פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1624

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' באדר תשפ"א, 4.3.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: צַלְעוֹת הַכַּרְמֶל. אַלּוֹנֵי טִבְעוֹן. // יוסי אחימאיר: החיים בשחור. // אורי הייטנר: צרור הערות 3.3.21. // פוצ'ו: בחיי [7]. מ"ז. פינג פונג. // יונתן גורל: את מי נעלה לגדולה? // תקוה וינשטוק: "יקיר פתח-תקווה": אליעזר כהן. // השופט אליעזר כהן דן במשפטה של אסתר ראב כשנתיים אחרי מותה. // עדינה בר-אל: בועז פרמדר חי באולפן. // בן בן-ארי: תִּשְׁעָה קַבִּין נָטְלָה... //  נעמן כהן: השפלה. // מנחם רהט: נא להכיר: מרב מיכאלי, שרת החינוך בממשלת נתניהו (?) // אסתר ראב: שני דגלים. // אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים? י"ח. דְּמָעוֹת שֶׁל עִפָּרוֹן. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שישי: אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי. // אמיר אביבי: ההרתעה האמריקנית הולכת ונשחקת, ובאיראן מודעים לכך. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים מבין הזמנים

*

צַלְעוֹת הַכַּרְמֶל

חוֹבְקִים עַרְפִלִּים

זָעִים לְאִטָּם אֲפֹרִים

נְמוֹגִים

וּמִתְכַּוְּצִים חֲלִיפוֹת

וְעַל הַפְּסָגוֹת

נָח עָנָן שָׁחוֹר

עוֹפֶרֶת עַל אֶבֶן

גּוֹחֵן  –

מְאַיֵּם  –

עַל הָאַלּוֹנִים

הַמְּלַבְלְבִים

בְּיָרְקָם הַבָּהִיר

קָפְאוּ וְחִיּוּכָם גָּוַע

בְּרוֹשִׁים שְׁחוֹרִים

עוֹנִים בְּהֶמְיָה עֲמֻקָּה

לֶעָנָן הַכָּבֵד מֵעַל  –

[מתוך העיזבון]

אַלּוֹנֵי טִבְעוֹן

הֵם צוֹמְחִים מִתְפַּתְּלִים

כַּאֲנָשִׁים חַיִּים

נִלְחָמִים וּבוֹכִים

וְצוֹחֲקִים עַל קִיּוּמָם

קִיּוּם אַלְפֵי-שָׁנִים

הֵם צוֹחֲקִים לְגוֹרְלוֹת אֲנָשִׁים

הֵם רָאוּ עַמִּים בָּאִים

וְעַמִּים הוֹלְכִים  –

וְהֵם הֶעֱמִיקוּ שָׁרָשִׁים

הֵם רָאוּ תּוּרְכִּים שְׁחוּטִים

וְעַרְבִים יְרוּיִים

וִיהוּדִים חָרְשׁוּ עַל אֲפָרָם

הֵם רָאוּ עַמִּים צְעִירִים

וְעַמִּים זְקֵנִים

מִשָּׁרְשֵׁיהֶם עָלָה רֵיחַ שְׂרֵפָה

אֲבָל לְשַׁדָּם חַי וּמְפַעְפֵּעַ

הוּא בָּא מִמֶּרְחַק דּוֹרוֹת

מֵאוֹן עֲלוּמֵי לְאֻמִּים

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

לקראת חלוקת פרסי ישראל

ביום העצמאות תשפ"א, 2021

יעניק המכתב העיתי שני פרסי ישראל אמיתיים:

פרס ישראל בספרות העברית יוענק לסמי מיכאל

בפרס ישראל לחקר הספרות העברית יזכו שניים:

פרופ' נורית גוברין ופרופ' הלל ברזל

על החתום

אהוד בן עזר

* * *

יוסי אחימאיר

החיים בשחור

תמונות קשות נחזו לנגד עינינו בסוף השבוע: התנגשויות קשות בין מפגינים ערביים לשוטרים באום אל פחם, והתקהלויות צעירים חוגגים וגודשים את חוצות תל-אביב וירושלים כאילו אין מגפה. ויד המשטרה קצרה מלהושיע. סצינות שגובלות באנרכיה ובהפקרות. אבל התמונה החקוקה אצלי יותר מכל שונה לגמרי. תמונה בשחור של צב ים טבול בזפת, מפרפר בין חיים למוות.

הרבה שחור יש בחיינו בתקופה זו, תופעות שחורות, הפגנות בשחור, תחפושות בשחור, אבל מה שקרה לאורך חופי ישראל מזוויע במיוחד. אסון אקולוגי שכמותו והיקפו טרם נראה במחוזותינו. כמויות עצומות של זפת נפלטו בתוך הסערה הגדולה, שדחפה את הגלים ועימם החומר הדביק והמסוכן, שהודלף בזדון מספינה חולפת, אל החול והסלעים, למצפון ועד דרום. הזיהום חל במכה אחת, ומרגע שנחשף – המוני מתנדבים החלו להסירו. משנדבק לסלעים, פעולת הניקוי קשה מאוד, עדינה, מצריכה תקציבים ומקצוענים והרבה זמן. כתופעת לוואי ראינו את אסונם של בעלי חיים ימיים. החל בלווייתן הענקי שנפלט מת לחוף ניצנים כנראה מבליעת גושי זפת, וכלה בצבים קטנים, חסרי אונים. רבים מהם נחנקו למוות, אחרים שפר גורלם משהגיעו לידי וטרינרים רחימאים.

יש לי חולשה לצבים. למען האמת – צבי יבשה יותר מצבי מים. כילד קיבצתי עשרות מהם אל גינתי. חיות המחמד הללו, שלמרות שיריונן אינן יכולות להתגונן בפני מחסליהן, נלקטו מן הסביבה הקרובה. בסופו של דבר שולחו לעבר הפרדס שגבל בביתי, ומיד נעלמו. מזה עשרות שנים שהפרדס נעקר, בתים ורחובות קמו תחתיו. אין זכר לצבים ברמת גן. כמעט נכחדו כליל מנוף ארצנו.

מנגד, שפר גורלם של צבי המים, הגם שמטילים ביציהם ברצועת החול הסמוכה לים, תוך הסתכנות מפני בני אדם וטורפים. משמתבקעים היילודים מביציהם, באופן אינסטינקטיבי הם חשים הימה, מקור החיים שלהם. כך – עד שהגלים השחורים פולטים אותם עטופי זפת אל החוף...

למה אני מספר כל זאת, כאשר אנו שקועים בצרות חמורות מגורל חיות הים? ובכן, לא רק בצבים עסקינן, אלא בכל הטבע הסובב אותנו, המעט שנשאר ויישאר ממנו ומבעלי החיים שעדיין מתקיימים בתוכו. ארץ-ישראל הבראשיתית, על טבעה הייחודי, התנ"כי, אט אט הולכת ונרמסת מתחת לבטון, לבניינים, לכבישים, למכוניות, ובעיקר – לדחפורים. תהליך של אל-חזור. אין מנוס מבנייה, גם בלב נופים מרהיבים, גבעות והרים שנחצבים ונחפרים, גאיות שנסתמים, סלעים שנעקרים... ואולם נדרש בדחיפות איזון נכון בין שמירת הטבע, הסביבה, לבין הבנייה המואצת. לא הכול נדל"ן.

המקרה המובהק מהעבר הוא ייבוש החולה, ובימינו אלה העיר בית-שמש. זחילתה הדורסנית דרומה נעשית תוך מחיקת אתרי נוף וארכיאולוגיה בל יסולאו בפז בחבל יהודה.

דוגמא נוספת זוהי שורת עמודי החשמל שהציבה חברת החשמל בלב מכתש רמון, אתר טבע ייחודי ביותר, אין כמותו בכל העולם. האם צרכי החישמול גוברים על ערך שמירת הטבע והנוף? האם עמודים אלה יוסרו כפי שדווח?

בימים אלה מלאו ארבעים ואחת שנה לפטירתו של אחד ממנהיגיה הדגולים של ישראל – יגאל אלון, רק בן 61 במותו. אנחנו זוכרים ומצטטים שוב ושוב את אמירתו: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל."

על משקל אמירה זו אפשר לומר, כי מדינה שאינה שומרת על נכסי הטבע של מכורתה, ההווה שלה דל ועתידה לוט בבטון אפור אם לא שחור... אלון הוא זה שיזם ב-1973 את הקמת השירות לאיכות הסביבה במשרד ראש הממשלה, שבסוף 1988 נהפך למשרד ממשלתי  נפרד ועצמאי. אז הוקם המשרד כאילוץ פוליטי, לא נחשב, דל תקציב, כפיתרון זמני לפוליטיקאי שבידיו הופקד. ורוני מילוא אכן נתן לו "פוש". עם הזמן, עצם קיומו של משרד – שבינתיים שונה שמו למשרד להגנת הסביבה – נתקבע. הוא תפס חשיבות מסויימת ככל שגברה תודעת שמירת הסביבה. ועדיין הוא מאחרוני המשרדים המבוקשים.

כאשר תקום הממשלה החדשה, ונתפנה מהקרבות הפוליטיים המלוכלכים, בגבור קצב הבנייה ופריצת הנתיבים, ולנוכח הפגיעות הגוברות בערכי נוף וטבע, כאשר רואים בכל אתר דחפורים מפוררים בגסות סלעי בראשית, ויותר ויותר חיות נכחדות, חייב המשרד להגנת הסביבה להיות בין המשרדים הנחשבים ביותר, המתוקצבים ביותר. עבודה הצלה רבה לפניו. לאזן בין צרכי הבנייה הבלתי מעורערים, ההתרחבות של היישובים, לבין הכורח לשמר את אחרוני נופיה היפהפיים של ארץ מולדתנו, את העצים והפרחים, את בעלי החיים. גם להם יש זכויות! עיקר תפקידו של המשרד הזה – להיות צה"ט. צבא ההגנה לטבע. לחזות ולהיערך מראש למניעת אסונות אקולוגיים כמו זה שפקד את חופינו ערב פורים תשפ"א. זה צב או צו השעה.

יוסי אחימאיר

* * *

אהוד: אני לא מקנא בכל מי שנדרש להחליט בנושאים קשים ורגישים שעימם מתמודדת מדינת ישראל כיום, בייחוד בתקופת הקורונה. לכן אני נזהר מאוד במתיחת ביקורת, ומאמין כי המופקדים על ההחלטות וגם המְבַצְעים – עושים את עבודתם כמיטב יכולתם וביושר, לטובתנו – אזרחי ישראל במדינת ישראל!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 3.3.21

* ניסה למסור לאוייב – המתווך בין ארה"ב וישראל בין 2009-2011 ובהמשך יועץ של משרד החוץ האמריקאי בנושא סוריה, פרדריק הוף, מדווח במאמר ב"אל-שרק אל-אוסט" כי ב-28.2.2011 הגיעה הדיפלומטיה האמריקאית לנקודה מכרעת במאמציה להשיג שלום בין סוריה לישראל. הנשיא אסד הודיע אז כי החליט לנתק את היחסים הצבאיים עם איראן, חיזבאללה וחמאס ולנטרל את כל האיומים מסוריה נגד ישראל, אם זו תשיב לסוריה כל האדמות שכבשה ב-1967. גם רה"מ הישראלי נתניהו הורה לצוותו להתקדם לעבר הסכם. ואולם כעבור שבועיים, לאחר שכוחות הביטחון הסורים ירו על המפגינים במדינה, התעוררה שאלה לגבי זכותו של אסד לדון בשם האומה הסורית כולה על שלום. התשובה היתה – לא. ייתכן שהפנייה של אסד לאלימות, נועדה לאפשר לו לבטל את התחייבויותיו לשלום ולברוח מהתיווך האמריקאי. בכתבה ב"אל-שרק אל אוסט" נכתב בפירוש שנתניהו הסכים לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967.

כן, כן. כמו ב-1996-1999, כך גם כשחזר לראשות הממשלה ניסה נתניהו למסור את הגולן לאוייב הסורי.

* שכחו אותו בבלפור – ב"ישראל היום" התפרסמה ידיעה על המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן סמוך לפרוץ מלחמת האזרחים, שהופסקה בשל פרוץ המלחמה. הכותרת היא "דיווח: אובמה הציע לאסד נסיגה מהגולן." הם רק "שכחו" לציין מי היה ראש ממשלת ישראל ב-2010 שניהל את המו"מ ושאובמה תיווך בינו לבין אסד ואת העובדה שהוא הסכים לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967. בכל זאת יש בחירות בעוד פחות מחודש.

* יש תמורה – יום אחד עוד יתברר מה הבטיח נתניהו לאש"ף תמורת התגייסותו למענו.

* ככה ייעשה לעיתונאי – המיליציות הביביסטיות מפיצות את מיספר הטלפון הפרטי של אודי סגל, כדי שאנשים יטרידו אותו ויגדפו אותו. ככה יעשה לעיתונאי רציני שעושה את מלאכתו נאמנה, ככלב השמירה של הדמוקרטיה. זאת הנקמה שלהם במי שגרם לנתניהו להתגלות במערומיו; במי שגרם לנתניהו להתפורר כאבקה כאשר נאלץ להתמודד עם שאלות קשות.

* דוגמה אישית – מי אמר שנתניהו אינו נותן דוגמה אישית? הוא נותן גם נותן למעריציו דוגמה אישית בסגידה לנתניהו.

* הגזען הקטן – נתניהו לא היה מעלה על דעתו לומר "פקה-פקה-סער-סער", גם לא "לפיד-לפיד", גם לא "בנט-בנט", אפילו לא "מיכאלי-מיכאלי". אבל "שאשא-שאשא" זה משהו אחר. למה? כי כשהוא עם הגב אל הקיר ומאבד את העשתונות, יוצא הגזען הקטן שבתוכו.

* מצע הליכוד לכנסת ה-24 – א. נה נה נה נהה. ב. לה לה לה להה. ג. פקה פקה שאשא שאשא.

[אהוד: כל מילה רעילה שלך, כל מילה הטבולה בשנאתך החולנית לנתניהו  – מוסיפה לנתניהו עוד קול בבחירות!]

* איום אקולוגי – יאיר נתניהו הוא תעשיית דיבה. בית המשפט חייב אותו לשלם חצי מיליון ש"ח לאחת מקורבנות התעשייה. יהיה טוב אם בכל יום אחד הנפגעים יגיש נגדו תביעה כזו, כי הנשורת הרעילה של התעשייה שלו היא איום אקולוגי על החברה הישראלית.

* כבוד השופט – בית המשפט העליון אישר ברוב של 8:1 את מועמדותה של מראענה ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. השופט מינץ היה בדעת מיעוט.

אבל יש מי שתוצאה של 8:1 לא מספקת אותם והחל מסע מקארתיסטי נגד השופט מינץ. הוא כבר אינו כבוד שופט בית המשפט העליון של מדינת ישראל, אלא מתנחל-דתי-לאומני-מינוי-פוליטי וכו'.

מתקפה מקארתיסטית של מי שחושבים שבית המשפט העליון הוא נחלתם הפרטית ומקפידים לספק עוד ועוד תחמושת לשוחרי רעתו של שלטון החוק בישראל.

אגב, אני תומך בעמדת הרוב. בכלל נראה לי שהריטואל של הפסילות, שנועדו מלכתחילה לכך שבית המשפט יפיל אותן, מיצה את עצמו. כדאי להפסיק את ההצגה. בוודאי שאני נגד פסילות של מועמדים בודדים במפלגה לגיטימית. ובפרט לאחר התצהיר לבית המשפט שבו מראענה כתבה שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בחוק השבות וכו'. ויהיה זה מגוחך לפסול אותה כאשר יש בכנסת מפלגות אנטי ישראליות מובהקות. עופר כסיף כן ומראענה לא?

אין כאן עניין משפטי אלא פוליטי, ציבורי, ערכי. הבעייה היא במפלגת העבודה שבחרה במראענה (בעיניי הבעיה העיקרית היא בחירת מרב מיכאלי להנהגה) ואני מקווה שתומכי מפלגת העבודה המסורתיים לא יצביעו למפלגה זו. אך פסילת התמודדות אינה הדרך.

עם זאת, אני שמח שההחלטה לא התקבלה פה אחד. ריבוי הקולות הזה חשוב. ואני סולד מרדיפה אישית נגד שופט בשל אמונתו הדתית או מקום מגוריו. מעניין מה היו אומרים המתקיפים על תגובות מסוג זה על פסיקה של כבוד השופט ג'ובראן?

* עדלאידעת הקורונה – לקראת פורים כתבתי פעמים אחדות שיש להטיל סגר מהודק לארבעה ימים. המסיבות ההמוניות בשעות היום הן עדות לכך, שלמרבה הצער צדקתי והעוצר הלילי אינו מספיק. אני מקווה מאוד שזה לא יתנקם בכולנו בפסח.

* התבודד – האם מי שלא התחסן ונכנס לבידוד צריך לקבל משכורת על הימים האלה?

* החוזר בתשובה – חתן פרס ישראל יהודה משי זהב הוא התגלמות החזרה בתשובה, במובן האמיתי של המושג – יהודי שחוזר לדרך הישר. הוא, שהיה הסמל של החרדיות האנטי ציונית והאנטי ישראלית הקיצונית, קמב"ץ העדה החרדית האנטי ציונית, שעמד מאחורי אינספור מעשים אלימים, הפגנות פרועות ואלימות – ולפני למעלה משלושים שנה חזר בתשובה והיה לחרדי ציוני ופטריוט. הוא, שהיה תינוק שנשבה, בחר בטוב, חינך על כך את ילדיו והם התגייסו לצה"ל, ליחידות קרביות. מפעל חייו – זק"א, מצדיק לחלוטין את פרס ישראל שיקבל ביום העצמאות. משי זהב חווה טרגדיה קשה כאשר איבד בקורונה את שני הוריו ואת אחיו. הוא היה למבקר החריף ביותר של ההתנהלות חסרת האחריות במגזר החרדי בנושא הקורונה.

יהודה משי זהב ואני חברים בפורום עמק השווה, הפועל ליצירת הסכמה לאומית בין חלקי החברה הישראלית. משי זהב הוא מופת קירוב לבבות בין המגזרים בישראל. אני שמח מאוד על זכייתו בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית.

* החמצה היסטורית – במאמר ל"ידיעות אחרונות" הזכיר הנסיך הירדני חסן את הסכם ויצמן-פייסל. "אני מהרהר במפגשים בין הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, לבין דודו של אבי, האמיר פייסל הראשון, בעקבות חוזה ורסאי, שבהם דנו בחזונם המשותף, פדרציה של מדינות ערב שבה יהודים, נוצרים ומוסלמים בני התרבות הערבים יחיו יחד. זה היה חזון נאור שבו תמך גם סבי, המלך עבדאללה הראשון."

ככל הזכור לי, זו הפעם הראשונה שמנהיג ערבי כלשהו הזכיר את ההסכם הזה. הערבים התכחשו להסכם, הדחיקו אותו והשליכו אותו לפח האשפה של ההיסטוריה. אלמלא כן, אילו הערבים אימצו את ההסכם, היה נמנע הסכסוך הישראלי-ערבי ונהרות של דם רבבות יהודים וערבים היה נחסך. איזו החמצה היסטורית!

ב-3 בינואר 1919 נחתם הסכם בין האמיר פייסל אבן חוסיין, מנהיג הלאומיות הערבית, תקופה קצרה מלך הממלכה הערבית של סוריה ולימים המלך הראשון של עיראק, לבין המנהיג בפועל של ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, שב-1920 נבחר רשמית לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית. בהסכם נאמר:

"...מתוך הכרת הקרבה הגזעית והקשרים העתיקים הקיימים בין הערבים והעם העברי, ומתוך הנחה שהדרך הבטוחה ביותר להשגת שאיפותיהם הלאומיות הוא שיתוף הפעולה האמיץ ככל האפשר בפיתוחן של המדינה הערבית ושל ארץ ישראל, ומתוך רצון לאשר שוב את ההבנה הטובה הקיימת ביניהם, באו לידי הסכם בסעיפים הללו:

א. המדינה הערבית וא"י יתנהלו בכל יחסיהן ומפעליהן ברוח רצון טוב והבנה הדדית הלבביים ביותר, ולשם כך ימונו ויוחזקו באי כוח ערביים ויהודים מיופי כוח כדין בכל אחת מהארצות האלה...

ג. בקביעת החוקה וההנהלה של א"י יאחזו בכל האמצעים שיש בהם משום ערובה שלמה להגשמת ההצהרה של ממשלת בריטניה מיום 2 בנובמבר 1917 [כלומר הצהרת בלפור].

ד. ינקטו בכל האמצעים הדרושים, כדי לעודד ולהגביר את עליית היהודים לא"י בקנה מידה רחב וליישב במהירות האפשרית את העולים היהודיים על הקרקע, התיישבות צפופה ומתוך עיבוד אינטנסיבי של האדמה. עם זאת יגנו על הפלח הערבי ועל האריסים וזכויותיהם ויסייעו בידם לשם התפתחות הכלכלית."

ובמכתב של פייסל למשפטן היהודי פרופ' פליקס פרנקפורטר, שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, הוא כתב: "אנו מאחלים ליהודים ברכה לבבית לשיבה אל המולדת... שתי תנועותינו משלימות זו את זו, התנועה היהודית היא לאומית ולא אימפריאליסטית; תנועתנו היא לאומית ולא אימפריאליסטית."

כידוע, האידיליה היהודית-ערבית הזאת לא האריכה ימים. אולם ראוי לציין, שכאשר פני המנהיג הערבי הבכיר היו לשלום בין העמים, גם הוא הכיר בזכותו הלאומית של העם היהודי על ארץ ישראל. ללא הכרה זו, לא ייכון שלום במזרח התיכון. יש לציין שארץ ישראל שבה היה מדובר אז, הייתה משתי גדות הירדן, כולל שטח ממלכת ירדן בעבר הירדן המזרחי.

* אות המערכה – אות המערכה על מלחמת שלום הגליל ניתן לכל מי ששירת בחודשים יוני-ספטמבר 1982. בשלום הגליל הייתי בטירונות. במלחמה הוקפצנו לצפון ושירתנו בסיורי בט"ש על הגבול ובמוצב ראש הנקרה, אך עדיין לא נכנסנו ללבנון. וקיבלתי את האות.

בהמשך שירותי בילינו חודשים ארוכים, קשים ועקובים מדם בלבנון. השבוע הממשלה הכירה בשירות בלבנון מספטמבר 1982 עד מאי 2000 כראוי לאות משלו. אני שמח וגאה על כך.

אגב, את אות מלחמת שלום הגליל איבדתי. גם את אות מלחמת לבנון השנייה, שקיבלתי על פעולתי בעורף כמנהל מתנ"ס במחוז הצפון (בדיוק באותה שנה, בגיל 43, השתחררתי מהמילואים בצנחנים, אבל במלחמה חשתי שתרמתי לא פחות מכפי שהייתי תורם כמילואימניק). אני אדם מסודר ולא מתאים לי לאבד זאת, אבל עובדה. אני משער ומקווה שאמצא אותם.

* ביד הלשון: שופט עליון – בדין ודברים בפייסבוק בעקבות רשומה שהתייחסתי בה לפסיקה של שופט בית המשפט העליון, מישהו כתב בעניינו את צירוף המילים "שופט עליון". זהו ביטוי שגור, באשר לשופטי בית המשפט העליון. אבל ביהדות יש רק שופט עליון אחד, והוא אינו בשר ודם.

שופט בית המשפט העליון הוא תואר מכובד מאוד. ובתור שכזה הוא אינו מושלם, הוא עלול לשגות, הוא עומד לביקורת.

המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין: "תדיר כשמציגים אותי בהרצאות כ'שופט עליון', אני מתקן ל'שופט בית המשפט העליון' – כי שופט עליון ישנו רק אחד, שוכן שחקים."

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

מ"ז. פינג פונג

ברגע שלחצתי 'שלח' על מכתב ה'לילה טוב' ששלחתי לעלמת החן שכבשה את ליבי ברמת הכובש, כבר התחרטתי. איך אני יכול לשלוח מכתב כזה אידיוטי, למי שאני בקושי מכיר. הרי את ברכת ה'לילה טוב' היא בטח תקרא רק בבוקר. תקרא ותגיד לעצמה מה הגולם הזה חושב, שאחרי שני משפטים שהחלפנו, הוא חייב להגיד לי לילה טוב?

כמעט חשבתי לכתוב לה מכתב סליחה ולהתנצל על שאני מטומטם, אבל למזלי המסך הקדים אותי ותשובתה, שהשתרעה על שטח של חצי שורה, היה בה כדי לרמוז  שחוש הומור כנראה יש לה, ואולי בכל זאת אני לא כל כך מטומטם. 

הסתכלתי מוקסם על המסך, אבל לא עניתי לה, כי למה לענות אם ברגע שאלחץ 'שלח' תכף אתחרט? מוטב לישון בשקט ולקום עם שחר רענן וצלול, כשהראש בשיא הריכוז וכולו יכולת נפשית לכתוב את הפתיחה המהממת: 'לנטע בוקר טוב.' אחר כך אמרתי לעצמי, איך אוכל לקום רענן וצלול אם אני לא מצליח להירדם, בגלל שקרה לי הדבר הכי בלתי אפשרי שיכול לקרות לאדם בן 80 – התאהבתי.

בכל האהבות שהיו לי בחיים, והיו לי כמה, אף פעם לא חשתי רצון להכריז על כך בפרהסיה. והנה עכשיו, כשאני על סף הסוף זה קורה לי. כעת אני יודע שהסימן לקיומה של אהבה גדולה, הוא הצורך להודיע על כך לכולם.

בשעתו התפלאתי על איתמר בן אבי, ששלח לאהובתו לאה'תי –

[הערה: שמה המלא היה לאה אבושדיד. ויקיפדיה: באמצעות שירי אהבה לוהטים שפירסם איתמר ללאה מעל דפי עיתונו "האור". את השירים הכתובים בעברית עשירה ופיוטית הקדיש לאהובתו, המכונה בשיריו בשם "אלה" (שיכול אותיות שמה) או "אלתי". שירי האהבה גרמו למשפחתה מבוכה רבה והם אסרו על בתם להיפגש עימו]

– מכתבי אהבה מעל דפי העיתון, כדי שכל הארץ תדע. והנה עכשיו אני כבר לא מתפלא. אם ביאליק היה שואל אותי "מה זאת אהבה?" הייתי אומר לו שאהבה זה החשק לעלות על הגג ולצעוק בקולי קולות: "אני אוהב!" מה יותר מובן וברור מזה?

רגע. מה אני כבר רץ לגג?  השתגעתי? איך אני יכול להתאהב במי שאני לא יודע עליה כלום? אולי היא נשואה בכלל? הרי לערבי השירה היא לא הגיעה לבד. מי זה הגבר שישב לידה? אמנם הוא נראה צעיר ממנה בעשרים שנה, אבל כשאוהבים הגיל לא משנה. מי כמוני יודע.

נרדמתי כנראה רק בארבע בבוקר, אבל שלוש שעות השינה הספיקו לי כדי לזנק מהמיטה בשבע בבוקר, ולרוץ אל השובך בתקווה למצוא שם איזה בוקר טוב קטן. תקווה שנמוגה מיד. על המסך היתה רק חצי השורה מהלילה ואני יכולתי להרשות לעצמי ללכת לחדר הכי קטן בבית,  ולעשות דבר כל כך פשטני, שאפילו גדולי האוהבים בעולם לא יכולים בלעדיו. בעוד הצליל האחרון מהדהד באוזניי וכבר רגליי נושאות אותי לעבר המסך, כדי להנציח עליו את ההשראה האלוהית שקיבלתי יחד עם הטיפה האחרונה:

מאת: פוצ'ו

21 לאוגוסט 2011 שעה: 07:27

אל: נטע שקד 

הנושא: נזכרתי

נטע-לי, בוקר טוב, ראי מה הם פלאי הטכניקה. הרי לא מכבר בימי נעורינו, אם היינו נפגשים ברמת הכובש. הייתי יכול לכל היותר לשלוח לך איגרת  בדואר והיו עוברים  לפחות שלושה ימים עד שהיית מקבלת אותה ועוד שלושה, עד שהייתי מקבל תשובה אם בכלל. והנה עכשיו, אני ניגש לשובך ולא מאמין. היונה כבר חזרה אליי עם איחולי שבוע טוב. אז אם החיים עוברים כל כך מהר, למה שנעצור אותם? למה שלא ניפגש כבר היום, נגיד בשש בערב, ונדבר. משום מה נראה לי שיש לנו המון דברים שעוד לא דיברנו עליהם בכלל וזאת תהיה ההזדמנות שלנו להשלים את החסר. מצדי זה יכול להיות בתל אביב או בפתח תקווה. ומצידך?

שלך

פוצ'ו

(זה שישב מאחורייך ולא חדל מלהסתכל עלייך)

הפעם התשובה לא הגיעה אחרי שלוש דקות ואני אמרתי לעצמי, אויה לי, הנה היא מאותתת לי שלא יהיו לי חיים כל כך קלים איתה. "מה הוא חושב לעצמו (היא בטח חושבת לעצמה) שאני אחת כזאת שאפשר לקבוע איתה פגישה מהיום להיום? איך הוא לא מבין שנערה המכבדת את עצמה צריכה קודם לדפדף ביומן ולהודיע בצער, שכל הערבים שלה תפוסים עד 15 לספטמבר, והיא יכולה להיפגש רק בעוד חודשיים בין שבע לשבע וחצי."

אני מסתכל בשעון, אוי וַי, עברו כבר עשר דקות  ושום יונה לא באה להטיל ביצה חדשה בשובך. הסנובית הזאת, נדמה לה שאין לי מה לעשות בחיים אלא לשבת ולחכות כל היום עד שתענה. בשום אופן לא. הנה כבר שמונה ועשר דקות, אני נשבר והולך לעשות לי קפה. מה שיהיה – יהיה.

מאת:

נטע שקד

21 לאוגוסט 2011 שעה: 8:11  

 אל: פוצ'ו

הנושא: נזכרתי

בוקר טוב גם לך. אני זוכרת את ימי הדואר. בנעוריי היה לי חבר בתל אביב ואני גרתי בחיפה. שלחנו מכתבים אחד לשנייה כמו שכתבת. היתרון היה שלאחר כל מכתב ששלחנו, ציפינו מחדש. ועוד יתרון אחד: יכולנו לשמר את התכתובת והיא לא נעלמה לאי שם. היה גם כתב יד שהיה אופייני לכל אחד, והוא היה תוספת קטנה ויפה להיכרות. אהבתי את הדימוי לשובך. אשמח להיפגש הערב, אך מאוחר יותר. אני עובדת עד שש. יהיו לי המון שאלות. לא משנה לי איפה ניפגש. אפשר גם באמצע הדרך. אינני מכירה מקומות נחמדים בפתח תקווה. בקשה קטנה. שהמקום יהיה שקט. 

יומקסים. 

נטע

זהו, נפלה בפח. ידעתי שאם אצליח לעורר בה חשש שאני בכלל לא מתכוון ברצינות לכל מה שאמרתי, היא לא תחכה יותר מחצי שעה ותכף תענה לי. כעת אני צריך להחזיק מעמד ולא לענות לה עד שעה ארבע, כדי שתרוץ למחשב כל חמש דקות כמו  שאני עשיתי, כשהשאירה אותי עם הלשון בחוץ יותר מחצי שעה.

מאת: פוצ'ו

21 לאוגוסט 2011. שעה: 11:29

אל: נטע שקד

הנושא: נזכרתי

נחמד מצדך שלא השארת אותי במתח עד הערב. אם את עובדת עד שש, לא אטריח אותך עד תל אביב. הכי טוב שאאסוף אותך נאמר בשמונה בערב מביתך. תני לי את הכתובת, אמצא אותה במפה ובשעה הנקובה אצלצל אליך בנייד שלי ואת תצאי אלי עם פרח ביד, כדי שלא אקח בטעות מישהי אחרת. מקובל?

שלך

פוצ'ו

לא הייתי צריך להגיד לה פרח. אולי אין לה דבר כזה בבית, הכי פשוט היה אם הייתי אומר לה שתצא עם מטאטא. את זה היא בטח תמצא בבית.

מאת: נטע שקד 

21 לאוגוסט. 2011. שעה: 14:00 

אל: פוצ'ו 

הנושא: נזכרתי 

כבר צהריים. עבדתי בבוקר. בחופש הילדים מעדיפים לבוא בבוקר. אחר הצהרים אהיה עסוקה רק שעה בין חמש לשש. מדובר באחד הילדים שגר רחוק ואימו עובדת. אחד היתרונות של העבודה בבית הוא שאני יכולה להיות גמישה עם השעות. לא יקשה עלי לנסוע מערבה וחבל שתבוא לפתח תקווה כשאין פה (לפי ידיעתי) מקום מיוחד. באיזה אזור אתה גר בתל אביב? היש לך מקום מועדף? אהבתי את רעיון הפרח. האם הבחנת בפרח שהיה לי בשיער?

נטע

מזל שבסוף לא כתבתי לה שתצא עם מטאטא, הייתי יכול עוד בטעות לעצור ליד מנקה רחובות ולחשוב שזאת היא.

מאת: פוצ'ו 

21 לאוגוסט 2011 שעה: 15:03  

אל: נטע שקד

הנושא: נזכרתי 

כמה יפה מצידך, למרות שאין לי בעיייה להגיע לפ"ת. מי שמטרידה אותי היא התנועה הפקוקה. בתל אביב אין לי בעיה, כי אני נוסע בעיר רק עם הקטנוע. כשנפגשים בחוץ, אני אוהב לקבוע מקום מדויק. ברחוב שנקר 7  יש הוצאת ספרים שאני עובד עמה. זה באזור התעשייה של קריית אריה. כשאת עוברת את בילינסון, אחרי כקילומטר יש פנייה ימינה וזה רחוב שנקר. הבית הרביעי משמאל הוא הקוטג' של הוצאת אורנית. מול הבית נוכל להמתין  איש לרעהו. הרכב שלי הוא טיוטה כסופה בינונית. בתל אביב אני גר בשד' סמאטס ליד בית החייל, אבל לא אטריח אותך עד שם. בשנקר נשאיר רכב אחד ובשני נסע אל המקום שלנו. אצא מביתי בשבע וחצי ואצלצל אליך קודם, כדי שהמיספר שלך ייחקק בנייד שלי. ראית איזה תכנון מסובך? נדמה לי שמלחמות לא מתכננים בצורה כל כך מדוקדקת. אם יש לך הצעה יותר פשוטה אני פתוח לכל. אהבתי שאהבת את הפרח. מוכרח להודות שלא התעמקתי כל כך בפרח שבשערך, כי כל הזמן הסתכלתי על ידך הפרושה על המסעד ושאלתי את עצמי איך אטלס היושב מולה מצליח להתאפק ולא ללטף אותה. ביחוד כששרנו את 'יד ענוגה היתה לה'. מה יותר מרמז מזה. להתראות ילדתי.

שלך

פוצ'ו 

למה הייתי מוכרח לרמוז על משלח היד שלי? עכשיו תחשוד בי שיש מחשבות זדוניות (מה שנכון נכון) ותחפש תירוצים לבטל את הפגישה. האם יש בארץ שוטה יותר גדול ממני?

 מאת: נטע שקד  

 21 לאוגוסט 2011 שעה: 15:34 

אל: פוצ'ו 

נושא: נזכרתי 

אתה ממיס אותי עוד לפני שנפגשנו. המקום שהצעת מתאים. מכירה את הרחוב. לא ידעתי שהוצאת אורנית נמצאת שם. היה לי קשר מסוים וארוך עם הוצאות ספרים ומקווה לקשר מחודש. פרטים בפגישה. אני גרה במקום שקט  (רח' ברנדה)  קרוב לרח' רוטשילד, כך שאין לי כל בעיות הגעה. לי יש יונדאי כחול כהה. את סימן ההיכר שלי כבר ראית. שיער לבן. אם אמתין כמה דקות, השמיים לא יפלו. להתראות במהרה.

נטע

מאת: פוצ'ו 

21 לאוגוסט 2011 שעה: 17:49 

אל: נטע שקד  

הנושא: נזכרתי 

בעצם סיכמנו הכול, אבל חשבתי שהנה עוד מעט את גומרת את עבודת יומך, ובאופן טבעי לפני שאת יוצאת מהבית את ניגשת לשובך לבדוק אם לא הוטלה בו אף ביצה, אז למה שתלכי בחינם? מה שבכל זאת היה חשוב לי להגיד לך, שלא תעזי לאכול שום דבר, כי אם נמצא את הפינה השקטה שלנו, יהיה לא נעים שלא להזמין משהו ונאכל רק אחד את השנייה.

להת.

שלך

פוצ'ו

 מאת:

 נטע שקד

21  לאוגוסט 2011 שעה: 18:25  

אל:

פוצ'ו

הנושא: נזכרתי 

איזה כיף לקבל מיילים הכתובים כל כך יפה. זכיתי.  

להתראות 

נטע

בשעה שבע וחצי בערב, כשנעלתי אחריי את דלת ביתי, עצרתי לרגע ושאלתי את עצמי האומנם ייתכן? הייתכן שאני במו רגליי יוצא עכשיו כדי לשים על ידיי אזיקים אחרי ארבע שנים של חופשה פרועה. האומנם? 

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: אני כבר לא אישן כמה לילות עד הגיליון הבא כדי לדעת כיצד זה נגמר.

* * *

האם אתם רוצים בצה"ל את ה"שבאב" החרדי שמסוגל לעשות לינץ' בנהג ערבי תוך כדי הפגנה פורימית אלימה ופרועה מול משרד החינוך בירושלים? האם לא יותר טוב שטיפוסים כאלה ימשיכו להסריח בישיבות הבטלה והבּורוּת שלהם וימשיכו להיות כאב ראש תמידי לרבניהם ולמנהיגיהם וימשיכו לטנף מאוד את דמות הדת היהודית – מאשר ששורות צה"ל תתמלאנה בפרימיטיבים האלה?

* * *

יונתן גורל

את מי נעלה לגדולה?

כמה פעמים נגוז חלום

וביעבע חלום חדש

שהוחלף עם צאתו לאוויר העולם

באחר

מה נעשה לחלומות

שהם בוגדניים וחנפים

את מי נעלה לגדולה

מבין ההרהורים הגנוזים

ואת מי נמיין

כמסמך

שעתיד להיקרא

עם צוק העיתים?

* * *

אין גבול לצביעות! החוגגים החילוניים והחוגגים החרדיים בפורים – בניגוד לתקנות ההגנה מפני הקורונה – התנהגו בדיוק כמו אספסוף המפגינים נגד נתניהו במוצ"ש פורים!

* * *

תקוה וינשטוק

"יקיר פתח-תקווה": אליעזר כהן

בימים אלה נערך בפתח תקוה טכס "יקיר פתח תקוה". הטכס, שנדחה השנה עקב הקורונה, קיים כבר עשרות שנים. תחילה נקרא "אזרח כבוד של פתח-תקווה". התואר ניתן לאנשי רוח ואנשי מעשה נבחרים בני שבעים ומעלה, תושבי העיר מזה עשור לפחות, הראויים לציון. השנה זכו בתואר 17 גברים ו...5 נשים. אכן פרופורציה! בכל העיר הגדולה לא נמצאו נשים נוספות ראויות לתואר?

בין ה"יקירים" החדשים – השופט לשעבר אליעזר כהן.

אליעזר כהן נולד בפתח תקוה ב 11.4.1930, בן לנתן כהן, יליד צפת 1905 ולאה לבית טוליפמן, ילידת ראשון לציון 1907. אביו של "היקיר" היה דור רביעי בארץ. סבו היה ד"ר אליהו אליעזר כהן, מראשוני הרופאים ילידי הארץ. עבד כרופא בגליל ופעמיים מינתה אותו מועצת פתח-תקווה לרופא המושבה. אבי סבו היה ר' מיכל הכהן, מבוני שכונת "נחלת שבעה" בירושלים וממייסדי העיתון הראשון בעברית בארץ ישראל – "הלבנון".

לאה,  אימו של אליעזר כהן, "היקיר" החדש של פתח-תקווה, היתה בתם של אלכסנדר ובת- שבע טוליפמן, משפחת איכרים שהגיעה למושבה ראשון לציון בראשית שנות התשעים למאה ה-19.

אליעזר סיים את בית הספר העממי פיק"א ואת גימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה. הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד" ונמנה על "גרען ארז" של התנועה. בקיץ 1947, בגיל שבע עשרה וחצי, יצא עם הגרעין להכשרה בקבוצת כנרת, במגמה להתגייס בהמשך לפלמ"ח. אומר אליעזר: "בחרנו לצאת לפלמ"ח מתוך כוונה שעם השחרור נקים קיבוץ."

אליעזר נשלח לקורס חובשים פלוגתיים שהתקיים בקיבוץ רמת הכובש וכן בבית החולים "הדסה" בתל-אביב. בגמר הקורס, בפברואר 1948, חזר לגרעין כחובש פלוגתי.

לאחר חודש, במרץ 1948, עברו כל חברי הגרעין למושבה מגדל. הם התמקמו "ב"מלון טיבר" והתארגנו כחלק ממה שלימים שנקרא פלוגה ג' של הגדוד השלישי של חטיבת יפתח בפלמ"ח. ממגדל עברו לאזור קיבוץ משמר העמק, שכבר התמודד עם מתקפת כוחות קאוקג'י, ועברו לקבוץ רמת יוחנן לסייע לחטיבת כרמלי באזור. בקרב זה נהרג זוריק דיין, אחיו של משה דיין.

מרמת יוחנן הוסעו חברי הגדוד למקום שנקרא אז ג'חולה ,לרגלי הרכס שבראשו מצודת נבי יושע. מספר אליעזר: "הגענו לאחר הלילה שבו תקפו כוחות הפלמ"ח, בעיקר חברי הכשרת דפנה, את מבצר נבי יושע. הם ספגו חללים רבים, ביניהם פילון-ידידיה פרידמן – מפקד הכוח. הגענו  לאזור שבו היו  כוחותיו של  פילון. קראנו בקול: 'פילון פילון!' ואין עונה. בהמשך מצא כוח אחר את הפצועים וההרוגים."

מנבי יושע עבר הכוח ובו אליעזר להר כנען, תוך טיפוס מאזור ראש פינה בתנאי שטח קשים, כשהם עמוסים בציוד רב.

אליעזר זוכר: "זה היה ב-22.4.1948.הגענו לכנען בשעות הלילה המאוחרות. תשושים ועייפים נכנסנו למלון שרה לוי. בחדר האוכל קידמה את פנינו כתובת על הקיר שאיני יכול לשכוח: 'אני מבטיח לכם רעב, צמא, מסעות מפרכים, יגע ומוות. אולם האוהב את מולדתו ולא בדבר שפתיים בלבד, יילך אחרי!' היו אלה הדברים שאמר בשעתו משחרר איטליה, ג'וזפה גריבלדי."

ואליעזר ממשיך בסיפור הקרבות: "לפנות בוקר ב-30.4 יצאנו מהר כנען לכיבוש הכפר הערבי עין זיתון. התנהל קרב עם תושבי המקום וכמה מחברינו נפצעו. אחד נהרג. עלינו לצפת עייפים מלילה של קרבות קשים. בצפת הצטרף אלינו השחקן אליהו גולדנברג המנוח, שהגיע לבדר את הלוחמים. הוא גם צילם אותנו ודאג שהצילום יגיע לכל אחד מאיתנו בהמשך."

ב-6.5.1948 תקף הגדוד השלישי את צפת הערבית. מטרת המתקפה היתה כיבוש המצודה ששלטה על הרובע היהודי, אולם המתקפה נכשלה. הכוחות המסתערים נאלצו לסגת עם הפצועים הרבים וההרוגים.

 "בין הפצועים היה חברי מפתח-תקווה, עמוס בן פורת (בנו של יוסף בן פורת, ממנהיגי ההגנה), שנפטר מאוחר יותר מפצעיו בבית החולים הקטן של צפת. הוא היה חבר נעורים של אנשי קבוצתנו  ונגרם לנו זעזוע עמוק. לוחם נוסף שנהרג היה מאיר כהן, שעם משפחתו אני בקשר עד היום.

"לאחר מכן עברנו קרבות באזור משמר העמק, קרבות באזור הירדן, עמק הירדן ובדרום רמת הגולן.

"ההתקפה השנייה על צפת התקיימה ב-9.5.1948. הכוח התארגן לתקיפה משלושה כיוונים: על המצודה, על המשטרה העירונית ועל "בית שלווה". בקרב על 'בית שלווה' נהרג אברהם ליכט. המתקפה הסתיימה בהצלחת הפלמחניקים."

ב-15.5.1948, ביום הכרזת המדינה, יצאה פלוגה ג' של הגדוד השלישי בחטיבת יפתח לכיוון מצודת נבי יושע, על כביש ראש-פינה-מטולה. זו היתה ההתקפה השנייה על המצודה.

"הגענו למשטרה מדרום," זוכר אליעזר כהן,"הערבים הבחינו בנו ומיד פתחו עלינו אש חזקה. התחלנו בפיצוץ הגדרות. חומרי הנפץ אזלו ולא יכולנו להגיע לקיר הבניין. המפקדים הורו לנו להתרחק מהמצודה. התמקמנו כקילומטר מדרום לה. רק למחרת נכבשה המצודה. בקרבות נהרגן 19 לוחמים בהם דוד צ'רקסקי, עליו נכתב השיר 'דודו'.

"מנבי יושע חזרנו לכנען," ממשיך אליעזר. "שם היתה לי הפתעה גדולה: אימי, לאה כהן, הגיעה בטרמפים ואוטובוסים לצפת לבדוק אם אני בחיים... לימים התברר לי שלפתח-תקווה הגיעו שמועות שבהתקפה על צפת נהרג אחד מאנשי הגדוד השלישי, ואולי אחד מגרעין ארז (זה היה מאיר כהן שנהרג בהתקפה הראשונה לשחרור צפת). כנראה שאימי לא היתה שקטה ורצתה לוודא שלא מדובר בי..."

בהמשך השתתפו אנשי הפלוגה בקרבות באזור משמר הירדן, עמק הירדן ודרום רמת הגולן.  במהלכן נהרגו חברים נוספים.

בראשית יוני 1948 עבר הגדוד השלישי לאזור המרכז והשתתפנו בקרבות באב אל וואד ובניסיון לכיבוש משטרת לטרון. הניסיון  נכשל.

אליעזר: "אחת האפיזודות שזכורה לי מההתקפה הזו היתה קשורה בנסיגה לכיוון שער הגיא. איתנו היה פצוע שנישא על ידי ארבעה לוחמים. אנו עושים את דרכנו בדרך לא דרך, זרועת סלעים, נותרנו כמעט בודדים, רוב הכוח הקדים אותנו .ארבעת הלוחמים נדרשו להעביר את הפצוע באלונקה ולהצטרף לכוחות שהקדימו אותנו. כחובש הייתי אחראי על הטיפול בפצוע והבאתו לבסיס, ולכן דרשתי מהם להמשיך במשימת ההובלה. אבל הם הניחו את הפצוע וביקשו לעזוב וללכת... למקום הזדמן מי ששימש חובש גדודי, דן מקלר. הסברתי לו מה קורה. הוא פנה לנושאי האלונקה כשבידו אקדח קטן, הודיע להם שאם יעזבו את הפצוע וילכו לדרכם – יירה בהם. הארבעה מיהרו יחד לאלונקה ונשאו את הפצוע עד נקודת האיסוף."

ב-9 ביולי 1948 השתתפה הפלוגה, עם כוחות רבים אחרים, ב"מבצע דני" – כיבוש לוד ורמלה. מספר החייל הוותיק אליעזר: "ביום הכיבוש, בעת שנכנסנו לתוך לוד, התחילה בריחה של התושבים לכיוון מזרח. מאות, אולי אלפים של אנשים עשו דרכם מזרחה. זה היה מחזה שלא אשכח לעולם. הימלטות של אנשים מאזורי סכנה, כשאיתם זקנים וטף, כשהם מעמיסים על ראשם ועל כתפיהם צרורות של חפצים. היה יום חם וזכור לי שהם קראו לנו וביקשו שניתן להם מים. מאוחר יותר, כאשר ירדנו ועשינו את דרכנו מזרחה לכיוון בן שמן, ראינו רבים מהבורחים האלה משליכים לצידי הדרך חלק גדול מאותם חפצים שהעמיסו על עצמם, מחוסר אפשרות להמשיך ולשאת אותם במנוסתם."

מהמרכז ירדה חטיבת יפתח לנגב. הלוחמים השתתפו בקרבות קשים מול הצבא המצרי. בקרבות אלה, כשהלוחמים מחופרים במשלטים בחול, נהרגו ונפצעו רבים מהחטיבה.

אליעזר השתחרר מצה"ל ב-17 למרץ 1949.הוא וחבריו לגרעין הקימו את קבוץ ארז בספטמבר 1949, על גבול רצועת עזה.

במהלך מלחמת השחרור הכיר אליעזר את נחמה מאירמן, ילידת פתח-תקווה שגדלה בתל אביב. גם נחמה היתה חברת פלמ"ח ונמנתה על מייסדי ארז. אליעזר ונחמה נישאו באפריל 1950 בחתונה משותפת של ארבעה זוגות בארז. בספטמבר 1951 נולדה בתם ארזה, הילדה הראשונה של הקיבוץ. נחמה לא יכלה להשלים עם הלינה המשותפת של הילדים – והיא ואליעזר עזבו את הקיבוץ. הם חזרו לפתח-תקווה, לבית הוריו של אליעזר. אחר שנה בנה להם נתן בית סמוך לביתו, ברחוב בן יהודה. נחמה נפטרה ב-1991, בת 59.

 הפלמ"ח הינו התקופה המשמעותית ביותר בחייו של אליעזר כהן. הוא מרבה לדבר על תקופה זו, זוכר היטב אנשים, מקומות. גם מקיים קשר הדוק עם חברים לקרב  שנותרו.

מהקבוץ יצא אליעזר ללא מקצוע. הוא עבד כמנהל עבודה בפרדסי דודו, יוסף כהן. מחבריו לגימנסיה שמע שהם לומדים באוניברסיטה בירושלים ועתידם בטוח. גם אליעזר החליט שעליו ללמוד. בנעוריו חשב להיות וטרינר. בחצר הגדולה של הבית היו עיזים והוא נהנה לטפל בהן. אבל כבר היה עליו לפרנס משפחה, והמקום היחיד שהתאים לו ללמודים היה "בית הספר למשפט וכלכלה" בתל אביב, שהציע שיעורי ערב. בבוקר עבד בפרדס ובלילה נסע באוטובוס ללמוד משפטים. בית הספר למשפט שכן במיבנה בית ספר "שבח", קרוב לאתר של חברת החשמל בעיר. אליעזר למד ארבע שנים, בעיקר אצל השופט מלחי, וקיבל תעודת עורך דין.

 בסיום לימודיו התמנה אליעזר ליועץ המשפטי של עיריית פתח-תקווה. ראש העיר היה פנחס רשיש. כעבור 4 שנים פרש מהעירייה והקים משרד עצמאי. ב-1974 נבחר לשופט שלום בתל אביב. בהמשך היה סגן נשיא ושופט ראשי בפתח-תקווה .בשנתיים האחרונות לפני הפרישה לגמלאות כיהן כשופט מחוזי זמני בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

"תקופת השפיטה היתה מעניינת מאוד," אומר אליעזר. "עשרים ושלוש שנים עסקתי במשפטים. אני אוהב מאוד מאוד את המקצוע. מה החווייה המשפטית הקשה ביותר שעברתי? –פרשת הרוצח צבי גור שחטף את אורון ירדן בן השמונה, רצח אותו ודרש עליו כופר. הביאו אותו אליי. הייתי אז האחראי על המעצרים. כעת שוב עלתה הפרשה. גור מבקש שחרור מוקדם."

אליעזר גר עד היום בפתח-תקווה בה נולד. הוא אב לשניים, סב לארבעה וסבא-רבא לשלושה.

תקוה וינשטוק

[אליעזר כהן הוא בן-דוד של תקוה וינשטוק].

* * *

השופט אליעזר כהן דן במשפטה של אסתר ראב כשנתיים אחרי מותה

על פי תלוש שנשמר אצלה, היא קיבלה בינואר 1980 מקק"ל רנטה חודשית ששווייה כ-250 דולר. יש לשער ששאר ההקצבות התקרבו אף הן לשיעור דומה, כך שהכנסתה החודשית נבלעה כולה לתשלום לבית-האבות.

בספטמבר הגיש עורך-הדין יצחק ברא"ז תביעה נגד הקרן-הקיימת כדי לגרום לה לשלם לאסתר סכום ריאלי, כפי שאכן היה שווי משכורתו של פקיד בלשכה הראשית באוקטובר 1954.

כשנתיים לאחר מותה [1981] נמשך הדיון בתביעה עד שהשופט אליעזר כהן, בישיבת בית משפט השלום בתל-אביב ב-30.6.1983, דחה את בקשת התביעה. לא היה בהסכם של אסתר עם הקרן-הקיימת שום סדק שיאפשר לפצותה על השחיקה, שכאמור נגרמה לא מהיעדר תוספת-יוקר אלא מפני שהדרגה, שעל-פיה שולמו לה הרנטה ותוספות-היוקר, כבר לא היתה דרגת משכורתו של שום פקיד בקרן-הקיימת מזה שנים רבות. מבחינה משפטית זו, כל הסכומים ששולמו לה במרוצת השנים, כדין – ואפילו לפנים משורת-הדין – שולמו.

אהוד בן עזר: מתוך "ימים של לענה ודבש". סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. עם עובד, 1998. 599 עמ' עם מפתח השמות ושני קונטרסי תמונות. ניתן לקבלו חינם בקובץ מחשב אך בלי קונטרסי התמונות.

* * *

עדינה בר-אל

בועז פרמדר חי באולפן

מאז הוזמן בילדותו לאולפן טלוויזיה, בועז פרמדר ממושב ניר-ישראל קשור בנימי נפשו לתחום זה. בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר על דרכו בהפיכת התחביב למקצוע, החל מתקופת בית-הספר התיכון בה צילם וערך סרטים, דרך עבודה בחברות הפקות שונות, ועד  שהגיע ל"כאן 11" של תאגיד השידור הציבורי בו, בין היתר, הוא זוכה לעבוד עם חמשת חברי "זהו זה" המופלאים, שהעריץ בילדותו.

ילד ג'ינג'י באולפן

בועז נולד בבאר-שבע בשנת 1976. הוא למד בעיר בבית-הספר היסודי מאיר ובתיכון מקיף ו'. את המשיכה למקצועות הטלוויזיה חש בועז כבר בהיותו כבן 10. הוא מספר: "כשהייתי תלמיד בכיתה ד' ראיתי ידיעה, שמחפשים ילדים ג'ינג'ים להופיע בתוכנית 'תופסים ראש', שהוקדשה לצבעים. שמחתי להגיע ל'אולפני הרצליה'. לתוכנית הוזמנו המון ילדים, ג'ינג'ים כמוני. אחרי סיום צילום הקטע שאליו הוזמנתי לא רציתי ללכת הביתה. הבטתי על האנשים העובדים עם המצלמות, עקבתי אחרי אופן העברת ההוראות לצלמים ולשחקנים, נכנסתי לראות איך פועל חדר הבקרה. ישבתי שם מוקסם. רציתי לדעת איך הכול מגיע למסך. רק לאחר כמה שעות הסכמתי לשוב הביתה עם אימא, שליוותה אותי.

"אחרי החווייה הזו חיפשתי דרך להגיע שוב לאולפני טלוויזיה. הבנתי שלכל תוכנית יש מפיק, אדם שאחראי על כל מה שקורה. קראתי את השמות שהופיעו בכתוביות בסופי התוכניות. רשמתי לי שמות של מפיקים ובאיזה אולפנים הם עובדים. הייתי מתקשר בטלפון למרכזיות של אולפנים, ומציג את עצמי בצורה זו: 'אני ילד בן עשר מבאר-שבע, ואני מבקש לדבר עם המפיק.' כאשר נעניתי, ביקשתי להיות בקהל באולפן. הוזמנתי לאולפני 'טלעד' בירושלים, אבל הנגישה ביותר מכולם היתה 'הטלוויזיה החינוכית' ברמת אביב.

"הייתי מגיע בדרך כלל בחופשת הקיץ, וילדים של עובדי הטלוויזיה היו מגיעים עם הוריהם לעבודה. אני השתלבתי ביניהם, ושוטטתי בין האולפנים באופן די חופשי. ההורים שלי תמכו בי וליוו אותי, שהו איתי ימים שלמים ברמת אביב או בירושלים. אחת התיכניות הראשונות אליהן הוזמנתי כקהל היתה 'זהו זה'. זו היתה התיכנית האהובה עליי. אהבתי מאוד את השחקנים שהשתתפו בה, אבל בעיקר את הכוח של השידור החי. היו מזמינים אותי לשלוש בצהרים והייתי מגיע בעשר בבוקר. בבית היה לי אוסף ענק של תוכניות 'זהו זה' שהקלטתי בווידאו.

"קצת לפני לימודי התיכון נסעתי עם אבי לטיול באנגליה, וניצלתי הזדמנות לבקר בשני אולפני טלוויזיה בלונדון, שנחשבת ל'אורים ותומים' של התחום הזה. ביקרנו באולפני ה-BBC וה-Thames. אני חושב שאבא שלי עשה את אותו טריק שאני עשיתי בארץ – פשוט פנה אל אולפני הטלוויזיה והם הזמינו אותנו. התקבלנו בכבוד מלכים. אולי חשבו בטעות שאנחנו נציגי גוף ישראלי רציני. ערכו לנו סיור ונכחנו בהפקות טלוויזיה גדולות."

"נער הפקה" בתיכון

לאחר סיום בית הספר היסודי, החל בועז ללמוד בבית הספר מקיף ו' בבאר שבע, בו היו מגמות אמנויות ופעלה שם גם מגמת צילום ותיקה. למזלו בדיוק באותה שנה הורחבה המגמה למגמת טלוויזיה, ובועז השתלב בה היטב.

"זה היה בין בתי הספר הראשונים בארץ, בו היו אולפן טלוויזיה וחדרי עריכה, והמורים היו אנשי מקצוע, בעיקר מתחום הצילום," הוא מספר. יש לציין שבאותן שנים החל המדיום הזה להתפתח מאוד. בארץ פעלו אז ערוץ 1 וכן ערוץ 2 הניסיוני. ערוצי הכבלים החלו לפרוח. היה גם ערוץ MTV ועוד ערוצים זרים, "הכול היה שונה וחדש, והעולם הזה קסם לי מאוד." מציין בועז. "מנהלת בית הספר, שמחה בנאי, ממשפחת האמנים הידועה (אימה של אורנה, אביתר, מאיר ואפרת), האמינה בעתידו של מסלול הטלוויזיה ועודדה את התפתחותו. בית הספר רכש מכשירים חדשים, שחלקם לא היו מוכרים גם למורים שלנו. אנחנו, התלמידים, למדנו יחד איתם את הטכנולוגיות החדשות.

"הטלוויזיה שינתה פניה לחלוטין. הרגשתי שאנחנו חלק מפרק חלוצי של ממש בתולדות הטלוויזיה בישראל. ישבתי שעות על תוכניות טלוויזיה שראיתי וניסיתי להבין את המנגנונים שמרכיבים אותם; מפרק ומרכיב מחדש. מלבד עבודות הצילום והעריכה עם חבריי לכיתה, הייתי מבלה במשך שעות בחדר העריכה בבית הספר, גם אחרי הלימודים. לעיתים היו ההורים שלי מגיעים בשעות הערב לראות אם אני עדיין שם, ולעיתים בשעה עשר בערב היה אב הבית מגיע ומודיע לי שהוא נועל את בית הספר."

עוד מספר בועז: "מטעם בית הספר יצאתי להרבה משימות צילום. הייתי כמו 'יחידת צילום'  של בית הספר – כותב, מביים, מצלם ועורך המון אירועים בבית הספר, וכן נשלחתי לצלם אירועים וסרטים עבור העירייה והקהילה. באחת הפעמים צילמנו הצגה שהפיקו תלמידי מגמת התיאטרון. ישבתי בחדר העריכה וערכתי את החומרים שלנו. מרכז מגמת התיאטרון התלהב מאוד מהעבודה שלי וחיבר אותי לחברת הפקות מקומית, 'שפריר הפקות'. התחלתי לעבוד כ'נער הפקות' ועשיתי מגוון רב של תפקידים זוטרים, החל מהגשת מים וקפה ועד סידור הסט לצילום. כך קרה שבגיל 15 התחלתי לעבוד לפרנסתי בטלוויזיה, במקביל ללימודי בתיכון.

"הכרתי אנשים מתחום הצילום, הסאונד ועוד, ויצרתי עימם קשרים טובים. עשינו פרסומות וסרטי תדמית, וגם תוכניות טלוויזיה ששודרו בכבלים. צילמנו במקומות שונים בכל רחבי הארץ. יש קסם גדול בלהיכנס לעולם אחר בכל יום. כל יום צילום הוא חד פעמי, מעניין ומרגש."

לימודי קולנוע ועבודה בחדשות

"אחרי הצבא," מספר בועז "עברתי לתל-אביב ועבדתי בחברת ההפקות 'מזמור'. עשינו הפקות חוץ רבות. בעיקר ספורט ומופעים, אבל רציתי ליצור לעצמי. להוביל, לביים ולכתוב בעצמי וגם להעשיר את ידיעותיי בתכנים נוספים. בחנתי כל מיני אפשרויות ובסוף נרשמתי למכללת 'ספיר'. למדתי שם במשך שלוש שנים במסלול קולנוע. זה היה המחזור הראשון לתואר, שנפתח בדיוק עם תחילת לימודיי שם. היינו קבוצה קטנה, וזכינו לחקור ולהתנסות בקולנוע בהדרכת קולנוענים ואנשי תקשורת מובילים.

"בתקופת הלימודים חזרתי לבאר שבע, וכדי להשתכר ולממן לימודים ומגורים, התחלתי לעבוד, במקביל ללימודים, בהפקות של חברת הכבלים  'ערוצי זהב'. התחלתי שם כצלם חדשות, בהמשך כעורך וידאו ועוד מגוון תפקידים. במרוצת הזמן נעשיתי במאי של החדשות המקומיות. באותה תקופה, בראשית שנות האלפיים, היתה מתיחות רבה באזור, בעיקר סביב גוש קטיף. היו אירועים ביטחוניים רבים ברצועת עזה, הנחת מטענים בצירי הדרכים ועוד. היתה דרישה לאנשי חדשות בכל הערוצים, ועבדתי המון עם חברות החדשות של כל הערוצים, ערוץ 2, הערוץ הראשון וערוצים נוספים."

במהלך לימודי הקולנוע, ואולי גם בזכות העבודה בתחום החדשות, גילה בועז שהקולנוע הדוקומנטרי מעניין אותו מאוד. "זהו תחום שהתפתח בארץ בעשרים השנים האחרונות. בעבר הוא היה מאוד אבסטרקטי ולא נגיש. שמור לפסטיבלים וקשה לצפייה במדיום כמו טלוויזיה. בשנים האחרונות סרטים דוקומנטריים הפכו קומוניקטיביים הרבה יותר וזוכים לפופולאריות רבה. כשמצליחים למצוא סיפור טוב, ללוות אותו, למצוא את הזווית הנכונה שלו, ובעיקר לספר אותו נכון כך שיעניין ויסחף, זה פשוט ממלא את הנפש."

הפקות בצד השני של העולם

בתקופת לימודיו הכיר בועז את הדס לבית בר-אל ממושב ניר-ישראל. (גילוי נאות: הדס היא הבת של כותבת שורות אלו). השניים נישאו בשנת 2003 ומיד לאחר מכן נסעו לאוסטרליה, שם חיו במשך כשנה.

"גרנו במלבורן, והזדמן לי לעבוד באופן זמני בחברת הפקות בבעלות יהודית, שהפיקה סרטים לאירועים שונים וסרטי תדמית בעיקר לקהילה. ערכתי שם סרטים. קצב העבודה שם היה שונה והרבה פחות אינטנסיבי. סדרי העדיפויות היו שונים. כאן בארץ אתה יכול לעבוד עשרים שעות רצוף, במרוץ לעמוד ב'דד ליין' לא הגיוני. שם מסגרת העבודה היתה הרבה יותר תחומה. אם אני לא שמתי גבולות, שמו לי. זה היה מרענן ושונה מאוד.

"באוסטרליה התמודדתי עם החשיבות של הרקע התרבותי ביצירה. חסרים היו לי הֶקשרים תרבותיים וחברתיים. חסר היה לי עולם אסוציאציות שלם כדי להיות באמת חלק מהיצירה. כמובן שאפשר ליצור דרך זווית של מהגר, אבל זה אתגר לא פשוט, להיות מהגר גם בחיים האמיתיים וגם להביא את זה אל המסך. אם זה לא היה קשור לרצון שלי להביע את עצמי באופן מקצועי, אני מאמין שזה היה קל יותר. באוסטרליה ניסיתי לעשות דברים אחרים, פיתחתי תחביבים, חיפשתי עבודה בתחומים אחרים, אבל תמיד מצאתי עצמי שוב בחדר עריכה או אוחז במצלמה. אני מלא הערצה למהגרים שכן מתמודדים. זה דורש כוח רצון עצום וסוגר בפניך סיפורים וחיבורים, שבשפה ובתרבות שלך קורים כמעט מעצמם. להרבה אנשים המציאות לא מאפשרת להימנע מזה."

עבודה בערוץ צעיר ובועט

"כשחזרנו לישראל התחלתי לעבוד בערוץ 10," מספר בועז, "שהיה אז ערוץ צעיר ומתפתח. עבדתי שם במשך שש שנים. עיקר עבודתי היה כעורך וידאו בתוכניות החדשות אבל גם נשלחתי למשימות נוספות, הפקות מיוחדות שערוץ 10 יזם בארץ ובארצות אחרות. בין השאר הפקתי את שידורי ה'פיינל פור', כאשר קבוצת מכבי תל-אביב שיחקה במדריד; תוכניות מיוחדות של 'לונדון וקירשנבאום'. באחת מהן ליוויתי אותם לפולין ושידרנו משם. זו היתה תקופה מאוד מעניינת בערוץ צעיר ובועט. היתה שם גאוות יחידה. הקדישו מקום רב  לפריפריה ולסיפורים חברתיים. הכנסנו לחדשות סיפורים ארוכים יותר וסדרות, שהיו שמורים עד אז ליומני סוף השבוע בטלוויזיה. דווקא העובדה שבערוץ תמיד צפו פחות מאשר באח הוותיק, ערוץ 2, אפשרה לו להעז ולחפש את הדרך שלו בצורה מקורית ובחופש יחסי. זו היתה תקופה של הרבה ניסויים על המסך, שהפכו במרוצת השנים לשפה המודרנית של שידורים בכלל ושידורי חדשות בישראל בפרט, בכל הערוצים."

במקביל לעבודתו בערוץ 10 עבד בועז כפרילנס בחברות הפקה שונות וגם יזם כמה פרויקטים וסרטים בהפקה עצמית, כמפיק וכבמאי. "עבודה בחדשות היא מאוד אינטנסיבית וסוגרת אותך בסוג של בועה. מצד אחד יש יכולת להביע את עצמך בכל ערב על המסך, להשפיע ולהיות חלק מסדר היום הציבורי. אבל מצד שני יש פרויקטים שדורשים אורך נשימה אחר ומגיעים לעומקים אחרים, וזה משהו שלא רציתי לוותר עליו."

מחדשות ההווה בירושלים ועד "חדשות מן העבר"

בראשית שנת 2011, גויס בועז להקים ולנהל את מערך החדשות המקומיות בירושלים. "ב-2011 קיבלה חברת 'קודה תקשורת' לידיה את הפקת החדשות המקומיות מידי רשות השידור. זה היה אתגר עצום להקים חברת חדשות מאפס, ואני נעניתי לו."

במסגרת זו, יחד עם צוות גדול של עובדים שהיו בפיקוחו, הקימו ותחזקו את חברת החדשות המקומיות בירושלים. בועז היה אחראי לכל התוכניות והכתבות שהועלו לאוויר, ועסק רבות בבימוי. על העבודה המיוחדת בירושלים מספר בועז: "ירושלים היא עיר מאוד מעניינת, מעבר להיסטוריה ולרוחניות שעוטפת אותה, היא מיקרוקוסמוס של האוכלוסייה בארץ. יש בה חילוניים ודתיים, יהודים ובני דתות אחרות. מצד אחד היא עיר הבירה של ישראל, ויש בה גאווה גדולה על כך, ומאידך יש בה תחושה של עיר פריפריאלית."

בתקופה שבועז עבד בחדשות בירושלים התרחשו בה אירועים גדולים, אותם סיקרו בחדשות. "בימים הראשונים שעלינו לאוויר היה פיגוע קשה בבִּנייני האומה ליד המערכת. הרוגה אחת ועשרות פצועים. זו לא היתה תקופה של פיגועים והאירוע הפתיע אותנו מאוד. היינו צריכים לעלות בשידור חי עם ניידות שידור ודיווחים מהשטח, וללוות את האירוע ואת המשפחות. האירוע הזה היה מכונן והזכיר לכל חברי המערכת איפה אנחנו נמצאים ומה נדרש מאיתנו כגוף חדשות. הרמנו שידורים מורכבים וראויים. בהמשך אותה שנה עסקנו בסיפורים גדולים נוספים כמו מחאת הדיור, תחילת מחאת העולים מאתיופיה, וגם שחרור גלעד שליט."

לאחר שנתיים אינטנסיביות כמנהל מערכת החדשות בירושלים, עבר בועז לחברה האם, "קודה תקשורת". זו הפיקה תוכניות רבות לטלוויזיה, סרטים, סדרות ותוכניות תחקיר, שבועז היה שותף ליצירתן. בין השאר פיתח וביים את כל עונות סדרת התחקירים "עושות חשבון" שהוקרנה בערוץ 10, היה בצוות הפיתוח וביים את הסדרה "שטח הפקר" עבור "כאן 11" של תאגיד השידור הישראלי. כמו כן לקח חלק בפיתוח ובבימוי תכנים, תוכניות טלוויזיה וסרטים דוקומנטריים עבור "קשת", "רשת" וחברות נוספות. בין השאר פיתח את הפורמט של "מהצד השני" עם גיא זהר, וביים פרקים רבים שלה.

"בעידן של 'אמת לדקתה' והתפקיד שהתקשורת ממלאת בהדהוד חצאי אמת וחדשות כזב, זה היה מתבקש. גיא מאוד רצה תכנית כזו. אני לא מופתע מהפופולאריות של התוכנית. הצוות המעולה שלה יודע לדייק את האמירה, להיזהר ממוקשים רבים בדרך וזו תוכנית מתאימה מאוד לתקופה. התכנים בה מבקרים את כל המרחב התקשורתי והפוליטי. מכל קצוות הקשת הפוליטית אוהבים לצטט אותה, כשהיא משרתת אותם, כמובן."

אחת הסדרות שבועז יצר עם חבריו בקודה, היתה התוכנית "חדשות מן העבר" ששודרה במשך יותר מ-7 עונות בחינוכית ובועז ביים את כל פרקיה.

מספר בועז: "המטרה היתה להנגיש לילדים ולנוער פרקים בהיסטוריה גם של ארץ ישראל וגם היסטוריה עולמית, בדרכים שידברו בשפה עכשווית. הגישו אותה מירי נבו, שהיא ממגישי החדשות הטובים בישראל, וזרמה באופן מפתיע ואמיץ עם הרבה שטויות ומשימות שהצבנו לה; ועידן אלתרמן שהוא איש מצחיק, מוכשר ומתוק, שהתמסר גם הוא למשימה. שניהם התגייסו באופן טוטאלי לסדרה והיה כיף גדול. משפחה של ממש.

"שילבנו בסדרה מין רשת חברתית שהמצאנו, מבוססת על יוטיוב, פייסבוק וטוויטר ודברים נוספים שפיתחנו על הדרך. כך שולבו בפרקים 'הודעות צ'אטים' דמיוניות בין גיבורי הסיפור, סרטונים ויראליים, תגובות של דמויות היסטוריות. יש שם הרבה רבדים שמדברים לילדים ולהורים במקביל, ובעיקר ניסינו להביא את הסיפורים בצורה מעניינת וחזותית מאוד. למרות שמדובר בסיפורים היסטוריים, ניערנו אותם מהאבק. ניסינו תמיד למצוא זוויות חדשות, וכמובן שהסיפוק הכי גדול הוא למצוא סיפורים פחות ידועים, ולהציג ולחשוף אותם על המרקע. למשל הסיפורים על הרצל והאובססיביות שלו לפרסום ולהפוך עצמו לאייקון, או הזלזול שחש ביאליק כלפי אליעזר בן-יהודה. אלו חומרים מעולים לעולם הרשתות החברתיות, תרבות הסלבים של היום. אז, כמו היום, האגו הניע הרבה תהליכים שקבעו את אופייה של המדינה."

כאן 11 ובחזרה ל"זהו זה"

בשנה האחרונה החל בועז לעבוד בתאגיד השידור הציבורי, כאן 11, בתפקיד מנהל קריאייטיב של תוכניות האולפן. בועז  אחראי על "נראוּת מסך" בתוכניות השונות ומסביר: "אני אחראי על איך שהתוכניות נראות ועל הצוותים שגורמים לזה לקרות, הבימוי, עיצוב הסט והתפאורה, זוויות הצילום, התאורה, העריכה, גרפיקות שונות, הליווי המוסיקלי. אלו המון פרטים, שאם אני מצליח בעבודתי, הצופים בבית בכלל לא שמים אליהם לב. הניסיון שלי בתחומים שונים של עשייה הטלוויזיונית בא לידי ביטוי בתאגיד. אני מאוד נהנה מזה."

לדברי בועז, הערוץ הציבורי השתנה לגמרי. יש בו המון תכנים מקוריים לצד פורמטים קנויים, שגם נותנים הרבה אוויר לחברות ההפקה בישראל וגם תמורה אמיתית לצופה, שאיננה מונעת משיקולים מסחריים. ההצלחות מדברות בעד עצמן. "יש הדים חיוביים להרבה ממה שאנו עושים," מעיד בועז, "ואני מאוד גאה להיות חלק מזה. הערוץ מאוד מתקדם היום, עם הרבה עשייה דיגיטלית וחשיבה מתקדמת גם בתוכן וגם בטכנולוגיה ובהנגשתו של התוכן לכלל הצופים."

בשנה האחרונה חווה בועז התרגשות מיוחדת וסגירת מעגל, כאשר התוכנית "זהו זה" שבה למרקע.

מספר בועז: "'גדלתי' על תוכנית זו. הערצתי אותם אז, ואני יודע לצטט תוכניות ומכיר את הניואנסים של כל חמשת השחקנים – דובל'ה גליקמן, אבי קושניר, שלמה בראבא, מוני מושונוב וגידי גוב. התרגשתי מאוד ללוות את התוכנית במתכונתה החדשה והזדמן לי לביים שתי תוכניות בעונה האחרונה. השחקנים נהדרים, קיבלו אותי בחיבוק גדול. וזו היתה חוויה מאוד משמעותית בעבורי, במיוחד לאור העובדה שהתוכניות מצולמות ב'אולפני הרצליה', באולפן הראשון שביקרתי בו בילדותי, ועכשיו אני מנצח על הצוות, נותן הוראות בימוי לשחקנים שהערצתי כילד. זו סגירת מעגל לא נתפשת. זו הסיבה שאני עושה את מה שאני עושה."

צוות לעניין בניר-ישראל

בועז הגיע לניר-ישראל בעקבות רעייתו הדס, שהיא בת המושב. לפני הגעתו, החשש הראשוני היה, שהמקום מרוחק ממרכזי התעשייה הטלוויזיונית. אבל אחרי שהם שהו באוסטרליה, הוא החליט שהמרחק הגיאוגרפי, כשעה מתל-אביב או מירושלים, איננו משמעותי.

לבני הזוג נולדו במושב ארבעה בנים: עמית ומעיין, תאומים בני 14, עמרי בן 11 ועדי בן 6. כל המשפחה מעורה היטב בחברת המשפחות הצעירות במושב. "מצאתי שהסביבה חשובה לי מאוד. לגדל ילדים ולחיות בסביבה כפרית, בין פרדסים ושדות – אין לזה מחיר. והנסיעות לא נוראיות. אני מנצל את הזמן. זה מצחיק, כי עבור רוב האנשים שאיתם אני עובד אני גר בסוף העולם. באחת ההפקות שביימתי, הזמנתי את כל הצוות בסוף העונה אלינו הביתה, וזה היה נהדר. בהתחלה שאלו אם מחתימים דרכונים בכניסה למושב. אבל זה באמת מרחק יותר מנטלי מפיזי, ואני חי עם זה מצוין."

בועז תורם גם בחיי הקהילה במושב במשימות שונות. מספר בועז: "מצאתי בניר-ישראל כמה חברים מתעשיית הטלוויזיה, מני אליאס, שהוא צלם ויוצר דוקומנטרי אמיתי. אמן בכל נימי נפשו, ועומרי תקוע, שלמד איתי בספיר, והוא אחד הצלמים המוכשרים והעסוקים בישראל. אנחנו 'חולקים בנטל' בטקסים ובאירועים במושב. שותפה לנו ומובילה אותנו ענת שי, מפיקה המתגוררת גם היא במושב, שיוזמת ודוחפת את ההפקות שלנו בכישרון ובמקצועיות רבה.

"אחד הפרויקטים הנחמדים במושב" מספר בועז, "היה בשנה שעברה, בפרויקט שנת-המצווה, כאשר בניי התאומים – עמית ומעיין – היו חלק מקבוצת ילדי שנת המצווה וכן אלָה, בתו של עמרי. הכנו יחד סרטונים על המושב, בהם הילדים ריאיינו ותיקים ונושאי תפקידים. עמרי צילם את הילדים במקומות שונים ביישוב, ואני ערכתי את הסרטונים. הפעילות הזו חיברה את הנערות והנערים להיסטוריה של מושב ניר-ישראל והם הכירו את מייסדיו, וכן ענפים חקלאיים שונים ביישוב." 

כמה שנים קודם לכן, בועז עבד עם מני אליאס בעריכת סרטו "פרות שמנות פרות רזות" על הרפת של משפחת סקלסקי. "זה סרט על משק כאן במושב. העשייה כולה, גם אתר הצילום וגם אולפני העריכה היו במושב. מני ואני רכשנו מערכות עריכה מקצועיות שהתקנו אצלנו בבתים.  זה סרט שעקב לאט אחרי דמויות, וצולם ונערך במשך מעל לשלוש שנים. יש לזה ערך עצום בעשייה כזו. יוצאים לצלם, חוזרים, עורכים, צופים, לפעמים הדמויות מצטרפות אליך לעריכה. הכול מתערבב. פרויקט מאוד מיוחד."

סיפורו של בועז פרמדר הוא סיפור על הגשמת חלום ילדות. הוא משקף סקרנות ומשיכה לתחום הטלוויזיה, רצון עז ללמוד אותו, להתנסות בו ולהצליח בו. המרחק ממקום המגורים מעולם לא הרתיע אותו, הן בהיותו ילד בבאר-שבע שהצליח להגיע לאולפנים; והן כתושב במושב דרומי, שנוסע בכל יום למרכז ההתרחשויות של הטלוויזיה.

זוהי כתבה שלישית ואחרונה בסדרה על אנשי תקשורת במושב ניר-ישראל. שנדפסה ב"קו למושב" גיליון 1172, 25.2.2021

עדינה בר-אל

* * *

בן בן-ארי

בעברית ובאנגלית

תִּשְׁעָה קַבִּין נָטְלָה...

עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי

יָרְדוּ לָעוֹלָם

תִּשְׁעָה נָטְלָה הָעִבְרִית.

מָה רָאוּ חז"ל,

בְּהַכְתִּירָם יְרוּשָׁלַיִם

בְּכֶתֶר נִפְלָא זֶה?

פְּשִׁיטָא, שֶׁהֲרֵי לָאו

סְתִירָה בֵּין שְׁתַּיִם

אֵלֶּה; זוֹ מַזְהֶרֶת

בְּיַם הַשָּׂפוֹת בְּחֶלְדֵּנוּ,

וְזוֹ מַקְרִינָה בְּזִיוָה

וּבְהוֹד קְדוּמֶיהָ

עַל כָּל רוֹאֶיהָ.

אַדְרַבָּא,מְזִינוֹת

הֵן זוֹ אֶת זוֹ,

בְּרִבּוֹא  סְגֻלּוֹת הַפֶּלֶא

בָּן  בֹּרְכוּ.

עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי

יָרְדוּ לָעוֹלָם

תִּשְׁעָה נָטְלָה הָעִבְרִית.

NINE CABIN TOOK

Ten beauty cabin descended into the world

nine took the Hebrew.

What did the sages see

in crowning Jerusalem

With that wonderful crown?

Simple, for there is no contradiction

Between these two;

One shines in sea of languages in our world,

While the other’s bright light and ancient grace

Radiates her glory onto all.

Rather, feed they are each other,

In the multitude miraculous virtues

By which both have been blessed.

Ten beauty cabin descended

Into the world,

Nine has Hebrew taken.

* * *

נעמן כהן

השפּלה

מוחמד מחמוד פתח עלי אל־חאג'ה, שגריר איחוד האמירויות הערביות למדינת ישראל, הגיש את כתב האמנתו לנשיא ישראל, והתקבל בטקס מלא. מסדר חיילי צה"ל קיבל את פניו, ותזמורת צה"ל ניגנה את המנון איחוד האמירויות ואת "התקווה".

מצד ישראל הגיע איתן נאה לאבו דאבי בתואר של "ראש נציגות ישראל". לא שגריר לא טקס לא הנפת דגלים. לא שירת ההמנונים.

עד מתי ישראל תהיה מוכנה להשפלות מסוג זה. האם ייתכן שבנימין מיליקובסקי-נתניהו איבד את "ההדר הבית"רי"?

אנארכיה

דומה ששום חברה בעולם אינה מתחרה עם החברה הישראלית באנארכיה. כל איש הישר בעיניו יעשה. אין ערבות הדדית, אין התחשבות בזולת. החרדים, הפרוטסטנטים, הערבים, סתם חוגגי פורים. וכמובן מתנגדי החיסונים, מה להם ולמגפה?

ואנשי התקשורת הביביפובים מעודדים ותומכים באנארכיה. מה להם ולמתים – העיקר שביבי יפסיד.

הנה לדוגמה אשת התקשורת רינה מצליח המשטינה ומסיתה בכל רגע נגד ביבי – מכריזה שהיא לא תקבל את החיסון ומקווה שכולם ילכו בעקבותיה כי היא לא "סומכת" על מקבלי ההחלטות:

https://mobile.twitter.com/c_shlomit/status/1366142181812162561

ה"רביניסטית"

בתגובה למאמרו של פרופ' יחזקאל ("הארץ", 18.2) בו קרא לתמוך בנתניהו, כותב המהגר החדש, כתב "הארץ" האוקראיני ממוצא יהודי, דמיטרי (דמיטריוס ביוונית חסיד האלה דמטר) שומסקי (במקור חומסקי) כי מרב קסטנר-מיכאלי היא "המנהיגה הראשונה של מפלגת העבודה מאז רצח יצחק רבין, שהגדירה את עצמה באופן נחרץ כרביניסטית. בניגוד לדברי רביב דרוקר ("הארץ", 15.2), אין לראות בכך 'התחפשות' למרכז, אלא התייצבות גלויה וברורה על הדרך המדינית של רבין: דרך תהליך השלום הישראלי-הפלסטיני."

(דימיטרי שומסקי, "כן מיכאלי היא רביניסטית אמיתית", "הארץ" 24.2.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9566384

דימיטרי שומסקי כמובן טועה ומטעה. רבין תמך ע"פ מצע מפלגת העבודה ההיסטורית וברוח תוכנית אלון בסיפוח בקעת הירדן במובנה הרחב כלשונו, וכמובן בהשארת ירושלים רבתי בריבונות ישראל.

אהוד ברק נטש את דרך אלון-רבין, ואימץ את דרכה ההיסטורית של רק"ח תמיכה במסירת כל שטחי יו"ש כולל ירושלים המזרחית לשלטון ערבי-מוסלמי.

במובן זה מרב קסטנר-מיכאלי היא היורשת של ברק היורש של רק"ח, ולא של רבין.

היורש של רבין ותנועת העבודה ההיסטורית הוא למרבה הפרדוקס נתניהו, שנטש את רעיון סיפוח כל שטחי יו"ש ואימץ את דרכה המדינית של מפלגת העבודה ההיסטורית ע"י אימוץ תוכנית אלון-רבין-טראמפ. חבל רק שגנץ (שקסטנר-מיכאלי תמכה בו) חירב את הגשמת התוכנית והרחיק את בכך את השלום.

לעג

אין נלעג ומגוחך יותר מאלו המתנאים כי עקב תמיכתם בהסדר מדיני ברוח תוכנית אלון-רבין הם הצהירו שהם תומכים במשה סמולינסקי-יעלון, ועזבוהו כי בגלל ונדטה אישית שלו בביבי הוא תמך ברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), ואז הם תמכו בבנימין גנץ ועזבוהו לאחר שהתנאה כי הוא מנע את סיפוח בקעת הירדן, ועתה הם תומכים בגדעון משה זריצ'נסקי-סער המתנגד לתוכנית אלון-רבין, ונאבק למען סיפוח כולל של כל שטחי יו"ש.

נלעג כבר אמרנו, אבל גם עצוב.

בינתיים אנשי מפלגתו של גדעון משה זריצ'נסקי-סער מתווכחים ביניהם בצורה נלעגת אם המפלגה בעד חוק הלאום או נגדו:

הנה ראו:

https://rotter.net/forum/scoops1/685870.shtml

חבורת הוויינינגרים שונאי עצמם

האקטיביסטים הפרו-איסלמיים, שאינם מסתפקים ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ע"י הערבים, ונאבקים לכיבושים נוספים, גולדה זלטה שניפיצקי-גלאון, אברהם בורג, נעמי הרמן-חזן (גולדשטיין), מיכאל בן יאיר (מסתיר את שמו המקורי) – שיכנעו בתחינה  442 חברי פרלמנט מאירופה שיחתמו על מכתב לשרי החוץ האירופים, ובו דרישה לנצל את חילופי הממשל בארה"ב כדי ללחוץ על ישראל להפסיק את ה"סיפוח דה-פקטו".

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.9577152

ישראלים תומכים בב.ד.ס. ונגד שחזור בית כנסת בגרמניה

למרות שהרשויות בגרמניה הקציבו 130 מיליון יורו לשחזור בית הכנסת בהמבורג, פעילים ישראלים וגרמנים, התומכים בתנועת ה-BDS, מנסים לבלום את היוזמה.

היוזמה להקים מחדש את בית הכנסת הראשי בהמבורג, שנהרס על ידי הנאצים, נתקלת בהתנגדות עזה מצדם של גרמנים תומכי תנועת החרם האנטישמית BDS ופעילי שמאל ישראלים.

ההתנגדות לשחזור בית הכנסת כבר גרמה לכמה גופים גרמניים לחזור בהם מתמיכתם בהקמתו מחדש של בית הכנסת. זאת, למרות שממשלת גרמניה ועיריית המבורג כבר התחייבו לממן את המיזם.

בית הכנסת בכיכר בורן, המכונה כיום כיכר יוסף קרליבך על שם הרב הראשי של המבורג שנרצח בשואה, נבנה ב-1906 בשכונת גרינדל שהיתה מרכז החיים היהודיים בעיר הנמל לפני השואה. הבניין הגדול והמרשים, שנחנך ב-1906, היה בשעתו בית הכנסת הגדול ביותר בצפון גרמניה ומהגדולים באירופה הצפונית. היו בו 1,200 מקומות ישיבה. בפוגרום ״ליל הבדולח״ ב-1938 חולל בית הכנסת והוצת ע״י הנאצים. כמה חודשים לאחר דרשה עיריית המבורג מהקהילה היהודית המקומית להרוס על חשבונה את שרידי המבנה. כמו כן חוייבו הקהילה למכור את השטח עליו ניצב בית הכנסת במחיר סמלי לעירייה. על חלק מהשטח נבנה בונקר עילי. לאחר המלחמה שימשה הרחבה עליה עמד בית הכנסת חניון לאוניברסיטת המבורג הסמוכה. במלאת 50 שנה לפוגרום ליל הבדולח הוחלט להקים בשטח במקום חניון מעין יצירת אומנות, הכוללת סימון של קווי המתאר של בית הכנסת על רחבה מרוצפת, שהפכה למעין מעבר ציבורי.

בהמבורג חברים כיום כ-2,500 איש ואישה בקהילה היהודית. לפי ההערכות, עוד כ-1,000 יהודים, חלקם ישראלים, מתגוררים בעיר. לאחר שצעיר ניאו-נאצי ניסה לבצע טבח בבית הכנסת בהאלה ביום כיפור לפני שנה וחצי, החליטו פוליטיקאים מקומיים לנקוט מחווה כלפי הקהילה היהודית ולפעול להשבת שטח בית הכנסת לקהילה ולהקמת בית הכנסת החדש. החלטה בעניין עברה פה אחד בסנאט של המבורג בפברואר 2020, גם בתמיכת חברי מפלגת הימין הפופוליסטית ״אלטרנטיבה לגרמניה״. עם זאת, היוזמה נותרה על הנייר עד הקיץ האחרון. רב הקהילה, שלמה בסטריצקי, פנה לדניאל שפר – איש עסקים יליד ישראל החבר בקהילה, וביקש ממנו להצטרף אליו לביקור בחנות עתיקות שם נמצא כתר תורה, שהוקדש לרב הראשון של בית הכנסת בכיכר בורן, אברהם מרקוס הירש. שפר קנה את הכתר ותרם אותו לקהילה.

״זה היה רגע של רגשות מעורבים,״ מספר שפר ל״ישראל היום״, ״מצד אחד אושר שנבע מחיבור להיסטוריה, מנגד זעם על כך שאנו הצאצאים צריכים לקנות את מה שנשדד מאבותינו. אז החלטתי בשם אי הצדק – ההרס, השוד – שנותרו מציאות בגרמניה של היום, לפעול ליישום החלטת הסנאט ולתרום לכך שאי הצדק יגיע לסופו.״

שפר הקים ארגון בשם ״נגד אנטישמיות, בעד בית הכנסת בכיכר בורן״ והחל בגיוס תמיכה ציבורית ופוליטית למימוש הפרוייקט. תוך זמן קצר החליט הבונדסטאג להקדיש לבנייתו מחדש של בית הכנסת 65 מיליון יורו. הסנאט של המבורג אישר מצדו סכום זהה. 107 אלף מתושבי המבורג חתמו על עצומה שקוראת למימוש היוזמה. פוליטיקאים, בהם סגן הקנצלרית ושר החוץ של גרמניה, אומנים, להקות מוזיקליות ומועדוני ספורט הצטרפו לתמיכה בפרויקט.

את ההתנגדות החלה ההיסטוריוניות מרים רירופ, שבעבר עמדה בראש המכון להיסטוריה יהודית גרמנית בהמבורג וכיום מנהלת את מרכז משה מנדלסון ללימודים יהודים אירופיים בפוטסדאם. רירופ היא מאנשי התרבות שחתמו לאחרונה על קריאה הטוענת שהחלטת הבונדסטאג נגד תנועת ה-BDS פוגעת בחופש הביטוי ומנוגדת לחוקה הגרמנית. בשבוע שעבר, ביוזמתו של הפרופסור הישראלי משה צימרמן, פורסמה עצומה של 45 ישראלים (חלקם צאצאי משפחות יהודיות מהמבורג), בהם השגריר לשעבר אבי פרימור, המתנגדים ליוזמה. צימרמן, שגם הוא פעיל נגד החלטת ה-BDS של הבונדסטאג, השווה בריאיון ליומון ״המבורגר אבנדבלאט״ בין יוזמת הבנייה מחדש של בית הכנסת לקריאתו של פוליטיקאי ימני קיצוני ל״שינוי של 180 מעלות בתרבות הזיכרון הגרמנית.״ ״המסר מסוכן: כאן מחדשים את מה שהיה בעבר ומוחקים עקבות (של פשעי הנאצים).״

״בדברים הללו צימרמן העליב 107 אלף מתושבי המבורג, את סגן הקנצלר, שר החוץ, נציגי כנסיות וארגונים, בכך שטען שהם מזייפי היסטוריה,״ מאשים שפר, ״דבריו הם אבסורד, תועבה ועלבון מוחלט. הצלחנו להביא את היוזמה הזו ללב החברה הגרמנית, ליזום את פעולת התמיכה הגדולה ביותר בעניין כזה שידעה גרמניה. אף יהודי, צאצא של ניצולים או קורבנות לא ישכח את מה שקרה. בית הכנסת יהיה לא רק מקום דתי, אלא אתר זיכרון ומרכז למפגש ודיאלוג. הבנייה מחדש היא הזדמנות עבורנו לדרוש את מקומנו בגרמניה של היום באופן מודע ומוצדק בלב העיר."

בכיר בקהילה היהודית, שביקש לשמור על עילום שם, אמר מפורשות: ״ציפינו שהימין הקיצוני יתנגד למיזם, לא ישראלים. יש כבר כמה גורמים שאותתו על הקפאת תמיכתם בפרויקט באומרם: אם היהודים לא רוצים בו, אז מי אנחנו? העניין הוא, שכמה עשרות אנשים לא מייצגים את היהודים, בטח לא את יהודי המבורג. לא מישהו מירושלים יחליט עבורנו מה נעשה.״

(אלדד בק, "פעילי שמאל מנסים לסכל שחזור בית כנסת", "ישראל היום", 28.2.21)

https://www.israelhayom.co.il/article/856381

מה ימנע עתה מכל תושבי אפריקה לקבל אזרחות ישראלית?

פסיקת בג"צ המכירה בגיורים רפורמים וקונסרבטיבים כזכאים לחוק השבות ולקבלת אזרחות ישראלית היא מוצדקת וראויה שכן ליהדות יש גוונים שונים, יחד עם זה זו פסיקה העלול לסכן את קיומה של מדינת היהודים ויש לתת לה סייגים.

הקונסרבטיבים למשל הגישו עתירה שתאפשר לשבטים באפריקה לגייר את מי שהם רוצים ולחייב את ישראל להעניק להם אזרחות וסל קליטה.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/856733

פסק הדין קבע אמנם שגיור רפורמי וקונסרבטיבי יהיה אפשרי רק לשוהים בארץ כחוק, אך הרפורמים והקונסרבטיבים, הפועלים להשארת המסתננים מאפריקה בארץ, שואפים לגיירם במטרה לאפשר להם התאזרחות. בקצב הזה תוך זמן קצר יהיו היהודים מיעוט בארצם. ויתגשם החלום להפוך את ישראל למדינה מוסלמית.

משפט צדק

צעירה בריטית בת 19 בשם שמימה בגום ברחה מהבית בגיל 15, נסעה עם שתי חברות לטורקיה, והצטרפה לדאעש. בסוריה היא התחתנה עם מחבל והביאה לעולם שלושה ילדים. הבעל נמצא בכלא בסוריה, ושלושת הילדים מתים.

בגום חיה בעיר א-רקה – שהיתה בירת דאעש במשך ארבע שנים והיתה חברה במשטרת המוסר של דאעש והרכיבה את חגורות הנפץ על גופם של המחבלים המתאבדים.  היא התגלתה בפברואר 2019 על ידי כתב בריטי במחנה פליטים בסוריה.

בגום אמרה שהיא לא מתחרטת שנסעה לסוריה, וסיפרה שהיא "לא הזדעזעה" כשראתה ראש כרות. היא נמצאת במחנה אל-רוז', שנמצא בשליטת הכוחות הכורדיים.

בגום איבדה את האזרחות הבריטית שלה ב-2019, אחרי שנקבע שהיא מהווה סכנה לביטחון הלאומי. בית המשפט הבריטי לערעורים פסק בשנה שעברה שהיא רשאית לחזור למולדתה, כדי שתוכל לנהל את המאבק המשפטי על האזרחות שלה, אבל שופטי בית המשפט העליון הבריטי דחו אתמול פה אחד את החלטת בית המשפט לערעורים. רוברט ריד, נשיא בית המשפט העליון, אמר: "הזכות לשימוע הוגן לא גוברת על כל השיקולים האחרים, כמו ביטחון הציבור." ריד אמר שאם האינטרס הציבורי לא מאפשר לדון בתיק בצורה הוגנת, אז בית המשפט לא יכול לדון בו. הוא הודה שלא מדובר ב"פתרון מושלם," אך הוסיף: "אין פתרון מושלם לדילמה מהסוג הזה." ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון בירך על ההחלטה שלא לאפשר לבגום לשוב למולדתה.

https://www.ynet.co.il/news/article/SJl8yRvzO#autoplay

ועכשיו אתם יכולים לתאר מה היה קורה לו בית המשפט הישראלי היה פוסק כמו בית המשפט הבריטי? הרי מיד היה מואשם בגזענות ובחיסול הדמוקרטיה, וכמובן גם נתניהו היה מואשם.

למרבה הצער ישראל קיבלה בחזרה את כל אזרחיה הערבים-מוסלמים שברחו והצטרפו לדעא"ש.

למדינת ישראל בכלל ולבית המשפט בפרט יש עוד הרבה ללמוד מהדמוקרטיה הבריטית ומבית המשפט הבריטי מהו צדק.

משפח

בית המשפט העליון אישר בדעת רוב (8-1) את השתתפותה של אבתיסאם מראענה בבחירות כמועמדת מס' 7 במפלגת העבודה. 

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=685580&forum=scoops1

הנה קראו את פסק הדין במלואו:

https://rotter.net/User_files/forum/603bc928118cad59.pdf

העיון בנימוקי השופטים תמוה ביותר.

שלוש הן העילות המנויות בסעיף 7א(א) לחוק-יסוד: הכנסת, אשר מכוחן ניתן למנוע התמודדות של מועמד בבחירות, אם יש במעשיו של המועמד, לרבות בהתבטאויותיו, לפי העניין, במפורש או במשתמע אחד מאלה:

1. שלילת קיומה  של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (סעיף 7א(א)(1).

2. (הסתה לגזענות (סעיף 7א(א)(2).

3. תמיכה במאבק מזוין של מדינת אוייב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל (סעיף 7א(א) 3.

זהו פסק דין פשוט מדהים. השופטים קבעו שאיבתיסם מרעאנה אינה עוברת על אף אחד מסעיפי החוק, בלי לבדוק זאת, פשוט לשאול אותה מהי עמדתה בנדון, מלבד התנצלות עלובה על דברים גזעניים שהיא מגדירה עלובים?

מה השופטים הנכבדים חייבים היו לשאול אותה:

1. האם את מכירה בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו ובזכותו למדינה יהודית?

2. האם את תומכת או מתנגדת לארגוני הטרור המחויבים לחיסול ישראל כגון אש"פ, החמאס, הג'יהאד האיסלמי, ודומיהם?

(אין טעם לשאול על דמוקרטיה כי הגדרת הדיקטטורה אצל הערבים היא דמוקרטיה).

רק תשובה מדויקת מפיה יכולה היתה לתת לשופטים אפשרות לשפוט. והפלא ופלא השופטים קבעו פסק דין בלי חקירת הנאשמת, מבלי לשאול את פי הסוס.

מעבר לזה מוזרה מאד בלשון המעטה פסיקתו של השופט מנחם מאזוז שקבע: כי "יש לפרש את עילת הפסילה 'שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית' – במובן הלאומי, כמקום בו הוא מגשים את זכותו להגדרה עצמית, ולא כמתייחסת לתכנים הפנימיים של המדינה המאפיינים אותה כמדינה יהודית."

מישהו מבין זאת?

"הערכים" של אהוד סגל

בראיון גס רוח התעמת שדרן ערוץ 13, אהוד סגל עם נתניהו ושאל אותו: "מה הערכים שלך?" – משום מה הוא שכח לומר לו שהוא עצמו (סגל) בעקבות תמיכתו בעבריין המושחת אהוד אולמרט, תומך בחוק הצרפתי כדי למלטו מבית הדין.

אהוד סגל תומך בחוק הצרפתי:

https://www.youtube.com/watch?v=ZxgbPHV_WK4&feature=youtu.be

בניגוד לגסות הרוח של סגל כלפי נתניהו, אין גבול לחנופה שהוא הפגין בעת שראיין את אבא של מאזן:

https://mobile.twitter.com/BB_WE_Will_WIN/status/1365228944040017928

https://www.mako.co.il/news-channel2/Channel-2-Newscast/Article-381dd36c14dba31004.htm

הנה עוד על שקריו של אהוד סגל:

https://mobile.twitter.com/mosheifargan/status/995438256316735490

סגל החנף גם העז לשאול את גדעון משה זריצ'נסקי-סער מהם הערכים שלו, ומה דעתו על תנועת מי-טו בקשר לחקירות המשטרתיות שהיו נגדו?

זו לא עיתונאות זה קמפיין פוליטי.

נעמן כהן

* * *

מנחם רהט

נא להכיר: מרב מיכאלי, שרת החינוך

בממשלת נתניהו (?)

את כל הקואליציות שבראשותו שאף נתניהו להשתית על שותפות עם מפלגת העבודה, וניהל מו"מ עם כל ראשי העבודה על הצטרפותם, גם כשהיה לצידו גוש של 61 ח"כים פלוס, של ימין-ימין מלא.

ונניח שבנימין נתניהו ינצח בבחירות הבאות וירכיב את הממשלה הבאה. למי לדעתכם מבין השניים – מרב מיכאלי או נפתלי בנט – הסיכויים הגבוהים יותר מלכתחילה, לקבל את תיק החינוך בממשלת נתניהו?

אין ספק, במקרה שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, תוזמן יו"ר העבודה הגב'/מר מרב מיכאלי להיות אחראית על חינוך ילדינו. המחסום היחיד בינה לבין תיק החינוך יהיה – לא תאמינו – רק היא עצמה. אם תחליט  ללכת עם נתניהו, בטענה הלעוסה ש"אין ברירה", יתממש חזון האימים המפלצתי: שר/ת החינוך מרב מיכאלי. 

ישאל השואל: מנין הביטחון בחזון האפוקליפטי האימתני הזה, שמיכאלי, אשת השמאל הרדיקלי, תחנך את ילדינו (רח"ל)?

פשוט בתכלית, והנתונים מדברים בעד עצמם: מאז עלה נתניהו לראשות הממשלה ב-2009, הוא לא חדל לחזר אחר ראשי מפלגת העבודה ו/או שלוחותיה (למשל 'העצמאות' בראשות אהוד ברק), בתחנונים שיצטרפו לממשלתו ויזכו בכהונת בכירות, תוך פגיעה קשה בשותפים הפוטנציאליים מימין.

לא היתה ממשלה אחת שבדרך אליה או במהלך כהונתה, לא ניהל נתניהו מגעים עם יו"ר העבודה בתקווה שיצטרף עם מפלגתו הסוציאליסטית: אהוד ברק, שלי יחימוביץ, בוז'י הרצוג, אבי גבאי, עמיר פרץ – ועכשיו יגיע תורה של מרב מיכאלי. המסורת חייבת להימשך.

 זה החל ב-2009, בפתח הקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, הנמשכת עד היום. היו לו אז ביד 65 מנדטים של מפלגות הימין, אבל הוא העדיף לוותר על ממשלת ימין ימין לטובת שלושה ממובילי העבודה: אהוד ברק, בוז'י הרצוג ופואד בן אליעזר (כל אחד בעיתו) שהוזמנו לממשלתו תמורת תיקים בכירים: הביטחון, הרווחה, התעשיה והמסחר (בהתאמה). את מי שנחשב אז בשר מבשרו של הימין האמיתי, האיחוד הלאומי, השאיר בחוץ. בחסות השמאל הכריז נתניהו על הקפאה ממושכת של הבניה בהתיישבות ובירושלים.

שמא תאמרו שהיתה זו מעידה חד פעמית? טעות. בבחירות לכנסת ה-19 שהתקיימו בינואר 2013, שוב השיג הימין רוב – 61 מנדטים בגוש הימין. 'ימין חזק' אמיתי היה מקים ממשלת ימין כפי שהבטיח, ואולי מנסה להרחיבה בהמשך. אבל לא נתניהו. מי שהבטיח ימין-ימין פנה נתניהו ליו"ר העבודה דאז, הסוציאליסטית הדגולה  שלי יחימוביץ' (לא ייאמן, אבל אלה העובדות), במגמה להקים ממשלת ליכוד-העבודה תוך הותרת הבית היהודי בראשות בנט בחוץ.

מי שמנע את הפארסה היתה דווקא יחימוביץ' שסירבה בנימוס, ונתניהו פנה לאשת השמאל ושוחרת המדינה הפלשתינית ציפי לבני, שקיבלה את תיק המשפטים. נתניהו עשה הכול, אבל הכול, כדי להשאיר את הציונות הדתית בחוץ. 

אבל גם אז טרם היתה לו ממשלה והוא הזמין אליה את יאיר לפיד מ'יש עתיד'. לפיד, שהציבור הדתי לאומי כל כך אוהב לשנוא (ולא שאני ממליץ לבחור בו), היה מוכן 'להתאבד' למען צירופו של בנט לצידו בממשלה, ואף היה מוכן לוותר על תיק האוצר הנחשק. לבסוף הוקמה הממשלה ה-33 עם לבני, לפיד וגם עם בנט, אורי אריאל ואורי אורבך. מאותה ממשלה, אגב, הדיר נתניהו את ידידיו החרדים.

לאחר הבחירות לכנסת ה-20, במרץ 2015, זכה הימין ב-66 מנדטים, אבל זו לא היתה עילה מספקת להקמת ממשלת ימין-ימין. הוא שוב דהר, כדרכו, לזרועות השמאל, והציע ליו"ר העבודה בוז'י הרצוג (24 מנדטים) להצטרף. הרצוג ספג אש ממפלגתו ונסוג. משהחליף גבאי את הרצוג בראשות העבודה, שוב התנהלו מגעים בין השניים, בסוף מאי 2019, על צירוף העבודה לממשלת נתניהו.

והשמאל? – אותו ייצג אז פורש הליכוד, משה כחלון. כל יוזמה לרפורמות חיוניות במערכת המשפט, סוכלה בידי הטהרן כחלון. כנ"ל לגבי ההתיישבות. כחלון תמיד נגד.

מסתבר אפוא שבכל 12 שנות כהונתו מאז 2009, הבלוף שנתניהו מספר לעצמו ולחסידיו על ממשלת ימין-ימין, לא מחזיק מים. אבל הביביסטים לא יתנו לעובדות לקלקל להם סיפור פייק יפה. עובדה: למרות מאמציו הסידרתיים לכונן ממשלות המושתתות על השמאל (תוך הותרת הימין, לעיתים, בחוץ), בשבילם ביבי הוא המלך. ביביסט אמיתי, לפני שהוא ימין הוא ביביסט.

אין, אם כן, שום ספק שגם הפעם ינסה נתניהו, אם ינצח, להקים ממשלת שמאל-ימין, גם אם יוכל להקים ממשלת ימין-ימין. עכשיו המחוזר התורן הוא אש"ף-רמאללה, שמתבקש לקרוא לערביי ישראל להצביע למי שהוא 'הכי טוב לפלשתינים'. ע"ע התעלמותו מנגיסות הפלשתינים בשטחי C עם בנייה מטורפת, הגיבוי שהוא מעניק להמשך קיומו של חאן אל אחמר, ועוד.

הדרך לאש"ף עברה הפעם דרך סגן השר במשרד ראה"מ פטין מולא. מתוקף מעמד זה הוא ביקש מהטרוריסטים, שיורו ל'פלשתינים הישראלים' להצביע ליכוד. נתניהו אמנם מכחיש, אבל נמנע בעליל מנקיטת הצעד היחיד המתבקש מהכחשתו: לשלוח את מולא הביתה. אבל הוא לא. מכוח תחושתו שהקרקע מתחילה לרעוד תחתיו, הוא בונה על התקווה מרמאללה.

אם ינצח בבחירות, הוא יוכל לשלם למיטיביו ביד רחבה: חיסוני קורונה, המשך ההקפאה בהתיישבות ובירושלים (גבעת המטוס, עטרות ו-A1), התעלמות משוד הקרקעות הפלשתיני, המשך ההפקרות השלטונית בנגב ובגליל. שערי האתנן ומחיר כלב לא ננעלו.

אברהם לינקולן אמר ש"אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן." ייתכן שלינקולן טעה?

מנחם רהט

* * *

אסתר ראב

שני דגלים

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

הרחוב צר וקרקעיתו חול, בתים קטנים כבתי שאגאל עקומי-גג, עטויי מרפסות קטנות כקיני סנוניות, דבוקות בקירות, ביתנו מוקף אוקליפטוסים ואין רואים הרבה ממנו, שקט, רק העצים הענקיים מרשרשים –

באוויר החם והרדום-למחצה נישא קולו של מוכר-הירקות, איסא הלודאי, "אֵבַּאלאך, מראלאך," (תפוחים, גזר), צועק הוא ביידיש-ערבית.

לפתע איזה המיית קולות רחוקים, הרחק, למעלה, מקצה הרחוב הוא בא: קהל אנשים מתקרב, משהו לא רגיל בשעה זו של יום, שעת-לפני-הצהריים. כבר ימים אחדים לפני-כן שמעתי על ראשון במאי, "חג הפועלים", אלה האנשים החדשים שבאו מרוסיה. הם אומרים שזה "סוציאליזם": כולם שווים בכסף, בכישרון, בדירות: זה מוצא חן בעיניי.

הקהל הולך וקרב, בראשם נושא מישהו דגל לבן-כחול, ועל ידו איש קטן נושא דגל גדול אדום, אדום כדם. מה זה? מעודי לא ראיתי דגל אדום. דגל לבן-כחול אני מכירה מבית הספר. הגברת בסביץ עם נעמי גולדשטיין תפרו אותו ומאז הוא מופיע בט"ו-בשבט, בחגיגות חנוכה וגם בטיולים.

שני הדגלים מתנופפים ברוח. מדי פעם מתעכבת התהלוכה והצועדים שרים ביידיש שיר רבולוציוני. אינני מבינה הכל, אבל נידמה לי שאני שומעת קול המונים. מדי פעם הם קוראים: "יחי הסוציאליזם, יחי העם!" את החיבור בין שתי מילים אלה עדיין איני תופסת. ופתאום, מנגד, באותו רחוב, מופיעה קבוצת אנשים, והם מהירי תנועה, רצים כמעט לעומת התהלוכה, נגד הדגל הלבן ונגד הדגל האדום. בראש המתפרצים מנגד: אברהם שפירא. כל זה מסחרר לי את הראש ופתאום קריאת-אמא, קצרה ונמרצת: "הביתה," והיא מתכוונת אליי, ואני יודעת את משמעותה. אם לא אחזור אקבל את מנת ידה של אמא, וידה קשה, אבל כיצד אוכל לסגת ברגע זה? הנה רץ אברהם שפירא ישר אל הדגל האדום, תופס אותו מידי רוצ'קין, שובר את המקל ומשסע במחי-יד את האריג האדום לשניים. אני מחליקה מתחת לגדר חוטי-הברזל הדוקרנים, ואני ממש ליד התהלוכה, ושצף-קצף של שני המחנות שוטף אותי, ואני שומעת את קול הבד האדום הנקרע לשניים ובתוכי כאילו נקרע משהו, ואיני מבינה, אני מרגישה כאילו הרגו אדם. כולם צועקים ומתווכחים. אני אינני מתווכחת, אני בת-עשר, אבל גם אני צועקת, צועקת, מול התוקפים.

ועיזוז צועק ובוכה, ודמות מתגלגלות מעיניו השחורות הגדולות, ואני רועדת כעלה ולא יודעת על מה. הקהל רוטן ומתפזר לאט-לאט.

אני חוזרת הביתה: שוב מחליקה תחת חוטי-הברזל שבגדר. אמא מביטה בי ואני מושיטה לה את פניי כדי שתעשה בהן כרצונה כתמיד – – – לתמהוני היא מביאה לי לימונדה קרה מן המיטבח: "שתי ושיכבי כאן, על מיטתך, ואל תזוזי עד שארשה לך לרדת."

"אבאלאך מראלאך – " קולו של איסא ממרחק רב, ואני נירדמת.

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 בקירוב, בהיות אסתר כבת אחת-עשרה. נדפס לראשונה: "דבר", 28.12.1973. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 124.

אהוד: מעשה מפורסם של קריעת דגל התרחש בפתח-תקווה בקיץ 1910, בעת קבלת הפנים לכבוד החכם-באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הראשי של יהודי עות'מניה. ואולם הדגל שהונף אז על-ידי הפועלים היה כחול-לבן בלבד, ולא אדום (על כך בספרי: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", יד יצחק בן צבי ועם עובד, 1993). מיהו "עיזוז" אינני יודע.

תחילה חשבתי כי אסתר עירבבה פרשיות היסטוריות שונות. קשה להניח שבאותן שנים העיזו הפועלים להניף דגל אדום במושבה, כאשר אפילו הנפת הדגל הכחול-לבן היתה בבחינת התגרות קשה בשלטון התורכי.

ואולם עדות לכך שמדובר בקריעה שאכן התרחשה בשנת 1905 לערך מצוייה בדברים שסיפרה אסתר בתוכנית "בין איכרים לפועלים" בסידרה: "אנשי העלייה השנייה", בעריכת חנינא אמוץ ונתן בכרך, ששודרה ב"קול ישראל" ביום 29.3.1966 ובה השתתפו בין השאר יצחק כבשנה, שמואל דיין, עמרם חזנוב, נתן חופשי, דוד בן-גוריון וצבי נשרי. מספרת אסתר:

הם [איכרי המושבה] היו שומרי שבת ואלו [צעירי העלייה השנייה] היו מחללי שבת. "מחללי-שבעסניקעס" ו"רוסישע" היו קוראים [להם], "דה רוסישע", ו"חוליגנעס"...

הם היו שוכרים חדרים, שניים-שלושה בחורים, אצל האיכרים, ופה היה מונח כל האנטאגוניזם, משום שזה היה נטע זר – בתוך הבית. אלה שומרי שבת, ואלה מחללי שבת. אלה עם בלוריות עפות ועם טוז'ורקות, היו להם כאלה מעילי סטודנטים שחורים עם כפתורי-זהב. הכל היה מנוגד. החיצוניות, הפנימיות. שני עולמות שלא יכלו להתחבר.

אלה רובם באו מהרבולוציה של 1905 ברוסיה, והיו רבולוציונים עוד שמה, וכאן באים אל יהודים מקומטים ומזוקנים, ורוצים לכפות עליהם איזה דבר, וזה היה מאוד לא טבעי, כל הדבר הזה.

הייתי אז בת שבע, לכל היותר, והיה לנו בית גדול עם גן, מוקף גן, וממול היה הרחוב, במרחק של אולי עשרה מטר.

יום אחד, אני יוצאת לי, ונכנסת לגן, ומסתכלת, ואני רואה תהלוכה, מבוגרים הולכים ושרים, ובראש התהלוכה, דגל, איש הולך, איש גבוה, הולך ובידו דגל אדום, אדום כמו דם, כמו אש, דם, אש – מה זה, איזה דגל זה? מעודי לא ראיתי – איזה מין דגל אדום? הרי יש לנו דגל כחול, כחול-לבן, וזה הרגיל, ויש לנו דגלים קטנים שאנחנו מקבלים במתנה ושומרים עליהם למזכרת, לחנוכה, לחגיגות – וזה אדום, כמו כלניות, ומרשים מאוד, כל העניין.

ואני שומעת שיר שכבר שמעתי אותו, אבל אני עכשיו רק תופסת שהוא... יש קשר בין השיר הזה לבין הדגל.

[שרה:] "מיר הויבען די הענט געגען מזרח און שווערען / ביי ציון איר פאהן, ביי איר הייליגער ערד, / ... טטה, טטה ט טטט טטטיטה, טטה טטה טטיטה טטיטטה טטה..."

 [המשך: "ביי אלץ וואס מיר ליבען, וואס הייליג מיר ערען / ביי אונזערע העלדענס צובראכענעס שווערד." – "ידינו לצד מזרח נרים ונישבע / בציון, בדגלה ובארצה היקרה / בכל אשר נאהב וכל אשר נוקירה / בחרב גיבורינו אשר נשברה." – בית ראשון בהימנון "פועלי-ציון" – "די שבועה", השבועה. מילים: יהושע השל פלוביץ, לחן: אברהם משה ברנשטיין, תרגום: ש. גלב, מורה לעברית בגליציה, שתירגם ראשון את השיר. מסר את הפרטים: אליהו הכהן].

ובאיזה מין פרץ שרים את זה, ובקצה הרחוב השני מתחילה איזו תסיסה, אני רואה ששם מתאספים, מתאספים – על יד מיישה [משה] מרכוס זה היה, למטה, בחורים, שם היו הרבה בחורים למטה, במשפחות [האיכרים], ומתחילים להתקרב, ואמא יוצאת, היא אומרת: "אסתרקה, אריין שטוב!" [חזרי על עקבותייך!] – ואני רואה שמתחילה ההתקפה, מצד בני האיכרים, ותנופות ידיים וצעקות, ועירבוביה בין שני המחנות האלה, ומישהו קופץ, ובום – קורע את הדגל האדום!

אני הרגשתי את הקדושה שייחסו לדגל האדום הזה חבר האנשים האלה, והרגשתי בכל ההתנגדות של המחנה השני.

ההפתעה הזאת של הכניסה שלהם [צעירי העלייה השנייה] במין ווכט, אתה יודע מה זה ווכט, בגרמנית? במין פרץ כזה, זה השפיע מאוד, בעיקר השפיע [על] הבנות, הן תמיד יותר רגישות ויותר פתוחות לדברים, אז על הבנות יותר השפיע. היו בנות שהלכו לצד זה, של הפועלים, הרבה יותר מאשר הבנים, [מצד] הבנים היה איזה אנטאגוניזם, איזו התמרדות, זה מול זה.

 [אני הייתי מוחרמת] מפני שהייתי הולכת איתם, "זי גייט מיט די רוסישע! יהודה ראב'ס טוכטער גייט מיט די רוסישע בחורים!" – זה היה חטא כבד, שאיש נכבד כזה, ממייסדי המושבה – ובתו היחידה, והיא הולכת [עם הפועלים]... ולא עם בני האיכרים. אין לי אף ידיד אחד, עד היום, אין לי אף אחד [מבני האיכרים], והם שונאים אותי עד היום...

* * *

אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

סִפּוּרִים לִילָדִים

צִיּוּרִים: נַחוּם גוּטְמַן, דָּנִי קֶרְמָן

יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ

נדפס בישראל תשמ"ב, 1982

לְבֵּן מֵאַבָּא

[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

י"ח. דְּמָעוֹת שֶׁל עִפָּרוֹן

מִיּוֹם שֶׁהוּא זוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ אָהַב רָנִי אֶת בּוּבּוּשׁ הָעִפָּרוֹן.

כַּאֲשֶׁר הָיָה בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן צָעִיר וְיָפֶה הוּא הָיָה צָבוּעַ לְכָל אָרְכּוֹ שְׁנֵי פַּסִים לוּלְיָנִיִים, אָדֹם וְלָבָן. קָצֵהוּ הָיָה מְחֻדָּד לְהַפְלִיא, וּלְמַעְלָה הִתְנוֹסֵס רֹאשׁ קָטָן וְרַדְרַד וְלוֹ עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת וְאִישׁוֹנִים שְׁחֹרִים. צָעִיף אָדֹם עָטַף אֶת צַוָּארוֹ, וְחָרוּז-פַּח קִשְׁקֵשׁ, קָשׁוּר בְּחוּט אָדֹם. גַּם כּוֹבַע "טֶמְבֵּל" יְרַקְרַק-בָּהִיר, עִם סֶרֶט אָדֹם, הָיָה לָרֹאשׁ הַזֶּה.

בְּקִצּוּר, בּוּבּוּשׁ הָיָה עִפָּרוֹן מַקְסִים כְּשֶׁהָיָה חָדָשׁ, בְּטֶרֶם הִתְאַהֵב בּוֹ רָנִי.

כִּי הַאַהֲבָה, כַּיָדוּעַ (וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּדַאי לָדַעַת עַכְשָׁו), אֵינָהּ רַק שִׂמְחָה, כַּחֲגִיגַת יוֹם-הֻלֶּדֶת, אֶלָּא גַּם גּוֹרֶמֶת אַכְזָבוֹת וְצַעַר. רָנִי אָהַב מְאֹד אֶת חֲרוּז-הַפַּח הַמְּקַשְׁקֵשׁ שֶׁהָיָה תָּלוּי בְּצַוָארוֹ שֶׁל בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן, שִׂחֵק בּוֹ וְנֶהֱנָה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ, אַךְ עַד מְהֵרָה הִשְׁתַּפְשֵׁף הַחוּט, נַעֲשָׂה חַלָּשׁ, נִקְרַע – וְהֶחָרוּז נֶעְלַם.

אִמָּא הֶחְבִּיאָה אוֹתוֹ בַּמְּגֵרָה, כְּדֵי שֶׁרָנִי לֹא יִבְלַע אוֹתוֹ.

רָנִי אָהַב לְנַשֵּׁק אֶת פָּנָיו שֶׁל בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן, וּבְיִחוּד אֶת שְׁתֵּי הַבְּלִיטוֹת הַוְּרֻדּוֹת וְהַמְּתוּקוֹת שֶׁבִּלְחָיָיו. הַפְּעָמִים הָרַבּוֹת שֶׁבָּהֶן נִמְצָא בּוּבּוּשׁ קָרוֹב לְפִיו שֶׁל רָנִי גָּרְמוּ נֶזֶק רַב לַכּוֹבַע הַ"טֶּמְבֵּל" שֶׁלּוֹ. הוּא נִרְטַב בְּרֹק, הִתְקַמֵּט, חוּטִים בָּלְטוּ מִשּׁוּלָיו וְעַד מְהֵרָה נִרְאָה כִּסְמַרְטוּט וְלֹא כְּכוֹבַע.

אֶת חֹד הָעִפָּרוֹן שָׁבַר רָנִי כְּבָר בַּהַתְחָלָה. וּבּוּבּוּשׁ הֶחָכָם, אֲשֶׁר אֲלָפִים-אֲלָפִים שֶׁל קַוִּים וְאוֹתִיּוֹת וּמִלִּים מְצוּיִים בְּלִבּוֹ הָעֶפְרוֹנִי, נַעֲשָׂה בַּעַל-מוּם.

כָּל זֶה עֲדַיִן לֹא הָיָה רַע כָּל-כָּךְ, אִלְמָלֵא קִבֵּל רָנִי בְּמַתָּנָה מְחַדֵּד. אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁהַמְּחַדֵּד הֵבִיא בְּרָכָה לְבּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן, שֶׁהֲרֵי כָּל פַּעַם שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִתְקַצֵּר הַחֹד שֶׁלּוֹ – אֶפְשָׁר לְחַדֵּשׁ אוֹתוֹ עַל יְדֵי סִבּוּב הַמְּחַדֵּד. אַךְ לֹא כָּךְ הָיָה הַדָּבָר. הַחֹד שֶׁל בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן נִשְׁבַּר לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מְאֹד מִשּׁוּם שֶׁרָנִי אָהַב אוֹתוֹ כָּל-כָּךְ וְלֹא חָדַל לְשַׂחֵק בּוֹ וּלְקַשְׁקֵשׁ בּוֹ עַל נְיָרוֹת וְעַל הַרִצְפָּה וְעַל הַקִּירוֹת וְעַל מַה לֹא?... לָכֵן, לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, קְרוֹבוֹת מְאֹד, הָיָה חֹד הָעִפָּרוֹן נִגְמָר וְנֶעֱלָם וְרָנִי הָיָה מְחַדֵּד וּמְחַדֵּד אוֹתוֹ וּמֵעוֹלָם לֹא הֶעֱלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁהַחִדּוּד הַזֶּה אוּלַי מַכְאִיב לְבּוּבּוּשׁ וּמְצַעֵר אוֹתוֹ.

וְאַתֶּם יְכוֹלִים לְתָאֵר לְעַצְמְכֶם מַה קָרָה – כְּכָל שֶׁרָנִי צָמַח וְגָדַל וְנִתְאָרֵךְ, וְגַם לָמַד בֵּינְתַיִם קְרֹא וּכְתֹב – כֵּן נִתְקַצֵּר בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן וְנַעֲשָׂה מִין גַּמָּד מַצְחִיק עִם רֹאשׁ גָּדוֹל וְגוּף זָעִיר. מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁפַּעַם, בַּהַתְחָלָה, הָיוּ רָנִי וּבּוּבּוּשׁ כִּמְעַט שָׁוִים בְּאָרְכָּם?

לַיְלָה אֶחָד הוֹפִיעַ בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל רָנִי וְאָמַר לוֹ:

"דַּי. נִמְאַס לִי לְהִתְחַדֵּד. אֲנִי הוֹלֵךְ וְנִגְמָר וְעוֹד מְעַט לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנִּי וְלֹא כְלוּם. אֲנִי רוֹצֶה לַעֲזֹב אוֹתְךָ."

אַתֶּם שׁוֹאֲלִים וַדַאי מַדוּעַ הָיָה בּוּבּוּשׁ צָרִיךְ לְהוֹפִיעַ בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל רָנִי וּמַדוּעַ לֹא יָכוֹל הָיָה לְהַגִּיד לוֹ אֶת הַדְּבָרִים בְּהָקִיץ, פָּשׁוּט? וּבְכֵן, כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ שֶׁעִפָּרוֹן אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר, רַק לִכְתֹּב. אֲבָל רָנִי כָּתַב תָּמִיד בְּבּוּבּוּשׁ הָעִפָּרוֹן רַק מַה שֶׁעָלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁלּוֹ לִכְתֹּב וּמֵעוֹלָם לֹא הִנִּיחַ לְבּוּבּוּשׁ לָרוּץ עַל הַנְּיָר מִיָּזְמָתוֹ וְלִכְתֹּב כָּל מַה שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַגִּיד לוֹ, לְרָנִי. לָכֵן הָיָה בּוּבּוּשׁ צָרִיךְ לְהוֹפִיעַ בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל רָנִי.

כַּאֲשֶׁר שָׁמַע רָנִי כִּי בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן רוֹצֶה לַעֲזֹב אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ:

"מָה רַע לְךָ אֶצְלִי? הֲלֹא אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ!"

"הַאַהֲבָה שֶׁלְךָ מְקַצֶּרֶת אֶת גּוּפִי." אָמַר בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן. "אִישׁ כְּבָר אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִסְתַּכֵּל עָלַי וְלִכְתֹּב בִּי. כָּל-כָּךְ מְכֹעָר נַעֲשֵׂיתִי."

וְהוּא הִתְחִיל לִבְכּוֹת.

דְּמָעוֹת שֶׁל עִפָּרוֹן הֶן כְּמוֹ כְּתָמִים שְׁחֹרִים עַל נְיָר לָבָן. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין אֶת שְׂפַת הָעֶפְרוֹנוֹת חוֹשֵׁב שֶׁהַכְּתָמִים הָאֵלֶּה הֵם סְתָם קִשְׁקוּשׁ עַל הַנְּיָר. אֲבָל רָנִי הֵבִין אֶת שְׂפַת הָעֶפְרוֹנוֹת, מָה עוֹד שֶׁכָּל זֶה קָרָה בַּחֲלוֹמוֹ. וּבַחֲלוֹמוֹת, כַּיָדוּעַ, הַכֹּל אֶפְשָׁרִי. לָכֵן אָמַר לְבּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן:

"בּוּבּוּשׁ, בּוּבּוּשׁ, אַל תִּבְכֶּה. אִם אֶשְׁתֹּל אוֹתְךָ בָּאֲדָמָה אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁתִּצְמַח וְתִגְדַּל שׁוּב?"

"לֹא," הֵשִׁיב בּוּבּוּשׁ בְּעֶצֶב. "עִפָּרוֹן אֵינֶנוּ שְׁתִיל. אֲפִלּוּ לֹא עָנָף. גּוּפִי עָשׂוּי עֵץ יָבֵשׁ. אֵינֶנִּי יָכוֹל לְהַכּוֹת שָׁרָשִׁים. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לְהַצְמִיחַ עֲנָפִים וְעָלִים וּלְהוֹצִיא פְּרָחִים. רַק לִכְתֹּב אֲנִי יוֹדֵעַ. אֲנִי חַי רַק פַּעַם אַחַת וּלְעוֹלָם אֵינֶנִּי גָּדֵל, רַק פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. וּכְשֶׁיִּגְמְרוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּי – יִזְרְקוּ אוֹתִי לַסַּל."

"אַתָּה יוֹדֵעַ מָה," אָמַר לוֹ רָנִי, "אֲנִי אֶחְדַּל לִכְתֹּב בְּךָ וּלְחַדֵּד אוֹתְךָ. אֶשְׁמֹר אוֹתְךָ שָׁלֵם בַּמְּגֵרָה. כָּךְ תִּשָּׁאֵר תָּמִיד צָעִיר וְלֹא-מְשֻׁמָּשׁ. אֲנִי אֶמְצָא קֻפְסָה יָפָה, אֲרַפֵּד לְךָ אוֹתָהּ בְּצֶמֶר-גֶּפֶן וּלְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא אֶזְרֹק אוֹתְךָ, מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ וְאַתָּה, בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן, הֶחָבֵר הֲכִי-נֶחְמָד וַהֲכִי-מָתוֹק שֶׁלִּי!"

אַךְ בִּמְקוֹם לִשְׂמֹחַ עַל הַהַצָּעָה הַזּוֹ הֵחֵלּוּ הַדְּמָעוֹת הַשְּׁחֹרוֹת שֶׁל בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן לְהִצְטַיֵּר יוֹתֵר וְיוֹתֵר בַּכְּתָמִים הָעֲנָקִיִּים עַל הַדַּף הַלָּבָן.

"מָה אִתְּךָ, בּוּבּוּשׁ," אָמַר לוֹ רָנִי, "הֲרֵי הִצַּעְתִּי לְךָ פִּתְרוֹן כָּזֶה שֶׁלֹּא תִּזְדַּקֵּן וְלֹא תִּגָּמֵר לְעוֹלָם. כָּל פֶּרַח, כָּל שִׂיחַ וְכָל עֵץ הָיוּ מְקַנְּאִים בְּךָ. אַתָּה תִּחְיֶה לָנֶצַח!"

"לָזֶה אַתָּה קוֹרֵא חַיִּים?" הֵשִׁיב לוֹ בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן בֵּין דִּמְעָה לְדִמְעָה, "לִשְׁכַּב כְּמוֹ חָנוּט בְּתוֹךְ קֻפְסָה, עָטוּף צֶמֶר-גֶּפֶן, וְלֹא לִכְתֹּב יוֹתֵר לְעוֹלָם? הֲלֹא אֲנִי עִפָּרוֹן, וְאִם לֹא כּוֹתְבִים בִּי, אִם לֹא מִשְׁתַּמְּשִׁים בִּי – הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ אֲנִי לֹא חַי וְלֹא קַיָּם כְּלָל!"

"אֲבָל אִם אַמְשִׁיךְ לִכְתֹּב בְּךָ, בּוּבּוּשׁ אֲהוּבִי," אָמַר רָנִי, "הֲרֵי לֹא יִשָּׁאֵר מִמְּךָ כְּלוּם!"

"יִשָּׁאֲרוּ כָּל הַמִּלִּים שֶׁכָּתַבְתָּ בִּי," אָמַר לוֹ בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן, "וְאִם תִּכְתֹּב מִלִּים חֲכָמוֹת, מִלִּים יָפוֹת, מִלִּים שֶׁכְּדַאי לִחְיוֹת בִּשְׁבִיל לִכְתֹּב אוֹתָן – לֹא אֶעֱזֹב אוֹתְךָ וְאַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת הָעִפָּרוֹן שֶׁלְךָ עַד בְּדַל גּוּפִי הָאַחֲרוֹן. וְגַם לֹא אֶבְכֶּה וְלֹא אֶצְטַעֵר כַּאֲשֶׁר תְּחַדֵּד אוֹתִי וּתְקַצֵּר אֶת חַיַּי, אֶלָּא אֶשְׁתַּדֵּל לַחְשֹׁב שֶׁזֶּה כְּאִלּוּ אַתָּה רַק מְקַצֵּץ לִי אֶת הַצִּפָּרְנַיִם."

כָּךְ נִגְמַר הַחֲלוֹם.

בַּבֹּקֶר קָם רָנִי, לָקַח אֶת בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן, חִדֵּד אוֹתוֹ הֵיטֵב-הֵיטֵב וּבִזְהִירוּת, כְּדֵי לֹא לְהַכְאִיב לוֹ, הִנִּיחַ תַּחְתָּיו דַּף נְיָר לָבָן וְחָלָק, נָעַץ אֶת פָּנָיו הַצּוֹחֲקִים שֶׁל בּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן בְּפִיו, חָשַׁב וְחָשַׁב, וּלְבַסּוֹף הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל בּוּבּוּשׁ מִפִּיו וְרָשַׁם בְּאוֹתִיּוֹת שְׁחֹרוֹת וּגְדוֹלוֹת בְּרֹאשׁ הַדַּף:

"דְּמָעוֹת שֶׁל עִפָּרוֹן"

...וְהִמְשִׁיךְ וְכָתַב אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה.

וּבַיָּמִים הַבָּאִים יָשַׁב וְכָתַב עוֹד הַרְבֵּה סִפּוּרִים, וּכְמוֹ הַנֵּס שֶׁל כַּד הַשֶּׁמֶן בַּחֲנֻכָּה כָּךְ קָרָה גַּם לְבּוּבּוּשׁ-עִפָּרוֹן, שֶׁהִמְשִׁיךְ לִכְתֹּב וְלִכְתֹּב בִּשְׁבִיל רָנִי שָׁנִים רַבּוֹת וְלֹא נִגְמַר.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן, ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

פרק שישי

אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי-משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו, כי היום הם סבים לנכדים. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתי אותם ניגשים אל שולחן-הפח, מודרכים מן הסתם על-ידי חוש הריח. משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת, ואחר-כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי-הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, "עוד מעט יגלוש!" אמרו, "למרות שהוא מוצק מן הרגיל." החלו חוששים, כניראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע-הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

והשניים הסתלקו.

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עוברים-תאומים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה השעיעות כשני כיכרות בטרם נאפו.

"בבקשה תדגדג לי את הנירדמון, חיימקה!"

ואני עוד לא הבנתי מה זה בעברית שלה והכנסתי אצבע מלאה בצק, בצק וגוף, היינו צמד אפור-לבנבן, זהוב, מקומח, תופח ומדיף ריח תסיסה טובה. תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא נדבקה לי לאוזן ולחשה, מנשככת: "מהר, מהר, אם אתה לא ממלא אותי – אני רוצה המלוש!" – אוהו! – בעוגן-ברזל כזה! – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, שאני אתחרה בזֵין-המתכת [זי"ן בצירה] הגדול כשל פר? – כן, אמלא אותך כמו שטרודל, כמו שטרונגול! – וכשבאתי עליה, לבסוף והכנסתי שם את הנמר המידברי שלי – לא הייתי בטוח כלל אם הוא רובץ בתוכה או עדיין בתוך הבצק, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה, לא את הבצק, אני מתכוון, וזה היה נס שהצלחתי לדגדג לה קודם את הנירדמון, כבקשתה – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן של גיגית המלוש הענקית, צר היה המקום בפנים – – – ובדיוק עבר אז מחוץ למאפייה אחד מחברינו שאהב תמיד לשיר בקול גרוני, ביום ובלילה, בעבודה ולאחריה, ולצערי כיום הוא כבר לא בחיים:

"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!

וְלֵייכִי ולייכי

וְחָרָא עֲלֵייכִי –

סָעִידָה, סעידה

לוּף, לוּף לוּף –

סעידה, סעידה

לוף, לוף לוף –

יא טרומפטה – "

 – ואני התפללתי שרק לא ייכנס גם הוא לחטוף לו מהמזווה איזה פלעצלע טרי! – ואנחנו "יא טרומפטה, יא טרומפטה!" שרנו בצבא כל פעם שאכלנו קציץ-בשר מגעיל מקופסת שימורים. אבל חברי המזמר הלך והתרחק בשיר חדש שצליליו נמוגו בדרך לרפת: "לכובע שלי, שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי – – – "

וכאשר יצאנו לבסוף מהמלוש כשני מקס ומוריץ ניערה ג'ני היטב את גופה ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכאשר התכופפתי עליה – נשקתי שוב לאחוריה המתוקים, שגדילי בצק דבקו בהם. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג'ני פה ושם. ניגבתי את הקוּס שלה שהיה לח מאוד, נישאר גם עליו עליו שובל של קמח, שערות ערוותה ניראו כשער שיבה, כאילו פיזרו עליהן אבקת טאלק לבנה.

הייתי צריך לכסות ביותר קמח את פני הבצק שתסס במלוש, אמרתי לעצמי מאוחר יותר, כאשר פיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח והתחלתי שוקל מנות ולש בשתי ידיי, שניים-שניים כיכרות, ומניח אותם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג'ני הסתלקה עוד קודם, לאור הפרימוסים בלבד, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא."

"עם דוקטור?" לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.

"עם אופה! טמבל," ליטפה קלות את לחיי ותפסה לי שוב בנמר המידברי שלו שכבר התעורר לחיים חדשים, "הקמח נכנס לך כבר כניראה גם לאוזניים!"

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת. שייהנה ממני גם הבוס שלה, הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן.

לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור. מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי: תאר לעצמך! – ועוד יותר טוב שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת-הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדיי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע במשאית ה"מק-דיזל" העוברת את באר-שבע, יהיה יותר זול. עשרים אגורות הכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלימה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלפונה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, בלונדיות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –

"אם קשה לפרקים קצת הדרך,

מעיקים התרמיל והחום – "

לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים-שניים כיכרות על שולחן-הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב על גבי "חמורי"-ברזל, כדי להקל על הכנסתן בבת-אחת לתנור החם.

 "אם דברים מסתדרים רק בערך

זהו נח"ל חביבי הבן! –

לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"

סוף-סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – מעתה אני אדם בעל ניסיון! גבר מנוסה! –

הבשלתי. הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, הסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר ומקופל כשאני חופן את אברי בכפות ידיי ומלטף אותו כאילו היה בני שעמד במיבחן בגרותו, ושר לעצמי בחשאי את שיר הפרסומת של הריקוד שהיו החברים והחברות מקפצים על פיו בחדר האוכל שנבנה עדיין בתקופת ההיאחזות של הנח"ל:

"שֶׁלְטוֹקְס פָּזְטוֹקְס מה פירוש?

הללו-יה!

הקץ לזבוב וליתוש!

הָלְ-לוּ-הוּ-יה!"

התעוררתי לקראת הצהריים, והגעתי לחדר-האוכל, רחוץ, נקי ומתרונן לקראת החווייה המזומנת לי הערב, כשיחזרו מהחפירות בצלע הנג'אר – נעשיתי גבר, וג'ני, מלכת הנגב, תהיה החברה שלי! – עליי עוד לספר לה על החמין שאני מכין בתנור המאפייה, לשבתות, בחורף – לכל חברי המשק, על-פי מתכון מדוייק ששלחה לי אימי, מהמושבה – והנה, איזו דממה מוזרה שוררת במשק, ניראים גם שניים-שלושה ארכיאולוגים מסתובבים בחוץ, מה? אם לא יצאו לחפור היום באתר? – גם אין רואים את הקומאנדקאר האפור שלנו במקומו הקבוע, למרות שאין זה יום נסיעתו לבאר-שבע. וכאשר יורדת הקשרית שלנו (טלפון טרם הותקן אז) – מצטופפים אחדים סביבה לשמוע מה חדש –

מה קרה? – מלחמה?

מארב? פעם נוספת, על פיתולי הדרך העולה מסדום לבאר-שבע –

לא. מספרים לי. לא ידעת? ג'ני הוכשה. מתי? הלילה.

הלחם הטרי, שאפיתי, נתקע בפי. ג'ני? הלא, אני –

למזלי, נצרתי לשוני, מבעוד מועד.

היא נכנסה בלילה לבית-השימוש (היו לנו, אז, קבינות-על-בור, פרימיטיביות) וכשכרעה, הכיש אותה, מאחור, צפע עין-גדי, כניראה – – – למזלה חיכה לה, בחוץ, הבוס שלה ז'אן כריסטוף דה ברטראן, שבחברתו בילתה – – –

 "שתוקע לה כל לילה את עורלתו," דייק שושקינד, החבר הכי משכיל במשק.

למזלי נצרתי לשוני בעוד מועד. באוזני איש מחבריי עוד טרם הספקתי להתפאר בכך שג'ני מלכת המידבר התמסרה לי בקערת המלוש.

הלאה לא שמעתי. לא רציתי לשמוע. מצידי – שתמות! איך יכלה? מיד אחרי!? עמד וגם אכל, ודאי, מן הפלצאלה שאפיתי. ואולי, אולי נמשך הצפע אל שרידי הבצק שדבקו באחוריה?

 "נחשים, אוכלים בצק?"

 "אתה יצאת מדעתך חיימקה?" אמרו לי, בין כבד-חצילים לקציצות דג פילה. "על מה אתה שואל בכלל?"

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אמיר אביבי

ההרתעה האמריקנית הולכת ונשחקת

ובאיראן מודעים לכך

ציטוט מתוך "מידה", 24/02/2021

אנו חיים בעידן בו נדרשים צ׳רצ׳ילים ולא צ׳מברליינים, וככל שנשיא ארה״ב יפנים זאת מהר יותר כך יישמר מעמדה של ארה״ב ותימנע הידרדרות ביטחונית ופגיעה ביציבות האזורית.

החשש הגדול הוא שארה״ב תחזור חזרה להסכם הגרעין. איראן בוחנת את הממשל החדש בארה״ב במיספר חזיתות ועד כה נראה כי ארה״ב מגלה הססנות, חולשה וחוסר נחישות להפגין כוח מול הבריונות האיראנית.

בעיראק, ביצעו המיליציות האיראניות את הירי השלישי שלהן בשבועיים האחרונים נגד מטרות אמריקניות. בירי הרקטות הראשון נורו 14 רקטות על הבסיס האמריקני באירביל שבצפון עיראק. באירוע זה נהרג אזרח אמריקני שעבד כקבלן ונפצעו שישה, ביניהם חייל אמריקני. בפעם האחרונה שהתרחש אירוע כזה חוסל קאסם סוליאמני.

ב-20 בפברואר בוצעה התקפה נוספת על בסיס חיל האוויר בבלד, צפונית לבגדד, שהסתיימה עם פצוע אחד. אתמול [23.2] נורו שלוש רקטות על השגרירות האמריקנית בבגדד כששתיים מהן נפלו במתחם השגרירות. תגובה אמריקנית עד כה? אין.

על פחות ממה שקרה החודש חוסל קאסם סולימני.

השבוע הזהרתי את אחד הכתבים המובילים בתקשורת האמריקנית כי ההתקפות ילכו ויהיו יותר ויותר נועזות. האיראנים תופסים את הממשל האמריקני כחלש וכגורם אותו אפשר לסחוט ועליו ניתן לאיים. גישה זו באה לידי ביטוי גם בהתנהלות האיראנית בחזית הגרעינית, כאשר היום נכנס לתוקף האולטימטום האיראני לא לאפשר לפקחים של סבא״א להיכנס לאתרים באיראן לצורך פיקוח. במקביל, האיראנים מאיימים כי יעלו את רמת ההעשרה מ-20 אחוזים ל-60 אחוזים.

אם אירופה וארה״ב לא יפנימו שהאיראנים מבינים רק שפה אחת – כוח – אזי הסחיטה תימשך. הדרך להתמודד עם הסחיטה האיראנית היא הגברת הסנקציות ואיום ממשי בתקיפה צבאית, כאשר בחזית העיראקית יש לעבור מאיומים, תדהמה ודאגה – לפעולה צבאית נחושה נגד המיליציות ונגד שולחיהן. מעמדה האזורי של ארה״ב נמצא כעת במבחן כאשר כל מדינות האזור עוקבות בדאגה אחר ההתנהלות ההססנית.

בהקשר הגרעין, החשש הגדול הוא שארה״ב תחזור להסכם הגרוע שהיה, ובתמורה תסיר את הסנקציות, בתקווה שלאחר מכן תוכל לנהל משא ומתן על שינויים מהותיים בהסכם. גישה זו מוטעית ונפסדת ומשחקת לידיים האיראניות, שלאחר הסרת הסנקציות יפעילו ביתר שאת טרור בכל המזרח התיכון ולא יסכימו אפילו לשינוי קטן בהסכם שכבר היה להם ושתמורתו מוכנות ארה״ב ואירופה להסיר את הסנקציות. באופן מפתיע, האירופים אינם מזהים את הקשר הישיר שבין הסרת הסנקציות לבין הגברת הלחימה במזרח התיכון וחידוש גלי ההגירה של פליטים סוניים לאירופה, אשר יברחו מאזורי הקרבות המתחדשים.

אנו חיים בעידן בו נדרשים צ׳רצ׳ילים ולא צ׳מברליינים. ככל שנשיא ארה״ב יפנים זאת מהר יותר כך יישמר מעמדה של ארה״ב במזרח התיכון בפרט ובעולם כולו בכלל, וכך תימנע הידרדרות ביטחונית ופגיעה מהותית ביציבות האזורית במזרח התיכון.

בהקשר הישראלי המסר צריך להיות ברור: ישראל צריכה לעמוד על כך שהסרת הסנקציות תתבצע רק אל מול הסכמה על הסכם חדש שידאג לפירוק יכולת ההעשרה האיראנית ופינוי החומר המועשר הקיים, כמו גם לטיפול עומק בתוכנית הטילים הבליסטיים המאיימים גם על חלקים מאירופה ובעתיד גם על ארה״ב.

תקיפה צבאית ישראלית אינה האופציה הראשונה, אך יכולת זו נדרשת וצריכה להיות מוכנה בכל עת. איראן גרעינית היא פשוט לא אופציה.

תא״ל במיל׳ אמיר אביבי הוא מנכ״ל תנועת ׳הביטחוניסטים׳, לשעבר רל״ש הרמטכ״ל וסגן מבקר מערכת הביטחון.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, "הַכַּדּוּר שֶׁחָזַר מִן הָאִבּוּד" הוא ממש אוצר ונוגע ללב. הרי ילדים נורא נקשרים לצעצועים שלהם והצעצוע הכי מסמורטט שנקשרו אליו יפה בעיניהם מכל מתנה נוצצת וחדשה. אבל לא רק ילדים, גם מבוגרים מתקשים להיפרד מהצעצועים שלהם. הנה אני עדיין שומעת את בכייה של בובתי שנחטפה מביתו של אבי. שמתי לב לכך רק לאחר מותו. נוהגים להעליל על אנשים קשישים שהם בודים דברים מליבם. אף אני לא ממש האמנתי כשאבי סיפר שהעוזרת שלו "מגניבה" לעצמה כלים מהמזנון המהגוני שלו. והנה לאחר מותו כשחיפשתי את בובת ילדותי, זו שקיבלתי מדודתה של אימי מניו יורק בהיותי ילדה בת חמש בפולין, ושמרתיה בארון בדירת הוריי, ולא מצאתיה – האמנתי לו פתאום. זאת היתה בובה שבכתה בקול רם כשחטפה מכות בטוסיק. היום זהו פלא זניח, אבל אז כשהייתי בת חמש הבובה היתה אוצר של ממש. עד היום אני שומעת את בכייה הדק וגעגועיה...

אירית שושני

אהוד: סיפורי הילדים בספרי "מי מספר את הספרים?" (1982) נכתבו לפני שנים רבות, החל מראשית שנות ה-60, ופורסמו בשבועוני הילדים "דבר לילדים" ו"משמר לילדים", וכך זכיתי שאת שני הסיפורים הראשונים אייר נחום גוטמן, שעדיין עבד אז בתור הצייר הקבוע של "דבר לילדים", ואפילו טרם היכרתיו אישית.

כדי להתפרנס כתבתי אז לכל במה אפשרית והתקיימתי על שכר הסופרים הצנוע ששילמו.

כיום, כשאני קורא מחדש את "מי מספר את הספרים?" – ממרחק השנים אני מגלה דברים שלא ראיתי בהם בעת כתיבתם, שהיתה כאמור בעיקר לשם פרנסה. הסיפורים ניראים לי הרבה יותר טובים מכפי שהחשבתי אותם בשעתם, אמנם, כל זאת אני אומר מנקודת מבטו המצומצמת מאוד של סופר נידח שאינו נמנה על נפילי וענקי הספרות העברית בדורנו.

* מריאסה, בתה של יוכבד בת-מרים, מספרת: "פעם, לפני שנסעה לפאריס, [אסתר ראב] שאלה אותי: "מה את רוצה שאביא לך?"

אמרתי: "בובה."

ואכן בשובה הביאה לי בובה גדולה, שחורה, ואהבתי אותה מאוד. כל ערב הייתי משכיבה אותה לישון, והיה אסור לי להוציא אותה החוצה. גרנו בפינת הרחובות שלום עליכם והירקון, היתה שם חצר עגולה, והיינו רצים בה כל הזמן. יום אחד הוצאתי את הבובה מהבית והשארתי בחצר. רצתי עם כולם. כשחזרתי, הבובה לא היתה. נורא-נורא היה עצוב לי שגנבו אותה, כל כך בכיתי שהיה צורך להביא את אסתר כדי לנחם אותי.

מתוך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של אסתר ראב, מאת אהוד בן עזר.

* אהוד בן עזר: לפני יותר משנה לא נמצאתי ראוי לפרס אקו"ם על מפעל חיי בספרות העברית. יו"ר חבר השופטות, משורר-פרופסור, הוא זה שהשנה שימש באותו תפקיד של יו"ר חבר השופטות בחלוקת פרס ישראל לספרות – ובכך הסכים כנראה לדלג על סמי מיכאל בן ה-94!

אגב, האם חדלו לחלק את פרסי אקו"ם? לא שמעתי עליהם השנה. ולא שאני ברשימת המועמדים. לביזיון כזה לא אסכים פעם נוספת.

* ציטוט: התקפה איראנית כבדה על בסיס אמריקני. וביידן? [סרטון]. בסיס חיל האוויר האמריקני המרכזי ב"עיראק", עין אלאסד, הותקף הלילה [3.3], בלפחות עשר רקטות קטיושה משופרות (גראד). בתוך הבסיס האווירי נראו פגיעות, וכנראה היו גם נפגעים. הבוקר התגלה מתקן השיגור הנייד, ממנו שוגרו הרקטות, עולה באש מעוצמת הירי. [סרטון].

זהו הבסיס האמריקני עין אלאסד. [סרטון על הבסיס האווירי הגדול מאוד].

המשמעות: נכשלה לגמרי מדיניות הפיוס והחיזור של ביידן ובלינקן אחרי איראן והחות'ים. הם מפרשים זאת כחולשה אמריקנית, ומגבירים את הלחץ עליה ישירות, ועל בעלות בריתה. איראן נחושה לסלק את האמריקנים מהמזרח התיכון.

בתוך חודש בלבד הפכה ארה"ב לבדיחת המזרח התיכון, והיא סופגת השפלות. גם התגובה של ביידן ב"סוריה" היתה מגוחכת. בוואשינגטון חייבים לשנות כיוון, ובמהירות.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 3.3.2021.

* ציטוט: החות'ים מפרסמים את שיגור טיליהם הבליסטיים לעבר ריאד. ומה עם יורש העצר הסעודי? [סרטון].

החות'ים השיעים פירסמו את סרטון שיגור הטילים הבלסיטיים לעבר ריאד. חלק מהטילים האלה לא יורטו, והם נפלו על הבירה הסעודית. החות'ים מפגינים יהירות רבה, לאחר שמימשל ביידן הסיר את שם הארגון שלהם מרשימת ארגוני הטרור. בכלל מדובר בארגון צדקה, ולא ידענו. זה הארגון שהסיסמה שלו בכל מקום היא:

מוות לאמריקה,

מוות לישראל,

הקללה על היהודים

הניצחון לאסלאם (השיעי).

הממשל בוואשינגטון ממשיך להתעלל ביורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, והבית הלבן הודיע ש"יבוא חשבון עם הסעודים," וזה יגיע בקרוב. "היחסים איתם יעברו חשיבה מחדש, לא נשתוק עוד על הפרת זכויות האדם."

החרב מתהפכת, תשאלו את השאה הפרסי, את מובארק, ומשטרים פרו-מערביים אחרים. [סרטונים].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 2.3.2021

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2280 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל