| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1606
[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט״ז בטבת תשפ״א, 31.12.2020
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: ״אם חקלאות כאן, מולדת כאן!״
דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״
אהוד בן עזר: ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ'נַרַטיב' [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״
עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים: עַל גְּחוֹנְךָ תִּזְחַל. לְלוֹרֶת. // חובב טלפז: עמוס גלבוע 1939-2020. // אלי עמיר: שנתיים לפטירתו של עמוס עוז. ״כל החשבון עוד לא נגמר.״ // יוסף אורן: השואה בדרמה העברית. לזכרו של פרופ' בן-עמי פיינגולד שנפטר החודש בגיל 89.// פוצ'ו: בחיי [7]. ל. ביאנקה ועדנה. // יוסי אחימאיר: ז'בוטינסקי – מרפא לנשמה. דברים שנשא יו״ר מכון ז'בוטינסקי בערב השקת הכרך העשירי של כתבי ז'בוטינסקי. // אורי הייטנר: צרור הערות 30.12.20. // מנחם רהט: אברום בורג – חומץ בן יין. // משה גרנות: מבט נשי על אישה. על ספר שיריה של יעל צבעוני ״משהו קורה לאישה״. // עקיבא נוף: נהרת פנים. // אסתר ראב: ״שמעתי את המיית הריקנות של הארץ״. // רוֹן גֵּרָא: אִיקוֹנִין. // יונתן גורל: שני שירים. // אהוד בן עזר: הבעל השלישי. // ממקורות הש״י.
* * *
אסתר רַאבּ
*
עָפָר תְּלַחֵךְ!
שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתֶיךָ אֵלַי פְּרוּשׂוֹת
כִּקְרִיאוֹת נִמְשָׁכוֹת
תּוֹךְ מִדְבָּר אֵין סוֹף
לְרַגְלַי! כְּנָחָשׁ
עִם יְצִירֵי גֵּוְךָ
הַדַּקִּים הַחֲטוּבִים...
בְּשׁוּלֵי שִׂמְלָתִי
בַּל תִּגַּע!
יְצִיר תֹּפֶת
גֶּבֶר שָׁחוֹר וְחַטָּא!
1923
[מתוך העיזבון]
בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ
עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת
בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת –
כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע
כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.
עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ
בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית – וְאוֹן גְּבָרִים
בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.
שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת
עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...
וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוֹ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת.
פ״ת. אלול, תרפ״ה
1925
[מתוך העיזבון]
___________
* לוֹרֶת פַּסְקַל (א.ב.ע.)
* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך ״אסתר ראב / כל השירים״ (1988).
על מקומה החשוב של לורת פסקל בחייה של אסתר ראב, ועל התאבדותה של לורת, אפשר לקרוא ב״ימים של לענה ודבש״, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, מאת אהוד בן עזר. ״עם עובד״, 1998. הספר נשלח חינם בקובץ וורד עברי לכל דורש.
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה ״המשוררת הארצישראלית הראשונה״, וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
* * *
באבל על מותו של
עמוס גלבוע
מוח מבריק, מקורי ורואה נכוחה
איש צבא ומודיעין חרוץ
סופר-ביוגרף והיסטוריון מעולה
ידיד נאמן
מהמשתתפים הקבועים במכתב העיתי
מאמריו והוא-עצמו יחסרו לנו מאוד
תנחומינו לדליה רעייתו ולבני משפחתו
הלווייתו התקיימה אתמול, יום רביעי, בבית העלמין ירקון
צר לי עליך, עמוס
* * *
חובב טלפז
עמוס גלבוע 1939-2020
דברים על קברו הטרי
לראשונה נפגשנו בקורס מ״כים של גולני בג'וערה (1959). עמוס – סג״מ מדריך ואנוכי כחניך במחלקה מקבילה. עם סיום הקורס שובצנו לאותו הגדוד – 12– ושם כבר התוודענו. אבל נסיבות גורליות שלי מצאו אותו ממשיך בצה״ל ואותי מחוצה לו. מסלול לימודיי ועבודתי האקדמאית מצא אותי מחלק את זמני בין ארה״ב לישראל ולא נפגשנו במהל**ך שנות דור או יותר. אבל, חתמתי על עיתון ״מעריב״! וגיליתי לשמחתי את הטור השבועי של עמוס. טור שכתוב בשפה רהוטה, בוררת בקפידה של ״רחל ביתך הקטנה״ את המילים המוגבלות המוקצבות לו. הישגתי את הטלפון שלו אצל יוסי גרטנר, המ״מ הנפלא שלי, וחידשתי את הקשר לאורך העשור האחרון.
אם עליי לבחור שתי מילים לתאר את הקשר הזה אזי אומר ללא היסוס: ״מתנת פז!״ ניהלנו, ללא הגזמה, אלפי שיחות, חלקן אפילו בוויכוחים חדי לשון על נושאים רבים ומגוונים הקשורים למדינתנו, לארה״ב ולמשותף ולמפריד ביניהן. מרבית הנושאים התרכזו בשאלות בטחון, כלכלה ופוליטיקה.
עם זיכרון פנומנלי של היסטוריון מעוצב, ובתפקידיו בצבא שהוכתרו בקדנציה משמעותית כמפקד חטיבת מחקר במודיעין – עמוס לא התקשה לתאר בפניי את עיקרן של מערכות ישראל בעבר תוך ניתוח חד כתער לגישותיהם של הקודקודים במערכות האלה. תוך כדי כך, עמוס גילה את ההובי שלי – היסטוריה של ארה״ב. זה התעצם ב-2015 כאשר נוצרה מתיחות חריפה בין נתניהו לאובמה בשני תחומים: איראן והפלסטינאים. ניתחתי בפניו את מהלכי ישראל מול ארה״ב תחת מיגבלות החוקה האמריקנית הכובלות את ידיו של אובמה.
מאז הוכפל זמן השיחות בינינו. את הקמפיין של טראמפ-הילארי ב-2016 היגדרנו ״יותר מותח מאגתה כריסטי.״ לקראת סוף הקמפיין התחלתי לכתוב על האסטרטגיות המורכבות של טראמפ והפכתי ל״משוגע של הכפר״ עם תחזיות מופרכות והזויות המבשרות על ניצחונו של טראמפ. העזתי לשלוח את ההתכתבויות האלה רק לעמוס בהתמדה, ולעוד שני חברים במקוטע.
עמוס היה מתחיל כמעט כל שיחה ״באיפכא מסתברא״ בלי לספר לי. די כעסתי עליו – ״מה, כבר שכחת מה שאמרתי לך אתמול?״ שאלתי.
״לא ולא,״ הוא ענה, ״רציתי שתהיה בטוח בעמדתך.״
עם ניצחונו של טראמפ הוא פתח באופנסיבה אישית: אתה מוכרח לפרסם אצל אהוד בן עזר. לא עזרו לי טענותיי על חוסר זמן מפאת הלחץ בעבודה. הוא פתח לי את הדלת לסדרת ״חדשות בן עזר״ הנפלאה, כאשר הוא מפיץ במקביל את כל 70 מאמריי ב-4 השנים האחרונות בתפוצה המכובדת שלו.
על איכות ספריו המעולים של עמוס בטוחני שנעמוד בהזדמנות מיוחדת. כה חבל שלא היה סיפק בידו לראות את סיפרו המצויין על ההשתלטות על ספינת ״קארין איי״ המתפרסם בארה״ב. כשהעברתי לשני חברים אמריקנים בעלי ניסיון ביטחוני ובכתיבה סיפרותית את התקציר באנגלית הם לא חסכו שבחים, התלהבו והתחננו לכתוב את ההקדמה. עמוס הודה להם ובחר אחרת.
אסיים בשיחה האחרונה, הכול כך מאפיינת את עמוס, שהתקיימה בינינו, כאשר אני נעזר בחילופי מסרים מהנייד שלי.
יום ה' 24 לדצמבר 2020, שעה 20:44. שלחתי לעמוס מסר בוואטסאפ: ״שלחתי לך את המאמר [פרק 70] המעודכן באימייל.״
עמוס עונה בתמונת ״OK״.
ביום ו' מוקדם גיליתי ששלח לשתי התפוצות שלו. בשעה 11:50 הוא שלח לי: ״תתקשר כשתוכל.״
התקשרתי מיד. עמוס ביקש לדעת מה החליט ביה״מ העליון לגבי הערעור החשוב של טראמפ עליו. דיווחתי לו יומיים קודם. ״החלטה ביזיונית ביותר״ והמשכתי לפרט.
״איך זה יכול להיות?״ הוא שאל באימה, ולא הוסיף – שלא כמנהגו.
אז הוסיף בקשה שאענה לתגובה למאמרי שנכתבמ ע״י מישהו מתפוצתו. ״רציתי מאד לענות לו בעצמי,״ אמר, ״אבל אני מעדיף שאתה תעשה זאת.״
הרגשתי חולשה בדבריו ועניתי: ״אל תדאג כך אעשה.״
בשבת קיבלתי ממנו את המסר האחרון: ״אני בתל השומר. דלקת חריפה בלבלב. ייתכן ניתוח.״
קפצתי כנשוך נחש ועניתי: ״תחזיק מעמד. דליה יכולה להתקשר?״
עמוס יקר – כולנו כבר מתגעגעים אליך, ליושרך, לחוכמתך ולאהבת האדם בהם ניחנת. נזכור אותך תמיד!
חובב טלפז
29 בדצמבר 2020
* * *
מתוך ויקיפדיה: ״מראשית 1970 שירת עמוס גלבוע כראש המדור הצבאי בענף 5 (אחראי על צבא סוריה, עיראק ולבנון). מאז מחצית 1973 עלה בדרגה לסגן אלוף, והיה בהמתנה להחליף את ראש ענף 5 סא״ל אביעזר יערי. ב-2 באוקטובר, ימים לפני מלחמת יום הכיפורים, בישיבת מחלקת המחקר, עדכן אביעזר יערי, ראש ענף 5 (סוריה) כי חטיבה משורינת 47 שמוצבת בצפון סוריה בעיר חמאה, עברה למערכים בדרום רמת הגולן הסורית. כמו כן, יש סימנים כי גדוד גישור סורי שמוצב בצפון סוריה, ירד לחזית רמת הגולן. במבצע ארגז, נחטפו חמישה קציני צבא בכירים סורים, ובחקירתם עלה כי שרק אם תתכוון סוריה לפרוץ במלחמה תועבר חטיבה 47 לחזית רמת הגולן. עמוס גלבוע העלה את ירידת החטיבה לחזית הסורית כסימן מעיד למלחמה, אך אריה שלו, ראש מחלקת המחקר, הציע כי מטרות הסוריות הגנתיות. גלבוע צעק על אריה שלו בתגובה, ואריה שלו ביקש לזרוק אותו מהחדר, אך עמוס לא הצליח לשכנע את ראש מחלקת המחקר.
״בשנת 1974 השתתף בשיחות על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. לאחר מכן שירת כראש הזירה המזרחית, עוזר ראש אמ״ן להערכה (כולל בתקופת המהפכה האיראנית) וראש חטיבת המחקר בשנים 1982-1984. כמו כן שימש סגן הנספח הצבאי בשגרירות ישראל בארצות הברית. בסוף 1982 השתתף בשיחות השלום בין ישראל ללבנון ובשנת 1984 עמד בראש המשלחת הישראלית לשיחות א-נאקורה שהתקיימו בין נציגי ישראל ללבנון במפקדת יוניפי״ל. לאחר שחרורו מצה״ל הצטרף ב-1 בדצמבר 1985 לסגל העיתון 'מעריב' כפרשן לענייני ביטחון, מודיעין, מדיניות והמזרח התיכון. שימש יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים ויועץ לשר הביטחון משה ארנס.״
ספרו החשוב והמקיף ביותר של עמוס גלבוע הוא ״מר מודיעין״, הביוגרפיה של האלוף אהרן יריב, בהוצאת ידיעות אחרונות, 2013, שעליו זכה בפרס מולדובן לספרות צבאית מקורית.
ראיון מרתק מחוֹדש מאי 2016 עם תא״ל מיל' עמוס גלבוע ז״ל
ומאמר מקיף עליו של יוסי מלמן באתר ״הארץ״ מיום 30.12.20
https://www.haaretz.co.il/blogs/yossimelman/BLOG-.premium-1.9410575
* * *
שנתיים לפטירתו של עמוס עוז
״כל החשבון עוד לא נגמר״
זו היתה כותרת ההרצאה האחרונה שנשא עמוס עוז באוניברסיטת תל-אביב, שנגעה ״במהות הקיום היהודי והישראלי ובפתרון האפשרי לסיום הסכסוך״ – עמוס סיים את ההרצאה בשורה הידועה של י״ח ברנר: ״כל החשבון עוד לא נגמר״ – ומאז נדם קולו.
בסוף שנת 1983, זמן מה אחרי שיצא לאור ספרי ״תרנגול כפרות״, נאמר לי שעמוס עוז שלח לי מכתב ושאלו לאן לשלוח אותו ואמרתי מה פתאום לשלוח ולמה בדואר, אני אבוא לקחת אותו.
מיד נסעתי מירושלים למשרדי ״עם עובד״ בתל-אביב, נטלתי את המכתב ונכנסתי לחדר צדדי, קראתי ולא האמנתי למראה עיניי. עמוס כתב כמו היה בן מעברה כמוני שנשלח לחברת נוער בקיבוץ, הרגשתי כי הוא חש אותי ואת חבריי ומזדהה עימנו. לא היכרתי אותו אישית עד אז ואת חטאי אני מזכיר גם לא קראתי את יצירותיו ולא ידעתי דבר אישי עליו. בעצם, כולנו לא ידענו עליו דבר עד שפרסם את ספרו ״על אהבה וחושך״ שבו נגלתה לנו הטרגדיה הגדולה של ילדותו וחייו. בדחילו ורחימו טלפנתי לקיבוץ חולדה ושאלתי את עמוס אם יואיל לפגוש אותי, הוא שמח מאוד וקבענו מיד יום ושעה, ומרגע שסגרתי את הטלפון תקפה אותי חרטה. מה יש לי לומר לעמוס עוז, על מה אדבר איתו, באיזו זכות אני מרשה לעצמי לבטל אותו ממלאכתו ומבזבז את זמנו?
פעם אחת שמעתי הרצאה מפיו, זה היה בשנת 1968, במרפסת ביתו של האלוף יוסף גבע שערך קבלת פנים לחוברת ״יעדים חדשים לישראל״ שכתב לובה אליאב. עמדנו, חבריו הקרובים של לובה ומולנו בחור צעיר בן 28 בחולצה קצרת שרוול, זקוף ויפה תואר להפליא. הוא דיבר עברית רהוטה, נפלאה, שוטפת, זורמת ומתנגנת, דיבר בביטחון, בשכנוע פנימי עמוק ובפתוס כובש.
הקבוצה שדיבר אליה היתה של אנשים שדגלו בפשרה טריטוריאלת עם ירדן, ובעד הקמת מדינה עצמאית לערביי ישראל, וזה היה אחרי הניצחון הגדול של ששת הימים, עמוס עוז היה בין הראשונים שכתב על כך. עבדתי אז כנציג היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה במזרח ירושלים, נפגשתי עם מנהיגים ערבים ופלסטינים במזרח העיר ובגדה, שרים, מושלי מחוזות, פוליטיקאים וגבירים נודעים, ותוך זמן קצר התחזקה בי האמונה כי עלינו לחתום חוזה שלום תמורת ויתור על כל השטחים כמעט, לערוך תיקונים קלים בהסכמה ליד לטרון וליד כפר סבא, ירושלים תהיה ״Open City״ פתוחה לכל הדתות והאמונות ובירתן של שתי המדינות, המדינה של ערביי ארץ ישראל ומדינת ישראל.
זה היה בימים של האופוריה והסחרחורות והרחקת גבולות המדינה, כאשר נתן אלתרמן, משה שמיר, חיים גורי ואחרים הקימו והנהיגו את הזרם של ״ארץ ישראל השלמה״. בדרך לחולדה נתקפתי פיק ברכיים, על מה אדבר איתו, מה יש לי לומר לו, למה אני גוזל את זמן היצירה שלו? ותוך כדי היסוסיי אלה נטתה מכוניתי לאמצע הכביש וכמעט התנגשה במכונית אחרת.
ירדתי מהכביש מזיע כולי, השענתי את ראשי על ההגה ואמרתי לעצמי: ״יכולת ליהרג ואם כן, עמוס עוז היה קורא מחר בעיתונים כי 'תרנגול כפרות' נהרג בתאונת דרכים בדרכו לפגישה עם עמוס עוז בקיבוץ חולדה.״ ועמוס, שנשמע לי כבחור טוב, ייסע להלוויה שלי, יחפש את חלקת העיראקים בגבעת שאול, יעמוד ויאזין שעה ארוכה מאוד לתפילות ולהספדים ליד הקבר במבטא עיראקי חצצי, כבד ומגוחך, עם ע' גרונית וק' גרונית ו-ואוו ות', ובסיום ההלוויה וההספדים והאשכבה יחזור לחולדה באוטובוס וככה הרגתי לו יום עבודה. מוטב שאמשיך בנסיעתי לחולדה, אשב איתו חצי שעה שעה ואחזור הביתה ושלום על ישראל.
באתי לחדר עבודתו בצריף עץ וישבנו ככה שלוש שעות תמימות ולא חדלנו לדבר, תוך כדי השיחה אמר עמוס:
״אלי, אם אוזניי אינן מטעות אותי, עוד לא התחלת לכתוב, התרנגול הוא ניצוץ בלבד. אני מבקש ממך, מפציר בך בכל כוחי – לכתוב את הסיפור על בגדאד.״
״אני? באתי הנה לפני שמלאו לי שלוש עשרה, איך אכתוב את הסיפור של יהדות בגדאד שהתקיימה אלפיים וחמש מאות שנה וחוסלה עתה?״
״רק אתה תכתוב, אם לא תכתוב איש לא יכתוב,״ אמר, וכשראה את ההיסוס בפניי אמר: ״הסיפור שלנו בארץ לא יהיה שלם בלי הסיפור שלכם. ״
יצאנו מהצריף חבוקים ובחוץ אמר: ״לילה, בוא לחדר שלנו ואכין לך ארוחת ערב.״
מאז המשיך עמוס להפציר בי ולשדל אותי בכל שיחת טלפון ובכל מפגש ליטול את האתגר הגדול בעודני בראשית הדרך, חסר ניסיון, עם ספר אחד בלבד. כשהתחלתי לכתוב את ״מפריח היונים״ ליווה אותי עמוס לאורך כל הדרך שארכה עשר שנים, בכל משבר כתיבה באתי אליו והיה מייעץ ומעודד ותומך ואומר לי ״אתה בדרך הנכונה, ככה גם אני כותב .״
כשיצא הספר לאור חגגנו יחד ושתינו ושתינו באחוות אחים. הוא עזר לי לפלס את דרכי לתרגומים של הספר ולפירסומו בארצות אחרות.
יחסינו נמשכו כל השנים האלה, וכתמיד חשתי כבוד אליו וחסתי על זמנו וכתמיד שמח מאוד בכל פגישה ועודד אותי לבוא שוב, וסיירתי איתו בכפר הנוער ניצנה ונועצתי בו איך לחבב את לימודי הספרות על ילדי מצוקה ועולים חדשים בעליית הנוער ועוד ועוד.
והשנים חלפו והספרים יצאו לאור וקראנו זה את זה ודיברנו והערנו והציפיות ממנו גדלו, ובאו התקפות קשות ואפילו ארסיות עליו ולא ידעתי את נפשי ולא ידעתי למה הקינאה הזאת. לפני פרסומו של כל ספר חדש היה עמוס במתח רב וחיכה לדעת איך יתקבל הספר ומה יכתבו עליו ואמרתי לו לא אחת כי הביקורות יישכחו והספרים ישארו.
ובא ״על אהבה וחושך״, הגדול מכולם בעיניי, ובו כתב על כרם אברהם וממנה על ירושלים שלו ועזיבת הבית ושינוי השם והזהות כמו שעשיתי אני בקיבוץ, וזמן קצר אחרי מותו יצא לאור ספרי על ירושלים שלי שנכתב מעל כסאו של נער האופניים ומקומת הקרקע של בית ספר ערב דעת לנערים עובדים במחנה יהודה – כמו מקומת הקרקע של כרם אברהם שלו. וצר לי, כמה צר לי מאוד שלא הספקנו לשוחח עליו.
קולו הציבורי של עמוס חסר, המטיף בשער ללא לאות איננו, נדם קולו הצלול של המחנך השפוי, הפרגמטי, הוא היה קולה של ישראל שוחרת שלום ורודפת צדק, נקבתי בשמו בחו״ל והתגאיתי בו ובעמיתינו הנוספים באין ספור מפגשים והופעות בחו״ל עם פלסטינים ואחרים.
מותו הותיר חלל שלא מתמלא. עמוס לחם בחייו לא רק למען פתרון שתי המדינות, אלא דיבר והטיף לצמצום הפערים החברתיים, טיפוח ערי הפתוח והעלאת רמת החינוך שם, הוא ראה בשתי הבעיות האלה את הגדולות והמרכזיות שמחייבות חתירה לפתרונן. מאז לכתו נדם הקול החזק, הרהוט, הצלול והמיוחד הזה וכל החשבון עוד לא נגמר.
אהבתי אותו.
אלי עמיר
* * *
יוסף אורן
השואה בדרמה העברית
לזכרו של פרופ' בן-עמי פיינגולד שנפטר החודש בגיל 89
פעמיים סיכם בן-עמי פיינגולד את מטרת הספר החדש שלו, ״השואה בדרמה העברית״ (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012, 288 עמ'), המהווה מהדורה מורחבת ומעודכנת של המהדורה הקודמת של הספר משנת 1989.
ב״פתח הספר״ הסתפק בניסוח הקצר שהופיע במהדורתו הראשונה: ״מטרת הספר היא לסקור ולנתח את המחזות השונים על נושא השואה בדרמה ובתיאטרון הישראלי העברי״ (עמ' 7), אך באחד מפרקיו האחרונים והחדשים של הספר הרחיב את הגדרת המטרה באופן נאמן יותר לדרכו רבת השנים כמבקר תיאטרון וכמרצה לדרמה העברית:
״מטרתנו בחיבור זה אינה להעריך ולנתח את המחזות השונים רק מבחינת חשיבותם ואיכותם כדרמה וכשפת-תיאטרון אפקטיבית, קריטריון שהוא חשוב ומשמעותי לגופו. המטרה [היא גם] להצביע על מגמות וציוני דרך בכל הנוגע להמחזת נושא השואה בדרמה הישראלית בקונטקסט רחב, היסטורי ואידיאולוגי.״ (עמ' 190).
ואכן, ברוח ההרחבה נוספה כותרת מישנה למהדורה המורחבת של הספר המפרטת את תוכנו הנוכחי: ״סוגיות, צורות, מגמות (2010-1946)״.
בפרק ״השואה כדרמה וכתיאטרון – בעיות יסוד״, שהוא הפרק השני בספר ומומלץ לא להסתפק בקריאה אחת שלו, ריכז פיינגולד אמירות פסקניות של סופרים והוגי דעות שונים סמוך לסיום מלחמת העולם השנייה, שהניחו כי ״אחרי בלזן ובוכנוולד קשה יהיה, נוכח האימה והזוועה, לכתוב ספרות״ (ליונל טרילינג), או בנוסח כוללני אחר: ״אחרי אושוויץ שוב לא ניתן לכתוב שירה״ (תיאודור אדורנו). זו היתה גם דעתו של אהרון אפלפלד, אשר הסביר במשך שנים את הימנעותו מכתיבת עלילה על מה שאירע במחנות המוות בקוצר ידה של האמנות להתמודד עם פרק זה בהיסטוריה של העם היהודי. אמירות אלו הדגישו את הסתירה בין ההכרח להיות נאמן למציאות ההיסטורית ולעובדותיה לבין ההתחייבות לעמוד בתביעותיה האסתטיות של האמנות.
בפני המחזאים שכתבו מחזות על השואה ואירועיה, כדי שיועלו בפני קהל על במת התיאטרון בעבודת צוות של כל העוסקים שם במלאכה זו (במאי, שחקנים, תפאורן, תאורן, מוזיקאי, מעצב תלבושות ועוד), צצו קשיים מרתיעים נוספים. אחד מהם הוסבר היטב על-ידי תיאודור אדורנו: ״דרמטיזציה של השואה על בימת תיאטרון מציגה, על-פי חוקי המשחק, לא רק את הקורבנות אלא גם את הרוצחים כבני אדם״ (עמ' 30).
לפיכך מפתיעה העובדה שמביא פיינגולד במחקרו, שבתחום המחזות בלבד נכתבו 85 יצירות (עמ' 233). מיספר המחזות הזה וגם מספר היצירות שנכתבו על השואה בשתי הסוגות האחרות (הסיפורת והשירה) מוכיחים שהמאמץ להתמודד עם הנושא לא נפסק אף פעם בספרות העברית, והוא, כמובן, רחוק עדיין ממיצויו על-ידי הכותב העברי.
מבנה המותאם להכלת המידע
פיינגולד הגיע למיספר כה גדול של מחזות עבריים שנכתבו על השואה משום שלא פסח על שום מקור שידע על קיומו וכלל במניין הזה ״מחזות מסוגים שונים וברמות שונות״ לרבות ״מחזות לילדים״, מחזות שהועלו בתיאטרונים הגדולים או בתיאטרוני שוליים ובבתי-ספר למשחק, תסכיתים לרדיו וגם מחזות שנגנזו (נתן שחם, למשל, גנז שניים כאלה). לפיכך, ספרו זה של פיינגולד הוא מקור מידע שישרת מעתה ואילך את כל חוקרי הדרמה העברית ובמיוחד את אלה שיחקרו את המחזות על נושא השואה.
התייחסות להיקף המיספרי הזה של המחזות מסוגים כה שונים ומרמות כה שונות הפכה לאפשרית בעזרת המבנה היעיל שבחר פיינגולד לספרו. הוא ריכז מחזות באחד-עשר פרקים על-פי הדילמות הקונפליקטים והשאלות שעוררו ביחס לשואה ומתוכם הקדיש בכל פרק עיון מפורט למחזות שטיפולם בנושא היה מורכב יותר מבחינה רעיונית ומעניין יותר מבחינה דרמטית מהמחזות האחרים.
למחזות נבחרים אלה הוסיף את העובדות מהמציאות ההיסטורית במלחמת העולם השנייה שהמחזאים הסתמכו עליהם ואת המידע על האירועים בארץ בעת שהמחזות הועלו על במות התיאטרון שלנו. על-פי שיקולים אלה נבחר לעיון מורחב, בפרק ג' של הספר, המחזה ״חשבון חדש״ של נתן שחם, שהועלה בתיאטרון ב-1954 והיה המחזה העברי הראשון שהוצג בארץ על נושא השואה. המחזה דן בשיתוף הפעולה של יהודים עם הנאצים ושאל אם יש לנו זכות לשפוט ולהעניש אנשים אלה כיום, או שעלינו להביא בחשבון את הנסיבות והאילוצים שהכריחו אותם לשתף פעולה עם הרוצחים, כדי לאפשר להם לפתוח דף חדש בחייהם. המחזה של שחם הוצג במקביל להתנהלות משפט קסטנר, שגם בו הועלו הדילמות שבהן התרכז המחזה. אך במחזה הורחב הקונפליקט בין ד״ר אוארבוך ה״קאפו״ לבין מאשימיו: פומרנץ, ניצול השואה שחשף את עברו של ד״ר אוארבך, ועמי, ״הצבר״ שלהוט לחקור ולשפוט אותו, והציב שאלה על-זמנית: האם קיימים גבולות לשיפוט הזולת?
הטרילוגיה של יהושע סובול
שניים מפרקי המחקר הוקדשו לטרילוגיה של יהושע סובול: ״גטו״, ״אדם״ ו״במרתף״. שלושתם נכתבו והוצגו במהלך שנות השמונים במאה הקודמת ושלושתם עוסקים בקונפליקטים שהתעוררו בגטו וילנה. אך לא רק המועד והמקום מלכדים את שלושת המחזות לטרילוגיה מרשימה על השואה, אלא גם הכללתם כדמויות במחזה של אחדים מהאנשים שפעלו בשנות השואה בגטו וילנה, מבין היהודים שהיו כלואים שם וגם מבין הגרמנים שפעלו לחיסולם, בכל שלושת המחזות.
הקונפליקט המרכזי מתקיים בין שתי דמויות בולטות במחזה ״גטו״: בין הרביזיוניסט הציוני יעקב גנס, ראש המשטרה היהודית בגטו, לבין הבונדיסט האנטי-ציוני הרמן קרוק. גנס שפעל לקיים חיים פרודוקטיביים ונורמליים ככל האפשר בתופת הגטו (על-ידי לימוד עברית, קיום הרצאות והפעלת תיאטרון) כי האמין ביכולתם לתרום להישרדות מיספר גדול יותר מבין הכלואים שהיו באחריותו, ואילו קרוק ראה בפעולות אלה ״הונאה עצמית של יהודי הגטו, שניתן לבנות חיים נורמליים, להתקיים ולהישרד, על רקע ה'אקציות התכופות והחיסול השיטתי של הגיטו״ (עמ' 63).
גנס פעל מול הפיקוד הגרמני של הגטו, שהיה מורכב משלושה רוצחים בעלי נטייה סדיסטית: פראנץ מורר, מארטין וייס וקיטל. קיטל היה השטני מבין שלושתם. כשחקן ונגן היה ממית יהודים בעודו שר ומנגן בכלי נגינה כלשהו. הדילמה שמעלה המחזה ״גטו״ מעלה את השאלה: מהו גבול המותר והאסור במאבק להישרדות? האם הפעלת תיאטרון בגטו, למשל, מחזקת את יכולת ההישרדות של הכלואים בגטו, או שהיא ״תחבולה המשרתת את האינטרס של הגרמנים - - - כדי להונות את יהודי הגטו באשלייה של נורמליזציה, כדי שניתן יהיה לחסל אותם על פי לוח זמנים נוח להם,״ לגרמנים, ובלי התנגדות מצד היהודים (66).
במחזה ״אדם״ עסק סובול בשאלת הסגרתו של איציק ויטנברג, מפקד המחתרת בגטו וילנה (המכונה במחזה בכינוי ״אדם״), לידי הגרמנים על-ידי יעקב גנס, איש היודנראט ומושל הגטו, כדי למנוע ענישה קולקטיבית שבה יומתו רבים מכלואי המחנה. הדילמה מתבררת בדיאלוג בעל עוצמה רטורית בין גנס לאדם-ויטנברג, והמחזה מעניק לשניהם את ההזדמנות להציף את הרקע הביוגרפי השונה שלהם, אשר הביא אותם בגטו לעימות הבלתי-נמנע בשאלה שהיא בה-בעת גם מעשית וגם מוסרית: ההסגרה של יהודי בידי יהודים לידי הרוצחים כדי להציל את הרבים.
במחזה ״המרתף״ פנה סובול לתחום מעורר מחלוקת נוסף בחיי גטו וילנה, תחום שעימת את הרופאים עם שאלות מוסריות של מקצועם: איך לקיים את המחוייבות שלהם כרופאים כלפי החולה במציאות שבה רוצחים, שמטרתם הבלעדית היא לרצוח בני-אדם, שולטים בחייהם של כלואי הגטו?
ארבעה רופאים נאלצים במחזה, תחת האילוצים של התנאים בגטו, לנקוט עמדה בשאלה מצפונית זו המתנגשת עם האתיקה המקצועית שלהם כרופאים. רק אחד מחליט לפעול בניגוד לאתיקה הרפואית ולבצע בחולה, אישה בחודש השמיני להריונה, פעולה שבנסיבות המיוחדות היא פעולה המתפרשת כהשלמה עם המציאות המפלצתית בגטו, בעוד ששלושת האחרים מכריעים לפעול על-פי האתיקה הרפואית אף שהיא מסכנת אותם ואת החולה שלהם.
קונפליקטים דרמטיים
היבט אחר על השואה הועלה בפרק ו' שבו דן פיינגולד במחזות שעסקו בגבורה ובהקרבה של הפרטיזנים, מורדי הגיטאות והצנחנים שנשלחו מהארץ לאירופה כדי לפעול שם נגד מכונת ההרג של הנאצים. הפרק שדן במרד ובגבורה מתעכב בעיקר על המחזות שהתרכזו בחנה סנש. שישה מחזות נכתבו על חייה ועל חקירתה בהונגריה אחרי שנלכדה, והחשוב מביניהם הוא המחזה של אהרון מגד שהוצג בתיאטרון ״הבימה״ ב-1958. כל המחזות שעסקו בדמותה של חנה סנש הסתייעו ביומנה ובעיזבונה הספרותי והבליטו את אישיותה המורכבת ועולמה הרוחני העשיר כהסבר לעמידתה האמיצה מול חוקריה בכלא ההונגרי.
פרק ז' הוקדש כולו לעיון מפורט של פיינגולד במחזה ״בעלת הארמון״ של לאה גולדברג אשר הוצג בתיאטרון הקאמרי ב-1955. המחזה הזה מתרכז במיפגש של שני שליחים של ״עליית הנוער״ מהארץ עם לנה, נערה יהודייה אשר חבה את הצלתה בשואה לרוזן מהאצולה הפולנית שהסתיר אותה בארמונו. במהלך חיפושיהם אחרי ילדי יהודים, נקלעים השליחים לארמון, שבינתיים הולאם אחרי המלחמה, ומגלים שם נערה שכבר לא זכרה שהיא ממוצא יהודי, המסרבת בתוקף להיפרד מהרוזן שהציל אותה.
המחזה מלווה שלב אחרי שלב את התהליך ההדרגתי המקדם את לנה להחלטה המכרעת שלה: להשתחרר ״מהקשר הכפייתי לאיש ולארמון״ (עמ' 119). אין זו הכרעה פשוטה עבור לנה, מאחר שהרוזן הועיד לה ולעצמו בארמון מסגרת סגורה ומתבדלת ברוח המורשת הנוצרית-הומניסטית של האצולה הפולנית הישנה, כדי להינצל ביחד מהעולם נטול התקווה שהנאציזם גילם בעיניו – עולם הנשלט על-ידי ״דת חדשה של קניבלים״ (עמ' 121). בצדק מסכם פיינגולד את העיון במחזה הזה בהבלטת עובדה שסיום המחזה, הנסגר בבחירתה של לנה להיפרד מהעולם האסקפיסטי שביצר הרוזן למען שניהם, איננו סיום סגור לחלוטין: ״יציאתה של לנה אל החיים החדשים כדי לחיות 'חיים נורמליים' אינה מסיימת פרשה ופותרת בעייה. כאן – הבעיה רק מתחילה.״ (עמ' 131).
עוד מחזה עברי, שזוכה לעיון מורחב בפרק נפרד בזכות ערכו הדרמטי והרעיוני, הוא המחזה ״ילדי הצל״ של בן-ציון תומר שהועלה בתיאטרון הבימה ב-1962.
המחזה מעלה את ״הדילמה של זהות ושייכות אישית וחברתית״ של נער ניצול שואה המנסה להיקלט בארץ, שבה שולטת התרבות הצברית, בעודו ״מתלבט בין ה'יהודי' שבתוכו [המחבר אותו אל העבר] לבין ה'ישראלי' שבו [התובע ממנו להתחבר אל ההווה].״ (עמ' 132). יוסלה, גיבור המחזה עלה לארץ ב-1943 עם ״ילדי טהרן״, אך במוסד של ״עליית הנוער״ הוחלף שמו הגלותי בשם צברי למהדרין – יורם.
בהזדמנויות שונות תובעות שתי הזהויות המתרוצצות בנפשו של יוסלה-יורם להכריע ביניהן, כך כאשר הוא מחזר אחרי נורית חברתו וכך כאשר הוא פוגש את בני משפחתו, ניצולי שואה שעלו לארץ אחריו. אמיתות שונות שכבר הִפְנים בזהות הצברית שאימץ לעצמו כיורם (כגון: שיהודים לא התקוממו, אלא הלכו בשואה כצאן לטבח) קרסו אחרי שגילה כי בעלה של אחותו, ד״ר זיגמונט רבינוביץ, השתייך ל״יודנראט״ בתקופת המלחמה, ובנוסף לכך גם מאשים הגיס את עצמו במותם של אשתו ובנו. יוסלה-יורם נמשך לשני העולמות, ובמצב האמביוולנטי שבו הוא נתון בין שתי הזהויות שלו, זו המוארת וזו המוצלת, הוא מגיע בסיום למסקנה שאין הוא יכול לבחור באחת משתי הזהויות, אלא עליו למצוא איזון בין שתיהן.
מוטיבים אידיאיים
בשני פרקים ריכז פיינגולד מחזות על-פי מוטיבים הקשורים בשואה אשר מעניקים עומק היסטורי לעלילותיהם. בפרק ט' רוכזו המחזות שמוטיב הזיכרון משנות השואה ״משתלב בקונטקסט הרחב של מחזה״ כחלק מהביוגרפיה האישית של הדמות (״אדם בן כלב״ של קניוק) או כמרכיב ביחסי הדורות במשפחה (״הזהב של אלקה״ של יוסף בר-יוסף) וביחסים בין דור ניצולי השואה לשני הדורות שאחריהם במשפחה (״רוחל'ה מתחתנת״ של סביון ליברכט). במחזות אלה מובלטת השפעתו החזקה של הזיכרון מהעבר על הכרעותיהם של הגיבורים בהווה.
בפרק י' רוכזו המחזות שמוטיב ״השיבה הביתה״ הינו מרכזי בהם. במחזות האלה מאפשרת השיבה של הגיבור אל מחוז הילדות באירופה להציף זיכרונות מתקופת השואה ומהשנים שלפני השואה. מבין המחזות שהתרכזו במוטיב הזה, הרחיב פיינגולד את הדיון במחזה ״פעמונים ורכבות״ של יהודה עמיחי שנכתב כתסכית-רדיו, אך זכה להיות מוצג ב״בימת הקיבוץ״ ב-1972, ובמחזה הלא-גמור של יעקב שבתאי ״פרשת חייו של האנס ואלדמאר השני״, שנכתב בשנות השישים ונדפס בכרך המחזות ״כתר בראש ואחרים״ ב-1995.
דיון מרוכז נוסף נעשה בפרק י״א. הפרק דן במחזות שהגיבו על החלטת הכנסת ב-1952 לתבוע תביעת שילומים מממשלת גרמניה המערבית בשם העם היהודי. מתוכם הרחיב פיינגולד עיון במחזה הריאליסטי ״היורש״ של משה שמיר שהוצג ב-1963 ובמחזה האלגורי ״העונה הבוערת״ של אהרון מגד שהוצג ב-1967. על אף ההבדלים בין שני המחזות, הכילו שניהם הדים מהוויכוח הקשה שהתעורר בציבור בנושא השילומים ובשאלת היחסים בין גרמניה לישראל.
פרק י״ב הוא פרק המתרכז במחזות שנושא השואה הועלה בהם בהקשר מרחבי של הזמן. מדובר במחזות הבוחנים את השואה ״כגילוי נוסף של המאבק ההיסטורי, הנצחי, שבין 'ישראל' ל'אומות העולם' מאז ימי קדם. - - - כעימות בין 'אלוהים' ל'שטן', 'טומאה' לעומת 'טהרה', או עימות ומפגש בין 'יהדות' ל'אלילות' או ל'נצרות' וכיו״ב״. (עמ' 200). פיינגולד פתח בצדק את הדיון בשני המחזות האידיאיים של מתתיהו שוהם, שנכתבו על רקע התחזקותה של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בגרמניה בהנהגתו של היטלר : ״צור וירושלים״ משנת 1933, שזכה למספר ניסיונות להציגו, ו״אלוהי ברזל לא תעשה לך״ משנת 1937 שלא זכה לכך. בהמשך עסק בהרחבה במחזותיו העבריים של יצחק כצנלסון, אך לא פסח גם על מחזות אחרים שחידדו ניגודים ארכיטיפים, תיאולוגיים וסימבוליים בעלילותיהם, כדי להציג את השואה כפרק נוסף במאבק ההיסטורי-אידיאי הזה בין תרבותו וערכיו של העם היהודי לבין תרבותן וערכיהן של אומות העולם.
מחזות בשבי האידיאולוגיה
פרק י״ג החותם את הספר מתרכז במחזות שההתייחסות בהם לשואה ״מושפעת גם מהתמורות שחלו במציאות הפוליטית בישראל לאחר מלחמת ששת-הימים,״ מחזות שהשואה מוצגת בהם ״כאירוע בעל משמעות אוניברסלית, כ'פשע נגד האנושות', כגילוי נוסף של 'רצח עם' או שנאת ה'אחר'״ (עמ' 215). את ההיבט הזה כבר העלה פיינגולד בדיונו במחזה ״גטו״ של סובול, במוטיב ״הנאצי שביהודי״ שממנו משתמע כי לחזון הלאומי של ציונות חלחלו מאז מלחמת ששת-הימים יסודות לאומניים-גזענים של הנאציזם, שהיא ״תכונה אופיינית, או אפשרית, בכל גילוי של פטריוטיזם מיליטנטי״ (עמ' 83).
ניכר שפיינגולד התאמץ למתן את תגובתו על השתמעות מסקנה זו במחזות הבאים שמצא בהם את עקבות המוטיב ״הנאצי שביהודי״: במחזותיו של חנוך לוין ״מלכת האמבטיה״ ו״הפטריוט״, ברוב המחזות של יוסף מונדי, במחזה ״צ'רלי קאצ'רלי״ של דני הורוביץ, בשלושה מחזות של הלל מיטלפונקט (״עיר הנפט״, ״מדריך למטייל בוורשה״ ו״אנדה״) ובשני מחזות של סביון ליברכט (״סוניה מושקט״ ו״סינית אני מדברת אליך״) – מחזות שבכולם נעשית ״בנאליזציה של השואה״ או ש״השואה מוזכרת במחזות אלה כרקע או כפרק בביוגרפיה האישית של הנפשות הפועלות״ (עמ' 225). בצדק חתם פיינגולד את הפרק הזה בהצעה ״להבחין בין 'אידיאה' ל'אידיאולוגיה' - - - בין מסר פוליטי לבין המחזה כדרמה ותיאטרון. בפרט כשמדובר בנושא כה חשוב וכה רגיש כמו – השואה.״
בהקשר למחזות שמחבריהם הסתייעו בשואה לביסוס השקפתם הפוליטית, אהיה פחות מאופק מפיינגולד, ואדגים זאת ממקבילה בסיפורת שלנו.
היה זה עמוס עוז אשר בדומה למחזאים הללו שירבב גם הוא את המשפט האומלל והמיותר הבא לתוך הרומאן שלו ״סיפור על אהבה וחושך״: ״הסתלקותנו מן הכיבוש לא תחליש את ישראל כי אם תחזק אותה - - - לא נכון לראות בכל מקום שוב ושוב רק שואה והיטלר ומינכן.״ (שם, עמ' 350).
עוז רשאי להחזיק באשלייתו המסוכנת כל-כך, שאם נבצע נסיגה לגבולות שביתת הנשק משנת 1948, מיד יכיר התאגיד הפאן-ערבי (שהמציא את הפלסטינים כעם ושימר אותם בארצותיו כ״פליטים״ למעלה משישה עשורים) – במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וגם יסתלק מדרישתו להעניק לפלסטינים את ״זכות השיבה״ לתחומיה, אך אין הוא רשאי בה-בעת לדרוש מאיתנו לא לשקול את הצעתו בעזרת ״השואה והיטלר ומינכן״. אדרבא ואדרבא, את הצעתו המהמרת על עתידו של העם היהודי ועל שרידותו בהיסטוריה חייבים גם חייבים לבחון ולחזור ולבחון בעיקר על-פי ״השואה והיטלר ומינכן״, שהרי כפי שכל השאלות על עברֵנו חייבות היו להישאל אחרי השואה, כך גם כל הפתרונות לעתידנו חייבים להיבחן אחריה גם (ואולי אפילו: בראש ובראשונה) על-פי ״השואה והיטלר ומינכן״.
להוסיף קריאה לצפייה
בתוכנם זה של הפרקים וגם בסדר הצבתם בספר, הבליט פיינגולד את ההתפתחות שהסתמנה בכתיבת המחזות על נושא השואה מאמצע שנות ה-70' ואילך. בעוד שהמחזות המוקדמים התרכזו בעובדות מתקופת השואה: ״החיים בגטו, מוסד ה'יודנראט' כנושא לביקורת ולחשבון-נפש, צנחנים, פרטיזנים, מורדי הגיטאות, תרבות ותיאטרון בגטאות והמחנות, גורלם של ניצולי שואה ועוד״ (עמ' 233) וגם בחנו את העובדות הללו במסגרת שואת העם היהודי – טיפחו המחזות המאוחרים שתי מגמות מנוגדות שתמכו זו בזו. מגמה אחת התבטאה באוניברסליזציה של שואת העם היהודי על-ידי הצגת השאלות שנשאלו על אירועי התקופה כשאלות מוסריות כלל-אנושיות. והמגמה השנייה ביצעה באופן ברור אקטואליזציה של אירועי התקופה כדי להתאים את עלילת המחזה להשקפה הפוליטית של כותב המחזה במחלוקת שהתעוררה בחברה הישראלית ממלחמת ששת-הימים ואילך.
בשתי המגמות הללו הובלטה העובדה ש״לא כל המחזאים מזדהים כמובן מאליו עם הגורל היהודי ועם האידיאולוגיה הציונית,״ אלא שרובם ״מנסים לערער, מתוך גישה מסוייגת ואפילו חתרנית״ כלפי ערכים ״סמלים ומוסכמות״ שהיו בתחום הקונסנזוס בחברה הישראלית (עמ' 19). התפרקות הקונסנזוס – מוסיף ומסביר פיינגולד – התבטאה עד מהרה במחזות שבהם הציג כל מחזאי את השואה ״מהיבט אישי מסויים, סאטירי, גרוטסקי או אידיאי״ (עמ' 219).
עיוניו של בן-עמי פיינגולד במחזות אינם רק משקפים יכולת פרשנית ושיפוטית מאוזנת ומהימנה, המוגשת בסגנון בהיר וקריא, אלא גם עשויים לעודד אוהבי ספרות רבים לחזור להרגל שהיה פעם נפוץ ונזנח עם השנים, והוא ההרגל לצרוך מחזות לא רק כצופים באולם התיאטרון, אלא גם כקוראים של סוגת הדרמה, אף שהיא הצעירה וגם הצנועה מבין הסוגות של הספרות העברית. גם אם פיינגולד לא הכריז על כך כמטרתו לא בספר הזה וגם לא בספרו החשוב הקודם, ״תש״ח בתיאטרון״ (2001), ודאי התכוון לכך בכתיבת שניהם.
יוסף אורן
המאמר משנת 2013 נדפס באותה שנה בנוסח מקוצר במוסף ״שבת״ של העיתון ״מקור ראשון״.
* * *
בחיי [7]
ל. ביאנקה ועדנה
עם ביאנקה אימו של נועם ענבר, שותפו של ימי ללהקת ״הבילויים״, היה לנו קשר טוב. הקשר נוצר בראשית צעדיהם כאשר היו זקוקים לקהל שימלא את האולם, ואת מי הכי קל להזמין למלא? כמובן את ההורים.
בין ביאנקה לדיצה אשתי נוצרה חברות קרובה שהדבק המאחד אותם הוא ההערצה ההדדית לבילויים. בין שירי הלהקה יש שיר נוגע ללב על אם חד-הורית. כל קשר בין ביאנקה לבין האם החד-הורית שבשיר הוא מקרי בהחלט, ואני יכול להעיד על כך בתור מי שהכיר אותה מקרוב, ואפילו זכה לאסוף אותה בחצות הלילה מחוף תל ברוך, הידוע לשמצה.
וזה סיפור המקרה: לבן הזקונים שלי, ימי, היתה כלבה דלמטית שקרא לה רוני, על שם החברה הראשונה שהיתה לו בגן הילדים. יום אחד הגיעה הכלבה לזיקנה מופלגת והחליטה למות. היה זה מוצאי שבת, היא נכנסה לסלון בשקט, נשכבה ליד הטלוויזיה ועצמה את עיניה מולי ומול ביאנקה אימו של נועם, שהתארחה בביתנו באותו ערב.
מאחר שהיה בדל סיכוי שהכלבה רק מתחזה למתה כדי לעורר תשומת לב, אמרה לי דיצה לקחת אותה לווטרינר ד״ר קישון שיגיד לה שתפסיק להתחכם איתנו.
עטפתי את רוני בשמיכה דקה בעזרתה של ביאנקה, שהתנדבה לנסוע איתי לווטרינר, כדי שבהזדמנות זאת כבר אביא אותה לביתה ברמת אביב. הווטרינר, שבדיוק יצא מביתו, הניח יד על צווארה (לא של ביאנקה) וקבע באופן סופי שרוני מתה לגמרי ואפילו סירב לעשות לה הנשמה מפה לפה. כיוון שכך, לקחתי את הכלבה יחד עם אימו של נועם, כדי לכרות לה קבר ולהתפלל על נשמתה.
נסעתי לאורך כבישי החוף וחיפשתי אדמה רכה שתאפשר לכרות בור בידיים, כי משום מה לא היתה לי טוריה במכונית. ליד ההצטלבות הפונה לחוף הצוק, הבחנתי בערימת חול שפוכה והחלטתי שזה המקום המתאים. הצעתי לאם הצעירה להישאר באוטו ואני, עם הכלבה העטופה בשמיכה, בוססנו בחולות לעבר הערימה.
בעוד אני חופר בידי בשולי הערימה, ראיתי שביאנקה יצאה מהמכונית והחלה לצעוד על הכביש הלוך וחזור, כדי שלא אחשוב שרק אני עובד. תוך כדי חפירה הבחנתי פתאום במכונית אדומה הנעצרת על הכביש תוך פתיחה החלונות הקדמיים. ביאנקה, אשר ראתה כמוני את החלונות הנפתחים, הבחינה גם בזרועו של הנהג הרומז לה לבוא אליו. אני מניח שהיא חשבה כמוני, שהוא בסך הכול רוצה לשאול אם היא יודעת במקרה איפה בסביבה אפשר למצוא חנות שמוכרת סבון כביסה. וכי מה כבר אפשר לשאול בחורה צעירה ויפה, העומדת על עקבים באמצע הלילה בחוף תל ברוך?
המרחק לא איפשר לי לשמוע על מה השניים מדברים, אבל הבנתי שמתנהל ביניהם משא ומתן ולא רציתי להפריע. כנראה שהמו״מ לא צלח, כי פתאום ראיתי אותה נוטשת את המכונית ורצה לעברי.
״ראית עליו,״ אמרה לי כשהיא נושמת בכבדות, ״ האידיוט הזה חשב שאני זונה.״
״מה פתאום?״ השתוממתי, ״ הוא לא ראה שאנחנו בענייני קודש וחול?״
״בכלל לא. הוא קרא לי וכשבאתי שאל אותי כמה. חשבתי שהוא רוצה לדעת כמה השעה ואמרתי לו אחת עשרה וחצי. אז הוא שאל אם זה בדולרים. אתה מבין מה הוא חשב?״
אני הבנתי בדיוק, אבל לא הבנתי למה היא נקבה בסכום כל כך זול.
אחרי כן כשכיסינו את הז״לית בחול ואיחלנו לה שתהיה נשמתה צרורה, ניערנו את כפותינו מגרגירי העפר ופנינו לעבר הסובארו. בדרך חזרה שקענו שנינו, היא בחולות ואני במחשבות. חשבתי איך ימי יגיב כשיחזור הביתה ושום כלב לא יקפוץ עליו תוך כשכוש זנב, ואילו ביאנקה חשבה... בעצם לא ידעתי על מה חשבה, עד אשר פלטה פתאום:
״אתה יודע מה? חבל שלא אמרתי לו אלף דולר...״
באמת חבל, כי לא היה אכפת לי לחכות לה עד שתחזור, בתנאי שנתחלק בהכנסות חצי-חצי ויהיה לנו כסף לקנות כרטיסים להופעת ״הבילויים״, בלי לבקש טובות מהמייסדים.
*
מי שהעריצה את ״הבילויים״ לא פחות משתי האימהות שלהם, היתה עדנה, אחותו של ימי הגיטריסט הראשי. אם עד כה היתה מציגה את עצמה כבתו של הסופר פוצ'ו, הרי לאט לאט הבינה שהיא עושה יותר רושם כשהיא אומרת שהיא אחותו של ימי מהבילויים. גם אורי התגאה באחיו הקטן, אבל כאן הערצה התחלקה לשניים, כי ימי העריץ את אחיו הגדול לא פחות. על יחסה של עדנה לימי גליתי מתוך הצצה ליומן שכתבה בסתר כשנחה עליה הרוח:
״...אני לא יכולה עם הבילויים ולא יכולה בלעדיהם. לא יכולה איתם, כי הם בקושי מופיעים ועד שיש להם כבר הופעה, ולא באיזה קיבוץ בצפון הרצועה המזרחית של הגדה השמאלית, אלא נגיד בת״א (כפר סבא גם כן טוב) אני תקועה באיזו ישיבת הורים מייגעת, או חולה בשחפת העופות, או שהאח הקטן שלי מצליח להוציא לי את החשק לבוא – על ידי זה שהוא מבהיר לי שמדובר במופע בעמידה במועדון מלא עשן, ורק אולי במקרה הטוב, עשרת האנשים שיעמדו קרוב לבמה יוכלו לראות משהו, ככה הוא אומר...
״ואני לא יכולה בלעדיהם, כי כשאני מחליטה להתעלם מהאיומים והאזהרות שלו וללכת להופעה שלהם (גם אם אני חולה וגם על חשבון ישיבת מורים משמימה), אני לא יודעת את נפשי מרוב הנאה ואושר, אפילו שהוא עצמו נראה לי מיוסר וסובל, כדרכו של אמן העומד על במה, מחובק עם הגיטרה כמו זוג נשוי.״
פוצ'ו
המשך יבוא
* * *
יוסי אחימאיר
ז'בוטינסקי – מרפא לנשמה
דברים שנשא יו״ר מכון ז'בוטינסקי
בערב השקת הכרך העשירי של כתבי ז'בוטינסקי
בהפקת מכון ז'בוטינסקי ומרכז מורשת בגין 27.12.2020
יום של חג הוא לנו, לכל שוחרי מורשת זאב ז'בוטינסקי והצמאים להגותו וליצירתו הספרותית. אנחנו בערבו של יום, שבו על פי חוק ז'בוטינסקי, משנת 2005, שהיה לי הכבוד לסייע בחקיקתו, מעלים את זיכרו ומתרפקים על מורשתו במערכת החינוך של מדינת ישראל, עליה חלם ולמענה נלחם, יום שבו אנו משיקים את העשירי במסגרת מהדורת כתביו האידיאולוגיים, המדעיים.
אכן, כשאנו שרויים בסגר השלישי – טוב כפל כפליים להתרפק על כרכי כתביו של ראש בית״ר, שיש בהם עידוד ותקווה, השראה ונחמה, כמעט בכל תחום מתחומי חיינו. מרפא לנשמה.
כתבים שיצאו לאור במהדורה ראשונה בשנה שנתיים הראשונות למדינה, אותם כרכים כחולים, שמה לעשות – התיישנו, והנה כעבור 70 שנה אנו מתברכים במהדורה מחודשת, מדעית, מחדשת, כיאה לדרישות המחקר, הדיוק, ההיצמדות למקור, ללא הטייה ומשוא פנים.
אני ממש מתרגש למראה עשרת הכרכים הראשונים שניצבים על המדף, לנגד עיני, פרי מאמץ משותף של מכון ז'בוטינסקי ומרכז מורשת מנחם בגין, פרי הילולים של שיתוף פעולה בין שני מוסדות המורשת התנועתיים, בתיקצוב של משרד ראש הממשלה וראש הממשלה בנימין נתניהו, ובתמיכתו המוסרית החשובה של הנשיא ראובן רובי ריבלין.
מורשת נפלאה בכלי נאה, בהפקה לתפארת, הן מבחינת העריכה והן מבחינת ההדפסה. אין מלה אחרת – מרגש!
שימו לב מה יש לנו כאן: לאומיות ליברלית, מצב האומה, ארץ ישראל, הציונות הצבאית, היהודים והמלחמה, העברית החינוך והתרבות – אלה ועוד נושאי הכתבים שכבר נמצאים בהישג יד. מי שמצב האומה מדאיג אותו, מי שדאגת העם היהודי כולו בליבו, מי שרעיון ארץ ישראל השלמה הוא בראש מעייניו, מי שמבין שעל ישראל להיות אבן שואבת להמוני יהודים שיעלו אליה ויבנו אותה, אבן הראשה למאבק באנטישמיות, מי שדוגל בצירוף המיוחד הזה של לאומיות יהודית וליברליזם ואינו רואה סתירה ביניהם, מי שהינו בעד שיוויון לכול במדינה יהודית הנאורה, מי ששוחר תרבות ודואג למצב החינוך, מי שרואה בדאגה את הלעז שמחלחל לשפה העברית – ימצא תשובות ונחמות לכל אלה, בכרכים האידיאולוגיים הנפלאים הללו.
ההקפדה על השלימות והדיוק, כלומר על הצד המדעי, היא גם שגורמת לכך שהמפעל מתנהל בקצב איטי במעט – אבל ככל שזה תלוי בנו, אנשי המכון והמרכז, ובראשנו העורך הראשי פרופ' אריה נאור, אנחנו מתעתדים להפיק לפחות עוד 15-20 כרכים. זה תלוי בראש ובראשונה בהמשך התיקצוב, ואנו מקווים כי גם במצוקות השעה, התמיכה הכספית, הקמח, לא יעוכב.
לא פעם אני נשאל, מה ז'בוטינסקי היה אומר היום? רוצה לומר, איך היה מגיב על מצב האומה היום. ואכן, מצב האומה, יש להודות, כאשר אנו בשלהי 2020, שנת ה-140 להולדתו ו-80 לפטירתו, אינו משופר. נכנסנו לסגר שלישי, אנו ערב בחירות רביעיות בשנתיים, והאומה קרועה ומשוסעת מבפנים, בעוד אויבינו ממשיכים במעשי רצח, בשיגור טילים ובניסיונות טרור, בעוד אנו סופרים את מתינו מהמגפה, בעוד שוועת המובטלים עולה וקורעת לב.
אבל אל נשכח: ז'בוטינסקי נפטר בשעת השפל הקשה ביותר אי פעם לעם היהודי. את השואה הוא ניבא, קרא לה חורבן, אך נחסך ממנו לראות את טבח ששת המיליונים.
מצד שני, הוא לא זכה לראות בתקומה. העם היהודי כונן את עצמאותו, ואנו משלימים בעוד חצי שנה את שנת העצמאות ה-73. עם כל הצללים, הדאגות, הבעיות מבית ומחוץ, ישראל חזקה מכל הבחינות. קיר הברזל מוכיח את עצמו, בהדיפת האויבים ובכינון יחסי שלום עם חלקם, בעוצמה הצבאית שלנו, במדע ובטכנולוגיה, בכלכלה וברפואה, בתרבות ובאמנות, ורק בדבר אחד אנו חוטאים – באלימות מילולית, בגידופים הדדיים, בחוסר האחדות, כאשר מכהנת ממשלת אחדות, כביכול. כך זה בכנסת, כך זה בתקשורת, כך זה ברחוב.
הדר – זה מה שנדרש לנו, מונח שטבע ז'בוטינסקי כמובן.
הכרכים האלה אינם רק עניין למביני דבר ולמתעניינים בעבר, במורשת ציונית ובהגות יהודית. זו לא רק נוסטלגיה, אלה דברים חיים, רלוונטיים ואקטואליים. אפשר לשאוב מהם לא רק הנאה מעצם קריאתם או מהעיון בהם, אלא השראה לדרכי פעולה, להתנהגות בהנהגה ובחיים היומיום. כי עוד רבה הדרך עד שנהיה באמת לחברת מופת, ברוחו של ז'בוטינסקי.
מי ייתן והכרכים הללו יימצאו בכמה שיותר בתים בישראל, להתענג עליהם, ליהנות מהם, לשאוב השראה מהם.
יוסי אחימאיר
* * *
צרור הערות 30.12.20
* אין סגר פוליטי – הטענה שהסגר הוא פוליטי, לא רק אינה נכונה, אלא גם אינה הגיונית. סגר, מעצם מהותו, אינו יכול להיות פופולרי. זו גזירה קשה על הציבור. הטלת גזירה, כמו בידוד או העלאת מס הכנסה, בוודאי בזמן בחירות, אינה יכולה לנבוע משיקול פוליטי של ריצוי הבוחרים.
איני מיתמם, ואיני חושד שיש צעד כלשהו של נתניהו שחף משיקולים פוליטיים. השאלה היא מהו השיקול הפוליטי. אני מאמין, שהשיקול הפוליטי שלו הוא לא להגיע לבחירות באובדן שליטה על המגיפה, עם אלפים רבים, אולי עשרות אלפי חולים חדשים ביום ואלפי חולים במצב קשה. הרצון שלו הוא להגיע לבחירות עם שילוב של הפחתה דרסטית בנתוני התחלואה לצד מבצע חיסונים מוצלח. לכן, במקרה הזה יש הלימה בין השיקול הפוליטי שלו לבין האינטרס הלאומי. שיקול פוליטי שאינו שיקול זר – הוא שיקול פוליטי לגיטימי.
אפשר לחלוק מקצועית על הסגר, אבל מי שתוקף אותו בטיעונים לא הגיוניים, פוגע באמינות של עצמו ושל ביקורתו.
במצב של אובדן שליטה על המגפה, ואנו על סף אובדן שליטה, סגר הוא בלתי נמנע. בעיניי, הלימודים צריכים להתקיים כסדרם למרות הסגר, ואני שמח על החלטת ועדת החינוך בנדון. למעט סוגייה זו איני רואה חלופה לסגר. עם זאת, עצם העובדה שהגענו למצב המחייב סגר, היא כישלון בהתמודדות עם המגיפה. יש לומר בהגינות שמדובר במגיפה שתקפה במפתיע את כל העולם, אף מדינה לא ידעה להתמודד עימה היטב וכולן עשו שגיאות. גם אנחנו. אך היו גם שגיאות חמורות שנבעו משקולים פוליטיים זרים. כוונתי בעיקר להחלטות הנוגעות למגזר החרדי. מזמוז ומסמוס ההחלטה על שיטת הרמזור, כאשר המחלה השתוללה בעיקר במגזר החרדי והיתה תחת שליטה מחוצה לו, היתה גורם ישיר לסגר השני. והביטוי הבוטה ביותר לשיקול פוליטי זר, שסייע להחרפת התחלואה, הוא מסמוס ההחלטה על הגדלת הקנסות, כדי לא להרגיז את המפלגות החרדיות, כאשר חלק גדול מן המגזר החרדי הפר את הסגר ופתח את מוסדות החינוך בניגוד לחוק. הייתה זו פגיעה קשה ביכולת לאכוף את החלטות הממשלה בנושא הקורונה, משיקולים זרים. את ההחלטות הללו ראוי לבקר. אך מי שטוען שהסגר הוא פוליטי, טוען טענת שווא פופוליסטית, שעלולה לפגוע באמינותו.
* מי זה ״אתם״ – ביום שני הייתי בפגישה בכנסת. מול המשכן נערכה הפגנת דגלים שחורים וורודים. המפגינים אחזו מגפונים וקראו קריאות, אך הם שמרו על הסדר, עמדו על הכיכר והמדרכות ולא חסמו את הכביש. המשטרה היתה שם ולא התערבה. כאשר מפגינים אינם מפרים חוק ואינם פורעים סדר – המשטרה אינה מפריעה להם, בניגוד לדמוניזציה שעושים לה.
המפגינים קראו שתי קריאות מרכזיות. האחת: ״סגר פוליטי – מרי אזרחי!״ אני לא בטוח שהם זקוקים להתמודד עם שאלות כמו מה פוליטי בסגר? איזה רווח פוליטי יכול להיות לסגר? הם באובססיה ובאטרף, ודי בכך שהוחלט על סגר, כדי לקבוע שהוא פוליטי. אילו הוחלט שלא להטיל סגר, הם היו מפגינים נגד ההפקרה הפוליטית של בריאות האזרחים. קודם כל צועקים, על אוטומט, שהסגר פוליטי. אח״כ אפשר לחפש נימוקים, אך אולי אין בכך צורך. כי האמת היא שהסגר פוליטי למען החלק השני של המשפט: מרי אזרחי. כלומר המטרה היא לעורר מרי אזרחי, והטענה שהסגר פוליטי נועדה להצית את המרי. מהו המרי האזרחי? אי ציות לסגר. כלומר, בעיצומה של מגפה, הם מסיתים להפרת חוק, להפרת החלטות הממשלה והכנסת, לסיכון בריאות הציבור. זו אנרכיה.
הקריאה השנייה היתה: ״אנחנו הריבון – אתם עולם תחתון!״ ותמהתי, מי זה ״אתם״? אילו הקריאה היתה ״אתה עולם תחתון״, ברור היה למי הם מתכוונים. אבל מי זה ״אתם״? הם עמדו מול הכנסת, הפנו אליה את מבטיהם הזועמים וצעקו לעברה: ״אתם עולם תחתון.״ כלומר הכנסת כולה, הח״כים כולם, הפוליטיקאים כולם הם ״עולם תחתון״. ולכן, החלטותיהם הן החלטות של עולם תחתון ואין לציית להן.
אכן, הריבון הוא העם. אבל בדמוקרטיה ייצוגית, הכנסת שנבחרה בידי העם היא בא כוח הריבון. כאשר הם מתריסים כלפי הכנסת ״אנחנו הריבון״ הם בעצם כופרים בריבונותה ובחוקיה. מה האלטרנטיבה שלהם לכנסת? שלטון הרחוב?
זו אנרכיה.
הם נעלבים כשמכנים אותם אנרכיסטים. אבל כאשר אלו המסרים שלהם וזו ההתנהגות שלהם, על מה הם מלינים?
* לחסן את המורים – את ימי הסגר יש לנצל למבצע חיסון של כל המורים והגננות בישראל.
* חשדהו – כשארדואן מביע את רצונו בשיפור היחסים עם ישראל, אותם מוטט במדיניות אנטי ישראלית ואנטישמית קיצונית, אין לראות בכך המשך לחדשות הטובות של חוזי השלום והנרמול עם מדינות ערב. בניגוד למדינות שחתמנו איתן על הסכמי שלום ונרמול, ואלו שבדרך, טורקיה נשלטת בידי האחים המוסלמים. ארדואן תומך בחמאס, הישות הערבית היחידה הנשלטת היום בידי האחים המוסלמים. כאשר ביום הוא הושיט יד לישראל – בערב חמאס ירה רקטות לעבר ישראל, המסר האמיתי הוא הרקטות.
אין זה אומר שישראל צריכה להגיב על הסף בשלילה על דבריו של ארדואן. להיפך, עליה להביע רצון בחימום היחסים, אך להציב לכך תנאים, ובראש ובראשונה סגירת משרדי חמאס באנקרה והפסקת התמיכה בחמאס.
מתקפת הפיוס של ארדואן מזכירה לי את מתקפת החיוכים של רוחאני וזריף לקראת החתימה על הסכם הגרעין האיראני. משהו אפל מסתתר מאחורי החיוך. אולי רצון לתקוע טריז בין ישראל ליוון ולקפריסין ולשבש את הברית הנרקמת בינינו לבינן. אולי רצון לגרום לביידן לבטל את העיצומים שממשל טראמפ הטיל עליו.
בדרך כלל, ישראל צריכה להתייחס ליוזמות מדיניות לשיפור יחסים עם מדינות עוינות בכבדהו וחשדהו. במקרה של ארדואן הגישה צריכה להיות של חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו וחשדהו.
* ואוחנה שותק – זה מספר ימים שכנופיות של חוליגנים מן הימין הרדיקלי ונערי זוועות מתפרעים בירושלים ומיידים אבנים וסלעים על שוטרי משטרת ירושלים, פוצעים שוטרים רבים המכונים בפיותיהם המטונפים ״נאצים״.
והשר לביטחון פנים שותק. הוא אינו מעניק גיבוי לשוטרים המותקפים. בושה!
אחד החוליגנים נעמד עם עגלת תינוק מול מכת״זית וסירב להתפנות. הוא נעצר והתינוק עבר לידי אימו. אני מקווה שגורמי הרווחה יבדקו היטב את הכשירות ההורית של בני הזוג.
* להפיל את השלטון – בכניסה לירושלים מופיעה כרזת ענק, עם תמונה של אהוביה סנדק, כתובת ״השוטרים רוצחים״ ו״להפיל את השלטון״.
מותו של סנדק מצוי בחקירת מח״ש והמשטרה. אירוע כזה לא אמור להסתיים במוות, ובכל מקרה כזה (אגב, גם כשההרוג הוא פלשתינאי) יש מקום לחקירה יסודית, ללא משוא פנים. ואם האשמה היא בשוטרים, עליהם לתת את הדין. אך גם אם ניקח עד הקצה את גרסת הנערים, אין כאן צל צלו של חשד לרצח. אם גרסתם של הנערים תתקבל, מדובר בגרימת מוות ברשלנות. אבל מי צריך חקירה? מי צריך משפט? יש כבר פסק דין – רצח. ויש כבר איומים רציניים ביותר על חייהם של השוטרים. ולא רק אותם שוטרים הם רוצחים, אלא כל השוטרים. לכן כאשר החוליגנים משתוללים בירושלים, הם צווחים על השוטרים ״רוצחים״ ו״נאצים״ ואתמול כבר היה פיגוע ונדליזם במשטרת יד בנימין.
יש לזכור מה קרה באירוע. נערי הזוועות הללו יידו אבנים על מכוניות של פלשתינאים. אבן היא נשק קטלני. היא הורגת. בוודאי מול מכונית נוסעת. המשטרה הוזעקה למקום כדי לטפל בפשע חמור ביותר. הנערים ברחו, עקפו מחסום, התפתח מרדף. על פי גרסת השוטרים, הנערים נהגו ללא רישיון, נגד כיוון התנועה, בפראות ובזיגזג וזאת הסיבה לתאונה. על פי גרסת הנערים השוטרים נגחו במכוניתם. זה הנושא שבחקירה. אם החקירה תאמת את גרסת השוטרים, יואשמו הנערים בגרימת מותו של חברם. אבל החוליגנים משתוללים ופוסקים דין. הרי הם אינם מכירים בבתי המשפט של המדינה השנואה עליהם כל כך.
ומה הכוונה ב״להפיל את השלטון״? הם רוצים להחליף את נתניהו? במי? בראש האופוזיציה לפיד? בראש הממשלה החלופי גנץ? בטוענים לכתר גדעון סער או בנט? או חולדאי? כמובן שלא. הם לא מדברים על חילופי שלטון, אלא על הפלת המשטר הציוני הדמוקרטי.
החיה הכהניסטית על זרועותיה השונות ובתוכה נוער הזוועות – היא גיס חמישי במדינת ישראל.
* מצעד החנפנים – אני שומע את דברי החנופה והקילוסין של שרי הליכוד לנתניהו, וזוכר שאלה הדברים שאמר זאב אלקין עד לאחרונה. ואני מאמין להם בדיוק כפי שהאמנתי לו אז.
הם עדין לא אזרו אומץ לומר בגלוי את האמת. אבל הם יודעים שאלקין צודק בכל מילה.
* סמולן – כאשר נתניהו הצביע שוב ושוב ושוב ושוב בעד עקירת יישובי גוש קטיף, בממשלה ובכנסת, גדעון סער התנגד בעקביות לעקירה. מסקנה - סער הוא ססססמולן.
* היית קונה מהאיש הזה מכונית משומשת? – לכל מי ששואלים: ״תקימו ממשלה עם נתניהו?״ – אני מציע להשיב בכנות: הייתם קונים מהאיש הזה מכונית משומשת? אל תענו, כי אם תשיבו בחיוב, אתם משקרים.
איזה טעם יש להסכם עם אדם שמילה שלו אינה מילה ואין שום ערך לחתימת ידו?
* שר הפנים – הנאום של חולדאי היה מצוין. הוא בהחלט ראוי להיות שר הפנים בממשלת סער.
* השוער האגדי – יש צורך ברפורמות במערכת המשפט. היא לא יכולה להסתמך על רוח ״הכול שפיט״, ״מלוא כל הארץ משפט״ ו״גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שאלה שפיטה,״ על פי תפיסתו של אהרון ברק, שהיא גרסה ממותנת של תפיסת ״עליונות המשפט״ של מנחם בגין ותנועת החרות ההיסטורית.
יש לקבוע מה שפיט ומה לא שפיט. יש לקבוע מה המקרים שבהם יכול בית המשפט העליון להפעיל את נשק יום הדין של פסילת חוק ובאלו מקרים לא, ובאיזה הרכב ובאיזה רוב הוא רשאי לעשות כן. יש לאפשר לרוב גדול מיוחד של הכנסת להתגבר על פסילת חוק. יש להפריד את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה מתפקיד התובע הכללי, מסיבות רבות ובין השאר כיוון שכפי שראינו, העבודה המשותפת של היועמ״ש עם ראש הממשלה והשרים גורמת לו להקל בכתבי אישום לאישים אלה. ויש נושאים נוספים שראויים לשינוי.
נקודת המוצא של תהליך הרפורמות צריך להיות כבוד למערכת המשפט הישראלית המפוארת, שהיא שם דבר בעולם כולו, אמון והערכה לאישים שבמערכת הזאת. את התהליך, יש לבצע בהידברות מכבדת ומכובדת בין שלוש הרשויות השלטוניות – המחוקקת, המבצעת והשופטת, מתוך מגמה לגבש הסכמות על חוק יסוד חקיקה, בדרך לקביעת חוקה לישראל.
תהליך הרפורמות במערכת המשפט אינו יכול להיעשות במציאות של ניגוד עניינים, כאשר ראש הממשלה נאשם בפלילים. לא כל שכן, כאשר ראש הממשלה מנהל מלחמת חורמה במדינת החוק ובמערכת המשפט, מנסה לכופף את חוקי ישראל כדי להעמיד את עצמו מעל החוק ומפיץ בקרב המוני חסידיו תאוריות קונספירציה שקריות, שבאמצעותן הוא מסית נגד המערכת ובאופן אישי נגד כל מי שהיה מעורב בתיקיו.
כאשר מערכת המשפט עומדת תחת מתקפה אלימה וקשה מצד השלטון, המשימה של כל פטריוט ישראלי היא להגן על המערכת מכל משמר. לשם כך, יש להעמיד בשער את השוער הטוב ביותר. ניסנקורן עשה זאת בצורה מעוררת התפעלות בחודשי כהונתו כשר המשפטים. יכול להיות שכאשר תגיע העת לדיון על הרפורמות, עמדותיו תהיינה שונות משלי ואולי אף הפוכות מהן. אבל לעת הזאת, הוא היה האיש הנכון בזמן הנכון במקום הנכון ו״מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.״
עקרונית, עם פרישתו מכחול לבן נוהג בני גנץ נכון כאשר הוא מפטר אותו. אבל במקרה הספציפי הזה, המתבקש מהמסר ״ישראל לפני הכול״ הוא להשאיר אותו בתפקידו כדי שימשיך במשימתו. ואם הוא מפטר אותו, יש לקוות שהוא ישכיל למנות לתפקיד אדם חזק ונחוש שימשיך לשמור על מערכת המשפט מפני אויביה.
ונקווה מאוד שבעוד שלושה חודשים ממשלה בראשות גדעון סער תפתח במהלך ההידברות שיוביל לרפורמה במערכת המשפט.
* מוציא שם רע לחומץ – אברום בורג הוא נרקומן של צומי. והוא מעלה את המינון בניסיונותיו להדהים את סביבתו. להיות קיצוני יותר מכפי שהיה בשנה שעברה. וכיוון שכבר אז הקיצוניות שלו היתה מטורפת, הוא מטפס על הקירות כדי להקצין עוד יותר.
הוא החל את דרכו הפוליטית כשמאל ציוני יוני, ב״שלום עכשיו״. כמעט מיינסטרים. אלא שאת מנת הצומי הוא קיבל בכך שהפגין נגד הממשלה שבה כיהן אבא שלו, ד״ר יוסף בורג. וכך נכנס לכנסת, היה ח״כ בולט ורהוט, נואם מבריק. השתייך לפלג היוני הצעיר של מפלגת העבודה – ״השמיניה״. ואיך הוא התבלט שם? הוא נשא את דגל הפרדת הדת מן המדינה. שוב, בנו של מנהיג המפד״ל, עוד בימים שהמפד״ל עסקה בעיקר בחקיקה דתית, הובילה משברים קואליציוניים על הרקע הזה, הפילה ממשלות בהקשרים אלה (״מיהו יהודי״, למשל).
כשיוסף בורג נשאל מה חשוב יותר במפד״ל – המפלגה הדתית-לאומית, הדתית או הלאומית, הוא נהג להשיב: ״המקף שביניהם״. כלומר החיבור בין הלאום והדת, בין המדינה והדת, היה עיקר פועלו. כאשר בנו, חובש הכיפה, של מנהיג המפד״ל, לוחם בתוך מפלגת העבודה על הפרדת הדת מהמדינה, זה ״אדם נשך כלב״. וכיוון שהוא מוכשר מאוד, הוא התקדם להיות יו״ר הסוכנות היהודית ואח״כ יו״ר הכנסת והפסיד על חודו של ארגז לבנימין בן אליעזר-פואד בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה. לאחר קדנציה נוספת בכנסת – הוא פרש מהחיים הפוליטיים.
אך על יצר הצומי שלו הוא לא יכול להתגבר. ומאז הלך והקצין, הלך והסלים. משמאל ציוני הוא הפך לפוסט-ציוני ומפוסט-ציוני לאנטי-ציוני ולפוסט-יהודי ולאנטי-יהודי. וכנראה שאף פעם לא חדל למרוד באביו. יוסף בורג היה יו״ר מועצת יד-ושם. בנו קרא לשנות את מהות יד-ושם מגוף העוסק בשואת היהודים לגוף העוסק בכל פשעי המלחמה בהיסטוריה, כולל פשעי ישראל נגד הפלשתינאים.
ההבלחה האחרונה – בראיון למוסף ״הארץ״ האחרון הוא סיפר שפנה לבית המשפט בבקשה לבטל את רישומו כיהודי במשרד הפנים. ״איני יכול עוד להרגיש הזדהות עם הקולקטיב הזה.״ זהו. גט כריתות. האמת היא שמי שצפה בהידרדרותו במדרון החלקלק, לא צריך להיות מופתע.
בדבריו נגד הלאומיות היהודית הוא הביע געגוע ליהדות הלא לאומית, יהדות הגולה ״של אבות אבותיי,״ כלומר, הוא ויתר על המקף, ויתר על הלאומי, נשאר עם הדתי. אבל לב ליבה של יהדות הגולה לאורך כל הדורות, היה מניעת התבוללות. ואילו הוא, בראיון, מטיף לנישואי תערובת. ״אני בעד לשמר רעיונות וערכים, ולא להתעסק עם סקס וגנטיקה.״
כלומר, אם אבא שלו לאורך שנים היה אחד הלוחמים הראשיים להגדרה ההלכתית האורתודוכסית של ״מיהו יהודי״ והקפיד על כך כשר הפנים הנצחי, הבן סבור שכל זה לא חשוב, הוא מאוד בעד נישואי תערובת, ההזדהות שלו עם התנ״ך היא עם אברהם שאשתו השנייה היתה נוכרייה ועם דוד שהיו לו נשים נוכריות. ובכלל, יהדות אינה דם אלא רעיון. כלומר, היהדות היא הרעיון שלו. ולכן יהודים בעיניו הם נלסון מנדלה והדלאי לאמה.
הוא מטיף למדינה אחת בין הירדן והים ומייחל לראש ממשלה ערבי. ודבריו על העם היהודי רוויי משטמה.
ובשעה שהוא בועט בכל מה שיקר לאביו, הוא אומר שהוא יהודי בכך שהוא מכבד כל אחד ומכבד את אביו ואת אימו.
אוי לכבוד הזה. אולי הוא מכבד אבא דמיוני. הוא אומר: ״תסתכלי בתצלומי כל הכנסות מ-1948 עד 1967. אבא שלי היה רב אורתודוקסי, ראש המפד״ל, שר בממשלת ישראל מטעם המפלגה הדתית והלאומית, והוא היה בלי כיפה.״
מיהרתי לידידי היקר הרב פרופ' גוגל וביקשתי להתבונן בתמונות של יוסף בורג משנות החמישים והשישים. התמונות היחידות שבהן הוא לא חבש כיפה, הן אלו שבהן חבש כובע.
לא פעם הגדרתי את אברום בורג חומץ בן יין. האמת היא שהוא מוציא שם רע לחומץ.
* משה ברוור – הלך לעולמו, בגיל 101, חתן פרס ישראל, הגיאוגרף משה ברוור, מחבר האטלסים, שעליהם גדלנו בבתי הספר ובמשך שנים רבות יו״ר ועדת השמות הממשלתית.
לפני כ-25 שנה הופתעתי לקבל טלפון מפרופ' ברוור. הרגשתי כאילו האטלס התקשר אליי. הוא התקשר כדי לבטא את תמיכתו במאבקנו נגד הנסיגה מהגולן, והזמין אותי לפגישה בביתו שברמת חן.
הוא סיפר לי שהוא משמש כיועץ מקצועי לענייני הגבול עם סוריה, לממשלה שניהלה מו״מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, ולכן אינו חופשי להביע ברבים את דעתו, אך אישית הוא מתנגד לנסיגה.
ישבנו ארוכות, והוא הסביר לי בצורה מפורטת על ההבדלים בין הגבול הבינלאומי לקווי 4 ביוני 67' והביע את הערכתו שגם אם ישראל תסכים לנסיגה לקווי 4.6 זה לא יספק את הסורים. לטענתו, הסורים מסרבים להציג את מפת קווי 4.6.67 שהם תובעים שישראל תיסוג אליהם, והוא העריך שהם לא ויתרו על תביעתם ל״שטחים המפורזים״ בשטח הריבוני של ישראל בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, ולכן לדעתו אין סיכוי להסכם.
בשנה שעברה, במלאת לו מאה, נערך ראיון עמו באחד העיתונים. הוא היה צלול כבדולח ועסוק מאוד במחקריו.
יהי זכרו ברוך!
* אבדה גדולה לגולן – בתוך פחות משנה איבדה קהילת הגולן, בשלוש תאונות דרכים, שלושה מטובי מדריכי הטיולים בגולן. במרץ נהרג דודו פילס, מנהל שמורת גמלא, במאי נהרג אמיר דרורי ממרום גולן והשבוע – אבנר סליטרניק מרמות, דור שני למדריכי טיולים בגולן. אבדה גדולה לגולן. עצוב.
* ביד הלשון: בן פורת – בפרשת השבוע, פרשת ״ויחי״, יעקב מברך את בניו לפני מותו. ליוסף הוא אומר: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן.״
מה פרוש המושג ״בן פורת״?
פורת הוא מהמילה פרי, פריון. כלומר, זוהי ברכת פריחה ושגשוג ליוסף ולצאצאיו, שבטי אפרים ומנשה.
עלי עין – על המעיין. כלומר הוא מדמה את יוסף לעץ פרי סמוך למעיין, שמרבה לתת פירות מתוקים.
בעדות המזרח משתמשים בביטוי כסגולה נגד עין הרע.
אורי הייטנר
* * *
מנחם רהט
אברום בורג: חומץ בן יין
בנו של מנהיג הציונות הדתית ד״ר יוסף בורג, הידרדר לתהומות, בדרישתו מביהמ״ש למחוק את הגדרתו כבן הלאום היהודי: ״איני יכול עוד להשתייך לקולקטיב הזה!״
הפרובוקטור הנצחי אברום בורג – בעד הנגד ונגד הבעד
פעם אחת נשאל ד״ר יוסף בורג, מנהיגו המיתולוגי של האגף הפוליטי בציונות הדתית ב-40 שנותיה הראשונות של המדינה, כיצד הוא מסביר את העובדה שבנו, אברום, השיל מעצמו את כל עקרונות הציונות, לאו דווקא הדתית, וניכס לעצמו דעות של השמאל האולטרא-רדיקלי, האנטי ציוני בעליל. ״הרי התפוח אינו נופל רחוק מהעץ!״ סנטו בו.
בורג, שבנוסף להיותו ח״כ ושר, הנהיג את המפד״ל מאז פטירת המנהיג משה חיים שפירא, השיב בשנינותו האופיינית: ״ככל שהעץ גבוה יותר, התפוח נופל רחוק יותר.״
וזה, מסתבר, נכון. בגרותו של 'נסיך' הציונות הדתית, שמצעו האידיאולוגי התעצב בביתו ובלימודיו בישיבה התיכונית 'נתיב מאיר' – מביישת את נעוריו. הוא בעט בבוז במורשת אביו ואימו, נסחף שוב ושוב שמאלה, עד שהגיע לשולי השמאל הכי רדיקלי: בעד ביטול המדינה היהודית (״ישראל היא גרמניה הטרום נאצית״), בעד ראש ממשלה ערבי, בעד נישואי תערובת, ובעצם – בעד הנגד, ונגד הבעד.
אברום בורג הפך עצמו לפרובוקטור סידרתי. החידוש האחרון מבית מדרשו האנטי ציוני הפציע עם פנייתו לבית המשפט בדרישה למחוק את הרישום יהודי מהמסמכים הרשמיים. ״אינני יכול להשתייך לקולקטיב היהודי, תמחקו אותי ממנו,״ ביקש להביע מחאתו כנגד ״חוק הלאום הגזעני, שמשבץ אותי בקבוצת האדונים.״
בראיון לרוית הכט ב'הארץ' לפני שבוע, הסביר בהרחבה את התנתקותו מן ההגדרה יהודי, ואף בישר לעם ישראל שהוריד את הכיפה מעל לראשו, ובעצם טוב שכך: מפני שבעבר ביזה אותה כשנהג בשבת, חבוש כיפה, לעיר נצרת, כדי להשתתף בוועידה של חד״ש. ״פיקוח נפש,״ הסביר בציניות צוננת, והצטרף לתומכי חד״ש בבחירות לכנסת ה-20.
בתשובה לשאלת המראיינת בסוגיית האמונה באלוקים, השיב: ״אף פעם לא האמנתי בו. אלוהים לא במשוואות שלי. כתבתי חמישה ספרים, על למה אני לא מתעסק איתו.״
כמי שמחק את אלוקים מתודעתו, הוא מנהל טקסי נישואין אלטרנטיביים:
״טקס הנישואים האורתודוקסי, הוא סחר בנשים, ואני מאמין בשיוויון. אני מציג יהדות שאין בה סחר בנשים.״
בקיצור, כופר גמור. אפיקורס שמכיר את קונו ומתכוון למרוד בו. חומץ בן יין.
כבר בתחילת דרכו היה האיש מרדן שבועט בכל המוסכמות, כולל במורשת המשפחתית. הוא התחיל אמנם בשמאל הציוני וחבר ל'שמינייה' המפורסמת במפלגת העבודה, לצידם של יוסי ביילין, חיים רמון, עמיר פרץ ואחרים. מפלגתו אכן הוקירה אותו ושיבצה אותו בנבחרתה בכנסת. לאחר שכשל בהתמודדות על תפקיד יו״ר המפלגה והמועמדות לראשות הממשלה, זכה בפרס ניחומים ענק: כהונת יו״ר הכנסת, שהעניקה לו לזמן קצר, בתפר בין עזר וייצמן למשה קצב, את התואר הנישא נשיא המדינה בפועל.
עד שבעט בה, המשיכה מפלגתו לדחוף את ההבטחה הגדולה, לכהונת נשיא העם היהודי – יו״ר ההסתדרות הציונית והסוכנות. הראשות הכפולה, בכנסת ובהסתדרות הציונית, זיכתה אותו בתמורה נדירה שאין לה אח ורֵע – שתי חלקות קבר נכבדות בחלקת גדולי האומה (!) בהר הרצל, האחת בזכות ראשות הכנסת והאחת בגין ראשות ההסתדרות הציונית. איזה אבסורד! כהונותיו הבכירות גם זיכו אותה בפנסיה מרשימה, אבל לפחות את הג'יפ המהודר שקיבל מהסוכנות עם נהג צמוד לכל החיים, לקחו לו כבר ב-1999.
בורג ג'וניור המשיך לחבוש כיפה, גם כשכבר נחת בתחתיות השמאל הגוסס, אבל כפר בעיקר, והפך לסוג של אוקסימורון: סרוג ואפיקורוס. הוא עקר מן האידיאולוגיה העקומה שלו כל סממן יהודי ו/או ציוני. אפילו ברית המילה היהודית פסולה בעיניו: ״זו התעללות בתינוק חסר ישע, נוהג ברברי'.״
וכך חצה את כל הקווים האדומים, עד שלילת חוק השבות, בעד ביטול חוק הלאום, בעד מחיקת ה״הימנון הלאומי הדפוק״, בעד ביטול ״הציונות הקטסטרופלית״, בעד השיבה אל הגולה:
״אברהם אבינו גילה את אלוהים מחוץ לארץ ישראל, השבטים הפכו לעם מחוץ לא״י, התורה ניתנה מחוץ לא״י והתלמוד נכתב מחוץ לא״י. אלפיים השנים שעיצבו את יהדות דורנו, קרו מחוץ לא״י... הקיום היהודי בגולה הוא מודל שיש לשאוב ממנו השראה.״
והוא כמובן גם בעד התבוללות בקרב עמי האזור, בעד מתן אזרחות ישראלית למסתננים מאפריקה: ״אני מתייוון,״ הכריז בראיון עם חגי סגל בערוץ הכנסת.
וכדי להפגין רצינותו, הצטייד האיש שאנו מממנים את הפנסיות שלו מכוח היותו יו״ר כפול של הכנסת וההסתדרות הציונית – בדרכון צרפתי (בזכות אשתו, ילידת צרפת), שמהווה סטירת לחי מצלצלת לכל הרעיון הציוני, וגם קרא לכל יהודי ישראל ללכת בדרך חטאים זו.
כחבר המועצה הבינ״ל של הקרן החדשה לישראל, הוא משגר לעיתוני העולם מאמרים נוטפי אוטו-אנטישמיות, שמזכירים את הפילוסוף היהודי האוסטרי אוטו ויינינגר, שהתנצר וחיבר ספרים שתרמו רבות לפיתוח רעיונות אנטישמיים מזעזעים.
אלא שאברום בורג לא הפיק לקחים מן האנטישמיות הנאצית. לספרו הוא אמנם קרא 'לנצח את היטלר' (2007), אבל הוא טוען בו, שישראל היא ״גרמניה הטרום-נאצית,״ והסביר בעת הופעת הספר בראיון עם ארי שביט: ״חוקי נירנברג נגד הערבים כבר בדרך לכאן: יאסרו להעסיק כאן עוזרות בית ערביות ופועלים ערבים.״
אילו קם אביו המוערך מקברו, מן הסתם היה נמנע מלהתלוצץ על התפוח והעץ, וקורע עליו קריעה גדולה: ״בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.״
מנחם רהט
* * *
משה גרנות
מבט נשי על אישה
על ספר שיריה של יעל צבעוני
״משהו קורה לאישה״
צבעונים 2020, 88 עמ'
איורים: שירה משולם
על פי רקמות מאת יעל לוקסמבורג כהנא
אחת החוויות האדירות ביותר שהאישה חווה היא חוויית הלידה, על כמיהותיה, כאביה, המרטיטים את הלב והנשמה, על מבול התחושות הפוקדות אותה בזמן הלידה ואחריה – והנה, על נושא מפעים לב זה כמעט שלא נכתב דבר. גברים כותבים על התסכול וחוסר האונים הפוקד אותם לנוכח אהובותיהם השוקעות אל מערבולת הכאב. הדוגמה הקלאסית לתסכול ולחוסר האונים של הגבר אל מול ההתרחשות הענקית הזאת מצויה ברומן ״אנה קרנינה״ של לב טולסטוי – שם מתוארות שתי לידות: של קיטי, כשלוין בעלה חש תחושה של אפסות אל מול האירוע, וכן אנה קרנינה עצמה היולדת בת ממזרה לוורונסקי, כשליבו של הבעל הנבגד נכמר אל היצור הקטן הלא רצוי שהגיע לעולם.
אבל נשים ממעטות לכתוב על החוויה האדירה הזו, אולי משום שתיכף אחרי הלידה מתחילים אירועים המקהים את הזיכרון: הכאבים שאחרי, ההנקה, שלא תמיד קורית ככתוב בספר, הטיפול האינסופי ברך הנולד, הלילות ללא שינה.
מסתבר שבין היוצרות הגדולות שלנו מצוי אחוז גדול של נשים שלא ילדו מעולם, כמו רחל, אסתר ראב, לאה גולדברג, יונה וולך. ייתכן שאילו יוצרות אלו חוו לידה – היינו זוכים לקבל מבט פואטי מרתק ואמין אל חוויה אדירה זאת.
כנגד מה הבאתי את ההקדמה הזאת?
כנגד העובדה שיעל צבעוני מפצה את קורא השירה בספר שלפנינו על החסר הזה בשירה הנשית: השירים הראשונים מתארים את הסבל שעברה הדוברת על מנת להיכנס להריון, מתארת איך העובר שהיה מוקפא (״עובר קטנטן קפוא״, עמ' 17) מצא את דרכו אל רחמה, ומרומזים הניסיונות הכושלים להגיע אל המטרה הנכספת (״עובר״, ״שאלון לאחר נפילה״).
את הלידה עצמה מדמה המשוררת לבריאה, ולכן השיר נקרא ״בראשית״: ״המיילדת אומרת: תלחצי / לכאן / אני לא מבינה לאן... כורעת. / כמו הנשים ההן מתמונות השדה... אין לי כוח. אין לי ברירה. // בבת אחת אנחנו מוציאים אותה יחד״ (עמ' 13-12).
ובשיר ״התגלות״ (עוד כותרת המתכתבת עם הראשית): ״מחוברת אליי בחבל טבור. / מושטת אל בין שדי / בין דם ודמעות״ (עמ' 15-14). וכן, אחר כך, האושר שמציף את האם: ״ואני שומעת את אלוהים / מדבר אליי / מלטף. / הוא ולא מלאך / שלח לי // אותָך.״ (את התינוקת. עמ' 16).
אחרי ייסורי הכניסה להריון ולנוכח פלא הלידה, הדוברת אינה מייפה את מה שבהכרח קורה אחר כך: ״רודפת אחרי גרפס / וכמה שעות שינה״ (עמ' 18), ותחושת התסכול של מי שאמורה לשלוט על המילים – ״העייפות – לא נתנה למילים לצאת״ (עמ' 19); ״הפטמה שלי / בפיך, אני מנסה לנתק – ״ (עמ' 20). שתי שורות מהשיר ״הלילה הזה שלנו״ (עמ' 26) מביעות בתמצית את פלאה של האהבה וההשגחה האימהית: ״ידי נשלחה עד אלייך / מהחדר השני״ – המרחק הפיזי מתגמד אל מול האהבה וההקרבה האימהית.
המשוררת איננה מתעלמת מאהבת האב לתינוקת: זה מביט אל אליה דרך גופה של רעייתו, כלומר, עם היוולד הילד/ה ההורה מתרכז בו/בה, פחות בבן/בת זוג (עמ' 40). בהמשך השירים מלווים את הילד/ה בגדילתו/ה: השן הראשונה (עמ' 21), הבלבול בדרך המחשבה, בעיקר בכל הנוגע לזמנים: ״האתמול שלך נפרש על פני כל הימים כולם״ (עמ' 23), וכן, ״אימא תכבי את החושך״ (עמ' 16).
יש בספר תיאורים של רגעי אהבה והתייחדות (״צהריים״, עמ' 48), אך גם הכעס שבן הזוג אינו מבין את הלוך המחשבות והרגשות של אישה לאחר לידה (״למה אני לא מצליחה לשוב אליך עכשיו״, עמ' 53). בן הזוג איננו מסכין עם המצב שהדוברת כותבת עליו שירים, אך נמנעת מרגעי האהבה (״אחרי שקראת את השיר עליך״, עמ' 55), ואילו היא מפנטזת על גבר זר גם כאשר מדובר באותו בן זוג (״ואולי כך״, ״הלילה שכבתי עם איש זר״, עמ' 57-56).
לאהבה פנים רבות, והמשוררת מנתבת את הקורא לאבסורדים שעלולים להיווצר בדרך אליה:
אהבה
זה שאתה ממשיך לדבר איתי
על כל הזבובים האלה שצצו במטבח
בגלל הקומפוסטר
ומסביר שצריך לעשות איתם משהו
אחרי שאמרתי לך: לך תמצא אישה אחרת.
הזבובים מתרבים,
הקיר מלא ומשחיר.
(עמ' 60).
ברור ש״אהבה״ כזאת איננה בבחינת משאלת לב, והמשוררת מרגישה עצמה כמו ציפור שנקלעה לרעתה בדירתה (״גבולות הבית״, עמ' 65), ומייחלת שתדמה לנמלה שלמרות המשא הגדול שהיא מושכת אחריה – היא איננה מביטה לצדדים (״נמלה״, עמ' 67).
השיר ״מהפיכה״ (עמ' 71) מביע כעס על המלאכות הנחשבות לנשיות: ״אני לא מסלקת את הכוס... / בשום אופן לא מסכימה / להרים את עצמי מכאן // בלי שנשנה סדרי עולם.״ מהלך זה מוביל בהכרח לנתיב די אלים שבשיר ״אישה משוחררת״ (עמ' 69), בו היא מדמה את הגבר הלא רצוי לג'וק שחובה לסלק מהבית. ובשיר אחר כבר מוזכרים הגירושין (״בת ארבע-עשרה״, עמ' 77).
אקדיש את סוף הרשימה הזאת לפרוסודיה של יעל צבעוני: 8 שירים בקובץ זה כתובים בשורות ארוכות בדומה לדרכה של הפרוזה (עמ' 19, 21, 33, 47, 53, 72, 78, 85). אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הראשון שנקט בתבנית הזאת היה יצחק למדן בספרו ״במעלה עקרבים״, ונדמה לי שתבנית זאת אפילו מתבקשת – אם אין חרוז ואין משקל – מה ההצדקה לשורות קצרות?
יעל צבעוני מרבה להשתמש בסינאסתיזיה (מטאפורה המערבבת חושים שונים): ״את מביטה בי בשפתי שאלה״ (עמ' 21), ״לרכוס את היום״ (עמ' 25), ״מגרדת את המילים שלנו״ (עמ' 29), ״תילי שתיקות״ (עמ' 41), ״את מוכרחה לכתוב את הלילה״ (עמ' 76).
השיר ״קלמנטינה״ בנוי בתבנית הקונסיט – כל השיר הוא דימוי אחד של הדוברת לקלמנטינה״:
קלמנטינה
אני עוד לא בשלה בשבילך.
אל תקלף אותי.
עצור לפני שאתה
עושה את החתך הראשון
שאחריו
לא אוכל להשאיר אותי
שלימה.
(עמ' 45).
כפי שניתן להתרשם, יש בשיר הזה פסיחות, וכן גם בשירים אחרים (לדוגמה – עמ' 43).
במיספר שירים יש היגדים ארספואטיים: ״אני מצליחה לכתוב רק את הרגע שבו אבדו לי המילים״ (עמ' 19); ״כל הדרך מהצפון / המילים התקרבו / לקצה הגרון.״ (עמ' 32); ״השירים שלי כולם / מאחרים.// עד שאני שבה אליהם / אני כבר לא מזהה / מי הכותבת / ואיך ממשיכים // מישהי אחרת.״ (עמ' 74. ראו גם עמ' 86).
הקובץ עוסק גם בנושאים אחרים, אך אסתפק במה שכתבתי לעיל, אבל לא אצא ידי חובה של רצנזיסט אם לא אזכיר את האיורים המופלאים המופיעים על עטיפת הספר ובראשי שלושת השערים שבו – מלאכתן יוצאת הדופן ביופייה של שירה משולם ויעל לוקסמבורג כהנא. וכן מקובל שכותבים בקפלי הכריכה דברים כלליים על המחבר/ת או על תוכן הספר, והנה, המשוררת שלנו בחרה להוסיף שתי רשימות פואטיות בקפלים אלה.
הספר, המושקע והכתוב בכישרון, פותח אשנב אמין מאוד לרחשי ליבה של האישה, כיולדת, כאימא, כבת זוג.
משה גרנות
* * *
נהרת פנים
פנייך – נְהָרָה ואור
שפתייך – יין לשיכור,
כך גוף אל גוף צִימַדְנוּ עַד
הֶיות גופֵנו לְאֶחד.
נשיקתך – כמו מֵי באֵר
המפָכים בגל סוער,
מַרְווים ראש הר ועומק גיא
ועוד ועוד, ואין בָּם די.
כך נעטפנו מחמדים,
נוגְסים בִּפְרי המגָדים,
נוגעים ברקיעים שיבְעָה,
לְלא ריוְויון, ללא שׂובְעָה.
* * *
״שמעתי את המיית הריקנות של הארץ״
מתוך הכרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״, 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
מראה המושבה היה עצוב קצת. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על-פי-רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ, הסתתרו מן השמש ומן החמסינים. והתנועה היתה גם כן שונה מאשר היום. ראשית כל, רכבו על חמורים, ולא היתה כל תנועה של רכב; והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה.
היה עושה גדרות אחד, זקן, שממנו התרשמתי מאוד, שקראו לו שמול יוסל. שמואל יוסל. השמות היו כולם ביידיש. דיברו יידיש, כמובן. והוא היה זקוף ובלט מבין כולם. ויחד עם זה היה מאוד יהודי, זקן גדול עם פיאות. והיה הולך וסוחב עמודים של גדר. אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים, ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל-כך קטנה, כבר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצילצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צילצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר.
מאוחר יותר, זה היה כבר מאוחר מאוד, שמעו קצת מוטורים של הבארות בפרדסים. אבל אז, בהתחלה, הריקנות המתה. אני שמעתי את המיית הריקנות של הארץ. זה לא נידמה לי, ככה זה היה. ובלילה, אין כל ספק שהיה גם פחד מעורב בכל זה, פחד, בלילות היה פחד. אני זוכרת כיצד סגרת את התריס, סגרת את החלון, סגרת מפני שהיינו מוקפים שודדים; היו נכנסים לרפתות, מוציאים את הסוסים. זוהי הריקנות שהרגשתי סביבי.
סביבת פתח-תקווה היתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים. וגם, אצל ילד הדפים עוד לא כתובים, וכל מה שנחתם בהם הוא חזק מאוד וגם יפה. היה יפה. שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום ניראו אחרת, כל שעה היתה אחרת. מביתנו לא ראו את זה כל-כך טוב, כמו מן הגורן. הגורן היתה על גבעה. והאדמות, צבע האדמות השונה – צבע אדמה שחור, אדמת החמרה האדומה, החולות, כל אלה היו גוונים חזקים לאין-ערוך. והיה גם הרבה ירק, היו כבר גדרות של שיטה ריחנית, מלאה פרחים קטנים צהובים.
*
ביתנו היה בית מיוחד. היה בו איזה כובד, יותר נכון – רצינות, והרצינות באה מאבי, יהודה ראב. הוא קרא הרבה והיה נאור מאוד, וגם יהודי, הוא החזיק ביהדות, אבל היו לו עם בוראו עסקים שלמים. אבא היה איש מורכב מאוד, מופנם ומורכב, והיתה לו מעין פרוגרמה ביחס לישראל, ביחס לארץ.
ראשית כל, הוא התקרב אל הגויים, אל הגרמנים, שישבו במושבות בארץ לפני פתח-תקווה. היתה שרונה, ומאוחר יותר וילהלמה. והשפה היתה שגורה בפיו, והם היו ידידים שלנו, איזה ידידים! – היינו באים אליהם בחגים שלהם, ואנחנו ידענו את כל חגיהם, ובחגים שלנו הם היו באים אלינו. ואבא חלם על כפר בדמות וילהלמה. כפר של איכרים, מפַלחי-אדמה ואנשים יסודיים, מדורות. וכפר כזה היה קשה לעשות עם אנשי פתח-תקווה, שקצתם חנוונים, ובכל זאת הושפעו מהגרמנים הרבה מאוד.
אבא, בחריש, היה הכוח, בה״א הידיעה. הוא חרש לא רק בפתח-תקווה, הוא קיבל עבודות חריש בקבלנות, ומאוחר יותר עשה מכך מקצוע. בימים ההם היו חורשים במאנז'. זה היה הטרקטור של הימים ההם: עשרה זוגות סוסים, רתומים זוג אחר זוג לשרשראות, והשרשראות הללו סחבו מחרשה, שהלהב שלה היה בגובה של מטר וחצי לערך. אני זוכרת שאבא לקח אותי פעם לראות את החריש ב״חמרה״. הוא לא היה גבוה. הלהב של המחרשה היה גבוה ממנו. ואני זוכרת כיצד המחרשה הבהיקה בשמש והוא עמד על ידה, הלך מזוג סוסים אחד לשני, ולא צעק עליהם. הוא דיבר איתם. הוא דיבר, לחש להם, אינני יודעת אם זו היתה הונגרית, או קריאות מיוחדות להם, היתה לו איזו שפה, הוא היה הומה כזה: ״אוממ... דיו, דיו...״ – הוא לא צעק עליהם אף פעם, לא הרים שוט, הוא עבד בלי שוט, וככה הוא חרש. ואחר-כך קיבל בקבלנות עבודות חריש אצל ערבים, או אצל גרמנים, בדיוק לא אזכור, בסביבות ירושלים.
אבא היה חדשן בחקלאות. נסע לסוריה והביא את ה״באקיה״ למספוא, כי היתה זו תקופת ה״מחלבות״. וכן הביא פרות מדמשק, וחלם על ״קונסוים פרַאיין״, חנות משותפת לאיכרים, מעין ״תנובה״. כלי-עבודה היו בידיו ככלי-נגינה, כל-כך תואמות ובעלות קצב נעים היו תנועותיו. הוא הדריך בפלחה ובנטיעות, גם בראשון-לציון ובגדרה, וידידיו היו לוליק פיינברג, אביו של אבשלום; ליבמן, חזנוב מגדרה. ומן העסקנים היה בידידות עם מרדכי בן הלל הכהן, עם ליבונטין, עם פרופיסור בודנהיימר, וארבורג ודיזנגוף, הכל בענייני היישוב. עם וילקנסקי האגרונום ישב שעות ושוחח על ענייני חקלאות.
בשעות-ייאוש שכב על הספה, ספת עץ חומה, בלתי מרופדת, ולראשו כר הקש שלו, שהיה מסמל את ההסתפקות במועט, חוסר-הנוחיות, ולפעמים גם אבל. היה רובץ הדוק-שפתיים על ספת-העץ החומה. ספר מספריית ליברכט בידיו, ספרים מתורגמים ומקוריים בגרמנית, והוא שקוע עד איבוד-חושים בקריאה. זו היתה שכרות ממש, ואמא היתה זועקת ובוכה – ״מה נאכל?״ – והוא אינו נע ואינו זע. – חברו הקרוב ביותר היה לייבל סלומון, שיכור מופלג, אבל באבא לא דבק אפילו גרגיר אחד מהרגל זה. הוא – רק מספרים היה משתכר.
את מחלת-הלב שלו קיבל אבא באסיפה אחת במושבה, שבה התנגש עם [בן-דודתו] יהושע שטמפפר. זה היה התקף-לב קשה, ואבא היה חולה שנים רבות. הימים היו ימיו של הרופא ברנשטיין-כהן, ובלילה היה בא ועושה לאבי זריקת ״קאמפור״, וכל הבית נתמלא מריחה. ואני הייתי יוצאת למרפסת ובוכה, ואימי שותקת. דווקא בזקנותו כמעט שנעלמה מחלה זו ממנו, והיה מתאונן רק על איבוד חוש השמע, הריח ויתר החושים.
*
אני חייתי את החקלאות בבית. אבי היה לוקח אותי אל שדה השעורה, למדוד את השעורה על פי הגובה שלי. אני הייתי נכנסת לשדה, הוא היה רואה עד אנה השעורה מגעת אליי, ואחר כך, בבית, מודד את זה עליי במטר, בסנטימטרים.
אבי היה חקלאי בחסד עליון, בייחוד במשק המעורב, בזה הצטיין. לא היה חסר לנו דבר בבית. היו תמיד שתי פרות חולבות ברפת, כל מיני ירקות, זה היה נפלא. אבל, משק מעורב בתור מקצוע לכולם, שזה יכניס לפרנסת הבית? לא. ראשית כל, לא כולם ידעו להיות איכרים כאלה. אצל אבא זה היה משהו בתוך הדם, מין דבר כזה. הלא הוא גדל בכפר. אולי מדורי דורות חיו אבותיו בהונגריה ככה, אינני יודעת דברים רחוקים יותר על המשפחה שלנו.
אחר-כך, פתאום, משק מעורב ופלחה – זה לא טוב, וצריך – כל המושבה הולכת ומתחילה לנטוע כרמים, כן כרמים; הדבר היה גם בהשפעת הברון. הברון התחיל לתמוך במושבה, ומכיוון שהיה מושפע מהדוגמה של צרפת, שהיין הוא הענף, בה״א הידיעה, של צרפת, כל מיני היין, והשמפניה, שנוצרים בה – אז הוא רצה לעשות גם פה ארץ של ענבים ושל יין, ושל תולעי משי. כן, היו לו כל מיני חלומות ביחס לארץ, הוא היה איש גדול מאוד. זכוכית. דיזנגוף הקים בית-חרושת לזכוכית, שבניינו עומד עד היום בטנטורה.
והתחילו לנטוע כרמים, וזה היה דבר נחמד. זו היתה תקופה נפלאה. אני זוכרת את הבציר. וגם בחורף, כשאבי היה לוקח אותי לכרמים בעת שזומרים את הגפנים. זו היתה תקופה יפה מאוד. ופתאום באה פילוקסרה – מלה יפה מאוד, מצלצלת, ובבית ישנה זכוכית-מגדלת גדולה כזו, ואבא קורא לי: ״בואי-בואי תראי!״ – אני מסתכלת, ואני רואה הרבה חיות קטנות, ירוקות-ירוקות-ירוקות, ואחריהן – העלה כולו אכול.
הפילוקסרה פרצה, ואת היין לא יכלו למכור. אין כרמים. כל פתח-תקווה, ראשון-לציון, רחובות, שטחים של כרמים היו, וזה יפה, זה כל-כך יפה, זה יותר יפה מהפרדסים. ובחצר עומדת עגלה, רתומה לשני סוסים, והסלים מלאים מוסקאט שחור.
והכל היה מלא, איזו מין תנובה, הארץ ענתה באופן כל-כך נפלא על כל מה שעשו לה, כאילו חיכתה. ולא נתנו אז כל-כך הרבה זבל, והעיבוד לא היה מאה אחוז. ואני זוכרת שמות על הענבים: מוסקאט, סמיניון, והכל היה בצרפתית. והנה, היין פשט את הרגל. אין. ודיזנגוף כתב אז לאבא שלי: ״זוהי ואנדאליות לכרות, לעקור את הכרמים.״ החליטו לעקור את הכרמים, את כל הכרמים שבארץ. והוא כתב – זוהי ואנדאליות. אני לא ידעתי מה זו ואנדאליות, אבל אני בכיתי מפני שיעקרו את הכרם. וכך נעקר.
אחר-כך באה תקופה של שקדים. שקדים מוכרים, ואיטליה חיה משקדים – והתחילו לנטוע שקדים. ושטחים נפלאים בחורף הופכים לשלג, וזה כל-כך יפה. ובמרפסת עומדים עשרה שקים של שקדים, שקים גדולים כאלה, ופח שקדים עולה שני בישליק. שני בישליק הם כמו עשר אגורות. עכשיו אני קונה שקיק של שקדים בשבע לירות. ואנחנו אוכלים שקדים, ומשמינים מזה. זה בריא. זה מאכל נפלא.
והנה, אי-אפשר למכור את השקדים, אין, אין קונים. זה לא נמכר. לא הצליח. ותמיד עומדים בפני שוקת ריקה! – אין מה לאכול, ממש, אין לחם. וכבר אי-אפשר לחזור אל המשק המעורב, האדמות האלה כבר אינן, כבר אי-אפשר, זו כבר תקופה אחרת.
אחר-כך, פתאום, נסעו לתורכיה; בתורכיה איזורים שלמים, נופים שלמים, חיים מטבק. והתחילו לגדל טבק. ויושבים ומשחילים את עלי הטבק על מחטים וחוטים, ומייבשים אותם, וכל החצרות מלאות בטבק. וזה מחניק. וזה לא מצליח. אין. וכל פעם יש פרה פחות ברפת, ויש לחם יותר גרוע, ויש בגדים יותר גרועים. הכל יורד, יורד, יורד. זה ממש עלינו, על בשרנו – אין במה לשלם שכר-לימוד בבית-הספר.
אחר-כך, פתאום, עלה-נכנס איזה ג'וק לאיכרים, והם נוסעים ליפו ומתחילים להתעניין בפרדסים של הערבים. ביפו אפנדים יושבים וגורפים כסף מן הפרדסים, שולחים פרי למארסיי, וממארסיי הפרי הולך הלאה; שולחים אנשים שלהם, אלה מוכרים שם את הפרי, והאפנדים חיים מן הפרדסים. אז גם אנחנו נעשה פרדסים! – כל החצרות מתמלאות ריח ריקבון של לימונים מתוקים. – ובמושבה מתווכחים על איזו כנה להרכיב את השאמוטי, זה הזן אשר יישלח לחוץ-לארץ.
והפרדסים, הם הוציאו את היישוב למרחב. אבל – זו כבר לא ארץ חקלאית, אלה כבר סוחרים, ו״פרדס״, וסינדיקאט, ונוסעים ומוציאים כסף וגונבים! – גונבים גם כן, מה אתם חושבים, לא גנבו אז? גנוב גנבו.
*
סוּפּר בעל-פה: 1997, בראיון שערך יואל רפל עם אסתר ראב, בנוכחותי, ואשר שודר ב״קול ישראל״ ב-9.9.1977, בשם: ״ממלאבס עד פתח-תקווה, במלאת מאה שנה לאם המושבות״.
תקופת ההתרחשות״ 1890-1922 לערך. עד שנת 1890 היתה פתח-תקווה מושבת פלחה. מאותה שנה החלו ניטעים כרמי גפנים, שהגיעו לשיאם ב-1900. העקירה התרחשה ב-1907, ובאותה שנה ניטעו כרמי השקדים. ב-1894 נטעו פקידי הברון פרדס, ב-1897 עברה היוזמה גם לידי אנשים פרטיים. ב-1900 היו בפתח-תקווה 450 דונם פרדס, ב-1911 – 1,000 דונם, ב-1914 – 55,800 דונם, מושבת הפרדסים הגדולה בארץ.
הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. פרשת שתילת הטבק התרחשה ב-1922, כבר בתקופת המנדט, כאשר ממשלת ארץ-ישראל ביטלה את האיסור של התקופה העות'מנית לזרוע טבק בארץ-ישראל. ראה על כך בספר ״יסודות״ (1949) מאת אליעזר טרופה, עמ' 21-33. בתקופת הטבק אסתר כבר נמצאת בקהיר.
הריאיון הובא לדפוס על ידי כרשימה בשמה של אסתר ראב: ״לשמוע את המיית הריקנות של הארץ״, ״עיתון 77״, גל' 5-6, נובמבר-דצמבר 1977. הנוסח כאן הוא לאחר קיצורים ועריכה נוספת, ופורסם בשמה תחת הכותרת: ״שמעתי את המיית הריקנות של הארץ״, כנספח למהדורה החדשה של ״התלם הראשון״, 1988. זה היחיד מבין הראיונות הרבים שנתנה אסתר ראב, שהובא בחייה כיצירה שלה.
* * *
אִיקוֹנִין
רְעָלוֹת מְכַסּוֹת.
בָּעֵינַיִם מַבְלִיחַ
צֵל תּוּגָה.
אִיקוֹנִין תִּקְוָה.
בָּתֵּי מִסְכֵּנוֹת בָּנִינוּ.
נוֹשְׁכִים עִקְבֵי יָמִים
מְחַבְּקִים – אִישׁוֹנֵי
לַיְלָה.
הַצֹּרִי לְפִתְחֵנוּ
עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.
* * *
יונתן גורל
שני שירים
ים ואדם
ים לא מתבייש להמות ולקצוף
ים אדיש למראות ולאנשים
ים לא מכיר לעצמו ביופיו
ים לא מסתנוור מיפעתו
אדם ניצב לחוף חולה געגועים
גלי נשמתו הולכים ומתרסקים
כשנוגעת בהם שקיעה מופזה
דמה ואדמימותה אותו מכתימים
חלומות מדביקים מראות וזיכרונות
זמן כים לא עומד מלכת
המיית גלים מתדפקת לחוף
מבקשת להגיע
מבקשת עוד...
דרך בגין בשעת ערב
נחיל של מכוניות
נמלים מאירות
בערב לואט ומחשיך
גחליליות נושמות
אדי דלק
מתגלגלות זוחלות
מישירות מתעגלות
איש איש ונתיבו
איש איש ועולמו
יונתן גורל
* * *
אהוד בן עזר
הבעל השלישי
מתוך קובץ הסיפורים ״הפרי האסור״, 1977
לימדת אותי לשים את עצמי בסוגריים.
״זוז קצת.״
– – –
״ותפסיק לשחק בסימן-הקריאה שלך!״
– ״אני חולם לחיות בשקט, בשקט.״ – אלה דבריך.
טוב. אינך שקט כשאתה נמצא איתי מפני שנדמה לך שאתה מזניח את הכתיבה. מסכן, אינך יכול לשבת רבע שעה לבד ליד שולחן-הכתיבה מפני שכל הזמן נדמה לך שאתה מחמיץ איזו נקבה. תחמיץ, תחמיץ. כל הלילה אני שומעת את המלפפונים שלך תוססים בצנצנת במרפסת המיטבח, מתפנקים במיץ של עצמם. אישה אתה צריך? שום, שמיר, פלפל-חריף ומלח אתה יודע לשים לבד. עוזרת יש לך. בנשיקות חשקת, בשיכחה מתוקה? אל תדאג. אתה תשכח, תשכח. קיץ מלפפוניך ואבטיחיך יחלוף כמו יין תפוזיך החם בחורף, ירוק, ירוק, אדום ותפוז. כל לילה מלבינה שערה בחלומך. כל שנה אתה נעשה צעיר יותר, כשסופרים מהסוף, שמן, התחלת לאכול ירקות? תעלה גירה. מתאים לך ללעוס תאית. גם דיאטה של נייר תזין אותה יפה. תנבור בספרים ישנים. תלעס את קורותיך, אתה סובל? כשתהיה לי שעה פנוייה ארחם עליך. עירוני מפונק, חי זיכרונות איכרים לא לו. תמשיך לחלום שאתה מוקף צאצאים בבית מידות בפרדס עבות, בגלגול אחר. משווק תפוזים לשמיים. שורשיך בארץ-ישראל ערטילאית בה שדה לא חרשת מעודך ואותה לא אהבת. זר מתרפק על היסטוריה זעירה, ולא שייך לשום תרבות אחרת. צמחים לא אהבת. לא זיעה ולא מעדר.
אתה מסתכל בי. אני משעממת אותך. מדוע נדמה לך שאתה צריך לשעשע? אילו הרשית לי לשבת לקרוא בחדר השני, לשתוק שם, לישון שם, כאילו הייתי אשתך. לא תמצא אישה יותר מתאימה לך, יודעת טוב ממך מה טוב בשבילך, ״לכל חסרונותיך אני כינור!״
״שקרנית. את חושבת: אתה לא שווה את מה שיש לך.״
״ואתה את שלי? שפן על גבי הסוס. אתם כולכם, הגברים, שווים קבר אחים!״ כשאני מטלפנת אתה אומר: ״שלום, סוסונת. רוצה לעלות לספינה? נצא להפלגה קטנה. הרוח מכה במפרשים, עננים על ראשנו התורן איתן.״ – ואני שואלת: ״מה עשית כל היום?״
״הייתי סגור בספינה.״
״ולא יצאת ?״
״הקפתי חצי כדור הארץ.״
״איך?״
״הסתובבתי איתו ביחד. את מבינה, מי שרוצה להישאר במקום אחד צריך לנסוע, אחורנית.״
אתה עושה לי סחרחורת. פטפטן.
״איווררתי את המפרשים, סגרתי את התריסים. בואי נפליג ונטבול זנבותינו כמו ראשנים בשלולית של דבש!״
״אילו לפחות היתה לך מכונית!״
״מכונית? למה לך? כשאת נמצאת בדרך, נראה כאילו יש לך לאן להגיע, אבל כשתבואי למקום החדש תתחילי להשתעמם בדיוק כמו במקום שממנו יצאת. הצורך להגיע עומד ביחס הפוך למידת החשיבות הרגשית שיש בעינייך למקום אשר אליו את נוסעת. ככל שיש פחות מה לעשות באיזשהו מקום, כן ממהרים יותר להגיע לשם. שהרי דווקא למקומות בהם הפגישה מחייבת אותך להשקיע כוח רגשי רב, באהבה, בפרידה, בסבל או בסכנה, את מתקרבת לאט, וכל רגע נראה בעינייך כנצח. הרגשת העוצמה שבמהירות נוטעת באדם רגש של גאווה נפרזת. הוא שוכח את מימדיו האמיתיים, ממריא ושובר את מפרקתו.״
אתה!
איש חלל עצמך. יהיר, בחליפת-מילים, נושם חמצן אהבתו העצמית, טס על כסאו, נוהג מכונת-כתיבה חשמלית בקאראחאן של חלומות. יכולת לקחת אותי פעם למסעדה טובה. פוחד שיראו אותנו ברחוב? קמצן. לגלגל אותי על הסיפונים שלך, זה מה שאתה יודע! ״אני רוצה לפגוש אדם אשר עימו יקרו לי דברים רבים, דומים לאלה שהתרחשו גם קודם במהלך חיי,״ אתה אומר, ״אבל לא אתן לעצמי להיסחף. אדם אשר ילמד אותי לחיות בלי נקיפות מצפון, כדי שאגרום פחות רעה לעצמי ולאחרים. אבל לא אהיה קורבן למלכודת של יחסים נוירוטיים. אדע להיזהר מהם וללכת נאור בעולם של עיוורים-למחצה. אלמד להתגרש מקשרים מעיקים ולא-בריאים, אדע להתרגש בלי להתבלבל. ארגיש כי חלים בי המון שינויים אך לא משתנית המודעות העצמית הבהירה מאוד שלי לגבי כל מה שקורה לי. נמאסו עלי תיאורים חושניים, צבעים, ריחות, קולות. רק המסקנות חשובות.״
״מה קרה לך בזמן האחרון?״
״רע לך איתי?״
״אצלך המין נעשה מקצועי.״
״חדלתי להעריץ,״ אתה עונה.
״אחרים,״ אני מוסיפה.
כשהלכת להתרחץ הסתכלתי בדפים שלך:
הבעל השלישי
היתה שעה מאוחרת של ערב. ליל ירח מלא. עמדתי ליד דוכן גלידה. נערה אחת חיכתה לפני. היא החזיקה כמה חבילות מגולגלות בשקיות מחומר פלסטי, ובהן בגדים וספרים. סנדליה מרופטים. צנומה. אפרוחית, כמעט ילדה. ופלומה צהבהבה על עורפה, כה קרובה שיכולתי לנשוף בה, כמו במקרה.
מיהרתי לשלם עבור הגלידה ועקבתי אחריה. היא הרגישה והתחילה ללכת מהר. השגתי אותה והלכתי לשמאלה, קרוב אליה.
״מה אתה רוצה ממני?״ שאלה.
״מצאת חן בעיני.״
״הסתלק.״
״אני לא אגע בך.״
״תלך לזונות.״
״יש להן מחלות.״
״אתה בעצמך חולה.״
רעדתי.
״אולי נשב קצת על ספסל?״ הצעתי.
״השתגעת? אני ממהרת הביתה.״
״את גרה לבד?״
״לא עסק שלך.״
ופתאום עצרה.
״אם אתה לא עוזב אותי, אצעק.״
״תגידי לפחות מה שמך.״
״איה.״
אמרתי את שמי.
הרגשתי שנעשתה פחות חשדנית. ״אתה כותב לפעמים בעיתון?״
״כן.״
״חסר לכם, העיתונאים, בחורות, שנטפלת אליי?״
״מצאת חן בעיניי.״
״כך כולם אומרים.״
המשיכה ללכת.
״לעזור לך לסחוב את החבילות?״
״בבקשה,״ נתרככה, ״אבל רק עד הבית.״ היססה רגע, והוסיפה: ״קוראים לי אילנה.״
״ולי קוראים יורם גאון.״
״תפסיק להצחיק.״
עכשיו, שנתרככה כלפי, לא ידעתי מה לומר לה.
״מה את עושה?״ שאלתי.
״סטודנטית.״
״חשבתי שאת לפני הצבא.״
״לא הלכתי לצבא.״
״היית לא בריאה? את לא נראית דתייה.״
״אתה רוצה לעשות עליי כתבה?״
הגענו לביתה. בית-דירות רגיל. לא חדש, בתל-אביב.
״עכשיו תן לי את התיק ותגיד יפה שלום.״
״אולי נטייל עוד קצת?״
״תשמע, אני עייפה נורא ואין לי כוח למשחקים.״
חיכיתי.
״תראה,״ אמרה לבסוף, ״אם תבטיח לי להתנהג יפה, ארשה לך לעלות אליי לחצי שעה.״
הסתרתי את השמחה והבטחתי.
עלינו.
״אכלת ארוחת ערב?״ שאלה. ״אל תחשוב שאני מקבלת כך כל אחד. אתה אדם שמכירים אותו.״
היא שטפה את פניה וישבנו בפינת המיטבח הקטנה. הוציאה לחם. מרגרינה. חצילים קרים. ריבה. דג מלוח.
״זה כל מה שיש לי,״ התנצלה.
״את גרה לבד?״
״עכשיו... כן.״
״איפה ההורים שלך?״
״מתו.״
בארון הספרים, בכניסה, היו ספרי-קודש ישנים. המקרר הרעיש. צבע הקירות הכהה אמר סיפור של עתיקות.
״לא עצוב לך כאן, לבד?״
״יש לי אחות.״
״ואיפה היא?״
״עכשיו היא נמצאת פחות בבית. יש לה חבר והיא ישנה אצלו.״
״מתחתנת?״
אילנה צחקה במרירות.
״אצלנו במשפחה לא מתחתנים,״ אמרה, ״רק מתים.״
פניה היו מנומשות מאוד, מקרוב, באור, נראתה מבוגרת יותר.
״ואת?״
״מה?״
״עוד לא התחתנת?״
להפתעתי ענתה: ״דווקא כן.״
״ומה קרה לבעלך, התגרשת?״
״לא. מת.״
״גרתם פה?״
״כן. בתאונת דרכים.״
מרחה לעצמה פרוסה עם חצילים קרים וריבה ואמרה:
״אם לא היה מת לא הייתי מתגרשת ממנו. לא היה לי אומץ להחליט. ואתה?״
״מה?״
״רווק?״
״כן.״
״הרבה מספרים כך, ומסתירים.״
״אני לא משקר.״
גמרנו לאכול. שתינו קפה. את הכלים הניחה בכיור ולא רחצה.
״אתה רוצה לשמוע תקליטים?״
״כן.״
עברנו לחדר הגדול. כסאות גבוהים. שולחן-אוכל גבוה, צהבהב, מכוער, בסגנון שנות הצנע. ארון מזוגג עם ספרים לא חדשים ולא מעניינים. ספה קשה.
״אתה אוהב באך?״
״כן.״
שמה את הקונצרטות הברנדנבורגיים.
״איה,״ אמרתי, ״את מוצאת חן בעיני.״
״קוראים לי אילנה.״
התקרבתי אליה. היא ישבה על הספה.
״אני לא יכולה.״ מיאנה.
״מדוע?״
״אני מאוהבת.״
״בבעלך המת?״
״מה פתאום? לא. במישהו אחר.״
חיבקתי אותה. היא התנגדה.
״אני רוצה להישאר נאמנה לו,״ אמרה.
התהפכנו למטה. פניה במרבד, נפלתי עליה והפראות שבתה את ליבה. היא התמסרה, נכנעת, בדבקות, דומה שנהנתה מהשפלתה. רגע-קט פירפר בה דבר-מה, ונרגעה.
״עכשיו תבוז לי,״ אמרה.
שתקתי.
״חבל,״ אמרה. חשבתי שהפעם אוכל להישאר נאמנה לחבר שלי. עכשיו תלך, טוב? ואל תבוא יותר.״
קמתי ללכת.
״אתה חושב שאני נורמאלית?״ שאלה.
אחרי שבועיים צלצול בדלת. אילנה. הפעם נראתה טרייה יותר, בלי חבילות, ולבשה שמלונת קצרצרה.
״אתה לבד?״
״כן. איך ידעת את כתובתי?״
״בספר הטלפונים.״
״ולמה לא טילפנת?״
שתקה.
״היכנסי.״
נכנסה.
הראיתי לה את הדירה, כשהגענו לחדר-השינה נשארנו שם. והיא, כמו שהיא, בשמלונת הקצרצרה שלה, ופניה, לוהטות, תחובות עמוק בכרים.
קמה. רחצה עצמה ופנתה ללכת.
״תשתי לפחות כוס תה?״
״אני מרגישה שהחיה שבי מביאה אותי אליך.״
״תישארי. אהיה קצת גן שלך,״
״איזה גן?״
״חיות״.
״לא. אני מאוהבת.״
״במי?״
״בחבר שלי.״
״מה הוא עושה?״
״רופא.״
״ומה אתם עושים?״
״יושבים שעות ושותקים.״
״תיזהרי שלא תיכנסי להריון.״
״ממה, מהשתיקות?״
״ממה שביניהן. לא תדעי ממי.״
״אל תדאג.״
ואחר-כך: ״אתה אוהב אותי?״
״לא.״
״שלום.״
אחרי חודש ימים נפגשנו ברחוב.
״מה זה לא רואים אותך? התחתנת עם הרפואה?״
״לא.״
קנינו עוגות ועלתה אליי לשתות קפה.
״כשהייתי בת עשר קרה לי הדבר,״ אמרה. ״ביום חמישי אחרי הצהריים הלכתי לספרייה כדי להחליף ספר. כאשר התקרבתי לספרייה הופיע בחור גדול והתחיל לדבר איתי. הוא שאל אם אני רוצה לקבל במתנה כלבלב. כאשר הסכמתי, הוביל אותי אחרי הבתים הגבוהים, איפה שישנה שכונה של פחונים. הכניס אותי לחצר של בית קטן מפח, מסוייד לבן, ומחוברת לו סוכה של ירק מטפס, ונתן לי להשתעשע בכלבלב שהיה בחצר במשך דקות אחדות. אחר-כך תפס והוביל אותי לפינת החצר, שם היתה עוד סוכה, יבשה, ושם עשה לי את זה, פעמיים. הלכתי משם ובכיתי. פגשתי איש אחד ברחוב והוא שאל למה אני בוכה. סיפרתי. אחר-כך היו שוטרים, ורופא בא אלינו הביתה ובדק אותי. אמרו לי שקוראים לאיש שהזמין אותי לשחק בכלבים עיסה, אבל הוא יהודי. עשו אצלו חיפוש בבית ומצאו באמבטיה חולצה מפסים ומכנסי קורדרוי חומות, בדיוק כמו אלה שאני סיפרתי לכולם שלבש. כתבו בעיתון שהוא עשה דברים כאלה לעוד ילדות. אסרו אותו. לפני שהיה משפט הוא מת, כך סיפרו לי. בהתחלה חשבתי שאלוהים העניש אותו על הרע שהוא עשה לי, אבל אחרי שנים הבנתי שהוא התאבד. אני אף פעם לא אסלח לו מה שהוא עשה לי. הרבה פעמים הייתי חולמת עליו. תמיד היה נדמה לי שהוא עוד חי ורוצה שוב לפתות אותי לשחק עם הכלבלב, והכי נורא היה שאני הרגשתי שאני שוב אאמין לו ואלך אחריו. היה זמן שקראתי לו בעלי, מפני שאחר-כך כבר אף פעם לא הייתי בתולה.״ אחרי הקפה שוב התלהטו פניה, תחבה אותם בכרים והפקירה עצמה.
אחר-כך שאלה: ״מה יהיה?״
״אני לא יודע.״
״אתה חושב שאני נורמאלית?״
שתקתי.
״אתה מבין למה אני באה אליך?״
״כן.״
התחילה לבכות. ״אני פושעת. רוצחת. אתה מתייחס אלי כמו אל בהמה.״
״ואת נהנית מזה.״
״אתה לא מסוגל לאהוב אותי.״
״אילו אהבתי אותך לא היית באה יותר.״
קמה.
ליד הדלת: ״יותר לא אבוא אליך.״
״למה?״
״בעוד חודש אני מתחתנת.״
״מזל טוב!״
״מפלצת!״
אחרי חודשיים התחתנה. ראיתי מודעה בעתון. היו לי נערות אחרות, בשמלניות קצרצרות, פניהן תחובות עמוק בכרים, ומשהו היה חסר. כמעט הצטערתי שלא התאהבתי באילנה. אך ידעתי שאילו אהבתיה היתה חדלה ליהנות.
לאחר שנה וחצי נהרג בעלה השני, בתאונת דרכים. נזכרתי במה שאמרה: ״אצלנו במשפחה לא מתגרשים. מתים.״
אתמול ראיתי אותה ברחוב. היא יפתה. אבריה נתעגלו. חמקתי הצידה כדי שלא תבחין בי. אמונה טפלה, הבעל השלישי! ואז –
נדמה לי שלא גמרת את הסיפור.
כאשר חזרת מחדר-האמבטיה שאלתי:
״להזמין לך ארון?״
״מה יש?״
״כלום. קראתי את ״הבעל השלישי.״
״כן –״
״אתה רוצה שאתחוב את הראש בכר, או שאסמיק קודם?״
״אולי תפסיקי!״
״אתה חושב שאילו היו אונסים אותי כשהייתי ילדה קטנה הייתי יותר מגרה אותך?״
״די! את יודעת שאני כותב מהדמיון שלי.״
״מפלצת. לך יש דמיון? אני הולכת להתחתן.״
״מזל טוב. עם מי?״
״אני לא יודעת. אני מבטיחה לך שהשנה אני מתחתנת. נמאסת עליי. הבעל השלישי!״
״רוצה לעלות לספינה?״
״אני הולכת.״
״הרמתי את העוגן.״
״הלוואי שתטבע!״
אני טיפשה. עליתי.
* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב״עם עובד״ לכלול את כתב-היד של ספרי ״הפרי האסור״ בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.
הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.
[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].
אהוד בן עזר
* * *
ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:
* אהוד ידידי, נהניתי עד מאוד ממאמרה של ארנה גולן על שירי אסתר ראב. מזמן-מזמן-מזמן לא קראתי ביקורת כה מבינה, מתמודדת ״ללא רחמים״ אבל בהבנה ובאהבה, עם שירתה של ראב שהקדימה את זמנה והיתה ראשונה בשירה הישראלית המתחדשת. לא הכירו בה? לא שיבחו אותה די? יש דוגמאות היסטוריות רבות ליוצרים גדולים שלא זכו אף לא במילה טובה אחת בחייהם. היא בחברה טובה. אינני חובבת ביקורות ספרותיות בארץ. אתה רק זורק מבט לראות את שם המבקר – וכבר אתה יודע, עוד בטרם קריאה – אם ידון את המחבר לטוב או לרע. ארץ קטנה וסליחה, מאוד קרתנית. אתה, אהוד, עשית רבות למען לשמר ולגלות ולפרסם את שיריה. מכיוון שאהבתי את שירתה מאז ומתמיד – שמחתי מאוד על מעשה נאצל זה. אגב, הביקורות הספרותיות בעיתונך הן מזן אחר. מאירות ופוקחות עיניים.
גם השירים שארנה גולן בחרה להביא ברשימה – מן היפים והנהדרים שבהם. מדוע ״ללא רחמים״ כתבתי? כי ארנה הורידה צעיפים מעל השירים שראב כיסתה, בבחינת רב הנסתר על הנגלה.
ואחרון, אני אישית לא אהבתי במיוחד את בחירת השירים למבחר. אבל זה עניין של טעם אישי.
מיכל סנונית
* אהוד ערב טוב, אני קורא את שיריה של דודתך אסתר. שתי מילות הקדמה: אינני חובב שירה, אין בי היכולת לנתח שירה, אני בא מדיסיפלינה שונה לגמרי, אבל אני מוצא עצמי קורא שוב ושוב את השירים.
כמה רגש וכמה לב הכניסה המשוררת בשיריה. יכולת עצומה להתבונן הן בפרח או בציפור ובצד זאת היכולת להתבונן בנפש פנימה, וזה לא פשוט כלל בכל גיל, ודאי לא בעשור השמיני של חייה, אז כתבה את ״תפילה אחרונה״.
בעולם מהיר-תזזיתי, עולם דיגיטלי הנע במהירות עצומה, לרוב במסלולים מוכתבים, עולם הישגי בו האדם מתבונן בכל רגע בדמות הנשקפת אליו במסכים השונים – זו המראה ה״מודרנית״ (למתי מעט אכפת האם הדמות מלאכותית ומעוותת DON'T CONFUSE ME WITH FACTS), בעולם שכזה שירתה של אסתר מאפשרת לעצור לרגע, לזוז הצידה ולהתבונן ולחשוב (כן, פעם היה דבר כזה – לעצור ולחשוב). תענוג.
הבמה שהינך נותן לשיריה של אסתר ראב בעיתונך, הינה תעודת כבוד לך, ועשיית חסד לעילוי נשמתה. אין תמה אפוא שיושב לו אזרח נידח, כותב שורות אלו, וממתין פעמיים בשבוע בכיליון עיניים לעיתון האיכותי והמהנה שלך?
חזק ואמץ,
גיל אוסטשינסקי
* לאהוד יקירי, שנה (אזרחית) טובה לך ולכולם... בעיתון היום כתב נעמן כהן בתחילת מדורו כעין ביקורת על תא״ל אבי בניהו שכתב במאמרו ב״מעריב״ של שבת שעברה על ״קאנטקי פרייד ציקן״.
באותו מאמר הוא כתב על אל״מ רות מושכל, מפקדת חיל הנשים וקצינת חן ראשית לשעבר, שעל פועלה במהלך מלחמת יום הכפורים ניתן לה הכינוי: קצינת הח״ן המיתולוגית...
רותי מושכל היא רעייתי, שנפטרה בשנת 2015. היתה בת 80 במותה. היא ילידת חיפה, דור 3 חיפאי, דור 8 בארץ ישראל. משבט סלונים, בזכות הסבתא שגרה בחברון, ובירושלים.
ולמה כל מה שאני כותב לך עליה? כי בשבוע שעבר נחנכה כיכר בחיפה, בשכונת רמת חן, לזכרה, והיא נקראת: ״כיכר אל״מ רות מושכל״. תוכל לקרוא על הכיכר בגוגול ובוויקפדיה ובעיתוני חיפה. אבי בניהו כתב [עליה] במאמרו [באותו] יום שישי.
נעמן כהן, חיפאי לשעבר, כתב מאמר ארוך לפני שנה על סיור רציני ומענין בחיפה. הוא בטח קרא על הכיכר הזו...
תודה ושוב בברכות,
צביקה מושכל
* אהוד, תודה גדולה דרכך, למשה גרנות – שגרם לי לקנות ולקרוא ספר מרשים עמוק יפה ומחכים (סקירתו בחב״ע 1602) – והוא 'העילוי' מאת משה סויסה, שדובר בו כבר ועוד ידובר.
ותודה לאכסנייה.
א. כהן
* מה דעתכם על הפיאסקו התקשורתי של המנהיגים ושל העריקים החדשים ושל רסיסי המפלגות – שמאוחדים רק בדבר משותף אחד – רק לא ביבי! – – הפיאסקו של ״מנהיגים״ שחלקם ספק אם יעברו את אחוז החסימה, של ״מנהיגים״ שאינם חדלים להשמיץ את נתניהו ומתעלמים, למשל, מההצלחה של מבצע החיסונים נגד הקורונה, שלא לדבר על הסכמי השלום? – הלא כל אלה רק מבשרים ניצחון סוחף לנתניהו בבחירות הקרובות, אך ייתכן מאוד שלא יהיה לו גוש גדול דיו כדי להרכיב ממשלה.
* לכולם שלום, יצאה לאור מהדורה מקוונת של ספר שיריי ״חגיגת אסיף״. ניתן לרכוש את הספר באתר ״נטבוק קניון ספרים״.
בברכה
איתמר
איתמר פרת כתב הרבה, אבל פירסם מעט (שני שירים ותסכית). הרוב הלך למגרה, אל ידידים ואל בני משפחה. עם הגיעו לגבורות הציעה רעייתו עתליה ללקט את אשר כתב, להציל מן הטמיון. טיוטות וכתבי-יד נמצאו ונאספו ממחברות, ממדפי ספרים, מאוגדנים ומוותיקים, ונתקבל אסיף לא-דל. עתליה ואיתמר החליטו להדפיס במהדורה פרטית לפחות את דברי השירה שנכתבו בעברית. המקבץ הינו מגוון: ליריקה מקורית ומתורגמת, מקאמות לאירועים, הקדשות ופתקי ברכה. הכול בחותם אישי מאוד, ומכוון בעצם לציבור מקורב בלבד. הקובץ המהודר (פרי גרפיקה של עמרם פרת, אחי המחבר) הוענק כשי לבני משפחה ולנבחרת של ידידי-חיים במסיבת יום הולדתו ה-80 של המחבר, ומוצע בזה לקהל הרחב שאולי ימצא ענין בכתיבתו של נער ירושלמי, קיבוצניק, מילואימניק, גיאולוג, מורה דרך, עורך ומתרגם, איש משפחה ואוהב ארץ ישראל, ובמיוחד את תולדותיה. טיפות מִים של חיים.
* ציטוט: הביטחון והשמחה אצל האיראנים והחות'ים, לקראת כניסתם, חלילה, של ״הדמוקרטים״ – מרקיעים שחקים, תרתי משמע.
לפני זמן קצר הם טווחו בפצצות מרגמה וברקטות את נמל התעופה הבינלאומי של העיר עדן, בזמן שהממשלה הפרו-סעודית נחתה שם.
דיווחים על הרוגים ופצועים רבים. צפו, מוות בידי איראן, בשידור חי: [סרטון].
רמת הביטחון במזרח התיכון מידרדרת ברמה יומית, ככל שהאנרכיה של ״הדמוקרטים״ עלולה להתקרב.
שלא יהיה ספק לאף אחד – כך ייראה נתב״ג אם, חלילה, עסקנינו יחליטו לתת שטח עצמאי למחבלים על הגבעות. איראן תשלוט שם. שלא יהיה ספק לאף אחד. [סרטון].
שרי הממשלה הפרו-סעודית של ״תימן״ בורחים מהמטוס. המרחב הערבי הנטוש הפך לבדיחה.
ד״ר גיא בכור באתר שלו, 30.12.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
* ציטוט: בחסות משטר בשאר אלאסד, מבצעים האיראנים טיהור אתני ועדתי באיזורי מזרח חאלב, צפון ״סוריה״. הם מעבירים לשם אלפי לוחמים אפגאניים שיעיים, שמביאים גם את המשפחות שלהם. וכך, מגרשים משם את הסונים, ומיישבים שיעים, שאינם כלל ערבים. בין היתר הם השתלטו על מחנה פליטים בשם חנדראת, ויִשבו אותו. ואת מי הם גירשו משם לכל הרוחות? את ה״פלשתינאים״ שגרו שם עשרות שנים.
הנה שיעים באיזורי חאלב, מסלקים את הסונים, משנים שמות של רחובות, ומבצעים פשעי מלחמה בדרגה גבוהה ביותר. לאיש לא איכפת. [סרטון].
ואיפה כנופיות זכויות האדם? איפה הח״כים הסוניים, שתומכים ומהללים את רוצח הפלשתינאים הגדול בהיסטוריה, בשאר אלאסד? איך כסונים הם יכולים לתמוך ברוצח של כמיליון סונים? ואיפה עמותות הרוע ה״ישראליות״ בירושלים, שמקבלות כסף אירופי לטיהור אתני של יהודים משם?
הידעתם שנציב האו״ם שהשתלט על ארמון הנציב בירושלים, אחראי על המזרח התיכון כולו? אבל למה לו להתעסק עם נושאים קשים, אם אפשר לרדת על ישראל, ובערב לסעוד במסעדותיה, וליהנות מהחירות והחופש שהיא מעניקה?
ועוד בנושא ״סוריה״: בקרוב היא תציין עשור שלם למלחמת האזרחים, ותיכנס לשנה ה-11. בפייק ניוז בישראל דיווחו שהיא עברה ״שיקום״. מיליוני בתים נחרבו ועוד ייחרבו, ואין שום שיקום, כי אין כסף, ואין רצון. הנה סיור החודש בשכונה אחת בלבד של אותה עיר, חאלב, כאשר האוכלוסייה כולה בשכונה הזו, 55,000 נפש, כבר טוהרה וגורשה. חלקה בכלל כבר מזמן אזרחית של מרקל.
אין מים זורמים, אין חשמל, אין מזון בסיסי, כל אחד לגורלו המר: [סרטון].
ד״ר גיא בכור באתר שלו, 25.12.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו!?
* * *
הרמב״ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה ״אשר יצר״
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2275 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגול״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״
* * *
בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
״הצינור גנוב! הצינור גנוב!״
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף.״
(״מעריב״, 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: ״'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״
* * *
ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת ״הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר ״ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח״!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של ״ערגה״, שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ'ופר הנוער״!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״! עם מאמרה של
ד״ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב״והארץ תרעד״,
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון ״ספרי דורות קודמים״!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של ״לילי מרלֵן״!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר לעותק נדפס 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב״מ – אזל!
*
ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב״חדשות בן עזר״. 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ״א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל