פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1631 – מוגדל בחול המועד

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בניסן תשפ"א, 29.3.2021

עם צרופת פרסום ליינות של יקב אגודת כורמי התקוה מפתח תקוה, מאוספו של הדי אור.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אָמוֹדַאי. בְּיַרְכָתֶיךָ בְּפִנָּה רְחוֹקָה. // מקסי בלום: לפיד זו השעה שלך!!! // עקיבא נוף: ה-רע"ם וברק האור. // משה גרנות: בשולי החוק על הטרדה מינית. // אירית שושני: בְּעֵינֶיהָ שֶׁקֶט. // אורי הייטנר: צרור הערות 28.3.21. // איליה בר-זאב: סַחְלְבֵי בָּר. // תקוה וינשטוק: סיפור על אהבה וחושך. // עקיבא נוף: מול הר סיני, הבוקר שאחרֵי. // יונתן גורל: שקיעה. // רוֹן גֵּרָא: קְרוֹבִים לֹא הָיִינוּ. // אסתר ראב: ספר זיכרונות לשנת תרע"ג, 1913. לפני 108 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

מצגת יפה של האספן הדי אור לחג הפסח

מתוך אתר "עונג שבת" בעריכת דוד אסף:

https://onegshabbat.blogspot.com/2021/03/blog-post_26.html

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

אָמוֹדַאי

מוקדש לראובן

אֵינִי אוֹהֵב לִשְׂחוֹת עַל הַשֶּׁטַח

אֲנִי אוֹהֵב מַעֲמַקִּים כְּחֻלִּים

צִלְלֵי-סְלָעִים יְרֻקִּים  –

כּוֹכְבֵי-יָם

זָעִים

חוֹל קַרְקַע זַךְ

וּשְׁרָכִים מִתְפַּתְּלִים;

בְּרַק-סְנַפִּיר,

קַרְנֵי-שַׁבְּלוּל

זְהֻבִּים

צְדָפוֹת מְאִירוֹת

בְּאוֹר בֵּין שְׁמָשׁוֹת;

גַּם עֻמְקֵי צַמָּרוֹת

טְלוּלוֹת עַל הָאֲדָמָה  –

אֹהַב

וּגְלִילֵי-עָנָן לְבָנִים

אֲפוֹרִים, שְׁחוֹרִים  –

נֶעֱרָמִים

זֶה עַל זֶה,

טָסִים בָּרוּחַ  –

מִפְרָשִׂים פְּרוּעִים

בּוֹלְעִים זֶה אֶת זֶה

רוֹעֲמִים וְעוֹבְרִים

1973

*

בְּיַרְכָתֶיךָ בְּפִנָּה רְחוֹקָה

צָצִים הַסְּפִיחִים

כְּפֵאוֹת שְׁכוּחוֹת

אֲשֶׁר הִשְׁאִיר

הַיָּם כִּמְגַלֵּחַ

בִּזְקָנְךָ

הַסְּפִיחִים

זוֹהֲרִים

בִּזְהַב שְׁקִיעָה

יָפָה שִׁבְעָתַיִם

מִזְּרִיחָה

וְנוֹשְׁבוֹת שָׁם

רוּחוֹת עַד לֹא מִכָּאן

וְקוֹשְׁרוֹת

וּמַבְטִיחוֹת

עוֹלָם שֶׁלְּאַחַר

עוֹלָם שֶׁלְּאַחַר?

רֵיחַ-עֲתִידִים

אֲשֶׁר יוּחַשׁ

בְּלִי חוּשִׁים

הַס מִלְּהַזְכִּיר

הַס מִלַּחֲלֹם

כִּי הַכֵּלִים יִוָּצְרוּ

עִם בּוֹא הָעֵת

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

מקסי בלום

לפיד זו השעה שלך!!!

תוצאות הבחירות עדיין מהדהדות, הגושים עדיין גועשים, משיכות החבל של הגושים על מפלגות, סיעות ואף יחידים הנחשבים לשון מאזניים – ללא מעצורים. הפיתויים מכל הכיוונים מעבר למקובל במחוזותינו,  המאבק הוא להיות או לחדול. היעד ברור, כיצד בונים בלוק חוסם? כיצד רוקחים את גוש הקואליציה? כמו גם מי יעמוד בראש הגוש, מי ראש ממשלה?

בגוש מתנגדי נתניהו נראה כי נמצאים למעלה מ 60 מנדטים, אפשר אפילו 67 מנדטים אחרי ההכשרה שנתן ביבי למגזר הערבי. הכל טוב? לא כל כך. בגוש זה יש בעיית תלכיד: נמצאים מפלגות מכל קצות הקשת הפוליטית – נורמלי בדמוקרטיה אירופאית, לא נורמלי בישראל. חבירה לא "טבעית" עשויה לפגוע באופן כואב בהמשך דרכם הפוליטית של המתחברים. ולדוגמא, אם בנט וסער ייכנסו לממשלה נתמכת רשימות ערביות הם מסכנים את היום שאחרי. הערביות שנכנסות עם ליברמן מסתכנות בחבירה "לאוייב" ואיבוד בוחרים תזזיתיים של המגזר. הורוביץ ומיכאלי חוברות עם בנט וסער לא יצליחו לשמור על המצביעים שנודבו בעמל רב לשמרם מעל אחוז החסימה, וביום שאחרי עשויות לא להתקיים.

לפיד, מנהיג המפלגה הגדולה, אך זה טבעי שיבקש להוביל את הגוש. אך גם גנץ שזה מקרוב הריח את תפקיד ראש ממשלה (עד כה רק חליפי) יבקש רוטציה. מסובך, מורכב אולי לא מעשי. אך עם זה צריך לתמרן. הרבה חישובים של היום שאחרי עשויים לגדוע את המהלך עוד בראשיתו. ובמחוזותינו היום שאחרי עשוי להיות כה קרוב שלמרות הזיכרון הקצר של הבוחרים, המהלכים הלא טבעיים של הנבחרים, יהדהדו ויסכנו את המנהיגים ומפלוגותיהם מלהתקיים.

 זו שעתו היפה, האחראית, והממלכתית של לפיד, שנפלה בחלקו היכולת לעצב ולמצב את המפה הפוליטית בישראל. הזכות שלו לאור העובדה שלפיד זכה בתעודת בוגר אחראי – לפיד שמר על כוחו ובוחריו העניקו לו את המפלגה הגדולה ביותר בגוש השמאל מרכז. מפלגה של יציבות. המיספרים אומרים הכול: "לפיד מנהיג השמאל מרכז".

מי איפה המנהיג בימין ביום שאחרי ביבי? הסטת המבט ימינה מציגה תמונה מזוגזגת. ביום שביבי יירד מהבמה יתפרץ הר הגעש רדום של המתחרים. מי יהיה המנהיג? מי יוביל את הימין לאחר שמתנגדי ביבי יורידוהו?

התבוננות במיספרים: מפלגתם של "הסוררים" בנט וסער יחדיו – כ-15 מנדטים. מחצית ממפלגת הליכוד אשר לה 30 מנדטים. מנהיגה החדש (כרגע הוא תעלומה), ינסה לצופף את השורות ולשמור על הבוחרים הנאמנים שלא יפוצו להם, וכאן יש סחורה טובה – סמוטריץ', רשימות דתיות וליברמן, ואולי חלק ילכו למפלגות המרכז. משימה לא קלה למנהיג שזה עתה נכנס לנעליים. סער ובנט גם הם עשויים לגזול נתח מהבוחרים, וכל פעולה לא שקולה תציבם בסכנה. הרי שניהם ביחד או לחוד תופסים עצמם כמנהיגי גוש הימין בעתיד והדילמה קשה: כל חבירה לא ראויה למפלגות לא ימניות תקעקע את דרכם להגה הנהגת הימין. דרכם תיחסם בגין החבירה "הבלתי אחראית" שיעשו בעת הזו למפלגות השמאל הבוגדניות השנואות. לא פלא שבנט וסער עדיין באוויר, בנחיתה איטית תוך היסוס רב באיזה צד לנחות? בצד שמאל – תושג המשימה להדיח את ביבי אך בהמשך יוגדרו כבוגדים, בצד ימין מצטרפים לביבי – הוא כבר ילמדם את המחיר וכיצד "מתעדים"[?]. מצב לא טוב. וככזה ייתכן כי יחליטו לא לנחות, כלומר – הולכים לבחירות.

הפלונטר ניתן להסרה, אם לפיד באחריותו יכריז: בעת הזו יאפשר לבנט להוביל את הגוש תוך הבנה: (1) קווי פעולה ברורים למצוקות המדינה, ו-(2) הבנה והתחשבות במצוקת בנט מול גוש הימין, שבבוא היום הוא יתמודד להיות מנהיגו.

מנגד, לבנט תיפתח הדלת ל"מרפסת" הראשית, ממנה בגלוי יוכל להכריז על הקמת ממשלת ימין מרכז בראשותו. ימין, מפלגות סער בנט אביגדור, עם שילוב טבעי של מפלגות המרכז לפיד וגנץ. עוד יוסיף בנט ברטוריקה ראויה כי זו תהיה ממשלת מיעוט והיא תתקיים כל עוד לא יאיימו עליה מפלגות השמאל. כלומר בעת הזו, צפויה תמיכה שקטה מבחוץ וברור שלא יסרב לה. בממשלתו יותוו קווי מתאר בקונצנסוס של המרכיבים ועיקרם יהיה: בריאות – קורונה ומה שבדרך, כלכלה – תעסוקה ובור של גרעון לאומי.

מובן שממשלה זו, עם יותר מדי מפלגות, תתקשה להתקיים, אך הכוח המאחד הוא לא לצאת לבחירות נוספות עם הפתעות רעות.

אור אופטימי נוסף במנהרה זו הוא העובדה שהמפלגות השותפות בגוש לא אימצו את ה"די אן איי" של סחטנות ומציצת הקופה. מרביתן הוכיחו אחריות ורצון כן לשרת את המדינה וכלל אזרחיה. בקונסטלציה זו, בנט יוכל לחזור על נאומו בליל סיום הבחירות כמעשה עם מחשבה עמוקה וראייה קדימה. בדבריו אמר: ממשלה ימנית, ממשלה שתעבוד למען הציבור, ממשלה שלא תתעסק עם עצמה אלא תקרב את האהבה בין אזרחיה.

לפיד ימוצב כמנהיג אחראי, מנהיג ששמר וישמור על מנהיגותו במרכז שמאל. מעבר לכך, בידיו להכתיר את המנהיג הבא של הימין. במהלך זה חבויה האפשרות של צמצום ודילול גודלה של מפלגת הליכוד החדשה. בוחריה יתפזרו בין מפלגות הימין, כך שמפלגתו של לפיד תהפוך למפלגה הגדולה בכנסת ביום שאחרי.

אחרית דבר: ללפיד ההזדמנות לבסס את כוחו, מעמדו ומנהיגותו כדי להעצים נוכחות אחריות וממלכתיות. בידיו הכוח לשנות את המפה הפוליטית ליום שאחרי, היום של אחרי ביבי.

מקסי בלום

מרץ 2021

אהוד: חלומות באספמיה. ממשלה כזו לא תקום וגם לא יהיה לה סיכוי להחזיק מעמד. נתניהו לא מסתלק מהבמה והוא גם היחיד שיכול להיות ראש הממשלה הבא, וזו תהיה גם טובתה של ישראל כפויית-הטובה כלפיו – כאשר לזכותו לא רק הסכמי השלום האחרונים אלא גם המקום הראשון בעולם במאבק בקורונה!

* * *

אספסוף מפגיני בלפור הנאור

למה מיהרתם לפרק את מאהל המחאה

מול ביתו של ה"נאשם בפלילים"?

הלא יש לכם עוד ארבע שנים

להמשיך בהפגנות נגדו!

* * *

עקיבא נוף

ה-רע"ם וברק האור

העובדה היא כי בתחומי ישראל חיים שני העמים, היהודי והערבי, ובתוכה יוסיפו לחיות שני העמים.

הדרך האחת, המובילה אל פֶּצַע הממשיך לדמֵם, היא להמשיך מצב בו היהודים רואים בערביי ישראל נטע-זר שנאלצים להדירו מתוך חשש, מובן, שמא ישמש גיס חמישי, שאין לסמוך עליו בנושא קיום המדינה –

וערביי הארץ רואים ביהודים – מנשלים, שיש להילחם בהם, יד ביד עם יישויות מדיניות עויינות לישראל.

הדרך האחרת, שעד היום לא התקיימה, היא לנסות ליצור מצב חדש, בו ערביי הארץ יעבירו את  מרכז עניינם אל הנושאים האישיים, אל אורח החיים המשלים עם קיומה של מדינת ישראל ואל הרצון להשתלב ולתרום לקיומה – והיהודים יוכלו לראות בערבי היושב בתוכנו – אזרח מלא הרוצה בכנות להיות שותף אמיתי לשגשוגה של המדינה, הפועל ברוח זו, ומקבל ממנה התייחסות משתפת. כלומר, העברת היחסים  לפורמט כמו זה הקיים בישראל בין יהודים לדרוזים, כמו זה הקיים בין יהודי ארצות הברית לרוב הנוצרי שם.

היום, לגודל השמחה, מבצבץ וצומח התהליך הזה של מעבר חֶלֶק מערביי הארץ, אלה שביטויים הפוליטי העכשווי הוא ב-רע"ם, בניגוד לפעילי הרשימה המשותפת ולדרכם. עצם הופעתו של תהליך "דרוזיפיקציה" כזה, ללא קשר לקואליציה כזו או אחרת, הריהו מבורך; פתח אור לפתרונה של בעייה, שנראתה עד כה כמנהרה צרה  אל עבר התנגשות  בלתי נמנעת.

שילוב כזה של אותו חלק מבין ערביי ישראל, בעשייה ובקבלה של  וּמֵאֵת רשויות המדינה ומוסדותיה, אם יתאפשר, אינו תשובה לחישוב קואליציוני, זה או אחר, אלא פריצת דרך מבורכת אל ימות המשיח של החזון הז'בוטינסקאי של –"שם ירווה לו בשפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני."

מובן כי יש לפעול בזהירות, בדרך של ניסוי ותהייה, שגם אליו התייחס ז'בוטינסקי כשכתב כי לא יעמוד דום כאשר מי שמכייס אותו – ינגן את הימנון המרסליזה, אבל חובה לאומית היא לפתוח בעשיית הניסיון, ובנפש חפצה להצלחתו.

עקיבא נוף

אהוד: אין ספק כי הצלחתו של נתניהו במאבק בקורונה באמצעות הבאת החיסונים, וכן בהשגת הסכמי השלום החדשים עם מדינות ערביות, בעיקר האמירויות (אשר להם התנגדו בכנסת נציגי "הרשימה המשותפת") – כל אלה השפיעו מאוד על ערבים אזרחי ישראל לראות אחרת את המציאות בה הם חיים ולהודות לאלוהים שהם חיים בישראל ולא בשום מדינה אחרת באיזור, וזאת כאשר השלום עם האמירויות פותח בפניהם אפשרויות של תעסוקה, מסחר, התעשרות ובילוי – שאותן לא שיערו מימיהם.

ציבור הבוחרים בישראל נהג בכפיות-תודה כלפי נתניהו בכך שלא העניק לו 61 מנדטים, וייתכן שהח"כים ברשימתו של מנסור עבאס מבינים טוב יותר את המציאות בישראל מאשר האספסוף הנאור שהפגין נגד נתניהו, ועם האספסוף טינפה אותו גם מרבית התקשורת, וכמובן אותם חלקים בציבור היהודי שהם מלאי שינאה נגדו ואין להם בשורה מלבד "רק לא ביבי!"

הבה נקווה שנתניהו יצליח בכל זאת להרכיב קואליציה וימשיך להנהיג את המדינה בארבע השנים הבאות.

* * *

משה גרנות

בשולי החוק על הטרדה מינית

לאחרונה אנו עדים לאינפלציה של אנשי ציבור הנחקרים-נתבעים-מורשעים על הטרדה מינית, ביניהם נשיא, שרים, חברי כנסת, שחקנים, קצינים גבוהים, עיתונאים – אנשים שלכאורה, תבונתם היתה אמורה להגן עליהם מפני הסתבכות מבישה שכזו. נדמה שדפי העיתונים עוסקים בלהיטות רק בדבר אחד, תוך ליקוק שפתיים ולא מעט שמחה לאיד.

החוק למניעת הטרדה מינית נחקק ב-תשנ"ח (1998), והוא אמור היה, לכאורה,  להסדיר עניין חברתי כאוב, ולהסיר עוולה בת אלפי שנים. אני מציין "לכאורה", כי החוק על פי ניסוחו מוציא, למעשה, את מרבית הגברים אל מחוץ לתחומי החברה הלגיטימית, ולראיה – מבול התלונות והחקירות בנדון.

הבה נעיין בו:

בסעיף 3 (א) כתוב: "הטרדה מינית היא אחד מהמעשים האלה:

             ...............

             ...............

             3. הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות.

             4. התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות."

למרות הניסוח "הנייטרלי" של החוק, ברור לכול כי המחוקק התכוון במילה "אדם" בעיקר לנשים, ובמילים "הצעות חוזרות" ו"התייחסויות חוזרות" – למעשים הנעשים בעיקר על ידי גברים.

נניח לרגע את החוק ונביט אל טבע הדברים, ובהכרח ניווכח כי בעולם החי הנקבה מושכת את הזכר בריח, בצורה, בצבע, ואילו הזכר הוא "מטריד", תוקף, חותר אל הנקבה עד ייאוש ואובדן חושים, ולעיתים – עד אובדן חיים. הצבייה המיוחמת מפרישה מרחמה ריח המנטרל את הזכר מכל פעילות אחרת, חוץ מלהידבק אל אחוריה, וזו, עד כמה שניתן להתרשם ממה שהעין רואה – ממשיכה ללחך עשב, כאילו גופה איננו כָּמֵהַּ להזדווגות. הזכר חוזר ו"מטריד" את הנקבה ללא ליאות, מנסה לטפס עליה, והיא משתמטת, לעיתים ממש בבהלה, וממשיכה... ללחך עשב. רק לאחר אינספור ניסיונות, מצליח הזכר "לבצע את זממו".

דומה לכך המצב אצל בעלי חיים אחרים: ערימה שלימה של כלבים רודפת אחוזת תזזית אחרי כלבה מיוחמת, והיא בורחת מהם כל עוד נפשה בה, עד שהכול צרים עליה, ואחד או שניים, הזריזים והאלימים, מצליחים להזדווג עימה.

אצל  החתולים ההתרחשות היא עוד יותר אלימה: הזכרים יוצאים אל המשימה כאל קרב לחיים ולמוות. הנקבה נלחמת בהם בכל כוחה – היא יורקת, שורטת, נושכת, מייללת, והזכר יוצא מההרפתקה הארוטית הזאת מרוט אוזניים, שבור זנב, ולעיתים אף מנוקר עיניים.

אצל העופות המצב איננו שונה בהרבה: היון חדל לאכול, והוא מנפח את מוראתו, הומה ומהמה ומסובב את היונה מכל צדדיה, והיא – כל מה שמעניין אותה, לפחות למראית עין, היא האשפה שבה היא מנקרת. התרנגול ממש "אונס" את התרנגולת, והיא נראית אחרי "האקט" כמי שהתעוררה מחלום בלהות. הטווס מנפח את נוצות זנבו ועושה מעשי לוליינות לנוכח זוגתו האפורה, וכל תגובתה, למראית עין לפחות, מתמצית בהמשך החתירה למזון.

לכל אלה מצטרף המאבק בין הזכרים לבין עצמם על הנקבה, שלא אחת מסתיים בפציעות קשות, ואף במוות. הזכרים החזקים ביונקים מגרשים את כל מתחריהם תוך מלחמה עקובה מדם, ואצל החרקים מסתיימת התחרות "על לב" הנקבה במות הזכרים, ואף בהפיכתם לארוחתה הראשונה שלאחר ההזדווגות. הזכרים בבעלי החיים "אינם יודעים" מראש לקראת מה הם הולכים, אך ספק אם "הידיעה" היתה משנה משהו – היצר המיני הוא חזק כל כך עד כי איננו משאיר בידם כל ברירה אלא ללכת לקראת גורלם הנחרץ.

תפקידו של הזכר, כל זכר בטבע, במשחק המינים – מתמצה ב"הטרדה" חוזרת ונשנית של הנקבה. ללא ,"ההטרדה", הזאת, האקט המיני איננו מתקיים. זאת, כנראה, אחת הסיבות העיקריות לכך שחיות בר אינן מרבות להזדווג בשבי – בהיעדר המתח המיני המתמצה בבריחת הנקבה וברדיפת הזכר – התהליך ההורמונאלי איננו מתעורר מתרדמתו אצל שני המינים.

יבוא מי וישאל בצדק: מה ההשוואה הזאת לבעלי החיים, כאילו אין עומדות מאחורי האדם מיליון שנות תרבות, בהן הוא רכש אמפתיה כלפי הזולת, בהן הוא למד להפנים הבנה כלפי כאבו, ובתוך כך – כלפי האישה הסובלת מאלימות הגבר – הפנמה שבאה לידי ביטוי במנהג ובחוק של השבטים העתיקים ביותר?

התשובה היא, כמה לא מפתיע – "כן ולא." כן, קרה משהו במיליון שנות תרבות: אם בעבר הרחוק רק הזכר האלים והאנס זכה בנקבות הפוריות ביותר, ורק הוא זכה להעביר את הגנים שלו לדור הבא, הנה, כיום (הכוונה למאות השנים האחרונות) דרכי החיזור הן עדינות יותר, והעוצמה שהגבר חושף במשחק המיני היא יותר מתוחכמת (כישורי חיים, ממון, כושר אינטלקטואלי).

ולא – במהות לא השתנו הגברים, וגם לא הנשים: הגברים עדיין חותרים אל המין באובססיה בלתי נשלטת ובהתמדה שאיננה מופרעת לא על ידי עונות השנה, ואפילו לא על ידי הגיל – זכר אנושי בריא שטוף בתאווה למין באורח מתמיד כמעט כל חייו.

ואילו הנקבה האנושית, לא רק שבאורח "טבעי" יש לה "עונות יבשות", אלא שגם כאשר הפיזיונומיה שלה מייחלת למגע מיני – המעשים שלה שוללים אותו. היא אמנם משדרת אותות מיניים, בדומה לנקבת בעלי החיים, אך מתנגדת בפועל למעשה מיני, ו"הגלולה" עם "שחרור האישה" גם יחד שינו אך מעט בעניין הזה: אין שום מקום להשוואה בין התשוקה הגברית למין ובין ההיצע (מרצון!) המזערי של האישה. משום כך הגבר נאלץ לקנות את המין (יצאניות, נשים "מוחזקות", חלק לא קטן של הנישואין, שלמרות אי הנוחות שבניסוח – הם הסדר חוקי ל"אחזקת" האישה), ולעיתים הוא משיג אותו במרמה, בגניבה ובאלימות, והקומץ לעולם אינו משביע את הארי.

שגשוגו של עולם הזנות ונערות הליווי איננו תוצאה של תשוקה גברית בלתי מודעת להשפיל את הנשים (כפי שהפמיניסטיות המיליטנטיות היו רוצות שנאמין), אלא של הביקוש האדיר הנענה בהיצע מינימאלי.

בעניין הזה לא השתנה דבר לאחר מיליון שנות תרבות, והזכר בבעלי החיים ובאדם דומים להפליא, וגם התנהגות הנקבה בבעלי החיים דומה להפליא לזאת של בני האדם. נשים "משוחררות", המדברות בכאב כן על הטרדה מינית מצד הגברים, מופיעות בטלוויזיה כדי לשטוח את מצוקותיהן, כשהן לבושות בבגדים משונים מעוררי תשוקה, כששטח המחשופים גדול משטח האריג. הן יודעות לייעץ לגברים להתאפק, ואף מייעצות לזרועות החוק לסרס גברים ולאוסרם לתקופות מאליפות, אך אינן מעלות על הדעת לרסן את התשוקה העמוקה שלהן להחצין מיניות. הן מצהירות שזאת "זכותן" להתלבש כפי שהן רוצות, והן "יודעות" שזה לא מה שמניע את הגבר להטריד ולאנוס, אלא, כדבריהן, התשוקה הגברית הסוטה והמולדת היא להשפיל את האישה.

כאן אני מבקש לפתוח סוגריים ולציין כי הרדיפה אחרי המין נראית בעיני הגבר המצוי כהשפלה נוראה: כמה התפתלויות הוא נאלץ להתפתל וכמה התבזויות הוא נאלץ להתבזות כדי לזכות לכך שהיא תעניק לו את חסדיה. היא מעניקה "חסדים", והגבר כקבצן זוכה פה ושם בנדבתה. ומי שאינו עומד בכך, נאלץ לקנות בכסף מלא בבתי בושת, שנקראים כך בעיקר משום שזו בושה גדולה והשפלה גדולה להימצא שם. האישה תמיד מעניקה מחסדיה, ולעולם לא להיפך, אפילו יפיופים, דוגמנים ו"כוכבים נולדים" אינם מעניקים חסדים, ואישה המשלמת כדי לזכות במין היא תופעה כמעט "לא טבעית".

אם נחזור לענייננו, הרי לפנינו תופעה לא שוויונית לחלוטין: לנשים מותר להטריד גברים באמצעים שהעניק להן הטבע, ואילו לגברים אסור, ולא סתם אסור – על עבירה בתחום הזה הם עלולים לשלם בשהייה ארוכה בכלא ובדה-לגיטימציה חברתית. איש שנתפס ב"קלקלתו" איננו יכול להראות את פרצופו בחברה.

והנה, כל העונשים הכבדים האלה שהממסד (הגברי בעיקרו!) מטיל על הגברים, אינם מועילים – גברים מסתכנים בשלילת חירותם ובדה-גרדציה חברתית איומה בשל חתירתם האובססיבית למין. זאת אף זאת, אם הנשים מרגישות מושפלות על ידי ההטרדה המינית הגברית, הרי לגברים, על הרוב, אין שום התנגדות כי יוטרדו מינית על ידי נשים, כי גברים רואים במין חדווה גדולה ואושר גדול בגוף ובנפש.

לבוש מפתה של אישה, או כל מחווה אחרת שיכולה להכין את הקרקע לקראת רגעי האושר האלה – דווקא זוכים לרחשי תודה מצד הגברים. יחד עם זאת, בליבו פנימה אין הגבר מסוגל להסכין עם כך שהאישה עושה מעשים של התגרות מינית, אך לא רק שאיננה מעוניינת במין, אלא שלעיתים היא מתעבת אותו – זה פשוט בלתי נתפס! הסקרים השונים המתארים את האחוזים הגבוהים של הנשים שאינן נהנות ממין, או שאינן מגיעות לאביונה בעקבות מין עם גברים, הם ממש לא יאומנו בעיני מי שהמין חשוב לו יותר מחייו ומכבודו. יוצא שאי השוויון שבחוק לרעת טבעם של הגברים מוסכם על שני המינים, אך אין בכך כדי לאיין את אי הצדק הנורא שבתופעה, ובעקבותיה – את אי הצדק שבניסוח החוק הנ"ל. ההטרדה המינית של האישה כלפי הגבר מותרת בחוק, ואילו היפוכה אסור ומוענש בכל חומרת הדין (שנתיים מאסר – על פי החוק הנ"ל, סעיף 5 א).

החברה מכירה בכורח הטבעי של האישה להפוך את עצמה למצודדת – קרי, להטריד מינית את הגבר. תעשייה ענקית, המגלגלת מיליארדים, מטפלת רק בכך, ו"שחרור האישה" לא שינה בעניין הזה מאומה. האישה מבלה חלק גדול מסדר יומה באיפור פניה, בצביעת שערה, בתספורת, במריטת שערות, בעיצוב ציפורניים, בבילוי אובססיבי בחנויות בגדים. למרות טענותיה של וירג'יניה וולף המנוחה, אין כלל אפשרות להשוות בין שני המינים בעניין הזה – די להביט בנשף גאלה, או באירוע מרכזי  הזוכה בסיקור התקשורת, ונראה שם את כל הגברים לבושים בחליפות כהות ועניבות, וכל מה שנשאר חשוף הוא הפנים, חצי צוואר וכפות הידיים. ואילו הנשים מופיעות בשמלות ערב שקופות בשלל צבעים, ובמחשופים המשונים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ובזה לא די, לעיתים הן מופיעות כמעט ערומות, כשרק רשת אוורירית פרושה פה ושם על חלקי הגוף. הטענה החבוטה שכאילו הן מופיעות כך משום שאופנאים גברים מכתיבים את אורח הלבוש על פי דמיונם החולני – היא שקר גס, המסתיר את האין-אונים הנשי בפני "הטבע" המחייב אותן, במודע ובתת מודע, להטריד את הגבר בדרך הזאת. האופנאים הם רק מכשיר שדרכו בא טבע זה לידי ביטוי. עובדה היא, שלמרות קיומם של לא מעט אופנאים הומוסקסואלים מוצהרים, שבוודאי היו מעדיפים לראות את הגברים מסתובבים בנשפים מעורטלים – הם לא הצליחו מעולם להלביש את הגברים באירועים מן המין הזה במחשופים וברשתות.

רבות נטען, ובצדק, כי הגברים "לחוצים" כל כך אחרי מין, עד כי הם מפזרים את חיזוריהם ללא שום סינון – העיקר הוא עצם הכיבוש, ולא הרגשות האמורים להתלוות אליו; אלא שבלהט הרצון להצביע על פגמי הטבע הגברי נשכח שזה בדיוק מה שהאישה עושה כשהיא מתקשטת, מתאפרת, חושפת אברים צנועים – היא מפזרת את "המסר המיני" שלה לכל הגברים, ולא לגבר אחד שאליו היא אמורה להיות קשורה רגשית.

מדובר  במלחמה אבודה – שום דבר לא יעמוד בפני התשוקה המולדת אצל האישה להתגנדר ולהחצין את מיניותה. נכשלו בכך אידיאולוגים שוויוניים, ובוודאי נכשלו בכך אידיאולוגים דתיים. התנועה לשחרור האישה איננה רואה כאן כל בעייה: עצם חשיפת גוף, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, הופכת את האישה ל"משוחררת". כלומר, יש כאן הודאה כמעט  "מקיר לקיר" כי הטרדה מינית של נשים מותרת, ואילו זאת של גברים אסורה.

החוק למניעת הטרדה מינית בא לתקן עוול של דורות, אך הוא יוצר עוול חדש, ועל כן צריכה החברה לתת את הדעת. יוזמי החוק ומחולליו מאמינים כי בחינוך ובענישה כבדה ניתן להדביר את ההטרדה המינית מצד הגברים, תוך מתן לגיטימציה להטרדה מינית של נשים כלפי גברים. אני מטיל ספק בכך. כשם שלא ניתן להדביר את הומוסקסואליות באמצעות חוק, וזאת משום שזה נוגד את הטבע ואת הצדק, כך אני מניח שגם חוק זה נדון לכישלון, לא לפני שמסות של גברים יבלו בבתי סוהר, ייגרם סבל נורא לכל המעורבים, והחברה תיהפך לסטרילית, מנוכרת ועקרה.

המילונים מחכימים אותנו שהחיזור הוא מעשה החוזר על עצמו שנעשה בידי גברים כדי לרכוש את לב הנשים (קראו, למשל, במילון ספיר). המילונים אינם מכירים בהיפוך היוצרות, וזה אומר משהו על מוסכמות החברה. ובאמת, כל עוד לא התהפכו היוצרות, וכל עוד התשובה הרווחת של האישה היא "לא!" – החיזור חייב להיות לגיטימי, ואילו החוק, בניסוחו הנוכחי פשוט שולל אותו.

הלב ממאן להסכין, ואסור לו להסכין, עם אלימות כלפי נשים ועם השפלת נשים, השפלה הקשורה במין, וזו שאינה קשורה במין, אך בל נסיק מכך שלמרות היות הגבר כפוי על פי טבעו לחזר אחרי האישה, שהכרתו אינה אומרת לו כי הוא מבזה את עצמו עד עפר במעשה הזה. אם תורשה לי הערה אישית, אציין כי ביום שנישאתי, חשתי הקלה אדירה שהנה, סוף סוף, נגמרו ההשפלות, אליהן ניתבתי את עצמי (למרות הכרתי!) – ורווח לי עד עמקי נשמתי, שמעתה ואילך לא איאלץ לבזות את עצמי בחיזורים, אותם אני זוכר כתקופה האפילה של חיי.

החוק  חייב לתקן עוולות של דורות, ואני בוודאי לוקח חלק בשמחת החברה על תיקון עוול כלפי מחצית האוכלוסייה – אך עוול אחד לא יתוקן על ידי יצירת עוול אחר. בחיזור מתבזה הגבר דיו (כמה נשים היו מוכנות לכרוע ברך תוך הצעת נישואין לגבר?) – בא עתה החוק והופך את החיזור למוקצה. נראה לי שכל עוד לא מתלווים לחיזור איומים ועלבונות – יש להתיר אותו בחוק, גם אם האישה מסרבת לחיזור. זה נכון שבחתירתם הנואשת אחרי המין גרמו הגברים הרבה עוולות לנשים, אך דבר אחד לא ניתן לומר עליהם – מעולם לא קמה תנועת גברים ששמה לה לדגל עיקור מיניותן של נשים.

לצערי, לא ניתן לומר דברים דומים על התנועה הפמיניסטית המיליטנטית, שהחוק הבלתי צודק הזה הוא תוצאה של מאבקן. די לקרוא את "הספרות היפה" שהן יוצרות כדי לחוש את הצהלה אלי קרב כנגד כל מה ש"ריח" גבריות נודף ממנו: גיבורה של יהודית קציר ("הנה אני מתחילה") מציעה לכנס את כל הגברים הלא נחוצים לאי; גיבורה של יוכי ברנדס ("וידוי") מציעה להשתמש בגברים רק לרבייה, ואחר כך לזרוק אותם. גיבורותיהן של דורית רביניאן, דורית זילברמן, שולמית גלבוע – רואות בגברים מוטציות מיותרות – ואלו באמת רק דוגמאות בודדות.

אינני מכיר שום סופר קאנוני גבר בספרות העברית החדשה שכתב אי פעם מילה רעה על הנשים ככלל. זה אומר משהו על "האיזון" החברתי החדש. נחמתי היחידה היא שעל פי התרשמותי (שכמובן, איננה מסתמכת על סקירה סטטיסטית), רוב הנשים אינן "משתגעות" ממש אחרי "איזון" זה.

ד"ר משה גרנות הוא מחברו של הספר "האי", המתאר את  גורלם של הגברים ברפובליקה פמיניסטית.

* * *

אירית שושני

בְּעֵינֶיהָ שֶׁקֶט

(השיר נכתב בעקבות ריאיון עם ילדה מנודה בכיתתה,

שהועלה ליוטיוב)

רָאִיתִי יַלְדָּה רַבַּת עֶצֶב                                                                        

בִּשְׂדֵה שִׁבּוֹלִים רוֹטְטוֹת

בְּלִבָּהּ נַהֲרוֹת שׁוֹצְּפֵי לַעֲנָה

בְּעֵינֶיהָ שֶׁקֶט

לֹא מָצָאתִי בָּהֶן דְּמָמָה

אֶלָּא שֶׁקֶט

לֹא גִּלִּיתִי בָּהֶן אַפְלוּלִית

אֶלָּא שֶׁקֶט

הַשִּׁבּוֹלִים עֲטָפוּהָ זָהָב

הַשָּׁמַיִם צְבָעוּהָ אַרְגָּמָן מַלְכוּת

נֶעֱלַמְתִּי סְבִיבָהּ חֶמְלָתִי נֶאֶלְמָה

לֹא יָכֹלְתִּי לְשֶׁקֶט

אֵי שָׁם בַּוָּאדִי

צְפָעִים רוֹחֲשִׁים תַּחַת מַסַּד יַלְדוּתָהּ

כִּתַּת יוֹרֵי רַעַל שִׂנְאָה

תָּמוּתִי – מַקִּישִׁים אֶת תְּמִימוּתָהּ

סְתוּמָה – מְעַוְּתִים אֶת יָפְיָהּ

אֲטִימוֹת הַמּוֹרִים עִוְּרֵי הַחוּשִׁים

מַבְעִירָה אֶת הַלַּהַב

הַכִּתָּה בּוֹעֶרֶת

וְהַיַּלְדָּה עֲטוּפָה בִּזְהַב שִׁבּוֹלִים

צְבוּעָה בְּאַרְגְּמַן מַלְכוּת

בְּשֶׁקֶט הִיא מְנַוֶּטֶת אֶת הַנֶּשֶׁק שֶׁלָּהּ

מָה הִיא נְבוּאָתָהּ?

אירית שושני

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 28.3.21

* עצם בגרון – הטענה שהגענו למבוי סתום, לדרך ללא מוצא, פשוט אינה נכונה. יש מוצא. והוא פשוט מאוד, הגיוני מאוד, ממש מתבקש. בארבעה סיבובי בחירות נתניהו לא הצליח להשיג רוב להקמת ממשלה. הדבר היחיד שהוא הצליח הוא למנוע רוב לממשלה חלופית. וכך אנו תקועים סיבוב רביעי ללא פתרון. כל מה שנדרש הוא ממש פשוט. שאבן הנגף בפני יציבות שלטונית, בפני הקמת ממשלה ובפני ממשלה בראשות הליכוד ירפה, ישמוט, ישחרר, יזוז הצדה.

הרי ברור שכל אחד אחר במקומו (אני חושב שאפילו פרס!) היה נוהג כך, מתוך אחריות לאומית, מתוך רגש פטריוטי, וגם מתוך אחריות למפלגתו. זה פתרון כל כך מתבקש, כל כך מובן מאליו, שאין לו שום סיכוי, בשל אישיותו של נתניהו. נתניהו, בשלטונו הממושך ובאגוצנטריות הנרקיסיסטית שלו, באמת מאמין שהמדינה זה הוא ושהליכוד זה הוא, ולכן גורלם חייב להיות קשור בגורלו. ולכן הוא לופת את קרנות השלטון ואינו מרפה. מצדו, נלך לסיבוב חמישי, שישי ועשירי. עד שנקבל שכל ונבחר בו.

פתרון אחר הוא שהליכוד יאמר לו יפה תודה ושלום, סור מדרכנו. הרי ברגע שנתניהו יפנה את מקומו, הליכוד יבחר מנהיג אחר שיוכל בתוך 24 שעות להקים ממשלה רחבה מאוד, וכמובן בלי הכהניסטים ועוזריהם. הסיכוי שחברי הליכוד יאזרו אומץ לעשות כן זהה כמעט לסיכוי שנתניהו עצמו ישחרר.

וכך נתניהו תקוע לנו כמו עצם בגרון – לא לבלוע ולא להקיא.

לכן, אין מנוס מפתרונות מחוץ לקופסה, כמו הקמת ממשלת שינוי יצירתית, למשל בראשות גנץ / בנט / סער, כך שגם מפלגה חרדית תוכל להצטרף ואולי גם ליברמן ישתכנע שזו לא טריפה. אני כמובן מעדיף ממשלה כזו בראשות סער. ואולי בסיטואציה שאין חלופה של ממשלת נתניהו, בנט יסיר את ההתנגדות ללפיד ויחזור לעמדתו המקורית שהוא אינו מחרים אף אחד. ואולי ניתן להקים באופן יצירתי ממשלת אחדות עוקפת נתניהו.

ואפשר גם לחוקק את החוקים המתבקשים שיאסרו על מי שהוגשו נגדו כתבי אישום לכהן כראש הממשלה והגבלת אורך כהונת רוה"מ לשתי קדנציות. אמנם קיוויתי שהחוקים הללו יעברו אחרי שנתניהו יילך, כדי שלא תהיה ולו מראית עין של חקיקה פרסונלית, אבל יתכן שאין ברירה.

* איך אפשר לצאת מהפלונטר? – משמעות תוצאות הבחירות היא שאין לגוש התומך בנתניהו רוב לקואליציה ואין למתנגדי נתניהו רוב לקואליציה. יש למתנגדי נתניהו רוב לגוש חוסם, אך כדי להקים קואליציה יש צורך בבסיס רעיוני משותף; ביכולת להגיע להסכמות על מה כן, לא רק על מה לא. ואין יכולת כזו.

במצב של תיקו, יש שתי אפשרויות. או ממשלת אחדות רוטציונית או סיבוב חמישי. מה הבעייה בסיבוב חמישי כולנו יודעים, ואוסיף בעייה נוספת החמורה מכולם: מניסיון ארבעת הסיבובים סביר להניח שגם אחרי הסיבוב החמישי הדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לסיבוב שישי. עד מתי?

הבעייה בממשלת אחדות רוטציונית היא שניסינו את זה, אני תמכתי בכך מאוד ופעלתי לכך, ואיך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.

מה עושים? מן הראוי שיש עתיד, כחול לבן, ימינה ותקווה חדשה, ואולי גם ישראל ביתנו אם תסיר את הווטו על החרדים, יתאגדו לבלוק בראשות בני גנץ וילכו לממשלת אחדות רוטציונית עם גוש הליכוד והחרדים ללא הכהניסטים, בתנאי שבני גנץ יהיה הראשון.

למה בני גנץ? הרי הרשימה הגדולה בגוש הזה היא יש עתיד. אבל ימינה אינה מסכימה לשבת תחת לפיד. כחול לבן היא הרשימה השנילה בגודלה בגוש ואף מפלגה אינה פוסלת ישיבה תחת גנץ.

למה ראשונים ברוטציה? זה ברור. כי האופציה השנייה נוסתה וראינו מה קרה. אם נתניהו יהיה ראשון ברוטציה, אין ספק שלא תהיה רוטציה. אם גנץ יהיה ראשון ברוטציה, אין ספק שתהיה רוטציה.

בשנתיים הראשונות, שבהן גנץ יהיה ראש הממשלה, יתנהל משפט נתניהו. אם הוא יזוכה מכל ההאשמות, הוא יחליף את גנץ בתום השנתיים. אם הוא יורשע, הליכוד יבחר מנהיג אחר שיעמוד בראש הממשלה אחרי הרוטציה.

* בזכות תקווה חדשה – התוצאה של תקווה חדשה בבחירות מאכזבת ומתסכלת, אבל בזכות תקווה חדשה אין רוב לנתניהו.

* מעוז של תקווה – עד כמה שהצלחתי לברר, באורטל קיבלה תקווה חדשה את אחוז התמיכה הגבוה ביותר בארץ (13.6%) אחרי זרזיר (למעלה מ-15%).

* הישראלי המכוער – במשך חודשים הפך התועמלן הבריון ברדוגו את השעה היומית עליה השתלט בתחנה הצבאית לשעת הסתה ממוקדת נגד גדעון סער. עכשיו, בניסיון להציל את משלחו, הוא פרסם מאמר ב"ישראל היום" שבו "קרא" לנתניהו לפתוח את ליבו להחזרת גדעון סער "הביתה". איש צבוע.

* מי יאמין לו? – נתניהו הציע לסער הצעה שאי אפשר לסרב לה – סער יצטרף לממשלה וכעבור שנה נתניהו יפרוש. נעזוב אידיאולוגיה, נעזוב עמדה עקרונית, נעזוב הכול. רק ברמה הפרקטית. נתניהו מבטיח שיפרוש בעוד שנה? והוא חושב שמישהו עוד יאמין לו שהוא יכבד את ההתחייבות?

כמובן שסער דחה על הסף את ההצעה באמירה: "ודרעי יהיה ערב."

* דרך ארץ קדמה לשררה – כיוון שתקווה חדשה קיבלה רק 6 מנדטים, רק חבר אחד מדרך ארץ נכנס לכנסת – יועז הנדל. צביקה האוזר, מועמד מס' 8, נשאר, לצערי הרב, בחוץ. נתניהו הציע ליועז הנדל, תמורת עריקה לתמיכה בממשלתו, שני שרים – הוא וצביקה האוזר. כמובן שיועז דחה את ההצעה על הסף.

אגב, לפני הקמת ממשלת האחדות ואף לאורך שנת קיומה, נציגי נתניהו + איילת שקד הפעילו לחץ אדיר על יועז וצביקה לחבור לממשלתו עם הצעות מרחיקות לכת של תיקים בכירים לשניהם. הפעם הוא מציע שני תפקידי שר על ח"כ אחד. כפי שדרך ארץ עמדה בפני הלחצים והפיתויים אז (והצעות דומות הוצעו לה אז אם תתמוך בממשלת גנץ + המשותפת) כך היא עומדת בהם היום ובעתיד. דרך ארץ קדמה לשררה.

* ציר הרשע – ציר הרשע שנתניהו מנסה להקים – ממשלה שמיצדה האחד האחים המוסלמים (רע"ם), תנועת האחות של חמאס, ומצידה השני הכהניסטים, תמונת הראי של חמאס.

* אין להם דרך – כל הביביסטים שאומרים אמן אחרי החיזור הנמרץ של נתניהו אחרי האחים המוסלמים, בתקווה שיצילו את שלטונו, היו מכנים מעשה כזה של כל מנהיג אחר – בגידה. הם מוכיחים שאין להם אידיאולוגיה, אין להם השקפת עולם, אין להם דרך. יש להם אך ורק פולחן אישיות. ברור לי איפה הם היו עומדים אילו הצליח נתניהו במזימתו למסור את הגולן לאוייב הסורי.

* משפט המפתח – אין זה מן הנמנע, שבדיעבד יתברר, שהמשפט המשמעותי במסמך הכניעה בטקס המשפיל של בנט לפני הבחירות, הוא דווקא הזניח; זה שנכתב כדי לצאת ידי חובה – ההתחייבות לא להקים ממשלה בתמיכת האחים המוסלמים (רע"ם).

* רע"ם ביום בהיר – אם רע"ם תכריז באופן רשמי ובלי התחכמויות, שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שוללת את טענת "זכות" השיבה ותומכת במלחמה בטרור, היא תהיה פרטנר לגיטימי לקואליציה. תזכורת לכל המפנטזים – כאשר הובאו הסכמי השלום לאישור הכנסת, רע"ם הצביעה נגדם. למה? כי היא נגד שלום עם מדינת ישראל, מדינה שהיא שוללת את זכות קיומה.

* באיזה צד של הרקטה – לאלה שמנסים לבנות ממשלה חלופית שמסתמכת על הרשימה המשותפת ו/או רע"ם יש שני טיעונים מרכזיים. א. גם נתניהו מנסה להקים ממשלה עם רע"ם. אם הוא כן, למה אנחנו לא? ב. לא מדובר בכך שיהיו בממשלה אלא רק שיתמכו בה מבחוץ.

לגבי הטיעון הראשון: זה לא הדבר הראשון ולא היחיד שנתניהו עושה והוא פסול בעינינו. הוא לא האורים והתומים שלנו, איננו נושאים אליו את עינינו. לא בנושא הזה ולא בנושאים אחרים. עלינו להבחין בין טוב ורע על פי ערכינו ולא על פי האישור מנתניהו.

לגבי הטיעון השני: אם היתה ממשלת 61 בלעדיהם והם היו תומכים בה מבחוץ, שיתמכו. אבל ממשלת מיעוט שנשענת עליהם, גרועה בעיניי יותר ממשלה שהם חברים בה, כיוון שכאשר תלויים בהם מבחוץ – התלות בהם היא אותה תלות, אבל אין להם שום אחריות. פירוש הדבר מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה. זאת ממשלה תחת סחיטה מתמדת, של מפלגה אנטי ישראלית.

כל הפנטזיה הזאת של "גוש אנטי ביבי" מימינה ועד המשותפת, שיתלכד לממשלת שינוי, חסרת שחר. כדי להקים גוש חוסם, די בכך שהמכנה המשותף הוא התנגדות למישהו או למשהו. כדי להקים ממשלה, צריך מכנה משותף חיובי, קונסטרוקטיבי. איזה מכנה משותף יש בין סער ובנט לבין עופר כסיף, איימן עודה ומנסור עבאס? אין מכנה כזה. סער ובנט לא יתנו לכך יד, כך שכל הרעיונות הללו הם רעיונות סרק. אבל אין גם שום מכנה משותף חיובי בין לפיד וגנץ לבינם, גם אם הם לא שוללים עקרונית את הרעיון. גם אילו יכלו להקים ממשלה כזו, היא לא היתה יכולה לתפקד, בשל ניגוד עניינים מובנה, על הבסיס. הסכמה עם היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, זה המינימום שבמינימום שבמינימום להתחיל לחפש מכנה משותף. כאשר רקטה נורית מרצועת עזה לשדרות – באיזה צד של הרקטה נמצאים עופר כסיף, עודה ועבאס? שאלה רטורית. אז איך הם יכולים לשבת בממשלה או בקואליציה ישראלית?

* מאיימים על סמוטריץ' – אני כבר קורא ברשתות את הביביסטים מאיימים על סמוטריץ', שבזכותם נכנס לכנסת, שאם הוא יסכל את הקמת הממשלה עם האחים המוסלמים, הוא לא יעבור את אחוז החסימה.

* מאתרגים את נתניהו – אם נתניהו יקים ממשלה עם האחים המוסלמים, הוא יקבל רהביליטציה מצד חלק מהשמאל הרדיקלי בישראל. סנונית ראשונה של האיתרוג הזה היא קרולינה לנדסמן, מהבולטים בדבוקת שוקן. "גו גו, עבאס" הוא כותרת מאמרה, שבו היא מציגה את החיזור של נתניהו אחרי רע"ם כאירוע היסטורי מהפכני, הדומה להכרה של רבין באש"ף. היא מציעה "לא להיות קטנוניים" – מילה מכובסת לאיתרוג, ולא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית. היא נפעמת מדוברים בולטים של הימין (ריקלין, ברדוגו, קרולין גליק, צחי הנגבי ודוד ביטן) שביטאו תמיכה במהלך ורואה בכך כמעט התגשמות חזון אחרית הימים. היא קוראת לשמאל להתעלות מעל היצר להצביע על הצביעות והמוסר הכפול הכרוך במהלך, כדי לא להחמיץ מה שהיא מגדירה "מהפכה הפוליטית" שאותה היא משווה, לא פחות, לביטול מוסד העבדות. היא נפעמת מהתמיכה של מעריצי נתניהו במהלך, ולועגת לילדותיות הפוליטית של מי שבזים לתופעה. "מנהיג נמדד ביכולתו להוביל שינויים, גם אם קשים לעיכול, החיוניים לחברה ולמדינה. הנכונות של תומכי נתניהו ללכת אחריו גם כאשר הוא מוביל אותם בדרך שממנה הם פחדו או נרתעו מללכת בה עד כה, מעידה על האמון המלא שלהם בו."

קרולינה קוראת לאתרג את נתניהו ולשים בצד את כל הסיבות להתנגדות לו, אם ילך לצעד הזה, כיוון ש"ריסוק תקרת הדה-לגיטימציה של הייצוג הערבי בממשלה חשוב יותר מכל תהליך אחר שמתרחש לנגד עינינו." זה יהיה התיקון הגדול לחוק הלאום, היא כותבת.

היא קוראת למה שמכונה "מחנה השלום" לגלות יושר "ולהעמיד את החשיבות של שותפות ערבית בכוח הפוליטי מעל האינטרסים המעמדיים של המחנה." בעיניה, העובדה שבממשלה כזו יישבו גם כהניסטים וגם האחים המוסלמים (כן, היא לא מכבסת את המושג) היא בעלת חשיבות מיוחדת בעיניה, כי מה יותר מקדם את השלום ממחזה כזה. ולכן "יש להוריד את הכובע" בפני המהלך. הצעתה הקונקרטית של לנדסמן היא שהרשימה המשותפת, מרצ והעבודה "ישקלו באופן רציני אם לתמוך בממשלה כזאת, לפחות מבחוץ."

אני בטוח שנתניהו קרא את המאמר בעניין רב.

* אתרוג כפול – לא רק את נתניהו קרולינה לנדסמן מאתרגת, אם הוא יכניס רשימה ערבית לממשלתו, אלא גם את מחמוד עבאס ההומופוב ומפלגתו ההומופובית. מה שאסור לאבי מעוז מותר לעבאס, כי הוא ערבי. זה סוג של גזענות מתנשאת, המסירה אחריות מערבי כאילו מדובר בילד קטן, ולכן סולחים לו על הכול.

* צעד מבורך וצעד בלתי לגיטימי – נתניהו עשה בשנה האחרונה שני מהלכים בנושא ערביי ישראל. האחד הוא מסע בחירות של הליכוד בקרב האוכלוסייה הערבית וקריאה להם להצביע בעבורו. השני הוא החיזור הנמרץ אחרי האחים המוסלמים. הראשון הוא מבורך ורצוי. נכון שכל המפלגות הישראליות תפנינה לציבור הערבי. נכון היה גם אילו שיריינו נציגים ערבים במקום ריאלי. זאת הדרך לשילוב. ונתניהו ראוי לשבח על כך שעשה כן, והעביר לציבור שלו מסר של לגיטימיות לקול הערבי ולאזרחות השווה של ערביי ישראל.

המהלך השני הוא חמור ביותר. לגיטימציה לאחים המוסלמים ששוללים את קיומה של מדינה יהודית היא חציית הקווים האדומים. השלטון אינו מטרה המקדשת את כל האמצעים.

* חוק מגה-שחיתות – לא אחת אני שומע התבטאויות כמו "לא ניתן ידינו לחוק הצרפתי, כחוק פרסונלי רטרואקטיבי למען נתניהו." מאמירה כזו משתמע שאם החוק לא יהיה רטרואקטיבי ופרסונלי הוא יהיה כשר. אני מתנגד בתוקף לחוק הזה ללא כל קשר לנתניהו. נניח שהחוק ינוסח כך שהוא ייכנס לתוקף עשר שנים אחרי תום שלטונו של נתניהו. גם אז הוא יהיה פסול באותה מידה. זהו חוק מגה-שחיתות.

למה חוק מגה-שחיתות ולא סתם חוק מושחת? כיוון שהוא חוק שהופך את השחיתות להליך לגיטימי, כאשר המושחת הוא ראש המדינה, דווקא האיש שצריך לתת דוגמה אישית לציבור; דוגמה של כיבוד החוק, של טוהר מידות וניקיון כפיים. במקום להציב בפני מנהיגי המדינה רף מוסרי הרבה יותר גבוה מכיבוד החוק, מנמיכים בפניו באופן מוחלט את הסף שנדרש מאחרון האזרחים – לשמור על החוק.

יש תפיסה המרדדת את הדמוקרטיה לשיטה לבחירת המנהיג ותו לא. אם המנהיג נבחר, הוא מגלם את רצון העם ולכן כל מה שהוא רוצה הוא רצון העם וכל מה שהוא עושה הוא רצון העם. ומי שחולק עליו, חותר תחת רצון העם. ואם השליט חטא, פשע, עבר על החוק – זה רצון העם. עובדה – הוא נבחר. המנהיג הוא החוק ולכן הוא אינו יכול לעבור על החוק. זאת הארדואנוקרטיה. החוק הצרפתי אינו זהה לתפיסה הזאת, אבל זה הכיוון שלו. כל עוד האיש הוא המנהיג, מותר לו לעשות מה שהוא רוצה והחוק או המוּסָר אינם מהווים מגבלה בפניו. המגבלה היחידה היא אם לא ייבחר. כי אז הוא כבר לא יגלם את רצון העם.

דמוקרטיה אינה רק בחירת ההנהגה, יש בה מרכיבים רבים נוספים, חשובים לא פחות. אחד מהם הוא מדינת חוק. מדינת חוק פירושה, שהממשלה וכל מוסדות המדינה וכל מנהיגי המדינה כפופים לחוק. ואין מדינת החוק בלי שוויון בפני החוק. וכאשר מעמידים את המנהיג מעל החוק, חותרים תחת השוויון בפני החוק, חותרים תחת מדינת החוק, חותרים תחת הדמוקרטיה. צרפת היא דמוקרטיה, אבל היא דמוקרטיה פגומה. מה הפגם שבה? החוק הצרפתי. אבל בצרפת חוק מגה-שחיתות הזה מאוזן במידה מסוימת בהגבלת קדנציות. המחשבה על ראש ממשלה או נשיא שאינו מוגבל בקדנציות והוא יכול להיות מעל החוק לאורך עשרות שנים ואסור אפילו לחקור אותו, מנוגדת לכל תפיסה של דמוקרטיה ושלטון החוק. (אני בעד הגבלת קדנציות בלי קשר לחוק הצרפתי, אך זה נושא לרשומה אחרת).

מה ההבדל בין מדינה מושחתת למדינה שיש בה שחיתות? מדינה מושחתת היא מדינה שמשלימה עם השחיתות ומקבלת אותה. בישראל, כדמוקרטיה ומדינת חוק, נשיא וראש ממשלה שפשעו ישבו בכלא. וכך, אף שהיתה בה שחיתות בצמרת, היא הוכיחה את חוסנה כדמוקרטיה ומדינת חוק. היום, התמיכה הגורפת בנתניהו והנכונות של למעלה ממיליון איש להתמסר לשטיפת המוח של הקונספירציות המטורללות על "תפירת תיקים" וכל ערימת השקרים הזאת, מדרדרת אותנו להיות מדינה מושחתת. ואם גם יהיה אצלנו, חלילה, חוק מגה-שחיתות הצרפתי, הוא יהיה החותמת של המגמה החמורה הזו.

* הגנה על הנשק כהגנה על החיים – עם הגשת כתב האישום נגד חוטפי הנשק מלוחם אגוז שניווט בדד, חשוב מאוד לחדד ולהבהיר, שאסור שתוצאת היתקלות כזו תהיה חטיפת הנשק. כל חייל צריך לדעת, שמי שמנסה לחטוף את נשקו עושה זאת כדי לרצוח אותו ואנשים אחרים. לכן, חובתו להגן על נשקו כמו שהוא מגן על חייו. פירוש הדבר, נוהל מעצר חשוד לכל דבר ועניין, כולל ירי על מנת להרוג. אלו ההוראות, אבל ייתכן שהן לא ברורות, ולכן יש להבהיר ולחדד את ההוראות הללו. כל חייל חייב לדעת, שאם חטפו את נשקו כי הוא היסס לירות, הוא עבר על הוראות פתיחה באש והוא יעמוד על כך לדין. כמו כן, יש לשנות את הפקודות כך שחייל בניווט-בדד ילך עם נשק ב"הכנס".

* ארץ ללא עם – במאמר ב"הארץ" מזכיר שאול אריאלי את אמרתו המפורסמת של המנהיג הציוני ישראל זנגוויל על "עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם," ומקטלג אותו ברשימה של מיתוסים ציוניים שקריים. הוא מזכיר שהיו כאן ערבים ומציג מסמכים המאוששים זאת.

אולם דבריו מבטאים אי הבנה של עומק דבריו של זנגוויל. זנגוויל לא כתב סקירה דמוגרפית אלא ביטא אמירה ערכית. מה פירוש עם ללא ארץ? הרי יש לעם ישראל ארץ – ארץ ישראל. אלא שהוא אינו חי בה אלא בגלות. וזה בדיוק פירוש המושג ארץ בלי עם. יש לארץ ישראל עם – עם ישראל. אלא שהעם בגולה והארץ שוממה מן העם שלה. התיקון הציוני הוא עליית עם ישראל לארץ ישראל, ואז עם ישראל יחיה בארצו וארץ ישראל תיושב בעמה.

מאמרו של אריאלי רצוף במיתוסים חסרי שחר המבוססים על רסיסי אמת מצופים בתעמולה. לטענתו מאז 1988 הפלשתינאים כמהים לפשרה וחלוקת הארץ וישראל דוחה זאת. כן, אפילו את ברק הוא תוקף כמי שסירב לפשרה עם הפלשתינאים. לטענתו רק אולמרט היה מוכן לפשרה ואז נאלץ להתפטר, והוא ממחזר את המיתוס השקרי כאילו אבו-מאזן לא דחה את הצעות אולמרט.

* וגר לא תלחץ – טקסט שכתבתי וקראתי בליל הסדר:

בהגדה של פסח אנו אומרים: "וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם." הרב קוק תמה. למה בעצם? הרי פרעה היה מתחלף, אומה אחרת הייתה תופסת את מקומה של מצרים. משהו היה קורה. אמר הרב קוק: "כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, לחרות עולם, הרי כל העולם כולו וכל סדר חיי האדם היו נשארים על מקומם בלי השתנות, וכך היה נשאר השעבוד לאותו פרעה במצרים." ומסכם הרב קוק באמירה הנפלאה: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו."

כל מהותו של ליל הסדר הוא "והגדת לבנך" ו"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." יציאת מצרים היא יום ההולדת של עם ישראל "היום הזה נהיית לעם," וזהו חג של החירות הלאומית של עם ישראל. אבל אני רוצה לעמוד הפעם דווקא על המסר האוניברסלי.

אחד המסרים השכיחים ביותר בתורה הוא היחס הטוב לגר, אהבת הגר, והנימוק הוא ההיסטוריה שלנו כגרים בארץ אחרת. "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." כלומר, מי כמונו יודעים את הקושי של להיות גר בארץ אחרת – הבה נהיה מופת ביחס לגרים החיים בתוכנו. "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם... וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

המושג "תלחץ" מופיעה בתורה רק בשני הקשרים. האחד הוא המצווה לא ללחוץ את הגר. וקודם לכן, בסיפור על עבדות ישראל במצרים, בפסוק שאותו אנו קוראים גם בליל הסדר: "וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ." את זכר הלחץ שלחצו אותנו כשהיינו גרים במצרים, עלינו לתרגם ליחס אחר לגמרי לגרים החיים בתוכנו.

ואחרי שהשבוע נבחר לכנסת נציג של זרם קיצוני שהמסר שלו הוא ושנאת את הגר, ו"מצוות עשה" שלו היא ללחוץ את הגר, כדאי לזכור ולהזכיר זאת בליל הסדר ולהגיד לבנינו ולבנותינו שזו אינה דרכו של עם ישראל, לא דרכה של היהדות.

* המופע הבלתי נשכח של זהבה בן – זהבה בן בכותרות, ואספר זיכרון הנוגע אליה. אפתח ואומר שבעיניי היא זמרת נפלאה. אשמח אם תחזור לקדמת הבמה. חבל שזה בזכות תוכנית נחותה כמו "האח הגדול" (ואיני צריך לראות אותה, לא צפיתי אפילו בדקה של התוכנית הזאת בכל העונות שלה, כדי לדעת שהיא נחותה. די לי בכך שאני יודע מה הפורמט).

הסיפור הוא משנת 1999. הייתי אז המזכיר ורכז התרבות של אורטל. פורום רכזי התרבות של יישובי צפון הגולן יחד עם השלוחה הצפונית של מתנ"ס הגולן בנה סל הופעות ואחת המופיעות הייתה זהבה בן. ההופעה היתה באולם הספורט במרום גולן. מוצאי שבת. האולם מלא מפה לפה. אני יודע שזה לא מסתדר עם הדעה הקדומה של חלקכם שקיבוצניקים לא אוהבים זמר מזרחי, אבל הבעייה היא בדעה הקדומה. כל המקומות תפוסים. ומי לא בא? לא טעיתם.

יושבים. ומחכים... ומחכים... וממתינים... ומתעצבנים... מצלצלים ואין עונה. לבסוף מנהל השלוחה תפס את האמרגן, והוא הסביר שזהבה בן שומרת שבת ולכן יצאה רק אחרי צאת השבת, אבל היא כבר מגיעה. חמש דקות.

איזו חוצפה. הרי שעת ההופעה היתה ידועה מראש, נקבעה מראש, וגם שעת יציאת השבת ידועה. ביקשנו מהקהל שימתין עוד כמה דקות, יש איזה עיכוב וכבר האמנית מגיעה.

ומחכים... וממתינים... ומצפים. כבר איחור של למעלה משעה, ובכל זאת רוב הקהל נשאר והמתין.

והנה היא באה. הנגנים במקומם, וזהבה בן, באותם ימים כוכבת-על פופולרית ביותר, נכנסת בסערה והקהל מריע לה ארוכות. זהבה שרה, והקהל מתמוגג. איזו קול מדהים! איזו שירה!

אחרי עשרים דקות, אולי אחרי השיר הרביעי או החמישי, הקהל מריע וזהבה בן קוראת: תודה רבה! שבוע טוב!

ויוצאת מהאולם בחצי ריצה. הקהל בהלם. אולי היא מחליפה תלבושות? אולי אצלה ההופעה היא החלק הקטן וההדרנים הם גוף המופע? ברור שהיא תחזור. הקהל עומד ומריע כדי שהאמנית תחזור לתת הדרן, אבל היא כבר היתה במכוניתה, בדרך להופעה הבאה.

אח"כ... מכתבים זועמים... עורכי דין... לא ויתרנו ורוב הכסף ששילמנו הוחזר לנו.

* ביד הלשון: עוגה – "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות י"ב, ל"ט).

אם הם כל כך מיהרו ולא יכלו להתמהמה, מדוע הם אפו עוגות?

בלשון המקרא עוגה, פרושו – מאפה שמשטחים אותו בצורת עיגול. אבותינו כל כך מיהרו שפשוט לשו את עיסת הבצק בצורה המהירה ביותר, בצורת עיגול.

ומכאן לשיר הילדים של אהרון אשמן "עוגה עוגה עוגה." למה אנחנו שרים עוגה במלעיל? הרי אנחנו אוכלים את העוגה במלרע. והתשובה – השיר כלל אינו מדבר על מאפה. כאן המילה עוגה, במלעיל, היא צורת הציווי הארוכה של הפעל "עג". עוגה = רקוד במעגל. הסתובבה.

אורי הייטנר

* * *

איליה בר-זאב

סַחְלְבֵי בָּר

שביל ירושלים – 2016

בִּבְדִידוּת חֲצוּפָה

מִתְפַּתֵּל

סַחְלָב פַּרְפָּרָנִי מוּל בָּאגֶר עֲנָק –

נוֹשֵׁךְ בַּסֶּלַע.                                            

בִּשְׁבִילֵי הַר חֵרֶת, מֵעַל עֵינוֹת תֶּלֶם,

גּוֹנֵי הַסָּגֹל בֵּין אַמּוֹת מַיִם,

בֵּינוֹת לִכְלֵי

חֲפִירָה מַצִּיקִים.

יוֹם וַלַּיְלָה נִפְעָרִים בּוֹרוֹת שֻׁמָּן,

מִפְלָס לָרַכָּבוֹת שֶׁיָּגִיחוּ מֵרֶחֶם הַמִּנְהָרוֹת.

                       *

כִּתְאוֹמֵי סִיאָם שֶׁהֻפְרְדוּ בִּן לַיְלָה,

נֶאֱבַדִים שֵׁמוֹת מִגּוֹרְדֵי

הַשְּׁחָקִים.

אָטוֹם בַּפֶּתַח –

יְחִידֵי הַסְּגֻלָּה הוֹלְכִים אֶל הָהָר

שֶׁגָּבַה בָּם,

מִתְחַפְּרִים בְּמַעְמַקָּיו.

                        *

מֵהֶהָרִים אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן מִתְפַּתֵל נַּחַל שׂוֹרֵק

בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וּגְלָלָיו.

עַל מָה יְקוֹנְנוּ סַחְלְבֵי הַבָּר בְּסוֹף מַרְס –     

 "שְׁלוֹשׁ הַשִּׁנַּיִם",

                       "דְּבֹורָנִית הַדְּבוֹרָה",

                                                   "הַקָּדוֹשׁ"?

                          *

בִּסְבַךְ שְׂרִידֵי בֻּסְתָּנִים שֶׁנֶעֶזְבוּ וַאֲבָנִים מְסֻתָּתוֹת

אָנוּ כּוֹבְשִׁים עֵינָיִם בַּקַּרְקַע,

עוֹלִים עִם הָאוֹר הַצָּלוּל בְּחָרְבוֹת לִיפְתָא עִלִּית.

                           *

בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר גֶּשֶׁר מֵיתָרִים מִתְנַשֵּׂא,

גֵּאֶה, לָבָן.

עוֹד יוֹם סַגְרִיר –

מִנְעָד שֶׁל שֶׁבַע אוֹקְטָבוֹת מִתְפָּרֵשׂ,

מֵיתְרֵי נֵבֶל מַרְעִידים אֶת הָעֶרֶב.

איליה בר-זאב

סחלב בר. תמונה מתוך ויקיפדיה

* * *

תקוה וינשטוק

סיפור על אהבה וחושך

פצצה ספרותית: בספרון קטן, "דבר הדומה לאהבה" שמו, מעלה גליה עוז כתב קטגוריה חריף נגד אביה, הסופר הנערץ עמוס עוז.

מי שנחשב ללוחם צדק ומוסר, היא כותבת, הינו מתעלל סדרתי שהתעמר בה פיסית ונפשית בילדותה ובבגרותה. ולא רק בה פגע – הוא היכה את אשתו והתנהג כסדיסט לכל בני משפחתו. המשפחה שומרת את התנהגותו הנפשעת בסוד כמוס ואף עוטפת אותו בהילה. עתה, על אפם וחמתם, היא חושפת את האמת. היא מוכנה שיקראו את ספרי אביה אבל שכולם ידעו מיהו!

גליה עוז מספרת כי אביה קילל, השפיל אותה. היכה אותה, גרר אותה כשהיתה בת שמונה על רצפת הבית וזרקה בוכייה על המפתן. זו היתה שיגרה של התפרצויות סדיסטיות מצידו, לא התפרצות של איבוד עשתונות לרגע. הוא נהג לקרוא לה טינופת, דרעק, גם בפני אורחים. "זילזל בפרטיות שלי, בחברים שלי, בכל מה שאני אוהבת. היה לו דחף להכאיב לי, צורך שאישבר. זה היה שיכפול רוחות הרפאים של הוריו. הוא העליל עליי שאני אשמה במעשים שהוא עשה לי. הפשע שלי היה אני עצמי."

במשפחתה אין אהבה. רק "דבר המתחפש לאהבה..."

האשמות חמורות, אך לא נדירות. מעשים כאלה ודומיהם מצויים במחשכי בתים רבים. אבל לא רבים יודעים לבטאם בצורה כה בוטה. די נדהמתי מההעזה של הבת לפרסם ברבים פשקוויל כזה על אביה. עם זאת חשבתי שיש אמת בדבריה. ודאי הגזימה. במרוצת השנים אולי הפכו אצלה רגשות מרים למעשים שהתרחשו בעליל. אבל לא ייתכן שהכול המצאות של מוחה הקודח. כבר מזמן ידוע לי שאין חפיפה בין היצירה ליוצר, סופר גדול אינו דווקא אדם גדול. לעיתים זה אפילו דבר והיפוכו.

ספרו של עמוס עוז "על אהבה וחושך" הנו בעיניי הספר הטוב ביותר שנכתב בעברית, לפחות בחמישים השנים האחרונות. מצער שעוז כבר לא יזכה ב"נובל" המגיע לו. הפרס ניתן רק ליוצרים חיים.

אבל לא הייתי בדעותיו של עמוס עוז ולא ראיתי בו מופת ללוחם צדק ומוסר. דברים בהתנהגותו אפילו צרמו לי. לא נראה לי יחסו לאביו יהודה אריה קלאוזנר, חוקר ספרות שעבד בספריית האוניברסיטה העברית. הוא מופיע ב"סיפור על אור ועל חושך" כמעט כמי שגרם להתאבדותה של אשתו. בסוף "על אהבה וחושך" מספר עוז כי אחר שעזב בגיל ארבע עשרה וחצי את הבית, שכבר לא נראה לו כביתו, ושינה את שמו – יצא אביו ללונדון, השלים את הדוקטורט, נישא והוליד בן ובת. עוז מספר על אחיו ואחותו למחצה בלקוניות וביובש של דו"ח למס הכנסה, זה לא שייך לו. זה רק של אביו.

מה שממש הכעיס אותי: באחת מהרצאותיו סיפור עוז על נסיעתו הראשונה מהקיבוץ. "נסעתי לירושלים להוציא את ספרי," אמר.

מישהו מהשומעים העיר "ודאי ביקרת אצל זלדה!"

"לא ביקרתי," ענה עוז והמשיך בדבריו.

תמהתי. בכמה אהבה והערצה כותב עוז בספרו על זלדה, המחנכת שלו בכיתה בי"ת! והנה הוא בירושלים ולא מבקר בביתה. ידע – ודאי שידע! – איזה נחת יגרום בקורו למורה הזקנה, שהנה תלמידה הקטן נעשה אחד מגדולי הסופרים! איזה אושר עילאי היה מסב לאישה שלא זכתה להרבה שמחות בחייה, אילו אמר מילים מספר על ספרה! והוא לא הלך לבקרה....

בתום ההרצאה נגשתי לעוז ושאלתי למה? למה התעלם מזלדה ומנע ממנה קצת שמחה?

"כל כך שנאתי אז את ירושלים שלא רציתי להישאר שם רגע נוסף," השיב.

החושך גבר על האור...

משום דברים אלה ואחרים עלה בי הרהור כי את כל מלוא האהבה שלו העניק עמוס עוז לאימו. מותה הטרגי רק העמיק את האהבה אליה עד שכמעט לא נותר בנפשו מקום לאהבות אחרות. האימא היתה הפצע הענק שלו, אותו פצע שלפי השקפתו של עוז כל יוצר נולד ממנו. בגלל אהבה עזה זו נתן המעריץ המובהק של הלשון העברית שם באידיש לבתו הבכירה. פניה, כשם אימו. אפילו לא "פנינה". אפילו שידע כי החברים לכיתה יציקו לבתו עקב שמה. 

אז מיהי הבת הזו גליה, שמעולם לא שמעתי את שמה?

מסתבר שהיא ילידת 1964, נשואה, אם לשניים – וסופרת. בעיקר סופרת לילדים, שטח זניח למדי אצל אביה ואין תחרות כתיבה ביניהם. כבר הוציאה עשרות ספרים שאף הועלו ברדיו ובטלוויזיה. זכתה בפרסים, תורגמה לכמה לשונות. אביה שנוא נפשה נתן לה מתנה גדולה: כישרון כתיבה. והיא מקפידה להיקרא עוז. זה לא יזיק.

שנאתה של גליה יוקדת. אביה לא סבל את אביו – היא שוטמת את אביה. התעללות של הורה משאירה מורסה מדממת, אך נדמה שהשנאה של גליה אינה נובעת מסבל ומביזיון בלבד. זו קנאת סופרים. קנאת סופרים תרבה שנאה. היא מקנאה באביה על פירסומו, על ההערצה כלפיו. שונאת אותו על שאינו מתייחס ליצירתה. אביה כתב ספר יחד עם אחותה, לא איתה. היא מקנאה בפניה ושונאת אותה. שונאת גם את אימה ואת אחיה, שמצדדים באב ומתנגדים לדעותיה. זה שנים היא בנתק עם כולם.

את "דבר הדומה לאהבה" שלה מוציאה הבת שנתיים אחרי שאביה כבר בקבר ומנוע מתגובה. זו גם נקמה, גם פירסום המשתווה-לרגע לפירסומו של אביה. כל הארץ מדברת עליה, בעד גליה או נגדה. כן גליה – לא גליה... הסנסציה השכיחה לרגע אף את מגיפת הקורונה.

ונודע כי פרופסור נורית גרץ, חוקרת ספרות, כותבת ספר מפיו של עמוס עוז, "מה שאבד בזמן" שמו. זו הביוגרפיה שלו שהשמיע לה עוז לסירוגין ובסוף ימיו. אחרי שחזר מהניתוח והיה בבית, כמעט ללא כאבים. אופטימי. הוגה בכתיבת ספר חדש.

אבל עמוס הולך לעולמו והוצאת הספרים חוששת להוציא את ספרה של פרופסור גרץ, שהוא חושפני מאוד, נוגע גם באנשים חיים. ההוצאה מתייעצת עם נורית גרץ, עם האלמנה נילי, (המתכחשת לטענה שבעלה היכה אותה), גם עם הבנות פניה וגליה ועם עורך דין, כולם קוראים את הספר המוכן לדפוס ומחליטים לפרסמו – ללא פרק אחד. זה יכול להיות רק פרק על יחסי עמוס-גליה, חשבתי בליבי.

אולם אחרי שמופיע "דבר הדומה לאהבה" מחליטה גרץ לפרסם את הפרק הגנוז, הפרק בו מדבר עוז על בתו גליה. לעמת את הסופר המת מול בתו החיה. נילי ופניה קורעות שמיים וארץ שלא לפרסם את  הפרק המכפיש את המשפחה, אבל הפרק מתפרסם.

הדברים בעל פה שמכתיב עמוס עוז לנורית גרץ שונים מאוד מהכתיבה האמנותית הרהוטה שלו. הוא מאוד נרגש, כמעט מגומגם. גרץ מספרת כי עמוס היה כותב לגליה כמעט יום יום מכתב ארוך, מעין יומן בהמשכים, ואף הלך לדואר לוודא שהמכתב נשלח. היה מצלצל לה, מתווכח, מסביר עד שאמרה לו בפירוש: "תעזוב אותי. אני לא רוצה שום קשר איתך."

ואז הוא מספר לגרץ כי גליה מופיעה אליו בשנתו בלילות, והוא יוצא מהמיטה בארבע בבוקר, כשהכול ישנים, יושב על המדרגות ו"היא אצלי בחלומות... אולי גם היא חולמת עליי בלילות. שאני אייכמן, מתעלל... מה עשיתי, מה אעשה? היא לא אוהבת אותי... איני רואה את הנכדים שלי... הכאב הזה, שהמשפחה שלי אינה בשלום איתי..." 

הוא מודה: "פעמיים בחיי אני הרמתי עליה יד. זה לא מכות עם חגורה או משהו, זה מכות כמו שאני קיבלתי וכולם קיבלו." אבל זה היה עוול נוראי. ברור שהוא אשם. ומתחרט על כך. והוא עדיין מאמין "שהיא יודעת שאני לא אלים ולא אכזר... יש בספריי דברים אכזריים – אבל זה לא אני... שפכתי עליה כוס קפה בשעת כעס – על זה עושים מלחמה עולמית?

 "מה עשיתי לה? כן לקחתי ממנה את שמחת החיים שלה. אני מקבל את האשמה על עצמי ועל צווארי. אבל, זה לא יכול להיות רק זה... אולי מה שהיא עושה לי היום זה עונש על מה שאני עשיתי לאבי. בגיל 14 שיניתי את שמי, עברתי לקיבוץ – בעיניו זו היתה כיציאה לשמד... אני סלחתי לאבא שלי כשהוא חלה והייתי משתדל לנחם אותו גם על המחלה וגם על כישלון חייו... מה לעשות? היא לא אוהבת אותי."

הוא מנסה לעורר את רחמיה. אומר לגרץ: "תספרי לה שהבן אדם הזה היה ילד בן שתים עשרה וחצי כשאימא שלו הלכה. שהאישה שהיתה הכי חשובה לך בעולם קמה וטרקה לך את הדלת."

וגם הוא מטיל פצצה. פצצה שלא תאומן: "כל השנים הוא מרגיש שהוא אינו שווה כלום. שהוא חייב לקבל מחילה, סליחה, מגליה, ממישהו, ואם לא ממנה אז ממישהו אחר... לא חשוב מה שכל העולם פינק אותו ולכמה שפות תורגם – כל הזמן אתה מחפש שמישהו יגיד לך שאתה שווה... זה כבר לא חוסר אהבה זה חוסר בהכרת ערכך... תכתבי מה שאני מדבר אלייך עם הפנים לגליה, שתדע ואז אולי תסלח לי... אני חייב לקבל סליחה..."

אבל גליה יודעת ולא סולחת, לא לחי ולא למת. לא תסלח. לנצח. היא מפרסמת את הפשקוויל שלה ואינה הולכת להלווייתו.

אינה הולכת  ללווייה של אביה.

תקוה וינשטוק

* * *

עקיבא נוף

מול הר סיני

הבוקר שאחרי

עלה משה בְּהָר אלוהים

והעם במישוֹר,

שׂוֹנְאים וּפְתָאִים,

רקדו סְבִיב העֶגֶל,

נַטְשוּ אֶמּוּנִים,

הֵניפו הַדֶּגֶּל –

שָחוֹר

וְנוֹטֵף מְדָנִים,

לְהַחְלִיף הַנָּבִיא בִּפְקִידֵי כּוֹהָנים.

ושוב, אבירָם וְדָתָן

מוכרים את נפשם במשָׂא וּבְמַתָּן,

קונים ונותנים את חוּמְצַת הַנִּירְגָן;

נוֹשְׂאים ראש לשוּב אל אֶרֶץ מצריים,

לא תָּם המַבּוּל– לא קַלּוּ הַמַּיִּם,

וּבֵית יעקב מוטָל על מאזניים.

אך אנחנו נֵדע, עֵדים הַשָמַיִּים,

כי יש בָּנוּ אֵל וְלוּחוֹת וגם בְּרית, 

מָצוֹא נמְצאֵם ונתחיל מבראשית,

בָּהַר נְטַפֵּס לְהַפִּיל הַמְשׂוֹּכוֹת,

וּבֵין הַבְּתָרים נחבֵּר הלוּחוֹת,

עלֹה נעלֶה, אחַי ורֵעַי,

ושוב נעפיל אֶל גַבְהוּת הר סיני.   

עקיבא נוף

* * *

יונתן גורל

שקיעה

שמיים נאפדים

שולחים זרועות

לעננים כהים

שאינם מגשימים

עצים נשרפים

מעלים קטורת

לערב אפרורי

ביתי

ושוב אדום-כהה

מתערב פה ושם

נשואי פנים עננים

רובצים מתנשאים

קול לא נשמע

חתול לא צייץ

שכן לא התלונן

חשרה ודומייה

יונתן גורל

* * *

רוֹן גֵּרָא

קְרוֹבִים לֹא הָיִינוּ

קְרוֹבִים לֹא הָיִינוּ

הָיִיתִי בִּשְׁבִילוֹ

אָפֵל וְנֶעֱלָם.

לֹא יָדַע אוֹתִי

מִכְּבָר.

עִתִּים שָׁמַרְנוּ

עַל הַזְּמַן,

גַּם כְּשֶׁפַּלְגֵי יֵאוּשׁ

חָרָטוֹ בְּעַצְמוֹתַי.

חָרֵד בִּשְׁבִילוֹ.

עוֹד פֶּלַח אֶחָד

וְעוֹד גְּדוֹל כַּפַּיִם.

נוֹתַרְתִּי עִם

שִׁירַי

כְּרֶסֶן.

אֱמוּנָה

תְּחִנָּה

תְּפִלָּה.

רֵאשִׁית אוֹנִי

מָתַי

יֻשְׁקוּ אֶשְׁכּוֹלוֹת

פַּלְגֵי בֹּשֶׂם

בַּעֲצָמַי.

רון גרא

* * *

אסתר ראב

ספר זיכרונות לשנת תרע"ג, 1913

[לפני 108 שנים, בהיותה כבת 19]

טבת תרע"ג

יום אחרון לחנוכה

ב' טבת

זה כבר עזבתיו, את יומני – מרוב גלים מרוב צבעים או אולי בחוסר כל אלה, איני יודעת – ימים עוברים, נישאים בשטף לבלי שוב, עוד ימים עוברים ומשאירים נקודות, קווים – יום יום וסימנו, יש יום כוכבים מפתיעים, יום של גלים חזקים ונהדרים, ויש יום של קווים דקים בהירים העוברים על הלב לאורכו ולרוחבו, ויש יום של שקיעה ורודה וקטנות הנפש –

הנה אין לי יש לי כך איזה תבונה משונה של הרבה רכות יופי מעורב בחלאה –

בי יכול לחיות רק העבר, כל מה שעובר עליי בהווה קטן ודל, אולם אך יעבור ויצטרף אל העבר, כבר יפה הוא וגדול –

עתידי – איני יודעת, משונה, הלא אני רכה, חסרת צורה קבועה, ומתרשמת, סופגת הכל ומסתגלת לכל, מה אני – איך אהיה בעתיד?

זה כך מעורפל, אין לי כל השגה מעתידי, אף היותר קרוב, אף ליום המחרת – אני חיה במעין ערפל – אי החשבונות? – חשבונות הנפש –

אמנם הערפל הזה יפה פה, אבל איך יהיה אחר כך –

האוכל תמיד לחיות כך – יכול היות שאעבור כך את דרכי בחיים ובתוך הערפל היפה שהכל, כל היפה הטוב והרע שיבוא יצטיירו לעיניי רק בצורה שהדמיון יתן להם – – –

ואולי זה יתפזר – ואני אהיה בת הממשיות והפזרון הרע? – –

הערפל הטוב – יכול היות שחיי לא יהיו עשירים, התמונות לא תהיינה גדולות ומרהיבות, אולם הערפל הזה שאני מרגישה בו, יודעת אותו, הוא יעטוף ייפה ירומם יהפוך כל קטן לענק יפה – – –

לא, לא אתן לפזרון הרע לכבוש אותי, לא לא אובד – לא אטבע, איני רוצה –

הנרציסים הלבנים מביטים אליי – – –

חורף, חורף ונרציסים שלו, נרציסים שלפני שלוש ארבע שנים עטופי חלומות ילדות מזהירים –––

נרציסים שלפני שנתיים, עם ציץ ראשון של האהבה המשונה ואך אות בהירה לעתיד רחוק ורודי –

נרציסים של החורף העבר – –

התרוממות מתוך מרידת הכל כלפיי – – מתוך ייאוש משונה שהיה בו ממש נקודה של ביטחון בכל זאת לעתיד –

–––– ונעמדים נרציסים לפניי וריחם חודר לתוך נשמתי –

והוודאי גמור, גמור –

והפצע מתמתח בפני ריח הנרציסים –

הפצע המשונה חסר הגוון –

אפשר לחשוד שאין שם כלום –

אולם אך תבוא רוח הערב הלוחשת – יגיע ריח הנרציסים לבנים ונעשה כבר בלב הדבר המשונה ההוא הנוגע ולא נוגע בפצע –

ה' טבת

נטרפו השמיים פתאום והירח הופיע אחרי גשמים כך רבים, אפשר היה לחשוב כבר שאין כלל תכלת שמיים בהירים, והנה פתאום כל-כך הרבה יופי ומרחבים וקולות שירה וחליל מאחד הבדואים – – –

הכל שר עם השמיים העמוקים עם הכוכבים האלה –

מצבי מבחוץ אינו משתנה, מפנים יש רק קמטים קטנים, זה מכאיב סוף סוף מדוע אין לי כל מעמד בחברה אחרי שחייתי כל-כך הרבה זמן בחברה, אחרי שסבלתי כך הרבה בשבילה, אמת היא בתוכה לא סבלתי, רק מחוץ לה – אבל מדוע הם כך דוחים אותי, לועגים לי, כלום גרועה אני מאחרות, הלא אפשר לי לכשארצה, להיות כאחת מהן, ועל פי רוב איתי כך בחברה ובכל זאת עפיס יש דבר-מה עומד בינינו – ואולי זה טוב –

אבל לעת עתה אני באמת בודדה, אין לי אף אדם אחד פה שיהיה לי איזה קשר איתו שאוכל לתת לו או לקחת ממנו דבר-מה –

הלא יש כך הרבה אצלי בלב בשביל איזה אדם, יהיה מי שיהיה – איזה נפש קרובה – או לא קרובה באמת רק שאחשבנה לקרובה, משה זה – הנער הריק אך נחמד כה עם כתפיו ועיניו המלאות חיים, אילו היה זה לכל הפחות לי – אף לזה לא זכיתי, אני והוא – ואני הלא קינאתי, קינאתי ממש באותו ערב, הם רקדו רקדו ובליבי גם כן רקד הכל, הלא אני כך אוהבת חיים, למי אני משתעבדת, איזה שטות! לשלד החי שסתיו, סתיו נושב ממנו, מתנועותיו הבטלניות האי-בטוחות והעיניים התועות, איני יכולה, לא, בשום אופן –

אל הגו הבטוח והראש הזה של משקה – ואני בשבילו לא רקדתי, כלומר בשבילו לא הזמינו אותי לרקוד ואני רציתי למצוא חן בעיני השלד הזה – הוא נורא – כל-כך משונה מגוחכך [כך במקור], אי אפשר מהיראות איתו בחברה, פשוט – אני מתביישת – ואני עוד אסבול ואסבול בשבילו, הכל רואים אותי הולכת אליו וחושבים וחושבים – ילכו לעזעזעאל – תנו לי מה שאני צריכה, לא אלך אליו יותר –

יש בו נפש אבל אילו היה נשאר נפש בלבד – אבל הוא רוצה יותר וזה לא מתאים לו, זה מעורר בי גועל – פי – הנשיקות האלה כמה הן שדופות, מבט עיניים אחד של משקה החי מפזר אותן כקש –

הוא היה כבר Insupportable [בלתי נסבל] בשבת "הוא אינו רוצה שאלך" ובאופן כל-כך משונה ובביטחון – "את לא תלכי, איני רוצה שתלכי" – אני לא קניינו, הוא לא רוצה אבל אני רוצה ללכת, טיפש – אין אתה יכול למלא את צמאוני בנשיקותיך היבשות – ובנפשיות שלו? – היא מגיעה כבר לידי חיטוט כזה חולני – פי – ובחוץ היו שמיים כה רחבים והחברה הצוהלת, נערים עם בלוריות פרועות ושרירים ממותחים רצים ומתאבקים, וקולות בריאים בוקעים ועולים, מלאי חיים הם מתפזרים בכל העמק –

אני כלל לא רוחנית, אוהבת את החיים המלאים השלמים וכשאני בתוכם ולא חוצה מהם עם החיטוטים והגאווה והמבט מגבוה – לא! בתוך, בתוך המחול, ביניהם, וליד משק'ה – בתוך בתוך החיים ולא חוצה מהם.

ז' טבת

כל הקסמים כל היופי הזה שלאחר הגשמים – הכל חי רענן, צבעים חזקים ולחים כאילו זה עתה יצא הכל מתחת המכחול ––––––

אותו יום לפנות ערב

הערב יורד אט על הגבעות, צמרות האוקליפטוסים – כאילו דבוקים אל האופק האדום, אט יורד הערב המלטף –

ציפורים תועות באוויר, יורדות ומסתתרות בעשבים, אט יורד הערב המלטף, המתגעגע, ואחר –

והנער ההוא בבגדי השומר והרובה על הכתף, הגו הזה והרצינות שבפנים באותו רגע, וממעל השמיים האלה והמרחב הנאבד רחוק באפלה –

רעד של סוד עברני כשהחביא בתוך קוצי הגדר את חבילת האוכל – – –

הוא היה נוגה קצת שונה – – – הוא שומר – בלילות הלבנים בלילות השגעון ואני על ידו, שנינו בתוך הגודל והמרחב הנעזב, ואחר – שנינו בתוך סוכה קטנה חבויה כשאש דועכת מהבהבת לפני פתחה, עיניו וכתפיו מול האור הזה, וקצה הרובה הבוקע מעל שכמו במין גאווה והכרה עצמית – כמה ביטחון בכוחו –

לילה לבן אחד בזרועותיו השריריים ––––––

כאז, כאז – זה רחוק ממעט אשר מעט אור – – –

עשרה בטבת

כבר מצפצפים הזמירים בפרדסים, ובכרמים החבויים אפי כבר מחפש את ריח פרחי הפרדסים באביב, אולם האביב עוד לא בא, לא בא, בלב עוד הומים ערפילי סתיו נוגים, צפרדעים מקרקרים רחוק בביצה, וצעיפי עננים בתכלת, אולם אני יודעת, האביב לא בא – –

היבוא, היבוא?

רחוק שם מאחורי הגבעות האלה שעל קצה האפר יש דבר-מה – – – לא שלי – או שלי שלי כולו כולו בדמיון הטוב והברור שלי –

כן כן שם הוא הפצע, מאחורי הגבעות –

הירח הזה, הכל הוא מלווה, הכל הוא רואה, והחיים עוד רחבים וגדולים והירח הזה מלווה –

י"ב טבת

עדרי עננים מכסים את השמיים, דבר-מה עצב מורגש בלב –

אתמול שחטו את הבריה הקטנה והנחמדה, את העגל שנתייתם, חתיכת בשר ורוד תלויה בחלון, מוכנה עתה לצלי-בשר של אותו עגל שרק אתמול פיזז כך עליז עם עיניו הטובות –

אלי, אלי ––––

היום החלו השיעורים עם יעקב רבינוביץ – עינו האחת כה מלאה הבעה –

היום ראיתי מרחוק משקה כשגופו החסון חוצה באוויר הדק ––––

י"ג טבת

משקה נתן לי היום את תמונתו, כמה קסם, איזה חדווה של חיים איזה רעננות – הוא היה כה נחמד היום, העיניים האלה בצל הכאפייה הנופל עליהן, הוא צפצף – כך הרבה געגועים היו בצהריים הזה, אני הולכת לבית-הספר דרך הכרמים ובקצה השביל תמיד מלבין דבר-מה, מעיל של משקה – אני הולכת והשביל נמשך, נמשך, משני הצדדים הגדרות המלאים סוד, ומרחוק מן הביצה עולה קרקור צפרדעים ונדמה שזה יימשך כך הרבה הרבה זמן בתוך השיכחה, העיזבון הזה, אני אגש, שם, בקצה השביל, הוא עומד, הנער – אגש אליו ואומר –

"בוא נער, נתעה לערבות הנשכחות, הרחק הרחק, אין שם איש, הכל עזוב, משקה, משקה, הכניס אותי לסוכתך המלאה אופל, המסתירה, ושם משקה תישק לי, תלחץ אותי בזרועותיך החזקות – אני אמוץ את חום שפתיך ואת אור עיניך עד לשגעון עד – "

משקה הנער היפה –

הוא תקע את הנרציסים שנתתי לו בתוך העגאל, וקו אור עברני – – –

ט"ז טבת

הנשמה רועדת מקור, מכאב עכור, השמיים בוכים וטיפות הדמע נופלות על השמשות וכל טיפה מתהווית לפלג קטן השוטף לאורך השמשות לאיטו ובעצב כאילו רוצה הוא להידבק אל השמשה, להיאחז בה רצונו, הוא מתגלגל מטה מטה –

אני קוראת את מה שכתבתי עד היום בפנקס הזה והכל נדמה לי כך זר, האני כתבתי זאת? אך יעבור מצב-הרוח ההוא ואני כבר זרה לכל זה, זה הלא משונה – מה יהיה הסוף מכל זה – הבית-ספר אינו ממלא את החלל ההוא, זה מוצץ תמיד, בכל רגע שאני רק פנויה, ומה הם חיים כאלה של עבודה תמידית בעת שאין לך אף רגע אחד חופשי בשבילך את, בשביל עצמך – תמיד אתה צריך להיות נכון לענות לשני – – – השיעורים האלה, כל הלימוד הזה, האם לא היה זה צעד שלא בא בחשבון – אבל אני לא ידעתי, לא ידעתי שלא יהיה שם דבר-מה בשביל נפשי. הן השם הזה היה לי איזה ניצוץ קדוש מן האפר החביב של חלומותיי –

חשבתי שהבית-ספר הזה ישא בקרבו את נשמת חלומותיי החרבים, ועכשיו כימיה מטמטיקה ופיקהולץ, והקירות האלה עם התלמידים האלה כמה כל זה רחוק ממני –

לעצמי לא יהיה לי זמן, לדאוג לחיות גם כן לא יהיה זמן, צריך ללמוד מטמטיקה וכימיה וזה במשך ארבע שנים רצופות, משנת השמונה-עשרה עד העשרים ושתיים, התקופה היפה האחת היחידה שתהיה לי בחיי, מה יבוא בה? מה? איני יודעת, כלום, כלום, רק כימיה ומטמטיקה והגשמים הדולפים האלה והלב המתמוגג בכאב משונה –

הפרחים האלה קוראים לחיים ופותחים את כל פצעיי – החיים בגדו בי – הכל הכל כאילו בא לאסור –

הבית המשונה הזה, ההורים האלה עם הרבה אגואיזם שלהם, ומצבי בבית הזה עם כל התהומות ההולכים ומתרבים, הן אני כך רחוקה ולא מובנה ונידחה – ומי שמבין קצת עובר עליי ואינו רוצה, ואני הן כל-כך הרבה יופי נתתי כבר כל-כך הרבה לב ודמעות והם הלא אינם שווים לזאת ובכל זאת לא שמו לב אליי, עזבו אותי –

ובתוכי אני גם כן קרועה, הנשמה הזאת שיש בי כמה היא נלחמת עם היצור השני שיש בי, כמה קרעים ושניות, והמעברים האלה שישנם אצלי, ומצבי-רוח רוממים מתוך קטנות ויום יומיות –

כ"ד טבת

וקופצים גרגרי ברד מעורבים בטיפות מים ונבלעים בפיות הפעורים העגולים של שלוליות השוטפות, כמה זה מקפץ ומלא חיים –

אפשר לא רשמתי – רחל ויתקין הייתה אצלי, והמון שיעורים, כך בין השמשות מתעורר דבר-מה בלב, אתמול היה הכל כך עלוב ובלב מצץ ככה, השמיים היו מעוננים, ואוהלי הבדואים נשקפו מעל הגבעה כך בודדים ועזובים –

רחל לא נתנה ולא תיתן כלום, היא מונוטונית חסרת גוונים, מסכנה, כמה ענייה היא והיא מרגישה בזאת –

הגשמים והשמיים האלה מעוררים תמיד דבר-מה, אני רוצה להתכנס להתקבץ לאיזה פינה אפלה ונשכחה, לבד, כך אני ומחשבותיי והרגשותיי החמימות – בדד נשכחה ושוכחת להאזין, רק להיות לבד –

הלימודים לפעמים קשים, בפרט המטמטיקה, ולפעמים אני כך פזורה באמצע השיעור וכל התאמצותי להתרכז בוגדת בי, המחשבות מתפזרות ורגשות מתחילים זוחלים על הלב ופתאום והכל מקבל צורה אחרת בעיניי – פיקהולץ אינו מורה מטמטיקה כי אם צעיר סימפטי עם עיניים חביבות השולחות לי לפעמים מבט צדדי כך טוב – ופתאום – פעם – הם .....

היום למדנו אגדות כה נחמדות וינקלה ילד מצוין, אבל אי הוא החקלאי הרוח האמיתי, הערוגות עומדות שם עלובות – והרי יהודה הכחולים נשקפים מרחוק לי – – –

עולים צלילים מתוך הנגינה בערבוביה ואחר השיר ברור – "הכניסיני תחת כנפך" והשעה היא בין הערביים והשירה מעלה ים, ים צער וגעגועים להוד, ימים שעברו לבלי שוב – והרחק הרחק נקבצים עננים על הגבעות, עננים רובצים ומתרפקים עליהן, והאפלולית הכחולה מעטפת יורדת ומסתירה –

מה זה מפעפע בלב, דמעות תלויות בתריסי החלונות נופלות אחת אחת –––

ושמורים ניירות בארגזי, מעטפות מלאות מכתבים, מעטפות – ורודיות כחולות לבנות, וסרטים דקים עוטפים אותן וקושרים היטב – הן יכולות עוד לפרוח להן, הנשמות השמורות שם, לא, איתי תישארנה, איתי, ילדי דמיוני החביבים, כשהלב יהיה כבר רך ורוחות הסתיו כבר תתגנבנה אז יש עוד בארגזי אוצר, אוצר של רגשות, של קווי אור כתובים על נייר באותיות וכתב-יד שונים, כתבי הנך המת [הניך פסלוב, אשר לזכרו ולזכר רבקה צ'יז'יק הקדיש ברנר בחורף 1911 את סיפורו "מכאן ומכאן"], אברהם [אברהם גרין] הגוסס בעדי, מרדכי [כניראה מרדכי קושניר] החבר היקר, מרים [מרים ברנשטיין כהן] הירדנית ... ומשה כרמי עם כוכב קטן ראשון מאיר על ראשו – ומכתב עם הרבה נקודות ועוד מכתבים בודדים כנקודות אור רחוקות ואובדות באפלה – – – ומונחים הם בארגז, אחד על גבי השני, ולחש סתרין עולה מן הארגז, הנשמות משוחחות ביניהן – – – –

מוצאי שבת, כ"ו טבת

משונה, משונה, מונחות לפני פתקאות ורשימות של מרדכי, של הנפש היפה הזאת, זה יפה, יפה, סוף סוף, וזה חדש, הלא חדש, לא חיכיתי לזאת – – זה מעורפל, ידעתי ולא ידעתי אבל גם זה בא לידי ביטוי בהיר –

"בנשמתי אני קורא לאור נשמתך" –

קרניים צנועות ורכות אני רואה עולות מתוך המילים האלה – אהבתי דבריך, יפים, יפים כאלה, איני רוצה להטיל בך מרה ולא סערה. מיליי ינסכו בך שלווה טהורה... אני סוגרת את עיניי וריח נרציסים שוטף עליי – אולם שם בארגז מונח צרור מכתבים, שם המה בשבילי לב ואחר כבה, כבה –

"אני לוחץ את ידך ואני ידידך לנצח ואת ילדה קטנה וחשובה שלי" –

מה עושה כעת אותה יד שלוחצת את ידי – מחבקת שם, הלב מתמוגג טובע בים דמעות חמות –

אורות תועים בחשכה, עוברים בדרכים חבויות, שם בקצה האופק, על שפת הים הכחול, כבה זיק יפה, בעמק, מול הרי יהודה, עלה לאיטו הניצוץ – –

מה היא הפורמליות הזאת, הלב יכתוב פשוט פשוט – זה משונה, מרדכי כותב – "אני אוהב אותך" – וזה חדש בעיניי? איני יודעת, חשבתי שזה לא יצא לאורה, והוא – – – מדוע לי כל זה – – – איזה ערך יש לזה – אני לעולם לעולם לא ימצאו הדברים האלה הד בנפשי, בתור אהוב? – מרדכי זה – ואפילו בתור אוהב? איני יודעת, בכל אופן זה יביא שינוי בידידותנו, לא, הוא צריך להישאר חברי כי מי מבין אותי כמוהו, אני צריכה לו, צריכה לו – אילו היה שותק – והוא חושב וחושב – – –

מהיום והלאה לא יגע בי, אחרי שאני יודעת או אחרי שהוא ביטא את זה כל-כך – לא, רעים אנו לתמיד, רק רעים. מרדכי בתור נשמה קרובה, מבינה, מרגישה, אבל מרדכי בתור אוהב? לא ידעתי, לא ידעתי, "הזיק היה לשלהבת" – ממש ממש? האמנם חיי סבבו ועוד גם עכשיו על-פי רוחו – בחיי הרוחניים הוא משפיע כל-כך, באמת, ואני לא כבר נודע לי זאת, כשאני רושמת אני רושמת כמעט תחת השפעתו, כאילו עמד הוא על גבי והתבונן לתוך הפנקס, ואני לפעמים משתדלת למצוא חן בעיניו, להיעשות, לכתוב – א-לא מרדכי, זה משונה כי לא צריך –

מה יהיה הקו הזה בשבילי? איני יודעת, אבל זה נעים, נעים, סוף סוף בי הפצע שמה – – – ריח נרציסים שוטף עליי, ריח מלאך – מלאכים קטנים – שאו זאת לאברהם:

מכתביך פזורים על שולחני וריח נרציסים שוטף עליהם וכאב שלא מתבטא תועה בליבי מפינה לפינה כי ריקות הן, ויש לי מקומות כך חתומים וטובים בשבילך, יש לי כך הרבה אושר בשבילך – ואתה?

יום של מאורעות היתה שבת זו. היו פה תלמידי גימנסיה ואנו טיילנו – כך הרבה עיניים צעירות נישאו אליי – והאחד והוא נער נחמד, ובלילה, שלשום בלילה, וקולו רך ככה ושפתיו מלאות והוא שר כך מעומק הלב, גלי אורה עברוני ... כמה חיים בתוך כל העיניים והתנועות האלה, הזכיר איזה חיים רחוקים שלא ראיתי אולי מעודי – של לילות חורף בהירים, מגרשים מכוסים שלג ונערות רעננות בזרועות גימנזיסטים יפים – או חדר קטן בקומה – – – באיזה רחוב שקט, על השולחן מוארים ספרים אחדים באור מנורה קטנה, הווילונים הכהים מורדים ועל הספר נער עם ראש גדול מתולתל, ואצבעות ארוכות וחיוורות תועות עליו – – –

איזה רוח קבקי שפוך על זה, שטות, כל אלה הן חורבות, חורבות, המכתבים האלה וזה וזה, חורבות עתיקות הן כל המכתבים האלה, כלום לא בא בשבילי, בשבילי אין כלום –

כ"ז טבת, בפרדס

מייבב צפצוף מרחוק ומשתפך על העצים הערומים –

"אבריבאלע דער מאמען אי אבריבאלע מיר – " [מכתבון מאמא, מכתבון אליי] ילד של שמשות היית מוריד לי מכתב קטן אחד ממך –

רועשים עלי סתיו מתלחשים ובוכים – – – והצפצוף מדבק – – – גלי עננים רכים נישאים בתכלת, אנה תסעו – עננים שלווים שאו סבלות תוגתי העמוקה אליו – נסכו אל תוך ליבו מה שכולם נוסכים בי, אמרו – הוא הבטיח, הבטיח, בפירוש אמר, הנה זה שחור על גבי לבן – אמרו לו – הנה העץ על ידו עמד, בירח תמוז, וקטף מעליי שזיפים, ואני הייתי על ידו והוא לא אמר כלום לא אמר, ושיירי עלי סתיו, מתלחשים עליו עליך, ולבלוב עלים נובלים, מה תלחשו סתיו סתיו – לא הוא יבוא? לא יבוא??

[במקום זה מוצמד לאורך הדף פרח זעיר אחד, מיובש, שהוטמן כנראה בפנקס בשעת הכתיבה, שהתרחשה בפרדס האב, יהודה ראב, בחורף 1913]

סוף טבת

יש סוף סוף עניין, הלימודים בבית-הספר הולכים ומתפתרים ומתהווים יותר מעניינים. ינק'לה כבר עזבנו, במקומו בא מורה צעיר דיזנדרוק – הוא כך דומה, זה משונה הלא – אבל כך הוא – הוא דומה לאברהם כל-כך דומה לו עד שזה מסב לי עונג להימצא בחברתו, להביט, רק להביט עליו, הפה, קמטי הצחוק – העיניים האלה מזכירות איזה אושר רחוק, התנועות וSon bien etre- [הנינוחות שלו].

הילד – החביב ––– ושערותיו – רק עוד פעם אחת לנשק את עיניו, להרגיש את נשימתו החמה על פני, את ידיו הרועדות התועות כאז – כאז – – –

מה יתנו לי כל אלה אבל, ההכנות האלה לעתיד, אם אתה אינך נמצא שם, ככה לא אהבתי מעודי – – –

זה מוצץ כך בלב, מעודי לא אהבתי באופן משונה כזה, מיוחד, איני יודעת מה שיהיה אולם אתה תישאר איתי תמיד תמיד ליבי שלך הוא – – – אתה אינך רוצה בו אה? לא? – – – אמור, אמור פעם לתמיד – – גידי עלים מלאים לפניי, וגידיי מלאים בך, כך אתה בכל בכל – תן לי את ראשך, כך אלחצנו אל ליבי, הנה עיניך אני נושקת ובוכה בוכה – – – שערותיך כך רכות נופלות על המצח הלבן, תן לי מצחך – דופקות הרקות והלב – כאז כאז שפתיך תועות על פניי ואני שלך כולי שלך – – – – – ואתה שלי אף אם אינך רוצה אבל זה לא אתה זה אברהם שהוא כולו שלי שם בביירות יש עוד אחד לא שלי – – – אברהם שלי תמיד תמיד טוב ולטיף ככה – –

אף לנגן אינם נותנים לי, הדבר היחיד שעוד נשאר לי בשביל נשמתי, בשבילי, בשבילי, הכל הכל נלקח ממני לאט לאט, אוי כל היצורים האלה שסובבים אותי מה הם רוצים ממני, מה הם רוצים! יתנו לי מנוח, לאיזה פינה אפלה אזחל ואנוח שם אני וכאבי, אך תנו לי מנוח, תוסס ככה הלב –

תנו לי שמלה בלה אחת וגרשו אותי מביתכם, אנדוד יחידה במטר הסוחף, ירעיד הקור את עצמותיי, אשכב לי על יד גדר עזובה ובליבי אין כלום, כלום, כך כאילו הייתי ערפל – – – אך גרשו אותי, מה לי ולבית הזה עם התהומות האלה – אתם נותנים לי בגדים, אוכל, אור וחום – ואת בגדי האמת לא נתתם לי, את מזונותיי גזלתם ממני, אור וחום? איך? הן תהומות בינינו – ואני נקפאת, נקפאת – –

ג' שבט, מוצאי שבת

השבת עברה כחלום – לא הספקתי כלום – ולא היה היום כל מצב לרוחי – – בחברה אני זרה, זרה, תמיד שם חוסר, הם הכל מכונות מכונות בצורות של אנשים מתהלכים, יש להם תפקידים מסויימים – למצמץ בעיניים לשחוק ולהראות באצבע על העוברים –

הלא אני כך עזובה, כך משונה ביניהם – פי – אבל היכן אלך, היכן? אליו הן זה אי אפשר לי כבר – מדוע חנה [כניראה חנה סלומון, לימים רוטמן] וחמדה [כניראה חמדה מרגלית, לימים דיסקין] רומזות עליי וצוחקות – – איזה רוע לב בעיניים האלה, הן אינן יכולות לראותני עולה, שאשקע כמובן, אה? אז יהיה כבר טוב? מה יהיה סופכן? עלובות – ואני? כלום אצלי כבר נפתרה השאלה הזאת? על ידי הבית-ספר? – – בכל אופן יותר טוב, יותר טוב, הן יש מעט מזון רוחני, ושנית טרדת הזמן, הלא המוח היה מתבקע – –

פנקסי היקר יש לי רק אותך רק אותך – –

ה' שבט

זה הוא, נעים סוף סוף להימצא תחת עיניים כך צעירות ומלאות חיים – שעותיו הן כך טובות בשבילי, ברוכות תהיינה לי שעות חביבות – כמה הוא כך מרגיש בכל נדנוד קל – וזה הלא נעים ככה כשמבחינים ככה, כשהוא מביט לעיניי נידמה לי ממש כאברהם, אותו מבט, מה זה אליי? מקרה קרה – זה לא הדמיון שלי, הן גם מרדכי אומר שהוא דומה לו – תן לי אושר תן לי מעט אורה, הנפש כה צמאה, חולה ככה – – – – – – – כוכבים מזהירים על תלתלי עננים צחורים וכוכב יחיד יחיד על האופק ושלשלת הגבעות נמה שלווה עטופה חלומות וערפילים חיוורים – – – – – – – –

ו' שבט

משתרעים אופקים ורודים חיוורים, מתנשאת יללת שועלים במקהלה וכנפיי נוגות מרפרפות באוויר – – – – זיתים מרכינים אט אט ראשם, רועדים תלתליהם הכהים לרוח הערב הרכה, והחרמש עם יגון העולמים נשקף על המרחבים המתגעגעים – – – – – –

היום לא למדנו, דזנדרוק הוא נסע ראשונה, היום עבר בלי עניין, למדנו במקום חיבור והיסטוריה, מטמטיקה וחימיה – פי – ובמקום דזנדרוק פיקהולץ – זה כך היה משונה, היום צריך היה להשיב את החיבורים – – יעקב רבינוביץ כך מתפלא מן החיבור הזה, האמנם עלה כך בידי?

כבר כבר אני רוצה שיהיה הבוקר, שנלמד איתו, כך נעים לראותו, לראותו בלבד, הוא כה נחמד עם עיניו החושקות –

צלילים נוגים נופלים מתחת כינור – – – משה בא, יום השנה של אימו, שלוש שנים – – לפני שלוש שנים רשמתי בעצם ידי עם כל נפשי והוויתי: אני מתגעגעת מתגעגעת, הוא מופיע לעיניי בפוזה כך פואסית, כל-כך חולמת, והוא ניראה לי קדוש קדוש –

שלוש שנים, שלוש שנים חריצים גדולים שרטוטים שונים נעשו בנפשי במשך הזמן הזה, אולם התקופה ההיא היפה מלאה הוד וכל-כך חביבה לא תישכח, לא תישכח לעולם הראשונה ההיא, והאהבה הזאת הן היתה ליבי – ליבי – רכה כולי הייתי, טבועה בתוך האהבה הראשונה האמיתית אל הנער עם העיניים החולמות – עכשיו אני אוהבת כבר אחרת, יש לזה צורה אחרת לגמרי, יש יותר עצב של שקיעה – – הראשונה היתה כבוקר מעונן, וכך – איזה השפעה גדולה הייתה לו עליי, כל התקופה ההיא סובבת רק עליו, כל היופי, החלומות האלה – זה הוא, כך הוא, ועכשיו אנו גם שלום איננו אומרים אחד לשני, נפש שהיתה כך קרובה לי, שכל חיי היו זמן רב שייכים לו, רק לו, עכשיו אנו עוברים אחד על יד השני זרים וקרים כאילו לא היה דבר מעולם, הקול הזה העיניים האלה והגו הזה בתוך הכתפיה השחורה. כמה קסם היה בזה לפנים, בשבילי זה היה עולמות עולמות, עכשיו יש רק חורבות, חורבות יפות נוגות מוארות באור ירח, השניים, הוא ומרדכי, אחד אצל השני כל-כך משונים. להאחד נמשכתי בעל כורחי ולשני אני, אני בעצמי בזרועות פתוחות קיבלתי כל היופי וכל הצער של תקופתי היותר יפה בחיים – – – –

אני זוכרת אותו יום שמתה אימו של משה, זה כך זעזעני עד הנימה היותר חשובה – היה יום מעונן, ירד גשם ופתאום אומרים לי – "אמא של משה מתה," – זה היה נורא בשבילי, כך הרביתי לבכות, משה, משה היקר יתום, יתום עזוב, ויום יום התכוננתי ללכת, יום יום סידרתי את דבריי שאדבר אליו: אנחנו נצא הגנה והוא יעמוד שם היקיר החביב מואר באור ירח, אני אגש אליו – "משה, משה, אל תבכה, אל תבכה משה, אל תבכה, אני, אני אהיה לך לאם, אהיה לך לאחות, משה יקר, משה – " ואשק לו, ושנינו נבכה, נבכה כל-כך, ובאותה שעה הייתי באמת פורצת בבכי ודמעות היו נוזלות, נוזלות כך חמות, אלי התקופה ההיא היכן, היכן היא? כבר עבר כך הרבה עליי מה יהיה מה יהיה הלאה?!

שבת, שבט

הגבעה הזאת מעלה את כל הזכרונות שבלב, הזיתים הבודדים מושכים איזה נימים דקים מתוך הלב, מושכים אליהם, הם כך עצבים שם, וקרובים קרובים הם שרים עכשיו על בדידות, על בדידותי היפה על ראש הגבעה הזאת – – –

מדוע איני יכולה להחזיק מעמד באותו מצב רוח, הוא חולף, אני רוצה להחזיק – והוא בורח – – –

חפצתי למרים – – [מרים ברנשטיין-כהן]

אילו הייתה לי מרים אולי היא הייתה מביאה חיים, חיים חדשים לתוכי, מרים הגדולה – – לעולם תמיד אני קרובה לך – – ואוהבת אותך בכל נשמתי הצמאה לך המוארה באורך באשר את שם ובאיזה מצב שלא תהיי תמיד את מרים –

י"ח שבט

שמש שוקעת.. ומזהבה ראשי אוקליפטוסים כמהים... צעירים – – – ואין מילים להביע בהם את הרגעים השונים –

עננים כחולים לבנים צפים ונסוגים מעל הגבעות, שלווה גדולה מלאה הוד משתפכת על הכל עד האופקים הרחוקים הנבלעים באדים הרכים – –

עברו איזה ימים מלאים מאורעות והרגשות, הייתי ביפו עם בית-ספרנו על החגיגה במקווה-ישראל בשבילי, אבל היו שם כך הרבה גוונים, משה רק ניגן על הברטון [אולי סוג של חלילית בשם בריטון] "עיניים שחורות" וליבי כך נלחץ עד שדמעות פרצו מעיניי, ואחרי כן בחדרה של נחמה היו איזה רגעים יפים, ובנשף של תלמידי הגימנסיה משה ניגן על כינורו והוא ככה הביט עליי מעל הבמה – אולי זה רק נדמה לי –

משה ולפזון היה פה אתמול, איני יודעת איזה בריאה זאת, בכל אופן לא השאיר עליי רושם חזק – מרדכי מעורר בי עוד הפעם גועל נפש – פי – עוד הפעם עומד לפניי משקה עם עיניו המקסימות – – למאור ירח – –

י"ט שבט

ימים עוברים ונישאים בשטף, אין צבעים, אין גוונים לנפשי הכמהה, אחת היא לי, אחת היא לי מה שיהיה, איני יודעת איזה אפטיה הולכת ולוכדת אותי – "הלב מלא והמוח ריק" – אני חובקת את ידיך החיוורות –

כ"ז שבט

נישאים צעיפי עננים, שרים בשמיים, ופרחי השקדים נפתחים ונשמת אביב קמה עולה מקצה האופק –

כ"ט שבט, מוצאי שבת

אתמול נחו שפתיי על שפתי הנער-הקסם ועל הלחי הגלוחה, ופיו תעה בחום על צווארי, וזרועותיו חבקו ולחצו בעצבנות ... זעזועים קטנים קמו בליבי – והכוכבים הזהירו הביטו ישר לעיניי בלי כל תרעומת – ומתוך השלוליות גם כן נשקפו כוכבים כך משונים –

היתה שעה יפה – – –

עברה עברה – –

זה כבר זה כבר לא הייתה שעה כך יפה –

הקסם, הקסם הזה, כמה אור יש שם בשבילי – –

נער חביב, אליל האושר – והשעות היפות! –

סוף שבט

היום קרה מקרה בלתי רגיל, היתה התנפלות על בחריה ובבית-הספר גם כן קרה מקרה לא רגיל, לי קרה – כל-כך משונה, איני יודעת בעצמי איך שזה נעשה אבל אני לא יכולתי, לא יכולתי להבליג על כל מה שתסס בקירבי, באיזה טון שבע שדזנדרוק זה דיבר ואיך שברכה [ברכה סלומון, לימים שטרייט] זו מלאה אחריו, לא יכולתי ובכיתי ורעדתי ככה –

סוף שבט

תוסס ככה בליבי ושברי מחשבות נוגות תועות, מה, מה? מה יהיה הסוף מכל אלה, הן יש עוד מלבד כל זה כך הרבה, יש שם באיזה מרחק חיים רחבים סואנים מלאים חליפות, הלא יש שם בעד מה לחיות – ולמות –

ופה הכל זוחל, זוחל כרגיל, מה יהיו חיי בעתיד? אני רוצה חיים חיים, תנו לי חיים יפים –

ג' אדר

כוכבים מוארים באור עילאי, וחרמש נוגה תועה בין צעיפי עננים כהים – – – נשמת אביב דקה דקה נמוגה באוויר ובלב, בלב – – – אברהם –

ד' אדר

איני יודעת מה יהיה הסוף מכל מעשי ההוללות מתוך הקלות שלי, איזה קפיצות משונות שעשיתי בזמן האחרון – – מי יודע – מה שזה יביא עוד, והפתקאות האלה למשה – – איני יודעת, מפני חמדה נתנה ראיתי שדבר-מה לא טוב הולך וקרב אליי, היא רוצה לדבר איתי, חמדה, מה היא יכולה לאמר לי? אליי, אליי עוד? כבר די, די היה לי בזמן האחרון, איזה מחול שדי שהיו לי השבועות האחרונים, אני נדחפת באיזה כוח זר – ההתפרצות – ההרצאה – המכתב לדזנדרוק, הפתקאות למשה, מצבי הרוח – מה זה נדחף על ראשי? אי הם החיים השקטים כשאין עליך עיניים צופיות, מורים בוחנים סקרנים – אני מרגישה את עצמי כל-כך לא טוב בתוך האוויר הזה, יש לי הרגשה שאני תמיד עומדת בExposition-, השלווה הבודדת איה?

משה מתרחק, והוא משונה כל-כך, מי יודע מה שעוללתי פה – מי יודע אם אין לדברי חמדה קשר עם זה –

גלמן זוהי בריאה משונה, את מי הוא אוהב, את חנה [כניראה חנה סלומון], בשבילה רצה לאבד את עצמו? משונה. משונה – מי יודע מה שיהיה עוד ממנו –

היו היום רגעים יפים, אחרי השיעור אחרי ההרצאה דזנדרוק דיבר הייתה חצי אפלה בחדר עם אור כחול של בין ערביים והפרופיל שלו, הכתף, הצטיירו כך יפה בתוך האוויר הזה, איזה עוז של גבר המכיר בכוחו הובעה בכל תנועה שלו – ואותם הפנים מעלים תמיד את אברהם, איזה חפץ עז תוקף אותי לרמות את עצמי, הרי אברהם לפניי בתוך האפלולית הכחולה – – – – הזיכרון עטוף ערפילים כחולים – – – הו, איני מצטערת – – כה חיוורים השחקים, מנגינות נישאות באוויר, ובלב חורבות, שרידים, חורבות מוארות באור ירח – – – –

י"א אדר א'

איני יודעת מה שיהיה, אני כל-כך לא תלמידה, אני יושבת ללמוד את השיעור ופתאום מתחילים איזה גלים חבויים חמימים לעבור על הלב, אחת הנה ואחת הנה, והוא קורא כל-כך למנוחה להזייה – להתמסרות לאותם הגלים החמימים, ולפניי מחברות – מחברות עם שיעורים מציצים אליי בזעם – חלמתי חלום כל-כך מרתיח הלילה –

"הייתי בזרועות דין [כניראה שמואל דיין מדגניה] הגלילי – ממרדכי קיבלתי פתקא כך נפשית, איזה אדם נפלא – הוא צריך להשתלם בלימודי הנפש –

המורים ככה מאירים לי פנים, איני יודעת מפני מה דווקא לי – דזנדרוק נחמד על לידי שגעון, ופקהולץ לפעמים –

הגירוי של האהבה הם שערותיו הפזורות על המצח –

י"א אדר

לילות ירח היו, היה גם יפה גם כואב אבל צריך להשליך את כל העסקים האלה, מה לי ולמשקה פרעון [אפשר לקרוא גם – פרלין] זה שכל חיי אני נותנת עליו, נער יפה וחסל, צריך לעקור בכלל את כל השגעונות, אני חדלתי ללמוד וזה לא טוב, זה רע עד מאוד, צריך לשוב, אני התחלתי בזמן האחרון להתפזר, צריך לשים קץ למצב הזה –

ככה מזמן לא ניגנתי, מרדכי כועס, סובל בשבילי, מה אעשה? איתו לא יכולתי – פי – עכשיו איני מצטערת כלל על אשר לא לקחתי תפקיד בחזיון – אתמול היה ליל יפה – אבל לא מוצלח בשבילי, תמיד תמיד אני לא מצליחה, האושר עומד לפניי, ואני איני יכולה לגעת בו. אני רוצה להחזיק בו והוא משתמט, אני ממש מתרפסת לפעמים בפניו והוא רגע מציץ אליי ואחר הוא שוב מסתתר, ואחרים ואחרות הלא כך מצליחות, אילו הייתי מצליחה לכל הפחות כהניה [כניראה הניה ליבוביץ, לימים ירקוני] זו השותה כל-כך לרוויה מן הכל, מה היה אז, הן דמיוני היה עוד מייפה מייפה ומוסיף, אילו – אילו – – –

י"ח אדר

הכל – כל זה אינו כלום, הלב נשאר ריק, ומוצץ, מוצץ שם – דזנדרוק נחמד, מגרה, מזכיר את האושר שנשתמט ועוד ועוד – – –

הוא היה כך פזור היום בשבתו על הקטדרה, לא אדע מה חשב, הפעם הראשונה שישב על הקטדרה הוא היה שקוע באיזה חלום – מה חשב? מי מה היה נושא חלומו? אליי הוא פעם מאיר פניו ופעם הוא כך אי נוגע, מבטו כך מלבב – בכלל זוהי החמדה בעצמה! –

הלב מנגן מנגינה ממושכה נוגה, הלב כואב, כואב ומוצץ והעיניים מתמלאות, מה יהיה, מה יהיה? יש את נפשי לבכות לבכות עד שייקרע הלב לגזרים – – –

יש את נפשי ללחוץ ראשך אברהם, יש את נפשי לנפצו על ליבי –

ערפל אפור ירד אליי וכאב נעכר, כאב ארוך ומשונה עם טיפות נוגות אלה, מה הן בוכות ככה – אליי, הכל בוכה בכייה ממושכה חסרת-אונים, יבבה ארוכה אחת הכל הכל – – –

ליבבות טיפות יחידות בצינורות, איזה סימפוניה נוגה, את כל מיתרי הלב היא מותחת, מונחת לפני תמונתי – איזה תמונה משונה, כל-כך נוגה והעיניים ככה תובעות תובעות, משונה כל-כך הובע מצבי בתוך התמונה הזאת, כן כן זאת אני עלובה עלובה עם העצב שלי, דומה שעוד רגע יתגוללו הדמעות מן העיניים התובעות –

משונה כמה מתבוננת אליי התמונה הזאת, היא כך מדברת אליי, נערה זו כך קרובה לליבי, אני אוהבת כך את התמונה הזאת, אני כך משונה, הכל משונה, כל זאת –

אני לומדת חימיה, רצה לבית הספר על בוקר, מה? לשם מה? הן הכל צריך פתרון, הכל ככה עלוב, אין לי כלום, כלום, מה יועיל לי כל זה – והלב חלל חלל, זה משונה, משונה, מה אני עושה, זה לא אני, זה כך משונה נורא, כמה התרפסתי בזמן האחרון לאושר ואין, אין –

בשבוע העבר בזמן הזה היה הנער ההוא משקה, נושא האושר אצלי, שנינו היינו תחת הזית בתוך הלילה האפל עם כוכבים מזהירים אולם זה היה נורא – פי – כל-כך מעורר גועל נפש, זה לא היה משה עם עיני הקסם עם הפרופיל המחוטב, זאת היית חיה, חיה, פי, איך שנדחק אליי, באיזה תאווה, פי, לא יכולתי, זה עורר בי גועל נפש, קמתי והלכתי לי, אצלי לרגליי שכב נושא חלומות אושרי, ואני עזבתיו והלכתי לי – – – מפני שאיני יכולה, אני את ראשו, את ראשו ונשיקות ולטיפות רכות, לזה צמאתי, ככה ככה – והוא גס, גס –

מרדכי אינו רוצה לדבר איתי כלום. אשמה אני? אני כבר מתגעגעת אחריו, כך קשה בכל זאת לחיות כשהוא אינו הולך לימיני, איזה רוח טובה מלווה, כשישנה אני סולדת בה, אבל מיד שהוא מסתלק – אני מרגישה בחסרונו –

יש לי הרגשות משונות בזמן האחרון, יש כל-כך הרבה מעברים של מצבי רוח משונה –

כ"ח אדר ב'

משונה, אתמול הייתי בבית ינובסקי, משה ניגן – אנו השלמנו – הוא רצה לאמר לי שלום בראותו אותי, כך אמר למרדכי – הוא כל-כך היה מזועזע, עיניו היו רטובות כל הזמן – והוא הרגיש את עצמו כך לא חופשי, משונה, הוא צעק כל-כך מתוך הנגינה, מה יהיה הדבר הזה בעתיד איני יודעת, אבל אתמול היה יפה – – – ריחות דקים דקים עלו מן החלומות הבוכים, איזה הד רחוק רחוק עלה באוזניי – – – אפשר ששמע גם הוא את ההד הזה ולכן בכה, יש לו נשמה עטופה ערפילי הוד – – – אפשר שנהיה עוד חברים – – – –

הערב קיבלתי מכתב מקיפניס, הוא מתוודה באהבה אליי – איני יודעת מה – יכול היות שזה נעים לי, איני יודעת, הוא כל-כך מגמגם, אבל שם יש לב דופק בשבילי, משונה למה דופקים בשבילי דווקא אותם הלבבות שאיני רוצה בהם – והלב שאני כמהה לו, שכולי משועבדת לו בלי יודעים – הלב הזה עומד, שותק שותק ואולי לעולם בשבילי לא ידפוק, לעולם עולמים –

צריך להשיב לו, בכלל צריך לגמור עם קפניס [יצחק קיפניס] זה אף שאני מוכרחה להודות שנעים לי כשסובלים בשבילי, אולי מפני שאני סובלת בשביל אחרים – לא, בכלל איני יודעת מה מצב ליבי עכשיו, כמדומני שאיני אוהבת אותו כלל, כך כשאני ממששת בשכבות העליונות בליבי, דומה שאין שם כלום, אבל איזה דבר משתקף מתחת, מי יודע מה יהיה עוד מאותו זיק שם מתחת לשכבות האי נוגעות האלה, כן אני יודעת אני בטוחה שהוא יכול להיות לשלהבת שתשרפני עד לבלי קום עוד – – – – –

ה' אדר ב'

כל מצב מרוחי אני יראה שלא תתפתח אצלי שכבה של שומן, אותה השכבה השמנה – פי –

היה יפה הערב, במחלקה דווקא, קרני השמש האחרונות נפלו על הלוח ואחר החלו גוועות אט אט, איזה רגשות דקים החלו להתרומם מאיזה פינה חבויה, דומה לי שגם דזנדרוק הרגיש בזה, ומתוך כך אמר לי אולי לקרוא דווקא את אותו החלק היפה "מיתת נשיקה", משונה, נידמה לי, לפעמים, שהוא כך מרגיש בי, יש שאנו מדברים אחד אל השני מבלי הוציא הגה, בפרט כשהוא יושב על הכיסא לשתוק, אז הוא כך שקוע עפיס, כך משונה, עיניו תועות ופתאום הן נחות עליך ואתה קורא בהן כבספר פתוח –

על מה אני ערה בלילות, מה יהיה הסוף? לא יבוא, לא יבוא איזה דבר יפה? אה? אני כך רוצה איזה דבר יפה חדש –

עבר חמק דודי – – –

מצאוני השומרים, היכוני פצעוני, קרעו רדידי מעלי – – – – –

מדוע העולמות כה נוגים – – – כל הפנים מכווצים וכל העיניים תועות, עיני חמדה זאת עיני גלמן ומרדכי, ואני, ואני בתוכם – – – איזה עדר נרדף – – – אנה לפנות מה לעשות – – – האלה הם החיים? או אולי זאת טעות, אולי צריך לחיות אחרת, מה עלינו לעשות, מה?

אנחנו טועים טועים, בוודאי אפשר להועיל לזה, צריך לדעת רק לפתוח את הקשרים המסובכים, כל זה כל-כך מסובך – כל חיינו משונים, תלויים על בלימה, מה יהיה מכל האומללים האלה, צריך, צריך למצוא, אני אשאל –

דבר גדול עלה בדעתי אבל איני יודעת אם יש בי יכולת לעשותו, מפני טבעי או אולי מפני הזיוף, יכול היות, אני רוצה לעשות את ספר זכרונותיי זה לאמיתי, אמיתי בלי נטיות חסדים לעצמי ובלי לעקם את הקו הישר. צריך לתת דין וחשבון, צריך להיות פתוח לאמת לכל הפחות לפנקסי במקום המיוחד הזה –––––

אנה לברוח, אנה?

בחוץ כך הרבה ירחב, וכוכבים לאור ירח וענני כסף, ואיני מוצאת לי מקום, הלא צריך לעשות דבר-מה, ללכת לאיזה מקום בליל כזה, ולי אין מה לעשות והיכן ללכת – – – כל הגעגועים החמים האלה, למי אתנם, היכן אלך, את מי אשק, ראשו של מי אלחץ לליבי ועיני מי אסגור בלאט, נורא נורא –

איני יודעת, אפשר להשתגע –

שושן פורים, אביב

ירד הסוד החמים על הגבעות הירוקות האגדתיות, עלה על צעיפי עננים ורודים כמהים נדים בין קבוצות אוקליפטוסים דקים עורגים, אדמו אדמו הפרחים וכל אודמם נדחק ללחייהם, והאדמה מושיטה אלפי שפתיים אדומות ומוצצת מוצצת לאט מתוך התעלפות מתוקה את האד החמים – – כוח הסוד החמים – – – אט דובבים עשבים קטנים מתוך שיכרון, דובבים הסוד החמים – – – ציפור חבויה זורקת עיגולי שירה רוויים וחמים, וכרמים זיתים ופרדסים ופס ים כחול שעל האופק נחים ופותחים זרועות לסוד החמים – – – – –

בחופש שלפני פסח

גבעות הירק שטופות חלומות אביב דקים, הגבעות מצד ביירוט כבר הלבינו מן הפרחים הקטנים, כבר כבר פורחים הפרדסים וריחותיהם נוסכים מין געגועים משונים בלב, מעוררים איזה תמונות שחוורו כבר מרוב זמן עתיק, גזוזטרא קטנה שם בבית ההוא ועוד שברי תמונות שראיתי ולא ראיתי, מייבב ערבי צעיר בקולו המלא והמסולסל, ציפור חבויה מצפצפת רגע ומשתתקת, ילדים צוחקים, ועננים קטנים על האופק –

וויינוס – – – ויהנוס –

כל-כך מזמן לא הבטתי אליו ועכשיו הוא נראה לי כחבר שלא ראיתי זה כבר – כן, כן, אני יודעת אותו והוא גם יודע אותי, הוא חרות בליבי, הכוכב הזה, הכל קשור בו, כל עברי, אלי, אלי, איך אפשר להתפזר באופן כזה, אני בזמן האחרון כל-כך ריקה –

הוי האורות האלה מעל הגבעות שמול ביירות, האורות האלה מושכים נשיקות וגלי כאב נוגה מתוך ליבי – –

מה תרמזו האורות מה? התעיזו עוד? גם עכשיו?

אורות רכים, אורות בודדים, הלא יודעים אתם, הוי מה קרובים אתם לי – – כמוהו, כמוהו –

נפשי יוצאת אליכם אורות מהבהבים וכבים –

אילו בא, אילו הופיע עכשיו פתאום מן האופק החיוור, אני כלום לא הייתי אומרת לו, רק –

"אברהם, הבה לי ראשך, בליבי אורות מהבהבים בשבילך וכבים, אבל תן לי ראשך, שערותיך, עיניך – "

האפלולית יורדת, יורדת על הגבעות, על אקלפטוסים, זמרה ערבית מזמזמת זמזום עמוק ואפלולי, גלי הכאב משיחים ביניהם, ומשתרעים שדות ירק וחיים –

ואני איני

יודעת

אצלי חרבון

חרבון –

הוודאי גמור גמור

ואני אומללה

החיים עוד כך

רחבים איני יודעת

איני יודעת –

ח"ה פסח

היום צריכה הייתי לנסוע לרחובות, הם עזבו אותי, נו, זה הכאיב לי אבל לכאורה זה טוב, הן טוב לי כשאני לעצמי וכשאיני נמצאת תחת המון עיניים – פי, עכשיו טוב שלא נסעתי, אבל בכל זאת דבר-מה מוצץ בלב, הצבעים שמה בוודאי מרובים, והרשמים, אני בוודאי הייתי מקבלת שם רשמים, ודוד שם, הילד החביב הזה –

הייתי נפגשת עם קפניס, נו, זה אפשר לא נעים כל-כך אבל דוד זה היקר, והמון גדול כזה, והדרך, והתכלת הזאת שאחרי הגשם, לעזעזעאל, אצלי צריך תמיד הכל להיות מהופך כלומר את הכל מהפכים אצלי, אני, רצית היות מעט מאושרה, לשמוח קצת, באים ומקלקלים לי את זה –

אסרו חג של פסח

אני פותחת את ילקוטי והמון מחברות מביטות עליי, בחינות רציניות מזכירות חובה, ואני כה רחוקה עכשיו מכל זה – פי, החג הזה עבר עליי באופן נורא כמו כל החגים, כמו תמיד כשכולם שמחים ומאושרים אז אני בודדה אומללה, זה נורא, העלבונות האלה מצד הכל מפתחים בי מין אפטיה רעה, זה נורא –

ואחרי כל זה צריך עכשיו לשבת ללמוד כימיה, אבל צריך להתגבר, אני אשתקע בלימוד באופן כזה שישתכח הכל, צריך, צריך לחיות, להחל הכל מחדש, הלא אני כל-כך צעירה עוד וכבר מתחילות רוחות סתיו להתגנב אל ליבי, נמלאו לי תשע-עשרה שנה לפני שבועיים, תשע-עשרה שנה! מה? מה? – מה היה? והחיים כל-כך ארוכים עוד, מה יהיה שם אליי – הלב כל-כך מעורפל, מה לעשות, מה לעשות, אי אפשר להתגבר – זה נורא, דבר-מה כך זורם מתוך הלב, מי זה ממית בי את השאיפה לחיים, ערפל קר ואפטיה כזאת אני היו לי, מה זה אני? אני? לפני זמן-מה הייתי עוד מלאה חיים, מה זה נורא – איזה עצב משונה מלווה אותי בכל, אבל כשאני שמחה וכשטוב לי אני יודעת, יודעת, זה הוא, הוא ואהבתי האומללה, המיתר העצוב רועד בלב בלי הכרתי, בלי הסכמתי, מאליו, מאליו, נו, די לך, די, צריך ללמוד, ללמוד היטב –

וכשהלב חלל? – –

אין דבר, תראי, תסבלי, החיים רק עתה החלו, יש עוד כל-כך הרבה לפנייך –

הערב קיבלתי מכתב מדין, כמה הרבה אליי יש שם, כל-כך הרבה נפש וחיים, הוי אלי, הלא יש חיים תחת השמיים, ואני? חדרי היום כל-כך נעים עפיס, הווילון כבר עוד הפעם מסתיר סוד – וזה נעים נעים, הלוואי שיתאספו כבר מעט סודות עליו, כל-כך פרוזאי נהיה בזמן האחרון –

שבת אחרי פסח

כל-כך טוב לחיות, חיי! זה טוב, כל-כך נעים, זיתים אלה, הערימה הזאת, השבילים האובדים בין הגבעות – – –

שוב החלו הגלים החמימים להתהלך בלב –

הערימה כה ריחנית, יונים הוגות למראשותיי, ועל הזיתים משתפכים שירי עגבים ככה חמימים, צופני חן, אלה מעוררות בי שוב את התשוקה לחיים ולמרחב –

דוד'ל הילד, הן גם הוא ציפור חן קטנה, שם על יד הירקון בין קני הסוף, שמעתי, האזנתי לליבו הדופק, לב ציפור קטנה, חיי – חיי – זכורני כשהייתי קטנה והייתה לי פעם ציפור ותמיד תמיד אהבתי להקשיב לדפיקות המהירות של ליבה הקט –

הדרך בין הזיתים כך קיצית עם החול הזה ועקבות הבקר וצפצופים עליזים ושובבים של אנקורים מתפלשים בעפר וניצים ביניהם ופרר... פרר... רגע על הבד רגע בחול ופרר...

ומעופן של היונים כך עדין, צנוע, פהי... פהי... וחוצות הן באוויר הכחול – – –

וקול הזמרה דומה לזמזום העמום של דבורים וזבובי הקיץ, ומתערבב איתו – וראשי האקליפטוס, כובד עליהם מרוב מיץ ודמים ירוקים, והם מרכינים אותם בחן על כתפי, את ראשיהם המסולסלים הפרועים –

והמערות הקטנות שבין השיבולים כל-כך אפלות ומסתירות סוד, שם ציפורת זעירה שקופה נמה בצל עלה דקיק, והשיבולים באפילות, ומסתירות על גוה הקטן, שם שני זבובונים גמישים מתנשקים שם, ציק – עוד טרם צמחו כנפיהם – ולחש חיים עולה בסדקי הערימה האפלים ....

סוד סוד סוד, גלים שמחים בלב – – –

צללים מתחלפים, ערב, מתקרב קץ, קץ כל בשר בא, מחר לבית הספר, קץ לשעות היפות, כל-כך חפצתי שיחל עכשיו החופש מחדש, מחר ספסלים, מורים, שיעורים, היום גלים חמימים, זיתים, מוצפת ערגה וכל טוב – – – – – –

יום "ראשון" –

בוקר על גבעות וגיאיות, על פרדסים וכרמים מעורפלים, אוקליפטוסים עוד שומרים אפלולית רטובה ורזי לילה, שלום לחופש: הנה הבית-ספר נשקף אליי, תיכף אהיה שם, אשב על ספסל, כמה זה מוזר!

יום ראשון בערב

זה אם בכלל מה זה איכפת לי, זה מנעים עליי עוד יותר את עולמי, את שעותיי החופשיות והיפות, מתוך הכימיה פתאום עולות הכנפיים הלבנות בתוך, בתוך הכימיה כל ... לא מתוכה אלא מתוכי שיושבת בתוך הכימיה –

לא מרדכי, הלא יש חיים עשירים מגוונים – זה נורא, נורא, אפשר להיחתך – בתוך כל זה יש פתאום עם משה, לי כל-כך צר, כה צר, אני מתחילה להישגע לצחוק ולפטפט, יש את נפשי ברגעים כאלה לנפץ את ליבי – שוב אחת נחנקת בתוכי בתוכי – מרדכי זה, הוא הוא?

אי החיים הגדולים, איים? יהיו קצרים קצרים, בלבד שיהיו יפים, שיהיו יפים, מרדכי אני רוצה עכשיו איזה דבר גדול – אמור איזה מלה גדולה או מרדכי, לך לגליל –

רגשות משונים מכבידים על ליבי, אני כופפת תחתם, אולי אפול, אני יודעת, הלא צריך לפתור פעם לתמיד, הלא אין אני זאת לובשת הצורה הארורה שמדברת אליך אלא אני אני, הלא יש בי כוח [לגמור את הכל – מחוק] – למות, אבל אין יותר בכוחי להתאבק להתפתל ככה, זה קטנות ככה, והאהבה הפעוטה הזאת – פי – זה נורא, יש את נפשי לפעמים לנפץ את הראש הזה הזעיר אל ליבי החולני, ליבי, ששם שדים בדרך מרקדים עכשיו, הלא יש כל-כך הרבה חיים, חיים, מרדכי, מדוע כל-כך צר לי ומדוע אי אפשר לי לבאר מה שנעשה אצלי שם –

מרדכי אתה רואה שושנים כל-כך אדומות ומלאות, אני לא אתן מהן בכוס שתיבולנה שתיבולנה בעודן מלאות אדמומית, אדומות –

ובת [הנפש – מחוק] הלילה הקטנה הזאת תאיר להן באורה הנוגה המיישן, לא, אין בכולם שמים שושני זהב גדולות, לא, לא אתן אתן לכן שתיבולנה, שתיבולנה ובעודכן אדומות, אדומות – אבל לא, לא, אל תיגע – מין אדם אני להחביא להסתיר ששונים [שושנים?] אתן [נשים נשים גדולות! – מחוק], יש לכן לב [אשה – מחוק] רך, פי, פי – אתן נוגות, נוגות, פי, פי, פי, נורא –

האפלולית כותבת בעצבעות [אצבעות?] כחולות חוורות לתוך כל קמטי הווילון הלבן ולקמטי נשמתי החולה –

"שעת רחמים" שעת רחמים – – – – –

ה' אייר

הנחמה היחידה שיש לידי עלי אדמות זהו העיפרון –

– נו ולהיכן אני שייכת? הלא דבר-מה מקשר אותי אל כל זה בקשר אנסטנקטיבי, הארץ, השאלות האלה, היו הפועלים – אבל מדוע זה מיטשטש אצלי ככה, הלא אני – היית צריכה באמת להיות אחרת, אני מרגישה בזה –

אבא הוא טיפוס רך, האשה הזאת מטשטשת אותו לפעמים, כמה אבא זה בעל צורה ושלם, שלם – ואני, אני הלא אמורף, אמורף גמור – – אני יכולה כך להתגבש בעת שאני יוצאת מתוך עצמי, וזוהי תשועתי לצאת מתוכי, אני צריכה תמיד תמיד להיות מחוץ לי, ממעלה ממני, אני בעצמי נערה, נערה במלוא מובן המלה עם כל הרכרוכית הסמרטוטית הזאת וההסתפקות הדלה, ואף זו אינה שלמה, תמיד מנקר דבר-מה בלב, הניגודים נוראים, אני ו"הנערה הרכה", ואפשר שכל זה באמת רק מתוך "הנערה הרכה" –

רוחות הומות בעמק וקוראות, מתוך גודל דורות קוראים לי, מהד רחוק בלבבי –

ונערה חציה "מתוקה" חציה מרה וגם כבדה קצת, אף היא קוראת עם עלבונותיה, יסוריה היפים, השיכחה, ושמחתה המלאה תוגת עולמים –

"לא הכמות" ולא "האיכות" ולא "המציאות" אלא התוך, מיתר הנשמה, זה הוא העיקר –

וכשאני למשל לוחצת מעילי זה אל שפתיי, וריחות גשם עולים לאפי ונוגעים שם במיתר, והמיתר מכוון באותו רגע, והנה אותו תו שאילו הייתי באותו רגע לוחצת שפתיי אל תלתל שנשמט על מצחי –

החוץ אינו כלום, העיקר הוא בפנים, החוץ בא רק להלביש צורה לפנים, החוץ נוצר בשביל הפנים, הפנים יכול לחיות גם בלי חוץ אבל מפני שישנו במציאות לכן נעשה למשרתו של הפנים, כל מה שבתוכי דמותו של החוץ והחוץ רק עבד לתוכי –

כל הסובבים אותי משמשים צבעים לנשמתי, התוכלו, הגוונים בתוכי, ויש רפלקציה, והם שבים לאוויר העולם והם דלים וכל הרואה אותם מאלה הסובבים אותי יאמרו – דלה, דלה, מה דל – מאין הם יודעים אם לא מתוכי יצאו דלים, וכך בתוך אווירם נעשה כך, החל החוץ –

ומה מושק'ה זה כשנוהגת בו כי הרי הוא אדם, אותו אדם שהוא, אלה שאנשים – אלה, כשניעורים מיתרי ליבי להשתאות גדולות נבלעים כל הגבולות הדמיונים שהיכלי הגוונים זקוקים להם לפעמים לבניין השמיים שלהם – והשמיים אינם ניבנים מן הארץ לבד, והארץ וגווניה נבנית מהשמיים ונופים משם [מהשמיים בין שניהם – מחוק] מן האחד לשני רועד הומה – – –

י"ז אייר

ריחות חלומות עמומים מתוך המנגינה הזאת, שביל מתפתל בין עשבים ירוקים ופרחים כחלחלים, מתוך השביל עולה נער, מגבעת רחבה חבושה לראשה, ועיניו כחולות חולמות מתחת לה וחליל בידו ומנגינות משתפכות מן החליל מנגינות ירקרקות וזהרורי חלומות סביב, ונגוהות קופצות וצללי חלומות ניכרים שמהן נפשי מרחפת בין צללים ונגוהות נכחה – מעולפת פרחים כחלחלים ועשבים רעננים –

חלומות לא מתוך –

חלומות לא מתוך –

מתרחבים שדות ולפניי מבין ים שיבולים מציץ ראש מרים מתחת למטפחת לבנה מגל בידה בגל על יד הגדר האפלה כתמי אור ירח [נופל על העשבים – מחוק] מסתנן מבין עלי התות ונופל על העשבים, הארגז על יד הגדר, אני ומרים ולחש נשמות בינינו – ירדניה והמון אורות –

וגעגועים למרחקים המעורפלים וכמיהה ושני לבבות אפרוחים רועדים דופקים הומים תחת שפעת אור פתאומי תחת התות על יד הגדר –

חלומות לא מכאן אני חולמת –

שבת, לפני ל"ג בעומר

כבד הקיץ, בזרועותיו כרמים פרדסים ושדות – ומתוך ירק הקטיפה של אוקליפטוסים ותחת נשימתו החמה נתכסו גפנים מראשם עד קודקודם לחלום, חלום געגועים ורזים משחירים נזדקפו בגאון אחר יפה ראש, נשיקות מרעיפים ראשיהם, נשיקות ירוקות ריחניות שחורות לגדרות המימוזה השעירה, שרקו תלתלי הזית וכבדו, וצללים חדשים קרירים, נגוהות חדשים, נסך הקיץ לתוכם –

ערימות זהובות צצו בחצרות, ובצידי הדרכים מתבשלים עשבים צהובים של שמשוניות קיץ לבנות על כל רגב ועל גדרות הרוסות –

האוויר מלא מנגינות קיץ, אפרוחי תרנגולים צעירים, קולות דקים צרודים לתוך העלים, צרצרים מנסרים בקולות דקים בתוך הדממה –

כ"ב אייר

מדוע יש לי מוסר כליות, כלום חטאתי באמת? אני בעל-כורחי לובשת את המשקפיים שלהם, מתוכם אני שופטת עליי, עליי, ואני בעצמי, נו אני לא יכולתי לעמוד בפני מבטו החצוף והמגרה, פרצתי בצחוק והתאדמתי, נו מה אעשה! מדוע הוא מביט אליי, דווקא אליי, זה לא נדמה לי, כך הוא באמת, מה הוא רוצה ממני הן אני איני יפה, יביט אל ברכה, אליי הלוואי שיחדל מהביט אליי, אני מוצאת מתוכי תחת המבטים האלה – פי – אני כל-כך מתפזרת – פי – זה כל-כך לא נעים לי, היום הוא בוודאי חשב – – – מי יודע מה שחשב – זה הלא משפיל – צריך להיות גאה וקרה, וודאי הלא שלי יהיה כלום, מה יש לי, דבר-מה, זאת אומרת, נעים בלב, היום צריך ללכת למרדכי, צריך כבר להוריק כל זאת –

מדוע לא ניגש אליי דוד כשראני אה? מדוע זה? וקפניס עמד על המדרכה והביט והביט – –

ליבי נוקפני ומתמלא רחמים עליו, מי עוד יודע צערו זה, כמוני –

קפניס כואב היטב, הלב כמו אצלי –

כמה כל זה משונה, צעיר זה הולך וכלה בשבילי ואני נפשי חולה באחר וזה האחרון מכלה אותי גם כן –

נשיקה הוא רוצה ממני, הוא אוהבני, כולו כולו שלי עד עמקי נשמתו –

אני אי אפשר לי לקבל כל זאת, לקבל כן אבל להשיב כלום, כלום, אין אצלי כלום בשבילו, הוא מתאנח, מאהבה אולי, כך אוהבים! כך לא אהבני עוד שום אדם בעולם –

נשיקה אתה רוצה מרדכי, כלום אפשר? איזה גוון תקבל נשיקה זו, מה תהיה, אני כבר נשקתי, נשקתי בפעם הראשונה נער ריק לידי שגעון, אני פסלו נשקתיו מפני שנשמה אין לו, אני נשקתי פסל והנשיקות היו קרות, חסרה בהן הנשמה, אני עוד לא נשקתי באמת והנשיקה האמיתית לא לך היא, ליבי אומר לא לך –

ומדוע אתה נושק לי, אתה צריך היית להישאר חברי הרוחני, אתה צריך היית להיות נפש, ונפש אינה נושקת בפה מלא במגע שפתיים –

ברוח, כגבשושיות רוח –

אני אוהבת את הגוף החסון רחב-הכתפיים ואת הנשיקות הארציות ובשפתיים ממש, בשפתיו מלאות ואדומות, אבל אי אפשר, אתה, אתה את חלק מנפשי וזה מונח רחוק משפתיים וחיבוקים כאלה –

ר"ח סיון

עיני ד. מתיזות שביבי חיים, הוא כך מלבב בעיניו, בצחוק שלו, והוא כך דומה – – – – – – איזה חלק מזה שיש לאברהם אצלי נתמסר לו מבלי ידיעתי – ובזה אשמים רק קלסתר הפנים האלה הדומים לפני אברהם, העיניים האלה, הלחי הגלוחה, השערות, צבע הפנים ובפרט העיניים, כשהן מאירות פתאום –

שטות, אני עוד חולמת אודותיו, הלא צריך לעוקרו מן הלב פעם לתמיד, הלא אני יודעת שאינו שלי, זה הלא כבר ברור, והלב אינו מאמין, אינו רוצה בשום אופן להאמין, ומיישן את עצמו במיני חלומות שלעולם שלעולם לא יתגשמו, הוא אינו שלי, אתה שומע? לב, לב, אתה שומע, הוא אינו שלי ודי –

נו טוב, אני יודעת, אבל מה, הלא אני אוהבת אותו כל-כך, הוא טבוע בתוך נשמתי, אני לעולם לעולם יחיה בקירבי, אי אפשר להיחלץ ממנו כמו שאי אפשר להיחלץ מנשמתי כל זמן שאני חיה –

כינור מרטט לי – –

הוא איננו שומע –

אחת היא לי אני אוהב אוהב אותו לעולם לעולם – – – –

פרחים רעננים נפתחים אחד אחרי השני לבנים אדומים ורדיים ואצלי נחרצים קמטים במצח ועל צווארי שהיה כך פורח יוצאות יבלות קטנות –

שבועות

שטות, איזה קמטים, מה? זה עתה נמלאו לי תשע-עשרה שנה, שטות, עוד החיים משתרעים לפני בכל כוחם, עוד החיים קוראים אליי במלואם, קוראים, קוראים מתוך צללי זיתים, מתוך אוקליפטוסים רעננים וגבעות חולמות –

שני צעירים אוהבים אותי בלב ונפש, אחד – בעל נפש גדולה ויפה, אחד קטנטן אבל נאמן ככלבלב –

סוף סיון

נפשי דורשת את מזונותיה ואלה ניתנים לה בצרות-עין נוראה, זה חטא – הכל חוטאים נגדי – הנפש צמאה ועורגת, עורגת עד להתמוגג – כחליל זה מעל הגבעות –

ליצור לי את המזון הזה מתוכי אינם נותנים לי, "הכימיה" החריבה את העולמות היפים שלי, זו השפחה הקפדנית של הרגש, ומן החוץ אין לי מזון – ואני נשארת קרח מכאן ובכך מכולם, דבר נכבד נעשה בקירבי, הלוואי שלא תהיה כך עד החולשה והפזרון בו – אני – –

היחסים מתחדדים ביני ובין כל הסובב אותי, מפה מצבי כל-כך טרגי קומי במושבה בשל הסביבה עד שזה ממאר עליי את החיים, תאר בנפשך שאני כבר מסכימה שהטיול על הגורן נהיו לי לסיפוק באין ברירה, התבין שגם זה אינו ניתן לי משום שהבריות מתרחקות ממני על זרותי והתהפוכות שברוחי, כלום יכולים הם להשיג את נפשי המשונה –

רוחי צמאה וליבי נעכר מכאב, כל-כך צר וקטן הכל, אין על מה לשפוך כל מה שהומה בנפשי ואני מתדלדלת מפני שאינם נותנים לי להתבצר בתוכי, הכל שר ומדבר אליי ובנפשי יש עולמות, עולמות חדשים רזיים שלגלותם כמוהם במציאות – בתוכך נוצרו –

ואני בעצמי, מרוב צמאון וכאב נעשית כמוהם – ואני מעטפת מלבישה את רזי נשמתי, את געגועי הערטילאים – בשר ודם, מרדכי, יודע אתה מה הוא לי אברהם, נושא שהמון סודות והשפעות בו מפינה אחת של לבבי, גם עכשיו זה נעלה, עד היום הזה לא נפל שם דבר בפה במושבה – בא שינוי, וזהו שיעבוד כלפי השפעתם, החוץ, הכל מדברים כך על זה, הם אומרים – "נער בגד ונערה סובלת" ואף אני בפה [אחריהם – מחוק] ובעיניים בשר אומרת אחריהם – אברהם בגד, אולי הלב שותק ומתקפל באותו רגע ושומר על איזה דבר בגיחוך קל –

הזית

פה שעת הצהריים, השמש עומדת באמצע השמיים והזית ספק מטיל צל והרבה ספק מזכיר רק צילו, הוא סגפן על עצמו וזוקף נשמות כחולות ירוקות, וזוקף עצמו בלחישת זלזלים חבויים, הזית הוא בצל הלילה עם קמטיו הכהים והבהירים, הלילה, בענפיו הנפתחים ונפגשים פתע כמתוך חלום, האור כחול, לנוח, וכנפיים, והיונים המרפרפות בתוכי, פתקאות אהבה, ועב קטנה לבנה אחת, שייה תועה מושיטה צוואר צחור ונמוגה, ושחורים ירוקים גם הפרדסים הגאים, אצלם למראשותם על הגבעות כרמים צוחקים דוק בהיר –

בית, בית כשהוא צעיר אומר דברי זמר ומתבייש ומתפלא על עצמו, אולם אך נבעה בו הקמט הראשון מיד משתקע בהרהורים ונעשה זועף ביום ובלילה עלוב בלי תפילה, מתרוממות [– – –] אל מול [– – –] פרח אשה – מגרה את עיניו הדומעות הערפל והשיכרון עצמו היכה – – – ובו פרח [– – –] שנולד, מתפתל ובא מתוך עצמו –

[קטע זה קשה במיוחד לפיענוח].

סוף סיון

כבר אני שומעת את המיית הבית הזה כהד רחוק, כבר זה מאחריי, אני מכבר מכבר יכולתי, אבא יקר זועף ולא נרגע, אבא זה – – – אמא, אש וגופרית היא ממטירה על ראשי, וכי מה חטאתי –

תמוז

אשרוט בבשרי באותם הקוצים החרבים שקרעי נשמתו היפים תלויים עליהם, אשרוט בכדי שיישאר הרושם הזה שאשר במצב הרוח הזה תמיד תמיד קצרה הלשון מהביע –

אני יודעת, אני מרגישה, אני מחבקת את האפס הגדול,

זה היה משה –

אני מרגישה, אני חובקת את האפס הגדול, את כל החלל הריק, לא, לא זאת, את רוח נשמתי, התועים בקרבי, אני שעת אושר [– – –] והחלל חדל להיות אם רק יש לו איזה תועים שם –

דודל אתה מבקש מנתבל מסתול [מסטול? מסתור? לא ברור] זה צליל [ונשמתי] ואצלי עכשיו סימפוניה שלמה ואיני יודעת איך לדלות דבר-מה ממנה בשבילך, אני הוגה באהובי הגלילי, אני כולי שקועה באהובי הגלילי המחכה לי בחופש –

יש לי אהוב שחור-עיניים, שזוף ומעדר לו על כתפו הרחבה, "הגליל" אני נוסעת אליו בחופש, אך ייגמרו הלימודים אני כולי שלו, הוא קורא לי בעיניו [הרציניות, ואני רואה כבר את עצמי בזרועותיו – מחוק] המלאות הוד –

דוד אצלך נוצרות אליי ארצות זמירות חדשות מדי פעם, אלוהים יוצר, מהיכן הן באות אליי – אולי מתוך אותו הפרס הגדול שאני מרגישה לי בו, חובקת אותו לעיתים טובות –

איוב ושיר השירים מפני מה באו זה אחר זה? שניהם נוצרו בלב אחד, לב חודר צוחק ובוכה ובוכה וצוחק –

שלום לך – יש אותך ילדים צוחקים ובוכים? ואריה בלומברג? אמור להם שלום ממני –

כ' תמוז

בחלום חלמתיו, זה כבר לא ראיתי אותו בחלום, הלילה היה אצלי, אנחנו דיברנו בידידות כל-כך, אני עמדתי קרוב קרוב לו והחזקתי תוך כדי דיבורו במעילו והוא ליטפני ודיבר מגוחך – וגופי גמיש וארוך קצת ומחשבתי אצלו ואני הרגשתי את הכבלים הנעימים והמעיקים סביב לגבי ואפריד כי הוא כמסתיר איזה דבר גדול כרוצה להסתירו ביחסו הידידותי –

ואחר טיילנו על יד ביתנו שמלפניו אנו עוברים, הנה הגזוזטרא הקטנה והוא לידי – – גל עברני אני אליו, הם חיברו פה את הגזוזטרא הקטנה עם השנייה – – –

והוא אליי – "זה הוא הבית שלכם?" – דממה, אנחנו שבים ואני כבר בביתנו בו אבא ואמא ואחיו ברננרד [ברנרד גרין, אחיו של אברהם] שבא איתו, ברנרד הולך לפוסטה לרשום נומר וגם הוא איתו. אני אליו: "אתה נוסע מחר?" והמילים מגיעות לאוזני עצמי ומסיבות שם כאב נורא –

הוא: "לא, אחי, אני עוד נשאר אצליכם, לא כל-כך מהר תתפטרי ממני," אבן נגולה מעל ליבי ואני כשיכורה, הוא פה איתי יחד הוא! הוא! ואני רוצה לתפוש זאת בשלימות בתוך הכרתי ואיני יכולה, רק איזה קסם ובלבול בקירבי, אני רוצה לחקוק אותו בזכרוני, את רשמי פניו, את קומתו, בכדי שאוכל לתפוש אותו לתוך הכרתי, ואיני יכולה בשום אופן, רק איזה דבר מתוק מרנין משתפך בכל אבריי בכל חושיי – – – – – –

יש בכוחה של כל הקטנות היפה הזאת לתת ולהרחיב קצת את הדמיון, בית פסקאל, זה הפסנתר, התמונות, משרות עליי רוח שונה, איזה אצילות שפוכה בכל ומעוררת חלומות, השטיחים הקטנים, הפסנתר השחור, כל אלה מעשירים את הדמיון ואני ישבתי והתענגתי על שיחה קטנונית עם ד"ר פיקהולץ בעת שכבר ידעתי שברחובות היתה התנפלות וכי נהרג יהודי –

אבל אני לא השגתי זאת כך, הלא דרכי תמיד, כשרון, דבר מושג אצלי אז איני יודעת אותו מהו דבר שמח או עצוב –

אחרי כן בערב על יד הפוסטה גם כן לא היה עוד הדבר בתוך השגתי, ובלילה על האזכרה, ויעקב רבינוביץ עומד והנרות מהבהבים והרצל גדול ושחור מביט מעל לראשו –

"אנו צריכים להזכיר מקודם את השומר שנהרג ברחובות – "

השגתי, רעד עבר בעצמותיי, כרבע שעה הייתי תחת רושם זה ואחר פג ואני אחרי כן דיברתי וגם התלוצצתי עוד –

מי יודע אם אחד הפצועים אינו מרדכי –

אלוהים כמה הרבה קורבנות, ובלילה בשובי השגתי, השגתי בכאב עמוק ובדאגה שמא זה מרדכי שנפצע, מי יערבני שלא, בכל אופן יש לקנאות – היתה הלא התעוררות, הם הגינו על המושבה! – ונלחמו וניצחו!

משונה, דזנדרוק נוסע!

מה לי ולו?

כך חשבתי אולם עכשיו כל-כך צר, צר להיפרד ממנו, מעיניו החכמות ומדזנדרוק החד עם הגיון, התופש המתעמל בקלות כל-כך ובגרציה, והעיניים והחיוך כך מלאים חיים ומבטיחים והידיים כך עורגות אצלו וכל-כך לא פסיבי לאשה לחיים ותענוגיהם – – –

וכה צר בלב, אני יודעת, שעותיו היו נותנות סיפוק לנפש סוף סוף –

דזנדרוק, מדוע לך לנסוע? אתה מאיר פה ואנו מתחממים באורך, הישאר דזנדרוק, שב לך תחת האוקליפטוסים שקט והתנמנם, וכשפניך השלוות לך חולמת לטיפות רוח ארצישראלית –

דזדנדרוק מדוע לך לנסוע –

שמע, אבוא אליך פעם בין הערביים, אתה תשב בגן על הספסל, יהיה חושך, אני אגש, אני ולא אסתר ראב מעל ספסל בית-הספר, אגש אליך בלאט, אט נתבלבל שנינו, אתה תתפוש בידי, רעד יעברני, ואחר תמשכני על חזק, ואני אימשך אימשך ואנוח על כתפך הרכה, "כן, כן," אלחש דזנדרוק, ויאחדנו איזה כוח גדול ממעל, בעל-כורחנו ירד עלינו אותו כוח ויגרש את כל הפורמליות והבושה – דזנדרוק הישאר!

איזה מצב-רוח משונה שרר היום בינינו, ישבנו בחדרה של ברכה [סלומון], חנה [אחותה של ברכה], שרה [כניראה בת-דודתם, שרה דיסקין], אני – והוא, דזנדרוק, חי בקירבנו התגלגל מעל צחוקנו שהתפרץ מאליו כאילו דחף אותו מי שהוא מפניו, ניצנץ מתוך עיניה של כל אחד. דבר אחד איחדנו ועוררנו והיינו כך משונות הדבדחנו [התבדחנו] ואפילו אצל ברכה היה הכל כה מתוח ומשונה, מדוע הלכנו אליו לבקשו שלא לעשות בחינות, כלום באמת הלכנו בשביל זה או הרגשנו כולנו איזה צורך לראותו ולדבר איתו, אנחנו באות וצריכים עוד למצוא אותו בפוזה כך משכרת – – – –

הוא שכב על כיסא-גן, היד תחת לראש והראש כה צעיר ורענן עם הבלורית המפוזרה והשלווה היפה על המצח הזה, גלים עברונו – – – –

אחר ניעור, ואני ניגשתי אליו, ביקשתי שלא יעשה בחינות, אחר ניגשו אף הן, דיברנו והוא גיחך וחשד וחשד והתלוצץ והיה קצת מפוזר אולם כולו אמר – "אין אתם נוגעים לי אף במלוא הנימה – – – "

שבנו עפיס אפגשמיסן [קצת חבוטות], וכל אחת הרגישה איזה עלבון "מדוע לא קראנו לחדרו" – אחר לא רצינו להיפרד אחת מן השנייה, פטפטנו דברים שאין להם ערך ופזורים, וגיחכנו בערמומית כל אחת הרגישה ש – – – – – –

ר"ח אב

הים הכחול והמרחקים האלה ישאו אותו בזרועותיהם הרחבות כקו אור בלונדיני פזיז – – – – – – – –

*

ונהרג עוד שומר ברחובות –

נו מה מה?

[רישום של עץ שצמרתו כפופה]

כלכדור [כל כדור?]

הבליעל

כאן שוכב –

*

גופי קיבל הבעה כל-כך משונה – חיוורון כמיהה מתמתח על כל אשר על השוקיים על החזה המעולף שכרון ועל זרועותיי יש קווים הדומים לבנות צחוק נוגות – – – – – – –

הים הנצחי הומה שם מעבר לגבעות וליבי בן תשע-עשרה וחצי הומה גם הוא הומה – אי החיים אי הדרך??? אי המעיין שארווה בו את צמאוני? ליבי אומר לי, לא מתוך חשבונות והגיון תמצאהו אחרי הלב הגדול שישלוט לעולמים! אחריו ואחרי שגעונותיו המלאים יופי נצחי! הוא יוליכני אל המעיין – – –

זיתים אלה נוצרו מצללי נשמתי או שנשמתי דולה את קוויה האפלוליים מתוכם – – – – –

אלה צרורות געגועים טמירים שנתגבשו – – – – – – –

אלה עיני נער מעורפלות שיש בהן מן ההוד והרוך – – – – –

יש את נפשי עכשיו להטביע את עצמי בתוך זיתים אלה, ירעפו החלומות הקרירים מתוכם ימלאוני יטביעוני בתהומותיהם האפלוליים – – – – – –

למי תהי הארץ לילדים השזופים ההומים שם על הגבעות עם תלתליהם הבהירים או לילדים החיוורים כפופי הראש שם בעמק???

נתכנסו זיתים לתוך עצמי חובקים זה את זה בחשכה ומשתפכים זה לתוך זה מתוך – בגעגועים ירוקים שחורים –

גשם מטפטף –

לא גשם טללי נשמה מורידים העננים הנוגים במנגינה כה חרישית ונפלאה הר זיתים פרועים משחיר עכשיו עד לעד שחור – – –

ושיטת הגדר מעמיקה להסתיר את גרגירי הבדולח – – – –

הטיפות נופלות אחת אחת, לבנות הן ומעלות המון ערפילים חיוורים, הגשם הראשון אזיי ואני עוד טיפת בדולח רועדת, הגשם הראשון, יבצבצו עשבים קטנים רועדים שערות ירוקות, ואני ובן-ציון [בן-ציון גינזבורג] שוכבים על האדמה הרטובה ומתבוננים לשערות הירוקות הרועדות ברוח, מיד עולה באפי הריח ההוא ריח טרי, תוך של אדמה רטובה ועשבים רכים – עוד אני רואה את השרוול הכחול וחולצתו, אחר הכתף הצוואר וראש קטנטן וגזוז, אפרוח קרח – עגל גועה מרה עובר עלינו בקפיצה ואנו צוחקים ושותקים אך לבסוף אך גל מרדף גל והמנגינה ארוכה ארוכה נוגה כצללי זיתים אלה – – – כקולות הליל הטלולים – –

בקרוב תיפתר שאלת חיי –

אני אומרת תיפתר מפני שבאמת אני כמעט איני פועלת כלום בתוך זה, זה נידמה לי שזה נעשה על ידי מעצמו כך – – והלא כל האחריות עליי והצעד כה רציני וחשוב ומסוכן ואני כאילו איני מרגישה בזה – – אני הולכת הגלילה – עומדות המילים לפניי ולרגעים אני תופשת הכל ופתאום הכל מטושטש עוד הפעם כי אני חיה כך על פי מצבי-רוחי וזה לא טוב צריך פעם לתמיד לצאת לדרך!

מה יהא סופי פה בבית הזה ביחס הזה – – –

לא, זה לא די חזק, אולי צריך עוד לחכות? האסע בקרוב אם אסע באמת – מה?

*

משחירים ומוריקים חליפות האוקליפטוסים, גבעות חולמות בצללי ענני סתיו, הים מכחיל מכחיל ורוח קרירה באה ממנו קרירה כבר ככה – –

*

כל נדרי – – –

יש את נפשי עכשיו לאמר דבר – – – האמצא פעם את ביטויי, לא, אני לא אכתוב, לא אומר כלום –

ליבי יכתוב מעצמו על המפה הגדולה הפרושה לפניי ישיר לו את כל הנפתולים הדקיקים והתמונות החיוורות, ישיר לו מעצמו על המרחקים הכחולים והמושכים – – ועל ים גווניו – כך מזהיבים כרמים וגבעות מכחילות בתוך ערפילי סתיו. נוגים שטים צעיפי עננים ארוכים ארוכים – – וחיוורים – – –

זיתים מוצאים כבר – עוטפים גדלי חלומותיהם היפים, היום שוקע ונבלע אט אט בחשכה רק צמרות חשופות אחדות עודן מלאות בעלות צל תוך הצללים הכחולים האלה, נמחקות גם הן –

עטלפים מפרפרים סודות ורועדים תחת סבל ונושאים סודם שחור הרחק הרחק לאיזה עולם כהה –

כך תועות נשמות ערטילאיות, שני עצים נדבקים גלמודים על האופק –

לא, אין שפה לנפש, לא, לא, שפת הנפש אינה נכתבת בעיפרון על גבי נייר –

עוד, עוד זמן מה – מה, עוד ימים אחדים אני עוזבת כל זאת, אני הולכת לרוות צמאוני, אני הולכת אל המרחקים הכחולים הקוראים לי להטביע את עצמי בתוכם בתוך האי ידוע הזה – גלי אהבתי שטים עכשיו באוויר, הו, מה אוהב הוא אותי כך יש!

ילד חיוור אתה תישרף תישרף עזבני אני אני בת המרחקים והשיגעון –

כוכבי יביט אליי, מכר ישן נושן, על דרכי ילווני כוכבי זה, איה המערה האפלה וכוכב זה בקצהו, כבר עברו כה הרבה אביבים ועוד הרבה לפניי –––

*

[עד כאן נכתב בעיפרון. הלאה, שני עמודים ריקים, ומתחיל טכסט חדש, הפעם בעט, בדיו שחור, ולפי התאריך נכתב בפתח-תקווה כשנה מאוחר יותר, בקיץ 1914, לאחר שאסתר חזרה או הוחזרה מדגניה, עם פרוץ מלחמת העולם. ניראה כי את הפנקס לא לקחה איתה לדגניה]

מנחם אב תרע"ד, פ"ת

כבר חזרתי מן המרחקים הכחולים מן המרחקים הם אינם כחולים כל עיקר נפשי כחולה לרגעים – – – עכשיו גם היא איננה כחולה כל-כך, אני צריכה לחיות על פי פרוגרמה מסויימה – כלומר אני אחיה כך – מה שאני צריכה זה עניין לחוד, העבודה תישקוד [תישקוט?] את תסיסת הלב ואת הצימאון הבלתי פוסק, הרדיפה, תיישנהו תעייפהו – –

אני רוצה ירק!

חסל – לחדול מהיות מנוצלת, וצריך פעם לתמיד להחזיק באחת הדרכים תהא איזו שהיא – צריך קרקע תחת הרגליים –

אני את האושר אם יזדמן לא ארחיקהו, אנצלהו, אבל באופן כזה שאני לא אהיה יותר מנוצלת, לא זאת לעולם לא יישנה!

*

[דפים ריקים רבים. דף כתוב בעיפרון, כניראה עדיין משנת תרע"ג, והיה טיוטה לפתק, כי תחילתו בנוסח מחוק, ולאחריו סימני תלישה של דפים אחדים]

משה מדוע זה כך, מדוע אתה מרגיש את עצמך לא טוב בחברתי, הלא כל חלק בעברי שקשור בך מונח בפינה כך טהורה יפה אותו קו האור הראשון וסביבו "הפרחים הכחלחלים" שלך?

*

[דפים ריקים רבים, ושוב דף טיוטה, כניראה עדיין משנת תרע"ג]

מה זה כלום – – – לא היה, אברהם זוכר אתה! בגזוזטרא הקטנה שם לאחר החודשים שהלכו הלוך וחוור, חיוור הלילה הלך יותר ויותר, וראשך להט על ליבי ואתה כל ימיי לא אמרת אבל אני שמעתי שמך, הד הגלים הגדולים ואת דכיים – ואתה כך לקחת ידי אל ליבך ואמרת, זוכר אתה? אמרת – "תשימי ידך על ליבי" – ואני נכלית אני להסיר משם את יד שמאל, מתפרץ הלב גם כן כל-כך, דפק ליבך כל-כך הלב –

*

[שני עמודים אחרונים בפנקס, אף הם בעיפרון, ומשנת תרע"ג כניראה]

שוב עלו הערפילים הרכים סביב לראש הזה – – והם כה רכים עד לידי שיגעון עד לידי חניקה מתוקה – –

אליך אל ההרים וכבר בא האם כך די?

אל העמק התפרץ בפעם אחת, איזה פריחה מטורפה, בין לילה נתכסו כרמים סמדר, ותאנות ערומות, השד יודע אותן, התאנה צמחה להן כנפיים, הפרדסים פורחים אחרי [– – –] אחד ירוקים, תך דין יודע אתה ריחות פרדסים הם כך עשירים, וזמירים דין זמירים יש לכם גם וזיתים חבויים וגבעות בודדות כאלה –

                                                                     אסתר

                                                                                 על העמק

*

נכתב: 1913, וזו גם תקופת ההתרחשות. פורסם לראשונה לאחר מותה של אסתר ראב: "ספר זכרונות לשנת תרע"ג, 1913", פרק ראשון, "הארץ", 13.9.1991. "ובלב חורבות, שרידים, חורבות מוארות באור ירח", פרק שני, "הארץ", 17.9.1991. "חלומות לא מכאן אני חולמת", פרק שלישי, "הארץ", 20.9.1991. "לא, אין שפה לנפש", פרק רביעי, "הארץ", 22.9.1991.

בהיות אסתר בת חמש-עשרה וחצי, בראשית שנת תר"ע, סוף 1909, חל משבר בחייה הצעירים. אביה יהודה ראב הוציאה מבית-הספר יק"א (לימים פיק"א), שבו למדה כשבע שנים לערך, עד הכיתה השמינית, ופקד עליה לשבת בית. רוב חברותיה וחבריה המשיכו ללמוד, במושבה או בגימנסיה העברית "הרצליה" שביפו. בשנה שבה ישבה בבית כתבה אסתר בפנקס קטן יומן שעליו חתמה בשם "אסתר הירדנית", ("ספר זכרונות לשנת תר"ע", שפוענח ופורסם על ידי ב"מאזניים", דצמבר 1981, זמן לא רב לאחר מותה, בספטמבר 1981). ביומן היא מביעה בין היתר את אהבתה העזה למשה ינובסקי, לימים כרמי, מפתח-תקווה, שהיה בן-גילה וכיתתה, ובהשפעתו חלמה על הליכה לגליל כדי לייסד מושבה חדשה, ירדניה. כן מוזכרת חברתה הטובה מרים ברנשטיין-כהן, בתו של רופא המושבה. כשנתיים ישבה אסתר בבית, כניראה מבלי ללמוד.

בשנת 1908 נסע ללמוד רפואה, באוניברסיטה האמריקאית בביירות, בן-דודתה של אסתר, אברהם חיים גרין (1918-1892), שהיה מבוגר מאסתר בכשנתיים. הוא למד שם שנים אחדות וכניראה התראה עם אסתר בביקוריו במושבה. בארכיונה מצויות גלויות רבות ששלח לה מביירות ובהן סיפר על עצמו, בעיקר בשנים 1911-1909. בשנים 1912-1911 פחתה אהבתה למשה כרמי והיא התאהבה בבן-דודתה אברהם גרין. ב1914- נשא אברהם אישה, שימש כרופא בצפת, ונפטר בה במגפה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. אסתר נישאה לאחיו יצחק, בקהיר, בסוף שנת 1921. אח אחר, ברנרד, מוזכר ביומן, בחלומה.

כמסופר לעיל, בראשית שנת תרע"ג (סוף 1912) נוסד בפתח-תקווה בית-ספר חקלאי אשר מנהלו היה האגרונום ד"ר אליעזר פיקהולץ-חניאל (יש ששיבשו את שמו – ד"ר חמיאל פיקהולץ), ויוזמו הסופר יעקב רבינוביץ, שגר במושבה. הכיתות שכנו בצריף ארוך בחצר משפחת גלמן, בפינה המערבית-צפונית של צומת הרחובות סלומון ורוטשילד. ב1913- עלה ארצה הסופר צבי דיזנדרוק (אסתר מאייתת את שמו לרוב – דזנדרוק) בן ה23- ולימד אותה שנה בבית-הספר החקלאי במושבה.

ספר הזכרונות של אסתר ראב לשנת תרע"ג מקביל לשנה האחת שלמדה בבית-הספר החקלאי. באפריל 1913 מלאו לה תשע-עשרה שנה. היא מתאהבת בדזנדרוק הצעיר, שמזכיר לה בדמותו את בן-דודתה אברהם; אך עדיין נמשך הקשר בינה לבין משה כרמי. כרמי מסיים בחודש אב תרע"ג, 1913, את לימודיו במחזור הראשון של הגימנסיה העברית ביפו ("הרצליה"), יחד עם משה שרתוק, דב הוז, אליהו גולומב ואחרים (הפועל הצעיר, ט"ו אב, תרע"ז. "ארץ ציון וירושלים", עמ' 220), והוא יוצא עם חבריו לעבוד בדגניה ובכנרת; ייתכן שהוא גם משקה הנער השומר, בעל הגוף החסון, ואולי הוא הינו "אהובי הגלילי".

לפי היומן מתאהבים באסתר גם בן-גילה מרדכי (קושניר, לימים שניר, חברו של משה), ויצחק קיפניס, יליד יפו, המבוגר ממנה בשנה (ר' תדהר, כרך ו', עמ' 2502). השומר שנהרג ברחובות הוא שמואל פרידמן, שנפל בגבול רחובות-זרנוגה בי"ח תמוז תרע"ג. "עוד שומר נהרג ברחובות" – זהו דוד לויתן, שנפל בכרמי רחובות ביום ב' בחודש אב, תרע"ג.

לפי עדותה של מירונה גרינברג, בתו של אברהם גרין, (בשיחה עימה מיום 4.12.1991) ניראה שבשלהי שנת 1913 כבר שימש אברהם גרין כרופא בצפת, זאת לאחר שסיים את לימודיו בביירות. הוא נמצא בצפת עם אשתו-לעתיד, חיה ינוביץ. לדברי מירונה, אימה סיפרה לה שאסתר ביקרה אותם פעם אחת בצפת, בתקופה שהיתה בדגניה, והיא, אסתר, היתה אז גלוחת ראש.

בארכיונה של אסתר מצוי מכתב משמואל (כניראה דיין), שנשלח אליה באביב תרע"ג, 1913, מעמק-הירדן, בטרם עזבה את פתח-תקווה לגליל. בחלומה ה"מרתיח" מיום י"א באדר א', תרע"ג, היא כותבת ביומנה: "הייתי בזרועות דין הגלילי". ובאסרו חג פסח תרע"ג מצוי ביומנה אישור לקבלת המכתב משמואל: "הערב קיבלתי מכתב מדין, כמה הרבה אליי יש שם, כל-כך הרבה נפש וחיים, הוי אלי, הלא יש חיים תחת השמיים, ואני?" לפי המכתב היתה היכרות בינה לבין שמואל (כניראה דיין) עוד לפני לכתה הגלילה. שמואל מוסר במכתבו שלום גם למרדכי (כניראה קושניר).

היומן מתאר את המתח המצטבר באסתר ומבשיל בה בסוף תרע"ג או בראשית תרע"ד (עדיין 1913), ואת ההחלטה לעזוב את הבית ולהצטרף אל חברי קבוצת דגניה, משם חזרה למושבה רק בקיץ 1914, לאחר שפרצה מלחמת העולם.

דפי הפנקס כתובים בעיפרון שנשא כניראה את המותג "ונוס"; הכתב לעיתים לא-ברור, אולי כתבה בלילות, באור דל, בחדרה. הפיענוח לא קל, גם הקריאה. אסתר ראב ידעה כל חייה כמעט רק סימן פיסוק אחד – קו-מפריד, אחד או יותר. בהעתקה הרשיתי לעצמי לשים פסיקים ולהעביר לכתיב מלא, אך שמרתי על צורות הלשון המיוחדות לה, וגם על שגיאות אחדות שאולי מלמדות על שפת התקופה. לא לי להעריך את היומן מבחינה ספרותית, אך דומני שאוהבי שירתה ימצאו בו את הסדנה האותנטית שממנה צמחה בתוך כשבע-שמונה שנים משוררת "קמשונים".

אהוד בן עזר

* * *

[המשך פרקי הרומאן החמץ "מסעותיי עם נשים" – בגיליון הבא]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, ...כן, אני כן קראתי את הראיון שלך עם גרשם שלום ב"אין שאננים בציון". וקראתי בעניין רב את רשימתו  של ד"ר משה בן דויד "דיאלוגים אודות פמיניזם ומגדר" על ספרו של מרטין ואן קרפלד. המחבר כנראה צודק בכל הקשור לשיבוץ נשים ביחידות קרביות, שבהכרח חייב להוריד את הסטנדרט הפיזי של יחידות אלו. הוא גם צודק בתארו את הגנת האישה מפני האלימות, את הלוקסוס בכלא נשים לעומת הגיהינום של כלא הגברים. הוא בוודאי צודק בכך שסימון דה בובואר כתבה שטות ב"המין השני" (קראתי את שני הכרכים), שכביכול האישה אינה נולדת אישה, אלא החברה משפיטה אותה. המחבר צודק לגבי העוול שנעשה לנשים בהמרצתן לעסוק בעיסוקים גבריים, והוא בהחלט צודק על הטירוף הנקרא ME TOO. טירוף ההופך לפלילי ניסיון של פיתוי-חיזור אחרי נשים. על כך כתבתי בזמנו מאמר שאני שולח לך בצרופה.

יחד עם זאת, טוב שהחברה המודרנית מתקנת עוול כלפי נשים שיצרו בעיקר הדתות: בתנ"ך האישה חטאה, לכן "אל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך." מעמדה הוא כחלק מרכוש הגבר, וכמה שיש לו יותר מהמין הזה – ככה זה משובח. בתלמוד מצוטטים מאות חכמים, ורק חכמה אחת, והאישה מודרת מלימוד תורה. ראה מעמדה של האישה במגזר החרדי, שם היא מפרנסת, יולדת בלי סוף, מגדלת את ילדיה, מטפלת במטלות הבית, והבעל לומד בכולל.

משה גרנות

* שלום רב אהוד היקר, איחולים לחג אביב שמח ונעים שלוחים לך ולכל המשפחה, שתמשיך להעשירנו בכתביך המגוונים והעשירים ברוח, ואנו תפילה שגם אחרים ילכו בדרכך לעשות למען הכלל שלא על מנת לקבל פרס תרתי משמע...

בלחיצת  יד חמה,

י"ז

* אהוד שלום רב, הנה תגובתי לסיפורים המנוקדים שהעלית עד כה: אהוד יקר, הסיפורים המנוקדים שלך הם כרפרפת מְנֻקֶּדֶת בפתיתי שוקולד, בבקשה תכתוב עוד כאלה.

אירית שושני

אהוד: תודה אבל אני כבר זקן ואין לי נכדים להשראה.

* לאהוד היקר, ברכות  מקרב לב ליום ההולדת! להמשך יצירה והוצאת העיתון זה שנים כמתוכנן, ללא אף הפסקה מקרית – והוא כיין הטוב המשתבח משנה לשנה!

חג שמח לך וליהודית ולבן,

כל טוב,

מאחלת,

תקוה וינשטוק

* אהוד: ניסיתי לקרוא את הסיפור הזוכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת תשפ"א – "מי שרואה קיים" מאת שרון סילבר-מרת, ולא הצלחתי. פטפוט אחד גדול!

"שופטי" הפרס: רחל גיל, אלפרד כהן, איריס לעאל.

* שמתי לב לתופעה מוזרה שמתרחשת לאחרונה בפרסים ספרותיים. ועדת השופטים מורכבת כמעט תמיד משתי נשים ועימן רק גבר אחד, ולעיתים משלוש נשים, אבל אף פעם לא שניים או שלושה גברים בוועדת השופטים. והתוצאה – הזוכות בפרסים הן לרוב נשים, ואם הזוכה הוא סופר גבר, אזיי לרוב הוא ממוצא "מזרחי" [בתנאי שהוא לא סמי מיכאל] – וכמובן סופרת או משוררת שהיא גם אישה וגם ממוצא "מזרחי" – היא בעלת סיכוי גבוה לזכייה בפרס.

* ציטוט: תעלת סואץ נסתמה. איפה מסילת הברזל שלנו לאילת?

בשלומיאליות, שמאפיינת את מה שבדרך כלל קורה במצרים, תעלת סואץ נסתמה בידי אוניית משא ענקית [סרטון למעלה, רוחב התעלה 300 מטר ואורך האונייה 400 מטר], והמצרים אינם יודעים מה לעשות. המצב הזה יכול להימשך שבועות ואף להחריף.

15% מנפח התנועה הימית המסחרית בעולם עובר דרך תעלת סואץ. 60 ספינות ביום. איזו הקלה זו היתה לעולם, אם מסילת הברזל שלנו מאילת לאשדוד היתה כבר קיימת? כלומר זה כבר עניין קריטי, שכן התעלה המיושנת הזו עלולה להיסתם שוב, שלא לדבר על טרור (שכבר היה). זה כורח המציאות, ואין אלטרנטיבה אחרת.

זה החזון עליו כתבנו כל כך הרבה מאז שנת 2012, אך "הירוקים" ובעלי אינטרסים חסמו אותו. זה קריטי לשגשוגה של אילת, להפרחת הנגב, להגיע לשדה התעופה החדש של אילת, ולהפוך את ישראל לנתיב סחר עולמי, ואגב כך גם להתעשר, מדמי המעבר.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 26.3.2021.

* ציטוט: מובילה בעולם כולו, ובהרבה ישראל מדהימה את העולם באחוז החיסונים. [58.18%]. צפו בגרף המשתנה לאורך ציר הזמן [תמונה למעלה].

יותר משנה הרעילה "התקשורת" בישראל את התודעה שלנו, כרגיל, על "המודל הגרמני", "המודל השבדי", ועוד הבלים מומצאים בנוגע לקורונה. רק דבר אחד היא לא דיווחה: בישראל יש את מערכת הבריאות הטובה בעולם, ועוד כמעט בחינם.

ואז הגיעו החיסונים, וישראל הדהימה את העולם, שמדבר עלינו בהערצה. זה המודל הישראלי. צפו בגרפים המשתנים, וכיום, כאשר יותר מחצי האוכלוסייה אצלנו כבר מחוסן בחיסון שני, אנו עדיין המובילים בעולם.

הגרף הזה מתייחס ללפחות חיסון אחד (באירופה מקבלים רק אחד, כי אין להם מספיק, בים הייאוש, הביורוקרטיה והשחיתות שם! [סרטון גרפי].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 25.3.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2284 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדלשגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדלשגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,245 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל