פעמיים בשבוע

גיליון מס׳ 1626  

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ״ז באדר תשפ״א, 11.3.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: ״אם חקלאות כאן, מולדת כאן!״

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר:  ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ׳מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ׳נַרַטיב׳ [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁיר לְאַיְכְמַן. לְיֶבְטוּשֶׁנְקוֹ. // חובב טלפז: במלחמה כמו במלחמה, פרק ע״ג: פיגועים בחוקה. חלק ב׳. // אורי הייטנר: 1. עשור למלחמת האזרחים בסוריה. 2. צרור הערות 10.3.21. // חיימקה שפינוזה: איך הרזים? // משה גרנות: על ספרו של אברהם ב׳ יהושע ״הבת היחידה״. // ד״ר משה בן דוד: ׳חתלתולים׳ – מדוע המערב מפסיד לכל היתר? //  ארנה גולן: על ספר שיריו החדש של רון גרא ״ימים רעולים״. // בן-ציון יהושע: אימו של משיח צדקנו. // אסתר ראב: לזכר מרדכי שניר. // רות ריכטר: חַמְסִין אֲבִיבִי. // אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: כ. מִי יְתַקֵּן אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ? // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שמיני: הפגישה בחיפה עם מלנכּולי הילדה היפה. // ממקורות הש״י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים מבין הזמנים

שִׁיר לְאַיְכְמַן

אַתָּה אֲשֶׁר קִעְקַעְתָּ בִּבְשַׂר-אָדָם

כְּקַעְקֵעַ בִּבְשַׂר בְּהֵמָה

וְנַעַל הַיֶּלֶד אָסַפְתָּ  –

אֲשֶׁר רַגְלֵי

הַפְּעוּטָה הַטְּהוֹרָה

נִקְטְעָה נִשְׂרְפָה נִמְעֲכָה;

אַתָּה אֲשֶׁר זִהַמְתָּ לָעַד

שָׁמַיִם כְּחֻלִּים

בְּעַמּוּדֵי עָשָׁן-שָׁחוֹר  –

מִדֶּשֶׁן עַצְמוֹת-אָדָם;

אַתָּה אֲשֶׁר חִלַּלְתָּ מַנְגִּינוֹת  –

לְקִצְבָּן שָׁחַטְתָּ חָבַטְתָּ שָׂרַפְתָּ  –

אָרוּר אַתָּה!

[מתוך העיזבון]

לְיֶבְטוּשֶׁנְקוֹ

יֶבְטוּשֶׁנְקוֹ  –  נַעֲרִי הַתָּם וְהַנּוֹעָז  –

יְפֵה-הָעֵינַיִם,

בֶּן הָאֲדָמָה הַגְּדוֹלָה  –

וְהַנְּהָרוֹת הָרְחָבִים,

הַנְּחָלִים עִם גְּדוֹתֵיהֶם הָרַכּוֹת

שְׁתוּלוֹת עֲרָבוֹת בּוֹכִיּוֹת

וְלִבְנִים מַכְסִיפִים;

בֶּן הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר מַקְהֵלָתָהּ

שָׁרָה אֲחִידוּת  –

כַּעֲדַת-דְּבוֹרִים מְזַמְזְמוֹת

בְּיוֹם-קַיִץ, כָּבֵד, זָהוּב;

בֶּן הַצֶּ׳רְנוֹזוּמִים

וְהָעֲרָבוֹת הַמֻּשְׁלָגוֹת;

גּוּר שׁוֹצֵף,

רְחַב-כַּף

וּכְבַד-צִפֹּרֶן  –

נִצַּבְתָּ מוּל עֲדַת-זְאֵבִים

פְּרוּעָה, מְיַלֶּלֶת  –

לְבַד.

סוֹלוֹ שַׁרְתָּ  –

רַק אֶחָד!

מוּל צוּקֵי-שִׂנְאָה רַבִּים

אֶחָד מוּל רַבִּים,

עַז וְתָמִים  –

כְּנָבִיא עַל הַרְרֵי-יְרוּשָׁלַיִם

יֶבְטוּשֶׁנְקוֹ בְּנִי  –

יֶלֶד מְשַׂחֵק

עַל מְאוּרַת-פְּתָנִים...

1963

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך

״אסתר ראב / כל השירים״ (1988, 1994). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה ״המשוררת הארצישראלית הראשונה״, וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

לקראת חלוקת פרסי ישראל

ביום העצמאות תשפ״א, 2021

יעניק המכתב העיתי שני פרסי ישראל אמיתיים:

פרס ישראל בספרות העברית יוענק לסמי מיכאל

בפרס ישראל לחקר הספרות העברית יזכו שניים:

פרופ׳ נורית גוברין ופרופ׳ הלל ברזל

על החתום

אהוד בן עזר

[סמי מיכאל בן 94, הלל ברזל בן 95]

* * *

חובב טלפז

במלחמה כמו במלחמה

פרק ע״ג: פיגועים בחוקה

חלק ב׳

הערת עריכה. חלק א׳ נמצא בפרק 72 שהופץ ב-28 לפברואר 2021.

חלק ב׳ להלן נכתב בהנחה שפרק א׳ כבר נקרא.

פגיעה מס. 4: סידרת פגיעות-שרשרת –

 מאביב 2020 עד 22 בפברואר 2021

מובא בשלושה פרקי מישנה:

 4.1 עננת אי-ודאות קודרת מעל מהלך הבחירות של ה-3 בנובמבר 2020. 

 4.2 משפט בזק להדחת אזרח ממישרה פדראלית רישמית – בה האזרח כלל לא מחזיק!!! 

 4.3 החלטה שערורייתית של ביה״מ העליון הגוררת תגובה חריפה של שלושה מחבר שופטיו במיעוט.

4.1 עננת אי-וודאות קודרת

מעל מהלך הבחירות של ה-3 בנובמבר 2020

חודש מאי 2019 – היה אופטימי למדי עם ירידה מתמשכת בתחלואת הקורונה שבישרה את קיצו של גל תמותה מרתיע הרבה לפני שיתברר שזהו ״רק״ הגל הראשון בסידרה. מגפה פנדמית כזו היא כאב ראש ענק ומשתק למימשל, לכל מימשל דמוקרטי, באשר הוא! הסיבה – מתקיים צורך חיוני למזער נזקים בשני תחומים מנוגדים: הבריאות מחד והכלכלה מאידך. שכבות שונות באוכלוסיה – ע״פ: הגיל, משלח-יד, שיוך דתי, שיוך אתני, מיקום גאוגרפי, מצב גופני, מצב כלכלי – רשימה חלקית מצומצמת.  בארה״ב רחבת הידיים הריחוק הגאוגרפי מעצים את תחושת הבדידות – גורם הרסני ללכידות העם.

לאופוזיציה לשלטון יש מטרה תמידית – לקדם ככל האפשר מהלכים להחלפת השלטון. תחת מגיפה פנדמית נופלות לידיה אפשרויות רבות שלא מתקיימות במצב רגיל. במצבי חירום מסויימים השלטון הקיים רשאי לקחת סמכויות יתר. אחד הערכים היותר שמורים, גם במצבי חירום, הוא תאריך הבחירות. ניתן לבטלן או לאחר אותן תחת מגבלות מיוחדות. אבל, אין כל אפשרות להקדים את תאריך הבחירות במקום כלשהו אי-שם בנבכי החוקה האמריקנית.

מצד שני, קיימת אפשרות להקדים הצבעה לחלקים באוכלוסייה כמו חיילים, מלחים, דיפלומטים, וכיו״ב הנמצאים ביבשות רחוקות ואפילו לאזרחים אמריקנים השוהים דרך קבע או זמנית בארצות חוץ.

בעקבות אי-הוודאות ששררה בתחילת ההתפרצות הועלתה הצעה מקורית בקונגרסים של כמה סטייטס. לב ההצעה: לאור מגיפת הקורונה שסופה לא צפוי לפני יום הבחירות, ה-3 בנובמבר 2019, יש לאפשר הצבעה  מוקדמת ככל האפשר שתתבצע בעזרת מעטפות דואר שיכילו את גיליון ההצבעה. הנימוק המרכזי – אפשרות לקיומו של סגר ביום הבחירות מול השאיפה לאפשר לכל מצביע(ה) למלא את זכותו הבסיסית לבחור. הבוחר(ת) יזמין מעטפה כזו לביתו, יבצע את בחירותיו בגיליון וישלח בדואר את המעטפה החיצונית עליה ירשום את פרטיו ויחתום במקום המתאים. בתוך המעטפה החיצונית תעמוד לרשותו מעטפה נוספת רישמית שאין לכתוב עליה דבר או סימן כלשהו. את טופס גיליון ההצבעה יש להכניס למעטפה הפנימית לסגור אותה, להכניסה למעטפה החיצונית ולשלשל לתיבת הדואר.

עד כאן מתקיימת סבירות מספקת למימוש האפשרות. יתרה מזאת, זהו הליך מקובל שנעשה בו שימוש נרחב במדינה שבה אנשים נמצאים במרחק רב מביתם עקב עבודתם, לימודים, טיפול רפואי וכיו״ב. השאלה מה קורה למעטפות הממולאות שהגיעו לייעודן? איך לוודא שלא תגיע יותר ממעטפה אחת לבוחר(ת)? איך לוודא שלא תגיע מעטפה למי של הזמין כזו.

יש לדעת: אין לאזרחי ארה״ב תעודות זיהוי!!! העובדה הפשוטה להפליא הזו היא המקור לכל סוגי ההונאות בארה״ב. כל אמצעי זיהוי אחר כמו רישיון נהיגה, מיספר ביטוח לאומי, דרכון בינל״א, ואחרים – אינם מייחדים את נושאו. רישיון הנהיגה לדוגמה מנופק בסטייט. לי עצמי היו שלושה רישיונות נהיגה: האחד ממישיגן בה למדתי לדוקטוראט, השני מטקסאס אליה עברתי לתקופת הפוסט-דוקטוראט, והשלישי הישראלי. היו לי חברים עם 5 רישיונות כאלה. זה כשלעצמו פותח את האפשרות להצביע כמה פעמים לנשיא.

מופע דומה מתרחש בערים גדולות יחסית שמשתרעות משני צידי גבול הסטייטס שהן חולקות. עמיתי שעבד בחברה לה ייעצתי ששכנה בסנט לואיס (מיזורי) גר בסנט לואיס מזרח (אילינוי) סיפר לי שהזמין מעטפות להצבעה ע״פ שתי הכתובות שלו תוך ניצול התחזותו עם רישיון הנהיגה המתאים לסטייטס. לא העזתי להביך אותו בשאלה האם הצביע פעמיים? אחרי הכול, זו עדיין עבירה על החוק... אבל ממש לא כדאי לסטייט עצמו לאכוף אותה על אזרחה שלה שהצביע על תריסר נושאים נוספים שלה בגיליון הבחירות, מלבד הבחירה לנשיא, שרק בה נוצר כפל-בחירה.

הנושא הכאוב הבא – מועדי שליחת המעטפות. היו סטייטס שאיפרו לשלוח מעטפות בדואר מחודש מאי ועד ליום הבחירות (3 בנובמבר 2020). היו סטייטס שהפליאו לעשות [תחזיקו טוב]  – אישרו לשלוח את המעטפות עד 3 ימים אחרי יום הבחירות!!!

אפשרות נוספת בוצעה הפעם תוך שימוש במכונות ״דומיניון״ ליצירת גיליון הצבעה מהגיליון המקורי שהיה במעטפה הפנימית מהדואר. עם סיום תהליך בדיקת זהות המצביע, שהסתיים בהצלחה, מופרדת לתמיד המעטפה הפנימית מזו החיצונית והיא נכנסת לתור במכונת ״הדימיניון״. בהגיעה תורה מוצא הגיליון, מצולם במכונה וזו מדפיסה את הצילום וגם סופרת את כל הבחירות שנעשו בגיליון (לנשיא, סנטור, נציג הקונגרס וכו׳).

עד כאן כביכול הכול בסדר. מה עם האפשרות שזו לא סתם מדפסת עם אפשרויות חישוב סטנדרטיות? למשל, במכונה מושתל צ׳יפ זעיר שמקבל הוראה אלחוטית לשנות את הספירה מביידן לטראמפ בגיליון הזה ובכיוון הפוך בגיליון הבא... אם כך, נפתחת כאן אפשרות לשיבוש מאסיבי של תוצאת הבחירות, במיוחד לנשיאות, כי רק אלה משותפות לכל 50 הסטייטס והטריטוריות. חשוב לציין שברגע שהגיליון המקורי צולם במכונה הוא נאגר למסלול גניזה בעוד תצלומו המודפס הוא שנהפך לאובייקט הנספר. כך שאם תתבצע בדיקה נוספת, זו תהיה ״באורווה שהסוסים ברחו ממנה״ – ואלה שייספרו מחדש ייתכן שימצאו את  ה-V שנמצא בצילום אצל טראמפ כאשר היה במקור אצל ביידן או להיפך.

מסתבר שמכונת הדומיניון לא היתה בשימושן של סטייטס כמו קליפורניה, ניו יורק או טקסאס, אבל נעשה בה שימוש דווקא באותן ״המתנדנדות״ שספירת הקולות, שהופסקה למנוחת הסופרים, הראתה יתרון משמעותי לטראמפ – בסטייטס כמו ויסקונסין, מישיגן, פנסילבניה ואחרות. אלא שעם התקדמות הספירה, שארכה 5-7 ימים נוספים?!?! – הצטמק לו היתרון בהדרגה ולקראת סוף הספירה, דווקא היה זה ביידן שזכה בכולן!!!

מעניין שלא ניתנה אפשרות לבדוק את המכונות הנ״ל. באורח פלא בחרו כמה סטייטס דווקא אותן. אלא שהחברה שסיפקה אותן איננה רשומה כאמריקנית והיא כבלה את זכות השימוש בה באיסור בדיקתה ״בכדי [תחזיקו טוב מאוד] לשלול את האפשרות לחשיפת ״קניין רוחני ייחודי״ !!!  – אתה הבנת את זה ברוך? (שייקה). כך קרה שהמדינה שהמציאה את המחשב והציוד הנילווה, הכולל מדפסות, בשבעת העשורים האחרונים, ״נאלצה על כורחה״ להיעזר בחברה חיצונית המייצרת ציוד, אותו הגה נשיאה ״הדגול״ של ונצואלה – הוגו שאבס – לפני 12 שנה!  ללא יכולת לבדוק אותה, ולו רק כדי לוודא שאין בה אפשרות לקבל אותותWI-FI  מיבשת רחוקה.

הצוות המשפטי של טראמפ הפעיל חקירה מאומצת עבור חברי הקונגרס הפנימי של הסטייטס ״המתנדנדות״, ואלה הגישו עתירות דחופות לביה״מ העליון באותן הסטייטס – כולן נדחו, על, או כמעט-על – הסף, כלומר ב- No Standing או ״חוסר מעמד משפטי״. אז מה אומרת החוקה האמריקנית בנושא זה ?

By Article II of the U.S. Constitution:

Each State shall appoint, in such Manner as the Legislature thereof may direct, a Number of Electors, equal to the whole Number of Senators and Representatives to which the State may be entitled in the Congress.״

בניגוד מוחלט לסעיף הזה בחוקה  לא קבע המחוקק בסטייטס המתנדנדות מי יהיו האלקטורים המייצגים ולמי יעבירו את בחירתם. לחליפין היה זה המושל או ״מזכיר המדינה״ של הסטייטס שפעל בנידון.

מיד עם דחיית העתירות בסטייטס הוגשו שתי עתירות בעלות חשיבות עליונה לביה״מ העליון הפדראלי (SCOTUS).

העתירה הראשונה הוגשה ע״י 18 סטייטס בראשותו של ה-Attorney General (AG)  של טקסאס. העתירה נדחתה ב-No Standing!!! משפיל. במסיבת העיתונאים מיד לאחר ההחלטה שאל העותר הרהוט: ״מאין יבוא עזרי״ אם אין מזור שיבלום כמה סטייטס שפוגעות ישירות במסמך המאחד את כולנו???

האם יש לראות בהחלטות ה-SCOTUS  גישת ״לא הכל שפיט״? את זאת החליט ראש הצוות המשפטי של טראמפ – רודי ג׳וליאני, לבדוק עם עתירה שאין כל אפשרות לפוטרה ב״חוסר מעמד משפטי״. למחוקק בפנסילבניה יש רוב רפובליקני שעתר ל״עליון״ של פנסילבניה נגד המושל (דמוקרט) ששלל את זכות המחוקק בסטייט לקבוע את זהות האלקטורים.

״העליון״ של פנסילבניה דחה את העתירה ובכך עלה ״בכביש סלול״ ל- SCOTUS העותר – המועמד לנשיאות. הוא נפגע מהחלטה בלתי חוקתית של הסטייט פנסילבניה הנוגדת ישירות את Article II.

עם הגשת העתירה הודיע רודי שכאשר תתקבל ההחלטה תוגשנה מיידית עתירות בלפחות 3 סטייטס נוספים. רף הציפיות של 75 מיליוני מצביעי טראמפ נסק לרקיע התשיעי (באמריקה 9 ולא 7 כמו אצלנו)!  האם קיימת דרך לבטל את הקביעה המנוסחת באנגלית כה צחה וברורה?

ובכן, רבים מאד ועבדיכם גם – פשוט לא ״ספרנו״ את ״צפונותיו״ של SCOTUS: ״דחייה של הדיון בעתירה לתאריך שייקבע אחרי ה-20 לינואר 2021״!!! להזכיר – בתאריך הזה בשעה 12:00 כבר יושבע ג׳ו ביידן לנשיאות בת 4 שנים... נידמה לי שבצרפתית קוראים לזה: פייט א-קומפלי!!! קשה לתאר את הזעם ו״מילות החיבה״ שזרמו ברשתות מול מילות החיבה שהורעפו על SCOTUS בשטף סיטוני, עם מרכאות כפולות ברשתות ובלעדיהן במדיה של ה-PC. בצניעות ראויה - גם האימייל שלי מעמיתי וחברי שם.

4.2 משפט בזק להדחת אזרח ממישרה פדראלית רישמית –

בה האזרח כלל לא מחזיק!!!

הזעם והתיסכול של ה-75 מיליון מצביעי טראמפ התעצם והלך ככל שקרב מועד ספירת האלקטורים הרשמית-הסופית בסנאט ב-6 בינואר 2021. המוני מאוכזבים הודיעו שיבואו להפגין מול גבעת הקפיטול כנגד החלטה שהיא לדעתם נוגדת כליל ובשלמות את המתנה האדירה והייחודית בה זיכו אותם ה״אבות המייסדים״ – החוקה האמריקנית.

הערה: הביטויים המופיעים כאן הם רק שמץ קל, אפילו קליל, משלל ההתכתבויות או שיחות הטלפון שקיבלתי מעמיתיי שלא יכלו להשתתף בהפגנה הזו, שתידחה בוודאות את עבודתם היצרנית והבונה.

זרימת המפגינים התגברה אחרי חגיגות ראש השנה האזרחית וטראמפ התחייב לדבר אליהם בשטח ההתכנסות. שעות הבוקר המאוחרות בוואשינגטון הן שעות ערב אצלנו כך שהיה ביכולתי לצפות באירוע. קיוויתי שיאמר לפחות משפט אחד מול עשרות האלפים שבו להפגין את תיסכולם. ״תפגינו בשלום. אל תנסו לעלות במדרגות בנין הקפיטול ובוודאי לא להיכנס לשם.״ את זאת הוא לא אמר! אבל בוודאי שלא אמר דבר כלשהו שימריץ אותם לעשות זאת ולהפר את החוק. מה שכן ראיתי היה מעין מלכודת דבש שהוכנה בקפידה אחרי שסיים את נאומו. חיפשתי את אנשי משמר הקפיטול על המדרגות ובכניסה הראשית. לא מצאתי.

התוצאה היתה קשה וחמורה. המפגינים התקדמו במעלה המדרגות באין מפריע הכניסה היתה פנוייה ואליה נכנסו בתחילה דווקא פורעים שלא שייכים לאלפי בוחרי טראמפ. מכאן אבדה השליטה והאירוע הביא ל-4 הרוגים עשרות פצועים וקטיעת ישיבת הסנאט בראשות סגן הנשיא מייק פנס, שבה ספרו רשמית את קולות האלקטורים. הישיבה חודשה אחרי כמה שעות חרדה והסתיימה בהכרזה רשמית על ניצחונו של ביידן.

שאלתי את חבריי בארה״ב – מדוע טראמפ לא ביקש במילותיו שלו מהמון המפגינים לשמור על הכללים ולהפגין בשלום?

לרובם לא היתה תשובה. אחד הציע שכנראה קיבל הבטחה מכמה מארגנים ששלום ההפגנה מובטח. אני הצעתי להם את השערתי כדלקמן. יש מנהיגים גדולים כמו משה רבנו שהיו כבדי פה ולשון וגם מהירי חימה (״ויך את המצרי״). אז הם דאגו לקרב אליהם דוברים – רצוי ממשפחתם (אהרון ומרים).

לטראמפ עזרו רבות בני משפחתו – ילדיו הבוגרים, אבל החשוב מהם הוא חתנו ג׳ראלד קושנר – יהלום אמיתי  שלא רק עזר  לו. הוא הכין לו מתווי מהלכים קריטיים, החל מאסטרטגיית קמפיין הבחירות 2015/16 דרך תוכניות הדגל שלו ובתפקיד מוביל את תוכנית המאה והסכמי אברהם. יומיים קודם לאותו 6 בינואר, טראמפ שלח את קושנר ועוזרו המחונן אבי ברקוביץ׳ לתווך בין סעודיה לקטאר, שליחות שאמורה לסלול התקרבות ממשית בין השתיים ובהמשך אולי צירופן להסכמי אברהם. השליחות שלהם הצליחה, אבל היעדרותו של קושנר היתה קריטית במניעת משפט המפתח שכה חסר בנאומו של טראמפ.

שניים מידידי נטו לתמוך בהשערה.

עד ה-6 בינואר, נותרו הדמוקרטים עם חשש מטריד. האופנסיבה של ביידן למחיקת האג׳נדה של טראמפ היא הכרחית-ביצוע. אבל טראמפ  עצמו חי-נושם-ובועט עם נדוניה זועמת של 75 מיליון מצביעים שעלולים ״להתבטא״ כבר בנובמבר 2022 וזה מעבר לפינה החשוכה. חייבים להיפטר מהסיוט הזה אחת ולתמיד.

זהו!!

״קיימת היתכנות למשפט הדחה 2.0״  יש 14 יום עד לסיום נשיאותו של טראמפ ועד אז ניתן לערוך משפט בזק – Snap Impeachment. מישהו בוודאי הוסיף שמיטש מקונל – מנהיג הרפובליקנים בסנאט, נראה סר וזעף על מעלליו המזוויעים של טראמפ. אז הולכים על זה במלוא הקיטור.

לתזכורת - תכתיב החוקה למשפט כזה.

Section 4 of Article Two of the US Constitution: ״The President, Vice President and all civil Officers of the United States, shall be removed from Office on Impeachment for, and Conviction of, Treason, Bribery, or other high Crimes and Misdemeanors.״

Clause 6, Article 1: The Senate shall have the sole Power to try all Impeachments. When sitting for that Purpose, they shall be on Oath or Affirmation. When the President of the United States is tried, the Chief Justice shall preside: And no Person shall be convicted without the Concurrence of two thirds of the Members present.

העברה החמורה שנבחרה: Incitement  (הסתה) . למה? לאלימות או למרד או לשניהם גם יחד. נו מילא? היתכנות להצלחה בינונית – שיהיה. בעשורים האחרונים מבררים סוגיה משפטית-חוקתית קודם-כל אצל פרופ׳ אמריטיוס אלן דרשוביץ. חזיתי בראיון הטלוויזיוני – חוויה אמיתית מפי-הגבורה: ״כוונת מייסדי החוקה כפי שנכתבה היא שמדובר בהסתה מילולית ולא בפירוש חליפי כלשהו.״ ״כל התבטאות אחרת,״ הוסיף ״מיסטר אורים ותומים״ – דרשוביץ, ״היא במקרה הגרוע ביותר מבחינת הנשיא תמיכה בלתי מפורשת, וזו מוגנת בשלמות ע״י התיקון הראשון לחוקה.״

אם כך, מדוע הולכים הדמוקרטים על מהלך המוביל להפסד בסבירות שאין גבוהה ממנה?

הסיבה היא כפולה:

א. יצירת תקדים למהלך בלתי חוקתי כנגד אזרח מן השורה, מבלי שמובילי התהליך ייענשו גם כאשר יפסידו. זוהי לאקונה חמורה בעיקרון הבסיסי של הפרדת רשויות. המחוקק חוצה את מחיצת ההפרדה לעבר הרשות השופטת ועורך משפט בלתי חוקי ובלתי חוקתי לאזרח. ה-א-מ-א של הרודנות.

ב. היה ברור לחלוטין  שה Chief Justice לא ייתן ידו למהלך, ומצד שני אין ביכולתו של אף אחד לעצור את המהלך, אזי עצם קיומו מהווה תקדים מסוכן מאין כמוהו לאחד מאירועי השיא של דמוקרטיה באשר היא – בחירות לראש המדינה.

בתרגום להוויה האמריקנית – מפלגה שבידה רוב בשני בתי הקונגרס יכולה להגיש משפט הדחה לאזרח שמעמיד עצמו כמועמד לנשיאות מצד המפלגה היריבה. אם תעשה זאת אחרי ועידת המפלגה היריבה שבחרה בו כמועמדה היא תנטרל באחת את פסגת הקמפיין של היריב.

כמצופה, עבר הליך החקירות בבית הנציגים ללא הפתעות בעזרת הרוב הדמוקרטי שהוקטן משמעותית בבחירות. עד כאן ההליך חוקי אפילו אם נראה הזוי – להדיח נשיא כשנותר בס״ה שבוע לסיום כהונתו. הכדור עבר לידי מנהיגי הסנאט שחייבים להסכים ביניהם על מועד המשפט עצמו.

 כאן ערך מנהיג המיעוט מיץ׳ מקונל בדיקה חשאית עם חבריו וגילה שרק 5 עד 7 סנטורים רפובליקנים יצביעו להדחה. כל השאר יתנגדו. כלומר חסרים בין 10 ל-12 סנטורים נוספים להדחה.

אז הוא בלע (זמנית) את כעסו על טראמפ והודיע שלא יתן יד למשפט לפני ה-21 לינואר כאשר ב-20 לינואר בדיוק בצהרי היום טראמפ כבר יהיה אזרח מן המניין.

כמצופה נשיא ביה״מ העליון ג׳ון רוברטס מודיע שלא ישב בראש המשפט הזה!!!  איש לא ידרוש ממנו לתת גושפנקא למשפט-נוגד-חוקה, אפילו שאי הסכמתו מהווה מתנה שלא תסולא בפז לאיש שהוא לא חסך ממנו תיעוב.

אבל, כמצויין למעלה, שום דבר לא יעצור את ננסי פלוסי וצ׳אק שומר ללכת על זה.

 אז הלכו על זה – עד הסוף הצפוי: 57 בעד הדחה 43 נגדה שמשמעו זיכוי מוחלט!  10 סנטורים נוספים חסרו להרשעה.

תקדים מסוכן נחרט בסלע. אזרח נשפט וזוכה באופן בלתי חוקתי. עתה ניתן לשחזר זאת כנגדו או כנגד כל אזרח אחר.

4.3 החלטה שערורייתית של ביה״מ העליון

הגוררת תגובה חריפה של שלושה מחבר שופטיו במיעוט

כשבועיים אחרי הכתרת הנשיא החדש נפתח סוף סוף המשפט בעתירתו של הנשיא כנגד ההחלטה של פנסילבניה לאפשר 3 ימים נוספים מעבר ל-3 בנובמבר למעטפות להגיע ולהיכלל בספירת הקולות. המשפט נמשך כמה ימים והסתיים בהחלטה צמודה של 4 לדחות את העתירה מול 3 לקבלה.

נימוקי הרוב ניראים כפילפולים שקופים שנוסחו כתירוצים בלתי מתקבלים על דעת אנוש. אבל מה שתפס כותרות שמנות בעמודי הפתיחה של העיתונים היו משפטים ספורים ״יוצרי שלפוחיות״ בעוצמתם דווקא מנימוקי המיעוט, שנוסחו בקצרה ובהחלטיות ע״י השופט-עליון קלרנס תומאס.

״כל אחד תמה מה בעצם מצפה ביה״מ. אנחנו השופטים סירבנו למצות את הסכסוך לפני הבחירות ועתה נכשלנו לספק חוק נהיר-ביצוע לבחירות בעתיד.״

״ההחלטה שלנו להותיר את חוק הבחירות תחת תכריך של אי-בהירות מביכה בעליל.״

״עם דחייה באי-חריצת דין אנחנו מזמינים בלבול מצמית ודעיכה באימון הבוחרים בעתיד. האזרחים שבאים לבחור מצפים להרבה יותר מאיתנו.״

״עם כל הכבוד – אני [תומאס]  מתנגד.״

השופטים גורסאץ׳ ואליטו הצטרפו להתנגדותו האמיצה.

הדחייה מאפשרת לביה״מ העליון של פנסילבניה לגזול מהמחוקק את זכותו לקבוע את תהליך ומהלך הבחירות – בניגוד חזיתי ומוחלט לכתוב בחוקה - באנגלית פשוטה!!!

כאופטימיסט-חסר-תקנה יש בכל זאת בידי כמה נקודות אור שניתן לראותן באופן חיובי.

* הפגיעות הקשות בחוקה התאפשרו בעקבות גישה פאסיבית ומתחמקת של SCOTUS . כלומר ההתחמקות מנקיטת עמדה בטענות של No Standing מזמינה הזדמנויות, אם יצוצו בעתיד, שבהן ייאלצו השופטים להיכנס לעובי הקורה ולקבל החלטות שֶׁיֵשָׁמְרוּ את החוקה ע״פ שבועתם המפורשת עם יד על התנ״ך (שלהם או שלנו).

* היבהוב אור נוסף נראה כליכוד שורות אצל הרפובליקנים. במישאל שנערך במסגרת ועידת הרפובליקנים CPAC שם, לפני 9 ימים זכה טראמפ לתמיכה של 97% מהמשתתפים!!! בנאומו הוא הפיח חיים מחדש באג׳נדה שלו, התחייב לתמוך ברפובליקנים ב״בחירות האמצע״ בנובמבר 2022. הוא לא הותיר שום ספק על נכונותו לרוץ שנית ב-2024 למרות שלא הצהיר על כך במפורש.

* הצלחה מושלמת ב״בחירות האמצע״ עבור טראמפ תיחשב כזו שתביא לרוב רפובליקני בשני בתי הקונגרס. זהו Game Changer. טראמפ חטף תיקולים משמעותיים בבחירות 2016 מהסנאט הדמוקרטי, ובבחירות 2020 מבית הנציגים. גם ה-RINO (Republican In Name Only) יישמרו בנפשם מלפגוע במועמד רפובליקני כאשר הרפובליקנים שולטים בשני הבתים. שליטה כזו לקראת בחירות 2024 תחסום ניסיונות מצד הדמוקרטים לנצל הצלחה בהסתמך על הפגיעות הנ״ל בחוקה כתקדימים.

חובב טלפז

9 במרץ, 2021

* * *

אורי הייטנר

1. עשור למלחמת האזרחים בסוריה

בראשית מרץ 2011, לפני עשר שנים בדיוק, ירו חיילי צבאו של בשאר אסד, נשיא סוריה, בשלושה ילדים שציירו גרפיטי נגד המשטר בעיירה דרעא שבדרום סוריה. כאשר הוריהם המודאגים של הילדים הגיעו לבדוק מה קרה, אמרו להם החיילים: ״תשכחו מהילדים. לכו הביתה לעשות ילדים חדשים. ואם יש בעיות, נשלח אליכם הביתה חיילים שיעשו לכם ילדים.״

כעבור ימים אחדים, ב-18 במרץ, פרצו במחאה מהומות בעיר. אסד שלח את צבאו להשליט ״סדר״ בדרעא, אך המהומות נמשכו, מאות מפגינים נרצחו באש החיילים, המהומות התפשטו לערים נוספות בחורן ובהדרגה לכל רחבי סוריה. מה שהחל כמהומות בעיר אחת, נמשך כאינתיפאדה עממית ברחבי המדינה, הפך למלחמת אזרחים בין משטרו של אסד לבין רוב אזרחי סוריה, שמאסו בשלטונה הרודני של שושלת אסד. לתוך סוריה החלו להסתנן גורמים זרים, קנאים סוניים ובראש ובראשונה ארגון דאעש שניסה להשתלט על סוריה, כורדים מעיראק ומטורקיה שנועדו לחזק את כוחם של הכורדים בצפון המדינה וכוחות של חיזבאללה מלבנון שנועדו לחזק את אסד. כאשר משטרו של אסד עמד על סף התמוטטות הצטרפו למערכה איראן ורוסיה שתמכו באסד והצילו את משטרו.

מיספר ההרוגים במלחמה אינו ידוע והאומדנים נעים בין חצי מיליון למיליון איש, ומיספר גדול יותר של פצועים, רובם אזרחים, נשים וילדים. מעל 13 מיליון איש נעקרו מבתיהם, רובם עקורים בתוך סוריה ולמעלה מ-5 מיליון פליטים מחוצה לה. במלחמה גילו כל הצדדים, אך בעיקר משטרו של אסד, אכזריות נוראה, ללא כל קווים אדומים. אסד הפעיל נשק כימי נגד מתנגדיו.

היום קיימת לכאורה הפסקת אש שייצבה את המצב, כאשר אסד שולט, בחסות הכידונים הרוסיים והאיראניים, כמעט ב-2/3 מן המדינה, אך המלחמה עדין נמשכת, על אש נמוכה יותר, ובוודאי שמתחת לפני השטח הגחלים לוחשות ופתרון אינו נראה באופק.

מלחמת האזרחים בסוריה פרצה בעיצומו של ״האביב הערבי״, גל ההתקוממות נגד השליטים במדינות ערב השונות, שהחל בתוניס, עבר למצרים ולוב והתפשט לרוב ארצות ערב. בראיון לעיתון האמריקאי ״וול סטריט ג׳ורנל״ בסוף ינואר, קצת יותר מחודש טרם פרוץ מלחמת האזרחים, הסביר אסד שהאביב הערבי לא יגיע לסוריה. ״סוריה אינה מצרים,״ הוא הבהיר.

״למרות העובדה שאנו סובלים מבעיות קשות הרבה יותר ממדינות אחרות, הרי אצלנו שוררת יציבות. זאת, משום שאנו קשובים יותר לבני עמנו וקרובים יותר לעמדות ולתפיסות שבהן הם מחזיקים. כששורר מתח וכשנפערת תהום בין מדיניותה של הממשלה ובין עמדות הציבור, נפתח פתח לאי-יציבות ולאי-שקט. מצרים קיבלה סיוע אמריקני ואילו אנו נותרנו בלא כלום ותחת בידוד בין-לאומי, ובכל זאת אצלנו האנשים לא יצאו לרחובות כדי להפגין. שהרי העניין שמוציא אנשים לרחובות אינו הדרישה לרפורמות או בעיות כלכליות, אלא האמונה האידיאולוגית שלהם.״

אסד העריך שעמדותיה הקיצוניות של סוריה בשאלת היחסים עם ישראל ובסוגיה הפלשתינאית – יעניקו לה חסינות מפני גלי המחאה השוטפים את העולם הערבי, בהיותן של סוגיות אלו, לתפיסתו, מפתח להבנת הנפש הערבית והלכי הרוח בעולם הערבי, וממילא אבן בוחן לדעת הקהל הערבית – שעל-פיה היא גוזרת לשבט או לחסד את דינם של המשטרים הערביים.

המציאות, כידוע, טפחה על פניו.

ישראל הופתעה ממלחמת האזרחים עם סוריה. בישראל שלטון אסד הצטייר כיציב וההערכה היתה שאם יחלו מהומות, הן ידוכאו במהירות, בנחרצות, באכזריות וביעילות, כפי שדוכאו התקוממויות בתקופת שלטונו של חאפז אל-אסד, אביו של בשאר. כשהמלחמה פרצה וכיסאו של אסד החל להתערער, העריך שר הביטחון אהוד ברק – שבתקופה שניהל מו״מ על נסיגה מהגולן הרבה להחניף לאסד האב, אותו כינה ״מנהיג אמיץ וחכם, אביה של סוריה המודרנית,״ שקץ שלטונו של בשאר אסד הוא עניין של שבועות.

מאז שברק מסר את הערכתו חלפו עשר שנים. אסד ממשיך לשלוט וכנראה ששלטונו אינו עומד על סף קיצו. אבל במה הוא שולט? הוא שולט במדינה? הוא שולט בעם? דומני שהתובנה החשובה ביותר שסיפקה מלחמת האזרחים בסוריה, שהיא שסוריה היא פיקציה והעם הסורי הוא פיקציה.

סוריה היא מדינה מלאכותית, שכוללת את האוכלוסייה שנמצאת בתוך גבולות שנקבעו באופן שרירותי, ללא כל היגיון דמוגרפי או גיאוגרפי, בידי פקידי מעצמות קולוניאליסטיות על פי האינטרס שלהן. על פי הגבול הבינלאומי הזה, הגולן אמור היה להיות חלק מסוריה. ב״אביב הערבי״ כל המתווה שנוצר במזה״ת אחרי מלחמת העולם הראשונה קרס, בפרט בסוריה.

התובנה החשובה השנייה היא ששלטון שושלת אסד הוא שלטון של עדה קטנטנה, המונה כ-10% מאוכלוסיית סוריה (ויש הטוענים שפחות). עדה שנואה ששולטת באמצעות רודנות קשה והדוקה מאז 1969 ואשר השנאה אליה הולכת וצוברת תאוצה לאורך עשרות השנים. האכזריות הרצחנית וחסרת הגבולות של אסד, בהיאחזותו בכל מחיר בשלטון, נובעת, בין השאר, מכך שהוא יודע שאם יאבד את השלטון צפוי ג׳נוסייד של נקם בעדה העלאווית.

מדיניות ישראל לנוכח מלחמת האזרחים בסוריה היתה ועודנה חכמה ונכונה (גם אם היו שגיאות נקודתיות). עיקריה:

א. ישראל אינה מתערבת בענייניה הפנימיים של סוריה. גם כי אין זה מתפקידה לקבוע את השלטון במדינות ערביות. גם בשל זכר ההסתבכות בלבנון. ובעיקר, כיוון שכאשר חיזבאללה ודאע״ש נלחמים ביניהם, קצת קשה לתפוס צד.

ב. ישראל מעניקה סיוע הומניטרי ורפואי לאוכלוסייה הסורית בעיקר באזורים הקרובים לגבול.

ג. ישראל מגינה על ריבונותה ומגיבה על כל מקרה של זליגת ירי לתוך שטחה, בלי לבדוק אם מדובר בירי מכוון או בשוגג.

ד. ישראל מנהלת מערכה צבאית למניעת איום אסטרטגי על אינטרסים החיוניים לה: מניעת התבססות האוייב האיראני בסוריה, מניעת התבססות חיזבאללה לאורך גבולה של ישראל וסיכול העברת אמל״ח שובר שוויון לחיזבאללה בלבנון דרך סוריה, והכוונה בעיקר למיזם דיוק הטילים, שהוא איום אסטרטגי על ישראל.

ה. שמירה על עמימות ואי לקיחת אחריות על פעולותינו בסוריה, כדי לא לגרות את האוייב לתגובה. למרבה הצער, לא תמיד ישראל שומרת על הכלל הזה.

התובנה הישראלית החשובה ביותר ממלחמת האזרחים בסוריה, היא שהגולן הכרחי לביטחון ישראל ואילו היתה ישראל נסוגה מהגולן – היה זה אסון לאומי. אילו ישראל נסוגה מהגולן, היינו נאלצים להתמודד היום עם סכנה של התבססות איראן בחופי הכינרת ועם הקמת מאחזי דאע״ש וחיזבאללה על הגולן.

רק בשבוע שעבר דיווח שליחו של אובמה למו״מ בין ישראל לסוריה, פרדריק הוף, לעיתון הסעודי ״אשרק אל-אווסט״ על המו״מ המתקדם בין ישראל לסוריה, ממש עד פרוץ מלחמת האזרחים. ב-28 בפברואר 2011, ימים ספורים לפני רצח הילדים בדרעא, הציע שליחו של אובמה לאסד הצעה מפורטת להסכם שלום עם ישראל המבוסס על נסיגה לקווי 4 ביוני 1967. מתוך הכתבה: ״מסמכי הוף העלו כי המשא ומתן התבסס על נכונותו של נתניהו לחזור לגבול ה-4 ביוני, מה שמאפשר לדמשק שליטה מוחלטת בגולן, בתמורה להסכם שלום כולל, הכולל ׳ציפייה׳ ישראלית שסוריה תנתק את הקשר עם איראן.״

פרוץ מלחמת האזרחים הביא לסיום המו״מ המסוכן. היום ברור לכול איזו הרפתקה מסוכנת היתה הניסיון לסגת מהגולן. רק קומץ סרבני התפכחות, שהמילה ״טעיתי״ נעדרת מהלקסיקון שלהם, עוד סבורים שצריך היה לסגת מהגולן. הבולט בהם הוא ראש אמ״ן לשעבר אורי שגיא. שגיא הוא אבי אבות הקונספציה, המסוכנת אף יותר מזו שקדמה למלחמת יום הכיפורים, על פיה אסד (האב) קיבל החלטה אסטרטגית לחתום על הסכם שלום עם ישראל, ולשם כך חיוני שישראל תיסוג מהגולן. מאז, הוא התומך הנלהב ביותר בנסיגה מהגולן. כאשר ברק ניסה למסור את הגולן לאוייב הסורי, הוא גייס אותו, חרף יחסי העוינות ביניהם עוד מימי שירותם בצה״ל, להוביל את המו״מ.

בסופו של דבר, אחרי שאסד דחה את הצעתו של ברק לנסיגה מכל הגולן זולת כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכינרת, שגיא האשים את... ברק (!) שלא ויתר מספיק, ופירסם על כך ספר – ״היד שקפאה״. והוא לא התכוון לידו של ברק שנותרה תלויה באוויר כאשר שר החוץ הסורי פארוק א-שרע סירב ללחוץ אותה בפסגת וושינגטון, אלא לכך שברק לא עשה את הצעד האחרון כלפי סוריה.

בזמן מלחמת האזרחים שגיא המציא תיאוריה הזויה, על פיה אילו ישראל נסוגה מהגולן לא היתה פורצת מלחמת האזרחים... כלומר, אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה היתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום והעם הסורי היה מקבל את המשך השלטון העלאווי ואת אסד כמנהיג דגול ובוחר בו, בשלום ובדמוקרטיה.

הזוי, כבר אמרנו? יש לו קומץ של חסידים שוטים שמדקלמים את השטות הזאת. לספרו הראשון הוא העניק את הכותרת ״אורות בערפל״. ואכן, כמוהו כמי שנוהג בערפל כבד ומדליק אורות גבוהים, שמסנוורים אותו ואינם מאפשרים לו לראות נכוחה את המציאות.

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, לצד הנימוקים המרכזיים שלנו – הערך הציוני וההתיישבותי של הגולן, הערך הביטחוני של הגולן וחשיבות השליטה על מקורות המים של המדינה, הצגנו גם את אופי המשטר הסורי.

על כך אמרו לנו, שעמדתנו מוּטָה והיא לא נובעת משיקול דעת מקצועי, אלא אנחנו אונסים את המפה כדי שתתאים לרצון שלנו להישאר בגולן. ״האם העובדה שאתם גרים בגולן הופכת אתכם למומחים לסוריה יותר מראש אמ״ן וממזרחנים ומומחים?״

עובדה, הם טעו ואנו צדקנו. מסתבר שדווקא הם, בלהיטותם להסכם שלום בכל מחיר, איבדו אוריינטציה וניתקו קשר למציאות. מסתבר שדווקא העמדה שלהם היתה מוטה; שבויה בפנטזיה.

היום, הרוב המוחלט של הציבור הישראלי מבין שהגולן חייב להיות ישראלי ושהוא יהיה ישראלי לעד. ואף על פי כן, אף פעם אסור לנו להיות שאננים, ועלינו להמשיך לחזק ולפתח את הגולן, כדי להבטיח שהמציאות שיצרנו כאן תהיה בלתי הפיכה.

2. צרור הערות 10.3.21

* מסית ומדיח – נתניהו ביצע פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, כאשר מנע מן האוצר הכנת תקציב מדינה, כדי שיוכל לגנוב את הרוטציה. זאת, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים ביותר בתולדות המדינה. כעת, הוא מנסה לאלתר טלאים טלאים כדי להתמודד עם נזקי הפשע. כזו למשל הצעה למענק לעידוד חזרת עובדים מחל״ת. הטלאי אולתר ביום חמישי שעבר והועבר מן האוצר לבחינת משפטית במשרד המשפטים. במהלך סיור בחירות בבית קפה בירושלים הסביר נתניהו, שדרכו משכבר היא למצוא שעירים לעזאזל לכל כישלונותיו, שהסיבה שאין מענק כזה היא ש״הגנצים והיועצים המשפטיים למיניהם״ מונעים ״בחוצפתם״ את העברת המענק, והסית והדיח את בעלי העסקים להפגין במשרד המשפטים ברח׳ צלאח הדין.

ראש ממשלה בישראל, שמסית את הציבור נגד משרדי ממשלתו. איש קטן.

כפטריוט ישראלי אני מייחל בכל ליבי שבעוד שבועיים זה יגמר.

* אגדת השנאה – אהוד בן עזר וישראל בר-ניר מאשימים אותי בשנאה לנתניהו. זו האשמה חסרת שחר. אין בי שמץ של שנאה לנתניהו. אני אזרח שמותח עליו ביקורת עניינית שכולה אמת לאמתה. מנין באה אגדת ה״שנאה״? מפולחן האישיות לנתניהו. אם הוא אלוהים, הרי הוא מושלם. מי שמותח עליו ביקורת כופר באלוהותו ובמושלמותו. כיוון שהוא מושלם, ברור שמי שכופר בכך אינו עושה זאת מתוך תובנה הגיונית, כי אם מרגש בלתי רציונלי. שנאה. כמה שהטענה הזאת מגוחכת. מה שיותר מגוחך, הוא שמעריצים של נתניהו (!) מדברים בלי בושה על... שקרים.

* ממשלה אוטואימונית – יאיר לפיד מקפיד לדבר בכל הזדמנות בזכות ממשלה עם הרשימה המשותפת (או בלשונו עד לאחרונה ״הזועביז״) או בתמיכתה מבחוץ. לאמירה הזאת אתייחס הן במישור העקרוני-אידיאולוגי, והן במישור האסטרטגי-פוליטי.

במישור העקרוני מדובר במתן לגיטימציה לארגון עוין המתנגד לעצם קיומה של ישראל, תומך באויביה, תומך בטרור נגד אזרחיה. כפי שראינו רק בשנה האחרונה, תמיכתו באויבי ישראל מסתיימת ביום שהם חותמים עימה על שלום. לא בכדי הם הצביעו נגד הסכמי השלום – הם נגד שלום עם ישראל. הם מעולם לא יצאו נגד מדינות ערב כאשר נלחמו בישראל או נגד ארגוני הטרור כאשר פיגעו באזרחי ישראל. ממשלה עם ארגון כזה בתוכה היא ממשלה אוטואימונית, התוקפת את עצמה ומשמידה את עצמה. זו ממשלה שעצם הרכבה הוא ניגוד עניינים מובהק – ממשלה שתפקידה לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים שלה ולהגן על ביטחונה עם מפלגה השוללת את קיומה של ישראל, רוצה לפגוע בה, והאינטרסים שלה הם הדבר שנגדו היא נלחמת. ממשלה כזו אינה לגיטימית ואין לה יכולת קיום. היא לא תוכל לשרוד יותר ממיספר שבועות. ומה שגרוע יותר מאשר ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא ממשלה שתלויה ברצונה הרע של אותה רשימה מבחוץ. במקרה כזה, מדובר בממשלת מיעוט חסרת יכולת שלטון, שעל כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה, ויש עשרות כאלו בשבוע, תנהל מו״מ קואליציוני סחטני עם ארגון עוין. ומן הראוי לציין שהרשימה המשותפת, ברובה, היא גם מפלגה הומופובית מובהקת.

במישור הפוליטי קשה להבין מה דוחף את לפיד לתועבה הזאת. הרי הוא יודע שאין לו שום סיכוי להקים ממשלה כזו. הרי הוא יודע שתקווה חדשה וימינה לעולם לא תתנה יד לממשלה כזו. להערכתי, גם ישראל ביתנו לא. גם על פי התחזית האופטימית ביותר של יש עתיד – עם מפלגת מרב מיכאלי (מפלגת העבודה לשעבר) ומרצ (אם במקרה תעבור את אחוז החסימה) הוא רחוק מלהרכיב ממשלה.

אז מה דוחף אותו לומר את השטות הזאת? לא ברור. אולי הוא רוצה להצדיק בדיעבד את הרפתקת הניסיון להקים ממשלת פיגולים כזאת אחרי הסיבוב השלישי. אולי זה ניסיון למשוך את פליטי מרצ שאינם רוצים לבזבז את קולם על מפלגה שכנראה לא תעבור את אחוז החסימה. מה שבטוח – זה לא מקרב אותו לשלטון.

ועכשיו הוא הוסיף חטא על פשע, כאשר אמר שהוא יודע שתקווה חדשה וימינה ״יתיישרו״ ויסכימו לממשלה שנתמכת ברשימה האנטי ישראלית. הוא הרי יודע שהוא משקר. הוא אומר זאת כדי לפגוע בשתי המפלגות הללו, על מנת לבסס את מעמד יש עתיד כשנייה בסקרים, לקראת הבחירות. אבל אם הוא יבריח קולות מיש תקווה ומימינה, הוא יבריח אותם לנתניהו. באמירות הללו הוא עוד עלול להביא לניצחונו של נתניהו.

אחת הטענות של תומכי המהלך היא ״אבל גם ביבי מחזר אחרי האחים המוסלמים (רע״ם)״. זה נכון. אבל זה לא הדבר היחיד שנתניהו עושה ואיני חושב שנכון לחקות אותו. בעבורי, נתניהו ממש לא המודל לחיקוי. המטרה אינה רק להחליף את נתניהו האיש, אלא להחליף את הביביזם כתרבות שלטון. האם יש מצב שבו הרשימה המשותפת תהיה שותפה לגיטימית בממשלה? כן, בהחלט. ביום שהיא תצהיר שהיא בעד ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, נגד ״זכות״ ה״שיבה״, בעד מלחמה נחרצת בטרור ובעד שלום בין ישראל למדינות ערב, היא תהיה בהחלט פרטנר ראוי.

(אגב, באותה מידה אראה באיתמר בן גביר שותף ראוי ביום שבו יוקיע את הכהניזם הגזעני, יתמוך בשוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין, יתמוך במלחמת חורמה בטרור הגזעני המכנה את עצמו ״תג מחיר״ ויקרא לשוויון זכויות ללהט״בים).

* לידי ביזיון – בנט צריך להתפלל בכל בוקר בכוונה עצומה ״אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון״ – שחס וחלילה ימינה לא תהיה מסוגלת לתת לנתניהו את המנדט ה-61. אין לי ספק שבנט מבין את החשיבות הלאומית בהחלפת שלטון נתניהו. אין לי ספק שהוא רוצה לכהן בממשלה שתחולל שינוי. כמובן שיעדיף לעמוד בראשה, אבל ישמח גם לכהן כשר בכיר בממשלה כזאת, בוודאי בראשות סער אך גם בראשות לפיד. אלא שהוא מפחד מהבייס, וספק אם ירשה לעצמו להיות זה שימנע ממשלת ״ימין על מלא״ כלומר ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. אם יחד עם ימינה יהיה לגוש בן-גביר נתניהו רוב של 61, קשה לי להאמין שהוא יעמוד בפרץ, שהוא יעמוד בניסיון. סביר להניח שייגרר לביזיון.

* מי יקים את אוניברסיטת הגליל – יו״ר תקווה חדשה ומועמדה לראשות הממשלה גדעון סער וח״כ ד״ר יפעת שאשא ביטון, המועמדת לתפקיד שרת החינוך, ערכו סיור בגליל המזרחי. במסגרתו הם ביקרו במכללה האקדמית תל-חי, שם גם אני השתתפתי במפגש. סער נשא הצהרה על תוכנית הצפון שלו. במרכזה – הקמת אוניברסיטת הגליל. סער הזכיר שכשר החינוך הוא הקים את אוניברסיטת השומרון באריאל, האוניברסיטה היחידה שקמה בישראל לאחר 40 שנה, על אף כל ההתנגדויות, בעיקר של ועד האוניברסיטאות האינטרסנטי. יש הכרח בגידול האקדמיה בישראל לנוכח הגידול באוכלוסייה לאורך השנים. אוניברסיטת הגליל היא העוגן החשוב ביותר לפיתוח הגליל. ״אני יודע איך להקים אוניברסיטה בישראל ואני מתחייב להקים את אוניברסיטת הגליל.״ המרכיבים הנוספים בתוכנית הצפון של סער הם העלאת מקומות תעסוקה איכותיים לגליל, באמצעות תמריצים ממשלתיים למשקיעים ישראליים וזרים ופיתוח התיירות בגליל. ״זמן קצר אחרי הקמת הממשלה נציג את תכנית הגליל, שתגשר על עשר השנים האבודות של הצפון.״ יפעת שאשא ביטון חזרה אף היא על ההתחייבות להקים אוניברסיטה בגליל והצהירה: ״זו משימת חיי!״

יום קודם לכן גם נתניהו הבטיח להקים את אוניברסיטת הגליל. יש להזכיר שנתניהו ראש הממשלה 12 שנה, ובאותן 12 שנים לא הקים את האוניברסיטה, עליה החליטה הממשלה ב-2005. מי פתי ויאמין שמי שלא עשה זאת ב-12 שנים, יעשה זאת פתאום עכשיו?

* להם מותר – אני רק שאלה. אילו ליברמן או לפיד היו מפרסמים בדיוק אותן תמונות של כלבים עם טלית, תפילין וכיפה – במה החרדים היו מאשימים אותם?

התשובה היא במילה אחת.

* רוח גבית – ההחלטה הצבועה של בית ה״דין״ בהאג על חקירה נגד ישראל, היא החלטה פרו-טרוריסטית מובהקת. התמיכה של מרצ בחקירה הזאת היא פרו-פרו-טרוריסטית מובהקת.

* מיספר 3 – ניצן הורביץ הביע תמיכה בחקירת ישראל בבית ה״דין״ בהאג. הוא מבין, בוודאי, שאחד מראשי הנחקרים הוא מועמד מס׳ 3 ברשימתו – יאיר גולן. שמא הוא רוצה להיפטר ממנו?

* מהתלים בנו – איני מאמין שהסורים אינם יודעים היכן קבור אלי כהן. כל ה״חיפושים״ הם חרטא. הם מהתלים בנו.

* גבול לכל תעלול – אם ״הצעירה״ תנסה שוב לחצות את הגבול לארץ אויב – יש להניח לה לנפשה. יעשו לה מה שיעשו לה. ירצו להחזיר אותה ללא תמורה, שיחזירו. יש גבול לאחריות חד צדדית של המדינה לאזרחית סוררת.

* תירוץ לכל צ׳יקמוק – אוהדיו של החייל שסרח, אלאור אזריה, שירה בדם קר בראשו של מחבל גוסס אחרי שנפל בידינו (מי שמצדיק זאת לא יוכל שלא להצדיק סוהר שיכנס לתאו של מחבל אסיר ויירה בראשו), משתמשים בסיפורו כתירוץ לכל צ׳יקמוק. חייל גולני לא יורה במחבל שמיידה בקבוק תבערה על העמדה שלו? זה בגלל שהוא מפחד ממשפט אלאור אזריה. לוחם שנשקו נחטף אינו יורה במי שתקפו אותו וחטפו את נשקו? זאת תסמונת אלאור אזריה. כל חייל שלא יבצע את תפקידו יוכל להיתלות בתירוץ הנבוב הזה, יש לו אליבי. ומיד יפוצו זרזירי מקלדת עם ההאשמה חסרת השחר על ״הוראות פתיחה באש״, על ״החיילים שמפחדים מהפצ״ר״ ושאר הבלים וקשקושים ריקים.

כל חייל בצה״ל לתולדותיו יודע שמעשהו של אלאור אזריה הוא מעשה פלילי אסור, ושהוא יצא בזול במשפטו. כל חייל בצה״ל יודע שכאשר מיידים בו בקבוק תבערה עליו לירות במחבל. וכל חייל בצה״ל יודע שכאשר מנסים לחטוף את נשקו עליו לירות בחוטפים, כי עם הנשק הזה הם עלולים להרוג אותו ורבים אחרים.

מי שרוצים להפוך את צה״ל לכנופיה, מגבים חיילים שלא מבצעים את תפקידם מסיבה זו או אחרת, בתירוצי אזריה. אותו חייל גולני שלא ירה במחבל, לא תירץ את מעשהו בשקר הזה. הוא אמר בכנות, שהפקודות ברורות וחד משמעיות, שהוא יודע שהיה עליו לירות, אך הוא היה בהלם, קפא במקומו ולא הגיב. והוא הושעה מתפקיד לוחם.

אני יודע מכל שנותיי בסדיר ובמילואים שהוראות הפתיחה באש מחייבות ירי במי שמנסה לחטוף את הנשק. אבל השתחררתי מהמילואים לפני 15 שנים. אולי משהו השתנה? שאלתי את בניי ותשובתם הייתה חד-משמעית: אלה ההוראות, הן ברורות וכל חייל יודע אותן.

* אתגר ציוני מול מסר של ייאוש – מדינות אירופה ועמי אירופה מתמודדים עם סכנה ממשית לעתידם; איום דמוגרפי חמור, ילודה נמוכה שאינה מדביקה את קצב התמותה, משפחות קטנטנות. הם נאלצים לייבא המוני מהגרים רק כדי לקיים את המדינה, אך בכך הם מאבדים את זהותם ותרבותם.

האם בכך מתקנא שר החקלאות אלון שוסטר, כאשר הוא מציב אתגר של צמצום הילודה בישראל, בשל הצפיפות הרבה בתוכה? האם באמת זה מה שנחוץ לעם היהודי ולמדינה היהודית? האם זה האתגר הציוני?

העם היהודי בכל רחבי העולם טרם הדביק את הפער הדמוגרפי שיצרה השואה, והוא נמצא בזליגת התבוללות בגולה. לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון איש והיום – 15 מיליון. הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי מצליחים לבלום ולהאט בצורה מרשימה את הזליגה החוצה, אך למרות זאת זהו שטף גדול ומסוכן. בראיה אחראית של עתיד העם היהודי, יש לראות בעלייה ובילודה אתגר חשוב וחיובי.

שוסטר מזהיר אותנו מפני צפיפות האוכלוסייה בישראל. אילו היה אומר זאת אדם המתגורר בגוש דן, הייתי חושד בו שהוא לא חצה את גבולות חדרה וגדרה. העובדה שאיש שער הנגב אומר זאת מוזרה. הרי הוא יודע שמרחבי הנגב ריקים ומשוועים להתיישבות יהודית גדולה, כדי לשוב ולממש את הריבונות הישראלית באזור שריבונותנו בו מתערערת. בקעת הירדן ריקה ומשוועת להתיישבות. הגליל משווע להתיישבות ציונית. הגולן משווע להתיישבות.

מדינת מישור החוף צפופה, אך מדינת ישראל אינה רק מישור החוף. במקום להציב ״אתגר״ של צמצום הילודה, מן הראוי שהנהגה ציונית תציב אתגר של התיישבות ענפה ופיזור האוכלוסייה. צמצום הילודה הוא ״אתגר״ של ייאוש. אתגר של התיישבות הוא אתגר של משימה, של יצירה, של התחדשות ציונית.

* הרדופים – מדי שבוע מתארח בתוכנית קלמן-ליברמן ב״כאן״ ב׳ ד״ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספריה הלאומית, ומספר את סיפורו של שיר ישראלי. זו פינה חביבה עליי במיוחד, שעוסקת בנושא שגם אני מרבה לעסוק בו – חקר הזמר העברי.

השבוע הוקדשה הפינה לשירו של נתן יונתן בלחנו וביצועו של שלמה ארצי, ״הרדופים״. חזי סיפר שיונתן כתב את השיר בשנות השלושים לחייו, בפרספקטיבה של זקנתו העתידית, שבה יביט אחורה אל חייו ויתענג על ימי פריחתו בתקופת הפלמ״ח, מתוך תובנה ש״לא יפרח כבר פעמיים,״ כלומר אי אפשר לשחזר תקופה יפה כל כך. עמיאור תהה מה הפך את השיר לשיר זיכרון ואבל. סיבה אחת היא היותו של נתן יונתן אב שכול – הוא שכל את בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים. סיבה שנייה היא שהלחן של שלמה ארצי נוגה. הסיבה השלישית היא שהשיר התפרסם בתקופת מלחמת שלום הגליל (הסינגל נשלח לרדיו ביום פרוץ המלחמה, אך שלמה ארצי ביקש לעצור ושיחרר אותו כעבור כחודשיים), בימים שבהם נהרגו מאות חיילים, והפך למעין שיר המזוהה עם זכרם.

עמיאור העלה השערה, ולטענתו אימת אותה עם עשרות לוחמים ומפקדים, לפיה הקוד ״הרדוף״ לְהרוג בשפת הקשר הצה״לי נובע מהשיר הזה. לטענתו, לא מצא מישהו שסיפר על שימוש בקוד הזה לפני המלחמה. הקוד הקודם להרוג, הוא סיפר, היה ״שחור״. הוא הציג זאת כהשערה ואף הזמין מי שהכיר מוקדם יותר את הקוד לספר על כך. אני התגייסתי חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת שלום הגליל. וכבר בטירונות, לפני המלחמה, כאשר למדנו נדב״ר (נוהל דיבור ברשת) למדנו שהרוג = הרדוף, פצוע = פרח וכביש = שחור.

* ביד הלשון: מהר שלל חש בז – שמעתם פעם על אדם ששמו שלל? אני שמעתי ונדהמתי. איזה מין שם זה? מה, הוא נלקח שלל? והתגובה המיידית שלי הייתה ״מהר שלל חש בז.״

מהר שלל חש בז הוא השם שהנביא ישעיהו נצטווה לקרוא לבנו, ״כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר.״ כלומר, האומלל יישא כל חייו את השם הנורא הזה, רק כדי שבינקותו, בטרם יאמר אבא ואמא, יעביר לעם מסר, באמצעות שמו, על כך שאשור יכבוש את ארם ואת ישראל.

נחזור אל שלל הנ״ל. מה מתברר? מדובר בעולה מאתיופיה, שהשם שלל הוא שם חיבה, או קיצור. שמו המלא... ניחשתם נכון.

אורי הייטנר

* * *

איך הרזים?

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

איך הרזים יושבים על התחת

ולא כואב להם ולא משתפשף?

* * *

משה גרנות

במבוך התחפושות

על ספרו של אברהם ב׳ יהושע ״הבת היחידה״

הקיבוץ המאוחד 2021, 165 עמ׳

עלילת הנובלה ״הבת היחידה״ נראית על פניה פשוטה וברורה, ולפני שאנסה לצלול אל המשמעויות, אתמצת אותה בקצרה: רקֶלֶה, נערה יהודייה יפה וחכמה בת שתים עשרה, לומדת בבית ספר איטלקי, ולמורת רוחה – אביה אוסר עליה להשתתף בהצגה שמתארת את לידת ישו, וגם לא במקהלה ששרה שירים לכבוד לידת בן האלוהים. אביה, ריקרדו, חולק משרד עורך דין עם אביו ששמו סרג׳ו. סרג׳ו גרוש מאימו של ריקרדו, המתגוררת בדירה מפוארת בוונציה, כשצוות שלם של משרתים טורחים  ברווחתה – כל זה מתנה ממאהב שלה, שהוא מנהל בית החולים. בזכות קשריה, ריקרדו נבדק על ידי מיטב הרופאים, ונקבע כי יש לו גידול במוח. לאורך כל הנובלה הכול מודאגים מ״התוספת״ שבראשו, ובסוף הספר רקלה מבקרת אותו לאחר הניתוח.

במעין ניסיון לנצל את החיים לפני שהגורל עלול להתאכזר אליו, ריקרדו, איש מלבב, וגם תאב הרפתקאות מסוכנות, נוסע עם המשפחה לדולומיטים כדי לגלוש בשלג במסלולים המסוכנים ביותר, וגם נוסע על אופנוע בדרכים קפואות וחלקלקות לכפר שבו, לפי מה שסיפרה לו אימו, היא ילדה אותו ב-1943, כלומר בעצם ימי השואה, בסיוע של רופא אוסטרי.

העלילה מתרכזת בפגישות של רקלה עם המורה בגמלאות אמיליה ג׳ירוני, שמילאה מקומה של מורה שהיתה בחופשת לידה. נושא השיחה בין השתיים – שני סיפורים מתוך ספרו של אמיצ׳יס ״הלב״.

היא מתארחת אצל הסבים הקתוליים שלה (הוריה של אימה) שנותנים לה מתנות לחג המולד תוכי מדבר וספר ״הלב״. הסבא ארנסטו הוא קתולי אדוק, אבל אשתו אתיאיסטית. סבים אלה הם הוריהם של אימא של רקלה, אשתו של ריקרדו, שהתגיירה.

רקלה נפגשת עם שני תלמידים שהוריהם חולים, כמו אביה שלה, ונוסעת עם פאולו, הנהג שמשרת את המשפחה, לסבתא בוונציה, היא לארה לוצאטו, גרושתו של סבא סרג׳ו, ואחר כך – לכפר של העוזרת מרטינה, שהופקדה לשמור על כלבת הציד של המשפחה העומדת להמליט. רקלה היא בת ונכדה מאוד אהובה, וזוכה לפינוק מצד הוריה ומצד סביה העשירים.

העלילה הפשוטה לכאורה כומנת רמזים מעניינים, כמו התחפושות שמרבית הגיבורים מתעטפים בהן: רקלה מתחפשת ליהודי חרדי במסיבה בדירתה של סבתא לארה, ואילו הרב יעקב אזולאי, המכין אותה לקראת הבת מצווה, מתחפש לכומר, ומנסה להיבלע בין מחופשי הקרנבל בוונציה. סבא סרג׳ו התחפש לכומר בימי מלחמת העולם כשהיהודים נרדפו ונרצחו. רקלה רוצה את תפקיד אם האלוהים בהצגת בית הספר, ובתפקיד זוכה סברינה, שמתחנכת במנזר, כי הוריה הלומדים רפואה, ומתכוונים לעלות לישראל, אין להם אפשרות לגדל אותה בביתם. הרופא האוסטרי שהציל את חייה של לארה (סבתא של רקלה, גרושתו של סרג׳ו), מופיע כמי שהסתכן בהצלת יהודייה, אבל בהגיעו לגיל תשעים, הוא מתוודה שזאת היתה תחפושת של בעל השקפת עולם נאצית – הוא השתוקק שהגרמנים יעשו סדר בעולם, ויעמידו את העמים השונים במקום היאה להם, אבל הבין אחרי קרב סטלינגרד, שהגרמנים הולכים להפסיד את המלחמה, ולכן הכין לעצמו הגנה מפני נקמת בנות הברית בכך שהציל יהודייה.

אלפרדו, בנו של הרופא האוסטרי, מקבל תרומות מלארה, אסירת התודה, עבור בית הספר בו הוא מלמד, תרומות שבאות להודות על ההצלה שלה בימים שלהיות יהודייה היתה עבירה על החוק, אבל גם הוא אינו יכול להחזיק מעמד באצטלה של בן למציל יהודים, והוא אומר לריקרדו, מי שנולד באותו אירוע בשנת 1943, שהוא הבין שהיהודים לא שייכים לכאן (עמ׳ 77).

פאולו, הנהג הקבוע של משפחת לוצאטו היהודית, מייחל כי גם כשרקלה תהיה עורכת דין מצליחה, כמו אביה וסבה, לא תשכח לשכור את שירותיו. הוא מעיר לרקלה כי העובדה שהיהודים מוצלחים ומצליחים – זה לא ממש מוסיף אהבה מצד המקומיים, והיהודים צריכים להגיד תודה לאיטלקים (עמ׳ 81). גם המכונית שלו מחופשת – במקור ההגה היה בצד ימין, כמו באנגליה, הוא העביר אותו לצד שמאל, אבל המחוונים נשארו בצד ימין, אותם הנהג לא מסוגל לראות.

לסבתא לארה יש תופרת בחנות שבכיכר סן מרקו היקרה (אני שתיתי שם פעם כוס סודה, ועלתה לי כמו ארוחה במסעדה בארץ). היא מזמינה 4 שמלות עבור רקלה שאמורה להשתתף בנשף מסיכות בדירתה. לתופרת קוראים לוסיה, אבל לארה מכנה אותה ״מרים״, כי היא היגרה מפולין, ובוודאי היא ״קצת״ יהודייה.

למורה הזקנה אמיליה יש בת יחידה, והיא גרה באנגליה כי היא אם יחידנית, מה שמאוד לא מקובל בין מכריה הקתוליים, אבל לא מעורר תשומת לב באנגליה. המורה נטליה קסטלנו, שחזרה מחופשת לידה, מסתירה סוד: היא מותשת מהתינוק שישן ביום, ומרעיש עולמות בלילה, לכן היא מביאה לתלמידים שאלונים לעבודה עצמית, שמכין בעלה, סטודנט לרפואה, שגם בודק ונותן ציונים – כל זה כדי שתוכל להתנמנם, כשהתלמידים עסוקים בעבודה שהופקדה בידם.

רקלה יודעת את הברכה ״עלינו לשבח״ בעל-פה, ברכה שלמדה מהרב יעקב אזולאי המכין אותה ועוד שלוש בנות לטקס בת מצווה. היא מבינה שזאת ברכה שעלולה להעליב את הגויים, ולכן היא ״מחליקה״ את התרגום לאיטלקית עבור הסבא הקתולי ארנסטו, אבל הוא מבין שהברכה הזאת נועדה להכפיש את הנוצרים. רקלה מבקשת מהרב ברכה אחרת שאין בה עלבון כזה. למרבה הפליאה הרב מסכים להחליף את הברכה במזמור י״ג בתהילים, וגם שר להם את השיר של דתיה בן דויד ״אני תמיד נשאר אני״, שבוודאי משליך גם על דבריו של פאולו, הבטוח כי אפילו תהגר רקלה לישראל, איטליה תישאר תמיד המולדת שלה, והאיטלקית שפת האם שלה. אגב, רקלה מופיעה על מסלול הגלישה כולה לבושה אדום, קסדה ומגלשיים אדומים, והכול שואלים אם התחפשה לכיפה אדומה. רקלה נוכחת במשפטו של מהגר אלבני שהציג את עצמו כרווק (שוב תחפושת), נשא אישה איטלקייה, והוליד לה ילד, ומסתבר שהוא נשוי באלבניה ואב לילדים.

במרכז הנובלה מופיעים שני סיפורים של אדמונדו דה אמיצ׳יס מתוך ״הלב״: ״הסועד את אבא״ (״שומר מיטת אביו״) ו״הכתבן הקטן מפירנצה״ (״הלבלר הפלורנטיני הקטן״). בראשון ילד שומר על מיטתו של גוסס בחושבו שזה אביו, וכשהסתבר לו שאביו החלים, ואילו הגוסס הוא איש זר, מחליט הילד לא לזנוח את הגוסס ולהישאר עימו עד רגעיו האחרונים. בסיפור השני ילד חס על אביו, וממלא את תפקידו בלילות ללא שינה, שגורמים לו להידרדרות בלימודים. האב חושף את הקורבן של בנו, ומביע התפעלות, אהבה ותודה לילדו הנפלא.

בשיחה של רקלה עם המורה הזקנה אמיליה היא מסבירה מדוע העדיפה את הסיפור הראשון – כי המעשה הטוב בסיפור זה איננו כרוך ברמייה, וזאת, כנראה, דעתה של גיבורה עיקרית זאת להתחפשותן של הבריות. סבתא לארה חושבת ש״הלב״ הוא ספר לאומני שמלמד ילדים להיות פטריוטים במלחמות מיותרות. אגב, הרב אזולאי סבור שגם העם בארץ ישראל לוקה בלאומנות מופלגת (עמ׳ 144).

הקורא מתוודע לכך שהעלילה מתרחשת בשנת 1999 לפי חישוב גילו של האב (56 – נולד ב- 1943), אבל נותרת חידה: מהו שמה של העיירה שבה גרה משפחת לוצאטו – רקלה, הוריה וסבא סרג׳ו? אנחנו יודעים שהעיירה קרובה לוונציה, אך מגיעים אליה ברכבת, שיש בעיירה שלוש קתדרלות (כך אמר האופה הגמד לרקלה כשהתחמקה מלפגוש את מורתה הזקנה שנכנסה אחריה לקונדיטוריה), והרי קתדרלה לעולם נבנית בעיר מרכזית, לא בעיירה, ולעולם לא יותר מאחת בעיר. האופה נוקב בשם הקתדרלה – ״בזיליקה די סנט אנטוניו״, שסימן ההיכר שלה הוא שלושה מגדלים, ועד כמה שידיעתי בטופוגרפיה של איטליה מגעת – בזיליקה בשם זה נמצאת בעיר פאדובה, השוכנת 40 קילומטרים מערבית לוונציה. פאדובה היא רחוקה מלהיות עיירה, ולבזיליקה שלה אין שלושה מגדלים, ובוודאי אין בה שרידים של חומה רומית שלאורכה הולכת רקלה בדרכה למשרד עורכי הדין של סבה ואביה. וכן, אינני סבור ש״בזיליקה״ זהה עם ״קתדרלה״. חשבתי אולי הכוונה לעיירה מסטרֶה, שהיא כמעט פרוור של ונציה, אבל ברור שאין בה קתדרלה, ובוודאי לא שלוש קתדרלות. אני חושד בא״ב יהושע שבדה עיר איטלקית מליבו.

אהבתי את הסיפור שבוודאי חייב טונות של תחקירים על איטליה ועל יהודי איטליה, ואהבתי גם את החידה הנ״ל שאולי הצלחתי לפתור.

משה גרנות

* * *

ד״ר משה בן דוד

׳חתלתולים׳ – מדוע המערב מפסיד לכל היתר?

ספרו המרתק של פרופ׳ אמריטוס מרטין ואן קרפלד, שהטיימס הגדיר לפני מספר שנים כאחד מחשובי ההיסטוריונים הצבאיים החיים בדורנו,  Pussycats : Why the Rest keeps beating the West׳׳ – שהחל נמכר ב-׳אמזון׳ לפני כשנתיים, מהווה חוליה חשובה בשרשרת של חיבורים מכוננים כמו ׳שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית׳ של גיבון, ׳שקיעת המערב׳ של שפנגלר או ׳עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות׳ של פול קנדי, שעיצבו את אופני החשיבה והשיח האינטלקטואלי במערב במאתיים וחמישים השנים האחרונות.

היסוד המשותף לכל אותן יצירות מופת הוא הרעיון כי עוצמתן היחסית של אומות אינה קבועה, אלא מושפעת מתהליכים תרבותיים, חברתיים וכלכליים המתרחשים בתוכן. תהליכים אלו מחוללים פרצי עוצמה או חולשה, אנטרופיה או עודפי אנרגיה, המגבירים את כוחן המוחלט ואת תיאבונן של אומות לשלוט בעולם באמצעות כוחותיהם המזויינים. תולדות הפוליטיקה העולמית מצביעים על מתאם ממשי מאוד בין פריחה תרבותית וניהול נבון של החיים החברתיים והכלכליים במדינה, לבין מעמדה הבינ״ל והאפקטיביות הצבאית שלה.

לדידו של ואן קרפלד מצעד הניצחון, שהחל בסילוק המאחז המוסלמי האחרון בגרנדה שבחצי האי הספרדי בסוף המאה ה-15 ונמשך כמעט ללא הפרעה לאורך 500 שנה, ואשר בסיומו חמש מעצמות אירופיות ועימן ארה״ב שלטו בכמעט 80% משטחו הטריטוריאלי של כדור הארץ ו-100% מן האוקיינוסים והימים – היה פועל יוצא מעליונות כזו. ירידת השפעתה של אירופה זה מכבר ושל ארה״ב בדור האחרון, וההישגים העלובים של גייסותיהם החמושים עד קודקדם בשדות הקרב של וייאטנם, סומליה, עיראק אפגניסטן, סוריה ולוב, מול צבאות יחפנים המצוידים בטכנולוגיות פרימיטיביות, מעידים לדבריו, כי משהו ׳רקוב בממלכת דנמרק׳ שעל גדות הפוטומק, התמזה והסיין. Pussycats תולה את ההסבר העיקרי לכך בדעיכת הרצון לעוצמה שפיעם בבני המערב ובהתערערות ׳רוח הלחימה׳ של צבאותיהם. הללו קשורים לטעמו בחמישה גורמים עיקריים: פרקטיקות גידול הילדים וחינוכם, התפרקות הקוהרנטיות הצבאית, שילוב נשים בתפקידי לחימה, ההתמסרות לאלוהי ה-PSTD (פוסט טראומה סינדרום – ׳הלם קרב׳)  והדה-לגיטימציה של הלחימה בחברה המערבית.

ככל שהדברים נוגעים לגורם הראשון, ואן קרפלד גורס כי החברה המערבית מתעקשת מזה דור ויותר להחזיק את צעיריה במצב של אינפנטיליות כרונית המונעת מהם להתבגר בכבוד. היא עושה זאת באמצעות הורות אימפוטנטית נעדרת סמכות, שאינה יודעת להציב  גבולות של מותר ואסור. ומערכת חינוך, שמגן הילדים ואילך מנטרלת את חיוניותם,  ומתייחסת אל כולם כגאונים בפוטנציה, שחייבים להצליח בכל מחיר ואסור להם להיכשל, אפילו העניין מחייב להוריד את רף הדרישות. על אלו נוספים אגודות ועמותות לקידום, עידוד ושמירה על  זכויות הילד שצצו בדור האחרון כפטריות אחר גשם. הללו מעודדות רעיונות מטופשים, ולפיהם לילדים, מעצם היותם כאלה, יש רק זכויות ולא חובות, ולכן חובה להיענות לכל דרישותיהם, כמעט בלא יוצא מן הכלל, בלי לדרוש מהם דבר בתמורה. אחרון ולא חביב, חקיקה פרלמנטרית, המפקיעה את הילדים מרשות הוריהם והופכת אותם רכוש המדינה. בלי התחשבות ברצונותיהם של ההורים, באינסטינקטים ההוריים הבריאים ובחוקי הטבע. כאשר משווים את גישת ההורות המערבית ׳המתקדמת׳ כל כך לאותה של העולם השלישי, קשה להשתומם שהתוצאה היא צעירים מבולבלים ורכרוכיים בני עשרים ומעלה, שהדבר האחרון שהם מייחלים לו ושעולה על דעת הוריהם שיעשו, הוא להתעמת בשדה הקרב עם לוחם טאליבן אפגאני, איש דעא״ש סורי, פעיל חמאס עזתי או איש חיזבאללה לבנוני.

הגורם השני האחראי לדעת ואן קרפלד להתרופפות העוצמה הצבאית של המערב, הוא מיסמוסה של הקוהרנטיות הצבאית ביחידות הלוחמות. שנגרמה משילוב של כמה גורמים, בכללם הינדוס המסורות הצבאיות בתהליך של Reverse Engineering, הפיכת השפה הצבאית לתקינה פוליטית, שינוי נורמות ההתנהגות והיחסים החברתיים בין החיילים – והתאמתם לתרבות הפוסטמודרנית והפוסטהומנית הרווחות בחברה האזרחית. ה-DNA החיילי החדש חייב את שלטונות הצבא לגייס צבא של משפטנים, שהקפידו על קלה כחמורה, ודאגו לסלק כל הפרעה שתמנע מן המוטציות החדשות לשגשג מרמת הגדוד ועד המטה הכללי. מה שגרם לכך שלוחמים למדו לא לקלל או חלילה לשנוא את האוייב אלא להוקיר אותו, לכבד  את  הגנדר, את צבע העור, המוצא האתני, האחר ודומיהם. כל זה על חשבון התקשורת הפתוחה, הישירה והמחוספסת בין החיילים שהתקיימה פעם, ואשר שמה את הדגש על קיום הקשר האורגני בין הלוחמים ולא על אופנות חברתיות.

מערכת הקשרים ההופכים יחידים ליחידה, וחיילים לחיל נקראת אינטגרציה, בלעדיה לא תתקיים שום מסגרת לוחמת קטנה ככל שתהיה. אינטגרציה אמיתית מבוססת ברמת החיל הבודד על אינטגריטי, שפירושו יושר, נאמנות, כבוד, וירטו, ומעל הכול עשיית הדברים המועילים ליתר החברים ביחידה ולהיפך. כלומר, גם כאשר הם נעשים ואיש אינו יודע על כך, במנותק מהוראות החוק או שאלות שכר ועונש.

לדעת ואן קרפלד לא תיתכן אינטגרציה בצבא לוחם, אשר בו אנשים אינם יכולים לומר את מה שהם חושבים, ולחשוב את מה שהם אומרים, בלי לחשוש שעורכי דין יפשפשו בדבריהם ובמעשיהם. וכאשר הם עושים זאת, ומתחילים לומר דברים שקומיסרים הממונים על התקינות הפוליטית שמים להם בפה, במקום את האמת, הם מרמים את עצמם וגורמים לאחרים לרמות אותם. צבאות המערב הולכים ומתפוררים מבפנים לדעת ואן קרפלד, שכן חייליהם נדרשים להתכחש למהותם החיילית ולאינטגריטי שלהם, ובמקום שבו אין אינטגריטי לא תיתכן אינטגרציה, ההיפך מזה.

שילוב נשים בצבאות המערב התעצם ככל שהללו איבדו את יוקרתם מאז מלחמת העולם השנייה ואילך, והתקשו לגייס גברים לשורותיהם. ואן קרפלד מוצא הגיון בהצבת נשים בעלות כישורים מתאימים במקצועות שבהם הן יכולות להביא תועלת כמו גברים ואף יותר. בכלל זה תפקידי מחקר ופיתוח, מקצועות רפואיים, משפטיים, הנדסיים, ניהול כוח אדם, תפקידים לוגיסטיים ודומיהם. שכן – אם להשתמש במליצה הידועה – תפקידו היחיד!!! של צבא הוא ׳לסיים את אותה שפיכות דמים מטופשת הקרויה מלחמה כשידו על העליונה,׳ וכל מי שיכול לסייע להשגת מטרה זו, ראוי ללבוש מדים. ואולם כאשר – בהשפעת אירגונים פמיניסטיים רדיקאליים ופוליטיקאים פופוליסטיים – משנים את ייעודו של הכוח המזוין והופכים אותו ממכשיר לחימה גרידא – למקדם מכירות של שיוויון מגדרי בחברה, הוא הופך להיות צבא של חתלתולים מעוררי רחמים. ואן קרפלד מתבונן בחלחלה בתהליך שהחל בארצות הברית, ואשר חילחל מאז לכל צבאות המערב וצבר תאוצה בשנים האחרונות גם בצה״ל, שבו צבאות נתבעים בלחץ חקיקה פמיניסטית להנמיך את הנורמות, ליצור סקלת מאמצים גופנית ומנטלית מיוחדת לנשים. כזו שתאפשר להם לעבור ביתר קלות את תהליכי המיון הגבריים הקשוחים, תקל עליהן להתקבל לשירות ביחידות קרביות – ותזכה אותן בתגמולים המתלווים לכך בעיתות שלום. ובה בעת תעניק להן ברשות ובסמכות, את הפריווילגיה, להחליט מתי וכיצד (הריון, לידה, חופשת לידה) הן מפסיקות את אותה התקשרות – צרה צרורה. מציאות זו שבה נהפכים היוצרות, והזנב – שיויון מגדרי – מתחיל לכשכש בכלב – הארגון, מקעקע לדידו של ואן קרפלד את מורל הגייסות, מערער את הקוהרנטיות שלהם ומקטין את יכולתם לבצע את משימותיהם. 

התמסרות לאלוהי ה-PSTD (פוסט טראומה סינדרום) מגלה ואן קרפלד, הינה אופנה מודרנית המקטינה את הסד״כ הכשיר ללחימה בעשרות אחוזים בממוצע, ומערערת את האמון בין החיילים לבין עצמם ובינם לשלטונות הצבא. העובדה שלוחמים עתידים לאבד בשלב כזה או אחר של השירות, את חייהם או להיפצע בשדה הקרב, היתה ידועה משחר ימי ההיסטוריה. אולם קודם להולדת הפסיכולוגיה המודרנית, לא נודע כי לוחמים איבדו את שפיות דעתם או את כושרם להילחם כתוצאה מהלם קרב. אחר שהוא בוחן ביסודיות את האפוסים הקדמונים ומתחקה אחר עדויות היסטוריות ויצירות אמנות, ממלחמות יוון ורומא, אותן של ימי הביניים המאוחרים, מלחמת 30 השנה, מערכות המאה ה-18, מלחמת האזרחים האמריקאית, ומלחמות המאה העשרים, ומצליב את הללו עם דיווחים של רופאים צבאיים בני התקופה, ועם אותם של פסיכיאטרים ופסיכולוגים בני ימינו, מגיע ואן קרפלד למסקנה, כי גם אם היו מקרים שבהם יחידים איבדו את עשתונותיהם, לקו בהיסטריה, הפכו אפתיים, דיכאוניים או נמלטו בבעתה משדה הקרב, הרי שבהיעדר מודעות פוליטית, תרבותית וחברתית, והיעדר לגיטימציה ציבורית לתופעה – נותרו מקרים אלו בתור יוצא מכן הכלל, שאינו מעיד על הכלל.

בחלק מן המקרים טופלו תופעות כאלו בקשיחות, וחיילים אולצו תוך זמן קצר, כשאקדח מכוון לרקתם, לחזור ללחימה, מה שלפעמים עבד. באחרים – שוחררו הלוחמים משירות בקלון. לא אחת די היה בכך על מנת להבטיח שרק הלומי-קרב אמיתיים ישתחררו מן השירות. ומכל מקום, לדעת ואן קרפלד לא יכול להיות ספק כי הקפיצה הנחשונית במספר הלוקים ב-PSTD בימינו אינה קשורה בהכרח לכך שהמלחמה כיום נוראה משהיתה בעבר (היא לבטח אינה כזו עבור אותם נווטי מזל״ט תקיפה של חה״א האמריקאי המוצבים בנבאדה, או לתצפיתניות בבסיס כיסופים ואנשי 8200 בצה״ל, שהתלוננו על טראומה הנובעת מעיסוקם), אלא כנראה כתוצאה מן ההתנגדות למלחמה באשר היא ודה-הלגיטימציה שהיא זוכה לו בחברה המערבית מזה זמן, עניין המהווה את ההסבר האחרון שלו לשאלה מדוע הפכו הצבאות לחתלתולים.

מלחמה ולחימה זקוקים היו תמיד ללגיטימציה גורס ואן קרפלד. שכן מלחמה, מעצם היותה ׳המשך המדיניות באמצעים אחרים,׳ מפשיטה מדינות ועמים ממחלצות הציוויליזציה. לחימה, לב ליבה של אותה תופעה – היא פעילות רצחנית, שבמהלכה לא תמיד קל להבחין בין מעשה הראוי לשבח או לפשע. מנהיגים פוליטיים אינם אוהבים להיות מואשמים בתוקפנות וחיילים אינם מוכנים שיכנו אותם רוצחים. לגיטימציה ציבורית מאפשרת לראשונים כמו גם לאחרונים לגונן על עצמם מפני ערכאות פליליות או שיפוטים מוסריים, ולזכות בהערכה מן החברה.

היא הנותנת מדוע, לדעת ואן קרפלד, לפחות מאז ימי הביניים ואילך טרחו מנהיגים ומפקדים להצדיק את הסיבות ליציאתם למלחמה ואת דרך ניהולה. הרעיון שמלחמה היא חלק מהחיים, היה כה ברור, שעד להקמת חבר הלאומים, וארגון האומות המאוחדות שירש אותו, לא הושקעה אנרגיה רבה מדי בשאלה אם ניתן להסתדר בלעדיה. ואולם מאז ועד היום, בתהליך שהלך והתעצם במערב, רווחה הסברה כי מלחמה, כל מלחמה, גם כנגד כוחות רשע המאיימים על החיים והערכים היקרים ביותר, היא פשע. לטענת ואן קרפלד מדובר במגמה ניאו-פציפיסטית, המושפעת משיח הזכויות הפוסטמודרני שהתפתח בארה״ב בדור האחרון, לפיו הפרט קודם לכלל, והזכות קודמת לחובה. אלו שינו מן היסוד את היחסים הפוליטיים והמוסריים בין  יחיד לרבים, אזרח – למדינה. אם בעבר חשבו כי האדם הוא יישות חצויה, אשר צד אחד שלו מתעסק בחובותיו כלפי הכלל, וצד אחר בענייניו הפרטיים. בא שיח הזכויות החדש, הפך את היוצרות וקבע כי זכות הפרט לחיות בנוחות, ועם מינימום התערבות או הטרדה מצד המדינה, הוא חלק מהחירות. מה שהצמיח סוג חדש זה של מוסריות אנוכית, מעוגנת בחוק ומנוגדת לעולם הערכים של הקרבה, כבוד והתחשבות בצרכי הכלל, שלאורם חינכו מאז ומעולם חיילים והקימו צבאות. במקום שבו הפרט קודם לכלל, הזכות קודמת לחובה, אי אפשר להעניק לגיטימציה לשום מלחמה, וקשה עד בלתי אפשרי כנראה להצמיח צבאות גיבורים אשר ישושו אלי קרב.

למרות שהספר מתמקד בבחינת הסיבות שהובילו להידרדרות רוח ההקרבה הלאומית במערב והתפתחות המנטליות החתלתולית בקרב הגייסות, אין נטענת בו הטענה, שרוח הלחימה היא האחראית היחידה לתוצאות כל מאורע צבאי. ושהיא מהווה את הסיבה היחידה לכך, שהמערב נכשל שוב ושוב בעימות עם צבאות היחפנים של העולם השלישי.

להצלחה או לכישלון במערכות יש די והותר ראיות המצביעות על תרומת גורמים אחרים. מנהיגות בכל הרמות, אירגון והפעלה יעילים של הכוחות, פיקוד איכותי, תורת לחימה אפקטיבית, אמצעי לחימה וגורמים רבים אחרים עשויים להשפיע על התוצאה. לא אחת רוח הלחימה היא הנפגעת העיקרית מחולשת יתר מרכיבי המשוואה, וככל שהדברים נוגעים בצבאות ארה״ב, אירופה וישראל – יש לטענת ואן קרפלד סימוכין לטענה, כי האסקלציה בתופעת ה-PSTD שהסתמנה למן סוף האלף הקודם ומאז ועד היום, קשורה במישרין לאי הצלחתם להשיג את מטרות המלחמה. שכן, כדבריו – אין מזור מוצלח יותר לעצבים רופפים מאשר ניצחון.

ואן קרפלד גם אינו שותף לחזון האפוקליפטי לפיו אחר שלוחמי דעא״ש, גבעת אל נוסרה, בוקו חראם  ואחרים – הובסו במזרח התיכון ובאפריקה, הם יאתגרו בטרור את אירופה או ארה״ב. שכן למערב יש לדעתו יתרון צבאי כה גדול על אותן כנופיות, שהן יובסו בלא מאמץ מיוחד, למרות הלהט הקנאי ונכונות ההקרבה של לוחמיהם. ועם זאת חלקו האחרון של הספר עוסק בסכנת הטרור האיסלמי והאיום הנשקף ממנו למערב, ומציע כמה כיווני מחשבה מעניינים לגבי ההתפתחויות בעתיד, מה שהופך את החיבור רלוונטי ועדכני.

מרטין ואן קרפלד שייך לזרם ההיסטוריונים האנליטיים, והוא ממשיך בכך ענקים כמו סיר מיקל האוורד וסיר גוהן קיגן. כמותם הוא מתאמץ לקרא את החיבורים ההיסטוריים כפי שמחבריהם התכוונו שיקראו, ומנתח אותם בלי לפרק ולהרכיב אותם מחדש, על מנת שיעלו בקנה אחד עם  נוחיותו וטעמיו, כדרכם של חסידי הדה-קונסטרוקציוניזם והסטוריונים ׳עכשווים׳. את העצמיות היצירתית ונקודת הראות הסובייקטיווית שלו הוא משקיע בחילוץ ההיגיון המערכתי של נושא המחקר מתוך ים הפרטים, וזיהוי  ׳חוקי טבע׳ המסבירים את דרך פעולתו.

ברוח זו ניתן להבין את מאמציו לבחון את השפעת הנשים על הלחימה, תופעת הלם הקרב (אף קודם ששמה נודע ברבים), פרקטיקות גידול הילדים ויתר הנושאים הנזכרים לעיל. לשם כך הוא שוחה באוקיינוס ההיסטורי הכולל את האפוסים של הומרוס, ׳מלחמת הפלופונס׳ של תוקידידס, ׳ההיסטוריה׳ של פוליביוס, ׳אמנות המלחמה׳ של מקיוואלי ועוד... עניין המסביר גם את פשר מראי המקום המרובים כל כך בחיבור, שנועדו לאפשר לקורא לחשוף מקורות מפורטים ולהתעמק בהם בעצמו.

ואן קרפלד כותב כדרכו בצורה ישירה, בלא להצטעצע במילים דו-משמעיות ולהקפיד על תכתיבי הפוליטיקלי קורקט. לעיתים הוא מתפרץ בהתרסה מתגרה, בעיקר כאשר הוא מתייחס להישגי הפמיניזם הרדיקאלי, שעל מנת לשפר את מעמד הנשים בחברה, הנמיך בשלב ראשון את רף האיכות של הצבא, רק על מנת להפוך אותו בהמשך לא אטרקטיבי מספיק... אפילו עבורן...  העובדה שוואן קרפלד הצליח לקפל את התיזה המקורית שלו לתוך מסגרת מצומצמת המחזיקה, כולל הערות שוליים, פחות  ממאתיים עמודים – מהווה גם היא יתרון חשוב. שכן הספר מברר את הבר מן המוץ ומאפשר לקורא לנצל את הזמן המושקע בקריאה באופן מיטבי.

הגם שמדובר כאמור בספר ׳קטן׳ על פי ההגדרות המקובלות, טווח ההתבוננות שלו הוא נרחב והוא מיועד לקוראים שונים. בראש ובראשונה לאנשי הצבא כמובן. בעיקר אותם המשרתים בצבאות אותם ואן קרפלד מכנה בשם הלא מחמיא  Pussycats– הנאלצים לחיות במציאות המתוארת בספר ולקבל אותה כמבטאת אבן דרך נוספת במצעד הקידמה.

פיתגם סיני עתיק אומר שהמקום הטוב ביותר להתחבא בו הוא מתחת למנורה, לא מן הנמנע הוא שהספר יסייע לאנשי הצבא ברמות השונות להבין, כי המציאות שבה הם חיים פגומה ובעייתית, ואם אכן כך יקרה... דיינו. אלופים בצה״ל יוכלו למצוא בו נקודות ראות מעניינות לגבי האתגרים עימם נדרשו קודמיהם להתמודד, בזמנים ובמקומות שונים, לשם יצירת קוהרנטיות יחידתית, תוך שילוב נכון של נשים במערכים צבאיים ההולמים את כישוריהן, ולהיחשף לדיעות לא שיגרתיות לגבי שיעור ההצלחה בהפעלת  פרקטיקות שונות מאלו הנוהגות כיום לחיזוק רוח הלחימה של הגייסות. 

השפעת החברה על הצבא בכלל והסכנה האורבת לו מהפיכתו כר ניסויים לרעיונות פוסט-מודרניים ופוסט הומניים, תענין מן הסתם יותר את האזרח המשכיל. לפוליטיקאים במדינה דמוקרטית קל לערוך ניסויים על צבאותיהם. כי צבא הוא  אירגון ממושמע מטבעו, הכפוף לדרג הפוליטי וניזון מקופת המדינה. השאלה מה יעלה בסופו של הניסוי הנוכחי, ועד כמה הפיכת הצבא לסניף קידמי של ה-NOW (אירגון נשים לאומי – הגדול באירגוני הנשים בארה״ב) תסייע לו להשיג את המטרות הצבאיות שמציב לו הדרג המדיני – מעוררת הירהורים נוגים למדי. פוליטיקאיות פמיניסטיות מובהקות בישראל או באירופה, כמו למשל שרת החוץ השוודית שהצהירה, בעקבות פלישת הצבא הרוסי לחצי האי קרים, כי התגובה המתאימה לאגרסיביות המאצ׳ואיסטית של פוטין היא ׳מדיניות חוץ פמיניסטית, שתתבסס על ייצוגיות, משאבים וכבוד,׳ יוכלו אולי לבחון בעקבות קריאת הספר, עד כמה הן קרובות לממש את חזונן, באמצעות חתלתולי המחמד הצבאיים שהן מטפחות.

יתר הקוראים יוכלו כמובן למצוא סקירה מפורטת למדי על המהפכה המנטלית בעניינים הצבאיים, שהתרחשה במהלך 30 השנים האחרונות ועל השפעתה על ביצועיהם הלקויים של הצבאות מאז ועד היום.

אם לסכם את כל האמור לעיל, Pussycats מהווה מרגלית של דעת, הכתוב בצורה קולחת ומגרה למחשבה. מומלץ, מומלץ, מומלץ!

אל״מ (מיל׳) ד״ר משה בן-דוד (בנדה)

* * *

ארנה גולן

גם בימים רעולים  עולה לפתע תקווה לפרץ אור

על ספר שיריו החדש של רון גרא

ימים רעולים

הוצאת צבעונים, 2021, 90 עמ׳

ציור העטיפה: נורית צדרבוים

הספר מוקדש ״לילדיי האהובים דפנה ושי״

לפני כשנה הופיע ספר שיריו  של רון גרא, ״הבהוב אחד של חסד״. הספר שהיה רב מימדים ביחס לקודמיו, כלל מבחר מכל 12 ספרי השירה שהוציא מאז שנת 1982, כמו גם שירים חדשים. שירי הספר ותהליכי התפתחות הפואטיקה הייחודית שלו היו מרשימים מאוד,  וכתבתי רשימה שהוכתרה בשם, ששיקף להבנתי, את ייחודה של יצירתו: ״חשיפה אמיצה של קיום פיסי ונפשי מיוסר ופרדוקס שירי מקסים.״

הפעם, עם הופעת ספר השירים החדש, מוסיף ומתקיים  אותו עיקרון שירי אך במפתיע גם התגוון.  במה? ניתן לומר  כי שירתו של גרא, שתמיד היא אישית בתכלית וממוקדת  ב״אני״ אך בכך מעניקה מבע לקיום אנושי שמעבר לו, הפעם ניתן להבחין תחילה כי הייאוש והכאב העצימו.  דומה כי הקיום הפך מיוסר יותר ואף כי גרא מעולם לא התיימר ולא שאף, כאמור, למבע לשאלות ״אוניברסליות״, בכך היה ייחודו והיתה עוצמתו, כי האישי הפך רב משמעותי והובע בדרכים עשירות גם כשהעמיק. אלא שהפעם חל גם שינוי נוסף, עקרוני מפתיע ומעניין, ועל מנת שיובן טוב יותר, ראוי אולי שאסביר תחילה  למה התכוונתי ברשימה ההיא.

וכך כתבתי בין השאר: ״המאלף הוא שכל התהליך של התעשרות גוברת של התובנות שבשירים כמו גם של כוחם השירי, הולך וגובר דווקא במקביל לתהליך המחמיר בחייו האישיים, כאשר  הם הופכים לקיום נפשי ופיסי מיוסר. כלומר – דווקא השירים טעוני הכאב והחשופים עד עירום הנפש, שירים שעולמם הוא של ייסורים, סבל, בדידות, היעדר אהבה, גבריות  וזוגיות, כישלון, ולבסוף אפילו תחושה של הסוף המתקרב (וכמובן אין טעם להשוות  למציאות חייו של המשורר, שהיה מנהל בית ספר בין השאר), דווקא השירים האלה, שהם אינם ארוכים, מרתקים את הקורא בכוחם הפיוטי ו׳מקסימים׳ אותו. וכך נוצר מה שאני מכנה ׳הפרדוקס השירי המקסים׳.״

ואולי לזה התכוון המשורר עצמו כשכתב עתה כמוטו לספרו החדש: ״ציפור כי תפרוש  כנפיה במעופה, תיראה שבעתיים יפה , גם אם תתגלה ביטנה.״ ודומה כי  זו היא משמעות המיטאפורה של הציפור וביטנה: משורר כי יפרוש את כנפי השיר שלו, ייראה יפה יותר מהמציאות, אפילו יתגלה כאבו, חולשתו, פגיעותו, והאינטימיות שלו. השירה אינה רק מבע לנפש, אלא גם שיקום תדמיתה בעיני המשורר עצמו, העושה חשבון ימיו ודרכו.

ומה קורה בספר החדש?

אולי נציץ בשיר הקצרצר שעל שמו קרוי הספר והוא מופיע על העטיפה: ״ימים רעולים״ (עמ׳ 24), וכך נחתור גם להבנת משמעות השם:

לא יכול לכופף את הימים

השמש אינה שושבינתי.

התודעה מגישה דמעה

קימורי הלילה פולשים

כזמר  של פרידה.

כעץ בשלכת עמוס הרהורים

נשען על ימים רעולים.

השיר הזה, כשירים אחרים, כאמור,  התפרסם בעיתון האינטרנטי הזה, הלא הוא ״חדשות  בן עזר״. ולא פלא. כי הרי זה עיתון המשלב תרומות אינטלקטואליות ויצירתיות מתחומי המעשה והפוליטיקה עם תרומות מעולם הספרות, היצירה והתרבות בכלל. אכן, רון גרא אינו מבקש להתמודד עם שאלות מוסריות, פוליטיות, חברתיות וכיוצא באלו. אבל התמודדותו עם שאלות ה״אני״ שלו, מקנות אופי אוניברסלי לשיריו. שהרי לכאורה לשון השיר פשוטה ומובנת ו״פתוחה״, אך בפועל, פעמים רבות כמו בשיר הזה, היא מיטאפורית, מגייסת באופן מקורי במיוחד  את הטבע לשירותה, ומתגלה כבעלת עומק נפשי רב.

כי מה הם ימים רעולים? כמדומה, התואר הזה בא מלשון רעלה, כלומר – ימים מכוסים, סתומים, אפלים, לא מובנים, חסומים. לפי השיר הם ימים שאין לדובר שליטה בהם, לא ניתן לכופפם, והם טעונים כעין ברזיליות,  ואילו השמש שאמורה לזרוח בהם, אינה שושבינה שם לאיזו שמחה. לעומת זאת, הדמעה, הבכי, מציפים את התודעה. וגם בלילה, שחור הלילה דומה לכיסויים קמורים נושאי מוות ועוד בזמר אירוני. והוא עצמו – דומה לעץ שהשיר את עליו והוא  חשוף ופגיע וכמו נטול חיים, ועל מה יישען? על ימים אטומים. בקיצור – ייאוש. אבל כמה יפה מובע הייאוש הזה!!! ובאיזו עוצמה ודחיסות! ממש ״הפרדוקס המקסים״.

אבל גם שירים שאינם מובעים  בלשון מיטאפורית רוכשים עוצמה מכוח המודעות, הישירות, ובזכות מתן ביטוי לכאב באופן ייחודי.  למשל השיר: ״תזכורת״ ( עמ׳ 73). מעניין גם לציין, שגוברת ברוב שירי הספר הנטייה למבע בטורים בני מילה, שתיים או שלוש, שמובאות כמוטחות בתודעת המשורר עצמו.

הזכירה לי את רגליי / השזופות / השריריות / זיכרונה לא נמוג./  בחיר הבריאה / ראתה בי. / ״חזית און״  אמרה./ עתה / קלסתרי נסוג / אינו  קורן / שבילי פנים חורצים/ בי / חתכים./ מבע של ריק.

מי היא אותה ״היא״ בדיוק, אין לכך כל חשיבות. היא, שהכירה אותו בבחרותו או בכל זמן כשגילם און אנושי וגברי,  משמשת כמראה אכזרית של דמות המשורר, שחיצוניותו מגלמת גם את פנימיותו. את היעדר הגבריות והכוח הפיזי מחד, ואת היעדר הכוח הרוחני מאידך, היעדר שהומר ב״ריק״ מוחלט.

ואכן, ללא ספק, בספר הזה  מעמיק המבע לקיום אישי פיסי ונפשי  מיוסר וכאוב אפילו לעומת הספר הקודם. ניתן בו מבע להתגברות הייסורים והבדידות, וגובר יסוד ההרהור וחשבון הנפש מתוך רגישות עצומה לכל תנודה נפשית. זו היא האזנה אמיצה פנימה וזה הוא המאפיין העיקר של רבים משירי  הספר, כנות עד כדי פציעה עצמית. אלא שתוך כך גם הפיכתה למבע שירי עשיר וטעון יופי, עם זאת,  המעניין הוא, שבאופן מפתיע נגלה עתה שינוי, סימני חיים ושמחה גם בתוך הקיום המר הזה. למשל בשיר הקצרצר – רוב השירים הם קצרים. – ״קורי ערגה״ (עמ׳ 20):

העץ בחלוני / מביט בי ענוגות./ רגליי יחפות / הריצפה קרה / הקירות לוהטים. / בבואתי קולטת שחוק ילדים / חדווה מתחדשת / בצמרת,/ רוח ודהרת מכוניות / מתיזה קורי ערגה.

נכון, הריצפה קרה, אבל החום חודר לקירות, ושחוק ילדים פתאום מגיע, והעץ מביט ענוגות ולא בזעם ואפילו יש חדווה בצמרתו. בקיצור – יש חיים וערגה לחיים! וזו תמורה חשובה שעוד נראה מניין היא באה. אפילו בשיר שנקרא ״שאון ליבי״ (עמ׳ 54) ומדבר על רגעי עצב שבהם הוא מתקשר לשח״ל ועושים לו א.ק.ג (לא יאומן על מה הוא מעז לכתוב! איזו פריצת דרך!) אפילו בשיר זה, ״במתיקות״. לפתע הוא מודה על רגעי מתיקות של קשר אנושי ולו דרך הטלפון.

כמובן מאליו, שירי הספר הזה נתחברו בימי הקורונה, ועל כך יעידו גם שירים אחדים המציינים זאת במפורש. וכאן טמונה ההפתעה הגדולה של הספר, האופטימיות הנרמזת שראינו, ואפילו תהיה  גם חריגה מפתיעה מגבולות ״האני״ לעבר ״בעייה כללית״. ודווקא בימים מטורפים, דווקא בשירים הללו, שנתחברו בתקופה שמעצימה את הבדידות ואת הכאב והחשש מהגרוע מכל, דווקא בהם מתגלה לפתע תקווה, עמומה או גלוייה, כמו גם ניצוצות של תחושה של טוב.

 ניקח לדוגמא גם את השיר ״בידוד״ (עמ׳ 12), שפירסומו הראשון היה  ב״חדשות בן עזר״, שעורכו היטיב להבחין, כאמור, כבר מזמן בכישרון השירי שלפניו (והשיר התפרסם  בגיליון 1525):

בבידודו / לבבו ישיח / על חייו. / על אי הסדר. / על שנטע / ולא קצר פירותיו./ על מתיו./  על זו שנישרכה / על אחרת שאהב. / על הזבובים / על הפרעושים / שמיררו חייו. / על דיוקנו העצוב השרוי בכלוב. // בא אביב / שמיים אין שמש /  שלכת סתיו שורקת / משמיים נשמע הדין. / ארץ יראה / הלוך מתון. // הוא ביד קטנה / חמה / נאחז בחיים.

ימי בידוד. חשבון נפש קשה  מייסר, אמיתי , וללא רחמים. והכול הודייה כטעויות או כישלונות של עצמו שלא ידע לנהל את חייו, לא ידע לקצור את יבולו, את ״פירותיו״, בשום תחום. חייו האישיים היו כחיים עם ״זבובים ופרעושים״ מיטאפוריים, עם כאבים ללא מרפא וללא אהבה. והנה, דווקא  בעודו בבידוד, בשעה שאפילו הטבע אינו מבשר כל טובה למרות שהאביב הגיע ורק גזר דין נורא של מוות נרמז כאילו נשמע, דווקא אז  כשהוא כמו שרוי בכלוב, דווקא אז הוא נאחז בחיים: דווקא אז ידו חמה, מלאת חיים, קטנה אך נאחזת ולראשונה, נאבקת! לא נכנעת לייאוש.

הדברים נאמרים אפילו ביתר מפורשות בשיר הקצרצר הבא, ״במחוז קורונה״:

 במחוז קורונה / אין דרך רקומה בתחרה / אביב לא פורח. //  חצוצרת השמש / תפרוץ דרך / לגאולה./ עץ השקד / יתמלא בפריחה.

 הדברים האלה מלאי התקווה במפתיע אינם זקוקים לפירוש. האביב כמו תמיד במגיפה אינו פורח. שום דרך לא רקומה ביופי של פרפרים. אבל גאולה תבוא. השמש כמו תתקע בחצוצרה של גאולה ועץ השקד (של ט״ו בשבט) תהיה בו פריחה והוא יבשר חיים. ואנחנו שואלים את עצמנו, מניין באה ההתחיות הזו של המשורר?  ודומה, כי  אם נפנה לביוגרפיה שלו, נמצא  שהקדשת הספר מרמזת משהו, הגאולה תבוא כנראה גם בזכות הקשר עם ילדיו, שאולי התחזק, שכן הספר מוקדש להם: ״לילדיי האהובים דפנה ושי.״

שירים רבים נושאים את חותם ימי הקורונה, רון גרא הוא מראשוני המגיבים עליה אבל גם מראשוני המספידים את קורבנותיה בשיר (עמ׳ 25), ולכן, כמובן,  לא בכולם מצוייה תקווה של ממש.

אבל נעיין בשיר אחד נוסף שהמגיפה מצוייה בשמו: ״פערי קורונה״, ומצויין בראשו כי  ״נכתב בראש השנה תשפ״א״ (עמ׳ 57), והקורא  תמה: פערים? וכי ידובר בו בפערים חברתיים? כלכליים? ודאי שלא. ודאי שלא במה שהקורא יצפה, אלא באורח אירוני – דווקא  במימד האישי. ואם כן, במה? הנה השיר הקצרצר והטעון:

ישבנו על אבני השפה / פוצצנו רימונים / גרעינים אדומים בלענו./ הירח פער את ראשינו / המס את הבושה / התחבקנו./  היום / עומדת שעת ההתרחקות / ורק זום.// שעת דמדומים / פרושה כקשת / עם כמיהה / לשעת ברכה וחסד.

ובכן, ערב השנה החדשה היה ערב של חסד, של ישיבה בחוץ על הכביש, על אבני השפה – הרי זמן בידוד ואי אפשר לשבת בפנים – אבל דווקא שם, עם אכילת הרימונים, לא איזו ארוחת פאר, היה  רגע של חסד, ״התחבקנו״. ומי צריך  יותר מזה? התיאור ״הפשוט״ בעצם רווי סמליות. הצבע האדום כצבע האהבה, אבני השפה  כדיבור אמיתי בשפה, כי את הגרעינים פוצצו, הבקיעו את המחיצות. ולכן גם הירח ״פער״ את הראשים, פתח אותם לקירבה אישית ואנושית. נכון, הוא אומר, היום כבר שוב ישנה התרחקות ודיבור רק בזום, אבל לא ייאוש כמו במרבית שירי ייסוריו, אלא דווקא בשעת דמדומים עולה כמיהה לברכה וחסד!

ואולי נשלים את הדברים בשיר מפתיע במיוחד ולא מן הספר אלא שזה עתה  פורסם ב״חדשות בן עזר״ בגיליון כמעט אחרון, 1622, וכותרתו ״ענווה״. האמת, ממש לא האמנתי תחילה שהשיר נכתב, לפחות לפי סיומו, בידיו של גרא. ואם כך, מה קורה לו  היום, דווקא כשהמגיפה אינה נעלמת מחיינו ואילו מצבו הבריאותי אך מחמיר? והנה ההפתעה. כך הולך השיר:

מעדר במחשבותיי. / בוקע בקיעים. / פוסע בדד בעורקי / הליל. / צל הנצח מלווני. // תמים עימו / ועם אנשים.// סדר ויופי במעשי בראשית / שואל / ונאלם למולם. // איכה בין אדם לאדם / תופי קללה רועמים / פלוגות סער בדוקות / צינה ורומח./ מגיפה גורפת בזרועותיה, / מולקת // אנשים לרוב. // לחתור אל  / מעמקי המעמקים / עד יתפרץ סכר / אור. / מן העולם ועד העולם. / מרבדי פרחים יישאו יופיים / בתוכנו שלום ייתן קולו. // ענווה תיגאל מעלבונן של / שאלות / שלווה בוטחת / תהא פוסעת / בפרוץ רוחות קרות.

אין ספק, המגיפה נזכרת במפורש ובמיטאפוריקה מרשימה. היא גורפת בזרועותיה כאישה את בני האדם החולים וכמו מולקת את ראשם מעליהם כעופות. ואת האימה הזאת  הוא חושף דווקא בלילה המאיים, אך על רקע ההכרה המפעמת בו לפתע ביופי ובסדר הטבוע בסידרי בראשית של העולם.

אלא שההפתעה גדולה עוד יותר. שהרי הכרה זו עולה בו דווקא כאשר צל הנצח מלווה אותו, צל המוות, והוא בבדידות מוחלטת, כמו פוסע לבד בעורקי הליל, והלילה רוכש יישות ממשית. וכל הגילוי המפתיע הזה על העולם גם בא לו  בתהליך נפשי ומחשבתי כאוב: הוא כמו עודר במחשבותיו עד כדי יצירת בקיעים בהן כמו היו אדמה או סלע, ובבדידותו הוא מדמה את עצמו  כפוסע בעורקי הליל ו״צל הנצח״ מרחף עליו, והוא? הוא ״תמים״ עימו ועם בני האדם בכלל, שלם ומשלים, (כאן הוא נסמך על האמירה התנ״כית בדברים פרק ל״ב פסוק ד׳, ״הצור תמים פועלו,״ ואמנם  שיריו רצופים רימזי מקרא). הוא אפילו ״נאלם״ מרוב התפעמות. וכל התהליך המורכב הזה הזה נמסר במילים ספורות!

אלא שאז, בבית השני, על רקע מעשי בראשית, מזדקרים מעשי האדם הקלוקלים, האיבה בין אדם לאדם, הקללה המרעישה כתופים, פלוגות הסער, ואפילו המגיפה.

ומה תהיה תגובתו? הוא קורא לפרוץ למעמקים (שעל אדמתם הילך תחילה) כדי לחשוף את האור שיפרוץ ויציף את כל העולם כמו במעין נבואת שלום מקראית: מרבדי פרחים ישאו את יופיים, והשלום יהיה בהם וישמיע קולו (ולא תופי איבה). והענווה – וזה מפתיע במיוחד, ענווה ולא גאווה והתנשאות –  היא שתפתור סוף סוף את השאלות ותביא שלווה שבביטחון ותתגבר על ״רוחות קרות״ של איבה ומגיפה.

שיר מעניין מאד ואופטימי, שיר של אף על פי כן,  שאכן ראוי לסיים בו ואף לקוות שרון גרא  אכן שאב כוחות חדשים וגם מהעולם הסובב. ולאחר ספר שירים זה נקווה שניזכה להמשך יצירתו  העשירה בתוכנה ובלשונה. אך מזמינה  כל קורא.

ארנה גולן

* * *

בן-ציון יהושע

אימו של משיח צדקנו

״מיכאל לא היה ככל הילדים,״ פתחה וסיפרה אימא, ״הוא היה מלאך ואתה ילד ככל הילדים. אתה ילד יפה ונבון,  אבל אתה ככל הילדים שצומחות להם שיני חלב, שהולכים לגן ולבית ספר, משרתים בצבא ומקימים בית ומשפחה. מיכאל אחיך היה ילד יפה וחכם שהוריד את השמיים לארץ כמו פתותי שלג, כמו כדורי ברד וממטרי גשם, כמו ברק ורעם. הוא ירד משמיים ויום אחד נסק אל מעבר לעננים, לירח ולכוכבים ונעלם בין שביל החלב לשביל הזהב. קרידו, ילד יקר שלי, אתה בן זקונים שלנו, ילד שבא לעולם רגע לפני שהרחם שלי נסגר לעולמים. אתה הילד שבא לעולם במקום המלאך שלי שעלה למרומים.״

אימא השתתקה.

״ספרי לי אימא, ספרי,״ התחננתי.

״אבא ואני התפללנו יום ולילה בתקווה שעכשיו נזכה סוף סוף לילד שלנו. הלכנו למיטב הרופאים ולכל הידעונים, המכשפות, המקובלים והצדיקים. חלפו שנים עד שהריתי אבל העוברים בבטני לא שרדו, כך שנה אחר שנה. היינו מעבר לייאוש.

״חלפו עוד כמה שנים עד שסוף סוף הייתי בחודש התשיעי להריוני. הימים ימי מאורעות הדמים בארץ ישראל, מאות רבות של  יהודים, ערבים ואנגלים נהרגו בלי סיבה מתקבלת על הדעת. יריות נורו מכל עבר. כמדי יום יצאתי לבלקון להאכיל את הדרורים והצוצלות שבשעה היעודה באו לאכול פתותי לחם מכף ידי. בוקר אחד גיליתי לתדהמתי, שרעם המלחמה, קריאת הכרוז העיוור ל׳הלוויה׳ ויבבות המקוננות הבריחו את בעלי הכנף למחוזות אחרים. בעלי הכנף לא עמדו מול טרטור המקלעים וריחות אבקת שריפה שלא הותירו אוויר לנשימה. אמבולנסים יצאו ובאו בצפירות אימתניות. מוכרי העיתונים הקטנים סלסלו בחוצות ירושלים כותרות על הרוגים ופצועים.

״כמנהגי מדי ערב, ישבתי על שרפרף קש בבלקון וציפיתי לבריזות שמטפסות מן הים ומלטפות את הרי ירושלים. נשמתי את ניחוח הגרניום והרוזמרין שגדלו פרא, לגמתי ׳טורקי קטן׳ שבישלתי בפינג׳ן ונשמתי את ניחוח צמחי התבלין שגדלו בפחים ירוקים כסגולה נגד עין רעה. מלמלתי תפילה והבטתי אל הרחוב. ראיתי חבורת נערים משחקים ׳סְטַנְגָה׳ – כדורגל ירושלמי בין מדרכות. כדורי הצלפים שרקו מעל ראשיהם והם המשיכו לשחק כאילו אין מחר. לא יכולתי לעמוד מנגד ולראות נערים שחלב אימם על שפתם עוד רגע ייפגעו מכדור תועה או מירי צלף. לא הבנתי למה ההורים אינם מרחיקים את ילדיהם מאש התופת. ליבי אמר שהיום יישפך דם. מישהו ימות היום. צרחתי מהבלקון על הנערים: ׳בשם אלוהים וכל הצדיקים, תיזהרו! תשמרו על חייכם!׳ – והם התעלמו ממני ומקריאותיי. התחננתי והם בזו לי. באין ברירה, ירדתי במדרגות בקושי רב וגררתי את עצמי ואת הבטן הגדולה אל הרחוב. נעמדתי מול הנערים והתחננתי ממעמקי ליבי: ׳בחורים, שעת מלחמה. הכנופיות מבקשות את גופנו והאנגלים את נפשנו. אלוהים מעמיד אותנו במבחן. היריות הולכות ומתקרבות לכאן. לכל כדור יש כתובת. ליבי אומר שהיום או מחר מישהו ימות כאן. בבקשה מכם, לכו לבית כנסת, תקראו תהילים, תזעקו סליחות ובשיברון לב תבקשו רחמים מבורא עולם. אולי תרחק מאתנו הרעה.״

״נוריאל, אתה צודק. עם הורים כאלה מוטב שהנערים האלה יהיו יתומים ואימא שלהם אלמנה. הורים שמחפשים רק את השקט והשלווה ושמחים שהילדים אינם עומדים להם על הראש עם דרישות אין סופיות. הנערים היו בגיל שבו צמחה להם פלומת שפם מטופשת מתחת לאף. הם התנהגו כמו חמורי פרא. גם אם תחליף לחמור את האוכף חמור יישאר חמור. מי שמגדל קוצים בל יתפלא שבחצרו לא יגדלו ורדים. הם הציעו את המצעים הם ישנו בהם. הנערים המשיכו לשחק, צחקו וצעקו בקולי קולות וקולי נבלע בתוך ההמולה ושריקות הכדורים. חשתי מושפלת. חמור חמורתיים אחד לגלג עליי ואמר: ׳יא פלומה, לכי מכאן לפני שיקרה אסון. עוד מעט יתקעו גול ישר לבטן הגדולה שלך ותמותי יחד עם העובר שלך.׳ פרחח אחד הוסיף משלו ואמר: ׳גברת פלומה, את חולת ירח שהולכת בלילות על הגג יחד עם השכנה שלך רומיה  המכשפה. משוגעת אחת זה כמו מאה.׳

״הנערים בעטו בחוזקה בכדור שפגע בדלתות הברזל הנעולות של החנויות. הכדור חזר כבומרנג לגדה השנייה של הרחוב, ופגע בדלתות החנויות שמנגד. אינני יודעת מי היה מטורף יותר הכדור או הנערים. עמדתי כנציב מלח לצד הנערים המשתוללים והזלתי דמעות. חלפה דקה או שתיים והכדור שטס בין המדרכות פגע בשער הברזל של ׳אדון סחלב׳ מהממתקים, עף לחנות של אליהו מהדגים וכמו בומרנג חזר ופגע בבטן שלי. נפלתי ארצה מעולפת. סיפרו לי שהנערים היו חיוורים כמו סיד. פחד אלוהים נפל עליהם. הם חששו שאני והעובר נמות והם יואשמו ברצח. בתושייה רבה הם עקרו כנף משער החצר, הפכו אותה לאלונקה ונשאו אותי הביתה. כשפקחתי את עיניי זעקתי מעוצמת הכאב. לא הפסקתי לגנוח ולנשוך את השפתיים. הרגשתי שאני מתה-חיה הצופה בהלוויה שלי עצמי.״

״אתה צודק. עם אבא אף פעם לא היה פשוט. שיקרתי וסיפרתי לו שהחלקתי במדרגות. ידעתי שהוא חמום מוח והוא עלול לקחת את הנבוט ממאורעות שלושים ושש כשהיה גפיר ולפצח לנערים את הראשים כמו שמפצחים פיסטוקים וגרעיני אבטיח בטריבונה של כדורגל. כל השכונה ידעה את האמת חוץ מאבא. הוא היה אומלל. הוא ציפה לילד שיאמר אחריו ׳קדיש׳ והילד הזה היה עלול למות לפני שנולד. אבא הביט בי חסר אונים, הסתובב בבית ללא תכלית. עבר  מפינה לפינה כמו אסיר בטיול יומי, עישן בשרשרת והעמיד פנים שהעסקים כרגיל. הוא לא רצה להתגלות בחולשתו אך לא יכול היה להסתיר את עיניו האדומות ואת קולו החנוק ולפתע אמר: ׳פלומה, שתדעי לך שאם הילד ימות בבטן שלך אני אהרוג את עצמי.׳ אף אחד לא יכול היה לנחם את אבא, שציפה בקוצר רוח לחבוק בן.

״איזו שאלה? בטח שהיה רופא. דוקטור נפתלי היֶקֶה, שעלה מגרמניה לא מזמן, הגיע עם תיק העור הנפוח, מצויד בשפם מברשת של צ׳רלי צ׳פלין וגם הלך כמוהו, רק בלי מקל הליכה. כולם, ובראשם אבא, נאלמו דום וציפו לדעת מה בפי הדוקטור – האם העובר חי או מת? הדוקטור הצמיד לבטן שלי את הסטטוסקופ ולאחר רגעים ארוכים של הקשבה, הביט בנו מתוך משקפי הכסף הקטנים התקועים לו בקצה האף, ראה את פנינו הנפולות ואמר, ספק בגרמנית ספק בעברית: יא יא, אתם פינסטר אלמנט,  עושים קטסטרופה. קטן-עובר שלכם עכשיו לחיות, קטן-עובר אולי אחר-כך למות, קטן-עובר אולי להיות אינווליד. אימא שלכם  עכשיו לא למות. אולי אחר-כך.׳ הדוקטור שלף מכיס מעילו מטפחת לבנה וניגב את פניו בתחושת קבס מהנשיקות שהעטירה עליו רומיה המכשפה. כולנו נשמנו לרווחה. מאז, בכל מסיבת פורים, אבא היה מצחיק אותנו. הוא הדביק לעצמו שפם של צ׳רלי צ׳פלין, לבש חלוק רופאים, שם  צינורית גומי על הצוואר ואמר במבטא גרמני כבד: ׳אך זו...אני דוקטור נפתלי, אני לבדוק מאמא שלכם...׳

״כן, היתה מיילדת. הזעיקו את רייזל המיילדת ממאה שערים, כי הדרך להר הצופים היתה מסוכנת. הערבים בשיח׳ ג׳ראח ירו והשליכו בקבוקי תבערה גם על אמבולנסים והאנגלים עמדו מן הצד והעלימו עין. בטחתי ברייזל המיילדת, כי היא כבר יילדה מאות תינוקות בריאים ושלמים, שנעשו אברכים במאה שערים, הגיעו לכיכר השבת וצעקו: ׳שאבעס, שאבעס.׳ צירי הלידה החלו בטרם עת. הגורל שלי היה נתון לחסד או לשבט בידי המיילדת. דוקטור נפתלי ששמע שהבאנו מיילדת כעס ואמר: ׳זה פרימיטיב פון אפריקה, שיולדת כמו בבון של ג׳ונגל... אישה נורמל יולדת בית חולים של הֶר דוקטור ואלאך. שם היגיינה יש. שם גם ׳קַייְזֶרְשְנִיט׳ יש, מה קוראים ניתוח קיסרי, שם פראו פלומה לא מת. גם קטן-עובר לא מת.׳

״זעקותיי זעזעו את הבית. המכשפה רומיה יצאה להגנתי והבעירה קטורת שהתנפצה כמטחי יריות. היא גם צלתה בצלים על הפרימוס כדי שהריח והמחנק יגרשו את השדים. הריח חסם לי את דרכי הנשימה. חשתי שבעוד רגע התקרה תיפול לי על הראש מחוסר אוויר. כמה שכנות סקרניות תקעו את הפרצוף-תחת שלהן לתוך החלון  וחסמו לי את האור ואת האוויר. אבא צעק עליהן כדי שיסתלקו והן המשיכו לעמוד כמו פוסטמה. אבא תפס עצבים והכניס לפעולה את הנבוט הידוע לשמצה. החטיף מכה פה, מכה שם, וסוף סוף יכולתי לנשום קצת לרווחה, אבל הלידה בוששה להגיע וחבלי הלידה היו קשים מנשוא. המיילדת רייזל שראתה את פניי הדאוגות ניסתה לעודד אותי: ׳סניורה פלומה, בעזרת השם תלדי לשלום. אולי זה ילד עם ראש גדול, או זה חס ושלום לידת עכוז, שזו סכנה גדולה. השם ירחם. אני במלחמה עם כוחות השאול. פעם אני מנצחת ופעם הם מנצחים. מה לעשות, לפעמים לילית לוקחת את הנשמה של העובר. אני מתפללת שבעזרת השם היא לא תיקח גם את הנשמה של היולדת.׳

״נתקפתי בפחד מוות ממילות העידוד של המיילדת. למראה פניי המודאגות, אבא ורומיה  נסעו, למרות הסכנה בדרכים, בטנדר ההובלות של עובדיה ישר לקבר רחל, בואכה בית לחם. עובדיה הנהג חושב שאלוהים ברא צפצפה באוטו כדי שתיתן בנזין לאוטו. הוא צפר כל הדרך כדי לפנות את הדרך מהעגלות, מסוסים, מגמלים ומחמורים.  שבע פעמים כרכה רומיה  חוט שני סביב קברה של רחל אימנו, שגם היא התקשתה בלידתה. אבא סיפר שרומיה המכשפה התחננה: ׳יא רחל אימנו, יא אימא של כל היולדות המתקשות ללדת, את שמחוללת נסים, בחייך תעשי טובה, תעזרי לשכנה שלי סיניורה פלומה בת מרים שתלד לשלום, שהיא והעובר שלה יהיו בריאים ושלמים. שרק המיילדת האשכנזית, מה קוראים לה רייזל, לא תהרוג אותם, יא ריבונו של עולם.׳ כשחזרו מקבר רחל עדיין נמשכו הצירים. רומיה  קשרה את חוט השני על הבטן שלי שבע פעמים וחיכינו לנס הגדול.״

״הבית העלה צחנה של ריחות הקטורת ועשן  הבצלים הצלויים של רומיה.  בחדר הסמוך זעקו חכם דואק המקובל וחניכי בית היתומים בלומנטל: ׳אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים, מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.׳ התכווצויות שרירי הרחם באו גלים גלים, אך העובר לא יצא לאוויר העולם. זעקותיי הלכו וגברו. הבית היה אחוז טירוף. ילדי בית היתומים נתקפו בבהלה. אבא, שתמיד העמיד פנים של גיבור, התחיל לבכות ולהתייפח כמו ילדה שגנבו לה את הסרט מהקוקיות שלה. חכם דואק ליטף את ראשו של אבא ואמר לו מילות נחמה: ׳תהיה גבר סניור שמשון! תהיה גבר! תבטיח לי שאם היולדת והוולד לא ישרדו, אתה תאמר בקול: ׳ה׳ נתן וה׳ לקח. יהי שם ה׳ מבורך׳ ובעזרת השם עוד השנה אמצא לך זיווג עם נוות בית הגונה שתלד לך בנים זכרים.׳ ואבא אמר: ׳כבוד חכם דואק, אני אוהב את פלומה מאור עיניי. אני אוהב את התינוק שבבטן שלה. אקפוץ על פסי הרכבת אם פלומה שלי והבן זכר שלי ימותו.׳ חכם דואק נזף באבא: ׳סניור שמשון, אל תטיל דופי במעשי הקדוש ברוך הוא. הוא נותן לנו חיים והוא גם נוטל אותם.׳

״אבא העז ואמר: ׳כבודו, יש לי תחושה שפיל יושב לי על הלב. האיחוד ביני לבין פלומה הוא כל כך חזק עד שאפילו אלוהים לא יכול להבדיל בינינו. אם היא תמות והעובר ימות גם אני אמות.׳

״כמנהג הרבנים חכם דואק צבט את לחיו של אבא ואמר: ׳ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה.׳ הוא התעטף בטלית, כיסה את ראשו עד שנעלם מעינינו ושמענו אותו לוחש: ׳כפרת עוונות, כפרת עוונות.׳

״השכנה רומיה הביאה קערת שמן והדליקה פתילות צמר, ששטו על פני השמן כספינות הצלה. האור הדלוח של נרות השמן הטיל צללים מרצדים על הקירות הגבוהים. חכם דואק פקח את עיניו ואמר: ׳אלו מלאכי השם צבאות, שבאו לפקוד את הבית הזה. אני מצווה על המלאכים הקדושים, על האבות, האימהות, הנביאים והתנאים, לבוא לעזרת היולדת פלומה בת מרים. בשמיים לא אוטמים אוזניים לזעקת אם הכורעת ללדת. תרחיקו מכאן את רומיה בעלת הכשפים, עובדת כוכבים ומזלות. זאת, רחמנא ליצלן, ׳שֵׁד׳ שמסתתר בתוך ׳שָׁדַי׳ של המזוזה.׳ איש לא התחשב בדרישתו של חכם דואק מחשש לפגיעתה הרעה של רומיה.

״קרידו, כפי שאתה רואה, תודה לאל שרדתי את הלידה. העובר הוציא סוף סוף את הראש הגדול שלו ורייזל המיילדת קלטה אותו אל תוך לוע פעור של פרוות זאבה, ואמרה: ׳אתה ילד של הטבע, לא אימך ילדה אותך אלא הזאבה.׳ כשהבחינה בזרבובית של הוולד, היא קראה לאבא: ׳סניור שמשון, תן את מה שהבטחת. זה עובר עם בלי עין רעה... הבאתי לך בן זכר.׳ חלפה עוד דקה והמיילדת פרצה בקריאות זעקה: ׳שאלוהים ישמור. שאלוהים ישמור, זה ילד לא נורמלי... זה ילד שלא ראיתי מעולם... זה ילד מפלצת.  יש לו שני ראשים. שני ראשים. מעולם לא ראיתי עובר שבא לעולם עם שני ראשים...׳

״אבא ואני לא ידענו את עצמנו מרוב תדהמה. לא ידענו אם לשמוח או לבכות על הילד הזה שבא לעולם. לאחר רגעים של מבוכה אמרתי לאבא: ׳שמשון קרידו, שנים על שנים התפללתי ליד המזוזה לאליהו הנביא שאכנס להיריון. שנים ניסינו ולא הצלחנו. עכשיו כשבא סוף סוף בן זכר לעולם – למה קיבלנו תינוק שיש לו שני ראשים? למה זה מגיע לי?׳ שאלתי ואבא, כדרכו, התחיל לבכות כמו ילד שלקחו לו צעצוע.

״חכם דואק היה נרגש ביותר. שמח יותר משמח. הוא יצא במחול דרווישים כמו שראיתי פעם בטורקיה. רומיה  תופפה על פח ריק והמקובל רקד. כולו אושר על הולדת תינוק עם שני ראשים.  כשהפסיק לרקוד הוא תקע בשופר גדול ואמר: ׳אשרינו שזכינו. משיח בן דוד בא לשערי ירושלים. נאמר בספרים הקדושים כי בימות המשיח יבואו לעולם גדי עם שני ראשים, כבשה עם שני ראשים, עגל עם שני ראשים וראו גם ראו, זה נס משמיים, בשכונתנו הצנועה בא לעולם ילד עם שני ראשים. זה אלפיים שנה שאנחנו מצפים לבואו של משיח צדקנו לירושלים, רכוב על חמור לבן ואליהו הנביא צועד לפניו, תוקע בשופר גדול ומכריז: באה שעת הגאולה. באה שעת הגאולה. ובאורח פלא, האיש הרדום מתחת גפנו והאישה המתערסלת מתחת לתאנתה יקומו לקבל את פני משיח צדקנו,׳  אמר חכם דואק.

״העוף המוליך את הקול הפיץ את השמועה על הולדתו של תינוק בעל שני ראשים. התדהמה היתה גדולה. קודם בחצר ביתנו, אחר כך בשכונה ובחוצות ירושלים ותוך יום אחד נפוצה השמועה בכל פלשתינה-א״י ואומרים כי נשלחו טלגרמות לעיתונים בעולם. הבשורה הייתה כרעם ביום בהיר וכאש בשדה קוצים. מוכרי העיתונים הקטנים זעקו כותרות ברחוב יפו, קינג ג׳ורג׳ ובן-יהודה: ׳רק היום. תינוק עם שני ראשים בירושלים. מצפים לביאת המשיח.׳ ברגע אחד נחטפו העיתונים ויצאו בזה אחר זה מהדורות מיוחדות שזרזירי-עט הוסיפו פרטים כיד דמיונם הטוב. ירושלים וארץ ישראל וכנראה גם בעולם כולו ציפו לגדולות ונצורות ממשיח צדקנו. בכוללים במאה שערים ובבני ברק שתו עד דלא ידע ורקדו במעגלים לצלילי קלרינט, כינורות ורעם תופים.

״מה אומר לך נוריאל, העולם השתגע, קשה להאמין שזה לא חלום. כולם שמחו ורק אני ואבא בכינו יום ולילה שנולד לנו ילד עם שני ראשים. כל כך ציפיתי לחבוק תינוק מתוק בזרועותיי ולהיניק אותו ומצאתי את עצמי חובקת תינוק בעל שני ראשים. הדבר היחיד שהיה טוב בכל הסיפור הזה, שרייזל המיילדת סירבה לקבל תשלום בטענה שזה תינוק של שני ראשים שמבשר על ביאת המשיח ועל זה היא לא מקבלת תשלום.

״תושבי ירושלים היו גאים שהנס התרחש דווקא בעירם, תושבי השכונה היו גאים שהסימנים המובהקים של ביאת המשיח מתרחשים דווקא בשכונתם. השכנות בחצר כבר ראו את עצמן מחותנות של המלך המשיח והתווכחו אם הוא אשכנזי או ספרדי ורומיה אמרה שאפילו חכם שרעבי הוציא פסק הלכה שהמשיח הוא תימני. ההמונים התבצרו על חלונות הבית כדי לחזות במו עיניהם בילד בעל שני הראשים. רומיה, בלי טיפת בושה, עמדה בשער החצר וגבתה גרוש מכל סקרן שביקש לצפות בתינוקו של משיח, תינוק עם שני ראשים שבא לבשר על הגאולה. רומיה הבטיחה לצופים ולצופות נקודת תצפית משובחת. אבא ניסה להרחיק  את המתקהלים בדברי נועם ובמתק שפתיים, אבל הקהל שהגיע בהמוניו סירב להישמע לבקשותיו ולתחנוניו של אבא ואמרו: ׳כבר שילמנו, מגיע לנו לראות!׳ באין ברירה, הנבוט הידוע של אבא חולל נפלאות ומי שטעם את טעמו המתוק של הנבוט נס על נפשו חבול בגופו ובנפשו וללא גרוש בכיסו. מהר מאוד אבא החרים עד הגרוש האחרון בקופת השרצים של רומיה  וגירש את הצופים הלא קרואים. וכמו שמודיעה המשטרה: הסדר הושב על כנו.

״אבא ואני חשנו שעוד מעט יאשפזו אותנו ב׳עזרת נשים׳, בית המשוגעים בכניסה לירושלים. אבא היה בדיכאון ופחדתי שיקבל התקף בלב, ואמרתי לו בחצי פה: ׳שמשון, נשמה שלי, אל תהיה עצוב. אני אוהבת את הילד הזה גם אם יש לו שני ראשים ושייסלח לי המשיח אם אגיד לו שעם כל הכבוד לו ולאליהו הנביא שמלווה אותו, שאין קשר בין הראשים של הבן שלנו לגאולת עם ישראל. אני מביטה בתינוק ורואה שהוא בסך הכול ילד יפה ומתוק שמאחורי הראש הגדול שלו יש ראש נוסף ללא עיניים, אף ופה. סתם ראש. נדמה לי שהילד מחייך, אני מביטה בו ובוכה. כשיחזרו הכוחות שלי, אעמוד ליד המזוזה ואגיד בקול גדול: ׳תודה לך אליהו הנביא, שעמדת בהבטחתך וזיכית אותי בבן זכר... אבל למה כבודו לא יכול היה להביא לי ילד רגיל כמו כל הילדים, כמוך למשל נוריאל, למה?!׳

״מה אומר לך קרידו. ברית מילה כזה לא היה ולא יהיה. תוהו ובוהו, מהומת אלוהים. המונים הגיעו מרחבי ירושלים ופרבריה ומכל קצות הארץ. עיתונאים וצלמים. רכבת מיוחדת הגיעה לתחנה בירושלים. על כל הצרות גם המנצח אוסוביצקי הגיע באבטובוס עם ׳ראשון לציון מארש – תזמורת מכבי אש ראשון-לציון׳ כדי לכבד את המעמד. רעם התופים, יללות החלילים ותרועות  החצוצרות הפחידו את ההמון, את בעלי הכנף שהתעופפו למחוזות אחרים ואת חתולי אשפתות וכלבי רחוב שהסתתרו מחשש שיאונה להם רע. אם לא היה די ברעש התזמורת, הופעלו גם רמקולים שפוצצו לנו את הראש והצטרפו לרעש וההמולה. מחשש לאובדן שליטה, משטרת ירושלים הביאה סוסים מיומנים לפיזור הפגנות וגם אוטו שמתיז מים מסריחים שצובעים בלי מצפון את הבגדים. דובר המשטרה דיווח לעיתונות ולרדיו שיש חשש שההתקהלות תהפוך להפגנה שתעורר את היישוב העברי למרי נגד המנדט הבריטי. משנמשכה ההמולה והכביש נחסם והקהל לא זז מעמדותיו, קראה המשטרה הבריטית ליחידות הסער של הגוֹרְקָה הנפאלים, אלה שאוכלים נחשים שלוש פעמים ביום ויודעים להשליט סדר תוך דקות אחדות במחיר של  עצמות שבורות ועומס כבד על חדרי המיון בהדסה, ביקור חולים, משגב-לדך ובית-חולים ואלאך, מה שקוראים היום ׳שערי-צדק׳.

״בית-הכנסת היה מלא מפה לפה. נשים סקרניות תפסו עמדות הצצה בעזרת נשים. הכול היו דרוכים לרגע שבו אשא את התינוק מעלה מעלה כמו ספר תורה וההמונים יצפו בתינוק בעל שני ראשים ואז יכרעו ויפלו אפיים ארצה בפני משיח צדקנו. בתום הברית, שבו ניתן לו השם ׳מיכאל׳, החזקתי את התינוק בזרועותיי, הסרתי את הכובע מראשו של מיכאל והרמתי אותו מעלה מעלה כשאני מלאה כל כולי, עד כלות, תעצומות של רגש, לב ותקווה. הצגתי את ראשו של מיכאל לעיני הנשים בעזרה ולעיני באי בית הכנסת ולעיני ההמונים שצבאו על החלונות. הייתה דממת מוות. הייתי חסרת אונים למראה התינוק היפה שזכיתי לו וכולי ציפייה שגם עתידו יהיה יפה. נפלה דממה.

״כן, כרגיל, אבא ראה את עצמו גיבור היום כאילו הוא ילד את מיכאל. הוא חייך וצחק לצורך ושלא לצורך והצמיד את בקבוק הערק לגרונו ובקבק בחדווה ובגיל את ׳חלב הציפורים׳, כפי שקרא לערק מהול במים קרים. שתוי כמו לוט, הוא לקח את המיקרופון לידו ואמר בקולו העבה והמטיל אימה הישר לרמקולים של ׳אלבינגר׳ בע״מ: ׳קהל יקר, תודה שבאתם לבריתו של בננו מיכאל ישמור אותו אלוהים. אתם באתם היום לראות תינוק בעל שני ראשים ואתם מופתעים שיש לרך הנולד רק ראש אחד, בריא לחלוטין והוא יפה ככל הילדים. אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם. נערים פושעים בעטו בכדורגל הישר לבטנה של רעייתי האהובה פלומה והכדור פגע בראשו של העובר ורק בנס העובר נותר בחיים יחד עם אימו. שתדעו לכם שמדי יום דוקטור נפתלי, שיחיה ויאריך ימים, ביקר את התינוק שלנו וציווה לשים על ראשו קומפרסים ולהתפלל שלא יהיה לנו תינוק דפקט. מה אגיד לכם, מיכאל שלנו מצץ כל טיפת חלב ותוך שמונה ימים, ברוך השם, הנפיחות שעל ראשו הלכה והצטמקה. מתינוק בעל שני ראשים קיבלנו, בן פורת יוסף, תינוק יפה תואר, חייכן ושמנמן, שהראש הנוסף נעלם ורק כדור טניס נותר צמוד לראשו. חלפו עוד כמה ימים וכדור הטניס הצטמצם לכדור פינג פונג. וכפי שאתם יודעים, פינג פונג על הראש ובחלקי גוף אחרים הוא כבר לא  יוצא דופן בשכונה שלנו שבה יש, ברוך השם, בעלי מום מכל סוג ומין: עיוורים, פיסחים, בעלי גיבנת, חירשים ואילמים, אפילו בעלי יבלות בקצה החוטם וכדור טניס שגדל להם בצוואר. זיכה אותנו הקדוש ברוך הוא שבשכונתנו יש כמה וכמה משוגעים ושיכורים, שצועקים מבוקר ועד לילה ומוסיפים חיים לשכונה. קהל יקר, עוד שבוע גם כדור הפינג פונג של מיכאל בננו ייעלם מראשו. ותסלחו לי אם אומר לכם שלא פגשתי את החמור של המשיח, לא את הלבן ולא את השחור, אבל כשאני מסתכל סביב אני רואה שחמורו של משיח כבר כאן והוא מסתובב בתוך הקהל הקדוש!׳

״הקהל פרץ בצחוק ורק חכם דואק היה מדוכא עד עפר ש׳סימני הגאולה׳ נעלמו. פניו של המקובל היו נפולות, פרצוף של תשעה-באב, והוא שיגר מבטי רצח אליי ואל אבא, כאילו קלקלנו לו את ביאת המשיח. חכם דואק  נטל את המיקרופון מידיו של אבא ובפנים הפוכות בקול שבור ורצוץ, נפנף באצבע מאיימת לעברו של אבא, ואמר: ״קהל קדוש, כמעט זכינו לביאת המשיח. חוטאים אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ. לסדום ולעמורה דימינו .ציפינו לעולם חֶסֶד יִבֶָּנֶה, אבל בר מינן, דור של חוטאים הרחיקו מאתנו את משיח צדקנו והיינו כקש לפני רוח. ממש רעה חולה. איזה עניין יש לו למשיח בן דוד לבוא לסדום ועמורה? למקום של חילול שבת במשחקי פוטבול? ראו גם ראו, בני טובים הולכים לבית-כנסת בשבת ואחרי החמין מסתתרים בבית הכבוד ומעשנים. צחנת בית כיסא מהולה בצחנת סיגריות שממלאת את חצרותינו עד למחנק ביום שבת קודש ומכאן מי ברכב ומי ברגל הולכים למקום של חילול שבת המוני במשחקי פוטבול.׳

״צעיר חצוף התפרץ ואמר: ׳חכם דואק, איך כבודו יודע שמחללים שבת?׳

״׳מה אני משקר? במו עיניי ראיתי!׳

״׳אולי כבודו לא יילך ולא יראה חילול שבת, וכולנו נצא צדיקים, ובא לציון גואל.׳

״הקהל קיבל את דבריו של הצעיר במחיאות כף. לאחר שתיקה, שנשמעה כהתייפחות, המשיך חכם דואק: ׳סניור שמשון וסניורה פלומה, זכיתם לילד שכמעט בישר את בואו של משיח צדקנו, דואב הלב, שכשם שבאו האותות והמופתים כך הם נעלמו כלעומת שבאו. קהל קדוש, אנא מכם, לכו לביתכם ובדקו בדוק היטב אם לא נפל פסול במזוזה שבפתח ביתכם.׳

״כן, הקהל נדהם שמשיח בא, הציץ לרגע והלך כלעומת שבא. היתה דממה ואכזבה קשה. ההמונים היו בטוחים שהנה באים וקרבים ימים טובים: כל אויבינו ייכחדו מן העולם, לא יהיה מקום לעול פרנסה ולשנאת אחים והם יסעדו על שולחנו של משיח מטעמים העשויים משור הבר והלוויתן. והנה לא דובים ולא זבובים. אבא עוד הספיק לחלק כמה עוגיות ׳לֶקַח׳ וכוסיות לימונדה בטעם פטל. פה ושם היו שרטנו שלא הגיעה לפיהם עוגייה וגם לימונדה לא הרוותה את צימאונם.  ה׳כלי-זמר׳ של ׳מכבי-אש ראשון-לציון מארש׳ ארזו את כלי הנגינה שלהם והמנצח בוריס אוסוביצקי זעם במבטא רוסי: ׳חוליגנים, אומרים משיח בא. משיח יוק. עכשיו, מי נותן לנו עשר פונט בשביל טרנספורט באבטובוס? למה אבא של ילד ברית מילה לא מכניס יד עמוק לכיס שלו?׳

״יחיה, הבן של רומיה, השיב לו: ׳מורי אוסוביסקי, למה יתפלא? סניור שמשון קמסן בן  קמסן. לא הולך לבית כיסא כדי לא להיות רעב. אימא שלי רומיה אומרת: עז לא בולעת בשביל לא להפסיד אוכל שבפה שלה. גרוש שחור עם חור  בתחת לא תראה מסניור שמשון. תברך ״הגומל״ שלא טעמת מהנבוט שלו.׳

״עד מהרה הרחבה התרוקנה. רק עטיפות ריקות של אסקימו לימון וקליפות של פיצוחים התגלגלו ברוח כלעג לרש. לא היה עוד צורך בעזרת המשטרה ובכוחות הגורקה הנפאלית כדי לפזר את ההמונים, שהסתלקו בהרכנת ראש, כל איש ואישה לדרכם.

״החיים בחצר חזרו למסלולם. השכנות חזרו מאוכזבות לפַּיְלוֹת של הכביסה, לפתיליות ולפרימוסים הגועשים במטבחים שבחצר בתחושה כבדה שהפסידו את המלח והפלפל של החיים. אללה יוסתור, תוך שבוע הלכה לעולמה משברון לב רומיה המכשפה עליה השלום. לפני מותה אמרה לי רומיה במבטא ובניגון: ׳זה מזל שחור. עבדתי בשבילך כמו חמורה. יום ולילה עשיתי כישופים ואמרתי לחשים והדלקתי נרות נשמה, ושמתי קטורת כדי להציל אותך ואת מיכאל שלך מעין רעה ומפגע רע ובעלך הרשע, שלא יודע לכבד אישה, החטיף לי עם הנבוט כמה מכות יבשות שהרסו לי את הבריאות. הוא גם לא התבייש לגנוב לי את הקופה עם הכסף. למה, מה קרה? הוא יכול היה להתחלק אתי חצי בחצי. עד עכשיו כואבות לי כל העצמות.״ 

בן-ציון יהושע

* בקרוב ייצא לאור בהוצאת ׳ניב׳ ספרו של בן-ציון יהושע ׳קץ הפלאות׳ ובו עשרים וארבעה סיפורים.

* * *

אסתר ראב

לזכר מרדכי שניר

מתוך הכרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״, 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

מרחבים גדולים – ריקים – יישובים מרוחקים, בתים פזורים, ופה ושם אדם – כגרגיר על פני האין-סוף...

שטחים, שטחים – רק שטחי חול, שטחי ביצה...

אדם בא לארץ – הצטייר על האופק כצללית: לכל פרטיו, לכל אופיו ועצמיותו.

ובאו אנשים: כל אחד – כמפתח לאיזו תעלומה עתיקה שחיכתה לו כאן, כל אחד ראש לפרק של באות; כל אחד נושא אבוקה; והדבר ניראה לעין-כל ומוחש בלב. תמצית של כל מה שעתיד היה לבוא – כבר נמצא כאן בימים ההם.

זרם כוחות רוחניים פיכה כאן בעוצמה רבה, וכל אשר אוזן לו, וכל אשר לב לו – אינו יכול לעמוד בפני נחשול עז זה.

מאוחר יותר נתברר לי שברובע הסטודנטים בפריס היתה מעין אטמוספירה דומה; מקום שהנוער המעניין שבעולם – מתרכז; מפכות אידיאות, נוצרות סיסמאות אוניברסאליות על-ידי מתח, הגיון ורגש, ועל-ידי סערת-נעורים מתפרצים.

גם לדממתה של פתח-תקווה, העייפה מנפתולי-קיום, דור ראשון לאחר אלפי שנות גלות המוציא לחם מן הארץ – לא מלתא זוטרא היא – לדממה זו פרצו אותם נחשולים סוערים ומסעירים: אנשי העלייה השנייה.

זהו הרקע שעליו היכרתי את מרדכי שניר, ואנו ילדים כמעט – כולו עמקות, טהרת-נפש ומטען יהודי עשיר: נער צעיר, חיוור, בעל עיניים נפלאות – התרשמתי ממנו; בדור ההוא היינו כולנו ״ילדים מתבגרים לפני זמנם״, אך לא היה בין בני המושבה הנאים והזקופים אחד שהיה קרוב לרוחי כמרדכי; הוא דיבר איתי על החסידות, סיפר לי על ברנר וגורדון, קרא לי מאמרים מתוך ״הפועל הצעיר״, העלה בדחילו את דת-העבודה למרומי חיי, והכניס את כולי ורובי בסוד קדושת תנועת העבודה. כן, היתה קדושה בימים ההם.

לאחר זה הלכתי לדגניה.

א.ד. בא לדגניה ומוסר לי דרישת שלום ממרדכי כמו שמוסר שלום מבן חביב.

המציאות הפרידה בינינו –

הנוף נשתמר במלואו,

בנוף זה מרדכי הוא אחי-הרוחני הבלתי נשכח...

*

נכתב: ינואר 1962 לערך. תקופת ההתרחשות: 1913-1912 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: ״דבר הפועלת״, אדר א׳ תשכ״ב, פברואר 1962, ומובאת כאן בשינויים אחדים, על פי הנוסח שנמצא בעיזבון, מועתק במכונת-כתיבה. א.ד. הוא א.ד. גורדון. מרדכי שניר (קושניר, 1961-1894) היה בן-גילה, וידידה, של אסתר, ולמד עימה כשנה, ב1913-, בבית הספר החקלאי בפתח-תקווה. בשולי הרשימה, לצד השם של אסתר ראב, נדפס: ״פתח-תקווה״.

* * *

רות ריכטר

חַמְסִין אֲבִיבִי

רַק אֶתְמוֹל צָלְפָה הָרוּחַ

בְּפָנַי פְּנִינִים שֶׁל קוֹר.

וּמִטְרוֹת שֶל עוֹז וַכוֹחַ

צָבְעוּ עִירֵנוּ בֵּאָפוֹר.

פִּתְאוֹם רְאוּ נָא! מַה קוֹרֶה פֹּה?!

יָם שֶׁל תְּכֵלֶת, שֶׁמֶשׁ אוֹר!

רוּחַ יָם פֹּה מְלַטֶפֶת

כַּף  יָדְי בְּלַהַט חוֹם.

וְיָדַעתִּי: לֹא טָעוּת פֹּה!

בַּשָׁמַיִם רִיב מָדּוֹן.

יוֹם שֶׁל קַיִץ נֶעֱלַם לוֹ,

רָץ לִמְחוֹק עָנָן אָפוֹר.

אֱלוֹהִים סָפַק כַּפָּיִם,

מַלְאָכִים שָׁם כָּעֲסוּ:

״נָעֲנִיש אוֹתוֹ כִּפְלָיִם!

יֵשׁ מוּתָּר וְיֵשׁ אָסוּר!״

לְמָחֲרָת חָזַר הָחֹרֶף,

עָבִים שֶׁל גֶּשֶם בִּלְהָקוֹת.

יוֹם שֶׁל קַיִץ אֶל שָׁמַיִם

חָזַר לִלְקוֹת עֵשְׂרִים מַלְקוֹת.

הֵצִיץ הָאֵל מִתּוֹך שָמֵיִם,

שָמַע צְחוֹק אֵם  וִיְלָדִים.

וְלַשׁוֹבָב הוֹשִׁיט יָדַיִם,

הֵחלִיף מַלְקוֹת בְּחִיוּכִים.

* * *

אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

סִפּוּרִים לִילָדִים

צִיּוּרִים: נַחוּם גוּטְמַן, דָּנִי קֶרְמָן

יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים ״יַבְנֶה״ בע״מ

נדפס בישראל תשמ״ב, 1982

לְבֵּן מֵאַבָּא

[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

כ. מִי יְתַקֵּן אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ?

עַל הַכְּבִישִׁים הִתְרוֹצֵץ פַּעַם אוֹטוֹ זָרִיז וְזָהִיר שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ כָּל פְּגָם וּשְׁמוֹ אוֹטוֹשְׁפִּיץ. הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ הָיוּ נְקִיוֹת תָּמִיד, הַפָּנָסִים בְּהִירִים אַךְ אֵינָם מְסַנְוְרִים. הַהֶגֶה אֵיתָן, הַצְּמִיגִים חֲדָשִׁים, וְהַצֶּבַע – יָרֹק-כֵּהֶה, כִּמְעַט לְלֹא שְׂרִיטוֹת. יָרֹק כְּמוֹ פַּרְדֵּס בַּקַּיִץ, וְגַם מַבְרִיק.

תַּעֲנוּג הָיָה לִנְסֹעַ בּוֹ.

יוֹם אֶחָד נִלְחַץ אוֹטוֹשְׁפִּיץ בֵּין מְכוֹנִית שֶׁנֶּעֶצְרָה לְפֶתַע לְפָנָיו וּבֵין מְכוֹנִית שֶׁנִּכְנְסָה בִּמְהִירוּת בַּאֲחוֹרָיו – וּטְרַאחח...! – חֲצִי גּוּפוֹ נִמְחַץ.

מְכוֹנִית אַחֶרֶת הָיוּ זוֹרְקִים כְּבָר מִזְּמַן לִגְרוּטָאוֹת, אֲבָל אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ אָהֲבוּ, וַחֲבָל הָיָה לְהִפָּרֵד מִמֶּנוּ כְּאִלּוּ מֵת, אוֹ, כְּמוֹ שֶׁחֲבָל לִירוֹת בְּסוּס זָקֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל עוֹד לַעֲבֹד וּלְהָבִיא תּוֹעֶלֶת, אֲבָל אוֹהֲבִים אוֹתוֹ וְזוֹכְרִים לוֹ אֶת חֶסֶד-נְּעוּרָיו. לָכֵן גָּרְרוּ אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ אֶל הַמּוּסַכִּים הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר, וְתִקְנוּ וְשִׁפְּצוּ אוֹתוֹ חֵלֶק-חֵלֶק וְלֹא חָסְכוּ בְּמַאֲמָצִים וּבְאֶמְצָעִים, אֲפִלּוּ שֶׁבַּכֶּסֶף שֶׁהִשְׁקִיעוּ בּוֹ אֶפְשָׁר הָיָה כִּמְעַט לִקְנוֹת מְכוֹנִית חֲדָשָׁה.

וּכְשֶׁיָּצָא סוֹף-סוֹף מִכָּל הַטִּפּוּלִים הָאֵלֶּה, צָבוּעַ-מֵחָדָשׁ – לְאַחַר שֶׁיִּשְׁרוּ כָּל מַה שֶׁהִתְכּוֹפֵף וְהִתְקַמֵּט בּוֹ, וְשׁוּב הִתְחִיל לִנְסֹעַ עַל אַרְבַּעַת גַּלְגַּלָיו לְאַחַר שֶׁהֶחֱלִיפוּ אֶת כָּל הַחֲלָקִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ – נִרְאָה אוֹטוֹשְׁפִּיץ בְּדִיּוּק-בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהָיָה לִפְנֵי הַתְּאוּנָה הַנּוֹרָאָה, אֲשֶׁר בָּהּ נִמְחֲצָה כִּמְעַט מַחֲצִית שִׁלְדָּתוֹ.

שִׁלְדָּה, זֹאת אַתֶּם יוֹדְעִים בְּוַדַאי, הִיא הַשֶּׁלֶד וְהַגּוּף שֶׁל הַמְּכוֹנִית.

וְשׁוּב הֵחֵל אוֹטוֹשְׁפִּיץ מִתְרוֹצֵץ עַל הַכְּבִישִׁים. הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ נְקִיוֹת, הַפָּנָסִים בְּהִירִים, הַצְּמִיגִים חֲדָשִׁים, וְהַצֶּבַע יָרֹק-כֵּהֶה כְּמוֹ פַּרְדֵּס בַּקַּיִץ, וּמַבְרִיק. אֲבָל, אוֹיָה, אֵיזוֹ צָרָה! –

מַשֶּׁהוּ הָיָה פָּגוּם בּוֹ. שׁוּב לֹא הָיָה אוֹטוֹשְׁפִּיץ בְּדִיּוּק אוֹתוֹ אוֹטוֹשְׁפִּיץ שֶׁמִּקֹּדֶם. כְּבָר לֹא הָיָה זָרִיז, גַּם לֹא זָהִיר, וַאֲפִלּוּ קְצָת מְבֻלְבָּל. וּכְשֶׁהָיָה נוֹסֵעַ בַּכְּבִישׁ, הָיָה מַתְחִיל לִפְעָמִים לִרְקֹד מִצַּד אֶל צַד, כְּמוֹ סוּס בְּקִרְקָס, מַשְׁמִיעַ מִינֵי קוֹלוֹת חִרְחוּר מְשֻׁנִּים לְלֹא כָּל צֹרֶךְ, אוֹ נוֹסֵעַ פִּתְאֹם קָדִימָה כְּמוֹ חֵרֵשׁ-עִוֵּר, כְּאִלּוּ הוּא לֹא רוֹאֶה וְלֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם מִמַּה שֶׁנַּעֲשֶׂה לְפָנָיו וּמֵאֲחוֹרָיו וּמִשְּׁנֵי צְדָדָיו עַל הַכְּבִישׁ.

כְּמוֹ אֵיזֶה טוּמְטוּם כָּזֶה, לִפְעָמִים. מַה לִפְעָמִים? כִּמְעַט כָּל נְסִיעָה. מַמָּשׁ סַכָּנָה לִנְסֹעַ בּוֹ.

הֶחְזִירוּ אוֹתוֹ אֵפוֹא אֶל הַמּוּסָךְ וְחָזְרוּ וּבָדְקוּ אוֹתוֹ. חָזְרוּ וּפֵרְקוּ בּוֹ חֵלֶק-חֵלֶק, מֵהַחֲלָקִים שֶׁתֻּקְּנוּ בַּשִּׁפּוּץ הַכְּלָלִי – וְהִנֵה הַכֹּל פּוֹעֵל כְּסִדְרוֹ, כְּמוֹ שָׁעוֹן: הַמָּנוֹעַ, מַשְׁאֵבַת-הַדֶּלֶק, מַעֲרֶכֶת הַחַשְׁמַל, מַעֲרֶכֶת-הַקֵּרוּר, הַהִלּוּכִים, הַתִּמְסֹרֶת – הַכֹּל.

וּבְכָל זֹאת, מַשֶּׁהוּ בּוֹ עֲדַיִן לֹא הָיָה בְּסֵדֶר, כְּאִלּוּ אוֹטוֹשְׁפִּיץ פָּגוּם לְלֹא-תַּקָנָה.

״אִלּוּ הָיָה בֶּן-אָדָם,״ אָמַר הַמּוּסַכַּאי, ״הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁחָסֵר לוֹ בֹּרֶג בָּרֹאשׁ. אֲבָל מְדֻבָּר כָּאן בִּמְכוֹנִית, וַאֲנִי יוֹדֵעַ – מַה יוֹדֵעַ? – אֲנִי מְשֻׁכְנָע שֶׁלֹּא חָסֵר בּוֹ שׁוּם בֹּרֶג אוֹ שְׁפִּיץ. זֶה לֹא הָאוֹטוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁאֲנִי מְתַקֵּן. הַכֹּל מֵאָה אָחוּז. וַהֲרֵי זֶה לֹא בֶּן-אָדָם, אִי-אֶפְשָׁר לְהַגִּיד שֶׁהוּא הִשְׁתַּגֵּע אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה, וְלִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ לְהַבְרָאָה אוֹ לְחוּץ-לָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיָּנוּחַ וְיֵרָגַע וְיֶחְדַּל לַעֲשׂוֹת שְׁטֻיּוֹת.״

הֶעֱבִירוּ אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ מִמּוּסָךְ לְמוּסָךְ, וְקָרְאוּ לַמֻּמְחִים הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר לְתִקוּן מְכוֹנִיּוֹת. אַךְ אִישׁ מֵהֵם לֹא הִצְלִיחַ לְגַלּוֹת מַה פָּגוּם בְּאוֹטוֹשְׁפִּיץ וּמַדּוּעַ אִי-אֶפְשָׁר לְשַׁפֵּץ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר לִהְיוֹת בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהָיָה קֹדֶם.

וְאֶחָד, נַהָג אַכְזָר, אָמַר:

״צָרִיךְ לִזְרֹק אוֹתוֹ לִגְרוּטָאוֹת. חֲבָל שֶׁבִּכְלָל הִשְׁקִיעוּ כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה בַּתִּקּוּן שֶׁלּוֹ. יוֹתֵר טוֹב שֶׁמִּיָּד אַחֲרֵי הַתְּאוּנָה הָיוּ מְגָרְטִים אוֹתוֹ.״

לְגָרֵט – זֶה לְפַנּוֹת אַשְׁפָּה אוֹ גְּרוּטָאוֹת עַל-יְדֵי כָּךְ שֶׁדּוֹחֲסִים אוֹתָן. וּכְשֶׁמְּדֻבָּר בִּמְכוֹנִיּוֹת – הַכַּוָּנָה הִיא לִכְבֹּשׁ אֶת הַמְּכוֹנִית-הַגְּרוּטָאָה בְּמַכְבֵּשׁ-עֲנָק, שֶׁעוֹשֶׂה מִמֶּנָּה קֻבִּיַּת-מַתֶּכֶת לֹא-גְּדוֹלָה, וְאוֹתָה זוֹרְקִים לְכִבְשַׁן שֶׁבּוֹ מַתִּיכִים וְיוֹצְקִים בַּרְזֶל מֵחָדָשׁ.

אֲבָל הָאֲנָשִׁים אָהֲבוּ אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ וְזָכְרוּ כַּמָה נֶחְמָד וְנָעִים וְזָרִיז וְזָהִיר הָיָה כְּשֶׁהָיָה בָּרִיא, וְלֹא הָיוּ מוּכָנִים לִזְרֹק אוֹתוֹ לִגְרוּטָאוֹת. לָכֵן הִכְרִיזוּ בְּכָל הַמְּדִינָה, כְּמוֹ בַּסִּפּוּר עַל בַּת-הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּקְּשָׁה כִּי מִישֶׁהוּ יָבִיא לָהּ עָנָן – כִּי מִי שֶׁיּוּכַל לְתַקֵּן אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ, יְקַבֵּל אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה. וְזֶה בְּעֵרֶךְ כְּמוֹ לְהִתְחַתֵּן עִם בַּת-הַמֶּלֶךְ שֶׁבָּאַגָּדָה.

וְאַתֶּם יוֹדְעִים מֶה הָיָה הַסּוֹף שֶׁל אוֹטוֹשְׁפִּיץ?

לֹא. כִּי לַסִּפּוּר הַזֶּה יְכוֹלִים לִהְיוֹת כַּמָה סוֹפִים.

לְמָשָׁל?

לְמָשָׁל: יוֹם אֶחָד בָּאָה נַעֲרָה יָפָה עִם רִשְׁיוֹן-נְהִיגָה וְנָהֲגָה בִּזְהִירוּת אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ עַד לַחֲצַר-בֵּיתָהּ. אַחַר כָּךְ הִכְנִיסָה אוֹתוֹ לְמוּסַךְ-הַבַּיִת הַנָּקִי וְהָיְתָה מְטַפֶּלֶת בּוֹ וְרוֹחֶצֶת וּמְנַקָּה אוֹתוֹ יוֹם-יוֹם וּמְחַמֶּמֶת קְצָת אֶת הַמָּנוֹעַ וּמַעֲבִירָה אֶת מוֹט-הַהִלּוּכִים וּמְסוֹבֶבֶת אֶת הַהֶגֶה – אֲבָל מֵעוֹלָם-מֵעוֹלָם לֹא יָצְאָה אִתּוֹ אֶל הַכְּבִישִׁים הַסּוֹאֲנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַעֲמִיד אוֹתוֹ בְּמִבְחָן.

אוֹ –

יוֹם אֶחָד בָּא אִכָּר עִם סוּס כְּמוֹ מִן הָאַגָּדוֹת, רָתַם אֶת הַסּוּס לְאוֹטוֹשְׁפִּיץ וְנָסַע עִמּוֹ בַּחֲזָרָה לִכְפָרוֹ, הַרְחֵק-הַרְחֵק מֵעֵבֶר לְהַרֵי-הַחֹשֶׁךְ, וְאֵין יוֹדֵעַ אִם אוֹטוֹשְׁפִּיץ נִצָּב שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, בָּאֻרְוָה אוֹ בָּאָסָם, אוֹ כְּקִשּׂוּט בַּחֲדַר-הָאוֹרְחִים שֶׁל הָאִכָּר.

אוֹ –

יוֹם אֶחָד בָּא נַהָג – עֲבַרְיָן-מוּעָד, כָּזֶה חֲצִי-מְשֻׁגָּע – לָקַח אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ וְיָצָא אִתּוֹ לַכְּבִישִׁים הַסּוֹאֲנִים; וְכָל הַשִּׁגְעוֹנוֹת וְהַמּוּזָרֻיוֹת שֶׁל אוֹטוֹשְׁפִּיץ הָיוּ כְּאַיִן-וּכְאֶפֶס לְעֻמַּת הַנְּהִיגָה הַמְּטֹרֶפֶת שֶׁל הַנַּהָג-הָעֲבַרְיָן, עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הִתְפּוֹצְצוּ שְׁנֵיהֶם בְּהִתְנַגְּשׁוּת וְעָלוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה.

אוֹ –

יוֹם אֶחָד בָּא רוֹפֵא זָקֵן, בָּדַק אוֹתוֹ וְאָמַר:

״מָה הַבְּעָיָה? צָרִיךְ רַק לְתַקֵּן אֶת הַשְּׁפִּיץ!״

״אֵיזֶה שְׁפִּיץ?״ שָׁאֲלוּ.

״מַה זֹאת אוֹמֶרֶת? אִם קוֹרְאִים לוֹ אוֹטוֹשְׁפִּיץ, יֵשׁ לוֹ בֶּטַח אֵיזֶה שְׁפִּיץ!״

וְהָרוֹפֵא הַזָּקֵן טִפֵּל בּוֹ חֹדֶשׁ וְחָדְשָׁיִם וּשְׁלֹשָׁה, עַד שֶׁמָּצָא אֶת הַשְּׁפִּיץ הַמְּקֻלְקָל וְתִקֵּן אוֹתוֹ.

אוֹ –

פָּתְחוּ בֵּית-חוֹלִים לְאוֹטוֹמוֹבִּילִים-דְּפוּקִים-וּזְקֵנִים וְשָׁלְחוּ גַּם אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּבַלֶּה בַּמָּקוֹם הַהוּא אֶת שְׁאֵרִית יָמָיו, כְּמוֹ בְּבֵית-אָבוֹת-לְאוֹטוֹמוֹבִּילִים, עַד שֶׁיַּחֲלִיד וְיִתְפּוֹרֵר אַט-אַט.

טוֹב. אַתֶּם רוֹאִים שֶׁהַסִּפּוּר אֵינוֹ מִסְתַּיֵּם בְּקַלוּת. וְכָל אַחַת מִן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת – אוֹ שֶׁהִיא אֵינֶנָּה מַעֲשִׂית, אוֹ שֶׁהִיא לֹא כָּל-כָּךְ מֻצְלַחַת.

אָז מַה בְּכָל זֹאת הָיָה הַסּוֹף שֶׁל אוֹטוֹשְׁפִּיץ?

עָצוּב. עָצוּב מְאֹד. לַסִּפּוּר עַל הָאוֹטוֹ הַזֶּה אֵין סוֹף. וְהוּא עֲדַיִן מְחַכֶּה, יָפֶה כְּמוֹ בַּהַתְחָלָה, יָרֹק-כֵּהֶה כְּמוֹ פַּרְדֵּס בַּקַּיִץ, וּמַבְרִיק, וְאַף אֶחָד לֹא מַצְלִיחַ לְתַקֵּן אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר לִהְיוֹת מַה שֶׁהָיָה.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים ״ג׳וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית״,

ו״במבי, חיים ביער״

פרק שמיני

הפגישה בחיפה עם מלנכּולי הילדה היפה

חברי הטוב מזכיר המשק בא לקראתי בנסיעה הזו ואישר לי השתלמות בת שלושה ימים במאפייה הקואופרטיבית ״אחדות״ בחיפה, לא לפני שאפיתי לחם לשבוע כדי שתוצאות נסיעתי לא תורגשנה במשק ולא ירעבו. סדרנית העבודה במשק גרה איתו בחדר-משפחה ולא יכלה לסרב. איש חוץ ממנו לא ידע את מטרת נסיעתי האמיתית, וגם הוא השביע אותי לא לעשות שטויות כי פעם נוספת הוא לא יוכל לחפות עליי.

את חיפה אינני מכיר. איכשהו הגעתי באוטובוס לתל-אביב, ברכבת לחיפה ובאוטובוס לכרמל – לעמוד לפני שערו של הריאלי בסנדלים ובמכנסיים קצרים. חשבו אולי שאני מדריך-נוער שמחכה לחניכיו. לפחות הלבוש שלי התאים לסיסמה שהיתה חקוקה שם בפנים – ״והצנע לכת״.

עמדתי שם כמו אידיוט שעתיים. אולי כבר הלכה? אולי בכלל לא באה היום? אולי תצא רק עוד שעתיים כי יש לה חוג או שדיים? – שדיים? – מחשבותיי התערפלו קצת וגם לא אכלתי כלום מהביקור וטרם ניגשתי אפילו להציג עצמי במאפיית ״אחדות״ שברחוב השומר או לדאוג היכן אישן הלילה, או שבלילה בכלל לא אישן כי גם בחיפה אופים בלילה לספק לחם טרי לחנויות לפנות-בוקר.

וחוץ מזה...

מיום שאיבדתי את בתוליי אצל ג׳ני בִּמְלוש המאפייה לא יצא לי לשכב פעם נוספת עם בחורה. החברוֹת בעין-גדי היו שמרניות. בפחות מלהיכנס לחדר-משפחה – בקושי יכולת לזכות בזיון, ובפרטיות של חדר לזוג זכר ונקבה, כי גרנו שניים ושלושה בחדר, בחורים לחוד, בחורות לחוד. ואני ממש מתתי להשחיל בחורה, הייתי מסוגל לזיין אפילו עיסת בצק – אך לא הייתי מאוהב באף חברת משק כדי להיכנס לגור איתה בחדר-משפחה ולקבוע בכך את גורל חיי לעתיד – אף כי הייתי בידידות כמעט עם כולן, בייחוד מאז חדלתי לשמש בתור מזכיר פנים של המשק, ונעשיתי אופה. ולכן חסכתי קצת כסף, והחלטתי שכאשר אגיע לחיפה...

״הי פִּינְצ׳וּק!״ שמעתי מאחוריי פתאום קול מתוק מאין כמותו, ומישהו גם משך לי בשובבות בחגורת מכנסיי מאחור וכאילו ניסה להרים אותי, אלא שהיה קל ממני!

סובבתי פניי לאחור ולא האמנתי – מלנכולי, מלכה – עמדה שם, שמנמונת וזהובת-שיער כמו נסיכה קטנה אבל במדי הריאלי, ובסנדלים מהם ביצבצו אצבעות רגליה המתוקות, ממש למצוץ, והיא ממש שמחה עליי כאילו פגשה בי אח אובד ומיד גם הציגה אותי בגאווה בפני שתיים מחברותיה, ״האופה מעין-גדי,״ (נדמה לי שהיתה אז בארץ מאפייה מפורסמת בשם פינצ׳וק) – גם הן בחולצות התכלת עם הסיסמה ״והצנע לכת״ על שדיהן המתפרצים, ״שסיפרתי לכן עליו! – ״

(עברית מצויינת, לכן ולא לכם. עדיין דיברו עברית של בני-אדם ולא של שאינם מבדילים בין זכר לנקבה, שאולי לכן התרבו בארץ הזוגות החד-מיניים).

ושלושתן פרצו בצחוק גימנזיאסטי שופע, שהאנגלים מכנים בשם גיגלינג, והרגשתי עצמי בפניהן עירום וערייה כי ידעתי שהן מקשרות במחשבותיהן את נוכחותי החיפאית לתיאור פליטתי המבישה בחדר בעין-גדי ש״סיפרתי לכן עליו,״ כדברי מלנכולי. והייתי בעיני עצמי כמוצג חי בשיעור ביולוגיה, וגרוע מכל היה שחששתי כי מההתרגשות למראיהן אשפיך במכנסיי הקצרים וכאשר יופיע לאיטו כתם בד החאקי הרטוב על מפשעתי ארצה לקבור את עצמי מרוב מבוכה.

״טוב פינצ׳וק, אפשר לדעת מה אתה עושה בשער בית-הספר שלי? בטח לא באת להתנצל בהנהלה!״

ושוב גיגלינג של שתי החברות.

״באתי לאפות!״ המצאתי בו-במקום, והצחוקים הרקיעו שחקים, ״תַלוּש את מלנכולי? חה, חה, חה... תַלוֹש תַלוּש לה בְמישמוש?...״

ממוּש, סליחה – ממש נהניתי מהעברית שלהן. ״לא, באמת! קיבלתי שלושה ימי השתלמות באפייה כאן בחיפה!״

״והחלטת להתחיל להשתלם כאן בריאלי?״ הביטה בי מלנכולי, משועשעת.

״אני לא מכיר אף אחד בחיפה, וחשבתי, להתחיל כאן...״ גמגמתי.

״ואיפה תישן?״

״אני עוד לא יודע.״

״ואיפה המאפייה?״

״אני לא יודע,״ הושטתי לה פתק עם הכתובת.

כאילו שלא יכולתי לשאול בעצמי.

״בנות,״ נשמע קולה הצלול של מלנכולי, ״שלום. נתראה מחר. אני הולכת להביא את פינצ׳וק למאפיית ׳אחדות׳.״

הן הופתעו ואני הייתי מאושר שהתירוץ שלי פועל בהצלחה. ״רק שלא תיפלי שם לתוך שק של קמח!״ איחלו לה.

״בוא איתי,״ אמרה מלנכולי, ואנחנו הלכנו לתחנת אוטובוס.

אני לא מכיר היטב את חיפה כך שהפרטים, כמו הנסיעה באוטובוס המתנדנד, קצת מטושטשים בזיכרוני.

״איך במשק?״ שאלה כאילו שהתה אצלנו חודש במחנה עבודה ולא שעה קלה במסגרת טיול של בית-הספר הריאלי.

״ככה-ככה.״

״יש לך כבר חברה?״

״ככה-ככה, ולך?״

״גם כן.״

״מה?״

״ככה-ככה.״

צחקנו צחוק משחרר עד שאחת הזקנות החיפאיות שישבה לצידנו במעבר העירה: ״תגיד לאחות שלך שתפסיק לעשות כזה רעש! אצל דוקטור בירם ככה לא צועקים!״

ואילו הקשיש שישב לצידה לא שם לב להערתה והמשיך לדבר כשהוא מצביע על עורו הצפוד: ״מה לעשות? אלה החיים. עכשיו אני בְּזִיקנה...״

״ואתה בכלל לא מכיר את חיפה?״ שאלה מלנכולי כשראתה אותי מסתכל בעניין רב בנעשה על המדרכות, ובייחוד באותם קטעים בהם נגלו למטה המפרץ הכחול עם האוניות, הנמל, ורחוק יותר ה״לבניות״ הגדולות של בתי-הזיקוק. שנים רבות חשבתי שהן יחידות בעולם מסוגן עד שלימים נסעתי ברכבת עם ג׳ני מלונדון צפונה, פעם לאדינבורו ופעם ליורק, ובסביבות הערים לידס וגלזגו, צצו מדי פעם מבעד לחלון – הרבה ״לבניות״ גדולות כאלה, מעלות אד לבנבן על קו האופק.

״כמעט שלא מכיר.״

״אל תגיד שלא היית כאן אף פעם!״

״כשהייתי ילד. לאימא שלי היתה כאן חברה שגרה בהדר הכרמל, ומה שאני הכי זוכר הם הכדורים הפורחים שהיו מתרוממים לפנות-ערב כמו בלונים בצבע כסף-מתכתי מעל למפרץ,״ וכשראיתי את הבעת התמיהה על פניה מיהרתי להסביר, ״זה היה במלחמת העולם השנייה. הגרמנים הגיעו עד סטאלינגראד בצפון ועד אל-עלמיין במידבר המערבי, לא רחוק מהגבול של לוב עם מצרים. הם קיוו להתחבר בארץ-ישראל בתנועת מלקחיים מסוריה וממצרים. וכאן היה הבסיס הבריטי הגדול ביותר במזרח התיכון. הבריטים בנו באותה תקופה את רוב מחנות-הצבא, שלימים עברו לרשות צה״ל. ואצלנו כאן בארץ חגגו. קיבלו בקבלנות לצקת פלטפורמות בטון מזויין לאוהלים ולצריפים, ואחרי שהמפקח הבריטי היה רואה ששמו את כמות הברזל הנדרשת, דאגו שילך לשתות בירה או ויסקי בנאפ״י, השק״ם שלהם, ואת תבנית הברזל המרושת הרימו מתוך הבטון הרטוב והעבירו מיד לטבארה, לתבנית של פלאטפורמה סמוכה שטרם נוצקה. לימים ניבעו סדקים ענקיים ברצפות המתפוררות של הצריפים והאוהלים במחנות שנהיו של צה״ל, והעכברושים חגגו.״

״תגיד לי, פינצ׳וק, מה כל זה קשור לבלונים? אתה כבר יכולת ללמד אצלנו בריאלי. חשבתי שאתה יותר אחד כזה, מהחבר׳ה.״

היה לי קשה, מאוד קשה, כי חלק מהדרך היה עלינו לעמוד באוטובוס הנוסע בעיקולים וחשתי בשדי זהבהבונת הזקופים נוגעים בי, וכשהסתובבה להראות לי את המפרץ היו אלה אחוריה שהתחככו בי קלות. ואני אל הנערה התוססת הזו ניסיתי להתייחס בחביבות משפחתית, למנות במחשבתי את הקשתות בגשר הארוך על פני ואדי רושמייה, המתגלה מדי פעם, להתרכז בקשקושים המלומדים מימי ילדותי שאני יודעם בעל-פה ובלבד שיצננו את הגירוי המציק לנמר המידברי שלי בגלל קירבתה, ושהזיקפה תרד, ו״אחותי״ באוטובוס לא תרגיש בה.

״צינור-הנפט מעיראק עבר את הירדן בין הכינרת לבית-שאן ומשם המשיך במקביל למסילת-הברזל צמח-חיפה, עד שהגיע לבתי-הזיקוק במפרץ, לַרֵפַיינֵרים. בשנות המלחמה היה הצבא הבריטי מעלה לפנות-ערב עשרות כדורים פורחים בצבע כסף מתכתי, והם התרוממו בשקט מעל לאזור הנמל ובעיקר מעל בתי-הזיקוק. הבלונים המוארכים היו כמו ביצים ענקיות עם סנפירים לאיזון, או צפלינים קטנים, קשורים ביניהם בחבלים כמו רשת קורים ענקית על פני כל המפרץ, להגנה בפני ההפצצות של המטוסים האיטלקיים והגרמניים מנמיכי-הטוּס. המראה היה מרהיב, בייחוד כשמסתכלים עליו מלמעלה, מהדר הכרמל. אנשים היו באים מחוץ לעיר במיוחד לראות את הבלונים העולים לפנות ערב – האטרקציה של חיפה, יותר מהכותל של ירושלים.״

כשהגענו לרחוב השומר, אף אחד לא שמע ולא ידע על המאפייה.

מלנכולי התעקשה: ״אני יודעת שהמאפייה כאן. כשהיינו ילדים לקחו אותנו לבקר ברחוב ונכנסנו למאפייה ואפילו עמדנו וראינו את האופים בבגדי עבודה, ועל הראשים שלהם כיסוי ראש מבד לבן, קולעים חלות בזריזות ידיים מפליאה, מניחים אותן על המירדה ומכניסים לתנור הלוהט. ואפילו הירשו לנו להכין חלות קטנות ולחכות עד שתיאפנה בתנור... ואחר-כך ראינו איך מעלים אותן על המירדה הארוך ומוציאים שחומות ומניחים אותן במשיכה אחת על המדפים בצד, ממש מקצוע! וריח החלות הטריות, והלחם האפוי, הכול היה – משהו... אפילו הצטלמנו כאן...״

״בעד זה התנדבְת ללכת לקנות אצלנו את הלחם בעין-גדי?״

״הריח משך אותי. עשה אותי שיכורה...״

״...את לא תאמיני,״ רציתי שלא תשתפך באוטובוס ולא תתחיל לתאר בקול מה קרה במשק, ״אחר-כך אָראה לך, כתבתי לָך שני שירים אחותי בתור אופה...״

 ״...אחי, אבל עכשיו מה קורה? איפה המאפייה?״

המקום היה לא רחוק מהגשר הגדול בעל הקשתות מעל ואדי רושמיה, שעליו עברה התנועה בחיפה צפונה. עמדנו מול הבית שמיספרו 37 ברחוב השומר, שנראה קצת מוזנח, כאילו תיקנו אותו אחרי הפצצה, אך מלנכולי התעקשה שכאן היתה המאפייה וניסתה להיכנס לקומת הקרקע. יצאה לעומתנו אישה ואמרה: ״הם כבר הרבה שנים במפרץ, רחוב העמלים תשע. כאן היה פיצוץ.״

עכשיו ראינו בחצר שלט ישן זרוק: ״מאפייה קואופרטיבית אחדות, מקודם מאפיית ביתנו״.

״אני כבר אסע לשם ואת תחזרי הביתה, ידאגו לך.״

״לא ידאגו ואני באה איתך. אתה חדש בחיפה.״

באוטובוס היורד למפרץ סיפרתי למלנכולי שאת הכדורים הפורחים להגנתו ראיתי לפנות-ערב ממרפסת הדירה המפוארת של משפחת פ. החיפאית, שלאחר זמן לא רב שמעתי שבתם נ., בת עשירים מהמשפחה המיוחסת והוותיקה בארץ, זו נ. שרבים חיזרו אחריה, אולי גם למדה בריאלי – התאבדה. כל זה אירע עדיין בתקופת המנדט. מותה היכה אותי בתדהמה. ממש בכיתי, במיסתרים. ראיתי אותה רק בפעם האחת כשבאתי עם אימי וחברתה לבקר בבית הוריה של נ. היפה, היחפה, עם מחלפות השיער הארוכות, על שדיים טרם הסתכלתי אז, הייתי ילד (אבל ראיתי אותם עכשיו, ועוד איך, חבויים במיפתח חולצת בית הספר הריאלי של מלנכולי הזהבהבונת היושבת לימיני באוטובוס, ליד החלון) – ״נ. קיבלה את פנינו וגרמה לי מיד להתאהב בה אף שהיתה מבוגרת ממני בעשר שנים לפחות. חלמתי עליה בלילות וקיוויתי שאבקר שוב עם אימי בחיפה ואזכה לראות אותה, את נ. היפה, היחפה. ולקבל מידיה שוב כוס לימונד קר.״

״ומדוע התאבדה?״

״סוד. כמוס. שאלתי מה הסיבה ולא רצו לספר לי או שלא ידעו. נדמה לי שהסתירו כי התאהבה בקצין בריטי, חלמה להיות אשתו, אולי הרתה לו, והתאבדה בגלל התנגדות המשפחה. אבל אני לא מאמין. באותן שנים נישאה לבריטי יעל, אחותו של עזר ויצמן, והשניים חיים באושר שנים רבות, והיו עוד מקרים שלא נגמרו בטרגדיה אלא בחתונה. המשפחה דבקה בגירסה שלא היתה זו כלל התאבדות אלא נ. ניסתה להפעיל בבית את האקדח של אביה, ונהרגה מפליטת כדור.״

״תשמע אחי,״ אמרה, ״באת מהמידבר ואתה כבר יודע על חיפה יותר ממני!״ 

המאפייה הקואופרטיבית ״אחדות״ ברחוב העמלים 9 במפרץ חיפה היתה סגורה ומקומחת. הם עובדים בלילה. אבל היה שם עובד אחד, בגיל של אבי, שהתברר שהוא חבר הקואופרטיב וכמובן אופה ותיק. הוא קיבל אותנו במאור פנים ושמח מאוד לשמוע שאני מעין-גדי ושאל אם אחותי לומדת בריאלי, ואפילו כיבד אותנו במים קרים עם מיץ פטל והירשה למלנכולי לטלפן הביתה להרגיע את וְיוֹלֶטָה. הוא לא ידע אם התקבל המכתב מהמזכיר שלנו, וגם אמר שאסור להם להעסיק אנשים שלא דרך לשכת העבודה של מועצת הפועלים, ועל העובדים להיות רשומים בסקציה של האופים, ״אבל אתם, בעין-גדי, החלוצים האמיתיים, ואופי חיפה יעזרו ברצון לחברי גרעין ה׳נוער העובד׳ מעין-גדי,״ ושאבוא בשתיים בלילה, ואמר לי איפה עוצר הטנדר שאוסף את העובדים, ונראה. והוא פיהק וזה היה עבורנו סימן ללכת כי הבנו שהוא עדיין לא ישן מספיק אחרי עבודת הלילה והבוקר.

״אז גם אתה מפא״יניק, פינצ׳וק?״ שאלה מלנכולי בדרך חזרה.

״לא. אבל כולנו במשק חברי הסתדרות וקופת חולים וכמובן שאני מצביע אל״ף.״

״טוב. מפני שאבא שלי אפרים ציוני-כללי. בורגני. ולא כל כך אוהבים כאלה בחיפה. ואיפה תישן?״

״יש לי כתובת של הקומונה של השליחים של ה׳נוער העובד׳ וימצאו לי שם כבר פינה.״

״לא. אתה תהיה האורח שלי.״

״הרי ההורים שלך התלוננו עליי דרך הריאלי, והיה צריך לענות שהאופה מתנדב מאוסטרליה וכבר עזב...״

״דבר ראשון הם לא בבית, נסעו לנוח במלון הרצליה בצפת. נשארתי רק עם וְיוֹלֶטָה העוזרת הרומנייה שאני קוראת לה סֶגוּלָה שהיא גם חברה טובה שלי ולא נמצאת בלילות בבית, ובי״ת, אני בכלל לא התלוננתי עליך רק סיפרתי בצחוק, וחברה העבירה הלאה לחברה עד שהסיפור הגיע להנהלה ומשם לאפרים שבייחוד התרגז שמישהו נגע בי, וממנו עבר לאימא שלי – וכבר לא יכולתי לצאת מזה בלי להיות שקרנית. זהו.״

״סיפרת עליי, אחותי.״

״מודה באשמה. נקנה חומוס ונעלה אליי הביתה כי אני כבר מתחילה להיות רעבה. תוכל לעשות מקלחת וקצת לישון לפני שאתה נוסע לאפות במפרץ.״

״את בטוחה שזה בסדר?״

״אמרתי לך, מודה באשמה. תמיד חלמתי שיהיה לי אח גדול כמוך!״

״למדתם כבר על יום-טוב ליפמן צונץ?״

״על מה אתה מדבר?״

״על מחוכמת ישראל בגרמניה, תקופה חשובה, שֵׁם נהדר, יום טוב לִמְפּוֹן ציץ... לִמְפּוֹן ציץ... וגם גייגר... ושטיינשניידר...״

״אחי, מה איתך?״

מה יכולתי להגיד, שיש לה ציצים קטנים זקופים שאפשר לראות באלכסון מחולצת הריאלי ואני מחזיק אצבעות ימיני ביד שמאל כדי לא לתפוס בהם ככה, במושב הכפול, באוטובוס, ולכן מדבר שטויות היסטוריות ושב לספור את הקשתות בגשר הארוך על פני ואדי רושמייה. קשת גדולה מאוד על פני כל הוואדי, מחוזקת בשלוש קשתות גבוהות צרות מכל צד שתומכות בין צדדיה לבין הגשר, ועוד שלוש קשתות בינוניות תומכות נטועות בהר, אחת מצפון ושתיים מדרום, ויחד הן נושאות את הכביש. ממש הרמוניה של קשתות, וגם מסילת ברזל למטה בוואדי. וכל המיבנה הסימטרי הזה על רקע מורדות הכרמל הפרוע.

״תגיד, מתחשק לְךָ לִמְפּוֹן-צִיץ אותי?״

״מה פתאום?״

״מה פתאום, פינצ׳וּק? מה פתאומְץ?״ חיקתה אותי, ״אחי, אל תחשוב שאני לא שמה לב שאתה מגניב לי כל פעם מבט בציצים... תגיד, מה אתה חושב עליהם? בתור אופה...״ ציחקקה.

בדיוק החלפנו קו אוטובוס ונכנסתי בהדרכתה לקנות גביע קרטון גדול של חומוס לארוחת-הערב.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* לעורך היקר, אהבתי מאד את שני שיריה המרגשים של אסתר ראב – צלעות הכרמל, אלוני טבעון. אין כמוה לתאר בחושניות מתפעמת את הטבע וכן להשליך עליו תודעה היסטורית.

הזדהיתי מאוד עם עמדתך התבונית ורגישה, לא עת ביקורת היא הימים הללו של מגיפה משתוללת. הוצאת לי בדיוק את המילים מן המוח. אני חשה לחלוטין כמוך.

מה הרהב הזה לבקר ולבקר.

ד״ר משה גרנות חיבר טקסט מקסים למגילת אסתר בגיליון פורים.

לגבי גליה עוז  וניסיונה  [הפתטי ונקמני יש לומר]  לנתץ את דמותו של אביה, באמצעות נובלה סנסציונית לכאורה, שאמורה לשלשל לכיסה סכום נכבד של מזומנים, המכתב העיתי דן בנושא.

עליי להעיר עם זאת שבעיניי לאגף את הפרשה המשפחתית הכאובה הזאת [רצח אב מטפורי] ול״הרוויח״ ממנה נקודות פוליטיות במאבק בין ימין לשמאל – זה אקט קטנוני ונמוך. אף אם אני נוטה לימין, אינני אוהבת את זה. יש לזכור שלפני הכול, מדובר בסיפור אנושי ומשפחתי עגום וכאוב שהסב ומסב כאב לנפשות הפועלות. ולא צריך להפוך אותו לקרדום לחפור בו פוליטית.

לדעתי מה שנכון זה לדון בספר ״דבר שמתחפש לאהבה״ כטקסט ספרותי בלבד. הייתי ממליצה לפרסם במכתב העיתי את ביקורתו של בני ציפר לספר כטקסט, באתר ״הארץ״. ביקורת מצחיקה ומושחזת ומלאה בתובנות מעניינות ומקוריות.

תודה על עיתונך המעניין.

חוה ליבוביץ

ר״ג

* ״אני מעיד על עצמי שמעולם לא אהבתי לקרוא שירים, אך משום-מה דווקא שיריה של אסתר ראב מדברים אליי ומשרים עליי עצבות וגעגוע לעולם שהיה ואיננו.״

יוסף אתר

גימלאי מאושר

* המשורר חיימקה שפינוזה: עכשיו, שהפמיניזם מנצח, הרבה דברים מתחילים להסריח.

* סופר נידח שלום! הרשה לי בפתח דברי להשמיע שלוש תרועות הידד:

הראשונה – על התמדתך וחריצותך יוצאות הדופן המתבטאות בהוצאת העיתון היומי. פעמיים בשבוע, 56 שבועות בשנה, שנה אחר שנה, המסתכמות בעצם הימים הללו ב-15 שנות יצירה. במהלכן כתבת, הגהת ופירסמת סדר גודל של  35,000,000 מילים לפי חישוב גס שערכתי. אכן, דומה שמשהו מן ה-DNA הנחוש והעקשני של סבך יהודה ראב נתגלגל גם בך.

השנייה – על האינטגריטי שלך, וחוסר נכונותך ליפול למלכודת ׳התקינות הפוליטית׳ המכרסמת כל חלקה טובה בתרבות המערב בכלל ואצלנו בפרט. אלן בלום כתב לפני דור, בספרו על ׳דילדולה של הרוח באמריקה׳, שהרצון לא לפגוע ולא להעליב אף אחד, יגרום בסופו של דבר לכך שלא נוכל לומר שום דבר משמעותי על כלום. והוא כל כך צדק... באופן פרדוכסלי מעולם בתולדות האנושות לא נכתבו כל כך הרבה מילים, שאינן אומרות כלום.

אפשר לאהוב את מה שאתה כותב ומפרסם, אפשר לשנוא, אפשר להסכים אפשר להתנגד, אבל אי אפשר להתעלם. אם ייעודו של איש רוח הוא לומר דברים שיש להם משמעות, נדמה לי שאתה בכיוון הנכון.

השלישית והאחרונה – על החלטתך להעניק את פרסי הסופר הנידח ליוצרים אחרים בתחומי הרוח והתרבות בישראל, שטרם זכו להוקרה ממלכתית. שהרי בידוע (ובשונה ממה ששנו חז״ל) הכבוד רודף רק אחר מי שרודף אחריו הרבה, ומותיר את הענווים שהקדישו את זמנם ומרצם ליצירות איכות – הרחק מאור הזרקורים. משכך, יפה אתה עושה בעצם איזכור שמותיהם. המשך בכך גם הלאה... והעלה מן האוב עוד יוצרים ׳נידחים׳ מתחומי התרבות למיניהם.

בלי שום קשר לנ״ל, אני מצרף מאמר שחיברתי לפני זמן באנגלית, שעניינו ביקורת על ספרו של מרטין ואן קרפלד ׳חתלתולים׳ – מדוע המערב מפסיד לכל היתר, אותו תירגמתי לאחרונה לעברית. עבור עליו ואם תמצא שהוא יכול לעניין את קוראי המכתב העיתי, אתה מוזמן לפרסמו.

רק טוב!

בנדה

(אל״מ מיל׳, ד״ר משה בן דוד)

אהוד: תודה. אבל כפי שאתה יודע, אני סופר נידח – בכך תוכל להיווכח גם מפרק הרומאן שלי שמתפרסם כאן, שאם לשפוט לפי רמת כתיבתו, חרף הזיקפה המתוארת בו – אינני שייך לדור הנפילים והענקים של הספרות העברית, שמבחינה כרונולוגית חייתי בתקופתם. חלקם כבר מתו.

* שלום רב, מזה זמן לא רב אני קורא את חדשות בן עזר. מזה זמן אני מדלג על דברים שכותב אורי הייטנר. לא ניתן לסבול את דברי השיטנה והשפה בה האיש נוקט כנגד ראש ממשלה מכהן. ניתן להבין כי אין הוא מסכים לדעתו של ראש הממשלה, אך מכאן לכנותו בכל מיני כינויי גנאי ­ – הדרך רחוקה.

אין אני חסידו של מר נתניהו. אך הוריי לימדוני כי האדם שאינו מקפיד על כבודו של האחר אין מקפידים על כבודו. אם יש לאיש, הייטנר, דבר מה חשוב לדעתו לומר הוא יכול לומר זאת ללא שימוש בשפת ביבים.

חושבני כי שפה כזו במכתב העיתי שלך מוריד מערכו של המכתב.

תודה על תשומת הלב,

יורם גולן

אהוד: בשפת ביבים על אודות בנימין נתניהו אני נתקל לא רק בדבריו של הייטנר אלא אצל חלק ניכר מהאנשים שאני מכיר ואשר נחשבים משכילים ונקיי שפה – עד שהם מגיעים לדבר על נתניהו ואז פיהם מפיק מי ביבים.

אני מאוד מקווה, לטובת ישראל – שנתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה, ולכן אני תומך בו ואצביע עבורו – תומך כמעט יחיד בין רוב האנשים שאני מכיר ושרובם שונאים אותו ומייחלים למפלתו.

 זו התודה שלהם על שבזכותו אנחנו יחסית במקום הראשון בעולם בחיסונים נגד הקורונה, 5 מיליון מתוך כ-9 מיליון החיים בישראל – כבר חוסנו! אני משער שאנשים כמו אורי הייטנר ומנהיגו הנערץ החדש, גדעון סער – לא יסלחו לנתניהו על כך!

* ״מרכז אל-מיזאן לזכויות אדם בעזה הודיע היום (שלישי, 16.3) כי ערך תחקיר על מותם של שלושת הדייגים שנהרגו שלשום מול חופי חאן יונס שבדרום הרצועה, ובו גילה כי הם נפגעו מירי תועה במהלך אימון של אחד הפלגים החמושים בעזה. זאת, בניגוד לדיווחים לאחר המקרה שלפיהם נהרגו מאש צה״ל. הצבא הכחיש את הדיווחים בתחילת השבוע כי הוא אחראי לירי. [אתר ״הארץ״, 16.3].

מוזר. כי מתוך היכרות עם התקשורת הישראלית והעולמית ועם בית הדין הבינלאומי בהאג, אני הייתי משוכנע שתיאור המקרה כאן לא יתבטא בהגדרה מכובסת, המלקקת את התחת לטרור הפלסטיני: ״ירי תועה״ – אלא ייאמר בפירוש שישראל, ביבי, צה״ל, וביבי – הם האשמים בפשע הנורא של רציחת הדייגים הפלסטיניים!

* לאהוד היקר, מודה לך מאוד על הפירסום בעיתון אודות קבלת השיר: ״הבלדה על אבשלום פיינברג״ ע״י מוזיאון החאן באתר אבשלום.

אני מרשה לעצמי לציין בפניך שפרופ׳ יוסי גמזו ז״ל העריך אותך מאוד, כשהיה כועס על מישהו שהבטיח משהו ולא קיים, היה אומר לי:

״אצל אהוד בן עזר דבר כזה לא היה קורה, אצלו מילה זו מילה!״

תודה אהוד,

קלוד

* ציטוט: המתקפות על סעודיה נמשכות. באיזה גובה פוצץ הכטב״מ המתאבד הזה? והאם ארה״ב נטשה כבר את סעודיה לגורלה? [סרטון].

מתקפות הטילים הבליסטיים וכלי הטיס הבלתי מאויישים (כתב״מ) המתאבדים – נמשכות בכל רחבי סעודיה, הלילה [10.3]. צפו בפיצוץ מוצלח של כטב״מ חות׳י-שיעי-איראני (דגם סאמד), במרחק של 400 רגל בלבד, לפני שהוא מתאבד על הקרקע. עניין של עשר שניות. [סרטון].

חלק מההתקפות השיעיות האלה מצליחות להגיע לקרקע, ומלחמת סעודיה כבר מתנהלת. במקביל– סעודיה כותשת את העיר צנעא, בירת ״תימן״, ובירת החות׳ים. אלה, מצידם, מאיימים עכשיו להרחיב את הרעשות הטילים הבליסיטיים ואת הכטב״מים גם לריכוזי אוכלוסייה, מה שעלול ליצור גלי פליטים סעודיים.

סעודיה? כבר ננטשה לגורלה בידי האמריקנים, כפי שצפינו.

הפצצות סעודיות אתמול על צנעא, פעם עיר היסטורית, והיום עוד ״חאלב״, ״חומס״, ״דמשק״ וחורבן ערבי רגיל. בקרוב לא יישאר הרבה, אך החות׳ים לא יוותרו: [סרטון].

גיא בכור באתר שלו, 10.3.2021

* ציטוט: השלום מתרחב: מצרים הופכת פרטנרית של ישראל, נטשה את המומצאים: נדהמת מהשלום החם והלבבי בינינו לבין האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן, מצאה עצמה מצרים תקועה עם העם המומצא, ולא רלבנטית. היא הקפידה מעל 40 שנה שלא להתקרב אלינו, בטענה שזה ״שלום קר״, ולפתע מצאה עצמה בקור, מחוץ למשחק. במשך 40 שנה אנחנו רדפנו והתחננו למצרים (״נורמליזציה״), והם התעלמו ביהירות. עכשיו המצב התהפך: הם רודפים אחרינו, בהכירם בכך, שישראל היא כבר מעצמה אזורית, כלכלית וצבאית, ואף עולמית בתחומים רבים. הצלחת חיסוני הקורונה אצלנו מדהימה מדינות רבות, שפתאום גילו אותנו.

היום [9.3] הסתיים כנס ראשון מסוגו אי פעם, אשר התקיים בשארם א-שיח׳ (בצילום למעלה), לקראת התנעת היחסים הכלכליים והמסחריים בין ישראל למצרים. בכנס השתתפו כ-60 אנשי עסקים משתי המדינות, בהובלת שר המודיעין, אלי כהן, והמל״ל. כהן הפך לפרוייקטור מול מדינות השלום, כמו סודאן.

לראשונה אי פעם הסכימו הצדדים להתחיל בעסקים משותפים בנושאי חקלאות, התפלה, חשמל (חיבור רשתות החשמל?), טקסטיל, בריכות דגים, מוצרי בנייה ותיירות. כזכור, מצרים קונה מאיתנו גז בשווי 20 מיליארד דולר, ותקנה עוד. בפועל מצרים וירדן כבר מממנות את החזון הציוני.

אלה הישגים כבירים. מצבה הכלכלי של מצרים כה נואש, עד שהייתי מציע לה לקנות ממנה את טאבה בחזרה.

ישראלים בחו״ל, ערך המנייה של ישראל עולה ועולה, מהרו לחזור כדי ליהנות מן הזינוק.

בזה קרס ונגמר הווטו, שהטיל העם המומצא על יחסי מצרים וישראל, שמעכשיו צפויים לזנק. וסוף סוף יש ׳שלום עכשיו׳. מה שמאשר את כלל הברזל שבו דגלנו: לעולם אל תתחננו בפניהם. אם תעמדו במקום, ותתחזקו, הם כבר יבואו אליכם. וכך קרה, וקורה.

בנוסף, מצרים כבר ביקשה שחברת התעופה שלה, ״איג׳יפט אייר״, תגיע לישראל לראשונה אי פעם. ועוד במבול של טיסות (בעיקר בהמשך, למזרח הרחוק).

גיא בכור באתר שלו, 9.3.2021

* ציטוט: מפקד צבא לבנון בקריאת מצוקה או איום? רבותיי האחראים, לאן אתם הולכים מכאן?

לאור הקריסה המוחלטת של ״לבנון״, מפקד צבא לבנון, הגנראל ג׳וזף עאון (נוצרי מארוני) במסר חריף:

״כולם כבר יודעים: הלירה מול הדולר קרסה, הפנסיות קרסו, העם רעב ועני, כספיו נעולים בבנקים. גם החייל סובל וגם הוא רעב. רבותיי האחראים, לאן הולכים מכאן? מה אתם עושים?!

״הזהרתי יותר מפעם מהמצב המתפוצץ. אנו בעד חופש הביטוי, אך לא נרשה פגיעה בנכסי הציבור ובנכסים הפרטיים.״ [סרטון].

בלבנון שואלים האם זו רק קריאת מצוקה, או שהוא מכין הפיכה צבאית? בכל מקרה, ההפגנות ברחובות נמשכות, וכך גם האנארכיה הכללית. הנורא מבחינת הלבנונים: הם ומצוקתם לא מעניינים אף אחד בעולם, כולם עסוקים בצרות שלהם [עצמם]. כמוהם [הלבנונים], כמו העם המומצא [״הפלסטינים״]. [סרטונים].

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 9.3.2021

* ציטוט: ובינתיים הגיהינום הצרפתי: השתוללות ושריפת מכוניות בעיר ליון. צפו: [סרטון].

לילות קשים עוברת העיר הצרפתית ליון, עם מיספר גדול מאוד של מכוניות שמוצתות, והתפרעויות של ״צעירים״. זאת כתוצאה מפציעת נער על אופניו, לאחר שהמשטרה רדפה אחריו. כרגיל, המוסלמים והמהגרים האפריקאיים מוציאים את הזעם על התושבים המקומיים. העסק בצרפת אבוד, את זה כבר כולם יודעים שם, ומי שחכם, עוזב בזמן.

המדינה הפכה בת ערובה לתסכולים של מיליוני המהגרים המוסלמיים. הם שונאים אותה, ועדיין נשאבים אליה בזרם בלתי נפסק. המדינה חיה על לועו של הר געש: [סרטון].

ברור שלא תמצאו על זה מילה ב״תקשורת״ בישראל, שתמיד תצבע את ישראל עם חדשות רעות, ואת כל האחרים בצבעים ורודים. אסור ב״תקשורת״ בישראל לדווח על התפרעויות המוסלמים באירופה, כדי שתחשבו שאתם הבעייה האחרונה שנישארה.

ומנגד, ברור שלא מדווחים על מטחי ההערצה שנופלים עלינו מכל העולם, בעקבות הטיפול המזהיר במשבר הקורונה. לראשונה זה עשרות שנים, ישראל מקבלת תדמית חדשה בעולם, של מדינה מתקדמת ומעולה, הדואגת לכל אזרחיה, והעושה שלום.

לאחר עוד ליל של אימה ברחובות ליוון: [סרטון].

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 8.3.2021

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב״ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה ״אשר יצר״

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2282 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ׳ אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ׳אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגול״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה׳נְיוּז לֵטֶר׳ הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״

* * *

בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא ׳חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח׳. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

״הצינור גנוב! הצינור גנוב!״

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף.״

(״מעריב״, 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: ״׳חדשות בן עזר׳ הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות ׳מנוי׳ על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש׳אדלג׳ על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״

* * *

ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05׳, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94׳, בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת ״הבלדה על ג׳מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה׳גיהינום׳״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״ג׳דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג׳נט מורטון, או – תפוזים במלח״!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של ״ערגה״, שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?״

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ׳ופר הנוער״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״! עם מאמרה של

ד״ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב״והארץ תרעד״,

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג׳ קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון ״ספרי דורות קודמים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ׳יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של ״לילי מרלֵן״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב״מ – אזל!

*

ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב״חדשות בן עזר״. 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ״א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל