פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1604

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בטבת תשפ"א, 24.12.2020

עם הצרופה: פרק מספרו של פארוק אלשרע "הסיפור האבוד", והקדמה מאת עמוס גלבוע

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֵלִי, בֵּין "טִפּוּל" לְ"טִפּוּל". אֲנִי נִשֵּׂאת כַּעֲלֵה סְתָו. // עמוס גלבוע: עשור ל"אביב הערבי". // חובב טלפז: הבחירות ב-3 בנובמבר ומהלכי ספירת הקולות. // יורם אטינגר: התנהלות פלסטינית בסכסוך עם ישראל. // יוסי אחימאיר: ז'בוטינסקי ובגין בספרו החדש של ד"ר אפרים אבן. // פוצ'ו: בחיי [7]. ל"ב. ארוחת ערב אצל נגה. // עקיבא נוף: לילה על עירי. טוּר הַחוֹבָה. // ד"ר אבנר ברנע: פרשיית פולארד – מנקודת מבטו של ה-CIA. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.12.20. // רוֹן גֵּרָא: וְשׁוּב קוֹרוֹנָה. // דורון גיסין: 1.  הבתולין שהיו לנס. 2. תמונות מחיי אזרח ותיק). // הרב אייל ורד: על יהדות סלוניקי ועל מנכ"ל חברת פייזר אברהם אלברט בורלא. // איליה בר-זאב: שְׁנֵי קווי חולשה. // מנחם רהט: החרדים החדשים. // אילן בושם: 11 שירים ל"חדשות בן עזר. // תקוה וינשטוק: עם המשוררת אסתר ראב. בעקבות רשימתי ב"הפועל הצעיר" 4.2.1964. // חנה סמוכה מושיוב: לתקוה וינשטוק – סוודר ורוד. // יונתן גורל: אל היכלו. // עוזיאל עדיני: הדוד שלא היה. // יעקב זמיר: שעון פעמונים. // ביקורות משבחות על ספרו החדש של אורי שולביץ – CHNACE  // אסתר ראב: "לייבעדיג אין ליסטיג". // אהוד בן עזר: בגורן. זיפטוריאס ליסיס. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

*

אֵלִי, בֵּין "טִפּוּל" לְ"טִפּוּל"

בִּידֵי הָעִדָּן  –

תֵּן לִי לְנַשֵּׁק רַגְלֵי-הָרֶיךָ

הַיָּפִים;

בֵּין פִּרְפּוּר לְפִרְפּוּר

עַל הַבָּנִים הַמּוּבָלִים לַקְּרָב

תֵּן לִי לְהַבִּיט לְשָׁמֶיךָ הָעֲמֻקִּים;

עוֹד נְשִׁימָה אַחַת  –

שֶׁל אֲוִיר צַח  –

עוֹד כּוֹס מַיִם,

צְלוּלִים

בְּטֶרֶם אֵלֵךְ הַמָּוְתָה.

1971

*

אֲנִי נִשֵּׂאת כַּעֲלֵה סְתָו

עַל זֶרֶם הָעִדָּן הָרוֹתֵחַ

וְכָל אָשְׁרִי הָרַב  –  יִכְלֶה:

בִּצְבּוּץ הָעֲשָׂבִים,

לְאַחַר הַגֶּשֶׁם

רֵיחַ סַבְיוֹנִים דַּק

וְכַרְכֹּם סָגֹל  –  וָרֹד

לְרַגְלֵי רֶגֶב שָׁמֵן,

וְהַיָּם הַמִּשְׂתָּרֵעַ לְפָנַי  –

יִכְבֶּה  –  בְּאַחַת.

1971

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה" (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

עמוס גלבוע

עשור ל"אביב הערבי"

זה לא היה אביב, אלא טלטלה אכזרית שחיסלה למעשה את העולם הערבי ככוח פוליטי- דיפלומטי וכלכלי  והכניסה לזירת המזרח התיכון וסביבתו שני כוחות אזוריים לא ערבים: איראן וטורקיה. וגם את ישראל!

לפני שבוע ימים מלאו בדיוק 10 שנים לפרוץ מה שקראו בתחילה במערב "האביב הערבי".  זה התחיל בהתקוממות המונים בטוניס נגד השליט הרודן, אשר חיש מהרה גלשה למדינות ערב השונות. ההמונים בכיכרות התמרדו. דומה היה שמזרח תיכון חדש, דמוקרטי, עומד לקום. משטרים נפלו, מדינות התפוררו, מלחמות התלקחו, שליטים התחלפו, כמיליון איש נהרגו, מיליונים נעקרו מבתיהם.

10 שנים חלפו. ה"טלטלה", זהו השם  היאה למה שקרה – שככה, אך לא נגמרה עדיין. אז איך נראה המזרח התיכון של  שלהי 2020, מה קרה בו ובסביבתו, והיכן ישראל?

ותחילה למה שלא קרה. לא קרה שום "אביב" ערבי. התקוות הגדולות שתלו בהמוני הצעירים הערביים המתקוממים, ברשתות החברתיות, בעליית משטרים דמוקרטיים, בהתפשטות רוח ליברלית, חופשית, בקרב עמי ערב, וכתוצאה מכך גם שגשוג כלכלי – התנפצו מול המציאות האכזרית. 

מה כן קרה?

בראיה ממעוף הציפור ניתן לראות ארבע תמונות רחבות, שחלקן תוצר תהליכים שאינם קשורים ישירות ל"טלטלה":

התמונה הגיאו-פוליטית: אין עולם ערבי ככוח מדיני-דיפלומטי וכלכלי רב עוצמה; אין יותר עולם ערבי של פטרו-דולרים המטיל את אימתו על העולם; יש עולם ערבי מפוצל ומפורר, עם עשרות אלפי איי חורבות, עני יותר, עם יותר פיות להאכיל, בלתי יציב, אלים ודליק. שני הכוחות המשפיעים עליו אינם ערבים ומצויים בשוליו: ממזרח איראן, ככוח משפיע מרכזי על הסהר הפורה וחצי האי ערב, וממערב [צפון] טורקיה ככוח משפיע מרכזי על מצרים ולוב והרצועה הצפונית של הסהר הפורה בסוריה ובעיראק.

האם  שתי אלו מחליפות באורח חלקי את שני גורמי ההשפעה המעצמתיים של העבר: ארה"ב וברה"מ?

וישנו גורם משפיע חדש הנקרא מדינת ישראל.

אם נרד למטה יותר נראה את המרכיבים הבאים  של התמונה:

הראשון, הגיע כנראה הסוף למדינות "הלאום" הערביות (סוריה ועיראק) שהוקמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה ע"י אנגליה וצרפת בגושפנקה בינלאומית. את מקום ה"לאום" תפסו השבטיות והעדתיות. לבנון, אף היא תוצר צרפתי, חדלה זה מזמן להיות מדינת לאום. מצרים היא למעשה מדינת הלאום הערבית האמיתית היחידה, שיש לה היסטוריה של מדינה על הנילוס.

השני, כמה מדינות הפכו לחסרות משילות וחלקן איבדו טריטוריות שלהן: סוריה, עיראק, תימן, לוב ולבנון.

תימן חצויה בין שני כוחות יריבים, והמלחמה שם נמשכת במעורבות סעודית ובסיוע איראני. גם לוב חצויה והמלחמה בתוכה נמשכת עם מעורבות טורקית חזקה.

בסוריה, המלחמה שככה אך נמשכת נגד המורדים בצפון מערב סוריה, כאשר צפונה ומזרחה נתונים לשליטה טורקית וכורדית. זאת, כשעל השליטה האפקטיבית במדינה מתקוטטים האיראנים והרוסים. בשאר אסד הוא מריונטה.

השלישי, מדינות אחדות שרדו: מצרים, ירדן, סעודיה, מדינות המפרץ, כווית, מרוקו. טוניס היא המדינה היחידה שבה, לאחר תהפוכות רבות, כונן משטר דמוקרטי.

התופעה המעניינת היא שהמשטרים ששרדו היו והינם פרו-מערביים, ואצל המדינות המלוכניות/השבטיות (סעודיה, ירדן, האמירויות, כווית ועומן, ובחרין כחריג), לא פרצו התקוממויות של ההמונים ב"טלטלה".

האם זה יהיה כך גם בעתיד?

לעומת זאת כל המדינות שהיו פרו-סובייטיות, סבלו קשות ביותר מה"טלטלה", ובראשן סוריה.

ועוד תופעה מעניינת: ה"טלטלה" פסחה על הרשות הפלסטינית והחמאס בעזה. מדוע? אולי משום  שהעיסוק העיקרי של הציבור היה ממוקד מול "הכיבוש" הישראלי והמאבק נגד ישראל. מה יהיה  אחרי הסתלקותו של אבו מאזן?  מן הסתם מאבק מי יהיה השליט הרודן הבא.

על התמונות הבאות במאמר הבא.

עמוס גלבוע

* * *

מי מממן את ההפגנות?

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה, פרק ע':

דגל שחור על סוכת המציל – SCOTUS

חלק ב' – הבחירות ב-3 בנובמבר

ומהלכי ספירת הקולות

(חלק א' הופיע בפרק הקודם, ס"ט)

בפעם הראשונה בהיסטוריה הפציעה השמש על ארה"ב ביום הבחירות כאשר מרבית הבוחרים – כשני שליש, הצביעו לפני כן!

בחלק א' (ס"ט) ניתן היה להבין זאת עם גל ההדבקה והתמותה הגואה – השלישי – של מגיפת הקורונה המשתוללת, שממשיך לעלות לשיאים הנשברים יום-יום מחדש. יום הבחירות עצמו עבר ללא תקלות ושליש המצביעים נהנו מתור מצביעים מופחת – כמצוות מושלים "חכמים" מלומדה. אבל השאלה המייסרת – האם נוצלה  הפירצה הרחבה שנפערה לרווחה ע"י ההיתר הסוחף להצבעה מוקדמת? מייסרת? מדוע "לחשוד בכשרים"?

ובכן, הסיבה דווקא פשוטה להפליא, אבל נותרה מוסווית מעין הרבים ומהתקשורת על כל גווניה.

כהקדמה חשוב לציין שבכל מערכות הבחירות מתרחשת גניבת קולות "קלה" – בסידרי גודל של פחות מאחוז בודד! אלא שלמעט בחירות 2000, שהוכרעו על 537 קולות בלבד, לא קרה שבית המשפט העליון הכריע את תוצאת הבחירות לנשיאות (בוש הבן זכה אז מול אל גור). גם אז הרגישו שופטיו באי נוחות מובהקת על כך שנאלצו לגזול מהעם את זכותו המוקניית לבחירת נשיאו.

יש להוסיף שבמקרה הזה אל גור זכה ברוב בסך הקולות הכללי ולמעשה הפסיד את פלורידה רק משום שראלף נאדר – שרץ כבלתי מפלגתי משמאל לדמוקרטים, בטיפשותו הסידרתית,  פשוט "גנב" לאל גור כ-90 אלף קולות ובכך המליך דווקא את יריבו המושבע – בוש.

הפתרון המתבקש מבחינת הדמוקרטים היה לנצל את הפירצה המורחבת – להצבעה מוקדמת באמצעות הדואר – בהיקפים עצומים – כאלה שיגמדו סדר גודל של כחצי מיליון קולות "מוטים" שיתפרסו על הסטייטס המתנדנדות. בהנחה של כ-150 מיליון קולות בס"ה – הרי מדובר כאן רק בשליש מאחוז בודד, ועם זה "לא הולכים לרב..."

הפעם התיכנון המבריק והביצוע עבדו לדמוקרטים באופן [כנראה] מושלם.

עם סגירת הקלפיות בסטייטס השונים החלה ספירת הקולות של אלה שהצביעו ביום הבחירות, ובנוסף (קריטי בחשיבותו)  גם את המעטפות שהגיעו קודם בדואר. מדוע זה קריטי? מכיוון שהדמוקרטים דחקו נמרצות בצאן מרעיתם להקדים לבחור בעוד הרפובליקנים טענו שהצבעה מוקדמת תנוצל לרעה ותפתח פתח למעשי הונאה, ולכן הרפובליקנים ברובם התעתדו להצביע כרגיל – ביום הבחירות.

אז מדוע חשוב היה לספור במדינות המתנדנדות את הקולות מהדואר ביחד עם קולות מצביעי היום?

משתי סיבות: א) לעמעם את העובדה שמצביעי הדמוקרטים נמנעו ברובם מהצבעה ישירה (ביום הבחירות ובלי דואר).

ב) להקטין את הצורך "בתיקון" הצבעות בספירת הקולות מהדואר שיתחדשו בהפסקות בימים הקרובים.

אכן, טראמפ הוביל בהפסקת הספירה הראשונה כמעט בכל ה"מתנדנדות"!  חשוב לציין שאם הספירה היתה נפסקת אז, ללא ספק, טראמפ היה מנצח בגדול!  אלא שהספירה נמשכה בעצלתיים לאורכם של ימים לא מעטים במתנדנדות, זאת כאשר היא הסתיימה ימים קודם לכן בלא-מתנדנדות בין ניצחון דמוקרטי לבין ניצחון רפובליקני. מדוע ולמה נדרש זמן נוסף במתנדנדות ולא באחרות? מה התרחש בזמן הזה?

עוד נחזור לשאלה המרכזית החשובה הזו.

שתי מתנדנדות – מהמפורסמות ביותר, שמתחילת המאה הקודמת כל אחד שזכה בשתיהן – נבחר לנשיא – הלא הן: פלורידה ואוהיו, הלכו ללא עוררין, כלומר בהפרש בולט דווקא לטראמפ – ה"מפסיד" ???

האם ניתן לזהות חוסר הוגנות במערכת הבחירות ממעוף הציפור?

לוח 1 מציג את תוצאת הבחירות ע"פ מועצות אזוריות (Counties) ברחבי המדינה.

לוח 2 מציג את השינוי בתוצאת הבחירות ע"פ מועצות אזוריות (Counties) ברחבי המדינה.

מלוח 1 ניתן לקבוע שע"פ מספר האזורים טראמפ ניצח בגדול. אבל גודלם של האזורים נמדד במיילים רבועים ולא ע"פ מיספר התושבים בהם. התמונה בממוצע צבועה בסגול סגלגל. השוואה לתמונות מבחירות קודמות מצביעה בבירור על התכהות ממוצעת של הצבע עם הזמן. המשמעות: אמריקה ממשיכה לצעוד "מהכפר אל העיר" אם כי קצב הצעידה הואט בעקבות מדיניותו של טראמפ.

אבל מהמפה הזו קשה להבחין בטלטלה המשמעותית שהתחוללה. הדמוקרטים בנו על "סחף כחול" שישטוף את אמריקה ויצביע בבירור על החלקת הרפובליקנים במדרון חלקלק אותו מרח עבורם טראמפ בחומר שמנוני. זה לא קרה. לטראמפ נוספו כ-15 מיליון קולות בס"ה, כמעט אותו מיספר שנוספו לביידן לעומת הילארי קלינטון ב- 2016! כל זאת בשנת קורונה משתוללת הפוגעת במי שלא יעמוד בראש המימשל בארצות הדמוקרטיות.

מבחינה תיאורטית מתקיים קושי מהותי לשילטון דמוקרטי עליו מוטל לנתב למצב אופטימלי כאשר מתקיים צורך להביא שתי פונקציות מטרה מנוגדות בהווייתן – מפריעות חזיתית אחת לשנייה. ע"פ תורת המשחקים יש לחשב את שיעור התחלופה ביניהן ולמצוא מכנה משותף מיספרי למדידה. למשל אם רוצים לפתח חקלאות ותעשייה כאשר קיים קושי מהותי כפול אם שתי הפונקציות המתחרות, לדוגמה, הן בריאות הציבור מול כלכלת המשק.

 1) אין אפשרות למצוא מכנה משותף מיספרי בין תמותת אזרחים לבין הפסד כלכלי.

2) שתי הפונקציות לא פוגעות שווה בשווה באזרח ממוצע. אין כזה. למי שנפטר מקורונה אין חשיבות לערך הכלכלי המוצב כנגדו. עובדים בסקטור יצרני כמעט לא נפגעים באבטלה בעוד אלה שבענפי שירותים, מסעדות, אמנות קורסים כלכלית. למשטר דיקטטורי כמו בסין אפילו פנדמיה קשה היא לא יותר "ממכה קלילה בכנף" – מכתרים הרמטית אזור נגוע עם כוחות צבא גדולים המספקים מזון לבתים ויורים במי שיוצא מפתח ביתו!

לוח 1 תוצאות הבחירות ע"פ Counties. נכון ל-22 בדצמבר 2020.

מקור: MIT; USA Today; AP

על הרקע הזה יש להבין את הישגו של טראמפ.

לוח 2 השינוי בתוצאות הבחירות ע"פ Counties. נכון ל- 22 בדצמבר 2020.

מקור: MIT; USA Today; AP

חץ כחול שינוי עבור ביידן; חץ אדום שינוי עבור טראמפ. אורך כל חץ יחסי לעוצמת השינוי.

בלוח 2  ניתן להבחין בבירור את "הסחף הכחול" במדינות הדמוקרטיות – תמיד בחוף המזרחי צפוני, ובחוף המערבי. לטראמפ אין דריסת רגל אפשרית באזורים אלה בכל מה שנוגע לבחירות. אבל למצוא סחף אדום תחת צילה המאיים של הפנדמיה מטקסאס אל המדינות הנמצאות בקו אלכסוני צפון-מזרחי וכולל את כל דרום מזרח ארה"ב –זה מצביע על ניצחון כפול שלוש: על הדמוקרטים, על הקורונה ועל סין שלא חלמה שיימצא חיסון בפחות משנתיים או שלוש.

האם היתה הונאת בחירות?

הרבה ראיות נסיבתיות מצביעות שהיתה גם היתה במיספר מדינות מתנדנדות תוך שימוש מתוחכם של ספירת הקולות במעטפות מההצבעה המוקדמת. הכלים העיקריים היו מכונות הספירה מסוג דומיניון שתופעלו מרחוק (אירופה) בהכוונה אינטרנטית!? מכונות בבעלות זרה שנשכרו לשימוש חד פעמי תחת חיסיון מפני בדיקת מומחים – "פן ייפגע הקניין הרוחני"!!! ספירה חוזרת ללא נציגים משני  הצדדים, הפרת לוחות זמנים להצבעה ולהגעת מעטפות מעבר לתחום הזמן המותר.

הצוות המשפטי של טראמפ בראשותו של רודי ג'וליאני פעל נמרצות וניסה להגיע לבתי המשפט העליונים במתנדנדות – ללא הצלחה יתרה.  ברוב המקרים הוא נידחה בפשטות עם  No Standing (אין מעמד משפטי) מה שלא מאפשר שמיעת טיעונים. אפילו ניסיון נואש-משהו של 18 סטייטס בראשות טקסאס לטעון טענות מבוססות בפני בית המשפט העליון – נידחה שוב ב- No Standing!!! ברוב קולות.

מה אומרת החוקה?

קו ההתקפה האחרון שנותר בידי טראמפ-ג'וליאני נראה על פניו מבטיח. על פי החוקה  ההחלטה על זהות האלקטורים של כ"א מהסטייטס נתונה באופן בלבדי חד וברור בידי הרשות המחוקקת בסטייט כלומר בקונגרס המקומי, ולא בידיו של המושל, גם לא תלוי הדבר בבית המשפט העליון של הסטייט.

לפחות ב-3 סטייטס עם החיצים המורים עליהן בלוח 2: חץ ירוק –ג'ורג'יה; אפור – פנסילבניה; סגול – מישיגן  ניתן לזהות הונאה באופן נסיבתי ע"פ כמות חיצים כחולים בלתי הגיונית מחד, ושלילת החלטת הקונגרס על זהות האלקטורים באותו הסטייט מאידך.

אם אכן כך יקרה  ייאלץ SCOTUS – בית המשפט העליון של ארה"ב – להיכנס להליך הערעור המשפטי הנוגע לפנסילבניה (20 אלקטורים). קבלת הערעור הזה תגרור מיידית ערעור על הליך הנוגד דומה להפליא שהתחולל גם במישיגן ובג'ורג'יה.

הצלחת הערעור בשלושת הסטייטס תשאיר את טראמפ בחדר הסגלגל ל-4 שנים נוספות ואת ביידן והאריס תשיב בחזרה לבתיהם!!!

פרופ' חובב טלפז

23 בדצמבר  2020

* * *

יורם אטינגר

התנהלות פלסטינית בסכסוך עם ישראל

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 21 בדצמבר 2020

הסוגייה הפלסטינית פרצה לפני מלחמת ששת הימים ("כיבושי" 1967)

ולפני מלחמת העצמאות ("כיבושי" 1948/49).

בנובמבר 1917 קראה הצהרת בלפור, של ממשלת בריטניה, ל"הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטינה [שהיה השם המקובל של ארץ ישראל מאז המאה ה-5 לפני הספירה], בתנאי שלא ייפגעו הזכויות האזרחיות והדתיות של מגזרים לא-יהודים..." – הצהרתו של שר החוץ הבריטי הכירה בשורשים עתיקי הימים של העם היהודי, בזכותו ההיסטורית על ארץ ישראל ובעובדה שהיהודים הם גורם טבעי בארץ ישראל השב אליה, ולא גורם קולוניאליסטי המהגר אליה.

באפריל 1920 ניתן תוקף משפטי בינלאומי להצהרת בלפור על ידי ועידת סן רמו בהשתתפות "מדינות ההסכמה" המנצחות במלחמת העולם הראשונה – ועידה שהביאה להקמת 22 מדינות ערביות. הוועידה גם העניקה לבריטניה מנדט על פלסטינה (כולל הגדה המזרחית של נהר הירדן) להקמת מדינה יהודית: "ליצור תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי."

באוגוסט 1920 חתמו "מדינות ההסכמה" (המנצחות) ותורכיה העותומנית (המנוצחת) על הנוסח המוסכם של החלטות וועידת סן רמו ("הסכם סוור"). טרור ערבי פרץ בירושלים, יפו והגליל – בתגובה להחלטות לחדש את הריבונות היהודית בארץ ישראל, הנתפשת בעיני האסלאם כחלק בלתי נפרד מאזור שהוענק ל"מאמינים" על ידי "השגחה אלוהית" ואסור לריבונות של "כופרים." ביולי 1922 העניק סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים (שקדם לאו"מ) סידרת מנדטים להקמה עתידית של מדינות עצמאיות, כולל "המנדט על  פלסטינה", כפי שהוסכם בסן רמו. המנדט אושר על ידי כל 51 מדינות חבר הלאומים.  מסמך המנדט – שנועד אך ורק להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל – ציין את "ההכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלסטינה, ובזכותו לכינון מחודש של ביתו הלאומי בארץ זו."

מאז הקמת האו"מ ב-1945, כממשיך חבר הלאומים, נכלל המנדט על פלסטינה בסעיף 80 של פרק 12 במגילת האו"מ, שתוקפו המשפטי עומד גם היום.

בספטמבר 1922 העבירו בריטניה וחבר הלאומים 75% משטח פלסטינה לאמירות ההאשמית של ירדן, שהפכה לעצמאית ב-1946.

ביולי 1937 המליצה וועדת פיל הבריטית – בלחץ גל טרור ערבי חסר תקדים שקטל יהודים וערבים – לחלק את פלסטינה. הוועדה הציעה לצמצם את שטח המדינה היהודית ל-18% בלבד מפלסטינה המערבית לנהר הירדן ולהשאיר בתחומה רק חלקים משפלת החוף, הגליל, עמק יזרעאל ועמק בית שאן (בנוסף להגבלות קשות על עלייה), וזאת לעומת ההמלצה להפוך 75% מפלסטינה המערבית למדינה ערבית. כמו כן, הומלץ להקים אזור בינלאומי בשליטת בריטניה בפרוזדור ירושלים-יפו.

גם תוכנית החלוקה של ועדת פיל נדחתה על ידי הערבים שהקצינו את הטרור.

ב-29 בנובמבר 1947 המליצה הוועדה המיוחדת של האו"מ לענייני ארץ ישראל (אונסקו"פ) – שמנתה 11 נציגי מדינות שלא היו קשורות לסכסוך – לסיים את המנדט הבריטי, ולחלק את ארץ ישראל למדינה יהודית (55% מהשטח מערבית לירדן) ומדינה ערבית (45%)  הקשורות באיחוד כלכלי, כאשר אזור ירושלים-בית-לחם יועד למובלעת בינלאומית. תוכנית החלוקה אושרה על ידי העצרת הכללית של האו"מ (החלטה 181).

פעם נוספת הצד הערבי דחה את התוכנית, הִקצין את הטרור וזכה לגיבוי של צבאות מצרים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון. הנהגת ערביי פלסטינה, ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית (ואחר כך עם טרור "האחים המוסלמים", הגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין וצפון קוריאה) – הכריזה על "ג'יהאד קדוש" ואיימה להפוך את פלסטינה לאדמה רווית-דם וחרוכת-אש.

ב-2020 מעניק הממסד האינטלקטואלי והמדיני בעולם הדמוקרטי משקל רב למלל הדיפלומטי הפלסטיני ומתעלם מהמכלול המתועד של ההתנהלות הפלסטינית.

ב-2020 בוחנת התקינות הפוליטית בעולם הדמוקרטי את הסוגייה הפלסטינית דרך אספקלריה פשטנית של זכויות האדם, תוך התעלמות מ- או המעטה ב- ערך החזון הפלסטיני הקורא משנות ה-20' של המאה העשרים לחיסול – ולא לדו קיום עם – המדינה היהודית, כפי שגם מתבטא באמנות הפת"ח (1959) ואש"פ (1964) ומערכת החינוך לשנאה ולטרור אנטי-יהודי, בנוסף לטרור אנטי-ערבי ולדחיית כל יוזמות השלום.

האם ב-2021 ממסד העולם הדמוקרטי ילמד את הלקח השיטתי של תקדימי העבר – או ימשיך להקריב את המציאות המורכבת, הפכפכה והמתסכלת של המזרח התיכון – על מזבח הרהורי-הלב על "מזרח תיכון חדש" המוביל [כביכול] לשלום עכשיו ומייד?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יוסי אחימאיר

ז'בוטינסקי ובגין בספרו החדש

של ד"ר אפרים אבן

ברכות לד"ר אפרים אבן, העורך הקודם של רבעון "האומה", לרגל צאתו לאור של ספרו על משנתם ופועלם של ראש בית"ר ותלמידו הבכיר, בהוצאת "צמרת".

בספר מובאים מחקרים על היחסים בין השניים, השקפותיהם על הבעייה הערבית וארץ-ישראל, וכן פרשיות האצ"ל ולח"י, עלילת רצח ארלוזורוב, "אלטלנה", השילומים מגרמניה ועוד. חלקם של המאמרים פורסמו לראשונה ב"האומה".

לצד ז'בוטינסקי ובגין, כותב המחבר על יצחק שמיר, נתן ילין מור, ישראל אלדד, הלל קוק, ומתפלמס בחריפות עם יריביה בפוליטיקה, באקדמיה ובתקשורת – של תנועת ז'בוטינסקי.

אמרנו מחקרים, אבל כתובים בשפה קולחת, שווה לכל נפש, ומרוממת אותה.

ספר שהוא כמשב רוח רענן בימים אלה של שקיעת האידיאולוגיה, שמחזיר את הקורא אל דמויות ואישים שהרוח הציונית, הגשמת חזון הרצל והמאבק להקמת המדינה ולקביעת צביונה – היו בראש מעייניהם.

כל מי שמתעניין בשורשיו של המחנה הלאומי דהיום, ובתנועת הליכוד בפרט, אל הספר חייב לפנות, לעיין בו, לקרוא אותו.

"פורץ גבולות, שפות ותרבויות"

ח"כ לשעבר במפלגת העבודה, הסופר והחוקר מיכאל בר-זוהר, ערך בשבוע שעבר ביקור ב"בית אבא", והעלה זיכרונות משיחותיו עם דוד בן-גוריון, שמעון פרס ויצחק רבין.

בר-זוהר, הביוגרף של בן-גוריון, התעניין במיוחד בתיק בן-גוריון שבארכיון. הוא הופתע לשמוע את סיפור מכתבו מ-1972 של ראש הממשלה הראשון, אליי, שצונזר בזמנו, במחיקות גסות, על-ידי מזכירם של שרי הביטחון, חיים ישראלי ז"ל.

במכתבו מ-1972 שולל בן-גוריון את חלקו כביכול של אב"א אחימאיר ברצח ארלוזורוב, אך חוזר ומעליל על אברהם סטבסקי ז"ל. את השם של סטבסקי מחק חיים ישראלי, בטענה שקיבל את הסכמתו של בן גוריון לכך. כל הפרשה פורסמה בזמנו על-ידי יוסי אחימאיר ברבעון "האומה".

בספר האורחים כתב בר-זוהר: "התרשמתי עמוקות ונפעמתי מהאוצר ב'בית אבא' ושמאיר את אביך ז"ל כאיש ספר, כאינטלקטואל פורץ גבולות, שפות ותרבויות – וגם ציוני נלהב ומושבע."

שני לוחמים

אתה קם לבוקר של שבת בהירה, מלאת אור, שמח וטוב לב,

ומתבשר לפתע על שתי אבדות קשות:

דוד בלאו, יליד צפת, חבר לח"י, לוחם בארץ נגד השלטון הזר הבריטי,

ברוך שוב, יליד וילנה, פרטיזן, לוחם בגרמנים הנאצים ביערות ליטא.

בני אותו גיל היו במותם בסוף השבוע, 96,

לחמו כיהודים וכגיבורים בעת ובעונה אחת, שם וכאן.

הם לא הכירו זה את זה, אבל גילמו בלחימתם ובאישיותם

את הגבורה היהודית העילאית בשנות מלחמת העולם ולאחריה,

את השואה והתקומה,

את הדבקות בחיים,

את הגשמת החלום הציוני ועצמאות ישראל.

שניים שהעם חייב להם רבות. יהי זיכרם נצור לעד.

הקדים את זמנו

ד"ר יולי נודלמן הלך לעולמו – וזה מה שכתבה עליו בתו, אנה: "נפרדתי היום בצער מאבי, ד"ר יולי נודלמן, אשר הלך לעולמו בא' בטבת, בנר השביעי של חנוכה. הלך בשקט, בשינה.

"איש מורכב היה, אבא. ללא פשרות, קונטרוורסאלי, במקרים רבים איש חזון. הרבה הקדים את זמנו. לא היה קל. עשה מעשים טובים ולא מעט טעויות. אהבתי אותו בדרכי שלי עם כל הקושי. הוא אחראי לזה שאנחנו כולנו כאן, המשפחה שלי. אזכור אותו ברגעים הטובים שלו. אבא תמיד נשאר בלב. יהיה זכרו ברוך."

מי היה ד"ר יולי נודלמן? – פעיל עלייה מבריה"מ לשעבר, רופא-כירורג, עיתונאי, סופר, איש ציבור, ציוני, השתתף במלחמות ישראל, לוחם בלתי מתפשר נגד שחיתות במוסדות השלטון, נגד הפרות חוק (התפרסם במשפטי דיבה שהוגשו נגדו על-ידי נתן שרנסקי וליאוניד נבזלין).

בשנים האחרונות, בד בבד עם השתתפותו בפיתוח הקשרים הכלכליים עם רוסיה שלאחר הקומוניזם, התריע על האיום הטמון בהשפעה שעשויים ליצור חוגים פוליטיים, מדיניים ופליליים המצויים ברוסיה – על החיים המדיניים, הפוליטיים, הכלכליים והציבוריים בישראל.

סיפורו המורכב עוד יסופר.

מזל טוב, לודביג

הפייסבוק אמנם לא התריע על יום הולדתך – אבל כל עולם התרבות יודע.

תחת סגר הקורונה, המוסיקה שלך מתנגנת היום, ובכל הימים, ברחבי תבל.

בגלל המגפה לא באולמות,

אבל בוקעת מכל התחנות, מכל הערוצים, רדיו, טלוויזיה, מחשב.

כי היום, 17 בדצמבר 2020, בטהובן שלנו, אתה בן 250.

קצת הזדקנת, יש להודות, אבל חי ונושם... נצחי.

הכרתי אותך, או ליתר דיוק את צליליך,

כשמלאו לך 180 לערך, ואני הייתי כבן 7. משהו כזה.

גרנו בגבעתיים.

ולפתע בקעו מהרדיו בסלון צלילי מוסיקה שמימית.

הפסקתי הכול, נצמדתי למקלט.

זו היתה השביעית המשכרת שלך, לודביג.

ומאז – הקלאסיקה שלך ושל שאר המלחינים הגדולים

היא לי כמו למיליוני בני אדם מזון לנשמה.

היצירות השמיימיות שלך, שילוו את האנושות,

בתקווה, בסבל, בשפל ובהתרוממות-הרוח – עד תום כל הדורות.

איזה עונג להאזין להן שוב ושוב,

להתנתק מהסחי היומיומי, ולעוף עם הצלילים...

אז שוב – מזל טוב לך ולכל חובבי המוסיקה הקלאסית באשר הם.

יוסי אחימאיר

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

ל"ב. ארוחת ערב אצל נגה 

יום אחד אחרי ש'חבורה שכזאת היינו' כבר ירדה ממדפי החנויות וחזרה למחסני הספרים בקול דממה דקה, קיבלתי טלפון מנגה מרון. היא מזמינה אליה לארוחת ערב את ורדה רזיאל ובעלה אמנון ז'קונט, ותשמח אם גם אני אצטרף, כי אמנון אהב מאוד את הספרים שלי ואני אהבתי מאוד את הפינה של ורדה ברדיו.

כמובן ששמחתי להזמנה ואפילו התכוונתי לתת להם ספר, שבסוף שכחתי להביא. את הפינה של ורדה ברדיו אהבתי בעיקר בזכות העצות המקוריות שהיתה נותנת לכל אובדי דרך שהיו בבעיות נפשיות. בעיקר היכרתי לה תודה, על שהצליחה לשחרר אותי ממוסר הכליות שהיה לי בקשר לחוסר נאמנותי לאשתי. מסתבר שלא הייתי היחיד שמצא את עצמו נשוי למי שאיבדה את העניין המשותף בניצול המיטה לתרגילי נפש עמוקים. שמעתי ברדיו יותר מגבר אחד המציג  לוורדה את הבעייה הזו המסיתה אותו לפזול לצדדים. ורדה קנתה את ליבי כששמעתי אותה מייעצת לבעלים ה'מוכים' שלא לנסות לשכנע את האישה, אלא פשוט לפתור את הבעייה על ידי היתר לצאת לרעות בשדות זרים. היא לא שלחה אותנו לרחוב האורות האדומים באמסטרדם, על הפיתרון הפשוט הזה היא דווקא לא המליצה, אבל אמרה למצוא אישה בודדת, רצוי כזאת שהבעל שלה כבר לא רוצה להביא ילדים לעולם, ולפתור בחשאי ובהסכמה הדדית את הבעייה של שניהם. היתה זו הצעה שעל פניה נשמעת לא מוסרית ולהגיד אותה בקול צלול ובטוח באוזני כל העם מעל גלי האתר, ועוד מפי אישה, נשמע לי כמעשה נועז מאין כמוהו.

מתוך צפייה לפגישה עם הזוג הנחשב, הקדמתי לבוא לביתה של נגה, ומצאתי אותה עוסקת בהנחת מזלגות וכפיות ליד צלחות השולחן. ניצלתי את הזמן שנותר לנו עד לבוא האורחים יקרי המציאות, כדי לשאול איך נוצר הקשר שלה עם ורדה. מסתבר שההיכרות  החלה כאשר נגה פתחה את הרדיו יום אחד ושמעה אותה מדברת בשבח ספר שקראה לאחרונה, ספרה של הסופרת נגה מרון 'המפלט האחרון . הספר הוא רומן שבו חולה סופנית בוחרת לשלוט בחייה ובמותה ונלחמת ברופאים שומרי החוק המתעקשים להאריך את חיי הסבל שלה.

נגה, שלא אוהבת להישאר חייבת, מצאה לנכון לכתוב לוורדה דברי תודה והערות על דבריה. התחילה ידידות ובעקבותיה ביקשה נגה את שירותו של אמנון כיועץ ספרותי, לספר חדש שאותו כתבה באותם ימים 'אישה בגילה'. ההזמנה לארוחה באה בעקבות סיום כתיבת הספר, ואני הוזמנתי בתור מי שיש לו וספה ואין לו בעיות להגיע לכל מקום שבו מזמינים אותו לאכול.

בשמונה בדיוק, בזמן שנקבעה הפגישה, נשמע צלצול ואני התנדבתי לגשת לפתוח את הדלת. ורדה, שברדיו היא נשמעת כאישה כוחנית, חדת לשון ומפחידה, הפתיעה אותי בדמותה הזעירה והמעודנת. היתה שנייה  שבה עמדנו שנינו בפתח ובחנו זה את זו. אני התעשתי ראשון והפתעתי את הקטנטונת עם נשיקותיים מקובלות. ברבות הימים למדתי שאם יש מה שוורדה שונאת, זה שמישהו מנשק אותה על הלחי, על אחת כמה וכמה על השתיים. אחר כך החלפתי לחיצת ידיים אמיצה עם אמנון ז'קונט, שנראה לי כבריון טוב לבב עם חיוך של אדם רודף שלום. לא ידעתי אז שהאיש הזה מילא בחייו תפקידים של משרד הביטחון שחייבו אותו להסתובב בארצות זרות, לרבות ארצות אוייב. 

היה ערב נחמד, עד כמה שערב כזה, שבו מככבים  ארבעה סופרים צמודי אגו, יכול להיות. אמנון עורר את התפעלותי מכוח זיכרונו הרב, כאשר ידע לצטט בעל פה קטעים שלמים מתוך 'חבורה שכזאת'. הוא אפילו הציע לנגה לקרוא לספרה החדש בשם  "על הקרשים המלבלבים", כשמו של פרק מתוך הספר. כנראה שבקבוק היין שהתרוקן במהלך הערב יצר יחסי קירבה ופתיחות בינינו, והתחלנו לדבר בגלוי לב של חברים מלידה. אני ריככתי את ליבה של ורדה, שהיתה זקוקה להתאוששות אחרי התקפת הנשיקות שלי, והודיתי לה על שנתנה לי לגיטימציה חוקית לבגוד באשתי שהתנזרה ממני. אמנון רצה לדעת אם אכן קיימתי את הצעתה הלכה למעשה ומצאתי מתנדבת מתאימה. לא התביישתי וסיפרתי על מילי, שאני לא יכול להגיד עליה אף מילה רעה, כי הודות לה הצלחתי לשרוד יותר מעשרים שנה בלי לבקש טובות  מאשת נעוריי הצוננת. (מטעמי צניעות לא סיפרתי על תמי המורה מנתניה, ועל עמליה אשת השטיחים מטורקיה, שלא לדבר על כרמלה החמודה שהבטחתי לבוא לבקרה אחרי ארוחת הערב אצל נגה).

אמנון הודה שהוא אמנם בגד באשתו, אבל רק בשנת ההיכרות הראשונה, כאשר האהבה שלהם עוד לא היתה ממוסדת. כן הודה שהוא התאהב בה רק ממבט שני, אבל מאז לא חיפש אהבה אחרת. השניים באמת התנהגו כזוג מאוהב ,למרות שהם נשואים כבר יותר מעשר שנים. מדי פעם החליפו חיבוק או היצמדות הדדית, תוך שאמנון נזהר שלא לנשקה בטעות. עם נגה משום מה שמרתי מרחק וגם היא ניסתה שלא להכניס לי רעיונות, אחרי ששמעה שכבר יש לי מי שמביאה אותי לידי חטא.  

הערב נגמר ברוח טובה ובהסכמה הדדית שצריך להיפגש שוב, ואני עליתי על הווספה ונסעתי לכרמלה שכבר חיכתה לי בסקרנות לשמוע איך היתה הפגישה. היא הכירה את אמנון והעריצה אותו, אחרי שעברה אצלו קורס של סדנת כתיבה. הבטחתי לה שאם תהיה עוד פגישה אביא גם אותה, אבל שנינו ידענו שזו הבטחה מהסוג שאיש לא לוקח אותה ברצינות.

פוצ'ו

המשך יבוא

פוצ'ו: דיברתי עם ורדה. היא אמרה שהקטע חמוד רק ביקשה שלא אכתוב שאמנון נזהר שלא לתת לה נשיקה, להפך – אמרה לי – תכתוב נישק אותה ואני הרגשתי מופלה לרעה וזה מה שעשיתי.

* * *

עקיבא נוף

לילה על עירי

לילה על עירי,

רוֹגָע ודממה,

קמה בת שירי

בִּתְחוּשַת צמָא.

לילה על עירי –

סהר מְכַשֵּף,

נועם צמרירי

את גופי אופף.

לילה על עירי,

מיפגשי זרים,

לִיִצְרי צרי,

אש במיסתרים.

לילה על עירי,

חושך ונגוהות,

חש כל בשָׁרי

אצבעות נוגעות.

לילה על עירי,

זרוּעַ  חלומות,

אתאווה לִפְרי

ברית הנשמות.

טוּר הַחוֹבָה

אָבִי, שֶׁזִכְרוֹ לִבְרָכָה,

אֵיך אֵדַע אִם הִפְסִיד? אֵיך אֵדַע אִם זָכָה?

בְּחַיָּיו – רַק שׂוֹחַחְנוּ שְׁתִיקָה עִם שְׁתִיקָה,

שְׁתִיקָה שֶׁל סְמִיכוּת עִם שְׁתִיקַת מְבוּכָה,

וּתְמוּנַת הַמַּצָּב בְּקַוִּוים מֻעָטִים,

אַךְ עַכְשָׁיו, כִּי הָלַך, חֲסֵרִים הַפְּרָטִים,

כֻּתַנְתּוֹ-שֶׁל-פַּסִּים אֵיך הָפְכָה מְעוּכָה?

זאת נוֹתְרָה שְׁאֵלָה מְטִיחָה וּפְתוּחָה,

וְכָּל עוֹד לא אֵדַע – לא אֵדַע מְנוּחָה,

אֶת חַיָּיו אִם הִפְסִיד? בְּחַיָּיו אִם זָכָה?

וְהַחֶסֶר הַזֶּה – לי בְּטוּר הַחוֹבָה,

עַל חֶטְאִי  – כִּי הִשְׁהֵיתִי בַּקֵּש הַתְּשׁוּבָה

* * *

ד"ר אבנר ברנע

פרשיית פולארד – מנקודת מבטו של ה-CIA

ד"ר ברנע הוא עמית מחקר במרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. לשעבר בכיר בשב"כ.

פרשיית פולארד מקבלת ממד חדש לאחר עיון בספרו של ג'יימס אולסון (Olson), מי שהיה ראש אגף המודיעין המסכל ב-CIA, שיצא לאור לאחרונה. בספר To Catch A Spy: The Art of Counterintelligence.

אולסון מקדיש פרק לפרשיית ג'ונתן פולארד מנקודת מבטו של ה-CIA, בדגש על דמותו הבעייתית פולארד והנזק שגרם לארה"ב. אולסון מבטא כעס רב על מערכת הביטחון הישראלית, במיוחד על לק"מ (הלשכה לקשרי מדע) בראשות רפי איתן, שהיתה אחראית לגיוסו ולהפעלתו של פולארד בלב קהילת המודיעין האמריקאית. להלן מיספר קטעים מספרו של אולסון, כפי שעלה מחקירותיו של פולארד לאחר שנעצר.

ב-1972 החל פולארד ללמוד באוניברסיטת פרינסטון. למרות יכולותיו האינטלקטואליות הגבוהות לא היה תלמיד מצטיין, בין היתר בגלל שימוש בסמים. כבר אז הרבה לדבר על אהדתו לישראל וציין בפני חבריו את קשריו עם המוסד ועם ה-CIA – שלא היו. הוא רמז פעמים רבות לחבריו על היותו סוכן המוסד ופיזר סביבו עננה של מסתורין. לאחר מכן למד פולארד תקופה קצרה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת נוטרדאם ועזב. גם שם דיבר על כוונתו לעלות לישראל ועל פעילותו למען המודיעין הישראלי, שלא היתה. כאשר למד באוניברסיטת טאפטס לתואר שני במדע המדינה, שגם אותו לא סיים, הרבה לספר על קשריו (שלא היו) עם המוסד ולכן כונה בקרב חבריו ה"קולונל", כינוי  שנשא בגאווה.

ב-1979 פנה פולארד ל-CIA וביקש להתקבל לעבודה שם. לאחר ראיון ראשוני שעבר בהצלחה, הגיעה בדיקת פוליגרף. פולארד נכשל בבדיקה לאחר שנמצא כי שיקר בנושא שימוש בסמים. פסילתו ל-CIA היתה מכה אישית קשה עבורו מאחר וארגון זה היה מקום העבודה המועדף עליו. עם זאת, הכישלון לא ריפה את ידיו להפוך לאיש קהיליית המודיעין האמריקאית.

באותה שנה, התקבל פולארד לעבודה באגף המודיעין של הצי האמריקאי. תפקידו היה אנליסט בתחום הסובייטי. במהלך בדיקתו הביטחונית לא ידעו על כך שנפסל קודם לכן לעבודה ב-CIA. רק בדיעבד התברר כי בבדיקתו הביטחונית שיקר לגבי פרטים מהותיים מחייו כולל השימוש האינטנסיבי בסמים לאורך שנים, אך הדבר לא התגלה בתהליך קבלתו לעבודה. עם תחילת עבודתו קיבל סיווג ביטחוני גבוה.

למרות ששירת רק זמן קצר בקהיליית המודיעין של ארה"ב ובתפקיד זוטר, החל פולארד לבחון באופן מעשי את האפשרות להיות במקביל לעבודתו גם סוכן חשאי של מדינה זרה. לאחר מיספר חדשים בתפקיד, פנה ביוזמתו לשגרירות דרום אפריקה בוושינגטון והציע את שירותיו. הדרום אפריקאים דחו את פנייתו.

ג'ונתן פולארד סיפר על קשריו עם שגרירות דרום אפריקה לממונה עליו שביקש לפטרו מיד. בדיקת פוליגרף שנעשתה לו הוגדרה  inconclusive (ללא ממצא משמעותי) לאחר שהוברר כי הוא לא שיתף פעולה עם הבודק ואף ניסה להטות את תוצאות הבדיקה. מסיבות לא ברורות פולארד לא פוטר אך סיווגו הביטחוני הורד והוא הועבר ליחידה אחרת. (הערה: אולסון מציין כי היתה זו טעות קשה של הצי לא לפטר את פולארד מיידית).  

פולארד המשיך לחפש במרץ אחר הזדמנות לפעול כסוכן של מדינה זרה. הוא סיפר על עבודתו במודיעין האמריקאי לחברים, והציג את עצמו כבעל תפקיד בכיר. הוא פנה ביוזמתו לשגרירות אוסטרליה בוושינגטון והציע להם מידע סודי אך לא היה המשך למהלך זה והאוסטרלים לא חזרו אליו. בין הגורמים שאיתם דיבר פולארד על עבודתו היו חוקרים פרטיים אמריקאיים במטרה שדרכם תגיע אליו הצעה ממדינה זרה כלשהי למסור מידע מסווג.

אחד השיקולים המשמעותיים בהתנהגותו של פולארד היתה כוונתו לקבל הכנסה נוספת מהמודיעין שימסור. פולארד מתואר כמי שמחד גיסא היה "חולה מודיעין": אדם שאהב את עבודתו במודיעין והזדהה עימה, במיוחד משום שהדבר סיפק את הפנטזיות שלו משחר נעוריו. מאידך גיסא, ראה בגישתו לחומר מסווג הזדמנות להכנסה נוספת משמעותית. הוא לא היה בררן בגורמים להם הציע את שירותיו למרות שאהדתו היתה נתונה לישראל.

ב-1981 הציע פולארד את עצמו לארגון הלובי היהודי AIPAC  בוושינגטון וציין את גישתו לחומר מודיעיני רגיש ביותר וכמובן את אהבתו לישראל. הוא קיווה שפנייתו לאיפא"ק תגיע לידיעת המוסד שיגייסו. אך הוא לא קיבל כל תשובה. אולסון מציין כי דבר הפנייה הגיע כנראה לידיעת גורם רשמי בישראל שאינו מציין מיהו.  פולארד לא התייאש והמשיך לחפש דרך בה יוכל לשלב רווח כספי.

בינתיים, החליט הצי האמריקאי לשלוח את פולארד לבדיקה פסיכיאטרית לאור הבעיות שהתגלו בזמנו בבדיקת הפוליגרף שלו. הבדיקה לא העלתה כל ממצאים שליליים והוחלט להחזיר לו את הסיווג הביטחוני הגבוה. פולארד הועבר לתפקיד אנליסט מודיעין במרכז לסיכול טרור (ACAC) של הצי. תפקיד זה איפשר לו גישה ישירה לחומר רגיש ביותר של ה-DIA, ה-NSA וה-CIA. פולארד גילה מהר מאד פרצות באבטחת המידע כולל חוסר מידור ביחידת המודיעין שבה עבד וחוסר פיקוח על גישה למסמכים. הוא החליט לנצל מצב זה לטובתו.

באמצעות קשר משפחתי יזם פולארד קשר עם אל"מ אביאם סלע, קצין חיל האוויר, ששהה בלימודים בניו יורק. פולארד וסלע נפגשו לארוחת צהרים בוושינגטון שבה התנדב פולארד לשמש סוכן של המודיעין הישראלי תוך שהוא מציג את כישוריו המיוחדים – עבודתו בתפקיד רגיש בקהיליית המודיעין האמריקאית. סלע מסר על הצעתו של פולארד לנספח המדעי בקונסוליית ישראל בניו יורק יוסף יגור, שהיה נציג של לק"מ. רפי איתן אישר את המשך הקשר עם פולארד.

מכאן החל מבצע מודיעיני של הלק"מ בלב קהיליית המודיעין האמריקאית בוושינגטון. שיטת הפעולה היתה שפולארד היה לוקח מסמכים ממקום עבודתו, בד"כ בסופי שבוע, מעבירם ל"בית מבטחים" בוושינגטון ולאחר שצולמו היה מקבלם בחזרה ומחזירם למקומם. ב-1984 נפגש פולארד עם רפי איתן, אביאם סלע ויוסף יגור בפריס, שם קיבל מתנות (עבור חברתו אן שאח"כ היתה לאשתו) וכסף בסכום כולל של 20 אלף דולר, ונקבעה לו משכורת של 1500 דולר לחודש שבהמשך הועלתה ל-2500 דולר בחודש. כן הובטחה לו אזרחות ישראלית. לאחר שנישא לחברתו אן בוונציה ב-1985, רמת חייו עלתה תודות לכספים שקיבל בישראל. אשתו של פולארד אן היתה שותפה מלאה בידיעה לפעילותו החשאית למען ישראל. הוא מוסיף כי מפעיליו הישראלים של פולארד לא העלו תהיות לגבי אישיותו, מהימנותו ומניעיו.

מחלקת הביטחון של הצי לא עלתה בזמן על פעילותו של פולארד למען ישראל, למרות שהיו סימנים מעידים רבים שהצביעו על פעילותו החשודה. חשד מהותי התעורר רק לאחר שעובד במחלקה שבה עבד פולארד ראה אותו מוציא מסמכים מתיקים שונים  ומכניסם לתיקו. מרגע זה נכנס ה-FBI לתמונה. שיטת פעולתו של פולארד התגלתה מיד לאחר שהותקנו מצלמות נסתרות בסביבת העבודה שלו.

בנובמבר 1985 נעצר פולארד במגרש החנייה של עבודתו וברשותו נמצאו מסמכים מסווגים שלא היו אמורים להיות ברשותו. הוא שוחרר לאחר חקירה ולאחר שסירב לעבור בדיקת פוליגרף. כאשר הגיע לביתו פעל מיידית יחדיו עם אשתו להשמדת מסמכים מסווגים רבים נוספים שהיו בביתו. מדובר ב"תרגיל" שעשו לפולארד כדי לעמוד מהלכיו העתידיים במיוחד קשריו עם מפעיליו.

פולארד ניסה ליצור קשר עם איש הקשר שלו בשגרירות בוושינגטון אך לא נענה. אז יצא עם אשתו לכיוון שגרירות ישראל כדי לבקש מקלט מדיני אך לא ניתן לו להיכנס לשגרירות והוא נעצר ע"י ה-FBI בכניסה לשגרירות בחשד לריגול לטובת ישראל.

אולסון מציין כי תגובתה הרשמית של ישראל לפיה הפעלתו של פולארד בוצעה עצמאית ללא סמכות ע"י קבוצה ישראלית לא מאושרת, נתפסה בארה"ב כמגוחכת. לחיזוק טענתו הוא מוסיף כי ב-2014 הודה רפי איתן בראיון שנתן, כי ראש הממשלה פרס ושר הביטחון רבין היו מודעים לפעילות החשאית של פולארד.

מעבר לחשיבות שבהכרת פרשת פולארד מנקודת מבטו של ראש המודיעין המסכל של ה- CIA, מדגיש אולסון שני היבטים חשובים – האחד הוא הכישלון המתמשך של קהיליית המודיעין האמריקאית בכך שקיבלה לשירותה אדם כמו ג'ונתן פולארד שלא התאים לשירות זה בגין אישיותו וחוסר נאמנותו לארה"ב – ולא עלתה בזמן על הפעלתו הרשלנית ע"י המודיעין הישראלי. ההיבט השני בא לידי ביטוי בתמיהתו של אולסון איך ישראל העזה לגייס ולהפעיל מרגל בלב קהיליית המודיעין של ארה"ב.

מתיאור פרשית פולארד ע"י ג'יימס אולסון עולה הכעס הגדול והנמשך של קהיליית המודיעין האמריקאית על בגידתו של פולארד והפעלתו ע"י בעלת הברית הקרובה שלה – ישראל, כעס זה מסביר את ההתנגדות הנחרצת של קהיליית המודיעין האמריקאית במשך שנים רבות ולשיחרורו ולאחר מכן ההתנגדות לביטול ההגבלות המוטלות עליו מאז שיחרורו.

מדבריו של בכיר ה-CIA עולה דמות של אדם בלתי נאמן, רודף בצע, הרפתקן, מתחזה, חסר שיקול דעת, שבמהלכיו גרם נזק עצום למעמדה של יהדות ארצות הברית. בסופו של דבר מדובר בבוגד בבעלת הברית האסטרטגית של ישראל וככזה הפסטיבל שהולך ונרקם סביב הגעתו לישראל הוא מגוחך ולא ראוי.

ד"ר אבנר ברנע

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.12.20

* יש אשם אחד – סיבוב בחירות רביעי בתוך שנתיים, בעיצומה של הקורונה, הוא טירוף מערכות. האשמה בכך נעוצה באדם אחד – נתניהו. כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה נכנסו איתו לקואליציה בלב פתוח ונפש חפצה, שופעי רצון טוב להיכנס מתחת לאלונקה ולהיחלץ לשותפות אמת בעשייה לקידום מדינת ישראל בשעת משבר. אבל נתניהו עקץ את שותפיו, רימה אותם, הונה אותם, הפר כל תו בהסכם ופגע ביודעין בכלכלת ישראל באי העברת תקציב. נתניהו הפך את ההסכם איתו לבדיחה ופורר את הממשלה.

* אפקט סער – פתאום נתניהו רוצה להעביר את התקציב בתוך שבועיים. הרי היה עליו להעביר אותו באוגוסט ונתנה לו אורכה עד דצמבר. היו לו תירוצים מגוחכים, שלא נכון במצב המשבר להעביר תקציב ושצריך כמה חודשים להכנת תקציב וכו'. פתאום צריך תקציב ואפשר להכין אותו בשבועיים. מה קרה? אפקט סער. נתניהו התחיל ל-פ-חד מהבחירות.

* תוספת הכרחית – החלטת הממשלה על תוספת תקציבית של 50 מיליארד שקל מחויבת המציאות. היא רק מוכיחה עד כמה הכרחי להעביר תקציב. עד כמה ההימנעות להעביר תקציב ולהשתמש בו כבן ערובה היה פשע כלכלי נגד המדינה, רק כדי לגנוב את הרוטציה.

* פשרה רקובה – אילו היתה פשרה בין הליכוד לכחול לבן, היתה זו פשרה רקובה, כיוון שהמו"מ עצמו היה רקוב ומסואב. היה זה מו"מ בין כיבוד ההסכם להפרתו. אין מקום למו"מ כזה. ומה הטעם לחתום על הסכם עם מי שהפר את ההסכם הקודם מתחילתו ועד סופו?

ורגע לפני פשרה אפשרית, קפצו החרדים ודרשו כתנאי להסכמתם ל"פשרה" לחוקק את חוק הגיוס (כלומר חוק ההשתמטות) וחוק הגיור (כלומר החוק נגד גיור). חוק הגיור הוא חוק אנטי ציוני, המתנקש במהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, והופך אותה למדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. זהו חוק שבו המדינה היהודית מפנה עורף לרוב העם היהודי.

* צל"ש או טר"ש – בני גנץ הוא הגיבור הטרגי של הפוליטיקה הישראלית. וכשאני כותב "גיבור טרגי", אין זה לתפארת המליצה, אלא אני מתכוון בפירוש לשני חלקי הביטוי. טרגי – זה ברור. אבל גם גיבור. כאשר הצטרף לממשלת האחדות הלאומית, במחיר פירוק כחול לבן, הוא נהג בגבורה פוליטית; הקריב את עצמו ואת מפלגתו למען האינטרס הלאומי. הוא ידע עם מי יש לו עסק, ולקח סיכון. היה זה מעשה של צל"ש או טר"ש. והבעייה הייתה, שמי שיקבע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש אינו הוא אלא אדם אחר. אילו כובד עימו ההסכם, והיתה מגיעה הרוטציה, רבים ממתנגדי ממשלת האחדות היו משנים את דעתם ותומכים בו, וסיכוייו לנצח בבחירות הבאות היו גבוהים. אבל נתניהו עקץ אותו ואת כחול לבן, והוא איבד את עולמו.

מה שחבל, הוא המסר שהפוליטיקה היא ג'ונגל ואין בה מקום להגינות, לכיבוד הסכמים, לענייניות. מי שנוהג כך מוצג כלוזר, כשוטה הכפר, כנאיבי. גנץ עצמו ישלם מחיר פוליטי כבד. אבל אני מקווה שההונאה הגדולה של נתניהו הייתה גשר אחד רחוק מדי, ובעטיה יאבד את השלטון.

* כפני הכלב – נערת השליחויות של נתניהו אסנת מארק כינתה את ח"כ מיכל שיר "כלבה". זה הסגנון. פני הדור כפני הכלב.

הביטוי פני הדור כפני הכלב, מן התלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין,  הוא חלק מתיאור של מצב איום ונורא שיפקוד את עם ישראל רגע לפני הגאולה. אני מקווה שהתנהלות והסגנון הללו מבשרים את המהפך בעוד שלושה חודשים.

* מסיבת סיום – לאורך כל השנים האחרונות, משרד התקשורת היה בסטגנציה ורמת תשתיות התקשורת בישראל, אומת הסטארט-אפ, נסוגה אחור, כמעט עד רמת עולם שלישי. נתניהו היה שר התקשורת, כשכל מה שעניין אותו היה איך להשתלט על התקשורת. רק בזה הוא עסק, והשאר יסופר בכתב האישום. כאשר נאסר עליו להמשיך להיות שר התקשורת, הוא שלח את מלחך הפינכה שלו איוב קרא (שאחרי שסיים להשתמש בו – זרק אותו) להמשיך במסע ההשתלטות.

שבעה חודשים יועז הנדל שירת כשר התקשורת, ובשבעה חודשים עשה יותר משנעשה במשרד במשך שבע שנים. ובסך הכויל הוא עשה את מה שכל שר צריך לעשות. להסתער על תחום אחריותו, להיות ענייני, לפעול למען אזרחי ישראל, לקדם את הפריפריה, לקדם את האוכלוסיה הערבית, לתקן את האפלייה נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון. ימים אחדים לאחר סיום תפקידו אישרה מליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית את חוק מתווה הסיבים האופטימיים. יופי של מסיבת סיום לשר מצטיין.

* בעד תקשורת מגויסת – תקשורת מגויסת היא תופעה שמעוררת בי סלידה בדרך כלל, אבל במקרה של קמפיין החיסון, ההתגייסות של התקשורת מוצדקת לחלוטין. אין זו סוגייה של אידיאולוגיה או פוליטיקה. האידיאולוגיה היחידה היא לנצח את הנגיף, לעצור את המוות והתחלואה, להחזיר את המשק, את החינוך, את התרבות, בקיצור – את החיים לסדרם.

החיסון הוא הפתרון. כל ההחלטות של ממשלת ישראל וממשלות כל המדינות בעולם אינן יכולות לתת פתרון, אלא לעצור זמנית את ההידרדרות ולהשאיר את התפשטות המגפה תחת שליטה. כל צעד העוצר את המגפה גורם לנזק חמור לכלכלה ולחברה. כל צעד המשחרר את הכלכלה מעורר עוד גל של המגפה. המשך האקורדיון הזה לעוד שנים הוא מטורף. ויש רק דרך אחת לשים לכך קץ – החיסון.

החיסון הוא ניצחון גדול של המדע והטכנולוגיה. התגייסות של המדינות למימון המחקר והפיתוח ולקיצור דרמטי בתהליכי הייצור והתגייסות המדע למטרה, יצרו הישג בלתי נתפס. החיסון עבר את כל הבדיקות הנחוצות והחמורות ביותר והתברר כיעיל באופן חסר תקדים.

כעת יש פתרון לקורונה, אך יותר משהוא תלוי במדינות ובממשלות, הוא תלוי באחריות האישית של כל אזרח – להתחסן. אבל יש לא מעט אזרחים שמפחדים, והפחד הוא טבעי. ומה שמלבה את הפחד הוא פייק ניוז, תאוריות קונספירציה מטורללות והכחשת המדע. המסרים האלה משפיעים על אנשים ומחזקים את הפחדים.

לממשלות, לאמצעי התקשורת ולרשתות החברתיות יש אינטרס אחד – לנצח את המגפה. ולכן, על כולם להתגייס לקמפיין הסברה אדיר להתחסנות, להרגעת הפחדים ולהפרכת הקונספירציות ותעמולת הבערות. אני שמח שהתקשורת בישראל מגלה אחריות ומתגייסת.

* דוגמה אישית – טרנד הלעג והביקורת על החיסון לנתניהו בשידור חי מול המצלמות היה צפוי. איני שותף לטרנד הזה. לפני שבועות אחדים כתבתי שעל נתניהו להתחסן ראשון בפומבי, וצפיתי את הטרנד.

כאשר החיסון כל כך חשוב להדברת הקורונה, והוא תלוי בבחירה החופשית של כל אדם, אנשים רבים מפחדים מן החיסון ומושפעים מפייק ניוז נבער מדעת נגד החיסון – יש חשיבות בכל פעולה שתעודד את הציבור להתחסן. ולכן, מן הראוי שנתעלה מעל ענייני האהבה או השנאה, ההערצה או הסלידה לנתניהו ונתמקד בשאלה אחת – האם החיסון בשידור חי מקדם את המטרה או לא. אין לי ספק שהוא יקדם את המטרה.

נתניהו הוא מנהיג נערץ על המונים רבים והשפעתו עליהם אדירה. כאשר הם רואים אותו מתחסן, זה לבטח ישפיע עליהם ויעודד רבים מהם, שהתלבטו, ללכת בעקבותיו ולהתחסן. מתנגדיו הרבים לא יושפעו מן הדוגמה של נתניהו, אך היא לבטח לא תגרום להם להימנע מחיסון.

מנהיג נדרש לדוגמה אישית. כמו רבים, אני מרבה לבקר את נתניהו על היעדר דוגמה אישית, או ליתר דיוק, על דוגמה אישית שלילית. אז כאשר הוא מגלה דוגמה אישית חיובית, בנושא חשוב כל כך ובעיתוי קריטי כל כך – דווקא על כך צריך לתקוף  אותו?

רבים מהמותחים עליו ביקורת בגין החיסון הפומבי, היו מבקרים אותו בחריפות אלמלא עשה כן; אילו קרא לציבור להתחסן ולא עשה זאת בעצמו ראשון. במקרה כזה הביקורת הייתה מוצדקת. וכיוון שהוא נהג כראוי, יש לשבח אותו על כך.

לצד הביקורת על עצם החיסון הפומבי, יש ביקורת נקודתית; למשל על כך שהרופא האישי שלו חיסן אותו ולא אחות, או על כך שלא עבר את הפרוצדורה של שאלון לפני החיסון. את הפרוצדורה הוא עבר בחדר צדדי. ייתכן שנכון היה שיעבור אותה בשידור (אלא אם יש בכך פגיעה בחיסיון רפואי). נכון היה שאחות תחסן אותו ולא הרופא האישי, ולו כדי שידגים את קבלת החיסון כפי שיקבל אותו כל אזרח. אך אלו הערות שוליות. העיקר הוא הצעד הנכון שעשה נתניהו, גם אם כדרכו הוא עשה זאת במפגן מגלומני סר טעם של תעופה עצמית.

* בלתי בגיץ – אני משוכנע שבג"ץ ידחה את העתירות נגד חוק הלאום, אבל הבעיה היא בעצם הדיון בהן. את העתירות צריך היה לדחות על הסף משלוש סיבות:

 א. כיוון שמדובר בחוק יסוד. התערבות בחוק יסוד היא נשק יום הדין, המוצדק רק במקרי קצה של פגיעה מכוונת בעליל בזכויות האדם. למשל, אילו בחוק יסוד היתה נשללת זכות הבחירה מערביי ישראל או מהמתנחלים. כמובן שהטענה כאילו החוק פוגע בזכויות האדם היא שקר.

ב. כי אל לו לבית המשפט להתערב במחלוקות על השקפת עולם. אלה נושאים מובהקים של המערכת הפוליטית.

ג. כיוון שהחוק אינו ממציא דבר חדש, אלא מעגן בחוקה את זהותה ומהותה של מדינת ישראל מיום הקמתה, כמדינת הלאום של העם היהודי. בית המשפט העליון של המדינה היהודית דמוקרטית צריך להגן על מהות זו, ולבטח לא לערער אותה.

* לא מתאים ליחידה – לוחם גולני שמחבל יִדה לעברו בקבוק תבערה והוא לא הגיב הודח מן היחידה. הוא הודח בצדק, כי בשעת מבחן הוא פעל בצורה מחפירה, בניגוד לרוח צה"ל ולערכי החתירה למגע, הדבקות במשימה והחתירה לניצחון. חייל שאינו מגיב על יידוי בקבוק תבערה, אינו מתאים להיות לוחם, בטח לא בסיירת גולני. הוא לא עבר עבירה פלילית. הוא לא יכנס למעצר. הוא פשוט לא יישאר ביחידה כי אינו מתאים.

הדמגוגים שעושים עליו סיבוב ונותנים אליבי לפחדנות ולברחנות בקשקושים כמו "אפקט אלאור אזריה", "פחד מהפצ"ר", "פחד מבג"ץ" וכו' – פוגעים בצה"ל וברוח הלחימה של לוחמיו.

* מפני תיקון עולם – מצוות פדיון שבויים היא מצווה קדושה ביהדות, אך הרמב"ם, שקבע ש"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" סייג אותה באמירה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם." מהו תיקון העולם כאן? מניעת מצב שבו חטיפת יהודים תהפוך לשיטה, מתוך הבנה שהיהודים ישלמו כל מחיר לפדיון השבוי.

הרמב"ם דיבר על דמים, במובן של ממון. כאשר מדובר בדמים במובן של דם – על אחת כמה וכמה. בעסקאות ג'יבריל, טננבוים, ושליט – רוב גדול של המחבלים ששוחררו חזרו לטרור. לפחות עשרה ישראלים נרצחו בידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט. כדאי שנזכור זאת כעת, כאשר עסקת חליפין חדשה עומדת כנראה על סדר היום.

* ספר התועבה – עדות מצמררת של הרב אביה הכהן:

"חזרתי הביתה עכשיו נרעש ונפחד. לקחתי טרמפ נער חמוד ויפה בן שש עשרה שפאותיו מפארות את פניו. הנער לומד ביצהר בישיבה של יצחק שפירא ויוסי אליצור מחברי הספר 'תורת המלך'. לי אין ספק שהספר קורא להפרות חוק ופגיעה בערבים אולם עורכי הספר טענו שהספר אינו אלא פלפול בעלמא. ובכן אני יכול לומר בוודאות – תלמידי הרבנים האלו מבינים את הספר בצורה חד משמעית – יש לפגוע בערבים! הנער אמר זאת בשמם. אני אומר זאת בוודאות מוחלטת. כבר שמעתי זאת כמה וכמה פעמים מתלמידים של שני הרבנים. בעיני רוחי אני רואה את הנער היפה יושב על ספסל הנאשמים וחייו נהרסים, ושוב הדתיים במקהלה – השב"כ המרושע ממציא דברים כמו ברוסיה. צריך  לעצור את זה לפני שתהיה עוד משפחת דוואבשה. אגב מסכת הטיעונים של הנער הייתה זהה למילים שכבר שמעתי מתלמידי שני הרבנים."

שני ה"רבנים" האלה, שכתבו את הספר הנתעב, וכל ה"רבנים" שחתמו על הסכמה לתועבה – ארורים. הם סכנה לאומית. והם משחיתים את הנוער האומלל שהתגלגל אליהם. זו אוזלת יד של המדינה בכלל ושל השב"כ בפרט. אך לא הכול בידי המדינה. לחברה יש תפקיד חשוב לא פחות, בהגדרת הטוב והרע. איפה רבני הציונות הדתית, מנהיגי הציבור ומורי הדרך, ששותקים במקום לזעוק זעקה מרה, במקום להוציא את הרשעים האלה אל מחוץ למחנה, במקום לשתף פעולה עם מוסדות המדינה לדיכוי התופעה הכהניסטית הנוראה הזאת – נוער הזוועות?

* פסול – עודה בשאראת בשוקניה: "בעיני כל אדם הגון, בן-גוריון פסול מלהיות אפילו מחנך בבית ספר יסודי." הרי בן גוריון אחראי לאסון הנורא – הקמת מדינת ישראל.

* מעל לכל אופנה – 16 שנים חלפו מאז מותה של נעמי שמר. ובשנת 2020 היא היוצרת המושמעת ביותר, על פי דו"ח אקו"ם.

נעמי שמר, משוררת דגולה (או כהגדרתה – מזמוראית) ניצבת יציבה מעל לכל אופנה וטרנד.

* ביד הלשון: קפצית – תרומת התוכנית "הנינג'ה הישראלי" לשפה העברית – הפנמת התחדיש העברי לטרמפולינה – קפצית. יישר כוחו של ניב רסקין המקפיד על כך.

אורי הייטנר

* * *

רוֹן גֵּרָא

וְשׁוּב קוֹרוֹנָה

יָמִים שֶׁל סְתַו יָגֵעַ

צִנָּה חוֹדֶרֶת,

נוֹשֶׁקֶת אִישׁוֹנֵי לַיְלָה.

שֶׁמֶשׁ לֹא מְנֻחֶמֶת,

נִרְתַּעַת.

מִנֶּגֶד חֲצוֹצְרוֹת פַּחַד

מְרִימוֹת רֹאשׁ

כְּתַרְנְגוֹל לַקְּרָב.

תֻּפִּים סַהֲרוּרִיים,

מַשְׁרִים תּוּגָה,

בְּהֶמְיַת מֵיתָרִים.

יִרְאָה מִשְׁתַּפֶּלֶת כְּמַפָּל

אֶל שַׁעַר הַתִּקְוָה,

רַק לֹא לְהַגִּיעַ אֶל עֶרֶשׂ

אֱלֹהִים.

רון גרא

* * *

דורון גיסין

1. הבתולין שהיו לנס (המרד)

באחד מבוקרי השבת, בעודי מאזין בחצי-אוזן  לרדיו, משכה את אוזני כתבה שהביאה מבט חדש על מרד החשמונאים. איני זוכר את שמה של ההיסטוריונית/החוקרת  שהרצתה בפרטי פרטים על מחקרה החדשני. שהרי מן המפורסמות הוא שלמרות הדעה הרווחת שגברים מכתיבים את מהלך העניינים בעולם כולו, למעשה נשלט עולמנו מאז ומתמיד בידי נשים שכיוונו את הדברים בעודן חוסות בצל. משל הראש הוא גברי אך הצוואר שעליו מונח הראש ותנועותיו,  מובלים ומונחים על ידי הצוואר הנשי המכוון את הראש לכיוון ה"נכון". ההיסטוריה העולמית רצופה סיפורי גבורה והקרבה של גברים שמשליכים את גופם ומוסרים את נפשם על הרעיון שהגו נשים, שמאז ומעולם היו הכוח המניע, ושמן שזור כמחרוזת לאורך קורותיו של כל עם ועם. מאחר שזו הדעה המקובלת, לית מאן דפליג שהגיע זמנו של גילוי האמת להמיתה על מקור וסיבת פרוץ המרד החשמונאי.

"מושלנו האדיר ורב התושייה  ברוב חוכמתו כי רבה הבין כי על מנת להכניע את העם היושב ביהודה ובשומרון, עליו לכוון את גזרותיו לפגיעה ולחבלה בדתו של העם. באשר גם אחרון האיכרים קשור בנימי נפשו אל מצוות הקדוש ברוך הוא, ועצם קיומן הוא הגורם המאחד את העם החריג הזה. מאחר שגזר שיוסרו דלתות הבתים ותילקח מן היושבים פרטיותם, מנהגיהם יהיו גלויים לכל, וכל מלשין וערל לב יוכל למרר את חיי התושבים, ובאין אפשרות להצניע את מנהג המילה, באין אפשרות לקדש על השבת, באין אפשרות לקיים מצוות טבילה במקווה ובאין אפשרות לחגוג אירוסין וחתונות מבלי שיובא הדבר לאוזניי המושל – קבע היווני  שכל בתולה חסודה תובא לפניו ויקויים בה מנהג ה"לילה הראשון" בו תאבד את בתוליה במיטתו של אנטיוכוס אפיפנס, שכונה מאחורי גבו "אפימנס" משמע – המשוגע.

וכך בכוח הזרוע היו חיילי המשמר אוספים מביתן את בתולות עמנו ואלה היו נאנסות בידי אנטיוכוס אפימנס ומושלכות לרחוב עם בוקר, מחוללות גופנית ונפשית, וקולות הבכי וזעקות השבר היו לחזון נפרץ.

באחד מן הכפרים שבשיפוליי גבעות השומרון הגיע יומה של חנה (שם גנרי) לחגוג את אירוסיה בהגיעה לפרקה. בעודה עוטה את שמלת האירוסין וסביבה עומדים בני הבית והמיועד לה, עמדה חנה וקרעה מעליה את שמלתה וחשפה את חמודות גווה לעיני כול. ובעודה עומדת חשופת חזה נמלטה הקריאה מפיה: "אינף איז אינף!" – איני מוכנה להיאנס ולאבד את בתוליי לאפימנס. טוב לי מותי מחיי.

אחיה ובני דודה לא יכלו לעמוד מנגד בעוד אחותם הקטנה מפקירה את גופה לעיני כול, יצאו חמושים במעדרים, חרמשים וקלשונות, ונטלו את חייהם של חיילי המשמר שהמתינו לאסוף את העלמה הבתולה ולקחתה לארמון. לאחר זאת קמו ונמלטו אל מסתרי הגבעות בעודם עוברים ומספרים את קורות מעשיהם מכפר לכפר. בני-נוער מן הכפרים הסתפחו אליהם ובכל הזדמנות שנקרתה להם פגעו והרגו חיילים ונסו להתחבא בגבעות.

עד מהרה יצא שמם למרחוק  וכונו – "נערי הגבעות".  קרעי שמלתה של חנה שימשו להם כנס ודגל, וכך אירע שתוך זמן קצר פשט המרד בכפרי ישראל. זו האמת ההיסטורית המוסמכת ללא עוררין וכך החל המרד שהחל בבתולין והפך לנס. וכל השאר הרי מסופר בתולדות ישראל סבא. כל הגבורות, הנצורות וניסי פך השמן, גבורת אלעזר החשמונאי שמצא את מותו תחת פיל מלחמה, יהודה המקבי שמקבתו רוצצה ראשים רבים, ושיאו של המרד בטיהור בית המקדש – וכל אלה לא היו נולדים לעולם אילולא היתה חנה מניפה את תומתה ואת הבתולין שהיו לנס המרד.

אכן רבותיי אין עוררין שמדרש זה עולה על מדרשים אחרים גבריים במהותם ומביא לראשונה את האמת הנשית האמיתית לפרוץ מרד החשמונאים, ונאמר "אמן".

2. תמונות מחיי אזרח ותיק (מחזה מקורי)

תמונה 1. הטלפון הנייד מצלצל ל-*2700. מענה אוטומטי: "ברוכים הבאים למוקד הכללית. אם אתה רוצה לזמין תור לחיסון, הקש *8."

האזרח מקיש. – "בגלל עומס על הקווים זמני ההמתנה ארוכים. נא לפנות לאתר הכללית במחשב."

תמונה 2. האזרח מפעיל את המחשב, נכנס לאתר הכללית ומקיש על חלון "חיסון קורונה". על מסך הכללית מופיעה הודעה: "עקב ביקוש חריג, לא ניתן לקבל קישור לאתר. נא נסו במועד מאוחר יותר או פנו ל-*2700 בטלפון."

תמונות 1. ו-2.  חוזרות על עצמן לאורך שעות היום.

תמונה 3. שיחה עם חברה: "תשמעו סיפור, בעלי ואני ניגשנו לקופ"ח, נדחפנו בין האנשים והגענו לפקידה. לאחר דין ודברים קיבלנו מספר לתור לחיסון. הומלץ לנו לבוא אחה"צ כשאין כבר עומס, ואחרי המתנה התקבלנו ועברנו תשאול קצר ואז התבצע החיסון. חזרנו אל הפקידה שמאחורי הדלפק, ואחרי עמידה ממושכת בתור קיבלנו את המועד לחיסון השני."

תמונה 4. למחרת היום, בשעות הצהריים המוקדמות, רעייתי ואני "עלינו לרגל" אל מבנה הקופ"ח. המראה שנתגלה היה מבהיל. עשרות קשישים, חלקם בכיסא-גלגלים, חלקם נעזרים במקל הליכה, צובאים ומקיפים פקידה ומאבטח, שבכוחות משותפים מנסים ללא הצלחה להתגבר על מבול השאלות ועל הקהל שמנסה ללא הצלחה למשוך את תשומת לב השניים.

המאבטח המסכן מנסה בכל כוח סבלנותו ההולכת ופוקעת להדוף את הקהל הצובא על הפתח.

"רבותיי, אנא שבו והמתינו, אנו מבקשים, אתם מסכנים את עצמכם ואותנו. אנא שמרו מרחק ועל הסדר. כל מי שכאן יקבל בסוף מענה. אנא שבו אנא שבו, אנא שבו!"

אין קול ואין עונה ואין קשב. הפקידה שולפת את נשק יום הדין ומאיימת לא לחלק מיספרים לחיסון. ומולה קופצים אלה שהתמזל מזלם והצליחו להשיג מיספר דרך המחשב ותובעים לממש את זכותם. 

המאבטח מציע את הפשרה ה"מפאייניקית" – כל מי שיש לו פתק לבן ייכנס, ואלה שקיבלו מיספרים כחולים יוכנסו לסירוגין. כל האחרים שילכו הביתה וינסו לבוא מחר. כמובן שהמהומה רק מתגברת והדוחק על פתח החדר רק מתגבר.

תמונה 5. כמי שנחשבים לברי-מזל, לאחר המתנה של כמעט שעתיים, רעייתי ואני זוכים שיקראו במיספר הכחול אותו אנו מחזיקים כמו באוצר. הדלת נפתחת ואנו מתייצבים אל מול האחות ה"מחסנת" ולאחר דקותיים אנו כבר אחרי האירוע.

תמונה 6. בתור הלא מסודר והדחוס מצליח סוף סוף לקבל את המועד לחלקו השני של החיסון.

תמונה 7.  כמי שהוסר מעליו עול, הכתפיים מתיישרות מעט, החיוך שב אל שפתינו – "עשינו זאת!!!!!"

דורון גיסין

* * *

הרב אייל ורד

על יהדות סלוניקי ועל מנכ"ל חברת פייזר –

 אברהם אלברט בורלא

שישים אלף יהודים היו בסלוניקי שביוון ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. קהילה יהודית חיה ותוססת. רוב הסווארים בנמל סלוניקי היו יהודים, והנמל בסלוניקי היה סגור בשבת קודש. גדולי עולם היו הרבנים שם, ביניהם הראשון לציון הרב מאיר חי עוזיאל.

על הקהילה המפוארת הזו עלה הכורת הנאצי באכזריות. היטלר כבש את יוון בסערה כדי להבטיח את האגף הדרומי שלו לפני פתיחת מבצע ברברוסה והמתקפה נגד ברית המועצות. מתוך שישים  אלף יהודי סלוניקי – הושמדו בבירקנאו כחמישים אלף, בזמן קצר ביותר – כשאיתם צועד רבם–  הרב חיים חביב. הרב האחרון של סלוניקי. רק מעטים ניצלו. ביניהם משפחת בורלא שהסתתרה.

אחרי המלחמה, בשנת 1961, נולד למשפחת בורלא בן. וייקרא שמו בישראל  אברהם. או אלברט. אלברט גדל ולמד וטרינריה. את הדוקטורט שלו בביוטכנולוגיה של הרבייה קיבל מבית הספר הווטרינרי של "אוניברסיטת אריסטוטלס של סלוניקי". בגיל 34 עבר לארצות הברית.  הוא נישא לאשה יהודייה בשם מרים ונולדו לו שני ילדים. בארצות הברית השתלב בורלא בתעשיית הרפואה. התקדם  מהר מאוד והצטרף לחברת פייזר, שם מילא את תפקיד 'ראש החיסונים העולמי'. משם הדרך קצרה למינויו למנכ"ל של חברת פייזר בשנת 2019. לאורך השנה הוביל בורלא את מאמצי החברה למציאת חיסון לקורונה.כך, את החיסון שיציל חיים של  מיליוני בני אדם בעולם הוביל ודחף יהודי, בן לניצולי שואה מסלוניקי. החיסון שלו יגיע גם לגרמניה. בה אלפי מתים. ויציל גם שם חיים. כי יהודים אוהבים חיים.

וזה אולי נר הנשמה הכי משמעותי שאפשר להדליק השנה לכבוד יום הקדיש הכללי שיחול בעשרה בטבת.

שלח לנו את הכתבה: יוסי דה ליאון

* * *

איליה בר-זאב

שְׁנֵי קווי חולשה *

הַאִם מִתּוֹךְ שְׁנֵי קַוֵּי חֻלְשָׁה יִוָּצֵר מְשֻׁלָּשׁ?

כָּל זֶה וְאוּלַי –

תְּשׁוּקָה מִתְעוֹרֶרֶת, תַּאֲוַת נֶפֶשׁ?

וּמִי לְיָדִי יִתְקַע שֶׁתִּפָּסֵק הַחֻלְשָׁה וְאֶשָׁאֵר בּוֹדֵד עִם

אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת, נִסְחָף אֶל סַלְעֵי עֲנָק בְּמַעֲמַקֵּי הַסֶּדֶק שֶׁיִּבִָּקַע

בַּעֲרוּצֵי נְחָלִים, אֶל הַמִּצְלָעוֹת.

הֲרֵי אִיּוֹב בִּשֵּׂר: וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וְאִם בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹ יִרְאֶה מֵרָחוֹק

שְׁתֵּי חֻלְשׁוֹת נִפְגָשׁוֹת בַּסֵּתֶר

הֲיִהְיֶה בַּעַל קַרְנַיִם קוֹסְמִיּוֹת, אוֹ סְתָם שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר?

בָּעֶרֶב יֵאָחֵז בְּתַבְנִית מְשֻׁלָּשׁ מַתַּכְתִּי, יַשְׁמִיעַ צְלִיל גָּבוֹהַּ וְעוֹרֵג

אֶל גֵּבֵי נַחַל פֶּרֶס.

שָׁלוֹשׁ צְלָעוֹת לָאַהֲבָה אַךְ הַמְּשֻׁלָּשׁ שְׁוֵה שׁוֹקַיִם –

יְשַׁר זָוִית בֵּין הַחֻלְשׁוֹת.

* קווי חולשה – בגיאולוגיה בכלל ובעולמנו במזרח התיכון ישנם קווי חולשה. יבשות נוצרו וזזו. קווי החולשה שלנו צמודים לאחד השברים הגיאולוגים המשמעותיים – השבר הסורי אפריקני. גם לאורך סדק באגף תלול מתפתל הרכס ומתפתח ערוץ נחל המנקז עצמו בצורת משולש. משולשי סלע נוצרים בין שני קווי חולשה וגם בין אנשים – עד כלות.

* * *

מנחם רהט

החרדים החדשים

העולם החרדי, שהתנהלותו בימי תחילת הקורונה חוללה ביקורת נוקבת,

מיישר קו עם התפיסה שהחיסון טוב ליהודים

השבוע נפתח בשעה טובה המבצע הגדול לחיסון הציבור נגד הקורונה הארורה. זאת בין היתר בזכותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שטרח להקדים הפניית החיסונים לטובת תושבי המדינה, הרבה לפני מדינות גדולות ועשירות מאיתנו. מה שמגיע מגיע.

למרבה השמחה, נכנס תחת האלונקה גם הציבור החרדי. בניגוד לימי ראשית המגיפה, כשזו נחשבה מזימה של 'די מדינע'. גדולי הציבור החרדי-ליטאי, הרב חיים קנייבסקי והרב גרשון אדלשטיין, ראשי הציבור הליטאי, המכונית גדולי הדור, עודדו התחסנות. הרב קנייבסקי, שקיבל פטור אישי מהתחסנות מחלת גילו ובעיות רקע, שלח את נכדו יענקי להתחסן בפומבי, לעין כל. כך נהג גם האדמו"ר מבעלז, שהתעקש תקופה ארוכה שלא להצטייד במסיכה ושחסידיו ערכו חתונות רבות משתתפים ונטולות מסיכות.

האדמו"ר מגור הגדיל להגיע פיזית למרפאה, כדי לקבל לעין כול את החיסון. הרב אלימלך פירר, הגאון רבי אשר וייס, ואחרים, זירזו בסיסמת אין מזרזין אלא למזורזין. ראש העיר בני ברק אברהם רובינשטיין הכריז כי עירו הפכה מ'בירת הקורונה' ל'בירת ההתחסנויות'.

לפתע השתנה היחס כלפי המגיפה. מבינים ש"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", אינו מכוון לשמירת הנפש בלבד, כפי שהסבירו פרשנים מעוותים, שהכפיפו את ציוויי התורה לאידיאולוגיית האנטי שלהם. שהרי המונח 'נפש' ביהדות, מתייחס קודם כל לגוף, והראיה: הכלל פיקוח נפש דוחה שבת, עוסק בפירוש בהצלת הגוף בשבת, לא הנפש.

זו דרכו של ה'מיין סטרים' החרדי, וטוב שכך. אבל מולם קם מיעוט של חכמים-להרע, יודעי כל בעיני עצמם, שמפיצים שקרים, סברות כרס, בדיות וסילופים. תלמיד חכם חרדי אחד, בעל תשובה, ד"ר לפיזיקה ממכון וייצמן, ששימש בו חוקר עד שפרש מעולם המדע לפני עשרות שנים, טען מתוך שיכנוע עצמי עמוק ומתוך ניתוק מוחלט מהמציאות, בשידור שהוקלט עבור האתרים החרדים, כי החיסונים, הסגרים והפעלת גלי G5 ברשתות הסלולאר, הם מזימה כוללת של כוחות האופל בראשות ביל גייטס, להשלטת סדר עולמי חדש.

טענה דמיונית לא פחות, הועלתה בפשקוויל שיטנה שהפך ויראלי ברשת. 'המעוררים' הזהירו כי החיסון נועד לפגוע בפוריות, וזאת במסגרת המזימה הנפשעת לצימצום שיעורי הילודה בעולם. כותביו מזהירים כי שמות המתחסנים מקרב תלמידי/ות הישיבות והסמינרים, יופצו ברבים כדי שיהיו מעוכבי שידוך.

והיו גם מטורפים שאֵיבתם לאלפי המדענים שכינסו בדי עמל ידע מצטבר של שנים רבות בתחומי האימונולוגיה, הווירולוגיה, הביולוגיה המולקולרית, הכימיה והנדסת חומרים – לשם פיתוח החיסון, העבירה אותם על דעתם, עד שטענו באיוולתם כי מקור החיסון הוא בכלל בחייזרים שהגיחו לעולמנו כדי לחסל את האנושות.

למרבה המזל, הציבור החרדי דוחה את החכמולוגים ההזויים שטירופם אומנותם. הציבור החרדי נפתח למציאות. יותר ויותר מחובשי ספסלי בית המדרש יוצאים לעבוד לפרנסתם. יותר ויותר נעזרים בטכנולוגיה הסוּפר-מודרנית לעבודה ולאיסוף מידע חיוני. יותר ויותר עולים, עדיין בשקט, לקברו של הראי"ה קוק לכפר על הכפשתו של גאון הדור הקודם.

רבים משתתפים, אם ככותבים ואם כקוראים, בבמות תורניות משותפות לכל חובשי הכיפות, וחלקם אף נוחתים בתקשורת הכללית, ככותבים וכקוראים. וכך גם בעולם הפוליטי: יש שמתברגים במפלגות שמנהיגיהן, רח"ל, אפיקורסים לתיאבון, ואין פרץ ואין צווחה.

 הקורונה עשתה משהו לעולם החרדי, שתחילה התייחס אליה בזילזול מוחלט, כאילו אינה קיימת, ועתה נוהר בהמוניו להתחסן מפניה. יותר ויותר חרדים עוברים למעמד חדש של 'החרדים החדשים', שרגלם האחת בעולם התורה ורגלם השנייה בעולם המעשה, במציאות הריאלית. חלק ניכר מהרבנים והעסקנים שהעסקנות פרנסתם לא ישלימו עם כך ויפתחו מן הסתם בקרוב בקמפיין שיוקיע את פורצי הגדר ויזכיר להם את אימרת חז"ל: "פורץ גדר ישכנו נחש."

אבל זה לא יעזור. הקורונה, יותר מכל דבר אחר, מנמיכה מחיצות. מחנה 'החרדים החדשים' רק יילך ויגדל. והכל 'בזכות' הקורונה הארורה...

מנחם רהט

* * *

אילן בושם

11 שירים ל"חדשות בן עזר", סוף דצמבר 2020

בֵּין נְגִיפִים

"מִסְתַּמֶּנֶת מַגֵּפָה"

אָמַר נְגִיף קוֹרוֹנָה לַחֲבֵרוֹ.

"מָה טוֹב," הֵשִׁיב לוֹ זֶה,

"אַךְ יֵשׁ לְבָרֵךְ גַּם עַל הַשַּׁפַּעַת."

פגישה שכזאת

לְאַט לְאַט זִהִיתִי אוֹתוֹ,

לָקַח זְמַן עַד שֶׁזִּהִיתִיו;

הַזְּמַן לֹא הֵיטִיב אִתּוֹ

אֲבָל הוּא בָּא בַּזְּמַן

וּלְאַט לְאַט זִהִיתִי אוֹתוֹ.

חולפים

חוֹלְפִים בָּרְחוֹב

זֶה עַל פְּנֵי זֶה.

הָאֶחָד "דּוֹפֵק אֶת רֹאשׁוֹ בַּקִּיר"

וְלֹא מַצְלִיחַ לְהִזָּכֵר

"מֵהֵיכָן אוֹתוֹ אֲנִי מַכִּיר?"

הַשֵּׁנִי כַּנָּ"ל.

אבסורד

חוּרְבַת אָדָם

עוֹדוֹ בַּחַיִּים

וְהָאִישׁ הַמָּלֵא חַיִּים

כְּבָר לֹא.

*

אֲנָשִׁים הוֹלְכִים

וְלֹא נוֹדָע שֶׁהָיוּ;

אֲחֵרִים בָּאִים אַחֲרֵיהֶם

וְחוֹשְׁבִים לְתֻמָּם שֶׁיִּהְיוּ...

חֲשֵׁכָה

לַיְלָה שֶׁיּוֹרֵד

יֶלֶד שֶׁפּוֹחֵד

כֶּלֶב שֶׁנּוֹבֵחַ

תִּינוֹק שֶׁצּוֹרֵחַ.

מָה יֵלֶד יוֹם?

תמיהה

אֵיךְ זֶה שֶׁאִישׁ אֶשְׁכּוֹלוֹת מֵת בִּכְלָל,

הֲרֵי הוּא גַּם זֶה וְגַם זֶה

וְגַם זֶה;

הוּא הַרְבֵּה אֲנָשִׁים

שֶׁהָיוּ צְרִיכִים לְהִתְחַבֵּר

לְהַרְבֵּה שָׁנִים...

  *

קְשָׁיִים קְשָׁיִים קְשָׁיִים

אֵינָם מְמַתְּנִים אֶת הָרָצוֹן לְחַיִּים;

אִם אֶפְשָׁר גַּם לֵהָנוֹת –

מָה טוֹב

וְאִם לָאו נִתְלִים

בְּ"יִהְיֶה טוֹב".

מדליקה

הוא מַדְלִיק לָהּ

אֶת הַסִּיגַרְיָה

בְּתִקְוָה לְהַדְלִיק אוֹתָהּ.

חוֹפֵן אֶת כַּף יָדָהּ

הַמּוּשֶׁטֶת אֵלָיו בְּעֶדְנָה

וְנִדְלָק בְּעַצְמוֹ.

רקדנית הבלט

מְרַחֶפֶת, מְעוֹפֶפֶת,

אֵינִי מַעֲלֶה עַל דַּעְתִּי

שֶׁהִיא כְּמוֹ כָּל אֶחָד הוֹלֶכֶת.

הַבּוֹק

הַיְּפֵהפִיָּה הֵרִימָה רַגְלָהּ

לִרְכֹּס נַעֲלָהּ.

"אִינְעַל אַבּוּק!" קִלֵּל הַבּוֹק,

"אֲנִי מוּכָן לִהְיוֹת לָהּ לְמִרְמָס

וְאֶסְתַּפֵּק בְּלִרְאוֹת לָהּ

מִתַּחַת לַמִּכְנָס."

אילן בושם

* * *

תקוה וינשטוק

עם המשוררת אסתר ראב

בעקבות רשימתי ב"הפועל הצעיר" 4.2.1964

בחתימת ת. לוריא

את המשוררת והסופרת אסתר ראב (1894-1981) ראיינתי בשנת 1964. אז זכתה בפרס קוגל של עיריית חולון על ספרה "שירי אסתר ראב" (כולל "קמשונים").

"קמשונים", צמחי הבר הקוצניים שגדלו בהמוניהם על אדמת פתח תקווה – כך קראה אסתר ראב לספר שיריה הראשון. הספר הופיע עוד בשנת 1930 ועורר הדים בציבור הקוראים. בפעם הראשונה – ספר שירים איכותי של משוררת ילידת ארץ-ישראל. משוררת שנופי הארץ צרובים בנפשה מלידה. היא אינה צריכה להסתגל להווייה של ארץ לא מוכרת, לשמש היוקדת, לצל האקליפטוסים, לבושם של עצי ההדר. כל אלה כבר טבועים במהותה. משוררת ילידית ראשונה.

 בת-מרים, אנדה פינקרפלד, והמשוררות האחרות, נולדו בגולה. סופרות ילידות הארץ כבר קמו. נחמה פוחצ'בסקי (נפ"ש) למשל, ילידת ראשון לציון. [טעות – נחמה פוחצ'בסקי נולדה ברוסיה בשנת 1869. – אב"ע]. והנה סוף סוף – גם משוררת "צברית" ראשונה – ושונה. שיריה כתובים בחרוז חופשי בלשון פשוטה, לא קשורים לאסכולות הספרותית שרווחו אז בארץ. לא כשירי הוותיקים, ביאליק וחבורתו, גם לא כשירי שלונסקי ועדתו. שיריה אינם משתייכים לשום "מיין סטרים". הם כתובים "ראבּית".

"באמצעות הספרות גילתה את חוויותיהם של בני הארץ," כתב הסופר צבי לוז על שירתה, "בתעוזה של אדם במקומו הנכון, בפואטיקה ארץ ישראלית מקורית, הדיפה את ניחוחות ההווה בארץ. הטובים בשיריה יצאו בפרץ של גילוי עצמי."

בספר גם שירי אהבה נועזים מאוד. היא מסתייגת מנשים רכרוכיות ומודיעה שלא תינשא לאיש. למעשה נישאה פעמיים ונכזבה.

 אחרי "קמשונים" באו לאסתר ראב שנות אלם. 34 שנים (!) לא הוציאה ספר שירה. אנשי ספר תהו אם המשוררת הצברית אינה אלא מעין ברק מנצנץ וכבה, מן הכותבים ספר אחד, לרוב בשנות העלומים, ויורדים מבמת השירה. "קמשונים" כבר אזל מזמן מהשוק. קם דור חדש של קוראי שירה עברית שלא ידע את אסתר. פה ושם במדורי הספרות בעיתונים הופיעו  שירים וסיפורים קצרים בחתימתה אבל הם לא יצרו דמות מובהקת, שלמה, של משוררת.

והנה שוב נפתח מעיין שירתה. כעוף החול קמה והוציאה יצירה חדשה. יש סופרים הנאלמים לפעמים שנים ארוכות, גם ארוכות מאוד, ומתרחש להם הנס – והם חוזרים לשורר.

"כל שירי אסתר ראב" (כולל "קמשונים)" והפרס שבעקבותיו – הם תקופת הרנסנס של המשוררת. שוב היתה בעין הציבור. מסקרנת. מעוררת עניין, אבל ממעטת להופיע בין הסופרים והבוהמה כפי שהיתה כל שנות השתיקה. ממעטת לצאת. ציפור שיר בודדה.

ראיינתי אותה בתחילת פברואר 1964, זמן קצר אחר הופעת ספרה השני. היא התגוררה בדירה קטנה ברחוב צדדי שקט בפתח תקווה. בת שבעים, זקופת קומה, פניה ורדרדות חלקות.

כיום חייה כמעט ספרטניים. "אני משכימה קום. מתעמלת, נוסעת לים, זה אהובי היחיד..." לתוספת היא מבקרת בבתי ותיקים במושבה לדלות מפיהם פרשיות חיים נשכחות עבור ספר על פתח תקווה שתוציא העירייה בקרוב. "ברצון הייתי נרתמת למשטר של עבודה ממש אבל הגיל הזה... כבר עברתי את גיל הפרישה."

מאגודת הסופרים היא מוקירה את רגליה. [ומפגישות] עם סופרים. אבל עוקבת אחרי שירה טובה. למן השירה הלאומית של א.צ. גרינברג עד לשירה הלירית של הצעירים. דליה רביקוביץ, למשל.

"איני יודעת קנאת משוררות," אומרת המשוררת הוותיקה. היא מוקסמת מ"מלך בשר ודם" של משה שמיר, מ-ס. יזהר ודוד שחר. "אין לי שום רצון להיות זועמת או אוונגרדית. אני מבקשת תוכן, לא צורה. זה ייתכן גם במילים הפשוטות ביותר." אומרת ראב. "בחיפושים, חידושים ואינטלקט, שיעסקו הצעירים שעדיין לא מצאו את לשונם... אני כבר מצאתי את הלשון שלי – לשון התנ"ך."

עודה כותבת הרבה, בלהיטות, אך מפרסמת רק מעט. לדבריה הפרסום שנוא עליה עד כדי קיצוניות. היא רואה את עצמה כמשוררת אקסקלוסיבית, ליחידי סגולה. ובכלל, אי אפשר לכתוב למען קוראים. "לכל היותר אני חושבת על קורא או שניים."

שנים ארוכות לא כינסה כלל את שיריה, שלא לדבר על הפרוזה שלה, שאף בה ניתן כבר למלא קובץ שלם. "הפרוזה שלי, בייחוד תיאורי הילדות – היא כעת בראש כתיבתי. כשאדם צעיר הוא אומר שירה. כעת עליי לעסוק בפרוזה." ומיד היא מתקנת: "אני עוד מפתיעה את עצמי. עוד לא נוגעת בהרבה דברים חבויים. בפרוזה עוד הרבה עליי להעלות. איני קפואה. אני אוהבת לכתוב שירים שהחיים והנפש יזרמו בהם כמו צמח ונהר. לא כמו בניין חשוב." תמיד בחרה להסתופף בירכתיים.

ביקשתי מאסתר ראב לספר על תולדותיה.

"אני הילדה הראשונה שנולדה בפתח תקווה," היא אומרת בגאווה. [זה בהחלט לא נכון. – אב"ע]. "הילדה הראשונה במושבה הראשונה. הלכתי לגן הילדים הראשון של פתח תקווה. היתה לי ילדות נפלאה בחצר שוקקת חיים, במשק גדול. הייתי הורגת דבּוּרים (צרעות), מבוססת להנאתי בשלולית של הברז הראשון במושבה... ברז! איזה הישג!"

אביה היה יהודה ראב (בן עזר). מי שחרש בנעוריו את התלם הראשון במושבה. תלם – סמל עבודת האדמה. איכר משכיל יוצא רומניה. [הונגריה. – אב"ע] "המגאזין  [העיתון] הראשון שהגיע למושבה, 'נוייע פרייע פרעסע' [בגרמנית], לבית ראב הגיע." לימים גם אסתר תקרא בו. מגיל ארבע מפעמת בה תשוקה עזה לקרוא ולדעת.

היא למדה בבית ספר יק"א ((לימים פיק"א) במושבה. שם הורה חוקר הטבע ד"ר אפרים הראובני, שנטע בה את אהבתה הגדולה לטבע. מורה אחר היה זאב  סמילנסקי, אביו של ס. יזהר. כשהיתה בת חמש עשרה וחצי התנגד אביה שתמשיך בבית הספר במושבה שהיה [החל להיות] "מעורב", בנים ובנות יחד. אסתר המעריצה את האב, נפגעת מאוד. היא נשלחה לחוות החלוצות של חנה  מייזל [זה היה כשברחה על דעת עצמה לדגניה. – אב"ע]. "האוניברסיטה" שלה היתה ספריית [עקיבא] ליברכט בפתח תקווה. לאור עששית שמן גילתה הנערה הצעירה את שירי יל"ג  – וגם את גתה, טולסטוי וורלן... אסתר מוקסמת מהספרות הקלסית הצרפתית, הרוסית, הגרמנית, מהמשוררים והוגי הדעות של אירופה.

מקור חשוב נוסף לתרבות ממנו ינקה: בחצרו של אבא עבדו אנשי רוח ומנהיגים לעתיד. ראש הממשלה לוי אשכול עבד שם כפועל [לא אצל ראב עצמו. הוא עבד אצל גולומב. כפועל עבד אצל ראב, אברהם הרצפלד. – אב"ע]. בסמוך נוסד המושב הראשון, עין גנים. מסביב התרחשה תסיסה רוחנית רבה שנתנה את אותותיה גם בבת האיכרים. נאום של ברל כצנלסון סוחף אותה והיא הצטרפה למחנה "הפועלי". בעיני האיכרים באותם הימים זו בגידה ממש. כאלו יצאה חלילה "לשמד". אסתר מתחברת לאנשי העלייה השנייה, מתנסית בכל שלבי החלוציות, לוחמת לעבודה עברית, עושה מעין "שנת שירות" בדגניה, מסקלת אבנים. יחד עם שני בחורים מייסדת "קיבוץ" קטן בפרדס בנס ציונה. השלושה חולים בקדחת, מאושרים להשיג כיכר לחם במטבח הפועלים, וחושבים להם לחרפה לקבל פח שמן מבית ההורים האמיד.                                                                                          

פורצת מלחמת העולם הראשונה. אסתר חוזרת הביתה, מתנדבת כאחות במאורעות שנת 1921."מחובתי לכתוב על התקופה הזאת!" אומרת לי המשוררת." שוב לא נותרו בני איכרים שידעו לספר על חייהם באותה מלחמה."

באותה תקופה, שנות העשרים למאה העשרים, היא מגלה בקירבה כוחות נפש. חיה בעולם של התפעמות וצבעים. תוהה בין התמסרות למוסיקה או לציור או לספרות ובוחרת בשירה. כדבריה: "שיחק לי המזל והיו לי כל התנאים לכתיבה." אשר ברש ויעקב רבינוביץ [עורכי "הדים"] סומכים את ידיהם עליה, מעודדים אותה. ב-1930 מופיע בהוצאת "הדים" – ספרה הראשון קמשונים" – "על שם שיח שנראה לי כסמל לעזובה," אומרת ראב. היא מתרגמת שירים מצרפתית ומגרמנית, אולי גם מושפעת מהם, אולם יסוד שירתה הוא "אדמת החמרה של המולדת, ריח תפוחי הזהב המעיף אותי לשמיים. אחרי מותי אני רוצה שנשמתי תרחף על פרדסים פורחים." נראה שהיא מכירה מאוד בערכה. אינה מרבה לחשוב על פרסום וקוראים. נהנית מעצם הכתיבה.

על הילדות סיפרה בפירוט ובהנאה. על סיפור חייה מאז הופעת "קמשונים" היא מקמצת מאוד במילים. מגלה טפח קטן ומסתירה טפחיים. עתה רב בדבריה הנסתר על הנגלה.

"נישאתי לקרוב משפחה עשיר. מבין לנפשי. סיירתי ברחבי אירופה, אגרתי רשמים וחוויות. היתה בי שאיפה נוראה להיות אני, לא להתבזבז. ב-1926 בניתי את 'הבית האדום' – בית מפואר ברחוב רופין בתל אביב."

בוויקיפדיה נאמר כי בשנת 1921 נישאה בקהיר לבן דודתה אברהם גרין, סוחר עשיר. ב-1925 עברה ממצרים לתל אביב והקימה את "הבית האדום", אולי הסלון התרבותי הראשון בעיר. פרדוקס: המשוררת המתרחקת [כיום] מסופרים שמחה לארח אותם כשהיא [כשהיתה] בעלת הבית. את הבניין הקים  זאב רכטר ובו החלה הקריירה האדריכלית שלו. באולם של הבית נועדו אנשי ספרות ואמנות. זריצקי, לובין, אלוויל, פיכמן, לחובר, שנהר (סופר שנחבא אל הכלים כמוה). כאן ערכו נשף למקס נורדאו, הונחו היסודות לכתבי העת "גיליונות" ו"הדים". ["הדים" נוסד קודם. – אב"ע].

אבל העושר והאושר שזומנו לאסתר ראב הצעירה לא נפלו בחלקה של המשוררת הקשישה. ב-1930 נפטר בעלה. היא נישאת לצייר אריה אלוויל ומתגרשת ממנו. אשת עסקים איננה. את "הבית האדום" מכרה, ו[לימים] מסרה את רכושה כעיזבון בחיים לקרן הקיימת תמורת קיצבה חודשית זעומה למדי. היא אינה מוצאת מנוח לנפשה ומתחילה בחיי נדודים. כפר יחזקאל, אבן יהודה, שם כתבה שירים לזכר הבנים שנפלו. מצבה החומרי מידרדר עוד יותר במלחמת השחרור. היא חוזרת לשלוש שנים לפתח תקווה, אז ראיינתי אותה. "חוזרת לעצים שהכרתי בילדותי. לחברות איתן טיילתי אל הגורן. אחר מותי," אמרה לי, "ברצוני שנשמתי תרחף על פרדסים פורחים..." [כיום אין פרדסים בפתח תקווה, גם לא סביב בית הקברות סגולה שבו היא טמונה, ואשר בשעתו היה מוקף פרדסים ירוקים. – אב"ע].

לא מתערבת בין סופרים. ציפור שיר לבדד תשכון. חיה בפינתה הצנועה כשהעברית הטובה שבפיה חורגת מרקע הסביבה, מוזרה ולא מובנת לשכניה. מפתח תקווה היא עוברת לגור בטבעון. ולבסוף לבית אבות בטבעון.

עקבתי אחריה גם אחרי הריאיון. לעת זיקנה פירסמה יותר. ב-1972 הוציאה את "תפילה אחרונה", שירים. ב-1976 – "המיית שורשים", מבחר שיריה הקודמים. ב-1982 הופיע "אסתר ראב, ילקוט שירים" – בהוצאת אגודת הסופרים. מבחר שירים ומבוא על שירתה, עריכה ומקורות אהוד בן עזר וראובן שהם. ב-1983 יצא ספרה האחרון "גן שחרב", מבחר סיפורים ושבעה שירים. התקין לדפוס אהוד בן עזר, בן אחיה. היא זוכה גם בפרס וולנרוד, בפרס אקו"ם ובפרס היצירה מטעם ראש הממשלה.

אסתר ראב נפטרה בשנת 1981 בטבעון ונטמנה בעיר מולדתה פתח תקווה. על קברה חקוקות המילים שביקשה, מתוך שירהּ "נשורת": "מתקו לי רגבי עפרך מולדת / כאשר מתקו לי ענני שמייך."

 יצירתה של אסתר ראב בשלמותה נתגלתה רק אחרי מותה. אהוד בן עזר (ראב), בן אחיה, בעצמו סופר ומשורר נכבד ועורך המכתב העיתי, טיפל בשיריה ובסיפוריה של דודתו כפי שהוא מטפל ביצירותיו שלו, אם לא למעלה מזה. בלי ליאות חיפש את יצירותיה בכל מוסף וביטאון ספרותי, ובעיזבונה, ואת כל הלקט שמצא פירסם בשני כרכים: "כל השירים" בהוצאת זמורה ביתן, 1988, ומהדורה נוספת ב-1994, במלאת מאה שנה להולדתה של המשוררת. והכרך שני "כל הפרוזה", ובו כלולים גם תרגומיה ושירי הילדים שלה, בהוצאת אסטרולוג, 2011.

אהוד בן עזר דואג  ששמה של אסתר ראב ייזכר ולא יישכח, כפי שקורה ליוצרים רבים. הוא העלה אותה לקאנון הספרותי [לא רק "בזכותי". – אב"ע]. פעל שיופיע בול לזיכרה. שייקרא רחוב על שמה בפתח תקווה, [אין רחוב על שמה בפתח תקווה אלא יש רחוב בשם "שירת אסתר" לזיכרה, שם שניתן שלא ביוזמתי. על שם אביה יהודה ראב אין עד היום רחוב. – אב"ע]. לוח זיכרון על דירתה בתל אביב (לא "הבית האדום", שנהרס מזמן). ואינו חדל להאדיר את שמה.

בפרויקט בן יהודה הועלו 462 יצירות שלה, כלומר שירים וסיפורים.

את המהדורה האינטרנטית ["כל השירים"] הקלידה מכרך "כל השירים" לאה שורצמן, אחותו של אהוד בן עזר ואת הניקוד העביר למהדורה האינטרנטית בן בן עזר, בנו של אהוד בן עזר.

ילדים לא היו לה, לאסתר ראב. אבל הרי אהוד בן עזר טוב לה יותר מעשרה בנים.

תקוה וינשטוק

אהוד: את שני הכרכים, "אסתר ראב / כל השירים" ו"אסתר ראב / כל הפרוזה" ניתן לקבל אצלנו חינם בקובצי וורד עברי. את "אסתר ראב / כל השירים" אפשר לקבל גם בקובץ  PDF – והכול כמובן חינם.

* * *

חנה סמוכה מושיוב

לתקוה וינשטוק

סוודר ורוד

יש לי חברה נהדרת, עיתונאית וסופרת,

בת תשעים וחמש, ועדיין מאמר כל שבוע כותבת,

ומאוד מלהיב שלה הוענק

אות "יקירת העיר תל אביב".

היא קראה את מה שכתבתי

ופורסם בעיתון וירטואלי,

ורצתה לדעת עלי יותר...

פנתה אליי והזמינה אותי לראיון,

כדי לכתוב עלי כתבה לעיתון.

האם יש פה התערבות של הריבון?

איך היא חשבה על הרעיון?

מי אני הענייה ממעש,

שעלי תכתוב כתבה בעיתון???

בגיל וברעדה הגעתי לביתה.

במאור פנים התקבלתי על ידה.

מיד התחברנו והשיחה קלחה.

עניתי לכל שאלה והיא רשמה.

הרגשתי שגם אימי מקשיבה לכל מילה,

על דברים שמעולם לא סיפרתי לה...

מאז הקשר הלך והעמיק והפך לחברות

ולאהבה כמו בין אימהות לבנות...

כשבעלי חלה ושמיי היו מעוננים,

היא לא חדלה לשאול איך העניינים.

מדי יום כתבה לי מֵילִים מעודדים,

ומאז לרגע לא הפסקנו להיות מיודדים.

רק אחרי כשנה, בגלל הקורונה,

ביקרתי שוב בביתה, כדי לברך אותה.

ליום הולדתה התשעים וחמש.

היא היטיבה לקלוט שאני לובשת בעיקר ורוד,

ואני נאמנה לצבע האופטימי שעושה לי טוב...

זכרה שגם לה יש סוודר ורוד,

שקנתה אותו בחו"ל והוא יתאים לי בול!

סוודר יפה, סריגת יד, צמרירי ורך,

ששוכב בארון כמעט ונשכח...

עלה בדעתה, שיהיה נחמד ובטח אשמח,

והיא הציעה, שאותו ממנה במתנה אקח.

התפלאתי, הייתי מופתעת!

לא קלטתי...

מדוע היא בחרה בי?

למה לתת אותו לי???

על מה המתנה הזו מעידה?

האם עליי לקבלה מידהּ???

קיבלתי את הסוודר היפה, הוורוד,

בהמון תודה והתרגשות.

ולא ידעתי מה לחשוב...

כיבסתי אותו בנוזל כביסה ריחני ובמרכך.

הוא התייבש בשמש החורפית של דצמבר.

לבשתי את הסוודר החם והוורוד,

והוא התאים לי מאוד...

מלבד החמימות והצבע המתוק,

היה בו מין חיבוק...

וגם משהו שלא ידעתי מה בדיוק...

הרגשתי, שתקוה, חברתי הטובה,

מחבקת אותי באהבה והיא אליי מאוד קרובה,

והיא כמו אליהו, שהעביר את האדרת לאלישע...

מנחילה לי משהו משלה,

ואני לבושה בסוג של קדושה,

ובברכה, שאמשיך ללכת בדרכהּ...

חשתי שיש לי שליחות...

וכמוה, עליי להמשיך לכתוב,

ואני תפילה שאצליח במשימה שהיא עליי מאצילה

ואלך לאורה של האישה הנפלאה והאצילה...

חנה סמוכה מושיוב

19.12.2020

* * *

יונתן גורל

אל היכלו

וכל העמים נלחמים על ירושלים

ועל כל עריה

ורק עמי חולם חלום

שיבת שבותו

הרחק בימי משיח

והכאב חוגג פה

קלון המובסים

בלהג פה, ברפיון שפה

בחוסר אונים של משוגעים

ורק אני שואל לקדושה

שתבוא עם מלכות

וגבעות של אפר ודמים

חובקות בתפילה

את לב האומה

השסועה, הקרועה

והלב יוצא ברחמים

לשוב מגלותו

אל היכלו...

* * *

עוזיאל עדיני

הדוד שלא היה

[לקראת עשרה בטבת שחל השבוע, יום הקדיש העולמי]

מלחמת העולם השנייה שהחלה בפלישת הנאצים לפולין מצאה את פולה ובעלה ישראל חיים בשלווה בעיר קילצה, והורים לתינוק קטן בשם געצל. לגעצל הקטן היו סבא וסבתא שגרו בקרבת ביתם, ארבעה דודים ודודות עם משפחותיהם בקילצה, ושני דודים עם משפחותיהם בארץ ישראל הרחוקה אליה עלו לפני פרוץ המלחמה ובנו שם את ביתם. המשפחה שנותרה בקילצה, כולל הוריה של פולה וחמשת האחים והאחיות עם משפחותיהם, כולם נשלחו לגטו ולאחר מכן לתאי הגאזים של טרבלינקה.

מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שבה נרצחו שישה מיליונים יהודים בידי הקלגסים הנאציים, התחילו ניצולי השואה לחפש את קרוביהם שאולי ניצלו מן התופת הנאצית. הניצולים היו פזורים בכל רחבי העולם, כולל ארץ ישראל שאליה הגיעו אם כמעפילים או באישור ממשלת המנדט הבריטי.  הם חיפשו בכל דרך מידע כלשהו על מה שקרה ליקיריהם. האם ניספו או הצליחו להינצל? אם שרדו – היכן הם? מיד עם קום מדינת ישראל הוקם "המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית" בירושלים והוא נהפך להיות המקור המרכזי לחיפוש ניצולי השואה בעולם כולו ולקישורם עם משפחותיהם.  כעשר שנים לאחר מכן הוקם בירושלים המוסד "יד ושם" שהפך מאז למקור האמין ביותר למטרה זו. שם אפשר היה למצוא אינפורמציה שהגיעה מכל קצווי העולם. בכל יום נוספו למידע זה עובדות חדשות על ידי קרובים ומכירים שמצאו פרטים נוספים על יקיריהם.

הירשל, אחיה של פולה, היה אחד משני האחים שעלו ארצה לפני פרוץ המלחמה. תוך איסוף עובדות מפי עדי ראייה ולאחר מכן ב"יד ושם", מצא הירשל את המידע הנורא מכל על הוריו ובני משפחתו. הוא ראה רשימות שהנאצים עצמם הכינו והגיע אפילו לעדי ראייה שנכחו בשעות הרצח הנורא והצליחו לשרוד. כך גילה הירשל פרטים מצמררים על מה שקרה להוריו, לאחיו ולאחיותיו ולילדיהם, ואיך נרצחו כולם בידי הנאצים. 

בין רשימות הנספים של משפחתו הענפה הוא מצא את אחותו פולה ואת תאריך מותה, וכן את תאריך מותו של בנה געצל, אך לתדהמתו הגדולה הוא לא מצא את תאריך מותו של בעלה ישראל.  הוא לא מצא שום עדות, שום רשימה, שום עובדה המתארת מתי וכיצד מת.  היה ברור לו שישראל לא יכול היה לשרוד כאשר אשתו ובנם עמדו איתו יחד בתור ונכנסו לתאי הגאזים, אך מדוע לא היה שם שום רישום המאשר את מותו?  

הירשל חיפש וחיפש, ושאל, וחקר, ותישאל אנשים, אך העלה חרס בידו. לא נמצאה שום עדות למותו של גיסו ישראל וזו הפכה לתעלומה כואבת. הוא זכר בבהירות רבה את פרידתו הנרגשת מאחותו פולה ובעלה ישראל ותינוקם געצל בתחנת הרכבת של קילצה כשעלה ארצה. לאט לאט אמר הירשל נואש והתרגל למחשבה שכנראה לא יידע לעולם את אשר אירע לגיסו. הוא כתב ל"יד ושם", הסביר שאינו יכול למצוא עדות למותו של ישראל אך הוא מניח שנרצח יחד עם רעייתו פולה ובנם געצל בטרבלינקה בשנת 1942, וכך הופיע שמו של ישראל ברשומות "יד ושם" בין אותם נספים שמותם נראה וודאי אך ללא פרטים נוספים.

עברו ארבעים שנה מאז תום המלחמה. ניצולי השואה החלו להיעלם מן המפה כשחל מקרה מפתיע ביותר. בסוף שנות השמונים התקיימה פגישה משפחתית בתל-אביב וקרוב משפחה לפתע הזכיר כבדרך אגב כי ישראל חי ומתגורר בעיר ניוארק במדינת ניו ג'רסי בארצות הברית.

הירשל לא האמין למשמע אוזניו. הוא לקח אותו קרוב לצד וביקש ממנו להשיג את הכתובת המדוייקת ומיספר הטלפון של ישראל, אך גם לאחר שקיבלם לא יכול היה הירשל להביא את עצמו להתקשר למיספר שבידו. הוא תמה, ותמה עוד קצת, וקצרה ידו מלהבין מה קרה כאן והאם הדבר היה אפשרי. שום דבר לא התקבל על הדעת וכל דבר נשמע לו דמיוני לחלוטין. הרי ברור לכל בר-דעת, הוא טען לעצמו שוב ושוב, שאם ישראל שרד את השואה, הוא היה מנסה ליצור קשר עם המשפחה, והוא היה בוודאי מגיע בחיפושיו גם ל"יד ושם". כל העניין היה כה תמוה ובלתי אמין. הירשל החליט לכתוב לכתובת שנמסרה לו. עבר זמן מה ולא נתקבלה תשובה.  הוא שלח שני מכתבים נוספים ואף מכתב לא נענה. הירשל לא דיבר אנגלית והוא חשש "לדבר לאמריקה" ולכן לא טילפן. מאחר שכל המכתבים לא נענו הוא התייאש והחליט שהכול עורבא פרח וישראל באמת אינו עוד בין החיים.

הוא התקשר לאותו קרוב שמסר לו את הכתובת וסיפר לו בחשאי על המכתבים ועל כך שלא נענו. אותו קרוב הסיק מכך שהכתובת היתה אולי ישנה או מוטעית וישראל כנראה באמת לא היה עוד בין החיים. הירשל המשיך להתהלך בחוסר הבנה מוחלט והעניין הטריד את מנוחתו מאוד, אך הוא פחד להמשיך את המגעים שמא יתאכזב מחדש. הוא לא סיפר על כך לאיש מלבד לאשתו.

בשנת 1992 התקיימה בפילדלפיה חתונת נכדתו של הירשל והוא ואשתו הגיעו לחתונה. הטכס היה אמור להתקיים ביום ראשון, והם הגיעו כבר ביום חמישי לבית בנם עוזי מתוך כוונה מוצהרת לנוח מעט בסוף השבוע. ביום שישי הם קמו מוקדם בבוקר והודיעו שהם נוסעים לבקר בעיר ניו יורק. עוזי לא יכול היה להצטרף אליהם, והם הציעו שיסעו ברכבת מתחנה הסמוכה לביתו, וכך עשו. בשעת אחר-הצהריים הם צלצלו שהגיעו בחזרה וביקשו לקחתם מן התחנה הביתה. לשאלה כיצד בילו את היום בניו-יורק הם ענו שביקרו בכמה מוזיאונים וטיילו מעט בעיר ונהנו מאוד.  מפאת טרדות החתונה לא נשאלו יותר שאלות והכל שמחו בחגיגה המשפחתית. בגמר השבוע חזרו כולם לבתיהם.

חלפו ארבע עשרה שנים תמימות. בשנת 2006, בעת ביקור בארץ, ישב עוזי עם הוריו שהיו עכשיו באים בימים בחדרם האפלולי בתל-אביב וביקש עזרתם במילוי פרטים בעץ המשפחה.  אימו מילאה במהירות את כל הפרטים על משפחתה, כולל הוריה שנספו אף הם על ידי הנאצים.  הירשל גילה קשיים ואי נכונות להשתתף במשימה זאת, והיה ניכר שהשואה האיומה שכילתה לו את משפחתו גרמה לדיכאון בכל הקשור בהשמדתם, אך אימא ידעה את כל פרטי משפחתו ויכלה לעזור במשימה. שוב ושוב תועד בעץ המשפחה סופם הנורא של רוב אחיו ואחיותיו של הירשל ומשפחותיהם. כמעט כל שאלה על המשפחה נענתה ב"מת, טרבלינקה, 1942." הגיע תורה של אחותו פולה. אותה תשובה. "מתה, טרבלינקה, 1942." "מה בדבר געצל התינוק?" "מת, טרבלינקה, 1942."  "אותו דבר לגבי הדוד ישראל?" 

הירשל הסתכל על אשתו ולא ענה.

"האם לכתוב 'מת, טרבלינקה, 1942?'" שאל עוזי.

"נכון," ענה הירשל מיד.

"לא נכון," אמרה אימו.

"אמרתי שנכון," אמר הירשל שוב בקול רם.

"אמרתי שלא נכון," אמרה אימא בשקט.

"אינני מבין, האם הדוד ישראל עדיין חי?" נדהם עוזי.

אימו הביטה בו, ופנתה להירשל –  "מוכרחים לספר לו."  והיא סיפרה.

היא סיפרה על ביקוריו של אבא ב"יד ושם" לאחר המלחמה, על מציאת הרשימות של הנרצחים של משפחתו, על התיסכול הגדול על כך שלא מצא את שמו של ישראל ברשומות השואה, ועל כך שניגלה לו כי ישראל כנראה עדיין חי ומתגורר בניו-ג'רסי. כאן הפסיקה יאמו את סיפורה. "האם אתה זוכר את ביקורנו בפילדלפיה לחתונת בתך?"

"בוודאי," ענה עוזי.

"האם אתה זוכר שבאותו יום שישי נסענו לניו-יורק לביקור?"

"בוודאי," ענה עוזי שוב.

"ובכן," הוסיפה אימו, "מעולם לא נסענו לניו-יורק.  נסענו לדוד ישראל בניו ג'רסי."

עוזי נדהם.  הוא הסתכל בה בלי שיכול היה להגיב.

ההורים נסעו ברכבת וירדו בניוארק המרוחקת כרבע שעה נסיעה מהעיר ניו-יורק. הירשל לא דיבר אנגלית כלל, ואילו אשתו דיברה מעט. הם שכרו מונית, הראו לנהג את הכתובת על פתק, ונסעו לכתובת הרשומה. כשהגיעו לבית ביקשו את הנהג לחכות בחוץ. הם דפקו ולאחר כמה צלצולים בפעמון נפתחה הדלת והם ראו לפניהם את הדוד ישראל. הוא הזקין בהרבה מאז ראה אותו הירשל בפעם האחרונה בקילצה לפני עלייתו ארצה, אך הפנים היו אותם פנים, וההבעה היתה אותה הבעה. 

הירשל בירכו לשלום והמשיך לדבר ביידיש, השפה שבה דיברו שניהם בצעירותם בפולניה.  הוא ניסה להזכיר לו מי הוא אך ישראל אמר שאין צורך בכך, שכן הוא הכירו מיד. הם עמדו בפתח וישראל לא הזמין את האורחים פנימה. הוא עמד והביט בהם ואז החל לדבר. המלים שלו נפלטו בצורה ברורה ביותר. אין הוא שייך למשפחתם יותר. הוא ניצל מן התופת ממש בשעה שעמדו להיכנס לתאי הגזים. הוא נפל ונפצע ברגלו.  בן-דוד שעמד לידו ניסה לעזור לו ואז נסגרו הדלתות ושניהם נשארו בחוץ. הם דידו בחזרה לצריף ונשארו בו באותו לילה. למחרת הופסק הרצח זמנית מסיבות לא ברורות והם הועברו למחנה אחר. בסופו של דבר ניצלו שניהם מן התופת. בן-הדוד נשאר באירופה ואילו ישראל הגיע לארצות הברית. כאן הוא התחתן שנית, ולו ולאשתו הנוכחית בן ובת. הבן הוא רב ידוע והבת עוסקת בעורכות דין.

הוא הפסיק לרגע, נשם מעט, ואז המשיך. משפחתו של הירשל אינה משפחתו יותר, הוא אינו מעוניין בשום קשר עימם. הוא חי חיים חדשים ואינו רוצה בשום קשר עם משפחתו הישנה. הוא דיבר ודיבר, והירשל רצה להקיא. הוא אמר שאינו מרגיש טוב, אך ישראל אפילו לא הציע לו מים.  אשתו קראה לנהג המונית והם עזבו את ביתו של ישראל ונסעו לתחנת הרכבת, ומשם לפילדלפיה. הם לא דיברו עם איש על מה שקרה. האכזבה היתה כה קשה שפשוט לא היו מסוגלים לכך. 

"אז תכתוב 'ישראל מת בטרבלינקה' ותשאיר את השנה ריקה," אמרה אימו של עוזי כשהיא מסתכלת על עץ המשפחה ועל השורה בה התנוסס השם ישראל.

"ישראל מת וזה סוף הסיפור," אמר הירשל.

 עוזי חשב על מה שעשתה השואה לעמנו בכלל ולמשפחתו בפרט.  יש לו דוד, אך הדוד איננו עוד.

הירשל ואשתו נפטרו כשנה לאחר מכן אך הסיפור על הדוד המשיך להציק לעוזי, שכן הוא נותר ללא סוף.  בן דוד רחוק המתגורר בניו יורק. ששמע מעוזי את הסיפור, הגיב בצורה מפתיעה ביותר. התברר שדווקא קרוב זה יודע מיספר פרטים הקשורים בסיפור הזה. הוא היה ילד בתום מלחמת העולם, גר בניו-ג'רסי, וישראל הגיע לביתם ושהה עימם תקופה מסוימת.  הקרוב זכר כי ישראל סיפר לו מעט על הצלתו המופלאה מן התופת, על אשתו פולה שנרצחה לנגד עיניו ועל בנם התינוק געצל שנשרף אף הוא בעשן של טרבלינקה. לאחר מכן ישראל התחתן בשנית ונולדו לו בנו ובתו, והוא לא הזכיר יותר את מוראות השואה. הקרוב הוסיף כי בנו של ישראל משמש כיום כרב ידוע במדינת ניו-יורק והוא יעץ ליצור קשר עם בנו זה, שמו חיים. "סוף סוף," הוא אמר, "הוא בן של הדוד שלך, אמנם לא אותה אימא, אך הוא בוודאי ישמח על הקשר."

בקלות רבה נמצאה כתובתו האלקטרונית של בית-הכנסת ועוזי כתב לרב חיים. הוא סיפר על עצמו. הוא כתב שיש להם קשר משפחתי, שכן חיים הוא הבן של הדוד שלו שהיה פעם נשוי לדודתו פולה והיה להם בן תינוק בשם געצל ושניהם נרצחו בידי הנאצים, ושהוריו ביקרו אצל אביו של חיים בניו ג'רסי, והוא סיפר להם על ילדיו המוצלחים.  לא הוזכרו הפרטים המביכים של הביקור. עוזי כתב שישמח להיות עם חיים בקשר ולהחליף חוויות.

לאחר שלושה ימים נתקבלה תשובתו של חיים. הוא כתב על כך שהוא נדהם מן המכתב ולא התאושש מהר, ובאמת עתה הוא מסוגל לחבר חלקים של פאזל שמעולם לא היה ברורים לו.  הוא סיפר שאימו נפטרה לפני כמה שנים ואביו ישראל נפטר לאחרונה בשיבה טובה.  חיים כתב שאביו לא סיפר לו מעולם על כך שהיה נשוי בתקופת המלחמה. הוא סיפר שבילדותו, ביום כיפורים אחד, בתפילת יזכור, אביו ישראל החל לפתע לבכות מרה על איזה ילד קטן שנרצח לפני עיניו.  כשחיים שאל את אביו לאחר התפילה מי היה אותו ילד, ישראל ענה "לא חשוב."  הוא מעולם לא רצה לדבר על השואה. חיים נזכר בעוד פרט נעלם שעתה נעשה ברור. בימיו האחרונים של אביו הוא שהה אצל בתו, אחותו של חיים. היא סיפרה לו שאביהם זעק בלילות מתוך שנתו לעזרה כשהוא מזכיר את השם פולה. הוא זעק ביידיש והתחנן שפולה תעזור לו. בבוקר שאלה אותו בתו מי היא פולה, שכן שם אימם היה שונה. הוא ענה שאינו זוכר במי מדובר. חיים הוסיף שעכשיו הכול מובן, אך הוא הבהיר כי על אף הסיפור המדהים על אביו, אין זה משנה דבר לגביו או לגבי אחותו. לגבי דידו אביו ישראל מעולם לא היה נשוי בפולין ואלו הם נישואיו היחידים, ואין לו משפחה אחרת. חיים חתם את המכתב בכך שזהו מכתבו האחרון והסביר שאינו מעוניין בתקשורת נוספת.

שנה לאחר מכן קרוב משפחה המכיר יפה את חיים ואף את הסיפור על אביו ונישואיו הראשונים התקשר לעוזי לספר כי לחיים נולד נכד ויהיה זה מחווה משפחתי יפה אם תישלח לו ברכת "מזל טוב".

עוזי התגבר על היסוסיו ושיגר לחיים ברכה לבבית להולדת הנכד.

חיים לא השיב על הברכה.

ייתכן שלמעלה בשמיים עומד הדוד ישראל ליד הדודה פולה וביניהם נמצא גם געצל הקטן. הירשל עומד בצד עם כוס מים שהגיש לו ישראל, וכולם מחייכים.

עוזיאל עדיני

* * *

יעקב זמיר

שותפים לחדר באוניברסיטה

חלק ה. שעון פעמונים

סמוך לאותו המועד נפל הפור והוחלט שיותר לא יגורו סטודנטים לרפואה בגבעת רם והם יוגלו למיני פינות אחרות בעיר הקודש. כך הוקצה לי חצי חדר ב"בית אביגדורי" שברחוב אנילביץ  במרכז העיר. בית אבן יפה בן שתי קומות שהכיל שלוש דירות, ששתיים מהן הוריש ד"ר אביגדורי ז"ל להיות מעונות לסטודנטים לרפואה. בדירה השלישית גרה אלמנתו החביבה. החדרים גדולים עם תקרה גבוהה (קור גדול בחורף)  ושירותי ניקיון במימון ועדת השיכון.

שותפי לחדר היה מחמוד מאי. בחור ערבי מאחד הכפרים בגליל המערבי שעלה לירושלים להיות דוקטור, אלא שלא הצליח לעבור את בחינות הכניסה (הקונקורס), פעם פעמיים ושלוש. אך המשיך באיזו דרך לגור במעונות. "אפילו עשר פעמים אכשל, אמשיך לנסות," דברי מחמוד. הוא ישב כל הימים והתכונן לבחינת הקונקורס הבאה.

סיפר לי על ההווי בכפרו, שם כולם קוראים לו "דוקטור". מדי בואו לבקר את משפחתו יבואו אליו לבקש עצה על מיני חוליים, יען כי הוא לומד רפואה בירושלים... שח  לי גם על החיים בכפר עם כל המנהגים השמרניים המקובעים מדורי דורות, כגון האיסורים הרבים על הבנות,  הס מלדבר עם חבר, אחרת דמה בראשה של בת חוה, שכן הדבר עלול להפיל על ראשה עונשים קשים ללא רחמים וכו', דברים מוכרים לנו, אנשי האוריינט.

ואני שואל, עכשיו שהוא הולך להיות דוקטור האם לא באו אליו מנכבדי הכפר בהצעות נישואין לבנותיהם?

כן בוודאי, אבל הוא שם עין על מישהי משגעת שאם לא היתה מבנות עיסא (נוצרייה) היה נשבע עליה.

מה נשבע?

נהוג בכפר שאם גבר שם עין על מישהי ונשבע שהיא תהיה שלו, מוגמר העניין והדרך לאחרים אליה חסומה.

מחמוד אסף את כל חוברות השאלונים למבחני הקבלה של שנים עברוּ ושינן לעצמו את התשובות. ניסיתי להסביר לו שוב ושוב שטוב יעשה אם ילמד באופן בסיסי את החומר בספרי הלימוד ולא דרך חוברות השאלונים, אך זה לא עזר.

הוא גם  נהג לעלות על יצועו בשעה העשירית כל ערב ודאג לקום בבקר בשעה מוקדמת. לשם כך הצטייד בשעון מעורר גדול קלאסי עם שני פעמונים גדולים למעלה, שצלצולם יכול להעיר את כל הבית. תקתוקו של השעון הזה הפריע לי כאשר ישבתי ללמוד, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה. הסברתי למחמוד  שאין לו צורך בשעון אימתני כזה והלא אני קם לפניו ואדאג להעירו בזמן... יוק!

אז נאלצתי לפעול בדרך מקורית: אחרי שמחמוד נכנס לשינה עמוקה קמתי אחזתי בשעון וסובבתי פרפר המתיחה כדי חצי שן. זה הספיק לשעון כדי לעצור. 

אחרי שהתופעה חזרה על עצמה כמה בקרים בהם ראה שהשעון עומד מלכת, נאלץ מחמוד לפנות לשען כדי למצוא מזור לשעונו...

פעם אחרת הסטודנט משה קלנר, שלמד במחזור שלפניי, אירח לי לשותפות. בחור שקט מנומס נעים הליכות ועם חוש הומור. רובו ככולו בחומר הלימודים ובמידה מסוימת היה  קצת  "מעופף". למשל  היתה  חביבה עליו חולצה עם רקע לבן ופסים שחורים. חברתי שביקרה מדי פעם בחדר, הבחינה בזה. היא נטלה חתיכת קרטון דק ועליו רשמה באותיות ענקיות מיספר בן שש ספרות וחיברה את זה לגב החולצה כך שהמראה היה של אסיר נמלט. משה קלנר לא שם לב לכך והוא נסע עם החולצה הזו באוטובוס לבית הספר לרפואה בעין כרם הלך וחזור.

בחיוכים רחבים סיפר את חוויותיו באותו יום: הוא היה בסבב של שלושת שבועות החובה במחלקת העור. בבוקרו של יום, בשעה היעודה להתחלת  העבודה שם, כאשר חדר ההמתנה כבר היה מלא בזקני העדה ובאלה אשר השכימו קום כדי לתפוס תור לטיפול עם מכשיר הגלים הקצרים והאולטראוויולט ועוד, באה האחות ובפיה בשורת כשל. המכשיר הראשי התקלקל ואינו יכול לבצע היום  את תפקידו. כל שמסוגל לעשות זה זמזום מוזר של המנוע. הרופא הציע לשלח את הקהל הקדוש לביתו ולזמנו למועד חדש בהקדם. האחות המנוסה הסבירה שההודעה הזו תזעזע את עולמם של הפציינטים שישבו כבר בהמתנה זמן ניכר על מנת לקבל את הטיפול המיוחד, כך ששילוחם הביתה ללא טיפול יביא  מהומה גדולה של התמרמרות. עדיף לדעתה "שקט תעשייתי": כן לקבל את הפציינטים ולהפעיל המכשיר עם הזמזום ולספר שזה כאילו הוא חזר מתיקון... וכך היה. חלקם של המטופלים ציינו בתום "הטיפול" שבאמת ממש הרגישו שהשפעת המכשיר באותו יום היתה טובה יותר מבימים קודמים. מה שנקרא תרגיל להדגמת אפקט הפלצבו.

נזכרתי בדבר, כאשר הגיע לידי האישור שאכן נתקבלתי לבית הספר לרפואה. חשבתי לנסוע לירושלים לארגן מגורים אפשריים וכו'. בלוויית חבר שהיה באותו המעמד נחתנו בירושלים בלי שמץ  ידיעה  איך ומה. בתמימותנו פנינו לבית המלון הראשון שנקרא בדרכנו במרכז העיר בסמטה מול קולנוע ציון  שנקרא "מלון השלום". בעל הבית, איש מבוגר עם כיפה על הראש, כרס וזקן מחודד. מסתבר שזה היה מר מלכיאל גרינוולד גיבור פרשת משפטי קסטנר. "כן בבקשה יש לי בשבילכם מקום טוב מאוד, בואו איתי."

הוא הוביל אותנו לגג הבית שם עמד צריף רחב מידות ריק, שבדרך כלל הכיל ארבע מיטות. אחרי שסקרנו את המקום סביב סביב, שואל חברי, "סליחה אדוני והיכן חדר האמבטיה?"

עונה אדון גרינוולד: "אמבטיה ודוש למטה."

אני שאלתי: "ואיפה השירותים?"

אז הובילני בעל המלון החוצה למשטח הגג וסימן לי עם ידו... "תראה, יש לך כאן מאתיים קוואדראט מטר, אתה יכול לעשות כאן פיפי כמה שתרצה...!"

יעקב זמיר

נובמבר 2020, ימי הקורונה

* * *

ביקורות משבחות על ספרו החדש של אורי שולביץ –

  CHANCE

 Escape from the Holocaust

[ניתן לרכוש את הספר באמצעות אתר אמזון באינטרנט]

REVIEWS

Praise for Chance

A Publishers Weekly Best Book of 2020
A New York Times Best Children's Book of 2020
Kirkus Reviews Best Books of 2020
Booklist Best Books of 2020
Horn Book Fanfare 2020 Booklist
Chicago Public Library Best of the Best 2020
Jewish Journal Twenty of the Best 2020 (Non-Holiday) Jewish Books for Kids

“Harrowing, engaging and utterly honest.” —Elizabeth Wein, The New York Times Book Review

“A captivating chronicle of eight turbulent years.” -The Wall Street Journal

“Shulevitz’s relationship with art, as a means of genuine expression and as a constant companion, is apparent not only in the memories he shares but also in his drawings. His illustrations showcase a great deal of emotional resonance. . .It is a privilege to hear this renowned artist reflect on his past, where hunger, loneliness, and fear battled with resilience, family strength, and the power of imagination. . .Middle school readers will find Shulevitz’s darkly captivating memoir hauntingly impressive and extraordinary.” —School Library Journal, starred review

“The first-person narrative, which continues through his teen years in Paris, is inviting and filled with absorbing details of everyday life, from playing games to facing bullies and fearsome dogs. The many illustrations—scary, imaginative, and humorous—are a brilliant accompaniment to the text, bringing into sharp focus stark images of civilians caught up in war. Despite the horrors, however, there is a strong sense of intimacy between the author and his readers . . . A memorable journey of survival and artistry.” —Kirkus Reviews, starred review

 

* * *

אסתר ראב

"לייבעדיג אין ליסטיג"

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

החצרות נחות בדממה שלפני הצהריים; הגברים בעבודה, הילדים בבית-הספר, הנשים במיטבחים, ריח שמן של מרק-עדשים, ריח בשר צלוי, שום ועלי-דפנה, וריח לפתן שזיפים יבשים, בשום שושן ועטרן.

החבריא באה מבית-הספר, ילקוטיהם על שכמם, וממעלה-הרחוב בא וקרב "לייבעדיג אין ליסטיג". הוא נכנס לחצר, על-פי-רוב היה מכוון את הופעתו לשעת הצהריים. ראשית, היתה לו אודיטוריה מצויינת, בשעה זו – החבריא שלנו, החוזרת מבית-הספר; ושנית, היה זוכה לפעמים במשהו "שיירים" של ארוחת-הצהריים המתבשלת במיטבחים. במקרה הרע ביותר היה שואף את ריח המאכלים אל קירבו ומסתלק.

הוא אינו דומה לקבצנים האחרים, הבאים מצפת ומירושלים. הוא בא ממרחקים, והמרחקים סביבו. אלו המרחקים העצובים, ששם יהודים בוכים, כמו ביום-הכיפורים בבית-הכנסת.

הוא ענק, בעל זקן ופיאות מתבדרות, לבוש קרעים, וה"ארבע כנפות" הגדול יורד לברכיו, וציציותיו מגיעות לנעליו הגדולות והמרופטות.

"דבח" פותח ביללה היסטרית, מושך בשרשרת ומבקש לנתקה ויהי-מה; עדת אנקורים שישבה על הגדר מתרוממת בבהלה ומתעופפת.

אנחנו מקיפים אותו והוא, כרגיל, פותח בפזמון: "יידן לייבעדיג אין ליסטיג – " (יהודים חיים ושמחים – ) עושה פרצופים, מושך בשפתיו, מנצנץ בעיניו.

"לייבעדיג, לייבעדיג," – היה שר בפלסטו גבוה וצרוד, ומתחיל במחול משונה: שתי זרועותיו מורמות גבוה כלפי מעלה וראשו במאוזן, כלפי שמיים, עד שזקנו וכיפתו הנשמטת על פדחתו נמצאים בקו מאוזן, והוא ניראה כדוכיפת שאספה לרגע את כרבולתה. הוא רוקד, מתלהג. הזקן מתבדר, הציציות שטות סביבו, והחבריא משתוללת וצוחקת, ההתלהבות גוברת, הילקוטים מתופפים על הגב, רוצים לשלוח אליו יד.

"לא לנגוע בו – " אני מפקדת, והם נשמעים.

לפתע הוא מפסיק והאימהות מן המיטבחים קוראות לאכול. מתפזרים, דממה משתררת בחצר.

"תני לו דבר-מה ושיסתלק – " קוראת אמא מן המיטבח, והכוונה היא לפרוטות המונחות על אדן-החלון למטרה זו; על כל אחת מהן טבוע בשטנצה "ועד המושבה פ"ת" והסיפרה שתיים. אני משתהה. פתאום הוא פונה אליי ומבטו – תהום של עצב, והמבט צורב את פניי כקרן-שמש שעברה זכוכית מגדלת. אני מרגישה כעין כווייה בפניי ונושאת את ידי אל לחיי, והוא אומר בקול שקט מאוד ועמוק, שאינו דומה כל עיקר לפלסטו שבשיר: "מיידעלע, אביסלע וואראמס – " (ילדה, מעט תבשיל חם).

אני רצה למיטבח: "אמא, צלחת מרק – "

אמא רוטנת אבל נותנת.

"עוד – " אני פוקדת, והיא נותנת בזהירות רבה. אני נושאת את הצלחת בשתי ידיי ומעמידה אותה על הספסל שמתחת לאוקליפטוס. הוא מתיישב. מניח את מקלו ותרמילו לרגליו ומתחיל לאכול. דולה בכף ומושך את האיטריות לתוך פיו ברעש גדול: "פליו," "פליו."

אמא יוצאת למרפסת שלפני המיטבח, והוא אומר לה משהו ובאותה שעה הוא מצביע עליי בכף שבידו: "אט גיט איהר אוועק פאר א תיימענער, פאר א תיימענער – " (השיאי אותה לתימני, לתימני). וקולו העמוק בא כאילו ממרחק רב. אחר-כך הוא קם על רגליו, ופתאום מתגלגלות שתי דמעות גדולות מתוך עיניו ושוקעות בזקנו הפרוע. כששפתיו מאובנות הוא אוסף את מקלו ותרמילו ושם פעמיו לחצר השנייה.

אמא לוחשת: "אַ משוגענער" ואני פורצת בבכי. אמא פונה לעברי בכעס: "טיפשה גדולה – " וטורקת בדלת המיטבח. אני בוכה בכי מתוק ולא איכפת לי שאמא צועקת. הוא בא ממרחקים, משם, במקום שיש הרבה יהודים וצרות רבות ודמעות כמו ביום-הכיפורים בבית-הכנסת הגדול אצלנו. ותמונה השתלבה בדמיוני: הוא, המרחקים ההם, ובית-הכנסת ביום-הכיפורים – היו לאחד, אותו העצב, אותה מציצת-הלב, המוזרה, הבלתי-מובנת.

"בואו לאכול," צועקת אמא מן המיטבח.

"איני רעבה," אני זורקת מעבר לכתפי, ופונה אל המחבוא שלי: סדן של אוקליפטוס ענק שניסרו אותו וחשבוהו למת, אבל יום אחד פרצו שני חוטרים משני צידיו והיו לעצים צעירים – וביניהם הסדן; הסדן הרחב בין שני העצים הצעירים מכיל אותי בדיוק, ואני יושבת כאפרוח בתוך ביצה.

כאן עליי לפענח את אשר קלטתי זה עתה.

*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1904 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 22.12.1967. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 67.

* * *

אהוד בן עזר

בגורן. זיפטוריאס ליסיס

מתוך: "ערגה", שני מחזורי סיפורים.

זמורה, ביתן – מוציאים לאור, 1987

1914.

שבת. יום קיץ לוהט. שמים שקופים פרושים מעל המושבה הקטנה.

דממה אופפת את כל היקום. הרחובות ריקים מנפש חיה. מנוחה ושלווה ירדו על הבתים. השמש מעיקה על אדם ובהמה בחומה הלוהט. רפיון משתלט על הגוף, עצלות ועייפות, רגש של חדלון אונים.

דממה. פתאום ברקע מאי-שם קול צריחת תרנגול. אחריו, מקהלה שלמה של בני משפחת העופות, העונים בצוותא וקוראים בקול. הקול הולך ומתפשט מחצר לחצר, מלול ללול. אליו מצטרפת נעירת חמור שהתעורר מתרדמתו. געיית פרה ממושכת, צהלת סוס נאה – האחת בכיינית, השנייה שחצנית. בליל קולות מנסר בחלל האוויר, קולות עולים ויורדים, עד שנעלמים.

היום מעריב. החום פג. המושבה מתעוררת לחיים חדשים. החלונות, ואחריהם הדלתות בבתי המושבה, נפתחים לרווחה. רוח קלילה באה מן הים, היא צוננת ומשיבה נפש.

זקנים וזקנות, צעירים וילדים, לבושים בגדי שבת, משרכים דרכם בחולות העמוקים לכיוון אחד – לגורן.

ובגורן ערמות של תבואה מזהיבה, חיטה, שעורה, שיבולת-שועל, ערמות גדולות וערמות קטנות, מהן שטוחות ומהן תלולות. כל ערמה נתפסת ביד קבוצה של ידידים, בני משפחה, או זוגות, והכול, מקטון ועד גדול, מוצאים עליהן מרגוע לאחר עמל ששת ימי החול.

קולה של רחל יפה וצלול, עמשי, יהוא ועוד צעירים וצעירות מבני החבורה מפצירים בה לשיר. היא אוספת מחלפות שערה, נשענת בגבה על עמשי, ושרה. יהוא וולקוב נועץ בה עיניים מצועפות אהבה.

יהודי קטן אני, אך מלא עוז ואייל

וגדולה אהבתי את עמי זה הדל.

את עמי, גם את ארצי שבמרחקים שם,

שם תחת שמי התכלת על תכלת שפת הים.

עוד שנה עוד שנתיים, הן תחלוף חיש העת,

שמה אסע, אף אכינה

לי סוס, מחרשה ואת.

אז אעבוד את אדמתי ויהיה לי יבול לרוב.

גם כרם לי אטע,

הנותן יין טוב.

מצב-הרוח נעשה מרומם. בני נוער משולהבים משלבים ידיהם למעגל. ריקוד הורה מסחרר ממלא את כיכר הגורן. דפיקות רגלי הנערים. שלל גוני השמלות המתנופפות, קולות שירה של המסתכלים מן הצד, לחש ורחש קולות אנשים רבים, זמזום זבובונים המתעופפים מעל ערמות התבואה, צהלת ילדים ופעוטות – הכול מתמזג יחד לחגיגה אחת.

הקש נתקבע בבגדיה של רחל, מתחכך בבשרה, דוקר את הנחיריים. אבל הלב מתמלא שבח והודייה לטבע הנפלא. היא חשה בזרימת הדם בעורקיה. אוהבת, אך את מי? עמשי, יהוא, אביה הנפלא? רק אתמול עמד בשדה ומחרשה בידו. רק אתמול נזרעה האדמה התחוחה. זה עתה ראתה ניצנים ונבטים ירוקים מבצבצים מן האדמה – וכבר מרבד שיבולים מתנועע בכל רוח מצויה. והנה פרי העמל לפניה.

השמש שקעה בים. רכס עננים אדום מעל הרי אפרים במזרח. מחשיך לאיטו. נעשה קצת קר. הלילה עוטף את היקום. שומעים קרקור צפרדעים רחוקות, תן מיילל בפרדסים. צרצר תוקע מקרוב. הנה והנה נוסע קולו, כמתנודד על גבעול ארוך. מופיעים כל צבאות השמיים. והגורן מתרוקנת אט-אט מהמון טייליה. מוצאי שבת. שוב קורא העמל. אחד ממהר לחליבה. האחר, לשמירה. צריך להאכיל את העופות ואת הבהמות ולסגור היטב את שערי הרפתות מפני הגנבים.

עוד ניראים פה ושם ילדים גולשים מעל ערמות הגורן, עוד מסלסלת קולה בשיר קבוצה אחרונה של צעירים. עוד מעט ישפוך עליה הלילה ממשלתו כליל, ועזובה ושוממה תישאר הגורן.

1973.

רחל מתקרבת ובאה בשדרת שיחי טויה גזומה היטב. השדרה חוצה גן גדול, מוצף שמש ומלא פרחים. רחל נכנסת אל דלת זכוכית אל תוך מרפאה אפלולית. בכניסה מצד שמאל ניצב שולחן משרדי גדול ומאחוריו יושב יהודי דתי. הוא חובש מגבעת שחורה, אינו צעיר וגם לא מבוגר. בעל פני לבלר כהים. חזה של רחל ערום והיא יושבת לפניו ומניחה לו לבודקה.

הוא שולח יד פשוטת אצבעות וממשש בשדה השמאלי. אחר-כך בימני. מפליא אותה שבמשך כל שעת הבדיקה אינו מתבונן בה כלל. מחמת צניעות הוא מסב פניו הצידה, ורואים רק את צדודיתו. היא חושבת: מי יודע מה מתרחש בקרבו בהשפעת המישוש בי. השולחן מסתיר את פלג גופו התחתון. היא סופגת אל קירבה את הדגדוג המתוק, נהנית לחוש שהיא עדיין מגרה גבר זר. ובה בשעה מבחיל אותה החשש פן בחשאי הוא פולט זרעו.

הבדיקה נראית מהימנה. האצבעות מתגלגלות אחת לאחת על פני השד, בבקיאות רבה. הן גדולות מאד בקצותיהן, וביחוד שעה שהיא מתבוננת בהן ממרחק מועט. הן טופפות על החזה והיא חשה שהן מגלות בה דבר-מה.

ולפתע היא מפורקדת על גבה על פני השולחן המשרדי. רגליה מורמות כלפי הקיר, שעליו נשען קודם לכן הלבלר בכיסאו. היא לבושה ורק חזה עודנו חשוף. הלבלר קם ממקומו והוא עומד עתה לימינה. הוא נשען עליה, כמו באקראי, ולידו נמצא עתה רופא צעיר.

הלבלר לוחש דבר-מה לרופא, וכפי הנראה בבקיאות מדהימה, ממי שמומחיותו היא הכרת המחלה באמצעות המישוש בלבד. רואים את אישוניהם המחליפים ביניהם מבט. רואים את עומק המבינות הרפואית המשותפת לשניהם. ורואים את המחלה משתקפת בלובן עיניהם – בצבע קלף חיוור, לא בריא, עם נימי דם, כאילו היו עיניהם מצלמות אותה בצילום רנטגן חי.

הלבלר הרפואי יוצא.

בתנועה לוליינית, גופה גמיש כנערה, יורדת רחל מעל השולחן. שערה האדמדם מתבדר בתנועה קוקטית. והנה היא על רגליה, מחייכת במבינות מקצועית, היא מבקשת לשאת חן בביטחונה העצמי. כאומרת – אני יודעת שכל הבדיקה אינה אלא טרחה לבטלה.

"מה את צוחקת?" אומר לה הרופא הצעיר בחומרה. "יש לך זיפטוריאס ליסיס. תאכלי שמרים. הרבה שמרים."

וממליץ בפניה על תרופה בעלת שם מסובך.

הגשם מתגבר. טיפות כבדות דופקות על תריסי המרפסת מבחוץ, רחל מתעוררת. גשם כבד פורץ לפתע לאחר יום חמסין. נשמעים רעמים. ריח אבק-שריפה באוויר יחד עם ריח טיפות כבדות, מלקושיות, המטהרות את האוויר מן האבק. הפרדסים פורחים עכשיו בתרעלת בנזין.

1975

* * *

והמשכיל בעת ההיא יֵשב בביתו ולא יזוז ממנו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ערב טוב אהוד. ליום הולדתי ה-74 קיבלתי מילדיי מתנת יום הולדת שעון של אפל סדרה שש. השעון הזה יודע לעשות הכול (פרט להכנת קפה) כשהוא עוקב אחרי סימני הגוף כגון דופק, חמצן בדם, מודד כל פעילות ספורטיבית, מתריע על ישיבה ממושכת ועל הרפיית מתח. כמו כן הוא מנטר את איכות השינה שלי בלילה.

אתמול בערב, יום א', קיבלתי בשעון הודעה מוזרה ובה נאמר כי מניטור שנת הלילה שלי בלילות בין יום א' ליום ב' ובין יום ד' ליום ה', הם רואים שאני ער  בשעה שתיים לפנות בוקר לתקופה די ארוכה. ולפיכך הם מנחים אותי לבדוק מה מטריד אותי ולנסות ללכת לישון רגוע.

לא ידעתי על מה ומדוע הם אומרים זאת, ואז התבררה לי עובדה שלא נתתי את דעתי עליה קודם לכן. בגילי אני קם בלילה, לפחות פעם אחת, ואז ראיתי שבימים שני וחמישי לפנות בוקר, כשאני חוזר למיטה, אני פותח את האייפד  וקורא את מכתבך העיתי, שמועלה שלוש שעות קודם לכן, ומובן שלאחריו אני גם בודק בטוויטר ובפייסבוק וכך זמן העֵרות שלי נרשם בשעון ומדאיג אותם עד ששלחו לי את האזהרה.

לפיכך רציתי שתדע שבגללך אני מכור למכתבך העיתי ואיני יכול להמתין עד הבוקר. אני חושב שאני זקוק לטיפול במכון גמילה.

יוסף אתר

גימלאי מאושר

* לעורך חב"ע המסור, בנוגע למכתבו של ברוך תירוש על רבקה מיכאלי ב"ממקורות  הש"י". כמוהו אני חושבת שהשיר  המסית שלה מגעיל ממש. רבקה מיכאלי הפכה בעיניי למוקצה מחמת מיאוס למן אותו יום שבו התארחה כאחת העדות ב"עובדה" אצל אילנה דיין בתוכנית, בעיניי דראונית, שעסקה בתחקירי מעלליו  המיניים  של אלוף רחבעם זאבי הי"ד. תוכנית שכל מהותה הינה רפורמה טוטלית למושג "אחרי מות קדושים אמור" שכן מטרתה להפליל ולהשחיר את שמו הטוב של המת בעוד הוא כבר איננו בין החיים כדי להגן על חפותו.

אותה רבקה מיכאלי סיפרה בתוכנית כיצד גנדי הדביק אותה לקיר באיזו מסיבת גן בביתו וניסה לנשקה בכפייה והיא הדפה אותו. ועוד אנקדוטה נוספת שקשורה בביזויו, בעת שישבה עם חברים בבית קפה. בסיום ריכוליה היא טרחה להוסיף בזחיחות נקמנית רודפנית שמאז – בכל פעם שהיא עוברת מתחת לגשר על שם רחבעם זאבי גנדי בצומת כפר שמריהו – היא יורקת!   

ואילו אני, מאז אותה הערה על היריקה  מתחת לגשר, לא מסוגלת לראות את רבקה מיכאלי בלי להרגיש בחילה. כך שהשיר שהיא שרה באותה זחיחות מרושעת אינו מפתיע. רק שביבי לא ניסה לנשק אותה בכוח ואין גשר על שמו שמתחתיו היא תוכל לירוק, אז אפשר לחבר שיר שיטנה. ואפשר לעמוד על גשר רחבעם זאב גנדי בשבתות ולנופף בדגלים שחורים ובאחיהם "קריים מיניסטר" ובאחותם חולצות ה"לֵך", רק שעוד לא המציאו חיסון RNA  למגיפת רל"ב [רק לא ביבי] הפושה בקרב כת שונאי נתניהו, וכרגע נדמה שאותה מגיפה, בניגוד לקורונה – היא חשוכת מרפא.  

חוה ליבוביץ

רמת גן

* אהוד: כל פעם שאני פוגש ביוטיוב את ביצועיה המופלאים בהתעמלות אמנותית של לינוי אשרם הישראלית "שלנו" – שהיא אלופת אירופה בתחום הזה – אני מלא התפעלות. רמת הדיוק והגמישות שלה – פשוט לא יתוארו. צריך לראות אותה בפעולה כדי להאמין שגוף אנושי מסוגל לבצע תרגילים כאלה! היא צירוף יפה מאוד וממש מעולה של אקרובטית וקוסמת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2270 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל