פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1627  

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בניסן תשפ"א, 15.3.2021

עם צרופת תמונתה של פרופ' יפה ברלוביץ.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אוֹפֶּנְהַיְמֶר הַיְּהוּדִי. // יורם אטינגר: האם ידי ראש הממשלה הבא כבולות בכל הקשור לסיפוח? // רוֹן גֵּרָא: יַלְדוּת. כִּידוֹנֵי הַזְּמַן.  // מנחם רהט: מ'נתניהו טוב ליהודים' ל'נתניהו טוב לשמאל'. // יצחק גנוז: עַל קִבְרוֹ שֶׁל אֲבִי לֹא הָיִיתִי. // פרופ' יפה ברלוביץ: אגרת לנשים. // אהוד בן עזר: בשם כל אוהביה האילמים. // אורי הייטנר: צרור הערות 14.3.21. // עקיבא נוף: הולדת השיר. // הדסה מור: הראיון של מייגן והארי – תגובות של צביעות. // עמנואל בן עזר ז"ל מספר על תולדות פתח-תקווה. // איליה בר-זאב: קצרים. // אילן בושם: 11 שירים, מארס 2021. // איציק חנונא: עיזרו לה לחזור! // נעמן כהן: "הכל במידה!" // אסתר ראב: מניה וילבושביץ כפי שראיתיה בביתנו. // אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים? כ"א. הַמֶּמְשָׁלָה הַקְּצָרָה שֶׁל הַיְּלָדִים. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק תשיעי: אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה) בתלתלי הערווה של בתוליהָ. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים מבין הזמנים

אוֹפֶּנְהַיְמֶר הַיְּהוּדִי

צָרוֹת כְּתֵפֶיךָ

לָשֵׂאת אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ

אֵין אַתָּה אַטְלַס

יַהֲדוּתְךָ טְבוּעָה

בְּשִׁקּוּי עַצְמוֹתֶיךָ

וְאַתָּה לֹא יָדַעְתָּ

חָשַׁבְתָּ כִּי אַטְלַס אַתָּה

וְתַעֲמִיס כַּדּוּר הָאָרֶץ

עַל כְּתֵפֶיךָ הַצָּרוֹת

וְתָשׁוּב הָרוּחַ לְפָעָמְךָ  –

וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָעַתִּיק

הֵחֵל מְדַבֵּר מִגְּרוֹנְךָ

כְּבַעֲלַת אוֹב  –

וּבִגְרוֹנְךָ

אֲשֶׁר לוֹקֶה  –

כִּי הִכָּה בְּךָ הָאֵל

עַל שֶׁרָצִיתָ לִדְמוֹת  –

יְהוּדִי צַר כְּתֵפַיִם

עַל כִּי לֹא יָדַעְתָּ

כִּי מוּסַר אֱלוֹהַּ מִמָּעַל

טָבוּעַ בְּשִׁקּוּי עַצְמוֹתֶיךָ

 הֻכֵּיתָ בִּגְרוֹנְךָ  –

וְאוּלַי עַל אֲשֶׁר דִבַּרְתָּ

גָּבֹהַּ גָּבוֹהַּ

עַל פִּטְרִיַּת הַמָּוֶת

לְכָל חַי שֶׁעַל הָאֲדָמָה

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

לקראת חלוקת פרסי ישראל

ביום העצמאות תשפ"א, 2021

יעניק המכתב העיתי שני פרסי ישראל אמיתיים:

פרס ישראל בספרות העברית יוענק לסמי מיכאל

בפרס ישראל לחקר הספרות העברית יזכו שניים:

פרופ' נורית גוברין ופרופ' הלל ברזל

על החתום

אהוד בן עזר

[סמי מיכאל בן 94, הלל ברזל בן 95]

* * *

יורם אטינגר

האם ידי ראש הממשלה הבא כבולות

בכל הקשור לסיפוח?

מתוך "חדשות מחלקה ראשונה", 14 במרץ 2021

לאחרונה נשמעה הדעה כאילו ידי ראש הממשלה הבא יהיו כבולות על ידי התחייבות שנתן [כביכול] ראש הממשלה נתניהו לנשיא טראמפ להשהות את החלת הריבונות לפחות לשלוש שנים, ולכן הסיפוח לא יהיה על הפרק בשנים הקרובות.

האומנם?

ב-19 ליוני 1967 הודיעה ממשלת האחדות הלאומית בראשות לוי אשכול (ובהשתתפות מנחם בגין!) לארה"ב, מצרים וסוריה: "ישראל מציעה כריתת שלום עם מצרים וסוריה על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי ביטחון של ישראל." אבל ההודעה הרשמית לא מנעה מראש הממשלה מנחם בגין את החלת החוק הישראלי על רמת הגולן ב-1981.

האם ראשי הממשלה הבאים יהיו מחוייבים לנכונות ארבעה ראשי ממשלה – שהועברה לארה"ב ולסוריה – לסגת מרמת הגולן, למרות החלת החוק הישראלי? האם להבעת נכונות לסגת מרמת הגולן משקל רב-יותר מהחלת החוק הישראלי?

ב"הסכם וואיי" מ-1998 התחייב ראש הממשלה נתניהו, בפני הנשיא קלינטון וערפאת, להעביר לרשות הפלסטינית 13% מאזור C ו-14.2% מאזור– B  האם התחייבות זאת מחייבת את נתניהו וראשי ממשלה בעתיד?

ב"פיסגת קאמפ דיוויד" בשנת 2000 הציע ראש הממשלה ברק לנשיא קלינטון ולערפאת לפנות את יישובי בקעת הירדן תמורת תחנות התרעה של צה"ל. ברק אף הציע לסגת מ-91% מיו"ש, לחלק את ירושלים (כולל ויתור על הריבונות בעיר העתיקה ובהר הבית), ולהעביר לרשות הפלסטינית שטחים ב"קו הירוק". ב"מפגשי טאבה" בדצמבר 2000 וינואר 2001 הציע ברק לסגת מ-97% מיו"ש (כולל בקעת הירדן) ולדון בשיבת פליטים.

האם הצעות אלו כובלות את ידי ראשי הממשלה הבאים?

מדינה דמוקרטית לא מעניקה לראש ממשלה ונשיא מעמד של שליט-יחיד, ולא את היכולת לחייב את מדינותיהם באמצעות הכרזות פומביות, ללא אישרור הרשות המחוקקת. לדוגמא, הסכם בינלאומי שנחתם על ידי נשיא אמריקאי אינו מחייב את ארה"ב ללא אישרור על ידי שני שליש של הסנאט (67 סנטורים). לכן הנשיא טראמפ יכול היה לסגת ב-2018 מהסכם הגרעין עם איראן שנחתם על ידי הנשיא אובמה ב-2018, אך לא אושרר.

הנשיא קלינטון חתם ב-1999 על האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים, אך הסנאט מסרב לאשררה, ולכן אינה מחייבת את ארה"ב.

ב-1975 מסר הנשיא פורד לראש הממשלה רבין מסמך המכיר בחיוניות רמת הגולן לביטחון ישראל, אך ב-1979 הבהיר הנשיא קארטר שהמסמך אינו מחייב אותו מכיוון שלא אושרר על ידי הסנאט.

ב-2008 התחייב ראש הממשלה אולמרט, בפני מחמוד עבאס והנשיא בוש, להצעת שלום מרחיקת לכת: נסיגה מ-93.7% מיו"ש (כולל בקעת הירדן), העברת שטחים מאזורי עפולה, לכיש, מדבר יהודה ועוטף עזה – לרשות הפלסטינית, ויתור על הריבונות בהר הבית, מנהרה בשליטה פלסטינית בין עזה ליו"ש וקליטת 5,000 פליטים. האם ההצעה מחייבת את ישראל?

ב-2009 נשא ראש הממשלה נתניהו את "נאום שתי המדינות לשני העמים". האם הנאום מחייב אותו וראשי ממשלה עתידיים?

אם ההצעות/התחייבויות הנ"ל אינן מחייבות מכיוון שנדחו על ידי הערבים, הרי שגם התחייבויות הקשורות ל"תוכנית טראמפ" אינן מחייבות, מכיוון שהתוכנית לא התקבלה על ידי ישראל והפלסטינים.במקום להיתלות בהתחייבות בלתי-מאושררת של נתניהו, כתירוץ להימנע מהחלת החוק הישראלי ביו"ש – הכרוכה בעימותים מבית ועם נשיא ארה"ב – על הטוענים לראשות ממשלה לאמץ את גישת ראש הממשלה בגין. ב-1981 החיל בגין את החוק הישראלי ברמת הגולן, למרות שהיה חתום על נכונות ממשלת ישראל מ-1967 לסגת מהגולן תמורת הסכם שלום, ועל אפו וחמתו של הנשיא רייגן, שהישעה אספקת מערכות נשק ל- והסכם ביטחוני עם - ישראל.

הדיפת הלחצים מבית ומחוץ, הפגנת נחישות ביטחונית ודבקות ראש הממשלה בגין במדיניות מונחית-עקרונות, הביאו – לאחר תקופה קצרה של מתיחות ביחסים עם ארה"ב – לשדרוג משמעותי של ההערכה האסטרטגית (אמריקאית וערבית) כלפי ישראל ושל ביטחונה הלאומי.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

רוֹן גֵּרָא

יַלְדוּת

גַּג – כַּרְבֹּלֶת אֲדֻמָּה.

גֶּדֶר  בּוּגֶנְוִילְיָה

סוֹבֶבֶת.

רֵיחַ אֶשְׁכּוֹלִית וְתַפּוּחַ

רֵיחַ אַבְקַת פְּרָחִים

נוֹזֵל מִן הַקִּירוֹת.

הֶבֶל חֳלֵב עֵז

בַּנְּחִירַיִם.

שֶׁמֶשׁ בַּבַּיִת

בִּשְׁתִיקָתָהּ בִּשְּׁלָה

תַּבְשִׁיל.

יְרֵחַ פָּרַשׁ כְּנָפָיו

עַל צְלִילֵי רָזִין שֶׁל

אָקוֹרְדְּיוֹן בִּידֵי אָחִי.

עַל יִבּוּב כִּנּוֹרוֹ

צוֹהֵל מָרוֹר.

דֻּבִּי הַכֶּלֶב רוֹבֵץ

לְיַד מְלוּנָתוֹ

מִתַּחַת

לָאִזְדָּרֶכֶת,

בְּלֵילוֹת עֲטַלֵּפִים

סוֹעֲדִים פִּרְיוֹ

בִּמְחוֹלוֹת מַחְשָׁךְ.

אֲדָמָה יְחֵפָה חוֹפֶנֶת

פַּקְעוֹת דַּלְיָה.

אָבִי חָרַשׁ אֶת הַחֶלְקָה

הַבְּתוּלָה

בְּעֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת יוֹגְבוֹת.

גְּדִי קִפֵּץ וְצָהַל בַּחֲצֵרֵנוּ

עַד בּוֹא לַהַב פֶּסַח

בְּיָדוֹ שֶׁל צָדוֹק

הַשּׁוֹחֵט.

אָזְנַי צָוְחוּ וּבָרְחוּ

מֵאֲחוֹרֵי קִירוֹת וּדְלָתוֹת

וּתְרִיס סָגוּר.

יָמִים מְתֻיָּקִים

בְּאַלְבּוֹם לִיבִּי.

כִּידוֹנֵי הַזְּמַן

בְּחַלּוֹנִי  נִצָּנִים

נוֹתְנִים רֵיחָם.

אוֹר וּתְכוֹל נוֹהֲרִים.

דַּלְתִּי דּוֹמֶמֶת

הַטֶּלֶפוֹן אִלֵּם.

מִלְחֶמֶת חִלּוּף

הָעוֹנוֹת בַּשָּׁמַיִם

לֹא תַּמָּה.

גֶּשֶׁם מִתְבּוֹסֵס

בְּקֶשֶׁת הַשָּׁעוֹת.

מְעֻלָּפִים הַצְּמָחִים

בְּבֻּסְתַּן עֲצִיצַי.

שְׁרִיקַת זְבוּבוֹנִים

בְּחַלּוֹן עָצוּב.

צִוְחַת אוֹפַן

וּשְׁרִיקַת כִּידוֹנֵי

הַזְּמַן

מוּטָלִים עָלַי.

רון גרא

* * *

אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה

תהילים ל"ז א'

* * *

מנחם רהט

מ'נתניהו טוב ליהודים' ל'נתניהו טוב לשמאל'

נתניהו, חובב סידרתי של ממשלות שאינן בשום אופן ימין מלא מלא, שוב משווק הבטחות שווא על ממשלת ימין מלא-מלא . גם כשהיו לו הזדמנויות פז לימין מלא מלא, העדיף תמיד את השותפות עם השמאל

שתי סיסמאות בחירות שהשלימו זו את זו בבחירות 1996, חצי שנה לאחר רצח רבין, העניקו לבנימין נתניהו את הניצחון, כנגד כל הסיכויים. האחת היא זו שהמציאו החב"ד'ניקים "נתניהו, זה טוב ליהודים," והשנייה של מוטי מורל ופינקלשטיין: "פרס יחלק את ירושלים." שתיהן היו ה'גיים צ'יינג'ר' של הבחירות, שעל פי כל התחזיות אמור היה פרס לנצח בהן 'בהליכה'.

החב"דניקים צדקו. הישגים כבירים רשומים על שמו של נתניהו, בתחומים הכלכלי, הביטחוני, המדיני ואפילו החברתי (לטענת אבישי בן חיים, נתניהו הוא זה שהרים את ראשה של ישראל השנייה, הנאמנת לו מאז 'עד מוות').

אבל משהו השתבש מאז. כשחזר לשולחן הממשלה בראשות שרון, בתפקיד שר האוצר, הוא ריסק את חזון הימין הלאומי כשהצביע שיטתית בעד גירוש יהודי גוש קטיף והסגרת השטח לאוייב. השיא היה ללא ספק בתחילת הקדנציה השנייה שלו, ב-2009, הנמשכת עד היום, כשאימץ את חזון המדינה הפלשתינית בנאום בר אילן, שממנו לא הסתייג עד היום: "נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית מפורזת לצד המדינה היהודית." השמאל הישראלי חגג: "בבר אילן ייסד נתניהו את המדינה הפלשתינית," קבע דניאל בן סימון, יו"ר סיעת העבודה דאז.

מאז היה לנתניהו חלון הזדמנויות של ארבע שנים, בימי כהונת הנשיא טראמפ, למחוק ולרסק חזון עיוועים זה. אבל הוא ביזבז את ההזדמנות, וזו כבר לא תחזור בימי ביידן. הרכבת כבר עזבה את התחנה. למה שלא נתהה, אם כי הפיספוס הזה לא נעשה בכוונה?

מכיוון שהנבואה ניתנה רק לשוטים, נתייחס רק לעובדות מן העבר. לא הערכות. ואלה הן העובדות (בחלקן): נתניהו הקפיא את הבנייה בירושלים וביו"ש; נמנע מלהכשיר את 69 הַמַּאֲחָזִים של ההתיישבות הצעירה, ש-20,000 מתיישביה חיים ללא שירותים מינימליים (מים וחשמל, תשתיות אינטרנט, דרכי גישה ועוד); מסרב בתוקף למלא אחר הכרעת העליון לפנות את חאן אל אחמר, ומתעלם מבנייה פראית אחרת של הפלשתינים, אבל הורס בשיטתיות בנייה של יהודים; אוטם עיניו מול שוד הקרקעות הפלשתיני הגדול בשטחי C, ועוד. קצרה היריעה מלמנות את העובדות המחשידות, שחזון בר אילן מבחינתו בעינו עומד.

אבל העובדות לעולם לא יבלבלו את חסידיו. הם עודם משוכנעים בתקפותה של המשוואה האנטי מציאותית הזו: 'נתניהו = ימין חזק'. גם התנערותו מהתחייבותו המפורשת בפני מתכנסי עצרת הליכוד בבנייני האומה ערב הבחירות הראשונות של 2020, לא מזיזה להם: "נחיל את הריבונות על בקעת הירדן וצפון ים המלח ללא דיחוי ובלי שום וטו של אחמד טיבי. נחיל את החוק הישראלי על כל ההתיישבות, על כולה, על כל היישובים בלי יוצא מהכלל." והסוף, כרגיל, ידוע מראש: לא ריבונות, לא החלת החוק ולא נעליים. הכול דיבורים.

התופעה המביכה הזו של נאמנות עיוורת לאדם במקום לאידיאולוגיה, אינה רק נחלתה של 'ישראל השניה' (בגירסה הבן חיימ'ית), שמצביעה מהבטן. גם מי שאמור להצביע מהראש נופל בפח מישוואת 'נתניהו = ימין חזק'. אפילו רשימת 'הציונות הדתית' דהיום, נשבעה לו אמונים.  

ביטוי חד לתפיסה זו, ולא במפתיע, פזורה כחול אשר על שפת הים בין דפי 'ישראל היום'. העיתון מזהיר את "מי שמדינת ישראל חשובה לו," במלים אלה: "מי שארץ ישראל, עם ישראל ומורשת ישראל חשובים לו, צריך לצאת ולהצביע הצבעה שתבטיח ממשלת ימין." ובאותה נשימה ממש מובהר שממשלת ימין זה, כמובן, רק נתניהו. זו ואין בילתה. שהרי "הצבעה לסער ובנט תעלה את השמאל לשלטון." (כל הציטוטים מגיליון 9.3.21).

תגידו, הגעתם הרגע מהמאדים? הרי היה זה נתניהו עצמו, שלאורך כל הדרך העלה את השמאל לשלטון. אבל הפובליציסטיקה הישראל-היומ'ית בונה על זכרונו הקצר של הקורא: "בסרט אימים דומה, כבר היינו בעבר הלא רחוק." אבוי לאמת! "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת," כבר קונן הנביא ישעיהו.

 לידיעת 'ישראל היום', סרט האימים בא עלינו תמיד דווקא ביוזמת נתניהו. דווקא הוא בז לרעיון ממשלת ימין מלא-מלא. ב-2009 זכה הימין ב-65 מנדטים, אבל נתניהו קבר את מיזם ה'ימין מלא' כשכלל בממשלתו את אהוד ברק ומפלגת העבודה, והשאיר בחוץ את  מפלגת הימין  האיחוד הלאומי. כנראה שאהוד ברק נחשב בעיניו, מן הסתם, נאמן יותר מן האיחוד הלאומי – "לארץ ישראל, לעם ישראל ולמורשת ישראל," שלושת היסודות האידיאולוגיים של הימין, כפי שניסח זאת 'ישראל היום'.

בסרט האימים הזה שוב היינו ב-2013. לימין היו 61 מנדטים אבל נתניהו הזמין לממשלתו את יו"ר העבודה שלי יחימוביץ, מצביעת רק"ח בעבר, והשאיר את הבית היהודי בחוץ. משסירבה יחימוביץ ברוב הגינותה לעשות שקר בנפשה, הוזמנו ציפי לבני ויאיר לפיד.

ובבחירות 2015, כשלימין 66 מנדטים, שוב הוזמן השמאל – יו"ר העבודה בוז'י הרצוג (שסירב בלחץ מפלגתו); ושוב כמעט חזר על עצמו אותו סרט אימים ממש בבחירות 2019, כשנתניהו שוב הציע, והפעם לאבי גבאי, יו"ר העבודה, את תיק האוצר. 

בקיצור, אובססיה בלתי מוסברת לחיבור השמאל לממשלת הימין. זה מה שהיה לנו מאז 2009. אז למה שנאמין שזה לא יקרה גם אחרי בחירות 2021?

בדבר אחד צודק 'ישראל היום': "חכם לא חוזר פעמיים על אותה טעות." ובוודאי כשמדובר באובססיה בלתי מוסברת לחימור [?] גורדי כמעט עם השמאל, מאז 2009. בכל תריסר השנים שחלפו מאז, נתניהו שואב כוחו מהימין כדי להיות טוב מאוד לשמאל.

מנחם רהט

* * *

יצחק גנוז

עַל קִבְרוֹ שֶׁל אֲבִי לֹא הָיִיתִי

לעילוי נשמת אבי מורי – משה בן ישראל גנוזוביץ הי"ד

עַל קִבְרוֹ שֶׁל אֲבִי לֹא הָיִיתִי

וְגַם לֹא אֶהְיֶה.

כִּי תָּקוּם סַעֲרַת שְׁלָגִים סַנְוֵרִית וְצוֹרֶבֶת

וַתַּעֲלֶה יִבְבוֹתֶיהָ מִבֵּינוֹת לְבַדֵּי הָעֵצִים

שֶׁבְּלֵּב הַטַּיְגָה,

הִיא תַּחֲלִיק עַל אַמַּת הָאֲדָמָה הַקְּפוּאָה

בָּהּ טְמוּנוֹת עַצְמוֹתָיו.

לְעִתִּים יַעַבְרוּ בְּסָמוּךְ אֲסִירִים

חֲגוּרֵי גַּרְזֶן וּמַשּׂוֹר וְכִבְדֵי מַגָּפַיִם,

אֲכוּלֵי כִּנִים וְרָעָב,

אַט אַט יִנְשְפוּ עַל זִרְדֵי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם,

וּבְחֵפֵת שַרְווּלָם יְּנַגְּבוּ טַלְלֵי קֶרַח

מִזִּיפֵי זְקָנָם.

יֹאמַר הָאֶחָד –

אֵי כָּאן וְאֵי שָׁם, מִתַּחַת לְיַבְּלוֹת רַגְלֵינוּ

טְמוּנִים אֲסִירִים

מִשְּׁנוֹת הָאַרְבָּעִים שֶׁל הַמֵּאָה שֶׁלָּנוּ.

יַעֲנֶה הָאַחֵר –

הַס יְדִידִי, מֵאֲחוֹרֵינוּ הַנּוֹגֵשׂ, אֶקְדָּחוֹ וְכַלְבוֹ.

הַשֶּׁלֶג יַחֲרֹק מִתַּחַת רַגְלֵיהֶם

כְּקִרְעֵי שִׂיחַ מֵעֵבֶר מִזֶּה,

וְשָׁמַיִם אֲפֹרִים יַעַטְפוּ

אִילָן בִּכְסוּתוֹ וְאָדָם בִּיגוֹנוֹ.

אֶת שֶׁחָשׁ וְלָחַשׁ אָבִי

בְּטֶרֶם יַעֲצֹם עֵינָיו בֵּין גְּדֵרוֹת הַגּוּלַאג,

הָלַךְ, נִמְחָה , נָמוֹג, וְנָמֵס

וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ.

רַק כּוֹכְבֵי מָרוֹם הִבְהֲבוּ,

כְּאָז כֵּן עַתָּה, כֵּן מָחָר,

כִּי הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב הָרוּחַ.

מתוך: "מעבר לגשרון העץ" מכון הברמן למחקרי ספרות, תשנ"ז

* * *

פרופ' יפה ברלוביץ

אגרת לנשים (*)

דברי הסבר: פרס ישראל 2021

לחקר הספרות העברית והכללית

חברות,

אני מצטערת על המהומה של פרס ישראל, בו הייתי מעורבת. היתה זו הזדמנות למנף את המצויינוֹת שבחוקרות הספרות שלנו, ואחרי שנים שמעולם אישה לא קיבלה את פרס ישראל לחקר הספרות העברית והכללית, לחשוף בפני הפרהסיה הישראלית ממיטב הנשים החוקרות. לצערי ההתנהלות של הוועדה לפרס ישראל לא היתה תקינה. אני כמובן ביקשתי בכל ליבי לקדם אישה-חוקרת בין נבחרי ונבחרות הפרס, אבל נוצרה סיטואציה כזאת, שדווקא אני נאלצתי להתלבט לכאן ולכאן בבחירתה. אסביר.

12 שנים לא חילקו את הפרס לחקר הספרות העברית והכללית, וכשקיבלתי את התיקים צעדו לפני העילית של החוקרים והחוקרות בארץ. כידוע, פרס ישראל הוא תחרות – תחרות למצוּיינות, וכאמור היו שם נשים מצטיינות חדשניות ופורצות דרך שרק להתגאות בהן ולהפגין בפני הציבור הישראלי לאלה הישגים נשים יכולות להגיע בספרות העברית ובספרות העולם.

אבל חברו להן שתי שופטות והחליטו לבחור במי שהחליטו, מתעקשות ולא רוצות כלל לדון במועמדות אחרות (ובעיקר במועמדת המצויינת שהצעתי), כמו היתה כאן רק העדפה מתקנת ולא מאבק בין כוחות אינטלקטואליים, שם בשיא הידע והתרומה הרוחנית מחקרית. במאבק הזה כאמור היינו יכולות לנצח כנשים ובגדול, אבל הרוב של שתי שופטות מולי האחת – הכריע, וכדי שלא יבטלו שוב את הוועדה, ושוב נחכה שנים (6 שנים) לחלוקת פרס ישראל הבא לספרות, הסכמתי לבחירה שלהן.

גם ההתערבות של אמצעי התקשורת העצימה את הרוח הרעה, ובמקום להציג כאן ניסיון עקשני לחשוף אי תקינות מבישה, ולחתור לטוהר מידות בשיפוט, הוצגו הדברים כריב וקנאה בין נשים. וחבל.

למותר לציין שאנחנו נמשיך להיאבק ולמנף כולנו את כולנו לאור האני-המאמינה הפמיניסטית והערכית שלנו.

 (*) התפרסם במסגרת האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר.

     * * *

        אהוד בן עזר

בשם כל אוהביה האילמים

אֲנִי לָהּ מִקְלָט מִבְּדִידוּתָהּ. בְּשֵׁם כָּל אוֹהֲבֶיהָ הָאִלְּמִים

טַפְטֵף מִלִּים לָהּ מֵרָחוֹק עַל דִּמְעוֹתֶיהָ.

בְּשֵׁם יָמֶיהָ שֶׁחָלְפוּ לָרִיק הֱיוֹת לָהּ הַצְדָּקָה

מַתְמֶדֶת לְכָל הַטֵּרוּפִים שֶׁיִּתְקְפוּהָ בֶּעָתִיד.

לַטֵּף פְּחָדֶיהָ מֵחַיֵּי מַמָּשׁ. אֲנִי – צְרִי טִפְּשִׁים, תַּבְנִית נַפְשִׁי –

אִישׁ לא אֻמְלָל וְלֹא יָגֵעַ. לֹא לָמַד וְלֹא שָׁכַח.

אָמַּן הַנִּסּוּחִים לִשְׁגִיאוֹתֶיהָ אַךְ לֹא שֻׁתָּף לְשׁוּם

לֵיל שְׂחוֹק בְּמִסְתָּרֶיהָ. חָתָן לְרִפְיוֹנָהּ, מַחְסֶה לִנְגָעֶיהָ

סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת

לוֹמַר: יַלְדֵי-רוּחִי יִלַּדְתְּ אַתְּ, וּבְזִקְנָתֵךְ

לָךְ שַׁעֲשׁוּעַ מַר-מִלִּים יְמַלְמְלוּ הֵם, לֹא אִמָּא

שֶׁל בָּשָׂר-וָדָם. עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת. יַלְדָּה, יַלְדָּה אַתְּ

שֶׁל עַצְמֵךְ. יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת.

הֵיטֵב שׁוֹגָה אַתְּ בִּגְבָרִים הַמַּתְאִימִים לִמְשׁוּגָתֵךְ

לָלֶדֶת אֶת בָּתֵּי-הַשִּׁיר שֶׁלֹּא חָפְצוּ מִמֵּךְ

לִשְׁבֹּר אֶת כְּלֵי-הַדָּם אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּנַסּוֹתָם לִקְרֹעַ סוֹרְגֵי נַפְשֵׁךְ. לַחֲנֹק

נְסִיגוֹתַיִךְ. אַתְּ אוֹמֶרֶת: גַּם הַכְּאֵב מְלַמֵּד. מָה

לָמַדְתְּ? לִשְׁבֹּר אֶת הַכֵּלִים וְלֹא אֶת מִשְׂחָקֵךְ

בְּלֹא מֵאִישׁ לָקַחַת לא לְאִישׁ לָתֵת.

ינואר 1973

מתוך הספר "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר", 2005.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 14.3.21

* שלטון מחליפים בקלפי – עוד 9 יום.

* אם הסיפור נכון – אם העדות של דוד ארצי על החוזה בין ביבי ושרה נתניהו נכון, הרי ראש ממשלת ישראל נתון מראשית שלטונו תחת סחיטה והעניינים הביטחוניים הרגישים ביותר של המדינה מופקרים בידי שרה נתניהו בניגוד לחוק. אם זה נכון, זאת שערורייה שמחייבת את התפטרותו המיידית של נתניהו.

אם העדות אינה נכונה, הרי זו עלילה שפלה ועיתוי פרסומה הוא ניסיון להטות את תוצאות הבחירות באמצעות פרסום שקרי בוטה.

כך או כך, ברור שהיועמ"ש חייב להורות על חקירה מיידית של הפרשה (והפעם לא לשכוח לתת את ההוראה גם בכתב).

כאשר יגאל סרנה פירסם דבר שקר על נתניהו, סיפור זניח ואיזוטרי לעומת עדותו של ארצי, נתניהו הגיש נגדו תביעת דיבה וניצח. אם נתניהו אינו מגיש תביעת דיבה נגד ארצי, זה אומר דרשני. זה סימן לא טוב.

* ביבי לפיד – יש ביאיר לפיד הרבה יותר מהביביזם ממה שאנחנו מדמיינים. החל באמינות מפוקפקת, דרך נרקיסיזם, אמביציה מטורפת, "המפלגה-זה-אני" שהיא קדימון ל"המדינה-זה-אני" ועד אני ואפסי עוד. הדיבור המופקר שלו על קואליציה עם ארגון עויין הוא מסוכן אם יתקיים חלילה, אבל גם חסר סיכוי כי תקווה חדשה וימינה לא יתנו יד לממשלת פיגולים כזאת. הדבר היחיד שההצהרות הללו עושות, הוא הברחת מצביעים מתקווה חדשה וימינה חזרה אל נתניהו.

ולמרות זאת, לפיד עדיף על נתניהו.

* לקלקל את חוק הלאום – יאיר לפיד מתחייב "לתקן" את חוק הלאום מיד עם היבחרו לראשות הממשלה. קודם כל, לא בדובר בתיקון החוק אלא בקלקול החוק. נא לדייק. שנית, למה להתחייב, כשההתחייבות היא על הקרח, כמעט כמו חתימת ידו של נתניהו? הרי אם בכוונתו להקים ממשלה שתכלול רק את יש עתיד, מרב מיכאלי, מרצ והרשימה האנטי ישראלית המשותפת – לא תהיה לו קואליציה. ואני מניח שהוא גם אינו רוצה קואליציה כזאת. הרי הוא רוצה קואליציה עם תקווה חדשה וימינה. הם לא יתנו לו לפגוע בחוק הלאום. הוא יודע את זה. אז למה להתחייב? תגיד שאתה שואף, שאתה מתכוון. מתחייב? הרי הסיכוי שתעמוד בהתחייבות הוא אפס. למה להתבזות?

מה כל כך בעייתי ב"תיקון" שאליו מתכוון לפיד? הרי כל כוונתו להוסיף בחוק משפט על השוויון האזרחי. מה רע בזה? למה אני מתנגד לזה? הרי אני מאמין בכל ליבי בערך השוויון האזרחי, ללא כל אפלייה על רקע לאום, דת או מגדר. הרי אני כותב על כך ומטיף לכך שנים. הרי אני מסביר תמיד שאין שום סתירה בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי. אם אין סתירה – למה להתנגד לתוספת הזאת?

קודם כל, כי אין שום קשר בין השוויון האזרחי לבין החוק. החוק אינו עוסק בסוגיות הפרט אלא בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. אין צורך לדחוף לחוק משפט שאינו קשור אליו בכל דרך שהיא.

אבל אין זה מקרה שרוצים לדחוף את המשפט הזה דווקא בחוק הלאום. קבלת התביעה הזאת כמוה כאישור טענות הכזב כאילו חוק הלאום פוגע בשוויון האזרחי. ומשמעות הטענה הזאת, היא שיש סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין שוויון אזרחי, שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. שצריך "לאזן" חוק המדבר על ישראל כמדינת הלאום היהודית; שחוק יסוד המעגן את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי צריך בייביסיטר בדמות משפט על השוויון האזרחי. עצם הטענה הזאת היא קריאת תיגר על הציונות. ולכן, אין לכך מקום.

חשוב מאוד להכניס לחוקה הישראלית את השוויון האזרחי. כפי שחוק הלאום חיוני, כי גם המובן מאליו צריך להיאמר, להיכתב ולהיחקק, כך גם השוויון האזרחי. גדעון סער וצביקה האוזר הציעו כבר בכנסת הקודמת הצעת חוק המוסיפה את השוויון האזרחי לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מבין חוקי היסוד הקיימים, זה החוק שעוסק במעמדו של הפרט, ולכן שם נכון לצרף משפט כזה. עמדתי מרחיקת לכת אף יותר – אני בעד חקיקת חוק יסוד השוויון האזרחי, כחוק העומד בפני עצמו. אך לבטח לא בחוק הלאום.

בזמן הדיונים על חוק הלאום, כאשר הסתמנה התנגדות מוזרה של השמאל הציוני לחוק, שהוא א"ב של הציונות, פירסמתי מאמר שכותרתו "חוק הלאום בהסכמה רחבה". כתבתי שם, שחשוב מאוד שהחוק הזה יעבור בהסכמה רחבה, כך שרק הרשימה המשותפת ואולי מר"צ יתנגדו לו. ולכן, הצעתי להכניס משפט על השוויון האזרחי, למרות שהוא מיותר ולא קשור, אם יש עתיד ומפלגת העבודה יתחייבו לתמוך בו. זה לא קרה. עכשיו זו היסטוריה. לבוא היום, לפתוח את החוק ולהכניס לתוכו גוף זר, לא קשור, כדי לרצות את מי ששוללים את המדינה היהודית – אין לזה מקום בשום אופן.

סביר להניח שאם תקום ממשלת שינוי, השוויון האזרחי יוכנס לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ולפיד יתפתל ויסביר שאמנם הוא הבטיח שזה יהיה בחוק הלאום אבל מה זה חשוב, העיקר שהכנסנו את השוויון ובכך קיימנו את התחייבותנו. אז למה להתבזות? למה להתפתל? למה להתחייב התחייבות חסרת שחר וחסרת סיכוי. תתחייב לחוקק את חוק השוויון. הנח לחוק הלאום.

* אתגר וסכנה – האתגר של ימינה – לסכל את חדירת הכהניסטים ועוזריהם לכנסת. האיום בימינה – שהיא תהיה ה-61 של נתניהו.

* זוהמה – כל קירות העיר צפת מזוהמים באלפי כרזות עם דיוקנו של הכהניסט הגולדשטייניסט איתמר בן גביר. אגב, אין אף תמונה אחת של סמוטריץ' או של מועמדת מס' 2 שמקשטת את רשימת הכהניסטים ועוזריהם. סמוטריץ' אינו אלא המכשיר שבו משתמש הכהניסט כדי לחדור לכנסת.

* עד שיאמר רוצה אני – סמוטריץ' לא רצה לרוץ עם הכהניסטים. סמוטריץ' עצמו הוא גזען, הומופוב ועוכר המשפט הישראלי, הוא נמצא על הרצף הכהניסטי, אבל יש לו קווים אדומים. הוא רץ עם הכהניסטים כי נתניהו, באובססיה הידועה שלו, הפעיל עליו לחץ בלתי מתון יומם ולילה, במשך שבועות, בעשרות טלפונים ושליחים, עד שהתרצה. תמורת הסכמתו של סמוטריץ', נתניהו שריין נציג שלו ברשימת הליכוד. ולאחר מכן נתניהו חתם על הסכם עודפים עם הכהניסטים ועוזריהם. למה? האם גם נתניהו כהניסט?

חלילה! נתניהו חף מגזענות ומכהניזם. אני בטוח שדעתו על הכהניזם אינה שונה מעמדתי עליהם. אני בטוח שבליבו הוא מזדהה עם יצחק שמיר שקם ועזב את אולם המליאה כל אימת ש"הרב" כהנא שר"י עלה לנבוח מהדוכן. אז למה הוא נוהג כפי שהוא נוהג? כי יש לו מטרה שכל אמצעי כשר להשיגה.

השבוע בן גביר נתן את התשובה לשאלה המטרידה הזאת. הוא הודיע מה התנאי שלו לכניסה לקואליציה – חקיקת חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק ויפסיקו את משפטו. האם נתניהו רוצה חוקים כאלה? מה? מה פתאום? פשוט לא תהיה לו ברירה, הוא יהיה חייב "להתפשר" ו"להיענות" לדרישה הקואליציונית. 

* חובת קריאה – יריב בן אליעזר, נכדו של בן גוריון, פירסם ב"הארץ" מאמר תמיכה במרב מיכאלי. וזה בסדר ולגיטימי וזכותו כאזרח להעריך את מנהיגותה של מיכאלי ולתמוך בה ולכתוב על כך מאמר בעיתון. הדבר המגוחך הוא כותרת המאמר, שהיא גם תוכנו: "מיכאלי ממשיכה את המורשת של סבי." אני ממליץ ליריב בן-אליעזר לקרוא את כתבי בן גוריון.

* מנהיגת הימין הלאומני – קשה למצוא אצל מרב מיכאלי שרידי הד.נ.א. האידיאולוגי והפוליטי של תנועת העבודה. היא אינה ממשיכת דרכם של בן גוריון וברל כצנלסון, לא של אשכול ולא של גולדה, לא של רבין (שבו היא מתהדרת במפגן מדהים של חוסר מודעות עצמית) וגם לא של פרס, אפילו לא של אהוד ברק. גם לא של שלי יחימוביץ, הרצוג ועמיר פרץ.

אבל מעצם בחירתה להנהיג את מפלגת העבודה היא הפכה באחת מוקד לשנאת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. בכך היא ממשיכה את מסורת קודמיה. הנה, רק בגיליון שבת של "הארץ" פירסם מכחיש העם היהודי, שלמה זנד, פשקוויל שבו התגולל בתנועת העבודה הציונית הגזענית; בבן גוריון, אלון, גולדה ובעיקר רבין. סבא של יריב הוא בעיניו מי ש"עמד על כך שהממשל הצבאי ימשיך להתקיים ואמנם מנגנון גזעני מפלה זה התבטל רק כאשר ראש הממשלה האגדי הורד מהשלטון." כן, זו תמצית מורשת בן גוריון.

ומתחת לפשקוויל של זנד מופיע פשקוויל של אורנה רינת שבו היא מגדירה את מרב מיכאלי... "ימין לאומני". וכל זאת למה? כיוון שמיכאלי הביעה התנגדות לחקירת ישראל בבית הדין בהאג. ובשל הפשע הזה היא כתבה על מיכאלי: "זה בוודאי לא שמאל. זה גם לא מרכז. זה בטוח לא צדק ושוויון. במדינה נורמלית הגנה על דיכוי שיטתי של אנשים נטולי זכויות אזרח נחשבת לימין לאומני." מיכאלי בטח תתקן אותה: "ימין וימינה לאומני ולאומנית."

* השאלה ההזויה ביותר – ככל שאני מאמץ את זכרוני איני מצליח להיזכר בשאלה עיתונאית הזויה יותר מהשאלה של אילה חסון לבני גנץ, למה כחול-לבן פירקה את ממשלת האחדות.

* מנהיגו הנערץ – כאשר אהוד בן עזר מגדיר את המנהיג שבו אני תומך "מנהיגו הנערץ" (כלומר המנהיג הנערץ שלי), הוא משליך מעצמו אל אחרים. כנראה קשה לו להבין שיש אנשים שבעיקרון אינם מעריצים מנהיג. אני לא הערצתי ולא אעריץ אף מנהיג, תמיד אהיה ביקורתי כלפי כל מנהיג שאני תומך בו ואף אשפוט אותו ביתר חומרה מכפי שאני שופט מנהיגים שאיני תומך בהם. גישתי אל כל מנהיג, בין אם תמכתי בו ובין אם לאו, הוא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". מעולם לא היססתי להתנתק ממנהיג שתמכתי בו והוא איכזב אותי. הצבעתי לרבין ב-1992, אך ברגע שהוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן עמדתי בשורה הראשונה של המאבק נגד מדיניותו. כאשר הייתי בדרך השלישית, היו לי מחלוקות רבות עם קהלני, מתחתי עליו ביקורת חריפה, על אף הערכתי העצומה אליו אז והיום. תמכתי באריק שרון בבחירות 2001 אך יצאתי נגדו כשעקר את גוש קטיף. הצטרפתי לתל"ם בראשות בוגי יעלון, שייצג היטב את השקפת עולמי ושהערכתי ואני מעריך עדין את מנהיגותו, אך כאשר הסכים לממשלה הנשענת על הרשימה המשותפת פרשתי ממפלגתו בו ביום. אני מעריך מאוד את גדעון סער ותומך בלב שלם בתקווה חדשה, אך תמיכתו בו היא על תנאי, כמו תמיכתי בכל מנהיג בעבר.

לעולם לא אתמוך במנהיג גם כאשר יתברר שהוא שקרן, מפר הסכמים ומושחת. לעולם לא אקנה סיפורי מעשיות הזויים, פרנואידיים וקונספירטיביים על מערכת החוק שהתגייסה לתפור לו תיקים. אני סולד מכל סוג של פולחן אישיות ובז לחסידים שוטים ומועדוני מעריצים של פוליטיקאים.

* האם הקורונה מאחורינו? – מחקר ראשוני שהתפרסם השבוע גילה שיש נוגדנים של קורונה בחלב-אם של נשים שהתחסנו, מה שמעיד על כך שתינוקות של נשים שהתחסנו מקבלים חיסון נגד הקורונה. בכל יום עולים פרמטרים חדשים המוכיחים – החיסונים נגד הקורונה יעילים אף יותר מהתחזיות האופטימיות ביותר. הנה, למרות הקרחנה הרב-מגזרית בפורים, המגפה בירידה. למה? בזכות החיסונים.

אז האם הקורונה מאחורינו? התשובה שלילית בשל שתי סיבות. האחת, היא שעדין יש כיסי סרבנות חיסון לא מעטים. אנשים רואים מול העיניים עובדות חותכות, ברורות, שאינן מוטלות בספק, ובכל זאת ממשיכים לנהות אחרי מכחישי מדע, רופאי אליל, קונספירטורים ושרלטנים ולהיבהל מההפחדות שלהם ולהאמין לתיאוריות ההזויות שלהם. הבעיה היא שבין אלה שלא התחסנו רבים כלל אינם מתלבטים ומהססים, כך שלא צפוי בקירבם שינוי משמעותי, עובדה שעלולה להשאיר כאן את הקורונה.

הבעייה השנייה היא שהילדים מגיל 16 ומטה אינם מחוסנים ועל פי ההערכות יחלפו עוד חודשים אחדים עד שהם יחוסנו. וכל עוד הם אינם מחוסנים, המגפה אינה הולכת לשום מקום.

מה אפשר לעשות? ראשית, יש להמשיך בהסברה, הסברה הסברה, כמשקל נגד להטפות ההזויות והשמועות המפוקפקות. יש למקד את ההסברה במיוחד בהכשרת הלבבות לקראת חיסון הילדים, כי למפריחי השמועות ויוצרי הפאניקה יהיה קל יותר להבהיל הורים לילדים, עם ההפחדות מפני החיסון.

שנית, יש לקדם ככל האפשר את הניסויים לחיסון הילדים, כדי שניתן יהיה בקרוב לחסן את הילדים.

שלישית, יש לחייב נותני שירות בכלל וחברים בצוותי חינוך בפרט, שמסרבים להתחסן, להיבדק בכל 48 שעות. כך תקטן סכנת ההדבקה מצידם ואני מעריך שלרובם תימאס רוטינת הבדיקות והם יתחסנו.

רביעית, מתוך הנחה מפוכחת שיש לא מעטים שלמרות הכול לא יתחסנו ושיהיה קשה לאכוף לאורך זמן את התו הירוק, יש לקדם את הבדיקות המהירות, על אף העלות הגבוהה שלהן, ולאפשר לכל עסק ומקום עבודה מקבל-קהל להציב עמדת בדיקה מהירה ולאפשר למי שהבדיקה שלו תצא שלילית להיכנס.

* פרדוכס החיסונים במגזר הערבי – שעה שכל נתוני הקורונה בישראל, כולל במגזר החרדי, נמצאים בירידה מרשימה, יש עלייה בתחלואה במגזר הערבי. הגורם לכך הוא אחד – אחוז המתחסנים הנמוך. האחוז הזה מפתיע לנוכח המיספר הגבוה של רופאים ואנשי צוותים רפואיים מהמגזר הערבי, שגבוה מחלקם היחסי באוכלוסייה.

* חזון העצמות היבשות – אלרעי פרייס מדווחת על ירידה במספר המתים. האם הכוונה שחלק מן המתים התחרטו או קמו לתחייה?

* אשמת הירדנים – דחיית ביקורו של נתניהו באיחוד האמירויות, בשל איסור מסלול הטיסה בידי ירדן, היא מבוכה לישראל והשפלה לנתניהו. ההשפלה צורבת במיוחד, כיוון שנתניהו תיכנן ביקור ניצחון ערב הבחירות. בסיטואציה כזאת, לא מפתיע שהמפלגות המתנגדות לנתניהו ניצלו את האירוע כדי לנגח את נתניהו. אין צורך בדמיון פרוע כדי לנחש איזה מטעמים נתניהו כאיש אופוזיציה היה עושה מאירוע כזה.

אבל כאשר אני מביט בפרשה נכוחה, מתוך ניסיון להתעלם מן הבחירות ולהגיב ביושרה, איני רואה סיבה לתלות את הקולר בנתניהו. מי שאשם בפרשה המביכה הם הירדנים. זה החל יום קודם לכן, כאשר הנסיך חוסיין, יורש העצר הירדני, הגיע לביקור בהר הבית והירדנים שלחו אתו מיספר מאבטחים גדול מכפי שסוכם מראש בין המדינות. מה צריך היה לעשות במקרה כזה? לעצום עיניים? הרי ברור שלא שיקולי אבטחה עמדו מאחורי ההפרה הזאת, אלא שיקולי התרסה על ריבונותנו בהר הבית.

בתגובה, נקטו הירדנים בצעד הפרובוקטיבי והמשפיל הזה, בהתרסה פומבית.

ובכלל, כל ההתנהלות של ירדן כבר 23 שנים, מאז שעבדאללה ירש את חוסיין, אינה הולמת את רוח השלום. עבדאללה לא המשיך את דרך השלום של אביו אלא הלך בדרכו של מובארק. הוא עשה לשלום שעליו חתם חוסיין מה שמובארק עשה לשלום שעליו חתם סאדאת – הפך שלום חם למלחמה קרה. אין כל סיבה להאשים את עצמנו או את נתניהו במצב הזה.

הביקורת שלי על נתניהו, בנושא היחסים עם ירדן, היא בהתנהלותו הרופסת בסוגיית נהריים וצופר. ברגע שעבדאללה החליט לא להאריך את ההסדר המיוחד הזה, למרות שאין בו כל פגיעה בריבונות ירדן, אך ורק כי הוא יכול (זאת אופציה שהייתה קיימת בהסכם השלום), היה על נתניהו להודיע לירדנים, שישראל תעביר להם מים בדיוק כפי שכתוב בהסכמי השלום, בעוד היום היא מעבירה להם כמות כפולה. אני משוכנע שמסר כזה היה מוריד את עבדאללה מהעץ. אבל נתניהו, כדרכו, בורח מעימותים ואתגרים. הוא לא נקט יוזמה, אלא קיווה שהזמן יעבור ואולי הירדנים ישכחו. וזאת הייתה התוצאה.

ועכשיו הירדנים נקטו בפרובוקציה החמורה הזאת, והם ראויים לגנאי.

* בוקס בבטן – במשך שנים עקבתי אחרי יהודה משי זהב בהערכה עצומה. ראיתי בו את התגלמות החזרה בתשובה – פעיל חרדי אנטי-ציוני קנאי שחזר בתשובה והפך לחרדי ציוני, הקים את זק"א ועומד בראשו מיומו הראשון ומופת של חיבור בין חילונים וחרדים. בתשעה באב הוא השתתף בפאנל בהנחייתי (בזום) וסיפורו ריגש אותי מאוד. ופתאום לשמוע את הסיפורים האיומים עליו, המתארים דמות מפלצתית – זאת טלטלה אדירה. מעין המשך לטלטלה לפני שבועיים עם פרסום ספרה של גליה עוז על אביה עמוס עוז. ועכשיו אני שומע ש"כולם" ידעו. אני, כנראה, לא חלק מה"כולם".

*  בזכות התודעה של שליחות עליונה – מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בטקס שנערך בהר הצופים המשוחרר, הוענק לרמטכ"ל הניצחון יצחק רבין, בשמו של צה"ל, תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. בנאומו המכונן בטקס, תהה הרמטכ"ל – מה לאלה שעוסקים במלאכת האלימות ולענייני הרוח? וכיוון שייחודו של צה"ל הוא המשימות הלאומיות הלא צבאיות שהוא נטל עצמו, כהתיישבות, חינוך, תרבות וקליטת עליה, חידד רבין את התמיהה, לנוכח העובדה שלא על אלה הוענק לו התואר, אלא דווקא על הלחימה. לאורך נאומו הציג רבין את מהותם של לוחמי צה"ל, עוז רוחם ואמונתם בצדקת הדרך, כמרכיב מרכזי בניצחון, אולי המרכיב המרכזי בניצחון.

"המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה זו, שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם של גילויים אנושיים של אחווה, רעות ואפילו שאר רוח. מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק, הממשיכים בתקיפת הסתערות, כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה. חבלנים שסיכנו חייהם, למלט חברם הפצוע בשדה מוקשים. מי שלא ראה את הדאגה, התזזית והמאמץ, שמגלה חיל האוויר כולו, כדי לחלץ טייס שצנח בשטח אויב – אינו יודע מסירות של חבר לחבר מהי.

"העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו, לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה. הנוער הצברי, קל וחומר החיילים, אינם נוטים לסנטימנטליות או מתביישים לגלותה ברבים. אולם מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים, הישר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעינות של רגש והתגלות רוחנית. הצנחנים, שכבשו את הכותל, עמדו נשענים עליו ובכו. וסמלית, זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים. אין מרבים בצה"ל לדבר בנוסחאות נמלצות שכאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת, בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו כברק."

בנאומו של רבין בהר הצופים, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא התמקד בעוצמתם המוסרית של לוחמי צה"ל, שבזכותה לא היססו להסתער תחת אש אל מול אוייב, גם כאשר האוייב היה עדיף עליהם במיספרו, ולחרף את נפשם כדי להשיג את הניצחון. אולי תמצית המסר כולו חבוי במשפט הבא: "גילויים אלה, ראשיתם ברוח וסופם ברוח. התעלותם של לוחמינו, לא בזכות הברזל באה, אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה; לקיים – ואפילו יהיה זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו חופשי, עצמאי, בשלום ובשלווה."

מנין נובעת אותה אהבה עמוקה למולדת, כדברי הרמטכ"ל בנאומו המכונן? הזיקה העמוקה של העם היהודי לארץ ישראל, היא מהות קיומו ומהות זהותו. הכחשתה – כמוה כהכחשת קיומו של העם היהודי. אין, לא היתה ולא תהיה לעם היהודי ארץ אחרת. בכל מקום אחר היהודים הם בגולה. זיקתם הרוחנית היתה תמיד לארץ ישראל. ללא הגעגוע הזה והזיקה הזאת, העם היהודי לא היה קיים.

את נאומו של רבין כתב ההיסטוריון מורל'ה בראון, אז קצין חינוך ראשי. השבוע הלך בראון לעולמו, והוא בן 92. יהי זכרו ברוך!

* חיית הברזל בחוקוק – בשירו "חיית הברזל" הנגיש מאיר אריאל את חזון ארבע החיות של דניאל, המופיע בתנ"ך בארמית, וכן את מדרש חז"ל על פיו החיות הן מעצמות שכבשו את ארץ ישראל. שירו של אריאל הוא כשלעצמו מדרש על המדרש, ובו חיית הברזל מסמלת את פֶטִיש-הטכנולוגיה, פֶטִיש-התקשורת וההתמכרות למסכים ושאר מרעין בישין של תקופתנו.

בכנס "לאן הגענו? – מאה שנות חקר בתי הכנסת בגליל ובגולן" שנערך השבוע בזום, הרצתה הארכיאולוגית פרופ' ג'ודי מגנס, על חפירת בית הכנסת העתיק בחוקוק, שהיא מנהלת. בבית הכנסת נחשף פסיפס מרהיב (ההרצאה לוותה במצגת) המתאר את חזון דניאל וארבע החיות. מרגש! אני מקווה מאוד שהאתר יהפוך לאתר תיירות ויפתח לקהל הרחב.

* ביד הלשון: יורש העצר – המשבר התורן ביחסינו עם ירדן החל סביב ביקורו, שלא יצא לפועל, של חוסיין, יורש העצר הירדני, בהר הבית. מהו יורש העצר? זה האיש שעתיד לרשת את המלך, להיות המלך הבא. מה ההבדל בין נסיך ליורש העצר? כל בניו של המלך נסיכים, אך רק זה שיירש את המלך הוא יורש העצר. לאורך שנות מלכותו של המלך חוסיין, אחיו, הנסיך חסן, היה יורש העצר. שבועיים לפני מותו, העביר חוסיין את התואר לעבדאללה בנו, שירש אותו. חוסיין, בנו של עבדאללה, יורש העצר, הוא המלך הבא.

הביטוי "יורש העצר" לקוח מהתנ"ך, ספר שופטים י"ח, ז': "וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת-לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים, שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין-מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין-לָהֶם עִם-אָדָם."

זהו ביטוי יחידאי בתנ"ך (ביטוי שמופיע רק פעם אחת) וכך גם המילה עֶצֶר. המילה עֶצֶר מקבילה למילה "עושרין" באוגריתית, שמשמעה – נסיך.

רוב הפרשנים פירשו את הביטוי כיורש המלך, אבל בתרגום השבעים הפירוש הוא שר האוצר, כנראה בשל הדמיון בין "עצר" ו"אוצר".

אורי הייטנר

* * *

עקיבא נוף

הולדת השיר

שָׂם אצבע על מקלדת

פורֵט על המכשיר,

כל יום הוא יום הולדת,

כל יום נולד  בי שיר.

יש והשיר שְׁטוּף שמש,

הַמְּצִיפָה באור

כל עינוגֵי לֵיל אמש,

לִזְכּוֹר ולְאֶצור.

יש – והשיר נוגֶה הוא

נותן קולו בִּבְכִי,

ומילוֹתִיו מַלֵּאוּ

זִכְרוֹן קשיִים וּסְחִי.

יש  והשיר צורֵחַ

כְּיֶלד מפוּנָק,

בועֵט ומתרתֵחַ

עד שקולו נֶחְנָק.

ויש – כמו במַקֶבֶת  –

עולה מזֶה השיר,

גם זעקה נוקֶבֶת,

הבאה להַסְעיר.

אך כמו תינוק מגיע 

מִרֶחם-אֵם בִּכְאֵב,

כששיר חדש מַפְצִיעַ,

הוא נֶפֶש משוֹבֵב.

וכך תמיד, עם שחר,

כשֶיום עולֶה, חדש,

מזמור לוהֵט בשער,

צועק, או מלוּחָש,

מזמור, שיֵש בו עונג,

גם בֶּכִי בְּלִבּוֹ,

גם זעקה עוגֶנֶת,

צילום חיים יש בּוֹ.

ממריא אל רוֹם, אֶל פֶּלִי,

נושְׂאֵני בכנפיו,

ערסל בו אֶתְקפֵּל לי

תָלוי בין ענפיו,

אֶדְהָר על גב הרוּח

אל מרחבֵי עולם,

כשמפרשי פָתוּחַ

אֶל הרוחות כולן.

עקיבא נוף

* * *

הדסה מור

הראיון של מייגן והארי – תגובות של צביעות

ליבי ליבי על מלכת אנגליה,  על  שאין לה מזל עם כלותיה. שום כבוד, שום עושר אגדי,  שום כוח שלטוני, ואפילו היותה  הוד רוממותה מלכת אנגליה האחת והיחידה, לא יכלו להצילה מידי כלותיה.  מבחינה זאת היא שוות גורל למיליוני נשים בעולם, שאיתרע מזלן ובנם הכניס לתוככי ביתן אישה שהעכירה את האווירה המשפחתית הנינוחה והפכה אותה לבמה של ריב ומדנים, של כעס עצור ותסכול. זה בערך  מה שקרה לה עם מייגן.

לא די שהסכימה ואישרה את נישואיו של נכדה האהוב הארי לאשה שחורה, או חצי שחורה, הנה באים אליה ואל משפחתה בטענה של גזענות, רחמנא ליצלן. וכי צריך להיכנס להריון כדי שמישהו יביע את חששו שהתינוק  שייוולד יהיה שחום עור? הרי עוד בטרם נישאו, היה ברור ומוסכם על כולם שהתינוק שייוולד להם עשוי להיות שחום עור, ובכל זאת כולם הסכימו לנישואים הללו.

אז על מה קמה הצעקה? שמישהו מבני המלוכה, ונניח שהיה זה הנסיך צ'רלס – רמז על כך שהתינוק ייצא שחור, אז מה? במקום שתיעלב, כביכול, מהאמירה הטבעית והנכונה הזו, היתה מייגן צריכה  לנשק את ידיה ורגליה של המלכה ושל יתר בני המלוכה על שהסכימו בכלל להכניסה לחיק משפחתם. אני בטוחה שהיו למלכה הרבה התלבטויות בטרם נתנה את הסכמתה לנישואים הללו. אבל ממש לא היתה לה ברירה. היא היתה חייבת להסכים. שהרי אחרת היו באים אליה בטענות על גזענות... ואולי היה לה גם שיקול שאם תסרב, ינטוש הארי את בית המלוכה ויתחתן עם מייגן מחוץ לכותלי הארמון. והנה, על אף המחווה שעשתה, זה קרה והנטישה המכוערת והמרגיזה הוטחה בפניה.

 המלכה לא יכלה לצפות שאותה אישה כפוית טובה, כבר מן ההתחלה, תפגין התנשאות ואנטגוניזם לבית המלוכה. פתאום היא גילתה שהארמון הוא כלוב זהב. במקום להעריך וליהנות ממנו, מייגן עשתה סקנדלים, וכאשר היא והארי התגוררו בארמון קנסינגטון, יחד עם הנסיך ויליאם ועם גיסתה קייט מידלטון, אישה נהדרת ומקסימה, היא לא חדלה לריב איתה על ההרכב של צוות המשרתים שיעמוד לרשותה.

כבר מהפרסום על סוג הקטנוניות  הדוחה הזו אני לא סבלתי אותה. אישה וולגרית, שככל הנראה ירשה דווקא את התנהלותו  הגסה והדוחה של אביה הלבן. דווקא  אימה השחורה נראתה בטקס הכלולות כאישה אצילה, נעימת הליכות, תרבותית  ומקסימה. וכשהנסיך צ'רלס  צעד איתה שלוב זרוע, לכיוון החופה, מאחר שבעלה הלבן לא הורשה להשתתף, היה זה רגע מרגש, שבו הפגין  הנסיך צ'רלס אהבה, ג'נטלמניות וסובלנות.

והנה עכשיו באה מייגן ועושה ממנו גזען! הנסיך הבריטי אומר לאיזו שחקנית אמריקאית מדרגה ג', שהתינוק שתלד עשוי להיות שחור,  אז מה? הרי השחור כבר הוכנס  לחיק המשפחה.  מה עוד שמדובר ברמיזה. בשביל זה עוזבים את הבית? במקום להגיד תודה  שקיבלו אותה כמות שהיא, ולשמור על כללי הטקס המתחייבים, כפי שידעה זאת מראש, היא באה  ומכניסה רוח רעה  ומפרקת את המשפחה ועוד באה בטענות ובהאשמות, כדי להצדיק את נטישתה יחד עם הנסיך   של בית המלוכה. אישה תככנית וממש לא נחמדה, שהשתלטה על נסיך מתוק ונחמד, שעבר הרבה משברים אישיים בחייו הקצרים, שפיתח בעטיים תכונות מרדניות, שהתאימו  לפיתויי ההתפרקות של מייגן, שהצליחה לכרוך אותו סביב אצבעה ולהוציאו אל מחוץ למסגרת הזהב של ארמון המלוכה.

מבחינת הארמון – טוב שהיא הלכה. גם מכלתה הקודמת, הנסיכה דיאנה, המלכה לא שבעה נחת. הרבה מרורים היא אכלה מכל התנהגותה. ומעניין כיצד הגננת ההיא, אישה פשוטה למדי,  אבל לפחות יפה מאוד, הצליחה להטות בעיני העגל הכחולות שלה את לב  ההמונים לצידה. אבל מה עם כל הבושות שעשתה למלכה? מה עם הרומן שלה עם  מנהל  האורוות הג'ינג'י,  שהארי המסכן נחשד בזמנו כבנו?

אותי תמיד הטרידה המחשבה, מה היה קורה אילולא היתה דיאנה נפגעת בתאונה הקטלנית והיתה ממשיכה את חייה, ומתחתנת ללא ספק עם המאהב המצרי המוסלמי  שלה? מה היה קורה, כשהיתה יולדת  לו ילדים שהיו נחשבים לאחיהם  של ילדיה ויליאם והארי? זה היה קורה, ללא ספק. ואני מרגישה וחשה את אנחת הרווחה שנפלטה מחזה המלכותי של המלכה, כשהודיעו לה על לכתה של דיאנה לעולמה, שבכך נחסכה ממנה הצרה הזאת.

אני אישית  ממש לא אהבתי את דיאנה. לא רק משום שהיא אהבה ערבים יותר משאהבה יהודים. לא רק בשל הרומן שלה עם פאיד, שבא לביקור ממלכתי, ובה צפיתי אז בהיותי בלונדון.  לבושה במחלצות  מרהיבות, כתר מלכות  על ראשה, היא צעדה לצידו של המלך העוטה כאפייה לראשו, חיוך רחב של הערצה וחנופה ריחף על פניה, כולה זוהרת ומנצנצת, בעוד הנסיך צ'רלס, בעלה, השתרך אחריהם ממש בעליבות, יחד עם יתר המלווים.

זה היה הנוהג הרגיל שלה. היא זו ששלטה והתבלטה בעוד צ'רלס היה כמו המלווה הכנוע שלה. שום אהבה לא היתה ביניהם. אישה קרה, בולימית, לא יציבה, חסרת השכלה, וממש לא מעניינת. אז מה הפלא שצ'רלס חזר לזרועותיה של קמילה, האוהבת, החמה, הנאמנה?

כך או כך, אחרי שהשביעה אותה מרורים,  המלכה נפטרה ממנה.                    

 בסך  הכול,  להיות מלכת בריטניה, זה ג'וב לגמרי לא רע, גם אם הוא מתנהל בכלוב של זהב. אך להיות החמות של אותן נשים, שבניה ונכדה הכניסו לביתה, הפך להיות תפקיד ממש לא נעים, מעכיר שלווה ומרבה באסה, ושום נחמה המלכה לא תמצא בעובדה, שמדובר בצרה משותפת למיליוני נשים אחרות ברחבי העולם.

הדסה מור

* * *

עמנואל בן עזר מספר על תולדות פתח-תקווה

בקיץ 2007 עמנואל בן עזר ז"ל, נכדו של יהודה ראב, סיפר על ראשיתה של פתח-תקווה ועל תולדות משפחת ראב בן עזר –במפגש בבית יד לבנים וארכיון פתח-תקווה. את הקישור שלח לנו בנו של עמנואל, רזי בן עזר, שצילם בשעתו את הסרטון. דבריו של עמנואל הם מקור נאמן ומהימן לתולדות המושבה העברית הראשונה, שהיתה ראשיתה של העלייה הראשונה, והם מבוססים גם על ספר זיכרונותיו של סבנו יהודה ראב "התלם הראשון".

יש להבהיר, בקשר לשם מלאבּס, שנובע מצד אחד מקורות הערבים מהרי אפריים, שהיו יורדים לבקעת הירקון הפורייה לגור בה ולעבדה, ומתים בה במלריה גל אחר גל, כלומר המקום היה מתלבש (מלבֵּס) כל פעם במתיישבים חדשים; אך באשר לנאמר בסרטון, שהשם הוא גם שם של ממתק, צריך להבהיר שאין מדובר בדבש – אלא בשקדים מצופים במעטה סוכר לבן, הקרויים בערבית מלאבּיס. מלשון עטופים, לבושים.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

* * *

איליה בר-זאב

קצרים

נוסח ראשון – "מקומות שהיינו בהם" – קשב לשירה – 2016

נוסח שני 2021 – טרם בחירות מיותרות ואולי מאתגרות בימי מגפה,

לפני הלא נודע.

טיול רגלי להר אלעזר

פרק ג'

לא הבינוּ

"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ", תהילים פ"ב ה'

 עִם חֲשֵׁכָה נֵעוֹרוּ בִּי מַחֲשָׁבוֹת:

הַאִם זוֹ הִזְדַּמְּנוּת אַחֲרוֹנָה לְהִכָּתֵב בְּסֵפֶר הַחַיִּים?    

עוֹד מְעַט (בַּקַּלְפִּי) אֲחַפֵּשׂ בַּנֵּרוֹת

עָתִיד טוֹב יוֹתֵר.

בְּאֶרֶץ הַצְּלָלִים רצוּי לֹא לְהִתְעוֹרֵר בַּלֵּילוֹת

כְּחַיּוֹת מִדְבָּר אֶל הֲלֹא נוֹדָע –

לְחַפֵּש טֶרֶף קַל וּמַקֵּל

הֲלִיכָה.

הֲרֵי "אֵין מִיתָה מְנֻוֶּלֵת מִזּוֹ".*

* סנהדרין ז' ג'

אצבעות ידיי

"...וְאֶצְבְּעוֹת יָדָיו ואֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים

וְאַרְבַּע מִסְפָּר וְגַם  הוּא יֻלַּד לְהָרָפָה" – שמואל ב' כ"א כ'

"עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת לִי יֵשׁ": אֲגוּדָל, אֶצְבַּע,

אַמָּה, קְמִיצָה,

זֶרֶת.

כַּפּוֹת  הַיָּדַיִם מְשַׁמְּשׁוֹת לַאֲחִיזָה מְבֻקֶּרֶת.

בְּכַף הַיָּד טָמוּן מֵידָע עַל הָאָדָם

וּמְנָת גּוֹרָלוֹ.

ארץ גְּזֵרָה

"וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה" – ויקרא ט"ז כ"ב

כָּל מַגָּע בִּבְהוֹנוֹת כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם מַתְחִיל בְּהַחְלָקָה

לְעִיצּוּב הַיַּשְׁבָן בְּטֶרֶם הָיִינוּ זְקוּפִים,

מֻתְאָם לְטִפּוּס עַל עֵצִים,

עַל אוֹיֵב אוֹ יָדִיד.

כַּף רֶגֶל כִּמְעַט אֱנוֹשִׁית לִפְנֵי הֱיוֹת הָאָדָם.

איליה בר-זאב

אילן בושם

11 שירים, מארס 2021

בעיני המתבונן

שׁוּם שִׁיר אֵינוֹ

מוּבְטָח שֶׁיִּהְיֶה מוּצְלָח

בְּעֵינִי קוֹרְאוֹ.

הכותב בבית הקפה

תְּחִלָּה הָיָה מִסְתַּכֵּל בַּחֲשָׁשׁ

(שֶׁלֹּא יִרְאוּ, שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ)

עַכְשָׁו הַמַּחְבֶּרֶת פְּתוּחָה

עַל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו.

בריא הבשר

לִפְעָמִים הוּא עוֹלֶה

עַל הַמִּשְׁקָל

לִשְׁקוֹל אֶת עַצְמוֹ

וְשׁוֹקֵל אִם שָׁוֶה לוֹ

לְצַמְצֵם בָּאֲכִילָה,

וְשׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ

אִם שָׁוֶה לוֹ

לֶאֱכוֹל אֶת עַצְמוֹ

עַל שֶׁהוּא מַרְבֶּה לֶאֱכוֹל.

שלושה שירי תחת

[א] בְּבֵית קָפֶה

הִתְיַשְּׁבוּ,

אַחַת צְעִירָה

(אֵיזֶה תַּחַת

יֵשׁ לָהּ!)

וְאַחַת מְבֻגֶּרֶת

עִם פַּרְצוּף תַּחַת.

[ב]

בַּחֲצַר הַמִּסְעָדָה

בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵץ

יוֹשֵׁב וְנוֹעֵץ

מַזְלֵג בַּצַּלַּחַת

וּמַבָּטִים בַּתַּחַת

שֶׁל הָעוֹבְרוֹת וְשָׁבוֹת.

[ג] השוויצר

עֲמִידָתוֹ הַבּוֹטָה

וְהַבּוֹטַחַת

שָׁוָה עַכְשָׁו

לַתַּחַת

כְּשֶׁהוּא מִתַּחַת

(לָאֲדָמָה).

קְרוֹבִים קְרוֹבִים

הֵם עוֹלִים כָּל שָׁנָה

לָשִׁיר לְיַד קִבְרוֹ

שִׁירִים שֶׁאָהַב

לִשְׁמוֹעַ וְלָשִׁיר

בִּימֵי חַיָּיו

בְּתִקְוָה שֶׁאוּלַי יַחֲזוֹר

הַצֶּבַע לִלְחָיָיו

וְהוּא יָקוּם וְיִצְטָרֵף

אֶל הַשָּׁרִים.

*

מִשְׁקְפֵי קְרִיאָה

וּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ

שֶׁל אִמִּי זַ"ל

גָּלְשׁוּ מִשַּׂקִּית

יְשָׁנָה נוֹשָׁנָה

וְנִבְהַלְתִּי –

כְּאִלּוּ הִשְׁפִּילָה

אֵלַי מַבָּטָהּ

מִבַּעַד לַמִּשְׁקָפַיִים...

*

הַחוֹל

הַכָּל-יָכוֹל

עַל שְׂפַת הַיָּם

שֶׁגַּרְגְּרָיו לְאֵין מִסְפָּר

אָדִישׁ לַמְּבַלִּים עָלָיו.

אהבה לאין קץ

בְּעָלָיו יוֹשֵׁב מְנֻמְנָם

חֲתוּל הַבַּיִת בְּחֵיקוֹ נָם

חָשַׁב לָקוּם וְלֹא קָם

שֶׁלֹּא לְהָעִיר אוֹתוֹ.

חתול הבית

אַתֶּם יוֹדְעִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

וַאֲנִי כָּל כָּךְ מְעַט;

מְעַט מְעַט

מֵעֵת לְעֵת

אֲנִי מִכֶּם אֶלְמַד.

אילן בושם

* * *

איציק חנונא

עיזרו לה לחזור!

השבוע קראתי כתבה מזעזעת על הודיה מונסונגו. היא כלואה בפרו לאחר שניצלו את תמימותה ושמו לה בתיק סמים. לכאורה היא נראית בחורה רגילה. אבל היא בעלת צרכים מיוחדים. אפילו שהיא בת עשרים ושבע, רמת המשכל שלה היא כמו של בת שתים-עשרה. בנוסף לכל היא גם סובלת מחרדות ופוחדת מחושך. עד לפני זמן מה התנהלו חייה על מי מנוחות, עד שחברה שלה בשם סמדר זוהר פיתתה אותה לבוא איתה לפרו כביכול לטיול, בעוד שהיתה מבריחת סמים לישראל. בלי שהודיה ידעה היא שמה לה סמים במזוודה. בפרו השוטרים הרביצו לה, אסירות בכלא שפכו עליה אקונומיקה.

קשה לי לתאר מה שזה גורם לי. אני לא מפסיק לחשוב עליה. אני מרגיש את בדידותה, את ייסוריה, אך מתפעל מתעצומות הנפש הנדירות שיש בה, ושלמרות הכול היא מתמודדת. אינני מבין מדוע נתניהו לא עושה משהו משמעותי כדי לשחררה. הוא שיחרר את נעמה יששכר ואת הבחורה שחצתה את הגבול לסוריה. האם רק משום שהתקשורת לא מתערבת בזה הוא לא מתערב?

המצב של הודיה הרבה יותר חמור. נתניהו הבטיח שהוא יביא כל ישראלי שיפול בשבי או ייאסר. האם הודיה היא לא ישראלית? נכון שהוא שחרר את נעמה ואת הצעירה בעזרת קשריו עם פוטין וזה קצת יותר מורכב. הוא יכול להתקשר לנשיא פרו ולהסביר לו ולהגיע להסכם. אני מבקש להעביר פוסט זה לכל מי שיכול לעזור. אפילו לראש הממשלה, ואם יהיו אנשים שיוכלו לעזור לה יהיה זה שכרי. תנו לה לחזור הביתה למשפחתה. תנו לה לחגוג איתם את חג הפסח ואת יום הולדתה. עיזרו לה לחזור.

אשמח לקבל עדכונים לגבי המגעים לשחרורה ממי שיודע.

איציק חנונא

itzik003@gmail.com

* * *

נעמן כהן

midén ágan  μηδὲν ἄγαν – "הכל במידה!"

מעל מקדש אפולו בדלפי היו שתי כתובות: "דע את עצמך" ו"הכל במידה".

אחד המוסדות החזקים והמשפיעים בארץ הוא "פורום קהלת".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%9D_%D7%A7%D7%94%D7%9C%D7%AA

מטה הפורום נמצא בבניין בגבעת שאול בירושלים לא רחוק מהכנסת והוא מעסיק כ-150 חוקרים. בראשו עומד פרופסור משה קופל, מרצה למחשבים בבר אילן, יליד ארה"ב 1956, ממשפחת חסידי גור ניצולי שואה, המתגורר בגוש עציון. שכרו החודשי הוא מאה אלף שקל.

המממנים העיקריים של פורום הם שני מליארדרים יהודיים-אמריקאיים, ג'פרי יאס, וארתור דנצ'יק המתגוררים בפנסילבניה, שהם גם בין התורמים הגדולים לרפובליקנים. ולמכוני מחקר שמרניים שהפעילו לובי למען סיכול ביטוח בריאות ציבורי, מניעת תחבורה ציבורית, ואי הגבלה על מכירת נשק.

כחבר מרכז הליכוד הגיע משה קופל לכנסת והחל ללמוד את עבודת הלוביסטים, בעיקר ארגוני החברה האזרחית בשמאל, איך מנסחים חוקים, ואיך משפיעים על חברי הכנסת. והוא לקח זאת לצד הימני של המפה. בשקט ביסודיות, בדיסקרטיות בלי לקחת קרדיט.

הפורום הוא שעמד מאחורי ניסוח "חוק הלאום" (המוצדק), עשה לובינג בעקבות תורמיו של פומפאו לחוק קרוז שנועד לעגן בחוק האמריקאי את חוק ההכרה בסיפוח הגולן, (ח"כ צבי האוזר עמית מחקר במכון), לובינג למען סיפוח כל שטחי יו"ש, ובעיקר הוא פועל למען קפיטליזם מוחלט, שוק חופשי ליברטיאני ללא רגולציה (אפילו לא לגני הילדים ולצהרונים). מתווה כלכלי רייגניסטי שאומץ ע"י גדעון משה זריצ'נסקי-סער ועל נפתלי בנט, ודחק לגמרי את דרכה ההיסטורית של המפד"ל, ואת ערכי הציונות הדתית הישנים, שראו ערך עליון בסיוע לחלשים גם מחוץ לקהילתם. אחרי בחירתו של בנט לראשות הבית היהודי ב-2012, חוקת המפד"ל עברה שינוי. הסעיף שהתחייב לחקיקה "סוציאלית המבטיחה תנאי חיים הוגנים" הוחלף בקריאה ל"כלכלה חופשית".

(נתנאל שלומוביץ, "איך נולד פורום קהלת, המיזם המצליח ביותר של הימין בעשור האחרון – ומי מממן אותו", "הארץ" 12.3.21)

https://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9610577

הכוח הגדול של הפורום נובע בעיקר מהתפוגגות הציונות-הסוציאליסטית שיסדה את היישוב והמדינה. ממשיכי דרכה של מפלגת "פועלי ציון" (במלעיל) נטשו את "השבועה" בהימנונם ל"היילגער ערד" ארץ הקודש, והיפנו את כל מרצם לעיסוק במאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי, ובד בבד הם נטשו גם את ערכי הסוציאל-דמוקרטיה.

יצחק רוביצוב-רבין פעל למען הפרטה מוחלטת, והתנגד למיסוי שוק ההון. ביחד עם חיים וישניה-רמון, חיים אורון ג'מוס, וארמנד עמיר פרץ הם חיסלו את ההסתדרות, הכוח המאורגן של פועלי ישראל, ומסרו בחצי חינם את נכסי חברת העובדים לבעלי ההון. (נושא שטרם נחקר).

למזלה של החברה הישראלית המורשת הסוציאליסטית של המדינה נותרה עדיין בתחום הבריאות דבר שאיפשר את מבצע החיסונים הנרחב שאין כמוהו בעולם.

ונחזור לפורום קוהלת, ולמקדש אפולו בדלפי שם נכתב "הכל במידה!" (בלטינית Nihil nimis) – לאור מצעה החברתי-כלכלי יש להקים פורום חשיבה נגדי שישלב מחדש את הערכים שעליהם קמה החברה הישראלית והמדינה. ציונות עם סוציאליזם. לא רק ציונות עם קפיטליזם, או סוציאליזם עם אנטי-ציונות וכיבוש ערבי-מוסלמי.

כפי שאמרנו "הכול במידה!"

תעלומה – לאן נעלם החיריק?

המשורר אברהם שלונסקי תרגם (מרוסית) את המלך ליר של שייקספר לעברית ציורית. למשל: (מערכה שניה מעמד שני):

KENT

Thou whoreson zed! thou unnecessary letter! My
lord, if you will give me leave, I will tread this
unbolted villain into mortar, and daub the wall of
a jakes with him. Spare my gray beard, you wagtail?

שלונסקי:

קנט: אי חיריק שכמותך קוצה של יוד!

הניחני מילורד, ואני כותש לאוויל זה

במכתש וטח בעפרו כתליהם של בתי-

מחראות. "מפני השיבה שבזקני חסה עליי עינך"... זנבנוע שכמותך!

חיריק היא דימוי של נקודה זעירה חסרת משמעות, אבל היא משמשת בעברית כאם קריאה.

והנה לאחרונה מסיבה מסתורית נעלמה החיריק מהשפה העברית המדוברת. הנה כמה דוגמאות:

הֶבנתי, הֶרגשתי, הֶתחלתי, וכדומה.

תעלומה – למה נעלם החיריק?

אבוי לנו

בתל אביב נפתח מחדש מוזיאון התפוצות בשם "אנו – מוזיאון העם היהודי". למוזיאון שנפתח בעלות של 60 מיליון דולר נשלחה ברכה מנשיא ארה"ב ג'וזף רובינט ביידן בזו הלשון: "לעם היהודי ולהיסטוריה שלו תמיד היו מקום מיוחד בליבי. לאורך כל הקריירה שלי היה לי הכבוד לפגוש ולעבוד עם כל ראש ממשלה ישראלי החל מגולדה מאיר (...) הברית בין מדינותינו מוצקה כיום ממש כפי שהיתה 11 דקות אחרי הקמתה של מדינת ישראל, כשארצות הברית היתה המדינה הראשונה בעולם שהכירה בה."

https://www.haaretz.co.il/.premium-MAGAZINE-1.9607376

אבוי לנו. האם זה מרמז על העתיד לבוא? בדיוק  11 דקות אחרי ההכרה בישראל פלשו צבאות ערב להשמיד את המדינה הצעירה, וארה"ב הטילה אמברגו נשק על ישראל וסירבה למכור לה נשק והFBI- אף עצר יהודים אמריקאיים שסיפקו נשק לישראל.

האם זה מה שרומז לנו ביידן, העומד לאשר לאיראן להיות בעלת נשק גרעיני עוד 9 שנים ע"פ ההסכם הישן של בראכ חוסיין אובמה?

חוצפה

אין גבול לחוצפת המונרכיה האבסולוטית ההאשמית של עבר הירדן. "הנסיך" חוסיין, יורש העצר של עבדאללה השני, (עבדאללה הראשון נרצח במסגד הקצה בירושלים) תובע ריבונות על הר הבית ומסרב להכיר בריבונות ישראל כאשר סירב לקבל שמירה מאנשי ביטחון ישראלים, ותבע הגנה רק מחיילים עבר-ירדנים נושאי נשק. ולא די בכך אביו המלך, בתגובה סירב לאשר טיסה של ראש ממשלת ישראל מעל שטחו אל איחוד האמירויות.

אסור לעבור על כך לסדר היום. ה"עבר ירדנים" יורקים פעם אחר פעם על ישראל ללא תגובה. ישראל ממשיכה לספק לממלכה מים ותמיכה כלכלית.

ראשית על ישראל לתבוע מהירדנים לחזור לשמם המקורי שהומצא ע"י הבריטים. "מדינת עבר הירדן", ו"העם העבר ירדני". לאחר כיבושם את יהודה ושומרון (בגדה המערבית של הירדן) החליט עבדאללה הראשון לשנות את שם מדינתו ל"ירדן" ואת שם עמו לעם "הירדני". אי החזרת השם המקורי מסמל את המשך תביעת מדינת עבר-הירדן לחזור ולשלוט בירושלים. כידוע הפרופוגנדה העבר-ירדנית טוענת שמדינת עבר-הירדן היא מדינה דו-לאומית הכוללת את העם הערבי-פלישתי, ואת העם הערבי-העבר-ירדני. זו כמובן תעמולת הבל. אין ולו הבדל אחד בין שני העמים הללו המומצאים ע" הבריטים.

ועוד חוצפה

בתגובה לחוצפה העבר-ירדנית, הם קיבלו למרבה הפליאה (או לא) דווקא תמיכה משר הביטחון (והחליף המיועד), בנימין גנץ, שהאשים במעשה דווקא את נתניהו, ושיא החוצפה הוא שבכיר ברבת עמון מסר כי "גורמים ישראלים בכירים במערכת הפוליטית, ביניהם יאיר למפל-לפיד, ואהוד ברוג-ברק פעלו מול המלך עבדאללה כדי לטרפד את טיסת נתניהו לאמירויות בעקבות ביטול ביקור הנסיך אתמול בהר הבית."

https://rotter.net/forum/scoops1/687122.shtml

בשביל להפיל את נתניהו הכול כשר, גם פגיעה במדינה.

למי למי יש יותר גדול

תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר הכריז: "האיומים של נתניהו על איראן מביעים חולשה, זה פקה פקה..."

(כותרת המאמר ב"הארץ", 11.3.21, עמ' 1בעיתון המודפס לא במהדורת האינטרנט).

עכשיו הכול ברור. לפרדו יש יותר גדול. אם הוא היה מאיים על איראן או אז זה היה מביע כוח, והאיראנים היו מפוחדים, לא כל שכן איום כזה של יאיר למפל-לפיד.

מה לא מברברים לדעת במערכת בחירות.

מה יותר מכובד?

השבוע רעש העולם מדבריה של רייצ'ל מייגן מרקל "הדוכסית מססקס" בראיון שעשתה עורפה (אופרה) וינפרי שלפיהם "גורמים בארמון" חששו מצבע העור השחור שעלול לשאת בנם ארצ'י מאונטבאטן-וינדזור בגלל אימו החצי השחורה.

בהנחה שהנסיך הנרי צ'ארלס אלברט דיוויד וינדזור "הנסיך מססקס" הוא אכן בנו של הנסיך צ'ארלס פיליפ ארתור ג'ורג' מווילס, ולא בן המאהב של דיאנה, הסייס ג'ימס יואיט הדומה לו, השאלה מה נעלה יותר?

בית המלוכה הבריטי נקרא כעת "בית וינדזור" House of Windsor. במקור בית המלוכה נשא את השם הגרמני "בית סקסה-קובורג-גותה"  Saxe-Coburg and Gotha. שהיה צאצא של ולאד צפש "המשפד" דרקולה.

לאחר מותה של המלכה ויקטוריה בשנת 1901, קיבל בית המלוכה הבריטי את שם בית האצולה הגרמני של הנסיך אלברט, סקסה-קובורג-גותה.

שמו של בית המלוכה שונה ל"וינדזור" בשנת 1917, במהלך תקופת שלטונו של המלך ג'ורג' החמישי בעת מלחמת העולם הראשונה, משום התחשבות ברגש האנטי-גרמני החזק בציבור בתקופת המלחמה נגד גרמניה.

המלכה הנוכחית, אליזבת אלכסנדרה מרי וינדזור מאונטבטן, המלכה של קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ג'מייקה, ברבדוס, גרנדה, בהאמה, פפואה ניו גינאה, איי שלמה, טובלו, סנט לוסיה, סנט וינסנט והגרנדינים, מקיימת שנים רבות חרם על ישראל, ומסרבת לבקר בה.

אז מה נעלה יותר, להיות רבע שחור או צאצא לבן של של ולאד צפש "המשפד" דרקולה?

על הצביעות – למי למי יש יותר שחור?

בעקבות דברי מייגן מרקל יצאה, טיטי אינסאו ילידת אתיופיה, מלכת היופי של ישראל לשנת 2013 –במניפסט מרגש ומוצדק נגד הגזענות כלפי השחורים:

זו דעתי – ואני תומכת בה טיטי איינאו:

https://www.mako.co.il/news-channel12?subChannelId=ea320a891e057710VgnVCM100000700a10acRCRD&vcmid=5b71602bed728710VgnVCM200000650a10acRCRD

הדבר היחיד שהיא שכחה לגנות זה את הגזענות כלפי השחורים בעדתה שלה, גזענות שלא היתה בשום תפוצה יהודית אחרת.

העולים מאתיופיה לוקים בגזענות כלפי השחורים מהם, ואצלם אין זו רק גזענות אלא ממש עבדות. יהודי אתיופיה מעדת "ביתא ישראל" החזיקו עבדים שקראו להם בריה (עבדים מהמילה שחורים כי היו שחורים מהם). במבצע שלמה, הועלו ארצה גם אלפים מעבדיהם של משפחות "ביתא ישראל". מקורם של ה"בריה" (עבדים) הם בשבטים מגבול סודאן שהופרדו ממשפחותיהם גוירו וחיו כיהודים, אבל תפקידם היה לשרת, וההפרדה בינם "האדונים" נשמרה במשך דורות. ה"בריה" נחשבו כבניו של חם בנו של נוח שנגזר עליו להיות עבד לאחיו מאחר שחשף את ערוותו של נוח בעת שזה שכב שיכור לאחר המבול. הם כהים בעורם יותר מה"ביתא ישראל".

ל"בריה" היה אסור לשאת לאישה מישהי שלא היתה מהעבדים של ה"ביתא ישראל" דהיינו הבריה האחרים. הם לא נחשבו ליהודים מלאים אמיתיים. גם ילדיהם של הבריה נחשבו כעבדים של המשפחה שהחזיקה אותם. היו אדונים רבים מ"הביתא ישראל" שהחזיקו שפחות בארה בתיהם לצרכים מיניים בלבד. וידועים גם מקרים הפוכים של גבירות שהחזיקו עבדי בריה בבתיהן  לצרכים מיניים.

ה"בריה" (העבדים) במדינת ישראל – הגבולות בין הקבוצות נשמרו בקפדנות גם בארץ. היו משפחות שציפו מהבריה שלהם מאתיופיה שימשיכו לחיות איתם ולשרת אותם גם בישראל. נישואין איתם נאסרו גם בארץ וידועים מקרים שבהם חיילים מה"ביתא ישראל" סירבו לקבל פקודות מחיילים בכירים יותר ממוצא ה"בריה".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%94

העבדים של יהודי אתיופיה:

https://no666.wordpress.com/2008/01/25/%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99-%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94/

ועל זה נאמר לטיטי איינאו – קשטי עצמך תחילה.

ממשיך הטרור הערבי-מוסלמי נגד החקלאים היהודים

בעוד המכבסים החנפים מאשימים את החקלאות בטרור, ממשיך הטרור הערבי-מוסלמי נגד החקלאים ההודים לגבות מחיר:

https://www.youtube.com/watch?v=n_tDjQ568wY

מר"צ ממריצה גם את הפשע במגזר הערבי

בעוד ראש מר"צ, ניצן הורוביץ, ממריץ את העמדתו לדין בהאג של מועמדו לכנסת יאיר גולדנר-גולן – כפושע מלחמה, ממריץ מועמדם מספר חמש לכנסת, הערבי-מוסלמי עיסאוי פריג', את הפשע במגזר הערבי כאשר הוא מקבל בכבוד מלכים את פניו של חבר בארגון הפשע מג'האד פריג' שהשתחרר מהכלא.

https://mobile.twitter.com/MoranT555/status/1369647149668052997

אין ספק. מר"צ ממריצה.

אפילו לא אחיתופל – היועצים המושחתים

של גדעון משה זריצ'נסקי-סער

בעוד גדעון משה זריצ'נסקי-סער מתנאה במלחמתו בשחיתות הוא מעסיק עבריינים כיועצים. ביניהם חברו הטוב טל זילברשטיין, ויועצים מפרויקט לינקולן כשמייסד הארגון נחשד במעשי פדופיליה.

https://rotter.net/forum/scoops1/686868.shtml

https://www.israelhayom.co.il/article/859431

ובנוסף מאגר התומכים שאסף בדרך לא חוקית דלף וחשף פרטים אינטימים על אזרחים:

(רפאלה גויכמן: "מאגר פרוץ של מפלגת תקוה חדשה חשף פרטים אינטימיים של אזרחים". "הארץ". 7.3.21)

https://www.themarker.com/advertising/.premium-1.9596114

והנה אפילו הם, שאינם יועצי אחיתופל (שהיה היועץ הטוב לדוד) – הצליחו רק בכך שהביאו אותו לשחיקה בחצי מכוחו תוך זמן קצר, עד כדי סכנה לרדת מאחוז החסימה.

אם מפלגתו של גדעון משה זריצ'נסקי-סער תצליח בכל זאת לעבור את אחוז החסימה – עליו להתעלם מרהב הבטחותיו, ולחזור לליכוד (עם הזנב בין הרגליים) למען הקמת ממשלה יציבה ומניעת בחירות חמישיות (שבוודאי יאשים בהן את נתניהו). על בנימין מילקובסקי-נתניהו בכל זאת להציע לו בתמורה ז'וב כלשהו.

אין גבול לצביעות

אין גיחוך גדול מחוסר מודעות עצמית של אדם. המסית ומדיח ומשטין נגד נתניהו, ומאשים את נתניהו שהוא המדיח המסית והמשטין.

ממשלת יאיר למפל-לפיד:

אחמד טיבי שר הבטחון, איימן עודה שר החוץ, יוסף ג'ברין שר הפנים

לאחר שיאיר למפל-לפיד הכריז שיקים ממשלה בתמיכת המפלגה הערבית המשותפת בשנאת ישראל, הכריז שליחו ח"כ מיקי לוי ש"אין בעיה עם שרים מהרשימה המשותפת":

https://rotter.net/forum/scoops1/686673.shtml

נראה שבאמת "יש עתיד" לישראל עם ממשלת החלומות החדשה: אחמד טיבי שר הבטחון, איימן עודה שר החוץ, יוסף ג'ברין שר הפנים, ובא לציון גואל.

מסתבר שגם גדעון משה זריצ'נסקי-סער כבר אינו שולל ממשלה כזו.

ההפגנה באם הפחם (אום אל פחם): הכה הכה את תל אביב!

הנה עוד ראיה לכך שההפגנה ההמונית באם הפחם (אום אל פחם) לא כוונה נגד האלימות הגואה בחברה הערבית, אלא היתה הפגנה לאומנית נגד היהודים.

ההמונים בהפגנה נשאו את דגלי סייקס (המסמלים בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית, ושרו את שירו של  הזמר הלאומני הפלסטיני קאסם א-נג'אר, היוצר של "הכה הכה את תל אביב" בזמן מבצע עמוד ענן.

https://twitter.com/meiretingr/status/1369002847388467201

זו לא הפגנה נגד ארגוני הפשיעה, זו התקוממות לאומנית-אסלאמית נגד היהודים.

קולקטיביות רעיונית של הערבים במר"צ

לאחר שמועמדת מספר 4 במר"צ גידאא רינאוי זועבי אמרה בראיון לאתר כלערב: "אימנע מהצבעה על חוק איסור טיפולי המרה במידה ויוגש מתוך התחשבות בחברה השמרנית שאני באה ממנה" –

https://mobile.twitter.com/mmagadli/status/1368913064461037570

היא חזרה בה לאחר לחץ כבד מראש מר"צ ניצן הורוביץ:

https://mobile.twitter.com/amit_segal/status/1368935532823248897

ניצן הורוביץ מצידו סיכם את חופש הדיבור של הערבים במפלגתו: "המועמדים (הערבים) הם לא מביעים מסרים כאלו ואחרים הם חלק מהמפלגה:

https://mobile.twitter.com/Bar_ShemUr/status/1369009999431761928

האם מר"צ מנהיגה מחדש את "הקולקטיביות הרעיונית" שהיתה נהוגה פעם במפ"ם?

לעג וקלס – האנגלית "המשובחת" של יאיר למפל-לפיד

ייאמר ברורות, ניתן להיות ראש ממשלת ישראל ולתפקד היטב גם אנגלית לא טובה. אבל אסור להיות נלעג בתרגום לעברית.

אמנם יאיר למפל-לפיד אינו מכריז, מטעמים טקטיים, על רצונו להיות ראש ממשלה אבל חסידיו מכריזים עליו. לכן מן הראוי שלא יעשה עצמו ללעג וקלס ויבין שאי אפשר לבלבל בעברית בין המילה "אבותינו" למילה ארבע אבות":

הנה ראו את הבושה:

https://mobile.twitter.com/kann_news/status/1217504217721720834

הרי בפסח תמיד שרים שלושה אבות ארבע אימהות.

ואם אנחנו כבר באנגלית, גם גדעון משה זריצ'נסקי-סער משטין על נתניהו באנגלית רצוצה, מאי יכולת להכיר בהישגיו. בושה לישראל:

https://mobile.twitter.com/MiriBarbi/status/1368498893462331396

מי מממן את העמדת ישראלים כפושעי מלחמה בהאג?

מסתבר שמדינות אירופה מימנו בחמישים מיליון דולר את הארגונים הפועלים להעמיד ישראלים כפושעי מלחמה בהאג. בעיקר דויטשלנד, האיחוד האירופי  והולנד. בנוסף גם שוורץ-סורוס וכמובן "הקרן לישראל חדשה".

https://rotter.net/forum/scoops1/686637.shtml

מהפך באנשי התקשורת משמאל?

גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון נוזפת ברזי ברקאי

יו"ר מרצ לשעבר, גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, נזפה בשדר גלי צה"ל, ראובן זאב (רזי) ברקוביץ-ברקאי, על כך שהוא הופך לפעיל פוליטי במקום לכתב, וזאת לאור אמירתו כי בהתאם לסקרים ששמים את מרצ על גבול אזור החסימה, היא צריכה לפרוש כדי לא לסכן את הגוש.

"עצוב היה לי לראות עיתונאי ותיק ורב זכויות כמו רזי ברקאי, יושב לו באולפן טלוויזיה ובדרמטיות קורא למרצ לפרוש מהמרוץ לכנסת," צייצה שניפיצקי-גלאון, "התבלבלת רזי. אני מזכירה לך שהתפקיד של עיתונאים ופרשנים הוא לתווך לנו את המציאות, לא לנסות להכתיב אותה."

https://rotter.net/forum/scoops1/686424.shtml

מהפך רבותיי, מהפך. אליבא דשניפיצקי-גלאון עיתונאים כאמנון אברמוביץ וראובן זאב (רזי) ברקוביץ-ברקאי היו תמיד רק "פרשנים אובייקטיבים" של המציאות, הם מעולם לא ניסו להכתיב מציאות.

מפלגת ליזיסטרטה או האמזונות

יו"ר מפלגת העבודה, מרב קסטנר-מיכאלי, פירסמה סרטון בו היא הבטיחה לחולל בכנסת הבאה מהפכה. "נתניהו, במשבר הקורונה, החזיר את הנשים למטבח," הסבירה בו, "מפלגת העבודה, באסטרטגיית היציאה מהמשבר, תעשה את 'מהפכת הצווארון הוורוד' והיא תשקיע בעובדות האלה שמטפלות בחברה הישראלית: במורות, באחיות, בעובדות הסוציאליות, בפסיכולוגיות בשירות הציבורי – בכל אלה שעושות את עבודת הרגש הזו שמשקיעה בנו."

מסתבר שזה עובד. חל סחף משמעותי של נשים שהודיעו על כוונתן לתמוך בעבודה ובמיכאלי בבחירות הקרובות. הסקרים הפנימיים של המפלגה מעלים שרוב מצביעיה בבחירות הקרובות צפויים להיות נשים, ביניהן יהודיות ערביות וחרדיות.

במר"צ, מפלגה שבעצמה נושאת את הדגל הפמיניסטי לאורך שנים, מוטרדים מזליגת הנשים לעבודה. מקור במפלגה אמר ל"הארץ" שמצביעות מר"צ רבות מעבירות כעת את תמיכתן למיכאלי. כך, במחקרי המפלגה התברר שבעוד שבעבר רוב מצביעי מר"צ היו נשים (65-60 אחוזים), מאז בחירתה של מיכאלי לראשות העבודה פרופיל התומכים במר"צ הפך לגברי ברובו.

("מרב מיכאלי מבטיחה 'מהפכת צווארון וורוד'," "הארץ", 21.3.21)

https://www.haaretz.co.il/news/elections/.premium-1.9612851

מהפך מר"צ תהפוך למפלגה גברית, והעבודה למפלגת נשים.

ולסיום בדיחה

מי היה הסבא של יריב?

הנכד של דוד – יריב, הכריז כי  "מרב מיכאלי ממשיכה את המורשת של סבי דוד בן גוריון," ("הארץ" 12.3.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9610936

נעמן כהן

* * *

אסתר ראב

מניה וילבושביץ

כפי שראיתיה בביתנו

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

מניה בילבושביץ [כך במקור!] היתה מבקרת בביתנו. הייתי אז ילדה בת שמונה, עשר – אבל התרשמתי ממנה מאוד.

היא היתה באה בעיקר אל אבי, אמא לא עניינה אותה, והיא לא הסתירה זאת – ולאמא היה יחס בוטה גלוי אליה, היא קראה לה: "דער 'חצי זכר'". אם כי [אמא] לא ידעה עברית, מצאה לה את השם הקולע הזה.

ואמנם היתה גברית. אני זוכרת את קולה, מעין אלט נמוך, ולבושה היה גברי, ובעיקר לראשה חבוש תמיד כובע גבר. בוודאי שהיתה בולטת ושונה מכל הנשים הרכרוכיות, הלבושות מלמלה ווולנים – אזיי –

אמא קינאה בה בגלוי – וכפי הנראה שאבא נמשך אל האשה בעלת האופי הגברי, והיה יושב איתה שעות בסלון האפלולי שלנו – כשאמא עוסקת בעבודת-בית ואינה שמה לב אליהם כלל, והשניים שקועים בשיחות בשפה הגרמנית, כי אז עוד לא דיברו עברית.

לפעמים היו מתווכחים בקולי-קולות ובחום, ואז היתה אמא מביאה את הקפה לסלון, והשניים נידמים; אם כי לא הבינותי את הכל – הבינותי שיש ביניהם מלחמת דיעות; אבי היה אז כבן ארבעים, במלוא-אונו וחיותו, ועיניו הירוקות נצצו בתוך פניו השזופים, הבריאים, רחב-כתפיים ומגלה מפתח הכתונת חזה גברי רחב – בטרזנות לא פחות מהיפי של ימינו.

לאחר שהיתה מניה נפרדת מאיתנו (הייתי מקבלת צביטה קלה בלחי ממנה) – היתה משתררת דממה – ואז היתה אמא אומרת בחוכמה ובקרירות:

"נו, מה סיפרה לך החצי-זכר?"

אבא היה מחייך לתוך זקנו ומושך בצחוק את קצה סינורה הלבן של אמא, ואז היה הכל שב למקומו.

פעם נכנסתי לחדר-השינה של ההורים ומצאתי את אמא עומדת לפני הראי (היחיד בבית) כשהיא מודדת לראשה את כובעו של אבא, רחב-השוליים, סובבת אותו לכל הצדדים, מעווה את פניה ומסתכלת בהן מזוויות שונות – כשראתה אותי פרצה בצחוק ואמרה:

"מניה בולבושביץ!"

והראתה על עצמה.

*

נכתב: 1975 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1907-1913לערך.

* * *

אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

סִפּוּרִים לִילָדִים

צִיּוּרִים: נַחוּם גוּטְמַן, דָּנִי קֶרְמָן

יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ

נדפס בישראל תשמ"ב, 1982

לְבֵּן מֵאַבָּא

[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

כ"א. הַמֶּמְשָׁלָה הַקְּצָרָה שֶׁל הַיְּלָדִים

יוֹם אֶחָד הִתְאַסְּפוּ כָּל הַיְּלָדִים בַּמְּדִינָה וְהֶחְלִיטוּ לָקַחַת אֶת הַשִּׁלְטוֹן בִּידֵיהֶם.

"דַּי, נִמְאַס," אָמַר יֶלֶד אֶחָד, רְצִינִי, שְׁמַנְמַן וּמְמֻשְׁקָף, בְּשֵׁם נַחוּמִי, "מְחִיר הַגְּלִידָה עוֹלֶה מִשָּׁבוּעַ לְשָׁבוּעַ. בְּלִירָה, אֲפִלּוּ בְּחָמֵשׁ וּבְעֶשֶׂר – כְּבָר אִי-אֶפְשָׁר לִקְנוֹת כְּלוּם, אֲפִלּוּ לֹא חֲצִי-מָנָה פָלָפֶל. נוֹתְנִים לְךָ דְּמֵי-כִּיס אוֹ דְּמֵי-חֲנֻכָּה מֵאָה אוֹ מָאתַיִם לִירוֹת וְעוֹשִׂים עָלֶיךָ רֹשֶׁם שֶׁזֶּה הַרְבֵּה – אֲבָל בְּקֹשִׁי אֶפְשָׁר לִגְמֹר עִם זֶה אֶת הַשָּׁבוּעַ. וּכְשֶׁקּוֹרְאִים עִתּוֹן אוֹ רוֹאִים חֲדָשׁוֹת בַּטֶּלֶוִיזְיָה, שׁוֹמְעִים שֶׁהַשָּׂרִים בַּמֶּמְשָׁלָה רָבִים, הַחֲבֵרִים בַּכְּנֶסֶת צוֹעֲקִים זֶה עַל זֶה מִלִּים לֹא יָפוֹת, כָּל פַּעַם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים עוֹשִׂים צָרוֹת, שׁוֹבְתִים. וְכִמְעַט כָּל מַה שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת לַמְּדִינָה – חָסֵר לָהּ: אֲדָמָה, מַיִם נֵפְט, פּוֹעֲלִים, כֶּסֶף, יְדִידִים, עוֹלִים-חֲדָשִׁים, שֶׁקֶט, נִקָּיוֹן, מִשְׁמַעַת וּכְבִישִׁים מְיֻחָדִים לְאוֹפַנַּיִם בִּשְׁבִיל הַיְּלָדִים."

"נָכוֹן, נָכוֹן נַחוּמִי!" נִשְׁמְעוּ קְרִיאוֹת-עִידוּד.

"אֲנִי מַצִּיעַ," אָמַר יֶלֶד אַחֵר, רָזֶה וְחַיְכָנִי וְעֵינָיו פִּקְּחִיּוֹת, שָׁרוֹנִי שְׁמוֹ, "כִּי אֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים בְּכָל הַמְּדִינָה, נַסִּיק אֶת הַמַּסְקָנוֹת מִן הַמַּצָּב וְנַכְרִיז עַל מַהְפֵּכָה וְנִתְפֹּס אֶת הַשִּׁלְטוֹן וּנְלַמֵּד אֶת הַמְּבֻגָּרִים לֶקַח אַחַת וּלְתָמִיד, שֶׁיֵּדְעוּ אֵיךְ צָרִיךְ לְנַהֵל מְדִינָה מֻצְלַחַת!"

"נָכוֹן, נָכוֹן שָׁרוֹנִי," עוֹדְדוּ הַיְּלָדִים גַּם אוֹתוֹ.

"דָּבָר רִאשׁוֹן, צָרִיךְ לִכְבֹּשׁ אֶת הַכְּנֶסֶת," הִצִּיעַ בְּהִתְלַהֲבוּת יֶלֶד אַחֵר, גִּידִי, שֶׁהָיָה נוֹהֵג לְהַכּוֹת וְלִצְבֹּט אֶת כָּל הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ, וְהֵם קְצָת פָּחֲדוּ מִמֶּנוּ. "מָה אַתֶּם מְקַשְׁקְשִׁים וְנוֹאֲמִים כְּמוֹ הַמְּבֻגָּרִים? צָרִיךְ פָּשׁוּט לְהִתְאַרְגֵּן, כֻּלָּנוּ עַל אוֹפַנַּיִם וּסְקֶטִים, עִם אֲבָנִים וּמַקְלוֹת וּכְרָזוֹת, כְּמוֹ בְּהַפְגָּנוֹת בַּטֶּלֶוִיזְיָה – וְלִכְבֹּשׁ אֶת הַשִּׁלְטוֹן!"

"גִּידִי צוֹדֵק! זֶה מַה שֶׁצָּרִיךְ!" נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת-עִידוּד, אֲבָל קְצָת פָּחוֹת, כִּי אֲחָדִים זָכְרוּ אֶת הַמַּכּוֹת וְהַצְּבִיטוֹת שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ.

כָּאן חָזַר וְהִתְעָרֵב נַחוּמִי הַשְּׁמַנְמַן וְאָמַר:

"חֲבֵרִים, יְלָדִים, אַתֶּם טוֹעִים! אֲנַחְנוּ חַיִּים בִּמְדִינָה דֶּמוֹקְרָטִית, יֵשׁ בְּחִירוֹת. יֵשׁ מִפְלָגוֹת. רַק כָּךְ אֶפְשָׁר לִתְפֹּס אֶת הַשִּׁלְטוֹן!"

"אָז מָה אַתָּה מַצִּיעַ?" שָׁאֲלוּ בִּקְהַל-הַיְּלָדִים.

"פָּשׁוּט מְאֹד. אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהָקִים אֶת מִפְלֶגֶת הַיְּלָדִים. לְהִתְאַרְגֵּן בְּכָל הָאָרֶץ, לַעֲשׂוֹת בֶּאֱמֶת הַפְגָּנוֹת, אֲבָל לֹא אַלִּימוֹת. לְהוֹפִיעַ בַּטֶּלֶוִיזְיָה וְלִדְרֹשׁ שֶׁיִּתְּנוּ זְכוּת-בְּחִירָה לַכְּנֶסֶת לְכָל הַיְּלָדִים מִגִּיל שָׁלֹשׁ. וְאָז, אִם נַצְבִּיעַ כֻּלָּנוּ כְּיֶלֶד אֶחָד עֲבוּר הִרְשִׁימָה שֶׁלָּנוּ, נִהְיֶה הַמִּפְלָגָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר בַּמְּדִינָה, וְנִכְבֹּשׁ אֶת הַשִּׁלְטוֹן!"

"מָה שֶׁאַתָּה מַצִּיעַ," אָמַר שָׁרוֹנִי בְּלַעַג, "לֹא יַצְלִיחַ בְּשׁוּם אֹפֶן. כִּי – אָלֶ"ף: לֹא יִתְּנוּ לַיְּלָדִים זְכוּת-בְּחִירָה, וּבֵי"ת: אִם יִתְּנוּ, בָּטוּחַ שֶׁיִּהְיוּ יְלָדִים שֶׁיַּצְבִּיעוּ בְּעַד מִפְלָגוֹת אֲחֵרוֹת, לְפִי מַה שֶׁיַּשְׁפִּיעוּ עֲלֵיהֶם הַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם, וְגִימֶ"ל: גַּם אִם תָּקוּם בַּסּוֹף מִפְלָגָה גְּדוֹלָה שֶׁל יְלָדִים, וַאֲפִלּוּ אִם תִּזְכֶּה בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת בַּכְּנֶסֶת – הֵם יַתְחִילוּ בֶּטַח לָרִיב בֵּינֵיהֶם וּלְהִתְפַּלֵּג, וְהַסּוֹף שֶׁלָּהֶם, שֶׁיִּהְיוּ כְּמוֹ כָּל הַמִּפְלָגוֹת הָאֲחֵרוֹת."

"אָז מָה אַתָּה מַצִּיעַ?" שָׁאֲלוּ אֶת שָׁרוֹנִי.

"טוֹב, אִם אַתֶּם לֹא רוֹצִים מַהְפֵּכָה, בְּכֹחַ, כְּמוֹ שֶׁגַּם גִּידִי הִצִּיעַ, אָז יֵשׁ לִי הַצָּעָה שֶׁנַּעֲשֶׂה שְׁבִיתָה-כְּלָלִית..."

"יֹפִי! יֹפִי!" צָעֲקוּ כֻּלָם, וְאֵלֶּה שֶׁבָּאוּ עִם יַלְקוּטִים, זָרְקוּ אוֹתָם בְּאוֹתָהּ הִזְדַּמְּנוּת בַּאֲוִיר.

"אַל תִּהְיוּ טִפְּשִׁים!" הִזְהִיר אוֹתָם נַחוּמִי הַשְּׁמַנְמַן וְהַמְּמֻשְׁקָף, "אִם סְתָם נִשְׁבֹּת – בַּסּוֹף יִשְׁבְּרוּ אוֹתָנוּ. פָּשׁוּט לֹא יִתְּנוּ לָנוּ דְּמֵי-כִּיס, לֹא יִתְּנוּ אֹכֶל... וּמַמְתַּקִּים..."

"שְׁתֹק, שָׁמֵן! מְפֻנָּק!" נִסָּה גִּידִי לְהַפְרִיעַ לוֹ, "אַתָּה פּוֹחֵד שֶׁתִּהְיֶה רָעֵב..."

"לֹא. אֲנִי מַצִּיעַ הַצָּעָה שֶׁלֹּא צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּץ בִּשְׁבִילָהּ בִּמְיֻחָד, וְאִם כֻּלְכֶם תְּקַבְּלוּ אוֹתָהּ, אָז הַשִּׁלְטוֹן בַּמְּדִינָה יִפֹּל לַיָּדַיִם שֶׁלָּנוּ כִּפְרִי בָּשֵׁל, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים."

"טוֹב, טוֹב, נִשְׁמַע," אָמְרוּ הַיְּלָדִים.

"פָּשׁוּט, נַחְלִיט שֶׁאֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים – אֲנַחְנוּ הָעָם הָאַמִתִּי, וְנַעֲרֹךְ בְּחִירוֹת לַכְּנֶסֶת שֶׁלָּנוּ וְנַרְכִּיב מֶמְשָׁלָה מִשֶּׁלָּנוּ, וְרַק שֶׁנַּעֲשֶׂה אֶת הַכֹּל בְּצוּרָה טוֹבָה וְיָפָה וּמֻצְלַחַת הַרְבֵּה יוֹתֵר מִן הַמְּבֻגָּרִים, וְכָל מַה שֶׁהַכְּנֶסֶת וְהַשָּׂרִים שֶׁלָּהֶם יָדוּנוּ וְיַחְלִיטוּ, גַּם אֲנַחְנוּ נָדוּן וְנַחְלִיט, וּנְפַרְסֵם מַה שֶׁהֶחְלַטְנוּ בָּעִתּוֹנִים וּבָרַדְיוֹ וּבַטֶּלֶוִיזְיָה אוֹ אֲפִלּוּ בִּכְרָזוֹת בָּרְחוֹבוֹת. וּכְשֶׁיִּרְאוּ שֶׁהַכְּנֶסֶת וְהַמֶּמְשָׁלָה שֶׁלָּנוּ טוֹבוֹת יוֹתֵר וַחֲכָמוֹת וְצוֹדְקוֹת יוֹתֵר, אָז כֻּלָּם פָּשׁוּט יָבוֹאוּ וְיִתְחַנְּנוּ בְּפָנֵינוּ שֶׁאֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים, נִמְשֹׁל בַּמְּדִינָה! מִי בְּעַד הַהַצָּעָה שֶׁלִּי, יָרִים אֶת הַיָּד שֶׁלּוֹ!"

כֻּלָּם-כֻּלָּם הֵרִימוּ יְדֵיהֶם, כִּי לֹא רַק הָרַעְיוֹן שֶׁל נַחוּמִי הָיָה מְצֻיָּן, אֶלָּא גַּם הַשָּׁעָה נֶעֶשְׂתָה קְצָת מְאֻחֶרֶת, וּבַמִּגְרָשׁ הָרֵיק הַגָּדוֹל, שֶׁבּוֹ נִתְאַסְּפוּ הַיְּלָדִים, כְּבָר הֵחֵלָּה נוֹשֶׁבֶת רוּחַ קְרִירָה, וְכִמְעַט כֻּלָּם רָצוּ לַחֲזֹר הַבַּיְתָה.

הַיְּלָדִים, וְנַחוּמִי בְּרֹאשָׁם, פָּעֲלוּ בְּמֶרֶץ בְּעִקְבוֹת הַהַחְלָטָה שֶׁנִּתְקַּבְּלָה. כָּל הָעִתּוֹנִים, וְגַם הָרַדְיוֹ וְהַטֶּלֶוִיזְיָה, הֵחֵלּוּ כּוֹתְבִים וּמְתָאֲרִים בְּאַהֲדָה, וְכַמוּבָן גַּם בְּסַלְחָנוּת, אֶת "הַבְּחִירוֹת" וְ"הַכְּנֶסֶת" וְ"הַמֶּמְשָׁלָה" שֶׁל הַיְּלָדִים (נַחוּמִי נִבְחַר כַּמוּבָן לְרֹאשׁ-הַמֶּמְשָׁלָה וְשַׂר הַחוּץ, גִּידִי נַעֲשָׂה שַׂר הַבִּטָּחוֹן וְהַחִנוּךְ, שָׁרוֹנִי שַׂר הָאוֹצָר וְהַחַקְלָאוּת, וּבִשְׁאָר הַמִּשְׂרָדִים הִתְחַלְּקוּ יְלָדִים אֲחֵרִים).

וְהִנֵה קָרָה, שֶׁלְּאַט-לְאַט הֵחֵלּוּ נוֹכָחִים לָדַעַת, כִּי "הַכְּנֶסֶת" וְ"הַמֶּמְשָׁלָה" שֶׁל הַיְּלָדִים הֵן בֶּאֱמֶת יוֹתֵר מֻצְלָחוֹת, וּבַצִּבּוּר הֵחֵלּוּ נִשְׁמָעוֹת דֵּעוֹת כִּי – "לַיְּלָדִים הָאֵלֶּה יֵשׁ יוֹתֵר שֵׂכֶל מֵאֲשֶׁר לְכָל הַמְּבֻגָּרִים!"

מַה שֶׁלֹּא הָיָה קָשֶׁה בְּיוֹתֵר. כִּי, לְמַרְבֵּה הַצַּעַר, הַכְּנֶסֶת וְהַמֶּמְשָׁלָה הָאֲמִתִּיּוּת הִתְנַהֲגוּ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מַמָּשׁ "כְּמוֹ יְלָדִים" – וְזֹאת בַּמּוּבָן הַגָּרוּעַ שֶׁל הַבִּטּוּי, אַתֶּם יוֹדְעִים. זֶה לֹא סוֹד.

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הִגִּיעָה הַשָּׁעָה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר לִקְרָאתָהּ חָתַר נַחוּמִי מֵאָז הָאֲסֵפָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַיְּלָדִים: רֹאשׁ-הַמֶּמְשָׁלָה וְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ הִתְפַּטְּרוּ וּבִקְּשׁוּ מִן הַנָּשִׂיא לְמַנּוֹת בִּמְקוֹמָם אֶת מֶמְשֶׁלֶת-הַיְּלָדִים. וְגַם הַכְּנֶסֶת הִתְפַּזְּרָה וּפִנְּתָה אֶת מְקוֹמָהּ לְנִבְחֲרֵי-הַיְּלָדִים.

וְאָז – תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם אֶת הַהֶמְשֵׁךְ – חָדְשָׁיִם יָמִים הָיָה הַכֹּל כַּשּׁוּרָה. בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם לֹא הִפְסִיקוּ לְדַבֵּר וְלִכְתֹּב עַל הַפֶּלֶא הַפּוֹלִיטִי הֶחָדָשׁ. אֲפִלּוּ הָאוֹיְבִים-מֵאֶתְמוֹל הֵחֵלּוּ מַעֲמִידִים פְּנֵי יְדִידִים וּמוּכָנִים לַעֲזֹר.

אֲבָל, אוֹיָה – בְּתוֹךְ הַמֶּמְשָׁלָה פָּרְצוּ עַד מְהֵרָה סִכְסוּכִים בֵּין נַחוּמִי לְגִידִי וּלְשָׁרוֹנִי. וְלֹא רַק בֵּינֵיהֶם, גַּם שְׁאָר הַשָּׂרִים – סְנוּקִי וְטַלְשִׁירָה וּמֵיטַל וְרוֹעִי וְעִדוֹ וֶאֱגוֹזִי וְדָוִד וְיוֹסָלֶה וְאוֹדֶלְיָה – נַעֲשׂוּ עַד מְהֵרָה "בְּרֹגֶז" זֶה עִם זֶה. וְאִם שְׁנַיִם הָיוּ עוֹשִׂים "שֹׁלֶם", הָיָה זֶה רַק כְּדֵי לְהַרְגִּיז אֶת הַשְּׁלִישִׁי וְהָרְבִיעִי וְכָל הַשְּׁאָר. וְחוּץ מִזֶּה הִתְחִילוּ לְהַתִּיז מַיִם, זָרְקוּ בּוֹמְבָּלָךְ. צָבְטוּ. מָשְׁכוּ בַּשְּׂעָרוֹת. הִלְשִׁינוּ. אֲפִלּוּ הֵעִיפוּ סְטִירוֹת וּפַעַם שָׁבְרוּ לְנַחוּמִי אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם בְּדִיּוּק לִפְנֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהִפָּגֵשׁ עִם הַנָּשִׂיא הַמִּצְרִי.

לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.

וְלֹא רַק זֹאת. הַיְּלָדִים הַמְּמֻרְמָרִים שֶׁלְּמַטָּה מִגִּיל שָׁלֹשׁ, שֶׁהִתְרַכְּזוּ בַּגַּנוֹנִים וּבִמְעוֹנוֹת-הַיּוֹם וּבַפָּעוּטוֹנִים וּבְעֶגְלוֹת הַטִּיּוּל בָּרְחוֹבוֹת וּבַגַּנִּים הַצִּבּוּרִיִּים – הֵחֵלּוּ מִתְאַרְגְּנִים אַף הֵם, בְּרָאשׁוּתוֹ שֶׁל יֶלֶד שְׁמַנְמַן אֶחָד בְּשֵׁם צִיקִי, בֶּן שְׁנָתַיִם וְאַחַד-עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְהוּא, תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם – אָחִיו הַקָּטָן שֶׁל רֹאשׁ-הַמֶּמְשָׁלָה, בְּקִצּוּר – תּוֹבְעִים גַּם הֵם זְכוּת בְּחִירָה לְעַצְמָם, וְטוֹעֲנִים שֶׁהֵם-הֵם הַדּוֹר-הַצָּעִיר וְלָכֵן מַגִּיעַ גַּם לָהֶם זֶה וְזֶה וְזֶה – וְאִם לֹא, הֵם מְאַיְּמִים שֶׁיָּקִימוּ גַּם הֵם מֶמְשָׁלָה וְעַד מְהֵרָה יִרְאֶה כָּל הַצִּבּוּר כִּי הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁלָּהֶם הִיא הַרְבֵּה יוֹתֵר נֶחְמָדָה וּמְלֻכֶּדֶת וּנְקִיָה (כְּבָר לֹא עוֹשִׂים בַּמִּכְנָסַיִם) מִכָּל הַמֶּמְשָׁלוֹת שֶׁהָיוּ עַד כֹּה, וְכֵן הָלְאָה וְכֵן הָלְאָה – מַמָּשׁ בְּאוֹתָן שִׁיטוֹת שֶׁל נַחוּמִי וַחֲבֵרָיו.

אֲבָל הַצִּבּוּר בַּמְּדִינָה לֹא הָיָה נִלְהָב בְּיוֹתֵר מִן הַסִּכּוּי לְמֶמְשָׁלָה שֶׁחֵלֶק מֵחֲבֵרֶיהָ עוֹדָם יוֹשְׁבִים עַל הַסִּירִים, וְחַבְרֵי-הַכְּנֶסֶת עִם מוֹצְצִים, וְרֹאשׁ-הַמֶּמְשָׁלָה עִם מְטַפֶּלֶת-צְמוּדָה – וְהֶחְלִיט לְהַחְזִיר אֶת הַמֶּמְשָׁלָה הַקּוֹדֶמֶת, שֶׁל הַמְּבֻגָּרִים. מֶמְשָׁלָה זוֹ כְּבָר נִרְאֲתָה עַכְשָׁו מֶמְשָׁלָה יוֹצֵאת-מִן-הַכְּלָל, בְּלִי מַכּוֹת וּבְלִי צְבִיטוֹת.

וְזֶה סוֹף הַסִּפּוּר הֶעָצוּב, אוֹ הַשָּׂמֵחַ, עַל הַמֶּמְשָׁלָה הַקְּצָרָה שֶׁל הַיְּלָדִים.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

פרק תשיעי

אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה)

בתלתלי הערווה של בתוליהָ

ביתה של מלנכולי עשה עליי רושם גדול. אני זוכר היטב את הרחוב אך לא אוכל לומר את שמו כדי שלא לפגוע במשפחת ג-ץ. את פנינו קיבלה העוזרת וְיוֹלֶטָה, שנים אחדות בארץ, מבוקארשט: חזה כבד, מיבטא רומני, עור מבריק שופע בריאות, שיער ג'ינג'י עז ולוהט ועיניים דווקא שחורות וכלל לא לבקניות כפי שקורה לפעמים אצל הג'ינג'יות, אופי לבבי מתפרץ, תיכף הרגשתי, אחת שאומרת לך מיד את דעתה עליך ועל כל נושא אחר בעולם, והיא ניהלה את משק הבית ביד רמה גם בהיעדר הוריה של מלנכולי. אני, באיפיון של בני-אדם, ממש פסיכולוג. רק שאני מאמין לכל מילה שלהם, כמו פתי.

הוצגתי כמדריך חיימקה מעין-גדי שבא לחיפה להשתלם באפיית לחם. וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית לא ידעה כנראה דבר על המכתב מהנהלת הריאלי ועל מה שקרה למלנכולי בעין-גדי, או שידעה ועשתה עצמה מופתעת. מלנכולי הבטיחה לי שוְיוֹלֶטָה עומדת לצידה בכול ומוכנה אפילו לשקר להורים למענה. הן חברות בנפש. וְיוֹלֶטָה מבוגרת ממני בעשר שנים לערך, וגילה כמעט כפול משל מלנכולי. היה נעים מאוד לפנות-ערב בבית הקריר. המרפסת צפתה הרחק עד לריפיינרים, המפרץ הלך והחשיך והחלו מנצנצים בו אורות. כך, על המרפסת של משפחת פ., שתיתי את הלימונד שהגישה לי נ. יחד עם מראה הבלונים הכסופים נגד מטוסי האיטלקים והגרמנים – וזה שנים שהם נעלמו, הבלונים ועימם נ. הצברית היפה והגזעית, כמוה לא אראה עוד, שהתאבדה. 

וְיוֹלֶטָה שמחה על החומוס הטרי והגישה לנו ארוחה ל"גזוזטרה". היא דיברה עברית  אולפנית ואילו מלנכולי אמרה: "סֶגוּלָה, תגידי בָּלְקוֹן, תגידי טֶרָסָה, תגידי מרפסת, לא חשוב מה, כי אני מאוד רעבה."

וְיוֹלֶטָה אפתה דג ים, בּוּרִי, בתנור, והסבירה לנו כיצד היא ממלאה אותו בבצל, במיץ לימון ובמלח ומשאירה במקרר למשך "שני יומיים" והתכוונה יממה. לפני שבאנו, צלתה את הדגים כשלוש דקות בגריל חזק והכניסה לחצי שעה לתנור חם. היא גם הכינה חמיצה דלילה עם מלפפונים וחתיכות ביצה קשה. יחד עם החומוס והפיתות הטריות זו היתה ארוחת מלכים. מלנכולי התעקשה שסגולה תכין לי לימונד, שארגיש כמו אז, על המרפסת של משפחת פ. הצופה אל המפרץ.

חרף הפצרותינו וְיוֹלֶטָה הג'ינ'ית עצומת השדיים לא נשארה לאכול איתנו אלא נפרדה מאיתנו ויצאה לביתה בברכת לָרֶוֶודֶרֶה, להתראות, לא לפני שהבטיחה שמחר תבשל לנו ארוחה רומנית אמיתית עם רְצ'וֹקוֹרָה, איקרָא, צ'וֹרְבָּה, קבַּאבּ, ופָּפָּנַשׁ לַדֶזֵרְט. לשמות היה טעם מסתורי, אפילו ארוטי, כשפתיה הגדולות והרחבות וכשערותיה הלוהטות. המזכיר של המשק אמר לי פעם שאצל בחורה השפתיים בפה הן בדיוק במידות של השפתיים בקוּס, והמחשבה על כך מאוד מפריעה לי כי לדעתי הבדל בכל זאת יש, אבל ויולטה נראתה כמי שיכולה לבלוע פר! בריכת שחייה שבראשה עומד מציל ורוד בשם דגדגן! (כמובן שאת מיסטר קְלִיט, כפי שמכנות אותו נשות השעשועים בשפה האנגלית, דימיינתי רק מקריאה בספרים).

הטלפון צלצל פעם ועוד פעם ולכולן הודיעה מלנכולי בקול מתפנק של משוררת חשובה שהיא עסוקה הערב ולא תוכל לצאת וגם אי אפשר לבוא אליה. חברותיה היו כנראה סקרניות לדעת אם אני נמצא אצלה או אם התפטרה ממני במאפייה ושלחה אותי לכל הרוחות, כפי שוודאי קיוו.

לאחר שסיימנו ללקק את אִדרות דג הַבּוּרִי כיבתה מלנכולי את החשמל. והאווירה במרפסת החשוכה-למחצה היתה חלומית. חיפה הלילית למטה. האור המועט שבא ממעמקי הדירה. הקרירות הנעימה לאחר הלילות הלוהטים במאפייה בעין-גדי. מלנכולי שמחה עליי כאילו קיבלה במתנה צעצוע או גור-כלבים, "אחי" כפי שכינתה אותי עכשיו בצחוק במקום פינצ'וק המעצבן שכאילו קורָא עליי על שהשפרצתי מפיני לעיניה בעין-גדי. הטיתי פניה אליי ונשקתי לה על פיה המלא ריח חומוס ודג ממש כְּפִּי שלי, ומשנינו נדף גם ריח זיעה יבשה.

"פוי! מסריח!" אמרה, "היינו כל כך רעבים ששכחנו שעוד לא התרחצנו היום!"

ובאמת, על דאודוראנט עדיין איש לא שמע, לפחות לא במשק. הלחות בעין-גדי היתה נמוכה מאוד, ובגלל היובש, למרות החום הכבד, כמעט שלא הסרחנו זיעה. חברות המשק, גם חברותינו לכיתה בתיכון, טרם נהגו לגלח את השיער מתחת לבית-השחי, והיה משהו מאוד טבעי וגם מגרה בציציות השיער הנשי הכהה או הבהיר, בייחוד אצל הג'ינג'יות והלבקניות – שהיו כשני רמזים חשופים-לעין לסלסולי הערווה הנסתרת.

זיעה, כמוה כחזה שעיר בגבר, נחשבו מאוד בסולם הערכים שלנו כי הם העידו על עבודת כפיים בריאה, על גבריות, "חלוציות" ו"תנועתיות", ולא אגזים אם אומר שריח הזיעה היה כל כך נחשב ונעים שבזכותו גם נמשכנו לא פעם אלה אל אלה, בחורים ובחורות. ואילו מי שנדפה ריח בושם נחשבה "עירונית", "סלונית" וגרוע מכך, זונה! – ריח סבון "עדין" תוצרת הארץ היה שיא הטריות והנשיות יחד עם כפות רגליים נקיות, טבעיות, נתונות בסנדלים שתי רצועות תנ"כיים או "חוגיסטים" חומים שבתנועת הנוער ובמשק נעלו בנות ובנים כאחד.

בתי-שחייה של מלנכולי הצעירה היו חלקים כמשי ונטולי שיער. הרחתי אותם מרחוק כאילו כבר נשקתי בהם שם.

"טוב בוא, אחי, מה השתקעת בחלומות. הולכים לבַּמְבָּטיָה."

"הולכים למה?"

"לבמבטיה, טמבל!"

"להתקלח?"

"איזה מקלחת, שמעת מה אומרים לך, במבטיה! בלי ים ובלי מלח!"

אמבטיה? בבית הוריי במושבה היתה אמבטיה ישנה עם צינור לְטוּשׁ שהתנוסס מעל האמבט, מחובר לקצה דוד מים גלילי גבוה שאותו חיממו, רק בחורף, במבער מזוט שֶׁיָרה אש לחלל של בסיס עשוי יציקת-ברזל למטה; שם היו מבעירים לחימום, בשנים קודמות, בולי עץ וענפים יבשים וניתן היה גם לתקוע בגחלים שנותרו קרטושקעס אחדים, תפוחי-אדמה, כמו במדורה. היו מוציאים לעיתים מזומנות את האפר שנשר למגירת ברזל תחתית, ומפזרים בגינה לטיוב הקרקע. בקיר ליד הדוד היה מהודק מכל נפט או מזוט עשוי קופסת פח לבנה, ומתחתיתה בולט ברז קטן שמווסת את הטיפות הזולגות במורד למשפך ולצינור נחושת ארוך, אל המבער. והיה צריך לווסת את הטיפות ברגישות מיוחדת כדי שלא להחניק את ה"ברנר" בעודף דלק ולא לכבותו במחסורו.

בנגיעת כף-יד בדוד מדדו את כמות המים החמים, וכל אחד מבני הבית ידע שהוא יכול להשתמש רק בחלק היחסי מהמים החמים – שליש, רבע או חמישית; לאחרון היו נשארים פחות מים חמים בחלקו העליון של הדוד, אבל הוא היה רשאי לעמוד תחת הטוש עד שהחלו לזלוף עליו מים קרים!

לא היה בית שאין בו פח נפט ומשאבת-פח חרקנית לנפט ובקבוקי נפט וריח נפט לפתילייה, לפרימוס, ל"ברנר", לחפוף ראש אם מלא כינים וגם תאונות וכוויות בגלל נפט, והיום בשום משק-בית אין נפט ואין ריח נפט וכבר אין צורך בו כלל!

בבסיס הטירונים ובמשק התרגלתי למקלחות הציבוריות עם תאי הטוש, ספסלי וכפכפי העץ, שבזכותן זוכר כל אחד מאיתנו את כלי הזין של כל חברי המשק, כאשר דווקא הנמוכים בורכו בשמוקים גדולים להפליא מהסוג של איש-קיקלופ בלי ידיים בעל עין אחת כהה מאוד ומתנודד. לימים כתבה המבקרת הדה בושס ["מה יש לך גברת לוין?"] במוסף השבועי של עיתון "הארץ" שאני מקבל השראה לספריי משהייה ממושכת במקלחות ציבוריות של גברים. אוי, כמה שהיא צדקה! – רק שכחה לציין מהצצה למקלחות ציבוריות של נשים.

ברומאן "דרך גבר" של יגאל מוסינזון יש סצינה מזעזעת. במקלחת המשותפת בקיבוץ נען רואה הבעל את הזין של הגבר שעימו בוגדת בו אשתו, ואולי אני טועה והסצנה מתרחשת ברומאן "חדר משפחה" של יהואש ביבר. אני זוכר את יגאל מוסינזון מופיע בערב ספרותי בבניין מועצת הפועלים במושבה, ובזה אחר זה עולים הקוראים, גם מהקיבוץ השכן, ומתקיפים אותו על שהעז לתאר בשלילה ובגודש סקס את הקיבוץ ב"דרך גבר" – והוא ממש נהנה מהרוגז שעורר, ומחזיר בקולו העבה לכל דברן באבי-אביו. לימים התיידדתי איתו וזכרתי לו חסד היוולדו במושב עין-גנים הצמוד למושבה שלנו, אם כי ילדותו עברה עליו בתל-אביב.

שבועות אחדים אחריו הופיע באולם הקולנוע הגדול שגגו הנוסע ונפתח בקיץ היה אחד מפלאי עולם של ילדותנו – הסופר ס. יזהר. הוא צעד הלוך-ושוב על הבמה בבלורית מתנפנפת ונאם שעה או שעה וחצי או שעתיים או שעתיים וחצי או שלוש שעות בפאתוס רב על מצב הנוער, בפני מאות חברי וחברות תנועות הנוער, לובשי החולצות הכחולות, שבאו מכל המושבות וגם מתל-אביב – – – ואיש לא הבין מילה מן העברית שלו. כלום. פַארשְׁטֵייט נישְׁט. נַאדָה. כַּלַאם פָאדִ'י. פתפותי ביצים. אם כך מדבר סופר עברי אז אני קוּגֶלָאגֶר.

ומן ההתרשמות הבתולית שלי משני הסופרים, למדתי הרבה.

הלכתי לחדר-האמבטיה אחרי מלנכולי כסהרורי. הקטנה משלה בי. הייתי עייף. יום ארוך. השכם בבוקר יצאתי מעין-גדי. עליי להספיק לישון שעות אחדות לפני שאצא אחר חצות לאפות. מדוע אינה יוצאת מחדר-האמבטיה המצופה אריחי קרמיקה לבנים, ובו תנור חימום חשמלי שוְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית דאגה להפעילו כדי שיהיו לנו מים חמים ונוכל להתקלח איש בתורו? – אבל מלנכולי אינה יוצאת. היא דוחקת בי להתפשט ונחלצת בזריזות מחולצת בית-הספר הריאלי ומהסנדלים ומהחָזִיוֹנֶת והתחתונים, שזורקת אותם מיד לכביסה בארגז המלוכלכים, וכאשר היא פותחת אותו אני רואה בדופן על וו חוקן גדול עשוי פח מצופה אמאיל לבן שמתחתיתו משתלשלת צינורית אדומה ובקצה פומית שחורה כמו נרגילה לתחת.

"מה זה עושה פה?" אני מפהק.

"אוה, שום דבר..." היא מחייכת. "אם יש למישהו בבית עצירות... ולפעמים, אני חושבת, אבא אפרים מבקש את אימא לפני שהם הולכים לישון שתעשה חוקן כדי שתהיה נקייה..." – והיא ניצבת מולי במלוא יופייה הבתולי השחום הזהבהב ומפשיטה אותי בעזרתי הרדומה ופותחת ברז מים חמים ועד מהרה אנחנו משתכשכים באמבטיית אמאיל צחורה ומסבנים זה את זה ושוטפים בטוש-טלפון – שזה בעיני פרובינציאל כמוני ממש שיא הלוקסוס שאפשר לחלום באמבטיה, "אחי, אחי, שפשף אותי, אוי, כמה אני שמחה שיש לי אח!" – ואני, בְּעייפות (כקשיש שאמר באוטובוס, "אני בְּזִיקנה,") אפילו לא ממזמז אותה, ונזהר לא לגעת יותר מדי בשדיה ובערוותה החמודה, נוטפת המים בשערות המשי הדקות, הפלומה הצהובה כשל אפרוח בן-יומו, יופי מדהים, בתולי, של עורה החלק וגופה המושלם עם הפטמות הקטנות, וגם נרתע כשהיא מנסה לשכשך לי קצת למטה עם קצף הסבון כי לא רק אני נרדם גם הפִּישִׁיק שלי עייף מאוד למרות הגירדול הזָקְפָּנִי שתקף אותי מרגע שפגשתי בה בשער בית-הספר הריאלי, ושפתיה העבות, ויותר אני לא זוכר. אולי נמנמתי. בושה. מגיע האדם לגן-עדן ונרדם. "אחי, מה קרה לך? אתה חושב שלא הרגשתי שעמד לך חזק כשהשתפשפת אליי באוטובוס ועשית את עצמך, יָעֲנִי, שקוע בַּמתרוממים הבלונים?!" – מלנכולי עוזרת לי לצאת, מנגבת אותי ומביאה אותי מפהק למיטה שלה ומשכיבה אותי לישון כשהיא נצמדת ערומה לגבי מחבקת אותי נלחצת אליי בשדיה הקטנים מכוונת את השעון המעורר לאחת אחר חצות ועוד לפני שעיניי נעצמות אני רק חושש מה יהיה אם בלי כוונה אפליץ מתוך שינה ישר לערוותה האפרוחית שמדגדגת את עגבותיי ואצבעותיה, מתוקות, מחזיקות משחקות בַּפִּישִׁיק הנמר המידברי המנומנם שלי כדי להנעים עליי את רגעי העֵירות האחרונים?

בשתיים אחר חצות נראתה מאפיית "אחדות" כספינה יבשתית מוצפת אורות. חברי הקואופרטיב ועובדים שכירים עמדו בשרוולים מופשלים ליד שולחנות הלישה, שוקלים חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבועים, לשׁים ומעבדים אותן בשתי ידיים, גוש-גוש בכל כף-יד, מניחים לִתפיחה נוספת על מדפי-עץ המונחים זה מעל זה ליד הקיר, ומכניסים במרדה מקומח לתנור הלוהט במשיכה אחת.

נתנו לי סינר מרובב בצק יבש ומקומח, פינו לי מקום בשולחן הלישה הארוך, שמו לפניי שתי חתיכות בצק והמשיכו בעבודתם. עמדתי שם כמו גולם של בצק ולא הצלחתי ללוש צורה של כיכר לאפייה. כבר הבנתי שכל ההשתלמות שווה לתחת. לעולם לא אהיה אופה מקצועי.

"אתה פעם ראשונה במאפייה, חיימקה?" שאלו אותי.

הסברתי שמעודי לא אפיתי לחם לתנור עשוי לבנים כשלהם, אלא בתבניות-פח משומנות, בתנור-ברזל מעל למבערים, ראשי הפרימוסים שבערו על נפט או מזוט. הבצק שאני מניח בתבניות שוהה ותופח ומקבל את צורתן ואין צורך ללוש אותו לפני הכנסתן לתנור, אבל אני מבין שאופה מקצועי מזלזל בלחם שנאפה כך, וכי לחם בלישה אמיתית, גברית, מקצועית, ובלי תמיכת תבנית – נאפה שלם בתנור מבלי שהבצק ישתטח כפיתה. זו אמנות הלישה, הבצק הנכון בידיים הנכונות. צריך לכך הרבה התמחות, והרגל, וכוח רב בידיים הלשות לילה-לילה.

"אתה צודק חיימקה. לחם בתבניות יכולה כל עקרת-בית לאפות בתנור שלה כמו עוגה. עושה רושם שאתה מדבר יותר טוב מאשר אופה. ככה שָׁם כולכם במשק? מדברים יפה באסיפות? ומי מָמֵשׁ עובד?"

בכל זאת ריחמו עליי שעשיתי את כל הדרך מעין-גדי למפרץ לחינם ושאני גם מ"הנוער העובד", מפא"יניק. צריך שבועות ארוכים של עבודה מפרכת כדי לקבל שרירי לישה של אופה. עשו אותי עוזר ללָשים. מביא בצק. סוחב שקי קמח למלוש החשמלי הענק (שיכולתי לשכב בו ברווחה בין ג'ני למלכנכולי ועוד היה נותר לשלושתנו מקום להתגלגל). מטאטא את המחסן. מסדר את הכיכרות הלוהטים על המדפים ומשם לארגזי המשלוח. מביא לימונדה קרה ללָשים. בקיצור, שוליית אופה, עוזר לַלָּש. מה שטוב דבר אחד, שיכולתי לצאת מדי פעם לשאוף אוויר  חופשי ולנפוח את תסיסת החומוס שניגבתי עם מלנכולי במיטבח הערב.

יש סופרים שמנעוריהם עוזרים לְחלשים ולא לְאופים, יש אנשי-רוח רגישים שזועקים על מצוקות של עוני ובדידות, ואינם נעשים שוליות לְלָשים, כמוני; יש גם סופרים שאינם מפליצים, לא בפרוזה ולא בחיים, ויש סופרים שהפרוזה שלהם מלאה הפלצות אבל להם סולחים כי הם כבר נתקדשו להיות גיבורי תרבות ולכן את הגסויות שלהם כותבים על קירות התיאטרון כדברי אלוהים חיים.

חיי קשים. אני אדם לא רוחני. דודתי המשוררת ראתה סיבה לכך במוצאי הפולני מצד אימי, שאני קצת מטומטם. וגס. אילו הייתי מתמיד במקצוע האפייה ונעשה חבר קואופרטיב "אחדות" היתה הלישה הולמת אותי יותר מכל תואר אקדמי ספרותי. אבל היום כבר נעשית רוב הלישה, אולי חוץ מן החלות,  במכונות משוכללות. שתיים-שלוש מאפיות-ענק יכולות לספק את מרבית הלחם של ישראל.

לפנות-בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם אחיד טרי וחם, ובזיכרוני מזדמזם כל הדרך עוד שיר של חיים חפר: "יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "

עוד הספקתי להיפרד בנשיקה ממלנכולי בחצאית כחולה ובחולצת תכלת טרייה עם ה"הצנע לכת" רקום של הריאלי, והילקוט, ולא חיבקתי כדי שלא להותיר עליה עקבות של קמח.

התקלחתי ועד מהרה שקעתי בשינה כבדה על מיטתה הסתורה החמה-עדיין של מלנכולי כשאני שומע מתוך ערפל את וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה הג'ינגית האנרגטית פותחת את דלת הכניסה ובאה אליי עם מחבט שטיחים (שאצלנו בבית במושבה קראו צֶ'פָּצְ'קָה) כדי לחבוט בישבני (אימי עליה השלום כשהיתה רצה אחריי ומנסה להכותני בו נהגה לכנותי: "בְּזִ'יק!") – ומבעד לשרוולי סֶגוּלָה הקצרים מבצבצות הפוכות צַמְרות אדום שיער בית-השחי הגוחן עליי ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרה של שיער – והצ'פצ'קה מתגלגלת בחלום למכל אמאיל לבן של חוקן שאת זרבוביתו מנסה ויולטה לתקוע לי בתחת של האימא הפסנתרנית של מלנכולי שאותה לא ראיתי מימיי – ומזכיר הקיבוץ מזהיר: "יותר טוב לאונן מאשר לשכב עם רומנייה גסה שמפשפשת לך בביצים!... "

...התעוררתי בצהריים והדירה אפופה ריחות מגרים של בישול בשום ובבצל. מלנכולי מילאה את הבטחתה וחזרה מוקדם מ"הריאלי" ונכנסה לחדרה להעיר אותי בנשיקות כפי שהבטיחה ואני עשיתי עצמי ישן והנחתי לה ללטף ולנשק אותי וכך התעוררתי-כביכול.

מהר מאוד סיימתי את רחצת הבוקר כשאני מתגלח במכונה חשמלית של אבא של מלנכולי שהחזקתי בידי לראשונה בחיים, ומלנכולי, עדיין במדי "הריאלי", מלווה אותי כל הזמן חוץ מאשר כשהניחה לי לרגעים אחדים כאשר שהיתי בבית-הכיסא – – ומביטה בי בהערצה מתמשכת כאילו הייתי אביה.

וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית הושיבה אותנו בפינת אוכל עשוייה עץ חום בהיר ופתוחה למיטבח. מעודי לא ישבתי בלוקסוס בדירת עשירים כזו. על הקיר מערכת סירים ומחבתות בגדלים שונים ובדו-צבעים כתום וברזל. היתה גם מערכת מבריקה של תרוודים, מצקות ועוד כלי מיעוך, בחישה, סינון ושליפה ממחבת ומסיר, וסוללת סכינים בגדלים שונים שגם להם ידיות בכתום-כהה.

בעודי בודק בעיניי את המיבחר, שהרשים מאוד אופה כפרי כמוני, ויולטה שאלה אותי אם אני שייך למשפחת מגדלי הצִיטרוּס (הפרדסנים) שרואים את שמם-כשמי "שפינוזה ובניו" בשלטים בכביש לתל-אביב וברחובות, ואמרתי שכן רק שהם לא אבא ואימא שלי אלא בני-דוד בדרגה שנייה.

"אבל משפחה זה משפחה!" קבעה וְיוֹלֶטָה, "בטח תִפּוּזִים לא חסר לכם," ופרסה מכיכר הלחם שהבאתי בבוקר ושעדיין שמר על טריותו, וערכה שולחן כמו אצל אריסטוקרטים בסרטים, ומאותו סרוויס גם קערת חרסינה גדולה ובה סלט כרוב, מלפפונים ועגבנייה כולם כבושים, ועוד קעריות תואמות עם שום כתוש חריף וחזרת אדומה וחריפה מעשה-בית. בקבוק בירה "גולד סטאר" מצונן עבורי, ובירה מאלט "נשר" שחורה, ללא אלכוהול, למלנכולי.

"זה רְצ'וֹקוֹרָה," הגישה וְיוֹלֶטָה מנות ראשונות בקעריות.

"סֶגוּלָה, אומרים בעברית רגל קרוּשָׁה. אימא קוראת לזה – פִּיצַ'יי," תיקנה מלנכולי, כמו לא בפעם הראשונה.

"אתן תסלחו לי שרגל קרושה אני לא אוהב," הודעתי.

וכדרכי, כדי לפזר את המבוכה, התחלתי לספר כי ה"ייקים" שהגיעו לארץ-ישראל בשנות השלושים הביאו איתם לא רק כרכים עבים של קלאסיקה גרמנית ויודאיקה וכלי נגינה אלא גם געגועים לשינקן ולכוס גבוהה של בירה באווארית. פרץ הירשברוך, יליד ברומברג שבגרמניה, הקים בשנת 1935 בראשון לציון את "מבשלת פלשתינה" וייצר בה את הבקבוקים הראשונים של בירה "נשר", ואילו בירת "גולדסטאר" בושלה לראשונה על ידיו בשנת 1950 ובעיניי היא יותר טובה מבירה "נשר". באותה תקופה טרם היכרנו שום בירה אחרת, לא "מכבי" ולא ייבוא.

הכבד הקצוץ (גְהַקְטֶע לִיבֶּר כינויו במושבה, ובעין-גדי זכינו לאכול רק כבד חצילים) – היה טעים ורך ועליו התנוססו עיגולי בצל מטוגן ומקושט בפלחי עגבנייה. ומאותו סרוויס גם צלחת קטנה ובה דג מלוח טעים שמאלץ הרינג עם עיגולי בצל חי וזיתים שחורים גדולים וצלחת איקרה לבנה שבחיים לא ראיתי קודם, שנמרחת על הלחם הטרי שהבאתי בבוקר, וכל אלה רק מנות ראשונות! – אחריהן מרק צ'וֹרְבָּה, מרק בשר רומני מבושל בטעם קצת חמוץ עם פיסות פלפלים ועגבניות, ואורז, ובו צפים כדורי בשר-ואורז קטנים שנימוחים בפה. ובמקביל הכינה וְיוֹלֶטָה במרפסת קציצות קבאב רומני עסיסיות ומעולות, חרוכות בחוץ ואדומות בפנים, והצטרפה אלינו לארוחה כשהיא מביאה קערת צ'יפס חתוך במלבנים גדולים, מושחמים מאוד בחוץ ורכים בפנים. והכול מאותו סרוויס חרסינה פרחוני!

ומנה האחרונה, המנה האחרונה! – מלנכולי הפצירה בקול רם וקצת ילדותי:

"פָּפָּנַשׁ, פּפּנַש!"

זה היה קינוח רומני, מאפה עגול של מעין כעך-סופגנייה, שהושחם היטב בשמן עמוק ועליו כדור בצק מושחם אף הוא שנלקח מאמצעיתו והוחזר גבוה למרכז, והגבעה הפריכה והחמה הזו הוצפה בנדיבות במרקחת פירות יער אדומה ובזילופי שמנת לבנה, קרה, תאווה לחיך.

איפה אני, בעין-גדי, זכיתי לאכול ארוחת-מלכים כזו! וְיוֹלֶטָה הבשרנית, אדומת השיער הכהה ושחורת העיניים,  מצאה חן בעיניי. אולי היה לה אבא צועני? זרועותיה היו מסוג הבצק הקשה, ה"יבש", שיש להניח לו לתפוח יותר זמן עד שיתרכך ויהיה אפשר ללוש אותו. גם החזה שלה היה מאותו סוג בצק, כי בהתכופפה להגיש את הצ'ורבה חשתי שפיטמתה נוגעת בכתפי נוקשה כאצבעון של תופרת!

"עכשיו את הולכת לְחדר שלך לעשות שיעורים ומדריך יכול עוד לנוח קצת או לעזור לך או יורד לטייל בעיר כי אני יוצאת אחרי שאני ישטוף את הכלים ויחזור רק מחר בבוקר."

"מחר בבוקר," אמרה מלנכולי בצער, "אני אפרד ממנו כשהוא עוד יישן או שאראה אותו רק שני רגעים, וכשאחזור הוא כבר לא יהיה כי הוא צריך לחזור לעין-גדי. אחרת הוא היה נשאר עוד יום, נכון אחי?"

"חבל שלא יישאר עוד יום. הייתי מכינה לו לַדֶזֶרְט מָמָלִיגָה."

"אם אאחר ביום יישארו החברים בלי לחם," עניתי, "גם כך בטח כועסים עליי שכבר יומיים אוכלים לחם לא טרי!"

"יש לי על זה משפט נחמד, ממש מהקישקעס של ההיסטוריה כשלמדנו מרי אנטואנט!" התלהבה מלנכולי, "תגיד לחברים שלך – אז שיאכלו עוגות!"

"אה, שוכחתי," אמרה ויולטה, "רזרבואר למעלה שופך מים... צריך לְיָבוא פְּלוֹמְבְּיֶה..."

"צוצקֶלֶה יכול לתקן, נכון? לא צריך אינסטלטור," תלתה בי מלנכולי מבט מעריץ, שמיד המיס אותי בקלות גם בזכות קולה הילדותי, שהיה מתפנק והנשי.

"תביאו מסטיק!" אמרתי, "כשהייתי ילד קטן לא ידעתי להגיד רזרבואר, והייתי קורא לו: 'בֶּזַהרְפוּאה'!"

"מה זה קשור למסטיק?"

"עוד תראו."

עלינו היא ואני לגג. באותן שנים, ולא רק בירושלים בגלל בורות המים בחצרות והמצור של שנת 48' (שאז ניקבו הירדנים בכדוריהם וברסיסי פגזיהם את החביות על גגות הבתים ופגעו במאגרי המים) – אלא בכל ארצנו, גם בחצר שלנו במושבה, היה כמעט לכל בית רזרבואר, מילה צרפתית שירשנו מתקופת הברון. זו היתה חבית ברזל גדולה, פתוחה למעלה, לעיתים עם מכסה-פח רופף, ובגובהה צינור ברזל שבקצהו מצוף ומגופה, שמספקים לה מים חיים. כאשר מָלאה, המצוף היה עולה וסוגר במגופה את הזרם. המצופים היו עשויים כדורי פח-נחושת, ריקים-כמובן, ואם ניבעו בהם חורים, לא התרוממו, והמים היו זורמים באין מפריע מחוץ לחבית וגולשים עד לחצר. בתחתית החבית היה כמובן הצינור לאספקת מים החוצה, לחדרי הבית, גם בשעות ובימים של הפסקת מים כללית או ירידת לחץ בצינורות. בבתי קומות הוצבו רזרבוארים על הגג, מכוסים קלות במכסי-פח נגד ציפורים.

סגרתי מיד את השִׁיבֶּר החיצוני, העגול, והדליפה פסקה מהחבית. רציתי לגשת להציץ אל מעבר למעקה הגג, כי הבניין התנשא לגובה במיוחד לצפון-מערב, אבל מלנכולי משכה את ידי לאחור בעודה מסומרת למקומה, מרחק ביטחון שקוף, בלתי-עביר – מהמעקה.

"אחי, אל תיגש! אפשר ליפול! חיימקה!"

"אני רוצה לראות את הוואדי..."

"זה מסוכן!" קבעה נחרצות, "אפשר לקבל סחרחורת מהגובה... לא הולכים לקצה של גג..."

 טוב. התקרבנו לדופן החבית וראינו את פנינו במים הצלולים, שהיו כהים בגלל הצל ועומק החבית. הצמדנו לחי ללחי וכך עשה גם הזוג שברזרבואר. התנשקנו, ומלנכולי בללה את ראי המים וצעקה בהתפנקות: ""אויש, קר לי באצבע..." וקצת התיזה עלינו.

כפי שתיארתי לעצמי, במצוף נִבעה חור ומילא אותו מים. הצלחתי לפרק את המצוף אך לא לרוקנו – עד שלא עשיתי בו חור נוסף במסמר, אז רוקנתי, וסתמתי את שניהם במסטיק שביקשתי ממלנכולי ללעוס למעני. היא הפיקה מהמסטיק בלונים שהתפוצצו לי בפניי ומתחה באצבעות מפיה מטליות מסטיק דקות וחמות עם הרוק שלה, שאותן קטפתי וגילגלתי לכדורים קטנים כדי לסתום את המצוף. באמצע העבודה התעקשה להעביר את המסטיק מפיה לפי ושנלעס אותו יחד "כמו בסינימה" ואפוצץ בלון, שאותו קטפה משפתיי עם הרוק וגילגלה לכדורון סותם-מצוף שתקעה במקום הנכון.

הרכבתי את המצוף העגול על מוט הברזל של המגופה, פתחתי את השיבר, ועמדנו לראות אם התיקון הצליח.

"צוּצְקֶלֶה, אחי," אמרה בהתפעלות, "כמה אתה מוכשר – גם אופה, גם יפה, גם כותב שירים וגם יודע לתקן בֶּזֶהרפואה מתוק שכמוך! נכון שתתחתן איתי עוד לפני שאני אלך לצבא?"

"אפילו מחר, צוצקִילֶה," החזקתי בידי את שערותיה הרכות ונשקתי למצחה, לגבות עיניה, לעיניה עד ששפתותינו נפגשו. "אתה הכי אחי," התחבקנו, קצת רטובים. לעסנו יחד בנשיקה את שארית המסטיק. הלבבות שלנו תופפו מבפנוכו. השמש עדיין חזקה. חיפה מהגג עוד יותר יפה. הנמל. האוניות. המפרץ. הייתי מאושר עם נערת חלומותיי. מה לי ג'ני המזדיינת מלכת המידבר? לי מלנכולי הטהורה, שוכנת בחיקי! עמד לי כמו תורן, ורגע לפני שניסיתי להפשיל את תחתוניה ולבעול אותה, שמענו רעש תריס ודיבור מבית שכן, והסתלקנו מיד, נבוכים. נחשפנו, לא רק למֶמֶש, כפי שמלנכולי מכנה בהתפנקות את השמש. מה הילדה תגיד כשהשכנים ילשינו? כיצד תסביר את מעשיה עם הבחור האינסטלטור על הגג שטוף השמש בצהרי-יום?

ישבתי במרפסת ובלעתי את מראה המפרץ והמושבה הגרמנית עם שדרות הכרמל הרחבות, הניצבות בקו ישר משיפולי ההר ועד סמוך לנמל. אתמול סיפרו במאפייה שהים הגיע עד קצה הרחוב של המושבה הגרמנית, שם נבנה לפני שנים רבות המזח שבו ירד הקיסר הגרמני וילהלם לבקר את נתיניו בחיפה (לימים ביררתי – ב-25 באוקטובר 1898, שאז גם ביקר הרצל בארץ). כאשר החלו הבריטים לבנות את נמל המים העמוקים, הם הרחיבו מאוד את רצועת היבשה, והים נסוג מפני המושבה הגרמנית ועליו נסלל גם רחוב המלכים שכיום הוא רחוב העצמאות. לאחר שנגמר צלצול הכלים ששטפה וְיוֹלֶטָה הרומנייה במיטבח, היא הופיעה במרפסת לומר לי שלום.

קמתי לכבודה מהכיסא-נוח, הושטתי יד אך היא תפסה את כולי בלבביות מהצד בזרועותיה והעניקה לי נשיקה חזקה ובה-בעת חשתי פרפור מוזר על צד הירך כמו שהיה גְדִי מוצץ לי אצבע כשרצה לינוק. מי שלא היתה לו עֵז בחצרו שממליטה גדי מדי אביב יכול רק לדמיין את התחושה: החניכיים של הגדי הן רכות עדיין. אין לו שיניים.

"תקבל אותי אֶצֵלְךָ בעין-גדי, ציטרוּס?" התנשפה קלות, לא הבנתי מדוע.

"בטח, וְיוֹלֶטָה," גלגלתי את שמה בלשוני כשהתחת המוצק שלה, שזקוק לתפיחה כדי שיהיה ראוי ללישה – מתלטף פתאום בכף-ידי הבטלנית, "עם פלצאלאך בבצל, ולימונדה... כן, סֶגוּלָה..." גמגמתי.

"בּוּנֶה דִימִינֵיאַצֶה! ציטרוס..."

"מה צֶה?" התבלבלו בי מילים בגלל פרפור השפתיים של מטה, אך ויולטה עזבה בעיניים בורקות, לא טרחה לתרגם את עצמה (לימים נודע לי – ברכת שלום לפרי עץ ההדר, ברומנית, אבל מפיה נשמע הציטרוס כרמז גס, כמו שפנחס שדה כתב בשעתו ב"על מצבו של האדם": "שבי לי על התרמוס!")

ונשמעה טריקת דלת הכניסה כתקיעת נאד לאחר שיצאה.

מה קורה? שאלתי את עצמי. אולי הרומנייה המוצקה והחושנית לא רק מבשלת אלא גם פילגש לאפרים הרומני אבא של מלנכולי? ומה כולן מוצאות בי ונמשכות אליי כאילו יש סביבי הילה מידברית? קסם עין-גדי הרחוקה? עורי השזוף? ואני עודני כמעט בתול! נכון, בחיפה הפועלית ה"אדומה" מעריצים את חברי תנועות הנוער היוצאים ל"הגשמה" כלומר לקיבוץ, את חלוצי מפא"י ואני בכללם (בינתיים קם דור שאינו יודע אפילו מה היתה הסיסמה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י!") – אז ראש העיר אבא חושי לימד אותן לאהוב אותי? יש פלוגות "הפועל" גם לבחורות חיפאיות חושניות שמתאמנות לחוש לעזרת חלוצים מטעמו של חושי? אבל ויולטה הג'ינג'ית היא עולה חדשה, אמנם באה מארץ קומוניסטית, אבל מה היא יודעת על חיפה האדומה? אולי רק כשיש לה וסת ואולי רק המחשבה שיש לָך מכר בעין-גדי שתוכלי להתארח אצלו אם תגיעי לשם – עושה אותי כל כך סקסי, ממש מְחֲשֵׁש אותה עליי? כבר אירחתי במיטתי אפילו ידידות של אימי מהמושבה, שנקלעו בטיול לעין-גדי, והלכתי לישון בחדר של חברים שאחד מהם נמצא בחופשה.

והפרפר? והגדי?

לימים, במסיבה קטנה וחשוכה עם פרחי ציירים  שלמדו ב"בצלאל" בירושלים, רקדתי סלואו עם ציירת-לעתיד, בחורה חיפאית לא יפה במיוחד שאינני זוכר את שמה אבל היה לה גוף רחוץ טרי, תמיר ונעים למגע בשמלה מבד ריחני, מפנק. תוך כדי ריקוד צמוד, כשירכי תקועה בין רגליה וממש נוגעת בערוותה ומחממת לה, פירפרה עליי פתאום כפרופלור והתנשמה קלות, כמכחישה את הפראות המשתוללת בשפתי הפות שנעשתה לה עצמאית.

אני, מתוך נימוס, המשכתי לרקוד עימה באפלולית כאילו דבר לא קורה, עד שגמרה עליי. ולא היה בינינו כלום אותו ערב, אחרי הריקוד. אף לא מילה על מה שקרה. גם לא בימים שבאו אחר-כך. פשוט הייתי לה שפשוף מגרה לאורגזמה חפוזה. נדמה לי אפילו שבמסיבה היה לה חבר.

לאחר שנים רבות חזרתי מחיפה לתל-אביב במונית שירות. כאשר הגעתי למונית, ליד התחנה המרכזית, היה בה מקום אחד אחרון בין שתי בחורות במושב האחורי. יצאנו לדרך לפנות-ערב. הבחורה מימין היתה, לא להאמין – פרח-הציירת מ"בצלאל" בירושלים, אשכנזייה, ממושקפת, מצוננת וחובשת לראשה בארט כחול של אמנים. הארץ היתה קטנה, פחות אנשים, יכולת לפגוש ברחוב פרצופים מוכרים ולא מהטלוויזיה. כל הדרך משכה באפה והיתה עטופה בסוודר או ז'אקט של צמר עבה. היא נשמה עליי קצת ומרפקה נגע בי, אך לא היה בה שמץ של חושניות. היה לי ברור שאינה מזהה אותי.

השמאלית, בחורה מזרחית, לבשה מכנסי ג'ינס וסוודר חום דק שהבליט את שדיה. ארנק שחור, רך, היה מונח על ירכיה. עישנה סיגריה אחר סיגריה. אכלה שתי קלמנטינות. נראתה חסרת מנוחה. פְרֵחה, אילו היה הכינוי כבר בשימוש באותם ימים.

שתיהן לא הוציאו הגה.

כאשר עברנו על פני קיסריה, הימנית נגעה בי וגם עם השמאלית הייתי בקירבה. שני מרפקיי התרווחו כלפיהן. ואולם לאט-לאט התרחקתי מהימנית עם הבארט הכחול עד ששכחתי על קיומה, וכל תשומת-הלב עברה לשמאלית. מרפקי הקרוב אליה נח על קצה אגן ירכיה, ממש מעל למותנה הימנית. ולאט-לאט קירבה עצמה לצידי, כאילו עם תנודות המונית, וביטנה הומה גלים מן הגירוי שבמגע. מעבר לעצם הירך נמצאו שיפולי ביטנה הרכים, ומרפקי השמאלי לש אותם, בחש בהם והכול על פי חוש המישוש כי לראות לא היה אפשר כלום.

בצומת חדרה התחלפו שני נוסעים במושב האמצעי לפנינו, ומיד לאחר שהנהג החשיך שוב את פנים המונית, בחוץ ממילא היה כבר חושך, המזרחייה השתרעה לצידי, הרימה תיק ניילון גדול שהיה לצידה ושמה על ברכיה, כמו כדי להסתיר את המתרחש בינינו; הסירה הצידה את תיק העור הרך שכיסה על מפשעתה, התרווחה היטב על מושבה, הרימה את ידה הימנית והניחה על המסעד מאחוריי, ממש כמתכוונת לחבקני, או שרצתה שייקל עליי לשפשף בזרועי את שדיה. את רגליה מיתחה כשהיא מצמדת את ירכה ושוקה לאורך רגלי השמאלית, מרווחת מעט את ירכיה.

לא עמדתי בפיתוי. היסטתי יותר ויותר שמאלה ולמטה את מרפקי, עד שנח ממש על מפשעתה, ומעכתי בה בעדינות אך בכוח. היא רחשה כולה חיים. הרגשתי שהיא קרובה לאורגזמה. מכתביית-העור שלי היתה מונחת עדיין על ירכיי. הרמתי אותה כמו כדי להסתיר את מעשיי. חוץ מאשר לְמרְפֵּק לא יכולתי לעשות יותר בידי השמאלית. אם הייתי מיישר אותה, היתה כף-ידי נמצאת הרחק לפנים, ליד ברכיה, ואל מקום הסתרים לא היה אפשר להגיע בתנוחה הזו. לכן השחלתי תחת ידי השמאלית את כף ידי הימנית. תחילה ליטפתי את עצמות מותניה הקשות, וכשראיתי שאינה מתנגדת, ולהיפך, נהנית, העזתי ושלחתי הלאה את כף היד עד שנגעתי, מעל מכנסיה, במשולש שבין ירכיה. היא נענתה כולה למגע, ואני החדרתי עוד יותר את כף היד בין ירכיה ועיסיתי את מפשעתה. זה היה כבר לאחר שעברנו את נתניה. מדי פעם היה עליי להפסיק כי פחדתי שמא מרוב התרגשות אמלא את מכנסיי בתנובת זרעי. אך הצלחתי לעמוד בפיתוי ומאום לא נפלט.

אינני יודע אם הגיעה לאורגזמה מלאה, מאחר ומדי פעם התקרבנו לצמתים מוארים והמצב נעשה מסוכן. אינני יודע אם פרח-הציירים החיפאית שישבה לימיני הרגישה במתרחש בינינו. ואולי הרגישה ועשתה עצמה כלא רואה. מדי פעם אמנם התנשמה קלות. כף ידי נגעה אמנם בקלות, מתחת לסוודר הדק, בבטנה החשופה של המזרחייה. אבל לתוך מכנסיה פנימה לא יכולתי לשלוח יד כי נחוצה היתה לשם כך אקרובטיקה בלתי רגילה.

כחשה בבעייה, אספה פנימה את בטנה הרזה ויצרה למעני רווח ואז הצלחתי להשחיל את כף-ידי בין הג'ינס ההדוק לתחתוניה הלבנים, ולרפרף מבעדם על ערוותה, שהחלה מפרפרת. זו היתה נקודת אל-חזור. עליתי וחדרתי עתה בכף ידי הימנית כמו קודם בשיפולי התחתונים מבפנים. פחדתי ללכלך את אצבעותיי במיצי האביונה אך האמה בידי הימנית היתה תקועה כבר כוו מהופך מתחת לגבעת צמרירי שער הערווה המסולסל-תימני כצמר-פלדה רך, ולא הרפיתי מלשחק באצבע עמוק בפתחה הרטוב עד שלא סיימה את האורגזמה. קצרה, אמנם, כי חששתי שאנחנו מתקרבים לצומת מואר. השתדלתי לנגב את האצבע ביציאתי בתחתוניה, ועוד הספקתי, הכול בידי הימנית המרוחקת ממנה – לעלות תחת הסוודר הדק שלה לעבר שדיה ולגעת בכל אחד מהם פעם ופעמיים עם צביטה קלה בפיטמה,  כמו כדי להשלים את ההרפתקה המינית בכך שהייתי גם שם.

משך כל הזמן השימה עצמה כישינה ולא הסתכלה לעברי.

כשהגענו לכביש רשפון ולקראת צומת רמת-אביב, השמאלית התיישרה ושבה והניחה את תיק העור על מפשעתה. שפעה ממנה קירבה, וחמימות רבה. אילו הייתי ממשיך בנסיעה ויורד איתה ודאי היתה מתנשקת איתי ומניחה לי לשכב איתה. ויחד עם זאת היתה דיסקרטית מאוד. לא התבוננה לעברי וקצת הסתירה את פניה וכאמור לעיל גם השתדלה להיראות כישינה, כאילו שאינה יודעת מה מתרחש בגופה.

אחרי צומת ארלוזורוב ירדה פרח-ציירים החיפאית עם הבארט הכחול ואני אחריה ובינתיים המזרחייה נעלמה עם המונית.

היתה לי הרגשה של חטא. כמעט התחרטתי שנפתיתי לאונן לאלמונית שישבה לשמאלי, אם כי לא הסתכנתי. הגירוי היה מעורר מאוד, אפילו מדהים, והעיר בי כוחות חיים ממעמקים שלא שיערתי אותם קודם. פניתי באומץ אל פרח-הציירים שהשתהתה עדיין על המדרכה: "תסלחי לי, לא נפגשנו פעם במסיבה בירושלים אצל חווה, עם מוטי? שמי חיימקה."

"אני לא מכירה אותך חיימקה ולא יודעת על מי אתה מדבר," מחטה בקול רם את הנזלת מאפה בממחטתה, "אבל אל תחשוב שלא ראיתי מה עשית לַזאת שישבה על ידך בנסיעה."

"על מה את מדברת?" היתממתי.

"לא הרגשת שהיא זונה? בטח נוסעת לעבוד בתחנה המרכזית של תל-אביב ואתה חיממת לה את התחת שתהיה מוכנה לעבודה..."

"את בטח טועה, אבל אז, כשרקדנו..."

"שום רקדנו. אני לא מכירה אותך. קיבלת סיבוב בחינם?" הסתכלה בי במבט של ביטול תהומי מבעד למשקפיה, והתנשמה, "מה מצאת בזונה הזאת? הנה, תראה,"  שלפה מולי שד צח עם פיטמה זקורה מאוד, פיטמה מגורה כהה ממש פלא-טבע של גודל – מתוך עטיפות הבגדים שהיו על גופה, למרות שהיה קר בחוץ.

כל הגירוי שהתאפקתי בו מחדרה עד צומת רמת-אביב פרץ עתה למראה שדה המחודד של הציירת הצעירה, שמרבית שערותיה נחבאו תחת הבארט הכהה, והשפרצתי במכנסיי מה זה זרם, כל הפרונט נרטב וגם חלק מהַבֶּק-אָקְס והביצים. ורק חשבתי, "איזה מזל שלא בא לי הַשְּׁפִּיך במונית, איזה חוסר צדק שקוּס של בחורה יכול ליהנות מאורגזמה אנונימית בלי להרטיב ובלי להסריח זרע!"

וברחתי.

בשלב הזה הפסיקה כנראה סוּסְיָה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס, העורכת, לקרוא את כתב-היד של הרומאן הזה וכתבה לי מכתב על נייר-שורות מהוה שנראה כאילו נלקח ממחברת השיעורים של בתה, ולמרבה הפלא נשאר תקוע ממש כאן בכתב-היד שהוחזר לי:

"נשבר לי ה--ן ממך מר חיימקה שפינוזה. אולי אמנם היו לך זיכרונות אישיים עשירי חוויות מעוררות קינאה אצל גברים חולי זוהמה ספרותית וסוטים אבל אי אפשר לקרוא לאוסף ההיזכרויות שלך במזמוזיך – רומאן, ועוד לקרוא אותו! אין עלילה. אין מתח. אין מחלה. אין פשע. אין יחסי משפחה. אין התייחסות לשואה. למתח העדתי. לפלסטינים החיים תחת כיבוש אכזר. אין סוד כמוס שמתגלה בסוף. יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית. שום סמליות. שום סַבּ-טקסט. העברית שלך דלה להחריד. ההמצאות הלשוניות שלך אינפנטיליות. מילים רומניות! אתה לא קאנוני כחנוך לוין שאתה יכול להרשות לעצמך לכתוב גסויות כאוות נפשך שתימרחנה על קירות אולמי הקאמרי החדש בהיכל הפיס. רשימת האינוונטר של נשים שזיינת או שיפשפת אינה מעניינת איש ובייחוד לא אישה פעילה כמוני. אתה לא מאשים את ממשלת ישראל במצב. אין לך אפילו עמדות פוליטיות פרו-פלסטיניות שהיו עשויות לחפות על השעמום שבקריאת ספרך ולהקל עליך לקבל פרסים,  סיוע ממשלתי להוצאה לאור או רייטינג בתקשורת. אתה רואה רק מה שהזין שלך רואה זאת אומרת שאתה לא רואה כלום. נפינג. נאדה. ריין. גורנישט. זין זה עיוור, אין לו עיניים כמו שלערווה אין שיניים! הבנת? – והרשה לי לומר לך גם כי הגיע הזמן שתכתוב רומאנים שיש בהם דמויות ובעיות בעלות משמעות אוניברסאלית שתגרומנה לקוראים המעטים שלך להזדהות עם הנושאים הנצחיים הכלליים שהספרות, ובמיוחד העברית החדשה – עוסקת בהם בכובד-ראש, כמו חטיפת ילדי תימן בשנים הראשונות למדינה, שבוצעה באכזריות בידי אשכנזים צמאי אימוץ של ילדים תימניים חומים ושל בובות שוקולדה!

נ.ב.

בעלי המהנדס אביהו מרגוליס עילעל במקרה בכתב-היד שלך ולא עזב אותו עד אור הבוקר ואז בא עליי פעמיים, וביקש ממני שאמצוץ חזק את הנמר  שלו – מה שלא קרה לנו כבר שנים אחדות, ואני אומרת זאת כבעלת ניסיון וזיכרון גם יחד. הוא אומר שהרומאן שלך הוא  'ספרות של בנים' שמדברת ללב גברים כמוהו שכבר חומדים לא רק  נערות שיכלו להיות בנותיהן אלא גם נכדותיהן, ושכבר נשבר לו הזין מהרומאנים של הסופרות שאני מפרסמת.

במחשבה שנייה כבר כמעט רציתי לאשר את הוצאת ספרך אצלנו – כמיועד לנישה הקטנה 'רומאנים לגברים' שאינה תופסת מקום רב במדפים כי הם מיועדים בעיקר לקריאה בבתי-שימוש ציבוריים – אבל לבסוף החלטתי שאין זה לכבוד בית ההוצאה שלנו לפרסם את ספרי הזנונים שלך ואני מאחלת לך הצלחה בהוצאת ספרים אחרת, בייחוד אם אין יושב בה עורך בעל טעם ספרותי קפדני מדי, מה עוד ששמעתי שאתה לבדך עורך את ספריך וגם מורידם לדפוס."

עד כאן דברי העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסלֶה מרגוליס שנבעלה פעמיים לפנות-בוקר בזכות כתב-היד של ספרי שֶׁפָּסְלָה, ודבריה הזכירו לי התלוננות חבר קשיש שבנו וכלתו עשו ירידה לארה"ב לפני שנים רבות: "נסעתי חצי עולם לבקר את בני רק כדי להיווכח במה שידעתי עוד בטרם יצאתי לדרך והוא – שאין ולא היה לי על מה לדבר איתו כל השנים! – נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט, וגיליתי שכלתי הכלבתא צריכה אותי כמו קוץ בתחת, ושאֶת האמריקאית של נכדיי אני לא מצליח לשמוע וגם כשאני שומע – ואני לא מבין דבר, נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט!"

רק נפוג בחלל הבית הדהוד הטריקה של וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית בצאתה אותנו בברכת לָרֶוֶודֶרֶה קולנית – שמעתי מישהי מיָדללת מפתח חדרה, פועה בקול גדי רך ומוצצָנִי: "אחי... אחי... אני מקווה שאתה לא לש שם לבדך את המָלוּש..."

הו לחמנייה טרייה. הו מתוקה, זהבהבה-בוֹנֶת! – איזה מזל שאת מארחת אותי בנדיבות ובפתיחות נפלאה בבית-הורייך. מיד קמתי ללכת לחדרה, בפרוזדור שמעתי אותה שרה, וכשנכנסתי ראיתיה יושבת בנפנוף-ידיים, כמו מעל בימת אופרה, את ההימנון של אגודת הבריאות:

"צְעד הנוער, עז וקל / על אף מכשול, לֵאוּת / דגלנו עוד יזהיר מעל / הניקיון בריאות. / עזרה לטף / טיפול בסב / לא נאחר / זהיר וָעֵר!"

מחאתי כפיים.

"אתה לא חושב שאתה צריך לעזור לי קצת בשיעורים?" התפנקה.

רק ניגשתי לשולחן-הכתיבה שלה והספקתי לומר "באיזה מקצוע..." וכבר קמה והדפה אותי למיטתה, שעדיין היתה סתורה וחמימה משנת הבוקר-צהריים שלי, והתחילה לנשק אותי מכף-רגל ועד ראש. חלצה את הסנדלים התנ"כיים שלי, למרבה המזל קיבלתי זוג חדש לקראת הנסיעה. היינו יוצאים לעבודה ביָשן ושומרים את החדש לבגדי אל"ף, לאחרי המקלחת לפנות-ערב ולארוחת-השבת בלילות שישי.

אך ריחות הגוף שלנו לא מצאו חן בעינֵי הקטנה והיא התעקשה שניכנס לבָּמְבַּטְיָה, שם בילינו בנעימים כשני ילדים, מכנים זה את זה "אחי" ו"אחותי", מתנשקים ומשחקים – אני מושך בשדיה הקטנים כמנסה להגדילם והיא מדגדגת בזין שלי שהפעם התחזק כזרוע המלוֹש וקיבל מימדים רציניים – מרים אותה ומנשק את ערוותה הצהבהבה כשערות ראשה, מושיב אותה ומנשקה על פיה החמוד והעבה במקצת, משפשף לה במים, מנסה לחדור לתוכה, והיא: "לא מרשָׁה אחי, אני בתולה," ואני לא כל כך מאמין.

היתה בי אמונה נאיבית, בעקבות מה שאמר לי פעם מזכיר המשק, שהוא לי כאורים ותומים בעליונים וגם בתחתונים – שאם אתה מזיין בחורה בתחת אתה זוכה במשהו דומה לראשונות אצלה, משהו דומה לבתולים "גם אם בתוליה מלפנים נבתקו כבר מזמן והיא בחזקת משומשת."

אז סובבתי את מלנכולי, שערותיה הזהובות נוטפות מים ואני חופן את שדיה הקטנים בשתי ידיי החובקות מאחור והושבתי אותה על אברי, הזקוף, כן, זקוף ומוצק, כמלוש, כן, היו ימים – ושרתי לה בו-בתוסיק מנגינת "חושו אחים חושו" בוורסיה חֵיפָאִיתִית:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי

ממני אל תַחְשׁוּשִׁי

בַּעיר של אבא חוּשִׁי

תקעתי לָך בטוּשִׁיק..."

אבל במים לא הלך כל-כך לַשיר וגם הבתולה, רק הרגישה את קצה העטרה תקוע בפי-טבעתה ומבקש להיכנס מהצד של האין-בתולים, נרתעה מאוד אף שקצת נפתחה לקראתי מעצם הגירוי, "השתגעת, אחי, מה אתה שר? תגיד, אפשר להיכנס להריון גם מהתחת?... וגם אז צריך לעשות הפלה?.. מהתחת?..."

הסתובבה על קצה הזין שלי ופניה מתחננות אליי, מפצירה בי לגמור לי ביד ואפילו לצלול במים ולמצוץ את הנמר המידברי שלי ואני צוחק – "אחותי, את ממש אחות רחמנייה!" – והיא מתחננת: רק שלא אגמור עמוק בִּפְנִים, אבל שלי כבר נפל לא שדוד בלי להזריע, ונותרתי עם כל תאוותי כשיָדי מחזיקה בחלציי.

- - -

"תכתוב לי משהו על הגב," ביקשה להפיג את המתח.

"מה?"

"מה מה? תכתוב שאני אנחש!"

אייתתי על גבה הרטוב, אות על אות בַּאצבע עם נשיקה במקום רווח בין המילים, והיא פיענחה בקול: "אל"ף, נו"ן, יו"ד (נשיקה) – אני! – אל"ף, ו"ו, ה"א, בי"ת (נשיקה) – אוהב! –  אל"ף, תי"ו (נשיקה) – אֶת! – פ"א, ו"ו, סמ"ך, יו"ד (נשיקה) – פוסי!!! – ו"ו, רי"ש, ו"ו, צדי"ק, ה"א (נשיקה) – ורוצֶה! – אַי!!! – " כניראה שהקשת הקטנה של הה"א שרטה את גבה התפנוקי או רק חשה בקצה הציפורן נוגעת ולא כרית האצבע, כי ידללה פתאום בקול ילדותי, אפילו קצת מפגר: "אני מתפלאה שמרשים לְךָ ללוש עם ציפורניים כמו שלךָ!" –

וככה לא הספקתי לאיית: למ"ד, זי"ן, יו"ד, יו"ד, נו"ן סופית –

כי מיד קפצה מהַבָּמבּטיה נימפונת זהובה-שחמחמה, עגלגלונת וגם רזה – ועדיין מכל חמוקיה נוטפת מים, חזרה עם זוג מספריים קטנות כשהיא מדקלמת במתיקות ובהברה שנשמעה לי אפילו קצת "ייקית":

"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"

והחלה גוזזת אותי, תחילה באצבעות הידיים, "שיהיה לך יותר קל לשחק לי בקוּסִי," כדבריה, "אבל אחי, בלי לפגוע בבתוליים," על משקל מספריים, והתכוונה שאוכל אולי לתקוע גם אצבע מאחור בלי לפצוע את העור הרגיש. אחר-כך עברה לאצבעות הרגליים וליטפה לי אותן אחת-אחת ונישקה בייחוד את הבהונות, וגם דגדגה קצת, וכשסיימה העבירה לידי את המספריים והרשתה לי לגזוז את ציפורניה, ועכשיו תורי היה להגיד ב"ייקית" שלדבריה ככה דיברה הגננת שלה מהדר הכרמל:

"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"

עדיין היו לה ציפורניים בגיל שאין בו הבדל בין נערה לנער ויכולתי לעשות זאת בנקל כמו שאני גוזז לעצמי. ומדי פעם עשינו הפסקה והתנשקנו ארוכות. וכאשר החזקתי בידי את כפות-רגליה הרכות והחמימות הייתי מגורה מאוד. הצמדתי אותן זו לזו ביוֹשְׁבְנָה על מעקה הבמבטיה ושיחקתי בהן כאילו היו שפתי ערווה.

אני ממש מתבייש לספר כי בשובי למשק, רק הייתי שוכב ומתבונן בבוהן החשופה שמלנכולי מצצה לי, ומיד המגוּרֶה שלי היה מתרומם ומשפריץ. כן, בימים ההם הייתי זָכרן מצויין וטרם ניטשטשתי.

"עכשיו צריך להוציא את המים עם כל חתיכות הציפורניים!" ושרה: "דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"

וכך עמדנו באמבטיה וקילחנו זה את זה בטוש-טלפון, כשאני משתדל להשהותו מול פתחיה הנמוכים שהרי חיפה היא עיר המפרץ ואני מהמושבה ויש לי ניסיון בהשקאה בקִישְׁקֶה, צינור הגומי שבלחיצה על הקצה מתיז יותר רחוק –

ואז, כאשר מי האמבטיה העכורים-במקצת הולכים ופוחתים עם נשורת ציפורנינו עד שהם עושים בסוף "לופינג", סיבוב, ומשמיעים קול שאיבה גס כמו שיהוק, אבל פנימה – והבתולה לוקחת את הטוש-טלפון מידי כדי שאפסיק לדגדג לה בזרם ומתיזה בו על פניי בַּבּמבטיה – אני מצליח סוף-סוף להכניס בזהירות קצה אצבע אמה מלפנים ועוד אצבע אמה מאחור, וככה עמדה בין שתי ידיי החובקות אותה, משופדת, רועדת, כמהופנטת, ומלמלה, כלא יודעת מה קורה לה כשהיא מפרפרת בין כפות-ידיי זקורות האצבע ונאנחת, "רק לא לעשות לי חור..." ביקשה, "אחי, רק לא לקלקל את פּוּסִי... לא נמר... רק חוקן..."

גם אני לא הבנתי בדיוק מה קורה לה. נזהרתי לא להיכנס באצבעותיי, אמנם גזוזות הציפורניים – עמוק מדי, אף כי תחת העגלגל והרטוב נפער למגע האצבע לא פחות משפתי פּוּסִי, ומרוב התרגשות השפרצתי טונה של זרע כשאני מצליח בשניות האחרונות לשלוף את שתי ידיי ולתפוס בה רק מאחור כדי להשחיל את שלי בין עגבותיה הקטנות, השזופות, ולמלא אותה עד פי הטבעת טיפות לבנות, ריחניות, כי לא התפרקתי כבר כמה ימים – ממש הסרחנו זרע, מה שחייב אותנו שוב להתקלח, הפעם בשתיקה, כאילו עבר עלינו איזה זעזוע של התגלות או תגלית שלא מן העולם הזה.

"אני חושבת שאני מרגישה כמו אישה עוד לפני שהייתי אישה..." קבעה בקולה הילדותי. "עכשיו אתה כבר לא רק אחי כי אני גם כבר כמו אישה שלך?"

לא עניתי.

"אישה מהתחת!" ציחקקה, "ואתה חיימקה שפינוזה, הבּוּבּוּ חוקן שלי כמו אפריים כשיש לי עצירות! מה זה מילאת אותי שם כשעמדנו בבמבטיה..."

"מה פתאום אפריים? מה..."

"טוב, תשכח," צחקה במבוכה, "אז כמו במשאבה של תחנת בנזין? – בּוּבּוּבּוּבּוּ שלי... ככה אתה גם מנפח את הפרימוסים במאפייה שלך בקיבוץ?" ניסתה עוד פעם לגעת לי בנמר המידברי הרטוב שטרם לגמרי נרגע. "ככה, בַּמשאבה?"

בתחנות הדלק פעלו משאבות ידניות והיה צורך להניע את הידית הלוך וחזור כדי לשאוב מלוא הגלון בנזין ולמלא את הטנק של האוטו. הבנזין הצהוב כשתן היה מבעבע ועולה, ממלא צנצנת גלילית, וכשהיתה תאומתה מתחילה להתמלא, היתה הראשונה משמיעה קול גרגור ומתרוקנת במהירות לטנק של האוטו.

פינקה אותי במלמולים מוזרים ואפילו קצת בכתה, "היה לי טוב," אמרה, "אף פעם בחיים לא הייתי כך בעננים... אוּיְשׁ, יהיה יותר טוב לי עכשיו בְּתנ"ך, אפילו טוב מאוד כי אני כבר מבינה מה זה אביונה... עשית לי רעידת-אדמה בגוף, בּוּבְּקָלֶה."

"אני, ציטרוס המרעיד מפרדסי שפינוזה ובניו, פרדסן וחבר-קיבוץ, וגם בוסתנאי – הכול ביחד!" נשקתי לה מכף רגל עד ראש, פשוטו כמשמעו. הכול ליקקתי.

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לעורך חב"ע שלום.

במכתב העיתי 1624 מביא נעמן כהן, בטורו [המוצלח] את הידיעה על המחלוקות שקמו בעקבות התוכנית לשחזר את בית הכנסת הגדול ברובע גרינדל בהמבורג, שנהרס בליל הבדולח. לא הצלחתי להבין מבין השורות האם נעמן כהן הוא בעד בנייתו מחדש של בית הכנסת או מתנגד לו, או שמא טרם גיבש דעה בנושא.

 אבל מאחר שהוא משרבב לידיעה את תומכיBDS  משמאל, את התנועה [הנאלחת] הזו, שמתנגדים להקמת בית הכנסת, מתקבל אצלי הרושם שהוא כן בעד הקמת ביה"כ  מחדש. ועל כך ברצוני להגיב.

אינני רואה עצמי אי פעם חותמת על עצומה פוליטית בעד או נגד בעניין הזה ובכלל אינני שייכת לעולם המחאות החברתיות או הפוליטיות, ולא אוהבת להתערב בנעשה באמצעות עצומות. אינני שמאלנית! ומתעבת את תנועת BDS וכל מה שקשור בה. אני מגדירה עצמי יהודייה וציונית בכל מאודי, ונוטה לימין המתון. תחושתי היא שעמדתי זהה כמעט בכל נושא ועניין לעמדת עורך חב"ע.

לגמרי במקרה אני גם צאצאית לקהילת יהודי המבורג שחרבה. ואף הייתי אורחת כבוד בעיר לפני מיספר שנים, במסגרת פרוייקט שנתי של  הסנאט וראש העיר של המבורג, לארח על חשבונם את צאצאי יהודי המבורג, בני הדור השני, למשך שבוע ימים בעירם.

במסגרת אותו אירוח חווייתי ביקרנו גם באתר בית הכנסת שנמחק מעל פני האדמה בידי הנאצים בני העוולה בכיכר בורן. ראינו על רחבת ביה"כ הגדולה את הציון המעודן והמצמרר [אוקסימורון] לזיכרו של המיבנה ויהודיו שנכחדו בשואה, בצורת שרטוט דיאגרמת  המבנה  על הרצפה. לדעתי הוא ממלא בצורה הטובה והאפקטיבית ביותר את ייעוד הזיכרון [בבחינת מעט זה הרבה].

דעתי היא שלבנות את בית הכנסת מחדש הוא מעשה נואל, גס ומטופש, גם אם קהילת יהודי המבורג התחדשה לכאורה. בעיקר ע"י מהגרי ברה"מ לשעבר, שידיעת היהדות בקרבם היא מזערית והיגרו לשם מטעמי נוחות – עדיין זו איננה הקהילה המקורית! ואין מדובר ברצף היסטורי אלא בהטלאה מחדש של חיים יהודיים מלאכותיים  מטעמי נוחות ומי יודע מה עוד – בגרמניה שרצחה את עמנו.

לא ברור לאיזה צורך בדיוק צריך להקים את בית הכנסת מחדש? בהמבורג קיים בית כנסת גדול נוסף שמנהל אותו חב"ד, ולשם מתכנסים היהודים המהגרים מברה"מ לשעבר, בעיקר בחגים. כשביקרנו שם בשבת, בקושי היה בו מניין. התחושה היתה מעיקה ומעציבה. גרמניה איננה המקום, מכל המקומות בעולם, להחיות בו מחדש חיים יהודיים תוססים וטבעיים. הפרדוכס והאירוניה העגומה – מטילים על הקיום היהודי המחודש שם, לכאורה, צל ארוך ומביך.

לסיכום אף שאני מוקיעה ובזה ל-BDS ואינני משתייכת לשמאל בשום אופן,  במקרה הזה  אני מסכימה עם עמדתו של פרופ' משה צימרמן הפוסט ציוני. בניית בית הכנסת מחדש היא מחיקת זיכרון פשעי הנאצים.  

חוה ליבוביץ   

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2282 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדלשגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדלשגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל