| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1607
מאחל שנה אזרחית בריאה לכל נמעניו!
[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בטבת תשפ"א, 4.1.2021
עם צרופת הציור של נחום גוטמן לסיפור "מי מספר את הספרים?" מלפני כ-60 שנה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: שָׂבַעְתִּי מַנְגִּינָה וּמִשְׂחֲקֵי-שָׁוְא. אַל תִּירָא. // ישראל בר-ניר: בגדי המלך החדשים. // אורי הייטנר: צרור הערות 3.1.21. // אשר מעוז: בין השמשות. // איליה בר-זאב: 1. המאה ה-21. 2. האם זה טוב ליהודים? // פוצ'ו: בחיי [7]. ל"א. בלדה לעדה. // שיעורים בתודעה יהודית. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // תקוה וינשטוק: שומרים על חיי הסבים והסבתות... // עקיבא נוף: שעת הדימומים. // יעקב זמיר: רבע חצי שליש? // אורי איתיאל: יוליה. // תולדות חיי יצחק ראב. המלביה"ד: אהוד בן עזר. [בן-דודו של יצחק ראב]. // אסתר ראב: "פילוקסרה". // יהודה ראב בן עזר: העקירה. פרק מתוך ספרו "התלם הראשון". // אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים? // נעמן כהן: הנצחה ע"י חיידק בבטן חזיר. // פרופ' חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה, פרק ע"א: "חלף עם הרוח"? [התקבל לקראת סגירת הגיליון]. // ממקורות הש"י.
* * *
אסתר רַאבּ
שירים מבין הזמנים
*
שָׂבַעְתִּי מַנְגִּינָה וּמִשְׂחֲקֵי-שָׁוְא
כָּל חַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה הָיוּ לִי לְזָרָא
עַתָּה תְּרִיסִי אָגִיף
וְדוּמָם תַּחְתַּי אֵשֵׁב
בַּל אֶשְׁמַע גְּעִיַּת אוֹטוֹמוֹבִּילִים
וְלַהַג מוֹכְרִים בַּשּׁוּק
תִּרְאֶה אָז זֵיתַי דַּלִּים
עַל פְּנֵי הַגִּבְעָה כּוֹרְעִים
וְנָוִי אֲשֶׁר לֹא הוּקַם
עַל רְזוֹנֵי בְּשָׂרְךָ עִמְּךָ –
יְטַפְטֵף וְיִלְחַשׁ כָּאֵשׁ.
1926
[מתוך העיזבון]
___________
* לאחר השיר "קהירה, קהירה!" (א.ב.ע.)
*
עוֹד לִבִּי בְּיָדִי
אִשָּׁה הֲגוּנָה אֲנִי
עֲוִית תֹּאחֵז אֶצְבְּעוֹתַי –
וְלִבִּי בְּיָדִי
וְאֶל מְרוֹמִים עֲלֵיהֶם שָׁכַנּוּ
לֹא יַעַל לֹא יַעַל
1926
[מתוך העיזבון]
__________
* לאחר השיר "כפי נשואות אליך" (א.ב.ע.)
* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
* * *
ישראל בר-ניר
בגדי המלך החדשים
(אגדה ישנה חדשה למבוגרים בדורנו)
האגדה לילדים, "בגדי המלך החדשים" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, התפרסמה לפני קרוב ל-200 שנה. דורות של ילדים נהנו, ונהנים עד היום, מהסיפור בו מתואר איך נוכלים מוכרים למלך חליפה התפורה מכלום. הם משכנעים אותו שהחליפה תפורה מחומר מיוחד שרק חכמים יכולים לראותו, ומי שלא רואה אותו הוא טיפש. הם בטוחים שהתרמית לא תתגלה, כי אף אחד לא יהיה מוכן לומר שהוא לא רואה את הבגד – הוא יתבייש להיראות טיפש.
הנוכלים בישראל של ימינו לא באומנות המחט הם עוסקים, לא מחלצות וחליפות פאר עבור שועי הארץ הם תופרים. הסחורה אותה לציבור הם מציעים, היא כתבי אישום ממיטב התוצרת.
כמו בסיפורו של אנדרסן, מרכולתם רק לחכמים מיועדת, וכאלה לא חסרים בישראל. בישראל בימינו, מכל עבר – ימה וקדמה, צפונה ונגבה, כל כנפות הארץ מָלְאוּ בחכמים. את מי לא תמצא שם – הוגי דעות ויודעי ספר, אנשי אקדמיה עם תואר ובלעדיו, חוקרים ומדענים, סופרים משוררים ושאר מושכים בעט ומקישי מקלדת, מעצבי דעת קהל וכוכבי תקשורת, גם זו שבכתב וגם זו המשודרת. כולם חכמים, כולם .
זה קהל היעד אליו פונים הנוכלים – חכמים ויודעי ח"ן (חוכמת הנסתר – Occultism בלע"ז), אנשים המבינים את המובן רק להם, הרואים את הבלתי נראה. ואת מה שהם רואים, הבבונים, תומכיו של נתניהו – שבקהל החכמים כף רגלם לא תדרוך, לא מסוגלים לראות!
ומה רואים החכמים? לֹא סִיר נָפוּחַ וְגַּם לֹא תִּיק תָּפוּחַ, בְּקוֹשִׁי תִּיק רֵיק מִתּוֹכֶן הֵם רוֹאִים, תִּיק שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם.
בסיפורו של אנדרסן קם נער קטן, נער שב"טיפשותו" אינו מבין שמה שהוא לא רואה זה בגלל שהוא לא חכם, וקורא בקול: "המלך עירום!"
הנחת העבודה של הנוכלים של ימינו היתה שההרכב האנושי של עדת החכמים, קהל היעד אליו הם פונים, הוא רובו ככולו אנשים העונים על ההגדרה של הבן הרביעי בהגדה של פסח – זה שאינו יודע לשאול. במילים אחרות, שלא יימצא הנער עליו כתב אנדרסן.
למפח נפשם של הנוכלים, זה לא קרה, ונער כזה אכן נמצא. אלא שהזמן עשה את שלו, והנער הוא כבר לא נער. הנער גדל ולמד, והיום הוא מכהן כשופט בבית המשפט המחוזי בירושלים הבירה.
קשה להגדיר את מי שהגיע לכהן כשופט מחוזי – בּבּוּן. אינני מתיימר לנחש מה הן דעותיו הפוליטיות של השופט, ומה יחסו לראש הממשלה. אבל כנראה שהוא אדם שלא אוהב שמתעתעים בו. אדם שלא מוכן להשלים עם כתב אישום המבוסס על ראיות כאילו. כתב אישום כזה הוא לדעתו, כמו יער ללא עצים, וביער בו אין עצים לא ניתן להדליק מדורה.
על מנת למנוע את הרושם שמדובר ב"נער בודד", חבריו של השופט בצוות הצטרפו לדעתו.
בקהל החכמים שקנה את הבגדים (אופס, ברח לי – כוונתי היתה לכתב האישום) בלי לבדוק את הסחורה, עדיין לא עיכלו את מה שקרה. לכן הם ממשיכים ללהג על "נאשם בפלילים", על "כתב אישום" (וה"מדקדקים" אומרים שלושה כתבי אישום), על "חתירה תחת שלטון החוק", על "הרס מערכת המשפט", על "הצלת הדמוקרטיה", על "רק לא ביבי" ועוד כהנה וכהנה.
מה שבקֶרב עדת החכמים לא מבינים הוא שיש דברים שחובה לאומרם, ואותם הם לא אומרים, ויש דברים שלא צריך לומר אותם, ואותם הם בכל זאת אומרים.
חבל.
ישראל בר-ניר
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 3.1.21
* תל-אביב זה אני – אני בעד הגבלת קדנציות של ראש ממשלה. שלטון ממושך הופך לשלטון מסואב. מי ששולט זמן רב מדי, מתחיל להאמין שבאמת "המדינה זה אני". ע"ע נתניהו.
זה נכון גם בשלטון המקומי. גם בו יש צורך בהגבלת קדנציות, בדיוק מאותה סיבה. ע"ע חולדאי.
ביוני 2019 פרסמתי רשומה שכותרתה "תל-אביב זה אני": ראש העיר ת"א רון חולדאי, החליט שלא לחלק לבוגרי י"ב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", כפי שהיה מקובל עד כה, אלא את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". "אלטנוילנד", הרומן האוטופיסטי של חוזה המדינה, הוא ספר יסוד של הציונות. יש בו ערכים של חברת מופת, צדק חברתי, שוויון אזרחי. וכל זרם בציונות יכול להתחבר לחלקים מתוכו.
"שלום לקנאים" הוא ספר פוליטי, שמייצג את השקפתו הפוליטית של רון חולדאי. אין זאת הפעם הראשונה, שחולדאי מרשה לעצמו, כראש עיר, לנהוג בגישת "תל-אביב זה אני," ומכאן שהשקפתו הפוליטית היא "העמדה של תל-אביב."
בספרו "שלום לקנאים" עמוס עוז ניגש לציבור הישראלי עם הצעה לשיח אמיתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה. אך בפועל הוא הציע שיח חד-צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמיתי לעמדות שונות משלו.
ואולי דווקא מסיבה זאת הספר כל כך מצא חן בעיני חולדאי.
כדאי לזכור, שהעיר תל-אביב נושאת את שמו העברי של הספר "אלטנוילנד". התרגום העברי של סוקולוב לספר היה "תל-אביב".
* סר טעם – דברים שכתבתי על חולדאי באוגוסט האחרון: "הארת חזית עיריית תל-אביב בדגל לבנון, היא מפגן של טעם רע, חנופה, נמיכות קומה ופופוליזם. כן, עלינו לסייע גם לאויבים, אבל הם אויבים. והדגל שלהם הוא דגל של מלחמה בישראל."
חולדאי אינו כוס התה שלי. עמדותיו אינן עמדותיי. אבל הוא פרטנר רצוי, בעיניי, בממשלת אחדות לאומית בראשות גדעון סער בעוד שלושה חודשים. ממשלה שיהיה בה ייצוג לקשת דעות רחבה, מבנט עד חולדאי.
וגם הליכוד יוכל להצטרף, בכפוף להלכת דרעי-פנחסי.
* עניבה אדומה – האם העניבה האדומה של חולדאי, בהכרזה על המפלגה החדשה, היא קריצה לאוהדי הפועל, שלא סלחו לו על אוסישקין?
* בניגוד לערכי הממלכתיות – איני מצטער על החלטתו של גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים, כפי שלא שמחתי על הצטרפותו אליהם. עוד כשהייתי פעיל בתל"ם, ובוגי יעלון עסק ביצירת החיבורים שהובילו בסופו של דבר להקמת כחול לבן, הבעתי באוזניו את דעתי שלא ראוי לחבור עם אשכנזי בשל פרשיות אשכנזי/הרפז למיניהן. נכון, לא נמצאו ראיות לחשדות פליליים נגדו, אך לבטח האופן בו התייחס כרמטכ"ל לדרג המדיני, אהוד ברק (שגם הוא מצידו לא היה טלית שכולה תכלת, בלשון המעטה), מנוגדת בתכלית לערכי הממלכתיות, שעליהם אנו מבססים את המפלגה. הצטערתי כאשר הוא הצטרף. את דעתי בנדון הבעתי גם בפומבי.
בעקבות פרשת "שמן", כתבתי בינואר 2020: "שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א אישרו הסדר פשרה בתביעה הייצוגית שהוגשה נגד הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר חברת 'שמן נפט וגז' לשעבר גבי אשכנזי ומנכ"ל החברה לשעבר, יוסי לוי. במסגרת ההסדר, נקבע בפסק הדין, ישלמו החברה והנתבעים סכום של 4.5 מיליון שקל. בתשלום תישא חברת הביטוח של 'שמן'. בתביעה נטען ששמן פעלה בהטעיה ובמרמה, עת פרסמה הודעות אשר יצרו אמון אצל המשקיעים כי נמצא בקידוח של החברה נפט ברמה גבוהה.
"על גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים ולהוציא את עצמו מרשימת כחול לבן לבחירות. ניתן לומר שאדם מעד ומשלם על כך, וניתן להסתפק בכך. נכון, אין המדובר כאן בהרשעה פלילית ובוודאי שאין כאן קלון, אך בימים של מלחמה על נפשה של מדינת ישראל כמדינת חוק, המפלגה שמובילה את המאבק נגד השחיתות השלטונית והרס מדינת החוק, חייבת להחמיר עם עצמה בדרישה ממנהיגיה לדוגמה אישית. הדבר נכון במיוחד במקרה של אשכנזי, כיוון שעוד כרמטכ"ל הוא נהג בחוסר ממלכתיות קיצוני. נכון שבסופו של דבר לא הוגש נגדו כתב אישום, אך לא כל מה שאינו פלילי כשר, ומבחינה ציבורית, התנהלותו כרמטכ"ל חמורה לא פחות מעבירה פלילית, ומטילה צל כבד על דפוסי הנהגתו.
"מלכתחילה סברתי שמקומו של אשכנזי אינו צריך להיות בכחול לבן, וכעת – ביתר שאת."
האמת היא, שבפועל דווקא הוא, מבין ארבעת חברי "הקוקפיט", ייצג את עמדותיי בנושא ממשלת האחדות; הן אחרי הסיבוב השני, בעקבות מתווה הנשיא והן לאחר הסיבוב השלישי. אך עמדתי העקרונית נותרה בעינה, ולכן איני מצר על פרישתו.
* השגיאה הגדולה של גנץ – מקובל לטעון ששגיאתו הגדולה של גנץ, שהובילה אותו למצבו הנוכחי, היתה הקמת ממשלת האחדות עם נתניהו. היה עליו לדעת מי הפרטנר, שאי אפשר לסמוך – לא על מילה שלו, לא על חתימת ידו וגם לא על חקיקה המעגנת את ההסכמות, ואם למרות זאת הקים אתו ממשלה, הוא אשם בתוצאות, כי יותר משעכברא גנב – חורא גנב.
איני מסכים עם הטענה. במצב המדינה באותה עת ולנוכח החלופות, הוא עשה את המעשה הפטריוטי הנכון. הוא לקח סיכון של צל"ש או טר"ש, כאשר מי שקובע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש הוא דווקא הפרטנר. הוא נעקץ – ומשלם את המחיר. אולי לא היה זה המעשה הפוליטי הנבון, אך עצם הניסיון היה המעשה הפטריוטי הראוי.
טענה נוספת היא נגד רפיסותו מול התנהלותו הבריונית של נתניהו; על כך שאִפְשֵׁר לו לאורך חודשים ארוכים לדרוס אותו, להדיר ולמדר אותו ולרמוס את ההסכם הקואליציוני. זה נכון, אבל הרי גנץ נכנס לפוליטיקה כדי להציג אלטרנטיבה של ממלכתיות. הקמת ממשלה-בתוך-ממשלה, מנוגדת לכל ישותו. צחוק הגורל, הוא שלמרות הנאמנות הממלכתית שלו, שנענתה בכפיות טובה, זה שעקץ אותו מאשים אותו ב... ממשלה בתוך ממשלה. ויש אפילו שוטים שמאמינים לכך (או לפחות מדקלמים את דף המסרים).
בעיניי, שגיאתו הגדולה של גנץ היתה שלא פעל על פי המיית ליבו אלא נכנע ללפיד וליעלון, וכחול לבן לא קיבלה את מתווה הנשיא, מתווה הנבצרות, אחרי הסיבוב השני. במתווה הזה ובהצעות הליכוד לאחר מכן, לא היה פתח-יציאה בדמות התקציב, ובתוך תקופה קצרה (בין 3-5 חודשים) נתניהו היה מפנה את המקום וגנץ כבר היה ראש הממשלה חצי שנה ואולי אף 9 חודשים.
נכון, נתניהו הוא נתניהו וגם את ההסכם הזה הוא יכול היה להפר. אך זה היה הרבה יותר קשה, ובכל מקרה, אילו גנב את הרוטציה, היינו כבר אחרי סיבוב רביעי שהיה נסוב על גניבת הרוטציה.
* השותף הנאמן ביותר – להערכתי, סיכוייו של נתניהו להקים את הממשלה הבאה קלושים. הסיבה לכך היא שאיני רואה מי יאמינו לו ויסכימו להקים אתו קואליציה. אבל אם הוא יצליח להקים קואליציה, בדבר אחד אני משוכנע – שותף נאמן כמו גנץ לא יהיה לו. גם הוא יבין כמה הוא טעה כשעקץ אותו.
* התרברבות בהרג – ב"7 ימים" התפרסם ראיון עם בני גנץ. אני מעריך מאוד את גנץ ומסכים עם מרבית דבריו, בוודאי בכל הנוגע לעלייתה ונפילתה של ממשלת האחדות.
דבר אחד איני סובל בסגנונו, וזו לא הפעם הראשונה – התהדרותו בהרג אויבים.
– בני גנץ, אומרים שאתה בן אדם טוב מדי, לא פוליטיקאי, לא קילר.
– אפרופו קילר – בואו, על עשרות קברים בלבנון רשום השם שלי.
...
– יכול להיות שיש שם בחוץ עוד שלדים לגביך, עוד הקלטות, עוד סיפורים?
– השלדים היחידים שהשארתי הם כאלו של אויבים.
לְמה זה טוב? מה נותנת ההתרברבות הזאת?
אנו נלחמים על קיומנו ועל שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. זו מלחמת אין ברירה. המלחמה היא רע הכרחי. הכרחי – אך רע. במלחמה חיילים שלנו נהרגים והורגים. זאת המציאות המרה. אבל הרג האוייב אינו נושא שיש להתרברב בו.
גולדה מאיר אמרה פעם: "לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם." אז נכון, לעגו לה על המשפט הזה, והיוסי שרידים כינו אותה "צדקנית". אני מבכר לאין ערוך את האמירה של גולדה על הרהב של גנץ.
* ציוץ דמגוגי – בעקבות אמירתו של נתניהו שהוא רוצה תמיכה בו של הערבים בבחירות, צייץ עופר שלח באזכור "הערבים נעים בהמוניהם" והזכיר שהוא ניהל מו"מ עם המשותפת בשעה ש"הקוקפיט" סיפרו שזאת רק "הצבעה אחת וזהו" והוא קינח באמירה: "יש מי שמסית ואח"כ מתחנף, יש מי שמפחד, יש מי שיש לו ערכים והוא פועל על פיהם."
הבה ננתח את הציוץ. כל המסר שלו דמגוגי. למה? כיוון שהוא משווה פניה של ראש מפלגה ישראלית אל אזרחי ישראל הערבים לתמוך בו, לקואליציה עם רשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. בכך הוא ממחזר את השקר הדמגוגי, על פיו שלילת קואליציה עם עופר כסיף וחבר מרעיו, היא "בשל היותם ערבים". והרי אין לכך שחר.
הבידול שהוא עושה בינו לבין "הקוקפיט" נכון, אך לא באופן הדמגוגי שהוא מציג זאת. ההבדל בינם לבינו לא היה שהם פחדו והוא היה גיבור גדול, אלא שמבחינתם זאת היתה גלולה מרה, כי הם הבינו מה המשמעות של ממשלת מיעוט הנסחטת בידי רשימה אנטי ישראלית, אך היו מוכנים לקבל זאת כרע במיעוטו, בעוד הוא חתר לכך מלכתחילה מתוך אידיאולוגיה. אבל הלעג שלו ל"רק הצבעה אחת וזהו" מוזר, כי הוא המציא את האגדה הזאת. הוא, שתמך בשיתוף עם הרשימה האנטי ישראלית מתוך אידיאולוגיה, מכר להם את הפיתיון הזה, במתווה פנטזיונרי איך באמצעות הצבעה אחת נתניהו ילך לבלפור והליכוד יזחל לממשלתם. הם התפתו לרמות את עצמם, אבל הוא המציא את התרמית.
וכאשר הוא מגדיר את עצמו, בהקשר הזה, "יש מי שיש לו ערכים והוא פועל על פיהם," הוא מסביר שערכיו מחייבים קיומה של ממשלה עם רשימה אנטי ישראלית והוא יפעל לממש זאת.
אני מקווה שכל אחת מן המפלגות הגדולות והבינוניות, כלומר כל מפלגה שצפויים לה עשרה מנדטים ויותר, תציג לפחות מועמד ערבי ישראלי. יש לשבור את ההגמוניה של הרשימה האנטי ישראלית בפוליטיקה של המגזר הערבי. ואני מקווה שבממשלה הבאה יהיה לפחות שר ערבי אחד.
* הגמוניה שמגמוניה – הפרשנות של אבישי בן חיים לכל כותרת בכל עיתון בכל נושא: זו הוכחה... הגמוניה... פריבלגים... ישראל הראשונה... בלה בלה בלה... האליטה הישנה...
* המדינה זה לא "אני אני" – בראיון של קרן מרציאנו וספי עובדיה בגל"צ עם יועז הנדל, הם הזכירו את העובדה שהוא היה "דוברו של נתניהו." הנדל לא היה הדובר של נתניהו, אלא ראש מערך ההסברה הלאומי של מדינת ישראל. אבל עצם הבלבול הוא הפנמת התרבות הביביסטית הקלוקלת על פיה "המדינה זה אני," שהיא שילוב של אופי עם שלטון ממושך מדי. חלק מתהליך הדה-ביביזציה יהיה יצירת הפרדה תודעתית לא רק בין המדינה לנתניהו, אלא בין המדינה לכל מנהיג שהוא. המדינה אינה המנהיג. המנהיג הוא משרת הציבור.
באותו ראיון אמרה קרן מרציאנו, שלליכוד עם המפלגות החרדיות וימינה יש סיכוי טוב להקים ממשלת ימין צרה בראשות נתניהו. חסרים רק 3-4 מנדטים. נראה לי שכדי להגיע ל-61 מנדטים הוא ייאלץ לצרף לקואליציה את התנועה האסלאמית (רע"ם). בנט יעדיף ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של התנועה האסלאמית, על ממשלה ציונית בהנהגת סער?
* עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי – בנאומיו של לוי אשכול אחרי מלחמת ששת הימים, הוא לא אמר שיחררתי את ירושלים, הרחבתי את גבולות המדינה, הגעתי לתעלת סואץ, הדפתי את האוייב, הבאתי כבוד גדול למדינת ישראל. הוא דיבר על הלוחמים והמפקדים שהביאו לנו את הניצחון. ולא היה בכך כדי לגרוע מאומה מהקרדיט שהגיע לו כראש הממשלה.
* מציג את הכישלון כהצלחה – להבדיל מן הרל"בניקים האוטומטיים, מכחישי הישגיו של נתניהו, אני מקפיד לשבח אותו על הצלחותיו והישגיו. אמנם בעיניי הנזקים של מיסטר ביבי לחברה הישראלית מאפילים על הישגיו של ד"ר נתניהו, אך ההישגים אמיתיים, בתחום מעמדה הבינלאומי של ישראל, בקידום השלום במזרח התיכון, בהתמודדות עם ה"אביב הערבי", במאבק הנחוש באיום האיראני ולאחרונה במיזם החיסונים. את כל הדברים הללו הוא לא עשה לבד, היו לו שותפים שהוא מחביא אותם כדי לזכות בכל התהילה, אך "מה ששלו – שלו."
עלייתו ארצה של פולארד, שגם אותה מנכס נתניהו לעצמו ומעריציו מתהדרים בה, אינה נמנית עם הישגיו. פולארד השלים את מלוא שלושים שנות מאסרו, בתנאים קשים, מתוכם 7 שנים בצינוק ועוד 5 שנים של הגבלות חמורות טרם שיחרורו הסופי.
אין לי ספק שנתניהו פעל למען פולארד ככל יכולתו, כפי שעשו גם קודמיו, אך למרבה הצער הוא נכשל, כפי שנכשלו קודמיו. אין לזקוף את הכישלון לחובתו ולחובת קודמיו, אלא לנקמנות האכזרית של האמריקאים. אבל אין להציג את הכישלון כהצלחה, גם אם אנו בתקופת בחירות.
[אהוד: אם תוקפנותך מזה שנים רבות נגד נתניהו ובעד סילוקו היתה מתגשמת – לא היה לך כאן, ברוב צביעותך, למי להודות ואולי גם לא היה לך על מה להודות!]
* להיכנס בהם – אחרי שבוע של פרעות אלימות מצד חוליגנים מכנופיות הימין הרדיקלי – פרעות נגד מדינת ישראל, נגד משטרת ישראל ונגד ערבים – שכל חטאם הוא היותם ערבים, הגיעה השעה לשים לזה קץ. יש להסיר את הכפפות ולדכא בכוח את האלימות האנרכיסטית. להיכנס בהם בכל הכוח.
ראש הממשלה והשר לביטחון פנים שותקים. חרפה!
* אפס מאופס – כבר למעלה משבוע כנופיות של חוליגנים פראי אדם מחוללים פרעות בשוטרי ישראל. בכל ערב שוטרים נפצעים, ראשיהם מתנפצים, ומי שאמור להיות השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, לא מוצא מילה להוקיע את הפורעים, מילה אחת של חיזוק לשוטרים.
אמיר אוחנה הוא אפס מאופס. אינו ראוי להיות הפקיד הזוטר ביותר במשרד הזניח ביותר. לך הביתה, אפס מאופס! לך הביתה כישלון מהלך! יש צורך במהפך ולו כדי שהאפס הזה לא יהיה חבר בממשלת ישראל.
בכל ממשלות ישראל לא כיהן שר גרוע יותר מאמיר אוחנה האפס.
* החשבון של נתניהו – למה נתניהו שותק כשכנופיות החוליגנים פורעים בירושלים? כי הוא בונה על כך שאיתמר בן גביר ייכנס לכנסת ויתמוך בהעמדתו מעל החוק.
... ואח"כ הוא מתבכיין שאין משילות.
* צל"ש לש"ג – אני קורא את הסיפור המזעזע – איך עיכבו בשער את אלוף הפיקוד שאוטוטו יהיה סגן הרמטכ"ל בבסיס חיל האוויר. ואיך ש"גית חוצפנית טרחה לבדוק אותו ואת הנוסעים איתו וכאשר הם היו ללא תעודות היא סירבה לתת להם להיכנס והזעיקה את הקצין התורן. ואיך הקצין התורן רץ למקום עם נשק שלוף. אכן, תמונות קשות.
ואני מודה ומתוודה שהרבה יותר מזעזע אותי לקרוא בכל שבוע על נשק שנגנב מבסיס זה או אחר של צה"ל. ואני זוכר את הש"ג שברח ממחבל שערך טבח בחיילים הישנים במחנה גיבור, ואח"כ המציאו את "תסמונת הש"ג," כאילו תפקידו לא היה לשמור ומישהו אחר אשם שהוא ברח. ורק השבוע ראינו ב"לבנון" את אסון צור השני, כאשר שתי משאיות תופת עם מחבלים מתאבדים נכנסו בקלות לבסיס, כי הש"ג הוריד את החבל ונתן להם להיכנס. כן, ש"ג זה תפקיד חשוב ואחראי.
ובסיפור על סגן הרמטכ"ל, אני מצדיע לחיילת שעמדה בשער. כן, היא ראתה את הפלאפלים והלוי בוודאי הזדהה כסגן הרמטכ"ל אוטוטו, והיא התעקשה לבדוק, וכאשר הנוסעים איתו היו ללא תעודות היא התעקשה לא להכניס אותם, כי אינה יודעת מיהם ומהם, ויש לה אחריות. והיא הזעיקה את הקצין התורן, והרי בדיוק לשם כך יש קצין תורן. והקצין רץ עם נשק שלוף, לכל מקרה, כי עדיף לשלוף נשק ויתברר שלא היה בכך צורך, מאשר לא לשלוף נשק וכשיתברר שהיה בכך צורך זה יהיה מאוחר מדי.
כל הכבוד לחיילת ולקצין, והרצי הלוי צריך לשבח אותם על הערנות, הדבקות במשימה וההתייחסות הרצינית למשמרתם.
* ראש גדול – סיפור שלא קרה אך יכול היה לקרות: מחבל מתאבד, נוהג במכונית תופת, לבוש במדי צה"ל ודרגות אלוף הגיע לשער של בסיס. הש"ג היה ראש גדול, לא נצמד לנהלים כמו אידיוט, אלא גילה שיקול דעת ונתן לו להיכנס חופשי. המחבל התפוצץ והיה טבח בבסיס. הש"ג היה עומד לדין, ואז כולם היו קופצים עם הבל "תסמונת הש"ג". לעומת זאת, אילו הש"ג התעקש לבדוק והמחבל היה מתפוצץ עליו, הוא היה זוכה לעיטור הגבורה והכל היו מהללים אותו שבגבורתו, בהקרבתו ובמותו הוא ציווה חיים לעשרות לוחמים ומפקדים.
* מטר"ש לסמל – הייתי חייל בתקופת רפול. אני זוכר שהסתובב סיפור (איני יודע עד כמה הוא מדויק) שרפול רצה להיכנס לבסיס, על אזרחי. הש"ג לא נתן לו. הוא הסביר לו שהוא הרמטכ"ל, אך הש"ג התעקש והוא לא נכנס. רפול הסתובב כלעומת שבא. למחרת הוא נתן הוראה להעלות את הש"ג מדרגת טר"ש לדרגת סמל.
* רק גולדה – ביולי 1975 יהושע פרץ, יו"ר ועדת העובדים בנמל אשדוד, השבית את נמל אשדוד במחאה על כך ששוטר בשער דרש ממנו, "מלך אשדוד", להזדהות. באותו שבוע הלכה גולדה מאיר לקונצרט. עמדה בתור, ומיד כשזיהו אותה רצו להכניס אותה, בכל זאת זו גולדה, ראש הממשלה לשעבר. גולדה התעקשה לעמוד בתור והתעקשה שיבדקו את התיק שלה. בכל זאת, היא רק גולדה, לא פרץ יהושע.
* על כסאו של הרצל – בשנים 1995-1999 כיהן אברום בורג כיו"ר הסוכנות היהודית ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ב-1999 הייתי ציר בקונגרס הציוני מטעם הדרך השלישית. בניגוד למחלוקת העמוקה שלי עם בורג בנושאים המדיניים, כאשר כיהן כח"כ, התרשמתי מאוד מהשקפותיו בנושא העם היהודי, ישראל כמדינה יהודית, עלייה לארץ ישראל, הזיקה בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות, חינוך יהודי בארץ ובגולה. הוא נואם מצוין ורהוט מאוד והרשים אותי מאוד. שמחתי לראות איך הבסיס הציוני הוא המכנה המשותף של בעלי עמדות מנוגדות בנושאי חוץ וביטחון וגבולות המדינה.
בורג ישב על כיסאם של הרצל, חיים ויצמן ובן-גוריון.
ומה יצא ממנו? אדם הדורש למחוק אותו מהלאום היהודי במרשם האוכלוסין. אדם שנלחם נגד קיומה של מדינה יהודית וחולם להחליפה במדינה קוסמופוליטית עם ראש ממשלה ערבי. אוטו-אנטישמי מיליטנטי שמתעב את העם היהודי. אדם החותר לאידיאל של נישואי תערובת, כנראה מתוך הנחה שזה מה שישים קץ לקיומו של העם שהוא מתעב.
איש נקלה ונתעב, מעורר קבס.
* מוטציה – בכל פעם שאני מציג את התנגדותי לקואליציה עם הרשימה המשותפת או שקיומה תלוי בה, מטיחים בי שאני נגד "הערבים". כמובן שזה שקר. אני מתנגד לרשימה הזאת אך ורק בשל עמדותיה האנטי ישראליות ושלילתה את זכות קיומה של מדינה יהודית.
אם הייתה בכנסת מפלגה שבראשה אברום (אדיפוס) בורג, ומאוישת באנשים כמו עופר כסיף ורוגל אלפר, שנולדו לאימהות יהודיות, היא היתה פסולה באותה מידה. אבל בעוד את איימן עודה ואחמד טיבי אני יכול לכבד כערבים לאומיים, טיפוסים כמו בורג אני מתעב. יהודים שהידרדרו למצב צבירה כזה, הם מוטציות של יהודים-שעבר.
* אבי אהרונסון – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו של אבי אהרונסון, חבר קיבוץ נתיב הל"ה, דמות מרכזית בתנועה הקיבוצית. אבי מילא תפקידים מרכזיים, בתחומי החינוך והחברה, בקיבוצו ובתנועה הקיבוצית. בין השאר היה מזכיר תנועת המחנות העולים. הכרתי אותו כאשר עמד בראש מחלקת החינוך בתק"ם.
בשנים האחרונות עסק ד"ר אהרונסון בעיקר בחקר תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הוציא ספר על הקמת התק"ם וכרך ראשון של מחקר גדול על תולדות תנועת המחנות העולים (מהיווסדה עד הקמת המדינה). איני יודע האם השלים את כתיבת הכרך השני. אם כן, אני בטוח שיהיו מי שידאגו להוצאתו לאור. אני מקווה שיהיה מי שירים את הכפפה וישלים את מחקרו. לצד מחקרו המשיך בפעילותו בקיבוצו והיה מרכז הגיל הרך, תפקיד שהיה גאה בו מאוד.
בשנים האחרונות ישבנו יחד בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. אני מכיר את אבי כמענטש, איש רעים להתרועע, אדם נעים ושופע הומור. עם השפם, הצ'פחה והאהלן הוא נראה פלמ"חניק מן המניין, אף שהיה צעיר בשנים אחדות מכדי להיות פלמ"חניק.
יהי זכרו ברוך!
* נתתי כתף – ביום חמישי בערב קיבלנו הודעה ממחוז צפון של שירותי בריאות כללית, שבני 55 ומעלה מוזמנים להתחסן. לכן, ביום שישי 1.1 בבוקר נתתי כתף, והחיסון היה המתנה שלי לעצמי ליום ההולדת ה-58. בשנה נורמלית אני מפנק את עצמי בסטימצקי. השנה סטימצקי בסגר, אז התפשרתי על חיסון. אגב, 58 הוא ה-57 החדש.
* ביד הלשון: נבל"ע – ראיתי מודעת אבל ועליה, לאחר שם הנפטר, ראשי התיבות נבל"ע. פירוש ראשי התיבות – נפטר לבית עולמו, ולפי גרסה אחרת – נלקח לבית עולמו.
אז למה נבל"ע ולא נלב"ע?
זה שיבוש נפוץ של נלב"ע.
אורי הייטנר
* * *
מי מממן את הפגנות השינאה
"רק לא ביבי!"
של האספסוף הנאור ההזוי הצפוף והחצוף
הבז לסגר ולכל סכנות הקורונה?
* * *
בין השמשות
תוכניתו של דב אלבוים "על הנסים ועל הנפלאות" ששודרה בחג החנוכה היתה מרתקת כמו גם שאר הפרקים של תוכניתו "בין השמשות", שיורדת בימים אלה מן המסכים.
דב אלבוים, שעשה את כל הדרך מן העדה החרדית אל "הישיבה החילונית", הנו סופר, עורך, עיתונאי ומנחה מרתק. תוכניתו "בין השמשות" רצה יחד עם תכנית "מקבלית שבת" שקדמה לה שלוש עשרה שנים.
אלבוים הנו דמות מעניינת. הוא ספוג תורה ויהדות מבית אבא-אמא וכבוגר ישיבות אתרי וחברון. יחד עם זאת הוא חילוני למהדרין. אני רואה בכך אמירה חשובה לפיה היהדות אינה שייכת בלעדית לשומרי תורה ומצוות. תכונה זו בלטה בתוכניות הטלוויזיה שהגיש. אני יודע שגם דתיים נהגו לצפות בתוכניותיו בין בשעת שידורן ובין, משירדה השבת מוקדם, בתוכניות המוקלטות באתר "כאן 11".
ובכל זאת התוכנית לחג החנוכה דקרה את העין. היא נפתחה כצפוי בהדלקת נרות. ואף שהתוכנית שודרה בעיצומה של השבת ברור שהיא הוקלטה מראש ולא בשל קדושת השבת. מה שצרם היה שאלבוים הדליק את נרות החנוכה בברכה בשם ובמלכות בגילוי ראש. חבישת כיפה בעת קיום טקס דתי הנה חיוב מדרבנן שמקורו בגמרא ונחלקו הפרשנים האם זהו חיוב הלכתי או מידת חסידות. שלמה לוריא [המהרש"ל] אף כתב שלא מצא איסור לברך בגילוי ראש. ובכל זאת חבישת כיפה, בוודאי בעת קיומו של טקס דתי, לא רק שהפכה לחיוב אלא שהיא אולי הסמן העיקרי של היהדות בימינו.
ספק בעיניי האם היה אלבוים מרשה לעצמו לבזות ערך מקודש של דת אחרת ולפגוע ברגשותיהם של בניה ועוד יותר ספק האם עורך התוכנית היה מאשר לשדר זאת.
אירוע הדלקת הנרות העלה בזיכרוני אירוע בן למעלה מחמישים שנה. שר המשטרה דאז ביקר בכותל המערבי. אחד הנוכחים הניח כיפה על ראשו והשר העיף אותה פשוטו כמשמעו. מיד לאחר מכן עלה השר לביקור במסגד אל אקצא ולא היסס לחלוץ את נעליו בטרם נכנס למסגד.
יש לשבח את מי שמקפיד לכבד את ערכיהן של דתות אחרות ואת חסידיהן. באותו כבוד יש להתייחס לערכיה של הדת שלנו.
* פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחופש דת. המאמר פורסם ב"עין השביעית".
* * *
1. המאה ה-21
אַךְ הֵחֵלָּה וּכְבָר שׁוֹלַחַת אוֹתוֹת בְּעֵרָה.
תֵּל לָבָן מַחְלִיף צְבָעָיו,
צוֹפֶה בִּשְׁעוֹתֵינוּ הַטּוֹבוֹת, חָרֵד בְּרִגְעֵי הַעֶצֶב.
עוֹנוֹת הַשָּׁנָה מְעַנּוֹת אֶת שֶׁלֶד הַגּוּף, גְּוָנִים חֲדָשִׁים
מְחַפְּשִׂים מוֹצָא בָּאֲדָמָה הַמְּסֻכְסֶכֶת.
אַרְכֵאוֹלוֹגִים חוֹפְרִים בְּקַפְּדָנוּת, מְמַפִּים מְגוּרִים,
חַיִּים שֶׁהָיוּ.
הַרְחֵק, הַמִּדְבָּר מַפְלִיא הַשָּׁנָה לִפְרֹחַ. בִּשְׁלוּחַת הַר קוֹמוֹת, בַּנְּחָלִים, לְיַד שִׂיחֵי הַמָּלּוּחַ,
אֲנָשִׁים אוֹבְדִים מֵרָצוֹן.
מִצּוּק תַּמְרוּר בְּהַר שֻׁלְחָן נֵלֵךְ בְּלֵילוֹת מוּאָרֵי כּוכָבִים
אֶל יְפִי הַמִּזְרָח.
עִם לֵדַת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעֵבֵר לְהָרֵי מוֹאָב וְאֶדוֹם נָבוֹא
מֵעַל מְנִיפַת הַסַּחַף שֶׁל נַחַל בּוֹקֵק
אֶל מַרְאוֹת לְשׁוֹן
יָם הַמָּוֶת.
2. האם זה טוב ליהודים?
הִתְעוֹרַרְתִּי לִפְנֵי חֲצוֹת, אִיֵּי סָמוֹאָה הֵזִיזוּ עַצְמָם
מִקַּו הַתַּאֲרִיךְ הַבֵּין-לְאֻמִּי הַיְשֵׁר אֶל הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה.
קַמְתִּי בְּבֹקֶר קַר אֶל "אָבִיב" בַּחֹרֶף,
לִרְאוֹת בְּנֵי אָדָם טוֹבְחִים
זֶה בָּזֶה.
בְּלוּחַ שְׁנַת 2012, רָחוֹק מִכָּאן, בְּוַרְשָׁה, לַהֲקוֹת
עַכְבְּרוֹשִׁים בִּמְנוּסת חֶרֶב –
הַפּוֹלָנִים צוֹהֲלִים.
בְּלוּחַ שְׁנַת 2021 יֵשׁ כְּבָר נִקְטַל רִאשׁוֹן.
אֶבֶן מִיַּד תִּזְעַק –
צְעִירִים מִתְפַּרְעִים בִּבְנֵי אֱנוֹשׁ אֲחֵרִים.
מִילְיַארְדֵי אָדָם לֹא יִזְכּוּ לַחְמֹק מִמַּגֵּפַת הָרֶצַח.
בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֵין כָּל חָדָשׁ. לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה,
בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִסְתַּתֵּר יָרֵחַ חִוֵּר.
מִשָּׁם יָצְאוּ פַּעַם ל"ה בַּחוּרִים.
איליה בר-זאב
* * *
בחיי [7]
ל"א. בלדה לעדה
את עדה מבורך (שם בדוי) הכרתי לראשונה כשהגיעה אל הסטודיו של נלי אחייני, שיצלם לה ספר בישול שערכה עבור הוצאת 'אורנית'. כששמעה מנלי שהאיש הזה עם השפם שעובד בחדר השני הוא הדוד שלו, פוצ'ו, מצאה לנכון להיכנס אליי להגיד לי שקראה את כל הספרים שלי.
כשמישהי מגלה לי סוד שכזה, אני תכף מתאהב בה, אבל בעדה הייתי מתאהב גם אם היתה אומרת לי שקראה את כל הספרים של אלי חתולי ולא את שלי. היה לה יופי נוגע ללב, שקיבל תוספת חיזוק כשעיניה המחייכות בצבע חום, התחרו בצחור שיניה שבין שתי העליונות נפער רווח חינני, כאותו רווח שיניים של זיוה הקטנה, גיבורת הספר 'חבורה שכזאת'.
כששאלתי אותה באיזו כיתה היא לומדת, העלתה שוב חיוך על פניה וגילתה לי שהיא אחרי הצבא.
"תכף תגידי לי שאת נשואה ויש לך כבר שני ילדים," אמרתי.
"בינתיים רק ילדה אחת," תיקנה אותי.
"ידעתי." אמרתי בצער מסוים, אבל זה לא הפריע לי לתת לה את "שוקי בקבוקי" שתראה לתינוקת שלה את האיורים של אורי בני.
היא לא לקחה את הספר עד שלא כתבתי לה הקדשה, והבטיחה בהזדמנות לתת לי את הספר הראשון שכתבה, ספר על חייה של חיילת בצבא הישראלי "יופי של ח"ן."
הפגישה הבאה היתה אחרי כמה שנים, כשהייתי בהוצאת 'אורנית' לתת להם את הספר "אהבה בליל הפשפשים", ואז כבר היו לה שתי בנות. הפגישה השלישית היתה אחרי עוד כמה שנים, כשאני היית אלמן-מתחיל והיא כבר גרושה-מתקדמת. ביומן שלי היא צצה פתאום בחיי אחרי ארבע חודשי אלמנות, בלי הקדמה המסבירה איך נוצר בינינו קשר מחודש ומי יזם את הפגישה. כנראה שאני.
יום ב' 7.4.08. הולך עם עדה מבורך לתיאטרון הקאמרי להצגה של חנוך לוין "הרטיטי את ליבי". היא בת 47 גרושה עם שתי בנות. נאה מאוד עם עיניים צוחקות והופעה נשית מושכת. יושבים בשורה עשר באמצע ואני לא מעז אפילו לגעת בשרוול חולצתה. בהפסקה אני מנסה לפתות אותה לצאת עימי למזנון, מתוך תקווה שאולי אפגוש מי ממכריי ואוכל להציג אותה לפניהם. היא משום מה לא נוטה לצאת עימי, אולי מפני שהיא חוששת פן תפגוש מישהו ממכריה ותיאלץ להציג אותי.
לא נראה לי שההצגה מרטיטה את ליבה, וכשהיא נגמרת היא בקושי מוחאת כף או שתיים. בנסיעה הביתה, כשאני מנסה לבדוק אם תרצה שאזמין אותה לשתות קפה בביתה, היא אומרת לי בגילוי לב שתשמח תמיד לשמש לי בת לוויה כשארצה לצאת לראות איזו הצגה, אבל לא יותר, וחלילה לי מלפתח ציפיות.
"ולחשוב עלייך תרשי לי?"
"זה כן. כמה שתרצה."
בתור מי שיודע להסתפק במועט, אני מתנחם בהרשאה הזאת ואז היא מפתיעה אותי כאשר לפני היציאה מהרכב, היא מגישה לי לחי אחת ואני בהמשך, לא מקפח גם את השנייה. המבצע מסתיים בהצלחה, אבל אז כשאני מנסה לסיים את הסידרה בנשיקה מרכזית, אני מוצא שהיא נמצאת כבר בכוננות ספיגה ומספיקה להפנות את פניה הצידה. כמי שנימנה על אלה השמחים בחלקם, אני לא מתעקש להשלים את התהליך, ונפרד ממנה לשלום כששירה מתרוננת בקרבי.
למחרת בבוקר אני שולח לה שיר קטן באימייל:
היה ערב נחמד ללא דמע או בכי
וכמה היית מתוקה כשהגשת לי את הלחי
עכשיו מה שנותר לעשות בינתיים
לחכות שיגיע גם תור השפתיים.
כדי להוכיח שיש לי אופי אני לא מנסה לחזר אחרי עדה, והיומן שלי מלא סיפורים על פגישות עם ידידות ישנות כמו תמי, מילי, וכרמלה. ביניהן אני מוצא גם את רינה הנזכרת מדי פעם, אך ללא התקדמות תכליתית. הפעם היחידה שהיא מזמינה אותי לעלות לביתה אחרי צפייה משותפת בסרט משעמם, מתרחשת כאשר אנו מתקרבים לביתה ואני רומז לה גלויות ששכחתי ללכת לשירותים ומי יודע אם עוד מעט לא יקרה לי אסון.
למשמע האסון המתקרב ליבה נשבר בקירבה והיא אומרת: "אני מבינה שאין לי ברירה אלא להזמין אותך לעלות אליי למעלה."
יכול להיות שאם לא היתה אומרת שאין לה ברירה, הייתי נועל את הרכב ורץ מהר למעלה, אבל זה שהיא מזמינה אותי רק בגלל שאין ברירה, זה פוגע בכבודי ואני מבטיח לה שאם תזדרז לצאת מהאוטו אוכל לטוס הביתה ולהגיע יבש.
עדה חוזרת ליומן כחודש אחרי הפגישה הרומנטית הראשונה שהרטיטה את ליבי. אך לא גררה אחריה המשך. הפעם הפגישה באה כנראה ביוזמתה.
יום שני 5.5.08. יושב עם עדה בבית קפה ששכחתי מה שמו. לפנינו על השולחן מונחת טיוטה של סיפור ילדים שהיא כתבה – "לאן נעלמו הגרביים". היא מבקשת את עזרתי כי היא תקועה. מצד אחד נדמה לה שזה סיפור טוב, מצד שני היא מרגישה שהוא לא מושלם וזקוק לשיפוץ. חשוב לה לדעת מה אני אומר.
אני קורא את הסיפור הנראה לי משעשע, אבל הראש שלי לא נתון לגרביים, אלא לנערה החמודה היושבת מולי. חבל שהיא צעירה ממני בשלושים שנה, וחבל שהיא כל הזמן מזכירה לי שהיא לא בעניין. כדי להפגין אדישות אני מגיב על כך ב"בטח, בטח" ומנסה להציג את עצמי כמי שרק עלילות הגרביים מעניינות אותו.
לדאבוני שום פתרון ספרותי לא צץ בראשי, ואני לוקח ממנה את הסיפור כדי לחשוב עליו בבית. הרווח היחיד שיצא לי מכל המפגש הספרותי הוא עוד בית שכתבתי ושלחתי לה באימייל:
טוב אז תור השפתיים עוד עומד בתור
אבל זה שהרשית לידי לחתור
לעבר כפך המונחת על השולחן
סימן שעוד לא צריך לפטר את השדכן.
על כך קיבלתי תשובה מעודדת האומרת, שאולי לסיפור הגרביים לא תהיה הצלה אבל בלדה לעדה זה גם כן משהו...
יום א' 25.5.08. יש לי עניין חדש בחיים, לשבת מדי פעם עם עדה ולדון על הגרביים שלה. הפעם אנו יושבים בקפה הסמוך לסינמטק, כי אחר כך אנחנו הולכים לראות סרט. אני בא עם כמה הצעות לתיקונים, אך הן לא לטעמה. איך היא חושבת להיות סופרת אם היא כל כך פרפקציוניסטית?
לפני שאנחנו קמים לעלות לאולם הקולנוע, אני מזהיר אותה שמדובר בסרט פעולה ואני מסוגל לתפוס את ידה מרוב התרגשות. היא, במקום להבין אותי ולהתחשב ברגשותיי העמוקים, אומרת: "באמת לא!"
אז מה יכולתי לעשות? בזבוז של סרט. בכל זאת לא הכול אבוד. היו כמה קטעים נוגעים ללב שבהם הצלחתי עם שרוול החולצה שלי לגעת בקצה הצעיף שלה, ואני לא מזלזל בהצלחות כאלה.
כשמגיעים באמצע הלילה לביתה, אני מכבה את המנוע ושואל אם היא רוצה לבוא אליי הביתה ולצרף לעוגה כוס קפה.
היא מתנצלת שהשעה מאוחרת, שחסרות לה שעות שינה, והיא ממש עייפה. בכל זאת היא נשארת לשבת באוטו עד שעה אחת ומזכירה לי שתמיד תשמח לצאת איתי. נחמו נחמו עמי...
לפנות בוקר אני שולח לה עוד בית:
אמנם הסרט לא כל כך
אבל בכל זאת היה ערב מוצלח
כי היו כמה פעמים שקצה שפמי הלח
הצליח לגעת בקצה השרוול שלך.
נ.ב.
ובפעם הבאה (יש לי בקשה)
תעשי כאילו את לא מרגישה...
כתשובה קיבלתי באימייל ש"נחמד לקום ולמצוא דברים כאלה כבר על הבוקר."
הייתי שמח יותר אם היתה כותבת לי: "נחמד לקום על הבוקר ולמצוא מין דבר כמוך מונח על המיטה."
כנראה שזה גורלי, שאת מי שאני באמת רוצה, לא רוצה אותי. ביום חמישי קבעתי ללכת לסרט עם רינה, המתחמקת השנייה.
יום ה' 9.7.08. אני מסתכל על מסך הנייד ולא מאמין. אחרי כחודשיים של דממה הדדית, צץ מול עיניי השם של עדה מבורך. היא כותבת לי שבעקבות הצעתי נפגשה עם שגי, הבן של דני וחלי. יש לו רעיון בקשר לספר על נחמן מאומן וזה נשמע לה מעניין.
אני מופתע על עצם המכתב, כי לא יצרתי איתה קשר מאז הפגישה האחרונה שבה נשבה ממנה רוח צוננת, ובניגוד לכל הפעמים הקודמות, לא נשארה לקשקש איתי במכונית. אולי בכל זאת נבט אצלה איזה געגוע קטן.
אני כותב לה שיש לי כרטיס לקאמרי להצגת "יתוש בראש" ביום א'. היא אומרת שתשמח לבוא, אבל יש לה התחייבות קודמת ולא בטוח אם תצליח להשתחרר.
אני אומר לה שהיא לא חייבת להפוך עולמות בגללי וחושב כברירת מחדל על רינה של שלונסקי. היא אף פעם לא סירבה לשום הצעה שלי, הכוללת תיאטרון או קולנוע.
יום א' 12.7.08. אני ממריא לשמיים כשעדה מטלפנת כבר בבוקר להודיע לי שהצליחה להשתחרר ותבוא איתי להצגה. כשאנו חוצים את הכביש המוליך לקאמרי, אני יורד לקרקע המציאות, כאשר אני תופס בידה מטעמי זהירות-בדרכים והיא פולטת: "אני לא רוצה!"
כל מה שנותר לי זה להתרכז ב"יתוש בראש" ולצחוק במקומות הנכונים.
בלילה, כשאני מחזיר אותה לביתה. אני מחליט להיות גבר ולמחוק אותה מהרשימה. שתלמד לקח ויותר לא תגער במי שסך הכול רוצה בתום לב לעזור לה לחצות כבישים.
יום ה' 14.8.08. ערב. אני בביתי בתל אביב. פתאום הטלפון מצלצל ומישהי עם קול מוכר מספרת לי שמדברת... כאן אני לא שומע ברור, זה אמנם נשמע לי כמו ברוך, אבל אני מיד מבין שזאת עדה מבורך ולבי קופץ לשמיים.
אחרי שאני מביע את שמחתי על שנזכרה בי פתאום, אני מעז לשאול איזו רוח טובה החזירה אותה אליי והיא אומרת "המורה שמילקיהו".
אני אומר לה: "אבל הוא מת."
והיא עונה לי: "אבל הספרים שלו חיים."
אני יודע שיש לה הוצאת ספרים "נוצה וקסת", ושואל את עצמי מה היא רוצה לעשות עם שמילקיהו שעוד לא עשיתי. היא מבינה על מה אני חושב בלי שאשאל, ואומרת לי שיש לה סידרת הרצאות על מורים המופיעים בספרי ילדים, והיתה רוצה לפתוח את ההרצאה הראשונה עם המורה שלי...
רק עכשיו יורד לי האסימון ואני מבין שאני לא מדבר עם עדה מבורך, אלא עם מירי ברוך, שהיא שם דבר בחקר ספרות הילדים. כמובן שאני נותן לה רשות לעשות עם שמילקיהו מה שהיא רוצה, אבל במקום לשמוח על הכבוד שנפל בחלקי, אני מרגיש שהייתי שמח יותר אם המטלפנת היתה זו שיש לה רק גרביים בראש.
פוצ'ו
המשך יבוא
* * *
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
נגעתי לה בַּכַּרְכָּשְׁתָא
נגעתי לה בַּקִישְׁקֵעס
נגעתי לה בָּחלְחוֹלֶת
נגעתי לה בַּפּוּפִּיק
נגעתי לה בַּפִּיסְקָלֶה
נגעתי לה בַּפִּישִׁיק
נגעתי לה בַּגֶּרְגָלֶה
נגעתי לה בַּהֶלְזָלֶה
נגעתי לה בַּשְׁוִיסָקִים
נגעתי לה בּמַּנוּשׁ
נגעתי לה בַּפּוּלְקַלָאךְ
נגעתי לה בַּקְּנֵיְדַלָאךְ
נגעתי לה בַּצִּיצְקָלַאך
נגעתי לה בַּתּוּסִיקְלָאךְ
נגעתי לה בִּתְהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא
נגעתי לה בַּאוּשְׁקִי בּוּשְׁקִי
נגעתי לה בַּקְּלִיט*
נגעתי לה בַּבְּלוֹנְד
נגעתי לה בַּפּוּשְׁקִי
ופתאום אמרה לי שהיא ערלית
אִיחְס עֲלֵיכִּי
הלוך הלכו לאיבוד השיעורים שהכנתי
בתודעה יהודית
* בדגדגן
פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" בשנת 2007.
* * *
שומרים על חיי הסבים והסבתות...
עוד מעט יגיעו החיסונים נגד הקורונה. כל הציבור יחוסן ואנו נתגבר על המגפה! אמר ראש הממשלה והבטיח: ראשונה לחיסון תהיה אוכלסיית הקשישים. הם בעלי הסיכון הגבוה ביותר להידבק בנגיף. אנו נשמור על חיי הסבים והסבתות שלנו! וראשי הרופאים המטפלים בקורונה חיזקו את דבריו.
בציבור התעוררה תקוה גדולה מעורבת בפחד גדול לא פחות. מי יודע באמת על זריקת החיסון החדשה הזאת? מי יודע איך תשפיע על גופנו? אולי במקום לקרב את קץ הקורונה תקרב דווקא את קץ חיינו? לא רוצים להיות שפני ניסיון. שאחרים יתחסנו. אנחנו נמתין לראות.
אבל רק התחילו החיסונים להגיע – הרבה יותר מוקדם מהמצופה – התהפך הגלגל. מיד נעשו החיסונים ללהיט, לתשוקת הלב הגדולה של הארץ. לא רק שסרבני החיסון כמעט ונעלמו – כבר נוצרו תורים ארוכים לחיסון. איגודים וחברות, ממכבי האש עד לעובדי חברת החשמל, החלו לבקש-לדרוש קדימות לחיסון! הם עובדים למען הציבור. מגיע להם, כעת! ומיספר הראויים להתחסן תפח מיום ליום, משעה לשעה. כולם חשובים ביותר למדינה! על חיסון הקשישים כבר לא דיברו. הם כבר לא ראשונים ואף לא שניים, אחרי צוות רופאי הקורונה. הם לא עוזרים למדינה. רק נטל עליה. הקשישים נדחקו הצידה, לגמרי לשוליים.
אני ממתינה לזימון לחיסון מקופת החולים שלי, הכללית, שהצטרפה לנותני החיסון. שום זימון לא הגיע ומסביבי הולכים ומתרבים המחוסנים.
צלצלתי לחברתי המתגוררת בבית מוגן קטן ליד ירושלים. "כבר חיסנו אתכם?"
"עוד לא. אולי בשבוע הבא..."
מצלצלת לחברה בבית מוגן גדול בתל אביב. "חוסנתם?"
"לא אבל מבטיחים לנו חיסון..."
ואם הם, הנמצאים תחת מטרייה של בית ציבורי, אינם מחוסנים עדיין, מה עם קשישים כמוני, המתגוררים בביתם הפרטי? מתי יגיע תורם, אם יחזיקו מעמד עד בוא התור...
ואני תוהה מי כל המחוסנים האלה, המתרבים מיום ליום? כל הרשויות המחסנות מבטיחות שוב ושוב שהם מקפידים מאד לחסן קשישים בלבד, בני 60 ומעלה. אולי זו האמת, רק בני 60 ומעלה. אבל "מעלה" הוא טווח שנים רחב מאוד. כעת מחסנים כנראה בני 60-61, בני 65-70 "צעירים" יחסית, מסוגלים עדיין לעזור לציבור. אבל משתהים לגבי בני ה-80 ומעלה ה-90 ומעלה, "הגיל הרביעי" – שהוא בסיכון הנוראי ביותר. ממילא הם על הסף וכל מנת חיסון יקרה...
שום זימון אינו מגיע לא מקופת החולים לא מבית החולים ולא מכל גוף אחר. אם לא אני לי, מי לי? ואם לא עכשיו אימתי? צילצלתי כוכבית 2700, המקור לתורים לרופאים. אחר שעה ארוכה שמעתי קול אנושי. אמרתי את מיספר תעודת הזיהוי שלי. ילידת דצמבר 1925.
"התור שלך – ב-1 לפברואר," אמר הקול.
נדהמתי: "היום רק ה-21 בדצמבר. רק בעוד חמשה שבועות? בבקשה, אין תור קודם?"
"מצטערת," אמר הקול. "עד אז הכול תפוס..."
שלחתי מייל לחברתי, דוקטור שרה שפיגל, וסיפרתי לה על התור שקבלתי.
היא החזירה מיד מכתב זועם: "תאריך חיסון ל-1 בפברואר לאישה בגילך? שערורייה! הודיעי להם שאת עיתונאית ותכתבי על זה... לחילופין הודיעי לאיש/אישה שטיפל בך בנושא 'יקירת תל אביב' ובקשי את הקדמת החיסון שלך. אני ובעלי מוזמנים לחיסון הבוקר. חברים שלנו שהם בגיל 70 פלוס, חלקם כבר עברו חיסון ואחרים – השבוע, כמונו. אתקשר אליך בצהריים."
אני מודה: רעיון כזה, לבקש עזרה, לא עלה בדעתי. קיבלתי את הדין. והנה לא רק ששרה מוחה על העוול שנעשה לי – היא עוד מתווה לי דרך לקבל מועד ראוי! זו לא פרוטקציה, ניחמתי את עצמי. זה מגיע לי לפי כל ההבטחות. צריך רק להתגבר על הבושה מבקשת טובה...
שרה שפיגל כבר סייעה לי פעם לקבל תור רפואי שלא הצלחתי להשיג. שרה, כיום גמלאית, היתה חוקרת בכירה במחלקה למחלות צמחים (פטריות,חיידקים, וירוסים) במכון וולקני.
היכרנו לפני כחמש שנים. מכון וולקני קִיים יום זיכרון למלאות 25 שנים למותו של פרופסור ישראל רייכרט, חתן פרס ישראל לחקלאות, מהמרצים הראשונים ב"תחנת הניסיונות" ששכנה אז בתל אביב וכיום היא "מכון וולקני". ד"ר שפיגל נתבקשה לדבר על רייכרט. שמעה שאני קרובה שלו ובאה אלי לחפש מידע אודותיו.
אכן פרופסור רייכרט (1891-1975) היה דודי. בעלה של דודתי אחות אימי, הפסנתרנית נדיה אטינגון רייכרט.
סיפרתי לשרה על דודי ישראל ריכרט, חבר "הפועל הצעיר" בפולין שעלה לארץ כחלוץ בעלייה השנייה. איש אשכולות שהתעניין במיוחד בצמחים. את ראשית השכלתו הבוטנית קיבל מכמרים, היחידים בארץ שידעו אז בוטניקה. הוא החליט ללמוד את תורת הצמחים בגרמניה. כהכנה לכך למד לטינית מכומר, ובתמורה לימד את איש הדת תלמוד. בשנת 1925, עם תעודת דוקטורט, חזר החלוץ ארצה והיה מחלוצי תורת הצמחים בארץ. פרופסור וילקנסקי-וולקני מינה אותו לראש מחלקת מחלות הצמחים, פיטופטלוגיה, בתחנת הניסיונות. שלוש שנים עמד רייכרט בראש המחלקה ואף המציא שיטה משלו לחקר מחלות הצמחים בעולם. כמו כן לימד בפקולטה לחקלאות באוניברסיטת תל אביב.
בעודו סטודנט בגרמניה פנתה אליו לסקה ארלוזורוב שיכין את בנה חיים לבר המצווה שלו. רייכרט הכניס אותו לציונות ועמד מיד על כושרו הגאוני של הנער. בין משפחות רייכרט לארלוזורוב שררה ידידות עמוקה. אני זוכרת איזה אבל, כמו על בן משפחה יקר, שרר בבית דודי כשארלוזורוב נרצח.
רייכרט הסטודנט הביא גם את אנצ'ו סירני, בן למשפחה יהודית נכבדה באיטליה, ליהדות ולציונות. שוב היתה זו האם שהבחינה כי בנה רחוק מהיהדות, נוטה לאחוות עמים ולקומוניזם, וביקשה מרייכרט לקרבו ליהדות. ישראל המתין לאנצ'יו כשיצא מיום הלמודים בגימנסיה, החל טייל איתו ממושכות לאורך הנהר, דיבר על הגניוס היהודי ועל ארץ ישראל הנבנית, התווכח עם התלמיד המזהיר – וכשעלה השחר כבר היה אנצ'ו סירני ציוני נלהב.
שני תלמידיו המזהירים של ישראל רייכרט נהרגו בצעירותם בידי אוייב.
לאחר אותה פגישה באה אלי שרה להחזיר את הצילומים שנתתי לה. שקענו בשיחה, גילינו הרבה מן המשותף ונעשינו ידידות טובות. למרות הבדלי הגיל – היא היתה בשנות השבעים שלה, והבדלי הגובה – בקירבתה אני מרגישה כמו גוליברית בארץ הענקים...
בחוכמה ובידע שלה כבר סייעה לי שרה פעם במציאת כתובת רפואית. עתה פניתי, כעצתה, לשרי ישראלי, מנהלת טקסי אירועים הנצחה ומורשת בעיריית תל אביב. שרי היא שהודיעה לי כי נבחרתי להיות "יקירת תל אביב" והציעה את עזרתה. אמרתי שאיני משיגה מסיכה – זה היה ממש בראשית הקורונה. כעבר כמה שעות הגיע שליח והביא כמה מסכות.
סיפרתי לשרי על בעיית החיסון.
"אנסה לפעול," הבטיחה. אחרי כשעתיים בישרה: "יש לי תור!"
מתי? "מחר בבוקר ב-8.20 ב'היכל מנורה' ביד אליהו."
למחרת בבוקר לקחנו מונית ל"היכל מנורה". רק נפתח האולם וכהרף עין הסתדר תור ואני והמטפלת בסופו. הסדרנית שלפה אותנו ישר לאולם שהיה מלא פרגודים. מאחורי כל פרגוד – מזריק/מזריקה. צ'יק צ'ק ננעצה בי המחט, שום כאבים. קיבלתי תור לחיסון שני. בתשע בבוקר כבר חזרתי הביתה.
לא ידעתי איך להודות לשרי החביבה כל כך. וכשהודתי מכל הלב לשרה, והיא מחתה:
"אל תודי לי... התודה – לרייכרט!"
היקף החיסון גדל בינתיים ונקוה שהחודש כבר יחוסנו כל הקשישים.
תקוה וינשטוק
* * *
עקיבא נוף
שעת הדימומים
שמש בגבעון דום
וּבְלִיבִּי יֵעוֹר חֲלוֹם –
כי יקוּם באָרֶץ דְמִי
מִשְפיכות דמים יומי;
לא עוד עלילות של שווא,
לא עוד ניגוּחֵי כָּזָב,
סוף למישפטֵי-שָׂדֶה
קץ לַפֶּלֶּט הבּוֹדֶה ,
המלעיז והנַכְלוּל,
עִם רישְעוּת, הכל בָּלוּל,
המַשְׁחיר והמַכְלִיל
בפירְסוּם דִּבְרֵי רָכִיל,
המפיץ שְׁחוֹר וּבְעָתוֹת,
בְּטוּרֵי הרשָתות.
טוֹבְלים ושֶרֶץ בְּידם,
לא יחגְגוּ עוד על הַדָּם
וְעַיִט, בָּז וצִיצוֹלִינָה
נושְׂאֵי קִישְקוּש הַבָּלָאגִינָה
המשליכים על היָריב
מוּם שֶיֵש בָּם עד לְהַכְאִיב,
בזה היום והחלום
הגיעה שְעָתָם לִידוֹם.
עקיבא נוף
* * *
רבע חצי שליש?
מילדותי המוקדמת אני זוכר את הכובסת שלנו. אלמנה מבוגרת קמוטה ותמיד עייפה. נהגה לבוא אלינו מדי פעם לעשות את הכביסה. יושבת במרכז חצר הבית מול הגיגית הגדולה המלאה בקצף ובבגדים מלוכלכים ועובדת ומזיעה במשך שעות.
הרבה פעמים שמענו אותה מפזמת נעימות נוגות, ורוב הזמן נהגה לספר לאימי את צרותיה.
אחת הפעמים שמענו אותה מלינה על כך שגיסה אחי-בעלה מתדיין איתה בעניין ירושה קטנה בצורת בית קטן שהוריש קרוב משפחה רחוק, ויצא שגם משפחתה תקבל בו חלק. הגיס אחי-בעלה המנוח מציע לה שליש מערכו של הבית אבל היא לא מסכימה ורוצה דווקא רבע. רבע היא מכירה אבל שליש לא ידוע לה מהו והיא חוששת שרוצים לקפח אותה...
אנו הילדים שכבר ידענו מה בין רבע לשליש פרצנו בצחוק בגללו ננזפנו על ידי אמא.
לימים באה אליי למרפאה צעירה כבת עשרים וחמש, בחורה מסודרת וטובת מראה. בשאלות ותשובות הראשונות מסרה שהיא רווקה ועובדת בתור פקידה במשרד עורכי דין. עָברָה נקי ממחלות ורק עתה צצה לה בעייה של איחור במחזור החודשי. יש לה חבר אבל היא לא משתמשת באמצעים למניעת הריון כי הם לא מקיימים יחסים.
כיצד זה והלא יש חבר, כלום הם לא מתגפפים ולא מתמזמזים?
כן מתמזמזים אבל ללא יחסים מלאים. "אני, דוקטור, מה שנקרא חצי בתולה."
שאלתי האם לגמרי לא קרה שהיתה פעם חדירה – חצי רבע שליש?
היא חושבת קצת ועונה לי: "אתה יודע מה, אולי היה שליש..."
אחרי בדיקתה מצאתי שהיא היתה כבר בשליש הראשון של ההריון.
בתגובה להודעתי היא לא נראתה מופתעת.
חשבתי לי, אם היא כביכול לא קיימה יחסי מין עם החבר שלה, ולא השתמשה באמצעים למניעת הריון, מה היא חשבה שיקרה, אם בכלל?
שח לי בחור חמד אחד, גבר מקסים שרמנטי ובעל חיוך כובש, שבעבר זימן לו הגורל פרשיית אהבים שהסתבכה בהריון שצנח עליו פתאום. היא רצתה חתונה ולו זה לא התאים. אחר כך התרחש בלגאן ארוך ולא נעים. לשאלותַיי למה חברתו לא מנעה את ההריון הלא מתוכנן, הוא ענה: "הבנות האלה אוהבות להיכנס להריון כדי לבדוק את יכולתן להרות.. ואולי גם במחשבה על חופה וקידושין.
מה היה במוחה של הפציינטית שלי לא ידעתי, הלא היא ידעה שמקיימת יחסי מין וגם ידעה שקיימת אפשרות של הריון... מה אם כן?
הניסיון לימד אותי שאין לשאול שום שאלה הגיונית בעניינים כאלה.
ובהמשך סיפורו של בחורנו החמוד, הוא עבד בחברה מסחרית גדולה ומכובדת בתפקיד בכיר עם הכנסה נאה מאוד. מדי פעם ערכה החברה ערב מפגש גיבוש לעובדים. הוזמנו גם בני/בנות הזוג.
בחורנו, שבא בגפו לחגיגה, הוזמן בחביבות יתרה על ידי פקידה אחת, צעירה ומצודדת, שהפצירה בו להצטרף אליהם לשולחן שיכיר את בעלה וכו'.
נאומים ותוכנית אמנותית וכיבוד ושתיה וכיו"ב. הבעל שם לב שאשתו מרבה לצחקק עם בחורנו ומבטיה אליו מלאים ערגה. זה לא מצא חן בעיניו אך רשם את זה בזיכרונו ל"המשך טיפול..."
לאחר מכן התחיל מרחרח ומתעניין פה ושם, עקב אחרי התנהגותה של אשתו כדי לדוג סימנים להתנהגות חריגה כלשהי. גם שכר בעלי מקצוע לבלוש אחרי העניינים והתברר לו שלחשדותיו יש בסיס.
יום אחד טילפן למקום העבודה של אשתו ודיבר עם החשוד, הוא בחורנו בעל החיוך המקסים. ביקש לקבוע פגישה לברר עניין חשוב. זו נקבעה לאחר יומיים בבית קפה קרוב.
אחרי אמירת שלום וכמה מלות נימוס התחיל הבעל לספר על עצמו. הוא נושא משרה בכירה מאוד במפלגה ויש לו שם השפעה גדולה. גם הדגיש שלמרותו סרים מיני אנשים. הוא בעצמו נראה גבר רציני חסון ותקיף.
"תראה, אני יודע שאתה מנהל רומן עם אשתי. וידאתי זאת ואין לך מה להכחיש. אני דורש ממך שתניח לה ותנתק כל קשר עימה. אני אוהב אותה ואיני מעוניין לפרק את המשפחה. שוחחתי גם איתה ועמדתי ברורה גם לה."
כאן שלף הבעל מכיסו אקדח והניחו על השולחן שלפניהם.
"דע לך שאני רציני. אירה בך בלי שום היסוס אם הרומן הזה לא ייפסק מיד."
ההמשך היה...
י"ז
רמת גן, עיר הפיז'אמות. ספטמבר 2020, ימי הקורונה
* * *
אורי איתיאל
יוליה
ביום האחרון של השנה פגשתי את יוליה. אישה יפה. מאוד. בצעדים נמרצים חלפה במסדרון בין החדרים הממוספרים וקיבלה בחום את המבוגרים הממוספרים. גם אני רק מיספר. הכול מתוקתק כאן וסטרילי וכל הגיל השלישי מעביר בחריץ כרטיס מגנטי וממתין לפלט מודפס. מחכים ויושבים בכיסא פנוי ואחריו כיסא ריק ואחריו איש קשיש ואחריו ריק ואחריו איש קשיש. כך עד תום השורה. שורה ועוד שורה ובכולן גיל שלישי, גיל זהב, מבוגרים, זקנים. באולם ההמתנה שקט. שקט של ציפייה, שקט של התרגשות.
ואז הגיעה יוליה היפה. יוליה מסבירה את התהליך, מי פונה לאן ויש להקשיב לכרוז המפנה לחדר 8. יוליה בחלוק לבן עם מבטא רוסי, מסבירה פנים לכול, מחייכת לבאים בימים ומפיגה מעט את החשש המקנן מחיסון הקורונה.
המתנתי עד לקריאה: מטופל ח-119 לחדר 8. צעדתי אל עבר חדרי החיסון ויוליה שואלת: "מה שלומך?" לוקחת את הפלט עם שמי ח-119 ומכוונת אותי לאחד החדרים, תוך כדי תמיכה קלה בכתפי.
אזכור את בקבוקון הפלא המציל חיים, את המחט הננעצת בשריר, את ההמתנה וההתרגשות, ומכולן אזכור את יוליה היפה שתמכה בכתפי בדרך לקבלת החיסון.
אורי איתיאל
תל אביב
תשפ"א
* * *
תולדות חיי יצחק רַאבּ
המלביה"ד: אהוד בן עזר
[בן-דודו של יצחק ראב]
המקור מצוי בארכיון ג. קרסל המופקד בספרייה הלאומית בירושלים
שלח לנו: יוסי גלרון-גולדשלגר
ארכיון הספריה הלאומית
אוסף גצל קרסל
ראב, יצחק
*
ת"א, כ"ח בניסן, תשל"ה. [1975].
לכבוד רב-האי גדול ובקי
ר"ג קרסל, שלום רב,
כיוון שהמדובר הוא לא בביקורת ספרותית, אלא לצורך ביבליוגרפי בלבד, אני שולח אליך את שני ספריי, 1) "בהימוט חומות" יצא בהוצאת טברסקי. 2) "גבעת המורה" שיצא בהוצאת "באר"ות. [באר בהיפוך אותיות ראב, ולכן כתב יצחק ראב בצורה זו את שם ההוצאה, כנראה עצמית, של הספר. – אב"ע]. וללא ספק מיותר להאיר עיני תלמיד חכם ואנציקלופד-חי כמותך, היכן מקום כבודה של "הוצאת באר"ות, מעולם לא העליתי על דעתי כי ראוי אני בגורן טרופה זו להיזכר בלקסיקון של הסיפרות העברית, והלוואי שאמצא ראוי לפניך לבוא בקהל זה.
לצורך השורות המעטות שאתה נותן בלקסיקון לסופרים גדולים וטובים, העליתי לפניך רשימה ארוכה כתובה על עמוד שלם, וזאת ראשית שאינני יודע את סוד הצימצום, ושנית, ככל שאקצר יארכו דבריי לגבי צורך זה, וחזקה עליך שתוציא ממנה שורה או שתיים מתומצתות לצרכך.
אלמלא בורותי שפניתי אליך בעניין מאמרי ב"דואר-היום", לא הייתי זוכה לכך.
גם זו לטובה.
בכבוד ובהוקרה רבה, ובברכה נאמנה שתזכה עוד הרבה שנים של עבודה פוריה ובריאות טובה.
מברכך
יצחק ראב
יצחק ראב
יצחק ראב, רחוב פרופ. שור 19, תל-אביב.
*
יליד ירושלים אנכי, שנת 1902. בן-בנו בכורו של יהודה ראב מנשואיו הראשונים. (הוא מזכירו בספרו "התלם הראשון" דף 50). אבי [מנחם שלמה] היה גדול בתורה וביקש לחנך את ששת ילדיו על ברכי התורה, אך הוא נפטר והולך לעולמו בשנת 1915 בגיל 38; אמי [קונה] הועלתה לארץ ישראל בהיותה ילדה קטנה על ידי סבה ר' יצחק סאפר מהעיירה בוטרימנצי בליטה, והוא היה דודם של ק"י [קדיש יהודה] סילמן והרב צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים. אף היא נפטרה והלכה לעולמה שנה לאחר מות אבי בגיל 37, ונתגלגלתי לבית יתומים בעיר העתיקה, שלא היה בו גם משום בית חינוך (כמו בית יתומים דיסקין). רק דאגו שלא נמות ברעב, וכך לא נתחנכתי עד סוף המלחמה.
למדתי בישיבה עד גיל 20 בערך, וביקשתי להגיע ל"סמיכות", אך שוב ללא יד מחנכת, נתגלגלתי לחבורת נערים חסידים, ולמדתי מהם ועימם חסידות שנתלוותה בסיגופים, בלימוד "זוהר" ובעריכת תיקון חצות על יד ה"כויסל". ודווקא בתוך חבורה זו היה אחד משלוחי מצווה של משה לדרר, מנהל חינוך עוורים בירושלים, והביא בצנעה ספרים חיצונים, ולאט לאט נחמץ ייני והלכתי לעמק יזרעאל, ועבדתי שם חמש שנים.
לאחר שובי מן העמק לירושלים עבדתי בימים ובערבים למדתי בבית ספר לאקסטרנים, מיסודו של דר' בראון, אך לא נתקיים אלא שנתיים בלבד ויצאתי עם פרורים של השכלה. עם פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים קיבלו תלמידים מן המנין גם תלמידי ישיבה ללימודי היהדות, ללא תעודת בגרות. וכיוון שחסכתי לי מעט כסף, עזבתי את העבודה והלכתי שנה לאוניברסיטה, ושמעתי תורה מפי פרופסורים שאינני זוכר את שמם. עד מהרה כלו חסכונותיי, ו"ראש של ברזל", כפי שהשלה עצמו אבי בילדותי לא היה עלי, נאלצתי לשוב לעבודה ולהרוויח את לחמי. בזה נסתיים כל פרק השכלתי הפורמלית, והמעט שיש בי, חצבתי מליבי.
הסיבה והרצון לכתוב הם כנראה "מחלה משפחתית". גם בגנזי אבי ז"ל מצאתי, בין פירושי התורה כתב גם רשימות ספרותיות וציורים מחיי בני ה[י]שיבות הקשים בימיו. וכך גם אני העני מהשכלה רחבה, התחלתי פתאום לראות דמויות ופרקי חיים מירושלים ומהעמק מרדפים אחרי ותובעים ממני, כתוב. ועל אף מנת חיי המשפחתיים הקשה והטורדת מאד, חיפשתי מוצא לנפשי בכתיבה לעת מצוא, וכך כתבתי שני ספריי המונחים לפניך.
כעת הגעתי אל המנוחה. אחרי ארבעים שנות עבודה במקום עבודה טוב, יצאתי לגימלאות ופרנסתי מובטחה לי עד סוף ימי. ובימים "פנויים" אלה שוב גבר בי הרצון לכתוב, ואני עובד עתה בכתיבת ספר סיפורים חדש, ומי יתן ואזכה להעלות כל פרקי החיים הללו שאני רוצה להעלותם בספר, אם כי הסיכויים בימים אלה להוציא ספר לאור כתוב בידי "סופר" שולי כמותי קלושים מאד מאד.
אולי הארכתי יתר על המידה לצרכך. הרשימה בידך וקח ממנה את הרצוי והראוי.
*
[גלויה]
לכבוד מר ג. קרסל
ארלוזורוב 109
חולון
השולח יצחק ראב
רחוב פרופ. שור 19
תל-אביב
ראב, יצחק
ת"א, ז' באייר תשל"ה [1975]
לכבוד ר'ג קרסל
שלום רב,
לבקשתך הנני מוסיף את יום הלידה שלי, והוא: כ'ד באלול תרס'ב. (27/9/1902)
בהוקרה ובברכה,
חותמת: אוסף ג' קרסל
*
אהוד: הסופר יצחק ראב (1902–1993) הוא נכדו של סבי יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה של סבי, הדסה הרשלר, בירושלים. קובץ הסיפורים שעליו יצחק ראב כותב ל-ג. קרסל בשנת 1973 הוא כנראה מה שהיה לבסוף כתב-היד של הרומאן האוטוביוגראפי שלו "עלה ברוח", שאותו עזרתי לו להוציא ב"ספריית פועלים", ולימים גם פעלתי לכך שספרו הראשון "בהימוט חומות" יֵצא במהדורה החדשה בספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר.
עד היום שמורות אצלי קלטות אודיו שבהן הקליט יצחק את עצמו שר שירים ומספר סיפורים מילדותו ומנעוריו בירושלים של ראשית המאה ה-20.
מאוד חיבבתי את בן-דודי יצחק, שהיה אדם שקט ונהדר. הוא גם ידע להכין את סלט החצילים הקלויים בטחינה הנהדר ביותר שטעמתי אי-פעם בחיי.
ספריו של יצחק ראב:
"בהימוט חומות": מסיפורי ירושלים (תל אביב: נ' טברסקי, תשי״א 1950).
"גבעת המורה": סיפורים (תל אביב: בארות, תשי״ט 1959).
"עלה ברוח": רומאן (תל אביב: ספרית פועלים, תשל״ח 1977).
"בהימוט חומות": סיפורים (תל-אביב: צה״ל – מפקדת קצין חינוך ראשי, תשמ״ז 1987).
* * *
"פילוקסרה"
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
ענן שורה על הבית. משהו אפור ירד עליו. אני חשה באפרורית הזאת, חשה בה בכל יישותי, ואיני יודעת מה היא. אני רוצה לנער אותה מעליי ואיני יכולה.
הימים, ימי קיץ וימי בציר, כמובן – ובחצר: – לא גמלים מחרחרים ו"הרריים" זועקים, ולא עגלות טעונות סלי-ענבים; לא ריח תירוש של עינב ולא עטרן של גמלים. דממה גדולה ומשונה בחצר. ליד "שולחן-הכתיבה" יושב אבא, כפוף על איזה מכשיר. קוראים לו "מיקרוסקופ". סביבו עלי-גפן קטופים והוא מסתכל עליהם מבעד למיקרוסקופ וגונח. פניו אפורים. הוא קורא לאמא וגם היא כופפת את עצמה ומביטה – מסתכלת ומרצינה.
"גם אני רוצה לראות."
אבא מביט בי בעצב. אני מגיעה בדיוק בפניי עד שולחן-הכתיבה. אבא מגיש לי את המיקרוסקופ, שתחתיו מונח עלה-הגפן, ואני רואה מעין עדר של חיפושיות ירוקות, מתנועעות, רוחשות, עולות זו על זו.
"פילוקסרה," אומר אבי.
"פילוקסרה?" – אני חוזרת אחריו בעליצות. "איזו מלה יפה: פילוקסרה," ומתחילה לפזז ולרקוד.
אבא מביט בי בתוגה.
"אני אקרא לגור-החתולים שלי פילוקסרה."
אמא מהסה אותי בחומרה.
על גבי המיקרוסקופ צריך לעשות פנים כבדות. איזו מלה – כמו שיר. אבל פילוקסרה זה פרפר צהוב משתולל, ואני שרה לעצמי, "פילוקסרה, פילוקסרה." לכל מלה יש לי מנגינה, ולאט-לאט שוקעת התלהבותי ופתאום אני חשה שיש קשר בין המלה הזאת לבין השקט שבחדר, ואני משתתקת והעננה נחה גם עליי.
אחרי-כן מתאספים איכרים בביתנו בכל ערב, מעשנים בעצבנות, צועקים, מתווכחים, הולכים – ועשן ממלא את הבית.
אסיפה אחרונה. אבא עצבני. כך לא ראיתיו מעודי. הוא מכה באגרופו על השולחן. להחליט! – הרמת-הידיים נעשית בהיסוס, הפנים מכורכמים ואני נבהלת ובורחת אל אמא. היא בוכה. את הכרמ'ל הקטן לא נעקור. הכרמ'ל הנחמד שלנו נישאר. רק את הכרם הגדול נעקור.
"לעקור, למה? את הכרם הגדול והיפה עם שורותיו הישרות וכל המוסקאט הזה?"
"כן," אומרת אמא, "מוכרחים. היין לא נמכר, והפילוקסרה ..."
אני לא מבינה, אני שותקת. החצר שותקת. אפילו "דבח" נאלם ושותק. ענן ירד על הבית. בזקנו של אבא אני רואה פתאום שערות-שיבה. אמא קשרה את המטפחת והידקה אותה חזק-חזק. ראשה כואב לעיתים, אבל כעת כפי הניראה זו "מיגרנה" – עוד מלה, מלה עצובה. אי-אפשר לשיר אותה, אפשר רק לבכות אותה. אני יוצאת את הבית והולכת אל דבח – הכלב הערבי בעל השיער המדובלל. אבל כשאני עצובה, אני שמה את ראשי על צווארו – וטוב לי בחברתו.
*
נכתב: 1971 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1907 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 17.12.1971. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 72. ראה על תקופה זו את הפרק "עקירה" בספר זיכרונותיו של יהודה ראב, "התלם הראשון", עמ' 139. אולי באסיפה המתוארת כאן נחלה אביה של אסתר, כמתואר ב"שמעתי את המיית הריקנות של הארץ".
* * *
יהודה ראב בן עזר
פרק מתוך ספרו "התלם הראשון"
חזרתי הביתה לימי הבציר המחכה לי. אם היו מתעוררים בי לפעמים, עד אז, געגועים לאירופה הנה עתה נרפאתי מהם כליל. שוב לא הייתי יכול לחזור לחיי יום-יום של מולדתי הראשונה, כי כל קסמה נמוג, אחרי שראיתיה שנית. עתה בן-אדם לך לסבלותיך והסתפק במה שיש לך, או במה שאין לך. נוהגים היו לומר אז בשמו של הכומר הכלר, ידיו של הרצל, שביקר פעם בפ"ת והטיף: "יש לחיות בצמצום ולהסתפק במועט, רבותי! יכול אדם להסתפק בלחם וחמאה בלבד, כאשר אין טוב מזה"...
עברה שנה ובא שינוי. מה שסירב הברון בעיקשות לעשות אשתקד, עשה השנה, שנת 1902, כאלו מרצונו הטוב. למעשה מילא את כל דרישותינו. חולקו הלוואות וקרקעות לאכרים, והיקב נמסר לרשותו של סינדיקט הכורמים. סניף מיוחד ליקב נבנה בפ"ת, וזה היה עתיד לבטל את תקלות ההובלה. (אגב, ביקב זה לא הספיקו להשתמש, כי בינתים נעקרו הכרמים. עת רבה מאד עמד בשממונו, ורק לפני שנים מספר קנה אותו איש מתל-אביב וייסד בו בית חרושת לספירט ולשמרים.) ועד המושבה הועמד ברשות עצמו. מבחינת ההרגשה נעשינו בני-חורין, אבל עסק היין ירד מטה מטה, כתוצאה מהמשבר העולמי בתעשית היין. אותה שנה שולם לנו מחיר מינימלי עבור הענבים, בלי שיבצרום.
ככה עברו שנים אחדות ולאט לאט גמל בנו הרעיון כי אין להמשיך עוד כך, ויש לעשות ניתוח רדיקלי במשק הנטיעות: לעקור את הגפנים, ביחוד את מעוטי היבול והמרוחקים מן היקבים. באורח זה תוגבל גם התוצרת. המכסה הכי גדולה של עקירה נפלה בגורלה של פ"ת, המרוחקת ורבת המינים זעומי-היבול. גם הנטיה לעקירה היתה בפ"ת גדולה מאשר במושבות האחרות, כיון שמשקה וקרקעותיה היו מגוונים יותר. היתה בה גם פלחה רבה, בו בזמן שראשל"צ למשל, עמדה רק על גפניה. נוסף לכך ראו כבר בפ"ת באותם הימים דוגמאות אחדות של פרדסי הדרים, ואלו החלו למשוך את הלבבות.
אז קמה מהומה גדולה בקרב רועי הישוב שלנו, שנתגדשו ביפו ובשאר הערים. פסיכוז נגד אכרי פ"ת תקף אותם. ניתן אות אזעקה ומכתבים החלו לעוף לחו"ל אל חו"צ. העסקנים המקצועיים שלנו התרגשו ביותר; לבם נתחמץ בקרבם על מעשה ההרס שעומדים האכרים לבצע. הנני נזכר באסיפה אחת של עסקנים אלה, שהתקיימה בביתו של דיזנגוף ביפו, ושהייתי נוכח בה בתור ב"כ פתח תקוה. ד"ר יפה כינה בנאומו היפה את מעשה העקירה בשם "ונדליזם". מוטב, לפי דעתו, ובדעה זו תמכו רוב הנאספים, שייחרבו האכרים משייחרבו הכרמים הנטועים. בניהם של האכרים ממילא יסעו לפריז ולמצרים, והאכרים עצמם יעברו ליפו לפתוח בה חנויות בכסף-הפיצויים בעד העקירה שיקבלו מאת הברון.
אני עניתי בחימה: "אם יעזבו את המקום בודדים מספר עם כספם – יהי אלוהים עמם. אנחנו, בטוחני בכך, נחזור וניטע נטיעות אחרות. הארץ לא תחרב, כי אנשים יכולים תמיד ליצור מחדש אם הם אנשי מעש, ולא אנשי-מלל". קמה סערה בין הנאספים, והיחידי שהבין לרוחי היה דיזנגוף, והוא גם שהרגיע את הרוחות.
בפני הכרח של תנאים כלכליים לא יעמוד גם קיר ברזל. העקירה יצאה לפועל. ניתוח זה הוא שנתן את הדחיפה להתקדמותה הרבה של אם-המושבות. הפיצויים שניתנו בעד העקירה סייעו לנטיעת הפרדסים, ונטיעת פרדסים זו היא היא שהצעידה את פ"ת קדימה, עד שהיתה ונשארה: "אם המושבות".
יהודה ראב בן עזר
* * *
אֵהוּד בֶּן עֵזֶר
מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
סִפּוּרִים לִילָדִים
צִיּוּרִים
נַחוּם גוּטְמַן
דָּנִי קֶרְמָן
יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ
נדפס בישראל תשמ"ב, 1982
לְבֵּן
מֵאַבָּא
[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]
א. מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
פַּעַם הָיוּ שְׁנֵי סַפָּרִים. שְׁנֵי סַפָּרִים קְטַנִּים וּזְרִיזִים וְלָהֵם מִסְפָּרָה נְקִיָּה וּקְטַנָּה בְּפִנַת הָרְחוֹב.
בַּבֹּקֶר הֵם בָּאִים אֶל הַמִּסְפָּרָה, תּוֹלִים אֶת כּוֹבְעֵיהֶם עַל הַקּוֹלָב, לוֹבְשִׁים אֶת הֶחָלוּק הַלָּבָן, תּוֹפְסִים מִסְפָּרַיִם בַּיָּד הָאַחַת וּמַסְרֵק בַּיָּד הַשְּׁנִיָּה, קַדִים קִדָה וּפוֹנִים אֶל הַקָּהָל – "בְּבַקָשָׁה! נָא לַעֲלוֹת עַל הַכִּסְּאוֹת הַמִּסְתּוֹבְבִים. תּוֹדָה, אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים!"
וְהֵם מְסַפְּרִים וְשָׁרִים –
"רֹאשׁ הַרֵם
סוֹבֵב קָדְקֹד
פֵּאָה יַשֵׁר
נַפְנֵף וּרְקֹד –
קֶצֶף, קֶצֶף עוֹד וְעוֹד
כְּבָר פָּנֶיךָ אֲחֵרוֹת!
חִישׁ גָּמַרְנוּ, רַב-תּוֹדוֹת,
פַּרְצוּפְךָ נֶחְמָד מְאֹד!
זוֹ מְלַאכְתֵּנוּ סַפָּרִים
חָרוּצִים וּמְהִירִים!"
וְכָךָ מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ.
וּבָעֶרֶב – תּוֹפֵס הָאֶחָד מַטְלִית, וְהַשֵּׁנִי מַטְאֲטֵא: וְזֶה אֶל זֶה קוֹרֵא – "אוּךְ! אוּךְ! מַה גָּדוֹל פֹּה הַלִּכְלוּךְ!"
מִיָד מְנַקִּים וְשׁוֹטְפִים אֶת הַמִּסְפָּרָה הַקְטַנָה, הָרְאִי מַבְרִיק, הַרִצְפָּה לְבָנָה, הַמַּגָּבוֹת מְחַיְּכוֹת מִן הַקּוֹלָב, הַמִּסְפָּרַיִם נָחִים עַל הַכּוֹנָנִית וּשְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְטַנִּים חוֹזְרִים לְבֵיתָם.
וְלַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים יֵשׁ בַּיִת קָטָן בִּקְצֵה הָעִיר. גַּגּוֹ אָדֹם וַאֲרֻבָּה גְּבוֹהָה עוֹלָה מִמֶנוּ. וּבַבַּיִת שְׁתֵּי מִטּוֹת נְקִיוֹת וּקְטָנוֹת, וּלְיַד כָּל מִטָּה – אָרוֹן קָטָן, וְסֵפֶר קָטָן, וּמְנוֹרָה קְטַנָּה, וְכַר קָטָן וְלָבָן.
בָּאִים הַסַּפָּרִים, מִתְרַחֲצִים בְּגִגִית גְדוֹלָה, וּבַמִּטְבָּח צַלַּחַת עֲמֻקָּה וּבָהּ מָרָק חַם, וְהַמִּטוֹת מֻצָּעוֹת; וְהֵם אוֹכְלִים וְהוֹלְכִים לִישֹׁן.
יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר גָּמְרוּ הַסַּפָּרִים לַעֲבֹד, הֶחֱזִיקוּ בְּמָתְנֵיהֶם וּפָרְצוּ בִּצְחוֹק –
"חָה! חָה! חָה!
חָה! חָה! חָה!
אֵיךְ צָמַח פִּתְאֹם זְקָנְךָ!"
כִּי לְכָל אֶחָד מֵהֶם הָיָה זָקָן אָרֹךְ, וְשֵׂעָר אָרֹךְ כִּסָה אֶת עָרְפּוֹ. מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב הֵם עֲסוּקִים וּבְעַצְמָם אֵינָם מִסְתַּפְּרִים! וְהָאֲנָשִׁים בָּרְחוֹב צוֹחֲקִים וְשׁוֹאֲלִים – מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
חָשַׁב סַפָּר קָטָן לְעַצְמוֹ – אָכִין אַפְתָּעָה לִידִידִי. בַּלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר הוּא יָשֵׁן, אֶכָּנֵס בְּשֶׁקֶט וַאֲסַפֵּר אֶת שַׂעֲרוֹתָיו! וְהוּא הִכְנִיס בַּחֲשַׁאי זוּג מִסְפָּרַיִם אֶל כִּיסוֹ.
וְהַסַּפָּר הַשֵּׁנִי חָשַׁב לְעַצְמוֹ – אָכִין אַפְתָּעָה לִידִידִי, וּבַלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר הוּא יָשֵׁן, אֶכָּנֵס בְּשֶׁקֶט וַאֲסַפֵּר אֶת שַׂעֲרוֹתָיו! וְגַם הוּא הִכְנִיס בַּחֲשַׁאי זוּג מִסְפָּרַיִם אֶל כִּיסוֹ.
הִגִיעַ לַיְלָה. שְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים יְשֵׁנִים עַל מִטוֹתֵיהֶם וּבַחֶדֶר חֲשֵׁכָה גְּמוּרָה. הִתְעוֹרֵר סַפָּר קָטָן, יָרַד מֵעַל מִטָתוֹ וּבָא אֶל הַמִּטָה הַשְּׁנִיָּה. הִתְעוֹרֵר הַשֵּׁנִי, יָרַד מֵעַל מִטָתוֹ וּבָא אֶל הַמִּטָה הָרִאשׁוֹנָה. עוֹמֵד הָאֶחָד וְחוֹשֵׁב –
כַּמָה יִשְׂמַח חֲבֵרִי כַּאֲשֶׁר יָקוּם בַּבֹּקֶר!
עוֹמֵד הַשֵּׁנִי וְחוֹשֵׁב –
כַּמָה יִשְׂמַח חֲבֵרִי כַּאֲשֶׁר יָקוּם בַּבֹּקֶר!
לוֹקֵחַ סַפָּר קָטָן אֶת מִסְפָּרָיו, תּוֹפֵס בַּשְׂמִיכָה וְהִנֵה – אוֹי! הַמִּטָה רֵיקָה!
לוֹקֵחַ הַשֵּׁנִי אֶת מִסְפָּרָיו, תּוֹפֵס בַּשְׂמִיכָה וְהִנֵה – אוֹי! הַמִּטָה רֵיקָה!
הֵיכָן נֶעְלָם יְדִידִי? – מִצְטַעֵר סַפָּר קָטָן וְחוֹזֵר אֶל מִטָתוֹ.
הֵיכָן נֶעְלָם יְדִידִי? – מִצְטַעֵר גַם הַשֵּׁנִי וְחוֹזֵר אֶל מִטָתוֹ.
וְהֵם פּוֹסְעִים בְּשֶׁקֶט, עַל בְּהוֹנוֹתֵיהֶם, בַּחֶדֶר חֲשֵׁכָה גְּמוּרָה וְאֵין רוֹאִים דָּבָר.
וּפִתְאֹם – בּוּם!
וְהֵם מִתְנַגְשִׁים זֶה בָּזֶה. הַמִּסְפָּרַיִם נוֹפְלִים עַל הַרִצְפָּה וּמְצַלְצְלִים – קְלִינְג, קְלִינְג.
וְהֵם תּוֹפְסִים זֶה בָּזֶה, מִתְחַבְּקִים וְשָׁרִים – לֹא קַלָה הִיא מְלֶאכֶת סַפָּרִים!
"רֹאשׁ הַרֵם
סוֹבֵב קָדְקֹד
פֵּאָה יַשֵׁר
נַפְנֵף וּרְקֹד – "
וּשְׁנֵיהֶם מְקַפְּצִים, וּשְׁנֵיהֶם שָׁרִים, וּבֵינְתַיִם זֶה אֶת זֶה מְסַפְּרִים –
"קֶצֶף, קֶצֶף עוֹד וְעוֹד
כְּבָר פָּנֶיךָ אֲחֵרוֹת!
חִישׁ גָּמַרְנוּ, רַב-תּוֹדוֹת,
פַּרְצוּפְךָ נֶחְמָד מְאֹד!
זוֹ מְלַאכְתֵּנוּ סַפָּרִים
חָרוּצִים וּמְהִירִים!
וְכַאֲשֶׁר גָּמְרוּ אֶת הַתִּסְפֹּרֶת – הִדְלִיקוּ אֵשׁ גְדוֹלָה בַּתַּנּוּר, הוֹצִיאוּ אֶת הַגִּגִית הַגְּדוֹלָה וּמִלְאוּ אוֹתָהּ מַיִם חַמִּים וְרָחֲצוּ, וְרָחֲצוּ עַד אֲשֶׁר לְחָיֵיהֶם הַקְּטַנּוֹת הֶאֱדִּימוּ.
אָז יָצְאוּ, הִתְנַגְּבוּ בְּמַגֶּבֶת אֲרֻכָּה וְחָזְרוּ לִישֹׁן שְׂמֵחִים וְצוֹחֲקִים.
בַּבֹּקֶר הֵם עוֹבְרִים בָּרְחוֹב וְהִנֵה אֲנָשִׁים לוֹחֲשִׁים זֶה לָזֶה "מִי סִפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
וְאַחַר כַּךְ בְּקוֹל רָם – "מִי סִפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים!"
וּשְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים מְחַיְּכִים וְאוֹמְרִים:
"מָה הַשְּׁאֵלָה?
הַסַּפָּרִים מְסַפְּרִים אֶת הַסַּפָּרִים!"
בַּבֹּקֶר הֵם בָּאִים אֶל הַמִּסְפָּרָה, תּוֹלִים אֶת כּוֹבְעֵיהֶם עַל הַקּוֹלָב, לוֹבְשִׁים אֶת הֶחָלוּק הַלָּבָן, תּוֹפְסִים מִסְפָּרַיִם בַּיָּד הָאַחַת וּמַסְרֵק בַּיָּד הַשְּׁנִיָּה, קַדִים קִדָה וּפוֹנִים אֶל הַקָּהָל – "בְּבַקָשָׁה! נָא לַעֲלוֹת עַל הַכִּסְּאוֹת הַמִּסְתּוֹבְבִים. תּוֹדָה, אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים!"
וְהֵם מְסַפְּרִים וְשָׁרִים –
"רֹאשׁ הַרֵם
סוֹבֵב קָדְקֹד
פֵּאָה יַשֵׁר
נַפְנֵף וּרְקֹד –
קֶצֶף, קֶצֶף עוֹד וְעוֹד
כְּבָר פָּנֶיךָ אֲחֵרוֹת!
חִישׁ גָּמַרְנוּ, רַב-תּוֹדוֹת,
פַּרְצוּפְךָ נֶחְמָד מְאֹד!
זוֹ מְלַאכְתֵּנוּ סַפָּרִים
חָרוּצִים וּמְהִירִים!"
וְכָךָ מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ.
וּבָעֶרֶב – תּוֹפֵס הָאֶחָד מַטְלִית, וְהַשֵּׁנִי מַטְאֲטֵא: וְזֶה אֶל זֶה קוֹרֵא – "אוּךְ! אוּךְ! מַה גָּדוֹל פֹּה הַלִּכְלוּךְ!"
מִיָד מְנַקִּים וְשׁוֹטְפִים אֶת הַמִּסְפָּרָה הַקְטַנָה, הָרְאִי מַבְרִיק, הַרִצְפָּה לְבָנָה, הַמַּגָּבוֹת מְחַיְּכוֹת מִן הַקּוֹלָב, הַמִּסְפָּרַיִם נָחִים עַל הַכּוֹנָנִית וּשְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְטַנִּים חוֹזְרִים לְבֵיתָם.
וְלַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים יֵשׁ בַּיִת קָטָן בִּקְצֵה הָעִיר. גַּגּוֹ אָדֹם וַאֲרֻבָּה גְּבוֹהָה עוֹלָה מִמֶנוּ. וּבַבַּיִת שְׁתֵּי מִטּוֹת נְקִיוֹת וּקְטָנוֹת, וּלְיַד כָּל מִטָּה – אָרוֹן קָטָן, וְסֵפֶר קָטָן, וּמְנוֹרָה קְטַנָּה, וְכַר קָטָן וְלָבָן.
בָּאִים הַסַּפָּרִים, מִתְרַחֲצִים בְּגִגִית גְדוֹלָה, וּבַמִּטְבָּח צַלַּחַת עֲמֻקָּה וּבָהּ מָרָק חַם, וְהַמִּטוֹת מֻצָּעוֹת; וְהֵם אוֹכְלִים וְהוֹלְכִים לִישֹׁן.
יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר גָּמְרוּ הַסַּפָּרִים לַעֲבֹד, הֶחֱזִיקוּ בְּמָתְנֵיהֶם וּפָרְצוּ בִּצְחוֹק –
"חָה! חָה! חָה!
חָה! חָה! חָה!
אֵיךְ צָמַח פִּתְאֹם זְקָנְךָ!"
כִּי לְכָל אֶחָד מֵהֶם הָיָה זָקָן אָרֹךְ, וְשֵׂעָר אָרֹךְ כִּסָה אֶת עָרְפּוֹ. מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב הֵם עֲסוּקִים וּבְעַצְמָם אֵינָם מִסְתַּפְּרִים! וְהָאֲנָשִׁים בָּרְחוֹב צוֹחֲקִים וְשׁוֹאֲלִים – מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
חָשַׁב סַפָּר קָטָן לְעַצְמוֹ – אָכִין אַפְתָּעָה לִידִידִי. בַּלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר הוּא יָשֵׁן, אֶכָּנֵס בְּשֶׁקֶט וַאֲסַפֵּר אֶת שַׂעֲרוֹתָיו! וְהוּא הִכְנִיס בַּחֲשַׁאי זוּג מִסְפָּרַיִם אֶל כִּיסוֹ.
וְהַסַּפָּר הַשֵּׁנִי חָשַׁב לְעַצְמוֹ – אָכִין אַפְתָּעָה לִידִידִי, וּבַלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר הוּא יָשֵׁן, אֶכָּנֵס בְּשֶׁקֶט וַאֲסַפֵּר אֶת שַׂעֲרוֹתָיו! וְגַם הוּא הִכְנִיס בַּחֲשַׁאי זוּג מִסְפָּרַיִם אֶל כִּיסוֹ.
הִגִיעַ לַיְלָה. שְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים יְשֵׁנִים עַל מִטוֹתֵיהֶם וּבַחֶדֶר חֲשֵׁכָה גְּמוּרָה. הִתְעוֹרֵר סַפָּר קָטָן, יָרַד מֵעַל מִטָתוֹ וּבָא אֶל הַמִּטָה הַשְּׁנִיָּה. הִתְעוֹרֵר הַשֵּׁנִי, יָרַד מֵעַל מִטָתוֹ וּבָא אֶל הַמִּטָה הָרִאשׁוֹנָה. עוֹמֵד הָאֶחָד וְחוֹשֵׁב –
כַּמָה יִשְׂמַח חֲבֵרִי כַּאֲשֶׁר יָקוּם בַּבֹּקֶר!
עוֹמֵד הַשֵּׁנִי וְחוֹשֵׁב –
כַּמָה יִשְׂמַח חֲבֵרִי כַּאֲשֶׁר יָקוּם בַּבֹּקֶר!
לוֹקֵחַ סַפָּר קָטָן אֶת מִסְפָּרָיו, תּוֹפֵס בַּשְׂמִיכָה וְהִנֵה – אוֹי! הַמִּטָה רֵיקָה!
לוֹקֵחַ הַשֵּׁנִי אֶת מִסְפָּרָיו, תּוֹפֵס בַּשְׂמִיכָה וְהִנֵה – אוֹי! הַמִּטָה רֵיקָה!
הֵיכָן נֶעְלָם יְדִידִי? – מִצְטַעֵר סַפָּר קָטָן וְחוֹזֵר אֶל מִטָתוֹ.
הֵיכָן נֶעְלָם יְדִידִי? – מִצְטַעֵר גַם הַשֵּׁנִי וְחוֹזֵר אֶל מִטָתוֹ.
וְהֵם פּוֹסְעִים בְּשֶׁקֶט, עַל בְּהוֹנוֹתֵיהֶם, בַּחֶדֶר חֲשֵׁכָה גְּמוּרָה וְאֵין רוֹאִים דָּבָר.
וּפִתְאֹם – בּוּם!
וְהֵם מִתְנַגְשִׁים זֶה בָּזֶה. הַמִּסְפָּרַיִם נוֹפְלִים עַל הַרִצְפָּה וּמְצַלְצְלִים – קְלִינְג, קְלִינְג.
וְהֵם תּוֹפְסִים זֶה בָּזֶה, מִתְחַבְּקִים וְשָׁרִים – לֹא קַלָה הִיא מְלֶאכֶת סַפָּרִים!
"רֹאשׁ הַרֵם
סוֹבֵב קָדְקֹד
פֵּאָה יַשֵׁר
נַפְנֵף וּרְקֹד – "
וּשְׁנֵיהֶם מְקַפְּצִים, וּשְׁנֵיהֶם שָׁרִים, וּבֵינְתַיִם זֶה אֶת זֶה מְסַפְּרִים –
"קֶצֶף, קֶצֶף עוֹד וְעוֹד
כְּבָר פָּנֶיךָ אֲחֵרוֹת!
חִישׁ גָּמַרְנוּ, רַב-תּוֹדוֹת,
פַּרְצוּפְךָ נֶחְמָד מְאֹד!
זוֹ מְלַאכְתֵּנוּ סַפָּרִים
חָרוּצִים וּמְהִירִים!
וְכַאֲשֶׁר גָּמְרוּ אֶת הַתִּסְפֹּרֶת – הִדְלִיקוּ אֵשׁ גְדוֹלָה בַּתַּנּוּר, הוֹצִיאוּ אֶת הַגִּגִית הַגְּדוֹלָה וּמִלְאוּ אוֹתָהּ מַיִם חַמִּים וְרָחֲצוּ, וְרָחֲצוּ עַד אֲשֶׁר לְחָיֵיהֶם הַקְּטַנּוֹת הֶאֱדִּימוּ.
אָז יָצְאוּ, הִתְנַגְּבוּ בְּמַגֶּבֶת אֲרֻכָּה וְחָזְרוּ לִישֹׁן שְׂמֵחִים וְצוֹחֲקִים.
בַּבֹּקֶר הֵם עוֹבְרִים בָּרְחוֹב וְהִנֵה אֲנָשִׁים לוֹחֲשִׁים זֶה לָזֶה "מִי סִפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
וְאַחַר כַּךְ בְּקוֹל רָם – "מִי סִפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים!"
וּשְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים מְחַיְּכִים וְאוֹמְרִים:
"מָה הַשְּׁאֵלָה?
הַסַּפָּרִים מְסַפְּרִים אֶת הַסַּפָּרִים!"
אהוד בן עזר
[הציורים הם של נחום גוטמן שהיה עדיין הצייר של השבועון "דבר לילדים" כאשר סיפור הילדים הזה, הראשון שלי, הודפס בו בראשית שנות ה-60, לפני כ-60 שנה. טרם היכרתי אז את גוטמן אישית, אבל גדלתי על ספריו-בהמשכים עוד מתוך כרכי "דבר לילדים" שהיו אצל בת-דודי מרים גיסין. אני גדלתי על חוברות השבועון "הבוקר לילדים" בעריכת יעקב חורגין].
* * *
נעמן כהן
הנצחה ע"י חיידק בבטן חזיר
"מאימת המוות מתחילה כל הכרת המכלל," כתב פרנץ רוזנצוויג, כל בן תמותה חי בפחד מן המוות, "ליטול מר ממות זו שמתיימרת לעשות הפילוסופיה. כל בן תמותה חי בפחד מהמוות. כל ילוד מחכה בחיל ורעדה ליום מסעו אל האופל." (פרנץ רוזנצוויג, כוכב הגאולה, י-ם 1970 עמ' 45).
האדם אינו מסוגל להבין בשכלו את הפרדוקס הקיומי שלו. האדם חי כדי למות. תכלית החיים היא המוות, לפיכך הוא שואף לחיי נצח או לפחות לזכות בחיי נצח בזכות שמו או מעשיו.
המשורר הרומי קווינטוס הורטיוס פלקוס Quintus Horatius Flaccus; (65-8 לפנה"ס) היה בטוח ששירתו העניקה לו חיי נצח, ובזכותה יחיה לעד. והוא אכן זכה בהם בזכותה.
הקמתי אנדרטה
הִקַמְתִּי אַנְדַרְטָה יָצִּיבָה מִן הָאָרָד
נִשֵׂאת מִגָּבְהֵי הַפִּירָמָדוֹת הַמַּלְכוֹתִיוֹת
לֹא סוֹפָה מְכַרְסֶמֶת וְלֹא אַקוִילוֹ מִשׁתּוֹלֵל
יוּכְלוּ לְהַכְחִידָהּ וְלֹא מֶשֶׁךְ אֵין מִסְפָּר
שֶׁל שָׁנִים וְלֹא מְנוּסַת-הָעֵתֵ;
לֹאֹ כֻּלִי אָמוּת. חֵלֶק גָדוֹל מִמֶּנִּי
יַחֲמֹק מִן הַקְּבוּרה. אֶהְיֶה צָעִיר תָּמִיד.
(תרגום יורם ברונובסקי)
הצבתי לי ציון
הִצַּבְתִּי לִי צִיּוּן נִצְחִי מִנְּחשֶׁת זֹה,
רָם עַל פִּירָמִידוֹת עוֹמְדוֹת בְּהוֹד-מַלְכוּת,
לֹא יִצְלְחוּ עָלָיו מִטְרוֹת-אוֹן מְאַכְּלִים,
סוֹעַת-צָפוֹן עַזָּה אַף לֹא הֲמוֹן שָׁנִים,
יוֹבְלוֹת רַבִּים מִסְּפוֹר בְּמֵרוֹץ הָעִדָּנִים.
כִּי לֹא כֻלִּי אָמוּת; מִכִּלָּיוֹן חָרוּץ
אֶפְרַח בְּמַהֲלָל חָדָשׁ.
(תרגום שאול טשרניחובסקי)
הרצל, כולו נרגש בקונגרס הציוני הראשון, לאחר נאומו של נורדאו, ציטט את הורטיוס ואמר:
"monumantum aere perennius"
("מצבה בת-קיימא יותר מברונזה") (עמוס אילון, "הרצל", עמ' 269). ואכן הציונות הקנתה לו שם עולם, ואת חיי הנצח.
והנה השנה זכה בנצח גם פרופ' יצחק מזרחי.
פרופסור יצחק מזרחי זכה שחיידק בודד במיקרוביום של חזיר ייקרא על שמו: "פרבוטלה מזרחיי". הכבוד ניתן לו בשל תרומתו לצמצום הנזק הסביבתי שיש בגידול חיות למאכל – על ידי פיתוח דרך להבנת השפעת החיידקים החיים במערכת העיכול שלהן
(אסף רונאל, "הוא מנסה להציל את הסביבה, ובדרך זכה לחיידק על שמו", "הארץ" 31.12.20)
https://www.haaretz.co.il/science/biology/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9411690
אמנם לא מדובר בשם עולם כמו הורטיוס, או הרצל, אבל בכל זאת, בזכות חיידק קטן בבטן חזיר, זכה פרופסור יצחק מזרחי להתגבר על המוות, ולהיכנס לנצח שהעניק לו שם עולם, וחיים לעד.
תיקון טעות (1)
הרבה ביקורת אני מקבל על שאני נוהג לציין את שמו המלא של אדם. לעיתים קורה שמתוך עצלות אינני מביא את שמו המלא של אדם. והנה תיקן אותי העורך כשכתבתי "מוחמד ערפאת", הוא תיקן והוסיף "מוחמד יאסר ערפאת" ("חדשות בן עזר", 1605).
אם כבר תיקון, אז כדאי לציין את שמו המלא: מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני.
[העורך: אתה מתעקש תמיד להחסיר את השם הפרטי יאסר – מערפאת, ולקרוא לו רק מוחמד ערפאת. לכן אני מתקן ומוסיף, וכך אנהג גם להבא!]
תיקון טעות (2)
ז'בוטינסקי לא נביא ולא בן נביא
ושוב חוזר יוסף גיסינוביץ-אחימאיר על הסיפור השקרי לפיו ולדימיר וולף זאב יבגינביץ' ז'בוטינסקי ניבא את השואה. הוא כותב:
"אל נשכח: ז'בוטינסקי נפטר בשעת השפל הקשה ביותר אי פעם לעם היהודי. את השואה הוא ניבא, קרא לה חורבן, אך נחסך ממנו לראות את טבח ששת המיליונים". ("חדשות בן עזר", 1606).
לא רק שז'בוטינסקי לא ניבא את השואה, אלא האווילות הפוליטית שלו בהבנת המתרחש חייבת לשמש נר לרגלנו בהבנת המציאות שלנו, של החוזים את ה"שלום עכשיו" הנצחי, מכיוון שאווילות דומה לה הביאה גם ל"קונספציה" המפורסמת שלפני מלחמת יום הכיפורים, שהערבים לא יתקפו ללא עליונות אווירית.
כבר פרסמתי בעבר את זה בתגובה לדבריו אלו שהוא חוזר וחוזר עליהם ("חדשות בן עזר", 1314):
אבל הנה הדברים שוב כדי שלא יטעה שנית את הציבור בדברי הבל אלו:
כשמדברים על העיוורון ועל הכחש העצמי של יוסף יבגנביץ'-אחימאיר, אי אפשר שלא להזכיר את העיוורון המדהים (שלא לומר האיוולת) של ולדימיר זאב יבגניץ' ז'בוטינסקי, שבניגוד לתעמולת חסידיו המציגים אותו כנביא גאון שניבא את השואה, לא רק שלא ניבא כלל את השואה, אלא מתוך כחש עצמי ראה את המציאות כפי שרצה שתהיה ולא כפי שהיא, ולכן גם לקה בעיוורון מוחלט לסכנתה.
ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמת עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה. כל האמירות שלו על השואה התייחסו אך ורק לפגיעות נגד היהודים במזרח ותו לא. ז'בוטינסקי מעולם לא העלה על הדעת שהגרמנים יבצעו שואה ליהודים, במובן של השמדה טוטלית.
הלמוט אויסטרמן-(אורי אבנרי) כותב באוטוביוגרפיה שלו שכנער הוא העריץ עד מאוד את ז'בוטינסקי כנביא וקרא בשקיקה את מאמריו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה שז'בוטינסקי חזר וניבא שהיא לא יכולה לפרוץ, מאז סר חינו של ז'בוטינסקי כפרשן וכמדינאי בעיניו. (אורי אבנרי, "אופטימי", עמ' 103)
הנה מאמר המסכם את העיוורון הפוליטי המדהים של ז'בוטינסקי:
למרבה הצער אף אחד לא ניבא את השואה. נזכיר רק שימים ספורים לפני כניסת הגרמנים לווארשה, נכנס ראש תנועת בית"ר בפולניה, מייצ'סלב-מנחם בגון-בגין, לבנק הדואר בווארשה, לקח את הקופה של בית"ר בסך של 150 אלף זלוטי, ברח לווילנה ונטש את אנשיו למוות. גם הוא לא העלה על הדעת את סכנת ההשמדה. (לעומתו מרדכי אנילביץ בא מווילנה לווארשה לעמוד בראש חניכיו).
כאמור כבר אמרנו. את העתיד אין לדעת, אבל חובה לדעת את המציאות לבל נטעה בהבנתה. אין סכנה גדולה יותר מעיוורון שבו אנו רואים את המציאות כמו שאנחנו רוצים לראותה ולא כפי שהיא באמת.
ישראלים הם יהודים
לאחר הקמת המפלגה החדשה "הישראלים" ראיין נחום בורשטיין-ברנע את מייסד המפלגה החדשה, רון אובז'נסקי-חולדאי. (בפוליטיקת הזהויות שניהם אגב יהודים פולנים).
בורשטיין-ברנע קבע בראיון שהמונח "יהודים" זהה לימין, והמונח "ישראלים" זהה עם השמאל, ושאל את אובז'נסקי-חולדאי: "אתה יהודי או ישראלי?" – והוא השיב "ישראלי" ("ידיעות", 1.1.21).
כל ההבחנה הזו אין לה שחר והיא במיוחד מגוחכת אצל אקטיביסטים פרו-איסלאמיים, שבהתנשאות גזענית הם מדירים את הערבים מערביותם, ומגדירים אותם "ישראלים".
עם ישראל הוא העם היהודי – העם היהודי הוא עם ישראל
"עם ישראל" הוא "העם היהודי", "העם היהודי" הוא "עם ישראל". כשיהודי אומר "שמע ישראל" הוא מתכוון ליהודים. אין ישראלים מול יהודים. אין ישראלים שאינם יהודים. ישראלים הם יהודים.
יש אזרחי ישראל שאינם יהודים: (לפי הגודל) ערבים, רוסים, טטרים, צ'רקסים, ארמנים, ועוד. הם אזרחי ישראל אך אינם שייכים לעם ישראל וזאת ע"פ הגדרתם. הערבים למשל מגדירים עצמם ערבים-פלישתים, ולא ישראלים.
מעבר לעובדה ההיסטורית שהעם היהודי הוא-הוא עם ישראל, בלי קשר לאזרחות (עם יכול להתקיים גם ללא מדינה) אז זו רק התנשאות גזענית פתטית להכניס את הערבים-המוסלמים בסד האומה הישראלית בשעה שהם אינם קוראים לעצמם ישראלים אלא ערבים-פלישתים. (ערפאת הגדיר עצמו פעם יבוסי, וסאאב עריקאת תמיד התגאה שהוא כנעני מיריחו צאצא רחב הזונה). לעזאזל המציאות, העיקר התיאוריה.
ודוק: העם היהודי עם ישראל משלב לאום עם דת, ובניגוד ליהודים ה"כנענים", דווקא הערבים-המוסלמים המגדירים עצמם "כנענים" כערפאת ועריקאת, ממשיכים לראות עצמם גם ערבים-מוסלמים. הם לא מנתקים את ערביותם ממוסלמיותם.
מיהם הישראלים שאותם מקווה רון אובז'נסקי-חולדאי למשוך?
עורך "הארץ", אלוף בומשטיין-בן, מאפיין את המפלגה החדשה "הישראלים":
"האופוזיציה מ'השמאל-מרכז' מנסה לשחזר איזה עבר מפא"יניקי מדומיין והרואי, שאותו מייצג כיום רון חולדאי. טייס קרב, קיבוצניק, ראש העיר החילונית, ביצועיסט בלתי נלאה."
"'הישראלים' בראשותו נגד 'היהודים' של בלוק הימין. במפלגה שלו, כמו בטייסת שלו, לא תראו פוליטיקאים שדומים לאוסנת מארק, שלמה קרעי או מיקי זוהר, כוכבי הליכוד בכנסת היוצאת. לחולדאי וחבריו אין בעייה עם מדיניות החוץ והביטחון של נתניהו, וגם לא עם מדיניותו הכלכלית, שהעשירה וממשיכה להעשיר את מצביעי 'הישראלים' בתל אביב, רמת השרון, סביון וארסוף. חולדאי ויאיר לפיד, שמייצג אותו קהל, מרוכזים בביקורת על השחיתות של נתניהו אבל לא מציעים אלטרנטיבה של ממש לדרך שבה הוביל את ישראל. למרבה האירוניה, כניסת חולדאי למרוץ מחזקת דווקא את נתניהו, כי ראש העיר צפוי לאסוף לזרועותיו חלק ממאוכזבי כחול לבן שחנו אצל סער ובנט, ולהחליש את הימין האנטי-ביביסטי."
(אלוף בן, "נתניהו משחק לבד", 31.12.20)
https://www.haaretz.co.il/news/elections/.premium-1.9409776
המסיתים והמשטינים:
אהוד אולמרט ראש המסיתים והמשטינים (1)
מבין המסיתים, המדיחים והמשטינים, המאשימים את נתניהו באשמת הסתה ופילוג כפרוייקציה פרוידיאנית, דומה שהאסיר המשוחרר, העבריין, אהוד אולמרט, הוא גדול המסיתים והמשטינים:
"נתניהו הוא בריון נטול מעצורים ואינטליגנטי כמאיר לנסקי המאפיונר," מאשים אותו אולמרט. "הוא מימן אנשי מילואים שהפגינו נגדי לאחר מלחמת לבנון השנייה, והקים משפחת פשע שתפקידה להנציח את שלטונו, ולהרוס את יריביו." (האם היריב שאותו יהרוס הוא העבריין אולמרט?) "בקרוב," מנבא אולמרט, "זה יסתיים."
(אהוד אולמרט, "ביבי והכנופייה שלו", מעריב, 1.1.21)
אעיר רק שהשתתפותו של האסיר המשוחרר, העבריין, אולמרט בעיתון "מעריב" כמורה מוסר, היא מדרגת שפל מאין כמוה של העיתונות העברית.
האם לבעל "מעריב", אלי עזור, יש עסקים עם אולמרט שאינם ידועים?
שטרסלר: כמה שיותר רע יותר טוב (2)
בהמשך לאימרה המפורסמת המיוחסת ללנין לפיה "כמה שיותר רע יותר טוב," ממליץ כתב "הארץ" נחמיה שטרסלר – איך לעשות רע כדי שיהיה לו טוב?
"לו היה לגנץ רבע עמוד שדרה," ממליץ שטרסלר, "הוא היה גורם להורדוס (ישראל כץ) לקצץ עכשיו בכל המשרדים, כדי שבשלושת החודשים הקרובים לא יהיה מספיק כסף לחל"ת, לדמי אבטלה, לקצבאות נכים, לתפעול בתי ספר, למעונות יום, לקשישים ולתרופות. זה היה 'שאט דאון' בסגנון אמריקאי. שם, כשזה קורה, אין כסף אפילו לנייר טואלט בפרלמנט. כולם היו מאשימים אז — ובצדק — את נתניהו ואת כץ על שלא העבירו באוגוסט (!) את תקציב 2021 לפי ההסכם. שוועתם של המובטלים, העצמאים, הנכים והקשישים היתה עולה השמיימה, והם היו יוצאים להפגנות ענק בצומת עזריאלי. וכל זה היה מתבטא היטב בקלפי."
(נחמיה שטרסלר, "תגיד גנץ, אתה בעצם ביביסט?", "הארץ" 1.1.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9415181
לדידו של שטרסלר שלכולם יהיה רע, ובלבד שלביבי יהיה רע.
[אהוד: היתה תקופה שהייתי קורא בעניין את מאמריו של שטרסלר ב"הארץ" אבל מאז שהחל להתאים את דיעותיו לשוקניה שמסביבו, כאילו עבר שטיפת מוח, חדלתי להתייחס ברצינות לכתיבתו, ואני מדלג גם עליו].
מצא את ההבדלים:
השבוע לפני עשרים ואחת שנה
ראש הממשלה נתניהו צריך ללכת (3)
"אני מתגייס כדי להגן על מדינת ישראל באחת התקופות הקשות ביותר שידעה." אמר אתמול אמנון ליפקין שחק בנאום שפתח רשמית את מסע הבחירות שלו לראשות הממשלה. הוא תיאר את המציאות בארץ בצבעים קודרים. והסתער בחריפות רבה על מי שלדעתו אשם במצב. ראש הממשלה נתניהו. הוא הביע דאגה מהשסע החברתי והציע את עצמו כמנהיג חדש, אחר שיוביל לפיוס ולאחדות. להלן עיקרי דבריו: 'מאז נבחר נתניהו לראש הממשלה הארץ הפכה להיות גרועה. מחלוקות לגיטימיות הפכו לתהום של שנאה. המדינה נמצאת במלחמה עם עצמה. שמתם לב שהאנשים ברחוב מחייכים פחות? האחריות לכך מוטלת על נתניהו. הוא רואה את הקרע, מבין את הסכנה ומשתמש בזה לצרכיו. נתניהו מסוכן לישראל, נתניהו צריך ללכת. במערכת הבחירות הנוכחית יצטרכו לבחור בין ראש ממשלה מכהן, שכשל, לבין יתר המועמדים שכמוהו לא היו ראשי ממשלות."
https://twitter.com/amit_segal/status/1344633858738823168/photo/1
יוסף הקטן (קליין) קורא למרד (4)
כתב "הארץ" בדימוס יוסף קליין, מפרסם מאמר בו הוא קורא למרד אנארכיסטי. מכיוון שלדעתו הסגר קשור לאינטרס המשפט של ביבי הוא קורא:
"אנחנו צריכים להתעלם ממנו. לעשות את מה שצריך לעשות, ולא את מה שאומרים לנו לעשות. אי ציות לסגר יראה לו ולממשלה שלו מה דעתנו עליו ועליה. השלישי כבר לא יזרום לו ככה, בנחת, משבוע לשבוע. יותר מדי גוויות כבר נאספות מאחוריו. יותר מדי עסקים סגורים, יותר מדי אנשים נואשים. הסגר-פגר הזה הוא הסולם שעכשיו הם מחפשים דרך לרדת ממנו.
"נכון, לא נקים מתרסים ולא נפסיק לשלם מיסים. כל אחד והמרי האזרחי שלו, כל אחד והסגנון שלו. אני, למשל, אשב עם חברים על ספסל בפארק, נוריד מסכה, נזמין משלוח מהקיוסק שממול, ונרגיש כאילו אנחנו בועטים בסגר ישר בביצים."
(יוסי קליין, "לשבור סגר ולצאת בסדר", "הארץ", 31..12.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9410356
מר קליין, נראה אותך ממש מורד, לא סתם אנארכיסט דה לה שמאטע, לשבת בלי מסכה בין קבוצות סיכון בני גילך, ואולי עם הוריך אם הם עדיין בחיים, ולהדביק ולהידבק זה כלום! – נראה אותך מורד ממש בשלטון ולא לוקח את החיסון. הנה המבחן שלך!
הביביפוביה (כמו הביביפיליה) משבשת דעתו של אדם. הביביפוב מבכר למות ובלבד שביבי ייפגע.
תוכנית אלון-רבין-טראמפ קורבן לטרוף הביביפוביה (5)
וכמו מחלת הנפש ה"ביביפוביה" אצל קליין, אין פתטי, שלא לומר מגוחך, מפוליטיקאי שכל חייו היה בעד פתרון מדיני ברוח תוכנית-אלון-רבין-טראמפ (תוכנית מפלגת "העבודה" ההיסטורית שאומצה ע"י נתניהו) – שעובר עקב ה"ביביפוביה" לתמיכת במפלגת גדעון משה זריצ'נסקי-סער, הדוגלת לא בפשרה טריטוריאלית, אלא בסיפוח כל השטחים. ושיא הגיחוך הוא, שמעבר זה מכונה על ידיו "שפיות" והגיון מדיני.
[אהוד: למי הכוונה?]
מילה טובה ממשטין (6)
לא יאומן. הפתעה. "לורד האו האו הישראלי" האקטיביסט הפרו-איסלמי, איש המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), המסית והמשטין, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של ישראל והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית, גדעון לואי (לוי), המשטין התמידי, אומר מילה טובה!
"יש כל כך הרבה מה לבקר בישראל, כל כך הרבה מילים רעות ומוצדקות לומר. עזה היא כלוב, הגדה היא קולוניה, ישראל היא אפרטהייד; ראש הממשלה עם שלושה כתבי אישום, 'עובדה' הראתה את הגועל גם במחנה השני. צריך גם כשהמציאות מחייבת, כשהיא מאירה פניה לרגע, להגיד מילה טובה, אפילו לשטן (נתניהו).
"מבצע החיסונים שיצא בשבוע שעבר לדרכו בישראל הוא אחד הרגעים הללו. לבנימין נתניהו ולמערכת הבריאות מגיעה מילה טובה. שום ביקורת על נתניהו לא תהיה הגונה ותקפה אם בצידה לא יימצא אומץ הלב גם לשבחו. אי אפשר להאשים את נתניהו בכל הרעות החולות של ישראל, בדרך כלל בצדק, וכשמשהו עובד היטב, להתעלם מתרומתו."
גדעון לוי, "אפשר לומר מילה טובה", "הארץ" 27.12.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9401399
מילה רעה ממשטין (7)
אין הפתעה. "לורד האו האו הישראלי" האקטיביסט הפרו-איסלמי, איש המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), המסית והמשטין, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של ישראל והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית, גדעון לואי (לוי), המשטין התמידי, אומר מילה רעה:
"רון חולדאי," אומר גדעון לואי (לוי), "הוא טיפוס לא אהוב. אני אוהב אותו מאוד דווקא." איש עבודה נלהב, ליברל הגון וישר. ואז בא נאומו שלשום, ובו המשפט: "רוב יהודי ברור... זה אנחנו." התת-אלוף שבו יצא החוצה, הטייס והקיבוצניק מחולדה הרימו ראש, ועימם הלאומנות הישראלית המכוערת, החוצה מחנות. "רוב יהודי ברור" – ופתאום כל הנאורות התפוגגה כלא היתה. הרי קראת למפלגתך "הישראלים"! אם כך, למה שוב הכמיהה הנואלת לרוב יהודי? מה רע בישראלים שאינם יהודים? ואם יהיו הערבים שותפים שווים, גם אחיהם בשטחים, החיים בשליטת ישראל, כמקובל בדמוקרטיה? האם זה מה שמאיים על המדינה? מאיים יותר מרוב יהודי גזעני?
מנהיג מפלגה במערב אירופה שהיה קורא לשמור על "רוב גרמני ברור" או "רוב נוצרי ברור" היה מוקע כגזען.
חולדאי, ככל הישראלים כמעט, ממשיך לדקלם את מה שלימדו אותו בקיבוץ ובצה"ל, בלי לתת לעצמו דין וחשבון על מה שהוא אומר: קריאה לרוב יהודי היא קריאה של לאומנים אפלים."
(גדעון לוי, "עזוב את זה, רון", "הארץ", 31.12.20).
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9411763
אז ככה. הפוסל במומו פוסל. מי שקורא לרוב יהודי אינו גזען, להפך, מי שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה – כמוך גדעון לואי (לוי) הוא הוא הגזען. הנלחם נגד רוב יהודי ומדינה יהודית הוא-הוא הגזען.
גם גרמני שמדבר על רוב גרמני אינו גזען. אחוז היהודים בגרמניה ערב השואה היה 0.57 אחוז בלבד. היהודים מעולם לא נלחמו להריסת גרמניה והפיכתה למדינה יהודית. גזען גרמני היה זה שאמר שיש להשמידם.
אה, כן, וגם מי שמדיר את הערבים מערביותם ומגדירם בניגוד לרצונם "ישראלים", גם הוא גזען.
ועוד מילה רעה ממשטין (8)
בהמשך לוונדטה של איווט אביגדור לבוביץ ליברמן בנתניהו – שאותו הוא מאשים באחריות לחקירת המשטרה נגדו (לפחות לא בהעלמת העדים) הוא קובע לא פחות שנתניהו הוא בוגד ומשת"פ של החמאס.
נתניהו הבוגד משת"פ של החמאס:
https://rotter.net/forum/scoops1/675216.shtml
כל כך עצוב לו, לאיווט אביגדור לבוביץ ליברמן, שלא הצליח לו לחסל את החמאס תוך 24 שעות כמו שהבטיח לפני היותו שר הביטחון.
גנץ מממן הטרור
בנימין גנץ בחר להישאר בתפקידו כראש ממשלה חלופי (אולי בנובמבר תבוא הישועה) וכשר ביטחון, בינתיים הוא פוגע בביטחון המדינה.
בתחילת מאי, חתם שר הביטחון הקודם נפתלי בנט על צו המונע מהבנקים הפלשתיניים להעביר משכורות מהרש"פ למחבלים. לפי הצו, הבנקים חשופים לסנקציות כלכליות ומעצרים.
הצו הועיל, והבנקים הפסיקו להעביר את הכסף. כשהתחלפה הממשלה, שר הביטחון בנימין גנץ הקפיא את הצו עד סוף 2020, והבנקים חזרו להעביר את משכורות הטרור. שום גורם רשמי לא נימק את דחיית הצו. (האם נעשה הדבר בתמיכת בנימין מילקובסקי-נתניהו?)
הרש"פ ניצלה את הארכת הזמן כדי להקים בנק פרטי, שלא יהיה חשוף לסנקציות.
הקמת הבנק עדיין לא הושלמה, ולכן הרש"פ תקדים את המשכורות, לפני שהצו נכנס לתוקף.
סא"ל במילואים עו"ד מוריס הירש, שעומד בראש המחלקה המשפטית של מכון 'מבט לתקשורת פלסטינית' אומר: "מי שאשם בכך שהרש"פ הולכת לשלם למחבלים את משכורותיהם שלושה חודשים מראש הוא שר הביטחון, בני גנץ. החוק באיו"ש שאימץ את חוק המאבק בטרור, ולפיו נקבע כי תשלום תגמול בעד ביצוע מעשה טרור הוא אסור, נכנס לתוקף כבר במאי השנה. רק ההתערבות הפסולה של גנץ, שהקפיא בדיעבד את תוקף הסעיף אפשרה לרש"פ להתארגן, אם בהקמת בנק הטרור החדש שהיא מתכוונת להקים, ואם בהעברת התשלומים המוקדמים. הגיע הזמן שמדינת ישראל תילחם, ובכל הכוח, נגד המדיניות הפסולה של הרשות לתגמל מחבלים, ובהם רוצחי יהודים."
https://rotter.net/forum/scoops1/674568.shtml
(אסף גיבור, "מענק קורונה, הרשות תשלם מענק למחבלים מספר חודשים מראש", "מקור ראשון", 28.12.20)
https://www.makorrishon.co.il/news/297433/
אולי מוטב שלאור זאת, ולאור מצבו בסקרים, בנימין גנץ יילך ויעשה לביתו.
הגזען האנטישמי, עודה בשאראת קורא ליהודים חיות טורפות
עודה וממליץ לייבא מחבלים במקום משטרה
הגזען היווני-נוצרי, שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, (ומשמש דוגמה מוסרית לזאבה גסיניביץ'-אחימאיר-זבידוב) – מעלה רעיון חדש-ישן. ערבים רוצחים ערבים, וכמיטב הגזענים-האנטישמים בהיסטוריה, כהיטלר בשעתו, הוא מאשים בזה את היהודים.
"השנאה שהמדינה רוחשת לאזרחיה הערבים מגיעה לשיאים מטורפים," הוא כותב, "דורות של יהודים גדלו על הסיסמה 'ערבי טוב הוא ערבי מת'. אם כך, בשביל מה להציל אותם כשהם עושים את המלאכה בעצמם?
"זו בשורת מדינת היהודים לאזרחיה הערבים: פאודה, דם ניגר ברחובות, גוויות, פצועים, שכולים ושכולות, אלמנות ואלמנים, יתומים ויתומות, ואווירת סוף העולם.
"האזרחים הערבים הפקידו את ביטחונם בידי רשויות החוק, אך המדינה בוגדת בהם, יום-יום. בסרטי טבע רואים איך טורפים מסוכנים מגינים על חיות שנקלעו לחיקם. מדינת ישראל גרועה אפילו יותר מהטורפים ביחסה לבריות שנקלעו לחסותה.
"כאשר השומר נכנע ברצון לפורץ, מוכרחים להחליף אותו. ברשות הפלסטינית המכותרת, השוטרים שומרים על חיי אחיהם שם, אך גם אנחנו אחיהם. אני משוכנע שהשוטרים ברשות ישמחו לשמור על ביטחון בני עמם בג'ונגל המוות אצל השכנה."
(עודה בשאראת, "לקרוא לשוטרים הפלסטינים", "הארץ" 28.12.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9402633
הבנתם? היהודים "החיות הטורפות" לפי בשאראת הנוצרי, (אפילו מוחמד כינה את היהודים רק קופים וחזירים ולא חיות טורפות) – הם האשמים בכך שערבים רוצחים ערבים.
הערבים אינם מקיימים את החוק, מסרבים להתגייס למשטרה ולשתף איתה פעולה במיגור הפשיעה, מסרבים להקמת תחנות משטרה ביישוביהם, ומלינים על הפשיעה הערבית. והוא ממליץ לייבא מחבלים שימגרו בעזרת טרור נגד יהודים... את הפשיעה הערבית.
כמובן בלי קשר לגזענות האנטישמית של בשאראת, יש מחדל גדול בטיפול באוטונומית הפשע הערבית בישראל. יש תמיד לזכור את אימרת חנינא סגן כוהנים שעליה ביסס הובס את חיבורו "לויתן": "ללא מוראה של מלכות איש את רעו חיים בלעו." ורק כך יש לפעול.
(עודה בשאראת, "לקרא לשוטרים הפלסטינים", "הארץ" 28.12.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9402633
התנועה הקיבוצית קמה בארה"ב
בעוד התנועה הקיבוצית בארץ שוקעת, היא קמה אולי מחדש באמריקה.
בניגוד למקובל גם לאנשי הקיבוץ בארץ היתה תודעה יהודית מובהקת. לא בכדי השם "קיבוץ" מקורו בחסידי "ברסלב" שקראו להתכנסות שלהם באומן בראש השנה – "קיבוץ". החלוצים ביכרו לאמץ את השם "קיבוץ" גם ליישובים הסוציאליסטים שהקימו בארץ.
גם באמריקה מדובר באנשים הרוצים לממש את תרבותם היהודית.
לאחרונה קמו באמריקה מיספר התארגנויות יהודיות משותפות בהשראת הקיבוץ. הם מנהלים ביחד את המשק, עבודה במרכז החינוך או תחזוקת הדיור המשותף, מנסים לייצר תוכניות שיתאימו ליהודים חילוניים ודתיים גם יחד, ומדגישים את ערך השוויוניות.
"ברית העץ החי" (Living Tree Alliance) שהוקם במדינת ורמונט, נראה כקיבוץ לכל דבר: משפחות יהודיות החיות באזור כפרי צמוד למשק חקלאי, במבנה שיתופי המאפשר להם חיבור לאדמה. זו רק אחת מכמה קהילות יהודיות מתפתחות בארה"ב, ששואבות השראה מהרוח הקיבוצית ומנסות להתאימה לחיים היהודיים בצפון-אמריקה.
ספירה סטייסי אושקלו, מייסדת וחברת הגרעין, מכנה את המיזם "קיבוץ מעודכן", ואומרת כי "ההיסטוריה שלנו כיהודים סובבת סביב חיי הקהילה, כך שאני משערת שמבנה הדי-אן-איי שלנו מכוון לכך."
בצפון קליפורניה הוקם "מושב ברקלי", קהילה עירונית יהודית עם דגש על שוויונית והכללה: חברי הקהילה אינם חייבים להיות יהודים, והמארגנים מעוניינים להתאים את החיים במקום לכל זרמי היהדות, ולכלול גם תוכניות שיתאימו לשומרי שבת, שבהן לא תושמע מוזיקה.
אבל באמריקה כמו באמריקה הכול עולה כסף, וכדי להיות חבר קיבוץ נחוץ להיות עשיר. מחירה של יחידת דיור קטנה מתחיל ב-600 אלף דולר.
קיימים קיבוצים נוספים:
https://www.ynet.co.il/judaism/article/B1fh11JITD?utm_source=Taboola_internal&utm_medium=organic
ב-1938, כמעט ברגע האחרון, הצליח מרטין בובר להימלט מגרמניה. הוא השתקע בירושלים. בעמל רב קיבל תקן באוניברסיטה העברית למשרת פרופסור ל"סוציולוגיה של התרבות". בובר התעמק ברעיון "הקיבוץ". האם הקיבוץ הוא הפיתרון לבעיה החברתית בעם היהודי ובעולם כולו?
לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, פירסם בובר את הגותו בספר – "נתיבות באוטופיה". הניסיון הקיבוצי, הגדיר בובר, הוא: "אי כישלון למופת." לא "הצלחה למופת" – "אי כישלון למופת."
המרצה לכימיה אורגנית, פיזיולוגיה, ונוירולוגיה, באותה אוניברסיטה– הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, לעג לבובר, וכינה אותו: "a ladies` philosopher" – "פילוסוף לנשים." בובר, הוא קבע, "אינו פילוסוף מקצועי."
לגבי הקיבוץ היתה לליבוביץ דעה שונה לחלוטין מזו של בובר: "אם ציפה מישהו שהקיבוץ יביא את גאולת האדם הריהו שוטה. הקיבוץ מילא את משימתו. הוא היה אותה צורת התיישבות שאיפשרה את כיבוש הארץ בתנאי קיומו של הרוב הערבי והשלטון הזר. לא א"ד גורדון ולא שלמה לביא נתכוונו לכך, אך בפרספקטיבה היתה זו האפשרות היחידה להשתלט על הארץ בהתיישבות כמעט צבאית בדומה למושבות שהיו הרומאים מקימים. מכאן השאלה האם היום יש עוד זכות קיום לקיבוץ או שהוא גידול פרזיטי בגוף המדינה והעם... בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידיאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה של שחרור האדם הושגה בארצות המשטר 'הקפיטליסטי' ודווקא במשטר קולקטיבי האדם חופשי פחות."
האם תצליח התנועה הקיבוצית באמריקה העשירה והשבעה, ללא המאבק להתיישבות ולכיבוש הארץ, כפי שהיה לה בארץ? ימים יגידו. נראה שהסיכוי קלוש.
שנות השלושים?
סא"ל אבי מרציאנו, מפקד גדוד 13 של גולני, החליט לקחת את הדגלים והסמלים שעוברים בין הלוחמים מדור לדור, כאלה שעל חלקם מופיעים גם שמות לוחמים שנפלו – ושרף את כולם.
המג"ד אף החליט להפיץ תמונות של המעשה ושל החפצים יקרי הערך עולים באש – מה שהוביל לסערה גדולה ולתגובות זועמות של לוחמים.
דובר צה"ל מסר בתגובה: "חטיבת גולני פועלת באופן שוטף ושיטתי למגר נורמות פסולות והתנהגות אשר אינה עולה בקנה אחד עם הערכים המצופים מחיילי חטיבת גולני. השבוע נמצאו על ידי מפקד הגדוד שלטים, דגלים ואביזרים נוספים מסוג שאינו תואם את הנורמות שנקבעו, ובכלל זה ארגז המכיל סמים. בחטיבה קיים קו ברור המפריד בין מסורות וסמלים המהווים חלק מהווי היחידה לבין תרבות עבריינית המעודדת חוסר משמעת והשפלות אשר פוגעות במבצעיות הכוחות." – אז ככה. אם מדובר בסמים יש למסור אותם לרשויות המתאימות ולהעמיד לדין את החיילים המעורבים. אם מדובר בהתעללויות בחיילים צעירים, יש לטפל בכך משמעתית ולמגר כל תופעה עבריינית של ביזוי או השפלת חיילים.
אבל לא ברור מה קשורים כל אלו – לשריפה של דגלים וסמלים של היחידה והחיילים?
האם אנחנו באמת חוזרים לשנות השלושים?
(שריפת ספרי "האינטלקטוליזמוס היהודי" ע"י גבלס בברלין:
https://www.youtube.com/watch?v=kHCmiWaHUCw&t=67s
נעמן כהן
* * *
במלחמה לא כמו במלחמה, פרק ע"א:
"חלף עם הרוח"?
[התקבל לקראת סגירת הגיליון]
שנת 1939 תיזכר בדפי ההיסטוריה קודם כל כשנה שבה פרצה מלחמת העולם השנייה. אבל לא רחוק מעמדה בכירה זו, גם כשנה שבה הסתיימה הפקת הסרט קולנוע הגדול בכל הזמנים "חלף עם הרוח", שבו מוצגת שריפת העיר אטלנטה בירתה של ג'ורג'יה, ואיתה המשפט האלמותי של קלארק גייבל לוויוויאן ליי: Frankly, I Don’t Give a Damn. כל זאת כאשר כולם יודעים שאיכפת גם איכפת לו מאוד מאוד.
גם לגנרל שרמן היה מאוד איכפת לסיים אחת ולתמיד את מלחמת האזרחים העקובה מדמם של למעלה מ-620,000 הרוגים. שרמן שאל את מפקדו גרנט האם יש אישור לשרוף את אטלנטה? גרנט העביר את השאלה למפקד העליון – הנשיא לינקולן, שהשיב בחיוב. כל שדרת הפיקוד הבינה שרק כך ניתן לסיים את המלחמה. אז אטלנטה נשרפה ובכך הושגה ההכרעה לקראת סיומה של המלחמה.
ביום ג', מחרתיים [5.1], שוב תעמוד אטלנטה במוקד תשומת הלב העולמית. אז יוכרע סיבוב הבחירות המיוחד ל-2 הסנטורים של ג'ורג'יה שלא קיבלו, כ"א, יותר מ- 50% מהקולות מהסיבוב הארצי ב-3 בנובמבר האחרון. כרגע יש לרפובליקנים 50 סנטורים מול 48 לדמוקרטים. הרפובליקנים זקוקים לפחות לאחד נוסף ע"מ לשמור על הרוב שלהם. הדמוקרטים זקוקים לשניהם גם יחד בכדי להשיג תיקו מיוחל.
במצב של תיקו מקבל סגן הנשיא זכות של שובר שיוויון. כרגע זוהי סגנית הנשיא הנבחרת – קאמלה האריס. ניצחון של שני המועמדים הדמוקרטים יהפוך את שלטון הדמוקרטים לצונאמי "כחול" שבו ישלטו "זמנית" על שלושה מתוך ארבעת רשויות השלטון: בית הנציגים, הסנאט, והרשות המבצעת ובראשה הנשיא. נותרה בודדה הרשות השופטת – בית המשפט העליון בו יש רוב שמרני.
אבל בשבועות האחרונים קיבל העליון החלטות "תמוהות"... ומה שהופך מצב זה להיסטורי זו כוונת הדמוקרטים לבצע ניתוח השתלת איברים בעליון – לא להחלפתם. אלא, כלומר – להוסיף 6 שופטים לעליון, שזה הגבול העליון המוצב בחוקה, עם 9 השופטים הקיימים. שום דבר לא יוכל לעצר בעדם להשיג מטרת-על זו. הנשיא שלהם ימליץ על ה-6 והסגנית שלו –האריס – כבר תדאג לאשררם בסנאט. אז אפילו ארה"ב הגדולה תיקרע את כבל הדמוקרטיה המקרין על פסל החירות ועל פעמונו הסדוק היסטורית בפילדלפיה!!!
אבל, הדרמה לא תסתיים ביום ג' באטלנטה. כבר למחרת הבחירות האלה, ואפילו לפני פירסום התוצאות, ייערך דיון קריטי בקונגרס על חוקיות הבחירות שבעקבותיהן כבר נבחרו כל 537 האלקטורים. יוביל את הדיון אחד המומחים הגדולים לחוקה ובעל הניסיון הגדול ביותר לטיעון משפטי בביה"מ העליון – הסנטור טד קרוז מטקסאס!!! נפלאות דרכה של החוקה האמריקנית – בעקבות הדיון הזה עשוי (עלול בעיניים אחרות) סגן הנשיא הנוכחי מייק פנס להחליף חלק מאלקטורים שכבר נבחרו באחרים – שנבחרו בקונגרס של הסטייט שלהם!!!
מאוד ייתכן שהדיון הזה הוא שיכריע את גורלה של אמריקה ואיתה של צרוף האותיות "דמוקרטיה".
פרופ' חובב טלפז
3 בינואר 2021
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד יקירי, תודה רבה על פרסום המאמר על עמוס עוז. הדברים של חובב טלפז על עמוס גלבוע נגעו ללב. עמוס היה חברי מאז ימי הלימודים שלנו באוניברסיטה בראשית שנות השישים. היה חכם, מפוקח, פטריוט גדול, מסור ונאמן, ידע לכתוב ולחקור, ספרו על אהרון יריב מעולה. ישבנו שנים בדירקטריון מעריב והחלפנו דעות תמיד. מדי רביעי חיכיתי למאמר השבועי שלו והגבתי תמיד עליו. אהבתי והערכתי אותו מאוד ומאתמול אני הלום צער על הבשורה המרה. איבדנו איש יקר ומיוחד במינו.
שלך
אלי עמיר
* חמי שלו: "את מאמר הפרידה שלי מעיתון "הארץ" אני מבקש להקדיש לתקשורת החופשית, שנלחמת על חייה, לעיתונות המודפסת, שמחוברת למכשיר הנשמה ולמקצוע העיתונאי שאני עוסק בו זה 35 שנה, שנמצא בסכנת הכחדה. בלעדיהם 'מבצר הדמוקרטיה', שנשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, דיברה עליו, ייפול כפרי בשל לידי אויביה."
[אתר "הארץ", 31.12]
אהוד: ברוך שפטרנו מכתבותיך וממאמריך המוּטים, אשר לרוב לא היה אפשר להבדיל בהם בין דעה לעובדה! – ואשר הקו המוביל בהם היה של השוקניה!
חמי שלו, בבקשה אל תקונן ואל תישא לשווא את שם העיתונות המקצועית כי נדמה לי שאתה לא היית דוגמא טובה שלה, זאת בלשון המעטה!
* לאהוד הנכבד שלום רב, בבקשה ממך אם תתקל במקרה בישראלי שאינו רוצה להקים מפלגה הודע נא לנו קוראיך בהוצאה מיוחדת את הדבר.
בברכה,
י"ז
אהוד: חיימקה שפינוזה וגדי אייזנקוט הודיעו שאינם רוצים להקים מפלגה חדשה אלא אולי בעוד שנה, לקראת הבחירות החמישיות, וזאת כנראה לאחר שלא יהיה אפשר להקים ממשלה עם נתניהו – אבל גם לא ממשלה בלעדיו.
* אהוד: ליום חמישי, 31.12.2020, קיבלתי תור לחיסון בשעה 13.00 בכיכר רבין. כאשר הגעתי לשם במועד לא האמנתי למראה עיניי: אוהל לבן ענק ארוך וגבוה התופס שטח ניכר מהכיכר, עשרות עובדים, הרבה עמדות-חיסון, הכול מאורגן להפליא וגם עם אולם להתאוששות אחרי הזריקה, ועמדת מים עם כוסות. שילוט ברור. שלטים גדולים של בית חולים איכילוב וכנראה בשיתוף קופות החולים (לפחות הכללית אליה אני שייך) – הנתיבים ברורים וכמעט אין צורך לחכות. עשרות אנשים הוכנסו בזה אחר זה, בסדר מופתי, כולם עוטים מסכות! מונחים בידי עובדים מסורים! זה היה היום הראשון לפעילות מרפאת האוהל הענקית. ממש הייתי גאה במדינה שבה אני חי! איזה אירגון! איזו יעילות! איזו אחריות ואיזו דאגה לחיינו, האזרחים! ואם זה לא חלק מוצלח מהתגשמות הציונות – אז אני פרופלור!
ולחשוֹב שכל זה קורה בקדנציה של הנאשם בפלילים אשר ביוזמתו הגיע חלק גדול מן החיסונים ואשר כתבי האישום הרשלניים נגדו הולכים ומתפוררים! הולכים ומופרכים! – ראו את מאמרו של ישראל בר-ניר "בגדי המלך החדשים"!
ובארה"ב: מבצע החיסונים השאפתני שנפתח בארה"ב התחיל ברגל שמאל. ביום שני, לדוגמה, נשלחו 11.4 מיליון מנות חיסון של מודרנה ופייזר למדינות השונות בארה"ב, אך למחרת רק 2.1 מיליון בני אדם קיבלו את המנה הראשונה של החיסון. ביום רביעי נשלחו כבר 14 מיליון מנות נוספות, אך העדכון האחרון של המנות שניתנו עדיין עומד על פחות מ-3 מיליון, נכון להבוקר (שישי, 1.1). זה מיספר נמוך בהרבה מהיעד שהציב הממשל הפדרלי – 20 מיליון מנות חיסון עד תום שנת 2020. וכל זאת מגיע ברקע היומיים הקטלניים ביותר מפרוץ המגפה בארה"ב – ביום שלישי מתו 3,716 בני אדם מהנגיף, ולמחרת נוספו להם 3,880 מתים.
יש סיבות רבות לנתונים המאכזבים. עובדי מערכת הבריאות במדינות ארה"ב השונות מותשים מחודשים של מאבק בנגיף, והלוגיסטיקה של מתן החיסונים למיליוני אזרחים מתישה אותם עוד יותר. העובדה שאין הנחיות ברורות באשר לתכנון תחנות ההתחסנות – כל בית חולים, מחוז או מדינה מחליטים כיצד לנהל את המבצע בעצמם – הובילה לתורים ארוכים, בלבול, תסכול וחוסר הבנה. [אתר "הארץ", 1.1.2021].
* מכובדי מנחם רהט. דבריך הרהוטים ונוקבים, ב'חדשות בן עזר' 1606, אודות מעלליו של אברהם בורג, כ'חומץ בן יין', אמנם מתארים נכונה במילים רבות את אופיו ההפכפך והמתנכר לאורח תקומת הציונות. אך ברשותך אתמקד בכמה שורות בעכירותו המשחיתה, ובעלות העסקתו המבישה.
האיש גדל בנועם כ'אילן על פלגי מים', במרומי החברה הישראלית, ולאחר לימודיו בהכוונת הוריו, ושירותו בצה"ל כחוק, הוא נקלט במהרה בהליכים שהובילוהו לחברות בכנסת, בדרכו למערכות העשירון העליון. מכאן היתה דרכו סלולה לתפקידי יו"ר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, תפקידים שבעבר מולאו ע"י גדולי האומה. בפעילותו בחש במהלכים שהעלוהו לתפקיד יו"ר הכנסת, בה הוא התפרסם בחדות ובחיפזון לשונו, ולאחר השלמת תפקודו, חתר ונכשל במאמציו להיבחר כיו"ר תנועת העבודה. מאוד ייתכן שזה היה הכישלון שכפה עליו 'לצאת מהעולם ללא חצי תאוותו בידו,' והוא נדלק במרירות, כעס ושנאת ישראל. אותן הוא מביע באין ספור מגמות הרסניות, בשילוב מתריס בפעילות הארגונים ומערכות עוכרי ישראל.
על כל אלה, ראוי לחשוב ולהעריך את מידת התמיכה שהוענקה לו ע"י האומה שאותה הוא מייסר בדבריו, ונראה שלוּ נבדק הדבר ע"י 'מבינים' בנושא, הציבור היה נרעש מהחשיפה. הבדיקה היתה מגלה שעלות העסקתו, השכר המגוון והתנאים הרבים שקיבל כל השנים, וימשיך לקבל בעתיד – גבוהים פי כמה מסכום המנעמים שהוענקו לבנימין נתניהו, שהחוגים תומכי אברהם בורג בעבר, הם שדחפו את חקירתו בעלויות של מיליונים רבים.
בהערכה לפעילותכם,
ברוך תירוש
הקטן בשבטי ישראל
* סופר נידח שלום, אורי הייטנר חוזר מדי פעם על המונח "הכול שפיט" המיוחס לשופט העליון אהרון ברק.
בריאיון בטלוויזיה החינוכית, אהרון ברק הכחיש שאמר אי פעם את הביטוי "הכול שפיט." הוא הסביר שיש דברים שאינם שפיטים ואף נתן דוגמאות לנושאים שאינם שפיטים. על הטענה שמדי פעם טוענים שהוא אמר את ביטוי "הכול שפיט" – ענה ברק, אין בזה אמת אך "מה אני יכול לעשות?"
רון וייס
רמת גן
* אהוד: העריקות ממפלגת "כחול-לבן" והתפוררותה עד כדי קירבה לאחוז החסימה, לפי הסקרים, מוכיחות עד כמה היתה החזית הזו של "רק לא נתניהו" – רק בלוף, והעומד בראשה, בני גנץ, לא התאים להיות ראש ממשלה!
אילו הוא וחבריו היו מוותרים על הרוטציה וממשיכים בתפקידיהם החשובים, שר ביטחון, שר חוץ ושר המשפטים – לא היינו צריכים בחירות, והם היו לומדים קצת כיצד לנהל מדינה ולא להיות אופוזיציה בתוך הממשלה תוך זריעה מתמדת של השמצות – שמתברר כי פעלו כמו בומראנג והביאו לקריסתם הפוליטית של שארית כחול לבן ושל העומד בראשה!
נתניהו אינו זקוק לחסינות או לרוב שיבטל את משפטיו. ההאשמות נגדו לא מחזיקות מים והוא ייצא זכאי מרובן אם לא מכולן, אבל זה ייקח שנים רבות מאוד – שבהן יוכל להמשיך לכהן כראש-ממשלה.
* אני מודה למר א. כהן על תגובתו האוהדת, למשה גרנות על המאמר המחמיא ולאהוד בן עזר על האכסניה הנאה.
משה סויסה
* עמוס, תא"ל (מיל') היה ראש חטיבת מחקר באמ"ן. אחד הטובים והמוערכים שבהם. לדורותיהם. ביום שלישי [29.12] נפטר בביה"ח לאחר דלקת חריפה בלבלב. את מאמריו פירסם בקביעות אחת לשבוע ב"מעריב" והיה שולח לתפוצה גדולה מאוד של חבריו, שחלקם הגדול אנשי צבא בדימוס. לרשימת נמעניו שלחתי הבוקר [1.1.] את מילותיי עליו.
שלום לכולם,
הייתי זקוק לכמה ימים כדי להתאושש מהבשורה הקשה. באותו בוקר כשהתעוררתי וראיתי שמורי וחברי אורי אפק שולח מייל לשלמה נקדימון ולי ו"משתתף באבלנו" על פטירתו של עמוס.
עמוס היה עבורי חבר. מילדות. מקרית חיים. אמנם צעיר ממני בשנה וקצת (ואז זה היה פער גילאים ענק) במשך השנים התקרבנו והתחברנו. אהבתי אצלו את הידע, החוכמה, הרהיטות, השנינות, הפיקחות וחוש ההומור. את ביקורתי על נטיותיו הפוליטיות פירסמתי בתפוצה. את הפירגון הצנעתי רק לעיניו. (אולי טעות בדיעבד)
הערצתי את שליטתו ב"חומר", שנים רבות לאחר שהשתחרר מצה"ל, כאילו הוא עדיין ב"בור" ונחשף לכל סודות המדינה. ויותר מכך את יכולתו לתמצת במאמרים קצרים את המצב הגיאו-פוליטי באזור ובמרחב.
מדי פעם היה מתקשר אליי ומספר לי פרשיות עלומות (על ישראל גיל) ועל ספרים שבכוונתו עוד לכתוב. נפגשנו בעיקר בהלוויות. לפני כמה שנים בהלוויה של חבר ילדות, אמר לי: "ישראל רואה כל בורג שזז במזרח התיכון והרחוק יותר." בהלוויה אחרת של חבר ילדות נוסף, סבינועם אביבי, שהיה ראש אגף אבטחה בשב"כ ולאחר מכן סמנכ"ל כור, ישבנו בביתו (של סבי) בכוכב יאיר ושוחחנו ארוכות על הילדות ועל פועלנו בעבר ובהווה.
ידעתי על מחלתו. הוא שידר אופטימיות כלפי חוץ והיה פעיל ונמרץ עד יומו האחרון. כמעט. איש אשכולות. מטובי בניה של המדינה. משמר ומטפח את מורשת המודיעין. משם לא פרש מעולם. יהי זכרו ברוך.
אריק כ"ץ
עפולה
* כל פעם מחדש חסרות לי מילים עליך. למרות דעותינו הפוליטיות הקוטביות. אתה איש ענק. פועלך אדיר וכביר.
יודע את גילך ואין דברים כאלה...
אתה ראוי לקבל פרס ישראל. בתחום העיתונות... (או פרס פוליצר?)
מוכן להמליץ עליך...
שתמשיך כך... והרבה בריאות לכם!!!
יישר כוח,
א"כ
* אהוד: בנעוריי בפתח-תקווה היתה לנו בחצר עז לבנה ושמה "חביבה" שאותה הייתי חולב פעמיים ביום ובזכותה הייתי חבר באגודה לגידול עיזי בית לבנות "עזיזה", שבראש הסניף שלה במושבה עמד קרוב-משפחתי יוסף קנופ, ואף היה לי ספרון נחמד של האגודה, על גידול העיזים. זה בעיניי הכבוד הגדול ביותר אשר לו זכיתי בחיי, וליותר מכך אינני שואף.
* למר אהוד בן עזר, לגבי חיסול מתוחכם מתחת לאף של מחוז המרכז במשטרת ישראל, כאשר ליוו את הקורבנות בכביש 6, סמוך לצומת גמזו, בתאריך ה-28/12/20.
האירוע הזה מעלה תמיהה???!!! זהו מחדל וכישלון!
אני שואל: האם הוכנה והוגדרה פקודת מבצע? האם הוכנו תרחישים?
היה צריך להוסיף עוד הרבה כוח של שוטרי יס"מ.
מדוע לא נסעו אופנועים של המשטרה לפני ומאחורי השיירה?
לפי דעתי, על הגורמים הרלבנטיים הן בממשלה והן במשטרת ישראל לשים כמשימה בעדיפות עליונה את האלימות בחברה הערבית!
בכבוד רב,
צביקה שטרוסברג
בני-ברק
* מעניין שמאמרו המקיף והמעניין של יוסי מלמן: "המיומנות של עמוס גלבוע התבססה על סקרנות אין קץ" – לזיכרו של עמוס גלבוע, שפורסם במהדורה האינטרנטית של עיתון "הארץ" ביום 30.12.2020 – לא נמצא ראוי להיכלל במהדורה המודפסת של העיתון. האם יודעים שם במערכת שעמוס גלבוע לא היה ממטנפי נתניהו – כפי שנדרש כדי להיכלל בכותל המזרח של העיתון לאנשים חושבים?
* מוטי הרכבי: המלחמה החשאית וה״מתוחכמת״ של התקשורת (ערוצי 12, 13 ו-11) נגד הסגר ובעצם בעד הקורונה אינה מקרית!
הדבר המפחיד ביותר שיכול לקרות מבחינתם זה עצירת המגיפה. וחס וחלילה אם המגיפה תיעצר והם לא יצליחו לשכנע את עם ישראל שזה לא תודות לביבי. ביבי עלול לזכות בבחירות.
מבחינתם, כמה זקנים שימותו וכמה עשרות אלפי ישראלים שיחלו. הוא מחיר קטן שיש לשלם במערכה נגד ביבי.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2275 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר לעותק נדפס 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל