פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1628  

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' בניסן תשפ"א, 18.3.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: לָאָדָם שׁוֹשַׁנַּת-שֶׁמֶשׁ. הָעִגּוּל סָבִיב. // יעקב חסדאי: הבחירות לכנסת ה-24 והסכנה החברתית. // ארנה גולן: אמונתם של הורינו יש בה מסר לנו היום במלחמת בחירות. עקרונות הבראשית של הורינו מייסדי קיבוץ "מסדה": "י"ג המידות לחברי גורדוניה". // יוסי אחימאיר: לזיכרו של פרופ' תאודור בלבריסקי. // יהודה גור-אריה: קורונה יוק. // אורי הייטנר: 1. המעש שלנו הוא שיקבע. ביום שלישי הקרוב אצביע ת' – תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער. 2. צרור הערות 17.3.21. // איליה בר-זאב: קצרים. // יעקב זמיר: ארמני טאך! // דניה מיכלין-עמיחי: הקול העולה – נורית זרחי. // תקוה וינשטוק: מיכְל גרין, אין לו פרוטקציה. // מנחם רהט: פרס ישראל לנתניהו. עם נתניהו המריאה אומנות הפוליטיקה הממזרית לשיאים חדשים – לא שיערום אבותינו. // יונתן גורל: מנהגי עדות המזרח והספרדים  בקשר לעלייה לתורה. // נעמן כהן: מורידי הזבל. // אסתר ראב: טניה ופייגלה [מסיפורי אנשי העלייה השנייה]. // אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים? – כ"ב. סַבָּא מְכוֹפֵף הָאֶצְבָּעוֹת. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק עשירי: החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

לָאָדָם שׁוֹשַׁנַּת-שֶׁמֶשׁ

שׁוֹשַׁנַּת-שֶׁמֶשׁ

נִתְלֵית

בֹּקֶר, בֹּקֶר

עַל קִיר-חַדְרוֹ

שֶׁל אָדָם;

לְחִי-תִּינוֹק

קְרִירָה

מֵרוּחַ-לַיְלָה

נוֹגַעַת

בְּלֶחְיוֹ שֶׁל אָדָם;

עֵינֵי-אִשְׁתּוֹ

נִפְקָחוֹת לַחוֹת

לְעֻמָּתוֹ;

אֶת הַבּוֹדְדִים

עַל עַרְשָׂם  –

חוֹבְקִים אַבְנֵי-הָהָר

מִמּוּל,

וְשׁוּלֵי-זְרִיחָה רְחוֹקָה

בְּרֹאשׁוֹ  –

מַוְרִידָה יוֹמָם;

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

מְלַקְּקִים הֵם

דִּמְעָה יְשָׁנָה

מְלוּחָה

וְלוֹעֲסִים אוֹתָהּ  –

הַטּוֹבָה.

1972

*

הָעִגּוּל סָבִיב

שֻׁלְחָן זֶה

רוֹטֵט עֲדַיִן

עַל הַשְּׁנַיִם  –

אַךְ הַסְּפָרִים

עַל הַקִּיר  –

מְיַבְּבִים חֶרֶשׁ  –

אֶת הַדְּמוּת בַּלֵּילוֹת

[מתוך העיזבון]

1972

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

אהוד: מצביעי רשימות "רק לא נתניהו!"

והאספסוף הנאור המתגודד

 מול מעונו בבלפור –

אתם תהיו אחראים לכך

שהממשלה הבאה בראשותו

תסתמך על קולות של חרדים קיצוניים!

אז תמשיכו להצביע נגדו

לפי מיטב סכלותכם!

* * *

יעקב חסדאי

הבחירות לכנסת ה-24 והסכנה החברתית

אנו עומדים ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת ה-24. הבחירות הרביעיות בשנתיים האחרונות. הסקרים היומיים מראים כי המצב לא ישתנה הרבה, וכבר יש פרשנים המדברים על בחירות חמישיות. אולם המצב החברתי איתו אנו מגיעים לקלפי – שונה.

אנו בתוך (יש אומרים – אחרי) משבר הקורונה, בו ראינו את תפקוד מערכות השלטון מצד אחד ואת התנהגות האזרחים מן הצד האחר. על רקע משבר זה מצהירים הליכוד, ונתניהו בראשו, והמפלגות החרדיות –על שאיפתם כי גוש ימין-חרדים  הוא זה אשר יקים את הממשלה הבאה עם רוב בכנסת. אולם מחנה זה מגדיר את מטרתו באופן צנוע ופשוט: אנחנו צריכים 61, אולי 62, מנדטים ואזי יחד עם המפלגות החרדיות ובן-גביר (מפלגת "עוצמה יהודית" יחד עם הציונות הדתית) נוכל להקים קואליציה.

אינני רוצה להביע עמדה בעד מי להצביע. לכל אחד יש את השיקולים וההערכות שלו אבל אני רוצה להצביע על סכנה מאד בולטת שיש כתוצאה מהאופי בו מתנהלת מערכת הבחירות הזו.

כאמור, אנו נכנסים למערכת הבחירות בתקופת הקורונה אשר יצרה משבר לאומי עמוק במערכת הפוליטית. במובן מסויים משבר זה דומה למשבר שאחרי מלחמת יום הכיפורים, שגם ממנה יצאנו עם משבר אמון עמוק בהנהגה הפוליטית. אבל למשבר הפעם יש תוצאה נוספת:
איבה עמוקה כלפי המפלגות החרדיות. אינני בא לנתח האם איבה זו מוצדקת או אינה מוצדקת, האם החרדים נהגו בעת המשבר באופן נכון או שאינו נכון, אבל אין שום ספק שהתנהגותם הביאה לתגובות ולביקורת חריפות מאוד, עד כדי איבה, מצד חלקים גדולים בציבור.

מה המשמעות של מצב זה? אם לאחר הבחירות תקום ממשלה של 62 מנדטים, שאותה יוביל "הליכוד" והיא תישען על תמיכת ש"ס ואגודת-ישראל, סמוטריץ' ובן-גביר ומפלגת "ימינה", וכולם יחד יממשו את הסיסמה "רק ימין" – אולם, כאמור, יהיו להם רק 61 או 62 מנדטים, הרי במקרה זה תקום במדינת ישראל ממשלה אשר תמקד אליה גלים של שינאה מחלקים גדולים של הציבור.

שינאה זו היא סכנה לאומית מפני שהיא פתח לקרע לאומי שעוד לא היה כמוהו במדינת ישראל.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור"       והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר: www.laor.org.il 

* * *

ארנה גולן

אמונתם של הורינו יש בה מסר לנו היום

במלחמת בחירות

עקרונות הבראשית של הורינו מייסדי קיבוץ "מסדה": "י"ג המידות לחברי גורדוניה"

א. מבוא: הרקע לעיקרי אמונתם של הורינו

בימים אלה של קדם בחירות, כשהאווירה מתלהטת, בוערת מדי, עלה בדעתי להביא כאן פיסה מימים עברו, זכר לימים חלוציים מלאי אמונה באדם, בעם ובמפעל הציוני, כמו גם בשאיפה  לעילוי האדם והחברה. כוונתי היא לימי הקמתה של קבוצת "מסדה" שבעמק הירדן, הלא היא מקום הולדתי וגידולי,  ולכל ימי העלייה החלוצית והקמתן של שאר קבוצות  "גורדוניה". ואף כי לא כל העקרונות הללו התקיימו במשך השנים במציאות הממשית והסבוכה, הרי  מותר להתרפק על הימים היפים ואולי גם לשפוט לאורם טוב יותר מה קורה לנו בימים אלה.

לא אכנס לפירטי הדברים וההיסטוריה, אבל נתבונן בעיקריהם.

באנו מהורים שהיו נתונים בסערה של מהפכה ציונית וחברתית בחייהם, בהתלהבות של עלייה לארץ-חלומותיהם ובהיאחזות עיקשת בה. בה בעת הם נשאו בתוכם מטען נפשי ותרבותי מערי ומעיירות ילדותם והתרפקו בנפשם על הוריהם ומשפחתם, שנותקו מהם. הכפילוּת הזאת השפיעה על חיי ילדותנו ועיצבה את חיי החברה והתרבות בקיבוץ.  ואף כי נותקנו  רובנו  בבגרותנו מעולם הקיבוץ של ילדותנו, זה שעוצב בכוח חזונם, ועזבנו אותו, הוספנו לשאתו בתוכנו. לכאורה לא הלכנו למקום שהתכוונו להוליך אותנו, כי כולנו, כל  הבנים הראשונים, לא היינו "בנים ממשיכים" וכולנו עזבנו  את המשק. אבל את המטען האידאולוגי שנטעו בנו הוספנו לשאת, כמותם שנשאוּ את מטען הבית שלהם. וראייה, שרובנו הוספנו להשתייך לאותה מפלגת פועלים שהורינו השתייכו אליה, למפא"י בגלגוליה השונים, אף כי יש שמרדו.

חזונם הציוני והחברתי מהפכני של חברי מסדה התגבש בעודם בטשרנוביץ שבבוקובינה או בעיירות בסרביה  ותוך כדי התארגנותם במסגרת תנועת "גורדוניה". ומעניין, לא תמיד זה היה מרד בהוריהם אלא מרד בגלות ובדת, במסורת הדתית כקובעת אורחות חיים. לעיתים זה היה כמו השלמה להשקפתם של הוריהם. כיוָן שבמקרים מסויימים, בבסרביה בעיקר , כמו באקרמן, עיירתהּ של אמא, הם הגשימו בפועל את היסודות הציוניים שנטעו בהם הוריהם, שהיו אמנם שומרי מסורת אך מתונים.

יותר מזה, ההורים, שלא נימנו עם הדתיים המחמירים, יסדוּ את בית הספר היהודי-ציוני "תרבות" ושלחו אליו את ילדיהם. ביניהם אימא שלי, אחיה ושתי אחיותיה, שכולם עלו ארצה.  ולכן, החברים  שהיו בוגרי "תרבות", ידעו היטב את הלשון העברית כבר מן הבית, כמו גם פרקים מן הספרות החדשה. בה בעת קיימו זיקה – גם אם לא תמיד הדוקה – למסורת היהודית, זיקה שהתבטאה במיוחד בחגים. ואילו בטשרנוביץ ההתבוללות היתה גדולה מול איזורי חסידים שהיו בעיר. ואבא שלי, שבא ממשפחה מתבוללת, לא ידע עברית כשהגיע לארץ, אבל הוריו קיימו זיקה למסורת. אי לכך, בייחוד  בוגרי "תרבות" שנותקו מביתם, הוסיפו לקיים גם בלא כל כך מודע את הקשר שלהם לעבר, אך בה בעת כולם חשו את עצמם כבוראים עולם חדש, שיתופי, בארץ האבות, ומתוך חופש לעצבו כרצונם כך שיהיה מושלם ככל האפשר.

לתוכה של חברה חדשה זו, הנושאת חזון משיחי, נולדנו אנחנו. גם עברנו עִימם את השלבים החומריים והאידאולוגיים המפרכים שעברו הם תוך בניית המשק וביסוסו, אך איש לא התלונן, ואלה שקשה היה להם – עזבו. ואשר לטעויות ולפגיעות בנו, ילדיהם , ודאי שהיו, אך כולן – כפי שהבַנו לימים – נבעו מן הדבקות בארץ ובחזון החברה המהפכנית, וכמובן – מהגיל הצעיר שלהם ומהיעדר דור מבוגר ומדריך, כמו גם מהיעדר הניסיון  בצורת החיים השיתופית, ומחולשת האדם.

לכן, מפתיע אולי לראות "מֵאַין הם באו" מבחינה אידאולוגית, מה היו עיקרי אמונתם החדשה, מה הניע והדריך אותם, כלומר – לראות את המניפסט שנוסח למענם ונכללו בו עיקרי אמונתם כחברי תנועת "גורדוניה".

המניפסט הזה נוסח כמובן בידי מנהיגי התנועה  עוד קודם לעלייתם ארצה ואמור היה להנחות אותם בהגשמת החזון. הוא  גם הוכתר בשם רב משמעות,  כ"שלוש עשרה המידות לחברי גורדוניה" (ספר גורדוניה, עמ' 16-14), והוא כולל שלושה עשר ציווּיים לחבר התנועה. ומתברר להפתעתנו כי עקרונות יסוד בחייהם החלוציים, הקיבוציים והסוציאליסטיים,  דווקא  אינם מופיעים בו. מוזר, לא? הם עוצבו והתנסחו כבר תוך הגשמת חזונם. ובכל זאת, מה כן יש בו?

ב. "י"ג המידות לחבר גורדוניה"

כבר מן הכותרת על 13 המידות וממבנה המניפסט משתמעת ההצהרה על המרד הגדול באמונה הדתית ובחיים המסורתיים של הוריהם והצעת התחליף, אף כי זו לא נאמרת במפורש. "שלוש עשרה המידות לחברי גורדוניה" מוצגות במובלע כתחליף נועז וחילוני לטקסטים דתיים שנבנו על המיספר הזה, כגון י"ג מידות של הרמב"ם, י"ג מידות הגמול של האלוהים או י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן. מאידך, עֶצֶם הניסוח של "התחליף" שנשאב מן התבנית המסורתית היהודית, הריהו עדוּת להמשכיות גם אם ברוחַ חדשה. מקור הסמכות של הציווּיים הללו אינו אלוהי, כמובן, כנרמז בכותרת, אבל גם אם סמכותו היא מכּוֹחַ התנועה, הריהו מחַייב ורב משמעות כמו המקורות הדתיים.

תופעה מעניינת נוספת היא שהמניפסט רב החשיבות הזה אינו מנסח, כאמור, עקרונות פוליטיים ואידיאולוגיים או מעשיים מוגדרים ומפורטים, ורק עקרונות כלליים מתקַיימִים ברקע. בעיקרם מופנים הדברים לפרט, לאדם היחיד, והם ציווּיים המכוּונים להביא לעילוי אישיותו של האדם, לשיפור מידותיו המוסריות והחברתיות, בהנחה שעילוי האישיות יכשיר את האדם להגשמת החזוֹן (אולי אפילו תחליף מרומז לעשר הדיברות...)

שבע מתוך י"ג המידות, שהן תכונות מוסריות ראוּיוֹת, אינן מקיימות קשר כלל למערכת חברתית כלשהי. הן מתמקדות באדם עצמו, על מנת שיוכשר לשרת את עמו, את מולדתו ואת האנושות בכלל.

מפתיע אף יותר שאין בציווּיים הללו הוראה להישמע לציווּיי התנועה. היפוכו של דבר. הפרט מצוּוה שלא לקבל שוּם סמכות אידאולוגית ושוּם דעה או הנחייה בלא שיפעיל את ביקורתו העצמאית שלוֹ. "שמור על עצמיותך," מצווה המניפסט. "הֱוֵה מקשיב לדעות אחרים," אבל תבחן אותן היטב בכוח תבונתך ובכוחך המוסרי. תאזין להן על מנת שלא תתקבע בעיוורון סובייקטיבי, אבל אל תקבל אותן בלא ביקורת. יותר מזה, "הֱוֵה מסתכל בפני המציאות כדי להבינהּ בלא כיסוי פנים"! אתה, היחיד, תסתכל במציאות ותנסה להבין אותה בכוח תבונתך, וְאַל תישען על דברי מנהיג או על אידאולוגיה מוכנה מראש.

וכיוָן שהפרט נתבע לשמור על עצמיותו, הריהו מצוּוה גם להקפיד על כבוד "האדם שבזולתך", לכבד את הזולת כיצור אנושי ולא רק כחבר תנועה. יותר מזה, יש לכבד כל אדם ולא רק את חברי התנועה. כיוָן שכך, נתבע גם שוויון וכבוד הדדי בין שני המינים, בין הגבר לאישה, המכוּנים במניפסט "חבר" ו"חברה" (כשם שהם אכן עתידים להיקרא בארץ ובקיבוץ) – על מנת להבליט את מעמדם השוויוני החדש. "הווה שומר על הכָּבוד, היושר והשוויון בין החבר והחברה," נאמר ונרמז גם הכבוד בתחום המיני.

מאלף גם ההמשך המתייחס לחזרה לטבע ולעבודת הכפיים. "הֱוֵה מתקרב לטבע" ותתערה בו, מצוּוֶה חבר גורדוניה (הרי התנועה נקראה על שם א"ד. גורדון). הוא מצוּוֶה גם לשמור על בריאות גופו ולטפחה (ופעילות ספורטיבית אכן זכתה לעידוד). ומעל הכול, עליו להכניס לחייו "הרמוניה ופשטות של איש עבודה." כלומר, העבודה אינה מוצגת כאן כערך לאומי וציוני של היאחזות במולדת. אף לא כערך סוציאליסטי שבבניית חברה חדשה וצודקת. היא נתפסת, במובלע, כמעט כמו ערך ניו-אייג'י, כקוטב מנוגד להוויה אנושית רופסת, חולנית, חסרת הרמוניה בתוך עצמה ועם העולם בהיותה מנותקת מן הטבַע, ורק במובלע משתמע כי זו ההוויה הגלותית.

גם בהמשך, בהוראות לחבר "גורדוניה" כחלק בתוכה של תנועה לאומית, לא נתבעת ממנו נאמנות לעקרונות אידאולוגיים של תנועה לאומית, ולא נתבעת ממנו נאמנות לעקרונות אידאולוגיים מסויימים ומנוסחים. הוא נתבע לשכלל את "מידותיו" במובן של נאמנות כללית. הוא נקרא לדבר עברית, להיות נאמן לתנועה, לעתיד העם ולבניין המולדת", ולשם כך הוא נקרא להיות "איש העבודה, היצירה וההגשמה," אַך בכל אלה לא נאמר לו, למשל, מהי צורת החיים המועדפת, מהו מבנה החברה הרצויה, ועוד. אפילו ההשקפה הסוציאליסטית מוגדרת כ"מידה", כתכונה, כעמדה מוסרית ולא בפרטֶיהָ: נתבעת סולידריות עם הסובלים והמנוצלים, התקוממות נגד כל עוול ורע ועשייה למען צדק חברתי, המושתת על יושר אנושי.

מאלפת במיוחד האזהרה המסכמת: "אין המטרה מקדשת את האמצעים." למרות שברקע מהדהדת  ההתנגדות להשקפה הקומוניסטית, התנגדות שאכן היתה קיימת בקיבוצי גורדוניה בעלי ההשקפה הסוציאליסטית, בעיקרו של דבר נאמר כאן שהגשמת המטרות התנועתיות והלאומיות מותנית בשמירה על המוסר האוניברסלי, שהוא אבן הבוחן לכֹּל. וזה מפתיע.

ואמנם, כפי שמתברר, הוטמע היטב המסר שבמניפסט, עד שבמלאת למסדה 25 שנה, 35 שנה לאחר שהושמע בפני החברים, כאשר הם באים לסכם את "מפעל חיינו", המסר הזה  מהדהד עדיין בדבריהם: בסיס המפעל, כך נאמר במבוא ל"ספר מסדה" והכוונה, כמובן, לקיבוץ, הוא "חזון וערגה לחיי אנוש מתוקנים." אפילו לא נאמר במפורש חיי אנוש עברי מתוקנים. ומתי יהיו חיי האנוש מתוקנים בקיבוץ שהקימו? – "כשהשאיפה לאושרו הפרטי של האדם בקבוצה, ממוזגת בכמיהה לראות את אושרו וטובתו של הכלל היהודי והאנושי כולו" (עמ' 5-3), כלומר – החתירה  לטובתו של הכלל – של הקיבוץ, העם היהודי האנושות  כולה – לא תתקיים על חשבון טובתו של הפרט,  אלא תוך הרמוניה עם חיי  כל פרט ופרט בקיבוץ. והאמת היא, שהם האמינו במשך שנים ובכל ליבם שהדבר אפשרי אף שמדי יום ביומו הם נוכחו שאי אפשר היה לקיימו.

ואכן, חזון אנושי ולאומי כללי זה הוא שהינחה את הורינו בדרכם וממנו הם שאבו את הכוח לעמוד בכל התלאות והמכשולים שבדרכם. יותר מזה, בהיותם משוכנעים בבסיס המוסרי והצודק של מפעלם, הם תלו בנו את תקוותם לעתיד, וקבעו להם כמטרה את "חינוך הדור הצעיר למען המשכיות יוצרת של מפעל האבות." וכשם שהמניפסט אינו נובע מפאנאטיות אידאולוגית קשוחה, כך היה גם דרך חינוכנו. הוא לא היה קשוח מבחינה אידאולוגית ופוליטית, אף שנאלצנו לקבל עלינו ואכן קיבלנו כמובן מאליו את הכללים של החברה השיתופית. יותר מזה, מעולם לא הטיפו לנו אמונות ודעות פוליטיות  ולא ניסחו בעבורנו עקרונות אידאולוגיים. הם האמינו שאנחנו קולטים אותם, כדרך הטבע, ממעשיהם. ואף שהיו חברי מפא"י מסורים ונאמנים ולא נרתעו מלהביע שוב ושוב את הערצתם לדוד בן-גוריון ואת נאמנותם המוחלטת לתנועת הפועלים ולהסתדרות, לא הטיפו לנו הערצת מנהיגים או דבקוּת ב"אמיתות" הנוגעות באקטואליה, כשם שלא השמיעו באוזנינו דברי קיטרוג על מפלגות אחרות.

ג. המציאות  חזקה מכל אמונה, ובכל זאת!

השאיפות היו גדולות, אבל צריך להודות שהדברים לא היו פשוטים. שינאה בין זרמים אידאולוגיים ביישוב היתה כידוע גם אז, אבל אצלנו היא היתה מתחת לפני השטח, לפחות  בשיחות איתנו, הילדים. הורינו ודאי סמכו על כך שכילדים וכנוער היינו תחומים בעולמנו הקיבוצי הסגור, ללא כל אפשרות להכיר דעות ואמונות אחרות. חונכנו לאוניפורמיות. לקיבוץ הגיע רק עיתון "דבר", ואלינו רק "דבר לילדים", ובספרייה מנע מאיתנו הספרן המשכיל, הלא הוא משה זייף, קריאת ספרים "לא חינוכיים", שעליהם נימנו כמובן מאליו גם כתבים מזרמים רעיוניים ומפלגתיים אחרים, כמו כתבי ז'בוטינסקי, שלא היכרנו כלל את שמו ואת פעולתו. לא מפתיע על כן שהוא סירב וגם הורינו סירבו להסביר לנו אפילו מה היתה ניל"י, וכאשר אחת המשפחות רצתה לקרוא לבת הבכורה  שנולדה לה בשם נילי, כינסו אסיפת קיבוץ מיוחדת על מנת למנוע את השערורייה. אמנם לא הצליחו, אבל ניסו.

 באותם ימים גם לא הגיעו לקיבוץ, כאמור, עיתונים של מפלגות אחרות, ואפילו לא של מפלגות  שקיבוצים נמנו עליהן. ובכל זאת, אותו ספרן עצמו הצביע כל השנים – אף כי הדבר לא ייאמן – דווקא ל"השומר הצעיר", ואחר כך למפ"ם, וקיבל מדי יום את העיתון "על המשמר". החברים התבוננו בו ברחמים וראו בו יצור מוזר (ולא פלא, הרי הוא גם נשאר "רווק זקן" והיתה לו מעין גיבנת), אבל לא מנעו ממנו להצביע  על פי השקפתו,  לא העלו את הדברים לדיון באסיפה ואף לא הוציאו אותו מהקיבוץ. ואנחנו זכינו, כי קנאות אידאולוגית לא היתה אצלנו.

הבעייה היתה במקום אחר אבל מהותי ונובע מהעקרונות. יעידו על כך סיפוריו של אבא, שאותם כתב בעשור האחרון לחייו, בשנות ה-70 (ואשר הוצאתי אותם לאור לפני כעשור, בספר "אחרון הוותיקים", הוצאת ענבר, 2010). 

הסיפורים הללו משקפים את נאמנותו המלאה והתרפקותו של אבא על אמונת נעוריו. הם מעידים על ייאוש הולך וגובר מאמונתו הלוהטת באפשרוּת הגשמתן של אותן "שלוש עשרה מידות של חבר גורדוניה", כלומר בכושרו של האדם להגיע לכלל "עילוי עצמי" מוסרי, כלומר –  להתגבר על האגואיזם הטבוע בו מכאן ועל יצריו מכאן, ולאחד בשאיפתו ובמעשיו את טובת הפרט עם טובת הכלל ולהיות אדם מוסרי ברמה גבוהה.

ולא ייאמן, אבא, שהלך לעולמו בראשית שנות ה-80, לא התייאש, לפחות על פי סיפוריו ושיריו, מעצם החזון הקיבוצי וממימושו. הוא הוטרד ממה שנראה לו כקטנותו של האדם בקיבוץ, כקלקול מוסרי של הפרט, וראה בו את הגורם לקלקולים שבחיי הקיבוץ, אם בחייו הפרטיים של האדם ובמסגרת משפחתו ובבגידה בה, ואם בבגידת הצעירים בחברים הוותיקים שהזדקנו. הוא לא הטיל את האשמה על עצם המיבנה של המערכת הקיבוצית-השיתופית, כיוון שהאמין שהאינדיבידואום הוא יסוד עולם ובלא "עילוי עצמי" לא יתוקן העולם ולא יוגשם החזון של הקיבוץ. ומשהתאכזב מרה, זעף והסתגר בעולמו. הוא הוסיף להאמין עד יומו האחרון כי חולשת האדם, שלא היה מסוגל לדבוק באותן י"ג מידות – היא המקור לירידת הקיבוץ.

אבל לנו, ילדי המשק הבוגרים,  ירידת הקיבוץ מתפרשת אחרת ואולי לא מפתיע שכולנו עזבנו במשך השנים את מסדה. אנחנו סבורים כי הם היו רק בני אדם, ומיבנה המערכת הקיבוצית כמו שהיה בילדותנו – לא בדיוק תואם את טבע האדם. ולכן, עדיין נראים לנו, או לפחות לי, הורינו בצעירותם כענקים, שנועזו לשאת חזון משיחי ונתנו את חייהם להגשמתו.

ועתה, בימים של פיצול ל"שבטים" ולזהויות ואידאולוגיות פוליטיות, לאומיות ומוסריות, בימים של  ביקורת אכזרית של  מפלגה אחת על אחרת, יש אולי טעם של געגוע אל הראשית האידאית  הטהורה, המאמינה באדם, בפרט, ובכוחו המוסרי. ואף כי אצלנו בפועל הדברים תמיד הולכים ומקצינים בין המחנות, כשם שהקצינו אז, אולי ראוי שנזכור להורינו את חסד אמונתם ואולי אפילו נלמד מהם משהו.

ארנה גולן

אהוד: אין לְמה להתגעגע! שנאת אחים קשה וקיצונית היתה נפוצה מאוד ביישוב העברי בשנים שלפני הקמת המדינה, וגם בין המפלגות בשנות המדינה. "הראשית האידאית הטהורה" – הביאה לפילוגים ולאיבה קשה. חיינו הציבוריים כיום, עם כל השערוריות הקטנות המנופחות בתקשורת – הם ממש אידיליה לעומת מה שהתרחש כאן במערכות בחירות קודמות! – אלא שהזיכרון קצר, הידע נחלת מעטים, שחלקם בעלי אינטרסים והטיות, ותמיד נעים להתרפק על השקר שבעבר היה טוב יותר!

* * *

יוסי אחימאיר

הפרופסור של מסדר ז'בוטינסקי

לזיכרו של פרופ' תאודור בלבריסקי

האיש קבע כי ז'בוטינסקי הוא אבי מדינת הרווחה

מסדר ז'בוטינסקי נפרד בצער מפרופ' תאודור בלבריסקי ז"ל, אותו הנהיג במשך שנים רבות והיה לו מקור השראה, בהפצת מורשת המורה הגדול זאב ז'בוטינסקי. לא רבים הכירוהו או שמעו עליו. אנחנו קראנו לו בשם החיבה תיאו. תלמידו המובהק של ז'בו בכל פועלו, בכל הילכותיו, גם כנגיד מסדר ז'בוטינסקי וגם כרע מן השורה. הוא היה מאחרוני דור המייסדים של המסדר, עשה כל מאמץ לא רק  לשמור על הגחלת אלא כדי להדליק להבה גדולה, שאורה יופץ ברבים – האור הגדול של תורת ז'בוטינסקי.

את המסדר על שם זאב ז'בוטינסקי הוא הוביל בתקופתו ביד רמה, להישגים רבים, כאשר רבים מוותיקיו – חבריו ושותפיו לדרך – אינם עוד עימנו. היה זה פרופ' בלבריסקי שבחר בי ב-1999 להיות עורך הרבעון "האומה", שמסדר ז'בוטינסקי מפיק מאז 1962, ועד היום, מזה 22 שנה, אני משמש כעורכו.

תאו בלבריסקי, כלכלן וידען, היה ראשון שקבע כי ז'בוטינסקי הוא אבי מדינת הרווחה בישראל, הן על פי מאמרו "הגאולה הסוציאלית" ותורת חמש המ"מים, והן על פי כל משנתו בתחום זה, שציירה את המדינה – שבהיווסדה ראש בית"ר לא זכה לראות – כמדינה שמעודדת את הכלכלה החופשית, את היוזמה הפרטית ואת הדאגה לכל היחידים בה, כי "כל יחיד הוא מלך."

כנגיד (כלומר, יו"ר) מסדר ז'בוטינסקי, הוא יזם את הוצאת סדרת הקבצים על מורשתו של ראש בית"ר, במטרה לקרבה לדור הצעיר ולמנהיגי המדינה. כך הספר "למהותה של דמוקרטיה" (משנתו הליברלית והדמוקרטית של ז'בוטינסקי), וכך הספר "לתיקונו של עולם" (משנתו החברתית והכלכלית). לשניהם הקדים מבואות מלומדים, מעוררי מחשבה, כתב כי ז'בוטינסקי הציג במאמריו מערכת של ערכים וקודים אשר אם יפורשו בצורה נכונה ויותאמו לתנאי הזמן, יעניקו לחברה האנושית את רשת הביטחון נגד ההיבטים החריגים של הקפיטליזם.

בקולו השקט והסמכותי, הסביר הנגיד בלבריסקי לרעי המסדר את שתי הנימות של המחשבה המדינית והחברתית של ז'בוטינסקי שיש לאמץ: מצד אחד, המחוייבות הבלתי ניתנת לערעור לחירות הפרט, הממותנת רק על-ידי הצורך במימשל לא-כפייתי, ומצד שני ההכרה בצורך במדיניות רווחה חברתית שתגן על הנזקקים.

המצב הפנימי במדינה הדאיג אותו מאוד, וכך אמר בכינוס המסדר לרגל יום העצמאות ה-53:

"צללים מחשיכים את שמחתנו היום, אך אין מקום להתייאש. ב-1905 כתב ז'בוטינסקי כי 'אין להפריד את החינוך הלאומי מארץ ישראל, כשם שאין להפריד את דברי התורה מן הקלף, או את האש מן הכיריים' – והיום היינו אומרים כי אין להפריד את החינוך הלאומי ממדינת ישראל, ארץ-ישראל, תורת ישראל ועם ישראל."

דברים שהושמעו לפני 20 שנה, ואין ערוך לחשיבותם במיוחד בימינו אלה.

בכל הופעתו, בכל התנהגותו, שימש פרופ' בלבריסקי לחבריו מופת להדר ז'בוטינסקאי, "עברי גם בעוני בן שר," לנאמנות לדרך ולחברים, לרעות אמיתית, לכבוד הדדי, להופעה מרשימה, לצניעות, לדיבור במתינות אך בשיכנוע. מנהיגותו כבשה את לב כל הסובבים אותו. הכול כיבדו אותו, אהבו אותו. הוא הקפיד עד תום על כל כללי הטקס והמופת בכל אירוע, על כל תו ותג ללא פשרות.

מפעלו האחרון היה הספר, שיזם את תרגומו מיידיש והוצאתו לאור בשפה האנגלית, "חזק מברזל" (בהוצאת "גפן"), הזיכרונות של אביו מנדל על גטו וילנה וחורבן יהדות וילנה. זהו ספר עדות רב חשיבות, יד והנצחה לאב ולחבריו, עם מבוא ארוך ומלומד, ספר שהוא עתה גם יד והנצחה לבן, תאו. מי ייתן ויתורגם גם לעברית.

בפעם האחרונה נראה הפרופסור בפומבי, באירוע הענקת פרסי ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, שהתקיים במאי 2019. כבר אז היה חלש בגופו, אך יכולת לראות באותו מעמד רב משתתפים את הניצוץ שהבזיק בעיניו, שמחה על המפעל הגדול הזה של המסדר, ואולי גם את התקווה שהיסודות שהניח יספיקו כדי שהמסדר ימשיך להתקיים אחריו ולמלא את ייעודו החברתי-חינוכי ברוח ראש בית"ר.

דור הולך ודור בא, והנה גם תאו היקר איננו עוד. הוא הלך מאיתנו שבועיים לאחר יום הולדתו ה-90. זכה לאריכות ימים אך חסרונו יורגש על-ידי כל מי שהכירו והוקירו. נפרדנו מאישיות מופתית, צנועה, שזכתה להערכה עצומה, להוקרה רבה ובאהבה לכל מה שעשה ופעל, בדרכו המיוחדת, השקטה אך הסמכותית. תאו יקירנו, ינעמו לך רגבי אדמת ארץ ישראל שכה אהבת.

יוסי אחימאיר

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [150]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

קורונה יוק

אכן יש סימנים מעודדים של הֵחלשוּת המגפה. וראש הממשלה מיהר והכריז בגאווה: הקץ לקורונה! מה שמצלצל בטורקית צחה: קורונה יוק...

לעומתו, שר הבריאות יולי אדלשטיין מצנן קצת את ההתלהבות: עדיין לא. עדיין רחוק. עוד לא נגמר. אז למי להאמין?

אל-חיסון

יותר מחמישה מיליון אזרחים התחסנו עד עכשיו, מהם קרוב לארבעה מיליון בחיסון שני. ולא קרה להם כלום, והם בריאים ושלמים [בעברית העתיקה, המסורתית שלנו אמרו: בריא אולם, במשמעות של בריא כמו שור]. עם ישראל אמר את דברו.

אבל יש אנשים, שרואים עצמם "לא חלק מהעֵדר," והם נגד החיסון, אם זה מבחינה בריאותית, או מסיבות דתיות.

בפתח-תקווה, בראש העין וביישובים אחרים פורסמו פשקווילים קורעי-לב בכותרת "דעת תורה", חתומים בידי עשרות רבנים – חשובים יותר או חשובים פחות, המזהירים מפני "הסכנות" של החיסון בחיסונים שיצרו הגויים ימ"ש. לפי דעתם, עם ישראל צריך להביע סירוב להיות "שפני ניסיון ועכברי מעבדה" לגבי תרופות החיסון.

וכאן הם משלבים באופן ניבזה ודוחה את עניין השואה ומשקרים במצח נחושה: איש לא מת מקורונה.

אתם לא רוצים להתחסן, רבנים נכבדים, אל תתחסנו. הקב"ה ישמור עליכם. יש לכם מהלכים שם למעלה בעולמות העליונים, ודעת התורה בפיכם, משל התורה עצמה באה והכתיבה לכם את דעתה על החיסונים, ואתם נביאים שלוחי האל. נביאי-אמת... אבל בכל-זאת, כדאי לכם לרוץ לבית-חולים קרוב להירשם לאישפוז במחלקת הקורונה, שמא חס וחלילה...

ואם אתה, אדוני, לא שייך למעמד הכהונה של הרבנים, אלא מכחיש את עצם קיומה של הקורונה, אין פשוט מזה: גש לבית-החולים הקרוב והיכנס למחלקת הקורונה – כמובן בלי מסכה ובלי בגדי מגן – ולחץ את ידו של אחד החולים.

כעבור שבועיים חזור אל אותו חולה, באותה מחלקה. ואם לא תמצא אותו במיטה, יש רק שתי אפשרויות: או שהחולה נפטר מהמחלה והלך הביתה, או שהחולה נפטר מהמחלה – והלך לעולמו, ואת מיטתו השאיר לך.

לבריאות!

אפלייה

השר [המזרחי] אריה דרעי [מכלוף] התלונן, שבין מקבלי פרס ישראל השנה אין אף לא מזרחי אחד. מה יש? האין די אנשי-רוח מזרחיים הראויים לפרס המכובד הזה? צריך לבדוק, האם בתקנון הפרס או בכתב-המינוי של חברי חֶבֶר השופטים אין סעיף סודי: רק לא מזרחי...

לכן מועלית כאן הצעה: יש לערוך טקס אלטרנטיבי של פרס ישראל, על טהרת החתנים מקבלי הפרס, כולם ממוצא מזרחי או צפון-אפריקאי בלבד. ורצוי גם שהטקס כולו יתנהל בשפה המרוקאית.

אצלנו אין הפלייה

בהנהגת ש"ס בראשות גדולי התורה [המזרחיים], לא נהוגה שום אפלייה, ודאי לא של אשכנזים. עובדה: מכהן בה [בקודש] האדמו"ר מפיצ'בסקי, הרב הוצמאך ממוצא מזרח-אירופי, [מזרחי?] וכן נכד-נכדו של האדמו"ר קנייבסקי [שמו פרח מזיכרוננו]. אה... כן. בהנהלת ש"ס שלנו יש גם ארבע נשים [נקבות]: שרה, רבקה רחל ולאה.

אצלנו בש"ס אין אפלייה.

לוגיקה ערבית

ושוב: שני קורבנות עולי-ימים חפים מפשע של האלימות במגזר הערבי, בג'לג'וליה. מוחמד עדס בן 15, נרצח ביריות, וחברו, ילד בן 12 – מוסטפא חאמד, פצוע קשה. ונוסף להם גבר בן 53 מג'דיידה-מַכֶַּר. וזה לא נפסק, וזה לא נגמר. ואין מי שיפסיק אלימות רצחנית זו ברחוב הערבי בישראל.

וכאן מתגלה תופעה מעניינת: אנשי-ציבור ומנהיגים דתיים בעלי סמכות בציבור המוסלמי – אימאמים, קאדים, שייח'ים, חג'ים, איפה הם כולם? לא נראה ולא נשמע קולם. ממלאים פיהם מים... [ואולי זה לא כך, ורק כותב שורות אלה לא קרא ולא שמע, אם כך, הוא מתנצל].

ותופעה מעניינת נוספת: כאשר ערבי הורג ערבי, או את אחותו, או את אשתו – מי אשם?  – היהודי. וכאשר המשטרה [היהודית] באה להשליט סדר, בני המקום מקבלים את השוטרים [היהודים] ב"פנטזיה" של "יריות-שמחה" של חזיזים באוויר ואבנים בניידות, ונשק חם בשוטרים. וכאשר מתקיימת הפגנת-ענק באום אל פחם [תחת דגלי אש"ף], מתקבלת הרגשה שזו מכוונת לא נגד הפושעים-הרוצחים, אלא נגד המשטרה.

אז אולי כדאי להביא יחידת משטרה מעזה או מרמאללה, וזו כבר תדע להשליט סדר וביטחון ברחוב הערבי בישראל.

 אינשאללה.

שחרחורת

צרות בבית-המלוכה באנגליה. מה זה מעניין אותנו, תושבי כדור-הארץ, שמעבר לתעלה? אך  כיוון שאמצעי-התקשורת בכל העולם טוחנות שוב ושוב את הראיון עם הנסיך [לשעבר] הארי, ואשתו מייגן מרקל, ואלה חשפו טפח מאווירת ההסתגרות וההתנשאות ואף גזענות בית כותלי ארמון באקינגהם, מותר גם לנו להגיב ולהביע הערת-שוליים בנושא [מלכותי] זה.

נאמר זאת כך [זכויות הביטוי לאמנון אברמוביץ']: מאז שהנסיך הארי הג'ינג'י התחתן עם מייגן מרקל, ממוצא אפרו-אמריקאי [שלא לומר: כושית], החל זקנו האדום של הנסיך להשחיר. למרבה המזל והשמחה של משפחת הנסיך [לשעבר], בנו הבכור נולד לבן כמו אביו. אך עכשיו יש חשש, שהבת העומדת להיוולד, תצא שחרחורת, כמו אימהּ. ואז יימנע ממנה לבוא לארמון באקינגהם לומר שלום לסבתא-רבתא אליזבת.

יהודה גור-אריה

* * *

אורי הייטנר

1. המעש שלנו הוא שיקבע

ביום שלישי הקרוב אצביע ת' –

"תקווה חדשה" בהנהגת גדעון סער

אנהג כך משישה טעמים.

בראש ובראשונה הצורך להחליף את נתניהו. איני מתעלם ואין זה נכון והגון להתעלם מההישגים הלא מעטים שלו כראש הממשלה. אבל האיש משחית את החברה הישראלית, מערער את יסודותיה, משליט בתוכה תרבות של שקר, של תחמנות, של הפרת הסכמים. הוא מנהיג כאן פולחן אישיות הולך וגדל ופוגע בדמוקרטיה. הוא מנסה למוטט את מדינת החוק ומערכות החוק, המשפט והצדק בניסיון להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין. והגרוע ביותר – הקואליציה שהוא מתכוון להקים מסוכנת יותר מכל קודמותיה ומתבססת במידה רבה על הכהניסטים ועוזריהם.

מה שהפך את הפיכת שלטון נתניהו ליעד מעשי, בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים, היה פרישתו של גדעון סער מן הליכוד והקמת תקווה חדשה. ככל ש"תקווה חדשה" תהיה חזקה יותר, כך גדלים הסיכויים למהפך ושינוי.

הטעם השני הוא ההבנה שהדרך לשינוי מחייבת קואליציה רחבה ויציבה שתגשר בין מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, והגורם היחיד שיכול לגשר ולחבר בין הגורמים הוא "תקווה חדשה" בהנהגת גדעון סער.

הטעם השלישי הוא הערכתי את גדעון סער ומנהיגותו – מנהיגות מחברת, מגשרת שעשויה לאחות את הקרעים בחברה הישראלית. איני רואה אף מועמד אחר שיכול להציע היום מנהיגות כזו. וזה בדיוק סוג המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו בימים אלה. אני מאמין בתבונתו המדינית והפוליטית של סער, בכישרונו הביצועי, ביכולת ההנעה שלו ומאמין שהוא האדם המתאים ביותר להנהגה לאומית היום. ואם "תקווה חדשה" לא תוכל להפוך למפלגת השלטון, חשוב שהיא תהיה חזקה ומשפיעה ככל האפשר ושהדמויות הרציניות כל כך בהנהגתה, ובהם יפעת שאשא ביטון, יועז הנדל, בני בגין, צביקה האוזר ואחרים יהיו במוקדי השפעה והכרעה מרכזיים.

הטעם הרביעי, הוא שאין היום אף מפלגה הנושאת את דגל ההתיישבות, החקלאות ופיתוח אזורי הספר של מדינת ישראל כמו "תקווה חדשה", ועל כך כבר כתבתי כאן.

הטעם החמישי, הוא ש"תקווה חדשה" מחויבת למהפך בתחום ביטחון הפנים בכלל ובמימוש הריבונות והמשילות הישראלית בגליל ובנגב בפרט. מלחמת חורמה בטרור החקלאי הוא מחויבות של תקווה חדשה. כידוע, בנושאים האלה ממשלות נתניהו נחלו כישלון מחפיר.

הטעם השישי הוא מחויבותה של "תקווה חדשה" לגולן. מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך": "בגולן לא נעשה כמעט דבר למעט הצהרות מדיניות. ההתיישבות הישראלית בגולן היא עדיין מאוד מצומצמת. שום דבר לא מנע מנתניהו לקבוע יעד של הכפלת מספר המתיישבים היהודים בגולן תוך מיספר שנים. אך בפועל לא קרה כמעט שום דבר, חוץ מקיום טקס ממשלתי שבו נקרא יישוב עתידי על שם הנשיא טראמפ. המסקנה היא שיש חוסר התאמה בין ההכרה האמריקאית בזכויותינו, שהיא כמובן דבר מבורך, לבין המעשה הישראלי בשטח, שהוא לא מרשים בלשון המעטה. הייתי מצפה שישראל תנצל את שנות ממשל טראמפ לשינוי המציאות בשטח, לקביעת עובדות בלתי הפיכות.

"מה שהיה נכון בימי ההעפלה וחומה ומגדל, עודנו נכון: קו המחרשה יהיה קו הגבול. המעש שלנו, של מדינת ישראל, הוא שיקבע את עתידנו כאן, יותר מהצהרות מדיניות וטקסים, חשובים ככל שיהיו."

אני מאמין שהצבעה למען "תקווה חדשה" היא המעשה הנכון למען מדינת ישראל, למען ההתיישבות העובדת ולמען הגולן.

שבת שלום!

אורי הייטנר

[אהוד: כ"חסיד שוטה" של נתניהו אני מצטער לומר לך כי כ"חסיד שוטה" ומתלהם של גדעון סער יש חשש גדול מאוד שתתאכזב – כפי שהתאכזבת כאשר היית "חסיד שוטה" של משה בוגי יעלון, שאותו ראית לפני הבחירות כמתאים ביותר לשמש כראש הממשלה הבא של ישראל! מכל מקום, תודה, תמיכתך בשניהם עזרה ועוזרת מאוד לנתניהו!]

2. צרור הערות 17.3.21

* החתן – ב-ב' בניסן, לפני עשרים שנה, בעיצומה של מתקפת הטרור הפלשתינאית בראשית המילניום, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השנייה", נרצחה בדם קר בחברון התינוקת שלהבת פס, מפגיעה מדוייקת במצחה של צלף פלשתינאי. בשיר שכתבתי בעקבות הרצח, התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום. השורה האחרונה רומזת לדמותו כסבא חביב בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל." פרסמתי את השיר בגיליון ערב פסח של העיתון "הקיבוץ" (ז"ל).

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא,

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראשה של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כישרון רב.

וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל... שלום... זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו... בול!!!

קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל

* תקווה ציונית חדשה – בתוכנית הכלכלית של "תקווה חדשה" נאמר: "נציב יעד של 250,000 עולים ב-5 השנים הקרובות, ונהפוך את ישראל למוקד משיכה למוחות וטאלנטים מרחבי העולם." מאז ימי יצחק שמיר לא היה מנהיג ישראלי שהציב את העלייה כיעד לאומי. תקווה ציונית חדשה.

* סגירת מעגל – לפני ארבעים שנה, בבחירות לכנסת העשירית (1981) הצבעתי לראשונה. תמכתי אז בתנועת התחיה, שסימנה היה ת'. חלפו ארבעים שנה, ובבחירות לכנסת ה-24 אתמוך ב"תקווה חדשה", שסימנה – ת'.

* ביביריונות – איני יודע אם נתניהו אישית שלח את הביביריונים לבצע את המתקפה האלימה נגד משתתפי כנס הבחירות של "תקווה חדשה" במושב עזריה. אבל אין ספק שהביביריונים פעלו על פי רוח המפקד. הם בסך הכול הוציאו לפועל את מה שהם עשו עד כה ברשתות החברתיות, כי לא היו עדין כנסי בחירות. הפרעות בעזריה הן תוצאה ישירה של תעשיית ההסתה היוצאת מרחוב בלפור.

* ממשלת האחדות: פוסט מורטם – הסיבוב השלישי בבחירות הסתיים ללא הכרעה. לאף צד לא היתה יכולת להקים ממשלה. בסיטואציה הזו היו שתי אפשרויות. האחת, סיבוב רביעי בשיא הקורונה. השנייה, ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית בתנאי תיקו, אינה הצטרפות כחול לבן לממשלת הליכוד, אלא הקמת ממשלה פריטטית רוטציונית. זו היתה ההסכמה וזה החוזה שנחתם.

אלמלא היה מדובר בנתניהו; אילו היה מדובר בכל מנהיג אחר, די היה בכך שמועד הרוטציה יופיע בהסכם ושני המנהיגים ילחצו יד. כיוון שמדובר בנתניהו, שלאורך שנים הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, נחתם הסכם קואליציוני די דוחה, המבוסס על ההנחה, בעצם על הידיעה, שנתניהו יפר את ההסכם, אם רק יוכל, ולכן יש לסתום כל פרצה שעלולה לאפשר לו זאת. לכן הומצאו כל האבסורדים של "ראש ממשלה חליפי", מועד הרוטציה עוגן בחוק יסוד (!) ונקבעו מסמרות בחוק היסוד של העברה אוטומטית של השלטון לצד השני בכל מקרה של הפלת הממשלה. אלא שנתניהו, שמלכתחילה לא היתה לו כל כוונה לממש את ההסכם, מצא פרצה בהסכם. שכחו לכתוב בפירוש שאם הממשלה נופלת גם בגין אי העברת תקציב, ראשות הממשלה עוברת אוטומטית לגנץ. ולכן, מרגע הקמת הממשלה מנע נתניהו העברת תקציב. כל בסיס פעולתה של ממשלה הוא התקציב. ממשלה שאינה מעבירה תקציב מאבדת כל לגיטימיות. מדובר בפשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל, בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדות המדינה, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. העברת תקציב לשנה ורבע, עד סוף 2021 היתה חלק מההסכם הקואליציוני. זו לא היתה דרישה של כחול לבן שנענתה על ידי הליכוד, אלא הסכמה מלאה של שני הצדדים על המובן מאליו. נתניהו הפר את ההסכם הקואליציוני כדי לאפשר לעצמו להפר את ההסכם ולגנוב את הרוטציה.

מה הלקח? לקח אפשרי אחד הוא שלהבא צריך לבדוק בצורה מקצועית ויסודית יותר את ההסכם, כדי לוודא שאין בו פרצה, כי פרצה קורצת לגנב. נו, וכי אם הוא ירצה לגנוב הוא לא ימצא דרך אחרת? לכן הלקח הנכון, הוא שאין לחתום על הסכמים עם מפר הסכמים, שאין שום ערך לחתימת ידו.

* אין דבר זול יותר – בנט לנתניהו: "לשמוע את המילה 'התחייבות' ממך – זה קצת כמו לשים את יורם לס כפרזנטור נגד קורונה." הוא צודק. אז מה עושים עם זה? המסקנה ברורה. כיוון שאין דבר זול יותר מחתימת ידו של נתניהו, שהיא חסרת כל ערך, ואין שום משמעות להתחייבות שלו, וכל הסכם שהוא חותם נדון מראש להפרה, וכל שותף שלו הופך יעד לעקיצה (ובנט חווה זאת רק 100% מהשותפויות איתו), הרי שהאיש פסול לכל מו"מ קואליציוני ובוודאי לכל הסכם, שבלאו הכי אינו שווה את הנייר עליו ייכתב.

* יד רוחצת יד – יום אחרי שהכהניסט, מעריצו של המחבל הרוצח גולדשטיין, הודיע שיציב תנאי לכניסתו לקואליציה – חקיקה שתביא לביטול משפטו של נתניהו, נתניהו נשא נאום שבו המליץ להצביע לכהניסטים ועוזריהם. מבחינתו, כניסת הכהניסט לכנסת היא עניין קיומי – אף אחד אחר לא מוכן להתבזות בהצבת תנאי כזה, שלא תהיה לנתניהו ברירה אלא "להיאנס" ולהסכים לו.

* ציר הרשע – ציר הרשע המסתמן כממשלת החלומות של נתניהו: מצד אחד האחים המוסלמים, תנועת האחות של חמאס. מצד שני הכהניסטים, תמונת הראי של חמאס.

הגושפנקא שנותן בן גביר לאחים המוסלמים מעידה על העסקה האפלה בין נתניהו לבן גביר. נתניהו יעשה הכול, כולל הכול, כדי להכניס את בן גביר לכנסת. בן גביר יעשה הכול, כולל הכול, כדי להשאיר את נתניהו ראש הממשלה.

* תאוות נקם – שבוע לפני הבחירות הגורליות, מה שמעסיק את לפיד הוא הניסיון לחסל את כחול לבן. אם כחול לבן לא תעבור את אחוז החסימה נתניהו יהיה ראש הממשלה. כנראה שתאוות הנקם של לפיד חזקה יותר מהרצון לחילופי שלטון.

* זובור למרב מיכאלי – עד כניסתה לפוליטיקה, היתה מרב מיכאלי בשר מבשרה של דבוקת שוקן. אולם השבוע, אחרי שהביעה התנגדות (מסויגת) לחקירת ישראל בידי בית ה"דין" בהאג, חבריה לשעבר לדבוקה הסירו את הכפפות ונוהגים בה כיאה לבוגדת ועריקה. ביום ראשון היה זה גדעון לוי. ושוב הוא הסביר שאין שום הבדל בין הצבעה למפלגת העבודה ולמפלגות הימין, כי אין ביניהן כל הבדל אמיתי: "כל המפלגות היהודיות אומרות אותו דבר: כן לציונות, כן להמשך העליונות היהודית, כן להמשך הכיבוש." בבחירות הקודמות הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורביץ לאיתמר בן-גביר ולכל מה שביניהם – כולם ציונים. הפעם יש לו בעייה. מוקד הפשקוויל שלו היה התגובות לחקירה בהאג (הרי ביום שהתקבלה ההחלטה על החקירה, שלה הוא מטיף שנים, הוא פרסם פשקוויל שכותרתו: "האג שמח"). והפעם הוא אינו יכול לצאת נגד מרצ שהביעה תמיכה בחקירה. אז הוא הפטיר: "רק ניצן הורוביץ אמר משהו שונה – לא די שונה."   

* החוק הישראלי – יש כבר בישראל חוק צרפתי – חוק יסוד הנשיא. כך נכתב בו: "נשיא המדינה לא יובא לדין פלילי כל עוד הוא מכהן כנשיא המדינה." זהו חוק מושחת, המקעקע את העיקרון של השוויון בפני החוק, שהוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת חוק. יש למחוק את הסעיף הזה מספר החוקים. נשיא המדינה צריך להיות דמות מופת ואסור שמוסד הנשיאות יהיה עיר מקלט לעבריינים.

* בדרכו – במלחמת המפרץ תמכתי בפעולה ישראלית בעיראק והתנגדתי להבלגה שבה נקט ראש הממשלה שמיר. עקרונית, זו עמדה נכונה, זו דרכה המוצדקת של ישראל. שמירה על הריבונות ואי הבלגה על תוקפנות היא ערך מרכזי ומרכיב מרכזי במסד הביטחון הלאומי שעליו  מושתתת מדינת ישראל.

אולם בדיעבד, במקרה הספציפי הזה, שמיר צדק, גם אם היה להחלטתו מחיר של פגיעה בהרתעה הישראלית. התערבות ישראלית במלחמה הזו, היגררות למלכודת העיראקית, היתה מפרקת את הקואליציה נגד סדאם חוסיין. בוש (האב) הבהיר לשמיר שאם ישראל תתערב, המבצע ייפסק והוא יאשים בכך את ישראל. הדברים אמנם לא נאמרו בפירוש, אך שמיר והמלך חוסיין הסכימו ביניהם על כך עוד טרם המבצע. בשיקול כולל של הביטחון הלאומי של ישראל, מחיר הפעולה מצד אחד לצד הספק על התועלת ממנה, הצדיק את ההחלטה.

במקרה הזה, דווקא האיפוק התאים לדפוס מנהיגותו של שמיר – מנהיג חזק, בלתי לחיץ, בלתי סחיט, בעל עצבי ברזל, דבק בדרכו, יודע מה הוא רוצה ולא נותן לפופוליזם להטות אותו מדרכו.

צפיתי בסרט התיעודי "שמיר, בדרכו." סרט מצוין. אבל הצטערתי שהסרט נפתח במלחמת המפרץ ובמקום המרכזי מדי למלחמה הזו במסכת סיפורו של שמיר. התמקדות דווקא בהחלטה של "שב ואל תעשה" מחזקת את הדימוי המופרך של שמיר כראש ממשלה פאסיבי. התדמית הזאת נבנתה בידי גורמים שבעיניהם אקטיביות היא רק בנסיגות ובעקירות. אבל שמיר היה אקטיבי מאוד, בחיזוקה וביצורה של ישראל, בחיזוק מעמדה הבינלאומי ובקשירת קשרים דיפלומטיים עם עשרות מדינות ובהן בריה"מ, סין והודו, בחיזוק האחדות הלאומית ובהעדפת ממשלת אחדות גם כאשר היה בידו להקים ממשלות "ימין על מלא", במפעל התיישבות רחב ממדים ומעל הכול – בפתיחת שערי בריה"מ לעלייה יהודית, בפועלו לביטול מעמד הפליט ליהודי בריה"מ ובכך למעשה סגירת שערי ארה"ב בפניהם והטייתם לישראל, בפעולה הנמרצת לקליטת עלייה בצורה המוצלחת ביותר אי פעם, ובהעלאת יהדות אתיופיה.

זו גולת הכותרת של עשייתו וזה גם הנושא שהיה חשוב לו מכול. ובכך הוא הוכיח את מנהיגותו החזקה, הדבקה בדרך הציונית, הנחושה לפעול בניגוד לעמדות המקובלות. כמובן שהדברים הופיעו בסרט, אך בעיניי נכון היה להתמקד בעיקר בהם. אך המסר של הסרט בנושא הזה היה מדויק – בלי שמיר לא היתה העלייה הגדולה לישראל. ומכאן נחשוב על התרומה האדירה של העלייה הזאת – בדמוגרפיה, בכלכלה, במדע, בהשכלה הגבוהה, בחינוך, ברפואה, באמנות. מדינת ישראל לא היתה אותה מדינה ללא העלייה הזאת. וכל ההישגים הללו לא היו קורים ללא שמיר. לא היה בישראל ראש ממשלה כה צנוע, קטן-אגו, לא פופוליסט, ובעל תפיסה היסטורית רחבה, שהתייחס לתפקידו כמשימה לאומית לעצב את מדינת ישראל לדורות, בלי שום שיקול זר וללא כל חשיבה על עצמו, על פופולריות ועל מקומו האישי בהיסטוריה – כמו שמיר. ואכן תרומתו לדורות היא אדירה. בעיניי הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה כאן, זולת דוד בן גוריון. מול מפעלי ההנצחה האדירים לבגין, פרס, רבין ושרון, בולט מיעוט ההנצחה של שמיר. כאילו הוא הצליח להנכיח ולהנציח את צניעותו. חבל. מן הראוי שמדינת ישראל תתקן את המעוות.

ביקורת נוספת שלי על הסרט, היא על מיעוט קטעים דוקומנטריים של שמיר בקולו. אך למרות פגמיו זה סרט מצוין, מרתק, אין בו שנייה שבה המתח של הצופה מתפוגג. יש בו ראיונות מרתקים. מרואיינים ראשי מערכות המודיעין והביטחון של ישראל – ראש המוסד שבתי שביט, ראש השב"כ יעקב פרי וסגן הרמטכ"ל ואח"כ הרמטכ"ל אהוד ברק. כולם מעריצים אותו, את אישיותו, את אופיו, את שמירת הסוד שלו, את עוצמתו. התראיין חברו מהשירות במוסד רפי איתן. התראיינו ותיקי הלח"י שעד יומו האחרון קראו לו בשמו המחתרתי מיכאל, וראו בו את מפקדם הנערץ. התראיינו אנשי צוותו ולשכתו – יוסי בן אהרון, יוסי אחימאיר, אליקים רובינשטיין, אבי פזנר, עזריאל נבו ומרית דנון. התראיינו השרים המקורבים לו דן מרידור, רוני מילוא ואהוד אולמרט. וכן העיתונאים, המתמחים בפרשיות מודיעיניות ומדיניות, רונן ברגמן, שמעון שיפר ושלמה נקדימון. בנוסף אליהם התראיינו ילדיו – יאיר שמיר וגלעדה דיאמנט ונכדתו מיכל דיאמנט. נכדו אלעד שמיר שוחח עם הקהל בבית גבריאל לאחר ההקרנה.

אני ממליץ בחום על הסרט. אגב, בשיחה שלאחר הסרט סיפר הבמאי יגאל לרנר שהסרט  אמור היה להיות מוקרן בערוץ 8 ערב הסיבוב הראשון של הבחירות ב-2019, ונפסל לשידור מחשש לתעמולת בחירות. למה? כי התראיין בו אהוד ברק, שהיה מועמד מס' 10 מטעם מרצ לכנסת. איזו החלטה של ראש קטן. מועמד רחוק מאוד ממקום ריאלי, שמדבר על אירועים שהתרחשו לפני שלושים שנה, פוסל הקרנת סרט בטענה של תעמולה אסורה. איזו טיפשות.

* ביד הלשון: דיבר – מתוך יומנה של רות אלמוג, "הארץ" תרבות וספרות 12.3.21: "אחת מעשרת הדברות מצווה: 'לא תחמוד'." מה הבעייה במשפט הזה? "אחת מעשרת". אחת היא נקבה. עשרת הם זכרים (סמיכות של עשרה). הצירוף הזה שגוי מעיקרו, הוא בלתי אפשרי. האפשרויות הן "אחד מעשרת" או "אחת מעשר". וכיוון שאנו מדברים על עשרת הדיברות, הרי שהדיברות הם זכר. היחיד של דיברות אינו דיברה כי אם דיבר. אם כן, למה הרבים של דיבר מסתיים בXוֹת, בריבוי של נקבה? כי יש יוצאים מן הכלל; עצמים זכרים שהסיום שלהם הוא Xוֹת. למשל – שולחן ושולחנות, כיסא וכיסאות, קיר וקירות, עיפרון ועפרונות ועוד.

אורי הייטנר

* * *

איליה בר-זאב

קצרים

נוסח ראשון – "מקומות שהיינו בהם" – קשב לשירה, 2016

נוסח שני 2021 – טרם בחירות מיותרות ואולי מאתגרות בימי מגפה, לפני הלא נודע.

2 קטעים  אחרונים... שמחת בחירות

ארץ גְּזֵרָה

"וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה" – ויקרא ט"ז כ"ב

כָּל מַגָּע בִּבְהוֹנוֹת כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם מַתְחִיל בְּהַחְלָקָה

לְעִיצּוּב הַיַּשְׁבָן בְּטֶרֶם הָיִינוּ זְקוּפִים,

מֻתְאָם לְטִפּוּס עַל עֵצִים,

עַל אוֹיֵב אוֹ יָדִיד.

כַּף רגֶל כִּמְעַט אֱנוֹשִׁית ... לִפְנֵי הֱיוֹת הָאָדָם.

סולם כפול

"וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה" – בראשית כ"ח י"ב

הָאוֹרוֹת הָרְחוֹקִים, פּוֹרְצִים אֶת הַחֲשֵׁכָה.

דִּמְדּוּמֵי בֹּקֶר –

הַמְּצָדָה שׁוֹלַחַת נִצְנוּצֵי תִּקְוָה, שַחַר חָדָשׁ

בְּחַגְוֵי הַסְּלָעִים.

הַאִם חֲזוֹן בַּדִים בְּהִתְהַוּוּת?

* * *

יעקב זמיר

ארמני טאך!

בחופשת הקיץ הקצרה בלימודי הרפואה בירושלים, רוב הסטודנטים חזרו להוריהם אי שם בארץ. מהם נסעו אפילו לחו"ל במסגרת חילופי הסטודנטים. חלקנו לא היה עם אלה יען כי לא נמנינו עם היפים והמעונגים (כדברי הרמב"ם) ונשארנו בעיר הקודש בתקוה למצוא איזו עבודה,  רזה ככל שתהיה.

כאמור היתה לסטודנטים מין "לשכת עבודה" שניהלה אותה הסתדרות הסטודנטים, אמנם לא ביושר, דבר שאני זוכר אותו לגנאי. המשרד היה אמור להיפתח בשעה אחת אחה"צ. עד אז צבאו הסטודנטים מבקשי העבודה ליד הדלת הנעולה בחדר המדרגות הצר של הבית אשר שכן לא רחוק ממרפאת פרוג'ינין הסמוכה.

בתקווה לשמור על הסדר ולמנוע ויכוחים, התקין סטודנט אחד דף, אותו תלה על הדלת ועליו רשם את שמו והלך לו. אחריו באו אחרים ומהם תלשו את הדף הקיים ותלו חדש עם שמם מתנוסס ראשון. פטנט ישראלי מכוער. התחילו כמובן ויכוחים אין סופיים.

אני ועוד שלושה סטודנטים החלטנו לבוא כשעתיים קודם פתיחת הדלת ולשמור על הדף הראשון כדי שיישאר ולא ייתלש. באין כסאות להמתין עליהם ישבנו על הרצפה. כך מנענו את "התחמון".

במשך השעות של ההמתנה התפתחו לעיתים קשרים בין הממתינים. קשקושים, סיפורי מעשיות וחוויות.

בחור צעיר אחד ממוצא עיראקי, רזה כמו מקל, אחרי שנודע לו מה שמי, שאל אותי למחרת היום אם החבילה שאבי שלח לי מקרית חיים כבר הגיעה אליי.

"פגשת את אבא?"

"לא, אבל אתה ביקשת ממנו דברים מסוימים, והוא אמר שישלח לך אותם בקרוב. אתה גר בקרית חיים?"

"לא."

" אתה מכפר אתא או מקרית נחום?"

"שם... גם לא."

והוא מחייך. "אביך שואל אותך על עניין הפגישה עם בן דודו בירושלים, אם התקיימה, ואיך היה, ולא ענית לו. הוא מחכה לתשובה..." וכו'. דברים שמתחו אותי לדעת.

בסוף, תוך כדי חיוכים רחבים, גילה את סודו. לא ניחשתם: הוא עובד חלקית בדואר ישראל במדור המיון  והוא קורא את הגלויות  מאחד ששמו  זמיר לאביו, והתשובות אליו. פתאום רואה את זמיר זה מולו כבשר ודם מחכה בתור ללשכת העבודה ומתחיל למתוח אותו. והוא סיפר לי זאת בגאווה.

בפיו של מיכה, שהיה אף הוא בין דורשי העבודה שלא נמצאה, היה סיפור משעשע ומפליא. על חברו הנחמד, שהכיר באוניברסיטה, התלבשה לדבריו בחורה מהשפלה ממשפחה מבוססת היטב. היא היתה מבוגרת ממנו בכמה שנים, לעומת חברו שהיה חתיך, למד רפואה, אך דל אמצעים. לדברי מיכה היא לא היתה מי יודע מה, אך אחיזתה בבחור היתה איתנה.

והוא, מיכה, מצא לנחוץ להזהיר את חברו מפניה לאמור, תראה, היא עכשיו בת 24 ואתה בן 19. בעוד כמה שנים היא תהיה בת 30 ואתה בן 24. איך שהיא נראית עכשיו היא תראה אז כבת ארבעים ואתה תראה צעיר ממנה בהרבה. כשהיא תהיה בת ארבעים היא תראה כבת שישים, בעוד אתה תהיה בשיא הזוהר שלך. למה לך? 

לדבריו הוא חזר על אזהרתו כמה וכמה פעמים. למרות זה,  היחסים בין השניים נמשכו  ויש להניח שהריבה ניחשה מה לחש מיכה באוזנו של החתיך שלה.

להפתעתו, לפני יומיים  הוא שמע שהם נישאו. הוא נעלב והתפלא כיצד זה הוא לא הוזמן לחתונתם!

על בחור נוסף עם סיפור שופרא דשופרא יסופר בהמשך.

בזמן הפנוי מ"תורנות שמירת הדף" תוך שיטוט על המדרכות בסביבה, מצאתי את עצמי ליד דוכן פיס שעמד קרוב לבניין הכנסת הישן. השתהיתי כמה שניות לידו וחככתי בדעתי אם לבזבז כמה גרושים ולרכוש כרטיס, אולי...  

אחרי שבירכתיו ושאלתי לשלומו של האדון אשר בבודקה, הוא נכנס איתי לשיחה. האיש נראה  כבן שישים, גבוה ורציני ועליו בלטו סימני סבל. שמו היה אדון ז'אקו מורנו. "ואתה, מה שלומך אדוני?" שאלתי. "תודה תודה, קשה קשה כאן. אני עולה חדש אָמָּה כל הזמן עושים לי מוות. סוכנות, הסתדרות, לך תבוא מחר, ועוד פעם לך תבוא אחר כך, והכול יוק! סוכנות יוק, סוסיאלי יוק. רק דיבורים. אני היה לי בטורקיה בית חרושת הרבה שנים... אבל לא כך... בן שלי אין שיכון, אין עבודה גם כן לך בוא והכל יוק!" 

ומסכם בלהט אדון מורנו בעל קיוסק הפיס ש"מה צריך פה זה כמו בטורקיה שעשו ארמני טאך! ארמני טאך!" (כלומר לעשות כפי  שהטורקים עשו וחיסלו ארמנים בלי חשבון במלחמת העולם הראשונה).

בפעם אחרת כיכב בשיחת החולין, ליד דלתה של הסתדרות הסטודנטים, בחור נחמד לבוש בקפידה ומספר שהוא מצליח מאוד במפלגה, ובזמן שהמנהיג נואם ומלהיב את הקהל, הוא יושב ממש ממש קרוב לידו. המנהיג אוהב אותו ומובטח לו מקום ריאלי ברשימה לכנסת בבחירות הבאות.

כעת יש לו  בעיהי שמציקה לו מאוד. הוא מבקש להוציא רישיון נהיגה אך במשרד הרישוי דורשים ממנו לעבור מבחן כנהוג. זה "אף על פי שהבאתי להם אישור  הצהרה של שלושה אנשים שהכירו אותי בבגדאד, שנהגתי שם, וגם דרסתי פעם שוטר."

אגב כך הוא שולף מכיסו את "האישור הצהרה" ומציגו בפנינו לחיזוק דבריו...

נהגתי בבגדאד וגם דרסתי שוטר

בכל זאת דורשים שיעבור  טסט חדש. משרד הרישוי מתעלל בו.

המאזינים הסכימו –

משרד הרישוי טאך!!

בברכה,

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

פברואר 2021 

ימי הקורונה

* * *

לקראת חלוקת פרסי ישראל

ביום העצמאות תשפ"א, 2021

יעניק המכתב העיתי שני פרסי ישראל אמיתיים:

פרס ישראל בספרות העברית יוענק לסמי מיכאל

בפרס ישראל לחקר הספרות העברית יזכו שניים:

פרופ' נורית גוברין ופרופ' הלל ברזל

על החתום

אהוד בן עזר

[סמי מיכאל בן 94, הלל ברזל בן 95]

* * *

דניה מיכלין-עמיחי

הקול העולה – נורית זרחי

(הריאיון נערך בשנת 2010)

קורה לי

שקומת נפשי צונחת                          

אותו רגע כוחי די לי

רק להתרועע עם חרקים קטנים,

חיפושית גבוהה יותר

כבר מפילה עלי אימה.                        

חופת תכלת, בואי כסי עליי

כל כך הרבה מלתעות יש בעולם.          

חופת תכלת בואי כסי עליי

עד שתקום קומת נפשי מנמיכותה.

("עצמות ועננים")

בשנת 2010 התפרסם ספר שירים למבוגרים של נורית זרחי בשם 'עצמות ועננים'. זה היה די תמוה בעיני רבים, כי נורית זרחי היתה מוכרת בעיקר כסופרת וכמשוררת לילדים. במשך יותר מארבעים שנות כתיבה, פירסמה קרוב למאה ספרים לילדים, ביניהם שירים, סיפורים ואגדות.

מה שלא היה כל כך ידוע לקהל הקוראים הוא, שלצד כתיבתה לילדים כתבה זרחי גם שירים למבוגרים, אם כי במידה מועטת יותר. ספר שיריה הראשון למבוגרים "ירוק ירוק" התפרסם בשנת 1966, ובשנת 1967 התפרסם ספרה הראשון לילדים "אני אוהב לשרוק ברחוב". בעשרים השנה הבאות פרסמה שלושה ספרי שירה למבוגרים ושלושים ספרי שירה וסיפורים לילדים.

זרחי אינה היחידה שכותבת לילדים ולמבוגרים, אחרים עשו זאת לפניה; ח"נ ביאליק, לאה גולדברג ונתן אלתרמן, בני הדור הקודם, ועמוס עוז, עמיחי ודוד גרוסמן המאוחרים יותר.

הנושאים, עליהם כותבת זרחי בשירי הילדים שלה, יפים גם למבוגרים באותה מידה; היא כותבת על החיים ועל המוות, על בעלי חיים, על יחסים בין בני אדם, על השונה  והחריג. שפתה של זרחי עשירה, אפילו עשירה ביותר, לפעמים עד כדי שינוי מן השפה שהקורא רגיל לה. היא מרבה להשתמש בהומור ובדמיון, שגם הוא לפעמים על גבול הפנטסטי, ולפעמים עובר את הגבול. בין ספרי הילדים, ידועה ביותר תנינה המכשפה הקוסמת, שכל מה שהיא אומרת באמת קורה לה. הספר הראשון על תנינה התפרסם בשנת 1978, אחריו ראו אור עוד ועוד תנינות. בשנת 2009 כונסו כולן בספר בשם "מי מכיר את תנינה?"

זרחי נולדה בירושלים בשנת 1941. אביה הוא הסופר ישראל זרחי, יליד פולין, שעלה לארץ כחלוץ בשנת 1929 ועבד בפרדסים ובסלילת כבישים. כבר אז החל  לכתוב ולפרסם ספרים. מאוחר יותר עבר לירושלים ועבד במזכירות האוניברסיטה העברית. בגיל צעיר חלה ונפטר, כשלבתו הבכורה נורית עדיין לא מלאו שש שנים. שני דודיה, אחיה של אימה, אף הם היו סופרים. אפשר אם כך לומר שאת כשרון הכתיבה ינקה נורית עם חלב אימה.

לאחר מות האב עקרו האם ושתי בנותיה לקיבוץ גבע ושם עברו על נורית ימי ילדותה. בספרה לילדים "ילדת חוץ" היא מתארת ימים אלה. בקיבוץ עין חרוד סיימה לימודי תיכון, ולאחר השירות הצבאי למדה בסמינר למורים ובאוניברסיטת תל אביב והיא בעלת תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה. זרחי היתה עיתונאית בעיתון "ידיעות אחרונות" ופירסמה שירים וסיפורים בעיתוני ילדים. בין הפרסים הרבים שקיבלה – פרס אנדרסן, פרס ביאליק ופרס ראש הממשלה. בשנים האחרונות היא עובדת כמדריכת סדנאות לשירה ולפרוזה. זרחי הייתה נשואה לפזמונאי והמשורר יורם טהר לב.

הספר "עצמות ועננים", הוא מבחר מכל ספרי השירה  שלה למבוגרים משנת 1966 ועד 2008. זו מתנה יפה לכל מי שמכיר את שיריה והזדמנות למי שלא מכיר לערוך היכרות עם המשוררת בעלת הקול המאוד ייחודי.

פגשתי את נורית זרחי בביתה שבלב תל אביב.

מתי הודעת לעצמך שאת משוררת?

זה לא דבר שאדם מודיע לעצמו. אני כתבתי במשך השנים עם הפסקות מסוימות, זה כבר היה יותר הווייה מידיעה. כשעשיתי את זה הרבה הבנתי שאני שייכת לתחום, אבל זו אף פעם לא שייכות מוחלטת. זה תמיד דבר דינמי.

מה את זוכרת מאבא שלך?

אני לא זוכרת שום דבר, הייתי ילדה  קטנה וקודם למותו הוא היה חולה מאוד.

את יכולה לספר לי קצת על החיים בקיבוץ כילדה, יש כאלה שזוכרים לרעה את הלינה המשותפת, אחרים מתרפקים  בנוסטלגיה על  תקופת הילדות בקיבוץ, למי את שייכת?

אני רואה את זה לגמרי אחרת. לינה משותפת לא היתה לי בעייתית. ובכלל כל המסגרת לא היתה לי בעייתית. הרבה פעמים כשילדים קיבוצניקים מדברים על הקיבוץ הם בעצם מדברים על ההורים שלהם, איך ההורים התמודדו עם הקיבוץ ואיך הם נכללו בתוך מאמצי ההורים. הבעייה האמיתית של ילדי הקיבוצים היא חוסר היכולת לזהות את האינדיווידואליות שלהם וזה בעייתי. הקשר בין הקולקטיב והיחיד נעשה פרובלמטי. אני לא יודעת אם זה ממש נפתר אי פעם.

כמה מהילדוּת שלך את גררת לספרים?

הרבה. בספרי הילדים – בעיקר את הילדות המוקדמת, ובשירה לאו דווקא את הילדות המוקדמת; האדם אינו אלא...

מה הסיבה שאת כותבת כל כך הרבה על כישוף ופנטזיה?

אני לא רואה את הפנטזיה כפנטזיה, אני רואה את הפנטזיה כאילו היא מסיימת חומרים בלתי גלויים לעין, והבלתי גלוי נראה כפנטזיה. אבל באמת אלה מהלכים נפשיים שרק מקבלים את הצורה הזו של דבר לא ממשי, הם באמת ממשיים, מין מטפורות כאלה.

השירה שלך לילדים לא קלה, יש שם בורות ועכבישים ומלחמות נפשיות.

אני לא רואה את זה כקשה. אני חושבת שהספרות לילדים עושה לעצמה יותר מדי הנחות. היא לוקחת את החיים כאילו הילדים הם קצת אינפנטיליים, וזה לא ככה. צריך לחנך ילדים לדברים קצת  יותר עמוקים, אחרת לא יהיה להם חוש לדברים האלה. שירה לילדים מנסה לתאר סיטואציות בעין קצת אחרת או מזווית הסתכלות של ילד, כאילו את רואה את זה בפעם הראשונה, צריך לפגוש תמיד משהו חדש, צריך לראות את החדש.

האם את חושבת ששירה צריכה להיכתב מתוך ייסורים? את כותבת בספרך 'משחקי בדידות' שהסבל מגדיל את יכולתו של האדם לעומק.

סיטואציות מסוימות מכניסות אותך למקום עמוק שמחדד מדגיש יותר את הרגישות ואת ההבנה. כל בן אדם נתקל ברגעים קשים ויש לו את ההתנסות הזו, אי אפשר להימנע מזה. השאלה כמה אנשים מוכנים לשהות  שם.

יש לך המון פחדים, ממה את פוחדת?

אין לי פחדים ספציפיים, בעולם יש דברים מפחידים בעיקר כשמדובר בילדים, כמו חושך או פחד מזרים. העולם של הילדים מלא בדברים שהם לא מבינים.

וזה קשור גם לבדידות?

כן, זה קשור לבדידות. כולנו בודדים בצורה זו או אחרת

אבל הבדידות שלך, כמו שאת כותבת שם, יש לה שכר, את כותבת שם מהי הכתיבה עבורך.

בהחלט. יש איזה פרדוקס בעניין הזה, מצד אחד אני אדם מאד חברותי מצד שני אני יכולה לעבוד רק כשאני לבד. עבודה מהסוג הזה נעשית לבד. הכתיבה היא אמנות בודדה והיא עצמית. את יכולה לעשות את זה רק כשאת בעצמך.

בספר את כותבת על ההבדל בינך ובין האחרים, מה ההבדל?

אין הבדל.

אבל בכל אופן עולה מצוקה מהשירים.

אני הייתי ילדה בלי אבא. בקיבוץ לכולם היו משפחות, אני באתי ממקום אחר.

את ידעת שאבא שלך היה סופר?

מאוד התביישתי בזה, בקיבוץ היית צריך לעבוד בפלחה, לעבוד את האדמה, זה היה הרעיון, והעניין של האמנות לא היה שייך, זה נתפס כמו בטלנות. אבל בסוף עשיתי מה שאבא שלי עשה, הלכתי לאוניברסיטה וזה לא התאים לי, אבל איכשהו הצלחתי. תמיד ידעתי שאלך בכיוון, אבל החיים לא איפשרו לי מספיק ללכת בעקבות אבא שלי. את נתקעת אם את לא יוצאת מצוידת היטב לדרך. מבחינת משפחה ומכל הבחינות קשה ללכת רחוק. במובן הזה הושפעתי מאבא שלי, ידעתי שהחיים היומיומיים זה לא העיקר. שיש עוד דבר שהוא העיקר באמת.

זאת אומרת קיבלת ממנו בלי שהוא  היה נוכח.

הבנתי משהו. האמת שגם אימא שלי היתה אישה כזו, היא היתה מורה דגולה. היא העלתה את הלימוד לדרגת אמנות, אבל יחד עם זאת היא היתה מאד בקולקטיב, והבנתי שאבא שלי היה אחר.

יש דמיון גדול בינך לבין דליה רביקוביץ. שתיכן התייתמתן מאב בגיל צעיר והאימהות שלכן עברו לקיבוץ גבע, ושתיכן פניתן לכתיבה.

נכון. אימא שלי ואימא של דליה, מיכל, למדו בסמינר המזרחי, וכאשר אימא שלי התאלמנה, מיכל קראה לה לבוא לקיבוץ גבע. גם מיכל היתה מורה בחסד.

היו קשרים בינך ובין דליה רביקוביץ?

לא הדוקים במיוחד, אני הכרתי אותה אבל היא היתה מבוגרת ממני בכמה שנים ובגיל הזה יש לזה משמעות.

בואי נעבור לכתיבה שלך, את כותבת גם לילדים וגם למבוגרים, זה דבר מאד לא רגיל.

אני לא כותבת באותו זמן. ובכלל עכשיו אני לא כותבת כל כך לילדים כמו קודם. זה ניסיון למצוא איפה הקול שלך מדבר יותר קרוב אלייך, אני מנסה פה ומנסה שם, הכול עניין של חיפוש.

איך את כותבת? את צריכה את השולחן שלך? את הפרטיות שלך?

אני כותבת בבתי קפה.

עד עכשיו הכירו אותך כסופרת ילדים, פתאום מגיע הספר המרגש הזה "עצמות ועננים", ממתי את כותבת למבוגרים?

נכון, אנשים לא הכירו אותי ככותבת למבוגרים, כי קשה להאמין שאני כותבת גם וגם, אבל זה לא אומר שלא כתבתי,

הספר הזה יותר משמח אותך מספר ילדים?

כן, כן, זה יותר מעניין אותי. כבר הרבה זמן שאני לא כותבת לילדים. יש כאן אמירה שהיא משמחת לב, יש בה את הכמות הנכונה ואת המגע הנכון בין צורה ותוכן. אנשים קוראים את זה וזה יוצר קשר עם העולם. למרות שמעט מאוד אנשים קוראים שירה.

הספר הזה למבוגרים הוא אוסף מכל שירייך שנכתבו בתקופות שונות. הוא אינו אחיד, זה קשור להתפתחות שלך? ביחס שלך אל השפה?

גם וגם, וגם בתקופות השונות שאני כותבת, בהשתנות שלי, בהתפתחות שלי ובשיחה שלי עם הזמן. בשיחה עם אופני הזמן, זה לא מנותק מהזמן, פני הזמן משפיעים על הדיבור שלנו.

את דורשת מהקורא שלך להתאמץ, את לא מתמסרת בקלות, לצד שירים מובנים ישנם שירים קשים להבנה גם מבחינת השפה.

צריך להבין את זה בדרך מיוחדת. דרך הבנה של שירה אינה הדרך של הבנת אינפורמציה; זו דרך סוגסטיבית שמאחדת תחושה וסוג מסוים של הבנה. כשקוראים שירה צריך לתת להבנה המיוחדת הזו מקום. אני חושבת ששירים רבים שלי הם פשוטים מדי כי כתבתי הרבה לילדים. אני יודעת לכתוב פשוט, אבל זה לא מעניין אותי. הפשוט של הילדים הוא לא הפשוט של המבוגרים. מי שאין לו ניסיון לא מבדיל, אבל אני מרגישה בהבדל ולא מתבלבלת. יש לי מקום לכתוב שם את הדברים של המחשבה הילדותית.

את כאילו בוראת שפה חדשה, המילים הן כאלה שאינן מצויות במילון.

אני לא ערה לזה, אני לא עושה את זה בכוונה. אני יודעת שאני לא צריכה להגזים עם זה. זו תקופה מסוימת אצלי, שבה העברית בדיוק נותנת לי את זה.

יש פה שירים יפהפיים, דווקא מבין אלה שמדברים פשוט. יש משהו בשירה הפשוטה שקורא לך, עוטף אותך.

נכון. יש לי כמה נימים מהסוג הזה, אבל אני לא יכולה לחזור על זה, זה משהו שקרה ביני ובין השפה. שירה צריכה לדבר נכון.

קשה יהיה לתרגם אותך.

כן, קשה, אבל אפשר לנסות, זה מסובך, השפה היא חלק גדול מהשירה. כל העניין של הכתיבה הוא תעלומה גם בעיניי, לפעמים יש לי פחד שזה ייגמר. יש כאלה שהולכים ומשתבחים עם הזמן אבל לא כולם. צריך למצוא כל הזמן דרך חדשה, זה כל הזמן עניין של הלאה.

קשה לאפיין אותך, את מלאה סתירות, מצד אחד את פוחדת מצד שני את כאילו יודעת הכול.

אני לא פוחדת, אני בן אדם עם חרדות אבל אני לא פוחדת. חרדות ופחדים אלה שני דברים שונים. חרדות אלה טראומות ילדות שלא התגברנו עליהן. זה לא קשור לפחד בכלל. זה סוג מסוים של חתימה שנקבעת בחומר הרך, ולא תמיד זה נפתר. אז  זה לא שייך לפחד, יכולים להיות אנשים מאד אמיצים עם חרדות.

מצד אחד את אומרת שאת חסרת בטחון ומצד שני את מגלה יכולת.

נכון, אני באמת חסרת בטחון, כל אלה הם דברים שלא גובשו נכון בילדות, אני לא חושבת שזה קשור עכשיו למשהו.

אבל זה עולה ממה שאת כותבת.

זה נכון.

את כותבת למישהו? כשאת כותבת את מכוונת את דברייך לקורא מסוים?

לא, אין לי קורא בראש. אני לא כותבת לקורא, אין לי את זה, אני מייעדת את זה כדיבור למישהו אבל לא למישהו ספציפי. אני קוראת בעצמי הרבה פעמים ומתקנת, ולא תמיד אני מצליחה להגיד מה שרציתי. לפעמים גם החיים מפריעים לי, אני עובדת הרבה, מלמדת ואין לי זמן.

את כותבת מתוך התרגשות?

אני לא חושבת, אבל מתוך הרגשה מיוחדת במינה.

ספרי לי על המשפחה שלך.

יש לי שתי בנות מנישואיי ליורם טהר לב; בת אחת סופרת ובת אחת ציירת. יש לי נכדים, שאחד מהם מתחתן בקרוב.

מה גורם לך שמחה?

דברים שלא קשורים בהכרח בשירה, המשפחה שלי, הילדות שלי. מה שמשמח אותי בעניין השירה זה שהיא קיימת, שיש לה מקום, שיש את זה, שאחת לכמה זמן אני יכולה לקרוא, לא שירים שלי, של אחרים. זה נראה לי כאילו מתנה שיש את זה בעולם.

הקול עולה מתוכי

מאולמות ריקים מאוד.

אני ממששת את הכתובים בשפתי

כסומא קורא באצבעות                               

והם חלקים.

האותיות, צעצועים אפויים,

נתנה לי אימי שלא אבכה בלילה.

אני בשנה הזאת ניצולה מן השנה שעברה,

וליבי בי לילדותי

כעץ הנתלה באגסיו.

("עצמות ועננים")

דניה מיכלין עמיחי

* * *

תקוה וינשטוק

מיכְל גרין, אין לו פרוטקציה

בעקבות רשימתי ב"מעריב", 1952

"לו היה אחי אחר, הייתי כיום בעל העסק הגדול ביותר בתל אביב!" אומר לי בעברית מתובלת באידיש מיכְל (מיכאל) גרין, בעל הקיוסק בדיזנגוף פינת נורדאו. כשהוא מושיט  לי כוס גזוז תפל למדי, כטעמם של כל הגזוזים בימי הצנע, והוא מוסיף: "אבל אחי אינו למשפחה. רק למדינה. לעולם לא לקרוביו... את שואלת על פרוטקציה? אני לא מבקש פרוטקציה מנשמה נקייה כמוהו. ודוידו'ל גם לא ייתן לי פרוטקציה,,,"

דויד'ול הינו אחיו של מיכל גרין. דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו.

ר' מיכל, כבן שבעים, קשיש בארבע שנים מראש הממשלה. "במשפחה היו שלושה אחים ושתי אחיות. שני הבכורים מתו," מספר מר גרין. "דוד היה גאון כבר בילדותו. פעם כשחלה ואבא הביא אותו לרופא הזקן, הפרופסור אמר: 'מימיי עוד לא ראיתי שכל כזה!' גם האח השלישי היה למדן עם ראש גאוני. ואבא היה החסיד הראשון של הרצל בעיירה."

בפלונסק עיר הולדתו עסק מיכל גרין במסחר ספרים ועיתונים והיה סוכן של "רוך" בעיירה –מפעל להפצת ספרים ועיתונים. כמו "פלספוט" אצלנו. ב-1933, כשעלה היטלר לשלטון, נסע מיכל לפלסטינה והקים את הקיוסק בנורדאו. "זה שלא היתה לי שום פרוטקציה, יעיד מקומו של הקיוסק. השדרות היו אז שדרות חול. נפש חיה לא עברה במקום."

שבע שנים רעות לא פדה גרין פרוטה וחי מהכסף שהביא עימו מחו"ל. "בן גוריון לא עזר כלום. מה יכול היה לעזור? אפילו לא בעצה. במסחר אינו מבין. לו היה אחי סוחר היה עוזר."

רק כשהתרחבה העיר ונפתח קרוב לקיוסק הסמינר למורים, עמד מיכל "על הרגליים". אבל כעת חזרו הימים הרעים. אין מה למכור מלבד גזוז ועיתונים. בדרך כלל אינו מתלונן. "וכי באמת רע?" הוא שואל בעברית מהולה באידיש: "כולם נוסעים בטקסיס והסינמס מלאים. לוקסוס כזה לא ראיתי בפלונסק... האוכל? הרי הקיבה אינה עשויה זהב... העיקר ששבעים ונראים טוב. והלוא הרי המדינה היא רק ילד בן ארבע וכעת משבר עולמי. בימי האנגלים יכולנו לאכול גם ברווזים והיום רק צנע אבל כיום הנשמה חופשית. אנחנו בעלי הבית, עצמאים. זה העיקר!"

בפולין עבד מיכל למען הקרן הקיימת וקרן היסוד. נדב כספים. היה מכובד. "להבטחות שלי האמינו אפילו בלי וועקסלאך (שטרות). הייתי מה שצריך להיות: ציוני כללי, גרינבוימיסט.   [מחסידי יצחק גרינבוים, ממנהיגי יהדות פולין, לימים שר בישראל]. פעם, כשהתארגנה בעיירה הרשימה היהודית ל'סיים', הפרלמנט הפולני, הייתי בין עסקני הרשימה וכמעט נשלל ממני רישיון החנות, בטענה שהרשימה היא נגד הממשלה... לא הייתי נגד הממשלה... הייתי רק בעד היהודים..."

 בישראל נגמר "הציוניזם" ומיכל בלתי מפלגתי. אמנם כשבא ארצה ראה שאחיו קורא "דבר", עיתון הפועלים, כל בוקר. ביקר בוועד הפועל של ההסתדרות ונוכח כי "הוועד הפועל בנה את הארץ. יותר מכל אהובים עליי האנשים שסללו כבישים בעצם ידיהם, מתוך דוחק ועוני. ברל (כצנלסון) היה מלאך ועבד במסירות הנפש. שאר המפלגות, משהו חסר להן."

אבל מיכל גרין אינו מאשים את שאר המפלגות: "חלילה! העיקר שהארץ תיבנה ותפרח. היינו הך איזה מפלגה תעשה זאת."

בקיוסק שלו הוא קורא "את כל הפרעסע – "דבר", "הארץ", אפילו טריפה פסול" – "הבוקר". חבל רק שהמפלגות רבות מדי. פרחים רבים בגן יפים לעין אבל הרבה מפלגות אינן עושות את אותו האפקט היפה...

אחיו של ראש הממשלה חושב את עצמו ל"איש פשוט". בפולניה היה יחסן "בעל בית", נדבן. "פה הנני ככל היהודים. אבל אני לא מתלונן. די שניצלתי מהיטלר ויש לי פרנסה... איני חפץ להתכבד בכבוד אחי אלא בכבודי בלבד. מעולם לא אמרתי 'אני אחיו של בן גוריון, מגיע לי!' אני עומד בתור כמו כולם. ואם מעריכים אותי הרי זה מכיוון שגם אני נשמה טהורה וכשרה כמובן..."

מיכל מרוצה מאד מחייו. לא יתחלף עם ראש הממשלה בשום פנים. הוא גר בבית משותף בשדרות נורדאו, סמוך למדי לאחיו. אשתו ברוריה (אשתו הראשונה נפטרה) נמצאת בארץ רק שנים אחדות. הייתה עסקנית הג'וינט במחנות בגרמניה, היא גאה מאוד בבעלה. מיטיבה להשגיח על בריאותו. "בהתחלה היססתי אם להתחתן איתו," היא מודה, "שלא יגידו שאני חשקתי בתואר 'גיסתו של ראש הממשלה' – אבל לא ראיתי עוד אדם כמו מיכל והנני מאחלת לכל בנות ישראל בעל כזה!"

ב.ג מבקר לפעמים בבית אחיו הבכור. בשבת האחרונה בא אליו לסעודה. כשנולד בן לעמוס, בנו של בן גוריון, היה מיכל הקוואטער (סנדק. תואר כבוד למי שמחזיק בתינוק ומובילו למוהל). לקח את התינוק מברל לוקר ומסר אותו  למוהל.

כשנישאה בתו של מיכל גרין, ראש הממשלה היה ה"אינטרפירר" (שושבין) שלה, הוביל אותה לחופה. "זו לא פרוטקציה," מעיר מיכל, "בן גוריון הוא אח שלי!"

תקוה וינשטוק

* * *

מנחם רהט

פרס ישראל לנתניהו

עם נתניהו המריאה אומנות הפוליטיקה הממזרית לשיאים חדשים – לא שיערום אבותינו

אילו ניתן היה להעניק ביום העצמאות הקרוב, בין שאר פרסי ישראל, גם את פרס ישראל לפוליטיקה, אין ספק שנתניהו היה זוכה בו 'בהליכה'. תרומתו האישית הכבירה לפיתוח של שלושה תחומים פוליטיים, שאיש לא נגע בהם לאורך כל ימי הפוליטיקה הישראלית, לא תסולא בפז. הקוסם המציא את הפוליטיקה הממזרית.

התחום הראשון שבו פיתח נתניהו מיומנויות וירטואוזיות, הוא אומנות פירוק מפלגות לגורמים. קדם לו אמנם ראש ממשלה לשעבר אהוד ברק, מומחה לפירוק שעונים והרכבתם. אבל נתניהו מסוגל לבצע את משימת הפירוק טוב יותר, וגם באופן שאינו ניתן לאיחוי מחדש. התמחותו היא בזריעת מדנים פנים מפלגותיים, כל אימת שהן עלולות לאיים על המשך כהונתו. הוא לא יניח ליריבותיו, עד שיהפכן לעיי חורבות, לרסיסים שאינם מתחברים שוב.

התחום השני, שמצטרף לזכויותיו בפוליטיקה הישראלית, הוא יכולתו הפנומנלית למכור התחייבויות והבטחות שאין לו שום כוונה לקיימן, וגם לשכנע את ציבור האידיוטים השימושיים – שהפעם, בניגוד לעבר, הן לא תהיינה רשומות על הקרח. זה שנים שהוא מוכר אוויר, וזוכה בתמורה לעוד קדנציה באולימפוס הבלפורי.

והתחום השלישי הוא פיתוח לכדי אמנות וירטואוזית של קמפיין הגעוואלד. זה שנים שהוא מפעיל אותו בהצלחה פנומנלית, 'להצלת שלטון הימין' (היי, זה ימין? לא טעית?)

זה החל בבחירות לכנסת ה-20 (ב-2015), כשהתריע על הערבים הנוהרים בהמוניהם לקלפיות, ומאז רק השתפר. צחוק הגורל: ממש ברגע כתיבת שורות אלה, כאן ועכשיו, קיבלתי ממנו, בקולו, קריאת געוואלד מוקלטת: "שלטון הימין בסכנה!" (היי, אתה ימין?).

אפרט ואנמק, ונתחיל מהסוף – אומנות הגעוואלד. נתניהו, ממציא הז'אנר, הרוח החיה מאחורי פיצול מחנה הציונות הדתית ל'ימינה' ומפלגת 'הציונות הדתית', הוריש לרשימה שבראשות סמוטריץ', את שיטת געוואלד: "המנדט הרביעי בסכנה." עד כדי כך, שמצביעים פוטנציאליים של ימינה וגם אחרים, נוטים להמיר הצבעה לימינה בהצבעה למפלגת הציונוה"ד, רק כדי להציל ארבעה מנדטים למחנה הימין.

הו, התמימות הקדושה. המציאות, על פי סקרי עומק שונים, הפוכה: דווקא ימינה, שבסקרים מגיעה למספר מנדטים דו ספרתי, עלולה לאבד את יכולתה לדרוש את ראשות הממשלה, אם תצנח, בשל יועצי האחיתופל למיניהם, למיספר חד ספרתי; בעוד שמפלגת הציונוה"ד כבר יושבת חזק, בזכות הגעוואלד, על המנדט ה-6, שהולך ונעשה יותר ויותר מוצק מבחינתה.

השבוע ביקר נתניהו בגוש עציון ובבנימין, נפגש עם נציגי למעלה מ-70 יישובי ההתיישבות הצעירה שחיים זה עשור בתת תנאים, ללא חשמל ומים מסודרים, בלי כבישים ותשתיות אינטרנט. "אני נודר לכם נדר," אמר, "שכשנקים ממשלת ימין חזקה, יציבה, בלי רוטציה, היא תדאג להסדרת ההתיישבות הצעירה. זהו נדר."

ידידי מוטי קרפל, תושב הגוש, לא הפסיק לחייך, והגיב בפיליטון משועשע: "נתניהו גאון. אין כמוהו. בא אצלנו היום בגוש עציון, למכור אוויר. אתם יודעים, כמו שהוא מכר לגנץ. אוויר טהור.

"בא נתניהו עם טרנזיט שלם מלא אוויר. בקרטונים. הקטע הוא, שלגנץ הוא מכר אוויר פעם אחת, וגנץ למד את הלקח. אבל אצלנו הוא מוכר אותו אוויר כל מערכת בחירות, ויש מלא קונים. עמדו בתור.

"התחיל להוציא את הקופסאות. גם הקופסאות הן מהפעם שעברה. משומשות. לא רק האוויר. על הראשונה נכתב, תיקון מערכת המשפט. קָנו ממנו. על השנייה, חוק ההסדרה. וואלה, איזה יופי. על השלישית, החלת הריבונות. טוב, את זה כבר לא הרבה קנו. על הרביעית, הסדרת ההתיישבות הצעירה, היו הרבה קופצים.

"גם את חאן אל אחמר הוא הצליח למכור. שוב. אשכרה. אפילו את המסתננים בדרום תל אביב הוא מִחזר. וככה הוריד מהטרנזיט קופסה אחרי קופסה. ועוד קופסה. ועוד אחת. מלא מלא אוויר. עמדו בתור. קונים בלבד... בעבר גם אני קניתי. קניתי את תוכנית המאה. אבל זהו. למדתי. לא קונים אוויר מנתניהו. אבל כאן בגוש עציון היו היום לא מעט קונים. טוב, תקופת מגיפה, אנשים זקוקים לאוויר. חמצן. תקווה. צריכים הרבה אוויר. אז נתניהו מוכר להם. מומחה ללופט-געשעפטן."

והתחום הראשון, פירוק ללא הרכבה, הוכח בהצלחה כבר בעבר: זה החל בתרומתו לפירוק קדימה ב-2015, ונמשך בפירוקה של כחול לבן, שראתה עצמה אלטרנטיבה לשלטונו, לרסיסים בלתי מאיימים. מאז הקמת כחול לבן ניסה נתניהו לחדור לקוקפיט ולסכסך בין גנץ לשותפיו, עד שהצליח לו: לפיד פרש לכיוון אחד, גנץ הלך בכיוון ההפוך, בוגי נעלם לגמרי.

כך גם פירק את המשותפת כשהפך את ח"כ מנסור עבאס, סגן יו"ר הפלג הדרומי של התנועה האסלמית הידועה לשימצה, לשותף בהקמת הקואליציה הבאה; ועכשיו, הפירוק של מחנה הציונוה"ד בהשראתו.

נתניהו עצמו הודה בכך, במרומז, בדבריו השבוע בוועידת עיתון 'בשבע': "'הציונות הדתית' של בצלאל סמוטריץ', בכל מקרה היא חלק מאיתנו. הוא בכל מקרה יילך איתנו, ללא כחל וסרק. הוא לא משחק, הוא לא מגמגם, הוא לא מהמהם, הוא גם לא מצטדק. אני אומר לכם: 'אין לי בעיה אם תחליטו להצביע ל'ציונות הדתית'."

מכאן שמפלגת סמוטריץ' היא נתניהו במסיכה.

אחרי הדברים האלה, למצביעים ממחנה הציונות הדתית הכול נהיר: רוצה בהמשך נוכחותו בחיינו של הקוסם שהאידיאולוגיה היחידה שלו אוויר? לך על סמוטריץ'. רצונך להחזיר את משפחת המלוכה לקיסריה? לך עם בנט. ואין שמחה כהתרת הספקות – וההתלבטויות.

מנחם רהט

* * *

יונתן גורל

מנהגי עדות המזרח והספרדים

 בקשר לעלייה לתורה

בהיותי בן להורים משכילים, בוגרי בתי ספר אנגליים באנגליה ובפלשתינה-א"י, הגם שנולדו בעיר העתיקה בירושלים בסוף המאה ה-19, ובהיותי תושב שכונת רחביה עוד מילדותי המוקדמת ותלמיד "הגימנסיה העברית", וממשפחה מסורתית ספרדית, עברתי תהליך כפול של תפילה והשתתפות בהווי בתי הכנסת הספרדיים והאשכנזיים.

הוריי זיכרונם לברכה התפללו ב"ישורון", בית הכנסת האשכנזי המרכזי של אותם ימים, וקנו מדי שנה בשנה מקום בבית הכנסת על בסיס שנתי, ואילו את אחי, העו"ד כיום, ואותי – שלחו להתפלל עם סבתי ודודי בבתי הכנסת הספרדיים בזיכרון משה, רחביה וטלביה בהדרגה, וכאן היו מנהגים שהיה קשה לעמוד בהם.

"העליות לתורה" היו קשורות ב"מכירות" שנעשו בבית הכנסת על ידי הגבאי לכל המרבה במחיר, ואנחנו כנערים וכצעירים לא נמנינו עם הקונים, והאפשרות "לעלות לתורה" נמנעה מאתנו, אולי להוציא את "יום השנה" לאבי ז"ל, שמת בהר הצופים ב-1941 בן 52 וגם אז היתה הדחקה שנפתרה בהליכה לבית כנסת צדדי כמו זה שבסמטת מוכרי הגרעינים במרכז העיר, שם דודי היה הגבאי והחזן.

אפיזודה הקשורה בבית הכנסת שהתארגן בבית הספר "אווילינה דה רוטשילד" על ידי הסופר והחוקר מולכו היא תפילת יום כיפורים אחת בה ראיתי את א"ב יהושע שישב על ידי ברגע שהתחילו מכירות העליות לקריאה בתורה ולעילוי נשמת קרובים – חומק מבית הכנסת ב"התגנבות יחידים". זה אולי אומר הכול, גם אם ניתן להגיד כי מלכתחילה הוא בא לבית הכנסת לכבוד אביו, הסופר יעקב יהושע.

אני, בערבי שבתות שלא היה עניין העליות לתורה ו"הכיבודים", התפללתי ב"ישורון", שם היה לאימי מקום קבוע – מנוי שנתי.

כללו של דבר "הנוסח האשכנזי" נראה תרבותי וסולידי יותר. כל זה עד שנפתח בית הכנסת בטלביה, לא שהמנטליות השתנתה בהרבה, אבל היו "יחידים" – מתפללים קבועים שרכשו מקומות על בסיס שנתי, וסדר מסוים השתרר.

בקשר לתוכן התפילות והקשר ל"סידור" ול"מחזור", לא זה המקום לפתח את הנושא.  עסקינן בסדרי השתתפות המתפללים ב"סדרי התפילה ובניהולה".

לסיום, אספר את מה שהיה עם בן דודתה של אימי, הבנקאי העשיר חכמי, שהגבאי מולכו הכריח אותו, תוך מאבקי גוף, לתרום סכום בעלייתו לתורה ב"תפילת מוסף" ביום הכיפור  למחרת, סכום אסטרונומי, וכשהגיעה התפילה המדוברת, האדון חכמי נפקד, ומר מולכו עלה לתורה במקומו וגם עשה בשבילו הזכרת נשמות, אנוס על פי התשלום שגבה ממנו.

אלה "תולדות" הווי בית כנסת על פי ניסיוני וחוויותיי, והדגש על נוסח עדות המזרח מול נוסח אשכנז. איש איש על פי דרכו והרגליו... והבדליו...

יונתן גורל

* * *

נעמן כהן

מורידי הזבל

הראשונה שהצהירה בלשון גסה כי היא עובדת זבל היתה ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר שהצהירה על נתניהו: "אני ובוז'י נוריד את הזבל..."

https://www.mako.co.il/news-israel-elections/elections-2015-q4_2014/Article-958d4b01ed54a41004.htm

את הסוף אנחנו יודעים היא בעצמה נזרקה לזבל...

והנה גם בנימין גנץ על נתניהו: "אם לא הייתי במשרד הביטחון גם הזבל הזה יכול היה להגיע..."

https://www.youtube.com/watch?v=iS65cnmNI40

איזה שינוי עמוק חל בארץ מאז נחשב הזבל למשהו חיובי: "שדות שבעמק קדמוני הלילה בריח הזבל ניחוח חציר":

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=340

עכשיו גם איווט-אביגדור לובוביץ-ליברמן הפך לעובד זבל כאשר הצהיר בשפה גסה של מוז'יק שהוא לא מסתפק בנתניהו אלא גם את החרדים כולם ישלח למזבלה: "אני אשלח את החרדים יחד עם ביבי על מריצה אחת למזבלה טובה":

https://twitter.com/ariel_elharar_/status/1370785623519428609?s=03

ברור לחלוטין שגם אם יעבור זמן הוא ייזרק בעצמו לזבל.

לובוביץ-ליברמן הוא אדם חסר כל ערכים מלבד כסף ושלטון, שהבייס הנוכחי שלו הוא בני המיעוטים הגדולים בארץ לאחר המיעוט הערבי, הרוסים הפרובוסלאבים והטטרים העוינים את היהדות.

זכירה זאיפובה, יו"ר התאחדות הטטרים בישראל, אומרת כי התאחדות הטטרים בוחרת במפלגתו של ליברמן בגלל "הפטריוטיות והיכולת לדבר אמת." וכמובן שארגון התאחדות הטטרים בישראל נתמך ע"י מפלגת ליברמן "ישראל ביתנו". (ישראל היא בית הטטרים המוסלמים).

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3659881,00.html

עכשיו, ברוח סטליניסטית, מנסה לובוביץ-ליברמן לקושש קולות גם מישראלים ותיקים שונאי חרדים. כדי שלא להשאיר אתכם בגועל מהאיש, ועל מנת שלא תחשבו שכל הבא ממולדובה הוא זבל כליברמן, הנה שיר נפלא על נערה יפה שחרחורת ממולדובה. פתחו את הרמקולים ותיהנו:

https://www.youtube.com/watch?v=YYzfBHdXiLc

יצירת הסתה מופלאה

הז'אנר הקברטי המוסיקלי שהתפתח בגרמניה בין שתי מלחמות העולם הגיע לשיאו בשילוב של ברטולד ברכט עם המלחין היהודי קורט וויל. הטקס השנון של ברכט היה תמיד פוליטי, והלחן הנהדר של ווייל השלים אותו.

הנה לדוגמה השיר המפורסם של ג'ני מאופרה בגרוש. תרגום אברהם שלונסקי.

ובאותו הלילה יהיה שקט בנמל
     ישאלו מי ומי פה יומת
     ישמעו אותי אזיי אומרת
     עד אחד
     ועת הראש יותז
     אגיד אז
    הופלה!

הנה הביצוע הנפלא של חנה מאירצ'ק-מרון:

https://www.youtube.com/watch?v=Gk9YvR4dBYw

והנה הביצוע המקורי הגרמני של לוטה לניה, אשתו של קורט וייל:

https://www.youtube.com/watch?v=Ec0clERjQ5A

אותה תאוות מוות וראשים מותזים ע"י התליין בשיר של ג'ני נמצאת ביצירה מוסיקלית פוליטית של המלחין רוני פורת (מסתיר את שמו המקורי), שנולד בקיבוץ קדמה שפורק (כמה סימלי), שיצר יצירה מוסיקלית נפלאה ברוח קורט וייל. שיר הסתה נגד נתניהו.

התליין שלי – מילים ומנגינה רוני פורת

התליין שלי (ביבי) כל כך מוכשר

התליין שלי רהוט

הוא תולה אותי לאט לאט

שרק כמעט אמות

ואפילו התליין גאון הדור  (אתה יודע אף איך אומרים לולאה באנגלית)

כילה זמנו ככל בשר

הושלך אף הוא אל תוך הבור.

הנה תיהנו מהמוסיקה הנפלאה: הזמרת קרן הדר נפלאה:

https://www.youtube.com/watch?v=AASTPkhvXHQ

אלמלא המילים, זו יצירה נהדרת. גם הנאצים יצרו מנגינות נהדרות לשיריהם. אבל אין ספק, ההסתה הקשה האובססיבית הזו נגד נתניהו היא-היא שתביא לניצחונו.

המוני מצביעים ישמעו וירוצו לקלפיות.

"יד ושם" משתחרר ממורשת בגין ומנציח את פבל פרנקל

מוזיאון יד ושם ניצל את תקופת הקורונה, ועידכן לאחרונה את התצוגה הנוגעת למרד גטו ורשה, כך שתבליט יותר את חלקם של אנשי בית"ר שלחמו בגרמנים ב-1943. בגרסתה הקודמת, התצוגה הכתירה את מרדכי אנילביץ', שעמד בראש הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) המזוהה עם השמאל, כמפקד המרד כולו – ואילו פועלם של המורדים מקרב הימין היה בצילו. כעת מוצגים בהבלטה גם שמו ופועלו של פאבל פרנקל, שפיקד על הארגון הצבאי היהודי (אצ"י).

הדיוקן של פרנקל, שנוסף לתערוכה, הוא איור שהוכן על ידי צייר קלסתרונים על סמך עדויות שנגבו מאחרוני האנשים שהכירו אותו ועדיין בחיים. זאת, מאחר שלא אותרה תמונה של מפקד האצ"י, שנהרג במהלך המרד בנסיבות שאינן ידועות במלואן.

(עופר אדרת, "לא רק אנילביץ' – יד ושם פועל להבלטת אנשי ימין שלחמו בגטו ורשה", "הארץ" 15.3.21)

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/museums-galleries/1.9611570

היוזמה להוספת פאבל פרנקל לתצוגה ביד ושם היתה של מישה ארנס המנוח שכתב עליו, ויש לומר גם (ע"פ הכתבה ב"הארץ") יישר כוח ליוסף גסינביץ'-אחימאיר, ראש מכון ז'בוטינסקי, שהצליח להשתחרר מרוח בית אבא ה"פשיסטן", ומההערצה מוחלטת למנהיגו מייצ'לב בגון-מנחם בגין שהשכיח, העלים, וקבר את זכרו של פרנקל מטעמים פוליטיים, ובניגוד אליו פעל להנצחתו של פרנקל.

מייצ'יסלב בגון-מנחם בגין. כיהן כנציב בית"ר בפולניה, מנהיג של כשישים אלף חניכים. כְּפֶשַׂע לפני כניסת הנאצים לווארשה – נכנס בגין לבנק הדואר, לקח את הקופה – 150 אלף זלוטי, סכום עתק, וברח עם אשתו לווילנה, והשאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות. מה עשה בכל הכסף לא ידוע. סכום השווה לאלף דולר (של אז) הוא נתן לנוכל פולני שהבטיח לעזור למשפחתו. (אבי שילון, הביוגרפיה של בגין). אדם פרטי שהצליח לברוח מציפורני הנאצים – ראוי להלל, אבל מנהיג הבורח עם הקופה כדי להציל את עצמו ומשפחתו בלבד, אינו ראוי לתואר מנהיג ולמורשת חינוכית.

לשם השוואה, מרדכי אנילביץ', חבר השומר הצעיר, (אמנם זוטר מבגין), ואנטק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור", שברחו גם הם, חזרו מוילנה לווארשה לעמוד בראש חניכיהם והקימו את הארגון היהודי הלוחם.

הסיפור על בריחתו של בגין עם הקופה פורסם רק ב-1990, בספרו של נתן ילין-מור "שנות בטרם" (עמ' 110). אילו היה הדבר מפורסם לפני כן ספק אם בכלל היה מצליח בגין להיבחר בארץ לתפקיד ציבורי כלשהו. מנהיגים אחרים בבית"ר, למשל שמשון יוניצ'מן, נציב בית"ר בא"י, תבעו ממנו לחזור אל חניכיו ולהנהיגם בעת הנוראה ההיא. בגין התעלם. בגין, שקיבל ביקורת קשה על בריחתו, משרידי תנועת בית"ר שנותרו בגטו, והפקרתם למותם, טישטש בכוונת מכוון את זכר הבית"רים שנשארו מאחור, וביניהם את פעולתו של פאבל פרנקל. נכון, חקר וזיכרון השואה היה גם עניין פוליטי, לא רק היסטורי. כל תנועה הנציחה את הנספים שלה.

המשורר יצחק קצנלסון היה בן דוד של יצחק טבנקין, לכן "הקיבוץ המאוחד" הקים בקיבוץ "לוחמי הגטאות", מוזיאון להנצחת השואה והמרד על שמו של קצנלסון. הדמות החיה בו היתה יצחק אנטק צוקרמן סגנו של אנילביץ'.

תנועת "השומר הצעיר" הנציחה את הנספים שלה ב"בית מורשת ע"ש מרדכי אנילביץ'" בקיבוץ יד מרדכי, שם הונצחה מטבע הדברים דמותו של מרדכי אנילביץ'.

תנועת "החרות"-בית"ר, יכולה היתה להקים מוזיאון-בית הנצחה על שם פאבל פרנקל, אבל בגין מנע זאת, שכן מוזיאון הנצחה לפאבל פרנקל, היה מציב אותו במצב בעייתי בתנועתו.

(למותר לציין שגם שרידי "הבונד" לא הנציחו בארץ את זכרו של מארק אדלמן הבונדיסט ממנהיגי מרד גטו ורשה).

איך מנציחים את השואה?

חוה ליבוביץ צודקת בדבריה כי לא הבעתי את דעתי כאשר הצגתי את שאלת שחזור בית הכנסת בהמבורג ("חדשות בן עזר", 1627).

לא הצגתי את עמדתי כי היא מורכבת. אני בהחלט מבין את נימוקיה הכנים של חוה ליבוביץ הכואבת את הרס קהילת הוריה, והטוענת כי "בניית בית הכנסת מחדש היא מחיקת פשעי הנאצים." אני עוד מרחיק מעבר לכך. מעולם לא ביקרתי בדויטשלנד, ולעולם גם לא אבקר בה. אני מתעב כל יהודי הבא לגור בה, קל וחומר ישראלי היורד לגרמניה כאילו כדי לאשר את דברי היטלר כי היהודים הם קוסמופוליטיים נטולי רגש לאומי, מלבד הרצון לכסף כפרזיטים של הגרמנים. אין נתעב יותר מישראלי היורד לברלין בירת הרייך, והגרמני הארי אומר לו – "אצלכם היהודים זה הכול כסף. למה חזרתם לכאן אחרי שרצחנו שישה מיליון יהודים? מה יש לכם לחפש כאן?"

https://www.youtube.com/watch?v=m3HIddl-xZU&feature=emb_title

מבחינת הרגש שלי יש לפעול ע"פ הנדר של שלונסקי: עד דור עשירי אין מקום לחיים יהודיים בדויטשלנד. אבל מצד שני, לפי אותו ההיגיון האם צריך להיאבק על שחזור בתי הכנסת בפולניה, למשל בית הכנסת הספרדי המפואר בזמושץ'?

http://www.zchor.org/heritage/zamosc_heb.htm

או להשאירם בחורבנם כדי שלא למחוק את פשעי הנאצים?

לפי אותו ההיגיון אסור היה לבנות מחדש את בית כנסת "החורבה" בירושלים כי אסור היה למחוק את פשעי העבר-ירדנים שהרסו אותו, וכמובן לפי אותו היגיון אסור יהיה לבנות את בית המקדש בירושלים כדי לא למחוק את פשעי הרומאים שהרסוהו, ואת פשעי והערבים-המוסלמים שבנו עליו.

הנה הדילמה.

הכבוד לנתניהו הדדיות – יתנו יקבלו לא יתנו לא יקבלו

לאחר שהממלכה ההאשמית העבר-ירדנית הפרה את הסכם השלום עם ישראל וחסמה את המרחב האווירי שלה למעבר מטוס ראש הממשלה לאיחוד האמירויות, הורה נתניהו בתגובה על ההפרה על סגירת המרחב האווירי של ישראל בפני מטוסים עבר-ירדניים. המעשה הזה הוגדר ע"י העיתונאי בן-זילבר-כספית כפעולה "מופקרת על סף הטירוף." "טרלול" "טירוף מערכות". "איבוד עשתונות" "הפרה של הסכם השלום", וכו'. (בן כספית, "המשבר מול ירדן ההוראה של נתניהו שהוגדרה כמופקרת ועל סף הטירוף", מעריב 15.3.21)

https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-827714

בן זילבר-כספית המסית, המדיח והמשטין ממש כאתונו של בלעם יצא לקלל ויצא מהלל. נתניהו נהג בדיוק בדרך המדינית הנכונה והאחראית בהתאם לאסטרטגיה הישנה והנכונה שלו "הדדיות". "יתנו יקבלו לא יתנו לא יקבלו."

https://elections.walla.co.il/item/2581890

אסור לקבל את הפרת ההסכם ע"י ירדן ללא תגובה. הממלכה ההאשמית של עבר-הירדן יורקת פעם אחר פעם בפני ישראל למשל בפרשת צופר ונהריים, וישראל אינה מגיבה ממשיכה לספק לה מים ותמיכה, והנה היא מפרה את הסכם השלום. נתניהו רמז לעבר-ירדנים כי לא לעולם חוסן ויש לכבד את הסכם השלום. שהרי כפי שאומר נתניהו: "ירדן זקוקה ליחסים לא פחות מאיתנו."

laissez faire, laissez passer – "תנו לעשות תנו לעבור"

המוטו המפורסם של המהפכה הצרפתית: "חופש, שוויון, אחווה"Liberté, Égalité, Fraternité . (היו לו ניסוחים שונים והוא התקבל בצרפת רק ב-1848), עורר מראשיתו פולמוס ער. "חופש" ניתן להגדיר רק אם מגדירים חופש ממה, וחופש למה.

כאשר המהפכנים הצרפתים אמרו Liberté הם התכוונו לחופש כלכלי. הבורגנות הצרפתית דרשה חופש ממיסים ומכסים כדי לעשות רווח. הדרישה היתה: laissez faire, laissez passer "תנו לעשות תנו לעבור." הבורגנות הצרפתית שהניעה את המהפכה דרשה כלכלת שוק חופשי. קפיטליזם מוחלט. דרישה זו הביאה גם לשאר המרכיבים, חופש הדיבור וחופש העיסוק.

במשך 16 ימים הוחזקה הישראלית (ששמה ידוע לכולם אך אסור בפרסום) בכלא הסורי לפני ששוחררה בתיווך רוסי. לפי כתב האישום הצעירה שירתה בצבא. כעבור כמה חודשים היא אימצה אורח חיים נוודי ושוטטה ברחבי הארץ מבלי שתהיה לה כתובת קבועה. בכמה הזדמנויות היא עברה לרשות הפלסטינית, אף שידעה כי הדבר אסור. בנובמבר האחרון היא ניסתה להיכנס לרצועת עזה אך נתפסה בגדר המערכת סמוך לקיבוץ נחל עוז. אז כניסתה נבלמה, אך היא החליטה לנסות פעם נוספת – הפעם מהים. כעבור ארבעה ימים, בשעות הערב, היא נכנסה לחוף הים בזיקים עם גלשן, ונעצרה בלב ים על-ידי כוח צבאי. בינואר השנה היא חצתה הגבול לירדן על אופניים, שם נפגשה עם חיילים במוצב ירדני, שוחחה איתם ושתתה קפה. לאחר היא נלקחה על-ידי החיילים לעקבה, שם היא תוחקרה על ידי גורם שהציג את עצמו כראש המודיעין הירדני, ולאחר מכן הוחזרה לצד הישראלי. בסוף השבוע האחרון של ינואר הצעירה התארחה אצל בני משפחה בירושלים – ואז החליטה לחצות את הגבול לסוריה. היא בדקה באינטרנט איזה כפר הוא הקרוב ביותר לגבול, ומה הדרך להגיע אליו. ב-31 בינואר היא נסעה לקריית שמונה ובילתה עם חברה, משם הגיעה למג'דל שמס באוטובוס, ומשם יצאה לדרך ברגל כשברשותה אוכל, ציוד אישי, טלפון ומצלמה עם כרטיס זיכרון.

היא החלה במסע לילי כדי לא להיתפס ע"י צה"ל. עם הגעתה לגבול, היא השאירה את התיק בשטח המפורז בין ישראל לסוריה וחצתה עם המצלמה. הלכה במשך שעות ארוכות, וסמוך לשעה 19:00 הגיעה לכפר חדר. אנשים רבים התאספו סביבה בכפר, והיא נלקחה על-ידי שניים מהם לתחנת המשטרה, שם המצלמה נלקחה ממנה. לאחר מכן היא הועברה לבית מעצר. הנאשמת תוחקרה ולמחרת הועברה לבית כלא בדמשק.

https://rotter.net/forum/scoops1/687402.shtml

בתמורה לשחרורה שיחררה ישראל שני אנשי מודיעין של חיזבאללה (יעני רועי צאן) ונתנה מיליון דולר לאסאד. שערורייה. בכל מקרה דומה על ישראל לכבד את עיקרון החופש - laissez faire, laissez passer – לתת לעשות לתת לעבור. רצונו של אדם כבודו. אדם הרוצה לעבור מרצונו החופשי לעזה או סוריה. זכותו. אל לנו לשלם דבר תמורתו. יישא הוא במחיר מעשיו.

נעמן כהן

* * *

הבעייה של ישראל אינה מחסור בחיסונים אלא מחסור במתחסנים! יש לנו יותר חיסונים שתוקפם עומד לפוג מאשר אנשים נוספים שמוכנים להתחסן – ובגלל האופוזיציה, התקשורת ושאר שונאי נתניהו, אין מאפשרים לנו לתרום או למכור את החיסונים העודְפים למדינות אחרות ולהציל חיים!

* * *

אסתר ראב

טניה ופייגלה

[מסיפורי אנשי העלייה השנייה]

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

שתיהן גרו יחד בחדר אחד, והיה זה צירוף משונה ביותר – טניה ופייגלה.

טניה היתה גבהת-קומה, גרמית ויבשה, רגליה היו נתונות בנעליים מיספר ארבעים, גדולות וכבדות, וצעדיה גבריים ובטוחים. שערה מדובלל-קצר, ועל עיניה קצרות-הרואי – משקפיים. אמרו עליה שהיתה רבולוציונרית ברוסיה ונידונה לגלות לסיביר, ואולם התחפשה לגבר והצליחה להימלט מאודיסה לקושטא. תמיד היתה שקועה בספריה.

פייגלה, לעומת זה, היתה גוצה שמנמונת, ראש מלא תלתלים שחורים מבריקים – עיניה היו שחורות ונתונות במסגרת של ריסים ארוכים בתוך פנים צחורים ששתי "שושנות-הצפון" פרחו בתוכם – ידיה לבנות, מרופדות, ליד כל אצבע גומת חן, והאצבעות קטנות; זריזה וחייכנית וכולה חופן נשיות פורחת.

שתיים אלה נזדמנו ליעל ב"קלוב הפועלים", וביקשוה לבקר אצלן.

שתיהן גרו בחדר שבתוך בית ריק, שנעזב מבעליו שזנח את משקו. מסביב עמדה חלקת פרדס גוסס ורפת ריקה מאובקת, גם בבית היתה העזובה רבה, רעפים שמוטים, חלון תלוי על ציר אחד –

החדר הקדמי היה מיושב על-ידי שתי הפועלות.

יעל סרה אליהן ערב אחד – טניה שכבה על המיטה וספר בידה, ופייגלה טרחה במיטבח הקטן והריק. על ארגז-נפט אחד עמד פרימוס. היא הכינה סלט, טיגנה חביתה, ערכה את השולחן בחדר, כשתנועותיה זריזות, צרות ומלאות-חן –

"בואי לאכול, טניה – " זירזה אותה פייגלה.

ואילו טניה לא מיהרה להישמע לה.

לאט התמתחה, הסתכלה בפייגלה וביעל, וניגשה לשולחן.

הן אכלו בשקט, ויעל הסתכלה בהן, וכתמיד, בראותה את הבנות העולות החדשות, היתה מחשבה מנקרת במוחה – האם גם אני הייתי יכולה לעזוב את אבא ואמא ולנסוע לארץ רחוקה, ולו גם ארץ-חלומותיי? – לעבוד כן, אבל בלי בית-אבא מאחורי הגב? – בית שתמיד יכול אתה לחזור אליו ולהתקבל בזרועות פתוחות – לנתק הכל ולנסוע מעבר לים? – צמרמורת עברה בגבה. היא היתה מלאת הערצה לנערות, שעזבו את בית הוריהן ונדדו לארץ רחוקה, ולו גם לארץ חלומותיהן – בלי בית-אבא מאחורי הגב, ורבות מהן ילדות כמעט –

טניה ישבה שאננה ואכלה לתיאבון, ופייגלה רטטה והתלבטה כה וכה – עד שגמרו ארוחתן.

"למען השם, אל תשאירי כל שיירים במיטבח – ולא תהיה לנו שוב חגיגה גדולה הלילה!" אמרה טניה.

"כל הלילה התרוצצו עכברים בחדר. אני קפצתי בבהלה על המיטה, ואילו טניה רצה אחריהם במטאטא והרגה שניים. ברררר... נורא!" אמרה פייגלה.

לאחר שביקרה בחדרן פעמים אחדות נתברר לה שהאחת היתה כקלונס [כלונס] עץ יבש, והשנייה היתה צמח רך, שהתפתל וניתלה עליו, וכך השלימו האחת את השנייה.

*

נכתב: שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910-1916 לערך. שני עמודים ודף טיוטה משלים, שמהם נערך הסיפור. ייתכן שטניה היא במידת-מה בת-דמותה של מניה וילבושביץ-שוחט.

* * *

אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

סִפּוּרִים לִילָדִים

צִיּוּרִים: נַחוּם גוּטְמַן, דָּנִי קֶרְמָן

יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ

נדפס בישראל תשמ"ב, 1982

לְבֵּן מֵאַבָּא

[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

כ"ב. סַבָּא מְכוֹפֵף הָאֶצְבָּעוֹת

סַבָּא שֶׁל רָנִי הוּא אִישׁ חָזָק. הַרְבֵּה שָׁנִים נָדַד עִם הַמִּשְׁפָּחָה בַּכְּפָרִים הָרְחוֹקִים שֶׁל רוּסְיָה. זֶה הָיָה בִּימֵי הַמִּלְחָמָה, כַּאֲשֶׁר בָּרְחוּ מִן הַגֶּרְמָנִים. וְשָׁם, בַּכְּפָרִים, הָיוּ יָדָיו הַחֲזָקוֹת בּוֹנוֹת תַּנּוּרִים, מְתַקְּנוֹת מְנוֹעִים, מַתְקִינוֹת צִנּוֹרוֹת וּבְרָזִים; בִּזְכוּת כָּל אֵלֶּה הָיָה לַמִּשְׁפָּחָה לֶחֶם לֶאֱכֹל, וְהֵם הִצְלִיחוּ לְהַחֲזִיק מַעֲמָד עַד שֶׁהַמִּלְחָמָה נִגְמְרָה, אָז עָלוּ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וְסַבָּא שֶׁל רָנִי נַעֲשָׂה פּוֹעֵל חָרוּץ בְּבֵית-חֲרֹשֶׁת.

סַבְתָּא שֶׁל רָנִי הִיא אִשָּׁה קָשָׁה. כָּל הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן נָדְדָה עִם סַבָּא, בַּמִּלְחָמָה – הֶחֱזִיקָה מַעֲמָד בִּגְבוּרָה כָּמוֹהוּ, וְגַם הָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ תָּמִיד מַה לַעֲשׂוֹת וְאֵיךְ. רַק בְּעִנְיְנֵי הַתַּנּוּרִים, הַמְּנוֹעִים וְהַצִּנּוֹרוֹת, שֶׁבָּהֶם לֹא הֵבִינָה כְּלוּם, לֹא אָמְרָה לוֹ מַה לַעֲשׂוֹת. וְכָךְ קָרָה שֶׁסַּבָּא, שֶׁהוּא חָזָק מְאֹד בַּחוּץ, הִתְרַגֵּל לִהְיוֹת רַךְ מְאֹד בַּבַּיִת.

הַרְבֵּה שָׁנִים עָבַד סַבָּא שְׁלוֹימֶה, כָּךְ שְׁמוֹ, בְּבֵית-הַחֲרֹשֶׁת, בְּכָל עֲבוֹדָה קָשָׁה, בְּתַנּוּרִים, בִּמְנוֹעִים וּבְצִנּוֹרוֹת; וּבַהַפְסָקוֹת הָיוּ הוּא וְהַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ מְסַפְּרִים זֶה לָזֶה בְּדִיחוֹת וְטוֹפְחִים אֶחָד לַשֵּׁנִי עַל הַכָּתֵף, וְלִפְעָמִים גַּם נֶאֱבָקִים בִּצְחוֹק; וְכָךְ הָיָה סַבָּא שְׁלוֹימֶה מוֹצִיא אֶת הַמֶּרֶץ וְאֶת הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָה וּבְשַׁעֲשׁוּעִים, וּכְשֶׁהָיָה חוֹזֵר מִדֵי יוֹם הַבַּיְתָה, הָיָה כְּבָר עָיֵף וָרַךְ, וְהִתְאִים לְסַבְתָּא סַבִּינָה כְּמוֹ כְּפָפָה לַיָּד וּכְמוֹ מִכְסֶה לְסִיר רוֹתֵחַ.

וְכָךְ נִמְשַׁךְ הַדָּבָר עַד שֶׁמָּלְאוּ יוֹם אֶחָד לְסַבָּא שְׁלוֹימֶה שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה וְהוּא הִפְסִיק לַעֲבֹד בְּבֵית-הַחֲרֹשֶׁת. כְּשֶׁהָעוֹבֵד מְבֻגָּר מְאֹד, מֻתָּר לוֹ כְּבָר לָנוּחַ, וּמַמְשִׁיכִים לְשַׁלֵּם לוֹ מַשְׂכֹּרֶת קְצָת יוֹתֵר קְטַנָּה, שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ פֶּנְסְיָה, וְזֶה מַה שֶׁמְּקַבְּלִים הַזְּקֵנִים אַחֲרֵי שֶׁהֵם עוֹבְדִים הַרְבֵּה מְאֹד שָׁנִים.

אֲבָל סַבָּא שֶׁל רָנִי הוּא לֹא סְתָם אִישׁ זָקֵן. הוּא אִישׁ חָזָק. וְאִישׁ חָזָק כָּמוֹהוּ צָרִיךְ לְהוֹצִיא כָּל יוֹם אֶת הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ עַל מַשֶּׁהוּ, עַד שֶׁיִּתְעַיֵּף וְיֵעָשֶׂה רַךְ וְיוּכַל לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם סַבְתָּא סַבִּינָה וְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁלָהּ.

יָשַׁב סַבָּא שְׁלוֹימֶה בַּבַּיִת שָׁבוּעַ. יָשַׁב שְׁבוּעַיִם. וְהִשְׁתַּעֲמֵם. וְאָכַל. וְהִתְמַלֵּא כֹּחַ. וְהִשְׁתַּעֲמֵם. וְאָכַל. וְהִתְמַלֵּא כֹּחַ וְנַעֲשָׂה עוֹד יוֹתֵר חָזָק. עַד שֶׁבַּסּוֹף הִרְגִּישׁ שֶׁמּוּטָב לוֹ לְהַתְחִיל שׁוּב לָלֶכֶת כָּל יוֹם לַעֲבֹד, אֲפִלּוּ חֲצִי-יוֹם, אֲפִלּוּ לִסְחֹב אֲבָנִים כְּבֵדוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת הַמֶּרֶץ שֶׁלּוֹ, וּבְסוֹף הַיּוֹם יִהְיֶה מַסְפִּיק עָיֵף וָרַךְ כְּדֵי לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם סַבְתָּא סַבִּינָה וְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁלָהּ.

וְכָךְ הִתְחִיל סַבָּא שְׁלוֹימֶה לַעֲבֹד כָּל יוֹם שָׁעוֹת אֲחָדוֹת. פֹּה הוּא מַתְקִין תַּנּוּר אוֹ דּוּד-חִמּוּם, פֹּה מְתַקֵּן בֶּרֶז. פֹּה מַחֲלִיף אַמְבַּטְיָה יְשָׁנָה בַּחֲדָשָׁה. וְהַרְבֵּה אֲנָשִׁים רָצוּ שֶׁסַּבָּא שְׁלוֹימֶה יַעֲבֹד אֶצְלָם, מִפְּנֵי שֶׁמַּה שֶׁהַיָּדַיִם הַחֲזָקוֹת שֶׁלּוֹ הֶעֱמִידוּ – שׁוּב לֹא נָפַל, וּמַה שֶׁתִּקֵּן – לֹא עוֹד הִתְקַלְקֵל. וְרַק סַבְתָּא סַבִּינָה לֹא הָיְתָה מְרֻצָּה, מִפְּנֵי שֶׁמֵּאָז שֶׁיָּצָא סַבָּא שְׁלוֹימֶה לְפֶּנְסְיָה הִיא הִתְרַגְּלָה לִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ כַּמָה פְּעָמִים בְּיוֹם לַחֲנוּת. וְעַכְשָׁו זֶה הָיָה חָסֵר לָהּ. וְגַם סַבָּא שְׁלוֹימֶה לֹא הָיָה כָּל-כָּךְ מְאֻשָּׁר, מִפְּנֵי שֶׁהִתְגַּעְגֵּעַ לִבְדִיחוֹת וְלִטְפִיחוֹת עַל הַכָּתֵף שֶׁל הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ בְּבֵית-הַחֲרֹשֶׁת, שֶׁהָיוּ מִתְיַעֲצִים אִתּוֹ בָּעֲבוֹדָה בְּכָל דָּבָר קָשֶׁה, וּמִתְיַחֲסִים אֶלָיו בְּיִרְאַת-כָּבוֹד; וְזֶה הַהֵפֶךְ הַגָּמוּר מִסַּבְתָּא סַבִּינָה, שֶׁאוֹמֶרֶת לוֹ תָּמִיד מָה אֵיךְ אֵיפֹה וּמָתַי לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר.

בֹּקֶר אֶחָד נָסַע סַבָּא שְׁלוֹימֶה לַחֲנוּת בְּחֵיפָה, וְקָנָה תַּנּוּר-חִמּוּם קָטָן בִּשְׁבִיל לְהַתְקִין אוֹתוֹ בְּבַיִת אֶחָד. עָבַד וְעָבַד סַבָּא עַד הַצָּהֳרַיִם – וְהַתַּנּוּר לֹא פָּעַל. נִגַּשׁ סַבָּא לַטֶּלֶפוֹן, צִלְצֵל אֶל הַחֲנוּת בְּחֵיפָה, וְאָמַר:

"הַלוֹ אֲדוֹנִי. אַתָּה זוֹכֵר אוֹתִי שֶׁקָּנִיתִי אֶצְלְךָ תַּנּוּר-חִמּוּם בַּבֹּקֶר?"

עָנָה בַּעַל-הַחֲנוּת: "לֹא."

"אָז תִּשְׁמַע אֲדוֹנִי," הִמְשִׁיךְ סַבָּא וְאָמַר, "הַתַּנּוּר מְקֻלְקָל."

עָנָה בַּעַל-הַחֲנוּת: "תִּסְלַח לִי אֲדוֹנִי, הַתַּנּוּר לֹא מְקֻלְקָל."

אָמַר סַבָּא: "זֶה לֹא תַּנּוּר-חִמּוּם רִאשׁוֹן שֶׁאֲנִי מַתְקִין. כֻּלָּם הָיוּ בְּסֵדֶר וְרַק זֶה מְקֻלְקָל. אַתָּה צָרִיךְ לָתֵת לִי תַּנּוּר אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ."

אָמַר בַּעַל-הַחֲנוּת: "אֲדוֹנִי, אֶת הַתַּנּוּר הַזֶּה מָכַרְתִּי לְךָ וַאֲנִי לֹא יָכוֹל לְהַחֲלִיף. תֵּלֵךְ לְבֵית-הַחֲרֹשֶׁת וְשָׁם יְתַקְּנוּ אוֹ יַחֲלִיפוּ לְךָ אוֹתוֹ."

וְכָךְ הֵם הִמְשִׁיכוּ לְהִתְוַכֵּחַ בַּטֶּלֶפוֹן, וּבַעַל-הַחֲנוּת לֹא הִסְכִּים בְּשׁוּם-אֹפֶן לָתֵת לְסַבָּא תַּנּוּר אַחֵר בִּמְקוֹם הַמְּקֻלְקָל. טָרַק סַבָּא שְׁלוֹימֶה אֶת שְׁפוֹפֶרֶת הַטֶּלֶפוֹן וְחָזַר הַבַּיְתָה.

אָכַל סַבָּא שְׁלוֹימֶה צָהֳרַיִם וְשָׁכַב לָנוּחַ, וְהִנֵה סַבְתָּא סַבִּינָה רוֹאָה – מִן הַחֶדֶר יוֹצֵא עָשָׁן, עָשָׁן, עָשָׁן – וּמִיָּד יָדְעָה, סַבָּא שְׁלוֹימֶה מְרֻגָּז. מְרֻגָּז מְאֹד. וּכְשֶׁהוּא כּוֹעֵס הוּא מְעַשֵּׁן הַרְבֵּה, סִיגַרְיָה אַחַר סִיגַרְיָה, וְאֵינוֹ נִרְדָּם, וְהַחֶדֶר מִתְמַלֵּא עָשָׁן.

וּבְשָׁעָה אַרְבַּע קָם סַבָּא שְׁלוֹימֶה, לָקַח אֶת הַתַּנּוּר הַמְּקֻלְקָל וְנָסַע שׁוּב לְחֵיפָה, אֶל הַחֲנוּת. נִכְנַס לַחֲנוּת, שָׂם אֶת הַתַּנּוּר עַל הַשֻּׁלְחָן, וְאָמַר בְּשֶׁקֶט לְבַעַל-הַחֲנוּת:

"אֲדוֹנִי, בְּבַקָשָׁה לְהַחֲלִיף לִי אֶת הַתַּנּוּר אוֹ לְהַחְזִיר לִי אֶת הַכֶּסֶף!"

רָאָה בַּעַל-הַחֲנוּת שֶׁסַּבָּא עַקְשָׁן וְכִי לֹא בְּקַלּוּת יִפָּטֵר מִמֶּנּוּ, נִגַּשׁ אֵלָיו, הִנִּיחַ יָד עַל הַכָּתֵף שֶׁלּוֹ, וְדָחַף אוֹתוֹ כְּלַפֵּי דֶּלֶת-הַיְּצִיאָה כְּשֶׁהוּא מַרְאֶה לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ הַחוּצָה.

סַבָּא שְׁלוֹימֶה הִתְרַגֵּז מְאֹד, הִתְרַגֵּז כְּאִלּוּ רַק לָרֶגַע הַזֶּה חִכָּה; הַיָּדַיִם שֶׁלּוֹ הִתְמַלְּאוּ בְּכָל עָצְמַת הַכֹּחַ הֶחָזָק שֶׁלּוֹ וְהוּא תָּפַס אֶת בַּעַל-הַחֲנוּת, כּוֹפֵף לוֹ אֶצְבַּע עַד שֶׁבַּעַל-הַחֲנוּת, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְהִתְנַגֵּד לוֹ, הִתְכּוֹפֵף כֻּלּוֹ וְצָעַק מֵרֹב כְּאֵב; אָז דָּחַף אוֹתוֹ סַבָּא שְׁלוֹימֶה אֶל הָרִצְפָּה, נִגַּשׁ אֶל הַשֻּׁלְחָן, תָּפַס אֶת הַשֻּׁלְחָן וְהָפַךְ אוֹתוֹ עִם כָּל מַה שֶׁהָיָה מֻנָּח עָלָיו – תַּנּוּרִים, מַבְרְגִים, פָּנָסִים, סוֹלְלוֹת, בְּרָזִים וּמְנוֹרוֹת. הַכֹּל נָפַל עַל הָרִצְפָּה.

הִתְרוֹמֵם בַּעַל-הַחֲנוּת מִן הָרִצְפָּה וְצָעַק: "מְשֻׁגָּע! מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אַתָּה תַּחְרִיב לִי אֶת כָּל הַחֲנוּת! אֲנִי קוֹרֵא לַמִּשְׁטָרָה!"

שָׁמְעוּ אֲנָשִׁים שֶׁעָמְדוּ בַּחוּץ אֶת הַצְּעָקוֹת, וְרָצוּ לְהִכָּנֵס לַחֲנוּת, אֲבָל סַבָּא שְׁלוֹימֶה מִהֵר וְסָגַר אֶת הַדֶּלֶת מִבִּפְנִים, נִגַּשׁ אֶל בַּעַל-הַחֲנוּת וְאָמַר לוֹ:

"אֲדוֹנִי, אַתָּה יָכוֹל לְהַזְמִין מִשְׁטָרָה, וְעוֹד מִשְׁטָרָה, כַּמָה מִשְׁטָרָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, אֲבָל קֹדֶם תַּחֲלִיף לִי אֶת הַתַּנּוּר – אוֹ שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶת אֶהֱפֹךְ לְךָ אֶת כָּל הַחֲנוּת שֶׁלְךָ עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לְךָ דָּבָר שָׁלֵם אֶחָד עַל הַמַּדָּפִים!"

עוֹד הֵם מִתְוַכְּחִים וְהִנֵה דּוֹפְקִים עַל הַדֶּלֶת מִבַּחוּץ שְׁנֵי שׁוֹטְרִים שֶׁהִגִּיעוּ בְּנַיֶּדֶת שֶׁל הַמִּשְׁטָרָה. בַּעַל-הַחֲנוּת פָּתַח לָהֶם אֶת הַדֶּלֶת וְהֵם נִכְנְסוּ. וְהִנֵה, אֶת מִי רוֹאֶה סַבָּא שְׁלוֹימֶה בְּמַדֵּי-שׁוֹטֵר? – אֶת יַעֲקֹב הַתֵּימָנִי, שֶׁעָבַד אִתּוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים בְּבֵית-הַחֲרֹשֶׁת לִפְנֵי שֶׁעָזַב וְהִתְגַּיֵּס לַמִּשְׁטָרָה. וְאִתּוֹ עוֹד שׁוֹטֵר אֶחָד, עוֹלֶה חָדָשׁ מֵרוּסְיָה, שֶׁכִּמְעַט לֹא יוֹדֵעַ עִבְרִית, וּמְחַיֵּךְ כָּל הַזְּמַן.

הִתְחִיל בַּעַל-הַחֲנוּת צוֹעֵק: "תַּעַצְרוּ אֶת הַמְּשֻׁגָּע הַזֶּה. הוּא רָצָה לַהֲפֹךְ לִי אֶת כָּל הַחֲנוּת, הוּא מְסֻכָּן – "

הִפְסִיק אוֹתוֹ יַעֲקֹב הַשּׁוֹטֵר וְאָמַר: "רֶגַע אֶחָד, אֲדוֹנִי. עַל הַנֶּזֶק שֶׁהוּא עָשָׂה לְךָ אַתָּה יָכוֹל לִתְבֹּעַ אוֹתוֹ לְמִשְׁפָּט. אֲבָל קֹדֶם אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַה יֵשׁ לָאָדוֹן הַזֶּה לוֹמַר – "

סִפֵּר סַבָּא שְׁלוֹימֶה לְיַעֲקֹב הַשּׁוֹטֵר, וְלַחֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ מֵבִין כִּמְעַט עִבְרִית, כָּל מַה שֶׁקָּרָה עִם הַתַּנּוּר הַמְּקֻלְקָל, וְכָל אוֹתָהּ שָׁעָה אִישׁ מִשְּׁנֵיהֶם אֵינוֹ מַרְאֶה שֶׁהֵם מַכִּירִים זֶה אֶת זֶה מִקֹּדֶם.

אָמַר יַעֲקֹב הַשּׁוֹטֵר לְבַעַל-הַחֲנוּת: "הָאָדוֹן צוֹדֵק. דָּבָר רִאשׁוֹן תַּחֲלִיף לוֹ אֶת הַתַּנּוּר הַמְּקֻלְקָל אוֹ תַּחְזִיר אֶת הַכֶּסֶף."

רָאָה בַּעַל-הַחֲנוּת שֶׁאֵין לוֹ בְּרֵרָה, הוֹצִיא תַּנּוּר חָדָשׁ וְנָתַן אוֹתוֹ לְסַבָּא שְׁלוֹימֶה, יַחַד עִם תְּעוּדַת-אַחְרָיוּת חֲדָשָׁה. "וְעַכְשָׁו," אָמַר בַּעַל-הַחֲנוּת לְסַבָּא, "אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַפְּרָטִים שֶׁלְךָ בִּשְׁבִיל לְהַגִּישׁ נֶגְדְּךָ מִשְׁפָּט. אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת תְּעוּדַת-הַזֶּהוּת שֶׁלְךָ?"

אֲבָל סַבָּא שְׁלוֹימֶה לֹא טִפֵּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁלּוּ הָיָה טִפֵּשׁ אָז לֹא הָיָה מַצְלִיחַ לִבְרֹחַ מִן הַגֶּרְמָנִים וְלִנְדֹּד עִם הַמִּשְׁפָּחָה בְּרוּסְיָה בְּמֶשֶׁךְ כָּל שְׁנוֹת הַמִּלְחָמָה. וְלָכֵן אָמַר:

"אֵין לִי אִתִּי כָּאן תְּעוּדַת-זֶהוּת."

"אָז תַּגִּיד מָה הַמִּסְפָּר, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִרְשֹׁם."

אָמַר סַבָּא מִסְפָּר רִאשׁוֹן שֶׁעָלָה בְּדַעְתּוֹ. "חָמֵשׁ-חָמֵשׁ-תֵּשַׁע-שֵׁשׁ-חָמֵשׁ-תֵּשַׁע."

"וּמָה הַשֵּׁם שֶׁלְךָ?"

"מֹשֶׁה זוּכְמִיר."

"וְאֵיפֹה אַתָּה גָּר?"

מָסַר סַבָּא שֵׁם שֶׁל שְׁכוּנָה וּרְחוֹב וּבַיִת סְתָם כָּךְ בְּאֵיזֶה מָקוֹם עַל יַד חֵיפָה, וּבַעַל-הַחֲנוּת רָשַׁם הַכֹּל בִּרְצִינוּת, וְהִבִּיט בּוֹ בְּמַבָּט מְאַיֵּם, כְּאִלּוּ הוּא כְּבָר רוֹאֶה אֶת סַבָּא שְׁלוֹימֶה יוֹשֵׁב בְּבֵית-הַסֹּהַר.

"עַכְשָׁו אַתָּה בָּא אִתָּנוּ!" אָמַר יַעֲקֹב הַשּׁוֹטֵר לְסַבָּא בְּקוֹל מְאַיֵּם, כְּאִלּוּ הוּא הוֹלֵךְ לַעֲצֹר אוֹתוֹ.

"כֵּן, אַתָּה עוֹד תִּשְׁמַע מִמֶּנִּי!" נוֹפֵף בַּעַל-הַחֲנוּת אֶת אֶגְרוֹפוֹ אַחֲרֵי סַבָּא שְׁלוֹימֶה, הַיּוֹצֵא עִם הַתַּנּוּר הֶחָדָשׁ.

כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ אָמַר הַשּׁוֹטֵר יַעֲקֹב לְסַבָּא:

"שְׁלוֹימֶה, אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא מֵבִין אוֹתְךָ!"

"מַה יֵשׁ לְהָבִין כָּאן?"

"לָמָּה לֹא הָפַכְתָּ לוֹ בַּהִזְדַּמְּנוּת הַזּוֹ אֶת כָּל הַחֲנוּת? הַלֹּא אִם הָיוּ תּוֹבְעִים אוֹתְךָ לְמִשְׁפָּט, אָז לַשּׁוֹפֵט לֹא אִכְפַּת אִם הָפַכְתָּ חֲנוּת שְׁלֵמָה, אוֹ רַק שֻׁלְחָן אֶחָד, הָעֹנֶשׁ הוּא אוֹתוֹ דָּבָר. וְעַכְשָׁו, שְׁלוֹימֶה, קְפֹץ לַנַּיֶּדֶת וְנִקַּח אוֹתְךָ הַבַּיְתָה."

וְכָךְ הָיָה.

חָזַר סַבָּא בַּמְּכוֹנִית שֶׁל הַמִּשְׁטָרָה הַבַּיְתָה, עִם הַתַּנּוּר הֶחָדָשׁ תַּחַת זְרוֹעוֹ. וְהָיָה שָׁקֵט וָרַךְ אַחֲרֵי שֶׁהוֹצִיא אֶת כָּל הַכַּעַס וְהַמֶּרֶץ שֶׁלּוֹ בַּחוּץ. וְשׁוּב הִתְאִים סַבָּא שְׁלוֹימֶה לְסַבְתָּא סַבִּינָה כְּמוֹ כְּפָפָה לַיָּד וּכְמוֹ מִכְסֶה לְסִיר רוֹתֵחַ. וְסַבְתָּא קְצָת כָּעֲסָה מִפְּנֵי שֶׁהֲרֵי יָכְלוּ לַעֲצֹר אֶת סַבָּא לְכַמָה יָמִים בַּמִּשְׁטָרָה, בִּגְלַל שֶׁהִתְפָּרֵעַ בַּחֲנוּת. וּמִצַּד שֵׁנִי הָיְתָה גַם גֵּאֶה בְּסַבָּא הַגִּבּוֹר, שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַפְחִיד אֲנָשִׁים, בַּחוּץ.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* סיפור המעשה יסודו באירוע בחייו של ברוך טייטלבוים ז"ל מקריית חיים, שהיה איש חזק, אביה של המיסתורית וסבא של בן, ועבד כל שנותיו, עד צאתו לפנסיה, בבתי הזיקוק בחיפה.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

פרק עשירי

החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה

כך חלפו ועברו שעות אחר-הצהריים. מהאמבטיה יצאנו נקיים וטריים למרפסת. מלנכולי היתה ברקיע השביעי. ריקדדה, שרה יִדְלֵלָה, נישקה, קיפצצה והשמיעה מהפטפון הגדול של הוריה שניצב מאחורינו, בסלון הדירה, את "ארבע העונות" של ויוואלדי, ששמעתי לראשונה בחיי. מוסיקה קלאסית טרם היכרתי לבד מצלילי הסיום של הסימפוניה מהעולם החדש של דבוז'ק, ששנים רבות חשבתי שחיבר אותה מרק לברי, מהשיר כל העמק הוא שיכור: "פלדה כחולה הם השמיים, כבשן אדום הוא לבבי..."

ובסלון המרוהט בעושר, בבית האריסטוקראטי שעושים בו חוקן כדי להיות נקיים לפני שהולכים לישון! – ניצב פסנתר שחור כי אימא של מלנכולי היתה בעבר פסנתרנית. "היא ניגנה לחיילים ולקצינים הבריטיים בבת-גלים ובבתי-הקפה בטיילת של תל-אביב," הסבירה מלנכולי. עשיתי חשבון שהדבר לא ייתכן כי הם עלו ארצה כבר לאחר קום המדינה. דיבורה היה כה תמים עד כי היה קשה לדעת אם היא משקרת. רק מאוחר יותר הבנתי שהפסנתר היה שייך לאֶטָה המנוחה, אשתו הראשונה של אפרים, שנהרגה בהפצצה הנוראה של המטוסים המצריים על התחנה המרכזית [כיום, הישנה] בתל-אביב בשנת 1948. יעקב קליין, אביו של חברי הטוב זאב, חזר לפנות-ערב למושבה באוטובוס אפור של "איחוד רגב" כשהוא מזועזע ונדהם, וסיפר כי הרציפים מלאים דם וגופות וכל המראה הוא זוועה גדולה. אולי האוטובוס היה כבר של קואופרטיב "דן", שבו התמזגו "איחוד רגב" הפתח-תקוואי ו"המעביר" התל-אביבי. והאמת, אפילו את השם "גוש דן" טרם היכרנו. חשבנו שאנחנו נמצאים על הירקון בין פרדסי השרון, מדרומנו – אזור יהודה (מראשון עד גדרה) עם קואופרטיב האוטובוסים "דרום-יהודה", ומצפוננו – אזור השומרון (ובמרכזו חדרה) עם קואופרטיב "אגד", שבתקופה מסויימת נקרא גם "אשד" כי אוחדו בו "שחר" החיפאי ו"דרום-יהודה" הדרומי, ולימים בלע "אגד" גם את "המקשר" הירושלמי, ונותר עצמאי רק קו אוטובוסים בולדוג לא-גדולים עם המנוע בפנים של האחים ליטווינסקי שהסיע מרחוב מקווה-ישראל בתל-אביב לתל ליטווינסקי, כיום קו 64 של "דן" המגיע לתל-השומר.

ישבתי יחף וערום בַּכִּיסא-נוח ופּוּסית המתוקה מִתְקָרְחֶמֶת בפינקוק (אלה מילים שלה, לא חושב שלמדה אותן ב"ריאלי") על הבלטות הקרירות, גם כן ערומה, מלטפת מנשקת את אצבעות רגליי כשהיא מהמהמת את השיר של שנהר ופוסטולסקי "ב-ח-שאי ספי-נה גו-ש-שת..." ומקשטת את ציפורניי בפרחי יסמין לבנבנים וריחניים שצמחו במרפסת; וחרף מחאותיי דיגדגה לקחה לפה כל אצבע ומצצה אותה בהערצה מוזרה. אחר-כך התעקשה לשבת על ברכיי והמשיכה להתנהג כילדה קטנה והפעם היה תורי לנשק את אצבעות רגליה אחת-אחת ולהניח פרחי יסמין ברווחים הצרים שביניהן ולספר להן את הסיפור על סבתא שבישלה דייסה ולדגדג אותן ולהגיע עד למצוץ יחד את כל אצבעות כף רגלה האחת, הנתונות עמוק בפי בריח היסמין העז, וכף-ידי הפנוייה כבר מטיילת בין הנקבים במעלה ירכיה.

 בחיים לא זכיתי לפינוקים כאלה, בקבלה, ובנתינה. אני אוהב מאוד לשחק עם ילדים קטנים, ללא שמץ של נהייה אירוטית. לגנון של אימי במושבה היו רושמים את התינוקות מיד לאחר היוולדם כדי להבטיח להם מקום בעוד שנתיים-שלוש. כאשר ישבה מלנכולי בחיקי חשתי ילדה קטנה מוקפת בזרועותיי, רק שיש לה שדיים שאינם שבעים ליטופים ומבקשים, שני הזכרים הקטנים האלה, המתקשים – עוד ועוד, "כדי להגדיל את הצוּצִים של הצוצים," כדבריה.

פניה היו עגלגלות ובהירות-מטבען אך שזופות מקיץ וים. שערה חום-צהבהב. והגוף נאה במיוחד ומפתה בחושניותו. בעירומה ניכרו סימנים לבנבנים של ביקיני קצרצר בעיגולי השדיים, מעל לערווה הזהובה ובעגבות. ואני נזדמזמה בי "הורה נהלל": "היא היתה / יופי של ילדה / שערותיה ים דגן זוהר / היא היתה / אגדה / אלף לילה ועוד לילה / ופי אלף עוד יותר..." שהיה שר הזמר שמשון בר-נוי (ואדייק: ללחן של צבי בן-יוסף, למילים של שלמה דויטשר-דרורי, שגר עשרות שנים בסדום).

אביה אָרְפַּאד מת לפני שלוש-עשרה שנים ואפרים הרומני הוא אביה החורג. את אביה העריצה מתוך סיפורי אימה על אודותיו בטרם נישאה לאפרים. לדבריה היה ארפאד משורר הונגרי חשוב, לא יהודי. בישראל קמל ומת. לה קוראים מלכה ואולם שמה הקודם, שנתן לה אביה-מולידה, היה – מֵלָנְכּוֹלִי. ארפַּאד חגג בבוהמה של בודאפשט על יֵין טוֹקַאי ופַּלַצִ'ינְקוֹת מעוררות אימה בגודלן ומשוררות שהיו צעירות מֵאִימה, אבל האם היתה גאה ביופיין של ידידותיו, אחת מהן היתה שחקנית ידועה בתיאטרון.

מלנכולי הראתה לי מחברת שירים אהובים עליה, שהעתיקה או תירגמה ואולי חלקם כתבה בעצמה. קראתי שָׁם שיר שאביה כתב וכאילו ממש עלינו, בתירגומה. שכחתיו. אך לימים מצאתי אותו בתירגומו של איתמר יעוז-קסט, ומתברר שכתב אותו המשורר הלאומי של הונגריה שַׁאנְדוֹר פֶּטֵפִי, שמת צעיר בשדה הקרב לשחרור ארצו, יותר ממאה שנה לפני שפגשתי את מלנכולי:

"רוֹטֵט הַשִּיחַ, כִּי / צִפּוֹר עָלָיו יוֹרֶדֶת, / רוֹטֶטֶת גַּם נַפְשִׁי, כִּי / נִזְכַּרְתִּי בָּךְ לְפֶתַע. / נִזְכַּרְתִי בָּךְ לְפֶתַע / נַעֲרָה קְטַנְטֹנֶת, / בֵּין כָּל יִקְרוֹת הָאָרֶץ / מֵאַבְנֵי-חֵן יָקַרְתְּ לִי. / הַאִם עוֹדֵךְ אוֹהֶבֶת? / הוֹ שׁוֹשַׁנָּה, נַפְשִׁי לָךְ, / אָבִיךְ, אִמֵּךְ גַּם-יַחַד / לֹא יֹאהֲבוּ כָּמוֹנִי."

הראתה לי את הספר שהיא קוראת, "ייסורי וֶרְתֵר הצעיר" של גיתה, אבל "אני לא אתאבד כל זמן שאני יכולה לאהוב ולהשיג את הגבר שאני אוהבת!" – הרביצה לי נשיקה, מה שלא הפריע לה לספר על עצמה שהיא סגורה מאוד, באמת מלנכולית, ואילו אני עוררתי בה משהו נפשי עמוק, גרמתי לה אולי להתאהב בי. אולי. אולי, אולי, אולי. רץ אז שיר פופולארי: "פֶּרְהֵפְּס, פרהפס, פרהפס..." לדבריה הפגישה איתי ועם השפיך שלי בעין-גדי פתחה את נפשה והיא לא חדלה לחלום עליי ועל ריח הלחם והזרע הטרי.

היא שפעה נשיות חושנית. שפתיה העבות, החצי-יהודיות, ביקשו נשיקות כאילו רק לכך נוצרו. עוד בעין-גדי, בטרם שוחחתי עימה, עוררה בי רצון עז לבעול אותה. עכשיו, ערומים במרפסת החיפאית החשוכה-למחצה, טובעים במוסיקה של "ארבע העונות" סיבוב שני, ובאמצע גם הסימפוניה הקלאסית של פרוקופייב, שגרמה לי לרצות לרקוד וגם להישמע טיפש שלא ידעתי שהיא קצרה כל-כך – ובריח פרחי היסמין הנעוצים ברוך בכפות רגלינו הנקיות, שאצבעותיהן מושלמות בצורתן, יושבים היכן ששכנים לא יכלו לצפות בנו – שוחחנו, נפש אל נפש, והתרכזתי בעיניה שהיו עתה אפלות, והתרכזתי בשכל הצעיר שלה, הנועז – אבל לא יכולתי להשכיח את היצר העז, הראשוני, אם בתולה היא או כבר לא גם כשפגשתי בה לראשונה – הרגשתי שהיא נושאת בדמה ויודעת דברים שחברות המשק השמרניות שלנו לא תדענה אולי לעולם, ושתסלחנה לי, שהן כיום כבר כבנות שבעים.

גם כיום, ממרחק השנים שחלפו, אני מצטער שלא יצא לי לזיין את היפהפייה הקטנה, שמראה אבריה בעירום עם סימני הביקיני הבהירים ושפתיה החושניות היה מטריף כל גבר. אני מתאר לעצמי שאילו הייתי רואה אותה מולי בים או בשחייה בבריכה, מבלי להכיר אותה, הרי רק למראה גופה בביקיני על החוף או במים השקופים – הייתי מגיע לאורגזמה אדירה בבגד-הים הרטוב. הייתי יכול לאונן עליה בלי לגעת בעצמי, רק מלהסתכל בה או בדמותה שנחקקה בזיכרוני, כפי שעשיתי בשובי לעין-גדי, מגורה עד כדי שיגעון, משפריץ את עצמי רק ממחשבה עליה. כן, הייתי מורעב-מין. הישיבה בקרבת מלנכולי, אלמלא דיברנו, אלמלא התרכזתי רוב הזמן בעיניה ולא בלעתי בעיניי את שאר אבריה המפתים, החלקים, החמימים משיזוף, בעלי עור המשי – לגעת בהם, ללוש אותם ולנשקם – כן, נוכחותה בלבד יכלה לגרום לי פליטת זרע מרוב התרגשות בעודי יושב לצידה, זר, בבריכה או באוטובוס – והיא אפילו לא היתה מרגישה בדבר.

גם כיום בגילי המתקדם מתקשה אברי ומתקשח כשאני כותב עליה. והיא בלעה אותו במרפסת בשפתיה העבות, החצי-יהודיות, טמנה בין שדיה הקטנים, המטריפים, שאמנם בקושי כיסו עליו, ישבה עליי והניחה לי להקפיץ את פטמותיה ולנגוס בהן קלות. אותו ערב לא היה בחיפה ובעולם אדם מאושר ממני. אבל כמה חבל שלא יצא לי לבועלה ממש, שהרי הזהבהבונת המְיָדְלֶלֶת, כטוב ליבה בדגדוגיי – הצליחה לעורר בי התרגשות הרבה יותר עזה מג'ני אהובתי הבוגדנית, שוודאי שוכבת עכשיו בירושלים עם הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן – ושניהם עוסקים בחקר עתיקות עין-גדי בקוּס שלה ומְשחקים שעורלתו גרזן-חפירה.

ידעתי שאני מזמֵן לעצמי משהו לא בריא ולא יציב בקשר שנרקם עם מלנכולי, אבל היא סיקרנה את נפשי ומשכה את גופי. העיסוק ברוחניות הבוסר של נפשה ו"ייסורי ורתר הצעיר" – היה רק תירוץ לתשוקה הפראית לחדור לגוף הצעיר, הבשל, האפרסקי – ללוש אותו! להשקותו בתנובת חלציי! כה נמשכתי לנערה השופעת חום נעורים והתלהבות שבבת-אחת פלשה לחיי ומילאה אותם, והאמנתי שביכולתי למלא בתוכן את חייה.

אתמול ראיתי בה עדיין רק הרפתקה חולפת. "מחזיק המפתחות של ג'ני," כיניתי אותה במחשבותיי. כי את ג'ני אהבתי, את השקרנית שהפקירה את בית-סתריה לחפירה ארכיאולוגית של שמוק ערל שהולך ופורם אותה כמו סכין שנתקעת בליבי – כן, תחילה מלנכולי מאוד דמתה בעיניי לג'ני, כמין מיניאטורה של אהובת חוקר-העתיקות הצרפתי. אבל אני לא הסתפקתי רק בגופה של מלנכולי אלא ביקשתי לדלותה מתוך נפשה, לגלות את סודותיה. אני אדם מצפוני, חניך "הנוער העובד", חבר משק עין-גדי – לא באתי רק לשמוע את ויוואלדי ופרוקופייב כשהקטנה ערומה בזרועותיי, ולהיות מאושר שהיא רק תלמידת הריאלי בסוף שישית! – רציתי יותר, בגוף ובנפש.

חלמתי על שפתיה העבות החצי-יהודיות, הנפלאות. המחשבה על נשיקת הפה הקשוי, הסמוק-אפל, המגע החלומי של לשונה באברי בבמבטיה– הציקה את חלציי עד כאב, ובחדר בעין-גדי, כאשר אוננתי, דמיינתי שאני בועל אותה בשפתיה וגומר לה בגרון. חשדתי מאוד שחרף גילה הצעיר מלנכולי יותר מחושבת וגם בעלת ניסיון מיני רב ממני, למרות שהציגה עצמה בתולה, אבל לא האמנתי לה. בייחוד לאור מה שרמזה לי למחרת וְיוֹלֶטָה הרומנייה, כשטמנתי את אפי בשיער השופע של בית-שחייה והרחתי את גופה הטנקי.

אחרי עשרות שנים פגשתי את ויולטה, שכה היטיבה עימי בחיפה באופן חד-פעמי, שוכבת במחלקה סופנית בבית-חולים, וסביבה מתרוצץ ומשרת אותה בחרדת קודש גמד רומני זקן בשם יוֹן-ניקולא, בעל כתפיים רחבות וחזה עטור תלתלי שיער לבן מאוד. ובטח גם אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה, כלומר יש, או לפחות היו לו – ביצים גדולות (יותר משלי!) העברית של ויולטה אמנם היתה כבר הרבה יותר טובה אבל היא שקלה מאה ושבעה קילוגרם ועמדה למות מסרטן. תחילה חשבתי שאינה מזהה אותי אבל מישהו במחלקה קרא לי בשמי המלא והיא מיד ביקשה שאגש אליה. כנראה זכרה את הפרדסנים הנושאים גם הם את שם משפחתי. הייתי סקרן. שוחחנו. על כך אספר בהמשך. ביקשה שאגהר לעברה ולחשה:

"אני מבקשת שתחתום לי שאתה מאשר שינתקו אותי אם כבר לא יהיה טעם להאריך את חיי. על יון-ניקולא אני לא יכולה לסמוך. הוא פורץ בבכי למחשבה וחוץ מזה הוא בעלי, ואסור לו לחתום. אסור קרובי משפחה. ואין לנו אף אחד אחר."

בכתה.

חתמתי. הרגשתי שאני פורע בכך חוב של כבוד על הפעם ההיא, שפתחה לי את התחת כמו שלא פתחה בפניי שום אישה אחרת בחיי את נִקְבַּת החלומות של האחוריים, ואילו אני סירבתי לחתום לה.

חוץ מזה, מאז שופרו מאוד יחסינו עם רומניה, והרודן ניקולאי צ'אושסקו הזמין אותנו, חבורת סופרים עבריים שחלקם יוצאי ארצו, להתהולל על חשבונו שבוע ימים בבוקארשט כדי שנאמר עליו טובות באוזני האמריקאים, כך האמין. חיפשתי בכל מופקרת ג'ינג'ית שנקרתה על דרכנו את ויולטה, ולא מצאתי. הפסדתי. כי ניקולאי במו-פיו אמר לי: "קח את מי שאתה רוצה, הלילה היא שלך!" וגמענו שמפניה בהקשת גביעים צוננים, "רק לא את אשתי..." הוסיף בצחוק פראי כשהוא צובט את הרודנית בתחת.

מיד כשהגענו מילאו את כיסינו בסכום נאה של שטרות לַאי רומני בעלי אפסים רבים. הזהירו אותנו שלא נחליף דולרים בשוק השחור וביקשו שנשתמש רק בפרזרווטיבים.

נסחפתי? כן. חיים מעניינים היו לי מאז אותם ימים רחוקים של השתלמות במאפיית "אחדות" בחיפה.

מלנכולי היתה נערה מאוד "פרקטית", מעשית, מאוד-מאוד, ואני חיפשתי בה אובייקט להתאהבות רומנטית אך גם לזיון, מהר ככל האפשר, כי לחץ לי, נורא – בביצים ובמחילות התאווה והאמנתי ש"אחותי" באמת התאהבה בי ואו-טו-טו תתמסר לי רק מפני שאני בחור נפלא ומושך נשים.

ואילו היא חיפשה כנראה דרך לעזוב את הבית ואת הרומני-החורג-אביה – (שמתאנֶה לה, אמנם "בחביבות", וכאשר אימה יוצאת מהבית והם נשארים לבד, תענוג מיוחד לו להעניש אותה בסטירות קלות על אחוריה כשהיא שוכבת על בטנה. כאשר סיפרה לי הרגשתי שאני קרוב להשפריץ. "ערומה, בְּתחַת שֶׁלָך חשוף?" – "לא. מה איתך. היה רוצה! הכול בצחוק..." נסוגה מפני גילוי-ליבה) – ולמצוא גבר בעל אמצעים שתוכל לתמרן אותו לצרכיה ולהינשא לו בעודה צעירה מאוד וגם לא לשרת בצבא. בעיות היו לה גם בלימודים. אז למה שתיתן לי בחינם את הרכוש הכי חשוב שיש לה בין רגליה והוא המפתח ליופייה ולאוצרות מיניותה הפורצת – רק כדי שאיהנה בלהתעסק איתה, סתם? מה כבר אופה מעין-גדי יכול להציע לנסיכה זהבהבה – בולקאלאך שחמחמים טריים מהתנור?

ואפילו נניח שבאמת התאהבה בי, לא הייתי מצליח להתאפק ולשמור איתה על חברות  במכתבים בין חיפה לעין-גדי, ואינני יכול להביא נערה בגילה לחדר-משפחה אצלנו במשק – (הוריה לא היו מסכימים, הנהלת הריאלי היתה מתנגדת, החברות במשק היו מנדות אותה והחברים היו מתים מקינאה ומספרים עלינו בדיחות נוראות, למשל – שאני נכנס למיידלֵע דרך בייגלה עבה במיוחד כדי שלא אצא לה מהצד השני!) – וחוץ מזה, אני כבר מבולבל מרוב מה שאני כותב עליה שרק בחדר-משפחה אשכיב אותה ממש ואזיין בה את כל חלומות הרווקוּת שלי על תומתה המשגעת עם סימני הביקיני הלבנבנים על גבעת הערווה הקטנה, ונגיסת הפטמות, הבולקאלאך הבולקאלאך הטריים שהטריפו את דעתי מרגע שחזרתי למשק ולאפיית הלחם והלחמניות. המצב של היא-בחיפה ואני בעין-גדי גרם לי להתיז יותר מפעם ביום – די שעלתה לי בדמיון, מתוך הבצק, אף מבלי לגעת באברי. כך קרה אפילו במאפייה והיה עליי להיזהר שלא ייכנס במקרה חבר לבקש פיתת-בצל טרייה, ושהקטן לא ישפריץ לבצק, מה שהיה קורה לעיתים קרובות, כאלה בעיות.

"די, מספיק," אמרה במרפסת לאחר שהתמזמזנו קצת בחשכה, "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."

"לא, יותר טוב להמשיך..."

"לא, לְיֵספר..."

"לא, לְיַמְשיך..."

"טוב. אז אני ינגן אותך בחליל."

"אבל זה יעשה רעש לשכנים?"

"לא, אני יְנָגֶנֶת לך בשקט, טמבל, מפני שאני אוהבת כל חלק בגוף שלך. איזה מותק הם עם האופים. בייחוד אלה מעין גדי, כמו צוצקלה, שעושה בולקאלאך!" שמה את קצה הבולקאלה שלי בפיה כפומית של חליל, ופרטה על הגזע בשתי ידיה כחלילנית: "יה חי לילי יה עמלי, יה חי לי לי יה עמלי, יה ח-לי-לי יה עמלי..."

מה יכולתי לעשות? מצחיקונת מתוקה שכזאת! כולה שני בולקאלאך קטנים תחת ושני בולקאלאך קטנטנים ציצים, והצטרפתי לזמזום כשאני מלטף את שערות המחללת שלי, הזהובות, הרכות כמשי.

"ה-ע-בו-דה היא לא אר-נ-בת, היא לא תברח, אפשר לשבת..." שרנו יחד בשקט במרפסת עד שהתעייפנו, ושוב: "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."

"על מה?"

"אין לך משהו על עין-גדי?"

"מה יש לספר? כבר סיפרתי... על הילדה שבאה למאפייה לקנות לחם וראתה אותי משפיך..."

"תהיה קצת רציני. זה ירגיע לך את החליל הקסמים שאני לא יִתֵן לך להכניס לי עד שנתחתן, כמו אצל הערבים. אם לא בתולה, מגרשים אותך, ואפילו יותר גרוע. מסכן שלי."

"טוב, את יודעת מדוע עין-גדי נמצאת בישראל?"

"היא לא היתה?"

"ועדת האו"ם, שנבחרה להציע פתרון לבעיית ארץ-ישראל עם סיום המנדט הבריטי, סיירה בארץ-ישראל באותם מקומות שהנהגת היישוב רצתה להראות איך היהודים מפריחים את השממה. לעין-גדי בכלל לא היה אפשר להגיע אז אלא ברגל, ברכיבה או בסירות על ים המלח. בסוף הביקור חזרה המשלחת ללייק-סקסס שבארצות-הברית, ששם היה מושב עצרת האו"ם, והמליצה על מפת החלוקה שבה קו הגבול עבר בקו ישר מבית-אשל, יישוב עברי קטן ליד באר-שבע – מזרחה עד לצפון הר סדום, קו שכלל את מפעל האשלג הדרומי. בלי עין-גדי."

"בלי? אז אתם לא בישראל? צוּצְקָלֶה אתה ממש חכם! עכשיו אני ממש כמו תלמידה שלך ואני מבטיחה שוב לשפשף לך אחרי שתגמור לספר לי."

"שמריה גוטמן, שהוביל למצדה עשרות סיורים וטיולים, בעיקר של אנשי פלמ"ח, שמע על המפה ופנה ליהודה אלמוג, שהוא היום ראש המועצה האזורית שלנו, תמר, ואז היה עובד במפעל האשלג בתור סניטר אבל היה ממנהיגי העובדים במפעל – ויחד הם נסעו לבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים והמתינו למשה שרת, שאז קראו לו שרתוק, וביקשו ממנו שלפחות מצדה תיכלל בשטח המדינה, כי הנוער החלוצי בארץ התחנך על סיפורי מצדה.

"שרת אמר שסיפור מצדה אינו מוכר ואינו מדבר ללב חברי הוועדה, שהם גויים. אז ישבו השלושה וחשבו על פתרונות, וצץ במוחו של שרת רעיון. התנ"ך מוכר לחברי הוועדה, רובם נוצרים, אחדים מהם קתולים מאמינים. הטיעון שלנו יהיה שלא ייתכן שעין-גדי, המקום שבו נכתבו שיר השירים ופרקי תהילים – לא ייכלל בתחומי המדינה העברית העומדת לקום! שרת חזר לעצרת האו"ם ופעל יחד עם חיים וייצמן אצל רוב חברי הוועדה, שיכללו את עין-גדי, קו-הגבול הועבר צפונית לסדום, וככה עין-גדי ומצדה נכללו במה שהיה עתיד להיות..."

"טוב. מספיק."

"התעייפת?"

"לא. אבל אני מוכרחה. רגע, רק אני ארוץ לעשות פיפי. רוצה לבוא איתי לראות?"

"לא. נעים לי להסתכל בינתיים על המפרץ. עוד מעט אני אהיה שם למטה, במאפיית אחדות."

"אז לפחות תשמע אותי. אני ישאיר את הדלת פתוחה ויעשה לך פיפי שלי בקול רם!"

- - -

"צוּצְקָלֶה תבוא לנגב לי? אל תפחד, זה רק מלפנים! אני צריכה שיפנקו אותי..."

- - -

"ככה זה כשאוהבים, לא? (שׁרה) דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! – עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"

- - -

לקחתי הרבה נייר רך של חוץ-לארץ, כמוהו לא מיששתי מימיי, רק אצל העשירים האלה, שלפי איכות הנייר בטח כל חיפאי מאותה תקופה מכיר אותם (בתאי-העץ של המחראות בעין-גדי, על פי בור הצואה, היתה הסניטארית של המשק תוקעת על מסמר בקיר ריבועים גזורים של עיתון, ולרקטום הצעיר שלנו לא נגרמו שום גירויי שפשוף בגלל ניגוב מחוספס בנייר מודפס כי עור בריא לא מפתח דלקות, שכך גם אמר מזכיר המשק וצבי למ"ד, רכז הקניות, הצטרף לדבריו באסיפה הכללית. ומי בכלל חשב לשטוף את התחת אחרי חירבון? לא היה לוקסוס כזה. מה, תכופף חצי תחתון ערום תחת ברז בחוץ? – לא לחינם אמרו עלינו חלוצים, היינו נח"ל, נוער חלוצי לוחם! – "עוד שוחז להבו / האוייב במבוא / נח"ל נח"ל היכונה היכון!" – גם כיום, כשאני כותב ושר את המילים האלה אני מתרגש, בא לי לבכות) – וניגבתי למטה את המשתינון שלה בעודה יושבת על האסלה ומנשקת לי את הזרוע ונאחזת בה.

"רוצָה שגם אחליף לך חיתולים?"

"לא צוּצְקֶלֶה. רק תן לי קצת מִמוֹצֵץ [כך קראה עכשיו לחליל שלי] כדי שלא אבכה..." פעתה.

ומצצה.

"די," אמרתי, "בואי חזרה למרפסת."

""אבל לא לַפְסיק..."

עברנו את הסלון כשאני הולך לאחור ומחזיק בה כדי שלא יישמט מפיה הנמר המידברי, החליל שלי, שהפך עכשיו בפיה למוצץ, ונפלנו על הכיסא-נוח.

"עכשיו סיפור גס!" תבעה ממני בשפה עצלה, "כזה מלוכלך. היה מספיק מדינה עברית..."

"גס מאוד, ציטרוס, מהפרדס במושבה, כאשר מים היו פורצים משִׁיבֶּר פתוח..."

"מָזֶה שיבר, גם גס, מלוכלך?"

"לא. זה ברז גדול, בתחתית בריכת ההשקאה, סבא היה צועק: 'יא אחמד, אחמד, רוּחְ אִל מוֹיֶיה מִן תוּחֵעס אִל בִּירְכֶּה!' – הוי אחמד, אחמד, ברחו המים מתחת לבריכה!"

"ככה דיברו? זה מלוכלך?"

"לא. דיברו: 'אִנְקַסַארָת אִל מוֹיֶיה!' נשברו המים! – אם פרצו מתעלת ההשקאה ושטפו החוצה."

"מה, אתה מדבר ערבית, צוצקלה?"

"קצת. מהילדוּת."

"אז כדאי לך למצוא [נשמע בהתפנקותה, למצוץ] שרמוטה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! עד שנתחתן! זה כלל קדוש אצלי, אז אתה תתחתן איתי, שָׁרְמוּטְקָלֶה?"

"מה פתאום ערבית? את בכלל מבינה מה שאת אומרת?"

"ככה הבנים ב'ריאלי' מדברים. מספרים בדיחות. יודעים מחירים. אז תתחתן איתי?"

"אז הם לא מבינים כלום!"

"יאללה, אל תעשה את עצמך... כדאי לך, תוכל לפתוח אותי... מה עם הסיפור הגס?"

מה לעשות? אם אספר לה, אדפוק לי את החלום לשכב עם זונה בחיפה תחתית, שחסכתי לכך מהתקציב האישי והיו איתי גם לירות אחדות שקיבלתי אש"ל מהמזכיר, ועכשיו הכול יתפקשש בגלל מלנכולי, שעשתה לי קבלת פנים, הפתעה אדירה – אבל משאירה אותי עם זֵין הנמר המידברי שלי בחוץ כמו נער מתבגר שמנשק אותה ומאונן עליה, ולא יותר.

להתחתן איתה!

לא סיפרתי שום גס וגם לא היסטורי והלכנו לישון מוקדם, מקופלים במיטה שלה, כי אני צריך באמצע הלילה לקום, ו"אם אתה באמת מוכרח להכניס אז תלך לשרמוטה על ידי הנמל בעיר התחתית איפה שהמלחים המלוחים מזיינים מכל הימים שהם התאפקו על הים."

"בטח שנתחתן," הבטחתי לפני שנרדמנו, "אני אוהב אותך, מלנכולי, הבתולים שלך משגעים אותי."

"ושכחת כבר את ג'ני?"

"מי זאת ג'ני?"

"האהובה שלך?"

פיהקתי, פיהקתי – "ואולי גם שאספר לך איך פגשתי בעין-גדי את אלוהים בסנה בוער והוא ביקש ממני סיגרייה סימון ארצט מפורט סעיד?"

פיהקתי –

ועד מהרה נרדמתי כשהאוצר חבוק בזרועותיי והתחת הקטן נם על קצה הפיפי שלי עם הטיפה השקופה והשדיים הרכים עטופים בכפות-ידיי.

כן, אני פגשתי בעין-גדי בין הסלעים את אלוהים והוא אמר לי ללכת ללמוד בירושלים...

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם בארה"ב כבר התחילו להתגעגע לתקופתו של טראמפ? – "במתקני הכליאה בארה"ב לא משתלטים על הזינוק בילדים המהגרים. יותר מ־9,400 ילדים, מהגיל הרך עד לגיל ההתבגרות, הגיעו בחודש פברואר לגבול בלי הוריהם – פי שלושה כמעט ממספרם בתקופה המקבילה בשנה שעברה. הזינוק במיספר הילדים מציב אתגר הומניטרי דחוף עבור ממשלו של הנשיא ג'ו ביידן, אשר שינה בימיו הראשונים בתפקיד את מדיניות ההגירה ופתח את שערי המדינה לילדי מהגרים. בממשל מתכוונים גם לקבל בהדרגה משפחות הבורחות מאלימות ועוני בארצותיהן במרכז אמריקה." [אתר "הארץ", 16.3].

* הדרך הבטוחה ביותר להיפטר נתניהו היא להאשים אותו בהטרדה מינית. והיום זאת לא בעייה! – "כל גבר כך, אם רק יצלח!" – [בתרגומו המופתי של שלונסקי ל"המלט": "מחר יומו של ולנטין / ולאור היום אלכה / אל מול חלון ביתך להיות / לוולנטין שלך // הוא קם וחיש מהר פתח / דלתו הנעולה / בתולה נכנסת אל חדרו / שוב לא יוצאת בתולה! // בשם אֵלים ואראלים חרפה היא וַי לי וי / כל גבר כך אם רק יצלח / זה עוול בחיי / הן לפני כן אמרת לי / היה תהיה אשתי / וכך היה לולא אויה / מיהרת לשכב איתי!"]

* אהוד היקר, אני בהחלט חושב שאורי הייטנר צודק כשהוא מתאר את כפיות הטובה של עבדאללה, מלך ירדן, ואת הרפיסות שלנו אל מול דרישותיו (צופר, נהריים), וההתגרות שלו בעניין גודלה של חבורת המאבטחים של יורש העצר הירדני בביקורו בהר הבית. ישראל יכלה לנהוג "לפי הספר", ולצמצם לירדן את מכסת מים שתהיה בדיוק לפי סעיפי הסכם השלום, אבל אנחנו מסכימים לוותר על כבודנו כמדינה כדי שישרור שקט.

הדסה מור צודקת מאוד כשהיא מאשימה את מייגן בכפיות טובה ובוולגריות – איך אפשר להאשים את הנסיך צ'ארלס בגזענות, כאשר כל העולם ראה איך הוא שילב זרועו באבירות מעודנת בידה של האם השחורה של מייגן בחתונתה?

לא ברור לי מה החיפזון לקומם את בית הכנסת שהרסו הנאצים בהמבורג – יש בכך שמינית של הבעת סליחה לפשעים שאין עליהם כפרה לעולמים. בלא ספק, חוה ליבוביץ צדקה בדבריה.

שלך,

משה גרנות

* אהוד יקר, הזוי ממש שבמאה העשרים ואחת אנשים עדיין סוגדים לבני מלוכה שדמם הכחול עובר ב"ירושה" וכל גיהוק ופיהוק משלהם זוכה לתהילה. ההתעסקות בצבע העור של מייגן וצאצאיה, והשוואתה לדיאנה שזכתה בשבחים על יופייה באחת הכתבות בגיליון 1627, וזאת בשל עורה הבהיר ככל הנראה, לעומת מייגן הכהה יותר (לטעמי לשתיהן חיוך יפהפה והן שוות ביופיין) – מצביעה על כך שהשושלת האריסטוקרטית מספקת תוכן מרתק לאדומי הדם בארץ ובעולם. אז בכל זאת אל לנו לזלזל בתרומתם זו לגלקסיית שביל החלב שלנו.

למען גילוי נאות, אני מודה שכחובבת אופנה מושבעת, אינני פוסחת על צילומי הנסיכים ובעיקר הנסיכות הלבושים תדיר במיטב המחלצות.

אירית שושני

* חיימקה שפינוזה: אהוד בן עזר, אינני יודע מדוע עשית אותי לגיבור מעשי הזימה, התועבה והפדופיליה שלך בספרך "מסעותיי עם נשים". אין לי כל קשר למסופר עליי בו, והכול כנראה מתולדות חייך ומדמיונך החולני הרצוף מעשי זימה, תועבה ובעילת קטינות. אילו היית זוכה בפרס ישראל [שכמובן לעולם לא תזכה בו כי אתה סופר נידח ישיש ופורנוגראף] – היה ראוי שתפרוש ממנו כמו שפרש יהודה משי-זהב, אשר אף ששם משפחתו המקורי שיינברגר, אין הוא לדבריו קרוב-משפחה שלך מצד סבתך לאה ראב-שיינברגר מירושלים, אשת סבך יהודה ראב.

אהוד: בראשית דרכי כסופר, לפני כ-60 שנה, הכרזתי שאני רוצה להיות סופר טוב ממדרגה שנייה ולא סופר גרוע ממדרגה ראשונה.

נדמה לי שהצלחתי בכך.

* סוף סוף אחרי כמעט 85 שנה אני זוכה ללמוד על עיר הולדתי ממקור ראשוני, מהרצאתו של עמנואל בן עזר.

בברכה,

אורי ביין

רחובות

אהוד: כפי שכבר חזרתי וכתבתי כאן, המידע המדוייק על פתח-תקווה בראשיתה נמצא אצלי מוקלד בשלושה ספרים: "התלם הראשון" [1956, 1988], זיכרונותיו של יהודה ראב, "פרשים על הירקון" [1989] על יהודה ראב, ו"ימים של לענה ודבש" סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב [1998] – ואת קובצי שלושתם אני שולח לכל דורש ומתעניין. ועליהם אפשר להוסיף גם את ספרי "ג'דע", סיפור חייו של אברהם שפירא, שומר המושבה [1993].

לצערי, למרות שאין עוד סופר עברי שכתב כל כך הרבה על המושבה, ושהוא גם נכד למייסדיה – מעולם לא הזמינו אותי בפתח-תקווה לספר על ראשיתה ותולדותיה, וכיום זה כבר לא איכפת שם לאף אחד, ואת ידיעותיהם הם שואבים בעיקר מהבלדה הבדוייה על יואל משה סלומון וחבורת רעיו, אשר המסופר בה מעולם לא התרחש.

* ארנון ראב: תודה רבה מכל עם ישראל על מפעל חיים גדול זה שאתה עורך ומפיץ. יישר כוח.

* אני שמחה לבשר לכם ששוב ניתן לרכוש בחינם בהוצאה הדיגיטלית עברית את ספר האגדות הדיגיטלי שכתבתי "פעם אחת, לפני הרבה שנים...".  הספר כולל 100 אגדות מקוריות שחיברתי בנושאים מלאכות עתיקות, צמחי בר ונוי בישראל, הים וירושלים. כל אגדה מלווה בטקסט מדעי שמתאים לאגדה ובתמונה צבעונית הממחישה את הכתוב שצילם בעלי אריה ריכטר.  

כידוע,  האגדה מחייה כל טיול ויש לה ערך רב בהקניית ערכים והקניית המידע הנרכש. לאחר ההורדה של הספר לטלפון או לטאבלט הוא זמין בכל עת הן להורים הן לילדים והן  למדריכים ולמטיילים שיכולים לשמוע את האגדה ולראות צילומים הממחישים את הנאמר.

כן אפשר לרכוש  בחינם בהוצאה זו גם את ספר העיון  "שבועות שבעת המינים" שכתבתי עם לאה סגל ז"ל ואת הספר "אלזה והגנן" הכולל סיפורים קצרים שכתבתי.

  אני תורמת את הספרים בחינם כי אני חושבת שלאגדות יש ערך רב בתרבות הטיולים ואני מקווה שאתם ובני משפחתכם תרבו להשתמש בהן.

הנה הקישורים. ואם לא נפתח, חפשו באתר עברית לפי שם הספר או הסופרת:

https://bit.ly/2HBq1oF

ספר האגדות "פעם אחת, לפני הרבה שנים..."

https://bit.ly/3jru6Jq

"שבועות ושבעת המינים בהיבט רב תחומי".

וכן: "אלזה והגנן" מבחר סיפורים קצרים מאת רותי יצחקי ריכטר.

https://www.e-vrit.co.il/Product/14720/%D7%90%D7%9C%D7%96%D7%94_%D7%95%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%9F

בתודה,

רותי יצחקי ריכטר

* ציטוט: פרעות קשות, ביזה, הכאת שוטרים בלייז', בְּבֶּלגיסטאן [בלגיה], בידי מהגרים. ואלה פעם דיברו עלינו? צפו, סרטונים בלעדיים.

פרעות קשות פרצו אתמול [14.3] בעיר השלישית בגודלה בבלגיסטאן [בלגיה], לייז', והן נמשכות גם היום [15.3]. מהגרים מוסלמיים ואפריקאיים החלו להתפרע, לבזוז חנויות ולהכות את השוטרים, שלעיתים היו חסרי אונים.  יהודים, אלה האחרונים שעוד נשארו שם: אתם עדיין שם? עוד לא הבנתם לאן זה הולך שם? [סרטון].

אלימות קשה נגד המשטרה, שפוחדת שיגידו שהיא "גזענית". תהרסו, יש לנו חשבון עם ה"בלגים". [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 15.3.2021

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

שיחה משודרת של ד"ר גיא בכור

https://youtu.be/rI6isDoIBdA

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2282 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל