חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' בשבט תשפ״א, 14.1.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר: ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ'נַרַטיב' [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אסתר ראב: יַד הַגּוֹרָל. עָטוּ עָלַי זִכְרוֹנוֹת. // ישראל בר-ניר: תמה תקופת דונאלד טראמפ. // יוסי אחימאיר: הנדיב בן זמננו. // עמנואל בן סבו: מפלגות החרם והשנאה. // אורי הייטנר: 1. אל תקחו את הרובים. 2. צרור הערות 13.1.21. // פוצ'ו: בחיי [7]. ל״ב. חיים חפר לא לוקח סיכון. // שמואל אייל: טרומפלדור והפלמ״ח. // יצחק גנוז: הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה גִּנָּתֵנוּ. // זיוה שמיר: ביאליק בעקבי בודלר, תגובה ליוסי אורן. // איליה בר-זאב: שני שירים. // ארנה גולן: ״אז למה לי פוליטיקה עכשיו״ – הצצה על שירי זמרים על בחירות ומפלגות ופוליטיקה. 1. הדור שהאמין בכוחו לשנות את העולם והתפכח. // יונתן גורל: יחזקאל בסתיו. // משה גרנות: על ספרו של אהוד בן עזר: ״והארץ תרעד – סאגה ארצישראלית בשנים 1878-1834״. // אסתר ראב: קאראמות. // אהוד בן עזר: ד. שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים שֶׁבָּרְחוּ. // ממקורות הש״י.

וּזְרִי זִכְרִיּוֹת בְּתַלְמֵי לֵב שְׁכוּחִים

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך ״אסתר ראב / כל השירים״ (1988).

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה ״המשוררת הארצישראלית הראשונה״, וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

בגלל שמפרסתו של סוס קרבות דוהר, פתאום נפל מסמר.

כותרת הקטע, הלקוחה משיר ידוע של נעמי שמר, היא תיאור הולם של סיום ארבע שנותיו של טראמפ בבית הלבן. תקופה אותה מגדיר הנשיונל רוויו (The National Review) במשפט הבא – נשיאות מוצלחת, נשיא מתסכל:

נכון לעכשיו, החל מה-20 בינואר, דונאלד טראמפ הוא מחוץ לתמונה בחיים הפוליטיים של ארה״ב. הדיבורים על ריצה חוזרת לנשיאות בעוד ארבע שנים הם קשקוש. בהיסטוריה של ארה״ב היה רק נשיא אחד (גרובר קליבלנד) שנבחר לשתי קדנציות לא רצופות. ארבע שנים זה יותר מנצח בפוליטיקה, וסיכוייו של טראמפ להישאר במרכז הבמה תקופה כל כך ארוכה הם מזעריים. אומנם טראמפ הפתיע לא פעם בעבר, אבל בגילו תוספת של ארבע שנים איננה דבר של מה בכך.

לטוב או לרע ניצחונו של ביידן הוא עובדה שלא ניתן להתכחש לה. צריך להשלים עם זה. למפח נפשם של הדמוקרטים, הניצחון הסוחף אותו חזו הסקרים והתחזיות בתקשורת לא התממש. למה זה לא קרה? מכיוון שהבוחר האמריקאי לא רצה לתת לו את זה. ביידן נאלץ להסתפק בניצחון דחוק, שלמרות טענות בכירים במפלגה הדמוקרטית כמו ננסי פלוסי – רחוק מלהיות מנדט אמיתי.

מבחינה מעשית לממדי הניצחון אין הרבה משמעות כי, כפי שניסח זאת אחד ממנהיגי השמאל בישראל בשנות ה-50, רוב של 51% הוא רוב של 100%. בניגוד למשטרים בהם השלטון הוא בידי קואליציה של כמה מפלגות, במשטר דו-מפלגתי, כמו זה השורר ארה״ב, העובדה הזאת היא המציאות. החוקה האמריקאית מגינה על זכויות המיעוט בכך שהחלטות חשובות חייבות להתקבל ברוב מיוחס – שני שלישים ולפעמים אפילו שלושה רבעים.

במאמר מוסגר, במדינת ישראל מגדירים רוב של 51% כ״רוב מיוחס״. אבל רוב של 51% אינו ״מיוחס״. זה הרוב שיש לכל קואליציה.

הדמוקרטים הציגו את הבחירות לנשיאות כמשאל-עם נגד טראמפ האיש, אבל מטרתם האמיתית היתה השקפת העולם הימנית אותה טראמפ מייצג. למעט עוצמת הרטוריקה התעמולתית, המאבק נגד טראמפ היה דומה למאבק נגד בוש הבן. הנשק העיקרי היה השנאה לאיש (Ad Hominem). שנאה היא כלי הרס יעיל, אך היא איננה יכולה להיות בסיס אפקטיבי למדיניות קונסטרוקטיבית.

אפשר להבין את תחושת התיסכול של טראמפ. לפני שנה הוא היה בדרכו לזכייה בטוחה בתקופת כהונה שנייה כשהשאלה היחידה היתה אם זה יהיה ניצחון או ניצחון סוחף (land slide). ובגלל מסמר, אפילו לא מסמר של ממש, אלא נגיף שגם במיקרוסקופ לא ניתן לראותו, גז החלום והיה כלא היה.

מאבקו של טראמפ להפוך את התוצאות בגלל זיופים, טעויות ואי סדרים בספירת הקולות, הוא חסר תוחלת. סיכוייו להצליח הם מזעריים בלבד. לא בגלל שהוא לא צודק. כל מי שמכיר את ההיסטוריה של ארה״ב יודע שאלו תופעות של קבע בכל מערכות הבחירות בארה״ב. למעט בחירתו של ג'ורג' וושינגטון, כל מערכות הבחירות בארה״ב היו משופעות בפגמים. שיטת הבחירות, ניהולן, ובעיקר היעדר מאגר נתונים מרכזי של האוכלוסייה (״פנקס בוחרים״ ארצי) – הם הזמנה למי שרוצה לרמות. להרבה אמריקאים יש כתובת מגורים ביותר ממדינה אחת. בתנאים כאלה, הסיכוי לגלות זיופים, הצבעות כפולות, ו/או טעויות הוא אפסי.

אפשר להפריד את השאלה לשתיים – האם הפגמים הללו שינו את התוצאות הסופיות, וכן אם זה נעשה במכוון (האם הבחירות היו Rigged כפי שטראמפ טוען).

מעולם לא נעשה ניסיון רציני לבדוק את זה, כי אין כל אפשרות לבדוק את זה.

בארה״ב אין תעודת זהות ממשלתית (פדרלית). רישיון הנהיגה משמש כתחליף, אבל רישיון הנהיגה מוענק ע״י המדינות ולא ע״י הממשלה הפדרלית. בעת קבלת רישיון הנהיגה לא בודקים את מעמדו של המבקש, ואם הוא בכלל שוהה חוקי בארה״ב. הדמוקרטים טוענים שדרישה לחייב מצביעים להזדהות באמצעות מסמך רשמי נושא תמונה, היא אמצעי למנוע מכושים והיספאנים את זכות ההצבעה. אין לטענה הזאת שום בסיס, אבל היא התקבלה. כאשר אי אפשר לבדוק את זהותו של מצביע, לא ניתן לגלות הצבעות כפולות ו/או הצבעות של אנשים שאין להם זכות הצבעה.

דוגמא מניסיוני האישי – אחרי שעברתי מקליפורניה לגור בטקסס, בני שנשאר בקליפורניה, המשיך לקבל במשך 10 שנים טופסי הצבעה עבורי.

פעילת בחירות כושית דמוקרטית בשם סטייסי אברהמס, שניסתה ונכשלה להיבחר לתפקיד המושל במדינת ג'ורג'יה ב-2018, התרברבה שבבחירות הנוכחיות היא שיכנעה באופן אישי כ-600,000 בוחרים להצביע בדואר. היא הוסיפה בחיוך – אי אפשר לבדוק את הזהות של מצביעים בדואר. והמבין יבין.

התקנות והדרישות של הצבעה בדואר הן די נוקשות (זה משתנה בין המדינות). במיוחד, במרבית המדינות, מי שרוצה לממש את הזכות הזאת צריך לנמק מדוע הוא לא יוכל לבוא לתחנת ההצבעה. זה לא מנע רמאויות והונאות, אבל לא בממדים שיכלו לשנות את התוצאה. משבר הקורונה חִייב להגמיש את כללי ההצבעה בדואר. בעיקר, הוסרו כל ההגבלות על ההצבעה בדואר ועל המועד בו על הטפסים היה להגיע לתחנות ההצבעה, וכל הסכרים נפרצו. יותר בוחרים הצביעו בדואר מאשר בתחנות ההצבעה. במצב כזה אין כל אפשרות לבדוק באופן יסודי את כשרות הקולות.

תקוותו של טראמפ, שבית המשפט העליון יבוא לעזרתו ויסייע לו ״לתקן״ את תוצאות הבחירות, היא חסרת בסיס (נראה שטראמפ אימץ את הגישה הישראלית לפיה הבג״ץ הוא כל יכול ועל פיו יישק דבר...) – למרות שעקרונית יש צדק בטענותיו, ממה שתואר למעלה, ברור שלשום בית משפט אין יכולת להתמודד עם הבעייה הזו, מה גם שהבעייה התעוררה בלי שציפו לה ולא היה מספיק זמן להיערך לקראתה.

בארה״ב בתי המשפט הפדרליים, ובמיוחד בית המשפט העליון, נמנעים ככל האפשר מלהתערב במחלוקות פוליטיות. לפי החוקה, כל מה שקשור לבחירות – נוהלי ההצבעה, מועדי ומשך ההצבעה המוקדמת, מתי ולמי מותר להצביע בדואר, משך זמן המגורים המקנה זכות הצבעה במדינה נתונה, הוא בסמכות המדינות.

הדמוקרטים מתלוננים על סירובו של טראמפ להשלים עם תוצאות הבחירות, ועל כך שהוא ״מקשה״ על העברה מסודרת של השלטון. הם ״שוכחים״ את מה שהלך כאן אחרי הבחירות של 2016 – איך הם סירבו (רבים מהם מסרבים עד היום), להכיר בלגיטימיות של תוצאות הבחירות. במהלך תקופת המעבר בין יום הבחירות ועד מועד ההשבעה של טראמפ, כל שירותי המודיעין עסקו בחתירה נגד מועמדותו של טראמפ, תפרו תיקים למקורביו וניסו להביא להדחתו. הכול נעשה תוך הסכמה בשתיקה של הנשיא היוצא, אובאמה. מה היה חלקו של ביידן? לא ברור, אבל אין ספק שהוא היה בתמונה.

לדמוקרטים יש מסורת של יצירת תקדימים החוזרים ופוגעים בהם.

תעלוליו של הרי ריד ששינה את כללי ההצבעה בסנאט בתקופת אובאמה, עלו להם ביוקר – טראמפ לא הותיר אף משרה פנויה במערכת השיפוט הפדרלית. רוב השופטים שמונו ע״י טראמפ הם אנשים צעירים בשנות ה-50 לחייהם, כך שיעברו לפחות 20 שנה עד שהדמוקרטים יוכלו לשנות את זה.

במשך כל ארבע שנות כהונתו של טראמפ, הדמוקרטים לא נתנו לו מנוח, אפילו לא לדקה. חקירות סרק, סיפורי הבל על קנוניות, תביעות סרק בשל ספק אירועים מהעבר הרחוק, וכיוצא באלה.

ב. עט, וטלפון זה כל מה שנחוץ לנשיא כדי למשול –

ביידן יתחיל את כהונתו בעוד כעשרה ימים. עד אז אפשר רק לנסות לנחש איך תיראה תקופת נשיאותו, על פי ההצהרות והנאומים שהוא משמיע חדשות לבקרים, וכן על פי הרקע של המועמדים שהוא בוחר לכהן בממשלתו.

עד שהוא יישב בפועל על כס הנשיאות כל הדיבורים האלה הם, כמו שנהוג לומר בסלנג האמריקאי, ניחוש של חמור חכם (WAG – Wise Ass Guess).

הסימנים הראשונים אינם מעודדים, אני מתבטא כאן בעדינות. הנאומים וההצהרות של ביידן נשמעים כאילו מערכת הבחירות עדיין לא הסתיימה. הוא מפזר הבטחות והתחייבויות שספק רב אם הן בנות ביצוע גם אם הוא מתכוון לנסות לממש אותן. הוא לא משקיע חשיבה רצינית מה ההשלכות של הצעדים אותם הוא מבטיח לנקוט.

דוגמא אחת – הוא התחייב להקדיש את מאה הימים הראשונים לנשיאותו לפתרון בעיית ההגירה הלא חוקית. זאת בעיה שאובאמה לא הצליח לפתור במהלך שמונה שנות כהונה, בעייה הנמצאת על סדר היום עוד מתקופת הנשיא ריגאן. ביידן יפתור אותה במאה ימים?

דוגמא שניה – הוא מבטיח למחוק את החובות המצטברים של הסטודנטים – מדובר בסכום של למעלה מטריליון וחצי דולר. בלי להיכנס לשאלה מאיפה יבוא הכסף לשלם את הסכום הזה, חתימה על צו נשיאותי תהיה פתרון חלקי בלבד. ע״פ חוקי מס הכנסה מחיקת חוב נחשבת להכנסה והיא חייבת במס. גודל החובות מגיע לעשרות אלפי, ובהרבה מקרים למאות אלפי דולר. רבים יתקשו לעמוד בתשלום שיעורי המס שיוטלו בגין הפטורים.

ביידן יכול ללמוד מאובאמה, הבוס הקודם שלו, על גורלן של הבטחות הניתנות בחופזה במהלך מערכת בחירות. מיד עם כניסתו לבית הלבן ב-20 בינואר 2009, אובאמה חתם על צו המורה על סגירת מחנה המעצר בגוואנטנאמו. היום, כ-12 שנה מאותו מועד, המחנה עדיין קיים ופעיל.

המינויים של ביידן לתפקידים השונים בממשלו הם תערובת של אנשים מהממסד הוושינגטוני, ואנשים שנועדו למלא ״תקנים״ של התקינות הפוליטית (Political Correctness) – כושים, היספאנים, נשים וכיוצא באלה, ללא כל קשר למידת התאמתם לתפקידים המוצעים להם.

הטירוף של הפוליטיקה התקינה הוא מקור בלתי נלאה של רעיונות ״חדשניים״ הצצים חדשות לבקרים באגף הרדיקלי, ה״מתקדם״, של המפלגה הדמוקרטית. רעיונות שלא פעם מפתיעים גם את ביידן עצמו. ה״חידוש״ האחרון מבית היוצר של הפוליטיקה התקינה נוגע לחיסון נגד הקורונה. סדר עדיפויות לפיו הראשונים לקבל חיסון תהיה אוכלוסיית הקשישים מוקע כ״גזעני״, מאחר שהאוכלוסייה הזו היא ״יותר מדי לבנה״. יש לשנות את סדרי העדיפות על מנת להבטיח ייצוגיות ״הולמת״ לכל המיעוטים.

מבחן חשוב של ביידן יהיה אם הוא יבין את עומק וחשיבות השינויים שחלו בזירה הבינלאומית, ובמיוחד במזרח התיכון, בארבע שנות טראמפ, ויתאים להם את מדיניותו, או שהוא ינסה, עם כניסתו לחדר הסגלגל, להחזיר את המצב לקדמותו בלחיצת כפתור.

ביידן הודיע על כוונתו להחזיר את ארה״ב להסכם שנחתם ע״י ועדת האקלים של האו״ם בפריז ב-2015, ומינה את ג'והן קרי, שכיהן כמזכיר המדינה בממשל אובאמה, לרכז את הטיפול בנושא הזה. כמו כן בכוונתו לחדש את הסכם הגרעין עם איראן שגם בו היתה לקרי מעורבות. המינוי של קרי לתפקיד מרכזי בממשל ביידן, איננו מבשר טובות.

בזמנו קרי, וכן אובאמה, הצדיקו את ההסכם עם איראן בכך שזה היה ההסכם הטוב ביותר שניתן היה להשיג בנסיבות הקיימות. הבעייה היא ש״ההסכם הטוב ביותר״ שניתן להשיג בנסיבות הקיימות, איננו הופך הסכם גרוע להסכם טוב. אדרבא, הסכם כזה הוא ע״פ רוב ההסכם הגרוע ביותר שניתן להשיג (לדוגמא – הסכמי אוסלו).

חזרה להסכם האקלים תיתן לביידן נקודות אצל האגף הרדיקלי של המפלגה. הנזק הצפוי לארה״ב בטווח הארוך הוא כלכלי ולא קיומי. לא כן באשר להסכם הגרעין עם איראן. כאן על ביידן יהיה להתעמת עם כמעט כל העולם הערבי הפוחד פחד מוות מאיראן גרעינית ומוכן לנרמל את יחסיו עם האוייב המסורתי – ישראל, על מנת לרכוש ״ביטוח״. אפילו טורקיה מורידה את רמת העויינות שלה לישראל בגלל החשש מאיראן גרעינית.

מה צפוי לקרות ביחסי ישראל ארה״ב? אי אפשר לדעת. אפשר רק לנחש, וניחוש כפי שציינתי למעלה, הוא לא יותר מאשר WAG (ניחוש של חמור חכם). השמאל הישראלי – המורכב רובו ככולו מבלפורואידים, בירך על כישלונו של טראמפ בבחירות. טראמפ טרף להם את כל הקלפים והציג ככלי ריק את כל מערך ההנחות שלהם. תקוותם היא שביידן יחזיר את הגלגל לאחור וישיב על כנה את מדיניות אובאמה.

האם ביידן ״יספק את הסחורה״? האם הוא יוכל? האם הוא בכלל ינסה? אלו שאלות לא פשוטות. תהליך הנורמליזציה ביחסי ישראל עם העולם הערבי קיבל תנופה משמעותית בזכותו של טראמפ, אבל המניע העיקרי היה הכרת ארצות ערב בסכנה האיראנית. ביידן יתקשה להתעלם מהאווירה בעולם הערבי.

השמאל הישראלי, שיצא במחולות המחניים אחרי כישלונו של טראמפ בבחירות, משוכנע שישראל תרווה נחת כאשר השלטון בארה״ב יעבור לידיים דמוקרטיות. הם מתעלמים לחלוטין מהמגמות האנטישמיות שהתפתחו במפלגה הדמוקרטית, תהליך שהחל כבר בתקופת נשיאותו של ג'ימי קארטר. הם מאמינים שהאנטגוניזם הוא תופעה חדשה שנגרמה בשל מדיניותו הלעומתית של נתניהו מול אובאמה. כך למשל, אחד מ״מומחי ארה״ב״ בתקשורת, אורי הייטנר, המרבה לפרסם מאמרים במדור דעות של העיתון ״ידיעות אחרונות״ ובעיתון האינטרנטי ״חדשות בן עזר״, כותב את המשפט דלהלן: ״ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, מגדולי התומכים בישראל לאורך ארבעים שנות קריירה פוליטית מפוארת.״

הרבה מנשיאי ארה״ב היו ידידים, עד שזה הגיע לשלבי ביצוע. גם אובאמה היה ״ידיד״. הוא אפילו ״הכיר״ בריבונותה של ישראל על ירושלים בנאומו לפני כינוס של איפאק לפני הבחירות ב-2008. ה״ידידות״ הזאת נמשכה בערך 2 דקות (פרק הזמן שלקח לו לצאת מהאולם בו התקיים הכינוס של איפאק...)

ב-1995, ביידן הצביע בסנאט בעד החלטה להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר את שגרירות ארה״ב לירושלים, החלטה שהתקבלה ברוב עצום בשני בתי הקונגרס. כל הנשיאים שכיהנו מאז, נמנעו מביצוע ההחלטה. הם פחדו מתגובת העולם הערבי – המזרח התיכון יעלה בלהבות. בתקופת אובאמה היה אסור אפילו להזכיר שירושלים נמצאת בארץ ישראל. היו גם שמועות שבסדר פסח שנערך בבית הלבן, אובאמה מחה על כך שבסיום הטכס נאמרה הברכה המסורתית לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

במהלך ביקורו של ביידן בישראל, ב-2010, אירע הפיצוץ הראשון ביחסי ישראל ארה״ב. התירוץ הרשמי היה מתן אישורי בנייה בירושלים. זה היה תירוץ במלוא מובן המילה (השטח המיועד לבנייה היה מחוץ לתחום המוניציפאלי של ירושלים, אבל השימוש בשם ״ירושלים״ עזר ליצור את הרושם שזו היתה ״התגרות של נתניהו בממשל האמריקאי״). נתניהו סמך על ה״ידידות״ של ביידן, ולא חשד שאובאמה טומן לו מלכודת. מאותו מועד יחסי ישראל ארה״ב היו במורד. בתום כהונתו ב-2016, אובאמה העניק לישראל ״מתנת״ פרידה בצורת הצבעה במועצת הביטחון של האו״ם, על החלטה הקובעת שירושלים היא שטח כבוש ואיננה שייכת למדינת ישראל. זה היה סיום ״הולם״ לתקופת שמונה שנות שפל ביחסי ישראל ארה״ב.

ביידן היה חלק אורגני של ממשל אובאמה. כסגן הנשיא הוא לא היה יכול לחלוק על מדיניות אובאמה, בין אם הוא הסכים לה או לא. השאלה היא אם עכשיו, כשהוא חופשי לקבוע מדיניות משל עצמו, הוא ישוב למדיניות אובאמה.

טראמפ שינה באופן רדיקלי את מדיניות החוץ של ארה״ב, בדרך כלל למורת רוחם של אנשי הממסד של מחלקת המדינה.

בשאלת ירושלים, טראמפ עשה את מה שאף נשיא אמריקאי לפניו לא העז לעשות. בדיעבד, התעלמותו של טראמפ מהתגובה הפוטנציאלית של העולם הערבי, הוכיחה את עצמה. החששות של רואי השחורות בישראל ובמחלקת המדינה בארה״ב התבדו. המזרח התיכון לא עלה בלהבות, העולם הערבי בלע את הצפרדע. מי שלא שבע נחת ממדיניותו של טראמפ היה ״מחנה השלום״ הישראלי שהוצג ככלי ריק – אוסף של קשקשנים חסרי תועלת. הצטרפותם להפגנות הבלפורואידיות היתה תגובתם של מאוכזבי ״מחנה השלום״.

ביידן ג״כ לא התלהב מצעדיו של טראמפ – אני מתבטא בעדינות, אבל לפחות כרגע, בתקופת המעבר, הוא מבטיח שהוא לא יבטל את החלטותיו של טראמפ. עוד מעט נוכל לראות אם להבטחות האלו יש כיסוי.

השאלות החשובות באשר לנשיאותו של ביידן הן – האם הוא יהיה נשיא של ממש או נשיא בשם בלבד – figurehead, וכן כמה זמן תימשך נשיאותו.

לפני מיספר ימים, בתשובה לשאלה במהלך ראיון לרשת הטלוויזיה MSNBC, אובאמה אמר את המשפט הבא: אני מוכן לכהן קדנציה שלישית כנשיא צללים (Shadow President), כשמישהו אחר מאייש את המשרד הסגלגל. (זה תרגום חופשי שלי). הדברים נאמרו עם חיוך, אבל אני לא בטוח שזאת היתה בדיחה.

השאלה השנייה מטרידה יותר. אי אפשר להתעלם מהאפשרות שברגע מתאים במהלך כהונתו, ביידן יוכרז כנבצר (ע״פ התיקון ה-25 לחוקה שאושר ב-1967), וקמלה האריס, סגניתו, תעלה על כס הנשיאות. אינדיקציה לכך שתרחיש כזה קיים (כרגע כ״תוכנית מגירה״ בלבד) היא היוזמה של ננסי פלוסי, יו״ר בית הנבחרים (הדמוקרטית), להקים ״ועדת נבצרות״. מועד היוזמה של פלוסי היה מאוחר מכדי להתייחס לנשיא הנוכחי, דונאלד טראמפ.

אם זה באמת יקרה, בבית הלבן תשב נשיאה שבבחירות המקדימות של מפלגתה לבחירת מועמדים לנשיאות זכתה באמונם של פחות מ-2% מחברי המפלגה. כדאי לציין כאן שאם המזימה הזאת אכן ממתינה לביצוע, מובטחות לביידן שנתיים של כהונה. רק אם קמלה האריס תתחיל לכהן כנשיאה במהלך המחצית השנייה של כהונת ביידן, היא תוכל להיבחר לשתי כהונות נוספות (התיקון ה-25 לחוקה מגביל את משך הכהונה של נשיא המכהן בגינו לעשר שנים).

התיקון ה-25 לחוקה לא עמד למבחן עד היום. בהיעדר תקדים, וודאי תתעוררנה הרבה שאלות לגבי הביצוע של תהליך נבצרות של נשיא מכהן. בראש ובראשונה, מי מוסמך להחליט על נקיטת יוזמה כזאת. במקרה שזה באמת יתרחש, הפוליטיקה האמריקאית תהפוך לזירת התגוששות בין מומחים לחוקה ומשפטנים בכל הרמות.

חשוב לזכור שהיחסים בין ביידן לסגניתו לא היו ידידותיים במיוחד במהלך הבחירות המקדימות (זה בלשון המעטה). ספק אם ביידן יתלהב מהרעיון שעליו לפנות את מקומו לסגניתו.

המקרה הראשון בו סגן נשיא קיבל את הנשיאות בעקבות מותו של נשיא מכהן – ג'ון טיילר (Tyler) ב-1841, ג״כ לא עבר חלק. למרות שהחוקה איננה מותירה מקום לפרשנות במקרה הזה, היו השגות על מינויו. בין השאר, היה ויכוח על השאלה אם העברת הסמכויות לסגן, ככתוב בחוקה, כוללת גם את העברת התואר ״נשיא״ לסגן. מתנגדיו של טיילר אפילו ניסו לפתוח בהליכי אימפיצ'מנט נגדו. צפויות לנו ארבע שנים מעניינות.

המילה ״התחמרות״ בכותרת הפרק היא המצאה שלי. מקור הרעיון הוא במושג ״התקרנפות״ שמקורו במחזה ״הקרנפים״ של יוג'ין יונסקו. המושג שלי נגזר מהחמור – סימלה של המפלגה הדמוקרטית.

במאמר מוסגר, שאלה מעניינת היא אם, כחלק מטירוף ההתנערות מהעבר שתוקף את החברה האמריקאית בימינו, לא יוחלט להחליף את הסמל הזה, מאחר שמקורו הוא שמה של דמות היסטורית השנויה במחלוקת בעיני נושאי דגל ה״פוליטיקלי קורקט״.

המאפיין העיקרי של מערכת הבחירות הנוכחית, היה המטמורפוזה של התקשורת הממוסדת. רוב התקשורת הממוסדת העדיף תמיד את הצד הדמוקרטי של הקשת הפוליטית. אבל בעבר, על מנת ליצור תדמית מסויימת של איזון, לא מנעו גישה מבעלי דעות שמרניות. ניצחונו של טראמפ בבחירות 2016 גרם לשינוי רדיקלי בגישה. הכישלון למנוע את זכייתו של טראמפ ולהבטיח שהילארי תיבחר ב-2016 היה גלולה מרה, אותה מתקשים עד היום לעכל בתקשורת.

מניעת חזרה על תוצאות 2016 ב-2020 הפכה להיות היעד המרכזי עבור התקשורת. היא התגייסה לשירות מלא עבור המפלגה הדמוקרטית, ולמעשה הפכה לחלק אינטגרלי של מערכת תעמולת הבחירות של המפלגה הדמוקרטית. כל היומרות לאובייקטיביות ו/או לדיווחים מאוזנים, נעלמו והיו כלא היו. הטקטיקה הפעם היתה יותר מוצלחת מאשר ב-2016, והמאמץ התקשורתי השיג תוצאות. עדיין, אלמלא משבר הקורונה, טראמפ היה זוכה לתקופת כהונה שנייה. מיספר הקולות בהם הוא זכה ב-2020 עלה ביותר מ-10 מיליון על זה של 2016.

טראמפ איננו פוליטיקאי באופיו, והוא גם לא מתנהג כפוליטיקאי. יש לו השקפת עולם מוזרה – הוא מאמין שהכפופים לו צריכים לבצע את מדיניותו כלשונה גם אם היא לא נראית להם, ומי שלא עומד בדרישות נאלץ ללכת. התוצאה היתה חילופי אישים תכופים, דבר שהוצג בתקשורת כסימן לחוסר יציבות. האשימו אותו שהוא משוגע, אבל היה היגיון בשיגעון שלו. הוא התנהג כמו פיל בחנות חרסינה – הוא שבר מוסכמות. לעיתים קרובות, בניגוד לדעתם של יועציו, הוא נקט בצעדים שהיו ניגוד מוחלט לרעיונות שהיו נכסי צאן וברזל של המדיניות האמריקאית הן בחזית הפנים והן בזירה הבין לאומית. זה לא תמיד הצליח אבל אחוזי ההצלחה שלו עלו בהרבה על אלה של קודמו שזכה בפרס נובל (עד היום אף אחד לא יודע למה).

הדמוקרטים נאבקו בטראמפ באש ובמים, תרתי משמע. מראות של מכונית ותחנות משטרה עולות באש, הרס של מבני ציבור, ביזה של מרכולים והפגנות אלימות אחרות, בתמיכה שקטה של המימסד הדמוקרטי, היו תופעה כמעט יומית ברבות מהערים הגדולות בארה״ב, כולל וושינגטון הבירה.

רוב אמצעי התקשורת הממוסדת נמנעו מלהביא את המידע הזה לידיעת הציבור. פלישה של אספסוף דמוקרטי לבניין הסנאט שכלל השחתת ציוד והכאת סנאטורים בעת השימוע של מועמד לבית המשפט העליון, קיבלה כיסוי מינימלי בלבד בתקשורת. היום הם הופכים שמיים וארץ על הפגנה של הרפובליקנים שיצאה מכלל שליטה, אבל אז הם שתקו. רבים ממנהיגי המפלגה הדמוקרטית ראו את האלימות בהפגנות מהצד שלהם כתופעה לגיטימית – האלימות היא שפתם של אלה שלא מקשיבים להם.

סביר להניח שבמהלך ארבע השנים הבאות, התקשורת תמשיך לשפוך אש וגופרית על המפלגה הרפובליקנית ללא כל קשר למי שיעמוד בראשה. מצבם של עתירי ההון, ענקי הטכנולוגיה, עשירי וול סטריט ו-Corporate America – היה תמיד יותר טוב תחת ממשל דמוקרטי. מהניסיון הם מכירים את ערכן של ההבטחות למסות את העשירים – Tax the Rich. הם יעשו כמיטב יכולתם להבטיח את המשכיותו של השלטון הדמוקרטי.

עול המיסים העיקרי, כמו תמיד, יוטל על המעמד הבינוני.

אהוד: ללא ספק מצפה תקופת קשה לארה״ב, ובייחוד ליהודים החיים בה. אמנם בקרב ההמון המוסת על ידי טרמאפ יש אנטישמים ופרו-נאצים – אבל מנגד גם הארגונים ה״דמוקרטיים״ של ״חיי שחורים נחשבים״ – BLM, אנטיפה ו״בלאק בלוק״ – הם אלימים, פורעי חוק ומלאים בשונאי יהודים, כמו כאשר שרפו ובזזו הקיץ חנויות של יהודים בהתפרעויות של ״חיי שחורים נחשבים״.

את שלדון אדלסון ז״ל פגשתי בכמה הזדמנויות, כמו בטקס הנחת אבן הפינה לבית הספר לרפואה באוניברסיטת אריאל, ולפני שנה בדיוק, בפעם האחרונה, בכנס הבינלאומי לזיכרון השואה שערך יד ושם בהשתתפות מנהיגי תבל.

לנגד עיניי ראיתי תמיד אדם מאופק, מטופח, מבטו חם, אושר של סיפוק ניבע מעיניו החמות. כולם רצו את קירבתו, והוא בחוכמתו ידע את מי לקרב ואת מי לא, למי להיענות ולמי לא.

מיליארדר יהודי, אוהב עמו, שסייע בהונו למפעלי ענק בארץ ישראל, בעיקר בכל מה שקשור לחינוך ולקידמה. ויעידו – אוניברסיטת אריאל מצד אחד, יד ושם מצד שני, ואלה רק שתי דוגמאות.

עתיד ועבר, שואה ותקומה, היו בראש מעייניו של איש העסקים העולמי הזה.

היו״ר היוצא של יד ושם, אבנר שלו, כתב כי לאדלסון ״היתה תרומה סגולית לעם היהודי ולהנחלת זיכרון השואה.״ ואכן הודות לו בית-הספר של יד ושם ללימוד השואה והאנטישמיות, מצליח כל כך בהוראת הנושא הכאוב הזה לאלפי מורים ותלמידים מהארץ והעולם, בימים שהאנטישמיות מרימה ראש בעולם.

ידו רבה היתה לו בהרבה מפעלי חינוך ותרבות בישראל, לרובם תרם בצניעות, מתוך דאגה לביטחון המדינה ועתידה.

פועלו של אדלסון לחיזוק הקשר של עם ישראל לארץ-ישראל הוא כמובן לצנינים בעיני הפוסט-ציונים בקרבנו ובראשם עיתון ה״הארץ״, שמיהר לפרסם מאמר שיטנה נגדו, במסווה של ביקורת ״טלוויזיה״.

בעל הטור כתב בהתרסה שאדלסון, שהקים את העיתון ״ישראל היום״, ״נטל לעצמו זכות לעצב חיי מיליונים למרות שאינו חי כאן.״ כאילו ש״הארץ״ אינו מוחזק חלקית בבעלות זרה, ולא יהודית, ואינו משמש שופר להלכי רוח הרסניים, מסוכנים, שמעודדים את אויבי ישראל.

אדלסון גילם באישיותו ובנדיבותו את היפוכם של אלה בתוכנו שרואים סביב רק רע, חסרי אמונה, מצדיקי האוייב, שמפזרים רק רוע ותבוסתנות.

אינני מתפלא ששלדון אדלסון הוא לצנינים בעיני עורכי ״הארץ״ ועוכרי הארץ, כי הנדיב החם הזה לא הירבה לדבר, הוא הירבה לעשות. למען העם היהודי ולמען המדינה היהודית.

פריחת השנאה לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נדמה שלא היה לה אח ורע בתולדות השנאה למנהיג פוליטי במדינת ישראל. כמו פריחת השנאה – כך פריחת המפלגות אשר מצען מורכב מצמד מילים 'לא נתניהו', האידאולוגיה שלהן מורכבת רק משלוש מילים: 'רק לא נתניהו,' והזעם הקדוש המניע אותן מתמצה במילה אחת: 'לך.'

בנימין נתניהו הוא לא קדוש מעונה, הוא בכלל לא קדוש, הוא ראש ממשלה עתיר זכויות, אשר בדרכו הארוכה גם טעה מעת לעת טעויות חמורות, טעיות מינוריות, אפשר לסלוד ממעשיו של נתניהו, מדרכו, אפשר לאהוב את מעשיו ולהריע להם, אך השיח הדמוקרטי הראוי החליף את מקומו בשיח ארסי, בשיסוי ובהסתה מתמדת, במיצגי זוועה, בקריאות לתלות, להרוג, לאנוס, את בני משפחת נתניהו.

שנאה בעוצמה כזו לא היתה אפילו בימים בהם אלפי ישראלים התפוצצו ברחובות ערי ישראל, לא יצחק רבין המנוח, לא שמעון פרס, לא אהוד ברק, לא אהוד אולמרט 'זכו' למנות שנאה גדושות, מתוזמנות, מרוכזות כאלה, לא 'זכו' שמפלגות עתירות פוליטיקאים יקומו כשהסלוגן המרכזי שלהן הוא: 'רק לא נתניהו' – מה עוד צריך לקרות כדי להבין שהשנאה מעבירה בני אדם על דעתם, שהשנאה חוצה גבולות, שההסתה הפרועה והקשה מצמיחה מתנקשים פוטנציאלים עד כדי פגיעה פיזית בראש הממשלה ובבני משפחתו.

הנה הפרסום של העיתונאי עמית סגל על מאות מפגינים שטופי זעם ושנאה העוקפים מחסומים בדרך לבית ראש הממשלה ומסתערים בחמת זעם, מבואסים בשנאה, על שער הכניסה לבית ראש הממשלה – עד כי מאבטחי השב״כ בבית ראש הממשלה החליטו להעביר את ראש הממשלה, רעייתו ואחרים שהיו בקרבתו – למתחם מאובטח במעון ראש הממשלה בבלפור.

והארץ לא רעדה, ומהדורות החדשות לא נפתחו בהתדרדרות החמורה בגין האירוע האלים והקשה של חלק מהמפגינים, הפרשנים לא התריעו ולא הזהירו מהכתובת הכתובה על הקיר באותיות קידוש לבנה, מגישי חדשות לא נאנחו, לא הרימו גבה, לא כיווצו את המצח, כשזה קשור לבנימין נתניהו – נדמה שהכול מותר וקוים אדומים הם גומי גמיש ביותר.

פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מומחים לבריאות הנפש – יכתבו רבי מכר על התופעה הנוראה של שנאת בנימין נתניהו, על האיש שאיחד שמאל וימין כנגדו, האיש שבזכותו נולדה אידיאולוגיה חדשה, נסראללה – כן, חמינאי – כן, אבו מאזן – כן, נתניהו לא ולא.

ולא אמרנו מילה על הסגר אשר כל מטרתו הינה דחיית משפט נתניהו, הבאת מיליוני מנות חיסון לאזרחי ישראל רק בגלל הבחירות, חתימת הסכמי שלום עם ארבע מדינות ערב רק כדי לשנות את השיח בעקבות הקמת מפלגת סער, הבדיחה על חשבונו של העם הטוב הזה, הצורך לגמד כל הישג, לשנמך את ההצלחות, להתעסק בטפל ולא בעיקר.

השנאה מסוכנת לכל הכיוונים, השנאה היא לא תוכנית עבודה, השנאה – גם אם היא לובשת בגדים ממלכתיים, מתעטפת בסיסמאות של ממלכתיות, של אהבת חינם, של ריפוי, של איחוד, של אהבה, המון אהבה – ורק חרם אחד על איש אחד, שנאה אחת לאדם אחד – וכל השאר יסופר בתולדות ישראל.

איך אפשר לכפות סגר עם משטרה על תפילות בבתי כנסת – כאשר אלפי מפגינים נגד נתניהו מצטופפים ומסתובבים חופשי וצרים על מעונו כאילו אין סגר?!

לאורך שנות ההתיישבות הציונית, בוודאי לפני קום המדינה אך גם אחריה, ההתיישבות היתה מרכיב משמעותי בביטחון היישוב העברי והמדינה. במלחמת השחרור יישובים פעלו כיחידות צבא, לחמו על יישוביהם, הדפו כנופיות ערביות (בחלקה הראשון של המלחמה, עד הכרזת המדינה) ואף כוחות צבא ערבי לאחר פלישת צבאות ערב לישראל הצעירה. לעיתים הם אף יצאו למתקפות נגד. בעין גב, חברי היישוב כבשו את סוסיתא והעבירו את ההר לריבונות מדינת ישראל.

הקמת מאות היישובים בנגב, בשפלת יהודה ובגליל בשנות החמישים, נבעה בין השאר מן התובנה שללא התיישבות, האזורים הללו לא יישארו בידינו. בספרו ״מסך של חול״ מתאר יגאל אלון את המשמעות של פריסת היישובים לאורך הגבול כמגן ביטחוני, כיוון שצה״ל של אותם ימים לא יכול היה לתת מענה הולם להגנת כל גבולות המדינה. בגבול עם סוריה הוקמו יישובים באזורים המפורזים, שצה״ל לא נמצא בהם כדי להגן עליהם והם הגנו על עצמם ומימשו בהם את ריבונותנו. במלחמת ששת הימים הדפו כוחות של היישובים ניסיון מחטף סורי בדן ודפנה.

המכה הקשה ביותר לרעיון ההתיישבות הביטחונית היתה ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. כבר בשעות הבוקר, עוד טרם החלה המלחמה בפועל, ניתנה הוראה ממשלתית על פינוי הנשים והילדים מן היישובים. הגברים נשארו כדי להגן על היישוב. בלילה ניתנה הוראה גם לגברים להתפנות. דומה היה שכל התפיסה קרסה.

מיד אחרי המלחמה יצאו יישובי הגולן ביוזמה ובמאבק להקמת יחידות ההגמ״ר (הגנה מרחבית) כיחידה צבאית מאומנת המבוססת על תושבי הגולן, שתיתן מענה למתקפה סורית דומה. אלוף פיקוד הצפון ולימים הרמטכ״ל רפאל איתן – רפול, היה שותף לתפיסה והקים את היחידות, אך עם הזמן הן התפוגגו.

במבט לאחור, היה משהו תמים באמונה שבשנות השבעים, בוודאי בימינו, יש ערך צבאי לכוח יישובי מול צבא סדיר. בתש״ח ניתן היה לעצור את הצבא הסורי בבקבוקי מולוטוב בשערי דגניה. בשנות שבעים, לא כל שכן בימינו, זה כבר לא רלוונטי.

ההתיישבות אינה אמצעי לביטחון, אלא מטרה העומדת בפני עצמה. מטרת הציונות היא עליית העם היהודי לארץ ויישוב ארץ ישראל ביהודים. ביטחון אינו מטרה אלא אמצעי. צה״ל קיים כדי להבטיח את ההתיישבות, באשר היא.

המשמעות הביטחונית של ההתיישבות היא באחיזה הישראלית באזורים החיוניים לביטחון המדינה, כמו הגולן ובקעת הירדן. ללא התיישבות בגולן, הגולן היה, חלילה, בידי האוייב הסורי. אך היישובים כשלעצם אינם יחידות צבא. הגנת היישובים בגולן היא משימה של צה״ל. הגנה זו היא חלק מהגנת המדינה וכל אזרחיה.

אולם אם התפיסה של היישוב שמגן על עצמו מפני צבאות האויב אנכרוניסטית ואינה רלוונטית לימינו, יש ליישוב תפקיד משמעותי בהגנה על תושביו מפני חדירות מחבלים. תפקיד זה משמעותי ביותר בפרט לנוכח העובדה שמאז מלחמת יום הכיפורים לא היו עוד מלחמות כוללות. תבוסתן של מצרים וסוריה במלחמה, חרף תנאי הפתיחה המצוינים שלהם, הוציא להם את החשק מהסתבכות במלחמות כוללות נגד צה״ל. הערבים העבירו את הדגש למלחמה בעצימות נמוכה – ירי תלול מסלול ופיגועי טרור. ומול פיגועי טרור, יש ויש משמעות רבה לכוח המגן ביישובים.

בעבר, תפיסת הגנת היישוב התבססה על שילוב של כיתת כוננות ונשק אישי לכל תושב. לאחר הטבח הנפשע במערכת המכפלה, שביצע המחבל רוצח-ההמונים ברוך גולדשטיין, נלקחו כלי הנשק מכל האזרחים בכל אזורי הספר. מעין ענישה קולקטיבית על מעשה של נבל מנוול אחד. מששככה הסערה, הוחזרו כלי הנשק לחברי כיתות הכוננות בלבד. לאחר זמן, הוחלט בצדק שמטעמי ביטחון הנשק, עדיף שלא יהיה בבתי הלוחמים אלא בנשקיות.

אם חוליית מחבלים תחדור ליישוב בקו העימות בגליל או בגולן, הזמן הקריטי הוא מרגע החדירה עד הגעת כוחות צה״ל. זה הזמן שבו יכולים המחבלים לערוך טבח בתושבים, להשתלט על גן ילדים ולקחת בני ערובה ובעצם לעשות ככל העולה על רוחם. כל דקה בין החדירה להגעת הצבא, משמעותה – חיי אדם.

המענה לכך הוא צוותי הכוננות ביישובים. בכל יישוב פועל צוות של לוחמים, מתנדבים, כולם בוגרי יחידות קרביות, אנשים מסורים ומקצועיים שמקדישים הרבה מזמנם הפנוי לאימונים והכשרה. תפקידו המרכזי של צוות הכוננות הוא מתן המענה בפרק הזמן הקריטי הזה. הצוותים הללו מיומנים, מאומנים ומצוידים. הם מכירים היטב כל פינה ביישוב וכיצד להגיע במהירות לכל מקום. לכל אחד בצוות הכוננות יש בביתו אפוד ווסט עם מחסניות וקסדה. כלי הנשק של הלוחמים נעולים בנשקייה מאובטחת עם מערכת אזעקה. צוות הכוננות מאומן ומתורגל בהגעה במהירות שיא לנשקייה, הצטיידות בנשק ויציאה מיידית לתת מענה באזור האירוע. מענה כזה, ברמה כזו ובזמינות כזו, לא יכול לתת אף גורם אחר זולת צוות הכוננות.

לפני שבועות אחדים, הודיע פיקוד הצפון לרבש״צים שצה״ל יאסוף את כלי הנשק מהנשקיות היישוביות ויאחסן אותם בחטיבה. הסיבה לכך היא תופעה של גניבות נשק בידי גורמי פשיעה בגליל. ״הצבא נחוש לחולל שינוי ולקטוע את תופעת גניבת הנשקים,״ נאמר במכתב של מפקד האוגדה אל״מ רומן גופמן.

יש לציין, שמעולם לא נפרצה נשקייה ביישוב בגולן וככל הידוע לי, גם לא בגליל. לעומת זאת, גניבות נשק מבסיסים של צה״ל שכיחה מאוד. רק בשבוע שעבר היתה גניבה של עשרות אלפי כדורים מבסיס צאלים. בגניבה נוספת מאותו בסיס, לפני כחצי שנה, קצין שרדף אחרי הגנבים הותקף בידיהם והתוקפים, בני הפזורה הבדואית, הפיצו בגאווה את תמונות התקיפה ברשתות החברתיות. על הקצין (!) נמתחה ביקורת על שחרג מסמכותו בעצם קיום המרדף. לא ייאמן. גניבות כאלו הן חזון נפרץ, למרבה הבושה, ואנו מתבשרים עליהן לעתים תכופות.

איני מציין את מכת גניבת הנשק מבסיסי צה״ל רק כדי להצביע על האבסורד שבדרישה להעביר את כלי הנשק לבסיסי צה״ל, אלא בעיקר כיוון שההוראה הזו והקלות הבלתי נסבלת של גניבת הנשק מן הבסיסים מבטאים אותה תופעה – הרפיסות של מדינת ישראל, של צה״ל ושל המשטרה, במאבק בפשיעה.

חונכנו בצה״ל על ערכים של חתירה למגע, דבקות במשימה, אחריות וחתירה לניצחון. ההתקפלות המבישה בפני כנופיות של גנבים, מנוגדת לערכים הללו. אם כלי הנשק יעברו מן היישובים לבסיסים מפחד הגנבים, וגנבים מצליחים לחדור באופן חופשי לבסיסי צה״ל ולגנוב תחמושת ונשק, מה הצעד הבא? איפה עוד נסתיר את הנשק?

במקום לרדוף את הפושעים, לגרום להם להיות במנוסה ולחוש נרדפים, אנחנו מתקפלים בפניהם. קו ישר עובר בין הטרור החקלאי המכה בשדותינו, במטעינו ובמכלאות הבקר שלנו והמדינה אינה נותנת לו מענה, הפשיעה הגואה במגזר הערבי שהמדינה אינה יודעת כיצד להתמודד אתה, תופעת הפרוטקשן הנפוצה באזורנו ועד גניבות הנשק. ישנם אזורים שלמים בארץ, בעיקר בנגב ובגליל, שמדינת ישראל איבדה את ריבונותה בהם ופורעי חוק מטילים עליה את חתתם.

זהו מחדל מתמשך, שהולך ומתעצם בעשור האחרון; מחדל של העדר משילות. אנו שומעים את סיסמת המשילות בניסיון לפגוע בבתי המשפט ובפרקליטות, כאילו הם מפריעים למשול. אין משילות בישראל בגלל... ניסנקורן. זו השיטה הישנה והרעה של מציאת שעירים לעזאזל, במקום להתמודד.

מחדל המשילות הוא של הממשלה, של השר לביטחון פנים ומעל הכל – של ראש הממשלה. הממשלה מעולם לא החליטה להעמיד את ביטחון הפנים כמשימה עליונה, לא הקצתה לכך משאבים ולא מימשה את ריבונותה ואת עוצמתה.

מי שבורח מן הטרור והפשיעה – מפקיר את שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.

[אהוד: עכשיו ברור לי – נתניהו לא רק ״נאשם בפלילים״ אלא אחראי גם ללקיחת הנשק מן היישובים ולהפקרתם לכנופיות הפשע ולמחבלים!

מצד שני, אינני יכול להאמין שהנשק נלקח מכיתות הכוננות ביישובים! שום גניבות נשק אינן מצדיקות זאת. מאות אלפי אזרחים מחזיקים בבתיהם נשק ברישיון, לרוב אקדחים. על אחת כמה וכמה שכך צריך להיות במקומות מועדים לפורענות פלילית או טרוריסטית!

אני עצמי ביטלתי רק לאחרונה אחזקת אקדח פרטי ברישיון מסוג קארין, שיוצר על ידי בעל חנות הנשק ברחוב שטמפפר בפתח-תקווה, יעקב שניטמן. הרגשתי עצמי כבר מבוגר מדי מכדי להשתמש בו במטווחים הדו-שנתיים שיש לקיים לשם חידוש הרישיון, לפי דרישות משרד הפנים].

* המכלול המורכב – טראמפ היה הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר לישראל אי פעם. מדיניותו המזרח תיכונית היתה חכמה, נכונה ועתירת הישגים יותר משל כל נשיא שקדם לו. טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, העביר את השגרירות לירושלים, הכיר בריבונות ישראל על הגולן, יצא מהסכם הגרעין האיראני והטיל סנקציות חמורות וקשות על איראן. בתוכנית טראמפ יש לא מעט כשלים ובעיות אך היא טובה וריאלית יותר מכל תוכנית אמריקאית ובינלאומית אחרת, ומן הראוי שהיא (עם תיקון כמה מן הכשלים שבה) תהיה הבסיס לכל תהליך שלום בעתיד. מדיניותו החכמה וטיפוח הציר המתון במזה״ת מול ציר הרשע האסלאמיסטי הובילו להסכמי אברהם – הסכמי שלום ונרמול עם ארבע מדינות ערביות, ואולי גם עם מדינות נוספות שבדרך.

דונאלד טראמפ הוא בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין, מכחיש המדע בכלל והאקולוגיה בפרט. בתקופת כהונתו הוא פגע קשות במרקם החיים הדמוקרטיים בארה״ב. מדיניות הכחשת הקורונה, שהביאה להפסדו בבחירות, היתה מופקרת, יהירה וחסרת אחריות.

אין בכל הטוב שהרעיפה תקופת נשיאותו על ישראל ועל המזרח התיכון כדי למזער את חומרת התנהלותו כנשיא ארה״ב. אולם אין חומרת התנהלותו כנשיא ארה״ב יכולה למזער את כל הטוב שהרעיף על ישראל ועל המזה״ת. זה המכלול המורכב של מורשת נשיאותו.

לפני הבחירות לנשיאות ארה״ב כתבתי שאילו הייתי אזרח אמריקאי הייתי תומך בביידן אך כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח.

סירובו של טראמפ לקבל את הפסדו בבחירות וחודשיים וחצי של הסתה פרועה שהביאו להתקפה הברברית על הדמוקרטיה האמריקאית בפלישה לקפיטול – היא בסופו של דבר, למרבה הצער, המורשת העיקרית שהוא משאיר אחריו, שמגמדת כל פעולה אחרת, חיובית או שלילית, בשנות כהונתו.

יש לקוות שביידן, ולו מתוך הרצון הטבעי שלו להצליח, יפיק את הלקח מן הכישלון הצורב של מדיניות הפייסנות כלפי הקנאות האסלאמית של הנשיא אובמה, ששטפה את המזה״ת בנהרות של דם, ומן ההצלחה המוכחת של מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ, וימשיך – בסגנונו ובדגשים שלו, את המדיניות של טראמפ, ובכך יקדם שלום אמת במזה״ת.

יש לקוות שהמפלגה הרפובליקאית תשכיל לבחור מועמד או מועמדת לנשיאות, עדיף נשיאה (כוונתי, כמובן, לניקי היילי) – שתהיה פרו-ישראלית לא פחות מטראמפ, אך בניגוד אליו גם אדם נורמטיבי, ישר ודמוקרט.

* תחרות בהפגנת סלידה – החלטתו של מארק צוקרברג להשעות את חשבון הפייסבוק של טראמפ עד לאחר טקס ההשבעה של ביידן, היא סבירה ומידתית. אמנם סתימת פיות היא מעשה שלילי ותקדים מסוכן, אולם כיוון שמדובר בפחות משבועיים ובפצצה מתקתקת – הסכנה של שימוש בחשבון להסתה לאלימות בטקס ההשבעה, ניתן לקבל זאת.

לא כן בהחלטה של טוויטר לסגור את החשבון של טראמפ לצמיתות. כאן מדובר בהיסחפות בלתי מידתית ובפגיעה חמורה בחופש הביטוי. יש להזכיר ש-74 מיליון אזרחים אמריקאים הצביעו לטראמפ. צעד כזה עלול להתפרש בידי האנשים האלה כסתימת פיותיהם. מה שארה״ב והעולם זקוקים לו הם הנמכת הלהבות וחתירה לפיוס. ביידן מצהיר שזו כוונתו. הצעד הקיצוני הזה הוא ההיפך הגמור מרוח של פיוס; כמוהו כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה.

חמורה אף יותר, מכיוון אחר, היא הכוונה של טוויטר למחוק את היסטוריית החשבון של טראמפ. משמעות צעד כזה כמוה כהעלאה באש של ארכיון לאומי. זו פגיעה בתרבות ובמחקר. כל חוקר שיחקור את הקדנציה של טראמפ – היסטוריון, ביוגרף, מדען מדינה, סוציולוג, חוקר יחסים בינלאומיים, חוקר תרבות, חוקר תקשורת; עבור כל אלה ארכיון הציוצים של טראמפ הוא חומר הגלם העיקרי. העובדה שטוויטר היתה כלי העבודה המרכזי של טראמפ, דרכו הוא העביר את מסריו לעולם, לאומה האמריקאית ואפילו הדיח באמצעותו שרים ובכירים, הופכת את החשבון הזה לנכס היסטורי לא יסולא בפז. אין כמעט כל משמעות למחקר על עידן טראמפ ללא החשבון הזה.

נראה לי שיש כאן תחרות מי מקצין יותר בהפגנת הסלידה מטראמפ, ללא מחשבה קדימה, לרוחב ולעומק; ברדידות משוועת. צעד כזה הוא צעד אנטי תרבותי.

* מחדל אבטחה – יש לקוות שאבטחת טקס ההשבעה של ביידן תהיה רצינית ומוצלחת יותר מאבטחת גבעת הקפיטול באירועי השבוע שעבר.

גיא בכור כבר רוקם תאוריית קונספירציה א-לה תאוריית ״השב״כ רצח רבין״, סביב הכשל האבטחתי, שנועד לאפשר את הפריצה ובכך לפגוע בטראמפ ולהביא לבחירת ביידן... צחוק צחוק, אבל בעוד זמן לא רב המונים יקנו את הסיפור ההזוי הזה, שאנשיו של טראמפ מפיצים בארה״ב בכל העוצמה.

כמובן שהקונספירציה מטורללת, אך אין ספק שהיה זה מחדל משווע. חודשיים וחצי של הסתה וקהל משולהב שמאמין לסיפורי הבדים כאילו הבחירות נגנבו, וכיוון שקולו לא נספר מה שנותר לו זו אלימות, היו צריכים להביא את גורמי הביטחון בארה״ב להיערכות ברמה אחרת לגמרי. המחדל הביא למותם של שישה אנשים, ועלול היה להסתיים במרחץ דמים גדול הרבה יותר.

* תרבות אנרכיסטית – איני יודע אם ההחלטה למלט את שרה וביבי נתניהו לחדר מאובטח הייה מוצדקת, אך ברור לי שהיא החלטה מקצועית ועניינית של השב״כ, שמאז רצח רבין לא לוקח כל סיכון. בעיניים הבלתי מקצועיות שלי, לא היה סיכון ממשי לשלומם, כיוון שהשוטרים שעמדו בשער היטיבו לבצע את מלאכתם ולבלום את ההסתערות.

אבל מהתמונות שהוקרנו רצוא ושוב בכל הערוצים, אין ספק שהיה כאן אירוע אלים ומסוכן. אירוע של פריצת מחסומי משטרה והסתערות על מעון רוה״מ. השוטרים המאבטחים את הבית נאלצו להפעיל כוח רב כדי לעצור את המסתערים. אלמלא נעצרו בידי השוטרים, הם היו פורצים בכוח למעון.

אין לי ספק שהקבוצה האנרכיסטית האלימה הזאת היא מיעוט קטן מקרב משתתפי מחאת בלפור, אבל באין הנהגה למחאה, הקבוצה הזאת נותנת את הטון. כל הסגנון של ״המצור על בלפור״, ״מסתערים על הבסטיליה״, ״מ-ה-פ-כה״, קריאות לעבר משכן הכנסת ״אנחנו הריבון אתם עולם תחתון״ וכו', אינן ביטוי לתרבות דמוקרטית, אלא לתרבות אנרכיסטית, מן הסוג של הפריצה לקפיטול.

וכבר קראתי פוסטים שטוענים שהכול סיפור, ״הוכחות״ בצילומים שהכול קונספירציה, ואמירה שעמית סגל ״שופרו של נתניהו״ מפיץ פייק ניוז. אבל לא רק עמית סגל פירסם את הסיפור. הוא פורסם בשלושת הערוצים. והפירסום היה אמיתי.

אם, חלילה, נתניהו ייבחר לכהונה נוספת, יהיה זה במידה רבה באשמת הבלפוריאדה. כאשר עם ישראל ספון בביתו בסגר מהודק, ורואה את המפגינים מצטופפים בתחושת ״לנו הכול מותר״ כי ״ההפגנה שלנו קדושה״; את חסימת הצירים, את האלימות והוונדליזם, זה יביא רבים להצבעת מחאה נגד המחאה; בעד נתניהו. חבל.

* לדכא את הפורעים – כבר שבועיים שחוליגנים אלימים מן הימין הרדיקלי ונערי זוועות מחוללים פרעות בירושלים וביו״ש, תוקפים ופוצעים את שוטרי משטרת ישראל, פורעים בערבים ונלחמים בחיילי צה״ל. במוצ״ש תקפה כנופיית חוליגנים באלימות את מפקד גדס״ר גולני סא״ל איוב כיוף.

מי שמתייחס לצה״ל כאל אוייב הוא אוייב של צה״ל, של מדינת ישראל, של העם היהודי. הפורעים החוליגנים הללו הם בוגדים במדינה ובמולדת, הם גיס חמישי.

שעה שהם תוקפים כבר שבועיים את שוטרי משטרת ישראל, הכלומניק שיושב על כיסא השר לביטחון פנים עוד לא מצא מילה של גיבוי לשוטרי משטרת ישראל או לגינוי הפורעים. וראש הממשלה, שבונה על כך שאיתמר בן גביר, מנהיג החיה הכהניסטית, ייכנס לכנסת ויתמוך בהעמדתו מעל החוק, ממלא פיו מים ולא מוקיע את הפורעים.

נתניהו ואוחנה מלהגים קשקושי הבל וסרק על ״משילות-שמשילות״ כטיעון במלחמתם נגד מדינת החוק, אך בפועל הם אשמים באפס משילות, שעה שהחוליגנים משתוללים באין מפריע.

על מדינת ישראל לדכא את הפורעים באפס סובלנות.

* ביטחון הפנים על הפנים – אני מקווה מאוד שבממשלה הבאה, בראשות גדעון סער, יועז הנדל ימונה לשר לביטחון פנים. שיעשה בתחום ביטחון הפנים מה שעשה בתחום התקשורת. בשבעה חודשים הוא עשה הרבה יותר ממה שעשו במשרד במשך שבע שנים, השרים שקדמו לו (כנתניהו, אמסלם, איוב קרא). אותם עניין דבר אחד – השתלטות על התקשורת.

מצב ביטחון הפנים – על הפנים. אבל אוחנה עסוק במלחמתו במדינת החוק. אני מקווה מאוד שיועז יהיה השר הבא לביטחון פנים, אבל גם אם לא הוא – כל מי שיחליף את אוחנה יהיה טוב ממנו.

* התחייב להקים אוניברסיטה בגליל – השתתפתי בכנס זום של תקווה חדשה לתושבי הגליל והגולן, בהשתתפות יו״ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה גדעון סער וח״כ יפעת שאשא ביטון. הכנס נפתח בדברים קצרים של שני המנהיגים ולאחר מכן – שאלות של הציבור, חלקן מוקלטות בווידיאו וחלקן נשלחו בווטסאפ.

תופעה מעניינת היא שלא היתה ולו שאלה אחת (!) על נושאי חוץ וביטחון, שעמדו בראש סדר היום במערכות הבחירות בעבר. כנראה שזו תוצאת הקורונה והמשבר הפוליטי המתמשך. השאלות התמקדו בנושאי פנים – חברה, כלכלה, המאבק בקורונה, משפט, ביטחון פנים, דת ומדינה, חינוך וסוגיות הנוגעות לאזור הצפון.

מבין דבריו של סער אציג כמה אמירות שחשובות לי במיוחד. סער התחייב שכראש הממשלה יקים אוניברסיטה בגליל. הוא הזכיר שכשר החינוך הוא הקים, על אף כל ההתנגדויות, את האוניברסיטה באריאל ואת בית הספר לרפואה בצפת, וכעת המשימה היא האוניברסיטה בגליל שתקדם את האזור מבחינות רבות ותהיה מוקד משיכה לצמיחה דמוגרפית איכותית.

סער דיבר על הצורך במהפך בתחום ביטחון הפנים והתחייב לנהל מלחמת חורמה בטרור החקלאי. הוא דיבר על החקלאות כערך; עבודה האדמה היא הגשמת הציונות והיא מעניקה אחיזה בקרקע וביטחון תזונתי. הקורונה המחישה את ההכרח בביטחון תזונתי.

* מי שמאשים בטיעונים מופרכים – מי שטוען שדחיית הדיון במשפטו של נתניהו נעשתה מטעמים פוליטיים זרים, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בשופטים, שהחליטו על הדחייה. מי שטוען שהסגר הוטל כדי לדחות את המשפט, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בכל הדרגים המקצועיים במשרד הבריאות וברוב המוחלט של הרופאים והמומחים מחוץ למשרד, שכולם תומכים בסגר.

מי שנתפס למילים ״עד הודעה חדשה״ בהודעה המקורית על הדחייה, כאל מריחה אינסופית, התבדה כאשר שלושה ימים אחרי ההחלטה נקבע תאריך חדש, 8.2. מי שטוען שכאשר נדע את תאריך חידוש המשפט – נבין מתי יהיה הסגר הרביעי, יתבדה לקראת 8.2.

מי שמאשים את נתניהו בטיעונים מופרכים, אל יתפלא אם יזלזלו בו כאשר הוא יאשים אותו בטיעונים נכונים. והרי יש אוקיינוס של טיעונים נכונים נגד נתניהו. לשם מה צריך להיתפס לקונספירציות מופרכות?

ובסופו של דבר, מבחינה פוליטית, העובדה שחידוש המשפט יהיה קרוב יותר לבחירות, לבטח אינה משרתת את נתניהו.

* סרק – ״61 כבר תמכו, אבל גנץ היסס,״ מכריזה הכותרת בווינט. הסיפור הוא על כך שיזהר שי השיג תמיכה של 61 ח״כים, בהם שני ח״כים מן הימין, בהצעת אי אמון קונסטרוקטיבי שהיתה מציבה את בוגי יעלון כראש ממשלה לתקופה זמנית של שנה.

כשנכנסים לאותיות הקטנות של הכתבה, ברור שזאת פנטזיית סרק. מיהם אותם שני ח״כים מהימין? מה מניעיהם? עד כמה אפשר לסמוך עליהם? זה לא ברור. אך נניח שהם קיימים, שהם אמינים, שהם היו עומדים בהבטחה – האמנם היתה זאת ממשלת 61?

לא. מדובר בממשלת מיעוט של 46 ח״כים שקיומה תלוי בתמיכה מבחוץ של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. את פרצופה האמיתי של הרשימה הזאת ראינו רק לאחרונה כאשר היא הצביעה נגד הסכמי השלום. הם מתנגדים להסכמים כי הם נגד שלום עם ישראל, מדינה שהם רואים בה אוייב ושוללים את זכות קיומה.

האם אפשר להנהיג מדינה במשבר פוליטי, בריאותי, כלכלי וחברתי – בממשלת מיעוט הכוללת קצת יותר משליש מהכנסת? וגרוע יותר – כזאת שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין? האם היתה לגיטימיות ציבורית לממשלה כזאת? הרי העם היה יוצא לרחובות עד שהיא היתה נופלת. הרי יש ניגוד אינטרסים מובהק בין ממשלה ישראלית למפלגה אנטי ישראלית. הרי בפעם הראשונה שבעלי בריתם היו יורים רקטה לעבר יישובי ״עוטף עזה״ וצה״ל היה מגיב הממשלה היתה קורסת ונופלת. ממשלה כזאת לא היתה מחזיקה מעמד יותר משבועות בודדים. היינו הולכים לבחירות שבהן נתניהו היה זוכה ברוב מוחלט ומעביר את כל החוקים שהוא רוצה כדי להעמיד את עצמו מעל החוק.

אני גם לא מאמין שאותם שני ח״כים מהימין היו עושים את הצעד הזה ונותנים ידם לממשלת מיעוט בחסות עופר כסיף וחבר מרעיו. טוב עשה גנץ שמסמס את היוזמה הרעה הזאת.

כל הפנטזיות הללו הן עורבא פרח. בכנסת הנוכחית יש שני מצבי צבירה אפשריים ותו לא – או סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. אלו היו האופציות היחידות כאשר הוקמה הממשלה ואלו היו האופציות היחידות כאשר הממשלה התפרקה. כל השאר – מקסמי שווא. סרק סרק סרק.

אין קיצורי דרך. יש רק דרך אחת להפיל את נתניהו – אלטרנטיבה של 61 ח״כים ציוניים. בכנסת הנוכחית אין אלטרנטיבה כזאת. אני מאמין שאחרי הבחירות יש סיכוי משמעותי לאלטרנטיבה כזאת; יש תקווה חדשה שהדבר יקרה, בשעה טובה.

* סמי אנרכיסט – הפדיחה של בוגי יעלון, שצירף לרשימתו אדם החשוד בשוחד ונאלץ לבטל את מועמדותו מביכה, אבל טעויות כאלו עלולות לקרות. ומשהדבר קרה, הוא נהג נכון כאשר התעשת ומיהר להתנער ממנו.

אולם החיבור שלו עם עו״ד גונן בן יצחק, שנעשה במודע ובכוונת מכוון, מטריד הרבה יותר. גונן בן יצחק הוא אדם קיצוני מאוד, סמי-אנרכיסט, ההיפך הגמור מן הממלכתיות של יעלון.

* אין לו אגו – ונעבור לאתנחתא קומית קלילה – חולדאי: אין לי אגו.

נדמה לי שאם הוא ינסה להתאבד בקפיצה מגג העיריה או מהאגו שלו – הסיכוי שינצל בקפיצה מהגג גבוה יותר.

* מכשיר את החיה הכהניסטית – כשאבי אבות הטומאה ״הרב״ כהנא שר״י טימא את הכנסת, יצחק שמיר היה ראש הממשלה. שמיר החרים אותו כליל. מעולם לא החליף עמו מילה ולבטח לא העלה על דעתו לנהל עימו מו״מ קואליציוני (אגב, אילו שמיר והימין היו מכלילים את כהנא כחלק מגוש הימין, היו לו ב-1984 61 ח״כים והוא לא היה צריך להקים ממשלת אחדות רוטציונית. אך לא זו בלבד שהוא לא ראה בו פרטנר, אף מפלגה בימין לא ראתה בו פרטנר, כך שהשאלה כלל לא עלתה על הפרק). כאשר כהנא עלה לנבוח מעל הדוכן, קם יצחק שמיר ויחד עם כל שאר הח״כים עזב את המליאה, וכהנא נשאר לנאום לכיסאות. ותחת ממשלת שמיר התקבל החוק שמנע מכהנא לשוב ולהתמודד.

ואילו נתניהו, זה כבר הסיבוב הרביעי שהוא מנסה בכל דרך להכניס את החיה הכהניסטית לכנסת. כעת הוא לוחץ על סמוטריץ' ובן גביר לרוץ יחד לכנסת. איני חושד בנתניהו, חלילה, שהוא סולד מהחיה הכהניסטית פחות מכפי ששמיר סלד ממנה. אבל אצלו הכול אישי, הכול חשבון אישי. הוא בוטח בבן גביר שיתמוך בכל צעד למיטוט מערכת המשפט הישראלית. הוא סומך עליו שיתמוך בכל דרך להעמדתו מעל החוק ויכופף כל חוק כדי לגרום לכך. כמו בנושאים רבים אחרים, מכפיף נתניהו את טובת המדינה לאינטרס הפרטי המשפטי שלו.

* מזכיר תהליכים – יאיר גולן צייץ ״הצעה״ לשלול טיפול רפואי לחסידויות המסרבות להישמע להגבלות הקורונה.

יאיר גולן, שמתעקש לבסס את מעמדו כיאיר נתניהו של השמאל, חיקה אותו בשיטה נוספת: לצייץ דברי בלע ואח״כ להסיר את הציוץ.

* גשר לשלום – מגמה מעודדת מאוד בסקרים, היא העובדה שבתוך חודשים ספורים הרשימה האנטי ישראלית המשותפת איבדה שליש מכוחה וייתכן מאוד שהתהליך הזה יימשך ואולי אף יואץ עד הבחירות.

זו בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית. מצב שבו מפלגה בעלת 15 ח״כים, שפינטזה על עליה ל-20 מנדטים, מתנגדת לקיום המדינה ולעומתית לה – מסוכן לדמוקרטיה. מצב שבו לא היתה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו ללא רשימה אנטי ישראלית ועלולה היתה לקום ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע, היא הרסנית לדמוקרטיה הישראלית.

הצניחה החופשית הזאת מעידה על התפכחות בקרב ערביי ישראל, שמבינים שישראל כמדינה יהודית היא עובדה נצחית, ושהאינטרס שלהם הוא להשתלב בה ולא לרשת אותה. להערכתי, קו השבר הוא הצבעת הרשימה האנטי ישראלית נגד הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל. מפלגה שתמיד תמכה במדינות ערב כאשר הן נלחמו בישראל, מסירה את תמיכתה בהן כאשר הן חותמות אתה על הסכם שלום.

מן הראוי היה שערביי ישראל יהוו גשר לשלום בינינו לבין הערבים. הסכם שלום כזה הוא הזדמנות אדירה לערביי ישראל, מבחינה כלכלית, תרבותית ומכל בחינה שהיא. כאשר הרשימה האנטי ישראלית מתנגדת לשלום ונאבקת נגדו, היא בוגדת בערביי ישראל. והם מתחילים להתפכח ולהבין זאת.

* כשהצדק והשכל הישר נפגשים – חופש הביטוי הוא ערך מקודש בדמוקרטיה, אך אף ערך אינו ערך עליון שהכול כפוף אליו. יש מקרים קיצוניים, שבהם ניתן להציב גבולות לחופש הביטוי. עלילת הדם ״ג'נין ג'נין״ היא בדיוק המקרה.

בקרב בג'נין במבצע ״חומת מגן״ נפלו 23 חיילים ונפצעו 75. ניתן היה לחסוך את מותם של רובם, אילו מחנה הפליטים שהיה קן של מחבלים ומדגרת טרור היה מורעש בארטילריה או מופצץ מן האוויר בטרם כניסת הכוחות הרגליים. כך היה נוהג כל צבא אחר.

הדבקות בערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה עלו באירוע הזה במחיר דמים כבד. אך צה״ל שמר על הערכים הללו. ודווקא בקרב הזה נולדה עלילת הדם הבזויה על ״טבח״. אילו היה זה סרט עלילתי, ניחא. אבל כאן עלילת הדם נרקמה באופן המתחפש לסרט ״תיעודי״, כביכול. עלילת דם כזאת אינה נכללת בחופש הביטוי.

גם אחרי החלטת בית המשפט הסרט ימשיך לגרום נזק. הוא ימשיך ללבות אנטישמיות בעולם. הוא ימשיך להסית פלשתינאים לנקום את דם ה״טבוחים״. לא על הכול אנחנו יכולים לשלוט. אבל מן הראוי היה לפחות לאסור את הקרנתו במקום שבו הדבר בשליטתנו, במדינת ישראל. וחשוב היה להכות בכיסו של מחמד בכרי, מעליל עלילת הדם.

בדיוק כפי שאין לאפשר סרט ״תעודה״ שמפיץ את קונספירציית ״הפרוטוקולים של זקני ציון״ וכפי שאין לאפשר סרט ״תעודה״ המכחיש את השואה, כך נכון היה לפסול את סרט עלילת הדם הזה.

טחנות הצדק טחנו לאט. זה מאבק שנמשך שנים רבות; רבות מדי. רבים מאוד היו שותפים לו, ובהם הרמטכ״לים לשעבר ואלופים רבים במיל'. אני רוצה לציין לשבח במיוחד את יאיר גולן שהיה שותף פעיל במאבק הזה, שלבטח אינו פופולרי במיליה הפוליטי של מפלגתו. במקרה הזה הוא הפגין יושרה. אבל את עיקר המאבק הובילו הלוחמים, שחרפו את נפשם בהגנה על אזרחי המדינה ואיבדו לנגד עיניהם את טובי חבריהם, ומצאו עצמם קורבן של עלילת דם.

אני שמח שהצדק והשכל הישר נפגשו בבית המשפט. יש שופטת בלוד. הלית סילש.

* תקדים חשוב – לצד ההחלטה החשובה של בית המשפט בלוד לאסור את הקרנת סרט עלילת הדם ״ג'נין ג'נין״ בישראל ולהחרים את כל עותקיו, הוא גם חייב את יוצר עלילת הדם מוחמד בכרי לשלם לתובע סא״ל במיל' ניסים מגנאג'י פיצויים בסך 175 אלף שקלים וכן הוצאות משפט בסך 50 אלף שקלים.

זה תקדים חשוב. עלילת הדם על צה״ל היא גם עלילת דם על כל אחד ואחד מהלוחמים בקרב ג'נין. כמו סא״ל מגנאג'י – כך ראוי שיעשו לוחמים אחרים. להגיש נגדו תביעות דיבה, על סמך תקדים מגנאג'י. אין כל סיבה שבית המשפט לא יחייב את המעליל לפצות גם אותם.

* נחישות במאבק באנטישמיות – הכותרת בעמוד הראשון של ״ידיעות אחרונות״, על ההחלטה לאסור את הקרנת ״ג'נין ג'נין״ בישראל: ״בית המשפט עשה סוף לעלילת הדם.״

הלוואי שזה היה נכון, אבל מוטב לא להיכנס לאופוריה. האיסור על הקרנתו בישראל חשוב, אך הוא לא ישים קץ לעלילת הדם. עלילת הדם נמשכת, מיליונים רבים בעולם מאמינים לה, היא משמשת אמצעי תעמולה אנטישמי של BDS וגם של ארגונים ישראליים אנטי ישראליים.

המאבק בעלילת הדם לא הסתיים. אסור לנוח על זרי הדפנה. חייבים אורך רוח, סבלנות ונחישות במלחמה באנטישמיות.

* חרא נדבק לחרא – ב״הארץ״ התפרסם, איך לא, הספד לפעיל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי; האיש הרע שהסגיר ערבים שמכרו אדמות ליהודים אל מותם בעינויים במרתפי הרש״פ; האיש שישב בכלא על גידול סמים ועל מעשה סדום בקטין. הוא מוגדר כ״לוחם זכויות האדם״. כן, כן. זכויות האדם. זכויותיו של מי שמכר אדמות ליהודים ועל פי החוק הנאצי ברש״פ דינו מוות. זכויותיו של הקטין שעשה בו מעשה סדום. וההספד מסתיים במילים ״הוא היה גיבור.״ הכותבת מעלה אותו על נס לצד עוד שני גיבורים נערצים – מרדכי וענונו וטלי פחימה. עוד שני בוגדים בזויים.

בקרדיט נאמר שהכותבת היא פעילה בתעאיוש. זה הארגון העוין שבו היה פעיל הגיבור. ועל כך נאמר במקורותינו ״למה הלך זרזיר אצל עורב? כי זה מינו,״ או במילים עדינות יותר: חרא נדבק לחרא.

* מצעד ההספדים – גם עמירה הס פרסמה הספד ב״הארץ״ לעזרא נאווי ששיחרר אותנו השבוע מנוכחותו. היא מכנה אותו ״דיסידנט״ ש״הפריע לסדר העליונות היהודית.״ ואיך היא חיה בשלום עם העובדה שהנ״ל הורשע במעשה סדום בנער בן 15? ״מיהו האדם שאין לו פגמים?״ (היא לא ציינה מהם הפגמים ולא הזכירה את הפשע הזה וההרשעה הזאת, אבל אני מבין שזה הפגם שעליו היא סולחת לו).

* מצעד השקרים – במצעד השקרים של תעשיית השקרים של נתניהו, מתחרה השקר על כך שכחול לבן פירקה את ממשלת האחדות עם השקר שנתניהו התנגד לעקירת גוש קטיף על התואר המכובד – השקר הגס ביותר.

* נגד כפייה – אני שומר על כשרות לפסח כל חיי. כך התחנכתי בבית הוריי, וכך אני מקיים את ביתי ועל כך חינכתי את ילדיי. גם בחדר האוכל של אורטל, שנים רבות לפני שהפך לכשר, לא היה חמץ בפסח. אבל עצם המחשבה על הרעיון של איסור על חולים להכניס חמץ לבתי החולים, מחרידה בעיניי. זו פגיעה קשה בחירות הפרט. זאת כפייה דתית במלא מובן המילה.

המטבחים וחדרי האוכל בבתי החולים, כמו בכל מוסדות הציבור בישראל, חייבים להיות כשרים. אבל האוכל הפרטי שחולה מביא עימו לבית החולים? מה פתאום? יש בישראל לא יהודים רבים. גם הם חייבים לאכול כשר? וכך גם יהודים רבים שאינם שומרים על כשרות וזו זכותם המלאה.

הטענה שחרדים או דתיים לא יוכלו להיכנס לבתי חולים – אם חולים אחרים יאכלו בהם חמץ, חסרת שחר. אין לה שום צידוק הלכתי ואין בה שום היגיון. מעבר לשאלת פיקוח הנפש, שמשמעותה היא שחולה צריך להתאשפז ולקבל את הטיפול שהוא זקוק לו גם כשהדבר כרוך בעבירה הלכתית; כאן גם אין בעייה הלכתית. האם יהודים חרדים ודתיים בגולה אינם מתאשפזים בבתי חולים לא כשרים, שכל החולים בהם וגם המטבח שבהם אינו כשר בכלל ואינו כשר לפסח?

אין בעייה בכך שבתי החולים יבקשו מהציבור להתחשב ברגשות החולים הדתיים ולהימנע מאכילת חמץ בפסח. אני מאמין שרוב האנשים יתחשבו.

החלטת בג״ץ בנושא לא רק מוצדקת, אלא בעיניי היא מובנת מאליה. היא גם אינה החלטה אקטיביסטית, כי היא עוסקת בדיוק במטרה לשמה קיים בג״ץ – זכויות האדם והאזרח ומניעת כפיה.

ועכשיו המפלגות החרדיות פועלות לחקיקה שתכפה על בתי החולים לא לאפשר אכילת חמץ. זהו שיכרון העוצמה הפוליטית של המפלגות החרדיות, שמאמינות שכיוון שאי אפשר להקים ממשלה בלעדיהם, הן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן. האם אין החרדים חשים בתקופת הקורונה במחיר בדלנותן? ומה יותר בדלנות מחוסר התחשבות מינימלית במי שאינם חיים כמותם, כמו בחוק הזה? אני מקווה מאוד שאחרי הבחירות הבאות תוקם ממשלה ללא החרדים (או שהחרדים יצטרפו לממשלה שבלעדיהם יהיו לה 61 ח״כים ולא תהיה להם העוצמה שכה התרגלו לה וניצלו אותה לרעה.

והערה מכיוון אחר – הודעתן של המפלגות החרדיות שיפעלו בחקיקה לשנות את הפסיקה, כונתה מיד ״חוק עוקף בג״ץ״. למרות התנגדותי העקרונית לחוק הזה – ברמה העקרונית איני מקבל את המושג ״חוק עוקף בג״ץ״ ואיני רואה כל פסול בחוקים כאלה.

מהי חקיקה? שינוי המצב החוקי בנושא מסוים. כל חוק נועד לשנות דבר מה שקדם לו. בית המשפט, לעומת זאת, פוסק על פי החוק. האם הכנסת רשאית לחוקק חוק כדי לשנות מציאות, אך אם בג״ץ פסק על סמך החוק הקודם אין היא רשאית לחוקק אותו? הרי זה אבסורד. כאמור, במקרה זה אני מתנגד לחקיקה הכוחנית, אך לא בשל היותה ״עוקפת בג״ץ״.

* סקופ – תדהמה – שליט צפון קוריאה קים ג'ונג און נבחר למזכיר הכללי של מפלגת הפועלים של צפון קוריאה.

* להוכיח – בספר שאני כותב, הקדשתי פרק להפרכת ההשוואה המקובלת בעולם הערבי בין ישראל והמפעל הציוני לבין ממלכת הצלבנים. אחד המקורות שבהם נעזרתי הוא ספרו עב הכרס של פרופ' יהושע פראוור, חתן פרס ישראל ומי שהיה מגדולי ההיסטוריונים בישראל: ״הצלבנים – דיוקנה של חברה קולוניאלית״. את שני כרכי ספרו המונומנטלי ״תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל״ יש לי, קיבלתי אותם מתנה לבר המצווה, כיוון שכבר אז הייתי חובב היסטוריה. את הספר הזה שאלתי מיהודה הראל. על הספר מופיעה הקדשה: ״ליהודה, באהבה, כדי להוכיח שאנחנו איננו צלבנים! אימא ואבא.״ ואכן, זה בדיוק מה שאני עושה בספר.

אבא של יהודה, שכתב את ההקדשה, הוא פרופ' אריה הראל, מי שהיה מנהל בתי החולים בתל-אביב, נשיא מגן דוד אדום ושגריר ישראל בבריה״מ.

* ביד הלשון: מתהפך בקברו – בתגובה על הצטרפותה של מיכל דיאמנט, נכדתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, לרשימתו לכנסת של גדעון סער תקווה חדשה, צייצה מירי רגב ש״סבא שלה מתגלגל בקברו.״

זהו שיבוש (אופייני) של הביטוי ״מתהפך בקברו״. משמעות הביטוי היא שהמנוח היה חש כעס, אכזבה, עלבון מדברים שנעשו אחרי מותו, או מדמותם של צאצאיו, או של ארגון / קהילה שהוא היה חלק מהם.

הביטוי לקוח מן השפה האנגלית – turn in one's grave. השימוש בו נפוץ מהמחצית השנייה של המאה ה-19.

הביטוי רווח גם ביידיש, ורוביק רוזנטל, משער שמשם נכנס הביטוי לעברית. ״אם אבא שלו הרב היה יודע שהוא אוכל ביום כיפור, היה מתהפך בקברו.״

אחרי ששאול ביבר סיים את חגיגות יום ההולדת שלו, הוא הִרשה לי להזמין אותו לארוחת צהריים כדי שיספר לי בהזדמנות זאת על שחרור המעפילים מעתלית.

אחריו נפגשתי עם מאירקה פעיל, שממנו רציתי לשמוע על פיצוץ גשר בנות יעקב. מאירקה היה אז בתחילת איבוד הזיכרון, אך כל מה שקרה לו בנעוריו בפלמח זכר לפרטי פרטים ואני ישבתי ורשמתי.

איש הרוח הבא שרציתי לראיין לצורך שידרוג הספר ״חבורה שכזאת היינו״ היה חיים חפר. חפר זכור בעיקר כמשורר הפלמח או איש הצ'יזבטרון, רק מעטים יודעים שבראשית דרכו בפלמח עסק בהברחת מעפילים מלבנון, ואף זכה להשתתף גם בכמה קרבות מסוכנים שהתבטלו ברגע האחרון.

אנשים רעי לבב והולכי רכיל, אמרו על חפר שהקמצנות היא חלק מאופיו, אבל אני לא חשבתי כך ודווקא חיבבתי אותו ואת לשונו החדה. חשבתי שיכול להיות מעניין אם אצליח להוציא ממנו סיפורים אישיים, שעולה מהם ריח אבק שריפה. לפיכך החלטתי להיפגש עימו ביחידות בביתו, ושם לדלות ממנו צ'יזבאטים באין מפריע. מישהו סיפר לי שחיים אוהב שבאים אליו עם בקבוק של משקה חריף. לא התעצלתי קניתי בקבוק ויסקי יקר ובאתי אליו. צלצלתי בפעמון, אך לא זכיתי לתגובה. ברגע הבא, כשהבחנתי בצללית החולפת בעינית של הדלת, הרמתי מולה את הבקבוק שיראה שלא באתי בידיים ריקות .

עם ההרמה דימיתי לשמוע רשרוש קל של מנעול מסתובב וקצת אחרי זה בת קול הצועקת: ״תיכנס כבר, הדלת פתוחה!״

את המשורר מצאתי יושב יחף ברגליים משוכלות על הספה בסלון, כשהוא לבוש בגופיה לבנה הנכנסת לתוך מכנסי חאקי קצרים. לצידו היתה מונחת בצורה מרושלת שמיכת צמר משובצת, שמקצתה נושר לעבר הרצפה ונצמד אל נעל בית בודדת. החדר נראה די מוזנח עם שולחן שעליו אגרטל ריק ללא פרח אחד. זה היה לפני שהגיעה אליו פיליפינית צעירה שחיים היה מציג אותה כחברת הכשרת מנילה.

חיים קיבל את פניי במאור פנים מאופק והתנצל שלא קם לקראתי, כי לא חש בטוב.

הושטתי לו את הבקבוק והוא ביקש שאניחו על השולחן ליד האגרטל. לפני שהתחלתי להסביר לו מה אני רוצה לשמוע ממנו, שאל אם אני רוצה קפה.

סירבתי בנימוס, כי עשיתי חשבון שאיש החי לבדו בטח אין לו עוגה בבית, ואני כשומר דיאטה, לא שם סוכר בקפה וממתיק אותו רק עם עוגה שאותה אני דווקא מקפיד לקחת.

במהלך השיחה שהיתה מעניינת מאוד, שאל אותי כחמש פעמים אם אני רוצה קפה, ואני תמיד סירבתי. יכול להיות שאם היה יודע שאני לא שותה ויסקי, היה פותח את הבקבוק שהבאתי, אבל הוא לא ידע והחליט להיזהר ממני.

אחרי כשעה של דיבורים, שמתי לב שהמשורר כבר הסתכל פעמיים על שעונו והצעתי להפסיק היום ולהיפגש שוב בשבוע הבא.

ההצעה התקבלה ברצון רב, אנחנו נפרדנו לשלום כידידים, ולפני שהמעלית הגיעה הספקתי לשמוע את רשרוש המנעול הננעל מאחוריי.

בבית סיפרתי לדיצה שהפגישה היתה ללא משהו מיוחד, אבל אני לא יודע מדוע חיים רצה כל הזמן שאשתה קפה.

אמרה לי אשתי – והיא הרבה יותר חכמה ממני – ״לפני הפגישה הבאה אל תשתה קפה בבית, אני אכין את עוגת השוקולד שאתה אוהב, ותשתו ביחד קפה עם עוגה.״

על רעיון מוצלח מזה לא יכולתי לחלום, ובבוא היום באתי אל חפר עם העוגה שריחה הטוב נדף למרחקים.

הפעם חיים קיבל אותי כשהוא לבוש כיאות, פתח לי את הדלת אחרי הצלצול הראשון והזמין אותי להיכנס. נדמה לי שהוא קצת התאכזב כשהבחין שאין לי שום בקבוק ביד, אבל אחרי שהיללתי את אשתי כמומחית לעוגות שוקולד וציינתי שאפילו האלוף גורודיש הרבה לשבח אותן, הסכים לקבל אותה. חשבתי שישים אותה על השולחן ליד האגרטל הריק, אך הוא העדיף להעלים אתה במטבח ולהניח אותה שם במקום בטוח. אחרי שגמר עם ההנחה ואולי גם עם ליקוק אצבע, חזר לסלון והזמין אותי לשבת לצידו ליד השולחן.

כשעה וחצי ישבתי מולו כשאני חולב ממנו זיכרונות, מעלה אותם על דפי המחברת ומחכה שישאל אותי אם אני רוצה קפה. אני חייב להודות שהיה לי קשה להתרכז בגלל ריח השוקולד המתגנב מהמטבח ומשגע את נחיריי. יכולתי אולי לשבת עימו עוד ועוד, אבל אחרי שהבחנתי שהוא מסתכל בשעונו בפעם השלישית, ולא שואל אם אני רוצה לשתות משהו, אמרתי לו שאני צריך ללכת.

הוא אפילו לא ניסה לעכב אותי רק ציין שאם יתעוררו בקירבי שאלות על מה שהוא עוד לא סיפר לי, אני יכול תמיד לקפוץ.

אמר 'לקפוץ' ולא פירט אם הכוונה לקפוץ אליו, או לקפוץ לו.

כשנפרדנו לשלום ליד המעלית הבטחתי לו שבבוא היום אשלח לו את הספר עם הסיפורים שסיפר לי.

הוא לא הביע התנגדות, אבל הרגשתי שהוא אומר בליבו ״שמחת זקנתי הספר הזה.״

רצה המזל וחודשיים לאחר אותו יום, נפגשתי במקרה עם חיים חפר בבית הפלמ״ח, הוא הושיט לי יד ואני ראיתי בזאת מחווה של רצון טוב. אזרתי עוז ושאלתי אם מותר לי לשאול אותו שאלה שמאוד מסקרנת אותי.

מתוך סקרנות לדעת מה השאלה המסקרנת אמר לי: ״תפדל, תשאל!״

״ובאותה פגישה,״ המשכתי, ״שאלת אותי אולי חמש פעמים אם אני רוצה קפה.״

״אז אתה יכול לגלות לי למה רצית כל כך שאשתה קפה?״

אמר לי: ״אגיד לך את האמת. באותו יום לא הרגשתי טוב ורציתי נורא קפה, אז חשבתי שאם אתה תרצה, אגיד לך ללכת למטבח ולהכין גם לי.״

התנצלתי שלא ירדתי אז לסוד כוונתו והעזתי לשאול: ״אז למה בפגישה השנייה לא שאלת אפילו פעם אחת אם אני רוצה קפה. האם אז לא רצית קפה?״

אמר לי: ״רציתי ועוד איך, אבל אתה הבאת עוגת שוקולד כל כך יפה, אז פחדתי שעם הקפה תרצה גם ביסקוויטים, וביסקוויטים לא היו לי.״

אני לא יודע מאיפה היתה לי חוצפה, כי אני בדרך כלל בעל נפש עדינה, אך הפעם הייתי מאוד סקרן והעזתי להגיד:

אמר: ״נכון אבל למחרת היו צריכים לבוא אלי הנכדים ופחדתי שאם תתחיל אותה, אחר כך תרצה עוד ולא רציתי לקחת סיכון...״

מאז אותו יום החלטתי שכל פעם שאלך לבקר את משורר הפלמח, אבוא אליו ליתר ביטחון עם שתי עוגות שוקולד, אחת לי ולו ואחת לילדים. הבעייה היתה שלא סיפרתי לו על כך ובגלל זה כנראה לא הזמין אותי יותר אף פעם.

מה שחפר סיפר לי היה סיפור מרתק איך הצטרף לכיתת פלי״ם שהפליגה על לאנש לרפיח לשחרר את רבין ועוד כמה פלמחניקים שהיו עצורים שם. לחיים חפר היה תפקיד מאוד מסוכן – להחזיק את המספריים המיוחדים שהביאו כדי לחתוך את גדר התיל שהקיפה את המחנה. בסופו של דבר הפעולה בוטלה ומפקד הסירה קיבל באמצע הדרך פקודה לחזור לקיסריה.

את הסיפור הזה בתוספת פרטים שהוסיפו לו יותר בשר, הכנסתי לספר 'חבורה שכזאת היינו', אבל פחדתי שחפר יתבע אותי למשפט, על שהצגתי אותו באור לא אמין, אז ליתר ביטחון, קראתי לו בספר בשם 'יוסיניו'.

סיפורו של פוצ'ו על בורותם של תלמידים ומורתם באי ידיעה מי היה טרומפלדור העלה בי נשכחות על אירוע שהייתי שותף לו יחד עם רעי חיים גורי ז״ל.

היה זה בחורף 1969. ג'ורי ואנוכי, שנינו במילואים ביחידת המרצים של קצין חינוך ראשי, נלקחנו בליל חורף גשום מבתינו בירושלים להרצות בפני חיילים המוצבים בבקעת הירדן.

כשהגענו לאחד המוצבים הלך המ״פ וליקט חבורת חיילים משועממים ו״דן״ אותם להאזין להרצאותינו.

בתחילת האירוע כמקובל היה עליו להציג את המרצים, ואז הקצין התחבט, המהם, כחכח ופתח:

״המרצה הראשון הוא חיים גורי, סופר משורר כתב על הפלמ״ח, אתם יודעים הפלמ״ח, יהודה המכבי, חנוכה, הניצחון על היוונים.״

כך! ג'ורי לא ידע את נפשו, הוא לא נרגע עד שחזרנו בשעת לילה מאוחרת הביתה לירושלים.

אהוד: במחצית האחרונה של שירות המילואים שלי, שנמשך עד גיל 54 לערך, הייתי גם אני מסופח למפקדת קצין חינוך ראשי. באחת הגיחות לסיני היה עליי להרצות במשך שעה, ביום חמישי בערב, בפני קורס מפקדי-טנקים שחזרו מותשים מפעילות קשה במשך השבוע ועוד היו אמורים לעמוד מחר במסדר המפקד לפני יציאתם לחופשה.

שני חניכים נחמדים הסבירו לי מיד את המצב. הם ישבו מולי ואני שוחחתי איתם במשך שעה. כל שאר החניכים נרדמו מיד על כסאותיהם. נדמה לי כי שעת השינה הזו שלהם היתה התרומה הגדולה ביותר שלי במסגרת שירותי כמרצה מטעם מפקדת קצין חינוך ראשי.

לְחִישָׁה נִשְׁמְעָה בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה גִּנָּתֵנוּ

בָּרְגָעִים הַחוֹלְפִים שֶׁפָּסַעְתִּי עָלָיו.

זִירֵי שְׁעוּעִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּ כְּלַפֵּי מַעְלָה

וְהוּא נִדְרַס וְנֶחֱרַשׁ וְנִשְׁדַּד וְנִשְׂרַף

כְּטוּרֵי הַבָּתִּים שֶׁעָמְדוּ כָּאן מִנֶּגֶד.

אָבִי חָפַר גֻּמּוֹת לִשְׁתִילֵי עַגְבָנִיּוֹת

וַאֲנִי, הַמַּרְאֶה נֶחֱרַת בִּי כְּאִבְחַת הַחֶרְמֵשׁ

גַּרְגִּירֵי הָאַבְקָה נֶעֶלְמוּ בָּרוּחַ.

דברי הפרשנות של יוסף אורן (״הכישלון הארוטי שביאליק התאמץ להצפין בשיריו״, ״חדשות בן עזר״, מיום 11.1.2021) עובר על ״לאווים״ כה רבים הנלמדים בכל קורס שנה א' ב״יסודות השירה״, עד שמתעורר הרצון שלא להגיב עליהם ולהשאיר את הפרשן במצב של שביעות-הרצון העצמית שבָּהּ הוא שרוי.

בנימה של ״עד שקמתי״ הוא מלמדנו ששיריו של ביאליק ״הלילה ארבתי״ ו״רק קו שמש אחד עֲברך״ הם שני שירים המתארים אותו אירוע עצמו (והָא ראָיה: הם כתובים באותה סכֵמה ובאותו משקל!) – הוא אף מלמדנו שבשניהם מדובר על ליל האהבה הראשון, הכושל, של שני צעירים, שהתנסו בפעם הראשונה במעשי אהבה. הוא אפילו יודע שמדובר ב״ליל אמש״ שטעמו עדיין לא נתפוגג. הוא גם פוסק בוודאות דוגמטית שהאירוע התרחש ב-1890 בחדרה של עלמה צעירה בפרבר הקצפים (אין מושג כזה) של ז'יטומיר (למה לא ב״פרבר הזפתים״ שבו התגורר האב או ב״פרבר העצים״, שם התגורר חיים-נחמן מגיל שש בבית-סבו?!) – שבּוֹ חווה הצעיר ליל אהבה גורלי שהשפיע על חייו וחִייב אותו לעזוב את ישיבת ווֹלוז'ין.

קוראי ״חדשות בן עזר״, מכל מקום, זכאים לדעת שכל ההנחות האלה, המוצגות במאמרו של יוסף אורן כאקסיומות שאינן דורשות ראָיה, הן פרי דמיונו של הפרשן. אין להן בסיס – לא בסיס עובדתי חוץ-ספרותי ואף לא בסיס טקסטואלי משכנע (או אפילו מניח את הדעת).

ביאליק חיבר שני שירים מורכבים, הפתוחים לפירושים רבים ממה שיוסי אורן מציג, ואֵתן דוגמה אחת בלבד מתוך קשת העניינים הססגונית ששני שירים וירטואוזיים אלה פורשׂים לפני פרשניהם.

דב סדן לימדנו שצמד השירים ״רק קו שמש אחר עברך״ ו״הלילה ארבתי על חדרך״ נכתב מתוך רצונו של המשורר הצעיר להתמודד עם ״סוד הצמצום״. בכל העשור הראשון ליצירתו כתב ביאליק שירי הגוּת ארוכים ורציניים, שפתחו לו את שערי ״השילוח״, ואת שירי האהבה שחיבר שלח לאכסניות חסרות-ערך כדוגמת ״תלפיות״. כזכור, אחד-העם הביע במניפסט של כתב-העת החשוב שלו (״תעודת 'השילוח'״) זלזול בשירי אהבה, שכמותם יש די והותר (״ופואזיא בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקש לו כל החָפץ בלשונות העמים וימצאנה במידה מספקת״), ועל-כן הִקצה בכל גיליון של ״השילוח״ מקום לשיר אחד, ארוך למדיי, הטעון במטען לאומי נכבד. למען אחד-העם כתב ביאליק שירים לאומיים ארוכים כדוגמת ״המתמיד״, שהוציאו לו מוניטין כמשורר המזדהה עם צרת האומה.

כשהתחיל ביאליק ב-1901 לפרסם משיריו בכתב-העת הוורשאי ״הדור״ שבעריכת דוד פרישמן, הוא נפגש בו בתימטיקה ובפואטיקה אחרות – מערביות, מתירניות ומודרניות יותר מזו שאליהן הורגל באודסה, שבָּהּ פעל כאמור תחת עינו הפקוחה של אחד-העם.

בגיליון שבּוֹ פִּרסם משיריו ב״הדור״ הוא קרא מאמר פרי-עטו מבקר בשם ״ד״ר ש' גולדמן״ (פסידונים של העורך דוד פרישמן), שבּוֹ נכללו פָּרַפרזות של אחדים משירי בודלר, וביניהן פָּרַפרזה לשיר ״הנבֵלה״ (Une Charogne). לא ארכו הימים, ובגיליון הבא של ״הדור״ פירסם ביאליק את צמד השירים ״הלילה ארבתי״ ו״רק קו שמש אחד עברך״ ה״מתכתבים״ עם מאמרו של העורך.

בשירו של בודלר ״הנבֵלה״ האני-הדובר פונה לאהובתו ומציע לה להתבונן בפגר השרוע בשדה. יום אחד תהיי אף אַתְּ פגר, אומר האוהב לעלמה הצעירה והיפה, ועל כן כדאי לךְ למַצות את החיים כל עוד נשמה באפך.

ביאליק לא קרא אמנם לשירו ״הנבֵלה״, אך סיים אותו במילים ״וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ / יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ.״ לא אחת נמשך כידוע ביאליק למקורות השראה זָרים משירת העולם, שאותם מצא אמנם ״מאחורי הגדר״, אך ״ייהד״ אותם ו״גייר״ אותם כהלכה. את הֶשֵּׂגי השיר הלירי המערב-אירופי הטמיע המשורר בשיריו העבריים, המרוּבּדים ורבי-ההדהודים, ומן הסינתזה הזאת נוצרו אחדים מהשירים הליריים היפים ביותר בשירה העברית החדשה.

מאחר שהשיר ״רק קו שמש אחד עברך״ נפתח באשליה שסופה מפח-נפש ולא בתמונה נאמנה של לבלוב ושגשוג, נעוצים בו מלכתחילה סימנים ראשונים של כמישה. חרף תיאורי הפריחה, המצויים בו בגלוי, יש בו בין השיטין רמזים מוקדמים של רקב, העתידים לפשׂות בנערה. מילות הפתיחה של השיר – ״ רַק קַו״ – מכילות בתוכן את צלילי המילה ״רקב״ (RAK KAV), המטרימים את סיומו המָקַבּרי הנורא של השיר. גם דמיון הצלילים של ״בוסר״ ו״בשר״ (בפרט בהגייה האשכנזית) מעיד על סלידה, וגם בצלילי החרוז המבריח את טורי השיר – [EX] – ניתן להבחין בתחושה של תיעוב ומיאוס. יש בנערה צדדים דוחים גם כשהיא נתונה בעצם לבלובה, כשם שבניווּלה ובריקבונה, המתוארים בבית השני, נותרים בה סימנים של הוד ושל הדר.

ערפול זהותן של הנמענת ושל הסיטואציה מרים תרומה חשובה לאבחנה בעיבויו הסמנטי של השיר ובמורכבותו, והניסיון לצמצם את אפשרות הזיהוי ולפסוק לטובת אחת מהן – ממעיטה מגדולתו של השיר, שהוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה.

ביאליק יצר כאן, ובשירים ליריים קצרים אחרים מן העשור הראשון של המאה העשרים, שיר רב-משמעי, מין ״כתם רוֹרשאך״ הפתוח לפרשנויות רבות, שכּל אחת מהן מוצאת בו אחיזה אחרת (אחדות מהן ניסיתי להאיר בספריי). עד מהרה למד ביאליק ״להכשיר״ את שירי האהבה ה״פרוצים״ שלו בעיניהם המחמירות של אחד-העם וסופרי אודסה. הוא התחיל לצקת רעיונות לאומיים לתוך שירי אהבה. כך למשל, בשיר כדוגמת ״הכניסיני תחת כנפך״ הוא סיפר במשתמע גם את סיפורו האישי וגם את סיפורו ״האני״ הלאומי – סיפור חייהם של צעירים רבים, שחָווּ חוויות דומות לשלו ונותרו בבדידותם ״תחת כנפי השכינה״, או חזרו אליה ״מִשוּט במרחקים״ לאחר שנואשו מֵאורות מבטיחים שהכזיבו. לא אחת נולד השיר לאחר מפגש עם שיר לועזי, שלתוכו יצק ביאליק תכנים אישיים ולאומיים.

ונשאלת השאלה: מה לתמהילים המורכבים והמעודנים שערך ביאליק בשיריו, לרבות שירי-האהבה שלו, ול״גילוי״ הפרשני ה״סנסציוני״ של יוסף אורן שלפיו בצמד השירים ״הלילה ארבתי״ ו״רק קו שמש אחד עברךְ״ מדובר כביכול ב״ליל כלולות״ כושל עם צעירה מתירנית מז'יטומיר, עלמה עלומת שם וזהות, שאך תמול-שלשום נולדה בדמיונו של הפרשן?!

נוסח ראשון – ״טיסה נגד השעון״ – קשב לשירה, 2012

אָפִיק יַם-סוּף חַלָּש, זְרִימוֹת צְפוֹנִיּוֹת אוֹ מִזְרִָחִיּוֹת

מְבִיאוֹת בְּשׂוֹרוֹת בְּאֶמְצַע דֵּצֶמְבֵּר.

לֹא לְהִתְרַגֵּשׁ, לְהַשְׁלִיךְ אֶת בִּגְדֵי הַחֲמוּדוֹת,

לְהִתְנַפֵּל בְּעֵרֹם עַל חוֹפִים שֶׁשָּׂרְדוּ,

סְלָעִים חַדִּים יָעִירוּ אוֹתִי מֵחֲלוֹמוֹת

עָבְרוּ הַחַגִּים, קָשֶׁה לַחְזֹר לַעֲבֹד, לְהַסִּיעַ יְלָדִים אֶל הַגָּן,

לְהַחֲלִיף חִתּוּלִים, לְהַאֲכִיל אֶת חֲתוּלֵי הַבָּר.

לְשַׁלֵּם קְנָסוֹת, לַעֲבֹר חֲצִי עוֹלָם לִרְאוֹת נִין וָנֶכֶד.

עוֹנַת מַעֲבָר, מֶזֶג אֲוִיר הֲפַכְפַּךְ, עוֹד מְעַט שָׁרָב.

הצצה על שירי זמרים על בחירות ומפלגות ופוליטיקה

ההסבר לשם המאמר, שהוא שמו של שיר בסיגנון רוק של להקת ״משינה״ משנת 1990, יבוא בהמשך, אבל נתחיל בדור הוותיק של זמרינו האהובים והידועים וביחסם לשאלות פוליטיות. לא מחקר כאן, כמובן, אלא הצצה, התרשמות בלבד,

ובכן, בשנת 1971, שר אריק איינשטיין את אחד השירים שנעשו מזוהים איתו ביותר, הלא הוא השיר ״אני ואתה נשנה את העולם״. השיר אף נכלל באלבומו, ״בדשא אצל אביגדור״, וכבר שמו של האלבום משקף את ערכה של החבורה לפרט בתודעת הדור הצעיר של אותה תקופה (איינשטיין היה אז בן 32). החבורה נאספת אצל אביגדור על הדשא (בחוץ, באוויר הפתוח לא במקום סגור או מפואר, כמובן) ומעניקה ליחיד לא רק תמיכה, אלא גם ערך וכוח. ואמנם, זה גם היה המסר החבוי של הלהקות הצבאיות.

אין תימה, שהשיר הנודע והיפה הזה שיקף את האמונה התמימה של אותם ימים כי אם נרצה נוכל אנחנו, החברים בחבורה, לא עסקנים או פוליטיקאים, לשנות את העולם, לשנות את סידרי עולמנו לטובה. יש בידינו ובכוחנו, ואפילו כפרטים, לשנות את הדברים. יותר מזה, בשיר מובע ביטחון כי אלינו, הראשונים, כולם יצטרפו לבסוף. היחיד אינו בודד בעולם וכולם עתידים להכיר בדרכו הנכונה ומכאן כוחו. והוא יעשה אך טוב וגם אם יהיה קשה בהתחלה, לבסוף האחרים יגיעו ויזכו כולם לשינוי המיוחל.

זהו שיר קצר ורב כוח ולכן נביא אותו כשלמותו. חשוב לראותו לפני שנראה שירים אחרים שבהם נגלה כי עם השנים מתפוגגת לה התמימות ואת מקומה ממלאים האירוניה, הלעג או הכעס והמחאה. נכון, זה לא יקרה מיד, תעבורנה שנים לא מעטות, אך אז את מקום כוחו של היחיד עם ה״אתה״ והחבורה שוחרת הטוב – תתפוס תחושה של פילוג וניכור גובר כלפי ההנהגה וגם האמונה באפשרותו של השינוי תיעלם, או אז יופיעו שירי מחאה. אבל זה יקרה כאשר תתגבש הכרה שחשוב ואפשר בביצוע: לשיר על ״פוליטיקה״, שפוליטיקה היא נושא לא רק לדיונים ונאומים אלא גם לזימרה. וזה יקרה, לדעתי, אט אט משנות ה-80 ויתגבש לקראת שנות ה-2000. וכאמור לעיל, אין כאן התיימרות להקיף את הנושא אלא רק להציץ עליו בהתאם לרושם שקיבלתי מן השירים הבולטים, ואשמח לכל תיקון או תוספת.

ובכן, הנה כאן לפנינו שירו השקט, האופטימי והיפהפה של אריק איינשטיין ז״ל, יליד שנת 1939, שבדיוק עתה, ב-3 לינואר, היינו אמורים לחגוג את יום הולדתו ה-82. הוא נפטר לפני שבע שנים וחבל שהוא איננו עימנו וגם לא אמונתו התמימה.

אכן אמונה תמימה. אבל במשך השנים, הלכו והתמעטו איזכורי החבורה בשירי הזמרים, עם זאת, עדיין השירים ביטאו אמונה באדם ודיברו בעיקר בענייני הפרט, באהבה, חברות, חלומות, נוף ומשמעותו ועוד.

ובכל זאת, בראשית שנות ה-80, שר איינשטיין עצמו את השיר, שאף הוא רכש מעמד מיתולוגי, השיר המודע והפופולרי, ״יושב על הגדר״, שהוא עצמו כתב את מילותיו (בעוד מרבית שיריו נכתבו בידי משוררים או פזמונאים אחרים). את הלחן חיבר יצחק קלפטר, שהיה שותף לאלבום כולו שבו נכלל השיר, ונקרא על שמו של שיר זה. כנראה שאיינשטיין ייחס לו משמעות רבה. נכון, אין בשיר דבר פוליטי, אבל הדמות המהססת והלא מכריעה בין הצדדים והניגודים, מגלמת גינוי למהססים באותה תקופה סוערת, אחרי המהפך השילטוני , ראשית מלחמת לבנון, בחירות סוערות ועוד. לכאורה מדובר בפרט מסויים, אך ניכר שיש כאן פנייה לרבים לחדול מלהסס ולהכריע ולא ״לעטוף את עצמם בענן עשן״ למרות שזה המוצג בשיר קורא עיתונים ויודע היטה את המצב הפוליטי והחברתי.

״יושב על הגדר / רגל פה, רגל שם / יושב על הגדר / בסדר עם כולם. / דופק חיוכים לכל הכיוונים / ותמיד תמיד נמצא בעניינים.״

כך נאמר בבית הראשון, הממצה את עיקר השיר, כאן גם מתמזג הדימוי של החבורה שישבה על הגדר עם זה שנשאר שם למרות שהמצב השתנה והוא יודע את זה. נכון, השפה הפשוטה, כמעט שפת הדיבור, מהפכנית היתה בזמנו, אבל המהפכה בגישה רק נרמזת. וכך מסתיים השיר:

דומה שיש כאן ביטוי לבני הדור ההוא, שכה חלמו על שלמות ברוח החינוך הסוציאליסטי והתרבותי של אז, אבל פקחו עיניים בכאב. ואם כך, מי לנו עוד טוב במבע לתמימות שנופצה ממאיר אריאל, בן הדור ההוא, בן קיבוץ משמרות, יליד שנת 1942 ואשר לתדהמת הכול נפטר באופן פתאומי בשנת 1999?

בצעירותו, ממש לפני שירותו הצבאי, חיבר אריאל מילים לשיר שהוא ביקש לבצעו ופנה אל שלום חנוך הצעיר ממנו, שאף הוא בן קיבוץ משמרות והיה אז אך בן 15, וביקשו שיחבר לו לחן. חנוך, שעתיד היה כידוע להפוך לזמר ויוצר ענק בזכות עצמו, ואשר ידוע בשיתוף הפעולה שלו עם אריק איינשטיין באלבומי הרוק הראשונים בארץ, אכן חיבר לשיר היפה הזה את הלחן.

ובמה יופיו של השיר? בתמימותו. השיר מלא אהבה תמימה לחבורה שעל הדשא ולנערה האהובה שבתוכה. וכמובן, זה השיר הנודע, שרבים ביצעו אותו לאחר מכן, והוא נקרא ״אגדת דשא״. ואכן, ״האגדה״ נפתחת כך:

״יש ערימה של חבר'ה על הדשא / אני דברים כאלה מחבב / בנים בנות ביחד, זה יפה ש- / יש אומץ לפעמים להתערבב. / שרים שירים ומביטים למעלה / ענן שם בירח מסתבן / חושבים במי להתאהב הלילה / אם כי הרהור כזה רק מעצבן.״

בהמשך הוא כבר לא מתעצבן אלא זורח מהחיזור של הנערה המגששת בידה אל גופו בתוך ״הערימה״ ומחזרת בגלוי, אבל הוא תמים ונבוך ואינו יודע להגיב נכונה.

כמובן, התמימות נעלמת לקראת סיבוב בחירות, אבל הביקורת מתגלה כאן על דרך ההומור ומתוך מניע אישי ולא פוליטי ולכן עדיין היא רכה ולא מושכלת. זה קרה בשנת 1987, אז כבר היה מאיר אריאל אמן ותיק ומוערך, אך לא זכה להצלחה מסחרית רבה. שני אלבומיו הראשונים קיבלו ביקורות טובות אך לא זכו להשמעות רבות ברדיו. לאורך השנים היה אריאל מופיע לבדו עם הגיטרה, מול קהל של כמה עשרות אנשים בלבד וההצלחה שכה שאף לה איחרה לבוא. משבר חריף בחייו אירע כאשר בתחילת ספטמבר נפטר אביו, סשה, בקיבוץ, ממחלת הסרטן וזה השפיע על החלטותיו האמנותיות.

וכך, בחג הסוכות תשמ״ח, אוקטובר 1987, החליט אריאל לצאת לסיבוב הופעות עם להקה ברחבי הארץ ולהגיע לקהל חדש שטרם נחשף אליו. הוא קיווה שבכך יפרוץ את המעגל המצומצם של קהל מעריציו. לסיבוב ההופעות הזה הוא קרא ״מסע הבחירות של מאיר אריאל״, מתוך לעג למערכת הבחירות לכנסת, שכן המסע התקיים כשנה לפני בחירות 1988, וכך, כחלק מ״מסע הבחירות״, ביצע בהופעות קטע הומוריסטי המלגלג על המועמדים לכנסת אבל גם על עצמו. את השיר כינה ״נאום בחירות״, כיוון שכולו ניסיון לשכנע את הצופים למה לא לבחור בו. הכיצד? בפיתחו של שיר ארוך מאוד הוא נושא התנצלות על נאומו ואז אומר שכבר לפני 8 שנים הצופים בו לא הצביעו עבורו כי הם חששו שהוא ידרוש ללמוד ערבית כבר מכיתה ג', שיגרור אותם כל בוקר לראי להקפיד על לבושם ולשאול מי אני ומה אני ולשם מה אני, ולא ייתן להם לדבר עם הידיים וייאלץ אותם לשים נקודה ולהפסיק איש את שיפוטו במשפטו של זולתו ועוד ועוד.

והם צדקו כי לא צריך להצביע עבורו! ודרך אגב נעיר, שהוא חושב שכל זה מצחיק. ואז הוא מצהיר ששירו הוא בכלל לא ראפ אלא... קרפ! בקיצור – טענות שחלקן נושאות משמעויות רציניות בתכלית, ההופכות את השיר לסאטירי אבל הן נסתרות על ידי עירבובן עם טענות אבסורדיות. והכל כביכול על מנת שלא יצביעו בשבילו!!!

לשם הבהרה נביא מאמצעו של השיר כמה שורות יותר רציניות, שהביקורת כלפי המצביעים הפוליטיים, ובעצם גם כלפי הקהל שאין לו, בולטת וגלויה יותר. ואין ספק, בסופו של השיר, שנביא קטע ממנו, הוא ממש ״תוקף״ את המצביעים שאולי בכלל לא יצביעו עבור אדם שמבקש דווקא להיטיב עימם:

נקל אפוא לראות כי הנאום ההומוריסטי מונע מכאב, אבל הכאב אינו רק אישי, כמובן, אלא בהחלט גם פוליטי, עם זאת, הוא לא מוגדר כלפי מפלגה או אידיאולוגיה מסויימת, יתכן בהחלט שהמניע העמוק לשיר הזה הוא המהפך השלטוני מאז ניצחון הימין, ניצחון שהוסיף והתמיד. אבל זה לא בא לביטוי, שכן דומה שאז עדיין לא ראו אמני הזימרה במודעות שלמה את ייעודם בהבעת עמדות פוליטיות, ורק החלה להתגבש מודעות חדשה. ולא היה זה מחשש לפגיעה במעמדם, אלא משום שזה לא היה המימד שראוי להתמקד בו בשירה, ועל מה היה ראוי לשיר? על ״החיים״ עצמם, חיי האדם, הפרט... ודרך אגב, מיקי שביב הנזכר כאן היה הגיטריסט של הלהקה שהורכבה לצורך המסע.

בהקשר זה אולי ראוי להביא דברים מראיון שפורסם ב״ידיעות אחרונות״ מיום 7 בינואר זה, עם יחזקאל לזרוב, שכתב מחזה חדש ועם ארנה בנאי שהיא השחקנית הראשית בו ומשתתפת בחזרות לקראת העלאתו (שאיש אינו יודע אם ומתי יעלה) – בתיאטרון גשר, ועם לנה קריינדלין, המנכ״לית של תיאטרון זה.

הכול נאמר, כמובן, מתוך כעס עמוק על ״סגירת״ התרבות ועל הממשלה כיוון שלדעתם זה משרת אותה ויש לומר בגלוי שגם נאמר משנאה ממש לראש הממשלה, המוצג כדיקטטור. וכך טוענת בנאי:

״חשבתי שגידי גוב, שלום חנוך ואמנים במעמד שלהם, ידברו על ההפיכה של המקום הזה לדיקטטורה ששולט בה רודן. היו אמנים שאמרו לי שהם מפחדים על הפרנסה שלהם. אשכרה ככה. היום, עם כל העליהום הזה והלינצ'ים כשמישהו מתבטא ככה סוגרים לו הכול.״

אין צורך לומר שנדהמתי מעוצמת הקטרוג חסר הבסיס הזה, כמו גם מדברי לזרוב, הדומים בתפיסתם, ומהיעדר כל מודעות של אמנים לתנאים הקשים במציאות ולהישגי ״הדיקטטור״. לענייננו מקוממת העובדה שהאמנים מואשמים בפחד מאיבוד פרנסתם כעונש על ידי השלטון הדיקטטורי, ועל כן אינם משמיעים מחאה. מכל מקום, הם לא יוכלו לטעון שזה היה השיקול בשנות ה-80. וכראייה נראה את השינוי שחל בשנות ה-90 ביצירתו של מאיר אריאל עצמו, או אז הוא ראה בנושא הפוליטי נושא לגיטימי ודחוף.

ואכן, מתברר שהדברים תססו בתודעתו של אריאל, וכיוון שאז הוא כבר לא היה היחידי שחש שהפוליטיקה ראוייה לחדור לשירה ואפילו להפוך לנושא מרכזי, הוא כותב שיר חריף מאוד ומפתיע. הטראגי הוא שהוא לא זוכה להשמיעו, לבצעו, כי חודש בלבד לאחר כתיבתו הוא נפטר במפתיע, וכל מי שהיה אז בוגר ודאי זוכר את ההלם שבו התקבל מותו בארץ.

השיר נכתב לאחר הבחירות ה-15 לכנסת בשנת 1999 אך לא הולחן ונותר בעיזבונו. רק בשנת 2013 זוכה השיר לביצוע, ועל ידי להקה ״שמאלנית״ ידועה, בעלת רמה גבוהה ונועזת, שעוד נדון בה, הלא היא ״הדג נחש״ והסולן שלה שאנן סטריט. הם הלחינו את השיר במיוחד לאלבומם ״זמן להתעורר״, שיצא ממש סמוך לבחירות לכנסת ה-19 והיו בו שפע עניינים פוליטיים. נכון, אין בשיר גינוי לכיוון פוליטי מסויים, אבל הגינוי של כל המפלגות ונציגיהן הוא חריף מאוד. וכך נפתח השיר:

המפלגות ״עלו לי עד כאן״ (והביטוי הסלנגי מחריף את הגינוי והסלידה והבוז) משום שהאידאולוגיה שלהם חושפת את ריקנותן, רק השלטון חשוב להן ורק טובתן ואילו טובת העם הזה כלל לא מעניינת אותם, לא איכפת להן שהספינה שלנו תתנגש עם קרחון האסונות.

בהמשך אף מועצם הקיטרוג: הן ״מפליגות עוד ועוד בערך עצמן / ומפלגות את ציבור הבוחרים בדרכן / וקורצות זו לזו במזנון המישכן.״

הן עושות קנוניות ביניהן. והרי השם מפלגה בא מלשון הפילוג שהן גורמות לו בתוכנו, בעודן מקיימות קשרים בסתר לטובתן. על כן שלטונן הוא ״מעשה אונן״, כי הן רק חותרות לבוא על סיפוקן שלהן, וכלל לא איכפת להן שהמצב מסוכן, לכן – הוא חוזר שוב ושוב – ״הן עלו לי עד כאן.״

חריף, לא? חריף מאוד. וזה אותו מאיר אריאל שכה אהב את עידן התמימות על הדשא.

להשלמת התמונה החלקית של הדור נביא שיר של גידי גוב. הוא יליד שנת 1950, צעיר בעשר שנים ממאיר אריאל וביותר מכך מאריק איינשטיין, ועתה מלאו לו 70, אבל עדיין הוא מהאהודים ביותר מבין זמרינו הוותיקים והמעולים. הוא שהחל את דרכו המפוארת בלהקת הנח״ל בתוכנית ״בהיאחזות הנח״ל בסיני״ ומראשית שנות ה-70 היה בין חברי להקת ״כוורת״ הנודעת, שלא התיימרה להתייחס ברצינות לענייני אקטואליה ונתפסה כלהקת בידור שנונה ומצליחה, מעין ואריאציה של הביטלס, וגם שירתו באלבומיו שלו היא ״רכה״ ועניינה בחיי אדם ובמאורעותיו ונפשו – והנה הוא מבצע שיר מעניין מבחינה פוליטית בשנת 2006.

באותן שנים כבר הולך וגובר העניין בפוליטיקה. אבל זה אינו שיר רגיל או שיר מחאה, אלא שיר ברמה אחרת. כתבה את בסיסו המשוררת הפולניה בעלת פרס הנובל, ויסלבה שימבורסקה, תירגם לעברית את השיר המתרגם של כלל יצירתה, רפי וויכרט, המשורר והפרופסור, ויחד עם אלון אולארצ'יק הוא גם עיבד את מילות השיר עבור גידי גוב. אולארצ'יק, שהוא זמר ונגן גיטרה באס, הוא גם בן גילו של גידי גוב והיה עימו בלהקת ״כוורת״ בסוף שנות ה-60. עתה הוא הפיק את אלבומו החדש של גידי גוב, ״בקצה ההר״, ואף הלחין בו כמה שירים וביניהם את השיר הנידון, ״הכול פוליטי״.

אין בשיר הזה מחאה פוליטית או גינוי למפלגות או לתהליכי הבחירות או למנהיגים. אבל יש בו הבחנה חכמה ופילוסופית שכל חיי האדם, על כל שלביהם, על כל-כל היבטיהם ועל כל אירועיהם, ולו הפרטיים ביותר, ובוודאי צבע העור והעיניים, הם למעשה פוליטיים. מדוע? אם משום שמובעת בהם עמדה כלשהי ואם משום שהפוליטיקה, שקובעת סידרי חברה, משפיעה עליהם וקובעת את אופיים ואת אפשרותם. יותר מזה, הפוליטיקה הזאת קובעת לא רק את גורלות האדם הפרטי, אלא גם את המלחמות והרג חיות ושריפת בתים. כלומר, גם המימד הציבורי, ואפילו אם הוא נראה מיקרי, הוא מעשה פוליטי. והעיקר – יש לדעת כי כל פרט בחיי הפרט הוא פוליטי, ואם אתה שר שירים לא פוליטיים, תדע שגם זה מעשה פוליטי! וכך נשמע השיר עד למחציתו בערך:

מלים: אלון אולארצ'יק, רפי ווייכרט, ויסלבה שימבורסקה

ואם כן, לכל דבר יש משמעות פוליטית, הוסיפה המשוררת. ״די בכך שתהיה נפט גולמי / מספוא מרוכז, חומר גלם ממוחזר״ ובכלל לא יצור אנושי – הרי אתה נעשה חומר למאבק פוליטי. לכן יש לזכור כי כל דבר שאדם עושה הוא דבר פוליטי, ״אתה פוליטי, אני פוליטי״ גם אם אני רוצה שלא יהיה פוליטי.

המודעות הזאת היא שתסביר, מן הסתם, את החדירה הגוברת של נושאים פוליטיים ושל מחאה לשירים של זמרינו הצעירים, כפי שנראה בהמשך. ואילו גידי גוב עצמו, שאינו נוטה לשירי מחאה, משתתף עכשיו באופן קבוע בתוכנית הסאטירה המצויינת של ״זהו זה״ )שכתבתי עליה באחד הגיליונות הקודמים), והוא שותף לא רק למערכונים בידוריים וסאטיריים על היבטים שונים בחיינו, אלא פעמים לא מעטות נושאיהם פוליטיים, וגם השירים שהם שרים בתוכנית, כל פעם שיר אחד שנבחר משירי התקופות הקודמות, הלכו והתרכזו גם בשירי מחאה וסאטירה פוליטית. עם זאת, דומה שממש לאחרונה הם החלו כנראה לשאול את עצמם ״למה לי פוליטיקה עכשיו?״ אם היא מפלגת אותנו? וכי זה ייעודה?

* אירחות – ארנה אומרת שכך כתוב במקור. היא מציעה – אולי אזרחות?

מקובל לתת חמישה מאפיינים ביצירה טובה: אחדות, מורכבות, עצימות (מידת הריגוש שמפעילה היצירה על צרכניה), מקוריות והסיכוי לשרידות לעתיד. כיוון ש״והארץ תרעד״ חובר, לפי עדותו של המחבר עצמו, במשך 39 שנים (2013-1974), ומאחר שחלק מהסאגה המתפרשת בספר כבר פורסם בהוצאת ״תרמיל״ (1978), סברתי שאני יכול ״לתפוס״ את אהוד בן עזר בחולשה באשר לאחד ״המאפיינים״ הנ״ל – האחדות. כי באמת יש בסאגה הזאת שלוש עלילות נבדלות, שבמרכזן שלושה גיבורים שונים:

עלילה ראשונה – בשנות השלושים של המאה ה 19 בצפת, כשהגיבורה הראשית היא הנערה אפרת, הזיותיה וסופה הטראגי.

עלילה שנייה – באמצע המאה ה 19 בעיקר באיסטנבול ובירושלים, כשהגיבור הראשי הוא בן-ציון לוין.

עלילה שלישית – שנות השבעים של המאה ה-19 בעיקר בירושלים וההתיישבות במלאבס היא פתח תקווה, כשהגיבור הראשי הוא יהודה ראב.

אלא שבאמת במלאכת מחשבת – שלוש העלילות מתחברות זו בזו על ידי ציון הקשר המשפחתי והרומנטי, והקורא איננו חש בפערים המפירים את האחדות.

זאת ועוד: הסופר מסתופף סביב שלוש דמויות האחראיות על התוכן: אהוד בן עזר עצמו, מיודענו ״הסופר העל-זמני אלימלך שפירא״, והמלביה״ד (המביא לבית הדפוס).

אהוד בן עזר מספר את קורות היישוב בדרכו המפולפלת; אלימלך שפירא (שדבריו מופיעים בתחילת הספר ובסופו) ממליץ לא לסמוך על העובדות ההיסטוריות המוזכרות בספר, ואילו המלביה״ד מופיע רק בהערות שוליים, כשהוא ״מתרגם״ את הסופר, מעיר הערות, מבהיר סתומות, ובכלל משגיח על הכתוב בשבע עיניים.

באמת מובאים בספר אינספור האירועים שעברו על ארץ ישראל ועל היהודים שעלו אליה במשך המאה ה-19, ואני מעיד על עצמי שלא מצאתי שום אי-דיוקים – כלומר, אהוד בן עזר נוקט שיטה המכונה בעגה העממית – ״הפוך על הפוך״. אציין כאן חלק מהאירועים המוזכרים בספר, והנחוצים להבנת העלילה: עליית ״הפרושים״, תלמידי הגר״א, מסע נפוליאון לארץ ישראל וכישלונו במצור על עכו, חת״ם סופר, ישיבתו בפרשבורג (היא ברטיסלבה) ומלחמתו בהשכלה, ״הדנמה״ (המהופכים – בטורקית), תלמידיו של שבתאי צבי שהתאסלמו; אחמד ג'זאר ושרו היהודי פרחי; איברהים פחה המדכא את מרד הערבים בארץ ישראל; הפרעות של שנת 1834, רעידת האדמה בצפת ב 1837; התלם הראשון במלאבס היא פתח-תקווה, ועוד.

העלילה משתרעת על פני מחוזות קרובים ורחוקים, וההווי בכל אחד ממקומות אלה מתואר ביד אמן, והקורא חש כאילו הכותב ראה בעיניו את הקורה בכל אחד מהאתרים האלה: ההווי בצפת בין יהודים לערבים, יהודי חצבאיה, המכמונת לאיברהים פחה בשכם, האתרים באיסטנבול, הישיבה בפרשבורג, המסחר בביירות, וינה המעטירה, רובע הזונות בטריאסט, כפר סנט אישטוואן בהונגריה, יפו המלוכלכת והמסריחה השורצת מתווכים ודורשי בקשיש, העולם הדקדנטי של יהודי ״החלוקה״ בירושלים והתנכלויות הערבים בעיקר ליהודים האשכנזים, העולם הפרימיטיבי בכפרים הערביים, השלטון המושחת של העות'מנים בארץ ישראל והסדר הנתינויות הזרות הקשורות לקונסוליות של המעצמות, הקידמה שבמושבות הטמפלרים ועוד.

האותנטיות המושגת בספר נשענת גם על השפה המותאמת לכל אתר ואתר – הקורא ימצא בספר היגדים בערבית, יידיש, לדינו, הונגרית, טורקית, גרמנית – אך אל דאגה – אלה תמיד מתורגמים לעברית.

העלילה היא מאוד מפותלת, אבל למרבה הפליאה – לא מסובכת: אפרת, בתו של ר' שבתאי לוין מצפת, נערה אדמונית יפהפייה, מוצאת מקלט בימי הפרעות של שנת 1834, יחד עם אימה ואחותה ציפורה, בביתו של הקאדי. הפרעות מתוארות בפרוטרוט מסמר שיער (גזל רכוש, אונס גברים ונשים, רציחות המוניות – לר' שבתאי ניקרו את שתי עיניו...)

חסאן, בנו של הקאדי נותן החסות, חומד את אפרת, ומצליח לבעול אותה שלא כדרכה. האירוע הזה קבע את חייה – היא חשה חוטאת, ובו בזמן מתמלאת תשוקה דווקא לאנס. היא קראה בספר ״חיצוני״ ובעקבות כך היא החלה להזות על ייחוד עם נפוליאון שימליך אותה על מלכות יהודה, והיא לפעמים מזהה בחסאן עצמו את המיועד לה לחתן. בגלל הזיותיה ובגלל הרכילות עליה – היא גוזרת את שערה בהילולת מירון לזכרו של שמעון בר-יוחאי, מגלה את חזה ושורטת אותו. הקמיע שהיא מקבלת מידעוני אינה מועילה, ואת מנוחת נפשה היא מוצאת רק במותה ברעידת האדמה שפקדה את צפת ב-1837, אז נספים אלפים, וביניהם – כל משפחתה, חוץ מאחותה הקטנה ציפורה הנישאת לאליקים שפירא שהיה מיועד לאפרת.

מסתבר שהיה עוד חתן מיועד לאפרת – בן-ציון לוין, קרוב משפחה מווילנה. זה מחליט לעלות לארץ כדי להשתדך אליה, אלא שהוא מתעכב שנים באיסטנבול, ונושא שם לאישה את סלובה הצולעת, שיולדת לו את בנו יחזקאל. הוא מתפרנס מחייטות , ושמו מגיע עד השר יזיד ביי המבקש ממנו לתפור בגדים לנשים שבהרמונו. שם הוא פוגש את נג'ימה, נערה בת 17, המלחשת לו שהיא יהודייה, ומבקשת ממנו שיישא אותה לאישה ויגניב אותה מההרמון – מעשה שכמוהו כהתאבדות, אלא שמשום סוד שבין יזיד ביי ובינה, ומשום שהיא רזה מדי, ואיננה מוכנה להשמין כדי להיות מוכנה להיבעל – יזיד ביי מוכן לשחררה בתנאי שבן-ציון יישא אותה לאישה.

אף רב איננו מוכן להשיא אותו לאישה שנייה (מחשש מה יגידו הרבנים האשכנזים המקיימים את חרם דרבנו גרשום), אבל המשולח סניור עוזיאל בעל שם, דמות המופיעה באתרים שונים ביצירה, והמעיד על עצמו שהיה מתורגמן של נפוליאון – מסכים להשיאם, והשלושה (בן-ציון, סלובה ונג'ימה, ששמה היהודי – מירלה) מחליטים להציג את נג'ימה-מירלה כאחותו של בן-ציון, וכשיגיעו לירושלים – יגרש אותה ותוכל להינשא למי שתחפוץ.

אלא שמירלה שראתה את הנשים ״המסתוללות״ בהרמון, היא מלאת תשוקה, ודורשת מבן-ציון את עונתה, ״שלא כדרכה״ כדי שתישאר בתולה לגבר שמיועד לה. הנסיעה לארץ באוניית מפרשים מתוארת כסיוט אחד גדול (זוהמה, קיא, מים מעופשים). הם מגיעים לביירות, וגם שם נטפלת אליו נזירה הטוענת שהיא יהודייה ורוצה להינשא לו. הוא מצליח להינצל בעור שיניו, ויוצא עם שיירה לצפת, ומשם לירושלים.

אגב, ההווי במנזר המיסיון בביירות ובמנזר היווני (נזירים מביאים עז ״חוטאת״ לארץ הקודש) מזכיר בזנותיות שבו את נזירי ״דקמרון״ של בוקצ'יו.

החלק האחרון בספר מתאר את עלייתה ארצה של משפחת לאזאר ראב, ובעיקר עלייתו של יהודה ראב, אשר יחד עם בן דודו יהושע שטמפפר, שעלה לארץ ברגל מהונגריה, ויחד עם דוד גוטמן הגביר, ויואל משה סלומון – מצליחים לאחר עמל ותלאות, הנובעים בעיקר משום ההתנגדות הנחרצת של תקיפי ״החלוקה״ ליישוב הארץ – מצליחים להשיג את הנחלה במלאבס, ומקימים שם את פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה.

כאמור, המתיישבים הללו, שהתנגדו נחרצות לקבלת קצבת ״החלוקה״, שהיתה מנת חלקם של רוב יהודי ירושלים, עברו תלאות אינסופיות, חרמות איומים ואפילו מכות. בין השאר, עובר יהודה חוויה ארוטית חריפה עם אפרת בתה של נג'ימה-מירלה, הנוהגת כפרוצה. את יהודה משיאים לאלמנה גרושה, ואם לבת, ומלבישים אותו בעל כורחו בבגדי אברך, אבל הוא נשאר נאמן לחזונו – תרבות אירופית עם חידוש העבודה החקלאית העברית בארץ ישראל. מאלצים אותו להתגרש, והוא נושא לאישה נערה בת 16 בשם לאה.

יהודה ראב הוא סבו של המספר, ועליו גאוותו, שכן הוא חפר את הבאר הראשונה בפתח-תקווה וחרש בנחלה שלה את התלם הראשון. אגב סיפור העלילה מביא הסופר דברים כהווייתם – רק דוד גוטמן, יואל משה סלומון והערבי זכארי רכבו על סוסים מיפו למלאבס, ולא כפי שכתוב בבלדה המפורסמת של יורם טהרלב.

המאפיין את הספר הזה, ואת שאר הספרים של אהוד בן עזר שקראתי, הוא שפע התיאורים של אברי המין והמשגלים (רובם ״שלא כדרכה״, ואפילו עם עיזים...) – והכול בפרוטרוט ובעגה הכי ״עממית״ שאפשר – בעברית, בערבית, ביידיש וכו'. אני מודה שאני מבכר כתיבה ארוטית ברמיזות, כי המין בעיניי ראוי לצנעה: אנחנו אוכלים, שרים, רוקדים, רבים, נלחמים וכו' בפרהסיה – אבל מין הוא על הרוב מעשה דיסקרטי, שהחוק בכל אתר ואתר אוסר על קיומו לעיני כול. יחד עם זאת צריך להודות שמרביתנו מדמים לעצמנו כל מיני תמונות הקשורות בנושא שאינן עדינות בהכרח, וגם הספרות ״פגשה״ את התופעה הזאת, ואם לאנרי מילר ב״חוג הסרטן״ ולאדוארד אלבי ב״מי מפחד מווירג'יניה וולף״ מותר להשתמש בכל העגה ״העממית״ בתחום – למה שיהיה אסור לאהוד בן עזר?

מה עוד שלפחות חלק מן הקטעים האלה גדוש בהומור.

לא פשוט לכתוב רומן היסטורי ולגרום לכך שהקורא יאמין לסופר שכך קרו האירועים בעלילוּת, והרושם שלי הוא שאהוד בן עזר עשה את זה בסאגה שלפנינו.

קאראמות – שורשים, שיירי יערות-קדומים, שבהרי-יהודה והשומרון: אלה ואלון, זית וחרוב, נעקרו וכלו לעינינו – עלו בעשן.

הגמלים – עורם הפך שחור מאבק-פחם: סעיד מושך בחבל ונוהג בהם; סעיד הוא הררי מסביבות שכם, עורו בהיר ועיניו ירוקות ופלומה כמעט לבנה מכסה את זרועותיו ועליה נחה שכבת אבק שחור, גם ריסיו בהירים ואף הם מכוסים גרגירי פחם שחור.

מושך הוא בגמליו, השניים, ואלה הולכים אחריו, פושטים רגליים איטיות, הוא הולך לפניהם, מבוסס בחול, ברגליו השסועות והבצקות – כל הלילה הלכו מן ההרים אל השפלה – טפוף וצעוד ברפש-הרים חלקלק כזפת ובין סלעים חדי-קצוות: דרך מסוכנת לגמל – כי אם תחליק אחת מרגליו, תשמוט, ונשברה מיד הרגל הארוכה והרגישה. או-אז אין לגמל כל תקנה ולא מרפא, אלא שחיטה; וכעת משתרע לפניהם חול רך וחמים כשטיח בהיר ורגליהם טובעות בו בהנאה רבה.

משני עברי המרדעת, על כל גמל, תלויים שני שקים גדולים מלאי בליטות וקרעים, ומתוך הקרעים מציץ פחם-העץ, ענפים, ענפים עבים ודקים, כל אברי העץ נמצאים כאן, ועל הכל – נפשו של הפחם: גושי שורשים כבדים, קאראמות – קול הפרימוס עוד לא נשמע אז בארץ והנפט שימש רק למאור.

״קולה,״ ״קולה,״ (פחם: סירוס מקוילן באידיש), תוקע סעיד בבאס צרוד לתוך חלל הרחוב הריק.

״קולה,״ ״קולה,״ מצפצפת לעומתו גיטל בקול אשה דק וצרוד – ״הנה, הנה,״ צועקת היא מתוך חצרה.

סעיד פושט את צווארו אשר קווים-קווים של פחם נצטברו לו בחריציו, מביט כה וכה ופונה לאיטו כשמלאכת הצעידה שלו ושל גמליו נעשית בקפידה כעת. בהיסוס הוא נכנס לחצר; גיטל קופצת לקראתו כחתול, מגלגלת זרועותיה הקצרות, ממששת בשקים, חובטת עליהם באגרופיה הקטנים, עיניה פוזלות מסעיד לשקים, ומן השקים אל סעיד.

סעיד תוקע שתי רגליים מפושקות בחול החצר, עומד ותוהה מלא השתוממות על האשה הקטנה, המפזזת סביב הגמלים, בודקת את השקים ועוקפת את ראשו של הגמל המחרחר והמתיז-קצף, נוטה ממנו בתנועת-גוף גמישה, אחת הנה ואחת הנה.

סעיד מפלבל בעיניו בהירות-הריסים. שתי זרועותיו תלויות כשתי קשתות כבדות משני עברי-גופו הקצר והמרובע, ניגש הוא לאיטו אל הגמל, שולח את ידו ומתקן את המרדעת השמוטה, הגמל מסב אליו לפתע את ראשו, פיו נפער בחירחור עז, וזרם של קצף ניתז אל פניו של סעיד; סעיד מרים ידו הגדולה ומוריד מכה כבדה על פי הגמל, ספק בכעס ספק בחיבה, אך זה מגביר את חירחור הטרוניה שלו, סעיד מאבד את שלוותו לאט-לאט – מביט הוא אל גיטל המפזזת והגמלים עוטרים את ראשו בחירחור תלונה על שהביאם למקום-יישוב מוזר זה. עייף הוא מנדודי-שינה. החצרות נושמות לחות ומעלות ריח אדמה תחוחה, ריח רקבובית ופטריות שוטות, מן המיטבחים עולה ריח טיגון. סעיד חש פתאום שרעב הוא, ריח-הטיגון זר ויש בו מן האסור, כאילו הריח ריח יין-שרף, אך מגרה מאוד את החיך, ומבלבל את דעתו, והוא נבוך. עיני גיטל מלהלהות, כניצוצות הפורצים ממדורת-קוצים שהוא מדליק בהרים.

״מג'ידה – ״ אומר הוא בראש זקוף מבלי הבט באשה.

לא, לא ייתכן, מהרהר הוא לעצמו: כל הפחם הזה בחצי-מג'ידה! לא ייתכן, הדברים אינם כתיקונם: ולילא, שהיתה קוששת ועוקרת, וחסן הבן, עם הגרזן, שהיה טורח קשה לעקור את הקאראמות, השורשים העתיקים והכבדים, שיש והם נתונים בין סלעים ושלוחותיהם חודרות עמוק אל מתחת לסלעים, עוקפות טרשים ונאחזות באדמה הזאת במעמקיה זה אלפי שנים ויוסיפו לחיות, פה ושם עוד יירו שבט דק וירוק לתוך אוויר העולם, או לפתע יעלו דליה אחת פזורת-עלים, ירוקה ותמהה. ויש שיצליח לצמוח שוב ״בלוט״ – אלון ממש, מתוך השורש. אך מרובים צורכי-הפלח בהר: כאן יצול, שם עול-שוורים – והעץ נכרת; וגם על הענפים הרכים, העולים אגדים-אגדים מתוך השורש, לא תחוסנה בנות-החיל, מקוששות הן אותם וקולעות מהם סלים גדולים ושטוחים, מעין קערות-ענק, לשאת על ראשן כל משא: ירק ופרי ואפילו גדי ולהק-תרנגולות יתנו בו, שכן אין גבול לכוח ראשן ועורפן.

אך ליבו של סעיד אינו נתון לצערם של שורשי-היערות העתיקים, שנשתלו אי-פעם, מי יודע על ידי מי, ושהוא מכלה אותן לאט-לאט בקצב המיוחד לו. הוא חושב: מה קשה לעוקרם ולהופכם לפחם, ואת הפחם לחופני דורה וכרשינה, בשבילו ובשביל בהמתו. חושב הוא בעיקר על הגדיעה – החלק הקשה בכל ״התעשייה״ שלו. מה גדולים ומלאי מורא הם שורשי-ענק אלה, שאתה צריך להסתער עליהם במכוש ובגרזן, והיאהוד דווקא דורשים קאראמות – היינו שורשים, אינם מסתפקים בפחם-הענפים הקל והדליל, אשר לילא מקוששת אותם, כמוהו כקש; ואילו הקאראמות – כאילו צברו לתוכן את כל חומה של האדמה הזאת, זה אלפי שנים, כוח איתנים כוחן. ואם תיתן אחת לתוך האח ובערה ולא תאוכל במשך ימים אחדים, ובערבי שבתות, כשנתונה היא מתחת לסיר-החמין, עוד תמצא ביום ראשון בתוך הרמץ את ליבה, דולק כנר-ורוד, ועשוייה היא טבעות, טבעות של שכבותיה-שנותיה, והטבעות ורודות ולוהטות לוחשות עד ללב-ליבה, שהוא כתם סומק עמוק ומפעפע...

ואילו סעיד חושב על קאראמה אחת מוזרה, שכמעט עלתה לו בחייו: הוא טרח וחפר, כשחסן בנו עובד במרחק-מה ממנו; חפר סביב השורש, עקר את הסלעים מסביבה והיא כולה חשופה כש״אצבעותיה״ מפושקות כלפיו. נתן מוט ברזל תחתיה, הרכין כל גופו עליו, אך היא לא זזה. קרא לחסן ושניהם נשענו על המוט בכל כוחם, ולפתע חש סעיד שבני-מעיו נקרעים, זעקה פרצה מפיו והוא נפל ארצה חיוור וגונח; הקאראמה נישארה במקומה והוא נפל למשכב ולא קם ממנו שנה תמימה.

לימים עבר על פני אותו מקום והנה – הקאראמה שלחה פארות ירוקות, אם משום שנשמה אוויר עליון, או משום שתחחו את האדמה סביבה; סעיד קשר חוטים אדומים לפארות: לשם סגולה, ופשטה השמועה כי אחד קדוש קבור מתחת לקאראמה, והוא-הוא שהחזיק בה ולא נתן לעוקרה, והפארה נהפכה לאיטה לאלה צעירה ורעננה, ובני-המקום אשר היראה בליבם, אספו אבנים מאבני-ההר ועשאון גל מתחת לאלה עד היום הזה.

״לא! זה מעשה שטן, ישמרני האל ומוחמד נביאו.״ הוא לא ישעה ליהודייה, הרוח באבי אביה! תקפוץ לה ״השאיטנה״! ובמשיכת-חבל ובהכאת נבוטו הכבד מזרז הוא את הגמלים, הששים גם הם לצאת מן החצר.

״קולה,״ ״קולה,״ תוקע הוא שוב לתוך הרחוב, המשתרע לפניו ריק ולח כולו ממטר-לילה. הגמלים מתקרבים לגדרות-השיטה, מושיטים לשון לראשי השיחים הגבוהים, שכולם רכים ועשויים זלזלים פורחים צהבהבים, קוטפים הם בלהיטות, והשיחים טבולי-הגשם מתיזים את כל טיפותיהם על פניו ועל עורפו של סעיד. הרוח באבי-אביכם, הוא חורק, מרים את שרוולו ומעבירו במתינות ובקורטוב של הנאה על פניו: אחת הנה, ואחת הנה. אבק-הפחם נותן אותותיו בפניו, כמשיחת-מכחול: פסים, פסים, שחורים ובהירים, ומתוכם נשקפות שתי עיניו כשני אגמים בשדות חרושים.

וכך הוא מגיע לחצרו של ר' יצחק. ״דבח״ קשור בשרשרת לפיתחה של הרפת, ואם כי מגזע ערבי הוא, ועל זאת מעיד שמו, אין זה מונע ממנו להסמיר כולו למראה סעיד המפוייח וגמליו, מקמט הוא את אפו בזעף ובשאט-נפש רב, ופותח ביללת-נביחה צרודה, חושף מלתעות צהובות ככלב ערבי מובהק.

״יחרב ביתכ,״ מסנן סעיד בין שיניו כלפי מודעו-שונאו מאז, מרים צרור ומטיחו כלפיו, דבח מתרתח באופן בלתי-צפוי ופותח בנביחות קצרות, פראיות ומרוכזות, בדומה להצלפת שוט, קופץ ומשתולל וכמעט מנתק את השרשרת.

הגמלים נבהלים, מתחילים להסתובב על מקומם, פושטים צוואר ארוך ומסתבכים זה בזה. אחד מהם ניתק את החבל, שקושר אותו למרדעת של חברו, ומתחיל לברוח ולהתרחק מן הנביחות הנוראות, הוא רץ במורד-הגבעה, וכאן, משהרגיש באדמת-בור מתחת לרגליו, והארץ פתוחה לפניו עד אין-קץ – נשא את רגליו בדהרה מידברית, ששכח כבר את טעמה: בשליחת-רגליים לכל צד, שספק נוגעות באדמה, מין ריצת-טיסה, שיותר משיש בה מן הריצה יש בה מן השיט על פני המרחב. שני שקי-פחם קופצים על גבו, האחד נקרע וכל תוכנו משתפך לאט-לאט, והשני נשמט שלם לקרקע.

פני סעיד מאדימים מתחת לשכבת הפחם; הוא אוסף בתנועת-יד את שלמתו המבודרת, תוקעה תקיעת-זעם לבין שיניו הנוצצות, מנופף בנבוט, ורץ ריצה כבדה, כעין גוש מתגלגל במורד, עד לאוהלי הבידואים שבקצה השדה. שם מדביק סעיד את הגמל ומהווה פקעת אחת עימו, פקעת של נבוטים מורמים ומורדים, חירחורי-ייאוש, וקללות; שלמתו מתנופפת מזמן לזמן כדגל-נע בסערת-מלחמה. לבסוף הם חוזרים שניהם, עייפים ומפוייסים, השקים נאספים ונקשרים והגמל מניע ראשו בהכנעה לעבר סעיד, רק בעיניו עוד ניקוו כאילו טיפות דם רותח.

מתחת לעץ יושב ר' יצחק, כתפיו מלאות את כותנתו הדהוייה, על ראשו כובע-לבד רחב שוליים, אף הוא דהוי, בידיו מגל-קוצרים גדול ונוצץ והוא רוקע אותו בפטיש על גבי סדן-ברזל, העומד לפניו; הפטיש הולם והידיים נעות בקצה של מכונה עדינה ומכוונת.

סעיד מברך ברחבות ובכבוד; ר' יצחק עונה ואינו פוסק מהלום בפטישו.

״כמה? יא סעיד?״ אומר הוא תוך הכאות קצובות בפטיש.

״מג'ידה, האדון, חי בני, חי ראשי, חי אלוהים ונביאו, ולא פחות!״ יוצא סעיד מכליו – כי הפעם רבו הרפתקאותיו בשפלה.

וכאן מתחיל סעיד לחרחר בגרונו מול גמליו, משדלם ומבריכם, מחזיק בזנבו של האחד ומושכו כלפי מטה ומכרכר סביבו בשמחה ושולח עין לעברו של ר' יצחק, כאילו ירא שיתחרט על הקנייה.

הגמלים כורעים באנחת-הקלה, מקפלים תחתם את רגליהם כאילו את משוטיהם העדינים. סעיד פורק, מתיר חבלים כבדים, מושך מכאן, מושך משם, הגמלים מטים צוואר אחריו בחשד, כאילו תוהים על מעשיו, אך בסוף מסיחים דעתם ממנו, ומתחילים להעלות גרה, מזילים ריר ירוק מפיהם ומנמנמים בעין אחת כשהם פולטים מזמן לזמן גניחת-חירחור מתוך עייפות.

על פני שקי-הפחם שטוחה ושזורה שכבת ענפי-אלון ירוקים, מבניהן הרבים של הקאראמות העתיקות; מעורבים בשיחי קורנית עקורה על שורשיה ובאזוב-הרים ריחני. אלה משמשים מעין פקק לסתום בהם את השקים מלמעלה, לבל ידרדר הפחם.

ר' יצחק מניח את פטישו, קם, ניגש אל השקים, נוטל לתוך זרועותיו את אלומת-הירק, משקיע את פניו בתוכה, סופג את ניחוח-ההרים אל קירבו, ומניחה לאט וברוך על האדמה.

נכתב: 1949 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1898-1912 לערך. נדפס לראשונה: ״הארץ״, 20.1.1950. נכלל בקובץ ״גן שחרב״, עמ' 78. ר' יצחק המתואר כאן הוא בן-דמותו של יהודה ראב, אביה של אסתר.

יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים ״יַבְנֶה״ בע״מ

[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

לְדָנִי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים: דֻּבִּי – שֶׁהוּא דֹּב צָהֹב וְלוֹ עֵינֵי-זְכוּכִית וְגוּף מָלֵא צֶמֶר-גֶּפֶן. מִיקִי – חַיָּל מִגּוּמִי עִם צַפְצֵפָה בַּבֶּטֶן. צִבְעוֹ הָאָדֹם הִתְקַלֵּף כְּבָר וְגַם – מַה חֲבַל! – גַּם הַצַּפְצֵפָה בַּבֶּטֶן שֶׁלּוֹ הִתְקַלְקְלָה. וְאַחֲרוֹן-אַחֲרוֹן חָבִיב – יִרְמְיָהוּ, סוּס הָעֵץ הַגָּדוֹל עִם אַרְבָּעָה גַּלְגַּלִים. עַל הַסּוּס הַזֶּה אֶפְשָׁר לִנְסֹעַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְלִמְשֹׁךְ בִּזְנָבוֹ, הֶעָשׂוּי שַׂעֲרוֹת-סוּס אֲמִתִּיּוֹת.

דָּנִי אוֹהֵב לְשַׂחֵק עִם דֻּבִּי, מִיקִי וְיִרְמְיָהוּ. אֲבָל דֻּבִּי מִיקִי וְיִרְמְיָהוּ אֵינָם אוֹהֲבִים כָּל-כָּךְ לְשַׂחֵק עִם דָּנִי, וְלִפְעָמִים הֵם מִתְגַּעְגְּעִים אֲפִלּוּ לַחֲזֹר לַחֲנוּת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל אָדוֹן שְׁפִּילְזַאכֶן. מַדוּעַ? לֹא נָעִים לְסַפֵּר, אַךְ דָּנִי אֵינוֹ נִזְהַר כָּל-כָּךְ, כַּאֲשֶׁר הוּא מְשַׂחֵק עִם שְׁלֹשֶׁת חֲבֵרָיו. לִפְעָמִים, לְמָשָׁל, הוּא שׁוֹאֵל: ״מִי יָכוֹל לִקְפֹּץ מֵהָאָרוֹן לְמַטָה?״, אַף אֶחָד אֵינוֹ עוֹנֶה. מְפַחֲדִים. אָז קוֹרֵא דָּנִי בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל דֻּבִּי: ״אַתָּה יָכוֹל!״ וְזוֹרֵק אוֹתוֹ עַל הָרִצְפָה. כֵּן הוּא עוֹשֶׂה עִם מִיקִי וְעִם יִרְמְיָהוּ הַסּוּס. וְהֵם נוֹפְלִים כֻּלָם זֶה עַל זֶה וּמִתְקַלְקְלִים.

לַיְלָה אֶחָד, כַּאֲשֶׁר דָּנִי הָלַךְ לִישֹׁן, יָשְׁבוּ דֻּבִּי וּמִיקִי וְיִרְמְיָהוּ הַסּוּס בְּפִנַת הַצַּעֲצוּעִים וְשׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶם בְּלַחַשׁ. אָמַר דֻּבִּי:

״אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהִגִּיעַ הַזְמַן לִבְרֹחַ מִדָּנִי. הַיֶּלֶד הַזֶּה אֵינוֹ שׁוֹמֵר עֲלֵינוּ וּכְדָאִי לָנוּ לְחַפֵּשׂ מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁיְטַפֵּל בָּנוּ וְיִדְאַג לָנוּ. הִנֵה, אֶתְמוֹל, לְמָשָׁל, שָׁבַר לִי עַיִן וְהַיּוֹם כִּמְעַט הוֹצִיא לִי אֶת הַיָּד.״

מִיקִי הִבִּיט בְּדֻבִּי הַמִּסְכֵּן וְשָׁתַק, כֵּיוָן שֶׁהַצַּפְצֵפָה שֶׁלּוֹ הָיְתָה מְקֻלְקֶלֶת. וְיִרְמְיָהוּ הַסּוּס אָמַר:

״כֵּן, כֵּן, צָרִיךְ לִבְרֹחַ. אֲבָל אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֵיךְ. הַגַּלְגַּלִים שֶׁהָיוּ לִי נִשְׁבְּרוּ, וּבְרַגְלַי שֶׁלִי אֵינִי יָכוֹל לָזוּז!״

״חוּץ מִזֶּה,״ אָמַר דֻּבִּי, ״צָרִיךְ לְהַשְׁאִיר פִּתְקָה לְדָנִי, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע מַדוּעַ בָּרַחְנוּ.״

מִיקִי חִפֵּשׂ בְּשֶׁקֶט עִפָּרוֹן כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת הַפִּתְקָה, אֲבָל אַחַר כָּךְ נִזְכַּר, כִּי אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ לִכְתֹּב בִּכְלָל. עַל כֵּן הִצִּיעַ יִרְמְיָהוּ לַעֲרֹךְ אֶת הַמִּלִּים מֵהַקֻּבִּיּוֹת, וְכָךְ כָּתְבוּ:

דָּנִי הַיָּקָר!

אִי-אֶפְשָׁר לְשַׂחֵק אִתְּךָ

לָכֵן בָּרַחְנוּ.

דֻּבִּי, מִיקִי וְיִרְמְיָהוּ

וְהֵם יָצְאוּ מִבַּעַד לַחַלּוֹן. דֻּבִּי וּמִיקִי הֶעֱלוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וְאַחַר כָּךְ הֶחְלִיקוּ כֻּלָם בְּשֶׁקֶט דֶּרֶךְ צִנּוֹר הַבִּיּוּב, הַחוּצָה.

בַּבֹּקֶר הִתְעוֹרֵר דָּנִי מִשְׁנָתוֹ, וְהִנֵה הַפִּנָּה רֵיקָה וַחֲבֵרָיו אֵינָם.

״דֻּבִּי! מִיקִי! יִרְמְיָהוּ!״ קָרָא בְּקוֹל רָם, אַךְ אַף אֶחָד לֹא עָנָה לוֹ.

סִפֵּר לָהֶם דָּנִי עַל שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ וְאֵינָם. הִבִּיט אַבָּא עַל הַקֻּבִּיּוֹת, קָרָא אֶת הַכָּתוּב וְאַחַר אָמַר:

״טוֹב,״ עָנָה דָּנִי, ״יָכוֹל לִהְיוֹת, אֲבָל מַה לַעֲשׂוֹת? תַּגִּידוּ, אַבָּא וְאִמָּא, מַה לַעֲשׂוֹת?!״

״אוּלַי נִכְתֹּב לָהֶם פִּתְקָה וְנַבְטִיחַ, כִּי לְהַבָּא תְּשַׂחֵק עִמָם בִּזְהִירוּת?!״

״רַעְיוֹן טוֹב. בֶּאֱמֶת רַעְיוֹן טוֹב. אֲנִי אֶכְתֹּב אֶת הַפִּתְקָה וְדָנִי יַחְתֹּם.״

לְדֻבִּי, לְמִיקִי וְיִרְמְיָהוּ הַסּוּס!

אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עָלַי,

אֶהְיֶה יֶלֶד טוֹב.

דָּנִי

הִגִּיעַ הָעֶרֶב. אִמָּא הֵבִיאָה נָעַץ וְתָלְתָה אֶת הַפִּתְקָה עַל הַחַלּוֹן. יָצָא אַבָּא מִן הַחֶדֶר וְאָמַר:

״מְעַנְיֵן לִרְאוֹת אִם הַפִּתְקָה תַּשְׁפִּיעַ.״

בַּלַּיְלָה יָשְׁבוּ שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים הַבּוֹרְחִים תַּחַת אַרְגָּז בִּקְצֵה הֶחָצֵר. בַּחוּץ נָשְׁבָה רוּחַ, גֶּשֶׁם יָרַד וְהֵם הִצְטוֹפְפוּ יַחַד בֹּקֶר וּבָרְטִיבוּת. הַפַּרְוָה שֶׁל דֻּבִּי הִתְמַלְּאָה מַיִם וּמִיקִי כִּמְעַט בָּכָה.

״לָמָּה בָּרַחְנוּ, לָמָּה בָּרַחְנוּ?״ יִבֵּב דֻּבִּי, ״מָקוֹם טוֹב יוֹתֵר לֹא הִצְלַחְנוּ לִמְצֹא וּבַבַּיִת שֶׁל דָּנִי שׁוּב לֹא יִרְצוּ לְקַבֵּל אוֹתָנוּ.״

״בְּכָל זֹאת,״ אָמַר יִרְמְיָהוּ הַסּוּס, ״כְּדָאִי לְנַסּוֹת לַחֲזֹר.״

רַק מִיקִי שָׁתַק, וְאֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹע אֶת שִׁקְשׁוּק הַמַּיִם, הַנִּכְנָסִים דֶּרֶךְ הַצַּפְצֵפָה הַמְּקֻלְקֶלֶת וּמְמַלְּאִים אֶת גּוּפוֹ. בְּקֹשִׁי רַב יָצְאוּ שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים מִתּוֹךְ הָאַרְגָּז וְהִתְחִילוּ לָלֶכֶת בַּגֶּשֶׁם וּבַבֹּץ אֶל הַחֶדֶר שֶׁל דָּנִי. בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ אָמַר יִרְמְיָהוּ:

״לְפָחוֹת נִגַּשׁ וְנִרְאֶה מַה שְׁלוֹם דָּנִי,״ הִצִּיעַ דֻּבִּי.

״תִּגַּשׁ אַתָּה,״ עָנוּ לוֹ, ״אֲנַחְנוּ נְחַכֶּה לְךָ כָּאן.״

טִפֵּס דֻּבִּי עַל הַחַלּוֹן, הִסְתַּכֵּל בְּדָנִי הַיָּשֵׁן, רָאָה אֶת הַפִּתְקָה וּמִיָד חָזַר וְסִפֵּר לַחֲבֵרָיו מַה שֶׁרָאָה. שָׁמְעוּ הַחֲבֵרִים אֶת הַבְטָחָתוֹ שֶׁל דָּנִי, וְשָׂמְחוּ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. תֵּכֶף וּמִיָד מִהֲרוּ וְחָזְרוּ כֻּלָם אֶל הַחֶדֶר, שָׁכְבוּ בְּפִנַת הַצַּעֲצוּעִים הַקְטַנָה וְנִרְדְּמוּ כְּהֶרֶף עַיִן מֵרֹב עֲיֵפוּת.

בַּבֹּקֶר קָם דָּנִי, וְהִנֵה שְׁלֹשֶׁת חֲבֵרָיו יוֹשְׁבִים בַּפִּנָּה, רְטֻבִּים וּמְלֻכְלָכִים בְּבֹץ, וְהֵם עֲצוּבִים מְאֹד. דָּנִי הִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְהֵם הִסְתַּכְּלוּ בּוֹ וּלְאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא הָיָה נָעִים לְהַתְחִיל רִאשׁוֹן לְדַבֵּר. בָּאוּ אַבָּא וְאִמָּא, לָקְחוּ אֶת שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים הַמִּסְכְּנִים וְטִפְּלוּ בָּהֶם נִגְּבוּ אֶת הַבֹּץ, נִקּוּ וְתִקְנוּ. אַבָּא הֵבִיא פַּטִּישׁ וּמַסְמְרִים וְהִתְקִין גַּלְגַּלִים חֲדָשִׁים לְיִרְמְיָהוּ הַסּוּס. אִמָּא תָּפְרָה אֶת הַפַּרְוָה שֶׁל דֻּבִּי. אַחַר כָּךְ תִּקְנוּ אֶת הַצַּפְצֵפָה שֶׁל מִיקִי.

לְאַט-לְאַט חָזְרוּ שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים וְנִרְאוּ חֲדָשִׁים וְיָפִים, כִּמְעַט כְּמוֹ בַּיּוֹם בּוֹ נִקְנוּ בַּחֲנוּת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל הָאָדוֹן שְׁפִּילְזַאכֶן. דָּנִי רָץ עַל פְּנֵי הַחֶדֶר וְצָעַק בְּשִׂמְחָה:

״יֹפִי! יֹפִי! שׁוּב יֵשׁ לִי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים נֶחְמָדִים!״

הִבִּיטוּ בּוֹ דֻּבִּי, מִיקִי וְיִרְמְיָהוּ וְחִיְּכוּ:

״הָיִיתָ צָרִיךְ לְהִתְיַחֵס אֵלֵינוּ בְּצוּרָה נָאָה יוֹתֵר כְּבָר מִן הַהַתְחָלָה, וְלֹא לְחַכּוֹת עַד שֶׁנִּבְרַח מִמְךָ, דָּנִי. אֲבָל אֵין דָּבָר, טוֹב מְאֻחָר מֵאֲשֶׁר בִּכְלָל לֹא, וַאֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים לִהְיוֹת הַחֲבֵרִים הַטּוֹבִים שֶׁלְּךָ!״

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* אהוד היקר, אני אוהב מאוד לקרוא את זיכרונותיה של תקוה וינשטוק כעיתונאית צעירה – הפעם על חינוך ילדים עולים ברמלה של 1949 עם כל האינטריגות הקשורות בזרמים החינוכיים של אותם זמנים.

אתה צודק שארנה גולן מעמיקה בכתיבתה, כותבת בצורה רהוטה – תענוג לקרוא. גם אני הערכתי מאוד את ספרך ״והארץ תרעד״, וכתבתי עליו רצנזיה בזמנו (מצ״ב).

* נתן מנדל: למאמרו של אורי הייטנר בגיליון 1609: לפי דעתי תנועת העבודה הצליחה בגדול אבל היא גמרה את תפקידה בהיסטוריה של העם היהודי.

על זה נאמר, הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת.

* ויקיפדיה: ״בעקבות הבחירות לכנסת ה-13, ב-1992, מונה חיים רמון לשר הבריאות בממשלתו של יצחק רבין. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שיצר מהפכה בזכויות תושבי ישראל לקבלת שירותי בריאות, בדרכי מימונם ובתכולתם, נחשב, לטוב ולרע, להישג אישי שלו (החוק אושר בכנסת ב-15 ביוני 1994, לאחר שרמון סיים את כהונתו כשר הבריאות, וכיהן כחבר הכנסת וכיו״ר ההסתדרות, תפקידים שגם בהם תרם רבות לקידום החוק).״

אכן, דומה שלא רק אזרחי ישראל אלא מדינות רבות בעולם, וחברות התרופות המובילות –חייבים תודה גדולה לחיים רמון, שבזכות חוק ביטוח הבריאות הממלכתי שיזם, חוק שהופעל על ידי ארבע קופות החולים וכולל את כל תושבי ישראל – אנו נמצאים כיום במקום הראשון בעולם באחוז החיסונים נגד קורונה, אנו משמשים ״היזון חוזר״ מחקרי שאין שני לו בעולם – לתוצאות השימוש בחיסון, ולכן גם זוכים לקבל כמויות גדולות של זריקות החיסון, כי אצלנו – מיד יכולים להשתמש בו.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2275 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגול״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״

בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).

אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).

מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

אריה הוכמן: ״'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״

ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת ״הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר ״ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח״!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של ״ערגה״, שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?״

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ'ופר הנוער״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״! עם מאמרה של

ד״ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב״והארץ תרעד״,

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר לעותק נדפס 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב״חדשות בן עזר״. 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ״א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל