פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1623

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז באדר תשפ"א, 1.3.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֲנִי קוֹצֶרֶת. זַיִת עֵץ קָדוֹש. // חובב טלפז: במלחמה כמו במלחמה. פרק ע"ג: פיגועים פנימיים בחוקת ארה"ב. חלק א'. // רוֹן גֵּרָא: עֲנָוָה. הַיֶּלֶד שֶׁאֲנִי. // מתי דוד: "עוז לתמורה בטרם פורענות". // אורי הייטנר: צרור הערות 28.2.21. // פוצ'ו: בחיי [7]. מ"ו. הנה זה קורה לי. // אירית שושני: וְרֶגַע לִפְנֵי. // דני קרמן: אבנר כץ. // עקיבא נוף: שבת אביבית בעיצומו של חורף, טִיוּל שֶבִּשְׁנַיִם בְּפַּארְק הַסָטָאף. // אסתר ראב: מחלת המוזיקה. // אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים? – י"ז. הַכַּדּוּר שֶׁחָזַר מִן הָאִבּוּד. // פנינה פרנקל: כשפורים מגיע. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק חמישי: לפני אובדן בתוליי בתור אופה. // תמר מחלין: סלע המחלוקת. // נעמן כהן: הנביא עמוס עוז [פרסום חוזר]. // אהוד בן עזר: מכס פריש בירושלים, 1965, לפני 56 שנים. פרק מתוך היומן. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים מבין הזמנים

1.

אֲנִי קוֹצֶרֶת

אֲשֶׁר זָרַע לִי

גּוֹרָלִי  –

אֲלֻמּוֹת נוּגוֹת

 וְדַרְדַּר בָּהֶן

וְקוֹצִים הַרְבֵּה  –

אֶת הַכַּלָּנִיּוֹת

הַמְּאִירוֹת הָאֲדֻמּוֹת

קָבַע הָאֵל

בְּרַחֲמָיו  –

בְּלִבִּי

[מתוך העיזבון]

1966

2.

זַיִת עֵץ קָדוֹשׁ

וּפַךְ הַשֶּׁמֶן

מֵעֵבֶר לְאַלְפֵי שָׁנָה

אֶל רֵאשִׁית

הַמֶּלֶךְ הָרָכוּן

אָחוּז בַּאֲדָמָה עַתִּיקָה

וּסְבִיבֶךָ

אָבוֹת מְזֻקָּנִים

חוֹנִים

קָדוֹשׁ וְטָבוּל  –

זִכְרוֹנוֹת

אֲפֹרִים-יְרֻקִּים

גִּזְעֲךָ מְפֻצָּל:

סֵמֶל קוֹדֵר  –  וְקוֹרֵן

זַיִת  –  עֵץ קָדוֹשׁ!

[מתוך העיזבון]

1966

ע

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

חובב טלפז

במלחמה כמו במלחמה

פרק ע"ג: פיגועים פנימיים בחוקת ארה"ב

חלק א

הערך "איחוד" על הטיותיו "אחדות", "מאוחד" וכיו"ב הופיע בכל סיסמאות הבחירות של המועמד לנשיאות ג'ו ביידן. כאשר "נבחר", ניתן היה לצפות שמנהיג שהוביל את ערך "האחדות" יממש את תשובתו של הפילוסוף הגרמני ניטשה שמשמעותה – המנהיג יוביל את העם שבחר בו.

השאלה עליה השיב ניטשה היתה "מהו מנהיג?" תשובתו הגיעה בדוגמה מהטבע: "הכבשים רעו באחו אליו הובילם האייל הענק. אלא שבמהלך החיפוש למרעה הבא נפל האייל לתהום ומפרקתו התרסקה. הכבשים כילו את המרעה וחיפשו דרכן הלאה. אחת אמרה לפנות ימינה רעותה הציעה שמאלה, לכל אחת היתה הצעה שונה משלה והן החלו לפעות בקול רם נסוך חרדה. שמע זאת זאב רעב, נטה אורחותיו אל ריכוז הפועות, ושאל בקול אבהי וחמים: 'האפשר לעזור לכן?' 'כן, אנו מחפשות מנהיג חדש,' ענו כולן בקול שטוף דמעות. 'בבקשה,' אמר הזאב, "תסתדרו בשורה אחרי – אני כבר אנהיג אתכן...!!!"

 בוואשינגטון, בניגוד לנ"ל, בימים אלה התמונה הפוכה בתכלית. הנשיא ספון ב"חדרו הסגלגל", וכאשר הוא יוצא לתקשורת  הוא מכריז "America is Back".

אין תימה בדבר, הערך המוביל הוא Back ששלט כבר בתקופת מימשל אובמה-ביידן. האני מאמין שלה היה:Leading From Behind . הוא בא אז לביטוי בסילוקו של קדאפי [מאחורי האירופאים] או בחתימה על ההסכם הביזיוני עם איראן בשיתוף מאחורי שאר המעצמות.

מילא במדיניות החוץ, אבל עכשיו הוא כבר "מוביל" מאחורי הספיקר ננסי פלוסי וצ'אק שומר – מנהיג ה"רוב" בסנאט, גם במדיניות הפנים! החדשות הטובות הן "לעניים בלבד", הוא מצליח בינתיים לבלום חלקית את הדרישות הקיצוניות של האגף השמאלני הקיצוני של מפלגתו. את התוצאה קיבלנו לאחרונה כאשר הסנאט אישר בחוק מיוחד את מיקומה הקבוע של השגרירות האמריקנית בירושלים ברוב של 97 מול 3! אבל לא מומלץ לחגוג בכך את "הסנונית מבשרת האביב" כי לשאלת עיתונאי האם זו הפרת הבטחת בחירות לחסימת כל  מעללי קודמו בתפקיד, היתה לו תשובה מתחמקת ארוזה למהדרין: "ההחלטה להעברת השגרירות התקבלה לפני שלושה עשורים כמעט – במשמרתו של הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון..."

בינתיים, בששת השבועות שעברו מאז הכתרת ביידן לנשיא, עיקר עיסוקו הוא בחסימת הישגיו המרשימים של קודמו. נזכיר רק את העיקרים ביניהם: הפסקה מיידית של בניית החומה בגבול ארה"ב-מקסיקו. חידוש קליטת "פליטים נרדפים" (שם נרדף למסתנני גבול בלתי חוקיים). איזרוחם של כ-20 מיליון מהגרים בלתי חוקיים בארה"ב ["חסרי דוקומנטים"]. הפסקה מיידית של בניית צינור הנפט מאלברטה קנדה לבתי הזיקוק של טקסאס, דרומית ליוסטון. הפסקת הפקת נפט ממאגרי פצלי נפט מאדמות הממשלה הפדראלית. שני הסעיפים האחרונים מייצגים מגמה להסיג את ארה"ב מעצמאות אנרגתית, אליה הוביל טראמפ בהצלחה היסטורית.

וכן להחזיר את מרבית מס החברות שטראמפ הוריד. חזרה להסכם פריז שישית מחדש מגבלות רגולציה  הרות-סגירה על סקטורים של הכלכלה היצרנית בארה"ב ומערכות התחבורה. מהלך חזרה להסכם איראן-המעצמות (2015) הכולל את ביטול מיגבלות ההתגרענות עם סיומו בעוד פחות מ-5 שנים (Sunset Clause)!!!

הסגה לאחור של הסכם הסחר עם סין.  הליך מפותל להסרת כל אחריות מסין להפצה עולמית של מגיפת הקורונה שעדיין רחוקה מסיום הולם.

ונשלים את הרשימה החלקית בסעיף עליו לא היתה אמורה להיות אי-הסכמה – חיסון האוכלוסייה. טראמפ, שהבין כבר עם פרוץ המגיפה שחיסולה טמון בהתחסנות נגדה, פעל באופן נמרץ להשגת החיסון תוך גיוס תקציב מיוחד שמתנגדיו הפוליטיים הקיצוניים ביותר לא יכלו להתנגד לו. את התקציב הזה הוא הציע לחברות המתקדמות ביותר בפיתוח חיסונים כמו "פייזר", "מודרנה", "ג'ונסון & ג'ונסון" ועוד. לכל אחת מהן הוא הציע לעבוד במקביל החל משלב הניסויים בבני אדם. הקבלה תמומש ע"י פיתוח מערך הייצור וכניסה מיידית לייצור עצמו – "הסיכון עליי" – כלומר אי הצלחה בניסויים לא תגרור דרישה להחזרת סכומי ההשקעה הגדולים (ביחידות של 100 מיליון דולר).

זה איפשר לפייזר ולמודרנה, שפיתחו וביצעו גישה חדשנית– Messenger RNA – שבמצב רגיל היה לוקח שנים להשלים עבורה פיתוח וניסוי –לבצע מאידך, את כל התהליך במהלך של 9 חודשים בלבד – הישג מדהים.

במקביל טראמפ מינה גנרל 4 כוכבים לתכנן את מערך ההפצה לכל 50 הסטייטס ובנוסף את הטריטוריות והצבא הפזורים בכל יבשות תבל. ב-17 באוקטובר 2020 נחתם האישור הסופי מטעם המכון הפדראלי CDC לשימוש בחיסון של פייזר וכעבור דקות מיספר כבר היו הסמיטריילרים הראשונים הטעונים מערכות מארזי חיסונים – בדרכם לשדות התעופה בארה"ב, ובמקביל בבלגיה (ממנה נשלחו גם אלינו). כאשר התחלף המימשל הגיעו אנשי ביידן למטה ההפצה ותוך שעות ספורות הודיעו שמצאו "שוקת שבורה" אבל אין דאגה – להם יש תוכנית סדורה משלהם... בינתיים הקולגות שלי בניו ג'רסי, אלבמה  וקולורדו בגילאי 60+ לא יודעים מתי יתחסנו בפעם הראשונה!

פגיעה אנושה בחוקה וברכיבי מימשל

עידן טראמפ "נפל על חצי העם" (הדמוקרטים) כרעם ביום בהיר בסתיו 2016.  מימשל אובמה-ביידן, בשנתו האחרונה, ראה בעיני רוחו הנחלת מורשת רבת הישגים אותה הוא מוריש על "מגש הכסף עליו תצעד..." הילארי קלינטון ל-8 השנים הבאות להמרצת הרעיון "הפרוגרסיבי" שמשמעו להתקדם במרחק רב ככל שרק ניתן מהחוקה המיושנת בת ה-230 שנה.

אלא שהילארי, ששותפה רק בקדנציה הראשונה של אובמה-ביידן, "לא כל כך התלהבה" (לשון המעטה) מהקדנציה השנייה שלהם. רפורמת הבריאות –  האובמה-קר, שהיתה ספינת הדגל למדיניות הפנים של אובמה, נותרה בעיניה כמהלך טעון תיקונים שורשיים. אחרי הכול, בן-זוגה הנשיא ביל קלינטון הטיל עליה את משימת הרפואה-לכול בקדנציה הראשונה שלו, ואילו היא, "מסיבות אובייקטיביות ברורות לעין" לא סיפקה את הסחורה. אבל עכשיו, בנובמבר 2016, או-טו-טו נופל בידיה מיקצה שיפורים כאשר היא-היא "הקפטן בקוקפיט עם כס הטייס מישנה – ריק".

אלא שעיניה שלה טחו מלהבחין בטראמפ הצועד בביטחון בפריימריס ואפילו נבחר בוועידת הרפובליקנים בקליבלנד – יריב הראוי לתשומת ליבה של הראשונה שתשבור את תקרת הזכוכית. "הטוקסידו ועניבת הפרפר בארון." אלא שפרנסי הדמוקרטים כלל לא נותרו אדישים מול זחיחות הדעת של הילארי, ואלה יזמו מהלך אופנסיבי רב פעלים ורב-יבשתי מול טראמפ השועט לניצחון בבחירות – אם ינצח בהן. כך במחשכים נולדה תפירת התיק (בצרפתית – דוסייה) שיתעד את הקנוניה בין טראמפ וציוותו עם רוסיה!!! קנוניה מסעירת דימיון שלא היתה ולא נבראה.

פגיעה מס' 1: מינוי חוקר מיוחד ללא בדיקה מוקדמת

החוקה מגינה על הנשיא – ראש הרשות המבצעת – מפני מהלכים משפטיים פליליים כל עוד הוא מכהן.

לחליפין היא מאפשרת לקונגרס, על שני בתיו, להפעיל מהלך הדחה (Impeachment) מסודר ומפורט למשעי. המהלך מחייב בדיקה מקדימה מדוקדקת של תיק ההרשעה – במקרה הזה-הדוסייה הנ"ל. אלא שכל בדיקה ברמה בינונית מינוס היתה פוסלת על הסף ובהחלטיות את התיק הזה.

במקום זאת, בהליך כפול של השעייה עצמית של ה- Attorney General  הובילה את סגנו לעקוף את הבדיקה המוקדמת המטרידה ולהטיל מיידית על חוקר מיוחד בעל ניסיון רב – 12 שנות שירות כראש ה-FBI – את משימת החוקר המיוחד. 

חובה לציין – כל פגיעה בחוקה מרעיפה נזק כפול-טווחים: בטווח הקצר מתקיימת פגיעה ישירה בבלמים שהיו אמורים למנוע את עצם החקירה העיקרית.  עובדה – הליך ההדחה הפגום נמשך במשך קרוב לשנתיים תוך חסימה חלקית של תיפקוד המימשל. יתרה מזאת, הוא הוביל לפגיעה בטווח הרחוק – מס' 2. בטווח הרחוק מתקיים נזק טקטוני – בתשתית החוקה. היות שלא הביאה להפסקת התהליך, היא הופכת באחת לתקדים משפטי שבעזרתו ניתן לייתר סעיף נדרש בחוקה!  כך אכן קרה – פגיעה מס. 2 (להלן) נולדה כנזק מיידי שנבע  מזו שקדמה לה.

פגיעה מס. 2: החוקר המיוחד מגלה שלדוסייה אין היתכנות –

אך ממשיך ב"חקירה"

 (המרכאות משמעותיות!!!)

זה לקח לחוקר מולר כחודש עד חודשיים לבסס בבהירות מוחלטת שכל הדוסייה הזה בושל ביעילות אך אין לו קשר כלשהו למציאות. במקום לחתום ולסיים באחת את המהלך הוא המשיך "לחקור" במטרה לדוג משהו ו-או להביא את הנחקר – טראמפ – לשיבוש הליכי חקירה, מה שיבוא קודם.

מה שקרה תואם את מילות השיר: "משיח לא בא, משיח גם לא מצלצל" – אחרי שנה וחצי של מריטת עצבים, ניטרול חלקי משמעותי של עבודת המימשל וביזבוז ישיר של 32 מיליון דולר, החוקר השלים את הדו"ח ב"אין אשמה" בנושא הקנוניה, וב"חוסר ראיות" בנושא השיבוש.

אגב, אחרי תישאול קצר בסינאט שבו נראה החוקר מולר מרוט נוצות ומעורר חמלה, הוא פשוט נעלם ממסכי הרדאר והטלוויזיה!!!

מזווית אחרת: הם כלאו חלקית את טראמפ במצב של מיגננה מתמשכת (הגנת בונקר-בכדורגל) שהאיטה את הקצב המטורף של מימוש האג'נדה שלו ובמקביל מנעה ממנו להשיג את הרוב הנדרש למימון התקציב לפרוייקט התשתיות שארה"ב כה מייחלת לו למעלה משנות דור.

שתי הפגיעות הנ"ל הסתיימו בתבוסה למתכננים בקיץ 2018. מצבם קשה – לא השיגו משפט הדחה מחד, והנשיא משוחרר מהבונקר, מאיץ את האג'נדה שלו, מאידך.

ניסיון נואש משהו מצד הדמוקרטים לנצל את נושא השיבוש שהחוקר מולר הותיר בידם, ממריץ אותם לחפש "ראיות" שנפלאו מעיניו של ראש ה-FBI לשעבר? אבי ע"ה היה אומר על כך  מ-גייט נישט! אז מה, ניתן לו בכל זאת לממש את אג'נדתו? בעודם תוהים מאין יבוא עזרם – נפל לידם תמליל שיחה בין טראמפ לבין נשיא אוקראינה. שיחה שהובילה לפגיעה מס' 3.

פגיעה מס. 3: משפט הדחה על עבירה לא חמורה

וללא סיכוי קלוש להצלחה

האבות המייסדים ביקשו למנוע שימוש פוליטי, או בלתי מוצדק באופן פלילי, בנשק ההדחה כלפי נשיא מכהן. הסיבה העיקרית היא מניעת פגיעה ברמת המשילות באמצעות חבלה במוסד הנשיאות. השאיפה היא לאפשר "אזור נוחות" לפעילות הנשיא. כמפקד עליון על כל כוחות הביטחון, כמתווה מדיניות החוץ, כאחראי על ביצוען של כל החלטות הקונגרס וכבעל סמכויות-על  לביצוע בעת מלחמה או מצבי חירום, ברור שיש להבטיח לנשיא הנגשת סיוע מכל המערכות באופן מקסימלי. מכאן, אין כמו הליך של משפט הדחה שמונע מהנשיא יותר אמצעים מביצוע מירבי ומיטבי של מטלותיו.

כך, Just Like That , ביום בהיר בקיץ 2018 פרצה לה פרשה חדשה – שכונתה אוקראינה-גייט – שבה הואשם הנשיא בשימוש בכוח-יתר מול מדינה ידידותית – אוקראינה – עבור השגת יתרונות פוליטיים. "באין ציפור שיר גם נשיא אוקראינה ייחשב לזמיר"!!!

המייסדים קבעו רף גבוה שיש לעבור מעליו עבור הכרזה על משפט כזה.

רף מס' 1 – העבירה חייבת להיות חמורה ביותר כמו: Treason, Bribery, or other high Crimes and Misdemeanors .

רף מס' 2 – שני שליש לפחות מכלל הסנטורים בשיבתם כמושבעים יצביעו – אשם.

ב-15 בינואר 2019 הנשיא זוכה כאשר 53 סנטורים הצביעו חף מפשע ורק 47 הצביעו אשם.

לא נעסוק כאן בצדדים המשפטיים של ההליך שסוקרו רבות, גם בסידרת המאמרים שלעיניכם. נסתפק רק בקביעות:

א. מלכתחילה לא היה כאן כל ספק בהכרעת הדין הצפוייה שתאמה במלואה לתוצאה הסופית.

ב. כשלים חמורים בהשגת ראיות וחקירות העדים במהלך המשפט. נזכיר רק אחד – שימוש נלוז ב"חושף שחיתויות" שזהותו ועדותו העיקרית אפילו לא נחשפה לוועדה המשפטית של בית הנציגים במהלכי דלתיים סגורות – המתחייב בחוקה.

אז מדוע בוצע המשפט כאשר לא היה לו סיכוי כלשהו?  סקרים רבים מצביעים על הסיבה העיקרית: להרוויח את הזמן לשיתוק זמנו היקר של הנשיא ולשתק חלקית גם את שתי רשויות השלטון המחוקקות: בית הנציגים והסנאט. קשה להתעלם מנושא התיזמון כאשר מקשרים את פריצת מגפת הקורונה העולמית עם סיומו – בזיכוי מוחלט של הנשיא טראמפ – במשפט ההדחה. האם סין תיאמה באופן מדהים את הפצת המגפה העולמית עם סיום המשפט על תוצאת הזיכוי הכה צפויה?  

התקדים שנוצר עם הפגיעה מס' 3 הוא לא פחות ממחריד. לפתע בוצע משפט הדחה הנוגד בדיוק של 180 מעלות את המטרה הבסיסית והעיקרית של המייסדים – מניעת משפט פוליטי להדחת נשיא מכהן!!!  מילא, אמרו האופטימיסטים, עברו כ-30 שנה מאז משפט ההדחה הקודם שבו זוכה ביל קלינטון... אפשר לחיות עם זה בינתיים!

הם טעו, זה לקח 14 חודשים בלבד עד ששוכפל התקדים הזה -  ובאופן גרוע בהרבה!!!

חלק ב' – פגיעה מס. 4: (סידרת פגיעות-שרשרת שהחלה באביב 2020 והסתיימה ב-22 בפברואר 2021, יופיע בקרוב).

חובב טלפז

28 לפברואר  2021

* * *

גוש דן ונתב"ג לא יהיו לעולם טרף ל"עוטף טרור" פלסטיני מהגדה – כמו שיישובי "עוטף עזה" עדיין משמשים כיום טרף לטרור החמאס והג'יהאד האסלאמי – ולכן אין שום סיכוי לפתרון "שתי המדינות" החביב כל כך על הממשל האמריקאי החדש – המבין במזרח התיכון כמו שהבין בהפלת השאח לטובת חומייני באיראן ובהפלת מובאראכ במצרים לטובת "האחים המוסלמים" – וכמו שמבין חמור במרק פירות.

* * *

רוֹן גֵּרָא

עֲנָוָה

מְעַדֵּר בְּמַחְשְׁבוֹתַי.

בּוֹקֵעַ בְּקִיעִים.

פּוֹסֵעַ  בָּדָד בְּעוֹרְקֵי

הַלַּיִל.

צֵל הַנֶּצַח מְלַוֵּנִי.

תָּמִים עִמּוֹ

וְעִם אֲנָשִׁים.

סֵדֶר וְיֹפִי בְּמַעֲשֵׂי בְּרֵאשִׁית,

שׁוֹאֵל

וְנֶאֱלָם לְמוּלָם.

אֵיבָה בֵּין אָדָם לָאָדָם,

תֻּפֵּי קְלָלָה רוֹעֲמִים

פְּלֻגּוֹת  סַעַר בְּרוּקוֹת

צִנָּה וְרֹמַח.

מַגֵּפָה גּוֹרֶפֶת בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ,

מוֹלֶקֶת

אֲנָשִׁים לָרֹב.

לַחְתֹּר  אֶל

מַעֲמַקֵּי הַמַּעֲמַקִּים

עַד יִתְפָּרֵץ סֶכֶר

אוֹר.

מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם.

מַרְבַדֵּי פְּרָחִים יִשְּׂאוּ יָפְיָם,

בְּתוֹכֵנוּ שָׁלוֹם יִתֵּן קוֹלוֹ.

עֲנָוָה תִּגְאַל מֵעֶלְבּוֹנָן שֶׁל

שְׁאֵלוֹת.

שַׁלְוָה  בּוֹטַחַת

תְּהֵא פּוֹסַעַת

בִּפְרֹץ רוּחוֹת קָרוֹת.

הַיֶּלֶד שֶׁאֲנִי

בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה

נִסִּיתִי לְצַיֵּר דְּמוּתִי

בָּא בַּיָּמִים.

חָלַפְתִּי בִּשְׁבִילַי קְבָרִים

פְּעוּרִים שֶׁל אֵלֶּה

שֶׁלִּוּוּנִי

וְאִכְזְבוּנִי.

נִטְפֵי דְּמָעוֹת הִתְמַזְּגוּ

בִּי 

עִם צְלִילֵי עוּגָב וְרַחֲמִים

שֶׁל מַעֲלֶה.

הַיֶּלֶד שֶׁל אָז צוֹפֶה בִּי

קָרוֹב.

סוֹקֵר קְמָטַי

מְחַיֵּךְ בְּבַת צְחוֹק

מֻכֶּרֶת.

מֵנִיחַ יָדוֹ עַל לִיבִּי.

שֵׁם עֵינוֹ בְּעֵינִי.

שׁוֹכֵב לְצִדִּי בַּלֵּילוֹת.

מְחַבֵּק דִּמְעוֹתַי הַמַּרְטִיבוֹת

אֶת הַכַּר

וְאוֹמֵר:

"הַחַיִּים הֵם  טֶנֶא מֻפְלָא

כָּל חַיֶּיךָ נִסִּיתָ רַק טוֹב

לֶאֱהֹב,

מִלִּים פָּרְצוּ וְזָרְמוּ מֵאֶצְבְּעוֹתֶיךָ

עַל הַדַּף הַלָּבָן."

מְחַבֵּק אוֹתוֹ

אוֹר וְתִקְוָה.

וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא

אֲנִי.

* * *

האם זה נכון שהנאשם בפלילים אינו מתנגד להפגנות של האספסוף הסכל-נאור נגדו, חרף ההגבלות הקשות המוטלות על כל שאר הציבור, חרדי וחילוני כאחד – וזאת מפני שהוא מקווה כי תחלואת הקורונה בקרב האספסוף הסכל-נאור המצטופף נגדו בהפגנות – תלך ותגבר, וכך יגיעו פחות מהם להצביע להפלתו ביום הבחירות! – לעומת זאת הוא נוהג ביד קשה בפיזור התקהלויות של החרדים וזאת כדי שלא יחלו בקורונה ויהיו בריאים להצביע עבורו ביום הבחירות באמצעות המפלגות שלהם!

* * *

מתי דוד

"עוז לתמורה בטרם פורענות"

זו היתה כותרת מאמרו של אחד ממנהיגי מפלגת העבודה [יצחק בן-אהרון] לפני שנים רבות. כותרת זו תואמת היטב את מצבה האמיתי של המפלגה בשנים האחרונות. הפורענות התחוללה במפלגה כבר מזמן, מאחר ולהנהגה לא היתה התבונה למנוע אותה על ידי התנתקות מהשמאל המדיני והאידאולוגי המיושן. המנהיגות נכשלה פוליטית ומדינית והמשיכה למחזר אמונות וסיסמאות שהובילו את המפלגה ההיסטורית מכישלון לכישלון עד לסף סכנת היעלמות. 

מירב ומראענה בצמרת העבודה "החדשה"

צמד פוליטי בצמרת מפלגה שעברה הסבה פוליטית, ממפלגה ציונית מרכזית למפלגה שמאלנית שולית, שיש בה כיום פוסט ציונים, אנטי ציונים, ונותרו בה עדיין גם ותיקים. כך חולפת התהילה של מפלגה היסטורית שאיבדה את דרכה בגלל כישלון מנהיגותה ומדיניותה שהפכה למשלט פופוליטי חצי עזוב שעליו התנחלה הפזורה של השמאל המיואש. כך חולפת התהילה של מפלגה שסימנה היה בעבר "אמת". כיום האמת הזו מצויה בסכנה קיומית.

 אביסתאם מראענה, מועמדת מס 7 ברשימת העבודה, היא מסיתה פלסטינית ישראלית שהעלילה ופגעה בחיילי צה"ל, בניצולי השואה, ביום הזיכרון, בציונות ובמדינת ישראל. היא הגדירה את מלחמת העצמאות שלנו במילים אלה: "אונס קבוצתי שבוצע בידי בריונים"!

עוד כמה ציטטות של דעותיה מתוך שלל דברי ההסתה שלה. "אני לא מצייתת לחוקי הפשיזם של הכנסת. היטלר היה מפהק בקברו בגללם. כנופיה יושבת בשלטון וממשיכה במלוא המרץ והבריונות בשם אידאולוגיה דתית גזענית"!

המועמדת הזו של העבודה היתה בעבר חברת מרצ, הצביעה בעבר לרשימה המשותפת, וחברת "בצלם"(אנטי ישראל). היא לא התחרטה ולא ביקשה חנינה ציבורית על דבריה רק "התנצלה" בבג"צ, התנצלות עלובה ושקרית – רק לצורך ההכשר להיות מועמדת בבחירות מטעם העבודה.

 6,269 מצביעי מפלגת העבודה תמכו במראענה המסיתה. זה מספר התומכים בה בפרימריס במפלגה על ידי אלפי מתפקדים שמאלנים חדשים שגויסו מבחוץ בחסותה ובעידודה של מירב מיכאלי המנהיגה החדשה.

בושה וחרפה לתומכיה. כתם וביזוי למפלגה ולחבריה שהתייאשו ממנה ופרשו.

 מתי דוד 

רמת אפעל

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 28.2.21

* המחבל רוצח ההמונים ונציגו בממשלה, חלילה – יום שישי, חג פורים, לפני 27 שנים, אירע אחד האירועים המזוויעים בתולדות מדינת ישראל.

מחבל רוצח המונים, ברוך גולדשטיין שר"י, חדר לאולם התפילה המוסלמי במערת המכפלה, ובדם קר ירה בגבם של עשרות מתפללים, בתאוות רצח שלוחת רסן, מתוך רצון להרוג, להשמיד ולאבד כמה שיותר גברים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים. המחבל רצח 29 אנשים ופצע 125. הדבר החיובי היחיד בטבח, הוא שהמחבל נהרג, כפי שראוי שיסתיים פיגוע.

המחבל הרוצח היה תלמידו המובהק של אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י. הוא היה מועמד מס' 3 ברשימתו של כהנא. במעשהו הוא הגשים יותר מכל אדם אחר את "תורתו" של אבי תורת הגזע, המוטציה הגזענית של היהדות.

מרגע זה, גולדשטיין היה לגיבורם של הכהניסטים, שני רק לכהנא עצמו. דורות של כהניסטים גדלו על מעשהו הנפשע של המחבל הארור. הכהניסטים הקימו למחבל מוזוליאום על קברו, שהפך להיות אתר עליה לרגל של הכהניסטים. אחד הבולטים שבהם היה יגאל עמיר, שארגן קבוצות לעלות לקברו המקולל. גולדשטיין היה דמות ההשראה למעשהו של יגאל עמיר – רצח רבין.

איתמר בן גביר, אז פרח כהניסטים וכבר אז ביריון אלים, גזען ואנטי דמוקרטי, גדל אף הוא על ברכי "משנתו" של כהנא אותה הגשים גולדשטיין. הוא מעריץ גדול של המחבל וגם הוא העלה קבוצות רבות להשתטח על קברו הטמא. את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע על קברו של הרוצח. את תמונתו של המחבל, ועליה פסוקי נקם, הוא תלה בסלון ביתו.

ראש הממשלה נתניהו הקדיש שבועות ללחץ פיזי לא מתון כלל על סמוטריץ' לקבל לשורותיו את ממשיך דרכם של כהנא וגולדשטיין. על פי הסקרים, הכנופיה של הכהניסטים ועוזריהם מתנדנדת באזור אחוז החסימה ועלולה, חלילה, להיכנס לכנסת. נתניהו עלול להכניס את בן גביר גם לממשלה, ויהיה זה כתם על מדינת ישראל לדיראון עולם.

איני חושד בנתניהו שיש לו אהדה לכהניסטים, חלילה. הוא סולד מהם לא פחות ממני. אבל אין לו קווים אדומים במלחמת ההישרדות שלו.

* למען הדיוק – אסנת מארק בראיון לאסף ליברמן ב"כאן 11": "לאיתמר בן גביר יש דעות שונות קצת משלנו."

* התערבות בלתי נסבלת – כל התערבות של גורם זר בבחירות בישראל היא בלתי נסבלת. גם אם מדובר במדינה ידידותית. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר באוייב מר. פנייתו של נתניהו לרש"פ כדי שתתערב למענו בבחירות, היא מעשה חמור ביותר, המעיד על מצבו – אדם נואש שאיבד את כל הבלמים ומוכן לעשות הכול כדי לשרוד. הפנייה לאש"ף היא המשך ישיר לחיזור הנואש אחרי האחים המוסלמים (רע"ם) והתועבה הכהניסטית.

מה המחיר שנתניהו משלם לרש"פ? אי כיבוד החלטות בג"ץ הדורשות את פינוי חאן אל אחמר? חיסונים? "הכלה" של פיגועים?

* נגד חרמות – בנט תוקף את נתניהו במילים קשות, וצודק בכל מילה, אך כאשר נשאל אם לא יישב בממשלה בראשות נתניהו, הוא משיב שהוא נגד "חרמות". פתאום הוא מודיע שלא יישב בממשלה בראשות לפיד. אז הוא בעד חרמות?

המסקנה המצערת מדבריו, היא שכל קול לבנט עלול להיות קול להמשך שלטונו המסואב, המושחת והרקוב של נתניהו.

דבריו של בנט הם הוכחה לכך שהיחיד שיכול להקים ממשלה חלופית לנתניהו הוא גדעון סער. אבל כדי שתהיה זו ממשלה יציבה, חשוב שתקווה חדשה תקבל מספר רב ככל הניתן של מנדטים.

* גנץ כחיסון – "מי ערב לי שלא תלכו אחרי הבחירות לממשלת נתניהו? איך אני יכולה לסמוך עליכם, אחרי שסמכתי על גנץ ואת הקול שלי הוא לקח לממשלת נתניהו?" שאלה זו הופנתה לח"כ יפעת שאשא-ביטון בחוג בית במושב אניעם שבגולן. שאלה כזאת מופנית כמעט בכל מפגש.

יפעת, שבאופן כללי היתה נפלאה בחוג הבית – רהוטה, בקיאה בחומר, משכנעת, שבה והתחייבה באופן שאינו משתמע לשני פנים שאין שום סיכוי שזה יקרה.

גם אני השבתי לשאלה. לכאורה, גנץ שבר את האמון ובעקבות מעשיו כבר לא מאמינים למי שמתחייב שלא יצטרף לנתניהו. דעתי הפוכה לחלוטין. הערובה לכך שסער ותקווה חדשה וגם מפלגות אחרות, לא תצטרפנה לממשלה בראשות נתניהו היא דווקא מה שקרה לגנץ. תרגיל ההונאה והעוקץ שעשה נתניהו לגנץ ומצבו היום של גנץ כתוצאה מכך, הם החיסון מפני צעד דומה של מנהיג אחר.

סיפרתי על כך שהייתי חבר פעיל בתל"ם וביום שיעלון הסכים לממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, פרשתי מתל"ם, אפילו לפני יועז הנדל  וצביקה האוזר. תמכתי בכל מאודי בממשלת אחדות. הייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית שהפעילה לחץ כבד על נתניהו וגנץ להקים ממשלת אחדות. גייסנו כוחות משמעותיים כמו שרנסקי ורות גביזון למאמץ. באמת האמנתי שזה מה שנחוץ למדינת ישראל במשבר הרפואי, הכלכלי והפוליטי הקשה הזה. ואכן, גנץ עשה את הדבר הנכון, באומץ רב, תוך נכונות לשלם מחיר פוליטי כבד. כל עם ישראל ראה מה קרה שם. היום הכול יודעים שאין שום ערך להתחייבות של נתניהו ולחתימת ידו. לכן יש אפס אחוזי סיכוי לכך שסער יצטרף לממשלה בראשות נתניהו.

אחד המשתתפים העיר שאני השלכתי את הרימון שגנץ קפץ עליו.

* ווין-ווין-לוז – בני גנץ וכחול לבן הצטרפו לממשלה כדי להיכנס תחת האלונקה ולהיות שותפים מלאים במשימה הלאומית של מלחמה בקורונה ובתוצאותיה הכלכליות. למרבה הצער הוא נפל למלכודת של נוכל שעקץ אותו, בתרגיל הפוליטי המבאיש ביותר בתולדות המדינה. בכך הוא הפך למשל ושנינה בעיני רבים בציבור; הן בעיני מי שאימצו את התרבות הביביסטית על פיה אדם ישר-דרך הוא מפסידן שלא מתאים לפוליטיקה, והן בעיני מי שהתנגדו לכניסה לממשלה וממחישים שאין שמחה גדולה משמחה לאיד.

אף שלא ניתנה לגנץ אפשרות אמיתית לממש את מטרת כניסתו לממשלה, הוא יכול להתהדר בהישג הגדול של כחול לבן – הגנה על מדינת החוק ומערכת המשפט. יש מקום לשינויים ורפורמות במערכת, אך אין אפשרות כזאת כאשר ראש הממשלה לעומתי למדינת החוק ומנהל מלחמת חורמה במערכת המשפט. במצב הזה יש לשחק בונקר ולהגן על המערכת מכל משמר מפני מהרסיה ומחרביה. זאת עשו גנץ וניסנקורן בגבורה, ובצדק גנץ מציג בגאווה את ההישג הזה.

משום מה הוא אינו מסתפק בכך, ומתפאר ב"הישג" נוסף – "מנעתי סיפוח חד-צדדי."

אני תומך בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כך שבעיניי אין זה הישג אלא החמצה. אולם בין אם זה הישג ובין אם זו החמצה – אין זה הישג או החמצה של גנץ. בהסכם הקואליציוני נקבע בפירוש שיש לכחול לבן זכות וטו על כל נושא ונושא בממשלה הפריטטית זולת נושא אחד – החלת הריבונות. היה רוב בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות. מי שהחמיץ את ההזדמנות הוא נתניהו ואך ורק נתניהו.

נוח לגנץ להתפאר בפני הבייס שלו שהוא "מנע סיפוח" והנראטיב הזה משרת גם את נתניהו בפני הבייס שלו – יש לו שעיר לעזאזל לכישלון. מבחינת השיקולים האלקטורליים של נתניהו וגנץ זהו נראטיב של win-win. אבל מדינת ישראל הפסידה.

קראתי רשומה של עובד אלילים בפולחן האישיות של נתניהו על פיו "איש השמאל הקיצוני" גנץ סיכל את החלת הריבונות. אצלם כל מי שאינו סוגד לנתניהו הוא לא סתם שמאל אלא שמאל "קיצוני". נתניהו מכהן ברציפות כראש הממשלה מאז 2009. ומדוע ב-12 השנים הללו הוא לא החיל את הריבונות? בגלל גנץ.

* כלב השמירה – אודי סגל, שראיין את נתניהו לערוץ 13 היה מעולה. כבר בפתח הריאיון הציב גבולות כאשר דרש מנתניהו להתנהג כמו ראש ממשלה בלי "נה נה נה נה נה". נתניהו המופתע אישר. וכאשר נלחץ ונדחק אל הקיר, פצח בשירת "נה נה נה נה". הפעם היה זה שיר תבוסה, של אדם נואש שאין לו תשובות על השאלות הקשות.

אמנם חסידיו השוטים של נתניהו ועובדי האלילים בפולחן האישיות שלו יספרו כמה הוא היה גדול, אבל זה כי אינם מסוגלים אחרת. אבל מבחינת המתלבטים והמהססים – אני בטוח שנתניהו התגלה במערומיו. נראה לי שאודי סגל ראה פעמים רבות את מופע האימים של נתניהו מול יונית לוי, נערך לכל השטיקים, בא מוכן לגמרי, והיה מקצועי מאוד. תפקידה של התקשורת להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, וסגל מילא את המשימה בגדול.

* הבוקר שאחרי המהפך – אני מקווה מאוד שבעוד חודש נשחרר את ישראל מפגיעתו הרעה של נתניהו, אך תהליך היטהרות החברה הישראלית והדה-ביביזציה יהיה עוד ארוך, להערכתי יהיה זה תהליך של עשרות שנים. תהיה זו הקלה גדולה לראות את נתניהו יוצא את בלפור, אך החריש העמוק באדמה החרוכה שהוא השאיר, שיחל בבוקר שאחרי המהפך, יהיה קשה, מתסכל וממושך.

* הרחק ימינה – הציונות הדתית ההיסטורית התאפיינה מאז ומתמיד בגישה חברתית, במלחמה בעוני ובפערים סוציואקונומיים. המפד"ל היתה חיבור בין הפועל המזרחי שהיתה תנועה ציונית דתית סוציאליסטית ברוח תנועת העבודה הציונית, לבין המזרחי שנטתה לציונות הכללית, הבורגנית, אך גם היא היתה בעלת רגישות חברתית (קרובה לגישה החברתית שאפיינה את הליכוד של בגין ודוד לוי). בכל הממשלות המפד"ל היתה סמן חברתי. היא דרשה תמיד ולרוב גם קיבלה את תיק הסעד/רווחה (עד שנת 1977 משרד הרווחה נקרא משרד הסעד ובהמשך משרד העבודה והרווחה, משרד הרווחה והשירותים והחברתיים ועוד), וכל מנהיגיה הבכירים היו שרי הסעד/רווחה: משה חיים שפירא, יוסף בורג, מיכאל חזני, זבולון המר, אהרון אבוחצירה וזבולון אורלב. המפד"ל התגאתה תמיד בהיותה אלופת החקיקה החברתית בכנסת.

הגישה הזאת של המפד"ל נבעה מגישתה הדתית. היא ראתה בגישה הזו מימוש של ערכי הצדק החברתי ביהדות וראו בפועלם החברתי שליחות דתית.

איך זה קרה שימינה של בנט ושקד ומפלגתו של סמוטריץ' הפכו לסמן הליברטריאני של הפוליטיקה הישראלית? איך הם הלכו כל כך ימינה, במובן החברתי-כלכלי, במהלך בזק של עשור?

אני מקווה מאוד שזו תקלה זמנית.

* תו ירוק מורחב – אני תומך במדיניות התו הירוק. כיוון שאין אפשרות בימינו לכפות על אנשים להתחסן, חשוב לעודד אותם להתחסן, גם באמצעות תמריצים. אולם יותר משזה תמריץ למתחסנים, זו מניעת ענישה קולקטיבית לכל הציבור בשל מיעוט שמסרב להתחסן. הרי מה האלטרנטיבה? לדחות את פתיחת אירועי התרבות, המסעדות, חדרי הכושר וכו' בעוד חודש-חודשיים. זו פגיעה קשה במטה לחמם של כל המתפרנסים מן התחומים הללו ופגיעה קשה בקהל, בלקוחות, במתאמנים, שמשתוקקים לחזור לפחות לשגרה חלקית. ולמה שלא יוכלו? בגלל מיעוט שמסרב להתחסן? מי שבחר לא להתחסן, פוגע קודם כל בעצמו ובילדיו, אך גם בזולת ובמאבק המשותף למיגור הקורונה. אם זו בחירתו, שישלם את מחיר ההחלטה ולא יתבכיין.

אני בעד מדיניות התו הירוק, אך יש בעייה באופן ניהולה. אם לחדרי הכושר נכנסים רק מחוסנים ומחלימים, למה צריך להגביל כל כך את מיספר המתאמנים? כנ"ל במסעדות ובמופעי תרבות. הרי החיסון יעיל ב-99%, אז למה להקשות על בעל מסעדה ולא לאפשר לו פתיחה מלאה למתחסנים? למה רק 40% תפוסה? ממה הוא ירוויח אחרי השנה הקשה הזאת? מדיניות התו הירוק נכונה, אך יש לנהל אותה אחרת.

* באשמתם – זה לא היה בבני ברק. הם לא חרדים. הם לא ערבים. הסרטונים אינם מטעים – זו מסיבת הדבקה המונית בתל-אביב. מסיבה מופקרת של אנשים חסרי אחריות. בגלל אנשים כאלה, המגפה תמשיך להכות בנו. הם בלי מסכות, כמובן, ואני בטוח שרובם גם לא התחסנו.

* אלופים – במושב נהלל בעמק יזרעאל, אחוז המחוסנים מגיל 50 ומעלה הוא 100%! אחוז המחוסנים בגיל 16 עד 50 הוא 96%. אם כל המדינה היתה כמו נהלל, היינו מדבירים את הקורונה.

* שאלה הלכתית – אדם שלא התחסן לקה בקורונה ומת – יש לקבור אותו מחוץ לגדר?

* לא כבשים – גרפיטי בראש פינה הקורא לאנשים לא להתחסן מסתיים במשפט "אנחנו לא כבשים." מעניין איזה כבש קרוב יותר לשיפוד, זה שהתחסן או זה שלא?

* נגד האלימות – מי שמפגינים הפגנה אלימה נגד האלימות, אינם נגד האלימות, אלא הם האלימות עצמה.

* המניע – אני צופה עוד הרבה אירועים אלימים כמו באום אל-פחם – עד הבחירות. מה שעומד מאחוריהן הוא מצבה של הרשימה המשותפת בסקרים.

* הבריון השכונתי – והרי התחזית לימים הקרובים: גדעון לוי יפרסם מאמר ב"הארץ" שבו יביע תמיכה בפיגוע האיראני נגד ספינה ישראלית. במאמר יופיע המשפט ש"ישראל היא הבריון השכונתי של המזה"ת."

* לא גבול ולא בינלאומי – בפרק השני של הסדרה על אריק שרון ב"כאן 11" דובר על הקמת גדר ההפרדה. אף ששרון אמר תמיד שזו גדר ביטחונית ואינה גבול – לא גבול ביטחוני ולא גבול מדיני, הנראטיב של הסדרה וגם של כמה ממקורבי שרון, שהתראיינו בה, היתה שהוא רצה לעצב על פיה את הגבול בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית שממזרח לה. האם זו אכן היתה כוונתו או שאותם אנשים מדברים מהמיית לבם? אין לי מושג. קשה לי להאמין שזו היתה כוונתו של שרון, אך כיוון שלא הייתי מעלה על דעתי שהוא יעקור את גוש קטיף, אני נמנע מאמירה נחרצת בנדון.

בתיאור תוואי הגדר, נאמר בנימה של ביקורת מהולה בהערצה, שבתוואי הגדר שרון התעלם מהקו הירוק, הגבול הבינלאומי.

איזו בורות! הקו הירוק – לא זו בלבד שלא היה הגבול הבינלאומי, הוא כלל לא גבול, אלא קווי שביתת הנשק ב-1949, שמלכתחילה הוגדרו כזמניים. הגבול הבינלאומי, שנקבע בידי חבר הלאומים ב-1922, לא זו בלבד שאינו הקו הירוק, הוא גם לא הירדן, אלא הוא כולל את שטח ממלכת ירדן כחלק מא"י המנדטורית. אכן, הקו הירוק בין ישראל לבין מצרים, סוריה ולבנון היה על פי הגבול הבינלאומי. כלומר לפי הגבול הבינלאומי סיני (אך לא רצועת עזה) והגולן לא היו חלק מא"י. אבל הקו הירוק שממערב ליהודה ושומרון? גבול בינלאומי? איזו בורות!

בפרק נאמר שישראל התחייבה בהסכם אוסלו לפתרון של "שתי מדינות לשני עמים". אני ממליץ לעורכי הסדרה לפתוח את הסכמי אוסלו א' ו-ב' ולחפש שם אמירה כזו. גם אם יחפשו בנרות – לא ימצאו. רק השבוע, לצורך ספר שאני כותב, קראתי שוב את ההסכמים. זאת פשוט המצאה. נראה שגם כאן דיברו היוצרים מהמיית לבם.

על פי הסרט, ישראל השליטה את בשיר ג'מאייל על לבנון. כאשר הוא נרצח, דיקלם הקריין, הוכח שאי אפשר לכפות מנהיג על מדינה אחרת. אני סבור שהמעורבות הישראלית בפוליטיקה הלבנונית היתה שגיאה חמורה, שתקעה אותנו שנים רבות בבוץ הלבנוני. אבל בלי קשר לדעתי או לדעתו של מישהו אחר, מן הראוי שסרט תיעודי ידבק בעובדות. באשיר ג'מאייל נבחר בבחירות בידי העם הלבנוני. הוא נרצח בידי סוריה. ואחרי רציחתו העם הלבנוני בחר לנשיאות את אחיו אמין. נכון, ישראל רקדה עם באשיר השקרן והמושחת, שגרר אותנו להרפתקה מסוכנת. אך ישראל לא השליטה אותו.

וסיפור אישי, הקשור לנאומו המפורסם של שרון בכנס הסתדרות המורים בלטרון, שהוצג בפרק. בשנים הראשונות לשלטון שרון, כתבתי לו נאומים. לא עבדתי בלשכתו, לא נפגשתי איתו, אני אפילו לא בטוח שהוא ידע על כך. הייתי קבלן מישנה של קבלן מישנה של לשכתו. חברי יוסי ירושלמי ז"ל, עבד כפרילנסר עם ליאור חורב ולשכת שרון, בשירותי יח"צ וקריאטיב. בין השאר הוא התבקש לכתוב נאומים ואת הנאומים הללו אני כתבתי. את החשבונית שלחה הנהלת חשבונות של קיבוץ אורטל ליוסי, לא ללשכת רוה"מ. כשיוסי חלה, נפסקה ההתקשרות.

לא כתבתי נאומים מדיניים או פוליטיים, אלא נאומים לטקסים ואירועים. אחד מהם היה לכנס הסתדרות המורים בלטרון. כתבתי נאום שעסק כולו בענייני חינוך. למחרת בבוקר שמעתי ברדיו על הנאום שבו דיבר שרון לראשונה על מדינה פלשתינאית. 

* שיר אחד – ההסכת (פודקסט) האהוב עליי הוא "שיר אחד". כל פרק בהסכת מוקדש לסיפורו של שיר עברי אחד. כמי שמתעניין בתולדות הזמר העברי וחוקר אותו, ההסכת הזה הוא מתנה בעבורי. גם אם הידע שלי בתחום רב, אני לומד לא מעט דברים חדשים.

הפרק האחרון בהסכת הוקדש לשיר "ליל חנייה". מכל הפרקים ששמעתי עד כה, זה הטוב ביותר. אלתרמן הוא המשורר הנערץ עליי. הוא גדול המשוררים העבריים בכל הדורות, לטעמי. גדול מביאליק ואף ממשוררי תהילים. מכל יצירתו, האהובה עליי ביותר היא "שירי עיר היונה". כן, אותו ספר פחות נחשב, שהברנז'ה הספרותית קטלה כי הוא היה לה פטריוטי מדי, לא עלינו, הוא המדבר אליי ביותר והמרגש אותי ביותר. אני מזדהה עם האמירה של המשורר והפרטיזן אבא קובנר: "אשריי שזכיתי לחיות בדור שבו נכתבה יצירת המופת 'שירי עיר היונה'." הספר הוא האפוס הגדול של מלחמת השחרור. ומכל שירי עיר היונה, האהוב עליי ביותר הוא "ליל חנייה". הקדשתי לו את אחת מפינותיי ברדיו "אורנים" וכתבתי עליו לא פעם. מעבר למילים המופתיות, שכתב אלתרמן בעקבות קרב שהשתתף בו בתש"ח, במבצע יואב, והוא מספר על ליל ההיערכות לקרב, על הווי הלוחמים ועל דברי המפקד יצחק שדה לפני היציאה לקרב, גם הלחן של יאיר רוזנבלום – גאוני, גם הביצוע של חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר נפלא. בקיצור – יצירת מופת.

בכל הקשור לניתוח השיר ולסיפור כתיבתו, הפרק ב"שיר אחד" לא חידש לי דבר. אולם באשר לגלגוליו מרגע הלחן ועד הביצוע בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ג – ידעתי חלק מן העובדות, אך למדתי הרבה דברים חדשים שלא הכרתי. נהניתי מאוד ואני ממליץ מאוד.

ויש גם תיקון טעות. חנוך חסון, מפיק פסטיבל הזמר, סיפר על השינוי בפסטיבל באותה שנה. עד אז ההפקה פנתה ליוצרים וביקשה מהם לכתוב לפסטיבל. באותה שנה היתה פנייה כללית לציבור הרחב להציע שירים, ומאות יוצרים הגישו את הצעותיהם. חסון הסביר זאת בבקשה שקיבל משר החינוך והתרבות יצחק נבון. אלא שבאותה תקופה יצחק נבון לא היה שר החינוך אלא ח"כ מן השורה. הוא התמנה לשר החינוך רק בממשלת האחדות ב-1984. שר החינוך והתרבות ב-1973 היה יגאל אלון. או שהפונה אליו היה שר החינוך אלון, או שנבון פנה אליו, לא במסגרת תפקיד כלשהו.

* עשור לפינתי – היום לפני עשר שנים, ב-28.2.11, שידרתי לראשונה את פינתי השבועית בתוכניתו של רני קרן "ינשופים" ברדיו "אורנים". מדי שבוע, ביום שני ב-22:45, אני משמיע שיר עברי ומספר עליו. לעיתים הדגש הוא על ניתוח הטקסט, לעיתים על סיפור היווצרותו של השיר, מדי פעם על השיר כמייצג תופעה חברתית, תרבותית או מוסיקלית ולעיתים הדגש הוא על היוצר, ביום הולדת עגול או להבדיל בפטירתו או ביום שנה עגול למותו. במשך השנים התארחתי פעמים אחדות בתוכנית שלמה של "ינשופים" שהקדשתי אותה ליוצר אחד: נעמי שמר, מאיר אריאל, נתן אלתרמן ואריק איינשטיין. ופעם אחת השתתפתי כמראיין אורח בתוכנית שאירחה את יוסי גמזו.

השיר הראשון שהשמעתי בתוכנית היה "שרליה" של חוה אלברשטיין. השיר האחרון שהשמעתי, בשבוע שעבר, היה "שיר ארץ" בביצוע אורה זיטנר. היתה זו התוכנית הראשונה לאחר הפסקה של 5 חודשים, מאז תחילת הסגר השני, כיוון שמכללת אורנים לא איפשרה את הפעלת הרדיו בתקופת הסגרים. בחודשים אלה נפטרו שש דמויות מרכזיות בעולם הזמר והשירה, ולהם יוקדשו התכניות הראשונות עם החזרה לשידור. התחלתי בפינה שהוקדשה לאורה זיטנר, מחר אקדיש את הפינה לנתן זך ואמשיך בכך בשבועות הבאים.

הפינה ברדיו "אורנים" יקרה וחשובה לי מאוד, עסקתי בה בקרוב ל-500 שירים ואני מקווה שתימשך עוד שנים רבות.

* לחסום – הלקח שלי משתי השעיות שהושעיתי בפייסבוק בתקופה האחרונה היא לחסום את הפרובוקטורים ולא להיגרר אתם לקרבות רחוב. בדיוק לשם כך קיימת אופציית החסימה. גלי שטקר, שהתלוננה על תגובה שלי לפרובוקציות שאילו הייתי מתלונן עליהן היא לבטח היתה נחסמת, היא מטרידה סדרתית שכבר פעמים רבות בעבר שקלתי לחסום אותה. היה ביביריון שבמשך שנים השתלח בי (ובכל מי שאינו סוגד לאלוהי העבודה הזרה שלו) בגסות תוך הפצת שקרים גסים. פעמים רבות התעלמתי, לעיתים אף דילגתי על תגובותיו ולא קראתי אותן. אבל לא אחת נגררתי לשעות של קרבות רחוב מיותרים. אחרי שחסמתי אותו, לא הבנתי למה לא עשיתי זאת עד אותו רגע. החסימה אינה סתימת פיות, כי הוא יכול להמשיך להתבטא כאוות נפשו, ובסך הכול אני לא אראה מה שהוא כותב והוא לא יראה את מה שאני כותב ולא יגיב תגובות מתלהמות.

* ביד הלשון: לוֹט – את אחת הפינות האחרונות הקדשנו למילה לוּט, כדוגמת לוּט בערפל. משמעות המילה היא מכוסה, עטוף.

מאותו שורש נגזרת המילה לוֹט, בחולם, שמשמעותהּ – כיסוי. הסרת הלוֹט ממצבה או משלט, פירושה הסרת הכיסוי. וברבים – לוֹטִים.

אורי הייטנר

* * *

הצביעו "רק לא ביבי"!

מיספר החיסונים ל-100 אנשים:

בישראל 56.3

באיחוד האמירויות 34.8

בארה"ב 9.4

בצרפת 2.3

בהודו 0.3

הצביעו "רק לא ביבי"

רק כך ניפטר סוף-סוף

משלטונו המושחת של הנאשם בפלילים!

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

מ"ו. הנה זה קורה לי

20.8.11. אנחנו נוסעים לרמת הכובש לערב שירה בציבור של חבורת עין עירון. בטויוטה שלי יושבים גליה עוז, אורה מורג, יהודה אטלס ואני. כשעברנו את שער הקיבוץ כבר שמענו את קולות השירה והבנו שהפסדנו את נאום הפתיחה של יעל פרידמן מלכת האירוע.

עד מהרה מצאנו ארבעה מקומות ישיבה בשורה צדדית, לא הרחק מהבמה, ואיך שהתיישבנו, נפסקה השירה. מישהו הגיש ליעל את המיקרופון ולצערנו הבנו, שלא הפסדנו כלום. היא אמרה שהשירה הערב מוקדשת לזכרו של אמיץ, חבר הקיבוץ שהיה הרוח החיה בערבי שירה בעין עירון והרים תמיד את המורל כשליווה את השירה בנגינה על קופסת גפרורים. אני מתאר לעצמי שהיו לו גם סגולות נוספות, אך כל האחרות כנראה לא משתוות למוסיקה שאפשר להפיק מקופסה.

השירים הבאים הם נוגים, כיאות להספד שיעל נשאה. אורה, היושבת מימיני שרה מכל הלב, כאילו היא עוד בלהקת הנח"ל. אני אוהב לשבת לצידה כשהיא שרה, כי היא מכירה את המילים של כל השירים, וקל להצטרף אליה.

גליה היושבת משמאלי, שרה בכל פה גם היא, למרות שבתחילת הנסיעה הודיעה שהיא לא מתה על שירה בציבור, ובאה רק כדי לזכות בחברתנו האהובה עליה.

יהודה היושב משמאלה, לא מבזבז הרבה זמן וכבר בשיר השלישי הוא עושה את מה שהוא הכי אוהב לעשות בשירה בציבור – ישן. אם תשאלו אותו הוא יכחיש שהוא נרדם. לדבריו הוא פשוט אוהב לשיר כשראשו מונח על חזהו. שיהיה כך. 

בשורה שלפנינו אני מזהה את אותו עלם שחרחר שהפליא לרקוד במעגלי המחול בעין עירון. אני מחפש את כסופת השיער שרקדה עימו ומוצא אותה רק אחרי שהוא רוכן קדימה, והיא  נגלית  לצידו, יושבת לפני כיסא הפלסטיק שעליו יושב יהודה אטלס בצורה מקופלת.

מרגע שאני מגלה אותה אני לא מסיר ממנה את עיניי, ומציין לעצמי שהפרח הוורוד שכינס תחת עלעליו את שיער השלג שלה, שינה את טעמו ועתה הוא עשוי בצבע סגול עדין. היא אינה שרה בהתלהבות כמרבית המזמרים, ונשמעת לי יותר לוחשת  מאשר שרה. מרגע שאני מגלה אותה, מתחלפות דפיקות הלב שלי לצלילי פעמונים, וליבי מתמלא אושר בלתי מובן. מוחי הקודח המשתתף בחגיגה גם הוא, עולה על פסים מעשיים ומתחיל לחשוב מה אשאל אותה, בלי שאראה כפרחח הרוצה להוציא אותה לתרבות רעה.

פתאום, בהפסקה שבין השירים, אני לא מאמין למראה עיניי. נסיכת השלג שלי בכבודה ובעצמה, ללא אזהרה מוקדמת, מפנה ראשה  אחורה לעבר יהודה ושואלת אותו משהו. יהודה, אשר בדרך כלל מתעורר בהפסקות השירה, קורע מידית את קורי השינה מעיניו ומשיב על שאלתה בהתלהבות גוברת. אני מנסה לחדד את אוזניי כדי לשמוע על מה הם מדברים, אך כאן בדיוק האקורדיוניסטים פוצחים בשיר חדש, וקולות השניים נבלעים. מה שאני רואה עכשיו זה שיהודה נוטל ממנה את שרביט הדיבור, משתלט כליל על הדיאלוג וכל שנותר לה זה להניד את ראשה בהסכמה מנומסת.

השירה נמשכת. לבנת השיער כבר החזירה את מבטה אל הבמה, יהודה כבר החזיר את ראשו לעבר חזהו ואני כבר יודע איזו שאלה אשאל אותה, אם רק יהיה לי אומץ. אורה אומרת לי שהיא הולכת לשתות מים ואני נותן לה את רשותי המלאה, למרות שאני חושד בה שהיא בעצם רוצה לשירותים. שתי דקות אחרי שהיא עוזבת את השורה, גליה לוחשת לי באוזן שהיא ויהודה הולכים לנפוש בצד. אני קצת נעלב על שבחרה לנפוש עם יהודה, אבל משלים עם מר גורלי ומבטיח לה שלא אקח את זה ללב.  

עכשיו, כששני הכיסאות שמשמאלי התפנו, אני זז ממקומי ומוצא עצמי יושב מאחורי משאלת ליבי, הממשיכה ללחוש את השירים בלי לנחש שמאחוריה יושב מישהו המתכונן לשאול אותה את שאלת המחץ של חייו. מי שמקל עליי את המהלך הבא, הוא  הרקדן שחור השיער האומר משהו לשכנתו וכשהיא מנידה את ראשה הלבן בהסכמה, הוא קם והולך בכיוון היציאה של אורה. עכשיו מגיע התור שלי. אני אומר בליבי אחת, שתיים שלוש, ומניח אצבע רופפת על הכתף של זו שבדעתי לקטוף. הלא יאומן קורה, היא מפנה פניה אליי ופוערת מולי זוג עיני שקד חומות נוצצות. אני לא מתמהמה מישיר אליה את עיניי החומות והנוצצות לא פחות משלה, ושואל בביטחון מלא היסוסים, אם אני יכול לשאול אותה שאלה שעומדת לי על קצה הלשון.

היא קצת מופתעת מהבקשה, אך במקום להסתכל לי על קצה הלשון, מישירה מבט לעיניי  ואחרי התאוששות קלה שואלת מה רציתי לשאול.

אני מתעשת ומסביר לה שמה שרציתי לשאול, זה אולי עניין של מה בכך, אבל מאחר שאנחנו כבר מדברים, אז מעניין אותי לדעת מאיפה היא מכירה את יהודה.

היא לא חושדת בכוונה הטמונה בשאלה עמוקת השיטחיות הזאת ועונה: "יהודה אטלס? מי לא מכיר את יהודה אטלס? סך הכול אמרתי לו שאני נעזרת מאוד עם הספרים שלו בעבודתי." 

אחרי הדברים המשמחים האלה, הקרח נשבר ואני שואל מה עיסוקה המדויק, כי אולי גם הספרים שלי יכולים לעזור.

היא מסבירה שהמקצוע שלה נקרא 'מורה להוראה מתקנת' והיא עוזרת לילדים שיש להם בעיות של קשב וריכוז.

מי שברגע זה בא לעזרתי הוא שחר נכדי, הנמצא בקשת האוטיסטית וסובל מבעיות קשב וריכוז. היא לא חושבת שהילד הוא בתחום המומחיות שלה, אבל תשמח לדבר עם האימא שלו ואולי תדע לאן לכוון אותה. זאת ההזדמנות לבקש את הטלפון שלה. היא מוציאה כרטיס ביקור, אני קולט את שמה נטע שקד, ושמח לראות שחוץ ממיספר טלפון מופיעה בכרטיס גם כתובת האימייל שלה. יותר מזה אני לא צריך. אם יש לי את האימייל, אני יודע מה שהיא עוד לא יודעת, שמעכשיו לא תיפטר ממני כל כך בקלות.

בהפסקה אני יוצא לחפש את גליה ויהודה. בדמיוני אני חושב למצוא אותם משחקים במחבואים בין שיחי האקליפה הגובלים בצידה הדרומי של רחבת השירה בציבור. השיחים נמצאים חפים מכל נפש חיה ואין לי ברירה אלא להמשיך לחפש, עד שאני מגלה אותם בתוך מועדון הקיבוץ המואר. הם יושבים בניחותא על שתי כורסאות במרחק של אי נגיעה, ועסוקים  בשיחה מעמיקה על עתיד האומה.

במכונית בדרך חזרה אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ, תחושה של לידה מחדש ממלאת אותי וכל תא בגופי אומר שירה. בסוף אני לא יכול להתאפק, ופי האמון על שמירת סודותיי לעצמי, מכריז פתאום  קבל כל יושבי הטיוטה המנומנמים, שקרה לי אסון. נפלתי בפח ואני מאוהב.

בבת אחת כל השלושה מתעוררים ואורה הראשונה שלוקחת את דברי ברצינות ושואלת:    "במי?"

"בזאת עם הקוקו שישבה לפני  יהודה."

"מי? לבנת השיער?" יהודה מתעורר, "אישה יפה מאוד. אבל היא התחילה איתי לא איתך."

"איתך התחילה, אבל איתי המשיכה. אתה ברחת עם גליה, אז רק אני נשארתי לה..."

אני לא זוכר על מה עוד דיברנו במכונית, אני זוכר רק שידעתי מה אני עושה ברגע שאני מגיע הביתה. אני הולך ישר למחשב, מוציא מהארנק את כרטיס הביקור הטרי ושולח אימייל  שאותו מסוגל לשלוח  רק מי שנכווה באהבה ממבט ראשון ומעיו מתהפכים בקרבו מרוב מתיקות וכל כולו נופת צופים של מי שמצא את פרח לב הזהב:

מאת: פוצ'ו

תאריך: יום ראשון  21 לאוגוסט 2011  שעה:  01:12               

אל: נטע שקד

נושא: נזכרתי

פתאום נזכרתי ששכחתי להגיד לך לילה טוב לפני שנפרדנו, וכעת מה תחשבי עליי? אז הנה אני ממהר לתקן את הרושם ושולח לך לילה טוב וליל מנוחה כתוספת.

שלך (מי זה כבר יכול להיות?)  

לזכותה של הנמענת יש להודות שהיא לא עברה לסדר היום (או יותר נכון הלילה), ולאחר שקראה את איגרת האהבה שיונת הדואר העבירה לה אחרי חצות, היא לא חשבה פעמיים, או אולי שלוש, וישר החזירה לאוהב הדואג לשמו החינוכי, מכתב אהבה נגדי, אשר בו כל אות וכל מלה שרה את שיר השירים אשר למי שלא יודעת מה רוצים מהחיים שלה.

מאת: נטע

תאריך: יום ראשון  21 לאוגוסט 2011 שעה:  01:30       

אל: פוצ'ו 

נושא: נזכרתי

טוב שהצצתי במחשב ועכשיו אוכל לישון בשקט. לילה טוב ושבוע טוב.  

נטע 

מה הם כל שירי האהבה של שלמה המלך ואפילו של אלתרמן מלך המלכים, לעומת שיר השירים העמוק מיני ים, אשר קיבלתי זה עתה. אשריה, היא ודאי תוכל לישון בשקט, אבל אני, אללי, בטח לא אצליח לעצום עין.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אירית שושני

וְרֶגַע לִפְנֵי

אָדָם עוֹטֶה אֶת מַסֵּכַת יָמָיו

וּבְמוֹתוֹ נִקְלֶפֶת הַמַּסֵּכָה

קוּרִים קוּרִים

עַד לְשַׁד הַנֶּפֶשׁ עַד

קְרוּם הַלֵּב

וְהַנְּשָׁמָה שׁוּב חֲשׂוּפָה מְצֻנֶּפֶת

בִּתְנוּחָה עֻבָּרִית

לִקְרַאת הַבִּלְתִּי נוֹדַע

הָרָקִיעַ הוֹמֶה לָהּ

הָאֲדָמָה אִמָּא

וְרֶגַע לִפְנֵי – פּוּרִים עַכְשָׁו

הַמַּסֵּכָה מְמַסֶּכֶת אֶת

מְכִתּוֹת הָאֹשֶׁר

בִּנְטִיפֵי זְמַן עַד שִׁכְרוֹן חוּשִׁים

עַד דְּלָא יָדַע

* * *

דני קרמן

אבנר כץ

[מתוך דברים של דני קרמן בבלוג שלו, שאותם נשא

בפתיחת תערוכתו של אבנר כץ ז"ל בגלריה זוזו]

לאבנר היה זמן משלו. אבנר האמן והאדם בן ה-80 היה מופעל מכל מה שעבר עליו בכל חייו. הביוגרפיה שלו היתה נוכחת כמעט בכל יצירה שלו, בכל סיפור. אני יודע שכל יצור אנושי הוא סך כל הביוגרפיה שלו, אבל לא כל אחד באמת סוחב את זה.

מי שביקר בבית של אבנר ואיילת זוכר שפרט לאוסף האמנות הנפלא של חברים טובים, שנמצא על כל הקירות, יש בבית שני קירות זה מעל זה:

למעלה את הפינה שבה הציג אבנר את אוסף כלי העבודה, שבעזרתם אפשר ללמוד וללמד את תולדות העבודה, ערך שרק התחזק אצל אבנר במשך השנים. וממש מתחת לקיר הזה, למטה במטבח, הקיר הנפלא שבו תלויים בצפיפות שהלכה והצטופפה במשך השנים, כל הציורים שאבנר צייר לאיילת מדי שנה ביום הנישואין שלהם החל משנת 1991. בכל אחד מהם הוא צייר את כל המשפחה הגרעינית.

גם הקיר הזה, כמו התערוכה הזאת שאנחנו נמצאים בה כעת, הוא יחיד במינו ואין דומה לו.

למי שעקב אחריו אבנר התברר שאבנר, ככל שהתבגר ואם תרצו "הזדקן", הפך להיות איש משפחה מסור יותר וחבר קרוב יותר, ממש כפי שהפך להיות אמן מחויב יותר.

בשנים האחרונות אבנר היה יכול להגיד ולכתוב לחברים קרובים דברים שלא העז להגיד לנו בגיל 30.

עם כל יום שעבר, המשפחה הנפלאה שלו הייתה חשובה לו יותר. גם כאמן אני לא זוכר שאבנר בן ה-30 היה מסוגל לקום כל בוקר ב-4:00 כדי לצייר את עצמו.

ואם תרשו לי אמשיך בנימה פחות רצינית. אני עובר כעת לתכונה השנייה שעליה רציתי לדבר והיא שופכת אור על ההומור הנפלא של אבנר.

אני לא מכיר אף אדם או יותר שיודע להפוך את הבנאלי למשהו חדש, נפלא או יוצא מגדר הרגיל.

כשהיינו צעירים אבנר המציא את הביטוי "משפטי קיוסק". הכוונה למילים או משפטים שאנשים אומרים זה לזה בלי להתכוון לכלום, רק כדי להעביר את הזמן או את השיחה. דברים שאתה אומר לקיוסקאי כשאתה קונה כוס סודה. ואכן היה לנו משחק כזה שאבנר המציא: ללכת לקיוסק לקנות סודה או אפילו לא לקנות כלום אבל להעביר מקסימום זמן ב"משפטי קיוסק".

את מה שאבנר עשה לאמירה הכי בנאלית "תהיה בריא" כולם כבר מכירים, ומצטטים את המשפט הנפלא: "תודה, כבר הייתי." אבל זאת דוגמה נהדרת להפוך כלום לאוצר רק על ידי שהוא מנער את הבנאלי ומשקיע בו מחשבה. לכן גם אהבנו שאבנר היה חוזר על סיפור שכולנו היכרנו, כי תמיד נוסף שם רובד של המחשבה החדשה.

דני קרמן

* * *

עקיבא נוף

שבת אביבית בעיצומו של חורף

טִיוּל שֶבִּשְׁנַיִם בְּפַּארְק הַסָטָאף

טִיוּל שֶׁבִּשְׁנַיִם בְּפַּארְק הַסָּטָאף –

יָד בְּיָד עֲטוּפָה, לְטוּפָה כַּף בְּכַף,

שְׂפָתַיִם נוֹגְעוֹת לִנְשִׁיקָה בַּחֲטָף

וְחָזֶה בֶּחָזֶה נֶאֱחָז כִּמְכֻשָף.

וּכְמוֹ בְּצִיוּר "הַכַּלָה" שֶל שַׁגַאל,

בּוֹ הָאִישׁ מְרַחֵף בָּרָקִיעַ מֵעַל,

גוּפוֹ מְרַקֵּד וְרֹאשוֹ נִמְלָא טַל,

עַד עוֹלָם, עַד עוֹלָם – בַּל  יֶחְדָּל.

* * *

אסתר ראב

מחלת המוזיקה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

המוזיקה היתה מעין מחלת משפחה אצלנו – משהגיע אחד מאיתנו לשנת השש-עשרה, החלה רוח בטנו להציק לו. לא די היה לו בהשתפכות קולו, ולא בקונצרט ליל השבת – כשאבא מנצח עלינו בבריטון שרוצה להיות טנור, ואמא בסופראנו גרוני – והרפרטואר היו זמירות אשר נעימתן קטעים מאופרות בשניים-שלושה קולות, וקטעי חזנות הנגמרים בהימנון האוסטרי, מס למלכנו פרנץ יוסף ירום הודו, כי על כן יוצאי אונגריה היינו.

החלונות היו פתוחים והמקהלה שלנו הלך קולה על פני הרחוב, ולאחר ימים נודע לנו כי גם קהל מקשיב יש לנו מעבר לחלונות – ואולם גם אחד מאיתנו לא אמר די בזה. משהגיעה שעתו – חלה במוזיקה בדיוק כמו באדמת. היתה זאת מחלה שהיתה נמשכת כמה שנים –

עד שבא משהו והיה טופח על פניו, איזה הכרח חיים, ומפנה אותו לצד אחר, מי לפרנסה, מי לעבודה, מי לספורט –

על השולחן בחדר-האורחים האפל-למחצה היה מונח קלרניט שחור כשכפות המתכת שלו מספרות על סיבובים, דילוגים, קולות וצלילים – סימפוניה שלימה היתה עולה ממראהו – לא פחות מאשר אילו היה פסנתר-כנף גדול פתוח לפניו –

ואולם בערב לאחר העבודה היה אחינו הבכור תוקע לפיו את הצינור השחור הזה, שהיה משפיע געיות ונהיות משונות, גאמות בלע"ז – ולידי מנגינה לא הגיעו – יוסל'ה שפילר הכלי-זמר – היה רבו – ורבי זה, שהיה בחתונות מנגן כיד המוזיקה הטובה עליו, עיניו ואפו היו אדומים מאי-שינה ושתייה, יוסל'ה זה היה בשעתו המוזיקאי הכי גדול בתקופה ההיא. לאחר שנים באו פסנתרים למושבה, וצלילי שופן ובטהובן היו משתפכים על ברושים ואוקליפטוסים שהספיקו בינתיים לגדול.

השנייה למחלת המוזיקה הייתי אני עצמי – במושבה החל מהדהד פסנתרו הגדול של רופא המושבה, וכנר מושך בשרביט אמנים אמיתי בא ארצה, לא כלי-זמר, וצ'ייקובסקי היה מנוגן ערב-ערב, כשהרופא מלווה בפסנתר [את הכנר]. בפעם הראשונה שמעו גדרות האקציה מין נגינה כזאת, ואף אני – כה גדול היה הרושם – שהבשיל גם בי את מחלת המשפחה – כינור, החלטתי, ויהיה מה, זה הקול – קול אנוש עולה ממעמקים, זו שירת הלבב של האדם, הן זה נוצר עבורי ואני עבורו (כך חשבתי) –

ובנווה-שלום חנות יחידה לכלי-זמר, ו[שם] הכינור נקנה. מראהו היה מרומם אותי: חום-אדמדם היה, מותניו דקות והחריצים החתוכים בו מלאים סוד, אוזניו שחורות-שחורות, וראשו הקטן הכפוף פנימה – היה מזמר לי במראהו בלבד –

היה זה סמל אזיי יותר מכינור – כל אשר תסס והחל מבשיל – בדחילו הייתי נוגעת בו, מראהו היה מעלה את כל הצלילים הנפלאים ששמעתי מן האמן הכנר החדש – ובחרדה הייתי מחזיקה בו, וליבי מלא כים – ואולם מתחת אצבעותיי היו יוצאות חריקות דקות, וצורמות – תוך ייאוש הייתי מתחילה לזמר לעצמי איזה קטע מבטהובן, וקול סופראנו צלול היה פורץ מפי ומגלגל איזה שיר עברי שגור בפי –

נדהמה הייתי מניחה אותו – מודדת את הדרך אשר עליי לעבור בכדי להגיע לצליל משהו – וייאוש היה תוקפני. נלחמתי עוד כמה חודשים – שנה כמעט – והכינור הוזנח.

ואז הגיע שעתו של אחי השני. הוא היה מביא קנים מקנים שונים, פוצל וחופר וקושר, ובונה לו בעצמו את כלי-נגינתו – זה צנוע היה במשאלתו מן המוסיקה – רק שיר רועים קטן ורועד ונוגה מאוד, ואולם הרבה ממחלת-הנעורים שלו רעד בתוך הצלילים האלה –

והשלישי – שיחקה לו השעה – במושבה כבר היו תזמורת ומקהלה, ובא בית-ספר לנגינה ומורים – וגונו ומסנה נוגנו, וקונצרטים – וכינורות לרוב. זה הזמין לו חליל מופלא מבית-מסחר גרמני מפורסם, חליל שחור ומבריק, ושוב היה על השולחן בחדר-האורחים כלי נגינה, ובערב היה מפכה נחל שירה אמיתי מחליל זה – מסנה, גונו, גלוק – היו מתארחים סוף-סוף בחדר, ששמע כל-כך הרבה צריחות וגעיות מפי כולנו, [והיה בעל] אקוסטיקה טובה. ואולם גם [אח] זה ניצל ממחלת-ילדותו, ואימן ידיו בהרכבת עצים ובהשקאתם.

*

נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910-1920 לערך. בני-המשפחה הנזכרים הם הוריה של אסתר, יהודה ולאה, אחיה הבכור ברוך, ושני אחיה הצעירים אלעזר ובנימין. במשפחה מספרים כי ביום הולדת הקיסר פרנץ יוסף, ירום הודו, היה יהודה ראב מציב את בני-משפחתו בשורה לעמוד דום ולשיר את ההימנון האוסטרי.

* * *

אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

סִפּוּרִים לִילָדִים

צִיּוּרִים: נַחוּם גוּטְמַן, דָּנִי קֶרְמָן

יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ

נדפס בישראל תשמ"ב, 1982

לְבֵּן מֵאַבָּא

[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

י"ז. הַכַּדּוּר שֶׁחָזַר מִן הָאִבּוּד

רָנִי הָלַךְ עִם אַבָּא לְשַׂחֵק בַּכַּדּוּר הַשָּׁחֹר הַקָּטָן בְּכִכַּר הָעִירִיָּה.

הַכִּכָר הָיְתָה מְלֵאָה יְלָדִים שֶׁרָכְבוּ עַל גַּבֵּי אוֹפַנַּיִם, שִׂחֲקוּ בְּכַדּוּר, הֵעִיפוּ טִיסָנִים, הִסְתַּכְּלוּ בְּמִזְרְקוֹת הַמַּיִם, הִשְׁתַּעַשְׁעוּ עִם כְּלַבְלַבִים, טָסוּ עַל סְקֶט. וְהַתִּינוֹקוֹת יָשְׁבוּ בָּעֲגָלוֹת וְשָׁתוּ מֵי-פֶּטֶל אֲדֻמִּים מִבַּקְבּוּקִים, וְכִרְסְמוּ עוּגוֹת וּכְעָכִים מְלוּחִים.

בִּקְצֵה הַכִּכָר נִצְּבָה אַנְדַּרְטָה גְּדוֹלָה וּמְכֹעֶרֶת, עֲשׂוּיָה עַמּוּדִים שֶׁל בַּרְזֶל חָלוּד, וּשְׁמָשׁוֹת שֶׁל זְכוּכִית שֶׁהָיוּ מִתְפּוֹצְצוֹת מִדֵּי פַּעַם – פַּק, פַּק! – וְהַשְּׁבָרִים שֶׁלָּהֶן נוֹפְלִים עַל הַרִצְפָּה, וְרַק בְּנֵס אֵינָם פּוֹגְעִים בַּיְּלָדִים שֶׁשִּׂחֲקוּ וְהִתְרוֹצְצוּ שָׁם. בְּלֵב הָאַנְדַּרְטָה הָיְתָה מִזְרָקָה קְטַנָּה שֶׁפַּעַם הִזְרִימָה מַיִם וְעַכְשָׁו הָיְתָה מְלֵאָה אַשְׁפָּה.

רָנִי שִׂחֵק עִם אַבָּא בַּכַּדּוּר הַשָּׁחֹר הַקָּטָן, וּפִתְאֹם קִפֵּץ הַכַּדּוּר וְנֶעְלַם תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים הַיְּרֻקִּים, בָּעֲרוּגָה.

שָׁעָה אֲרֻכָּה חִפְּשׂוּ אַבָּא וְרָנִי אֶת הַכַּדּוּר וְלֹא מָצְאוּ. הֵם הָפְכוּ אֶת הָעֲנָפִים הַנְּמוּכִים, הַדּוֹקְרָנִיִּים, וְלַשָּׁוְא. וּבֵינְתַיִם כְּבָר הֶחְשִׁיךְ, וְתַחַת הַשִּׂיחִים הָיוּ הַרְבֵּה כְּתָמִים שְׁחֹרִים שֶׁל חֹשֶׁךְ אֲבָל אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא הָיָה הַכַּדּוּר.

"אֵין מַה לַעֲשׂוֹת," אָמַר אַבָּא, "הַכַּדּוּר הָלַךְ לְאִבּוּד."

וְרָנִי בָּכָה, הוּא רָצָה אֶת כַּדּוּר הַגּוּמִי הַשָּׁחֹר הַקָּטָן, וּכְדֵי לְנַחֵם אוֹתוֹ קָנָה לוֹ אַבָּא בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה הַבַּיְתָה כַּדּוּר קְצָת יוֹתֵר גָּדוֹל, כַּדּוּר-טֶנִיס צְהַבְהַב-יְרַקְרַק וְשָׂעִיר. וְרָנִי שָׂמַח מְאֹד וְהָיָה רָץ בַּבַּיִת כְּשֶׁהַכַּדּוּר מְקַפֵּץ לְפָנָיו, וְקוֹרֵא לוֹ, "טֶנִיס! טֶנִיס!"

אֲבָל אַהֲבָתוֹ הַחֲדָשָׁה לְטֶנִיס לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכַּדּוּר הַשָּׁחֹר הַקָּטָן, שֶׁהָיָה, אַגַּב כַּדּוּר בַּטְלָן מְאֹד, וְגַם כְּשֶׁהָיוּ זוֹרְקִים אוֹתוֹ בְּכֹחַ רַב עַל הָרִצְפָּה, הָיָה בְּקֹשִׁי מְנַתֵּר לְגֹבַהּ זָעוּם, וּמִיָד נוֹפֵל וְנָח. כְּאִלּוּ לֹא כַּדּוּר הָיָה אֶלָּא סְמַרְטוּט מְגֻלְגָּל.

וְכָל פַּעַם שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בְּכִכַּר הָעִירִיָּה, בְּקִרְבַת הָעֲרוּגָה שֶׁבָּהּ אָבַד הַכַּדּוּר, הָיָה רָנִי רָץ לְשָׁם וּמִסְתַּכֵּל, וּמְבַקֵּשׁ מֵאַבָּא לְחַפֵּשׂ שׁוּב אֶת הַכַּדּוּר. וְאַבָּא הָיָה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כִּמְחַפֵּשׂ, וְאוֹמֵר: "בֶּטַח מִישֶׁהוּ כְּבָר רִחֵם עָלָיו וְלָקַח אוֹתוֹ!"

וְרָנִי הָיָה מִתְעַקֵּשׁ: "לֹא! לֹא! הַכַּדּוּר פֹּה! פֹּה!"

וְלֹא שָׁכַח אֶת כַּדּוּרוֹ הַשָּׁחֹר, הַקָּטָן. לַמְרוֹת שֶׁאָהַב מְאֹד אֶת טֶנִיס, הַכַּדּוּר הֶחָדָשׁ.

יוֹם אֶחָד, אַחֲרֵי הַרְבֵּה זְמַן, שׁוּב עָבְרוּ רָנִי וְאַבָּא בְּכִכַּר הָעִירִיָּה. מִן הָאַנְדַּרְטָה הַחֲלוּדָה נָפְלוּ בֵּינְתַיִם עוֹד שִׁמְשׁוֹת זְכוּכִית, וּבַכִּכָּר סִפְּרוּ כִּי יֶלֶד אֶחָד נִפְצַע מִן הַזְּכוּכִיּוֹת וְהוּא שׁוֹכֵב בְּבֵית-חוֹלִים. הַפַּקָּחִים שֶׁל הָעִירִיָּה סָגְרוּ אֶת הָאַנְדַּרְטָה בְּגִדְרוֹת-בַּרְזֶל וְתָלוּ סְבִיבָהּ שְׁלָטִים שֶׁל אַזְהָרָה. "אִם הַמַּצָּב יִמָּשֵׁךְ כָּכָה," אָמַר רַב-הַפַּקָּחִים, "נִצְטָרֵךְ לְהַעֲמִיד לְיָדָהּ שׁוֹמֵר קָבוּעַ יוֹם-וָלַיְלָה עַד אֲשֶׁר תִּפֹּלְנָה סוֹף-סוֹף כָּל הַזְּכוּכִיּוֹת הַמְּסֻכָּנוֹת שֶׁלָהּ עַל הָאָרֶץ, וְתִגָּמֵר הַשּׁוֹאָה הַזּוֹ."

וּבְעוֹד אַבָּא שֶׁל רָנִי מְדַבֵּר עִם רַב-הַפַּקָּחִים, נִגַּשׁ רָנִי אֶל הָעֲרוּגָה, כְּהֶרְגֵּלוֹ, לְחַפֵּשׂ אֶת כַּדּוּר הַגּוּמִי הַקָּטָן, אַבָּא מִהֵר אַחֲרָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקָרֵב יוֹתֵר מִדַּי לָאַנְדַּרְטָה הַקַּטְלָנִית, וְהִנֵה, מִי זֶה מֻנָּח לוֹ, רָחוּץ, שָׁחֹר כְּמוֹ חָדָשׁ, וּבוֹלֵט לָעַיִן, עַל הָאֲדָמָה הַמֻּשְׁקֵית, בְּאֶמְצַע הָעֲרוּגָה –

כַּדּוּר הַגּוּמִי הַשָּׁחֹר הַקָּטָן שֶׁל רָנִי!

אֵיזוֹ שִׂמְחָה! – אַבָּא הֵרִים אֶת הַכַּדּוּר וְרָנִי נִשֵּׁק וְחִבֵּק אֶת הַכַּדּוּר הַקָּטָן, כְּאִלּוּ דָּבָר רָגִיל הוּא שֶׁכַּדּוּר גּוּמִי יְחַכֶּה בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעוֹת רַבִּים, בַּעֲרוּגָה צִבּוּרִית, בְּכִכַּר הָעִירִיָּה, עַד שֶׁרָנִי יָבוֹא לְקַחְתּוֹ.

"מִי יוֹדֵעַ מַה עָבַר עַל הַכַּדּוּר," אָמַר אַבָּא.

וְאָז פָּתַח כַּדּוּר הַגּוּמִי הַשָּׁחֹר הַקָּטָן אֶת פִּיו וְאָמַר לְאַבָּא וּלְרָנִי:

"נָכוֹן, אִם הֱיִיתֶם יוֹדְעִים מֶה עָבַר עָלַי כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְאִבּוּד, הֱיִיתֶם מִשְׁתַּגְּעִים! כָּל יוֹם עָבְרוּ פֹּה אֵיזֶה עֶשְׂרִים יְלָדִים שֶׁרָצוּ לְהָרִים אוֹתִי, וַאֲנִי נִדְחַקְתִּי יוֹתֵר וְיוֹתֵר תַּחַת הַשִּׂיחַ וְהִתְחַבֵּאתִי, כִּי חִכִּיתִי רַק לְרָנִי וְלֹא רָצִיתִי שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר יִמְצָא אוֹתִי. בַּלַּיְלָה הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַחֲלוּדָה אוֹכֶלֶת וְאֶת הַזְּכוּכִיּוֹת מִתְפּוֹצְצוֹת בָּאַנְדַּרְטָה, וְנוֹרָא פָּחַדְתִּי שֶׁרְסִיס חַד יִפֹּל עָלַי וְיַחְתֹּךְ אוֹתִי וְיוֹצִיא מִמֶּנִּי אֶת כָּל הָאֲוִיר. כָּל כַּמָה יָמִים הָיָה בָּא פּוֹעֵל שֶׁל הָעִירִיָּה וּמַשְׁקֶה אֶת הַשִּׂיחַ וּמַתִּיז עָלַי מַיִם. וְהַבֹּקֶר הִתִּיז עָלַי כָּל-כָּךְ חָזָק עַד שֶׁהִקְפִּיץ אוֹתִי מִתַּחַת לַשִּׂיחַ הַחוּצָה. שָׁכַבְתִּי לִי בַּחוּץ, עַל הָאֲדָמָה הָרְטֻבָּה, וְרָעַדְתִּי מִפַּחַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתִי מִישֶׁהוּ זָר וְיִקַּח אוֹתִי וְשׁוּב לֹא אֶרְאֶה לְעוֹלָם אֶת רָנִי שֶׁלִי, וְלֹא אֶחֱזֹר אֶל כָּל הַצַּעֲצוּעִים שֶׁבָּאַרְגָּז שֶׁלִי, הַקּוֹף, חֲצוֹצְרַת-הַפַּח, גִּיגִּי הָרֹאשׁ-הַגִּ'ינְגִ'י שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ עַל כַּף-הַיָּד שֶׁל אַבָּא וְעוֹשֶׂה הַצָּגוֹת, וְהַקֻּבִּיּוֹת, וְהַשְּׁפָנִים, וְכֻלָּם. אֵיזֶה פַּחַד! – הֶחְלַטְתִּי שֶׁאִם מִישֶׁהוּ יָרִים אוֹתִי אֲנִי אַגִּיד לוֹ – עֲזֹב אוֹתִי, אֲנִי לֹא שֶׁלְּךָ, אֲנִי שֶׁל רָנִי! – וּבַהִזְדַּמְּנוּת הָרִאשׁוֹנָה אֶקְפֹּץ וְאֶסְתַּתֵּר שׁוּב תַּחַת הַשִּׂיחַ. רָאִיתִי אֶתְכֶם כַּמָה פְּעָמִים מְחַפְּשִׂים אוֹתִי, אֲבָל הָיִיתִי תָּקוּעַ עָמֹק תַּחַת הַשִּׂיחַ וְלֹא יָכֹלְתִּי לָצֵאת. וְהִנֵה הַיּוֹם, אֵיזֶה מַזָּל! – הוֹפַעְתֶּם בְּדִיּוּק בָּרֶגַע הַמַּתְאִים כְּדֵי לִמְצֹא אוֹתִי. וְעַכְשָׁו אֲנִי רוֹצֶה מַהֵר הַבַּיְתָה. תְּנַסּוּ אַתֶּם לִהְיוֹת כַּמָה שָׁבוּעוֹת תַּחַת שִׂיחַ קוֹצָנִי, לְיַד אַנְדַּרְטָה מִתְפּוֹצֶצֶת, וּבְכִכָּר רוֹעֶשֶׁת וּמְלֵאָה כְּלָבִים."

כָּכָה דִּבֵּר הַכַּדּוּר, וְחָזַר עִם אַבָּא וְרָנִי הַבַּיְתָה. וּמִי שֶׁלֹּא מַאֲמִין יָכוֹל לִרְאוֹת אוֹתוֹ מֻנָּח גַּם כַּיּוֹם בְּאַרְגַּז הַצַּעֲצוּעִים, אוֹ מִתְחַבֵּא תַּחַת אֵיזוֹ מִטָּה אוֹ סַפָּה אוֹ כֻּרְסָה, אֵיפֹה שֶׁרָנִי זָרַק אוֹתוֹ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.

* * *

פנינה פרנקל

כשפורים מגיע

בכל שנה, כשחג הפורים התקרב, הורגשה תכונה בין בנייני השיכון. האימהות התעוררו מתרדמת החורף, נטשו את הסירים, הפקירו את גיגיות הכביסה, ועסקו בהכנות לפורים. הן נברו בספרים מצוירים, בז'ורנלים ובספרים שבהם תמונות מארצות רחוקות, כדי למצוא רעיונות וחומרים לתחפושות חדשות.

גם אימא שלי ויתרה לעצמה בימים כאלה. היא התפנתה מעיסוקי היום יום שלה, התרחקה ממכונת התפירה, אספה תמונות וגלויות מארצות שונות, ובעיקר פנתה לזיכרונותיה, כדי להחליט על התחפושת המתאימה. כשהתקרב חג הפורים חזרה אימא להיות הילדה שלא הספיקה להיות. היא שבה אל גיבורות הילדות שלה וניסתה להיות, באמצעות התחפושת, כל מה שלא היתה מעולם. אף פעם לא שאלה אותי איזו תחפושת אני רוצה, אבל דאגה להדגיש באוזניי: "תזכרי, מה שאני עושה בשבילך!" בחירותיה והחלטותיה באשר לבחירת התחפושת נבעו בעיקר מחלומותיה, געגועיה ושאיפותיה, שנגדעו ונכחדו במלחמה הגדולה.

תחילה סקרה את רשימת התחפושות שכבר נראו בשנה שעברה, כדי שלא להתבזות ולחזור, חס וחלילה, על תחפושת מוכרת, כי יותר מכל חשוב היה להפתיע את השכנות בתחפושת שאף אחת מהן לא ראתה. אט-אט התמלא הבית שלנו בבדים מנצנצים, בחרוזים ובכובעים שהיו פזורים בכל מקום. אימא התרוצצה ימים ולילות כדי להכין לי תחפושת, שתיראה כמו זו שראתה בחלומותיה.

כך מצאתי את עצמי בגיל חמש בדמות של צוענייה, על אף שלא היה לי מושג מי היא ומהיכן הופיעה. אימא צעדה לצידי, עקבה אחרי והדריכה אותי. ואני לא הבנתי, כמובן, לשם מה הסרטים הצבעוניים והמטבעות המוזהבים המכאיבים לי, הקשורים בשערי, ולמה אני מאופרת בשפתיים מרוחות באודם ורוד ובעיניים וגבות מודגשות בשחור, או מה משמעות הצלב שאני עונדת על צווארי. אבל הייתי מוכרחה, בשביל אימא.

בשנה הקודמת תפרה לי אימא תלבושת מפוארת ונוצצת של סיסי, מלכת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בקושי יכולתי לנוע תחת כובד הבד וריבוי החרוזים והכתרים, שענדה לצווארי ולראשי. ניסיתי לחקות את ההליכה המלכותית שהדגימה אימא, כשהיא צועדת לצידי זקופה ואומרת חשיבות, ועיניה נוצצות משמחה ומגאווה. השכנות, שהיו קהל היעד שלה, התחלקו בין אלה ששיבחו את "הדמיון המוחלט", לבין האחרות שהביעו הסתייגויות וביקורת על אי אלו "אי דיוקים", כאילו הכירו באופן אישי את הקיסרית ולא יכלו לסבול חוסר הקפדה חמור כל כך.

כשהייתי בכיתה ד', החליטה אימא: "השנה נתחפש לרקדנית ספרדייה". הרעיון התבסס על ציור של רקדנית, שהופיע על מניפה ספרדית שהביאה איתה מפריס כשעלינו לארץ. כשבועיים לפני פורים נסענו שתינו לרחוב נחלת בנימין בתל-אביב כדי לבחור בדים מתאימים לתחפושת. כמו שתי נסיכות הסתובבנו בין חנויות הבדים הגדולות, אימא מובילה ואני לצידה, כמו שווה לה בחשיבות ובמעמד. אימא הכניסה את ידה לכיס המעיל, שומרת על המעטפה. היו בה כל החסכונות שלנו, כסף שנועד לקניית תנור למטבח, אבל פורים ניפץ את כל ההגיונות. וכך, החליפה אימא את חלומה על תנור בחלום תחפושת הרקדנית הספרדייה. היא התהלכה בגאווה לקראת המשימה, ואני לידה, עיניי נעוצות בחלונות הראווה. אני הייתי זו שניהלה בעברית את המשא ומתן עם הסוחרים: "תוריד בבקשה את הבד הכחול שמעל לירוק בשורה השנייה למעלה! לא, זה שמעליו, יותר נמוך!" פקדתי על בעל החנות המזוקן, שעלה בשבילי על הסולם ושלף עבורנו בזהירות את הגליל המתאים. כשירד, הניח את גליל הבד על השולחן ופתח אותו לפנינו בתנועת גלגול מרשימה לאורך השולחן הארוך.

הזבנים שמסביב לא פסקו מלשלוח לעברנו את חיוכיהם המקצועיים, והרבו להחמיא לי: "ילדה כל כך קטנה וכבר יודעת בדיוק מה שהיא רוצה!"

ואני, משחקת בהנאה את תפקיד "הנסיכה הקטנה" שהאדונים הדגולים שׂשׂים למלא את פקודותיה, הוריתי באצבע, או בעזרת סרגל שניתן בידי, על בדים שונים וביקשתי להוריד אותם בשבילנו בזה אחר זה מעל האצטבאות. בכל אחת מהחנויות פרשו הזבנים והציגו לפנינו עשרות דוגמאות של בד. אך לאחר מישוש, מתיחה והתבוננות, הנידה אימא בראשה לשלילה: "לא, לא לזה אני מתכוונת." אף אחד מהבדים לא התאים לדמותה של הרקדנית הספרדייה שעליה חלמה.

לאחר שעות של שוטטות והתלבטות, ולאחר שדחינו את כל ההצעות שהציעו לנו ומיששנו את כל הבדים שנפרשו לפנינו, הגענו לחנות פינתית קטנה בין נחלת בנימין לרחוב אלנבי. ברגע שהונח לפנינו בד ה"טָפט" האדום-סגול, שגווניו השתנו עם כל שינוי בכיוון האור, אורו פניה של אימי. בדיוק כך ראתה בדמיונה את הרקדנית שלה. סוף-סוף מצאנו את הבד שהתאים לדמות שעל המניפה. עוד לפני שידעה מה מחירו הודיעה אימא, שהיא רוצה לקנותו.

"טוב, אני עושה לך הנחה של חמישה אחוז, בשביל הילדה היפה שלך," הצהיר בחיוך בעל החנות, ונקב, כמובן, במחיר מופרז במיוחד.

כשראה את הבעת פניה לשמע המחיר למטר, הזדרז ומיהר לסמן בפינת הבד כדי שלא תוכל להתחרט ולבטל את העסקה. "הנה, זה כבר שלכם," אמר, ומתח בזריזות את הבד על גבי מקל העץ ששימש למדידה. אחר כך חזר וקיפל את הבד כדי למדוד מטר נוסף, אלא שתוך כדי כך הזיז מעט את ידו והרוויח מספר סנטימטרים, שאת חסרונם גילתה אמא כשחזרה למדוד את הבד בבית.

מכיוון שמדובר היה בקצה של גליל, הבטיח לה הנחה על החלק המיותר ומכיוון שמדובר היה, לטענתו, בעסקה טובה כל כך, מיהר ובתנופת מספרים אחת גזר ויישר את הבד, וארז אותו בנייר חום, לפני שאימא הצליחה לחשב את מחירו של הבד כולו. אימא, שהיתה חסרת חוש מסחרי, עמדה חסרת אונים מול התחכום שהפגין המוכר, שתקה ולא התנגדה. אט-אט שלפה את המעטפה שהסתירה במעיל וספרה את השטרות בידיים רועדות. החנווני חטף את הכסף, תחב את החבילה אל בין ידיה של אימא, ובין-רגע נעלם החיוך שעל פניו והוא הפנה אלינו את גבו כאילו לא הכיר אותנו כלל.

כדי שלא לבזבז את הבד וכדי לדייק בגזירה, תפרה אמא תחילה דגם של השמלה מסדין ישן שגזרה. רק לאחר מיספר מדידות ותיקונים, פנתה לגזור ביד רועדת את הבד האדום, על פי החלקים המדויקים של שמלת הסדין. אבל, עד מהרה גילתה שבשל המרקם החלק של בד ה"טָפט", מכונת התפירה הידנית שלה נתקעה ונעצרה במקום אחד. המחט יצרה פקעות של חוטים ובקושי זזה ממקומה. לא עזרו ניסיונות חוזרים להחליף חוטים, ללפף מחדש את סליל המתכת התחתון, או להתחיל בתפירה בפינות שונות. המכונה החליקה על הבד ולא ניתן היה לתפור את השמלה.

בלית ברירה, חיברה את כל החלקים באופן ידני במחט ובחוט לבן, וביקשה שאצטרף אליה בדרכה אל בלומה, השכנה שלנו, כדי לתפור שם את השמלה במכונה החשמלית שלה.

בלומה שמחה על ההזדמנות לדלות מידע על התחפושת שאימא תופרת, וקיבלה אותנו במאור פנים: "נו, נראה את השמלה, באיזו תחפושת תפתיעי אותנו השנה? מה בחרת הפעם?" שאלה בחיוך רחב מדי. כשאימא הוציאה את שמלת הרקדנית מתוך השקית, התבוננה בלומה בגזרה ומיששה אותה מכל צד, מלווה את עצמה בקולות כמו: "יו! יֶה! נפלא! יוצא מהכלל!" שנפלטו מפיה ללא שליטה.

היא הושיבה את אימא ליד מכונת ה"זינגר" החדשה שלה והזמינה אותה לתפור.

 אימא התחילה להשחיל במחט את החוטים התואמים שהביאה מהבית, פתחה במקצועיות, בגרירה החוצה, את המכסה שמתחת למחט, הוציאה את סליל המתכת הפנימי, ליפפה גם בו חוטים בצבע התואם, סיימה להשחיל כל חוט במקומו הנכון והחלה בתפירה. לשמחתה הרבה, המכונה החדישה יכלה לבד החלק ובתנועה קלה חיברה תפר אחר תפר. כשסיימה אימא את התפירה, כבר חשה חרטה מסוימת. ליבה ניבא לה רעות. התלהבותה היתרה של בלומה ובחינתה המדוקדקת את החלקים והחיבורים, עוררו את חשדנותה. היא השתדלה להזדרז, הסירה מהמכונה את החוטים, תחבה את השמלה לשקית, הודתה לבלומה על אדיבותה ולא הסכימה להישאר לכוס תה. שתינו מיהרנו הביתה.

רגע המדידה האחרונה הגיע – ואני התבקשתי לעלות על הארגז, ששימש גם כשולחן מטבח, שמא יתלכלכו שולי התחרה מן הרצפה. אימא העבירה בזהירות את השמלה מעל לראשי, יישרה את השרוולים הצמודים, הידקה את החגורה, פרשה סביבי את השוליים הרחבים והושיטה לי את המניפה הספרדית. השמלה לחצה מעט בחזי, אבל אני הייתי עסוקה ב"סיבובים", צוהלת ושמחה לנוכח ה"קלוש" הרחב שנפתח סביבי כמו מטרייה. חלקה התחתון של השמלה נע בגלים לכל כיוון שאליו הסתובבתי ואני התפעלתי מהתנופה וממגוון הצבעים של הבד.

"ראש למעלה!" פקדה אימא. "בטן בפנים!" איימה עליי. "גב ישר!" דרשה בדרמטיות כשהיא מדגימה תנועות מרומזות מאוד. אבל, לא עזרו לאימא כל ניסיונותיה ללמד אותי ריקוד ספרדי, כשהיא מנופפת במניפה ומקישה ברגליה בקצב מהיר. אני המשכתי לנוע בקפיצות ובניתורים עליזים ומדי פעם הדגמתי בסיבובים את ה"קלוש" שנפתח והקיף אותי.

שלושה ימים לפני פורים זה קרה.

כשהגענו למכולת ביקשה גברת אלמן מאימא ללכת אחריה לחדרון האחורי של החנות. הבנתי מיד שהתכוונה גם אליי, וצעדתי בעקבותיהן. בחדרון הזה החזיקה גברת אלמן בסתר את מצרכי המזון שקיבלה, כדי לחלקם לקונים במחיר מוזל עבור "התלושים" מתוך הפנקס שהביאו, אך היא העדיפה למכור אותם במחיר מופרז לקונים שיכלו לשלם יותר.

בין בקבוקי השמן, שקיות הקפה וחפיסות השוקולד, לחשה גברת אלמן לאימא את הבשורה הנוראה: "מלכּה'לה, איך מוזט דיר דערציילן... מלכה'לה אני מוכרחה לספר לך, בלומה העתיקה את השמלה שלך!"

הכריזה והפסיקה לרגע, כדי לבדוק אם אימא מחזיקה מעמד. "אחרי שתפרת במכונת התפירה שלה, היא מיהרה לקנות בד אדום דומה ותפרה לשרה'לה שלה שמלה של רקדנית ספרדייה כמו שלך. אתמול היא סיפרה לי על כך כשקנתה ממני חוטים אדומים לתפירה."

תחילה לא הבינה אימא במה מדובר, אך לאחר כמה שניות החווירה. גברת אלמן מיהרה להגיש לה כוס מים ולהושיבה על שרפרף הקש שעמד בפינה כדי שתירגע. כפופה ופגועה עזבה אימא את החדרון. כשהגענו הביתה, לא אמרה מילה אך מיהרה לקפל את השמלה: "בשום פנים ואופן לא אתן לך ללבוש את השמלה הזאת, כשהבת של בלומה לובשת שמלה דומה." הכריזה. היא הכניסה את השמלה לשקית נייר והסתירה אותה בחלקו העליון של ארון הבגדים. ברור היה, שזהו סופם של סיבובי הקלוֹש שלי. במשך יומיים לא יצאה אימא מהמיטה, ובקושי הכניסה דבר אל פיה.

אבא, שבדרך כלל לא התערב ולא היה לו מושג בענייני פורים, ראה את מצב העניינים והודיע: "מספיק עם זה! הפעם אני אחראי לתחפושת הפורים!"

מכיוון שאצל אבא לא היו מדידות והכנות מוקדמות, לא ידעתי מהן תוכניותיו. הכול היה אפוף מסתורין. בבוקר יום הפורים, המשיכה אימא להתאבל על הרקדנית הספרדייה, ונשארה במיטה מכוסה בשמיכת הפוך הכבדה, כאילו אינה קיימת. אבא העיר אותי בחיוך. על הכיסא שליד המיטה שלי היו מונחים המכנסיים האדומים שלבשתי בחורף, החולצה הירוקה שלבשתי בשנה שעברה, כשהייתי צוענייה, ומגפי הגומי השחורים שלי. לאחר שלבשתי את כל אלה, הסביר לי אבא בחשיבות: "הפעם את תהיי שודד-ים!"

"איזו הפתעה!" שמחתי. הוא אסף את שערותיי הארוכות בגומייה והידק אותן בסיכה גדולה, ואז עטף את ראשי במטפחת משובצת שאותה קשר לצד האוזן. את עיני האחת כיסה ברטייה שחורה, שהודקה לראשי ברצועת עור שחורה קשורה באלכסון. על פניי צייר שפם שחור ופאות ארוכות מכל צד ולבסוף שם בידי חרב מבריקה, דמוית מתכת, שקנה בשבילי, וכרך למותניי חגורה עם נדן. לא צריך היה להדגים בפניי את התנועות – הן היו בי תמיד. מאותו הרגע הרגשתי כאילו התחפושת הזאת מקלפת מעליי את הדמות המדומה שלבשתי כל ימיי, ומחזירה אליי את דמותי האמיתית.

תחילה התבונן בי אבא בחיוך ובהנאה, אך הסתגלותי המהירה מדי הטילה צל קל על פניו. אימא הציצה מתוך השמיכה וחזרה להיחבא בתוכה בזעקה: "געוואלד!... הצילו, מה הוא עשה מהילדה?"

כשהגעתי לבית הספר, לא הבינו הילדים מי היא זו שנכנסה בסערה לכיתה, מניפה את החרב ומקפצת בין השולחנות. אף אחד לא הצליח לזהות אותי ולנחש מי אני. בתנועותיי, בהליכתי, בעמידתי, נתתי לילד השובב שבי לפרוץ ולבטא את עצמו. גם כשהסרתי מעליי את הרטייה וקראתי בשמי, התבוננו בי כולם בחשדנות, כשאינם מבינים מה קורה כאן: לאן נעלמה הילדה הכפופה, המבולבלת, המכוּוצת תמיד, שמחפשת את הסינר של אימא שיגן עליה מפני העולם?

שלושה ימים של חג אמיתי היו לי באותו פורים. מאז אותו יום, שותפתי בכל משחקי הבנים. דיברתי בשפתם כאילו ידעתי אותה תמיד. התרחקתי מחברותיי, הילדות, והן הפכו זרות לי מאוד. חג הפורים נסתיים, אבל אצלי הוא רק התחיל. כי למרות העובדה שנאלצתי לחזור לדמות הילדה הביישנית והמבולבלת – שמרתי בתוכי על "שודד-הים" שלי. ידעתי, יבוא יום וניפגש שוב. אולי אחזור אני אליו, או הוא יהיה זה שיחזור אליי.

פנינה פרנקל

מתוך "כשההר הזיז את הים" (כרמל, 2016).

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן, ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

פרק חמישי

לפני אובדן בתוליי בתור אופה

וכל אותה עת מילאה הווייתה של ג'ני את המשק, חולפת במכנסיה הקצרים שמבליטים חריץ תחת משגע, טופפת ברגליים ארוכות וחטובות ובסנדלים דקי-רצועה. האצבעות בכפות-רגליה תואמות להפליא, ללא פגם, ממש לנשק אותן מהאחת לשנייה כמו שמנגנים בהרמוניקה, שכך קראנו אז למפוחית-פה. הכאפייה של ג'ני מתנפנפת כצעיף ועליה, ולפעמים במקומה, מתנוסס כובע אוסטראלי רחב-תיתורה עם רצועת-עור דקה. לפעמים היא פורמת את צמתה ומפל שערותיה משתפך לאחור עד עגבותיה ומכסה גם אותן.

ג'ני מחזיקה קרדום ברזל דק בידה. החופרים שלנו מאוהבים בה במיסתרים, מנשקים בחלומותיהם את קימוריה ומרטיבים גם בלילות הקיץ החם והיבש כשלנו, לחופו של ים המלח. אולי כך חשים שני חברינו החתנים בהתגנבם בחשאי אל פינת הקנדונים המוסתרים לכל דורש בקופסה שעל הארון הגבוה, בסככה מאחורי המכבסה? אולי בעלו בליל החתונה את נשותיהם כשתמונת ג'ני מרחפת בעיניהם העצומות והם מתכסים בשערותיה הארוכות?

שניהם התגרשו לאחר שנים.

לבסוף התמלאתי אומץ וניגשתי גם אני אליה. מיד הכירה אותי. האופה חיימקה! – הבולקלאך שלי מצויינים לדעתה, וגם הלחם שאני אופה – פריך ונקבובי, נמס בפה כעוגה. טוב. זה משום שהייתי אופה את הכיכרות בתבניות-פח משומנות, ומוסיף מדי פעם ביצים טריות, סוכר ושמן, כדי להשביח את הטעם. זאת כמובן לבד מהשמרים והמלח. אני רציתי שהיא תכיר אותי דווקא מצידי האחר, כסופר-לעתיד וכמשורר במקום הנמוך ביותר בעולם. אינטלקטואל מידברי בעל ערך לא מקומי בלבד. לספר לה כיצד אירחתי טייס-גרמני לשעבר, רדוף אשמה ובקשת כפרה, שהתגלגל אלינו מאשראם בהודו, אוסקאר שמו, ואני טיילתי איתו בנחל דויד כשאנו מדברים על קאפקא, היידגר וקירקגור, כיצד –

אבל את כל זה לא סיפרתי לג'ני אז בקצה המידשאה, לפנות-ערב, מול עיניה הבורקות בתאוות-חיים עזה ופניה הדבשיות, שכמו התמזגו עם צהבהבות צלע הר הנג'אר, שגבהה מעלינו במעלה מעיין עין-גדי, ממערב, בחצי-חושך. כל כך הייתי נרגש כשדיברתי איתה שפניי הסמיקו ותחתוניי... אוטוטו היו נרטבים.

"אתה באמת מוכן להצטרף אלינו, בהתנדזבות?" שאלה ג'ני בקולה המיוחד.

המשק דרש שכר יומי עבור כל חבר חופר. רציתי לענות לה שאני מתעניין בתולדות כת האיסיים שישבה באיזור. שבשיתוף חברי הטוב שושקינד הכנו תוכנית לשינוי פני החיים בעין-גדי מיסודם על פי חיי הקדמונים – נלבש שלמות-בד לבנות, רחבות. איש-איש יעבוד לפי רצונו ויכולתו ולא על פי צלצול הפעמון. ארגז ובו שטרי-כסף יהיה מונח בפינת חדר-האוכל וכל חבר יקח ממנו על פי צרכיו. לעת ערב נשב עטופים בשלמותינו ונקרא ספרים בשלווה. אבל ציחקוקים עלו מסביב, ואני הייתי כה נרגש על כך שג'ני עומדת ומדברת איתי בעברית הגרונית שלה, בעל המיבטא הזר הקל, ושהחברים היורדים מן הצריפים לחדר-האוכל לארוחת-הערב רואים אותנו – שהשתתקתי. כן, עוד פלטתי משהו במבוכה, הזכרתי את המחמצת-לבצק התופחת במאפייה, והסתלקתי.

והאמת, גופי, גופי שלי תפח עד כדי שיגעון ממכוות מבטה החקוק בי, ורק התחלתי ללוש כדרכי את הכיכרות שניים-שניים, אחד בכל יד, כזוג שדיה – היתה לי התזה רצינית מהבולבול של נמר המידבר שלי, והוכרחתי לחמוק לחדר לקחת בגדים נקיים ומשם למקלחת-הפח המשותפת ולחזור ללישה בתחתונים יבשים. זאת מקלחת-הפח וכפכפי-העץ שממנה נחקק בנו כל אחד מראה כל הזרגים של שאר החברים, עד שהמבקרת בעלת החוש הבלשי הדה בושס, שלא סמכה על בקיאותה בזרגים או על דימיוני, ציינה לימים ברשימה ב"מוסף הארץ" על אחד מספריי כי בכתיבתי מורגש שקיבלתי השראה במקלחות ציבוריות של גברים.

*

ולימים אכן כתבתי שיר בשם "לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי" והוא כלול בכרך שיריי אשר לימים הוצאתי לאור לאחר עונה מוצלחת במיוחד של חברת עיבוד הפרדסים המשפחתית שלנו: "ב. שפינוזה ובניו, משווקי הדרים" שמתמחה בייחוד בייצוא תפוחי-זהב מהזן שאמוטי-דם "שרה" לאירופה:

לנגד עיניי עומדים

הזרגים של חבריי

במקלחת פח משותפת

בעין גדי לפני יותר מחמישים שנה

מסתבנים D9 יוז'י ועזרא

מסתבנים פּוֹדי שמיל ומייק

זוהר שונדא יורם אודי

עוזי עוזי ועוזי גם

רטובים בקבקבי עץ

לא מציצים לחברות

חרף החורים בפח

כי אנחנו קיבוץ מוסרי

אני יכול לזהותם

לפי הזרגים בלבד

כל ערווה ובעליה

חברי גרעין ומשק

ככה הצטלמנו בטירונות

ערומים עם חגור ונשק

על חוף הים בחולות אשדוד

ברומאן "דרך גבר"

יגאל מוסינזון מתאר בעל

רואה במקלחת המשותפת בקיבוץ

את הזרג של המאהב של אשתו

וזכרתי ערב שישי באולם היכל

ס. יזהר נואם עברית על הבמה

הלוך וחזור הלוך וחזור

בפני כל חברי תנועות הנוער

בהם גם הנערה מצהלה שאהבתי

ואנחנו לא מבינים מילה מדבריו

וזכרתי ערב בבית ההסתדרות

יגאל מוסינזון חוטף על הראש

מחברֵי גבעת השלושה ומדוֹבְקָה

על מה שכתב ב"דרך גבר"

והוא נהנה מכל רגע

תוקע להם בחזרה

ואפשר להבין כל מילה

ואני חושב אם להיות סופר

רק כמו יגאל

ואני מתנצל כאן

בפני החברים ששמותיהם לא הוזכרו

ברשימת הזרגים

וגם בפני נשותיהם

לכל החברים בעין גדי

היו מכשירים רציניים

*

אבל לא. אותו בוקר לא הופעתי לפגישה בחדר-האוכל עם היוצאים לחפור. ראשית, לא התעוררתי. זו האמת. ושנית – מבעוד ערב צדה עיני מודעה חדשה בדבר גיוס לקטיף העגבניות, ואני – מהיותי עסוק באפייה בשעות שונות ומשונות ובעיקר בלילות, פטרתי עצמי מגיוסים. אם יראו עתה שזמני פנוי להתנדב לחפירות – מיד ירננו: "מדוע לגיוס לא באת? כניראה שיש לך זמן פנוי למכביר!"

לא קרדום-חופרים ולא ג'ני, אפוא. הסתגרתי לי במאפייה, וכדי לפייס את עצמי הכנתי, בלישת-יד, בצק מקמח לבן, מועשר בביצים ושמן וקצת סוכר, לבד משמרים ומלח, ואפיתי ממנו פלצאצלאך, כך כינו החברים את הפיתות העבות, המוארכות, עם בצל, שהייתי מפנק בהן את המאחרים ללכת לישון ואת השומרים, והנותר היה הפתעה למשכימים בבואם לחדר-האוכל, ליד קנקני התה, הקפה, הריבה ופרוסות לחם טרי של שחרית, בטרם יציאתם לעבודה.

ופתאום, נקישה קלה בדלת.

היה חם למדיי, במאפייה. אמנם עדיין לא הקיץ בשיאו, אך חמשת ראשי הפרימוסים בערו מתחת לתנור שהו נאפו הפיתות, מפיצים חום ורעש כאחד. זרוע-הברזל הכפופה של המלוש לשה לישה אחרונה את הבצק שתפח, בגיגית הברזל הענקית, בטרם אצבוט ממנו ואשקול חתיכות בצק לישה סופית, ידנית, ולהנחה בתבניות המשומנות.

כאן המקום לספר על גלגוליו של המלוש. נושאת מטוסים אמריקאית מימי מלחמת העולם השנייה הושבתה ופורקה. המלוש הענק של מאפיית האונייה, שבו הוכנה העיסה לאלפי כיכרות מדי יממה, התגלגל לידיו של סוחר גרוטאות יהודי בעל לב חם, שהעביר אותו לארגון-הגג של הקהילות היהודיות בניו-ג'רסי, שתרם אותו לצבא ההגנה לישראל, שהנפיק אותו לפיקוד הנח"ל, ששלח אותו להיאחזות עין-גדי, שקדמה לקיבוץ שלנו והורישה לנו כל מה שהיה בה, כולל המאפייה.

והנקישות נישנו.

הדממתי את המנוע החשמלי של המלוש, כיסיתי את עיסת הבצק הגדולה, לחמה של עין-גדי ליום המוחרת – בכיסויי-בד שהיו מיועדים לשמור על חומה ולזרז את פעולת השמרים המתפיחה אותה, וניגשתי לפתוח.

ג'ני!

במלוא עיניה הבורקות, שופעת מרץ אצור, מבקש להתפרץ, בחיוך. דיבשי וצהוב-אדמדם שערה בצמה האחת, הנפלאה שלה, המיטלטלת בשובבות על גבה כזנב, דיבשיות גם ירכיה החלקות, בעלות עור הקטיפה הבהיר, שהשיזוף לא השחים אותן כליל אלא העניק להן מעין גוון זהבהב של לחמנייה אפוייה היטב.

ריח הבצל הנאפה בתנור הביא אותה, אמרה, והזכירה את הבטחתי-הזמנתי לה לבקר במאפייה. אני שכחתי. שם, על הדשא, מן הסתם פלטתי שטויות רבות, מסמיק כנער בעל דימיון נפתל.

הזמנתי את ג'ני להיכנס פנימה, אל ממלכתי. ומנסה להרגיע את התרגשותי, פתחתי בפניה את דלת-הברזל של התנור החם, שהיה בגובה פנינו לערך, תוך שאני שולף, במירדה-העץ הארוך, את אחת הפלצאלאך המושחמות, הענקיות, ומספר לה כיצד הונצחו לא מזמן ידיי אלה, האוחזות במירדה – בסרט צבעוני שהכינה במאית צרפתייה, ברונית ממשפחת דה-רוטשילד על עין-גדי, יחד עם חיים חפר. כדי להשיג את הרושם הרצוי – צילמו אותי מול תנור קר, שבקרביו התקינו תאורה חשמלית, ואני רדיתי מתוכו כיכרות צוננים ואפויים-משכבר.

ריח הלחם הטרי משכר אותה, ממכר אותה, מגרה אותה, אמרה, מפצה אותה ומזכיר לה דברים נפלאים וגם רעים.

ציננתי בניפנופים אחדים את פיתת-הבצל הלוהטת, בצעתי אותה וכיבדתי את ג'ני בפרוסה שבקציה החלק הטעים יותר, הרך, עם רצועות-הבצל המושחמות באפייה וגרגירי-המלח הגס. זללנו שנינו, מחייכים, כשני קושרים. ולא כדי להתייהר, אלא חושש משתיקה פן תיפול, סיפרתי לג'ני כיצד ממש לרגלינו, ליד מסגרת הברזל שעליה ניצב התנור, מצאתי לפני שבועות אחדים צפע, צפע עין-גדי ארסי, כאשר פתחתי את הדלת, ואני בסנדלים, כפי שאני כעת.

"מה עשית?" נבהלה ופסקה לרגע ללעוס.

"חזרתי לחדר," סיפרתי, "לקחתי את רובה הטוטו שלי, וחזרתי למאפייה ומבחוץ, מהחלון, כיוונתי אל ראשו של הצפע, ששקט ללא תנועה, אולי אורב לזבוב – ורוצצתי אותו בירייה ראשונה, כאשר הקליע ממשיך וניתז בדרכו, בצילצולים מתכתיים, אל קערת המלוש, וחזרה לתנור, הכל ברזל, ומזלי שלא שב לעבר החלון, כי אז היה עלול לפגוע לי בעין."

ותוך כדי סיפור רדיתי את שאר הפלצאלאך והנחתי על שולחן-הלישה הרחב, המצופה פח, מרובב בכתמי בצק יבש ומאובק בקמח.

"נחמד אצלך, חיימקה – " אמרה ג'ני, "אבל אתה עצל. לחפירות לא הגעת."

קולה היה כה צלול וגרוני, ועם זאת, לא לגמרי צברי. או – יותר מדי צברי.

הבטחתי שאשתדל, מחר, וסבור הייתי שהביקור – מיסדר-המפקד כיניתי אותו ביני לבין עצמי, כי הייתי במתח כל הזמן, כעומד לביקורת – הנה יסתיים, והיא תצא.

אך לא.

ג'ני התעניינה בעבודתי. שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמשת ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש-אוזניים. לשם מה כיסוי-הבד על קערת המלוש? פשטתי את הכיסוי והתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, כבד, ואנחנו עומדים משני צידיה. התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה.

(אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה).

"מותר?" שאלה ג'ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק.

כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –

כפות-ידיה השמנמנות-משהו החליקו על פני הבצק, אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחר שדיה הערומים שניגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות-בצק קטנים, שובבים, ופטמות כהות בקצותיהם, שהיו כהות וזקורות למדי.

היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג-האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב-קפלים, גמיש, רך, נשפך –

היא צחקה, בהתרוממה –

"ואיזה ציון-בצק היית מעניק לירכיים שלי?"

שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית-הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וכך רעד גם הנמר המידברי שלי – וברעש הפרימוסים אמרתי:

"צריך לבדוק – "

"תבדוק – "

נגעתי ביד אחת בפני הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות-כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק, ובחברות המשק במעמד דומה.

ג'ני צחקה. "אל תשאיר סימנים, חיימקה – " ביקשה. "עוד יחשבו שזה מז'אן כריסטוף."

ז'אן כריסטוף דה ברטראן היה הארכיאולוג הצרפתי שניהל את משלחת החקירות. הוא היה גבר יפהפה, כמו שחקן סרטים צעיר. כולנו היינו בטוחים שג'ני שוכבת איתו, ולכן היא לא מסתכלת עלינו.

"שלך גמיש – " גימגמתי.

"אבל בפנים אולי רך יותר – " הציעה.

"כן, מפני שהוא תופח – " עניתי.

"טיפשון," הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק, "כאן, רך יותר – "

מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב-קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי ידי לפנים חולצתה, לתפוס בכיכרותיה וללוש אותם בידיי המקומחות.

"כבה לפחות את האור – " ביקשה.

כיביתי. סגרתי את תריס-העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, נשענת על דופן קערת הברזל של המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. את צמתה הענקית היא כרכה מעל ראשה מאחור ושמתי עליה שקית ניילון, ואולי היתה זו שקית נייר חום כי טרם היו בשימוש שקיות הניילון השקופות, והיא ניראתה קצת מצחיקה, כחובשת לראשה כובע גדול בצורת לחמניה. להבות הפרימוסים הכחולות-לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את כיכרות חזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד. לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאצלאך על שולחן-הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול "ירדני" צהבהב תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטיילים-עוברים לא ייכנסו לקחת כיכרות טריים בטרם העברתי אותם לארון הלחם, במיטבח של הקיבוץ. לא היתה לנו ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא, ואחריה אני –

אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענו בו קימעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי-הבד המקומחים שנועדו לשמור את חומו –

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

תמר מחלין

סלע המחלוקת

סלע מסוג זה היה

עוד קיים בגולה,

למעשה היה כבר פעיל

בימי המקרא, וגם

לפני נפילת בית שני.

עם בוא החלוצים

לארץ ישראל

הם הביאו אותו עימם,

הוא שינה אומנם צורה,

אך בכל פעם מתעורר

ומופיע מחדש

כמו נמר רעב

המשחר לטרפו.

סלע המחלוקת

מכנים אותו.

הממונים על העם

סוחבים אותו מעלה

עד לראש ההר,

וזה מתגלגל, מידרדר

בכל ערב מחדש.

אלילי האולימפוס לועגים

למאמץ סיזיפי זה,

אך הממונים

מתמידים בדבקות

להעלותו שוב

עד לראש ההר.

ובעמק הבכא

ממשיך סלע המחלוקת

לפלג את העם.

* * *

נעמן כהן

הנביא עמוס עוז

[פורסם לראשונה בגיליון 1408 בתאריך 7.1.2019].

לית מאן דפליג שעמוס קלויזנר-עוז ז"ל היה ועודו הסופר המצליח ביותר בישראל וספריו נמכרים במיליונים בארץ ובעולם. בשורות הבאות אין ברצוני לכתוב על יצירתו הספרותית, יצירה שתיבחן עוד במבחן הזמן, אלא על הפרסונה שיצר לעצמו כנביא, איש המוסר, האדמו"ר של השמאל.

בהשפעת הספרות הרוסית הגדולה ודמותו של טולסטוי, התנאה קלויזנר-עוז בהיותו מעין נביא, מופת מוסרי, או מצפן מוסרי, מה שבעבר נהגו לקרא "הצופה לבית ישראל".

בגיליון חגיגי של "הארץ", שהוקדש ליום הולדתו ה-70 הוכתר עוז בתואר "האדמו"ר של השמאל". "המצפון של השמאל" ("הארץ", גלריה, 8.4.09)

הגדילה לעשות צביה ולדן, בתו של שמעון פרסקי-פרס, כשהכתירה את עוז לא סתם נביא, אלא ה"נביא הפרטי של אבי."

עמוס קלויזנר-עוז התנאה בעוד תואר, בתואר "בוגד". הוא השווה עצמו ליהודה איש קריות כשאמר "אני עונד את התואר בוגד כמו אות כבוד על דש בגדי. כוניתי בוגד פעמים רבות בחיי, ואני חושב שאני בחברה נהדרת. ההיסטוריה מלאה באנשים, נשים וגברים, שהקדימו את זמנם והואשמו בבגידה על ידי כמה מבני זמנם."

עוז לא הסתפק בזאת ובראיון לתוכנית "BBC Newsnight" בבריטניה לקידום המכירות של ספרו "הבשורה על פי יהודה" אמר כי "לכנות את ישראל התגלמות השטן זה לגיטימי."

http://e.walla.co.il/item/2997290

גם נשיא חצי המדינה, ראובן ריבלין, בהספדו אמר: "לא פחדת להיות מיעוט ובעל דעת מיעוט. אפילו להיקרא 'בוגד' לא פחדת. להיפך, אפילו ראית במילה הזו עניין של כבוד."

כתיבת המילים "עוז" ו"בוגד" בגוגל אינה מביאה אפילו תוצאה אחת של קריאה לעוז "בוגד", אך ההתנאות בדימויו כ"בוגד" נראתה לו כנראה הכרחית.

אין הכרח לסופר גדול שיהיה גם נביא ומצפון מוסרי, השאלה היא אם דימויו של עוז ככזה נאמן למציאות, והאם היה בוגד ובמי?

באוטוביוגרפיה הנפלאה שלו "סיפור על אהבה וחושך" מספר עוז, איך עקב טרגדיה משפחתית הגיע כנער, ממשפחה ימנית-רביזיוניסטית-ירושלמית, לחיות כילד-חוץ בקיבוץ חולדה. מימיו בקיבוץ, בנה את עצמו קלויזנר, (מעתה עוז העברי-צברי), כסמל השמאל הסוציאליסטי הישראלי היפה והצודק. עוז היה דמות הפוסטר של "הקיבוצניק". הנער יפה הבלורית והתואר, המיישב את הארץ, מסתפק במועט, ומקים חברת מופת סוציאליסטית-שוויונית.

והנה, דומה שמה שקרה לסמל קרה בעקבותיו גם למסומל – השמאל הישראלי.

בצעירותו, כשהיה חבר קיבוץ עני, אחז עוז באידיאולוגיה שיוויונית-שיתופית, והנה כשאך החל להרוויח זוזים רבים ממכירת ספריו ונהפך למיליונר, לא אבה יותר לחלק את רווחיו בין חברי הקיבוץ הפרולטרים. עוז (המצפון הסוציאליסטי-מוסרי) עזב את הקיבוץ, נטש מאחוריו את הפרולטריון, ונהפך לקפיטליסט שסיים חייו בתל אביב בשכונה הבורגנית רמת אביב, (אך נקבר כמנהג עשירי ישראל בקיבוץ). במעשיו סימן עוז גם לאחרים. כאשר החזקים החלו לנטוש את הסולידאריות החברתית הוביל הדבר בהכרח לתהליך ההפרטה. להרס הקיבוצים, להרס ההסתדרות, וליצירת "הקפיטליזם החזירי".

אמת, עוז מעולם לא היה מעולם דמות אידיאולוגית מוסרית כ-א.ד. גורדון, שהשפיע על חברי קיבוץ חולדה שהשתייכו לתנועתו "גורדוניה" ושאפו ליישב את ארץ ישראל באידיאל קיבוצי, אבל עוז בכל זאת היה מודע להיותו סמל כזה בעיני ישראל הצעירה, ולכן הוא גם לא התנאה בדימוי "בוגד" בעת שבגד באידיאולוגיה הקיבוצית.

בצעירותו היה עוז משוכנע "כי מבחינה מוסרית יש להחרים את גרמניה לתמיד" והנה משהחלו לבוא הכיבודים, ההזמנות לגרמניה, קבלות הפנים, ובמיוחד הררי המרקים לחשבון הבנק, שינה עוז את טעמו. המרקים הרבים מרקו בעיניו את פשעי הגרמנים: "מידת האי-נוחות שבשהות בגרמניה מצטמצמת," הוא אמר, "אני מתחמק ככל האפשר ממגע עם גרמנים בני למעלה משמונים – והרי זו משימה הולכת וקלה..." – "חבריי בגרמניה אינם נושאים באשמה אבל נושאים באחריות." הבחנה מוזרה, שהרי חבריו נושאים באחריות לכך שלא עשו דבר להבאת מאות אלפי הפושעים הנאצים החיים עדיין לדין, ובכך נושאים הם גם באשמה.

עוז, כמובן, לא הזכיר זאת לחבריו הגרמנים שהרי זה היה עשוי לפגוע בכיבודים ובתזרים המזומנים. ובכלל הוא תהה: "מה הייתי אני עושה? כיצד היינו נוהגים לו היינו ילדים גרמניים, בשנת 1933." ("הארץ", מוסף ספרים 14.6.06) כלומר, "להבין – פירושו לסלוח," כאימרה הצרפתית. למעשה הפך עוז לכלי שרת בידי הגרמנים שהשקיעו הון עתק בניסיון לקבל לגיטימציה, ובמיוחד לאחר שגם הציג את היהודים כרוצחים, הוא סייע להם בעשיית דה-הומניזציה ליהודים בגין יחסם לערבים, שהרי ככל שפשעי היהודים ייוצגו ביתר חריפות, כך מולבנים פשעי הגרמנים בשואה. גם כאן, בבגידה בזכר הנספים בשואה, לא התנאה עוז בתואר "בוגד".

הסיבה לשינוי הערכים בקרב בני האדם, הוסברה כבר על-ידי נביא יהודי גדול מעוז, אחד מאושיית אידיאולוגית השמאל. ד"ר לפילוסופיה, צאצאו של רש"י מצד האב, והמהר"ל מצד האם, יהודי-גרמני-משומד – שנודע בשם קרל (הלוי) מרקס שקבע כי "ההוויה, היא הקובעת את התודעה," ולכן: "האלוהים של היהודי – הוא הממון!" (כך במקור, "הממון" בעברית).

עמוס עוז התנאה בתואר "נביא" ובתואר "בוגד" בגין "חזון השלום" שלו, ופעילותו הפוליטית למען השלום שנקודת המוצא שלה היא ההנחה (המוטעית) שמסירת יהודה ושומרון לכיבוש ערבי היא-היא בלבד שתביא את השלום.

בשורש תורתו הציונית של עוז עומדת תפיסה שלילית של מהות העם היהודי. בדומה לתורתו (הספק אנטישמית) של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר שבספרו "הרהורים על השאלה היהודית", הגדיר יהודי רק כ"מי שהאומות אינן רוצות להטמיעו." כלומר, לפי סארטר היהודי אינו בעל מהות עצמאית משלו, רק האנטישמי הוא שמגדיר את היהודי. ללא אנטישמיות אין יהודים, ואין יהדות.

 כך גם עוז אינו מכיר בזכותו המהותית של העם היהודי לריבונות. לדידו ליהודים קיימת רק זכות הבאה מכוח המצוקה. ב"אור התכלת העזה", 1977, הוא כותב: "אין למפעל הציוני צידוק אובייקטיבי מלבד צדקת הטובע הנאחז בקש היחיד שבו יכול היה להיאחז ולהינצל. ודי בכך." כלומר לפי עוז ללא מצוקה אין לעם היהודי זכות מוסרית לריבונות.

לפי עוז לערבים למשל יש זכות לריבונות על 13 מיליון הקמ"ר של השטחים שכבשו;  לצרפתים, ספרדים, פורטוגזים, איטלקים, יוונים, גיאורגים, ארמנים, מלטזים – עומדת הזכות לסלק את הכיבוש הערבי ולזכות בריבונות. רק לעם היהודי אין זכות כזו. ראוי להשוות את תורתו זו של עוז להגדרת הציונות של  פטריארך הכנסייה האורתודוכסית, דיאודורוס קריבליס, שבתגובה לדבריו של יצחק רבין ש"ציונות היא לא נדל"ן," אמר שהוא, רבין, אינו מבין כלל מה זה ציונות. "הציונות היא יהדות פלוס נדל"ן." ללא נדל"ן אין ציונות.

 "חזון השלום" של עוז הביא אותו לומר דברים קשים: "המתנחלים (היהודים) הם כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף." ("החיים והשלום", "ידיעות אחרונות" 8.6.1989).

(לרגע לא חשב עוז שגם מתנחלי "חולדה" שהשתלטו על שטח שנכבש מהערבים שסולקו ממנו, הם גם כן כמותם).

לעומת זאת "חזון השלום" שלו הביאו להתייחסות שונה לערבים. במאמר ב"הארץ", (2010) "על גבולותיו של השימוש בכוח", כתב עוז: "החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון. מעולם לא נוצח רעיון בכוח."

ומהו "הרעיון" או "האידיאה" של החמאס? חיסול מדינת היהודים, והשמדת היהודים בעולם. האם גם כאן מבחינתו של עוז "להבין פירושו לסלוח?"

סופרים גדולים לא פחות מעוז, כקנוט המסון, או פרדינאן סלין, הזדהו עם "הרעיון" הנאצי. המסון שיתף פעולה עם קוויסלינג ותמך בנאציזם ובהיטלר, ואף שלח לו במתנה את מדליית פרס נובל לספרות שקיבל. סלין שיתף פעולה עם ממשלת משתפי הפעולה של וישי עם הנאצים והיה אנטישמי קיצוני. האם ניתן לראות בהם מופת מוסרי בשל "הרעיון" שלהם?

בניגוד לדבריו של עוז ניתן לנצח "רעיון" בכוח. רעיון "הנאציזם" נוצח בכוח, ורק בכוח, וכך גם צריך ואפשרי לנצח את "רעיון" החמאס. וכן, רק בכוח ולא במילים יפות, שירת "קומביה" או "שיר לשלום".

גם את ארגון הרצח הג'יהדיסטי של אש"פ לא הגדיר עוז "פושעים נגד האנושות סדיסטים ורוצחים," כפי שהגדיר את המתנחלים היהודים. בכבוד רב הוא שלח לרוצח ההמונים, פושע המלחמה, הג'יהדיסטי, מנהיג "השהידים של הקצה" – גדודי חללי אל אקצא, הזרוע הצבאית של תנועת הפת"ח – מרואן ברגותי, את ספרו "על אהבה וחושך" עם הקדשה אישית מיוחדת של ידידות: "בתקווה שניפגש בשלום ובחופש."

ראיית עוז את הרוצח הסדרתי ברגותי כ"לוחם חופש" מעלה את החשש שהוא אימץ את ההגות של קרל שמיט, המשפטן הגרמני-הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי". קרל שמיט עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני – (Freiheit) לבין המונח הצרפתי –  (Liberté).

 הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים. לכן הכינוס בו החליטה המפלגה הנאצית לקבל את חוק "אזרחות הרייך, הגנת הדם הגרמני, והכבוד הגרמני," נקרא "כנס החירות" ( Reichsparteitag der Freiheit) והחוקה נקראה כמובן, "חוקת החופש".

כשם שקרל שמיט ב"תיאולוגיה הפוליטית" שלו כינה את הגזענות "חופש", מכנים הגזענים הערבים-מוסלמים את גזענותם "מאבק לחופש".

בשעה שלמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען ושרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי, ובשעה שאיראן והחמאס מצהירים בריש גלי שמטרתם חיסול מדינת היהודים – עוז תופס את המציאות בצורה שונה:

"בימי מלחמת לבנון הראשונה דיבר בגין על 'היטלר המסתתר בבונקר בביירות.' כתבתי אז מאמר בשם 'היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה.' את האמור במאמר ההוא אני מפנה היום לנתניהו. מי שמשווה את איראן של היום להיטלר, ואת ישראל לאושוויץ, עושה מעשה אנטי-ציוני ודמגוגי, מעודד את הירידה מהארץ וזורע היסטריה." (ניבה לניר, "אין מקום אחר, ראיון עם עמוס עוז", "הארץ", 16.3.2012).

דומה שעוז הוא "הצופה לבית ישמעאל", אבל בחינת "הצופה ולא רואה". עוז לא ראה את המציאות כמות שהיא, אלא כמו שהוא רצה שתהיה. במסגרת זו גם חתם עוז (יחד עם א.ב. יהושע ודוד גרוסמן) על מכתב לפרלמנטים בעולם בו יש קריאה להכיר במדינה פלשתינית ללא הכרה בישראל, וללא תלות במו"מ עם ישראל, וללא שלום. זה לא שלום, זו מלחמה. בנוסף הוא הכריז על תמיכתו בסרבנות בצבא, ותרם לארגון "שוברים שתיקה".

לאחרונה חשש עוז שפרס הנובל לו ייחל הולך והתרחק ממנו וכדי להרשים את הסקנדינבים החליט להתקרב לחבורת ה-BDS כאשר הודיע לנציגי משרד החוץ כי לא ישתתף יותר באירועים שמתקיימים באופן רשמי תחת מטריית המשרד או ממשלת ישראל. "אני מרגיש שלא בנוח להשתתף כעת באירועים שהם 'אמרגנות ממשלתית'."

האמת, יש להודות שעוז צדק. רק בעשיית דה-הומניזציה ליהודים ודה-לגיטימציה למדינת ישראל גדלים הסיכויים לזכות בפרס הכספי המיוחל של פרס נובל. (כיום לא היה יכול עגנון, חבר תנועת "ארץ-ישראל השלמה", להתקבל בכלל כמועמד לפרס נובל. למזלו של עגנון הועלתה מועמדותו לפרס לפני "הכיבוש" היהודי של 67').

לסיכום נוכל לקבוע בבירור שהדימוי של עוז כנביא, מופת מוסרי, מצפן מוסרי, "הצופה לבית ישראל" – אין לו קיימות. מי שמצדיק את הלגיטימיות של ראיית ישראל כהתגלמות השטן אינו יכול להיחשב כנביא אמת יהודי, ולהיות מצפן מוסרי לעם ישראל, אולי רק אדמו"ר של השמאל האנטישמי, האנטי-ציוני.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

[אהוד: המאמר מובא שוב – לידיעת המרחמים על עמוס עוז ז"ל ורואים בו מופת מוסרי].

* * *

אהוד בן עזר

מכס פריש בירושלים, 1965

לפני 56 שנים

פרק מתוך היומן

12.4.65. י' בניסן תשכ"ב. ירושלים. הייתי מוזמן היום לטקס חלוקת פרס ירושלים לסופר מכס פריש [1911-1991]. עליי להודות שעד כה לא קראתי ממנו דבר, אף לא ראיתי את הצגותיו. בשעת הטקס ניגש אליי מיכה שגריר והזמין אותי לבוא מאוחר יותר לביתם, לשם יבוא גם מכס פריש עצמו. הוא רוצה לדבר באופן "בלתי-רשמי", לא עם סופרים. אסור עליי אפוא להציג את עצמי בתור סופר. העניין מצא חן בעיניי ונסעתי.

חיכינו זמן רב. מכס פריש אכל ארוחת-ערב עם ראש העיר ופרופ' שלום. מאוחר יותר הופיע עם ידידתו הצעירה-למדיי, והיפה. נכחו כמה אנשים, ביניהם אהרון אמיר. שוחחנו ככל שעלה ביכולתנו ובכוח האנגלית אשר בפינו. זה לא היה קשה במיוחד, לשמור את חוט השיחה, מאחר ופריש אדם שאוהב לדבר, די ארוכות, ולא נוצרים אפוא "חללים".

השיחה התלבטה בין הרצון להיות גלויים וציניים, לבין חוסר-הנוחות לעשות זאת בפני זר. כמו משפחה אשר בה רק לבניה מותר להעביר ביקורת, ואילו מן הזר העומד בחוץ מצפים אך לשבחים ואין סולחים על כל עלבון.

שאלתי אותו שתי שאלות. האחת על סיפורו של דירנמאט, "חשד" – בו מופיעה דמותו של יהודי ממין גוליית, מין דימוי חדש של יהודי, וכלום זוהי אחת הסיבות ששני דברים [לדבריו] רצה פריש לראות בארץ – קיבוץ וצבא?

לא כל כך הבין את השאלה. אולי מפני האנגלית שלי. אולי מפני שכפי שהודה לא קרא את סיפורו של דירנמאט. ענה בשטחיות שכמובן שיש דימוי-חדש של יהודי, הצבא – וכולי. וזה יפה מפני שהדור בארץ מתקשה להבין מדוע לא התקוממו היהודים באירופה. הוא עצמו היה עד לכך. נערה שאהב בגרמניה, יהודייה – שלא האמינה כי האסון מתקרב.

לא רציתי לענות לו שתי תשובות – האחת, שאם לא היו עוצרים את רומל באל-עלמיין לא היה גורלנו שונה מגורל יהודי-אירופה. השנייה – שהיהודים אינם "אשמים" במותם, פרי סילופה של תעמולת הגבורה הציונית משך כל השנים כאן בארץ – [כביכול] מפני שלא התקוממו. מפני – שהם היו נשמדים גם אם היו מתקוממים. ומפני שאין לבוא אליהם בדרישות כאל מדינה. אם צרפת וכל יתר ארצות אירופה קרסו ונפלו – איזו איוולת היא להאשים את ששת המיליונים המפוזרים, בחוסר גבורה!

כאמור – לא הבין את השאלה ולא חדר לתוכה. במובן זה דירנמאט, אולי באינטואיציה יותר מאשר במודע – הרגיש בשינוי האימאג' [הדימוי או התדמית] היהודי, עם אשמת הנצרות ואירופה, וקום צה"ל ודמות בי.ג'י. כ"נביא נושא נשק" או "נביא מזויין". ישנם כמובן זיופים רבים בתמונה זו. מעין "זקני ציון" במהדורה חדשה – וכמו שאבא אומר – אבק של אנטישמיות נובע מהערצתו המוסווית של דירנמאט ליהודי החזק והנוקם בסיפורו "חשד".

פריש, על כל פנים – נשאר על פני השטח (כלומר, לא העמיק].

מאוחר יותר דיברו על נורמליזאציה וכולי – ואז חזרתי על רעיון אחר שלי – שאנו בארץ משלמים מחיר לא מועט עבור הנורמליזאציה – מחיר איבוד עמדת ה"זר" – ה"אאוטסיידר", וחוסר היכולת להיות בעמדה כזאת. אמנם – שישה מיליונים הם מחיר רב מאוד עבור העמדה של ה"אאוטסיידר" – אבל בתקופתנו, תקופה של נורמליזאציה – היהודי שאינו ישראלי שמר אולי על פיקחות ורגישות רבים יותר מאשר הישראלי השייך ל"אסטבלישמנט" [טרם הירבו להשתמש במילה – מִמסד].

הסכים בניע-ראש. דומה שהבין את הבעייה. אך אינני זוכר איזושהי תשובה ותגובה מעניינת עליה. יסולח לי שאני זוכר רק את הדברים שאמרתי אני – אך לו היה משמיע דבר של טעם, של הבנה פנימית יותר מעבר למילים חבוטות – ייתכן והייתי זוכר, בטוח שהייתי זוכר. ואולי היתה האנגלית קשה עליו. ואולי – סתם מנומס. ובעצם – מה זה מעניין אותו? למשל – מדוע סופרים יהודים בחו"ל רגישים יותר לחברתם מאשר סופרים ישראלים? ומדוע זרותם אמיתית ופורייה יותר?

 [זה התרחש כמובן שנים רבות לפני שסופרים כעמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן החלו מצטיינים וגם מצליחים בעולם ב"זרותם" ובביקורת הפוליטית שלהם, אפילו יותר מכל סופר ואינטלקטואל יהודי בגולה, כאשר הגישה המשותפת להם, ולאישים וליוצרים בולטים כמו נועם חומסקי והרולד פינטר, היא בראש ובראשונה – ביקורת על המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם, והבנת אם לא גם הצדקת העמדות של אויביה].

מישהו החל לדבר על אמיר והציג אותו בכל מעלותיו, כסופר, משורר, מתרגם ומו"ל. כנראה שפריש הרגיש שהאווירה "ספרותית" מדי. בשעת היציאה החל חוקר כל אחד מה הוא עושה. סיפרתי לו קודם שאני לומד אצל פרופ' שלום. כאשר חזר ושאל ביציאה – חזרתי ואמרתי – "סטודנט של פרופ' שלום." והחלפנו עוד כמה מילים אודותיו, בהן שיבחתי באנגלית הדלה שלי את שלום. אף לא מילה אחת על מקצועי כסופר. מילא – שתהיה האילוזיה שלו שלימה. הרי ביקש להימנע מלפגוש בארץ סופרים, אף הצהיר על כך בראיון לעיתונות. יידמה לו שקיבל דו"ח ממקור ראשון, דיבר עם "אנשים פשוטים" – סימפטומאטיים, אופייניים – כפי שרצה לפגוש. בכל זאת ראיתי לפי חיוכו שהוא חושד בי שאני מסתיר ממנו שאני סופר. אחרי הכול, אינו עיוור שלא להבחין באדם, לפי שאלותיו, מהם הדברים אשר מעסיקים אותו.

כן, ועוד, תוך כדי שיחה, שאלתיו מה הוא החלק של ישראל אשר נראה לו ביותר ראוי לשמש כ"חומר" אפשרי לעיצוב ספרותי – וענה – החדש, ובכל תוקף לא הסכים לישן, לאוריינטלי. רק החדש. התנופה. ההרגשה שדברים אינם שוקטים על שמריהם.

אלא שאחר-כך, כאשר נשאל על הארכיטקטורה (במקצועו הוא ארכיטקט) העיר כי הבתים החדשים כאן, הגדולים ובנויי-הזכוכית, נראו כאילו נלקחו מרחוב חדש בברלין. אין הבדל. אין אופייניות. ואילו השיכונים הסטנדרטיים ניראה שטרם הגיעו לידי גיבוש, לידי עיצוב סופי וגמר – אלא נבנו בלחץ השנים הראשונות.

 "ובכן," אמרתי לו – "החדש אינו תמיד אידיאלי."

חייך.

נראה עממי, אך מסוייג. בעל גישה קורקטית. לא מעמיק ביותר. לא מתרגש בקלות. קר-מזג. כשאמרו שהוא ארכיטקט ראיתי בו את המהנדס. זוהי כמובן התרשמות חלקית – כי כאמור לא קראתי מה שכתב. בכל זאת – או הוא מנומס מדי, או קצת שטחי – או שניהם כאחד. אולי כאשר אקרא משהו ממנו אוכל לשנות את דעתי.

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קישור לראיון רדיופוני שערכה דינה זילבר, בעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בגלי צה"ל ביום חמישי, 26.2, עם הסופר אלי עמיר. 

https://glz.co.il/גלצ/תוכניות/מילים-ומשפטים-עם-דינה-זילבר/מילים-ומשפטים-עם-דינה-זילבר25-02-2021-2001

* אביבה קם: לדברי נעמן כהן: אינני יודעת את הנסיבות בהן אמר "השחקן והיוצר" ארז דריגס את מה שאמר (יש  גברים, כמה או לא כמה, שאוהבים לחשוב ככה) – אבל אילו היה ארז דריגס מכניס את תשובתה של אריאנה מלמד ליצירתו – היתה היצירה מעולה.

* חיימקה שפינוזה: ידידי אהוד בן עזר לא שייך ל"דור הנפילים" וגם לא ל"דור הענקים" של הספרות העברית. הוא סתם סופר נידח.

* ציטוט: מימשל ביידן מבהיר: הברית עם סעודיה נגמרה. מתכוונים להפיל את בית סעוד?

נשיא ארה"ב ביידן הודיע כי בקרוב יפתח בשינויים משמעותיים ביחסים עם סעודיה, והכוונה לסיום הברית ההיסטורית בין שתי המדינות מאז מלחמת העולם השנייה, ולענישה על "הפרת זכויות האדם". במישטר טוטליטרי כמו זה בסעודיה, מדובר באיום כבד, עד כדי חיסול. אויביה הרבים של סעודיה, מבית וחוץ, ימהרו לנצל את הסרת החסות האמריקנית.

זה קורה כי ארה"ב סיימה את הסתמכותה על הנפט הסעודי, ואינה זקוקה לו עוד. דו"ח המודיעין על האופוזיציונר ג'מאל ח'שוקג'י, הוגש לקונגרס, ועורר זעם.

בסעודיה פרצו מיד ביללות, אך כאשר הנשיא הדגול טרמאפ הציע להם רק לפני חצי שנה ברית עם ישראל, הם העדיפו להתחבא מאחורי העם המומצא. אז שהעם המומצא ימציא גם אותם עכשיו. מה לנו ולסעודיה? אתם סונים? הם רצו איתנו שלום כמו האמירתים הנהדרים?

זה היה צפוי, ורק יחמיר במזרח התיכון שאיבד מחדש את היציבות היחסית.

בסיבוב הראשון "הדמוקרטים" הפילו את בעל הברית הנאמן ביותר שלהם, השאה הפרסי. בסיבוב השני הם הפילו את בעלי הברית הנאמנים ביותר שלהם: מובארק, קדאפי (בשנותיו האחרונות), זין אלעבדין (נשיא תוניסיה), ועלי עבדאללה סאלח (נשיא תימן). רק את המומצא עבאס, אביר זכויות האדם והדמוקרטיה, הם השאירו, אתם גם יודעים למה.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 27.2.2021

* ציטוט: התקוממות נגד המשטר האיראני בעיר סרוואן, מחוז בלוצ'יסטאן, מזרח איראן, לאחר שהמונים הסתערו על מטה "משמרות המפכה" במקום. לפי דיווחים לא מאושרים, הם הרגו קצין ופצעו חיילים. המשטר הורה לפתוח באש חיה על המתקוממים. סרטונים שמתחילים להתפרסם. [סרטון].

שימו לב לעליבות מסביב, זה מה שמשטר האייתולות הביא למדינה האומללה הזו. לחיות כיום ברוב מדינות ערב והאסלאם זה לחיות בגיהינום.

משמרות המהפכה יורים באש חיה על המתקוממים. [סרטון].

האם התקוממות כזו מאיימת על המשטר? בינתיים לא, היא נקודתית, ובכל מקרה המשטר יהרוג אותם בלי רחמים. ואיפה "בית הדין בהאג"? אה, זה נגד ישראל בלבד, לכל האחרים מותר להרוג, להגלות, להשמיד עמים שלמים, ולהחריב כמה שהם רוצים, בכיף, התובעת מגמביה (המפוקפקת בפני עצמה) מאשרת.

וממשל ביידן? מחר [26.2] הוא צפוי לפרסם את הדו"ח שמאשים את יורש העצר הסעודי ברצח חאשוקג'י (להתחיל את הציד על בית המלוכה שם?) – ויש לו טענות קשות על זכויות האדם במצרים. ומה עם איראן? או שפה מעלימים עין?

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 25.2.2021

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2280 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל