פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1612

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בשבט תשפ"א, 21.1.21

עם הצרופות: 1. רבקה בממלכה שלה – נוהגת באוטובוס. 2. איתן מחכה להסיע ילדים. 3. יוסי מחכה לתלמידים בתחנת בית הספר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: גּוֹרָל. לֹא דָּהַרְתִּי עַל סוּסֵי-הוֹד. // יורם אטינגר: מי אתה ויליאם ברנס, ראש ה CIA- המיועד? // אורי הייטנר: 1. האתגר המזרח תיכוני של ביידן. 2. צרור הערות 20.1.21. // מתי דוד: מִקבץ תגובות מהבית שבסגר. // עקיבא נוף: כשמדברים אליי בשקט – אני מקשיב. // יעקב זמיר: שותפים ורֵעים לי בלימודים. // פוצ'ו: בחיי [7]. ל"ד. ההתפוצצות. // מנחם רהט: רעידת אדמה. // ארנה גולן: "אז למה לי פוליטיקה עכשיו?" – על שירים בנושאי מפלגות, בחירות ומחאה. השפעתו של מאיר אריאל על דור צעיר ממנו. // עדינה בר-אל: מחנכים על גלגלים. // תקוה וינשטוק: מי הם מבשרי העונה? – על חצב וגם על שקד. // אסתר ראב: עגלונים. // אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: ו. אֵיפֹה הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה? // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים מבין הזמנים

גּוֹרָל

מִתַּחַת לַדְּמָמָה

פַּעֲמוֹנִים פּוֹעֲמִים

עֲמֻקּוֹת

פַּעֲמוֹנֵי-גּוֹרָל

רְחוֹקִים

מַרְאֶה נִרְמָז

וְסַחַף עָנָן

בַּמֶּרְחָק

כִּכְתָב-יָד אֱלוֹהַּ

לְרֹחַב הַשָּׁמַיִם

מְאוֹתֵת

עָתִיד פּוֹעֵם

מִתַּחַת לַדְּמָמָה  –

אִוְשָׁה לֹא מִכָּאן

לְלֹא פִּעְנוּחַ

מִתַּחַת לַדְּמָמָה  –

הַלְמוּת-לֵבָב

וְרַחַשׁ נְשָׁמוֹת

בַּמַּעֲמַקִּים

מִלְמוּל שְׂפָתַיִם

וּמִלְמוּל רוּחוֹת

צוֹעֵד

עַל בְּהוֹנוֹת.

[מתוך העיזבון]

*

לֹא דָּהַרְתִּי עַל סוּסֵי-הוֹד

לֹא דָּהַרְתִּי עַל סוּסֵי-הוֹד

פְּרוּעֵי-רַעְמָה

וְלֹא זָרַעְתִּי לָרוּחַ

קֶצֶף-מִתְגָּה

סוּס שֶׁלִּי  –

נָכֶה

וְקָצוּץ  –

רַק קֶשֶׁת אַחַת

לִי קָסְמָה

זוֹ  –  וְדַוְקָא זוֹ

הַנַּעֲלָמָה מֵעֵינֵי כֹּל

אֵלֶיהָ מָשַׁכְתִּי תֶּלֶם

בִּשְׁבִיל טָמִיר

נָפַלְתִּי  –  קַמְתִּי

וַאֲנִי שׁוֹתֶתֶת דָּם

יַעַן לֹא שְׁזָפַתָּה-עַיִן  –

זוֹ הַדֶּרֶךְ לֹא נִטְמְאָה

וְלֹא נִדְרְסָה בְּרֶגֶל אֱנוֹשׁ  –

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יורם אטינגר

מי אתה ויליאם ברנס, ראש ה CIA-המיועד?

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 17 בינואר 2020

ויליאם (ביל) ברנס היה מבכירי מחלקת המדינה, ומייצג נאמן את תפישת העולם השורשית שלה:

העדפת קואליציה רב-לאומית על פני מדיניות חוץ חד-לאומית של ארה"ב.

איפוק צבאי ומרכזיות הדיפלומטיה או דיפלומטיה-כוחנית.

מדיניות חוץ מונחית-משא ומתן, חוק בינלאומי, זכויות אדם ודמוקרטיה.

התנגדות ליוזמות להפלת משטרים פורעי-חוקץ

מרכזיות הסוגייה הפלסטינית בסדר היום המזרח תיכוני.

תפישת הטרור האסלאמי והפלסטיני כמונחה-ייאוש.

התייחסות לצונאמי הערבי שפרץ ב-2011 כ"אביב ערבי" עתיר-תקוות לדמוקרטיה, זכויות אדם ודו-קיום בשלום.

ברנס היה סגן מזכיר המדינה ועוזר מזכיר המדינה לענייני המזה"ת בתקופת הנשיאים אובמה ובוש. הוא הניח את אבני היסוד (יחד עם ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי המיועד) להסכם הגרעין עם איראן (2015), נטל חלק מרכזי בגיבוש המתקפה הצבאית על לוב ב-2011, שהפכה את לוב לזירת מלחמת אזרחים ובסיס טרור איסלאמי בינלאומי. תרם להפניית עורף למובראכ הפרו-אמריקאי וחיבוק "האחים המוסלמים" האנטי-אמריקאיים במצרים (2009). והיה חלק ממסד מחלקת המדינה שראה בצדאם חוסיין בעל-ברית והעניק (שלא במתכוון) "אור ירוק" לפלישה לכווית באוגוסט 1990, כאשר הבהיר לצדאם שסכסוך עיראק-כווית הוא בינערבי ואינו מעניינה של ארה"ב.

מ-2015 ברנס מכהן כנשיא "קרן קרנגי לשלום בינלאומי", המקדמת את תפישת העולם של מחלקת המדינה.

אגף המזה"ת של הקרן עמוס בכתבות ובהערכות פרו-פלסטיניות, ביקורתיות כלפי ישראל ומדיניות ארה"ב במזה"ת בארבע השנים האחרונות, כולל ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים. בין הכתבות: "הדמוקרטיה הישראלית בנסיגה", "התנגדות עממית פלסטינית", "אחריות ישראל למשבר הכלכלי הפלסטיני", "פשיעה בנשק חם במגזר הפלסטיני בישראל", וכולי.

קרן קרנגי מטיחה ביקורת במצרים ובסעודיה בגין הפרת זכויות אדם והיעדר דמוקרטיה, אך במקביל מתייחסת ל"אחים המוסלמים" כארגון פוליטי לגיטימי, למרות ש"האחים" משליטים טרור במזה"ת מ-1952 ומהווים איום ברור ומיידי על קיום המשטרים במצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין וירדן.

איראן

מינוי ברנס לראשות ה- CIAמדגישה את נחישות הנשיא ביידן לחזור ולהצטרף להסכם הגרעין עם איראן, במאמץ להרחיב את תכולתו (בתוספת התייחסות ליכולות הבליסטיות של איראן ומעורבותה בטרור ובהתססת האזור) ולהאריך את תוקפו של ההסכם.

לפי ברנס, "עלינו למצוא דרך להצטרף להסכם גרעין מעודכן, שלא יהיה תרופת פלא למדיניות האלימה האזורית והפנימית של המשטר באיראן, אך יהיה צעד חיוני לעמידה בפני איומים איראניים וצמצומם..."

הסכם הגרעין עם איראן מייצג תפישת עולם המניחה שמשטר האייתולות הוא שותף אמין למו"מ, לדו-קיום בשלום ולחלוקת-השפעה עם ערביי המפרץ.

ברנס טוען שהסרת הסנקציות במסגרת הסכם הגרעין מ-2015 (שהפשיר נכסים איראנים בשווי של 150 מיליארד דולרים) "חשפה את פגיעות משטר האייתולות", מכיוון שנטלה מטהראן את האפשרות להאשים את ארה"ב בקשיים כלכליים הנובעים משחיתות ומניהול כושל. לדעתו, נטישת ההסכם על ידי הנשיא טראמפ היתה "הזנחה מסוכנת של מכשיר הדיפלומטיה" בדומה למדיניות החד-צדדית של הנשיא בוש שהובילה למלחמת המפרץ השנייה ב-2003. כלומר, "ניסיון כפייה במקום דיפלומטיה."

ההתלבטות בפני ברנס ותומכים נוספים בהצטרפות להסכם הגרעין היא: האם הנמר האיראני אכן מסוגל להחליף חברבורות ולא רק טקטיקות!?

סעודיה

לפי ברנס, "עלינו לתמוך בסעודיה ובמדינות המפרץ הערביות מול איומים ביטחוניים של איראן וגורמים נוספים ולקדם יוזמות לחדשנות מדינית וכלכלית. אבל על סעודיה ובעלות בריתה להפסיק את המלחמה הקטסטרופלית בתימן, ולחדול ממעורבות במאבקים הפנימיים בלוב ובסודן.."

סעודיה, כמו מצרים, מצפה לחיצי ביקורת מהנשיא ביידן ואנשיו בגין מצב זכויות האדם והדמוקרטיה, כולל המאבק ב"אחים המוסלמים" שהוא ארגון הטרור האסלאמי הגדול בעולם, המפעיל ארגונים פוליטיים ברחבי העולם, כולל בארה"ב. סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים מצפות ללחץ אמריקאי עקב מעורבותן הצבאית בלוב, סודן ותימן, הנלחמות באיראן ובבעלות בריתה (בתימן) ובטרור האסלאמי הסוני (בלוב ובסודן).

ישראל

ויליאם ברנס מתאר בזיכרונותיו את מאמציו להגביר את הלחץ על ישראל כאשר היה עוזר מזכיר המדינה (ג'יימס בייקר) לענייני המזה"ת. הוא תומך עקבי בהקמת מדינה פלסטינית, וביוני 2002 אמר לבכיר ישראלי: "הפלסטינים סולדים מהכיבוש הישראלי אפילו יותר מסלידתם מערפאת."

יחד עם זאת, ברנס מדגיש "שמחויבותנו לביטחון ישראל מושרשת בתודעתנו, ואנו מתפעלים מהפיכת ישראל לכוח אזורי מבחינה צבאית וכלכלית. אבל ביטחון ישראל וקיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית לא יקודם על ידי מדינה אחת מערבית לירדן עם רוב ערבי."

כמו ממסד מחלקת המדינה, גם ברנס אינו מודע למציאות הדמוגרפית מערבית לירדן, המפריכה את מיתוס "השד הדמוגרפי הערבי" ומתעדת את התמערבות הדמוגרפיה הערבית ואת הרוח הגבית חסרת התקדים של הפריון היהודי.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

1. האתגר המזרח תיכוני של ביידן

מרבית אזרחי ארה"ב בחרו בביידן לנשיאם מתוך שאיפה לשינוי. יותר משהם רצו בביידן, הם רצו בהחלפת טראמפ. התנהגותו של טראמפ מאז הפסדו ובעיקר הפריצה לקאפיטול מיטיבים להסביר למה.

אין ספק שדרכו של ביידן תהיה שונה משל טראמפ, והשינוי יורגש כבר ביומו הראשון בתפקיד. אם ינהג ביידן בחוכמה, לפחות בנושא המזרח התיכון, לא ימהר לשנות כיוון. בהנחה שרצונו העליון של ביידן הוא להצליח, כדאי שיבחן את מדיניותם המזרח תיכונית של שני קודמיו, אובמה וטראמפ, ויחליט על פי מבחן התוצאה איזו דרך נכונה יותר.

אובמה היה צ'מברליין של המאה ה-21. לוז מדיניותו היה השאיפה לפייס את הקנאות האסלאמית ואת איראן. תוצאת מדיניותו היתה שפיכות דמים חסרת תקדים. פרס נובל לשלום שניתן לו, על החשבון, עוד בטרם הספיק לעשות משהו, נשטף בזרם נהרות הדם ששטפו את המזרח התיכון.

כדי לפייס את הקנאים האסלאמיים הוא הפנה עורף למדינות המתונות, בעלות בריתה של ארה"ב. כתוצאה מכך הוא איבד אותן, אך לא מיתן במאומה את העוינות לארה"ב של המדינות הקנאיות ואיראן בראשן. הוא הפך את ארה"ב למשענת קנה רצוץ בעיני עמי המזה"ת ומעמדה של ארה"ב ירד לשפל המדרגה.

אובמה ניגש למזרח התיכון ללא כל הבנת המזרח התיכון. הוא בחן את המזה"ת בעיניים מערביות, ולא החמיץ שום הזדמנות לשגות. כך, למשל, במצרים. מובארכ היה דיקטטור פרו-מערבי. כאשר המוני המצרים יצאו נגדו למהפכה עממית, אובמה, בעיניים מערביות, תמך בהתקוממות נגד הרודן. הרי הוא דמוקרט. התוצאה היתה השתלטות האחים המוסלמים בהנהגת מורסי. מורסי נבחר בבחירות. לכן, הוא לגיטימי. לכן אובמה תמך בו. הוא הופל בידי א-סיסי בהפיכה צבאית. הפיכה צבאית היא מעשה אנטי דמוקרטי, אז הוא יצא נגד א-סיסי. כל צעד בפני עצמו הגיוני, אם אנו מתייחסים למצרים כאל מדינה מערבית. אבל בראיה מפוכחת, מדיניותו של אובמה תמכה בהשתלטות הקנאות האסלאמית על המדינה הערבית החשובה ביותר; השתלטות שהיתה הופכת את מצרים לאיראן שנייה, איראן הסונית, ואת המזה"ת כולו – לגיהינום.

אובמה עשה הכול כדי לרצות את הפלשתינאים. הוא כפה על ישראל את הקפאת הבנייה ביישוביה מעבר לקו הירוק. טוב, המילה "כפה" קצת קיצונית. אלמלא חולשתו של נתניהו, הוא לא היה מצליח לכפות. אבל אין ספק שהוא הפעיל לחץ כבד מאוד. לאורך כל התקופה הוא צידד בעמדות הצד הפלשתינאי, יצא נגד מדיניות ישראל ולחץ על ישראל. ומה היתה התוצאה? הפלשתינאים צפצפו עליו ודחו בתוקף את הצעתו למדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 49'. הוא נחל כישלון חרוץ. 

שגיאתו הגדולה ביותר של אובמה היתה הסכם הגרעין האיראני. העמדה המשותפת של ישראל וארה"ב היתה שיש לשים קץ למפעל הגרעין האיראני. השאלה היתה רק איך – באמצעים דיפלומטיים, כלכליים או צבאיים. גם אובמה עצמו הציג את מטרת הערוץ הדיפלומטי – הפסקת תוכנית הגרעין. בסופו של דבר הוא חתם על הסכם כניעה שהפך את איראן למדינת סף גרעינית בהסכמת העולם. הוא התעלם לחלוטין ממיזם הטילים הבליסטיים של איראן ומפעולתה להשתלטות על המזרח התיכון באמצעות אחיזה בסוריה, עיראק, לבנון ותימן. בכך הוא פגע פגיעה קשה בשלום העולם, בשלום המזרח התיכון ובשלומה של ישראל.

מדיניותו של טראמפ הייתה הפוכה. הוא העדיף בראש ובראשונה את בעלת בריתה של ארה"ב, ישראל, והיה הנשיא הידידותי ביותר לישראל. הוא העדיף באופן ברור את ציר המדינות המתונות במזה"ת וניהל מדיניות תקיפה נגד איראן. והוא חתר לקידום השלום במזה"ת באמצעות חילוץ מדינות ערב ממעמד בנות הערובה של הפלשתינאים.

הוא הכיר, באיחור של שבעים שנה, בירושלים בירת ישראל והעביר אליה את שגרירות ארצו. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא הפסיק את התמיכה באונר"א – הארגון להנצחת הסכסוך. הוא יצא מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני והפעיל כלפי איראן מדיניות של סנקציות חמורות ביותר. הוא חיסל את סולימאני, המוח והמבצע של מדיניות ההתפשטות וייצוא המהפכה של איראן; התנקשות שהכתה את איראן מכה שהיא טרם התאוששה ממנה. הוא עיצב את תוכנית טראמפ, שהיא רחוקה משלמות, אך היא טובה, הוגנת, ריאלית ופרו-ישראלית יותר מכל תוכנית אמריקאית או בינלאומית אחרת, וכוללת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות והיישובים.

לקראת ההחלטה על העברת השגרירות לירושלים הזהירו מכל עבר שהפעולה הזאת תצית את המזה"ת ותמנע שלום במזה"ת. אך במציאות, מדיניותו הורידה את הלהבות במזרח התיכון והביאה לחתימה על הסכמי שלום ונרמול בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, וכנראה שמדינות נוספות עומדות בתור. אולי הן בוחנות עכשיו את ביידן. הסכמי השלום הללו התאפשרו בזכות ניתוק התלות של מדינות ערב בפלשתינאים. הם התאפשרו כאשר ארה"ב לא ניסתה לרצות את הפלשתינאים בכל מחיר.

מה תהיה מדיניותו של ביידן? ביידן היה סגנו של אובמה. מכאן, שניתן לצפות שהוא ימשיך את דרכו של אובמה. מצד שני, דווקא כיוון שהוא היה סגנו של אובמה, הוא מודע לתוצאות מדיניות הפייסנות שלו. כאשר הוא רואה את התקדמות תהליך השלום במזה"ת, ניתן לצפות שהוא ירצה להיות השושבין של המשכו ולזכות בחלק מן התהילה. אדרבא, שהוא יקדם את השלום עם סעודיה, עם עומאן, עם טוניס, אפילו עם קטאר. אבל עליו להבין – הוא לא יוכל להגיע להישג הזה, אם יחזור להיות פטרון הפלשתינאים וללחוץ על ישראל לוויתורים הפוגעים באינטרסים הלאומיים שלה ובביטחונה. יש יחס הפוך מובהק בין רומן אמריקאי-פלשתינאי לבין קידום תהליך השלום במזה"ת.

בחזית האיראנית הצהרותיו של ביידן מדאיגות. הוא מדבר על חזרה להסכם הגרעין. זוהי סכנה חמורה. אולם מצד שני, הוא טוען שהוא רוצה לחזור להסכם משוּפר. גם הוא מבין שההסכם המקורי הוא הסכם רע ומסוכן. האיראנים, מצידם, מסרבים אפילו לדון על שינויים בהסכם. אולי הסרבנות האיראנית תביא את ביידן לתובנה שאין מקום למדיניות פייסנות כלפיה.

הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי בשנות ה-70, שגם בגיל 98 נותר חד כתער, צלול כבדולח, אמר רק בשבוע שעבר: "המשטר האיראני הוא שילוב של אימפריאליזם תוקפני ואסלאם רדיקלי. ויתור מלא של איראן על תוכניות גרעין צבאי הוא תנאי ראשוני לחידוש  השיחות בין וושינגטון לאירן."

הייתי מוסיף, שכיוון שאין ילד שמאמין שיש לאיראן אינטרס כלשהו במיזם גרעין אזרחי, התנאי צריך להיות ביטול תוכנית הגרעין האיראני. יש להציע לאיראנים תהליך דיפלומטי למימוש המטרה הזאת. אולם במקביל יש להגביר את הלחץ הכלכלי עד כדי חרם מוחלט שימוטט את כלכלת איראן ולהיערך בכל הרצינות לאופציה הצבאית של חיסול תוכנית הגרעין האיראנית.

איני מצפה מביידן להודות בצדקת דרכו של טראמפ במזה"ת. בכל זאת, הוא פוליטיקאי. אבל יש לקוות שהוא ישכיל להמשיך את התהליכים החשובים שהחל טראמפ, בסגנון ובדרכים שלו.

2. צרור הערות 20.1.21

* כישלון מחפיר – מבצע החיסונים הישראלי הוא הצלחה גדולה.

העובדה שכבר שבוע ישראל היא המובילה בעולם במספר המאומתים ביחס לאוכלוסייה היא כישלון מחפיר.

מי שלוקח לעצמו את מלוא הקרדיט על ההצלחה – נושא באותה רמה של קרדיט באחריות על הכישלון, שעולה לנו בחיי אדם. הכישלון הוא פרי החלטות שגויות, שחלקן נובעות משיקולים פוליטיים זרים. ההימנעות מסגר דיפרנציאלי על אזורים אדומים על פי שיטת הרמזור, אך ורק בשל הרצון לא לפגוע בחרדים כי הם שותפיו הטבעיים של נתניהו לבלוק – היא הגורם המרכזי לכישלון.

ואגב, הנפגעים העיקריים מהמדיניות הפופוליסטית כלפי החרדים הם החרדים עצמם. כי הם הסובלים העיקריים מן ההפקרות שלהם בנושא הקורונה. מנהיג אמיתי היה נוהג באחריות כלפיהם – בסגר דיפרנציאלי ובאכיפה. אם כל מוסד חינוכי שפתח את שעריו באופן בלתי חוקי וכנגד החלטות הממשלה היה משלם קנס של 50,000 ש"ח, מיספר הנדבקים, החולים קשה והנפטרים, בעיקר במגזר החרדי עצמו, היה יורד באופן משמעותי. נתניהו מנע אפילו החלטה על קנס של 15,000 ש"ח. בפגישתו עם השולמנים הוא התפאר שהחרדים עושים מה שהוא אומר להם. זה אולי נכון בהצבעות על חוקי מגה-שחיתות. במה שקשור לחיים עצמם – הוא עושה מה שהם אומרים לו.

* מחיר הבדלנות – מערכת היחסים בין החברה הישראלית למגזר החרדי חייבת להשתנות. היא חייבת להשתנות למען החברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה לטובת המגזר החרדי, שמשלם את מחיר הבדלנות, חוסר האחריות של מנהיגיו ועסקניו המנותקים והכניעה, הרפיסות וחוסר המנהיגות של ראש הממשלה. הקורונה הציפה את חומרת הבעייה, הדורשת טיפול דחוף באכיפת כללי הקורונה, וטיפול שורש בבוקר שלמחרת הקורונה. חייבים להחזיר את המגזר החרדי לחיק עם ישראל.

[אהוד: איך אתה יכול לדרוש מנתניהו אכיפה של הַסֶגר במגזר החרדי – כאשר כל שבוע מתנהלות נגדו ללא מפריע הפגנות של האספסוף בן מאות ואולי אלפי אנשים שעושים סבוטאז' לתקנות ומצפצפים בריש גלי על הסגר ועל סכנות הקורונה? אליהם תבוא בטענות! ולא אליו!]

* אין דמוקרטיה בלי בית משפט עליון – הוויכוח הציבורי על החלטתו הבלתי חוקית בעליל של אמיר אוחנה לא לחסן אסירים והצפצוף הגס והבוטה שלו על הוראת היועמ"ש לפעול על פי חוק, מעלה ביטויים כמו "אין סמכות לבית המשפט, שאף אחד לא בחר אותו, לבטל החלטה של שר נבחר" וכו'. כל הרשומות שלי בימים האחרונים נגד ההחלטה הבלתי חוקית בעליל הזאת, עוררו ויכוח ותגובות ברוח זו.

מי שטוען זאת – אין לו מושג ירוק מהי דמוקרטיה. כל דמוקרטיה בעולם מבוססת על הפרדת רשויות, עם איזונים ובלמים בין הרשויות. אין אפילו דמוקרטיה אחת בעולם שבה בית המשפט העליון אינו מוסמך לפסוק שצעד של שר אינו חוקי ולבטל אותו. אין ולא היתה דמוקרטיה כזאת. יש מחלוקת בכל העולם בין שמרנות לאקטיביזם של בית המשפט העליון. המחלוקת הזאת נוגעת לסמכות בית המשפט העליון לפסול חוקים או החלטות מדיניוֹת. ואגב, גם השמרנים אינם שוללים את הסמכות הזאת לחלוטין, אלא רוצים להגביל אותה, ובנושא הזה גם אני נוטה יותר לצד השמרני. אבל אין, לא היתה ולא תהיה דמוקרטיה בעולם שבה אין לבית המשפט העליון סמכות לבטל החלטות של הרשות המבצעת המנוגדת לחוק. אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק ואין מדינת חוק שבה שרים, ראש הממשלה או הנשיא רשאים לעבור על החוק.

דמוקרטיה אינה רק בחירות ושלטון הרוב, אחרת גם שלטון פוטין ברוסיה ושלטון ארדואן בטורקיה הם דמוקרטיים. דמוקרטיה היא גם ביזור הכוח. דמוקרטיה היא גם מדינת חוק. מהי מדינת חוק? מדינה שבה השלטון הנבחר כפוף לחוק ולא שהוא החוק ומה שהוא קובע – זה החוק. בכל מדינה דמוקרטית יש רשות שופטת. ובכל מדינה דמוקרטית יש בית משפט עליון, שבו יכול אזרח לעתור נגד הממשלה אם הוא חש שנעשה לו עוול, שנפגעו זכויותיו וכו'. ובית המשפט העליון רשאי לבטל את החלטת הרשות המבצעת אם אינה חוקית. זה א"ב של כל דמוקרטיה. אין אפילו דמוקרטיה אחת בעולם ללא בית משפט עליון שזאת סמכותו.

* תיקון החיים הפרלמנטריים – כאשר מנחם בגין היה ראש האופוזיציה, הוא הציע פעמים רבות לשנות את החוק כך שהכנסת תוכל להביע אי אמון בשר. למרבה הצער, כשעלה לשלטון לא קידם את הצעתו. היום, כאשר מעמדה של הכנסת נשחק והיא הפכה לאסקופה נדרסת של הרשות המבצעת, יש להחליט על רפורמות שונות שתחזקנה את הכנסת ואת עצמאותה. אחת הדרכים לכך, היא הסמכות להביע אי אמון בשר.

בנאום בכנסת ב-31.8.66 אמר בגין: "נציע שהכנסת תוכל להביא אי אמון לא רק לממשלה כולה אלא גם לכל אחד מחבריה. אחריות משותפת של ממשלה היא כלל גדול במשטר הפרלמנטרי. אבל אם הכנסת רואה ששר מסוים נהג שלא כהלכה, פגע בתפקידו, לפי הערכתנו יש לתת לה סמכות להעבירו מכהונתו. אם הממשלה תראה במקרה כזה צורך להזדהות איתו, כפי שהדבר קורה בפרלמנט, ולומר: אם תביעו אי-אמון לאחד מחברנו, נתפטר כולנו – ניחא. אני סובר, שבדרך כלל סולידריות כזאת נאה. אבל אם אחד מחברי הממשלה נהג שלא כהלכה, אין שם הצדקה לכך, שהכנסת תפנה מיד את זעמה – אם אפשר לומר כך – נגד הממשלה, ולא תינתן לה סמכות להביע אי-אמון לחבר ממשלה אינדיבידואלי."

ב-25.12.74 בגין הציע הצעת חוק לשינוי חוק יסוד הממשלה ברוח זו, ואמר בין השאר: "הבעייה היא מוסרית ולא רק משפטית... צריך להבחין בין האחריות האישית, בין מה שאפשר לכנות, לא מבחינה משפטית, האשם, לבין האחריות המשותפת של הממשלה כולה. אם שר נכשל, אם במשרדו יש כישלונות גלויים, יש לאפשר לכנסת לקבוע את העובדה הזאת ולהגיש לשר כזה שנכשל הצעת אי-אמון... אנחנו מציעים שלא יהיה צורך בפיטורי הממשלה כולה. אם היא בוחרת להתייצב מאחורי השר הכושל – זה עניינה. אבל אם היא מעדיפה שהיא תישאר בכהונתה, יפוטר השר... תוגש הצעה כזאת אם באמת יהיה ברור לבריות שפה היה כישלון חמור מאוד... זה תיקון החיים הפרלמנטריים. זו אזהרה לכל חבר ממשלה: תשתדל להצליח, אם תיכשל – תיקרא לדין ציבורי לפני הכנסת. אני חושב, שהדבר הזה ייטיב את פעולות הממשלה."

מן הראוי שהצעתו הוותיקה של בגין תהיה נדבך מרכזי ברפורמות שיחזקו את מעמדה הרמוס של הכנסת, את כוחה וסמכויותיה. אילו היה נהוג היום חוק כזה, מן הראוי היה להביע אי אמון בשר הכושל לביטחון פנים.

* סייעני נתניהו – זאב אלקין לערוץ 7: "סער הוא היחיד שיכול להרכיב ממשלה." הוא טועה. יש שניים שיכולים להרכיב ממשלה – גדעון סער ונתניהו. כל מי שמבין שצריך לסיים את שלטון נתניהו ואינו נותן את קולו לסער, מסייע להנצחת שלטון נתניהו.

* השד הגלותי – נתניהו בלחץ והוא מוציא את השד העדתי-גלותי מהבקבוק ומסית. נער השליחויות שלו מיקי זוהר אמר שאלקין עזב את הליכוד, כי היא לא "מפלגה של לבנים".

כל ההבל העדתי-גלותי הוא אנטי ציוני. הציונות היא מיזוג גלויות ולא הנצחת החלוקה הגלותית. הציונות מנצחת את הגלות דרך האהבה, הנישואין והמיטה. בעוד דור לא יהיה כאן ילד שידע להשיב על השאלה המטומטמת מאיזו "עדה" הוא.

ואם נער השליחויות כבר העלה את הסוגייה הגלותית, כדאי להזכיר לו שמנהיג הרשימה שלו "לבן" וכל צמרת מפלגתו "לבנה". ואילו במפלגה שאליה עזב אלקין "המתנשא והגזען" המנהיג הוא 50:50 וממלאת מקומו בת ליוצאי מרוקו. אך כאמור, אין לכך כל חשיבות, אלא בעבור גזענים כמיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, שדבריו הם הסתה נגד אלקין שכנראה בעולם המושגים האנטי ציוני שלו הוא "רוסי".

* חדשות טובות – אם הגירושין בין בנט לסמוטריץ' סופיים, אלו חדשות טובות. הימין החדש ללא סמוטריץ' יהיה מתון יותר, שקול יותר, פרגמטי יותר ובעיקר – ממלכתי יותר. הימין החדש ללא סמוטריץ' יהיה שותף טבעי לממשלה בראשות גדעון סער, ובנט יוכל לכהן בה כשר בכיר.

החדשות הרעות הן שסמוטריץ' עלול לחבור לעוצמה כהניסטית, ואם הם יעברו את אחוז החסימה, הוא עלול להכניס, חלילה, את החיה הכהניסטית לכנסת. סמוטריץ' עצמו נמצא על הרצף הכהניסטי.

קראתי ראיון עם סמוטריץ' בסופ"ש ונחרדתי. דרישותיו בנושא המשפטי, פירושן המעשי – ביטול הרשות השופטת בישראל. ואין ספק שאם הם יעברו את אחוז החסימה, הם יתמכו בהתלהבות בכל דרך שבה ינסה נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק.

אני מקווה מאוד שסמוטריץ' יהיה קרוב מאוד לאחוז החסימה (שתמיד התנגדתי להעלאתו. זה היה תעלול של נתניהו & ליברמן) אך לא יעבור, ועשרות אלפי קולות שנועדו לכיסו של נתניהו, ירדו לטמיון.

* תואם ביבי – מה ההבדל בין חולדאי לקנייבסקי? כל אחד מהם יודע מה טוב וזה מספיק כדי שיפעיל את כוחו על פי רצונו, בניגוד להחלטות המדינה. חולדאי יכול להיאבק על דעתו, אבל אינו יכול לעשות שבת לעצמו. כי אם כל אחד יעשה שבת לעצמו – תהיה כאן אנרכיה.

שיכרון הכוח של חולדאי הוא תוצאה של שלטון ממושך מדי, שגורם לו להאמין ש"העיר זה אני". מוכר? ייתכן שהמודעה שלו על כך שיש בארץ רק שני מנהיגים, מבטאת הזדהות עם סגנון המנהיגות של המנהיג השני. מה שמדינת ישראל זקוקה לו היום הוא להחליף – לא רק את הפרסונה, אלא את התרבות הפוליטית.

* הלכת דרעי – דרעי: "נביא את סער ובנט לשבת בממשלה תחת נתניהו." הוא שכח לומר אם גם הפעם הוא ערב לקיום ההסכם. אגב, האם הלכת דרעי-פנחסי תקפה גם לגבי דרעי?

* האישה היחידה – המפלגה היחידה שבחרה באישה לעמוד בראשה היא הבית היהודי, שבחרה בחגית משה. אבל היא לא תעמוד בראש רשימה. השאלה היא אם הבית היהודי ילך עם בנט או עם סמוטריץ'.

* למה אני מעדיף את הערבי על היהודי – הארגון האנטי ישראלי "בצלם", ארגון שהוא חוד החנית של התעמולה האנטי ישראלית ושל מסעות הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, פירסם השבוע בארץ ובעולם גילוי דעת, על פיו ישראל, מיום הקמתה, אינה מדינה דמוקרטית אלא מדינת אפרטהייד. כלומר, גם אם תוגשם הפנטזיה של הקמת מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים בקווי 49', תוך ביצוע טרנספר אכזרי לחצי מיליון יהודים והפיכתם לעקורים במולדתם – גם כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל לא תהיה לגיטימית, כל עוד היא תהיה מדינה יהודית. כלומר, על פי תפיסת הארגון הנתעב הזה, זכות ההגדרה העצמית מוקנית לכל עם ועם זולת עם אחד – העם היהודי. הוא העם היחיד שאין לו זכות למדינה ריבונית במולדתו. זו גישה גזענית ואנטישמית ממדרגה ראשונה.

קראתי שני מאמרים בעקבות גילוי הדעת הזה. האחד של אזרח יהודי והשני של אזרח ערבי. גדעון לוי, שנולד לאם יהודייה, פירסם בשוקניה פשקוויל החוגג את גילוי הדעת וקצת נוזף ב"בצלם" שהוציאו אותו מאוחר כל כך. "בפעם הראשונה חצה הארגון את הרוביקון וקבע שמשטר העליונות היהודית, שאת פשעיו הוא מתעד מאז הקמתו, אינו חל רק בשטחי הכיבוש – אלא בכל השטח, מהים ועד הירדן." או במילים אחרות: עכשיו באים?

אבל גדעון לוי מגדיר את כל מי שטוען את טענת הכפירה שישראל היא דמוקרטיה, או את אלה, שהם ממועני הפשקוויל – הטוענים שהאפרטהייד הוא רק ביו"ש, במילים האלה: "מוחותיהם נשטפו מינקות על ידי מכונת התעמולה הציונית, והם מתקשים להשתחרר משקריה ומכבליה, מכל מה שסיפרו להם." עד כאן הפשקוויל האוטו-אנטישמי של היהודי.

המאמר של האזרח הערבי התפרסם ב"ישראל היום". פרסם אותו יוסף חדאד, ערבי ישראלי גאה, גאה בישראליותו וגאה בערביותו. יוסף חדאד, ערבי מנצרת, בן של כומר, לוחם ומפקד בגולני, נכה צה"ל, הוא פעיל חברתי במגזר הערבי, המייסד ומנכ"ל עמותת "ביחד ערבים זה לזה". יוסף ואני חברים בפורום עמק השווה, שנועד להביא להסכמות ולפיוס בין חלקי החברה הישראלית – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, שמאל וימין וכו'. ציטוטים  ממאמרו הנפלא: "להגיד שאני, ערבי ישראלי, חי תחת משטר אפרטהייד? אני, שפיקדתי בצבא הגנה לישראל על חיילים יהודיים? אני, שניהלתי בחיי מאות עובדים יהודיים? איך אפשר להגיד שהחברה שלנו חיה תחת משטר אפרטהייד כשיש בינינו רופאים, שופטים ואפילו חברי כנסת! איך אפשר להגיד שסאמר חאג' יחיא חי תחת משטר אפרטהייד כשהוא מנהל את הבנק הגדול בישראל? 'בצלם' שברו שיאים של צביעות, אבל יותר מכך: להשוות את ישראל למשטר האפרטהייד על חוקי הגזע שלו זה לא רק שקר מעוות, אלא גם עלבון לכל אותם בני אדם בדרום אפריקה שחוו על בשרם משטר אפרטהייד אמיתי. זה זילות למושג ושימוש ציני בו... כשמנכ"ל ארגון 'בצלם' חגי אלעד, יהודי, מחליט בשבילי ובשביל משפחתי וחבריי הערבים שאנחנו חיים תחת משטר אפרטהייד, הוא וארגונו בעצם אומרים לנו בעצמם שבעיניהם אנחנו סוג ב'. 'בצלם', אל תרכבו על הגב שלנו כדי לשווק את האג'נדות שלכם.

ל"שמחתי, ישראל תצא ככל הנראה ראשונה בעולם ממשבר הקורונה, ואולי בעוד כמה חודשים יוכלו להגיע לכאן אנשים מהעולם כדי לראות בעיניהם איך נראה האפרטהייד בישראל. ואז הם יוכלו לשמוע בשוק בנצרת עברית וערבית, יוכלו לראות ביפו מסגדים, כנסיות ובתי כנסת זה לצד זה, ויוכלו לראות ברחבי הארץ קיום משותף של הפסיפס הישראלי. ולכו תדעו, אולי אחרי ביקור כזה גם הם ירצו לחיות תחת משטר אפרטהייד."

אותו חגי אלעד, מנכ"ל "בצלם", נשא נאום בוגדני במועצת הביטחון, בו הוא הטיף לעולם לפעול בכוח נגד מדינת ישראל ולעבור מדיבורים ומעשים. איש נתעב.

בכל פעם שאני כותב נגד קואליציה עם הרשימה המשותפת, בשל עמדותיה האנטי ישראליות, אני מקבל תגובות צדקניות ושקרניות כאילו אני נגד קואליציה עם ערבים. זה שקר וכזב. אם תקום מפלגה שכולה יהודים כמו חגי אלעד, גדעון לוי, אברום בורג, מרדכי וענונו, טלי פחימה, נציג נטורי קרתא ולאה צמל, היא לא תהיה ראויה למו"מ קואליציוני, לא כיוון שאנשיה יהודים אלא בשל עמדותיה. אך אני כמה לראות בממשלת ישראל שרים ערבים כמו יוסף חדאד.

אגב, יוסף חדאד החליף השבוע את מיספר הטלפון שלו, אחרי שהמיספר הקודם שלו הופץ בקרב גורמים לאומנים קיצוניים שמטרידים אותו בלי סוף. ועל כך הוא כתב: "לשמחתי זה מעיד על כך שהדרך שלי עובדת והם מפחדים... אל דאגה אמשיך בכל הכוח."

* בלי להב"ה ובלי "בצלם" – לפני כעשר שנים, כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" במכללת תל-חי, ראיתי מודעה על לוחות המודעות, עם הזמנה לסדנה בת 14 מפגשים בחינם של ארגון "זוכרות". פרק הזמן מהרגע שבו ראיתי את המודעה ועד שהסדנה בוטלה היה לכל היותר רבע שעה. יש לציין שמנכ"ל המכללה באותם ימים היה איש מרצ. אבל היתה אז עדין תהום בין השמאל הציוני לארגונים אנטי ישראליים, וברור היה לו שאין להכניס את השיקוץ הזה למכללה. האישור לסדנה ניתן בתמימות. המזכירה שאחראית על השכרת כיתות קיבלה פנייה מארגון הנקרא "זוכרות". שם תמים, בסך הכול. אולי מדובר בעמותה שעוסקת בקשר בין דימנציה למגדר?

הארגון לא ויתר והעביר את הסדנה לבית הספר "עינות ירדן". כששמעתי על כך פעלתי במהירות והסדנה בוטלה. הם המשיכו להתעקש וקבעו סדנה בקיבוץ הגושרים. אחרי שלושה מפגשים של הסדנה, הדבר נודע לי. כתבתי מכתב גלוי לחברי הקיבוץ, ומזכירות הקיבוץ עצרה את הסדנה.

מי שיקיש בגוגל את המילים אורי הייטנר ו"זוכרות", אולי גם מכללת תל-חי או קיבוץ הגושרים, ימצא תיעוד לפרשה. במסמכים של העמותה אני מוגדר "ימין קיצוני", "מקארתיסט" וכמובן "פשיסט". ברור שהייתי נוהג בדיוק באותה דרך אילו היה מדובר בסדנאות של ארגוני "תג מחיר".

מדוע נהגתי כפי שנהגתי? כיוון שמדובר בעמותה השוללת את קיומה של מדינת ישראל ונלחמת נגד עצם הרעיון של מדינה יהודית ומטרתה המוצהרת היא "שיבה" של מיליוני פלשתינאים לישראל. ישראל היא מדינה דמוקרטית ומאפשרת את הקיום של ארגון כזה והדבר מקובל עליי. אין זה אומר שמכללה או בית ספר או קיבוץ חייבים לארח אותם. עובדה, כאשר המוסדות הללו הבינו במה המדובר, הם החליטו לסגור בפניהם את המוסד. דמוקרטיה אינה רק הזכות של עמותה אנטי ישראלית לפעול בישראל, אלא גם הזכות של מוסד לא לארח בתוכו עמותה כזו. או כמו תג מחיר, כהניסטים וכו'.

צודק שר החינוך יואב גלנט האוסר כניסה של "בצלם" לבתי הספר של משרד החינוך. מדובר בארגון אנטי ישראלי קיצוני, הפועל בכל רחבי העולם נגד ישראל, שמנהיגו מופיע במועצת הביטחון ומפציר בה לפעול בכוח נגד ישראל, שרק בשבוע שעבר הוציא גילוי דעת שמסביר שמדינת ישראל מיום הקמתה היא מדינת אפרטהייד. כי מדינה יהודית = אפרטהייד. זו הרי קביעה אוטו-אנטישמית מובהקת. חזקה עליו שבאותה מידה הוא לא יאשר פעולה של "לה-פמיליה" או ארגון להב"ה בבתי הספר. חופש הביטוי רחב ביותר, ובתי הספר צריכים לתת במה למגוון דעות רחב, אבל יש גבול. בלי להב"ה ובלי "בצלם".

* בזכות הקלגסים – השב"כ מסר כי ב-2020 סוכלו 430 "פיגועים משמעותיים" ביהודה ושומרון ובירושלים. נזכור זאת כאשר נשמע התבכיינות של כל מיני גדעון לוי'ם, שוברי שתיקה וצלמונים למניהם, על "קלגסי צה"ל שחוטפים ילדים ממיטותיהם." בהנחה שפיגוע משמעותי הוא עם עשרה הרוגים, 4,300 מאתנו, אולי אני, אולי אתה, אולי גדעון לוי, חייבים את חיינו לקלגסים הללו.

* שכנות טובה – בכל פעם שיורד גשם ויש ברקים, בטעות משוגרות רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל.

כנראה שמצב הרקטות שם בעייתי.

עלינו לגלות שכנות טובה ולשדרג את מערך הרקטות שלהם. כמחווה הומניטרית.

* דמוקרטיה דמוקרטיה תרדוף – "צדק צדק תרדוף" נאמר בתורה, ונשאלת השאלה, מדוע נאמר פעמיים צדק? מה הסיבה לכפילות הזאת? אחד ההסברים החביבים עליי הוא שצדק אחד עוסק במטרה והאחר באמצעים. יש לרדוף צדק בדרכי צדק. אין טעם ואין משמעות לרדיפת צדק בדרכי עוול.

הדבר נכון גם בנוגע לדמוקרטיה. אי אפשר להיאבק על הדמוקרטיה בדרכי דיקטטורה. סתימת הפיות לצמיתות של הרשתות החברתיות לטראמפ ועשרות מיליוני תומכיו, היא צעד אנטי דמוקרטי ברוטלי. הוא גם עלול להשיג תוצאה הפוכה, כי מי שסותמים את פיו – עובר מהפה לידיים. זאת ממש הזמנה לאלימות.

אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת. סתימת פיות לצמיתות לחצי עם אינו דמוקרטיה מתגוננת. השעיית חשבון פייסבוק או טוויטר לטראמפ לשבועיים, בעקבות הפריצה לקאפיטול ועד השבעת ביידן, כדי לא לתת במה להסתה שעלולה להביא לפורענות בטקס ההשבעה – היא צעד מידתי וניתן להגדיר אותו כדמוקרטיה מתגוננת. דמוקרטיה מתגוננת יכולה למחוק הודעות מסיתות בעליל. מכאן ועד הצעדים הברוטליים שננקטו ארוכה הדרך.

ונקודה נוספת, אך היא ראויה למאמר בפני עצמו – ביזור הכוח הוא מהות הדמוקרטיה. זה נכון לגבי כל הרשויות. זה נכון גם לגבי טייקונים בעלי רשתות חברתיות חובקות עולם. אגב, אולי האירועים הללו יעוררו מחשבה נוספת אצל מי שאינם מבינים את חשיבות השידור הציבורי.

* החטא ועונשו – למה נבלני נעצר בהגיעו למוסקבה? כעונש על כך שלא מילא את חובתו ולא מת כששליחי פוטין הרעילו אותו.

* דיפ-סטייט – מי הפקיד, שאף אחד לא בחר אותו, שיכול לומר לפוטין, שנבחר על ידי העם, אם מותר לו או אסור לו להרעיל את נבלני?

* ובאשר לתחזית מזג האוויר – אם בשגרה ביום שלג אין לימודים, אני מבין שבסגר ביום שלג יש לימודים. אני מבין נכון?

כן, התחזית מדברת על שלג בצפון הגולן, מגובה 800 מטר ומעלה ביום רביעי. אנחנו, קיבוץ אורטל, מתנשאים לרום של 915 מטר, ולכן אנו מצפים לשלג.

אחרי חודש שלם של עצירת גשמים מוחלטת וטמפרטורות גבוהות, נפתחו ארובות השמים. עד יום שלישי ב-8:00 ירדו אצלנו 142 מ"מ והגשם המשיך לרדת כמעט ללא הפסקה גם לאחר מכן.

* ביד הלשון: הר בני צפת – הפינה הקודמת הוקדשה להר בני רסן, ברכס בשנית שבגולן. סיפרתי ששם הוקמה חוות טורבינות הרוח הראשונה, לפני כשלושים שנה, וציינתי שגם למיזם הזה קדמה סנונית ניסיונית. הסנונית הזו היתה על הר אחר ברכס בשנית – הר בני צפת.

שמו הערבי של ההר הוא תל-אבו-קטאיף, שפירושו הר אבי-הקטיפה. שמו העברי מנציח את בני צפת שעלו להתיישבות בגולן, ברמתניה הסמוכה, שם הקימו ב-1885 את המושבה בית יהודה, עד שגורשו ונושלו בידי השלטון העות'מאני. הם עברו לביר אשגום בדרום הגולן והקימו את המושבה בני יהודה, שאחרוניה נרצחו או נמלטו במאורעות 1921.

בהר בני צפת הוקמה טורבינת רוח קטנה, ניסיונית, כהכנה למיזם הר בני רסן. לאור התוצאות החיוביות של הניסוי, הוקמה החווה בהר בני רסן.

אבי חוות הרוח בגולן והיזם הוא חברי אבי זעירא, ממייסדי קצרין. לאחר הקמת החווה בבני רסן, הוא הקים טורבינה פרטית שלו בהר בני צפת. הוא הקדיש את האתר לזכר אחיו, שמחה, שנפל בגולן במלחמת יום הכיפורים. אבי ושמחה זעירא עצמם – הם בני צפת.

אורי הייטנר

* * *

מתי דוד

מקבץ תגובות מהבית שבסגר

מחשבות על שמונה דאגות

הדאגה מהאיום האירני. הדאגה מהנשיא ביידן וממשלו. הדאגה לצפוי אחרי הקורונה. הדאגה למובטלים, לזקנים, לעניים. הדאגה לאיחוי הקרע שבתוכנו. הדאגה ליציבות שלטונית. הדאגה לפשרה עם הפלסטינאים. הדאגה לאנטישמיות המתפשטת בעולם נגד היהודים. הדאגה שהשמש תמשיך לזרוח וישראל תמשיך לפרוח. הדאגה לביטחון מאויבינו ולשלום בתוכנ.

מדוע התקשורת מאבדת השפעתה על הציבור ?

המהפכה הטכנולוגית גרמה לפגיעה במונופול ההשפעה שהיתה לה על הציבור ועל קביעת סדר היום. הטכנולוגיה והרשתות החברתיות העמידו לרשותו של כל אזרח ואדם, במה חופשית להבעת דעותיו ולהפצתן ברשתות החברתיות ובטלפונים החכמים, ללא תיווך וסינון "מקצועי" של העיתונאים. מציאות חדשה זו מאפשרת לאנשים הזדמנויות רבות להתארגנויות לקביעת סדר יום ושיח ציבורי. גם הפוליטיקה מושפעת מהתפתחות זו. הפוליטיקאים מחויבים לשנות הרגלים ולהסתגל לרשתות.

הרוטציה והאטרקציה

המאבק בין בנימין נתניהו לבנימין גנץ על הרוטציה ביניהם על ראשות הממשלה מעסיק את התקשורת והציבור מזה זמן רב ללא הפסקה. הרוטציה הפכה לאטרקציה פוליטית, לתעסוקה תקשורתית ומפלגתית בלתי פוסקת. ממשלה דו ראשית של רוטציה שוויונית, הפכה לבלתי אפשרית וגרמה למשברים בלתי פוסקים ששיבשו ניהול ממשלתי נורמטיבי. הקומבינציה של הרוטציה הפכה לפטנט שלטוני ישראלי ייחודי עולמי, שלא קיים בעולם! המכון הישראלי ל"דמוקרטיה מתקדמת" יעניק בקרוב מלגת מחקר בנושא הישראלי.

היועץ מנדלבליט הפך למנדלשליט

היועץ המשפטי מנדלבליט הוא הפקיד הממשלתי הבכיר ביותר, עם הכוח הגדול ביותר, בזכות שני התפקידים החשובים הנתונים לסמכותו – יועץ משפטי לממשלה וראש הפרקליטות. שני תפקידים שבמהותם הם בניגוד עניינים, ומזה זמן רב מצויים במחלוקת ציבורית ומשפטית, על הצורך להפרידם. יועץ משפטי בנפרד וראש התביעה והפרקליטות בנפרד.

עם מעט ציניות והרבה ביקורת ציבורית ומשפטית צודקת, אני מעז לתאר מציאות זו בעוקצנות:

יועץ משפטי או עריץ שלטוני. יועץ משפטי או שליט ייחודי. מתערב בכל נושא ועניין. פוסל או מאשר כל החלטה של שרים. מחליט מה מותר ומה אסור לממשלה. פקיד עם כוח עליון.

ארגוני השמאל היהודי בארה"ב מעוררים דאגה בישראל

ארגון השמאל היהודי בארה"ב, "גיי סטריט", פירסם קריאה לצוות של הנשיא החדש ביידן בבקשה למחוק את תוכנית השלום של טראמפ (תוכנית המאה). כמו כן ביקש לעצור את שיתוף הפעולה עם מוסדות מדע ישראלים בשטחים (אוניברסיטת אריאל). כמו כן ביקש להקים שגרירות לפלסטין במזרח ירושלים.

קואליציה של כל ארגוני השמאל היהודים בארה"ב הוציאה גילוי דעת נגד אימוץ ההגדרה הבינלאומית הידועה בראשי התיבות ihra לצורך המאבק באנטישמיות! בשנת 2016 קיבל ממשל טראמפ, יחד עם ממשלות רבות בעולם, כולל מדינות חשובות באירופה, החלטה הקובעת שאנטי ציונות זו אנטישמיות.

לפנייה הזו היו שותפים גיי סטריט, ידידי שלום עכשיו, הקרן החדשה, השומר הצעיר.

ביזיון וחרפה.

תודה לנשיא הפורש דונלד טראמפ

כל פטריוט ישראלי ראוי שיביע תודה והערכה לטראמפ, עבור כל אשר עשה ותמך בישראל. בנוסף לנשיא הפורש, ראוי להודות לקושנר על תרומתו להשגת הסכמי הנורמליזציה והשלום ההיסטורי, עם ארבע מדינות ערביות, ששינו את המציאות הגיאו-פוליטית במזרח התיכון. כמו כן להודות לניקי היילי, שגרירת ארה"ב באו"ם, שהופעותיה במועצת הביטחון לטובת ישראל ונגד אויביה הפליאו בעוצמתם.

גם כל אלה בתוכנו שהביעו שמחה על מפלתו של טראמפ, יצטערו ואולי יתגעגעו אליו בהיבט הישראלי, לאור מה שצפוי לישראל מהממשל הדמוקרטי החדש, שרבים מאנשיו שכבר מונו על ידי הנשיא ביידן לתפקידים בכירים בנושאי מדיניות חוץ (מזה"ת והפלסטינים) – ידועים בביקורתם על ממשלות ישראל.

מפגיני הבלפוריאדה ממשיכים להאמין "במהפכה"

במהלך השבועות הרבים של ההפגנות בבלפור נגד נתניהו, הונפו בהן סיסמאות הקוראות ל"מהפכה". רבים מהמפגינים אמנם מאמינים שנתניהו הוא "דיקטטור" ויש לסלקו. האווירה שהם חוללו עלולה לגרום לאדם אלמוני שהושפע מהם, להסיק את המסקנה (חס וחלילה) שדיקטטור מותר להרוג.

המפגינים מצפים למהפך פוליטי בבחירות הקרובות. הם רואים עצמם כאלטרנטיבה במדינה. הם ממשיכים להניף בהפגנות דגלים אדומים של המהפכה, ודגלים שחורים של ההפגנה "רק לא ביבי". הם עולים על הבסטיליה בבלפור כדי לשים קץ לשלטון "רק לא ביבי". הם מאמינים שהשמש תזרח וישראל תפרח בשלטון החדש אחרי נתניהו, כל הבעיות ייפתרו וכל הצרות ייעלמו אחרי "רק לא ביבי".

לכל האנשים הטובים שמפגינים ראוי לתת עצה טובה. אם תקוותם להדחתו של נתניהו בבחירות הקרובות עלולה לא להתממש, ראוי שהם לא ייכנסו לטראומה אישית ופוליטית ולא יעלו על "הקפיטול" של הכנסת ויטענו שהבחירות זויפו. אנחנו בישראל ולא בארה"ב. אצלנו לא יקרה מה שקרה בארה"ב.

 מתי דוד

* * *

התחלואה הגבוהה במגזר החרדי אינה באשמת המשטרה, הממשלה ונתניהו! היא פועל-יוצא של שני גורמים. האחד – הבורות, הפרימיטיביות, הסכלות והניוון המחשבתי של המגזר החרדי, שאינו מבין אפילו את הסכנות הנשקפות לו, והשני – העוני והצפיפות הקשים שבו מרבית משפחות החרדים מצויות, תוצאת הילודה הגבוהה, המסתמכת על תרומות ועל תשלומי הביטוח הלאומי הממלכתי לשם גידולם ופרנסתם של בני החֶברָה הטפילית הזו.

למרבה הצער, אין כנראה סיכוי שיתפכחו בעקבות המגיפה המכה בהם. די להתבונן בעיני צעיריהם המשדרות בערות וקנאות אין-קץ. וגם הקב"ה כנראה לא מרחם עליהם:

"הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה וְאׇזְנָ֥יו הַכְבֵּד וְעֵינָ֣יו הָשַׁע פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאׇזְנָ֣יו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ."

ישעיהו ו' י'

* * *

עקיבא נוף

כשמדברים אליי בשקט – אני מקשיב

כְּשְמְדַבְּרים  אלַי בְּשֶקֶט – אני מַקְשיב

קול צווחה וצחוק רועֵם, לי, פשוט, מַכְאיב,

אוהֵב את החיוּך הַמְּבוּיָיש,

ניגָר לאט, כְּמו  נזילַת הדְּבָש,

ורק את העיניים, אותן אֶרְצה לִרְאות

חודְרות במַבָּטָן, בְּרוּרוֹת וּמְלֵאוֹת,

לא מַסְתירות דָּבָר, לא לצדדים פּוֹנוֹת,

לִמְלוֹא שאֵלותי עונוֹת ונעֲנות,

ויש בהן אביב וקיץ וגם סתיו,

ואין בָּן צֵל ליגלוג ולא דברים של שווא.

הו, מי יתנני קְנָז, וזֶלְדָה ומירון

וְאֶעֶמוֹד רָכוּן, בְּשׁוּרָתַם אחְרון

טוֹבְלֵי ההִצְטַנְעוּת של טוהָר המְבוּכָה,

שֶׁכּל-כּלה אמת, והיא התוֹכֵחָה,

לוֹגֵם את הַבְּשׂורָה פְּשוּטָה וְנִימוֹחָה,

לַדַּעַת סוּר מְרָע אֶל אֶרֶץ הסליחה.

* * *

יעקב זמיר

שותפים ורעים לי בלימודים

(המשך)

רבות ומגוונות החוויות וההתנסויות שקורות בתקופת לימודים כה ארוכה כמו לימודי הרפואה המפרכים, בעיר זרה וקרה, תרתי משמע, כמו ירושלים של אז, בסוף שנות החמישים של המאה העשרים. עיר לבדד תשכון ורב בה החסר על המצוי. לדוגמא, בימי השבת או חג לא ניתן היה למצוא בה בית אוכל או קיוסק פתוח, ואם נקלעת בלתי מוכן, דינך רעב. שלא לדבר על כך שלמשל, למחרת חג הפורים כבר מתחשבנים לך במכולת על פרט זה או אחר שביקשת לקנות, שהוא חמץ לפסח וכו'. עיר שלא יכלה להציע שום עבודה לסטודנטים האומללים שזקוקים לכך לקיום. אם קרה נס וצצה עבודה רזה כלשהיא, כי אז ינצלו את הסטודנט עד מציצת לשד עצמותיו.

המגורים להשכרה, שבעטיים יצא שמם של הירושלמים לשמצה, מציעים "חדר" לסטודנט שזה למעשה מרפסת סגורה של פינת המקלחת ודורשים עבור זה ממון הרבה. למי שאין לו ברירה, משלם בחירוק שיניים. האוניברסיטה השתדלה למצוא מיני מקומות ראויים וראויים פחות לשכן בהם את אלה שעלו אליה  לרכוש ידע ולעזור להם במצוקתם. כגון הצריפים ב"מחנה אלנבי" ומיני חדרונים ב"חוות הלימוד" ליד ארמון הנציב, עד האגפים הפנויים  במנזרים שנשארו ריקים בגלל התמעטות הנזירים בארץ הקודש. לדוגמא, מנזר סיליזיאנה אשר בשכונת מוסררה, היושב כפסע מגדר התיל שחילקה את העיר ועוד.

לימים הצליחה האוניברסיטה לבנות מעונות-סטודנטים יפים וראויים, דבר שהקל את המצוקה.  תבורך על כך.

הפתקאות עליהן הודיעו בעלי הדירות את הצעותיהם  לסטודנטים הודבקו ברחבי העיר על כל עמודי הטלפון והחשמל, משקופי הכניסה בבתים , במסעדות וכיו"ב.

יום אחד צץ רעיון למישהו אמיתי בהסתדרות הסטודנטים שם – להקים "שירות חדרים" שירכז כל מה שקשור בכך. כך יפטרו את הסטודנטים מלשוטט בעיר מעמוד טלפון לעמוד חשמל כדי למצוא הצעה למקום פנוי.

קרה לי נס וממש בטעות* נתנו לי סדרני העבודה באותה הסתדרות, את המשימה לארגן את שירות החדרים החדש. חרשתי את העיר ותלשתי את כל המודעות שהירושלמים הדביקו במיני מקומות. גם הפצנו את הידיעה  על הקמת השירות, לאמור – כל שיש לו הצעה יפנה אלינו וידלג על העמודים, ולסטודנטים יש מעתה כתובת אחת.

ישבתי במשרד ומיינתי את הפתקאות. על חלק מהן רשמו הסטודנטים את הערותיהם על אותו מקום המגורים המוצע. מהן השמצות ומהן הערות משעשעות. אחת שאני זוכר היתה "זהירות! בעלת בית נושכת..."

לכתובות ללא טלפון הלכתי בעצמי לראות את המקום ולשוחח עם הבעלים, לשמוע את תנאיהם ולהעריך את ההצעה. שוטטתי בעיר והגעתי לכל אותן כתובות כדי לראות ולבדוק. מי שלא היה בבית הלכתי אליו שוב. בעלי הבתים נקבו במחיר שהם רוצים וגם הציגו את דרישותיהם שבחלקן היו מצחיקות והאחרות מנוולות. כגון בעלת בית אחת שנראתה כאילו שיצאה מסרט של וולט דיסני שדן במכשפות. היא דרשה כך: רוצה סטודנט שישלם במזומן מראש, שלומד משהו קל שנוסע כל שבוע הביתה ביום רביעי או חמישי וחוזר ביום שני, שלא יביא להנה בחורות ולא יבשל במטבח חוץ מכוס תה. סיפרה שהסטודנט שגר אצלה קודם ברח ולא שילם אבל לקחה לו את מעיל הרוח כערבון. כאן היא הלכה לקולב ליד דלת הכניסה והביאה את המוצג... בליבי חייכתי ואמרתי שלבטח זוהי "בעלת הבית הנושכת..."

כך הוכנס סדר כלשהו בעניין הזה לרווחת הסטודנטים.

דבר שהביא לנו קורת רוח  בימים ההם ועזר לנו לצוף על פני המים, היה המוסדות והקרנות השונות אשר סייעו לנו במתן סטיפנדיות, כהלוואות לזמן ארוך. בסוף כל שנה היינו צריכים לפנות מחדש ולשטוח הבקשה בפירוט המצב הכלכלי של המשפחה וכו'. אמנם רוב הסכומים שניתנו  לא היו גדולים במיוחד, אך הם בהחלט עזרו לנו גם מוראלית, ונתנו את ההרגשה שהנה יש מי שדואג לנצרכים. כספי הסטיפנדיות כולן הועברו הישר למזכירות האוניברסיטה שזקפה אותן לזכות הסטודנט.

נזכיר את ארגון בני ברית, התאחדות עולי עיראק, משרד החינוך, האוניברסיטה העברית, רוטארי וקרן רקנאטי – שהיטיבו עימנו כל השנים גם בעידוד ובסבר פנים יפות. היו  עוד ארגונים קטנים שסייעו מעט אך עם רצון טוב כהלוואות לזמן קצר. כולם יבואו על התודה והברכה לעולמים.

אציין שעם המשכורת הראשונה שקיבלתי, כאשר התחלתי לעבוד כסטאז'ר, התחלתי להחזיר כל חודש סכומים קטנים לכל הקרנות. פרעתי הכול עד הלירה האחרונה.

לשלילה  אזכיר את "הקרן של הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל". זו נתנה הלוואה לתקופה של עד שבע שנים, של מאה לירות, אחרי שהחתימה אותי על שטר חוב עם שלושה ערבים וכו'. זה היה בשנת הלימודים השלישית שלי שם. הכוונה היתה שהחוב יייפרע בתום לימודַי כלומר אחר כארבע שנים. אלא שבחלוף שנה אחת פנה עורך דין מטעמה  בדרישה לתשלום החוב מיידית. גם  פנו לשלושת הערבים שחתמו על השטר, ואלה הרימו גבה. דבר שמילא אותי מבוכה. הייתי צריך עזרתו של עורך דין כדי להסביר להם שוב ושוב שאין ביכולתי לשלם חוב שזמן פרעונו שנים אחר כך. זה גרם לי טרחה רבה ורוגז ובזבוז זמן יקר בעונת הבחינות.

על כן  בקשותינו  מאלוהים בתפילה לאמור: "ונא אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה."

נ.ב.

אגב שיטוטיי בעיר  לאורכה ולרוחבה  התוודעתי לכל שכונותיה וסמטאותיה  של עיר הקודש וגם ראיתי כתובות שנרשמו בצבע על הקירות, באין עדיין אופנת הגראפיטי, כגון:

"מקום קדוש לא להשתין בית הכנסת פה"

כיתוב על קיר בית הכנסת  ברחוב יפו מול בנין העמודים

בין רחוב המלך ג'ורג' לרחוב בן יהודה

שלט משעשע אחר היה על קיר הכניסה לבנין מרפאת  פרוג'ינין ברח' המלך גורג' :

"נא לא להביא בדיקות צואה בקופסאות של משחת נעליים."

בברכה,

י"ז

ינואר 2021, ימי הקורונה

* כתבתי "בטעות" שכן הסדרנים הללו נהגו לא ביושר ושמרו את העבודות המעטות שהזדמנו לאנ"ש, אלה אנשי שלומנו מן המפלגה.

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

ל"ד. ההתפוצצות

ביומן שלי אני מוצא שחלפה שנה מאז שהכרתי מחדש את כרמלה ולא נראה לי שקיים איזה מכשול היכול לפגוע בפגישה השבועית שלנו. בסבתא התוססת הזאת התגלתה אש נעורים שלא ידעה על קיומה, ולדבריה היא מתעוררת כל בוקר בצפייה ליום רביעי שבו אגיע מכרמי יוסף ואישאר אצלה כל הלילה.

אל דירתי התל אביבית, אשר בה ממשיכות לגור בתי עדנה ומיכל נכדתי, אני מגיע למחרת בשעות הבוקר. למיכל, המתקרבת לגיל שמונה עשרה, מגיעים מדי פעם צעירים המסתגרים בחדרה, אך היא מודיעה לי שהיא לא מתמסרת לאף אחד, כי היא שומרת על שלמותה, עד שתמצא עלם חן שיהיה ראוי לטעום מחסדיה. 

לעדנה בתי לא חסרים מחזרים, אחד המתמידים שבהם הוא רופא שיניים גבה קומה המוכן לטפל בשיניה ללא תמורה. הבעייה היא שכל שיניה בריאות וצחות והיא מרשה לעצמה לצחוק ולחייך ללא חשש. הרופא, שהוא גרוש עם שלוש בנות, מצליח לרכך את ליבה כשהוא מרעיף עליה מחמאות, ומשווה אותה לנסיכת חלומותיו. מפציר בה לקחת את מיכל ולעבור לגור עימו בדירה ששכר בשיכון דן. עדנה מתמהמהת, כי כיף לה לגור עם מיכל ועם אביה, שיתרונו נובע מכך שמחצית השבוע הוא לא גר בבית וכל הדירה עומדת לרשותן.

מילי ידידתי הטובה, שיש לי איתה הסכם של "תן וקח", נמצאת אצל בנה בארצות הברית כבר כמה חודשים. יש בליבי עליה, כי לא די שלא דאגה לסדר לי מחליפה כשהיא בחו"ל, היא גם העבירה את החדר שלנו  לאחייניתה, בלי לחשוב שאולי אני עלול להזדקק לו. אחת לכמה שבועות מגיעה אליי גלויה מצולמת בה היא מספרת בקצרה על מעשיה, או על טיולי הפלגה שהיא עורכת ביאכטה, עם הרפתקנים שהיא פוגשת. יש לה כשרון מיוחד להתיידד עם אנשים, לקשור קשרים ולנצל אפשרויות אירוח אצל מכירים של מכרים. היא הכי מאושרת, כשהיא מתבקשת לעזור בייעוץ למשפחות עם ילדים בעיתיים והיא עושה זאת בשמחה ללא תשלום.

באחד הטלפונים האחרונים שאלה אותי אם אני רוצה שתחזור.

בלב אני רוצה להגיד לה שתישאר יותר ויותר, אך אני חושש פן תיעלב ואומר שתעשה מה שטוב לה.

כחודש לאחר מכן היא מטלפנת ומודיעה לי בחגיגיות שהיא כבר בארץ. אנחנו נפגשים בחדרה, מתחבקים ומתנשקים, אך לא יכולים לעשות את האהוב עלינו, כי אחייניתה עלולה לחזור כל רגע ולא נעים אם תגלה שאנשים בגילנו עוד מנסים להביא ילדים לעולם.

אנחנו יוצאים מהחדר, נכנסים לבית קפה הנמצא בקרבת מקום ומתיישבים זה מול זה, כשיד נוגעת ביד וברך בברך. היא מספרת על נסיעותיה והפלגותיה באמריקה הגדולה, אך מקפידה לציין שכל הזמן דאגה לשמור על שמה הטוב, למרות שהיו כאלה שניסו לשכנע אותה ששמה רק ישתבח. 

אני, לדאבוני, לא יכולתי להחזיר לה באותה מטבע, אך גם לא מצאתי לנכון לפרט, כל זמן שלא התבקשתי.

בשלב מסוים, אחרי שגמרנו את הקפה ואני התחלתי ללקט את פרורי עוגת התפוחים שהתפזרו על השולחן, היא הרצינה ואמרה שעכשיו היא רוצה לדעת מה אני חושב על עתידנו המשותף. כזכור היא פנתה אליי בשאלה הזאת כבר אחרי השבעה של דיצה אשתי, והציעה שנעבור לגור ביחד.

אני רך הלבב, לא היה לי אומץ להגיד לה, מה פתאום? והתחמקתי באמתלה שלא ייעשה כדבר הזה לפני תום שנת האבל.

היא קיבלה את הנימוק בהבנה, ואחרי כמה שבועות הודיעה שהחליטה לנצל את הפגרה שהענקתי לה ונוסעת אל בנה בארה"ב. נתתי לה את ברכת הדרך והבטחתי לה שאין לי כוונה לעזוב את המולדת ומתי שתגיע תמיד תמצא אותי כאן. 

עכשיו  לא ידעתי איך להגיד מה אני חושב על עתידנו המשותף. בכל עשרים השנים שנפגשנו ביחד, הנושא הזה לא הטריד אותנו, כי שנינו חשבנו שדיצה, הצעירה ממני בעשר שנים, לא תעזוב את העולם לפניי, וכאשר הדבר קרה, היה לי נוח לתת לחיים לעופף אותי מפרח לפרח, ולקוות שיום אחד אפול ברשתה של נערת חמד שתשבור את לבבי.

מילי לא נתנה לי להתחמק. כשהיתה בחו"ל לא מנעה ממני להתפרע ככל שאחפוץ. מה שעשיתי, עשיתי, אבל די. עכשיו היא חייבת לדעת מה מקומה בחיי.

ידעתי שהשיחה  עתידה להיות קשה והעדפתי לדחות אותה ללילה, רצוי אחרי שנחגוג יחד את סיום המסע, ונוכל ברוגע חברתי לשוחח בכנות עם פנים לתקרה.               

לא עזרו לי ניסיונות השידול לדחייה, היא היתה נחרצת לדעת כאן ועכשיו מה יש לי להגיד. הבנתי שהגיע הזמן לגלות לה את מה שהסתרתי ממנה  עד היום. סיפרתי לה הכול. סיפרתי לה על הנסיעה הראשונה שלה לארה"ב, נסיעה שהתארכה והתארכה, עד שמאמציה של מורה אחת מנתניה צלחו, והיא השלימה לי את החסר. סיפרתי לה שגם כאשר חזרה המשכתי להיפגש עם אותה מורה, כי לא הייתי מסוגל לשחרר אותה, וגם רציתי שתהיה לי מישהי ברזרבה למקרה שתשוב לבקר את בנה באמריקה, דבר שאכן קרה כמעט כל שנה.

מילי בלעה את הסיפור ושאלה אם זה הכול.

הודיתי שהיתה לי עוד חברה נשואה, שהרגישה נחיתות לעומת ארבע חברותיה הטובות, שהתברכו בחבר צדדי בנוסף לבעל. היא מצאה בי קורבן נוח לפיתוי ואפילו הזמינה אותי לטיול בטורקיה על חשבונה.

היתה הפסקת עיכול, עד שמילי אזרה עוז ושאלה אם בזאת סיימתי.

השפלתי את עיני והודיתי שיום אחד גילתה אותי משוררת בודדה ואנחנו נפגשים פעם בשבוע.

"עדיין?"

"טוב, את יודעת שאני אף פעם לא מסוגל לעזוב את החברות שלי."

"ומה אתה חושב לעשות עכשיו, אחרי שחזרתי."

"אותו דבר. גם בעשרים השנים שיצאנו לא תמיד היית היחידה שלי ומעולם לא סבלת."

"אבל אז לא ידעתי."

"כי לא רצית לדעת. אף פעם לא שאלת אחרי אותם חודשים ארוכים שהיית בחו"ל, איך הסתדרתי." 

"הייתי בטוחה שהסתדרת כמוני בשירות ידני."

"תקופת הפלמח נגמרה לפני חמישים שנה." 

כאן היא פרצה בבכי כבוש והסתירה את פניה בידיה. ליבי נשבר בקירבי, הרי ידעתי שזה מה שיקרה. הרי זו היתה הסיבה לכך שלא היה לי אומץ לפקוח את עיניה בעוד מועד. כל שנות הקשר שלנו התנהלו בחברות אמיתית, אך מעולם לא החלפנו מילות אהבה ומעולם לא הבטחתי לה עתיד משותף.

שלחתי יד מנחמת לעבר כתפה ומיהרתי לסלקה אחרי שצרחה: "אל תגע בי!"

כל יושבי בית הקפה הרימו ראש ואני אמרתי בטון חרישי: "בואי נלך."

"לא." אמרה, "אני רוצה לדעת מה אתה חושב לעשות עכשיו אחרי שחזרתי במיוחד אליך."

"להמשיך איפה שהפסקנו. נתראה פעם אחת בכל שבוע ובשאר הימים כל אחד יהיה חופשי לעצמו, בדיוק כמו שחיינו כל השנים."

"לא בא בחשבון. אני לא מוכנה להיכנס איתך למיטה כשאני לא יודעת עם מי שכבת אתמול."

לרגע חשבתי להגיד לה שתמיד אוכל לספר לה עם מי, אבל התאפקתי. לחוש הומור לא היה עכשיו מקום. במקום זה אמרתי את אשר חשבתי באמת, בלי להבין שאני פוגע בה עוד יותר. אמרתי שהאהבה היחידה שלי, היתה תמיד רק לכתיבה. עכשיו, במעט השנים שנותרו לי, אני רוצה למצוא אהבה אמיתית. למצוא את זאת שרק אותה אוהב ולא אחפש אף אחת אחרת.

ראיתי על פניה שהכנות שלי מכאיבה לה, אך לא יכולתי לחזור בי. היא עשתה ניסיון אחרון, ואמרה שאם אני לא יכול לסלק את אלה שעדיין לא מרפות ממני, היא מוכנה לתת לי חופש בשלושת הימים שאני בכרמי יוסף, אבל כשאני בתל אביב אהיה רק איתה ונגור ביחד בדירה שלה. לא יכולתי להסכים. אמרתי שזו הצעה לא מעשית ורמזתי למלצר  שיגיש את החשבון.

היתה זאת אחת השיחות הכי קשות שהיו לי בחיי. יכולתי לעמוד בה, רק מפני שהמצפון שלי היה שקט. מאחר שבכל עשרים השנים המשותפות שלנו,  היא לא אמרה לי מעולם שהיא אוהבת אותי ואני לא רמזתי לה אפילו בבדל רמז, שיש לי תוכניות להציע לה נישואין. הכול היה על בסיס של חברות, שבה כל אחד תורם את חלקו בלי כאבי ראש ובלי התחמקות כלכלית.

לפני שנפרדנו ביקשה שאחשוב טוב טוב על צעדיי הבאים, ואם לא ארצה לגור איתה ורק איתה, היא תתבע ממני דמי מזונות ותדרוש שאעביר על שמה את דירת החדר, שבה השתמשנו בשנים האחרונות.

אמרתי לה שאאפשר לה לגור בדירה כל חייה, אך לא אעביר אותה על שמה, כי היא רשומה בצוואה על שם אחד מילדיי.

באחד הימים הבאים קיבלתי טלפון מפתיע מגיסי, השופט דוד אריאלי, הנשוי לאחותי אביבה. הוא סיפר לי שהיתה לו שיחה ארוכה עם מילי ורצה לשמוע מה יש לי להגיד. דוד הכיר טוב את דן, בעלה הגרוש. הוא למד איתו בבית ספר עממי, ואחרי שנים, כשהתחתן עם מילי היפה, איחל לו מזל טוב וקינא בו במעמקי ליבו. עכשיו, כאשר מילי הזמינה אותו לפגישה, לא היה לו מושג על מה היא רוצה לדבר. אני כמובן לא סיפרתי לו על הקשרים בינינו. אחיותיי, אביגיל ואביבה ידעו, כי מילי דאגה לספר להן. היא בכלל דאגה לספר עלינו לכל חברותיה ומכריה, אם מתוך רצון להראות שיש לה חבר נחשב, או מתוך הרגשה שיבוא יום בו תרצה להציג עצמה כידועה בציבור. 

דוד סיפר לי שישב עימה בבית קפה, ודי הופתע לשמוע ממנה שאנחנו חברים כבר שלושים שנה. היא סיפרה לו שעכשיו, כשהתאלמנתי, אני זורק אותה לכלבים והיא מבקשת ממנו שלפחות ישכנע אותי להעביר את הדירה על שמה. היא הראתה לו את המכתב שלי, שבו אני מתחייב לתת לה לגור בדירה עד סוף ימיה ללא שכר דירה, אבל זה לא מספק אותה, כי אם אמות, הילדים שלי יזרקו אותה לרחוב.

דוד אמר לה שלפני שיביע דעה, הוא חייב גם לשמוע מה יש לי להגיד. 

סיפרתי לו הכול. התחלתי בסיפור על בעלה הנערץ שחבט בה, אח"כ על משאלתה שאמצא לה ידיד תומך שיעזור לה, ועל זה שלקחתי על עצמי להיות אותו ידיד והרשתי לה לדור בדירת החדר שלי, שיהיה לנו יותר נוח. סיפרתי לו גם שאת המכתב נתתי לה אחרי התקף הלב שהיה לי, והיא נכנסה לפאניקה פן  תיזרק מהדירה. סיפרתי לו גם שהיא לא כל כך מסכנה כפי שהיא מציגה את עצמה, כי יש לה שתי דירות שרשמה על שם שני ילדיה. לא רציתי לתת לה את החדר, כי יש לי שלוש דירות חדר ויעדתי חדר לכל ילד. סיפרתי לו שעכשיו חזרה מחו"ל עם דרישה אולטימטיבית שנעבור לגור ביחד או שהיא תעזוב אותי.

הוא שאל אם הבטחתי לה נישואים. הכחשתי בכל תוקף, לא הבטחתי לה כלום, רק לתת לה להמשיך לגור בחדר ללא שכר ככל שתחפוץ.

דוד לא חשב הרבה ואמר לי, שאם לא הבטחתי לה כלום, אני לא חייב לה כלום, אבל אם הדבר יגיע לבית המשפט, היא לא תוכר כידועה בציבור, אך השופט לא יוכל להתעלם מזה שהיתה בינינו שותפות מסוימת רבת שנים ויפסוק שמגיע לה משהו, אבל אם אני נותן לה לגור בדירה כל חייה ללא תשלום, זה לדעתו פיצוי מתאים.                                                                     

נחה דעתי. ידעתי שדוד גיסי הוא איש ישר וכשופט הוא תמיד נוטה לקולא, ואם גם דעתו כדעתי, אני יכול לחיות בשלום עם מצפוני.

 מי שעזרה להתמודד עם המצפון היתה חברת להקת הנח"ל לשעבר וסופרת ילדים בהווה, אורה מורג, שהכרתי אותה לראשונה בנסיעות משותפות במסגרת אמנות לעם. באחת הנסיעות האלה סיפרה לי שביום שישי היא מוזמנת לחוג בית מעבר לקו הירוק. לשאלתי ענתה לי שהיא נוהגת לבד ולא מפחדת. מיד עטיתי כסות של גיבור האומה והתנדבתי ללוות אותה לבל תתעה בדרך. לילדיי הודעתי שביום שישי הקרוב הם יקבלו את השבת בלעדיי, כי אני נוסע עם אורה לשמוע הרצאה שהיא נותנת בחוג בית . 

למחרת ימי המודאג שולח לי הודעת S.M.S לשמוע אם חזרתי בשלום ולשאול איך היה עם אורה.

החזרתי לו שאני כבר בבית ועם אורה לא היה כלום, כי היא מאלה השומרות על קודש הקודשים. כתשובה על כך החזיר לי הממזר שלי רק מילה אחת: "----!" 

מעניין מי לימד אותו להשתמש במילים כאלה? אני לא.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

רעידת אדמה

מנפלאות הקורונה: החרדים נדהמו לגלות שהסרוגים דווקא מצטיינים בלימוד ובהליכות בניגוד למה שסיפרו להם, שהם 'פך השמן הטהור' ושה'מיזרוחניקעס' חלשים בלימוד ובמצוות, הם גילו במלונית הקרונה, שההיפך הגמור הוא הנכון. עדות מבפנים.

רעידת אדמה. לא פחות. זה מה שחוללה המלונית הייחודית לבחורי ישיבות, שמופעלת במלון דן פנורמה בירושלים. כל כך עמוק היה הזעזוע, שבעטיו נתבקשו גדולי הציבור החרדי, לפרסם קריאה להרחקת בחורי הישיבות החרדיות מן המלונית הישיבתית.

וכך פירסמו הרבנים ביומון החרדי ליטאי 'יתד נאמן':

"בדבר המלוניות המיועדות לחולי קורונה, כפי שהוברר לנו רבו המכשולות בהם, וגם במלוניות המיועדות לבחורי ישיבה בלבד, הרי האווירה שם אינה מתאימה לבני תורה השואפים לעליה בתוי"ש (בתורה ויראת שמים). וזה מלבד המפגעים הרוחניים העלולים להימצא המקומות האלו ואכמ"ל (ואין כאן מקום להאריך) ובפרט לבני הישיבות הקטנות, מלוניות אלו הם סכנה רוחנית ממש."

ולמי שלא הבין, טרח וביאר היתד, שהמלונית הישיבתית "הפכה מקור לקילקולי השקפה ואובדן קנייני רוח. נוצרו מכשולים רוחניים רבים עקב השהות במלוניות, לשם פונו גם צעירים מחוגים אחרים. בעקבות המפגשים עולים לדיון נושאים של השקפת עולם היהדות החרדית והשקפת התורה... בצביון שאין רוח חכמים נוחה מהם. השהות במקום הפכה במקרים רבים למפגשים... שאינם הולמים צורת בן הישיבה ואת הליכותם בקודש ופתחה את המקום לאווירה הרחוב שמנסה לפלוש כבר תקופה ארוכה לתוככי הקודש פנימה."

קילקולי השקפה? אובדן קנייני הרוח? – דווקא במלונית שכולה על טהרת הקודש?! מה מסתתר מאחורי המלל הזה?

התשובה טמונה בהלם ובתדהמה שפקדו את העסקנים החרדיים, כשנתוודעו לתוצאות המפגש הראשון בחייהם של בחורי הישיבות החרדיות, 'פך השמן הטהור' – שמעולם לא יצאו מתחומי הגטו, עם בחורי ישיבה מסוג חדש – בני הישיבות הציוניות-הדתיות.

המפגש הזה חולל רעידת אדמה. לפתע הסתבר לישיבניקים החרדים, שכל מה שלימדו אותם לגבי הישיבות הדתיות הלאומיות – בשקר יסודו. הסבירו להם שקיים הבדל תהומי בין 'הישיבות הקדושות', לישיבות הציוניות הדתיות: האחרונות אינן באמת ישיבות. תמיד מקפידים לציין שְמן בתוספת מרכאות פוגעניות - 'ישיבות', לאמור: לא ישיבות ממש, אלא יצור כלאיים, שאיננו באמת ישיבה.

והזעזוע רק גבר, כשהתברר שהבחורים הסרוגים, אלה שהיתד קורא להם ברוב איוולתו 'הד"לים', אינם פחות למדנים ויראי שמיים, ולפעמים יותר. כשתלמידי 'הישיבות הקדושות' מתנהגים במלונית כמו בקייטנה, קמים מאוחר, נעלמים מהלימוד, הנה הסרוגים, הפלא ופלא, שוקדים ומעמיקים מבוקר עד ערב.

כל השנים לימדו את החרדים הצעירים, שהחבר'ה עם החולצות שמחוץ למכנסיים והסנדלים והגרביים, אינם באמת 'בני תֵיירֶה'. ולפתע מתבררת האמת: למדנותם עולה פעמים רבות על זו של בני הישיבות החרדיות. ולא זו אף זו: יראת השמים שלהם עולה על זו של ה'בני תיירה'. שומו שמים! 

והכי-הכי חמור: החבר'ה מהציונות הדתית, הממיתים עצמם באוהלה של תורה, והתנהגותם מופתית וללא רבב, הם בעלי השקפה ציונית מוצקה, הנשענת כולה על תורת ישראל. "עולמי קרס עליי," מודה בחור חרדי במכתב שפורסם ברשתות החברתיות. "שיקרו לי, עבדו עליי. פגשתי בחורים מישיבות אחרות, ישיבות של חרדל״ים... ראינו שמטרת כולנו היא להגדיל תורה ולהאדירה."

הנה עדותו הנאמנה של ע.ה., בחור ישיבה נודעת וגדולה, ש'נפקחו עיניו': "אור לד׳ שבט, תשפ״א, מלונית הקורנה דן פנורמה, פעיה״ק ירושלים תובב״א. לאחי בני עמי וכל שלומי אמוני ישראל בכל אתר ואתר בארץ ישראל ת״ו.

"בושתי ונכלמתי. בחורי ישיבות, חלקם מישיבות נחשבות וטובות, נמצאים במלונית ומקיימים מניינים בשעות מאוחרות, בקושי באים לסדרים ולבית מדרש המאולתר שהקימו ומתנהגים ממש כתינוק הבורח מבית הספר... לעומת זאת, ה'מיזרוחניקעס' עסקו מבוקר עד חצות בלימוד, בהעמקה ובפילפול.

"פגשתי בחורים מישיבות של חרד"לים. ראיתי איך ה'מזרוחניקעס', כפי שלימדו אותנו ללעוג להם ולזלזל בהם, הם שממלאים את בית המדרש השומם. לומדים ומתפלפלים בר׳ שמעון [שקופ] ובר׳ חיים [מבריסק], לומדים 'קצות [החושן]' ו'נתיבות [המשפט]', בונים ומפרקים סברות, כמונו ממש! ישבנו יחד, למדנו בבא מציעא, ר׳ חייא קמייתא, הילך, והיה שטייגען...

ההפתעה עצומה: "...מצאנו אחים שלא ידענו שהם קיימים. אחים טובים ויקרים שאיכפת להם אך ורק מתורה, ולהגדיל את שמו של הקב״ה. והפלא הגדול, שזה קיים בלי הלבוש, בלי ההשקפה הטהורה, ואחרי זה הם עוד הולכים גם לצבא לכמה חודשים, וחוזרים לישיבה כאברכים.

"ואני נותרתי מבולבל ועצוב, האם זה השמד הרוחני? בחורים שיושבים ולומדים מבוקר עד ליל, מחמירים קלה כבחמורה כמעט בכל דבר. אלה הבחורים שרבותינו מפחדים? איך זה יכול להיות שגדלנו עם תבנית אחת של בן תורה, ופתאום אנחנו מגלים שיש בני תורה אחרים, לא פחותים מאיתנו כלל, עם תבנית שונה אך דומה.

"איך העלימו את זה מעינינו? אמרו לנו שה'מזרוחניקעס', אלה עם הכיפה הסרוגה והסנדלים המוזרים, לא יודעים ללמוד. אמרו לנו שכך לא גדלים ומתעלים בתורה. שלהם אכפת רק מארץ ישראל, ורק לנו איכפת מכל התורה כולה. שיקרו לנו. זו לא המציאות.

"מצאתי אחים חדשים, אחים שאמנם יש להם השקפה קצת שונה, אך כולנו מכוונים לשם שמיים ולהגדיל את שמו של ה׳ יתברך, וזה מה שחשוב."

על המכתב חתום: "ע. ה., אחד מבחורי הישיבה היושבים זמנית במלונית הקורנה פעיה״ק תובב״א."

האמת, לפעמים, כואבת. וזה מה שקרה כשנחשפו 'בחורי החמד' ללמדנותם ולהליכותיהם של בני גילם הסרוגים. איך כתב אחד הפרשנים החרדים באתר חרדי על המפגש המדהים הזה? – "פתאום מגלים הבחורים החרדים, שההשקפה הציונית מעוגנת בתורה." שומו שמים והזדעזעי ארץ! געוואלד!

מנחם רהט

* * *

ערבים ישראליים רבים שנסעו לאיחוד האמירויות ונהנו וחזרו, או שעתידים לנסוע לשם – יודעים שהדבר מתאפשר בזכות השלום של "הסכמי אברהם", אשר "נציגיהם" בכנסת הצביעו נגדו. לכן לא ייפלא אם לא מעט ערבים ישראליים יצביעו בבחירות הקרובות עבור נתניהו והליכוד!

* * *

ארנה גולן

"אז למה לי פוליטיקה עכשיו?"

על שירים בנושאי מפלגות, בחירות ומחאה

חלק שני

1. השפעתו של מאיר אריאל על דור צעיר ממנו

לפני שנעבור לשירי הזמרים הצעירים יותר, נראה שוב כדוגמה עד כמה מאיר אריאל טבע את חותמו במגמות השירה, ודווקא לאחר מותו, כששלומי שבן, יוצר, מוסיקאי מחונן וזמר, שהפך לאחד מזמרי המחאה, במיוחד מאז הקורונה והפסקת מופעי התרבות, פונה דווקא למילותיו של אריאל בשעת מחאה. בהמשך נבחן שיר שלו עצמו,  אך כאן נראה  איך הוא פונה לשיר של אריאל כביטוי לעצמו. זהו השיר "דאווין של שירי מחאה" והוא אפילו מחבר לו לחן, בעוד השיר כביכול לא מביע מחאה כלשהי, וודאי לא פוליטית, למרות שמו. יותר מזה, הוא כולל אותו באלבום נכבד שלו, שנקרא על שם שירו של ליאונרד כהן, "מגדל הפעמון" (2009) בעוד השיר מתמקד, להבנתי, בהיעדר משמעות לחיי הצעירים. מסופר בו שהיה ערב נעים בעולם וכל העיניים אמרו "אה-אה-אה" או אז צלילה שלו והוא יצאו אל איצקי ודורה, שכפתור בחלצתה היה פתוח. וכך מתאר השיר ערב ארוך של אכילה, רחיצת כלים, הליכה לשירותים, החלפת מבטים רומזניים עם דורה ושדיה, וקשקושים על בום בטלוויזיה אם הוא יותר טוב מבום על קולי, וצחוקים בשפע,

"אלוהים יודע מה זה היה צריך להיות / אבל כמו שאנחנו צחקנו, לא בכינו שנים. / אבל המים נוזלים, המים נוזלים / המים יורדים." (בשירותים?)

רק בסוף השיר הארוך, ובלשון מגומגמת, שב ונשמע כי זה דאווין על שיר מחאה, ברמיזות לשלוליות החיים וטיפותיהן ובהיעדר המשמעות של הקיום. המחאה היא כנגד ריקנות החיים. הכתובת הפוליטית עדיין נעדרת. אבל הכתובת הזאת תופיע, בהחלט תופיע. ואפילו יותר  מוגדרת מאשר בשיר של אריאל, שאותו ראינו.

2. להקת משינה והייאוש של שנות ה-90

מאלף על כן לראות שאם נחזור כשני עשורים ומחצה ללהקת "משינה" ולשיר הנודע שלה, "למה לי פוליטיקה עכשיו", נקל להתרשם שכביכול הם דוחים כל עיסוק בפוליטיקה. ולהקת "משינה" היא להקה מרכזית, רבת משמעות, מפוארת  ומצליחה. היא הוקמה בשנת 1983 על ידי יובל בנאי, שהוא הסולן שלה, ובשיתוף עם הגיטריסט שלומי ברכה, והיא מוסיפה ופועלת עד היום, למרות הפסקה של שנים אחדות, בהצלחה אמנותית, ומחדשת תמיד.

שירם "אז  למה לי פוליטיקה עכשיו" בוצע ויצא לאור בשנת 1990. השיר נכתב וגם הולחן על ידי שלומי ברכה, ונכלל באלבומם "העמותה לחקר התמותה", לכאורה כראוי לאלבום רוק של צעירים הומוריסטיים. עם זאת, ויש לזכור את זה, תמיד בבסיסם עמדה משמעות רצינית וכך אף בשיר זה, שעיקרו אמנם ביטוי לרצון להתרחק מפוליטיקה ומכל מיני אירועים אקטואליים ומפלגתיים שיש להם משמעות פוליטית. אלא שהשיר מפתיע בנימוקיו לרצון ההסתגרות. לא מניע אישי ולא חיפוש נוחות או זהירות. לא ולא.

וכך נאמר בפתח השיר:

"אלפי שכירים של חרב מתכנסים בתוך מסגד

הם מדברים עליי אך לא איתי

ודוד של השכן שלי קיבל את הסמג"ד

סיפרה אשתו של בן של אחותי

אהה אחותי, אהה אחותי.

שמיר ופטרוזיליה נפגשים באפילה

לפתור את המצב הנוכחי

ובניו יורק המציאו זן חדש של מחלה

ואיש אחד טוען שהוא אחי

אהה אחי, אהה אחי.

כבר כאן אפשר להבחין כי המציאות המתוארת היא קשה ועצובה מבחינה ביטחונית, רפואית, ממשלתית ואפילו משפחתית. יש כאן פתיחה עם רמז בולט לאינתיפאדה הראשונה שקיבלה  צביון דתי איסלמי והתכנסות עויינת במסגדים, לאחר מכן בצבא כוננות ומתן דרגות, שמיר הוא אז ראש הממשלה ומנסה למצוא פיתרון מדיני עם "פטרוזיליה", בניו יורק מתפרצת מגיפת האיידס (מגיפה, וזה אפילו אקטואלי...) ויש אירועים במשפחה עם האחות ועם אדם שטוען שהוא אח. בקיצור – החיים הלאומיים והפרטיים סבוכים וקשים. הוא  עצמו מודה בהמשך, כי –

"שיקרתי שאמרתי שהכול כל כך נפלא / שום דבר בעצם לא היה נכון / גם הכדור שלנו / שהפך למרובע / שכח שהוא עגול / שכח שהוא עגול / עיסקי הרוקנרול."

כל כדור הארץ התעוות, כל העולם, והדברים מתקשרים לשם האלבום המזכיר את "התמותה". בבתים הבאים נרמזים אף אירועים נוספים כמו רעידת האדמה בסאן פרנציסקו והתמוטטות הגשרים, אסון רכבות ברוסיה, נפילת החומה בברלין "ולי ולך נותר רק לקוות / אהה לקוות / אהה לקוות."

וכאן אבן טסה ברמאללה, הוא ממשיך,  וסוטה ממסלולה אז אני ואתה בתוך ארגז... נו, אז אם כך, מה הפלא שבאה השורה החותמת אז השיר: "אז למה לי פוליטיקה עכשיו," למה? הניחו לי להתכנס אל תוך חיי האישיים ולא לשמוע מכל צרות העם, הארץ והעולם.

לא קשה, אפוא, לראות כי לפנינו שיר מחאה כאוב מאוד, אלא שהמחאה היא כנגד סידרי העולם וכאביו אך אין לו כתובת, אין אשמים או אחראים, והכתובת  ודאי לא פוליטית, רק זעקה אל מול סידרי עולם כפי שהם מעוותים בידי אדם ואיתני הטבע והאסונות..

חמש שנים לאחר מכן, הייאוש מסידרי עולם והארץ  מתעצם, ובא לביטוי כאוב ונוקב  בשיר "הוא מאמין", ויש בו, כמדומה, מעין תשובה חבויה ומפתיעה (ומודעת?) לשירו של אריק איינשטיין, "אני ואתה".

את המילים והלחן חיבר יובל בנאי עצמו והשיר נכלל באלבומה של משינה "להתראות נעורים, שלום אהבה" משנת 1995, ממש לפני שהלהקה התפרקה למשך שנים אחדות. כבר שמו של האלבום, שזכה להצלחה עצומה,  מבטא ראייה פסימית. הוא קרוי על שם שיר הנושא, שאף את מילותיו ולחנו חיבר בנאי, ומרמז למשמעותו של האלבום. בשיר עצמו מובע ייאוש מוחלט מהכול, והדברים נזרקים בלא סדר כמו יצאו בהתפרצות ריגשית של תיסכול. מלחמה, פוליטיקאי מתוסכל, ידיים על הפנים מכאב, עוצר, הפסדים בספורט, חורף מוזר, תאונות, הכול מלא ביטויי ייאוש וכנראה תוך רמזים לאירועים קונקרטיים, הכול מתנהל כביכול כרגיל אבל בעצם אין חיים רק שיגעון וחיים מיום ליום, משבת לשבת. ואז כאילו מלאך קורא לו בלילה השחור ואומר לו: קח את שנות ה-90, סלק אותן, כי משהו חייב להשתנות. כך זה בשיר שעל שמו נקרא האלבום,

אך מה יש בשיר "אני מאמין"? במה הוא כן מאמין? השיר הפעם קצר למדי ונראה את כולו:

"שמש רוח יבשה וים

מים אש מופיע נעלם

הם אומרים תמיד אותך נאהב

הם אומרים ללכת אחריו

מכיר את הנשק יודע להפעיל

קוראים לו הילד ואין לו גיל

בואו איתי נבנה עולם חדש

מרים ידיים מלהיב אותם נסחף

והוא מאמין שהוא האדם

והם לוחשים שהוא האדם

בוקר ערב המסע נמשך

עד שיגיעו לעמק הנישכח

גשם צהוב לא מפסיק לרדת

ירח לא זז השמש עומדת

אירופה בוערת המזרח כבר נמחק

העולם שאחרי שבור ומנותק

רצים תופסים את מה שנשאר

לפני שיידלק יתפוצץ ויבער

והוא מאמין שהוא האדם

 והם לוחשים שהוא האדם

אכן, הוא הופיע באש (הסמלית) והעולם נשרף מעצמו, מהעמקים הנשכחים ועד אירופה הבוערת, וכל העולם שבור ומנותק, אובדן כללי. אך הוא קורא עדיין לכולם שיבואו אחריו ובטוח שיבואו אחריו והם עדיין מאמינים בו ובוטחים בו בתוך המהומה ולמרות ההרס הנורא.

אלא שבניית העולם החדש, באותו להט שהבטיחה המהפכה הרוסית, אם יש כאן גם כוונה לכך, נכשלה כליל, ואך דם ואש ושרידים שבני אדם חוטפים על מנת להמשיך את קיומם. אפילו איתני הטבע, נאמר בהמשך,  התכחשו לבני האדם. נכון, לא הוא גרם, הוא כבר בא מעולם שהיתה בו אש, אבל בשורתו הכזיבה. ואף על פי כן מוסיפים ומאמינים בו ונאחזים בשביב של תקווה, "בלחש". הוא מאמין בכוחו, אנחנו לא!

למי בדיוק ולמה התכוון יוצרו ומבצעו של השיר, אני לא יכולה להגיד. אבל אין ספק, "אני  ואתה", שרה "משינה", שר יובל בנאי – לא נשנה את העולם ההולך להרס עצמי. אין בכוחנו לעשות זאת ואפילו יבואו אחרינו כל אלה הכמהים לשינוי ולסילוק הטירוף והבעירה מהעולם.

יש להניח שנרמזו כאן אירועים קונקרטיים, אבל לעניינו חשוב הייאוש המר, שמתעצם לכדי חלום בלהות. וזה כבר ב- 1995, אולי בגלל האינתיפאדה הראשונה שארכה יותר מחמש שנים ואולי אירועים גם בעולם. אבל כתובת ספציפית עדיין אין. "ההוא" זו  ממש לא כתובת ברורה.

3. ומה קורה במאה ה-21? שני ניגודים: שלומי שבן ועומר אדם

אבל השינוי מגיע והוא יתגלה בשני כיוונים מנוגדים בעשורים  הראשונים של המאה ה-21.

שלומי שבן, שבמילותיו של אריאל לא סימן כתובת מפורשת, אט אט נתגבשה אצלו תודעת מחאה ברורה, והכתובת היא, לא פחות, מראש הממשלה, ואף כי שמו אינו נזכר ברור שהוא נתניהו. וכך כתב שבן את שירו הארוך, "תמונה משפחתית עם ראש הממשלה", שהוא חיבר לו גם את המלים וגם את הלחן –  ובהזדמנות זו  כדאי אף לשים לב להתגברות  מתמדת  של המגמה שעל פיה הזמר הוא גם יוצר השיר ומחברו – והוא פותח במלים המתארות את ראש הממשלה כיצור חסר אנושיות: "נדמה שהוא עשוי משעם."

אלא שאלו עוד מילים רכות. ואודה על האמת, אותי השיר זיעזע בעוצמת הקיטרוג על ראש הממשלה, אשתו וילדיו ובעוצמת השינאה ההולכת וגוברת ככל שהשיר מתקדם ולבסוף אף נאמרת במפורש. השיר נכלל באלבומו "תרגיל בהתעוררות" שיצא בשנת 2014, השתתפה בו גם להקת קולקטיב, והוא זכה להצלחה גדולה. באלבום נכללו עוד שירים שנושאיהם פוליטיים, אבל שיר זה בולט במיוחד, שכן היה גלוי וברור שהביקורת והשינאה מכוונות כנגד בנימין נתניהו שהיה אז ראש הממשלה. אפשר אף להוסיף ששבן הופיע עם השיר הזה ב"ארץ נהדרת" בליל הבחירות  לכנסת ה-20 , לאחר  שנתניהו נבחר שוב לראש הממשלה. הם אף הגדילו עשות ועלמה זק הופיעה כשרה נתניהו. ובכל אלה, כמובן, נתנו ביטוי לעמדה "השמאלנית" של  הדוברים  "הרשמיים" של התיאטרון והזימרה בארץ. וכמובן, למרות שהוא אומר שמי שלא הולך עם הרוב בסוף זה "נגמר לא טוב", הרי שדבר לא קרה לו מאז השמיע את השיר הזה ודומיו, והקריירה שלו הוסיפה לעלות כפורחת, ומבחינה אמנותית, בהחלט בצדק.

ומה נאמר בשיר? נראה את הבתים  הראשונים, המתונים יחסית:

נדמה שהוא עשוי משעם

לפעמים אינך מבדיל

האם הוא אל או צל או רוח רפאים של איש רגיל

כשהוא צוחק אתה מזיע

מעל דפי החינמון

עינו שלוחה תמיד מעבר לכתפו של ההמון

אבל הוא ראש הממשלה שלך

ואתה יודע מה אומרים

עדיף ללכת עם הרוב

כשהתעקשת, זה נגמר לא טוב, חבר

ראש ממשלה לא בוחרים.

הגבירה שלו עוד מתביישת

במה שנשבעה שלא אשמה

שני ילדיו סתומי ארשת וגם מהם אתה תשמע

הנה הוא כבר עולה על הבימה ...

וכך נמשך השיר הלאה ומחריף עקיצותיו.

המדהים הוא שלא רק  עניינים ציבוריים נזכרים בשיר – כמו החינמון "ישראל היום", בחירות  ונאומים על במה (ודרך אגב, בהחלט בוחרים ראש ממשלה, למרות שהוא יהפוך אמירה זו לפזמון החוזר), אלא שבשיר פומבי ובפני קהל  הוא ממשיך  ללא חשש לא רק לפגוע בהופעתו החיצונית של נתניהו, אלא גם באשתו ובילדיו. כזאת עוד לא היתה במחוזותינו. ועוד הוא שב וטוען בכל בית שלא כדאי לך שלא ללכת איתו, כי כבר קרה לך רע כשניסית.

ההמשך  חריף ופוגעני אף יותר. למשל, שאם תברח לבלארוס (כידוע, דיקטטור שם) הוא כבר יהיה שם, באפלולית יארוב לך וידבר איתם קשות עליך, אבל "בחדרי החדרים של השינאה שלך, אל מי אתה חוזר? ראש ממשלה לא בוחרים." ואז הוא פונה אל שומעת ואומר שהיא  יכולה לדבר על דמוקרטיה, אבל הוא עצמו "בחמש דקות הפך לגולה בארצו שלו." ולמה?  כי את  "זוכרת אז שהתחבקנו תחת שמיים אדמדמים? / כשהאוויר נשטף בפחד והמדרגות בדם / את בכית זה ראש הממשלה שלי / אבל היינו צעירים."

בקיצור – היא באה כנראה מאודסה עם המדרגות והמהומות שהביאו חופש אך תבעו קורבנות, ושם כנראה הם התחבקו כשהיו צעירים, אבל ההשוואה לנתניהו גלוייה. גם הוא יביא שפיכות דמים. אבל עכשיו, זה כבר לא כואב לו, כי "ראש ממשלה לא בוחרים."

 אפשר, כמובן, לטעון שזה שיר הסתה, ולא רק שיר מחאה, אבל דווקא משום כך מעניינת מאוד ההצלחה של האלבום ושל השיר הזה במיוחד. ואשר לי, חבל היה  לי על יוצר מוכשר, ומוסיקאי מחונן, שכבר החל בקריירה האמנותית המגוונת שלו 12 שנים קודם לכן, ששנאתו הפוליטית גררה אותו למחוזות כאלה.

ועתה, לפני שנעבור בהמשך הכא ללהקת המחאה "הדג נחש", ננשום לרגע אוויר צח לכאורה, אך  מעורר תהיות על הניגוד הגדול לקודמיו, ונראה את הכיוון המסתמן – ואני לא קובעת מסמרות –  בניסיונו של הדור הצעיר והחדש של הזמרים הבולטים, להתחמק ככל האפשר מפוליטיקה. אולי לשם שלוותם הנפשית, אך אולי משום שהם דור מפוכח, ולכן הזמרים נוהגים כך לשם הפופולריות וההכנסות הגבוהות מהופעות (שיחזרו, אם ירצה... החיסון) ומפרסומות.

נביא לדוגמה את שירו של עומר אדם: "פוליטיקה וסקס", שאת מילותיו ולחנו כתב אורי בן ארי. ואגב כך גם נעיר, כי  דומה שדור זה מעדיף לבצע יצירות שיכתבו עבורו  פזמונאים ומלחינים אחרים. לכאורה, עומר אדם  שב בו על אמירתם של אנשי "משינה", למה לי פוליטיקה עכשיו? – אבל הם ברחו מפוליטיקה כי העולם התפורר והתמלא אסונות עם הפוליטיקה שלא עזרה או קילקלה, ומה עומר אדם רוצה? הוא "מתבאס" מזה שמדברים על פוליטיקה וסקס ביחד כאילו זה אותו דבר ומתעלמים בכלל ממה שהוא רוצה, מהאהבה.

נכון, כפי שנרמז, אהבה עם סקס כמו שעשו במכונית ולא בדיבורים. ואבל לא צריך לצרף את  שני מימדי הקיום ולדבר בהם כאילו סקס ופוליטיקה זה אותו מימד. שהרי הוא כולו געגועים לזו שזנחה אותו בגלל שהוא בגד בה עם אחרת ואז הוא לא ידע איך להתנהג ועכשיו כל אחד מהם במקום אחר בעוד הוא אוהב ומלא געגועים  ומסביב דיבורים חסרי משמעות.

וכך נשמע השיר  שאת מילותיו ואת הלחן שלו כתב אורי בן ארי:

זה עוד יום ששי אני לוקח את הגיטרה

ומנגן שירים שפעם הייתי מנגן לך

היינו שיכורים, היינו צעירים לנצח

עשינו מה שבא לנו אפילו במכונית

איך קיללת אותי כשהלכתי עם אחרת

אמרת "אתה שחקן", "כל החיים האלה סרט"

ואני כזה פחדן

פחדתי שתצאי לי מתוך הדם, מתוך הדם.

ומאחת עד עשר אני מתגעגע מיליון

למרות שאת  מזמן כבר לא שלי

ובזמן האחרון מדברים

רק על פוליטיקה וסקס

העולם הזה כבד, אני לא תופס

ואיפה את ואיפה את

וסירות במים עושות לי חשק לטייל קצת

להיעלם לחזור במאי  עד שהחורף ייגמר

ושנינו כל אחד כבר במקום אחר

אני כאן ואת שם

(והפזמון, הבית השני, חוזר).

ובכן, האהבה היא העיקר והפוליטיקה לחלוטין לא מעניינת. בולטת גם  העובדה שהשיר מלא רמזים להרפתקאות האהבים של עומר אדם, שמלבד היותו הזמר הצעיר הפופולרי ביותר וגם מנגן בגיטרה, כאמור בשיר, כל אחת מאהבותיו זכתה לפרסום רכילותי גדול ותרמה לפופולריות שלו.

באותה מידה  בולטת הלשון הדיבורית "הנמוכה" המאפיינת את השירה הצעירה החותרת לקשר עם ציבור רחב. אך מעל הכול בולטת העובדה  שהפוליטיקה אינה כלל מעניינו. אין לו כל רצון אפילו לדבר בה. העולם הפרטי הוא החשוב. וזו אכן  תופעה  מפליאה על רקע הסערות הפוליטיות המתמידות שמתרחשות אצלנו ומולידות מחאות ורעשים ומהומות ואפילו בחירות נוספות שוב ושוב. ועל המייצגת המשמעותית של הכיוון המנוגד, הלא היא  להקת  המחאה "הדג נחש", נדבר בהמשך הבא. כי הלהקה הזאת  קרוייה על שמו של דג ייחודי שצורתו מזכירה נחש,  אבל יש לזכור כי  הם יצרו את השם על ידי שיכול אותיות של המלים "נהג חדש", שם שמרמז לכוונתם להוביל כיוון חדש, ועל כך בהמשך.

ארנה גולן

אהוד: שתי הערות – האחת, התופעה שהזמרים גם כותבים ומלחינים החלה מאז שלחלק מהם החל כואב הלב להשתתף עם מחברי המילים והלחן – בתמלוגים המתקבלים מאקו"ם עבור השיר שלהם, שהצליח וזכה להשמעות רבות.

וזה מביא להערה השנייה – לכן השוו את מילות מרבית הזמרים-הכותבים-המלחינים האלה בימינו (למעט אולי שלמה ארצי)  – למילים של אלתרמן, אורלנד, יוסי גמזו, רחל שפירא, אהוד מנור – וללחנים של זעירא, וילנסקי, סמבורסקי, יאיר רוזנבלום, נחום היימן וסשה ארגוב.

* * *

עדינה בר-אל

מחנכים על גלגלים

האוטובוסים הצהובים מובילים מדי יום בשבוע, קיץ וחורף, מאות ילדים למוסדות החינוך. החלטנו להפנות זרקור אל הנהגים, אלו שצריכים לנהוג בזהירות ובריכוז, בעת שנוסעיהם הצעירים על פי רוב לא שומרים על שקט בעת הנסיעה. כאשר הנהג הוא בן מושב, הוא מכיר את הילדים והוריהם. פנינו אל שני נהגים ונהגת, חברי מושבים, שעובדים במועצה האזורית "חוף אשקלון", כדי לשמוע על עיסוקם.

רבקה מסוארי – "עולם הילדים הוא יפה ומופלא"

רבקה מסוארי נולדה בשנת 1956 במושב שתולים ליד אשדוד. בשנת 1975, כשהיא בת תשע-עשרה וחצי, התחתנה עם ציון מסוארי ממושב משען. שם הקימו השניים את ביתם, ועתה יש להם ארבעה ילדים ותשעה נכדים. "במשך השנים עבדנו במשק," מספרת רבקה, "גידלנו עופות, פרחי ורדים, וגם סלרי וכרוב, אותם שיווקנו לחו"ל. במרוצת הזמן בעלי ציון היה מורה לנהיגה." בין השנים 1980 ל-1982 שימשה רבקה כרַכֶּזת מועדון הקשישים במושב.

"יום אחד," היא מספרת, "ראיתי במזכירות מודעה, שקוראת לנשים להשתלם בנהיגה על אוטובוס לשעת מל"ח (משק לשעת חירום). אני התלהבתי, ובעלי פחות. אבל שיכנעתי אותו ולמדתי בקורס הזה."

לאחר קבלת הרישיון החלו ההזדמנויות שלה לנהוג באוטובוס. בתחילה היא מילאה מקום של נהגים, שלא יכלו להגיע לעבודה, ואחר כך קיבלה מישרה קבועה כנהגת במועצה האזורית "חוף אשקלון".

מזה 37 שנים עובדת רבקה בהסעת התלמידים למוסדות החינוך של המועצה. "אני מאוד מרוצה מהעבודה שלי." מעידה רבקה, "אני מאוד אוהבת ילדים. עולם הילדים הוא יפה ומופלא. אני מסתדרת אתם בדרך טובה. חולקת מחמאה לילד שהפריע ואחר-כך השתפר. הילדים אומרים לי: 'לפעמים את צועקת על מי שלא יושב בזמן הנסיעה, אבל את מתוקה. את שמה לנו סרטים ושירים'." ואכן, גם המבוגרים שנסעו עם רבקה בילדותם לבית הספר, זוכרים שאצלה באוטובוס תמיד היתה מוסיקה והיה שמח."

לשאלה אם היו קשיים מיוחדים במשך השנים, היא עונה: "הכול היה טוב. לא רוצה לזכור אירועים לא נעימים."

אחד האירועים שרבקה זוכרת קשור דווקא לאישה קשישה, לא לילדים. "זה היה בתקופה בה אירעו כמה חטיפות של אנשים באזור. נסעתי לכיוון בית ספר 'ניצן' בקיבוץ ניצנים," היא מספרת, "ליד צומת הודיה אני רואה שבתחנה עומדת אישה קשישה ממושב סמוך. לפתע עצרה לידה מונית ערבית עם כמה אנשים בתוכה, והזמינו אותה להיכנס למונית. היא כבר היתה עם רגל אחת במונית, ואז אני התחלתי לצפור להם, הראיתי להם מרחוק את מכשיר הקשר, והצבעתי על מספר הרישוי שלהם, כדי שיבינו שאני מתקשרת לכוחות הביטחון. הם נבהלו, הוציאו את הקשישה מן המונית, וברחו מן המקום."

כך, בזכות הערנות של רבקה על הכביש, היא הצליחה, כנראה,  להציל אישה קשישה מחטיפה. יש לציין שבאותו צומת, צומת הודיה, בשנת 1989 נחטף ונרצח החייל אבי סספורטס הי"ד על-ידי אנשי ארגון החמאס.

רבקה זכתה להסיע את ילדיה לבתי הספר, ועתה היא מסיעה גם את הנכדים שלה. והיא מסיימת: "עתה אני מאושרת במקום בו אני נמצאת. בעלי ציון, שאני מכנה 'המלך שלי', תמיד עזר לי, תמך בי וחיזק אותי. זה מאפשר לי לעבוד במה שאני אוהבת."

יוסי אנקרי – "מקבל הכול באהבה"

יוסי אנקרי נולד בטוניס בשנת 1955 ועלה ארצה עם משפחתו בהיותו בן שבע. הוא התגורר באשקלון, שם למד בבית הספר היסודי "חבצלת" ואחר-כך בבית ספר מקצועי. הוא התגייס למג"ב (משמר הגבול), ושירת במסגרת זו במשך 14 שנים. עם צאתו לאזרחות ניהל חנות מכולת קטנה בשכונת גבעת ציון באשקלון. בשנת 1979 נשא לאישה את תרצה לבית יוספי, גם היא מאשקלון.  בשנת 1989 הם זכו במכרז והחלו לנהל את הצרכנייה במושב ניר-ישראל יחד עם אחותה של תרצה, עפרה, ובעלה רוני אליהו. אחר-כך קנו שני הזוגות משקים בניר-ישראל והפכו לחברי אגודה. עתה תרצה ויוסי הם הורים לחמישה ילדים, ויש להם 13 נכדים (ועוד אחד "בדרך").

תוך כדי ניהול הצרכנייה החל יוסי לעבוד כנהג אוטובוס. "היה לי אוטובוס פרטי והייתי שותף בחברת 'טיוליות אשקלון'," הוא מספר. "אחר כך עזבתי חברה זו, קניתי מיניבוס והייתי נהג עצמאי עד שנת 2000. עוד עשר שנים עבדתי כשכיר בחברות שונות, ובשנת 2010 התקבלתי לעבודה כנהג הסעות ב'מועצה האזורית חוף-אשקלון'."

על העבודה כנהג הסעות אומר יוסי: "זוהי עבודה מאוד קשה – נהיגה על הכביש כשהנוסעים שלך הם ילדים ונוער. אבל אני ממשיך בזה כי אני מסתדר היטב עם הילדים ועם ההורים. אני מקבל משוב חיובי מכולם. ואני יודע שזה אמיתי. כי ילדים אינם משקרים." באחד הימים, כאשר מלאו ליוסי 65 שנים, הפתיעו אותו ילדי כרמיה עם עוגה וברכה.

כאשר הוא נשאל על רגעים קשים עונה יוסי: "אני רוצה לזכור רק דברים טובים. אני לא רוצה להזכיר תקופות קשות. זה הטבע שלי – להשלים עם הקיים. לקבל הכול באהבה, והדברים מסתדרים אם מטפלים בהם בלי כעס."

אחד האירועים שהוא זוכר קשור בעזרה שהוא העניק לילדה במשך שמונה חודשים. "היתה ילדה מאחד הקיבוצים באזור, שאחותה הגדולה נפגעה בתאונת דרכים. האירוע הזה השפיע עליה, האחות הקטנה, והיא חששה לעלות על ההסעה לבית הספר האזורי. אני לקחתי אותה תחת חסותי," מספר יוסי, "במשך שמונה חודשים הייתי מחכה לה מדי יום. תמכתי בה רגשית והצלחתי לבסוף לתת לה תחושת ביטחון בהסעה."

מובן שנוצר קשר מיוחד גם עם משפחתה של הילדה, וזו הביעה את תודתה ליוסי באופן חגיגי, בטקס קצר בו השתתפו גם ראש המועצה איתמר רביבו ומנהל מחלקת התחבורה אבישי בר-יהודה.

איתן ששון – "חיוך של ילד שווה הכול"

איתן ששון נולד בשנת 1962 בתחנת טרקטורים שהיתה ליד מושב הודיה. ובשנת 1972 עברה המשפחה למושב ממול, לניר-ישראל. במשך כל השנים טיפחה המשפחה משק פעיל. הם גידלו ירקות, פרחים, ועסקו בפיטום אווזים. המשפחה גידלה גם "אווזים ירוקים" (אווזים עד גיל הפיטום). היו להם פרדסים נטועים על שטחים נרחבים וכן בית אריזה פעיל, ששירת מגדלים מהמושבים בסביבה. איתן עסק באריזה ובשיווק עבור המגדלים.

בשנת 1999 הוא נשא לאישה את עדינה לבית גרפי ממושב ינון. בתם נועה, שהיתה תלמידה מצטיינת בבית הספר התיכון ולמדה בחוגים באוניברסיטה, נמצאת עתה בקורס קדם-צבאי. בני המשפחה של רעייתו עדינה הם בעלי חברת הסעות. "בזכותם נמשכתי לעסוק במקצוע זה," אומר איתן. "עבדתי עם המשפחה עד שנת 2012, ואז התקבלתי לעבוד כנהג במועצה האזורית 'חוף אשקלון'. בעבודה הזו," מציין איתן, "אני מקבל משובים חיוביים. אני יכול להרגיש שהילדים אוהבים אותי ושמחים לראות אותי. אבל לעיתים רחוקות יש אירועים לא נעימים כגון סכסוכים בין ילדים באוטובוס. לנהג יש דילמה. מצד אחד אסור לו לגעת בילדים, ומצד שני, הוא רוצה למנוע אלימות."

ומה עושים כאשר תלמיד מתנהג שלא כראוי?

"אני מנסה לפתור הכול ברוח טובה, ולפנות אליהם בצורה חיובית. אם ילד עומד בעת הנסיעה, אני מבקש ממנו בלי כעס לשבת, ומסביר לו שהוא עלול ליפול. אני משתמש גם בהומור," מוסיף איתן. מסתבר שלפעמים הוא "עובד" על הילדים ומספר להם שיש לו אח תאום בשם סעדיה. ואז, ייתכן יום אחד בו אומרים לו: "שלום איתן," והוא עונה: "אני לא איתן, אני אחיו התאום סעדיה." לא מעט ילדים התבלבלו עקב המהתלה הזו שלו. ואפילו ילדים בניר-ישראל, במושב בו הוא מתגורר, קוראים לו "סעדיה".

בצד ההתבדחות וההומור, משמש איתן הנהג בתפקיד של מחנך ואוזן קשבת. לאחר לבטים הוא מסכים לספר על אחד המקרים:

"היתה תלמידת תיכון שעברה טראומה קשה, והיא לא קיבלה כל תמיכה מהסביבה שלה, לא מסגל ההוראה ולא מהמשפחה. יום אחד היא פנתה אליי, ולאחר שכל התלמידים ירדו מן האוטובוס, היא נשארה וסיפרה לי על המקרה שלה. אני שמעתי, והפניתי אותה לגורמים המתאימים במועצה. שם, לשמחתי היא קיבלה את העזרה המתאימה.

"במקרים מסוג זה לא רק הילד נעזר, גם אני עצמי נתרם. אני מתרגש מזה שסומכים עליי, שיודעים שיש להם למי לפנות. אני ער לתחושות של הנוסעים הצעירים הקבועים שלי. אם אני רואה מישהי שתמיד היתה מגיעה בחיוך ובמצב רוח טוב, עולה לאוטובוס עם דמעות בעיניים, אני מבין שהיא במצוקה. הגישה שלי היא לפתור בעיות במילה טובה, בסבלנות."

מוסיף איתן: "גם לנהג, כמו לכל אדם, יש ימים לא טובים. ביום כזה, כשאני עולה לאוטובוס בבוקר, אני מיד מקבל אנרגיות טובות מהילדים. חיוך של ילד משכיח הכול."

קשר עם ההורים

לסיום, המשותף לשלושת הנהגים הוא האהבה לילדים, הרגישות והערנות שלהם  גם לנעשה על הכביש, ובו בזמן גם מה קורה על הספסלים מאחוריהם. יש להם יחס אישי לכל ילד ולכל הורה. איתן ויוסי שולחים להורים הודעות בוואטסאפ המושבי, ובהן סרטונים בעת הצפות הכבישים בחורף, וכן בקשה שידאגו לכך, שילדיהם יחגרו חגורות בטיחות ברכב באופן קבוע. רבקה גם היא בקשר מתמיד עם ההורים. לדוגמא, כאשר ילד שמתחיל ללמוד בכיתה א', ועולה בוכה לאוטובוס, היא מתקשרת לאחר כמה דקות להורים ומספרת להם שהוא נרגע.

שלושת הנהגים מקבלים מכתבי תודה רבים מההורים. והנה קטע מתוך מכתב שקיבלה רבקה, מהורים לתאומים שסיימו ללמוד בכיתה א':

"תודה על הביטחון שאת נותנת לילדים ולהורים, וגם על המשמעת והגבולות. תודה רבה על האכפתיות (והטלפונים מהדרך לעדכן ולהרגיע.)."

מסתבר שהנהגים מקבלים הערכה ואהבה הן מהילדים והן מההורים, בדיוק כפי שהם נותנים.

נאחל לרבקה, יוסי ואיתן, ולחבריהם נהגי ההסעות: סעו בבטחה, והמשיכו להסיע עוד דורות של תלמידים. בריאות וחזרה לשגרה במהרה.

עדינה בר-אל

* נדפס לראשונה ב"קו למושב", גיליון 1165, 7.1.2021

* * *

תקוה וינשטוק

מי הם מבשרי העונה? – על חצב וגם על שקד

צמח חודש שבט בעקבות ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן-יועצת בוטנית

 "מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכת לפי שאינן יבשים" (תלמוד בבלי, תענית, ל"א) – אלה דברי  רבי אליעזר בן הורקנוס הגדול (כינוי כבוד לאחד מגדולי התנאים בתקופת בית שני ואחריו) – על שינויי מזג האוויר בארץ ישראל והשפעתם על חיי יום יום.

רבי אליעזר בן הורקנוס, שזכה לכינוי הכבוד "הגדול", היה מגדולי התנאים בתקופת בית שני ואחריו. כוונת דבריו, מסבירה ד"ר שרה'לה אורן, כי מט"ו באב ואילך היו מפסיקים לכרות עצים למזבח בבית המקדש (העצים נערכו על המזבח בסדר מסוים) וזאת משום עליית הלחות, שגרמה לשריפה פחות יעילה ולעשן רב.

רבי אליעזר הגדול מסמן את יום תחילת הסתיו: השעות מתקצרות, העננות מוגברת, הטמפרטורה יורדת. כל אלה מביאים לעליית הלחות,  שבעקבותיה נפסקת כריתת העצים. ואילו רב מנשיא[?] מוסיף: "וקרו ליה 'יום תבר מגל'," כלומר: ט"ו באב כונה "יום תבר (שבר) המגל" המסמל כאן כלי, קרדום או גרזן, לכריתת עצים.

בדיוק נמרץ שישה חודשים – חצי שנה מט"ו באב, אחרי ימי הסתיו והחורף, נגיע למועד ט"ו בשבט. וכהמשך לדברי רבי אליעזר הגדול אפשר לדבר כעת על "המהפך", מציינת ד"ר אורן: "מט"ו בשבט ואילך גובר כוחה של חמה." ירבו ימי השמש, הגשמים יתמעטו עד שייעלמו ואורך שעות היום יילך ויגדל.

וכך כתב המשורר יהודה אלחריזי, בן המאה ה-13, על חודש שבט בספרו "תחכמוני": "והאור יגדל והקור ידל והשמש תקרב והאור יערב."

שתי נקודות ציון אלה של סתיו ואביב במעגל השנה העברית וארץ ישראל, מלוות בשני צמחים אופייניים. אומרת אורן: בט"ו באב נראים ראשוני החצבים – ובט"ו בשבט פורח השקד המצוי, בשמו העממי: "שקדיה".

שני צמחים אלה הם  תמרורי טבע המכריזים על עונה חדשה. החצב – את בוא הסתיו, השקד – את פריצת האביב. לשני הצמחים רגישות מיוחדת לשינויים האטמוספריים באורך היום, בלחות, בטמפרטורה ועוד. פלאחים ורועי צאן מכנים את החצב בערבית ידאליל א-שנה, "אות השנה" או "מיזאן א-שנה" –מאזני השנה. ואפילו "מיזאן אל רייי" – מאזני הרטיבות. כל אלה שמות עממיים המייצגים את החצב כסימן נאמן לשינוי עונתי באקלים.

צילום: © עמיקם שוב

© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

מצוטט מתוך ויקיפדיה.

תפקיד דומה גם לשקד, המסמן את בוא האביב ופורח באלפי פרחים צחורים צחים, הנראים כפתיתי שלג או שמלת כלה. הפרחים הם ממש צוף לדבורים שרעבו למזון בחודשי החורף. אחד השירים הידועים על ט"ו בשבט הוא כמובן,"השקדיה פורחת" שכתב ישראל דושמן:

"השקדיה פורחת ושמש פז זורחת..."

 השקד הנו הראשון לעצי ארץ ישראל הנשירים שמתעורר מתרדמתו, כשעדיין צפויים ימי חורף וקור. זו אחת הסיבות לכינוי "שקד". כינוי המעיד על שקידה יתרה למלא את ייעודו להמשך המין, וכן על הקפדה על עיתוי של פריחה שופעת ושפע מאביקים (דבורים). "ראוי לתשומת לב," אומרת ד"ר אורן, "מועד לבלוב העלים המייצרים מזון ואנרגיה נדחה לשלב מאוחר יותר, אחרי הפריחה. זאת שלא להסתיר את הפרחים המקסימים. העץ השקדן הזה מביא פרחים ופירות גם בשנות בצורת רצופות. הוא מבורך בכושר הישרדות."

שקדיה. מצוטט מתוך ויקיפדיה.

סגולתו של השקד לשקוד על מימוש שלם של המטרה היוותה כנראה בפי הקדוש ברוך הוא בסיס לטקס ההקדשה של הנביא ירמיהו. בפרק א' בספר ירמיהו שואל הקב"ה: "מה אתה רואה ירמיהו?" ותשובתו: "מקל  שקד אני רואה." והקב"ה מאשר: "ויאמר ה' אליי: היטבת לראות."

ירמיהו, הנביא שניסה בכל מאודו להניא את העם ממעשיו הרעים, היה גם הנביא שראה את התגשמות דבריו – הבית הראשון נהרס על ידי נבוכדנאצר מלך בבל. ממש כפי שדיבר הקדוש ברוך הוא "כי שוקד אני על דברי לעשותו." המעודד בסיפור של הנביא הוא השימוש הנוסף שעשה לסמל של עץ השקד – נבואת הנחמה: "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע – כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה'." (ירמיהו ל"א, כ"ז)

ואחרי נבואת הנחמה מסיימת ד"ר שרה'לה אורן: "חודש טוב ושקדני ונבואת נחמה להסתלקותה של הקורונה..."

תקוה וינשטוק

* * *

אסתר ראב

עגלונים

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

כל עוד נוסעים בני אדם בעגלות – רתומות לסוסים, הולכים החיים בערוצי השלום, וגם הצדק, במידת מה –

משקופצים הם לתוך כלי רכב ממונע וזריז, ממהרים הם אזיי לאי שם על מנת לערוף זה את זה –

אם בדרך מלחמה ואם בדרכי מסחר נוסעים, והם מסע מרוכז, ועלינו גם לעשות בסופו מעשה מרוכז.

צלצול שרשראות וגריסת שיניים – כאשר הסוסים נתונים ב"אכליות" לשם חטיפה אחרונה לשם סעד הלב לפני צאתם לדרך, השמש עולה והאוויר עוד טלול אך מבשר יום חם.

העגלונים קוראים זה לזה מבין העגלות, הסוסים רוקעים ברגליהם וזנבותיהם נעים בלי הרף, ומגרשים את הזבובים שבשעה מוקדמת זו כבר נטפלו לאבריהם לשם מציצת בוקר, מתעטשים הם ומנקים נחיריהם ממוץ ופולטים את ריח גופם המבשר מרחקים.

פרויקה עיניו שטופות וכחולות בשעת בוקר מוקדמת זו – ואין עוד השתייה שולטת בהן, אם כי אפו האדמדם מספר על שתיות רבות, זריז הוא ושקט, וידיו הבטוחות נעות בין המושכות והיצולים כעל מנענעי פסנתר – ואמנם וירטואוז הוא, והמוסרות נפלו ארצה וסוס אחד דרך עליהן והן נתונות תחת פרסתו – פרויקה מרכין את עצמו, נכנס ממש תחת בטנו של הסוס, מרים את הפרסות שלו ומוציא את המוסרות מתחתן, עומד הוא וטופח על בטנו של זה מוציא את אוזנו של האחר, שנתקפלה לו תחת רסנו, את רעמת הסוסים קלע מקלעות מקלעות וחוטי שני שזורים בהם – וענק הזוגים –

*

נכתב: 1945-1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור" 1905 לערך. שני דפי טיוטה ראשונים לסיפור בשם: "עגלונים", שניראים כנוסח ראשון לסיפור "בצאתנו העירה", שהתפרסם לראשונה ב"הארץ", 8.2.1946, ונכלל בקובץ "גן שחרב". הדיו והנייר הדק של "עגלונים" זהים לטיוטת "בצאתנו העירה".

* * *

אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

סִפּוּרִים לִילָדִים

צִיּוּרִים

נַחוּם גוּטְמַן

דָּנִי קֶרְמָן

יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ

נדפס בישראל תשמ"ב, 1982

לְבֵּן

מֵאַבָּא

[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

ו. אֵיפֹה הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה?

הָיֹה הָיוּ לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, בִּמְדִינָה רְחוֹקָה, שְׁתֵּי רַכָּבוֹת תְּאוֹמוֹת, וּלְכָל אַחַת מֵהֶן קַטָּר שָׁחֹר וּמַעֲלֶה עָשָׁן ועֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה קְרוֹנוֹת לַנּוֹסְעִים. צֶבַע הַקְּרוֹנוֹת שֶׁל הָרַכֶּבֶת הָרִאשׁוֹנָה הָיָה אָדֹם, וְצֶבַע הַקְּרוֹנוֹת שֶׁל הָרַכֶּבֶת הַשְּׁנִיָּה הָיָה כָּחֹל. וְלוּלֵא הָיוּ הַצְּבָעִים שׁוֹנִים וַדַאי שֶׁהָיוּ אֲנָשִׁים טוֹעִים וְעוֹלִים עַל זוֹ בִּמְקוֹם עַל זוֹ וּמַגִּיעִים לְמָקוֹם אַחֵר מִזֶּה שֶׁאֵלָיו הִתְכַּוְּנוּ לְהַגִּיעַ בַּתְּחִלָּה.

וְלִשְׁתֵּי הָרַכָּבוֹת הָאֲחָיוֹת מַסְלוּל קָבוּעַ. הַכְּחֻלָּה נוֹסַעַת מִצְפוֹן הַמְדִינָה לִדְרוֹמָהּ, וְהָאֲדֻמָּה נוֹסַעַת מִמִּזְרָחָהּ לְמַעֲרָבָהּ, וְכָךְ הָלוֹךְ וְחָזוֹר.

וּבָאֶמְצַע – פָּרָשַׁת דְּרָכִים, מָקוֹם שָׂם הַפַּסִים נִפְגָּשִׁים, וְשָׁם תַּחֲנַת-הָרַכֶּבֶת הַגְּדוֹלָה, וּבֵית-הַמְּלָאכָה לְתִקוּן הַקַּטָּרִים, וְזוֹ עִיר-הַבִּירָה.

פַּעַם אַחַת בְּיוֹם, בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם, נִפְגָּשׁוֹת הָרַכָּבוֹת בְּהִצְטַלְּבוּת, וְאוֹמֶרֶת הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה לָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה: "בְּבַקָשָׁה, תַּעַבְרִי אַתְּ רִאשׁוֹנָה, בְּבַקָשָׁה – "

וְהָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה אוֹמֶרֶת לָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה: "לֹא לֹא, בְּבַקָשָׁה, תַּעַבְרִי אַתְּ, בְּבַקָשָׁה."

וְכָךְ הֵן מְשׂוֹחֲחוֹת וּמִתְוַכְּחוֹת בֵּינֵיהֶן, וּבְיִחוּד מְרִימָה קוֹל הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה שֶׁהִיא קַלַת-דַּעַת בְּמִקְצָת וְאוֹהֶבֶת לְהִכָּנֵס בְּרִיב עַל כָּל עִנְיָּן פָּעוּט, וַאֲפִלּו מִטַּעֲמֵי הַנִּימוּס בִּלְבַד; עַד שֶׁמּוֹצִיאִים הַנּוֹסְעִים אֶת רָאשֵׁיהֶם מִן הַקְּרוֹנוֹת וְצוֹעֲקִים – "דַּי, דַּי, נִמְאַס כְּבָר, אוּלַי מִישֶׁהִי מִכֶּן תָּזוּז רִאשׁוֹנָה?"

אוֹ-אָז מְחַיֶּכֶת הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה בְּהִתְנַצְּלוּת, כְּאוֹמֶרֶת – נוּ מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת? וְהִיא עוֹבֶרֶת עַל פְּנֵי הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה, וְנוֹשֶׁפֶת אֵלֶיהָ – "סְלִיחָה, סְלִיחָה, סְלִיחָה, חָה, חָה, חָה, חָה – " וְעָשָׁן רַב יוֹצֵא מֵאֲרֻבּוֹת שְׁנֵי הַקַּטָּרִים, וְהָעֲנָנִים הַקְּטַנִּים נִפְרָדִים וּמִתְרַחֲקִים כָּל אֶחָד לְעֶבְרוֹ, לְמֶשֶׁךְ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֶה שָׁעוֹת שְׁלֵמוֹת לְפָחוֹת, עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה, עֵת כָּל אַחַת מֵהֶן חוֹזֶרֶת מִן הַפִּנָּה שֶׁלָהּ וְנִפְגֶּשֶׁת עִם אֲחוֹתָהּ וּמַמְשִׁיכָה לִנְסֹעַ עַד לִקְצֵה הָאָרֶץ שֶׁמִּמּוּלָהּ.

יוֹם אֶחָד, בְּשָׁעָה שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה בַּצָּהֳרַיִם, בָּאָה הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה לְעִיר הַבִּירָה וְהִנֵה הַמַּעֲבָר רֵיק וַאֲחוֹתָהּ הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה אֵינָהּ נִמְצֵאת לְצִדָּהּ כָּרָגִיל. חִכְּתָה הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה שָׁעָה-שְׁעָתַיִם – הֵעִיפָה עַיִן לָאֹפֶק, שֶׁמָּא עֲנַן-עָשָׁן לְבַנְבַּן וְקָטֹן עוֹלֶה מִשָּׁם, וְלֹא נִרְאָה דָּבָר.

אָמְרוּ הַנּוֹסְעִים, "רַכֶּבֶת, רַכֶּבֶת, אִם אֶת אֲחוֹתֵךְ אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת, נִסַּע אֲנַחְנוּ אִתָּךְ וְנִמְצָאֶנָה, אַל דְּאָגָה."

הִפְנְתָה הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה אֶת רֹאשָׁהּ אֲחוֹרַנִית כְּלַפֵּיהֶם וְאָמְרָה בְּפָנִים מְלֵאוֹת חֲשָׁשׁ, "בֶּאֱמֶת תּוֹדָה, בֶּאֱמֶת תּוֹדָה, אֲבָל הִיא כָּל-כָּךְ קַלַת-דַּעַת, אֲחוֹתִי, הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה – "

נִפְנְפוּ הַנּוֹסְעִים בִּידֵיהֶם מִן הַחַלּוֹנוֹת וְקָרְאוּ בְּקוֹל, "הָבָה וְנִסַּע, נְמַהֵר וְנִסַּע, נֵצֵא לַדֶּרֶךְ וְנִמְצָא אֶת אֲחוֹתֵךְ שֶׁנֶּעֶלְמָה!"

פָּנְתָה הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה אֶל הַפַּסִים הַמּוֹבִילִים מִצְפוֹן הַמְדִינָה לִדְרוֹמָהּ, וּפָקְחָה עֵינֶיהָ הֵיטֵב לְכָל עֵבֶר, שֶׁמָּא קָרָה אָסוֹן לַאֲחוֹתָהּ; וְהִיא מְחַפֶּשֶׂת וְהִיא בּוֹלֶשֶׁת, אַךְ הַדֶרֶךְ זָרָה לָהּ, וּבִלְתִּי מֻכָּרָה, מֵעוֹלָם לֹא עָבְרָה שָׁם לִפְנֵי כֵן.

הִיא חָלְפָה עַל פְּנֵי גֶּשֶׁר תָּלוּי עַל נָהָר שֶׁמֵּימָיו נוֹפְלִים מִמַּפָּל גָּבוֹהַּ וּמַעֲלִים קֶצֶף לָבָן וּמְעַרְבּוֹלוֹת מְסֻכָּנוֹת. נִכְנְסָה לְמִנְהָרָה אֲרֻכָּה בְּבֶטֶן הַר שֶׁרֹאשׁוֹ מְכֻסֶּה שֶׁלֶג. נָסְעָה בַּמִּנְהָרָה הַחֲשׁוּכָה בְּמֶשֶׁךְ מַחֲצִית-הַשָּׁעָה וּמִשָּׁם הִגִּיעָה לְעֵמֶק רָחָב, מָלֵא שָׂדוֹת יְרֻקִּים וְשֶׁמֶשׁ מְאִירָה בְּשָׁמַיִם בְּהִירִים וּכְחֻלִּים, וַאֲגַם גָּדוֹל נִמְצָא בְּאֶמְצַע הָעֵמֶק וְעָלָיו שָׁטוֹת סִירוֹת-מִפְרָשׂ זְעִירוֹת. וְהִנֵה, מָה עֵינֶיהָ רוֹאוֹת? בַּתַּחֲנָה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר בָּעֵמֶק, בְּצַד הַפַּסִים, זוּג חֲרִיצִים עֲמֻקִּים בַּקַּרְקַע, כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ יָרַד כָּאן מִן הַפַּסִים וְהִמְשִׁיךְ לִנְסֹעַ לוֹ, בְּדֶרֶך-לֹא-דֶּרֶךְ, כְּשֶׁגַּלְגַּלָיו שְׁקוּעִים בָּאֲדָמָה, וּפָנָה לְעֵבֶר הָאֲגַם.

"הַלוֹ! הַלוֹ!" קָרְאוּ הַנּוֹסְעִים, "מִכָּאן נֶעֶלְמָה וַדַאי אֲחוֹתֵךְ, הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה – "

הַקַּטָּר הִכְפִּיל אֶת הַקִּיטוֹר בַּדּוּד, וְהָרַכֶּבֶת הִמְשִׁיכָה לִנְסֹעַ בְּמֶרֶץ לְכִווּן הָאֲגַם. וְהִנֵה, בֶּאֱמֶת, לֹא רָחוֹק מֵהֶם מָצְאוּ אֶת הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה, שְׁקוּעָה עַל צִדָּהּ בְּחוֹף הָאֲגַם וְכַמָה מִקְּרוֹנוֹתֶיהָ הָאַחֲרוֹנִים מִשְׁתַּכְשְׁכִים לַהֲנָאָתָם בַּמַּיִם וּמַתִּיזִים מִפַּעַם לְפַעַם סִילוֹנִים בָּאֲוִיר.

"מָה אִתָּךְ?" קָרְאָה אֵלֶיהָ הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה, "בִּכְלָל שָׁכַחְתְּ – "

"מָה? מָה שָׁכַחְתִּי? – " אָמְרָה לָהּ הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה וְהֶעֶוְתָה פָּנֶיהָ לְעֻמָּתָהּ, "אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי מֻכְרָחָה לָרוּץ כְּמוֹ מְשֻׁגַּעַת כָּל הַיּוֹם – כָּל-יוֹם? הָהּ? וּבִכְלָל, מָה אַתְּ בָּאָה לְהַפְרִיעַ לִי? מִי בִּקֵּשׁ מִמֵּךְ?"

"נָכוֹן! נָכוֹן! מִי בִּקֵּשׁ מִמֵּךְ?" אָמְרוּ הַנּוֹסְעִים שֶׁל הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה וְהֵם קָפְצוּ מִן הַחַלּוֹנוֹת אֶל תּוֹךְ הָאֲגַם וְשָׁם טָבְלוּ לַהֲנָאָתָם בַּמַּיִם וְאַחַר עָלוּ עַל גַּגּוֹת הַקְּרוֹנוֹת כְּשֶׁהֵם מִשְׂתָּרְעִים עַל גַּבֵּיהֶם וּמִשְׁתַּזְּפִים בַּשֶּׁמֶשׁ.

הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה עָמְדָה נִדְהֶמֶת עַל הַפַּסִים. הִבִּיטָה אֶל אֲחוֹתָהּ, וְאַחַר אָמְרָה וּפָנֶיהָ מַסְמִיקוֹת מִכַּעַס: "תֵּכֶף אֲנִי יוֹרֶדֶת אֵלַיִךְ – וְנוֹתֶנֶת לָךְ מָנָה! – "

"בְּבַקָשָׁה, תֵּרְדִי!" אָמְרָה הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה וְהִתִּיזָה אֵלֶיהָ סִילוֹן שֶׁל מַיִם, "תּוּכְלִי גַּם אַתְּ לְהִתְרַחֵץ! וְכִי לֹא מַסְפִּיק וְדַי לַעֲבֹד?" וְהִיא הִתְפַּרְקְדָה עַל גַּבָּהּ.

"בֶּטַח, בֶּטַח – " צָעֲקוּ הַנּוֹסְעִים וְקָפְצוּ שׁוּב מִן הַגַּגּוֹת שֶׁל הַקְּרוֹנוֹת אֶל תּוֹךְ מֵימֵי הָאֲגַם הַכְּחֻלִּים, "תֵּהָנִי גַּם אַתְּ מִן הַחַיִּים!"

הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה הִתְרַגְּזָה, אַךְ מַה יָכְלָה לַעֲשׂוֹת? כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל אֲחוֹתָהּ הָיָה עָלֶיהָ לָרֶדֶת מִן הַפַּסִים וְלִשְׁקֹעַ עִם גַּלְגַּלֶיהָ בַּבֹּץ, וְאִם כָּךְ הָיְתָה עוֹשָׂה – לֹא הָיָה בְּאֶפְשָׁרוּתָהּ לַחֲזֹר וְלַעֲלוֹת לַמְּסִלָּה. מִצַּד שֵׁנִי – כָּל זְמַן שֶׁנִּשְׁאֲרָה עַל הַפַּסִים לֹא יָכְלָה לָרֶדֶת וּלְהַגִּיעַ אֶל אֲחוֹתָהּ.

"הֵי!" צָעֲקָה הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה וְהֵחֵלָּה שׁוֹקַעַת בְּתוֹךְ מֵימֵי הָאֲגַם, "עוֹד לֹא שִׁנִּית אֶת דַּעְתֵּךְ?"

"אֲחוֹתִי! אֲחוֹתִי!" קָרְאָה בְּבֶהָלָה הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה, "הִזָּהֲרִי, אַתְּ שׁוֹקַעַת, אַתְּ בְּסַכָּנָה!"

וְאָכֵן, הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה הֵחֵלָּה מִתְמַזֶּגֶת בְּצִבְעָהּ עִם מֵימֵי הָאֲגַם הַכְּחַלְחַלִּים, וּבוּעוֹת-אֲוִיר גְּדוֹלוֹת צָצוּ וְעָלוּ מִן הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם שָׁקְעוּ קְרוֹנוֹתֶיהָ הָאֲחוֹרִיִּים.

"הַלוֹ! הַלוֹ!" קָרְאוּ נוֹסְעֶיהָ הַמְּבֹהָלִים וְהֵם רָצוּ לַחוֹף, "אוּלַי תַּעֲשׂוּ כְּבָר דְּבַר-מָה?"

הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה הִתְרוֹצְצָה עַל הַפַּסִים הַקְּרוֹבִים לִשְׂפַת הָאֲגַם, הָלוֹךְ וְחָזוֹר, הָלוֹךְ וְחָזוֹר, אוּלָם לֹא יָכְלָה לַעֲזֹר לַאֲחוֹתָהּ בִּמְאוּמָה. הַקַּטָּר הַשָּׁחֹר שֶׁל הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה בָּלַט עֲדַיִן מִתּוֹךְ הָאֲגַם וְאָמַר בְּפֶה מָלֵא מַיִם:

"אוֹךְ, אוֹךְ, אוּלַי תָּבִיאוּ כְּבָר אֶת הַמָּנוֹף לִפְנֵי שֶׁאֲנִי, אוֹךְ, אוֹךְ," – וְהוּא הִתְעַטֵּשׁ – "מִתְמַלֵּא לְגַמְרֵי מַיִם, עַד מֵעַל לָאַף?"

הַנּוֹסְעִים הָרְטֻבִּים הִגִּיעוּ מִן הָאֲגַם אֶל הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה וְעָלוּ עָלֶיהָ. הִיא הִתְכַּוְּנָה לְהַפְלִיג חֲזָרָה לְעִיר הַבִּירָה. "לַיְלָה טוֹב, אֲחוֹתִי," אָמְרָה לָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה, "הַמָּנוֹף יָבוֹא מָחָר, וְאָנָּא – הַחֲזִיקִי עַד אָז מַעֲמָד וְהִזָּהֲרִי שֶׁלּא לְהִצְטַנֵּן בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה, וּלְהִתְרָאוֹת – "

"לְהִתְרָאוֹת – " אָמְרָה הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה וְעִוְּתָה אֶת פָּנֶיהָ וְהוֹצִיאָה שׁוּב סִילוֹן מַיִם גָּבוֹהַּ מִתּוֹךְ רֵאוֹתֶיהָ, "אַתְּ חֲכָמָה גְדוֹלָה, אֲחוֹתִי הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה, אֲבָל מָה אַתְּ בִּכְלָל מְבִינָה? כְּלוּם נִסִּית פַּעַם לְהִתְרַחֵץ בָּאֲגַם? לֹא. אַתְּ עֲצֵלָה. זֶהוּ – אַתְּ סְתָם עֲצֵלָה. וְאַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי מִצְטַעֶרֶת עַל מַה שֶׁקָּרָה? אֵיפֹה? בִּכְלָל לֹא!!"

וְהִיא טָבְלָה כַּמָה וְכַמָה פְּעָמִים אֶת רֹאשָׁהּ בְּתוֹךְ הַמַּיִם וְחָזְרָה וְהֵרִימָה אוֹתוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה בְּקוֹל רַעַשׁ וּנְשִׁיפָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁהוּא רָטֹב וְנוֹטֵף מַיִם כֻּלּוֹ, וּמַתִּיז רִבּוֹאוֹת-רִבּוֹאוֹת שֶׁל טִפּוֹת לְבַנְבַּנוֹת עַל כָּל סְבִיבוֹתָיו.

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאחר שחזינו בטקס השבעתו של ג'ו ביידן לנשיא ארה"ב ושמענו את נאומו הארוך בקור המקפיא ששרר שם, אפשר לומר שהתאכזבנו לטובה. הנשיא החדש נראה ונשמע כשיר מאוד, ברור מאוד, לא סנילי ולא מבולבל, דבריו היו כולם לעניין. נקווה לטוב.

* שלום, הערכה ובריאות, לאהוד בן עזר. 

א. בהקשר לדברי מר עמנואל בן סבו, חב"ע 1611, אודות חברי הפלג, הקנאים הקיצונים, ברצוני לציין שאני מקווה שפעילותו החברתית של עמנואל בן סבו היא לא כזו המאלצת את מרכיב הממשלה להידרש לרשימות הקיקיוניות וסחטניות התומכות בפעילות הקנאים הקיצוניים. 

אילו נמנעה ההתנכרות בחוגי מרכז-שמאל, ניתן היה להרכיב ממשלה איתנה ללא סחטנים, בעזרת מעל 80 ח"כ ראויים הנבחרים כל פעם – ומעל 30 ח"כ מתנכרים, ביניהם נציגי הקיצונים, היו פועלים באופוזיציה, מבלי להעלות את חוגי הקנאים הקיצונים, על שכמנו, ועל חשבוננו.

ממשלה איתנה היתה משחררת אותנו ממשטר הרבנים הראשיים, ורבני הקנאים הקיצונים, שיכהנו בקהילותיהם, מבלי לכפות על הציבור הכללי את אמונותיהם והוצאותיהם. באותה העת ראוי היה לפטור את צעיריהם משירות בצה"ל, לאפשר להם ללמוד ולעבור כרצונם, מבלי להעניק להם תגמולים כלשהם, בשל כך.

ב. בקשר לבחירה הטבעית של אורי הייטנר, איש המרכז – פלא שאיש מקוראי חב"ע הנאמנים לא התרעם עד כה על חיבורי אורי הייטנר, המתישים באריכותם, ובהתנשאותו על מרבית הדמויות במערך החברתי-מדיני. מול המבולקה החברתית, הוא מטיף, כביכול לאחדות, אך מיד הוא מכנה את רוה"מ הנבחר – כפלגן, כמסית וכקורע את החברה בתרבות השקר, המרמה, הפרת האמונים, השחיתות ופולחן האישיות. אורי הייטנר מצפה לסילוק נתניהו, כנראה לא בבחירות חוקיות, אלה ע"י ה"רוב הדומם" – אלה המפגינים בצעקות ובאלימות לינץ' כיכרות. 

אישיותו של אורי הייטנר מכובדת, ואין ספק בהיקף השכלתו וידיעותיו. אלא  שהאיש, כפי שאהוד מציין מפעם לפעם – מדלג מתמיכה בגוף זה או אחר, והגיעה השעה שירפה מאיתנו, ויתמקד במשימתו הברוכה, להאדרת ההתיישבות בגולן, המקובלת על הציבור הישראלי, רובו ככולו.

בהצטנעות, ובהבנה לתרעומת שתופנה אליי עקב הדברים,  

ברוך תירוש

הקטן (92) בשבטי ישראל

* לאהוד בן עזר היקר שלום רב, קיבלתי את החומר "ספרי דורות קודמים" [שני קבצים גדולים] שכתבת ופירסמת בשנים עברו. הרי לפנינו אוצר בלום של ידע, הגות, ביקורת ספרותית וגם היסטורית.

אקרא אותם בתשומת לב רבה, והם נדרשים לעיון רחב ולסקירה מעמיקה.

בברכה,

יצחק גנוז

סופר, משורר וחוקר פולקלור

* "אפשר וצריך לבוא בטענות לממשלתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על חוסר האכיפה הזועק של הנחיות הסגר בתוך האוטונומיה החרדית. וכן על מיעוט הקנסות, שממילא מתקזזים בכספי המיסים שמממנים את החיים האוטונומיים, המשוחררים מחוקי המדינה.

"אבל צריך גם להכיר בעובדות. בעת הזאת, גם אם יישלחו פלוגות מג״ב במענה לכל דיווח על פתיחת ישיבה או תלמוד תורה, גם אם ירתכו את הדלתות ויעצרו את המנהלים, הסגר לא ייאכף. ממילא אין די כוחות מג״ב, והלימוד יימשך במחתרת.

"גם אם חלק מהרבנים ישתכנעו שצריך לסגור את המוסדות, יהיו מספיק רבנים אחרים שיתחרו ביניהם בהוראות – מוסתרות וגלויות – להמשיך ולפתוח. הם וחסידיהם ימשיכו למסור את נפשם על קידוש האוטונומיה. הקרב על הקורונה מול האוטונומיה הסתיים עוד לפני שהתחיל. אין בישראל ממשלה שמסוגלת להילחם בה, וגם לא צפויה לקום ממשלה כזאת בעתיד הנראה לעין." [אנשיל פפר. אתר "הארץ", 20.1].

* לאהוד בן עזר שלום. רציתי ליידע אותך ואני מניחה שבוודאי כבר שמעת זאת לפניי  ואולי אף ידעת על כך מראש, וצפית בסרט.

כרגע [19.1] הסתיים סרט תעודה [מתוך הסדרה "אויבי ישראל"]  על יאסר  עראפת  בערוץ "כאן 11". בסרט הופיעו דמויות שונות שבעברן שירתו במוסד ובאמ"ן  וביניהן נראה תא"ל עמוס גלבוע  ז"ל  מדבר על תוכנית לחיסול עראפת [שלא יצאה אל הפועל].

הוא נראה בבריאות טובה. ההפתעה הופיעה בסיום הסרט. כיתובית ובה הקדשה: הסרט הוקדש לזכרו של תא"ל עמוס גלבוע ז"ל.

אני חושבת שזו מחווה מאוד יפה.

חוה ליבוביץ

אהוד: ראיתי את הסרט עוד באותו ערב, אמנם כבר ביו-טיוב ולא בטלוויזיה עצמה. הופעתו של עמוס היתה רהוטה ומשכנעת.

היינו ידידים טובים ונפגשנו מדי פעם לארוחות צהריים, לרוב כאשר יצא לאור ספר חדש שלו. הערכתי מאוד את בקיאותו הרחבה ואת כתיבתו הרהוטה. מאמריו ב"מעריב", שפורסמו במקביל ובהרחבה גם במכתב העיתי, היו מעולים, ולרוב גם שיקפו את הערכת-המציאות שלי. חבל שהלך לעולמו. איש יקר.

ובאשר לסרט – חסרו לי בו ההיבטים החשובים מאוד על חייו הפרטיים של ערפאת, כגון העדפותיו המיניות והמחלות שסיימו את חייו.

* שלום אהוד, האם תוכל לברר עם קוראי חב"ע על גורלו ואחריתו של מיכאל לוין. מיכאל לוין נולד בפינסק ב-1914. עלה ארצה ב-1935 והיה חבר בתנועת השומר הצעיר. היה בפלמ"ח (שימש עורך עלון הפלמ"ח בשנים 1941-1942), היה במערכת "מערכות" של "ההגנה" בשנים 1943-1946. ושירת במטכ"ל בצה"ל (צבא-קבע), השתחרר כסגן אלוף. בשנים 1962 עד 1965 או 1966 היה בשליחות במקסיקו מטעם ההסתדרות הציונית העולמית – הסוכנות היהודית. לפני כן התגורר בבאר שבע ובצהלה. עם שובו ארצה היה מנהל מפעלי ההדרכה הציונית במחלקה לארגון וכן היה במערכת כתב העת "בתפוצות הגולה".

מיכאל לוין כתב סיפורים לילדים שפורסמו ב"דבר", "גיליונות", "גזית", "הדואר" (ארה"ב), "על המשמר". ב-1943 יצא לאור ספרו "באור החמה" בספריית פועלים. עסק גם בתרגום ("עולם הדברים הגדולים והקטנים" לקארל הארטל (ספריית פועלים, 1946); "חלום בנכר" לה"ב זאדור (מסדה, 1946), ועוד).

בידי מכתב בכתב ידו (מאוסף ג. קרסל בספריה הלאומית בירושלים) ממאי 1966 ואני מנסה למצוא מה עשה לאחר 1966, ומתי והיכן נפטר. 

בתודה ובברכה,

יוסי גלרון-גולדשלגר

jgalron@gmail.com

* * *

סקופ!

המסתורית התחסנה

תמונתה פורסמה בעילום-שם בכתבה ב"כלכליסט" מיום 18.1.21

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2275 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר לעותק נדפס 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל