פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1625– מורחב ליום האישה  

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד באדר תשפ"א, 8.3.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. עֲרָבָה. // יורם אטינגר: הקונגרס האמריקאי – בעל ברית שיטתי ומאתגר. // יוסי אחימאיר: זאב ז'בוטינסקי ב"עת-מול". // אורי הייטנר: 1. שופך דם האדם ומגינו. 2. צרור הערות 7.3.21. // פוצ'ו: מכתב התנצלות נדיר. // עמנואל בן סבו: יום האישה הבינלאומית בשכונת אליהו. // תקוה וינשטוק: ליום האישה: אסתר קטוביץ. // עדינה בר-אל: נשים חזקות והחלטיות ב"נטפליקס". // נעמן כהן: ערביי אם הפחם (אום אל פחם) מפגינים תמיכה בליברמן. // ספר זיכרונות לשנת תר"ע [1910-1909]. אסתר הירדנית [יומנה של אסתר ראב מלפני 112 שנים, בהיותה כבת חמש עשרה וחצי. עם הערות המלביה"ד]. // איתמר פרת: ליקוי מאורות. // אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים? י"ט. כָּךְ נִגְמַר בִּקּוּר סַאדַאת. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שביעי: חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי על מין אוראלי. שירֵי אופֶה צעיר. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים מבין הזמנים

1.

אֲפִיקִים בַּנֶּגֶב

אֲפִיקִים בַּנֶּגֶב

עֲנָקִים בָּעֲרָבָה

עוֹרְקֵי מַיִם

עוֹרֵק-דַּם-עֲרָבָה

צָחִיחַ

תְּעָלוֹת רְפוּדוֹת

חַלּוּקֵי אֶבֶן לְבָנָה

מַיִם!  –  דַּם הָעֲרָבָה

יִזְרֹם בְּגַעַשׁ

לְעֵת חֶסֶד מֵעַל  –

יִגְאֶה יִשְׁתּוֹלֵל

פּוֹרֵץ מְמַלְמֵל

מוּל שְׁמֵי אֵין סוֹף

אֲפֹרֵי עָנָן

יִרְחַשׁ מוּל סְלָעִים

דִּמְיוֹן אֵל

בְּרָאָם

יָשִׂיחַ עִמָּם

שִׁירַת-מַיִם גּוֹאִים

שׁוֹטְפִים בְּרָתְחָם  –

יַבִּיטוּ הָרִים מֵעַל

שְׁחוֹרִים תּוֹהִים

זוֹכְרִים עֵת-רְעָדָה;

גָּפְרִית וָאֵשׁ

הָיְתָה קִרְבָּם;

זִכָּרוֹן  –  עַז עַתִּיק

כֵּיצַד הוּחַם לִבָּם

וְנוּר שָׁטַף צַלְעוֹתָם

שְׁחוֹרִים מְקֻמָּטִים

הֵם זוֹכְרִים זוֹכְרִים

עֵת בָּחַשׁ הַאֵל

קִרְבֵיהֶם וְהִרְתִּיחַ דָּמָם

עַתָּה קְפוּאִים הֵם

עֲצוּבִים

מְלֵאֵי-הוֹד;

שְׁנוֹת אֶלֶף נִתַּן

לָהֶם

זָכוֹר וְשָׁמוֹר

יְמֵי-אֵשׁ לַהֶבֶתְיָה

[מתוך העיזבון]

2.

עֲרָבָה

דִּמְיוֹן אֵל

אוֹתָךְ יָצַר

בַּגְּבָעוֹת בַּגֵּאָיוֹת

בְּסַלְעֵי מָגוֹר

בַּמַּכְתְּשִׁים

בַּבְּקָעוֹת וּבָרָמוֹת  –

כְּסִימְפוֹנְיַת בֶּטְהוֹבֶן

גּוֹאָה:

כִּתְפִלָּה יֵרוֹמּוּ הָרַיִךְ

תְּפִלָּה אֲפֵלָה רוֹחֶשֶׁת

נוֹהָה אֶל כֹּחוֹת עֲנָק

הֱיוֹת דּוֹמֶה לָאֵל

וּבַחֲרִיצַיִךְ צְלִילִים רַכִּים

מְחַיְּכִים סַבְיוֹנִים חַיִּים

חִיּוּךְ צָרוּב עָמֹק

שֶׁלֹּא מִכָּאן

וְשִׁטָּה שְׁטוּחָה

מַפְתִּיעָה בְּיַרְקוּתָהּ

עֵת שֶׁבֶר עָנָן

פָּקַד אוֹתָהּ

בָּרָקִיעַ עָנָן נִצָּב

שָׁחוֹר כִּדְיוֹ

כְּרֶקַע לְחֶזְיוֹן-קְרָב

וּבְרָקִים מְצַיְּרִים

צִיּוּרֵי-אֵשׁ

בְּזָוִיּוֹת-הוֹד

כִּכְתָב אֱלוֹהַּ

מִמְּרוֹמֵי-סִינַי

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יורם אטינגר

הקונגרס האמריקאי – בעל ברית שיטתי ומאתגר

מתוך "מידה", 4 במרץ 2021

האתגר הישראלי

מ-1948 תומכים שני בתי הקונגרס האמריקאי בשיטתיות בשיתופי-פעולה בין ישראל לארה"ב, ואף יוזמים את הרחבתם בתחומי ביטחון, תעשייה, טכנולוגיה, מדע, חקלאות, חלל, ועוד. הקונגרס מבטא את עמדת רוב הציבור האמריקאי, ולעיתים גם בניגוד לעמדת נשיאי ארה"ב. עמדת הקונגרס קיבלה ביטוי בהצבעת הסנאט בפברואר 2021 –3:97 – להקצאת מימון לפעילות שגרירות ארה"ב, וקיבועה, בירושלים. כמו כן, ביולי 2019 הצביע בית הנבחרים – 17:398 – נגד פעילות BDS האנטי-ישראלית.

אבל, בין 17 תומכי BDS היו צירות בית הנבחרים ברברה לי (דמוקרטית מקליפורניה) ובטי מקקולום (דמוקרטית ממינסוטה) – הידועות בעוינותן לישראל – שהן יושבות הראש החדשות של שתי תת-ועדות קריטיות ביותר לעתיד יחסי ישראל-ארה"ב: תת-הוועדה המתקצבת את סיוע החוץ השנתי ושיתופי-פעולה אזרחיים, ותת-הוועדה לתקציב הביטחון המתקצבת את שיתופי הפעולה הביטחוניים.

השתיים מייצגות מיעוט הולך ומתרחב בציבור האמריקאי בכלל, ובקרב צירי בית הנבחרים (במיוחד) והסנטורים בפרט, ומהוות אתגר משמעותי לישראל ולבעלי-בריתה בארה"ב.

הן מייצגות מיעוט הולך וגדל המתרחק ממורשת היסטורית, תרבותית, מוסרית ואזרחית בת 400 שנים, שראתה בתנ"ך מקור-השראה, הזניקה את ארה"ב להנהגת העולם החופשי, ומהווה את תשתית היחס המיוחד למדינה היהודית. ציבור זה אינו מודע לתרומה הייחודית של ישראל לביטחון, לטכנולוגיה ולתעשייה בארה"ב, ולעמידה המשותפת מול איומים ואתגרים המגמדים את הסוגייה הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה שרוב מנהיגי ערב רואים בפלסטינים אב-טיפוס לטרור ולבוגדנות בינערביים, ומההשפעה השלילית של מדינה פלסטינית על יציבות האזור ואינטרס ארה"ב, ומתעלם מחינוך לשנאה פלסטיני המבטא את החזון הפלסטיני ומהווה חממת-טרור. הוא אינו מכיר את ההשפעה החיובית של שליטת ישראל ברכסי יו"ש ורמת הגולן על יציבות האזור ואינטרס ארה"ב, ואינו ער לפער הבלתי-ניתן-לגישור בין תפישת העולם המערבית לבין המציאות ההפכפכה, לאלימה ולבוגדנית במזרח התיכון.

כדי לבלום את הכרסום באהדת הציבור ונבחריו בשני בתי הקונגרס, על המסר הישראלי להדגיש את השפעת ישראל והמזרח התיכון על איומים ואתגרים של ארה"ב ובעלות בריתה ולא על האינטרס הישראלי (אותו יש להדגיש בכנסת ישראל).

משקל הקונגרס

אמנם הנשיא הוא "מפקד-על", אך רק ככל שהקונגרס מאשר ומתקצב. לנשיא אין סמכות מוחלטת באף תחום, ובניגוד לשיח הציבורי בישראל הוא אינו "הממשל", אלא אחד משלושת רשויות הממשל, השקולות בעוצמתן ונהנות מהפרדה מוחלטת ביניהן (הנשיא אינו מחוקק-על וחברי הקבינט אינם מחוקקים).

435 צירי בית נבחרים ו-100 סנטורים מהווים את הבבואה הנאמנה ביותר של הציבור בארה"ב, מכהנים ברשות המחוקקת החזקה בעולם, ומשפיעים באופן משמעותי על עיצוב מדיניות הפנים והחוץ של ארה"ב.

בניגוד לתובנה המקובלת, חוקת ארה"ב מעניקה לרשות המחוקקת מעמד שווה-עוצמה לרשות המבצעת בכל תחומי המדיניות. בניגוד לרשויות מחוקקות בדמוקרטיות אחרות, המחוקק בארה"ב (הנבחר כל שנתיים לבית הנבחרים וכל שש שנים לסנאט) נהנה מהפרדה מוחלטת בין הרשויות, אינו נשלט על ידי הנשיא ומנהיגי מפלגה, ושואב את עיקר עוצמתו מ- ומחוייב בעיקר ל- בוחרים באזור הבחירה (כ-700,000 איש) ובמדינה.

כדי למנוע דיקטטורה-נשיאותית, החוקה מגבילה את כוח הנשיא, מבזרת עוצמה שלטונית, ומעודדת התגוששות-חיובית בין הקונגרס והנשיא, במטרה להגיע לפשרה, החלטות ואחריות משותפות הן בין הנשיא לבין 535 חברי הרשות המחוקקת, והן בין הסנאט לבין בית הנבחרים.

התיקון ה-22 לחוקה (מ-1951) מגביל את כהונת הנשיא לשתי כהונות, אך כהונת המחוקקים אינה מוגבלת. החוקה אף מעניקה למחוקקים את "כוח הארנק" (בעלי המאה) ואת הסמכות לפקח על פעילות הנשיא; לאשר או לדחות כ-1,300 מנויים בכירים (כולל שופטי בית המשפט העליון וחברי הקבינט); לאשרר או לדחות אמנות והסכמים בינלאומיים; להכריז על – ולסיים – מלחמות; להטיל עיצומים על ישויות זרות (רוב העיצומים ביוזמת הקונגרס); להקים או לבטל גופים של הרשות המבצעת; להדיח נשיא; להסיר וטו נשיאותי; וכמו כן לקצץ, להרחיב, להשעות, לבטל וליזום מדיניות פנים, חוץ וביטחון (כולל פיתוח ורכש מערכות נשק).

אמנם צירי בית הנבחרים (במיוחד) וסנטורים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים, מכיוון שהם עומדים בראש סדר העדיפויות של בוחריהם, אך הם יכולים לקבוע עובדות גם בתחומי חוץ וביטחון, כאשר הנסיבות והבוחרים(!) מחייבים את מעורבותם.

לדוגמא, ב-2017 ו-2012 הטיל הקונגרס עיצומים על רוסיה ומצרים למרות התנגדות הנשיאים טראמפ ואובמה. ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן, ובכך איפשר את נסיגת ארה"ב ממנו ב-2018. ב-2014 ("צוק איתן") כפו מחוקקים דמוקרטים על אובמה מימון סוללות "כיפת ברזל" נוספות לישראל. ב-2012 קיצץ הקונגרס את סיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים, והטיל עיצומים על איראן, חרף התנגדות אובמה. ב-2011 כפו סנטורים דמוקרטיים על אובמה להטיל וטו על גינוי ההתנחלויות במועצת הביטחון של האו"מ. ב-2009 סיכל מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט את כוונת אובמה לסגור את מתקן המעצר של טרוריסטים מוסלמיים בגואנטנאמוץ מ-1999 הסנאט אינו מאשרר את האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים.  בתקופת הנשיא בוש האב הקונגרס יזם הרחבה משמעותית של שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל חרף התנגדות הנשיא. ב-1986 הסיר הקונגרס וטו של הנשיא רייגן והטיל עיצומים קשים שזירזו את נפילת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. ב-1984, 1976 ו-1973 הביא הקונגרס להפסקת המעורבות הצבאית של ארה"ב בניקרגואה, אנגולה ודרום מזרח אסיה, למרות התנגדות רייגן, פורד וניקסון. ב-1973 הסיר הקונגרס וטו של ניקסון וחוקק את "חוק סמכויות המלחמה". ב-1974 חוקק הקונגרס את תיקון "ג'קסון-ואניק" שפתח את שערי ברה"מ לעליית למעלה ממיליון יהודים, למרות התנגדות חריפה של ניקסון וקיסינג'ר.

השורה התחתונה

עוצמת הרשות המחוקקת; תמיכתה השיטתית בהעשרת הקשרים בין ארה"ב לישראל; העובדה שהמחוקקים מחוייבים לבוחרים ב-435 אזורי בחירה ו-100 מדינות (ולא לאידיאולוגיה ומדיניות של הרשות המבצעת); הפוטנציאל העצום והבלתי-ממונף הקיים בקונגרס להרחבת שיתוף הפעולה האזרחי והביטחוני בין ישראל לארה"ב ובין ישראל למדינות השונות בארה"ב; ומגמת הכרסום באהדת ישראל הניכרת בקרב הנבחרים – כל אלו מחייבים את ישראל לשדרג באופן דרמטי את הקצאת המשאבים לקשר השוטף עם גבעת הקפיטול (כוח אדם וזמן במימון המתגמד נוכח היקף הפוטנציאל).

האם ממשלת ישראל תשכיל להתמודד עם האתגר שמציב בפניה בעל-ברית חיוני ושיטתי, הקונגרס האמריקאי?

 שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

צודקת התובעת פאטו בנסודה

בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג

מדינת ישראל מבצעת פשעים נגד האנושות

היא מאפשרת למרבית בני העם היהודי

לחיות במדינה חופשית ומתקדמת

שמרבית המדינות בעולם יכולות רק להתקנא בה

והיא עושה ככל יכולתה כדי להגן עליהם

מפני ארגוני טרור ומדינות מטורפות כמו איראן

השואפים להשמידה!

* * *

יוסי אחימאיר

זאב ז'בוטינסקי ב"עת-מול"

מתוך דברים שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי בערב השקת הגיליון החדש של כתב-העת "עת-מול", שכל כולו  מוקדש לזאב ז'בוטינסקי, לציון 140 שנה להולדתו.

האירוע החגיגי של השקת הגיליון המיוחד של כתב-העת "עת-מול", המוקדש כולו לזיכרו ולמורשתו של זאב ז'בוטינסקי, שותפות של יד יצחק בן צבי ומכון ז'בוטינסקי, הזכיר לי אירוע מלפני 61 שנה.

אני משמש כיו"ר מכון ז'בוטינסקי, אבל גם מנהל את הארכיון המשפחתי "בית אבא" ברמת-גן. בארכיון זה, בין יתר התיקים והמעטפות, ישנו תיק קטן על הנשיא השני שלנו, יצחק בן צבי. בתיק שמורה הזמנה – לאמור: "נשיא המדינה והגברת בן צבי מבקשים את מר אבא אחימאיר להואיל ולבוא לפגישת התייחדות עם זכרו של זאב ז'בוטינסקי ז"ל, ביום כ"ט בתמוז תש"ך, 24 ביולי 1960."

לצד ההזמנה, שמורות בתיק כמה התרשמויות בכתב של אבי מהאירוע יוצא הדופן, ואני מצטט אותו: "אתמול התקיימה אזכרה לז'בוטינסקי בבית הנשיא – 20 שנה למותו. הוזמנו כמאתיים איש, מהם 60 מחוגי הרביזיוניסטים. גם אותי הזמינו. המזמין של הרביזיוניסטים היה ערי (ז'בוטינסקי). המוזמנים היו הלגיונרים מהמלחמה ההיא, אנשי ההגנה, עסקנים ודור ז'בוטינסקי. נאמו: בן צבי, בן גוריון, אלטמן, מנחם ארבר, ערי, הגברת בן צבי. בן גוריון דיבר על ההסכם שלו עם ז'בוטינסקי, 1934, אחר עלילת הדם. השתדל לציין את האוטופיות של ז'בוטינסקי. טוב מכולם דיבר דוקא ארבר. חיכו שתבוא הודעה על העברת עצמות ז'בוטינסקי. הודעה זו לא באה. בכל אופן כולם שבעי רצון: בכל זאת, הממשלה של מפא"י ערכה אזכרה ממלכתית לז'בוטינסקי..."

עד כאן אבי על האזכרה הממלכתית ההיא, שהתקיימה בצריף הנשיא השני בירושלים. ואני, שהייתי אז כבן 17, זוכר שלאבי היו היסוסים כבדים אם להיענות להזמנה, משום השתתפותם בה של מחרימיו. ובכל זאת, כך אמר לי, הוא הלך לאזכרה מתוך כיבוד הנשיא בן צבי וכדי לבטא אחדות בעם, וכמובן לזיכרו של האישיות הנערצת עליו ביותר, שלצידו גם פעל – זאב ז'בוטינסקי.

ואכן, אין ספק שאותו אירוע בבית הנשיא, שהיום הוא ביתו של מוסד יד יצחק בן צבי המפואר, היה נקודת תפנית ביחסים הפנימיים בין המחנות, מאז היישוב וגם תריסר שנים לאחר קום המדינה. עברו עוד ארבע שנים מאז האזכרה בצריף הנשיא, כאשר ראש הממשלה לוי אשכול עשה צעד נוסף בכיוון זה, כשהורה על העלאת עצמותיו של המנהיג הציוני-רביזיוניסטי לקבורה בהר הרצל בירושלים.

זה היה שלוש שנים לאחר הסתלקותו של הנשיא האהוב יצחק בן צבי, והכתרתו של זלמן שזר תחתיו כנשיא השלישי. כן, אותו שזר, אשר ב-1940, בהיוודע דבר פטירתו הפתאומית בניו-יורק של ז'בוטינסקי, ביכה מעל דפי עיתון "דבר" שבעריכתו את האבידה במלים המרגשות: "נופץ הכינור ברוך המיתרים..."

גם הנשיא בן צבי וגם ראש הממשלה אשכול, כמו גם הנשיא השלישי זלמן שזר, שלושתם ממחנה תנועת הפועלים, ידעו להתעלות מעל לגלי היריבות הפוליטית החריפה ולתת ליריבם הפוליטי, ז'בוטינסקי, את הכבוד המגיע לו בזיכרון האומה. והיום אנחנו סוגרים מעגל. אנחנו – יד יצחק בן צבי ומכון ז'בוטינסקי. שיתוף פעולה מבורך בין מערכת כתב העת הנפלא, "עת-מול", שאני קורא אותו בקביעות ובשקיקה, לבין מכון ז'בוטינסקי, הניב גיליון נאה, שמוקדש כל כולו לראש בית"ר, מגן ירושלים, מצביא האצ"ל, איש ההדר, המנהיג וההוגה הציוני – זאב ז'בוטינסקי.

גם לפני עשרים שנה, במעמד הנשיא עזר ויצמן, נערכה בבית הנשיא אזכרה ממלכתית לז'בוטינסקי, במלאת 60 שנה לפטירתו, ובהשתתפות ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר וראשי הממשלה לעתיד, אריאל שרון ואהוד אולמרט, ואילו בימי הנשיאים משה קצב, שמעון פרס וראובן ריבלין, התקבלו נציגי מכון ז'בוטינסקי ומרכז מורשת בגין בבית הנשיא, כדי להגיש בכל פעם כרך נוסף מכרכיו האידיאולוגיים החדשים, ולקבל ברכתם. כיום תמונת ז'בוטינסקי תלויה בחדרו של הנשיא ריבלין, הרואה עצמו כתלמידו של ז'בוטינסקי.

בירכתי על יוזמת הפקת הגיליון המיוחד מכל הלב, שהרי באמצעות כתב-העת "עת-מול", יכיר ציבור קוראיו ומנוייו מכל הזרמים והמחנות, באופן בלתי מוטה, באופן שקול, מעמיק ומרתק, פרקים מגוונים על אודות המנהיג הציוני-רביזיוניסטי, עם קריאת שורת מאמרים-מחקרים של כמה מטובי חוקרי האיש ופועלו, תקופתו, בני דורו – ולא בהכרח מן המחנה ההגמוני דאז.

הגיליון החדש של "עת-מול", העשוי בטוב טעם, בעיצוב מושקע, מצטרף אל שורת פירסומים ז'בוטינסקאים רבים שראו אור בשנה האחרונה בלבד, כמו עוד כרך מכתביו האידיאולוגיים של ז'בוטינסקי, הכרך ה-15 והאחרון במפעל איגרותיו, הרומן הנהדר שלו "חמישתם" בתרגום מחודש. ואציין עוד שני ספרים, שיצאו ממש בימים אלה: "זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין" מאת ד"ר אפרים אבן, והקובץ "מנהיגים מדברים ז'בוטינסקי" בהוצאת שלטון בית"ר.

גיליון זה של "עת-מול" מוכיח, שלמרות שפע הפירסומים, עוד יש ויש מה לחדש ומה להוציא לאור ממשנתו של המנהיג הציוני הייחודי הזה, לחקור את מעיינות הגותו, לעורר את ההתעניינות בה, לקבל ממנה השראה. אין ספק, כי חוברת "עת-מול" החדשה מבליטה את דמותו הממלכתית של ז'בוטינסקי, כאחד מאבות הציונות ומורי דרכה, ממשיך דרכו של חוזה המדינה הרצל, ועל כך יש לברך ולהתברך.

יוסי אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

1. שופך דם האדם ומגינו

נתן אלתרמן, חתן פרס ישראל לשירה, שבימים אלה אנו מציינים 51 שנים לפטירתו, הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. אלתרמן כתב שירה, כתב את שירי העת והעיתון וכתב פזמונים. ומכל מכלול יצירתו, הנערץ עליי ביותר הוא מחזור "שירי עיר היונה", האפוס של מלחמת השחרור.

"עיר היונה" הוא ספר של אלתרמן שיצא לאור ב-1957, תשע שנים לאחר הקמת המדינה. לאחר שני ספרי השירה שלו "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" פירסם אלתרמן בעיקר פזמונים ואת תגובותיו האקטואליות בשירי "הטור השביעי". בקרב מעריציו היתה כמיהה לחזרתו ליצירה הלירית. מעטים ידעו שבמקביל לאותם שירים, המשיך לכתוב שירה צרופה. מדובר בשירים שכתב בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים – סוף תקופת המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות ושנותיה הראשונות של המדינה. היו אלה שירים לאומיים, אך לא התייחסות לאקטואליה היומיומית ולא התנצחות פוליטית כמו ב"טור השביעי", אלא ניסיון לעצב את רוחה של האומה ולשרטט את קווי המתאר של הפיכת עם של פליטים שחווה את השואה הנוראה, לעם חי הבונה מדינת מופת. שיריו הם גם ביטוי פואטי למלחמה ולדור הלוחמים שהקימו את המדינה, אותם כינה ב"טור השביעי" "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". את השירים הללו כינס ב"עיר היונה", שקיבל את שמו מאחד המחזורים בספר, שנשא את השם "שירי עיר היונה". "ליל חנייה" הוא אחד משירי המחזור הזה.

בתש"ח היה אלתרמן בן 38, ולא חלה עליו חובת גיוס, אולם הוא התעקש להתגייס וממש אנס את רעו יצחק שדה לקבל אותו לשורות יחידתו, בה לחם לצד אנשים הצעירים ממנו בעשרים שנה. אלתרמן החייל התאפיין במוטיבציה גבוהה, אך… כנראה לא ממש נועד לחיילות. הוא השתתף בקרב אחד, הקרב הכושל על גבעה 105 באזור נגבה. תפקידו היה – מגיש תחמושת לרגם. יצחק שדה, מפקדו, הבין שתרומתו של אלתרמן כמשורר קצת יותר גדולה מאשר כמגיש פצצות מרגמה, ובעיקר חש שאינו יכול להתמודד עם האחריות על חייו של אלתרמן, ואילץ אותו לעזוב.

הקרב בו השתתף נערך ב-2.6.48. את "ליל חנייה" כתב אלתרמן ב-3.6.48. זהו שיר של לוחם, אם כי לא ברור האם הוא תיאר את ליל החנייה ערב הקרב כפי שהיה, או כפי שראוי היה להיות.

השיר מתאר את הלילה שלפני הקרב ובעיקר את נאומו של המפקד המשוחח עם החיילים. אלתרמן המשורר קובע שבשיחת מוטיבציה כזאת, אין מקום למילים הגדולות של המשורר, אלא לדיבור ישיר בגובה העיניים, לדיבור הפשוט. אין זה הזמן ל"שירה צרופה" אלא "לזמר הנפוץ, שלא דבר ערך ולא שכיית חמדה הוא," ואי אפשר שלא להבחין באירוניה; הרי כוונתו היא שבלילה כזה, דווקא הדיבור הפשוט הוא דבר ערך ושכיית חמדה. הוא גם מבהיר, שאין להתבייש בשיחה כזאת במליצה ובסיסמאות, שכוחן חשוב בהחדרת המוטיבציה ללוחמים. יש מקום לומר את הדברים "בקול גדול, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול." יש דברים שנשמעים זולים בסיטואציות אחרות, אך בליל החנייה ערב הקרב, הם הדברים שנכון שיאמרו.

על מה מדבר המפקד עם לוחמיו? "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח), ועל חובה וקרב ועול." עול המלחמה הוא כבד. כל לוחם יודע שרבים הסיכויים שלא יחזור מן הקרב ואם יחזור – הוא יודע בוודאות שיאבד חלק מחבריו. הנכונות להקרבה, אינה יכולה לבוא בפקודה, אלא רק מתוך אהבה. 

לכאורה, אין סתירה גדולה יותר מזו שבין מלחמה ואהבה. מלחמה היא מוות, היא הרג, מה לה ולאהבה? ניתן להבין זאת, אולי, מן השורה החשובה ביותר בשיר, לטעמי: "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו."

 בביטוי "שופך דם האדם" רומז אלתרמן לאיסור הרצח שאלוהים מטיל על בני האדם אחרי המבול, ובאמירה שהעונש על רצח, כל רצח, הוא עונש מוות: "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם." מאחר והאדם נברא בצלם אלוהים, אסור להרוג אותו. והנה, הלוחמים יֵצאו למחרת בבוקר להרוג.

כאן מסביר אלתרמן, שהאילוץ של המחנה לשפוך את דם האוייב הוא הכרח, נגזר דינו לשפוך דם, מתוך ההכרח להיות מגן האדם. אולם גם בצאתו לקרב שאין צודק ממנו, עליו לזכור שרק ההגנה על חיי אדם מצדיקה את ההרג. זהו ביטוי אלתרמני מובהק.

השיר מסתיים בתיאור של הקרב, הכרוך במחיר דמים: "איש זונק, ואיש יורה ואיש נופל."

2. צרור הערות 7.3.21

* מבחנה של מעצמת-על – הגינוי האמריקאי להחלטת הצביעות הפרו-טרוריסטית של בית ה"דין" בהאג חשוב מאוד, אבל מבחנו של ביידן יהיה מבחן המעשה. ארה"ב כמעצמת-על יכולה לסכל את המגה-פיגוע הזה, באמצעות סנקציות קשות וכבדות על הארגון ועל ראשיו. בידיו של ביידן לגרום לראשי הארגון הזה להבין, שאם לא ישנו כיוון – הארגון לא יתקיים.

* ה-שופט בן סודה!

* נראטיב מעוות – הפרק השלישי והאחרון של הסדרה על אריק שרון ב"כאן 11" יוחד לעקירת גוש קטיף, הידועה בכינויה המכובס "ההתנתקות". פרק מוטה באופן קיצוני.

אין בו שום סימני שאלה, שום פקפוק בהיגיון של המהלך, שום עימות עם תוצאותיו. ואין שום פקפוק בשפה של המהלך. למשל, "היציאה מעזה". אף אחד לא טרח להזכיר שישראל יצאה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס ורפיח כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. כלומר, נקודת המוצא של המהלך הייתה כאשר כבר לא היינו בעזה. היה זה מהלך של חזרה לקווי 1949 ושל עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון. לא יציאה מעזה.

ולכן, טענתו של שרון על כך ש-3.5 מיליון פלשתינאים נמצאים תחת "כיבוש" היתה שקרית. לא רק כיוון שרוב מוחלט של הפלשתינאים ברצועת עזה כבר לא היו תחת שלטון ישראל, אלא גם כיוון שהרוב המוחלט של הפלשתינאים ביהודה ושומרון לא היו תחת שלטון ישראל, אלא תחת שלטון הרש"פ. והנה, גם אחרי שישראל נסוגה מכל שטחי הרצועה, עדיין הפלשתינאים ותומכיהם, גם בישראל, מציגים את רצועת עזה כ"כבושה". אבל אם שרון צדק כאשר הציג את התושבים הפלשתינאים שתחת שלטון הרש"פ כמי שנמצאים תחת כיבוש ישראלי, הרי באותה מידה צודקים אלה שטוענים שישראל נשארה כובשת בעזה גם כאשר יצאה משם. אז מה הועיל המהלך? אז איזו התנתקות היא זו? אלה מקצת השאלות, שניתן היה לצפות מסדרה דוקומנטרית לשאול. אבל זו לא היתה סדרה המחפשת את האמת, אלא סדרת תעמולה מטעם אג'נדה.

ומהי האג'נדה? שיש "מאבק בין ארץ ישראל למדינת ישראל." עצם הצגת המאבק הזה היא עיוות. והניסיון להציג ניצחון של ארץ ישראל כהפסד של מדינת ישראל היא עיוות בריבוע. כדאי לזכור באלו מילים נפתחת מגילת העצמאות של מדינת  ישראל. "בארץ ישראל קם העם היהודי." איזו הצגה מעוותת! אין לי ספק, שאריק שרון עצמו, גם כאשר הוביל את עקירת גוש קטיף, היה דוחה מכל וכל את המסר המעוות הזה.

ארץ ישראל ניצחה את מדינת ישראל, פסקו יוצרי הסרט. ומהו אותו ניצחון של ארץ ישראל על מדינת ישראל? העובדה שהנסיגה מעזה לא הביאה לנסיגה מיהודה ושומרון. האם רצונו של שרון היה לסגת מיהודה ושומרון? לטענתו של דובי וייסגלס בתוכנית – התשובה חיובית. אבל אותו וייסגלס אמר בראיון ל"הארץ" לפני שנים אחדות, שמטרת ההתנתקות היתה להציל את יהודה ושומרון, ואריק שרון רצה "להכניס את הסוגייה הפלשתינאית לפורמלין." הרי בתוכנית סופר בפירוש ששרון אמר לאנשי יש"ע: "ביהודה ובשומרון יש מאות אלפי יהודים. שם ניצחנו. ברצועת עזה נכשלנו." כלומר, הנסיגה היא תוצאה של כישלון ביישוב מאסיבי של רצועת עזה, לעומת ההצלחה ביהודה ושומרון. איך מסיקים מכאן שהוא רצה גם בנסיגה מיו"ש?

איני מתיימר לדעת מה הוא התכוון, ואני לא בטוח שהוא עצמו ידע מה כוונתו. מה שבטוח הוא, שבעקבות תוצאות ההתנתקות – המצב הביטחוני בעוטף עזה, שרון לא היה ממשיך את המהלך ביהודה ושומרון.

אבל המציאות הביטחונית בגבול עזה מן ההתנתקות ועד היום לא הוזכרה ולו ברמז בתוכנית. מה שהוצג הוא ש"מורשתו המדינית של שרון נמחקה" בשמונה שנות התרדמת שלו, עד מותו. ההישג המדיני של הצהרת הנשיא בוש, וזה באמת ההישג היחיד של עקירת גוש קטיף, נקבר. והטענה היא שישראל קברה אותו בכך שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. איזה נראטיב מעוות. ראשית, מי שהפסיק את המו"מ וסירב לנהל מו"מ אינה ישראל, אלא הפלשתינאים. שנית, מי שקבר את מסמך בוש היה אולמרט, בשיא המו"מ עם הפלשתינאים, כאשר הציע להם תוכנית שמחקה את כל הישגי הצהרת בוש. לא היה לכך רמז בתוכנית.

מה קרה לאריק? איני מקבל את תאוריות הקונספירציה של "עומק העקירה כעומק החקירה." אפשר לומר דברים רבים על שרון, אך מעולם לא שמעתי מישהו הטוען שהוא טיפש. ודאי שהוא לא חשב שצעד מדיני זה או אחר יסייע לו בחקירות נגדו. הוא ידע שזה קשקוש. מה שעצר את החקירות נגדו היה האירוע המוחי שהפיל אותו לתרדמת ארוכה.

אני מאמין ששרון באמת שינה את דעתו. הרי 3.5 מיליון פלשתינאים לא נולדו ב-2003. וכאשר הם היו באמת תחת שליטתנו, הוא לא העלה על דעתו להגדיר אותנו ככובשים במולדתנו. אז דווקא כאשר איננו שולטים בהם, פתאום זה "כיבוש"? כיוון שהוא שינה את דעתו – היה עליו ללכת אל העם ולבקש מנדט לדרך חדשה. הוא לא עשה זאת. אולם הוא עשה דבר אחר – הלך למוסד העליון של מפלגתו, משאל חברים. ונחל תבוסה. מנהיג מפלגה דמוקרטית, אם הוא עצמו דמוקרט, היה עושה אחד מהשניים: או מכבד את ההכרעה, כפי שהתחייב, ומוותר על תוכניתו, או מתפטר. ומה עשה שרון? הזמין את יועציו לארוחת סטייקים בה הצהיר באוזניהם שהוא נחוש להמשיך במהלך. בכתבה הוא הועלה על נס כמנהיג נחוש ונחרץ. לא הוטל שום ספק ולא נשאלה שום שאלה על המשמעות האנטי-דמוקרטית של המעשה.

עוד שתי נקודות מעניינות. האחת, היא שפילוג הליכוד והקמת קדימה לא הוזכרה כלל. למה? אולי בשל התרסקותה ותבוסתה, אחרי שזכתה לניצחון בבחירות?

הנקודה המעניינת השנייה, היא הצבעתו של נתניהו בהצבעה השמית על עקירת גוש קטיף. בניגוד להכחשות של תעשיית השקרים שלו, ראינו בבירור את נתניהו מכריז בקול: "בעד."

* אתיקה של מחויבות – זכותי, זכותך, זכותו, זכותנו. "זכותי על גופי ורק אני אחליט מה אני מכניס לגוף שלי... אין לאף אחד זכות להתערב." שיח זכויות פוסט-מודרניסטי, ליברטריאני, אגואיסטי, מפונק. השיח היהודי אינו שיח של זכויות. זכויות הפרט הן ערך חשוב מאוד, אבל אינן חזות הכול. האתיקה היהודית היא אתיקה של חובות האדם, של מחויבות, של אחריות, של אכפתיות, של רעות, של "כל ישראל ערבין זה בזה."

זכותי על גופי, ובכל זאת המדינה מחייבת אותי לחגור חגורת בטיחות ברכב ולחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע. האם נטילת האחריות של המדינה פוגעת בי ובזכויותיי?

הדוגמה הזאת אינה שוות ערך לנושא החיסון, כי כאשר איני חגור אני פוגע רק בעצמי. אך כאשר מדובר בפגיעה בזולת?

זכותי לעשן ולפגוע בבריאותי. אך החוק אוסר עליי לעשן במקומות ציבוריים סגורים, באוטובוס ובמטוס. למה? כי אני פוגע בבריאותם של אחרים ובזכותם לנשום אוויר נקי. כלומר, הזכות שלי מוגבלת. הגבול הוא הפגיעה באחרים. הזכות שלי אינה חזות הכול. יש גם זולת, יש גם ציבור, יש גם כלל. לא רק פרט. אני חלק מכלל ויש לי אחריות גם עליו.

כאשר איני מתחסן איני פוגע רק בעצמי אלא גם בזולת. קל וחומר כאשר במקצועי אני נותן שירות שבא במגע עם אחרים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם אני איש צוות חינוכי, השוהה במשך שעות רבות במחיצתם של ילדים שעדין אינם יכולים להתחסן. קל וחומר בן בנו של על-אחת-כמה-וכמה כאשר אני איש צוות חינוכי בגיל הרך, שלוקח את הילדים על הידיים, מחבק ומנשק אותם. זכותי להדביק אותם, והם את אחיהם, ואם הוריהם אינם מחוסנים – גם את הוריהם? זכותי להשבית מקום עבודה, לשלוח את הילדים לבידוד ולהשבית לפחות הורה אחד של כל ילד משבועיים עבודה? וכל שיח הזכויות הזה מתקיים כאשר כלל אין חובת התחסנות ואין הצעה לחייב התחסנות. הוא מתנהל על עצם הזכות לשכנע אנשים להתחסן. "אל תטיף לי, זה הגוף שלי וזכותי להחליט מה אני מכניס אליו." הוא מתנהל על התו הירוק, שנועד למנוע ענישה קולקטיבית לרוב המחוסן בשל המיעוט הסרבן ולהמשיך להשבית את ענפי המשק בשל הסרבנים.

קצת איבדנו כיוון ודרך עם שיח הזכויות הזה.

* שמיים פתוחים – החלטת הממשלה לפתוח את השמיים מחדש, באופן מדוד, בכפוף לחובת בידוד והגברת האכיפה היא החלטה נכונה. היא נכונה למרות שיש בה סכנות.

אני תומך בה משתי סיבות. א. כישלון ועדת החריגים שהפכה לוועדת פרוטקציה ו"קשרים" מושחתת ומפלה, כפי שהוכיחו התחקירים העיתונאיים. ב. הסיבה העיקרית – הבטחת הזכות הבסיסית ביותר של אזרח, והיא הזכות להצביע בבחירות. אילו הייתי נתקע בחו"ל והיה ספק אם אוכל לחזור לממש את זכותי האזרחית, הייתי עותר לבג"ץ. בג"ץ לא יכול היה להחליט כל החלטה זולת פתיחת השמיים לכל אזרח עד הבחירות. מוטב שהממשלה תחליט על כך ותנהל זאת בצורה מושכלת.

* לא לשלוט בשטחים צפופי אוכלוסיה פלשתינאית – האם סער באמת מטיף לסיפוח כל יהודה ושומרון על מיליוני הפלשתינאים שבו? נקרא לנערה ונשאל את פיה.  מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך", שיצא לאור לפני ימים אחדים: "אני לא חושב שמדינת ישראל צריכה לשלוט בשטחים צפופי האוכלוסייה הפלשתינאית: לא בג'נין, לא בשכם, לא בטול-כרם ולא ברמאללה. יש ליצור הפרדה בין השטחים האלו לבין מדינת ישראל." זאת האמת.

* עבודת אלילים – צפיתי בתחושת קבס בשיר ההלל הפגאני "היידה ביבי – דיינו" של להקת "פרחי ירושלים", להקת תינוקות שנשבו. לעתים אני תוהה ביני לביני, לשם מה אברהם אבינו צריך היה לנתץ את הפסילים של אביו, אם צאצאיו מידרדרים לעבודת אלילים כזאת.

"מלכנו ביבי" יכול לספר שהתקשרו אליו מצפון קוריאה ללמוד על פולחן האישיות.

* חוק אנכרוניסטי – לאחר תקיפת הכור העיראקי, ב-7 ביוני 1981, נערכה מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין ולצידו הרמטכ"ל רפול ומפקד חיל האוויר דוד עברי. דבריהם של הרמטכ"ל ומח"א שודרו בשידור חי והוקרנו שוב ב"מבט" (היה אז עדין ערוץ אחד). לא זו בלבד שדבריו של בגין לא שודרו – זווית הצילום של מסיבת העיתונאים היתה כזו שדמותו של בגין כלל לא תכנס לפריים. את דבריו של בגין ראו האזרחים באותו ערב, בשידורי תעמולת הבחירות של הליכוד.

ימים אחדים קודם לכן, נערכה פסגה של בגין והנשיא סאדאת באופירה, היישוב הישראלי בשארם א-שייך, שהיה עדיין בידינו. גם באירוע הזה שידרה הטלוויזיה את נאומיהם של האורח ושל הנשיא נבון. גם אז נאומו של בגין לא שודר ותמונתו לא נכנסה לפריים. גם אז אזרחי ישראל צפו בנאומו בשידורי התעמולה של הליכוד.

הסיבה לכך היתה חוקי הבחירות המחמירים, שאסרו הצגת תמונתו או קולו של מועמד לכנסת, מחשש לתעמולת בחירות. חוק הבחירות האנכרוניסטי שונה מזמן, אך נותר בו שריד – האיסור לשלב תעמולת בחירות בשידורי בידור. גם זו גזירה אנכרוניסטית. מאז ימי "המעגל" של דן שילון היטשטש הגבול בין תוכניות בידור ותוכניות אקטואליה. ובכלל, בעידן הרשתות החברתיות והאינטרנט כל ההגבלות הללו כבר אינן רלוונטיות.

החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות השופט פוגלמן לאסור שידור הופעתו של נתניהו בתוכנית בידור הסתמכה על החוק הזה. אין להלין על השופט שפסק על פי חוק, אולם המחוקק צריך לבטל את הסעיפים האנכרוניסטיים שעוד נותרו בחוק הבחירות.

* הבכיין – לא רחוק היום, אני מקווה שזה עניין של שבועות ספורים, שבראש ממשלת ישראל לא יעמוד בכיין, וראש הממשלה לא יתבכיין כל הזמן על התקשורת שדופקת אותו, ושלטון החוק שרודף אותו ולא נשמע עוד אותו נהי מאוס ופרנואידי. וראש הממשלה לא יהיה מלווה בכת של מקוננות ויללנים שימחזרו את הבכיינות הזאת. הגיע השעה למנהיג אמיתי במדינת ישראל.

* למה הוא גורש? – למה גורש ח"כ מנסור עבאס מן ההפגנה באום אל-פחם? כי מה שעומד באמת מאחורי ההפגנות, הוא הניסיון של הרשימה המשותפת לבלום את הירידה של בסקרים. עבאס סולק כיוון שהתפלג מהרשימה המשותפת.

בסיקור הכתבה ב"אולפן שישי" נאמר שבלטה בהפגנה הנוכחות של יהודים. איזה יופי, סולידריות יהודית-ערבית במאבק נגד האלימות בחברה הערבית. אלא שבתמונות נראתה ההפגנה מוצפת בדגלי אש"ף. אלו דגלים המסמלים את החלום של מדינה במקום ישראל. עם מה גילו אותם יהודים סולידריות?

* למה הוא לא ירה בהם? – לוחם קומנדו שניווט בדד באזור שפרעם הותקף ונשקו נחטף. בצה"ל שיבחו אותו על קור רוחו, על כך שנאבק, על כך שדיווח וקרא לעזרה בשעת מעשה, על כך שהשליך את המחסניות לשיחים כדי שלא יפלו לידי התוקפים. אני לא מתפעל מתיפקודו. היה עליו לירות בתוקפים ולהרוג אותם. ככל הידוע לי, אלו הפקודות. והן מובנות מאליו, כי חטיפת נשק היא איום על החיים. והיא לא רק איום על חייו של החייל אלא גם של אחרים.

[אהוד: אולי הוא זכר את מקרה משפטו וכליאתו של החייל אלאור אזריה – ולכן לא ירה?]

* היה פיגוע? – אילו אסון הזפת היה מגה-פיגוע איראני, לא המשרד להגנת הסביבה היה חוקר אותו אלא המוסד ו/או השב"כ. ולא השרה להגנת הסביבה היתה עוסקת בו אלא ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט הביטחוני. הנושא היה בטיפול ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, ולבטח נתניהו שנושא את דגל המאבק באיראן ולבטח היה ממנף את המגה-פיגוע להסברה נגד איראן בעולם. ובוודאי שהוא היה מכנס מסיבת עיתונאים דרמטית, נאום לאומה, הודעה לכנסת, בפרט לקראת בחירות, כדי לחזק את המותג שרק ביבי יכול לעמוד נגד איראן.

לא זו בלבד שכל אלה לא קרו, אלא שמערכת הביטחון והמודיעין על אגפיה השונים שמעו על המגה-פיגוע האיראני מהתקשורת שדיווחה על ההצהרה של השרה גילה גמליאל והסתייגו ממנה. מסתבר שהיה זה מופע פאתטי של עסקנית שניסתה לגנוב שתי דקות תהילה והרגשה שהיא משחקת במגרש של הגדולים.

האם המסקנה מכל מה שכתבתי היא שבוודאות לא היה זה פיגוע איראני? כל עוד איננו יודעים מה היה, אין לפסול על הסף כל כיוון. אם החקירה תניב כיוון כזה, לא נשמע על כך במסיבת עיתונאים פאתטית של השרה להגנת הסביבה, אלא בדרך שציינתי.

* מי למעלה מי למטה – מתוך מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ": "מי למעלה, מי למטה, כפי ששורר ביאליק."

לא כך שורר ביאליק, אבל הגרסה הזו קרובה יותר למקור הביאליקי מהטעות השגורה "מלמטה עד למעלה." מילות השיר אינן "מי למעלה מי למטה" ולבטח לא "מלמעלה עד למטה", אלא "מה למעלה מה למטה," שזה שיבוש מהותי ביותר של משמעות השיר.

מילות השיר המלאות:

נַדְנֵדָה

נַד, נֵד, נַד, נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְמַעְלָה?

מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים

בַּמֹּאזְנָיִם

בֵּין הָאָרֶץ

לַשָּׁמַיִם.

דרך שיר הילדים התמים, ביאליק מעביר מסר תיאולוגי נועז וחתרני.

במשנה, מסכת חגיגה, נאמר: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור." ובמילים אחרות – אל תחקור במופלא ממך. קבל כנתון את הטקסט שלמדת, ואל תנסה לחקור ולבחון אותו.

ביאליק תלוי בין הארץ והשמיים, כמו הילד על הנדנדה; בין היהדות השמיימית של עולם הישיבות אותו עזב, לבין היהדות הארצית של הכאת השורשים הציונית באדמת א"י. הוא כבר לא שם ועוד לא כאן ולא ברור שירצה לבחור בחירה דיכוטומית בין שני העולמות. וכאשר הוא מיטלטל בין שמיים לארץ, הוא בוחר להסתכל דווקא באותם הדברים מהם המשנה מזהירה אותו: מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא מדבר אל אלוהיו בגוף שני, כמקובל גם בתפילה, אך כשווה אל שווה – שנינו תלויים במאזנים בין הארץ לשמיים, רק אני ואתה. ובעמדת הכוח הזאת הוא מרשה לעצמו למרוד באיסור ובקללה, ולחקור דווקא במופלא ממנו.

את החלון לאפשרות הפרשנית הזאת פתח בפניי ארי אלון, לפני למעלה משלושים שנה, בספרו "עלמא די".

* חרא דרא – בראיון עם ריטה לקראת צאת ספר ממואר שלה על ילדותה, ב"אולפן שישי", היא קראה קטע מן הספר, בו סיפרה איך זמן קצר אחרי שעלתה ארצה, בגיל 8, אימהּ שלחה אותה למכולת לקנות לחם. כל הדרך היא ניסתה לשנן את המילה "לחם לחם לחם" וכשהגיעה למכולת ביקשה... חלם.

וזה הזכיר לי סיפור כמעט זהה של אימא שלי. אימי עלתה ארצה בגיל 13 ב-1949. נכנסה לבית הספר בכיתה ז'. היא ידעה עברית, שלמדה בבית ספר עברי במחנה עקורים בגרמניה, אבל בשיעור תזונה וכלכלת הבית, שלחו אותה למכולת לקנות מילה שלא ידעה. חרדל. כל הדרך היא שיננה "חרדל חרדל חרדל" וכשהגיעה למכולת ביקשה: "חרא דרא".

אגב, סיפוריה של אימי התחילו מיום עלייתה לארץ. את מה שקדם היא הדחיקה לגמרי.

* ביד הלשון: גיתית – המושב גיתית נמצא במערב בקעת הירדן, במעלות המזרחיים של השומרון, בקרבת היישוב הקהילתי מעלה אפרים. היישוב נוסד כהיאחזות נח"ל בקיץ 1972, ואוזרח בידי תנועת חירות-בית"ר ב-1975. תחילה היה זה מושב שיתופי, ובהמשך הדרך הוא הפך למושב עובדים. גיתית היה יישוב חילוני, אך בשנות ה-2000, עקב מחסור במתיישבים, הוא נפתח גם למשפחות דתיות וכעת הוא יישוב מעורב.

את שמו של היישוב קבע מפקד פיקוד המרכז בעת עליית ההיאחזות, אלוף רחבעם זאבי – גנדי. הוא נושא את שמו של כלי נגינה, כלי מיתר דמוי נבל, שבו ניגנו הלוויים בבית המקדש. שלושה מזמורי תהילים נפתחים במילים "לַמְנַצֵּח עַל-הַגִּתִּית" – והפירוש המקובל הוא שאלו הוראות הפעלה למנצח על המקהלה, שהשיר הזה מלווה בנגינת גיתית. על פי פירוש אחר, ההוראה למנצח היא שאת השיר הזה שרה משפחת הלוויים מצאצאיו של עובד אדום הגתי.

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו

מכתב התנצלות נדיר

אודי יקירי,

נשארו לי עוד כעשרה פרקים לסיום הכרך השביעי של בחיי [7] – אז מה הבעייה?

הבעייה היא שחברתי נטע מבקשת לא לפרסמם בגלל שרובם עוסקים בעלילות שגם היא מעורבת בהן והיא רוצה לשמור על הפרטיות שלה לעצמה.

אני לא יכול להתעלם מבקשתה ומבקש את סליחת הקוראים, אשר בטח לא היו מתחילים לקרוא את בחיי [7] אם היו יודעים שדווקא כשהספר יגיע לחלק הכי מעניין שלו – הוא ייקטע באכזריות.

לא נותר לי אלא להבטיח שאם יקרו בחיי הרפתקאות נוספות שאינן פוגעות בפרטיות של איש, לא אשמור אותן לעצמי ואפרסמן אצלך בהמשכים תחת הכותרת  בחיי [8].

שלך ושלכם,

פוצ'ו

אהוד: חבל. אני והנמענים מחכים בקוצר רוח שתמשיך בזיכרונותיך, לפחות עד שתגיע לגיל 95 – ואז גם נשקול לרשום אותך בספר השיאים של גינס, ולא בגלל השפם!

אם נטע תתחרט, ואנחנו מאוד מקווים שתתחרט – נשמח לפרסם את עשרת הפרקים הנותרים.

* * *

עמנואל בן סבו

יום האישה הבינלאומית בשכונת אליהו

אימי ע"ה לא ידעה מהו יום האישה, לא שמעה על היום הזה, לא ציינה ואף לא חגגה אותו. עבור אימי כל יום, כל היום היה יום האישה.

אימי התעוררה עוד טרם שתרנגולי השכן מסעוד כהן חשבו לקרקר, רגע אחרי שמשה כהן הצדיק מיהר לפתוח את בית הכנסת, נשאה את תפילת הבוקר שהמציאה לעצמה ולצרכי בריאות אישהּ וילדיה בדיוק כשמארי סווריה חזרה עם כיכרות לחם מהמכולת, לגמה כוס תה עם השיבה [?] שחדרה מהגינה של משפחת אוחנה תוך שהיא נהנית משאריות העוגות הטעימות ובראשו הפזואלוס שהכינה השכנה האהובה אסתר מלול, הריחה את לחם הפרינה ששרה כהן השכנה החרוצה כבר הספיקה לאפות. התפנתה להכין ארוחת בוקר לאישה, שאז עוד העזו לקרא לו בעלה, שלמה, טרם שיצא לעמל יומו, לעבודתו.

משנפרדה מבעלה שלמה התפנתה להרהר כמה כיכרות לחם צריכה לקנות מהמכולת של מומו להכנת כריכים לילדיה אשר עוד רגע יתעוררו, מה תמרח בהם? שוקולד, ממרח צמחי, חלבת שוקולד.

קומקום המים הגדול הרותחים על הכירה החל לבעבע, הנענע הריחנית שנשארה לפליטה ואיבדה מטריותה נרחצה בקפידה, הכוסות הונחו על השולחן, ג'ג'ו עזריאל הזריזה כבר חזרה מהמכולת וידה השמאלית עמוסה ארבעה כיכרות לחם, בידה הימנית סל פלסטיק ירוק עם התוספות.

השירותים הבודדים תפוסים, התור מתחיל להתארך, בוקר טוב, חיוך של אימא אוהבת ועיניים מכוסות קורי עכביש מביטים באישה היפה הזו אשר שערותיה מסורקות להפליא מתוחות לאחור בקפידה ופניה מפיקות טוב משל התעוררה בארמון בקינגהאם והמלכה האם ממתינה לה לתה שחרית.

כיכרות הלחם אצל מומו נגמרו, אימא מיהרה למכולת הסמוכה של איבגי, נטלה ארבעה כיכרות, שילמה ושבה במהרה לבית המתעורר. יפה כהן המתינה שלווה כתמיד על 'הבמה' בפתח הבית למשה שלה השב מבית הכנסת.  

זהרה שמחון, אשת החיל, פתחה את דלת הבית שהשטיפה תתייבש, רותי תורג'מן הצעירה הנצחית הדליקה רדיו, שכונת אליהו התעוררה.

פרוסות הלחם העבות, דקות נפרסו בידיה העדינות של אימי, הוכנסו לתיק האוכל של כל ילד על פי העדפותיו, בשקית נפרדת תפוז או תפוח ומפית בד לנגב הידיים. הלפטיפן, העוגיות התפוחות עם הביצה המרוחה בראשן ועליהן נקודות סוכר קירמול מאולתר וטעמן כטעם גן עדן נאכלו בהנאה עם כוסות התה, שלום ילדים עכשיו לבית הספר. אימא נפרדת מזה בחיבוק לזו מסדרת את הצמות, לשלישי מכפתרת מחדש את החולצה שכופתרה תוך פספוס לולאה, לרביעי מפריחה נשיקה באוויר, החמישית שכחה לשרוך את נעל הספורט, השישית מחייכת ופיהוק גדול על פניה, השביעי עצוב עדיין בשירותים, השמיני שכח את הכיפה וחוזר בריצה, כזו אימי גיבורת על של בוקר, צהריים וערב.

שקט, אוויר לנשימה, עוד כוס תה, מחלונות בתי השכונה מתערבבים קולותיהם של שייך מוז'ו, גרציה ביונית, זמרת הודית עלומת שם וקריאותיה של השכנה לכליפא המגייבר השכונתי בבקשה שיתקן לה את מקרר קור-עוז המקרטע ומייצר גושי קרח במקום קור. זהרה מזעיקה את אחת השכנות שבנה מהצבא התקשר מהטלפון היחיד שבשכונה אשר נמצא בבית משפחת שמחון.

שמונים ושמונה ילדים, בלי עין רעה, היו בשמונת הבתים שבשכונתנו, שמונה ורבע, הזמן להכין ארוחת צהריים לשפות את הבניו מהאלומיניום על הכיריים לפזר פתיתי סבון, להרתיח, להתחיל לארגן את הבית, לפתוח חלונות, עשר מיטות, שאריות של לילה, לחץ של בוקר, לסדר את המגבות ,לארגן את מגירות חייהם של בני המשפחה.

תפוחי האדמה כבר שלוקים, הבשר מפשיר בקערה, העגבניות לסלט נפרסו דק דק, הלבנים בבניו מבעבעים במים הרותחים, עוד רגע קט ישופשפו צווארוני החולצות בסבון חתול [?], אלטע זאכן קורא בקולו המרעים, "ספה מיטה תנור טלוויזיה."

כבר עשר, עבודות הבית בעיצומן, הכביסה תלויה בסדר מופתי, ארוחת הצהריים כמעט מוכנה, הר הבגדים מתחיל לגלוש מהמיטה הזוגית בכיור נערמו כלים, דפיקות בדלת, הדוור הגיע חתימה, מכתב, שלום. עוד שעתיים הילדים הראשונים יתחילו לחזור מהלימודים, השולחן כבר ערוך, המיטות מוצעות, שמש חמה שולחת קרניה לתוך החדרים המאווררים, הכיור מתרוקן את אט מערימת הכלים, בחדשות של אחת עשרה אמר הקריין בקול עמוק ורציני שההצגה שהיתה אמורה לעלות בתיאטרון הבימה נדחית.

שרה וזהרה כל אחת ניצבות על 'הבמה' בפתח ביתן, מנהלות את העולם, מארי סווריה מגיעה עם הטבלייה, סינר, פנינה דורשת בשלומה, יצחק מלול מפקד בית הסוהר שאטה ממהר כמו תמיד, אליהו שמחון בסנדלריה, מסעוד מוזג תה מגובה של האוורסט לכוסות מעוצבות, דוד עזריאל מדווש זקוף על אופניו, שכונת אליהו חוגגת את החיים.

צהריים, הילדים חוזרים, כל אחד וכל אחת על פי המערכת שלו, אימא מטופחת מתמיד, רעננה כאילו הרגע התעוררה מתנומת היופי שלה, מעניקה יחס אישי לכל ילד, דורשת בשלומו, מבררת בנועם איך היה בבית הספר, כל אחד זוכה ליחס אישי, מניח ילקוטו בחדר, רוחץ ידיו ועינה הבוחנת של אימא יודעת בדיוק באיזה מצב רוח חזר מהלימודים.

הבית מתמלא, הצלחות מתרוקנות, כל ילד פונה לעיסוקיו, זה מכין שיעורי בית, זו מסייעת לאחותה לפרום את הצמות, אחר יוצא מהבית בסערה וכדורגל בידו בדרך למגרש, לפינוי השולחן מתגייסים הגדולים, עוד מעט אבא יחזור מהעבודה, אימא מפזמת מנגינת שיר מוכר, יוצאת לגן הפיל להשתעשע ובעיקר לפגוש אימהות נוספות מהשכונה, ויויאן, אליגריה, מחא, האגף מהשכונה הסמוכה, כל אימא וילדיה וחוויותיה, ילדים רצים, אצים מטפסים מחליקים צוחקים צועקים מוציאים אנרגיות תחת עינם הפקוחה של האימהות, גיבורות על. עוד מעט מקלחות, ארוחת ערב, הכנה לשינה, אבא חזר מהעבודה ואימא מחליפה עימו מילים כלליות, מדברים עם מבטים עם חיוכים עם הגבות. כשהחבורה העליזה מתחילה להתארגן לשינה, מתרפקים על אבא אחת הבנות מורידה את הכביסה, השנייה מקפלת, אימא יושבת בפינת האוכל, מביטה על הבית המלא, אוכלת את ארוחת הצהריים שלה בערב עם אבא, מחר יום חדש.

ביום האישה הבינלאומי אני נרגש להצדיע לאימהות משכונת אליהו, הגיבורות אשר בלי מכונת כביסה, ללא טיטולים, חסרי מיקרוגל, מלאי חום, תחושת שליחות, חדורות אהבה, חלקן לא ידעו קרוא וכתוב אך היו פרופסוריות של החיים, גידלו שמונים ושמונה ילדים לתפארת בשמונה בתים, בכו איתנו, שמחו איתנו, דאגו, התרגשו, היו גיבורות העל שלנו.

לכן נשות החיל כולכן זיכרונכן לברכה, אימא פנינה בן סבו, שרה כהן, יפה כהן, ג'ג'ו עזריאל, אסתר מלול, זהרה שמחון, מרי כהן, רותי תורג'מן – מוקדש הטור הזה באהבה, לימדתן אותנו בצניעותכן, במסירותכן מהי אהבה, מהי אישה, רעייה, אימא, חברה, הנשים הבינלאומיות שלנו, הגיבורות משכונת אליהו. 

עמנואל בן סבו

* * *

תקוה וינשטוק

ליום האישה: אסתר קטוביץ

לקראת יום האישה – סיפורה של אישה שבחרה באורח חיים לא שגרתי. אחרי שנות תהייה וחיפוש, הגיעה לשמחת חיים. עתה היא מעניקה שמחה ועזר לרבים זולתה.

את אסתר קטוביץ פגשתי בבית חברה קשישה, אסתר היא "המלווה הרוחנית" שלה, נוסף למטפלת הרגילה. אסתר קוראת לה מהעיתון ,מאזינה לבעיותיה, מעודדת את רוחה.

אסתר עוררה מיד את סקרנותי. גם בגלל עבודתה הייחודית ובעיקר בגלל אישיותה. היא התגלתה כידענית בשטחים רבים, בטוחה בהתנהלותה ועם זאת חביבה מאוד, מעוררת אמון ורצון להתחבר אליה.

חברתי סיפרה שאסתר נישאה לפני שנים מיספר, בגיל חמישים ומעלה, ואלה נישואיה הראשונים. איך לא "נחטפה" אישה נאה ומרשימה זו הרבה לפני כן? איך החזיקה מעמד בלחץ החברתי לנישואין בישראל? ביקשתי שתספר לי את פרשת חייה, והיא נענתה.

 קטוביץ נולדה ב-1961 בעיירה קטנה טורדה, בחלק ההונגרי של רומניה. בת יחידה לזוג מהנדסים. ברומניה שלט אז צ'אושסקו, כל החיים הותאמו לתוכנית החומש של המפלגה. את שייכת למדינה, חייבת להכריז על נאמנותך לה. הכול נקבע מראש ועל דעה עצמית משלמים בקריירה.

"אבא, ניצול שואה, הוא לוחם חופש. אינו איש מפלגה. מדריך אותי ללמוד בשקדנות וגם להרביץ בחזרה. להיות חזקה כדי לשרוד את הגרוע ביותר. הוא משפיע עליי מאוד. בבית הספר רק ילדים של חברי המפלגה זוכים לציונים הטובים. ילדים יהודיים לא מקבלים את המגיע להם. אני שואלת ומתריסה. אני מלכת המנודים בכיתה.

"כשהכיתה ואני בתוכה עוברת לבית ספר אחר, המחנכת, אדם טוב, ששמרה עליי מהתנכלויות הילדים, קוראת להוריי ומזהירה: 'החינוך שאתם נותנים לילדה מסוכן!... לטובתכם, סעו לפלסטינה!'

"נרשמנו לעלייה לישראל. כשיצא מהמחנה היה אבא בהכשרה ציונית. בבית הנהיג מעין קיבוץ. אסיפות שבועיות. ההורים נקראים בשמותיהם אוטו, יהודית. קיבלנו רישיון יציאה. הג'וינט שילם לרומניה מאה דולר לכל ראש יהודי וקיבלנו רישיון יציאה. קנו אותנו... האזרחות הרומנית שלנו נלקחה, ובדרך לישראל היינו חסרי אזרחות. אזרחי העולם... חופשיים!"

ב-30 במאי 1972 הגיעו לנמל התעופה בן גוריון. יום היסטורי להם ולמדינה. העולים מרוכזים בקומה הראשונה בבית הנתיבות. לפתע פאניקה. יריות. הבזקים. אסתר בת התשע רואה שני ברנשים רצים, שוטרים. חומה סביב מטוס סבנה. "אנחנו עם הפנים לשדה התעופה. ראינו הכול. פקידי העלייה ישבו כשגבם לשדה לא ראו כלום, לא התייחסו לפחדים שלנו."

זה היה הטבח שעשו קוזו אוקמוטו ומרעיו. בחשכת הלילה, מלאי אימה, הועברו למרכז קליטה בכרמיאל.

כולם לומדים עברית. ייסורי הקליטה גדולים. לאבא קשה למצוא עבודה. הוא בן 42, "זקן". לבסוף התקבל כמנהל בחברת החשמל בירושלים. אסתר בכיתה ה' בבית ספר ממלכתי כללי. היא מעל לכיתה במתמטיקה, אפילו בדקדוק ובתחביר עברי. אך תנ"ך לא למדה מעולם והיא קוראת מספר שעמודו האחד בעברית והשני ברומנית.

"עוברת המורה וצועקת: 'מה זה? טמא! לזרוק מיד!'

"ואני אומרת לה בפנים: 'ספרים שרפו רק בגרמניה הנאצית!'"

הילדים לא מתחברים אליה. צוחקים ממנהגיה. היא קמה לפני המורה. הבנות מחרימות אותה. הן מתעניינות רק ב'חברה'. "ברומניה היינו 'יהודים'. בארץ אנחנו 'רומנים...'  

"בחברת החשמל הרבה פועלים ערבים. מקפחים אותם. אבא מגן עליהם – ומפוטר. אבא נשבר. אימא פורחת. התקבלה למעבדה לפיסיקה. מצאה ידיד מרומניה. הורי קיוו שבארץ החדשה יתחילו פרק חדש, אבל לא הפסיקו לריב."

כשהיתה בת 15 התגרשו. "עלתה השאלה אצל מי אגור. בחרתי באבא .אבל זה כבר לא היה האבא שהערצתי, שהיה לי מדריך. נוכחתי שמה שהוא אומר שונה מאוד ממה שאני רואה. הלכתי לאימא. גם שם זה לא היה בית."

למזלה זכתה ביועצת חינוכית מעולה. בהשפעתה משתתפת אסתר במחנה למתמטיקה,  לומדת קראטה, לחימה יפנית, נכנסת ל"שומר הצעיר".

היא בגימנסיה מעולה ליד האוניברסיטה. לומדת "פרופורציה וסדר בראש". אך מוחרמת גם כאן. הכיתה טוענת שהיא חברה של המורה שהם שונאים. אסתר מחפשת דמות מופת שתדריך אותה מה לעשות ובייחוד – מה לא לעשות. נכנסת לתקופה מאד סוערת. הלימודים משעממים אותה.

התלמידה הטובה יוצאת מהתיכון. מורדת בהורים שנפרדו, מצטרפת לנוער "שלום עכשיו", נעשית פעילה פוליטית, יוצאת להפגנות.  בולעת המון כדורים. שותה לשוכרה. הכול מעניין יותר מהלמודים.

קרש ההצלה הוא הגיוס לצבא בשנת 1982 היא בנח"ל העומד לייסד קיבוץ בנגב. קיבוץ. נגב. חברים עם אידאה. זה קוסם לה. הם מקימים היאחזות צבאית – "אליפז" בערבה. כיום קיבוץ השומר הצעיר. שומרים על פארק תמנע. אסתר "אאוטסיידרית" גם בקיבוץ. סולדת ממאבקי האגו. חשה שאינם הולכים לשום מקום. מחליטה: "לא אקבור את עצמי במקום הזה!" והיא הראשונה שעוזבת.

עתה הקרקע נשמטת מתחת לרגליה. מה לעשות? ובעיקר – מה לא לעשות? לא להיות כמו הוריה. היא לומדת פיסיותרפיה, לרכוש לפחות מקצוע, אך אין מרפא לנפש. הייאוש נורא.

ואז נופל לידיה ספרו של פיטר אוספנסקי "החיפוש אחר המופלא", סיפור על פטר גודייף הקווקזי, שאחר מסע במזרח הגה שיטה רוחנית – "הדרך הרביעית". לתפישתו, האדם רחוק מאוד מלהגשים את הפוטנציאל המיועד לו. הוא חי בכלא של תפישה שטחית, אוטומטית. עלינו להתעורר. להכיר ראשית כל את עצמנו ומגבלותינו, אין צורך שנגדיר את עצמנו. יש משהו משותף לכל בני האדם ולא רק להם. משהו שמעבר לגבולות המוח שלנו. אבל יש ביכולתנו לחוות את המופלא המיתי הזה.

בכל אדם, טוען גודייף,  יש שלושה דרכי  פעולה עיקריות: דרך היוגה-השכלי, דרך הנזיר-הרגשי ודרך הפאקיר-הרוחני. כל אחת משלוש הדרכים נאבקת על נפשנו ואנו בבלבול ובדיכאון. גודייף מאחד את שלוש הדרכים ל"הדרך הרביעית". בעזרת מורה אמיתי אפשר ללמוד את הדרך הזו  ולהגיע לאחדות מנטאלית ולשלווה רוחנית. 

אסתר שומעת על יוסי בנגל, מורה ל"הדרך הרביעית". "באתי אליו כדי להציל את חיי," היא מודה. "סוף  סוף נכנסתי לעולם האידאות. הרגשתי את העולם בבהירות רבה. הבנתי שיש משהו ברוח הדתית."

אבל כעבור זמן מה מתגלה לה שהמורה אינו "נקי", אפילו מסוכן. והיא נוטשת אותו ואכזבתה מביאה לדיכאון עמוק שכמותו טרם ידעה.

לארץ מגיע אנדרו כהן, גורו עם מאות אלפי תלמידים בעולם. אסתר מוקסמת מהרצאותיו. עם קבוצת  תלמידים הולכת אחריו לאנגליה, משם לארצות הברית. היא חיה בקומונה שלו. מוצאת בה אחווה עמוקה, אנשים אינטליגנטים הרוצים לחיות בצוותא – יחידים, זוגות, גם משפחות. כל אחד ומקצועו ועבודתו. גרים יחד. שומעים מאנדרו על חיים פנימיים. לומדים יוגה, מדיטיציה, קראטה. מקושרים לציירים, לשחקנים. תמיד יש מישהו שחזק יותר ממך באמנות, בספורט, וכדאי ללמוד ממנו. לא מפחדים מהתנסויות. מחפשים בצוותא פתרונות לקשיים, משמעות לחיים. "יצרנו חברה אוטופית. מאושרת יותר. מסתפקת במועט. אין לך כלום – אתה חופשי. כל זה התאים לי ככפפה ליד. קלע לי בול. העיף אותי לשמיים..."

ב-2013, אחרי יותר מעשרים שנה, חוזרת אסתר קטוביץ לישראל. חשה שכבר הגיעה לבגרות העמוקה, נגמלה מפחדים, למדה להכיר את עצמה. לקחת אחריות על מעשיה. להתקשר לאנשים. היא מקימה את "התדר הנכון", סדנאות ליוגה ולריקודים חופשיים. היא מכוונת – ותלמידיה, גברים נשים, גם עם ילדיהם, רוקדים כרצונם. לא ריקודים להופעות. ריקודים להנאה. לשמחת חיים בחברה כרוחם, לחוג יחד אירועים. מאות כבר עברו בסדנה שלה והיא רואה עד כמה כולם מאושרים בריקודים. "הריקוד החופשי הוא לגמרי המצאה שלי," מדגישה אסתר. "ביטוי לאהבתי לתנועה. לא למדתי את זה מאף אחד. זה נוצר מתוך נבכי נשמתי."

היא מגלה בתוכה כוחות גנוזים. היא גם מלווה רוחנית את בני "גיל הזהב". מהם מותשים שאבדו את הזיכרון. "לא יכולתי לעשות כל זה ללא שלום פנימי."

כעת מבשילה בה נכונות לזוגיות. "שמונה-עשרה שנה התנזרתי," היא מספרת. "אני מאוד ישירה, לא משחקת. מעט מאוד גברים מסוגלים להתיידד עם נשים עצמאיות." במסיבת ריקודים בפורים היא פוגשת באריק, איש מקסים. גרוש טרי, אב לשתי בנות, סב לנכדה – ואהבתם ניצתת מיד. אסתר מצרפת אותו לקבוצה שלה,  עוברת מיד לדירתו, יש להם הרבה מהמשותף. "הוא עמוק ומבין. גם הוריו ניצולי שואה. הוא סבל מאוד מבחינה רגשית... שנינו אוהבים לרקוד,  לטייל. איש מקסים, אב וסב נהדר ואני בקשר טוב עם בנותיו."

ב-2017 הם נישאים. נישואים ראשונים לאסתר היפה בת ה-52 .

על ילדים וותרה במודע. "פשוט לא היה לי צורך בזה. לא רציתי ילדים לפני שאסתדר עם עצמי. ילדים לא צריכים לסבול מהמגבלות שלי. כואב לי שעושים ילדים בלי לחשוב... יש לי את הנכדה של בעלי. תמיד, אם רוצים, אפשר לאמץ ילד. יש יותר מדי ילדים על הפלנטה... כמובן, לכל ברירה יש  מחיר." אסתר שלמה עם עצמה, עם דרכה בעבר ובהווה.

אישה אישה וטעמה ונתיבה בחיים.

תקוה וינשטוק

 * * *

עדינה בר-אל

נשים חזקות והחלטיות ב"נטפליקס"

לכבוד יום האישה הבינלאומי מומלץ לצפות בשתי סדרות על נשים חזקות והחלטיות בתחומיהן. שתי הסדרות הן תוצרת דנמרק ועשויות היטב מכל הבחינות. כל אחת בולטת בתחומה. האחת בחינוך והשנייה בפוליטיקה.

"ריטה"

ריטה (השחקנית Mille Dinesen) היא מורה מאוד לא שגרתית. היא אם חד-הורית לשלושה מתבגרים. הסדרה מציגה את התנהלותה בחייה הפרטיים, בקשייה הרומנטיים עם בני זוג לא תמיד מתאימים לה, שותה ומעשנת ללא הפסקה, ולא נרתעת מלריב עם אנשים שעומדים בדרכה ולהעלות על לשונה כל מה שהיא חושבת, גם אם זה נשמע חצוף ביותר.

כמו בכל מקום יש בבית הספר אינטריגות וסיפורים רכילותיים – מורה מתמרד ומסית נגד ההנהלה, מזכירה מאוהבת בבוס שלה, תלמיד שמתאהב במורה, הורים טבעוניים שרוצים לכפות את מנהגם על כל הכיתה, ועוד.

יתרונה הגדול של סדרה זו הוא בעיסוק בתחום החינוך. ריטה היא מורה, ואחר-כך מנהלת של בית ספר קטן. בכל פרק מועלית סוגייה חינוכית, הקשורה בתלמיד או תלמידה. ריטה מצליחה לפתור את זה בדרך מאוד לא שגרתית. התלמידים מעריצים אותה, והיא נלחמת עבורם, לעיתים גם כנגד הוריהם. המגמה שלה היא להראות לתלמידיה שיש להם אפשרויות בחירה בחייהם, שהם לא חייבים "להתכופף" על פי דרישות של אחרים.

ריטה מתבטאת בגדולתה כאשר היא מאמצת מורה חדשה, צעירה בשם יורדיס. לכאורה השתיים מנוגדות זו לזו הן באופי והן בצורה החיצונית. לעומת ריטה הבטוחה בעצמה והמנוסה, יורדיס היא אישה מגושמת, אשר מופיעה בבית הספר בלבוש מרושל ובתסרוקות לא מחמיאות. בתחילת דרכה יורדיס מאוד לא בטוחה בעצמה, אבל לאט לאט היא מתפתחת ונעשית מורה ומנהלת מעולה. כל זאת בזכות החניכה של ריטה, אבל גם בזכות כוח הרצון האדיר שלה לעזור לתלמידים, האהבה הרבה שיש בה. וגם היא לא נרתעת ממכשולים, מקשיים שיש במשפחה הצעירה שהקימה עם בעלה ה"מעופף", שלא נטוע בשתי רגליו במציאות.

ארבע העונות של הסדרה מהנות ביותר, עם חוצפה והומור, אבל גם עם פרקים בחינוך לא שגרתי וכל כך עוזר לתלמידים.

"בורגן"

בורגן – הוא בניין הממשלה הדנית.  שם מתרחשות סצנות רבות, באשר הדמות הראשית היא ראשת ממשלה בשם בריג'יטה ניבורג (השחקנית סידסה באבט קנודסן), שצריכה להוכיח את עצמה גם כפוליטיקאית מיומנת וגם כבעלת משפחה. התככים בממשלה הדנית לא חסרים, ובריג'יטה צולחת מכשולים שוב ושוב.

מדי פעם מעמידים מולה דילמה, בצילומי תקריב נדמה כי זה למעלה מכוחותיה, ופתאום היא מגיעה להחלטה נכונה, מבטאת אותה באסרטיביות, לעיתים בניגוד לאלו שעובדים איתה, ותמיד מוכיחה את צדקתה.

כראשת ממשלה היא עוסקת בתחומים שונים של כלכלה, חקלאות ומאבקי פנים וחוץ מדיניים. כל זה בנאמנות ויושר.

בחיי המשפחה היא לא כל כך הצליחה. בעלה התגרש ממנה, כי לא יכול היה להתגבר על היעדרותה מהבית במשך שעות רבות, בתה המתבגרת חוותה התמוטטות עצבים, ובנה הצעיר חושש וחרד לה כל הזמן. היא גם מחלימה ממחלת סרטן השד. בקיצור – לא קל לה.   אבל בסוף העונה השלישית יש "הפי אנד" כלשהו. יש לה בן-זוג מוצלח וילדיה מפרגנים לה, כך גם אלו שהצביעו בעד המפלגה החדשה שהקימה. 

דמות ראשית נוספת היא אשת טלוויזיה נאה בשם קתרין, (השחקנית בירגיטה יורט סורנסן), שמראיינת פוליטיקאים בכישרון רב, ומכירה היטב את התחום הפוליטי על כל רבדיו. גם החיים האישיים שלה מוצגים בסדרה, עם בן-זוגה שנהיה היועץ של ראשת הממשלה, עם בעיותיו המשפחתיות האישיות.

קשה למצות את כל התכנים בסדרה. לדוגמא, מקום נכבד יש להתנהלות מאחורי הקלעים של תחנת חדשות טלוויזיה ושל עיתון "צהוב". מטבעם של הנושאים – ממשלה, תקשורת – יש בסדרה תפקידי גברים רבים, חלקם ישרים ונאמנים, חלקם לא. כך גם הנשים. אבל אני נהניתי במיוחד משתי הנשים הללו – בריג'יטה וקתרין.

"בורגן" הוקרן ב"נטפליקס" בשלוש עונות. עתה מתחילים לצלם את העונה הרביעית, ואני מחכה לזה.

עדינה בר-אל

* * *

נעמן כהן

ערביי אם הפחם (אום אל פחם)

מפגינים תמיכה בליברמן

עשרות אלפי ערבים הניפו את דגל סייקס (המסמל בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית) והפגינו באום אל פחם נגד הפשיעה הערבית, ונגד מה שהם כינו "פשיעת המשטרה" הנלחמת בפשיעה הערבית.

https://www.ynet.co.il/news/article/B1Mjf5JQd

עצם ההפגנה נגד משטרת ישראל עם דגלי סייקס (ולא עם דגלי המדינה) וחוסר נכונותם להתגייס למשטרה או לשתף פעולה עם המשטרה במיגור הפשיעה הערבית – מראה כי מטרתם אינה מיגור הפשיעה הערבית, אלא יצירת אירידנטה מכוונת שמטרתה הגשמת המצע של איווט לובוביץ ליברמן – העברת אום אל פחם למדינה הפלסטינית. (כמובן בניגוד לו, הם רוצים להמשיך ולשמור וליהנות מיתרונות המשק היהודי)

המאבק בנתניהו מסכן את הדמוקרטיה בישראל

איש המזוהה באות א. – סגן ראש המוסד לשעבר שפרש לאחרונה מהמוסד, התראיין וטען כצפוי במערכת בחירות כי נתניהו מנהל את המאבק בגרעין בצורה גרועה כמו את המאבק בקורונה, ובגללו המצב היום יותר גרוע כי בזמן ההסכם עם אובמה המצב היה טוב יותר.

א. ממשיך ואומר כי "הבעיה המרכזית היא שבעוד האיום הגרעיני האיראני הוא האיום הקיומי, הממשלה לא מתייחסת אליו ככזה, אלא דורשת להוסיף לכל מו"מ עם איראן את נושא טילי הקרקע." ("ידיעות", 3.3.21 עמוד 4)

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5893846,00.html

מעבר לאווילות הבלתי מובנת של א. הכותב שהממשלה לא מתייחסת לאיום האיראני כקיומי, אלא רק לטילים, והטענה שההסכם של אובמה היה טוב יותר, (ודוק: לא רק שהאיראנים לא קיימו אותו והתקדמו תחתיו בפיתוח הגרעין, הרי לפי ההסכם לאחר 15 שנה מהחתימה, כלומר בעוד 9 שנים, יש לאיראן לגיטימציה מלאה לפתח פצצה), הרי הראיון עם א. מעלה פעם נוספת את הסכנה החמורה לדמוקרטיה הישראלית.

א. מזהיר בראיון שעצמאות המוסד בסכנה, או כלשונו: "יש לי ביקורת שהמערכת לא משמרת מספיק בשנים האחרונות את הדעה העצמאית שלה."

מה פירוש עצמאות של המוסד? המוסד חייב להיות כפוף לדרג המדיני, לא להיפך.

בכך ממשיך א. את הניסיונות לפגוע בנתניהו דרך הרס הדמוקרטיה הישראלית, ניסיון שהחל בו מאיר הוברמן-דגן, ראש המוסד לשעבר, שעשה יד אחת עם ראש ה- – CIAליאון פאנטה, על מנת לתקוע מקלות בגלגלי המדיניות שהובילו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון דאז אהוד ברק. (ארז תדמור, "מאיר דגן, סוכן בשירות האמריקאים?" "מידה", 9.5.2015)

https://mida.org.il/2016/05/09/%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8-%D7%93%D7%92%D7%9F-%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%9F-%D7%91%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%90%D7%99%D7%9D/

או סרסור הבורסה, יוסף רכלבסקי, שבדומה להיטלר ומוסוליני בשעתו, קרא למפקדי צה"ל שלא לציית לממשלת ישראל הדמוקרטית: "לרמטכ"ל בני גנץ ולהנהגת צה"ל אין 'אפשרות' לא למלא את השחורה שבפקודות – יש להם חובה שלא למלאה... פקודה כזו אסור לבצע." (ספי רכלבסקי, "המרמה", "הארץ" 7.8.12)

https://www.haaretz.co.il/opinions/1.1795189

כל מי שהדמוקרטיה יקרה לו, חייב לומר: עד כאן! – על הצבא, המוסד, והשב"כ תמיד להישמע למוסדות הדמוקרטיים הנבחרים. ברגע שהצבא המוסד והשב"כ לא יצייתו לממשלה הדמוקרטית, יבוא הסוף על הדמוקרטיה.

הגיעה העת לא לאפשר יותר לביביפובים להביא להרס הדמוקרטיה הישראלית.

העבודה ומר"צ יחלקו את ירושלים

בכנס מיוחד על ירושלים ונוכחותה בקמפיינים הפוליטיים, אמרה ח"כ תמר זנדברג ממר"צ: "למי אכפת מירושלים": "צריך להגיע להסדר מדיני כדי שירושלים לא תהיה שנויה במחלוקת וכסוגיה בסכסוך. כך נוכל להעביר את כל השגרירויות לירושלים. לי אישית מאוד חשוב שהשגרירויות יעברו – אבל בשביל זה צריך הסדר מדיני."

ח"כ עומר ברצלבסקי-בר-לב, מהעבודה אמר: "יש מקומות בירושלים שאני לא רואה אותם כחלק מירושלים. אין להם שום קשר לכותל המערבי או למקומות הקדושים שלנו. צריך לשנות את הגבולות המוניציפאליים של ירושלים, ולהוציא 150 אלף פלסטינים החוצה."

https://rotter.net/forum/scoops1/686237.shtml

מה פירוש הסדר מדיני לפי זנדברג וברוצלבסקי-בר-לב? פירושו מסירת ירושלים העתיקה והמזרחית לשלטון כיבוש ערבי-מוסלמי. אגב העיר העתיקה היא-היא ירושלים, לא רחביה.

מעשה מזעזע עם עונש מצחיק

בית משפט השלום ברמלה, גזר 15 חודשי מאסר בפועל על הגננת יהודית בלוי, שהורשעה בהתעללות בילדים בעלי מוגבלויות שלמדו בגן הילדים שניהלה בביתה.

השופט מנחם מזרחי דחה את ההצעה להסדר טיעון עם בלוי בשל חומרת העבירות שבהן הורשעה: "מעשים אלימים וחמורים כלפי הקטינים המוגבלים, חסרי האונים."

בלוי ניהלה בביתה גן ילדים שאליו הגיעו פעוטות בעלי מוגבלויות כגון שיתוק מוחין ואוטיזם. היא טענה שפיתחה שיטה ייחודית לטיפול ושיקום של אותם ילדים. היא נהגה להפשיט כמה מהילדים, כולם בעלי מוגבלויות שונות, ולהחדיר אצבעות לפי הטבעת שלהם, תוך שהיא גורמת להם לכאב ולסבל. על כך אמר השופט מזרחי: "זוהי נאשמת שעדיין סבורה שמעשיה הטיבו עם מצבם הרפואי של הקטינים. היא אינה מבינה את חומרת המעשים."

העבירות הקשות הן שהובילו לבסוף את השופט לדחות את הסדר הטיעון המקל לטענתו, ולשלוח את בלוי למאסר: "האינטרס הציבורי מחייב להטיל על הנאשמת ענישה לריצוי בדרך של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח לתקופה ארוכה."

https://www.mako.co.il/news-law/2021_q1/Article-6469f9de97cf771027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

וזה עונש שנקרא חמוּר? רק 15 חודשים פחות שליש. לילדים האומללים נגזר עונש חמור. הנזק שנגרם להם ע"י המטפלת.

מי אוייב התרבות הישראלית? נתניהו

המשורר מאיר ויזלטיר חוגג 80. ובשל כך הוא זוכה לראיונות נרחבים בתקשורת. כצפוי אי אפשר לו ללא הביביפוביה. בראש "הדמוקרטיה המכורסמת," אומר ויזלטיר, "יושב עכבר גדול שכירסם חלקים גדולים ממנה. אולי לא עכבר, אולי עכברוש."

בדומה לעמוס קלויזנר-עוז גם ויזלטיר רואה עצמו איש תרבות ומוסר, הנביא, הצופה לבית ישראל" וכמובן ביביפוב והוא קובע: "נתניהו הוא אדם משכיל ושולט יפה בשפה זרה. אבל הוא גם לעומתי ועויין את התרבות הישראלית, ואפילו יכול להיחשב כאוייב שלה."  

(מאיר ויזלטיר, "מעריב", 3.4.21 מגזין עמוד 6)

https://www.maariv.co.il/culture/literature/Article-825562

(שני ליטמן, "מאיר ויזליר חוגג 80", "הארץ", 4.3.21)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9587913

הבנתם? נתניהו הוא אוייב התרבות הישראלית, וויזלטיר מגינה.

הוא ממשיך ומספר ש"מכיוון שהספרים באנגלית היו יקרים, נאלצתי למצוא סידור. בחנות של סטימצקי באלנבי הספרים באנגלית היו בקומת המרתף. עשיתי לי מנהג לקנות ספר ולגנוב ספר שני, יקר יותר."

מה אתה אומר על זה ממרום מעמדך היום?

"אני מבין אותו, את הנער הלהוט אחר ספרים. האמנתי שהם שייכים גם לי. לא היתה לי דרך אחרת, אלא לגנוב אותם. בסיכומו של דבר הבאתי הביתה משם עשרות ספרים."

החזרת את הכסף בבגרותך?

"מה פתאום!"

ברור הרי לוויזלטיר מגיע הכול. הוא משורר. הוא איש תרבות ומוסר – וההוכחה? הוא רואה בנתניהו עכברוש ואוייב תרבות.

ויזלטיר, יליד מוסקבה 1941, מספר בראיון: "את השפה הרוסית שדיברתי היטב, מחצתי בכוח, רצחתי, כדי לפנות את המקום של שפת האם לעברית. פוליטיקת הזהויות היא האוייב שלי. אני שונא אותה."

המשורר העברי, יליד עיראק, רוני סומך-סומק, חלם לקרוא לבתו "אלג'יר" כדי להשפיל את האשכנזים שיסירו את הכובע בפניו, ואילו מאיר ויזלטיר, המשורר העברי, יליד רוסיה שיש לו "סימפטיה לתל אביב," העיר העברית הראשונה, קרא לבתו מהפסיכולוגית ורדה זילברמן-רזיאל "חג מולד" (נטאליה), ולבתו מאתי (אשתו השנייה) קרא מרתה (קדושה נוצרית המשרתת של ישו), מעניין מה כמשורר עברי היתה כוונתו?

לסיום הריאיון הוא נשאל: "איך היית רוצה שיזכרו את מאיר ויזלטיר?"  – "אני רוצה שימשיכו לקרוא את השירים שלי. זה הכול."

אודה על האמת לא התחלתי.

ניצן הורוביץ תומך בחקירת ישראל על פשעי מלחמה

בבית הדין הבינ"ל בהאג

בניגוד לכל המפלגות הציוניות רק יו"ר מרצ, ניצן הורוביץ, תומך בחקירת ביה"ד בהאג את ישראל על מה שהוא מגדיר "פשעי מלחמה". לדבריו "ההתנחלויות והימין גוררים את ישראל להאג. המשך הבנייה בהתנחלויות ואיומי הסיפוח מסבכים את ישראל והופכים אותה לנאשמת בפשעי מלחמה. ישראל חייבת ממשלה שתפסיק את הבנייה בהתנחלויות ותניע מחדש תהליך שלום עם הפלסטינים. ללא קידום תהליך שלום, ראשי המדינה עלולים להיות חשופים להליכים משפטיים."

https://www.israelhayom.co.il/article/857429

בריאיון לחדשות 13 אמר הורוביץ כי הוא תומך בשיתוף פעולה עם חקירת בית הדין הפלילי הבינ"ל: "ישראל צריכה לשאול את עצמה מה היא עשתה כדי למנוע את זה."

https://rotter.net/forum/scoops1/686389.shtml

לאור הניסיון הנואש הזה של הורוביץ לקושש קולות ערבים ע"י הכרזת ישראל כפושעת מלחמה, יהא זה צדק פואטי אם מר"צ לא תעבור את אחוז החסימה, ותלך לפח האשפה של ההיסטוריה כיאה לה.

האם מרצ עוקפת את העבודה?

מוזר. מרצ עוקפת את העבודה מימין: ראשה, ניצן הורוביץ׳ בראיון ל"הצינור": ״אזרח ערבי צריך לעמוד בצפירה וגם בשירת ההמנון. אצלנו לא תמצא דברים כמו במפלגת העבודה..."

https://rotter.net/forum/scoops1/685903.shtml

לאחר זמן קצר ניצן הורוביץ מחק את הציוץ.

הגזען אחמד טיבי נגד להט"בים

הגזען האנטישמי, הערבי-מוסלמי-סוני, ממוצא סורי, אחמד כמאל אחמד א טיבי אחמד יצא סוף סוף מהארון והציג לכל את גזענותו גם כלפי הלהט"בים.

https://rotter.net/forum/scoops1/685890.shtml

את גזענותו האנטישמית הוא מעולם לא הסתיר, אבל את זו, נגד הלהט"בים, ניסה להסוות.

ומה יגידו עכשיו תומכיו שהצביעו עבורו, צדיקים מוסרניים מסוגם של ירון לונדון או יהונתן צ'רקסקי-גפן, ודומיהם? שהרי עתה לא מדובר בגזענות נגד יהודים, אלא נגד להט"בים?

תקווה חדשה או שפלות חדשה?

דומה שבמערכת הבחירות האחרונה אין גבול לשפלות ההסתה. בניסיון לקושש כמה קולות לטובתו כקיצוני יותר בסיפוח כל השטחים מנפתלי בנט, מימן גדעון משה זריצ'נסקי-סער מסע הכפשה אישי נגדו.

https://www.israelhayom.co.il/article/852273

האם זה תרם לו? ספק. האם הוא גם המממן את מסע ההכפשה האישי נגד נתניהו המציג אותו כבוגד במדינה שניסה למסור את שטחי הגולן לאוייב הסורי, מסע הכפשה המסתמך על העיתון הערבי "המהימן" וה"אובייקטיבי": "אל-שרק אל-אוסט"?

אין גבול להשטנה ולהסתה. האם בה יצליח גדעון משה זריצ'נסקי-סער לקושש קולות? ספק. הרי גם הפתיים הגמורים מבינים את שפלות הדמגוגיה.

נעמן כהן

* * *

תערוכת יחיד של אבנר כץ ז"ל במוזיאון ישראל:

https://www.imj.org.il/he/exhibitions/%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%A8-%D7%9B%D7%A5-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%9B%D7%91%D7%A8-%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%99

אהוד: לאבנר כץ ז"ל אני זוכר את חסד איוריו הנהדרים לספרי לילדים "דודו פאפל" [1996], שבו כדרכו הוסיף הרבה טקסטים משעשעים כתובים בתוך איוריו.

* * *

ספר זכרונות לשנת תר"ע [1910-1909]

אסתר הירדנית

[יומנה של אסתר ראב מלפני 112 שנים,

בהיותה בת חמש עשרה  וחצי.

המלביה"ד: אהוד בן עזר]

פתח תקווה

       ד' כסלו

Ester Hayardenith

Mipetach Tikvah

Erez Israel

[עד כאן על צד הפנים הכתום, בכריכת הפנקס. ובעמוד הראשון, משמאל:]

אין דבר העומד בפני הרצון

זכרי את דברי הירדני שלך

*

[עמוד שלישי בפנקס ואילך. העמודים אינם ממוספרים]

יום ד' כסלו תר"ע

מה עליי לעשות כעת? אינני יודעת בעצמי – – ללמוד אינני לומדת, מדוע עצלה? – – לקרוא אינני קוראת. מרים פה משני ימים כבר והיא לא היתה אצלי – – אני יודעת את הסיבה, ראשית, חבל לה לעזוב את אבשלום. שנית, היא אצל שושנה כהן. שלישית, שמפזרים לה מלוא חופניים כבוד ותפארת ולכן שכחה אותי. היא באמת קלת דעת. אני כה עצובה היום, משה היה פה ואני לא ראיתיו! ... גם הוא שכח אותי. שלושה ימים היה פה ולא ביקש כל הזדמנות לראותי. ביום השישי בלילה, הרחוב הומה מאדם, משה איננו! אני מחפשת אותו והוא איננו. ביום השבת אני רואה אותו עם עוד נער הולכים בדרך העולה ליפו, האדרת על הכתף, הראש מוטה קצת הצידה. והולכים, חשבתי, בוודאי ליפו. והצטערתי, הנה הוא הולך ואני לא אראנו. ורק היום נודע לי כי לא הלך ליפו בשבת כי אם נסע בעגלה במוצאי שבת. והוא בוודאי לא זוכר אותי, הן כתבתי לו והוא לא ענני. יש לו שם עסקים עם רבקה (כן סיפרה לי מרים). אני חושבת שזוהי הסיבה הנכונה של שתיקתו זמן רב כזה. לא, לא, אני לא אלך בעצמי לירדניה. נחוץ שגם הוא ילך. שקר, אמרתי, אני לא אלך בעצמי!

קופה זקנה חדלי לחשוב כבר, חדלי לך, מרים לא רוצה לשוב, לא אלייך, גם משה שכח אותך, ובכן חדלי מהם, סדרי לך את עולמך את בעצמך בלי עזרתם, שלא תשימי לב אליהם! –

*

אתמול היתה חגיגה שנערכה על ידי אגודת התחיה. החגיגה לא היתה יפה ביותר אך דייה להשביע גיל ושמחות את שושנה כהן ויתר בני האגודה שהשתובבו ורקדו עד אור היום. היא דיקלמה רע מאוד, במרתף. קיבלה 15 מכתבים בפוסטה המעופפת והיתה מאושרה. ביקשו אותי לדקלם רק אני מיאנתי. אינני רוצה לדקלם תחת ידי שושנה כהן. שהיא תהיה לי לראש אני אסדר חגיגה לפורים!

*

אני מרגישה את עצמי רע כעת – – – נידמה לי שהנני עומדת במידבר – – ואני בודדה ועזובה מולם, כן את עזובה, שני הרעים שהבינו למחשבותייך וחיזקו את רוחך עברו ואינם, ואחרים אינני מוצאת, לא, לא תמצאי לך משה אחר! לא, אותו אהבת בעדו נלחמת כל רוחך כל רצונך הוא, הוא אשר החייה אותו גם כעת לו שב אלייך אז גם כוחך ורצונך היו שבים אלייך, והוא שכחך! עזבני, אלי עזבני! משה, האלוהים שלי, נלקח ממני! ומה תהיה אחריתי? ... כלום אפשר לחיות כך בלי לימוד בלי מלחמה בלי תקווה, ובלי משה!

*

[צרפתית במקור: צריך לשנוא אותו ואינני יכולה אלא לאהבו – – – צריך שאני אשכח אותו – – מרים, את מרשעת, את שובבה קטנה שצועקת, שאוהבת זאת כשמתחנפים אליה, אבל אני, אני לא יכולה להתחנף אל אף אחד, אני אומרת לה תמיד את האמת ואינני חוששת להכריח אותה לראות את חסרונותיה, בעיניי לא משנה מה שהיא תחשוב עליי משום שהיא הפסיקה להבין אותי! – – – שני ימים היא היתה כאן והיא לא באה אצלי, אני יודעת היטב שאבשלום הוא הסיבה אבל לא איכפת לי כל השובבים האלה! – – ]

*

נחוץ לשכוח, לשכוח את הכל! טוב לשכוח את כל העולם! לשכוח את הצרות, את כל העבר, רק ההווה והעתיד צריך להיות בקירבי. כן, צריכה אני היטב להבין את העתיד המחכה לי. אסתר, אל תהיי סמרטוט, עבדי, ומצאת דרכך בלעדם. הן יש לך מרץ! כן, כן, את צריכה לעבוד כי לגדולות נוצרת! הרבה אבני נגף תמצאי על דרכך, ובכל זאת צעדי הלאה ישר אל כוכבך המזהיר! – – –

הבנות שוחקות מויינוס [הכוכב ונוס], לועגות לי על אשר אני מתבוננת אליו ואוהבת אותו. הן לא מבינות, הפתיות, שזה הוא האלוהים שלי. כלום אפשר שלי יהיה אותו האלוהים שלהן, ווינוס הוא רק שלי, שלי ולא שלהן! האלוהים שלהן הוא פעוט מדי בעדי, הוא לא יבין את מחשבתי את שאיפותיי ואת תקוותי. לא, לא הוא לא יבין דברים נשגבים וקדושים כאלו, ווינוס, ויינוס שלי תבין את הכל, הוא הלא כוכבי המזהיר בקצה המנהרה האפלה! אל תלעגו לו הוא קדוש! הוא שמע את כל אנחותיי העמוקות. את כל תפילותיי הזכות, הוא אוצר בקרבו את רוחי את הכל! סורו ממנו יושבי צלמוות! בריות נבזות! – – –

*

חג החנוכה, ד' כסלו, שנת תר"ע

[צרפתית במקור:

צריך! צריכים ללמד אותך, איך להקריא!]

*

לעוף מפה אני רוצה! לשבר את חשכת כלובי, לנפצו, ולהרסו עד היסוד! – – הה! משה יקירי, למה עזבתני ברגעים היותר נוראים!? – – – מדוע?! – – – אלוהים שלי מדוע?! – –

גלמודה אני פה במידבר הגדול – – – הוי אלי אין לי רע אין לי אח, אף מי לשפוך את ליבי, וליבי מלא על כל גדותיו – – –

*

נחוץ להעתיק היום את החיבורים הצרפתים ולהראותם לאדון מוגרבי, ללכת אליו להחליף ספר ולדבר איתו אותו החגיגה. לבקש מהצ'ואל את המחברות הצרפתיות. ללכת אל חנה ולקחת אצלה את 2 Lecture [הרצאה] ואת ספר דברי ימי העמים ומחברות שונות – – ללכת אל הניה ולבקשה שתבוא אליי לעשות איתי Dicte [הכתבה].

יום ראשון – –

*

אתמול רימיתי את אבי! – – – הלכתי לבית הספרים ואגב אורחא נכנסתי אל שושנה סלור וישבתי שם כשעה ולא הלכתי לבית הספרים. בשובי הבית מצאתי לי תירוץ, אדון לבנון לא היה – – – והיום לא היה לא [לו, לאב] מה לקרוא. מדוע רימיתי? אני התחרטתי – – –

אני רוצה לסדר לי שיעורים שאני ושושנה סלור נלמד ביחד, אולי עוד אחדות תלמדנה – – אף שאני יותר חזקה מהם בכל המדעים ובכלל לא [לו] נכנסנו לבית-ספר שאז אני בוודאי לא יכולתי להיות איתן במחלקה אחד אבל מכיוון שרציתי להתחיל ללמוד והנה נזדמנו לי עוד אחדות שאין להן ספרים וגם שנחוץ לעוררן קצת – ואני מקווה שלא אהיה פשוט רק תלמידה, אני אהיה קצת מורה כי הלא הן לא יודעות כלום – – אפשר ברבות הימים זה יהיה כעין בית-ספר קטן – – – נחוץ לאגד את הכוחות, שיעורי ערב הם רק לחברי האגודה תחיה – –

*

שטות, אין לעשות איתן כלום. הן כל-כך ריקות! ואני גם כן נהיית ריקנית. נחוץ להתרחק מהן, להשתקע יותר בלימודים, זה נורא, אני רוצה להשכיח את עצמי! ולי הלא אסור זאת! כן אסור! די, לא אלך יותר איתן! אבל אי אפשר כך להתבודד בפרט לי.

משה שכח אותי! כן, גם מרים.

*

עברו ימים אחדים ואני לא רשמתי כלום. אינני יודעת בעצמי, השתקעתי כל-כך בריקנות עד ששכחתי את הכל אפילו את אותך פנקסי היקר, רק את משה לא! עשיתי טיולים אחדים וביליתי את הזמן בחברת נערים ריקים, אבל נחמדים! בנימין סלור ואליהו מער, הם ריקים ובכל זאת ברגעים שאני רוצה להשכיח את עצמי הם די טובים. רק את משה אי אפשר לי לזכור ברגעים ההם. הוא קדוש יותר מדי כדי להזכירו ברגעים כאלה, לו נתתי את נשמתי ולהם את גופי כדי להשכיח את עצמי, את גופי! – –

פנקסי היקר אתה, ויכול עוד לחשוד אותי – – – אך לא, פשוט משתובבים, רצים, קופצים בוקה, מתאבקים, נופלים אחד על השני, מעשה שטות.

היום נסעו אמא ואבא ליפו ואני בעצמי בבית. איזה דומיה עצובה שולטת כעת בבית. בחוץ מטפטף הגשם, ואני עצובה – – ליבי נלחץ – – – אני בוכה – – – מדוע? בשביל מה? אינני יודעת בעצמי – –

משה!

*

[צרפתית במקור:

למה לאהוב אותו?! – – –

משום שהוא ראוי לזה! – – –

לא, הוא איננו ראוי לזה!

(אחרי כמה חודשים אולי אהיה ראויה – – – אינני יודעת עוד)

(אחרי חודש אחד)]

*

כך הימים עוברים ואני לא עושה כלום, כן מרים, צדקת, אני זוחלת כמו צב – – אך מה עליי לעשות? מה אני יכולה לעשות? הכל, הכל יתנגד לשאיפותיי, הכל, להילחם! – – – זה מעורר צחוק מר – – עם מי? עם ילד קטן וחלש? – – – א – –

מצבי כל-כך רע כעת,

*

אני לא לומדת, זה שקר! אח אני שקרנית. כתבתי למרים שאני לומדת לומדת ולומדת והלא זה שקר גמור, אין לי רצון, אין לי כוח, אך כן יש לי כוח אבל כוח זה מתעורר רק לפעמים רחוקות ועל רגעים מעטים. כוח! רצון! ואם לא, אז לא יקחני לירדניה, הוא כבר שכח אותי, יש לו שם את רבקה ואת רחל רזניק ולכן שכחני, גם למרים הוא נעשה זר – – –

כמה גדול כוחו של הטבע, כמה הייתי אני מתמרמרת על האנשים שמתחתנים ועושים נבלה [כזו – מחוק], וכעת אני בעצמי מרגישה כמין תאווה נכנסת בליבי, זה כל-כך מוזר לי. הנה אני רואה את פעולות הטבע, אותו המעשה שניראה לי מקודם לדבר נבזה, לשפלות רוח, מקבל כעת בעיניי צורה אחרת לגמרי, אני גודלת – – אני נהיית עלמה בוגרת – – למרות רצוני – – זה כל-כך מוזר.

כעת נפתרה לי שאלה שהטרידה זה כמה את מוחי. הייתי שואלת את עצמי איך יכולים בני האדם, אפילו היותר טובים, היותר חכמים שבהם, לעשות את אותו המעשה הנבזה שעורר תמיד בקרבי גועל נפש ושנאה לאנשים גדולים. איך אפשר לעשות דבר שכזה? ... וכעת אני רואה עליי עצמי איך שהטבע בעצם ידו מהפך אותי לאחרת ובכל זאת זה לא טוב בעיניי. פנקסי היקר לו לא ה[ת]ביישתי ממך כי אז הייתי אומרת לך עוד דברים אחדים רק לא לומדתי להיות חופשיה ביותר כידוע לך, ובכן אסתפק בזה שאומר לך, אני יראה מעצמי, אינני מכירה את עצמי, הזו היא אסתר שהמעשה הנזכר נחשב בעיניה לעוון פלילי, שגם להוריה לא יכלה לסלוח את זאת ותמיד היתה מביטה בבוז לאנשים גדולים נבזים! – דובבו שפתיי מדי פעם בפעם כשעלו מחשבות אלה על ליבי.

ואמא, כשהיתה מתרגזת פעם על אשר [אני] מדברת יותר מדי עם איזה נער או מטיילת איתו, היתה קוראת אותי גסה, באותה שעה היו הרהורים כאלה עולים על ליבי ולא יכולתי להתאפק מלקרוא לה, זונה, אַת אשר עשית מעשה נבזה כזה, את קוראת אותי גסה?! – – היא בעצמה גרמה לזה שאתחיל לחשוב מחשבות הגוף, ומה, האם לא היא? יען שלא נתנתני ללכת עם משה או עם בן-ציון ותקראני גסה. הנה האבות בעצמם אינם יודעים במה שהם משחיתים את בניהם. כן, אני מושחתה אבל מי השחית אותי אם לא הם? הם רק הם. בלילה אסור לדבר עם נער. ללכת לטייל על הגורן עם משה, הס מלהזכיר. מה איכפת להם לגדולים אם נטייל? – – והנה במעשים כאלה הם בעצמם פותחים פה לשטן, הילד מתחיל להרהר אחרי דברי האם, מדוע אסור ללכת לטייל עם משה חברי הקטן, מדוע? אהה, אני כבר יודע[ת], בשביל – בשביל שלא אהיה גסה – – – מה זה גסה ? אהה אני כבר יודעת – – – וכך הם בעצמם מביאים את הילד לידי הרהורים כאלה שהם לא לפי שנותיו. הילד רואה שהוריו אוסרים עליו את זאת, והם [הילדים] דווקא חפצים, והלא זה כלל ידוע אפילו אצל אנשים גדולים – מה שאסור זאת חפצים, אין טוב מתפוח גנוב –

*

אך נטיתי הצידה מדבריי הראשונים, ואתה חיכית כל הזמן, פנקסי היקר, עד שאמשיך הלאה את דבריי הקודמים אך לא יכולתי לדלג על פרט נכבד בחיי, על הרהורי הילדות, אף אם נאמרו מילדה קטנה [בכל זאת חושבת אני כי נכונים הם מאוד – מחוק] שאינה יודעת את תורת חינוך [ה]בנות, את הפדגוגיה, אך הלא לא יכולתי לדלג על זאת, הלא אני בעצמי הרגשתי את זאת, הלא עבר עליי אותו הניסיון ואז הרגשתי בשגיאה הגדולה הזאת כי מי יכול עוד להרגיש את זאת כמו נפש הילד המקבלת חינוך שכזה – – –

ולכן אשוב כעת לדבריי הקודמים. ראשונה, לפני שנתיים, היתה שגיאת ההורים (שהזכרתי למעלה) הגורמת למחשבות הגוף ואז הם היו שלא בזמנם, וכעת אני מרגישה את יד הטבע שחזקה עליי ועל ילדותי – – אך אינני כל-כך ילדותית, בפסח ימלאו לי שש-עשרה שנה, אלי, שש-עשרה שנה! עלמה גדולה, עלמה בוגרת! אך אני רוצה להיות קטנה! אין לי זמן ללמוד, אני כבר כל-כך גדולה! טפשה, הלא זה בידך, מפני מה אין לך כבר זמן ללמוד – מפני שעד עשרים שנה יש לך רק ארבע שנים יען שבשנת העשרים רוב הצעירות מתחתנות, אך הלא זה תלוי בך, את יכולה ללמוד גם עד עשרים וחמש עד עשרים ושש – –

כך הוא חשבוני, עד שנת השמונה-עשרה אלמד בעצמי, אשתדל בשתי השנים האלה להתכונן לאיזה בית-ספר גבוה. בשנת השמונה-עשרה אסע לשוויציה, אכנס לבית-ספר גבוה ובקונסרבטריום בשביל זמ[ה]רה ונגינת כינור, אלמד ציור, יש לי כשרון לציור. אך כמה רציתי להיות צייר! אגמור את לימודיי עד שנת העשרים וחמישה, אחר כן אשא לי איש או פשוט אקח לי רק חבר, לא, לא אשא איש, למה לי כל העול הזה. אקח לי את משה, הלא גם הוא יהיה בשוויציה, ושנינו נתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, נראה מראות שונים, ארצות שונות, נלמד נחקור, נלַמד בכל מקום שנבוא, אחרי כן נשוב לארץ-ישראל ושם נוריד את כל הדבש שאספנו בארצות תבל, היא תהיה לנו הכוורת שכל הדבורים שכמותנו יאצרו שם דבשם ואז נבנה את ירדניה – – – – – – – – – – – – – – – – – –

*

פנקסי האהוב, כבר ימים אחדים שאני אילמת. מה אוכל לעשות, לו [לא] תמיד אפשר לדבר. קיבלתי מכתבים כולם ריקים [ריקנים]. אני לומדת קצת, אני עצובה מאוד. גשמים חזקים, אך, אני שונאה את הגשם, כבר נמאס לי לראות את השמיים הזועפים האלה ואת הדמעות הנושרות בלי הפוגות, כאילו נפתח להם שם מעיין והן יורדות נוזלות עצובות, מדוע אתם בוכים, שמיים? גם אני בוכה – – כל היקום בוכה, העצים הגגות השמיים, הכל עטוף בדמעות – – –

דמעות – – –

אך משה, כמעט שכחתיו, לא, לא שכחתיו, אך אותו הרגש שהיה לי אליו שוכן כעת עמוק עמוק בלב, שם בפינה נסתרה הפניתי לו מקום. עליי לעזוב הרבה מקום פנוי בשביל מטרות, בשביל שבי –

אך כשאסע ליפו! – – –

מרים מתייאשת! ואני, האם אני אינני מתייאשת? לא, לא! נחוץ לגרש את הייאוש, מרים את צריכה לחיות! כולנו נחיה!

*

נו? מה? אינני יכולה לכתוב! כבר ימים אחדים שלא כתבתי, כלום יודעת אני? פשוט אין לי מה לרשום, הכל ריק, אין כל עניין, אין חומר לכתיבה, אין כל שינוי בחיים ההווים, הכל כתמול שלשום אך איזה ריקנות! – – –

אינני לומדת, אינני עושה כלום. בחוץ גשם עננים ורוח, וזה גם כן פועל עליי לרעה – – כשאני רואה את השמש את שמי התכלת את הירק כל זה מעורר אותי ואני חושבת באותה שעה, אך, כמה יפים החיים! אבל כעת אין שמש, אין אור, כל העולם מתמוגג בדמעות! – – – ולי כה עצוב כה מר – – – – אני מרגישה איזה רקבון נורא ממלא את נפשי, והעת בורחת עוברת, אך, השנים עפות! עוד מעט יימלאו לי שש-עשרה שנה! ויש לי עוד הרבה, הרבה עבודה, אלי, תן לי רצון, רצון חזק! שלא ימות הגשמים האפלים, לא רקבון נבזה, יוכל לשלוט בו, רצון ענקי! אני צריכה! – – –

*

משה! אסור אסור לחשוב אודותיו! יללי, פצע עמוק – – – אך, זה מכאיב – – – משה נשמתי, אור חיי!! – – –

*

 הוא אוהב אותה, את לורת!

*

[צרפתית במקור:

"אני אוהב את הבלונדינית ואת השחומה – – – – – אני אוהב את הבלונדינית ואת השחומה וגם את הבקבוק – – –"]

*

זה היה כל כך פתאומי! – – ואני הרגשתי שאיזה דבר נקרע מלבבי! – – את לורת? את לורת? – – – משה אוהב את לורת? – – – אני בוכה – – – אני בוכה – – – מדוע? האמנם אהבתיו? כלום יודעת אנוכי? – –

כן, היא יפה – – – ומה בכך? – – אבל היא יפה, את מבינה? היא יפה – – – כן, יש לה קצת רגש – – – היא באמת רומנטית – – – רק, תמיד עצובה, שקטה – – – בוודאי יש בה איזה דבר – – אם הוא חושב אודותיה – – – אבל זה כל-כך מוזר – – – זה יפה – – – זה מכאיב – – –

כן, הוא מצא לו Sujet [נושא] יפה בעד רומן קטן, נחמד – – אבל האם באמת הוא אוהב אותה! – – אינני מאמינה, זה פשוט הרגל, לכל אחד צריך להיות רומן, לכל אחד, כל הגימנזאים יש להם רומנים והם כותבים חיבורים אודות אהבה, כותבים ספר זכרונות – – – והוא לא מצא לו Sujet יותר יפה ממנה – – – אבל לא האמנתי על משה – – – לא, לעולם לא עלה על דעתי – – – חשבתי אפשר הוא אוהב את רחל רזניק – – נו יש כבר מעט מעשיות בדבר הזה למשל, או יודעת אני? או חסיה, או אחרת, כך חשבתי – – – אבל היא?! – – – די, די, צריך לחדול לחשוב אודותיו – – אני חושבת אותו – – – והוא אותי? – – –

*

אני לא מרגישה כעת כלום, רק איזה דבר רוקד, רוקד בקרבי, לא, לא זה כלום, שטות – – אסור לחשוב הרבה – – הוא או[מר], ועכשיו אני אוהב אותה!

ועכשיו הוא אוהב אותה!? – –

מה? הוא אוהב אותה? ...

אינני יודעת – – הוא אוהב אותה! את שומעת? – – –

כן ... לא, לא – – אינני יודעת כלום – – – אני בוכה – – – משה!!! משה – – –

*

מדוע לא נותנים לי לנסוע לטייל עם ילדי הבית-ספר? מדוע, הרעה אני מיתר הילדות? – – מדוע עוזבות [עוזבים?] אותן לנסוע?

"את אינך ילדה מבית-ספר. את אינך תלמידי[ה]," כך עונה לי אבי היקר – –

מדוע אינני תלמידה כמוהן? – – הלא קטנה אני כמוהן, הלא ילדה אני כמוהן והן תלמידות והן לומדות, הן, הן והן ואני? – – –

*

אני שוב לבדי מחר בבית, בבית הארור, והן כולן תיסענה לטייל, זו ליפו, אחרת להרי אפריים, רק אני, אני לבדי אשב בבית, מדוע? אלי מדוע? – – –

*

[אמצע הפנקס, וכניראה נתלש בו דף אחד או יותר. העמוד הימני ריק, והשמאלי מתחיל מאמצע הטכסט:]

– ורק כל-כך יפה, מציון, ואני לא יכולה לכתוב, אינני יודעת מדוע חדלתי לרשום, רק זה? אם יש לי מה לכתוב אז אני יכולה למלאות עשרה דפים בבת אחת, ולפעמים עוברים עליי שבועות שלמים ואני לא כותבת מלה. אתמול עשיתי עבורו מודה אני, הוא יפה, אני אשלח אותו למשה, ולמרים.

*

האח! ארצי את יפה! יפה מאוד! ואני שלך, שלך לנצח! ארצי, ארצי! – –

אני אוהבת אותך!

אלי, אלי איזה טבע, זה נחמד, נהדר, קדוש!

השושנה החיוורת – –

שושנה היתה לי שושנה גדולה ולבנה כשלג .. ובלילה לאור הירח ואני מנשקת את עליה החיוורים ומתענגת על ריחה המשכר, פתחה השושנה את שפתיה ותאמר: "שמעי נערה, השמת פעם את ליבך לדעת מדוע כה חיוורה אנוכי, המעולם לא עלתה על דעת[ך] לשאול אותי מדוע אני חיוורת בעת שאחיותיי [הן כולן – מחוק] אדומות ומלאות?"

השושנה החיוורת – – –

שושנה היתה לי שושנה חיוורת ... עלי משי לבנים כשלג היו לה – – – שושנה נוגה וחיוורת – – – [ופעם לאור הירח – מחוק] ובלילה לאור הירח ואני מנשקת את עליה החיוורים – פתחה היא שפתיה, ותאמר:

*

יום שישי בלילה... מוצאי פורים [תר"ע]

ומדוע אין אנו יכולים להבין אחד את השני? – – – טובה אומרת שאני לא מכירה אותה, אני אומרת שטובה לא מכירה אותי. וכך כל אחד חושב את השני לריק, לאיזה גוף שאין לו שום רגש, לבהמה שנבראה רק לאכול ולשתות ודי – – – ומדוע איננו מכירים אחד את השני? – – – מדוע צריך בשביל להכיר אחד את השני, בשביל להיות מפותחים בגוף וברוח, בשביל זה צריך להיכנס באיזו אגודה –

*

Avril 1910 III

האלה הם היהודים שלנו?

הזה הוא העם? –

היום נמכר ביתנו ליהודי אחד, רומני עשיר, שבא הנה לקנות אחוזות אחדות – – – מאלה תיבנה ארצנו? – – – מבנים שכאלה? .. הוא עשה עליי רושם רע מאוד, איך שהוא התנהג! על כל דבר קטן ערך התווכח שעה, עוד, עוד להוציא מידי אבא, עוד דבר, גם את לול היונים! – – – עוד להפחית נפוליונים אחדים מהמחיר – – – יהודי שבא לארץ-ישראל ורוצה להפריחה, לקנות אדמה ולעבדה, יהודי כזה עשיר ובלי שום אידאל, בלי כל רגש מיוחד לארץ-ישראל. זה היה צריך להיות אצלו יותר יקר, יותר אהוב וקדוש, ליבו לא היה צריך לתת לו להשתמש באמצעים מסחריים, בסיבובונים, שכאלה, האלה הם הבנים? – – – אוי לך אם אומללה! – – –

III Avril 1910

*

מוצאי פורים (יום שישי בלילה – – – )

ומדוע אין אנו מכירים אחד את השני? – – ומדוע נחוצה לנו אגודה? – – – ומדוע אין דבר אחר שמאחד, אותנו, הדור הצעיר? – – –

ואז, בימים הטובים ההם, כשישבנו כולנו בארצנו, הגם אז היו אגודות? – – מדוע לא נצטרפנו אז באגודות? – – והנערים והנערות כולם יחד היו יוצאים בבוקר השכם אל השדה, המגל על הכתף, ובקול זמרה היו קוצרים את התבואה ומאלמים אלומות וכולם יחד היו רוקדים שרים ומשתעש[ע]ים, או בבציר כשהיו הולכים לבצור את הענבים, מדוע אז היינו כל כך מאוחדים, מה איחד אותנו אז? – – אגודת תחיה?! – – והלא גם כעת אנו יכולים לחיות את אותם החיים שחיו הדור הצעיר בימים ההם, הלא בארצנו אנחנו!

*

[צרפתית במקור:

ה3- באפריל

שבע קרול יצאה לחיפה, ב2- באפריל 1910, מסכנה! כאן היא היתה יכולה להיות ירדנית טובה, ושם היא תשכח כל מה שאני אומרת לה – – – ]

[בתחתית העמוד כמה ציורי דיוקנאות זעירים, בהם גברים עם זקן]

*

משה היה פה היום – – – ומרים תבוא מחר – – – אלו אילו יכולתי לאחד אותם! – – בשבילי, משה ומרים היו חברים טובים כמו שהייתם! – – – היו חברים! – – בשבילי מרים – – – משה, בשבילי – – –

*

[צרפתית במקור:

זה אבסורדי!

ובכל זאת אינני יודעת לשם מה לעשות מעצמי יבבנית? – – – אני מכריחה את עצמי לבכות, ואני בוכה, אני מתייפחת, אני סחוטה, אינני יכולה עוד, זה כל כך זר בשבילי לראות את עצמי מפסידה כל-כך את גבורתי, אלי, האם אינני פחדנית? – – – – – – –

אני מרגישה שדבר-מה מפחיד לא קרה היום, אינני יודעת מה, אני רק מרגישה זאת, בתנאי שאבא לא יהיה מעורב בזה – – – – אסון – – – – ]

*

פתח תקווה [ד' שבט תר"ע – מחוק. המשך העמוד ריק]

*

      חלום                           י"ג ניסן תרס"ט

שמיים הביטו ארצה [איני – מחוק] באלוהי [אהבה ודמעות – מחוק] עיני אהבה –

*

[עמודים ריקים, צרפתית:

אילו זה היה הוא לא הייתי אומרת כלום

פוף – ]

*

[עמודים ריקים, צרפתית:

שלום יקירי!]

[ציור דיוקן זעיר]

*

חלום

שושנה היתה לי – – – שושנה גדולה ואדומה עם עלי משי רכים – – – ובלילה, וכוכבים קטנטנים הזהירו בשמיים הכחולים ורוחות עדן נשבו והביאו אתם[ן] ריחות נעימים, אז צלחה רוח על השושנה ותחל לספר לי סיפור, וקולה הלטוף השתפך במנגינה דקה – – –

פעם אחת ואני נמה את שנתי כי נלאיתי כבר לעמוד הכן על גבעולי, ואתחבא תחת העלים הירוקים ואישן שינה מתוקה – – – קול נעים העירני משנתי – – – פקחתי את עיניי והנה לבנה יפה [מביטה עליי – מחוק] – – שופכת גלי אור חיוור – – – ובגן בין העצים הסבוכים עומדת עלמה גבוהת קומה, עיניה –

איך נבראו השושנים לבנות?

  "       "           "      האדומות?

אגדה ילדה אומללה שאוהבת ואינם

       אוהבים אותה –

*

[דפים אחדים ריקים, ולפני סוף הפנקס, שני עמודים כתובים ברצף אחד לאורכם, מלמעלה למטה, כניראה טיוטת מכתב עם מחיקות רבות:]

אוף משקה, יש לנו גורן כל-כך [יפה – מחוק], נעים והרבה הרבה כוכבים, ועוד הרבה דברים יפים. אני כל-כך משוגעת! אוף, היה היום רע – – –

משקה, [עוד – מחוק] בקרוב [אכתוב לך – מחוק] אודיעך דבר נכבד מאוד עוד מעט, [עוד מעט – מחוק] משקה, אבל כעת רע כל-כך – – – –

[מכאן כניראה התחלה לנוסח חדש של המכתב:]

שלום לרחל [נחמה – מחוק], רבקה, נחמה ומשה – – – אתם יודעים, אתמול שברו פה את דגלנו [אנחנו בעצמנו – – – מחוק] זה [היה נורא, כל-כך הכאיב כל-כך, וכעת הכוכבים בוכים גם אני – – – מחוק]

ומי, אחינו, הם בעצמם – – – זה היה נורא, וכעת הוא עומד לפני עיניי, הדגל הרצוץ, וקרעיו הכחולים לבנים, מרפרפים באוויר – – – [זה כל-כך הכאיב – מחוק] אנחנו, אנחנו בעצמנו שברנו את דגלנו – – – [והכוכבים בוכים, בוכים כל-כך – – – מחוק] איזה לעג מר מצלצל באוזניי, נידמה לי שגם הכוכבים לועגים, קורצים איש אל רעהו – – ואפשר בוכים הם, מי יודע? – – – [זה מכא, אוף, זה מכאיב – – – מחוק]

                                                                               אסתר

*

[חלק מן הכתוב על דף הכריכה האחורי, הכתום מבפנים, נכתב כניראה על ידי משה כרמי, אולי לאחר שקרא את הפנקס והחזירו לאסתר:]

אסתר, זכרי שאת נשבעת

לי לחיות! זכרי, ירדנית שלי

אסתר ראאב

אסתר הירדנית

Ester Hayardenith

Mipetach Tikvah

זכרי את הירדני שלך

[על פס בד מודבק לבן, האוגד מבפנים את גב כריכת הקרטון, נכתב:]

Ester, משה כרמי מירדניה, אסתרקה שלחי לי את פנקסך הקודם

       הירדני שלך

אסתר ראב

*

אהוד בן עזר: היומן נכתב: 1910-1909, וזו גם התקופה המתוארת בספר הזיכרונות. פורסם לראשונה: "מאזניים", ספטמבר 1981, אחרי מותה של אסתר ראב.

בהיות אסתר בת חמש-עשרה וחצי, בראשית שנת תר"ע (סוף 1909), חל משבר בחייה הצעירים. אביה, יהודה ראב, הוציאה מבית-הספר יק"א (לימים פיק"א) שבו למדה כשבע שנים לערך, עד הכיתה השמינית, ופקד עליה לשבת בית. רוב חברותיה וחבריה המשיכו ללמוד, במושבה או בגימנסיה העברית "הרצליה" שביפו, והיא רואה ועיניה כלות.

מה היו הסיבות להחלטת האב? בשנת 1909 לערך הנהיג מנהלו החדש של בית-הספר, דוד חיון, "מהפכה" של לימוד בנות ובנים בכיתות מעורבות. עד אז למדו בנפרד. האב, אף שהיה נאור וליבראלי בדרך-כלל, התעקש: "עם נערים לא!" בעדותה על כך לאחר שנים רבות היא מספרת: "למאורע זה היו תוצאות קשות על חינוכי ואולי משהו ממאורע זה נישאר לכל ימי חיי. האיסור החמור לערבב את המינים – היה בלתי טבעי ומתנגד לכל יישותי." (ראובן שהם, "נדודיה של אסתר ראב", משא, 6.11.1981, וכן במבוא "אסתר ראב ושירתה" לילקוט שירי אסתר ראב, מבחר ספרותנו לעם, 1982).

השנים 1910-1909 היו שנים סוערות בתולדותיה של המושבה פתח-תקווה, ונודעו בשם "מלחמת ה'צעירים' ב'זקנים'". בשלהי 1908 הגיע למושבה הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן לכהן כרופא, ועד-מהרה עמד בראש מחנה ה"צעירים", שדרש שינוי שיטות החינוך במושבה, תיקון סדרי התברואה, וליבראליזאציה בהנהגת המושבה. ה"צעירים" הקימו אז את אגודת "התחיה", והמושבה שקעה בפולמוס מר, שהביא לבסוף להתפטרותו של ד"ר ברנשטיין-כהן ולעזיבתו את המושבה בתום כשנתיים לעבודתו בה. (הפרשה מסופרת בפרטות בפרק "תסיסה וגידול" בספרו של ג. קרסל, "אם המושבות פתח-תקווה", שהופיע ליובלה ה75- בשנת תשי"ג, עמ' 276-274).

"ההד האחרון לקיומם של 'הצעירים' בפתח-תקווה," מספר ג. קרסל בספרו, "היה במאורע הגדול במושבה עם ביקורו של הרב חיים נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עותומניה. היתה זו אישיות רשמית ויהודית כאחת, ומשום כך ייחס היישוב חשיבות מרובה לביקורו, כי קיוו להיבנות ממנו בענייני היישוב, במידה שהם נחתכים בקושטא. בפתח-תקווה היתה תכונה רבה לקראת הביקור ואם כי היה כבר ניסיון קודם, רע ומר, בעניין של הנפת הדגל הכחול-לבן בחגיגת מתן הקונסטיטוציה ביפו, שם נאלצו נושאי הדגל הלאומי להורידו מחשש עינא בישא של הרשות, התכוננו הפעם הן הפועלים והן צעירי פתח-תקווה, לצאת ביד רמה בדגל זה. שתי פלוגות אלה ידעו על הסכנה הנשקפת להן, ואף-על-פי-כן הכניסו את עצמן בלוע זה.

"הדברים שאירעו אחר-כך ידועים: בשם הרב ניגשו מי שניגשו לנושאי הדגל ודרשו שיקפלוהו. הפועלים סירבו ועל כך באה התגובה הנודעת של קריעת הדגל, מעשה שחולל סערה עצומה ביישוב. א.ד. גורדון כתב אז את מכתבו הנודע למנחם שינקין ויעקב רבינוביץ וגינה בדברים חריפים מעשה זה, שטרם נשמע דוגמתו עד אז. שינקין ורבינוביץ יצאו אף הם והגיבו ברוח דבריו של גורדון. לכבודה של המושבה יצויין, שחלק גדול וניכר, ובראשו הצעירים, הלא היא אגודת 'התחיה', נושאת הדגל, גינה את המעשה. האגודה פירסמה גילוי דעת, בו ביקשה לגול את החרפה מהמושבה על סמך עובדות אלה: '...אנו בני 'התחיה' הנפנו דגל לאומי על שער הכבוד למרות הזהרות והתראות. ואחרי שאחד קרע את דגלנו, קרעו שישה מחברינו, שהם גם חברי התזמורת, תווי הנגינה שלהם ולא השתתפו בהנגינה עד שהבאנו, חלף הדגל הקרוע, אחר במקומו. ובראש התהלוכה הלכנו את דגלנו והגינונו עליו לא פחות ולא יותר מהפועלים. חלק מחברינו הגנו על הדגל שביד הפועלים וחלק על דגלנו אנו, מפני שלעינינו לא היה דגל מפלגתי, כי אם דגלנו הלאומי. למרות צווחת אבותינו נשאנו את דגלנו ברמה...' ("הפועל הצעיר", 12.8.1910)." (מובא אצל קרסל, עמ' 288-277).

מאורע זה, של קריעת הדגל הלאומי, מסופר בטיוטת מכתבה של אסתר בסוף פנקס הזיכרונות, וקובע את תאריך סיום הפנקס לסוף אוגוסט 1910. לימים שבה והעלתה מאורע דומה לזה, אם כי לא במדוייק, בסיפורה "שני דגלים" ("משא", 28.12.1973. שב ונדפס בקובץ "גן שחרב", ספריית תרמיל, 1983).

יש לשער כי רוחות-פרצים אלה, שהחלו נושבות במושבה – בנוסף ל"מהפכה" בחינוך – גרמו להחלטת האב להשאיר את אסתר בבית ולמנוע ממנה את המשך לימודיה. אך אולי קיימת סיבה אחרת, שאותה אין אסתר מעלה בדעתה. בקטע יומנה מן ה3- לאפריל 1910 היא מספרת על מכירת הבית. ואכן, בספר זיכרונותיו "התלם הראשון" מספר אביה יהודה ראב כי באותה תקופה "השתקעתי בחובות למעלה ראש" (יהודה ראב, "התלם הראשון", הספריה הציונית, 1956, 1988, עמ' 153); וכי בשנת 1911 עצמו החובות עד כדי כך שנאלץ היה למכור את ביתו הגדול שברחוב יפו (ז'בוטינסקי כיום), ובנה לו בית קטן ופשוט ממנו ברחוב ביל"ו. לא מן הנמנע הוא, אפוא, שלאב הגאה לא היתה אפשרות כספית להמשיך לשלוח את בתו לבית הספר.

אגב, אותו בית, שהוא השני בצד הצפוני-מערבי של רחוב רוטשילד, מפינת ז'בוטינסקי, ניצב על מכונו עד היום, ולו מרפסת ארוכה ומרתף; בשנת 1971 לערך ביקרה בו אסתר, ולימים סיפרה לי כי ראתה שקישוטי התקרה עדיין נותרו שם כפי שהיו בילדותה; לפי חשבון התאריכים יוצא שבבית זה ישבה אסתר וכתבה בשנת תר"ע את ספר זיכרונותיה.

בדף הראשון ליומן, מיום ד' כסלו תר"ע, היא מספרת כי מביתה אפשר לראות את הדרך העולה ליפו. ואכן, בחודשי החורף היו נוסעים והולכים ליפו בדרך הזו, החולית, שעברה לרגלי הבית, והיא הדרך הראשית מפתח-תקווה לתל-אביב כיום.

התאריך ד' כסלו תר"ע, בדף הראשון של הפנקס, הוא כניראה שגיאה. הוא חוזר אחר דפים אחדים בציון "חג החנוכה" – וצ"ל כניראה כ"ד כסלו, או אולי יום ד' בשלהי אותו כסלו, כי חנוכה אינה יכולה לחול בד' כסלו, ואילו תוכן היומן מתאים לימי החנוכה.

בחנוכה תר"ע, דצמבר 1910 לערך, יושבת אפוא אסתר בת החמש-עשרה וחצי וכותבת ספר זכרונות, יומן, שאותו היא מכנה "פנקסי האהוב", ולמן הדף הראשון בוקעת ונמשכת אהבתה לנער משה, בן מושבתה, הלומד בגימנסיה "הרצליה" ביפו.

מי היה אותו משה?

ככתוב במפורש בדף הכריכה האחורית, מבפנים, היה זה משה כרמי. משה כרמי (ינובסקי) נולד בפתח-תקווה בא' טבת תרנ"ד, 10.12.1893, והיה בן גילה וכיתתה של אסתר. הוא היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה "הרצליה", ויצא עם תום לימודיו, ב1913-, לעבודה לדגניה ולכינרת. בראשית שנות העשרים יצא להשתלמות במוסיקה ומלאכת-יד בגרמניה, ומשובו ארצה ב1924- עסק בהוראת מקצועות הטבע בעין-חרוד. לאחר מותו, ב1952-, יצא לזכרו הילקוט "דליות הגפן" (משה כרמי, "דליות הגפן", כתבים ומכתבים בצירוף תולדותיו, בעריכת מ. שניר וד. מלץ, תשי"ד).

אסתר היתה לא רק מאוהבת בו מאוד אלא מושפעת מדיעותיו ומחלומותיו. אלא הוא שנטע בה את חלום ההליכה הגלילה, לייסד מושבה חדשה, ירדניה; וזו הסיבה מדוע היא מכנה עצמה – "אסתר הירדנית", ואילו הוא חותם – "הירדני שלך".

חלום זה של ההליכה לגליל עתידה אסתר להגשים בגפה כעבור שלוש שנים, והיא כבת תשע-עשרה, בנוטשה את בית ההורים ובחיותה תקופת זמן בדגניה. בראיונות שהעניקה בשנות חייה המאוחרות סיפרה שברחה לדגניה בהיותה כבת שש-עשרה, שבע-עשרה, ואולם העדויות שבידי, כולל יומניה ומכתבים אליה, מאשרות מעל לכל ספק כי בדגניה שהתה מסוף שנת 1913 ועד קיץ 1914, ואילו שנת הולדתה היא תרנ"ד, 1894. הליכה זו לדגניה אירעה לאחר תקופת לימודים של כשנה שלמדה אסתר בבית-הספר החקלאי בפתח-תקווה, שמנהלו היה ד"ר אליעזר פיקהולץ-חניאל, שנקרא מווינה לעבוד תחילה כאגרונום ביערות הרצל בבן-שמן ובחולדה, ויוזמו הסופר יעקב רבינוביץ, שגר באותן שנים בפתח-תקווה ובעין-גנים. בית הספר נוסד בשנת תרע"ג, שלהי 1912 (ג. קרסל, "אם המושבות", עמ' 280), אסתר למדה בו בשנתו הראשונה. בוועד הראשון של בית-הספר השתתפו בין השאר פרץ פסקל, האחים שלום וישעיהו שטרייט, יעקב רבינוביץ, שבכתיבתו הכשיר את הרוחות להקמת בית-הספר, וגם יהודה ראב שחדל, ככל הניראה, להתנגד לחינוך המעורב.

בכסלו תר"ע משה כרמי אינו לומד עוד במושבה אלא בא לשבת וחוזר במוצאי-שבת ליפו, לקראת שבוע לימודיו בגימנסיה "הרצליה". אורח-חיים דומה היה גם למרים ברנשטיין-כהן (נולדה בקישינב בכ"ז כסלו תרנ"ו, 14.12.1895), בתו הבכורה של ד"ר יעקב ברנשטיין כהן. מרים עלתה עם הוריה לארץ ב1907-. תחילה שהתה המשפחה ביימה, היא יבנאל, שם עבד האב כרופא. בשנים 1909-1908 התגוררו ההורים והבת הצעירה בפתח-תקווה ואילו מרים גרה בבית משפחת דוקטור ליאו כהן ביפו, ליד הגימנסיה בה למדה, ומדי יום שישי היתה נוסעת בדיליג'נס מיפו לפתח-תקווה, וכן שהתה במושבה בחופשות ובחגים. גם אחותה הצעירה סוניה התגוררה לאחר-מכן בבית משפחה יהודית ביפו, לצורך הלימודים. לימודי הבנות היו שיקול מכריע של ד"ר ברנשטיין-כהן כאשר החליט לעבור עם משפחתו מיבנאל לפתח-תקווה.

על החיים בפתח-תקווה באותה תקופה מספרת מרים ברנשטיין-כהן בספר זיכרונותיה "כטיפה בים": "בבואי אל בית הוריי לפתח-תקווה הייתי משתדלת, לפני היכנס השבת, להספיק לרכוב ולו שעה בלבד. לאחד מעוזרי אבי במרפאה, ראובן לויטה, היה סוס; סוסים היו אצל מר פסקל, פקיד הפיק"א, ואף הוא היה משאיל לי סוס לזמן קצר. אבשלום גיסין, 'גיבור ישראל' זה, כיבד את זכותי לרכוב והיה משיג לי סוס – או חמור – ואף רובה ציד. עם שחר היינו יוצאים רכובים לשדות, והוא לימדני לירות בציפורים. היום לא אוכל להעלות על דעתי מעשה אכזרי שכזה, אבל אז היה ספורט זה חביב עליי. אבשלום גיסין היה חברי הטוב ביותר באותה תקופה." (מרים ברנשטיין-כהן, "כטיפה בים", זכרונות, מסדה, 1971, עמ' 36).

אבשלום גיסין (1921-1896), שבשנת תר"ע למד אף הוא בגימנסיה "הרצליה", נהרג בהגנה על פתח-תקווה במאורעות אביב תרפ"א. מרים והוא היו כמעט בני גיל אחד, וצעירים מאסתר בשנה-שנתיים. המשפט בפתיחת ספר הזיכרונות: "מרים פה משני ימים כבר והיא לא היתה אצלי – – אני יודעת את הסיבה, ראשית, חבל לה לעזוב את אבשלום" – מזהה שני שמות אלה, דומני ללא ספק – כמרים ברנשטיין-כהן ואבשלום גיסין. אסתר כותבת בפנקסה על מרים שהיא "קלת דעת". הקריאה בספר זיכרונותיה המקסימים של מרים ברנשטיין-כהן אכן מאשרת שהיתה שובבה למדי בנעוריה. היא מתארת, למשל, כיצד התחפשה לערביה צעירה, רעולה, על סיפון האונייה שבה נסעו ארצה ב1907-, וגרמה לסופר שלום אש, שנסע עימם בספינה, לחזר אחריה בסקרנות רבה, בחושבו אותה לאחת מנשותיו הצעירות של פחה עשיר שנסע באונייה עם הרמון נשים רעולות פנים; ומה רגז שלום אש כאשר נתגלה לו שהיתלה בו.

בעת שהחלה אסתר כותבת את יומנה, דומה שד"ר ברנשטיין-כהן כבר לא התגורר עם משפחתו במושבה אלא "נשתכן ביפו, באחת הסימטאות שבסביבת תחנת הרכבת הישנה." ("כטיפה בים", עמ' 40) והמשיך לעסוק ברפואה. בסתיו 1910, כלומר בראשית תרע"א, נחלתה מרים ברנשטיין-כהן, נשלחה לווינה לניתוח, חזרה, וזמן-מה לאחר יום-הולדתה החמישה-עשר, כלומר בסוף שנת 1910, עזבה המשפחה את הארץ חזרה לקישינב. (שם, עמ' 43-42).

חסיה היא כניראה תלמידת הגימנסיה חסיה גינצבורג, המוזכרת בספרה של מרים ברנשטיין-כהן "כטיפה בים" (עמ' 35). הצ'ואל הוא א. התשואל, שהיה לימים ממורי בית-הספר החקלאי במושבה (ג. קרסל, "אם המושבות פתח-תקווה", עמ' 280). בוקה הוא משחק בקפיצות של ילדים. מוגרבי הוא מנהל בית הספר יק"א, דוד חיון.

באמצע היומן לערך מתברר לאסתר, להוותה, כי משה מאוהב בלורת. לורט, בתו של פרץ פסקל מפתח-תקווה, נולדה בג' אלול תרנ"ה, 1895, והיתה צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים היו חברות, ולורט, שהספיקה לבקר בנעוריה בפריס, הביאה לאסתר מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות; סיפרה לה על איזאדורה דונקן, ובחלומותיה של אסתר באותה תקופה, לפי עדות מאוחרת שלה עצמה בשיחה עימי – נצטרפו יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. לימים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התחבא בבית משפחת פסקל ובפרדסם יוסף לישאנסקי, בבורחו מפני התורכים, זה היה באוקטובר 1917.

לורט פסקל איבדה את עצמה לדעת בג' תשרי תרפ"ד, 1923. אסתר הקדישה לה ולשושנה בוגן את השיר "לאחיותיי העניות, הנסערות" שנכתב שעה שאסתר התגוררה בחילואן, בתרפ"ד, 1924, ונכלל, ללא ההקדשה, בספרה "קמשונים" (1930). בחודש אלול תרפ"ה (1925), כאשר ביקרה בפתח-תקווה, כתבה אסתר לזכר לורט שיר נוסף, "ללורת", שאותו לא פירסמה. השיר נדפס לראשונה בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (זמורה, ביתן, 1988).

פנקס הזיכרונות של אסתר ראב מידותיו 9 x 14.5 ס"מ; כריכת הקרטון מבחוץ בדוגמת משבצות זעירות בירוק ובירוק-בהיר, והצד הפנימי – בכתום. הדפים הם דפי-חשבון בהירים במשבצות קטנות; כתובים בעיפרון, בכתב-יד זעיר ולעיתים לא ברור. יש הרבה עמודים ריקים. הכתיב חסר בדרך-כלל, ויש מילים שכתיבן שונה באורח עקבי: מדאי – מדי, דאי – די, איניני – אינני, אפלו – אפילו, אדתיה – אודותיה, יחפת – איכפת. כמעט אין פסיקים ונקודות, וסימן הפיסוק השגור ביותר, שעתיד לאפיין לימים את שיריה ואת מרבית הפרוזה של אסתר ראב, הוא סיום משפט באחד או שניים או שלושה ויותר קווים מפרידים – – –

בפיענוח הטכסט, לעיתים קרובות בעזרת זכוכית מגדלת, נקטתי בהעתקה לכתיב מלא והוספתי פסיקים במקומות שאחרת היה קשה לקוראם נכונה; לעיתים נדירות יותר הוספתי גם נקודה בסוף משפט. תוספות או השמטות משלי, להבהרת הטכסט, וכן מחיקות שבמקור – ניתנו בסוגריים מרובעים.

היומן פורסם לראשונה לאחר מותה של אסתר ראב, ב"מאזניים", דצמבר 1981, ללא תרגום הקטעים שנכתבו צרפתית במקור. הנוסח המובא כאן שלם יותר; קטעים אלה תורגמו עבורי מצרפתית בידי ד"ר אן לפידוס-לרנר, החוקרת את שירתה של אסתר ראב, שנעזרה בפיענוח הטכסט הצרפתי בפרופ' נתן גרוס. מאז הפרסום הראשון של היומן הוצאתי לאור מעזבונה של אסתר ראב את הספרים "גן שחרב" (1983) ו"אסתר ראב / כל השירים" (1988), וכך יכולתי עתה להרחיב במקצת את המבוא ולפענח טוב יותר מקומות אחדים ביומן עצמו.

דומה כי מי שמכיר את שירת אסתר ראב, ובמקצת גם את תולדות חייה ואת פרקי הפרוזה שפירסמה במרוצת השנים בבמות ספרותיות שונות – יופתע לראות עד כמה היה מסלול חייה מעוצב במידה רבה כבר בהיותה נערה כבת שש-עשרה היושבת ספונה בביתה בחורף, במושבה בה נולדה ושאותה אולי עזבה עד אז רק לשם ביקורים ביפו ובירושלים, והיא כותבת ליומנה הפרטי על אודות אהבתה, שאיפותיה, הערכת עצמה וסביבתה. פנקס זה, שהיה גנוז למעלה משבעים שנה, מעיד על עולמה האותנטי של בת-איכרים, "צברית", בשנת 1910 – ואולי יש בו כדי לשנות משהו מן התדמית המקובלת על אודות בני הדור הראשון ההוא במושבות, שנצטיירו, לדוגמה, בצורה כה שונה ושלילית בעיני ברנר, שנים מעטות אחר-כך, בסיפורו "מהתחלה".

אהוד בן עזר

הערה מאוחרת: כל הפרשות האלה מסופרות בהרחבה בביוגרפיה שכתבתי: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, עם עובד, 1998.

כל היומנים של אסתר ראב נמסרו על ידי למכון "גנזים" בזכות השתדלותו של מנהל המכון דאז, משה מוסק. אך מאז שפוטר מעבודתו אין מכון "גנזים" נענה לפניותיי ואין באפשרותי להעביר למכון חומרים נוספים מארכיון אסתר ראב, שנותרו אצלי, וכן מארכיוני שלי.

* * *

איתמר פרת

ליקוי מאורות

שנים רבות שטה בראש המכתב הלילי ספינת הדגל הגאיונה של אחד מגדולי השירה של ימינו – יוסי גמזו עליו השלום. ליוסי היה תמיד מה לומר, ולא היה כמוהו לומר זאת, בשפתו העברית הנוצצת, באישיותו הכובשת, בחשיבתו הבהירה והחודרת, הלוחמת והחומלת, במבנה האיתן של משפטיו, בתחביר הנבון, בלהטי מיליו, החריזה והמשקל שדוֹפִי אין בהם. לעיתון הלילי של א.ב.ע. הוא העניק עָדִי כמו שהטור השביעי היה בשעתו לעיתון 'דבר'. כישרון והרהור ויופי העולים בקנה אחד.

הלך יוסי. דברים יפים נגמרים אך נזכרים. גם זו זכות.

במקום אותה ספינת דגל הובאה לנמלנו רפסודה צולעת, כולה עמוסה בטריוויה, ללא תוכן, ללא ערך שכלי או חן לשוני, ללא משמעות – משפטיה הקצוצים של אסתר ראב.

ואל נא נטעה – אסתר ראב היא אישה יחידה ומיוחדת, חלוצה ואשת מופת, עין טובה ולב רַגָשׁ, אבל משוררת בינונית. מאוד. אמנם בשירה העברית של ימינו, הרואה באיש מתועב ועילג  כנתן זך – משורר וחתן פרס, זה לגיטימי להשחיל כל רצף מילים על שַּׁפּוּד ולקרוא לזה שיר. הוראות הכנה: כתוב משפט בעברית משונה, לא-חשוּב על מה, נקד קצת וגזור במספריים לקטעי הדבקה, שים למעלה שם או סתם כוכבית ושלח את זה לקורא. שיבין בעצמו מה כתוב ומדוע נכתב, ולבטח ישמח בשי (ואולי לא).

לזכותה של אסתר ראב ייאמר שמה שהיא כתבה לעצמה כתבה, ולא לך, הקורא האלמוני. יפה עשה א.ב.ע. שליקט את כתבי דודתו וגאלם מנשייה, והעמיד לנו דמות של מיטב בנות דורנו וארצנו. הפיכת שיריה לכרזה מתנוססת בראש של עיתון דברברי לא עושה לה כבוד, ומוטב היה להניחה לצניעותה ולמנוחתה, עֵדֶן.

איתמר פרת

* * *

אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

סִפּוּרִים לִילָדִים

צִיּוּרִים: נַחוּם גוּטְמַן, דָּנִי קֶרְמָן

יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ

נדפס בישראל תשמ"ב, 1982

לְבֵּן מֵאַבָּא

[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

י"ט. כָּךְ נִגְמַר בִּקּוּר סַאדַאת

רָנִי מְסַפֵּר שֶׁלַּיְלָה אֶחָד, לִפְנֵי שֶׁנִּרְדַּם, בָּא אֶלָיו מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בַּחֲצִי-חֲלוֹם וְאָמַר:

– רֶגַע אֶחָד, (זֶה לֹא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹמֵר אֶלָּא אֲנִי, אֵהוּד בֶּן עֵזֶר – ) לִפְנֵי שֶׁמַּמְשִׁיכִים, צָרִיךְ לְהַסְבִּיר מַה זֶה חֲצִי-חֲלוֹם. וּבְכֵן: רָנִי הוּא, כַּיָדוּעַ, יֶלֶד עֵרָנִי מְאֹד וְקָשֶׁה לוֹ לְהֵרָדֵם בַּלַּיְלָה. אָז הוּא שׁוֹכֵב שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת בַּמִּטָּה שֶׁלּוֹ וּמֵצִיק לְכֻלָם: פִּיפִּי, פֶּטֶל, פּוּקִיק, לָרֶדֶת, טֶלֶוִיזְיָה, טֶלֶא-פֶּלֶא. וְלִפְעָמִים הוּא יוֹרֵד מֵהַמִּטָּה וּמִתְרוֹצֵץ בְּכָל הַדִּירָה כְּשֶׁהוּא מְרַקֵּד וּמְנַפְנֵף בַּיָּדַיִם כְּמוֹ אֵיזֶה זְבוּב טַרְדָן אוֹ הֵלִיקוֹפְּטֵר קָטָן.

אָז אַבָּא אָמַר לוֹ:

"רָנִי, לִפְנֵי שֶׁאַתָּה נִרְדָּם, תְּנַסֶּה לַעֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם וְלַחְשֹׁב עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים נְעִימִים – טִיּוּל בִּמְכוֹנִית, גְּלִידָה, יָם, פִּירָמִידוֹת, סַבְתּוֹת מְבִיאוֹת מַתָּנוֹת, שְׂדֵה-תְּעוּפָה עִם אֲוִירוֹנִים, וּלְאַט-לְאַט, בַּחֲצִי-חֲלוֹם, תֵּרָדֵם עִם יֹפִי שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת וְתַמְשִׁיךְ לַחֲלֹם עָלֵיהֶן כְּשֶׁתִּישַׁן."

"טוֹב."

"רָנִי," אָמַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְהִכָּה בְּמַקֵּל-הָעֵץ הַגָּדוֹל שֶׁלּוֹ עַל רִצְפַת הַחֶדֶר, "אַתָּה יוֹדֵעַ מִי אֲנִי?"

"בֶּטַח," אָמַר לוֹ רָנִי בַּחֲצִי-חֲלוֹם, כְּשֶׁהוּא מִתְאַמֵּץ לַעֲצֹם אֶת עֵינָיו חָזָק, "אַתָּה אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא!"

"תִּתְבַּיֵּשׁ לְךָ יֶלֶד עִבְרִי!" אָמַר לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, "אֲנִי הוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מִי אֲנִי?!"

"סַאדַאת!" קָפַץ רָנִי בְּשִׂמְחָה וְכִמְעַט כְּבָר רָצָה לִפְקֹחַ אֶת עֵינָיו. הוּא רָאָה בַּטֶּלֶוִיזְיָה אֶת כָּל הַבִּקוּר שֶׁל סַאדַאת בִּירוּשָׁלַיִם.

"מִי זֶה סַאדַאת?" שָׁאַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.

"בֶּגִין!" אָמַר רָנִי. וּכְשֶׁרָאָה שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ מִתְכַּעֵס, הִמְשִׁיךְ וְנִסָּה – "פַּרְעֹה, פִּירָמִידוֹת, פִּירָמִידוֹת..."

"פִּתֹם וְרַעַמְסֵס!" אָמַר לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, "עַכְשָׁו אַתָּה יוֹדֵעַ מִי אֲנִי?"

"פּוֹטִיפַר?"

"אוּאוּךְ..."

"אֲפִיקוֹמָן? אַסוּאַן? מִינָה-הָאוּס..."

אָז מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הִתְרַגֵּז נוֹרָא וְהֵרִים אֶת הַמַּקֵּל שֶׁלּוֹ וְאָמַר:

"מִינָה, מִינָה, מַה זֹאת מִינָה? יָמִין אֲדוֹנַי! אִם תַּמְשִׁיךְ לְהַרְגִּיז אוֹתִי כָּכָה, אֲנִי אַכֶּה כָּאן בָּרִצְפָּה וְאוֹצִיא מַיִם מִן הַסֶּלַע!"

"מֹשֶׁה! מֹשֶׁה!" צָעַק רָנִי בְּשִׂמְחָה.

"קָרָאתָ לִי?" נִכְנַס אַבָּא לַחֶדֶר וְשָׁאַל.

רָנִי שָׁכַב בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת וְשָׁתַק, חִיּוּךְ עַל פָּנָיו. וְאַבָּא יָצָא בְּשֶׁקֶט וּבִזְהִירוּת, עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו.

"מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הָיָה כָּאן אֶצְלִי בַּחֶדֶר," הִכְרִיז פִּתְאֹם רָנִי, "הֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם, מִמִּצְרַיִם, וּמַצוֹת, וּבוּלִים."

"אֵיזֶה שָׁלוֹם?" עָצַר אַבָּא וְשָׁאַל.

"אָמַר שָׁלוֹם לַמִּצְרִים וְיָצָא, עִם כָּל הַיְּהוּדִים, וְהַדְּגָלִים, בִּמְטוֹס בּוֹאִינְג. וְהִשְׁאִיר אֶת סַאדַאת עִם אַרְבַּע הַקֻּשְׁיוֹת וְהַצְּפַרְדֵּעִים וְאָזְנֵי-הָמָן וְהָאֲפִיקוֹמָנִים!"

"הַיֶּלֶד מְבֻלְבָּל לְגַמְרֵי," אָמַר אַבָּא. "הוּא מִסְתַּכֵּל יוֹתֵר מִדַּי בַּטֶּלֶוִיזְיָה וְהַדְּבָרִים מַשְׁפִּיעִים עָלָיו."

וְיָצָא מֵהַחֶדֶר.

רַק יָצָא אַבָּא וּפִתְאֹם, מִי זֶה עוֹמֵד בִּמְקוֹם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לָבוּשׁ בַּחֲלִיפַת-פַּסִים וַעֲנִיבָה וּמִשְׁקָפַיִם, גָּבוֹהַּ וּמַזִּיעַ קְצָת וּפָנָיו שְׁחוּמִים –

סַאדַאת!

כֵּן, בְּוַדַאי נִחַשְׁתֶּם, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. וְהוּא שׁוֹאֵל אֶת רָנִי:

"יֶלֶד עִבְרִי, אֶת אַרְבַּע הַקֻּשְׁיוֹת אַתָּה כְּבָר יוֹדֵעַ?"

"בֶּטַח," עוֹנֶה רָנִי, קְצָת מְפַחֵד וּקְצָת חָצוּף, וְשָׁר:

"שֶׁבְּכָל הַשָּׁנִים אֵין לָנוּ שָׁלוֹם אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד. הַשָּׁנָה הַזֹּאת, הַשָּׁנָה הַזֹּאת, כֻּל-לָהּ שָׁ-לוֹם! הַשָּׁנָה הַזֹּאת הַשָּׁנָה הַזֹּאת כֻּל-לָהּ שָׁ-לוֹם!"

וְסַאדַאת, שֶׁבַּחֲצִי-חֲלוֹמוֹ שֶׁל רָנִי כְּבָר יוֹדֵעַ עִבְרִית, מוֹחֵא כַּפַּיִם וְאוֹמֵר לוֹ:

"אֲנִי מַזְמִין אוֹתְךָ לָשׁוּט עַל הַנִּילוּס בְּתֵבַת-גֹּמֶא, וְלָטוּס מֵעַל פִּתֹם וְרַעַמְסֵס בְּהֵלִיקוֹפְּטֵר וְלִרְאוֹת אֶת הַפִּירָמִידוֹת וְאֶת חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם חוֹתְמִים חוֹזֶה-שָׁלוֹם עִם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְאֶת הַסְּנֶה בּוֹעֵר אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר."

"מָה, אַתָּה מַכִּיר אוֹתוֹ?" שׁוֹאֵל רָנִי, קְצָת מְבֻלְבָּל.

"בֶּטַח," אוֹמֵר סַאדַאת, "מֹשֶׁה, פַּרְעֹה וַאֲנִי חֲבֵרִים מְצֻיָּנִים. הוֹפְכִים מַקְלוֹת לִנְחָשִׁים, מוֹצִיאִים מַיִם מֵהַסֶּלַע, עוֹשִׂים קוּנְצִים כָּל הַיָּמִים."

"אֲנִי מִצְטַעֵר מְאֹד שֶׁאֵין לִי קְצָת מִיץ-פֵּרוֹת וּדְבַשׁ לְכַבֵּד אוֹתְךָ," הִתְנַצֵּל רָנִי.

"אֵין דָּבָר." אָמַר סַאדַאת, "אֲנִי אוֹכֵל רַק פַּעַם אַחַת בְּיוֹם," וְהוֹצִיא מִכִּיס-הַמִּמְחָטָה שֶׁבַּחֲלִיפָתוֹ מַצָּה גְּדוֹלָה וּלְבָנָה וְהִתְחִיל לְכַרְסֵם אוֹתָהּ כְּמוֹ קְנֵה-סֻכָּר וּפֵרוּרִים נָפְלוּ מֵהַפֶּה שֶׁלּוֹ. וּפִתְאֹם נִכְנַס בֶּגִין עִם אֹזֶן-הָמָן בְּפִיו וְאָמַר לוֹ:

"אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא קוֹרֵא לָנוּ לִמְסִבַּת עִתּוֹנָאִים יָד-וָשֵׁם עִם אֵימִי קַרְטֶר בַּטֶּלֶוִיזְיָה טֶלֶא-פֶּלֶא."

וּשְׁנֵיהֶם יָצְאוּ. וְטֶלֶא-פֶּלֶא שִׁרְבֵּב אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ מִבַּעַד לַחַלּוֹן פְּנִימָה לַחֶדֶר, וְגַם הוּא נוֹגֵס מֵאֹזֶן-הָמָן גְּדוֹלָה וְהַפֵּרוּרִים נוֹפְלִים, וְאָמַר:

"לַיְלָה טוֹב, רָנִי."

"לַיְלָה טוֹב."

וְכָךְ נִגְמַר בִּקוּר סַאדַאת.

עָבְרוּ כְּאַרְבַּע שָׁנִים, וְגַם סַאדַאת נִגְמַר.

כְּשֶׁהֶרְאוּ אֶת הַהִתְנַקְּשׁוּת בַּטֶּלֶוִיזְיָה, נַעֲשָׂה רָנִי חִוֵּר, הוּא נִגַּשׁ אֶל אִמָּא וְשָׁאַל:

"תַּגִּידִי, מָה קוֹרֶה כְּשֶׁמֵּתִים? זֶה נָכוֹן שֶׁהָעוֹר מִתְקַלֵּף? תַּגִּידִי! תַּגִּידִי! תַּגִּידִי – מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְהָקִיא –

"תַּגִּידִי – "

וּמֵרֶגַע לְרֶגַע גָּבַר פַּחֲדוֹ וְהוּא הֵחֵל צוֹעֵק וּבוֹכֶה: "אֲנִי לֹא רוֹצֶה לָמוּת! חֲבַל שֶׁאֲנִי נִבְרָא בִּכְלָל אִם צָרִיךְ לָמוּת! אֲנִי הוֹלֵךְ לְהָקִיא – "

אִמָּא נִסְּתָה לְהַרְגִּיעַ אוֹתוֹ. "אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ מָה קוֹרֶה אַחֲרֵי שֶׁמֵּתִים," אָמְרָה, "כִּי אַף אֶחָד עוֹד לֹא חָזַר מִשָּׁם לְסַפֵּר עַל כָּךְ." וְאַבָּא הִסְבִּיר: "לֹא כָּל אֶחָד הוֹרְגִים. סַאדַאת הָיָה נָשִׂיא, לָכֵן הִתְנַקְּשׁוּ בְּחַיָיו."

"אָז אֲנִי בַּחַיִּים שֶׁלִּי לֹא אֶהְיֶה נָשִׂיא!" אָמַר רָנִי וְרָץ לְבֵית-הַשִּׁמוּשׁ עִם אִמָּא וְשָׁם הֵקִיא אֶת אֲרוּחַת-הָעֶרֶב וְרַק אָז רָוַח לוֹ, וְנִרְגַּע מְעַט.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן, ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

פרק שביעי

חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי על מין אוראלי.

שירֵי אופֶה צעיר

סיפורי הרכילות על חדירת עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן לנרתיקה המתוק המקומח של ג'ני, שבו כאמור איבדתי את בתוליי – הציק לי יותר מהכשת הצפע באחוריה כשנפנתה לצרכיה בלילה.

נחשים, אוכלים בצק?

התחילו לפקוד אותי חלומות זוועה. שוכב עם ג'ני במלוש ולש בה, ולפתע זוחלת בבצק ומתקרבת אליי מאחור כנחש עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן ותוקעת את ראשה בי, ואני כבר לא יודע אם אני זכר או נקבה וכואב לי מאוד כי הארכיאולוג החופר אינו יכול לשלוף החוצה עורלתו שקורעת בי כמקוש-יד לחפירת עתיקות או כעוגן ברזל של המלוש. פתאום ג'ני מושחלת בינינו על העורלה של ז'אן כריסטוף כנתח שישליק עסיסי על שפוד במסעדת מוריס בבאר-שבע, רוכבת על עורלתו ומחדירה בי את הזרוע המתכתית של המלוש מספינת המלחמה האמריקאית ממלחמת העולם השנייה שמרביעה אותי כתחת פרה תחת פר, ואני מתהפך לצד שני ועתה גבו של ז'אן כריסטוף מחובק בזרועותיי והוא שוכב ביני לבין ג'ני וכדי לחדור אליה אני צריך לעבור דרכו, זוועה! תועבות גויים... והחלום כולו נוצר אולי רק מדלדול בצק רך שגירדתי באצבע מעכוזה הוורדרד...

ונזכרתי בדברים שאמרה, ולא בחלום, על פת איכרים בבקתה שביער, שהיא נמשכת לריח הבצל בתנור, נזכרת בבריחה ממגפי הגרמנים, בשלג... והתפילה אצל הנזירות... במיטבח של ישו...

לא חלפו ימים רבים ובשק הדואר שזרק מטוס הפייפר, שהמריא משדה התעופה הבריטי-לשעבר והנטוש-למחצה במבואות באר-שבע, וחג עלינו וחזר – נפל והגיע למזכירות המשק מכתב חריף בקשר אליי מהנהלת בית הספר הריאלי בחיפה. הדבר קרה זמן לא רב לאחר שאחת מחברותינו סיפרה בבעתה כי הנמר הורדוס השחור, בנה של הנמרה שלומציון מהמשפחה שמתגוררת במידבר יהודה שמעלינו, חדר בלילה לחדרה וניסה לתקוף איתה. היא חשה מאחוריה את הבל פיו המסריח, ואת מגע אברו ממש בעגבותיה. היתה לה עברית מאוד ציורית והיא אהבה לחזור על הסיפור. "לא יאומן כי יסופר. שנמר יחשוק באישה ולא למאכל אלא כדי לזמבר אותה?"

במשק כבר אמרו שחברתנו נעשתה קצת קוקו. ירדה מהפסים. נמר לא ינסה לאנוס בחורה. מקסימום יטרוף. אבל כדבר הזה לא קרה בעין-גדי. נמר גם לא תקף. אנחנו משאירים למשפחת הנמרים פעם בשבוע בשר טרי במימון החברה להגנת הטבע ולכן הם תמיד שבעים ואפילו עצלים, ככל מי שאוכל על חשבון הציבור. מקסימום יקנח נמר בתרנגולת מצוייצת מפינת החי, שזה עוף שגם דרבנים אוהבים לטרוף.

אבל לא הכול היה אצל חברתנו בעלת השפה הנמלצת בגדר הזיות נמרים. ליל שישי אחד רבצנו על הדשא המחשיך בחולצותינו הלבנות, כהרגלנו לפני הכניסה לסעודת ליל שישי בחדר-האוכל, עם שירי השבת והדלקת הנרות, "י-ר-דה ה-ש-בת, על בקעת גינוסר... ישמחו הש-מ-יים... הללויה, הללויה בצילצלי שמע... אֶ-לה חמ-דה ליבי, חוסה נא ואל נא תתעלם..." – נשמעה ירייה, כנראה של אחד השומרים, ונראו שתי דמויות חשודות בכרם שממערב, מעל לצריפי ההיאחזות שהיו לנו לבית. מיד רצנו כולנו לחדרים לקחת את הרובים הצ'כיים, לסחוט מהר את הכדורים מהמלעונים אל בתי-הבליעה. שקשוק-בריח. קליע בקנה. ואנחנו, בחולצותינו הלבנות, כבר שרועים על הבטן בדשא, וחלקנו זוחלים הלאה, באבק, בין הסלעים, לקדם את פני המסתננים שירדו אלינו כנראה מהר חברון. אחד מחברינו, שסיים קורס סיירים, כבר כיוון את הרובה לעבר הדמויות המתקרבות בחשכה ורצה לירות בהן.

מזל שלא ירה. כי מה התברר? חברתנו הנמלצת יצאה לבלות בחיק הכרם עם "ילד" יפה, צעיר ממנה בארבע שנים, שהגיע עם מחנה-העבודה מתיכון-חדש בתל-אביב. אחד השומרים גילה את הזוג יורד למשק מהכרם, קראו לשניים להזדהות (מדי שבועות אחדים היינו מקבלים מהמא"ז שלנו את הסיסמה החדשה של פיקוד דרום) ולא שמע תשובה. החבֵרָה שלנו התביישה שיֵדעו כי היא מתעסקת עם "ילד", ולא הזדהתה. השומר, שסיים קורס סיירים של נח"ל, ירה לעברם באוויר והפחיד אותם מאוד. למרבה המזל חברתנו הממוזמזת החלה לצעוק – זיהינו אותה לפי קולה, ומיד נצרנו את הנשק והתפזרנו כאילו מאומה לא קרה, כדי שלא לבייש אותה ואת "הילד"...

למחרת סיפרה חובבת הקטין לאחת מחברותיה – השתיים עמדו במחסן הפרודוקטים הצמוד למיטבח, שעה שבאתי למקרר לקחת את גלדי שומן העוף שאספו עבורי הטבחיות להכנת הקוגל שאותו אשים בטשולנט של שבת – 

"...והוא יודע לנשק כמו מבוגר ותארי לך אפילו הכניס יד לתחתונים שלי והתחיל ללטף לי את הקליסטימון..."

"קליטוריס!"

"מה?"

"את הדגדגן, טמבלית! קליסטימון הוא עץ שפורח באביב עם הרבה מברשות אדומות..."

"נכון, מברשת... כך קוראים לשפשוף אצלנו, לא?..."

"טמבלית! מברשת זה כשהגבר..."

ואת ההמשך לא שמעתי כי חלפתי על פניהן בהיחבא החוצה כשעל דעתי עולה שאולי קליטמנסטרה היא הנקבה של הקליטוריס כי בדיוק קראתי אז את הספר של אדית המילטון על המיתולוגיה היוונית, אבל...

הנמר המתכחך! – סליחה, מתחכך, ידיי רועדות בהיזכרי בסכנה הנוראה שבפניה, לא, באחוריה, שכבה, לא אלא עמדה... חברת המשק המזמזנית שלנו, שהגימנזיסט שיפשף לה בלילה את הקליסטימון... ואף שהייתי מאוהב מאוד בג'ני מלכת הנגב, המחשבה על הטמבלית השחרחורת שלנו גם היא גירתה אותי מאוד-מאוד.

שני חבריי לחדר אמרו כי לאחר שתפסנו אותה מתמזמזת עם נער זר, מבחוץ, היא צריכה לעבור במשק מחבר לחבר ולהתמזמז איתו בתורו כפיצוי.

ובאשר לנמר, בתקופה בה למדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי  נמר חרמן בשם הורדוס השחור כלוא מאחורי סורג בגן החיות התנ"כי בירושלים. ריח רע עלה מפיו (אם אני לא טועה, קראנו אז אצל סופר בשם ברנר: "ריח רע עולה מפי ולאישה לא נשקתי מימיי!") – והנמר נשבע בפניי שמעולם לא עלה בדעתו לטרוף את חברת המשק שלנו אלא שאותו לילה הסתחרר ראשו כאשר עלה באפו ריח חריף של דם שנדף ממנה ובטעות חשב שהיא המנה השבועית שנשלחה לו ולשלומציון אימו ולאחותו מרים מטעם החברה להגנת הטבע, ואילו פרופ' דב סדן התעקש על כך שנמ"ר זהו נודניק ממדרגה ראשונה.

לאחר עשרות שנים פגשתי הורדוס עומד על במת התיאטרון העברי בְּאולם הקאמרי ומראה לקהל את התחת הכהה שלו, ממש כנמר השחור ממדבר יהודה, ומסתבר כי ילדותו עברה עליו כנער מושפל מעדות-המזרח באשקלון, עדוֹת שהופיעו בהצגה שחורות כפי שהיו בעבר, לדעת המחזאית הכישרונית – העדוֹת האדוֹמית והנבטית – ולכן הורדוס הוא גם כאילו חצי-ערבי, ומלא קינאה כלפי היהודים-האשכנזים הבלונדינים היפים שהם החשמונאים בירושלים שבזו לו בנעוריו ולכן הוא יתן להם באבּוּ-אבּוּהֶם, מה עוד שמרים החשמונאית, אשתו האריסטוקראטית, בזה למוצאו הנחות, יעני – הרימה ראש מקוּס-אימה הפולני הגזעני ורצה על הבמה כמו פרֵחַה חצי-ערומה בסגנון מגרה מדוכאים עדתיים; ומאחר שידעתי כי במערכה האחרונה יִרצח הורדוס את מרים ואת כל שרידי משפחתה מפני שמחזאית ישראלית מצליחה צריכה ללמד לקח את היהודים הבלונדינים האשכנזים החשמונאים המיוחסים שניראים צהובים ויפים כמו חלום של היטלר על גזע ארי חדש, יצאתי בהפסקה ולא שבתי להצגה הנוראה, שזכתה לשבחי הביקורת התל-אביבית הנאורה והפרו-פלסטינית.

שוחחתי על כך עם ידידה שלי, פרופסור לספרות באוניברסיטה, והיא קבעה שדיעותיי מיושנות. היא אמרה שבעידן החדש, הפוסט-מודרני, אין אמת ושקר ואין הבדל בין עובדה לבדייה, כל גירסה היסטורית נכונה, כל נרטיב, סִיפֵּר, נכון הוא, ובייחוד כאשר המחזאי הוא אישה או לא-אשכנזי או הומו או הכי טוב ערבייה שכותבת בחרוזים ליברית לאופרה ישראלית על השואה ורצוי באידיש.

אמרתי לה כי בעיניי הגישה ההיסטורית הזו היא אידיוטיזם מוסרי אבל נשארתי קול קורא במידבר האקדמי. טוב, נסחפתי. אעזוב את הנמרים ואחזור לעבר, למכתב שהתקבל ממנהל בית-הספר הריאלי בחיפה, ובו נאמר:

"אחת מתלמידותינו, מ. ג-ץ, מפני קטינותה לא נזכיר את שמה המלא, התלוננה בשובה מהטיול השנתי למצדה ולעין-גדי כי כאשר נשלחה מטעם המדריך לקנות ככרות לחם אחדים אצל האופה של הקיבוץ, שהוא למיטב ידיעתנו חבר שלכם, בעל שפם מקומח בדרך-כלל, כפה עליה האופה מין אוראלי (בעילה בעל-פה), וגם ליטף ממושכות בחזה, משך בפטמות שבטוחים אנו כי טרם ידעו מגע יד זרה והשליך עליה כיכרות לחם יבשים ושברי סלעים לאחר שברחה מפוחדת מחדרו. אנחנו איננו יודעים מה שמו של האופה המאונן שלכם, סליחה על הביטוי הבוטה, ואיננו נוטים להתלונן במשטרה כדי שלא לפגוע בנערה שמצבה הנפשי לא היה קל גם לפני התקיפה. ואם ניוודע מכם שנקטתם נגדו בפעולות המתאימות, כולל סילוקו מהמשק, נראה את העניין כסגור. מכבדים אנו מאוד את האדם העובד, המוציא בזיעת אפו לחם מתנור [מחורמן – מחוק] מחומם, לוהט, אך לא נרשה לו לפגוע בשלום נפשותיהן ובמוצא פיותיהן של תלמידותינו הטהורות. בין אישה לבצק, הבדל בכל זאת יש."

למזלי מזכיר המשק היה חבר טוב שלי והסתיר משאר החברים את דבר קיומו של המכתב שהופל ממטוס הפייפר – ולכן ענה להנהלת בית-הספר הריאלי שהאופה הסוטה הוא מתנדב מאוקלנד שלמד קצת עברית, והתבקש לעזוב את המשק מיד לאחר התקבל המכתב, וכי אין צורך לומר שכל החברים מסתייגים מהמעשה המוזר ומגנים אותו בתוקף רב והוא מצידו מקווה שבית הספר הריאלי ימשיך לשלוח אלינו מטיילים וגם מחנות-עבודה בחורף, כי בקיץ חם כאן מדי.

המזכיר היה בחור רב דימיון ותושייה, שהמציא את הפסוק מהתנ"ך "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" לצורך הזמנה לחתונה. אני חושב שהוא קצת קינא בי על המציצה שהעניקה לי הגימנזיסטית הבתולית, והייתי חייב לספר לו הכול בפרטי פרטים והוא גם לא האמין לי שלא קרה בינינו יותר ממציצה, וגם השביע אותי לומר שאינני מוסיף לבצק מה שסיפרתי לה, כי אם זה ייוודע במשק, לא רק יגרשו אותי אלא גם ימרחו אותי קודם באספלט של ים-המלח ויגלגלוני על מצע של קוצי דורבנים.

צירוף המילים מחנה עבודה, שמעורר צמרמורת אצל מי שעדיין קושר אותו למחנות עבודת הכפייה של סטאלין או לאלה שהקימו הנאצים בארצות שכבשו – היה אחד מצירופי המילים הכי שמחים בארץ-ישראל שלנו כי הוא בישר יציאה מטעם תנועת הנוער לשבועות ארוכים של כיף בקיבוצים בחופש הגדול.

חרף אהבתי הבוערת והמקומחת לג'ני הבוגדנית, שלימים סיבכה את חיי – נכנס בי גם טירוף לנסוע לחיפה לפגוש את מלנכולי יוצאת מבית-הספר הריאלי ולדבר איתה. כתבתי שני שירים ואפילו לא הייתי בטוח אם הם מיועדים להרשים את ג'ני או את מלנכולי אבל ליתר ביטחון העתקתי אותם לנקי ולקחתי אותם בתרמילי לחיפה.

האופה שיר ראשון

מאת חיימקה שפינוזה

הֲבִי נַעֲרָה כִּכָּר אֶל הַתַּנּוּר

אֶת הָאוֹפֶה חַבְּקִי כִּי עַז כֹּחוֹ בַּלֶּחֶם.

הוּא כְּקִמְחוֹ לָבָן אֲבָל תּוֹכוֹ תַּנּוּר

וְכַף-יָדוֹ עִם הַמִּרְדֶּה עַזָּה וּמְבֹרֶכֶת.

יָפָה הָאֵשׁ בְּתַנּוּרוֹ, נָאִים כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם,

וּבְמַרְתֵּפוֹ הֶחָם בִּרְכַּת קָצִיר-קָמָה

הָאֵשׁ הַקַּדְמוֹנִית בְּזַעְפָּהּ לוֹחֶכֶת

עַד כָּל כִּכָּר קוֹרֵם עוֹרוֹ, בָּשָׂר וּנְשָׁמָה.

בָּרְכִיהוּ, בַּת, כִּי הוּא אֲבִי הַלֶּחֶם

כִּי אֵין  עוֹד אֵין  כָּמוֹהוּ לְשַׁבֵּר רָעָב –

בָּרְכִיהוּ, כִּי אוֹתָךְ רָאָה אֵלָיו הוֹלֶכֶת

יָפָה וְחִנָּנִית כְּשֶׁאָהַב.

האופה שיר שני

מאת חיימקה שפינוזה

וְשׁוּב נִצָּב אֶל שֻׁלְחָנוֹ אוֹפֶה

הוֹפֵךְ הוּא בִּקְסָמָיו עִסַּת בָּצֵק לְלֶחֶם.

אֵיכָכָה לָשׁ וְקַד וְקָם, מַזִּיעַ וְנוֹשֵׁף

אֵיךְ חַי עֲבוֹדָתוֹ הַמְּפָרֶכֶת.

כְּגֻלְגְּלוֹת מֵתִים תּוֹפְחִים גּוּשֵׁי בָּצֵק

וּמַלְבִּינִים עַל שֻׁלְחָנוֹ כִּבְיוֹם חַג

וְעוֹד מֵחוֹרֵיהֶם נִשְׁקָף מַבַּט הַמָּוֶת הָעַתִּיק

וְהוּא, אַלִּים וְכֹל-יָכוֹל, זוֹרְקָם אֶל תַּנּוּרוֹ הֶחָם.

אַחַת חִדַּת חַיָּיו, אַחַת חִדַּת הַלֶּחֶם,

מוּל לֹעַ תַּנּוּרוֹ הֶחָם כּוֹרֵעַ הַדָּגָן לָמוּת

וּבַשֵּׁנִית נוֹלָד בִּדְמוּת כִּכָּר הַלֶּחֶם –

פִּסַּת חַיִּים רוֹטֶטֶת רֹךְ וַחֲמִימוּת.

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד ידידי. כאדם מתקדם ואיש פתוח, אתה מפרסם בחופשיות את דעותיך הפוליטיות. זה אולי מעצבן את מי שאינו חושב כמוך, אבל זה לגיטימי. התביישתי, ממש כך, שבמאמרו של אורי הייטנר שהביע דעה שונה ואף מנוגדת לגבי נתניהו, הוספת באמצע המאמר, בסוגריים מודגשות "כל מילה רעילה שלך"... וכן הלאה.

אתה חוזר על שגיאה זו מדי פעם והיא מורידה ואינה מוסיפה כבוד לעיתון שאתה משקיע בו כה הרבה מסירות ואהבה.

מיכל סנונית

מיכל היקרה,

אין לך מה להתבייש עבורי. השנאה של הייטנר לנתניהו קשה מאוד, ואינני מוכן לפרסם אותה ללא תגובה, וכך אני נוהג תמיד וגם אנהג בעתיד, אחרת לא אוכל לפרסם את דברי הייטנר על נתניהו ומשפחתו, אשר חלק ניכר מהקוראים מבקש ממני שוב ושוב לחדול לפרסם אותם.

אגב, אינני "אדם מתקדם" ואין לי דעות פוליטיות אפּריוריות – אלא אני משתדל להבין את המציאות – העולמית, האזורית, הפוליטית והמפלגתית – ולקבוע כלפיה עמדה על פי מיטב ידיעותיי ושיקוליי, ובכללם טובת ישראל. לכן אני תומך בנתניהו.

לשם הבנת המציאות אני מסתייע הרבה בדבריהם של מרדכי קידר, גיא בכור, ישראל בר-ניר, חובב טלפז, נעמן כהן, אורי הייטנר, מתי דוד, יורם אטינגר, יוסי אחימאיר – ועד לא מזמן גם עמוס גלבוע ז"ל. כמו כן אני עדיין מנוי על עיתון "הארץ" כדי להיות בטוח בהבנתי את המציאות – וזאת, כי כמעט תמיד המציאות המוכרת לי היא ההיפך ממה שמתפרסם על אודותיה בעיתון, בייחוד בחלק הפובליציסטי המגיע לשיאים שוקניסטיים של ראייה מגמתית ומסלפת.

שלך,

אהוד

* אודי שלום, אני מבין שאינך נוהג לצנזר את המאמרים שמתפרסמים אצלך, ואני בהחלט מסכים עם המדיניות הזאת. אבל לעיתים יש צורך להעמיד את הכותב, כשהוא מגזים, במקומו. אורי הייטנר איבד כל פרופורציה, ומסכת השקרים שלו, המשקפת שנאה בלתי רציונלית וחסרת תקדים לנתניהו, עוברת כל גבול.

פעם אחר פעם הוא מאשים את נתניהו ב"הוא רימה" את גנץ ושלא היתה לנתניהו כל כוונה לקיים את הסכם הרוטציה. זה שקר פרי דמיונו החולני של הייטנר. הוא בונה על כך שאת מה שלא קרה אי אפשר להוכיח. הייטנר מתעלם לחלוטין מהעובדה שמי שרימו היו גנץ ואשכנזי, שהסכמתם להקים את ממשלת האחדות נבעה ממטרה אחת ויחידה – למנוע מנתניהו לממש את החלת הריבונות לפי מתווה טראמפ. הם מתפארים בזה בגלוי והצהירו על כך יותר מפעם. הם פנו לשליחיו של טראמפ, מאחורי גבו של נתניהו, וביקשו "לדחות" את מימוש החלת הריבונות עד שתתקבל הסכמת הפלשתינאים והאיחוד האירופי.  גנץ ניהל מו"מ עם הפלשתינאים, ג"כ מאחורי גבו של נתניהו, על "הסדר" שיאפשר להם להקים בירה בחלק מירושלים (איזה חלק? הוא לא פירט...)

בתור "פרפרת", גנץ – במסווה של הגנה על שלטון החוק, הבטיח לעצמו שלא תיפתח חקירה פלילית בנושא "המימד החמישי" והמיליונים שנעלמו במסגרת עסקת השחיתות עם מפכ"ל המשטרה לשעבר, אותה חשף מבקר המדינה.

ואחרי כל זה עוד יש להייטנר החוצפה לבוא בטענות נגד נתניהו.

בהשאלה ממערכון של הגששים: "אם השקרנות היתה מחלה כואבת, אורי הייטנר היה כבר מזמן בגבס."

ישראל בר-ניר

* לאהוד שלום רב, אשמח אם תפרסם בעיתונך את הידיעה כי השיר: "הבלדה על אבשלום פיינברג", שאת מילותיו כתב: פרופ' יוסי גמזו ז"ל, שהיה אחד הכותבים הקבועים בעיתונך, ושאני: קלוד פרץ, הוא שהלחין ומבצע את השיר – התקבל ע"י מוזיאון החאן ויוכנס לאתר המוזיאון.

בברכה ובתודה,

קלוד

השיר:

 https://www.youtube.com/watch?v=4Ly2pzn_Ymk 

קלוד שלום,

תודה רבה, מקסים ומרגש. נכניס זאת לאתר המוזיאון, ויחד עם המשפחה נחשוב קדימה איך לשבץ את החומר במפגשי תרבות. רב תודות,

דורית גורן

מנהלת ואוצרת, מוזיאון "החאן" חדרה.

* אהוד: ראיתי ושמעתי בטלוויזיה ראיון לוחמני-שמאלני עם ההיסטוריונית פרופ' פניה עוז – שבו היא אומרת שבן גוריון הוא מאנשי העלייה השלישית!

* חיימקה שפינוזה: חבר שלי נפל ברכיבה ספורטיבית על אופניים והוא מאושפז במצב קשה בבית חולים. מה שמחזק את דעתי שהספורט מזיק לבריאות – וכי הספורט העדיף ביותר הוא  מנוחה.

* לח"כ תמר זנדברג ועמיתיה, שלום וברכה לרגיעה ולהתפכחות, בטרם פורענות.

צפיתי והאזנתי לך הערב בשידור בערוץ 11, בו ניתן לך זמן שידור ממושך ויקר בימי המתח לקראת החששות מהבחירות הקרובות.  ובמקום לנצל בהשקט את זמן השידור שהועמד לרשותך, ולהסביר ולעניין את הציבור במדיניות שבדעתכם להוביל להרגעת המהומות, ולקרב את השלום, ערכת וויכוח סרק רעשני עם שאר הדוברים. אם תאזיני לדברים שאמרת, אולי תיווכחי כמוני שקשה היה לקלוט ולהבין את מגמתך, וכי האפשרות שהועמדה לרשותך, בוזבזה ללא תקנה.    בדברייך, הבעת בין השאר, שאיפה לביטול 'הכיבוש', וכוונתך כנראה לביטול תוצאות והישגי התגוננותנו מאלימות התוקפנות הערבית, שבדיעבד היתה הרסנית לערביי הארץ. 

בשאיפתך לשלום, אינך יחידה, וכולנו שוחרי רגיעה ושלום, ובשעתו השלמנו בכאב לב עם ה'וויתורים הכואבים' שהיו כרוכים בהצעות הפשרה ופיוס הערבים, ב-1937, 1947, 1949 והצעות כל ממשלות ישראל. היום, רבים מאיתנו היו מצביעים ברצון למר"צ, אילו הודעת ששוחחת עם אחמד טיבי, איימן עודה ויוסף ג'בארין, בצל דגלי פלסטין המתנוססים, והם מסרו לך לאיזה גבולות חייבת ישראל לסגת, על מנת שיכירו בה, וישלימו עם אורח קיומה. האם במובלעת בין גדרה לחדרה, או רק סביב גוש דן?

ואת, מדוע אינך מציינת את מהלכי 'ביטול הכיבוש' שלדעתך יש להפעיל.  האם מגוריי ברמת אביב, ושל כמה מראשי מר"צ, נחשבים ל'כיבוש' – יחד עם מרכז רבין, בית הפלמ"ח ואוניברסיטת תל אביב? איש לא פגע לרעה ולא גירש את תושבי שיח' מוניס, שברחו כאשר נבהלו למראה היהודים המתגוננים, וחששו מנקמתם בשל הריגתם יהודים קודם לכן. והערב, למראה התפרעות המוני אום אל פאחם, מדוע לא טרחת להזהיר את עמיתייך שם מפני הנפת מאות דגלי אוייב בהתרסה נגד מדינת ישראל המעניקה להם רווחה וביטחון נדירים בקהילות ערביי המזרח התיכון?  האם הם אכן מעוניינים ואינם חוששים שבמסגרת ביטול 'הכיבוש', תתוכנן העברת מרחב אום אל פאחם עם תושביו, לרשות הפלסטינית?

מוטב היה לך להתריע בפני ח"כ יוסף ג'בארין ועמיתיו, כי לא לעולם חוסן, והציבור בישראל לא ישלים עם התפרעויות אלימות והנפת דגלי אוייב תוך חסימת דרך עירון. במקום לעורר ולעודד מהומות, מוטב שידאגו ויפעלו להרגעה ולשימור המעמד המרשים ונדיר שערביי ישראל השיגו בחריצות באווירת החופש במדינה. ההתפכחות במגזר הערבי, שמאות מאלפיו כבר משולבים חיובית ובמכובד במרבית מגוון מגזרי התעסוקה היצירתיים, התבטאה בבחירות הקודמות, כאשר המגזר המונה 21% מהציבור, העניק לרשימה המשותפת רק 12% בכנסת. למרות ש-50,000 בוחרים מהשמאל הרדיקלי הצטרפו להצבעה. וכיום, הרושם הוא שההתנערות מהרשימה המשותפת תגבר יותר, יחד עם התגברות ההשתלבות הערבית בחברה בישראל.

לכן, מאוד נקווה שייתכן שדווקא מתוך המבולקה המתרחשת כיום, ייערך שידוד מערכות חברתי גם במגזר הערבי, שיאפשר הקמת ממשלה איתנה בעזרת מעל 80 ח"כים ראויים, בכללם ערבים, דרוזים ונוצרים. לעומת כ-30 ח"כ מתנכרים שיפעלו וישמיעו קולם כחוק, מהאופוזיציה.

הממשלה תעצב חוקה נאורה בהתאם למגילת העצמאות, ובני המיעוט יחיו בישראל בשלווה כפי שחיים מיליוני בני מיעוט במדינות הלאום היווני, הטורקי, האיטלקי והספרדי, שם אינם מעוררים מהומות, לא מניפים דגלי אוייב, ולא חותרים להרס אושיות המדינות.  

אלה פני הדברים כיום, ונקווה שבבחירות הקרובות יצביעו כל אזרחי ישראל באורח המאפשר הרכבת ממשלה איתנה ללא סחיטות. ולא יפזרו כבעבר את קולותיהם בין מפלגות קיקיוניות שמגמתן מתנכרת ואינה מאפשרת משילות ראויה ונאורה.

בהערכה ובשאיפה לרגיעה ולשלום עכשיו,

ברוך תירוש

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2282 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל