פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1608

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בטבת תשפ"א, 7.1.2021

עם צרופת הציור של נחום גוטמן לסיפור "כיצד התלכלך הכריך" ב"דבר לילדים" לפני 60 שנה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: מִמַּנְגִּינוֹת אָמָה. // יוסי אחימאיר: טלטלה ולא "אביב". פרידה מתא"ל (מיל') עמוס גלבוע ז"ל. // יורם אטינגר: מי אתה ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי של ביידן? // ישראל בר-ניר: 1. אָמֵן, כן יהי רצון. 2. אהרון ברק אמר: "כל דבר הוא 'עניין משפטי'." // יצחק גנוז: מוּל הַנֵּר שֶכָּבָה. // פוצ'ו: בחיי [7]. ל"א. שכר סופרים אמיתי. // משה גרנות: על הספר "בר המצווה של סבא מוישל'ה" מאת עמנואל בן סבו. // רחלי אברהם-איתן: על ספר שיריו של רוני סומק "כל כך הרבה אלוהים". // שׂישׂי מאיר: סְלֶנְג. // אורי הייטנר: 1. כולם הם שורשיי. 2. צרור הערות 6.1.21. // מנחם רהט: כך 'דואג' נתניהו לציונות הדתית. // דורון גיסין: 2020, פוסט מורטום. // יונתן גורל: מדרכת הכוכבים בהוליווד. // נשים זוכרות נשים. אסתר ראב (1894-1981). // רוֹן גֵּרָא: מִרְפֶּסֶת. // אסתר ראב: המרתף. // אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: ב. כֵּיצַד הִתְלַכְלֵךְ הַכָּרִיךְ. // שיר אופטימי על המתים החיים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים מבין הזמנים

מִמַּנְגִּינוֹת אָמָה

וְלַיְלָה לַיְלָה תִּגְדַּל תְּשׁוּקָתִי

אֱלֵי שׁוֹקֶיךָ הַדַּקּוֹת הַקָּשׁוֹת

וְאַתָּה גֵּא וָזָר

עֲלֵי גֵּוִי תְּהַלֵּךְ

כִּבְשָׂדֶה  קָצוּר,

הַבְּרָכָה הַזְּהֻבָּה  –

בְּרַגְלֶיךָ מְבוֹסֵס

1926

[מתוך העיזבון]

___________

* לפני השיר "צוענים  –  הונגרים  –  " (א.ב.ע.)

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

* * *

יוסי אחימאיר

טלטלה ולא "אביב"

פרידה מתא"ל (מיל') עמוס גלבוע ז"ל, סייפא וספרא,

שהשאיר את קוראיו עם שאלה שתלוייה באוויר

"מה יהיה אחרי הסתלקותו של אבו מאזן?" עם שאלה זו נפרד מאיתנו, הקוראים, הפובליציסט תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, כשהוא מבטיח להשיב על כך "במאמר הבא". בעמודי הדעות של "מעריב" אחת לשבוע פירסם עמוס שלנו את מאמריו המחכימים, שתמיד חשתי לקוראם לפני כל השאר. כי עמוס שילב בכתיבתו ידע מעמיק עם עמדות אמיצות. שבוע אחד יכול היה לכתוב על המצב הביטחוני והמתרחש באזורנו, ולאחריו להביע דעותיו האמיצות באשר למתרחש בזירה הפוליטית.

"המאמר הבא" שלו כבר לעולם לא יתפרסם, כי עמוס עזב אותנו לעד, לפתע, משאיר את כל מכריו וקוראיו המומים. שוב לא יופיעו מאמרים בחתימתו. שוב לא נפגוש אותו באירועי המרכז למורשת המודיעין (המל"מ), כמי שהטביע חותמו על המודיעין הצבאי הישראל שנים רבות בשירותו הצבאי, תרם מהידע העצום שלו, מהניסיון עתיר השנים שלו, למורשתו ולהנצחת חבריו. אני עצמי הכרתיו בעיקר באמצעות מאמריו, שבהם שילב ידע ודעה, אמונה ויושרה, מקוריות ושנינות.

לאחר שטיפל במאמרו האחרון בעשור ל"אביב הערבי", שעבר כצונאמי על מדינות ערב ושינה פני המזה"ת, השאיר עמוס לפעם הבאה את הנושא הפלסטיני, הרשות ביו"ש מצד אחד, החמאס בעזה מצד שני. והפעם הבאה כבר לא תהיה... אפשר רק לשער מה היה נאמר ב"מאמר הבא". כיצד היה מנתח את המצב באזורנו עם תחילתה של 2021.

בוודאי היה מסתמך גם על ההתרחשויות השונות שהיינו עדים להן רק בימים האחרונים, כמו התמרון הצבאי היומרני שערך החמאס, תוך הפרחת סיסמאות מתלהמות נגד ישראל, וכל כולו הצגת שנאה, וכמו תנופת ה"התנחלות" הפלסטינית ברחבי הגדה ובמיוחד בשטחי C, במגמה לקבוע עובדות בשטח. עמוס ציין, ובצדק, שמה שמכונה "האביב הערבי" לא קרה, הגם שפני המזה"ת השתנו. לא אביב פרץ לפני עשור כי אם טלטלה, שריסקה את אחדות העולם הערבי, הפילה משטרים, גרמה לתהפוכות. על אחת כמה וכמה שלא הגיע האביב המדומה אל הפלסטינים. הם נשארו בטלטלתם, מקובעים בעמדותיהם, רחוקים עוד יותר מהשגת יעדם.

חוץ מערביי ישראל, שמצבם הכלכלי טוב ביותר, הערבים המכונים "פלסטינים" נחלקים לעוד שלוש קבוצות: ערביי יהודה ושומרון שמקיימים מראית עין של שלטון עצמי, ערביי עזה שלפותים במדינת טרור, וערביי התפוצות כמו אלה שבמחנות הפליטים בלבנון או בירדן, ומשמרים את חלום ה"שיבה".

ערביי ישראל עודם משלמים מס שפתיים לזהותם הפלסטינית, אבל אין ספק שהם נמצאים באביב חייהם. הערבים שמעבר לקו הירוק, או לפחות הנהגתם, ממשיכים לדבוק בכינוס ועידה בינלאומית לשם קיום מו"מ עם "האויב הציוני". ועידה בינלאומית, כבר לימדנו מורנו ורבנו יצחק שמיר, פירושה אחד – נסיגת ישראל לקווי 67' והקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ.

רמאללה מדברת בגנות הסכמי שלום שמכוננת ישראל עם מדינות ערביות, ואינה בולמת טרור של "יחידים". עזה והתפוצות הפלסטיניות כלל אינם מדברים בשפת שלום ולו גם מדומה. נהפוך הוא, הטונים המחריפים, קולות הנפץ העולים מהרצועה ומדרום לבנון מלמדים, כי שם לא למדו דבר מתבוסות העבר. כל כולם ממוקדים בהכנת המתקפה הפושעת הבאה, והתושבים המסכנים – שיגוועו בינתיים ברעב.

דבר אחד שכחו הפלסטינים – היה בוודאי מסכם עמוס גלבוע את מאמרו שלא נכתב. אין יותר אחדות ערבית סביב הבעייה שלהם. יש מיאוס גובר מכאב-הראש הפלסטיני. אפילו תמיכת איראן מצד אחד, ותורכיה מצד שני – אינה נעשית מ"אהבת מרדכי" כמו משאיפת שני המשטרים האיסלאמיים הללו להיות המעצמות הדומיננטיות באזור, ולעזאזל הפלסטינים והיהודים.

כמה ממאמריו האחרונים של עמוס עסקו בפוליטיקה הפנימית בישראל. למיטב ידיעתי, לא הגדיר עצמו כאיש ימין, הוא לא היה איש פוליטי, אבל כתיבתו דיברה בעד עצמה. הוא "העז" לכתוב, שהדבקת הכינוי "רודן" לנתניהו היא עוד ישראבלוף: "כלום ממאפייני הרודן אין לנתניהו, הוא משליך עיתונאים למרתפי הכלא? היכן ראיתם רודן שהוא כמו סמרטוט לרגלי החרדים?" – כתב רק לפני שלושה חודשים.

במאמר ביקורת חריף שלו על ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון, שבזמן רצח רבין היה בפאריז "בשליחות רבין," עושה גלבוע חוכא ואיטלולא מתירוץ זה של גילון למחדלו הנורא, ומסכם: "מעציב אותי שאלה שמכנים את נתניהו 'שקרן', אינם מקפידים (בדברי אמת) על עצמם."

אכן, בנוף הפובליציסטי כיום, תא"ל גלבוע היה עצמאי, קול חשוב ורענן, שאינו הולך בתלם. כמה יחסרו לנו במיוחד תובנותיו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התיימרתי כאן לנסות לכתוב במקומו את "המאמר הבא", אבל מי אני שאכנס לנעליו או למוחו של אנאליטיקן מבריק שכמוהו, סייפא וספרא, אוהב עמו וארצו, שלמענה הקדיש את כל אונו?

יוסי אחימאיר

* * *

יורם אטינגר

מי אתה ג'ייק סאליבן,

היועץ לביטחון לאומי של ביידן?

מתוך: "חדשות מחלקה ראשונה", 3 ינואר 2020

התנהלות ג'ייק (יעקב-ירמיהו) סאליבן כיועץ בכיר של מזכירת המדינה הילארי קלינטון ויועץ בכיר של הנשיא אובמה וסגנו ביידן, מלמדים על מרכיבים מרכזיים בתפישת עולמו:

זיקה עמוקה לאירופה – תרבותית, רעיונית וגיאו-אסטרטגית.

מדיניות רב-לאומית ושיתופי פעולה עם אירופה, האו"מ וארגונים בינלאומיים.

מדיניות מונחית זכויות אדם ודמוקרטיה [למרות שמשטרים ערביים מפירים בשיטתיות זכויות האדם ורואים בדמוקרטיה איום קיומי].

הזדהות עם תפישת העולם המסורתית של מחלקת המדינה [למרות כישלונותיה השיטתיים במזרח התיכון].

צמצום מרכיבים צבאיים והרחבת מרכיבים אזרחיים בתקציב הביטחון [בעולם סוער הזקוק לשידרוג כוח ההרתעה של ארה"ב]. מכנה-משותף רעיוני בין סאליבן לבין אנטוני בלינקן, מזכיר המדינה המיועד, והקשר האישי בינם לבין הנשיא-המיועד, מלמד שהשניים יהיו ציר מרכזי בגיבוש מדיניות החוץ והביטחון של ג'ו ביידן.

איראן

סאליבן היה שחקן מרכזי בניהול המו"מ על הסכם הגרעין מ-2015. הוא מתנגד ליוזמות לשינוי המשטר באיראן, ומעריך שאפשר לנהל מו"מ חיובי ולהגיע לדו-קיום בשלום עם האייתולות. לכן הוא יפעל להסרת הלחץ הצבאי והכלכלי על איראן, ולהצטרפות מחודשת להסכם הגרעין – בדרישה להארכת תוקפו והרחבת נושאיו – כאמצעי לשיפור האמון ושתוף הפעולה בין ארה"ב לקהיליה הבינלאומית. אבל, כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות מתנגדות להסכם הגרעין, כפי שמציג "ערב ניוז" הסעודי ב-28 לדצמבר 2020: "יש להתמקד ביעד המקורי של הסכם הגרעין שמטרתו היתה להפוך את איראן למדינה נורמלית שאינה מאיימת על ביטחון מדינות העולם. אין לקבל הסכם המונע מאיראן להוות איום ב-15-10 שנות ההסכם, אך יאפשר לה לחזור ולאיים עם תום ההסכם. אין באיראן כוח המסוגל למתן את משטר האייתולות. מעצבי ההסכם המעיטו בהערכת ההשפעה השלילית של ההסכם על תוקפנות איראן. ההסכם איפשר לאיראן למנף אותו לתמיכתה במשטרים ובארגונים פורעי-חוק במזרח התיכון, לקידום פיתוח טילים בליסטיים, לרכישת מערכות נשק ולחיזוק משטר האייתולות הרודני."

למעשה, הסכם הגרעין מ-2015 – שהוא דוגמא להתנהלות רב-לאומית מבית מדרשו של סאליבן – לא הסיט את האייתולות מחזונם הפנאטי והמגלומני להשתלט על המפרץ הפרסי, המזרח התיכון, העולם המוסלמי ושאר אזורי העולם. ההסכם העניק רוח גבית פיננסית ומדינית לשדרוג מעמדה האזורי של איראן – בברכת ארה"ב – ולאיים על קיומם של כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים, תוך החרפת טרור ומלחמות במזרח התיכון, מרכז אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית (שם האייתולות משתפים פעולה עם חיזבאללה וחמאס בהפצת טרור וסמים), וכל זאת במטרה לפגוע ב"שטן האמריקאי הגדול".

סעודיה

סאליבן מתייחס לסעודיה ולמצרים הפרו-אמריקאיות בנשימה אחת עם אויבות ויריבות של ארה"ב כגון צפון קוריאה, סין, רוסיה וטורקיה.

הוא מטיח ביקורת פומבית בסעודיה על הפרת זכויות אדם והיעדר דמוקרטיה, במקביל להיעדר ביקורת קשה (אם בכלל) כלפי האייתולות בגין חינוך לשנאת "כופרים" ו"סוטים", דיכוי האוכלוסייה, כולל תליית וסקילת מתנגדי האייתולות ולהט"בים, ואפליית מיעוטים אתניים ודתיים כמו ערבים, אזארים, תורכים, באלוצ'ים, בהאים, זורואסטרים, יהודים ונוצרים.

סאליבן משתעשע בהנחה שאפשר להגיע לדו-קיום בשלום ולחלוקת-השפעה בין משטר האייתולות השיעי לבין משטרי ערב הסונים.

הוא מתנגד למעורבות צבאית של סעודיה בתימן במלחמה בחות'ים השיעיים ובעלי-בריתם האייתולות, הממנפים את תימן כבסיס לערעור השלטון הסעודי. סאליבן מאשים את סעודיה בהרג אזרחים חפים מפשע והפרת זכויות אדם בתימן.

הוא מקל ראש ב- או מתעלם מ- העובדה שמציאות המזרח תיכונית המוסלמית מתנהלת 1,400 שנים לפי עקרונות שאינם מכירים בערכים מערביים כגון חופש, סובלנות ודו-קיום בשלום.  מציאות המזרח התיכון מאפשרת לארה"ב בחירה בין משטרים מוסלמים דורסי זכויות אדם פרו או אנטי-אמריקאים. הוא נוטה להמליץ על השעיית יצוא מערכות נשק מתקדמות לסעודיה, כאמצעי לחץ לשינוי התנהלות בית סעוד. צעד כזה עלול להביא את סעודיה לרכישת הנשק ברוסיה, סין או אירופה.

מצרים

הנשיא הפרו-אמריקאי, סיסי, מוטרד מתפישת העולם של סאליבן, המאשימה אותו בהפרה סוחפת של זכויות אדם, אך רואה ב"אחים המוסלמים" ארגון לגיטימי, פוליטי ואזרחי, למרות שמדובר בארגון הטרור האסלאמי הגדול בעולם, הפועל להפלת השלטון הצבאי והאזרחי במצרים מאז 1952. סאליבן מקל ראש בעוצמת איום "האחים המוסלמים" על שלום האזור והעולם. ב-2009 תמך בהחלטת הנשיא אובמה לחבק את "האחים המוסלמים" האנטי-אמריקאים ולזנוח את שלטון מובראק הפרו-אמריקאי, ובכך תרם לכרסום באמינות ארה"ב, הפלת מובראק ב-2011 ועלייתם לשלטון של "האחים" ב-2012-2013.  חידוש מדיניות זאת עלולה להדק את יחסי סיסי עם רוסיה, המקיימת קשרים אזרחיים וצבאיים עם מצרים משנות ה-50'.

לוב

סאליבן תרם רבות לעיצוב המתקפה הצבאית של נאט"ו ב-2011 – בהנהגת ארה"ב – על קדאפי, שנועדה לשים קץ למלחמה האכזרית של קדאפי במתנגדיו מבית. שלטון קדאפי חוסל, אך לוב הפכה לזירת מלחמות אזרחים עם מעורבות זרה (רוסיה, טורקיה, קטאר, איחוד האמירויות, צרפת, איטליה, יוון). לוב גם הפכה לבסיס טרור אסלאמי הפועל באפריקה, מצרים, סוריה, עיראק, תימן ואירופה. המתקפה על לוב התבצעה חרף שינוי דרכו של קדאפי, מאז 2003, ממנהיג טרור – ללוחם נחוש בטרור האסלאמי, ולמקור מודיעין ייחודי על הטרור האסלאמי, בנוסף לנכונותו להעביר את תשתית הגרעין הלובית לארה"ב.

ישראל

סאליבן שותף לתובנה השגוייה כאילו הסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, מוקד זעזועים אזוריים ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הוא נוטה להמעיט במשקל ההקשר האזורי והעולמי של יחסי ארה"ב-ישראל – החיוני לאינטרסים אמריקאים הרבה יותר מהסוגייה הפלסטינית – המתעד את ישראל כמכפלן כוח ייחודי עבור ארה"ב, המסייע למאבק ארה"ב ומשטרים ערביים פרו-אמריקאים – באיומי האייתולות, "האחים המוסלמים" וארדואן, ולפיתוח משותף של טכנולוגיות מתקדמות ביטחוניות ואזרחיות.

תהליך השלום

האם סאליבן יסיק מסקנות נכונות מכישלון כל יוזמות השלום שהתמקדו בסוגייה הפלסטינית, ולכן העניקו לפלסטינים זכות ווטו? האם סאליבן מודע לעוצמת ההסתייגות הערבית מרעיון המדינה הפלסטינית, אותה הם רואים כדלק למדורת המזרח התיכון? האם סאליבן מודע למטרה האסטרטגית הפלסטינית שאינה מתמקדת בגודלה – אלא בקיומה – של המדינה היהודית, כפי שמתעדת מערכת החינוך הפלסטינית וההתנהלות הפלסטינית משנות ה-20' של המאה הקודמת?

האם סאליבן יעקוף את הסוגייה הפלסטינית ויתמקד באינטרסים המשותפים של ארה"ב, ישראל ומדינות ערב – כפי שפעלו יוזמי הסכמי השלום והנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו – ובכך יתרום להרחבת מעגל השלום?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אהוד: בבחירות הקרובות אתמוך בנתניהו בתקווה שיעלה בידו להרכיב ממשלה!

* * *

ישראל בר-ניר

1. אָמֵן, כן יהי רצון

המילה "אָמֵן" פירושה "כן ונכון", כמו כן פירושה "הלוואי".  ע"פ דברי חז"ל אלו ראשי תיבות של המשפט "אל מלך נאמן".  המילה מופיעה בפעם הראשונה בתנ"ך בספר דברים (ה', כ"ב), וכמו כן היא מופיעה בספרי הנביאים (ישעיהו וירמיהו) ---  ויקיפדיה.

מבוא

אנו עומדים בפני ארבע שנים של דומיננטיות דמוקרטית – הנשיא, בית הנבחרים ואולי גם הסנאט, יהיו בשליטת המפלגה הדמוקרטית. 

במאמר הנוכחי אני מביא דוגמא אחת שמתוכה אפשר ללמוד הרבה על הצפוי.

נפלאות הפוליטיקלי קורקט (Political Correctness)

ה"פוליטיקלי קורקט" היא רעה חולה שכמעט כל צמרת המפלגה הדמוקרטית לוקה בה. היא משתלטת על כל שטחי החיים. בתקשורת, באקדמיה, ובממשל – מי שלא מתבטא/מתנהג לפי דרישות ה"פוליטיקלי קורקט" שם את נפשו בכפו. במקרה הטוב הוא הופך מטרה למבול של גינויים בתקשורת ובמקביל הוא יכול לשכוח מקידום או מינוי לתפקיד בו חשקה נפשו. אבל יש יותר סיכויים שהוא יהפוך למנודה חברתי (pariah). מעטים בלבד יהיו מוכנים להראות בחברתו, ולעתים קרובות הוא אפילו יאבד את מקור פרנסתו.

החידוש האחרון של ה"פוליטיקלי קורקט" הוא "טיהור" השפה המדוברת מכל סממן מגדרי, והפיכתה לנייטרלית. יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי יזמה תקנון שאוסר על השימוש במילים בעלות אופי מגדרי מובהק, כמו he, she, husband, wife,  וכיוצא באלה, הרשימה ארוכה.  מאחר ולא ראיתי את המילון המלא, לא ברור לי מה יהיה גורלן של מלים כמו human, humanity או mankind שכולן נגזרות מהמילה "גבר" (man).

הטירוף הזה חדר גם למסדרונות האקדמיה. סטודנטים באוניברסיטאות מוזהרים שתינקטנה סנקציות נגד "מפירי משמעת" שיתבטאו באופן שאינו עולה בקנה אחד עם דרישות "הפוליטיקלי קורקט". המשמעת הלשונית המוכתבת ע"י הנהלות המוסדות האקדמיים בשם ה"פוליטיקלי קורקט", שינתה את האופי של המוסדות האלה.  בשם החופש האקדמאי הם מדכאים את חופש הדיבור.   

בחזרה למילה אָמֵן, שהיא נושא המאמר.  המילה הזאת אומצה גם ע"י דתות אחרות – הנצרות על זרמיה השונים, וכן האיסלאם.  משמעות המקורית נשארה בעינה. לעיתים היא מביעה הסכמה ו/או ברכה כל המוגמר.   הכתיב האנגלי של המילה הוא Amen, ומבטאים אותה אֵימֵן. 

במושב הפתיחה של בית הנבחרים החדש, אחד מחברי בית הנבחרים נשא את הברכה המסורתית המסתיימת במילה אָמֵן. הפעם, לשם שינוי, ועל מנת להראות שהוא אכן מציית לדרישות קוד הדיבור החדש של ננסי פלוסי, הוא סיים את ברכתו במלים A Men and Women.  הוא חשב כנראה שה-men ב- Amen הוא ביטוי לדומיננטיות גברית, ונזעק להציל את כבודן של הנשים.  הרעיון הוא מקורי, אבל הוא לא מעיד על עודף שכל אצל מי שהגה אותו. הרבה אין מה לעשות נגד תופעות כאלו, כי בעידן ה-Me Too, הכול הולך. עוד יגיע היום בו, על מנת להבטיח שיוויון מגדרי, ייאסר על גברים להשתין בעמידה.

2. ברק אמר: "כל דבר הוא 'עניין משפטי'."

ב"חדשות בן עזר" הופיעו מספר "צדיקים" המנסים לתמוך בטענתו של אהרון ברק המתכחש לכך שהוא אמר "הכול שפיט". ברק משקר. הוא כן אמר את הדברים, והוא סומך על כך שלא נרשמים פרוטוקולים מדיוני בית המשפט העליון. לרוע מזלו פסקי הדין של בית המשפט העליון כן נרשמים ולהלן הנוסח המדוייק של דברי ברק (ניתן למצוא אותו בוויקיפדיה). כל אחד יכול לשפוט לבד אם הוא אמר או לא אמר את הדברים:

"נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמאטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט. [...] אכן, כל פעולה ניתנת 'להיכלא' בנורמה משפטית, ואין פעולה שאין לגביה נורמה משפטית 'הכולאת אותה'. אין 'חלל משפטי', שבו פעולות מתבצעות בלי שהמשפט נוקט כלפיהן כל עמדה. המשפט משתרע על כל הפעולות. לעיתים הוא אוסר, לעיתים הוא מתיר, תוך שהוא יוצר לעיתים הנחה של היתר ('הכול מותר לפרט, אלא אם כן נאסר') או של איסור ('הכול אסור לשלטון אלא אם כן הותר'). אף במקום שבו קיימת 'לאקונה' במשפט, קובע המשפט דרכים למילויה של הלאקונה. על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה. לעניין זה אין נפקא מינה מהי אותה פעולה, אם פוליטית היא אם לאו, אם עניין היא למדיניות אם לאו. כל פעולה – ותהא פוליטית או עניין למדיניות ככל שתהא – נתפסת בעולם המשפט, וקיימת נורמה משפטית הנוקטת עמדה כלפיה, אם מותרת היא או אסורה. הטיעון, 'העניין לא היה עניין משפטי אלא עניין פוליטי מובהק', מערבב מין בשאינו מינו. היותו של העניין 'פוליטי מובהק' אינו יכול להסיר מאותו עניין את היותו גם 'עניין משפטי'. כל דבר הוא 'עניין משפטי', במובן זה שהמשפט קובע לגביו עמדה, אם מותר הוא או אסור."

בג"ץ רסלר, פסקה 36 לפסק דינו של השופט ברק

יהודה רסלר, עו"ד ואחרים נגד שר הביטחון, ניתן ב-12 ביוני 1988.

ישראל בר-ניר

* * *

אספסוף נאור וצפוף

לֵך להפגנות במוצ"ש 9.1

חרבֵּן בחצרות רחביה ועל ביבי

אל תתחשב בסגר ובקורונה

חרבֵּן עליהם

כי התקשורת מלקקת לְךָ את התחת

ומה שאסור לכולם – לְךָ מותר

האם הִפגנת כבר גם נגד קבלת

זריקות החיסון שהביא לישראל הנאשם בפלילים?

* * *

יצחק גנוז

מוּל הַנֵּר שֶכָּבָה

נֶאֱמָנָה – זִכְרוֹנָהּ בָּרוּךְ

הַנֵּרוֹת לֹא הֻדְלְקוּ בַּחֲלָלוֹ שֶל הַבַּיִת

וְהַֹשַּבָּת נוֹתְרָה יְתוֹמָה עֲנִיָּה,

אַךְ לַחַֹש בִּרְכָתָהּ מְרַחֶפֶת בִּדְמָמָה

וְהִיא כְּמוֹ חַיָּה וְקַיֶּמֶת.

לֹא הָלְכָה, לֹא כֻּסְּתָה בֶּעָפָר,

לֹא נָטְלָה מֵהַכּוֹס הַמְּזוּגָה לַכֹּל

רַק רָמְזָה "בְּהֵעָדְרִי אַל תִּפֹּל."

הַמִּלִּים רוֹחֲפוֹת בָּאֲוִיר

כְּמוֹ עוֹלוֹת מֵעֶרֶשׂ הַדְּוַי

וְעִמָּן הַבְּרָקִים, הַקּוֹלוֹת, הַֹשּוֹפָר

ֹשֶֹשָּמְעָה בְּסִינַי.

וּבְרָכוֹת לָחֲֹשָה בַּעֲבוּר הַחַיִּים

וְנֵרוֹת הִדְלִיקָה לְזֵכֶר נִפְטָרִים,

וּמַטְבְּעוֹת אָסְפָה מַעֲשֵׂר לָעֲנִיִּים.

דַּקּוֹת שֶהַכֹּל כָּאן חַי וְקַיָּם

עֵת הַֹשֶּמֶֹש שוֹקַעַת אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם

וְגַלֵּי הַמְּצוּקוֹת פָּסְקוּ בַּעְיָם,

נִכְנְסָה הַֹשַּבָּת וְנִשְּׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם.

פְּסִיעוֹתֵינוּ מִתְקַצְּרוֹת בְּרֶטֶט הָעַרְבַּיִם

נֹכַח נֵר גִּיהַּ דּוֹלֵק בְּאֵֹש מְדֻמְדֶּמֶת.

וְיָמִים כַּצֵּל עָבָרוּ, כְּרִפְרוף הָעַיִן,

בְּפֶצַע הָאָבְדָן, בַּחֲלַל הָאַיִן,

בְּרֶטֶט הַדְּמָמָה נוֹשֶמֶת מִדַּמֶּמֶת

עִם הַנֶּצַח הַמְקֻפָּל בַּדַּקָּה הַחוֹלֶפֶת.

כְּצֵל שֶל כֹּתֶל, כְּצֵל שֶל אִילָן

כְּצֵל שֶל עוֹף פּוֹרֵחַ,

כְּרוּחַ נוֹשֶבֶת מִכָּאן אֱלֵי שָם

לַהַב הַנֵּר, אֶנְקַת הָאָדָם.

(הופיע בספרו של יצחק גנוז "נֹכח הארץ ומלואה", תשס"ט)

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

ל"א. שכר סופרים אמיתי 

הסופרת יעל ברוך שאלה אותי פעם אם נעשתה על ספריי עבודת מחקר אקדמאית, והתפלאה מאוד כשעניתי לה: "מה פתאום?"

אני מוכרח להודות שהבעייה הזאת מעולם לא הטרידה אותי. גם התגמול הכספי הפעוט שאני מקבל על ספר, לא מדיר שינה מעיניי. לדעתי את שכרי האמיתי אני מקבל מאיזה קשיש המזהה אותי ברחוב ואומר לי שגדל על הספרים שלי, או מילד בן תשע האומר לי ש'שוקי בקבוקי' הוא הספר הכי יפה שקרא בכל ימי חייו. לשכר הסופרים הזה מתלווים עוד זוטות שנחרטות בקירבו של כל סופר, ומפצות אותו על עוגמת הנפש שמלווה אותו מדי פעם, כשהוא כותב ספר חדש שעמל עליו כמה שנים, והנה כשהספר יוצא לאור, העולם לא מתהפך, וחוץ ממשה גרנות אף אחד מהמבקרים לא מזכיר אותו אפילו במילה.

אחת הזוטות המשעשעות שחוויתי שזכיתי בזכות ספריי, התחילה בקול נעים של נערה ששאלה אותי בטלפון אם אני הסופר פוצ'ו. כשהודיתי שהניחוש שלה נכון, התרגשה מאוד, גילתה לי ששמה הילה בלאו, והיא רוצה להביא אותי בתור מתנה לאביה, המטורף על הספרים שלי. היא, וכל האחים שלה, חשבו והגיעו למסקנה שהאושר הכי גדול שיגרמו לאביהם, יהיה אם יפגישו אותו עם הסופר שכל ספריו מככבים במדף שליד מיטתו. הם כמובן ישלמו כמו שמשלמים לי עבור הרצאה שאני נותן לפני אולם המלא ביותר מאיש אחד.

הייתי נבוך מאד. אני יודע שלפעמים מביאים זמר או שחקן שישעשע ילד חולה, אבל להביא אותי בתור מתנה לזקן בן שמונים ועוד לשלם לי כסף, זה נראה לי קצת מביך.

סירבתי. אמרתי שאין לי בעייה להזמין אותו לביתי ולהרשות לו לשאול אותי כמה שאלות ותשובות, אבל לשמש מתנה מהלכת, נדמה לי שאגודת הסופרים לא תרשה לי. ובכלל, "מה יקרה אחר כך," אמרתי לה, "אם הוא לא ייתן לי ללכת, ויגיד שמתנה לא מחזירים?" 

משום מה הדברים הרצינים שלי הצחיקו אותה, וחיזקו את דעתה שלא לוותר עליי. אמרה שבדקה את כתובתי ומצאה שהיא גרה במרחק חמש דקות מביתי והיא מוכנה לקחת אותי בעצמה.

בסוף כרגיל נשברתי ואמרתי שאעשה זאת בתנאי אחד.

אמרה: "מה שתגיד."

אמרתי שהם יזמינו את האבא לביתה לחגוג את יום הולדתו, ואז במהלך החגיגה, יישמע צלצול בדלת. לפני זה, בעוד מועד, ידאגו להושיב את האבא הכי קרוב לדלת ולמשמע הצלצול היא תגיד לו לפתוח, וכשהוא יפתח יעמוד לפניו בחור אחד עם קסדה של שליחים ותחת זרועו חבילת ספרים עטופה. השליח ירים את החבילה שעליה מוצמד פתק הנושא את שם השכן הגר ממול. אני אסביר לאיש שהחבילה מיועדת לשכן, אבל מאחר שהוא לא עונה, אני מבקש להשאירה אצלם ולתת לו אותה כשיחזור לביתו.

הילה התלהבה מאוד. אמרה שהיא תבוא לדלת בעקבות אביה ותזמין אותי להצטרף לחגיגה.

"ואחר כך, כשאני אשב ואזלול את העוגה עם הקפה," המשכתי, "תגידי לי שאני מוכר לך וכשתשאלי מה שמי, אני אגיד 'פוצ'ו. האבא יתעלף מהתרגשות  והשמחה תהיה שלמה..."     

את ההמשך יהיה לי יותר קל להעתיק ישר מהיומן:

מוצ"ש  30.8.08. ... את הדלת פותח לי איש שנראה כמעט בגילי ואז ברגע שאני רוצה להגיד לו את מה שתיכננתי, הוא מקדים אותי ולמרות שמעולם לא ראינו זה את זה, הוא אומר: "ישראל וייסלר!" ונשאר עם פה פעור של איש הלום רעם.

אני מתקן אותו ואומר: "לא וייסלר, אלא ויסלר עם יוד אחת."

ואחר כך מרים את חבילת הספרים ומתחיל להסביר לו שהשכן ממול לא נמצא בבית.

הוא לא מתייחס לדברי ואחרי שנשימתו חוזרת לבית חזהו, הוא פונה לילדים שלו ומזמין אותם לבוא מהר ולראות מי נפל עליהם ישר מהשמיים. כשהם באים בריצה הוא מסביר להם שבאתי לזילברברג, אבל זילברברג לא בבית.

הילה לא יכולה להתאפק ובמקום להזמין אותי להיכנס ולהתכבד כפי שקבענו, היא ישר מגלה לאביה שהכול היה מתוכנן ואני באתי במיוחד ליום הולדתו.

הדבר לא פוגם בהתרגשות של האבא (וגם שלי)  והוא לא יודע מה להגיד.

מי שהצילה את המצב היתה אשתו של חתן השמחה, שהזמינה אותי לחדר השני שבו על שולחן קטן מונחים כל הספרים שלי. היא מגישה לי עט ומבקשת שאחתום על כל ספר. בין הספרים אני מגלה את "המורה הדגול שמילקיהו" שאזל לי ואני מתחנן שימכרו לי אותו. האבא לא מוכן לקחת ממני כסף, אך גם לא רוצה להיפרד מהספר. מבטיח לי שברחוב פרישמן יש חנות לספרים יד שנייה, והוא ישיג לי אותו. כמובן שלא רציתי להטריח אותו, הבטחתי לו שאני מכיר את החנות ואשיג את הספר לבד.

הערב היפה נגמר קצת בריב, כי אני לא רציתי לקחת כסף וטענתי שלהפך, אני צריך לשלם להם. הם לא הסכימו איתי, אבל כשראו שאני מתעקש, ויתרו לי ועד היום אני שואל את עצמי אם יש סופר יותר מטומטם ממני. 

מקרה דומה של שכר סופרים, קרה לי כמה חודשים אחרי אותה עסקת יום הולדת 80. קיבלתי טלפון מבעלה של חיה אפרתי שלמדה איתי בגימנסיה הרצליה. הם חוגגים לה יום הולדת 75 ורוצים להפתיע אותה עם ביקור שלי.

ניסיתי להשתמט, אמרתי שהיו לנו במחזור מאתיים תלמידים, ואם אתחיל לבוא ליום ההולדת של כל אחד, מתי יהיה לי זמן לבוא ליום ההולדת של הילדים שלי?

הוא ממש התחנן, אמר ששניהם כל כך אוהבים את הספרים שלי, וחיה כל כך מדברת עליי ומתגאה בזה שישבתי אחריה, ולעולם לא תשכח איך בשיעורים של  המורה צדק הייתי זורק כדורי נייר על תלתליה.

אחרי העלאת זיכרונות כל כך מרגשים, לא יכולתי לסרב, אבל אמרתי שזה ייראה מוזר שפתאום אגיע, אחרי שלא היה בינינו קשר שלושים שנה, לכן אני מציע שאבוא עם זר פרחים בתור שליח, ואגיש לה פתק לחתימה בלי להסיר את הקסדה מהראש.

הבעל המאושר לא ידע איך להודות לי וכשרצה לשלם לי לפחות את עלות הפרחים, סירבתי בשפה רפה, אך כאיש עסקים  ממולח אמרתי שאם הוא דווקא מתעקש, שיקנה בחנות את הספר האחרון שלי 'זאת שכולם יודעים', ייתן לה אותו במתנה וכשאני אבוא, אני אחתום לה עליו.

הוא הסכים ברצון, אמר שזה רעיון נהדר והבטיח לקיים את בקשתי.       

בבוא היום קניתי זר ורדים יפה, עליתי על הווספה ונסעתי לרמת גן לכתובת של משפחת אפרתי. עם  הקסדה המכסה את כל פניי ועם הפרחים ביד, צלצלתי בפעמון.

בעלת השמחה שפתחה לי את הדלת, התעלמה מדף הקבלה שהגשתי לה לחתימה ואמרה לי במאור פנים: "פוצ'ו, איזה יופי שבאת!"

 אמרתי: "מה פוצ'ו איזה פוצ'ו? אני השליח של הפרחים."  

אמרה: "מה פתאום שליח? אתה חושב שהילדים לא סיפרו לי על התוכנית..." 

בסוף הערב, לפני שיצאתי, שאלתי את הבעל המאושר אם הוא רוצה שאחתום לו על איזה ספר, הוא התנצל ואמר שלא מצא את הספר שלי בחנות, אז קנה לאשתו ספר בישול של ישראל אהרוני שמאוד רצתה...

תשלום מסוג אחר היכול גם הוא  להיחשב כשכר סופרים, מקבל הסופר כשהוא מוזמן לבית ספר. כאן השכר הוא כפול, כי חוץ מתשלום כספי על ההרצאה, זוכה הסופר בחוויית הפגישה עם תלמידים, שמדי פעם יש בה צדדים משעשעים.

ברגע זה עולה בזיכרוני מפגש נחמד עם ילדי כיתה ד' של בית ספר בנווה מונסון. לא זוכר מה סיפרתי להם, אבל זוכר שכאשר הגענו לשלב השאלות, נשאלתי על ידי ילדה אחת, אם אני מכיר את הסבא והסבתא שלה יוזי ורותי עמיר.

"בטח." אמרתי לה, "הם היו אתי בפלמח. יוזי היה מקלען ונחשב לאחד הלוחמים האמיצים שלנו. תמסרי להם ד"ש ממני."

עוד לא סיימתי לדבר, וכבר ילד אחר מצביע ושואל אם הכרתי את סבא והסבתא שלו, אורה ושניאור אלגר.

"כמובן," אמרתי, "שניאור למד איתי בגימנסיה הרצליה והיה אחד התלמידים המצטיינים." 

"ואת הסבתא שלי אתה מכיר?" – שאלה ילדה אחת חמודה. 

 "מה שמה?"  שאלתי.  

 "ישראלה." ענתה.

אימצתי את מוחי ולא נזכרתי בשום ישראלה.

"היא הייתה בפלמח?" שאלתי את הקטנה. 

"אני לא חושבת." 

"למדה בגימנסיה הרצליה?"

"אני לא יודעת."

"אז מאיפה אני צריך להכיר אותה?"

"לא יודעת, אבל אם אתה מכיר את הסבתא של הילה ושל עמוס, אז אולי גם את שלי."

כמעט רציתי לנשק אותה, אבל פחדתי שאולי אז כל הילדים ישאלו אם הכרתי את הסבתא שלהם והתאפקתי.

זיכרון נוסף יש לי עם כיתה ד' של בית ספר ברמת החיל. במהלך המפגש שאלתי את התלמידים איזה סופרים הם מכירים. התשובות כמעט זהות בכל בתי ספר והן כוללות את סמדר שיר, גלילה רון פדר, אורה מורג, עודד בורלא ואפילו ביאליק.

באותו כיתה ברמת החיל הצביע ילד אחד ואמר: "עגנון."

נדהמתי, כי עד כמה שאני זוכר, עגנון לא כתב ספרי ילדים ואף תלמיד לא הזכיר לי אותו מעולם.

שאלתי את הילד  אם הוא קרא איזה ספר שלו. השפיל את ראשו והודה שלא. שאלתי אם כך מאיפה הוא מכיר אותו.

הפעם הוא לא היה צריך לענות, כי כל הכיתה צעקה: "זה סבא שלו!" 

(אהוד, אשמח אם תוסיף איזה זיכרון שהיה לך עם תלמידים.)

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אהוד: לפני שנים רבות, במפגש "יום סופרים" מטעם המרכז לתרבות של ההסתדרות, בבית הספר של המושבה יסוד המעלה, אמרתי לילדים כי מי שקורא הרבה, רואה הרבה טלוויזיה ויש לו מחשב בבית – זה לא נורא אם הוא לא מכין שיעורים!

המנהלת נבהלה ומיד אמרה לילדים: "תדעו לכם שהסופר בן עזר לא בא ממשרד החינוך של בית הספר שלנו – אלא הוא מההסתדרות!"

ובערב תרבות מטעם המרכז לתרבות, במלאת 50 לרצח ברנר, ב-1971, במושב אליכין ליד חדרה, הציג אותי התרבותניק המקומי:

"עכשיו ידבר הסופר ברנר על הסופר בן עזר!"

* * *

משה גרנות

למרות הסתר הפנים

על הספר "בר המצווה של סבא מוישל'ה"

מאת עמנואל בן סבו

ציורים – מיכאל ויסמן

תשפ"א, עמודים לא ממוספרים

מה שמרתק בסיפור הילדים "בר המצווה של סבא מוישל'ה" הוא תיאור האמונה הזכה של ניצול שואה בתקופה של הסתר פנים נורא. רבים משלומי אמוני ישראל שעמדו לנוכח האירוע המפלצתי שלא היה כדוגמתו בכל תולדות האנושות, רבים מהם זעקו שהשמיים ריקים, כי אפילו חטאיהם של ישראל יאדימו כתולע – כיצד ניתן להבין עונש משמיים זוועתי כזה, כשהצורר מפעיל בתי חרושת למוות באין מפריע? אדרבה, עמי אירופה (להוציא את הבולגרים והדנים) עלצו לתמוך במעשי הזוועה של הנאצים.

גיבור סיפור הילדים שלנו הוא מוישל'ה פורת, חבר קיבוץ שלוחות שבעמק המעיינות מדרומית לבית שאן. שמו של הקיבוץ מרמז על שמירת זיכרונם של בני המשפחות שלא שרדו את אימי השואה, שכן "שלוחות" משמעו ענפים מעץ רב פארות שכלי משחית חטבו בו ללא רחם.

מוישל'ה, קשיש בעל בלורית כסופה, מדריך את הנער נריה לקראת הבר-מצווה שלו, כשמסתבר שפרשת השבוע, שעליו לקרוא בטעמי המקרא בבית הכנסת – היא אותה פרשה שהיה אמור מוישל'ה עצמו לקרוא בבית הכנסת לפני 75 שנים, אלא שבמקום להופיע ביום חגו בפני המון מתפללים חוגגים, שזורקים עליו סוכריות – הוא "חגג" את בר-המצווה שלו במרתף חשוך, כשאף אחד מבני משפחתו לא איתו, להוציא דודו פטר זיסמן, שעודד אותו להניח תפילין, למרות האיסור של קלגסי הנאצים. לא היו על-ידו אביו (שהספיק לרכוש עבורו תפילין לפני שנרצח על ידי הנאצים), לא אימו, לא אחותו ולא אחָיו. יהודים מתכנסים בסכנת נפשות במרתף של מקום העבודה הכפויה בעיר דברצן, קוראים בתורה ומעניקים כבוד למוישל'ה הבר-מצווה. והכיבוד היחיד שזכה בו ביום חגו היה מעט גרגרי חומוס שאימו שמרה לו לשמח את ליבו.

האב נעלם, והמשפחה לא זכתה לראות אותו יותר, כי נרצח על ידי הנאצים. האם וילדיה הגיעו לעבודות כפייה בבית החרושת שבדברצן, יחד עם אלפי יהודים שגורשו  מהעיירה הידוננש שבהונגריה, שם היו כאלפיים יהודים לפני השואה, ונותרו מהם מעטים. בספר הזה אין לכך זכר, אבל מקורות העיתים אנחנו יודעים שהעם ההונגרי (להוציא מעט חסידי אומות העולם) שיתף פעולה עם הנאצים בהתלהבות, ואף "תרמו" את כוחם ומרצם להשמדת היהודים.

הדביקות הזאת באמונה ברגעים המזעזעים ההם מעוררת התפעלות. הקשר של הישיש מוישל'ה עם הנער נריה, שפרשת השבוע שלו בבר-מצווה "קורח" היא אותה פרשה של מוישל'ה מלפני 75 שנים – קשר זה מבקש להדגיש שהשלשלת נמשכת: נריה יפנים את הלקח שניתן ללמוד מחוויית בר-המצווה של הישיש. הדברים אינם כתובים בספר, אבל אנחנו יודעים כי משה פורת, הוא מוישל'ה מהסיפור, מכונה "סבא בר-מצווה" כי הכין מאות נערים מהעמק ללימוד קריאת התורה בטעמים לאירועי בר-מצווה שלהם.

ייתכן שפרשת קורח, שהיא פרשתם של שני בני המצווה  – הישיש והנער –  מרמזת על תקוות השווא של המעונים והמובלים אל המיתות המשונות, שהאל יעשה נס, והאדמה תפתח את פיה ותבלע את המפלצת.

למשה פורת עצמו (בחיים, לא בספר) היו טרוניות כלפי הקדוש ברוך הוא על האסון הנורא שנחת על עמו, אבל מיד אחרי הניסיונות הקשים שעבר, ועד לשחרור במטהאוזן שבגרמניה, חזרה אליו האמונה המלאה, והצורך הנפשי למלא מצוות ולהניח תפילין כל יום.

הסיפור שלפנינו חס על נימי נפשם של הילדים והנערים שאמורים לקרוא את הספר, ולכן הדגש כאן הוא על הכורח שחשים הגיבורים לקיים מצוות אפילו בתקופה הנוראה, ובוודאי בימינו שבהם זכינו לחיות במולדת בחופש ובחירות, כאשר עינינו נשואות אל דגל ישראל המתנופף.

משה פורת השתתף במשך עשרים וחמש שנים, כאיש עדות, פעמיים בשנה במסע הנוער אל מחנות ההשמדה בפולין, והוא אסיר תודה שזכה להגיע לארץ ישראל, להקים משפחה לתפארת, וכבר זכה לנכדים ולנינים, והוא מבטיח לאביו, אימו ואחיו שבח, שלא שרדו את המוראות, לשמור על ארץ-ישראל.

לאיורים של מיכאל ויסמן יש מעמד מכובד מאוד בספר, והם דבקים בכתוב – כל מה שנכתב בטקסט, מופיע מיד באיור שהוא ריאליסטי ומושקע מאוד. האיורים הם מאירי עיניים, תופסים עמודים שלמים, ואין ספק שהם תורמים תרומה נכבדה לחוויית הקריאה של הצעירים.

לא אצא ידי חובה אם לא אכתוב, לפחות במיספר מילים, על המחבר: עמנואל בן סבו, בוגר ישיבות, סופר, משורר, עיתונאי, עורך בהוצאת ספרים ומחנך. חיבר ספרי שירה, סיפורת, תיעוד, ו-58 ספרי ילדים ונוער. הספר שלפנינו הוא החמישי מבין הספרים שלו המנגישים את אירועי השואה לילדי ישראל. קדמו לו: "הנרות שרעדו", "אחי", "סוכריות החיים", "הקבצן הקטן מדאראבאן". כתיבתו לילדים ונוער איננה מתיילדת מעוררת חשיבה.

כאמור, עמנואל בן סבו פעיל בנתיבי תרבות רבים, זוכה לתודה ולהוקרה, ואזכיר כאן שהוא יקיר העדה הארמית-נוצרית, שמנהיגה, האב גבריאל נדאף, מעודד את צעירי עדתו להתגייס לצה"ל, למרות גידופים שהם מנת חלקו מהחברה האנטי-ציונית הסובבת אותו. אבל נחזור אל לוז דיוננו בספר שלפנינו – זכות גדולה לעמנואל בן סבו על הנגשת זיכרון השואה לילדים ולנוער.

משה גרנות

ויקיפדיה: "בר המצווה של מוישל'ה", הוצאת מיטב-ארגמן, 2020. סיפור הבר מצווה של משה פורת, כיום חבר קיבוץ שלוחות, בעת שהסתתר במרתף בהונגריה בזמן השואה.

* * *

רחלי אברהם-איתן

ריאליה ומטא-ריאליה ו"כל כך הרבה אלוהים"

על ספר שיריו של רוני סומק

"כל כך הרבה אלוהים"

זמורה ביתן, 2020, 70 עמ'

הופתעתי מכותר הספר "כל כך הרבה אלוהים" וחיכיתי זמן רב שהספר יגיע לידי כדי לחקור את הנסתר ממני (בתקופת הקורונה ארכה הדרך בדואר ישראל).

התמזל מזלי לחקור את שירת רוני סומק מראשיתה ולעקוב אחר התפתחותו הפואטית של משורר בולט בדורנו. ספר ייחודי זה בשמו הרליגיוזי, מאלץ אותי להתבונן רטרואקטיבית בפואטיקה של רוני סומק מראשיתה: קו פואטי שהדגשתי בשירתו (בספרי "כאב השורשים הכפולים", עקד, 2008) המתבסס על עבודת המסטר (בר-אילן, 1997): "במינימום של מילים משתמש המשורר בחומרים מן הריאליה בטכניקה קולאז'ית ומעתיק אותם מן המישור הריאליסטי אל המטא-ריאליסטי, אל האבסטרקטי והאוניברסלי במגמה להעביר את המסר על טבע האדם." (בפרק ו').  

בעוד שחוקרים אחרים הדגישו את החומרים ה"נמוכים" מעולם הריאלייה בהם משתמש המשורר בשיריו ואת נטייתו להיפר-ריאליזם (גבריאל מוקד, יאיר מזור, הלל ברזל), בהשתמשו באלמנטים של קולנוע, רוק, פופ ווידיאו, וכן אלמנטים קונקרטיים, כגון: עראק, עוגת חתונה, סכין, ברדלס חרסינה בוויטרינה, מקרר ורבים אחרים בצד שימוש בסלנג: "אני עיראקי פיג'מה", החבר שלי מרוקו סכין" וכדומה) – הדגשתי במחקרי הנ"ל את התקתם של חומרים אלו מן העולם הריאלי למבע מטא-ריאליסטי, אבסטרקטי והדגמתי בשיריו בספרים שיצאו עד אז לאור (האחרון בהם היה "המתופף של המהפכה").

לאחר דברי ההקדמה הקצרים, במעבר ישיר אני מפנה את המבט אל "כל כך הרבה אלוהים".

גם בספר זה הנושא שם רליגיוזי נמשכת מגמת ההכלאות של חומרים "נמוכים" עם חומרים "גבוהים" והובלת נתיבי השיר בשבילי לשון ייחודיים, המעבירים את המסר השירי בדרך של אימאז'ים הממחישים את המציאות החברתית-התרבותית-הישראלית על שלל גווניה. בלִיל התרבויות מקבל ביטוי בקו הפואטי הייחודי לסומק ומתגלם בהכלאות שבין הסטריאוטיפים ובין מטענים תרבותיים הנחשבים ל"גבוהים" וכך השיר מתנייד בין הריאלי והמטא-ריאלי, האבסטרקטי גם בספר שלפנינו.

השיר הראשון בספר  "צהוב" (לאחר ההקדשה לאשתו ולבתו) פותח ב"אלוהים". מובן שאלוהיו של הדובר בשיר אינו האלוהים, כפי שתופס אותו האדם הדתי: "כְּשֶׁאֱלֹהִים הִדְפִּיס מַהֲדוּרָה מְתֻקֶּנֶת / שֶׁל צָהֹב / הוּא הֶעְתִּיק אֶת הַחַמָּנִיּוֹת / שֶׁל וִינְסֶנְט וָאן גּוֹךְ. // מֵאָז הַשֶּׁמֶשׁ קַנָּאִית מְאֹד." (עמ' 7).

ההכלאה מתבצעת כאן בקו הפוך: לא "הגבהה" של חומרים "נמוכים", אלא האלהה של בן אנוש, העתקתו של אלוהים אל היישות האנושית היצרית החוטאת בחטא ההיבריס. התקת הישות האלוהית אל הדמות מעולם בית הדפוס שמנהלת ומקבלת החלטות חשובות עבור האומן-היוצר המבקש להדפיס את יצירתו (או את ציור החמניות של ואן גוך). הצבע הצהוב גם אם הוא קשור לעצם מהות ההדפסה (סוג הנייר, צבע בעבודה האמנותית, צבע החמניות בציור המפורסם של ואן-גוך שכנראה מודפס כחלק מפרסום כלשהו) – יכול לתת ביטוי גם של תחושה נגטיבית, כפי שהיא מקבלת ביטוי באמירה ישירה בסוף השיר: "מאז השמש קנאית מאוד," ובכך נסגר מעגל עם משמעות נוספת לכותרת השיר "צהוב" למקרא השורה האחרונה.

אולם כהרגלו, המשורר משתמש בפרסוניפיקציה, והקורא אמור לפענח, כמו באניגמה, למי התכוון המשורר במטאפורת "השמש" המואנשת ומאופיינת בתכונה אנושית: "קנאית מאוד." בהאנשה זו הקורא מקבל תחושה שיש דמות שלישית בשיר קצרצר זה מלבד הדובר ו"אלוהים" מבית הדפוס, המקנאה בתוצר האמנותי או באמן. נושא הקנאה מופיע גם בשיר "קנאה. צד א', צד ב'", עמ' 14).

ישנה אפשרות אחרת, פוזיטיבית: הצבע הצהוב יצא כל כך יפה בדפוס, שהביא את הדובר בשיר להלל את התוצר הסופי, ולכן הוא מעניק לאחראי מבית הדפוס את התואר "אלוהים". משום כך הוא גם מציין, שהשמש קנאית בראותה את הצבע הצהוב המרשים שיצא בדפוס, מבע הנוקט לשון גוזמה מכוונת, כמו בהומור, וכמו בלשונם של ילדים שאין להם מעצורים להביע את התפעלותם או אהבתם ("אני אוהב אותך עד השמיים", ילד עשוי לומר). השימוש בשיר בציורו של ואן-גוך, האלוהי בעיני רבים, מוביל את הפואטיקה של השיר לכיוונים אבסטרקטיים עילאיים.

הקורא שאינו מכיר את הטריגר שהוליד את השיר יכול להתרשם באחת משתי האופציות שהועלו כאן.

אלוהים מככב בשיר השני "כל כך הרבה אלוהים" ששם הספר נושא את שמו, ומאחר שהרביתי לעסוק בפואטיקה של המשורר המתיקה חומרים מן הריאליה אל המטא-ריאלי, לא אוכל לדלג על שיר זה, הארוך ביחס לכתיבתו התמציתית של רוני סומק, אך לא אוכל לצטטו במלואו.

קו פואטי שונה אני מוצאת בספר זה, כמו בשיר שלפנינו, נטייה לכתיבת שיר פרוזאי גם בשירים נוספים בספר ("קנאה. צד א', צד ב'", "קריאת שירה בפני מורי הספורט של מכללת וינגייט", "דודי אלברט", "ג'ורג'", "בלוז לטרמפיסטית מחיל הים" ו"ירח").

השיר פותח בשאלה רטורית אמנם, אך הקורא מצפה לתשובה מאחר שהשיר נושא את שם הספר: "כל כך הרבה אלוהים" – וטרם קיבל מענה לשאלת ריבוי האלוהים. בסיום הקריאה מתבררת התשובה, בית הכנסת הוא המקום בו שוכן אלוהים וריבוי בתי הכנסת אנלוגי לריבוי האלוהים (גם השימוש בשם "אלוהים" ברבים ולא "אלוה", "אדני", "השם" או כל שם אחר מ- 70 שמותיו של אלוהים) . כל כך הרבה אלוהים בבחינת כל כך הרבה בתי כנסת. המשורר מונה את מיספר בתי הכנסת בהם ביקר או התוודע אליהם בדרך זו או אחרת. כאן כבר מתבהרת האירוניה בכותרת השיר. מה טיבם של בתי הכנסת הללו, מה יחסו של המשורר לכל אחד מהם? ומה יחסו אל אלוהים?

בית הכנסת הראשון היה בחולון: "בֵּין חֲנוּת צִלּוּם לְבֵית קָפֶה, / וּבְעֵינֵי יֶלֶד דִּמְיַנְתִּי אֱלֹהִים פוֹטוֹגֶנִי שֶׁנָּח בֵּין תְּפִלּוֹת / וּמַרְטִיב שְׂפָתַיִם בְּכוֹס תֵּה."

תפיסת האלוהים של הילד היא מוחשית. אלוהים שלו הוא יישות אנושית לכל דבר: "פוטוגני", "לוגם כוס תה", בין התפילות. ייתכן שמדובר בדמות בשר ודם בבית הכנסת (אולי החזן?) שהילד רואה בה את אלוהים.

בית הכנסת השני הופך להיות מטונימיה לעניין הקונפליקט הבינתרבותי בין אשכנזים וספרדים. הילד שבגר במספר שנים מתוודע לקונפליקט חברתי-תרבותי באמצעות בית הכנסת וההתפלגות של תפילות היהודים לאשכנזים וספרדים.

בית הכנסת השלישי ברמת-גן חושף רובד נוסף בקונפליקט החברתי-תרבותי בין העשירים והעניים. במקום שהכי פחות מצפים שיהיה הבדל מעמדי בשל "גודל הכיס" של המשלם עבור המקום. הבידול החברתי בין העשירים והעניים מקבל ביטוי אירוני נפלא בבחירתו של המשורר במטונימיה של הכיסא כביטוי סמבולי למעמד, בית הכנסת השלישי שברמת-גן  (לשם כנראה עברה משפחת הילד-הבוגר) "הִבְדִּיל בֵּין כִּסְּאוֹת מִתְקַפְּלִים לְכֻרְסְאוֹת הָעֲשִׁירִים".  כל מילת הסבר מיותרת כאן, שכן תמונת הכיסאות חזקה דיה להמחיש את האבסורד הנחשף לעיני הדובר הבוגר.

האירוניה הולכת ומחריפה בכל אחד מתמונות בתי הכנסת המצויירים במילים בפני הקורא. בבית הכנסת הרביעי, הארעי, אליו נחשף המשורר בהיותו חייל: "נִשְׁמְעוּ שׁוֹפָרוֹת בְּאֶמְצַע אִמּוּן צְבָאִי / כִּשְׁרִיקוֹת בְּמוֹפָע רוֹקֶ'נְרוֹל." שוב "ההנמכה" המכוונת של ביטוי האלוהים במגמה לחשוף מסר חברתי-תרבותי-לאומי. החייל, חובב מוסיקת הרוקנרול, נאלץ לשמוע את השופרות האנלוגיות ל"שריקות" לאוזנו המוסיקאלית של הדובר, שאינו חופשי לשמוע את המוסיקה שאליה הוא מתחבר. השופר – סמל דתי לפתוח ולהעיר את הלבבות אל התפילה והתשובה ממלאים כאן תפקיד הפוך. תפקיד הסוגר וטורד את אוזן החייל באמצע האימון הצבאי. באופן עקיף מסר נוסף: בגיל נעורים בו שואף הנער לביטוי יצירתי, מוסיקלי חופשי, נכפה עליו להיות במקום צבאי סגור ולהאזין לתפילה בבית כנסת עראי המלווה בשופרות. הקורא מעלה בראשו הדים למלחמת יום הכיפורים.

בית הכנסת החמישי אליו התוודע הדובר, ממוקם בכלא רמלה והאירוניה בשיר עולה מדרגה. בבית הכנסת שבכלא רמלה: "שִׁקְשְׁקוּ בֵּין אֶצְבְּעוֹת אֱלֹהִים / מִלְּיוֹן מַפְתְּחוֹת לִקְרַאת שְׁעַת הַנְּעִילָה." אם בבית הכנסת הארעי הצבאי, הקורא מעלה בראשו הדים למלחמת יום הכיפורים, אף שמלבד השופרות דבר לא נאמר במפורש – הרי שכאן "הנעילה" מוזכרת בפירוש, אלא שבאירוניה חריפה היא מושלכת אל נעילת השערים על האסירים, נעילת תקוותם לסליחה ולשחרור, ולא על פתיחת שערי שמיים בתפילת הנעילה בסוף יום הכיפורים.

המפתחות הפיסיים מקבלים ממד אבסטרקטי בכיוון הפוך בבית הכנסת השישי "הגדול" בו כנראה, התקיימה חתונת המשורר. שם המפתחות פתחו כיוון חדש בחייו, והתואר "הגדול" הולם את המסר: "מָצָאתִי מַפְתֵּחַ שֶׁנָּעַל אֶת יָדִי בְּיָדָהּ שֶׁל זוֹ שֶׁהִתְחַתְּנָה אִתִּי." הנעילה של כפות הידיים יש בה ברכה באופן הפוך לנעילה שבבית הכנסת בכלא רמלה.

יש בצירופים הלשוניים בשיר זה, כמו בכל בשיריו הקודמים, בהתאם למחקריי את שירת רוני סומק – השלכה של עולם מושגי מתחום מסוים על עולם מושגי מתחום אחר, ויצירת משמעות חדשה בתמונה המטאפורית, כמו בציורי הלשון של מושגים מעולם בית הכנסת ומעולם הכלא: נעילה תרתי-משמע, נעילת השערים ברובד הפיסי הריאלי  ונעילת שערים ברובד האבסטרקטי, המטא-ריאלי, הרליגיוזי. וכך ישנן השלכות דומות מהמוחש לאבסטרקט ומהאבסטרקט למוחש בכל תמונות בתי הכנסת האחרות בשיר. 

בית הכנסת השביעי בפולין, "לְיַד בֵּית קְבָרוֹת יְהוּדִי בְּלוֹדְז', הָיָה סָגוּר אֲפִלּוּ בַּשַּׁבָּת." די בתמונה זו של בית הכנסת הסגור כדי לספר את סיפורה של קהילה יהודית גדולה ומשגשגת, שבית הכנסת שימש לה מרכז קהילתי שופע פעילות תרבותית-יהודית, שנכחדה בשואה. המספר "שבע" הסימבולי ביהדות פועל כאן שוב בכיוון הפוך. גם ביום השביעי בשבוע בית הכנסת "השביעי" סגור. לא באקראי בית כנסת זה הוא השביעי במספריהם הסודרים  של בתי הכנסת בשיר (מספר "סוֹדֵר" לעומת מספר "מוֹנֶה").

והאירוניה הולכת ומחריפה בקו עולה. אם בית הכנסת בפולין היה סגור, כי הקהילה היהודית הוכחדה בשואה, הרי שבית הכנסת השמיני, במונדובי שבצפון איטליה, נותרו ממנו רק שרידים, ובאופן אירוני הם סמוכים למסעדה "בָּהּ הִתְמַלְּאָה צָלַחַתְּ פַּסְטָה בִּשְׂעֲרוֹת מַלְאָכִים."

ההתחברות להווי מובילה את השיר בכיוון הפוך מן האבסטרקט אל המוחש, מעולם רליגיוזי אל עולם מטריאלי, בכך מתעצמת, גם אם במרומז, הטרגדיה של עולם שלם שנכחד, עולם של קהילה יהודית נשגבת. אם מחפשים את הנשגב הרי שנמצא אותו, באופן אירוני מוחלט "בשערות של מלאכים בצלחת הפסטה."

התמונה החותמת את השיר – זיכרון ילדות – מעלה את השיר אל הנשגב כשהדובר נזכר "אֵיךְ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאָבִי / הִסְתִּיר אוֹתִי מִתַּחַת לַטַּלִּית בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים." לשאלת הילד: באיזה בית כנסת מתפלל אלוהים, הצביע האב "אֶל הַשָּׂדוֹת / שֶׁמִּלְּאוּ אֶת הַחַלּוֹן / בִּנְשִׁיקוֹת תּוּתִים."

במילים אחרות, בפרפרזה גמורה, אלוהים לא זקוק לבניין, רוצה לומר הדובר-הבוגר בשיר. התשובה התמימה, כביכול (במישור הגלוי), מתעכלת בנפש הילד והדובר הבוגר הנזכר גם יחד: "אָז בַּשְּׂפָתַיִם שֶׁהֶאֱדִּימוּ מְאֹד / לָעַסְתִּי אֲדֹנָי אֶחָד." בשביל הילד טעם התותים שנקטפו בשדה, אשר שם, כביכול, אלוהים מתפלל, לפי תשובת האב שהצביע אל החלון, הוא אלוהי יותר מכל תפילה ומכל בית כנסת.

שוב אנו פוגשים את המוחש והמופשט בהכלאתם בשיר – קו פואטי אופייני מראשיתה של שירת רוני סומק.

מטונימיות מהעולם הבינתרבותי שכיכבו בשיריו הקודמים, כמפורט במחקרי הנזכר לעיל: "כאב השורשים הכפולים" – מאכלסות גם את שירי הספר החדש "כל כך הרבה אלוהים": אום כולתום וסקרלט ג'והנסון, צבע הבלונד (המקבל תשומת לב בשירתו), המעברות, ולצידם הקונצ'רטו לפסנתר, פח אשפה החלוד (בו נמצאו ספרי מופת של גדולי הספרות), טרנזיסטור מלופף באיזולירבנד, מגפי קאובוי, עולם הכדורגל ומטונימיות אינספור מעולם הריאליה הססגוני המובילות בקו פואטי בולט בשירתו – קו של החרגה (מהמילה חריג) של המציאות כדי לצייר מצב פנטסטי או אירוני או אבסטרקטי או כולם גם יחד.

במינימום של מילים ממשיך המשורר להשתמש בחומרים מן הריאליה ולהעתיקם אל המישור האבסטרקטי והאוניברסלי במגמה להעביר מסר על טבע האדם והסביבה אותה הוא יוצר.

הילד שגמגם בילדותו שואג בבגרותו באופן אירוני: "כל כך הרבה אלוהים." 

רחלי אברהם-איתן

* * *

שׂישׂי מאיר

סְלֶנְג

אֲנִי אוֹהֶבֶת סְלֶנְג,

עָגָה

אוֹ אֵיךְ שֶׁקּוֹרְאִים לְזֶה.

אֲנִי אוֹהֶבֶת לְדַבֵּר

בְּמִין נוֹנְשָׁלַנְטִיּוּת

זְחוּחָה.

לְשַׁלֵּב בְּשָׂפָה גְּבוֹהָה

שְׂפַת רְחוֹב.

זֶה נָכוֹן לִי

זֶה עוֹשֶה לִי טוֹב.

אָז בְּאִמָּאשְׁ'כֶם

תֵּרְדוּ עַכְשָׁו מִמֶּנִּי

תָּבִיאוּ אוֹתָהּ בַּקְּטַנָּה.

וְיָאלְלָה בַּי.

מתוך הספר: "לחצות את האוקיינוס הזה" הוצאת אוריון

* * *

אורי הייטנר

1. כולם הם שורשיי

נשאלת השאלה: למה אנחנו כאן / היא לא תעזוב היא לא תתנצל / נדבקת כמו צל / ואין להינצל // למה אתה כאן? מהו התפקיד / איזה מין דיוקן תצייר לעתיד? / שאלה לא נוחה, זה נכון / ואין הנחות.

כך, במילים אלו, נפתח תקליטו (כן, כך אני בוחר לקרוא בעברית לדיסק/אלבום) של בני איתן, איש הגולן, חבר מושב יונתן – "לא בשמיים היא". תקליט שנפתח בשאלת השאלות המעסיקות את הפילוסופיה העולמית והיהודית מקדמת דנא, מהי משמעות החיים, יוצר מלכתחילה ציפיות גבוהות. פתיחה כזו היא הזמנה למסע מאתגר. זה לא אמור להיות תקליט של מוסיקת רקע למנגל. התקליט הזה, ובו 15 שירים שאת כולם כתב והלחין בני איתן, ומלווה אותו חבורת נגנים מגוונת ורצינית; תקליט בסגנון המשלב רוק רך עם נגיעות ג'אז, ומזכיר באופן השירה, בלחנים ובתחומי העניין את יצירתו של שולי רנד – מיועד להאזנה ברוב קשב, התרכזות והתמודדות עם שאלות החיים. "הטקסטים ברורים וכתובים בגובה העיניים" מבטיח בני בהקדמה, ומקיים. הם ברורים, "אבל לא מחלקים פטור מחשיבה." זהו תקליט קונספט, העוסק בשאלות החיים דרך הטקסטים היהודים, כאשר סדר השירים בו הוא מלאכת מחשבת של בניית רעיון. השירים כולם מתכתבים עם מקורות ישראל, אך כפי שכותב בני בהקדמה, "אלה לא שירים דתיים, זו לא מוזיקה דתית ואין חובה להיות דתי כדי להבין אותם."

משמעות החיים על פי בני איתן, מתגלה משיר לשיר, טפח אחר טפח, בערכים של שליחות ותיקון עולם, של בחירה חופשית, של אהבת הרֵעַ, של הכרעה דמוקרטית, של מחלוקת מתוך כבוד הדדי, של לא תעמוד על דם רעך, של עשיית חסד ושל חופש הבחירה.

בסקירה זו אוכל להזכיר במילים ספורות כל שיר (במעט שקוצר היריעה מאפשר), אך כבר כאן אומר – אני אוהב את התקליט, מזדהה עם רבים ממסריו וממליץ בחום להקשיב לו, הקשבה פעילה, הקשבה דרוכה.

אז למה אנחנו כאן? פותח בני בשאלה זו את התקליט בשיר "הוסיפו אותך". הוא מתכתב עם פסוק מתפילת העמידה ביום הכיפורים: "אלוהיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי" ובפרשנות של הרב קוק לפיו עד שלא נוצרתי העולם לא היה זקוק לי. כשנוצרתי – סימן הוא שיש משהו בעולם הדרוש לי, שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ובהמשך השיר הוא כותב: "אתה נמצא בעולם כדי לתקן / להפוך רע לטוב ולהפוך לא לכן / הרבה יש פה מה ליישר / גם אם תתקשה."

"שמעתי אומרים נלכה דותינה" אמר האיש שיוסף פגש ושאל אותו אם ראה את אחיו. האיש ידע שהם בדותן, אך סגנון התשובה המתחמק כאילו מזהיר את יוסף. בכך הוא מעמיד בפניו בחירה חופשית, ובני רואה בערך זה את אחד מעיקרי משמעות החיים ומשמעות היהדות. הבחירה של יוסף ללכת לאחיו למרות האזהרה, היתה בחירה בסכנת חיים, אך גם בקיום התסריט של ברית בין הבתרים, של הקמת העם דרך עבדות ארוכה ממצרים ויציאה ממנה אל החירות. "שמעתי אומרים נלכה" הוא השיר השני בתקליט. "שמעתי אומרים נלכה / כל התוכנית כבר ערוכה: / הבור, השיירה, 'מותך' / חלום פרעה ופתרונך / הכול צפוי בעתידך / אך הרשות היא שלך."

"אחת בדורה" היא רות המואבייה. בני מתאר כיצד התנ"ך מציג בפנינו שושלות של עשרה דורות, שהדור העשירי מחולל מפנה באנושות או בעם ישראל – מאדם לנוח, מנוח לאברהם, מפרץ לדוד. אך בדור השביעי בעשיריה שבין פרץ לדוד מתרחשת תפנית מרתקת – נכנסת רות המואבייה, וזאת למרות שחל איסור מוחלט למואבי לבוא בקהל ישראל עד עשרה דורות. והנה, דווקא היא מולידה את מחולל מלכות יהודה. איך זה קרה? בזכות סגולותיה הייחודיות, שתקנו את קלקולי החולייה של בועז. בבועז גברה היהירות, ואילו רות מגלמת ערכים של ענווה ומסירות.

השיר "מקום בית המקדש" עוסק באגדה על פיה מקומו של בית המקדש הוא בכל מקום שיש בו רעות ואחווה בין אדם לזולתו. במקום שבו נשפכות דמעות אהבה – שם מקום המקדש. השיר הוא בלדה המספרת על שני אחים בשדות סמוכים, כשכל אחד חושב כדי שייתן עוד משלו לעזרת אחיו, שצרכיו גדולים משלו. "בגבול נפגשו / ברוב התרגשות, / עם מנחותיהם / נפלו על צוואר / דמעות אהבה / זלגו ביניהם // אמרו במרום: / הן זה המקום / אשר בו ישכון."

שיר הנושא, "לא בשמיים היא" הוא השיר החשוב בתקליט, לטעמי (וכך מן הסתם גם לטעמו של היוצר, שהכתיר בו את שם התקליט). השיר עוסק במדרש הידוע על תנורו של עכנאי. היה זה ויכוח הלכתי על שאלת טומאה וטוהרה של תנור השייך לאדם מסוים. סוגייה צדדית ולא רלוונטי לחלוטין לימינו; גם לא להלכה של מאות השנים האחרונות. אך פרוטוקול הפולמוס המרתק הופך אותו לסיפור מכונן ביהדות. בדיון הזה מתעוררת מחלוקת בין רבי אליעזר לשאר החכמים. הוא דבק בדעת היחיד שלו, ומוכיח באותות ובמופתים שהצדק עימו, ור' יהושע פוסל את המופתים, בטענה שאין הם ראיה בדיון אנושי, ארצי. וגם כשר' אליעזר מעיד את השמיים לטובתו, באמצעות בת קול, גוער ר' יהושע בשמיים: "לא בשמיים היא." כלומר, התורה ניתנה לנו בהר סיני ומאז בידינו האחריות המוחלטת לפרש אותה כהבנתנו האנושית, וההכרעה שלנו, המתקבלת ברוב דעות, היא הפסיקה המחייבת. בני מתרגם את המדרש לשפת שיר, עד סופו – שבו אליהו מספר ששעה שר' יהושע אמר את הדברים, חייך הקב"ה לעצמו ואמר "ניצחוני בניי, ניצחוני בניי."

במהלך רטורי מרתק, בני הופך דווקא את המחלוקת המשמימה על התנור לפזמון החוזר, ובכך כאילו מבליט איך מסר כל כך מהותי יוצא מתוך דיון על נושא לא הכי מרתק. אך יש בכך גם מסר, על החשיבות של הלימוד, לימוד לשמו ואף פלפול לשמו. זאת עבודת ה' לאחר חורבן הבית.

 "התורה הרי מתקיימת על הארץ / לא בשמיים ובטח שלא בעל-טבעי / עבודתנו בעולם היא חיפוש האמת / בשכל שקיבלנו, בכלים שיש כאן / החיפוש האין-סופי הזה הוא עבודת ה' // הפלפול והמדרש – עבודת ה' / הוויכוח והראיה / המחקר לעומקו של עניין מסוים / השינוי, החידוש למה שכבר קיים – ההלכה הולכת לשם." אהבתי מאוד את השיר הזה.

"פטם את הקטורת, אבטינס", מבוסס על סיפור מן התלמוד הירושלמי, על משפחה מסוימת, משפחת אביטנס, שהיתה בקיאה באחת מעבודות בית המקדש – פיטום הקטורת, וסירבה לחלוק עם אחרים את הסוד המקצועי. כשהם שבתו, בשל סכסוך כלשהו, לא היה מי שידעו את מלאכתם. איני מתחבר לכל ענייני עבודת המקדש, וגם לשיר הזה לא התחברתי כל כך. אבל דווקא המנגינה שלו תפסה אותי, ולא אחת מצאתי את עצמי מזמזם "כתוש את זה כתוש את זה / הדק היטב הדק."

השיר שאליו התחברתי יותר מכל הוא "שורשים" (שמתוכו בחרתי את כותרת מאמר זה). על פי מדרש חז"ל, כולנו, כל היהודים בכל הדורות, היינו במעמד הר סיני. בני חוזר אל אירועים תנ"כיים וקובע: "אם אני נמצא עכשיו – גם הייתי שם."

בחירותיו מעניינות: משה רבנו הבוקע את ים סוף (חז"ל אמרו שמה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי), דוד המלך הרוקד עם כל העם בהגיע ארון הברית, ור' עקיבא הרואה שועלים מהלכים בחורבות בית המקדש ושמח, כי כאשר הוא רואה את התגשמות נבואות החורבן הוא בוטח בהתגשמות נבואות הנחמה.

ולאחר מכן מציין בני רשימה ארוכה של שמות אישים מתולדות העם היהודי ומורשת ישראל, החל ביהושע ושמואל, דרך בן זכאי ובן לקיש, בואכה אלברט איינשטיין, מרטין בובר, עגנון וא.ד. גורדון ועד אלתרמן, פן, שלונסקי וזך ומספֵּר – "כולם הם שורשיי." ואני מזדהה מאוד עם האמירה הזו, כי זו בדיוק גישתי לתרבות היהודית.

השיר "אל תגידו מים מים" עוסק ב"ארבעה שנכנסו לפרדס". ומר' עקיבא של מדרש השועלים בהר הבית ומי שנכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום המעבר לשיר "ואהבת לרעך כמוך" שר' עקיבא הגדיר אותו ככלל גדול בתורה, כלומר כמפתח להבנתה וללימודה – הוא מעבר טבעי.

השיר "יע"ל קג"מ" עוסק בזוג האמוראים אביי ורבא ומעלה על נס את תרבות המחלוקת שלהם, שהיתה תמיד לשם שמיים ולא גרעה מאהבתם זה לזה – כמופת לתרבות מחלוקת הראויה לימינו. השיר "חסד" מציב את ערך החסד כערך נעלה ביהדות וכמופת.

השיר "ולא מיחו רבנן" עוסק במדרש על קמצא ובר-קמצא ועל שנאת החינם שבעטיה חרבה ירושלים. הדגש של בני, וזה גם הדגש שלי על המדרש (ועוד אכתוב על כך מאמר) הוא לא על התנהגותו של הגביר שגירש בבושת פנים את בר-קמצא, אלא על התנהגותם של גדולי הדור שישבו בסעודה של הטייקון, ראו את העוול ושתקו. חוסר המנהיגות של השותקים, של ההנהגה שעמדה על דמו של בר-קמצא, היא הגורם לחורבן.

השיר "בין אדם לחברו" מבהיר מה עיקר ומה תפל במצוות היהדות. הכותרת מבהירה זאת היטב. השיר "פרדוקס גן עדן" תוהה מה תפקידו של עץ הדעת טוב ורע בגן העדן, אם אסור לאכול מפירותיו? העץ מגלם את הבחירה החופשית של האדם. האל העמיד כבר לפני האדם הראשון את הבחירה אם לשמוע בקולו או להתפתות, למרות שלא היו לו עדין הכלים התבוניים והמוסריים לבחירה החופשית. את הכלים הללו הוא קיבל כשנגס מעץ הדעת. חופש הבחירה הוא המתנה הגדולה ביותר לאדם.

התקליט מסתיים בשיר "תודה לאל" שהוא לחן (שאני מודה שלא התחברתי אליו) למילים הנפלאות מן התפילה: "אילו פינו מלא שירה כים / ולשוננו רינה כהמון גליו / אין אנחנו מספיקים להודות לך."

אני אוהב מאוד את התקליט הזה וממליץ עליו בחום (גילוי נאות – תמכתי בהוצאתו בגיוס המונים). אך אזהרה – מי שאינו מתכוון להקשיב לו ברוב קשב ולהעמיק במילותיו ומסריו, יחמיץ את התקליט כולו. הוא מומלץ למי שמעוניין בהאזנה פעילה.

2. צרור הערות 6.1.21

* כישלון – במצב הנוכחי, הטלת סגר מלא היא בלתי נמנעת. כאשר הידרדרנו ליותר מ-8,300 מאומתים ביום – ללא צעד דרסטי, נגיע בתום יומיים שלושה למספר חמש-ספרתי, בתי החולים יגיעו לאי-ספיקה; זהו אובדן שליטה על המגפה שמחייב צעדי חירום.

אין מנוס מסגר, אולם העובדה שהגענו למצב שבו אין מנוס מסגר, מעידה על כישלון מחפיר. בראש ובראשונה זהו כישלון של ראש הממשלה והממשלה בניהול הכושל של המגפה. וזהו גם כישלון שלנו, אזרחי ישראל, שנהגנו בקלות דעות ולא הקפדנו על שמירת ההנחיות והמגבלות של הקורונה.

יש לנו הרבה מה להתגאות במבצע החיסונים המוצלח, אך אין בכך כדי לכפר על הכישלון בהתמודדות עם המגפה.

(אהוד: מדוע לא להטיל את מלוא הכישלון על ראש הממשלה הנאשם בפלילים? הרי ברור כי כאשר ניפטר ממנו בעזרת מערכת המשפט ומפגיני בלפור, שימשיכו לפעול במלוא המרץ האנטי-ביבי גם בתקופת הסֶגר, ולחרבן בחצרות רחביה – עד מהרה תיעצר המגיפה!]

* מגפת חוסר המנהיגות –  מאז ראשית הקורונה אלוף (מיל') רוני נומה מקדיש את מלוא זמנו ומרצו למען הציבור החרדי, כדי לסייע לו להתמודד עם המגפה. בראיון השבוע הוא הסביר למה זה לא מצליח. כיוון שהחוק והתקנות אינם נאכפים במגזר, כפי שאנו יודעים ורואים. ולמה הם לא נאכפים? בשל הכוח הפוליטי של יהדות התורה. כלומר, האוייב הגדול של הציבור הוא חרדי הוא חוסר המנהיגות של נציגיו הפוליטיים, שמתוך פופוליזם זול פוגעים במאבק בקורונה, כדי להציג את עצמם במגזר כמי שמגִנים עליהם כנגד התקנות; כאילו האיום אינו המגפה אלא המגבלות. וראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה להתמודדות עם המגפה, שבוי בידי אותם עסקנים פופוליסטיים ולא פועל לאכיפה, ממסמס וממזמז את הקנסות ופוגע קודם כל בציבור החרדי אך למעשה במדינה כולה. שיקולים פוליטיים של נתניהו פוגעים בעליל בציבור.

אילו היתה לציבור החרדי מנהיגות אמת, וכאן איני מדבר על ההנהגה הפוליטית אלא קודם כל על ההנהגה הרבנית, הציבור החרדי הממושמע יכול היה להיות המקפיד ביותר והפחות נפגע.

ואתנחתא קומית – סגן השר פורוש אמר בתגובה לדבריו של נומה משהו על אכיפה בררנית נגד החרדים.

* המשתין המיליון – "ישראלסקה פרימיטיבסקה ברברסקה, אנו באתם ארצה לתפוס את הבנות בה." ציטוט זה של פולי מהגשש הוא מהמערכון "העולה המיליון מרוסיה". השדר נשלח לראיין את העולה המיליון מרוסיה, שהסביר שהוא דורש וילה ב"ארלוזורובה פינתובה דיזנגובה". המתורגמן היה עובד הניקיון המרוקאי, שהסביר למראיין: "אתם שואלים אותן שאלות והם עונים אותן תשובות." בסוף התברר שהעולה המיליון מרוסיה הוא עצמו מרוקאי מקריית שמונה, שעשה סיבוב דרך וינה, התחתן עם רוסיה וגו'.

ובסרט "חייך אכלת אותה" של יהודה בארקן הייתה המתיחה של מושיק טימור על המשתין המיליון במשתנה הציבורית.

כל כך מזכיר את הגרוטסקה על המחוסן המיליון שנתניהו הצטלם אתו באום אל-פאחם, ובסוף הסתבר שזה עבריין, אסיר משוחרר...

* נעים בהמוניהם להצביע לביבי – נתניהו יצא לאחרונה בשתי יוזמות פוליטיות הנוגעות למגזר הערבי. האחת – קריאה לערביי ישראל לתמוך בליכוד בבחירות. השנייה, הרומן הלוהט עם האחים המוסלמים (רע"ם).

אני רואה הבדל משמעותי בין שתי היוזמות. קריאה של מנהיג מפלגה ישראלית לאזרחי ישראל הערבים להצביע למפלגתו ראויה ומוצדקת. כך צריכות לעשות כל המפלגות. הרומן עם האחים המוסלמים, לעומת זאת, הוא בלתי לגיטימי, כי זו מפלגה אנטי ישראלית השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית. לא בכדי, היא הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם המדינה שהיא שוללת את קיומה. קואליציה שתתבסס על עסקה רקובה של אתנן לאחים המוסלמים תמורת תמיכתם בחוק מגה-שחיתות הצרפתי תהיה קואליציה בלתי לגיטימית.

* חרפה לאומית – קצין בדואי, אחיינו של עמוס ירקוני, נשלח כנציג משרד הביטחון להלוויה של חייל יהודי וגורש מבית הקברות. זו חרפה לאומית. מי שסילק אותו הוא התגלמות הישראלי המכוער.

* בושה למדינת ישראל – ביום שבו מונה אמיר אוחנה לשר בממשלה, כתבתי: "תקרת הזכוכית נפרצה. בלי קשר להתאמתו או אי התאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים – עצם מינויו של הומו מוצהר לשר בממשלת ישראל, הוא תקדים ראוי לשבח. זהו ביטוי לשוויון ערך האדם; תקדים של פריצת תקרת זכוכית. ברכות! אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בתפקידו."

למרבה הצער הוא הוכיח את עצמו כשר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל. תחילה, כסוס טרויאני במשרד המשפטים, שנכנס למשרד כדי למוטט מבפנים את מערכת המשפט למען האינטרס הפרטי של שולחו. ועתה כמי שאמור להיות השר לביטחון פנים, ששעה ששוטרי משטרת ישראל כבר למעלה משבוע מותקפים בידי פורעים חוליגנים, שמכים אותם, פוצעים אותם, מפצחים את ראשיהם בסלעים, הוא לא מצא מילה אחת כדי להוקיע את פראי האדם וחצי מילה של עידוד לשוטרים. כל מה שהיה לו לעשות הוא ביקור מתוקשר אצל משפחת סנדק.

בושה למדינת ישראל שאיש כזה חבר בממשלתה.

* אלמלא מוראה של מלכות – שלוש ניידות משטרה הוצתו בלילה שבין שבת לראשון בצפת, חצור הגלילית ויסוד המעלה. המשטרה חוקרת שני כיוונים. האחד, "תג מחיר" של ארגוני פשיעה בטובא זנגריה בעקבות מעצרם של כמה מראשי כנופיות הפרוטקשן במקום. השני, "תג מחיר" של כנופיות ימין רדיקלי במסגרת מלחמתם במשטרת ישראל בעקבות מות סנדק.

משטרת ישראל הפכה לשק החבטות של החברה הישראלית, החל מראש הממשלה ("תפירת תיקים"), דרך הבלפוריאדה ("משטרה אלימה, אכיפה בררנית"), קיצוני החרדים ("השוטרים נאצים") ועד הימין הרדיקלי ("השוטרים רוצחים").

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* מפכ"ל קבוע עכשיו – אחרי למעלה משנתיים שאין מפכ"ל קבוע למשטרה, הממשלה אישרה את מינויו של ניצב קובי שבתאי רק לממלא מקום המפכ"ל. הסיבה לכך היא שראש הממשלה תוקע את המדינה ומסרב לכנס ישיבת ממשלה לאישור 60 מינויים הכוללים 35 שגרירים, ראש רשות שנייה, פרקליט מדינה ועוד. המינויים האלה תקועים מסיבות פוליטיות צרות. במחאה, שרי כחול לבן לא איפשרו מינוי קבוע למפכ"ל ולנציבת שב"ס, אלא אם כל המינויים יבואו כחבילה.

עקרונית, שרי כחול לבן צודקים, אך במצב שנוצר הם עשו טעות. הצעד שלהם לא הוביל לכך שנתניהו ינהג באופן סביר, יעשה את המובן מאליו, ויביא לאישור כל המינויים שהוא תקע מטעמים לא ענייניים, אלא שבנוסף לכל התקיעות, גם שני המינויים החשובים הללו תקועים, וזאת אחרי שבג"ץ הורה למנות אותם.

ביטחון הפנים בישראל מעורער. משטרת ישראל הפכה לשק חבטות של כל הזירה הפוליטית ובראשה נתניהו. לכל המטלות הרבות של משטרת ישראל נוספו המטלות של אכיפת תקנות הקורונה והתמודדות עם מחאה חסרת תקדים של הפגנות שבועיות בכל רחבי הארץ למעלה מחצי שנה, חלקן אלימות ופורעות סדר וכן אלימות קשה נגד המפגינים. ובשבוע וחצי האחרונים – פרעות של חוליגנים מהימין הרדיקלי. ובנוסף לכך, במקום שר לביטחון פנים יושבת קריקטורה.

במצב הזה, מינוי מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל הוא הכרחי. כאשר אמיר אוחנה הוא השר לביטחון פנים – מפכ"ל מוחלש הוא נזק חמור. לכן, על בני גנץ ושרי כחול לבן לחזור בהם מהלינקג' בין מינוי המפכ"ל לשאר המינויים ולאפשר לממשלה מינוי קבוע.

* מהפך בביטחון הפנים – הטרור החקלאי נמשך במלוא עוזו ומתעצם. זהו שילוב הדוק של פשיעה פלילית וטרור לאומני. מדינת ישראל צריכה להחליט שהיא נלחמת בטרור החקלאי. ברגע שתחליט – זה יהיה מהפך מחשבתי דרמטי, וניתן למצוא את המשאבים והתוכניות להצלחה. סוגיית ביטחון הפנים ובעיקר ביטחון ההתיישבות והמגזר החקלאי, דורשת מהפך של 180 מעלות. אין מצב שמהפך כזה יקרה כל עוד ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות, שאחראי על המחדל, יישאר בתפקידו.

* הפרדת כוחות – מזה שנים רבות אני קורא לפיצול תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זאת, משלוש סיבות. האחת היא העומס הרב והבלתי סביר בריכוז התפקידים בידי אדם אחד. השנייה היא מניעת עוצמת יתר בידיו של אדם אחד. השלישית היא החשובה ביותר – הקושי הנפשי הנדרש מאדם שגם מייעץ לממשלה וגם צריך להכריע בתיקים של ראש הממשלה ושרים, שעמם הוא עובד.

שמחתי לשמוע שגדעון סער, תומך ברעיון הזה ויוביל רפורמה כזו אם ייבחר לראשות הממשלה.

אגב, אני לא בטוח שכל אלה שתומכים בהפרדה הזאת יהיו מרוצים מתוצאותיה. הפער בין המלצות הפרקליטות לכתבי האישום בפרשיות נתניהו ועוד יותר מכך בפרשיות שרון מעיד על הקושי של התובע הראשי שהוא גם היועץ המשפטי לקבל החלטות חדות ונחרצות בתיקים של ראשי ממשלה ושרים.

* למה לא תפרו להם תיקים – כשדניאל פרידמן היה שר המשפטים הוא הציע רפורמות משמעותיות במערכת המשפט והיה במחלוקת עם ראשיה לכל אורך תקופת כהונתו. כך גם איילת שקד. וראו זה פלא – מעולם איש מהם לא זומן אפילו לבדיקה טרם חקירה בנושא כלשהו. איך זה? הרי לפי התאוריה המעוותת של הקונספירטורים, היו אמורים לתפור להם תיקים. למה לא תפרו? מה קרה?

הקונספירציה הזאת מופרכת לחלוטין. ואם שעה שממשלת ישראל קיימה ישיבה בה שלחה את חיילי צה"ל למלחמת לבנון השנייה, חיים רמון היה גובר על ייצרו ולא מתנשק עם חיילת צעירה מבנותיו, גם הוא לא היה מוזמן לאף חקירה. מסע הנקם שלו נגד מערכת המשפט (למרות שיצא בזול) מעיד רק על עצמו.

* הכל שפיט? – רון וייס מבקר אותי על שאני מייחס לאהרון ברק את הביטוי "הכול שפיט", שאותו הוא לא אמר. ראשית, לא אני מייחס לו את הביטוי – הייחוס הזה לברק מקובל הן על תומכי האקטיביזם השיפוטי והן על מתנגדיו. ואם הוא לא השתמש בדיוק בצמד המילים הזה, אין ספק שהוא הנחיל את הלך הרוח שמילים אלו מבטאות. אין ספק שהוא אמר "מלוא כל הארץ משפט". אין ספק שהוא אמר ש"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה." ובאחד מפסקי הדין שלו הוא כתב: "נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט ... אין 'חלל משפטי', שבו פעולות מתבצעות בלי שהמשפט נוקט כלפיהן כל עמדה. המשפט משתרע על כל הפעולות. לעיתים הוא אוסר, לעיתים הוא מתיר, תוך שהוא יוצר לעיתים הנחה של היתר ('הכול מותר לפרט, אלא אם כן נאסר') או של איסור ('הכול אסור לשלטון אלא אם כן הותר'). אף במקום שבו קיימת 'לאקונה' במשפט, קובע המשפט דרכים למילויה של הלאקונה. על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה."

את הגישה הזאת ראוי לקעקע. לא, לא הכול שפיט. וסוגיות של אמונות ודעות אינן סוגיות שבית המשפט צריך לעסוק בהן, אלא להשאיר אותן לשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי ולהכרעה מדינית. ומן הראוי שבית המשפט לא יתערב בענייני חקיקה, אלא אם כן יש בה פגיעה בעליל בזכויות האדם. כל עוד אין פגיעה מפורשת בזכויות, אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם חוק זה או אחר הוא צודק וראוי.

* קדימון – אני מקווה מאוד שהסכם העודפים בין תקווה חדשה וימינה הוא קדימון להסכם הקואליציוני אחרי הבחירות.

* בלתי מוסרי בעליל – איתמר בן גביר העלה סרטון בו יצא נגד רפי פרץ, שהודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, וטען שתחילת ההידרדרות שלו היתה הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית.

לדעתי, תחילת ההידרדרות שלו היתה ההסכם עם הכהניסטים. אני נגד הפרת הסכמים, אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר מתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. אז לקח מעט זמן, והוא הודיע על פרישתו.

* קבורת חמור – כאשר מרב מיכאלי היתה פובליציסטית ב"הארץ", היא היתה חלק מן הזרם שאותו נהגתי לכנות "דבוקת שוקן". היא היתה ממוקמת אי שם בין אורי משגב לגדעון לוי ופוליטית – בין מרצ לחד"ש. עמדותיה היו פוסט-ציוניות בעליל.

כשהחליטה להיכנס לחיים הפוליטיים ולהצטרף דווקא למפלגת העבודה, החיבור בינה לבין מפלגה זו נראה לי הזוי לחלוטין. מה לה ולמורשת המפוארת של תנועת העבודה הציונית, המגשימה, בונת הארץ, מיישבת הגבולות, מייסדת המדינה? מה לה ולציונות המעשית, הקונסטרוקטיבית, של תנועת העבודה. מה לה, שבשידור בגל"צ ב-2010 אמרה: "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא" – ולאתוס הביטחוניסטי של תנועת העבודה? לא שמפלגת העבודה של שנות האלפיים היא אותה תנועת העבודה, אבל יש בה בהחלט שרידים של הדי.אן.איי. הזה. יש אי אלו גִיצים שרוח נכונה עשויה להצית מתוכם את שלהבת התנועה. אבל מרב מיכאלי?!

לא רק אני תהיתי על בחירתה המוזרה. גם יו"ר מפלגת העבודה באותם ימים, שלי יחימוביץ', תהתה, מאותן סיבות בדיוק. שלי ניסתה כל דרך תקנונית וחוקית כדי לחסום אותה, אך כשלה.

השבוע הודיעה מרב מיכאלי שהיא מתמודדת על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה. יהיה זה אך סמלי אם היא תהיה חתומה על קבורת החמור של מפלגה, שהדבר היחיד שעוד צפוי לה הוא עבר מפואר.

* האוטו-אנטישמי נגד רוב יהודי – גדעון לוי מתגולל בחולדאי על כך שבנאום הצגת מפלגתו החדשה הוא אמר: "רוב יהודי ברור... זה אנחנו." כי זאת כמובן "גזענות". הגדרה עצמית לעם היהודי במולדתו עם רוב יהודי ברור, היא "גזענות". לא. גזענות היא המחשבה שכל עם בעולם זכאי להגדרה עצמית במדינה לאומית במולדתו זולת העם היהודי – זו גזענות ואנטישמיות. אילו גדעון לוי היה קוסמופוליטי, החושב שאין מקום לעמים ולמדינות לאום, הוא לפחות היה עקבי. אך הוא אינו שולל את הלאומית בכלל, אלא רק את הלאומיות היהודית. זו גישה גזענית ואנטישמית. והזן הנחות ביותר של אנטישמיות היא אוטו-אנטישמיות. אנטישמיות של יהודים.

"התת-אלוף שבו יצא החוצה, הטייס והקיבוצניק מחולדה הרימו ראש, ועימם הלאומנות הישראלית המכוערת, החוצה מחנות."

הנה, אלה הדברים שמעוררים סלידה בתועמלן האנטי ישראלי הזה. תת-אלוף. טייס ("הרעים לטיס"). קיבוצניק (כי התנועה הקיבוצית היא מיטב הגשמת הציונות ואין דבר שהוא מתעב יותר מציונות). כל אלה הם "לאומנות מכוערת", כי רצון לרוב יהודי במדינה יהודית הוא "לאומנות" והוא "מכוער". והכמיהה לרוב יהודי היא "כמיהה נואלת".

"מה רע בישראלים שאינם יהודים?" כותב לוי. שום דבר לא רע בהם. הם אזרחים לכל דבר הנהנים מכל זכויות הפרט. אבל העם היהודי זכאי למדינה יהודית ולשם כך לרוב יהודי.

וכך הוא מטפטף את הרעל: "מהי מדינה יהודית? כמו הרפובליקה האסלאמית של איראן או של פקיסטאן? זולתן וזולת ישראל אין עוד מדינות המגדירות את עצמן על פי דתן, או על פי הלאום של תושביהן. אין דבר כזה, מדינה יהודית. יש רק מדינה דמוקרטית – או שלא."

צרפת מגדירה את עצמה על פי הלאום הצרפתי של תושביה. בריטניה – על פי הלאום הבריטי. גרמניה – על פי הלאום הגרמני. רוסיה – על פי הלאום הרוסי. עשרים מדינות ערביות – על פי הלאום הערבי. רק ללאום היהודי אין זכות, על פי משנתו של האוטו-אנטישמי הזה – למדינת לאום משלו.

"קריאה לרוב יהודי היא קריאה של לאומנים אפלים," הוא סונט בחולדאי.

לוי רוצה להסתפק ב"ישראליות". מהי ישראליות? הישראליות נובעת מהשם שהמדינה היהודית החליטה לקרוא לעצמה. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." עצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית. המדינה היהודית שקמה החליטה להיקרא ישראל. היא יכלה באותה מידה להיקרא יהודה. מהי מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי.

ומה עם אזרחי ישראל שאינם יהודים? הם מיעוט במדינת הלאום היהודית, כפי שיש מיעוטים בכל מדינות הלאום.

* מקארתיזם במרעו – רוגל אלפר הוא חובב חרמות ותיק. הוא תומך עקבי ונלהב ב-BDS ובחרמות על מדינת ישראל. בתוך ישראל הוא מסית בעקביות להחרמת כל תוצרת שיוצרה מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק", הזכור לרע.

לפני כארבע שנים הוא פירסם פשקוויל הסתה לחרם על שוקולד "השחר". למה? הרי הוא אינו מיוצר בשתכים אקבושים, רחמנא לצלן. ובכל זאת, רוגל אלפר פירסם אז ב"הארץ" פשקוויל נאצה חריף נגד החברה וקריאה להחרים אותה, כיוון שהחברה תורמת מדי שנה כמה שקלים להתנחלויות (ולכן זהו "ממרח גזעני ופשיסטי").

אמש הוא העלה פשקוויל שבו הסית להחרמת מוצרי ניקיון של חברת "טאץ'", כיוון שבפרסומת שלהם מופיע אלירז שדה, שבעבר הופיע כפרזנטור של נתניהו. כך נראה המקארתיזם במרעו. מבחינת רוגל אלפר, כל עובדי חברת "טאץ'" צריכים לאבד את מטה לחמם כעונש על כך שהחברה צילמה פרסומת שבה מופיע אדם המזוהה עם נתניהו.

* טקס משותף – מחר, 7 בינואר, יחול יום השאהיד הפלשתינאי. אני מציע לחובבי הז'אנר של הטקס המשותף לחללי צה"ל ולמחבלים, להעתיק אותו ל-7.1 ולא לחלל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בריטואל הפרובוקטיבי הפרוורטי.

* בוער ואיננו אוכל – לפרשת "שמות". נכתב במתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "האינתיפאדה השנייה", ערב פרשת "שמות" תשס"א, ינואר 2001:

וכאשר יבעירו אותו

כן ישגה וכן יפרח.

וכך, כאשר יידו עליו אבנים.

וכך, כאשר יירו עליו בדרך.

וכך, כאשר ינעצו בו סכינים –

כי הוא האמת. כי הוא הצדק.

וכי אין לו ברירה אחרת.

ואם האש כילתה כמה אשליות בדרך

... גם זו לטובה.

* דרך ארץ – בימים אלה אנחנו מפנים את הבית של אבא שלי ז"ל ומסדרים את עיזבונו. להפתעתי מצאתי שלוש חבילות ועליהן כתוב: דרך ארץ.

כידוע, אני פעיל במפלגת דרך ארץ. ותמהתי – שמא אבא שלי היה פעיל בדרך ארץ עשרות שנים לפני שהיא קמה? שמא הוא חזה את הנולד?

ומה היתה תכולתן של החבילות? במשך שנים רבות, בשבועון "במחנה", היה מדור בן ארבעה עמודים שעסק בידיעת הארץ ונקרא "דרך ארץ". אבא שלי, שהיה חובב טבע וידיעת הארץ ואוהב ארץ ישראל, שמר את גיליונות המדור הזה במשך עשרות שנים.

את האוסף הנכבד והמרגש הזה הענקתי לחברי גיא קופליק, איש ידיעת הארץ, מדריך טיולים ותיק ומורה לטבע ומדעים, העזריה אלון של אורטל.

* ביד הלשון: קִיהָיוֹן – כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, הוא יום השפה העברית. לקראת מועד זה, התפרסמה ב"ישראל היום" כתבה על האקדמיה ללשון עברית ורואיינו אחדים מראשיה.

תמר גדיש, ראש המזכירות המדעית של המכון (בכתבה כתבו "ראשת", אך את דעתי על התקלה הלשונית הזאת, שהאקדמיה אשמה בה, ביטאתי כבר פעמים רבות בעבר), סיפרה בראיון שהאקדמיה אינה נוהגת לחדש מילים במקום מילים או צירופים עבריים קיימים, אבל יש מקרים חריגים ונדירים שהיא עושה כן.

היא נתנה שתי דוגמאות, שאחת ריגשה אותי מאוד. "החלפנו את המילה העברית לדמנציה – 'שיטיון' – למילה היותר סימפטית 'קיהיון'. פנו אלינו אנשים בתחילת המחלה, או ילדיהם, וטענו בצדק שהחיבור ל'שטות' לא מכבד ולא נעים, אז שינינו."

אבא שלי סבל מהמחלה בעשור האחרון לחייו; מחלה שהלכה והידרדרה. בדרך כלל אני משתדל להשתמש במונחים עבריים, אבל במקרה הזה לא הייתי מסוגל להעלות על דל שפתיי את המילה שיטיון בהקשר של אבא שלי. אבא שלי היה אדם חכם מאוד, וגם כאשר דומה היה שמוחו הולך ומתקהה מיום ליום, לא יכולתי לדבר עליו במושגים של שוטה. וגם בשנות המחלה, ברגעים של פיכחון, באה לידי ביטוי חוכמתו.

בכתבה ב"ישראל היום" נתקלתי לראשונה במונח החדש, וממש שמחתי.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: בבחירות הקרובות אתמוך בנתניהו בתקווה שיעלה בידו להרכיב ממשלה!

* * *

מנחם רהט

כך 'דואג' נתניהו לציונות הדתית

כתב האישום המתוקן שהוגש השבוע בתיקי נתניהו, חושף פרטים מבעיתים על חתירתו העקבית של בנימין נתניהו תחת סיכוייה האלקטורליים של הציונות הדתית

השר לענייני ירושלים ומורשת הרב רפי פרץ, נציגה היחיד של מפלגת הבית היהודי בפוליטיקה הישראלית העכשווית, קיבל השבוע שיחת טלפון בלתי צפויה. ראש הממשלה בנימין נתניהו היה על הקו: "ידידי, רפי," פתח נתניהו. "הסקרים לא מנבאים לך טובות. אסור לבית היהודי לרוץ לבד. אתה חייב לחבור ל'ימינה' של בנט או לרשימה שיקים סמוטריץ', אם יקים. אל תוותר. רק כך יישרד הבית היהודי בבחירות 2021."

זה היה השבוע, רגע  לפני שפרץ החליט לצאת מהפוליטיקה. הוא חייך ברוב תמימותו ואמר לעצמו: הנה, ראש ממשלתנו בכבודו ובעצמו, ממשיך לדאוג לבית היהודי, לציונות הדתית, שלא תיכחד חלילה בבחירות הבאות עלינו לטובה. איזו אבירות!

ראש הממשלה דואג לציונות הדתית? הצחקתם. ראש הממשלה, שהתמחה בשתיית קולותיה של הציונות הדתית בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות, דואג רק לעצמו. הסקרים הראו שאם רפי פרץ ירוץ בראשות הבית היהודי, הוא ישרוף רבבות קולות  מבלי לצלוח את מחסום אחוז החסימה. האשף הפוליטי נתניהו מעדיף, ככלות הכול, שקולות אבודים אלה ינחתו אפילו אצל בנט שנוא נפשו, מאשר יגיעו לפח הזבל.

זכותו של נתניהו לדאוג לעצמו. לגיטימי. אבל  בין זה לבין דאגה לציונות הדתית, אין כל קשר. לא רק שאין בליבו שום טיפת סימפטיה לפוליטיקה הציונית דתית, אלא שסביר להניח שבעמקי נפשו הוא בז לה, על היותה האידיוטית השימושית הנצחית,  שמתייצבת שוב ושוב לימינו למרות סטירות הלחי שהיא מקבלת (והדוגמה האחרונה: סירובו של נתניהו להכשיר 69 מאחזים  ביו"ש שעלו על הקרקע בהנחיית הממשלה, מול נכונותו  להיכנע לדרישת ח"כ עבאס להכיר בעשרות יישובים בידואים בלתי חוקים, וזו רק דוגמית).

טפח מעורר חלחלה מ'דאגתו' הידועה של נתניהו לציונות הדתית נחשף השבוע בכתב האישום המתוקן, שהוגש לביהמ"ש בתיקי 1000 והאחרים. 11 פעם מוזכר בנט בכתב האישום, כמושא להשתלחויותיו  החתרניות של נתניהו  כלפי  מי שהיה אז מנהיג הבית היהודי.

ומדובר, רבותי, בעובדות שאין  חולק עליהן. המחלוקת היחידה שהשופטים יצטרכו להכריע בה, היא אם יש משום עבירה פלילית במעשים אלה, אבל על עצם קיומם אין חולק.

רשות הדיבור לכתב האישום: "בכל הנוגע למתת המוצע, דנו הנאשמים נתניהו ומוזס בנושאים הבאים: ...לשנות לרעה את קו הסיקור של ידיעות אחרונות כנגד מי שנתפסו על-ידי הנאשם נתניהו כיריבים פוליטיים: משה כחלון, אשר כיהן באותה עת כיו"ר מפלגת 'כולנו', ונפתלי בנט, אשר כיהן באותה עת כיו"ר מפלגת הבית היהודי."

סוג של 'דאגה' שכזו, לציונות הדתית...

ועוד: "הנאשם מוזס טען בפני הנאשם נתניהו כי הוא כבר החל לפעול למימוש חלקי וראשוני של טובת ההנאה שהציע: הן בכך שפעל להצנעת ידיעה שלילית אודות רעיית הנאשם נתניהו, באמצעות מיקומה בעמוד אחורי, והן בפרסום שלילי אודות בנט."

הלאה: "אירוע מהימים 17-18.1.13: דרישות  (נתניהו) בעניין העלאת פרסומים בנוגע לתמיכת נפתלי בנט בציפי לבני ושלי יחימוביץ'. הנאשם נתניהו היה מעורב בדרישה... הדרישה נענתה."

"אירוע מהימים 17-19.1.13: דרישות להעלות כתבה על עבודתה של רעייתו של נפתלי בנט במסעדה לא כשרה. הנאשם נתניהו היה מעורב בדרישות שנענו."

"אירוע מהימים 17-19.1.13: דרישה להעלות פרסום על קריאה של אלדד יניב להצביע לבנט אם לא מצביעים לשמאל. הנאשם נתניהו היה מעורב בדרישה, שנענתה."

"אירוע מיום 19.1.13: דרישה להעלות פרסום על השתתפות אביו של נפתלי בנט בהפגנות נגד יצחק רבין. הנאשם נתניהו היה מעורב בדרישה... הדרישה נגנזה."

6. יש עוד, מיום הבחירות עצמו: "אירוע מיום 22.1.13, יום הבחירות לכנסת ה-19: דרישות לפרסם תמונות של הנאשם נתניהו מביקור בכותל... להוריד תמונה של נפתלי בנט ורעייתו... הדרישה נענתה."

וחזרה לשיגרת ההכפשות: "אירוע מהימים 30-31.10.13: דרישה לפרסום כתבה התוקפת את נפתלי בנט לאחר שיצא נגד הנאשם נתניהו ביחס לעסקת לשחרור המחבלים. הנאשם נתניהו היה מעורב בדרישה... הדרישה טופלה."

המאמצים הללו מצידו של נתניהו, פטרונה כביכול של הציונות הדתית, להכפיש ולפגוע במי שהיה אז מנהיג הציונות הדתית, כדי להמשיך בשתיית קולותיה של הציונות הדתית, הינם רק חלק זעיר ממסכת ענקית של רדיפת הציונות הדתית ושל מאמצים בלתי נלאים מצידו של נתניהו לגמד את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית.

הסעיפים המופיעים בכתב האישום, הם אלה שתועדו ע"י עוזריו של נתניהו ונתפסו בידיהם. ורק בשתי זירות תקשורתיות: מערכת היחסים השערורייתית בינו לבין אלוביץ' ואתר החדשות של וואלה, וזו שבינו לבין נוני מוזס, מו"ל 'ידיעות'. אין שום תיעוד לגבי מערכות הלחצים והפיתויים שהתנהלו במישורי היחסים שבין נתניהו לתקשורת האחרת, וזאת מפני שמי שעסק בתיעוד השיחות הללו לא טרח תמיד להקליט הכול. 

על פי המעט הזה, ניתן רק לנחש את ההיקף האמיתי של החתרנות  המתמשכת  תחת יסודותיה  הפוליטיים של הציונות הדתית. איך להגדיר חתרנות בזויה שכזו, מבחינה מוסרית, כנגד התנועה הדתית לאומית שתמיד גילתה נאמנות עיוורת של אישה מוכה למנהיג הדגול? – את המענה ייתן הקורא לעצמו. אני רק הנחתי על השולחן את העובדות היבשות.

בית המשפט יצטרך כמובן לקבוע אם יש היבט פלילי בעובדות הללו. ייתכן שלא. ייתכן שכן. אבל כך או כך, יש בעובדות המזעזעות הללו כדי לקרוע צוהר מבהיל לגבי מעלליו של מי שמתיימר כל העת 'לדאוג' לציונות הדתית – ע"י כיווּצה ודחיקתה למתחם אפס המנדטים.

מנחם רהט

* * *

דורון גיסין

2020, פוסט מורטום

בהזדמנות חגיגית זו כשאני מתקרב ליום הולדתי השבעים ושבעה, כל יום וכל שבוע שעובר מחזק בי את המסקנה שהמחשבה שקנתה לה שביתה באחורי מוחי בשנים שעברו, שעצם הגיעי לגילי המופלג הינו פלא לא מוסבר, לאור עברי שצלחתי בהצלחה (בלי כוונה), הייתכן שהפסימיות הטבועה בי באשמת אבותיי, במיוחד מן הצד הבן-עזרי, בכל זאת נדחקה לקרן זווית  ואולי יש סיכוי ששנים נוספות ממתינות לי בעתיד?

 בשנים האחרונות, בריאותי הגופנית סבלה בעיקר ממורדות, מה שמונע ממני להתנייד רגלית  וליהנות  מעצם ההליכה. לא פעם קיבלתי אישוש למסקנה ש"ספורט הורג" ולכן יש להימנע ממנו, או לפחות לצמצמו עד למינימום הכרחי. מבחינת ההתנהגות החברתית  הייתי ממייסדי תנועת איו"ב – אשרי יושבי ביתך,  לא חשתי צורך מיוחד לצאת מד' אמותיי, ועולמי היה בדרך כלל מלא עניין. לא חשתי תחושות שיעמום  וחוסר תוחלת,  והמחשב שבחדרי היה מידידיי הטובים ביותר.

שנת 2020 היתה  מאתגרת  וזימנה עבורי לא פעם תגובות  של עצב, כעס, אכזבה, רצון כבוש  "להיכנס" במישהו על מנת לשחרר את התסכול שחשתי אל מול המציאות.

 בהתאם לתורת הכאוס שאני מאמין בה בכל מאודי, משק כנפי העטלף הסיני שאדוותיו הועצמו והפכו לסופה – פתח את חודש ינואר  וסחף איתו את כל העולם. נגיף ה"עטרה" הפך למכתיב את התנהגותנו לרע ולרע מאוד. עד מהרה גילינו מה באמת מכתיב את סדר היום, וחבורת החנפים המקיפה את רוה"מ  התגלתה במלוא חדלותה. עד מהרה הבנו מה הדבר החשוב ביותר: האגו והאינטרס האישי.

החברה החרדית היהודית עשתה את מה שהיא יודעת הכי טוב. מנהיגיה הרוחניים, שרובם ככולם ספונים בעולמה של תורה, אינם מסוגלים להתעלות ולו לרגע ולהבין את מלוא המשמעות של הדברים היוצאים מפיהם. חסידיהם השוטים, שצר עולמם כעולם נמלה, החרו והחזיקו והביאו במו ידיהם את המגפה אל תוך ביתם.

אזרחי הארץ הערבים ראו את הברדק המשתולל סביבם והחלו להתנהג כפי שהתנהגו תמיד. הם, שמעולם לא חשו באמת כאזרחים במדינה, אימצו את המצב, לכאורה לטובתם, ופתחו בהתנהגות שעיקרה חוסר משמעת ציבורית ואימוץ דפוסי התנהגות לעומתית.

התרסקות המסגרות הישנות העלתה לפני השטח את השיטה המטומטמת של "ממני תראו וכך תעשו," מנהיגינו ה"חכמולוגים", שמאז ומעולם לא חדלו מלמצוא דרכים "לדפוק" את השיטה,  הביאו את המוני עמישראל  הנבערים מדעת, לחגוג את הברדק – הן מאגואיזם צרוף, הן מנבערות בסיסית, והן מדווקאיזם. 

כל שנשאר היה לעורר את הרגשות החבויים של השוליים הדי-נרחבים, שרק חיכו להזדמנות להביא לקדמת הבמה את מרירת מחשבותיהם ולגרוף אחריהם חלקים מן העם שרק חיכו לשחרר את "חמיצותם".

מנהיגנו הדגול, ששובל של חשדות בפלילים מלווה אותו זה זמן, עשה את מה שהוא יודע טוב מכולם. כצופה אדוק בתוכניות הבישול שממלאות את ערוצי המרקע, בחינת אמצעי ההימלטות הזול והעממי ביותר ממציאות מדכאת של מגיפה בלתי נשלטת, שחיתות אישית ופוליטית  שנפוצה בכל הממסד שאיבד את הצפון, הביאתנו עד הלום. במציאות זו שכולם חושדים בכולם וכולם מאשימים את כולם  בכל התחלואים האמיתיים והמדומיינים, אין תמה שישנם עוד אנשים כמוני שמעדיפים להיות ספונים בביתם ולצמצם את מגעם עם החוץ למינימום הכרחי.  כאמור כפסימיסט מושבע, כל שנותר לי לעשות זה לצפות מן הצד ולהוסיף עוד מלוא חופן עפר על קברה של שנת 2020 שתיזכר אצל רובנו כשנה שהיה עדיף לשכוח.

דורון גיסין

* * *

יונתן גורל

מדרכת הכוכבים בהוליווד

חלום להיות כוכב

נגוז בנפילתו

משמיים לארץ

כהלל בן שחר

חלום להיות כוכב

נדף בגלי בוקר

של ים הומה

להגיע לחוף

חלום להיות כוכב

נדבק למנעלי מדרכה

בה חקוקים כוכבי מסך

בדרך לתהילה

מה יועיל לאדם עמלו

בנפול כוכבו

בהפוך חלומותיו לעפר

וגופו לרימה תולעה

* * *

נשים זוכרות נשים

אסתר ראב (1894-1981)

לאחרונה יצא לאור מבחר נוסף משיריה של אסתר ראב, בפורמט קטן. הספרון התפרסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרה ששמה "סדרת זוטא", והוא נוח להכניס לתיק או לילקוט, ולקראו בכל מקום ושעה. שם הספרון "שועלה" וערכה אותו הלית ישורון.

ראב נולדה בפתח תקווה של העלייה הראשונה, ומשפחתה נמנתה בין מייסדי המקום. בהיותה בת 15 אסר עליה אביה ללמוד בבית הספר של המושבה, כיוון שלמדו שם בנים ובנות יחד. התנגדותו פגעה בה קשות, ומיספר שנים לאחר מכן, ברחה מהבית לדגניה, לחבור אל חלוצי העלייה השנייה. בשנים שנאלצה להיפרד מבית הספר, החלה בבדידותה לכתוב את שיריה הראשונים, וספרה "קמשונים" ראה אור ב-1930.

ראב מכונה "המשוררת הצברית הראשונה" – צברית חופשייה ודעתנית בתכניה ובסגנונה, נקלעת בין מסורתיות ומודרניות, בין ביקורתיות פמיניסטית ורכות נשית וכנועה, כשכולה ארוטיות מתפרצת החובקת ארץ ישראליות של נופים וחיים.

*

הַיּוֹם עֲנָוָה אֲנִי כְּחַיָּה,

שְׁטוּחָה כְּכָרֵי דֶּשֶׁא רְווּיִים,

בְּיָד קְטַנָּה שְׁמֵנָה אוֹבִיל חַיַּי

אֶל הָרַחֲמִים וְאֶל הַיְלָדִים.

הַיּוֹם יִקְרַב אֵלַי

כָּל זָר וְכָל כּוֹאֵב,

כְּגֶשֶׁם סְבִיבַי יִשְׁתַּקְשְׁקוּ

מַתְּנוֹת-לְבָבִי הַקְּטַנּוֹת

וְהַמָּחָר כְּבָר אֲנִי נוֹשֵׂאת  –

כֹּבֶד סָגוּר

וּמְזַנֵּק שׁוּב

אֶל הַבִּלְתִּי יָדוּעַ.

נכתב ב-1926

"שועלה", מבחר, עמ' 2

מתוך: הידיעון המקוון של האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר

3 בינואר 2021. עורכת ראשית: פרופ' יפה ברלוביץ | עורכת הידיעון: רוני בן-כנען.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

רוֹן גֵּרָא

מִרְפֶּסֶת

מְבַקֵּשׁ

לָשֵׂאת וּלְהַגְבִּיהַּ בְּמָקוֹם חָדָשׁ

לְגַנֵּן מִרְפֶּסֶת מְגוֹנֶנֶת בִּשְׁלַל

צִבְעֵי הַיֶּרֶק.

לָחוּשׁ אֶת הַגֶּשֶׁם טֶרֶם

רַד,

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּלַטֶּפֶת

בִּשְׁקִיעָתָהּ

עַל הַמִּרְפֶּסֶת,

עֵת הַבְּדִידוּת אֲלֵיהֶן

חוֹבֶרֶת.

* * *

אסתר ראב

המרתף

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.

אצטבא גבוהה, מטוייחת יפה, נמשכה לאורך קיר אחד ועליה היו מונחות, בזו אחר זו, חביות עבות-כרס, מסומנות בגיר אדום, מהן בעלות ברז, הנפתח ונסגר לפי הצורך, ומהן סגורות וסתומות בצידן בפקק-עץ עבה. על אחדות מהן היה כתוב שם היין ותאריך לידתו באותיות לטיניות: והB- הגדול של Bordeau היתה האות הלטינית הראשונה שנחקקה בראייתי. היו שם גם בקבוקי-ענק מזכוכית, נתונים בכלי-נצרים, בעלי שתי ידיות, להסעה; וחביות קטנות, שהיו מגרות את הסקרנות ביותר. הקנקן זעיר, משמע – תוכנו ודאי יקר מאוד. וכשנזדמנו בשעת פתיחתן היינו תוקעים את האף ומריחים ומרחרחים כגורים סקרנים – אבל דבר לא העלינו – רק ריח חריף, שגרם לנו סחרחורת.

לתוך חור החבית היו תוקעים צינור של גומי, מושכים קצת לתוך הפה, יורקים וממהרים להכניס את הצינור לבקבוק, העומד מוכן על הרצפה; והיין מבעבע ועובר מן החבית לבקבוקים המצטברים מסביב.

היין לא עניין אותנו אבל מיץ-הענבים הטרי, הקודם ליין, היה נפלא והכנתו העסיקה אותנו לא מעט: בתוך ארגז-עץ חזק היו נתונות כמה כברות של חוטי-ברזל, קלושות וצפופות יותר, ומעל לכולן רשת-עץ חזקה. לתוכן היו שופכים את סלי-הענבים, והדורך בענבים היה אחי הבכור; רגליו הארוכות היו, כפי הניראה, מתאימות ביותר לעבודה זו, ואנו היינו מלווים את הכנותיו במתיחות רבה. לראשונה היה נוטל את ציפורניו, לאחר זה היה רוחץ רגליו במים חמים, מסתבן, ומתקרצף, מנגב, ומשמן אותן בשמן-זית – ממש כאשר ייעשה לחלקי-מכונה חשובה, המתכוננת לפעול. את מכנסיו הישנות והמכובסות יפה היה מפשיל ממעל לברכיו (מכנסיים קצרות עוד לא היו נהוגות אזיי), ובכוונה רבה, וביראת-קודש, היה נכנס לארגז המלא ענבים, ואז החלה הדריכה. אנו הבטנו עליו בהערצה: שעות על שעות נעו רגליו באותו קצב, ללא-ליאות, ולאט, לאט, האדימו רגליו. המיץ ניתז על בגדיו, ובגרשו מעליו את הזבובים נתלכלכו גם פניו באדום; וכך היה נע תחתיו, אדום כולו, והיה מטיל עלינו אימה באפלולית המרתף.

המיץ היה נוזל בזרזיף דק לתוך גיגיות, שעמדו מסביב, מלאות מיץ אדום שריח חמצמץ עלה ממנו, ואנו דולים ספלים-ספלים ומריקים לפינו. פתאום היה אחי קופץ מתוך הארגז, כשד, רץ אל הברז ושוטף מעליו את האודם ואת אפלולית-המרתף, ושוב היה כאחד מאיתנו.

במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות [כדי-חרס] גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.

בבוא הבציר היינו מורידים למרתף את הכדים הנמוכים, העגולים והכרסתניים, שתוכם מזוגג זיגוג קשה ואדום, והיינו ממלאים ריבת-ענבים, זו הריבה השחורה הכבדה, שהיינו רודים אותה בחורף גושים-גושים שחורים ומסוכרים; חוטי-ברזל דקים היו מתוחים מקצה אחד של המרתף עד קצהו השני, ממש מתחת לתקרתו, שהיתה עשוייה קורות-עץ עבות, שתי-וערב; ועל חוטים אלה היינו תולים בסוף הקיץ את אחרוני ענבי המוסקאט הלבן, אשכולות-אשכולות של ענבר שהיו משתמרים כל חודשי-החורף, על טעמם ועל בושמם. בפינה אחת היו מסודרים שורות-שורות של פטישים, משורים, מזמרות גדולות וקטנות וריח ברזל קר נדף מהן.

ליד הכניסה שבמרתף עמדה מערכת-גיגיות-נחושת עצומה: שש במיספר, למן הגדולה – שהכילה את כל כביסת המשפחה – ועד לקטנטונת, כולה לבנה, אשר שימשה ללישת בצק-הלחם. מערכת-גיגיות זו היתה משמשת לנו מעין קסילופון, או עוגב. במקל-חזרן היינו מקישים עליהן והיינו מוציאים מקירבן צלילים דקים ועבים, ולפעמים היינו מצרפים אליהם את קולנו בזמר שהבאנו מבית-הספר. הדוד היה לו באס מדהים, וכשהיה מגיע תורו, היתה אמא צועקת מעל המרפסת:

"להפסיק!"

אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.

ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.

הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.

וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.

*

נכתב: 1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902-1905 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 29.11.1968. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 74.

* * *

אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

סִפּוּרִים לִילָדִים

צִיּוּרִים

נַחוּם גוּטְמַן

דָּנִי קֶרְמָן

יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ

נדפס בישראל תשמ"ב, 1982

לְבֵּן

מֵאַבָּא

[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

ב. כֵּיצַד הִתְלַכְלֵךְ הַכָּרִיךְ

בַּבֹּקֶר נָתְנָה אִמָּא לְעֵרָן כָּרִיךְ קָטָן וְאָמְרָה: "אַל תִּשְׁכַּח לֶאֱכֹל אֶת הַכָּרִיךְ בְּבֵית-הַסֵּפֶר!"

"טוֹב," עָנָה וְהִכְנִיס אֶת הַכָּרִיךְ אֶל יַלְקוּטוֹ.

הַכָּרִיךְ הַקָּטָן נִכְנַס אֶל הַיַּלְקוּט כְּשֶׁהוּא עָטוּף בִּנְיָר שָׁקוּף וּמִיָד אָמַר לַסְּפָרִים, לַמַּחְבָּרוֹת וְלַקַּלְמָר: "זוּזוּ, זוּזוּ הַצִּדָּה, אֲנִי צָרִיךְ מָקוֹם. פַּנוּ לִי מָקוֹם בַּיַּלְקוּט."

וּכְשֶׁלֹא מִהֲרוּ לְפַנוֹת לוֹ מָקוֹם, הוֹסִיף: "הִזָהֲרוּ! אֲנִי יָכוֹל לְלַכְלֵךְ: עַל עֲטִיפָתִי נִשְׁאֲרָה קְצָת חֶמְאָה מִן הַכָּרִיךְ שֶׁל אֶתְמוֹל וַאֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּעֶזְרָתָהּ כְּתָמִים גְּדוֹלִים שֶׁל שֻׁמָן!"

הַסְּפָרִים וְהַמַּחְבָּרוֹת רָטְנוּ וְזָזוּ הַצִּדָּה וְאִלוּ הַיַּלְקוּט אָמַר בְּלִבּוֹ – "חַכֵּה חַכֵּה, כָּרִיךְ קָטָן וְחָצוּף שֶׁכְּמוֹתְךָ, חַכֵּה וְתִרְאֶה!"

לֹא לְחִנָם אָמַר זֹאת הַיַּלְקוּט. בְּצִדּוֹ הַיְמָנִי הָיָה חוֹר, חוֹר גָּדוֹל וּמְכֹעָר. הַחוּטִים נִקְרְעוּ וּמִבַּעַד לַחוֹר אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת אֶת הָרְחוֹב.

וְכַאֲשֶׁר עָבַר עֵרָן אֶת תֵּבַת-הַמִּכְתָּבִים הָאֲדֻמָּה קָפַץ הַיַּלְקוּט קְפִיצָה גְדוֹלָה וְאֶת הַכָּרִיךְ הַקָּטָן הִפִּיל עַל הַמִּדְרָכָה.

הַכָּרִיךְ הַקָּטָן נֶאֱנָח מִכְּאֵב. לֶחְיוֹ הָאַחַת סָפְגָה חֲבָטָה וְעַל הַשְׁנִיָה עָלָה כֶּתֶם אֲבַק שָׁחֹר. בְּעֶצֶב הִתְבּוֹנֵן  בַּיַּלְקוּט הַמִּתְרַחֵק וְשָׁמַע אוֹתוֹ אוֹמֵר: "לְלַכְלֵךְ חָפַצְתָּ? חָצוּף קָטָן שֶׁכָּמוֹךָ. לְלַכְלֵךְ?"

וְאֶת הַסְּפָרִים וְאֶת הַמַּחְבָּרוֹת רָאָה מְצִיצִים מִתּוֹךְ הַיַּלְקוּט וְלוֹחֲשִׁים: "שׁוּב אֵין אָנוּ מְפַחֲדִים מִמְךָ, כָּרִיךְ קָטָן, וּמִפְּנֵי הַכְּתָמִים שֶׁל שֻׁמָן עַל עֲטִיפוֹתֵינוּ!"

וְהוּא נֶעֱלַב וְשָׁתַק.

לֹא עָבַר זְמַן רַב וְאִשָׁה גּוּצָה, שֶׁסַּל יְרָקוֹת גָּדוֹל בְּיָדָהּ, חוֹלֶפֶת לְתֻמָהּ לְיַד הַכָּרִיךְ. עֲטִיפָתוֹ הַשְּׁקוּפָה נוֹצֶצֶת מוּלָהּ וְהִיא טוֹעָה וְחוֹשֶׁבֶת אוֹתוֹ לְאַרְנַק-כֶּסֶף קָטָן. הִיא מִתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ מִבַּעַד לַמִּשְׁקָפַיִם הַגְּדוֹלִים וְאוֹמֶרֶת: "סוֹף סוֹף מָצָאתִי גַם אֲנִי מְצִיאָה שֶׁל מַמָשׁ!"

וְהִיא מִתְכּוֹפֶפֶת בִּמְהִירוּת, חוֹטֶפֶת אֶת הַכָּרִיךְ הַקָּטָן וְטוֹמֶנֶת אוֹתוֹ בְּתוֹךְ סַלָהּ הַגָּדוֹל.

הַכָּרִיךְ הַקָּטָן נִתְקַע בֵּין צְנוֹן בַּעַל רֵיחַ בִּלְתִּי-נָעִים, וּבֵין שְׁתֵּי עַגְבָנִיּוֹת רְקוּבוֹת מְעַט, אֲשֶׁר נִקְנוּ בַּחֲצִי הַמְחִיר.

"אָיֹם!" הוּא חוֹשֵׁב, "עָלַי לָצֵאת מִכָּאן וִיהִי מָה!"

אָךְ הַסֵּבֶל אֵינוֹ נִמְשָׁךְ זְמַן רַב. הָאִשָׁה סַקְרָנִית מְאֹד לָדַעַת כַּמָה כֶּסֶף טָמוּן בָּאַרְנָק שֶׁעָלָה בְּחֶלְקָהּ, וּמִיָד בְּהַגִּיעָהּ אֶל הַסַּפְסָל שֶׁבִּקְצֵה הַמִּדְרָכָה, הִיא יוֹשֶׁבֶת, שׁוֹלֶפֶת אֶת הַכָּרִיךְ הַקָּטָן מִתּוֹךְ הַסַּל וּמַתְחִילָה לְהַפְשִׁיט אֶת עֲטִיפָתוֹ וּלְמַשֵּׁשׁ בְּתוֹכוֹ.

וְהִנֵה, אֵיזוֹ אַכְזָבָה! מִתּוֹךְ הַנְּיָר מְצִיצוֹת אֵלֶיהָ שְׁתֵּי פְּרוּסוֹת לֶחֶם קְטַנּוֹת וּבֵינֵיהֵן פֶּלַח בֵּיצָה לָבָן וְנוֹצֵץ.

הִיא זוֹרֶקֶת בְּכַעַס אֶת הַכָּרִיךְ וְאוֹמֶרֶת: "חֻצְפָּה שֶׁכָּזֹאת!"

וְהוֹלֶכֶת.

שְׁעַת-הַצָּהֳרַיִם הִגִּיעָה. הַמִּשְׂרָדִים נִסְגְּרוּ וְהַפְּקִידִים הָרְעֵבִים מְמַהֲרִים לְבָתֵּיהֶם. אִישׁ שָׁמֵן עִם תִּיק שָׁחֹר בְּיָדוֹ חָצָה אֶת הָרְחוֹב וְהִבְחִין בַּכָּרִיךְ.

הוּא תָּפַשׂ בּוֹ בְּחֵשֶׁק, פִּיו נִפְעַר בְּתֵאָבוֹן וְהוּא הִתְכּוֹנֵן לִבְלֹעַ בְּבָת אַחַת אֶת הַכָּרִיךְ הַקָּטָן.

וְהַכָּרִיךְ הַקָּטָן רוֹעֵד וּמִתְפַּתֵּל בְּתוֹךְ הַיָּד הַשְּׁמֵנָה. שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שִׁנַיִם לְבָנוֹת וּגְדוֹלוֹת מִתְקָרְבוֹת אֵלָיו וּבֵינֵיהֶן חָלָל אָפֵל וּמַפְחִיד – הִנֵה, הִנֵה – הוּא חוֹשֵׁב, יִסָּגֵר עָלַי הַפֶּה הַנּוֹרָא, אֲנִי אֵעָלֵם בְּתוֹכוֹ, אֵעָלֵם לְגַמְרֵי – – –

אַךְ לְפֶתַע הִבְחִין הָאִישׁ בִּשְׁנַיִם מִידִידָיו הוֹלְכִים לְמוּלוֹ. הוּא הִתְבַּלְבֵּל, הֶעֱוָה אֶת פָּנָיו וְקָרָא: "לִכְלוּךְ!"

וְאַחַר הִסְתִּיר אֶת הַכָּרִיךְ וְחָשַׁב: "מַה לַעֲשׂוֹת בּוֹ?"

וְהַכָּרִיךְ שׁוֹתֵק. הֵם הוֹלְכִים יַחְדָּו עַד שֶׁמַּגִּיעִים אֶל קַבְּצָן הַיּוֹשֵׁב בְּפִנַת הָרְחוֹב וּמְצַפֶּה לִנְדָבָה.

אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הַחִיּוּךְ הַמִּתְפַּשֵּׁט בְּפָנָיו שֶׁל הָאִישׁ הַשָּׁמֵן.

הַקַּבְּצָן מִתְכּוֹנֵן לְקַבֵּל נְדָבָה הֲגוּנָה וּפוֹשֵׁט אֶת יָדוֹ כְּשֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל מַזָּלוֹ הַטּוֹב.

מַה רַבָּה הָיְתָה אַכְזָבָתוֹ כַּאֲשֶׁר, בִּמְקוֹם לְהוֹצִיא אֶת הָאַרְנָק, שָׂם הָאִישׁ אֶת הַכָּרִיךְ הַמְּלֻכְלָךְ בְּיָדוֹ וְאָמַר: "אֱכֹל, יְדִידִי, בְּתֵאָבוֹן!"

וְהָלַךְ.

צַעַר גָּדוֹל תָּקַף אֶת הַקַּבְּצָן, הוּא מַבִּיט בַּכָּרִיךְ וְאוֹמֵר:

"לוּ קִבַּלְתִּי מְעַט כֶּסֶף בִּמְקוֹמְךָ, הָיִיתִי יָכוֹל לָלֶכֶת לִקְנוֹת לִי דְּבַר-מַה הָגוּן יוֹתֵר."

אַךְ בִּהְיוֹתוֹ כֹּה רָעֵב חָשַׁב, כִּי גַם כָּרִיךְ מְלֻכְלָךְ טוֹב מִלֹא-כְלוּם. פָּרַשׂ אֶת מִטְפַּחְתּוֹ הַקְרוּעָה וְהֵכִין עַצְמוֹ לֶאֱכֹל אֶת אֲרוּחָתוֹ הַדַּלָּה.

חַבוּרָה שֶׁל תַּיָּרִים הִתְקָרְבָה אֶל פִּנַת הָרְחוֹב. הַקַּבְּצָן הִבְחִין בָּהֶם וּמִיָד אוֹרוּ עֵינָיו.

"הִנֵה אוּכַל לְקַבֵּץ כֶּסֶף רַב!"

וְהוּא מַסְתִּיר אֶת הַכָּרִיךְ, עוֹטֵף אֶת פָּנָיו בְּבִגְדוֹ הַיָּשָׁן, פּוֹשֵׁט יָדוֹ קָדִימָה וְקוֹרֵא בְּקוֹל בּוֹכִים: "רַחֲמוּ, רַחֲמוּ עַל אָדָם רָעֵב!"

הַכָּרִיךְ הַקָּטָן מֵצִיץ מִפִּנָּתוֹ, דְּמָעוֹת בְּעֵינָיו וְהוּא חוֹשֵׁב: "אוֹי לִי, שֶׁאֲפִלּוּ קַבְּצָן מִסְכֵּן מוֹאֵס בִּי!"

אוֹתוֹ זְמַן עוֹבֵר כַּלְבּוֹ שֶׁל עֵרָן אֶת פִּנַת הָרְחוֹב, מֵרִיחַ פֹּה וְשָׁם וּלְפֶתַע מוֹצֵא אֶת הַכָּרִיךְ – כָּרִיךְ שָׁלֵם – נוֹטֵף חֶמְאָה וּמְעוֹרֵר תֵּאָבוֹן!

הוּא מִתְקָרֵב בְּשֶׁקֶט, תּוֹפֵשׂ אֶת הַכָּרִיךְ בְּפִיו וְנֶעְלָם.

הַתַּיָּרִים עָבְרוּ, אֶת כָּל הָרְחוֹב מִלְּאוּ בְּפִטְפּוּטֵיהֶם וְאֶל הַקַּבְּצָן הַמִּסְכֵּן לֹא שָׂמוּ לֵב. דְּמָעוֹת עָמְדוּ בְּעֵינָיו וְהוּא אָמַר לְעַצְמוֹ: "לְפָחוֹת נִשְׁאַר לִי הַכָּרִיךְ."

וְהִנֵה גַם הַכָּרִיךְ נֶעְלָם.

שִׁנַיִם חַדוֹת נִנְעֲצוּ בַּבָּשָׂר שֶׁל הַכָּרִיךְ הַמִּסְכֵּן וְהוּא אָמַר לְעַצְמוֹ: "אָכֵן בָּא סוֹפִי!"

אַךְ הַכֶּלֶב רָץ, בְּפִיו הַכָּרִיךְ, הָרִיר נוֹזֵל וּמַשְׁאִיר פַּס לָבָן עַל פַּרְוָתוֹ הַחוּמָה.

רָץ הַכֶּלֶב, רָץ, וְאַחֲרָיו כָּל כַּלְבֵי הָרְחוֹב נוֹבְחִים וְקוֹרְאִים: "הַב-הַב, הַב גַם לָנוּ נֵתַח מִן הַמְּצִיאָה שֶׁמָּצָאתָ!"

וְהוּא נִמְלַט אֶל הַבַּיִת כְּדֵי לֶאֱכֹל לְבַדוֹ אֶת הַכָּרִיךְ.

וְהִנֵה בְּפִנַת הַמִּטְבָּח נִמְצֵאת, כּמוֹ בַּחֲלוֹם, צַלַּחַת עֲמֻקָּה וּגְדוֹלָה, מְלֵאָה עֲצָמוֹת, שְׁיָרֵי אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם, וְרֵיחַ מֻפְלָא מְמַלֵּא אֶת הַבַּיִת. הַכֶּלֶב עוֹזֵב אֶת מְצִיאָתוֹ וּמְמַהֵר אֶל הָאֲרוּחָה הַשְּׁמֵנָה.

וְאִלוּ הַכָּרִיךְ נוֹתַר בַּאֲפִיסַת-כֹּחוֹת עַל הַרִצְפָּה וּמְמַלְמֵל: "אָמְנָם נִקְרְעָה הָעֲטִיפָה, גַם הַבֵּיצָה נָפְלָה וְגַם הַחֶמְאָה נָמַסָּה וְאֵינֶנָּה – אֲבָל, סוֹף סוֹף, חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה!"

וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּקֶרַע הַנְיָר הַשָּׁקוּף וְנִרְדָּם מִיָד.

הִגִיעַ עֶרֶב. אִמוֹ שֶׁל עֵרָן עָבְרָה לְיַד הַכָּרִיךְ הַיָּשֵׁן, הֵרִימָה אוֹתוֹ וְקָרְאָה: "עֵרָן, עֵרָן, בּוֹא תִּרְאֶה, הִנֵה הַכָּרִיךְ אֲשֶׁר שָׁכַחְתָּ לָקַחַת בַּבֹּקֶר לְבֵית-הַסֵּפֶר!"

וְעֵרָן בָּא, מֵרִים אֶת הַכָּרִיךְ, מִתְבּוֹנֵן בּוֹ מִצַד אֶל צַד וְשׁוֹאֵל:

"לָמָה הַנְּיָר קָרוּעַ?"

"לָמָה אֵינֶנָּה הַבֵּיצָה?"

"הֵיכָן הַחֶמְאָה? וְכֵיצַד הִתְלַכְלֵךְ הַכָּרִיךְ?"

וּבֶאֱמֶת, כֵּיצָד הִתְלַכְלֵךְ הַכָּרִיךְ?

הַיַּלְקוּט אֲשֶׁר נִמְנֵם עַל הַכִּסֵא בְּשֶׁקֶט, פָּקַח עַיִן אַחַת אֶל הַכָּרִיךְ. שׁוֹתֵק וְאֵינוֹ מְסַפֵּר דָּבָר.

וְאִלוּ הַמַּחְבָּרוֹת וְהַסְּפָרִים מְצִיצִים אֵלָיו וְלוֹחֲשִׁים:

"כָּרִיךְ קָטָן, כָּרִיךְ קָטָן, הַאִם לָמַדְתָּ מַשֶּׁהוּ בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם? אָנוּ מְקַוִּים, כִּי בַּפַּעַם הַבָּאָה, כַּאֲשֶׁר תִּכָּנֵס אֶל הַיַּלְקוּט, תִּתְנַהֵג קְצָת יוֹתֵר בְּנִימוּס!"

וְהֵם חוֹזְרִים אֶל תּוֹךְ הַיַּלְקוּט כְּדֵי לָנוּחַ וּלְהַחֲלִיף כֹּחַ לִקְרַאת יוֹם הַמָּחָר.

אהוד בן עזר

[הציורים הם של נחום גוטמן שהיה עדיין הצייר של השבועון "דבר לילדים" כאשר הסיפור הזה הודפס בו בראשית שנות ה-60, לפני כ-60 שנה.

טרם היכרתי אז את גוטמן אישית, אבל גדלתי על ספריו-בהמשכים עוד מתוך כרכי "דבר לילדים" שהיו אצל בת-דודי מרים גיסין. ואילו אני גדלתי כמנוי על חוברות השבועון "הבוקר לילדים" בעריכת יעקב חורגין].

* * *

שיר אופטימי על המתים החיים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

המתים עודם חיים

רק שהם פשוט לא מדברים אלינו יותר

גם לא מטלפנים

אולי עסוקים מאוד

אולי כועסים

אולי לא אוהבים לכתוב מכתבים

גם לא אי-מיילים

זה שאין לנו קשר עימם

לא אומר שהם לא קיימים

עם רוב האנשים בעולם אין לנו קשר

רק בטלוויזיה רואים אותם לפעמים

ובכל זאת הם קיימים

מאות על מאות מיליונים

מצד שני הרבה אנשים חיים שאנחנו מכירים

חשובים בעינינו כמתים

אנחנו מגלים שהיו חיים רק כשהם מתים

במודעות האבל בעיתונים

אלה שלא ביקרו אותנו הרבה זמן

גם אנחנו אותם לא הרבה מבקרים כשהם חיים

מצד שני אנחנו יכולים לדבר איתם במחשבותינו

לראותם בחלומותינו

בין אם הם חיים ובין אם הם מתים

לפעמים הרבה יותר טוב כך מאשר כשהם חיים

לכן כדאי מאוד לראות מה שפחות אנשים

שאז לא כל כך חבל לך אם הם חיים או מתים

פורסם לראשונה בשנת 2007

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אני לא מבין מדוע כועסים על חולדאי וגמזו שלקחו חיסונים מזקנים לא חשובים בפריפריה וחיסנו תל אביבים מתורבתים ונאורים. כדאי לזכור שהתל-אביבים הם קבוצת סיכון. גנץ קונילמל בני דאג שגם בימי הסגר החדש וההדוק החברֶה יוכלו להפגין (בפועל להתפרע, להשתולל ולהפריע) – ללא הגבלות. לכן הם קבוצת סיכון – וחובה לקחת חיסונים מהזקנים בפריפריה ולתת אותם לתל-אביבים הנאורים והמתורבתים.

אני חושב שבג"צ הידוע בפסיקותיו ה״אובייקטיביות״ חייב להתערב ולכפות על שר הבריאות מתן חיסונים למתפרעים תחילה!

מוטי הרכבי

* איך זה שממשלה "לא מתפקדת" אשר בראשה עומד "נאשם בפלילים" – הצליחה להביא את ישראל למקום ראשון בעולם במתן חיסונים נגד הקורונה, עם בסיס נתונים רפואי-מחקרי אדיר של קופות החולים ובתי החולים ושל ביטוח בריאות לכל אזרחיה – בסיס נתונים שאינו נמצא כנראה בשום מערכת מחשוב של מדינה אחרת בעולם?

אולי לאספסוף הנאור המחרבן בחצרות רחביה ומפגין נגד נתניהו בבלפור – פתרונים!

"אוכלוסיית צרפת מונה 67 מיליון איש. בשישה ימים חוסנו 516 בלבד!" ["הארץ" באינטרנט, 6.1].

* "יו"ר לשכת עורכי הדין, אבי חימי, דורש משר המשפטים בני גנץ להשבית את פעילות בתי המשפט בטענה שזו מסכנת את בריאות עורכי הדין והציבור. מחר [7.1] ייפגשו השניים וידונו בדרישה זו, ובלשכה לוחצים על חימי להכריז על שביתה של עורכי הדין אם גנץ יסרב. לאחר פגישתם תתכנס המועצה הארצית של הלשכה, ותדון באפשרות להשבית את מערכת המשפט.

"אתמול אמר חימי כי 'אנו עדים למצב לא הגיוני בעליל שבו משביתים את המשק באופן מלא אך ממשיכים להפקיר ולסכן את בריאות עורכי הדין והציבור הרחב, ולהקריב אותם על מזבח משפטו של ראש הממשלה.' גם ועד הפרקליטים הביע תמיכה בצעדיו של חימי להגבלה של דיונים דחופים בלבד בבתי המשפט.

"לאחר בקשת נתניהו לדחות את הדיון במשפטו, צייץ היום [6.1] גנץ בטוויטר: 'נתניהו, אל דאגה. בתי המשפט יישארו פתוחים – עליי.'" ["הארץ" באינטרנט. 6.1].

אהוד: כל הכבוד לך, גנץ – העיקר לדפוק את נתניהו!

* שלום אהוד, רצוני לעניינך בהרצאתי הקרובה אודות הגותו הדתית של ישעיהו ליבוביץ, באירוח גלריה נווה-שכטר בתל אביב. ההרצאה תתקיים בזום, ביום שישי הקרוב, 8.1.2021, בשעה 12:00.

ההרצאה תבקש לבחון את טיב התנועה לאורכה של דרך האמונה לשיטתו של ישעיהו ליבוביץ, הן בקבלת ההכרעה האמונית, הן בפיתוח היצירה ההלכתית, והן בחתירה לעבר השגת השלמות הדתית. נעסוק, בין השאר, בשאלות הבאות: האם נדרשים טעמים לקיום אורח חיים הלכתי, ואם לא – כיצד ניתן לעצב אותו ולשנות אותו ולפתח אותו? האם עבודת האל מחוייבת לנבוע באיזשהו מובן מהכרתו או מאמונה כלשהי לגבי טיבו, או אף לחתור להכרה או לאמונה שכאלה, ואם לא – מה יוכל להקנות לעבודה זו את היסודות הדינאמיים של מקור ושל תכלית שלאורכם תוכל היא לנוע ולהתהוות כתורת חיים?

להלן הקישור להרשמה להרצאה:

https://eventbuzz.co.il/lp/event/7tfny

בברכה,

אביאל רובשוב

http://www.avielrubashov.net

* דוד בן גוריון ומזכירו יצחק נבון ודאי מחייכים להם בשמיים למקרא ההאשמות על ניסיונות נתניהו ובני-משפחתו למנוע סיקור שלילי ולקבל סיקור חיובי בערוץ החדשות הנידח "ואלה", והם אומרים:

 "הלא על מה שאנחנו עשינו בהוראות שלנו ל'קול ישראל', שהיתה אז תחנת השידור היחידה, היו מושיבים אותנו היום לשנים ארוכות במעשיהו! כנראה הממזרים שינו את הכללים!"

* שלום רב אהוד היקר, רוב תודות על הכללת סיפורך המתוק "מי מספר את הספרים?" בגיליון האחרון 1607.

מִשנה תודה גם על הבאת האיורים היפים של נחום גוטמן. נחת לנשמה מערימות המלל הפוליטי של כותביך הקבועים.

בברכה

י"ז

אהוד: כתבתי ופירסמתי את הסיפור לפני כ-60 שנה, בהיותי כבן 24! – עורך "דבר לילדים" היה אז אפרים תלמי, שגם עודד באותה תקופה את דודתי אסתר ראב לכתוב לשבועונו שירים לילדים. שירים אלה כלולים בחלק האחרון של הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", ובשעתו עשתה עליהם הסופרת נעמי בן-גור עבודת מחקר.

* אנשים רבים סובלים מריח רע במסיכה שמצטבר כמעט מיד עם ענידתה, והולך וגובר. עצתנו היא – לזלף טיפה של מי בושם כלשהם [אוֹ דה קולון] על המסיכה לפני ענידתה, ולנשום דרכה בתענוג!

* לטובת כל מי שלא הצליח להיכנס. הנה לינק מצורף לראיון המרתק עם הסופר אלי עמיר:

https://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=IELKJD&c41t4nzVQ=FJF

לא להחמיץ. המאמץ שווה...

* מה שקרה ביום רביעי בהפגנות האלימות של תומכי טראמפ בגבעת הקפיטול בוואשינגטון, הוא ממש מדהים! ספק אם ג'ו ביידן, הנשיא החדש, קשיש וחלש, יוכל להתמודד עם המצב שנוצר, אלא אם כן יירגעו במקצת הרוחות אחרי יציאתו של טראמפ מהבית הלבן ב-20 בחודש. נראה כי כיום, במצב שנוצר, הן טראמפ והן ביידן הם אסון לארה"ב ולעולם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2275 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר לעותק נדפס 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל