר אני מוסיף האן-כפי שהוסיף לעצמו: יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו)

ומי משקר? הייטנר מתנאה בכך שהוא דובר אמת ואילו נתניהו: – הייטנר: "ראש ממשלה שהפר הסכמים ניצב שעה ארוכה במסיבת עיתונאים ובשידור חי משקר ומשקר ומשקר, בלי להניד עפעף, בלי שניתן יהיה לתפוס אותו בדבר אמת. חוששני, שאחרי שנשתחרר מנתניהו יחלפו עוד שנים רבות עד שנצליח להשתחרר מפגיעתו הרעה של הביביזם."

הנה ראו ושפטו בעצמכם:

https://mobile.twitter.com/RavivDrucker/status/1335683580983472130

שמשון דער נעבעכדיקער

ההומור הלא יבשושי של לוי שקולניק-אשכול

התפלאתי לקרא את דברי משה פרג כי אשכול "שר האוצר וראש הממשלה הצטייר בעינינו כאדם יבשושי, והנה בפיו של נחום גוטמן הוא מצטייר כאדם עליז למדי." ("חדשות בן עזר", 1599).

דווקא לוי שקולניק-אשכול היה בין המנהיגים המפאי"ניקים היחידים שלא היה יבשושי, אלא מלא עליזות וחוש הומור. המנהיג הישראלי היחידי שנכתב ספר על ההומור שלו.

מספרים חלוצי גבת: "בחורף הקר של שנת 1933 נהגו החברים בגבת, מחוסר מעש, וכדי להתחמם מעט, לשחק "בעראלעך" בחדר האוכל. סוגרים לאחד את העיניים עם מטפחת, ומישהו מרביץ לו מאחור, אבל בעדינות, והוא צריך לזהות מי המכה. סגרו ליודקה הלמן את העיניים, ואז הרגיש פתאום זפטה נוראה באחוריו, "מי זה האידיוט הזה?" שאג והסתער כשהוא מסיר את המטפחת. ואז גילה את לוי שקולניק-אשכול מעליו, משפשף את היד, ומחייך... לוי אשכול מנהל חברת המים "מקורות" בישר על חיבור הקבוצה לצינור מים מקידוח של החברה, מאזור עמק זבולון – במפעל ההשקייה לעמק יזרעאל."

הנה סרטון על אשכול:

https://www.youtube.com/watch?v=JkqW-J3bCh8&feature=emb_logo

אשכול של הומור

ההומור של אשכול היה ידוע לכל. בתו עפרה נבו-אשכול הוציאה ב-1989 ספר הומוריסטי בשם "אשכול של הומור" בו ליקטה קטעים ואמירות הומוריסטיות שנאמרו על ידי אביה.

תפקידיו השונים שמילא אביה, החל מחבר מפקדת ההגנה וסגן שר הביטחון עד לשר החקלאות וראש הממשלה, משמשים רקע לספר, שעניינו הוא חוש ההומור שלו, שליווה את עלילותיו ופועלו. ההומור של אשכול היה מורכב מהמסורת היהודית היידישאית כאשר ביחד עם ערכי הציונות הסוציאליסטית כרכו את המורשת היהודית עם המעשה הפוליטי בישראל.

"כאשר שאלו אותו ראשי מדינות באלו אוניברסיטאות למד, היה מזכיר את פתח-תקוה ודגניה, והיה מתפאר ש'באוניברסיטת פתח תקווה' הוכרז כמלך המעדר בתחרות עם מנהיגי העתיד של מדינת ישראל." (שם עמ' 20)

"מבוא לכלכלה: את תורת המשק המשותף למדתי בהיותי חקלאי. הייתי קוטף לימונים בפתח תקווה והולך למכור אותם בשוק. את תורת התחשיב למדתי בדגניה: עוד כשהייתי עובד בטורייה בשדה הייתי מתכנן איך לעשות יותר קציצות מפחות בשר". (שם עמ' 21)

אשכול של הומור:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%9B%D7%95%D7%9C_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A8_(%D7%A1%D7%A4%D7%A8)

לא אצטט את כל ההומור של אשכול המובא בספר, אבל די לנו בביטוי ההומוריסטי הנפלא שלו בו הגדיר את ישראל: "שמשון דער נעבעכדיקער" (שמשון הגיבור המסכן) – כדי להכניס את ההומור שלו לנצח.

בדיחות על אשכול

להבדיל מבדיחות אשכול, בדצמבר 1966, בעיצומו של המיתון, כתב אורי סלע ספר בשם "כל בדיחות אשכול". כלומר לא בדיחות של אשכול, אלא בדיחות עליו. בשנת 1967 יצא כרך ב' עם בדיחות נוספות, כשבשער רשום: "עוד בדיחות אשכול".

בספר הוצגו קטעים ואמירות הומוריסטיות שרווחו בציבור על לוי אשכול וממשלתו.

באותה תקופה, היו מיתון חריף ואבטלה: עסקים פשטו את הרגל (שני הבנקים, פויכטוונגר ואלרן, התמוטטו, חברת רסקו הפסיקה את פעילותה) ורבים ירדו מהארץ.

על הספר אמר בזמנו יוסף שניידר-שריד: "זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למנהיג. עדיף כבר שישנאו אותך מאשר שיצחקו עליך." (מאז, בניגוד לאשכול האהוב, את שניידר-שריד גם שנאו וגם צחקו עליו).

בין הבדיחות:

"בנמל התעופה לוד תלו שלט: 'היוצא אחרון מתבקש לכבות את האור.'"

"המיתון דומה לברית מילה... לקטנים מקצצים ולגדולים מחלקים עוגות."

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9C_%D7%91%D7%93%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%A9%D7%9B%D7%95%D7%9C

כאשר יצאה החוברת "כל בדיחות אשכול" השיגו אשכול ומרים אשתו כל אחד בנפרד, את החוברות, וניסו להסתיר אותן זה מזה. משהתברר להם ששניהם כבר קראו את החוברות, שאלה מרים את אשכול: "נו מה דעתך על החוברות?"

ענה אשכול: "אני הייתי יכול לחבר בדיחות מוצלחות יותר." ("אשכול של הומור", עמ' 168)

מהר מאוד, עם הניצחון הגדול בששת הימים, המיתון נעלם והבדיחות על אשכול נשכחו מן העולם. וככל שהזמן עובר כך גם גברה ההערכה אליו כמנהיג.

מילון ההומור הפולני

ואם בהומור עסקינן, הרי למרות שהייטנר מתנאה תמיד במוצאו הרומני, הוא התגלה דווקא כבעל חוש הומור פולני נפלא. כשהוא כותב על משה סמולינסקי-יעלון אי אפשר שלא לצחוק ולהיזכר במילון ההומור הפולני:

הנה משפט "פולני" מפורסם מהניבון הפולני:

"אל תבין אותי לא נכון..." פתיחה מעודנת לדחייה מעליבה, ייאמר כשהכוונה מאחורי הדברים כל כך בולטת שאפילו הפולני מרגיש צורך להתנצל. למשל: "אל תבין אותי לא נכון, זה לא שלא רציתי להזמין אתכם, פשוט חשבתי שלכם יהיה לא נוח..."

אי אפשר שלא להיזכר בזה כשקוראים את  איחולי הצלחה שנותן לו הייטנר.

הייטנר כותב: "איחולי הצלחה ליעלון – בוגי יעלון הודיע על ריצה לכנסת ברשימה בראשותו, עם גדי אייזנקוט כמיספר 2. אני מעריך מאוד את יעלון. אני רואה בו את האדם המתאים ביותר בישראל לראשות הממשלה. הבעייה היא שבשנה האחרונה (בגלל שנאתו לנתניהו) המצפן שלו יצא מכיול, סדר העדיפויות שלו השתבש. הביטוי המרכזי לכך, אך לא היחיד, הוא הנכונות להקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה האנטי ישראלית. אם אכן יעלון יעמוד בראש מפלגה חדשה לא אצביע לו, אני מאחל לו הצלחה בכל ליבי." (אופס. האם הייטנר נותן לו ברכת הצלחה שייבחר לראש ממשלה, או "ברכת הצלחה" "פולנית" שייכשל? האם לדעתו הוא מתאים לתפקיד או לא?)

חה חה חה. נהדר. הנה בניבון הפולני "איחולי הצלחה":

הפולנייה: "אני באמת מאחלת לך כל טוב, באמת רק כל טוב..." (הכוונה מובנת לכל גם בלי המבטא והאינטונציה הנכונה).

אין יותר צורך בהפגנות

לא צריך לדאוג לדמוקרטיה

מסתבר שאין יותר צורך בהפגנות בבלפור. כידוע הפרוטסטנטים מפגינים שם בנימוק של שמירת הדמוקרטיה הישראלית, והנה כתב "הארץ" מיכאל בריזון קובע שאין בכלל טעם בהפגנות.

"אנשים טובים עוטים לאחרונה ארשת מודאגת. הם מודאגים מאוד ממצבה של הדמוקרטיה בישראל", כותב בריזון, "אני מבקש להרגיעם. אין צורך לדאוג לדמוקרטיה הישראלית, מן הטעם הפשוט שאין דמוקרטיה בישראל. מעולם גם לא היתה."

(ב. מיכאל, "לא צריך לדאוג לדמוקרטיה", "הארץ", 8.12.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9354260

מעניין מה יקרה עכשיו, מה אתם אומרים? האם עכשיו ישלח הדיקטטור האכזרי נתניהו את בריזון לגיליוטינה?

נעמן כהן

אהוד: כאשר קראתי את תחילת המאמר של ב. מיכאל (יותר לא המשכתי) חשבתי לעצמי: לאיזה כבוד ומעמד של חשיבות אינטלקטואלית זוכים, בייחוד בעיתון "הארץ" – דווקא כותבים ביזאריים כמוהו?

* * *

מי מממן את ההפגנות?

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מי מממן את ההפגנות? – הציבור שמאס במושחת! שמאס בשקר? בעלובים שמלקקים לו! הורים וילדים שעומדים בצמתים ועולים לבלפור לא צריכים מממנים מטעם, כמו המושחת אהוב ליבך שמשום מה אתה מתעלם בהפגנתיות מהצחנה שעולה מבלפור.

עצוב.

איתי שנהב

אהוד: לא ידעתי שגם ילדים מודעים לצחנה העולה מבלפור – וכי לכן גם הם מממנים את ההפגנות של האספסוף ומשתתפים בהן!

* הערה לאורי הייטנר להערות שלו בחדשות בן עזר 1599 בפרק "התפארות שווא". הסיבה העיקרית שנתניהו לא החיל את הריבונות בבקעת הירדן בפרט וביו"ש בכלל היא ההתחייבות שהוא נתן לראשי האמירויות ובחריין במישרין ולטראמפ בעקיפין תמורת הסכמי הנורמליזציה איתם. נציג האמירויות הזכיר זאת במפורש בטקס שהיה בבית הלבן בוושינגטון. הפחד מהערבים או האירופים היה משני. בדומה לעניין המטוסים נתניהו העדיף להסתיר התחייבות זו.

מירון מדזיני

* אהוד היקר, קראתי בעניין את הסיפור "לעבודה!" ואני תוהה איך חדרת למוחו של בטלן החוכך בדעתו אם כדאי לעבוד (כנראה, סופר), או שמא להמשיך להתבטל. ברור שבראת דמות קוטבית לך לחלוטין.*

תודה לנעמן כהן על סקירת חייו ופועלו הספרותי של ראובן קריץ שנפטר לפני חודש בדיסלדורף שבגרמניה. קריץ היה מורה שלי בתיכון בעפולה (1957-1956). הוא היה מורה נהדר, בעל ידע חובק עולם. אני הייתי בקשר איתו במשך שנים רבות, גם לאחר שירד לגרמניה. הוא ירד בטריקת דלת, כי אוניברסיטת תל-אביב לא העניקה לו תואר פרופסור, למרות שהיו לו יותר פרסומים מאשר לרוב הפרופסורים. אני קראתי רבים מספריו, ביניהם "בוקר חדש", "חטאות נעורים", "נפנוף של מטפחת". בין ספרי המחקר שלו אני זוכר שניים חשובים ביותר: "על שירת רחל", אותו אני מצטט בהרצאות שלי, ואת "סיפורי קיבוץ" (3 כרכים!) – אותו חיבר ביחד עם בתו אורי. לפני שתים עשרה שנים הוא ביקר אצלי (עם חברתו הגרמנייה), וביקש שאעניק לו את הלקסיקון שחיברתי, ובו מצוי גם הערך שלו. הוא כמה להכרה בארץ על מנת לחזור, ואני ניסיתי לעזור לו ללא הצלחה. ליבי כואב על איש מלא כרימון זה שהמולדת לא האירה לו פנים כפי שהיה ראוי.

לפרופ' זיוה שמיר יש המון זכויות במחקר הספרות העברית והלשון העברית, והנה, נוספה זכות שלא הייתי מודע לה קודם: היא הציעה את השם "קַניון" (פתח מתחת לק') למתחם מרובה חנויות, שרוב הדוברים, כולל כתבים בטלוויזיה וברדיו' משבשים (מבטאים בסגול).

שלך,

משה גרנות

* אהוד: הדמות לא כל כך קוטבית לי. הסיפור הוא בחלקו תיאור יום של חיי כרווק באותה תקופה והתרפקות על אהבה עתיקה.

* לאהוד שלום רב. השיר: השדות הירוקים של אפיקים. את השיר שלח לי יוסי גמזו כחודשיים לפני לכתו מאיתנו, בראש הדף יוסי כתב כהרגלו בטרם השיר הולחן: "מילים יוסי גמזו לחן: קלוד פרץ" לכן אולי חשבתי שכבר הלחנתי את השיר, מזל שעשיתי שמור במחשב. לאחר מותו של יוסי כשאני מחטט במחשב אני מוצא כי אני כלל לא מכיר את המילים של השיר הזה... זו המתנה האחרונה שקיבלתי מיוסי גמזו ז"ל שלכתו מאיתנו היא אבדה גדולה לזמר העברי. אודה לך אם תעלה בעיתון את השיר:

קלוד פרץ – השדות הירוקים של אפיקים (יוסי גמזו) – YouTube

 

בברכה

קלוד פרץ

052-2535592

* נתן ג'וחא: גם אם יוחלט לבטל את כל המשפטים נגד הנאשם בפלילים, יימשך תהליך הביטול היקר, בהנהגתה המוקפדת של המערכת המשפטית בישראל – בין 5 ל-10 שנים, כפי שהיה נמשך גם אילולא התבטל, ובינתיים יחגגו כל אלה הנאשמים על עוול בכפם – האנסים, הכייסים, הגנבים, המועלים, השודדים, הרוצחים, המשחדים, המשוחדים וכל כיוצא באלו – שטרם נתפסו או טרם הועמדו למשפט, ואשר גם לתקשורת האנטי-ביבית רוויית ההדלפות אין עניין בהם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2270 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל