חדשות בן עזר

הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1609

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ״ז בטבת תשפ״א, 11.1.2021

עם צרופת תמונתו של נאיל זועבי על רקע דגלי ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: ״אם חקלאות כאן, מולדת כאן!״

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר: ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ'נַרַטיב' [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אסתר ראב: 1. פְּקַעַת. 2. נוֹף שָׁכוּחַ. 3. חִילוּאַן בְּמִצְרַיִם. // יורם אטינגר: מי את אווריל היינס, מנהלת שרותי המודיעין המיועדת של ארה״ב? // אורי הייטנר: 1. הטרגדיה של השמאל הישראלי. 2. צרור הערות 10.1.21. // נאיל זועבי: כן לנתניהו, הערבים נוהרים לשותפות. // עמנואל בן סבו: הגוזמבות והחיוך של הנער מהגבעות. // יוסי אחימאיר: אש וקליעים מכל עבר. // פוצ'ו: בחיי [7]. ל״א. נתיבה בן יהודה, מאיר'קה פעיל, ושאול ביבר. // יהודה גור-אריה: הקב״ה רוצה שנתחסן. // משה גרנות: על ספר שיריה של טובה נווה: ״מעבר לקו הגמר״. // עקיבא נוף: נוסקים. // יוסף אורן: הכישלון הארוטי שביאליק התאמץ להצפין בשיריו. // תקוה וינשטוק: בבית הספר ברמלה, בראשית קום המדינה. // נעמן כהן: הפגנות. // אסתר ראב: ה״כֶּרמְ'ל״. // אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: ג. הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן. // ממקורות הש״י.

* * *

אסתר רַאבּ

פְּקַעַת^*

סָגְרוּ עָלַי דְּרָכִים מִסָּבִיב

בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ גֶּשֶׁם אָפֹר תּוֹעֶה

תֹּהוּ וָבֹהוּ וְרֵאשִׁית הֱיוֹת

בְּצֵל עָנָן רָדוּם

אֵלִי – מֵחָדָשׁ לִנְבֹּט!

אֲנִי וְעַצְמִי – זֶה עַל זֶה סוֹגְרִים

פְּקַעַת עֲגֻלָּה

זוֹהֶרֶת לְבָנָה –

תַּכְלִית-שְׁלֵמוּת

אֵין יוֹצֵא דֹּפֶן

אֵין שְׁיָר –

בַּמַּעֲמַקִּים רַחַשׁ

וּנְבִיטָה בַּמִּסְתָּרִים

אַל יָבוֹא אִישׁ

לָאִי בּוֹ אֲנִי וְעַצְמִי חוֹנִים

אֵלִי הַרְחִיקֵם מֵעָלַי

שַׁלַּח מַיִם רַבִּים –

בֵּינִי לְבֵינָם

וְאִוָּתֵר עִם עַצְמִי

וְאוֹרְךָ עַל רֹאשִׁי יָהֵל

[מתוך העיזבון]

___________

* נוסח מוקדם לשיר ״פקעת״, כהופעתו במחזור גנוז של שלושה שירים (א.ב.ע.)

נוֹף שָׁכוּחַ

אֵי זֶה רְאִיתִיכֶם –

עַרְבוֹת-בָּכוּת

עַל מַיִם רְכוּנוֹת

אֵי זֶה הֵרַחְתִּי מֶנְתָּה דְּרוּסָה

וְאֵזוֹב חָרִיף בְּרוּחַ עֶרֶב נִשָּׂא

אֵי זֶה הִכָּה סְנַפִּיר

אֶת בְּדֹלַח הָרְאִי וּגְבָעוֹת דָּמְמוּ סָבִיב

גְּשָׁרִים תְּלוּיִים הָיוּ עַל בְּלִימָה

מוּל שְׁקִיעָה

וַאֲנָשִׁים כִּנְמָלִים שְׁחוֹרוֹת קָצְרוּ בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים –

זְהַב-שָׂדוֹת – זְהַב-שְׁקִיעָה?

אֵי זֶה רְאִיתִיכֶן רַכָּבוֹת מוּאָרוֹת

כִּנְחָשִׁים מִתְפַּתְּלִים

בּוֹרְחִים לְעִמְקֵי אֳפָקִים

תּוֹךְ לַיְלָה יוֹרֵד לְאִטּוֹ.

[מתוך העיזבון]

חִילוּאַן בְּמִצְרַיִם

יוֹנֵי בָּר הוֹגוֹת עֲמוּמוֹת

בֵּין שִׂיחֵי-יַסְמִין עָבוֹת

אִוְשַׁת סַנְסִנִּים

כְּטִפּוֹת גֶּשֶׁם מְרַשְׁרְשׁוֹת מְרַצְּדוֹת

מֵעַל גִּזְעֵי דְּקָלִים מְתַמְּרִים –

שׁוּרַת עַמּוּדִים כֵּהִים;

רוּחַ מִדְבָּר שָׁטָה צְחִיחָה –

מְטַאטְאָה רְחוֹבוֹת בִּשְׁרִיקָה,

שְׁטוּחָה הָעֲיָרָה פְּתוּחָה מְבֻטָּלָה –

כֻּלָּהּ בְּלֵב מִדְבָּר נְתוּנָה

שָׁמַיִם לְאֵין סוֹף זוֹרְמִים מוֹחֲקִים

רְחוֹבוֹת, חֲצֵרוֹת

שָׁמַיִם עָטִים מֵעַל

שׁוֹטְפִים מַנְמִיכִים קוֹמַת בָּתִּים וַאֲנָשִׁים

שָׁמַיִם וְרוּחַ גָּרְפוּ כָּל חַי

וְנוֹתְרוּ לְבַדָּם, בַּמִּדְבָּר –

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים גם בכרך ״אסתר ראב / כל השירים״ (1988).

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה ״המשוררת הארצישראלית הראשונה״, וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יורם אטינגר

מי את אווריל היינס

מנהלת שרותי המודיעין המיועדת של ארה״ב?

פורסם לראשונה ב״חדשות מחלקה ראשונה״, 10 בינואר 2021

רקע מקצועי ורעיוני

אווריל היינס – שתתאם פעילות של 17 סוכנויות מודיעין, תהיה חברת קבינט, ותניח על שולחן הנשיא דו״חות מודיעין יומיים – ידועה בדבקותה באיפוק בפעילות צבאית ולוחמה בטרור, והענקת משקל רב לחוק הבינלאומי וזכויות אדם.

היינס היתה היועץ לביטחון לאומי, סגנית ראש ה-CIA ויועצת בכירה במחלקה המשפטית של מחלקת המדינה בתקופת הנשיא אובמה, ועוזרת בכירה בוועדת החוץ של הסנאט כאשר הנשיא-הנבחר ביידן עמד בראשה, ועוזרו הבכיר היה אנתוני בלינקן שהוא מזכיר המדינה המיועד.

עד לאחרונה היתה היינס עובדת בכירה של WestExec Advisors המייעצת לחברות עסקיות מובילות – שהוקמה על ידי אנתוני בלינקן ומישל פלורנוי המקורבים מאוד לביידן, והיו גורמים מרכזיים בגיבוש המתקפה הצבאית של אובמה על לוב ב-2011.

היינס היתה עד לאחרונה סגנית מנהל ״מרכז התוכניות הבינלאומיות של אוניברסיטת קולומביה״, המעודד יוזמות בעולם השלישי, ומשתף פעולה עם ״עמותת רופאים ישראלים-פלסטינים לזכויות אדם״, התומכת בהטלת סנקציות על ישראל (BDS) ובהעמדת חיילים ישראלים לדין בגין פשעי מלחמה כביכול.

היינס היתה בחבר היועצים של Foreign Policy for America – שבין חברי מועצת המנהלים שלו נמצא מייסד J Street – ג'רמי בן-עמי, הפועל להסגת ישראל לקווי 1967. בין חברי חבר היועצים שלו: ג'וזף סירינסיונה, נשיא קרן Ploughshares הפועלת בוושינגטון לקידום אינטרסים איראניים, מזכיר המדינה המיועד אנתוני בלינקן, השגרירה המיועדת לאו״ם לינדה תומאס-גרינפילד, הקרירה כלפי ישראל, רוברט מאלי הביקורתי מאוד כלפי ישראל, ומכהן כנשיא ומנכ״ל International Crisis Group שהקים ג'ורג' סורוס, המתנגד לרעיון המדינה הציונית-יהודית.

איראן

לאבריל היינס, כמו אנתוני בלינקן וג'ייק סאליבן, תפישת עולם רב-לאומית המעדיפה פעילות מדינית וביטחונית המשותפת לארה״ב, אירופה, או״מ, ארגונים בינלאומיים נוספים ובעלות ברית נוספות על פני פעילות עצמאית של ארה״ב. מכאן, תמיכתה הנחרצת בהסכם הגרעין עם איראן מ-2015, התנגדותה להטלת סנקציות על איראן וביקורתה הפומבית על חיסולו של קאסם סוליימאני, למרות שהיה המעצב והמוציא-לפועל המרכזי של פעילות הטרור והחתרנות של משטר האייתולות, וקידום היעד הפנאטי ומגלומני של השתלטות איראן על המזרח התיכון, העולם המוסלמי והעולם כולו/ כמו בלינקן וסאליבן, היינס רואה באייתולות השיעיות בר-שיח אפשרי לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם המשטרים הסונים במפרץ הפרסי.

ב-14 בינואר 2020 אמרה היינס לחברי ועדת חוץ של בית הנבחרים בוושינגטון: ״נטישת הסכם הגרעין על ידי ארה״ב גרמה למחלוקת קשה עם בעלות בריתנו האירופאיות... כל מומחה לאיראן יסכים שלסנקציות כלכליות על איראן אין השפעה רבה על יכולת המשטר האיראני לערער את יציבות האזור... השאלה היא לא אם היה מגיע לסוליימאני להיהרג, אלא האם הריגתו קידמה את ביטחונה הלאומי של ארה״ב... בעלות בריתנו [האירופאיות] ראו בהריגתו הפרה של החוק הבינלאומי... אי אפשר להבין מדוע הנשיא טראמפ לא התייעץ עם הקונגרס, בעלות בריתנו ועיראק – שעל אדמתה חוסל סוליימאני – לפני חיסולו... כדי לקדם יציבות, ביטחון וזכויות אדם יש להגביר את שיתוף הפעולה עם בעלות בריתנו במזרח התיכון ובעולם הרחב...״

תפישת עולם דומה איפיינה את הרצאתה של היינס ב״אגודה האמריקאית לחוק בינלאומי״ בינואר 2020.

בדיון שהתקיים ב-Center for American Progress ב-21 בינואר 2020 אמרה היינס שחיסול סוליימאני הפר את החוק הבינלאומי, לא היה פעולה לסיכול איום ברור ומיידי, וחרג מהיקף פעולה הנדרשת מול האיומים הקיימים.

טרור אסלאמי ופליטים

לדברי הרולד קו, ששירת עם היינס במחלקת המדינה, ״היינס המליצה לאיפוק בפעילות נגד טרור [במיוחד בכל הקשור לשימוש בכלי טיס בלתי-מאויישים].... בתפקידה כסגנית היועץ לביטחון לאומי התגברה על התנגדות להרחבת מיספר הפליטים הסוריים שהיגרו לארה״ב... היא גם לחצה להעברת טרוריסטים מוסלמיים ממחנה המעצר בבסיס חיל הים בגואנטנמו [למדינות עולם שלישי...]

היינס טענה שקליטת פליטים סוריים בארה״ב מקדמת את המלחמה בטרור, ״מכיוון שקליטת הפליטים מנוגדת לתפישתם של גורמים קיצוניים.״ לדברי בן רודס, שהיה יועץ בכיר של אובמה לנושאי חוץ, ״אווריל היינס תרמה יותר מכל אדם – חוץ מהנשיא אובמה – לקליטת פליטים סוריים בארה״ב.״ ג'והן ברנן שהמליץ למנות את היינס לסגניתו כראש שלCIA (וגם הצהיר ש״הג'יהאד הוא מאפיין לגיטימי באיסלאם״) – העיד שהוא והיינס נלחמו בנחישות נגד המלצות להרחיב את היקף הפעילות של הלוחמה בטרור.

ב-31 ביולי 2020 חתמה היינס על עצומה – יחד עם 47 בכירי מערכת הביטחון לשעבר, כולל אנתוני בלינקן – נגד האיסור שהטיל טראמפ על הגירה לארה״ב מ-13 מדינות מוסלמיות המעורבות ישירות או בעקיפין בטרור אסלאמי. לפי העצומה האיסור פוגע בביטחון הלאומי של ארה״ב...

ישראל

ב-4 במאי 2020 הצטרפה היינס למכתב שנשלח להנהגת המפלגה הדמוקרטית על ידי 32 בכירי מדיניות חוץ לשעבר, הידועים בהסתייגויותיהם ממדיניות ישראל, וביניהם בן רודס, אנתוני לייק, סטרוב טאלבוט, רוב מאלי, דן קרצר, מרטין אינדיק, ברוס ריידל, יועצים בכירים של הסנטורים הביקורתיים ברני סנדרס ואליזבת ווארן, ועוד.

המכתב, שהיה בהשראת J Street – קרא לשנות את מצע המפלגה הדמוקרטית מכיוון ״שמצע המפלגה הדמוקרטית קרא בעבר למחויבות לביטחונה של ישראל וגינה את האיומים על ישראל... אך התעלם מזכויות הפלסטינים ומפעילות ישראלית הפוגעת בזכויות הפלסטינים ובסיכוי למימוש פתרון שתי המדינות תוך כדי שמירה על ביטחון שני העמים.״

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אהוד: השאלה המדאיגה היא אם בתקופת כהונתם של הנשיא הקשיש ג'ו ביידן וסגניתו אוהדת פרעות השחורים קמלה האריס – לא יתעוררו בעולם, העלול להידרדר, ואפילו בארה״ב – געגועים להנהגתו של דונלד טראמפ המשוגע! – ותהיה זו הפתעה גדולה מאוד לטובה אם לא יתעוררו געגועים כאלה!

* * *

אורי הייטנר

1. הטרגדיה של השמאל הישראלי

מצבו של השמאל הישראלי גרוע מאי פעם. דווקא היום, כאשר קיימת סבירות גבוהה למהפך שלטוני ולסיום כהונתו של נתניהו, ברור שהחלופה לא תבוא משמאל המפה הפוליטית ואפילו לא מן המרכז. שרידי השמאל הישראלי נאבקים על קיומם. מה גרם להתרסקות השמאל?

למיטב הכרתי, הטרגדיה של השמאל הישראלי והגורם לנפילתו, היא דווקא ההצלחה הגדולה שלו – ותוצאותיה. וכשאני מדבר על הצלחת השמאל, אין כוונתי להצלחה ההיסטורית האדירה של תנועת העבודה ושל תנועות ההתיישבות שלה בבניין הארץ, ביישוב הגבולות, בהקמת כוח המגן, בהקמת המדינה ובהובלתה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה. כוונתי היא להצלחה האידיאולוגית והפוליטית של הפלג היוני בתוך השמאל הישראלי.

תנועת שלום עכשיו קמה ב-1978, בתקופת ממשלת בגין, לאחר ביקור סאדאת, בטענה שישראל מחמיצה הזדמנות היסטורית לשלום עם מצרים. אולם היא יכלה לקום באותה מידה ואף ביתר שאת בתקופת ממשלות המערך שבין מלחמת ששת הימים ועד המהפך הפוליטי. המדיניות של המערך הייתה ניצית, היו אלה ממשלות אקטיביסטיות מבחינה התיישבותית (בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון, בעוטף ירושלים, בצפון סיני, במפרץ שלמה וברצועת עזה), וביטחוניסטיות. ואכן, שלום עכשיו בראשיתה עוררה הסתייגות של ממש בקרב מפלגת העבודה והתק״ם. אולם הזרם היוני, ששלום עכשיו במרכזו, היה להצלחה פוליטית ואידיאולוגית מרשימה. אידיאולוגיה, שהיתה מנת חלקה של קבוצה קטנה מאוד, שולית מבחינה מספרית, אך נחושה מאוד ובעלת כישרון הסברתי בלתי רגיל, הפכה למדיניותה של מדינת ישראל; של ממשלות מפלגת העבודה ובמידה רבה אפילו של ממשלות הליכוד. רעיונות כמו מדינה פלשתינאית, חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ומהגולן, שהיו מנת חלקם של שולי השמאל, הפכו למדיניות ישראלית רשמית. זאת היתה ההצלחה האדירה של השמאל היוני בישראל. זה גם היה האסון של השמאל הישראלי. האסון היה שהמדיניות הזו נוסתה בפועל ונחלה כישלון נורא והובילה למרחץ דמים כבד.

אותה תקווה תמימה ש״רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כןןן״ שהרטיטה לבבות; אותה אידאה יפה ומבטיחה של ״אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא... על כן רק שירו שיר לשלום בצעקה גדולה״ – שהניעה המונים וזכתה לניצחון מרשים בקרב על התודעה הישראלית ועל דעת הקהל, קסמה לרבים כל עוד הייתה משאת נפש, אך היא נשטפה בנהרות של דם כאשר נוסתה.

כאשר רבין ניצח בבחירות 92' רקדו במטה הבחירות של מרצ. ״יומרץ רבין״ הם הבטיחו. רבין לא ממש הומרץ. עד יומו האחרון הוא התנגד למדינה פלשתינאית עצמאית, תמך בריבונות ישראל על ירושלים רבתי, תמך בבקעת הירדן הישראלית במובנו הנרחב ביותר של המושג, תמך בהישארות גושי ההתיישבות בידי ישראל ובהקמת גושים נוספים כמו גוש קטיף. בנאומו המדיני האחרון בכנסת, בדיון על הסכם אוסלו ב', חודש לפני הרצח, הוא הציג את מורשתו המדינית, והיא רחוקה ת״ק פרסה מעמדות מרצ ושלום עכשיו. אבל רבין סטה מדרכו, ממדיניותו ומהבטחותיו לבוחר, בנכונותו לנסיגה מהגולן ובמו״מ עם אש״ף והכנסת ערפאת וצבאו לתוככי ארץ ישראל. הנסיגה מהגולן לא התממשה ובכך ניצלה מדינת ישראל מאסון לאומי. אבל ערפאת וצבאו הוכנסו ליהודה, שומרון ורצועת עזה.

עד סמוך להסכם אוסלו רבין התנגד בתוקף להכרה באש״ף. הוא הבחין בין מה שכינה ״אש״ף שטחים״ ו״אש״ף תוניס״. הוא תמך באוטונומיה לתושבים הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה מבלי לבדוק בציציותיהם הפוליטיות, כדי לשים קץ לשליטתנו עליהם, ולכן אמר שלא אכפת לו שהם תומכים באש״ף. אך הוא התנגד בתוקף להכרה באש״ף כארגון ובערפאת מנהיגו, שאינם תושבי ״השטחים״ והם מייצגים את העם הפלשתינאי באשר הוא, את תביעת ״זכות״ ה״שיבה״ ואת הקמתה של מדינה פלשתינאית מן הירדן עד הים (ובעצם מן הים עד המדבר, כיוון שגם בזכות קיומה של ירדן אין הם מכירים). אך רבין חתם על הסכם עם אש״ף של ערפאת והכניס אותו ליו״ש ורצועת עזה. את הפסקת השליטה הישירה על הפלשתינאים הוא אמנם השיג, אך המחיר היה בלתי נסבל.

בהסכם אוסלו א', ישראל הסכימה להכיר באש״ף ולסגת מעזה ויריחו תמורת התחייבות פלשתינאית להפסיק את המאבק המזוין והטרור. רבין שוכנע שערפאת הוא המנהיג העליון של הפלשתינאים, שכל פתרון שלא יכלול אותו לא יחזיק מעמד והטרור והמאבק המזוין ימשכו, ולכן נסוג מעמדתו. הוא לחץ, מתוך סלידה עמוקה שאפילו לא ניסה להסתיר, את ידיו של רב המרצחים, כדי לקדם את השלום. היה זה ניצחון גדול של השמאל היוני בישראל. יוסי ביילין תיאר בספרו ״לגעת בשלום״ את תדהמתו מכך שכל שרי הממשלה, שעד לפני שבוע נשבעו בכל שבועה ואלה שלעולם לא נכיר באש״ף, הצביעו בעד ההסכם. הוא אמר, לדעתי באירוניה, שאפילו התאכזב לראות כזה מהפך במהירות הברק.

הסכם אוסלו הביא לאופוריה רבתי. שמעון פרס הכריז בשובו לישראל מטקס חתימת ההסכם, ש״תמו מאה שנות טרור.״ מהר מאוד התבררה ההכרזה היהירה הזו כנכונה כמו הכרזתו של צ'מברליין אחרי הסכם מינכן עם היטלר: ״הבאתי שלום בדורנו.״ הפלשתינאים לא קיימו את ההסכם אפילו יום אחד. כבר ביום הגעתו לארץ הבריח ערפאת במכוניתו נשק ומחבלים מבוקשים. מיד לאחר ההסכם החלה מתקפת טרור, פיגועי התאבדות המוניים, פיצוץ אוטובוסים ופיגועי התאבדות במקומות הומי אדם. ניסינו לספר לעצמנו שאלה חמאס ולא ערפאת. אך הרי לא חתמנו עם ערפאת כראש ארגון אלא כמנהיג אומה שהתחייבותו וחתימת ידו מחייבים את כל העם הפלשתינאי. וכפי שאנו יודעים, ערפאת השכיל להתל בתודעה הישראלית, כאשר השתמש בחמאס כקבלני ביצוע של הטרור שעה שהוא המשיך לדבר על ״שלום של אמיצים״. אצלנו דיברו על ״קורבנות השלום״.

למרות ההפרות הרבות של ההסכם, רבין חתם גם על הסכם אוסלו ב', שכלל נסיגה ישראלית מהערים המרכזיות וסביבותיהן והעברתן לרש״פ. אחרי הסכם אוסלו ב' פיגועי הטרור נמשכו ואף גברו. רבין הקפיא את הנסיגה, הודיע ש״אין תאריכים קדושים״ וכל עוד הפלשתינאים אינם מכבדים את חלקם ומפסיקים את הטרור ואת ״הדלת המסתובבת״ (מעצר חשודים בטרור שישראל מסרה להם ושחרורם המיידי) וכל עוד ערפאת אינו נלחם בטרור, ישראל לא תיסוג מהשטחים שהתחייבה לסגת מהם. וכך היה עד רצח רבין. כאמור, בנאום המורשת המדינית שלו הוא הציג את הקווים האדומים שלו. למרות השינוי בעצם ההסכם עם אש״ף, הוא דבק במרכיב הטריטוריאלי ברוח תוכנית אלון, עד נשמת אפו האחרונה.

פרס, שהחליף את רבין, ויתר על ההתנייה של ביצוע חלקה של ישראל בהפסקת הטרור. תוך ניצול ההלם בציבור אחרי הרצח והדה-לגיטימציה למאבק ציבורי נגד הממשלה, הוא הפר את ההתנייה של רבין והביא לנסיגה מיידית של ישראל מכל הערים הפלשתינאיות זולת חברון (שממנה נסוג נתניהו לאחר עלייתו לשלטון). במקביל לנסיגה, התעצם הטרור הפלשתינאי במתקפת טרור איומה במרץ 1996, שהביאה להפסדו של פרס בבחירות למרות תנאי הפתיחה המצוינים שלו בעקבות רצח רבין.

הניצחון האידיאולוגי המוחלט של השמאל היוני בישראל היה בתקופת אהוד ברק. ברק אימץ את תפיסות השמאל היוני ובעצם אף עקף אותו. הוא היה אובססיבי יותר מכל קודמיו בניסיון למסור את הגולן לאוייב הסורי, אך נכשל. וכשהתפנה לנושא הפלשתינאי, הוא הסכים למדינה פלשתינאית כמעט בכל יו״ש עם ״חילופי שטחים״ סמליים, לחלוקת ירושלים ולנסיגה מבקעת הירדן. הלקח שלו מכישלון תהליך אוסלו, היה – שאין עוד טעם בהסדרי ביניים, שבהם ישראל מוותרת על שטח, אך אינה מקבלת הסכם שלום אלא טרור. הוא האמין שיוכל באומץ מדיני הרואי לתת לפלשתינאים את כל מה שכביכול הם רוצים, אך בתמורה ייחתם חוזה שלום בין הצדדים ובו הצהרה משותפת של שני הצדדים על סוף הסכסוך והעדר תביעות נוספות.

ערפאת היה מוכן לשקר ולהונות את ישראל בהסכמי ביניים, שבהם אנו מעבירים לידיו שטחים שהופכים בסיס להמשך המאבק המזוין. אבל שידו תחתום על הסכם שלום וסיום הסכסוך? את זאת הוא לא העלה על דעתו. הוא דחה את הצעת ברק על הסף. במקום שברק יכריז בתגובה שהצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא הכריז ש״זו התוכנית ואין בלתה.״ הפלשתינאים הגיבו במתקפת הטרור הקשה ועקובת הדם ביותר בכל תולדות הסכסוך. גם ערביי ישראל הצטרפו אליהם במרד ״אירועי אוקטובר 2000״. ואפילו אז ברק המשיך לזחול למו״מ תחת אש, שהתקיים בטאבה, שבו היה מוכן להמשיך ולוותר, אך נענה בלעג. המנהיג הפלשתינאי ״המתון״ דחלאן, הגדיר את הצעות ברק ״חרטא ברטא״.

בשנת 2000 החל תהליך ההתפכחות של החברה הישראלית. אריק שרון זכה לניצחון גדול והחליף את ברק. הוא הוביל למבצע ״חומת מגן״ ששבר את הטרור. הטענה ש״אין פתרון צבאי לטרור״ הופרכה. הצעדים המדיניים הביאו לטרור שעלה בחיי 1,500 ישראלים אחרי הסכמי אוסלו. הצעדים הצבאיים הכריעו אותו. הרש״פ נשארה. ההישג של אוסלו – הפסקת שליטתנו הישירה בפלשתינאים, לא בוטל. אך ישראל העבירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש״פ ביהודה ושומרון. בשנים שבהן הפלשתינאים ביו״ש ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה, היו שנות הטרור הקשות ביותר. כל זה הפסיק, כאשר השב״כ וצה״ל מגיעים אל מיטות המחבלים באישון לילה לפני שהם יוצאים לפיגועי הטרור. אלה האירועים עליהם אנו קוראים במאמריו של גדעון לוי על הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים במיטותיהם.

מבצע ״חומת מגן״ אמור היה להתבצע גם ברצועת עזה. אני, כלוחם בחטיבת הצנחנים הדרומית, גוייסתי למילואים בצו 8 כדי להיכנס לשטחים הפלשתינאיים ברצועה. ברגע האחרון הפעולה בוטלה ונשלחנו לטול כרם. גם כאשר הטרור משטחי הרש״פ ביו״ש דעך, הטרור מרצועת עזה הסלים. ישראל הגיבה בעוצמה, בסיכול ממוקד של ראשי המחבלים ובראשם השייך יאסין והשייך רנתיסי. אך היא לא הצליחה להדביר את הטרור. באזור הרש״פ ברצועת עזה, שהמשיך להיות עצמאי גם מבחינה ביטחונית, החל טרור הרקטות נגד יישובי גוש קטיף והנגב המערבי.

למרות הצלחת ״חומת מגן״, אריק שרון המשיך אף הוא לבצע את תוכנית השמאל היוני בישראל. כשהבין שאין לישראל פרטנר למו״מ ולהסכם, הוא החליט על נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה. כך, לא תהיה להם עוד עילה להמשך הטרור. כדי להבטיח זאת, הוא החליט שהנסיגה תהיה מוחלטת, עד גרגר החול האחרון, תוך עקירת ההתיישבות הישראלית כולה, עד היהודי האחרון, החי או המת. הנסיגה הזאת היתה אמורה לשים קץ לטרור ולהביא לשקט בגבול. עם זאת, שרון הבטיח שאם אחרי הנסיגה יירה כדור אחד מעזה, ישראל תגיב בעוצמה חסרת תקדים וכל העולם יתמוך בה.

העולם כולו, וישראל בראש, עמדו בתור לפיתוח אזרחי רבתי של רצועת עזה. פרס התפייט על כך שעזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון. אולם כבר הנסיגה עצמה היתה תחת אש. וישראל הבליגה. וכאשר ישראל הגיבה במבצע עופרת יצוקה, העולם לא ממש תמך בה וקיבלנו את עלילת גולדסטון.

רצועת עזה הפכה לבסיס המרכזי של הטרור נגד ישראל. גם כאשר צה״ל יצא לחלוטין מרצועת עזה, הם המשיכו להילחם ב״כיבוש״ כיוון שמעולם לא טענו שהכיבוש הוא רק בשטחים שישראל כבשה ב-67', אלא בכל השטחים שכבשה ב-48'. כלומר, הכיבוש הוא עצם קיומה של מדינת ישראל. הם מיקדו את המשך הטרור בתביעת השיבה (״צעדות השיבה״, ״משט השיבה״ וכו'), כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. מרצועת עזה יצא טרור הרקטות שכבר פגע פעמים רבות אפילו בתל-אביב וגוש דן.

אילו ההתנתקות היתה מביאה לשקט ולהפסקת הטרור, הציבור הישראלי, ברובו, היה תומך בהתנתקות דומה מיהודה ושומרון. אך ההיפך קרה. ועדיין, דרכו של השמאל היוני היתה הדרך המובילה במדיניות ישראל. אהוד אולמרט ניהל מו״מ עם אבו מאזן. אולי מה שלא הלך עם ערפאת הטרוריסט ילך עם אבו מאזן המעונב. הוא הרחיק לכת בוויתוריו אפילו יותר מאהוד ברק. והצעותיו מרחיקות הלכת נדחו על הסף.

הציבור הישראלי ראה והבין. והפנים. מה היה לנו שם? היו ניסיונות של ישראל להציע לפלשתינאים נסיגה מלאה והקמת מדינה עצמאית ובירתה ירושלים – וכל ההצעות נדחו על הסף, בשל התנגדותם העקרונית של הפלשתינאים להכרה בישראל ובזכותה להתקיים וסירובם לשלום איתה. לעומת זאת, כל שטח שישראל נסוגה ממנו, בין אם בהסכם או באופן חד-צדדי, הפך למאורת טרור ושפיכות דמים. אזרחי ישראל הבינו, שנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון לקווי 4 ביוני 1967 יהפכו את תל-אביב וגוש דן ל״עוטפי יו״ש״, על כל המשמעות הכרוכה בכך.

זו הטרגדיה של השמאל הישראלי. זה האסון שלו. האסון שלו הוא ניצחונו האידיאולוגי והפוליטי, שהביא ליישום חלקי של דרכו. יישום הדרך הזאת הוכיח בעליל שהיא שגויה והרת אסון.

ומה עשה השמאל הישראלי עם התובנה הזאת? האם הפיק לקח כלשהו? האם בחן את דרכו? האם ערך חשבון נפש? האם נערך אפילו דיון אחד של בחינת הפרדיגמה? כלום. פשוט כלום. זו תופעה בלתי נתפסת; סטגנציה מחשבתית מדהימה, של סירוב אפילו לדון בבחינה מחדש של דרך שנחלה כישלון קולוסלי ודבקות בלתי מובנה בדרך הכושלת. הדבקות הזאת הפכה את השמאל הישראלי לבלתי רלוונטי.

במקום לבחון את דרכו, השמאל הישראלי נגרר אחרי השמאל הרדיקלי באימוץ מסרים פוסט ציוניים, שבאו לידי ביטוי במלחמת החורמה בחוק הלאום. ואחרי כישלון מדיניותו, הוא נתפס ב״יוזמה הערבית״ – הנה אם לא הגענו לשלום עם הפלשתינאים בדרך שהצענו כל השנים, נוכל באותה דרך להגיע לשלום עם כל העולם הערבי. הם האמינו שהציבור הישראלי ייפול שוב במלכודת הדבש. אגב, מעניין שכאשר ניסו לפתות את הציבור בשלום עם כל מדינות ערב, הם לא לעגו לשלום עם מי שאין לו גבול איתנו, ולא זכרו שאיחוד האמירויות היא דיקטטורה ושמרוקו היא סוחרת עבדים. והנה, דווקא מדיניות הפוכה מביאה לשלום עם מדינות ערב, בלי לשלם מחיר המסכן את ישראל.

אז כל מה שנשאר לשמאל הוא להילחם בשחיתות ובפלגנות ובתרבות השקר של נתניהו. אך מי שיוכל להחליף את הדרך הקלוקלת הזאת, בשום אופן לא יבוא מן השמאל.

[אהוד: התבלבלת קצת, אולי מפני שאתה שטוף בשנאת נתניהו המעוורת את עיניך וגורמת לך לכתוב דברים שמצחיקים לפעמים את קוראי המכתב העיתי. הלא ״המושחת״ שלך מ״תרבות השקר״ הוא מי שהביא את ״המדיניות ההפוכה לשלום עם מדינות ערב!״]

2. צרור הערות 10.1.21

* דמוקרטיה במבחן – ב-7 באפריל 1977, 40 יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית, מסר ראש הממשלה יצחק רבין הודעה דרמטית לאומה, על החלטתו להתפטר. כיוון שהיתה זו ממשלת מעבר, לא היתה לו אפשרות חוקית להתפטר בפועל מראשות הממשלה. הוא התפטר מראשות רשימת המערך ומהמועמדות לראשות הממשלה ויצא מיידית לחופשה. שמעון פרס נבחר למועמד לראשות הממשלה והיה ראש הממשלה בפועל עד הבחירות.

אף אחד לא צפה את המהפך, שהתקבל בתדהמה רבתי. היה ברור לכל שפרס הוא ראש הממשלה הבא. שהוא יזרום באופן טבעי ממילוי מקום ראש הממשלה לראשות הממשלה בפועל. חילופי שלטון בישראל נראו כמו מדע בדיוני.

מיד לאחר שהתקבלו תוצאות הבחירות, הודיע רבין שהוא מפסיק את חופשתו וחוזר לתפקידו כדי להבטיח העברה מסודרת של הבחירות. הוא ידע שחילופי שלטון מסודרים הם המבחן העליון של הדמוקרטיה. ואכן, השלטון עבר באופן טבעי וחלק. היתה זו תרומה גדולה של רבין לדמוקרטיה הישראלית.

ב-1992 היה מהפך נוסף. הפעם מפלגת העבודה, שוב בראשות רבין, ניצחה בבחירות. ראש הממשלה יצחק שמיר התקשר לרבין, בירך אותו על נצחונו והעביר בצורה מסודרת את השלטון. בכך הוא קיבע את המציאות – הן השמאל והן הימין מכבדים את התוצאות של הבחירות גם כשהם מפסידים. גם כאשר נתניהו איבד את השלטון ב-1999 הוא נשא נאום דמוקרטי ממלכתי למופת והבטיח העברה מסודרת של השלטון. כך נוהגת דמוקרטיה.

כך נהגה תמיד מנהיגת העולם החופשי, ארה״ב. לא עוד. טראמפ סירב לקבל את הפסדו, ובמשך למעלה מחודשיים הסית את תומכיו נגד תוצאות הבחירות, עם הטענה השקרית שהבחירות זויפו; טענה שלא גובתה בשום ראיה.

לאחר הנאום המזעזע של טראמפ בליל הבחירות, שבו הוא לא קיבל את התוצאות, כתבתי: ״מנהיג שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח.״ כשכתבתי זאת, התכוונתי לנאום שטראמפ נשא. אבל היה לי ברור שבתוך יום, יומיים, שבוע, טראמפ יודה בהפסד ויעביר באופן מסודר את השלטון. אבל חודשיים וחצי של הסתה פרועה ושלוחת רסן ושל הפצת שקרים וקונספירציות התנקזו ליום אחד, היום השחור של הדמוקרטיה האמריקאית, שבו האספסוף הטראמפי פרץ לבתי הנבחרים כדי למנוע את ההליך הדמוקרטי הפורמלי של אישור תוצאות הבחירות.

טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי-פעם. מדיניותו המזרח תיכונית היתה החכמה, האמיצה והנכונה ביותר בכל תולדות הסכסוך במזרח התיכון. אבל טראמפ ייזכר לדיראון עולם כמי שהנהיג מהפכה נגד הדמוקרטיה, מהפכה נגד תוצאות הבחירות, לאחר שסירב להכיר בתוצאות. למען שלום העולם ולמען הדמוקרטיה בעולם יש לקוות שהמהפכה תדוכא, ושהדמוקרטיה האמריקאית תעמוד איתן מול האיום הטראמפי והניסיון שלו למוטט אותה.

* גיבור הדמוקרטיה האמריקאית – אין צורך בציון מיוחד לשבח למי שעושה את המובן מאליו. התנהגותו של סגן הנשיא פנס, שלא שעה לדרישתו של טראמפ לגנוב את תוצאות הבחירות וליצור משבר חוקתי חסר תקדים, היא המובן מאליו.

אולם לנוכח המסע האלים של טראמפ והאספסוף שהוא הסית, שום דבר אינו מובן מאליו. והתנהגותו המובנת מאליה של פנס, הייתה למופת של אומץ פוליטי ואף אומץ לב אישי; לא בכדי הוא הוברח בידי כוחות הביטחון ברגע הפריצה של האספסוף הפרוע לבתי הנבחרים, ואין ספק שנשקפת סכנה לחייו עקב החלטתו. אפשר לומר שסגנו הנאמן של טראמפ הציל את הדמוקרטיה האמריקאית מפני טראמפ.

אין לך אדם שאין לו שעה.

* התקרנפו – כדי למנוע הדחה משפילה על פי סעיף 25 בחוקה האמריקאית ו/או התפטרות קולקטיבית של שרי הקבינט שלו, הודיע טראמפ באיחור של חודשיים וחצי שיעביר בצורה מסודרת את השלטון לביידן.

כל בכירי המפלגה הרפובליקאית שהתעוררו אחרי ההסתערות על הקפיטול אך התקרנפו ושתקו בחודשיים וחצי שבהן טראמפ הכשיר את הקרקע למרד – שותפים לאחריות. אילו קמו למחרת הבחירות, הודיעו כאיש אחד שהם מודים בהפסד בבחירות, מקבלים אותו בצער, אך מכבדים את הכרעת הבוחר ולא יתנו יד לכל ניסיון לסכל את הכרעת הרוב, לא היתה לטראמפ ברירה אלא להתיישר.

* סכין בגב – גיא בכור גינה במאמרו האחרון באתר שלו את פנס, על כך שלא ביצע הפיכה שלטונית, וכינה אותו בוגד, ותוקע סכין בגב של טראמפ ושל 74 מיליון המצביעים לו.

האם כעת, לאחר נאומו של טראמפ שבו הודה במשתמע בהפסד, קרא לפיוס והבטיח להעביר בצורה מסודרת את השלטון ל... הוא לא הזכיר את ביידן בשמו, עד כאן... האם כעת בכור יפרסם מאמר שבו יכנה את טראמפ בוגד שתקע סכין בגבו לעצמו ול-74 מיליון בוחריו?

[אהוד: אף אני תמהתי מאוד לנוכח עמדותיו של גיא בכור בפרשת הבחירות לנשיאות בארה״ב וחדלתי לצטט מדבריו, כהרגלי הקבוע במכתב העיתי – את דבריו אלה שעסקו בבחירות, ואשר לא ניראו לי ראויים].

* הנשיאה הבאה – אני מקווה מאוד שמנהיגת המפלגה הרפובליקנית והנשיאה הבאה של ארה״ב תהיה ניקי היילי, לשעבר שגרירת ארה״ב באו״ם ומושלת קרוליינה הדרומית. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו היא אדם נורמטיבי, אישה נאורה, דמוקרטית וליברלית.

* דמוקרט גדול – נסראללה, הארכי-טרוריסט, מגנה את טראמפ על אירועי הקפיטול. זה אותו נסראללה ששלח את אנשיו לרצוח את ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי.

* חשש – אני מקווה מאוד שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ אם יפסיד בבחירות או אם יורשע.

* הלוואי שאתבדה – שתים מן ההערות שלעיל סותרות זו את זו, לכאורה. באחת, שבה העליתי על נס את הדמוקרטיה הישראלית ואת האופן שבו התבצעו כל חילופי השלטון בישראל, הזכרתי גם את האופן שבו נתניהו העביר את השלטון לברק ב-1999 וטענתי שנאום ההפסד שלו היה דמוקרטי וממלכתי למופת. באחרת, הבעתי תקווה שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ במקרה של הפסד בבחירות או הרשעה בדין. איך שתי הרשומות הללו מתיישבות זו עם זו?

ראשית, הלוואי שתקוותי תתממש וחששותיי יתבדו. אבל מופע האימים של נתניהו, בתוככי בית המשפט, עם סמלי הריבונות, מוקף בשריו, שבו נשא נאום הסתה ביריוני נגד מערכת המשפט הישראלית על מנת להלך על שופטיו אימים; נאום שבו הוא העליל על מערכת המשפט עלילות וקונספירציות, הוא היפוכו של הנאום הממלכתי ב-1999 והוא מבטא את הלכי רוחו היום. כל מסע ההסתה נגד רשויות החוק והמשפט וכל ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעוררים חשש כבד, שהוא מכשיר את הקרקע למימוש איומו של נער השליחויות שלו דודי אמסלם, שמיליון איש יצאו לרחובות בגלל משפט נתניהו.

השילוב של שלטון ממושך מדי (אני מקווה שברפורמת הדה-ביביזציה יוחלט על הגבלת קדנציות), אופי נרקיסיסטי ומגלומני, טיפוח תחושת קורבן, ופולחן אישיות ששטף את מוחותיהם של המונים מעורר חשש כזה. וכך גם התנהגותו של טראמפ שיצרה תקדים מסוכן. החשש שלי הוא פחות מתגובתו להפסד בבחירות ויותר לתגובתו על הרשעה בדין.

הלוואי שאתבדה.

* תמרור אזהרה – אירועי האימה בוושינגטון הם תמרור אזהרה בעבורנו. הם מעידים מהו המדרון החלקלק שבו עלולה דמוקרטיה להידרדר במצב של קרע ואובדן האמון. עלינו להבין שעצם הקרע הוא אסון ושתפקידה החשוב והדחוף ביותר של ההנהגה הלאומית הוא לאחות את הקרעים ולהוביל תהליך של פיוס לאומי, בניסיון להגיע לעמק השווה בסוגיות הליבה ולהגדיר מחדש את כללי המשחק והקווים האדומים של המחלוקת.

נתניהו הוא ראש ממשלה פלגן ומסית והוא האחראי המרכזי להעמקת השסע, בעיקר בשנים האחרונות, מאז החל במסע ההסתה הנורא נגד מערכות החוק והמשפט בישראל כולל הסתה אישית נגד ראשי המערכת, תוך הפצת תאוריות קונספירציה שקריות, במדיניות של אדמה חרוכה; הכול כדי להציל את עורו מאימת הדין.

אך גם בצד שמנגד יש הסלמה והקצנה חמורים ביותר. במחאת בלפור ראינו מראות קשים, אלימים ואנרכיסטיים, ומוטב שלא ננהג כבת יענה ונתעלם מכך. ברור שאין הכוונה לרוב המכריע של המפגינים, של העומדים בגשרים וכו', אלא למיעוט אנרכיסטי מתוך המפגינים. אבל באין הנהגה למחאה, המיעוט הזה נותן את הטון. מי שמדברים על ״המצור על בלפור״, מי שב-14 ביולי קוראים להמון ״להסתער על הבסטיליה״, מי שמתעמתים בכוח עם השוטרים שמגִנים על בית ראש הממשלה וקוראים לעברם קריאות קצובות ״שוטר, שוטר, על מי אתה שומר״ – למה הם חותרים? כדאי שנפנים ש״להסתער על הבסטיליה״ זה בדיוק מה שראינו בגבעת הקפיטול.

הגיעה השעה למנהיגות מאחדת ומלכדת. הגיעה השעה לממשלת אחדות לאומית אמיתית, מתונה, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים מימינה ועד הישראלים (ללא מפלגת ביבי שזקוקה לתקופת חשבון נפש והיטהרות באופוזיציה) ושמשימתה המרכזית היא אחדות העם. לא ממשלת ״ימין על מלא״ כפי שמצהיר נתניהו (זה כולל את האחים המוסלמים – רע״ם?) ולא ממשלת ״שמאל על מלא״ שאף אחד לא מבטיח בשל חוסר היתכנות, אלא ממשלת פיוס לאומית, שתחתור לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה בנושאי הליבה של החברה הישראלית.

תקווה חדשה היא המפלגה היחידה שמסוגלת להוביל ממשלה כזו, ולכן אני תומך בה.

* הנשיא כסולם – איסור על הפגנות הוא צעד מסוכן בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר על הפגנות נגדו, לא בריא וראוי להימנע ממנו. יש להימנע מהחלטה כזו, שעלולה להיות מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו. אך ההפגנות בעת הזאת מיותרות ומזיקות (ולדעתי הן מזיקות בראש ובראשונה לעניין שהמפגינים פועלים לשמו). כאשר מוסדות החינוך ומקומות העבודה וחיי התרבות סגורים ומסוגרים ואזרחי המדינה ספונים בבתיהם, יש ביציאה להצטופפות בהפגנות ביטוי של אטימות, של היעדר סולידריות, של צפצוף וחוסר אכפתיות.

זה פרדוכס ההפגנות. ההפגנות פוגעות בחברה אך איסור עליהן פוגע יותר. הפתרון צריך להיות משמעת עצמית ואחריות של המפגינים; החלטה שלהם לצאת לפסק זמן ולהפסיק לשאת את המסר הצדקני, המפונק והמתנשא של קדושת המחאה שלהם, שעומדת מעל לכל שיקול לאומי וחברתי, מעל לכל שיקול בריאותי.

מן הראוי שנשיא המדינה יתנדב להיות הסולם שיוריד אותם מן העץ הגבוה של מחאה בכל מחיר ובכל מקרה ובכל מזג אוויר. שיקרא להם פומבית ובשיחות אישיות לצאת לפסק זמן בימי הסגר המהודק.

* משבר משילות – בעיית המשילות של ישראל אינה קשורה למערכת המשפט ואפילו לא, תחזיקו חזק, לניסנקורן. לא הם מתבטלים בפני הרב קנייבסקי ומאפשרים פריעת חוק וסיכון בריאות הציבור כדי לא להתעמת עם ״השותף הטבעי״.

* בחזרה למקום הפשע – כתב אישום לדרעי. ככה זה כשמחזירים עבריין מורשע ואסיר משוחרר ש״מילא את חובו לחברה״ למקום הפשע ומחזירים אותו לעמדת הכוח שהייתה לו.

נמאס מהמושחתים, מהמשחיתים, מהשחיתות.

* כתב אישום מתוקן – תומכי נתניהו חוגגים על מיני-ניצחון במשפט – הוראת בית המשפט לפרקליטות לתקן את כתב האישום בתיק 4000 ולפרט בו את אירועי הסיקור שעל בסיסם האשימה התביעה את נתניהו בשוחד. התוצאה עגומה מאוד בעבורם. בעקבות כתב האישום המתוקן, כל הדיבורים על ״2.5 כתבות בוואללה״ וכל ההגחכה של הסיקור החיובי והטענה שכך עושים ועשו כל הפוליטיקאים, נראים נלעגים מתמיד. כתב האישום המתוקן מציג מאות פניות של התערבות אובססיבית, בוטה וגסה בתכנים, להאדרת שמם של נתניהו ובני משפחתו ולגימוד ושיימינג של יריבים שנואים ובראשם בנט ובני משפחתו.

כתב האישום המתוקן הרבה יותר מרשיע מהמקורי. סביר להניח שעורכי דינו של נתניהו אוכלים את עצמם על שדרשו את התיקון והעניקו תחמושת אדירה לתביעה. אולי יהיו זהירים יותר בעתיד. ומה שמתמיה במיוחד הוא הרשלנות של התביעה, שלא צירפה את הפרוט הזה לכתב האישום המקורי.

ובזירה הפוליטית, יש לקוות שבנט יחלץ עצמו מתסמונת האישה המוכה, ולא יזחל שוב אל מי שפוגע בו, מכה אותו ומתעלל בו. אדרבא, בנט עשוי להיות שותף בכיר בממשלה שתחולל מפנה בחברה הישראלית ותפיח בה תקווה חדשה, כשנתניהו יראה אותו בעיניים כלות מספסלי האופוזיציה, כשהוא ישבע אמונים.

* לא מתרגש – לא צריך להתרגש מדחיית דיון במשפט נתניהו בשל הסגר ״עד הודעה חדשה״. ה״עד הודעה חדשה״ זה כי לא נקבע מועד. אז הדיון יתקיים שבועיים שלושה מאוחר יותר. לא קרה שום דבר. ועל פי כן נוע תנוע. מי שהחליטו על דחיית הדיון במשפטו של נתניהו הם השופטים. אל נטיל דופי בשופטים. יש שופטים בירושלים והם ראויים לאמון. הבה נשאיר את הטלת הדופי בשופטים למכונת ההסתה והשנאה הביביסטית, ולא נוסיף עוד קיסם למדורת הרשע שהם מציתים.

* הזויים – תיאוריות הקונספירציה על הסגר שנועד לבטל את המשפט מטורללות והזויות כמעט כמו תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים והפיכה שלטונית.

זאת אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

* האיש הנורא הזה – חברה נבחנת ביחסה לחלשים בתוכה ובראש ובראשונה – לחסרי ישע. אסירים, גם הגרועים שבפושעים – בהיותם מאחורי סורג ובריח הם חסרי ישע, וחובתה של המדינה להבטיח את רווחתם ואת בריאותם. אמיר אוחנה, השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל, החליט למנוע חיסון מהאסירים. כל אדם סביר יודע שזו החלטה בלתי חוקית בעליל, וחובתה של נציבת השב״ס להפר אותה, אחרת היא עוברת עבירה פלילית. היועמ״ש הבהיר ל״שר״ הנתעב שהחלטתו בלתי חוקית. החצוף הגיב בהתלהמות פרועה כלפי היועמ״ש, אמר שהוא מצפצף על הנחייתו ועמד על כך שהוראתו הבלתי חוקית תתקיים.

ברור לי שההחלטה הזאת לא תאושר כי בג״ץ ימלא את חובתו הבסיסית ויפסול אותה. אך לדעתי מ״מ נציבת השב״ס אינה צריכה להמתין לבג״ץ, אלא לדאוג לאלתר לחיסון האסירים בני ה-60 ומעלה. הוא יפטר אותה? שיפטר. עדיף לנהוג כבן אדם ולשלם מחיר. כל יום שהאיש הנורא הזה הוא שר בממשלת ישראל, הוא קלון למדינת ישראל.

* בגרות הציבור – החשש שמא אנשים רבים יפחדו להתחסן, יאמינו לפייק ניוז על החיסונים – התבדה. מסתבר שהשפעתם של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם זניח.

* רפורמת הגיל הרך – אין במדינת ישראל אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה היתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות היתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2021 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים של המאה שעברה.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ״ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

אני כותב על כך כבר שנים. אני שמח להיווכח שתקווה חדשה מתחייבת לבצע את רפורמת הגיל הרך, אם תגיע לשלטון. גדעון סער היה שר החינוך. היכרותי אתו היא מן התקופה שכיהן בתפקיד זה. את יפעת שאשא ביטון, מס' 2 בתקווה חדשה ומי שעתידה להוביל את תחומי החברה והחינוך, הכרתי כשהייתה סגנית ראש עיריית קריית שמונה ומחזיקת תיק החינוך בעיר (ואני הייתי מנהל מרכז ״יובלים״, מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל העליון, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי). שניהם מכירים היטב את הנושא ומחויבים אליו, וחזקה עליהם שיובילו את הרפורמה.

* פגוש את המנחה – דפנה ליאל החליפה במוצ״ש את רינה מצליח בהנחיית ״פגוש את העיתונות״.

בניגוד למצליח הלחוצה והמלחיצה, התזזיתית, לעתים האלימה, ליאל הפגינה שלווה, ביטחון עצמי, רוגע. וראו זה פלא – השלווה שלה הקרינה גם על אורחיה. בניגוד לסגנונם כשהם מתראיינים אצל רינה מצליח, אצל דפנה ליאל הם לא התלהמו. בניגוד למצליח היא נתנה להם לדבר, ולכן לא נדרשה להתבכיין שמותר גם לה לשאול.

אני ממליץ להפוך אותה למנחה הקבועה של התוכנית.

* הנינג'ה כהזדמנות לאי-שוויון – יגאל אלון אמר פעם ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. למה הוא התכוון? לכך ששוויון הזדמנויות פורמלי במציאות של פערים, הוא פיקציה. לילד להורים עשירים בסביון, שמעניקים לו חוגי העשרה, שיעורים פרטיים וכל מה שדרוש לו, ולילד בשכונת עוני שחי עם עוד שלושה אחים בחדרון, אין לו מחשב והוא צריך לסייע לפרנסת המשפחה כדי שיהיה לחם בבית – אין הזדמנות שווה. לכן יש לפעול לצמצום פערים ולסיוע והעדפה למוחלשים.

על פי אותו עיקרון נכון שהציג אלון, כך אני מתייחס גם לפתיחות של נינג'ה ישראל לנשים. כאשר אישה משתתפת בתחרות, לא כל שכן כאשר היא מצליחה ללחוץ על הבאזר ולעלות לחצי הגמר, התוכנית חוגגת. המנחים מעלים על נס את הצלחתה כאישה ומביעים תקווה שרבות תלכנה אחריה. היא עצמה מספרת בהתרגשות שהיא רואה עצמה שליחה של נשים רבות ושהיא פורצת את תקרת הזכוכית ומהווה מופת לנערות, כאשר היא מוכיחה להן שאפשר.

הכל טוב ויפה, אבל לא נכון. לכאורה, יש כאן שוויון הזדמנויות לנשים, אך זו מראית עין של שוויון. ראוי וצריך לעודד ספורט נשים, אבל הדרך אינה בתחרות בלתי הוגנת עם גברים, ודווקא בענף ספורט הדורש כוח פיזי רב. בכל ענפי הספורט התחרותיים, החל בשחייה ואתלטיקה קלה ועד כדורגל וכדורסל, יש הפרדה בין המגדרים. וכך, נשים רבות זוכות למדליות זהב ולמדליות בכלל, והן המודל הראוי לנערות להאמין בעצמן ולעסוק בספורט.

מן הראוי שגם בנינג'ה תהיה תחרות נפרדת לנשים. לדעתי, המתקנים צריכים להיות מותאמים יותר כדי שרבות יותר תצלחנה. אך אפשר גם להקים מתקנים זהים, אולם בתחרות הוגנת בין נשים. וכך בכל שנה תהיה הנינג'ה הישראלית ונשים רבות תתחרינה על התואר. ולבטח, הרבה יותר נערות ונשים תשתתפנה בתחרות.

* עזרא נאווי – מת העבריין המורשע, האסיר המשוחרר ופעיל השמאל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי. הוא הורשע במעשה סדום בנער פלשתינאי בן 15, בשימוש בלתי חוקי בנשק בגידול סמים ועוד. היה ממייסדי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני תעאיוש.

בתוכנית ״עובדה״ צולם מסגיר לידי הרשות הפלשתינאית אדם שמכר אדמה ליהודים, מתוך ידיעה שעל פי החוק הגזעני האנטישמי ברשות מי שמוכר אדמה ליהודי דינו מוות. הוא התרברב שכבר הסגיר שלושה אנשים כאלה בעבר. היה בן זוג של מחבל פלשתינאי, אסיר משוחרר.

על פי המסורת היהודית, אחרי מות קדושים אמור. לכן, אכתוב דברים טובים על נאווי. להלן כל הדברים הטובים שניתן לומר עליו: .

* מגילת שיר השירים בהוויה הישראלית – מתוך הספר המהודר ״מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש״, מאת הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ', הוצאת ״ידיעות ספרים״:

״המגילה הותירה את רושמה גם על החברה והתרבות הישראלית של מאה השנים האחרונות. דבר זה בא לביטוי בדרכים שונות ומגוונות. 'אין כמעט פסוק בשיר השירים שאינו מולחן או מופיע, בצורה זו או אחרת, ביצירה העברית' קבע ההיסטוריון וחוקר הזמר העברי אורי הייטנר (יליד 1963), כשהצביע על שורה ארוכה עד מאוד של משוררים ופזמונאים, מלחינים וזמרים, שיצרו ושרו בהשראת המגילה. ודי יהיה בדוגמאות בודדות כדי לאשש קביעה זו. לעיתים מדובר בהלחנה של פסוק או פסוקים אחדים, כגון 'קול דודי הנה זה בא' ו'אל גינת אגוז ירדתי' (שרה לוי תנאי), 'ניצנים נראו בארץ' (נחום היימן), 'יונתי בחגווי הסלע' (דובי זלצר), 'הדודאים נתנו ריחם' (צבי שרף) או 'אנא הלך דודך' (גיל אלדמע), ופעמים רבות יותר נגלה בשירים שיבוץ משמעותי מדברי המגילה, כגון 'הנאווה בבנות / אנא האירי פנייך אליי' (אמיתי נאמן), 'פנה הגשם / חלף הלך לו / ענן רקיע / פנה חלף לו' (מתתיהו שלם), 'טס אחי ופניו להבה / ודגלו עליי אהבה' (נעמי שמר על טייסי חיל האוויר) וכן 'מים רבים רבים / לא יכבו את האהבה // אם אהבה היא אש / לא יכבו את האהבה' (חוה אלברשטיין) ועוד.

״בצד זה יש להזכיר את 'מדרש יונתי' – שיר מחאה של מאיר אריאל (1942-1999) על עוולות שהוא רואה בחברה הישראלית. הוא מצטט בו את הפסוק 'יונתי בחגווי הסלע', ובין השאר הוא מזהיר: 'אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ', וזאת כתגובה לדברי הרעיה במגילה: 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' (ב', ז')... להלן נביא שימושים אחרים במגילה שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם השיריות של ח״נ ביאליק, יעקב אורלנד, המשוררת רחל, יהודה עמיחי, יוסי גמזו ויורם טהרלב, ועוד רבים וטובים.״

* ביד הלשון: קבורת חמור – שאלה של קורא: מה מקור המושג ״קבורת חמור״ (מושג שבו השתמשתי לאחרונה במאמר)?

המקור הוא מספר ירמיהו, כ״ב, י״ט: ״קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם.״ משמעות הביטוי הוא קבורה משפילה, כפי שאנשים יקברו חמור.

״קבורת חמור״ הוא גם שמו של רומן שכתב המשורר העברי פרץ סמולנסקין (1842-1885), ממשוררי תנועת ההשכלה ומראשי תנועת ״חיבת ציון״ ברוסיה.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: לא! אין שום דמיון בין ההתפרעות בגבעת הקפיטול של האספסוף האמריקאי המוסת ביום רביעי האחרון בוואשינגטון – לבין מה שעלול לקרות בישראל. שום התפרעויות כאלה לא תצלחנה לפגוע בדמוקרטיה הישראלית. אך ההתרחשות הדומה להן ביותר – היא ההתפרעויות ה״דמוקרטיות״ של אספסוף המחרבנים והמשתינים בחצרות רחביה – אשר מנסה לפרוץ באופן ״דמוקרטי״ למעון ראש הממשלה בבלפור בתקווה שיהיה הכרח לבודד את נתניהו בחדר מוגן ואולי גם לפנותו משם באופן ״דמוקרטי״ בידי כוחות הביטחון המגינים עליו!

ושיא חדש של סכלות ״דמוקרטית״ של האספוף הזה – ״הפגנה צפויה גם בקרבת בית החולים תל השומר – שם צפוי נתניהו לקבל הערב [מוצ״ש, 9.1] את המנה השנייה של החיסון נגד קורונה.״ [אתר ״הארץ״, 9.1].

* * *

נאיל זועבי

כן לנתניהו, הערבים נוהרים לשותפות

אני שומע קולות של פיוס, שומע קולות של ריפוי, קולות של תחילת איחוי השבר, קולות של תקווה.

עברנו שלב נוסף בתהליך הישראליזציה שלנו, כבני הלאום הערבי הגאה במדינת ישראל, לא עוד מביטים מהירכתיים, מהשוליים הסהרוריים, לא עוד מדקלמים סיסמאות שאבד עליהן הכלח ואינן מחזיקות מים, לא עוד בנים חורגים העסוקים בפרובוקציות, צמאים לתשומת לב ציבורית לה זוכים רק בהקצנת השיח, בהתבדלות מתמדת ושיטתית.

קצנו בפוזיציית המביטים ברכבת הישראלית הדוהרת לעבר הקדמה, החינוך, התעשייה, הבנייה, ומותירה אותנו פעם ועוד פעם על הרציף, מביטים בעוד החמצה, בעוד פספוס – זהו, החלטנו לעלות על הפסים, להיכנס לקרון המובי,ל תם עידן השוליים, תם עידן הירכתיים. עכשיו הזמן של ערביי ישראל להשתלב בעשייה ברמה הגבוהה ביותר, להיות חלק מהישראלים, גאים באמונתנו, בדתנו בלאומיותנו ומכבדים את סמלי המדינה, מממשים את זכותנו להפסיק להיות מתוסכלים, משקיפים מהצד, אנשי הלא לא והאנטי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, כן – אותו ראש ממשלה שהתבטא באופן שעליו התנצל, מבקש מערביי ישראל לנהור, לנהור למוסדות השלטון, להוביל, להנהיג, להשפיע, להיות חלק, שותפים נושאים בזכויות ובחובות.

במשך למעלה משנות דור הובלתי להשתלבות, לשותפות, לחיבורים. היו מי שראו בי, במקרה הטוב, עורב לבן, ובמקרה הפחות טוב, ערבי מחמד.

לא ויתרתי, לא התייאשתי, האמנתי שבוא יבוא היום בו ראש ממשלת ישראל ישבץ ברשימת מפלגת השלטון נציג מהמגזר, לא בירכתיים, לא בשוליים, לא כמס שפתיים ואתנן ציבורי כי אם כמאמין שהיחד הישראלי, הערבי והיהודי – יכול להועיל להתפתחותה של מדינת העם היהודי, מדינת ישראל – המעניקה שיווין זכויות מלא למיעוטים החיים בה בכבוד ובהערכה.

הציבור הערבי חייב לחבק את הקריאה להשתלבות בשתי ידיים, חייב לאמץ אותה בחום, השינוי המיוחל יתחיל במוסדות השלטון, הכי גבוה שאפשר לכוון, שם יתחיל המסע לפיוס ולשותפות אמת במוסדות השלטון, כשווים בין שווים.

זה אפשרי, זה כבר קורה, זה מתכתב היטב עם הבשורה המצוינת של השבוע, אלף צעירים ערביים ישראליים גאים, חדורי מוטיבציה – התנדבו לצבא ההגנה לישראל. מאות מצטרפים למעגל השירות הלאומי-האזרחי. יחד נעשה וביחד נצליח.

נאיל זועבי

* * *

עמנואל בן סבו

הגוזמבות והחיוך של הנער מהגבעות

אהוביה סנדק נהרג בנסיבות הנחקרות על ידי מח״ש בימים אלה. העובדה עליה יש הסכמה כואבת ומצערת היא שהילד עם החיוך הענק, העיניים המאירות, כיפת הענק והגוזמבות המשוות חן מיוחד לנער שבא מן הגבעות – איננו, נהרג, נפטר, נרצח, חוסל, כל אחד על פי ראייתו את מותו בטרם עת של הנער אהוביה שלא יחייך עוד לעולם.

נוער הגבעות הוא צירף שהטיל אימה על פוליטיקאים ואנשי ביטחון אשר לא רק ראו בהם נערים סוררים, מורדים, פטריוטים אלימים ומסוכנים – אלא, ממש ראו בהם טרוריסטים, ממש כמו המחבל מסובב ג'נין שרצח את אסתר הורגן ביער ריחן. לא פחות.

מותו של אהוביה הוא מוות מיותר, מוות של נער גבעות אשר יחד עם חבריו נחשד על ידי כוחות המשטרה בתכנון פעילות עוינת ופוגענית בפלשתינאים, בעקבות זאת התנהל מרדף הדמים, מרדף המוות, המרדף שהוריד את אהוביה שאולה.

החברים מפגינים, מבכים את מות העלומים, אזרחים מודאגים ממות אהוביה הצטרפו למחאות ברחבי ישראל לדרוש ולתבוע הקמת ועדת חקירה למות אהוביה.

לדרישת הקמת ועדת החקירה חובה לדרוש התייחסות אחרת לנוער הגבעות. האם ייתכן שמה שלא הלך בכוח ילך ביותר כוח ועוד יותר כוח? או שמא זה הזמן לחשב מסלול מחדש, הרי מדובר בנוער מורכב, מאתגר, אשר חלקו מוצא פורקן בהתנהגות אנטי מוסרית בעליל, בהתנהגות אלימה ובריונית כלפי פלשתינאים, חלקם אינם סרים למרות רבנית כלשהי, מורדים בממסד, פטריוטים של ארץ ישראל ואוהביה אשר מעניקים ללהט הזה פרשנות מעוותת ומעוולת.

זה הזמן לאסוף את הביצים העזובות האלה, את נערי הגבעות, את האהוביים המיוחדים בדרכם, לבנות להם אלטרנטיבה בריאה לאהבת ישראל שלהם, להעניק להם תקווה, לאפשר להם לתעל את העוצמות הגלומות בהם לדברים חיוביים. זה הזמן לשילוב ידיים אמיצות של זרועות החוק, לאישי חינוך, להנהגת המתיישבים, לברוא עולם אלטרנטיבי שיאפשר תיעול הכוחות העוצמתיים האלה.

מדינת ישראל תרוויח חולמים ומגשימים. התופעות ההרסניות, האיומות, כלפי הציבור הפלשתינאי – ייפסקו. הנערים האלה יתגייסו לצבא, ילמדו בישיבות או באוניברסיטאות, יצאו ממעגל הסכנה להם ולאחרים, ויהיו אזרחים למופת.

זו לא פנטזיה, זו מציאות שניתן להגשימה , לאהוביה סנדק נכונו חיים טובים ארוכים ומלאים, אהוביה איננו, עכשיו הזמן להושיט יד אוהבת, מחלצת, תומכת, איתנה וחסונה לכל האהוביים המסתובבים על הגבעות, כשמדינת ישראל תפסיק לראות באהוביים טרוריסטים, מחבלים, אפשר יהיה להתחיל בתיקון החשוב, הנדרש.

אהוביה סנדק איננו, חיוכו והגוזמבות המתוקות שלו ילוו אותנו עוד זמן רב, זוהי הזדמנות המדינה לרפא את השבר של הנוער האובד והאוהב את הארץ הזו.

על אף כל האמור, על אף העיניים המצועפות מדמע וכאב, חייב להיות ברור, יש למצות את הדין עם מי שהובילו וגרמו למותו של אהוביה, יש למצות את הדין עם מי מחבריו אשר יטלו את החוק לידיהם ויפעלו כנגד חפים מפשע פלשתינאים או נגד אנשי כוחות הביטחון.

אהוביה סנדק – עוד חלל בקרב הבלתי נגמר על ארץ ישראל.

עמנואל בן סבו

הכותב הינו מחנך, משורר, סופר ופובליציסט.

אהוד: דבריך הינם חלומות באספמיה! נערי הגבעות האלה, פרי הבאושים של הציונות הדתית הלאומנית הקנאית המשיחית, לא יסורו מדרכם! – ולא המדינה אשמה במצבם ולא היא יכולה לתקנו – אלא אשמה הסביבה הדתית הלא-שפויה שיצרה גידולי-פרא כאלה שמוציאים שם רע וקלון לעם היהודי! הלא הטירוף הקנאי והמנותק מן המציאות ניבט מעיניהם – כאילו הם צאצאיו של אשמדאי מלך השדים!

* * *

יוסי אחימאיר

אש וקליעים מכל עבר

לקראת 23 במרץ, כדאי להיזכר בבחירות לכנסת ה-15, בשנת 1999.

״המדינה מתכוננת למערכת בחירות״ – זהו משפט הפותח מאמר קצר שפירסם יצחק שמיר לקראת אותן בחירות. תחת הכותרת ״עיי בחירות״, ראש הממשלה לשעבר הביע דאגה עמוקה מההתקפות החריפות שאיפיינו אותן בחירות. וכלשונו: ״מכל עבר ממטירים אש וקליעים, ההתקפות מחריפות מיום ליום וההסתה משתוללת בלי קץ ובלי גבול.״

בתמימות-מה, מפציר שמיר ממרום גילו וניסיונו בראשי המפלגות דאז: ״אל נרבה שנאה, נסלק משטמה, נקים מבצרים של אהבה ונאמנות... נסטה ממגדלי השנאה העצמית המכלה... אנו חייבים להיות מוכנים לסלק כל סכנה ומפגע, ולהימנע מכל שנאה פנימית המגיעה לשיא.״

מי יגול עפר מעיניך, יצחק, לראות לאילו שיאי שנאה פנימית הגענו היום. יש מי ש״עושים פוליטיקה״ מזיכרך, אבל האם קריאתך מלפני 21 שנים תחדור לליבם?

שכחו את השחקן הראשי

ב״שבת עולמית״, הקדימו בעשרה חודשים ודיברו על 30 שנה לוועידת מדריד, אוקטובר 1991. כרגיל – תוכנית מרתקת, אך צרם לי שרק במשפט אחד הזכיר אחד המתדיינים את השחקן הראשי בה – ראש הממשלה יצחק שמיר.

ובניגוד למה שנאמר שם, ש״היה צריך לשמוע את גלי המוח של שמיר, שהיה צריך ללכת לדבר אחרת ממה שאמונתו קובעות,״ ראש הממשלה השמיע בנאומו – אחד החשובים שהושמעו בדיפלומטיה הישראלית אי פעם – בדיוק את ״גלי מוחו״ האמיתיים. כדאי לחזור ולקרוא את הנאום המרשים הזה. פירסמתי אותו במלואו בספר שערכתי: ״יצחק שמיר כסלע איתן״.

השורה התחתונה בדיון הרדיופוני היתה, שמדריד הובילה לאוסלו. לטעמי, אוסלו של רבין היתה ההיפך ממדריד של שמיר. אילו מסלול מדריד והמו״מ הישיר הדו-צדדי היו מבשילים, היו נחסכים מאיתנו למלה מאלף חללים בעקבות אוסלו.

פולמוס בגין-אחימאיר

השר ונשיא הבונדס לשעבר, יהושע מצא ז״ל, שהלך לעולמו לפני ימים ספורים, הותיר אחריו ספר זיכרונות מרתק תחת הכותרת ״שני אקדחים״ – פרקים מחוויות פוליטיות.

יהושע היה בנערותו חבר לח״י, ומאז קום המדינה חבר תנועת החרות והליכוד. זיכרונותיו משנות החמישים, כוללים את סיפור הוועידה הרביעית של ״חרות״ מפברואר 1957, ובמיוחד העימות המילולי בין אב״א אחימאיר למנחם בגין, שעמד במרכזה.

זוהי העדות המרשימה ביותר על אותו עימות: ״כשהתקרבה השעה שבה אחימאיר היה אמור לשאת את דבריו, ניתן היה לחוש בהמולה קלה בין הצירים, אף בהיערכות בקרב העיתונאים.״

ציר הוועידה הצעיר מתאר: ״ עת עלה (אחימאיר) לבמה לשאת דברים, נראה כמי שנושא עול כבד על כתפיו. כאחד שהחדווה אינה שורה בתוכו. עצב ניבט בעיניו... לא נשכחו הפנים של אב״א אחימאיר ואמירותיו, וכן הציניות והעוקצנות של בגין, ואני הנער הבוגר עד לכל, מתרשם ומתפעל כאחת.

״בהתרגשות, ללא כל רטוריקה, מטיח אחימאיר: 'העם לא יתן לנו את הרוב. בציבור נטוע עדין רגש הפחד. העם חושש שבאם נזכה לרוב – יישפך דם בחוצות תל-אביב וירושלים.' אכן מילים חריפות וחדות. נראה כי בכנות נאמרות, מתוך דאגה, ולא מתוך דברי קנטרנות לנאומו של בגין בפתיחת הוועידה.״

מעיד יהושע: ״דברי אחימאיר חרו לו (לבגין) מאוד. היו אלה ימים של יוזמתו להביא לאיחוד כוחות עם הציונים הכלליים. להתקרב עוד צעד משמעותי לשלטון... והנה כאן אב״א אחימאיר מתריע ומזהיר מפני תוצאותיה של מפא״י ומעלליה לדמוקרטיה...״

״בדברי סיכום של בגין, שאל: 'למי זה מביא תועלת?' ההתפלמסות של בגין עם אחימאיר נמשכה ונמשכה, אכן היא היתה מרתקת. בגין קרא לאחימאיר לעלות ולהוסיף דברים להודעתו, מעין התנצלות... אחימאיר מסביר את משנתו והכרתו את מפא״י בסוציאליסטית, את 'הקומיסרים של מפא״י' כפי שהוא קורא להם... ומעלה כהיסטוריון את רצח ארלוזורוב, מתוך כאב לבו וצער עלילת הדם שהוטחה בו.״

יהושע מצא מציין, כי אין לומר חד משמעית שאב״א אחימאיר טעה. ״הימים של 1957 היו ימים אחרים מהימים של שנת 1977 בהם רבין העביר לבגין את השלטון. היו אלה עדיין ימים בהם שנאת מפא״י וההסתדרות היתה במלוא עוצמתה. ימים בהם נרדפנו. בדיוק משום כך אני יכול להבין את ראש תנועתי, מנחם בגין, שניסה בכל כוחות הרטורי בפסיכולוגיית המונים לדחוק ולהרחיק כל הירהור מפני סכנה שכזו.״

אכן עדות מרתקת מימים רחוקים על ויכוח עקרוני ונוקב, בין שני הגדולים, בעיניו של צעיר התנועה, שהלך לעולמו כבן 89.

כדורגלן כיועץ פוליטי

הכדורגלן ברקוביץ מתפקד בכל יום שישי, במסווה של מראיין בערוץ 12, כיועץ פוליטי למפלגות השמאל – איך לשרוד ואיך להביא להפלת נתניהו. לא פלא שהמרואיינת מירב מיכאלי, בלי שום מעצור, מציעה מיד, לו וליושבת לימינו, להצטרף למפלגתה האבודה, אחרי שהצמד עושה לה את העבודה.

ומברקו בשאלה לבני גנץ: ״אם תפקידך 'לוודא' שנתניהו לא יהיה ראש ממשלת ישראל,״ כדבריך (אכן יעד מרשים מאוד) – מדוע אתה ממשיך לשבת בממשלה בראשותו, ועוד לגדף אותו? האם זה מצב נורמלי? איפה היושרה כביכול שלך שאתה נהנה להשתבח בה?״

יוסי אחימאיר

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

ל״א. נתיבה בן יהודה, מאיר'קה פעיל,

ושאול ביבר

רק ספר אחד מכל ארבעים הספרים שכתבתי, חזרתי וכתבתי מחדש בסיועה של הסופרת נגה מרון. היה זה הספר 'חבורה שכזאת', הספר הראשון שלי, שהפך והיה ל'חבורה שכזאת היינו'.

כשכתבתי אותו לראשונה בקיבוץ נתיב הל״ה בשנת 1949, עמד מול עיניי רק ההוויי המיוחד של הפלמח, הווי של צעירים שהשתחררו זה עתה ממסגרת הלימודים המעיקים, ומחסות ההורים הדואגים. כששואלים אותי אם על המדינה של היום חשבתי כאשר יצאתי להילחם למענה, יחד עם חבריי בפלמח, אני מאכזב את השואלים כשאני אומר – ואני מדבר עכשיו רק בשמי – שלא זה מה שמילא את יומנו אז. חשבנו על חברים שנפלו, על הקרבות שעברנו וחשבנו לא פחות ואולי יותר, על הבנות של ההכשרה ועל הקומזיצים שנעשה בערב. נכון ששרנו ״נצא לקרב נגן על אדמתנו״ – אבל לא התעמקנו במשמעות המילים, שרנו מפני שאהבנו לשיר וראינו בשירה חלק מההווי, אשר גרם לליכודנו ולאותה רעות אשר ליוותה אז את חיינו. לכן כשכתבתי את הספר התרכזתי רק בפן הזה של הפלמח, צד ההווי, ולא בצד האידיאולוגי. את הביקורת הכי נוקבת על ספרי הראשון קיבלתי מפי אחת מגיבורות הפלמח, שאף פעם לא פחדה להישיר מבט אל הקורבן שעמד מולה, ולהגיד לו מה היא חושבת עליו.

הדבר אירע ביום רביעי בשלוש אחה״צ באולפני הרצליה. מירב מיכאלי ערכה תוכנית על דמות הצבר הישראלי, וכדי לשוחח על כך הזמינה לאולפן את מאיר'קה פעיל, את נתיבה בן יהודה ואותי. במקרה שלושה פלמחניקים. יכלה להזמין גם צברים שהיו באצ״ל, בנח״ל או בגבעתי, אבל כנראה שבעיני צעירים כמירב, דמות הצבר מיוצגת הכי טוב על ידי מי שהיה בפלמח, וכך יצא גם לי להיות בשלישיה הנבחרת.

עוד אני עומד עם מאיר'קה ברחבה שלפני אולפני הרצליה והנה מגיעה מונית וממנה יורדת נתיבה. היא רואה אותי ופניה אורות. דרך המשקפים העבים שלה, אני רואה את הברק הנוצץ מתוך קשתית עיניה. מאיר'קה בטוח שהיא מחייכת אליו, וגם אני בטוח שאליו, כי מי אני בשבילה, אבל לבל נטעה היא ממהרת לפתוח את פיה ואומרת:

״פוצ'ו! איזה מזל שאני רואה אותך! איזה צירוף מקרים מופלא.״

למשמע המילים האלה מפי גיבורת הפלמח, אני מתמלא אושר אין קץ ושואל: ״על איזה מזל את מדברת?״

היא לא מהססת לרגע ואומרת: ״שמע, בדיוק אתמול הביאו לי את הקלטת של חבורה שכזאת. ראיתי את הסרט, גם קראתי את הספר שלך ומה אני אגיד לך ?״

״נו מה תגידי?״

״מה? חרא של ספר! זה מה שאני אגיד. תגיד לי זה מה שהיה בפלמח? רק קומזיצים, מתיחות וסחיבת תרנגולות? מתי בכלל סחבנו תרנגולות? איפה העלאת מעפילים? איפה פיצוץ גשרים? מה עם פיצוץ הרדאר? זה שום דבר? ומתי בכלל היית בפלמח? הרי עוד היית ילד בגימנסיה.״

כאן יצא מאירקה להגנתי ואמר: ״מה את מדברת? הרי פוצ'ו נלחם במלחמת העצמאות!״

נתיבה לא נכנעת ואומרת: ״כמה זמן? אולי שנה אחת.״

אז מה,״ אומר מאירקה מגיני ומושיעי, ״אבל זו הייתה ה-שנה של הפלמח!״

נתיבה נאלמה דום, אני זקפתי חזה ומאז ידעתי שאם אזדקק למליץ יושר – יש לי את מאיר'קה.

ממאיר'קה לא שמעתי אף פעם מה הוא חושב על 'חבורה שכזאת', גם לא מכל מפקדי הפלמח שאולי חשבו כנתיבה, רק ממשה דיין זכיתי לנחמה כאשר עם צאת הספר, שלח לי גלויה שבה כתב:

״ידידי, קראתי ספרך – הפלמח ידע לשלב עבודת האדמה ותורת הלחימה בחוש ההומור הצברי הבריא. ספרך בבטאו הווי זה הוא אות לכך שרוח הדור 'הזקן' ממלחמת העצמאות לא הושחתה על ידי רוחות הפרצים של תהילת הניצחון. תבורך על מפעלך זה וברכתי לך – המשך!

שלך,

משה דיין.״

דבריה של נתיבה לא השפיעו עליי, מכתבו של דיין היה חזק ממנה. אמרתי לעצמי שאני לא היסטוריון, כתבתי את מה שכתבתי מנקודת מבטו של מי שבוחר לראות את חצי הכוס המלאה, וזכותי לתאר את הפלמח כפי שאני הכרתי אותו. הרי את זה שהפלמחניקים נלחמו ושפכו את דמם למען המולדת כולם יודעים.

דעה זו התרופפה במשך השנים בעקבות פגישותיי עם תלמידים בבתי ספר. מסתבר שהנוער כבר לא יודע אם הפלמח שייך לתקופת יהודה המכבי או למלחמת ששת הימים. יצא לי פעם להיות בבית ספר בבאר שבע בי״א באדר עם כיתות ד'. מסדרונות בית הספר היו מלאים קישוטים וציורי ליצנים לקראת חג פורים המתקרב. המורה הצעירה שליוותה אותי לכיתה, סיפרה לי שכל בית הספר נרגש לקראת תחרות התחפושת שתהיה מחר, ושאלה אם יש לי סיפור על פורים. כשאמרתי שבי״א באדר כדאי יותר לספר על תל חי, אמרה: ״תספר מה שאתה רוצה.״

ניצלתי את הרשות שקיבלתי ושאלתי אם הם יודעים מה קרה בתל-חי בי״א באדר.

איש מהתלמידים לא ידע.

שאלתי אם הם יודעים מי היה טרומפלדור.

דממה.

רק ילדה אחת הרימה אצבע בהססנות ואמרה: ״אני לא בטוחה, אבל נדמה לי שזה הגיבור הזה שהיתה חסרה לו...״

כאן נעצרה, אבל אני עודדתי אותה ואמרתי: ״כן, כן, את קרובה, מה היתה חסרה לו?״

דבריי נסכו בה עוז והיא אמרה: ״היתה חסרה לו עין. לא?...״

חשבתי שהכיתה תצחק, אך איש לא צחק. הייתי המום כי לא תיארתי לעצמי שגם את משה דיין, ששמו נודע בכל העולם, הנוער כבר לא מכיר. התלבטתי אם להסביר לילדה מי היה טרומפלדור, אבל חששתי שאולי תיעלב. השארתי זאת למורה ועברתי לסיפורי פלמח ומלחמת העצמאות.

בסוף המפגש, כשהמורה הצעירה ליוותה אותי למכונית, לא יכולתי להתאפק ואמרתי שאני המום מזה שהתלמידים כבר לא יודעים מי היה טרומפלדור.

המורה הצעירה מצאה לנכון להגן על תלמידיה ואמרה: ״אבל ילדה אחת כן ידעה...״

דוגמה זאת ועוד רבות אחרות, שיכנעו אותי סופית שאולי טעיתי כשכתבתי ב'חבורה שכזאת' רק על הווי ותעלולים, ועליי לשבץ בספר גם כמה סיפורי קרבות וגבורה, כדי שמי שעדיין קורא ספרים, ידע שבפלמח לא רק סחבו תרנגולות.

הבעייה שלי היתה שהספר עוסק בתקופה שאני עוד הייתי תלמיד בגימנסיה, ומן הראוי שלא אבדה מדימיוני סיפורי מלחמה אמיתיים. אי לזאת החלטתי לפנות לכמה ותיקי פלמח שהייתי בקשר עימם, ולאסוף מהם חומר על העלאת מעפילים, או פיצוץ גשרים.

הפגישה עם אותם ותיקים היתה חוויה בפני עצמה, ואת חלקם שווה אולי להנציח ב'בחיי'.

הראשון שיעמו דיברתי היה שאול ביבר. ממנו רציתי לשמוע על הפריצה לעתלית ושחרור מעפילים שהבריטים כלאו.

עוד אני דוחה את הצלצול אליו מיום ליום והנה הפלא ופלא, הוא מצלצל אליי בעצמו. שואל אם אני יכול להיפגש איתו מחר בשעה שתיים בקפה תמר.

ידעתי כי לשאול יש מדי פעם רעיונות, שהוא אחר כך שוכח, לכן שאלתי אותו באיזה עניין.

אמר: ״הפתעה!״

אמרתי: הפתעה הפתעה, אבל באיזה עניין?״

אמר: ״פז!״

או! עכשיו הבנתי. כלומר לא הבנתי כלום, אבל ידעתי שאם ישכח למה הזמין אותי, אגיד 'פז' ואז הוא ייזכר. הבנתי שכפלמחניק בדם הוא עוד חי במחתרת, לכן לא חקרתי יותר, רק שאלתי אם זה דחוף. אמר: ״דחוף מאוד,״ ולא שיחרר יותר שום רמז.

במועד הקבוע בשתיים בדיוק אני בקפה תמר, אבל שאול איננו. די כעסתי על עצמי, הרי ידעתי שכששאול קובע פגישה, זה מחייב רק את הצד השני. חיכיתי כמעט שעה והחלטתי שיותר אני לא קובע אתו אף פגישה בחיים.

למחרת ב-12 בצהרים שאול מצלצל ואומר:

״אתה זוכר שאנחנו נפגשים היום בשתיים?״

כשאמרתי שזה היה אתמול, שאל: ״ובאת?״

אמרתי: ״בטח. באתי וחיכיתי לך כמעט עד שלוש.״

הוא התנצל ואמר שהיה בטוח שלא אבוא.

שאלתי: ״למה?״

אמר: ״היתה לי הרגשה כזאת.״

בקיצור, הייתה לי וספה, אז האסון לא היה גדול.

אמרתי לו: ״אני יכול לבוא עכשיו. תבטיח שאתה מחכה?״

אמר: ״לגמרי. אצלי מילה זו מילה.״

לא תאמינו אבל הוא באמת חיכה. מצאתי אותו יושב בקפה תמר ליד שולחן בפינה ומעיין בעתון ערב.

כששאלתי למה רצה אותי, הסתכל ימינה ושמאלה וכשראה שאף אחד בסביבה לא שומע, רכן לעברי ואמר שבעוד חודשיים הוא יהיה בן 87, והוא לא יכול לדחות את זה כי 87 זה פז, אם ידחה בשנה זה יהיה פח. וזה לא חגיגי. ומה הוא רוצה ממני? לא הרבה. הוא עושה לעצמו יום הולדת, יש לו שלושים סיפורים שהוא רוצה לספר בצוותא, אבל שלושים זה יותר מדי, אז הוא רוצה להוריד שניים שלושה ולהשאיר רק את הטובים.

התחיל לספר לי ואני מקשיב ורושם. רושם כל שם של סיפור ומסכם בסוף ללא רחמים: ״את הטובים כולם מכירים מ'ילקוט הכזבים,' לחלק מהאחרים צמח זקן, חלק נוסף ארוך ומשעמם, ולנותרים אין פואנטה.״

בסוף ריחמתי עליו ויחד החלטנו על חמישה סיפורים שעליהם אני מוכן לחתום. הוא רשם את שמות החמישה ואמר שגם הוא חשב על אלה בדיוק.

שאלתי״ ״מתי המופע?״

אמר: ״ביום רביעי עוד שבועיים בשמונה בדיוק.״ ואם אני רוצה כרטיסים, כדאי שאזמין בקופה כבר היום, כי לא בטוח אם יישארו.

למחרת שמעתי בקולו. הזמנתי ושילמתי עבור מקום טוב בצד ליד השביל. מקום אידיאלי המיועד לאלה הרוצים לצאת באמצע.

הרגע הגדול הגיע. אני מגיע לצוותא ורואה את שאול עומד בפתח לראות מי מהחברים שלו העז לא לבוא. שאלתי אם הוא זוכר איזה סיפורים החלטנו שהוא יספר. אמר לי: ״אל תדאג, הכול רשום אצלי. יהיה בסדר. סמוך עליי חשבתי על הכול, אפילו על זה שסתם לעמוד ולספר צ'יזבאטים, זה משעמם, אז אני אעשה הצגה שלמה. אתחפש לפלמחניק הצובע את החדר שלו ותוך צביעה הוא מספר את הסיפורים.״

אמרתי לו: ״ממתי פלמחניקים צובעים את החדרים שלהם?״

אמר: ״מה זה חשוב, זה לא ישנה לאף אחד, העיקר שיהיה מצחיק.״

מתחיל המופע. באמצע הבמה עומד אוהל סיירים, שאול יוצא מהאוהל לבוש אוברול מלא כתמי צבע, מחזיק בידו מברשת ומתחיל לצבוע את האוויר. בשלב מסוים הוא עושה הפסקת עבודה, ניגש לקידמת הבמה ומתחיל לספר.

אני מחדד את האוזניים ושומע שהוא מספר את כל הסיפורים שפסלתי. לא סיפר אפילו סיפור אחד מאלה שהעדפתי. כעסתי על עצמי. הבנתי כמה אני מטומטם, הרי הוא לא קרא לי לקבל חוות דעת. פשוט רצה להתאמן על מתנדב תמים, ובהזדמנות זאת גם למצוא מי שישלם עבור הארוחה שהזמין לשנינו.

בסוף הערב לא יכולתי להתאפק, וחיכיתי בתור יחד עם כל המלקקים שבאו להגיד לו כמה היה נהדר. כשהגיע תורי, אמרתי לו דוגרי: ״למה לא סיפרת את הצ'יזבאטים שבחרנו ביחד?״

גירד בראשו ואמר לי: ״אני אגיד לך את האמת. אתה צודק, דווקא רשמתי את כל מה שהמלצת, אבל ברגע האחרון החלטתי להקים אוהל סיירים, וכדי שיאמינו לי שאני צובע אותו, לבשתי אוברול של צבעים ולקחתי גם מברשת.״

אמרתי לו: ״ראיתי, אבל מה זה שייך? יכולת לספר את אותם צ'יזבאטים בתור צבע.״

אמר לי: ״רציתי, אבל את הפתק עם הרשימה שהכנת לי, השארתי במכנסים שהחלפתי, אז לא היתה לי ברירה אלא לספר מהזיכרון...״

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [147]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הקב״ה רוצה שנתחסן

מרן הרב שלום כהן, נשיא מועצת חכמי התורה של ש״ס, רוצה כמובן את טובת עמו ואת בריאות האנשים. לכן הוא הכריז כהאי לישנא: ״הקב״ה רוצה שנתחסן.״ – דברי אלוהים חיים, היישר מפי האל. לא בלשון של ענווה כיאה לנביא-אמת, לא בציון כלשהו של צניעות. לא – אני חושב, לא – אני סבור, לא – אני מניח. דיבור ישיר: הקב״ה רוצה... תופעה ניסית לעֵינינו [ושומעות אוזנינו]. דבר-נבואה ממש. הקב״ה אמר לו לעבדו הרב שלום כהן – מה רצונו, והנביא מתנבא בשמו.

ואני הקטן, כותב שורות אלה, רואה בכך סימן, שחזרה הנבואה בעם ישראל, לאחר נביאים אחרונים מלפני 2,500 שנה ויותר. עוד מעט נראה חבר נביאים עטויי אדרות שיער ויחֵפי-רגליים, רוקדים ריקוד של דרווישים, לקול שופר ותוף ורמקול רב-עוצמה, מתנבאים בצומתי דרכים ובכיכרות ערים, מביאים את דבר השם לעמו: שמעו דבר ה' לוגמי הבירה בבתי-מרזח בתל-אביב רבתי, והאזינו לנבואה שורפי פחי-האשפה במאה שערים בירושלים, והטו אוזניכם, יהודים יראי-שמים בכל עיר וכפר והתנחלות ברחבי ארץ כנען: לכו להתחסן! כך אני רוצה וכך אני מצווה עליכם מפי עבדי הנאמן, הנביא החדש, הרב שלום כהן!

דברי אלוהים חיים.

ואנחנו שואלים: הגם שלום בנביאים?

ושמא מתקיימת עדיין דעת חז״ל מימי התלמוד: תנו רבנן: מאז שחרב בית-המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לתינוקות ולשוטים...

מבוקש: החלילן מהמלין

סנדלר [יש עוד כמה מהם בימינו] יודע לתקן נעל פגומה. מכונאי-רכב יודע לתקן רכב שנתקע בדרך. רק חכמי הרפואה שלנו – פרופסורים, רופאים, רוקחים, חוקרים מדופלמים – נלחמים כבר שנה שלמה בקורונה, ואינם יודעים כיצד להדביר אותה. שרים ומנכ״לים, פרוייקטורים ובכירים כאלה ואחרים רָבים ומתקוטטים ביניהם בעניין הטלת סגר: איפה, ובאיזה מרחק, ואיך, ועל מי, וכמה זמן, ובאיזו חומרה. בלבול, מבוכה, בוקה מבוקה ומבולקה.

והלב מבקש: מי ייתן ויופיע אצלנו איזה חלילן פלאי, שיסחוב בצלילי חלילו את הקורונה – לכל הרוחות...

מ. מ. של מ. מ.

ועדיין אין לנו מפכ״ל [וגם לא נציב שירות בתי-הסוהר – רב-גונדר] בתפקיד קבוע ובדרגת רב-ניצב. השר אמיר אוחנה החליט שוב החלטה הססנית: ממלא מקום... זה בְכה וזו בכה. מ. מ.

אז מתי יוחלט סוף-סוף על מינוי מפכ״ל בתפקיד מלא?

כאשר על כסאו של השר ההססן יישב ממלא-מקום, שיודע להחליט.

שאלה: האם משטרת ישראל שולטת על הביטחון הפנימי ביישובי המגזר הערבי: טובא-זנגריה, סכנין, הפזורה הבדואית בנגב, ולוד ורמלה, ועוד? האם שולטת שם מדינת ישראל?

מסורת אמריקאית

אנחנו, שאיננו אזרחים של ארה״ב, איננו יכולים ואסור לנו להתערב באירועים השערורייתיים המתרחשים לעינינו, כאשר בריונים מוסתים בידי הנשיא המובס טראמפ פרצו לבניין הקפיטול במעין מרד-זוטא וזרעו הרס ומוות בבניין ופחד אצל הנבחרים.

אבל כצופים מרחוק, מותר לנו להביע דעה במה שמתרחש שם. כל זה קורה לדעתנו, בגלל השיטה המסובכת מאין כמוה של חישוב תוצאות הבחירות בכל מדינה ומדינה של הברית, ללא קשר לחישוב פשוט של ניצחון למפלגה שצוברת רוב מבין כלל המצביעים. בחירות רובניות. הפיל או החמור.

יגידו: זו מסורת מקודשת בארה״ב מימים עבָרו. אז מותר לשאול: האם לא הגיע הזמן לשנות את שיטת הבחירות המסורתית בארה״ב, לשיטה המקובלת בימינו, בעולם כולו? [פרט לצפון קוריאה].

ובאותה הזדמנות, רצוי וחיוני לבטל שם את החוק ״המסורתי״ של מכירת נשק לכל דכפין. הקץ לנשק אישי.

יהודה גור-אריה

* * *

משה גרנות

בשליחותו של הזמן

על ספר שיריה של טובה נווה

״מעבר לקו הגמר״

עיתון 77 2020, 89 עמ'

״מעבר לקו הגמר״ הוא ספר שירים הגותי מאוד – ברבים משיריו עומד האדם, עומדת הדוברת, אל מול הווייה משתנה, ואל מול הטבע האדיש למאווייו: ״כתמי נימים על קליפת בננה / שהיתה מונחת בקערת הפירות / ולא באה אל פי... // בחלון הפתוח – ירח מעורר קנאה / בימיו החוזרים״ (״בחלון הפתוח״ עמ' 12) – האדם משתנה לרעה עם הזמן, כמו שהבננה, מקבלת כתמים של זוקן, המובילים בסופו של דבר לריקבונה. לעומת זאת, איתני הטבע הנצחיים אדישים להיותו של האדם בן חלוף: פני הירח ההולכים וקטנים מבטיחים לחזור לזרוח באורח מלא מדי חודש. ובשיר אחר מופיעה השורה – ״הן הלילה ער בעיני כוכבים״ (״נפרדת״, עמ' 20) – האדם ישן בלילה, אבל הלילה עצמו ער, ויעידו על כך ״עיניו״ – הכוכבים.

האדם הוא פיון של הזמן, למרות התחושה המכזבת שהוא שליחו של הזמן:

נולדתי שלימה באיבריי וחסרה ברוחי

יצאתי לדרך בשליחותו של הזמן

והוא הביט מזווית עינו

מהתל בשלמותי החסרה

עד שביקשתי לחזור אל רחם אימי

כיצד אוכל להיוולד בשנית

ואני אוד מוצל מרחם.

(״שלמות חסרה״, עמ' 27)

הזמן מהתל בשלמותו המדומה של האדם, וגם בשאיפתו חסרת השחר להיוולד מחדש, כמו הירח בשיר הקודם. השיר מרמז על לידתה של הדוברת בימי הזוועה של סוף מלחמת העולם השנייה – ״אוד מוצל מרחם״, כפי שאפרט להלן.

בשיר האהבה ״אותו מבט״ (עמ'56) מנסה הדוברת לאפיין את הזמן באמצעות סינאסתזיה (ערבוב חושים): ״קמטי הזמן״. הדוברת נוקטת לעיתים בארמזים מהמקרא המצביעים על אפסותו וארעיותו של האדם:

הכול הולך אל השכחה

כמים הניגרים אל התהום

ומצפים להיגאל

בזרע העץ שטמן הרוח.

כך נעלמות ממני מחשבותיי.

(״הכול הולך אל השכחה״, עמ' 13)

יש בשיר הזה שני ארמזים מקראיים:

״הכול הולך אל מקום אחד, הכול היה מן העפר, והכול שב אל העפר״ (קהלת ג' 20);

״כי מות נמות, וכמים הניגרים ארצה אשר לא ייאספו...״ (דברי האישה החכמה מתקוע לדויד המלך, שמואל ב' י״ד 14).

בקובץ הזה מופיעה חטיבת שירים המתייחסת לקורות חייה של הדוברת, וליתר דיוק – לקורות חייהם של הוריה, שורדי השואה. כשהמחברת היתה בת חצי שנה נפטרה אימה, ועד גיל ארבע עשרה היא לא ידעה שהאישה שגידלה אותה במסירות איננה אימה.

בשיר ״גביע נחושת״ (עמ' 64) היא כותבת: ״ואני אוחזת בצלילים – / מאמצת את אימי שלא היתה.״

לכן, למרות שהיא עצמה לא עברה את כל הזוועות שעברו הוריה (אחת הדוגמאות: ״רופא גרמני מחסל חולים / לפי פקודה״ – עמ' 22), היא מזדהה עם קורותיהם: ״כמוך אבא, לא נולדתי לימי החום / נוצרתי בשלג המפשיר בתוכי״ (״אופק ללא פרדסים״, עמ' 36). ״ולאחר היער אבי שומע / שפת אוקראינים מחלון ביתו / ואני באה לעולם / ברעם נסוג של תותח גרמני״ (״עיר נודדת״, עמ' 40) – אנחנו יודעים שאימה הייתה ״פרטיזנית ביערות קורושינקה / תופרת קטנה של מדי גרמנים?״ (״קו הגמר״, עמ' 31), ואבא קפץ מהמשאית שהובילה אותו אל מחנה המוות (״שירת הים של אבא״, עמ' 33) – האב שנהג לחזן את שירת הים שנפתח לבני ישראל הבורחים מפני צבא מצרים, הנה, באסון הגדול של מלחמת העולם השנייה ״והים לא נפתח לך ליבשה״ (שם). ואת שירי הערש הראשונים מפי אימה, שידעה רק את שפת העדינות, שמעה הדוברת בינקותה ״בין קירות הבונקר״ (״שפה זו״, עמ' 30).

יש בקובץ מספר שירים ארס-פואטיים מאוד מיוחדים:

כתב ידי אוזל

על נייר מתכלה

אינני מזהה את המילים

המבקשות שלווה

בשורות השיר הבא.

(״כתב ידי אוזל״, עמ' 70).

לו הייתי עטופה ברוח המילים

כי אז שירה היתה געגוע חוזר

אצבעות היו אוחזות ברוח

מעבירות מדף אל דף

את צירוף האותיות

הרצוף בתהיות.

(״להתעטף ברוח״, עמ' 74; ראו גם עמ' 77).

בסוף הספר יש סדרת ״שירים בשלוש״, גרסה אישית לשירי ההיקו. אצטט רק שיר אהבה אחד:

בוצע לחם דגנים

מורח בחמאה

מגיש לי את טעם שפתיךָ.

(עמ' 84).

הספר מומלץ מאוד הן משום הפן ההגותי החכם והמחכים, והן משום הפן הביוגראפי המרגש. רוב השירים קצרים מאוד, ומורגשת ההשקעה הגדולה בכל מילה ובכל שורה.

משה גרנות

* * *

עקיבא נוף

נוסקים

אנחנו נצֵאָה בִּשְׁנַיִּים,

לַחוֹג בְּפִינָה נִיסְתָּרָה,

נוֹשְׂאִים זה אֶת זה עַל כפיים,

נושקים אחוזֵי תַּבְעֵרָה.

נִינְסוֹק אל חוּפַּת הרקיע,

נִיפְרוֹשׂ את כנפֵינו לעוּף,

עוֹרְגים כי תָּבוא ותגיע

שעה של אחְדוּת גוּף בְּגוּף.

* * *

יוסף אורן

הכישלון הארוטי

שביאליק התאמץ להצפין בשיריו

חלק א' – השירים בקריאה פרשנית

לפני 120 שנה, בשנת תרס״א (1901), כתב ביאליק שני שירים ליריים קצרים: ״הלילה ארבתי״ ו״רק קו שמש אחד״, המתארים ביחד את תוצאותיו של ליל-האהבה שבו, כנראה, איבד את בתוליו. אלא שהחוקרים והפרשנים הרבים של שירת ביאליק לדורותיהם, שלא השכילו להבין, ששני השירים האלה משלימים זה את הזה ולכן אינם ניתנים להפרדה, ולא הקדישו להם תשומת-לב ראויה. וגם כאשר כתבו פירושים לשירי האהבה האחרים של ביאליק, חיפשו בהם בעיקר עדות ביוגרפית לקשריו עם נשים מסוימות, או עדות ליחסו העקרוני אל כלל הנשים, בעוד שהיה עליהם לקרוא את כל שירי האהבה שלו, ובמיוחד את שני השירים האמורים, תחילה כפשוטם, כשירים ליריים עצמאיים, ולא כשירים המוסרים עדות כלשהי על חייו הפרטיים של ביאליק עצמו.

ואכן, כדי לבאר את השירים האלה תחילה כפשוטם, כצמד שירים ליריים שלתוכנם ישנה משמעות אוניברסלית – אני שם נפשי בכפי במתן פירוש לשני השירים האלה של ביאליק משנת 1901 על-פי גישה פרשנית מעט-קיצונית, שהיתה האוּרים והתוּמים בחוגים לספרות בתחילת שנות השישים באוניברסיטאות שלנו, ואשר המליצה לפרש טקסטים ספרותיים רק מתוך עצמם, בלי הקוֹנְטֶקְסט ההיסטורי שלהם: המידע על חיי מחבריהם וזיקתם לאירועי התקופה ולמסורות הספרותיות, התימאטיות והפואֶטיות, ששלטו בשיח הספרותי במועד חיבורם.

פירוש השיר ״הלילה ארבתי״

הַלַּילָה אָרַבְתִּי עַל-חַדְרֵךְ

וָאֶרְאֵךְ שֹׁמֵמָה הֶחֱרַשְׁתְּ;

בְּעֵינַיִךְ הַנְּבוּכוֹת בַּחַלוֹן

נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ –

בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ –

וְאַתְּ לֹא-רָאִית, אֲהוּבָתִי,

כִּי כְּיוֹנָה חֲרֵדָה בְּחַלּוֹנֵךְ

הִתְחַבְּטָה, הִתְלַבְּטָה נִשְׁמָתִי.

בשיר הזה מספר דובר אנונימי (להלן: ״הדובר״), על הימנעותו מלבוא אל חדרה של אישה צעירה, כמצופה ממנו אחרי על ליל-האהבה הראשון שלהם. במקום זאת ״ארב על חדרה״: הסתתר במקום אפל וצפה ממקום מחבואו באהובתו כשהיא מסתכלת דרך חלון חדרה המואר ומצפה לבואו. בתיאורה – הנמסר מנקודת מבטו, חשוב לזכור – ראה אכזבה (״וָאֶרְאֵךְ שֹׁמֵמָה הֶחֱרַשְׁתְּ״) ומבוכה (״בְּעֵינַיִךְ הַנְּבוּכוֹת בַּחַלוֹן״). לא ברור מה מונע ממנו להיכנס אל חדרה, אך משתי השורות הבאות משתמע, שמחשבה שהוא מייחס לה במוחו היא שמעכבת את כניסתו אל חדרה: ״נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ – / בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ –״

הצירוף ״חסד נעורים״ מציף בזיכרון של הקורא את הפסוק מירמיהו ב'-2, שבו מזכיר הנביא לשומעיו בירושלים את ברית-האהבה שכרת אלוהים עם ״בית יעקב״: ״זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.״ ההקבלה בפסוק זה בין ״חסד נעורייך״ ל״אהבת כלולותייך״ מבהיר את משמעותו הייחודית של האירוע שהתרחש לשני הצעירים בלילה הקודם – זה היה ליל-הכלולות של שניהם, הלילה שבו התרחש מעשה-האהבה הראשון בחיי שניהם, שכנראה השתבש מסיבה כלשהי.

השערה זו, על כישלון מעשה-האהבה שלהם בליל-אמש, משתמעת משתי מחשבות שליליות ש״הדובר״ מייחס לאהובתו: הראשונה – שהיא מתחרטת על האֵמון שנתנה בו כאשר התמסרה לו (״נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ – ״), והשנייה – שכעת היא מצפה לקבל ממנו גמול על מה שהעניקה לו בליל-אמש: את נשמתה, את התמצית של נשיותה, את בתוליה.

בשתי מחשבות שליליות אלה, שבהן הסביר לעצמו ״הדובר״ את כישלון ליל-הכלולות בלילה הקודם, מובלעת הנחתו, שמַבָּעֵי המתיחות והמבוכה שזיהה על פניה של אהובתו משקפים את הציפייה שלה לבואו כדי לקבל ממנו תמורה ל״חסד נעוריה״: ״בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ״. במחשבתו זו מייחס ״הדובר״ לאהובתו תיכנון מניפולטיבי מראש של התמורה הראויה לבתוליה, כאילו ביצעה איתו עיסקת-חליפין בליל-הכלולות, עיסקה שהיא כבר שילמה בדמי-בתוליה את חלקה בה, בעוד שהוא טרם פרע ב״דמיו״ את חובו לה: בחובת התקשרות תמידית אליה כבן-זוג לחיים.

פירוש אפשרי זה של ״הדובר״ לתחושת הזרוּת שהציפה אותו כלפי אהובתו בשעות שחלפו מליל-אמש, מסביר, מדוע בחר מראש, בלכתו אל חדרה, להסתתר לארוב לה תחילה במקום אפל ולצפות בה משם, במקום להגיע במועד לפגישתם בחדרה. ואכן התחבטותו והתלבטותו ״כְּיוֹנָה חֲרֵדָה״ מול חלון חדרה נתמכת מהמשך הנבואה של הנביא ירמיהו, שבסיום פסוקיו על ייחודה של ברית ״ליל-הכלולות״ שכרת העם עם אלוהיו בעבר, הוא מאשים את ״בית יעקב״ בבגידה, במעבר לעבודת אלילים: ״על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן את צועה זונה. ואנוכי נטעתיך שׂוֹרֵק כֻּלֹּה, זרע אמת, ואיך נהפכת לי סוּרֵי גפן נוכריה. - - - דעי מה עשית בִּכְרה קלה מְשָׂרֶכֶת דרכיה״. - - - ותאמרי: - - - כי אהבתי זרים ואחריהם אלך.״

דבריו אלה של הנביא משווים לאֶתְנָן, התשלום שמשלמים לקוחות לזונה עבור שירותיה, את ״הגמול״, שלהנחתו של ״הדובר״, מצפה אהובתו לקבל ממנו.

פירוש אפשרי זה – שבמחשבותיו אלה על אהובתו הסביר ״הדובר״ לעצמו את כשלון מעשה-האהבה שקיים איתה בליל-אמש – יועמד במבחן בשיר הבא, בשיר ״רק קו שמש אחד״.

פרוש השיר ״רק קו שמש אחד״

רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדַלְתְּ;

וַיְפַתַּח חָמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,

וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשַׁלְתְּ.

וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וַיַחְמֹס אֶת בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ;

וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ

יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ –

מבחינת סדר הזמנים, התרחש האירוע שמסופר בשיר הזה לפני מועד האירוע שסופר בשיר הקודם, כי הוא מספר על סופו של ״ליל-הכלולות״ עצמו, לילה שמוגדר כ״סַעַר לֵיל אֶחָד״. ממש בסיום ״הסער״, ברגע שבו ״רק קו״ של קרן האור הראשונה של השמש האירה ל״דובר״ את המראה של אהובתו – זו שהעניקה לו זה עתה בחשיכה את ״חסד נעוריה״, כפי שנאמר בשיר הקודם – הוא הופתע מעוצמת ״הדריה״ (הנתונים הגופניים שבהם אשה מתהדרת), שהעידו כי על-ידי מעשה-האהבה, שהתרחש ביניהם בחשכה, הפכה בבת-אחת מנערה ביישנית לאשה המתפארת בנשיותה.

הפתעתו של ״הדובר״ מהשינוי שראה אצל אהובתו היתה כל-כך דרמטית, דווקא משום שהיה דרוש ״רק קו שמש אחד״ כדי שיבחין, שליל-האהבה חמס ממנה בבת-אחת את כל סגולות הבתולין שהיו לה קודם לכן: ״וַיַחְמֹס אֶת בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ.״ בסגולה ״בִּסְרֵךְ״ – שילב ״הדובר״ את המילים ״בשר״ ו״בוסר״ כדי להדגיש את הראשוניות שזכה בה ממנה ב״ליל-הכלולות״. משמעות זו של הבתולין מחוזקת במילה ״ניצתך״ – שהיא הגבשושית בגבעול הצמח שממנו מתפתח הפרח ואח״כ מתגלם הפרי, כמפורט בפי הנביא ישעיהו, המתאר את השלבים האלה בהתפתחות הגפן: ״כְּתוֹם פרח ובוסר גוֹמֵל יהיה ניצה״ (י״ח-5).

בעיניו של ״הדובר״, שאומֵד כעת את הסגולות הנשיות החדשות שאהובתו מתהדרת בהן, הבשלתה של אהובתו בבת-אחת ״כְגֶפֶן פֹּרִיָּה״ הינו אירוע אסוני עבורו. ואכן כך אמור הקורא לפרש את המתחולל במחשבתו: בעודו מפרט את המעלות הנשיות החדשות והמרשימות של אהובתו, הוא בעצם מונה, על דרך הניגוד, את המגרעות של הגבריות שלו. מתוך ״וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדַלְתְּ״ משתמעת הרגשתו שקומתו התנמכה ודומה לזו של ילד שהתפתחותו הגופנית טרם הושלמה. מתוך ״הֲדָרֵךְ״ משתמעת הרגשתו שמראהו חסר חן ויופי. מתוך ״וַיְפַתַּח חָמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ״ משתמעת הרגשתו שגופו עלוב-המראה אינו יכול לעורר חמדה, תשוקת נשים אליו. ומן הדימוי ״וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשַׁלְתְּ,״ משתמעת לו הרגשה של בוסריות מינית ואפילו של עקרוּת מינית. אין ספק, שבפֵּרוּט זה של סגולותיה הנשיות של אהובתו, שיקף ״הדובר״ המבועת את תחושת הבהלה הגברית שהיה נתון בה ברגע ש״רק קו שמש אחד״ האיר לו את ״הדריה״ הגופניים.

מאחר שהדימוי ״גפן פורייה״ קושר את שני השירים זה לזה, כדאי להתעכב על השימוש שעשו בו שניים מחשובי הנביאים. אמנם בשיר ״הלילה ארבתי״ לא הופיע דימוי הגפן בשורות השיר עצמו, אך הוא מוצף בשיר באמצעות דברי התוכחה של הנביא ירמיהו בהמשך פרק ב': ״על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן את צועה זונה. ואנוכי נטעתיך שׂוֹרֵק כֻּלֹּה, זרע אמת, ואיך נהפכת לי סוּרֵי גפן נוכריה.״

ואילו בשיר ״רק קו שמש אחד״, הדימוי מופיע בגלוי בטקסט, בשורה ״וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשַׁלְתְּ,״ אך הפעם לא במשמעות החיובית שנתן לו הנביא ישעיהו בנבואתו בפרק ל״ב-12, שבה המשיל לגפן פורייה את האישה הנאמנה והמסורה לבעלה, אלא במשמעות אירונית, שאליה מכוון ״הדובר״ את פירושו למשל הזה: ככל שהאישה מבשילה להיות ״גפן פורייה״, כך מצטמצמת נאמנותה המינית כלפיו.

מהניגוד בין תיאורי הגפן בדברי שני הנביאים, ניתן להבין, שבחשכת הלילה היתה אהובתו של ״הדובר״ עדיין דומה ל״גפן פורייה״, הנאמנה רק לו, אך בקו האור הדק של השמש, שאך זה הבקיעה, הצטיירה בעיניו פתאום כ״גפן נוכרייה״ המסוגלת לבגוד בו עם גברים אחרים.

מיקומן של שתי המילים, המילה ״רק״ בראש השורה והמילה ״אחד״ בהמשכה, בשורות הפותחות את שני הבתים, מדגיש את הפתאומיות של השינוי ואת גודל האכזבה שהרגיש ״הדובר״ בסיום ליל-הכלולות של שניהם. פתאום הבין, שלעולם לא תהיה לו עוד בלעדיות על הֲדַרֵי-גופה, משום שגברים רבים אחרים ינסו ליהנות מן ההפקר. בפי ״הדובר״ הם מכונים ״כלבים נבלים״, כלבי-פרא מיוחמים ומופקרים שאורבים לטרף קל-להשגה, ושכל עניינם בה יהיה בבשרה – ב״נִבְלָתה״, בשני מובניו: שעתיד לנבול, להזדקן ולהתבלות, עד שיהפוך לנבֵלה, לפגר, שהכלבים יוכלו להריח את רקבונו גם מרחוק.

התיאור המרתיע הזה מציף בזיכרון את הדֶגֶם הנָשי שאליו כיוון ״הדובר״ את תאורה של אהובתו בצמד השירים הזה: המלכה הנוכרייה איזבל, בת מלך צידון, שנישאה לאחאב והפיצה בעם-ישראל את הסגידה ל״בעל״, האליל הנפוץ ביותר במרחב ארץ-כנען. הסיפור במלכים ב' פרק ט' מספר על מותה של איזבל. אחרי שיֵהוא, אשר מרד במלכות ודחה בלעג את הצעת השלום של בנה, יורם בן-אחאב מלך ישראל: ״מה השלום? עד-זנוני איזבל אמךָ וכְשָׁפֶיה הרבים״ – התאפרה איזבל לכבוד יֵהוא ״ותשם בַּפּוּךְ עיניה ותֵיטֶב את ראשה״ וגם התייצבה למענו בחלון במלוא הדרה כדי לפתותו, אך יֵהוא, שהיה נחרץ במטרתו, שיכנע שלושה מסריסיה והם שמטו אותה אל מותה. בכך התקיימה נבואת אליהו התשבי: ״בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר-איזבל, והיתה נִבְלַת איזבל כְּדוֹמֶן על פני השדה.״ כל המילים המרמזות על השינוי, ש״הדובר״ דימה לראות באהובתו באור הקלוש של קו שמש אחד, מופיעות בפרק זה המספר על סופה של המלכה איזבל: בָּשָׂר, זנונים, כלבים ונבֵלה.

חלק ב' – השירים בקריאה דרשנית

הדמיון בין שני השירים

ואלה הם הנימוקים למסקנה שהוצגה במסה הזו, ששני השירים, ״הלילה ארבתי״ ו״רק קו שמש אחד״ משנת 1901, משלימים זה את זה ומספרים על אותו אירוע עצמו:

1) שני השירים הם שירי-נמען אל אישה מפי ״אני״-גברי אנונימי (״הדובר״), ובשניהם מתוארים האירועים של ליל-האהבה הראשון שלהם, לילה שהיה גורלי עבור שניהם. כלומר: אף ש״הדובר״ מייחס לאהובתו רגשות (בשיר הראשון) וציפיות גשמיות (בשיר השני), אין הוא מוסר את נקודת-המבט הנשית של אהובתו על האירוע הכושל שהיתה שותפה לו.

2) במבט צילומי, בולט המבנה הזהה של שני השירים: בכל שיר ישנם 2 בתים בני ארבע שורות ובכל בית ישנם 2 משפטים. המשקל בשורות של שני השירים הינו זהה: 3 אַמְפִיבְּרָכִים בכל שורה (אמפיברָכוּס הוא יחידת-משקל המצורפת משלוש הברות: הברה לא-מוטעמת, הברה מוטעמת והברה לא-מוטעמת). משקל זה מחייב קריאה של שני השירים בהברה האשכנזית. החריזה היא סיומית בשני השירים, אך בעוד שהיא בשיר הראשון חריזה בין השורה השנייה לשורה הרביעית ושונה בכל בית, היא בשיר השני חריזה דקדוקית ב-6 שורות (מ״עברֵךְ״ ועד ״נבלתֵךְ״) ורק בבית הראשון של שיר זה קיימת חריזה שונה בין השורה השנייה (״גָדַלְתְּ״) לבין השורה הרביעית (״בָּשַׁלְתְּ״).

3) בניסוח של שני השירים בולט שימוש עשיר באַלוּזְיוֹת מספרי המקרא. האַלוּזְיָה (או במונח העברי שלה: אֶרְמֵז) היא הפנייה מרומזת אל מקור ספרותי ידוע, כתחליף לציטוט גלוי ממנו, המנוצלת על-ידי הכותב אם כדי להרחיב את משמעות דבריו ואם כדי להסתיר את משמעות דבריו.

האַלוּזְיָה הבולטת ביותר בצמד השירים הזה מפנה אל דימויי הגפן, המתפתחת בכרמו של האיכר בניגוד לציפיותיו ממנה, בדברי הנביאים ישעיהו וירמיהו. ריבוי האַלוזיות בשני השירים מעיד ש״הדובר״ ניסה לעקוף באמצעותן את הצורך לספר בלשונו ובאופן מפורש את הסיבה שבעטיה הסתיים ליל-הכלולות שלהם בכישלון, בעוד שבשירים עצמם כלל לא ברור אם ליל-הכלולות נכשל באשמת אחד משניהם, או שהשתבש מסיבה כלשהי במהלך מימוש מעשה-האהבה עצמו.

4) בשני השירים מייחס ״הדובר״ לאהובתו את אשמת הכישלון של ליל-הכלולות, אם משום שלא עמד בציפיותיה ונמלט מחדרה ואם משום שהיא גם הגדילה את חרפתו וגירשה אותו מחדרה (השערות שהן, כמובן, ״דְרש״ בלבד). בשיר ״הלילה ארבתי״ אשמת האהובה עדיין מוצגת כתועלתית – מאחר שחשבה מראש לקבל ממנו ״גמול״ עבור ״חסד הנעורים״ שתעניק לו בליל-הכלולות. ואילו בשיר ״רק קו שמש אחד״ החמיר ״הדובר״ את אשמת אהובתו והציג אותה כהאשמה מוסרית – ציפייתה להפוך אחרי ליל-הכלולות לאישה נחשקת בעיני הרבה גברים. משני השירים משתמע ״הפְּשט״ האוניברסלי הבא: בקרב גברים נפוצה הנטייה להצדיק את כשלון קשר-האהבה שלהם עם אישה על-ידי החשדתה בחוסר-נאמנות ועל-ידי האשמתה בפריצות-מינית.

מן הפְּשָׁט האוניברסלי אל הדְרָשׁ הפרטיקולרי

עד כאן ״הפְשט״– הקריאה של שני השירים הליריים הקצרים מתוך עצמם, כשירים שמשמעותם היא אוניברסלית, בלי סיועו של הקונטקסט ההיסטורי שלהם, הקושר את המסופר בהם לפרק עלום בחייו של ביאליק עצמו בימי בחרותו. ומכאן ואילך ״הדְרש״' המתיר לצרף לפירושם של השירים האלה מידע היסטורי, ספרותי וחוץ-ספרותי, כדי לשייך לביאליק את אירועי ליל-הכלולות הגורלי שמסופר בהם.

פישל לחובר, מחבר המונוגרפיה ״ביאליק – חייו ויצירתו״ (1950), אמנם צדק כשקבע בפרק ״שירי אהבה״ את הקביעה הבאה: ״ביאליק לא שר שירי-אהבה עד שהיה כבן עשרים. שיר האהבה הראשון שלו הוא השיר 'עיניה'. - - - ודאי מונחת ביסודו חוויה של אמת.״ (עמ' 137), אלא שלא ביסס את הסֵיפא של מסקנתו זו. סביר להניח שלחובר כלל לא זיהה את חשיבותם של השירים הקצרים משנת 1901, שבהם חשף ביאליק לראשונה פרטים על אותה ״חוויה של אמת,״ כי לא הבחין שהם משלימים זה את זה ושהם מספרים ביחד על אירוע טראומטי משנת 1890 בחייו של ביאליק, אירוע שבעקבותיו החל פתאום לכתוב ״שירי אהבה״, שהראשון מביניהם היה אכן השיר ״עיניה״ משנת 1892.

אילו זיהה לחובר במועד את חשיבותם של שני השירים הקצרים האלה, היה מצליח לסמן את הסדר הכרונולוגי של האירועים בימי בחרותו של ביאליק. כישלון ליל-האהבה שעליו מספרים שני שירים הקצרים התרחש לביאליק ב-1890, בהיותו עדיין בחור בישיבת וולוז'ין – שרק לפני חודשים אחדים מלאו לו 17 שנים – ישיבה שאליה נכנס ב-תר״ן (1890), בגיל 16, ועזב אותה בתרנ״א (1891), בגיל 18. אך לחובר – שלא קישר את עזיבת הישיבה לאירוע הטראומטי שהתרחש לביאליק עם צעירה אלמונית בת-גילו באותה שנה, במהלך חופשה קצרה בז'יטומיר – נימק את נטישת הישיבה זמן קצר אחרי האירוע בז'יטומיר במצבה המתערער של הישיבה ובאכזבתו של ביאליק מלימודיו בה. ועקב טעותו זו, לחובר גם לא קישר שירים נוספים שכתב ביאליק במשך העשור שחלף בין כתיבת השיר ״עיניה״ ב-1892, בעודו רווק, לצמד השירים הקצרים שכתב ב-1901, בהיותו בן 27 וכבר נשוי למאניה כשבע שנים, מאז שנת 1893.

בהשפעתו של לחובר, שקרא את שירי אותו עשור (להלן: ״שירי התגובה לאירוע״) כשירי אהבה נפרדים זה מזה, קראו גם פרשנים אחרים את השירים הללו בנפרד, ולכן לא הבחינו שהשירים האלה אינם ניתנים להפרדה משום שהם מבטאים ביחד משבר בחיי ביאליק, שהוא נמנע מלחשוף אותו, אך גם לא היה מסוגל להימנע מהעיסוק בו. אילו גילו את המכנה המשותף בתוכנם של שירים אלה, שבהם ביטא ״הדובר״ את הקונפליקט הנפשי בין אמונתו הדתית לבין יצריו הגשמיים, את עוצמת החֶמדה שהאישה מעוררת אצל הגברים ואת פוטנציאל הבגידה הטמון במראה הארוטי של האישה – היו מבינים את חשיבותם של שני השירים הקצרים משנת 1901, כשירים שבהם חשף ביאליק לראשונה פרטים על ליל-האהבה הכושל שלו משנת 1890 עם צעירה בת-גילו בחדרה בפרבר הקצפים של יהודי ז'יטומיר.

שירי התגובה לאירוע

תחת הכינוי ״שירי התגובה לאירוע״, נבליט את הרמזים בשירי ביאליק מאותו עשור שתומכים בפירושם של שני השירים הקצרים משנת 1901 כשירים המספרים על ליל-אהבה גורלי שחווה ביאליק ב-1890, בטרם מלאו לו 18 שנים.

השיר ״עיניה״ (תרנ״ב, 1892) – הוא שיר מתהפך ש״נשבר״ במחציתו, שבו מספר ״הדובר״ כי ראה נערה מצודדת-לב מתהלכת שֶׁפִי בחורשה בשעת השקיעה של היום ולה ״שתי עיניים – שתי גחלים,״ אך לפתע התפוגגה התמונה האידילית שראה כי נחרד מהמבט שנעצה בו, שהיו עיניים נוקבות של לילית אשר ביקשה לצוד את נפשו למָרוּתו של השטן, הסִטְרָא אַחְרָא.

השיר ״מכתב קטן כתבה לי״ (תרנ״ז, 1897), הוא לא רק שיר מתהפך, אלא גם שיר אירוני. בתחילתו הציב ביאליק שיר פארודי הכתוב בשפתה המליצית של צעירה רגשנית ורומנטית המנסה לשכנע אותו לחזור בו מנטישתה. האירוניה גלומה בתשובה האבסורדית שבה נימק ״הדובר״ את פרידתו ממנה: ״מֵאַהֲבָה זֹאת עָשִׂיתִי: / זַכָּה אְַתְּ מִהְיוֹת לִי חֲבֶרֶת, קְדוֹשָׁה אַתְּ מִשֶׁבֶת עִמִּי; / אַתְּ הֲיִי לִי אֵל וּמַלְאָךְ, - - - זִרְחִי לִי בְּאוֹר הַחַמָּה / רִמְזִי לִי מִכּוֹכַב מָרוֹם.״

הפרזיולוגיה האירונית (״זכה״, ״קדושה״ ו״אור החמה״) תופיע במשמעותה המפורשת כעבור ארבע שנים בשיר הקצר ״רק קו שמש אחד״, שיר שבו חשף ביאליק לראשונה את כישלון ליל-האהבה הראשון שלו עם הצעירה בשנת 1890, כאשר היה בן 17.

בשיר ״רזי לילה״ (תרנ״ט, 1899) מובלט הלילה כתעלומה: ״מָה-רַב הָרָז, עֲמוּקָה הַתַעֲלוּמָה / הַלוּטָה בַּאֲפֵלָה זֹה הַסְּתוּמָה״ עד ש״הָאוֹר הַקָּלוּשׁ, אוֹר הָרְמִיָּה״ הביא אותו להתפכחות מקסמי הלילה ומהחלומות שחלם בהשפעתם – ״חֲלוֹמוֹת פְּלָאִים, חֲלוֹמוֹת בְּלִי פִּתְרוֹנִים.״ תיאור זה מקביל לקסם שחווה ביאליק (או קיווה לחווֹת) עם אהובתו בליל-הכלולות שלו, קסם שהתפוגג בסֶדֶק-האור הראשון של ״קו שמש אחד״ – שינוי שיובלט כעבור שנתיים בשני השירים הקצרים משנת 1901, אשר ללא-ספק משלימים זה את זה.

בשיר ״העיניים הרעבות״ (תרס״א, 1901) כבר הציג ביאליק חלק מהפרטים שיופיעו עוד מעט בשני השירים הקצרים. בעזרת הניגוד בין שני הבתים הראשונים של השיר, שבהם תיאר את חמדת הבשר של אהובתו, לבין שני בתיו האחרונים שבהם הציג את המחיר הגדול ששילם עבור העונג שזכה בו בחברתה, חורבן עולמו הרוחני: ״וַאֲנִי, נַעַר פּוֹתֶה - - - רָגַע קָטוֹן מְאוּשָׁר הָיִיתִי בְּלִי-חוֹק - - - וּבְרֶגַע קָטוֹן שֶׁל-תַּעֲנוּג, שֶׁל-אוֹשֶׁר וָגִיל, עָלַי חָרֵב עוֹלָם מָלֵא – מַה-גָּדוֹל הַמְּחִיר שֶׁנָּתַתִּי בִּבְשָׂרֵך!״

רק אחרי ארבעת ״שירי התגובה לאירוע״ האלה, נכתבו שני השירים הקצרים, שבהם התרכז ביאליק בליל-האהבה הכושל עצמו. אך הוא היה זקוק לעוד שמונה שנים כדי לחשוף את התמונה בשלמותה בסיפור ״מאחורי הגדר״, שהתפרסם ב״השילוח״ ב-1909. בעלילתו של הסיפור הזה מפורש גילם של נֹח ומארינקא במועד שבו התקיים ליל-הכלולות שלהם, הזירה שבה התקיים האירוע – חדרה של מארינקא בצריף נפרד שהיה לה בחצר של ״דודתה״ בפרבר הקצפים בז'יטומיר, ופרטים על שכנתו מארינקא, ילדת-טבע ״אסופית״ שהתפתחה במשך השנים והפכה לעלמה יפה ומצודדת-לב. אך גם בסיפור זה אין שום רמז על הסיבה שמשתמעת משני השירים הקצרים, שכישלון מעשה-האהבה בינו ובין אהובתו בליל-הכלולות הוא שקטע את הקשר ביניהם. ואין זה מקרה שהסיפור מסתיים בדיוק לפני ליל-האהבה שלהם: ״הצריף בלע בעוד רגע את שני בני השכנים. על הפתח עמד [הכלב] שקוריפין ושמר.״

ואכן, מוזר שאפילו פרסום הסיפור, שמיד אחרי הדפסתו זיהו כל קוראיו שיסוד עלילתו הוא ביוגרפי (״נֹח״ בהיפוך האותיות הוא: ״חיים-נחמן״), לא החזיר את חוקרי שירתו של ביאליק לבחון מחדש את ארבעת ״שירי התגובה לאירוע״ ואת שני השירים הקצרים, אף שמכולם משתמע, אם באופן מפורש למדי ואם באופן מרומז מאוד, שליל-האהבה הראשון של גיבורי הסיפור ״מאחורי הגדר״ היה לילה טראומטי בחייו של נֹח, שאלמלא כן היה באמת בורח עם מארינקא שלו, אחרי אותו לילה, כדי שלא ישיאוהו ל״בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן ובחופה וקידושין.״

לפיכך ננסה לפענח את חידת ״החור השחור״ הזה בביוגרפיה של ביאליק, על-ידי קריאת כל היצירות שהתייחסו אל חידה זו בסדר שבו נכתבו: ארבעת ״שירי התגובה״ שכתב ביאליק בין השנים 1901-1892, שני השירים הקצרים משנת 1901 והסיפור ״מאחורי הגדר״ משנת 1909.

תרומת חוקרים לפיענוח החידה

מרצף היצירות בסדר הזה אפשר לבסס קביעות של חוקרים אחדים שניסו לפענח את חידת-חייו של ביאליק. הרבה שנים לפני לחובר סיפר הסופר שלמה הללס (1953-1873), בקטע-זיכרון משנת תרפ״ג (1923), כי שמע מפי ביאליק ״את הזמן, המקום ומצב נפשו״ שבהשפעתם כתב את השיר ״עיניה״, כאשר שב לימי חופש מישיבת וולוז'ין אל ביתו בז'יטומיר: ״וליד ביתם גן, ובגן סוכה, והוא [ביאליק] יושב בסוכה ולומד בניגון עצוב איזו מסכתא. וסמוך לגנם עוד גן, ובגן ההוא ריבה יש, וריבה זו היתה מתגנבת בחשאי ועומדת בין העצים לראות את ביאליק ולשמוע את קולו הנוגה. וקרני-השמש חודרות בעד עלי העצים וסורגות רשת-זהב על פניה, וכתם-פז נופל על עיניה. ועיני ביאליק נתקלות ברגע ההוא בעיניה – ויצא השיר הזה.״

פישל לחובר, שציטט קטע זה במונוגרפיה המקיפה שלו ״ביאליק״ (בעמ' 137), הטיל-ספק בחלק מהפרטים האלה, אך אישר את עיקרו של הסיפור: ״מוולוז'ין הרחוקה לא שב ביאליק לביתו לימי החופש – אבל אין לפקפק בגרעין העיקרי של הסיפור, וביאליק סיפר את הדבר בשינוי מעט או הרבה.״

מאחר שהכינוי התלמודי ״ריבה״ (ב-ב' רפויה) לעלמה בשנות העשרֵה שלה, בקטע-הזיכרון של שלמה הללס, אינו מבהיר את מוצאה האתני או הדתי של הנערה הצעירה המתוארת בשיר ״עיניה״, כדאי להסתייע במסקנתו של יונתן רטוש, שבפירושו ל״מגילת האש״ קבע, שיצירה זו של ביאליק ״היא שירת האהבה הזרה, ביטוי לתסביך האהבה [של ביאליק] אל בת עם נֵכר, אל הגוֹיָה.״ מסקנה זו של רטוש משנת 1951, בפרק ״שירת האהבה הזרה אצל ביאליק,״ נתמכת, כמובן, גם על-ידי הסיפור ״מאחורי הגדר״ המספר על קשר האהבה שהתפתח בין נֹח, הנער היהודי, למארינקה, ״האסופית״ של הגויה היחידה בפרבר של יהודי ז'יטומיר – קשר ידידות שהחל בילדותם והתממש לשניהם בליל-אהבה יחיד בהגיעם לגיל הבחרות.

ומעניינות במיוחד הן האבחנות של עדי צמח בספרו משנת 1966, ״הלביא המסתתר״, שבאחד מפרקיו ביסס את קיומם של שני קטבים בשירי האהבה של ביאליק על ההבדל בין חלקי-היממה ובין צבעיהם השונים. אך גם הוא ציטט מבין שני השירים הקצרים רק את השיר ״רק קו שמש אחד״, והתעלם מהשיר ״הלילה ארבתי״, משום שלא הבחין שהם שירים תאומים שאין להפריד ביניהם.

דרכו של גבר פגוע-אהבה

ואחרי כל זאת, אין גם בצמד השירים הקצרים של ביאליק משנת 1901 פתרון לתעלומת האירוע שהתרחש לביאליק ב-1890 ואשר פגע בנפשו באופן כה קשה וכה ממושך. והמעט שהתברר לנו מריבוי האַלוּזְיוֹת בשני השירים הקצרים ומהֲפָכֵי הרגשות והמחשבות ב״שירי התגובה לאירוע״ מסתכם בכך, שביאליק עשה כל מאמץ להעלים מידיעתנו את הפגיעה הנפשית שנותרה בו מאירועי אותו לילה, וכי למעשה היה מאז גבר פְּגוע-אהבה – גבר פוסט-טראומטי שהתקשה אחרי אותו ליל-אהבה לקיים לאורך זמן יחסי-אהבה יציבים ורגילים עם נשים.

ביאליק ביטא בעצמו את הנזק המתמשך הזה בחייו בשורות די-מפורשות ששתל בשירים האישיים, שחוקרי שירתו הצמידו להם את הכינוי ״שירת היחיד״ שלו, כגון: ״שׁוֹנִים הָיוּ הַשִּׁירִים: עַל עָב קְטַנָּה וּבְהִירָה, / - - - אַךְ שִׁיר אֶחָד לֹא יָדְעָה – שִׁיר עֲלוּמִים וְאַהֲבָה״ (בשיר ״ואם ישאל המלאך״ משנת תרס״ה, 1905), וגם בשורות השיר ״והיה כי תמצאו״ (משנת תר״ע, 1910): ״אֵת לֹא-בִקֵּש לוֹ נִתַּן, וְהָאַחַת שֶׁבִּקֵשׁ – / אוֹתָהּ לֹא-מָצָא.״

אך זלמן שניאור דיבר בגלוי, בפירושו ל״מגילת האש״ (בכרך ״ביאליק ובני דורו״, עמ' 80-79), על מכאובי הנזק שגרם אותו ליל-אהבה כושל לביאליק: ״רבים מן הקוראים והמבקרים רואים את 'מגילת האש' כראות פואמה לאומית. - - - ואולם באמת שייכת יצירה זו ליסוד אחר שבשירת ביאליק ועומדת בראש שירי האהבה שלא-באה אשר לו.״ (ההדגשה מופיעה במקור).

ייתכן שאחרי העשור שבין ליל-האהבה הכושל, שהתרחש לביאליק ב-1890, לבין שנת פרסומם של השירים הליריים הקצרים ״הלילה ארבתי״ ו״רק קו שמש מאחד״ שכתב ב-1901, ריפא ביאליק את עצמו מנזקי אותו לילה לביטחונו הגברי על-ידי כתיבת השירים הסימבוליים הארוכים ״זוהר״ (תרס״א, 1901), ״הבריכה״ ו״מגילת האש״ (שניהם בתרס״ה, 1905), שעליהם ביססו יונתן רטוש ועדי צמח את מסקנותיהם המעניינות על שירי האהבה של ביאליק, וגם על-ידי הרבה שירים לאומיים שהביאו לו פרסום וגם הערצת קוראות מסוגה של אירה יאן – אהובתו משנת תרס״ג, 1903 – שאותה הכיר אחרי שהיה מעורב בתיעוד הפרעות בקישינב, שעליהן כתב שניים מן השירים היותר מפורסמים שלו: ״על השחיטה״ ו״בעיר ההרגה״.

בכל מקרה: במותו, בשנת 1934, לקח עימו ביאליק אל קברו את הפתרון לחידת אותו ליל-אהבה גורלי משנת 1890 שכה השפיע אחר-כך על חייו הפרטיים ועל שירתו.

יוסף אורן

* * *

תקוה וינשטוק

בבית הספר ברמלה, בראשית קום המדינה

בעקבות רשימתי ״ארבעה זרמי חינוך גם ברמלה״

עיתון ״הבוקר״, 21.4.1949

תחילת שנת 1949.שנה ראשונה למדינה. העלייה לארץ בכל עוזה. אני מסיירת ביישובי העולים החדשים. הפעם ברמלה: לא מעברה. לא אוהלים. לא פחונים עלובים. בתי אבן שניטשו. מבקרת בבית הספר. שעת הפסקה. הילדים, חלקם כבר בלבוש ישראלי, מתרוצצים משתוללים. נראה שהסתגלו מהר.

זה בית הספר הכללי בעיר. 236 תלמידים מכיתה א' עד ז'. קיבוץ גלויות. בעקר מטורקיה ובולגריה. מתעוררות בעיות שאינן ב״ישראל הראשונה״: כיצד ללמד חומר אנושי מגוון כל כך? חלק מהילדים, בייחוד יוצאי מחנות קפריסין וכן ״הבולגרים״, יודעים עברית, אך רובם המכריע ללא כל ידיעה בשפה.

בכיתות הנמוכות א'-ב' המצב קל יחסית, שיטת הלימוד רגילה. המורה אומר מילה, רושם אותה על הלוח, והילדים מתאמצים להעתיק אותה. כבר אמצע השנה. כבר למדו את האותיות. אם זה חפץ מראים או מציירים אותו. מושג – מנסים להמחיש... אבל מה עם ילד בן עשר, שלפי גילו עליו ללמוד בכיתה ד', אך עברית אינו יודע כלל? אין ברירה, מכניסים אותו לכיתה ב', עם בני שמונה. לעומתו, ילד רך בשנים הדובר עברית – להכריחו ללמוד שוב א״ב?

מתעוררת גם שאלת מִטען הידע. חלק מהילדים למד בחו״ל בבתי ספר בעלי רמה – וחלק ידיעותיו לוקות בחסר. הקושי הגדול ביותר: שכבות שלמות של ילדים שאך זה עלו לארץ נוספות לכיתות מדי חודש, אפילו מדי שבוע. הכיתה כבר צעדה קדימה – ושוב עליה להתארגן מחדש. היכן לתייג ילד בן עשר שלפי גילו עליו ללמוד בכיתה ד' אך עברית כלל אינו יודע? אין ברירה, מכניסים אותו לכיתה ב', לחברה שאינה מתאימה לו. ומה עם ילד רך בשנים שיודע עברית – להכריחו ללמוד שוב א״ב? קשה למורים, וקשה מאוד לילדים המתאמצים להשתלב...

נוכחתי בשיעור בכיתה ה'. שיעור טבע. גוף האדם. המורה רושמת מילים חדשות על הלוח. הילדים מעתיקים. בידי כמה מהם מילון. ניכר שהם מבינים את השיעור, מנסים לחבר משפטים אך חסרות מילים בפיהם. המורה מציירת כוס תה ויד מכניסה לתוכה קובייה. מה זה? אחת הבנות מצביעה בהתרגשות, נעמדת עם אצבע מורמת, מתיישבת, קמה שוב, מקבלת את רשות דיבור. מתחילה לדבר בהתלהבות ונעצרת כבר בפסוק הראשון.

״זה ככה... אני לא יכולה להגיד...״ שכחה את המילה החדשה שלמדו – ״סוכר״.

זה צוקר!״ צועקת הכיתה, ״תגידי צוקר!״

כמה ילדים מתחילים להתלקק... אבל כשהגיעו למלה ״סרעפת״ – אף ילד אינו מצליח לבטא אותה. עברית קשה שפה... מתחננים: ״אולי אפשר לאמור בבולגרית?״

למזלה של העברית, המורים – לרוב אלו מורות – הם ילידי הארץ. לא מכירים בולגרית גם לא טורקית, והתלמידים חייבים לדבר עברית, אחרת לא ילמדו כלום. הם מתאמצים לחבר משפטים. ולפעמים מצליחים. כולם כבר שולטים במילה ״חדש״: ״אני חדש בארץ...״ ״יש לי ילקוט חדש...״

הקיר מקושט בציורים מעשי ידי התלמידים. המורה הצעירה גאה מאוד בכיתתה ואוהבת אותה. זה עתה סיימה את הסמינר. גם היא חדשה, חדשה במקצוע.

כיתה ז' היא הכיתה העליונה והנוחה ביותר בבית הספר. תלמידיה הגיעו דרך קפריסין. שם למדו עברית והתכוננו לחיי הארץ. ביקרתי בכיתה זו בשיעור תנ״ך. המקראות נועדו אמנם לכיתה ה', אך הילדים מדברים עברית בקלות ומתנהגים כ״צברים״. אפילו איחרו לשיעור... בת אחת הפגינה בשטף את ידיעותיה בעברית. ״תותחית!״ – מכנים אותה חבריה לכיתה, ״מדברת כמו תותח!״

מה יותר ישראלי מתואר כזה?

בחצר בית הספר הקימו התלמידים גינת ירק ומעבדים אותה בתורנות. התוצרת נמכרת למטבח של בית הספר. עבודה זו ממריצה אותם לפתח גינה גם ליד בתיהם. אף שהמים ברמלה יקרים וניתנים במשורה. הם טרחו הרבה על גינת בית הספר וחיכו בדריכות לנביטה, ספרו כמה עלים כבר צצו לכל צמח. כשהירקות הבשילו, נהנו כל כך ממראיהם עד שחבל היה להם לקטוף את הירקות והשאירו אותם עוד יום בגינה. באו בבוקר – שוד ושבר! המלפפונים הכי גדולים אינם. נגנבו! ״המלפפונים שלנו! המלפפונים שלנו, אינם!״ לא היה קץ לצער...

הילדים עושים גם תורנות במטבח המרכזי המשותף לכל בתי הספר ברמלה. תמורת סכום חודשי כמעט סמלי מזערי הם מקבלים יומיום ארוחת צהרים חמה.

ביישובים כאלה, של עולים, חשוב במיוחד הקשר מורים-הורים. כשתלמיד נעדר – המורות עורכות ביקור-בית ולומדות על תנאי החיים של הילד. בדרך כלל חיים קשים, עקב הדיכאון הכלכלי ברמלה. כל שבוע מתקיימת פגישת הורים בארבע שפות – עברית, אידיש בולגרית וספניולית. יש כבר הורים ששולטים בעברית ולא יאומן כי עלו לארץ זה מקרוב. בית הספר הציב לו למטרה לחנך לא רק את הילדים. לקרב גם את ההורים לחיי הארץ. מקיימים סדרת קונצרטים להורים ולתושבי רמלה בכלל. חגיגות.להורים בגינות העיר עם שירים עבריים, ריקודים...

מה באשר לכיתות ח', כיתות הסיום של בית הספר?

״כשיגיעו לגמר לימודיהם יקבלו הבוגרים תעודות סיום אפילו אם כיתות ח' אלו נמוכות מהדרגה הרגילה. גם בארצות אחרות, למשל בשוויץ, קיבלו ילדים חדשים תעודות גמר.״ אומרת המורה חנה.

ומה תוכניותיכם לעתיד?

לדברי המורה: ״הרכב הכיתות ודאי ישתנה בשנה הבאה. חלק מתלמידי כיתה ה' יעבור בשנה הבאה ל-ו', כי בינתיים רכשו ידיעות בשפה. כיתה ד' הנוכחית תהיה בשנה הבאה ה' נורמאלית. ילדים שנוספו בסוף שנת הלמודים יקבלו שיעורי עזר בחופש הקיץ. אני מקווה שמיספר הילדים אצלנו יגדל ונקבל תלמידים מבתי הספר האחרים – אם רק יהיה לנו רישיון לכך.״

לא הבנתי. איזה רישיון? עברתי שלוש פעמים מבית ספר לבית ספר בשתי ערים, בלי שום הליכים ורישיונות. מה נתחדש כאן?

ונגולה בפניי פרשת ניהול בתי הספר וה״זרמים״ בחינוך. ״חטיפת״ תלמידים והמסחר בנשמות הרכות. לאחר מכן התברר לי כי בית הספר ברמלה אינו יוצא מהכלל. אדרבא, הוא מעיד על כלל מוסדות הלימוד ביישובי העולים.

בית הספר הכללי היה המוסד החינוכי הראשון ברמלה היהודית. הוא נפתח באחד בנובמבר 1948.שבועיים אחר שנוסד הופיע בבית הספר פקיד העירייה שהודיע כי עומד להיפתח בעיר בית חינוך מזרם העובדים במקום בית הספר הכללי.

״הרי יש לנו כבר בית ספר שלם ואפילו שתי כיתות ז'!״ זעם המנהל.

הוציא הפקיד רשימת חתימות ואמר: ״אלה ההורים שרוצים לשלוח את ילדיהם לבית החינוך! תנו לנו אותם!״

בין השמות – תלמידי בית הספר הכללי. הסתבר שבשבת התקיימה אסיפת הורים בבית ההסתדרות והורים חששו שלשכת העבודה תקפח אותם אם ילדיהם ילמדו ב״כללי״ – לכן הסכימו להוציאם מה'כללי' לבית החינוך...

למחרת החלו ילדים לעזוב את בית הספר הכללי. נער אחד צעק בבולגרית: ״אמרו שבית הספר הזה נסגר – ובית הספר נפתח במקום אחר!״

המקום האחר היה לשכת העבודה. העמידו שם שלושה ספסלים ולוח. בית ספר...

אחרי ויכוחים נסערים עם הפקיד שטען כי קיבל הוראות, הוחזרו התלמידים, אך מאז חל שינוי לרעה ביחסם של המוסדות לבית הספר הכללי. לבסוף הגיעו להסכם ״שלושים על שלושים״: אם בית הספר הכללי יקבל, למשל, 30 תלמידים חדשים – אסור לו לקלוט תלמידים נוספים עד שגם בית החינוך יקבל 30 תלמידים חדשים. ״בית החינוך״ שולח משקיף ל״כללי״, לשמור על ״ההסכם הג'נטלמני״ כביכול הזה. אבל כשבית החינוך קבל 60 תלמידים חדשים נודע הדבר ל״כללי״ רק אחרי שבית החינוך ביקש מהמטבח 60 מנות נוספות.

מאז נותקו היחסים בין שני המוסדות. כיום יש ברמלה סך הכול 650-700 תלמידים. הם נחלקים ללא פחות מארבעה זרמים: בית הספר הכללי, בית החינוך, בית ספר ״המזרחי״, בית ספר של ״האגודה״ (שני תלמידים...) כמעט לא ייתכן שום הסכם ביניהם. כשמתעורר צורך במפעלים משותפים, כגון נטיעות ט״ו בשבט, אי אפשר להגיע לעמק השווה. ביום העצמאות אמורה להיערך תהלוכה של תלמידי בתי הספר, והמנהלים כבר משחיזים סכינים – איזה בית ספר יצעד בראש התהלוכה. לא הצליחו להסכים והחליטו להפיל גורל. הפור נפל על בית הספר של ״המזרחי״. ואז מתקבלת התראה בוועדת החינוך: ״אם לא יצעד ראשון, בית החינוך לא ישתתף בכלל בתהלוכה!״

אחד ממורי בית החינוך ״הסביר״: ״יום העצמאות הוא החג של הפועלים ועלינו להיות הראשונים!״

ומנהל ״המזרחי״ הכריז: ״אם לא יסדרו את התהלוכה לפי הגורל ולא אלך ראשון – לא אלך בכלל!״

ועדיין לא ברור אם תתקיים התהלוכה ביום העצמאות ברמלה ואם לא...

יצאתי מבית הספר נכזבת. הייתי עיתונאית צעירה, שמחה על כל יישוב חדש. רציתי לספר על בתי הספר המכניסים את הילדים העולים לאהבת הארץ ולאהבת עם ישראל, ומצאתי מוסדות חינוכיים שקועים בבוץ המפלגות.

תקוה וינשטוק

* * *

שלום רב

תחום הגימלאים והאזרחים הוותיקים בעיריית תל אביב יפו

בשיתוף עם נמל תל אביב

הפיקו סדרת הופעות מצולמות

כמחווה לגיל השלישי, בו משתתפים אמנים אהובים

המופעים יהיו זמינים לצפייה ללא תשלום באמצעות המחשב

או הטלפון הנייד החל

מיום ראשון 10.1.2021

בשעה 10:00 בבוקר למשך שבוע ימים

בכל שעות היממה! הצפייה באתר הנמל

הכתובת: namal.co.il

יופיעו: ששי קשת, משה בקר, שמעון פרנס, יותם כהן,

אירה ברטמן, טילדה רג'ואן, אלי גורנשטיין.

בנוסף להנאה האישית של בני כל הגילאים

הבקשה היא להפיץ את המידע

בין ידידים ומכרים כדי שגם הם יוכלו ליהנות

נתן וולך

* * *

נעמן כהן

הפגנות

ההפגנה האלימה בבניין הקפיטול בה השתתפו גם ניאו-נאצים ואנטישמים, לא היתה בגדר הפיכה, ולא ניסיון הפיכה, ואפילו היתה הרבה פחות אלימה מהפגנות הביזה של האנטי-פה וה-BLM, אבל מיד עם סיומה החלו הביביפובים להשליך אותה על הביביפילים.

הפרוייקציה הפרוידיאנית הזו נראתה באור מגוחך לאור ההפגנות היום יומיות בחלקן אלימות של התנועה הפרוטסטנטית לסוגיה על שערי בית ראש הממשלה.

תומך התנועה הפרוטסטנטית, סוחר החשיש המושחת (2.3 מיליון דולר מקרן וקסנר), אהוד ברוג-ברק, מאיים בהפגנה גדולה עוד יותר, משל הוא היה גנרל בולנז'ה: ״אם נתניהו ינצח עם 61 (מנדטים) מיליון אזרחים יצטרכו לבלום בגופם את הרס הדמוקרטיה.״

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001300404

(בנקיבת המספר ״מיליון״ קיבל ברוג-ברק (שהצהיר שאם היה פלסטיני היה מצטרף לארגוני הטרור) השראה ממוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני (הידוע גם בכינויו אבו עמאר), שקרא למיליוני שהידים לעלות ולחסל את כנסת ישראל בירושלים.

https://www.youtube.com/watch?v=55aCmdagXMc

ה״עצעס גיבער״ שלו – יועצו של ערפאת לרצח יהודים, אחמד כאמל אחמד א-טיבי; נפגש ברמאללה עם מאות ערבים-פלישתים אזרחי ישראל בכפייה, והם החלו ביחד עם ערפאת לצעוק את צעקתו: ״לירושלים הולכים מיליוני שהידים,״ וערפאת ענה להם: ״את דלת אל-אקצה נפדה בדם השהידים״:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1638149,00.html)

וכמו שבארה״ב החל מסע מקארתיסטי נגד הרפובליקנים, הם עושים זאת יום יום בארץ. לנו הרי יש ניסיון. בהפגנה אלימה מסוג זה שקרתה בארה״ב, הדמוקרטיה הישראלית כבר התנסתה.

מייצ'סלב בגון – מנחם בגין ניסה להשתלט על הכנסת בעזרת המון מוסת ולמנוע את הסכם השילומים:

ב-7.1.52 ארגן בגין עשרות אלפי מפגינים שהסתערו על הכנסת במטר אבנים וניסו לכבוש אותה כדי למנוע החלטה המאשרת את הסכם השילומים. צריך היה לערב את כוח צה״ל כדי למנוע את השתלטות ההמון המוסת של בגין על הכנסת.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3306796,00.html

https://www.youtube.com/watch?v=oXTGpbzQXsc

(ודוק: גם מפ״ם ו״אחדות העבודה״ התנגדו להסכם השילומים, אבל לא העלו על הדעת לכבוש את הכנסת).

למרבה האירוניה, שלא לומר הגיחוך, בגלל שנאתם לביבי מציירים כיום יוצאי תנועת העבודה, הביביפובים את מייצ'סלב בגון-מנחם בגין כסמל הממלכתיות והיושר.

הדמוקרטיה הישראלית חזקה דיה לעמוד בפני הקמים להורסה. מבחוץ ומבפנים. ולכל החרדים ממהומות במקרה של חילופי ראש ממשלה, ספק אם זה יקרה, אבל בנימין מיליקובסקי-נתניהו כבר פינה פעם אחת את בלפור בשקט ובאופן מסודר.

קרן קיימת לפלסטין

המהגרת מארגנטינה (ולמרות זאת מתנגדת לחוק הלאום), כתבת ״הארץ״, קרולינה לנדסמן, מעלה רעיון מקורי. היא מציעה לערביי ישראל (אזרחי ישראל בכפייה) להקים התנחלויות ערביות חדשות ביהודה ושומרון, שיתחרו שם בהתנחלויות היהודיות, ויבטיחו את הכיבוש הערבי-מוסלמי.

(קרולינה לנדסמן, ״קרן קיימת לפלסטין״, ״הארץ״ 8.1.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9432846

הנה עוד קורבן לביביפוביה. בשם האידיאולוגיה ״רק לא ביבי״ מאמצת סניורה לנדסמן את תורתו של איווט לובוביץ-ליברמן להעביר את ערביי ישראל לשטחי הרשות, אבל לא רק בזה היא איננה מקורית. אחד ממנהיגי ערביי ישראל, (אזרחי ישראל בכפייה) אחמד כמאל טיבי, עשה זאת כבר מזמן (ללא עצתה) כאשר עזב את טייבה, והתנחל מעבר לקו הירוק בדחיית אל בריד. לטענתו של טיבי (הדומה לזו של לנדסמן) התנחלות ביו״ש מותרת רק לערבים, ולא ליהודים.

מפלגת השחיתות?

לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב

יוסף שיין הצטרף לליברמן

דומה שאין מפלגה שהיתה טבועה בשחיתות כמפלגת ״ישראל ביתנו״. מפלגה שהיא מפלגת ״פיהרר״ – מנהיג, ללא מוסדות, ללא דמוקרטיה, בה המנהיג קובע-כל.

כמובן ״רחמים לא ידע״. מנהיגהּ איווט אביגדור לובוביץ-ליברמן הקובע-כל, לא ידע ולא שמע. וגם כל העדים נעלמו באורח פלא.

בספרו ״שפת השחיתות ותרבות המוסר הישראלית״, כתב פרופסור יוסף שיין (יפה) שבתרבות הפוליטית הישראלית יש ההתלהמות מוגזמת של ״סוכני מוסר״ נגד השחיתות, ותיאורה של ישראל כישות המונהגת על ידי מושחתים, מכרסמים ברוח האומה.

״שפת השחיתות שהשתלטה על החברה הישראלית יצאה משליטה״ – כתב שיין. ״היא מזהמת את האווירה, פוגעת באמון הציבור בכל מערכות המדינה ושוחקת את דימוייה של ישראל בעולם. על אף שאובססיית השחיתות נפוצה מאוד גם בדמוקרטיות רבות אחרות, בישראל היא הגיעה לרמה הפוגעת בבלמים ובאיזונים הנחוצים לניהול ענייניי המדינה. הפרת האיזון העדין בישראל קריטית, מכיוון שרק המערכת הפוליטית היא זו הנדרשת והמוסמכת להכריע הכרעות היסטוריות כבדות משקל.״

https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=930525

בהקשר למשפט אולמרט הוא הוסיף: ״הפרקליטות בישראל היתה להוטה מדי להגיש כתב אישום נגד אולמרט. היום הוכח שוב כי יצר המלחמה בשחיתות עולה לעיתים על השחיתות עצמה. להיטות היתר נגד אולמרט הפילה ממשלה בישראל וזה לא דבר של מה בכך, כשלמעשה התהליך הדמוקרטי נפגע.״

https://m.ynet.co.il/Articles/4253824

לפיכך אין תימה שפרופסור יוסף שיין (יפה), לשעבר ראש בית הספר לממשל באוניברסיטת תל אביב, הצטרף למפלגת ״ישראל ביתנו״:

https://www.mivzaklive.co.il/archives/400774

מעתה, אם תהיה שחיתות במפלגת ״ישראל ביתנו״, תהיה לה תמיד גם אסמכתא אקדמית.

נזקי ה-PC

ישראל בר-ניר הציג במאמרו, ״נפלאות הפוליטיקלי קורקט (Political Correctness)״, (״חדשות בן עזר״, גיליון 1608) את נזקי תורת ה-PC.

חבר הקונגרס הדמוקרטי, הכומר הכושי, עמנואל קליבר, אמר בסופה של תפילה לישו: ״אמן ואישה״ כי Man הוא באנגלית גבר, ואסור לברך רק גברים.

https://twitter.com/ariel_schnabel/status/1345974449816952832?s=20

ואו. כמה עבירות עברתי כאן על כללי ה-PC בקטע קצר זה.

אסור לומר ״כומר״. כי ״כומר״ בעברית זה עובד אלילים.

אסור לומר ״כושי״. בעוד שכושי בעברית אינו כלל מושג שלילי. (״הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהוָה״, עמוס, ט', ז') ופירושו אדם שבא מארץ כוש. ששכנה מדרום למצרים. בעקבות תורת ה-PC האמריקאית קיבלה המילה ״כושי״ בעברית משמעות שלילית יותר מ״שחור״.

(בתרגום השבעים תורגמה המילה ״כושי״ בטעות ל״אתיופי״ ומשם עברה גם לתרגום קינג ג'ימס לאנגלית)

בארה״ב המילה ״שחור״ בלטינית Negro נתפשה עם עליית התנועה לזכויות השחורים בארה״ב כמילה שלילית בעוד שהמילה שחור באנגלית Black נתפשה כמילה חיובית, והיום נחשבות שתיהן שליליות, והמילה ״שחור״ הוחלפה ב״אפרו-אמריקאי״. (הכול תלוי בהקשר כפי שבהרבה שפות המילה ״יהודי״ היא מילה שלילית).

המושג ״אפרו-אמריקאי״ גם הוא לא מבדיל בין לבן לשחור. כאן ב״חדשות בן עזר״, הישראלי לשעבר יליד מרוקו, אברהם אמזלג-עילם, התנאה שהוא אמריקאי כעת. כלומר במונחי ה-pc האמריקאיים הוא ״אפרו-אמריקאי-מרוקאי״ – אבל לבן.

וכמובן אסור לומר ״ישו״ אלא ״ישוע״. למרות שאם באמת הוא היה, וקראו לו ישוע, היה שמו ביוונית לא Jesus אלא Jesuas.

כללי ה-PC אף פוגעים באופן ממשי בחברה. נשיא ארה״ב לשעבר, בראכ חוסיין אובמה (החצי מוסלמי-שחור) נכנע באופן מוחלט לכללי ה-PC ומעולם לא השתמש במושג ״טרור ערבי-מוסלמי״, כי לפי כללי ה-PC אין טרור כזה. לדידו יש רק סתם ״טרור״. וכמובן אם אין ״טרור ערבי-מוסלמי״ לא נלחמים בו, כי הוא איננו. ולכן מדיניותו של בראכ חוסיין אובמה הביאה את העולם המוסלמי לדרדור שלא היה כמוהו. לשיא של טרור, במה שנקרא אירועי ״האביב הערבי״.

הלוגיקה של מיכאל בריזון

כל היהודים פושעי מלחמה

כתב ״הארץ״ מיכאל בריזון הגדיר את כל היהודים ביהודה ושומרון כפושעי מלחמה, שיש להביאם לדין כפושעי מלחמה.

(ב.מיכאל, ״חסל סדר 'חפים מפשע'״, ״הארץ״ 5.1.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9421808

אז הנה תרגיל בלוגיקה הבריזונית – הלוגיקה של מיכאל בריזון:

1. כל היהודים בפלסטין הם מתנחלים פושעי מלחמה (כולל מתנחלי תל אביב להגדרת הערבים).

2. כל הערבים היושבים בכל השטחים הכבושים ע״י הערבים 13 מיליון קמ״ר, הם מתנחלים פושעי מלחמה.

3. כל הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים – שסילקו משטחם את הכיבוש הערבי וסילקו את המתנחלים הערבים – הם פושעי מלחמה כי התנחלו במקומם.

4. מסקנה: מיכאל בריזון מתנחל, מיכאל בריזון פושע מלחמה.

הלוגיקה של אהוד ברוג-ברק

גם אהוד ברוג-ברק מפתח תורה מדינית לוגית. והנה הלוגיקה האנאליטית שלו:

1. נתניהו ורע״מ מתחבקים.

2. החמאס מעוניין בשלטון נתניהו (ולא בשלטון אהוד ברוג-ברק).

3. ביידן, סעודיה, ירדן ומצרים מעוניינות להמליך את דחלאן במקום החמאס. נתניהו לא מעוניין.

מסקנה: נתניהו משת״פ של החמאס.

(אהוד ברק, ״אז מי משת״פ של חמאס?״ ״הארץ״, 5.1.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9421602

העובדה המעניינת היא איך זה שלוגיקה כל כך מבריקה לא מצליחה להביא את אהוד ברוג-ברק אל השלטון?

מנחם גאנצפריד-שלו – עט להשכיר

כתב ״הארץ״, מנחם גאנצפריד שלו (החותם חמי שלו) יצא לפנסיה וכתב מכתב פרידה. וכך הוא מתחיל:

״את מאמר הפרידה שלי מעיתון 'הארץ' אני מבקש להקדיש לתקשורת החופשית, שנלחמת על חייה, לעיתונות המודפסת, שמחוברת למכשיר הנשמה ולמקצוע העיתונאי שאני עוסק בו זה 35 שנה, שנמצא בסכנת הכחדה. בלעדיהם 'מבצר הדמוקרטיה', שנשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, דיברה עליו, ייפול כפרי בשל לידי אויביה.

״הימין הלאומני והפופוליסטי, שכוחו מתעצם ככל שהעיתונות נחלשת, מבקש עתה לחסלה סופית. מנהיגים כטראמפ ובנימין נתניהו רוצים עיתונות כנועה וצייתנית, לא הוגנת ומאוזנת. הם מפעילים מנופי לחץ פוליטיים ועסקיים כדי לשלוט בגופי תקשורת מבפנים ומסיתים נגד עיתונאים, משחירים את דמותם ומערערים את אמינותם בעיני הציבור.

״ב-35 שנותיי בעיתונות הייתי עד לצמתים מרכזיים בהיחלשותה. הייתי שם לפני 30 שנה, כש״ג'רוזלם פוסט״ נרכש בידי בעל הון ימני, בעידוד נתניהו, לא כדי לאזנו, אלא כדי להשתיקו. עבדתי ב'דבר', עד שההסתדרות קצרת הרואי סגרה את שעריו, ב'מעריב' של עופר נמרודי והאזנות הסתר, וכן, גם ב'ישראל היום' של שלדון אדלסון. תגידו מה שתגידו על המיליארדר מלאס וגאס, חבל שבין עשירי השמאל-מרכז אין אדלסון אחד או שניים, במקום חבורת הפיינשמקרים עדינת הנפש, המעדיפה לא להסתבך, ושמישהו אחר יגן על הדמוקרטיה.״

(חמי שלו, ״את מאמר הפרידה הזה אני מגיש לתקשורת החופשית״, ״הארץ״, 31.12.20).

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9412206

ברק רביד, כתב ״הארץ״, שפוטר גם מערוץ 13, מיד צייץ: ״אם יש טקסט אחד שחובה שתקראו היום, זה מאמר הפרידה של חמי שלו ב'הארץ'. חמי שלו הוא אחד העיתונאים האגדיים שצמחו כאן, ואני מקנא בו על שזכה לצאת לפנסיה כעיתונאי. אני לא בטוח שבני הדור שלי במקצוע יזכו לכך.״

https://twitter.com/BarakRavid/status/1344524875399098369

ואו. למה ״הארץ״ לא הפריש לברק רביד דמי פנסיה? הרי גם הוא, מר רביד, המשיך לרקוד ״מה יפית״ לנותני משכורתו שוקן ונבזלין, ממש כמנחם-גאנצפריד-שלו?

ואולי הפנסיה השמנה שלו ניתנה לו כשהיה שכיר עט של אדלסון, כאשר כתב הפוך בדיוק ממה שכתב מעת היותו שכיר עט של שוקן ונבזלין?

זו אולי החוכמה הגדולה של מנחם גאנצפריד-שלו להגיע לפנסיה. להיות שכיר עט לכל בעל ממון לפי חפצו. רביד, צא ולמד.

מאבק טוויטר בדמוקרטיה

לאור נאום ההמרצה של טראמפ לתומכיו בהפגנת ההמונים בקונגרס, החליטו הרשתות החברתיות ״טוויטר״, ו״ספר פנים״ לצנזר את טראמפ, ולא לפרסם יותר את דבריו. ארה״ב מתחילה להידמות לטורקיה של ארדואן.

צנזורה זו זכתה לדיונים רבים ברשתות החברתיות. נכון ברשתות מתפרסמים הרבה דברי הסתה. במאי 2018 פורסם דו״ח של הליגה נגד השמצה לפיו נרשמים מיליוני ציוצים אנטישמיים בכל שנה, וכי טוויטר לא פועלת למנוע זאת. ביולי 2020 אף התנתקו ידוענים ברחבי העולם מטוויטר לפרק זמן קצוב לאחר שראפר הבריטי ״וויילי״ התבטא בצורה אנטישמית ללא שום פעולה מצד טוויטר. למרות זאת צנזורה מוחלטת של אדם מעלה חשש חמור לסתימת פיות ולפשיזם.

באחד הדיונים צייץ פרופסור דניאל גוטווין בטוויטר: ״הדיון 'בעד ונגד החסימה של טראמפ' הוא דיון כוזב. החלופה הדרושה היא: העברת השליטה בטוויטר, פייסבוק, גוגל וכו' לגורם ציבורי בין-ממשלתי. ז״א: הלאמה (המושג לא מתאים; אני מציע: 'הצברה') של פלטפורמות דיגיטליות, שהתפתחו כפרטיות והפכו לחיוניות לחברה הגלובלית, כמו חשמל, רכבות וכו' בעבר״.

https://twitter.com/gutweind/status/1347777013260673025

״הלאמה״ או הצברה״ נשמע יפה, אבל מי יבצע אותה, ומי ישלוט על השאלטר? האם לנין-סטלין-ז'דנוב חדש?

ואולי נעביר את ה״הלאמה״ הצברה״ לגורם בינלאומי כגון ״מועצת האומות המאוחדות לזכויות האדם״? שם חברות מדינות כגון סין, ירדן, לוב, מאוריטניה, כווית, קטאר, ערב הסעודית, קובה, ונצואלה, ועוד, והן יפסקו מי ראוי לומר מה?

כל צנזורה היא רעה. אבל רק חופש מוחלט יכול להביא לחופש. כמובן עם זכות לתביעת כל המסיתים העוברים על החוק. יש לאפשר תמיד חופש דיבור

התהילה לברל אינה גורעת מנתניהו ולהיפך

הצלחת מבצע החיסונים בישראל, כאשר היא המדינה הראשונה בעולם בקצב המתחסנים, עוררה אכזבה אצל מקצת הביביפובים מכך שאולי לא ימותו רבים, והמשבר חלילה יבוא לקיצו. בתגובה לדברי ההלל של הביביפילים לנתניהו על הצלחת המבצע הם ציינו שהקרדיט להצלחת המבצע מגיע לארגון הייחודי הקיים בארץ עוד מתקופת היישוב – ״קופת חולים״.

בדצמבר 1911 העלה ברל כצנלסון הצעה לייסוד קופת חולים וזו הובאה להצבעה בוועידה השנייה של הסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה. ההחלטה התקבלה ברוב של 13 לעומת 12 מתנגדים, ובעקבותיה הוקמה קופת חולים של הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה. מטרת קופת החולים של כצנלסון היתה לאפשר עזרה תוך ערבות הדדית המתקיימת באמצעות תשלום דמי חבר – ומתן שירותי ביקור רופא, הסעה לבית חולים, הוצאות אשפוז והפניה לסניפים בסמוך למקום המגורים. בעקבות קופה זו, הוקמו קופות נוספות של פועלי הגליל ושל פועלי השומרון. בהמשך, קופות החולים המחוזיות של תנועות הפועלים אוחדו לקופ״ח כללית של ההסתדרות.

סוחר החשיש המושחת, (2.3 מיליון דולר מקרן וקסנר), אהוד ברוג-ברק, נזכר בעברו הקיבוצי, וקפץ מיד ואמר שההישג אינו של ביבי, אלא של תנועת העבודה וההסתדרות שבנתה שירותי בריאות.

מפרק ההסתדרות, חיים וישניה-רמון (שיחד עם ארמנד-עמיר פרץ וחיים אורון-ג'מוס מסרו את נכסי חברת העובדים בחצי חינם לבעלי הון – השחיתות הגדולה בתולדות הציונות שטרם נחקרה), קפץ מיד ואמר שקופת חולים קרסה והוא הציל אותה.

הביביפילים טענו כמובן שאין לקופת חולים שום חשיבות, החשוב הוא נתניהו-משיחם בלבד.

אז נאמר ככה. הערכת נתניהו על מבצע החיסונים אינה שוללת את ההערכת ברל כצנלסון מייסד ״ההסתדרות״ וקופ״ח שבלעדיהם לא היתה קמה המדינה. אפשר לתת הערכה לשניהם.

(אגב ההבדל בין ברל לנתניהו הוא, שברל איש הציונות-הסוציאליסטית האמין בישראל השלימה, והתנגד לחלוקה, ואילו נתניהו הרוויזיוניסט מתנגד לישראל השנייה, ותומך בפשרה טריטוריאלית כמצע ״העבודה״ ההיסטורית).

וכמה מילים על קופת חולים. בגיל 18 קיבלתי תעודת חבר בהסתדרות, (בסעיף המקצוע היה כתוב חקלאי, ועל הכריכה כתוב שהארגון מקבל רק את אלו החיים על יגיע כפיהם), ומאז נשארתי חבר קופת חולים.

כשפורסם שהחל מבצע ״תן כתף״ לקבלת החיסון, לא הצלחתי למרות מאמצים רבים להשיג תור לחיסון. במספר הטלפון 2700* לא היה כל מענה, ובאפליקציה ניתן היה למצוא תור רק לאמצע פברואר, ורק בהיכל שלמה – שישה ק״מ מהבית, או בהיכל מנורה – שלושה ק״מ מהבית.

חבריי ומכריי הבורגנים שנטשו בזמנו את ״ההסתדרות״ ועברו ל״מכבי״, השיגו תור מהיום למחר. ואני תקוע עם כללית... מה עושים?

החלטתי להתקשר למרפאה שלי תל נורדאו. אין מענה. השארתי הודעה. חזרה אליי מזכירה נחמדה, סיפרתי לה שאני לא מצליח לקבוע תור, ביקשתי טובה שתשיג לי תור לחיסון ואם אפשר בהיכל מנורה היותר קרוב.

״למה לך כל כך רחוק?״ היא שאלה. ״יש תור ב-30 לדצמבר במגדל המאה.״

״אופס, נהדר,״ אמרתי. ״עשי לי הזמנה.״

היות שבטלוויזיה ראו שיש בכל מקום תורים ענקיים ובלאגאן, הקדמתי ב-30 בדצמבר לבוא בחצי שעה.

נכנסתי למגדל המאה. ״אדוני,״ אמרו לי, ״תעביר כרטיס..״ העברתי, יצא פתק. לקחו אותו והובילו אותי ישר לאחות. שלוש דקות ואני מחוסן.

נער הייתי וגם זקנתי בקופת חולים, וטרם התקבלתי בלי לחכות, ועתה, תוך דקה.

נראה מה יהיה בחיסון השני.

[אהוד: בילדותי זכיתי להכיר בכפר-סבא, בזכות ביקור עם דודתי אסתר ראב שגרה שם באותו זמן, את האיש הנחמד, את ידידהּ, ברוך פריבר, שבזכות התאונה שקרתה לו ליד מנוע באר בפתח-תקווה, שבה איבד את יד-ימינו, נוסדה קופת חולים. ישבנו אז לפנות ערב בגן-ביתו הנהדר].

למי לתת חיסונים?

בתגובה לגבר זקן עם כיפה שהתרעם שערבי נותן לו חיסון, צייצה כתבת ״הארץ״, גברת אריאנה מלמד: ״מן האיש הזה הייתי מונעת חיסון. גם מבצלאל סמוטריץ' ואשתו שלא מוכנה שמיילדת ערבייה תיגע בה״:

https://twitter.com/ariana_melamed/status/1345406161391128576?s=03

מסתבר שגברת מלמד, (המהגרת מרומניה המתנגדת לחוק הלאום) אינה מסוגלת להשתחרר ממנהגי צ'אוצ'סקו שהביאה לארץ. אכן התנהגות הזקן היא גזענית וראויה לכל גינוי, אבל גם מגזען אסור למנוע חיסון. החיסון מגן על כל האוכלוסייה. חיסון גזענים מגן גם על אנטי-גזענים.

האם לשיטתה של מלמד, מכיוון שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, (כלומר, ערבי הרואה בדברי מוחמד שיש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים גזענות ולא מופת מוסרי), אסור לחסנם? יש לחסן את כולם. גם יהודים גזענים, וגם ערבים גזענים.

מרגלים ויהודים

כנראה שאי אפשר שיהיו בעולם פרשיות ריגול בלי שיהודים יהיו מעורבים בהם.

ב-20.12.20 נפטר במוסקבה המרגל ג'ורג'-בכר-בלייק.

ג'ורג' בכר, נולד בהולנד בשנת 1922. אביו היה יהודי ספרדי ממצרים שנלחם בשורות הצבא האנגלי במלחמת העולם הראשונה, אימו הולנדית פרוטסטנטית. אביו נפטר כשהיה בן 12, והוא נשלח לגור עם דודו במצרים. בקהיר הוא התוודע דרך בן-דודו, אנרי קוריאל, לאידיאולוגיה הקומוניסטית.

כאשר היה בביקור בהולנד פרצה מלחמת העולם השנייה, ובכר היה פעיל במחתרת ההולנדית בעת הכיבוש הנאצי.

בשנת 1942 נמלט לבריטניה, שינה שמו לבלייק, והצטרף לחיל הים הבריטי, בו הגיע לדרגת קצונה. כדובר מספר שפות נמצא מתאים לעסוק בפעילות מודיעין שכללה החדרת סוכנים להולנד.

בתום המלחמה גויס בלייק לשירות הריגול הבריטי ה-MI6 ונשלח לגרמניה המערבית לשם הקמת רשת סוכנים שתפעל בגרמניה המזרחית.

בלייק נשלח לקוריאה לפני מלחמת קוריאה, ובמלחמה נפל בשבי הצפון קוריאנים. בשלוש שנות שביו עבר ככל הנראה שטיפת מוח וגויס למודיעין הסובייטי. לימים יטען כי שוכנע בשבי בצדקת הקומוניזם.

בלייק שוחרר מן השבי בשנת 1953 וחזר לבריטניה, בה התקבל כגיבור. הוא שב לשרת במודיעין הבריטי (בניגוד לכלל המקובל בשירותי המודיעין כי פדויי שבי מהווים סיכון ביטחוני). בשובו לשירות הוצב במחלקה שעסקה בהאזנה לשיחות הטלפון של הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה.

בשנת 1955 הוצב בלייק בברלין כשמשימתו היתה לגייס סוכנים מבין קציני הצבא הסובייטי. בכל אותה עת פעל בלייק למעשה בשירותו של המודיעין הסובייטי וחשף בפני הסובייטים את זהותם של מאות סוכנים בריטיים שפעלו בגרמניה.

בשנת 1959 חזר בלייק ללונדון והוצב למחלקה שתפקידה היה לגייס, לשירותו של המודיעין הבריטי, אנשי עסקים שנהגו לבקר בברית המועצות לצורכי עסקיהם וכן לגייס סוכנים מבין הדיפלומטים הסובייטיים בבריטניה. קצין מודיעין פולני, שערק למערב באותה שנה, מסר ל-CIA מידע על סוכנים סובייטיים הפועלים בבריטניה. שירות הריגול הנגדי הבריטי ה-MI5 בדק את המידע והביא למעצרם של מיספר מרגלים סובייטיים ובכללם בלייק.

בלייק הועמד לדין באשמת ריגול והואשם כי הביא למותם של 42 סוכני ה-MI6. בלייק הורשע בשנת 1961 ונדון ל-42 שנות מאסר.

ב-1966 נמלט בלייק מן הכלא בטפסו על חומת הכלא, בעזרת חבל שהושלך אליו מבחוץ על ידי 3 ״פעילי שלום״ בריטיים, פט פוטל, מייקל ראנדל ושון בואורק. השלושה החנו מכונית מסחרית ליד חומת הכלא וזרקו סולם חבלים אל מעבר לחומה. בה בעת פרץ בלייק את סורגי תאו ועבר את החומה בטפסו על הסולם והוברח מן המקום במכוניתם של השלושה.

בשנת 1989 פרסמו פוטל ורנדל את סיפור הבריחה בספרם ״The escape of George Blake״. לדבריהם עשו את המעשה מתוך אמונה שעונשו של בלייק היה מוגזם. לפי השקפתם לא היה מקום לעונש כה חמור והטלת העונש היתה, להבנתם, מעשה צבוע ביחס לאדם שתפקידו היה לשכנע אנשי מודיעין מברית המועצות ומן הגוש המזרחי לעשות את מה שבלייק עשה לבסוף – להעביר מידע לצד שכנגד.

לאחר בריחתו מן הכלא נמלט בלייק מבריטניה והגיע לברית המועצות דרך מזרח ברלין. בהגיעו למוסקבה הוענק לו אות לנין. להכחשת העובדה שבגד בבריטניה טען בלייק כי מעולם לא ראה עצמו כבריטי. (מעניין אם ראה עצמו הולנדי או יהודי?)

הוא התגורר במוסקבה כגמלאי של ה-ק.ג.ב., והמשיך להחזיק בדעות מרקסיסטיות-לניניסטיות.

ליום הולדתו ה-98 בנובמבר 2020, שיגר לו נשיא רוסיה פוטין אגרת ברכה אישית. בלייק נפטר חודש לאחר מכן, ב-26 בדצמבר 2020.

בן הדוד אנרי קוריאל

אנרי קוריאל, (בן דודו של ג'ורג' בכר-בלייק) (1914-1978), נולד בקהיר למשפחה יהודית-איטלקית. אביו היה בנקאי והמשפחה גרה בבית גדול ברובע זמאלכ בקהיר. בן-דודו היה אוג'ניו קוריאל, פיזיקאי ופעיל אנטי-פשיסטי, שנרצח בשנת 1945. אחיו, ראול קוריאל, היה ארכיאולוג שהתמחה בנומיסמטיקה.

ב-1935 קיבל קוריאל אזרחות מצרית, ועל אף שלא ידע ערבית, עמד בראש ״התנועה הדמוקרטית לשחרור לאומי״ (מ.ד.ל.נ.) במצרים, שהיתה תנועה קומוניסטית.

ב-1948, בזמן מלחמת השחרור, הוא נעצר בגלל תמיכתו בתוכנית החלוקה של האו״ם והואשם בתמיכה בציונות. ובשנת 1950 גורש ממצרים של המלך פארוק והתיישב בפריז, שם הקים יחד עם גולים יהודיים קומוניסטיים נוספים שלוחה של התנועה הקומוניסטית שנקראה ״קבוצת רומא״.

בגין תמיכתו באלג'יריה הוא נעצר ב-1960 על ידי משטרת צרפת, ונכלא ל-18 חודשים והיה מועמד לגירוש מצרפת. בזמן שהיה אמור להיות מגורש, נחתם הסכם השלום בין צרפת והחזית הלאומית לשחרור אלג'יריה והוא לא גורש מצרפת.

קוריאל תמך בתנועות פוליטיות מיליטנטיות, קומוניסטיות ברחבי העולם, וב-4 במאי 1978 נרצח בפריז. מספר ארגונים נחשדו ברצח, אולם לא נמצאו אשמים.

לא בכדי כנראה יהודים וקומוניסטים נכרכים ביחד.

הקלה גדולה – אנחנו לא חזירים וקופים, רק אחים של

השיח' עותמאן אל חמיס, איש דת מוסלמי מכווית, הכריז שהקופים הקיימים היום הם לא צאצאים של היהודים כמוזכר בקוראן. ״הקופים,״ הוא אומר: ״היו קיימים לפני היהודים והיו קיימים לאחר הופעתם. רק קבוצה של יהודים מחללי שבת נענשה ע״י אללה ונהפכה לקופים ואחר כך הם מתו וזה היה סופם. לכן אין לומר היום שהיהודים הם בני קופים וחזירים. הם אינם בני קופים וחזירים. הם לא בנֵי, אבל אפשר לומר שהם אחֵי קופים וחזירים. כלומר היהודים הם סוג של קופים וחזירים שנעשו כמותם.״

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?290_5

ממש נרגעתי. תודו זו הקלה גדולה. אנחנו לא בני קופים וחזירים, אלא רק אחי קופים וחזירים...

השיח' אל חמיס הנכבד ממשיך ואומר: ״נאמר ש'החזירים' מיוחסים לנוצרים. כאשר הם התנגדו לישו – אללה הפך חלק מהם לחזירים. אבל יש קבוצה מעמי הספר שאללה הפך לקופים. וקבוצה אחרת שאללה הפך לחזירים.״

אז הנה דוגמה לאימרה ״צרת רבים חצי נחמה״...

נעמן כהן

* * *

אסתר ראב

ה״כֶּרמְ'ל״

מתוך הכרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״, 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

שמרנו על ה״כרמ'ל״ (הכרם הקטן), זה שהיה במרכזה של המושבה, עשרה דונם של גן-עדן, וכנראה שליבו של אבא לא נתן לעוקרו. כשהיה נפתח השער ל״כרמ'ל״ – שם חיבה לכרם, הייתי נופלת כמו לתוך ים של ירק וצל, ממש שוחה בו. שתי שקמות עתיקות-יומין שנמצאו במקום זה עם בואו של אבא לפתח-תקווה, נשמרו בקנאות רבה ונכללו ב״כרמ'ל״, תאנות מסועפות וייתכן שגם הן עמדו שם כבר לפני נטיעת הכרם – הכרם היה נטוע כולו מוסקאט שחור, מוסקאט לבן (זה כבר לא קיים בכלל בארץ) והעיקר ״איזבלה״, וביידיש קראו להם ״איזאבעלער״, קשה לתאר את בושמו וטעמו של זן זה – מאוחר ולאחרונה מצאו אותו בכרם שברחוב ביל״ו, שהיה כולו מזן זה. היה בו מריח הדבש והפלפל, מעורבים בריח-שושנים – הוא היה מאחר להבשיל והיה בו מריח סתיו בחוץ-לארץ – כאילו טעם גשם –

והתאנות גדולות, סמירנאיות, נדמה שאבא הרכיב אותן לכאלה, לבנות גדולות, אחת בלבד היתה ממלאה את פיך מיץ ובושם של מסטיק, והשחורות היה בהן ריח ערבי, בהחלט.

בכרם זה תפש אחי הבכור את הגנב היהודי הראשון בפתח-תקווה, את ״אברהמל'ה גנעב״, כך קראו לו, והוא דווקא בן משפחה מכובדת – כשהוא ממלא סל ענקי מתנובת הכרם. הם נאבקו, שני בני פתח-תקווה, והגנב נשך את אחי בחזה.

מקומו של הכרמ'ל היה בין השוק הישן לרחבת פינסקר. זמן רב עוד עמדה שם שקמה אחת, וכעת גם זו נעקרה, ומר בטון מולך ללא גבול.

נכתב: ראשית שנת 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903-1910 לערך. זהו אחד ממחזור של שלושה סיפורים-ציורים קצרים: ״השוורים״ ו״הכרמ'ל״ – שניהם ״לפרסום״, ועוד דף אחד, ״לא לפרסום״, שקראתי לו בשם: ״שני מחזרים״.

* * *

אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

סִפּוּרִים לִילָדִים

צִיּוּרִים

נַחוּם גוּטְמַן

דָּנִי קֶרְמָן

יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים ״יַבְנֶה״ בע״מ

נדפס בישראל תשמ״ב, 1982

לְבֵּן

מֵאַבָּא

[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

ג. הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן

פַּעַם הָיָה אַבָּא-אֲוִירוֹן וְאִמָּא-אֲוִירוֹנִית, וְלָהֶם בֵּן קָטָן – אֲוִירוֹן פָּעוּט וְנֶחְמָד.

בֹּקֶר-בֹּקֶר הָלַךְ הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן עִם חֲבֵרָיו לְבֵית-הַסֵּפֶר לַאֲוִירוֹנִים. עֲדַיִן הָיוּ כַּנְפֵיהֶם קְטַנּוֹת וּבְקֹשִׁי רַב הֵם יָדְעוּ לְנַפְנֵף בָּהֶן, גַּלְגַּלֵיהֶם זְעִירִים הָיוּ וְהֵם הִתְקַשּׁוּ לָרוּץ. אוּלָם הָאֲוִירוֹנִים-הַמּוֹרִים הָיוּ מְלַמְּדִים אוֹתָם לְדַלֵּג וְלָטוּס עַל פְּנֵי הַמַּסְלוּלִים הַקְּצָרִים אֲשֶׁר בְּמִגְרַשׁ-הַמִּשְׂחָקִים.

בֵּית-הַסֵּפֶר לַאֲוִירוֹנִים סָמוּךְ לִשְׂדֵה-הַתְּעוּפָה הַגָּדוֹל. בִּשְׁעַת הַהַפְסָקוֹת הָיוּ הָאֲוִירוֹנִים הַקְּטַנִּים מִצְטוֹפְפִים לְיַד הַגָּדֵר וּמַבִּיטִים בְּקִנְאָה אֶל הָאֲוִירוֹנִים הַגְּדוֹלִים, אֵלֶה הַבָּאִים מִכָּל חֶלְקֵי הָעוֹלָם וְחוֹזְרִים וְטָסִים עַד אַפְסֵי אָרֶץ, כְּשֶׁגּוּפָם הָעֲנָק, בְּצֶבַע כֶּסֶף, מַבְהִיק בַּשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים.

לִפְנוֹת עֶרֶב הָיָה הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן חוֹזֵר לְבֵיתוֹ. גַם אַבָּא-אֲוִירוֹן הָיָה בָּא מִן הָעֲבוֹדָה וּמְסַפֵּר עַל אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת וְעַל עָרִים מֻפְלָאוֹת – ״כָּל-כָּךְ קַר הָיָה בִּוְלָדִיווֹסְטוֹק,״ אָמַר – ״עַד שֶׁכְּנָפַי קָפְאוּ. וְכַאֲשֶׁר הִגַּעְתִּי לְלוֹנְדוֹן, הָיָה עֲרָפֶל כֹּה סָמִיךְ, עַד שֶׁאֲפִלּוּ אֶת קְצֵה זְנָבִי לֹא רָאִיתִי!״

וְאִמָּא-אֲוִירוֹנִית אוֹמֶרֶת: ״אַתָּה עוֹבֵד קָשֶׁה כָּל-כָּךְ, יוֹמָם וָלָיְלָה. שֶׁמָּא תִּשָּׁאֵר פַּעַם אַחַת בַּבַּיִת וְתַחֲלִיף כֹּחַ?״

אוּלָם אַבָּא-אֲוִירוֹן עָנָה: ״בְּרָצוֹן הָיִיתִי נוֹפֵשׁ מְעַט. אַךְ לֹא יִתָּכֵן שֶׁאַפְסִיק עֲבוֹדָתִי. בְּכָל מָקוֹם בָּעוֹלָם מְחַכִּים אֲנָשִׁים כְּדֵי לִנְסֹעַ מֵעִיר לְעִיר וּמֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ. כֻּלָם מְמַהֲרִים, כֻּלָם סוֹמְכִים עָלַי וּמְצַפִּים לְבוֹאִי, וַאֲנִי לֹא אוּכַל לִגְרֹם לָהֶם אַכְזָבָה!״

בָּעֶרֶב בָּאוּ הָאֲוִירוֹנִים הַשְּׁכֵנִים לְבַקֵּר אֶת מִשְׁפַּחַת אֲוִירוֹן. וְכַאֲשֶׁר הָלַךְ הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן לִישֹׁן, שָׁמַע מִן הַחֶדֶר הַסָּמוּךְ סִפּוּרִים מְעַנְיְנִים עַל טִיסוֹת רְחוֹקוֹת מֵעַל לָאוֹקְיָנוֹסִים, וְנַפְשׁוֹ הוֹמָה וּמְהַמָה בְּקִרְבּוֹ: אֵימָתַי אֵצֵא גַם אֲנִי לְמַסָּע רָחוֹק?

יוֹם אֶחָד, בִּשְׁעַת הַפְסָקָה בְּבֵית-הַסֵּפֶר, רָאָה לְפֶתַע הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן, כִּי הַשַּׁעַר פָּתוּחַ. הוּא קָרַב בְּסַקְרָנוּת לַשַּׁעַר, עָבַר אוֹתוֹ בְּדִלּוּג קַל וּמִיָד נִמְצָא בִּשְׂדֵה-הַתְּעוּפָה הַגָּדוֹל. אֲוִירוֹנִים בָּאוּ וַאֲוִירוֹנִים יָצְאוּ. מִדֵי פַּעַם עָבַר אֶחָד מֵהֶם בִּמְהִירוּת אֶת הַמַּסְלוּל וְהִמְרִיא, כְּשֶׁהוּא מַשְׁאִיר אַחֲרָיו עֲנַן-אָבָק וְרַעַשׁ רַב. הִתְקַדֵּם הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן בִּזְהִירוּת, עַד שֶׁהִגִּיעַ לַמַּסְלוּל. הוּא נִסָּה לַעֲלוֹת עָלָיו, בְּמַשְׁשׁוֹ בְּגַלְגַּלָיו הַקְּטַנִּים אֶת הָאַסְפַלְט הֶחָלָק וְהַשָּׁחֹר.

הַמַּסְלוּל הָיָה יָשָׁר וְאָרֹךְ וְקָצֵהוּ הִגִּיעַ הַרְחֵק עַד לָאֹפֶק. נָעִים הָיָה לָרוּץ עָלָיו וּלְהַרְגִּישׁ אֶת שִׁטְחוֹ הַשָּׁחֹר מַחֲלִיק תַּחַת הַגַּלְגַּלִים הַקְּטַנִּים. הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן הִתְקַדֵּם, אַחַר הִתְחִיל מְדַלֵּג מְעַט, קוֹפֵץ וְרָץ כְּשֶׁהוּא פּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו, עַד שֶׁהִרְגִּישׁ לְפֶתַע שֶׁגַּלְגַּלָיו הַקְּטַנִּים נִתָּקִים וּמִתְרוֹמְמִים מִן הַקַּרְקַע. נִפְנֵף בִכְנָפָיו וְהִנֵה נֶעֱלָם הַמַּסְלוּל וּמִתַּחְתָּיו הוֹרִיקוּ שָׂדוֹת וְגַנִים.

״אֲנִי כְּבָר יוֹדֵעַ לָעוּף!״ קָרָא הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן בְּשִׂמְחָה.

הוּא עָבַר מֵעַל כְּפָרִים וּכְבִישִׁים. הָאָרֶץ נִפְרְשָׂה מִתַּחְתָּיו וּבָהּ אֲנָשִׁים זְעִירִים. וְהַבָּתִּים נִרְאוּ מִלְמַעְלָה כְּקוּפְסוֹת גַּפְרוּרִים.

״כַּמָה נֶחְמָד,״ אָמַר הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן וְהִתְהַפֵּךְ עַל גַּבּוֹ וְהֵצִיץ בְּכִפַּת הַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים שֶׁמֵּעָלָיו. וּלְמַטָה הִצְטוֹפְפוּ אֲנָשִׁים רַבִּים, הִצְבִּיעוּ עַל הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן, וְקָרְאוּ:

״רְאוּ-נָא אֶת הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן, כֵּיצַד הוּא טָס עַל גַּבּוֹ!״

הִתְיַשֵּׁר הָאֲוִירוֹן, נִעְנַע בִכְנָפָיו לְשָׁלוֹם אֶל הַקָּהָל שֶׁהִתְאַסֵּף לְמַטָה וְהוֹסִיף לָטוּס. לְפֶתַע הִגִּיעַ לְשָׂדֶה גָּדוֹל וְרָחָב, כֹּה גָּדוֹל עַד שֶׁאֵין לִרְאוֹת אֶת סוֹפוֹ, וְהַשָּׂדֶה דּוֹמֶה לִרְאִי מַבְהִיק. וּבְתוֹךְ הַשָּׂדֶה – הַפְלֵא וָפֶלֶא! – נִמְצָא עוֹד אֲוִירוֹן קָטָן, מַמָשׁ כָּמוֹהוּ, אֶלָא שֶׁהַלָּז הָיָה הָפוּךְ – גַּלְגַּלָיו לְמַעְלָה ורֹאשׁוֹ לְמַטָה. הָיָה זֶה הַיָּם, שֶׁבּוֹ הִשְׁתַּקְּפָה בָּבוּאָתוֹ, אַךְ הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן לֹא יָדַע זֹאת וְהוּא הִנְמִיךְ טוּס, כְּדֵי לְשׂוֹחֵחַ מְעַט עִם חֲבֵרוֹ.

״אֲוִירוֹן קָטָן!״ קָרָא לְפֶתַע שַׁחַף לָבָן, אֲשֶׁר עָף לַהֲנָאָתוֹ מֵעַל לְמִשְׁטַח הַמַּיִם, ״אַל תֵּרֵד לְמַטָה, אַתָּה תִּטְבַּע!״

וְהָאֲוִירוֹן הַקָּטָן שָׁמַע אֶת הָאַזְהָרָה וּבְמַאֲמָץ רַב הִצְלִיחַ לַחֲזֹר וּלְהִתְרוֹמֵם.

״עָלַי לַחֲזֹר הַבַּיְתָה,״ אָמַר לְעַצְמוֹ. וְאָכֵן, הַשָּׁעָה הָיְתָה מְאֻחֶרֶת וְגַלְגַּל-הַשֶּׁמֶשׁ הַגָּדוֹל וְהָאָדֹם הִתְחִיל שׁוֹקֵעַ וְנִכְנָס לְתוֹךְ הַיָּם. עוֹד מְעַט יְכַסּוּ אוֹתוֹ הַמַּיִם וַחֲשֵׁכָה תֵּרֵד עַל הָעוֹלָם.

״אֲנִי רוֹצֶה הַבַּיְתָה!״ קָרָא הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן. אוּלָם, מִסָבִיב לֹא הָיָה כָּל אֲוִירוֹן שֶׁיִּשְׁמַע אֶת קְרִיאָתוֹ. הוּא הִבִּיט לְכָל עֵבֶר – מַיִם וּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף.

״אֲנִי מְפַחֵד!״ פָּרַץ הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן בִּבְכִי.

יָרַד לַיְלָה. הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן הִתְעַיֵּף, כְּנָפָיו כָּאֲבוּ, בְּקֹשִׁי רַב הֶחֱזִיק אֶת עַצְמוֹ בָּאֲוִיר. וְכַאֲשֶׁר רָצָה לָרֶדֶת וְלָנוּחַ מְעַט, הָיוּ גַּלֵי הַיָם מִתְקָרְבִים אֶלָיו בִּמְהִירוּת מִלְּמַטָה וּמְאַיְּמִים לְהַטְבִּיעוֹ בְּתוֹכָם. לְבַסוֹף כָּלוּ כֹּחוֹתָיו וְהוּא הֶחֱלִיק וְנָפַל אֶל הַמַּיִם הַקָּרִים וְהַשְּׁחֹרִים.

מִשֶּׁרָאוּ אַבָּא-אֲוִירוֹן וְאִמָּא-אֲוִירוֹנִית כִּי הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן טֶרֶם חָזַר הַבַּיְתָה מִבֵּית-הַסֵּפֶר, נִתְמַלֵּא לִבָּם דְּאָגָה. הֵם טָסוּ לְבֵית-הַסֵּפֶר לַאֲוִירוֹנִים וְשָׁאֲלוּ: ״הֵיכָן בְּנֵנוּ הַקָּטָן? מַדוּעַ לֹא חָזַר הַבַּיְתָה?״

״אֵין אָנוּ יוֹדְעִים,״ אָמְרוּ הַמּוֹרִים-הָאֲוִירוֹנִים בְּבֵית-הַסֵּפֶר, ״אוּלַי עָף לוֹ בְּלֹא רְשׁוּת? צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ...״

וּמִיָד הוֹדִיעוּ לְכָל הָאֲוִירוֹנִים בִּשְׂדֵה-הַתְּעוּפָה עַל הֵעָלְמוֹ שֶׁל הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן. אֶחָד-אֶחָד קָרְבוּ הָאֲוִירוֹנִים אֶל הַמַּסְלוּל וְהִמְרִיאוּ אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה הַשָּׁחֹר, כְּשֶׁעֵינֵיהֶם – הַפָּנָסִים – פּוֹלְחוֹת אֶת הָאֲפֵלָה בַּאֲלֻמּוֹת אוֹר גְּדוֹלוֹת. הַשָּׁמַיִם נִמְלְאוּ רַעַשׁ. אֲוִירוֹנִים טָסוּ הֵנָה וָהֵנָה, גִּשְּׁשׁוּ בְּאוֹרוֹתֵיהֶם, חִפְּשׂוּ אֶת הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן, וּבְרֹאשׁ כֻּלָם אַבָּא-אֲוִירוֹן וְאִמָּא-אֲוִירוֹנִית וְהֵם קוֹרְאִים בְּקוֹל:

״אֲוִירוֹן קָטָן, אֲוִירוֹן קָטָן, אַיֶךָּ?״

חִפְּשׂוּ בְּכָל הָאָרֶץ וְהָאֲוִירוֹן הַקָּטָן אֵינֶנוּ. פָּנוּ לְעֵבֶר הַיָם וְהֵחֵלּוּ בּוֹלְשִׁים וּמְחַפְּשִׂים, מְאִירִים אֶת הַגַּלִּים הַגְּבוֹהִים: אוּלַי נָפַל לְתוֹכָם הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן?

וְהָאֲוִירוֹן הַקָּטָן נִלְחַם בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹתָיו עִם הַגַּלִּים הַקָּרִים וְהִכָּה בִכְנָפָיו הַקְּטַנּוֹת. וּלְפֶתַע הִגִּיעַ לְאָזְנָיו רַעַשׁ חָזָק וְאַחֲרָיו הוֹפִיעָה לַהֲקַת אֲוִירוֹנִים גְדוֹלָה, שֶׁכִּסְּתָה אֶת פְּנֵי הַשָּׁמַיִם, פַּנָסֵיהֶם מְאִירִים וְהֵם קוֹרְאִים בְּקוֹל:

״אֲוִירוֹן קָטָן, אֲוִירוֹן קָטָן אַיֶךָּ?״

״אֲנִי כָּאן!״ צָעַק הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן בְּקוֹל חָלוּשׁ.

וְהָאֲוִירוֹנִים שָׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹ. יָרְדוּ אַבָּא-אֲוִירוֹן וְאִמָּא-אֲוִירוֹנִית מִן הַשָּׁמַיִם, תָּפְסוּ בִּכְנָפָיו שֶׁל הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן, הֶעֱלוּ אוֹתוֹ לְמַעְלָה, וְכָךְ הִגִּיעוּ הַבַּיְתָה.

שָׁבוּעַ יָמִים שָׁכַב הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן בַּמִּטָּה, חוֹלֶה וּמְצֻנָּן, עַד שֶׁהִבְרִיא וְחָזַר לְבֵית-הַסֵּפֶר. וּבִשְׁעַת הַהַפְסָקוֹת הָיָה חוֹזֵר וּמִצְטוֹפֵף עִם חֲבֵרָיו, הָאֲוִירוֹנִים הַקְּטַנִּים, לְיַד הַגָּדֵר, וּמַבִּיט בְּקִנְאָה אֶל הָאֲוִירוֹנִים הַגְּדוֹלִים, אֵלֶה הַבָּאִים מִכָּל חֶלְקֵי הָעוֹלָם, וְחוֹזְרִים וְטָסִים כְּשֶׁגּוּפָם הָעֲנָק, בְּצֶבַע כֶּסֶף, מַבְהִיק בַּשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים עַד שֶׁנֶּעֱלַם הַרְחֵק-הַרְחֵק, בִּקְצֵה הָאֹפֶק...

וְהוּא אָמַר לְעַצְמוֹ: ״כַּאֲשֶׁר אֶהְיֶה גָּדוֹל, אָטוּס גַם אֲנִי רָחוֹק-רָחוֹק אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם, אֶרְאֶה אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת וְעָרִים גְּדוֹלוֹת. גַּם לִי יְחַכּוּ אֲנָשִׁים רַבִּים, כְּדֵי לִנְסֹעַ מֵעִיר לְעִיר וּמֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ. כֻּלָם יִסְמְכוּ עָלַי וִיצַפּוּ לְבוֹאִי וַאֲנִי לָעוֹלָם לֹא אֶגְרֹם לָהֶם אַכְזָבָה!״

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* איננו מבינים את חולדאי. כיצד זה הוא עוזב את ראשות העיר תל אביב, בעודו גר בעירו תל אביב, ומאכזב בכך מאוד את הבוחרים שנתנו לו את קולותיהם – והולך להיות אחד מ-120 חברי כנסת בירושלים, אליה יצטרך לנסוע פעמים אחדות בשבוע, וקרוב לוודאי שיהיה שם ח״כ משועמם באופוזיציה או לכל היותר שר זוטר בממשלת נתניהו הבאה!

* שלום רב, בעיתון של אש״ף המתקרא במקומותינו ״הארץ״, במוסף התרבותי מיום 20.11.2020 – הופיעה רשימה ״צפת, מקום המקום״ על שתי נשים שסיירו בצפת ובקדושתה. דבריהן בכמה מילים הזכירו את התיאורים היפים מאוד המפורטים והמרגשים שלך – בספרך ״והארץ תרעד״.

נ.ב. רק עתה המוסף הזה הגיע לידי יען כבר נטשתי את העיתון הנ״ל בגלל שהוא אנטי ישראלי אנטי יהודי ואנטי ציוני ועוד. וטובה עושים לי חברַיי שאוספים עבורי את המוספים שכביכול פגיעתם פחות רעה.

בברכה

י״ז

אהוד: בעיתון הנ״ל במוספו הנ״ל לא טרחו אפילו לפרסם ביקורת על ספרי ״והארץ תרעד״ (2014) – שדומה כי ההיסטוריה של הספרות העברית תגלה בבוא היום כי מעטים היו כמוהו וכי הוא מן הרומאנים החשובים ביותר שנכתבו בספרות העברית הארץ-ישראלית.

ארנה גולן פירסמה במכתב העיתי מאמר פרשנות מדהים על ״והארץ תרעד״ – ואותו אני מצרף לרומאן עצמו הנשלח חינם בקובץ וורד עברי לכל דורש.

וזאת אני מעיר מעמדה של סופר נידח, שלא היה ראוי באחרונה לזכות אפילו בפרס אקו״ם על מפעל חייו בספרות העברית.

* * *

הרמב״ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה ״אשר יצר״

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

כל הזכויות שמורות

״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2275 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגול״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״

* * *

בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

״הצינור גנוב! הצינור גנוב!״

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף.״

(״מעריב״, 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: ״'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״

* * *

ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת ״הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר ״ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח״!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של ״ערגה״, שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ'ופר הנוער״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״! עם מאמרה של

ד״ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב״והארץ תרעד״,

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון ״ספרי דורות קודמים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת השיר והתולדות של ״לילי מרלֵן״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר לעותק נדפס 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב״מ – אזל!

ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב״חדשות בן עזר״. 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ״א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

news@ben-ezer.com

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל