פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1605

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י״ג בטבת תשפ״א, 28.12.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: ״אם חקלאות כאן, מולדת כאן!״

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר:  ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ'נַרַטיב' [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אסתר ראב: פַּרְק לֵילִי. עוֹד יֵשׁ יָמִים. // ארנה גולן: ״על מערומייך חוגג יום לבן״ – עם הופעת ״שועלה״, מבחר משיריה של אסתר ראב בעריכתה של הלית ישורון. // פוצ'ו: בחיי [7]. כ״ט. בילויים בכיכר בית שימוש. // אורי הייטנר: צרור הערות 27.12.20. // ליאור בן עמי: למה רק נתניהו? // יצחק גנוז: עֲיָרָה אֲשֶׁר בְּאוּקְרָאִינָה. // אורי איתיאל: כיסא מנהלים. // תקוה וינשטוק: הכרכום – צמח חודש טבת. // עקיבא נוף: שיר אנגלי ושיר עברי. // יחזקאל מסנברג: מריה לה גורדה. // ביקורות משבחות על ספרו החדש של אורי שולביץ –   .CHANCE  // אסתר ראב: חקלאות. // אהוד בן עזר: החלום על אלכסנדר גלפרין. // נעמן כהן: קנטקי פרייד צ'יקן נגד נתניהו. // ממקורות הש״י.

* * *

אסתר רַאבּ

פַּרְק לֵילִי

בַּקַּנְיוֹנִים  –

בִּמְחִלּוֹת בְּחֶבְיוֹנִים  –

שְׁרָכִים אֲרֻכִּים גְּדֵלִים;

שַׁרְכֵי-בְּדֹלַח

שַׁרְכֵי-פֶּחָם  –

מִתְפַּתְּלִים  –

נָעִים לְאִטָּם בָּרוּחַ;

וְגַחְלִילִיּוֹת רוֹמְזוֹת  –

נִדְלָקוֹת וְכָבוֹת:

מֵעֻמְקֵי-זְמַנִּים,

מְאוֹתְתוֹת  –  וְשׁוֹקְעוֹת;

גּוּשֵׁי-עָנָן

תּוֹעִים:

תְּפוּחֵי-רַעַל

וְשׁוּלֵיהֶם מַוְרִידִים

מִשְּׂרֵפָה רְחוֹקָה:

דִּינוֹזַאוּרוּס  –

מַכֶּה בְּזַעַם

שֶׁצֶף, קֶצֶף,

זְנָבוֹ מְשֻׁנָּן

וְאָיֹם  –

עַל יָמִין

עַל שְׂמֹאל

מַתִּיז נִיצוֹצוֹת  –

מֵעֵינַיִם לוֹהֲטוֹת

מִשְׁתּוֹלֵל,

דּוֹהֵר,

שִׁכּוֹר  –

יָשָׁר אֶל הַתֹּהוּ

וַאֲנָפָה-לְטָאָה

מְרַחֶפֶת מֵעָל

יָשָׁר  –

עַל גַּבּוֹ שֶׁל  –

דִּינוֹזַאוּרוּס  –

חוֹנָה...

בֵּין קַשְׂקַשָּׂיו

הַקָּשִׁים  –

מְנַקֶּרֶת פֵּרוּרִים

לְהַחֲיוֹת,

נַפְשָׁהּ.

1971

*

עוֹד יֵשׁ יָמִים

שֶׁל לַעֲנָה-וּדְבַשׁ

וּפַקְעוֹת-אָבִיב

לְבָנוֹת  –

טְבוּלוֹת בְּזֶפֶת;

עוֹד יֵשׁ פִּרְפּוּרִים

שֶׁל לֵב-צוֹלֵעַ  –

כְּשֶׁאַחַד הָאֲבִיבִים

מַקִּיפֵךְ בִּזְרוֹעוֹ

לְחִבּוּק-אַחֲרוֹן.

1971

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך ״תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה״ (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך ״אסתר ראב / כל השירים״ (1988).

״ימים של לענה ודבש״ הוא שם הכרך של סיפור חייה של אסתר ראב שכתב אהוד בן עזר, ואשר יצא לאור ב״עם עובד״ בשנת 1998 בעריכת חיים באר.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה ״המשוררת הארצישראלית הראשונה״, וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

ארנה גולן

״על מערומייך חוגג יום לבן״ –

ואנחנו חוגגים את הופעת המבחר

עם הופעת ״שועלה״

מבחר משיריה של אסתר ראב

בעריכתה של הלית ישורון

בהוצאת הקיבוץ המאוחד בסידרת ״זוטא״, 2020 120 עמ'

א. חגיגת הופעתו של מבחר  שיריה של אסתר ראב ושאלה בצידה

הופעת המבחר משירי אסתר ראב (1894-1981) במסגרת סידרת ״זוטא״ של הוצאת הקיבוץ המאוחד, ובעריכתה המצויינת של הלית ישורון, היא אירוע חגיגי ומרגש. אכן הגיע הזמן שיופיע לקט מובחר משיריה של ״המשוררת הארץ ישראלית הראשונה״, ילידת פתח תקווה, צברית, בת למייסדי המושבה, ובעיקר – משוררת מופלאה שהארץ ונופיה ואקלימה ואנשיה באותה תקופה, כמו גם תולדות חייה במיוחד בעשורים הראשונים, טבעו את חותמם בשירתה יוצאת הדופן לתקופתה.

שהרי כבר הופיעו במסגרת סידרה זו מבחרים לא רק משירי המשוררים ״הקלאסיים״ כביאליק וטשרניחובסקי, רחל ולאה גולדברג, נתן אלתרמן, אברהם חלפי וזלדה, אלא גם משל משוררי דור הפלמ״ח והמדינה. ואם כן, מה טעם חיכתה כה הרבה זמן שירתה המופלאה של אסתר ראב שיגיע תורה? הסברים שונים ניתנו לכך, ועוד נקדיש  דברינו לנושא מעניין זה.

[אהוד: למען הדיוק, בשנת 1976, עוד בתקופת חייה של אסתר ראב – כבר הופיע מבחר שירים שלה בספרון בסדרת ״זוטא״ בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בשם: ״המיית שורשים״, שנמכר במשך שנים רבות, ולאחרונה הם החליטו לרענן את הסדרה ולהוציא מבחר חדש לגמרי בעריכתה המצויינת של הלית ישורון, ובַּפורמט החדש והמעולה].

אבל קודם לכול, חובה עלינו לציין כי מי שהביא את השירה הייחודית הזאת, כמו גם יֶדע מפורט על  הרקע לשירתה של תקופתה וחייה, למקומה הראוי לה בתודעה הספרותית שלנו, הוא היוצר, הסופר הפורה ורב הפנים, המשורר, והעורך מזה 15 שנים את המכתב העיתי הזה, הלא הוא  אהוד בן עזר, בן אחיה הצעיר של אסתר ראב, בנימין.

ואכן, בן עזר הקדיש זמן רב ומאמץ בלתי נלאה להנצחה, לכינוס, להוצאה לאור ולפירסום ולהכרה של שירת דודתו המופלאה. שהרי הוא שפירסם ״ילקוט שירים״ בהוצאת יחדיו של אגודת הסופרים, יחד עם ראובן שוהם, מיד עם מלאת שנה לפטירתה של אסתר ראב, כשם שטרח והוציא בהוצאת ״תרמיל״, לאחר שנה, מבחר משיריה ומסיפוריה, שלא לדבר על שתי המהדורות, זו  הראשונה וזו המורחבת, של כל שיריה שערך והוציא במסגרת הוצאת זמורה ביתן, הראשונה ב-1988 והשנייה ב-1994. שלוש שנים לאחר מכן הוא אף כינס והוציא בהוצאת אסטרולוג את כל הפרוזה שלה. ובנוסף לכל אלה חיבר בן עזר ביוגרפיה מרתקת ועשירה  בשם  ״ימים של לענה ודבש״ (שם הנטול מאחד משיריה, ״עוד יש ימים״, עמ' 88) ובכך השלים את מפעלו הגדול, שהקדיש לו שנים ומאמץ רב. לשם כך אף אסף כל שנדפס אודותיה בעיתונות, כל ראיון, כל עדות, פיענח את יומניה ומכתביה ואסף עדויות על חייה. מכל אלה אכן נוצרה כאמור, ביוגרפיה מרתקת ומחכימה, בסיס לכל קוראי וחוקרי שירתה.

[אהוד: מרבית החומר הנ״ל של ארכיונה נמסרה על ידי ל״גנזים״ בתקופתו ובזכותו של משה מוסק כמנהלו, ואני מחכה כבר זמן רב להנהלה החדשה שתתפנה לקבל את יתרת החומר של אסתר ראב המצוי ברשותי, כמו למשל עותק ״קמשונים״ משנת 1930 עם הקדשה של אסתר לחברתה הציירת ציונה תג'ר, עותק שמסר לי בנה אברהם כץ עוז כדי שאעביר ל״גנזים״].

לאור על אלה, עולה שאלה עקרונית המופנית להוצאת הקיבוץ המאוחד ולעורכי הסידרה כולה, אף שאין בה כדי להפחית מאומה מחשיבות המבחר הזה וגם של קודמיו. טענה לי לעורכים ולמוציאים לאור של ספרוני הכיס הללו של השירה, שעל קודמיהם מספרים נפלאות כיצד לוחמי הפלמ״ח ומלחמת העצמאות יצאו למשימותיהם וספרוני שירה בכיסם. ומהי טענתי? שבניגוד ללוחמי הפלמ״ח שהכירו לא מעט מן המשוררים או ידעו את תולדותיהם, היום הקוראים המשוערים אינם מכירים  ואינן יודעים דבר מזה, ועל כן חבל שאין במבחרים הצגה כלשהי של המשורר, אין בהם דבר על זמנו, מקומו, חייו על מנת לעגן את יצירתו  בזמנו. טוב היה למסור, ולו בקצרה, על מקום ותאריכי חייו של המשורר, משהו על התנאים החברתיים, התרבותיים והספרותיים שבהם נוצרה השירה הזאת, ואפילו ליידע את הקורא המשוער אם חי בארץ, ואם חי  בעיר או באיזור חקלאי. וכמובן, השפה העברית בתקופתו של היוצר אולי לא  היתה עשירה ובעלת סלנגים דיבוריים  כמו היום, לא ניתוח מדעי, כמובן, אלא הערות בנוסח קצר ופשוט המובן לכל אדם. ואולי אפילו מעורר סקרנות. שהרי השירה  לא נתהוותה בחלל ריק, שלא לדבר על אירועי חיים מרכזיים. אפילו תאריכי חייהם של היוצרים אינם נמסרים, אף כי נמסר תאריכו של כל שיר. דומה, כי עורכי הסידרה כיוונו את הספרונים ליודעי שירה עברית ואוהביה, אך לא כיוונו להפצתה בקרב קהל חדש, גם צעיר, ולו כמתן שי לחג, שי צנוע.

 אפילו שם הקובץ, ״שועלה״, שניתן על פי כותרתו של שיר נהדר ועגום בשם זה. על שום מה נבחר? נכון, לאוהבי שירה חשוב השיר, כל שיר, כמו שהוא, כמו שהוא מדבר אליי ברגע זה. אבל אנחנו הרי יודעים כי הרקע הרחב, ולו בפרטיו העיקריים, עשוי להרחיב את טווח ההתרשמות  ולהעמיקו. למשל, דוגמה אולי קצת אבסורדית. וכי ביאליק היה יכול להזכיר שועלה בשיריו? ולמה רחל לא הזכירה שועלה? וזלדה? ולמשל, על נמלים כתבו יוצרים נוספים?

ואשר לשועלה, דומה שתיאור בדידותה ורעבונה בלילה הקודר, שאין לה בו במה להיניק את בנה הגור שנולד, והיא ״תוקעת״, זועקת, אך פעם אחת ודומעת אל מול העולם השותק, כה אנושי ועז, תיאור כזה רק זו שנולדה אל תוך העולם הארץ ישראלי השומם עדיין וניחנה במבט משנה עולם, רק ממנה יכול היה לבקוע שיר כזה. אף דומה שהעורכת היטיבה לראות בו משהו מהותי בנפשה של ראב.

ב. מדוע איחרה יחסית התקבלותה של ראב – ניסיון להרחבת התשובה

וכאן עולה שאלה מעניינת נוספת, על שום מה התאחרה התקבלותה של משוררת עזת ביטוי ומופלאה כל כך?

כבר ניתנו לכך תשובות שונות ומעניינות, פואטיות, תרבותיות וחברתיות והדגישו את  עצם היות שירתה ״צברית״ באופייה, חושנית וארוטית, זרה לרוח התקופה (נזכור עד כמה לאה גולדברג החביאה במסך שירי את המגע המיני בשירה הנודע ״סליחות״, כפי שהראיתי).

נכון, עורכי ״הדים״ רחבי האופק, אשר ברש ויעקב רבינוביץ, קיבלו והדפיסו בהערכה גדולה את שירה הראשון הפרובוקטיבי והמדהים, ״אני תחת האטד״ (1922), והיא אף המשיכה לפרסם והם פירסמו את ספר שיריה הראשון (״קמשונים״, 1930). אבל כמובן שהפרובוקטיביות הזו לא סייעה לה, לפחות לא עד השנים האחרונות שבהן העניין בפמיניזם הלוחם כבר נהיה להיט.

גם צויינה העובדה  כי  בשעתו, עם הופעתה בראשית שנות העשרים, האפילו עליה בני הדור הצעיר של אז, כגון שלונסקי ואלתרמן, רחל ולאה גולדברג ואחרים, ששיריהם שונים היו עקרונית משירתה של ילידת הארץ.

נורית גוברין אף ציינה כי אי השתייכותה של ראב לחבורה ״הנכונה״ הספרותית והפוליטית, שהרי לא נולדה ולא פעלה במרכזי החיים של הסופרים, במישור החברתי או באגודת הסופרים, כמו גם שהותה בקהיר ובצרפת שנים לא מעטות, ובנוסף הדימוי שלה כבעלת הון, גם זה לא סייע להתקבלות יצירתה.

ומשה גרנות אכן הדגיש במאמרו בעיתון זה כי במיוחד בעשורים הראשונים ליצירתה, שירתה היא חושנית, הרואית, נועזת, עצמאית, ניצבת במלוא עוזה ומיניותה אל מול הגבר, ״פמיניסטית״ יקראו לה היום, והראה זאת בשירי האהבה וסקר נושאים שונים בשירתה. אי לכך לאור כל זאת, ברצוני להרחיב מהיבט  מסויים שהיקשה על קבלתה ולא רק בשירי האהבה רבי הייחוד וההעזה.

ג. המיניות שבאדם ובטבע והמגע ביניהם כגורם ייחודי ומורכב

 מתברר כי  העין של אסתר ראב קולטת  את הטבע בגילוייו השונים, לפחות בעשרות השנים הראשונות, במונחים ובמהויות של זכר ונקבה, תופעה ייחודית ונועזת שעושה אותה יוצאת דופן  באותה שעה.

וכשמדובר בטבע הארץ ישראלי השומם אז למדי, שממנו למעשה נטולות המטאפורות כמעט כולן, כמו גם הדימויים ואפילו האובייקטים כשלעצמם, קובעת הלשון העברית את הזהות המינית, כלומר – אם האובייקט הוא זכר או נקבה. לכן הארץ היא נקבה, היום החוגג עליה הוא זכר וכיוצא באלה. אפילו העיר תל אביב (שאינה אהובה עליה במיוחד אף שגרה בה זמן לא מועט וידעה בה אהבה ואכזבה) – היא נקבה, ואילו הקימוש הוא זכר. לכן לרוב המשוררת  ״מנצלת״ את תכונותיו של האובייקט ליצירת השיר, לאווירתו, עלילתו ומשמעותו, ומנצלת את תכונותיו ההולמות את מינו בלשון.

אלא שהדברים מורכבים יותר. שהרי ייתכן שלא תהיה התאמה בין המין בלשון לבין התכונות,  והמורכבות מתגלה גם ביחסים בין המינים, שכן הם מחליפים לעתים זהויות או מהויות, אלה האנושיים ואלה שבטבע ובין האדם לטבע.

 האטד, כמובן, בשירה הראשון והנודע, הוא זכר ובעל תכונות המיוחסות לזכר, קוצים לו דוקרניים כחרבות, כמות שאכן הוא ביובש שבטבע הקרוב למושבה הצעירה. המפתיע הוא, כמובן,  שהאישה הדוברת שואבת ממנו וממאפייניו הלוחמניים את עוצמתה ״הגברית״, ומהותה הנשית נעלמת על אף שמלתה הלבנה. ברגליים קלילות, היא הזדונית, זוקפת את הקוצים ונעשית עוצמתית וגברית כמו היו חרבות בידיה. או אז, על אף היותה לבושת שמלה לבנה נשית ובאור החזק והלבן של הצהריים – כמו היתה זו חתונה –  במקום מגע אירוטי היא גוזרת גזר דין מוות על האהבה או... על השניים! – כל זאת בכוחו של האטד הארץ ישראלי וללא חיפוש אחר היגיון כלשהו.

תופעה זו שבה נחלפות התכונות הגבריות והנשיות, כשהמין האחד שואב או חושף תכונות ומהות של המין השני, ואפילו  אדם  מן הטבע, זו הזיקה המופלאה שבין אדם לעולם לפי ראב. ומכאן המקוריות הנהדרת והמופלאה של שירתה. לכן כה הפליאו שיריה בעשור הראשון, שהציגו דמות נשית עזה השואבת את כוחה מן הטבע הסובב, הטבע הישראלי, שהוא יבש אמנם, אך עז ורווי מיניות סוערת שישנה בו. בראייתה יוצאת הדופן יש יופי וחגיגיות והתרחשויות יומיות וליליות, מיניות או אחרות. כל אלה היו זרים למשוררים שהנוף והטבע הארץ ישראלי של אז זרים היו להם, קשים ומכבידים. שלא לדבר על האוצר הלשוני השונה והייחודי לה, שנעדר ממנו כמובן כל זכר למימד התלמודי והרבני.

 אלא שבכך לא נגמרת המורכבות ולא רק בתחום המיניות היא קיימת. ברוב השירים הטוב והרע, הכאב והעונג, היופי והכיעור, החיוב והשלילה, ואפילו הזכר והנקבה, שרויים יחדיו ונחלפים זה בזה. וקצת קשה, אולי, לקורא חובב השירה, לפענח ולחדור אל העולם הזה, אפילו הבקי בשירתה עשוי לגלות כל פעם פנים חדשות בשיר המוכר לו היטב.

בואו נראה, למשל, את השיר הקצרצר אשר טוריו אך בני מילה או שתיים ואשר בן עזר בחר מתוכו – ולדעתי ברוב תבונה – את הכותרת לביוגרפיה של דודתו:

*

עוֹד יֵשׁ יָמִים

שֶׁל לַעֲנָה-וּדְבַשׁ

וּפַקְעוֹת-אָבִיב

לְבָנוֹת  –

טְבוּלוֹת בְּזֶפֶת;

עוֹד יֵשׁ פִּרְפּוּרִים

שֶׁל לֵב-צוֹלֵעַ  –

כְּשֶׁאַחַד הָאֲבִיבִים

מַקִּיפֵךְ בִּזְרוֹעוֹ

לְחִבּוּק-אַחֲרוֹן.

ובכן, הימים הללו  אינם  ימים או של לענה מרה או של דבש מתוק, וההד המקראי מוסיף תוקף למטאפורות הללו שמן הטבע. אלה הם ימים שהניגודים שרויים בהם זה בצד זה, או יחד. מעורבבים.

אכן, לבסוף האחד ינצח, האחד של השחור והמוות, אך יהיה זה בכל זאת לאחר גילוי של טוב, של החיבוק ושל האביב, אבל זה, כמובן,  טוב של אשלייה. עירוב הטוב והרע, החיים והמוות, שמופיע כבר בהתחלה, כאשר פקעות האביב מלאות החיים, טהורות ולבנות כבר  טבולות בזפת השחורה והממיתה. גם הפרפרים העדינים קלי המעוף עולים, אבל  מלב  צולע, שאינו מסוגל לתנועה ממשית ובכל זאת הם מביאים תקווה. ואכן, האביב מגיע ומקיף בזרועו המואנשת את הלב ומעודדו אך זה חיבוק אחרון, לפני המוות. ובכל זאת, נכון שהמוות יבוא, אבל גם לחיבוק של אביב הוא יזכה. כמה יפה הוא השיר העדין, הדחוס, המורכב ורב הניגודים הזה, שמהות הטבע מתאחדת בו עם נפש האדם.

תופעה זו בולטת אף ביתר  עוצמה בעירוב של  מהויות של טבע עם אלו האנושיות, בשיר הנפתח באחת השורות האהובות עלי ביותר  בשירתה של ראב: ״על מערומייך חוגג יום לבן״:

*

עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן,

אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה.

נֵד הָרִים קָפָא,

שָׁקוּף כַּחֲזוֹן תַּעְתּוּעִים.

אֶל הָאֹפֶק דָּבֵק.

צָהֳרָיִם. מֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ מִשְׁתַּלְהֲבִים

וּלְשַׁדֵּךְ כָּלִיל מִתְלַהְלֵהַּ וְעוֹלֶה

מוּל הַשָּׁמַיִם הַלְּבָנִים,

כְּמָסָךְ לֹא יִפָּסֵק

נִמְשָׁךְ וְרוֹעֵד.

בְּתוֹךְ הַמִּישׁוֹר

גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשַׁד עָגֹל

וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף;

וּבַעֲזוּבַת שָׂדוֹת קְצוּרִים

אָטָד בָּדָד רוֹבֵץ.

וְהָיָה כִּי תִּיעַף הָעַיִן

מִזִּרְמֵי תַּעְתּוּעֵי-אוֹר

וְטָבְלָה בְּיֶרֶק הָאָטָד הַמַּכְחִיל,

כִּבְתוֹךְ בְּרֵכַת מַיִם צוֹנְנִים.

אַתְּ הַדַּלָּה כֹּה עַל חֲרִיצַיִךְ הַמַּאְדִּימִים

תּוֹךְ זְהַב הַמֶּרְחַקִּים

עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִךְ הַחֲרֵבִים, הַלְּבָנִים  –

מַה יָּפִית!

כבר בפתח השיר מוצגת האדמה כמהות נשית שעה שהשממה הופכת למערומי גופה, כמו היתה אישה, ואילו  היום החם מוצג בגבריותו הלבנה כשהוא ״חוגג״ על גופה חגיגת מין. איזו ראייה מדהימה של יום קיץ באדמת שממה! לא היעדר חיים של חי וצומח כמו שראו החלוצים, ההורים שלי למשל, אלא חיים ומלאי מיניות. והשאלה היא, אם גם היא, האדמה הנשית, תצטרף לחגיגה או שמא זה נכפה עליה ורק הוא החוגג ״עליה״ ומנצל את עירומה? שהרי בשורה הבאה  נאמר שהיא גם  דלה וגם עשירה! מה משני התארים מתאים לה? כיצד מתיישבים הניגודים?

ההמשך פותר את השאלה באופן סמלי. היא אכן נענית לו ותאוותה גוברת. הכיצד? תחילה הטבע, נד הרים, קופא למראה המתרחש, אבל עם בוא הצהריים המגע המיני מתלהט גם מצידה ולשדה מתלהלה ועולה כמסך פעיל שלא נפסק, שהרי המגע המיני הזה והקשר ביניהם  נמשכים בתוך המישור. או אז, לאחר השיא,  נפסק הכול, כך עולה מן  המראה. הוא הופך ריאלי, אף שיש בו דימוי. כי אז  נראית גבעה הדומה לשד הנשי שהוא סמל הפריון, אך מיניותה כבר מרוסנת בכוחו של הקבר החופף על ראשה ככיסוי הראש הלבן. הצנוע. עתה  המראות כבר נראים כמות שהם, האטד רובץ בדד,  השדות קצורים. אבל אז העין נמלאת תעתועי אור והאטד מכחיל, מקבל צבע וחיים, כמו היה בריכת מים – והאדמה, שעכשיו רואים היטב את יסוד הדלות שבה, זהב המרחקים מוענק לה.  ובשעה זו, שהיא במלוא נשיותה הרגועה, היא אף  נראית באיבריה הנשיים, בחריציה המאדימים ובמלוא יופייה! ולא ייאמן, את כל העלילה המדהימה הזאת בראה בכוח מבטה המשוררת הצעירה.

בשיר טבע אחר, לא פחות נועז, אף שהפעם עניינו בצומח ממין זכר, נוכל להיווכח  בחילופי מהויות מיניות, כלומר בצמח ששמו מכוון למין זכר אך הוא מקבל תכונות זכריות או נקביות על פי תהליך מורכב, וכוונתנו לשיר ״פרץ קימוש בחמרה״.

בשיר הזה ניכרים גם מאפיינים נוספים של שירת ראב: ראייה מדהימה ושונה מכל שהיכרנו של הטבע, עושר לשוני וצירופים ייחודיים, אפילו כאשר  אין כמעט האנשה, מראות שעין אחרת לא תקלוט ביחסים שבין הצומח לעולם שסביבו, כולל בשמיים, שלא לדבר על הבחירה דווקא בקוץ הנדיר והלא מוכר, הקימוש, אף שהוא נזכר כבר בתנ״ך (משלי כ״ד) וממנו תיטול את שם ספר שיריה הראשון, ״קמשונים״ (1930).

ומעל הכול, מה שנראה במבט ראשון  כשיר טבע תיאורי בעיקרו, הוא למעשה שיר של עלילה רוויית מיניות,  שעיקרו מאבק  או הדדיות ואהבה בין מהויות זכריות ונקביות בצמח עצמו או בין צמחים שניים, כשהם מחליפים מהויות.

*

פָּרַץ קִמּוֹשׁ בַּחַמְרָה

וַיִּשְׁתַּפֵּךְ כְּחָלָב

עַל פְּנֵי אֲדָמָה;

וּבַלֵּילוֹת יְלַקֵּק יָרֵחַ

צַלְּחוֹת חָלָב נָעוֹת

עַל גִּבְעוֹלִים דַּקִּים.

וַעֲנָנִים יִמְשְׁכוּ שֹׁבֶל-לָבְנָם,

יִטְבְּלוּ בְּקֶצֶף קִמּוֹשׁ

פּוֹרֵחַ שׁוֹטֵף,

וּשְׁרַקְרַקִּים יְרֻקִּים בַּהֲמוֹנִים

יְגַרְגְּרוּ וִילַהְלְהוּ

וִימַלְאוּ כְּרֵסָם

חֲרָקִים רוֹחֲשִׁים

בְּצַלְּחוֹת קִמּוֹשׁ לְבָנוֹת;

סָגְרוּ יַמְבּוּטִים עַל קִמּוֹשׁ

בַּל יִכָּבֵשׁ גַּם הַחוֹל;

רֵיחַ יַמְבּוּט רַךְ, נוֹזֵל

וְרֵיחַ קִמּוֹשׁ חָרִיף מִזְדַּקֵּר  –

זֶה עַל זֶה בִּדְבֵקוּת מִתְרַפְּקִים

וּמִלְאוּ רַחֲבֵי חַמְרָה

שְׁטוּחָה בִּרְגָבֶיהָ.

תחילה מתגלה הקימוש בגבריותו כשהוא ״פורץ״ את אדמת החמרה הנקבית (האדומה). או אז הוא משתפך כחלב, שאומנם מינו זכר אך הוא מזוהה בעיני הכול עם מהות נקבית המיניקה ומעניקה חלב, ואכן הוא משתפך על פני האדמה הנקבית. ואז, הירח מלקק מצלחות החלב שעתה הן מונחות על גבעולים דקים  ונשיים, והעננים באים אליהם עם שובל לבן, המתקשר דווקא במהות נקבית והם טובלים בקצף של החלב. אפילו השרקרקים הירוקים הגבריים באים בהמונים והם טורפים, כזכרים, את החרקים שהתפתו לאכול מצלחות הקימוש הלבנות. אלא שאז באים הינבוטים הגבריים וסוגרים על הקימוש שלא ישתלט על כל החול. המדהים הוא  שמהותם הגברית נחלפת לשם כך בזהות ניקבית כשריחם נעשה רך ונוזלי (אולי רמז להיותו מקביל לחלב) ואילו הקימוש חוזר למהותו הגברית כי הרי צריך להיאבק, וריחו הופך חריף ״ומזדקר״ (כאיבר מין?) – והנה, מתרחש עוד משהו מפתיע: המאבק בין השניים, שנעשו קודם בעלי זהויות מיניות נקביות אך  הקימוש חזר לזהותו הגברית, הופך למגע עדין של אהבה! השניים מתרפקים זה על זה ויחד הם ממלאים את רגבי החמרה, שעתה היא נעשית שטוחה למענם.

נהדר, לא? איזו ראייה מדהימה של הטבע הארץ ישראלי רווי הקוצים, שלפיה חיים מרתקים מתרחשים בתוכו (ולא יובש כמו שכולם רואים)!

ד.  ומה קורה לראייה הזאת לעת זיקנה

ובריחוק מכור מחצבתה של ראב?

תחושת הזיקנה, הבדידות  והקירבה למוות ליוותה את המשוררת, לפי שיריה, שנים לא מעטות לפני מותה. יעידו על כך, למשל, שני השירים שפירסם בן עזר לא מזמן ב״חדשות בן עזר״, האחד ״זיקנה״ שלא נכלל במבחר, ואילו השני, ״תנו לי שהות״, נכלל בו, אך שניהם נכתבו עשר שנים קודם לפטירתה.

באחד היא מתחננת שיתנו לה שהות לעכל את כל כאב חייה ולנצור אולי מעט תכלת שהיתה בהם (תמיד היא מודעת לחיוב שהיה, ולו אך מעט), ומתחננת שתמות כרצון בוראה ולא מעוד סלעים שייערמו על ליבה. התלונה המרה על אלה שהקיפו אותה בחייה ניכרת. אבל גם בולטת הופעת אלוהים  כגורם בתחושותיה כמו גם ההיאחזות בחיים.

לעומת זאת, בשיר השני הכניעה לבכי ולכאב כמעט מוחלטת ומופיעה היאחזות של כאב בתיק התרופות האופייני לזיקנה. ובכל זאת מרתק לראות שבכל תחושת המוות והקבר שמובעים על ידי  האוזן הסתומה כקבר והעין העיוורת והתחושה שהנה המוות בא והכל יהיה כלא היה, ולא ייזכר, והיא תישכח – בכל זאת יש ״עין שבוהה לעולמות רחוקים.״ הטבע כאן לא מנחם. שהרי היא רחוקה ממקום הולדתה וגידולה ואף הטבע השתנה. והאמת, מעולם לא קראתי שירי זיקנה נוקבים כאלה.

אבל לנושא הזה אני ניגשת בחרדת קודש אף יותר מאשר לקודמיו, כי איני בקיאה בו, ועדיף היה כמובן שראובן שוהם או חוקר אחר יאיר את הנושא. אבל רק כמה מילים לשם התרשמות כללית. ומהי? שהטבע בכל זאת לא נעלם משיריה אלא שהוא שונה לחלוטין. בראש וראשונה הוא מצומצם במקום, כמו שהיא עצמה צומצמה במקום מגוריה. אף על פי כן מדי פעם מהבהב קשר עם הטבע החיצוני, השמיימי בעיקר, ולשם תקווה. בטבע הזה אין מיניות. להיפך, לא פעם לעג לה ולמצבה העלוב, או מבע לבדידות וכאב (והמשך דיבור על בן, כביכול היה לה, כמעין נחמה), ואפילו חיפוש מגע עם יישות או הווייה שמעבר. וזה מרתק ממש ולא פחות מורכב מן השירים ״הצעירים״, ואולי רק הישירות של הדיבור התעצמה, שהרי מותר לזקנים לדבר...

נראה למשל, את השיר שמן העיזבון – ״העידן״, שבו שתי נמלים על אדן חלון מתלחשות ולועגות ל״זקנה המרוטה״ שבמיטה ולמצבה כקשישה, שהרי בהיותה כזאת מפעילים אלימות עליה ברחוב, ו״הבחור שלה״ עשבים כבר עלו בלסתותיו (לא בלחייו...) – בקיצור, מלעיגות על כל מה שכואב לה. הן אפילו באות אליה בטענה שהיא נושמת את האוויר שלהן ושותה מהמים שלהן. ואז לפתע מתברר לה שהן בכלל ״שיני הזמן״ המכרסמות בה, והקורא בהחלט מבין שמדובר בתהליך נפשי פנימי כאוב המושלך על הנמלים. טבע אינו מושאו של השיר אבל הוא המעורר אותו.

ולבסוף, מראה שונה לחלוטין אך טעון אותו כאב נמצא בשיר הקרוב לסוף המבחר, שכותרתו – ״טיוטות מבית חולים״. אמנם הגורלות שנגעו בה שם מדומים לכוכבי שביט ניתזים, כלומר – לאור  שמיימי אך כי הוא נופל, ניתז. אל ״הישישה״ שבקצה חייה בא גם ״נביא״ אבל הוא צולע, אך הוא בא לנבא טוב עליה ועל הילד שלה המתפתל בייסורים. או אז לפתע הוארו חייה והיא ניצלה. הרע הנרמז סולק לעת עתה. אין פלא, שאת הכאב והבכי היא משליכה על ״השרקרק הבוכה״, בשיר שנכתב ממש סמוך לפטירתה.

דומה שהעולם המופלא של המראות שמבטה הייחודי של אסתר ראב קלט בטבע הארץ-ישראלי – היווה את עצם מיפגשה עם העולם בכל מורכבותו. אך שירתה מתנשאת גם לעת זיקנה. על כן חגיגה גדולה היא לנו המבחר הזה ותודה לכל התורמים להופעתו.

ארנה גולן

אהוד: לאסתר ראב היה ודאי מה לומר על הפירוש שנתת לשיריה. לדעתי הוא מבריק, מקורי מאוד ומאיר עיניים, אך לה היתה מעין סלידה של צניעות מכל ביטוי של עיסוק במיניות בספרות, ועל כך אני חטפתי ממנה לא מעט בגלל כתיבתי ה״אירוטית״. לכן היא ודאי לא היתה שמחה לפירוש המיני שנתת לשירים שלה.

* * *

מי מממן את ההפגנות?

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

כ״ט. בילויים בכיכר בית שימוש    

אני לא זוכר שהמורים או המנהלים של ילדיי, עדנה ואורי, ביקשו ממני לבוא לספר סיפורים  לכיתה. הם לא ביקשו, אז אני לא התנדבתי. המנהלת היחידה שביקשה זאת היתה יעל העליון, שניהלה את בית הספר לאמנויות שבו למד בן הזקונים שלי, ימי. יעל לא חדלה להחמיא לי על כל ספריי ואני כמובן הבנתי את הרמז ותרמתי כמה מהם לספריית בית הספר. חלפו כמה שבועות מאותו יום התרמה, כאשר ימי חזר מבית הספר ואמר שהמנהלת רוצה לדבר איתי.

כשטילפנתי למחרת, ביקשה  שאבוא למפגש עם אחת הכיתות הגבוהות של בית ספרה ואספר להם על הפלמח. כמובן שהסכמתי בשמחה, וזה היה אחד המקרים הבודדים שגם דיצה אשתי וגם ימי, שלמד אז בכיתה א', באו לראות ולשמוע אותי, כאילו שהם לא שומעים ממני על הפלמח בכל יום.

אותו מפגש זכור לי במיוחד, כי היה זה המפגש היחיד שלי שנקטע באיבו. הדבר האכזרי הזה אירע באמצע הצ'יזבאט המוביל, בדיוק בקטע הכי מותח שבו הפלמחניק בני הגדול, הולך להגיש לקפיטן ספל קפה, כשבים מתחוללת סערה נוראית המאיימת להטביע את הספינה. בקטע זה בדרך כלל נופלת על כל כיתה דממת מוות, שבה אפשר לחתוך את השקט בסכין גילוח. כל כיתה עוצרת כאן את נשימתה לבל, חס וחלילה יאבד בני הגדול את שווי המשקל, והקפה יישפך עוד לפני שיגיע אל הקפיטן. 

והנה, דווקא ברגע המותח הזה מכריז אחד התלמידים ״אחת! שתים! שלוש!״ – וכל הכיתה פורצת בשירה אדירה. מילא אם היו שרים את שירו של חפר ״היה ים סוער התורן חרק / חרטום הספינה כמעט ונשחק...״ הייתי מבין, אבל מה פתאום הם שרים: ״היום יום הולדת!  היום יום הולדת...״

הייתי המום, איך הם מעיזים לעשות לי את זה? ועוד בדיוק כשהמנהלת ואשתי באו לכבד אותי בנוכחותם. 

לקח לי זמן עד שנזכרתי שאני הוא זה, שבדיוק היום אני בן 55 שנים. מסתבר שיעל העליון, כנראה בשותפות עם אשתי, זממו את המתיחה הזאת ושיתפו את כל הכיתה. ואני עוד חשבתי שהפנים המחייכות והברק שעלה מעיני התלמידים, הם בזכות הצ'יזבאט המדהים שלי. אם תלמידי כיתה ה' של בית ספר לאמנות זוכרים עד היום את מפגש יום ההולדת הזה, זה לא בזכות השיר או הסיפור הבלתי גמור שלי, אלא בזכות עוגות השוקולד שדיצה אפתה ביום הקודם, ובדיוק ברגע הנכון הוציא השרת את המגש הריחני מהמקרר  והכניסו לכיתה מלווה בקריאות ניצחון.

כשימי סיים את בית הספר לאמנויות, הוא עבר לתיכון עירוני ד' ושם  פגש בכיתה את נועם ענבר, שחלום חייו היה להיות כוכב-זמר כובש לבבות. את עולם המוסיקה, ימי גילה במלחמת המפרץ, כשרנן מוסינזון, שגרה באותם ימים  עם משפחתה אצלנו בכרמי יוסף, שיכנעה אותו לקבל שיעורי גיטרה אצל צוף פילוסוף מלהקת משינה. צוף התגורר באותה תקופה אצל חלי ודני, הורי מירי אשתו דאז, שגרו בבית ממול.

ימי הלך שבי אחר הגיטרה, ועם תום המלחמה כשחזרנו לתל אביב, התחיל לקבל שיעורים אצל מורה מקצועי. תחילה ימי ונועם הופיעו עם הגיטרה בערבי מסיבות של הכיתה, ואחר כך נועם שיכנע אותו שהם יכולים להרוויח הרבה כסף, אם ישירו ברחוב לפני העוברים והשבים. המקום שנבחר היה אולם צר וארוך, שהיה בעצם מעבר תת קרקעי שהתחיל ברחוב שינקין ונגמר ברחוב נחלת בנימין בואכה בית השימוש הציבורי  של שוק הכרמל.

כך קרה שבוקר אחד השכימו השניים קום, ובמקום ללכת לגימנסיה נסעו לכיכר בית השימוש, והתמקמו במרכז המעבר שמתחת לרחוב אלנבי. ימי כיוון את הגיטרה, נועם הניח כובע ברט על הארץ לפניו, שם בתוכו שני שקלים בתור סיפתח, והתחיל לשיר את 'אין לי ארץ אחרת'.

בשעה השנייה, כשבכובע הצטבר סכום של שמונה שקלים ושש אגורות, חלף לידם גבר רחב כתפיים, נושא מזוודה חשודה. האיש זרק לעברם מבט מאיים, כמעט דרך על הכובע,  והמשיך לעבר היציאה.

המשיך אבל לא יצא, להפך נעמד צמוד לקיר, הוציא מהמזוודה המרופטת  אקורדיון  מיושן והתחיל לנגן נעימות רוסיות.

שלש שנים לאחר מכן, כששני הגימנזיסטים הפכו ללהקת ״הבילויים״, שימשו להם הנעימות הרוסיות השראה לשירם הידוע על מרוסיה.

באותו יום עבודה ראשון, כשהשניים החליטו לחזור לגימנסיה לבל יפסידו את ההפסקה הגדולה, ספרו ומצאו בכובע הברט 17 שקלים. הדבר שימח אותם מאוד ונתן להם מוטיבציה להמשיך לשיר גם למחרת.

למחרת, כשהגיעו 'לאולם הקונצרטים', הופתעו לראות שהרוסי עם האקורדיון תפס להם את המקום הטוב ולהם לא נותרה ברירה, אלא להתיישב במקום שלו. בהפסקה הגדולה כשמנו את ההכנסות, התאכזבו לראות שיש להם הפסד של שלושה שקלים ושתי אגורות.

על הפסד כזה הם לא היו מוכנים לעבור לסדר היום, ולכן החליטו להקדים קום ולבוא מחר ל'אולם' בשבע בבוקר. ההצלחה היתה מלאה והרוסי, שהגיע קצת אחריהם, נאלץ לתפוס את הצד הקרוב לבית השימוש. לאור ההצלחה החליטו לבוא למחרת בשבע בבוקר, אבל כשבאו מצאו את הרוסי עם האקורדיון, לא רק יושב במקומם, אלא גם מנגן את 'אין לי ארץ אחרת'.

מיותר לספר שלמחרת הם קמו בשש ואחרי יומיים נוספים הגיעו לשם כבר בחושך. שבועיים תמימים השכימו השניים קום ונהנו לשיר לפני עקרות הבית הצועדות לשוק.

אחרי שבועיים ימי בא אלי לבקש כסף. שאלתי: ״למה, הרי סיפרת לי שהרווחתם הון?״ – אמר לי: ״טוב, אתה יודע כמה עולה היום מונית בשש בבוקר?״

הרווח  שלי מכל  העלילה הזאת, היא שהיום אני יכול לספר שימי, בן הזקונים שלי, היה בנעוריו מקבץ נדבות ומקום העבודה שלו נמצא לא רחוק מהמגדל שהיה אז הכי גבוה במזרח התיכון, מגדל שלום מאיר, הנושא את שמו של האבא של הסבא שלו, סבא בנימין שהוא, ימי, נקרא על שמו. 

אחרי שימי ונעם רכשו ניסיון בהופעה לפני ציבור, הם החליטו שהגיע הזמן להקים להקה. מצאו מתופף מקיבוץ חצור, ופסנתרן שלמד עם ימי בבית ספר לאמנויות. במשך הזמן נמצאה גם קלידנית מחוננת, מאיה דוניץ, ויחד הקימו להקה שקראו לה ״הבילויים״, מתוך תקווה שהצעירים ילכו שולל אחרי הסיסמה 'בית יעקב לכו ונלכה' וילכו לראות את ההופעה. 

הופעת הבכורה היתה במרתף של בית ציוני אמריקה, והיתה מבוססת על שירים שחיברו שני המייסדים בעצמם, כדי לחסוך תשלומי זכויות ליוצרים זרים. יש לציין שההצלחה היתה מלאה, אך לא האולם. סך הכול ישבו באולם 8 אנשים שכללו את הורי האמנים ועוד שלושה צעירים שהגיעו בטעות. השלושה האלה התאהבו בלהקה ולמופע הבא הם הביאו את החברים שלהם. למופע השלישי הגיעו כבר 20 קוני כרטיסים, ולקראת המופע הרביעי הודיעו חברי הלהקה להוריהם שיש להם מספיק קהל והם משוחררים מלבוא.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 27.12.20

* חזון האחדות – הייתי שותף ליוזמת אחדות לאומית, שפעלה נמרצות להקמת ממשלת אחדות והפעילה לחץ כבד על כחול לבן ועל הליכוד להקים ממשלה כזאת. היוזמה השיגה את מטרתה – הוקמה ממשלה כזאת. אבל לעומקו של דבר נחלנו מפח נפש עצום. לומר שלא לנער הזה התפללנו, זה האנדרסטייטמנט של המילניום.

למה תמכתי כל כך בהקמת ממשלת אחדות?

הסיבה הראשונה היתה המשבר הפוליטי. כבר בליל הסיבוב השני, כשהתברר ששוב לא היתה הכרעה, קראתי להקמת ממשלת אחדות. לחצתי על בוגי יעלון ועל תל״ם לאמץ את מתווה הנשיא, שהוצג כעבור ימים אחדים. אבל אחרי הסיבוב השלישי, שהסתיים אף הוא ללא הכרעה, ראיתי בסיבוב רביעי אסון, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה. והערכתי שגם הסיבוב הרביעי יסתיים ללא הכרעה, בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. האמנתי שממשלת אחדות תעצור את הדימום של המערכת הפוליטית הישראלית.

הסיבה השנייה היתה הקורונה והמשבר הכלכלי. סברתי שבשעת חירום זו על כל הגורמים להיכנס מתחת לאלונקה, לשים בצד את המחלוקות ולעשות יד אחת למיגור הקורונה ושיקום הכלכלה.

הסיבה השלישית היא אולי החשובה מכולם. כבר שנים לא מעטות אני חש שהאיום הקשה ביותר על מדינת ישראל הוא הקרע בין חלקי העם, בין ״ימין״ ל״שמאל״, בין חילונים לדתיים. אני חש שהשנאה הזאת מדרדרת את החברה הישראלית מדחי לדחי. אני רואה בצורך בפיוס לאומי – הכרח לאומי.

איני חושב שהמגרש הפוליטי הוא היחיד שבו יש לקדם את האחדות הלאומית, ואני שייך למסגרות שונות העוסקות בכך בחברה האזרחית ובמסגרות חינוכיות. אבל המגרש הפוליטי חשוב מאוד. קיוויתי שהקמת ממשלת אחדות לאומית, עם קבינט פיוס שיפעל לגישור על הקרעים והשסעים (אף שאת הביטוי ״קבינט הפיוס״ איני אוהב), ועם דוגמה אישית של יריבי האתמול שפועלים כתף אל כתף למען אזרחי ישראל, תהיה צעד חשוב מאוד בדרך לאחדות לאומית אמתית. ודוק – אחדות, לא אחידות. אחדות בין בני פלוגתא המכבדים אלה את אלה, מנסים להגיע ככל הניתן לעמק השווה ולנהל את המחלוקות ברוח בית הלל.

ידעתי שממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית תהיה ממשלה לא לגיטימית, שלא תחזיק מעמד יותר משבועות ספורים ותתפורר אחרי הברק הראשון בעזה שישגר בטעות רקטה לעבר אזרחי ישראל. ישראל תגיב וממשלת המיעוט תאבד את הרוב המלאכותי. וידעתי שממשלת חסינות ימנית צרה צרורה עלולה להשחית את המוסר הציבורי ולדרדר את החברה הישראלית לשפל מוסרי וערכי חסר תקדים. רק ממשלת אחדות, האמנתי, תחזיר אותנו למסילה.

נחלתי אכזבה עמוקה. ממשלת האחדות הייתה הונאה גדולה של נתניהו, שלא העלה על דעתו לרגע לכבד את ההסכם, ומיומה הראשון של הממשלה חתר תחת האחדות, הפר את ההסכם על סעיפיו השונים ברגל גסה, עשה הכל כדי למדר, להדיר ולהשפיל את שותפיו. נתניהו ניסה בכל דרך לגנוב את הרוטציה, גם במחיר פשע כלכלי נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב, בעיצומו של משבר חברתי-כלכלי מהקשים שידענו. נתניהו הוא האשם היחיד במה שקרה כאן.

למרות מפח הנפש, אמונתי בחזון האחדות הלאומית לא התפוגגה. להיפך, היא התחזקה. יש לקדם את האחדות במסגרות חברתיות, אך גם במערכת הפוליטית. כמובן שחזון האחדות לא יכול להתקיים כל עוד נתניהו ראש הממשלה. אך הוא יכול גם יכול להתקיים כבר בעוד שלושה חודשים. יש תקווה חדשה! ממשלה בראשות סער, שיצטרפו אליה ימינה, יש עתיד-תלם, ישראל ביתנו וכחול-לבן, תהיה ממשלת אחדות לאומית אמיתית. אני מאמין שברגע שלא תהיה לנתניהו כל אפשרות להקים ממשלה, גם המפלגות החרדיות תוכלנה להצטרף. ואולי גם הליכוד, כשכמובן ברור שמי שהוגשו נגדו כתבי אישום אינו יכול לכהן כשר. או הליכוד אחרי שידיח את נתניהו.

* עם חירות – אבישי בן חיים (ההוא של ״ישראל השנייה״ מקיסריה ורחביה) תקף את מפלגת תקווה חדשה בראשות גדעון סער. הוא טען שזאת מפלגת ״בלי חירות ומק״י״. הוא נתלה בכך שתקווה חדשה פוסלת את הליכוד והרשימה המשותפת.

את המושג ״בלי חירות ומק״י״ טבע בן גוריון, שקבע שכל המפלגות ראויות להיות שותפות בקואליציה חוץ מתנועת החירות ומק״י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית – הלב של חד״ש). לעומת זאת, הליכוד יהיה בהחלט שותף רצוי בממשלה בראשות סער. את הרכב השרים של הליכוד בממשלה כזו יקבע הליכוד. כמובן שהרכב זה לא יסתור את הלכת דרעי-פנחסי, לפיה מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול לכהן כשר.

* קראו ותדעו – קראו מה אלקין כתב ותדעו מה חושבים ואומרים בשיחות סגורות כל בכירי הליכוד.

* הפנטזיונר – עופר שלח הוא האדריכל של רעיון ממשלת המיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. כאשר כחול לבן שללה מכל וכל את הרעיון הזה, הוא הכשיר את השטח בהתבטאויות לעומתיות למסרים של כחול לבן ובמגעים חשאיים עם רשימה זו. בהפגנה בכיכר רבין נגד השחיתות, הוא ניהל עם הרשימה האנטי ישראלית מו״מ, ללא סמכות וללא רשות, וקבע עובדה שאיימן עודה ינאם שם. הוא האיש שניהל איתם את המגעים ואת המו״מ. הוא יצר את האסטרטגיה הזאת ובנחישות ובערמומיות הוביל את כל כחול לבן אחריו כמו החלילן מהמלין. הצעד הזה היה תחילת הסוף של כחול לבן.

גנץ, לפיד ויעלון היו מוכנים בחירוק שן להקים ממשלה התלויה ברשימה המשותפת ככלי להחלפת השלטון. עופר שלח רצה בממשלה אתם מתוך אידיאולוגיה.

עופר שלח היה האסטרטג של כל הפנטזיות של ״הצבעה אחת״, ושל השתלטות על הכנסת וחקיקת חוקים פרסונליים, ושברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכוד ידיח אותו ויזחל לממשלה וכו' וכו'. לכל התרחישים הללו לא היה שום סיכוי, והתבססו על ההנחה שנתניהו והליכוד, הרשימה המשותפת וכל השחקנים במגרש הפוליטי מטומטמים ויפעלו על פי התפקיד שהוא ילהק אותם במחזה.

בראיונות לתקשורת סיפר עופר שלח שעד הקמת יש עתיד הוא הצביע מרצ. הוא לא אמר ששינה את עמדותיו מאז. הוא היה ונשאר בעמדות של מרצ. הצטרפותו למפלגת מרכז היתה טקטית וניסיון להשליט את האידיאולוגיה הקיצונית של מרצ על פלטפורמה של מפלגת מרכז.

כעת, בהכרזתו על הקמת מפלגה חדשה, הוא תקף את יש-עתיד על יחסה העוין למגזר החרדי. עד אתמול הוא היה הקיצוני ביותר בעוינות הזאת.

* בבושקה – יואב קרקובסקי, הפרשן הפוליטי של כאן ב', אומר שעופר שלח הקדים את הודעתו כדי לקבוע עובדה בשטח, להקדים את חולדאי ואת ניסנקורן ולאלץ אותם להצטרף למפלגתו.

אם אכן זו כוונתו של שלח, אני ממליץ לו לחזור במנהרת הזמן לבחירות 1999. רוני מילוא הקדים והכריז על מועמדותו לראשות הממשלה (אז היתה בחירה ישירה) ועל הקמת מפלגת מרכז. אחריו דן מרידור הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את רוני מילוא. אחריו אמנון ליפקין שחק הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את דן מרידור ואת רוני מילוא. אחריו איציק מרדכי הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את שחק, מרידור ומילוא. חד גדיא חד גדיא.

צמרת מפלגת המרכז היתה: 1. מרדכי. 2. שחק. 3. מרידור. 4. מילוא. ובסופו של דבר זו היתה כמעט כל הסיעה שנכנסה לכנסת. איציק מרדכי הסיר ברגע האחרון את מועמדותו לראשות הממשלה.

* חזיז ורע״ם – שלא יהיו אי הבנות. רע״ם היא מפלגה אנטי ישראלית בדיוק כמו שאר שותפותיה ברשימה המשותפת. בדיוק כמותן היא שוללת את קיומה של ישראל. בדיוק כמותן היא תובעת להטביע את ישראל בפלשתינאים בתביעת ״זכות״ השיבה. בדיוק כמותן היא תומכת באויבי ישראל כל עוד הם לוחמים בה, אך מתנגדת להם כאשר הם כורתים אתה שלום (ראינו זאת בהצבעותיה על הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, ממש בימים אלה). ממשלה שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של רע״ם היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.

ההבדל בין רע״ם לשאר שותפותיה הוא שרע״ם היא גם מפלגה איסלמיסטית קנאית פונדמנטליסטית.

אבל אם הם יתמכו בנתניהו ובחוק הצרפתי, הם יהיו שותפים רצויים, כמובן.

אגב, אם רע״ם תודיע שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שוללת את ״זכות״ השיבה ותומכת במלחמה בטרור, היא תהיה לגיטימית. וכך גם שותפותיה לרשימה המשותפת.

* חנינה לילצין – נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חתם על חוק שמעניק לנשיאי עבר ולבני משפחותיהם חסינות לכל החיים. הרשויות לא יוכלו לחקור או לעצור אותם ולערוך חיפוש בבתיהם. מה תגידו? ״זה רצון העם,״ ״זה רצון הרוב.״ ובכך אין ספק. אז מה, זה דמוקרטי?

״נשיאי עבר״, עאלק. מן הסתם, פוטין התכוון לחנינה לילצין, עליו השלום.

* גזענות הפוכה – רשומה דוחה שנתקלתי בה: תמונותיהם של נתניהו, גדעון סער, בנט, לפיד, גנץ וחולדאי, תחת הכותרת ״חמישים גוונים של ביבי״ ומסר על פיו אין ביניהם הבדל כי כולם גברים לבנים. זה ביטוי מכוער אך אופייני של שיח הזהויות הקלוקל. אותם אנשים יכולים להיות בעלי דעות הפוכות זה מזה, בעלי אופי רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אבל היי, הם גברים לבנים! אגב, הכותבת שכחה לכתוב ״פריבילגים״.

גזענות הפוכה היא גזענות לכל דבר.

* עם מסכה – ביום שישי נערך מפגש פנים אל פנים ראשון של ראשי מטות דרך ארץ. אחרי חצי שנה בזום ובקבוצות הווטסאפ, אנחנו כבר מרגישים משפחה. אבל רק במפגש ראינו סוף סוף איך עמיתינו נראים עם מסיכות.

* דה-לגיטימציה לשופטים 1 – אנשיו של נתניהו כבר שולחים מדובבים בניסיון ליצור תיקי דה-לגיטימציה לשופטי נתניהו. מישהו מופתע? הרי אני כתבתי פעמים אחדות בוודאות מוחלטת שזה מה שהם יעשו. מפלצת הרשע ותעשיית השקרים עשו זאת לאלשייך, לליאת בן ארי, לשי ניצן ולמנדלבליט ואין ספק שכך הם יעשו לשופטים.

* דה-לגיטימציה לשופטים 2 – קרולינה לנדסמן פירסמה ב״הארץ״ פשקוויל דה-לגיטימציה לשופטי בית המשפט העליון, הנשיאה חיות ובעיקר השופט עמית, על כך שהם מעזים להציב שאלות בפני העותרים נגד חוק הלאום, ולתמוה על טענותיהם. בעיניה, תפקידם של השופטים הוא לעודד את העותרים וכמובן לקבל את עתירותיהם. דיון? שאלות? ספקות? מה פתאום. הטלת ספק זה עניין ללוזרים. בעיניה אין צורך במשפט, אלא בקבלה אוטומטית של העתירות. עצם הצגת השאלות היא ״היתממות״ הרי מי שאינו מבין שאין מה לשאול והעתירות מוצדקות ״לא היה מצליח לעבור את שנה א' בלימודי משפטים.״ היא מתגוללת בשופטים, שעוד טרם הביעו דעה, על עצם העובדה שהם מציבים סימני שאלה. אצל פנאטים כמוה אין סימני שאלה. סימני שאלה אינם לגיטימיים. ולכן היא משתלחת בשופטי בית המשפט העליון במילים גסות כמו ״הם נהיים טיפשים לנגד עינינו,״ כי אם הם מיתממים ושואלים שאלות במקום שאסור לשאול בו שאלות, הם טיפשים.

לנדסמן מבינה שהחוק לא יצר מציאות חדשה, אלא מעגן בחוק את מהותה וזהותה של מדינת ישראל מיום הקמתה, כמדינת הלאום של העם היהודי. ועל כך היא כותבת: ״אם 'המצב' דה-פקטו הוא אפליה ממוסדת של הערבים בישראל, במה עוזר להם שהמדינה מִסגרה דה-יורה את 'תמונת המצב' ותלתה אותה מול פרצופם של הערבים?״ – כלומר, בעיניה מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כמו של כל עם במשפחת העמים, פירושו ״אפלייה״ והחוק שמעגן חוקתית את מימוש זכות ההגדרה העצמית הוא ״מִסגור של האפלייה״.

מלכתחילה, נכון היה לדחות על הסף את העתירות וכלל לא לדון בהן. אולם משהוחלט לדון בהן, דינן להידחות. ואין לי ספק שהן תידחנה, כיוון שאין בהן כלום. אלו עתירות סרק המבוססות על שקר. השאלות שהשופטים מציגים לעותרים מובנות מאליהן ומסמנות את פסק הדין הצפוי. לכן לנדסמן מקדימה ליצור דה-לגיטימציה לשופטים ולבית המשפט העליון לקראת הכרעתם הצפויה, והיא לא האחרונה שתעשה זאת בכלל ובשוקניה בפרט.

* פיצוי הולם – ייתכן שאין מנוס מסגר שלישי, כדי למנוע אובדן שליטה על נתוני ההדבקה, אבל חובתה של הממשלה להכניס יד לכיס ולפצות בנדיבות ובמהירות את בעלי העסקים המוכים והחבולים ואת שאר הנפגעים מהמצב הכלכלי.

* ניצחון השפיות – קמפיין ההפחדה והפייק-ניוז נגד החיסון התרסק. הישראלים נוהרים בהמוניהם להתחסן. זהו ניצחון הקדמה, המדע, הרפואה והטכנולוגיה על מכחישי המדע ומוכי הקונספירציות. זהו ניצחון השפיות.

* תופעת לוואי – חתן פרס ישראל, פרופ' נתן גולדבלום (1920-2001), מגדולי המדענים בתולדות המדינה, הוא יוצר החיסון נגד שיתוק ילדים בישראל. זכיתי להכיר את נתן באופן אישי. הוא היה חבר מפלגת הדרך השלישית וחבר פעיל בהנהלתה. וכך, במשך שנים אחדות ישבנו יחד אחת לשבועיים למשך שעתיים – שלוש. הוא היה ציוני אדוק, אוהב ארץ ישראל ועם ישראל בכל רמ״ח ושס״ה. ובכלל, הוא היה איש מתון, נעים הליכות, מאיר פנים ואוהב אדם.

בנו, פרופ' עמירם גולדבלום, הוא איש שמאל רדיקלי, אדם מלא שנאה לכל מי ומה שאינו מזוהה עם עמדות השמאל הרדיקלי. כל מי שאינו שמאל רדיקלי הוא בהכרח נאצי בפיו שלוח הרסן, ואם לפעמים הוא מסתפק בפשיסט, כנראה שהוא לקח באותו בוקר ריטלין. מאמרי השנאה וההסתה שלו ב״הארץ״, חריגים בקיצוניות ביטויי השנאה שלהם אפילו בבמה זאת.

קומץ דוגמיות מייצגות (מתוך ויקיפדיה): ב-2 באוקטובר 2015, בעקבות רצח בני הזוג הנקין בפיגוע ירי לעיני ילדיהם, פירסם סטטוס בפייסבוק המכנה את המתנחלים ״חיילי טרור״ ומציע לאסור בחוק גידול ילדים בהתנחלויות. באותו סטטוס גינה את הדת היהודית, שלדבריו ״מחסלת את כולנו.״

ב-2017 כתב בפייסבוק ש״כל מתנחל הוא טרוריסט בהגדרה.״

בפברואר 2020 כתב בעמוד הפייסבוק שלו ש״הפורעים הטרוריסטים מההתנחלויות פוגעים יומיום בתושבים הפלשתינאים,״ וקרא לפלשתינאים ״להקים מיליציות חמושות שיגנו על הכפרים והעיירות שלהם מול המתנחבלים.״ הפוסט הוסר על ידי פייסבוק כעבור שעות אחדות.

כמובן אפשר להוסיף עוד מאות או אלפי ציטוטים כאלה. לא אחת תמהתי, איך צמחה מוטציה כזאת בבית גולדבלום. הרי על פי פשקווילי החומץ, אביו היין הוא נאצי.

ביום שישי, בתוכניתה של ליאת רגב בכאן ב', היתה כתבה יסודית על סיפור החיסון נגד שיתוק ילדים. גם אז היו שהפיצו שמועות זדוניות על החיסון, אם כי בהיעדר רשתות חברתיות כוחן ותפוצתן ומהירות הפצתן היה נמוך לאין ערוך מהפייק-ניוז היום על החיסונים נגד קורונה. וכפי שאמר הרופא המרואיין (שכחתי את שמו), האמינות של החיסון נגד קורונה, בזכות ההתקדמות המדעית והטכנולוגית האדירה בשישים וחמש השנים שחלפו מאז – גבוהה לאין ערוך.

גולדבלום, בצעד אמיץ, ניסה את החיסון בראש ובראשונה על ילדיו. ההתחסנות היתה המונית ועצרה את המגפה הקטלנית.

כששמעתי את הכתבה, נדמה לי שהבנתי מה קרה; איך מנתן גולדבלום יצא עמירם גולדבלום. כנראה שזו תופעת לוואי מאוחרת של החיסון.

כבר עדיף שיצמח זנב.

* אני רק שאלה – האם בנסיעותיו הרבות ברחבי הגלובוס אהוד ברק חוזר כל לילה הביתה לתל-אביב, כי יש בעייה לאבטח אותו במלון?

* כשמדובר בארדואן – כל שיפור ביחסים בין ישראל למדינות העולם משפר את מעמדה של ישראל והוא רצוי ומבורך. וכאשר מדובר במדינות עוינות – על אחת כמה וכמה. אבל במקרה של ארדואן – אני מסרב להתרגש ולהתרשם. אני פשוט לא מאמין לו.

* על פי רוח צה״ל – לוחם גולני שהודח אחרי שלא ירה במחבל בעת פיגוע, יכול היה להיות גיבור לאומי. אילו רק כתב פוסט שבו סיפר שהוא פחד מהפצ״ר, שהוא שיקשק מהבג״ץ, שהוראות הפתיחה באש לא ברורות, שניסנקורן, שאפקט אזריה – היו נושאים אותו על כפיים.

אבל הוא אדם אמיתי. אז הוא אמר שהוראות הפתיחה באש היו ברורות, הוא טעה, הוא פשוט נתקף הלם.

על פי תגובתו בזמן אמת, ייתכן שאינו מתאים להיות לוחם. הוא לא פעל על פי רוח צה״ל – דבקות במשימה, חתירה למגע, חתירה לניצחון. אבל רוח צה״ל היא גם תרבות התחקיר – אמירת אמת, לקיחת אחריות, רצון ללמוד מליקויים כדי לתקן. ובכך הוא פעל על פי רוח צה״ל.

* געגועיי לקצב – בתגובה לרשומה שכתבתי, מישהו הביע משאלה, שיבוא יום שבו נשיא מדינת ישראל יבטא הזדהות עם ערביי ישראל ביום הנכבה.

כשקראתי זאת חשבתי, שהנה, יכול להיות נשיא גרוע יותר אפילו מנשיא אנס.

* פינת החי – איך קוראים לבודקה של השומר בבית הקברות?

פינת החי.

על יסוד הבדיחה העתיקה הזאת, אני מכנה את המדור ״אחרי מות״ ב״הארץ״ – פינת החי. מדור שבועי זה, שבעבר כתב אותו אורי דרומי ובשנים האחרונות עופר אדרת, מציג מדי שבוע אדם שנפטר, ולא מן הידוענים שמסקרים את מותם בעמודי החדשות ובכלי התקשורת האלקטרונית. לרוב כתוב על אנשים מדור השואה והתקומה, מדור בוני הארץ ומייסדי המדינה, אנשי עמל, אנשי ספר ואנשי חרב. ומדוע אני קורא לו פינת החי? כי הוא הטור הציוני המופיע בעמודי הדעות שברובם פוסט או אנטי ציונים.

השבוע הוקדש הטור לחיים בן חיים, פרדסן מחונן ממושב חרות, עתיר הצלחות ופרסים בתחום הפרדס. בן חיים היה גיסה של נחמה ריבלין. נשיא המדינה ספד לו, ואמר, בין השאר: ״כל אחד מילדינו ונכדינו זכה לנהוג בטרקטור של חיים, להריח את ריח האדמה ולהודות על פרי הדר בעונתו.״

רגע, רגע... הילדים והנכדים של כבוד הנשיא נהגו בטרקטור בלי רישיון?!

* ריקה זראי – הזמרת והשחקנית ריקה זראי הלכה לעולמה. גדול להיטיה היה ״גן השקמים״. אני אוהב מאוד את ״קול אורלוגין״ ו״שיר הבר״.

עוד להיט גדול שלה – ״תרנגול בן גבר״ של נעמי שמר. אחת ההברקות היפות בשיר היא על התרנגולת ש״יושבת בביתול.״ זו לא שגיאת כתיב. הכוונה היא לתרנגולת השומרת על בתוליה.

יהי זכרה של ריקה זראי ברוך!

* ביד הלשון: בחור טוב במובן הרע של המילה – אילנה דיין הגדירה את בני גנץ ״בחור טוב במובן הטוב של המילה.״ זו פרפרזה על הגדרה סרקסטית של משה דיין: ״בחור טוב במובן הרע של המילה.״ היה זה ביטוי של זלזול באנשים ישרי דרך בפוליטיקה, שניתן לרמוס אותם. על פי הגישה הזאת, אין מקום לישרי דרך בפוליטיקה, כי יאכלו אותם בלי מלח.

אורי הייטנר

* * *

ליאור בן עמי

למה רק נתניהו?

אם הבחירות היו מתקיימות היום, הייתי מצביע לליכוד בראשות נתניהו. מדוע? מכיוון שאני אוהב את משפחתי, את חבריי, את מדינתי. הבוקר קיבלה אימי היקרה, שתזכה לחיים טובים ולבריאות עד 120, את החיסון הראשון נגד נגיף הקורונה. גם כמה מדודיי קיבלו את החיסון. להורֵי רעייתי, בארה״ב אין מושג מתי יחלו לחסן באזור בו הם חיים. כך אני שומע גם מחברים באירופה ובדרום אמריקה, ממדינות שעדיין לא הגיעו אליהן חיסונים ולא ידוע מתי יגיעו.

תחת הנהגת נתניהו הכלכלה הישראלית הגיעה לשיא שלא היה כמותו. האבטלה ירדה לשפל של כל הזמנים (עד שהגיע הנגיף הארור). לישראל יותר יחסים עם יותר מדינות. פחות חיילים נפלו בקרב ופחות אזרחים נרצחו בפיגועי טרור בהשוואה לכל תקופה אחרת מקום המדינה. ישראל נמצאת במקומות גבוהים במדדים כמו מדד הפיתוח האנושי של האו״ם ומדד העוצמה העולמי.

בחודשים האחרונים חתמה מדינת ישראל בהנהגת נתניהו על 4 הסכמי שלום, היא מתמודדת טוב יותר מרוב מדינות העולם עם משבר בינלאומי שלא נראה כמוהו מזה עשורים רבים – גם בנתוני תחלואה ותמותה, וגם בנתוני הכלכלה, כפי שמראים נתוני ה- OECDודו״חות חברות דירוג האשראי, ישראל צולחת את המשבר טוב יותר מרוב מדינות העולם.

נתניהו, באופן אישי, הוביל את המגעים עם חברות החיסונים הגדולות, מגעים שהבשילו להסכמים שהביאו לישראל חיסונים לאוכלוסייה לפני רוב מדינות העולם, וכרגע ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם במיספר החיסונים לנפש. קשה שלא לגחך כאשר נזכרים בדברי יריביו אודות החיסונים שאין סיכוי שיגיעו בחודשים הקרובים, שישראל נמצאת לאחר כל מדינות המערב וכו'. מדינה פיצפונת שמובילה במירוץ בין מדינות העולם, כולל הגדולות והחזקות שבהן.

כל מי שעוקב אחר פעולות נתניהו, במשך שנים, עם לו״ז יומי מטורף מסביב לשעון – פגישות עם אישים מהארץ ומחוצה לה, תדרוכים וישיבות בנושאי כלכלה, ביטחון, יחסים בינלאומיים – יודע עד כמה טענת יריביו על כך ש״נתניהו מתעסק רק במשפטו״ היא נבזית. לגמרי עלבון לאינטליגנציה.

המשבר הבינלאומי נתן לנו אפשרות מאד נדירה לבחון עד כמה משפיעה עמדת ההנהגה. מעין מבחן. במדינות בהן מנהיגים לא פעלו באופן מהיר, החלטי ותקיף כשהחלה המגפה, ואף זלזלו בה, המשבר חמור בהרבה. מדינות חזקות ספגו אבדות קשות, עם קריסה של בתי חולים, התפטרות צוותים רפואיים, גופות שנערמו, קברי אחים. כדאי לזכור את דברי יריבי נתניהו בתחילת המגפה, שבחוסר אחריות משווע האשימו אותו בניצול המצב לטובתו, כשהממשלה החליטה על ריחוק חברתי ומניעת התקהלויות (למעט הפגנות כמובן).

כתבתי בעבר – ישראל נכנסה למשבר העולמי לאחר עשור כלכלי מהטובים שהיו מאז קום המדינה, עם רזרבות של 130 מיליארד דולר, עם הכפלה(!) של תקציב הבריאות. איזה מזל שאנשים שאמרו שהמדיניות של נתניהו תוביל למיתון כבד ואבטלה, ושצריך להשאיר את הגז באדמה, לא החזיקו בהגה השלטון.

איזה מזל שאנשים שרק לא מזמן שאלו ״באיזו מדינה הממשלה מודיעה לאזרחים שאסור לצאת מהבית?״ – ואמרו שמדובר בהגזמה ובזריעת פאניקה, לא אוחזים בהגה היום! שלוש מערכות הבחירות שעברנו היו ממש נס גלוי בהשוואה לאלטרנטיבה שהיינו כל כך קרובים אליה, בה אנשים חסרי ניסיון וחסרי אחריות היו מנהלים את המשבר.

נסו לדמיין מה היה קורה אם בסיבוב השני או השלישי היה נבחר לראשות ממשלת ישראל אדם שמעולם לא היה שר, אינו מכיר את המערכות לעומק (או בכלל) ומכאן – בין היתר – סמכותו אל מול הגורמים המקצועיים מוגבלת אדם כזה צריך היה זמן רב בהרבה להכרת המערכות, ללימוד, להתייעצויות, גם מול גורמים שטוענים שמדובר בסה״כ בשפעת ואנשי כלכלה שמאיימים בקריסת המשק. כל החלטה שלו היתה זוכה לביקורת חריפה וחוסר הסמכות שלו, כמו גם ההססנות, כראש מדינה טירון, בעוכריו. אין ספק בליבי, וזה מבוסס על תחקירים שפורסמו במאי האחרון ובהשוואה למדינות עם אוכלוסייה בגודל דומה לזה שלנו (גם בהתחשב בגיל הממוצע, על-סמך מיספר מקרי מוות בשנה) – שבמצב כזה היו בישראל הרבה (הרבה) יותר מקרי מוות.

יצחק רבין ז״ל נהג לומר ש״אין לנו מדינה ספייר.״ דוגמה מצוינת לכך שהעמדת מי שלא היה שר, ואפילו לא חבר פרלמנט, בראש הפירמידה, היא סיכון גדול מדי. היום, אנשים שבמשך שנה תמימה אמרו לנו שגנץ הוא האדם המתאים ביותר לתפקיד, שלאחר שהכזיב כינו אותו בכינויים כמו ״סמרטוט״ ואמרו שהוא ״חסר חוט שדרה״, עוברים למועמד הבא. איך אפשר להקשיב למי שלשיטתו-הוא המליץ על אדם ״חסר חוט שדרה״? האם הייתם קונים מכונית משומשת מאדם כזה?

לא הפכתי למעריץ עיוור או לחסיד שוטה של נתניהו. אני מודע למגרעותיו, אך מכל המתמודדים על התפקיד, שהוא אולי המורכב ביותר בעולם, אין ולו אדם אחד שמתקרב אליו ביכולותיו. אינני ולא אהיה חבר ליכוד. מעולם לא הייתי חבר מפלגה כלשהי. אני אדם חופשי שמקבל החלטות בהתאם למצב הנתון. לצערי, רבים מדי מתייחסים למפלגות הפוליטיות כאל משפחה, שבט או קבוצת כדורגל.

אם וכאשר המצב ישתנה, אם אשתכנע שנתניהו מזניח את ענייני המדינה, למשל, או פותח במלחמות מיותרות, או שהחלטותיו הכלכליות מביאות למפולת (כפי שחזו יריביו), או אם יסרב להסכמי שלום עם מדינות ערביות (או עם הפלסטינים, אם פעם תהיה להם הנהגה שנלחמת בטרור ומוכנה למו״מ שלא שולל מדינת לאום יהודית) וכד' – ואאמין שיש מועמד מתאים יותר שיכול להוביל את ישראל למקומות טובים יותר, אצביע בהתאם, בדיוק כפי שעשיתי בעבר – לאחר למעלה משני עשורים של הצבעה לרצ, למרצ ולעבודה.

כרגע, אינני מוצא סיבה לעשות זאת. להפך.

ליאור בן עמי

* * *

יצחק גנוז

עֲיָרָה אֲשֶׁר בְּאוּקְרָאִינָה

בַּעֲיָרָה גֵּיְיסִין בְּאוּקְרָאִינָה

הַסִּמְטָאוֹת מֻשְׁלָגוֹת כְּמוֹ אָז.

בְּאֵר הַמַּיִם קָפְאָה, עֵץ הַלִּבְנֶה לֹא נָע,

רַק עָשָׁן מִסְתַּלְסֵל מִבָּתֵּי עֵץ נְמוּכִים

אֶל שֶׁמֶשׁ מַקְרִינָה עֲנָנִים.

עוֹרֵב מְקַפֵּץ עַל אֶחָד הָעֵצִים

אֶת דִּמְמַת הַכְּפוֹר מַעֲצִים.

הִזְדַּחַלְתִּי בְּתוֹךְ סִמְטָאוֹת וְעָשָׁן

וְיִבְבַת כְּלָבִים רְעֵבִים.

עָמַד כָּאן בֵּית-כְּנֶסֶת עַתִּיק-יָשָׁן

וְטוּרִים שֶׁל בָּתֵּי יְהוּדִים.

עַל מְחִלָּה תַּת-קַרְקָעִית מִפִּתְחוֹ עַד לִירוּשָׁלַיִם –

סִפְּרָה אַגָּדַת יְלָדִים.

שׁוּק וְאִטְלִיז וּבִקְתָּה שֶׁל סַנְדְּלָר

וְשֶׁעָן שֶׁתִּקֵּן שְׁעוֹנִים. וּמָדַד אֶת הַזְּמַן,

וּמַבָּטוֹ אֱלֵי שָׂם, אֶל יָמִים כִּי יָבוֹאוּ טוֹבִים.

וּמֵעֵבֶר לְכָאן, בֵּין הֶחָלָל וְהַזְּמַן

מֵאֲחוֹרֵי שִׂיחֵי אֹרֶן גְּמוּדִים,

בְּבוֹרוֹת עֲנָקִים מְגֻדְּלֵי חֲרֻלִּים

אַחַי שָׂם טְמוּנִים יְרוּיִים.

הִפְצִיעַ אָבִיב וְצִפֳּרִים רִאשׁוֹנוֹת

הִתְעוֹפְפוּ לְזַמֵּר לַחַמָּה וְלַנִּיר,

וּבְצַו הַשִּׁלְטוֹן פּוֹעֲלִים גֶּרְמָנִים

הִנִּיחוּ צִנּוֹר גַּז לַמַּעֲרָב – מִסִּיבִּיר.

אִתֵּי חֲפִירָה נָגְעוּ בַּקְּבָרִים, הֶעֱלוּ שִׁבְרֵי אֵבָרִים.

וְאָמַר הָאֶחָד:

הַאנְס יְדִידִי, נִרְאֶה שֶׁצְּבָאֵנוּ הוּא אֲשֶׁר הֵמִיתַם

בְּזֶה הַשָּׂדֶה...

אָמַר הָאַחֵר:

יִתָּכֵן קָאמְרָאד... אֲבָל גַּם אֵלֶּה שֶׁגָּרִים כָּאן נָתְנוּ

אֶת יְדֵיהֶם לָזֶה...

נָשַׁף הָאַחֵר עַל יַבְּלוֹת כָּפּוֹתָיו, וְסִנֵּן ״עָלוּב כָּאן וְקַר״

רוּחַ חוֹתְכָנִית נָשְׁבָה בְּסָמוּךְ

לִחֲכָה אֶת רִגְבֵי הֶעָפָר.

יצחק גנוז

[מתוך הספר ״מעבר לגשרון העץ״ תשנ״ז]

* * *

אורי איתיאל

כיסא מנהלים

אור לפידים האיר את שולחן החול ואט-אט הגיחו החיילים מן החושך והם עייפים והילוכם מרושל ומתנדנד משהו. ראשונים שהגיעו ישבו בשפת ה״שולחן״ ואחריהם שורות מקומרות של יושבים, של כורעים ושל עומדים. לשונות האש העולות עם הרוח, הטילו אלומתן על הפנים הצרובות, ועיניים עייפות בהו באבוקות והיו נעצמות חליפות.

מפקדי הפלוגות האיצו באחרונים להתקרב ל״שולחן״ והכל חיכו למג״ד, לתדריך לקראת התרגיל. חייל השליך הס והד התגלגל והתפתל בין השורות, ״ש...ש...מיכה הגיע.״ היה אפשר לגעת בשקט של החיילים, שנהגו במיכה מידה רבה של דרך ארץ.

מיכה עמד מול הגדוד וחש כמצביא בעל כורחו. ממקום עומדו סקר את השורות, ידיו על מותניו, השתהה מעט עד שבא חיוך רחב ואמר: ״מה הרצינות הזו, חבר'ה?״

הכול השתחרר והיו צוחקים ומחייכים ומפטפטים. מפקדי הפלוגות נתנו מבט מסקרן ביאיר, המ״פ החדש, שהיה לומד עתה את המג״ד ״הכי טוב של השריון.״

מיכה נטל מקל עץ ותוך שניגש לשולחן החול, תהה שלא נדרש לגלות תקיפות ולא נתבע להוכיח מנהיגות ולא נצרך לגינוני שררה, ושניתנו לו אלו כמתנת חסד. מיכה הסיט את מקל העץ מגבעה לגבעה, העביר כוחות בערוצי דיונות החול, מעלה רתק לחיפוי, מעסיק מטרות ושוטף יעדים, מאיץ בדרגים, מפנה מוקשים ומחלץ נפגעים. מקל העץ נע בצירים מ״אכילס״ ל״אסיה״ ומשם ל״מרכולית״ ועד ל״צירצור״ ו״ריתמוס״. ״פלוגה א' תעלה לתצפית ותרכך את 'שולמית', פלוגה ב' תבצע איגוף ותעלה על 'שולמית' מדרום ופלוגה ג' תסתער על 'שושנה' מכיוון ה'פיתה', עם עין פקוחה על כוחות אויב בגבעה 310.״

היתה האזנה דרוכה. הקצינים, ועד אחרון הטוראים, היו קשובים למיכה, שהיה חובר לולאות של קרב למלחמה, וכולן כמעשה אורג. דיבורו היה בהיר, וצליל קולו כקטיפת מתכת לבנה, עיניו חודרות אל החיילים ונועצות פקודות עשה ואל תעשה. מיכה מקים את חייליו ומשנן להם דיברות ״ונשמרתם לנפשותיכם״ ומילותיו באו עד שורש בנועם ובאהבה. החיילים חזרו אל החושך ורגליהם הכבדות מדשדשות בחול אל החניון. היו עוצרים ליד קרון מטבח נייד ולוגמים תה מתוק מספל עובר מפה לפה.

איוושת המבער והאדים העולים מן הסירים, צימררו את העור הדביק. ריח התה המתוק ושמני הסיכה נמזג בריח המידבר הצח וחדר אף בנחיריים אטומות אבק. בתוך הצינה וערפילי הטל, פשטו סרבלים ונרדמו על הצריחים.

מיכה כופף עצמו ונכנס לאוהל המטה. מפקדי הפלוגות היו שרועים בשקי השינה וקול תנומתם היה נעשה ונשמע... מיכה חילץ ארגז תחמושת מתוך ערימת הציוד, יצא אל הלילה וישב בפתח האוהל, מהרהר על המחר. ראשו נתמך בכפות ידיו הגדולות ועיניו עצומות בדבקות של תלמיד חכם וגופו החסון כפוף ורכון, משקיע מחשבותיו בחיילים ובפלדה וכולו תפילה שתצלח המלחמה.

*

תם תרגיל עם שחר והגדוד התקבץ במדרון דיונה מוארכת לשיחת סיכום. מן הגבעות הסמוכות ירדו הג'יפים של הגנראלים, סבוכי משושות ועטורי פנסים. חום המידבר רבץ כענן על פני החיילים וזיעה זולגת נמהלה בסרבלים עם שמן מכונות המלחמה. מפקד העוצבה, מלווה בבעלי כותפות כבדות, כולם רעננים ומצוחצחים, מגולחים ומכופתרים, פסע לראש הדיונה ועוד טרם שנשא דברים, ראו בו שביעות רצון ותחושה של סיפוק. המפקד סיכם את התרגיל, החמיא לביצועים ובסיומו של דיבור, עצר משהו ונתן מבט חטוף במיכה ואמר לגדוד: ״עם מג״ד כזה עם ישראל יכול לישון בשקט.״

מיכה הופתע והעלה סומק נעורים, והיו כולם אגודה אחת של צחוק, עוטף שמחה וגאווה.

*

כשפרש מיכה מצבא הקבע הצטרף ל״השקייה״. המַשקים הצעירים שמחו בו על שום כוחו כי רב ועל ראשו כעילוי ונפשו הטובה אל הכול. הענפים בחקלאות ובחרושת ובשירותים אצרו קנאה למשקים, במטמון שניחת עליהם. מיכה השקיע עצמו בעבודה ובאור ראשון כבר היו רגליו היחפות מבוססות בבוץ בין התלמים, מפרק קווים וממטירים, בודק ברזים סרבנים הנשלטים מן המחשב במרכזיה, מדלג ב״סובארו״ ארבע על ארבע בשדות ירוקים וחומים וזהובים לכיוון המשאבות בסמוך לצומת ״שער דרום״. מיכה עצר בתחנת המשאבות ותוך שהתמקד בשעונים ובמתגים ובנוריות הסימון, חפת שרווליו וכופף גוו מתחת לקילוח מים אדיר ישירות מהשיבר הראשי. עמד שם רטוב מזיעה ומים, מנער את ראשו ורסיסי מים ניתזו מרעמתו המתולתלת, והוא עם שיר בלב אל מול הממטירים המתקתקים ומכשיר הקשר הקורא: ״מיכה השקייה, מיכה השקייה.״

בין השדות קירטע הג'יפ הישן של תלמי, נוסע לתחנה לפגוש במיכה.

תלמי היה מרכז המשק והוא מן הבנים הראשונים של הקיבוץ, ומניין שנותיו חצה יובל. תלמי ירד ופניו עגולות ומאירות וידו בכתפו של מיכה וכמו קצרה היתה מחבק. תלמי ומיכה הלכו לעץ התאנה בקצה חלקת התירס והיו מדברים בגידולים ובצמצום כמויות המים, ועם הדיבור הניחו עצמם על גזע כרות בצל התאנה. משנכנס איתו בשיחה התחבט תלמי איך יעלה מטפל לעיקר וכיצד להציג למיכה את בקשתו ושלא יכפה עליו רצונו ויאות לקבלה בנפש חפצה. תלמי היה איש של פינות ולא ידע אומנות הלשון, ואף שידע להסביר פנים לבריות היו מילותיו המרובעות אוכלות כל חלקה טובה.

״מיכה,״ פתח תלמי, ״אני רוצה שתיכנס לנהל את ניצן.״

עיניו המימיות של תלמי פגשו במבטו הקר והאילם של מיכה. היתה דממה של מועקה ומיכה לא ידע את נפשו.

תלמי שבר את השתיקה ותינה צרותיו של המפעל ומנה אותם כבסדר העבודה, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש... אף שהיה ״ניצן״ כעומד על רגליו, התנהלו מרכבותיו בכבדות, וכל היועצים ומביני הדבר ניתלו בניהול העייף כשורש כל רע. ״ניצן״ עבד בשלוש משמרות ומייצר יריעות פלסטיק לכיסוי חממות, והיריעות מועמסות במכולות כחול-לבן למדינות הים וכל שנשלחו לא כיסו את הנדרש. מוניטין של איכות היה טופח על שכם ומשיב רוח רעננה בעומדים על קווי הייצור. הכול ידעו שהפרנסה מצוייה בגלילים ואף על פי כן היתה חסרה מעט נחת.

ארבעה מניינים היו שותפים ונאספו מן הגורן ומן היקב, ותיקים וצעירים, חרוצים ועצלים, עגולים ומרובעים, מסבירי פנים ומחמיצי פנים, ישרים ועקומים, אטומים ומבריקים. כולם באו בכפיפה אחת אל מאחורי המכונות ונצרפו בחום ההיתוך של הייצור ובחיכוך המשמרות המתמשכות. ובמתח התורנויות והכוננויות כבו חברויות וניצתו מריבות של פרוטה. אלו ועוד. דלת אולם הייצור המזוגגת, השיקה לאגף המשרדים של ״ניצן״ והפרידה בין הזיעה הניגרת לחדרים הממוזגים, בין רעש המכונות לדממת השטיחים, בין הידיים המגרזות לאצבעות על המקלדות ובין הכחול ללבן. עוד זה מדבר וזה שב מחו״ל ושני ממריא מחר לארצות רחוקות כדי להגביר את השיווק. מהנדס ״ניצן״ יוצא בראשון לחודש לאיטליה ״לשבת״ עם עמיתים לקידום מקצועי. וכל הנוחתים והממריאים, יוצאי אגף המשרדים, והיו לצנינים מאחורי הדלת המזוגגת שהפרידה בין לבין. היתה חסרה מעט נחת, ודעך הכוח המניע ויבשה התמורה לתרומה ונעלמה בת צחוק מפני האנשים.

בצל התאנה על הגזע הכרות, היה תלמי גובה שטר חוב. מיכה הסכים בהיסוס וכמי שלא נותרה לו ברירה. כדי לעכב תוקף הסכמתו ביקש שהות מתלמי להיוועץ ברותה – אשת חיל שלו.

תלמי קירטע בג'יפ ועלה מן השדות אל המטע והפרדסים בדרכו הביתה. רוחו היתה טובה עליו והתבשם מניחוח ההדרים העומסים את העצים לעייפה. אף שהסתייע בידו, שליפתו של מיכה מעבודת האדמה ונעיצתו כאיל בדלת המזוגגת, נטל מעצמו ציון לשבח ולא פירגן לעצמו כשם שלא ידע לפרגן לאחרים. תלמי חש כמי שמעשה המרכבה מאחוריו ותוך שחפן את ההגה המרקד, היטשטש מבטו בחזית המאובקת וסרט חייו סב לאחור, ומיכה יושב לידו והוא תפארת בחורים ותלמי אהבו. היה ״החופש הגדול״ ומיכה עולה לי״ב וגילה אוזנו של מרכז המשק על ״יום החבר״ שיבוא כהפתעה לקיבוץ. תלמי הניח ליום-יום והתמכר לחידושיו של מיכה, הסיט טרדות של כוח אדם חסר בענפים ויחסים עכורים בין המסגרייה למוסך, מסיר דאגות הארנק המצומק של הקיבוץ והולך שבי אחר מיכה ונגרף למשובותיו, שבאו כצוננין בחומו של תמוז. ויותר משהשתאה תלמי מן הארגון והיוזמה ומשיפעת הרעיונות, היתה נפלאת בעיניו דמותו של מיכה, שראה מעלות האנשים ולא חסרונם, מחבר את החברים זה לזה ועיניו בחצי הכוס המלאה. חברת הילדים נסחפה אל מיכה ונתנה עצמה למלא כל התפקידים והתורנויות ובלבד שיצא הקיבוץ מאמותיו המרובעות ויעשה שבת דווקא בחול.

מיכה היה לגאוות הקיבוץ והיו מדברים בו ומשתבחים בו והרבה עיניים צופיות בצעדיו, ובנות נתלות על צוואר ומשיב חיבה לכל. עם גיוסו לחיל האוויר הִפְנים מידות של שליח ציבור ובבית עקבו אחר ה״קדם״ ו״המכין״, כמו גם ב״ראשוני״ וב״בסיסי״. המצויינות של מיכה הביאה נחת וירדה על העוקבים כטללים בעלים.

מיכה היה טייס טבעי, התמזג עם המטוס וכאילו היו לבשר אחד. נוסק בכוח שיא, מבצע לולאות עד קצה גבול המגבלות, מוריד אף ומשחרר פצצות ונפל״ם ומיצרר, מעיף מבט אל כנף שני וזוקר אגודל. בתוך התא השקוף, היה מחלק קשב לרדיו ירוק ורדיו אדום, וכל הקולות והפקודות היו לו כמנגינה בחלל.

לימים, היו בטיסת אימונים ליד הבית. משניתק מיכה ממסלולי האספלט, עולה ונוסק רגל אחר רגל וכבר רואה את הצהוב מן הים ועד אופק המדבר. מחוג השניות האדום תיקתק מעט וכבר הגיע אל החום והירוק. שם למטה נטועות קופסאות לבנות עם כובעים אדומים בשטיחים ירוקים מחורצים שחור. הבית.

מיכה סימן למספר שניים ושני הטייסים חייכו זה לזה וצללו אל הקופסאות הלבנות וכוונתם טובה, להטיל גאווה ובטחון בהולכי על ארץ. כשקרבו הכובעים האדומים מתחת לגחונם ניפנפו בכנפיהם וחזרו וטיפסו לאלפי רגל.

ובא רעם. הלולנים שהו בסככת הביצים ועסקו בשיגרה של יום והיו מקפידים במיון ובאריזה. המשנע המרופד הוביל את הביצים השבירות לתבניות רכות, וזרועות עדינות היו עולות ויורדות, נושקות לקליפות הצחורות חותמת סגולה של אלף או בית או גימל. ואילו הרעם טילטל כל חפץ הניתן לטילטול, וסופה שלא כדרך הטבע שאבה ענני חול ואבק ומפץ זגוגיות מתרסקות התערבל לאימה של רגע ועיניים מבוהלות צפו בסילונים המתרחקים ועולים. משהתעשתו הלולנים, התפזרו ורצו ללולי הרביה והפיטום ולבתי האמון של האפרוחים. היה נזק עצום ורב. התלוננו בצבא ותבעו חקירה ודרישה וענישה ופיצוי, שאם לא כן ילכו לחלונות גבוהים וְתפוץ השמועה מקצה הארץ אל קצה.

מיכה עמד למשפט והודח מחיל האוויר. לא עמדו לו מידותיו וציוניו ולא כישוריו, והעונש כבד עליו וידע ייאוש וחש כקין. מיכה נפרד מהטייסת. היו חולקים לו שבח ונותנים בו חיזוקים וכולם מצרים במעידה ומרפדים את ההדחה במילים רכות של שבת. מיכה נקרא לחדר השלישות לסידורים אחרונים. רותה, פקידת הטייסת, הכינה את התיק להעברה ועם כניסתו של מיכה השילה משוכת הקשיחות והליטה פניה הנכנעות לפרץ של בכי. מיכה הניח את ה״קידבק״ וזרועות חסונות חיבקו את רותה, רועדת ונרגשת מצער הפרידה.

ימים ארוכים לא ביקר מיכה בבית והיה הקיבוץ כחומה בצורה שלא יוכל לה. בערבים נסע לכפר טוביה, וישב עם רותה על ספסל קפיצי בחצר הגדולה של משפחת לוינזון מראשוני המושב. ריחות החציר וזבל הפרות כמו גם משק הממטרות, היו עולות במיכה וגורעות ייאושו. שיחות נפש גלשו אל תוך הלילה והיו לשפה אחת ודברים אחדים, ורותה כל משענתו. היה תוהה שלא נדרש לחיזורים ולא נתבע לגינוני אהדה ולא נצרך לחינחונים ושניתנו לו אלו כמתנת חסד. רותה היתה לו כקנה הסוף לטובע וכל סגולות אשת חיל בה, ועוד בנויה לתלפיות ופניה יפות כמו מפוסלות. רותה דחקה במיכה לבקר בבית כדי להיות עם אבא ואמא הדואגים וכואבים. שעה ארוכה עמדו מיכה ורותה חבוקים וכבר אשמורת אחרונה.

*

כל המשפחה היתה מכונסת אצל אימא ואבא הופמן כמינהגה בשבת לאחר הקידוש. לאחר הקוגל הטעים של אימא, היו מדברים בשיחות היום של הקיבוץ טרם שירדו לחדר האוכל. מיכה ריפרף במוסף של שבת וכל מחשבותיו לא במוסף ולא בשבת, אלא בדרך הייסורים לחדר האוכל ובעיניים הבאות מולו ורושפות תוכחה.

ההופמנים צעדו בשביל כמקשה אחת וכיוון שידעו את נפשו של מיכה, היו סוככים עליו כמפני רוח רעה. מיכה מדמה את התהלוכה כליווי של עורכי דין והסנגורים לקראת הסקילה בכיכר וכל עוברי ושב, כחבר מושבעים גוזר הדין.

עד שהגיעו לחדר האוכל נפגשו בפנים מחייכות ושאינן מחייכות ופנים מאירות ופנים חתומות, ולא היה בהם כיוצא מן הכלל בפגישות חטופות של הולכים בשביל. מיכה עצר ליד ״לוח המודעות״ ובחטף קלט את ההודעות והאבידות ושינוי זמני הקבלה במרפאה ודף ״מה קרה השבוע״. אף שנרגע מעט שאינו בכתובים, נכנס לחדר האוכל ופסיעותיו כסגפן על להבי רמחים ומבטיהם של החברים היו לו כדקירת אלף חרבות. משהתיישב ליד השולחן ניגש אליו תלמי, הניח יד על ערפו ואמר: ״ברוך הבא מיכה, מה שלומך?״ ועוד שתי טפיחות אוהבות נתן בכתפו של מיכה והלך. הכול ראו, ומיכה ידע שחתם לתלמי שטר חוב.

*

מיכה נכנס לעבוד ב״ניצן״. אף שתלמי הפציר בו להיכנס לניהול לאלתר, היה מיכה עומד על דעתו ללמוד את הנפשות הפועלות ולעמוד מאחורי המכונות. דרש וחקר ושאל את המפעילים, רשם על אחורי נייר מחשבים משומש את לוחות הזמנים והתפוקה, סדר העבודה והאחזקה, רשימות חלקים וחלפים, נתוני משקל ועובי היריעות וכיוצא באלו. מיכה עמד כתלמיד בפני רבו, נותן כבוד למפעיל מכונת השיחול ועד לאחרון האורזים. רוח חדשה החלה מנשבת באולמות הייצור.

בשעה עשר חצו את האולם אנשי אגף האריזה בדרכם ל״ארוחת עשר״. מזגו לעצמם קפה נמס או קפה של בוץ ורק ישראל שוסטר שתה תה. תה עם לימון וסוכרזית אחד, קיץ וחורף. שוסטר בא לשפת הכוס והאדים המהבילים עולים פתלתלים לזכוכיות משקפיו ואוטמים באחת בתי עיניו. הקולות לא איחרו לבוא ושאיבת התה בשפתיו הבשרניות של שוסטר היו לשם ושריקה וכל השומע תצילנה אוזניו. עם השאיבה, התקמט ונחרש מצחו תלמים-תלמים וכולו אחוז ״דיבוק״ עד לשאיבה שנייה, רחמנא ליצלן.

שוקי הצטרף לאורזים כבדרך מקרה והיה מזרזם, מפעיל סמכות כאחראי על הייצור ובמטה נועם פינה את חדר הקפה מן האורזים. שוקי דאג לייצור ולאספקת חומרי גלם, טיפל בסידור העבודה ובשיבוץ המשמרות והוא כגלגל תנופה, מעודד את החברים ונותן בהם שבח וקיבלו הערותיו באהבה. שוקי הכניס את מיכה ״לעניינים״.

לעת צהריים הגיעה משלחת מומחים לייצוא מטעם משרד המסחר והתעשייה. שאלו על מנהל המפעל ושוקי הובילם לאולם הייצור. מיכה עמד במרומי התנור, כאשר שוקי נותן בו סימנים לרדת אל משלחת המכובדים. מיכה ירד במהירות במדרגות הלולייניות ותוך שניגש לממתינים, העביר את ניירות המחשב המשומשים מתחת לבית שחיו והתפנתה שמאלו להושיט יד נקייה להיכרות עם האנשים, שכן יד ימינו החזיקה שפופרת דחיסה לסיכה... וכף ידו הגדולה-מחוספסת לחצה ידיים רכות וורודות, והוא זקוף ובטוח עם חיוך עדין ומוציאם מן הרעש לאגף המשרדים.

משחלפו ימי החסד דחק תלמי להמליך מלוכה, מיד עם שובו של מיכה מן המילואים. נקראו כל עובדי ״ניצן״ לישיבת צוות ותלמי פתח את הישיבה כחציר יבש וכציץ נובל, עם ברכת יישר כוח למרכז ״ניצן״ החדש ומסר למיכה את רשות הדיבור. מיכה, שניטלה אמש שינה מעיניו במחיצת שרי אלפים ושרי עשרות, שינן לעצמו תפילה זכה שאמר במקווה טהרה של חול המדבר, שיהיו ידיו נקיות ויבוא לדיבור כעני ממעש. והעלה שלמי תודה ליושבים ודרש בפניהם פרק משניות וקראם ״רבי אלופי ומיודעי״ על שום הלימוד, ומשׂיח בפני צוות העובדים שלושה עשר עיקרים של אני מאמין ומביע תקווה להושטת יד והטיית שכם, ויהיו כולם שותפים למשמרות ולתורנויות ותחזור חדוות היצירה ותנוגח הדלת המזוגגת. מיכה סיים והכל סכרו פה, שהיו מילותיו כאבנים טובות חוברות ביד אמן. רק חיים לופט סדק את השקט וכדי שלא תהיה חצי תאוותו בידו, הרים כוסית וישניאק וצעק: ״לחיים, חבר'ה, לחיים״!

*

״ניצן״ פרש כנפיים וציצת כרבולת היתה מצמחת אט. מיכה הצניע נוצות ראשונות של טווס, והקיבוץ פוזל בעולה כפורח, וכדרכם של הבריות היו מקצתם גאווה ומקצתם קנאה ותלמי בינותם שמח וטוב לב, מתקן ומשפר המספרים במקורות ושימושים.

מחלקים היו את השנה לארבעה והכול על-פי מיניינם. לקראת הרבעון השלישי עלה מיכה להנהלת החשבונות, לבדוק ההוצאות וההכנסות של ״ניצן״, תחשיב ימי העבודה, רישומים וחיובי מס ועוד כיוצא באלו מספרים גדולים וקטנים משובצים בידי התמחירנים. ככל שנבר מיכה בניירות ושקע בהם היה מוצא שזימנו ל״ניצן״ שותפים... היו מעתיקים מיספרים מטורים של ״ניצן״ לטורים של הקיבוץ והיטיבו חשבונו של הקיבוץ וכווצו רווחיו של המפעל, בבחינת זה נהנה וזה לא חסר. לא זו אף זו, אלא שהיו מתמחרים יום עבודה ב״ניצן״ גבוה מכל גבוה ודומה היה שאין שכר ואין תוצאה לכל ההוצאה...

עוד שעה ארוכה התבונן מיכה במיספרים ובטבלאות, שגימדו את ״ניצן״, חש עוגמת נפש ותימצת טיעוניו להביאם בפני כלכלני הקיבוץ.

הדף של מיכה הונח על שולחן הוועדה הכלכלית ומצורף בו ספח המבקש להפריד את הנהלת החשבונות של ״ניצן״ מזו של הקיבוץ. הדף היה כגל זועף ורוגש ומנער שלוותם של הכלכלנים. מיכה פתח את הדיון לא לפני שהזכיר לעצמו לברור לו דרך אמצעית, שלא יתנשא ולא יתבטל בפניהם ויהיה דיבורו חף מגאווה או מתוכחה ובלבד שיאשרו את הדף. ביקש להסיג לאחור חיוב יום העבודה, שהיה גבוה מגבוהים, מונע רווח ומשפיל צמיחה ומביא רוח רעה בעובדי הייצור.

לא הסתייע בידו. אף שנתנו צידוק בדבריו, לא ביטלו רצונם מפני רצונו. הדף לא אושר.

אף שניגף אצל הכלכלנים, פרץ חזיתות חדשות במפעל וסחף וגרף את העובדים בקווי הייצור ויושבי המשרדים, המשווקים והפקידים, המהנדסים ואנשי המעבדה – לעבודות שלא מן המניין. גרוטאות של ברזל הוערמו למגדל של פלדה ודימו בו תעתוע של אומנות ומברשות של צבע משחו ברזל ועץ. נמתחו גדרות רפויות ונשטפו דרכים ושבילי גישה ונשאבו תולעי פיח בשולי הארובות. גננים שבהם פשטו על הדשאים הצהובים והשלימו קרחות, וממטרות היו מתיזות סילונים עדינים ומתקתקות בחצאי סיבובים למניעת בזבוז מים בשבילים. אל החצר הפנימית באגף המשרדים גילגלו סלעים משיכון הוותיקים ו״יהודי נודד״ היה מתפשט בנפתולי הסלע ומעוטר בראשי חץ צהובים של חיצית הטיפין ובחלבלוב הדור, שעוד יראה מחלצותיו האדומות לקראת החורף.  לימים נקראו לתחרות ״ארץ ישראל – תעשייה יפה״ והיו  הזוכים בה עולים בדוכן המנצחים וגומלים להם בקלף ״וזאת לתעודה״ וכו' ומקבלים שבחים וחמישה כוכבים.

בשבת לאחר הסעודה, ירד הקיבוץ ל״ניצן״ ונוסף אתר למטיילים, תחנה לאחר הרפת ודיר הצאן וגן הקקטוסים. ה״ניצנים״ היו כמלך בגדוד והסבירו לטף וזקן ולכל החפץ על השיחול והחיתוך, על הגלילים והמכולות. לחברים, שהיו תיירים של שבת, היתה התפעמות, חג לאוזן ולעין, אלא שכדרכם של בריות, מקצתם גאווה ומקצתם קנאה ומקצתם בקושייה – להצלחה זו מה עושה...

משהתרבו ההזמנות ליריעות, הוזמן מיכה למשא ומתן ודיונים עם חברות גדולות וקטנות בארצות קרובות ורחוקות. הגם שידע חשיבותן של הפגישות התפתל ודחה משום ניקור עיניים. בהנהלת ״ניצן״ לחצו על מיכה עד שיאמר רוצה אני, שאם לא כן יאבדו לקוחות ויועם מוניטין המפעל. משלא הניחו לו, התרצה מיכה ובתנאי שלכל משלחת היוצאת לחו״ל לשווק ולתצוגת תערוכות, יצורף אחד מפועלי הייצור. למרות שהיו חוסכים בהוצאות העמיסו בהבנה התנייתו של מיכה על עלות המוצר, ואף נרשם בספרי החשבונות  סעיף ״ה.ש.מ.״ לאמור – התנאי של מיכה.

*

פַתִּי עבדה במעבדה. היתה שוקדת במדידות מדוייקות של מדגמי יריעות ועוסקת בפיתוח ובשיפור תכונות החומר, מחברת חומרי גלם חדשים לישנים ורוקחת חידושים. פתי יוצאת ונכנסת במשרדו של מיכה כדרך הרגל, ובאה איתו בדברים הקשורים למעבדה ובדברים של סתם. כבר מתחילת דרכו של מיכה ב״ניצן״, ניסתה לצודו ומהלכת שני צעדים ונסוגה אחד. פתי ברוכת כישרונות ומלבד שתורתה אומנותה, נתנה ידה באיורים ועיטורים ובניית תפאורות להצגות בית הספר, ועל אלו עלו על כולנה תחביבה בצורפות ואומנות הריקוע.

לימים נישאה למוטי החצרן ואיש לא ידע חידתה של פתי, שכולה נמרצות והוא כ״מה בוער״, שהיא מושכת והוא דוחה, שהיא פתוחה ותאבת חיים והוא מכונס וחתום כבר מינן. פתי נתנה עיניה ביופי בחורים וחיוכה ממיס קשוחים, קולה ניגונים ודיבורה נופת צופים וכולה כלילית, ומוטי אף לא מחה.

תוך שהיתה נכנסת ויוצאת, דיברה אל ליבו של מיכה שיש צורך לסגנן את חדרו כחדר מנהל, מה עוד שפוקדים משרדו ספקים ויצרנים, סוכנים ותעשיינים ולקוחות מן הארץ ומחוצה לה. כבר היו חידושים באמתחתה, ומיכה שומע וחש בקירבתה החמה. היה היצר הרע חובט בתוף ופעימות הלב הגבירו תדר ועיניו המצועפות הישירו מבט אל תמונת רותה והילדים, המעוגנת בכן על השולחן, ונדם התוף. מיכה העביר אצבעותיו בשיער ראשה של פתי, כבילד שובב, ולא דחה הצעתה.

פתי נרתמה למלאכה והמשרד פשט ולבש צורה. וילונות נתנו צבע ורוך, ורישומים מרשימים בפחם עדין נצמדו לקיר. מעל דלת הכניסה רותקה מסגרת נחושת אדומה רקועה בעיטורים, ועוטרת צילום אוויר צבעוני של ״ניצן״. בפינת החדר הוצב עציץ ממחצית חבית עץ, ומן הכפיסים המעוקלים עלתה כנה ירוקה עם עלים רחבים-בשרניים. כסאות ישנים הוחלפו, שהיו ריפודם מבצבץ בעד לציפוי, והכיסא המעוקם של מיכה הוחלף ל״כיסא מנהלים״. טעמה של פתי נשזר בכו6ל והיה מן המכובד והפשוט יחדיו, והיתה זהירה בהליכותיה במיכה וצניעותו דבקה בה.

לעת בוקר, ועדיין נעולים חדרי המשרדים, ארבה פתי למיכה. משהגיע, יצאה אליו כבאקראי וחיוכה הממיס צלף בו. פתחה את דלת המשרד ועיניה הגדולות סקרניות לתגובה. מיכה נכנס ומבטו שוטט ומתגלגל בצבעים ובחפצי החן ובא חיוך של נחת, המבשר כי קלעה אל חוט השערה. עמדה מולו וקופצת שפתיה במשובה, ועיניה בורקות ומזמינות. מיכה הלום מן המראות, כנס את פתי אל תוכו ומאמצה כמעט עד התפוקקות. ״תודה פתי, זה ממש יופי״! אמר. כבר היו ידיו רפויות וניתקה עצמה לאט ובלי רצון, השפילה ראשה ונזלגו פניה בדמעות. מיכה חפן צווארה בידו הגדולה, ובקול קטיפת מתכת לבנה אמר: ״פתי, אסור לנו!״

*

נקבעה ״ישיבת צוות״. טרם שנפתחה הישיבה, היו מוזגים ספלי קפה ובוחשים בוץ וסוכר יחדיו ונתפנו מעט לרכילויות החצר. סיפרו בנתן ועמירם, עובדי סככת הטרקטורים, שהפיצו לא בלי חדווה את ״כיסא המנהלים״ של מיכה ונתנו בו מידות שאין להן שיעור, ומסעד הכיסא משופע וגבוה וכולו עור אמיתי, ואולי של חיות ראמים, ועוד גוזמאות ואגדות שככל שתרצה האוזן לשמוע היו ״מעלים בקודש...״ ובכל דרך ובכל שביל ובחדרי חדרים לחשי נחשים, והאורבים בקרנות אפלות מצקצקים לשון, ולמשנאי המצליחנים נפער פתחון פה, ״שעושה מה שרוצה...״

״ישיבת צוות״ התכנס במקלט, שהוסב לחדר ישיבות. שעה שהיו עסוקים בקפה ורכילות, פרש מיכה גיליונות מאויירים ומצמידם ללבד המצפה את הקירות. וכל עין רואה קווים ישרים ועקלתונים ומלבנים גבוהים ונמוכים, חיצים ומספרים, וכל אלו בקשת צבעים זוהרים. החברים היו מהלכים במלבנים ובחיצים של ארבעת הרבעונים, ומלקטים ידיעות על היקף ההזמנות ומיספר הלקוחות, צריכת הדלק והחשמל, ימי העבודה המושקעים, הלוואות והחזרי הון, הכנסות מול הוצאות ועוד ועוד.

מיכה מסר תחזית לקראת שנת הייצור החדשה וצפה להגברת הייצוא ולהגדלת ההזמנות, רכישת קו שיחול משוכלל ותוספת כוח אדם. ואי אפשר לו, למיכה, בלא שבח כמו גם בלא לבוא חשבון וקודם שהיה מעביר רשות הדיבור, אילץ עצמו להודיע, כי בדעתו לגרוע שלושה חברים מן הצוות, שלא התאימו עצמם לעבודה ולכלל, ומבקש שיקבלו העניין באורח מכובד ובאופן חברי.

וכמו שבתה לפתע כל תנועה וניכרה תדהמה בפני החברים, שלא נתנו דעתם בפיצוח הפגעים הרעים בהינף קצר של קורנס כבד. ביטרמן, שהיה מנוי בשלושה, קם מן הכיסא, ורטיטת עווית בשפתו התריעה לכוננות ספיגה. ונבלעו דבריו בלשונו ומשלח חיצים לכל מטרה ושאינה מטרה, ומחרף כשמעי בן גרא ומרוקן אשפתו. ביטרמן השתלח במיכה וב״כיסא המנהלים״ והזכיר נשכחות הנזקים של תעלולי הסילונים. ובכל שטיפת האש, היישיר מיכה מבטו בביטרמן, לא העווה פניו ולא זקף גבה ולחייו רפויות, לא חיוורות ולא סמוקות, ורק מחשבותיו עלו בחלומות לימים אחרים של דיונות חול וזקירת אגודל.

*

במוצאי-שבת היתה אסיפת חברים. בין הסעיפים בסדר היום נרשם: ״ערעור מיכה על החלטת הוועדה הכלכלית״. מיכה הכין עצמו לקראת האסיפה והניח הצעתו לפני החברים, והיה מפרט דבר דבור על אופניו, מדוע יֵצאו כולם נשכרים אם ינותק המפעל מהנהלת החשבונות של המשק. היה מקלף את הנתונים והמיספרים, שיהיו ברורים ורכים. מרכז הוועדה הכלכלית הסביר אף הוא, ודבריו כבדים ומשפטיו מסורבלים ונתוניו מסובכים. איש לא הבין ואיש לא הקשיב וסיים דבריו בתחזית כלכלית מאיימת ונכנעו הכול.

בשולחנות התלחשו ופטפטו, ש״אם מוסד חשב והחליט, סימן שזה בסדר ומיכה בוודאי טועה, מה יש?״ ועוד קמו חברים מן הממסד ומן השורה ודיברו לכאן ולכאן ולשם ולשם, והרגישו ״חובה נעימה״ לברך את ״ניצן״ שהחל לשגשג, אלא שרמזו על מעידות קלות ועל ״כיסא המנהלים״ ופיטורי ייעול וכו', וכו', וכו'... ״אולם אין זה נורא, ויש לשלם 'רעבע געלט', שכך דרך העולם...״

תלמי, שעקב אחר מיכה כמעט עקב בצד אגודל, השתדל לא לכוון ולא לנווט ולא להצר צעדיו. עתה קם, כחבוש מצנפת של מרכז המשק וצידד בבקשתו של מיכה ונוטלה לכף זכות. יותר משצידד תלמי בערעור, היה מצר ודואג, שאף כי חוסנו של מיכה כגרניט, יהיו טיפות רבות-מרות סודקות את החזק בסלעים.

לא קיבלה האסיפה את ערעורו של מיכה. רותה ומיכה עלו בדרך האשלים אל ביתם בשכונת ״גליל״, והיו חבוקים ושותקים. היה לילה ארוך ומיכה מדמה כיושב עם רותה על ספסל קפיצי בחצר משפחת לוינזון בכפר טוביה, נותן ידה בידו ונבקע ללבטים וסימני שאלה. עם שהיו זה בזו וזו בזה וידעו לשמֵר אהבה ראשונה, היה מיכה עצור משהו ונרדמו שלובים אל החלומות.

עם בוקר ידע מיכה כי נתלש משורש. הודעת ה״עזיבה״ של מיכה ורותה היכתה כל שומע וממאנים להאמין שאכן כך הוא. ועלו לרגל להשפיע ולשכנע ולהניא מצעד חפוז, ועוד כהנה וכהנה. ומילים שיצאו מן הלב, משארי בשר וחברים ניתזו במיכה – והחלטתו כלה ונחרצה. בתוך שבועות מעטים היו משחרים לפתחו מן היועצים והיצרנים, הסוכנים והבנקאים, ומסירים מעליו דאגות פרנסה וקיום.

וכל הפרידות עצובות ומבעד לחיוכים הננסיים היו חבויים הצער ועוגמת הנפש בשורש שנגדע.

ובטרנזיט הצהוב שהעמיד הקיבוץ להעברת הריהוט ומטלטלים של בית, עלו מיכה ורותה והילדים, וחלונות של זכוכית היו מחיצות לדמעות מחוץ ומתוך. ה״פורד״ הזקן טיפס בנהמה ושריקה מן העמק היפה אל השפלה, וחגי הקטן ישב עצוב ליד רותה ולחש: ״אף פעם לא ראיתי ככה את אבא...״

אורי איתיאל

תל אביב, תשפ״א

* * *

תקוה וינשטוק

״והיתה חביבה עליו כשדה מליאה כרכום״

הכרכום – צמח חודש טבת

בעקבות המאמר של ד״ר שרה'לה אורן וד״ר חן שרמן, יועצת בוטנית.

״נועם ששון בהיגיון

נרד וכרכום נחז בחיזיון

בראש השנה לאילן

נבנתה העיר על תילה נשמיע בריציון:

כי בנה ה' ציון

ברוך אתה ה' בונה ירושלים.״

את מאמרה על הכרכום – צמח חודש טבת, פותחת ד״ר שרה'לה אורן בפיוט מהספר ״אדר נזלי ישע״. מחבר הספר הינו ר' יהודה בן משה הלוי (לא יהודה הלוי, גדול משוררי ״תור הזהב״ בספרד). פייטן ופילוסוף ארץ ישראלי מהמאה השביעית לספירה. הפיוט הבנוי לפי הא״ב, מספר על תקווה וגאולה דרך התעוררות הצמחים בט״ו בשבט ובחודש אדר.

התמונה מתוך ויקיפדיה

אין פלא שהפייטן הקדיש שיר לכרכום: מצמח זה מופק תבלין הזעפרן, אחד התבלינים היקרים והנחשקים ביותר בעולם הקולינרי, אם לא היקר שבהם. מקור השם ״זעפרן״ בצבעו של התבלין, שהוא  צהוב-כתום, צבע המכונה בערבית אסיפר (או סיפרה).

תבלין זה מופק מהצלקות של הכרכום התרבותי, כרכום הגינה. ״צלקות״ הצמח הנן החלק העליון, הבולט, בעָלי (ע' קמוצה) שהוא מאבריו הנקביים של הפרח. תפקידו לקלוט את גרגרי האבקה ולהעבירם לחלק הזכרי, לצורך הפרייה. בכל פרח כרכום שלוש צלקות. דרושים 100-170 אלף (!) פרחי כרכום כדי לקבל קילו אחד של תבלין הזעפרן. והמחיר בהתאם, שועט לשמיים: גרם בודד מחירו 20-30 שקל. בתקופות מסוימות השתווה מחיר הזעפרן אפילו לזהב. 

הזעפרן מופק מכרכום הגן התרבותי. ברחבי העולם גדלים 90 מינים של כרכומי בר, 30 מהם מתורבתים, מאלה מופק הזעפרן. כרכום הבר גדל כמעט בכל חלקי ישראל, בבתה ובחורש, ונחשב לצמח מוגן. בארץ ישראל גדלים  10 מיני כרכום אך רק האחד מהם נפוץ – כרכום הבר החורפי. הוא פורח לרוב בסתיו ובתחילת החורף ובולט בנוף. מין זה  גדל רק בישראל ובסוריה.

הכרכום, צמח רב שנתי ממשפחת האירוסים, נפוץ מאוד בגינות נוי בכל העולם. הוא גיאופיט – צמח פקעות או בצל. הכרכום מתפתח כשהוא טמון בקרקע ,בתחילת החורף עולה הצמח על פני הקרקע ומוציא עלים, בראשית האביב מתארך העוקץ של הצמח והוא מוציא פרחים גדולים ומרשימים בצורת גביע, הצומחים ישר מהקרקע. בראשית הקיץ מתחיל הצמח להתייבש. במקום הפקעת הישנה פורחת חדשה. לאורך עלי הכותרת של הפרח משורטטים קווי אורך. לפי האגדה, הקווים הם שריטות הציפורניים של תרנגול הבר, שהשתתף במאבק בין שלמה המלך לאשמדאי.

לזפרן – פריו של כרכום הגן, השפעה רבה על הטעם. לכן יש להשתמש בתבלין זה במידות מאוד מדודות. רבי יוסף קארו מציין בספרו החשוב  ״שולחן ערוך״ כי תבלין הזעפרן משפיע על צבע המאכל: ״ליתן כרכום  בתבשיל – מותר, ואין לחוש לו משום צובע, דאין צביעה באוכלין.״ (״שולחן ערוך סימן ש').

בעולם העתיק שימש הזעפרן כחומר משובח לצביעת טקסטיל. במסכת נידה במישנה מתוארים חמישה צבעים של דם הנידה. אחד מהם מושווה לצבע הצהוב-כתום של הכרכום: ״חמישה דמים טמאים באישה: האדום והשחור, וכקרן כרכום. וכמימי אדמה.״ המשנה אינה נרתעת מתיאורים מיניים ריאליסטיים ונועזים מאוד, שספק אם היו עומדים כיום בצנזורה...

במשך דורות נחשב הכרכום לצבע משובח ויקר לצביעת מזון ובעיקר צביעת טקסטילים. יהודים רבים התפרנסו ועודם מתפרנסים ממלאכת הצביעה. כבר בימי הביניים נעשה הצבע הצהוב זיהוי וסימון של יהודים, ולהשפלתם. מכאן נובע גם ״הטלאי הצהוב״ ליהודים בימי שלטון הנאצים.

ד״ר אורן מעלה השערה מעניינת: נראה שהפועל ״נתכרכם״ בביטוי 'נתכרכמו פניו״ גזור מצמח הכרכום. במדרש רבא י״ט, ד', מביע משה רבנו את דאגתו לטהרת הכוהנים: ״ואמר לו משה רבנו: אם נטמא זה (הכהן), במה תהא טהרתו? לא השיבו. נתכרכמו פניו של משה.״

הכוונה לפנים שהצהיבו מעיצבון, דאגה ובושה, וצבען נעשה כצבע צלקות הכרכום. הנה פועל שמקורו בפרח.

הכרכום נודע גם כמרכיב לרקיחת בושם: ״נרד וכרכום קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מור ואוהלות עם כל ראשי בשמים.״ (״שיר השירים ד' י״ח).

בלשון חז״ל וחכמים מכונה הכרכום ״כורכאדרישקא״: פרשנים ניסו להסביר מה פשר המילה הסתומה והארכנית הזו? אמרו: רישק, רישקא – כסיבים. בשל המראה המאורך של הצלקות. או שהכוונה לסוג של בושם (נרד), בשל ריחו העז. אמר רב חיסדא: ככורכמיאדישקא, שנאמר 'כי תקרעי בפוך עינייך' (בבא בתרא) ומסביר רש״י כי מדובר ביופייה הבולט של קרן הפוך, בתו הצעירה של איוב שנולדה לאחר האסונות שפקדו אותו.

הכרכום משמש נם לרפואה (לא רק יפה, גם רופא...) הוא משפיע על מערכת העצבים: ממריץ ומאזן את המוליכים העצביים המשפיעים על מצב הרוח ולכן הנו יעיל במצבי דיכאון ודכדוך. הכרכום גם מעורר מינית ונודע בסגולותיו לחיזוק האון המיני. גם מסייע לפתרון לנדודי שינה ואף משכך כאבים. כמה מעלות לאבקה דקה זו! 

 את הכרכום, מעירה ד״ר אורן, גידלו כבר בימי אבותינו. בחלקות קטנות, שכן התשואה מחלקה קטנה עשויה להיות גדולה וכדאית. הכרכומים הפכו את חלקת האדמה ליקרת ערך.

״אין לך כל טפח וטפח בקרקע שלא יהיה ראוי לזרוע בה דבר שערכו גדול, כגון כרכום החשוב וכיוצא בו.״

המאירי (רבי מנחם בן שלמה למשפחת המאירי, בן המאה ה-13, מגדולי מפרשי התלמוד וחכמי פרובנס), מעיד על דרך הגידול התרבותי של הכרכום: ״כורמיאדישקא – כרכום של גן הגדל בגינה.״ (רש״י: ״והיתה חביבה עליו כשדה מליאה כרכום״ (רש״י, ״בבא בתרא״).

״כרכום הגינה – צמח אחד אך הקשרים ושימושים שונים,״ מסכמת ד״ר שרה'לה אורן את דבריה. ״הטבע מזמן לנו אין סוף 'מתנות'. ביניהן מעולם הצומח. חלקי הצמח השונים מעניקים שימושים חשובים שונים. בכרכום פגשנו בשימושים מאיבר פחות מוכר לשימוש בצמח – הצלקות של פרחי כרכום הגינה.

״יופי, בשֹמים רפואה ותבלין – איזה שפע שימושים בצמח אחד!״

תקוה וינשטוק

* * *

עקיבא נוף

שיר אנגלי ושיר עברי

שיר לחג המולד

song Christmas

refrain It's Christmas, my friend,

To begin as to end

An end to wrong and sorrow,

Beginning of tomorrow.

It is a day of warning

It is a new bright morning

Let's together cope

Let's fulfill the hope.

Let's put an end to war,

Let's work for more and more

Friendship and love to cure,

Kindness, divine and pure.

Let's march the road to peace,

Let's use our time to ease,

Let you and me forever -

Dream, side by side, together.

It's Christmas, my friend,

The gospel to send,

So, give me your hand -

We play as a band

לתֵת

הציפורים שמסביבי –

 צווחו צוויחות של גיל הולֵל,

ורגשותיי נפלו בִּשְבִי

מראֶה גופך המחולֵל

פלאי פלאות נִיסֵי נסים

באבריי הַמִּתְכָּסים

בְּחום פושט וּמְרַטֵּט

עִם תאווה לתֵת, לתֵת.

עקיבא נוף

* * *

יחזקאל מסנברג

מריה לה גורדה

Scuba in Cuba

בשנת 1997 נסענו, זוגתי ואני, לטיול עצמאי בקובה. טסנו מוונקובר שבקנדה בטיסה ישירה לוורדארו, שבקובה.

ההרפתקאות החלו כבר במטוס, שהתמלא לגמרי חוץ ממושב אחד לידי, שנותר ריק. המטוס מחמם כבר מנועים, הדלתות נסגרות ואני שמח שיהיה לי מקום פנוי נוסף לידי, כשלפתע מופיע טיפוס מוזר עם כובע קסקט שמוט ועיניים חצי עצומות, מתקדם בזיגזג ו...פונקט, נופל ישר לתוך המושב שלידי.

זו היתה תקופה של חטיפות מטוסים והאישה שאיתי מתחילה לזמזם וללחוש לי באוזן: ״הוא בטח איזה חוטף מטוסים.״

אני עונה לה: ״לאן הוא כבר יכול לחטוף אותנו, לקובה? בין כה וכה אנחנו טסים לשם, שיחטוף.״

כל הזמן האיש הזה ישב עם הראש למטה ובעיניים עצומות, וכשהגישו את הארוחה, הפנים שלו היו בתוך האוכל. מאוד לא נעים.

אחרי כשלוש שעות טיסה, התחיל ״החוטף״ הנ״ל לאט-לאט להתעורר ולהתיישר. הוא התנצל על התנהגותו והסביר לנו שהוא סובל מאלרגיה לבוטנים ובערב הקודם הוא אכל, בלי לדעת, עוגה עם בוטנים וחטף התקף נורא וכמעט לא הגיע כלל לטיסה. הוא סיפר לנו שהוא מומחה ידוע לגידול קפה אורגני והוא בדרכו לייעוץ ולהרצאות בקובה ומשם הוא ממשיך לניקרגואה. הוא הוציא מהתיק שלו מסמכים וקטעי עיתונים שמתארים אותו ואת מומחיותו.

שבע שעות הטיסה הישירה מוונקובר לקובה עברו עלינו קודם בחרדה, ואח״כ בהנאה ובמהירות, ואת הערב כבר בילינו יחד כידידים עם החוטף בעיר החוף וורדארו. 

קובה מדינה מדהימה ואנשיה חביבים מאוד. מוסיקה קובנית בסגנון 'בואנה וויסטה סושיאל קלב' נשמעת בכל פינת רחוב ובבתי הקפה, מכוניות אמריקאיות משנות השישים נוסעות ברחוב והאווירה הכללית חמה ונעימה. אלמלא החרם האמריקני הנוקשה היתה קובה הופכת למדינה משגשגת ופורחת, אבל גם ככה מומלץ מאד לבקר בה.

קובה היא האי הקאריבי הגדול ביותר ומקיפים אותו 5500 ק״מ של חופים וריפי אלמוגים. יש בקובה המון אתרי צלילה, ובהיותי צוללן חובב, שאלתי אנשים איזהו אתר הצלילה היפה ביותר, וכולם אמרו ללא היסוס: מריה-לה-גורדה, אשר נמצא רחוק, בקצה הצפון מערבי של האי, כ- 350 ק״מ מהוואנה. 

״צריך להזמין שם מקום לינה מראש?״ שאלתי.

״לא,״ אמרו כולם, ״מגיעים לשם רק צוללנים אחדים ותמיד יש שם חדרים פנויים.״

שכרנו רכב (שבקובה זה סיפור בפני עצמו) ויצאנו לדרך.

בקובה יש תחנות דלק מיוחדות לתיירים. עצרתי באמצע הדרך בתחנה כזו, כדי למלא לגמרי את המיכל, כדי שלא אתקע בלי דלק, אבל בתחנה אומרים לי באדישות שהדלק נגמר. מתי יגיע? אולי מחר, לא בטוח. ואז מתקרב אליי מאכר קובני ואומר לי בשקט לפגוש אותו ביציאה מהעיר והוא ימכור לי ג'ריקן עם דלק. נסעתי אל מחוץ לעיר והמאכר כבר חיכה לי. הרחתי את הדלק (שלא ימכור לי מים) והופתעתי לטובה כשהוא ביקש רק 20 אחוז יותר מהמחיר הרשמי. גם אם היה מבקש כפול הייתי משלם לו כי לא רציתי להיתקע.  

נוסעים, נוסעים, הכביש ריק כמו מסלול שדה תעופה ורק מפעם לפעם רואים מכונית או סוס או כלב עזוב באמצע הכביש. 

אני מדלג כאן על העצירות בכפרים ובשדות הטבק ועל ההרפתקאות שבדרך.

בעיקול האחרון לפני מריה-לה-גורדה (מ.ל.ג) ישנו מחסום צבאי ואני עוצר. ש״ג של חיל הים הקובני שואל אותי בספרדית ובתנועות ידיים אם אנחנו נוסעים לצלול. אני עונה בחיוב והוא מרים לכבודנו את המחסום. נוסעים עוד כמה קילומטרים (דרך הבסיס הצבאי) ומגיעים למ.ל.ג.

מה אגיד לכם, המקום מטריף. חופים לבנים, אדווה קלה על פני המים, עצי קוקוס גדלים על העוקם כמו בגלויות, וערסלים תלויים ביניהם. בהחלט מקום משגע. אנחנו נכנסים למלון הקטן שליד החוף ושואלים למחיר.

״עשרים וחמישה דולר ללילה,״ אומרת לנו לידיה המנהלת.

נדלקנו מיד. מחיר כזה נמוך עבור מקום כזה מדהים! איזה יופי.

״אבל,״ ממשיכה לידיה, ״זה כשיש לנו מקום. הערב, באופן חריג וממש בלתי אופייני אנחנו מלאים לגמרי.״

וואו, מה עושים? אולי יש איזה מלון אחר קרוב?  אין. אולי יש איזה קאסה פרטיקולר בסביבה?  כלום. הכי קרוב נמצא 80 ק״מ מכאן. (קאסה פרטיקולר בקובה זה בית פרטי שמורשה להשכיר חדרים). 

הערב כבר יורד, הכביש חשוך ללא תאורה, עם הרבה מהמורות בכביש מכדי לנסוע חזרה ואני הרי חייב לצלול מחר במריה-לה-גורדה. אז מה עושים, לעזאזל, אני שואל את לידיה המנהלת. ״אם אתם רוצים, אתם יכולים לישון על הערסלים בחוץ, אני אתן לכם שמיכות ומחר כבר יהיה לי חדר עבורכם.״ עונה לידיה.

היה זה ליל כוכבים נעים ורומנטי ולי לא היה אכפת בכלל לישון לילה אחד על הערסל, או אפילו במכונית, אבל זוגתי, דֶבְּרָה, לא מסתדרת כל כך עם יתושים. ובחוץ היו הרבה כאלה והיא לא הסכימה לישון בחוץ. 

דברה תופסת מנהיגות ושואלת את לידיה: ״תגידי, כמה מיטות יש בכל חדר?״

״שתי מיטות בכל חדר,״ עונה לידיה.

דברה: ״וכולן תפוסות? אולי יש איזה חדר עם דייר אחד בלבד?״

 ״כן,״ עונה לידיה, ״הנה הספרדי הצעיר הזה, שחוזר כרגע מרכיבה על הסוס, הוא הגיע היום וישן לבד בחדר.״  

דברה, ברגע נדיר של האצלת סמכויות, פונה אלי ואומרת: ״לך דבר איתו. אני לא ישנה הלילה בחוץ.״

בלית ברירה, בדחילו ורחימו ובהכנעה מרובה, אני ניגש אל הספרדי הצעיר, אני מסביר לו את המצב עם החדרים והיתושים ושואל בעדינות שמא, לאור המצב המיוחד, הוא יסכים שאשתי תישן הלילה בחדרו על המיטה הפנויה. ״אני אישן בחוץ, ואני אשלם בעד החדר. אשתי שקטה מאוד ולא נוחרת כלל.״

הספרדי הצעיר והחתיך לא מהסס לרגע, הוא שולף מכיסו מפתח, נותן לדברה ואומר לה: ״מי קאסה, סו קאסה,״ יעני, ביתי ביתך! הבעיה נפתרה.

  למחרת, אחרי ארוחת בוקר אקזוטית, יצאנו בספינת צוללים לאתרים היפהפיים של מריה-לה-גורדה והיה ממש מקסים. דברה הצטרפה אלינו ועשתה שנורקלינג לבדה באמצע הים. כשחזרנו לחוף היא סיפרה לנו שהיה מפחיד אבל נהדר והיא גם ראתה אותנו צוללים שם למטה בעומק. את הכרישים שהיו שם היא לא ראתה, למזלה. 

בהרגשת סיפוק והנאה מרובה חזרנו להוואנה.

חודש אחרי זה ואנחנו כבר חזרה בוונקובר, במסעדה סינית עם כל המשפחה של דברה ומסביב לשולחן העגול, דבי מספרת להם על חוויותינו בקובה ואיך היא ישנה לבד בחדר עם ספרדי צעיר בזמן שאני ישנתי בחוץ על הערסל.

מיד התנפלו עליה אימה ואחותה:

  ״Oh, Debra, how could you?״ 

איך עושים דבר כזה? לישון לבד בחדר עם גבר זר כשבעלך ישן בחוץ?

ואז אני שוב באתי להגנתה ואמרתי להם: 'אל תדאגו, הכול היה בסדר, אני יודע.״

״איך אתה יודע,״ הם שואלים, ״הרי היית בחוץ.״ 

 ״אני יודע,״ עניתי להם, ״כי באמצע הלילה דבי באה אלי לערסל ואמרה לי: 'תגיד, איך אומרים יש לי כאב ראש, בספרדית?'״

יחזקאל מסנברג 

* * *

ביקורות משבחות על ספרו החדש של אורי שולביץ –

  CHANCE

 Escape from the Holocaust

[ניתן לרכוש את הספר באמצעות אתר אמזון באינטרנט]

REVIEWS

Praise for Chance

A Publishers Weekly Best Book of 2020
A New York Times Best Children's Book of 2020
Kirkus Reviews Best Books of 2020
Booklist Best Books of 2020
Horn Book Fanfare 2020 Booklist
Chicago Public Library Best of the Best 2020
Jewish Journal Twenty of the Best 2020 (Non-Holiday) Jewish Books for Kids

“Harrowing, engaging and utterly honest.” —Elizabeth Wein, The New York Times Book Review

“A captivating chronicle of eight turbulent years.” -The Wall Street Journal

“Shulevitz’s relationship with art, as a means of genuine expression and as a constant companion, is apparent not only in the memories he shares but also in his drawings. His illustrations showcase a great deal of emotional resonance. . .It is a privilege to hear this renowned artist reflect on his past, where hunger, loneliness, and fear battled with resilience, family strength, and the power of imagination. . .Middle school readers will find Shulevitz’s darkly captivating memoir hauntingly impressive and extraordinary.” —School Library Journal, starred review

“The first-person narrative, which continues through his teen years in Paris, is inviting and filled with absorbing details of everyday life, from playing games to facing bullies and fearsome dogs. The many illustrations—scary, imaginative, and humorous—are a brilliant accompaniment to the text, bringing into sharp focus stark images of civilians caught up in war. Despite the horrors, however, there is a strong sense of intimacy between the author and his readers . . . A memorable journey of survival and artistry.” —Kirkus Reviews, starred review

 

* * *

אסתר ראב

חקלאות

מתוך הכרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״, 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

אני רוצה לדבר על חקלאות – חקלאות ישנה בלי טרקטורים אבל גם בלי רווחיות, תעייה ארוכה של נסיונות מן הימים ההם שנחרתו בזכרוני מהיותם מהווי הבית שלנו.

נולדתי בתוך משק של פלחה עם רפת קטנה לצורך עצמי, שדות של שעורה, חיטה, עדשים, דורה, עם מחרשות ושוורים.

הענף הזה פשט את הרגל, אבל לא הזניחו אותו לגמרי –

ואז באה תקופת הכרמים. ביום יפה חורפי היה אבי לוקח אותי לכרם, היה זומר את הגפנים, ובין השורות היה גדל סביון לפני החריש של האביב. אני ישבתי בתוך הסביון ונשמתי את בושמו, ואבי היה ״לוקח״ שורה (היו שם חמישים דונם) והולך ומתרחק ממני, כשלא שמעתי את תקתוק המזמרה – היה צועק: ״אסתר! אסתר!״ – ואני עונה לו, הקולות נמוגו בין ריח הבַבונג והיתה זו חווייה נפלאה בשבילי.

בקיץ היתה המרפסת מלאה סלי-נצרים עם מוסקאט שחור ולבן והניחוח שמור אף הוא בזכרוני. היה שמח, עגלות טעונות סלים נסעו ליקב לראשון-לציון, גמלים היו טעונים ענבים וחירחרו בחצר עד להחריש.

אבל יום אחד נפלה דממה בחצר. אבי הביא מיקרוסקופ וקרא לי שאבוא להסתכל. ראיתי על עלה גפן המון כנימות ירוקות, ואבי אמר: ״זה פילוקסרה, מחלה קשה לגפן.״

זמן-מה עוד לחמו נגדה, אבי הביא מכשיר משונה שטוענים אותו על הגב, ובגיגיות עמד נוזל ירוק –

אבל באותו זמן גם ירד מחיר היין – והוחלט לעקור את הכרמים ולנסות משהו אחר – אז קיבל אבי מכתב מדיזנגוף ז״ל עבור אגודת הכורמים, ובמכתב כתוב: ״אל תעקרו, זהו וָנדַליזם!״ – גם מלה זו נחקקה במוחי מפאת זרותה.

אבי ישב ליד השולחן – ראשו בין כפות ידיו ופניו חיוורים – מעודי לא ראיתי את אבי במצב כזה וחרדתי חרדה גדולה.

״דיא עַקירֶה״ קראו לזה, זה היה ניתוח קשה, אך מהרה החלו החקלאים לחפש דרכים חדשות: ״שקדים״ במלרע, לא שקדים, השפעת היידיש.

ואז נזרעו והורכבו אלפי דונם כרמי-שקדים, כל מערבה של המושבה כוסה בהם, וכשהיה בא האביב התכסו הגבעות בשלג פריחה, ואחר קטפנו וקלפנו את השקדים והם עמדו על המרפסת ארוזים בשקים נקיים והדיפו ריח ריכפה, אבל נתברר שאין קונה לשקדי ארץ-ישראל וכי שקדי צרפת ואיטליה טובים משלנו. הקואופרטיב ״השקד״ פשט את הרגל, והקץ בא גם לענף זה.

אז באה האֶרה [התקופה] הגדולה של הפרדסים. הערבים ביפו חיים מן הפרדס, מייצאים פרי ונעשה כמוהם –

כבר היו אזיי פרדסים של הברון וגם של פרטים –

אבל הבולמוס אחז את כולם, היתה זו מין קדחת, מין מירוץ עם הגורל – להוציא לחם מן האדמה ויהי מה – זה היה חבר יהודים עקשני קשה-עורף, ואז החלו בכל החצרות לעלות ריחות הלימון המתוק שעליו הורכב אחר-כך השאמוטי. הדיעות היו מפולגות: יש שאמרו – חושחש, ויש אומרים – לימון. הוויכוח לפעמים התחמם עד להרמת ידיים זה על זה –

הפרדסים ניטעו חלק בלימון וחלק חושחש. יודע דבר אמר לי שעד היום קיימים חילוקי דיעות בדבר זה –

ככה יצא מעז מתוק –

והפרדסים קמו והיו לענף המכניס ביותר – ועד ל״וישמן ישורון״ הגיע.

לפני זה שכחתי עוד את החלום הקצר של הטבק והקמת בתי-חרושת לסיגריות, הדמיון עבד בלי הרף – והנה זה הכל.

*

נכתב: 1968-1969 לערך. תקופת ההתרחשות: 1895-1910 לערך. רשימה ללא כותרת וללא תאריך, שהוכנה על ידי אסתר לקראת הופעה כלשהי. ב״מעריב״ מיום 19.8.1968 נכתב על אודותיה, בביקורת רדיו: ״בחלק אחר של התוכנית צויין מאורע חקלאי גדול – יום הולדת ה-90 של פתח-תקווה, אם המושבות – על-ידי המשוררת אסתר ראב, שסיפרה על דמות אביה יהודה ז״ל, שנימנה על מייסדי המושבה.״ ואולי אלה דברים שהכינה למסיבה שערכה לכבודה ועדת התרבות של עירית פתח-תקווה ב-1.11.1969, במלאת לה ״שבעים״ שנה. הרשימה דומה גם לסיפור ״פילוקסרה״ שהתפרסם ב״הארץ״ ב-17.12.1971, וכן לראיון שערך עימה יואל רפל בספטמבר 1977, ואשר פורסם על ידי בשמה בשם: ״לשמוע את המיית הריקנות של הארץ״ ב״עיתון 77״, נובמבר-דצמבר 1977. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. על תקופות החקלאות במושבה, ראה בהערות לסיפור הבא: ״שמעתי את המיית הריקנות של הארץ״.

* * *

אהוד בן עזר

החלום על אלכסנדר גלפרין

 מתוך: ״ערגה״, שני מחזורי סיפורים.

זמורה, ביתן – מוציאים לאור, 1987

ביתנו עומד בכרם עצי זית שנטעו הגננים של הברון רוטשילד. מסיבה שאינה ברורה לי אני יוצא ממנו, בורח ורץ אל החצר של אלכסנדר גלפרין הזקן, סבא של נלי מצד אימה, בקצה רחוב המייסדים, מול בניין בית-הספר. שנים רבות חלפו מאז, וכיום הבית עזוב וצפוי להריסה. במקום בו היו תריסים פעורים חורים בקירות, והסיד הוורוד מתקלף. גם חומת הגדר הרוסה. רק שדרת הדקלים נשארה. עוד מעט יבנו גם שם בניינים רבי-קומות. אבל עכשיו, בעת בריחתי, עדיין מסתובבים אנשים רבים בחצר הגדולה. ובמרכז החצר ניצב בית ישן גדול בעל שתי קומות, בנוי מעץ וממולא עפר, כמוהו בנו במושבות העתיקות. הבית גדול כמחסן, ומפחיד. לפתע אני שומע שבאים לקרוא לי. אני יושב בצל אחד העצים השגיאים של השדרה, דקל ואשינגטוניה. את הדקלים הללו, כך אומרים, הביא אהרון אהרונסון לארץ-ישראל בראשית המאה, ונטע מהם שדרה לתלפיות מבית תחנת הניסיונות בעתלית ועד לשפך ואדי דוסטריי, סמוך לשפת הים. אני מרגיש כי הללו שקוראים לי רוחשים כלפי דבר לא טוב. אני לא יודע אם אלה שמחפשים אחרי הם אנשי-צבא, משטרה, או שליחי בית-משוגעים. אני רואה את השער הגדול של החצר, הפונה לרחוב המייסדים, וכל רוחבו מלא בגופיהם המוצקים של ארבעה או חמישה בריונים. הם לבושים בגדים אדומים. הייתכן שהם תורכים? או נידונים למוות שברחו מכלאם? אני מרגיש שכוונתם לקחת אותי עימם בכוח ולשלול ממני את החופש שלי. הם שליחים של מישהו. מה מוזר, אני אומר לעצמי, כי הנה מתרחש בי במציאות סיפור כמו-קפקאי. אני בורח. מסתתר מאחורי הבית. עולה במעלות האחוריות לקומה העליונה של אותו בניין גדול שהוא ספק בית ספק מחסן. אני פותח דלת עץ כבדה היוצאת למרפסת. אני סוגר את הדלת היטב מאחורי. נדמה לי שאתי בורחים עוד אנשים, ובהם נלי וצבי, אינני זוכר בדיוק, על כל פנים יש לי הרגשה מוזרה שאינני לבד במנוסתי, למרות שאני בודד. אני נכנס לאולם הפנים. רצפתו עשויה כמין יציע של לוחות עץ עבים ורפויים. הלוחות אינם הדוקים במסמרים אלא מתנודדים למגע כף הרגל באופן מסוכן. מבעד לחור הפעור ברצפה אני רואה את הקומה הראשונה, את החצר ואת הגינה, ושם מסתובבים עתה פועלים רבים בהמולת יום עבודה חקלאי ואינם שמים לב אליי ואל רודפיי. אך הרודפים באים בעקבותיי. אם אפול במנוסתי מהם – אשבור את מפרקתי בתהום הפעורה לפניי. באומץ של שעת ייאוש אני קופץ על פני הלוחות הרופפים, אשר נעים ומתרווחים תחתיי. רק מפני מהירות הדילוג אינני נופל למטה, לתהום הקומה הראשונה, אלא מגיע אל הקיר המערבי של הבית. זהו קיר פנימי, אשר צידו החיצוני פונה, ככל הזכור לי, כלפי הגן ושדרת הוואשינגטוניות. ובקצה השדרה, אני רואה בזיכרוני בבהירות מפתיעה, למרות מרחק השנים – את רחוב המייסדים כפי שהיה בראשיתו, כולו בתים בני קומה אחת עם מרפסות מזוגגות וגינות רבות-חן, והוא מתחבר אל פינת רחוב מגוריי, מול בית-הספר, והמשכו של הרחוב לצד צפון נבלע בלב הפרדסים. בקיר אין דלת, ואין אני יכול לראות מאום ממה שמתרחש בפנים. מאחורי פעורה עתה תהום, הקרשים הוזחו ונידרדרו ממקומם, ואני עומד על בלימה, חובק בזרועותיי את הקיר החלק, מחפש לעצמי מקום אחיזה. אני חושש כי הרודפים ימצאו דרך לבוא בעקבותיי. התהום שנפערה בינינו לא תשמש להם מכשול. ברגע זה אני נזכר כי למשפחת גלפרין מוכרח להיות מחבוא, בו החביאו את יוסף לישאנסקי מפני התורכים, ובוודאי נשמר המחבוא עד עצם היום הזה. אני מכה בקיר, הטיח מתפורר בנקל, ונפתחת דלת הסתרים, אשר נראה בעליל כי לא השתמשו בה שנים רבות. ושם בתוך החדר יושב, הפלא ופלא! – אדון אלכסנדר גלפרין הזקן. הוא בכבודו ובעצמו. יושב בכורסה ומרכיב משקפיים בהירים, ועל פי המצב אשר בו הוא השתמר נראה כי עודנו חי ומסתתר כל השנים מפני התורכים. על דעתי עולה כי זה בהחלט המחבוא אשר הכינו ליוסף לישאנסקי. אדון גלפרין אינו מגיב כלל לנוכח כניסתי, וגם לי אין זמן לגשת אליו ולנסות לשוחח איתו. לרגע הוא נראה בעיני כמין חנוט, אך מצד שני, כאילו עדיין חי. הוא גוץ, ממש כפי שאני זוכרו מילדותי, וגילו כבן שישים או שבעים. להפתעתי דולק אור חשמל בחדר, ושוררת בו דממה של אחוזת קבר. זה חדר מלבני וארוך. רהיטיו: שולחן נמוך, כוננית, דרגשים, עשויים עץ צהוב ופשוט. נקל להבחין כי שנים רבות לא השתמשו בהם. עיצובם נראה כעבודת נגרות גסה, ללא פוליטורה, כאילו הרכיבו אותם מארגזים, בשנות המלחמה. באור החשמל מתבלט צבע העץ הצהבהב והמחוספס. חלון רחב מאוד, חלון צרפתי, מכוסה בווילון, פונה לצד מערב, כלפי רחוב המייסדים. אני מתפלא על אור החשמל בחדר. הלא על פי ההיגיון ההיסטורי צריכות רק מנורות-נפט מתקופת התורכים להימצא בו. אני ממהר לכבות את החשמל, למען לא ישתקף האור בחלון ולא יוכלו הרודפים לגלות את החדר הנסתר. אני מפחד פן כבר הם מתדפקים מבחוץ על פני דלת הסתרים אשר הברחתי מאחוריי. על כן אני מתרוצץ בחדר מקצה אל קצה ומחפש מדרגות חיצוניות באמצעותן אוכל לחמוק מן המחבוא אל הרחוב ולנוס בהסתר מן הרודפים אשר מחפשים אחרי עדיין בתוך הבית. אני מוצא את המדרגות. אני מנסה לצאת מן המחבוא אל אור היום אשר בחוץ ומתעורר שוטף זיעה מן החלום. ומחשבה מפליאה מאוד מהבהבת במוחי: הלא אדון אלכסנדר גלפרין המנוח נמלט למצרים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה ומה הוא עושה עדיין במחבוא?

1973

סוף כרך הסיפורים ״ערגה״

* * *

לכל חברינו

מודיעים בצער רב על מותו בטרם עת

של אבנר סליטרניק

בנם של נורית ושוקה

שנספה בתאונת דרכים

משתתפים בצערם הכבד

ותיקי גרעין ״צבר״

* * *

נעמן כהן

קנטקי פרייד צ'יקן נגד נתניהו

היועץ החצרוני, אברהם ג'ג'טי-בניהו, שהפך לפני שבוע בכתבה על גדעון משה זריצ'נסקי-סער לפסיכואנליטיקאי מייעץ ברוח ״קרל גוסטב״, נהפך השבוע ליחצן עוף, (כמובן לאחר השמצת נתניהו).

״ק״מ וחצי מהקיבוץ שלי,״ (קיבוץ להבות חביבה של השוה״צ), הכריז ג'ג'טי-בניהו, ״במחלף באקה אל גרביה, נחנך סניף חדש של KFC. זר לא יבין זאת אבל עבור בתי ענבל ועבורי, שלפני שנה נסענו במיוחד לוורשה כדי לאכול את העוף המטוגן (והמשמין) והטעים הזה, מדובר באירוע חשוב.״

אבל לאירוע יש חשיבות גדולה יותר עבורו ועבור בתו.

״אני כנשיא הזמני של אגודת הידידים של החברה,״ (לא ״מאמא עוף״ של תנובה אלא העוף מקאנטקי), ממשיך ומספר ג'ג'טי-בניהו, ״קיבלתי בקיבוצי (של השוה״צ) משלחת של הנהלת החברה שהעניקה לי דליים עם הלוגו שלו עליהם והפרצוף שלי.״

(אבי בניהו, ״מעריב״, 25.12.20)

ממש מעורר תיאבון, ועכשיו מעניין מה משתלם יותר ייעוץ חצרוני נגד נתניהו והשמצתו, או ייעוץ עופי של בשר עוף, במימון חברת העוף מקנטקי?

דונם פֹּה וְדוּנָם שָׁם,
גאולת אדמות בכיוון הפוך

יהודים רבים שנרצחו בשואה ולא הותירו יורשים, רכשו בשנות השלושים אדמות בארץ ישראל. ״החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה״, בבעלות מדינת ישראל, פעלה לאיתור אותן האדמות. מדובר ב-130 חלקות, חלקן קטנות, וחלקן גדולות. כחמישית מהחלקות הועברו ל״המנותא״ של הקק״ל, והשאר נמכרו לידים פרטיות, בעיקר לערבים, כאשר הקונה הראשי הוא מוחמד מוקאדי מכפר כנא, שניסה בזמנו להשתלט על מכרז לבניה בעפולה.

(קלמן ליבסקינד, ״גאולה זמנית״, מעריב 25.12.20)

מעכשיו אפשר לשיר את המנון הקק״ל בשינוי קל:

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם,
     רֶגֶב אַחַר רֶגֶב –
    כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם (הערבי)
    מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב.

    עַל הַקִּיר תְּלוּיָה קֻפְסָה,
   זֹאת קֻפְסַת הַתְּכֵלֶת –
   כָּל פְּרוּטָה שֶׁנִּכְנְסָה
   אֲדָמָה נִגְאֶלֶת.

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=262

רצוי כמובן לשנות את צבעי ״הפושקע״ מכחול לבן, לצבעי דגל סייקס אדום שחור לבן ירוק, המסמל את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי ואת הגזענות המוסלמית של החליפויות המוסלמיות.

יצחק לאופר-לאור

יצא המרצע מן השק לא ״שמאל״ אלא לאומיות ערבית

מאז נתן הקפטיליסט-הבורגני-עויֵן ההסתדרות, הלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי, הגדרה חדשה למושג ״שמאל״, לא עוד מושג חברתי-כלכלי, אלא מושג המגדיר תמיכה במוחמד יאסר ערפאת, ובכיבוש ערבי-מוסלמי, (כידוע הסיסמה שלו היתה ״בלי מורא בלי משוא פנים״ מלבד ערפאת שהבטיח לו שמעולם לא יכתוב נגדו) – איני משתמש במילה ״שמאל, בקונטקסט הזה, אלא כותב ״אקטיביסטים פרו איסלמיים״, והנה קיבלתי תנא דמסייע. עיתונאי ״הארץ״, יצחק לאופר-לאור, הקומוניסט בעברו, משטח את תורתו ומסתבר שבעצם הוא אינו איש ״שמאל״ אלא אקטיביסט הלאומיות הערבית.

וכך כותב לאופר-לאור: ״בנימין נתניהו סגר מעגל שהחל בהסכם ויצמן-פייסל ב-1919. ההסכם 'הקדים את זמנו'. הלאומיות הערבית היתה עוּבָּר. היא צמחה גם מתוך עימות עם האימפריה והתחשלה סביב נישול הפלסטינים.

הבריטים זיגזגו בעניין הציונות, לא ידעו אם לאומיות פלסטינית תסייע להזרמת הנפט או תזיק לה, אך 'היישוב' התאמץ לשרתם. זו המורשת הציונית הכי עקבית: האימפריות יתחלפו, המשרתים יישארו עם הנכס: הנפט.

המרד הפלסטיני מ-1936 – על רקע ההבנה שהציונים מתכוונים לנשלם (וכי טעו?) – המציא ל'יישוב'״ הזדמנות. אותנו חינכו עם השיר 'הטנדר נוסע' והגפירים. אפילו גבורת וינגייט הגזען עם הביבליה שלו — הונצחה. הפעולה הראשונה שבה השתתף לוחם מ'ההגנה' בכוח בריטי היתה פטרול בקו הנפט מוסול-חיפה, באזור כאוכב אל-הווה. הגשש היה משה דיין. גם את עז א-דין אל-קסאם, מנהיג המרד בצפון, הרג ליד ג'נין סיור משותף.

[מעולם לא היה ״מרד פלסטיני״, כי מוחמד אל-חוסייני, מנהיג המרד, התנגד לשם ״פלסטיני״. הוועד שלו נקרא ״הוועד הערבי״ והמרד ״המרד הערבי״, כמובן שעז א-דין אל-קסאם לא היה פלסטיני, אלא סורי, ולא היתה ״לאומיות פלסטינית״ לבד מאשר בדמיונו של לאופר-לאור. – נ.כ.].

״הוקמה המדינה. מ-1967 שיתפו ישראל וארה״ב פעולה בחיסול הרפובליקות הלאומיות-חילוניות באזור״. (עיראק, סוריה, לבנון).

״רפובליקה איננה דמוקרטיה, אבל העם ברפובליקות הוא הריבון והוא זכה בהן לנפט שהולאם, להשכלה, לרפורמה אגררית ולמערכות בריאות. עיראק, (של סדאם חוסיין) לפני שארה״ב ריסקה אותה, היתה המדינה הערבית המפותחת ביותר. נכון, המשטרים הללו נסמכו על בריה״מ, היו מושחתים ולא דמוקרטיים, אבל לא נחלות פרטיות של שייחים עם משטרי עבדות.

״זה הסיפור הקולוניאלי הישראלי.

״סגירת המעגל של נתניהו, 'שלום תמורת שלום', מבליטה את הסכימה הזאת של הסיפור,  ישראל, כולל העיתון ה'שמאלני' הזה, ('הארץ') חוגגת את חורבן הלאומיות הערבית.

״אין אופוזיציה יהודית. מפגיני בלפור ונצוריו הם חלק מקואליציה קולוניאלית: הפלסטינים יכולים להתאדות מבחינתה. הלאומיות הפלסטינית היא בעלת ברית למאבק. בא הזמן להחלפת סיסמאות השלום בסיסמה: ״שלום לבקתות, מלחמה בארמונות״ (גיאורג ביכנר).

״הלאומיות הערבית נהרסה, והנפט שלה נלקח (לא בכדי המדינות שנהרסו יותר מכל הן עיראק ולוב).

(יצחק לאור, ״הנפט הוא הנפש״, ״הארץ״ 20.12.20. בגירסת האינטרנט: אין אופוזיציה יהודית)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9385220

בניגוד לכל המאמרים של העיתון, יצחק לאופר-לאור אינו נותן מקום לתגובות במאמריו, כנראה מפחד מתגובות אלו שהטריד אותן מינית.         

מסתבר שהלוחם החדש למען ״הלאומיות הערבית״ (כמעט ואמרתי איש הבעת'), יצחק לאופר-לאור. אינו עוד ״שמאל״, אלא אקטיביסט לאומני של ה״לאומיות הערבית״, ושל הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות.

מושג ״האומה הערבית״, שהוא אנטי-תיזה למושג ״האומה המוסלמית״, או מושג ״הלאומיות הערבית״ – הומצא באופן מלאכותי ע״י יוונים-נוצרים שהסתערבו בכפייה עקב הכיבוש הערבי ורצו עם נפילת האימפריה העות'מנית להפוך מבני חסות מושפלים (קוראן סורה 9 פסוק 29) לאזרחים שווי זכויות כחלק ממדינה ערבית חילונית.

אותם יוונים נוצרים, (למשל מישל עפלק מייסד מפלגת הבעת'), חשבו שמושג הלאומיות הערבית יביא להם פתרון אישי, לצורך זה הם נקטו במדיניות אנטי ישראלית ואנטישמית מובהקת.

מייצג הלאומיות הערבית היום הוא לא אחר מהיווני-נוצרי שהסתערב והפך למרגל החיזבאללה, היושב כיום בקטאר, עזמי בשארה. (כלאופר-לאור גם הוא קומוניסט בעברו).

ההבדל בין יצחק לאופר-לאור לעזמי בשארה הוא, שלאופר-לאור סותר את עצמו ומדבר על ״לאומיות ערבית״ ביחד עם ״לאומיות פלישתית״ (פלסטינית״ בערבית), ואילו עזמי בשארה מבין את הסתירה בין שניהם, ומדבר אך ורק על ״לאומיות ערבית״, ושולל מכל וכל קיום של לאומיות פלסטינית.

בשארה מכחיש את העם הפלסטיני:

https://www.youtube.com/watch?v=Myp2Zg05vbw

הנוצרים הם שיצרו את ״הלאומיות הערבית״  ועם נפילת הלאומיות הערבית נותרו כל השטחים הכבושים ע״י הערבים כמעט ללא נוצרים.

הנה קראו את מצב הנוצרים לפי גיא בכור:

(גיא בכור, ״סוף הלאומיות הערבית וסוף הנוצרים״)

https://www.gplanet.co.il/%d7%97%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%96%d7%a8-%d7%a0%d7%91%d7%a7%d7%a2%d7%95-%d7%a2%d7%9c-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%aa%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a0%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%99/

למזלו של לאופר-לאור, הוא חי עדיין תחת הגנת הלאומיות היהודית.

אברהם בורג – ויינינגר המודרני עם ג'יפ הסוכנות

כשבודקים כיצד קרה שמפלגת העבודה, שיסדה את הישוב והמדינה, נזרקה לפח האשפה של ההיסטוריה, אי אפשר שלא לראות את דמותו של מנכ״להּ לשעבר, אברהם בורג – כמשקפת את מצבה.

כאיש המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), מפלגה לאומנית פשיסטית קלריקלית שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה – בורג כבר הכריז מזמן שהוא צרפתי בעל דרכון צרפתי, ומצביע בבחירות לנשיא צרפת, וכמובן שהוא בעד ביטול  חוק השבות, וביטול הגדרת המדינה כמדינה יהודית:

(ארי שביט, ״דה מרקר״, 7.6.2007)

https://www.themarker.com/misc/1.446433

והנה הוא לא מסתפק בלאומיותו הצרפתית ו״כעת הוא מבקש להיפטר מרישומו כיהודי במשרד הפנים. בתצהיר שיגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים כותב בורג כי הוא אינו רואה את עצמו כמשתייך ללאום היהודי וכי מצפונו אינו מתיר לו להיות מסווג כבן הלאום הזה, כיוון שמשמעות ההשתייכות היא 'להשתייך לקבוצת האדונים.' במילים פשוטות וברורות הוסיף: 'איני יכול עוד להרגיש הזדהות עם קולקטיב זה.' הוא גם בעד התבוללות.״

״בראיון לרווית הכט, הוא מספר שהוא הוריד את הכיפה ותשובתו לשאלה אם הוא מקיים מצוות, היא 'ודאי. אני מכבד כל אחד. אני מכבד את אבי ואת אימי. אני אוהב אדם. אני לא רוצח.'

״אלו הן כמובן מה שקרא רס״ג מצוות 'שכליות' – אוניברסליות, לכל אדם  גם לצרפתים, לעומת מצוות 'שמעיות' מצוות ליהודים בלבד, אבל ספק אם 'המצוות' שמקיים בורג עונות על 'כבד את אביך ואת אימך,' מן הסתם הוריו מתהפכים עכשיו בקברם.״ 

(רוית הכט, ״אברהם בורג, איני יכול עוד להרגיש הזדהות עם הקולקטיב הזה. תמחקו אותי״, ״מוסף ״הארץ״, 25.12.20)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9395786

יש להיענות בדחיפות לבקשתו של בורג ולמחוק אותו מהעם היהודי. מדינת ישראל והעם היהודי צריכים להיות גאים שאנשים כמוהו אינם נמנים עליו. כמובן שיש במקביל לשלול ממנו את כספי הסוכנות היהודית הרבים מהם הוא מתפרנס, וכמובן את הג'יפ והנהג מהסוכנות.

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART1/524/097.html

כאזרח צרפתי, בן העם הצרפתי, יילך נא בורג וייאבק למשל בצרפת על קיום מערכת חינוך בערבית לערבים (אחוזם בצרפת זהה לזה שבישראל), וייאבק על הגדרת צרפת כמדינה לא צרפתית, ובא לציון גואל.

הבעייה שלנו היא שהוא, בורג, שנמחק מהעם היהודי – ממשיך להיות בדירקטוריון של ״הקרן לישראל חדשה״.

מצאה מין את מינה

בתו של של מייסד ״ברית הבריונים״, ובעל ״טורו של פשיסטן״, אבא שאול גיסינביץ-אחימאיר – זאבה גיסנוביץ-אחימאיר-זבידוב, מזדהה עם הפשיסט היווני-הנוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, עודה בשאראת, ועם דבריו נגד ישראל. וכך היא כותבת:

״עודה בשאראת מתאר את המחלוקת בין גאולה אבן לבין דניאל בלטמן על מועמדותו של אפי איתם ליו״ר יד ושם: 'שום שריר לא זע בפנים של השדרנית בערוץ ״כאן 11״, גאולה אבן, כשההיסטוריון פרופ' דניאל בלטמן הטיח בה, פעם אחר פעם, את העובדה המצמררת, ולפיה אפי איתם... מאמין בעליונות הגזע היהודי. רק הריסים שלה נעו שניות נוספות... ומיד שלפה את התשובה המהממת: 'על השואה, כן, לעם היהודי יש עליונות'... כשבלטמן הצהיר כי יסרב לקבל פרס מ'יד ושם' אם איתם יעמוד בראשו, אבן הטיחה בו, 'אז אתה לא ראוי לקבל פרס מ'יד ושם'.

״בדבריה אלה נתנה השדרנית של הערוץ הממלכתי לגיטימציה לגזענות המשתלטת על החברה הישראלית ומנהיגיה.

״העם היהודי בישראל מיהר לשכוח את סבלותיו בגולה, ובמקום ללמוד לקח מהיותו נרדף בעבר, למד מרודפיו. בכוחנות ובהתנשאות מנע שוויון בין המיעוטים אזרחי המדינה לבין האזרחים היהודים. בכנסת נחקק חוק הלאום כאישור חוקי לאפלייה לרעה של המיעוטים בישראל. את הפלסטינים בשטחים הכבושים מפקירה מדינת ישראל למתנחלים ולחיילים, שמשפילים ומנצלים אותם, גוזלים אותם, ונוהגים בהם באכזריות, תוך זילות חייהם. לפליטים, מבקשי המקלט במדינת ישראל, מתייחסים מוסדות המדינה וישראלים רבים בגזענות גלויה ומפורשת, ללא שמץ של בושה. ישראל ומוסד ״יד ושם״ טרם הכריזו על הכרה בשואת הארמנים במלחמת העולם הראשונה – רצח עם שבוצע על ידי הטורקים – וטרם הכירו בשואת הצוענים.״

(זאבה גיסנוביץ-זבידוב-אחימאיר, ״מה אפשר ללמוד מאבן״, ״הארץ״, 25.12.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.9398987

הנה תופעה מעניינת. בתו של ״הפשיסטן״ מזדהה עם הפשיסט בהתנגדות ל״חוק הלאום״ היהודי על המשתמע ממנו.

חוק הלאום הוא חוק אנטי גזעני

ראיתי השבוע (בחלקם) את הדיונים על חוק הלאום בבית המשפט העליון. מבלי להיכנס לדיון אם יש לבית המשפט העליון סמכות לפסול חוק יסוד, או אין סמכות, בכל הדיונים בהם הותקף החוק לא הוזכרה עובדה קטנה אחת, ולכן אני מזכירה בשנית.

חוק הלאום הוא חוק אנטי גזעני.

בשעה שחוק הלאום מותקף כחוק גזעני ומדינת ישראל מותקפת כמדינה פשיסטית בעלת משטר אפרטהייד יש לחזור ולהדגיש. חוק הלאום הוא חוק אנטי גזעני.

בשעה שהד״ר להיסטוריה, ההיסטוריון אבו מאזן, מכחיש לא רק את השואה, אלא את עצם קיומו של העם היהודי, וכתיאולוג מוסלמי הוא קובע ש״היהודים טמאים ומטמאים״.

ובשעה שבניגוד לגרמנים שהסתירו את תוכניתם להשמדת היהודים הערבים אומרים בגלוי (בדברי המופתי של אש״פ ואמנת החמאס סעיף 7) שלפי דברי מוחמד יש לחסל את ישראל, ולהרוג את כל היהודים הקופים והחזירים.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

ובשעה שערביי ישראל אינם מכירים בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, והם מצהירים בחזונם: חזון ערביי ישראל (2006): ״אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי. --- הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה.״ – כלומר שיש לחסל את מדינת היהודים ולהופכה למדינה ערבית-מוסלמית,

ובשעה שלמרבה הצער שבניגוד לגרמניה הנאצית, שם היו גרמנים שהתנגדו לאידיאולוגיה של היטלר – עד היום טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, כלומר שיראה את דברי מוחמד באמנת החמאס ובתמיכת הפת״ח, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות  – לא מופת מוסרי.

יש לומר בריש גלי לכל העולם: חוק הלאום הוא חוק אנטי גזעני. נגד הגזענות האנטישמית על כל פניה. האנטישמיות המוסלמית והנוצרית, האנטישמיות של הימין והשמאל, וכן,  גם נגד האוטו-אנטישמיות היהודית.

אווה אילוז מפחידה

במאמר מפוטפט (תרגום מצרפתית) מלא טעויות היסטוריות, מפחידה אותנו אווה אילוז. ״הפחד,״ היא מכריזה, ״השתלט על ישראל. הפחד הוא הרגש שאותו מוקירים העריצים יותר מכול, ורובם, אם לא כולם, בונים באמצעותו את שלטונם,״

ומי המפחיד? כמובן נתניהו.

לישראל אין אויבים, קובעת אילוז, אבל היא כמו גרמניה הנאצית: ״ישראל מציגה את מה שהמשפטן הנאצי קרל שמיט הגדיר כמהות 'הפוליטי' – ההבחנה בין חבר לאוייב ופוטנציאל המלחמה וההרג ביניהם (זו הסיבה ששמיט, התיאורטיקן של המשטר הנאצי, בז לליברליזם). מעט מאוד מדינות בנויות באופן עמוק כמו ישראל, על ההבחנה בין חבר לאוייב.״

אילוז כמובן אינה מציינת שבניגוד לנאצים, שהסתירו מהיהודים את תוכנית ההשמדה, הערבים אומרים בגלוי שמטרתם לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים ע״פ דברי מוחמד:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

ברשימת הפוגרומים אותם מונה אילוז, כמשל לפחד של יהודים, היא אינה מזכירה את הפוגרומים שנעשו בעיר הולדתה פאס, ״תריטל״ (פוגרום בערבית מרוקאית) בו נרצחו יותר יהודים מאשר בקישנייב:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%AA%D7%9C

״הציונות,״ משקרת אילוז, ״החלה כמערכת של מיליציות שנלחמו בשלוש חזיתות: נגד הילידים הערבים, נגד הרשויות הבריטיות ונגד קבוצות יהודיות אחרות. שלוש החזיתות הסימולטניות האלה הפכו את הלחימה הצבאית למרכיב מרכזי בזהות הציונית המתהווה.״

[הציונות, שלא לומר העלייה הראשונה, החלו עשרות שנים קודם לכן. – נ.כ.]

״בנימין נתניהו הבין באופן אינטואיטיבי שליבת הנשמה הישראלית היא פחד. הוא השתמש בכך ללא הפסקה, באופן מניפולטיבי, לא למען האינטרס הקולקטיבי (כפי שעשה דוד בן-גוריון, לכאורה), אלא למען האינטרסים האלקטורליים שלו.

״הפחד שנתניהו פורט עליו ללא הפסקה שונה מאוד מהפחד שאנשים רגילים חשים כשהם חיים תחת איומי רקטות מעזה. הפחד שנתניהו מעורר עובר מניפולציות ללא הפסקה. הוא מערבב עובדות ושקרים. הוא משולב בסיפורי השמדה וניצחון.

״החידוש העיקרי שנתניהו הוסיף לפוליטיקה הוא חיבור בין שני סוגים של פחד: פחד שמייצר לכידות ופחד שמבוסס על שסעים. הוא הצליח להשתמש בפחד מהסוג הראשון על מנת לייצר פחד מהסוג השני: פחד מערבים שגורר פחד משמאלנים.

״הפחד הוא בן לווייתו הפוליטי הבטוח והקרוב ביותר של נתניהו, מה שעשוי להסביר את העובדה שהוא ראש הממשלה המכהן במשך התקופה הארוכה ביותר בתפקיד.״

(אווה אילוז, ״כיצד השתלט הפחד על ישראל״, מוסף ״הארץ״ 16.12.20)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.9375080

אז ככה, אבוי לנו. בעזרת הפחד (ללא סייג) שהשליטו עריצי ישראל הציונים, הם ביצרו את שלטונם עלינו. אבל למזלנו יש לנו גיבורה אחת ללא חת, ילידת מרוקו, שעלתה לארץ למרות הפחד מ״העריצים״ הישראלים. אווה אילוז היא ממש ״שמשון דער גיבר מיט דה טוכעס אריבער״ מזן נקבה. (יש לזה תרגום לערבית מרוקאית?) – לכן אנו חוזרים וממליצים לה, והפעם כגיבורה חסרת פחד. חזרי למולדתך מרוקו, והיאבקי שם בגבורה לסילוק המונרכיה האבסולוטית של המלך, תוך סילוק הפחד ממנו, ולהקמת דמוקרטיה, וכמובן היאבקי נגד הכיבוש המרוקאי של סהרה הספרדית, ופירוק כל ההתנחלויות המרוקאיות שם, ובכלל נגד הכיבוש הערבי של מרוקו, וסילוק כל ההתנחלויות הערביות ממנה. נו, נראה אותך עושה זאת.

מנהיג דת מוסלמי פקיסטני: ישראל שייכת ליהודים:

בניגוד לאווה אילוז, יו״ר מועצת האידיאולוגיה לשעבר, מאולנה שראני, אמר: ״הקוראן קובע שארץ ישראל שייכת ליהודים״ והוסיף: ״בית האלוהים נבנה לישראלים ולא לפלשתינים.״

קריאה פקיסטנית דתית לנורמליזציה עם ישראל היא חסרת תקדים: המנהיג הדתי של מפלגת ״ג'מעיית עולמה א-אסלאם״ (JUI-F) כיום, ויו״ר מועצת האידיאולוגיה הפקיסטנית לשעבר, מאולנה מוחמד חאן שראני, הכריז כי הוא תומך בנורמליזציה עם ישראל.

הוא נשאל ״מה עמדתך בנוגע להכרה פקיסטנית בישראל?״ וההשיב: ״זו סוגייה בינלאומית, ואני תומך בהכרה במדינת ישראל.״ שראני הוסיף כי ״כדאי למשכילים מוסלמים לקרוא את הקוראן שבו מוחמד אומר למשה 'הענקנו אדמה בשמך או הענקנו אדמה לאנשיך.' כלומר הם צריכים לקרוא ולהבין מה שהקוראן אומר.״

שראני ציין כי ״הקוראן וההיסטוריה מוכיחים לנו שאדמת ישראל שייכת ליהודים בלבד. המלך דוד בנה את בית האלוהים בירושלים עבור הישראלים ולא עבור הפלשתינים.״

https://rotter.net/forum/scoops1/672928.shtml

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* אתמול בערב הוכרז הסגר השלישי. יש לנו אמון מלא במי שהחליטו על כך, והערכה רבה לתנופה של מבצע החיסונים נגד הקורונה.

המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא להמשיך להוציא פעמיים בשבוע את המכתב העיתי. אנחנו מוצפים בחומר ראוי לפרסום, ומקבלים עוד ועוד בקשות של מנויים חדשים. כתב-העת האינטרנטי שלנו כמו נוצר לתקופת הקורונה. בזכותו איננו חשים שום חשֹך תרבותי. להיפך, אנחנו בעיצומו של דיאלוג תרבותי חי וער ובלתי פוסק עם עשרות ומאות כותבים וקוראים, והכול מבלי לצאת מהבית.

* הכרך החדש של ידע עם, במה לפולקלור יהודי (כרך מ״ו, מספר 81-82, ירושלים 2020), נפתח במחווה ליצחק גנוז: ״קובץ זה מוקדש בהוקרה עמוקה לחברנו היקר יצחק גנוז, שערך במסירות רבה את קובץ 'ידע עם' במשך ארבעים וחמש שנים, ובאיחולים להמשך עשייה מחקרית פורה, בריאות ונחת לאורך שנים רבות וטובות!״

יצחק גנוז בן ה-93, יליד 1927, הוא סופר, משורר וחוקר פולקלור, ששיריו מתפרסמים מעת לעת גם במכתב העיתי.

הכרך החדש של ״ידע עם״ כולל בין השאר את מחקריהן של זיוה שמיר: ״ביאליק ו'הנדנדה': היחס לאיסורי הדת ב'שירי העם' ובשירי הילדים של 'דור התחייה'.״ וכן של חגית הלפרין: ״מלטש האבן: בין מרדכי טביב לאברהם שלונסקי.״

ויקיפדיה: יצחק גנוז נולד בעיר לידא שבפולין, למשה גנוזוביץ וליהודית מבית בְּרֶם. קיבל חינוך עברי בבית ספר ״תרבות״. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נאסר אביו, מורה עברי, על ידי ה-נ.ק.ו.ד. בגלל פעילותו הציונית, ועקבותיו נעלמו. אימו ושלושת ילדיה הוגלו לסיביר. שנות נדודיהם שם עברו בעבודה מפרכת בכריתת יערות ובבניית מסילת ברזל החוצה את מרכז קזחסטן. עם גמר המלחמה עברה המשפחה לפולין והמשיכה משם אל ארץ ישראל.

בפולין אירגן והדריך גנוז קבוצת ילדים ונוער גדולה, ניצולי השואה. יחד הם חצו גבולות ועלו על הספינה ״אקסודוס – יציאת אירופה תש״ז״, שגנוז היה אחד מפעיליה, וחבר המזכירות המובילה של ספינת הגירוש ״אושן ויגור״. יחד עם קבוצתו, אימו, אחותו ואחיו, עבר את כל שלבי מסעה ונדודיה. לאחר החזרת המעפילים מחופי הארץ לגרמניה – עלה ארצה בשנת תש״ח עם קבוצת נוער מתנדב מגויס (גח״ל) והשתתף במלחמת הקוממיות.

* אהוד היקר, תקוה וינשטוק הביאה קטעים מראיון מעניין עם אסתר ראב, שקיימה בשנות השישים, ואתה תיקנת פה ושם אי דיוקים, כי הרי אין מומחה כמוך לתולדות פתח-תקווה, קורותיהם של אסתר ראב ונחום גוטמן (רשימה חלקית!)

חנה סמוכה-מושיוב משבחת את תקוה וינשטוק, יקירת תל-אביב – חבל שהיא עשתה זאת בתבנית של שיר. קטע בפרוזה היה עדיף.

אתה צודק שהופעתה של לינוי אשרם מהממת – הצופה בה המום ממה שהיא מסוגלת לבצע בגופה, הלב מתרחב מגאווה והערצה.

שלך,

משה גרנות

* מוטי הרכבי: קיבלתי חיסון, כל התהליך מהרגע שהגעתי לקח פחות מ-5 דקות ולכולנו זה נראה כל כך ברור, מגיע לנו!!!!

אז כדאי שכולנו נביע הערכה ותודה לאלו שדאגו שנקבל חיסון.

אספקה של מאות אלפני חיסונים שחייבים להיות ב-70- מעלות מחייבת מערך לוגיסטי בלתי נתפס, מערך שהיה צריך להקים בימים. העובדה שמקבלים זריקה בלי התקהלות, גם מחייב ניהול אדיר של משאבים. ולמרות הקשיים הכל עובד כמו מכונה משומנת היטב. ואנחנו בישראל נמצאים במקום הראשון בעולם בקבלת חיסונים. זה לא מובן מאליו.

זה עובד כל כך טוב בגלל הרבה מאוד אנשים שמקדישים את זמנם ומרצם לטובתנו. אז תרשו לי להודות לשר הבריאות יולי אדלשטיין, למשרד הבריאות, לראש הממשלה שדאג להקפיץ את ישראל לראש רשימת מקבלי החיסונים וכמובן לרופאים, לאחיות, לאנשי המנהלה שהפכו את החיסון לאפשרי!

אהוד: אתה טועה! צריך קודם כל לדאוג לחסן את המפגינים המתגודדים נגד נתניהו, כי אם הם יחלו – ולא יבואו להשתין ולחרבן בחצרות רחביה – זו תהיה מכה אנושה ביותר לדמוקרטיה הישראלית ולמסורת ההפגנות הצפופה והסהרורית של האספסוף הנאור!

* במסגרת הכיף של שנת הקורונה, שבה תודה לאל לא צריך לנסוע לשום מקום, ערכנו ביו-טיוב סיור ברחובות ובחלונות-הראווה המקושטים של חג המולד בפריז ובניו-יורק, מקסים! בייחוד האשוח הענק בחלל הגלריות של גלרי לאפייט, והחלונות של סָקְס בשדרה החמישית. וכל-כך נוח שלא צריך לזוז מהכורסא.

* לפי רמזים בתקשורת הישראלית, מיד לאחר שהוברר שישראל נכנסת למערכת בחירות, סיכם נתניהו עם ראשי החמאס בעזה שישלחו בליל שבת לקראת מהדורת החדשות שתי רקטות לכיוון אשקלון, כדי להגביר את המתיחות הביטחונית, שתפעל כמובן לטובתו בקלפי.

כמו כן מתברר שבאשמת ממשלת נתניהו יש כיום סגר לא רק בישראל אלא גם ברבות מדינות אירופה. והכול בגלל נתניהו!

* לפי הסקרים, וריבוי המפלגות החדשות לקראת הבחירות הקרובות, מסתמן שאולי נתניהו יתקשה מאוד ואולי גם לא יצליח להרכיב ממשלה חדשה, אבל גם כל יתר הרשימות – של הכוכבים הגאונים והמגלומניים של ״רק לא ביבי״, יחד עם הרשימה המשותפת בשנאת ישראל – לא תוכלנה להרכיב ממשלה, ומצב התיק״ו יימשך עם ממשלת מעבר בראשות נתניהו לקראת בחירות נוספות תוך שהפיאסקו של משפטיו יילך ויתברר – ובמשך שנים רבות גם לא ייגמר!

* * *

הרמב״ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה ״אשר יצר״

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2270 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגול״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״

* * *

בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

״הצינור גנוב! הצינור גנוב!״

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף.״

(״מעריב״, 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: ״'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״

* * *

ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת ״הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח״!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של ״ערגה״, שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ'ופר הנוער״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״! עם מאמרה של

ד״ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב״והארץ תרעד״,

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון ״ספרי דורות קודמים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של ״לילי מרלֵן״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר לעותק נדפס 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו חינם קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב״מ – אזל!

*

ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב״חדשות בן עזר״. 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ״א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל