פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1611

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בשבט תשפ״א, 18.1.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: ״אם חקלאות כאן, מולדת כאן!״

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר:  ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ'נַרַטיב' [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֵיכָה מִיָּדְךָ נִמְלַטְתִּי? נִיחוֹחַ יַסְמִין וָדָם. // יורם אטינגר: תמיכה דו-מפלגתית אמריקאית בישראל לאן? // יוסי אחימאיר: ״שעתו היפה ביותר״ של יצחק שמיר. // עמנואל בן סבו: 1. לבוא חשבון עם חברי הפלג, הקנאים הקיצונים. 2. סופו של הצדק להיעשות. // אורי הייטנר: 1. הבחירה הטבעית של איש המרכז. 2. צרור הערות 17.1.21. // רוֹן  גֵּרָא: קַעֲקוּעַ צוֹרֵב. // פוצ'ו: בחיי [7]. ל״ג. צ'יזבאט בשלוש דקות. // משה (מוי) שרם: ״ישבנים״ לגורלם, מחפשים כיסא. // אילן בושם: 11 שירים לחדשות בן עזר, ינואר 2021. // משה גרנות: ייסורי סטודנט לא צעיר. // רבקה אלמן: עֲלֵה לִילָךְ קָדוּם. // אגרת של הרב קוק משנת 1907בשבחו של הרב מנחם שלמה ראב. // נעמן כהן: הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. // אסתר ראב: פסח בחצרנו. // אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: ה. שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל דּוֹלֶה-הַפְּנִינִים. // ממקורות הש״י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים מבין הזמנים

*

אֵיכָה מִיָּדְךָ נִמְלַטְתִּי?

קוֹצֵר אָיֹם!

שְׁתַּיִם זְרוֹעוֹת גְּרוּמוֹת

לִי הוֹשַׁטְתָּ  –

וַיָּהִימוּ בִּי דָּמַי

בְּאֵימָה;

כְּמִיצֵי-חַרְגּוֹל  –

לִקְרַאת רֶגֶל הַדּוֹרֵס;

יָמִים נוֹקְפִים

תּוֹכָם הוּא אֹפֶל

מֵאֶרֶץ כּוּשׁ  –

צַעֲדֵי-שָׁנִים

קוֹצֵב בַּסָּךְ;

שְׁתֵּי יָדַי,

לְמוֹ אָזְנַי אֶלְחַץ;

לֹא אֶשָּׂא תֻּפֵּי-יָמִים עוֹבְרִים

לֹא שֵׂיָה אֲנִי לֹא שֵׂיָה!

הָבוּ לִי חֲנִית וָרֹמַח  –

עַל מָן-דְּהוּ הִסְתַּעֵר

עַל מָן-דְּהוּ שָׁאוֹג

וְהִתְבַּקַּע,

אַחַת וּלְתָמִיד

1940

[מתוך העיזבון]

נִיחוֹחַ יַסְמִין וָדָם

רֵיחַ יַסְמִין זוֹלֵף כַּחֲלוֹם-אֹשֶׁר

הוּא לֹא יַסְתִּיר אֶת רֵיחַ-הַדָּם

הוּא לֹא יְכַסֶּה מְזִמּוֹת

גּוֹעֲשׁוֹת בְּסֵתֶר-מֹחוֹת סְעוּרִים

מִנְּגִינַת שׁוֹפֶּן  –  הִיא לֹא תְּיַפֶּה

עַל יֵאוּשׁ לְלֹא-מוֹצָא.

מַחְלְצוֹת-הַחַיִּים הַנְּלוֹזִים  –

רַק קוּרִים

וְאָזְלַת-יָד שֶׁל פְּגָרִים

עֲמִידָה עַל דַּם רֵעֵהוּ

כַּאֲשֶׁר יִסָּגְרוּ חַלּוֹנוֹת

וְהָאֵבֶל יִשְׁכֹּן בַּבַּיִת  –

יִצְהַל כָּל לֵב מִסָּבִיב

כֵּרַת-דָּם יִזְבְּחוּ לָאֱלִיל

שְׁרִירוּת וְשֵׁפֶל

כַּאֲשֶׁר תַּעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ

וְכָל חַלּוֹנוֹת הַנֶּפֶשׁ אֲטוּמִים

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך ״אסתר ראב / כל השירים״ (1988).

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה ״המשוררת הארצישראלית הראשונה״, וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יורם אטינגר

תמיכה דו-מפלגתית אמריקאית בישראל לאן?

לפי סקר שנתי של ״גאלופ״ מרץ 2020, ישראל נהנית מ-74% אהדה (90% מהרפובליקאים ו-67% מהדמוקרטים) לעומת 23% של הרש״פ (9% מהרפובליקאים) ו-34% מהדמוקרטים).

לקראת תחילת עידן ביידן ישראל עדיין נהנית מתמיכה דו-מפלגתית בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בבית הנבחרים והסנאט. עם זאת, אין להתעלם ממגמת הכרסום ב-20 השנים האחרונות. יש הטוענים שלמדיניות ישראל – ובמיוחד ההתנגדות להסכם הגרעין עם איראן שנחתם ב-2015 – אחריות רבה לכרסום זה.

אבל, בתקופת רה״מ בגין, למרות קרע חריף עם הנשיא רייגן בהקשר של הפצצת הכור הגרעיני העיראקי (יוני 1981) וסיפוח רמת הגולן (דצמבר 1981) והמשך הבנייה ביו״ש – שהביא להשעייה זמנית של הסכם שיתוף פעולה – נשמרה התמיכה הדו-מפלגתית בקונגרס ושודרג קשר אסטרטגי ארוך-טווח.

כהונת רה״מ שמיר, שגם הוא היה נחוש מרה״מ נתניהו בסוגיית הבנייה ביו״ש וירושלים, אופיינה על ידי עוינות אישית ומדינית מצד הנשיא בוש, אבל התמיכה הדו-מפלגתית בקרב הבוחרים והנבחרים בגבעת הקפיטול הביאה דווקא להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי הפעולה עם ארה״ב.

שנים לפני כן הקים רה״מ בן גוריון את המדינה והרחיב את שיטחה ב-35% חרף לחץ אימתני של מחלקת המדינה, הפנטגון וה –  CIA-וההססנות של הנשיא טרומן. הוא היה מודע לתמיכה הדו-מפלגתית ברעיון המדינה היהודית, שאיפיינה את רוב הציבור האמריקאי ונבחריו – מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17 והאבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום.

לדוגמא, ב-1891 חתמו מנהיגי שתי המפלגות בבתי המחוקקים על ״עצומת בלאקסטון״ שקראה להקמת מדינה יהודית, וב-1922 חתם הנשיא על החלטה דומה של בתי הקונגרס.

שורש התמיכה הדו-מפלגתית בישראל הוא פועל-יוצא של מכנה-משותף רעיוני לשתי המפלגות, המבטא זיקה למורשת הערכית והאזרחית של האבות המייסדים, המבוססת במידה רבה על התנ״ך וזכות העם היהודי על ארץ ישראל. המורשת מדגישה את הפרדת הדת מהמדינה אך לא הדת מהחברה; טיפוח הזיכרון ההיסטורי האמריקאי והייחודיות האמריקאית; עצמאות הפעולה הביטחונית והמדינית של ארה״ב; הגבלת כוח השלטון המרכזי וקדושת חופש הפרט והיוזמה הפרטית; ומרכזיות הדגל, ההמנון והאמונה באל (In God We Trust) –.

ככל שהזיקה למורשת האבות המייסדים חזקה יותר, כן איתנה יותר ההזדהות עם המדינה היהודית, שהתחזקה עם סיום מלחמת העולם השנייה וחשיפת ממדי השואה היהודית.

התעצמותה הביטחונית והטכנולוגית של ישראל, והפיכתה למכפלן-עוצמה מרכזי עבור ארה״ב, הוסיפה את הקשר האסטרטגי למכנה המשותף ההיסטורי בין ארה״ב וישראל.

מתרחקים מחזון האבות המייסדים ומישראל

חרף האמור לעיל, גורם הזמן מקהה את זיקת תושבי ארה״ב למורשת האבות המייסדים, שהזניקה את ארה״ב להנהגת העולם החופשי. הזיקה גם נחלשת עקב שינויים דמוגרפים (גלי הגירה מאמריקה הלטינית וממדינות שונות באסיה ובאפריקה), הגורמים לשינויים תרבותיים ורעיוניים, הניכרים במיוחד בקרב מיעוט מתרחב של בוחרי ונבחרי המפלגה הדמוקרטית.

שינויים אלה מעניקים רוח-גבית לתפישת עולם המתנתקת מהאבות המייסדים; אינה מכירה בהשפעת הדת והתנ״ך על עיצוב התרבות והממשל בארה״ב; מנתצת אנדרטאות של דמויות יסוד בהיסטוריה האמריקאית; דוגלת במדיניות חוץ וביטחון רב-לאומית (או״מ, ארגונים בינלאומיים, אירופה, עולם שלישי); אינה מקדשת דגל, הימנון וייחודיות אמריקאית; מנותקת מלקחי מלחמת העולם השנייה; וביקורתית כלפי ישראל המזכירה להם את מורשת האבות המייסדים.

שינויים אלו מצמצמים את המכנה המשותף הבין-מפלגתי, מקצינים את הקיטוב הפוליטי בארה״ב, ומאיימים על התמיכה הדו-מפלגתית בישראל.

ישראל חייבת להתמודד עם השינויים בזירה האמריקאית ולבלום את הכרסום בתמיכה הדו-מפלגתית, אך לא על ידי שינוי מדיניותה כלפי אתגרים קיומיים במזרח התיכון, אלא על ידי שינוי היערכות תוכנית, גיאוגרפית ושל כוח אדם בארה״ב.

לדוגמא, שינוי השיח הציבורי והדיפלומטי מ״סיוע חוץ״ ל״השקעה בישראל״ – המניבה לארה״ב מאות אחוזי תשואה שנתית; מחיוניות השליטה ברמת הגולן ויו״ש לאינטרס ישראלי לתרומה לאינטרס ארה״ב; מזכויות אדם פלסטיניות לחינוך לשנאה וטרור (אנטי-ערבי ואנטי-ישראלי) פלסטיניים.

על ישראל למנות שגרירים לשידרוג הקשר עם המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית, ארגוני נשים, המגזרים ההיספניים והאפרו-אמריקאיים, ותיגבור יחידת הקונגרס המהווה בבואה של הציבור האמריקאי. כמו כן, עליה להתאים את מיקום ואיוש נציגויות ישראל בארה״ב לשינויים במשקל הפוליטי של האזורים השונים בארה״ב.

הכרסום בתמיכה הדו-מפלגתית נובע משינויים בזירה האמריקאית ולא ממדיניות ישראל. התמודדות יעילה עם השינויים תוכל לבלום את המגמה המדאיגה הזו, ותשדרג את התמיכה בישראל.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יוסי אחימאיר

״שעתו היפה ביותר״ של יצחק שמיר

מנהל לשכת ראש הממשלה במלחמת המפרץ, ינואר 1991, נזכר בימי הסקאדים, מסכות האב״ך והניילונים לפני שלושים שנה

רחוב יונה הוא אחד הרחובות השקטים ביותר בלב רמת-גן. בתי קומה אחת, גינות מלבבות סביבם. אבל לפני 30 שנה בדיוק הכול התהפך. טיל סקאד עיראקי ניחת על ביתם של אהובה ז״ל ויבל״א חבר-הכנסת לשעבר עו״ד משה מרון, בן 95 כיום, מ״מ ראש עיריית רמת גן באותה עת. זה היה ב-8 בפברואר 1991, לאחר שרמת-גן, העיר ה״עיראקית״, ספגה את מטחי הטילים הקשים ביותר ששוגרו מעיראק. שבועיים קודם לכן, ב-22 בינואר, נפל טיל ראשון בעיר ברחוב אבא הלל, סמוך לביתי בשיכון הוותיקים. הרס רב נגרם לבתים. מן ההדף, אני זוכר, השמשות בביתנו רעדו וצנחה מן התקרה המנורה בסלון.

בספר ביוגרפי שהוציא באחרונה משה מרון, הוא הקדיש פרק שלם לאותו ליל אימים שבו נהרס ביתו:

״בשעת לילה מאוחרת נשמעה בכל רחבי העיר אזעקה. אהובה ואני רצנו במהירות לחדר האטום שלנו והמתנו לבאות. כשתי דקות לאחר מכן כבר שמענו היטב את קול הבום. זה היה רעש עז שכמותו לא שמעתי בחיי לפני כן, וזה היה מבהיל מאוד! הסקאד נפל ממש בכניסה לבית שלנו. הבית הזדעזע עד היסוד, כל החלונות המודבקים התנפצו לרסיסים. כמובן, הקירות רעדו והגג של הבית התעופף כאילו היה עשוי קש. לא רק אנחנו חטפנו – שבעה בניינים סמוכים ברחוב שלנו ניזוקו קשה מהנפילה העזה ומלחץ האוויר שיצר הטיל, ורק במזל לא היו נפגעים בנפש, כי רוב הבניינים היו ריקים מתושבים, אולם ההרס היה עצום... הרחוב השליו שלנו כבר לא נראה אותו רחוב באותו לילה ובימים הבאים לאחר מכן, ברגע אחד הרחוב הפך להיראות כמעט כמו שדה קרב...״

גם רפי פיליפסון, עוזר ראש העיר צבי בר, פירסם ספר ביוגרפי ומספר בו על הפעילות הנמרצת והיעילה של העירייה בכל אותם ימים קשים:

״זו היתה מלחמה מסוג חדש שאותו עוד לא היכרנו, מלחמה שבה העורף הפך לחזית בפעם הראשונה. ההלם היה רב. חשתי מועקה וחרדה גדולה, בהביני שהמלחמה הגיעה עד לפתח ביתנו... בתחילה היה נדמה כי הפגיעות הסבו בעיקר נזק לרכוש והיו מעט נפגעים בנפש. אולם בהמשך התברר כי טילי הסקאד שנורו למדינת ישראל במלחמה, גרמו במישרין ובעקיפין לעשרות מתים מהתקפי לב ומחנק כתוצאה מהשימוש במסכה. ביום שישי, 25.1.1991, פגע טיל סקאד בביתו של איתן גרונדלנד ברמת-גן. הטיל השאיר אחריו תילי חורבות והרוג – איתן, ההרוג היחידי מפגיעת טיל במלחמה זו.״

שלושים שנה בדיוק חלפו מאז אותם ימים של מסכות, שונות לגמרי מאלה שאנו עוטים כיום. מסכות אב״ך, מגומי ועם מסנן אוויר, להגנה מפני נשק אטומי-ביולוגי-כימי. הן סופקו לכל האזרחים. כולם עטו אותן עם הישמע אזעקות האתרעה שוב ושוב. כך במשך ארבעים ימים. זו היתה מלחמה להגנת העורף הישראלי, שאותה ניהל ראש הממשלה יצחק שמיר, כשלצידו שר הביטחון משה ארנס. כל כובד האחריות במלחמה שנכפתה על ישראל, היוצאת דופן בכל מערכות ישראל לפניה ואחריה, היה מוטל אפוא על אדם אחד, מנהיג אחד. יצחק שמיר שמו. אבל זו היתה קודם כל מלחמה שניהלו האמריקאים עם קואליציה רבת מדינות שגיבשו מאחוריה, ״סופת מדבר״, על מנת לשים קץ לתוקפנות עיראק ושליטהּ סדאם חוסיין נגד כווית שכנתו, אותה כבשה, ונגד סעודיה.

ישראל נגררה למלחמה שלא ברצונה. זה היה מיד לאחר שיצאה לדרך המתקפה האווירית האדירה של ארה״ב ובעלות בריתה על עיראק ב-17 בינואר. עוד באותו לילה נורו לעבר ישראל טילי הסקאד הראשונים. בשחצנותו כי רבה, טעה השליט העיראקי לחשוב, כי מתקפתו על המדינה היהודית תביא לו את אהדת העולם הערבי, תחליש את הקואליציה שבה היו שותפות כמה מדינות ערביות, תעצור את דהירת הצבא האמריקני לעבר בגדאד ותפתה את ישראל להיגרר למלכודת האש שהכין לה. לתדהמתו ולתסכולו, סדאם חוסיין ניתקל במנהיג ישראלי שקול, אחראי, לא מתלהם, שאינו מתנהל לפי המצופה ממנו בשעת מצוקה שכזאת.

בלשכת ראש הממשלה בירושלים החלה פעילות תזזיתית. ראשי הצבא והמודיעין ״השתלטו״ על הלשכה, נכנסו ויצאו בקדחתנות. דיונים חסויים מבוקר עד ערב. כמו כל אזרחי ישראל, גם ראש הממשלה ואנשי צוותו עטו מסכות אב״ך, בהישמע האזעקות, שהרי עיקר החשש היה מפני טילים עם ראשיי נפץ כימיים. מיד לאחר הארגעה (הזמנית), הטלפון האדום נכנס לפעולה. קו החירום המקשר בין לשכת ראש הממשלה בירושלים לבין הבית הלבן בוושינגטון. מטחי הטילים נורו לעבר ישראל לרוב בשעת בוקר או עם חשכה. וכמו ריטואל חזרו על עצמן מיד השיחות הדחופות בין הנשיא בוש (האב) לראש הממשלה שמיר, פעמיים ביום בממוצע.

בוש חשש מאוד מתגובה ישראלית נחפזת. מי כמוהו ידע, שישראל אינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים לנוכח האיום כלפיה. מה שיותר הדאיג את בוש, זה האיש בלשכה בירושלים, ניצי, תקיף, לוחמני, קר-רוח, היודע לעמוד על שלו ואשר לנגד עיניו רק דבר אחד – ביטחון ישראל ושלום אזרחיה. למרבה ההפתעה, הנשיא לא היה צריך להתאמץ יתר על המידה לרסן את שמיר. ראש הממשלה הבין מיד את משמעותה של פעולה ישראלית. חסרונותיה וסיכוניה עולים על יתרונותיה והישגיה.

יכולני להעיד, כי יותר מאשר לחץ הנשיא האמריקני על ראש ממשלת ישראל – לבל יורה לחיל האוויר לפעול במערב עיראק – היה זה יצחק שמיר שלחץ על ג'ורג' בוש להחיש את פעולת הקואליציה ולשים קץ להמשך ירי הטילים על ישראל. ״תסכים עמי ודאי,״ אמר שמיר לבוש, ״כי התקפה עלינו שתגרום לפגיעות משמעותיות בנפש, או התקפה באמצעות טיל בעל ראש נפץ בלתי קונבנציונלי, תיצור מצב בלתי נסבל, שיחייב תגובה מיידית מצידנו.״

לחץ זה מצד שמיר קיצר את משך המלחמה בכללותה ואת המשך ירי הטילים, הביא לישראל סוללות ״פטריוט״ שיירטו סקאדים רבים עוד במעופם.

כעבור יומיים של ספיגת טילים, גברו הלחצים מבית, מתוך הממשלה והצבא, על שמיר, להגיב. בשבת, ה-19 בינואר 1991, בשעה 7 בבוקר, לאחר שעוד טיל עיראקי נפל בלב תל-אביב, כינס ראש הממשלה ישיבה דרמטית של הקבינט, והפעם בלשכתו בתל-אביב. לישיבה הגיעו השרים הדתיים (״פיקוח נפש דוחה שבת״), לצד הרמטכ״ל דן שומרון, מפקד חיל האוויר אביהו בן-נון וראש אמ״ן אמנון שחק. שר הביטחון משה ארנס היה התומך העיקרי בפעולת תגובה מיידית של צה״ל, לצד השר אריאל שרון ומפקד חיל האוויר.

לאחר שעות של דיון מותח, שבו נטלו חלק מקבלי ההחלטות ואנשי הצבא, קבע ראש הממשלה, כי מדיניות האיפוק שלו תימשך:

״שמעתי הלילה את דבריו של בוש, וכעת שמעתי מה דעתכם. ואחרי ששמעתי אתכם ושקלתי, אני חושב שסדאם חוסיין טומן לנו מלכודת, ושאסור לנו ליפול למלכודת הזאת. בואו ניתן לקואליציה לעשות את עבודתה, ובינתיים נקבל סיוע מארצות-הברית. אני מעריך שהדיאלוג עם האמריקאים נמצא במגמת שיפור, ויהיו לנו עוד הזדמנויות לקבל סיוע ומענה לבקשות שלנו.״

בתום דבריו הנוקבים, נערכה הצבעה. עמדת ראש הממשלה התקבלה ברוב קולות.

כמנהל לשכת ראש הממשלה, ראיתי מקרוב את שמיר בלבטיו, בייסוריו, בבדידותו. כל נפילה  זיעזעה את קירות ליבו, הגבירה את זעמו, אך לא את כושר שיפוטו הרציונלי. ראיתי מהצד מנהיג מתלבט, שוקל את המצב בכל רגע, כל שעה, כל יום, בוחן את המהלכים והנזקים מחדש. מתייסר עם עצמו, האם להגיב או לא. כל יום ולבטיו, כל יום וההחלטה המחודשת על איפוק, בהתאם לנסיבות. כפי שאמר לי במילותיו משלו: ״המוח גובר בתוכי על הלב.״ לאמור, באופן רגשי השתוקק לפעולה צה״לית, שאין צודק ממנה, ואילו השכל הורה להמתין, לאפשר לצבא ארה״ב לסיים את המלאכה גם עבורנו, כל עוד אין חללים בצד שלנו.

את הביקורת החריפה ביותר על הריסון העצמי, ספג שמיר מהאיש שהיה פוליטית המקורב אליו ביותר, שר הביטחון משה ארנס, שטען שוב ושוב כי נגרם נזק לכושר ההרתעה של ישראל בעולם הערבי. מומחים ופרשנים אחרים סבורים שההיפך הוא הנכון. ישראל פועלת בשכלתנות, שומרת על איפוק, מתוך אינטרס ושיקול דעת לאומי שלה. התנהלותה המאופקת במהלך כל ימי התוקפנות נגדה וניהולו השקול והאמיץ של ראש הממשלה שמיר הצדיקו את עצמם. דווקא משום כך, ההרתעה לא רק שלא הוחלשה אלא הוגברה.

בכל התקופה הזאת יצא שמיר מפעם לפעם מקריית הממשלה לשטח, לחזות מקרוב באתרי ההרס, לשוחח עם האזרחים ולהשיב לשאלות התקשורת. הוא לא שש להתראיין, בוודאי לא תוך כדי מלחמה. לסובבים אותו הסביר, כי גם הוא, עם כל הזהירות ושיקול-הדעת שלו, עלול לפלוט מילים שיזיקו למהלך המלחמתי של ארה״ב ולאינטרס הישראלי. עם זאת, ״נכנע״ לעצת יועציו, שהפצירו בו להיראות בפומבי, לעודד את הציבור במגע ישיר עימו, לשמוע את דעת הקהל המחכה למוצא פיו, ולחזק את רוח העם.

ליוויתי אותו ביציאותיו אלה, אם זה היה ברמת-גן עירי, או בבית ווהל בדרום תל-אביב. ראיתי ציבור הנושא עיניו אל ראש ממשלתם. מבטי האנשים שידרו אהבה ואפילו הבנה. יצחק שמיר סמך על העם – העם בטח במנהיגו. ואין לשכוח, כי בין נפילה לנפילה, בין יציאה ליציאה, הפקיד את מלאכת ההסברה השוטפת בידי דובר צה״ל. תת-אלוף נחמן שי ניהל אותה ברוחו של שמיר – בקרירות ואיתנות.

ב-4 בפברואר 1991, בעיצומה של המלחמה, נשא ראש הממשלה נאום בכנסת ובו הסביר את מה שכינה: מדיניות הפרופיל הנמוך. וכך אמר שמיר:

״אין מדובר במדיניות של הבלגה ולא במדיניות של תגובה. זו שאלה של מאזן האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, שאנו מנסים לשקול בכל רגע נתון, ומהי הדרך הטובה ביותר במישור הביטחוני ובזירה המדינית להבטחת ביטחוננו. העמידה מנגד ואי-השתתפותנו הפעילה בהגנה על המדינה גורמת לנו סבל, כי זה נוגד את עקרונותינו, אך יש הכרח לראות את התמונה הכללית ולהתחשב בנסיבות. אנו מאמינים – וזאת אני מציין תוך סיפוק – כי הכנסת והציבור, רובם ככולם, מאוחדים ותומכים בשיקול הדעת של הממשלה, מערכת הביטחון וצה״ל במשבר הנוכחי.״

שלושים שנה עברו מאז מלחמת המפרץ, שבו העורף הישראלי היה מטרה לאוייב שטני שניסה להפיל אלפי חללים בערינו, גברים, נשים וטף, לזרוע בתוכנו מהומה ומבולקה, ולהפעיל על-ידי כך לחץ ישראלי על האמריקאים להרפות מעיראק. פרק זמן ארוך דיו כדי להעריך את שיקול הדעת הנכון של המנהיג הנכון בזמן הנכון, שניצב אל מול פני המערכה באותם ימים של חשכה והאפלה, ניילונים וסרטי הדבקה. ומי יכול למצות זאת זאת באופן הטוב ביותר, אם לא היועץ לביטחון לאומי של הנשיא בוש, גנרל ברנט סקוקרופט, שהעיד לימים:

״כאשר ישראל הותקפה לא הופתענו, אלא השקענו מיד מאמץ עצום לשכנע אותה, ובמיוחד את ראש הממשלה יצחק שמיר, לגלות איפוק וריסון ולא לתקוף. שמיר גילה אומץ לב נדיר. לא תמיד הסכמתי עם העמדות שלו. אבל זו היתה שעתו היפה ביותר. ידענו אלו לחצים מופעלים עליו כדי שיגיב – לחצים נוראים. הרי ישראל תמיד החזירה מכה כשהותקפה. אבל שמיר גילה ריסון ושליטה בלתי רגילים. בלעדיו, המלחמה כולה, שהתבצעה בצורה חלקה מאוד, לא היתה מצליחה כך.״

בסופו של דבר שמו צבאות הקואליציה בהנהגת ארה״ב קץ לתוקפנות העיראקית הן כלפי כווית וסעודיה והן כלפי ישראל. סדאם חוסיין הושפל, נלכד והוצא להורג. מנגד, רחובות אבא הלל ויונה ברמת-גן שוקמו כליל, והם שוקקי חיים. על תלי הבתים שנהרסו ניבנו בתים חדשים. בביתו ברח' יונה 16 ממשיך משה מרון את חייו השלווים, בגעגוע רק לאהובה שלו. אין זכר לעובדה שאי אז, לפני 30 שנה, רחובות רמת-גן – כמו גם תל-אביב, חיפה ובאר-שבע – היו החזית.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב״מעריב״, 15.1.2021

* * *

עמנואל בן סבו

1. לבוא חשבון עם חברי הפלג, הקנאים הקיצונים

יש רגעים שמדינה חייבת לומר עד כאן. את ה'עד כאן' היה צריך לומר ולפעול כבר במאבק הראשון של הפלג הירושלמי הקנאי והקיצוני, המבאיש את ריח היהדות בכלל וריח העדה החרדית לגווניה השונים בפרט, מוציא דיבתה רעה ומחלל שם שמיים ברבים, אלה המכנים את מדינת ישראל כמדינת שמד.

התמונות הקשות של חסימת הכבישים במשך תקופה ארוכה בגין מעצר בן ישיבה שלא הגיע ללשכת גיוס כדי לחתום על 'תורתו אומנותו – חוסות בגבולות חופש המחאה והביטוי, גם אם גרמו לפקקי ענק, גם אם נשמעו בהן קריאות שלא רק חנה בבלי היתה מסמיקה לשומען, זכותו של הפלג הקיצוני למחות על עקרונותיו מבלי לעבור על החוק, כמו בכל מחאה לגיטימית.

אלא שהתמונות הבלתי נתפסות והקשות מהפרת הסגר הבוטה, מחציפות הפנים המתריסה בתלמוד התורה באשדוד, אשר הובילה להתפרעות של תלמידי הישיבה של הפלג הקיצוני והקנאי – זו מציאות שאין להשלים איתה בשום פנים ואופן. ההתפרעות חסרת האחריות של הפלג חסר האחריות, לצד ילדי ת״ת, תינוקות של בית רבן, הרואים את התנהגותם המחפירה, המבישה, המסוכנת, האלימה והמזעזעת של רבניהם, מוריהם והוריהם – היא אות קלון על פלג קיצוני וקנאי זה .

הציבור החרדי לגווניו ולאיפיוניו, ממלא כמו חלק נכבד מהציבור הישראלי את הוראות הסגר, גדולי התורה הורו לנהוג על פי הנחיות ממשלת ישראל, ואילו קומץ הפלג הקנאים הזניח אך הרועש והמחוצף – עושה ככל העולה על  רוחו, בז לממשלת ישראל, ״ממשלת השמד״ אשר מחיסוניה ייהנה בלי להסמיק, בז למנהיגיה, לחוקיה, למשרתיה, פלג בדלני וקיצוני זה עושה ככל העולה על רוחו.

מדינת ישראל מחוייבת לפעול באגרוף פלדה כלפי התנהגות פלג הקנאים, למצות את הדין עם פורעי החוק, עם הפוגעים באנשי כוחות הביטחון, עם המְסכנים עצמם וחיי אזרחים שומרי החוק בבוז.

תלמודי התורה והישיבות של קומץ פלג קנאים אלה יעמלו רבות כדי להשיב את רוח התורה, את רוח המוסר – לתלמידיהם שהסתובבו עם אלות, יידו אבנים על כוחות הביטחון, רגמו ניידת משטרה. זו אינה היהדות שלנו, אלה אינם הערכים שלנו, לא למידות כאלה אנו מחנכים את הצאן,  דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.

אין מקום לסלחנות כלפי פלג הקנאים הקיצוניים, הרוב המכריע של הציבור החרדי על גווניו סולד מהתנהגותם הביריונית האלימה, הכל כך לא יהודית. רוב הציבור החרדי לגווניו היה יותר ממעריך את מדינת ישראל – באם ראשי המסיתים היו מובלים למעצרים ולבתי המשפט, ראשי המחאה ומפרי הסגר היו משלמים קנסות כבדים ונדונים על  פי מעשיהם.

פלג הקנאים חייב לדעת שלמעשיהם, המוציאים דיבת ציבור יקר, שומר חוק – יש תג מחיר. אין להפוך זאת לקרב התשה כי אם לקרב בלימה והכרעה כנגד כל מי שנוהג באיוולתו בהפקרות קיצונית ומסכן חיי אזרחים.

2. סופו של הצדק להיעשות

לפני כעשרים שנה פורסמה לראשונה עלילת הדם הנוראה על הטבח שלכאורה ביצעו לוחמי צה״ל במחנה הפליטים ג'נין, והעולם האמין מבלי שחקר ובדק את עלילות הפלשתינאים על טבח, התעללות ופשעי מלחמה.

נרטיב הטבח שהטמיעו הפלשתינאים קנה לו אחיזה במציאות והעולם היה כמרקחה, האנטישמיות הרימה ראש, שנאת ישראל והיהודים היתה לעובדה.

לאחר הטבח ההמוני במלון 'פארק' בליל הסדר, רצח נתעב בו ניטלו חיי שלושים יהודים והיו מאה ושישים פצועים , החליטו ראשי המדינה לצאת לפעולה צבאית, 'חומת מגן', מבצע לביעור קיני המחבלים והרס תשתיות הטרור בערי יהודה ושומרון, ובהן מחנה הפליטים ג'נין, קן צפעונים של טרוריסטים. 

המבצע הממוקד במחנה הפליטים בג'נין גבה מחיר גבוה מאוד בקרב חיילי צה״ל. שלושה עשר לוחמים נפלו במבצע זה, מחיר נוראי אשר היה ניתן להימנע ממנו לו היה צה״ל מפציץ את קיני המחבלים מבלי לסכן את חיי חיליו, אך החשש מפני פגיעה באזרחים חפים מפשע גרם למלחמה הקשה ולתוצאותיה הכואבות.

 כאשר התברר גודל עלילת הדם והכזב בהאשמות שווא על זוועות שכאילו בוצעו ע״י לוחמי צהל, הנרטיב השקרי והמעוות של הפלשתינאים הוכח כעלילה עד כי אף האו״ם קבע שהתנהלות צה״ל בקרב היה מופת של מאמץ עילאי שלא היה כדוגמתו בתולדות המלחמות בעולם, אשר נהג במוסר לחימה ובטוהר הנשק.

חיילי צה״ל כמו העולם כולו נדהמו מסרטו של הבמאי הערבי ישראלי, מוחמד בכרי, סרט הגדוש בעלילות נגד לוחמי צה״ל והפיכתם לחיות אדם ולמפלצות של רשע, סרט עלילתי שרובו  עלילות ושקרים אשר בינם לבין המציאות אין בדל של אמת. חיילי ומפקדי צה״ל החלו במלחמתם השנייה, מלחמה על האמת , על כבוד החללים, על כבוד הלוחמים, על כבוד האמת.

המאבק שניהלו החיילים זכה לאמפתיה אך נדחה שוב ושוב על ידי בתי המשפט שקידשו את חופש הביטוי אף שהדגישו כי חופש השיסוי בסרט זה בא לידי ביטוי ממשי.

הלוחמים לא ויתרו, אחרי כעשרים שנה, פסק בית המשפט סוף סוף כי על מוחמד בכרי לפצות את התובע הלוחם ב-175 אלף שקל, וכן קבע כי הסרט לא יוקרן בארץ וכי ייאספו כל העותקים הקיימים.

זהו ניצחון ללוחמים שנפלו, זהו ניצחון ללוחמים הנושאים בכאב, בזיכרון ובגעגוע את הקרב המר ההוא, זהו ניצחונה של האמת, ניצחונם של מי שהאמת חשובה להם בארץ ובעולם.

עמנואל בן סבו

הכותב הינו מחנך , משורר , סופר ופובליציסט. 

* * *

אורי הייטנר

1. הבחירה הטבעית של איש המרכז

השמאל והימין הם מושגים אנכרוניסטיים, שמזמן אבד עליהם כלח. את דעתי זו הצגתי ונימקתי פעמים רבות בעבר, ולא אתעמק בכך הפעם. אני, מכל מקום, מוצא את עצמי במקרים שונים ובנושאים שונים מזדהה עם עמדות המוגדרות ״שמאל״ ובמקרים ונושאים אחרים עם עמדות המוגדרות ״ימין״. על פי התגובות שאני מקבל על הדברים שאני כותב – בעבור הימנים אני שמאלן ובעבור השמאלנים אני ימני.

אם אין משמעות אמיתית לשמאל ולימין, המשתמע מכך מבחינה לוגית, הוא שאין גם מרכז. אבל כיוון שהחברה הישראלית מחולקת למחנות, אני רואה עצמי, כמי שאינו שייך לאף מחנה – איש מרכז.

תרבות המחנאוּת בישראל היא הביטוי של הקרע בחברה. ברגע שאנשים מגדירים עצמם על פי המחנות, ה״אנחנו״ שלהם אינו עוד עם ישראל, אלא ״המחנה״. לעתים ה״אנחנו״ – לא זו בלבד שאינו עם ישראל, אלא הוא המחנה הגלובלי של הימין / שמאל בעולם. ההשתייכות למחנה מעמעמת את החשיבה העצמית והביקורתית. אם אני שייך למחנה הימין או השמאל, ברור מה צריכה להיות דעתי בכל נושא. וכך, די אם תשמע מה דעתי בנושא אחד, אתה צריך להבין מה דעתי בכל הנושאים. ובמשטר המחנאות ההולך ומתהדק, כל מחנה מתיישר אחרי הקיצונים בשוליו, שנותנים בו את הטון. הם הבייס של הבייס של הימין והשמאל. וכך הולך ונפער הקרע.

בשנים האחרונות, לב ההגדרה של השמאל והימין היא העמדה כלפי נתניהו. אם בוגי יעלון, ליברמן, גדעון סער ויועז הנדל אינם סוגדים לנתניהו, הם סססמולנים. אם אנשי ימין מובהקים כמו רוני אלשייך ומנדלבליט מבצעים את תפקידם ללא משוא פנים, באופן מקצועי ונאמנותם היא למדינה ולחוק ולא לנתניהו, הם בוגדים. בוגדים במחנה, כמובן, כי ה״אנחנו״ הוא המחנה. כאשר אני כותב נגד השחיתות של נתניהו, נגד תרבות השקר, נגד הפרת ההסכמים, נגד פולחן האישיות, נגד מלחמת החורמה במוסדות החוק והמשפט שהוא מנהל, נגד ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, אני מקבל תגובות בנוסח ״אתם הסמולנים,״ ״אתם האנרכיסטים מפיצי המחלות מבלפור.״ וכאשר אני משבח את נתניהו על הסכמי השלום, על החיסונים או על העמידה האיתנה בנושא האיראני, או כשאני מבקר גילויים אנרכיסטיים והפרות חוק וסדר במחאת בלפור, אני מקבל תגובות בנוסח ״אתם הביביסטים.״ אני כבר רגיל לזה. כשאני מגנה את המעשה של אלאור אזריה ומשבח את התגובה הערכית והמנהיגותית של שר הביטחון והרמטכ״ל אני ״אתם הססמולנים״ וכאשר אני מגנה את דברי הבלע של סגן הרמטכ״ל שהשווה את ישראל לגרמניה הנאצית, אני עצמי מגלם את ״התהליכים בגרמניה לפני 70-80-90 שנה.״ גם לזה אני רגיל.

אני איש מרכז ואיני שייך לאף מחנה. וערב בחירות אני בוחן מהי הבחירה הנכונה, המייצגת את השקפת עולמי המרכזית. אלה השיקולים המנחים אותי:

א. אחדות ישראל – הקרע בעם הוא נורא, הוא האיום הקיומי האמתי. ראש הממשלה פלגן ומסית ושלטונו קורע את החברה. אירועי הדמים בוושינגטון וההסתערות על גבעת הקפיטול  חייבים להוות תמרור אזהרה בעבורנו. המשך הקרע עלול לדרדר אותנו למראות הללו. יש צורך בשלטון שילכד את העם, שיוביל לפיוס לאומי, שיראה זאת כמטרתו המרכזית, כיעד לאומי. יש צורך בשלטון שיבטא את הרוב הדומם ולא את הקצוות ההרסניים. יש צורך בשלטון של מתינות מול ההקצנה ההולכת וגוברת של השמאל והימין.

ב. ממלכתיות – מול ההתנהלות הבלתי ממלכתית של נתניהו, העמדת האינטרס האישי-משפטי שלו מעל האינטרס הלאומי, יש צורך בראש ממשלה שיראה עצמו כמשרת הציבור, שיעמיד את האינטרס הלאומי מעל כל אינטרס כיתתי ואישי. בימים אלה של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי, מן הראוי שינהיג את מדינת ישראל אדם שהשיקול היחיד המנחה אותו הוא האינטרס הלאומי. שהחלטותיו לא תהיינה נגועות בשיקולים מן הסוג של הימנעות מאכיפה במגזר החרדי, כי הם השותפים הטבעיים שלו שיתמכו בכל דרך שבה ינסה להתחמק מאימת הדין.

ג. שינוי תרבותי – יש להחליף את תרבות השקר, המרמה, הפרת האמונים והשחיתות של נתניהו בתרבות של אמת, טוהר מידות, ניקיון כפיים. את תרבות פולחן האישיות יש להמיר בתרבות של ענווה.

ד. כבוד למוסדות המדינה – אף אדם ואף גוף אינם חסינים בפני ביקורת ומותר לבקר את כל מוסדות המדינה, כולל מערכת המשפט. יש מקום לרפורמות כדי לשפר את המערכת ולתקן את הטעון תיקון בה. אך הכל מתוך כבוד והערכה למערכת המשפט והצדק המפוארת של ישראל. הגנה עליה מפני מי שרוצים למוטט אותה. הגנה עליה מפני המסיתים נגדה והמפיצים תאוריות קונספירציה מופרכות, הזויות ומטורללות המציגות אותה ככנופיית פשע מושחתת שתופרת תקים לראש הממשלה כדי לבצע הפיכה שלטונית ולהפיל את הימין.

ה. ישראל והתפוצות – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זו זהותה, זו הצדקת קיומה. לאחרונה, באיחור של שבעים שנה, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי עוגנה בחוק יסוד. מדינת הלאום של העם היהודי אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. עליה להיות הבית ומשאת הנפש של כל שבטי ישראל; של כל הזרמים ביהדות. בשנים האחרונות ישראל מפנה עורף למרבית העם היהודי בעולם, באי מימוש מתווה הכותל ובניסיונות לחוקק את חוק הגיור הכיתתי, המדיר והמפלה. יש לשנות כיוון ולאמץ דרך ציונית המושיטה יד אחים לכל העם היהודי באשר הוא.

דרך המרכז היא חיפוש שביל הזהב בין הקצוות במגוון הנושאים שעל הפרק.

חוץ וביטחון – שתי העמדות הקיצוניות, זו הדורשת מימוש מוחלט של זכותנו על ארץ ישראל באמצעות סיפוח יהודה ושומרון וזו הדורשת נסיגה לקווי 4.6.67 והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית על כל השטח תוך עקירה המונית של מתיישבים יהודים – הן בלתי ריאליות וכל ניסיון ליישם אותן ימיט אסון על מדינת ישראל.

סיפוח מלא פירושו מתן אזרחות למיליוני פלשתינאים ובכך לסכן את הרוב היהודי שהוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינה יהודית. כמובן שאין מקום לרעיונות עוועים כמו סיפוח ללא אזרחות, שמשמעותו אפרטהייד או של טרנספר לערבים שהוא רעיון זוועה הנוגד את אמות המוסר האנושיות והיהודיות.

מצד שני, נסיגה משטחי מולדת, שאין נשקפת מהם סכנה דמוגרפית והם חיוניים לביטחון ישראל, מסכנת את ביטחונה של ישראל. נסיגה מיהודה ושומרון, שתהפוך את גוש דן ואת ירושלים לעוטף יו״ש, בדומה לעוטף עזה אחרי ההתנתקות, היא צעד הרה אסון. יש לפעול בשביל הזהב, של ריבונות ישראלית על בקעת הירדן במובנה הרחב ועל גושי ההתיישבות וירושלים רבתי והיפרדות מן השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. יש לחתור לפתרונות מחוץ לקופסה שיעצבו מציאות כזו (ברוח תוכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, מורשת רבין, תוכנית טראמפ בניכוי חילופי השטחים וכד'), ועד שניתן יהיה להגשים חזון כזה, ונכון לעכשיו אין לנו פרטנר לשלום בכל תנאי – לנהל את הסכסוך בשום שכל ובאחריות.

חברה וכלכלה – הדרך של כלכלה מודרכת ומתוכננת שחונקת את היוזמה הפרטית והשוק החופשי, והדרך של שוק פרוע ואכזרי שמנוהל על ידי ״היד הנעלמה״ ובעצם מכפיף את החברה לתאגידי ענק של טייקונים, פשטו את הרגל. יש לעצב דרך המשלבת כלכלה חופשית עם מדינת רווחה. משבר הקורונה הוכיח את החשיבות הרבה של מדינת הרווחה; של אחריות לאומית על תחומי הבריאות, הרווחה והחינוך. המדינה חייבת לתקן כשלי שוק כמו תמיכה באזורים מרוחקים ומיעוטי אוכלוסין, שלא משתלם לשוק החופשי להשקיע בהם, כדוגמת רפורמת הסיבים האופטימיים שהוביל יועז הנדל כדי להבטיח אינטרנט מהיר גם באזורי הספר.

משפט – התפיסות הקיצוניות של ״הכול שפיט״ ו״שום דבר אינו שפיט״ מסוכנות ומאיימות על הדמוקרטיה. יש להגיע בהידברות להסכמות בין שלוש רשויות השלטון, לחזק את הכנסת מול הממשלה ומול הרשות השופטת, ולעצב את חוק יסוד חקיקה באופן מאוזן, לא אקטיביסטי מדי אך לא מסרס את הביקורת השיפוטית. יש מקום לרפורמות במערכת המשפט, שמטרתן תיקון ולא חורבן. יש להגן על מערכת המשפט מפני המתנכלים לה ולסכל חוקי מגה-שחיתות כמו החוק ״הצרפתי״. אי אפשר לבצע רפורמות במערכת המשפט במציאות של ניגוד עניינים בין ראש הממשלה שנאשם בפלילים ורודף את המערכת לבין החוק והמשפט. עם החלפת נתניהו, ניתן יהיה לבצע רפורמות ראויות.

דת ומדינה – ישראל היא מדינה יהודית ועליה לחזק את זהותה היהודית בדרכי חינוך ותרבות, אך להימנע לחלוטין מחקיקה דתית ומכפייה דתית, ומצד שני מכפייה אנטי-דתית. יש לטפח זהות יהודית-ישראלית פלורליסטית ומתחדשת, הנותנת ביטוי לשבעים הפנים של היהדות. אין להיגרר אחרי סיסמאות ההפחדה מפני דחליל ה״הדתה״, אך יש להבטיח שהחינוך היהודי יהיה מאוזן ופלורליסטי. יש להגיע להסדרה והסכמה בין חילונים ודתיים ולעצב שביל זהב ברוח אמנת גביזון-מדן.

המרכז הוא החתירה לעיצוב הסכמה לאומית רחבה בשיח מכבד ולנסות להגיע לעמק השווה בתחומי החיים השונים. ואת המחלוקות – לנהל בכבוד וללא שנאה, הסתה ודה-לגיטימציה.

יש להוביל לרפורמת הדה-ביביזציה של החברה הישראלית, בחקיקה כמו הגבלת קדנציות של ראש הממשלה, נבצרות של ראש ממשלה הנאשם בפלילים, חובת מינוי ממלא-מקום ראש הממשלה, צמצום חסינות חברי הכנסת לחסינות מהותית בלבד, איסור על שימוש כלשהו בכספי ציבור לביתו הפרטי של ראש הממשלה (זולת אבטחה) ועוד.

כאיש מרכז, הבחירה שלי היא במפלגה המקדמת את הדרכים הללו. איני משלה את עצמי שיש או שתהיה אי פעם מפלגה שתאמץ את השקפת עולמי במלואה. אני מחפש תמיד את המפלגה שהכיוון שלה הוא הכיוון הזה. בבחירות הללו, הבחירה הטבעית שלי כאיש מרכז היא ״תקווה חדשה״ בהנהגת גדעון סער. זו המפלגה הקרובה יותר מכל מפלגה אחרת לתפיסה שהצגתי. ״תקווה חדשה״ היא מפלגת מרכז-ימין. אני בוחר בה כאיש מרכז.

אל מול הקרע בעם, אין מסוכן יותר מהפנטזיה שנתניהו מבטיח של ״ממשלת ימין על מלא״, שמשימתה העיקרית היא ניסיון להשתלט על הרשות השופטת ולסרס אותה, למען ענייניו  האישיים. פנטזיה של ״ממשלת שמאל על מלא״ אינה נשמעת כעת כי אינה ריאלית, אך אילו היתה אפשרות כזאת, גם היא היתה מסוכנת מאוד. כאיש מרכז, איני יכול לתת יד למי שינסו לקדם קואליציות מסוג זה. אין מקום לשום קואליציה עם גורמים רדיקליים החותרים תחת מהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, כדוגמת הרשימה המשותפת ועוצמה יהודית. כאיש מרכז, איני יכול לתת את קולי למי שמעלה על דעתו להקים קואליציה כזאת. פרשתי מתל״ם ומכחול לבן מהסיבה הזאת. הקמת ממשלה שתהיה תלויה בקצוות המטורפים הללו, היא הנפת יד על הדמוקרטיה הישראלית. אני מאמין בממשלת אחדות. הייתי שותף ל״יוזמת ממשלת אחדות״ לאומית, ולמרות אי האמון שלי בנתניהו פעלתי להקמת ממשלת אחדות רוטציונית. למרבה הצער, נתניהו הקים את הממשלה כתרגיל הונאה, חתר תחתיה מיומה הראשון ועקץ את שותפיו. ברור שהוא לא יכול להקים ממשלה כזו.

אני תומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית, שתאחד את המפלגות הקונסטרוקטיביות מבנט וימינה ועד חולדאי והישראלים. רק ממשלה בהנהגת גדעון סער ותקווה לישראל מסוגלת לאחד את הגורמים הללו לקואליציה אחת. ממשלה כזו תהיה ממשלת אחדות לאומית, שתאפשר לליכוד לשקם את עצמו באופוזיציה ולבחור מנהיג נורמטיבי.

הבחירה שלי בבחירות 2021 היא תקווה חדשה.

[אהוד: לקראת הבחירות הקודמות אתה תמכת בהתלהבות גדולה במשה בוגי יעלון בתור האיש המתאים ביותר להיות ראש הממשלה הבא, והצטערת שלא כלל אותך במקום ריאלי ברשימת מועמדיו, ואפילו נטשת אז את השתתפותך כפובליציסט ב״ישראל היום״ בגלל היותך ברשימת מועמדיו לכנסת, אמנם במקום לא ריאלי.

 יש לי הרגשה שלאור חדוּת הבחנתך בתמיכתך הנלהבת כעת בגדעון סער לתפקיד ראש ממשלת ישראל הבא – סופו האלקטוראלי עלול להיות כסופו של יעלון].

2. צרור הערות 17.1.21

* צעד חיובי – אני רואה בחיוב את החיזור של נתניהו אחרי הקול הערבי. מי שהוקיע את נתניהו על ״הערבים נעים בהמוניהם״, כמוני, צריך לברך על שינוי הכיוון. ראוי שכל המפלגות הציוניות תחזרנה אחרי אזרחי ישראל הערבים וגם שתשבצנה ערבים ברשימותיהן. שבירת המונופול של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת במגזר הערבי חשובה לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ובעיקר תשרת את האינטרס של אזרחי ישראל הערבים.

יש לקוות שהשינוי הדרמטי בדרכו של נתניהו בעניין הזה מסמן שינוי בתחומים אחרים. שהוא יתחיל לכבד את מדינת החוק ומוסדותיה, שיתחיל לכבד הסכמים, שיפסיק לפלג ולסכסך, שיתחיל לשמור על טוהר מידות ואפילו – שיתחיל לומר אמת.

* מכשיר את הלבבות – עצם הפנייה של מפלגות ציוניות לאזרחים הערביים בישראל והצבת מועמדים ערביים ברשימותיהן הוא צעד מבורך. אבל כדאי לא להיות תמימים באשר למניעיו האמיתיים של נתניהו. נתניהו, שקורא את הסקרים ומבין את המגמות, יודע שסיכוייו להקים ממשלה קלושים. החיזור הנמרץ וביטויי האהבה כלפי המגזר הערבי מיועדים להכשיר את לבבות הבייס שלו, להשלמת ה-61 שנחוצים לקואליציה, באמצעות האחים המוסלמים (רע״ם).

ובכן, כדאי לזכור ולהזכיר. רע״ם הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא נגד שלום עם ישראל, מדינה שהיא שוללת את קיומה. רע״ם, כמו כל הרשימה המשותפת, היא רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית התומכת באויבי ישראל. ההבדל בין רע״ם למפלגות האחרות ברשימה המשותפת, הוא שרע״ם היא גם איסלמיסטית קנאית פונדמנטליסטית. רע״ם היא הזרוע של ״האחים המוסלמים״ בפלשתין הכבושה של 48' כפי שאחותה חמאס היא הזרוע של החמאס בפלשתין הכבושה של 67', וכמו ש״מפלגת הצדק והפיתוח״ של הרודן ארדואן היא הזרוע בטורקיה וכמו ש״מפלגת החופש והצדק״ שהעלתה לשלטון את מורסי היא הזרוע במצרים. יש לתמנון ״האחים המוסלמים״ זרועות מהודו ועד כוש, ורע״ם היא הזרוע הישראלית.

יש לקבוע – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע״ם היא ממשלת פיגולים.  

* או סער או עבאס – על בנט וסמוטריץ' להבהיר לפני הבחירות האם יצטרפו לממשלה התלויה (כחברה או כתומכת חיצונית) באחים המוסלמים (רע״ם).

(אגב, אם האחים המוסלמים – רע״ם יכריזו שהם בעד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שהם שוללים את ״זכות״ ה״שיבה״ ושהם בעד מאבק בטרור הערבי, הם יהיו שותפים לגיטימיים ורצויים וכנ״ל הרשימה המשותפת כולה).

* ערוצי הגזע – איך מגדיר עודה בשאראת, ״הארץ״, את הערוצים ״כאן 11״, 12 ו-13? ״מרקעי שלושת ערוצי הגזע היהודי.״ דה-לגיטימציה גזענית כלפי הערוצים על כך שאינם ערוצי תעמולה של חמאס וחיזבאללה וגרוע מכך – BDS, כפי שהיה מצפה מהם.

* פגיעה בחסינות המהותית – בשני מקרים בשבועות האחרונים המשטרה פגעה בחופש התנועה של חברי כנסת ובחסינותם המהותית. כך היה בהפגנת הרשימה המשותפת נגד ביקורו של נתניהו בנצרת וכך בניסיונו של סמוטריץ' להגיע למקום התאונה שבה נהרג אהוביה סנדק. החסינות המהותית נבחנת בקצוות הקיצוניים; כלפיהם נדרשת הסובלנות של הדמוקרטיה. לא חוכמה להיות סובלניים כלפי המיינסטרים.

אני בעד ביטול מוחלט של החסינות הדיונית של חברי הכנסת, כלומר החסינות מפני דיון פלילי, כיוון שהיא פוגעת בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בכל מדינת חוק דמוקרטית. אך אני בעד הקפדה יתרה על החסינות המהותית, כלומר החסינות לח״כ במילוי תפקידו.

* להחיל את הריבונות – אני תומך בהחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך דחוף יותר לממש את הריבונות הישראלית בנגב. היום – אין דין ואין דיין, כנופיות פשע של בדואים עושות כאוות נפשם, הטרור החקלאי מכה בהתיישבות היהודית בנגב, הפרוטקשן הוא הריבון בפועל, הברחות סמים ממצרים, התנועה האסלאמית (שנתניהו מטפח כשותפה לקואליציית החסינות) משתלטת על החינוך במגזר הבדואי. בנייה בלתי חוקית בכמויות אדירות. רק השבוע התפרסם סרטון של צעירים מחללים את בית הקברות במושב נטעים ומנתצים מצבות.

זהו מחדל משווע של ממשלת ישראל בעשור האחרון. אין בישראל שר לביטחון פנים (מי שיושב על הכיסא הזה עסוק במלחמת חורמה במדינת החוק למען הבוס).

חייב לחול שינוי. חייבים להחליף את השלטון.

* אלימות נגד אלימות – אלימות בהפגנה נגד אלימות באום-אל-פחם. הגיון מעניין.

* השטויות האלה – בפגישתו עם ״השולמנים״ אמר נתניהו בביטול: ״רמזור שמזור כל השטויות האלה.״ השטויות האלה הן ההמלצה המרכזית של פרופ' רוני גמזו, פרויקטור הקורונה שהוא מינה. השטויות האלה הן העמדה המקצועית של משרד הבריאות בממשלתו, מתחילת הקורונה. השטויות האלה הן העמדה של מרבית המומחים הן הממסדיים והן אלה שמחוץ לממסד.

הרמזור הוא החלטת הממשלה שלו. רק שהוא מזמז ומסמס אותו במשך שבועות רבים, עד שהסוסים ברחו מן האורווה והגענו לרמת תחלואה של סף אובדן שליטה, שחייב סגרים. ולמה הוא מזמז את הרמזור, כנגד האינטרס הציבורי? מטעמים פוליטיים זרים. עיקר התחלואה בתקופה המדוברת (כמו גם היום) התמקדה במגזר החרדי ובמגזר הערבי. משמעות הרמזור הייתה סגרים מקומיים באזורים האדומים. העסקנים החרדיים קצת לחצו, ונתניהו, כהרגלו, קרס, כי הם ״השותפים הטבעיים״ והם ״הבלוק״. וכדי לא להתעמת איתם (כאילו מדובר היה בצעד עונשין ולא בצעד שנועד להגן עליהם) – לא הופעל הרמזור. ומן המגזר הערבי הוא פחד, שמא יגיב באלימות (למרות שאין המדובר בצעד עונשין אלא בהגנה על המגזר) – וזה לא מצטלם טוב. התוצאה של התנהלותו השערורייתית היתה התפשטות המגיפה, אובדן שליטה וסגר כולל. כאשר הוחלט על הסגר, לא היתה ברירה. זו היתה החלטה מחויבת המציאות. אבל אילו נתניהו התנהל באופן ענייני, אילו האינטרס הלאומי היה מנחה אותו, לא היינו מגיעים למצב הזה, והיו נחסכים מאתנו הסבל והנזק הכלכלי.

* אין זכות וטו לסרבני החיסון – מתנגדי הדרכון הירוק, שמציגים אותו כאפלייה וכפגיעה בזכויות האזרח ובחופש התנועה של מי שלא התחסנו, עלולים לשלול את חופש התנועה וזכויות האזרח של הרוב הגדול של האזרחים בשל סרבני החיסון. חוסר השוויון בנושא הזה אינו בזכויות, אלא במחויבות ובערבות ההדדית. חוסר השוויון אינו במה שהמדינה מאפשרת לאזרחיה, אלא במה שעושים אזרחיה במאבק נגד המגפה. הפגיעה הגדולה בסרבני החיסון אינה בחופש התנועה בהיעדר דרכון ירוק, אלא בבריאותם וחיסונם, וזו פגיעה שלהם בעצמם. הם אנשים מבוגרים שבחרו את בחירתם בהכרה מלאה ואל יתבכיינו כשהם נדרשים לשלם את מחיר בחירתם.

לפני תחילת מבצע החיסונים, טענתי שיש לחוקק חוק חיסון חובה. מהר מאוד חזרתי בי מן העמדה הזו, כי הגעתי למסקנה שזו פגיעה בחופש הפרט ובריבונותו על גופו. החלופה היא הדרכון הירוק, שאינה סתם פרס עידוד למי שנוהגים באחריות, אלא החלטה נכונה מבחינה אפידמיולוגית, שתאפשר למשק הישראלי, לחברה הישראלית, לחינוך ולתרבות בישראל לחזור לחיים, ולא תיתן למיעוט הסרבנים לסכל זאת.

* קיבוש לאין קץ – האם נכון שישראל תסייע בחיסון הפלשתינאים ביהודה ושומרון וברצועת עזה? יש סיבות טובות בעד. סיבה אפידמיולוגית – זה טוב לנו. הם השכנים שלנו, רבים מהם עובדים בתוכנו. חיסון שלהם יועיל לנו ולהתמודדות שלנו עם המגפה. סיבה הומניטרית – סיוע למי שכנראה אינם יכולים לסייע לעצמם, בעניין בריאותי הומניטרי.

אם ישראל תסייע להם יהיה זה מעשה חסד. אין לה שום חובה ושום מחויבות לכך.

ב״הארץ״ התפרסמה מודעה, עליה חתומה הדבוקה האוטומטית (מוסי רז, אברום בורג, זהבה גלאון, ענת מאור ושות'), על פיה חובתה של ישראל לחסן אותם. ״חיי אדם אחד אינם שווים יותר מחיי אדם אחר.״ אז למה דווקא אותם ולא את תושבי סוריה, למשל? אה, אקיבוש.

״מציאות שבה באותו חבל ארץ שולטת קבוצה אתנית אחת בלה בלה בלה שוללת ממנה זכויות בצורה שיטתית בלה בלה בלה אפרטהייד בלה בלה בה חייבים להביא לסיומה וכו'.״

מסתבר שיש לחזור והבהיר ולהזכיר ולציין שביום השמש זורחת והלילה חשוך. ישראל יצאה מרצועת עזה, במחיר כבד של עקירת חבל התיישבות ישראלי וגירוש כל תושביו. היא נסוגה עד גרגר החול האחרון. איזה ״קיבוש״ יש בעזה? ישראל חתמה על הסכמי אוסלו עם אש״ף והוקמה הרש״פ שרוב מוחלט של הפלשתינאים ביו״ש הם אזרחיה. נכון, לאחר למעלה מאלף נרצחים ישראלים, בשנים שבהן פלשתינאים ראו חייל צה״ל רק בטלוויזיה, הכריחו אותנו להחזיר את השליטה הביטחונית הכוללת ברש״ף. אולם השליטה הזו מתבטאת ביכולת שלנו להגיע למחבלים ולעצור אותם לפני שהם מפוצצים את עצמם באוטובוס או דוקרים ישראלי ברחוב. אין לנו שום נגיעה לשליטה האזרחית. יש לרש״פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, משרד בריאות, משטרה, כוחות ביטחון. תפקידם לדאוג לרווחת אזרחיהם.

מהו קיבוש? אם ישראל תצא מכל יהודה ושומרון, תעקור את כל יישוביה ותגרש את כל הישראלים משם – זה יוגדר כסוף אקיבוש? יש דבר כזה סוף אקיבוש? ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הפלשתינאים המשיכו והגבירו את המתקפות מעזה, סביב תביעת ״השיבה״ (צעדות השיבה, משט השיבה וכו') וממשיכים לכנות את ישראל ״אקיבוש״. כי האמת היא שהם מעולם לא הפרידו בין אקיבוש של 67' ואקיבוש של 48'. ולכן, ברור שאם ישראל תיסוג מכל יהודה ושומרון, הפלשתינאים ינהגו כפי שהם נוהגים מרצועת עזה אחרי שישראל נסוגה משם. ואז הדבוקה האוטומטית תמשיך לפרסם פשקווילים מוסרניים וצדקניים נגד אקיבוש.

ושוב, אני בעד סיוע ישראלי בנושא החיסונים, בתנאים שאפרט להלן, כמעשה של חסד ומחווה הומניטרית.

* מחווה הומניטרית – מרגע שישראל נסוגה מכל רצועת עזה היא התנתקה מכל אחריות עליה. העובדה שרצועת עזה היא מדינת עולם שלישית נחשלת וענייה נובעת מסיבה אחת בלבד – אחרי הנסיגה הישראלית, כשכל העולם ובראש ובראשונה בישראל עמדו בתור כדי להשקיע בפיתוח הרצועה והפיכתה ל״סינגפור של המזה״ת״, כפי שהתפייט שמעון פרס, היא בחרה להפוך לבסיס טרור ורקטות ומבצעת פשע מתמשך נגד האנושות – שיגור רקטות מכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל. זו הבחירה שלהם מאז הנסיגה, עוד תחת שלטון הרש״פ וביתר שאת – תחת שלטון חמאס.

כיוון שאין לישראל כל אחריות לאוכלוסייה ברצועת עזה, אין לה כל אחריות לחסן את תושבי עזה. חיסון תושבי רצועת עזה בידי ישראל, הוא מחווה הומניטרית. אני תומך בכל לב במחוות הומניטריות לעזה, כולל החיסון, ואני ממליץ בחום לבצע אותן ביום שאחרי החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ושחרורם של אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א-סייד. 

* פרובוקציה בלתי חוקית ובלתי מוסרית – עימות בין שר הבריאות אדלשטיין והשר לביטחון פנים אוחנה. בעוד אדלשטיין תובע לחסן את האסירים בני ה-50 ומעלה אוחנה מסרב. אין זו מחלוקת בין שתי עמדות לגיטימיות. זו מחלוקת בין המובן מאליו, לבין פרובוקציה בלתי חוקית, בלתי מוסרית, בלתי אנושית ובלתי יהודית; פרובוקציה פופוליסטית שנועדה לקצור לייקים בבייס. או אולי נועדה להביא לעתירה לבג״ץ וכשבג״ץ יורה לחסן אותם, הוא יסית נגד הפקידים-שאף-אחד-לא-בחר-אותם-ומתערבים-בהחלטות-הדמוקרטיות-של-נבחרי-הציבור בלה בלה בלה.

בינתיים דפי המסרים הדמגוגיים המדוקלמים ברשת מדברים על כך שאוחנה מונע חיסון מחבלים. ועל כך יש לי שלוש התייחסויות: א. מדובר באסירים שרובם הגדול פליליים. ב. גם מחבלים – ברגע שהם יושבים בכלא, הם ראויים ליחס אנושי ובוודאי להבטחת בריאותם. ג. אין בכלא כמעט מחבלים בגילים האלה, כי נתניהו שיחרר אותם בעסקת שליט המופקרת.

ובינתיים בכלא רמון – שלושים אסירים מאומתים.

* שבועת הרופא – כאשר רופאי השב״ס יצטרכו לבחור בין שבועת היפוקרטס לבין הוראה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה, של שר ציני, חסר עכבות וחף ממוסר – ברור לי מה תהיה בחירתם. הם לא יתקרנפו.

* אי אמון בשר – אחד הלקחים מהתנהלות אוחנה – יש לשנות את החוק ולאפשר לכנסת להדיח שר.

* דמיון מפתיע – מירי רגב וגילה גמליאל הן שתי אויבות מרות זו של זו. אבל בדבר אחד הן דומות מאוד זו לזו – בדוגמה האישית.

* שבחי הזום וגנותו – השתתפתי במפגש של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. בדרך כלל המפגשים נערכים ביד-טבנקין שבאפעל. הפעם, כמו כל מפגשי החודשים האחרונים – בזום. כך, חסכתי 5 שעות נסיעה ויותר מ-400 ק״מ. מיספר המשתתפים היה גדול יותר מבמפגשים פנים אל פנים באפעל. ואם נכפיל את ״ביטול הזמן״ ואת עלות הק״מ במספר המשתתפים, מדובר ביעילות אדירה. יתר על כן, השתתף במפגש לפחות אדם אחד שנמצא בחו״ל. ההרצאות – אותן הרצאות. הדיונים – אותם דיונים.

השבוע נערכה באורטל אסיפה על תוכנית המשק והקהילה ל-2021. האסיפה נערכה בזום. מספר המשתתפים באסיפה היה גדול באופן משמעותי יותר מאשר באסיפה ממוצעת.

אין ספק. יש יתרונות רבים לזום. ואף על פי כן, כמי שבכל יום מבלה במיספר זומים – אני מעדיף לאין ערוך את המפגש הבלתי אמצעי, המפגש האנושי פנים אל פנים, עם בשר ודם ולא תמונות במסגרות. אני מאמין שמפגש פנים אל פנים הרבה יותר אפקטיבי, כיוון שהאינטראקציה בין האנשים גדולה יותר. הניצוץ האנושי במפגש אמתי בין אנשים, אינו קורה באותה רמה במפגש המקוון. 

סביר להניח שגם בבוקר שלמחרת הקורונה הזום לא יעלם מחיינו. אבל אני מאמין שלא נוותר על המפגש האנושי.

* החשכ״ל המפריטן – כשנתניהו היה שר האוצר, הוא מינה את פרופ' ירון זליכה לחשב הכללי. המינוי נבע מהערכה מקצועית אך גם מזהות אידיאולוגית. זליכה היה שותף לדרך הליברטריאנית של נתניהו (שאגב, כראש הממשלה הוא לא דבק בה). הוא היה שותפו ואיש הביצוע שלו בניוון המגזר הציבורי ובתאוריית האיש הרזה והאיש השמן. הוא נשא את הדגל של הפרֵט כל מה שזז.

ירון זליכה נשאר בתפקידו גם תחת אהוד אולמרט, שר האוצר שהחליף את נתניהו. אז הוא יזם את הפרטת החברה למתנ״סים (או בשפה מכובסת ״מיכרוז״ החברה). משמעות הצעד היתה מחיקת הקהילתיות בישראל והמרתה בסיפוק שירותי פנאי על בסיס מסחרי. הוא היה נחוש לבצע את ההפרטה, ונעול בפני כל ניסיון שכנוע. הייתי אז מנהל מתנ״ס הגולן ושותף למאבק נגד המזימה. המאבק הצליח והחברה למתנ״סים חיה ובועטת עד היום.

בשנים האחרונות זליכה מיתג את עצמו מחדש בדמות סוציאליסטית. ואני מודה שאני מתקשה לקנות את המותג.

* על אדלסון, צביעות ואחרי מות – שלדון אדלסון, שהלך השבוע לעולמו, היה פילנטרופ שתרם הון עתק למטרות ציוניות ויהודיות רבות. החשובה שבהן, מבין המפעלים שתרומתו להם ידועה לי, היא מיזם ״תגלית״, שאי אפשר להגזים בחשיבותו ובתרומתו לזיקה של יהדות ארה״ב לישראל (עיקר הקרדיט מגיע להוגה הרעיון והדוחף שלו יוסי ביילין). אדלסון תרום סכומים נכבדים ל״יד ושם״, לבתי חולים בישראל, למגן דוד אדום ועוד. והוא ראוי על כך להערכה ולהוקרה.

תרומתו השנויה במחלוקת היא ״ישראל היום״ – העיתון שהוא המו״ל שלו והוא מממן אותו כעיתון חינמי. העיתון הזה אינו משרת את האינטרס הפוליטי שאני שותף לו. אך בעיניי הוא עיתון חשוב, כי הוא הרחיב והעשיר את המגוון האידיאולוגי והפוליטי בתקשורת הישראלית. גילוי נאות – במשך 12 שנים, מיום הקמתו, כתבתי ב״ישראל היום״. היום אני כותב בעיתון המתחרה – ״ידיעות אחרונות״. גם כשכתבתי ב״ישראל היום״ היתה לי ביקורת עליו והיום, בעידן ביסמוט, היא חריפה יותר. גם על ״ידיעות אחרונות״ יש לי ביקורת. לכל עיתון, גם לשאר העיתונים, יש יתרונות וחסרונות. וחשוב שיהיה מגוון רחב של קולות שיבואו לידי ביטוי. בסופי שבוע אני משתדל לקרוא את העיתונים, מ״מקור ראשון״ ועד ״הארץ״. מה שאני אוהב הוא המגוון. ל״ישראל היום״ יש תפקיד חשוב ביצירת המגוון הזה, וגם זו תרומה חשובה של שלדון אדלסון למדינת ישראל.

אמנון אברמוביץ' הזכיר באולפן שישי את העובדה שאדלסון בחר לא לעלות לארץ, לא שירת בתש״ח (אגב, בתש״ח הוא היה בן 15). אם כל היהודים היו כמוהו, אמר אברמוביץ', לא היתה קמה המדינה ואילו קמה – היא לא היתה מתקיימת. וזה נכון. הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא ההגשמה הציונית – עלייה לארץ ישראל, התיישבות בה, שירות בצה״ל, תרומה לחברה. ההגשמה האישית של האדם בגופו חשובה יותר מכל תמיכה פילנטרופית.

אבל איני רוצה שמי שלא עלה לישראל, יהיה מנותק מישראל. הציפיה שלי מכל יהודי לעשות למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל ככל יכולתו, גם אם הוא לא עלה אליה. והמטרה שלנו, מדינת ישראל, היא לקרב כל יהודי בעולם אלינו, גם אם למרבה הצער הוא בחר לא לעלות. וכמי שבחר לא לעלות – סיועו ותרומתו של אדלסון למדינת ישראל, אדירים.

איזו זכות יש לו להתערב בפוליטיקה הישראלית, אם הילדים שלו אינם חיים כאן ולא ישלמו את מחיר השפעתו – תוהה אברמוביץ'. יש היגיון בדבריו. הם נכונים, אם תהיה אמנה כוללת של כל מערכות הפוליטיקה הישראלית, הפרלמנטרית והחוץ פרלמנטרית, שאין היא משתמשת בכסף זר. אבל טענה כזו נגד אדלסון, רק כיוון שהוא תומך בימין, כאשר גם השמאל טובע בתרומות של אנשים שאינם חיים בישראל, היא צביעות. מהי הקרן החדשה? האם היא נצברה בקופסות כחולות א-לה-קק״ל בגני הילדים בישראל? האם שמע אמנון אברמוביץ' על חיים סבן? האם שמו של ג'ורג' סורוס גונב לאוזניו? מה הצביעות הזאת?

אני מעדיף שיהודים יתרמו את כספם לארגונים פוליטיים בישראל, מכל הזרמים, ולא ממשלות זרות. התערבות של ממשלות זרות בפוליטיקה הישראלית היא דבר חמור ביותר. ולשמוע מי שממומנים בידי האיחוד האירופי, לפעילות שלמיטב הכרתי מסכנת את ילדיי, מלינים על יהודי התורם ממיטב כספו לפעילות שלדעתם מסכנת את ילדיהם... יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.

ועוד מילה על התגובות על מותו של אדלסון, שלא נעדרה מהם שמחה וולגרית ופומבית לאיד. יש עדיין ערך כלשהו במסורת היהודית של אחרי מות קדושים אמור. בוודאי כאשר הגופה מוטלת לפנינו. (ואם מישהו יזכיר לי שאני עצמי לא בדיוק שמרתי על הכלל הזה השבוע, בעקבות מותו של עזרא נאווי – אני מודה באשמה. גם למסורת הזאת יש קווים אדומים).

* אחוות תאומים – אחים תאומים והיחסים ביניהם, הנם תופעה מרתקת. כיוון שיש במשפחתי מספר זוגות תאומים, התצפית שלי עליה היא החל בתינוקות וכלה בסבים זקנים. ואני נרגש תמיד לצפות במערכות היחסים הללו.

בגרעין שלי היו אחים תאומים. עידן הווטסאפ הקים מחדש את הגרעין, באופן וירטואלי. כרגיל בקבוצות כאלה, ימי ההולדת מצוינים בברכות מכל עבר. לעיתים זה קצת מעיק. ביום ההולדת של ״הדודיאלים״ (דודי ואלי), התאומים שאחד מהם כבר סבא, עלתה השאלה מי הגיח ראשון. אותי הדברים שהם כתבו בתשובותיהם ממש ריגשו.

״אני קיבלתי את המתנה הכי גדולה בחיים כשהייתי בגיל חמש דקות!״

״אני לא חיכיתי אפילו דקה. נולדתי ישר עם המתנה צמודה אליי.״

* ביד הלשון: הר בְּנֵי רסן – הרוחות בגולן סוערות (תרתי משמע) בשל מחלוקת חריפה בין תומכי מיזם טורבינות הרוח בגולן למתנגדיו. למיזמים הגדולים שכעת על הפרק, קדם מיזם חלוצי, קטן בהרבה הן מבחינת מספר הטורבינות והן מבחינת גודל הטורבינה, בהר בני רסן.

בני רסן הוא השם העברי של הר ע'סניה. האות עי״ן עם גרש, מבוטאת כרי״ש גרונית. נשמע דומה לרסניה. שם ההר מנציח את שבט ע'סניה או שבט בני רסן – שבט של בדואים פגאנים שהגיעו מתימן בתקופה הביזנטית, במאה השלישית לספה״נ, והתיישבו באזור.

הר בני רסן ממוקם על רכס בשנית, מצפון לאלוני הבשן וממזרח לעין זיוון. ההר מתנשא לרום של 1,072 מ'. חוות הרוח הוקמה בפסגת ההר ב-1993.

גם למיזם הזה קדמה סנונית ניסיונית. על כך – באחת הפינות הבאות.

אורי הייטנר

* * *

רוֹן  גֵּרָא

קַעֲקוּעַ צוֹרֵב

נְהַג הַמּוֹנִית

הִתְבּוֹנֵן בְּהִתְרוֹשְׁשׁוּת גּוּפִי,

וּבְפָמוֹטֵי עֵינֵי הָאֶבְיוֹנִיּוֹת

שָׁכְבוּ.

סָמוּק

נִפְרַד מִמֶּנִּי

תַּלְמִידִי

שֶׁיָּרֵא מִמֶּנִּי בַּשִּׁעוּרִים

וְשִׂחֵק עִמִּי כַּדּוּרְסַל

בַּהַפְסָקוֹת.

צְפִיַּת מַבָּטוֹ

הוֹתִירָה בִּי קַעֲקוּעַ

צוֹרֵב.

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

ל״ג. צ'יזבאט בשלוש דקות

מי שהכניס  קצת דרמה לחיי, היה ימי בני, שהתחיל לצלם לטלוויזיה סידרת מערכונים בשם ״מקום לדאגה״. אני התקבלתי לאותה סידרה כניצב, אחרי שהתגליתי כמי שלא דורש שכר ומגיע ברכבו לצילומים בלי לבקש כיסוי הוצאות. איפה עוד ניתן למצוא ניצב אידיאלי כזה? עם זאת עליי להודות כי על אף שהסידרה נגסה מזמני נהניתי מאוד לראות איך בני הקטן, בן הזקונים שלי, מחלק הוראות, ואיך הצוות והשחקנים נשמעים לדבריו כאילו היו דברי אלוהים חיים. יש לו ביטחון עצמי שאין לי מושג ממי ירש אותו. כל הניצבים ואני עימם מתמוגגים מנחת כשהוא מזכה אותנו בציון ״מעולה! הייתם נהדרים!״ – ולא מתווכחים איתו גם אם אחרי הציון הגבוה הוא אומר:  ״ועכשיו נחזור ונצלם שוב את אותו טייק.״

אחד המערכונים הזכורים לי נקרא בשם היומרני ״ביטול השואה״. אני ועוד כעשרה מוזלמנים  לבושי פיזמות פסים יושבים בצילו של עץ פיקוס ענף ומחכים שיקראו לנו לקום וללכת לעבר ביתן עם ארובה מעלה עשן. בין היושבים אני מגלה קשיש כסוף שיער בעל הדרת פנים מעוררת כבוד. הוא מספר לי ולכל הניצבים שהוא בן 80, שמו יחזקאל חכם והוא הגיע מעיראק כשהיה ילד בן חמש.

יחזקאל החכם הזה, שכולו אומר נימוס ודרך ארץ, מגלה מהר מאוד מה מעניין אותי ואת שאר הניצבים המשועממים, ומספר לנו איך בצבא, בזמן זיקפת הבוקר, החבר'ה היו תולים דלי על ה'שופר' שלהם, כדי לראות הדלי של מי יתמלא ביותר מים לפני שיפול. כמובן שהשופר שלו הגיע למקום ראשון ולא נפל גם כשרבע דלי היה מלא.

כששאלתי אותו איך הכלי שלו עובד היום, ירדה על פניו עגמומיות מסוימת והוא הודה בשפה רפה שפעם ככה ופעם ככה, אבל! – וכאן עלתה על פניו נהרה גדולה – ״כשהייתי צעיר הייתי תוקע בשופר ארבע פעמים בלילה אחד.״

שאלתי אם אשתו תאשר את המיספר הזה.

אמר ״כן״ בלי בעיות, אפילו שהם התגרשו לפני הרבה שנים.

שאלתי אם היא התגרשה מפני שלא היה לה כוח לארבע פעמים.

אמר: ״מה פתאום, היא בכלל לא רצתה להתגרש.״ הוא דרש זאת אחרי שיום אחד חזר הביתה מוקדם ומצא אותה במיטה עם החבר שלו.

עכשיו – בתור מי ששמר על בתוליו עד גיל  24 – לא יכולתי להתאפק מלשאול באיזה גיל התחיל את הקריירה המוסיקלית שלו.

כאן הזדקפה קומתו, מתח את חזהו ואמר: ״כשהיה בן שלוש-עשרה וחצי.״

״איך? האם האבא לקח אותך לבית זונות?״

״מה פתאום, הקמצן הזה אפילו גלידה לא קנה לי.״

״אז איך זה קרה?״

״זה קרה יום אחד כשהייתי תורן בבית הספר, ונשארתי בכיתה להרים את הכיסאות על השולחנות. פתאום נכנסה אישה מבוגרת, שהיתה זקנה בת שלושים, והתחילה לטאטא ולשטוף את הרצפה. הסתכלתי איך היא עובדת וכשהתכופפה לסחוט את הסמרטוט, הרמתי לה את השמלה עם המטאטא. היא נבהלה, הסתובבה אליי ושאלה 'מה אני עושה?' אמרתי 'שום דבר, רק רציתי לראות מה יש בפנים.' היא צחקה ושאלה אם באמת זה מה שמעניין אותי. אמרתי לה שזה הדבר שהכי מעניין אותי יותר מכל דבר אחר בעולם. אמרה 'טוב, אם אתה כל כך רוצה, תבוא אלי הביתה היום אחרי הצהריים.'״

היתה דממת מתח, כל הניצבים, כולל עוזר הבמאי שבא לקרוא לנו, הקשיבו לדברי יחזקאל בפה פעור. הוא הבין שבאו לקרוא לנו להמשך העבודה וקיצר את סיפור העלילה:

״...אז בטח שבאתי אליה אחרי הצהריים. היא תכף נעלה את הדלת, הרימה את השמלה ולימדה אותי מה שבבית הספר לא רצו ללמד אותי אף פעם.״

יותר לא הצליח לספר, כי עוזר הבמאי הוציא אותנו למיסדר לפני הביתן המעלה עשן ושם המפקד הנאצי סידר אותנו בשורה והודיע  בקול רועם שהיטלר השתגע והחליט לבטל את השואה. כמובן שכל המוזלמנים, קפצנו משמחה והתנשקנו זה עם זה, עד שהבמאי קרא: ״קאט! מעולה!״ ועוזר הבמאי ביקש מכולם להחזיר את הפיז'מות לפני שנוסעים הביתה.

אותו יום של צילומי ״מקום לדאגה״ הייתי שרוי בדאגה מסוג אחר לגמרי. מה יהיה הערב בכנס הפלמח כאשר אעלה על במת היכל התרבות לספר צ'יזבאט בשלש דקות. הבמאי רוני אבירם  בעצם רצה להקציב לי רק שתי דקות, כי התוכנית גדושה ויותר משעתיים הוא לא יכול להחזיק קהל קשישים בעלי שלפוחית מוגבלת. אמרתי לו שאורכו הממוצע של צ'יזבאט מצוי הוא רבע שעה, ואני לא מוכן להסתפק בפחות מזה.

בסוף, אחרי שאמר לי ששייקה גביש, חפר, וביבר, קיבלו כל אחד רק שלש דקות, הסכמתי להתפשר על שתי דקות וארבעים שניות, אף לא חצי שניה פחות. משלל הצ'יזבאטים שהיו באמתחתי, היה אחד שקראתי לו ״פוק באוהל״ שהיה הכי קצר והכי מצחיק. הבעייה היתה שהמצפון לא נתן לי לגלות בערב מכובד כזה, שהיתה פעם פלמחניקית שפלטה נוד אדיר שכמעט העיף את האוהל. (פרטים בבחיי [2]). איך אני יכול לגלות שלאנשי הפלמח גיבורי האומה, היו תכונות אנושיות שבורא העולם העדיף ליצור אותן  נשמעות, אך חס וחלילה לא נראות. כיוון שכך בחרתי בצ'יזבאט אחר, סולידי, המספר על התמרים של אימו של יענקלה חי וחושף את האמת על פירוק הפלמח. 

במלחמת העצמאות היתה תקופה שהנגב היה נצור וחיילי הפלמח  נאלצו להסתפק בארוחות שכללו רק סרדינים, גבינה צהובה וקרקרס. מי שהציל את המצב היו האמאות הטובות שלנו ששלחו לנו קופסאות נעליים עם דברים טובים כמו ביסקוויטים, עוגות, נקניקים ושוקולד. אני גרתי אז באוהל סיירים עם חבר טוב שלי, יענקלה חי, ולא ידעתי מה שפר גורלי עד שהגיעה החבילה שאימו שלחה לו. החבילה הכילה תמרים ממולאים בשקדים ואגוזים בטעם גן עדן.  הבעיה היתה שברגע שהגיעה החבילה, הגיעו גם כל החבר'ה ותוך דקה לא נשאר אף תמר לרפואה. כאב לי על הלב על אימו המסורה של יענקלה וחשבתי איך המסכנה הזאת עובדת לילות שלמים בהוצאת חרצנים והכנסת שקדים ואגוזים, והכל כדי שליענקלה והשכן שלו לאוהל יהיה משהו טעים לאכול, ו-ה-נ-ה (ציזבאט טוב חייב שיהיו בו לפחות שלושה ו-ה-נ-ה  הנאמרים בטון מתמשך)  ...ו-ה-נ-ה באה כל המחלקה וכל עמלה של האמא יורד לטמיון. מה עושים? חושבים. ימים שלמים, בשעות שמירה ובלילות של מארבים, שברנו את הראש מה לעשות שרק אנחנו נחסל את התמרים, אך יחד עם זה לא נחשב לחזירים. הרי כי בפלמח  אחוות לוחמים והרעות הם מעל לכל. מה עושים?

ו-ה-נ-ה בא ליל שמירה ארוך אשר בו מצאנו את הפתרון. עוד באותו שבוע כשהגיעה החבילה הנכספת ובעקבותיה כל המחלקה, יצא אליה יענקלה ואמר: ״חבר'ה אני מצטער להודיע שאני לא פותח את החבילה.״

מיד קם רעש ופומי השמן צעק: ״לא בא בחשבון! שבוע שלם אנחנו מחכים לחבילה. אתה חייב לפתוח אותה!״

אמר יענקלה: ״אני אפתח, אבל לא עכשיו. פוצ'ו ואני החלטנו שאף אחד לא יפתח את החבילה שקיבל מהבית, נשמור את כולן עד יום שישי, ואז בקבלת שבת, נערוך מסיבה עם כיבוד של מלכים.״

נגד רעיון כל כך חינוכי, איש לא היה יכול היה להילחם, וההצעה התקבלה. במסיבה שאליה הוזמנו גם בנות ההכשרה, אפשר היה לראות על אחד השולחנות של חדר האוכל את כל קופסאות הנעלים שהגיעו להכשרה והלב התרחב מאושר. המסיבה כללה את התוכנית הרגילה של שירה, קריאה בתנ״ך, נגינה בחליל, וקריאת שיר של אלתרמן. אחרי אלתרמן החבר'ה כבר רוצים לרוץ לעבר השולחן החשוב, ו-ה-נ-ה אראלה התרבותניקית, קמה, מרימה יד ואומרת:

״חבר'ה התוכנית עוד לא נגמרה. יענקלה ופוצ'ו הכינו מערכון!״

אמר פומי: ״מערכונים אחרי הכיבוד.״

אמר יענקלה: ״לא מוכן. עד שלמדתי בעל פה את התפקיד שלי...״

אמר פומי: ״בסדר, תתחילו עם המערכון ואנחנו נאכל בינתיים. כמו בחתונות.״

אמרתי: ״לא בא בחשבון. זה מערכון עם עומק חינוכי צריך ריכוז!״

אמרה אראלה: ״תנו להם. הם הבטיחו שזה מערכון של חמש דקות בלבד.״

אמר פומי השמן: ״בסדר. אני מסתכל על השעון. תתחילו!״ 

התחלנו. יענקלה קם ואמר שיש לנו הכבוד לארח את המרצה הנכבד דוקטור בוידם הוצינקלוץ, אשר בא אלינו לנגב הנצור במיוחד כדי לתת לנו הרצאה על חשיבות המים למדבר. ״בבקשה דוקטור בוידם אתה יכול לקום! ״

קמתי ואמרתי שרק אנחנו היהודים נדע איך להפריח את השממה, רק אנחנו נדע איפה לקדוח בארות ורק אנחנו נצליח להביא מים חיים לנגב הצחיח והיבש הזה... כאן התייבש לי הגרון מרוב צחיחות, והתחלתי להשתעל.

יענקלה נבהל ושאל אם אני רוצה כוס מים. אמרתי: ״מאוד.״

כשהתחיל ללכת, אמרתי: ״עצור! לא אגזול מכם אנשי הנגב את טיפת המים האחרונה!״

יענקלה עצר, אמר: ״לא אז לא,״ וחזר למקומו.

המשכתי בנאום, אך השיעול שוב תקף אותי. יענקלה איש התושייה, מצא פתרון ואמר: ״אולי כבוד המרצה יהיה מוכן במקום מים להכניס משהו קטן לפה?״ 

לזאת לא התנגדתי. יענקלה הלך לשולחן החבילות שם מצא, במקרה את החבילה של אימו. פתח אותה לפניי ואמר:

״יתכבד כבוד המרצה.״

בלי לאבד זמן לקחתי תמר, לעסתי ואמרתי: ״המ... טעים מאוד. יתכבד גם אתה אדוני.״

יענקלה אמר: ״למה לא?״ לקח תמר ואמר – ״באמת טעים תיקח עוד אחד.״

לקחתי ואמרתי: ״בהחלט אקח. תיקח גם אתה יש הרבה.״

יענקלה לקח והציע לי לקחת גם בשביל אשתי. לקחתי ברצון חופן תמרים לכיס והצעתי גם לו לקחת לאשתו. יענקלה לקח ברצון והציע שאקח גם בשביל הילדים. לא התנגדתי, לקחתי חופן והצעתי שגם הוא ייקח לילדים. יענקלה שמע בקולי הכניס שתי כפות לחבילה ואחר כך לכיס.

למראה הדבר התעורר פומי השמן וצעק: ״הוא אין לו ילדים!״

״נכון מאוד!״ צרחה כל ההכשרה, ויחד עם פומי הסתערה על ששת התמרים האחרונים שנשארו בחבילה. ועד היום לא נתנו לנו לגמור את המערכון.

״אני אומר לכם,״ סיימתי את הצ'יזבאט, ״חוסר תרבות כזה כמו שהיה בפלמח, לא היה בשום חטיבה אחרת בצבא, אז מה הפלא שבן גוריון החליט שצריך לפרק את הפלמח?״

את הצ'יזבאט הזה התכוננתי לספר בכנס הפלמח. הבעייה היתה שהוא נמשך יותר משלוש  דקות, וזה היה הדבר שהדאיג אותי בבוקר צילומי הסידרה ״מקום לדאגה.״

דאגה נוספת גרם לי צלצול של פומי שהופיע על מסך הטלפון. לא יכולתי לענות לו, כי הדבר קרה באותו רגע שצעדתי בתלבושת פסים לעבר בניין הארובה. הצלצול הטריד אותי מאוד. ערב קודם שלחתי לו את הצ'יזבאט, כדי לקבל חוות דעת, ומה אעשה אם יגיד שהצ'יזבאט מעורר רחמים ולא צחוק.

כשאני מגיע הביתה אחרי יום הצילומים המתיש אני נזכר בפומי ומחזיר לו צלצול ביד רועדת. הוא מספר לי שקרא את הצ'יזבאט, פעמיים קרא, ואחר כך לא הצליח להירדם כל הלילה.

אבן נופלת לי לתוך הלב ואני אומר לו שאני מצטער, אבל זה הצ'יזבאט הכי קצר שיש לי.

הוא אומר שהאורך לא משנה, אבל בשום אופן הוא לא מוכן שבהיכל התרבות, ישמעו כולם איך אני קורא לו פומי השמן, ״אתה חייב,״ כך הוא אומר לי, ״לעדכן את הטקסט ולהגיד פומי השמנמן.״

רק זה חסר לי, אני כל היום שואל את עצמי איפה עוד  אני יכול לקצץ, והוא עוד הולך ומוסיף לי הברה שלמה. בסוף החלטתי לאפשר את ההברה הנוספת  ולהחסיר ״ו-ה-נ-ה״ אחד מתוך הצ'יזבאט. מה לא עושים למען אחוות לוחמים.

הדבר שהכי הרגיז אותי בסוף הכנס, היה שכל המדברים הוסיפו לפחות חמש דקות לזמן המוקצב ואני הייתי היחיד שהקפיד על הגבול המותר. איזה טמבל... 

פוצ'ו

המשך יבוא

*

לפוצ'ו היקר,

אני חושש שעירבבת ברשימה הזו את תקופת המצור על הנגב ב-48' עם תקופה רגילה של ההכשרה שבה היו בנים ובנות ביחד והיה אפשר לקבל חבילות מהבית. לא נראה לי שלנגב הנצור הגיעו חבילות מהבית.

אודי

אודי,

הקפדנות ההיסטורית שלך ראויה לשבח.

מצד שני אני לא בודה דברים מהראש. לנגב הנצור הגיע אלינו דואר יחד עם חבילות מההורים. הם עברו במטוסים שנחתו בשדה התעופה של רוחמה ומשם התפזרו ליחידות.

את הסיפור על התמרים, שהיה סיפור אמיתי, שכחתי לכלול ב״בחיי״ הראשון והיה לי חבל לבזבז חתיכת הווי שכזאת, אז ניצלתי את ההזדמנות שבכנס הפלמח שחל ב-21.9.08 בהיכל התרבות, (פרטים ביומני). התבקשתי לספר ציזבאט קצר וזה מה שסיפרתי שם בדיוק בשלוש דקות. 

שלך במלוא הערכה,

פוצ'ו

בהזדמנות זאת – בחב״ע האחרון הכנסת תגובה של שמואל אייל הקשורה לטרומפלדור ולפלמח של החשמונאים.

אני מכיר את שמואל אייל שהיה מפקד הנח״ל ונפטר לפני כעשר שנים. היש קשר בין שני השמוליקים?

אהוד: אני מניח שאין קשר.

* * *

משה (מוי) שרם

״ישבנים״ לגורלם, מחפשים כיסא

קצר ולעניין, הרבה ישבנים מחפשים כיסא מכובד לכנסת הבאה, ובאמת למה לא? שכר העבודה סביר מאוד, לזה נלווים כיבודים אחרים אותם ישיג החבר באמצעות תקשורת מקרטעת, פעם אוהדת פעם סולדת.

ומה יהיה איתנו?

במקרים מסוימים הם יקבלו גם כפל משכורות, בעיקר ליוצאי הצבא, ואשר ולמרות הדיבורים החוזרים ונישנים שיש להגיע להסדר ולשנות את המצב הקיים – ממשיכים לשלם אותן.

המועמדים נוטים לחשוב שהמצביעים נמצאים בכיסם ושהם, המצביעים, פתאים ו״טמבלים בריבוע״ – והם מעמידים את עצמם לבחירה ברוב גאווה, אבל!

טעות בידם,  המצביעים רואים לפני הבחירות איך הכיסאות מתנדנדים ועוברים מישבן לישבן.

ואני, לתומי הייתי שואל – מה הספיק חבר כנסת אחד או אחר, לתרום בזמן כהונתו, איזה חוקים נחקקו ואושרו בזמן כהונתו, אשר הוא היה שותף להם. ועל פי התוצאות, ביושר רב, יסיק אותו חבר כנסת את מסקנותיו, ויפרוש בכבוד וישמור אותנו מעונשו.

בשנים האחרונות קמו מפלגות עם אידיאולוגיה ערטילאית והמאפיין אותן היה אידיאולוגיית הכיסא.

בימים אלו של טרום הבחירות הרביעיות במיספר אנו עדים לנהירה של ראשי ערים, מפקדים לשעבר בצה״ל ואזרחים אחרים  אשר נאחזים בקצה הכיסא ולא מרפים ממנו ומאיתנו. ומעמידים את עצמם לבחירה.

דוגמא נוספת – ראשי מפלגות מזה שנים שמזדקנים ומצפים לשרת כראשי ממשלה – לא קולטים ולא מסיקים מסקנות אישיות, בדומה לפרש בלי ראש וללא סוס.

ומכיוון שאין אידיאולוגיה ממשית אלא חזיונות ודמיון השולטים בראש המפלגה, בעיקר כאשר הוא בוחר את נאמניו, אין בחירות מוקדמות, אין עמדות ברורות לגבי הנושאים החשובים שהם ירצו לטפל בהם למען ולטובת הציבור – אז, אנא, מצביעים יקרים, פיקחו עיניים ואוזניים ועשו בחירה טובה וראוייה לאותם כיסאות נחשקים!

משה (מוי) שרם

אהוד: לא, אין מה לקנא בהם! אתה שכחת לציין את הסיכון העצום של כל מי שפונה לקריירה ציבורית בישראל, ובעיקר אם יצליח וגם יצבור כוח – סיכון שמתבטא בכך שהתקשורת והפרקליטות ימצאו בעברו שלדים בארון, יפתחו נגדו בחקירות ויהרסו אותו! – די שצבט פעם בעכוזה של מזכירתו או שהערים פעם על שלטונות המס! – ואם יכלאו אותו, יש לו סיכוי להידבק בקורונה, מה שעלול לעיתים להתגלגל לגזר-דין מוות.

* * *

אילן בושם

11 שירים לחדשות בן עזר, ינואר 2021

לְזֵכֶר ד.פ.

אֶחָד שֶׁהִתְגַּלְגֵּל

מְלֵא חַיִּים

מִבֵּית קָפֶה

לְבֵית קָפֶה –

חָשַׁבְתִּי:

עָלָיו לֹא יַעֲלֶה הַגּוֹלֵל...

בַּמִּדְרְחוֹב וּבָרְחוֹב

כָּל הֶהָמוֹן הַמִּתְהַלֵּךְ

יִתְחַלֵּף בְּתוֹרוֹ

בְּהָמוֹן אַחֵר

שֶׁיִּתְחַלֵּף בְּתוֹרוֹ

בְּאַחֵר

(וְחוֹזֵר חֲלִילָה)

אָבְדָן

מָה שֶׁהָיָה חָשׁוּב

כְּבָר לֹא נֶחְשָׁב

מָה שֶׁנֶּחְשָׁב

כְּבָר לֹא חָשׁוּב

אִם אֵין לְךָ

לְאָן לָשׁוּב.

צַעַר

אָמַר אָדָם לָאָדָם

עַל חֲבֵרוֹ שֶׁלִּבּוֹ נָדַם:

הָיָה אָדָם כְּמוֹ לַהֲדָ״ם.

הַנִּנְטָשׁ

הָאִמָּא שֶׁהֵגִיחָה מִשּׁוּם מָקוֹם

זָרָה לַיֶּלֶד (כְּעוֹבֶדֶת זָרָה)

לֹא הִשְׁגִּיחָה

בַּשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ

וּבָאָה לִתְבֹּעַ

אֶת ״לִיטְרַת הַבָּשָׂר שֶׁלָּהּ״

מֵאֵלֶּה שֶׁאִמְּצוּ אוֹתוֹ אֶל חֵיקָם

בְּחֹם.

יֶלֶד

הוּא יָתוֹם

הוּא עַד תֹּם

יִהְיֶה יָתוֹם.

טְרֻנְיָה כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא

אֵלִי הַטּוֹב

הִתְרִיס הָאִישׁ,

עוֹבְרֵי אֹרַח

תְּמִימִים

שֶׁלֹּא חָטְאוּ,

שֶׁעָבְרוּ לְתֻמָּם –

עָבְרוּ מִן הָעוֹלָם!...

הַבַּיִת

מָה רָאָה הַבַּיִת

בֶּן הַחֲמִשִּׁים וְיוֹתֵר?

אֲנָשִׁים נִכְנְסוּ בּוֹ

וְיָצְאוּ,

יָצְאוּ וְנִכְנְסוּ;

יָצְאוּ עַל מְנָת לַחֲזֹר,

חָזְרוּ עַל מְנָת לָצֵאת

אוֹ הֻצְּאוּ לְאֵין חֲזֹר.

*

כְּבוֹדוֹ בִּמְקוֹמוֹ מֻנָּח

בְּאֵיזֶה מָקוֹם

וּמָה הַכֹּבֶד שֶׁל כְּבוֹדוֹ

הַמּוּנָח בְּאֵיזֶה מָקוֹם

וְהַאִם אֶפְשָׁר לִסְחֹב

אוֹתוֹ עַל הַגַּב?

חתול

מָדַד, הֶעֱרִיךְ,

הֶאֱרִיךְ לִמְדוֹד.

הַצִּפּוֹר לֹא הִפְנִימָה

אֶת שִׁקּוּלָיו

(כִּבְיָכוֹל הִסּוּסָיו);

עָמְדָה שְׁקֵטָה

עַד שֶׁנָּחֲתָה הַחֲבָטָה.

הַמַּיִם בַּשֵּׁרוּתִים

בְּרַעַשׁ הֵם יוֹרְדִים

שׁוֹצְפִים קוֹצְפִים

מוֹחִים עַל הַמַּרְאוֹת:

לִמְחֹק וְלִמְחוֹת,

מַמָּשׁ לְהַעֲלִים

אֶת הָעִקְּבוֹת!

הִנֵּה אָנוּ הַמַּיִם

נְקִיִּים.

אילן בושם

* * *

משה גרנות

ייסורי סטודנט לא צעיר

התוצאה, ומבט עליה לאחר שנים רבות

פרופ' יעקב ליוור המנוח, ראש החוג למקרא באוניברסיטת תל-אביב, קרא לי למשרדו כדי לשכנע אותי להמשיך לתואר שלישי: ״סיימת את התואר השני במקרא בהצטיינות – לא חבל להפסיק?״

הוא לא היה צריך לעמול כדי לשכנע אותי – באותם ימים שימשתי במשרת מפקח כולל על בתי ספר על-יסודיים, ותואר שלישי ממש מתבקש למי שמכהן בתפקיד זה. חשבתי לבקש ממנו לשמש לי מנחה, אלא שהוא חלה מאוד, ונפטר זמן קצר לאחר השיחה הנ״ל.

הנושא שבחרתי לחקור היה יחס המקרא למוות ולאחר המוות. כידוע, המקרא אינו מכיר בהישארות הנפש ובעולם הבא, בשונה לחלוטין מהשקפת העולם של העמים הקדומים שעטפו את ארץ ישראל ממזרח (שומרים, אכדים, אשורים), מצפון (חיתים), ממערב (מצרים), מעבר לים (יוון). בכל התרבויות האלו מתואר בפרוטרוט העולם הבא, וגם המטלות שבן התמותה חייב לקיים כדי לזכות בו.

ניגשתי עם טיוטה לפרופ' ב. א., אחד המרצים למקרא באוניברסיטת תל-אביב, ולאחר לבטים רבים הוא הסכים להנחות אותי. דא עקא, שזה לא היה תחום ההתמחות שלו, וגם לא היה לו חשק לנסות ללמוד את הנושא. הוא דחה אותי בלך ושוב: כתוב לי פרק ראשון. כתבתי. כתוב לי שלד של העבודה. כתבתי. ציין בראשי פרקים מהי מטרת המחקר. כתבתי. מעולם לא החזיר לי שום נייר שהגשתי לו בהערות, כמקובל. יום אחד הוא פשוט נסע להיות פרופסור אורח באוניברסיטה חשובה באירופה, והשאיר אותי עם הלשון בחוץ.

חיפשתי מנחה אחר, ולאחר הרבה התרוצצויות ומפחי נפש פרופ' מ. ה. מהאוניברסיטה העברית הסכים לקבל אותי לראיון. נסעתי לירושלים בגשם שוטף, והגעתי לגבעת רם רטוב עד לשד עצמותיי. חיכיתי כמחצית השעה עד שהפרופסור הגיע לחדרו, והוא שואל אותי לשם באתי, כאילו לא היתה בינינו חליפת מכתבים. עניתי בלי שום טרוניה, והוא: אני עמוס בדוקטורנטים, אינני יכול לקבל אותך! אז מדוע הזמנת אותי לירושלים?! והוא: אני מקדיש לך זמן, ולך יש טענות?!

אפשר להתפוצץ!

ראיתי שבחוג למקרא באוניברסיטת תל-אביב, וגם בגיחה הבלתי מוצלחת שלי לירושלים, אחרי שפרופ' ליוור נפטר, אין לי שום סיכוי, החלטתי לעבור לחוג לספרות*, הגם שאת התואר השני סיימתי במקרא. החוג לספרות היה מוכן לקבל אותי בתנאי שאלמד מיספר קורסים. נרשמתי, למדתי, וגם הצלחתי לשכנע את פרופ' ג.א. (מרצה לספרות ההשכלה באוניברסיטת תל-אביב), להיות מנחה שלי, וכאן התחילה מסכת ייסורים שבאמת צריך נשימה ארוכה כדי לתאר אותה.

באותם ימים לימדתי במכון להכשרת אקדמאים להוראה, שהיה ממוקם במשק הפועלות בגבול של גבעתיים עם תל-אביב (לימים הפך המכון למכללה), ושם לימד גם פרופ' הלל ברזל, ראש המחלקה לספרות באוניברסיטת בר-אילן. התלוננתי בפניו על כך שבזבזתי שבע שנים אצל פרופסורים חסרי לב ומצפון. הוא הקשיב, והציע לי לבוא ללשכתו באוניברסיטת בר-אילן. וכך עשיתי. הוא שיכנע את פרופ' יהודה פרידלנדר להנחות אותי, אלא שהייתי חייב למצוא נושא אינטרדסציפלינרי (בין מקרא לספרות), ולהשתתף במיספר סמינרים. הנושא שבחרתי היה ״דמויות מקראיות בספרות ההשכלה״, נושא בינתחומי מובהק.

באוניברסיטת בר-אילן פגשתי עולם אחר לגמרי מזה שהכרתי באוניברסיטת תל-אביב: הפרופסור איננו אלוהים, הוא פשוט חבר שרוצה את טובתך. כתבתי לעיל שנאלצתי להשתתף במיספר סמינרים ולכתוב עבודות. המנחה שלי, פרופ' יהודה פרידלנדר, השיג עבורי מענקים משתי קרנות כדי שאוכל לפרסם את העבודה הסמינריונית בספר**. זאת מחווה שלא יכולתי אפילו לחלום עליה באוניברסיטת תל-אביב. המנחה שלי היה מצלצל אליי הביתה ומודיע לי שקרא את הפרק ששלחתי לו, העיר הערות – ועליי לקחת את הפרק הזה ולהשתדל להביא את הפרק הבא. חלום!!!

עם שיתוף פעולה כזה מצד המנחה, ועם הנכונות של סנאט האוניברסיטה לצאת לקראתי – תוך שנתיים עמדתי עם הכובע המצחיק על הראש והגלימה השחורה בטקס קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, הגם שבהחלט כבר לא הייתי הסטודנט הצעיר שהחל את המהלך שהתארך הרבה מעבר למידה.

פרופ' פרידלנדר מילא תפקידים רבים באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת אריאל, באוניברסיטאות  הרווארד וברנדייס, וזכה לפרסים יוקרתיים על מפעלו הספרותי (טלפיר, ברנשטיין, קריב), היה דיקן הפקולטה למדעי הרוח ודיקן הפקולטה למדעי היהדות, וליבי עלץ כאשר איש נפלא זה נבחר לכהן כרקטור אוניברסיטת בר-אילן – הדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול לשאוף אקדמאי.

נושא עבודת הדוקטור שלי נראה על פניו נידח בהשוואה לנושאים שיכולתי לבחור על יצירותיהם של בכירי ספרות התחייה (ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור, שלונסקי, רחל, אלתרמן, לאה גולדברג), וגם בהשוואה  לבכירי שירת ההשכלה (מיכ״ל, יל״ג), ובאמת קשה להצביע על היוצרים העברים בשנים 1829-1789 כעל מי שעשויים לעורר עניין עבור מי שהספרות איננה מרכז חייו – איזה אוהב ספרות מהשורה ימצא לנכון להניח מידו את ספריהם של א״ב יהושע, יהושע קנז, עמוס עוז, צרויה שלו ומאיר שלו, ובמקום זה ישאל בספרייה את ספריהם של נ״ה ויזל, יוסף האפרתי, שלום הכהן, דויד זאמושטש, זיסקינד ראשקאו ועוד עשרות יוצרים בשלושים השנים הראשונות של ספרות ההשכלה?

אמת ויציב, אבל, יחד עם זאת, אין לזלזל כלל במפעלם: כמו שהשירה העברית בימי הביניים חיקתה את שירת ערב בתבניות פרוסודיות ובתכנים – חיקוי, אבל לא התבטלות (תודה על המינוח לאחד העם), כך היוצרים הראשונים של תקופת ההשכלה העברית חיקו את ספרות אירופה: הקלאסיציסטים האירופיים קיבלו השראה מהקלאסיקה היוונית הקדומה (לדוגמה – ראסין), והיוצרים העבריים קיבלו השראה מהקלאסיקה העברית – גיבורי הסיפורים שבתנ״ך.

עיצוב ואיפיון דמויות קלאסיות היו בבחינת חידוש ביחס לספרות העברית שקדמה להם ממנחם בן סרוק ודונש בן לברט ועד רמח״ל. גם המחזה שאיננו אלגוריה (״מלוכת שאול״ של יוסף האפרתי) היה חידוש של התקופה הנדונה: ראסין כתב על פדרה, גיבורת האפוס היווני, יוסף האפרתי כתב על שאול, גיבור הסיפור המקראי.

אם לאחר הקדמה ארוכה זאת יהיה מישהו שירצה להציץ לתוכנה של עבודת הדוקטור הזאת, תמצתי עבורו את 462 העמודים שלה לכדי 2.5 עמודים. ראו להלן.

------------------------------

* הדוקטורט האבוד על המוות במקרא שולב בספרי ״אדיפוס ואבשלום״, הוצאת ידיעות אחרונות 1996, במאמר ״על המוות ואחר המוות – עיוני מחקר במקרא״, עמ' 139-89.

** העבודה יצאה כספר בשם ״ספר יגל יעקב מאת ר' יעקב בן שבת״, ערך, הוסיף מבוא וביאורים – משה גרנות, הוצאת אור-עם 1980.

תקציר לעבודת הדוקטור בהנחיית פרופ' יהודה פרידלנדר

״דמויות מקראיות בספרות ההשכלה בשנים 1829-1789״

אוניברסיטת בר-אילן 1979

הגיש: משה גרנות

היצירה ״המקראית״ היתה בבחינת חידוש מהפכני בספרות העברית של סוף המאה ה-18. ב-1789 נדפסה היצירה ״המקראית״ המקורית הראשונה, ולאורך ארבעים שנותיה הראשונות של תקופת ההשכלה נתחברו עשרות יצירות כאלו בעברית ברחבי אירופה (הגם שהמרכז המשפיע היה גרמניה ואוסטריה), והנה, למרות חשיבותה של התופעה, מיעטה הביקורת לעסוק בתחום זה, אולי בשל קונצפציות ביקורתיות, ואולי בשל המקום השולי שהעיסוק בדמות ספרותית תופס בביקורת בכלל.

להלן עיקר הממצאים:

א. גלריית הדמויות ״המקראיות״ שנבחרו לעיצוב מחודש מתוך המבחר הרב של הגיבורים התנ״כיים, מלמדת על מגמותיה האידיאות של התקופה. מסתבר כי הנביאים האחרונים, נושאי רעיונות הצדק והאחווה האוניברסאליים, נעדרים ביצירות אלו לחלוטין. לעומת זאת, מספר רב של יצירות מתרכזות סביב דמותו של דויד המלך, מוצאו בנאות הרועים, וההוד האופף את מלכותו – אלה משכו את ליבם של המשכילים הראשונים, אשר קינאו בחיים ״הטבעיים״ ו״המכובדים״ של הגויים. בתקופה זאת לא עוצבו כלל דמויות מימי כיבוש הארץ, או מימי שיבת ציון, אך לעומת זאת, עוצבו דמויות שהושיעו את ישראל משעבוד הגויים (משה, יפתח, שמשון, שאול, דויד) ודמויות אשר זכו לעלות אל מרומי סולם ההצלחה בעולם הגויים (יוסף, אסתר). הן בחירת הגיבורים והן אפיק השיח מצביעים על הרצון העז להתאזרח בארצות מושבם; אנשי מעלה מבין בני ישראל יוכלו להרים קרנם בעיני הגויים, ויצליחו להוכיח נאמנותם למדינות המארחות; כך יתקבלו בני ישראל כאזרחים רצויים במדינות אירופה. יחד עם זאת, מורגשת ביצירות אלו אזהרה חמורה מפני טמיעה והמרת דת. עיצובם של גיבורים כגון אברהם, חנניה, מישאל ועזריה המושלכים לכבשן האש בשל אמונתם – מוכיחה כי משכילי הדור חשו בסכנות הטמונות בטמיעה התרבותית, ולא היו תמימים חסרי תקנה באשר ל״ידיים הפתוחות״ של העולם המערבי. הם אמנם ראו עצמם פותחי תקופה חדשה ומבטיחה, והאמינו באפשרות של שוויון חברתי ותרבותי עם עמי אירופה תוך שמירה קפדנית על עיקרי הדת, אך הם חשו גם בסכנה הטמונה בחתירה לשוויון. יצירי דמיונם לא ביטאו כלל את הרצון להתרחק ממסורת ישראל. אדרבה, אלה שימשו כמעין סכר נגד נטיות ההתבוללות והטמיעה אשר פשטו במחנה ישראל בעקבות הזרמים הכבירים של ההשכלה האירופית.

ב. מחברי היצירות ״המקראיות״ הרשו לעצמם חופש רב בעיצוב דמויותיהם, ולא ראו עצמם כבולים לעיצוב המקורי. מכאן שהטענה המושמעת בביקורת בדבר הרמה האמנותית הנמוכה של יצירות התקופה, הנובעת, כביכול, מצמידות יתירה לטקסט המקראי – היא טענה שניתן להפריכה מבחינות רבות. לעומת זאת, הוכיחו מחברי היצירות הללו צמידות אדוקה לתבנית אידיאית, אותה יצרו לעצמם, ואשר את קוויה העיקריים ניתן למצוא במניפסטים האידיאולוגיים של ראשית התקופה (״דברי שלום ואמת״, ״נחל הבשור״). הדמות שנבנתה על פי תבנית זאת היתה קרובה באופייה לאלגוריה, וגרמה להיווצרותו של עולם בדוי סכמטי.

ג. רוב הדמויות בתקופה זאת בנויות כ״אשכול של תכונות״, כלומר, דמויות שטוחות וסטטיות, הצומחות סביב תכונות דומיננטיות אחדות, והמכריזות בכל מצב על רעיונות שגורים אחדים. התאמת ״אשכול התכונות״ לכל המצבים בפאבולה, והרקע העל-טבעי והבלתי מתקבל על הדעת, שבו פועלת הדמות – מונעים ממנה מינימאליות של סבירות. דרכי האפיון של הדמות הזאת נחשפות בבהירות לקורא – אלו נעדרות כל תחכום, והן מגלות לאורך כל היצירה את מעורבותו הרגשית החזקה של המחבר כלפיה. ליד הדמויות הראשיות, הבנויות במתכונת זו, עוצבו דמויות ״מעריצות״ ודמויות ״תשליל״ לרוב, שתפקידן היה למקד את ההתעניינות בדמויות הראשיות. לא כל הדמויות הבנויות כ״אשכול של תכונות״ מתאימות בהכרח לתבנית האידיאית המשכילית, שהוזכרה בסעיף ב' דלעיל. אין חפיפה הכרחית בין הדרך הקונבנציונאלית של עיצוב הדמות ובין האידיאה הקונבנציונאלית שהדמות מבשרת.

ד. יוצרים מעטים עיצבו דמויות החורגות חריגה משמעותית, הן מן התבנית האידיאית המשכילית והן מדרך העיצוב הקונבנציונאלית – ביניהם ניתן למנות את יוסף האפרתי, ב' בינג, ז' ראשקאו, שלום הכהן, מ' לטריס. ליד דמויות מורכבות בעלות עומק פסיכולוגי, המתפתחות התפתחות אמינה (משל – האפרתי, ראשקאו, לטריס) אנו מוצאם יוצאי דופן: אופיים הקומיים (בינג), דמויות ״העתק״ ו״מאריונטות״ (משל שלום הכהן), כמו שאנו מוצאים במיטב היצירות האירופאיות.

לכאורה נראים ההישגים האמנותיים של התקופה מזעריים, אך חובה היא לתת את הדעת לעובדות אחדות:

1. למחברי היצירות ״המקראיות״ בתקופה זאת לא היו כלל כוונות אמנותיות. כוונותיהם היו דידקטיות טהורות, ואותן הם חשפו בצורה הברורה ביותר בהקדמות ליצירותיהם וביצירות עצמן. אין הם אחראים לקני המידה שבני תקופתנו אכפו עליהם.

2. התקופה הנדונה בעבודה זאת היא למעשה התקופה הראשונה בספרותנו בה עוצבו דמויות ״מקראיות״ ודמויות ״חיות״ במסגרות ספרותיות בעלות אופי אירופי. עיצוב מורכב ומעמיק של דמות מסתמך, בדרך כלל, על ״תקדימים״ ספרותיים ״תקדימים״ כאלה לא היו בנמצא בימים ההם. במקום זאת ניזונה התקופה מאידיאליזם אופטימי מופלג אשר דרכו לפגום ברמה האמנותית.

3. עיצובה של דמות היסטורית הוא בדרך כלל משימה אמנותית קשה. בודדים בספרות העולם ובספרות העברית החדשה הצליחו להתמודד עם משימה כזאת בהצלחה. יוצרי תקופה זאת בחרו מטעמים אידיאולוגיים, ולא מטעמים אמנותיים, להתמודד דווקא עם המשימה הקשה הזאת.

בעקבות ראיית העובדות התרבותיות-היסטוריות כהווייתן, נדמה כי אפשר לראות הישג של ממש בעובדה שבשנים 1829-1789, כשהשפה העברית היתה שפת כתיבה של עילית מצומצמת בלבד, עוצבה גלריה של דמויות שבכל זאת היה בהן ייחוד אמנותי, ששאף להידמות למיטב הקרקטריסטיקה האירופית המודרנית.

הערה מסכמת:

עבודתי עסקה בשלושים השנים הראשונות של תקופת ההשכלה העברית, אבל נדרשתי לבקיאות ביצירות כל התקופה, קראתי  עשרות רבות של יצירות, ומסקנתי היא שאוהב ספר בימינו לא ימצא ביצירות אלו עניין, וזאת משלושה טעמים:

א. השפה העברית הייתה עדיין דלה מאוד, עדיין בלתי נגישה לדרישות שיצירה מודרנית מעמידה בפני היוצרים.

ב. היוצרים בחרו לשחזר באורח פיוטי דמויות מהסיפורת המקראית, ובחירה זאת מנתבת בהכרח למהמורות, שכן העיצוב המקראי לדמויות כמו יוסף, שאול, דויד הוא נדיר כל כך ברמתו הספרותית, כך שכל ניסיון שחזור עיצוב זה נועד מראש לכישלון. הקורא המיומן יבכר את המקור על פני השחזור.

ג. יצירות המשכילים נועדו למטרות דידקטיות: להשכיל, לנתב את הקוראים להשכלה האירופית, להרחיב את מילון השפה העברית. אלו אינן מטרות המקובלות על הקורא בתקופתנו.

המעניין ביותר מכל המשוררים המשכילים בשלושים השנים הראשונות הוא יוסף האפרתי, שכתב מחזה בשם ״מלוכת שאול״. יש במחזה קטעים טובים למדיי, אבל עדיין בוסר, ולוקה במטרה המשכילית הקלאסית: ללמד מוסר השכל ולהרחיב את הלשון העברית. בעצם גם בשנים המאוחרות יותר של תקופה זאת לא קם יוצר שקורא בן ימינו יכול למצוא בכתביו עניין, וזה כולל גם את ״הבכירים״ שביניהם (אברהם מאפו, אד״ם הכהן, מיכ״ל). היחיד מבין יוצרי תקופת ההשכלה שקורא בן ימינו ימצא בו עניין הוא ללא ספק י״ל גורדון, ולא בזכות הפואמות המקראיות שלו (״אהבת דויד ומיכל״, ״אסנת בת פוטיפרע״, ״דויד וברזילי״ וכו'), וגם לא בזכות שפע המשלים שכתב, אלא בזכות מלחמתו בדספוטיות של הממסד החרדי, שממרר את חייה של הקהילה היהודית, ודנה אותה לבורות חשוכה. אני מתכוון לפואמות כמו ״קוצו של יוד״, שומרת יבם״, ״אשקא דריספק״ ועוד. וכן, לא קם לפניו, וגם לא אחריו משורר שנאבק למען מעמדה של האישה. 

וזאת לדעת, בלי המסד של יוצרי תקופת ההשכלה, לא היתה באה לעולם תקופת התחייה עם יוצריה הגדולים: ביאליק, טשרניחובסקי, ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין, שופמן, עגנון. ביאליק היה מודע לחוב הגדול של יצירתו כלפי המשכילים שקדמו לו, ונתן לכך ביטוי בשיר ״אל האריה המת״.

משה גרנות

* * *

רבקה אלמן

עֲלֵה לִילָךְ קָדוּם

[מתוך ספרה ״נוגעת במה שאינו״]

בֵּין עַרְבַּיִם סַעַר יַעֲבֹר

עֲלֶה לִילָךְ קָדוּם

יָנוּעַ בְּלִבִּי.

בֵּין-עַרְבַּיִם

זֶרַע עַתִּיק יוֹמִין

יִנְשֹׁר לְרֶחֶם מִסְתּוֹרִי

בַּתְּהוֹם.

וְעַלְוַת עֵצִים

תְּרַנֵּן בָּרוּחַ

וְשִׁמְּךָ הַנִּבְרָא

עֶרֶב עֶרֶב 

בְּדָמִי יַעֲלֹץ.

 סָמוּק  כְּעוֹרְךָ הַיֵּינִי

מֵאִיר יַעֲרוֹת-עַד

בְּלִבִּי.

קישור לספר שיריה של רבקה אלמן ״נוגעת במה שאינו״ עם המלצה של ד״ר דורית אורגד:

http://www.tzivonim.com/store/poetry/product/411-%D7%A0%D7%95%D7%92%D7%A2%D7%AA-%D7%91%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95

* * *

אגרת של הרב קוק משנת 1907

בשבחו של הרב מנחם שלמה ראב

בנו בכורו של יהודה ראב

באגרות הראי״ה א' עמוד ק״ו אגרת צ״ב מחדש תשרי תרס״ח [1907]

להרבנים נ כהנא שפירא ושלמה ראב, כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק:

״חמודי לבבי יקירי ירושלים הרבנים האהובים

...ואנוכי הצעיר מה מאוד אשתוקק להשביע רצון נפשות

עדינות ולבבות טהורות שכמותכם״...

וחותם:  .. ״אחי הנעימים״

– מרדכי בן הרב יוסף חיים זוננפלד קבל סכום כסף מהונגריא כדי

לאסוף מנין יהודים להתפלל ליד הכתל לשלום חולה או לעילוי נשמת

נפטר בדרכו פגש במנחם שלמה ראב אך הלה סרב ליטול שכר עבור

תפילה.

וכך ענה להזמנת מרדכי:

״אני עבור כסף אינני משתתף בתפילה, אבל נלך יחד

לאסוף מנין יהודים נצרכים״...

שלחה: כרמלה קום, נכדתו של מנחם שלמה ראב.

* * *

נעמן כהן

הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ

הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. ויבוא רוגל אלפר האנטי-ציוני הרוצה בחורבן ישראל אל איימן עודה ויאמר לו: ״היה נא מלך המשיח עלינו ותצילנו מידו של ביבי.״ ומשלא הצליח מאס בו, והלך ובחר במשיחו החדש גדעון משה זריצ'נסקי-סער המאמין בישראל השלימה. העיקר ״רק לא ביבי״:

(רוגל אלפר, ״אסתום את האף ואצביע סער״, ״הארץ״ 12.1.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9438473

הלוך הלכו אנשי ״דרך ארץ״ להמליך עליהם מלך. ויבואו אל משה סמולינסקי-יעלון ויאמרו לו היה נא המלך המשיח עלינו ותצילנו מידיו של ביבי. וימלוך עליהם, וימשחו אותו עליהם כמלך וישבחוהו ויקלסוהו כי הוא המלך שיושיע את ישראל מנתניהו. ומשלא צלח, וימאסו בו וישקצו שמו עד מאוד, ויחפשו מלך משיח חדש שיושיעם מנתניהו, ומצאו את בנימין גנץ ויאמרו לו היה נא המלך המשיח עלינו ותצילנו מידיו של ביבי. וימלוך עליהם, וימשחו אותו עליהם כמלך וישבחוהו ויקלסוהו כי הוא המלך שיושיע את ישראל מנתניהו. ומשלא צלח, וימאסו בו וישקצו שמו עד מאוד, ויחפשו מלך משיח חדש שיושיעם מנתניהו, ומצאו את גדעון משה זריצ'נסקי-סער ויאמרו לו היה נא המלך המשיח עלינו ותצילנו מידיו של ביבי. וימלוך עליהם, וימשחו אותו עליהם כמלך וישבחוהו ויקלסוהו כי הוא המלך שיושיע את ישראל מנתניהו עד אחרי הבחירות כי אז ישקצוהו ויחושו להמליך עליהם מלך המשיח חדש. כי העיקר ״רק לא ביבי.״ והשאר בתולדות משיחי השקר של ישראל.

הגם גדעון משה זריצ'נסקי-סער הוא  pc?

מסתבר שגם גדעון משה זריצ'נסקי-סער (משיחם של רוגל אלפר, ו״אנשי ״דרך ארץ״) אימץ את הדיבור השקרי של הפוליטקלי-קורקט.

בסער, שלא לומר ברהב, הוא מבטיח (מפי תעמלניו ויתכן שהם מעוותים את דבריו) ש״הוא ינהל מלחמת חורמה בטרור החקלאי״ (״חדשות בן עזר״, 1610). לא ברור כיצד ילחם זריצ'נסקי-סער ב״חקלאות הטרוריסטית״ (״טרור חקלאי״), אבל אם זו הגדרתו – ספק אם יילחם נגד הטרוריסטים הערבים-המוסלמים המפעילים טרור נגד החקלאים היהודים.

אוי לנו אם גם הוא יאמץ את ה״פוליטיקלי-קורקט״ השקרי של בראכ חוסיין אובמה, שאצלו אין טרור ערבי-מוסלמי – יוק. אדם המסתיר את האמת מפחד, לא יוכל לנצח במאבק נגד הטרור הערבי-מוסלמי.

יאיר למפל-לפיד רוקד מה יפית לערבים

בהשראת בנימין מיליקובסקי-נתניהו גם יאיר למפל-לפיד מנסה להתחנף לערבים כדי לנסות לקושש קולות. הוא שכח את הצהרתו שלא יכונן ממשלה עם ה״זועביז״, ועתה הוא מצהיר שבממשלתו, כשיקים ממשלה, הוא ימנה שני שרים ערבים בכירים בממשלה, ויקים גם עיר ערבית חדשה.

https://twitter.com/shirnosa/status/1349772828304961537

תשאלו למה הוא כל כך נדיב? פשוט כי הוא יודע שהוא לא ירכיב ממשלה. הרי הוא יכול כבר היום, מתוקף מעמדו במפלגה (מפלגת פיהרר-מנהיג) למנות שני מועמדים ערבים בכירים לכנסת, והוא לא עושה כן...

לא מיליקובסקי-נתניהו, ולא למפל-לפיד יצליחו. המפגינים נגד נתניהו בנצרת, נציגי המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) לא הניפו את דגלי ישראל במטרה להשיג שיוויון, אלא נופפו מולו בדגל סייקס המסמל בצבעיו את החליפות המוסלמית, ואת האיפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית. בניגוד לסקרים הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) אולי תרד במעט, אבל תקבל קרוב למה שקיבלה. מנסור עבאס מהרשימה האיסלמית ״האחים המוסלמים״ ״החמאס״ כבר תוקף את נתניהו: ״מי הוא בכלל?״

רון אובז'נסקי-חולדאי סכנה מהלכת - נכון יותר סכנה להולכים

השבוע בסקר המנדטים ירדה מפלגתו החדשה של רון אובז'נסקי-חולדאי מתחת אל אחוז החסימה. סיכויים גדולים שהוא יישאר בכל זאת ראש עיר. וזה הזמן לומר עליו כמה מילים.

בבוא היום יישפט אובז'נסקי-חולדאי על תרומתו לתל אביב, אבל לדבר אחד הוא גרם שאין לו סליחה ומחילה. תל אביב הפכה עיר מסוכנת, מסוכנת עד מאד להולכי רגל.

ירידה למדרכה (ודוק״ לא לחצות כביש רק למדרכה) כרוכה היום בסכנת חיים. מכל עבר עטים עליך אופנים חשמליות מהירות, וקורקינטים חשמליים. צריך כל רגע להביט ימינה שמאלה קדימה, ולזוז כרקדן מיומן, שאלמלא כן תידרס ותיפצע אם לא יקופחו חייך. סכנת נפשות.

בניגוד לירושלים ולחיפה ההרריות, העיר העברית הראשונה – תל אביב, שטוחה, והיתה  מראשיתה גן עדן להולכי רגל, והנה הפכה להם לגיהינום. ולו בשל סיבה זו בלבד יש לסלקו מן העיר.

אחרי מות קדוש אמור

עזרא יצחק נאווי – פדופיליה ו״זובור וגזנגה״

משומדים ובוגדים כדמויות מופת

ב-9 בינואר 2021 נפטר האקטיביסט הפרו-איסלמי והלוחם למען הכיבוש הערבי-מוסלמי, עזרא יצחק נאווי, (נולד ב-1951 להורים שעלו באותה שנה מעירק.)

נאווי היה שרברב במקצועו, והוא ובן-זוגו, פואד מוסא, אסיר בטחוני פלסטיני משוחרר, היו שותפים בעסק אינסטלציה, וגרו בדירה מפוארת ברחביה. (לא פורסם מי קיבל את הירושה).

ב-1997 הורשע נאווי בביצוע מעשה סדום, בקטין פלסטיני בן 15 בשנת 1992‏. עם אלה שפעלו למענו ובקשו הקלה בעונשו נמנה גם בן-זוגו לשעבר, הסנאטור האירי דייוויד נוריס, שלימים נאלץ עקב כך להסיר מועמדתו לנשיאות אירלנד‏.

בנוסף הורשע נאווי בשימוש בלתי חוקי בנשק, גידול סמים, החזקת סמים לצריכה עצמית, החזקת כלים לסמים, כניסה לשטח סגור, איומים, הסעת תושב זר והפרעה לעובד ציבור. בגין עבירות אלו ריצה נאווי פעמיים עונש מאסר בפועל, בשנת 1997 ובשנת 2006.‏‏

נאווי נמנה עם מקימי ארגון ״תעאיוש״, והיה לפעיל מרכזי של הארגון באזור דרום הר חברון.

בתוכנית התחקירים ״עובדה״ התנאה נאווי בכך שהוא מוסר מוכרי קרקעות ערביים ליהודים – למנגנוני הביטחון של אש״פ ,שהורגים את הסוחר ועושים לו: ״זובור״ ו״גזנגה״.*

נאווי התגאה שנהג כך בעבר עוד שלוש פעמים ושאף נאמר לו שהיתה לו יד במותו של לפחות פלסטיני אחד‏.

״גזנגה״ בעיראק:

https://en.wikipedia.org/wiki/14_July_Revolution#/media/File:14_July_revolution_-_mutilated_corpse.jpg

אם היה נתניהו בועל נער ערבי בן 15 היה מיידית מואשם בפדופיליה ובסכנה למין האנושי כולו, אך אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי לא יכול להינזק מאשמה דומה.

מובן שמיד לאחר מותו שכירי העט של שוקן ונבזלין החלו במסורת היהודית של ״אחרי מות קדושים אמור,״ והפכוהו לקדוש, הללו אותו ואת מעשיו. הגדילה לעשות כתבת הארץ״ מיכל פלג, שהכריזה ״הוא היה גיבור!״ ומנתה שלושה גיבורים מוסריים בישראל: מרדכי וענונו-ג'ון קרוסמן, שהתנצר, טלי פחימה שהתאסלמה (היא לא מפרסמת את השם הערבי שקיבלה עם ההתאסלמות), ועזרא נאווי.

(מיכל פלג, ״חייו ומותו של עזרא נאווי״, ״הארץ״, 12.1.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9439128

״אשרי העם שאלו גיבוריו״... או אומלל העם...

-------------

* (ה'זובור' – הוא רצח, וה״גזנגה״ – קשירת כפות רגליו של הנידון למוות לרכב וגרירתו ברחוב הראשי כאשר גולגולתו מתפצחת על הכביש).

״אחרי מות״ אדלסון – שטנה אמור

מכיוון ששלום גדליה-שלדון גרי אדלסון, תרם לתגלית, תרם לאיכילוב למחלקת גמילה, תרם ל״יד ושם״, תרם להקמת בית ספר לרפואה באריאל, תרם להכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל, וברמת הגולן בריבונות ישראל, ובעיקר מימן את העיתון ״ישראל היום״ המחולק חינם – לא יכלו שוקן ונבזלין בעלי ״הארץ״, שלא לדאוג ששכירי העט שלהם ישטינו עליו לאחר מותו.

(אורי משגב, ״היהודי הכי עשיר בעולם הפך את העולם לפחות טוב״, ״הארץ״, 12.1.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.HIGHLIGHT-1.9448089

(רוגל אלפר, ״שלדון אדלסון מת, אבל הנזק לו גרם במהלך חייו נמשך״, ״הארץ״, 13.1.21)

https://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/.premium-1.9446042

אין טעם לתמצת את דבריהם. כותרות מאמריהם אומרות הכול. מה שכן נגיד הוא, שמן הראוי ששוקן ונבזלין, יקחו ממנו דוגמה מוסרית, שיתרמו גם הם מהונם הרב משהו למען עם ישראל. אם לא בית חולים, או פקולטה לרפואה, אז לפחות יחלקו את עיתונם ״הארץ״ חינם.

נראה אותם!

חוק הכבוד – מניעת הסתה נגד העם היהודי

כשם שהגרמנים עשו ליהודים דה-הומניזציה כהכשר לרצח עם, כך עושה גם התעמולה הערבית-מוסלמית.

התעמלן הערבי-האיסלמו-נאצי, מוחמד בכרי, יצר לאחר מבצע ״חומת מגן״ לנוכח אינתיפאדת הקצה (״אינתיפאדת אל-אקצה) והרצח במלון פארק בנתניה את סרט התעמולה ״ג'נין ג'נין״, שמומן בחלקו ע״י אש״פ. שר ההסברה הפלסטיני יאסר עבד רבו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%92%27%D7%A0%D7%99%D7%9F

כמיטב המסורת הגזענית האנטישמית הערבית-מוסלמית – תוארו היהודים בסרט כפושעי מלחמה שביצעו טבח של אזרחים, ובסרט אף הוצגה סצינה מזויפת בה הוצגו טנקים דורסים פצועים.

הסרט ״ג'נין, ג'נין״ הוקרן בסינמטקים של ירושלים ותל אביב, אבל חברי המועצה לביקורת סרטים הזדעזעו מן הסרט, וקבעו כי מדובר בתעמולה מסוכנת ושקרית הגובלת בהסתה, ואסרו את הקרנתו.

 בכרי עתר לבג״ץ (בית דין גבוה ל״צדק ערבי״)  וזה התיר ב-2003 את הקרנת הסרט, בטענה שאין הצדקה לפגיעה בחופש הביטוי, כאשר אין סכנה ודאית לפגיעה בסדר הציבורי.  

חמישה חיילי מילואים, מבין אלו שלחמו בג'נין, הגישו תביעת דיבה נגד בכרי ושני הסינמטקים שהקרינו את סרטו, בטענה שיש בו לשון הרע. ב-2007 הסכימו הסינמטקים לפצות את החיילים ב-40 אלף שקל, וכך נחלצו מן התביעה והותירו את בכרי לבדו כנתבע יחיד.

קרוב לשנה לאחר מכן דחה בית משפט מחוזי את תביעת הדיבה. וקבע שבסרט יש משום לשון הרע, אבל זו אינה מופנית אל חמשת התובעים עצמם אלא לציבור שלם, (דיבה נגד צה״ל ונגד היהודים בכלל הרי אינה נחשבת כלל דיבה...)

החיילים לא הרפו. הם עירערו לבית המשפט העליון, וביוני 2011 דחו גם שופטי העליון את הערעור. הם קבעו את הקביעה המוזרה כי ״ג'נין, ג'נין״ אמנם כולל שקרים, אבל אלה אינם מיוחסים לחייל מסוים מבין התובעים ולכן אין לקבוע שהוא הוציא דיבתם. (דיבה נגד צה״ל ונגד היהודים בכלל הרי אינה נחשבת כלל דיבה...)

ב-2017, הוגשה תביעת דיבה נוספת נגד בכרי בבית המשפט המחוזי בלוד. חבורת החיילים במיל', שלאורך שנים לחמה נגדו בבתי המשפט – הצליחה לאתר חייל מילואים שלא רק לחם בג'נין אלא גם מופיע בסרט בחטף, מרחוק. החייל הזה, נסים מגנאג'י, הוא שהגיש את תביעת הדיבה החדשה נגד בכרי, בסך 2.6 מיליון שקל, בתקווה שהופעתו בסרט תחייב את בית המשפט לפסוק לטובתו.

 15 שנה ממועד יציאתו של הסרט, בחרה סוף סוף המדינה להגן על שמם הטוב של חייליה ולהצטרף למאבק באופן רשמי: היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, החליט להתערב בתיק אזרחי בין שני פרטים והצטרף לתביעה.

ב-11 בינואר 2021 קיבלה הלית סילש, שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, את תביעת הדיבה של סא״ל ניסים מג'נאג'י, וקבעה בפסק הדין שיש להחרים את כל עותקי הסרט הקיימים בישראל, ולהסירו מאתרי שיתוף הווידיאו. (אבל לא מיוטיוב) וכן שבכרי ישלם פיצויים של 175,000 שקלים והוצאות משפט של חמישים אלף שקל.

מובן מאליו שבעיתון ״הארץ״ נזעקו נגד פסק הדין.

(נירית אנדרמן, ״המערכת כולה התגייסה נגד מוחמד בכרי״, ״הארץ״, 12.1.21)

https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.9444834

ובדיוק כ״לורד האן האו״ האנגלי, שהגן על סרטי התעמולה של לני ריפנשטאהל בהפקת גבלס, כך גם ״לורד האו האו״ הישראלי, גדעון לואי (לוי), מגן על סרט התעמולה הפלסטיני במימון אש״פ של מוחמד בכרי.

(גדעון לוי, ״אמת אמת״, ״הארץ״, 14.1.21) (כך בגירסה המודפסת).

(״את הסרט 'ג'נין ג'נין״ יקרינו יום אחד בכל בתי הספר בישראל (כשתהפוך לפלסטין.״) כך בגירסת האינטרנט:

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9448344

אין תימה שהסרט זכה בפרס דב הפלטינה לחופש הביטוי בפסטיבל ברלין בירת הרייך.

״פייק ניוז״ כמדיניות זה הפשיזם בהתגלמותו, אותו מייצג גדעון לואי (לוי).

מה יש לעשות?

כמיטב המסורת האנטישמית הערבית-מוסלמית והנאצית ובהמשך לדברי מוחמד (שהוא קרוי על שמו) שהכריז כי התנאי לגאולה היא רצח כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=sHhG1IyfqXg

יצר מוחמד בכרי התעמלן האיסלמו-נאצי ממשפחת מחבלים רוצחים מטעם החמאס הנמצאים בכלא:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2935194,00.html#n

סרט תעמולה אנטישמי גבלסי העושה דה-הומניזציה ליהודים במטרה להשמידם. ודוק: דברי מוחמד המחייבים את רצח כל היהודים אומצו גם ע״י אש״פ וארגון הרצח הג'יהאדיסטי שלו ״השהידים של הקצה״ (כתאאב שוהאדת אל-אקצה) מייסודו של הג'האדיסט הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי, והג'יהאד של אש״פ שכונה ״אינתיפדת הקצה״ (אל-אקצה) שבתגובה למעשי הרצח שלו פעלו חיילי צה״ל בג'נין.

בניגוד לשקריו של בכרי הכעס עליו אינו בגלל שהרג את החיילים – אלא בגלל שקריו על פשעי המלחמה שביצעו כביכול.

בייחוד מצחיקה הקביעה של בכרי ״אין צבא כיבוש שיכול להיות מוסרי״ בשעה שהוא רואה את צבא הכיבוש של מוחמד כמופת מוסרי, והוא אינו מסתפק ב-13 מיליון קמ״ר של שטחים כבושים ע״י הערבים ורוצה צבא כיבוש ערבי שיכבוש גם את ישראל ודוק: לא רק את יו״ש או את הגליל בלבד.

יוליוס שטרייכר התעמלן האנטישמי הנאצי בעל עיתון ״דר שטירמר״ – היה הפושע הנאצי היחידי שנדון למוות בנירנברג רק בעוון הסתה אנטישמית. בארץ אין דין מוות אבל מוחמד בכרי ראוי שיקבל מאסר עולם על ההסתה האנטישמית שלו, ויישב בכלא עם משפחתו שרצחה תשעה בני אדם (יהודים ולא יהודים) במירון.

לכן לא יעלה על הדעת שהחוק בישראל יתיר שקרים והסתה נגד היהודים באופן כללי, ואלמלא הופיע נסים מגנאג'י שנייה על המסך – תביעת הדיבה שלו לא היתה מתקבלת (ההגנה ביקשה פשוט למחוק את תמונתו וכך לבטל את התביעה).

הפתרון של יוסף דוריאל ז״ל

לכן יש לחוקק את החוק שהציע יוסף דוריאל ז״ל: ״חוק למניעת הסתה נגד העם היהודי – שבא לתקן עוול של אלפיים שנה, בהן חזר הרצף המסוכן של הסתה-התעללות-טבח... טוב שכל העולם יידע על כך, וטוב שאנו נדע מיהם חברי הכנסת שיתנגדו לחקיקת ההגנה לישראל ויצרפו את עצמם בגלוי לגיס החמישי, החותר תחת קיום המדינה.״

(״חדשות בן עזר״ 656, 30.6.2011)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00656.php

 איני יודע לאילו חברי כנסת פנה דוריאל ז״ל, מה שברור הוא שחוק זה טרם התקבל, ומה שברור עוד יותר שיש לקבלו. לכן פניתי במכתב ליוזם חוק הלאום, אברהם משה דיכטר, שידאג לחוקק חוק כזה.

אעדכן אם אקבל תשובה.

אברהם משה דיכטר:

davraham@KNESSET.GOV.IL

הגזענות והאנטישמיות השחורה

ננסי פטרישיה ד'אלסנדרו פלוסי, יו״ר בית הנבחרים האמריקאי, ציטטה את שירו של אהוד וינר-מנור ״ארצי שינתה פניה,״ ואכן אמריקה שינתה פניה.

מימשל הנשיא הנבחר ג'וסף רובינט ביידן ממנה את קריסטן קלארק למנהלת אגף זכויות האדם במשרד המשפטים!

מינוי נפלא. היא גם אישה, גם ״אפרו-אמריקנית״ (כושית לא מרוקאית לבנה), וגם בוגרת הרווארד, מה שאומר שלהבדיל מן הבורים ועמי-הארץ באדמיניסטרציה הקודמת, מדובר באישה משכילה להפליא, וגם גזענית שחורה המטיפה לעליונות גנטית ורוחנית של השחורים על הלבנים.

כמובן שהתוסף לגזענות הוא תמיד אנטישמיות. בהיותה ראש אגודת הסטודנטים ב״לימודים השחורים״ בהרווראד, היא הזמינה להרצאה את הארכי-אנטישמי ומכחיש השואה המנוח טוני מרטין, כדי שיספר לסטודנטים על פשעי היהודים נגד הגזע השחור. וטרחה לציין שהיא מסכימה עם כל מילה של האיש ה״מלומד״ הזה.

הנה שינוי פניה של הארץ, גזענית ואנטישמית שחורה היא האחראית החדשה לזכויות האדם באמריקה:

https://rotter.net/forum/scoops1/677611.shtml

אכן ארצה של ננסי פטרישיה ד'אלסנדרו פלוסי שינתה פניה.

בעוד שבהיסטוריה האמריקאית טרם היה נשיא אמריקאי פרו-יהודי ופרו ישראלי כדונלנד ג'ון טראמפ, נשיא עם בת ונכדים יהודים אורתודוכסים, מתנגדיו מאשימים אותו בגזענות ובאנטישמיות.

מבלי להפחית בגזענות האנטישמיות של חלק מתומכיו הרי מניין הגזענים האנטישמים של מתנגדיו עולה עליהם עשר מונים. מספיק רק למנות את הארגון האנטישמי הכושי המונה מיליונים ״אומת האיסלם״.

מנהיג הארגון האנטישמי ״אומת האסלאם״, לואיס יוג'ין וולקוט פראחאן שיבח את אדולף היטלר כ״איש דגול״, ואמר על היהודים כי ״כאשר אלוהים מכניס אותך לתנורים, זה לָנצח.״

פרחאן גם נוהג לכנות את היהודים ״אוייב״ ו״שטן״ ולהאשים אותם בפיגועי ה-11 בספטמבר.

בנאום אנטישמי נוסף טען כי ״היהודים שולטים בכל סוכנויות הממשלה ואחראים לכל הניוון שמגיע מהוליווד.״ באוקטובר 2018 הסירה פייסבוק סרטון מנאום שלו, אותו הקדיש ל״קהילה היהודית״, ובו השווה את היהודים ל״טרמיטים״. פאראחן תומך גם בפיגועי התאבדות של מוסלמים נגד יהודים.

כמובן שננסי פטרישיה ד'אלסנדרו פלוסי, יו״ר בית הנבחרים האמריקאי, לא תגיד על כך מילה כי זה נגד כללי ה-PC לומר ש״ארצי שינתה פניה״ בגלל גזענות ואנטישמיות כושית.

הכחשת שואה

בין המבקרים את ההסתערות של תומכי טראמפ על הקפיטול היה גם השרירן ארנולד אלואיס שוורצנגר, מושל קליפורניה בעבר. שוורצנגר, בן ארצו של היטלר, השווה בין ליל הבדולח להפגנה.

ייאמר ברורות  אין דמיון. השוואה נלוזה שהיא מעין הכחשת שואה או גימודה.

דויטשלאנד איבר אלס (1)

לפני ירידה לדויטשלנד

צעירים רבים ניסו להידחף בתור לקבלת חיסון לקורונה על חשבון המבוגרים. אחד הצעירים, אב צעיר עמד בסוף התור עם שתי בנותיו הפעוטות והביט בנעשה באדישות. הוא ענה לטלפון ובתום השיחה בישר לבנותיו — ״חיסנו את אמא.״ – ״יש לנו קבוצת וואטסאפ שקוראים לה 'קורונה בין חברים',״ הוא הסביר, ״כל היום עוסקים בה רק בחיסונים. יום אחד מספרים על חיסונים שנותנים בשפרעם, יום אחד בירוחם, ויום אחד בטבריה. היום קפצה הודעה על חיסונים פה.״

״למה בעצם אתם רוצים להתחסן?״ שאל הכתב.

״הבנות עוד לא יודעות, אבל אנחנו רוצים להגר לברלין,״ הוא ענה לי בלחש, ״יש לנו את החיידק של אירופה בראש והפוליטיקה של הקורונה נתנה לנו את הדחיפה האחרונה. אנחנו רוצים לגמור עם החיסון פה בישראל, לפני שאנחנו נוסעים...״

(חגי עמית, ״שמעתי בפייסבוק שיש חיסונים ואני פשוט רוצה לגמור עם העניין הזה של הקורונה״ – בריאות – TheMarker, ״הארץ״ 8.1.21)

https://www.themarker.com/news/health/.premium-MAGAZINE-1.9430992

״דויטשלאנד איבר אלס״ – ״גרמניה מעל הכול״. כלומר לפני חיסון המבוגרים הישראלים.

בגרמניה הרי התור ליהודים הוא: ״ORDNUNG MUSS SEIN״...

דויטשלאנד איבר אלס (2)

השגריר בגרמניה נגד אלדד בק

בשנת 2020 גינתה גרמניה את ישראל עשרים פעמים במועצת הביטחון של האו״ם, ואף פעם לא את סין, סוריה, סעודיה, טורקיה, או קובה, והצביעה שבע פעמים נגד ישראל ביום אחד כולל ״גינוי על צעדי הדיכוי נגד אזרחים סורים ברמת הגולן הכבושה.״ ואף מילה נגד רוצח ההמונים בשאר אל אסעד. גרמניה הפגינה שנאה של ממש נגד מדינת היהודים. (תודה לגיא בכור).

בעוד ששגריר גרמניה במועצת הביטחון, כריסטוף הויסגן, ניהל שם מדיניות אנטישמית אנטי ישראלית, עד שהוגדר ע״י מכון ויזנטל כאחד האנטישמים המובילים בעולם:

https://www.wiesenthal.com/assets/pdf/top-ten-anti-semitic.pdf

שגריר ישראל בגרמניה, ירמיהו יששכרוב, (אביו של דין יששכרוב שהיה דובר ״שוברים שתיקה״ וכיום הדובר של איימן עודה) – רקד לגרמנים ״מה יפית״, במקום לדאוג לאינטרסים הישראלים, ולא די בכך אלא הוא רודף ומתנכל לעיתונאי אלדד בק על ש״העז״ להטיל עליו ביקורת.

בק ביקר למשל בדיווחיו את יששכרוף לאחר שהשגרירות נתנה חסות לאירוח נכדתו של שמעון פרסקי-פרס, מיקה אלמוג (שהשתמטה משרות בצה״ל) באירוע של ׳קרן העתיד׳ המשותפת לממשלות גרמניה וישראל, שנערך בעיריית ברלין בחסות שגרירות ישראל בחודש ספטמבר אשתקד, יומיים לפני מועד הבחירות.

באירוע, כצפוי, השמיעה אלמוג דברי ביקורת חריפים על ראש הממשלה נתניהו. ״היא יוצאת להתקפה שלא תאומן נגד ראש הממשלה, ושגריר ישראל לא מוחה, מסתייג או מעיר על הדברים האלה שהיוו פגיעה במדינת ישראל,״ העיר בק.

בנוסף ביקר בק את יששכרוף על כך שהתערב בפוליטיקה הפנימית בגרמניה, ותמך נמרצות ובפומביות בסאוסן שבלי, פוליטיקאית פלסטינית-גרמנית שהתמודדה לראשות עיריית ברלין (והפסידה), וכן על התקפותיו החוזרות ונשנות על מפלגת הימין הגרמנית ׳האלטרנטיבה׳. ״זה לא לעניין, בדיוק כפי שאנחנו לא אוהבים שגרמניה או כל שגריר זר אחר מתערבים לנו פה בעניינים הפנימיים בישראל.״

בתגובה כתב יששכרוב בחשבון הטוויטר הפרטי שלו, אחריו עוקבים בכירי התקשורת והפוליטיקה הגרמנית בגלל תפקידו: ״אלדד בק מזמן הפך להיות פעיל פוליטי נלעג ושולי ללא אמינות – בוודאי לא עיתונאי. זו תעודת כבוד שתוקף אותי ומראה את יושרו הלקוי כאשר תוקף את בני משפחתי. דבריו מראים שמתמחה בידיעות מפוברקות ומגמתיות בהתאם להשקפותיו הקיצוניות. תמוה ששולל עבודת השגרירות לשפר את תדמית ישראל בגרמניה.״

בעקבות דברים אלה החליט בק לתבוע את יששכרוף בגין הוצאת דיבה והפצת לשון הרע נגדו. לאחר שהגיש את התביעה, הגיב אליה משרד החוץ במכתב בו הוא מגבה את השגריר. במכתב הוסבר כי מדובר בדיפלומט ״מצטיין ובכיר, אשר בסך הכול הביע את עמדתו.״

https://twitter.com/eldadbeck/status/1348705610427211777?s=03

יאמר ברורות תמיכת משרד החוץ ושר החוץ גבריאל אשכנזי בירמיהו יששכרוב אינה רק חמורה מבחינת התקפה בוטה על מקצוע העיתונות ומי יכול להיות עיתונאי על סמך דעותיו, אלא חמורה מבחינת אי היכולת לבקר את השגריר ולהסכים עם פעולותיו. וזה מעלה חשש כבד האם משרד החוץ הישראלי בכלל משקף את האינטרסים של מדינת ישראל או אינטרסים זרים.

הנדיבה הידועה

המולטימיליונרית (מבעלה) גולדה זלטה זהבה שניפיצקי-גלאון, שבנוסף לפנסיה הממשלתית השמנה שלה סידרה לה משכורת נוספת ממוסד שקראה לו ״זולת״, ראויה לכינוי ״הנדיבה הידועה״, אך בניגוד ל״נדיב הידוע״ (הברון רוטשילד) היא אינה נדיבה מכספה האישי, אלא נדיבה מזהבם של אחרים.

בהודעה מטעם מכון ״זולת״ שלה מכריזה ״הנדיבה הידועה״:

״חיי אדם אחד אינם שווים יותר מחיי אדם אחר. ישראל חייבת לדאוג לחיסונים לפלסטינים שנמצאים תחת שליטתה בגדה המערבית ובעזה.״

״זו אי מוסריות של הכיבוש ואפרטהייד שאוכלוסייה אחת מתחסנת ואחת לא,״ ממשיכה המודעה של גולדה זלטה זהבה וחבריה ״הנדיבים הידועים״.

https://twitter.com/ZulatEquality/status/1348913664405995521?s=03

אז מעבר לכך שמדינת עזה היא מדינה עצמאית לכל דבר עם קשר ישיר לכל השטחים הכבושים ע״י הערבים, 13 מיליון קמ״ר מהאוקיינוס ההודי עד לאטלנטי, 24 מדינות, ואין לישראל כל אחריות עליה, הרי גולדה זלטה זהבה יודעת היטב שהרשות כבר חתמה הסכמים לקבלת חיסונים. רוסיה, סין, והודו, מימנו להם את החיסון הרוסי, ולאחר מו״מ שניהל רה״מ הפלשתיני מוחמד א-שתייה עם אסטרהזניקה הבריטית, סוכם כי החברה תספק לרשות את החיסונים לכלל האוכלוסייה ביו״ש ובעזה. ארבעה מיליון מנות חיסון. מיליון מנות נוספות יועברו לפלשתינים על ידי מיזם של ארגון הבריאות העולמי בשם קובאקס, שמטרתו סיוע למדינות עניות להשיג חיסונים.

https://rotter.net/forum/scoops1/677442.shtml

למרות זאת היא מציגה עצמה כ״הומניסטית ישועית״ האוהבת את הזולת יותר ממנה, המוכנה לממן חיסונים לאוייב ע״ח חשבון עניי ישראל ולא על חשבונה הפרטי.

יכולה היתה לפחות להציע לממן את החיסונים מכספה הפרטי או לחילופין להתנות את מימון החיסונים במסירת טילים או פיצוץ מנהרות תופת, או לפחות בהחזרת גופות שני חללי צה״ל ושני האזרחים הכלואים בעזה. אבל כל אלו אינם מעניינים כלל את ״אוהבת הזולת״ היישועית גולדה-זלטה-זהבה שניפיצקי-גלאון.

נעמן כהן

* * *

אסתר ראב

פסח בחצרנו

מתוך הכרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״, 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

המגרש בן עשרה הדונאם הופך לשדה ככבן (מרגניות לבנות), כאילו מכוסה הוא בסדין לבן. ליד הגדרות, בצל – חרציות צהובות, שמנות, וביניהן כבר, פה ושם, פרגים אדומים גדולים הנפתחים עם בוקר ונובלים עם ערב; גבעולים ארוכים ומלאים של ריכפה עדינה כסלסלה לבנה, מדיפה ריח ענוג.

איוושת-צמיחה וזמזום-דבורים, רפרוף פרפרים לבנים, צהובים, עץ-התות בחצר פתח עלים בהירים, ירוקים, על ענפיו הקירחים. הסנוניות משתוללות בציוציהן, מחרישות אוזניים וגומעות אוויר כחול; דרורים יוצאים מכליהם, רבים, מנקרים זה בזה ומתפלשים בחול הנקי שבצידי החצר, השטוף-למשעי מגשמי-החורף.

אני צומחת. בלחיי פרחה בועה מוזרה, וחיים דופקים עד קצה האצבעות בכוח וברצון לעשות, לנוע. אני מבקשת מאמא שמלה חדשה. העיקר, אני אבחר את האריג וגם את הדוגמה. אמא מסכימה לחידוש. אני בוחרת אריג נוצץ, כחול-של-ים ופרחים שחורים פזורים עליו (דווקא שחורים) במעין רשת סבוכה. החולצה ורודה מפוספסת, פסים צרים אדומים, שרוולים קצרים מנופחים, והחצאית – ״פעמון״; והעיקר החגורה, חגורת-עור צהובה, כזו של אמא. אני רוצה להיות גדולה, מקנאה בבחורות המתבגרות בגופן המתעגל. אני ישרה, רזה, גבוהה, גפיים ארוכות, אבל אני נושאת אותן יפה ויודעת להשתמש בהן כמו סייח צעיר.

התלבושת נתפרה. כשהופעתי בה על המרפסת של רייצה, הבתולה הזקנה, פרצה זו בצחוק מידרדר.

היום העלינו את כלי-הפסח, איזה אור שפוך על כלים אלה! היתה קערת האמאיל הקטנה, שקניתי בחנות של דיסקין, ואמא היללה אותי על טעמי כשהבאתי אותה. מבחוץ היא כחולה בהירה, ובתוכה נוף שלם: בית קטן ומעליו מרזב שופע מים, וילדה מושיטה רגל יחפה מתחת לזרם. כוסות ועליהן כתובת עברית, עברית ממש, באותיות מרובעות. איזה תעשיין ציוני מטורף ייצר אותן! הכוס שקופה והאותיות בזכוכית מעורפלת: ״ונטעו כרמים ושתו את יינם״. סירי-חימר קטנים אדמדמים, תאווה לעיניים, תוצרת ערבית; וכדים גבוהים שחורים, בעלי מותניים כבידואיות שחורות, ספלים קטנים לקפה שחור, מפוספסים-זהב, ובין הקווים פזורים זכריות כחולות, תוצרת Limoges בצרפת, מלבבים ומרננים. איזה אוצרות בארגז השחור הגדול.

ואני וסאלחה מיַהודייה מטפלות בכלים אלה. היא שוטפת תחת ברז-המים שבחצר, ואני מנגבת במגבות חדשות, שריח פשתן עולה מהן.

האוויר בחצר מגיע מגבהים בלתי-משוערים, שיורדים כמיקשה לתוך החצר. המיקשה מבושמת וכבדה מריח-הפרדסים. אני וסאלחה, שתי דמויות קטנות בחצר הגדולה.

תרנגולת שחורה מטיילת עם עשרת אפרוחיה מתחת לעץ התות ומקרקרת. התרנגולת הגזעית הראשונה במושבה, מתנת ידידי צ'ודקוב מעין-גנים. עשר ביצים איטלקיות קיבלתי, הדגרתי, והנה התוצאות. ואני גאה על זה.

האינג'יל מכסה את קרקע החצר, וה״חַמרה״ האדמדמת נשקפת מתחתיו. רק לפני הבית פיזר אבא כורכר ונתהוותה מעין רחבה קטנה בכניסה לבית.

הנה הולך שמואל-יוסל ונושא על גבו את המצות-השמורות, עטופות בסדין לבן. יהודי מוצק, בלונדי, וקולו קול-באס: ״לאה, לאה – ״ הוא צועק, ״הבאתי לך את המצות.״

הדרורים נמלטים בצווחה מתחת לרגליו, שתי רגליים שדומות לעמודים, לעמודי-הגדרות שהוא מומחה להם.

אמא יוצאת בשמחה, דקה וחגורה סינור מעומלן לבן: ״אה, סוף-סוף באת.״ היא מכניסה אותו לסאלון, ושמואל-יוסל פורק את משאו על השולחן העגול. הסאלון כבר פסחי. הכל ממורט ומצוחצח וסגור על מסגר.

המריטה וצחצוח-הרצפות הם ברשותי. סאלחה מביאה דליי-מים ואני עומדת יחפה ומשפשפת בסבון נַבולסי ומברשת. הסבון הזה מעלה קצף נפלא, רגליי חוגגות לאחר החורף הארוך, משתקשקות ומתבעבעות ומשתכרות מרוב מים. הבית מדיף ריח רענן של נקיון, החלונות פתוחים, וריח הפרדסים שוטף לתוכו באין מעצור.

בערב מתמלא הבית סוד. החלונות סגורים, הווילונות מורדים, אמא בלבן מסתובבת סגורה אף היא: היא פיזרה פירורי-חמץ על אדני-החלון, חבויים בסתר הווילונות. אבא נותן בה עין ירוקה, ליצנית, והיא מורידה את הראש ומתאדמת.

אבא עטה לפתע ארשת-חומרה. בידו אגד-נוצות, בשנייה נר דולק. אני הולכת אחריו, מחזיקה קערת-חרס קטנה, שחורה, בשתי ידיי, והוא שם עצמו מחפש מכאן ומכאן, ומוצא גבשושיות קטנות של פירורי-לחם. אני מחזיקה לפניו את הקערה והוא, לאור הנר שבידו, גורף באגד-נוצות את הפירורים לתוך הקערה.

*

נכתב: 1974-1975 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910 לערך. נדפס לראשונה: ״דבר״, ״משא״, 26.3.1975. נכלל בקובץ ״גן שחרב״, עמ' 84. על גבי טיוטה של הסיפור רשום: ״לכתוב לשר הביטחון על טעותו״.

* * *

אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

סִפּוּרִים לִילָדִים

צִיּוּרִים

נַחוּם גוּטְמַן

דָּנִי קֶרְמָן

יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים ״יַבְנֶה״ בע״מ

נדפס בישראל תשמ״ב, 1982

לְבֵּן

מֵאַבָּא

[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

ה. שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל דּוֹלֶה-הַפְּנִינִים

בְּאַחַת הַפִּנּוֹת הַנִּסְתָּרוֹת אֲשֶׁר בַּיָּם הַדְּרוֹמִי חָיָה צִדְפָּה, מִמִּשְׁפַּחַת הַצְּדָפוֹת הַמְּגַדְּלוֹת פְּנִינִים בְּתוֹכָן. שְׁכֵנִים רַבִּים הָיוּ לָהּ לַצִּדְפָּה – סַרְטַן-הַיָּם, כּוֹכַב-הַיָּם, וְשִׂיחֵי-הַמַּיִם הַכֵּהִים אֲשֶׁר לָהֶם עָלִים מָאֳרָכִים, הַנִּשְׁלָחִים לְכָל עֵבֶר כְּבַעֲלֵי-חַיִּים מְרֻבֵּי-זְרוֹעוֹת.

קְטַנָּה הָיְתָה הַצִּדְפָּה, וַחֲבִיבָה עַל כָּל שְׁכֵנֶיהָ. בֹּקֶר-בֹּקֶר הָיָה סַרְטַן-הַיָּם בָּא וּמַקִּישׁ קַלּוֹת בְּאַחַת מִזְרוֹעוֹתָיו עַל גַּבַּהּ וּמְעוֹרֵר אוֹתָהּ: ״הֵי, הֵי, צִדְפָּה צְדָפֹנֶת, קוּמִי! רְאִי, אֵיזֶה יוֹם יָפֶה בַּיָּם!״

וְכוֹכַב-הַיָּם, בְּשָׁמְעוֹ כִּי מְעִירִים אֶת שְׁכֵנָתוֹ, לוֹחֵשׁ הָיָה לָהּ מִנִּקְרָתוֹ: ״אֲפִלּוּ אֲנִי קַמְתִּי כְּבָר, צְדָפֹנֶת.״

״אָז מַה יֵשׁ?״ אוֹמֵר לוֹ סַרְטַן-הַיָּם, ״מַה יֵשׁ אִם קַמְתָּ?״

״אַה, לוּ יְדַעְתֶּם כַּמָה אֲנִי מְחַבֵּב לִישֹׁן,״ עוֹנֶה כּוֹכַב-הַיָּם וּמְפַהֵק, ״לוּ רַק יְדַעְתֶּם כַּמָה אֲנִי אוֹהֵב לִישֹׁן, בְּיִחוּד בַּבֹּקֶר.״

״נָכוֹן! נָכוֹן!״ אוֹמֶרֶת הַצִּדְפָּה, ״גַם אֲנִי אוֹהֶבֶת לִישֹׁן בַּבֹּקֶר וְלַחֲלֹם. לַחֲלֹם הַרְבֵּה, יָמִים שְׁלֵמִים לַחֲלֹם.״

״עַל מָה?״ בִּקֵּשׁ לָדַעַת סַרְטַן-הַיָּם, ״הֲרֵי אַתְּ סְגוּרָה תָּמִיד בְּתוֹךְ קְלִפָּתֵךְ!״

״אֲנִי חוֹלֶמֶת,״ אָמְרָה הַצִּדְפָּה, ״כִּי פְּנִינָה צוֹמַחַת בְּתוֹכִי.״

״אַה – ״ אָמַר סַרְטַן-הַיָּם.

״אַה – ״ אָמַר כּוֹכַב-הַיָּם.

״פְּנִינָה בְּתוֹכֵךְ?״ הִתְפַּלֵּא כּוֹכַב-הַיָּם.

״כֵּן,״ אָמְרָה הַצִּדְפָּה, ״לָמָּה לֹא? הֲרֵי כָּל אַחְיוֹתַי מְגַדְּלוֹת פְּנִינִים!״

בֹּקֶר אֶחָד קָמָה הַצִּדְפָּה וְחִיְּכָה, כְּשֶׁעַל עֵינֶיהָ נְסוּכִים עֲדַיִן קוּרֵי-שֵׁנָה.

״אַה, נִדְמֶה לִי שֶׁיֵּשׁ לִי,״ אָמְרָה.

״מָה?״ שָׁאֲלוּ יַחְדָּו כּוֹכַב-הַיָּם וְסַרְטַן-הַיָּם, ״מַה נִדְמֶה לָךְ, צְדָפֹנֶת, מַה יֵשׁ לָךְ?״

״פְּנִינָה! בְּחַיַּי, אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁצּוֹמַחַת לִי פְּנִינָה בְּתוֹכִי!״

״הַרְגָּשָׁה מוּזָרָה,״ אָמַר סַרְטַן-הַיָּם.

״אֲבָל אֲנִי בֶּאֱמֶת מַרְגִּישָׁה כָּךְ!״ הִקִּישָׁה הַצִּדְפָּה בְּרֻגְזָה בְּשִׁרְיוֹנָהּ עַל רִצְפַּת הַנִּקְרָה, ״אַתֶּם לֹא מַאֲמִינִים לִי?״

״מַאֲמִינִים,״ אָמַר כּוֹכַב-הַיָּם, ״וְלָכֵן נִדְאַג לָךְ מֵעַכְשָׁו כִּפְלַיִם.״

״עָלֵינוּ לְהָבִיא לָהּ מָזוֹן,״ אָמַר סַרְטַן-הַיָּם.

״וּשְׁתִיָה,״ אָמַר כּוֹכַב-הַיָּם וְחִיֵּךְ.

״כְּדֵי שֶׁהַפְּנִינָה הַצּוֹמַחַת בְּתוֹךְ הַצִּדְפָּה שֶׁלָּנּוּ תְּהֵא הַיָּפָה בְּיוֹתֵר בְּכָל הַיָּם הַדְּרוֹמִי,״ סִיֵּם סַרְטַן-הַיָּם בְּקוֹל רָם.

הַסַּרְטָן וְכוֹכַב-הַיָּם טִפְּלוּ בַּצִּדְפָּה בִּמְסִירוּת, פִּנְּקוּ אוֹתָהּ וְשָׁמְרוּ עָלֶיהָ, וְתָמִיד הֵאִירוּ לָהּ פָּנִים. וְהַצִּדְפָּה הַקְּטַנָּה נִתְרַחֲבָה וְגָדְלָה, וְנֶעֶשְׂתָה כִּבְדַת-תְּנוּעָה. הַפְּנִינָה הַצּוֹמַחַת בָּהּ הוֹסִיפָה עַל מִשְׁקָלָהּ מִיּוֹם לְיוֹם. מַרְבִּית הַזְמַן הָיְתָה הַצִּדְפָּה רוֹבֶצֶת בְּנִקְרָתָהּ וּמַחְבִּיאָה עַצְמָהּ מֵעֵין זָרִים.

וְהִנֵה, בְּאַחַד הַיָּמִים, בָּא סַרְטַן-הַיָּם וְסִפֵּר בְּבֶהָלָה:

״אוֹמְרִים כִּי סְפִינַת דּוֹלֵי-הַפְּנִינִים שָׁטָה בִּסְבִיבָתֵנוּ!״

״כֵּן,״ הוֹסִיף כּוֹכַב-הַיָּם, שֶׁהוֹפִיעַ אַחֲרָיו בִּמְרוּצָה, ״כָּל הַיָּם מְדַבֵּר עַל כָּךְ: דּוֹלֵי-הַפְּנִינִים מוֹשְׁחִים אֶת גּוּפָם בְּשֶׁמֶן, מַחֲזִיקִים סַכִּין בְּשִׁנֵּיהֶם, וְצוֹלְלִים אֶל תּוֹךְ הַיָּם, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת עִמָם צְדָפוֹת.״

״וַי, וַי,״ קָרְאָה הַצִּדְפָּה, ״לָמָּה אַתֶּם מְסַפְּרִים אֶת כָּל זֶה? אֲנִי מְפַחֶדֶת.״

״אַל תִּדְאֲגִי, אֲנַחְנוּ נִשְׁמֹר עָלַיִךְ!״ הִכְרִיז כּוֹכַב-הַיָּם.

״נַחְבִּיא אוֹתָךְ וְלֹא נְגַלֶּה לְאִישׁ הֵיכָן אַתְּ נִמְצֵאת,״ הִצִּיעַ סַרְטַן-הַיָּם.

״אֲנִי בְּכָל זֹאת מְפַחֶדֶת,״ אָמְרָה הַצִּדְפָּה, ״אָנָּא, אַל תַּעַזְבוּ אוֹתִי.״

״בְּוַדַאי שֶׁלֹּא!״ קָרְאוּ שְׁנֵיהֶם וְנִצְּבוּ בְּפֶתַח נִקְרָתָהּ, ״נָגֵן עָלַיִךְ עַד טִפַּת-הַיָּם הָאַחֲרוֹנָה.״

אוֹתוֹ רֶגַע הוֹפִיעַ צֵל שֶׁל אָדָם בְּתוֹךְ הַמַּיִם. הַצֵּל כִּסָה עֲלֵיהֶם, צָלַל לְעֻמָּתָם. וּלְפֶתַע הוֹפִיעַ אָדָם מוּל הַנִּקְרָה וְעָמַד לִפְנֵיהֶם.

״סְלִיחָה,״ אָמַר דּוֹלֵה-הַפְּנִינִים וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ בֵּינֵיהֶם.

הַסַּרְטָן וְכוֹכַב-הַיָּם נִדְחֲקוּ זֶה אֶל זֶה וְהִצְטוֹפְפוּ כְּדֵי לִסְגֹר עַל הַפֶּתַח וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ רָעֲדוּ מִפַּחַד.

״סְלִיחָה,״ חָזַר וְאָמַר דּוֹלֵה-הַפְּנִינִים וְדָחַף אֶת יָדוֹ בְּכֹחַ.

״אֵין כָּאן שׁוּם דָּבָר,״ אָמַר סַרְטַן-הַיָּם.

״אַל תִּהְיֶה כָּל-כָּךְ רַע,״ אָמַר כּוֹכַב-הַיָּם, ״רַחֵם עָלֵינוּ.״

״אַה!״ אָמַר דּוֹלֵה-הַפְּנִינִים וְהוֹצִיא בְּיָדו אֶת הַסַּכִּין הַחַד מִבֵּין שִׁנָּיו וּמִיָד שָׁלַח אוֹתוֹ אֶל סַרְטַן-הַיָּם וְדִגְדֵּג אוֹתוֹ בְּבִטְנוֹ – ״אַתָּה זָז, אוֹ שֶׁאֲנִי...״

״תַּפְסִיק,״ קָרָא אֵלָיו סַרְטַן-הַיָּם וְכִסָה בְּכָל זְרוֹעוֹתָיו עַל בִּטְנוֹ.

״רוֹצֵחַ!״ קָרָא אֵלָיו כּוֹכַב-הַיָּם.

אוֹתוֹ רֶגַע נִגְמָר הָאֲוִיר בְּרֵאוֹתָיו שֶׁל דּוֹלֵה-הַפְּנִינִים וְהוּא עָלָה לְאִטּוֹ לְמַעְלָה.

״רְאִיתֶם?!״ צָהַל כּוֹכַב-הַיָּם בִּתְרוּעַת נִצָחוֹן וּפָנָה לַאֲחוֹרָיו אֶל הַצִּדְפָּה, ״רָאִית, צְדָפֹנֶת, כֵּיצָד אֲנַחְנוּ מְגִנִּים עָלַיִךְ וְגַם מַבְרִיחִים אֶת הָאוֹיֵב?!״

״אַל תִּצְהַל כָּל-כָּךְ,״ הִזְהִירוֹ הַסַּרְטָן, ״רַק יְמַלֵּא אֶת רֵאוֹתָיו אֲוִיר, וּמִיָד יַחֲזֹר לְהָצִיק לָנוּ.״

וְכָךְ בֶּאֱמֶת הָיָה.

בַּפַּעַם הַשְׁנִיָה שִׁנָּה דּוֹלֵה-הַפְּנִינִים מִדַּרְכּוֹ. הַפַּעַם צָלַל בְּלִי הַסַּכִּין.

״אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִם הַצִּדְפָּה,״ אָמַר.

״לְשֵׁם מָה?״ חָקַר אוֹתוֹ הַסַּרְטָן.

״אַתָּה תִּהְיֶה טוֹב אֵלֶיהָ?״ בִּקֵּשׁ לָדַעַת כּוֹכַב-הַיָּם.

״כֵּן, אָמַר דּוֹלֵה-הַפְּנִינִים, ״אֲנִי אֶעֱשֶׂה כְּכָל אֲשֶׁר תַחְפֹּץ.״

בֵּינְתַּיִם הֵצִיצָה הַצִּדְפָּה מִבֵּין הַסַּרְטָן וְכוֹכַב-הַיָּם וְאָמְרָה:

״אֲנִי נוֹרָא סַקְרָנִית לִשְׁמֹע מָה בִּרְצוֹנוֹ לוֹמַר לִי.״

אוֹ-אָז הִתְקָרֵב אֵלֶיהָ דּוֹלֵה-הַפְּנִינִים וְכֹה אָמַר:

״עַד מָתַי תֵּשְׁבִי כָּאן, צִדְפָּה מִסְכֵּנָה, בְּתוֹךְ הַחוֹר הַקָּטָן, הָאָפֵל הַזֶּה? הַאִם אֵינֵךְ רוֹצָה לִרְאוֹת פַּעַם אֶת הָעוֹלָם הַגָּדוֹל? לָשׁוּט עַל פְּנֵי יַמִּים רְחָבִים בָּאֳנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת, לְהַגִּיעַ לֶהָרִים הַיָּפִים וּלְאַרְמְנוֹת הַפְּאֵר?״

״הִזָּהֲרִי,״ לָחַשׁ לָהּ סַרְטַן-הַיָּם, ״הוּא מְפַתֶּה אוֹתָךְ! אַל תִּשְׁכְּחִי אַף לְרֶגַע, שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן רַק לַפְּנִינָה שֶׁבְּקִרְבֵּךְ.״

״הוּא מְדַבֵּר כָּל-כָּךְ יָפֶה,״ אָמַר כּוֹכַב-הַיָּם, ״מִי תֵּאֵר לְעַצְמוֹ, כִּי לְמַעְלָה נִמְצָאִים דְּבָרִים כֹּה מְעַנְיְנִים!״

״לְמַעְלָה הוּא הִשְׁאִיר אֶת הַסַּכִּין שֶׁלּוֹ!״ לָחַשׁ לוֹ הַסַּרְטָן.

וְאִלּוּ הַצִּדְפָּה הִתְקָרְבָה בְּעֵינַיִם חוֹלְמוֹת אֶל כַּף יָדוֹ הַפְּרוּשָׂה שֶׁל דּוֹלֵה-הַפְּנִינִים.

״סַפֵּר לִי עוֹד,״ הִתְחַנְּנָה אֶלָיו וְהִתְקָרְבָה עוֹד וְעוֹד.

״אֲנִי נִשְׂבַּע,״ אָמַר דּוֹלֵה-הַפְּנִינִים וְשָׂם יָדוֹ עַל לִבּוֹ, ״כִּי אִם תֵּצְאִי מִכָּאן, תּוּכְלִי לִרְאוֹת אֶת כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה שֶׁבָּעוֹלָם. תִּרְאִי נְשָׁפִים מְפֹאָרִים, רוֹזְנִים, מְלָכִים...״

״אֲנִי בָּאָה מִיָד, אֲנִי רָצָה!״ קָרְאָה הַצִּדְפָּה.

״אַל תֵּלְכִי!״ קָרָא אֵלֶיהָ סַרְטַן-הַיָּם, ״לֹא אֵלַיִךְ הוּא מִתְכַּוֵּן, רַק אֶל הַפְּנִינָה שֶׁבְּקִרְבֵּךְ!״

״אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם מֻתָּר לָנוּ לְהַפְרִיעַ לָהּ, ״אָמַר כּוֹכַב-הַיָּם, ״כִּי הֲרֵי לֹא אַתָּה וְלֹא אֲנִי יְכוֹלִים לְהַבְטִיחַ לָהּ הַבְטָחוֹת כֹּה נִפְלָאוֹת.״

״טִפֵּשׁ,״ אָמַר לוֹ סַרְטַן-הַיָּם, ״אֵינְךָ מֵבִין שׁוּם דָּבָר.״

וְאִלּוּ הַצִּדְפָּה הִגִּיעָה בֵּינְתַּיִם אֶל כַּף יָדוֹ שֶׁל דּוֹלֵה-הַפְּנִינִים וְנִסְתַּגְרָה בְּתוֹךְ אֶצְבְּעוֹתָיו.

״צִדְפָּה! צִדְפָּה! צְדָפֹנֶת!״ רָץ אַחֲרֶיהָ סַרְטַן-הַיָּם וּמֵרֵר בִּבְכִי, ״עֲדַיִן אַתְּ יְכוֹלָה לְהִתְחָרֵט! חִזְרִי אֵלֵינוּ, חִזְרִי!״

אַךְ דּוֹלֵה-הַפְּנִינִים הִתְרַחֵק כְּלַפֵּי מַעְלָה וְהַצִּדְפָּה בְּכַפּוֹ, וְכַעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים נֶעֶלְמוּ שְׁנֵיהֶם מֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם. כּוֹכַב-הַיָּם נִגַּשׁ אֶל הַסַּרְטָן, טָפַח עַל גַּבּוֹ וְאָמַר:

״סַרְטָן סַרְטָנִי, הַאֲמֵן לִי, מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אֶת שְׁכֶנְתֵּנוּ הַצִּדְפָּה כֹּה מְאֻשֶּׁרֶת, כְּמוֹ לְאַחַר הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לָהּ דּוֹלֵה-הַפְּנִינִים. וְאַתָּה יוֹדֵעַ מַהוּ הַחֲשָׁד שֶׁעָלָה בְּלִבִּי? אוּלַי הִיא הִשְׁתַּעֲמְמָה מְעַט בִּשְׁכֵנוּתֵנוּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנִים הַשְּׁקֵטוֹת וְהָאֲרֻכּוֹת הַלָּלוּ? עַל כֵּן, כְּלוּם חוֹשֵׁב אַתָּה שֶׁהָיְתָה סוֹלַחַת לָנוּ, אִלּוּ הָיִינוּ מוֹנְעִים מִמֶּנָּה לָלֶכֶת עִם דּוֹלֵה-הַפְּנִינִים?״

הֵם הִבִּיטוּ רֶגַע אֶחָד, אָרֹךְ, אֶחָד בְּעֵינֵי הַשֵּׁנִי, וְאַחַר סוֹבְבוּ רֹאשָׁם, נִפְרְדוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם בְּעֶצֶב כָּל אֶחָד לְעֶבְרוֹ, וְשׁוּב לֹא אָמְרוּ עוֹד שָׁלוֹם זֶה לָזֶה, בְּעֵת שֶׁהָיוּ נִפְגָּשִׁים בְּמִקְרֶה בַּמַּיִם.

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* אהוד היקר, תודה שפירסמת פעם נוספת את הרשימה שלי על ״והארץ תרעד״ – באמת ספר מעולה.

באשר ליוסף אורן, אילו שמע בקולי, הייתי מציע לו שלפני משלוח לפרסום כדאי לו להראות את הרשימה שלו על שירי האהבה של ביאליק – לפרופ' זיוה שמיר, מומחית-על ליצירת ביאליק, וכך היה נמנע מטעויות. אבל כפי שאני מכיר את יוסף אורן (קראתי 5 ספרים שלו, וגם כתבתי עליהם ביקורת), הוא משוכנע שתמיד כל הצדק איתו.

שוב ארנה גולן מזכה את המכתב העיתי ברשימה מקסימה על שירי שנות השמונים (אריק איינשטיין, שלום חנוך, מאיר אריאל וכו') וההקשר הפוליטי. באמת, בראבו!

שלך,

משה גרנות

* כיצד המשטרה, הממשלה וראש הממשלה אשמים באלימות החברה הערבית? – ״בכפר מנדא התפתחה הערב [15.1] קטטה בין עשרות אנשים, שבמהלכה נורו זיקוקים והושלכו אבנים. מהמשטרה נמסר כי כוח משטרה גדול הגיע למקום בניסיון לפזר את ההמון, והמשתתפים החלו לירות זיקוקים ולהשליך בקבוקי תבערה ואבנים לעבר השוטרים.״ [אתר ״הארץ״, 15.1].

מה שעוד מעניין הוא שערבים בישראל מחזיקים בכמויות גדולות של נשק בלתי-חוקי – לא כדי להרוג יהודים אלא כדי להרוג אלה את אלה!

* ״הפגנות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו נערכו הערב (שבת, 16.1) ברחבי הארץ, זה השבוע ה-30 ברציפות. בהפגנה המרכזית בכיכר פריז הסמוכה למעון ראש הממשלה בירושלים השתתפו אלפי בני אדם, לאחר שצעדה שיצאה מהכניסה לעיר הגיעה למקום. בקיסריה הפגינו מאות ליד ביתו הפרטי של נתניהו. כמדי מוצאי שבת, גם הערב התאספו אזרחים בצמתים ובגשרים ברחבי הארץ כחלק מהמחאה.״ [אתר ״הארץ״, 16.1].

וזאת כאשר אנחנו ב״סגר מהודק״, כאשר בבתי כנסת נאסרות תפילות, כאשר לצועדים בטיילת תל-אביב נרשמים קנסות, כאשר חנויות הרחוב סגורות, וכאשר מיספר המתים והנידבקים בקורונה עולה מיום ליום... אבל לאספסוף הנאור הבז למגיפה והמפגין נגד נתניהו הכול מותר! איזו צביעות! איזו איוולת! איזו שערורייה! איזו חציית כל קו אדום! איזה סאבוטאז' נגד המאבק במגיפת הקורונה!

* לאהוד שלום. שאלה לארנה גולן, בהקשר למאמרה: ״אז למה לי פוליטיקה עכשיו? – הצצה על שירי  זמרים״ בחב״ע 1610.

האם שמת לב ותוכלי להסביר, מדוע בערוץ 11 וברשת ב' של הערוץ לא מושמעים מזה זמן רב שירים בנעימות האהובות של סשה ארגוב ומיקי גבריאלוב וקודמיהם?  

כל השירים המבוצעים מורכבים מהגיית המילים במנעד מקצבי, ללא נעימה שניתן לחזור עליה, ומלווה בתיפוף ובפריטה רעשניים, ללא טעם.

בתמיהה ואכזבה, 

ברוך תירוש

* ציטוט: ברגע ששמעו שביידן מתכוון לאזרֵח 11 מיליון מסתננים, שכבר שוהים באופן בלתי חוקי בארה״ב (כמובן כדי להעצים את המפלגה ה״דמוקרטית״, עוד הונאה), החלה ההגירה הגדולה צפונה, לעבר המדינה האומללה ארצות הברית.

כבר בסוף השבוע נצפו טורים של עשרות אלפים נעים מכיוון הונדרוס וגוואטאמלה צפונה, לעבר ארצות הברית. הם יודעים שאמריקה נפלה קורבן בידי הפרוגרסיבים, שמצהירים על גבולות פתוחים, אז קדימה, לנצל את זה. הנשיא טראמפ בנה חומה, ואלה יפרצו את הגבולות. וה״דמוקרטים״? צריכים להיות מחוייבים להבטחותיהם. [סרטון].

איש לא יודע מי האנשים האלה, כמה חברי כנופיות פשע יש בקירבם (הרבה), וכמה טרוריסטים מסתננים יחד איתם. מִסכנים תושבי ארה״ב, מה עשיתם לעצמכם.

לא רק זאת, ביידן הודיע שיבטל את צו הנשיא טראמפ לאסור על כניסת תושבים מכמה מדינות מוסלמיות. ולכן צפוי בקרוב גל של מהגרים ערבים מוסלמים, בעיקר סורים ועיראקים.

יהודי אמריקה הטיפשים, תמכתם במי שיכניס את אלה שיחסלו אתכם בעתיד. צפו באירופה, ותבינו מה יהיה גורלכם. קשה להאמין עד כמה הם טיפשים.

ואגב אירופה, המצב שם עוד יותר קשה. [סרטון].

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 17.1.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו!?

* * *

הרמב״ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה ״אשר יצר״

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2275 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגול״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״

* * *

בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

״הצינור גנוב! הצינור גנוב!״

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף.״

(״מעריב״, 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: ״'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״

* * *

ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת ״הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח״!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של ״ערגה״, שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?״

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ'ופר הנוער״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״! עם מאמרה של

ד״ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב״והארץ תרעד״,

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון ״ספרי דורות קודמים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של ״לילי מרלֵן״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר לעותק נדפס 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב״מ – אזל!

*

ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב״חדשות בן עזר״. 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ״א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל