פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1630

באיחולי חג פסח חופשי ושמח לכל נמענינו  

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בניסן תשפ"א, 25.3.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: מוֹעֲדִים לְלֹא שִׂמְחָה. הוּא הֵעִיר בִּי. // יורם אטינגר: קבלת פנים מזרח תיכונית לנשיא ביידן. // ד"ר משה בן דוד: דיאלוגים אודות פמיניזם ומגדר. // מנחם רהט: בליל התקדש החג: אשרינו שזכינו. // אורי הייטנר: צרור הערות 21.3.21. // עקיבא נוף: יוֹם  הָאוֹר. // משה גרנות: על ספרו של שמואל אבנרי "כמה ביאליק יש? על ריבוי פניו של המשורר הלאומי". // נעמן כהן: רות – לא עשית טעות. // אסתר ראב: יחיה. // אֵהוּד בֶּן עֵזֶר: מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים? כ"ד. הַיַּלְדָּה שֶׁיָּכְלָה לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שנים-עשר: בחיפה בבוקר עם מלנכּולי. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

מוֹעֲדִים לְלֹא שִׂמְחָה

שָׁנִים רַבּוֹת,

נָחוֹת,

בִּגְבִיעַ חַיֵּינוּ  –

הַקָּטָן  –

אֵין לְהֲגִיחוֹ  –

בְּחִפָּזוֹן;

תֵּן לָנוּ

שְׁהוּת

לִנְצֹר גְּבִיעֵנוּ  –

הַקָּטָן  –

לְלֹא תַּקָּלָה:

עַד בּוֹא

הָאוֹר הַגָּדוֹל;

הַלֵּב מְפַרְפֵּר  –

עַל כָּל טִפָּה  –

יַיִן מְשֻׁמָּר,

חָרִיף,

נִנְסֹךְ בּוֹ

גַּם סְתָו

וְגַם אָבִיב.

*

הוּא הֵעִיר בִּי  –

הָרוּחַ;

וְזוֹ בָּאָה

עֲטָפַתְנִי  –

רַחֲמִים גְּדוֹלִים,

לִטְּפָה  –

דַּבְלוּלֵי-שְׂעָרִי  –

הַלַּח,

אֵין יִסּוּרִים:

הוּא שָׁלַח

אֶת הָרוּחַ  –

וְהִיא בָּאָה,

צָבְעָה

הַכֹּל יָרֹק

רַךְ

עַל גַּבִּי

יָרֹק כֵּהֶה;

אוֹרוֹ בָּא מֵעִמְקֵי הָאִי

וּדְמוּתוֹ  –

פֶּתַע

הִבְהֲבָה  –

הִתְגַּלּוּת.

1976

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יורם אטינגר

קבלת פנים מזרח תיכונית לנשיא ביידן

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 21 במרץ 2021

מדיניות ארה"ב במזה"ת

מאז המאה ה-7 המזה"ת הוא מוקד מלחמות וטרור אזוריים וגלובליים. האזור מתסכל מדינאים אמריקיאים הפועלים לקידום דו-קיום בשלום, זכויות אדם, דמוקרטיה וחוק בינלאומי, אך יוזמותיהם גורמות – במקרים רבים – להחרפת זעזועים מדיניים וחברתיים, לטרור, למלחמות, ולהפרה גסה יותר של זכויות אדם.

לדוגמה: ב-1978/79התכוונה ארה"ב לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם באיראן, אך תמיכתה באייתולה חומייני הגולה בפריז, ותקיעת סכין בגבו של השאה הפרו-אמריקאי, תרמו להפיכת איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד טרור אזורי ועולמי, ולאוייב המר ביותר של ארה"ב ובעלות בריתה הערביות.

ב-1990 התייחסה ארה"ב לצדאם חוסיין כבעל ברית – מכיוון שהיה "אויבו של אויבי", איראן – ולכן ראתה בו שותף מודיעיני ומסחרי, והעניקה לו (במפגש צדאם עם שגרירת ארה"ב) "אור ירוק" לפלישה לכווית, שהביאה לשתי "מלחמות מפרץ", מלחמת אזרחים, והחמרת איומי איראן והטרור האסלאמי.

ב-2003 ("מלחמת המפרץ 2") חיסלה ארה"ב את משטר צדאם חוסיין, ריסקה את שלטון הממסד הסוני, העלתה לשלטון את הממסד השיעי הנתמך על ידי איראן, ובכך תרמה להתפרצות מלחמת אזרחים וגל טרור, המשרתים את האייתולות באיראן.

ב-2009 השפילה ארה"ב את הנשיא מובארק (בזמן ביקור אובמה המצרים) וחיבקה את "האחים המוסלמים", מתוך כוונה לקדם זכויות אדם ודמוקרטיה. מדיניות זאת הזניקה את "האחים" לשלטון ב-2012/13 והעניקה רוח גבית לפעילותם הפוליטית והטרוריסטית – בשיתוף פעולה עם טורקיה ואיראן – להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

ב-2011 הובילה ארה"ב מתקפה צבאית שהפילה את שלטון קדאפי, במטרה לבלום טבח של קדאפי בבני עמו. אבל חיסול קדאפי – למרות שמאז 2003 שינה עורו והפך ללוחם מוביל בטרור האסלאמי, והעביר לארה"ב את תשתית הגרעין – הפך את לוב לזירת מלחמות אזרחים, בסיס טרור אסלאמי והפרת זכויות אדם קשה שבעתיים.

ב-2011 קידמה ארה"ב בברכה את גל שפיכות הדמים ברחוב הערבי כאילו היה "אביב ערבי", "מצעד הדמוקרטיה" ו"מהפיכת הנוער והפייסבוק". הסירוב להכיר במציאות של "הצונאמי הערבי", תרם לערעור יציבות המזרח התיכון, ועודד ארגונים פורעי-חוק להחריף את המאמץ להפיל משטרים ערביים פרו-אמריקאים.

הסכם הגרעין מ-2015 ראה באיראן השיעית שותף אמין למו"מ, הנכון לדו-קיום בשלום וחלוקת-השפעה עם מדינות המפרץ הסוניות. אבל המציאות מתעדת שההסכם העניק לגיטימציה לשלטון האייתולות, והזרים לאיראן 150 מיליארד דולרים להחרפת הדיכוי של תושבי איראן, ולליבוי מלחמות (תימן, עיראק, סוריה ולבנון), פיתוח יכולות בליסטיות, המשך פיתוח גרעיני, הגברת הטרור, וקידום חזון דתי, פנאטי, מגלומני – להשתלטות על המפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים האדום, קרן אפריקה, המזרח התיכון, ועוד – תוך כדי פגיעה קשה באינטרסים של ארה"ב, "השטן הגדול".

ב-2021 ארה"ב מפעילה לחץ על סעודיה בגין הפרת זכויות אדם ודמוקרטיה, בנוסף לגינוי מעורבותה הצבאית במלחמת האזרחים בתימן, הפוגעת באופן קשה באוכלוסייה האזרחית. אבל, הלחץ על סעודיה הפרו-אמריקאית, הוצאת השבטים החות'ים התימנים-שיעים מרשימת ארגוני הטרור, והשינוי החיובי בהתייחסות ארה"ב לאיראן (תוך הימנעות מהאשמתה בהפרת זכויות אדם ודמוקרטיה...) – מעניקים רוח-גבית לחות'ים, המחריפים – בסיוע איראני – את השיגור השיטתי והמכוון של טילים וכלי-טיס-לא-מאויישים-מתאבדים למרכזים עירוניים ולמתקני נפט בסעודיה.

השינוי במדיניות ארה"ב מביא להגברת המאמץ האיראני להפלת המשטר הסעודי, כולל סיוע גובר לחות'ים במלחמת האזרחים בתימן שפרצה ב-2015, בהמשך למלחמות האזרחים מ2015-2009, 1979, 1970-1962, ועוד.

איראן רואה בעימות עם מדינות ערב הסוניות המשך מלחמה בת 1,400 שנים בין השיעים לסונים.

ציוני הדרך הנ"ל במדיניות החוץ של ארה"ב, שופכים אור על הפער העצום בין תובנות מקובלות במערב לבין המציאות המזרח תיכונית:

 1. מציאות מזרח תיכונית מחד, ויציבות מדינית ודו-קיום בשלום מאידך, מהווים דבר והיפוכו.

2. הזהות והנאמנות המקומית, חמולתית, שבטית, אתנית, דתית, גיאוגרפית ורעיונית – מוצקות יותר מזהות ונאמנות לאומית שהן חדשות-יחסית ומאוד פריכות במזרח התיכון

3. המזרח התיכון מאופיין על ידי משטרים רודניים, המייצגים מיעוט חזק, שהם בעלי לגיטימציה מוגבלת. הם עולים לשלטון, ומאבדים שלטון, באופן אלים.

4. תוחלת החיים של משטרי המזרח התיכון היא זמנית, ולכן מביאה למדיניות זמנית, בריתות והסכמים זמניים והפכפכים (לדוגמה, מצרים לפני ואחרי 1952; עיראק לפני ואחרי 1958; לוב לפני ואחרי 1969, ולפני ואחרי 2003; איראן לפני ואחרי 1979; טורקיה לפני ואחרי 2003; מצרים לפני ואחרי 2012/13; וכו').

5. מוסדות דמוקרטים כגון בחירות חופשיות וזכויות הפרט זרים למזרח התיכון.

6. הציפיה לשלום בינערבי אינה בהישג-יד בטווח הקצר, אם בכלל מציאותית על רקע קריסה תכופה של הסדר מדיני במדינות ערביות (לדוגמא, לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן), המאכלת על צוואר רוב המשטרים הערביים, שיגרת טרור ומלחמות מאז המאה ה-7 – וכישלון שיטתי של יוזמות פיוס ושלום.

7. פער בלתי ניתן לגישור בין כמיהת המערב למזרח תיכון של שלום, דמוקרטיה וזכויות אזרח, לבין מציאות המזרח התיכון. לעומת המערב, הנוטה לסגוד להווה ולטווח הקצר וממעיט בחשיבותה של ההיסטוריה והדת, המזרח התיכון סוגד לשורשים היסטוריים דתיים ואתניים (לא שוכח ולא סולח....)

לפי פרופסור אלי כדורי, היסטוריון פורץ-דרך של המזרח התיכון: "היוזמה להביא דמוקרטיה למזרח התיכון משולה ליוזמה להזרים נחל מים במעלה-הר."

מסקנות

 על רקע זעזועי המזרח התיכון, לאור חשיבות המזרח התיכון לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ארה"ב, ושאיפתה לצמצם את הנוכחות הצבאית באיזור, ישראל מהווה את בעלת-הברית היעילה, האמינה והדמוקרטית ביותר במזרח התיכון, המאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב ללא צורך בתוספת כוח אדם אמריקאי.

בניגוד לתובנה המקובלת, הסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני", הסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, ואינה בבת-עין ערבית.

על ישראל לקבוע את צרכי הביטחון שלה לפי מגבלות המציאות המזרח תיכונית ולא לפי ערכים, כמיהות ותפישות עולם מערביות. כלומר: על גבולות ביטחון לעמוד בפני תרחישים גרועים מזרח תיכוניים, ולא בפני תרחישים חיוביים ומחממי-לב מערביים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

ד"ר משה בן דוד

דיאלוגים אודות פמיניזם ומגדר

כפי שפרופסור (אמריטוס) מרטין ואן קרפלד מעיד בפתח סיפרו The Gender Dialogues שיצא לאור זה עתה (פברואר 2021 ) ב'אמזון', הוא עוסק מזה כעשרים שנה בנושאים הטעונים והבלתי מיושבים די צורכם של פמיניזם ומגדר.

ספרו הראשון בנושא Man Women and War ראה אור  בהוצאת קאסל המכובדת בשנת 2001 והיווה המשך כמעט טבעי לסידרת ספרי המופת ההסטוריים שחיבר בנושאים צבאיים, שעשו לו שם של אחד החשובים בהיסטוריונים והוגי הדיעות הצבאיים של דורנו.

בין אלו בלטו  Supplying War, Fighting Power Technology and War, Command in War, The Transformation of War ,The rise and decline of the State,  The Culture of War  –  כל אחד מהללו היווה בתורו מרגלית של דעת, שהרחיבה את הפרספקטיבה של המחקר ההיסטורי הצבאי והעתיקה אותו מעיסוק בסוגיות הנדושות של: 'מי נלחם נגד מי', 'היכן', 'כיצד', ו'מה היתה התוצאה' – למרחבים אונטולוגיים שבהם נבחנו טבעה של  המלחמה ויחסי הגומלין בינה לבין תרבות זמנה.

מקוריותו של ואן-קרפלד, ירידתו לשורש הדברים, מסקנותיו המעמיקות והשם שקנה לו כמומחה עולמי בתחומו, הובילו את מיניסטריוני ההגנה והמטכ"לים של ארה"ב, אנגליה, קנדה, אוסטרליה, גרמניה, פולין, שבדיה וישראל –לשכור את שירותיו כיועץ, והפכו אותו מורה מבוקש במוסדות הלימוד האקדמיים והצבאיים המכובדים בעולם. בין תלמידיו ניתן למנות דמויות ציבוריות מפורסמות כמו ההיסטוריון יובל נח הררי, הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל גדי אייזנקוט, כמו גם כחצי תריסר פרופסורים בישראל, ועשרות גנרלים וקולונלים ברחבי תבל.

אלא, שמאז שפירסם את ספרו החשוב Man Women and War – בו הוא כפר במוסכמה הפופוליסטית לפיה שילוב נשים בצבאות תורם ליעילותם של הארגונים הלוחמים, ומדגיש שעקב הפערים הפיזיולוגיים והמנטליים בינן לבין גברים, לא זו בלבד שנשים אינן תורמות למאמץ הצבאי, אלא ההיפך, פוגעות בכשירותו וברוח הלחימה שלו – הפך ואן קרפלד  Persona non Grata  אישיות בלתי רצויה. בעיקר, ולמרבה הפלא, דווקא באותם חוגים הנוטים להתייחס אל עצמם כ'נאורים' וכפתוחים לביקורת, קרי חוגי האקדמיה והתקשורת בעולם דובר האנגלית.

את לפיד המחאה הובילו כצפוי אירגונים פמיניסטיים והפקולטות למדעי המגדר באוניברסיטאות המובילות בארה"ב, שעירערו על סמכותו המקצועית לדון בנושא 'מגדרי', והוקיעו את סטייתו  מן הפוליטיקלי קורקט האקדמי. התרעומת כלפיו התגברה ביתר שאת, כאשר פירסם ספר נוסף בשם The Privileged Sex – בו טען כי שיכתוב ההיסטוריה האנושית, על ידי חוקרות המגדר, והצגת הנשים כשה לעולה בידי הפטריארכיה, לשם הנצחת עליונותה הגברית, אין לה על מה לסמוך. כהיסטוריון מקצועי עימת ואן קרפלד בספרו כל טענה רווחת על ניצול, קיפוח ודיכוי שחוו נשים לאורך ההסטוריה – עם פריווילגיה נגדית, שאותה הן הפיקו על חשבון הגברים, כאשר הוא תוך כדי כך קורע לגזרים את התמונה הפלקטית והחד-ממדית שציירה הדוקטורינה הפמיניסטית, ומציג פרשנות מקורית משלו, שלפיה לא זו בלבד שלא היה ניצול ודיכוי של נשים לאורך ההיסטוריה, אלא שנשים היו מאז ומעולם המין הנבחר, המין הפריווילגי, שהפיק את מירב היתרונות שזימנה המציאות בת זמנה. לשיטתו כל טענה אחרת אינה אלא פייק חסר בסיס מדעי או היסטורי, שהועצם מסיבות חברתיות, פוליטיות ואידיאולוגיות.

לצורך חיבור ספרו על 'המין הנבחר', וכדרכו בקודש, ערך ואן-קרפלד מחקר יסודי, שהקיף כמות בלתי נתפסת של מחקרים מדעיים וממצאים היסטוריים, שהעלו על הכתב נשים וגברים מדיסיפלינות אקדמיות שונות, והשתמש בהם על מנת לבסס ולתקף כל אחת ואחת מטענותיו המאתגרות (הספר בן כ-100,000 מילים מחזיק 1084 הערות שוליים – לאמור, כל פיסקה שנייה בו מגובה באסמכתא).

מסקנתו הסופית והחד-משמעית היא שבימינו, יותר מאי פעם בעבר, אמורה כל אישה הגונה לומר 'תודה לאל שעשעני אישה ולא גבר.' התיזה שהציג הספר איתגרה את כוהנות המגדר ואת המיתוס שטיפחו אודות האישה המדוכאת על ידי הגבר הפריווילגי מששת ימי הבריאה, בשיעור כזה, ששום הוצאת ספרים בארץ דוברת אנגלית, בכלל זה כאלה שחיזרו אחריו קודם, והוציאו לאור את חיבורי המופת שלו בעבר, לא הסכימה להדפיסו, מחשש שהאינטרסים העיסקיים שלהן ייפגעו. היתה זו הוצאת ספרים קטנה בגרמניה שאזרה עז ופירסמה את הספר בגרמנית, ונדרשו עוד עשר שנים, כמו גם מהפכת מיחשוב הענן והפלטפורמה המקוונת של אמזון, שאיפשרו להפוך את הספר זמין לקהל קוראי האנגלית. ומשעה שכך אירע, הפך ואן קרפלד מוקצה לחלוטין מחמת מיאוס בחצי הכדור המערבי, בכלל זה בישראל מולדתו. התקשורת לגווניה השונים מלאה מאמרים מכפישים נגדו, סמינרים שנועדו להיערך במקומות שונים במערב, בוטלו בלחץ אירגונים פמיניסטיים, הרצאות פומביות שלו גררו הפגנות מחאה של נשים, שתבעו את עלבונן על שהעז להתייחס אליהן, רחמנא ליצלן, כאל מין מיוחס, ומנעו ממנו להשמיע את דבריו.

האלימות המילולית, הכלכלית והחברתית שהופעלה כלפיו מכאן ואילך על ידי הטריבונל של הקומיניטרן הפמיניסטי, הגיע לשיאים שניתן למצוא להם מקבילות רק ברוסיה של סטאלין, סין של מאו וארגנטינה של משטר הקולונלים. יודגש כי כל חטאו של ואן קרפלד בעיני הטריבונל הפמיניסטי, נבע מכך שהוא העז לערער בפומבי על המוסכמה המקובלת כיום, לפיה מה שאיפיין את היחסים בין המינים לאורך ההיסטוריה ובכל מקום ומקום בעולם, היו מזה ומזה, חוסר אונים נשי – מול מנגנון דיכוי גברי, שניצל אותן ומנע מהן להתפתח ולתפוס מעמד ראוי ליכולותיהן ולשאיפותיהן.

בעיני ואן קרפלד זו היתה לא יותר מאשר פנטזיה בכיינית חסרת שחר, שנועדה רק להעצים את אי השוויון המתבטא כיום במדיניות החברתית, בחקיקה ובפסיקה, הנוטים כבר ממילא לטובת נשים, על חשבונם של גברים.

ואן קרפלד, שמאז ומעולם ראה עצמו כאיש שמאל ליבראלי גאה, על כל המשתמע מכך מבחינת השקפותיו הפוליטיות ועמדותיו החברתיות והמוסריות, מצא עצמו מותקף מכל הכיוונים על ידי נושאי כליו של השמאל ה'ליבראלי' גירסת המאה ה-21. המבישים מכולם היו שוב, אנשי האקדמיה עצמם, ולצידם יתר דבּריו של עולם הרוח והתרבות. אלו גם אלו תייגו אותו בתור  'מיזוגן חסר כל תקנה', וקראו לו 'פשיסט' ו'נאצי', לא פחות מזה. מסע הצלב שהוכרז נגדו מכל עבר הפיץ לכל רוח קולגות ותלמידים שחששו לכבודם ולפרנסתם באקדמיה. ספריו נכנסו בין לילה לאינדקס Index Librorum Prohibitorum של גופי הצנזורה הפמיניסטיים והמגדריים, כסותרים את עיקרי האמונה המגדרית החדשה.

ניטשה לימד אותנו כי המעשים החשובים ביותר בעולמנו הם המחשבות, ואולם בחשיכה הנוראה הפוקדת מזה דור את עולם הרוח והתרבות, ליבראל ואיש שמאל מתקדם, אינו מי שמשתעשע במחשבות, אלא מי שגוזר על עצמו להתנזר מהן. בעיקר אם הן נתונות במחלוקת, ואינן עולות בקנה אחד עם התקינות הפוליטית שמכתיב 'האח הגדול'. כל סטייה, קלה כחמורה, גוררת מיד שרשרת פעולות ענישה בסולם עולה, שראשיתן בשיימינג פומבי ברשתות החברתיות, המהווה תחליף לכיכר העיר האספסופי של ימי הביניים, וסופו  ב- Excommunicatio מצד הוצאות הספרים ובמות הרוח והתרבות במהדורת האלף השלישי. מהלך שנועד לאלץ על הכופר באמונה הנכונה לחזור בו מהתנהגותו ולהתוודות על חטאיו, על מנת שיזכה במחילה וישוב להיות חבר מלא בקהילה.

הפולמוס שעורר ספרו של הארכי-כופר מרטין ואן-קרפלד, זיעזע את האינקוויזיציה המגדרית בשיעור כזה, שהיא חשה להפעיל את כל האמצעים שבידיה, על מנת למנוע מן האינטלקטואל הנודע להוסיף לזרוע מבוכה בקהל מאמיניה, ולהבטיח כי תישמר זכות הציבור לדעת – רק מה שמותר ורצוי לו לדעת. בניגוד לדיעה הרווחת לפיה האקדמיה, התקשורת ובמות הרוח והתרבות הם מקומות שבהם רעיונות משמשים כלי משחק בידי אינטלקטואלים המבקשים לעצמם ניצחון רוחני, הפכו הללו בדור האחרון, מבלי ששמנו לב, לצינוק מחניק שהיציאה ממנו אפשרית כיום למרבה הצער, אך ורק עם הופעת האישור הרשמי Nihil Obstat 'אין מונע', מן האותודוכסיה.

אחד הרגשות העזים ביותר השולטים באדם הוא אהבתו את עצמו ואת היקרים לו. אך על מנת להיות ראוי לתואר 'אינטלקטואל', נדרש איש רוח אמיתי, להיות נכון להתכחש אפילו לרגש בסיסי זה ולהישאר נאמן לאמת שלו, גם  כאשר היא מרחיקה ממנו חברים, פוגעת במוניטין שצבר בדי עמל, במשפחתו ובו עצמו. מעטים מדי האנשים המוכנים לעמוד במבחן מחמיר כל כך, רק על מנת לשמור על חרותם האינטלקטואלית.

פרופסור (אמריטוס) מרטין ואן-קרפלד הוא יוצא מן הכלל כזה. והראייה, מטח הרעיונות החתרני ששיגר לקוראיו דרך שני הערוצים היחידים שנותרו פתוחים בפניו, קרי, האתר שלו Martin-Van-Creveld.com והפלטפורמה של אמזון. שבהם הוציא לאור את חמשת הספרים שחיבר מאז הוכרז 'רשמית' כארכי-כופר בעיקרי האמונה הנכונה.

רשימת ספרים אלו כללה את:

 Pussycats, Equality, Conscience, Seeking into the future, Hitler in Hell

– כל אחד מהללו מחזיק בין פרק למיספר עמודים, שבהם הוא שוזר במישרין או בעקיפין את תפיסת עולמו המגדרית, ומוכיח את תקפותה ההיסטורית. העיקרי שבהללו Pussycats, Why the Rest keeps beating the West – מבהיר כי לדעתו אחת הסיבות העיקריות לביצועיהם הדלים של צבאות המערב העשירים והמצוידים היטב, מול צבאות היחפנים של העולם השלישי, נעוצה בתהליכים חברתיים ופוליטיים, שגרמו לשילובם של נשים במערכי הלחימה, תומכי הלחימה ודרגי אותם צבאות. תהליך שתוצאתו היתה הינדוס השפה הצבאית, עידכון נורמות ההתנהגות, ושינמוך הביצועים הנדרשים מנשים לוחמות, כך שניתן יהיה לתפור את התפקידים למידותיהן ויכולותיהן – במקום להיפך. כל זה מיתן את רוח הלחימה של הצבאות, סירס את המנטליות  שוחרת הקרבות שלהם, והפך אותם חתלתולים נרפים, המעדיפים ליישב סיכסוכים סביב שולחן דיונים, במקום להשיג ניצחונות בשדה הקרב.  

ספרו הנוכחי של ואן קרפלד The Gender Dialogues מהווה מבחינות רבות סיכום של הגיגיו הקודמים בקליפת אגוז. את הרעיון לכתיבתו הוא קיבל לדבריו משיחה עם עיתונאית אמריקאית פמיניסטית, שהתקשרה אליו על מנת להתריס  בפניו על הזילזול בחשיבותה של המהפכה הפמיניסטית שמצאה בספריו. השיחה הראשונה לוותה בשיחות נוספות, שבמהלכן התפתח בין השניים דיאלוג סוער, שלא נעדרו ממנו חילוקי דיעות ולצידן גם פה ושם הסכמות. אלו גם אלו מצאו את ביטויין בכרך הנוכחי המחולק לארבע עשר דיאלוגים הנושאים כותרות דוגמת: 'המין הנבחר', 'דומה ושונה', 'מרוויחים ומפסידים', 'פמיניזם ואתגריו', 'סקס', 'חיפוש פתרונות', 'זנות', 'המרוץ לקראת הפרדה', 'הפלנטה הפמיניסטית' 'ומבט צופה פני העתיד'. כל אחד מהללו עוסק בהיבט אחר של הנושא ומבהיר מדוע לדעת המחבר העיסוק הרווח בנושא המגדרי הינו לרוב סטריאוטיפי, חד מימדי, נעדר תפיסה ביקורתית וככזה גם חוטא לאמת ולהשגת מטרותיו המוצהרות, לאמור, שיפור מצבן של הנשים.

כבר בדיאלוג הפותח טוען ואן-קרפלד כי מראשית ההיסטוריה ועד עצם ימינו אנו, בכל מקום ומקום – נחסכו מן הנשים הקשיחוּת, הרוע והאכזריות שבו נהגו הגברים אלו באלו בעולם הגברי. כך למשל בגליאות, ספינות המשוטים ששייטו בימים בין המאה החמישית לפני הספירה ועד סוף המאה ה-16 – חתרו גברים אזוקים בשלשלאות ולא נשים. את הפחם, הברזל, הנחושת ודומיהם כרו במעמקי האדמה מאז ומעולם כורים ולא כורות. ובאתרי הפסולת הרעילים או אסדות הקידוח המסוכנות באזור הארקטי נמצא גם כיום כמעט ללא יוצא מן הכלל גברים, חרף השכר הגבוה המשולם שם.

"האכזריות לב אדם לה" (Cruelty has Man Face) כותב המשורר ויליאם בלייק, אדם/גבר לא אישה. ואכן קורות האנושות רצופים מעשי זדון ומופעי ואכזריות נוראים, שביצעו ומבצעים גברים בגברים אחרים – על שום היותם גברים הנתונים לחסדיהם. זאת בניגוד מובהק ליחס הסלחני והמקל, כמעט ללא יוצאים מן הכלל, שבו נהגו הללו בנשים. על שום היותן חלשות וחסרות המגן, אימהות בכוח או בפועל, או שלל מלחמה רב ערך.

לטענת ואן קרפלד, הרבה קודם להתקנתן של מגבלות חוקיות, הופלו נשים לטובה במקומות העבודה, בבתי המשפט, בבתי הסוהר, בבתי החולים וביתר מוסדות החברה, ומצבן רק הלך והשתפר לאורך השנים. בהתאם לכך נשים תמיד עבדו בעבודות קלות יותר, נעימות יותר, ובה בעת גם מסוכנות ומזוהמות פחות מעבודות  גברים.

עקב כך – כפי שכל מחקר אובייקטיבי מוכיח – הן גם נפצעו ומתו פחות מהם. היה וחלו או נזקקו לעזרה, הטיפול הרפואי והסיוע שאותו קיבלו נשים במרבית המקרים, היה חומל לאין שיעור מאותו שקיבלו גברים באותה קבוצת השוואה. עבירות על החוק שביצעו, חמורות ככל שיהיו, גררו בעקבותיהם עונשים קלים לאין שיעור מאלו שהוטלו על גברים. וסטיות מיניות אצלן נתפסו ועודן נתפסות לכל היותר כקוריוז, גם בחברות פונדמנטליסטיות, הנוהגות חומרה יתירה בהומוסקסואלים. ממילא מניין הנשים שהורעבו, עונו, נדונו לעבודת פרך או הוצאו להורג, היה תמיד זניח סטטיסטית בהשוואה לגברים. יתר על כן, כאשר גברים קמו לתבוע את זכויותיהם מידי גברים אחרים, מה שאירע לעיתים קרובות לאורך ההיסטוריה, הם נתקלו בדרך כלל  בירי חסר אבחנה מצד חיילים או שוטרים. אבל כשנשים עשו זאת למען עצמן, מה שאירע למן השליש האחרון של המאה ה-19, הן נעצרו על ידי גברים במדים, ונשלחו למאסר נוח וקצר מועד. כל זה לדעת ואן קרפלד לא היה אפשרי ללא ההתייחסות הרחומה אליהן מצד גברים, שראו בכך ביטוי לחין ערכם, אימצו את האידאל האבירי בתור מצפן מוסרי, והפכו את נכונותם לסכן את חייהם כדי להגן על נשותיהם, למבחן הגבריות האולטימטיבי. מה שמעיד לדעתו כי הטענה על אפליית נשים לרעה לאורך ההיסטוריה אין לה על מה שתסמוך.

ואן קרפלד אינו מיזוגן, ההיפך מכך. בעיניו התעללות, לא כל שכן רצח נשים על ידי בני זוגן או קרובי משפחתן – הוא פשע נתעב, ומעשה אנטי גברי במהותו, שיש להוקיעו ללא שום היסוס וחובה להעניש את מבצעיו בכל חומר הדין. ולצד זה הוא מתקומם נגד עצימת העיניים והאטימות, בכל הנוגע לשיעור הגדול פי כמה של מעשי הרצח וההתעללות שגברים מבצעים בגברים חלשים מהם דרך קבע, באין פוצה פה ומצפצף.

השיח המגדרי המעצב כיום את השפה, החשיבה והפרקטיקה של מוסדות האכיפה והטיפול בפשיעה מתעקש לראות ברצח ובהרג גברים בידי גברים אחרים, משהו טבעי, חלק מהחיים הנורמאליים גם במאה ה-21. לעומת זאת רצח של אישה, כל אישה, מזעזע כיום את אמות הסיפים, פותח את מהדורות החדשות, וזוכה ל-follow up שבועות לאחר מכן בעיתונים המובילים. כל פרט הנוגע לנרצחת, למשפחתה, לחבריה, למקום עבודתה – מסוקר בקפדנות יתירה. הוא הדין בניסיונות לנחש את מניעי הרוצח, ולקשור בין הכלים שבאמצעותם הוא הלם, חנק, דקר או ירה בנרצחת, לכוונותיו, הכנותיו או אופיו הקרימינלי. הנחת היסוד האוטומטית כאשר אישה נרצחת, היא שמדובר בפשע שנאה על רקע מגדרי, לא בסתם אירוע לאומני או פלילי.

מילה חדשה FEMICIDE נטבעה לקשור בין הרצח למניע, וכאשר אכן נמצא קשר כזה, מתגייס צבא מומחים מתחומים שונים על מנת להבטיח, שלמרות העיסוק בפרטים, דעת הקהל לא תתבלבל לחשוב שמדובר בסיפור פרטי, אלא בחוליה נוספת בשרשרת האלימות המגדרית, שיסודה בשנאה לטנטית של גברים לנשים.

ההיפך מזה קורה ברצח שמבצעים גברים בגברים אחרים. יהיו המניעים לכך אשר יהיו, הם תמיד ממוסגרים ומקוטלגים כעוד ריב, קטטה, תגרה בין גברים שנסתיימה (כרגיל...) בשפיכת דמים. מה שדוחק אותם מקרים לשוליים כחלק מובן מאליו של החיים, עוד מאותו דבר, שאין צורך להתעכב עליו ולבזבז זמן שידור יקר.

הבעייה לדעת ואן קרפלד היא, שעל כל אישה שנרצחת בידי גבר יש עשרות גברים שנרצחים על ידי גברים, ואולם בשל הסחת הדעת המגדרית, והסטת מוקד הדיון מן הנתון המזוויע הזה לכיוון ה- FEMICIDE– שום מאמץ רציני לא נעשה על ידי קובעי המדיניות על מנת להילחם בתופעה/מגיפה  זו, שטרם זכתה אפילו לשם משלה. שום כלי תקשורת ממוסד אינו מזדרז לפרסם כמה גברים נרצחו על ידי גברים אחרים מדי שנה ומאלו סיבות, אין קווי סיוע ייעודיים לגברים מוכים, ומיספרם של אלו עולה מאות מונים על זה של נשים מוכות. אין מקלטים, אין מתנדבים בשכונות מצוקה, שוטרים אינם עוברים הכשרות מיוחדות לטיפול בגברים אלימים. מיותר לציין כי כאשר מקרי האלימות אינם מסתיימים ברצח אלא רק באישפוז, הם אינם מגיעים בדרך כלל לידיעת הציבור. הוא הדין במידע הנוגע לאלימות בבתי הכלא לגברים, שתנאי הכליאה הקשים בהם – בשונה מתנאי הלוקסוס השוררים בבתי הכלא לנשים – מהווים סוג של אלימות בפני עצמה. 

ואן קרפלד מסכים כמובן עם הטענה, ששורש הבעייה נעוץ בהבדל בין גברים לנשים. גברים, בשונה מנשים, מתביישים בדרך כלל להתלונן שהם נפלו קרבן לאלימות, באשר היא. בעיקר משום שהם תופסים את אי יכולתם להגן על עצמם כביטוי לחולשה. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים, כאשר הם נופלים קורבן לתקיפות אלימות בתוך המשפחה. לטענתו התמונה המוצגת בתקשורת, לפיה גברים הם הגורם העיקרי לכך, מעוותת מיסודה. מחקרים מדעיים רציניים שנערכו בשנים האחרונות, מוכיחים כי מקרי האלימות במשפחה מתחלקים 50%-50% בין נשים לגברים. נשים סוטרות לגברים, שורטות אותם, משליכות לעברם חפצים, דוחפות אותם, נועלות בפרצופם דלתות. או לחליפין מפעילות נגדם אלימות מילולית, שהסבל הנפשי הגלום בה, עולה לאין שיעור על הכאב הגופני שהן גורמות. אין צורך במחקרים מלומדים על מנת לדעת, כי הכינויים 'אימפוטנט', 'נקבה' או 'פחדן' המוטחים בגבר – בעיקר בנוכחות גברים אחרים – אך לא רק – פוגעים בו ריגשית, הרבה יותר מאשר הם פוגעים באישה. מילים אכזריות פוגעות בכל אחד ואחת, אבל השפעתן על גברים ונשים היא שונה. 

כל פסיכולוג מתחיל יכול להעיד כי ברוב המקרים גברים נפגעים מהתעללות נפשית, הרבה יותר מאשר מאלימות פיזית, וכאשר הם מגיבים על כך בכוח, כהרגלם, התוצאות הן לעיתים קרובות הרות אסון עבור נשים, הצד החלש במשוואה. ההטייה המגדרית גורמת לכך שגם חוקרים העוסקים בתחום, וגורמים המופקדים על טיפול בתופעת האלימות הנשית, נוטים למעט בחומרת הבעייה. מה שעוד מחמיר את המצב היא העובדה, שגברים אינם זוכים לעידוד מצד מוסדות האכיפה להתלונן נגד בנות זוגן, ההיפך מזה. גברים חוששים לדווח לרשויות על מקרים מעין אלו, מפחד שיתפסו כיבבנים ורכרוכיים. ויותר מזה,  כאשר גבר כבר ניגש למשטרה, על מנת להגיש תלונה נגד בת זוגו על תקיפה אלימה, הוא נתקל לרוב בהמלצה לוותר על כך. שכן כאשר מוגשת כיום תלונה על אלימות, ולא חשוב מאיזה צד, חייבים להרחיק מישהו, ואין מצב שירחיקו מן הבית אישה, שהיא אם לילדים. התוצאה ברוב המקרים היא שמרחיקים בכל מקרה את הגבר. תשומת הלב והקשב לאלימות כלפי גברים במשפחה שואפים כיום לאפס, בעיקר בגלל הטאבו שהטילו פמיניסטיות על דיון בנושא. אלא שהתעלמות מכך פוגעת בנשים עצמן ומרחיקה את פיתרון בעיית ה-FEMICIDE שעליו הן מלינות מעל כל במה.

ואן קרפלד דוחה את הטענה הפמיניסטית המוכרת, שאותה השמיעה לראשונה סימון דה-בובאר, כי נשים אינן נולדות נשים אלא נעשות כאלה, לפיה אי השיויון בין המינים אינו נעוץ בהבדלים ביולוגיים ופיזיולוגיים, אלא ב'הסללה'. קרי תהליכים חברתיים, כלכליים ופדגוגיים, המנתבים נשים למסלולים נפרדים, המנציחים את הפערים הקיימים בינן לבין גברים.

הוא מודה שרב הדומה על השונה בין גברים לנשים, אך מזהיר את קוראיו מהתכחשות להבדלים שיצר הטבע, ומהשלכותיהם על חלוקת התפקידים בין המינים ותוצאותיהן החברתיות. לטענתו יש קשר ישיר בין גודל וחוזק פיזי לדומיננטיות. זכרים גדולים הם בכל מקום יותר דומיננטיים מנקבות, כך בעולם הטבע, כך גם בעולם בני האדם. לגברים בהשוואה לנשים, גפיים ארוכות יותר, מסת שריר גדולה יותר, מִפרקים חזקים יותר, ריאות גדולות יותר, יכולתם להפיק כוח התחלתי, מתפרץ ומירבי – גורמים להם להיות חזקים בממוצע ב-120% יותר מנשים בקבוצת השוואה. כל אלו מאפשרים להם לרוץ מהר יותר, לקפוץ גבוה יותר להרים משקלות כבדים יותר, במשך זמן ארוך יותר מנשים. מעבר לכל זה, גברים גם מוכשרים יותר לעמוד במאמצים גופניים שוחקים וממושכים, והם עמידים יותר מנשים בפני מחלות. הם נוטים להיפצע פחות ולהחלים מכך הרבה יותר מהר מנשים, וכפועל יוצא מכל זה, גם ששים יותר להביא לידי ביטוי את כוחם, מה שהופך אותם לאין שיעור אלימים ומסוכנים יותר לזולתם מנשים. כל זה מסביר מדוע מאז ומעולם, וגם בעצם היום הזה, נשים זקוקות לגברים שיגנו עליהן ועל ילדיהן ולא ההיפך.  

לטענת ואן קרפלד גברים הם גם תחרותיים לאין שיעור יותר מנשים, בלי שום קשר לחינוך שקיבלו ולהסללה שעברו. נטייתם להתנצח זה עם זה ולנצח את זולתם  –  רק על מנת להביט עליו מגבוה, מהווה תו אופי המוטמע במנטליות האגרסיבית שלהם. מבחינתם יהא המחיר (בריאותי, נפשי, משפחתי, חברתי או כלכלי) שאותו הם נתבעים לשלם עקב כך אשר יהא – הם מוכרחים לנצח, לא יעזור כלום, זה חזק מהם, פשוט כך! זה ההסבר לדעתו מדוע כאשר גברים מוצאים עצמם בשנים האחרונות מתחרים מול נשים שהן:  חכמות, מוכשרות ולעיתים גם חרוצות מהם, והם אלו שזוכים בסופו של דבר כמעט בכל מקום ובכל תחום, במשרות הגבוהות יותר, במשכורות המתגמלות ביותר, בפרסים החשובים יותר. ומשום כך גם יש להם נציגות גדולה פי כמה בחיים הפוליטיים וברשימת עשירי תבל.

מול ההסבר המקובל לפיו, זה היה מאז ומעולם משחק מכור, שאת חוקיו ניסחו גברים למען גברים, מעלה ואן קרפלד את הטיעון, כי לאורך ההיסטוריה וגם כיום, נשים בחרו מדעת להסתכן פחות, להמר פחות ולהקריב פחות ממתחריהם הגברים. לבטח כאשר האחרונים עשו זאת לא אחת, על מנת לזכות בניצחונות ובפרסים, שנתפסו בעיניים נשיות, ככאלה שאינם שווים את המאמץ, ואפילו מטופשים. כל זה גרם ועודנו גורם לכך שבחשבון אחרון, נשים הצליחו ומצליחות  פחות. מענין לציין באותו הקשר את אמירתה של אחת מראשונות התנועה הפמיניסטית באנגליה מרי וולסטונכרפט, לפיה לפני שהן מתלוננות על הגברים, ועל מנת להשיג שיוויון, נשים צריכות לנצח קודם את עצמן.

לדידו של מחבר הספר, מה שמאפיין את התנועה הפמיניסטית מאז ראשיתה וביתר שאת בדורות האחרונים, הוא קינאה במין הגברי ורצון לחקות כל תחום עיסוק גברי באשר הוא, בין שהוא מהנה וצומחת ממנו תועלת, בין שלא. למעשה ככל שתחום נתפס גברי יותר, גוברת המוטיווציה הפמיניסטית לעסוק בו. לאורך שנים נתפסו איגרוף, פוטבול, הוקי קרח, רוגבי וכדורגל כענפי ספורט גבריים קשוחים הכרוכים בפציעות רבות וקשות  – די היה בכך על מנת לעורר בפמיניסטיות של סוף המאה הקודמת את התשוקה להקים ליגות מקצועניות משלהן, ולהתחרות בינן לבין עצמן באותם תחומים אלימים, שעוררו בנשים תמיד סלידה ותיעוב. הטריאתלון הגברי ותואר 'איש הברזל' למתמודד החוצה את קו הסיום, הולידו את הטריאתלון הנשי ו'אשת הברזל'. ומשעה שגברים המציאו את האולטרה טריאתלון, הכולל ריצת מרתון כפולה, רכיבת אופניים למרחק 360 ק"מ ושחיה למרחק 7.6 ק"מ, הזדרזו הפמיניסטיות לחקות גם אותו. אף כי הישגיהן בתחום זה, כמו ביתר ענפי הספורט הנזכרים לעיל, מפגרים בשיעור ניכר אחר אלו של הגברים.

נשים החליטו לחצות את האוקיינוסים בסירות מפרש, בחרו להיות טייסות, לוחמות ואסטרונאוטיות וכן הלאה... רק משום שגברים עשו זאת קודם. רשימת הדוגמאות היא אינסופית, אבל היא ממחישה היטב את הלך הרוח המאפיין את התנועה הפמיניסטית המודרנית מראשיתה, ואת האתגר שהציבה לעצמה – לחקות מה שגברים עושים. עניין הנובע אולי מהחשש, כי שום חידוש תרבותי, חברתי או ספורטיבי שפיתחו נשים למען עצמן, לא יזכה להיות בעל ערך, אם גברים לא עשו אותו קודם. מדהים להיווכח עד כמה מדובר במגמה חד-כיוונית. כך למשל נדיר למצוא גברים המתאמנים בשחייה צורנית או התעמלות אמנותית, מעניקים לבניהם שמות נשיים, לובשים חצאיות במקום מכנסיים, ושמלות במקום מקטורנים עם עניבה – מה שאין כן ההיפך... על כל המשתמע מכך.

ואן קרפלד אינו טוען כי הסדר הישן 'הגברי' היה בהכרח אידאלי, אלא שהוא היה מחויב המציאות בתנאי הזמן והמקום ששררו בשעתו, ושנשים – לא פחות מגברים – הפיקו ממנו את היתרונות האפשריים עבורן. כך למשל, במקומות ובזמנים בהם לא היתה קיימת משטרה שתאכוף חוק וסדר, היה זה תפקידו של הגבר להגן על אישתו. וכאשר הוא היה בעבודה הכרח היה שתישאר בבית, בחיק המשפחה המורחבת ('החמולה') שתגן עליה, ולא תצא לרשות הרבים 'הגברית' והמסוכנת בלעדיו. זה המצב השורר עד היום בחלקים נרחבים של מה שקרוי בלשון מכובסת 'העולם המתפתח', כמו גם בגטאות מהגרים בערים הגדולות באירופה וארה"ב, ובקרב שבטי נוודים כמו הבדואים בישראל.

בדומה לזה הסללתן של נשים צעירות למקצועות 'נחותים' כמו פקידות, טלפניות, כתבניות, מנהלות חשבונות ודומיהן, למן סוף המאה ה-19 ואילך, במקביל לצמיחת הקורפרטיבים הגדולים, נבעה יותר מכל דבר אחר, מלחצים שהפעילו נשים עצמן על המעסיקים. בעיקר אימהות שרצו להבטיח שבנותיהן הצעירות לא יתחככו במהלך עבודתן בקולגות גבריים, שינצלו את תומתן ויוציאו אותן לתרבות רעה.

כל מי שצפה בסרטי פילם נואר של שנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, לא יכול שלא להיזכר בתמונות האייקוניות, של עשרות ולפעמים מאות כתבניות או מנהלות חשבונות, כלואות באולמות ענק, שולחן משיק לשולחן וכיסא לכיסא, כשהן מתקתקות בקול מחריש אוזניים על מכונות כתיבה או מכונות חישוב. ובדומה לזה את מראה המרכזניות הדרוכות בעמדותיהן, במרחק של מרפק זו מזו, מפטפטות ביניהן ועונות במקביל למאות הטלפונים המצלצלים בקולי קולות. אלו גם אלו נמצאות דרך קבע תחת עיניהן המשגיחות ופיקוחן הקפדני של נשים מבוגרות וחמורות סבר, המסתובבות ביניהן על מנת להבטיח שהן לא יבואו חלילה במגע עם גברים פתיינים, שינסו לחזר אחריהן. אנקדוטות אלו ורבות נוספות מסייעות לבסס את הטיעון, כי אין להעלות על הדעת את הגירסה לפיה הפטריארכיה, קרי החצי הגברי של הציוויליזציה האנושית, הצליח לשלול מן החצי השני את חירותו, למנוע ממנו את זכויותיו, ולכפות עליו תנאי קיפוח משפילים, שהיו מנוגדים לאינטרסים שלו, רק הודות לשליטתו במשאבי הכוח.

אחת הסוגיות המעניינות העולות מן הספר היא באיזו מידה הצליחה התנועה הפמיניסטית להגשים את ייעודה, ולהפוך את הנשים מאושרות משהיו בעבר. בהתבסס על מחקרים שנערכו בנושא 'האושר הנשי', מאז הונחה לו תשתית מתודולוגית 'מדעית' בראשית שנות ה-80 בארה"ב, מגלה המחבר כי נשים שיצאו לעבודה בארבעים השנים האחרונות, טענו שהן בעת ובעונה אחת – אכולות אשמה על שהזניחו את גידול ילדיהן, ומתוסכלות מן העובדה, שלמרות קורבנן והמאמצים שהשקיעו, הן לא מצאו סיפוק ממשי בעבודתן. בין היתר משום שבשונה מגברים, נבצר מהן להתמסר באופן מוחלט לקריירה שלהן.

רבות מהנשים שנדגמו העירו שהן מקנאות באימותיהן, שהיתה להן הפריווילגיה לבחור אם הן מעדיפות להישאר בבית, או לצאת לעבוד בחוץ. ומנגד אותן שהעדיפו להישאר עקרות בית, התלוננו שהן חשות החמצה, כאילו ביזבזו את חייהן לריק. אלו גם אלו גילו שהאופציה להישאר עקרת בית וליהנות מכך ללא ייסורי מצפון, או לצאת לעבודה ולשאוב ממנה סיפוק אמיתי, בלי לשלם על כך מחיר בלתי נסבל – אינה קיימת יותר. נמצא, שהפמיניזם המודרני, שעודד נשים לפתח את אישיותן ולהעצים את עצמן באמצעות עבודה מחוץ לבית, כמסלול בטוח בדרך אל האושר  – רק החמיר את בעיית הנשים המודרניות במקום לפתור אותה.

אשר לסברה כי כיום, לנוכח העלייה ביוקר המחייה ועל מנת לסייע בפרנסת המשפחה, שני בני הזוג חייבים לצאת לעבוד, בין שהם מעוניינים בכך או לא, נטען כי זו תולדה מכניסתן המסיבית של נשים לשוק העבודה, והשתלטותן על משרות שהיו פעם מונופול גברי. מה שגרם לכך, שמשכורות הגברים הצטמצמו בשיעור כזה, שאין ביכולתם היום לפרנס משפחה בכוחות עצמם בלבד, בניגוד לעבר.

הפמיניזם הליברלי היה לשיטתו של ואן קרפלד אמצעי לשיפור מצבן של נשים, ובחלק מן המקרים הוא אכן עשה זאת, והוליד זכויות חדשות לנשים, כמו זכות הבחירה, זכויות קניין, זכות האישה על גופה, והוביל לאכיפת חוקי שיוויון בתחומי התעסוקה, הגירושין, משמורת ילדים ועוד.... מה שאין כן הפמיניזם הרדיקלי הפוסט מודרני, שהפך להיות מטרה לשם עצמה,  הגורמת יותר נזק מתועלת לעניינן. השוואה בין מצבן של נשים במאה ה-21 למצבן בעבר, מלמדת לדעתו כי הן נמצאות כיום בנסיגה משמעותית.

לביסוס טענה זו יש הוכחות רבות. אחת העיקריות שבהן נוגעת לתוחלת החיים של נשים במערב, שהגיעה לשיאה במאה הקודמת בעקבות הפמיניזם הליברלי, והחלה הולכת ופוחתת בשנים האחרונות, בהשוואה לזו של הגברים. בעיקר בשל בחירתן בחיי קריירה תחרותיים, תובעניים ומלחיצים, שתוצאתם מחלות שפעם היו נחלתם של גברים בלבד, כמו מחלות לב וכלי דם, המקצרות את חייהן. זאת בניגוד למגמת השיפור העולמית ולמרות חידושי הרפואה באותם תחומים.

בהתבסס על נתונים סטטיסטיים מראה המחבר, כי  מאז המהפכה הטכנולוגית, שהתרחשה בשליש האחרון של המאה ה-19, והיווצרות המגה-פוליס, ערי המיליונים, עלתה תוחלת החיים של נשים בחצי הכדור המערבי בהדרגה על זו של גברים. בין היתר הודות לחידושים הטכנולוגיים ששיפרו את איכות חייהן והפכו את עבודתן קלה לאין שיעור מזו של הגברים. תהליך שהגיע לשיאו במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת, כאשר נשים חיו בממוצע 7.6 שנים יותר מגברים בארה"ב, 7.1 שנים יותר בקנדה, ו-6.3 שנים יותר באנגליה. פערים אלו הצטמצמו נכון לשנת 2019 בשיעור שבין 30%-55%! ועמדו על 5.1 בארה"ב 3.3 בקנדה ו-3 שנים בלבד באנגליה, עניין האומר דרשני.

על כך הוא מוסיף את אחוז הגירושין בארצות מפותחות המתקרב כיום ל-50%. כאשר בניגוד לעבר, עיקר היןזמה – ומדובר בשיעור כפול – מגיע כעת מצד  בנות זוג, שאינן חשות מאושרות במסגרת המשפחתית במתכונתה החדשה.

הוא הדין ביחס למיספר ההולך וגדל של נשים, בעיקר משכילות ומודעות לערכן, הבוחרות לא להתחתן כלל, ומעדיפות להפוך אימהות חד הוריות. מה שקורה לדעתו בין היתר משום שבאווירה הפמיניסטית השוררת כיום, נשים אינן מוכנות להינשא למי שאותו הן תופסות נחות מהן אינטלקטואלית, חברתית או כלכלית. אנטי תיזה לתפיסה 'הגברית' ששררה בעניין זה מאז ומעולם.

תוצאת אותם תהליכים הוא ריבוי משפחות חד-הוריות, שקיומן מתאפשר במידה רבה הודות למדיניות חומלת הכוללת דיור ציבורי, קיצבאות סעד, מיסים מופחתים ותשלום מזונות על פי חוק, שבהם נושאים  כמעט ללא יוצא מן הכלל גברים, בין במישרין ובין בעקיפין, באמצעות מיסים הנגבים ממשכורותיהם הגבוהות יותר.

החמור מכל, לדעת המחבר, היא העובדה כי נשים במדינות המערב יולדות בשנים האחרונות פחות ופחות ילדים, ומתכחשות ליתרון העיקרי שהעניק להן הטבע על הגברים, היכולת להביא חיים לעולם ולייצר את הדבק המשפחתי. ואן קרפלד הוא ליבראל שמרן מן 'הדור הישן', לשיטתו לגברים ונשים יש משהו משותף, הקשור לייעודם האנושי, שהוא חשוב יותר מן השאלה מי שווה יותר, משיג יותר ומצליח יותר. ייעוד זה הוא להקים משפחה, להביא ילדים לעולם ולחיות חיי אהבה בעלי משמעות. באלו הוא רואה את מטרת החיים. הללו לדעתו אמורים להיות נחשבים בעיני נשים לפחות כמו השאלה מי מהן תצליח לכבוש שוב את פסגת  2-K ברכס הקורקומרן, ההר הקשה לטיפוס בעולם, או מתי אישה תנחית חללית על המאדים.

העובדה שזה לא קורה, ושנשים מעדיפות כיום קריירה על פני משפחה, מציפה את שאלת חלוקת העבודה בין בני הזוג ואת סדר הקדימויות בנוגע לאחריותם לגידול הילדים, בדרך שמעולם לא היתה קיימת בעבר. בתור עורכי דין, טייסים, או מהנדסים גברים ונשים שווים זה לזה וכפופים לאותה מטרה. אך בתור בני זוג והורים הם שונים מאוד. על מנת להשלים זה את זה ולמלא את ייעודם הטבעי האנושי, צריכים גברים ונשים להתאים את יכולותיהם הטבעיות לאותה תכלית. וכאשר הם אינם מצליחים לעשות זאת, וזוכים על כך לתשואות הידד מצד כוהנות המגדר, התוצאה היא אומללות רבתי. 

האם התעמולה הבלתי פוסקת בתקשורת הממוסדת והחברתית, ומהלכי החקיקה שמקדמים ארגונים פמיניסטיים במטרה להגביר את השיוויון בין נשים לגברים – אכן נושאים פרי ? האם כניסת נשים למקצועות שבהם לא היתה להן דריסת רגל בעבר, אכן מסייעת לצימצום הפערים הכלכליים והחברתיים בין המינים?

ואן קרפלד אינו חושב כך. לטענתו כל תחום עיסוק שנשים כובשות והופכות בו לרוב, מאבד מיד מיוקרתו, מה שגורר בעקבותיו פגיעה בתגמול הכספי ובהמשך לנטישתו על ידי גברים. כך אירע לרוב מקצועות השירותים בדורות האחרונים, בדגש על אלו הציבוריים, בכללם: פקידות, הוראה, משפטים, ראיית חשבון, חינוך ועוד... שפעם נתפסו כמקצועות גבריים ומאז פחתו ערכם והשכר המשולם בהם.

באופן פרדוכסלי אפילו שם, וחרף נוכחותם הדלילה, אלו המגיעים לפיסגה הם ברוב המקרים גברים ולא נשים. אפילו תחום הרפואה שנותר 'נחשב' גם לאחר שנשים במספרים גדולים החלו משתלבים בו, לא חורג מאותו עיקרון. עובדה היא שגם שם, בענפי הכירורגיה היוקרתיים, דוגמת מנתחי מוח, משתילי  כבד, לב וריאה, מנתחים אונקולוגיים – הנחשבים תחומים תובעניים במיוחד ומתגמלים במיוחד, נמצא נוכחות כמעט מוחלטת של גברים. לעומתם נמצא דומיננטיות נשית בתחומים נחשבים פחות ומתגמלים הרבה פחות, כמו רפואת משפחה, רפואת ילדים,  גניקולוגיה, פסיכיאטריה ודומיהם.

הוא הדין בתחומי הניהול הבכירים בשוק הפרטי, המנקזים אליהם מזה זמן יותר ויותר גברים. ואן קרפלד מביא כדוגמא את רשימת 500 מנכ"לי החברות הגדולות בעולם לשנת 2020 של פורצ'ן, ומציין כי 95% מהם גברים, נתון גבוה אפילו יותר מזה של שנים קודמות.

עוד הוא מגלה כי בין 10 האנשים העשירים ביותר בעולם אין אפילו אישה אחת. ושבתחומי האמנויות למיניהם, בכלל זה משחק, שירה, נגינה, ריקוד ודומיהם, נשים בדרך כלל משתכרות בין 30%-50% פחות מאשר גברים. עולה שנכון לשנת 2019 אפילו המפורסמות שבשחקניות הוליווד הרוויחו בממוצע מיליון דולר פחות לכל סרט מגברים. נתון שכאשר משקללים את העלייה בשער המדד האמריקאי – נותר קבוע לאורך 35 השנים האחרונות.

בתחום הספורט פערי השכר הם פשוט בלתי נתפסים. נכון ל-2021  ליונל מסי שחקן ברצלונה עתיד להשתכר לבדו, 555 מיליון אירו בחוזה לארבע השנים הקרובות, כלומר קצת יותר מ-138 מיליון אירו לשנה, יותר מאשר 50 הספורטאיות המובילות בעולם גם יחד. מתברר, כי שני המקצועות היחידים, בהם נשים הרוויחו תמיד יותר מגברים, ושגם כיום הן מרוויחות בו יותר, הם דוגמנות וזנות. מחקר בריטי מצא כי בשנת 2019 דוגמניות הרוויחו כ-30% יותר מאשר דוגמנים. בזנות לפי הערכות לא מדוייקות, הפערים יכולים לטפס למאות אחוזים לטובת נשים העוסקות ב-'ליווי בכירים', שם מכובס ל-'זנות צמרת'. זה גם זה רק מחזקים את הטיעונים דלעיל.

עיקר קצפו של המחבר מופנה לעבר הקטכיזם שפיתח הפמיניזם הפוסטמודרני בשנים האחרונות, במטרה לאתר ולהשמיד כל שריד של כמיהה, השתוקקות ומעל לכל תשוקה גברית למין הנשי. עניין המוצא את ביטויו בשנים האחרונות בעיקר בתנועת Me Too אשר שמה לעצמה למטרה לרדוף כל גבר מצליח, שאי פעם ניסה לפתות אישה שנשאה חן בעיניו, לתנות עימו אהבים. בין שזו התנגדה לכך, בין שנתרצתה ושיתפה עימו פעולה מטעמיה היא.

נושאות דגל התנועה, רואות בעצם ניסיון הפיתוי, לא כל שכן ביחסי המין,  בין גבר מצליח לאישה שהתרצתה לו, סוג של אלימות, הפוגעת בנפשה ובכבודה של האישה. הצלחת התנועה הרקיעה שחקים במידה רבה הודות לפריחת המדיה החברתית וההתמקדות האובססיבית של אירגוני זכויות נשים וגופים פמיניסטיים נוספים בנושא. ומשעה שכך אירע, מוצאים עצמם חדשות לבקרים ידוענים בכל תחום, וגם מי שאינם כאלה, על ספסל נאשמים וירטואלי, על תקן של חולי מין  או עברייני מין. גם כאשר מדובר באירועים, שספק אם התבצעו כלל ועיקר.

בעיני ואן קרפלד מדובר בטירוף מוחלט, המתעלם מן ההבדל בין המינים, ומרצון לדכא את הפאלוס הגברי, שעל פי תורת המגדר, הוא מסמן ביולוגי המגדיר אידאולוגיה של יחסי כוח חברתיים ותרבותיים, המנציחים את ההגמוניה הגברית. הצורך להיחלץ ממלכודת הפאלוס הביולוגי והסימבולי הנזכר, ולהגלות אותו לטובות כינונה של מציאות חברתית חדשה, הוליד בדור האחרון פתרונות יצירתיים, בכללם הצעה לסירוס פיזי של גברים, קריאה לנשים לותר על סקס מונוגמי ולהתחמש בוויברטורים, כדי לזכות בעונג שמיימי נטול היררכיה, או להעדיף יחסי מין לסביים על מנת לממש נשיות מושלמת. אלה גם אלה הפכו בהדרגה להיות הבון-טון של האלף השלישי.

בעיני ואן קרפלד תנועת Me Too ודומותיה מייצגות מגמה מטורללת, שמטרתה להציג את היצר הגברי והתשוקה לתנות אהבים עם נשים, לא רק כעלבון, או מעשה לא מוסרי, ואפילו לא כסתם פשע כלפי נשים, שמין הראוי להביא את נושאיו לדין – אלא כחטא קדמון. כזה שאין לו כפרה, והכרח לעקור אותו מן השורש. לצורך זה צצו, כפטריות אחר הגשם, המון משגיחות זועמות, שהחליטו לאתר את הכופרים המזדמנים, אותם פתייני נשים בכוח או בפועל, ולהעמידם למשפטי ראווה פומביים בפייסבוק. אלא שאותן פמיניסטיות קנאיות גורמות יותר נזק מתועלת, ופוגעות מעל לכל בנשים עצמן, בעיקר באלו המהוות את הרוב, שאינן פריווילגיות,. נשים מן היישוב, המבקשות כבימים ימימה, למצוא באמצעות יופיין ונשיותן בן זוג מוצלח לחיים, על מנת להסתייע בו לטיפוס במעלה הסולם החברתי.

מה שנעשה קשה מאי פעם בעבר, לנוכח העובדה שאין כיום גבר מערבי שאינו מבין עד כמה מסוכנת תשוקתו המינית ועד כמה חשוב הצורך בבלימתה. הגיעו הדברים לידי כך, שלא מעט גברים מבקשים כיום מבנות זוגן לחתום על מסמך המאשר כי הן ניאותו לשכב עימם מרצונן, ולפרט מראש אפילו את התנוחות להן הסכימו, על מנת להבטיח שלא יתבעו לדין על אונס. בפרלמנט השוודי, שנודע בגישתו הפמיניסטית המתקדמת, הועלתה לאחרונה  הצעה ברוח זו בדיוק. איך יסתיים העניין... ואן קרפלד אינו אופטימי, לדעתו מיספר הנשים שישארו עריריות, וכמות המשפחות החד-הוריות – רק יגדל כתוצאה מדינמיקה זו. חלקן הגדול ייאלץ להסתמך על שירותי הרווחה על מנת להישאר מעל קו העוני. חזון לא מבטיח במיוחד למי שחרתו על דיגלן להעצים את המין הנשי ולשפר את מצבו בדרך זו.

המהפכה הפמיניסטית, בדומה למהפכות אחרות, התנהלה בשני מאמצים עיקריים, שהתנגשו והשתלבו לחליפין זה בזה. הראשון כיוון להרוס את הסדר התרבותי, החברתי והכלכלי שיצרה הפטריארכיה הגברית, ואת הזכויות והחובות השונים שנתקבעו בחסותו בין המינים.

השני ביקש לכונן סדר תרבותי, חברתי וכלכלי חדש שבמרכזו  – Super Woman אישה שאינה כבולה לביולוגיה שלה, המסוגלת להתמודד עם גברים במגרשם הם, ולהיות עצמאית ומאושרת.

בהשוואה לקודמותיה בהיסטוריה, לא נתקלה כמעט המהפכה הפמיניסטית בהתנגדות אלימה ולא טבלה בנהרות של דם. עניין ראוי לציון כאשר מביאים בחשבון את האכזריות בה נלחמו זה בזה גברים במהפכות אחרות. בסך הכול היתה זו מהפכה שהתנהלה בדרכי שלום, ואשר קודמה ברצון על ידי הגברים. ולמרות זאת קשה להפריז בהצלחתה. שכן הפמיניזם אמנם הצליח לסדוק את הסדר הפטריארכלי הקיים, והוליד זכויות חדשות לנשים, כמו זכות הבחירה, זכויות קניין, זכות האישה על גופה. ולצד זה גם הצליח לאכוף חוקי שוויון בתחומי התעסוקה, הגירושין, משמורת הילדים ואחרים. אך לא היה בכך די לשם כינון  אותו סדר תרבותי אידאלי שאליו קיוו נשים להגיע. אם להשתמש בפארפרזה על דבריו של רוסו, ניתן לומר שגם באלף השלישי, למרות המהפכה הדיגיטלית והשפעותיה התרבותיות והכלכליות הכבירות, רוב רובן של הנשים עדין כבולות למגבלותיהן הפיסיות, הביולוגיות והמנטליות, והן אינן מצליחות לעשות את מה שהן באמת רוצות, ולרצות את מה שהן בפועל עושות, מה שמהווה תנאי הכרחי לחופש ולאושר.

התברר כי שיחרור אמיתי מהשלטון הגברי, מחייב נשים לקבל על עצמן אחריות מלאה לגורלן. אחריות שהיא מעבר להתרסה, משחק תפקידים מזדמן, או תרגיל אינטלקטואלי אופנתי, אלא 'הדבר כשלעצמו' – Ding an Sich כלשון הביטוי שטבע קאנט. כלומר מחויבות בלתי חוזרת להסתדר בכוחות עצמן בעולם, בלי לצפות מן הגברים, שימשיכו לשאת באחריות כלפיהן.

כל זה טרם קרה בינתיים, וספק אם יקרה אי פעם. נשים אולי פחות כפופות לגברים מבעבר, אבל הן עדין מאוד תלויות בהם, ואינן מוכנות או מסוגלות – חרף הצהרותיהן הלוחמניות – להסתדר בלעדיהם. ולצד זה, ואולי דווקא בשל כך, הן גם אינן מוכנות לכבד את זכויותיהם של הגברים (מה שהיה מוביל בתורו לכיבוד זכויותיהן הן), אלא עושות את ההיפך. עולה כי התקוות שהפיחה התנועה הפמיניסטית אינן מגשימות את עצמן. נשים אינן מאושרות יותר, חופשיות יותר או נהנות משוויון רב יותר היום, משהיו בעבר, אלא למראית עין, ותחת חסות גברית. כדי להשתחרר מכך  ולהתחיל לנהל את ההיסטוריה מזווית נשית, יש הכרח לשנות את מבנה אישיותם של גברים ונשים מן היסוד. לסרס את אהבת הקרבות, השאפתנות, השתלטנות, הרצון להגן או לכבוש ויהי מה, שהם הרגשות הטבעיים העיקריים בנשמה הגברית  – ולהטמיע אותם בנשים. ומן העבר השני להנדס את הגברים כך שהם יהפכו משתפים, דואגים, אמפטיים, חומלים. אולם מדובר בניסיון להוליד מציאות יש מאין שנדונה לכישלון.

ומשפט אחרון לסיום. בספרו המונומנטלי 'ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית' מזהיר יעקב טלמון מפני מה שהוא מכנה 'פרפקציוניזם דמוקרטי'. מצב שבו דעת הרוב הופכת להיות אמת מוחלטת, השוללת את זכות היחיד המוצא עצמו במיעוט, לחשוב אחרת. מה שקורה לדעתו כאשר מחליפים מסורות ומנהגים עתיקים, באידאות רציונליות, שמטרתן לתקן את המציאות המקולקלת באופן מושלם, ומתייחסים לכל דיעה אחרת כעשב שוטה, שחייב להיעקר בהקדם.

עניין זה רלוונטי במיוחד לספר הנוכחי, הקורא תיגר על תווי היכר חשובים של המהפכה הפמיניסטית וזורה עליה אור חדש.

אין הכרח לקבל את דעותיו של ואן קרפלד ומותר, אפילו רצוי להתעמת עם הפרשנות שלו. אבל חשוב לקרוא את מה שהוא כותב, ולבחון את הטענות שהוא מעלה. המלצה זו מכוונת בראש ובראשונה לנשים, החשות תסכול ממצבן הנוכחי ומן העובדה, שגם אחרי 100 שנות מהפכה פמיניסטית, הן עדין רחוקות מאוד ממצב בו חייהן והחלטותיהן תלויות בעיקר בכוחות חיצוניים ולא בהן עצמן, ומעוניינות לחפש דרכים יצירתיות להגיע לכך.

בספר טמונה תועלת גם למי שרוצה לחשוב בכוחות עצמו על הסוגייה המגדרית, קודם שהוא מחליט אם הוא רוצה לאמץ את האמת המוחלטת של הרוב – או דיעה אחרת.

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה)

Moshebd1@gmail.com

* * *

מנחם רהט

בליל התקדש החג: אשרינו שזכינו

בליל התקדש החג, אור לט"ו בניסן, ימלאו 3,333 שנה ליציאת מצרים. כשם שהתקיימה לפני 3,333 שנה ההבטחה לאברהם: "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל," מתגשמת ממש לעינינו, 3,333 שנה אחרי, הבטחת "וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים."

בליל התקדש חג החרות, כשכל עם ישראל לשבטיו ולתפוצותיו יסב אל שולחן הסדר ויפצח בשירת מה נשתנה, נדע כי משהו באמת השתנה. זה לא 'עוד ליל סדר'. זהו ליל הסדר של השנה ה-3,333 מאז יציאת צבאות עם ישראל ממצרים, אירוע שאין שני לו בתולדות העמים, ושהשפיע על כלל האנושות, כמאמר הרב קוק: "יציאת ישראל ממצרים, תישאר לעד האביב של העולם כולו."

כמובן שאין שום משמעות ממשית למיספר כשלעצמו, פרט להיותו 'עגול' ונוח לזכירה. מי זכר, דרך משל, בשנת תרצ"א, שזהו ליל הסדר ה-3,243 ליציאת מצרים?

אבל פסח השנה, זה באמת משהו שהשתנה. בוודאי במישור התודעתי. לפני 3,333 שנה בדיוק, היום הזה ממש, יצאנו ממצרים. "בכל דור ודור," אמר הרמב"ם, "חייב אדם להראות עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים." ודאי שבכל דור ודור, ועל אחת כמה וכמה בשנה זו, תשפ"א, בה מלאו 3,333 לאירוע ההיסטורי שלא היה לו אח ורע בדברי ימי העולם וההיסטוריה האנושית.

איך הגענו למיספר העגול הזה? בעל 'סדר הדורות', רבי יחיאל בן שלמה היילפרין, שראה אור בשנת תקכ"ט (1769), ובו מניין כל דורות העולם למן האדם הראשון, לפי המסורה, עד דורו הוא, קובע חד משמעית, כי יציאת מצרים אירעה בשנת 2,448 לבריאת העולם, ב'תמ"ח.

כיצד הגיע לזה? חישוב פשוט: על פי ספר מלכים א', החל שלמה המלך בבניית המקדש, בשנה הרביעית למלכותו, שהחלה בשנה ה-480 ליציאת מצרים. מדרש הכרונולוגיה היהודית 'סדר עולם', מציין שמלכות שלמה החלה בשנת 2,924 לבריאה. טול מהן את 480 השנים שחלפו מאז יציאת מצרים, פלוס ארבע השנים שחלפו עד תחילת הבניה – והרי לנו 2,448. השנה הנוכחית היא שנת 5,781, ה'תשפ"א, לבריאה; יש אפוא לגרוע ממנה את שנת יציאת מצרים 2,448, והנה 3,333 השנים שחלפו מאז. חשבון פשוט.

אבל לא רק העניין המספרי העגול מייחד את פסח השנה. אין ולא יכול להיות כל שמץ של דמיון, בין חג הפסח של יהודי העולם בשנה ה-1,111 ליציאת מצרים, או בשנה ה-2,222 – למצבנו בשנה ה-3,333 לגאולת מצרים. זכינו במה שלא זכו קודמינו: לעינינו ממש נתגשמה נבואת ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה; וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם."

אלמלא מקרא מפורש זה, היו בוודאי הקנאים למיניהם טוענים כי אלה הם דברי כפירה. וכי יש נס גדול מיציאת מצרים??? אז מסתבר, רבותי, שיש. הנביא עצמו חזה זאת.

הרב הראל פדידה, רב המרכז הרפואי אסף הרופא, ניסה להבהיר את גודל נס הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות, במשל הבא: נניח שאדם טס מעל פני כל מדינות תבל ומפזר מלמעלה גרגרי סוכר, ועם נחיתתו מצטווה לאסוף את כל הגרגירים. זהו נס קיבוץ הגלויות, שעולה בעוצמתו על כל נסי מצרים: עשר המכות, יציאת 6 מיליון איש למדבר, בקיעת הים, טביעת המצרים, סיפוק צרכינו במדבר 40 שנה והכניסה לארץ ישראל. כפי שכבר אמר התנא רבי יוחנן, חכם ארץ ישראלי שחי בטבריה: "גדול [יהיה יום] קיבוץ גלויות, כיום שנבראו בו שמיים וארץ" (פסחים פ"ח). עד כדי כך! לא גדול מיציאת מצרים?

ומבהירים חז"ל: "לא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שיעבוד גלויות עיקר [הנס], ויציאת מצרים טפל לו." (ברכות י"ב).

הרב שמואל אליהו, חבר מועצת הרבנות הראשית, מסביר גם הוא בספרו העוסק בהתגשמות הנבואות, מדוע נס קיבוץ הגלויות, גדול מנסי יציאת מצרים, ומביא 20 ראיות לטענתו. נביא מקצתן: גלות מצרים נמשכה בפועל 210 שנה, ואילו גלות אחרונה ארכה 1,900 שנה; בגלות מצרים לא נגזר שמד על עם ישראל, בעוד שב-1,900 שנות גלות אחרונה, גזרו עלינו שמד הרומאים, הנוצרים והמוסלמים, וקמו רשעים אכזריים מפרעה: המן, היטלר, מעלילי דם, פוגרומיסטים, גזירות ביזה, גירוש אחר גירוש. כפי שכתב החכם יעב"ץ (יעקב בן צבי עמדין, 1776-1689) בסידור יעב"ץ: "חי נפשי כי בהתבונני בנפלאות האלה, גדלו אצלי, יותר מכל נסים ונפלאות שעשה ה' יתברך לאבותינו במצרים."

בשנה ה-3,333 הגיע מצבו של עם ישראל, לשיא כל הזמנים: שום דבר ממצבו היום לא דומה למצבו בשנה ה-2,222 ליציאת מצרים או בשנה ה-1,111. בשנים ההן וביניהן נתחברו מתוך תהומות השפל הלאומי תפילות מכמירות לב: "הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם; נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח יוּבָל, לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה."

לעג וקלס? צאן לטבח? מכה וחרפה?

השפיפות הזו תמה ואיננה עוד. גבירותי ורבותי, מהפך: מעולם לא היה מצבו של עם ישראל טוב יותר: כמחציתו יושבת בארצו ומגיעה לפסגות העולם בתחומי הטכנולוגיה והאקדמיה, הרפואה והחקלאות, הכלכלה וההייטק, הפרחת השממה והתפלת מים, ועוד. מיספר לומדי התורה על חשבון הציבור, מעולם לא היה גדול יותר.

3,333 שנה אחרי נס יציאת מצרים, מתממשת ההבטחה: "וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה... וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ." מתגשם חזון הנביא: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת," ומיושמים כל סימני 'הקץ המגולה', כדברי רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה" (סנהדרין צ"ח). 

אשרינו שזכינו.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 21.3.21

* אין הכרעה – אין עדיין הכרעה בבחירות ולא ברור איזו ממשלה תקום, אם בכלל. לא ברור האם הסיבוב הרביעי הוא האחרון. כרגע נראה שאין רוב לממשלת בן-גביר נתניהו, אך אין גם רוב לממשלה חלופית. גם לממשלת אחדות לאומית אין היתכנות, אחרי שנתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה עימו ממשלת אחדות לאומית. אבל אפשר בהחלט לקבוע שהתקווה החדשה למהפך שלטוני ולממשלת שינוי – נכזבה.

* תקווה שנכזבה – פרישת גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה, יצרה הזדמנות לשינוי ומהפך. שלושה סיבובים הסתיימו בתיקו. אמנם לא היה לנתניהו רוב, אבל לא היה רוב ציוני לממשלה חלופית. הקמת תקווה חדשה שינתה את המציאות הזאת. כדי ליצור ממשלה חלופית, יש צורך בקואליציה של מפלגות שמאל וימין, חילונים ודתיים. גדעון סער הוא האיש שיכול ללכד את המפלגות הללו. לשם כך הוא היה צריך להיות ראש החץ נגד נתניהו. עם הודעתו, תקווה חדשה עמדה על כעשרים מנדטים בסקרים. כצפוי, מיד אחרי הפריצה הראשונית חלה ירידה, אך תקווה חדשה נשארה במקום השני וראש החץ של תקוות השינוי. אילו התייצבה במקום הזה, אט אט היתה גדלה. זה היה המתכון למהפך ושינוי.

הראשון לזהות זאת היה הפוליטיקאי הממולח, המתוחכם והמנוסה בישראל, בנימין נתניהו. יש להודות ביושר שנתניהו ניהל קמפיין גאוני, גם בקנה מידה שלו – הקמפיינר המוצלח והמנוסה ביותר. בראשית הקמפיין הבין נתניהו שהאיום עליו הוא מצד גדעון סער ובמידה מסוימת גם בנט, כיוון שהם אלה שיכולים להעביר מנדטים מהגוש התומך בו לגוש המתנגד לו. ההחלטה האסטרטגית שלו היתה לבנות את יאיר לפיד כיריב המרכזי שלו. הוא פשוט ידע שאין ללפיד סיכוי להקים ממשלה ושאם הוא יהיה היריב, רבים מן הקולות שעברו ממנו לסער או התנדנדו, יחזרו אליו. וכך, באופן שיטתי ומתוחכם, הוא הצליח לבנות את לפיד, להעצים אותו, לדחוף אליו את המצביעים שבלאו הכי לא חלמו להצביע לו (לנתניהו).

והוא הצליח. בשלב מוקדם יחסית, הוא הצליח להעלות את לפיד למקום השני, ובכך הוא היה לראש החץ של מחנה השינוי. היה לכך גורם נוסף. הגל שהעמיד את התנהגות החרדים בקורונה בעין הסערה: ההלוויות והחתונות ההמוניות, פתיחת תלמודי התורה בניגוד לחוק, ההפגנות האלימות והצתת האוטובוס בבני ברק והעדר האכיפה, העביר קולות רבים של הסנטימנט האנטי חרדי למי שמזוהה עם אנטי חרדים – לפיד. ברגע שהוא טיפס למקום השני, בעידודו הבולט של נתניהו, יותר ויותר קולות מתקווה חדשה וימינה עברו אליו וככל שהוא התבסס במקום הזה, כך גברה המגמה הזאת.

לפיד הבין זאת ולכן הוריד פרופיל ולא מיצב את עצמו כמועמד לראשות הממשלה מול נתניהו. אבל לעומת זאת הוא עשה שגיאה חמורה – הודיע חזור והודע שהוא תומך בממשלה עם הרשימה המשותפת. מעבר לבעייה הערכית שבהכרעה הזו, זו היתה שגיאה פוליטית חמורה. הוא הרי יודע שאין לו שום סיכוי לקואליציה כזו, אבל בעצם ההכרעה הזו הוא היה אידיוט שימושי של נתניהו. הוא מיצב את עצמו כקואליציה עם הרשימה המשותפת, ובכך הבריח מצביעים מתקווה חדשה וימינה לנתניהו, והביא את בנט לכתב הכניעה לנתניהו.

המכה לתקווה חדשה גדולה. המכה למדינת ישראל גדולה יותר.

* החמצה – מכתב ששיגרתי ב-18.1.21. אולי ההצעה שהצעתי הייתה משנה את התמונה.

לגדעון סער, יועז הנדל וצביקה האוזר, שלום!

תוצאות הסקר אתמול בערוץ 13 מדאיגות מאוד. אם נראה ביומיים שלושה הקרובים שאכן זו המגמה, יהיה עלינו לחשב מסלול מחדש, עד 4 בפברואר [מועד הגשת הרשימות].

עיקר כוחנו עד עתה היה היותנו מס' 2 בסקרים. ברגע שהסקרים נותנים את המקום השני ללפיד, זו עלולה להיות מגמה הרסנית בעבורנו. נתניהו ישכיל לקפוץ על המציאה, כמוצא שלל רב, ולהציג את הבחירות כ"ליכוד אחד גדול מול השמאל" וכמובן להציג את לפיד, למרות היותו איש מרכז, כ"שמאל" ואף כ"שמאל קיצוני". מערכת בחירות ראש בראש, עלולה להעביר קולות של אנשי ימין שהתכוונו לתמוך בנו ובימינה או התלבטו בכיוון, להתייצב לדגל של נתניהו. זה עלול להיות חמור יותר אם חולדאי וגורמים אחרים יחברו ללפיד.

הדרך לשנות זאת, היא חיבור טכני עם ימינה לריצה משותפת, שתחזיר אותנו למקום השני ולעמדת האלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כוונתי, כמובן, לריצה משותפת שבה גדעון עומד בראש הרשימה. עד אתמול התנגדתי לרעיון הזה. סברתי שחיבור כזה יהיה סינרגיה שלילית. אולם אם חיבור כזה יחזיר אותנו למקום השני ולעמדת האלטרנטיבה, הוא עשוי להיות סינרגטי ולעצור את הדימום בשתי המפלגות.

אידיאולוגית, לא קל לי החיבור הזה. מי שרצו בבחירות הקודמות עם הסלוגן הנוראי של "בנט יילחם בחמאס ושקד תלחם בבג"ץ" רחוקים מלהיות כוס התה שלי. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמצב שנוצר (אם יתאמת בסקרים נוספים) נראה לי שהאלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

בברכה,

אורי הייטנר

* כתם על מדינת ישראל – הדבר החמור ביותר מבחינה לאומית, הוא ההצלחה האדירה של הכהניסטים ועוזריהם. זה כתם על מדינת ישראל. אם בן גביר הכהניסט יהיה, חלילה, שר בישראל, תהיה זו חרפה לאומית חסרת תקדים.

* שיחה עם עצמי – אני: מה דעתך על האופציה הבאה? נתניהו יציע לתקווה חדשה – הצטרפו לממשלה במקום הקיצוניות הדתית. תצטרפו ואז בן גביר ואבי מעוז – ראש המפלגה ההומופובית, יישארו באופוזיציה. תסכים לכך?

עצמי: זה לא יקרה. נתניהו כרת ברית עם הכהניסטים, שיתמכו בכל ניסיון להעמיד אותו מעל החוק.

אני: ברור. אבל תיאורטית. אם תהיה הצעה כזו, מה דעתך?

עצמי: אילו היינו עומדים במצב דומה בשנה שעברה, הייתי תומך בכך, בשם האחריות הלאומית. אבל בשנה הזאת נפל דבר. נוכחנו בעליל בנכלוליותו של נתניהו. הוא הוכיח שאין כל ערך לחתימת ידו וכל הסכם שהוא חותם – הוא חותם כדי להפר. לכן, בשום מקרה אין להצטרף אליו. גם במחיר סיבוב חמישי.

אני: שכנעת אותי. אז מה יהיה?

עצמי: יש לנסות למצוא דרך להקים קואליציה חלופית. למשל, שסער וגנץ יצטרפו לבנט לסיעה אחת, ימליצו על בנט לראשות הממשלה וינסו להקים ממשלה חלופית.

אם זה בלתי אפשרי – נשרת את עמנו באופוזיציה.

* שידרוג – נתניהו שודרג לתפקיד מנהל הקמפיין של הכהניסטים ועוזריהם.

* הכהניסט המחייך – כל מיני ביביסטים שמנסים לטהר את השרץ – הדחיפה האובססיבית של הכהניסטים ועוזריהם בידי נתניהו, מסבירים שבן גביר הוא לא בדיוק כהניסט. עובדה, הוא מתבטא (בתקשורת הכללית, כמובן) אחרת. נכון, הוא נזהר לא לתת עילה לפסול אותו. הוא מזכיר לי את "האנס המנומס" ו"האנס האדיב" בשנות השמונים. אדיב אדיב, אבל אנס. הווריאנט הבן גבירי הוא הכהניסט המחייך. אבל זה חיוך רע.

* וידעתי המוות יבוא מידך – נפתלי בנט שר לנתניהו:

בעניינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת.

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו.

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער

אבל לא מידי זר – מידיך יבוא

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני

בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני

ואומר: הנה באתי מנדוד בשביליי,

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שאבוא לביתך בעצמך עיניים

עד אשר יישאוך בדרך אליי.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל עד לי האל החורץ גורלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת.

יהיה כך. כך יהיה. אות באות.

[אהוד: מתוך השיר "וידוי" מאת אלכסנדר פן, לחן סשה ארגוב].

* רגע של לוגיקה – משפט שאמר לי מישהו: "התכוונתי לבחור בכחול לבן. אבל אני חושש שהם לא יעברו את אחוז החסימה ואז הקול שלי ילך לנתניהו. אז אצביע ללפיד".

בתשובתי אליו, בחנתי את הטיעון שלו מבחינה לוגית. אם כחול לבן מתנדנדת בקרבת אחוז החסימה ואין בכוונתה לפרוש מן המרוץ. אם היא לא תעבור את אחוז החסימה, מי שירוויח מכך הוא נתניהו. אתה לא רוצה ברווח של נתניהו. מה המסקנה המתבקשת? שתצביע לכחול לבן כדי לסייע לה לעבור את אחוז החסימה. אחרת אתה עלול להביא את הרווח הגדול לנתניהו בבחירתך למי לא להצביע, בעוד בחירתך למי כן להצביע לא כל כך תשפיע על התוצאה הסופית. אז מה עשית? מסתבר שרבים מאוד, הרבה מעל הצפוי, פעלו על פי הלוגיקה הזאת. וכך מצביעי הגעוואלד למרצ ולקיצוניות הדתית.

* שמח על ההישג של גנץ – איני נוהג להתנבא (בפומבי) על תוצאות הבחירות. הפעם הצגתי שתי תחזיות. האחת היתה שבסיבוב הזה אחוז הספירה יהיה גדול במיוחד, מעל 70%. השנייה – שיהיה הישג לכחול לבן. התחזית הראשונה נבעה מהתיקו בסקרים ומריבוי הסיעות המתנדנדות סביב אחוז החסימה בסקרים. הסקתי מכך, שבבחירות כאלו, שבהן באמת כל קול קובע, רבים יותר יצביעו. טעיתי.

בתחזית השנייה צדקתי. התחזית הזו נבעה מכך שהכרתי אישית אנשים רבים שהצביעו לכחול לבן, והחליטו על כך בימים האחרונים.

אני שמח על ההישג של גנץ. על כך שהציבור לא מחק מנהיג ישר דרך, כיוון שהוא נעקץ, וכביכול יצא "פראייר". 

* כה נאמר בדף המסרים – אחד הגרועים בעובדי העבודה הזרה – פולחן האישיות הפגאני של נתניהו, כתב לי בפייסבוק: "מה קרה אורי שהתחלת לשווק את איש השמאל יאיר לפיד במקום גדעון סער?" כמובן שהוא, שגר בדף הפייסבוק שלי כי אין כמעט רשומה שהוא אינו דואג למרוח בתגובות עליה תעמולה ביביסטית נחותה, יודע שהוא משקר. הוא יודע שתמיכתי בתקווה חדשה היא מוחלטת ושלא יצאה תחת ידי ולו מילה אחת של תמיכה ביאיר לפיד (אגב, עוד שקר הוא הצגתו כאיש שמאל. אבל אותו תועמלן עלוב גם מכנה את גנץ איש "השמאל הקיצוני") ולא כל כך מפתיע שמי שסוגד לשקרן ישקר. הרי לשקר היא אחת ממצוות הדת שלהם. השאלה היא, למה השקר הזה דווקא. כנראה בדף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הורו להם להציג את תומכי תקווה חדשה כתומכי לפיד.

* מצ'עמם לו – גיל טבת פרסם בגיליון "הארץ-ספרים" מאמר ביקורת קטלני על ספר השיחות של אופיר העברי עם גדעון סער, "שיחות על הדרך". "גדעון, אתה מתרחק ממני," נוזף בו טבת.

על מה מלין טבת בביקורתו? שהספר מצ'עמם. ולמה הוא מצ'עמם? כי אין בו התייחסות לביוגרפיה של סער, אין בו סיפורים פיקנטיים והקורא אינו לומד על האיש, אלא רק על השקפת עולמו.

ואכן, הספר הוא אידיאולוגי אינטלקטואלי נטו. זה ספר שבו מועמד לראשות הממשלה מציג לבוחר את השקפת עולמו, את עמדותיו ואת כוונותיו ותוכניותיו שאותם יישם אם יבחר ועליהם ייאבק אם לא ייבחר. הספר רהוט, בהיר וקריא מאוד. ואכן, סער אינו מספר בו על עצמו, אינו מספר את סיפור חייו, אינו מנפק אנקדוטות מגניבות, ומתרחק מתרבות ה"אני, אני, אני ואני" שכה התרגלנו אליה, בעיקר בעשור האחרון. זו אינה מטרת הספר.

אני שוחר ביוגרפיות וקראתי בימי חלדי עשרות ביוגרפיות אם לא למעלה מזה. גם כתבתי ביוגרפיה. אני אוהב גם ספרי שיחות, ואכן, בדרך כלל הספרים האלה משלבים בין סיפור חייו של בעל השיח לבין השקפתו. וייתכן ששילוב כזה היה מיטיב עם ספרו של סער. אילו לצד סקירת הספר והתייחסות לתוכנו, היה טבת מוסיף הערה על כך שחסר לו בספר מרכיב ביוגרפי, הייתי מסכים איתו.

אבל טבת כתב עמוד שלם על ספר, בלי כל התייחסות ולו במשפט אחד לתוכנו. אדם מבקר ספר של מועמד לראשות הממשלה, המציג את מצעו והשקפתו, ואינו מתייחס במילה לתוכן הספר שעליו הוא כותב. שיקטול את רעיונותיו של סער. שיתנגד להם. שיסכים אתם. משהו, מילה, התייחסות. לא. התעלמות מוחלטת. כל המאמר מתעסק רק במה שחסר לו בספר. "רוצים קצת ג'וס, קורטוב של אקשן," כאילו מדובר בסרט פעולה.

בדרך כלל מוסף הספרים אינו נותן לשני אנשים לבקר ספר ולכן לא תהיה בו עוד התייחסות אליו. קורא "הארץ" ספרים שמעוניין לדעת מה יש בספר, לא יזכה לכך.

"עיתון לאנשים חושבים" מגדיר "הארץ" את עצמו ומתהדר בעליונותו על שאר העיתונים שהם "צהובונים". והנה, במקום לשבח מועמד שמציג בפני האזרחים השקפת עולם סדורה ותוכנית עבודה בכל תחומי החיים, מהחינוך והמשפט דרך קליטת עלייה ועד חוץ וביטחון וכלכלה, הוא מתעלם מן התוכן ורק נוזף בכותב על כך שחסר לו הצהוב.

* יו"ר מסוכן – בכל תולדות הכנסת, לא היה יו"ר מסוכן כמו יריב לוין. כל היו"רים, משפרינצק ועד בני גנץ (טוב, גנץ לא ממש הספיק להיות יו"ר, אז עד אדלשטיין), היו ממלכתיים, מי יותר ומי פחות, והביאו כבוד לכנסת. יריב לוין הוא יו"ר אנטי ממלכתי. הוא נער השליחויות של נתניהו והפרוייקטור שלו למחיקת הרשות המחוקקת והפיכתה אסקופה נדרסת לרגלי ראש הממשלה. הוא פעל כל הקדנציה כעסקן ליכוד. והוא הוביל בשם הכנסת מלחמת חורמה במדינת החוק ומערכה להרס מערכת המשפט כדי שגם היא תוכפף לרצונו של הנאשם. לקראת הבחירות הוא החל במסע דה-לגיטימציה נגד ועדת הבחירות המרכזית, בניסיון להעליל עליה מראש עלילה בזויה של זיוף הבחירות נגד הליכוד.

יריב לוין, אדם מסוכן, פוליטיקאי מסוכן, ח"כ מסוכן ובעיקר יו"ר כנסת מסוכן. יש לקוות שהכנסת החדשה, תשוב ותעמיד בראשה יו"ר המכבד את תפקידו, המכבד את הכנסת, המכבד את הדמוקרטיה הישראלית.

* כמה הערות על סימני המפלגות – האות של ימינה הוא ב' – האות המסורתית של המפד"ל ההיסטורית. ואילו הציונות הדתית מופיעה עם האות ט' – האות של מולדת, מפלגתו של גנדי. האות ט' סימלה את הטרנספר. האות נשארה באיחוד הלאומי, שמולדת היתה מרכיב בתוכה, והיא בעצם מפלגתו של סמוטריץ'. עוד שנים קודם לכן ט' היתה האות של מפלגת המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. בהקמת הליכוד, המרכז החופשי היה חלק ממנו. הסימן של הליכוד בבחירות אלו (1973) היה חיבור האותיות של מרכיביו: חל טעם. חירות, ליברלים, המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית (עמ). האותיות של כחול לבן בראשות רא"ל גנץ – כן, הן האותיות של שלומציון בראשות אלוף אריק שרון (1977), של תל"ם בראשות רא"ל משה דיין (1981). שרון ודיין קיבלו 2 מנדטים כ"א, כלומר היום הן לא היו עוברות את אחוז החסימה. זה היה גם הסימן של קדימה.

האות של תקווה חדשה – ת', היתה האות של תנועת התחיה. אני הצבעתי הפעם באותה אות שהצבעתי לראשונה לפני ארבעים שנה. במקור האות ת' היתה של אחדות העבודה – התנועה ההיסטורית שאני מאמין בדרכה ומגשים באורח חיי בהתיישבות קיבוצית בגולן את רעיונותיה. זה היה הסימן שלה בבחירות להסתדרות ולמוסדות היישוב והתנועה הציונית לפני קום המדינה. אחרי קום המדינה הם היו חלק ממפ"ם ההיסטורית, לצד השומר הצעיר. כאשר הם פילגו את מפ"ם הם ביקשו שוב את האות ת', אך לא קיבלו אותה, והתפשרו על האותיות ת"ו. הפעם האחרונה שאחדות העבודה התמודדה היתה שנתיים לפני שנולדתי, לפני 60 שנה בדיוק. מוזר שה-ת' הזאת התגלגלה ל"אמת" – סימן הבחירות של... מרב מיכאלי. איזו כברת דרך ארוכה. 

ועוד דבר מעניין – על הפתקים של רבות מן הרשימות מופיע שמו של המנהיג. יש לציין ששמותיהם של בן גוריון, גולדה, בגין ושמיר מעולם לא הופיעו על פתקי מפלגותיהם. הראשון שנהג כך היה יצחק רבין, שרץ בבחירות 1992 תחת המותג "מפלגת העבודה בראשות רבין". היו אלו הבחירות הראשונות אחרי קבלת חוק הבחירה הישירה, אך הוא עדין לא חל עליהם, ורבין רץ במתכונת של מרוץ אישי לבחירה ישירה.

תאמרו שאני קצת מיושן, אבל אני מאוד לא אוהב את הפרסונליזציה הזאת. אני מעדיף לבחור בפתק שעליו שם המפלגה בלבד. גם על הפתק שבו הצבעתי הופיע שמו של מנהיג המפלגה, גדעון סער. יהדות התורה, מרצ והרשימה המשותפת ראויות לשבח על כך ששם מנהיגם אינו מופיע על הפתק. המנהיג המופיע על הפתק של ש"ס כבר אינו בין החיים.

* המתחזה – כותרת בווינט: "מצביע התחזה לנפטר." איך הוא עשה את זה? בא לקלפי בארון קבורה? עצר את הנשימה?

* רק נגד כפייה – ניגשה אליי אישה עם חבילת פרוספקטים ביד: "אני ממפלגת רפא."

"אני מבין. מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים."

"אנחנו לא נגד חיסונים, רק נגד כפייה. נגד כפיית מסיכות, נגד כפיית בידוד ונגד כפיית חיסונים."

"אבל אף אחד לא כופה חיסונים. מי שלא רוצה לא מתחסן."

"לא. אם מקומות עבודה מחייבים אנשים שלא מתחסנים להיבדק, זאת כפייה."

"לא. מי שבוחר לא להתחסן, צריך להיות מוכן לשלם את מחיר החלטתו. מקום עבודה רוצה להגן על עובדיו ולקוחותיו, ולכן הוא דורש ממי שבחר לא להתחסן, להיבדק."

ואז, זאת שלא נגד חיסונים, רק נגד כפייה: "אתם לא מבינים שעובדים עליכם? שמסתירים מכם? אני אישית מכירה שני אנשים שמתו מהתקף לב בגלל החיסון."

היא באמת מאמינה שהיא מכירה שניים כאלה. כך עובדת שטיפת מוח.

כשאמרתי לה שאני מאמין במדע וברפואה ולא בשרלטנים ובקוסמים, היא התהדרה במנהיג מפלגתה, רופא ששמו ד"ר אבני. איך הוא רופא אם רישיון הרפואה שלו נשלל לצמיתות, כי זייף פנקסי חיסונים? אמרתי לה שהוא כמו גיאוגרף המספר שכדור הארץ הוא שטוח.

* הבן הרשע תשפ"א – מה העבודה הזאת לכם? כך שואל הבן הרשע. ומדוע הוא מוגדר רשע? כי הוציא את עצמו מן הכלל. כלומר, הוא שאל מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו. ולכן, נאמר עליו שיש להקהות את שיניו ואף שאילו היה שם לא היה נגאל.

מיהו שהוציא את עצמו מהכלל? לא מי שחשב אחרת, אלא מי שהשתמט מן העבודה, כלומר מן המעשה האקטיבי, מן המשימה הקולקטיבית. מי שהשתמט מהמאמץ המשותף בהנחה שהמשימה הזאת היא לא לו, מישהו כבר יעשה אותה והוא ייהנה מפירותיה.

למשל, הוא לא יתחסן. מה הוא צריך את הדקירה הזאת? אולי יהיה לו איזה כאב ראש אחריה. הוא גם שמע איזה רופא אליל שאיים עליו שיצמח לו זנב ואיזה פסבדו-רב שהזהיר אותו שיהפוך להומו, למה לקחת סיכון? אחרים יתחסנו והוא כבר ייהנה מחיסון העדר.

המאבק במגפת הקורונה דורש דרישות מאיתנו, מכל אחד ואחת. אחריות הפרט להדברת המגפה היא אדירה. זהו מאמץ משותף, הדורש מכל פרט לגלות אחריות אישית. זה מתחיל בשמירה על ההנחיות, על מסיכה וריחוק חברתי, על שמירה מוקפדת על הוראות הבידוד וכד'. והחשוב מכל – להתחסן. מי שמוציא את עצמו מהכלל ומשתמט מכל אלה נקרא רשע.

* כולנו טועים – לא כל כך הבנתי על מה ולמה נפגעה רות אלמוג מדבריי. בפינתי הלשונית תיקנתי שגיאה במאמר שלה ובהזדמנות זו הרחבתי בהסבר על המילה דיבר. כאשר מעמידים אותי על שגיאה בדבריי, אני בדרך כלל מודה למתקן. מכל מקום, כמובן שלא היה בדבריי כל לעג לרות אלמוג. כולנו טועים לעיתים. בכל אופן אלה מאיתנו שהם רק בני אדם. אני, למשל.

* ביד הלשון: מילואים – מקור המילה מילואים, הוא בפרשת השבוע, פרשת "צו", בה מסופר על שבעת ימי המילואים. אלה הם שבעת הימים טרם חנוכת המשכן, שבהם משה הכשיר את אהרון ובניו לתפקיד הכהונה. באותם ימים משה עצמו עסק בעבודת הכהונה (דבר שלא חזר עליו מאז), ומדי יום נערך טקס בו הוא רחץ את אהרון ובניו והלביש אותם בבגדי הכהונה לעיני העם.

אורי הייטנר

אהוד: הפעם דווקא נהניתי מקריאת צרור ההערות שלך המקוננות על מה שבכל זאת מתברר כהישג לנתניהו, שקרוב לוודאי – על אפך ועל חמתך, הוא ימשיך להיות ראש הממשלה.

* * *

עקיבא נוף

יוֹם  הָאוֹר

יָמִים אֲנִי רוֹאֶה וְהֵם הוֹלְמִים בַּשַּׁעַר,

וְתִימָלֵא הָאָרֶץ דַּעַת וּמִזְמוֹר,

אָז שִיר חָדָש יוּשַׁר וְלֹא נֵדַע עוֹד צַעַר –

קַדְמוּ אֶת יוֹם הָאוֹר בְּנֵבֶל וּבְכִינוֹר.

אוֹרוֹת אֲנִי רוֹאֶה, עוֹלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר,

הָאָרֶץ תֵּיעָטֵף בְּחֶסֶד וּבְמִשְׁפַּט,

יֵצְאוּ מִן הָחוֹמוֹת אִשָׁה וְאִישׁ וְנַעַר,

נוֹשְׂאִים אֶל  הַמָּחָר – הָמֶּלַח וְהַפָּת;

וְעִיר אֲנִי רוֹאֶה – צְרִיחֶיהָ בַּשָׁמַיִם

טוֹבְלִים בִּנְגוֹהוֹת, בִּתְכֶלֶת שֶל מָרוֹם,

כֵּן, עִיר אֲנִי רוֹאֶה וּשְׁמָה – יְרוּשָׁלַיִם,

נִישֵׂאת בְּרֹאש הָרִים, גְבוֹהָה מִכָּל חֲלוֹם .

קַדְּמוּ, קַדְּמוּ אֶת יוֹם הָאוֹר,

קַדְּמוּ בְּנֵבֶל וּבְכִינוֹר.

נִיסִּים אֲנִי רוֹאֶה שֶל הָעוֹלִים לָרֶגֶל,

הַרְחִיבִי אָהֳלֵך, שָׁבִים מִקְצוֹת עוֹלָם

בָּנַיִּך, עִיר צִיוֹן, מִכָּל אוּמָּה וְדֶגֶל

שָׁבִים כְּשׁוֹב יוֹנִים אֳלֵי אֲרוּבָּתָם.

שָדוֹת אֲנִי רוֹאֶה וִיעָרוֹת וְיֶרֶק,

חֲרוֹשֶת שֶל בַּרְזֶל, עָרִים הוֹמוֹת אָדָם,

וִילָדִים לוֹמְדִים שִׁירֵי מִזְמוֹר וּפֶרֶק

בְּמשְׁנָתָם שֶׁל שֵׁם, שֶׁל יֶפֶת וְשֶל חָם.

קַדְּמוּ, קַדְּמוּ אֶת יוֹם הָאוֹר,

קַדְּמוּ בְּנֵבֶל וּבְכִינוֹר.

עקיבא נוף

* * *

משה גרנות

מפעל חיים

על ספרו של שמואל אבנרי

"כמה ביאליק יש? על ריבוי פניו של המשורר הלאומי"

"ידיעות אחרונות" 2021, 568 עמ'

+ 8 צילומים מאת המחבר המאיירים שורות משיריו של ביאליק,

ו-8 ציורי דיוקנאות של המשורר שציירו אומנים שונים

ברור שאינני מתכוון בכותרת למפעל חייו של ביאליק, שרבים וטובים ניסו להתמודד עם הנס התרבותי-ספרותי שביצירתו של משורר מופלא זה – כוונתי היא לעבודה הענקית שהטיל שמואל אבנרי על עצמו בספר זה – לדון בכל אספקט אפשרי ביצירה הכל כך מגוונת של ביאליק.

כדי לחבר ספר כזה הגדוש בידע, והכתוב בכישרון ספרותי מעולה, נזקק אדם להשקיע עבודה ענקית, מסירות ואהבה לנושא – מפעל חיים. וכמובן, צריכה להיות לכותב ספר כזה נגישות לתעודות, עליהן ישתית את הנחותיו ומסקנותיו, ושמואל אבנרי זכה לכך בהיותו מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק, והרי כישרון כתיבה, כמסתבר, מחברנו התברך בו.

ביאליק, שכבר בגיל 26 נחשב על ידי כל תפוצות ישראל ל"משוררנו הלאומי" (בעקבות קביעתו של ברנר ב-1899), הוא היוצר הרב-גוני ביותר מכל מאות הכותבים מתחילת תקופת ההשכלה ועד ימינו: משורר בחסד, שקומתו עולה על כל מי שהיה לפניו, וגם אלה שבאו אחריו, הוא סופר, נואם, פרשן, בלשן, מתרגם, מכנס, איש ציבור מורה דרך, שבן-גוריון הכתיר אותו כגורם עיקרי לעלייה השנייה, העלייה החלוצית שהתוותה את הדרך הציונית ליישוב הארץ.

ביאליק היה מעורב והשפיע השפעה כבירה בחיים התרבותיים והחברתיים לאחר עלותו ארצה ב-1924 – בייסוד האוניברסיטה העברית (1925) – בה הוא הוזמן להרצות על האגדה, כשבין תלמידיו נמנים ברל כצנלסון, זלמן רובשוב, משה בילינסון. הפרופסורים באוניברסיטה התייחסו בהערכה ובכבוד כיוצר וכסמכות רוחנית ומוסרית, אך לא תמיד נענו להמלצותיו באשר לאיוש הסגל האקדמי, והוא המליץ, בין היתר,  על גרשם שלום, על יחזקאל קויפמן, על צבי פרץ חיות, שנפטר בטרם זכה שהמלצתו של ביאליק תקוים.

לביאליק יש זכויות רבות בכל תחומי התרבות, כמו התיאטרון, האופרה, מוזיאון תל-אביב, האקדמיה ללשון, והוא נבחר לעמוד בראש אגודת הסופרים. המחבר שלנו מדגיש, שעם כל עיסוקיו בתחומים השונים, הוא היה אמפתי לסבלם של חבריו הסופרים, ולמרות שהוא עצמו היה שקוע בחובות, הוא יצא לעזרתם של הסופרים הנזקקים, כמו יעקב שטיינברג שהיה חולה בשחפת, י' קופלביץ', ז' אנוכי, ח' הזז, יוכבד בת מרים, רחל, ג' שופמן ומ' בן-עמי (שני האחרונים מתוארים בספר ככפויי טובה).

ביאליק סייע לאנשים שנפגעו מאדישות הממסד העירוני, הוא משתדל עבור דר רחוב, ועבור אישה שהעירייה מבקשת לגדוע את מקור פרנסתה. וזאת לדעת, על פי ספרנו זה, ביאליק היה רחוק מאמידות כלכלית – הוא טבע בחובות, שהנושים עמדו לתבוע אותו על כך לדין. מסתבר שאף מוסד ציבורי לא השתתף בהוצאות הבית המפואר ברחוב ביאליק. הוא קיבל אמנם סכום נכבד ממ"א וארמן עבור מהדורת שיריו במלאת לו חמישים, אבל כסף זה הספיק רק למקדמה – ביאליק חתם על משכנתא, שלא הצליח לשלם בחייו, ומאניה, אלמנתו, התנתה שאם עיריית תל-אביב תשלם את חוב המשכנתא, היא תתרום את הבית שישמש מוזיאון. כלומר, הטענה שביאליק היה איש עשיר היא בבחינת אגדה אורבאנית חסרת בסיס.

ואם כבר הזכרנו את מאניה, שוב משתדל מחברנו לסתור אגדה אחרת על כך שמאניה חיה בצילו של ביאליק הענק, ולה עצמה לא היה שום חלק ביצירתו, וגם עברית לא ידעה, ולא יכלה לקרוא את שיריו. המחבר שלנו מתאר עד כמה היתה מאניה מעורבת בכתיבה של ביאליק, ועד כמה הוא העריך את תרומתה (למשל, כאשר סייעה לו למצוא סוף ל"אגדת שלושה וארבעה"). מאניה קיבלה מביאליק מכתבים בעברית, והיא עצמה כתבה עברית, ולא רק זאת, היתה מעורבות ביצירת בעלה עד כדי פנייה ליעקב פיכמן, שהיה עורך "מאזנים", לצנזר ביטויים קשים של ביאליק בשיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" שנכתב בעקבות קונגרס באזל.

אחרי מותו של בעלה היא היתה מעורבת בבחירת הוועד המנהל של בית ביאליק, ובעקבות בקשתה, נתן אלתרמן הצטרף לוועד זה. היא הוכתרה כנשיאת כבוד של ויצו, ויזמה את "בית האישה" שבחצר בית ביאליק, מקום שנקרא על שמה.

ביאליק היה ידוע כפרפקציוניסט מופלג, ולדוגמה ל"ספיח", על פי עדויות שונות, הוא הקדיש יותר זמן  למחיקה מאשר לכתיבה. הוא גם ידוע כרחמן כלפי מסכנים ונצרכים, אבל מסתבר שהוא גם היה רתחן לא קטן, כשהוא משתמש לפעמים בביטויים קשים כלפי אהוביו (רבניצקי, למשל, עימו הגיע לידי התדיינות, את "רב צעיר" בעניין השהיית ההפקה של ספר שיריו), וכמובן כלפי מי שלא היו לרוחו, כמו מנהל בנק אנגלו-פלסטינה שסירב לתרום ל"הבימה", כמו ז'בוטינסקי ושלונסקי על עמדתם בקונגרס הציוני ה-17 בבאזל, בו הודח חיים וייצמן מתפקידו כיו"ר – הוא מכנה אותם "טמאי נפש", ואת הקונגרס כולו הוא כינה "בית הכיסא", כי כל אחד מהצירים רדף שם אחרי "כיסא". אישים נוספים שהיו על הכוונת של ביאליק – בן אביגדור (שם העט של הסופר אברהם ליב שלקוביץ'), מ' אוסישקין שהתנגד להעניק כבוד למנדלי.

כיוון שביאליק עסק בתחילת דרכו במסחר, ואחר כך במו"לות ("מוריה", "דביר"), סביר היה בעיניי שהוא השתייך לחוגי הציונים הכלליים, אבל מחברנו מוכיח כי ביאליק היה בעצם שייך ל"שמאל" (המשוקץ בימינו...) – והעריץ את החלוצים, עובדי הכפיים. הוא ראה בהם אנשים מוסריים, וכך התבטא בקונגרס ה-12 בקארלסבאד, וגם בהופעה לפני אנשי המושב נהלל, הגם שהפציר בהם שלא לשכוח את מורשת האבות. מסתברת עוד "סטייה" שמאלנית של ביאליק: למרות הפרעות הנוראות ב- 1929, הוא היה סבור שיש מקום בארץ-ישראל לשני העמים – היהודי והערבי.

ביאליק כתב רק 12 שירים ביידיש, בעיקר לאחר בקשתו של רבניצקי, שיסד כתב עת יידישאי בשם "דער יוד", אבל הוא לא היה פאנאט כמו מגיני שפת עבר, והחשיב בהחלט  את התרבות והספרות היידישאית, וכשבאו ארצה לביקור הסופרים שלום אש ופרץ פישביין, הוא יצא מגדרו כדי לכבדם, ובעקבות כך נמתחה עליו ביקורת קשה של "הצעירים" שטיינמן ושלונסקי שערכו את ביטאון אגודת הסופרים "כתובים". ביאליק נעלב והתפטר מהנהגת אגודת הסופרים, ויחד עימו כל הוועד. התוצאה הייתה ייסוד ביטאון חדש לאגודה – "מאזנים", שחי ובועט עד ימינו, ואילו "כתובים", בהיעדר חסות האגודה – התפוגג. ביאליק גם צידד בהקמת קתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית, אבל נתקל בהתנגדות חריפה של מ' אוסישקין.

הזכרתי לעיל את רתחנותו של ביאליק, שתועדה בדברים שבכתב ובדברים שבעל-פה. פ' לחובר קיבץ ופרסם 1500 מכתבים של ביאליק, אבל צנזר את הגידופים שלו לשנואיו, את הביטויים החריפים ובעלי נימה מינית. כן מחק לחובר את שמותיהם של הסופרים הנזקקים שביאליק סייע להם, וכן ביקורות קשות על כתבי יד שלא נשאו חן מלפני ביאליק העורך והמו"ל. המחבר שלנו חושף את מה שלחובר מחק.

ידועה נבואתו של ביאליק על האסון שעתיד לנחות על יהדות אירופה עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, ואף לפני כן, כשהמפלגה הנאצית הרימה ראשה המשוקץ. מחברנו מביא ציטוטים מדבריו שממש מהממים בדיוק של חזיותיו, ובדרישה החוזרת ונשנית ליהודים לעלות ארצה כדי להינצל (עמ' 86-84).

אחת התרומות האדירות של הספר שלפנינו  היא ההכחשה הקטגורית של הדיבה כלפי ביאליק שכביכול הוא שנא את הספרדים ואת עדות המזרח (עמ' 111-100). מסתבר שדיבה זאת התפשטה כבר בימי חייו של ביאליק, והוא זעם על עלילת הדם הזאת בכעס רב, כשהוא מוכיח שההיפך הוא הנכון: ביאליק ההדיר את יצירותיהם של המשוררים של ימי הביניים בספרד – ר' שלמה אבן גבירול ומשה אבן עזרא. הוא התכוון לההדיר גם את שיריו של שמואל הנגיד, אך זה לא הסתייע. הוא נהג להרצות באהדה רבה על תחיית התרבות הספרדית. ב"רשומות" שיסד היו כתבות על יהודי תימן, לוב, הודו וספרד. מסתבר שהאמירה בגנות הספרדים יצאה בכלל מפיו של אריה ליב סמיאטיצקי (ובנוסח שונה שאינו ארסי, אלא הומוריסטי) כפי שכותב על כך אביגדור המאירי בספרו "ביאליק על אתר", ובאופן פרדוכסאלי יוחסה לביאליק כאילו אמר דברים שהתפרשו כלעג לספרדים ועדות המזרח.

כידוע, לעלילת דם אין כל צורך בהוכחות, ולא תעזור העובדה שדבריו של ביאליק בכתב ובעל פה תועדו לפרטי פרטים, ואין בהם שמץ של אמת באשר לדברי הבלע שטפלו עליו – זה לא ממש עוזר למי שרוצה לשנוא, ובשירו המשוקץ של מואיז בן הראש הוא מודה שלא חשוב אם ביאליק אמר או לא אמר מה שמייחסים לו – הוא ראוי לשנאה ולבוז. מסתבר ששמואל אבנרי כתב כבר בשנת 2004 מאמר מקיף שפורסם ב"הארץ" המתאר עד כמה מופרכת היא הדיבה הזאת כנגד ביאליק.

המחבר שלנו מצביע על הפרפקציוניזם של ביאליק כעורך וכמו"ל: ב-1904 הצטרף ביאליק לקלוזנר שערך אחרי אחד העם את האכסניה התרבותית היוקרתית ביותר של אותם ימים – "השילוח", ובתפקידו זה דוחה ביאליק בלי משוא פנים יצירות של "האריות" שבחבורת הסופרים – ברדיצ'בסקי, שלום עליכם, אז"ר. אבל שמואל אבנרי שולל את הטענות של אניטה שפירא, חיים באר ודן מירון שכביכול ביאליק סלד מסגנונו של ברנר, שכביכול התעלל בברנר משום שלא כתב על פי "הנוסח", שביאליק כביכול ירש ממנדלי. מחברנו מצביע על כתובים מהם ניתן ללמוד שביאליק העריך את ברנר. זאת ועוד, ביאליק היה פתוח לפריצות דרך בסגנון, וסבר שמי שיוצר על פי כללי תורת הספרות, הוא בעל מום. על פתיחותו של ביאליק בתחום הסגנון יוכיחו ההזמנות שלו שיכתבו ל"השילוח" לברדיצ'בסקי המורד במסורת היהודית, לברנר בעל העברית "הקוצית" שלו, לאברהם בן יצחק, לאורי צבי גרינברג, לאורי ניסן גנסין. ביאליק לא הסתייג מסגנונו של גנסין, כפי שסוברת חמוטל בר-יוסף, אלא מנתיב הייאוש שבכתיבתו.

מחברנו שולל את הטענה המושמעת שכאילו היתה עוינות בין ביאליק לעגנון, וכאילו הוא זלזל ב"ספר המעשים" של עגנון, שכידוע בנוי מסיפורים סוריאליסטיים. המחבר מביא ראיות לכך שהיה שיתוף פעולה מלא בין שני ענקי הספרות האלה, שעגנון העריץ את ביאליק והסכים עימו להתחייב בשטרות כדי שאפשר להוציא לאור את "כנסת". ביאליק מפרסם לעגנון את "עליית נשמה", ובניגוד למקובל בעריכתו, הוא לא שינה כאן דבר.

המחבר מקדיש פרק מיוחד לעניינו של הסופר אליהו מידניק שהתאבד בשנת 1904 בהיותו רק בן 23. המחבר שולל כל אפשרות להאשים את ביאליק כעורך הספרות ב"השילוח" בסוף הטראגי הזה: 6 מתוך 10 סיפורים שכתב מידניק התפרסמו ב"השילוח" – 3 בימי עריכתו של אחד העם, ו-3 בימי עריכתו של ביאליק, כלומר, הוא זכה ליותר פרסום מכל סופר אחר בכתב-עת זה. סיבות אפשריות להתאבדותו – נטייה אובדנית מולדת, צער ודיכאון לאחר פרעות קישינב, התאבדותו של הפילוסוף אוטו ויינינגר כמחצית השנה קודם, ואולי הזיווג עם ארוסתו שלא עלה יפה. לאחר מותו ביאליק מוציא את כל סיפוריו לאור.

מה שנראה לי לא תקין בעריכתו של ביאליק היא העובדה שהוא לקח לעצמו את הרשות לשנות, לתקן ואף להשמיט קטעים של הטקסטים שהגיעו אליו. ברדיצ'בסקי נעלב, וחדל לשלוח סיפורים לביאליק למרות הפצרותיו, ואילו אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ') קיבל את השינויים בתודה.

בין אינספור תחומים בהם הצטיין ביאליק מזכיר לנו המחבר את הידע האדיר שלו בלשון העברית. ביאליק לא שבע נחת מחידושיו של אליעזר בן יהודה, והוא עצמו חידש מילים רבות שאנחנו היום משתמשים בהן כאילו ירשנו אותן מהמקורות, והרי דוגמאות אחדות לחידושיו: יבוא, יצוא, תגובה, ערגה, תאונה.

ליד מפעל הכינוס הענק של ביאליק ורבניצקי ("ספר האגדה", פירוש המשנה, שירי ר' שלמה אבן גבירול ור' משה בן עזרא, ורבים נוספים שלא הגיעו לידי מימוש בשל מותו המוקדם), מוזכרים בספר המאמצים של ביאליק לפתוח צוהר אל תרבות העולם באמצעות התרגום. הוא עצמו תרגם את "דון קישוט" ו"יוליוס קיסר" (מערכה ראשונה) משפות שלא שלט בהן, ואת "וילהלם טל", כששליטה לו חלקית בשפה הגרמנית. הוא מתרגם מיידיש את מנדלי, שלום עליכם, שלמה אנ-סקי ("דיבוק"). ואת שירי ר' יהודה הלוי הוא תרגם ליידיש. הוא ניסה לעודד את הסופרים העברים בארצות הברית לתרגם את שקספיר, ועמל רבות על עריכת תרגומו העברי של יוסף יואל ריבלין את הקוראן.

המחבר שלנו מקדיש עמודים רבים לתיאור שתדלנותו של ביאליק עבור צורכי התרבות של הציבור. בתוך כך מגייס ביאליק את הנדבן שמואל שמעון בלום לבניית "אוהל שם" כמשכן הקבע של מפעל "עונג שבת" שאותו יסד. יחד עם עגנון מצליח ביאליק לשכנע את שלמה זלמן שוקן לתרום כסף להוצאת "כנסת" לאור, בה פירסמו את יצירותיהם אורי צבי גרינברג, יצחק למדן, ש' בן-ציון, הוגו ברגמן.

בתחילת המאה העשרים המסעות בין מדינות היו נערכים ברכבות ובאוניות, וממש מרתק לעקוב אחרי המסעות הרבים של ביאליק באירופה ובארצות הברית במסגרת שתדלנותו לגייס כסף עבור הוצאות הספרים וקרן היסוד.

ביאליק סלד מהחסידים המעריצים את האדמו"רים כעובדי אלילים, וכמו כן לא התפעם מסיפוריהם; אך עם זאת הקצה מקום מצומצם לסיפורי חסידים במסגרת מפעל הכינוס שלו, והזמין את עגנון ובובר לפרסם מבחר מהם בהוצאת הספרים שבראשותו.

מחברנו סוקר את המאיירים של יצירות ביאליק, את הציירים והפסלים שהנציחו את דיוקנו, וכן את העובדה שלא היה מרוצה ממראהו החיצוני. המחבר מתאר כיצד בשיר ילדים של ביאליק "נדנדה" מוצאים רמזים מוצנעים להומניזם, ששולל את המסתורין הדתי: במסכת חגיגה דף י"א ע"א יש איסור לשאול מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. בשיר של ביאליק כתוב: "מה למעלה מה למטה / רק אני, אני ואתה." כלומר, האדם במרכז, ולא האל המסתורי. לא ברור אם זאת היתה כוונתו של ביאליק, אבל הדילמה שנוצרה בנדון הובילה לקיום תערוכה בבית ביאליק בשם "איזונים ובלמים בעקבות השיר 'נדנדה'."

אני באמת לא יכולתי למצות ברשימה זאת את כל שפע הידע המופיע בספר זה, אבל הספר לימד אותי ענווה – קראתי ספרי ביקורת רבים על ביאליק, ואינספור מאמרים, והייתי משוכנע שהספר הזה לא יחדש לי דבר, אבל באמת למדתי דברים שאני מודה כי לא היו ידועים לי מהידע חובק העולם של שמואל אבנרי, וגם נהניתי מסגנון הכתיבה שלו.

וכעת אזכיר חוויה אישית בקשר לספר זה: לאחרונה אני אורח קבוע בבית חולים. בביקורי האחרון שם לקחתי עמי את ספרו זה של שמואל אבנרי, כדי לקרוא בו בין טיפול כואב אחד למשנהו. כיוון שהתכוונתי לכתוב רשימה על הספר, רשמתי לעצמי במחברת רשימות כדי להזכיר לי דברים בעת הכתיבה.

הגברת שמחלקת ארוחות למאושפזים שאלה אותי מה אני כותב, ואינני יודע מה עבר לי בראש, עניתי: "רומן." והיא: "אדון, לא ככה! מי שכותב רומן צריך לכתוב אותו מהראש, לא מספר של מישהו אחר."

הודיתי לה על העצה, והבטחתי לשמוע בקולה.

משה גרנות

* * *

נעמן כהן

רות – לא עשית טעות

רות לוּמְפּ-אלמוג כתבה ביומנה את המשפט: אחת מעשרת המצוות מצווה: "לא תחמוד", ומיד זכתה ל"תיקון" דיקדוקי. ומיד היא גם מודה בטעותה: "טעיתי", והמתקן "צודק", אך היא מעירה על הדרך המשפילה, ללא "והדרת פני זקן", שבה "תיקן" אותה הדקדקן, מר הייטנר. ("חדשות בן עזר", 1629)

(אגב לא מר הייטנר, אלא החבר הייטנר, כי הוא חבר קיבוץ).

אז רות, אני יכול להרגיע אותך, לא עשית כל טעות.

בתנ"ך מופיע רק הביטוי – "עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים". (שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ח; דברים, פרק ד', פסוק י"ב; דברים, פרק י', פסוק ד').

בלשון חז"ל הפכו "עשרת הדברים" ל"עשרת הדיברות". בניגוד לתנ"ך, בו נשמרו בדרך כלל סוגי המין במיספר. בלשון חז"ל אין הבדל. חז"ל לא עשו בדיקת מין למיספר, גם לא ספרו כרומוזומים. הם כלל לא הקפידו במיספרים על זכר ונקבה.

למשל: "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא מ"ט אילימא משום דאתיהב בסיני עשר דיברות" (נזיקין, מסכת שבועות ל"ט א').

או: "מִי שֶׁהָיוּ לוֹ עֶשֶׂר שׁוּרוֹת שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר כַּדֵּי יַיִן, וְאָמַר: שׁוּרָה הַחִיצוֹנָה אַחַת מַעֲשֵׂר" (מסכת דמאי פרק ז' משנה ח').

ודוק: עשר דיברות, ולא עשרה דיברים בזכר. דיברה כאן היא נקבה. לכן מותר בהחלט לומר: "אחת מעשרת הדיברות."

הנוקדנות הדקדוקית שמטרתה להפגין כאילו בקיאות, ובעצם מראה את ההיפך, מיותרת לחלוטין. הכול עברית תקינה. אין כאן חוקיות טבע או חוקיות מתמטית-לוגית של תחביר. לכל היותר זה כמו תקנון ארכאי של קיבוץ שניתן תמיד לשנותו. דיברה תורה בלשון בני אדם.

רות – לא עשית טעות. אם מחבר התנ"ך כתב: "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם" (מלכים ב' ב', כ"ד), ובלשון המשנה אין בכלל הבדל במספרים בין זכר ונקבה, (יקצר המצע להביא דוגמאות), הרי דיברת עברית טובה. לא את היא זו הצריכה להיעלב.

ואם כבר הזכרנו עלבון וזיקנה, נזכיר את מאיר ולד-יערי שניסה להחליף את משה רבנו, וחיבר את עשרת הדיברות של "השומר הצעיר". אחת מעשרת הדיברות (כן, אין בעייה במשפט הזה. מותר בהחלט לומר "אחת מעשרת הדיברות") הדיברה השלישית היא: "השומר הוא אחיעזר ואחיסמך. ("ואהבת לרעך כמוך". ויקרא י"ט י"ח).  ("פנקסי" פנקס השומר הצעיר ורשה 1918) 

דומני שזו הדיברה החשובה ביותר.

מותר לבעול ילד עד גיל תשע

דומה שאין מי שהצליח לחמוק מתאוותו המינית הבלתי סופית של יהודה משי-זהב (מה שם משפחתו המקורי?) נשים, גברים, נערים, נערות, ילדים, ילדות, והשיא ילד קטן בן חמש.

זה הזמן להזכיר את ההלכה של "הנשר הגדול", "הי"ד החזקה", "עמוד הימיני של ההלכה", הרמב"ם:

"הבא על הזכור, או הביא זכור עליו--כיון שהערה--אם היו שניהם גדולים, נסקלים: שנאמר 'ואת זכר--לא תשכב, משכבי אישה' (ויקרא י"ח, כ"ב), בין שהיה בועל או נבעל. ואם היה קטן בן תשע שנים ויום אחד ומעלה--זה שבא עליו או הביאו על עצמו, נסקל; והקטן, פטור. ואם היה הזכור בן תשע או פחות, שניהן פטורין; וראוי לבית דין להכות הגדול מכת מרדות, לפי ששכב עם זכור, ואף על פי שהוא פחות מבן תשע." (הלכות איסורי ביאה פרק א' י"ד):  

מה יהיה אם כן דין תורה של משי זהב?

לא לחינם הלך הזרזיר אצל עורב

"כל המחובר לטמא, טמא... רבי אליעזר אומר: לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו." (בבלי, בבא קמא – דף צ"ב, עמוד ב').

שמעון שבס ממליץ על מפלגת "הפיהרר פרינציפ", ליברמן. ("ידיעות" 22.1.21 עמוד 10). לדעת שבס ליברמן הוא הוא היורש של רבין. "קול לליברמן," אומר שבס, "זה קול נטו לישראל דמוקרטית וליברלית..."

איזה חוש הומור נפלא. ליברמן דמוקרטיה וליברליזם.

שמעון שבס, סמל ה"הון-שלטון", ש"הלכה לו המדינה" וירד לאנגליה, שהצטרף עתה למריצת הזבל של ליברמן. מביא ללא ספק את רבין להתהפך בקברו.

גרשם שלום – הצבר החילוני לא יחזיק מעמד מול הערבים

בין אפריל ליוני 1980 קרא גרשם גרהרד שלום את ספר המסות של אברהם גבריאל יהושע "בזכות הנורמליות" ורשם הערות בשולי הספר, אותן קיבץ, ושלח לו במכתב.

אברהם גבריאל יהושע תיאר בספרו את הגולה כהפרעה נפשית ואת הצבריות החילונית וההינתקות מהגולה כתנאי להבראה.

שלום תמה על התעלמותו של יהושע מהגורם המשיחי.

במכתבו שלום מעיד על עצמו: "אינני "דתי" ר"ל אורתודוכסי, ואינני "חילוני" במובן המוגדר בספרך..." "אינני שותף לעמידתך החילונית הברורה והקיצונית. אינני מקווה ל'עקירה' של כל אותם המושגים שאתה מצפה לה כתנאי להבראתנו. אם תצליח בעקירה זו, תבוא סתימת הגולל על מדינתנו במשך שני דורות. בכך נפרדות דרכינו. 'הצבר' החילוני שלך לא יחזיק מעמד מול הערבי מסביב."

"אתה כותב," ממשיך שלום, "כי "בדור האחרון נוצר טיפוס חדש של יהודי, זהו היהודי הבתר-גלותי" ואני מודה ומתוודה שלא ראיתי יהודי כזה. ראיתי כנענים לא מעטים; יהודי בתר-גלותי לא ראיתי.

 (דוד אוחנה, "מכתב גנוז, הצבר החילוני שלך לא יחזיק מעמד", "הארץ", 20.3.21)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.9623050?utm_source=App_Share&utm_medium=Android_Native&utm_campaign=Share

ואכן באמת הצבר החילוני ללא המסורת היהודית, והקשר לגולה – לא יחזיק כדברי שלום מעמד נגד הערבים, מהסיבה הפשוטה שאין לו טעם להחזיק מעמד ולהילחם בערבים, עדיף לו לרדת מהארץ כפי שירדו, יורדים, ויירדו, רבים.

ההוכחה הטובה ביותר לדברי שלום על הצבר החילוני היא עמדתו של אברהם גבריאל יהושע עצמו, עמדה כנענית במסווה. כצבר חילוני, יהושע נעדר כל יכולת להבין את הקונפליקט הערבי-יהודי שאינו רק סכסוך טריטוריאלי, אלא קונפליקט דתי הנעוץ בגזענות הערבית-מוסלמית שאינה יכולה להכיר ביהודי, אלא כבן חסות מושפל (קוראן סורה 9 פסוק 29), ואינה יכולה להכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה.

 לאחר חמישים שנה שבמהלכן הטיף יהושע לפתרון של שתי מדינות (למעשה שלוש מדינות ערביות-מוסלמיות פלסטיניות, ואחת יהודית) עשה יהושע פניית פרסה בגיל 80, ובאחרונה הציע לכונן מדינה אחת משותפת ליהודים ולערבים מהים עד הירדן. במילים יפות ומטעות הוא בעצם מציע לוותר על המדינה היהודית, ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית עם הסדרים ליהודים.

(א. ב. יהושע, "הגיע העת להיפרד מחזון שתי המדינות", "הארץ" 15.4.18)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-MAGAZINE-1.5992832

(א.ב. יהושע, "התוכנית לבלימת האפרטייד", "הארץ", 16.4.18)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-MAGAZINE-1.6008586

הנה כי כן, היהודי החילוני א.ב. יהושע לא יכול לעמוד בפני הערבים.

[אהוד: אין זו פעם ראשונה שכותב המאמר, דוד אוחנה, מתייחס מעל דפי "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", בעריכת בני ציפר – למשנתו של גרשם שלום, שהוא מתיימר להיות בקיא בה, אבל כותב על אודותיה דברים מעורפלים שקצת קשה להבינם. הבעייה היא שההיסטוריון אוחנה כנראה לא קרא מימיו את הריאיון המקיף החשוב ביותר להבנת השקפת עולמו של גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד" בספרי "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, (אנגלית 1974, עברית 1986). שם בספר גם מתפרסם ריאיון מרכזי להבנת השקפת עולמו המוזרה-במקצת של א"ב יהושע, בשם "סכנת הבגידה בציונות"].  

במה לא עסקה התקשורת במערכת הבחירות?

גדי טאוב מעלה נושא חדש ומפחיד שלא עסקו בו כלל במערכת הבחירות. "אם התקשורת היתה טיפה מקצועית, או נחה לרגע ממפעל התעמולה כדי לדווח על החדשות – אלה החדשות שכדאי לכם לדעת לפני הבחירות: ממשל ביידן מחבל באופן אקטיבי בהסכמי אברהם כדי להתקרב לאיראן. הממשל אף אוסר לקרוא להם 'הסכמי אברהם' כדי להפחית בערכם."

https://mobile.twitter.com/GadiTaub1/status/1374002884690460672

זה כמובן מסתדר עם כך שכל הביביפובים, הרלב"ים, מקווים שכל ההסכמים שעשתה ישראל (ונתניהו) עם הערבים יבוטלו והסכמים חדשים, למשל עם סעודיה, לא ייחתמו, שהרי העיקר הוא "רק לא ביבי". ואם כן ביבי, שיבוא המבול...

לואי ה-15 אמר après moi le déluge  "אחריי המבול". והם אומרים "איתו המבול".

תוצאות הבחירות

בשעה זו שאני כותב, יום שלישי 23:00, תוצאות המדגם אינן מבשרות טובות. נחכה לתוצאות האמיתיות הסופיות ונדע יותר. בינתיים אין המידע החלקי מאפשר לראות תמונה אמיתית של המצב.

נעמן כהן

* * *

אסתר ראב

יחיה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

טרַך... טרַך...

שתי העיזים עמדו זו מול זו, התרחקו-מה ושבו לקפוץ אשה מול רעותה כשרגליהן הקדמיות באוויר וקרניהן נוקשות אלו באלו:

טרך... טרך...

"ימח-שמכן, ישלח הקדוש-ברוך-הוא שטן עליכן – " מגרגר שמעיא הזקן, ויוצא מתנדנד על שתי רגליו הדקות, שדופות רוחות-תימן. בידו האחת ה"נרגילה" ופיו דבוק לפי הצינור בהתמדה רבה, לבל תאבד, חלילה, נשיפת-בלבול אחת מן העשן הריחני היקר של ה"טומבַק". בידו השנייה הוא אוסף רגבים מן החצר וזורקם בעיזים המתקוטטות.

"חי חי חי..." – גונח הוא מתוך הנאה, משלשל ידיו מתחת ל"ארבע כנפות" ומנגבן אי-שם – יתברך השם, העיזים חלב הן נותנות, מהן משקה ומאכל לכל המשפחה. והרשעים, הגויים, ימח-שמם, גם הם אינם כאן, בארץ-הבחירה. טול, לך ועשה כאוות נפשך. רק ה"שיכנז", ימח-שמם, כגויים המה.

הנערה אשר "אחז" לו על אשתו בדיחה הישישה, הינה כעת אשה כהלכה. "הביאה" בן. שמנה, בעזרת-השם. וחלב-העיזים, שהיא שותה לרווייה, מחלחל דרך שדיה המלאים ישר לפיו של התינוק, הדומה לגור שחור, מפוטם ונוצץ. קמיע כחול מתנוסס לו על מצחו וגרעיני "אבני אודם" תפורים בשביסו הקטן והמזוהם.

משתלת חושחשים מורכבים מתנוססת לתפארה בלב החצר, מעשה ידי יחיה, הבן. בן גדול לו, לשמעיא, בגילה של אשתו הצעירה, ממש. עינו של שמעיא רעה בבנו זה. מנהג גויים נוהג הוא, מגלח פאת זקנו, משחק בבודבול ומטייל עם נערות-המושבה. אל אשת-אביו, היא אימו, שולח הוא מבטי-לעג, מבליט חזהו מתחת לגופייה הלבנה; שרירי-זרועותיו קופצים כעכברים כלואים מתחת לעור השחור והנוצץ מדי הניפו את המעדר.

אוף... ליל כבד היה לו, ליחיה, הלילה שעובר בתוך הצריף המהביל מריח התינוק ואולי מגופה של אימו-חורגתו, הצעירה. זקן אשמאי, את כספו של הבן לקח וקנה לו אשה זו, עמל שנה תמימה. והן גם הוא, הבן, עליו לקנות "אחת".

אוף... הרגבים עפים כעורבים מתחת למעדרו. ואשה זו עם חלבה על פני התינוק-הגוש. לא, סוף לדבר! עוד הלילה יעזבם, יעזבנו את ה"תרח", ניראה מה יעשה בלעדיו.

סוכות-השכונה הטילו צללים ארוכים ומעוקמים על פני ה"רחוב", שכולו שלולית בימות הגשם. על הגגות שכן העוף, ובהמה ואדם הוכנסו לסוכת-נצרים, סוגר השער של קני-סוף ונקשר בחוט לביטחון בלילות.

יחיה הבן עלה וטפח מרוגז עצור, עיניו הקטנות, השעירות, לא ידעו מנוחה מתחת למצחו, ידיו ורגליו כבדו עליו מאוד, כאילו משכוהו מטה-מטה.

שטן... שטן... וכי אשם הוא, שזו מוטלת שם שרועה במיטה והגור לידה – כלבה, ימח-שמה! והזקן לקח את כספו. הרי שלו, שלו היא אשה צעירה זו לפי היושר. אהה, משפחת תימן! – חרק שן – לעזאזל! – ילך אל ה"שיכנז" על אפם וחמתם של אלה. כאן חלוצה ישא לו, ישא ולא יקנה.

ופתאום זזה הכלבה השמנה וחזה-החלב, חלב ודבש, ניגלה לעיניו. יחיה זינק מעל משכבו כקוף ישר אל מיטת אימו-חורגתו, הוריד את שתי ידיו הגרומות ישר על חזה, לש, צבט, היכה. זו התחילה פולטת צריחות של חיית-בר צעירה שנתפסה. קולותיה החדים התגוללו מעל לגגות העקומים, ובלבוש ובלי-לבוש, צנומים כקהל-רפאים, נהרו יושבי-השכונה אל הבית, שממנו עלו הקולות. בפתח הבית נתקלו באב המתנודד מפחד, כלולב שדוף, וחוסם את הדרך בפניהם. הבן הסורר פרץ לחלון, בידיים זריזות ניפצו לרסיסים וברח לעבר מושבת ה"שיכנז"...

*

נכתב: 1932 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1911-1921 לערך. נדפס לראשונה: "בוסתנאי" 7.12.1932. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 129.

* * *

אֵהוּד בֶּן עֵזֶר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

סִפּוּרִים לִילָדִים

צִיּוּרִים: נַחוּם גוּטְמַן, דָּנִי קֶרְמָן

יְהוֹשֻׁעַ אוֹרְנְשְׁטֵין, הוֹצָאַת סְפָרִים "יַבְנֶה" בע"מ

נדפס בישראל תשמ"ב, 1982

לְבֵּן מֵאַבָּא

[את הסיפורים הקליד מהספר, וגם העביר את הניקוד: בן בן-עזר]

כ"ד. הַיַּלְדָּה שֶׁיָּכְלָה לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם

אֲנִי הוֹלֶכֶת לִי בָּרְחוֹב וְשָׁרָה וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׁר יַחַד אִתִּי. אֲנִי מְנִיפָה אֶת יָדִי מַעְלָה וּמַטָּה בִּתְנוּעוֹת לְפִי הַקֶּצֶב וּמְנַצַּחַת עַל מַקְהֵלָה גְּדוֹלָה שֶׁל עֲצֵי הָרְחוֹב, הַמְּכוֹנִיּוֹת, הַמִּדְרָכוֹת וְעַמּוּדֵי-הַחַשְׁמַל, וַאֲפִלּוּ פַּחֵי-הָאַשְׁפָּה, וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת כֻּלָּם מִשְׁתַּתְּפִים בַּשִּׁיר שֶׁלִּי. מַמָּשׁ חֲגִיגָה.

וּפִתְאֹם צוֹמֵחַ לוֹ מוּלִי מֵאֵי-שָׁם, כְּמוֹ קוֹסֵם מִן הֶעָשָׁן, אֵיזֶה אִישׁ זְעוּף-פָּנִים וְגָבוֹהַּ, וְאוֹמֵר לִי:

"יַלְדָּה, תַּשְׁגִּיחִי אֵיךְ שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת, וְאַל תִּשְׁגִי בַּחֲלוֹמוֹת!"

תִּשְׁגִי! תַּשְׁגִּיחִי! – הוּא מְנַפֵּחַ לוֹ אֶת הַלְּחָיַיִם בְּמִין עִבְרִית-גִּיגִית כָּזֹאת, כְּאִלּוּ הוּא מוֹרֶה אוֹ סַבָּא שֶׁלִּי, וּבְבַת-אַחַת הוֹרֵס לִי אֶת הַשִּׁיר הַחֲגִיגִי בַּהִשְׁתַּתְּפוּת כָּל הַמַּקְהֵלָה.

חִיַּכְתִּי אֶלָיו בְּחִיּוּךְ הַמַּלְאָךְ הַמָּתוֹק שֶׁלִּי, וְרָאִיתִי שֶׁעֵינַי הַכְּחֻלּוֹת וְשַׂעֲרוֹתַי הַצְּהַבְהַבּוֹת מְרַכְּכוֹת אֶת לִבּוֹ. אַךְ בְּלִבִּי לֹא הָיְתָה אֵלָיו כָּל חִבָּה, וְחָשַׁבְתִּי –

"שֶׁתִּפֹּל וְתִשְׁבֹּר אֶת הָרֹאשׁ!"

לְפֶתַע – הָאִישׁ מַחֲלִיק וְנוֹפֵל. הוּא צָעַק וּפָנָיו הִתְעַקְּמוּ. אֲנָשִׁים נֶחְפְּזוּ לְהָרִים אוֹתוֹ, אֲבָל לֹא הָיָה צֹרֶךְ בְּכָךְ, כִּי לֹא נֶחְבַּל. רַק אֲנִי נִבְהַלְתִּי וּבָרַחְתִּי, אָמְנָם לֹא רַצְתִּי, רַק הָלַכְתִּי מַהֵר, וּבְשֶׁקֶט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָשִׂימוּ אֵלַי לֵב. חָשַׁשְׁתִּי פֶּן מַחְשְׁבוֹת-הַזַּעַם שֶׁלִּי גָּרְמוּ לִנְפִילָתוֹ.

יָשַׁבְתִּי לִי בַּבַּיִת, לִטַּפְתִּי אֶת טַרְטַר, הַכֶּלֶב שֶׁלִּי, וְחָשַׁבְתִּי:

א.  הָאִישׁ קִלְקֵל לִי אֶת הַשִּׁיר וְאֶת הַמַּקְהֵלָה.

ב.  אֲנִי קִלַּלְתִּי אֶת הָאִישׁ בְּלִבִּי.

ג.   הָאִישׁ נָפַל.

ד.  הָעֹנֶשׁ הִגִּיעַ לוֹ.

ה.  אֲבָל מִנַּיִן לִי שֶׁהוּא נָפַל בִּגְלַל הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי?

וּכְמוֹ שֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת – נִתְקָלוֹת עֵינַי בְּטַרְטַר שֶׁקָּפַץ וּבָרַח מִמֶּנִּי, וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי:

– אִם טַרְטַר יָרִים עַכְשָׁו אֶת הָרֶגֶל וְיַעֲשֶׂה שְׁלוּלִית, אַרְבִּיץ לוֹ מַכּוֹת.

וְטַרְטַר, כְּאִלּוּ קוֹרֵא אֶת מַחְשְׁבוֹתַי, שׁוֹכֵחַ אֶת כָּל חִנּוּכוֹ, מֵרִים אֶת הָרֶגֶל, וְ...

מוּבָן שֶׁהִרְבַּצְתִּי לוֹ. אֲבָל אַחַר כָּךְ יָשַׁבְתִּי וְשָׁבַרְתִּי לְעַצְמִי אֶת הָרֹאשׁ:

– אִם עָשָׂה מַה שֶׁעָשָׂה בִּגְלַל שֶׁאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּךְ בַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי – הֲרֵי הִרְבַּצְתִּי לוֹ עַל לֹא עָוֶל בְּכַפָּיו!

עָבְרוּ יָמִים אֲחָדִים. אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַמִּדְרָכָה, לְיַד מַעֲבַר-חֲצִיָּה, וּבְדִיּוּק נִדְלַק הָאוֹר הַיָּרֹק. הִתְכַּוַּנְתִּי לַעֲבֹר. מְכוֹנִית עָצְרָה וְהַנַּהָג חִיֵּךְ אֵלַי בַּחֲבִיבוּת וְהִזְמִין אוֹתִי לַעֲבֹר. אֲבָל אֲנִי הִסְתַּכַּלְתִּי הַצִּדָּה, וְהִנֵה אֲנִי רוֹאָה מְכוֹנִית שְׁנִיָּה מִתְקָרֶבֶת בִּמְהִירוּת רַבָּה. אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָלֶיהָ וְחוֹשֶׁבֶת: אִם הִיא לֹא תַּעֲצֹר עַכְשָׁו – אָז הִיא תִּכָּנֵס בְּכָל הַכֹּחַ בַּמְּכוֹנִית שֶׁעוֹמֶדֶת, וְתִתְרַחֵשׁ הִתְנַגְּשׁוּת נוֹרָאָה!

וּכְמוֹ שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת, הַכֹּל מִתְרַחֵשׁ בִּמְהִירוּת – הַמְּכוֹנִית מִתְנַהֶגֶת בְּדִיּוּק לְפִי הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי, וְזֶה כְּמוֹ בַּחֲלוֹם: נִשְׁמָע קוֹל דְּפִיקָה חֲזָקָה, וּצְעָקוֹת, וּשְׁנֵי הַנַּהָגִים יוֹצְאִים נִרְגָּזִים מְאֹד. וּשְׁתֵּי הַמְּכוֹנִיּוֹת תְּקוּעוֹת זוֹ בָּזוֹ. וּמִתְאַסְּפִים אֲנָשִׁים רַבִּים.

וַאֲנִי בָּרַחְתִּי. רוֹעֶדֶת כֻּלִּי. וּבָאתִי הַבַּיְתָה וּבָכִיתִי. אִמָּא שָׁאֲלָה:

"מַה קָרָה לָךְ?"

אָמַרְתִּי לָהּ: "רָאִיתִי הִתְנַגְּשׁוּת!"

הִשְׁכִּיבָה אוֹתִי בַּמִּטָּה. הָיָה לִי חֹם. יוֹמַיִם חָלִיתִי. אֲבָל לֹא סִפַּרְתִּי שֶׁהַהִתְנַגְּשׁוּת בָּאָה בִּגְלַל הַמַּחֲשָׁבָה וְהַמַּבָּט שֶׁלִּי.

וּבִימֵי מַחֲלָתִי הִמְשַׁכְתִּי לַחְשֹׁב: מַה מֵצִיק לִי וּמַדּוּעַ אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת עַצְמִי אֲשֵׁמָה?

הֲרֵי –

א.  אִם הַקֶּשֶׁר בֵּין הַהִתְנַגְּשׁוּת לְבֵין הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי הוּא מִקְרִי בְּהֶחְלֵט, אוֹ אִם הִתְחַלְתִּי לַחְשֹׁב עַל הַהִתְנַגְּשׁוּת רַק כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁהַמְּכוֹנִית נוֹסַעַת בִּמְהִירוּת מֻפְרֶזֶת וְלֹא שָׂמָה לֵב שֶׁהַדֶּרֶךְ חֲסוּמָה בִּמְכוֹנִית אַחֶרֶת – אָז וַדַאי שֶׁאֲנִי לֹא אֲשֵׁמָה.

ב.  וְאִם אֲנִי אֲשֵׁמָה וְאָכֵן גָּרַמְתִּי לַהִתְנַגְּשׁוּת – הֲרֵי יֵשׁ לִי כֹּחַ עֶלְיוֹן בִּלְתִּי-רָגִיל שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ לְשׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם, וּבְעֶזְרַת הַכֹּחַ הַזֶּה אֲנִי יְכוֹלָה לְהוֹרִיד רַכֶּבֶת מֵהַפַּסִים, לְהַפִּיל אֲוִירוֹן, לְשַׁגֵּעַ מוֹרִים, לְהָבִיא שָׁלוֹם לָעוֹלָם וְלַעֲצֹר טַנְקִים שֶׁל אוֹיֵב עַל הַגְּבוּל! בְּקִצּוּר, יַלְדָּה עִם כֹּחַ כָּזֶה צְרִיכָה לִהְיוֹת גֵּאָה מְאֹד בְּעַצְמָהּ, וְגַם זְהִירָה בְּיוֹתֵר, שֶׁלֹּא תִּגְרֹם נֶזֶק בְּלִי כַּוָּנָה.

הִבְרֵאתִי. יָצָאתִי לָרְחוֹב. כָּל מִינֵי מַחְשָׁבוֹת נוֹרָאוֹת הִתְרוֹצְצוּ בְּמֹחִי: שֶׁכֻּלָּם יִפְּלוּ. שֶׁהַכְּבִישׁ יִתְבַּקַּע לִשְׁנַיִם. שֶׁתִּתְחוֹלֵל רְעִידַת-אֲדָמָה. שֶׁצִּנּוֹרוֹת-הַמַּיִם יִתְפּוֹצְצוּ וְיַעֲלוּ סִילוֹנֵי-מִזְרָקוֹת עַד לְגֹבַהּ חוּטֵי-הַחַשְׁמַל, שֶׁתֵּצֵא אֵשׁ מֵחוּטֵי-הַחַשְׁמַל וְתִשְׂרֹף אֶת צַמְרוֹת הָעֵצִים, שֶׁחַלּוֹנוֹת-הָרַאֲוָה יִתְפּוֹצְצוּ – וְכָל הַזְּמַן אֲנִי נִלְחֶמֶת בַּמַּחְשָׁבוֹת הַמְּטֹרָפוֹת שֶׁלִּי וּמִשְׁתַּדֶּלֶת לְסַלֵּק אוֹתָן בְּכֹחַ מִמֹּחִי כְּדֵי שֶׁלֹּא לִגְרֹם נֶזֶק בַּל יְשֹׁעָר לָעִיר וּלְיוֹשְׁבֶיהָ, וּבֶאֱמֶת הִצְלַחְתִּי. עֻבְדָּה – שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה. הַצִּפֳּרִים הִמְשִׁיכוּ לְנַתֵּר עַל חוּטֵי-הַחַשְׁמַל וְלֹא נִצְּבוּ רֶגַע אֶחָד בְּשֶׁקֶט אֲפִלּוּ כְּשֶׁפָּקַדְתִּי עֲלֵיהֶן בְּמַחְשַׁבְתִּי שֶׁלֹּא לָזוּז.

וְאָז אָמַרְתִּי לְעַצְמִי:

– רֶגַע. אוּלַי אִבַּדְתְּ אֶת כֹּחֵךְ?

וְהֶחְלַטְתִּי – עַכְשָׁו אֶחְשֹׁב שְׁתֵּי מַחְשָׁבוֹת, וְהֵן תִּהְיֶינָה לִי הַמִּבְחָן הָאֲמִתִּי. אִם הֵן מַצְלִיחוֹת, סִימָן שֶׁיֵּשׁ בְּכֹחִי לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם. וַאֲנִי מִיָּד מַתְחִילָה בַּמְּלָאכָה. וְיֵשׁ לִי תָּכְנִיּוֹת. אוֹהוֹ, תָּכְנִיּוֹת רְצִינִיּוֹת בְּהֶחְלֵט: שָׁלוֹם עוֹלָמִי. כֶּסֶף לְכֻלָּם. גְּלִידָה חִנָּם. כְּלָבִים בְּלִי קַרְצִיּוֹת, הוֹרִים שֶׁשּׁוֹתְקִים, בִּטּוּל כָּל הַמַּחֲלוֹת, סְגִירַת בָּתֵּי-הַסֵּפֶר, וּלְכָל בְּנֵי-הָאָדָם שָׂפָה עוֹלָמִית אַחַת, וּמוּטָב – עִבְרִית.

וּלְפָנַי –

לְפָנַי הָלְכָה אִשָּׁה עִם סַל. מִיָּד צָצָה בִּי הַמַּחְשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה: הִסְתַּכַּלְתִּי עָלֶיהָ, הִסְתַּכַּלְתִּי, הִסְתַּכַּלְתִּי וְאִמַּצְתִּי אֶת כָּל כֹּחִי, כְּאִלּוּ הֶחֱזַקְתִּי חוּט בִּלְתִּי-נִרְאֶה מִמֶּנִּי אֶל הַסַּל, קַרְנַיִם-מֶלְקָחַיִם לֹא-נִרְאוֹת שֶׁל הָרָצוֹן הֶחָזָק שֶׁלִּי.

וּפִתְאֹם – טְרַאחח!

הַסַּל נָפַל.

הִצְלַחְתִּי. הִצְלַחְתִּי! עָבַרְתִּי עַל פָּנֶיהָ וּבְקֹשִׁי הִסְתַּרְתִּי אֶת חִיּוּכִי. מָה הֵם הַסַּל שֶׁלָּךְ, גְּבֶרֶת, וְהַבֵּיצִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ – לְעֻמַּת הַשִּׁנּוּיִים שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת לְחוֹלֵל עַכְשָׁו בָּעוֹלָם!

וּפִתְאֹם אֲנִי נִזְכֶּרֶת שֶׁהֶחְלַטְתִּי לַחְשֹׁב שְׁתֵּי מַחְשָׁבוֹת. וּמַה מַזְכִּיר לִי אֶת הַצֹּרֶךְ בַּמַּחְשָׁבָה הַשְּׁנִיָּה – זִמְזוּם שֶׁל אֲוִירוֹן. אֲנִי שׁוֹמַעַת זִמְזוּם שֶׁל אֲוִירוֹן וּמְרִימָה עֵינַי וְרוֹאָה אוֹתוֹ מַלְבִּין בַּשָּׁמַיִם, וּבְדִיּוּק בְּאוֹתוֹ רֶגַע חוֹלֶפֶת בְּמֹחִי הַמַּחְשָׁבָה הַשְּׁנִיָּה: – שֶׁיִּפֹּל! שֶׁיִּפֹּל! מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אֲוִירוֹן נוֹפֵל!

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֹּאת מַחְשָׁבָה מְסֻכֶּנֶת, נוֹרָאָה, שֶׁאָסוּר לַחְשֹׁב אוֹתָהּ, אֲבָל אֵיזֶה שֵׁד מֵצִיק שֶׁבְּתוֹכִי צוֹעֵק בְּלִי קוֹל: בְּכָל זֹאת, שֶׁיִּפֹּל! מַגִּיעַ לִי לִרְאוֹת לְפָחוֹת פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים שֶׁלִּי אֲוִירוֹן נוֹפֵל! מִי שֶׁמַּצְלִיחַ לְהַפִּיל אֲוִירוֹן הוּא מֶלֶךְ הָעוֹלָם!

וּפִתְאֹם –

טְרַאחח!

אֲנִי שׁוֹמַעַת הִתְפּוֹצְצוּת נוֹרָאָה, רוֹאָה הַכֹּל אָדֹם מוּל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי, וּמְקַבֶּלֶת חֲבָטָה חֲזָקָה בַּמֵּצַח כְּמוֹ מִפַּטִּישׁ, וַאֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁעוֹד הִסְפַּקְתִּי לַחְשֹׁב – אֵיךְ כָּל-כָּךְ מַהֵר הָאֲוִירוֹן נָפַל, וְדַוְקָא עָלַי!

אֲבָל, זֶה לֹא הָיָה הָאֲוִירוֹן.

זֹאת הָיְתָה הַמִּדְרָכָה!

כֵּן, הַמִּדְרָכָה.

כִּי אֲנִי, אֲנִי בְּעַצְמִי וּבִכְבוֹדִי שָׁכַבְתִּי עַל הַמִּדְרָכָה, וְדָם נָזַל מִמִּצְחִי וּמֵאַפִּי. וְכָל פָּנַי מְלֵאוֹת, כָּךְ הִתְבָּרֵר אַחַר כָּךְ – אָבָק וּשְׂרִיטוֹת. וַאֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת. וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵרִים אוֹתִי. אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בּוֹ – וְהִנֵה זֶה שׁוּב הוּא, הָאִישׁ זְעוּף-הַפָּנִים וְהַגָּבוֹהַּ, צָמַח לוֹ מוּלִי מֵאֵי-שָׁם, כְּמוֹ קוֹסֵם מִן הֶעָשָׁן. וְהַפַּעַם הוּא מְחַיֵּךְ, מְרֻצֶּה מִנְּפִילָתִי, כַּנִּרְאֶה, וְאוֹמֵר:

"אַתְּ רוֹאָה, יַלְדָּה זְהֻבַּת-תַּלְתַּלִים, אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁתַּשְׁגִּיחִי אֵיךְ אַתְּ הוֹלֶכֶת, וְלֹא תִּשְׁגִי בַּחֲלוֹמוֹת!"

"אָז לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לִי שֶׁאֶפֹּל?" שָׁאַלְתִּי, בּוֹכָה. "וּבִכְלָל, תַּגִּיד לִי, מָה אַתָּה, מְכַשֵּׁף? מֵאֵיפֹה יָדַעְתָּ שֶׁאֲנִי אֶפֹּל?"

"מִפְּנֵי שֶׁגַּם אֲנִי שׁוֹגֶה לִפְעָמִים בַּחֲלוֹמוֹת," הוּא עוֹנֶה לִי בְּקוֹל רַךְ מְאֹד וּמְנַגֵּב בְּמִמְחָטָה אֶת פָּנַי, "וְאֵינֶנִּי מְכַשֵּׁף. גַּם אֲנִי נוֹפֵל לִפְעָמִים!"

וּפִתְאֹם הִתְגַּבֵּר הַבֶּכִי שֶׁלִּי וַאֲנִי הִתְפָּרַצְתִּי וּבָרַחְתִּי מִמֶּנּוּ הַבַּיְתָה. שָׂנֵאתִי, שָׂנֵאתִי אֶת הָאִישׁ הַזֶּה לַמְרוֹת שֶׁפָּנָיו כְּבָר לֹא הָיוּ זְעוּפִים. שָׂנֵאתִי אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁאַחֲרֵי שֶׁפָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הָיָה בְּכֹחִי לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם, וְאִלּוּ עַכְשָׁו כָּל מַה שֶׁנּוֹתַר לִי הוּא לַחְלֹם, וְלַחְלֹם, וְעוֹד פַּעַם לַחְלֹם, וּכְדֵי שֶׁחַס-וְשָׁלוֹם לֹא אֶשְׁתַּעֲמֵם – אָז לִפְעָמִים גַּם לִפֹּל, תּוֹדָה רַבָּה!

טוֹב, אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאָסוּר הָיָה לִי לַחְשֹׁב עַל הַפָּלַת הָאֲוִירוֹן. הָיִיתִי רְאוּיָה לְעֹנֶשׁ. אֲבָל חֲבָל שֶׁלֹּא נִשְׁאַרְתִּי מַה שֶׁהָיִיתִי לִפְנֵי שֶׁנָּפַלְתִּי. כִּי אָז הָיִיתִי יְכוֹלָה בֶּאֱמֶת לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם! וּכְמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי, הָיוּ לִי תָּכְנִיּוֹת, תָּכְנִיּוֹת רְצִינִיּוֹת בְּהֶחְלֵט – אוֹהוֹ!

אהוד בן עזר

סוף ספר הסיפורים

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

פרק שנים-עשר

בחיפה בבוקר עם מלנכולי

עוד לפני שהיכו פטישים קטנים בפעמון של השעון המעורר, שכיוונה מלנכולי לאחת בלילה כדי שאתעורר בזמן להסעה למאפיית "אחדות", התעוררתי מתוך חלום לשמע צעקותיה של אישה. קמתי בשקט ויצאתי למרפסת. רק חלון אחד היה מואר בדירה בבית ממול. ובכל הבניין חושך. ונשמעו אנחות כשל מקרה אסון. תחילה חשבתי שאלה אנקות-ייחום של אישה, אבל היה משהו קורע-לב בצעקותיה, ממש כמו קינה, כאילו קרה אסון לילד שלה.

חשתי את זרועותיה של מֶלָנְכּוֹלִי חובקות אותי מאחור, חמימוֹת, וכתונת-הלילה הדקה, הקצרה, מרפרפת עליי כפלומת אפרוח. רועדת.

"אולי קרה אסון?" דאגתי, "יש שם בן חייל?"

"מה יש לך? זאתי צורחת כל לילה אפילו בתקופה שהיא מחורבנת."

 הקולות השתתקו. מבעד לחלון ראינו גבר ערום קם, ואחרי אישה ערומה, שניהם צעירים. שיחקו קצת זה בזה בעמידה, מבלי להוציא עוד קולות, ואחר-כך צנחו וכיבו את האור. זה היה די מגרה, מלנכולי התנשפה בעורפי. עמד לי. חשקתי בה מאוד.

"ככה זה גם אצלכם במשק, בלילות, חיימקה?" חיבקה אותי מאחוריי ושיחקה בְּמָה שֶׁמִלְפָנַי, שנתגדל ונתקשח.

"ועוד איך!" אמרתי, "גגות הצריפים עולים ויורדים מרוב צעקות! והנמרים, והתנים, וחתולי-הבר והאיילים והדורבנים והציפור טריסטמית, והצפע עין-גדי – כל שוכני מידבר יהודה מתאספים סביב לשמוע!"

"מסכן שלי," דיברה באצבעותיה אל האבר, "זה מה שאני אוהבת אצלך, שאתה תמיד יודע להצחיק ולא רק סתם כזה רציני וגדול אפילו שדיברת עם אלוהים בסנה הבוער בין הסלעים בעין-גדי. אבל אתה כבר צריך ללכת לעבודה, חיימקי, חתול-בר פראי מן המידבר, ולכן לא תוכל להיכנס אל אימא!"

פסיכית. אבל מה זה נחשקת. חשבתי שאני משתגע. נדף ממנה ריח תינוקות נקיים. בד דק כמשי וטרי. ניחוח תפנוקים. חזה ענוג ריפרף על גבי ככנפי פרפרים. בקושי הצלחתי להכניס את הזין למכנסיים ולהתלבש כדי לצאת לעבודה, ומלנכולי נישקה אותי כל הזמן ועזרה לי אפילו באבזמי הסנדלים ורק לפצות אותי שאני יוצא מגורה כל כך.

"כדאי לך למצוא [ששוב נשמע בהתפנקותה, למצוץ] איזו שרמוטה פתוחה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! זה כלל קדוש אצלי, צוּצְקָלֶה, לַבֶּזֶרְפוּאָה שלי לא מכניס שום דבר עד שהמבוגר לא שובר את הכּוֹס החורבָּנית..."

השתדלתי שלא להסמיק, אפילו בחשכה, כדי שמלנכולי לא תגלה מה שזממתי לעשות. הכנתי כסף ונסעתי לחיפה לא רק ללמוד אפייה ולחפש אחריה – אלא בעקבות מה שסיפר לי בן-דודי עמנואל על הזונות בעיר התחתית. אבל עכשיו אני אאחר לעבודה אם אגש אליהן. עמנואל שירת בתקופת המנדט, לא לפני זמן רב, כנוטר במסגרת "משטרת היישובים העבריים" שנקראה "הנוטרוּת". הנוטרים צוידו ברובי קָרַבּין איטלקיים מהשלל של בנות-הברית במידבר המערבי בתקופת מלחמת העולם השנייה. המדים שלהם היו מכנסיים ובָּטְל-דְרֶס בריטיים, נעליים צבאיות בריטיות וכובעים אוסטרליים רחבי תיתורה, כשהצד השמאלי של השוליים מקופל למעלה ומעל נקודת החיבור – משולש עור בצבע כתום. הטנדר המבריק, הנשק החוקי הגלוי, המדים הבריטיים המצוחצחים ובפרט הכובע האוסטרלי – גרמו להם להיות די מבוקשים על-ידי בנות הסביבה.

בעיר התחתית גרו בתקופת המנדט בעיקר ערבים והיו בה בתי-זונות. ערב אחד, בשנת ארבעים ושבע, הגיע עמנואל בטנדר, עם שני חבריו הנוטרים, לאחד הרחובות הצרים שהיה חשוך במקצת, ומיד נערים אחדים הקיפו אותם והציעו:

"בִּידָק בֶּנִיק? פוּרְשָיֶה?"

שפירושו – אתה רוצה לזיין? או מִברשת? – מִברשת היתה "זיון לעניים" וזה עלה פחות כי התבצע ללא חדירה, הגבר מכניס את הזין בין רגלי הנקבה ומניע אותו קדימה ואחורה, מעלה ומטה, עד לשפיכה. תנועת גוף עגול ומוארך, שבקצהו שפעת שיער, הזכירה פעולת צביעה במברשת. וגם אצלנו בתנועה, ב"נוער העובד", היו אומרים: "היא הרשתה לי רק מברשת," או "עשָׂה לה מברשת," או "בחייִךְ, נעשה רק מברשת, לא יקרה לך כלום, אני מבטיח! אני כבר לא יכול יותר, הביצים שלי מתפוצצות..."

היינו משפריצים להן בין הרגליים (כמובן, רק מי שהיתה לו "חברה" שמרשה למזמז אותה, כי סתם אחת, שנותנת לכל אחד, לא היה אפשר למצוא בקלות) והן צוחקות בגלל הדגדוג בִּמבושיהן אבל די מהר משתתקות במבוכה כי הגירוי בכל זאת פעל והן קצת כנדהמות מהפירכוסים בּפּוּסִי: הייתכן שהן מגיעות לפורקנן ומרטיבות רק מִשִֹפְ-שָׁפְ-שׁוּף מברשת מול מברשת? – ליתר ביטחון היו מבקשות סימני נשיכה בצוואר או גם נושכות, שאלה היו אותות הצטיינות של החשק גם למען יראו אחרים וִיקָנֵאוּ.

דרך שער עץ כבד נכנסו הנוטרים לחצר מרוצפת, שבקצהָ הרחוק היה ממוקם הפתח של מבנה האבן. את הפתח סכך וילון עשוי שורות אנכיות של חרוזי זכוכית צבעוניים. החדר מאחורי הווילון היה מואר באור קלוש, אם בגלל הקמצנות בחשמל או מתוך תקווה שבאור דמדומים לא ניתן יהיה להבחין בקמטים שעל פני ה"נערות". ריהוט החדר הסתכם בשני שולחנות נמוכים ובשלל מזרנים מכוסי שטיח מסביב לאורך הקירות. על המזרונים ישבו כחמש נשים ערביות, פניהן מכוסות באיפור כבד ומרוחות ב"כַּחַל" מסביב לעיניים. כל ההסוואה הזו לא יכלה להסתיר שמה שהיה מונח לפני הנוטרים הצעירים לא היה בעיניהם אלא ערימה של זקנות בלות כבדות-משקל. אם למי מהם היה חשק – הרי זה ברח כלא היה.

הם הביטו זה בזה וללא אומר עשו "אחורה פְּנֵה" וברחו כל עוד נפשם בם, והפסיקו לרוץ רק כאשר הגיעו לטנדר שחנה במרחק רחובות אחדים מהבורדֶל, והסתלקו מהעיר התחתית.

כאשר התייצבתי מותש בשתיים בלילה השני במאפיית "אחדות" קידמו את פניי מחיאות כפיים. מסתבר שרק הבוקר הגיע מכתבו של מזכיר המשק, והם כבר חושבים על טיול לעין-גדי, בפסח כמובן! – בסיוע יוסף אלמוגי מזכיר מועצת פועלי חיפה ואבא חושי ראש העיר. ובעין-גדי – כל ממזר מלך! – זאת למדנו מנחילי המטיילים שהיו מציפים את המשק ומתחננים למים, לצל, ללחם ולמקומות לינה בחדרינו או בצריפי אכסניית הנוער.

ואני, הַפֶּתִי, כל הדרך למטה למפרץ מזדמזם בי, כי לא ויתרתי עדיין על החלום מהמאפייה בחושה של שבט א-רשאיידה בעין-גדי לזיין בחיפה זונה בכסף שחסכתי לשם כך וכמעט כבר לש את עצמי בנסיעה:

"אֵיךְ הָיינוּ מְבַלִּים! / עֵינֶיהָ כְּחֻלּוֹת כַּשָּׁמַיִם, / זוּג שָׁדֶיהָ כְּגַלִּים, שְׁנֵי שִׁיבֶּר וּשְׁלִישׁ יַרְכָּתַיִם! / אַח, אֵיזֶה לַיְלָה! לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה, לַה / יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "

חסכו ממני את מקצת עבודות השוּליוּת וקירבו אותי אל שולחן הבצק והרשו לי לנסות כוחי בַּלַּיִש כמו שמניחים לילד לשחק לצד המבוגרים. לאפות לא לימדו אותי אבל לדבֵּר תוך כדי עבודה, זאת עשו, ועוד איך!

המאפייה הקואופרטיבית "אחדות" אכן שכנה תחילה ברחוב השומר שלושים ושבע. מייסדי הקואופרטיב היו שישה חברים שגרו עם משפחותיהם בשתי הקומות העליונות בבניין, ובנו את המאפייה בקומת הקרקע. בהתחלה עבדו רק החברים. לא היו פועלים אחרים. אחר-כך הצטרפו עוד חברים לקואופרטיב וגם עובדים שכירים אחדים.

מלוש גדול הופעל ידנית ורק מאוחר יותר בחשמל. את שקי הקמח היו סוחבים בידיים אל המלוש וכך את הסוכר, המלח, השמרים. כל החומרים הוכנסו בזה אחר זה ידנית. לאחר שהבצק תפח, היו שוקלים את חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבוע, לשׁים בידיים את הלחמים או קולעים את החלות, מניחים על המרדה המקומח ומכניסים לתנור הלוהט, שהיה מוסק בקוביות גדולות של פחם ורק מאוחר יותר עברו לסולר.

מדוע לא נשארו ברחוב השומר שלושים ושבע?

בניין המאפייה שימש סליק ומרכז של ה"הגנה" אך בחורף 1948, בטרם נפלה חיפה כולה בידינו, צלפים מסימטה בשכונה הערבית הסמוכה ירו לעבר רחוב השומר ולא איפשרו לחצות את הכביש. הוקמו חומות של בלוקים ושל שקי חול, אבל הירי המסוכן נמשך. לוחמי  ה"הגנה" התמקמו בעמדות שבבניין המאפייה ברחוב השומר. בדירות היו חרכי-ירי, והמשפחות עקרו לקרובי-משפחה שגרו באזורים אחרים בהדר-הכרמל.

ב"הגנה" החליטו לפוצץ את הבתים, שמהם ירו הצלפים הערביים. הכינו מכונית נפץ וניסו לעבור איתה את הרחוב לכיוון השכונה הערבית. הבית ברחוב השומר 37, שבו שכנה המאפייה, היה הלפני-אחרון בשורת הבתים ברחוב, שגבל בבתי הערבים. המכונית עמוסת חומרי הנפץ הסתבכה בגדר-תיל ונעצרה סמוך למאפייה, ולא הצליחו לשחרר אותה. היא התפוצצה ליד המאפייה במקום שתתפוצץ בשכונה הערבית שבהמשך הרחוב, סמוך לגשר ואדי רושמייה. בפיצוץ נפגע קשה הבית וחלקו נהרס. הנזק היה רציני. חברי הקואופרטיב עברו לעבוד במאפיית "אחוזה", (לימים פינת רחוב הנטקה-הדסה ליד המגרש של מוסך אגד, ולימים "מרכז חורב"). עובדי "אחוזה" אפו ביום ועובדי "אחדות" אפו בלילה.

אחרי שחרור חיפה, בערב פסח 1948, הסתבר שלא כדאי כבר לשקם את המאפייה, והקימו את המאפייה ברחוב העמלים תשע במפרץ. חברי הקואופרטיב לא חזרו לגור ברחוב השומר. הם שיפצו את הדירות והשכירו אותן.

לפנות-בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם טרי וחם כשבאוזניי מהדהדים הדברים שאמר לי ברוח טובה מזכיר הקואופרטיב, שהיה עומד ולש את הבצק עם כל חבריו ופועליהם.

"אל תחשוב שיש לך כבר ביד מקצוע של אופה. להיות אופה זאת מומחיות גדולה וצריך ניסיון של שנים. מה שאתה עושה בקיבוץ עם הבצק בתבניות-הפח זה כמו משחק ילדים. בשום מאפייה רצינית בעיר לא יקבלו אותך וגם לא באיגוד המקצועי שלנו, רק אם תעבוד שנה-שנתיים בלישה. אבל תשמע לי, אתה בחור צעיר חיימקה ויש לך ראש טוב על הכתפיים, למה לך להיות אופה? זה מקצוע שלא יימשך עוד הרבה שנים כי בקרוב המכונות תעשינה את הכול! אז שיהיה לך בהצלחה חיימקה, תלך לאוניברסיטה! הכי טוב תלמד רפואה כי אז תהיה לנו, לח'תיארים מ'אחדות' שלשנו כל שנותינו בצק – פרוטקציה אצלך בבית-החולים!"

כאשר הגעתי לבית של משפחת ג-ץ (בכוונה אני מסווה אם גרו בבית פרטי או בבית-דירות גבוה), מלנכולי ישנה עדיין ולא רציתי להפריע לה. היה לי המפתח שנתנה לי אתמול. נכנסתי בחשאי כגנב. הנחתי את הכיכרות במיטבח, התקלחתי בשקט ונכנסתי לחדרה לישון לצידה. חשבתי שתתעורר מגעגועיה אליי אבל היא היתה שקועה בשינה בריאה, עמוקה, וחיוך מלאכי זורח על פניה. שערותיה הזהובות היו פזורות סביבה על הכר הלבן כמו הילה. השחלתי עצמי בשקט מאחוריה, מחזיק קלות בשדיה מבעד לכתונת הבייבי דול הדקה שפרושה עליה כפעמון, והאבר שלי מצא לו שקע מבעד למכנסי הבייבי דול הדקים והתְפוחים שכיסו על עגבותיה הקטנות. חיבקתי אותה ונרדמתי בידיעה ברורה שכאשר השעון יצלצל והיא תתעורר, אולי אפילו קודם, היא תעיר גם אותי כדי להיפרד ממני, ובינתיים שקעתי עייף בשינה עמוקה כשאני חולם שאתעורר תקוע בה קצת, ועוד קצת, שבד המשי התחתון מוסט ואני מחליק לתוכה בקלות  את הנמר המידברי שלי ומתרוקן בה כאילו מעודה היא לא היתה בתולה וכל אותה עת אני לא יודע אם אני חולם שאני בועל או שהחדירה מתרחשת באמת.

ואכן אחרי שעה קלה התעוררתי רטוב ונודף ריח זרע ועדיין חובק בזרועותיי את הבּוּנְבּוֹנֶת הקטנה מאחור והיא שרה לי בשקט בקול רווי חמדה ומתיקות, כחולמת עדיין:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי

ממני אל תַחְשׁוּשִׁי

בַּעיר של אבא חוּשִׁי

תקעתי לך בטוּשִׁיק..."

ופתאום התעוררה: "הי! מה הרטבת אותי כל-כך!"

"אני מצטער," אמרתי, "כנראה השפרצתי בחלום."

"בטוח שלא הכנסת לי לפוסי?"

"בטח שלא. הלא את בתולה ואין שום סימנים של דם!"

"כי אני מרגישה שגם אצלי נוזל."

"זה רק השפיך מבחוץ. הַפוּרְשָׁיֶה."

"מה זה? באידיש?"

"לא, בערבית, מברשת. אני חושב שבחלום עשיתי לך מברשת."

"תגיד, מה זה מברשת... יַה, אני מאחרת, ובגללך עוד מוכרחה לרוץ להתקלח לפני בית הספר..." קפצה מהמיטה לחדר-האמבטיה, "תכין לי בבקשה סנדוויץ וכוס קקאו, בֶּזֶרְפוּאָה שכמוך..." ביקשה. "ואוי ואבוי לך אם באמת זיינת אותי כשישנתי והכנסת אותי להריון..."

"מה פתאום... זה היה קרי, קְרִי לילה..."

"תפסיק לעשות צחוק. פוּרְשָיֶה... קְרִי... מה קרה לך הקרקור הזה?"

"את יודעת שהשֵׁדוֹת הערומות באות לאדם בחלום ויושבות עליו ומגרות אותו ומתעברות מהקרי לילה שלו, ואת יודעת שמהשפיך הזה נולדים השדים שככה הזדווגה לילית אֵם השדים עם אדם הראשון ונולדו אשמדאי וסמאל, וחוץ מזה הלא את בתולה..."

לא היה אפשר לשמוע את תשובתה ברעש הטוש במקלחת. עמדה שם אפופה אדים. רציתי להמשיך להסתכל בה כדי לחרות אותה בזיכרוני כי עוד רגעים אחדים תלך לבית-הספר והיום אני נוסע חזרה למשק, אך היא האיצה בי להכין לה את הסנדוויץ' והבטיחה לבוא ערומה למיטבח אחרי המקלחת. "כדי שעוד תספיק לנשק לי את הפוסי ולבקש ממנו סליחה שהרטבת אותו!"

שטפתי את הזין בעמידה בכיור והברשתי את שיניי במברשת שהבאתי בתרמיל מהמשק.

"תן לי את המברשת שלי עם משחה!" ציוותה עליי.

מילאתי אחר בקשתה וחשבתי שתבקש ממני לצחצח לה, כמו בפעולות אינטימיות קודמות שעליהן התעקשה, אבל היא קירבה את המברשת לערוותה והחלה לשפשף בה שַׁפְשוֹף והעֲמֵק.

"השתגעת? מה זה, יש לך שיניים שם? ממתי מצחצחים במשחת שיניים את הקוּס?"

"צוּצְקֶלֶה, שיניים לא," אמרה בהיסטריה קלה כשהיא מחזיקה בידית ומכניסה את המברשת עם המשחה עמוק לתוכה, "אבל אולי ספרמטוזואִימִים שלך ממשיכים לחיות ביער של פוסי גם אחרי השפיך ונזלגים אִיחְס פנימה להכניס את פוסי להריון! ואני לא רוצה להתחתן לפני החתונה שזאת אומרת להיכנס להריון לפני... ותפסיק [צרחה] לשטוף לך שם בפה עם הפוּרְשָיֶה ותלך לעשות לי סנדוויץ', עם ביצה קשה בפלחים..."

מלנכולי נכנסה למיטבח לבושה במדים של בית-הספר ה"ריאלי", עם ילקוט, פניה ניראו מבוגרות לפתע כאילו היכו אותה בפטיש על הראש. נדמה לי שבכתה. התאכזבתי שלא אראה אותה במערומיה, כמו שהבטיחה. קשה לה להיפרד ממני. היא מאוהבת בי. עוד שנה-שנתיים היא תהיה אישתי. אביא אותה אליי לעין-גדי. לא איכפת לי שכולם יקנאו. ממילא יבואו גרעינים צעירים יותר של "הנוער העובד" להשלים אותנו, ותהיינה עוד בחורות יפות בגילה, "בשר חדש," כמו שאומרים בנח"ל.

הכנתי בתשומת-לב את הסנדוויץ' מהלחם הטרי שהבאתי ממאפיית "אחדות" ועטפתי בנייר פרגמנט. מלנכולי שתתה את הקקאו, נטלה את הסנדוויץ', נשקה לי חטופות על מצחי, פרצה בבכי וברחה כשהיא לוחשת: "אל תרוץ אחריי, אל תרוץ אחריי, אני כבר לא אוהבת אותך וכבר גם מאחרת!"

לא הבנתי אותה. הייתי גם בטוח שעוד רבות אראה אותה בחיי.

לא ידעתי מה לעשות. לחטוף עוד שעה-שעתיים שינה לאחר ליל-עבודה ואז לצאת לדרך דרומה, תל-אביב, באר-שבע, סדום, עין-גדי. בטח אצטרך לישון לילה באכסניה בסדום. אולי לעבור בדרך מחיפה לתל-אביב במושבה ולהשאיר גם להוריי מתנה של כיכר לחם "אחדות". לא שהיו נזקקים לכך אלא רק מתוך גאווה, שיאכלו ממאפה-ידיי.

ואולי לעצור בתל-אביב ולגשת למערכת עיתון "הארץ" ברחוב מזא"ה 56 ולמסור לידי העורך הספרותי ד"ר יעקב הורוביץ את שני שירי האופה האותנטיים שלי? – שהראשון מתחיל במילים: "הֲבִי נַעֲרָה כִּכָּר אֶל הַתַּנּוּר / אֶת הָאוֹפֶה חַבְּקִי כִּי עַז כֹּחוֹ בַּלֶּחֶם." והשני: "וְשׁוּב נִצָּב אֶל שֻׁלְחָנוֹ אוֹפֶה / הוֹפֵךְ הוּא בִּקְסָמָיו עִסַּת בָּצֵק לְלֶחֶם."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קראתי מרותק את הרשימה של ד"ר מרק גלזרמן, שהיה רופאו של עמוס עוז, וחברו מזה 30 שנה. ללא ספק, בדבריו יש תיקון עוול שעשתה גליה עוז בספרה לאביה. אני הכרתי את עמוס עוז באופן אישי מאוד: ראיינתי אותו, קיימתי ערב לכבודו בבית הסופר, הסעתי אותו לביתו, שוחחתי עימו עשרות פעמים, ויש בידי עשרות מכתבים שקיבלתי ממנו – בשום אופן איני יכול לדמות בנפשי שהוא המפלצת שגליה עוז מתארת בספרה.

שלך בהערכה רבה,

משה גרנות

* תגובת אהוד על רשימתו של שמעון גרובר  "להיות או לחדול?" – ותגובת שמעון על תגובת אהוד.

אהוד: שירות צבאי אינו יכול להיות קריטריון לזכות האזרח לבחור ולהיבחר לכנסת – כי הוא מדיר את מרבית הנשים שאינן משרתות, לא רק את החרדיות, מדיר את מרבית הציבור הערבי, ומדיר כל מי שמטעמי בריאות אינו יכול לשרת, ומצד שני מעמיס על מערכת הביטחון עול גיוס מופרז שהוא מעל ומעבר ליכולתה ולצרכיה.

שמעון: כל עוד נציגֵי המשתמטים, הסחטנים והטפילים מיוצגים ושולטים בממשלה הם חייבים לממן את קיומם של שולחיהם באמצעות הכספים שנלקחים מהנושאים בנטל הביטחוני והכלכלי. לקיחה זו היא לא מוסרית ועשויה לגרום לתגובות שליליות בקרב הנושאים בנטל הביטחוני והכלכלי.

מימון המשתמטים, הסחטנים והטפילים מכספֵי אוצר המדינה מאפשר את התרבותם, וכתוצאה מהתרבות זו – אוצר המדינה מתרוקן, ובהדרגה מערכות הביטחון, הבריאות, החינוך והרווחה יעמדו בפנֵי שוקת שבורה ויקרסו. בנוסף, מימון זה הוא מנוגד לעיקרון  זכויות תמורת חובות.

מרבית הנשים שאינן משרתות ומרבית הציבור הערבי מופלים לטובה בהתחלת לימודֵי רפואה והנדסה בגיל 18, בעוד שמסיימי השרות הצבאי מתקבלים לאוניברסיטה בגיל 21, ועל ידי כך המשתמטים מקדימים בשלוש שנים לאייש את התקנים הספוּרים בהתמחות בבתי חולים, ומותירים את מסַיימֵי השירות הצבאי ללא אפשרות להתמחות ולהתפרנס בגמר שנת הסטאז'.

* בוקר טוב אהוד. הערה לישראל בר-ניר – ולטר סקוט לא היה אנגלי, הסופר הגדול הנציח את ההיסטוריה הסקוטית ובידל  אותה מההיסטוריה האנגלית ב-Tales Of a Grandfather.

 בברכה,

אבי גולדברג

* נתן מנדל: אורי הייטנר מגזים עם השנאה שלו. השנאה שלו לביבי מוגזמת. ביבי לא טמבל. הוא בן אדם מוצלח מאוד. כן, הוא שחצן ממדרגה ראשונה והגיע זמנו ללכת. אבל השנאה לביבי, לא מן המידה.

השנאה לבן גביר גם כן מוגזמת. יש אימרת כנף ביידיש. מדארף האבן א שייגיץ. 

אני רחוק מבן גביר אבל הוא השייגיץ שלי וגם שלך.

* אהוד: סיימתי לראות את הפרק האחרון, ה-13 במיספר, בסידרה הנהדרת בערוץ "כאן 11" – "מותק בול באמצע", וזאת ביום שני בלילה, ממש לפני הבחירות. כל הכבוד.

השחקנית הראשית גילי איצקוביץ ממש נהדרת בתפקיד מותק מרדכי! היא משכנעת ומשחקת להפליא – כאילו התפקיד ממש תפור עליה! פניה היפות, עיניה הכחולות העמוקות, דיבורה הנחרץ, החכם – היא עשוייה להפוך לסמל נשי ישראלי חדש, חיובי ונקי מאוד!

ליוצר, התסריטאי והבמאי של הסידרה, שמואל הספרי, המוכשר כמו שד – מגיע פרס ישראל לדרמה טלוויזיונית. זוהי סידרה יוצאת מן הכלל! והפרק האחרון מרגש עוד יותר מכל קודמיו. בייחוד הנאום של מותק בכנסת. דרמטי! נהדר! ראיתי אותו פעמיים!

וראויים לציון גם כמה בולטים בקרב השחקנים המצויינים כולם: קובי מימון – אגוז בזלת. נעמי לבוב – גבי. יקיר שוקרון – זיף. יגאל עדיקא – חזי חלבי. אריה צ'רנר – מוקי פטיש. רון לוונטל – יו"ר הכנסת. אבי קושניר – אלכס טורצ'ין. דניאל גד – חלמון שאשא. דני שטג – גבי מרדכי.

בזכות היו-טיוב אפשר לראות בנחת את כל פרקי הסידרה. אל תתעצלו! – זהו הישג בלתי רגיל לדרמה הטלוויזיונית הישראלית. מי היה מאמין, לפני שנים, שנגיע לרמה ולאיכות טלוויזיונית כזו!?

מעניין אם בכתוביות תרגום עשוייה הסידרה המעולה הזו לעניין גם קהלים מחוץ לישראל או שהיא לוקאלית מדי ורק אנחנו, הישראלים דוברי העברית, משלימים היטב בדמיוננו את העולם המוצג בה?

* עקיבא נוף מכובדי היקר. רוב תודות לך על פרסום הסיבות להצבעתך להמשך כהונת נתניהו, שגם אני, ותיק הפלי"ם וההעפלה, תומך בו ובכישוריו הנדירים, שהציבו את מדינת ישראל ברמת המדינות המפותחות ביותר. אני מקווה שלא תתרעם על ששלחתי את דבריך לכמה משונאי נתניהו, יושבי הקרנות הניזונים ומשמיעים כל העת את דברי השיטנה של אורי משגב, המצורפים לעיל ["הארץ" 18.3.2021].    

מעניין שלפני מעל שנה, ביום עיון במכון INSS, הרצו מומחי ביטחון  ומדינה אודות הישגי מדינת ישראל, שבעשור שעבר הגבירה, בפעילות מושכלת ונכונה – לאין שיעור את עוצמתה הביטחונית, הכלכלית והמדינית, במקביל להרס ולאובדן שהתחוללן במדינות ערב.  

אחרי הפסקה, עלו שלושה מרצים מפלגתיים ותיארו ברצף מתיש את מחדלי נתניהו, ההורס בפעילותו הנואלת את החברה בישראל, ומביא את הכלכלה והביטחון לכדי קריסה ללא תקנה.

ואני הקטן קיבלתי רשות ושאלתי: אחרי ששמענו כיצד ממשלת ישראל פעלה נכון בעשור שעבר, מדוע אנחנו מרשים היום לנתניהו להרוס את הכול?

באולם, שהיה מלא בוותיקים ובאנשי צה"ל, פרץ צחוק מסחרר, והמרצים נבוכו ועזבו.

ואותך אני שואל:  כיצד זה קרה שכל נסיכי 'חרות', כבני בגין ודן מרידור – נטשו את המערכת, לאחר שבתחילה הועלו למשרות רמות. האם ציפו למשרות רמות יותר? למה הם ציפו, והאם נתניהו יכול היה להעניק את שאיפתם?

הלא כבר חז"לינו אמרו "אין אדם יוצא מהעולם וחצי תאוותו בידו"! – ועדיין לא העליתי את תלאות דוד בן גוריון, משה שרת ואהוד ברק, ושאר ראשי הממשלות שלא ניתן להם לסיים בנעימות את תפקידם.

בהערכה,

ברוך תירוש

* סופר נידח שלום. ברכות לרגל יום הולדתך ה-85, מי ייתן ותזכה לעוד הרבה, הרבה, הרבה (מאוד!) שנים בריאות, מאושרות ופוריות. ומכל מקום... שמור על עצמך, ייתכן שזה יעזור...

אני משגר אליך מאמר שכתבתי על הספר 'דיאלוגים על פמיניזם ומגדר' שחיבר מורי וידידי, מרטין ואן קרפלד, אשר יצא לאור בהוצאת אמזון בחודש שעבר.

בברכה,

בנדה

* ציטוט: קשר השתיקה. פליט סורי ביצע את הטבח בקולורדו. ביידן: "להגביל את הנשק."

פליט מ"סוריה", אחמד אלעיסא, בן 21, כנראה תומך דאעש, הוא מבצע הטבח בסופרמרקט בבולדר, קולורדו, שאת קורבנותיו אתם רואים למעלה [תמונות]. הוא נתפס.

עיסא פתח באש ברובה חצי-אוטומטי, ובנוסף לעשרת ההרוגים יש עוד פצועים. למה אנשים טובים אלה היו צריכים למות?

ברגע של"תקשורת" בארה"ב התברר שזה מוסלמי, ועוד פליט סורי, קשר של שתיקה נפל על זהות היורה, וחלקם אפילו לא מדווחים עליה, כי זה לא PC. הם מסתפקים בהודעת משפחתו שהוא "השתגע". לא טרור, לא איום מוסלמי, שום דבר. ביידן מצידו דיבר על "הגבלת הנשק", כאילו הנשק ירה על אומללים אלה.

אצלנו קראו לזה פעם "קורבנות השלום".

הנשיא טראמפ הגביל את הכניסה משורה של מדינות טורפות כמו סוריה, ואצלו הם לא העזו לירות, אם כי היורה נכנס לארה"ב כקטין, עוד לפני טרמאפ.

כיוון שאיסור הכניסה מסוריה וממדינות אחרות הוסר עכשיו, בימים אלה נכנסים שוב סורים, סודנים, סומלים, תימנים, איראנים, לובים, צ'אדים, אריתראים ואחרים לארה"ב, אולי גם היורה הבא ש"ישתגע". מסכנים היהודים בארה"ב. התנאים לגירושם נזרעים עכשיו. [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 24.3.2021

* ציטוט: לבנון הקורסת: התושבים נלחמים על מוצרי מזון. מהומות במרכולים: [סרטון].

"לבנון" הפכה למקום נואש, אין ממשלה, אין חיים, והתושבים נלחמים על מוצרי מזון במרכולים.

כתוצאה מקריסת הלירה המקומית, אין לתושבים יכולת לקנות מוצרי מזון, להוציא כאלה המסובסדים. בעלי המרכולים מסתירים את המוצרים המסבסדים, על רקע ידיעות שבקרוב הסבסוד ייפסק, והם ימכרו אותם במחיר מלא.

ללבנון לא נשאר מטבע זר, והיא לא מסוגלת לסבסד עוד את הלחם, החלב המקומי, הדלק והשמן.

קטטות על המוצרים המסובסדים הן עניין יומי, כאן בשכונת פורן אלשובאכ הנוצרית, ביירות. אנשים אומללים, האמינו להמצאת "מדינות ערב" [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 23.3.2021

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

אהוד: מצבו של מי טוב יותר כיום –

ג'ו ביידן או בנימין נתניהו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2282 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדלשגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדלשגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל