פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1629 – מוגדל ליום הבחירות מחר

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בניסן תשפ"א, 22.3.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירֵי-יָם. הַצֶּדֶף. // יצחק הילמן: ברירת נתניהו // מתי דוד: הסבה פוליטית. // ישראל בר-ניר: אֲדוֹנִי הָשׁוֹפֵט, אֲדונִי הָשׁוֹפֵט // אורי הייטנר: צרור הערות 21.3.21. // עקיבא נוף: 10 סיבות ועוד אחת  בגינן אצביע – נתניהו! // ציפי שחרור: מתוך ספרה החדש "שיריפוי – כוחה המרפא של השירה". // פוצ'ו: אליעזר והחבית או החבית ואליעזר. // משה גרנות: קנאת סופרים תרבה חוכמה? // מרק גלזרמן: גליה, אין לי ברירה אלא לעלות על דוכן העדים. פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" מיום 19.3.21. // אבי גולדברג: "נ-צחון 67'". // יונתן גורל: בגן עדן. // ברוך תירוש: הידרדרות השמאל בישראל וברחבי תבל. // עקיבא נוף: הִנֵּה בָּא אָבִיב. // תקוה וינשטוק: צמח חודש ניסן: "לא רק יבש כמו צנון..." // שמעון גרובר: להיות או לחדול? // נעמן כהן: אני שונא! // אסתר ראב: האימהות של "אימהות עובדות". // אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים? כ"ג. הַבְּגִידָה. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק אחד-עשר: עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מִפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

שִׁירֵי-יָם

"אֲדֹם-הַפֵּאָה"

"אֲדֹם-הַפֵּאָה"

הוּא צֶמַח אַכְזָב  –

לְפֶתַע הוּא נָע,

רוֹעֵד בַּמַּיִם,

בְּיַרְכְּתֵי-תֵּבֵל:

עַל אִי בּוֹדֵד

בְּיָם-דְּרוֹמִי

בְּיָם שֶׁאֵינוֹ יָם

לְפֶתַע  –

הוּא אֹזֶן,

חֲצִי-אֹזֶן

זִיזִים,

רוֹטְטִים  –

גֵאוּת שַׁבְרִירִית

שְׁקוּפָה

קָמָה

מִצְטַלְצֶלֶת בַּאֲטִימוּת  –

הַלְלוּיָהּ!

*

הַצֶּדֶף

שֶׁתָּלִיתָ בְּאָזְנָהּ

הֵכִיל פְּנִינָה

קְטַנָּה

מְזַמֶּרֶת:

בְּכָל צִבְעֵי-הַקֶּשֶׁת  –

זְרוֹעֲךָ הַקָּשָׁה,

הַחַמָּה,

לָפְתָה מָתְנֶיהָ  –

הַלַּחִים הַקְּרִירִים

וּפִיךָ נִמְלָא קַשְׂקַשִּׂים

יְרֻקִּים, נוֹצְצִים

מִזְּנָבָהּ הַמָּתוֹק  –

אֲשֶׁר נָשַׁקְתָּ.

1972

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יצחק הילמן

ברירת נתניהו

קראתי בעיון את מאמרו של יעקב חיסדאי ואת חששו שממשלתו העתידית של נתניהו, עם יצליח להשיג את 61 הח"כים הנדרשים, תגביר את הקיטוב בציבור. אז מי שגרם למצב מצער זה הם דווקא מנהיגי רשימות המרכז והשמאל ולא נתניהו. הם הצהירו שלא יישבו בשום אופן בממשלה אחת עם עבריין או שלא יישבו עם המפלגות הדתיות בגלל השקפותיהן האנטי ליברליות. מכאן, שסיטואציית הקיטוב לא באה מצד נתניהו אלא דווקא מהצד שכנגד.

היחידי שלא פסל, אבל גם לא התחייב לשבת בממשלה אחת עם נתניהו – הוא נפתלי בנט. הוא הבין היטב שהאלטרנטיבה מבחינתו היא לשבת בממשלה שבראשה יעמוד יאיר לפיד, שעומד בראש הרשימה השנייה בגודלה לפי הסקרים הנוכחיים. להערכת בנט, והוא לא צריך להכריז על כך, ממשלה בראשות נתניהו טובה יותר מממשלה בראשות לפיד.

אשר לממשלה רוטציונית, לאור הניסיון המר שהיה לליכוד עם כחול לבן, נתניהו לא יסכים בשום אופן לממשלה כזאת, שתהיה למעשה ממשלת שיתוק, של אופוזיציה בתוך הממשלה ואופוזיציה שנויה מצד הכנסת. נתניהו, להערכתי, יצרף את ימינה לממשלה ויבקש שבנט ישכנע את סער להצטרף אף הוא, למרות התנגדותו לנתניהו, בנימוק שבחירות חמישיות עלולות להביא את תקוה חדשה, בדומה לכחול לבן, אל מתחת לאחוז החסימה.

מבחינת תמונת הסקרים, אם לא תהינה הפתעות, בשבוע הקרוב עד לבחירות, מספיק שאחת מחמש הרשימות של: עבודה, מרצ, כחול לבן, הדתיים הלאומיים או רשימת עבאס – לא תעבור את אחוז החסימה, כדי שתיווצר הכרעה ברורה.

הסבירות הכי גבוהה כרגע היא שהליכוד עם נתניהו מרכיבים ממשלה, רוב הציבור ישמח על כך מאוד. למרות כל המחאות נגדו, נתניהו, הוא המנהיג הכי מנוסה כרגע במדינת ישראל. הוא גם בעל ניסיון מדיני וגם ניסיון כלכלי שעולה על כל מועמד אחר. נתניהו הוכיח זאת לחלוטין בכל שנות תיפקודו כראש ממשלה ושר אוצר ובעיקר בשנתיים האחרונות עם חתימת הסכמי השלום עם המדינות הערביות והן בניהול הכלכלה בכלל ומשבר הקורונה בפרט.

נתניהו הוכיח ראיית נולד כאשר התקשר לשלושה ספקים פוטנציאליים לחיסון נגד הקורונה. בשעת מעשה איש לא ידע עדיין מי יוביל בתחרות ולכן ההחלטה על שלושה ספקים היתה מצויינת. משהתברר לנתניהו שחברת פייזר מקדימה את כל השאר, הוא שיכנע את מנהלה, לתת לישראל עדיפות וכך הוא הקדים את כל העולם בחיסון. הקדמת החיסון היא הסיבה המרכזית לבלימת המחלה. מי שהקדים היה נתניהו ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. אלמלא החלטה חכמה זו, היינו מזדנבים אחרי ארה"ב ואירופה ורושמים בישראל לא ששת אלפים מתים אלא עשרות אלפים.

רוב הכתבות הביקורתיות על נתניהו אינן במקומן. המנהיגות הכלכלית של נתניהו מוכיחה את עצמה. אלמלא נתניהו, היה מצבה של ישראל גרוע בהרבה. וכל זה קרה במסגרת ממשלת רוטציה שכמעט על כל החלטה שהוביל נתניהו טורפדה ע"י כחול לבן ושותפיה לקואליציה מבפנים.

למרות כל הקשיים, נתניהו הצליח מעל המשוער. אתן רק דוגמא אחת. באים וטוענים שגודש התחבורה בישראל הוא הגבוה ב-OECD. גודש תחבורה משמעו מיספר כלי הרכב לקילומטר כביש. כשהגודש גבוה, זה קורה בגלל אחד מהשניים: או שמיספר המכוניות גדל מהר מדי או שמיספר הקילומטרים כביש גדל לאט מדי.

במצב הכלכלי והאסטרטגי של ישראל, הממשלה עודדה את הציבור לגור בפריפריה ולהצטייד במכוניות כדי להגיע לעבודה או למרכז בקלות יחסית. בלעדי המכוניות הרבות ומערכת הרכבות שהושקע בה הון רב, איש לא היה מסוגל לגור בפרברי הערים או בפריפריה. לכן, רק טבעי הוא שמיספר המכוניות מתעצם מהר יותר מאורך הכבישים, שכידוע מחייבים כסף, תכנון וזמן. עם קצב כה מהיר של גידול במיספר המכוניות, לא ניתן היה להדביק את הקצב בסלילת כבישים. היום כמעט לכל משפחה יש מכונית ולמשפחות רבות יש גם שתיים ומעלה. אין מכונית, משמעה ירידה ברמת החיים. יכלו להטיל מיסים עוד יותר גבוהים גם על המכוניות וגם על הדלק ועל ידי כך להוריד את הגודש. אם זה מה שהיו  עושים, הציבור היה מאוד מתוסכל ואיש לא היה מסכים לכך.

אביא עוד דוגמא. רוב מדינות ה-OECD מוציאות על ביטחון, באחוזי תקציב, הרבה פחות מישראל. אם לא היינו במצב הביטחוני הנתון, יכולנו להשקיע הרבה יותר בתשתיות, בחינוך, בבריאות וברווחה. אז קל מאוד לבקר ולהשמיץ.

דוגמא אחרת להפצת שקרים היא סיפור התקציב. טוענים כל הזמן ש"אין תקציב", וזה שקר אחד גדול. אין תקציב שהוא מעודכן ל-2020 ול-2021, אבל מכאן ועד מצב של "אין תקציב" המרחק רב מאוד. הרי ללא תקציב לא היתה מערכת בריאות, לא חינוך, לא צבא ולא משטרה, אז איך אפשר לדבר כאלה שטויות?

מי שחושב אחרת, לא מבין את מצבה של המדינה. לצעוק "נכשלתם" קל מאוד. לשפר ולתקן הרבה יותר מסובך. להערכתי, מדינת ישראל בהנהגת נתניהו הגיעה להישגים אדירים ותמשיך כך גם בעתיד בהנהגתו.

יצחק הילמן

* * *

אהוד: שלא כמו ערב מערכות בחירות קודמות – אנחנו נמצאים כיום (אולי בזכות נתניהו רק-לא-ביבי?) – בתקופה כל כך רגועה (כביכול) מבחינה ביטחונית, שהנושא המעסיק במיוחד את כותרות העיתונים הוא היחסים בין עמוס עוז זצ"ל לבין אחת מבנותיו.

אני מצביע מחר עבור נתניהו!

* * *

מתי דוד

הסבה פוליטית

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 18.3.2021

כך חולפת התהילה של מפלגה היסטורית שאיבדה את דרכה, בגלל כישלון מנהיגותה, ומדיניותה שהפכה למשלט פופוליטי חצי עזוב שעליו התנחלה הפזורה של השמאל המיואש.

"עוז לתמורה בטרם פורענות"

זו היתה כותרת מאמרו של אחד ממנהיגי מפלגת העבודה לפני שנים רבות [יצחק בן אהרון, 1963]. כותרת זו תואמת היטב את מצבה האמיתי של המפלגה בשנים האחרונות.

הפורענות התחוללה במפלגה כבר מזמן, מאחר שלהנהגה לא היתה התבונה למנוע אותה על-ידי הינתקות מהשמאל המדיני והאידאולוגי המיושן. המנהיגות נכשלה פוליטית ומדינית והמשיכה למחזר אמונות וסיסמאות שהובילו את המפלגה ההיסטורית מכישלון לכישלון עד לסף סכנת היעלמות.

מירב ומראענה בצמרת העבודה "החדשה"

צמד פוליטי בצמרת מפלגה שעברה הסבה פוליטית, ממפלגה ציונית מרכזית למפלגה שמאלנית שולית, שיש בה כיום פוסט ציונים, אנטי ציונים, ונותרו בה עדיין גם ותיקים. כך חולפת התהילה של מפלגה היסטורית שאיבדה את דרכה, בגלל כשלון מנהיגותה ומדיניותה שהפכה למשלט פופוליטי חצי עזוב שעליו התנחלה הפזורה של השמאל המיואש. כך חולפת התהילה של מפלגה שסימנה הייתה בעבר "אמת". כיום האמת הזו מצויה בסכנה קיומית.

אביסתאם מראענה מועמדת מס' 7 ברשימת העבודה

היא מסיתה פלשתינית ישראלית שהעלילה ופגעה בחיילי צהל, בניצולי השואה, ביום הזיכרון, בציונות ובמדינת ישראל. היא הגדירה את מלחמת העצמאות שלנו במילים אלה: "אונס קבוצתי שבוצע בידי בריונים"! עוד כמה ציטטות של דעותיה מתוך שלל דברי ההסתה שלה – "אני לא מצייתת לחוקי הפשיזם של הכנסת."

"היטלר היה מפהק בקברו בגלל... כנופיה יושבת בשלטון וממשיכה במלוא המרץ והבריונות בשם אידאולוגיה דתית גזענית"!

המועמדת הזו של העבודה היתה בעבר חברת מרצ, הצביעה בעבר למפלגה המשותפת, וחברת "בצלם" (אנטי ישראל). היא לא התחרטה ולא ביקשה חנינה ציבורית על דבריה רק "התנצלה" בבג"ץ. התנצלות עלובה ושקרית רק לצורך הכשר להיות מועמדת בבחירות מטעם העבודה.

6269 מצביעי מפלגת העבודה תמכו במראענה המסיתה

זה מספר התומכים בה בפרימריס במפלגה על-ידי אלפי מתפקדים שמאלנים חדשים שגויסו מבחוץ בחסותה ובעידודה של מרב מיכאלי ,המנהיגה החדשה. בושה וחרפה לתומכיה. כתם וביזוי למפלגה ולחבריה שהתייאשו ממנה ופרשו.

מתי דוד

* * *

ישראל בר-ניר

אֲדוֹנִי הָשׁוֹפֵט, אֲדונִי הָשׁוֹפֵט

(מאמר רביעי בסדרת המאמרים על מערכת המשפט)

אחרי אלפיים שנות גלות, שנות סבל, קיפוח, אפלייה, רדיפות ופוגרומים, עם ישראל זכה להגשים חלום דורות – לשוב למולדתו ההיסטורית ולהקים בה מדינה משלו. זה היה אירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. ההישג הזה לא בא בקלות, הוא לא ניתן על מגש של כסף. נדרשה מלחמה עקובה מדם, מלחמה בה נפלו אלפי קורבנות, על מנת להפוך את החלום למציאות. עם תום המלחמה, רווחה האמונה שנגמר הסיוט, שהעם הגיע אל המנוחה והנחלה. ושבביתו הלאומי, הוא יוכל לנהל את חייו באופן עצמאי וללא חשש. אבל אז מתגלה שחורשי רע נמצאים גם בתוך הבית,  מסתתרים מאחורי הקיר, והסכנה הנשקפת מהם אינה פחותה מזו של אויבים מבחוץ. 

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי, וּפְגָעוֹ הַדֹּב; וּבָא הַבַּיִת, וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר, וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ.

(עמוס ה', י"ט)

במקום מבוא

עשרת הדברות, הבסיס המשפטי למערכות החוקים בכל המשטרים הדמוקרטיים בעולם המערבי, נחקקו על לוחות אבן. התשתית המשפטית של מערכת החוק בישראל, לעומת זאת, נראית כאילו עשו אותה מפלסטלינה ולא מאבן. 

פלסטלינה אפשר ללוש, פלסטלינה אפשר לעצב, פלסטלינה היא כחומר ביד היוצר, מפלסטלינה אפשר ליצור שפע של צורות – אפילו כאלו שאינן קיימות במציאות, צורות מתאימות לכל מצב שיכול לעלות על הדעת. בקיצור, מערכת חוקים הכתובה על פלסטלינה היא בבחינת צ'ק פתוח לכתיבת כתבי אישום נגד כל אחד, בגין כל מעשה שהוא.    

אקדים במספר מלים על הנושא הממלא את הכותרות בימים אלה – משפטו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. 

"נפל פגם בהתנהלות היועמ"ש" – קבעו שלושת השופטים העומדים לדון במשפט. (Ynet, 24 בפברואר, 2021). כלא משפטן, נוסח ההודעה הזאת נשמע מוזר. ברור שמשהו לא בסדר. אבל מה? למה לא להביא לידיעת הציבור מה קרה? מאחורי המושג "פגם" מסתתר מיגוון כמעט אין סופי של תקלות, שיבושים וכשלים. קשה להתעלם מהאפשרות שהשימוש במושג שאין לו הגדרה משפטית ברורה נועד להקל בחומרה של מה שאירע.

יתרה מזאת, ההתייחסות ל"פגם" בלשון יחיד מטעה. לדברי נציב תלונות הציבור, השופט בדימוס דוד רוזן, התנהלות החקירה בהקשר למשפטו של ראש הממשלה, "אפופה ענן מכביד שראוי לפרקליטות לעשות כל שבידה להסירו בהקדם".  (Ynet, 7 במרץ, 2021).

"ענן מכביד" – שוב מושג בעל משמעות מעורפלת שמתאים יותר ליצירה ספרותית מאשר למסמך משפטי בו לדיוק בניסוח יש חשיבות. 

בחינה של העובדות מלמדת שלא מדובר במקרה בודד, אלא בשיטה. לאביחי מנדלבליט, היועמ"ש הנוכחי, יש רקורד. בעת תהליך מינויו לתפקיד היועמ"ש, יהודה וינשטיין, היועמ"ש שקדם לו, קבע ש"נפל פגם בהתנהלותו של מנדלבליט," והתנגד למינוי. מה הוא "הפגם"? לא ברור, זה קבור בגנזך של הפרקליטות, מוגן ע"י צו איסור פרסום, שלא תראה אותו חס וחלילה עינא בישא.       

בסגנון הספרותי האהוב כל כך על השופטים, יהיה נכון לאמר שמנדלבליט, מי שעומד בראש מערכת אכיפת החוק בישראל, הוא אדם שצובר פגמים כֶּאסֹף בֵּיצִים עזוּבוֹת (ישעיהו י', י"ד).

מה הסיבה שהשופטים (מניתי כאן ארבעה, אבל יש יותר) משתמשים בסגנון כל כך פושר לתיאור אירוע שהוא בפוטנציה חמור ביותר. מה מונע מהם לקרוא לילד בשמו על מנת להביא לידיעת הציבור מה באמת קרה? אחרי ככלות הכל מדובר באירוע חסר תקדים, אולי המשפט החמור ביותר בתולדות המדינה. ממה השופטים מפחדים?

ואכן יש להם ממה לפחד.   

בוועידת המשפט התשיעית של לשכת עורכי הדין, נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, מרים נאור אמרה את הדברים הבאים: "משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא גם משפטו של מנדלבליט.״ ("מעריב", 3 בספטמבר, 2020). נאור נמנעה מלהוסיף את הסיפא של פרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן – "ודי לחכימא," אבל לא צריך דמיון עשיר כדי להבין למה כיוונו דבריה. השאלה איך שופטת במעמדה של מרים נאור מרשה לעצמה להפר את כללי הסוב-יודיצה, ולהתבטא בפומבי בצורה כזאת על משפט שנמצא בהליכים, היא נושא לדיון נפרד, אבל דבריה היו איום ברור על השופטים במשפט. 

לסיום הקטע, מיספר מילים על תהליך המינוי של היועמ"ש.  חל מ-1997, זמן קצר אחרי שנתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה, תהליך מינוי היועמ"ש הופקע מידי הממשלה.  הוחלט שיש להקים "ועדת איתור" שתאתר מועמדים מתאימים לתפקיד. לכאורה זה נועד למנוע מינוי של מועמדים הנגועים ב"פוליטיזציה". בפועל זה היה רק החלפה של פוליטיזציה אחת בפוליטיזציה אחרת. הוועדה אמורה לאתר מיספר מועמדים (בדרך כלל לפחות שלושה) שמתוכם על הממשלה לבחור אחד. הממשלה, ראש הממשלה ושר המשפטים חייבים לבחור אחד מהמועמדים שהוועדה איתרה. הם אינם רשאים להציע מועמד משלהם. איך שהוא, באורח פלא, הוועדה אף פעם איננה מצליחה לאתר יותר ממועמד אחד, כך שוועדת האיתור היא למעשה וועדת מינוי. הממשלה חייבת לקבל את המועמד שהוועדה בוחרת, גם אם הוא לא נראה לה. 

מנדלבליט, כמו יועמ"שים קודמים, עבר את התהליך הזה.  מינויו אושר למרות "פגם שנפל  בהתנהלותו." מסתבר שהוועדה בדקה את הכול – את נטיותיו הפוליטיות, את הרקורד הצבאי שלו, את הרקורד שלו כמזכיר הממשלה את הרקורד שלו בתפקידים אחרים אותם הוא מילא, אבל הוועדה לא בדקה דבר אחד – את כישוריו כמשפטן.  התוצאה – בראש המערכת עומד היום אדם שבנוסף להיותו עתיר פגמים, הוא כישלון משפטי. כתב האישום שהא הגיש נגד ראש הממשלה התגלה כמסמך חסר תוכן, חסר חומר ראייתי משמעותי, "יער ללא עצים," כך הגדירו אותו שלושת שופטיו של נתניהו.       

אפשר ללמוד על הדרך בה תפקיד היועמ"ש בישראל הגיע למעמדו היום, בספרו של פרופ' דניאל פרידמן, "קץ התמימות: משפט ושלטון בישראל", הוצאת ידיעות ספרים, 2019.

פרק ראשון

הוֹ, מָה סְבוּכָה הָרֶשֶׁת שֶׁאָנוּ טוֹוִים, כָּאָשֶׁר לְשָׁקֵר אָנוּ מַתְחִילְים

כותרת הפרק לקוחה מפואמה שכתב הסופר האנגלי, וולטר סקוט, בראשית המאה ה-19. הכניסה לעולם השקר היא כמו נפילה לביצה של חול טובעני (Quicksands). ככל שהטובע מתאמץ להיחלץ הוא שוקע יותר עמוק בבוץ ומסתבך בשקרים נוספים. 

א. סיפור התיקים התפורים הוא דוגמא לביצת השקר בתוכה שקועה מערכת המשפט הישראלית. בוקר וערב אנו שומעים מפיהם של גדולי מערכת המשפט ש"במדינת ישראל לא תופרים תיקים." שופטים בכל הרמות – פעילים ושופטים לשעבר, שרי משפטים בהווה ובעבר, יועמ"שים ופרקליטי מדינה לדורותיהם, פוליטיקאים בעלי עניין וכן שורה ארוכה של "מומחים" למשפט מהתקשורת. למעט חריגים בודדים שמיספרם עולה בקושי על מיספר האצבעות ביד אחת, כולם נוטלים חלק בהצגה הזאת.  

זו ממש תופעה שנשגב מבינת אנוש להבין אותה. אנשים מכובדים מכל שכבות הציבור, מיטב האינטלקטואליה "הנאורה" במדינה, עומדים בפני קהל, או מופיעים בטלוויזיה, ומצהירים בריש גלי "לא תופרים תיקים." הם יודעים שאין אפילו מילה אחת של אמת בדבריהם, אבל זה לא מונע מהם לשקר לציבור במצח נחושה. סיפוריהם של נשיא המדינה, ראובן ריבלין. של גיבור ישראל, אביגדור קהלני. ואפילו זה של היועמ"ש הנוכחי, אביחי מנדלבליט, שהאשים את עוזריו בפרקליטות שהם תפרו לו תיק – אינם סוד. שלא לדבר על דמויות ציבוריות מהעבר כמו שר המשפטים המנוח יעקב נאמן והרמטכ"ל המנוח רפול. לאלה יש להוסיף רשימה ארוכה של מקרים שלא הגיעו לכותרות, המפורטים בספרו של פרופ' פרידמן שהוזכר לעיל.

כך עובדת תיאורית השקר הגדול של יוסף גבלס, מי שכיהן כשר התעמולה בגרמניה הנאצית – כאשר אתה חוזר על שקר הרבה פעמים, אנשים מתחילים להאמין לך. סיפור התיקים התפורים מלמד שהתיאוריה הזאת עובדת גם כלפי פנים – כאשר אתה חוזר על שקר הרבה פעמים, אתה מתחיל להאמין לו בעצמך. הדבר הכי מטריד בסיפור הזה היא העובדה שמעולם, ואני מדגיש מעולם, אף אחד בפרקליטות לא נענש בצורה כלשהי על חלקו בתפירת תיק. אף אחד לא הועמד לדין, אף אחד לא ננזף, לאף אחד לא נרשמה הערה משמעתית בתיקו, אף אחד לא הודח. שום כלום. אפילו לא התנצלו בפני הקורבן, שלא לדבר על פיצוי כלשהו על הנזק שנגרם לו. כל המעורבים בתפירת תיקים המשיכו כאילו מאום לא קרה.  בהרבה מקרים הם אף זכו לקידום.

ב. היועמ"ש נאם בכינוס העמותה למשפט ציבורי ב-28 בינואר, 2021

(https://www.news1.co.il/Archive/004-D-146126-00.html).

 מאחר ואכמ"ל (ואין כאן מקום להאריך), אסתפק בעיקרי דבריו של מנדלבליט. הרעיון העובר כחוט השני בדברי היועמ"ש הוא – לפני שהוא דורש מהאזרח לקיים את החוק, על השלטון לקיים את החוק בעצמו, ולא לנהוג כאילו הוא מעל לחוק. לדברי מנדלבליט "כל שלטון שמחובתו לעמוד על מילוי החוק ע"י האזרח, צריך קודם כל לשמש דוגמא למילוי החוק ע"י עצמו. החוק נוצר ע"י המחוקק כדי שלפיו תנהג המדינה, ואין השלטון יכול לדרוש לעצמו מעמד מיוחד כאילו הוא הינו מעל החוק."

"שלטון", "מדינה" – מה שהוא חסר כאן – "לקונה" בשפתם של המשפטנים. מה שחסר זה החוק נוצר ע"י המחוקק גם כדי שלפיו ינהגו היועמ"ש ועוזריו בפרקליטות. החסר הזה הוא לֹא בִּכְדִי. יש לו סיבה, סיבה פשוטה – בספר החוקים של מדינת ישראל אין חוק המגדיר את תפקידו, מעמדו וסמכויותיו של היועמ"ש ושל החוסים בצילו בפרקליטות.

לדעתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת, לא משום שהיועמ"ש אומר את זה, אלא "משום שהחוק אומר את זה ומשום שבית המשפט העליון אמר את זה." (הרצאה בכנס של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", ב-28 באוקטובר, וראיון ברשת הטלוויזיה "כאן" ב-29 באוקטובר, 2020). 

שתי הקביעות האלו של אהרון ברק אינן אמת. 

בכנסת, הגוף היחיד המוסמך לחוקק חוקים במדינת ישראל, מעולם לא התקבל חוק כזה.  אדרבא, שורה של יוזמות לחוקק חוק כזה נדחו באופן נחרץ ע"י המערכת המשפטית בתואנה שזו תהיה "פגיעה בשלטון החוק".  אין גם אף פסיקה של בית המשפט העליון האומרת, אפילו לא במרומז, את מה שברק טוען. זו היתה דעתו של אהרון ברק בעת שכיהן כנשיא בית המשפט העליון (אמירת אגב של בית המשפט – אני נעזר כאן בהתבטאותה של אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון הנוכחית). אחרי קרוב ל-30 שנות כהונה כשופט בבית המשפט העליון, אהרון ברק מתקשה להבחין בין ברק האיש, לבין הגוף בראשו הוא עמד. אבל זה עדיין לא הופך את דעתו של ברק ליותר מגחמה אישית.

התוצאה המעשית היא שהיועמ"ש חופשי לעשות כל מה שעולה על דעתו ואין מי שיכול למנוע זאת ממנו.  כמו שנאמר  במקרא – יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ (בראשית ט"ז, י"ב).  

הערת אגב, במקרא נאמר גם הוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, אבל לטעמי עדיפה הגדרה שנתן הרמב"ן – "נבל ברשות התורה": אדם המקפיד על קיום מצוות התורה מבחינה פורמלית, אך התנהלותו סותרת את רוח התורה וזרה לכוונתהּ. אדם שעושה מעשי נבלה, ומשתמש בלשון החוק כעלה תאנה מוסרי. 

עד כמה שזה נשמע אבסורדי, היועמ"ש יונק את סמכויותיו [הבלתי מוגבלות] מהעובדה שאין לו סמכויות. יתרה מזאת, הוא לא חייב לנמק את מעשיו ואת החלטותיו, והוא לא נושא בכל אחריות לתוצאות של התנהלותו.

 לא ידוע לי על אף משטר דמוקרטי בעולם בו קיים מצב כזה.

דו-שיח עם היועמ"ש מתנהל כמו בסיפור לילדים עליסה בארץ המראות מאת לואיס קרול, בו את היועמ"ש מייצגת דמות בשם המפטי דמפטי:

"כשאני משתמש במילה," אומר היועמ"ש, בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן אותו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר."

"השאלה היא," אמרה עליסה, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים."

"השאלה היא," אומר היועמ"ש, "מי כאן האדון – זה הכול."

להלן דוגמא להתבטאות כזאת של היועמ"ש מנדלבליט, ביחס לכתב האישום שהוא הגיש נגד ראש הממשלה נתניהו. הדברים נאמרו מעל במה תקשורתית צנועה, כמעט מתחת לרדאר, במה שמעטים בציבור הרחב בכלל יודעים על קיומה – היומון החרדי 'המבשר' (מיום 18 בדצמבר 2020).  לשאלת המראיין האם לדעתו קיים סיכוי שבית המשפט יזכה את נתניהו משיב מנדלבליט כדלהלן:

"לא סביר שזה יקרה. בית המשפט לא יסטה מהפרשנות שנתתי לעובדות בתיקי נתניהו." 

בלי משים, מנדלבליט מגלה כאן שהחלטתו להגיש את כתב האישום נגד נתניהו בינואר 2020 לא התבססה על ראיות – "עובדות" בלשונו – כפי שהוא טען בעת שהוא בישר לציבור על החלטתו זאת, אלא על "פרשנות" של העובדות. דברים אלה הם בניגוד מוחלט למה שהוא אמר בעת הודעתו על ההחלטה להגיש כתב האישום. 

מעניין לדעת מדוע מנדלבליט הסתיר מהציבור, בעת הגשת כתב האישום, שכתב האישום מבוסס על פרשנות ולא על עובדות.

ברור מהנאמר, שכמו המפטי דמפטי בסיפור של עליסה, לדעתו של היועמ"ש אין זכות קיום לפרשנות אחרת, השונה מזו שלו. אין לו ספק שפרשנותו מחייבת את בית המשפט, ובית המשפט אינו רשאי לפסוק אחרת.

זה לא סוף הסיפור. היועמ"ש מנצל לעיתים קרובות את חופש הפעולה שהוא נטל לעצמו בשל היעדר חוק המגדיר את סמכויותיו, על מנת להפר חוקים שלא נראים לו, כולל חוקי יסוד.

דוגמא – חקירות נתניהו.  חוק יסוד הממשלה קובע שאין לנהל חקירה נגד ראש הממשלה בלי לקבל את אישורו של היועמ"ש, החקירות נגד נתניהו התנהלו ללא אישור כזה.

מנדלבליט יודע טוב את הנאמר בחוק, אבל זה לא מנע ממנו להתעלם מדרישות החוק. כפי שראינו לעיל, בהיעדר חוק המגדיר את סמכויותיו, הוא מחליט לבד מה הן סמכויותיו, ובין השאר הוא נוטל לעצמו את הסמכות להפר חוקים שלא נראים לו. 

זו לא היתה תקלה טכנית,  זה גם לא היה פיקשוש פרוצדורלי. זו היתה הפרה בוטה של החוק (חוק יסוד במקרה הנוכחי). למעשה זו היתה התגרות בבית המשפט בנוסח "אני אחליט בעצמי מה מותר לי, ונראה אתכם מעיזים לחלוק עליי."  

על שאלת השופטים אם ומתי ניתן אישור לפתוח בחקירה, התשובה הראשונה של הפרקליטות היתה שאין צורך להציג את האישור.  כשהשופטים התעקשו לקבל תשובה בכל זאת, הפרקליטות סיפקה מסמכים מושחרים שלא ניתן להבין מה בדיוק יש בהם או, למען הדיוק, מה אין בהם.  בסופו של דבר הפרקליטות אמרה שהאישור ניתן בעל פה.  כלל ידוע הוא שהסכם, חוזה, וכל אישור אחר בע"פ אינם שווים את הניר עליו הם כתובים.      

כל צמרת הפרקליטות עסקה שבוע ימים (!) בשאלה איך לשכנע את בית המשפט בקיומו של אישור שלא היה ולא נברא. גישת האֲנִי וְאַפְסִי עוֹד (צפניה ב', ט"ו) של מנדלבליט היא נורמה במסדרונות הפרקליטות.  אולי לא כולם שלמים איתה, אבל אף אחד לא מעז להתבטא נגדה. 

דינה זילבר, מי שסיימה לפני מיספר שבועות את תפקידה כמשנה ליועמ"ש, כתבה ספר "בשם החוק, הביורוקרטיה כפוליטיקה."  הספר הזה הוא חומר קריאה מאלף.  בין השאר, היא מתארת את "העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה." והיא מוסיפה "חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים, תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי." דברים כדרבונות. דברים המדברים בעד עצמם. 

בהשאלה מהמחזה המלט של שייקספיר, "מה שהוא רקוב בממלכת הפרקליטות."

הערה לסיום, האספסוף המפגין מדי שבוע מול מעונו של ראש הממשלה, וקורא להדחתו בסיסמה "רק לא ביבי," טוען שהם "מגינים על הדמוקרטיה" מפני ה"סכנה" של שלטון ממושך מדי (לדעתם).  הסכנה האמיתית למשטר דמוקרטי היא לא משלטון ממושך של נבחרי ציבור – הכנסת והממשלה, אלא משלטון של ממונים הפועלים במסגרת סמכויות בלתי מוגבלות שהם נטלו לעצמם – כמו הפרקליטות, השופטים והדרג הפקידותי. את הראשונים אפשר תמיד להחליף.  כל מה שנדרש זה לשכנע מספיק בוחרים בצורך להחלפה.

עם האחרונים אנחנו תקועים לנצח. 

ישראל בר-ניר

* * *

אם נתניהו ינצח מחר בבחירות

זה יהיה גם בזכות הצבעתו הדמוקרטית

של מרבית הציבור הישראלי

שנקעה נפשו מהפגנות האספסוף הנאור

בבלפור ובשאר מוקדי ההתגודדות נגד נתניהו

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 21.3.21

* סרבנות חיסונים במערכת החינוך – אחת הסוגיות המטרידות ביותר במאבק בקורונה, היא ריבוי סרבני חיסונים דווקא בצוותים חינוכיים. עובדה זו מטרידה משלוש סיבות:

א. כי הציפייה מאנשים שבחרו בחינוך כדרך חיים היא להעמיד את טובת תלמידיהם על ראש שמחתם. מזעזע שאנשי חינוך מסכנים במודע את הילדים.

ב. כי הציפייה מאנשים שבחרו בחינוך היא להיות דוגמה ומופת של ערכי הערבות ההדדית והסולידריות החברתית. מה רחוק יותר מערכים אלה מאי התחסנות?

ג. כי הציפייה מאנשים שבחרו בחינוך היא להנחיל בקרב התלמידים את ההערכה למדע והאמונה במדע, ומטריד מאוד שדווקא אנשי חינוך שומעים לכל מיני רופאי אליל, מכחישי מדע, קונספירטורים ושרלטנים, שעה שהעובדות המדעיות על הצלחת החיסון כל כך ברורות. זה לא שונה ממורה שמאמין שכדור הארץ הוא שטוח.

אני מקווה שתהיה חקיקה המחייבת עובדי חינוך המסרבים להתחסן להציג בכל יומיים בדיקה שלילית.

* לשם כך קיים בית משפט עליון – מי שטוענים שבג"ץ חרג מתפקידו ומסמכותו בהחלטתו לבטל את המגבלות על נתב"ג – אין להם מושג מהו תפקידה של הרשות השופטת במדינה דמוקרטית ומהי הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. בית המשפט העליון קיים בדיוק לצורך החלטות כאלה. החלטה זו אינה מבטאת אקטיביזם שיפוטי. אין כאן דיון על חוק של הכנסת. אין כאן התערבות בנושאי מדיניות חוץ וביטחון או מדיניות כלכלית. יש כאן החלטה בסוגיה של זכויות האזרח.

אין ספק שחופש התנועה, הזכות לצאת מהארץ ובוודאי לחזור הביתה, היא זכות בסיסית. ולכן, אין ספק שאזרח שזכותו נפגעה – המקום שבו הוא יכול לבקש סעד הוא בית המשפט העליון. אם אין לבית המשפט העליון סמכות להבטיח את זכויותיו, משמעות הדבר היא שהרשות המבצעת רשאית גם באופן שרירותי לא לאפשר לאזרחים להיכנס למדינה או לצאת ממנה. סמכות כזאת לממשלה אינה דמוקרטית. כוח כזה בידי הרשות המבצעת אינו יכול להיות בלתי מרוסן וללא ביקורת שיפוטית. חובתו של בית המשפט לדון בשאלה זו ולקבל החלטה.

אין בכל שכתבתי עד כה כדי לטעון שההחלטה נכונה. אפשר לחלוק על החלטות בית המשפט. אין אף אדם, אף גורם ואף רשות שחפים מטעויות. אפשר לבקר את ההחלטה, אפשר לתקוף אותה, אבל לא את עצם סמכותו של בית המשפט לקבל אותה.

יש סיבות טובות להתנגד להחלטה. בראש ובראשונה, העובדה שהפגיעה בזכויות האזרח נעשתה למען תכלית ראויה – בריאות הציבור. שנית, כי אנו נמצאים בעיצומה של מגפה, מדובר בצעדים שנועדו למנוע חדירת וריאנטים חדשים ולכן זו החלטה מידתית. שלישית, כיוון שכניסה בלתי מוגבלת של אנשים למדינה ופוטנציאל ההדבקה הכרוך בה, עלולים להביא לפגיעה קשה יותר בזכויות האזרח – הזכות לבריאות ואף לחיים. רביעית, כי משרד הבריאות אמון על בריאות הציבור, הוא מוביל את המאבק בקורונה, ויש לכבד את עמדתו המקצועית.

יש גם סיבות טובות לתמוך בהחלטה. ראשית, כיוון שהמגבלות על נתב"ג שנויות במחלוקת בין גורמי המקצוע. למשל, פרופ' גמזו, הפרוייקטור לשעבר, מתנגד להן. שנית, כיוון שבזכות החיסונים אנחנו נמצאים היום במציאות החדשה שמחייבת ניהול סיכונים ליברלי יותר, ולכן המגבלות אינן מידתיות. שלישית, כיוון שעם כל הכבוד לדרג המקצועי במשרד הבריאות, הוא אינו פוסק יחיד וכפי שהממשלה והכנסת אינן חותמת גומי שלו, כך גם בית המשפט.

בקיצור, אין ספק שבית המשפט לא חרג מסמכותו ומתפקידו. יש ספק אם הוא קיבל את ההחלטה הנכונה. השאלה האם ההחלטה נכונה, היא בתחום המילה שנחשבת גסה בפי הפופוליזם האנטי-משפטי: מידתיות. אני מתלבט האם ההחלטה נכונה, אך יש שיקול אחד שבזכותו אני מצדיק אותה – העובדה שאנו נמצאים פחות משבוע לפני הבחירות, ויש להבטיח שכל אזרח יוכל לחזור למדינה כדי שיוכל לממש את זכותו הדמוקרטית להצביע.

ההחלטה מאוזנת בחובת הבידוד והצמיד האלקטרוני.

* א-לה טראמפ – יאיר נתניהו, המעי הגס של המשפחה והצינור שדרכו רוה"מ מעביר את מסריו הרעילים, ונער השליחויות של נתניהו יריב לוין, הפרוייקטור של נתניהו למחיקת הרשות המחוקקת, כבר מטפטפים מסרים רעילים ושקריים נגד ועדת הבחירות המרכזית. האם הם מכשירים את הקרקע למהלך א-לה טראמפ למקרה שיפסידו בבחירות?

* חסיד שוטה – כחסיד שוטה של נתניהו, אהוד בן עזר אינו יכול אפילו לדמיין תמיכה במנהיג בלי להיות חסיד שוטה שלו. בן עזר סונט בי על שהתאכזבתי מיעלון ומבטיח לי שאתאכזב מגדעון סער. ייתכן. מה שבטוח הוא שבן עזר לא יתאכזב מנתניהו. למה? כי הוא חסיד שוטה. ככזה, הוא יאמר אמן על כל מעשה ועל כל אמירה של נתניהו, בלי טיפת ביקורת. כי אצל חסידים שוטים ביקורת היא כפירה.

* הבחירה בקואליציה עם החרדים – אהוד בן עזר טוען שהמצביעים ל"מפלגות רק לא נתניהו" הם האשמים בכך שנתניהו ייאלץ להקים ממשלה שתסתמך על החרדים הקיצונים. אני רוצה להזכיר לבן עזר, שאך לפני שנה כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה הקימו קואליציה עם נתניהו. הוא לא היה תלוי בחרדים. כיוון שהקמת הממשלה היתה תרגיל הונאה של נתניהו והוא לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם הקואליציוני, הוא שמר על התלות בחרדים בדיוק כפי שהיתה קודם. יתר על כן, הוא גרם לנזקים חמורים ביותר במאבק בקורונה, בשל תלות זו; הוא מזמז במשך חודשים את הפעלת תוכנית הרמזור ואיפשר להחליט עליה כאשר כבר היה מאוחר מדי וכך גרר את ישראל לסגר שני ושלישי, שאולי ניתן היה למנוע אותם. הוא לא אכף את הסגר ואת סגירת מוסדות החינוך במגזר החרדי. הוא מזמז ומסמס במשך חודשים את חוק הקנסות ולבסוף נאלץ לאשר חוק קנסות מגוחך ועלוב – כל זאת רק כדי לא לאכוף את החוק במגזר החרדי.

כדאי לזכור, שנתניהו מנע ממשלת אחדות לאומית אחרי הסיבוב השני, בשל התעקשותו לקיים מו"מ מטעם ה"בלוק", כלומר מו"מ שבו הליכוד מייצג מלכתחילה גם את המפלגות החרדיות.

אז מה אב"ע מציע? שמפלגות שייעודן לחולל שינוי יחתמו שוב על הסכם קואליציוני עם מפר ההסכמים הסדרתי שיעקוץ אותן? הרי לחתימת ידו ולמילתו של נתניהו אין ערך ולו כקליפת השום. וזאת לשם מה? כדי שכביכול נתניהו לא יהיה תלוי בחרדים, למרות שנתניהו הוכיח שזאת אשלייה?

[אהוד: אין ספק. אתה צודק. אני "חסיד שוטה" של נתניהו – מפני שהוא אשם בעלייה התלולה של מיספר הנדבקים, ב"נזקים חמורים ביותר," כדבריך, במאבק הישראלי בקורונה, בכישלון של אספקת החיסונים [מקום אחרון בעולם!]  – והוא "אפילו גרר את ישראל לסגר שני ושלישי"! – תגיד, אתה שפוי? אתה לא מרגיש שאתה עושה צחוק מעצמך? השלג עלה לך לראש?]

* הכהניסט השלישי – אם חלילה הכהניסטים ועוזריהם יכנסו לכנסת, כפי שמאיימים הסקרים, בן גביר יהיה הכהניסט השלישי שמזהם את בית הנבחרים שלנו. אולם הפעם זה יהיה חמור מבעבר. הכהניסט הראשון בכנסת היה אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, בכנסת ה-11 (1984). בחירתו התקבלה בזעזוע כבד בקרב הציבור הרחב. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס בקרב כל סיעות הכנסת וכל חברי הכנסת. איש לא העלה על דעתו לנהל עימו מו"מ קואליציוני. הנשיא לא העלה על דעתו להזמין אותו להתייעצויות. כל סיעות הבית החרימו אותו וכאשר עלה לדוכן הנואמים כולם, ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, קמו כאיש אחד ועזבו את האולם. כל סיעות הבית תמכו בחוק נגד הגזענות שחסם את אפשרותו להתמודד.

השני היה האיש הרע הזה, מיכאל בן ארי. הוא נבחר לכנסת ה-18 (2009) במסגרת האיחוד הלאומי אך פרש ממנה. לאורך כל התקופה הוא היה באופוזיציה.

בן גביר עלול להיות חבר בקואליציה, אולי אפילו שר בממשלת ישראל, אוי לחרפה. הוא עלול להיות האצבע ה-61 שקיומה של הממשלה יהיה תלוי ברצונו הרע. אם זה יקרה, חלילה, יהיה זה כתם על מדינת ישראל ועל העם היהודי.

* מסלף את חוק הלאום – בראיון לעיתון "כל אל ערב" הסביר נתניהו שחוק הלאום לא מיועד נגד ערביי ישראל, אלא נגד סכנת המהגרים מאפריקה. מדהים עד כמה האיש חסר המעצורים הזה אינו בוחל בשום שקר כאשר הוא חש שהוא משרת אותו. כעת הוא מחזר אחרי הקול הערבי וכנראה שהמציא את הטיעון הזה כתשובה לשאלה על חוק הלאום. נתניהו צודק שחוק הלאום אינו נגד הערבים. אך הוא גם אינו נגד המהגרים. ובכלל, החוק הזה אינו חוק נגד אלא חוק בעד. זהו חוק שנועד לעגן בחוקה את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אין הוא מופנה נגד אף אחד. מתנגדי החוק הציגו אותו, בדמגוגיה, כחוק נגד הערבים. חלק מתומכיו בימין מינפו את השקר כדי לספח את החוק לאנטי ערביות שלהם. עכשיו נתניהו מוסיף שקר על שקר כאשר הוא מתאר את החוק כנגד המהגרים. ראוי לזכור שנתניהו לא יזם את החוק. להיפך, הוא מסמס אותו במשך שנים. אלמלא כן, אילו אִפְשֵׁר להעלות את החוק כאשר הוא נוסח, לפני שסורס במידה רבה, וכשעוד היו חתומים עליו ח"כים רבים ממפלגת העבודה ומקדימה, הוא היה מתקבל ברוב גדול מאוד, כראוי לו. ההשתהות של נתניהו רק פגעה בחוק, הפכה אותו לסלע מחלוקת פוליטי. ועכשיו הוא תופס עליו בעלות בדיעבד ומסלף אותו.  

* מי יהיה הנשיא הבא? – הודעתו של יולי אדלשטיין שלא יתמודד על נשיאות המדינה, מחדדת את השאלה – מי יהיה נשיא המדינה הבא? פעמים רבות כתבתי, שהמועמד שלי לתפקיד הוא אביגדור קהלני. הוא, בעיניי, הראוי לכך ביותר. אבל קהלני אמר לי אישית שהוא אינו מעוניין בתפקיד ואין בכוונתו להיות מועמד. מבין המועמדים שעל הפרק, אני בעד מרים פרץ. להערכתי, סיכוייה קלושים, כיוון שהח"כים נוטים לתמוך בפוליטיקאים. לא בכדי, תשעה מעשרת נשיאי המדינה באו מן המגרש הפוליטי (פרופ' אפרים קציר, הנשיא הרביעי, הוא היוצא מן הכלל). בבחירות הקודמות תמכתי בחתן פרס נובל דן שכטמן, שקיבל רק קול אחד בהצבעה, קולה של רות קלדרון. להערכתי, בוז'י הרצוג יהיה הנשיא הבא. הנשיא הרצוג השני. (מדוע אני מתנגד להרצוג, אסביר בהזדמנות אחרת).

* זק"א ראויה לפרס ישראל – החלטתו של יהודה משי זהב לוותר על פרס ישראל, בעקבות פרסום העדויות הנוראות על מעלליו, היתה מתבקשת. אלמלא החליט כך, היה על ועדת הפרס לבטל את הפרס. עם זאת, גם אם משי זהב אינו ראוי לפרס – ארגון זק"א ראוי גם ראוי לפרס.

תגובתו של גדעון לוי לפרשה: "הניסיון לתת פרס על מפעל חיים למפעל מוות – הארגון הנקרופילי זק"א – לא צלח." נדמה לי שעצם עמדתו של תומך הטרור הזה על זק"א מעידה על חשיבות הארגון במארג ההתגוננות הישראלית מול הטרור. לא בכדי אותו כותב, באותו פשקוויל, משתלח בחיילי צה"ל שעוצרים את המחבלים במיטתם, לפני שהם רוצחים יהודים. כך הוא כותב עליהם: "נכנסים עם רובים וכלבים לחדרי שינה מדי לילה כדי לחטוף בלא משפט את יושביהם." ארור האיש.

* פירגון למירי רגב – כאשר מגיע פרגון אני שמח לפרגן - אפילו למירי רגב. מירי רגב לקחה על עצמה משימה – להילחם בשכחת ילדים. היא יזמה והובילה את החוק האוסר הסעת ילדים מתחת לגיל 4 ברכב שלא הותקנה בו מערכת התרעה נגד שכחת ילדים. גורמים ליברטריאניים יוצאים נגד החוק. למה המדינה צריכה להתערב... לחייב... באמת למה? כי חייהם של הילדים חשובים יותר. כי כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. וחשוב לדעת. הורה ששוכח את ילדו ברכב אינו בהכרח אדם רע או הורה רע. זה יכול להיות ההורה הטוב בעולם, שיאבד את עולמו בהרף עין של הסחת דעת. זה יכול לקרות לכל אחד. החוק הזה חשוב ביותר.

* אפשר להחזיר את הריבונות – המלצת עיתוני-השבת שלי היא מאמרו של נדב שרגאי ב"ישראל היום" – "המוסד לעתיקות ותפקידים מיוחדים". כבר בראשית השבוע פורסמה הידיעה על חשיפת ממצאים מימי בר-כוכבא במערה במדבר יהודה, ועוררה בי התרגשות עצומה, שהתעצמה בקריאת הכתבה. אך זה לא עיקר הכתבה, שמתמקדת בעשרים שנות מלחמה, שנראתה אבודה, על השליטה בשטח, בין מדינת ישראל (רשות העתיקות) לבין שודדי העתיקות. שרגאי מתאר בכתבה כיצד ישראל החזירה את ריבונותה בתחום העתיקות במדבר יהודה, אחרי שנים ששודדי העתיקות הפלשתינאים שלטו בהם בפועל. בדבקות, ביצירתיות, בדמיון, בתעוזה, בחתירה למגע וביוזמה – הריבונות חזרה לידינו. זה אפשרי גם בכל הנוגע לאובדן הריבונות בנגב ובגליל, במלחמה בטרור החקלאי ובפשיעה במגזר הערבי.

* ישנוני?! – יצא לביידן הטראמפ.

* מי אני שאשפוט – קראתי פרקים נרחבים מספרה של גליה עוז שהתפרסמו בעיתונות וצפיתי בראיון שלה עם דנה וייס. היא מציגה בדבריה את עמוס עוז באור מפלצתי. ניכרים דברי אמת. קראתי גם את הרשומה של אחותה הבכורה פניה עוז זלצברג שמציגה מציאות אחרת לגמרי (למרות שגם היא מעידה על שני אירועי אלימות של עמוס עוז כלפי גליה), ומציגה את גליה עוז באור מכוער ביותר. ניכרים דברי אמת. וקראתי גם את גרסתו של עמוס עוז מתוך פרק גנוז מהספר הביוגרפי שנורית גרץ כתבה עליו, שהתפרסם ב"7 ימים". ניכר הכאב האותנטי והכמיהה הכנה למחילה. מי אני שאשפוט? מי אנו שנשפוט?

* פינת החי – במוסף "הארץ" של השבוע שעבר התפרסם מאמר מרתק שממש ריגש אותי, "חייו האומללים ומותו בייסורים של אלכסנדר ברקנר הצעיר". המאמר עסק בדמותו של חלוץ צעיר, איש העלייה השנייה, אלכסנדר ברקנר, ששם קץ לחייו ב-1911. ההתאבדות היתה שילוב של אהבה נכזבת (לחנה מייזל), בעיות בריאות – מחלת הנפילה, וקושי בהתמודדות עם התנאים הקשים והעוני של החלוצים. לפני שנים אחדות התגלה יומנו של אלכסנדר, שהכריח את עצמו לכתוב בעברית. קריאת היומן חושפת בחור אידיאליסט מאוד, אוהב ארץ ישראל בכל ישותו, אך אדם מיוסר. ההיסטוריון פרופ' גור אלרואי שמצא את היומן למד אותו עם תלמידיו. וביוזמת סטודנטים נרגשים, הם גילו על פי עדויות את קברו בבית הקברות בכינרת, שיקמו אותו וקבעו מצבה. מי שבעצם תלמודו מניע את תלמידיו לידי מעשה, הוא מחנך אמיתי.

המאמר הוא של עופר אדרת, כתב ההיסטוריה של "הארץ", שאני מקפיד לקרוא כל מה שהוא כותב. לעופר יש טור בעמוד הדעות ביום שישי, שנקרא "אחרי מות" והוא מוקדש לדמות שהלכה לעולמה, אך לא מאלה שמותם מופיע בכותרות, לא האנשים שעמדו במרכז התודעה הציבורית, אלא אנשי המעגל השני והשלישי. אני מכנה את הטור "אחרי מות" – פינת החי, כי הוא מזכיר לי את הבדיחה הישנה: איך נקרא הבודקה של השומר בבית הקברות? פינת החי. הטור של אדרת הוא פינה מלאת-חיים של ציונות בתוך השממה השוקניסטית.

* ביד הלשון: אומר דרשני – ברשומה שכתבתי ציינתי בנוגע להתנהגות סביב חשד מסוים, שהיא אומרת דרשני. אחד המגיבים הטיח בי את הטענה שכיוון שאין שום הוכחות חותכות לחשד, לא היה עליי להשתמש בביטוי. אין זו הפעם הראשונה שאני מבחין בהבנה שגויה של הביטוי "אומר דרשני", ולכן אקדיש לו את הפינה אף שכבר הקדשתי לו את אחת הפינות בעבר.

ההבנה השגויה של הביטוי מוזרה, כיוון שאף שהביטוי מדבר על "דרש" הוא עצמו – פשט מובהק. פשט מילולי. "אומר דרשני" פירושו שהמקרה, לרוב הטקסט, אומר לנו: דרשו אותי.

מתי הטקסט אומר דרשני? כאשר קשה לפרש אותו על פי הפשט. כיוון שאי אפשר לפרש אותו כפשוטו, יש לדרוש אותו. בפירושים למקרא, בעיקר בלשון ימי הביניים, השימוש בצירוף הלשוני הזה, ביטא קושי בפסוק. הפסוק כאילו מבקש מהמפרש, מהדרשן: דרוש אותי. הפסוק מעורר ספקות, מעלה שאלות, אך מסתיר רמז. למה הדבר דומה? כשהשמש זורחת בצהריים, היא אינה אומרת דרשני. זה טבעה. כאשר יש ליקוי חמה וחושך באמצע היום, אנו שואלים מה נשתנה היום הזה מכל הימים. זו תופעה שיש לדרוש אותה.

בסיפור לידתם של יעקב ועשו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקירבה." פירוש רש"י: "ויתרוצצו – על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנוכי." כלומר, רש"י מצביע על הפסוק, הוא אומר שהפסוק הזה מוזר, אי אפשר לפתור אותו בפשט מילולי, יש לדרוש אותו, כאילו הפסוק עצמו מבקש זאת, אומר דרשני. ולכן השימוש שלי בביטוי "אומרת דרשני" נכון דווקא כיוון שאין כאן הוכחות חותכות. ואיך נכון להגות את הביטוי? הקמץ תחת האות דל"ת במילה דָּרְשֵׁנִי, הוא קמץ קטן. כלומר, יש לקרוא אותו כמו חולם: דוֹרשני.

אורי הייטנר

* * *

עקיבא נוף

10 סיבות ועוד אחת  בגינן אצביע – נתניהו!

יש לפחות, 10 סיבות בגינן אצביע להמשך כהונתו של נתניהו כראש ממשלה:

* המינוף שגרם נתניהו למשק הישראלי גם בימי משבר כלכלי עולמי.

* הנחישות והיכולות שגילה בהבאת החיסונים למיגור מגפת הקורונה.

* הסכמי השלום והשינוי שיצר ביחסי ישראל עם מדינות מוסלמיות באזורנו.

* האיפוק שגילה בניהול המאבק בטרור מעזה, תוך הימנעות ממלחמה רחבת היקף וקורבנות.

* הבלמים שנתניהו ממשיך ליצור לעצירת האיום האיראני.

* יכולתו לתקשר עם השכבות העממיות בתוך ישראל.

* כישרונו להידבר עם מנהיג העולם.

* עומק תחושתו ההיסטורית וזיקתו הנפשית לתרבות העולמית והיהודית.

* כושרו לפעול בו זמנית, ברוגע ובישוב דעת, גם כשהוא מותקף אישית באופן, שהיה ממוטט נפשית כל אדם אחר.

* היותי זוכר  את ההתנשאות, האפלייה והשנאה – שאיפיינו את השילטון שהיה כאן עד עליית "הליכוד", זה שרצה "להחליף את העם", ומנסה, עכשיו, בשמות חדשים, לשוב ולשלוט.

ועשר הסיבות הללו מתאחדות לסיבה האחת-עשרה המסכמת את דעתי – נתניהו טוב לישראל.

עקיבא נוף

חבר הכנסת  השמינית, תשיעית, עשירית, ימי כהונת מנחם בגין ויצחק שמיר

* * *

ציפי שחרור

מתוך ספרה החדש

"שיריפוי – כוחה המרפא של השירה"

מחשבה היא חומר עדין

"מחשבה היא חומר עדין..."

סוואמי שבננדה

מַחְשָׁבָה הִיא חֹמֶר עָדִין.‏

וּבַדֶּרֶךְ אֶל טֹהֲרָהּ

אַתָּה חַד כְּתַעַר נֶאֱצָל.‏

בַּת אַלְמָוֶת הִיא.‏

מַחְשָׁבָה הִיא חֹמֶר עָדִין.‏

סְמוּיָה הִיא מִן הָעַיִן,‏

אַךְ צִבְעָהּ נִגְלֶה. אֵיכוּתָהּ נִכֶּרֶת.‏

מַחְשָׁבָה הִיא חֹמֶר עָדִין ‏

מִמֶּנּוּ נִבְרֵאתָ.‏

מָרֵק אוֹתָהּ. ‏

אֱמֹד מִשְׁקָלָהּ. ‏

וּכְכָל שֶׁיֶּהֱגֶה בָּהּ לִבְּךָ ‏

תִּתְגַּלֵּם בָּהּ.

אתה המשורר המרפא

‏"יֵשׁ מְשׁוֹרְרִים שֶׁהֵם תַּחְבֹּשֶׁת.‏

וְהַמִּלִּים אַנְטִיבְּיוֹטִיקָה הַנִּמְרַחַת תַּחְתֶּיהָ

כְּצִפּוֹרֵי מֶטָפוֹרָה עַל שְׂרִיטַת הַנֶּצַח בְּמַרְפֵּק הַשִּׁירָה."‏

רוני סומק

אַתָּה הַמְּשׁוֹרֵר הַמְּרַפֵּא

נוֹשֵׁף קִסְמֵי מִלִּים עַל פִּצְעֵי אָהוּב.‏

אַתָּה הַמְּשׁוֹרֵר, שֶׁאִמּוֹ הֵנִיחָה לִמְרַאֲשׁוֹתָיו ‏

חָלָב חַם מָתוֹק וְיָצְאָה לַעֲמַל יוֹמָהּ.‏

אַתָּה הַמְּשׁוֹרֵר הַמְּרַפֵּא. ‏

בְּמִלִּים בֶּחָלָב בְּצִפּוֹרִים.

מוֹתִיר תַּנְחוּמִים

וְתוֹחֶלֶת עֲדִינָה לִימֵי דִּמְעָה ‏

לְשׁוֹרֵר אֶת כָּל הַיָּמִים.‏

יוגה חובקת כול

"מעבר לכל הרעשים והצלילים

נמצאת הדממה – נשמתך הפנימית ביותר.

דממה היא שמך האמיתי..."

סוואמי שיבננדה

יוֹגָה חוֹבֶקֶת כָּל, מַשְׁהָה הַכָּרָתִי ‏

לִפְתֹּחַ לִי שַׁעַר בְּמִקְדַּשׁ שַׁלְוָה.‏

יוֹגָה חוֹבֶקֶת כָּל מַדַּע הָאֱלֹהִים, ‏

מִתְאַחֶדֶת אֶל הַנְּשָׁמָה הָעֶלְיוֹנָה, ‏

צוֹלֶלֶת עִמִּי, מַמְרִיאָה נִמְהֶלֶת ‏בִּרְצוֹנִי,

הוּא רָצוֹן קוֹסְמִי מְלֵא-הוֹד.‏

הִיא הַנֹּעַם.‏

הִיא יוֹגָה חוֹבֶקֶת כָּל, בְּתוֹכָהּ נָח דִּמְיוֹנִי ‏

לַהֲרֹג מַכְאוֹבַי. לַעֲשׂוֹתִי בַּת חֵרוּת

בְּיֶדַע, וּבָאֵמוּן. ‏

בַּדְּמָמָה הִיא אֶבֶן בֹּחַן. ‏

*

שיריפוי – כוחה המרפא של השירה הוא ספר רב השראה והשפעה לריפוי ולהעצמה. מי שיחזיק בו ירצה לטעום ממנו שוב ושוב.

שיריפוי – כוחה המרפא של השירה הוא יצירה תרפויטית מעמיקה, עשויה 151 בתי שיר מרפאים, מרוממים, מתמירים, מרגיעים, מנשימים ומעירים את הילד הפנימי.

את הספר מלווה "סוד הריפוי", המנחה את הקורא כיצד להשתמש בטקסטים לריפוי נפש-גוף, באמצעות שלושה אלמנטים היוצרים את מעגל הריפוי בעידן החדש.

151 שירי ריפוי, ראשיתם בציטוטים מחכימים ומאירי עיניים, מותאמים לכוחות הריפוי והשפעתם. הציטוטים נאספו מכתבי פילוסופים, מדענים, משוררים, סופרים, חכמי זן, אמנים, מאסטרים, רופאים ומכתבי קודש שונים.

את שירי הריפוי מלוות נשימות מדיטטיביות להעצמת כוח החיים.

[פורסם על הכריכה מאחור]

*

רוני סומק על ספר שיריה החדש של ציפי שחרור:

"דמיינו שכל שיר בשיריפוי – כוחה המרפא של השירה הוא עץ. על כל גזע חרטה ציפי שחרור שורה מצוטטת ואחריה שורות שלה. ביחד נוצר יער. ההזמנה לקורא היא לשוטט, לחלום, לתלוש עלים ובעיקר לדמיין את הרוח המנענעת את הענפים. הרוח הזאת היא גם הנשיקה שמעניקות לנו, בספר זה, שפתי השירה."

[פורסם על הכריכה מאחור]

* * *

פוצ'ו

אליעזר והחבית או החבית ואליעזר

[אודי, הנה סיפור קטן, כדי שלא תחשוב  שעטי יבש

מאז ששירת חייו של "בחיי" נקטעו בטרם עט].

תלמידי מחזור ל"ו של גימנסיה הרצליה הפסידו חודשיים של לימודים (יש כאלה שיגידו הרוויחו)  כאשר הקדימו להם את בחינות הבגרות כדי שיצאו למלחמת העצמאות. לפני כעשרים שנה נזכרו תלמידי המחזור שהגימנסיה חייבת להם שני חודשי לימוד ומאז הם באים לגימנסיה ללמוד יום אחד בשנה, כדי להחזיר לעצמם את החוב. בהזדמנות זאת הם מוציאים עלון כיתה היוצא שלוש פעמים בשנה, כדי לשמור על קשר גם בימים שהם לא לומדים.

אחד המדורים המופיע כמעט בכל עלון נקרא: אלה שאינם כבר איתנו. 

כאשר המחזור חזר ללמוד בגימנסיה אחרי הפסקה של 55 שנה, הוא מנה למעלה ממאה תלמידים, והמדור הזה היה מלא משתתפים. בשנים האחרונות, כאשר רק כ-30 תלמידים הצליחו להגיע ללמוד, קטן גם מיספר המשתתפים בהתאם.

הפעם, בעלון 54, היוצא לקראת פסח המתקרב, מילא את המדור רק תלמיד אחד, אלי מני, שנפטר החודש באופן פתאומי. וזה מה שנכתב עליו בעלון "הלמדווניקים":

אלי מני – הילד שלא שמע בקול הוריו

כאשר אלי מני בא הביתה בסוף שנת הלימודים השביעית ובידו תעודה המזכה אותו בעלייה לשמינית בלי אף בחינה, החליטו הוריו שעם תעודה כל כך מצוינת, חבל שלא ייסע ללמוד בארה"ב.

כילד טוב, שמע אלי בקול ההורים והמריא אל הדוד סם. אחרי כמה חודשים, כשבארץ פרצה מלחמת העצמאות, הבין אלי את הטעות שעשה, והפתיע את הוריו כשצילצל יום אחד למטה באינטרקום וביקש שיפתחו לו את הדלת.

הצלצול הבא שלו היה אל יענקלה חי שלמד איתו בריאלית ג' – וזה בלי  בעיות פתח לפניו את דלתות הפלמח, הישר לגדוד הראשון של חטיבת יפתח. אלי הצטרף  לגרעין של הכשרת בית השיטה, בה מצא את גרשון גרשונוביץ, אמנון בלוך, זמירה שיפר, רות מינץ, פנינה בר ואותי. בגימנסיה כמעט לא היכרתי אותו, כי אני למדתי במגמה החקלאית  והוא בריאלית. מתי הכרתיו מקרוב? בפלמח. כל כך מקרוב, עד שכאשר הגענו בסוף המלחמה למשלט הגופרית, יצא לנו לחפור יחד  שוחה משותפת ולכסות אותה בלוח פח שעליו כמה שכבות אבנים להגנה מפגזים. שבועיים יצא לנו לחלוק את אותה עמדה ולחלום על הרגע שנגיע הביתה והאימא תחמם לנו מים באמבטיה ואחר כך תוביל אותנו למיטה עם סדינים נקיים שכולה רק שלנו. הרגעים הטובים שלנו באותה שוחה דחוקה, היו כשאחד מאיתנו היה צריך לצאת לשמירה והשני היה זוכה לשעתיים של שינה מרווחת של נסיך מפונק.

לילה אחד, כשאלי יצא לשמור ואני התענגתי על משכבי כשאני מתפלל שהוא יירדם בשמירה וישכח לחזור, קרה דבר שיכול לקרות רק לאחד כמו אלי. הוא פגש חבית שחורה וכמעט הרג אותה. שלוש פעמים צעק לה: "אירפה אידכ!" – כשהוא מכוון אליה את הרובה, וזאת עומדת כגולם ולא מרימה אפילו יד אחת.

בפעם השלישית, כשכבר התכונן ללחוץ על ההדק ולמלא אותה בחורים, יצא הירח מתוך הענן ואלי הבחין שהחייל המצרי הפך לחבית האשפה, המוצבת בשולי המשלט.

עם הסיפור הזה אלי לא היה מוכן לחכות עד הבוקר. היה מוכרח להעיר אותי ולספר אותו באותו לילה כשחזר מהשמירה.

הרווח היחיד שלי מאותו ליל בלהות היה שבמסיבת יום השישי, שאותה חגגנו על המשלט כשבנות ההכשרה באו לביקור, הפכתי את הסיפור למערכון ששמו "אליעזר והחבית, או החבית ואליעזר."  המערכון זכה להצלחה רבה, הצגנו אותו מאז כמעט בכל מסיבה של ההכשרה, ואלי זכה לתהילת עולם.

עכשיו, כשאלי עלה לשמיים ופגש שם את יענקלה וגרשון, שהקדימו אותו בכמה שנים, הם בטח החליטו לחדש לכבודו את המערכון וכעת שמו הולך לפניו גם בעולם הבא.  

פוצ'ו

* * *

משה גרנות

קנאת סופרים תרבה חוכמה?

התפרסם לראשונה ב"מאזנים" (מרץ 2021)

ברור כי האימרה שבכותרת (בבלי, בבא בתרא דף כ"א ע"א) אינה מתייחסת לקנאה שבין כותבי ספרים במובן המודרני של המילה, אלא בקנאה שבין סופרים-מורים (כמשתמע ממדרש רבה, איכה ב'), שכן מי שמכיר את הווי חדר המורים מאז ומעולם יודע כי המורה הבינוני אכול קנאה בראותו את הצלחתו של המורה המצטיין. האם הקנאה הזאת מרבה חוכמה? היא בוודאי מדרבנת להשתלם, להשתפר.

ומה באשר לקנאה שבין הסופרים כותבי הספרים, קנאה שבוודאי קיימת? על סף האלף השני גייס אותי עזריאל קאופמן ז"ל, שהיה בימים ההם עורך "מאזנים", לראיין סופרים עבור כתב העת, והגיוס הזה ניתב אותי אל הרפתקה שנמשכה כמעט עשור שבמסגרתה ראיינתי 28 סופרים*, והגם שכמעט לא רמזתי על כך בראיונות, חשתי את הקנאה העזה של חלק מהם בהצלחה המסחררת של הזוכים בהכרה בינלאומית. מושא הקנאה המרכזי שבין הסופרים שראיינתי היה, כמובן, עמוס עוז, יפה התואר, הרהוט, בעל הצלחה בינלאומית ועטור עשרות פרסים בארץ ובעולם.

שאלתי את עמוס עוז מאין נובעים היצרים הרעים של מיטב החוקרים והמבקרים כלפי יצירתו. הזכרתי מספר שמות של משמיציו, וביניהם את אברהם הגורני-גרין שהקדיש שני עמודים בספרו "מעגל ברום גלגל" לגידופים וללעג כלפי יצירותיו. וכדאי להזכיר שהגורני-גרין היה מפקח מרכז לספרות ולשון, וביקר בשיעוריו של עמוס עוז כשזה לימד בבית הספר התיכון האזורי בגבעת ברנר (קנאת סופרים-מורים!) – אני הבעתי תמיהה גדולה, ולא רק משום מעמדו בכותל המזרח של הספרות העברית והעולמית, אלא גם משום שלאחר הכרות של שנים עימו יכולתי להעיד שמדובר באדם טוב שההצלחה האדירה לא סיחררה אותו.

והרי מה שעוז ענה: "כשאני מפרסם ספר, ויש עליו התנפלות יצרית, ואפילו קיצונית, אני מרגיש כאילו אני עומד בחלון ומביט איך מכים את הילד שלי – ואני לא יכול לעזור... אני לא רואה את עצמי מקופח או עשוק"**. ובכן, בארץ הקנאה עוררה יצרים רעים, בחו"ל לא היה כלל מקום לקנאה, ושפטו אותו כפי שמגיע לסופר רהוט (גם באנגלית) בעל אמירה מעניינת וסגנון ייחודי.

להבדיל מהיחס שזכה בו עמוס עוז מהביקורת, הרי באמת לש"י עגנון לא יכלה להיות שום תלונה – הביקורת והמחקר הספרותי גמרו את ההלל על יצירתו – מאמרים וספרים אינספור התפרסמו על סיפוריו, ואת המסתייגים מיצירתו ניתן למנות באצבעות יד אחת. ברור שפרס נובל שזכה בו ב-1966 ביצר את מעמדו גם מחוץ לעולם התרבות הישראלי. ובכן, מה יש לגאון הספרות העברית הזה לקנא? ובמי?

הבה נציץ בנאום שנשא בקבלת פרס נובל, בו הוא מזכיר מי היו רבותיו בשירה ובספרות: כתבי הקודש, משנה, תלמוד, מדרשים, פוסקים, משוררי ימי הביניים, רש"י ורמב"ם. זהו?! אחרי אלה לא היו כלל יוצרים שיכלו איכשהו להשפיע על יצירתו? כלום היצירה העגנונית נבראה יש מאין?! מילא שלא הזכיר את מנדלי, שללא ספק השפיע עליו, אבל איך הוא לא מזכיר את ביאליק, שהיה המנטור שלו, שעגנון למד ממנו גדולות ונצורות כשהתגוררו שניהם בעיר באד הומבורג שבגרמניה, ונפגשו כמעט יום יום (1922)? עגנון שמציג עצמו כעניו – "אני כשלעצמי מאוד קטן אני בעיניי" בנאום הנ"ל, ובעוד עשרות מקומות נוספים ביצירתו***. אבל בעשרות מקומות אחרים הוא מהלל ומשבח את עצמו בצורה ישירה ובמסווה.

אזכיר כאן רק את הסיפור "כדויד חשבו להם כלי שיר" ("אלו ואלו" עמ' שי"ד-שי"ח), בו הוא מבזה את משוררי דורו, ומשווה אותם למגבבי מילים על עור נבלה, ומשבח את עצמו כמי שדומה לדויד נעים זמירות ישראל. כאמור, השבח העצמי מופיע בעשרות מקומות ביצירתו בגלוי ובמסווה, והרושם שהוא מבקש להשאיר על קוראיו הוא שלא הושפע מאיש, והוא בבחינת נס ספרותי. היחיד שעומד למכשול באהבה העצמית הזאת שלו הוא ח"נ ביאליק, שגדולי התרבות העברית משבחים ומהללים את יצירתו ומכתירים אותו כ"משורר הלאומי", ואיך יסכין עגנון עם המחשבה שיש מי שנעלה ממנו בעיני ציבור הקוראים, ושהוא עצמו יצק מים על ידיו? פשוט – להתעלם ממנו בנאום חייו, שהרי עגנון קיבל את הפרס הגדול, ולא ביאליק.

ובאשר לביאליק, שעליו נאמר – "לית מאן דפליג", ובכן, דווקא היו גם היו שחלקו עליו, ובעיניי ברור שהניסיון לפגוע במעמדו הרם הוא לא לשם שמיים, אלא נטו בעטייה של קנאה. במה דברים אמורים? ובכן, ביאליק עלה ארצה בפורים תרפ"ד (1924), ובאותה השנה כונסה ועידת הסופרים בראשותו בירושלים. ב-1926 נוסד ביטאון האגודה "כתובים" – אליעזר שטיינמן מונה לעורך, ואברהם שלונסקי לעוזרו – השניים כונו "הצעירים", "המודרניסטים", שהתעמתו דרך קבע באמצעות "כתובים" בביאליק וב"שמרנים". ביאליק וסופרי האגודה שתמכו בו "בלעו" את הביקורת של "הצעירים" עד המשבר הגדול שאירע באייר תרפ"ז (1927), כשביקרו בארץ בחירי הסופרים הידיים – שלום אש ופרץ הירשביין, אז ביאליק נשא לכבודם נאום אוהד, שהיה עבור "הצעירים" עילה להתגולל על ביאליק ו"הפליאדה". ביאליק נפגע מאוד והתפטר מראשות האגודה, ויחד עימו התפטר כל הוועד. התוצאה היתה שב-6.3.1929 יסדה האגודה ביטאון חדש בשם "מאזנים", כתב-עת שממשיך להופיע עד ימינו, ואילו "כתובים", שנמנעה ממנו חסות האגודה, התפוגג תוך זמן קצר. האם הקנאה במקרה זה הירבתה חוכמה? ספק, אבל ברור שהמקנאים לא נשכרו מההתרסה שלהם: "כתובים" שבק חיים, ועם כל הכבוד – שטיינמן (שבעצמו כתב ביידיש!) ושלונסקי רחוקים מלהשתוות לביאליק.

הקנאה לביאליק גרמה, לדעתי, גם לדיבה הרעה שהוא כביכול שונא ספרדים – דבר מופרך לחלוטין שהוכחש על ידי ביאליק עצמו ועל ידי חוקרי יצירתו – לא היה מעולם סופר יותר מתועד מביאליק על כל מה שכתב ועל כל מה שאמר בעל-פה, ולא רק שאין זכר לדיבה הרעה הזאת, אלא אדרבה, היתה מצדו הערצה לגניוס הספרדי, והוא גם הרצה על כך וההדיר יצירות של משוררי ספרד.

קנאה מבהילה לביאליק הביע מואיז בן הראש (חת ן פרס ראש הממשלה – 2008, וחתן פרס יהודה עמיחי – 2012), והרי תמציתה בשיר מטנף על המשורר המופלא: "אנעל אבוק ביאליק / אנעל אבוק פרס ביאליק / ... כולה כתב חמישה שירים סבירים / חמסה חמסה / וכבר עשו אותו משורר לאומי."

משורר ענק שקם אחרי ביאליק הוא ללא ספק נתן אלתרמן, וגם בו פגעה קנאתם של משוררים פחות מוכשרים ממנו – יכולים משוררי חבורת "לקראת" לנפנף במניפסט הקידמה שלהם, אבל בעיניי ללא ספק "הרהורים על שירת אלתרמן" ("עכשיו" 1959) הוא ביטוי לקנאה הגדולה של נתן זך ושל חבורתו כלפי אלתרמן שלא היו לו, ואין לו מתחרים בווירטואוזיות השירית שלו.

קנאת סופרים מרבה חוכמה? אני סבור שהיא חושפת את תסכולם של המקנאים, ולאחר שנים היא ממש גורמת למבוכה.

* ראו ספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007.

** שם, עמ' 67-66. הדברים נכתבו לפני הגילוי המדהים של גליה עוז על התנהגות אביה כלפיה.

*** ראו סקירת "הענווה" של עגנון בספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן 1991, עמ' 91-87.

משה גרנות

* * *

מרק גלזרמן

גליה, אין לי ברירה אלא לעלות על דוכן העדים

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" מיום 19.3.21

שלום גליה. מאז שספרך, "דבר שמתחפש לאהבה", יצא לאור, התלבטתי אם לכתוב לך. כשבראיון עם דנה וייס ב-28 בפברואר בערוץ 12 שאלת "האם יש אדם הגון אחד שלא יודע שאני צודקת?" – ומיד קבעת "ברור שאני אומרת אמת," שוכנעתי שאני חייב לכתוב, ולו רק מבחינה מוסרית.

בספרך את מעלה עדים לדוכן. ובכן, גם אני עולה על דוכן העדים ומצהיר שאני לא חושב שאת צודקת בהאשמות הגורפות והקיצוניות שאת מעלה בספרך האחרון נגד אביך עמוס עוז, ואני מצהיר שלי זה לגמרי לא ברור שאת דוברת אמת. אחרים ישפטו אם אני עדיין יכול להיחשב לאדם הגון.

על כריכת ספרך ובפתיח את מגדירה את כתב האישום בתמצית: "שגרה של התעללות סדיסטית," וגם: "בבית היה טרור." הספר כולו נועד להוכיח זאת. לא אתייחס לזיכרונות מילדותך בקיבוץ, כי לא הייתי שם. אני גם לא מתווכח עם עוצמת הפגיעה שאת חשה ועל זכותך להביע אותה. אבל כמי שהיה חבר קרוב של אביך כ-30 שנה והכיר מקרוב את המשפחה, אתייחס לכמה מסעיפי כתב האישום, ואני רוצה לספר כעדות ממקור ראשון על הדברים שאותם אני ראיתי, שמעתי וחוויתי.

את טוענת שהוריך ניתקו את הקשר אתך: "אמא חדלה לדבר אתי", "אבא שלי ניתק אלי כל קשר", "שוב ושוב נטען נגדי שמתוך נקמנות חיבלתי בקשר שבין אבא שלי לבין אנשים קרובים. מכל השקרים, זה היה השקר הנורא במיוחד". איזה סילוף! האם זו לא את שניתקת את הקשר בין בני ובנות ביתך לכל שאר המשפחה, והאם את לא מי שהורה לילדיך לנתק כל קשר עם בני הדודים שלהם ועם כל משפחת הוריך בלי יוצאים מן הכלל? הייתי שם בזמן אמת, ראיתי את הכאב. היש אדם אחד במשפחתך המורחבת שיכול לקום ולהעיד אחרת?

ואחרי שניתקת כל קשר: "הוא לא ביקש את קירבתי ולא ניסה להתפייס בשום דרך." סילוף נוסף! האם אביך לא התקשר אליך מאות פעמים? השאיר לך אינספור הודעות שאולי אפילו עוד שמורות בטלפון שלך? את כל הניסיונות האלה את מקטלגת כהטרדות. את כל שליחי הפיוס מטעם אביך, ואני הייתי אחד מהם, את מכנה בלעג "השליחים/ות, הנשמות הטובות, הג'אנקיז". את פנייתם אליך את מגדירה כהטרדות ואף כרדיפה. האם מישהו מה"ג'אנקיז" בא לכפות עליך דבר מה? לא התחננו לפניך לפיוס?

אני מכיר באופן אישי חלק מאלה שדיברו אתך. האם מישהו מהם היה מעז לעשות לך "גזלייטינג", לערער את שפיותך כפי שאת מתארת? כשאני שוחחתי איתך בטלפון וכשישבתי שעות בביתך, לא דיברתי אתך על אהבתו של אביך אליך, ועל שברון ליבו והגעגועים אליך ולילדיך? שתי השיחות האלה חרוטות עמוק בזיכרוני. איך אפשר לכנות אנשים שמנסים לעזור לאחות קרע במשפחת חברים כ"מטרידים"? האם באמת את לא רואה סתירה בין הפרק השלם שאת מקדישה ל"ג'אנקיז" שעלו אליך לרגל לבין המשפט "הוריי לא חיפשו אותי. הוחרמתי ונודיתי?"

כאן המקום לדיסקליימר: אני פונה אליך במכתב זה לא כשליח מטעם מישהו, ולא על פי בקשה או בידיעה מוקדמת של מי ממשפחתך, אלא מטעם עצמי בלבד. לצערי הרב מאוד, זו כבר גם לא פנייה לצורך פיוס עם אביך.

הספר שלך כולל ביבליוגרפיה של 14 מקורות, ואת מרבה לצטט מדברי אנשי בריאות הנפש. לכאורה, הם מהווים סימוכין מדעיים לטענותיך. אך הבחירה המאוד סלקטיבית והשימוש במקורות מגמתי ומניפולטיבי. את מעמידה טענות ובוחרת ציטוטים שתומכים בהן, ומשלבת אותם עם נרטיב שלך, כך שלבסוף הקורא אמור להבין שהציטוטים נכתבו ממש עליך ועל אביך. כך הוא הופך ל"נרקיסיסט טורף", ל"פדופיל", ל"אדם שמבצע מעשים סדיסטים בבית שלו," ל"מתעלל סידרתי", ל"מיזוגן" ועוד. לאורך כל הספר את מתארת את פעולתה של הפמיניסטית אנדריאה דבורקין. הרבה יאמר לזכותה של האישה האמיצה הזאת, אבל יש גם מחלוקת לגביה ובמיוחד לגבי כמה ממסקנותיה הגורפות. אבא שלך לא אהב אותה. בגלל זה את לא מהססת לכתוב: ‏"את אנדריאה דבורקין הוא תיעב – לא את הגבר שהתעלל בה, לא גברים שחוטפים ילדות וסוחרים בהן, לא את הרוצחים על רקע מה שמכונה כבוד המשפחה, לא את המטרידים, אנסים והמתעללים הסדרתיים." לגבי כל אלה אבא שלך היה אדיש? ידך לא רעדה ולו קצת בכתיבת דברים אלו?

מאמרים וספרים רבים נכתבו על מדיניות הלינה המשותפת בקיבוץ, כולל ביקורת רבה. כידוע, היא הייתה חלק מהאמנה החברתית של הקיבוץ, ומשהוחלט עליה באופן קולקטיבי היא חייבה את כל חברי הקיבוץ ללא יוצא מן הכלל. אבל את מפנה את האצבע ההאשמה אך ורק אל אביך ובאופן ישיר: "את הילדה הזאת הוא נטש בבית התינוקות של הקיבוץ כשהיתה בת חודשיים." האסוציאציה המיידית היא בית יתומים, צ'ארלס דיקנס. האם בימים ההם ניתנה לחברי המשק אופציה אחרת? האם הוקם בקיבוץ חולדה בית ילדים במיוחד כדי שאבא שלך והוא בלבד יוכל לנטוש אותך? האם אחותך הגדולה לא היתה גם היא בבית ילדים ועימה כל ילדי הקיבוץ?

ובכלל, את הרי יודעת היטב שאבא שלך הרגיש אשמה, צער ונקיפות מצפון על כך, שלא היה לו מספיק אומץ למנוע ממך את חווית בית הילדים. את הרי מודעת לכך כי הוא התבטא פעמים רבות על כך, ואף כתב על כך בספרו "ממה עשוי התפוח."

לקראת סוף הספר את מסבירה מדוע החלטת לכתוב אותו: לכאורה אביך "דיבר רעות מאחורי גבך" וגרוע מזה, "טפטף לאנשים שאת אלימה וסובלת מהתמכרויות ומסוכנת לעצמך ולסביבתך הקרובה." מעולם לא שמעתי דבר כזה עלייך. למיטב ידיעתי, גם  אף אחד אחר ממעגל חברי משפחתך לא שמע על כך.  אני מצטט את הסימוכין היחידים שאת מביאה: "יודעת בוודאות מוחלטת שהוא חזר על השקר הזה באוזני שני אנשים שונים." את יודעת בוודאות מוחלטת  כי שני אנשים שונים (עלומים לקורא) אמרו לך. זהו? היש דוגמה טובה יותר למושג "רכילות"?

הקשר בין אביך וביני היה קשר של חברות אמיצה לאורך כ-30 שנים, והוא אף התחזק בשנה האחרונה לחייו בה ליוויתי אותו כרופא. בתקופה זו הוא פתח את ליבו ושיתף אותי בנושאים אישיים מאוד. מעולם, אבל מעולם לא שמעתי ממנו מילה רעה עליך. כשאמר לך שיפסיק "לדבר עליך רעות" אני יודע בדיוק למה התכוון, כי שוחחנו על זה. כוונתו הייתה שיפסיק לחלוק את הכאב שלו עם חבריו הקרובים ושלא ידבר עוד על הצער העמוק מכך שאת וילדיך ניתקתם כל קשר עמו. זה הכול, לזה התכוון כשאמר "לדבר רעות."

עם הניתוק הוא הלך לישון, עליו חלם בלילות טרופים, איתו קם בבוקר. בגללו בכה פעמים רבות כשישבנו ודיברנו בשנה אחרונה של חייו. לשתף את חבריו הקרובים מאוד בכאבו, היה מבחינתו "לדבר רעות עלייך." את מספרת שפעם הוא אמר לך בטלפון שהוא נורא-נורא כועס, אבל היה נראה לך שמישהו כפה עליו את השיחה. אני יכול לגלות לך את הרקע ועל זה אני צריך לקחת את האשמה. למרות שזו כמובן לא היתה כוונתי, אולי הוא באמת הרגיש שכפיתי עליו את השיחה, ועל זה אני מצטער עמוקות.

והנה ההסבר: בסביבות מאי 2018, כנראה זמן קצר לפני השיחה האחרונה ביניכם וקצת יותר מחצי שנה לפני שנפטר, ישבנו בחדר העבודה שלו ודיברנו. הוא כבר היה אז עמוק בתוך סידרת הטיפולים הכימותרפיים. דיברנו על הרבה דברים, וגם דיברנו על המשך הטיפול במחלת הסרטן ועל כך שהוא "נותן לה פייט." ושוב, כמו כמעט בכל שיחה, עלה נושא הניתוק אתך ואהבתו והגעגועים אלייך.

אז בא המשפט, אותו לא אשכח לעולם: "לו יכולתי לבחור אם לקבל את בריאותי בחזרה או את גליה, הייתי בוחר בלא היסוס בגליה." אני מודה, כששמעתי את המשפט הזה מפיו של חבר יקר, של אדם החי על זמן שאול, חשתי לא רק עצב, כאב וחמלה, אלא גם כעס - כעס גדול כלפיך. ואז שאלתי אותו :"עמוס, איך זה שאתה לא כועס?". הוא לא ענה, אבל בפניו  לא ראיתי שום כעס, רק עצב. עצב עמוק מאוד.

מרק גלזרמן

* * *

אבי גולדברג

"נ-צחון 67'"

כשהוא ירד בזהירות בסולם העץ הצהוב, הכביד השלט הכבד על שכמו וחרץ את עורו מתחת לחולצה ומעיל הרוח שלבש. רוח נשבה מהים ואיימה לשמוט את השלט אך הוא הגיע לשלב הנמוך  של הסולם וייצב עצמו. את השלט הניח  על המדרכה הרטובה. השלט היה חלוד והאותיות דהו. היו"ד שבין הנו"ן והצד"י התקלפה לחלוטין וה"א הידיעה של הניצחון נמחקה כבר מזמן.

הוא הרים את השלט והציב אותו אלכסונית על הקיר החיצוני של המסעדה, לא הרחק מדלת הכניסה. בשעה עשר יגיע בעל החנות לקבל ממנו את המפתחות לאחר ארבעים ושמונה שנים.

עכשיו היה עליו להסדיר את חשבונות החשמל, הארנונה והמים, שהזניח לאחרונה, לבקש הנחות והקלות. בכיס מעיל הרוח החזיק שקית ניילון תפוחה במסמכים רפואיים מוולפסון.

כשהוא השתחרר מהצבא כשנתיים אחר המלחמה, התפוגגה כבר ההתלהבות שאחזה בארץ, ומעשי האיבה בגבולות החדשים חודשו. אפשר לומר שרווח לו כשהשתחרר ללא פגע מהמוצב הגדול בו שירת בחודשים האחרונים לשירותו.

כשהגיע לראשונה אל התעלה וראה את הדקלים ממול ואת הצמחייה מאחורי פס המים השקטים, על תעלת המים המתוקים, אחזה בו התרגשות. מסביבו החיילים אמרו, אפריקה. הוא חש שהוא במרחק נגיעה מאפריקה. רק יחצה את המים בשחייה לילית, יעלה על גבעות החול שנערמו על הגדה ויפסע אל תוך הצמחייה העבותה – ייבלע באפריקה השחורה, זו מהסיפורים של קונראד ובעיקר זכר את לב המאפליה. הוא מעולם לא הצליח להבין מה פירוש המילה הזו, המאפליה. אף אחד לא השתמש במילה הזו לא באזרחות ולא בצבא, חשב. המילים של יובב בחוברות של טרזן שתיארו את אפריקה היו ברורות יותר. הנילוס, הוא חשב, נמצא לא הרחק מכאן.

ביום הראשון, כשירד מהקומנדקר שהביא אותו ואת הקיטבג שלו למוצב, הוא לא הבין מדוע כולם התחפרו בתוך המוצב, כשהנוף ממול כה יפה. אבל אחר הצהריים, כשהתחילו פגזי מרגמות ליפול והקרקע הזדעזעה, ידעו כל החיילים שהיו שם במה מדובר. "טפטוף 81 מילימטר, לא רציני," והמשיכו בשגרה מתחת לפני החול.

הסמ"פ הראה לו את המטבח ואת מיטת הקומות.

"תתמקם ואחר כך הסמל יסביר לך על לוח התורנויות וסבב היציאות הביתה."

באותו לילה ראשון ישן שינה טרופה. האור הדלוח דלק כל הזמן ורעש של גנרטור טירטר וחיילים שהתחלפו במשמרות השמירה בחוץ הרעישו והטרידו את שנתו.

 בבוקר הגיעה אפריקה אליו. חיילי הסיור נכנסו למוצב בזחל"ם. הם היו מאובקים טרוטי עיניים ולבושם מרושל, אך רוחם היתה מרוממת.

 "הרגנו את הסודני הבן זונה!" צעקו, דיווחו מבלי לרדת מהרכב הכבד.

הסמ"פ יצא לקראתם.

אחרי ששקעה עננת האבק מאחורי הזחלים שהותירו בחול את טביעותיהם, נראה החבל שמשך את  עוגן החבלנים המתכתי המעוקל נעוץ עמוק בחזהו של איש שחור לבוש מדים מנומרים, מאובק כולו, נגרר אחר הזחל"ם, מדיו היו קרועים וחזהו היה עיסה של דם ובשר. 

מחילופי הדברים הסתבר כי הם הרגו חייל קומנדו סודני שחצה את המים וניסה להטמין מוקש בתוואי  הסיורים. לאחר שהרגו אותו, תפסו אותו בעוגן החבלנים וגררו אותו. חששו לגשת אליו. "אולי הוא ממולכד?" הסבירו.

 חיילי המוצב יצאו מהבונקרים  התגודדו מסביב, קיללו את הכושי. "סודני, כושי שחור, מה יש לו לעשות כאן?"

הסמ"פ הורה לכולם להתרחק. הוא נכנס למוצב וחזר חבוש קסדה ואפוד מגן ובידו דקר חבלנים.

"לזוז הצידה!" קרא. הוא לא היה מגולח. היה לו מבע עייף ומותש. "תתרחקו."

הוא התקרב לסודני שהיה שרוע על גבו, והתבונן בו מקרוב. דקר החבלנים גישש בזהירות בכיסי המדים הקרועים של החייל ההרוג. אט ובזהירות הוא משך מכיס החזה של החולצה קרטון מרופט, אולי תעודת חייל, ופרס אותה על החול. המסמך היה ספוג דם וחול בוצי. הוא הכניס את המסמך לשקית ניילון .

לאחר מכן בדק את מכנסיו ונעליו הגבוהות של ההרוג. בסכין חד חתך באחת את השרוכים ,משך בנעל והתרחק ולאחר מכן נעל נוספת נחלצה. הוא הפך אותן והתבונן.

"איפה הנשק שלו?" שאל את החיילים שעל הזחל"ם. 

מפקד הסיור הרים מרצפת הזחל"ם קלצ'ניקוב שהיה עטוף באריג עבה למניעת חדירת מים.

"מצאתם את הסירה שלו?"

"כן. היא היתה מונחת על החוף, זו היתה סירת גומי אראל רוסית, ריססנו אותה במקלע."

"טוב, תשחררו אותו מהעוגן, תעטפו אותו בשמיכה או בפלג אוהל ותעלו אותו על הרכב ותעופו מפה, עוד מעט תתחיל הרעשה, הקופים ממול מתצפתים עלינו."

בצהריים הוא הגיש ארוחה ראשונה שבישל בעצמו לחיילים במוצב. בלילה הוא חלם על כושים ביערות דמיוניים שראה על כריכות חוברות הנייר של טרזן.

כשהשתחרר כעבור חמישה חדשים חזר הביתה לתל אביב. הוא ירד לאילת להשתחרר קצת ואולי למצוא חברה, אבל חזר אחר שבוע, עורו היה אדום ומכוסה בבועות מהשמש אליה נחשף מבלי שהגן על עצמו. אחרי חודש התחיל לעבוד במטבח במסעדה מזרחית ברחוב בן יהודה. הוא כבר החליט שיפתח מקום משלו. לא היו לו חברים ואת זמנו העביר במסעדה ובשעות הפנאי מדד את הרחובות חיפש מקום שיתאים למסעדה משלו. כל המתווכים שהוליכו אותו בעיר דיברו על שכר דירה גבוה ועל כך שיצטרך להביא ערבויות, כי הוא צעיר ואף אחד לא ישכיר לו חנות במקום טוב בעיר.

  פעם, כשנסע עם אברשה, שעבד איתו במסעדה המזרחית והיה מבוגר ממנו, לחוף בת ים "לתפוס חתיכות" – אמר לו אברשה, "אולי תפתח מסעדה כאן בבת ים. הכול זול יותר ואנשים טובים יותר וגם מעריכים אוכל."

הוא לא השיב אבל אט אט חכך בדעתו את העניין. כמו השירות הצבאי, חשב, התחלתי כחייל רגלי, גולני, עד שבאימון גדודי הקומנדקר בו ישבתי על הספסל האחורי נכנס לתעלת השקייה צרה ועפתי ממנו החוצה עם עוד שני חיילים ושברתי צלע שבוע לפני שהמלחמה פרצה. אחר כך כבר העבירו אותי למפקדה וסיימתי במטבח. אז אולי רחוב בן יהודה יפה ומהודר ומלא סועדים ותיירים בהתחלה, אבל  הגורל יזרוק אותי אחר כך לבת ים, העיר שבא אמצא את מקומי.

מאז חלפו חמישים שנה.

את היום שבו תלה את השלט "מסעדת הניצחון 67' " מעל החנות ששכר ברחוב בלפור בבת ים הוא זכר כמו היה זה הבוקר. היום המאושר בחייו. אברשה החזיק בסולם ואחר כך עבד איתו עשרים שנה במסעדה שהקים, עד שהסרטן אכל אותו.

הוא לא התחתן. כל פעם היתה מלצרית או שכנה שעימה ניהל רומן מספר חודשים, ואחר כך היתה דבורה ממגדלי ים סוף, מנהלת בדיור המוגן. היא תמיד הביאה אורחים למסעדה. רק כשהציע לה שיעברו לגור יחד הסתבר לו שדבורה נשואה ובעלה יושב בכלא שפוט למאסר עולם והיא לא יכולה להתגרש ממנו או פוחדת לעשות זאת, ולכן שמרה על הרומן הארוך שלהם בחשאי כל הזמן.

בכל השנים הללו רק פעם אחת לקח לעצמו חופשה ארוכה וטס לחו"ל 'לראות עולם'. הוא סגר את המסעדה לשישה שבועות ושוטט באירופה עם קבוצה מאורגנת אחת ואחר כך עם קבוצה מאורגנת נוספת ושב.

בתחילה היתה מסעדת הניצחון הצלחה גדולה. הרבה סועדים הגיעו במיוחד בסופי שבוע. אחר כך הגיעה המלחמה ללא ניצחון ולאנשים לא היה מצב רוח למסעדות. ואחר כך הגיעו הרוסים. הם פתחו לעצמם מקומות עם אוכל ביתי משלהם והרבה וודקה. עם השנים השתנו הטעמים והוא היה תמיד בפיגור אחר רצון הסועדים. פעם רצו כולם קרם ברולה ואחר כך קינוח עוגת היער השחור ואחר כך אוכל צמחוני, ומנות אסיאתיות, ויינות מיוחדים ולחם מחמצת.

אנשים נעשו בררנים ואוכל הפך לבידור, לבילוי. כבר לא רצו מנות גדולות, תוספות של גזר מבושל או פִּירֶה, השניצל צריך היה להיות דק וללא שמן. הוא לא היה מוכן להיכנע לכל הגחמות שהסועדים הביאו ממדורי האוכל של סוף השבוע. הוא לא רצה להכין אוכל גורמה ולא רצה להגיש משקאות שרק סומלייה אנין יכול להגיש.

היו הסועדים הוותיקים שהעריכו ארוחה דשנה במחיר סביר אבל הם התמעטו עם השנים. ימי הולדת נחגגו במסעדות אחרות, ופגישות דייט התקיימו אצל המתחרים. "ניצחון" ירדה מהמפה הקולינרית והפכה לתבוסה. לא רק הוא דעך. הרבה מסעדות נסגרו אפילו ברחוב בן יהודה בתל אביב, בו התחיל את הקריירה שלו. שעון הזמן תקתק. לאחר מכן, בשנים האחרונות, העסק התאושש. היה זה בזכותו של  כתב עיתון צעיר, הוא התרשם שהכתב היה סתם טיפש שהציג עצמו ברוב חשיבות ככתב של מקומון גדול בגוש דן. "אלפי קוראים," אמר, וביקש לטעום הרבה מנות. הוא הביא איתו צלם שצילם את המנות על השולחן המכוסה מפה מתחת ללוח זכוכית.

הכתב שאל והוא סיפר לו שהוא בסך הכול היה טבח צבאי במוצב בתעלת סואץ בגלל שנפל מהקומנדקר והפרופיל שלו ירד.

אחר כך הוציא אותו הכתב החוצה וצילם אותו ליד הכניסה למסעדה מתחת לשלט 'מסעדת הניצחון 67', אז כבר נשחקו הה"א והיו"ד ונותר חלל בין הנו"ן לצד"י רק "נ צחון". הה"א  נשרה חמש שנים לפני היו"ד.

כעבור מיספר ימים בישרו לו החברים הקבועים של המסעדה, אלה שהיו מגיעים בשישי בצהריים לאכול ארוחה הגונה ולפטפט, אודות הכתבה הגדולה שסיפרה על מסעדה מיתולוגית בבת ים. הכתבה סיפרה על גיבור מלחמה שנפצע בתעלה ובמקום לנטוש את המוצב בו שירת חזר אליו כשף והכין מטעמי מלכות ללוחמים שהגנו על הקו עד שחולצו. תמונתו של הגיבור, השף המקריח השפוף, איש מבוגר בסינר טבחים לבן ממצמץ בשמש העזה ומתחתיו הכיתוב : "טוביה השף ממשיך להכין את המתכונים שפיתח במוצב התעלה לבני ונכדי הלוחמים הממשיכים להגיע אליו." 

לא חלפו ימים רבים והמסעדה המיתולוגית "נ-צחון  67'" הפכה מוקד לעליית רגל. הטלפון צילצל כל יום ואנשים מכל רחבי הארץ הזמינו שולחנות. היו הרבה חיילים ותיקים שחיפשו נוסטלגיה. ריגושי עבר,  רצו להיפגש, וכשהגיעו חיבקו את טוביה שלא הכיר אותם כלל.

"טוביה ידע להכין מקופסת לוף מטעמים של דלי בניו יורק," אמר מעריץ חדש, איש מבוגר לבוש היטב שמכונית היגואר שלו  חנתה ליד המסעדה, לאישה צעירה שבאה איתו. "תקשיבי, הוא הציל אותנו, שעות בחוץ בשמש תחת הפגזות, התייבשנו, ואז נכנסנו פנימה, איזה ריחות, אלו טעמים, ממש הציל אותנו!"

היו שנים טובות, הגיעו עוד עיתונאים ממדורי האוכל וכולם שיבחו את הפירה המיוחד ואת שוק ההודו השחומה. ככול שטוביה לא שינה מהמתכון הפשוט שהכין כבר עשרות שנים, כך הוסיפו המשבחים להלל אותו ואת המטבח המצטנע ברחוב אפור בבת ים.

אחר כך הגיעה הטלוויזיה. היו כתבות, תחקירים, עדויות על טוביה האגדי מקו התעלה. אחר כך ביקשו ממנו שישמש "שופט" בתחרויות אוכל, כאלה שבהן מציגים צעירים קצוצי שיער, מקועקעים, את כישרונם הקולינרי. שילמו לו בעין יפה ושם גם הכיר אישה יפה, "שופטת", עיתונאית ובעלת בלוג בפייסבוק ובאינסטגרם, שהתאהבה בו פשוטו כמשמעו.

סמדר נכנסה לעבוד איתו במסעדה. זה היה לפני שנתיים. ההצלחה נמשכה. היה כתב טלוויזיה תחקירן שהכין סדרת כתבות על מלחמת ההתשה ובפרק אחד סיפר על המארב הלילי בו נתקלו החיילים מהסיירת בחייל סודני, שחור, ענק, שחצה את התעלה במטרה למקש את ציר התנועה, וכיצד חייל אחד בשם טוביה, שלמרות שנפל מהזחל"ם ושבר את היד, ירה בו, הרג אותו וריסס את סירת הקומנדו ובה שלושה סודנים נוספים, שצפו בבוקר במי התעלה. הוא גם צילם מרחוק את טוביה כיום עומד מאחורי הדלפק במסעדת "נ-צחון 67'" .

 כעבור מיספר חדשים פרצה מגפת הקורונה ולאחר תקופה קצרה בה היתה המסעדה סגורה כמו כל המסעדות, נפרדה ממנו סמדר. היא הכירה בזום גבר אחר שהעסק שלו ממשיך לפעול גם בתקופת הסגרים, ונטשה.

אחר כך, לקראת הקיץ, הוא חש ברע. כל יום הגיע למסעדה הסגורה, ישב קורא עיתון חינמי, שותה כוסית וודקה וממתין. מכוח ההרגל סגר רק מאוחר בערב ושב למחרת למסעדה הסגורה. יום אחד התגבר הכאב בחזהו  והוא אושפז בוולפסון. הוא נותר בחיים. אבל היה ברור שהמסעדה שבקה.

כשעמד ליד המסעדה מתנשף ממאמץ הטיפוס והסרת השלט – חלף ילד ליד המסעדה וקרא את הכתוב על השלט.

"תגיד לי אדוני מה זה צחון, זה כמו אוכל של בוכרים כאילו?"

הוא המשיך ללכת, לא המתין לתשובה. בלילה חלם שוב על הסודני הגדול ועל החזה הקרוע שעוגן החבלנים נעוץ בתוכו.

אבי גולדברג

* * *

יונתן גורל

בגן עדן

לזכר אימי

הייתי בגן עדן

ראיתי ילדים אהובים

משחקים על דשא

שנלקח מאגדות ושירים

הייתי בגן עדן

ראיתי סוכה פתוחה

לקבל את כל הבא

בצללית שקטה

הייתי בגן עדן

לשעה קלה

גדם עץ השלים גדר

וחתולים התקהלו בצעדי קטיפה

הייתי בגן עדן

שכחתי עולו של זמן

שהמשיך לנסר

במקום אחר

* * *

ברוך תירוש

הידרדרות השמאל בישראל וברחבי תבל

בעבר, התאפיינה פעילות השמאל ברחבי תבל, בדאגה לרווחת העובדים ומשפחותיהם, לתעסוקתם ולתנאי עבודתם ולשכרם, ובמידה רבה גם לבריאותם ולמגוריהם.

עם תחילת הציונות במאה ה-19, רבים בחוגי השמאל היהודי התאפיינו בחתירה למימוש הציונות המעשית, בעלייה לארץ, ליישובה ולהגנה עליה. תוך התבססות ארגוני העובדים, הוקמה ה'הסתדרות', ואיתה קופות החולים ומוסדות הבריאות והכלכלה, ההתיישבות, השיכון וההגנה. בהדרגה השתלטו חוגי השמאל הציוני על התנועה הציונית, והובילוה להקמת המדינה, ולביסוסה תוך הבסת אויביה, והפעלת שיבת ציון אדירה, עד שלהי שנות ה-70.

אולם, כבר בשנות ה-30, החלו חוגים מהשמאל הקיצוני להביע הבנה והערצה למדיניות ולמגמות בריה"מ, ולשליטה העריץ, יוסף סטלין, בו ראו את 'שמש העמים'. בהערצתם הם התעלמו מהדיכוי הנורא שהוא הפעיל להטמעת האוכלוסייה במדיניות המשטר הקומוניסטי.    בשלהי 1947 אכן תמכה בריה"מ בשאיפות התנועה הציונית לריבונות בארץ ישראל, אולי במגמה לחזק את חוגי השמאל הציוני, ולערער את מגוון קשריו עם ארה"ב ומשטרי המערב. אולם, תוך זמן קצר התאכזב סטלין מהגישה 'המערבית' בשמאל הציוני בארץ, וחזר להתנכרות האלימה ליהדות ולציונות בברה"מ, שלוותה במסעי דיכוי אכזריים.  

במהלך ההתנכרות לציונות, החלה בריה"מ לתמוך בסרבנות ובאלימות הערבית, ואף ניתקה מפעם לפעם את יחסיה וקשריה עם ישראל, למורת רוח הציבור, שהחל לראות שלילה וסכנה במדיניות בריה"מ. מה גם שהחלו להגיע ידיעות על פגיעות קשות ביהודים, ובריה"מ הוצגה ממש כאויבת היהדות והציונות.

בשלב הזה נרתמו חוגים בשמאל הקיצוני, ובראשם וילנר ומיקוניס מנהיגי מק"י – להפיץ בציבור תיאורים חיוביים אודות בריה"מ, כמו נאומי גרומיקו באו"ם, והסיוע כביכול להשגת 'הנשק הצ'כי' למלחמת 1948.  

בתיאורים הללו הוסתרה העובדה שלסוכני בריה"מ נודע על עסקת הנשק רק לאחר שהושלמה, ועשרות אנשינו, ואני בהם, עזבו את צ'כיה, וכי כל ממשלת סלאנסקי, שהיתה קשורה בעסקה, הועמדה למשפט ראווה בשל כך, וחוסלה. בנוסף נעצרו והועמדו למשפט ראווה שמעון אורנשטיין, סוחר יהודי, שהיה  מתורגמן בעסקה, ומרדכי אורן שהגיע לביקור מפלגתי, וכלל לא היה מודע לנושא הנשק. הוסתרו גם משפטי הראווה הקשים נגד 'הרופאים היהודיים', שחוסלו גם הם, אולי כאזהרה נגד התארגנות יהודית.  

למרות המידע אודות משפטי הראווה, התפתו אישים רבים בארץ להאמין ולתמוך בתיאורים חיוביים למשטרו של סטלין, ומהם שהוזמנו לשם כך לסיורים בברה"מ. ביניהם היה דן בן-אמוץ, עמיתי בפלי"ם, שנטה אז לחוגי השמאל, ובשהייתו במוסקבה כתב לנו בסגנונו, על גלויית ענק של מגדלי האוניברסיטה:

"אני משוטט כבר שבוע במוסקבה המרשימה, ונהנה מאושר התושבים בעיר השמחה הזאת, מהשפע בחנויות, בעיקר למזון, ומהמחירים הנוחים. בניגוד למסופר בארץ, מבטיח המשטר לתושבים אווירת ביטחון נעימה. לכן ספרו את רשמיי לכולם, לחברינו ולמשפחה, לדודים ודודות, ובעיקר ספרו לסבתא."

והיום, קם לנו דור חדש של מפיצי תיאורים, והפעם על השלילה בחיינו בארץ, ועל הכלכלה הקורסת, והבכיר בין השוללים, היה נודע כשלילי מילדותו בגן ומנעוריו בבית הספר ובצבא. רק לאחרונה השתנה, ובבדיקת פתע נמצא 'חיובי' ב'קורונה'.

ברוך תירוש

* * *

עקיבא נוף

הִנֵּה בָּא אָבִיב

בּוֹקֶר צָבַע כָּחוֹל

שַׁחַק טוֹבֵל בְּזִיו,

צֶבַע זָהָב פִּיזֵר בַּחוֹל –

כִּי בָּא אָבִיב;

שָׁקֵד פָּרַח עַל הַר,

הַיָּם עָמַד מַקְשִׁיב,

אוֹדֶם נוּרִית בַּגַּיא בָּעַר –

כִּי בָּא אָבִיב.

מִמְרוֹמֵי  מָנָרָה

קֶרֶן אוֹר דַּקָּה –

עִם טְלָלִים שֶל בּוֹקֶר

מוּל הַשֶׁמָשׁ צָחֲקָה;

בְּמֵימֵי כִּנֶרֶת

קֶרֶן שׁוֹבֵבָה –                                                            

גַּל הַמִּתְפָּרֵעַ

בְּמָחוֹל הִיא סוֹבְבַה.

בּוֹקֶר צָבַע כָּחוֹל

שַׁחַק טוֹבֵל בְּזִיו,

צֶבַע זָהָב פִּיזֵר בַּחוֹל –

כִּי בָּא אָבִיב.

מוּל יַמָהּ שֶׁל עַכּוֹ

רוּחַ מִמֶּרְחָק –

בֵּין חוֹמוֹת הָאֶבֶן

זֶמֶר-מַלָּחִים שָׁרַק;

בַּשָׁרוֹן שִׁיכְּרָנִי

רֵיחַ הַפְּרָחִים,                                       

בְּמֵימֵי חַצְבָּנִי                                            

אֶלֶף צֶבַע מְפַכִּים.  

בּוֹקֶר צָבַע כָּחוֹל

שַׁחַק טוֹבֵל בְּזִיו,

צֶבַע זָהָב פִּיזֵר בַּחוֹל –

כִּי בָּא אָבִיב.

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש ניסן: "לא רק יבש כמו צנון..."

בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן

וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית

"הוא יבש כמו צנון!" – "יש לו פרצוף של צנון!" כך אנו מכנים לא פעם אדם לא נעים, לא נחמד, חסר מקוריות – ומשעמם!!..

בספר יהושע נאמר: "והיו הדברים לצנינים  בעיניי." צנינים – אלה דברים שמרגישים רע איתם, כמו עם דקירה של קוץ. הביטוי לקוח מדברי הפרידה של יהושע, שכבר בא בימים, מעם ישראל. הוא התכוון לקשרים  שיקשרו בני ישראל עם הגויים שנותרו בארץ לאחר כיבושיו ומזהיר: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם!.. .כי אם  שוב תשובו ודבקתם ביתר הגויים האלה... –והתחתנתם בהם... והיו לכם לפח ולמוקש ולשוטט בצידכם ולצנינים בעיניכם." (יהושע כ"ג י'). התחושה הצוננת ואולי גם הקוצנית מזכירה  את חריפותו של ירק הצנון. "צנינים" ו"וצנון" שניהם מאותו שורש – צנ"נ.

צנון. מתוך ויקיפדיה.

"צנון הגינה" הוא ירק שתורבת כבר בימי קדם מצמח הבר – "צנון מצוי", מציינת  ד"ר שרה'לה אורן. טעמו של הצנון ייחודי. הוא חריף, בעל ארומה. יש הנמנעים מלטעום אותו. לעיתים, כשהוא מאבד את הלחלוחית שבו, הוא אכן "יבש כצנון..."

כבר במשנה (כלאים א' ה') מככב הצנון כמאכל מוכר: "הצנון והנפוץ, החרדל... אף על פי שדומין זה לזה כלאיים זה בזה."

לא ידוע ברבים כי מזרעיו הזעירים הפיקו שמן: "וחכמים מתירין בכל השמנים, בשמן שימשומין, בשמן אגוזים בשמן צנונות." (משנה שבת, ב' ג').

כיום אין לצנון מעמד מכובד במיוחד אך בימים עברו עלה כנראה בעיקר על שולחנם של עשירים, כגון הקיסר אנטונינוס ו"רבי", היינו רבי יהודה הנשיא שנודע גם בעושרו. על שניהם נאמר: "שלא פסק משולחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים." (תלמוד בבלי עבודה זרה י"א ע"א).

אנטונינוס פיוס (138-161 לספירה, נחשב קיסר רומי טוב לישראל. הוא ביטל את גזירת אדריינוס נגד ברית המילה. יש המזהים אותו עם הקיסר מרקוס אורליוס (161-180) שגם הוא כונה אנטונינוס.

הצנון המצוי, צנון הבר – הוא צמח חד שנתי מזדקף, המגיע לחצי מטר ואף יותר. השמן האתרי המצוי בכל חלקיו מגן עליו מחרקים וממזיקים. הוא שנותן לצנון את טעמו האופייני. כל חלקי צנון הבר אכילים, בעיקר בעודו צעיר, וטעמם מזכיר את טעם צנון הגינה המתורבת. הוא פרח בחורף, בינואר-מאי. פרחיו בצבע לבן צהבהב ולעתים בצבע קרם. המבנה שלהם "מרובע" כבמשפחת המצליבים. גודל הפרחים כ-2.5 ס"מ והם מתאפיינים בעורקים בצבע אדמדם כהה  מעורק ראשי.

הצנון נפוץ במרחב ארצות הים התיכון. הוא גדל  בר בארץ ונחשב כעשב רע לחקלאים. הפרי הנו תרמיל דק וארוך המכיל מספר זרעים. לצנון סגולות רפואיות. הוא מעורר תיאבון, מחטא פה, מסייע לעיכול, מרגיע גזים במערכת העיכול ועוד.

אומרת ד"ר אורן: "חג הפסח הקרב מביא בשורת איחוד. איחוד המשפחות היקר לנו כל כך, בעיקר אחרי כל הסגר והבידוד שהקורונה כפתה עלינו, וכן הינו איחוד של עם ישראל באשר הוא על פני הגלובוס. חג שמביא עימו את סיפור ההתהוות של עם ישראל ואת גאולתו. זה החג הנפוץ בקהילות ישראל. יש המדקדקים בקיום מצוותיו ויש שבוחרים רק לטעום ממסורת החג."

אז מה עניין שמיטה להר סיני? מה הקשר בין הצנון הזה, התרבותי והבר, לחג הפסח?

ד"ר שרה'לה אורן יודעת תמיד לקשר בין צמחים ועצים לבין חגים ואירועים, אף שלכאורה הינם רחוקים זה מזה ונדמה שאין כל קשר ביניהם.

מסתבר כי בקרב קהילת יוצאי תימן נוכל למצוא שולחן סדר יפהפה, מעוטר בהמון ירק, ובין הירק השופע נוהגים בני תימן לשבץ תדיר גם צנון: "מנהג רבים בקהילות תימן לסדר את השולחן... כן מניחים תחילה סביב השולחן את עלי הירקות, וסמוך לשולחן מניחים צנון עם עליו, מעליהם עלי החסא למצווות מרור ומעליהם עלי הכרפס." נראה כי הצנון במסורת מצטרף או מחליף את מנהג טבילת כרפס, סלרי, במי מלח. אולי גם מחזק את ההצעות שניתנו במהלך הדורות לקבוצת "מרורים" המוזכרים בציווי: "ומצות על מרורים יאכלוהו." (שמות י"ב ח').

כך או כך, מסכמת ד"ר אורן ."זה הטבע העשיר בעונה זו המזמן אותנו על טפנו לצאת מהבתים הסגורים למרחבים השופעים ירק ויופי. אלו המרחבים המזכירים בין השאר גם את קורות אבותינו, הן במגבלות נופי הארץ והן בגבולות אחרים. הצנון המצוי מייצג את היסטוריות שולחן האוכל המקומי ואת השתלבותו בנוף התרבותי והערכי." וכדרכה, מסיימת ד"ר אורן – "בברכת חודש פורח, בריא וטוב!"

תקוה וינשטוק

* * *

שמעון גרובר

להיות או לחדול?

פעמיים בשנה, בערב ראש השנה ובערב פסח, נוטלת ממני – הגימלאי בן ה-84  – רשות המיסים חלק מהשי שאני מקבל ממעבידי-לשעבר, ומעבירה אותו לישיבות, לתלמודֵי תורה, לבחורֵי ישיבה, לאברכים ולמשפחות חרדיות וערביות ברוכות ילדים. התנהלות כלכלית זו מאפשרת למשתמטים, לסחטנים ולטפילים – לגדול מיום ליום. גידול זה הוא גידול סרטני, שאם לא יחוסל, אז הוא יחסל את מפרנסו – דהיינו, הוא יחסל את מדינת ישראל.

הדרך היחידה למנוע את החיסול העצמי של מדינת ישראל היא באמצעות חקיקת חוק יסוד שימנע את הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת מכול המשתמטים משירות צבאי או משירות אזרחי לאומי, ושכל יפֵי הנפש למיניהם יזעקו "חמס!" ויעשו שמיניות באוויר.

אני צופה שחקיקת יסוד זו עשויה גם לגרום למיספר לא מבוטל של צעירים חרדים וערבים להתגייס לשירות צבאי ולשרות אזרחי לאומי.

כדי להצליח להעביר בכנסת את חקיקת היסוד המוצעת, אני מציע להקים את מפלגת "השפויים" כבר למחרת הבחירות ב-24 במרץ 2021, כך שיהא סיפק בידה להנחיל לציבור הבוחרים, באמצעות כל אמצעֵי התקשורת – את חשיבות החקיקה הזו להמשך קיומה של מדינת ישראל.

שמעון גרובר

אהוד: שירות צבאי אינו יכול להיות קריטריון לזכות האזרח לבחור ולהיבחר לכנסת – כי הוא מדיר את מרבית הנשים שאינן משרתות, לא רק את החרדיות, מדיר את מרבית הציבור הערבי, ומדיר כל מי שמטעמי בריאות אינו יכול לשרת, ומצד שני מעמיס על מערכת הביטחון עול גיוס מופרז שהוא מעל ומעבר ליכולתה ולצרכיה.

* * *

נעמן כהן

אני שונא!

הזמר המצרי שעבאן עבד א-רחים, הידוע בכינויו שעבולא, שהתפגר, (אללה לא ירחמו), התפרסם בחייו בכל רחבי העולם הערבי בלהיט שלו "אני שונא את ישראל".

הנה הקשיבו:

https://www.israelhayom.co.il/article/712633

והנה מסתבר שקם לו יורש בשנאה. כתב "הארץ", אורי הורוביץ-משגב.

"הורוביץ-משגב מאבחן: "לא היה בישראל ראש ממשלה שנוא כמו בנימין נתניהו. לא מבחינה מיספרית (כמה ישראלים שונאים את נתניהו) ולא עוצמתית (עד כמה הם שונאים אותו).

"לא מנחם בגין של מלחמת לבנון, לא אריאל שרון של ההתנתקות, אפילו לא יצחק רבין שנרצח. נתניהו הוא פנומן. השנאה לו חוצה מחנות וגבולות, מאחדת ציבורים מגוונים, מייצרת בריתות פוליטיות, שעד לא מכבר היו נחשבות דמיוניות. כוח עצום ומרגש."

והמסקנה האופרטיבית שלו: "הגיע הזמן להכיר בשנאה זו, להתגאות בה. היא הדבר היחיד שעצר את הנאשם מלחסל סופית את ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. לשנוא את נתניהו זה לאהוב את ישראל."

(אורי משגב, "לשנוא את נתניהו, לאהוב את ישראל", "הארץ", 18.3.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.HIGHLIGHT-1.9627640

אז ככה. לא השונא המצרי שעבאן עבד א-רחים, ולא השונא אורי הורוביץ-משגב, יצליחו בשנאתם, להיפך, שנאתם תביא לכישלונם. בשנאה לא בונים מדיניות. פוליטיקת השנאה לא תצלח. מוטב לו להורוביץ-משגב ללכת ע"פ "לֹֽא-תִשְׂנָ֥א אֶת-אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת-עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא-תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃ [ויקרא י"ט, י"ז], ואם יצליח להוכיח ולשכנע יצלח. וכמובן גם לא "את משנאיך (ביבי) אשנא."

מיליון שהידים לירושלים (לבלפור)

כתב "הארץ" חיים לוינסון לא מצהיר על שנאה לנתניהו כהורוביץ-משגב, אבל מראה אותה. כך הוא מסביר את ההצבעה לביבי כלומר מיהם המצביעים: "כל המזרחיים העניים חסרי ההשכלה מצביעים לליכוד" ממסביר לוינסון וממשיך: "בדיוק כמו שערפאת אמר מיליון שהידים הולכים לירושלים כך גם הם (המזרחיים העניים חסרי ההשכלה) שהידים של נתניהו בדרך לבלפור...:

https://mobile.twitter.com/Ronen23/status/1372937376708841477

כדי לחסל את נתניהו יש לחסל את הדמוקרטיה

כבר כתבתי על אלו שהתייאשו מכוחם לשכנע את העם להחליף את נתניהו ולכן הם פועלים להרס הדמוקרטיה הישראלית באמתלה שדווקא נתניהו הוא זה שהורס אותה. והנה קם להם תנא דמסייע נוסף, הקורא לשלול את זכות הבחירה מאלו שלוינסון מכנה "שהידים הבוחרים את נתניהו."

בניגוד לסטריאוטיפ על המרוקאים שהם תומכי נתניהו, פרופסור יגאל וענונו-בן-נון, יליד מרוקו, 1950, איש "הפנתרים השחורים" בעברו, דווקא שונא אותו.

"הדמוקרטיה חולה במחלות זִיקנה והיא במצב של קריסת מערכות. עקב מצבה בישראל ובארצות מתקדמות, היא נהפכה למפגע שיש לרפאו בדחיפות," קובע וענונו-בן-נון.

"השאלה שצריכה להישאל היא לא האם ישראל היא דמוקרטיה, אלא האם לא הגיע הזמן לבחון מחדש מושגים שקידשנו בעבר אך התבררו ככאלה שאינם תואמים את המציאות.

"האם טוב עושה המדינה כשהיא מעודדת אזרחים להצביע בבחירות למרות שאין להם מושג מינימלי בסוגיות פוליטיות? האם המדינה צריכה לתת זכות הצבעה באופן גורף למיליוני אזרחים שאינם יודעים למה ולמי הם מצביעים? למה להכריח אותי לנקוט עמדה בעניינים חינוכיים, אקולוגיים, כלכליים וביטחוניים, למרות שאין לי מושג בהם ואין לי יכולת או עניין ללמוד אותם? האם לא צריך להגביל באופן דרסטי את קטגוריית האנשים שתינתן לה זכות הצבעה? האם מיליוני אזרחים שמצביעים על פי שיקולים לא רציונליים צריכים לקבוע את גורל הכלל ואת גורל המדינה? האם לא רצוי שהחברה תקבע כללים שיגבילו את בעלי זכות ההצבעה למספר קטן של בעלי ידע וכישורי הבנה? האם אזרח חבר כת מיסטית שפרשה מן הציבור ושולל את הדמוקרטיה צריך לקבל זכות הצבעה? האם יש להתיר לגוף ציבורי שכל מטרתו לקדם את האינטרס האגואיסטי של חבריו להשתתף בבחירות?

"ההחלטה לאפשר לכל אזרח שמלאו לו 18 להיבחר לבית המחוקקים, נראית לי דמגוגית. כל גוף ציבורי או ממשלתי שמחפש עובד מציב תנאי סף נוקשים למי שמגיש מועמדות למשרה. מנבחרי ציבור שיקבעו את גורלנו לא נדרש דבר. לא פלא שאנשים מוכשרים לא הולכים לפוליטיקה ולא נבחרים לתפקידים ייצוגיים. האם כדאי שהחברה תוותר על האליטה החיונית ביותר בה? האם לא כדאי לה לעודד את הטובים ביותר ליטול חלק בעיצוב עתידה? האם לא כדאי להגביל את הזכות לשמש כשרים ולהיות נבחרי ציבור רק לבעלי כישורים שמתמחים בצורכי הכלל?"

והמסקנה: "הגיע הזמן," ממליץ וענונו-בן-נון, "לטלטל את הקיים, ולא לחשוש לשחוט פרות קדושות."

(יגאל בן נון, "האם זכות הצבעה לכל אזרח היא באמת רעיון כל כך טוב?" "הארץ", 18.3.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9631506

הבנתם? אז למי מתכוון וענונו-בן-נון בשלילת זכות ההצבעה לכל אזרח?

וענונו-בן-נון מתכוון לאלו שלוינסון מכנה "כל המזרחיים העניים חסרי ההשכלה המצביעים לליכוד." ובעצם הוא חותר למשטר הנפלא של ארץ הולדתו מרוקו – שם אין זכות בחירה והמלך האהוב הוא הוא המלך הפילוסוף של אפלטון.

האם בגלל חוסר היכולת לחסל את ביבי בקלפי נחזור למונרכיה האבסולוטית של מלך מרוקו?

הנצחת השואה בהמבורג פרק ב'

לוויכוח על הברירה בין שיחזור בית הכנסת לבין הנצחת השואה בהמבורג, שהבאתי בשבוע שעבר, ועליו הגיבה חוה ליבוביץ, הצטרף פרופסור משה צימרמן המשמיע דעתו כבן ליוצאי המבורג.

פרופסור צימרמן תומך באי הקמת בית הכנסת על מנת שלא להרוס את הפסיפס והאנדרטה לזכר קורבנות השואה. (כאילו שאי אפשר גם להקים את מחדש בית הכנסת וגם לשמר את הפסיפס והאנדרטה), אבל הוא מציג נימוק חדש. בעצם נימוק אנטישמי ישן לכך, הממשיך את מיטב המסורת האנטישמיות הנאצית.

"היהודים הערמומיים אוהבי הכסף," טוען פרופסור צימרמן, "המציאו כהרגלם מימים ימימה  מה שהוא מכנה "תעלול שיווקי" כדי לסחוט כסף מהגרמנים האריים. התעלול הוא תעמולה ש"מי שיתנגד להקמת בית הכנסת – כמוהו כאנטישמי. ממשלת גרמניה וממשלת המבורג הקציבו אפוא סכום עתק של 160 מיליון אירו להקמת המבנה."

ובכלל הוא מוסיף, "לו היתה הקהילה היהודית עומדת על משמר הזיכרון כהלכה היתה פועלת לשיקום המבנה של בית הכנסת הרפורמי הראשון של יהודי גרמניה, ההיכל של המבורג העומד בחורבנו."

(משה צימרמן והוגה וולף, "התעלול השיווקי של יהודי המבורג", "הארץ" 18.3.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9631391

הבנתם? קודם התנגדות, ואם כבר בית כנסת אז שיהיה ריפורמי.

התנצלויות

אהוד ברוג-ברק, סוחר החשיש, ולשעבר ראש הממשלה מטעם העבודה, היה מתנצל סדרתי.

בחודש אוגוסט 1997 ביקש ברוג-ברק, בהיותו יו"ר מפלגת העבודה, סליחה מבני עדות המזרח, המתגוררים בעיירות הפיתוח, בשם המפלגה ובשם מפא"י ההיסטורית – בגלל עוגמת הנפש הרבה שנגרמה להם בשנותיה הראשונות של המדינה ע"י תנועת העבודה.

ברק אמר אז כי תנועת העבודה היתה אחראית על מבצע מפואר של הקמת ובניית הארץ, ובמהלך ההקמה, נגרם שלא במתכוון עוול לרבים מבני עדות המזרח, כאשר הם הופרדו משורשיהם ונשלחו ללא קשר למיקום בני משפחותיהם למקומות מרוחקים.

"אני מבקש סליחה בשם מפלגת העבודה ומפא"י על כל דורותיה," ציין ברוג-ברק בהודעתו הדרמטית. ח"כ ברק הביע אז תקווה, שהבעת הסליחה תאפשר את חידוש הדו-שיח בין מפלגת העבודה ותושבי עיירות הפיתוח. בקשת הסליחה הושמעה לקראת כינוס מיוחד של מפלגת העבודה שהתקיים בנתיבות.

בינואר 2001, בדברו בפני חברי המועצה לשלום וביטחון, התנצל ברוג-ברק בפני הערבים על אירועי אוקטובר 2000 בו נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל בידי כוחות הביטחון. הוא אמר כי הוא כואב את מותם של הרוגי המהומות וכי יקבל את מסקנותיה של ועדת החקירה הממלכתית.

אחר כך, במהלך ישיבת ממשלה בפברואר 2001, אמר כי הוא מצטער על הריגת האזרחים ובתור האחראי למערכת הוא נוטל אחריות אישית.

https://www.maariv.co.il/elections2019/news/Article-709502

כמהלך בחירות ציני כל ה"התנצלויות" של ברק היוו כישלון גמור. הן לא הביאו לו קולות לא מבני עדות המזרח, ולא מהערבים.

והנה קמה לו יורשת "מתנצלת" מתחילה. בניסיון לקושש קולות אצל הערבים, אמרה יו"ר העבודה, מרב קסטנר-מיכאלי: "אבחן אם יש מקום שהעבודה תתנצל על עוולות כלפי הערבים בעבר, יש מקום לקחת אחריות על העוולות שנעשו לחברה הערבית בישראל."

https://www.haaretz.co.il/news/LIVE-1.9623375#7012321070

ודוק: כאן אין מדובר על אירועי שנת 2000 אלא על הנכבה, על עצם הקמת המדינה. עמיתתה למפלגה, איבתיסם מרעאנה בטח תתמוך בכך, היא הרי רואה בהקמת המדינה אונס.

במקום להתנצל בפני הערבים יש לדרוש מהם התנצלות:

הסיבות להתנצלות הערבים – למה עליהם להתנצל?

עליהם להתנצל על:

1. חיסול הישוב היהודי בערב. הקמת האומה הערבית-מוסלמית באה על חשבון חיסול יהודי ערב. מוחמד הכריז: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבי," והרג את הגברים, ואת הנשים והילדים מכר לעבדות. מאז ערב נקייה מיהודים.

2. גיבוש תורה גזענית אנטישמית. היודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם, לענותם, להשפילם, ולהשמידם." (סורה 5 פסוק 60; סורה 7 פסוק 163; סורה 9 פסוק 29, חדית' אל בוכרי).

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

3. כיבוש ארץ ישראל למרות הכתוב בקוראן כי א"י על שתי גדול הירדן שייכת רק לעם ישראל ולא לערבים או לפלישתים. (סורה 7, פסוק 137).

4. רדיפה בכל שטחי הכיבוש הערבי. בכל שטחי הכיבוש הערבי היהודים נרדפו ונטבחו. למשל טבח 4,000 היהודים בגרנדה.

5. הערבים מסרבים להכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה יהודית, ומתנגדים לציונות.

6. המופתי של ירושלים, מוחמד אל חוסייני, מנהיג ערביי ארץ ישראל, הצטרף להיטלר כגנרל ס.ס. והשתתף אישית בהשמדת היהודים.

7. שבע מדינות ערב פלשו לארץ ישראל במטרה לחסל את מדינת היהודים.

8. מדינות ערב ביצעו טרנספר ביהודים שלא עלו לישראל. (כל השטחים הכבושים ע"י הערבים היום 13 מיליון קמ"ר נקיים מיהודים).

9. הקמת אש"פ ב-1964 הקימו הערבים ארגון טרור שמטרתו חיסול מדינת היהודים.

10 הקמת החמאס סניף "האחים המוסלמים" המצהיר במצעו שמטרתו חיסול מדינת היהודים ורצח כל היהודים בעולם ע"פ דברי מוחמד.

לאחר שהערבים יתנצלו על כל אלה, או אז ניתן יהיה להחזיר להם התנצלות.

הישג למפלגת העבודה. קם מחליף לברל כצנלסון

נחשו מי הצטרף למפלגת העבודה? אין ספק כוח חזק שעשוי לרומם אותה מחדש למפלגת שלטון. תורתו של ברל כצנלסון קמה מחדש. האסיר המשוחרר, העבריין אהוד אולמרט, הצהיר כי הוא מצטרף למפלגת העבודה.

(אריק בנדר, "מעריב", 17.3.21, עמוד 5)

במקום הסוציאליזם יקום משטר של "מעטפות טלנסקי".

הלהט"בים כנושא בחירות

הטייקונית או אקס אשתו של הטייקון צ'רנוי, חברו של ליברמן, ניקול ראידמן, התומכת בנתניהו, סיפרה על שנאת הגייז (ברוסית "פיתוחי" תרנגולים) – של איווט לובוביץ-ליברמן. לדבריה כשהיה מגיע להתארח אצלה היינו חייבים להרחיק לבקשתו את כל ההומואים מהבית.

בתגובה אמר רון לוין, יועץ התקשורת שלו שמשנת 2009 שהוא מלווה אותו הכי צמוד בכל מערכות הבחירות, ו"אני שייך לקהילה הגאה ואני נדהם לשמוע את ראידמן אומרת שצריך להרחיק ממנו הומוסקסואלים. רק השבוע נפגשנו פעמיים עם ראשי הקהילה והצהרנו על תמיכה בזכויות שלהם. מעולם לא שמעתי את ליברמן אומר או רומז מילה על הקהילה."

https://rotter.net/forum/scoops1/687942.shtml

על זה אמרו האנטישמים את האימרה המפורסמת: "אחדים מידידיי הטובים ביותר הם יהודים..."

מי שבירך

הרב הרפורמי גלעד קריב, מועמד העבודה לכנסת, יזם סידור תפילה חדש לקראת הבחירות בו יש נוסח חדש לתפילת "מי שבירך".

בסידור מוצע לגבאי (או גבאית) בית הכנסת, לכבד את היוצאים מהארון בעלייה לתורה ולברכם על האומץ בשם האל, ש"יאיר את דרכו/ה ויחזקו/ה באורך רוח." מחברי הברכה מקפידים להתייחס לאלוהים פעם כזכר ובפעם כנקבה, ואת המשכה ניסחו כך: "שכינה מקור חיינו תברכו/ה באהבה ובתמיכה ובסביבה מבינה וחומלת."

אם זוג להט"בי (או הטרוסקסואלי) יאמץ ילד – הוא יזכה ל"מי שבירך" נוסף, ש"תהיה משפחה זו למעון שלום ורעות (עבור הילד או הילדה), תמיכה וכבוד הדדי, ונאמר אמן." בנוסף גם נקבעה "שבת גאווה".

https://rotter.net/forum/scoops1/688089.shtml

ועל הסידור הזה עשו האורתודכסים "מי שבירך"... במלעיל. (הפולנים יבינו...)

ולעניין הבחירות, אם לשפוט מהו הגורם המכריע ללגיטימציה של הלהט"בים בחברה הישראלית – דומה כי יותר משתרמו לו מר"צ והעבודה, תרם מינוי של שר גאה מטעם מפלגת הליכוד. 

חזירופוביה

לא בכדי בעיר החזירים חיפה משתלטים החזירים. טלי מואב, מקבוצת 'מחבקי החזירים' בחיפה, קובעת ש"הבעיה המרכזית בחיפה היא חזירופוביה. אנשים מפחדים מהחזירים באופן ארכאי. הדבר היחידי שמפחיד אותי זה שיש לי כלבה שעלולה להתלהב ולנסות לשחק איתם."

https://rotter.net/forum/scoops1/687993.shtml

יותר קטן יותר טוב – יותר גדול יותר טוב

מכיוון שמפלגת גדעון משה זריצנסקי-סער ומפלגת נפתלי בנט הן מפלגות של ימין קיצוני התובעות את סיפוח כל השטחים, ומכיוון שאין בכוחן להקים ממשלה, ככל שכוחן יירד, ויעלה כוחו של הליכוד, כך תוכל לקום ממשלה יציבה יותר, ומתונה יותר ללא סחיטת סמוטריץ' בן גביר והחרדים. ממשלה שתוכל על בסיס תוכנית אלון-רבין-טראמפ להביא להסדר מדיני.

מכיוון שמפלגת גדעון משה זריצ'נסקי-סער היא מפלגת אווירה שתיעלם לאחר הבחירות כלא היתה (כמפלגת כחלון) – עדיף לו לנטוש מיד אחרי הבחירות את היומרה הפתטית שלו להיות ראש ממשלה ולהצטרף לממשלת נתניהו ולייצב את כוחה. (בתנאי כמובן שיעבור את אחוז החסימה).

נעמן כהן

* * *

אסתר ראב

האימהות של "אימהות עובדות"

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

נפשו של אדם היא עולם רחב-ידיים, מלא נופים שונים ואקלימים מכל המינים – יריעה כבירה.

והביטוי הסארקסטי "ילדות שנייה" – יש בו גם צד אחר של המטבע, צד האמת: אדם מעלה את תקופת נעוריו, תקופת הסער והדחף – דווקא בסוף ימיו, כשמעיינותיו כאילו נידלו כולם והוא עומד עייף, עומד לסיים. והנה לפתע הוא מוצא מעיין אחד מן העבר שלא נידלה עדיין כלל, שהוא מבעבע, מלא חיות, שופע עוד חידוש וכוח. וכך קורה לאדם מבוגר שהוא עובר פתאום להווייה אחרת, להלך-נפש אחר. זהו כוחו של מעיין שלא נידלה, שכוסה באבק בצוק העיתים, במהומת החיים, בהלקאות גורל.

הרשו גם לי להעלות זכרונות מתקופה חשובה בחיי. אני רוצה לספר לדור צעיר-יותר על האימהות של "אימהות עובדות", או יותר נכון על בנות עובדות שהיו אימהות לתנועתכן.

הבנות אשר היו באות אלינו מרוסיה בימים הרחוקים ההם – הן היו באות מרובנה ומברנוביץ, מקיוב, מגרודנה ומאודיסה, בנות הערים הגדולות היו מביאות איתן את טולסטוי ואת טורגנייב, את תרבות הגימנסיות הרוסיות; ובנות העיירות – את תרבות בית אבא היהודי, שלא היתה פחות שורשית ודשנת-ערכים מן הראשונה. הן היו באות לבנות-עור, מעודנות, ובלחייהן פרחי-אודם של ארץ צפונית – וכאן היינו כולנו ירוקים ממלריה. אבל לאט-לאט נעלמו השושנים, העור הלבן התקלף, ועור חדש, חום, קרם על לחייהן. הידיים כוסו שריטות ופצעים, והיבלות בכף-היד היו להן מעין תעודת עבודה, תעודת גאווה, ידיים שלא היו עליהן יבלות – לא היו כשרות.

פעמים רבות שאלתי אז את עצמי, אם גם אני הייתי יכולה לעזוב את בית-אבא החמים ולנדוד לארץ רחוקה, קשת אקלים וקשת תנאים. ולא שקטתי עד שעשיתי זאת גם אני, ולו באופן חלקי.

הן גרו יחדיו שתיים-שלוש בחדר ריק כמעט, שבלילה היו עכברים מרקדים בו. הן ישנו על מיטות קרשים ואכלו על שולחן עשוי ארגזי-נפט ריקים. הן דיברו רוסית. "ווי ראבוטאייטא?" (את עובדת?) – היו שואלות זו את זו ברטט.

זכור לי כיצד עברו עליהן חבלי קליטה ראשונים, כיצד היו תוהות שאין נחל, שאין יער, ושיירי המולדת הישנה עוד מפעפעים בנפשן. נקלטו בזכרוני שמות פרחים, שהיו מזכירות בגעגועים: לאנדיש, סיראן, פיאלקי. היו ביניהן בעלות נפש פיוטית, ואני זוכרת תיאורי יער וראשית-אביב ברוסיה, שהנחילו לי בנות אלה...

אבל לאט-לאט ניטשטשה המולדת הישנה והן התחילו להכות שורש. בפינות חדרן עמדו סלי הנצרים שהיו לוקחות איתן לעבודה, ובסל פת דלה או תפוזים. אבל העיניים היו לוהטות ומלאות ניצחון על כיבוש העבודה במזמרה ובראפיה ולפעמים גם בטורייה. הן נשאו בקירבן את חזון העתיד.

רבות מבין הבנות הללו כבר אינן, אבל רבות, שבנו מושבים וקיבוצים, עודן גזעים איתנים למשפחות מעונפות, יושבות על אדמתן מוקפות נכדים ונינים. על כל אלה נבנתה תנועתכן, אשר יצרה מוסדות ואשר ממנה יצאו שרות וחברות-כנסת ומשתפות פעולה ברוכה בכל ענפי החיים שבמדינה.

*

נכתב: 1964. נדפס לראשונה: "דבר הפועלת", שנה ל, חוב' 8, אוגוסט 1964, אלול תשכ"ד. אלה דברי אסתר ראב, במסיבה לכבוד ספרה "שירי אסתר ראב", שנערכה במועדון "מאשה פרי" בתל-אביב, ב-13.3.1964.

* * *

אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

סִפּוּרִים לִילָדִים

צִיּוּרִים: נַחוּם גוּטְמַן, דָּנִי קֶרְמָן

יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ

נדפס בישראל תשמ"ב, 1982

לְבֵּן מֵאַבָּא

[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

כ"ג. הַבְּגִידָה

יוֹם אֶחָד יָרַד רָנִי לֶחָצֵר וּפָגַשׁ אֶת אוֹרוֹן. אוֹרוֹן הָיָה בֶּן-גִּילוֹ שֶׁל רָנִי אֲבָל גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ בְּרֹאשׁ. רָנִי הֶעֱרִיץ מְאֹד אֶת אוֹרוֹן מִפְּנֵי שֶׁאוֹרוֹן הָיָה רִאשׁוֹן בְּכָל תַּעֲלוּל, וְחָזָק מִכֻּלָּם. כַּאֲשֶׁר זָרְקוּ חוֹל – הָיָה אוֹרוֹן רִאשׁוֹן לִזְרֹק. וּמִי הִתְנַפֵּל, בְּיוֹם-הַהֻלֶּדֶת שֶׁל רָנִי, עַל הַמַּתָּנוֹת שֶּׁקִּבֵּל, וּפָתַח כִּמְעַט אֶת כֻּלָּן – כַּמּוּבָן אוֹרוֹן. הוּא לֹא יָדַע לְהַסְתִּיר אֶת הַקִּנְאָה שֶׁלּוֹ וְרָצָה לְשַׂחֵק, מִיָּד, בְּכָל הַמִּשְׂחָקִים הַחֲדָשִׁים שֶׁקִּבֵּל רָנִי.

וְרָנִי?

הוּא הָיָה מֻקְסָם מִכָּךְ שֶׁאוֹרוֹן חָבֵר שֶׁלּוֹ. וּבִמְקוֹם לַעֲצֹר בַּעֲדוֹ וְלֹא לָתֵת לוֹ לִפְתֹּחַ אֶת הַמַּתָּנוֹת – הִשְׁתַּתֵּף אִתּוֹ יַחַד בִּפְתִיחַת הַקֻּפְסָאוֹת, וְהִזְנִיחַ אֶת הַיְּלָדִים וְהַיְּלָדוֹת הָאֲחֵרִים שֶׁבָּאוּ לְיוֹם-הַהֻלֶּדֶת שֶׁלּוֹ.

לֹא פַּעַם, כְּשֶׁהָיָה רָנִי מַצְבִּיעַ כְּדֵי לַעֲנוֹת, הָיָה אוֹרוֹן מְכוֹפֵף לוֹ אֶת הַיָּד, כְּאִלּוּ בִּצְחוֹק, אֲבָל בְּכֹחַ. וְרָנִי לֹא הִתְאוֹנֵן עַל כָּךְ. הוּא לֹא רָצָה לִהְיוֹת מַלְשָׁן (זֹאת אוֹמֶרֶת – מַלְשִׁין). רָנִי נִסָּה לַעֲשׂוֹת צְחוֹק מִכָּל מַה שֶׁאוֹרוֹן הֵצִיק לוֹ. לְמָשָׁל, רָנִי כּוֹפֵף לוֹ חֲזָרָה אֶת הַיָּד. רָנִי זָרַק עָלָיו חוֹל בַּחֲזָרָה. וְרָנִי הָיָה נֶהֱנֶה מְאֹד מִכָּל הַתַּעֲלוּלִים הָאֵלֶּה, אֲבָל אַף פַּעַם לֹא הִתְחִיל בָּהֶם לְבַדוֹ, אֶלָּא רַק אַחֲרֵי אוֹרוֹן.

וְכָךְ יָרַד יוֹם אֶחָד רָנִי לֶחָצֵר וּפָגַשׁ אֶת אוֹרוֹן בָּא לִקְרָאתוֹ.

"שְׁמַע," אָמַר אוֹרוֹן. "אוּלַי אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ עוֹשִׂים פִּצְצוֹת-מַיִם?"

רָנִי דַּוְקָא יָדַע. אָבִיו לִמֵּד אוֹתוֹ פַּעַם. וְרָנִי נִפַּח אוֹתָן אֲבָל אַף פַּעַם לֹא מִלֵּא בָּהֶן מַיִם. רָנִי וְאוֹרוֹן עָלוּ לְדִירָתוֹ שֶׁל רָנִי, יָשְׁבוּ בְּחַדְרוֹ, וְרָנִי הֶרְאָה לְאוֹרוֹן כֵּיצַד מְקַפְּלִים אֶת דַּפֵּי-הַנְּיָר, וְהֵם הִתְקִינוּ כְּחָמֵשׁ-שֵׁשׁ "פִּצְצוֹת-מַיִם".

"עַכְשָׁו בּוֹא נַעֲלֶה עַל הַגַּג." אָמַר אוֹרוֹן.

"מַה פִּתְאֹם?" שָׁאַל רָנִי.

"אַתָּה תִּרְאֶה." כְּשֶׁיָּצְאוּ לָקַח רָנִי בַּחֲשַׁאי אֶת מַפְתֵּחַ הַדֶּלֶת שֶׁל הַגַּג מִן הָאָרוֹן שֶׁלְּיַד הַיְּצִיאָה. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַגַּג מִלֵּא אוֹרוֹן מַיִם בִּשְׁתֵּי "פְּצָצוֹת", הִתְקָרֵב אֶל הַמַּעֲקֶה, וְרָנִי אַחֲרָיו. וּטְרַאחח... הִפִּיל "פִּצְצַת-מַיִם" עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ שֶׁהָלַךְ בַּמִּדְרָכָה לְמַטָּה.

רָנִי נִבְהַל. אֲבָל לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּפְנֵי הַפִּתּוּי, וְזָרַק גַּם הוּא שְׁתֵּי "פְּצָצוֹת", אִם כִּי הִשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא לִקְלֹעַ, כִּי לֹא הָיָה נָעִים לוֹ לְהַרְטִיב אֲנָשִׁים, וְגַם פָּחַד. זֹאת אוֹמֶרֶת – לֹא בְּדִיּוּק פָּחַד אֶלָּא חָשַׁב הֵיטֵב עַל הַתּוֹצָאוֹת שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה. וְאִלּוּ אוֹרוֹן – אוֹתוֹ הַתּוֹצָאוֹת לֹא עִנְיְנוּ. אִלּוּ הָיָה רָץ קָדִימָה מוּל קִיר, הָיָה מֵטִיחַ אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר, וְרַק אַחַר כָּךְ חוֹשֵׁב אִם בִּכְלָל אֶפְשָׁר לִפְרֹץ בָּרֹאשׁ אֶת הַקִּיר. וְאִלּוּ רָנִי אַף פַּעַם לֹא הָיָה מֵטִיחַ בְּכַוָּנָה אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר, כִּי הוּא הָיָה יֶלֶד רְצִינִי וְחָכָם שֶׁיָּדַע בְּדֶרֶךְ-כְּלָל לַחְשֹׁב קֹדֶם וּלְהִזָּהֵר. וְרַק בְּחֶבְרָתוֹ שֶׁל אוֹרוֹן הָיָה מְאַבֵּד אֶת הַזְּהִירוּת שֶׁלּוֹ.

כְּשֶׁגָּמְרוּ לִזְרֹק אֶת הַפְּצָצוֹת, וְגַם שָׁמְעוּ כַּמָה צְעָקוֹת מִלְּמַטָּה, וְהִסְתַּתְּרוּ, צוֹחֲקִים, בַּחֲדַר-הַכְּנִיסָה הַנָּטוּשׁ שֶׁעַל הַגַּג, אָמַר אוֹרוֹן:

"בּוֹא תְּלַוֶּה אוֹתִי לְמַטָּה."

רָנִי הִתְפַּלֵּא. בִּשְׁבִיל לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ לֹא הָיָה עָלָיו לָרֶדֶת כִּי דִּירָתוֹ הָיְתָה בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת, קוֹמָה אַחַת מִתַּחַת לַגַּג. וְאִם אוֹרוֹן אַמִּיץ כָּזֶה, הָיָה עָלָיו לַחְשֹׁב גַּם כֵּיצַד לָרֶדֶת אַחַר כָּךְ לָרְחוֹב וְלַחֲזֹר לְבֵיתוֹ-שֶׁלּוֹ. אַךְ הוּא לֹא רָצָה לְאַכְזֵב אֶת אוֹרוֹן, וְהִסְכִּים לָרֶדֶת אִתּוֹ לְמַטָּה.

וְהֵם יָרְדוּ. תְּחִלָּה חוֹשְׁשִׁים מְעַט, אַךְ כְּשֶׁיָּצְאוּ מֵחֲדַר-הַמַּדְרֵגוֹת לְעֵבֶר הָרְחוֹב וְלֹא רָאוּ אִישׁ – רָוַח לָהֶם.

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ לַמִּדְרָכָה, וְרָנִי כִּמְעַט כְּבָר הִסְתּוֹבֵב לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ, נָחֲתוּ עֲלֵיהֶם לְפֶתַע שְׁתֵּי יָדַיִם שְׂעִירוֹת, רְטֻבּוֹת, וְתָפְסוּ בְּבַת-אַחַת בִּשְׁנֵיהֶם.

"אֲנִי אַרְאֶה לָכֶם!" צָעַק בָּחוּר בָּרִיא וְשָׁמֵן, בְּמִכְנְסֵי גִּ'ינְס וּבְסַנְדְּלֵי-אֵילַת. "פִּרְחָחִים!"

רָנִי הִרְגִּישׁ אֶת הַיָּד הָאוֹחֶזֶת בִּזְרוֹעוֹ כִּצְבָת, אַךְ לֹא זֶה מַה שֶׁהִדְהִים אוֹתוֹ וְהִכְאִיב לוֹ, אֶלָּא הַמִּלִּים שֶׁשָּׁמַע פִּתְאֹם מִפִּי אוֹרוֹן:

"זֶה לֹא אֲנִי," אָמַר אוֹרוֹן וְהֶרְאָה בְּיָדו הַפְּנוּיָה עַל רָנִי, "זֶה הוּא שֶׁזָּרַק עָלֶיךָ אֶת פִּצְצַת-הַמַּיִם. הוּא מִין יֶלֶד כָּזֶה, מֻפְרָע!"

רָנִי לֹא הֶאֱמִין לְמִשְׁמַע אָזְנָיו. הַבָּחוּר הִרְפָּה לְרֶגַע מֵאוֹרוֹן, וּבְטֶרֶם הִסְפִּיק הַלָּה לִבְרֹחַ עַל נַפְשׁוֹ, סָטַר הַבָּחוּר בְּיָדוֹ, שֶׁנִּתְפַּנְּתָה עַתָּה, בְּכֹחַ רַב עַל לֶחְיוֹ שֶׁל רָנִי, וְשִׁחְרֵר אוֹתוֹ חֲזָרָה לְעֵבֶר חֲדַר-הַמַּדְרֵגוֹת כְּשֶׁהוּא מְשַׁלֵּחַ אוֹתוֹ בִּבְעִיטָה בַּאֲחוֹרָיו.

רָנִי טִפֵּס וְעָלָה בַּמַּדְרֵגוֹת בְּרִיצָה כְּאִלּוּ אֵשׁ אָחֲזָה בִּבְגָדָיו. אֲבָל לִפְנֵי דֶּלֶת דִּירָתוֹ עָצַר, כָּלָא אֶת נְשִׁימָתוֹ, וְנִכְנַס פְּנִימָה בְּשֶׁקֶט, כְּשֶׁהוּא כּוֹלֵא אֶת דִּמְעוֹתָיו וּמִשְׁתַּדֵּל שֶׁאִמָּא לֹא תַּרְגִּישׁ מֶה עָבַר עָלָיו לִפְנֵי רֶגַע.

לְמַזָּלוֹ הָיְתָה עֲסוּקָה אוֹתָהּ שָׁעָה בְּשִׂיחָה בַּטֶּלֶפוֹן.

וּמַה שֶׁהֵצִיק לְרָנִי בְּיוֹתֵר הָיָה – אֵיךְ יִפְגֹּשׁ מָחָר אֶת אוֹרוֹן? מַה יַגִּיד לוֹ? לִצְעֹק עָלָיו? לִהְיוֹת אִתּוֹ בְּרֹגֶז? לָגֶשֶׁת וְלָתֵת לוֹ סְטִירַת-לֶחִי? לַעֲשׂוֹת צְחוֹק מִכָּל הָעִנְיָן?

מַה לַעֲשׂוֹת?

לַמָּחֳרָת, עוֹד בְּטֶרֶם הֶחְלִיט רָנִי בְּלִבּו כֵּיצַד יִנְהַג, נִגַּשׁ אֶלָיו אוֹרוֹן כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא קָרָה, חִיֵּךְ וְאָמַר:

"נוּ, אֵיךְ הָיָה לִבְרֹחַ מִן הַמְּטֻמְטָם הַזֶּה?"

"אֲבָל אֵיךְ יָכֹלְתָּ לְהִתְנַהֵג כָּךְ?" אָמַר רָנִי.

"מָה אַתָּה עוֹשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן גָּדוֹל? מְמֵילָא הָיָה מַכֶּה אֶת שְׁנֵינוּ. וְכָכָה לְפָחוֹת הִכָּה רַק אֶחָד מֵאִתָּנוּ. לוּ הָיָה מַכֶּה גַּם אוֹתִי הָיָה לְךָ יוֹתֵר טוֹב?"

"אֲבָל אַתָּה חָבֵר שֶׁלִּי, לֹא?"

"אָז מָה?"

"אָז אֵיךְ יָכֹלְתָּ לִקְרֹא לִי – מֻפְרָע, וְעוֹד בִּפְנֵי אָדָם זָר?"

"בֶּאֱמֶת רָנִי, אַתָּה נֶעֱלָב כְּמוֹ אֵיזוֹ בַּת. מַה יֵשׁ? כְּבָר אִי-אֶפְשָׁר לְהַגִּיד אֵיזוֹ מִלָּה בֵּין חֲבֵרִים?"

"אָז תֵּדַע לְךָ שֶׁאֲנִי לֹא חָבֵר שֶׁלְךָ יוֹתֵר!" אָמַר לוֹ רָנִי, "אַתָּה בָּגַדְתָּ בִּי!" וְסוֹבֵב אֵלָיו אֶת גַּבּוֹ וְהָלַךְ כְּשֶׁהוּא מִשְׁתַּדֵּל בְּכָל-כֹּחוֹ לִכְלֹא אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁבִּקְּשׁוּ לִפְרֹץ מֵעֵינָיו, וּלְהַסְתִּירָן מִפְּנֵי כָּל הַיְּלָדִים וְהַיְּלָדוֹת הָאֲחֵרִים.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

פרק אחד-עשר

עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מִפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי

למהנדס אביהו מרגוליס שלום,

נודע לי ממכתב ששלחה לי אשתך העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסָלֶה-מרגוליס שנהניתָ מהפרקים הראשונים של כתב-היד של הרומאן החדש שלי ששלחתי להוצאת הספרים החשובה שבה היא עובדת, ושהוא לדבריה שייך לקטגוריה "ספרות של בנים" שכמוה אפשר למצוא בעיקר על קירות של בתי שימוש ציבוריים –

ועלה בדעתי להתקשר איתך בנושא שונה, הקשור למקצוע שלך. אשתי שתאריך ימים הגיעה למסקנה שהדירה שלנו זקוקה לשיפוצים. אני שונא שיפוצים. הסכמתי לנסוע איתה פעמיים בשנה לחו"ל ובלבד שתעסיק את עצמה במשהו אחר ולא בשיפוצים. קנינו אפילו מצלמה אלקטרונית והסכמתי לנסוע לתאילנד, למרות שטרם היינו בדרום-ספרד ובסקנדינביה, ובלבד שנדחה את השיפוצים. אבל הוצאנו כבר יותר מדי כסף על טיולים ואזלו לי התירוצים לדחיית השיפוצים. אולי היית יכול לבוא לדירה שלנו ולייעץ לה שלא כדאי לעשות שיפוצים. מקסימום להחליף את האסלה, לסייד את המטבח והשירותים ורק לא את חדר-העבודה העמוס ספרים עד לתקרה. אני מוכן לנסוע אפילו לסין ורק לא שיפוצים. יש אנשים אלרגיים לשיפוצים וצריך להתחשב בהם. אבל אנשים שמנים צריכים אסלה גדולה יותר, שרזים נופלים בה, ועל דא כבר נאמר, "צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו."

אני מצרף כאן פרק מרומאן מסע הרפתקאות חדש שלי בשם: "מסעותיי עם נשים", שעשוי אולי לעזור לפנות-בוקר לזוגיות שלך, ואם קשה לך לדמיין את גיבורת הפרק, שוודאי שונה מזוגתך העורכת הספרותית שתחיה – אוכל להמליץ לך על ערוצים בכבלים שבהם מביאים לא פעם מבחר יפהפיות ערומות מהמזרח הרחוק, דקות גו וקִטְנות שדיים, עורן צח, פטמותיהם כהות מאוד וקל לכוון אליהן את הצביטות וְהַשְּׁפִּיךְ. שיער שחור למעלה ולמטה, עיניים מלוכסנות שמסגירות מיד את מוצאן, וחיוך שפחתי אך גם ילדותי מאוד וגם הַכּוּס צר ומחכה לפותח.  

בכבוד רב,

חיימקה שפינוזה

הנסיעה מפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי

יוצאים בשבע ורבע בבוקר ממלון הילטון ארקדיה, פוקט, במכונית שאוספת אותנו לנמל הנמצא בחלקו המזרחי של האי – כדי להפליג לאיי פיפי.

בדרך אוספים גבר צרפתי, בן-גילנו ואולי יותר, בסוף שנות השישים שלו. לידו מתיישבת בת-זוגו, מקומית יפה וצעירה, שחומת עור, דומה ליפנית בפניה הגדולות, הבובתיות, אך נראית יצרית מאוד. שקטה וראויה לזיון, כפנתרה אורבת בעיניים בורקות. הצרפתי מספר לגבירתי כי לפני ארבע שנים עזב אחריו בצרפת את הכול ועבר לגור בצפון-מזרחה של תאילנד, ומעולם לה היה מאושר כל כך בחייו. בת-זוגו התאית, בעלת פני הבובה הגדולות, היפניות, והעור השחום כשפחה ילידית שחורת-שיער בציור של גוגן – שותקת ורק מחייכת כל הזמן כמסכימה עם הצרפתי שלה-שהיא-שלו. היא מצליחה להיראות אשתו הנאמנה, המאוהבת בו. זוגות כאלה רואים לא מעט בתאילנד, ובמיוחד בפוקט. גברים אירופאיים שחיים עם צעירות מקומיות שיכלו להיות בנותיהן או נכדותיהן.

עולה למכונית ה"ואן" זוג רוסיות, לא צעירות, לא מבוגרות ולא סימפטיות. אחת יושבת לצידי ומתחככת בי כל הזמן. יש לה אצבעות רגליים מיובלות ומכוערות נורא. כל כך שונה מהיופי של המקומיות.

עוד עולה ויושב מאחור זוג צעיר, "אשכנזי".

נוסעים כחצי שעה ועולים על ספינה בנמל של פוקט-סיטי. שבע ספינות מטיילים הולכות ומתמלאות ומחכות להפלגתן ממש באותו שעה. אנחנו מתמקמים בכיסאות פלסטיק לבנים על הסיפון העליון. יום שמש יפה. מקבלים קפה וקרואסון.

ההפלגה נמשכת שעה ארוכה. עוברים על פני איים יפהפיים, שלעיתים מזדקרים מן המים כצוק סלע חום-צהוב, עוטה כתמי שיער ירוק; שוליו הנוגעים במים נשחקו במשך השנים עד שיש לו מראה של פטריית-סלע, הבסיס צר, וראש הצוק גבוה ורחב. גלויות התיירים מלאות בהם.

גבירתי ואני בסנדלים ובבגדי-ים, אצלי גם השנורקל ומשקפי-הצלילה הפרטיים. אני לא אוהב להכניס את הראש למים עם מסיכה שסותמת את האף, וזרים השתמשו בה.

לא רחוק מאיתנו יושב זוג ישראלי צעיר, לבביים, לא יפים ביותר, וכל חפציהם עימם. הם נישארים לישון בפיפי איילנדס. במעבר בין הכיסאות, לימיני, יושבת בחורה תאית רזה, כמעט ילדה, ומאחוריה גבר "אשכנזי" מבוגר, בעל עור מחוספס ומגעיל שאינו סובל שמש. היא מנסה להכניס פילם למצלמה ואינה מצליחה. מעבירה לו וגם הוא לא מצליח להכניס. עם מידת מיומנות כזו, קשה לשער שהוא בועל אותה. אולי מישהו אחר יעזור להם להכניס. אין לה כמעט חזה. בקושי יש לה גוף, שחום, אבל מגרה מאוד ומעורר יצרים פדופיליים. לא ברור עד כמה יש להם שפה משותפת. היא נראית כבתו או נכדתו.

אני מוקסם מאצבעות רגליה הנתונות בסנדלי-עור פתוחים בצבע כחול-זהב מקושט. אצבעות ילדותיות, שחומות. סקסיות. ללא פגם. חסרות מנוחה. כשהיא חולצת אותן מסנדליה, הנותרים על הסיפון הלבן, ומשפשפת את כפות-רגליה השחומות אלה באלה, בצל, תחת כיסא הפלסטיק הלבן – אני יכול לדמות את הזין שלי מתחכך ביניהן, וממש בא לי. היא מדברת בנייד שלה. ולפי הקול, עם חברה. מדי פעם מוציאה בקבוקון, שניראה כתרופה סינית, מורחת ממנו על שפתיה ושואפת לאפה. נגד יובש, או אולי היא מצוננת? אצבעות רגליה מתנועעות רוב הזמן חסרות מנוחה. כאילו היא צריכה להתחכך עם עצמה. יש בהן משהו בתולי, ללא לק. והבוסר שלה מגרה אותי נורא, חרף השמש והחום.

הגבר המבוגר שלה, בעל העור הגרוע, הלבן, היבש כקשקשים, יורד לסיפון התחתון, המוצל, ולא חוזר לסיפון כל זמן ההפלגה. השמש מסוכנת לו. אבל העור שלה חלק, בצבע שוקולד בהיר. אני יכול ללטף בידיי את אצבעות רגליה, לנשק אותן. אם הייתי מקרב אותן לאברי, הייתי משפיך לה בין כפות הרגליים מרוב התרגשות. אני חושב שהיא חשה בתוכה כל מה שאני חושב: על הגבר המבוגר שקנה אותה בכספו. על המחוייבות שלה כלפיו, לטפל בו ולהעמיד לו את אברו האגזמטי, העתיק כמו סבא שלה, לתת לכפות ידיו הנגועות למשש את גופה הבתולי ולתקוע אצבעות בחורים שלה, לגרום לה לצחוק ולהיאנח ולזייף אורגזמות מאצבעותיו המחוספסות בעוד היא אולי מצליחה בקושי רב לסחוט טיפות אחדות מאברו המדולדל. וכל זה חרף, ואולי בגלל – הפרש השנים והשוני העצום ביניהם.

היא מרגישה שאני חומד אותה ובוודאי חושב שהיא נראית כזונה שאפשר לקנות אותה למיטה. וזה לא מוצא חן בעיניה ויחד עם זאת מחזיק אותה כל הזמן בעירנות כלפיי, בהרגשה שאני אורב לה והיא לא שקטה, כי היא מגורה כאילו היא יושבת על זין סמוי מתחתיה בכיסא. 

לפנינו יושב זוג גברים אמריקאים כבני חמישים או יותר. המדריך המקומי, שמלווה אותנו ודואג שנהיה "מחלקה ראשונה", משוחח עם שני היָפיוּפִים וחוזר במיבטא תאי על שם ארצם: "קָלְפוֹלְנִיָה." – זה זמן רב לא ראינו גברים יפים כל כך, בייחוד הימני – ניראה כשחקן סרטים מבוגר-במקצת, מה שרק מוסיף לקסמי אישיותו הגופנית והאינטלקטואלית גם יחד. אנחנו אפילו קולטים את שם משפחתו: "פַּאפֶּל." השניים ניראים כזוג פרופסורים מאוניברסיטה יוקרתית. כבר קצת מקריחים. השמאלי פחות יפה, אולי יהודי, לפי האף, אבל לשניהם אצבעות ידיים ורגליים, ובכלל – מיבנה גוף, ועור – ממש מושלמים. לעיתים נדירות פוגשים גברים יפים כאלה, שגופם כה מושלם. ויש להם סטייל, סגנון. רזים. שותים רק מים. לא קמים ולא מסתובבים בין הפלבאים שעל הסיפון. מביטים בסבלנות ימינה ושמאלה כאילו הם בדרך לאוניברסיטה, ואינם מניחים אפילו לשמש להכות בהם יותר מדי. אבל מורגש שהם זוג. נשים יכלו ליהנות מהם מאוד-מאוד אלמלא היו מתאווים, חרף כל הווֹסְפִּיוּת המתנשאת והמתבדלת שלהם, וגופם האריסטוקראטי – לזיין אחד את השני בתחת. לא אתפלא אם אחרי כל אחד מהם יש שורה של פירסומים וספרים בתחומו.

מאוחר יותר, כאשר אנחנו אוכלים צהריים בפיפי איילנד, במסעדה, בסככה פתוחה של שירות עצמי פשוט למדי ולא הכי טעים, השניים מסתפקים בקצת פירות ומים, כאנשים ששולטים על מזונם ולא המזון שולט בהם. הם לא משוחחים עם אף אחד ולא מסתכלים על אף אחד, ודאי שלא על נשים – ונוצר סביבם מעין דיסטאנס, ריחוק, של מורמים-מעם, כך שאף אחד לא מנסה אפילו לדבר איתם ואילו הם, אין בהם שמץ של סקרנות או פתיחות לסביבה האנושית.

עוד נמצאים על הסיפון, בין כשלושים אנשים ויותר, זוג בחורות סקנדינביות השרועות בשורה הראשונה מימין, בביקיני קצרצר, עורן שזוף מאוד, במקומות אחדים אפילו אדום-מתקלף טרי. מדהימות בגופן הבריא אבל גסות וגדולות מדי לעומת הפילגש התאית העדינה וחסרת-המנוחה, שיושבת לידי ומתנועעת כל הזמן באורגזמון, אבל אולי אלה הן ויבראציות מנוע הדיזל החזק של הספינה – שגם תוקעת מדי פעם בצופר מחריש-אוזניים ממש מעל ראשינו, מחרידה אותנו ומרעידה את האוויר סביבנו על הים הכחול – והן שמקפיצות את התחת הקטן והמתוק של התאית שאליו אני מתאווה.

קצת לאחור מצד ימין, על בימה מוגבהת שנובעת ממיבנה הסיפון, משתרעת משפחה סקנדינאווית בהירה. זוג הורים צעיר. האב חתיך, בעל גוף ספורטיבי, ושיער ראשו בין בלונד לשיבה. באֵם ניכרים עקבות יופייה בצעירותה, אבל היא כבר קצת בלה, נפולת חזה, ונראית מעט מבוגרת מבעלה. ילדון בלונדי חמוד, שממש מאדים בשמש ולעיתים קצת בוכה ומקבל ממתקים ושתייה, וגבירתי אומרת שהם לא מבינים שצריך להגן עליו מפני החשיפה. וביניהם שלושתם נחבא החלק היותר משובח ומושך של המשפחה – שתי אחיות חתיכות, האחת אימו של הילדון והשנייה מתבגרת, שמנמונת, לא יפהפייה, אבל טרייה כחלה וחלבית כבתולה, מנשקת את אחיינה הקטן ומטפלת בו, ושתיהן רובצות בביקיני שממנו מתפרצים שדיים כרסתניים ועור שהאדים בשמש.

רואים הרבה משפחות צפוניות כאלה. לעיתים רק בת מבוגרת אחת, ללא נכד אלא עם אח קטן. לפעמים גם בן בשנות העשרה שמגדל שיער ארוך ויפה כישו בתמונות ובסרטים – רזה, בלונדי ועיניים מלאות הבעה. הוא עוד לא שתה מספיק בירה כדי שמבטיו ייטשטשו. אבל תמיד-תמיד, הנזר של השפחה היא הבת הצעירה היפה, המשגעת בטריותה, כאילו כל השאר אינם אלא הקליפות או העלים של הפרח המצודד. ואם יש שתיים, אזיי לרוב אחת מכוערת וגם היא כקליפה ליפה.

לאחר כשעה וחצי של הפלגה על הים אנחנו מתקרבים לחוף מאיה שבאיי פיפי. כאן מתפצלת חבורת הנוסעים שמילאה את שלוש קומותיה של הספינה. הרוב נשאר בספינה וממשיך בדרכו ישירות למעגן שבפיפי איילנד, שם יֵרדו לחוף, ואילו המיעוט, ואנחנו בתוכו, עובר לספינה קטנה יותר, סירת מוטור גדולה שכולה שני טורים של מושבים וסככה מעל, ובה אנחנו מגיעים לקטע ימי שורץ דגים צבעוניים בחוף מאיה שבאיי פיפי.

התאית הקטנה, עתה בודדה' כי בן-זוגה הקשיש בעל העור המקושקש נשאר בספינה הגדולה – יושבת ממש מאחורינו ועיניה עדיין יורות כל הזמן לכל עבר ברקים של ניכור כאילו אני אשם לה שהיא מה שהיא ושעכשיו היא לבד. היא אמנם כבר בבגד-ים שני חלקים, אבל מתעטפת מיד היטב במגבת כדי שלא אראה את מה שאין לה.

אחד-אחד אנחנו יורדים למים, גברים ונשים, באמצעות מדרגה שמשתלשלת מהספינה הקטנה. אני משתמש בשנורקל ובמשקפיים שהבאתי מהארץ, אבל חייב, ככל היורדים למים, ללבוש חליפת הצלה שנסגרת בסרט מלפנים. אכזבה. הקטנה שוחה לצידי ואני משתדל להביט בגופיף הנחשק שלה במים הצלולים, מה שמעניין אותי יותר מהדגים הצבעוניים, אבל לא קל לראותה בגלל חליפת ההצלה הנפוחה, שמקשה להביט קדימה במים, כי הראש מזדקר-להרגיז למעלה, ואפשר להביט רק מפני המים ישירות כלפי מטה, לא יותר. גבירתי מצלמת אותי מהסיפון למעלה, ורואים בתמונה את הגב עם חליפת ההצלה הצהובה של הקטנה ששוחה לידי, ועל המים הכחולים צף השיער שלה בצבע חלודה כהה. ואכן, לרגע היא חולפת ממש לצידי, תופסת בכף ידי הימנית כנתקלת בי וכמבקשת להיעזר כדי שלא לטבוע, לוחצת את אצבעותיי אל הפטמות הזקורות בחזהּ חסר השדיים. שפשוף חפוז. כל זה קורה כהרף-עין, ונעלם. מלמעלה זורקים פירורי לחם כדי לרכז את להקות הדגים הצבעוניים, ובצילומים אפשר לראותם משתכשכים סביבי במים. הם לא משתווים ליפי להקות הדגים של שארם א-שייך, שאני זוכר מתקופות שירות המילואים כמרצה מטעם מפקדת קצין חינוך ראשי.

אני לא נהנה מהשחייה כי הרצועות של חגורת ההצלה משפשפות לי באצילי הידיים, מעל בית השחי, וצריך כל הזמן להילחם בחליפה כדי לטבול את הראש במים תוך כדי שחייה. המצב מחמיר כאשר אני משתדל לעלות חזרה לספינה הפרימיטיבית.

הספינות היותר-גדולות, העוגנות סביב, מצויידות בסולמות היורדים לים. השוחים עולים ויורדים בהם בלי שום בעייה, ואילו כאן עליי להעלות את גופי, השוקל יותר מתשעים וחמישה קילו, בכוח זרועותיי בלבד! – והגוף נעשה כבד פי כמה ככל שאתה מזדקר מהמים.

גבירתי עומדת למעלה  בירכתיים ואני קורא לה ואומר שצריכים לעזור לי לעלות. בינתיים, כשאני ליד המדרגה, מחזיק בקצהָּ, שני "ספנים" תאילנדים עוזרים לאיזו "אשכנזייה" מבוגרת ובריאת בשר לעלות, כשהיא מפנה אליהם את גבה והם מושכים אותה כלפי מעלה בחגורות חליפת ההצלה שלה, וטראאחח! – הגברת נשמטת מידיהם ונופלת... התחת שלה ישר על הראש שלי! – מזל שלא נשבר לי הצוואר, ובזכות שעות השחייה הרבות יש לי כושר לא רע וגמישות לרכך ולקלוט את תנופת ההתנגשות בדרך של צלילה רגעית תחת עגבותיה הכבדות, ושוב לעלות.

אסון כבד נמנע.

בקושי מושכים ומעלים אותי אל פנים הספינה ואני כועס, מדוע רק להם אין סולם? איך הם חושבים שאנשים יוכלו לצאת מהמים? והם מתנצלים שהיה סולם, ונשבר.

ממשיכים לשוט בנוף מרהיב של ים כחול וירוק-אזמרגד, ומצוקי-איים ששוליהם שמעל המים רחבים מבסיסם, כפטריות מחוספסות – פרי עבודת הגלים במשך אלפי שנים. למעלה צוק סלע חום-אפור וצהוב, ומְצמֵח ירוק – ולמרגלותיו הים הכחול-אזמרגדי העמוק, וספינות בצבעים שונים, וכולן מלאות שוחים ומבקרים, והקטנה נגועת החזה עדיין יושבת אחרינו, ואולם היא התלבשה בחולצה לאחר שהתנגבה היטב במגבת לבנה.

מגיעים לסירה קבועה, כמין מזח באמצע המים, שיש בה גם תא-לחץ שאפשר לרדת בו אל תוך הים כמו בצוללת. גבירתי, שאינה שוחה בים, יורדת בתא, ואילו אני שוחה בשנית מול מושבות אלמוגים ודגים צבעוניים. שכחתי לשים עליי את נעלי-השחייה מגומי שהבאתי מהארץ, אך למזלי לא נדקרתי מהקוצים השחורים של הקיפודים המתחבאים למטה בחגווי הריף. כל מה שאני רואה, ואשר למענו באים תיירים מקצווי תבל – אינו דומה ליופי הנדיר ולעושר של חופי ים סוף מאילת ועד שארם א-שייך, לבד מהקיפודים. יש כל כך הרבה סירות וספינות מוטוריות במפרץ, ותנועת תיירים, שהם הולכים ומזהמים את האוצר הטבעי שאותו התיירים באים לראות, והאוצר עצמו נופל בהרבה מהשוניות המקסימות של שארם א-שייך. אין אותו עושר צבעוני ורבגוניות של צבעי מניפות האלמוגים בהתהוותן.

הפעם אני מצליח לעלות חזרה בכוחות עצמי כי יש שתי מדרגות אל תוך המים ואני יכול להתיישב על התחת. אבל השפשוף מתחת לאצילי ידיי התחזק מהשחייה הנוספת בחליפת ההצלה.

הקטנה לא צוללת בשנית אלא נשארת בסירה. הגבר שלה נשאר בספינה הגדולה, הנוסעת ישר לחוף של אי פיפי הדרומי. ברשימותיי היא יושבת מאחורינו כל הזמן. מרגישה שאני שם לב אליה אבל אינה מוכנה לשום אות של קירבה, אף לא חיוך קטן. כאילו מתביישת שהיא יודעת מה אני חושב עליה."

גבירתי מספרת לי כי כאשר שחיתי במים היא שוחחה עם הספן האחראי על הסירה. לאחר ששאל היכן אנחנו מתאכסנים, סיפרה לו שבהילטון ארקדיה, הגדול והמפואר, והוא אמר:

"גם הילטון ארקדיה שייך לראש-הממשלה שלנו."

"זה מותר?" שאלה בתמימות, מושפעת מהאתיקה של העיתונאים בישראל כלפי ראשי השלטון במדינה.

האיש ענה בצחוק מריר: "גם הילדים של ראש-הממשלה ימשיכו להיות הבעלים של המלון ואילו אני, אבי היה ספן פשוט ואני ספן פשוט ואין סיכוי שמישהו מהילדים שלי לא יהיה ספן אלא יתקדם ויהיה כאחד העשירים האלה."

היתה זו היתה פעם יחידה, ומאוד לא אופיינית, שנתקלנו במישהו שמעז להעביר ביקורת חברתית ופוליטית על המישטר. כל היתר היו מאוד זהירים בדבריהם גם כאשר הבנת שיש בליבם ביקורת. הכי הרבה שמישהו העז לומר הוא שהאנשים מתפללים לאריכות ימיו של המלך כי חוששים שיורש-העצר לא יגיע למעלת אביו.

לאחר שיוט קצר אנחנו מגיעים למזח של פיפי איילנד שנראה כלקוח מסרט על שודדי הים בימים עברו. יורדים בכבש-הנוסעים אבל עיקר המזח מוקצה לפריקת מטענים שהגיעו ללכאן בספינות קטנות מהאי הגדול פוקט. דברי מזון. הרבה-הרבה שקי פלסטיק גדולים, שקופים, מלאים קוביות של קרח לבנבן. כנראה שאין אפשרות לייצר קרח בקו-פיפי. את הסחורות מעלים במנוף-יד, שבעזרת מערכת גלגיליות מגדיל את כוח ההרמה שלו, והכול בעבודת-יד, מעלים ופורקים לעגלות-יד דו-גלגליות שאותם מסיעים לעבר אזור החנויות הקטנות של האי. החריצות הציורית והעסקנות של עבודות-הכפיים מזכירות ציורים של נחום גוטמן שמתארים את בני-ישראל עובדים בהקמת הפירמידות במצרים.

מהמזח דואגים המקומיים לזרוק למים פרוסות לחם ישן, שמרכזות סביבן נחילי דגים שונים אלה מאלה, חלקם צבעוניים, והם נלחמים ביניהם על המזון. מראה ממש מרהיב אף כי המים כאן מזוהמים בשיירי סחורות ואריזות שנפלו מהמעגן.

בעוד שלושה שבועות אראה ברשתות הטלוויזיה העולמיות את המזח הגבוה, הניצב על עמודי העץ, כשהוא סחוף וחבוט מכל צד, והכול ריק סביבו, ורק עליו מצטופפים בגוש-אדם אחד עשרות פליטי הצונאמי ששטף את קוֹ-פיפי, עומדים בתור לעלות לספינה שעוגנת שם, כדי שתחזיר אותם לאי פוקט, ומשם ימשיכו חזרה לבתיהם, ואראה גם את החוף הנפלא והים הרדוד במפרץ שהפכו למיצבור גדול וצפוף של גרוטאות ואולי גם של גופות אדם, ומי יודע אם שקי הקרח השקופים, המובאים דרך קבע, לא שימשו גם כדי לשמר את גופות הנטבעים.

יורדים לחוף ועולים לאכול צהריים באזור המעגן, במסעדה המונית-למדי, תחת סככה פתוחה, במקום קצת גבוה, וממנה נשקף החוף המופלא שבחלקו המזרחי-צפוני של האי. שני המפרצים כמעט משיקים זה לזה ומפרידה ביניהם רצועת חוף מלאה עצים, צריפי-עץ, בניינים לא רבים ושוק סואן שאותו חצינו זה עתה בסימטה. מהמפרץ האחד באנו, והשני מתגלה לעינינו עתה בצידה השני של רצועת החוף הצרה-יחסית.

שני היָפים, שהאחד קלטתי שמו פָּאפֶּל, טועמים רק קצת פירות וירקות ושותים מים, כדי לשמור בניקיונם את המעיים העדינים שלהם, שאינם מסוגלים לעכל אוכל שהוכן בכמויות גדולות ומחומרים פשוטים, ואולי חוששים שהמזון הגס יגרום להם להפליץ בלילה או לשלשל ויפריע להם לקיים מצוות בעילה הדדית ונקייה.

אנחנו סובבים את הגיגיות הגדולות עם אורז, אטריות, ומיני תבשילים, חלקם חריפים וחלקם פרי-ים. לא משהו מיוחד. רק לשבור את הרעב, אבל לעומת שני היָפְיוּפִים אנחנו נראים כבני זולו (שזופים) שזוללים אוכל פלבאי.

גבירתי רוצה מאוד לרחוץ בים, מה שטרם עשתה במשך כל היום, ואנחנו אוספים את תרמילינו ויורדים לחוף המזהיב, המרהיב, רחב-הידיים, המתמשך לאורך כל המפרץ, ומקו המים ועד לקו העצים, הדקלים, וצריפי הבונגלו. גבירתי מניחה את המגבת החומה-בהירה של המלון על החול, ומה אני רואה לצידה? זוג סנדלים לכפות-רגליים קטנות בצבע כחול-זהב עם קישוטים! סנדליה של התאית הקטנה, שוודאי לא תיארה לעצמה שאנחנו נתיישב לידה.

ואיפה היא? עומדת בקצה החוף, בים, בביקיני, והחולני הקשיש שלה מצלם אותה! פעם, ועוד פעם, וכל פעם היא עושה מולו "פוזה" אחרת, פורשת ידיים, מניפה רגל, כילדה קטנה. מאושרת! תנועות מלאכותיות ופאטתיות – ומאושרת!

הקשיש חולה-העור אינו יכול לעמוד זמן רב בשמש והוא עוזב אותה כשהמצלמה בידו, לא עוצר ליד הסנדלים שעל החול לידינו, וחוזר לסככה הגדולה שבה אכלנו צהריים.

ואילו היא – כילדה שקיבלה חופש פתאומי, רוקדת במי-רגליים, דווקא ליד סירה, בשטח האסור לרחצה, רצה כמעופפת בעשותה תנועות מתיחת אברים מצחיקות וכמו ציפור נכה המבקשת לעוף היא מפלרטטת עם הים באושר רב. כולה עליזה. קופצת פעם ועוד פעם למים אבל לשחות אינה שוחה, ועד מהרה יוצאת מהים, מתעטפת במגבת, לוקחת את הסנדלים שלה תוך שהיא יורה מבט מופתע לעברי, ונעלמת גם היא לעבר הסככה.

אנחנו כבר בדרכנו לרחוץ בים. גבירתי אינה שוחה הרבה, מה עוד שאלה מי-ברכיים וצריך ללכת הרבה בחול הטובעני והמגובנן כדי להגיע למים קצת יותר עמוקים, מהם היא חוששת. אני שוחה לבד במקביל לחוף. על מצופים ומזרונים שקופים משתרעות בים יפהפיות צעירות ערומות חזה, תאווה לעיניים. אני שוחה צפונה לאורך המפרץ וחוזר ברגל  ובעיניים מהופנטות למראה הנערות והבחורות הרבות השרועות לאורך החוף הרחב, על החול הבהיר, חשופות חזה וגם האחוריים כמעט לגמרי ערומים, לא נשאר הרבה מה לדמיין על התחת, הכול מוגש, מיטגן ונעשה אדום וחוּם בשמש. והים כחול-איזמרגד, וברקע סירות לבנות, ורוחצים, וקצה המפרץ שסוגר על פינת הים בקשת צוקים, שהאחרון בהם נפרד מהאי עצמו במיצר ים, ומזדקר ירוק, אובאלי ותלוי על בלימה כמו בתמונה בידועה של הצייר הבלגי מגריט, הנמצאת במוזיאון ישראל בירושלים.

אני מטייל ורק בגד הים לעורי ומסתכל בצעירים ובצעירות השרועים על החוף, מאחוריהם שורת הבונגלוס ששם הם ישנים, ומרגיש שהגעתי לגן העדן. אילו הייתי צעיר יותר מה היה מונע ממני להשתרע לידם, לשכוח מאין באתי ולאן אני הולך, ולחיות רק את ההווה המדהים הזה. בלילה, שאין בו קור, מתקרבים הגופות החמימים רבי החמוקים זה אל זה ומזדיינים בחופשיות ואולי רק לא הולכים עד הסוף בגלל סכנת האיידס, אלא אם אלה זוגות קבועים שבאו לתפוס שלווה על החוף בקו-פיפי. מה עוד הבן-אדם צריך? אגוזי קוקוס ירוקים גדולים צומחים על העצים. עצים אחרים נותנים צל. המזון זול. הבגדים פשוטים, עשויים בד דק, חליפה צבעונית בשני חלקים לבחורה עולה חמישה-עשר באט, פחות מארבעה דולר. ומיתווספים מדי שעה שדיים ואחוריים חדשים על החוף. אפילו הבחורות המשכילות ביותר הן כאן רק על תקן של קוּסִיוֹת, מטפחות את שיזופן ומציגות עצמן לראווה לשמש ולחרמנים, חזה חשוף שטוח צלוי-אדמדם בשמש והפטמות רפויות מאוד, וקצת שער ערווה זהבהב מבצבץ לצדדיו של תחתון החוטיני. אווירה רפוייה, ודאי גם אצל הזכרים – עומד רק הזמן מלכת. 

הגעתי לגן העדן! – ים שקט, חול עמוק ונקי, שמיים כחולים, שמש, גופות צעירים ערומים כמעט לגמרי, מזג-אוויר חם תמיד, אשכולות של אגוזי קוקוס ובננות על העצים, להיות שרוע כך עשרים וארבע שעות ביממה! חושב רק גוף. מתמזג. חבל שאני כאן רק לשעה קלה. היו ודאי מסתכלים עליי בעין עקומה אילו נטיתי אוהלי בין העצים על רצועת החוף, בקרב הנוער. היה עליי לבוא לכאן לפני חמישים שנה או להיות צעיר בחמישים שנה. יושב בין שתי נערות חשופות ומספר להן על קרבות שהשתתפתי בהם, מראה צלקות, עיניי נמלאות דוק לחלוחית של דמעה כשאני מספר על הנער הערבי שכנראה הרגתי, שאחרת היה מפוצץ את ראשי באבן. אני מוזמן לחלוק עם אֶנִי ולוֹרִי את רצפת הבונגלו שלהן, שבנוי על עמודים. ועם רדת השמש אנחנו עולים מהחוף ושותים אגוזי קוקוס אחדים שהקוף קוטף במרומי הדקל ומביא לנו (תמורת אגוזי קאשיו שממש מצויינים בתאילנד והם קלויים בטעמים רבים, מדבש ועד פלפלים חריפים) –ושאני מפצח בשלוש מכות סכין-פטיש [הַאק-מֶסֶר, שבו היו כותתים במושבה כבד קצוץ ודגי קרפיון] ושותים אותם בקשית ואוכלים את תוכם הלבן, הטרי והרך, וגם בננות קטנות ולא מדליקים אפילו נר אלא מתפתלים בחשכה על מזרנים פשוטים של עשב ים ריחני והן ממששות שוב ושוב את הנטול-העורלה שלי ומציינות שהמילה היא באמת היגיינית יותר כי לא נאסף לכלוך ובוודאי היהודיות אינן מפסיקות למצוץ (הן אומרות – לרדת או לראשׁרֵש, to head) לבני-זוגן הנימולים, יום ולילה, המאושרות, בנות לצ'וּזְן פִּיפְּל (לעם הנבחר) להימצץ.

"נכון," אני מאשר את דבריהן, "אבל גם המוסלמים נימולים," ומחמיא לדגדגנים שלהן ומסרב בעדינות למריחוואנה או מה שזה לא יהיה כי כישראלי יש לי תודעה ביטחונית שלא אמצא פתאום את עצמי חטוף ושבוי בביירות כמו איזה טננבאום מיסתורי. לכן אני ממעט להצטלם, שלא תהיה בשום מקום דמות דיוקן שלי לעקוב אחריי, כי אינני שוכח לרגע את עבודתי הסודית במכון שבצומת מסמיה, שאינה מאפשרת לי להישאר כאן לנצח כי מחכֶּה לי המפגש בבנגקוק עם הסוכן הפורמוזי צ'אנג קאי צ'ק. "הֵי, יש לכן דגדגנים גדולים הרבה יותר מאשר ליהודיות, למרות שאנחנו לא מָלים את הנערות," אני מחמיא לְאֶנִי וּלְלוֹרִי, והן שואלות אם אני רוצה שתבעלנה אותי בתחת בעזרת דגדגניהן הבשרניים כי גם אותן זה מגרה נורא ואף פעם הן לא בעלו יחד יהודי כשאחת מהן סנדוויץ', מתחככת משני הצדדים בעת-ובעונה-אחת... "אני מעדיף את התנוחה המיסיונרית," אני עונה, ודופק אותן בחשכה זו אחר זו שלוש פעמים כי ככל שהן יותר מסוממות כך הן יותר פתוחות ורכות ומניחות לי לעשות בהן כאוות נפשי. ואני אומר לעצמי שכדאי לי להיעלם בחוף קו-פיפי מבלי להותיר עקבות וגם לא להיפגש עם צ'אנג קאי צ'ק, אבל המצפון אינו מניח לי כי אני יודע כמה מאמצים ישקיעו חבריי-למדור לאתר אותי מחשש שנחטפתי, וכיצד ישפיע הדבר על המערכת המחקרית שלנו בתעשייה האווירית, על מפעל 5 הסודי ממש כמו אניגמה בשעתה, מכונת ההצפנה הגרמנית במלחמת העולם השנייה, ומפצה את עצמי בְּאֶנִי וּבְלוֹרִי המסוממות כליל ומבקשות: "סטור לנו חזק על התחת ועל הירכיים כי זה עוזר לנו להמריא ולרחף כל פעם שאנחנו חשות שאנחנו עומדות לצנוח מהגבהים..." ואני מכה. ומכה אותן כבר גם על שפתי ערוותיהן הבשרניות, הלחות. ומכריז: "הַפֶּנִיס שלי הוא גדול כמו של טְרוֹל!" ומתהולל שאני עומד לשאת אותן לנשותיי בטקס בודהיסטי ושוכח שהשארתי בבית אישה יהודייה עם תינוקת - - - 

שיטוט נוסף בסמטת החנויות של האי הקטן פיפי וחזרה לנמל פוקט בספינה גדולה יותר מזו שבה באנו. הפעם יושבים בסיפון התחתון, הממוזג, ומנמנמים קצת, מה עוד שהשמש מסנוורת ממערב. במהלך ההפלגה מחלקים לנו ממחטות נייר לחות לריענון, רבעי אננס עסיסי על שיפודי מקלות קטנים, ופלחי אבטיח קרים וטעימים מאוד, עם חרצנים שחורים. ממש לקנא בתאילנדים שמגדלים אבטיחים טעימים כפי שהיו לנו פעם. אף חורף לא אכלנו אבטיחים נהדרים כאלה! כל היופי הטבעי שראו עינינו, בגוף האנושי ובנוף, נשטף לאחר שבועות אחדים בגל הצונאמי שסחף והטביע והרס...

בהפלגה אני לא מזהה את מקום ישיבתם של השחומה הקטנה ובן-זוגה הקשיש בעל העור-הנגוע, שהיה יכול להיות סבא שלה והוא גם קצר-ראייה. אך בהגיענו לנמל פוקט-סיטי, בעוד הנוסעים יורדים מכל הסיפונים ומצטופפים במעבר הצר שבירכתי הספינה כדי לצאת לרציף הנמל, וגבירתי, כהרגלה חסרת סבלנות, כבר חותרת קדימה ממני, מרחק כמה אנשים –

פתאום, כמו שאומרים באידיש, "אֶר אִיז דוֹ!" – היא כאן, התאית השחומה, הנמרצת, קצרת-הרוח אך גם חסרת-הכוח לדחוף קדימה את האירופאים, וזה גם מאוד לא מנומס – והיא נסוגה קצת לאחור, אליי – עדיין מתעלמת ממי שאינה מכירה בקיומו אבל היטב מבחינה בי במבט אלכסוני, והתחת הקטן שלה נלחץ מולי בהתרסה ומתחכך בכף-ידי הימנית – פעם, ועוד פעם. אני חש היטב בטופוגראפיה של הסדק הצר, בין שתי הגבעות הרכות, נדחף אליי כאילו במקרה ברגע קצר של צפיפות אנושית, מבקש את הנמר המידברי הגדול שלי, ביציאה מהספינה הדחוסה, עד לפיזור על הרציף – גוף אל גוף, סדק-תחת גמיש נלחץ אל כף-ידי המוצקה וזורם אליי כמבקש לאונן עליי, כְּשָׁר: "שייפתח עליי, שייפתח, אני שלך, שייתְקע-פח!" – וברגע שנדמה לי כי הגבירה את החיכוך ואת קצב נשימתה, ואו-טו-טו תיפער התחת לקלוט קצת יותר מכף-ידי ולהרטיב מרוב התרגשות שאני בועל אותה מאחור, אולי גם בנמר המידברי עצמו – מפליג התור קדימה והקטנה נעלמת מחיי לנצח.

מכונית הטרנזיט לוקחת אותנו לעיירה קָרוֹן ולחוף קרון, אוֹ-קָרוֹן, שעליו בנוי מלון הילטון ארקדיה. בחדר מחכה לנו הודעה מודפסת מההנהלה: בשעה שבע, עוד כחצי שעה, יתקיים טקס בן רבע שעה לציון יום הולדתו של הוד רוממותו המלך בְּהוּמִיבּוֹל אַדוּלְיָאדֶז'. תמונתו הגדולה ניצבת מיום בואנו לרגלי הפואייה הגדול של הקבלה, והערב גם קושטה ופרחים והוארה.

חרף עייפותנו אנחנו ממהרים להתרחץ ולהתלבש באופן חגיגי.

חשבנו שכל האי פוקט, שאותו חצינו לרוחב פעמיים היום, ילבש חג לרגל יום ההולדת ויוצף הלילה בזיקוקין די-נור, אבל ככל שמתרחקים מבנגקוק, חוגגים פחות, ולבד מהתמונות הרגילות של המלך והמלכה בכל גיל ובכל מקום, לא ראינו תכונה מיוחדת. התאילנדים מאוד קשורים למלך כי הוא מסמל להם שנים של שלווה יחסית והתקדמות כלכלית. הטקס צנוע. מתאספים בחשיכה-למחצה מול תמונת המלך המוארת, שניצבת על במה לא-גבוהה ולצידה מכשיר טלוויזיה שמעביר תוכנית כלשהי הקשורה ביום ההולדת. המלך, שנראה בכל תמונותיו אדם צנוע מאוד, מרכיב משקפיים, וכאן בז'קט לבן ומצווארו משתלשלת חגורת מצלמה שאותה הוא אוחז בידו כמתכונן להרימה לצילום. הוא חובב צילום, ודמותו כאן באה לעודד את התיירות. במקומות אחרים רואים אותו לבוש מדי צבא.

לפני התמונה ניצבים מקצת עובדי המלון בשורות כמו במיסדר, כולם במדים, איש לפי תפקידו, ובולטים עובדי המיטבח בסינריהם הלבנים ובכובעים הלבנים התפוחים. בצד שמאל עומדים אנחנו יחד עם מקצת מאורחי המלון. על רקע תמונת המלך הניצבת על הדשא, מעל לבמה הלא-גבוהה, עטורת זרי הפרחים והפנסים הצבעוניים, נואם קצרות מנהל המלון באנגלית ובתאית. מחלקים פרחי לוטוס צבעוניים מפלסטיק ובתוכם נרות שאותם אנחנו מדליקים. חילקו גם דף כתוב בתאית, ובתאית באותיות לטיניות, ובו כנראה המילים של ההימנון הלאומי ועוד שיר של בית המלוכה, שניהם קרויים – שירים מסורתיים של משפחת המלוכה. לאחר נאום המנהל שר הקהל את שני השירים. השיר הראשון "סָן-סֶרְן-פְּרָא-בָּה-רָה-מִי" נפתח בשורה: "קְהָה-ווֹ-רָה-פּוּט-טָה-זָ'אוֹ," והשני "סָא-דוּ-דִי-מָה-הָה-רהָ-צָ'ה" נפתח בשורה: "קוֹר-דֶה-צָ'ה-אוֹנְג-פְּרָה-פְּרָה-מוּק-בּוּהִימְבּוֹל" – כאשר הנעימה המונוטונית שלהם, הדומה לתפילת מתמשכת או לקריאת קינות, נשמעת שונה מכל הימנון לאומי שפגשנו מעודנו. השירה בציבור נשמעת מתאימה לאופי הבודהיסטי שוחר השלום והמתנגד לאלימות של אזרחי המדינה ואולי גם לכניעותם הטקסית למלך.

הסתיים הטקס. שמנו איש-איש את גבעול הפלסטיק שבראשו גביע הלוטוס ובו נר הבוער – באחד מקני-הסוף שנתקעו מבעוד יום בשורה, כחיילים, לפני המלך, ואלה נשארו בוערים עוד שעה ארוכה לאחר שעזבנו את המקום. הייתי גאה שזו פעם ראשונה בחיי שחגגתי יום הולדת של מלך. אמנם, מילדותי זכרתי יום של קיצור לימודים ועצרת בבית-הספר לרגל יום הולדתו של מלכנו ג'ורג' השישי, אביה של לימים-המלכה אליזבת השנייה.

בערב אוכלים במסעדת המלון המופלאה "סיילס". מרק עגבניות נהדר בטעם אנגלי שאפילו באנגליה לא זכיתי לטעום כמוהו. סאטה עוף מצויין עם רוטב חריף על בסיס של חמאת בוטנים, עם קערית זעירה של סלט עשוי עיגולי בצל ומלפפון בחומץ בהיר ומלח, עם טבעות זעירות של פלפל אדום חריף, שכל אחת מהן יכולה להעיף אותך לתקרה, ואילו המקומיים תופסים ובולעים אותן בפה כמו פיסטוקים. אחד משבעת פלאי המזרח הרחוק.

בפינת הפירות ניצב אבטיח עשוי כפרח מדהים בצבעי ירוק אדום ולבן. זוהי אמנות מאוד נפוצה בתאילנד, פיסול או חריטה בפירות. החרט השתמש בשלוש השכבות, הקליפה הירוקה בחוץ, החלק הלבן שלה בפנים, והציפה האדומה – כדי לחתוך בפני האבטיח מקלעת פרחים בצבעי לבן ואדום עם קצוות ירוקים ומסגרת ירוקה. חריטה מדהימה. אנחנו שואלים מי עיצב את הפרח, ומופיע הטבח התאי הצנום במדיו לבנים עם סמל הילטון על הכיס, וכובע טבחים לבן גבוה כמו בסרטי שחור-לבן ישנים, שמתחתיו בולטות לצדדים אוזני הטבח המפסל. גבירתי מצלמת אותו עומד מאחורי קערת פירות כאשר מצידו האחד האבטיח החרוט ומצידו השני פסל צבעוני מקושט ומוזהב של אלה צעירה ערומה למחצה, שדומה לתאית הקטנה שפערה את פלחי עגבותיה והתחשקה על אגרופי רק לפני שעות אחדות, איזו בושה היתה נגרמת אילו התחככה מול כֵּלִּי המגורה המזרח-תיכוני הנמר עין-גדי שלי חובב הסדקים בכבודו ובעצמו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* נתן מנדל: כל הכבוד לתקוה וינשטוק. תביאי עוד מאמרים משנים עברו. מענין יותר ממה שהולך היום.

 * אהוד שלום. מסכים עם תגובתך, הזיכרון קצר. השנאה הפוליטית מצד מפלגת השלטון ליריביה לפני ועם קום המדינה היתה מעל ומעבר למוכר לנו היום. 

אלא שאמירתך כי ביבי נדחק לפינה ונאלץ לכרות ברית עם החרדים – מתמיהה, באותה רוח תוכל לומר שבלית ברירה נאלץ לכרות ברית עם מנהיגי התנועה האיסלאמית! איש אינו כופה עליו לכרות ברית לא עם אלו ולא עם אלו. הוא ניתב את עצמו לדרך שבה בחר ואם ימשיך להחזיק בשלטון יהיה זה בשל האתנן הענק שאנו משלמים לחובשי בתי המדרש ואוכלי לחם חסד, ועל אצבעות של שונאי המדינה מהחזית האיסלמית.

 בברכה

אבי גולדברג

* שלום רב, אהיה אסיר תודה אם תשלח לי את המאמר של תקוה וינשטוק על יהושע חרל"פ. יהושע היה בן-דוד שלי.

 בתודה מראש,

דני דורון 

[דניאל דורון הוא בן 92 עד 120! – והוא נינו של ר' זרח ברנט]

אלפי תודות!

אוסיף לך סיפור קצר. בראש-השנה (ספטמבר 1947) היה הנשיא בארץ והגיע לתפילת "כל נדרי", מלווה על-ידי יהושע. אני הייתי לצידו של סבי, שהיה אז בן 90 ועיניו החלו לכהות.

כשראיתי שהנשיא נכנס, אמרתי זאת לסבי, שמיד ביקש: "קח אותי אליו כדי שאברכו." מסתבר, שבאותה עת אמר יהושע לוויצמן: "סבי כאן ואני רוצה לברכו."

ויצמן אמר מיד: "מה חרל"פ כאן? קח אותי אליו לברכו."

וכך הובילו שני בני-הדוד את שני הקשישים זה מול זה ואלה התחבקו מול ארון הקודש, כשכל הקהל עומד על רגליו. רגעים כאלה לא שוכחים.   

 דני

לדניאל, אני מבין שמדובר לא בזרח ברנט אלא בחרל"פ שהיה סבו של יהושע חרל"פ. אולי אתה יודע מה היה שמו המלא של הסב?

אהוד

סליחה על האיחור בתשובה. סבא של יהושע היה אפרים צבי חרל"פ. לא ברור לי איך השתרבב זרח ברנט. אני הייתי אז כבן 14 וצמוד לסבי. יהושע היה נהגו, שומרו האישי ומנהל הבית [של הנשיא חיים ויצמן].

יהושע היה בנו של סבי, ישראל חרל"פ, ממייסדי בית וגן ולימים איש "דרום יהודה".

שבת שלום!

דני

* מילכה בן-ארי: רב שלומות, כמה מילים משל עצמי: שמירת פרופורציה.

אין ספק שתפקידה העיקרי של התקשורת הוא להביא לציבור הרחב כל ידיעה חדשותית, פירושים, השגות והבעת דעות. הבעייה היא שמטבע הדברים באים לביטוי בעיקר הסנסציות, הפגעים והשלילי. מזג אוויר טוב אינו מקנה כותרות. ובתוך מערבולת זו הטוב והחיובי שהוא רב ועצום – נדחק לשוליים ואינו מוצא ביטוי ראוי בתקשורת, וחבל. הקורא האיכפתי על כל הקורה והנעשה בארץ – מוטעה מחוסר הפרופורציה ומושפע בעיקר מהשלילי והרע.

ועל כל אלה מתנהל כמעט כל ויכוח  ודיווח בטלוויזיה בסגנון תת-תרבותי משווע של צעקות, בהתקפות דובר אחד את השני, בבליל של צעקות של רבים ביחד שקשה לצופה בכלל להבין את דבריהם הגובלים פה ושם אפילו באלימות מילולית תוך אוזלת ידם של המנחים לשלוט בוויכוח, אולי במתכוון...  הנוער מאמץ את תת-תרבות השיחה והוויכוח הזה בנקל ומקבל אותו כסגנון מקובל וטבעי. טוב וחיובי בהחלט שבפאנלים של הוויכוח ישתתפו מכל קצוות הקשת, אך דומני שתפקידם, ולאל ידם של מנחי תוכניות הטלוויזיה – אף להקנות מינימום של תרבות ויכוחים ולשלוט (בנימוס) במתווכחים. בכוחם להביא לציבור הרחב מעט חינוך, ולהקנות שפת ויכוח תרבותית קצת יותר.

* האם הצהרתו של ג'ו ביידן הקשיש, שפוטין – "רוצח", מקרבת את סיכוייה של סגניתו קמלה האריס להיות האישה הנשיאה הראשונה של ארה"ב, כפי שאכן קיוו ומקווים דמוקרטים פרוגרסיביים רבים, שתמכו במועמדותה לנוכח מה שניראה, לפני הבחירות, כסניליות מתקדמת וסיבה טובה להדחה של המועמד ביידן, שלאחרונה – גם נופל בעלייה במדרגות למטוס?

כזכור קמלה האריס היתה תומכת נלהבת בהפגנות הפראיות ובהתפרעויות השוד האלימות של אספסוף "חיי שחורים נחשבים"!

האם זאת אמריקה?

האם ביידן נמנע מלהיעזר במקל הליכה וכשל להשתמש כהלכה במעקה של מדרגות העלייה למטוס – כדי שלא להיראות קשיש, כפי שהוא באמת, ולכן נפל?

* ב"חדשות בן עזר 1628" מעמיד אותי מר אורי הייטנר על טעותי בעניין דיבר ודיברות שהם בלשון זכר, ואכן הוא צודק. טעיתי. אבל בעשותו כך, ובדרך המשפילה למדי שבה העיר על טעותי, הוא עובר שתי עברות. האחת: "והדרת פני זקן" שהוא צו מן המקרא (ויקרא י"ט, ל"ב), והשנייה: על "איסור הלבנת פנים" שנאמר בפרקי אבות: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים." 

על כך יוכל מר הייטנר לומר, שמדובר רק ב"זָקֵן" ולא חלילה בִּזְקֵנָה, אותה מותר להכלים, ואולי אף חובה, (ראה את כל הביטויים המיזוגניים בתלמוד), ואשר לאיסור הלבנת פנים, גם כאן מדובר על זכר ולא על נקבה, וחוץ מזה יוכל מר הייטנר גם לומר שלא מדובר בחברו. גם לא בחברתו, שהרי לא פגשני מעולם. אבל בכלל, מדובר גם במקרה הזה על זכר: "חברו" ולא "חברתו", אותה מותר להכלים ולהלבין פניה ברבים.

 ויש לי שאלה אל מר הייטנר: מעולם לא טעה, אדוני? זה לא קרה לו אף פעם?

רות אלמוג

* ברכות לסופר הנידח עורך המכתב העיתי ליום הולדתו ה-85! – "וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם." איוב ל"ב, ו'.

"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת." ישעיהו ל"ה, א'. – כן, העורך יודע, ישושום זה לא ישישים!

* הדי אור: הזמנתי כוס קפה ומאפה ב"ארומה". שאל אותי הקופאי על שם מי, אמרתי לו: ״ביבי הביתה״ – אבל בגלל שאני עם ליקוי שמיעה, שיצעק חזק ומיספר פעמים כשזה יהיה מוכן.

כל הרחוב והתור התפקעו מצחוק כשזה היה מוכן.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2282 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדלשגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדלשגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל