פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1632 – מורחב בחול המועד

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט בניסן תשפ"א, 1.4.2021

עם צרופת נאום פרס השירה של אגף התרבות למשוררים הרצל ובלפור חקק.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם. זְרוֹעוֹת נִסְגָּרוֹת. // אורי הייטנר: 1. לארץ ללא עם. 2. צרור הערות 31.3.21. // יצחק גנוז: אַרְבַּע כַּנְפוֹת. // משה גרנות: על "מחכים לגודו" לסמואל בקט. // שמעון גרובר: טעות מעבדתית, שהסתיימה בחיבוקים, בנשיקות ובקפה ועוגה ב"רוול". // יונה שטרנג: עיון בספר: "אפלולית", ספרו הראשון של רון גרא. // איליה בר-זאב: בֵּיצֵי קְיָמָא. שְׁנֵי קווי חולשה. // רות יצחקי ריכטר: נר הלילה בסוף נובמבר. // ציפי שחרור: איך הפכה אותי אנדה עמיר פינקרפלד למשוררת? לציון 40 שנה לפטירתה של אנדה עמיר פינקרפלד – 27.3.81. // נעמן כהן: הוונדטה האישית כטירלול לאומי (1). איווט אביגדור לובוביץ ליברמן. // אסתר ראב: עכשיו תשרי. מתוך "צילי" (פנקסי). // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שלושה-עשר: עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה. // יוסי אחימאיר: שר ערבי בממשלה? // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

*

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

לִפְנֵי זְמַנִּים

אֲשֶׁר לָעַד

כְּבָר אָחַזְתָּ בְּיָדִי

בְּמַגָּע לֹא מִכָּאן

כְּבָר נָחוּ עָלַי  –

עֵינֶיךָ

מִבֵּין עַרְפִלֵּי מִשְׁקָפַיִם:

דְּמָעוֹת וּצְחוֹק  –

כְּבָר תִּמֵּר

הַגּוּף הַזֶּה

בְּגַן-חַיַּי

הַטְּרוֹמִי,

לְמַעַן חֲצוֹת

בְּמַעְגְּלֵי-מַזָּלוֹת

גּוֹרָל-יִחוּדִי,

בּוֹדֵד.

[מתוך העיזבון]

1973

*

זְרוֹעוֹת נִסְגָּרוֹת

עַל אֶפֶס  –

כֹּבֶד-שֵׂעַר

גּוֹלֵשׁ עַל כָּתֵף;

יָדְךָ רְחוֹקָה  –

מְאִירָה

מְאוֹתֶתֶת

עֶרֶב, עֶרֶב.

[מתוך העיזבון]

1974

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

החיזורים של מתנגדי נתניהו ההוזים והחולמים להקים גוש חוסם וממשלה בתמיכת המשותפת ורע"ם – עוזרים מאוד לנתניהו לקבל הֶכְשר לכלול את רע"ם, מבחוץ או בתוך – הקואליציה שהוא יקים!

* * *

אורי הייטנר

1. לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמיתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפירסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא היתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסייה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעייה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' ל"ו:

כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים היתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה. על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז: 

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא היתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים," כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו היתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו."

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן." בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים וייתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי היתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי," התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים היתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים," היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תיארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא היתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו*. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה." זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם."

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר."

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

ועוד נאמר בפרק ל"ו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה." 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּדֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט" – היתה למוקד חִיצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, היתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

אורי הייטנר

[*אהוד: עמוס עוז אכן היה, בין השאר, דמגוג מוכשר אשר למען "השלום", ואולי גם למען הפרסים שקיבל בחו"ל בזכות חתירתו למען "השלום" – לא היה איכפת לו להכפיש את ישראל ולהצדיק את אויביה, ובכך גם לשאת חן בעיני הגויים גם כדי לזכות אולי בפרס נובל. אך מאחר שלא הגיע לקרסוליהם של סופרים יהודים גדולים שזכו בפרס נובל כמו עגנון, בשביס-זינגר וסול בלו – נמנע ממנו הפרס, ולאחרונה אף החל ניתן ליוצרות ויוצרים פחותים ממנו בערכם הספרותי.

הסופר הישראלי שראוי הרבה יותר מעמוס עוז לזכות בפרס נובל הוא כותב הרומאנים סמי מיכאל, שלא זכה עדיין אפילו בפרס ישראל – שבו כבר זכו יוצרות ויוצרים פחותים ממנו בהרבה.

אגב, את הסכמי השלום הביאו עד כה מנהיגים כבגין, רבין ונתניהו, ולא מקצוענֵי ה"שלום" כמו עמוס עוז ואלה ההולכים בדרכו ומשתדלים לחקותו].

2. צרור הערות 31.3.21

* משל האונייה – מה שעומד כעת על הפרק הוא האינטרס הלאומי להקמת ממשלה ציונית רחבה או האינטרס הפרטי של מי שחושב שהשלטון רשום על שמו בטאבו וגורר את ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות כיוון שאינו משלים עם אי יכולתו לגבש רוב ולהקים ממשלה.

נתניהו כמוהו כאונייה שסתמה את תעלת סואץ. צריך להזיז אותו כדי שהתנועה תתחיל לזרום. אילו היה לנתניהו קורטוב של אחריות לאומית, שמץ פטריוטיות, הוא היה זז הצדה ומאפשר למערכת לנוע. אם רק יזוז, תקום מיד ממשלה ציונית רחבה בהנהגת הליכוד; ממשלה יציבה שתכהן ארבע שנים. וכיוון שנתניהו כנתניהו, מתעקש על שלטון בכל מחיר, כי הוא מאמין לתעמולה של פולחן האישיות של עצמו, שהמדינה זה הוא ושהליכוד זה הוא, הגיע הזמן שמנהיגי הליכוד יצאו מאזור הפחדנות ויעשו מה שעשו ראשי קדימה כאשר אולמרט הסתבך בפלילים.

* התוצאה המחרידה של פולחן האישיות – אני מודה ומתוודה שגם אני מופתע לקרוא באיזו מהירות המוני חסידיו השוטים של נתניהו אימצו את הפליק-פלאק שלו ותומכים בממשלת פיגולים בראשותו, שקיומה תלוי ברצונה הרע של תנועת האחים המוסלמים, תנועת האחות של חמאס. ברור לי איך הם היו מריעים לו אילו "הצליח" במו"מ עם סוריה למסירת הגולן לאוייב הסורי, שנקטע בשל מלחמת האזרחים בסוריה.

פולחן האישיות, שגורם לאנשים למחוק את תודעתם ולעקור כל יכולת חשיבה עצמאית ולהאמין במנהיג כמו באלוהים, היא תופעה מסוכנת מאוד לדמוקרטיה. תהליך הדה-ביביזציה של החברה הישראלית יחייב מהלכי עומק חינוכיים להחזרת התודעה הפוליטית, האזרחית הדמוקרטית של אזרחי ישראל. להפסיק להתייחס למנהיג פוליטי כמו שילדים קטנים מתייחסים לאבא שלהם. לפתח חשיבה ביקורתית, נקיה מהערצה ובטח מסגידה.

* המודל לחיקוי – יו"ר מרצ ניצן הורוביץ התייחס בריאיון לאולפן ynet להרכבת קואליציה אפשרית ואמר כי "צריך להשתחרר מכל מיני עקבות כמו 'לא נשב עם הערבים.' חלאס, נגמר הסיפור הזה." לדברי הורוביץ, "אם לנתניהו אין בעייה אז בטח שלסער ולבנט לא צריכה להיות בעיה כזאת."

ואני תמה. איך הורביץ מצפה לשותפות איתו כאשר הוא משקר במצח נחושה ומעליל על אלה שהוא רוצה להיות שותף שלהם עלילות שווא? האם אי פעם הוא שמע מצד סער או בנט ומפלגותיהם שיש להם בעייה כלשהי לשבת עם הערבים? מה, הוא מתחיל להאמין לתעמולה של עצמו, שזאת פסילה של ערבים? זאת התנגדות לממשלה עם מפלגות פוליטיות שהאידיאולוגיה הפוליטית שלהן שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. אידיאולוגיה שבשמה הן תומכות באויבי ישראל. בתור שכאלה אין ולא יכול להיות אתן שיתוף פעולה. עופר כסיף היהודי לא כשר יותר מאף ח"כ ברשימה המשותפת (אך הוא מעורר יותר סלידה מכך שכיהודי הוא תומך באויבי ישראל). גם מפלגה שכולה יהודים מן הזן של כסיף היתה פסולה לשותפות באותה מידה. גם כאשר מאיר וילנר עמד בראש רק"ח וחד"ש הן לא היו שותפות פוטנציאליות באף קואליציה. הסיבה היא אידיאולוגית, פוליטית, לא אתנית. הלוואי שתקום מפלגה ערבית שתקבל על עצמה את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וירצו להשתלב בתוכה בתור שכזאת ולא לרשת אותה. היא תהיה שותפה רצויה לכל ממשלה.

האם העובדה שנתניהו מחזר אחרי האחים המוסלמים מכשירה את השרץ? נתניהו – הוא המודל לחיקוי? אם נתניהו מקבל טובות הנאה בדמות "מתנות" בקווי אספקה על פי דרישה, זה הופך את הדבר ללגיטימי? אם נתניהו מסית נגד מערכת החוק והמשפט בישראל וממציא תיאוריות קונספירציה מטורללות עליהן, זה הופך את המעשה ללגיטימי? אם הוא לא מעביר תקציב כדי שיוכל לגנוב את הרוטציה זה הופך את אי העברת תקציב ללגיטימי? רק כאשר הוא זוחל למנסור עבאס הוא פתאום המודל לחיקוי? הוא עושה זאת כי הוא אדם ציני, והשלטון הוא בעבורו מטרה המקדשת את כל האמצעים. ההכשר שהוא מעניק לאחים המוסלמים תיזכר לדיראון עולם ואינה מכשירה את השרץ.

* הבורר – רק לפני חודשים אחדים הצביע מנסור עבאס נגד הסכמי השלום של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין. הוא לא הצביע נגד ההסכמים כי הוא נגד שלום עם בחריין, אלא כי הוא נגד שלום עם ישראל. אז איך נתניהו ולפיד רוצים להשתית את ממשלתם על מי שמתנגד לשלום עם המדינה שאותם הם רוצים להנהיג? איך הם הפכו אותו לבורר, שיכריע ביניהם?

טירוף מערכות.

* הדרישות מרע"ם – קראתי את הדיווחים על פגישת יאיר לפיד עם מנסור עבאס, מנהיג האחים המוסלמים (רע"ם). בדיווחים נמסר על הדרישות של רע"ם מלפיד בתמורה לתמיכתו: הקפאת חוק הלאום וחופש הצבעה בנושא הלהט"ב. ומה לפיד דרש מעבאס? על כך לא נמסר דבר. ונדמה שכל מה שלפיד דורש מעבאס, כמו גם מה שנתניהו דורש מעבאס, זו תמיכה בו לראשות הממשלה. המו"מ הוא רק על התמורה.

אני מצפה ממי שמנהל מגעים עם רע"ם או עם הרשימה המשותפת שידרוש מהם כתנאי למו"מ קואליציוני הכרזה רשמית של קבלת ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לנצח, דחיה של דרישת "זכות" השיבה ותמיכה במאבק בטרור הערבי.

אין שום סיכוי שתקווה חדשה וימינה תסכמנה לממשלה עם רע"ם כל עוד האידיאולוגיה שלה היא אנטי ישראלית ולבטח לא יתנו ידם להקפאת חוק הלאום (אגב, איך מקפיאים חוק? זו מילה מכובסת לביטול החוק). כך שהמו"מ שלפיד מקיים עם עבאס הוא מו"מ עקר.

* בין שיח הזכויות לשיח פוליטי – הטענה שהתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת ורע"ם היא פגיעה בזכויותיהם של האזרחים הערבים, היא טענה א-פוליטית, שמערבבת בין שיח זכויות לשיח פוליטי. אין שום קשר בין זכויות האזרח לבין ישיבה בקואליציה או ישיבה בממשלה. הזכויות הפוליטיות של האזרח הן הזכות לבחור והזכות להיבחר. אין שום הבדל בין יהודי וערבי בזכות הזאת. יתר על כן, הזכות של מפלגות השוללות את מהותה היהודית דמוקרטית של המדינה להתמודד בכנסת מנוגדות לחוק יסוד ומבוססות על פסיקה אקטיביסטית של בית המשפט העליון בניגוד לחוק היסוד.

בישראל לא נבחרת ממשלה. נבחרת כנסת. הממשלה קמה מתוך הכנסת. היא קמה מתוך מו"מ קואליציוני על בסיס הסכמות פוליטיות, בין אם על בסיס אידיאולוגיה משותפת או התאמה זמנית של אינטרסים פוליטיים. אם תקום ממשלה ללא הליכוד, פירוש הדבר שזכויות האזרח של מצביעי הליכוד נפגעו? האם כאשר יש עתיד יושבת באופוזיציה, נפגעות זכויות האזרח של מי שהצביעו לה? האם כאשר יהדות התורה וש"ס היו באופוזיציה היתה זו פגיעה בזכויות היסוד של הציבור החרדי?

הזכויות הפוליטיות של ערביי ישראל באות לידי ביטוי בייצוג שלהם בכנסת, בין אם הם באופוזיציה ובין אם הם בקואליציה. צריך לטהר את הדיון הפוליטי משיח הזכויות הזה. ישיבה בממשלה אינה זכות מזכויות האזרח. אילו הייתה חקיקה לפיה ערבים אינם יכולים לכהן בממשלה או מפלגות שרוב תומכיהן ערבים אינן יכולות להיות בקואליציה – הייתה זו חקיקה גזענית. אבל התנגדות לקואליציה עם מפלגות בשל העמדות שלהן, היא התנגדות פוליטית לגיטימית. אני שולל קואליציה עם הכהניסטים. זה כיוון שהם יהודים? זה בשל העמדות שלהם. אני מודה ומתוודה שגם קואליציה עם מרצ קשה לי. בסיטואציה מסוימת, אני יכול להסכים לכך מול אלטרנטיבות. מבחינתי, מרצ היא קצה גבול היכולת שלי לשותפות קואליציונית. על אחת כמה וכמה מפלגות שאינן מוכנות לחתום על הסכם עודפים עם מרצ כי היא ציונית.

* במקום הנכון – לפני שנה סיכלו יועז הנדל וצביקה האוזר פיגוע פוליטי המוני – הקמת ממשלת פיגולים – ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית, הלאומנית המשותפת, ששוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה (כל עוד הם אויבים. כשהם עושים אתה שלום – היא נגדם, כפי שראינו בהצבעות על הסכמי השלום השנה).

נועה לנדאו, המגרועים בדבוקת שוקן, פרסמה פשקוויל נגד הנדל, שכביכול דרישתו לממשלה ציונית היא "נגד הערבים" או איזה קשקוש מן הסוג הזה, והיא אבן הנגף בפני הקמת ממשלת שינוי. לטענתה,  מה שעומד בפני ממשלה כזאת, של 61 כולל שתי הרשימות האנטי ישראליות, ובהן הרשימה הקנאית האיסלמיסטית הפונדמנטליסטית רע"ם, הוא הנדל העקשן.

אני מאמין שהיא טועה, שלא רק הוא עומד נגד הפיגוע, אני בטוח שגדעון סער וכל תקווה חדשה יעמדו איתן על העיקרון הבסיסי של קואליציה ציונית. אך אם היא צודקת - יש לחזק את ידי יועז ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. אם יועז נרגם באבני בליסטראות מצד השוקניה, סימן שהוא במקום הנכון.

* האם הוא כהניסט – תועמלני הליכוד מנסים להצדיק את החיבוק החם של נתניהו לאיתמר בן גביר, בכך שהוא לא כהניסט. הוא לא כהניסט?

להלן דברים שאמר כדובר המרכזי באזכרה ל"רב" כהנא שר"י ב-2018, בעודו עומד לצד הסלוגן "כהנא צדק": "היום אנחנו רואים את זה בפרספקטיבה של 30 שנה, הפסילה של תנועת כך לא הביאה לכלום. עובדה, גם אחרי 30 שנים: הכלבים נבחו והשיירה עברה. מרום ההיסטוריה, הסתבר לכל אלה שהיו שותפים לאותו החטא [פסילת כך] שהם לא יכולים להשתיק, לא יכולים לסתום פיות... היום גם הם אומרים לעצמם, אגב, 'נכשלנו'. עוכרי ישראל האלה נכשלו... שלושים שנה אחרי והיום כבר אפשר לומר שלא סתמו לנו את הפה. לד"ר בן-ארי ולי יש תוכנית ברדיו. גם הפכנו להיות פרשנים בתוכנית רדיו מאוד מאוד פופולרית. ברוך מרזל ובנצי גופשטיין מתראיינים חדשות לבקרים. יש לנו במות ציבוריות. יש לנו כלים. יש לנו מפלגה."

יש לנו מפלגה. למי? לכהניסטים. איזו מפלגה? עוצמה יהודית. היא ההמשך הישיר של כך. האנשים שלצידו ואותם הוא הזכיר, גופשטיין, מרזל ובן ארי הם חבריו להנהגת הכהניזם, שנפסלו כי הם פחות מתוחכמים ממנו. כשבן ארי היה ח"כ, מרזל ובן-גביר היו עוזריו הפרלמנטריים. אם אכן בן-גביר היה סוטה מן הדרך הכהניסטית הם היו מוקיעים אותו כבוגד, הם היו מפנים לו עורף. אך הם שותפיו הנאמנים ביותר, חבריו להנהגת עוצמה-כהניסטית. הוא בשר מבשרם. ותורת הגזע הכהניסטית היא האידיאולוגיה שלו. 

* שחקן מפתח – המפלגות החרדיות הן שחקן מפתח מרכזי ביכולת להקים ממשלה בישראל. כל עוד היתה לנתניהו אפשרות להקים קואליציה, הן מחויבות לו. אולם באין לו אפשרות כזו, איזו מחויבות יש להן כלפיו? תודה על כך שפעל  נגד יהדות התורה, ערב הבחירות והעביר מנדט ממנה לכהניסטים ועוזריהם? האם המפלגות החרדיות כבולות לנתניהו עד כדי העדפת בחירות חמישיות על אפשרות לשותפות בממשלה חלופית? ואם יש להן קושי בממשלה בראשות לפיד, אין סיבה שיהיה להן קושי לשבת בממשלה תחת גנץ, בנט או סער.

* הערכה לגנץ – בשלושת סבבי הבחירות הראשונים הצבעתי לכחול לבן בראשות בני גנץ. לא בחרתי בכחול לבן בזכות גנץ. כמעט הייתי אומר שהצבעתי לכחול לבן למרות גנץ. הייתי חבר בתל"ם ותמכתי בכחול לבן כי תל"ם היתה בתוכה וגם כי האמנתי שיש צורך בחיבור עם מפלגות מרכז אחרות לגוש גדול שיאבק להחלפתו של נתניהו. פרשתי מתל"ם כאשר יעלון עשה סיבוב פרסה, ובניגוד לכל מה שאמר עד אז, בניגוד להתחייבויות מוחלטות, כולל בשיחות רבות בארבע עיניים איתי, נתן את ידו לממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת. התחלתי להעריך את גנץ דווקא כאשר העז לעשות את הטוב למדינת ישראל, תוך נכונות לאבד את מחצית כוחו הפוליטי ולחטוף אש עזה מרבים ממצביעיו – כאשר הקים ממשלת אחדות ומנע גרירת ישראל לסיבוב רביעי בשיא הקורונה. אני מעריך מנהיגים שמוכנים לעשות צעדים בלתי פופולריים כי זה מה שטוב למדינת ישראל. נכון, גנץ נעקץ בידי נוכל. בעקבות זאת, "המיליה" ניסה להפוך אותו לדמות נלעגת. אבל אזרחים פטריוטיים ישרים רבים הבינו את צדקת מעשהו ותמכו בו.

אני לא הצבעתי בעדו בשל מחלוקות אידיאולוגיות (למשל בנושא החלת הריבונות על בקעת הירדן). את קולי נתתי לתקווה חדשה, שמבטאת במידה רבה את השקפת עולמי. אבל אילו אפשר היה להצביע לשתי רשימות, הרשימה השנייה שהיתה מקבלת את קולי היתה כחול לבן. אני שמח מאד על הצלחתו של גנץ.  אני מאמין שאלמלא יאיר לפיד ויעלון ערקו ופירקו את כחול לבן, ואילו הצטרפו לממשלת האחדות, וכחול לבן היתה במלוא כוחה בממשלה, נתניהו לא היה יכול לעשות את מה שעשה, ממשלת האחדות עדיין היתה פועלת ובנובמבר גנץ היה מחליף את נתניהו.

* ותיק הח"כים – עם התפזרות הכנסת ה-23, פרש ממנה ותיק חברי הכנסת, עמיר פרץ. פרץ כיהן ברציפות מאז 1988, במשך 32 שנים, למעט הפסקה של שבועות ספורים במעבר שלו ממפלגת העבודה לתנועה.

ומי ותיק חברי הכנסת היום?

ארבעה ח"כים החלו את דרכם הפרלמנטרית לצד עמיר פרץ ב-1988, אך לא כיהנו ברציפות: בני בגין, משה גפני, צחי הנגבי ובנימין נתניהו.

בני בגין כיהן שלוש תקופות עם הפסקות ביניהן ובסך הכול 18 שנים ו-8 חודשים.

נתניהו פרש לאחר הפסדו ב-1999 וחזר לכנסת ב-2003 (בשנתיים מתוך ארבע השנים שלא היה בכנסת כיהן כשר החוץ בממשלת שרון). בסך הכול כיהן 28 שנים, 8 חודשים ו-3 שבועות.

גפני נבחר לכל הכנסות אך מחלקן פרש בשל הסדרי רוטציה פנימיים ביהדות התורה, ובסה"כ כיהן 29 שנים וחודש.

גם הנגבי לא כיהן ברצף לאורך כל התקופה, אך בסה"כ כיהן 29 שנים ו-7 חודשים.

לפיכך, צחי הנגבי הוא ותיק חברי הכנסת.

ספק אם אי פעם יישבר שיאו של שמעון פרס, שכיהן למעלה מ-47 שנים, עד בחירתו לנשיא המדינה.

* מחסנית בהכנס – בעקבות חטיפת נשקו של לוחם "אגוז" בעת ניווט-בדד, שינה צה"ל את פקודותיו ומעתה, חייל בניווט-בדד ילך עם מחסנית בהכנס. כך יוכל להגן ביתר קלות על חייו ועל נשקו, ולהיות מוכן לדרוך את הנשק ולירות בתוקפים גם כאשר הוא מותקף בהפתעה.

הרמטכ"ל כוכבי הורה לבחון שינוי ההנחיות כך שניתן יהיה לירות במי שחודרים לבסיסי צה"ל כדי לגנוב נשק. שינוי כזה נחוץ מאוד. יש להתייחס לכל מי שחודר למחנה צה"ל כאל מחבל שבא לבצע פיגוע ולירות בו. סביר להניח שכבר הגווייה הראשונה תקטין באופן משמעותי את גל גניבות הנשק והגווייה השלישית תשים קץ לתופעה.

* עניין לציבור – אני תומך במשפט חוזר לרומן זדורוב. אני תומך בכך למרות שאני מאמין באשמתו. אני מאמין באשמתו מתוך קריאת פסקי הדין בשתי הערכאות ומתוך מעקב אחרי כל הדיונים במשפט, ומתוך שיחות עם עיתונאים שהקפידו לפקוד כל ישיבה וישיבה במשפט. וגם כיוון שאם כל השוטרים, הפרקליטים ושאר השותפים בחקירת התיק תפסו סתם שעיר לעזאזל והלבישו עליו אשמת שווא, לא יכול להיות שבמשך 15 השנים לא קם ולו אדם אחד שיתוודה על המזימה.

דבר נוסף ששכנע אותי היה עמדת המיעוט של השופט דנציגר שזיכה את זדורוב בעליון. אם לתמצת את דבריו למילותיי, הוא אמר שהוא בטוח כמעט ב-100% באשמתו של זדורוב, אבל כאשר מדובר באשמת רצח ששולחת אדם למאסר עולם, די בספק הקל כדי לזכות אותו.

אז למה אני בעד משפט חוזר? ולמה דווקא במקרה הזה ולא במקרים אחרים? כי בתוך עמי אני יושב ואני ער לאי האמון בציבור, אולי אפילו של רוב הציבור, באשמתו של זדורוב. ולמרות שלכאורה בית המשפט צריך להיות מנותק מדעת הקהל, בכל זאת יש מושג שנקרא עניין לציבור. במקרה הזה יש עניין לציבור בקיומו של משפט חוזר.

ואם במשפט החוזר יעלו ספקות סבירים כדי לזכות אותו – מן הראוי שיזוכה. ההתלבטות היחידה שלי בנוגע למשפט החוזר, היא שאני בטוח שחלק ניכר מאלה שטוענים שזדורוב חף מפשע לא ישתכנעו גם אם הוא יורשע במשפט החוזר.

* ביד הלשון: אחד עשר כוכביא – מיהם אחד עשר כוכביא שאנו שרים עליהם בליל הסדר ב"אחד מי יודע"?

אלה הם אחד עשר הכוכבים שראה יוסף בחלומו: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי." (בראשית ל"ז ט').

אורי הייטנר

* * *

יצחק גנוז

אַרְבַּע כַּנְפוֹת

אַרְבַּע כַּנְפוֹת תָּפְרָה לִי אִמִּי

עֵת שְׁלָחַתְנִי לִלְמֹד אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת.

טַלִּית קְטַנָּה מְצֻיֶּצֶת

כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם,

מִזְרָח, מַעֲרָב, צָפוֹן, דָּרוֹם

חוֹבֶקֶת עוֹלָם וְאַפְסַיִם.

בַּד לָבָן זָרוּעַ כּוֹכָבִים שְׁחֹרִים

כָּל אֶחָד מָגֵן דָּוִד,

כַּאֲבָנִים שֶׁהֻנְּחוּ בַּעֲרָבָה מִדְבָּרִית

לְסַמֵּן אֶת תְּוַאי הַנָּתִיב.

וְזוֹ הָעֲרָבָה לְלֹא שִׁעוּר וּמִדָּה

מַאֲרָג מִשְׂתָּרֵג כִּכְלִי דָּם,

וְהוּא הָאָדָם, מַה קָּטָן.

הִשְׁחִילָה צִיצִיּוֹת בְּאַרְבַּעַת עֲבָרָיו

כִּבְתוֹךְ אַרְבָּעָה עֶבְרֵי הַתֵּבֵל,

יוֹנְקִים מִלְּשַׁד דּוֹרוֹת, מִצֹּמֶת אוֹרוֹת.

לָחֲשָׁה: יִשְׁמָרְךָ הָאֵ-ל.

אַרְבַּע כַּנְפוֹת תָּפְרָה לִי אִמִּי

בְּדֶמַע וָגִיל, בְּחוּט וּבְמַחַט

אַחַת וְאַחַת.

נֹכַח תְּהוֹמוֹת פְּעוּרִים תָּפְרָה הַמִּצְנָח

שְׂפָתֶיהָ דּוֹבְבוֹת:

שֶׁיִּפָּתַח, אֵ-לִי, שֶׁיִּפָּתַח.

עַל יְרִיעַת הָאָרִיג מָגִנֵּי דָּוִד זְרוּעִים

מִפְרָשׂ עַל הַתֹּרֶן מוּל סַעַר,

וְהָיָה אִם שׁוֹאַת רְשָׁעִים כִּי תָבוֹא

מִפְרַשׂ כַּפַּיִם לִבְרָכָה לְךָ, נַעַר.

יצחק גנוז

* * *

משה גרנות

לא רק פסימיות

על "מחכים לגודו" לסמואל בקט

מתוך "סמואל בקט מחזות –

מכלול יצירתו הדרמטית, מאנגלית ומצרפתית"

שמעון לוי, ספרא – אוסף מחזות,

אוניברסיטת תל-אביב 2009, עמ' 217-131

אחד ממבקריו של המחזה "מחכים לגודו" סיכם את התרשמותו במילים: "דבר לא קורה פעמיים," ובאמת, למחזה יש שתי מערכות, שמתארות אירועים של שני ימים רצופים, ובאמת המסקנה, אליה מגיע הצופה די מהר לגבי המחזה – היא שהציפייה לישועה, או לפחות לתמורה בחיים – אין לה שום סיכוי להתממש.

גודו, ששני הנוודים, גיבורי המחזה, מחכים לו, ולכן אינם זזים מהמקום, ואינם מסוגלים לשום מעשה שישנה את חייהם האומללים – ובכן, לגודו זה יש מאפיינים אלוהיים: הוא איננו נראה, למרות שהוא מתואר כבעל זקן לבן, כלומר, עתיק יומין (כמו בספר דניאל ז' 13 – "עתיק יומיא"); הוא מבטיח שיבוא, כמו ישו וכמו המהדי שאמורים לבוא באחרית הימים להציל את העולם. יש לו שליח (הנער), שמביא את המסר שלו שצריך לחכות ללא תכלה וקץ. גודו מתואר כמי שלא עושה כלום, הגם שהוא נוהג בשרירות לב כלפי אחיו של השליח, ללא שום סיבה; ועל שרירות לב זאת של השמיים מלינים שני הנוודים, אסטרגון וולדימיר, בהזכירם כי בברית החדשה אחד השליחים מציין שאחד הגנבים שנתלו על צלבים משני צידי ישו, זוכה לישועה, ואילו השני שחטא אותו החטא – מקולל ללא סיבה, וללא היגיון.

וכן, הצופה נרמז כי בדומה לשני הנוודים שיש להם שמות חיבה: אסטרגון – גוגו, ולדימיר – דידי – כך צריך להתייחס לשמו של גודו כאל כינוי של הקטנה למילה האנגלית GOD (בקט כתב את המחזה בצרפתית, ותרגם אותו לאנגלית).

אם אני צודק שזה המסר של המחזה, הרי שהצופה, שעשוי להבין מיד מסר זה, נדון להתמודד עם גודש של תמונות אבסורדיות (תיאטרון האבסורד!) – שחלקן מעוררות בחילה, ועם אינספור של היגדים פסימיים על חוסר תכליתם של החיים. לפחות שלוש פעמים במחזה מחליטים הנוודים להתאבד, אבל יש חשש שהעץ הבודד והערום מעלים שעל הבמה (במערכה שנייה, כעבור יום! – יש לו מיספר עלים), שענפיו לא יעמדו בעומס, או שהחבל, שבו ולדימיר קושר את מכנסיו, ייקרע. מסתבר שהיה להם כבר ניסיון להתאבד מעל מגדל אייפל. איך נוודים קבצנים בבלואי סחבות, שבקושי משיגים לאכול לפת וגזר ושיירי עצמות, איך הם מגיעים ליכולת לשלם דמי כניסה למרומי האייפל ? – לאבסורד פתרונים.

לאורך כל המחזה יש משחק אובססיבי בנעליים הצרות והמסריחות ובכובעים שעוברים מאחד לשני, ואשר לאקי, שעליו אספר להלן, לא יכול לחשוב אם הכובע לא מונח לו על הראש, ולכן אדוניו, פוצו, גוזר עליו שלא יחשוב, ולכן פוצו דורך על הכובע שלו. הקורא/הצופה מוגיע את הראש לחפש משמעות לנעליים, לכובע ולריח הרע מהפה, ובכן, חבל על המאמץ – אין לכך שום משמעות חוץ מהכוונה הכללית של המחזה לתאר את האומללות של החיים.

עניין אחר שחוזר על עצמו במחזה הוא השיכחה: הנוודים אינם יודעים איזה יום היום. אסטרגון לא זוכר מה קרה יום קודם, שכח שלאקי בעט בו, ואינו זוכר שהנעליים הן שלו. פוצו, המצהיר שהוא בעל המקום, איננו זוכר שפגש את הנוודים יום קודם. הנער השליח של גודו, המופיע במערכה הראשונה והשנייה, ובפיו אותה בשורה שגודו לא יבוא היום, אבל בוודאי יופיע מחר, גם הוא איננו זוכר שהיה במקום יום קודם. למה שוכחים? ככה! לא מחפשים היגיון באבסורד!

פוצו מופיע עם לאקי שקשור בחבל, שמולקה בשוט, שמגודף בכינויים "חזיר" ו"נבלה", והסובל מפצע בצוואר שגרם לו החבל. על שכמו של לאקי משא כבד (שרפרף, תיק, סל פיקניק, מעיל, מזוודה מלאה בחול), שהוא מוריד מעל עצמו כל פעם שהוא מקבל פקודה מפוצו, ומיד אחר כך הוא מכתף את המשא שוב. פוצו רוצה למכור אותו, ואפילו להרוג אותו, ואילו לאקי מנסה בכל כוחו לשאת חן בעיני אדוניו ומטיל על עצמו סבל כדי להרשים אותו.

השם "לאקי", שבאנגלית משמעו בר מזל (LUCKY) הוא בוודאי אירוני, והמסר בתמונה האבסורדית הזאת הוא בוודאי שעבדות הוא גם עניין של הסכמה הדדית. ואולי מרומזת כאן העובדה שנגזר על האדם לחיות בסביבה אלימה. לאורך כל המחזה יש אלימות: הנוודים נאלצים להתחבא בתעלה, אסטרגון מספר שעשרה אנשים היכו אותו בלילה, לאקי בועט באסטרגון, וזה בועט בו ובאדונו למחרת.

פוצו שואל את אסטרגון לשמו, והוא עונה: קאטולוס, שהוא שמו של משורר רומאי במאה האחת לפני הספירה. מדוע דווקא הוא רואה עצמו משורר? והרי הוא שכחן ומרבה להירדם, ודווקא ולדימיר הוא בעל הזיכרון והדברן (כינויו של ולדימיר הוא "דידי", בצרפתית: DIS DIS, כלומר, "אמור אמור") – מדוע? לאבסורד פתרונים.

בין ולדימיר לאסטרגון יש יחסי אהבה-רתיעה: פעם מתחבקים, ופעם דוחים זה את זה, ומגדפים זה את זה, ולמרות שהם מוכנים בכל רגע להתאבד, מסופר שוולדימיר הציל פעם את אסטרגון מטביעה. אסטרגון מאיים מדי פעם שיעזוב את ולדימיר, אך לעולם אינו מקיים את כוונתו, כי צריך לחכות לגודו, ששניהם לא יודעים להגדירו, ורק פוצו מנסה לעשות כן, כשהוא קובע שגודו אוחז את עתידם בידיו.

במערכה שנייה, שעלילתה מתרחשת למחרת המערכה הראשונה, מגיעים פוצו כשהוא עיוור, ולאקי שבמערכה הראשונה רקד לפי פקודת אדונו, ואפילו נאם נאום חסר שחר וחסר משמעות לפי פקודת אדונו שדרש ממנו "לחשוב", הפעם הוא אילם, ושניהם מתגוללים על הקרקע ומשוועים שמישהו יקימם, אבל ולדימיר ואסטרוגן מתמהמהים, ולא באים לעזרה אפילו כשמציעים להם כסף. ואם ישאל הקורא/צופה איך תוך יום פוצו התעוור, ולאקי נעשה אילם? – שוב, לאבסורד פתרונים.

והרי דוגמית לרפליקות שבמחזה:

אסטרגון: ובכן אדייה.

פוצו: אדייה.

ולדימיר: אדייה.

אסטרגון: אדייה.

(שתיקה, איש לא זז).

ולדימיר: אדייה.

פוצו: אדייה.

אסטרגון: אדייה.

(שתיקה)

ולדימר: תודה לך.

פוצו: אין בעד מה.

אסטרגון: כן, כן.

פוצו: לא, לא.

ולדימיר: כן, כן.

אסטרגון: לא, לא.

(עמ' 169-168)

האם הקורא/צופה אמור להיות מרותק לרפליקות מן הסוג הזה הפזורות במחזה?

או לגבי רפליקות מהסוג הבא:

ולדימיר: סתום!

אסטרגון: זהו, בוא נקלל אחד את השני.

ולדימיר: סתום!

אסטרגון: נקניק!

ולדימיר: דגנרט!

אסטרגון: זבלגן!

ולדימיר: עכברוש ביבים!

אסטרגון: סגן כוהן!

ולדימר: מפגר!

אסטרגון: (כחותם) מבקררר!

ולדימר: אוה! (מתקמט, מנוצח ופונה ללכת).

אסטרגון: עכשיו נשלים.

(עמ' 196)

כפי שרפליקות אלו לא ממש מעניינות, נדמה לי שאפשר לומר את אותם הדברים על רוב המחזה, שהמסר שלו נחשף לקורא/צופה ממש בעמודים הראשונים.

צר לי, אינני מתפעל מהאבסורד בכלל, ומ"מחכים לגודו" בפרט. בעניין הזה אני תלמידו של אהרן מגד ז"ל שדגל בכתיבה ריאליסטית, כתיבה שאיננה מגבילה, ויש בה אינספור אפשרויות, כפי שהמציאות היא עניין רחב ורבגוני, ואילו הניסויים האוונגרדיים (הכוונה לאבסורד, לסוריאליזם וכדןמה, הם לעולם קצרי חיים*.

משה גרנות

* ראו ריאיון עם אהרן מגד בספרי "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 162.

* * *

שמעון גרובר

טעות מעבדתית, שהסתיימה בחיבוקים, בנשיקות

ובקפה ועוגה ב"רוול"

ב-45 שנות עבודתי במעבדות רפואיות ביצעתי בהערכה גסה ושמרנית מאות-אלפי בדיקות, ורק פעם אחת ויחידה טעיתי – טעות שאין לדעת כיצד היתה מסתיימת אם לא הייתי עולה עליה בזמן. הטעות שטעיתי עסקה בבדיקת הריון, והתרחשה בשנה הראשונה לעבודתי במעבדה הרפואית. בעוד שהיום כל אחת יכולה לרכוש ערכת בדיקה בבית המרקחת הסמוך ולבצע בעצמה את בדיקת ההריון, הרי  שבימים ההם בדיקת הריון היתה מתבצעת באמצעות הזרקת שתן של האישה, שהמחזור החודשי שלה התאחר, לתוך צפרדע  זכר , ולכן קראו לבדיקה FROG TEST.

את הזרקת השתן לצפרדע היינו עושים בראשית יום העבודה. לקראת סוף יום העבודה היינו נוטלים באמצעות צינורית דקה שתן מהצפרדע שהוזרק בבוקר, ובודקים במיקרוסקופ. והיה: אם השתן של הצפרדע המוזרק הכיל תאי זרע צפרדעיים – או אז התוצאה היתה חיובית, כלומר האישה הנבדקת היתה מעוברת. לעומת זאת, אם השתן של הצפרדע המוזרק לא הכיל תאי זרע  צפרדעיים – אז  התוצאה היתה שלילית.

ויום אחד, בראשית הקריירה המעבדתית שלי, כאמור, נותרתי לבד במעבדה בסוף יום העבודה. לפתע נכנסת אישה צעירה למעבדה ושואלת אם יש כבר תוצאות לבדיקת הריון שמסרה בבוקר.

"מה שמך?" שאלתי אותה, והיא ענתה "עופרה לוי" (שם בדוי).

ניגשתי למדף שעליו ניצבו צנצנות עם צפרדעים, וכשמצאתי צנצנת עם השם "עופרה לוי" קראתי שכתוב עליה "שלילי". חזרתי לגברת לוי ואמרתי לה "שלילי".

פניה נפלו, ומבלי לומר מילה עזבה את המעבדה.

עד היום אינני יודע להסביר מה גרם לי לחזור למדף עם צנצנות הצפרדעים ולחזור ולקרוא את התוצאות על הצנצנות. בקיצור, נוכחתי לדעת שהן באותו היום והן ביום שקדם לו הוזרקו 2 צפרדעים שונים עם השם "עופרה לוי", ואני עניתי "שלילי" לאישה שזה עתה עזבה, על סמך בדיקת הצנצנת עם השם "עופרה לוי" ועם התאריך של יום האתמול, בעוד שעל הצנצנת עם השם עופרה לוי ועם התאריך של היום היה כתוב "חיובי".

כשנוכחתי בטעותי רצתי בכול כוחותיי בניסיון להשיג את עופרה לוי המאוכזבת בגלל טעותי, ומרחוק ראיתי שהיא עלתה על אוטובוס. למזלי (אחד מאינספור), באותה שנייה התקרבה אליי מונית ריקה. אותתי לנהג, הוא בלם, נכנסתי למונית ואמרתי לנהג לעקוב אחר האוטובוס שהסיע את עופרה לוי ולעצור בכול תחנה שהאוטובוס עוצר. נהג המונית נראה משועשע ושיתף פעולה. הגענו במרדף שלנו לרחוב דיזנגוף, ועופרה לוי ירדה ממנו בתחנה שמול קפה רוול. זינקתי מהמונית (אני כבר לא זוכר אם שילמתי לנהג עבור המרדף) וצעקתי בכול כוחותיי: "עופרה, עופרה!" – וכשנעמדתי על ידה וסיפרתי לה מה קרה, היא החלה לחבק ולנשק אותי בעודנה מושכת אותי לעבר קפה "רוול", וכאשר התיישבנו, הזמינה לשנינו קפה ו"עוגת רוול" המפורסמת.

שמעון גרובר

* * *

יונה שטרנג

עיון בספר: "אפלולית"

ספרו הראשון של רון גרא

נדפס בדפוס "אצבעוני" ת"א 1982

איורים:חיה קוטלר

ניקוד והגהה: מרדכי יואלי

שם הספר מרמז על הנימה הכללית של השירים, אווירה מלנכולית, פסימיזם, בדידות, חוסר שייכות, עמידה מנגד ותחושה של מוות קרוב. ברקע משובצות דמויות קרובות: האם, האב, ודמויות אחרות אשר לא מזוהות בשמן. בספר ניכרת התמודדות עם כוחות איתנים והתלבטות: "מחד גיסא" עמוד 21 – הרצון לחיות מול אימת המוות.

"מחד גיסא – שלהבת החיים ושאונם בנשמתי

מאידך גיסא – מר המוות מעמידה ומאבנה"

ובסיום השיר: "איכה  בין אור וחושך / בין שאון ואלם / אשא עיני וראשי."

תחושה של היות קרבן, של מי שעולה לעקדה – עמוד 13:

"וכך בין לבין /אשא נפשי וגופי /ממאכל האש /והשה לעולה /העולה מתוכי."

שורה קודמת לכך נזכרת: "המחלה המקננת בגופי" (מדובר כנראה במחלת הקרוהן שתקפה אותו, וקשיי ההתמודדות עימה מרפים את ידיו). גרא מנסה להימלט מהתמודדות ולהסתתר  במקלט השירה, עמוד 14: "מקשיב / להד בקורתה / מתוך מקלט שירי."

ישנה תחושה שגרא יוצא מו ההתמודדות כשהוא חזק ומחושל, וזאת מתוך תחושת ההתבגרות שלו וההשלמה עם המצוי, היכולת למתוח קו, ולדעת ש... עמוד 15:

"לעולם לא אהיה, מה שרציתי להיות."

וביום הדין, כשעושים את חשבון הנפש, מתעוררת הציפיה להירפא, התפילה להתחיל מחדש, עמוד 17: "אולי מחר אנער ראשי ואתחיל בחיים."

וישנה הגאווה: "אך לא נתתי לנגוע בנפשי, / לא גיליתי עולמי / ולא חיללתיו" (השיר: "זה לילות" – עמוד 18).

קיים גם הרצון להספיק, "הרצון לחטא" – עמוד 29  "הרצון לחטא / צורך מוזר... / לגמוע / תאוות המדנים /כדי /להצדיק / את המוות." – למרות התמונה האיומה התלויה מול העיניים כתריס בפני החטא – עמוד 34.

נמצא בספר שירים שהם שירי תגובה אירוניים לדמות מרגיזה או לתופעה כואבת:  "הדברנית" – "כולה אש ועורמה / מדברת על קדושה / מבעירה / אינה בוערת באשה."

"מודעת אבל" – עמוד 23 – "למות אינך צריך / לאפוטרופסים."

השירים כתובים בצורה פשטנית, כנה מאוד וחושפנית. ביטויים יום יומיים: "לפעמים כשמאוחר מאוד," "לאחר שהנחתי את העטים וכיביתי את האור / סיימתי לנסוע בכבישים העייפים." (עמוד 11).

יחד עם זאת ישנה הזדקקות למילים ולמושגים, מתוך התנ"ך והיהדות: "הניצוץ האלוהי", "השה לעולה", "מאכלת", "צליל שעורים", "נרדף כאליהו / אל כרמל משלי." (עמוד 15).

לעיתים ישנן חזרות על מילים, לצורך הדגשה או אולי כחזרה מאגית היוצרת ביטחון:

"הם הולכים עם הרוח / הם יושבים על רצועת החוף / ...הרחק הרחק הולכים הם / בין טיפות טופפות / יחידים טופפים בתוך הרוח..." (השיר "הבודדים", עמוד 16).

קובץ ראוי להערכה, ללא חרזנות וללא השתפכות לירית, יש בשיריו ביטוי מכובד לכאב, לבדידות ולצער, מלווה בשמץ אירוני. גרא השכיל לראות את האירוני שבסיטואציה, לרכוש את המיומנות הדרושה כדי לעבור את המשבר, לשרוד, ללמוד, להתחדש.

יונה שטרנג

* * *

איליה בר-זאב

בֵּיצֵי קְיָמָא*

סַרְטָנִיּוֹת שְׁלוּלִית פְּרוּקוֹת רַגְלַיִם, מַה-יִּתְרוֹן לָכֶן בִּרְבִיַּת בְּתוּלִין,

לְלֹא אֶמְצָעֵי עֵזֶר רוֹאִים אֶת בֵּיצֵי הַקְּיָמָא,

אֶת הָעֻבָּרִים.

לִכְאוֹרָה אֲנִי מַשְׁקִיף עָגוּם מִצַּד הַדֶּרֶךְ כַּאֲשֶׁר אַתֶּן טוֹבְלוֹת

וּמַשְׁרִיצוֹת צֶאֱצָאִים. דַּפְנִיּוֹת יְקָרוֹת שֶׁלִּי:

כַּאֲשֶׁר הַשְּׁלוּלִית מִתְיַבֶּשֶׁת אֲנִי חוֹגֵג וּמִתְעוֹרֵר בְּהִתְלַהֲבוּת

רְווּיַת תְּשׁוּקָה.

הֲרֵי חֶלְקְכֶן הוֹפְכוֹת לִזְכָרִים,

יוֹצְאוֹת מֵהָאָרוֹן כְּעוֹד מִינֵי דָּגִים, נְמָלִים, דְּבוֹרִים וַאֲנִי צוֹנֵחַ

עַרְמוּמִי וּמְחֻיָּךְ

בַּחֲלַל הַדְּגִירָה שֶׁלָּכֶן, מֵמִית וּמְחַיֶּה –

שְׁתֵּי בֵּיצִים גְּדוֹלוֹת, עֲטוּפוֹת כָּרָאוּי עַל פִּי דִּינֵי הַהֲלָכָה –

צְנִיעוּת בְּחֵיק הַטֶּבַע.

וַהֲרֵי אֵלּוּ "בֵּיצֵי הַקְּיָמָא" שֶׁיִּתְפַּתְּחוּ רַק אִם נִזְדַּוֵּג.

חָשׁוּב אֲנִי אוֹ לֹא? הֲרֵי אֲנִי

זוֹ אַתְּ מֵאֶמֶשׁ –

אָז מָה? לִהְיוֹת בָּךְ אוֹ לֹא לִהְיוֹת?

זֹאת הַשְּׁאֵלָה!

* ביצי קיימא – יצורים כסרטנים ותולעים שחייהם מתנהלים במי שלוליות ומקווה מים זמני ובהם מטילים ביצי קיימא לריבוי ולהמשכיות הקיום.

שְׁנֵי קווי חולשה*

הַאִם מִתּוֹךְ שְׁנֵי קַוֵּי חֻלְשָׁה יִוָּצֵר מְשֻׁלָּשׁ?

כָּל זֶה וְאוּלַי –

תְּשׁוּקָה מִתְעוֹרֶרֶת, תַּאֲוַת נֶפֶשׁ?

וּמִי לְיָדִי יִתְקַע שֶׁתִּפָּסֵק הַחֻלְשָׁה וְאֶשָׁאֵר בּוֹדֵד עִם

אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת, נִסְחָף אֶל סַלְעֵי עֲנָק בְּמַעֲמַקֵּי הַסֶּדֶק שֶׁיִּבִָּקַע

בַּעֲרוּצֵי נְחָלִים, אֶל הַמִּצְלָעוֹת.

הֲרֵי אִיּוֹב בִּשֵּׂר: וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וְאִם בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹ יִרְאֶה מֵרָחוֹק

שְׁתֵּי חֻלְשׁוֹת נִפְגָשׁוֹת בַּסֵּתֶר

הֲיִהְיֶה בַּעַל קַרְנַיִם קוֹסְמִיּוֹת, אוֹ סְתָם שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר?

בָּעֶרֶב יֵאָחֵז בְּתַבְנִית מְשֻׁלָּשׁ מַתַּכְתִּי, יַשְׁמִיעַ צְלִיל גָּבוֹהַּ וְעוֹרֵג

אֶל גֵּבֵי נַחַל פֶּרֶס.

שָׁלוֹשׁ צְלָעוֹת לָאַהֲבָה אַךְ הַמְּשֻׁלָּשׁ שְׁוֵה שׁוֹקַיִם –

יְשַׁר זָוִית בֵּין הַחֻלְשׁוֹת.

* קווי חולשה – בגיאולוגיה בכלל ובעולמנו במזרח התיכון ישנם קווי חולשה. יבשות נוצרו וזזו. קווי החולשה שלנו צמודים לאחד השברים הגיאולוגים המשמעותיים – השבר הסורי אפריקני. גם לאורך סדק באגף תלול מתפתל הרכס ומתפתח ערוץ נחל המנקז עצמו בצורת משולש. משולשי סלע נוצרים בין שני קווי חולשה וגם בין אנשים-עד כלות.

איליה בר-זאב: למשה גרנות על כתבתו המרתקת "בשולי החוק על הטרדה מינית", גיליון 1631 של "חדשות בן עזר". בטבע הנושא מגוון יותר ואפילו ממית לעיתים. מצורפים שני שירים בנושא זה משנת 2016 – "מקומות שהיינו בהם" בהוצאת "קשב לשירה".

* * *

אהוד: כך תשפוט ההיסטוריה את ראש הממשלה בנימין נתניהו: בזכות הבאתו את הסכמי השלום עם האמירויות, ואת החיסונים נגד הקורונה שהציבו את ישראל במקום הראשון בעולם – החל לחוּל מהפך ביחסם של חלק ניכר מערביי ישראל למדינתם – וזאת כאשר ראו את ההזדמנויות האדירות שנפתחו לקראתם עם השלום עם האמירויות, שלום אשר לו התנגדו נציגיהם הסכלים בכנסת, וכאשר ראו את מצבם הטוב-יחסית במגיפת הקורונה –  לעומת כל יתר מדינות העולם והמזרח התיכון – וכך חל המהפך שהביא את הרשימה הערבית רע"ם לתמוך בממשלת ישראל בראשות נתניהו, תמיכה – שבזכות תִחְמוּנֵי מתנגדיו נעשתה מעתה לגיטימית בעיני שני הצדדים, היהודי והערבי גם יחד!

* * *

רות יצחקי ריכטר

נר הלילה בסוף נובמבר

"ימין ושמאל רק חול וחול..." 

ואולי לא רק זאת? אולי גם  "רוח סתיו וריח ים, וריח תפוחי-זהב..."?

לא. ריח תפוחי-זהב אין כאן. יש כאן  רק  מדבר של גבעות חול מופזות, שנהביות, מעוגלות כשדי אישה בשלה, והן רבוצות במרחב בהיר, מסנוור, הפושט עד קו המים. ואני יודעת שהגיעה העת שאתפכח ואחדל לחשוב בחרוזי שירים ישנים שלמדתי בתנועה בצעירותי, ועתה, בשעת צרה, אני שואבת מהם כוח כאדם מאמין הקורא לאלוהיו.

אלא שאיני יודעת לחדול מחלומותיי.

לא! איני רוצה להתפכח!      

ריח של ים ואצות נישא באוויר, מתערבל בצחנת אזור התעשייה ובריח הבנזין השרוף, שמותירות מכוניות השועטות בכביש האספלט המוליך לנמל הקישון, ומעיר בי זיכרונות רחוקים מימי ילדותי. עוד מעט יתחילו לנצנץ אורות ראשונים  בבתי העיר הגולשים בערפילי הכרמל שמעבר למפרץ העשן, אבל עכשיו עוד שולט האור הבוהק  על ים החולות שאיני רואה את קצהו וצובע אותו בגוונים של זהב.

אף שעברו יותר משישים שנה מיום שנסלל הכביש, עדיין אני קוראת לו בליבי "הכביש החדש", כפי שהורגלנו לקרוא לו בימי ילדותי בקריה שלנו. אז הכרתי במדבר החולי הזה כל אשל מוכה רוח, כל רותם מאפיר וכל לענה כהה, וכשדהה האור בערב והאפיר לאיטו מול הים, ראיתי בשרטוטי הצמחים המתרפקים על הגבעות שדים מפחידים וחיות טרף זועמות, שדמויותיהן חזרו אליי בסיוטי לילה, וגם עכשיו לא איבדה ירקותם המאפילה והמאיימת את קדרותה.

לפעמים אני מהרהרת שביד קפוצה, קמצנית, העניק בורא העולם מעט יופי למראות ילדותי. יש אנשים שנוף ילדותם משובץ אגמים, מפלי מים ושקשוק של נהר מתנגן בפיתוליו בין צללי שלכת מאדימה, ואחרים ידעו הרי שלג, עליות-גג משולשות, צריחי כנסיות ויערות אשוחים טחובים ואפלוליים, מדיפים ריחות שרף ועלי מחט רמוסים. אבל אני ידעתי רק גבעות חול צהובות, מלבינות בצהרי היום ומתכהות ברדת הערב, מנומרות בעצי תאנה מאובקים ובאשלים מאפירים, שהרוח הבאה מהים גוזמת בפזיזות פרועה את צמרותיהם ומעניקה להם צורה משונה. ולא היה דבר במדבר החול של ילדותי כדי לשובב את הנפש ולנחם את העין, לבד ממעט פרחים בהירים של חבצלת החוף או של נר-הלילה החופי הזורחים בקיץ מול שקיעה.

שנים רבות לא ביקרתי כאן, ועכשיו חוזרים הזיכרונות ומציפים אותי בצבעים ובניחוחות רחוקים. הנה האשל הגבוה שנותר יחידי מכל העצים ששתלנו כאן עם המורה יהודית ז"ל בט"ו בשבט, והנה הגבעה התלולה, החשופה, שקראתי לה בליבי "מלכת הדיונות", כי כשהביטה בגאווה ממרום גובהה אל הגבעות הנמוכות ממנה, הזכירה לי את מלכת הכיתה, ולעתים דימיתי כי חייכה בנדיבות אלינו, הילדים, כשבאנו עם מדריך התנועה לגלוש מפסגתה אל המישור הקמחי, הרך, המתוח למרגלותיה.

כאז כן עתה נשמעת מרחוק צפירת הרכבת, המגיעה לאוזניי עוד לפני שאראה את סרט הקרונות הכהה מתפתל בעיקול המסילה ובוקע מבעד לחורשת האקליפטוסים, והנה האקליפטוס הזקן והגדול מכולם, שבילדותנו נהגנו לשבת תחת צמרתו עם המדריכה ציפורה, לחבק  ביחד את גזעו העבה בידינו הקטנות, ולספור כמה ילדים נדרשים כדי להקיפו. והנה... נו, די! מספיק כבר! אני צריכה להתנער מזיכרונותיי ולהמשיך לחפש!

כבר שעות אחדות אני רודפת כאן אחרי כתמים צהבהבים שקרני השמש מפזרות עליהם נמשים של אור, אבל כשאני מתקרבת אליהם, אני רואה שאין אלה פרחי נר-הלילה שאני מחפשת, אלא פיסות נייר טואלט צהבהב, שזרע מישהו במרחב הגבעות, וכיוון שראייתי לקויה והמראות מעורפלים מול עיניי, הן נדמות לי  כפרחים שאהבתי. 

כי אני נכה עכשיו. לא. לא ממש נכה. אפשר להגיד שאני רק קצת נכה. אולי אני רק נכה זמנית, כי עיני נפגעה בתאונה, ועכשיו חוצץ מסך של אובך ביני ובין העולם. כשתתרפא עיני הפגועה, הבטיחו לי רופאיי, יתאימו לי עדשת מגע מיוחדת, ואשוב לראות מראות בהירים וחדים. אבל עכשיו אני מרכיבה משקפיים מגוחכים שעדשותיהם עבות כתחתיתו של בקבוק, והן מגדילות עצמים קטנים, אבל מקטינות את שדה הראייה שלי וכופות עליי לתקן את בחינות תלמידיי בעזרת מגדלת מיוחדת, דמוית טלסקופ זעיר, שהתקין אופטומטריסט מומחה  בעדשות משקפיי.

נר-הלילה החופי. מתוך ויקיפדיה.

לפעמים, כשיש לי מעט זמן ואני מתפנית מעיסוקיי הרבים, תוקפים אותי געגועים למראות הישנים. אז אני משתוקקת שיתבהר הערפל ואשוב לראות עצמים שקוויהם חדים וברורים, וצבעיהם מבהיקים בבהירות ללא מחיצות של מסך חלבי. ויש שאני מתאווה לקרוא כמו פעם ספר טוב, לשקוע בעלילתו ולהזדהות עם גיבוריו, אלא שעתה ממהרות האותיות להיטשטש  מול עיניי, ואני נאלצת לוותר על הקריאה ולצפות בקוצר רוח ליום שאוכל להרכיב את עדשת המגע  המיוחלת.

אז אוכל לקרוא ולראות בבהירות כמו פעם, כמו לפני התאונה.

אז אוכל לחזור ולראות מראות בהירים ומדויקים ולשוב להיות יעל האמיתית! 'יעל  של פעם'! אז אגאל.

*

ישבתי לנוח על אחת הגבעות. ביד לחה  מחיתי  את הזיעה הניגרת מפניי המשולהבות, וחשתי שדמעות ארורות של כעס עולות ומציפות את עיניי בלא אזהרה.

כן. אני יודעת שאסור לבכות. הרי  אצלנו, בני הקריה,  כל אחד יודע שאסור לבכות סתם ככה! הרי ככה לימדו אותנו בתנועה! גם בבית אני מתאפקת. אינני בוכה לעולם לעיני בעלי או לעיני ילדיי, ובבית-הספר אני שופעת עליזות מתמדת, מנסה להסתיר את נכותי, מעמידה פנים שאני יכולה לקרוא בלא קושי, מנערת מעליי את חברותיי המנסות לסייע לי, ואיני מספרת לאיש שפני תלמידיי מטושטשים ומעורפלים מול עיניי.

בעלי טוען שאני מבזבזת משאבי אנרגיה רבים על העמדת הפנים המיותרת הזאת, אבל הרי מאבק  גדול אני נאבקת עכשיו, ואין לי זמן לעמוד ולהשתהות ולתכנן ולבחון ולחשב ולשנות את דרכי! עכשיו עליי לרוץ  הלאה! הלאה! הרי על נפשי אני נלחמת! אבל כאן, בחולות ילדותי, איש אינו רואה אותי, ואני יכולה לבכות לי קצת עכשיו את כל הבכי ואת כל הדמעות שלא בכיתי מיום שנפצעתי בתאונה הארורה.

חזרתי ונזכרתי במאורעות הבוקר. "מחר אני רוצה להראות לתלמידים במיקרוסקופ גרגרי אבקה נובטים של נר הלילה," אמרתי לדליה, חברתי מימי ילדותי, שלמדה עימי בבית הספר שבקריה, שירתה איתי בנח"ל בקיבוץ הנידח שבקצה הנגב, למדה איתי באוניברסיטה, ולבסוף התגלגלנו יחד לבית ספר זה, שאנו מלמדות בו כבר כמעט עשרים שנה.

 "להנביט אבקה של נר הלילה?! השתגעת?! עם העיניים שלך?! שכחת שהיתה לך תאונה?!" זועמת דליה, וכבר עיניה רושפות באותו ניצוץ זר, עוין, שרק  בשנים האחרונות הופיע במבטה, ואני מתקשה להבחין אם טינה נסתרת עומדת בו או קנאה שסיבתה נעלמת מעיניי.

"מה יש?!" אני מתריסה. "אני יכולה לעשות את כל הדברים שעשיתי קודם! לפני התאונה!"

 "לא, יעל, את לא יכולה!" אומרת דליה בעצב, וקולה שקט ונחרץ. "ומדוע את לא מאריכה את חופשת המחלה שלך עד שתחלים העין? הרי כולם עושים ככה! למה לא תנוחי קצת?!" קצרת  רוח היא משתהה מעט, בוחנת את פניי במבט עלום של טינה נרגנת, חסרת פשר, ואחר-כך מוסיפה באירוניה: "את באמת חושבת שאת הלן קלר?! את חושבת שאת מוכרחה להתנהג תמיד כמו 'הטייס הקיטע' כמו שלמדת בתנועה?!"

אני מנסה לחייך ולהעלות חיוך גם על שפתי חברתי, כי בימי ילדותנו, באחת הפעולות בתנועה, סיפר לנו המדריך הנערץ שאהבנו בסתר את סיפורו של הטייס הרוסי. גם עתה אני יודעת שגיבור אמיתי היה הטייס שלי! עדיין אני יכולה לראותו זוחל ביער החשוך וקורא: "פרטיזנים! פרטיזנים!" ואני יכולה לחוש בחוסר האונים העולה מקריאתו הנואשת, לשמוע את רשרוש ענפי היער ברוח החורף הדוקרת, ולהאזין להלמות ליבי כשהטייס מתעלף בשלג ואינו יכול להגיע...

דליה קוטעת בקול בוטה את זיכרונותיי. היא אינה נגררת אחרי חיוכי ומוסיפה לטעון: "זה לא בשבילך עכשיו, יעל! תרדי מזה!"

אבל אני אינני מוותרת. אינני יכולה לוותר! בדמיוני אני רואה את תלמידיי נאבקים תחילה במיקרוסקופ ורוטנים שאינם רואים דבר, אבל כעבור דקות אחדות עולות בכיתה קריאות של התפעלות: "תראי, המורה יעל, תראי איזה יופי!"

"תראי-תראי-תראי, המורה יעל, איך גרגר האבקה הזה גדל ממש מול העיניים!"

"תראי, המורה, ממש  אפשר לראות  את תהליך הצמיחה!"

ואחר-כך, כשנשמע הצלצול, הם מוסיפים בהתפעלות: "היה יופי, המורה, בכלל לא הרגשנו איך עבר הזמן!" ואני עולזת, חוגגת, מביטה בהם בחיבה, ושמחה בניצחוני כמורה בראשית דרכה.

אבל עכשיו מסתכלת בי דליה  בעיניה היפות, שאת ברקן האפור-תכול אני מכירה כל ימיי, וחוזרת ואומרת: "מאוחר  כבר, יעל!  מאוחר כבר..."

 "אצלי שום דבר לא מאוחר!" אני אומרת בתוקף ומשתדלת שלא להרים את קולי. "ותגידי ללבורנטית שתכין את הכלים והחומרים למחר! זה חשוב לי! זה חשוב לי  מאוד!"

שיחה זו התנהלה לפני שעות אחדות, ועכשיו אני רצה על פני הגבעות ואיני מוצאת אפילו פרח אחד! רוח קרירה זורה בעיני גרגרי חול מלוחים, השמש היוצאת ובאה בין העננים מדליקה הילה של זוהר לוהט בשוליהם, ואני מוסיפה לשוטט ולחפש, אך במקום פרחים אני מוצאת עוד קרעי נייר צהבהבים, מרגיזים, שקצותיהם  מבצבצים מתוך החול ונעים ברוח כמחקים את פרחי נר-הלילה הגדולים שאהבתי. בבהילות ובחרדה אני רצה בין פיסות הנייר ומחפשת לשווא את הפרח שלי, ולרגע אוחזת בי רגשה של חלום סוריאליסטי ושל חוסר מציאות, ואני חשה כנתונה בתוך סיוט בלהות, שרק יקיצה של ממש תחלץ אותי  ממנו.         

הערב יורד. זרזיפי גשם דלים מטפטפים מעט על פניי הבוערות כרוצים לנחם ולהשכיח את צערי. אחר-כך הם פוסקים באחת, והקיץ חוזר ומביס את החורף. על הגבעה ציירו הגשם והרוח עיגולים כהים ובהירים, נתונים זה בתוך זה כטבעות שנתיות בגדם עץ שבע ימים, ומרחוק מנצנץ הים בברק זכוכית אטומה מול השמש העומדת לשקוע. עוד מעט יאדימו  קרניה, והיא תצלול ותתכסה בשמיכת המים הארגמנית, המנצנצת בכבדות מתכתית מול האופק. אבל עכשיו עדיין היא זהובה ובהירה, וקרניה קורעות את זגוגית המים באבחת סכין של אור, ומעניקות לגבעות הלבנות ליטוף אחרון של חמימות. וכבר מתנגן בי שירה של חנה סנש: "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם..."

 הנה! שוב השירים האלה שלמדנו בתנועה! אני צריכה להפסיק לחשוב בסיסמאות! אני צריכה להפסיק לחשוב  בחרוזי שירים ישנים שאני קוראת להם בליבי תפילות, ולפעמים אני הולכת עם בעלי לערב זמר, ושרה אותם בלב הולם ובאמונה שלמה כשדמעה סוררת מתגנבת אל העין. פעם נהגו גם דליה ובעלה להצטרף אלינו, אבל בשנים האחרונות פסקו לבוא עימנו.

"סתם נוסטלגיה מטופשת ושמנונית!" אומרת דליה בלעג מפוכח, כשאני מספרת לה על ערב הזמר האחרון.

"לא נכון! שירים הם תפילות... הם לפעמים געגועים..." אני מתקוממת ומצטטת לה משירו הנפלא של נתן יונתן. "ואת יודעת, דליה, שלפעמים  הם גם תקוות וגם..." אבל היא מניפה את ידה בתנועת ביטול ומשסעת בלגלוג את דברי: "את, יעל, ממש מקרה אבוד! ממש אין לך תקנה! את לעולם לא תתבגרי! תמיד תישארי הילדה הקטנה מהתנועה!" ושוב עומד מבט הקנאה המסותר בעיניה, ואני תוהה: מה יש לקנא בי, הנכה?!                                                                                                                                                                                                                                                                                   

מרחוק, ליד הכביש, נדלקו כבר פנסי הערב, וכשאני מסתכלת בהם בעיני הפצועה, המגורה, שטופת הדמעות האסורות, אני רואה בכל פנס יהלום גדול, מרובה צלעות, אשר במשטחיו המלוטשים זוהרים כוכבים צבעוניים.  אני צריכה לקום וללכת הביתה, לבעלי ולילדיי! הרי אינני יכולה להתמהמה כאן עד בוא החושך! בכבדות אני מתנערת, מוחה את שארית הדמעות,  ומתרחקת בצעדים כבדים מהגבעה החולית שהחלה כבר לספוג את טל הלילה.

אבל מה הדבר הצמיר הזה שנתקע פתאום בין אצבעות רגליי היחפות, הדורכות בחול? ובעוד ידי ממששת את הצמח הקטן אני יודעת: מצאתי! הנה הוא, הפרח שלי! הנה הצמח שנמלט מהחורף הקרב ובא, ופרח בשארית אונו כאילו זה עתה בא הקיץ! מבעד לדמדומים הערפיליים זוהרים אליי מן החול שלושה פרחים לימוניים, ולידם מזדקרים פקעים אחדים, שבין עלי הגביע הירוקים המקיפים אותם כבר מציצים פסים של עלי כותרת צהובים, והם  מתאפקים בכל כוחם מלפרוץ בבת אחת את המעטפת הירוקה האוסרת אותם.

בזהירות אני קוטפת את שללי, עוטפת את הפרחים העדינים בשקית פלסטיק שקופה, ואינני יודעת מדוע דווקא עכשיו אני מזמזמת פתאום את  "שחקי שחקי על החלומות" של טשרניחובסקי ואחר-כך גם את שירו של אלתרמן: "עננים על ראשינו, הרוח איתן, המלאכה נעשתה, חי שמיים!"

*

למחרת אני מראה לדליה בגאווה את האוצר הקטן שלי. תחילה היא מצחקקת בתמיהה:

"מצאת פרחים של נר-הלילה בסוף נובמבר? מה את אומרת?!  אבל אנחנו לא הכנו לך את הכלים והחומרים, כי לא חשבנו שתצליחי..."

 הפעם איני יכולה להתאפק עוד, ואני מרימה את קולי: "למה לא הכנתן? הרי בשיעור הבא אני צריכה לערוך את הניסוי! אמרתי לך שזה חשוב לי! חשוב לי מאוד!  את צינית שאין לה תקנה, דליה! מה קרה לך, לעזאזל, מה קרה לך?! איפה החלומות שלך?! איפה מעט תמימות?!"

בבוז ובתיעוב היא מסתכלת בדמעותיי הנצורות בזווית העין. הנה, אני חושבת, רק זאת נותר לה מהחינוך  שרכשנו בילדותנו,  הבוז לדמעות!

"את... את... את... את מלכת המיתוסים, יעל!" נשנק קולה בכעס.  "את מוכרחה תמיד להוכיח שאת חזקה! שאת יכולה! שאת ממש חנה סנש! למה את לא יכולה לעבור ליד מיתוס בלי לאמץ אותו?! בלי לקטוף אותו?! אני שונאת אותך! אני שונאת את האיוולת התמימה הזאת! את האמונה ללא  סייג!" 

טינה עמומה עומדת במבטה, מתערבת בזעם שבברק עיניה, והיא מושכת בכתפיה בתנועה מרדנית, ואינה קמה ממקומה לעזור לי וללבורנטית כשאנחנו מכינות בבהילות את הכלים והחומרים הדרושים לניסוי.

בעת השיעור, כשנשמעות קריאות ההתפעלות והשמחה שאליהן ייחלתי, אני מאושרת  עד אין קץ. מזווית עיני אני רואה את דליה העומדת בפתח, נשענת על הדלת, ומביטה בי בסקרנות. ופתאום אני מבינה: הרי זאת קנאתם העתיקה של המפוכחים והציניים באנשים שלא איבדו מיכולתם לחלום! הרי זאת קנאתם של אנשים שנפשם הזדקנה והתקמטה, והם מבכים את תמימותם שאבדה בנבכי הזמן! ואני רוצה לומר לה כי לא בקמטי פנינו עלינו להילחם אלא בקמטי המרירות והציניות שצצו בנפשנו, אבל איני אומרת לה דבר, ופתאום אני יודעת שאת אמונתה שלא תחזור היא מבכה, ועל חלומותיה שאבדו היא אבלה. כעסי פג, ואני רוצה לנחם אותה, שהרי, כמאמר השיר, "לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה..." אלא שהפעם אינני יודעת לנחם, ובליבי אני מתפללת בשבילה במילותיו של אלתרמן: "שמרי נפשך, ילדה, שמרי ליבך הטוב..." ואחר-כך אני חושבת שאולי בכל זאת "רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח," ואף שלרגע אחד אינני בטוחה עוד במילות השיר, מציפים פתאום חמלה רכה ורחמים רבים את ליבי ואני סולחת.

רות יצחקי ריכטר

* * *

אהוד: כל מי שמתנגד למתן הקרדיט על מבצע החיסונים המוצלח לבנימין נתניהו – יחשוב רק לרגע את מי הוא היה מאשים בראש ובראשונה אילו מבצע החיסונים היה נכשל?

* * *

ציפי שחרור

פגישה עם משוררת

איך הפכה אותי אנדה עמיר פינקרפלד למשוררת?

לציון  40 שנה לפטירתה של אנדה עמיר פינקרפלד ב-27.3.81

הייתי נערה. כתבתי שירים  למגרה ולא ידעתי שביקור מקרי בבית ביאליק יוציא לי את השירים מתוך המגרה.

ומעשה שהיה.

לאחר סיור קצר בביתו של המשורר, ביקרתי בבית מניה ביאליק ושם קיבלה את פני אישה מתוקה, קטנה, גוצה, חייכנית ועיניה מוארות. היא נראתה לי זקנה מופלגת מפאת גילי הצעיר. האישה אצרה תערוכת נשים במקום, ואני שפתחתי את הדלת במקרה, הייתי כאיש שיצא לחפש את האתונות ומצא את המלוכה... האישה שמקבלת את פניי היתה המשוררת אנדה עמיר פינקרפלד ששמחה לביקור פתע בתערוכה שאיש לא נכנס אליה אותו יום, וסיפרה לי שהיא המשוררת אנדה עמיר.

ואני בהתלהבותי מושיטה לה מחברת שירים שהיתה  בתרמילי. היא קוראת בהם שוב ושוב ולא  מניחה עד שאומרת: "נערה צעירה את כותבת כמו משוררת." ושואלת  אותי שאלות רבות ומבקשת שאגיע למחרת היום לרחוב בר כוכבא 29 בתל אביב.

ואני טרם מבינה מה מתרחש, וכבר מוצאת עצמי עומדת בפתח הוצאת עקד ושם ממתינה לי אישה, אותה משוררת נפלאה. כעבור רגעים ספורים מקבל את פנינו  המשורר ועורך ההוצאה איתמר יעוז קסט. איש נעים סבר ונעים הליכות.

"היא תהיה משוררת, ראה את השירים  שלה." אומרת אנדה ומושיטה לו את המחברת שלי, ומוסיפה כמה מילות שבח והולכת לדרכה.

ואני נותרת שם  המומה – נערה בין מבוגרים. והוא בעדינות ואצילות נפש מוביל אותי אל משרדו ויושב וקורא את השירים אחד אחד, לאט לאט, מתעכב ואינו פוסח. ובהוצאה המולה נכנסים ויוצאים עובדים, משוררים, סופרים. איתמר קם ואומר לי: "בואי נלך לדבר אצל ליאון." ואני איני יודעת מי הוא ליאון. מסתבר שליאון הוא בית קפה ידוע ברחוב בוגרשוב, סמוך להוצאת הספרים. ושם הוא מדבר אליי בשקט בקולו העדין, והוא אומר שהוא אוהב את השירים ויוציא לאור את ספרי...

ואני רק עברתי במקום...

כעבור מיספר חודשים שבתי אל בית ההוצאה ואיתמר הגיש לי את ספרי הראשון: "כשכולם הולכים".

כעבור זמן קצר, בבית  מניה ביאליק, אנדה עמיר חגגה את ספרי. היתה זו ההשקה הראשונה שלי והיא בלתי נשכחת הודות לאנדה עמיר פינקרפלד, האישה שהובילה אותי אל עולם השירה. מאז אני, משוררת שבימים אלה יצא לאור ספרי ה-37 – "שיריפוי – כוחה המרפא של השירה."

ציפי שחרור

* * *

נעמן כהן

הוונדטה האישית כטירלול לאומי (1)

איווט אביגדור לובוביץ ליברמן

היסטוריונים או מדעני המדינה בעתיד ישתאו לנוכח הטירלול של המערכת הפוליטית בישראל לנוכח אי היכולת להקים ממשלה יציבה.

הסיבה לטירלול היא ונדטה אישית של פוליטיקאים ממפלגות לא דמוקרטיות, מפלגות עיקרון ה"פיהררפרינציפ" (עיקרון המנהיג), שהוקמו לצורך האינטרס האישי של מנהיגי המפלגה.

השבוע הורשעה חברת הכנסת לשעבר מישראל ביתנו, פאינה קירשנבאום, בלקיחת שוחד ובארגון מערכת מפלגתית מושחתת של גניבת כספי ציבור שהקיפה את כל זרועות המפלגה והגיעה אפילו לאיש המפלגה, הקיאקאי האולימפי, מישה קלגנוב, שירד לדויטשלנד.

(גידי וייץ, "הרשעת קירשנבאום אקורד הסיום של לפרשה שהחלה את המשבר הפוליטי החמור בתולדות ישראל", "הארץ", 26.3.21)

https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium.HIGHLIGHT-1.9654049

(גור מגידו, "תיק ישראל ביתנו", "הארץ", 24.3.21)

https://www.themarker.com/law/.premium-1.9646876

למרבה התמיהה איווט אביגדור לובוביץ ליברמן, המנהיג (הפיהרר) הבלתי מעורער של המפלגה שידו בכול, ולא נעשה דבר במפלגה בלי אישורו, לא נחקר אפילו במשטרה על חלקו בפרשה. הוא לא ידע דבר. ("רחמים לא ידע") הייתכן שלפרקליטות יש סיבות לא לחקור אותו ולא לדעת דבר? צל עננה שחורה מרחף מעל הפרשה.

מכל מקום מכיוון שלובוביץ-ליברמן חשד בנתניהו שהוא זה ששלח אליו חוקרים, הוא החליט על ונדטה אישית נגד נתניהו במטרה לסלק אותו מראשות הממשלה (במריצה למיזבלה). כך התחיל הטירלול הפוליטי בישראל.

לובוביץ-ליברמן החסר כל ערכים פוליטיים זולת עיקרון הרווח והוונדטה שעבר מצד פוליטי לצד אחר בהתאם לאינטרס האישי שלו, הפך לאחרונה גם ליקיר הדרוזים שנתנו לו את מירב קולותיהם לאחר שהבטיח להם את ביטול חוק הלאום וחוק קמניץ, ומעתה הוא מייצג את שלושת המיעוטים בישראל, הרוסים-פרובוסלבים, הטטרים, והדרוזים.

https://rotter.net/forum/scoops1/689013.shtml

ברוחו של המושחת והמשחית, אמנון אברמוביץ', בעל דוקטרינת "האתרוג", לובוביץ- ליברמן מאותרג לחלוטין, העיתונות לא מטפלת בחלקו בשחיתות המפלגה, גם לא הפרקליטות, והוא מקבל זיכוי מלא מגזענותו כלפי הערבים, החרדים, והלהט"בים, כל זמן כמובן שימשיך בוונדטה נגד נתניהו.

אין מגוחך מאלו היוצאים נגד השחיתות של נתניהו, ומכנים את ליברמן "מחנה השינוי". שינוי למה? לעוד שחיתות?

פאינה קירשנבאום, ודאוד גודובסקי ממלאים פיהם מים מפחד. הם יכנסו לשנים רבות בכלא ולא יוציאו מפיהם מילה.

הונדטה האישית כטירלול לאומי (2)

משה סמולינסקי-יעלון

מרגע שפוטר מתפקידו כשר הביטחון, משה סמולינסקי-יעלון נעלב, סירב לקבל את תפקיד שר החוץ, והקים גם הוא מפלגת ונדטה – תל"ם, גם היא מפלגת "פיהרר פרינציפ" (עיקרון המנהיג) שמטרתה היחידה היא ונדטה בנתניהו שהעבירו מתפקידו.

לצורך הוונדטה והנקמה בנתניהו איבד סמולינסקי- יעלון כל אידיאולוגיה, והתחבר לאויבי נתניהו ומדינת ישראל – המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).

התחברות זו עם האוייב המחויב לחורבן ישראל לצורך הוונדטה האישית שלו הביאה אותו ואת מפלגתו לפח האשפה של ההיסטוריה. וטוב שכך.

הונדטה האישית כטירלול לאומי (3)

גדעון משה זריצ'נסקי-סער – חצי נקמה

מכיוון שלא קיבל מנתניהו תפקיד שר, גדעון משה זריצ'נסקי-סער נעלב והחליט גם הוא לצאת לוונדטה אישית נגד נתניהו. הוא פרש מהליכוד והקים מפלגת ונדטה "פיהררפרינציפ" (עיקרון המנהיג) חדשה "תקווה חדשה" במטרה להפוך לראש ממשלה.

ההיבריס הגדול של גדעון משה זריצ'נסקי-סער לא הביא אותו לראשות הממשלה, אבל בהחלט הספיק כדי לטרפד הקמת ממשלה ע"י נתניהו. "חצי נקמה".

הנה מה שכתבתי לפני הבחירות: ("חדשות בן עזר", 1629)

 "מכיוון שמפלגת גדעון משה זריצנסקי-סער ומפלגת נפתלי בנט הן מפלגות של ימין קיצוני התובעות את סיפוח כל השטחים, ומכיוון שאין בכוחן להקים ממשלה, ככל שכוחן יירד, ויעלה כוחו של הליכוד, כך תוכל לקום ממשלה יציבה יותר, ומתונה יותר ללא סחיטת סמוטריץ' בן גביר והחרדים. ממשלה שתוכל על בסיס תוכנית אלון-רבין-טראמפ להביא להסדר מדיני.

"מכיוון שמפלגת גדעון משה זריצ'נסקי-סער היא מפלגת אווירה שתיעלם לאחר הבחירות כלא היתה (כמפלגת כחלון) – עדיף לו לנטוש מיד אחרי הבחירות את היומרה הפתטית שלו להיות ראש ממשלה ולהצטרף לממשלת נתניהו ולייצב את כוחה. (בתנאי כמובן שיעבור את אחוז החסימה)."

כחלון בזמנו השיג עשרה מנדטים ונמוג ונעלם, גדעון משה זריצ'נסקי-סער קיבל שישה מנדטים, הוא הצליח אמנם לעבור את אחוז החסימה, אבל בהליכה למערכת בחירות נוספת הוא ללא ספק ייעלם בדיוק ככחלון וכמשה סמולינסקי-יעלון – ישר לפח האשפה של ההיסטוריה, לכן לטובת המדינה ולטובתו האישית עדיף לו שימחל על כבודו, ויחזור לליכוד לצרוך הקמת ממשלה יציבה.

בנסיבות הקיימות גם מיליקובסקי-נתניהו יצטער על השגיאה הפוליטית שעשה בהרחקתו, וייתן לו תפקיד הולם בממשלה. אם זריצ'נסקי-סער לא יעשה כך, פח האשפה של ההיסטוריה מחכה לו.

די לוונדטה האישית, יש להבריא את המדינה.

הטעות הגדולה של בנימין מיליקובסקי-נתניהו (1)

העובדה שכדי לשרוד בשלטון נתן בנימין מיליקובסקי-נתניהו לגיטימציה לתנועת "האחים המוסלמים"-החמאס" היא טעות חמורה ועלולה להפוך לגביו לחרב פיפיות ולהביא את יריביו לשלטון.

אי אפשר שלא לגחך על אקטיביסטים פרו-איסלמיים שברגע ששמעו על האפשרות שרע"ם תתמוך בנתניהו החלו למנות את חטאיה, הגזענות המוסלמית, וההומופוביה.

בכל הטירלול הקיים אסור לשכוח את עובדות היסוד. מפלגת רע"ם (רשימה ערבית מאוחדת) היא מפלגת בת של תנועת "האחים המוסלמים"" – "החמאס".

הנה תזכורת ממצע החמאס המביא את דברי מייסד התנועה, המצרי, חסן אל בנא: (אמנת החמאס סעיף 7).

אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988.

בשם אללה הרחמן והרחום "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו

שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו." [חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם.

נכון יאיר למפל-לפיד לא היה זקוק לנתניהו כדי לתת הכשר לקואליציה שהוא רוצה להקים עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), ועם רע"ם, אבל במעשה של נתניהו יש מתן הכשר לאלו מיריביו התומכים בכך. הנה לדוגמה, בניגוד לעבר לא שמענו עוד התנגדות להצהרת למפל-לפיד מפי צמד החמד יועז הנדל, וצבי האוזר (שהועף אמנם מהכנסת), שהתנגדו בעבר לקואליציה עם המשותפת (בשנאת ישראל). ואפילו קשה להאמין, השר לתפקיד כלום, יצחק שטראוסברג-הנגבי (הבן של גאולה כהן) מכשיר את השרץ כלומר הקמת קואליציה עם רע"ם.

(יהונתן ליס, "השר הנגבי יש אפשרות לקואליציה בתמיכת רע"ם", "הארץ", 24.3.21)

https://www.haaretz.co.il/news/elections/.premium-1.9650000

אסור לטעות במלל. יש לראות את המציאות. מה מסתיר מנצור עבאס:

https://www.ynet.co.il/news/theheadline/article/CTA1LXN63

ואפילו מבחינה פרקטית, ממשלה שתוקם בתמיכת רע"ם או המשותפת (בשנאת ישראל) לא תוכל לשרוד ימים רבים. ודוק: רע"ם הינה מפלגה גזענית אנטישמית שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו לריבונות, ופועלת לחיסול המדינה היהודית ע"י החלפתה בחליפות מוסלמית.

הרצון לראות במנצור עבאס וברע"ם שותפים למלחמה בקיצוניות הערבית-מוסלמית דומה לרעיון האווילי של העבר לחזק את החמאס כדי שייצא נגד אש"פ. את התוצאות האיומות ראינו.

מה שכן, יש לתבוע ממנצור עבאס כתנאי לכל שיתוף פעולה להוכיח שאינו גזען, ולהצהיר שהוא רואה בדברי מוחמד המובאים במצע החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים, גזענות שהוא מגנה ולא מופת מוסרי.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

אם ישתחרר מנצור עבאס מגזענותו, יש לשקול שיתוף פעולה איתו ועם מפלגתו.

הטעות הגדולה של בנימין מיליקובסקי-נתניהו (2)

נתניהו הקדיש מאמצים רבים לקושש קולות מקרב הערבים-מוסלמים, הוא אפילו שיקר להם כאשר טען בפניהם כי חוק הלאום חוקק לא נגדם, אלא רק נגד המסתננים, ולמרות כל המאמצים הוא הצליח לעלות רק במעט במגזר הערבי, וקיבל מהם רק קרוב למנדט.

לעומת המאמצים הרבים שעשה בקרב הערבים-מוסלמים הוא מיעט במאמצים בקרב היהודים-ערבים. שם בכל המקומות התמיכה בו ירדה, והוא הפסיד כשלושה מנדטים.

ההימור שלו לגבי ערבים-מוסלמים במקום יהודים-ערבים נכשל. מסתבר שהיהודים-הערבים אינם מונחים בכיסו למפרע.

טעויות נוספות לפי עמית סגל: אם בעבר חסר היה לנתניהו 1700 קולות של ימינה. עכשיו חסר היה לו 30 אלף קולות לממשלת ימין מלא מלא. הלחץ של נתניהו על בנט להצהיר נאמנות לנתניהו לקח לו חצי מנדט כמו כן הליכוד פיזר פקחים לטובת רע"ם שמנעו העברת קולות למשותפת ואיפשרו לה לעבור את אחוז החסימה (עמית סגל ידיעות 26.3.21, עמ' 6)

מפנה – יצחק לאופר-לאור הוצא מהארון

לפני כמה שנים, בעת צאתו של יצחק לאופר-לאור לפנסיה מעיתון "הארץ", כתבתי את הדברים הבאים: ("חדשות בן עזר", גיליון 1531 מתאריך 11.6.21. מעניין שאין קישור לגיליון באינטרנט)

Amor inimicus אהבת האוייב (3)

האם מיפנה?

"כתב "הארץ", האקטיביסט הפרו-איסלמי והאנטי-ציוני, יצחק לאופר-לאור, היושב בבירת הרייך – ברלין, עוזב את העיתון.

כל כתבותיו בלי קשר למושא הכתיבה היו מלאות בשנאת ישראל והעם היהודי, ובאהבת האויב הערבי-מוסלמי.

במכתב פרידה אל הקוראים שהוא מפרסם ב"הארץ" ("פרידה מפרק ארוך", מוסף "תרבות וספרות" "הארץ", 8.6.18) הוא אינו נותן הסבר האם הוא פוטר ע"י עמוס שוקן או פשוט יצא לפנסיה, אבל הוא מסיים כך: "היו שלום קוראים, לא הכרתיכם אבל כתבתי לכם מתוך אהבה."

 מוזר. לא נראה לי שערבים היוו את קהל הקוראים שלו שקראו את כתבותיו.

בנוסף לאהבת האוייב היתה לו עוד אהבה.

כשר אבל מסריח

מעשייה יהודית ישנה מספרת על אישה שבאה אל הרב ושאלה אותו: "רבי, התבלבלתי ובמקום לבשל בסיר בישול בישלתי בסיר לילה, האם האוכל כשר?"

ענה לה הרב: "האוכל כשר אבל מסריח."

לפני שנים פגשתי ברכבת משוררת צעירה שבעברה למדה אצלי. כולה נסערת, היא סיפרה לי על חוויה מזעזעת שעברה. היא נסעה לביתו של יצחק לאופר-לאור, שהבטיח לה לפרסם שיר פרי עטה בכתב העת שלו, ומשהגיעה לביתו הוא החל להטריד אותה מינית והתנה את הפרסום בהיענות לו.

מטעמים שונים היא לא התלוננה נגדו, ואני בהחלט יכול להבינה. נזכרתי בסיפורה עם ביטול הענקת פרס מפעל הפיס ליצחק לאופר-לאור. לאור תבע ממפעל הפיס להעניק לו את הפרס בנימוק שהוא מעולם לא הורשע בדבר. נכון פורמאלית מי שלא הורשע הוא זכאי, והוא כשר לקבל את הפרס, אבל כאן יש להוסיף "כשר אבל מסריח." עצם הסרחון מצדיק את אי הענקת הפרס.

האם ניתן לברך "ברוך שפטרנו", ועיתון "הארץ" משנה את פניו? או שנקבל מחליף בדמותו?"

עורך עיתון "חדשות בן עזר" צינזר לי אז את הקטע על ההטרדה המינית של לאופר-לאור מחשש תביעת דיבה, ורק לאחר ששיכנעתי אותו שלא מדובר באחת שהכיר, הוא השתכנע לפרסם את הקטע.

והנה לאחרונה התפרסם מחקר מקיף על כל ההטרדות המיניות שלאור ביצע במהלך השנים:

לילך וולך, "יצחק לאור המעגל נסגר 20 נפגעות מדברות 40 שנה של השתקה", "המקום הכי חם בגיהינום", 25.3.21).

https://www.ha-makom.co.il/post-lilach-new-laor/

ועתה, באותו מחקר, מופיעה העדות המלאה של זו שסיפרה לי אז את סיפורה ברכבת, והפעם בשמה המלא. המשוררת הטובה והמוכשרת מיטל ניסים. תוכלו לקרוא את עדותה בין כל שאר עדויות הנשים הרבות שהוטרדו על ידו.

הדבר המדהים הוא שהעורך הספרותי של "הארץ", בני ציפר, מספר שלאופר-לאור התייחס ביחס מבזה גם אל גברים. על ההתנהלות המשתלחת שלו במערכת הוא מספר:

"איתי הוא היה ביחסים איומים כל השנים. הוא היה צוחק עליי, אומר לי שאני לא מספיק מפרסם אותו, ותקף אותי גם על דברים אישיים. לא הייתי מספיק גברי בשבילו. הוא היה תוקף אותי אבל בעיקר על דברים ספרותיים. היה אומר לי 'אותי יזכרו, אותך ישכחו. אני אהיה משורר חשוב ואתה, לא יכירו בך בספרות העברית.' ספגתי ממנו בשנות עבודתי ב'הארץ' הרבה דברים שליליים. גם דברים שדיבר עליי מאחורי הגב. גם אני עברתי כל מיני דברים מצידו, וגברים שהיו בסביבה שלי. זה דובר עליו. זה שהוא היה יורד על הומואים, למשל. יחד עם זאת, עקרונית אני עושה הפרדה בין אדם לבין אמנות. עקרונית אני עוצם עיניים. אולי זה לא צודק."

בכל מקרה בעקבות הפרסום, בעל העיתון, עמוס שוקן, הבטיח שלא ייתן לו יותר לפרסם ב"הארץ".

https://www.mako.co.il/news-entertainment/2021_q1/Article-7c322704f097871026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

פרשת יצחק לאופר-לאור היא עוד הוכחה להשחתת המוסר הציבורי בארץ, שהתבטא בצורה מובהקת אצל העיתונאי המושחת והמשחית אמנון אברמוביץ בעל תורת האיתרוג.

יצחק לאופר-לאור הוא איש "השמאל" הפרוגרסיבי המתקדם, אנטי-ציוני התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, ומכאן יש לאתרג אותו, הוא הרי נציג הצדק.

יש דמיון רב בין פרשת יהודה משי זהב לפרשת יצחק לאופר-לאור, אבל תמיד אמרו שהחרדים שומרים את הכול בפנים ולא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ. מסתבר שהאקטיביסטים הפרו-איסלמיים המתנאים עאלק בהומניותם התנהגו בצורה דומה.

איך אמר השופט היהודי-אמריקאי, לואי דמביץ-ברנדייס, אין מחטא כאור השמש.

מוכרת החשיש החדשה

ציפורה מלכה בז'וז'ביץ-לבני-שפיצר התקנאה בעסקי החשיש של אהוד ברוג-ברק וקיבלה גם היא מינוי כיועצת אסטרטגית למכירת חשיש בחברת "קנטק".

https://www.mako.co.il/news-money/2021_q1/Article-7629fd15df86871026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

שנים שימשה ציפורה מלכה בז'ז'ביץ-לבני-שפיצר יועצת אסטרטגית בנושא "עסקי השלום". שנים שהיא  טענה כי אם רק "תיכנס לחדר" יבוא השלום. עכשיו סוף סוף היא תוכל להיכנס לחדר ולעשן את "מקטרת השלום" וליהנות ממנו.

חוסר הנועם והגזענות של מפלגת נעם

בניגוד לח"כ החדש, איתמר חאנן-בן גביר, ששינה את עמדתו כלפי ההומואים, ומכנה אותם עתה אחים, וקיבל אף את שפי רכלין-פז כפעילה במפלגתו, מיספר שש במפלגת הציונות הדתית, אביגדור (אבי) פישהיימר-מעוז, יליד קרית שמואל, המייצג את מפלגת נעם (עם נורמלי בארצו) ממשיך בהתבטאויות גזעניות כלפי הלהט"בים.

מפלגת נעם מונהגת ע"י הרב הנס-צבי ישראל-טאו, יליד 1937, בן אדולף (יליד וינה כמו האדולף המפורסם יותר).

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%91%D7%99_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%98%D7%90%D7%95

הנס-צבי ישראל-טאו הוא ניצול שואה שקיבל את ההגות הנאצית הגזענית של היטלר כלפי ההומוסקסואלים. בעבר הוא גם תמך באנס משה קצב ובמעשיו.

הוא מכנה את ההומוסקסואלים "סוטים", ולדבריו, תופעות אלו מבטאות איבוד צלם אנוש בסיסי, ופגיעה בערכים יהודים כדוגמת הצניעות. בהתנגדות למהלכים אלו ראה הרב טאו חלק מהותי מבניין "תחיית הקודש", לכן הוא מנהל מערכה ציבורית נגד מתן זכויות ללהט"בים, כי לדבריו הם מוחקים את מוסד "המשפחה".

https://www.mako.co.il/news-israel-elections/2021/Article-c0152b649b56871026.htm

https://news.walla.co.il/item/3205830

ח"כ אביגדור (אבי) פישהיימר-מעוז, הגזען ההומופוב, מהווה בושה לכנסת ישראל בדיוק כמו אחמד טיבי, ומנצור עבאס. אנשים כמותם צריכים להיות מוקעים ומוקאים החוצה מהציבוריות הישראלית.

(בדרך כלל הומופובים הם הומואים לטנטים, מכאן הסבירות גם למהותם של האישים הנ"ל).

הטעות של אברהם גבריאל יהושע

עם ישראל הוא העם היהודי = העם היהודי הוא עם ישראל

יהודי מלא או חלקי קיים גם בישראל וגם בגולה

בראיון יחצ"ני לרגל צאת ספרו החדש "הבת היחידה", המספר על נערה איטלקייה בת לאב יהודי ולאם איטלקיה קתולית, והמגולל את בעיית הזהות היהודית שלה,   

https://www.steimatzky.co.il/catalog/product/view/id/242053/

קובע אברהם גבריאל יהושע, כי "ההבדל בין ישראלי לבין יהודי הוא שיהודי זה דבר חלקי, וישראלי הוא דבר מלא... העם נקרא עם ישראל, והארץ נקראת ארץ ישראל ובכל התנ"ך אין את המילה יהודי במובנה היום. משה רבנו היה ישראלי, ודוד המלך היה ישראלי."

(קרן דותן, "א.ב. יהושע בראיון מיוחד יהודי זה דבר חלקי, ישראלי, זה דבר מלא", "ישראל היום", 27.3.21).

https://www.israelhayom.co.il/article/864395

הקביעה של יהושע אינה מדויקת. נכון, המילה יהודי בתנ"ך שונה מהמילה יהודי היום. אולם מאז בית שני עד לימינו יש זהות מוחלטת בין שני המושגים "עם ישראל" ו"העם היהודי". העם היהודי הוא עם ישראל, עם ישראל הוא העם היהודי.

אין כנענים או עברים לא יהודים

הכנענים, שם הגנאי שנתן המשורר אברהם שלונסקי לתנועה האידיאולוגית שהקימו אדולף גורביץ (בניק "עדיה חורון"), ואוריאל היילפרין (בניק "יונתן רטוש") עולים מאוקראינה ופולניה, שמטרתה ניתוק העולים לארץ מהעם היהודי, וייסוד עם חדש בשם "העם העברי" הכולל גם את הערבים – אין לה שחר או קיום היסטורי.

במאמר אחרון שפרסם העולה מגרמניה הלמוט אויסטרמן-אבנרי ופורסם לאחר מותו: "הגיע הזמן שנחליט מי אנחנו", ("הארץ", 21.8.18) מספר אבנרי שבעבר התנגד לתנועת ה"כנענים" שהכריזו כי הם אומה חדשה, האומה העברית, הכוללת גם את הערבים מכיוון שלא קיימת אומה ערבית משום שהערבים אינם אלא עברים שכפו עליהם את דת האיסלם, ובגלל קיצוניות זו הוא כותב, לא הצטרפתי אליהם.

אבל בהמשך הוא קובע (לאחר 77 שנים) שיש אומה ישראלית שאינה האומה היהודית. בדומה לכתוב באמנה הפלשתינאית הגזענית-אנטישמית, גורס אויסטרמן-אבנרי. אין עם יהודי יש רק דת יהודית.

מעבר לעובדה ההיסטורית שהעם היהודי הוא הוא עם ישראל בלי קשר לאזרחות (עם יכול להתקיים גם ללא מדינה) אז זו רק התנשאות פתטית להכניס את הערבים המוסלמים בסד האומה הישראלית בשעה שהם אינם קוראים לעצמם ישראלים, אלא ערבים-פלישתים. (ערפאת הגדיר עצמו פעם יבוסי, וסאאב עריקאת תמיד מתגאה שהוא כנעני מיריחו צאצא רחב הזונה).

לעזאזל המציאות, העיקר התיאוריה.

ודוק: העם היהודי עם ישראל משלב לאום עם דת, ובניגוד ליהודים ה"כנענים", דווקא הערבים-המוסלמים המגדירים עצמם "כנענים" כערפאת ועריקאת,  ממשיכים לראות עצמם גם ערבים-מוסלמים. הם לא מנתקים את ערביותם ממוסלמיותם.

ונחזור לקביעתו של יהושע. נכון יהודי החי בישראל וזו לאומיותו היחידה הוא יהודי מלא יותר מ"גרמני בן דת משה", או מ"צרפתי בן דת משה", וכו' – מצד שני אנחנו עדים לקיומו של ישראלי יהודי החי בישראל (ללא לאומיות אחרת) שהוא חסר לחלוטין "נפש יהודי" (במונח נפש אני מכליל לא רק דת, אלא תרבות והזדהות) והוא ללא ספק יהודי פחות מלא מיהודי אורתודוקסי החי בגרמניה, צרפת, או אמריקה. עובדה. היורדים מישראל הם המהירים ביותר בהתבוללות.

כאן וכאן יש יהודים מלאים, ויהודים פחות מלאים. כמובן יהושע צודק בדבריו שהיהודי המלא בישראל הוא הוא היהודי המלא יותר, לכן מוזר מאד השינוי בתפיסתו של יהושע המוותר לאחרונה על הריבונות היהודית, ושואף להחזיר את היהודים לחיות תחת שלטון זר, כלומר להיות יהודים פחות מלאים.

נעמן כהן

* * *

אסתר ראב

עכשיו תשרי

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

עכשיו תשרי אצלנו

כרמים מצהיבים, מאדימים

סוכות נהרסות, שם,

אחת, אחת – – –

ידיו עודן עצבות ככה? – –

עלים נושרים ולוחשים...

"שמש אחת במרום" –

ושירים כה רבים ללבב פרא – –

      זלזלה

*

נכתב: 1913. פורסם לראשונה לאחר מותה של אסתר ראב, בתוך: "לא, אין שפה לנפש", "הארץ", 22.9.1991. בארכיון אסתר ראב מצוייה גלוייה חומה של ים המלח, תוצרת חברת "לבנון", מס' 218, שהודפסה במוסקבה; מאחור כתבה אסתר: "לדזנדרוק", ועל תמונת הים מלפנים חיברה בעט מעין שיר, אולי שירה הראשון, וחתמה בשם-חיבה – "זלזלה", מלשון זלזל. הגלוייה נכתבה כניראה בתשרי תרע"ד, 1913, בהיותה כבת 19, לאחר עזיבתו את המושבה, ולא נשלחה אליו.

מתוך "צילי" (פנקסי)

כל-כך טוב לחיות חיי! זה טוב וכה נעים. זיתים אלה הערימה הזאת שבילים האובדים בין הגבעות – – – שוב החלו גלים חמימים מתהלכים בלב. הערימה כה ריחנית ויונים הוגות למראשותיי ומתוך הזיתים משתפכים שירי עגבים כך חמימים ציפורי חן אלה מעוררות בי שוב את התשוקה לחיים ולמרחב – – דודל הילד הן הוא ציפור חן קטנה. על יד הירקון בין קנה הסוף האזנתי לליבו לב ציפור קטנה חיי חיי זכורני כשהייתי קטנה והיתה לי פעם ציפור ותמיד תמיד אהבתי להקשיב לדפיקות המהירות של ליבה הקט – – –

הדרך בין הזיתים כך קיצית עם החול הזה ועקבות הבקר וצפצופים עליזים ושובבים של אנקורים מתפלשים בעפר וניצים ביניהם ופרר פרר רגע על הבד רגע בחול ופרר ומעופן של היונים כך משיי וצנוע פהי פהי וחוצות הן באוויר הכחול – – – וקול הזומַרַה דומה לזמזום העמוק של דבורים וזבובי הקיץ ומתערב איתו ראשי האוקלפטוסים כבד עליהן מרוב מיץ ודמים ירוקים והם מרכינים אותו על כתפיהם את ראשיהן המסולסלים הפרועים –

והמחילות הקטנות שבין השיבולים כל-כך אפלות ומסתירות סוד ציפורת זעירה נמה בצל עלה דקיק הסוכך על גווה השקוף על שערה זהובה של שיבולת עומדים שני זבובים גמישים ומתנשקים בחן שקצים עוד טרם צמחו כנפיהם ולחש חמים עולה מסדקי הערימה האפלים

ס ס ס ס סוד סוד

סוד וגלים חמימים בלב –

צללים מתארכים ערב מתקרב קץ קץ כל בשר בא

מחר לבית הספר קץ לשעות היפות כל-כך חפצתי שיחל עכשיו החופש מחדש מחר ספסלים מורים שיעורים –

היום גלים חמימים זיתים וציפורים ערימה וכל טוב –

יום "ראשון"

בוקר על גבעות וגיאיות על פרדסים וכרמים מעורפלים – אוקלפטוסים עוד שומרים אפלולית רטובה ורזי לילה

שלום לחופש – הנה בית הספר נשקף אליי – תיכף אהיה שם – אשב על ספסל – כמה זה עוזר –

*

נכתב: שלהי קיץ או תחילת סתיו 1913. תקופת ההתרחשות מקבילה ל"ספר הזכרונות לשנת תרע"ג", 1913, זמן-מה לפני שברחה אסתר לדגניה, בסתיו 1913, ראשית תרע"ד, בהיותה כבת תשע-עשרה.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

פרק שלושה-עשר

עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה.

בעודי יושב במיטבח שמעתי את דלת הדירה של משפחת ג-ץ החיפאית נפתחת. ליבי פירפר. מלנכולי שבה! גברו עליה געגועיה אליי וגרמו לה לוותר על שעות הלימוד הראשונות ב"ריאלי"!

הדלת נסגרה. נשמעו צעדי עקבים מתקרבים. אכזבה. זו היתה וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה.

"מה, אתה עוד כאן?" לא נראתה נלהבת לנוכחותי, והניחה על כיסא תיק מלא מיסמכים.

"אל תדאגי. עוד מעט אני יוצא."

"ומלנכולי?"

"הלכה לבית-הספר. כבר נפרדנו."

"כבר נפרדים?" חשתי צליל זלזול והקנטה בקולה.

"לא ממש. תבוא לבקר אותי בעין-גדי."

"אם אפריים מרשה לה. הבאת פּוּינֶה טרי."

"מה?"

"לחם. לחם ברומנית. ועכשיו אני יכין לך מִיקוּל דֶג'וּן..."

"מה?"

"זה ארוחה-בוקר ברומנית, אני רואה אתה עוד לא אכלת?"

"רק הכנתי סנדוויץ' למלנכולי, מהַפּוּינֶה..."

"אני רואה אתה מתקדם בַּרומנית. אוֹפֶתָ כל הלילה?"

"כן."

"מסכן. אולי  תלך תישוֹן קצת."

"אני כבר אישון באוטובוס."

"טוב, רק יחליפה בגדים, ואני יִחוֹזֶרֶת להכין לך אוֹמְלֶטָה. נכון יש למשפחה שלך פרדסים, ציטרוס?"

מחלון המיטבח נראתה מרפסת צרה, סגורה בשמשות גדולות, דרכן היה אפשר לראות את הנעשה בחדר-האמבטיה, את התחת הערום של וְיוֹלֶטָה שעומדת ליד הכיור, גבה אליי, ואינה ממהרת להתלבש אלא בוחרת בגד. פעימות-ליבי הואצו. נלחמתי עם עצמי שלא להסתכל שמה פן תגלה שאני מציץ אל התחת הגדול שהיה לבן והאיר כירח את חדר-האמבטיה החשוך מעט. לרגע פישקה את עגבותיה, הושיטה ידה לכיור, אחוריה התלכסנו כלפיו כשהיא משתמשת בכף-ידה להביא פעמים אחדות מים מהברז כדי לשטוף את החריץ. כנראה צרב לה שם, עמוק בפנים כלומר בתחת.

עד מהרה שבה במצב-רוח טוב. לא שיערה שאני מנחש מדוע. שרה-זימזמה לה רומנסה רומנייה או צוענייה. מבעד לשרווליה הקצרים ביצבצו הפוכות צַמְרות שְׁחוֹר בית-השחי הגוחן עליי וכבר מהבוקר ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרָה של שיער נשי. מגרה לתחוב שם את האף ולרחרח. כנראה הלכה ברגל כברת דרך והתחמם גופה עד שעלתה לכאן. ויולטה-סגולה טיגנה את הַאוֹמְלֶטָה משתי ביצים. פלחה עגבניות ומלפפונים. הביאה לשולחן פלפלים חריפים אחדים כמנהג הרומנים, אולי כדי לבדוק את הגבריות שלי וגם לטפחה. שפתה קפה "בוקארשטי" שחור חזק. הוציאה צנצנת לבן. פרסה קִירְנָאץ, נקניק סאלאמי רומני נקוד שומן שמריח גויים, ולדבריה אפרים קונה אותו ברחוב המלכים בעיר התחתית בחנות הברחות של מלחים.

"איך הם ישנים באונייה עם הריח הזה?"

היא לא הבינה. אולי לרומנים ריח לא מפריע? אם היתה מרוקאית לא הייתי יכול ללגלג עליה. אבל על נקניק קִירְנָאץ מסריח של רומנים מותר לצחוק כי הם בכל זאת גם אשכנזים. פעם ישבתי עם מזכיר המשק, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" – במסעדה רומנית שהיתה מלאה רומנים שדיברו בקולי-קולות, והמזכיר אמר: "פעם ראשונה שאני מרגיש מיעוט בין אשכנזים!"

"אולי המלחים מאחסנים את הנקניקים בשירותים?" אמרתי לעצמי.

עכשיו נגע בי החזה שלה מאחור כאשר התקרבה עם האומלטה שלי לשולחן.  נגע? – חבט! שדיה היו מסה רצינית ומוצקה. "פָּרְדוֹן," התנצלה. ואני לא בדיוק הבנתי. היא צוחקת עליי? על הכפרי. הקיבוצניק מהמידבר. אבל החיכוך חזר ונשנה עם הגשת כל מנה. לא חששה מרעידת הקפה בספל ולא ביקשה "פרדון" אבל אני לא נרמזתי אפילו מפיטמתה שהיתה זקורה אולי רק בגלל קרירות הבוקר במיטבח. כה שוגה הייתי באהבה למלנכולי.

"שָׁפשָׁה אותך הרבה, הקטנה, אבל לא נותנָה לך?" קראה את מחשבותיי.

"מה נותנה?"

"לָה וִירְגִ'ינָה שלה, מוֹן שֶׁרי. אתה לא אָ-פוּטֶה אֶת בונבון של הילדה. מה שאתם אומרים הַפְתוּ לָה."

"מה לאפוֹת? את הבתולה?!"

"את הפְתוּלָה. את וִירְגִ'ינָה, לא מבין כבר הַפְתוּ לה הַפִּיזְדָה, כמו שאנחנו אומרים ברומנישטי – אָ פוּטֶה! מָבין?"  

לא. שתקתי. עדיין לא ידעתי שֶׁאָ פוּטֶה בשפתה – להזדיין.

"מרעיבה אותך הַדְרָאגָה קטנה?"

"מה זה דראגה?"

"הַיָּקָרָה, זאתהי הַמָכּוֹאֶבת לך בביצים, ככה עושֶׂה גם מָאמֶה שלה לאפרים."

"אפרים לא אבא שלה?" עשיתי עצמי כלא יודע.

"לא סיפרה לך? יתומה. אבא שלה אפרים הוא כמו אוטו חוֹדָש משוֹמש אבל במצב טוב, יותר מדי טוב..."

"בטח ממשמש גם אותך, ויולטה..." פלטתי בטיפשות מחורמנת.

על כך מיד חטפתי סטירה מידה, אך לא רצינית. רק של הקנטה והתגרות. ומצאתי את עצמי תקוע בגובה הבטן התחתונה שלה, נושם את מכנסיה וחובק את התחת, שחזיתי בו קודם כארץ המובטחת אשר רק מרחוק אראה אותה ואליה לא אבוא.

"די, די, ציטרוס!" אמרה. "אתה לא מנגב הפה במכנסיים שלי. קודם גומר לאכול אבל לא יותר מדי כי אתה לא טוב אם אתה מזדנזן על גופתי בבטן מלא. גְרֶעְפְּצְ לא טוב לְפּוּלֶה."

"מה זאת פּוּלֶה?"

"שמוק רומנישְׁטִי."

בקושי גמרתי לאכול. השתדלתי לא להשפיך מההתרגשות על עצם המחשבה שנסיעתי לחיפה לא היתה בסופו של דבר לשווא והנה אני עומד להכניס לה עד העצם, כמו שמזכיר המשק אומר, שהפסוק "עצם, עצם תרדוף" בא מלהכניס עד העצם כמו שאומרים גברים, שיש שם עצם, עצם החיק, כשאתה מרגיש אותה כמו מחוך מותקעת בשיפולי הבטן שלך סימן שהכנסת עמוק עד הסוף.

ויולטה הג'ינג'ית חקרה אותי על פרדסי משפחת שפינוזה המפורסמת, שגם משווקת הדרים לכל רחבי עולם, ככתוב במודעות בעיתונים. איך ייתכן שאני עובד בתור אופה בקיבוץ אם יש לי משפחה כל-כך עשירה בפרדסים? איך ייתכן שקרובי-משפחה שלי לא דואגים לי שאצא מהקיבוץ לעבוד במשהו יותר טוב?

לא הבנתי את הלהיטות שלה. עוד לא סיימתי את הקפה וכבר קראה לי מחדר-השינה של אפריים ואימא של מלנכולי. כשנכנסתי היתה שרועה על המיטה הזוגית בחזייה בלבד.

"מה יהיה אם פתאום מלנכולי תבוא?" אמרתי. "אני לא יכול לעשות לה את זה."

היה לוויולטה גוף מוצק, גדול, עגלגל ולבן-עור, במרכזו המשולש האדמוני של סלסולי זר הערווה,  ומעליו הזקנקנים הקטנים של בתי-השחי וכמובן שפע שערות ראשה הפזור על אחד הכרים הלבנים שפרשה – ואילו שאר אבריה חלקים מכל חותם שיער, לא רגליים ולא זרועות.

היא לא ענתה על שאלתי מפני שאני לא יכולתי להתאפק. מעודי לא ראיתי ערווה כזו ערומה גדולה ועוד ג'ינג'ית – מיד פשטתי את בגדיי וקפצתי עליה, עוזר לה להשתחרר גם מהחזייה וחופן בידיי את שדיה המלאים ובפי את הפטמות העבות, הכהות, זו אחר זו.

היא הסתובבה על בטנה, "תכה אותי," אמרה, "אני צריכה קודם מכים אותי בַּפוּנְדוּל בשביל להתחמם."

"מה זה פוּנְדוּל?"

"אומרים אותו – תחת!?" הציעה.

החלקתי לה בנימוס על לחי הַפוּנְדוּל התפוח, והכיתי בו בעדינות. אפילו קצת ליטפתי וגהרתי לנשק.

יש בי תשוקה עתיקה לנשק נשים יפות בתחת.

זה קורה להרבה סופרים אבל רק מעטים כותבים על כך, והחשובים – בכלל לא, כי התחת שלהם חשוב להם יותר ממה שהיו יכולים לכתוב על תחת בכלל ובפרט – אם התחת שלהם לא היה חשוב להם יותר.                                                       

"יותר חזק!" צעקה, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל ציטרוס!"

"זה גם כן פוּנְדוּל?"

"לא! את לא יודע מה זה?"

"לא."

"זה נשים רומניות יכולים למוצצות לך את הנשמה, ציטרוס!"

הבנתי שהתכוונה – פָּרְדֵסַנְט או פרדסן. פרדסנטים נקראו במושבה אלה שרכשו פרדסים מבלי להבין דבר בהדרים ומבלי לעסוק בעצמם בעבודת הפרדס אלא ראו בו כהשקעה כספית בלבד והניחו לאחרים לעבדו למענם.

יש בי גם תשוקה עתיקה לדיוק היסטורי, שהיא לא פחות מושכת מנישוק נשים יפות בתחת.

וסטרתי לפוּנְדוּל באופן חלש מדי, עדין מדי, מתברר, כי –

"יותר חזק! יותר חזק!" צעקה, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות!] בָּאץ! בָּאץ! – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר!] בָּאץ! אפרים אומר על פוּנְדוּל שלי: 'יש לך בֶּק-אָקְס חמישה דונם. בָּאץ! אני יוֹקֵחַ אוֹתַחַת בְּלילה לְתחת ים, לְחול, ושמה יעשה לך..." השתתקה כמחפשת מילים, "'שְׁלָיִיף סוּפָּפִּים יעשה לך!..' – אולי אתה יודע מה זה, כמו אָ פוּטֶה?"

הפלקתי חזק על הלחי של הַפוּנְדוּל פעם,

הפלקתי על הלחי עוד פעם כרוכב על סוסה, משתמש בכף-ידי כשוט ומסתכל בזווית העין על צילומיהם של מלנכולי ואפריים ואימא של מלנכולי הפזורים בחדר-השינה ובקרבת המיטה הזוגית,

"עכשיו אני מָבינה – ככה אפרים רוצה מכניס-מוציא מכניס מוציא פִּיסְטוֹנים בַּצִילִינְדֶר של הַפִּיזְדָה..."

"מה, את מציצה להם?"

"מה מוֹצְצָה? אתה מה, בּוּלֶה?" – רק מאוחר יותר הבנתי שֶׁבּוּלֶה זה אידיוט ברומנית, "צילינדר זה כמו ויולטה... אומרים, כמו חוֹרָה..."

דהרה על ארבעתיה, מדי פעם היא משתוחחת ומשפשפת את ביטנה במיטה, ושוב מתרוממת, סימני אצבעותיי שהיכו ניכרים על אחוריה הצחים,

מסובבת פניה אליי לדבר, ואני רוכב על אחוריה הצחים, הבשרניים, מוורידי הכתמים מהסטירות –

אחוריה שמשגעים אותי ואני כבר מנסה לחדור לכלבתא שלה, אבל היא:

"לא, לא, קודם צריך אתה לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."

והשמיעה אנחה כבדה ועמוקה כאילו שיפוד כבר ננעץ בה, הסתובבה על גבה כששדיה הגדולים מופשלים לצדדים ודחפה את ראשי אל בין ירכיה כדי שאנשק לה שם ואלקקה, מה שהיה לי לא נעים ביותר כי ריח הערווה הג'ינג'ית ששכנה קרוב למחבת כשהכינה לי את האומלטה – היה חריף אפילו יותר מזיעתה תחת בית-השחי, שהזכירה במקצת את ריח נקניק הקִירְנָאץ המתובל בהרבה שום. כן, נשים מזיעות שום אם אוכלות שום כמו גברים מסריחים שום, וגם המופתי הגדול של ירושלים, החבר של היטלר – חג' אמין אל-חוסייני, היה ג'ינג'י ובטח גם לו הסריח מהזין.

"בוא," תפסה בי, שדיה מתרוצצים באוויר, חותרים קדימה כשני בלונים, ויחפים וערומים נמשכתי אחריה בזוג לחדר-האמבטיה, שבו עברו עליי רגעיי הנפלאים עם מלנכולי הבתולית אתמול, או שלשום? איבדתי את תחושת הזמן בהרמון בחיפה האדומה עם הילדה החושנית הבלונדית ועם הקוּרְבֶה הג'ינג'ית הרומנייה, שגופה הגדול ממלא עתה את האמבטיה בעומדה תחת הטוש, וכל קווצות שערותיה הלוהטות נוטפות מים כאלו מבקשות לצנן במקצת את התבערה שבתוכה.

 היא שלפה מארגז הכביסה את חוקן האמאיל הלבן, מילאה את המכל מים עם מעט סבון, התכופפה, וכשהיא מחזיקה בשולי האמבטיה פנימה ביקשה שאתקע את הזרבובית השחורה של הַקְלִיסְמָה בתחת שלה וארים גבוה את המכל הלבן כדי שהמים יזרמו לתוכה פנימה. "פוּנְדוּל," אמרה, "צריך יהיה נקי בשביל פּוּלֶה שלך, אם הולך בדרך אחר שגם כן לפעמים בריא מאוד וגם לא עושה תינוק מהפונדול! נכון משפחה שלך עשירים, ציטרוס?"

טוב. התקנתי לה את הקליסמה בחלחולת, וטוב שהמקצוע הצבאי שלי היה חובש, שככה כבר יצא לי ערב מלחמת ששת הימים בחורשה שבה הקמנו מחנה זמני בבן שמן – לטפל בעצירות של חיילת ממוצא תימני, שצרחה כמו משוגעת, והחזיקה את היד שלי אחר-כך, אחרי החוקן, כשחירבנה את האורז הצה"לי, ואני שמטתי ממנה את ידי הלכודה וקפצתי החוצה להקיא בסתר על שורת אבנים לבנות אשר למחרת התברר שהיא נמצאת מול משרדו של גאנץ הרס"ר – ועד מהרה קפצה ויולטה וישבה על האסלה, ערומה אדמונית ונוטפת, ורוקנה את מעיה בטבעיות גמורה כאילו היא מצחצחת שיניים בחברתי, וגם מרביצה לי מדי פעם ליטוף כדי לשמור על עירנותי אך גם לא יותר מדי, מחשש שהשפשוף יגרום לי פליטה מוקדמת.

"עכשיו צריך לַחֲנוֹקֶן בְּפוֹנְדוּל שלך," קמה הג'ינג'ית מהאסלה הלבנה, "שאני יוֹלכת יְנָקוֹת גם אותו בֵּקְליסמה!"

"מה? את השתגעת? אני אופה בעין-גדי..."

אני לא מכסה מכם דבר. כל המסופר כאן, כך קרה. הייתי מבולבל ופלטתי שטויות. ואיך לא?  כשמתעסקים עם גינג'וחה רומנייה ועוד ערומה שמחזיקה מולך בידה קְלִיסְמָה לַרֶקְטוּם!

"מה אתה בּוּלֶה [אידיוט]? גם אתה צריך תהיה נקי כי אני יָכוֹלְתֶ אָ פוּטֶה אותך בצִיצֶה שלי, תראה, כמה עבָה... ככה, תְפוֹס לי ציצֶה..."

זקרה הדדנית מול פניי אחת מפיטמותיה הגדולות, שהיו עשויות מאותו אודם-כתום שטבוע בג'ינג'יוּת שלה וניראו כאברי זכר קטנים. סיפרה שהיה לה חבר נמוך בשם יוֹן-ניקולא שצוואר שלו הגיע עד לפוֹנְדוּל שלה וזה היה נעים מאוד "בשביל שבבית שמנשק אותי בתחת בְּבְּלִי שאני צריכה להתכופף, וחזה שערות שלו מדגדג לחיַיִם של פונדול," אבל היא לא יכלה לצאת איתו לרחוב כי אנשים היו מתלחשים וגם צוחקים. והוא צ'מפיון – "אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה," יש לו ביצים גדולות, אמרה, כמעבירה ביקורת סמוייה על שלי.

הרגשתי לא נעים. וכי היתה לי ברירה? מי אני ומה תוארי לעומת הביצים של הגמד שעיר-החזה הגברי יוֹן-ניקולא ודווקא הייתי אז מאוד בכושר. צעיר.

נכנסתי לאמבטיה. השתופפתי כפי שעשתה קודם ויולטה, תחילה תחת הטוש החמים ואחר כך על מעקה האמבטיה, כשאני מרגיש קודם את האצבע הפותחת שלה ולאחריה את הזרבובית השחורה, העשוייה בקליט, הולכת וחודרת אותי ומזריקה לחלחולתי תמיסת מי סבון חיפאית מצינורית גומי אדומה שלפי הכיתובית על המכל הלבן מצופה האמאיל למעלה, אולי שירתה בשעתה חיילות עבריות של ה-אי.טי.אס, הצבא הבריטי.

ניסיתי לחשוב אפילו על מאפיית "אחדות" ועל אבא חושי כדי להעסיק את מחשבותיי בדברים אחרים, שאחרת הייתי משפיך מיד מהתרגשות על כך שוויולטה מזיינת אותי עם מי הסבון החמימים בפומית החוקן של משפחת ג-ץ העשירה, חוקן שאותו התקינו לא רק לאפריים ולאימא הפסנתרנית של מלנכולי אלא ודאי גם לרקטום העגלגל והמתוק של הילדה כאשר היתה סובלת מעצירות ואני חושב שגם אז הייתי יכול לנשק לה בחרדת קודש את התחת.

וככה אני ממשיך וחושב מחשבות לא משפריצות. כנראה בחיפה האדומה אנשים סובלים מאוד מעצירות. אולי בגלל השיעמום. אולי בגלל ראש העיר אבא חושי, מקודם שְׁנֶלֶר, כאילו מה זה בכלל חשוב השם הקודם שלו לחוקן שמתקינים לי עכשיו? – (אוי!) – שכתב לזכר יוסף טרומפלדור את השיר: "בגליל, בתל-חי, טרומפלדור נפל / בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל / דרך הרים (אוי!) דרך גבעות / רץ לגאול את שם תל חי / לאמור לאחים שמה: / (אוי!) לכו בעקבותיי, לכו בעקבותיי..." – החוקן שהתקינה לי ויולטה האדומה (אוי!) היה לא רק פעולה מטהרת אלא גם מגרה מאוד. "מה אתה שר?" שאלה אותי – כי אני בחוקן משתדלתי לחשוב על הרבה דברים אחרים כדי לא לבזבז את הזיקפה על השפרצה סולו באוויר האמבטיה אלא לאצור הכול עד שאזכה לתקוע את הנתקע בוויולטה הסוערת.

עניתי: "טרומ-פל-דור נפל! – אוֹי..." 

חזרנו יחפים לחדר-המיטות כשהדָדִים שלה והביצים שלי מתנדנדים לחים לאורך המסדרון בקול שקשוק מבטיח מאוד, וויולטה תופסת מדי פעם במְקָפֵּץ שלי, בנמר המדברי הגמיש, והיא צוהלת: "קִירְנָאץ! קִירְנָאץ!" [נקניק סלאמי] – ודוחפת אותי לאחור ביד בוטחת עד שאני פרוש אפרקדן על המיטה הזוגית ורק הקִירְנָאץ שלי מזדקר כתורן ניצול מסערה, והג'ינג'ית הערומה הדדנית תאבת החיים עומדת מעליי בעיניים נוצצות:

"עכשיו תגיד: מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה!"

"מה זה?"

"תמצוֹצִי לי, תאכלִ לי זין!"

"אוֹפֶּן סֵזָמִי!" אמרתי, "יָנְתִי פָּרָזִי מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה, מפה עד עפולה!"

מיד רכנה עליי ובלעה את תורן ספינתי השורד-להפליא (כנראה כשל יון-ניקולא הגמד בשוכבו על הגב והגיבנת תקועה במזרן) כששפעת שערותיה האדומות פרושה על מותניי.

"תגיד – סָה-מִי סוּגִי פּוּלָה... תמצוצי לי את שלי פיפי," תגיד, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל," ליעלֶהָה והרימה את ראשה. [רומניות יכולות למצוץ לך את הנשמה!] היו לה שפתיים בשרניות ופה גדול, שתסלחו לי, הזכיר לי את הפה של יפה הג'ינג'ית מהמשפחה הבוכארית העשירה במושבה שלנו, שאמרו עליה שהיא מפגרת כתוצאה מנישואי קרובים הנהוגים במשפחתה מדורי-דורות כדי שהכסף והרכוש שלהם לא יפלו בידי זרים. הם עלו ארצה ברגל דרך המידבריות הגדולים שבמרכז אסיה כשהם נוהגים עימם עדר כבשים אשר על חלבן ובשרן התקיימו עד בואם למושבה.

"עכשיו דְרָאגוּל [יקירי] – לִינְג-מִי פִּיזְדָה!" הרימה בקול טפיחה את הלקקן שלה מקצה המָמְצוֹצֶה שלי.

"לא נמאס לָך לתת לי שיעורים ברומנית? כאן לא אולפן. אחרת הייתי יכול לתקן לך את העברית."

"באמת תודה אבל בבקשה מון שרי, דראגוּל, תנשק עכשיו שלי פיזדה כי אצלי לְתחת [למטה] כבר ממליגה."

והיא פיזדה, כלומר, סליחה, היא פרשׂה עצמה אפרקדנית כהר עם שני מגדלי פיזה כל אחד לצד אחר עם צריח וערווה קרירה בצבע שיער לוהט.

 מה אני יכולתי לעשות? עוד לא ידעתי אפילו מה זה דגדגן אבל הרגשתי כמו בפיזדת רוֹמָנְיָה והתחלתי לשרוק אקורדים מסיום הסימפוניה מן העולם החדש כדי להרגיע את המלוקק שלי שעד כה עמד בכבוד תרתי משמע ולא השתפך מרוב התרגשות. קיבלתי את הדין ורכנתי עליה למרות שמעולם לא הייתי שם, במקום כזה, גם לא בחלומות הרטובים ביותר. מי בעין-גדי העז בכלל לחשוב על כך. אפילו תנוחה מיסיונרית נחשבה נועזת ולפעמים בלי להוריד בגדים שמא מישהו יפתח פתאום את דלת החדר בצריף הארוך שניצב עוד מימי היאחזות הנח"ל. "נח"ל, נח"ל היכון, / עוד שוחז להבו, / האוייב במבוא, / נח"ל, נח"ל היכונה היכון!" – ומאחר ששפם כמו ליון-ניקולא הגמד לא היה לי, התחלתי לזמזם את "אורני רומא" של רספיגי כדי שמשהו ירשרש. השכלה מוסיקלית כלשהי היתה לי ואני הסתרתי אותה מפני מלנכולי כדי להעניק לה הזדמנות לשפר אותי.

כשאני חושב עכשיו על הימים ההם הם נראים לי אגדה.

"מָאמֶה, אוי מָאמֶה!" התחילה להיאנח, "לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."

הוצאתי לרגע את פניי מבין ירכיה ותרמתי את חלקי ובקול רם: "פִּיזְדָמַאטִי..." קראתי כשאני מנגב ממיציה את שפתיי וסנטרי. חסר רק שיידבק לי זקן אדמוני ושפם מעליו. איך יצחקו עליי בעין-גדי! – "שלחנו אותך ללמוד לאפות ואתה חוזר לנו עם שפם של פות!" – "אבל חקרתי מבפנים את הנפש של העולות החדשות מרומניה!" הייתי מצטדק. "ככה לומדים לאפות בחיפה! מה רציתם, שאתלמד ללוש בפלוגות 'הפועל' המרביצות של אבא חושי?"

סגולה-ויולטה נפתחה אל פי כמעיין המתגבר עד שחשבתי שחבל שלא הבאתי איתי בגד-ים למרות שהיינו ערומים ולא התבוששנו.

רציתי להרים את הראש אבל היא לחצה בשתי ידיה על קרקפתי והידקה אותה לשפתיה דֶלְתָתָא, ומַאי קָא מַשְמַע לָן? – של למטה. גיליתי אברון חי בולט במרום הגבעה דלמטה ועם כל נגיעה קלה שלי או נשיכה היא קיפצצה על מיטת משפחת ג-ץ וצרחה במוצצי לה את הזין הקטן המתנפח שלה בקצה ערוותה:

"מָאמֶה, מָאמֶה! לִינְג-מִי פִּיזְדָה!"

ואני לא הבנתי מפני מה היא קוראת לאימא שלה כשאני הוא הנושא בנטל ומעסה בשפתיי את ערוותה הג'ינג'ית אשר, לומר את האמת – לאט-לאט נפוגה ממנה השפעת המקלחת והסבון המשובח ועלה הריח הרטוב של הג'ינג'יוּת שעד עכשיו חשבתי שזו רק אגדה שמפיץ מזכיר המשק שלנו בעל הדימיון, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין גדי" ואולי גם מצא בתנ"ך משהו על אדמוני עם יפה עיניים כי גם דוד המלך היה ג'ינג'י ומזיע באשכים כשראה עברייה מגרה וכבר פתוחה כמו בת-שבע וכמו ששרים בחנוכה "אז אגמור בשיר מזמור", טוב, התבלבלתי, כי כל אותה עת הייתי משתדל לחשוב על דברים אחרים כדי שלא אגמור בחוץ, ואז שמעתי מלמעלה את ויולטה פוקדת עליי:

"אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! צִיטְרוּס!" [עכשיו אתה מזיין אותי, עץ-הדר!]

ואיך הצלחתי לפענח את הרומנית ששמעתי בנבכי היער האדמוני עם קוס יְפֵה שפתיים?

אחרי עין גדי, באוניברסיטה בירושלים, היכרתי סטודנטית שעלתה מרומניה, אילונה, שהיתה בעלת חזה גדול ופנים תמימות ועגולות כאילו אינה יודעת מה מעוללת המרפסת שלה לגבר העומד מולה. עוד באוטובוס, בשובי מחיפה לעין-גדי, הצלחתי להעלות מהזיכרון את רשימת המילים של ויולטה, ובירושלים, אולי כדי להעלות את ערכי כמי שעתיד להיות סופר וגם לגרות את אילונה בדיבורים מיניים שעשויים להרטיב את בית סתריה, אז כשהייתי מבקר אותה בערבים בדירתה, היא גם ידעה לבשל טוב, הפצרתי בה לפענח ולתרגם עבורי את רשימות ויולטה ששמרתי אצלי מהביקור בחיפה.

לעיתים הסמיקה, פעם אחת ממש התרגשה, וכאשר הסבירה לי על הפטמות, נגעה קלות בשלה וזקרה אותן מולי בחיוך מתגרה שהרעיד את אשכיי, והיא אפילו התנועעה לרגע קט קלות על אחוריה, כמקפצת בכורסתה, עיניה פעורות וכך גם שפתיה העבות, שהתנשמו בכבדות – אבל שום כלום מעבר לזה. הייתי אידיוט. לא הבנתי שאולי היתה לה אורגזמה עצמית – ובלבד שלא תצטרך ברוב צניעותה להתערטל ולהתמסר לי. ואולי רק דימיינתי שכך קרה? הספרות העברית הרוויחה. אני הפסדתי, אולי גם הספרות. כל כך צנועה היתה אילונה הדדנית.

אחרי שנרגעה ביקשה אילונה ממני להסביר לה, כי היא למדה בחוג לספרות, את תורת הספירות של ספר הזהר על פי התרגום העברי של פרופ' ישעיה תשבי בכרך "משנת הזוהר", מוסד ביאליק. אני התפתיתי כי חשבתי שאני יכול לַפּוֹת אותה כאשר אתאר את ההזדווגות בין ספירת יסוד, שהיא כזכר, לבין ספירת מלכות, הנקבה מתחתיו, וכיצד זורם ביניהן מלמעלה השפע האלוהי שהוא זרע שמיימי – וברוב טיפשותי אף הערתי לה, אני תמיד חשבתי את עצמי לחכם גדול – ש"יש נשים שאינן צריכות חדירה של ספירת יסוד מבחוץ כי יש להן דגדגן גדול!"

לימים פירסם הסופר ישראל רינג, חבר קיבוץ עין המפרץ של השומר הצעיר, רומאן מאוד ארוטי, והוא קרא אותו על שם הגיבורה – "אילונה", אבל זו כמובן לא אילונה הסטודנטית שעליה אני מספר כאן. אילונה הוא שם ארוטי. הספר של רינג עורר שערורייה ואני הייתי אחד היחידים שסינגר על הספר וגם פירסמתי עליו רשימת ביקורת מפרגנת ב"על המשמר" והרציתי על הרומאן במועדון "צוותא" שבחיפה התחתית בנוכחותו של רינג ושמעתי הערות מטומטמות מהקהל, כי חיפה רגילה לסופרים רציניים וגם סירבה בשעתו לתת דירה לפנחס שדה, וכמובן שלא סיפרתי באותה הזדמנות ארוטית על החוויות שלי כחבר קיבוץ צעיר שדפק בתחת בחיפה עוזרת בית רומנייה, ויולטה, כפי שאספר מיד, וזאת למרות שעוד שנים רבות כל ביקור שלי בחיפה ומבט לעבר הכרמל ששם צפה הבית של מלנכלולי אל המפרץ – היה מעמיד לי את הקטן.

חוזר לחיפה. מילאתי את פקודת ויולטה, התרוממתי ותקעתי את עצמי בערוותה הפשוקה לרווחה וגם חבטתי בירכיה החובקות אותי מאחור כמזרז סוסת-מרוץ בדהרתה, והיא היתה שרועה על הכר מוקפת זר שערותיה האדומות, עיניה נעוצות בי כחיה פראית וצועקת לי בַּזיון:

"מָאמֶה! מָאמֶה! – וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות] – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר] – אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! [עכשיו אתה מזיין אותי] –  "

והיא מגרגרת בהנאה, "אני רוצה אָ פוּטֶה! [להזדיין] – " ותוך כדי כך מכניסה אצבע לפוּנְדוּל הנקי שלי ובועלת את בתוליי המחוקנים מאחור אלא שהייתי מוכרח להפסיקה כי הציפורניים שלה שרטו אותי ומי יודע איזה חיידקים הן נושאות מהדגים והבשר שטיפלו בהם, והתהפכנו –

היא על בטנה ואני רוכב על אחוריה –

והיא המשיכה בקריאות מלחמה של זיון, רומניות, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ!" – שאני אכה אותה, ו"ציטרוס!" – שכך היא קוראת לַפּוּלָה שלי שהיא מכניסה לפּיזְדָתָה וכאשר ההנאה שלה מתקרבת לשיא היא חוששת כנראה שאכניס אותה להריון, כי אין עליי פרזרוואטיב, ובקריאות ייחום פראיות: "אני פֶמֶיֶה רֶיָה!" [אישה רעה] היא משחילה את הפולה שלי לפונדול המנוקה שלה מהחוקן של משפחת ג-ץ שאותו מתקינים גם למלנכולי כשיש לה עצירות –

וזהו –

מילאתי את חלחולתה בתנובת נעוריי ובתום בתוליי, שמעולם לא בעלתי אישה בעכוזה ולא שמעתי צעקות אביונה כשאגות שלה, שכמו שאומרת מלנכולי, שעכשיו היא תדע טוב יותר תנ"ך וגם אני אדע את התנ"ך הרומני של עוזרות הבית הגסות שפותחות לך את-התחת כדי שתרגיש גועל ותרוץ למקלחת לשטוף היטב את עצמך לאחר שסיימת להזריע והשארת להן מעיים ממולאים זירעונים שיכלו להפרות ביציות ולהיות ילדיך... בתחת... אריה שאג, מי לא יִרא? אוי וֵי, כמה זה נורא...

אבל – זה היה זיון! – פְּנים חוץ. פנים חוץ. בזה הקצב נשאנו אלונקה בצבא. פנים חוץ. פנים חוץ. כאילו הצילינדר של הרומנייה מלא גריז. בחיים לא היה ולא יהיה לי עוד זיון אחד כזה. אבל לא כל כך רציתי לראותה כאשר יצאתי נקי מחדר-האמבטיה, מה עוד שהתחת שלה השמיע קולות מוזרים כשנחלצתי ממנו, כאילו חרף החוקן היסודי שהתקנתי לה עדיין היא משחררת אווירה-של-פסולת...

זוועה.

ולחשוב שככה הצליחה לפתות אותי לבגוד במלנכולי. ושאני התפתיתי רק בגלל הגאווה הגברית המטופשת – שיהיה רשום ברקורד הגברי שלי שבנסיעה לחיפה עשיתי את זה!

מה עשיתי? הלא בשביל שזה ייחשב לזיון אמיתי לא הייתי צריך לצאת אלא לגמור לה בקוס, כך הסביר לנו מזכיר המשק שבקיא בתנ"ך ומבין בנשים.

סיימתי לארוז את תרמיל החאקי הצבאי הלא-גדול שלי, שעליו עוד היה רשום באנגלית בכתב-יד מימי מלחמת העולם השנייה: "פרייבֵט פורד",  וניגשתי למיטבח כדי לומר לה שלום. היא די הגעילה אותי אחרי שהתפרקתי בתוכה כמו ניאגרה, אבל לא רציתי שתחשוב שאנחנו, בעלי הציטרוסים, הפלנטאטורים – כפי שפרץ פסקל הפרדסן המומחה היה מכנה את משפחותינו בלעג עצמי – איננו מנומסים לעומת הרומנים. הוא עצמו היה ממוצא רומני.

ויולטה לבשה חלוק רפוי וענדה סינר כפרי. על פניה הבעה של חתול שסיים ללקק את השמנת. היא חייכה במלאכותיות וולגארית ולא התביישה לדרוש מיד את האתנן – פרשה על שולחן האוכל את ניירות המשכנתא, והגישה לי עט לחתימה. "צָרִיכָה אני בחיים פְּיֵיד אַ-טֵר," אמרה דווקא בצרפתית.

"קה סה?"

"מקום אפשר תמיד לשים את הרגל. לא נשארת באוויר. לא בא שוטר לגרש אותך מבית."

"אני נורא מצטער אבל אסור לי," התנצלתי, "אני חבר קיבוץ ובלי אישור המזכיר שלנו אני לא יכול לחתום על שום דבר כספי שיכול לחייב גם את עין-גדי."

"מה? איזה מין גברים אתם, קקטוסים? אפילו לעזור חֲברה אסור?"

"אסור. ואני לא קקטוס ולא ציטרוס, שמי חיימקה שפינוזה מעין-גדי ולא מ"פרדסים שפינוזה משווקים!" איך היא מתנהגת! הלא אם היתה אומרת קודם שתגבה תשלום, הייתי מוותר, "אני סָבְּרֶה וחבר-קיבוץ!"

"אה, זְרוּמְּבַּבּוּל קוראים אותך? חבר-קיבוץ מזיין בתחת עולה חדשה עוזרת באה מרומניה לעיר יפה אבא חושי ומשפחה שלו עשירה שלו מפרדסים מצ'ווקים ציטרוסים – לא יכולים חתוֹם לה משכנתא קטנה פִּיזְדָמַנְטָא?"

"אני רק חיימקה, חיימקה שפינוזה מעין-גדי! לא חלק מהם..." הסמקתי. עוד הרגשתי ברקטום שלי את שריטות ציפורניה. והיא הלא הבטיחה שתכניס לי שם פיטמה. לך סמוך על רומנייה שאבא שלה היה חצי צועני.

"טוב, לָרֶוֶודֶרֶה..." [שזה להתראות, בפרידה] – אמרתי בשפה רפה, כמתנצל. והאמת, צר לי, כה צר לי שאין לסיפור ויולטה שלי משמעות מיטאפיסית, סימבולית או נטועה בהווייה יהודית ובהיסטוריה ישראלית. יש לי חברים טובים שאומרים שבלי משמעויות רוחניות הם לא מסוגלים לכתוב או לקרוא דבר ספרות.

לימים נסעתי לבקר בעיר סאנטיאגו דה קומפוסטלה כי חלמתי להתמזג באווירה הצליינית ששמעתי שהיא שוררת בה ומרוממת את כל הבא בשעריה. אתעלם מעבודת האלילים הקתולית של נגיעה בחפצים קדושים – שלמענה עמדו בכיכר הכנסייה בגשם בתור ארוך אנשים בעלי חזות פנים אירופאית. גם אני נרטבתי מאוד בגשם עד שנכנסתי לקתדרלה הענקית, שנערכו בה מיסות בזו אחר זו, לקהל הצליינים. לאורך הקירות היו תאי וידוי עשויים עץ כהה, ובהם ישבו כמרים שמוודים נשים בזו אחר זו. נשמעה מוסיקה של עוגב. גובה הקתדרלה הוא עצום. יש לי חבר שאומר בכוונה קַתַדְרֶלָה במקום קַתֶדְרָלָה, וזה חודר לזיכרוני כתולעת ומקלקל לי כל פעם שאני מבקר בקתדרלה.

בקומה למעלה נמצאת אכסדרה גדולה שמחזיקה שלושה צדדים הפונים למזבח, ובה היו ישנים עולי הרגל בבגדיהם המסריחים ובגופם הלא רחוץ. כדי להסיר את הריח התקינו בחלל הכנסייה העצומה מחתה עגולה ענקית הקשורה בכבל ארוך לתקרה, ובה קטורת מודלקת כדי לגרש את הריחות. והמחתה נמשכת בחבל לתנועת הלוך וחזור בכל חלל הכנסייה העצומה כמו מטוס קטן.

אבל מה שהרשים אותי ביותר בעיר היפהפייה היו גבינות מנצ'גו משובחות, וצעירות ערומות-למחצה שזרמו אליה מכל העולם, ואני נסחפתי אחריהן בסימטאות, מחנות לחנות, כדג נוצרי בחכה של שטן ואפילו כתבתי שיר:

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי

עברי ערוף ראש

שהוּשט אלייך מירושלים

בספינת האבן

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

עיר קדושה עיר יפה

משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים

מגבעת חומה מקל גבוה דלעת-מים סנדלים

שפם עבות זקָן

ומבט קצת מטומטם בעיניים

הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך

הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך

בקרב מאות הכּוּסיות המשגעות

שיכלו להיות נכדותיי

מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע

מהלכות יחף גם בגשם

בשדיהן הבולטים בלבושן המועט

באחוריהן החשופים

לוּ לפחות אצבע לתקוע

ופניהן היפות להפליא לנשק

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה

חצופה

עיר עולי הרגל הקתוליים

עיר ניסים

בקתדרלה שלך יבש מעילי מהגשם בין-רגע

בריח קטורת מיסה בושם

ערווה צעירה

וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך

כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר

זִכרֵך מעמיד לי

את הקדוש לי ביותר

בזכות מאות הכּוּסיות

שהתחככו בי מכל עבר

ונעצתי בהן רק עיניים

הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה

במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה

הו סידרה

שיכר התפוחים שלך

התוסס בדמי עדיין

אני חוזר לחיפה.

דבריי הרגיזו את ויולטה עוד יותר, ולאחר שנוכחה סופית שלא אחתום לה על הערבות לקבלת ההלוואה לקניית הדירה שלה ושל אימה – לקחה הזונה הרומנייה בידה את המטאטא ואיימה להכות אותי אם לא אסתלק מיד מן הבית, וכך גירשה אותי מקן החלומות של משפחת ג-ץ כשהיא שופכת אחרי שטף של קללות נוראות, שכאמור רק לאחר שנים הצלחתי לתרגם אותן בעזרת הידידה הרומנייה שלי אילונה, שהייתי מביא לה פרחים בהיותי סטודנט בירושלים ושלימים נעשתה שר בממשלה אבל המקסימום האירוטי שהגעתי אליו איתה היה שפעם אחת, לפני היציאה מדירתה, הצמדתי אותה בגבה לקיר ונדחקתי בתאווה לא מרוסנת בין הירכיים השמנמנות שלה וגמרתי בתנועות משגל במכנסיים שלי. ואם יש דבר שאני מתחרט עליו הוא שלא הצלחתי לזיין אותה, לשכב איתה לפחות פעם אחת כשהיא ערומה במיטתה או לפחות לראות את הציצים שלה ערומים ולמשש וללוש אותם ולנגוס בהם וגם לבעול אותה ביניהם. בכיף.

הגוף של אילונה, ובייחוד החזה הגדול, גירה אותי בצורה פראית. המחשבה איך היא ניראית ערומה ואם היא יכולה למצוץ את הפטמות שלה בזו אחר זו כשהיא מחזיקה את שדיה הגדולים בשתי כפות ידיה ואם יש סיכוי שפעם תרשה לי לזיין אותה – הפריעה לי בכל השיחות האינטלקטואליות המרתקות שהיו לי איתה, שבהן תמיד העמידה פנים כאילו הנשיות שלה לא קיימת ולא פועלת עליי, אלא אנחנו נמצאים בספירה דיאלוגית מהרמה הגבוהה ביותר, וכמובן גם אני לא הפסקתי לדבר אבל הרגשתי כל הזמן את הזין שלי כי אני כזה, מופרע. התחת של אילונה בלט בצורה מרשימה והזמין דפיקה בהמית מאחור דווקא בגלל הקוקטיות הזו, האינטלקטואלית שלה, שכמו הכחישה שיש בה חורים. אני הייתי עלול להשפיך במכנסיים רק מנוכחותה המגרה, מנעלי-הבית הפרוותיות שבהן התפנקה.

אותו ערב שביקרתי את אילונה היא נראתה בודדה מאוד וגם השמינה. כאילו הבלוטות שלה מתחילות להתפרע משום שעדיין אין לה ילדים וכניראה גם לא חיי מין סדירים.  הופיעו פצעי בגרות אדמדמים אחדים על לחיייה החלקות, השמנמנות. שוחחנו שעה אינטלקטואלית ארוכה, על פילוסופיה וקבלה, על עשר הספירות [זה היה עוד בטרם זנתה הקבלה והפכה לתורת רחוב מטומטמת שמטפחיה בורים ועמי-ארצות] – שעה ארוכה שבמהלכה, ובצחוקים, היא המשיכה גם לתרגם לי את המילים הרומניות של ויולטה. ועם כל מילה חדשה ציחקקה על ויולטה והביעה תמיהה על הגסות, ואיך יכולתי בכלל, עם בחורה כזו...

ובצחקקה בצדקנות קוקטית התפרקדה והתגלגלה בכורסתה כאילו הגוף השמנמן שלה הוא שותף לדבר עבירה שמדבר ישירות עם התותח המתוסכל שלי מתחת לרובד הרוחני שממנו ניתקנו מדי פעם כדי לתרגם את המילים הרומניות, הגסות, כבר אמרתי?

והיתה לי פתאום הארה קבלית מצד הב"א שעשיתי אצל פרופ' גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים, ותפסתי בכוח בשד הסטודנטיאלי שלה, שהיה גדול ככד וכבד מעט אבל חי מאוד וניסיתי לסחוט אותו, נרגש כאילו כבר התחתנו –

"אם נלך פעם יחד לים, אילונה," דיברתי מוכה טירוף אל השד שמבעד לבד, "נגיד, בחוף גורדון, בתל אביב, כל הבחורים שיראו איתך איתי יתפוצצו מקינאה, ואנחנו לא נתקלח אחרי השחייה, ואת תרשי לי ללקק את העור המלוח שלך, את העור המתוח הלבן, האירופאי, החלק, על השד הנהדר שלך..."

אך היא הסירה בעדינות תקיפה את האצבעות שלי, התיישרה ואמרה: "בוא נשכח מה שקרה אבל אני מוכרחה לספר לך איך היה ברומניה במלחמה. לא כמו שאתם הישראלים שנולדו בארץ חושבים, שמצב היהודים שם היה טוב... ככה תבין, חיימקה," פינקה אותי בקולה, עדיין של עולה חדשה, "גם מדוע אני סולדת מכך שיגעו לי בחזה לא רק מפני שזה בכלל לא מנומס, ואני לא מתכוונת אליך, מזה שכחנו...

"עכשיו תשמע, זה קרה שם, במלחמה, בבוקארשט, פתאום הבית שלנו הזדעזע מדפיקות רצופות וחזקות בדלת, בלב שלנו, אבא, אימא ואני, החסרנו פעימה. החלטנו לא לענות ושתקנו. הדפיקות התגברו. קולות הזעם של בעל-הבית שלנו, סיריון אנטונסקו, ליוו אותן: 'פתחו מיד את הדלת אחרת אני פורץ פנימה. פתחו מיד!'

"לאחר התייעצות משפחתית קצרה החלטנו שלא נותרה ברירה אלא לפתוח. אבא ניגש, פתח את הדלת, וסיריון פרץ פנימה כרוח סערה כשאגרופיו קפוצים.

"'אתם יודעים מה עובר עליי כשיודעים בחוץ שאני מאכסן אתכם בבית שלי? אתם יודעים באיזה סכנות אני מעמיד בגללכם את בני המשפחה שלי?'

"מעולם לא ראינו את סיריון כל כך כועס ועויין. הוא דחף את אבא בזעם והצמיד אותו לקיר כשידיו אוחזות בגרונו.

"'לא עשינו דבר כדי להזיק לך, סיריון,' אמר לו אבא, וסיריון, מבלי לתת לו שהות להמשיך, הנחית על פניו מכת אגרוף חזקה, ואפו של אבא החל לדמם. אימא פרצה בבכי היסטרי. התחננה שיניח לו. הבטיחה שנציית לכל דרישותיו. שנפצה אותו ככל שנדרש. בינתיים ניסיתי לחלץ את אבא מאגרופיו המונפים של סיריון, אך הוא תפס בי בזעם חייתי, והשליך אותי על הרצפה בנסותו למחוץ אותי במגפיו המסומרים.

"'אם משמרות הברזל יגלו יהודונים כמוכם בביתי,' המשיך לזעוק ולאיים מתוך שיגעון, 'אותנו יעמידו לקיר ראשונים בעוון בגידה. אני דורש מכם שתעזבו את ביתי, מיד... ברגע זה... בלי תירוצים ובלי חוכמות, אחרת אני אחסל אתכם במו ידיי... אני לא רוצה יהודונים מלוכלכים בביתי, ברור לכם?'

"'אנחנו נעזוב, נעזוב... בבקשה סיריון תן לנו רק כמה שעות להתארגן ולחפש מקום מגורים אחר... רק כמה שעות...' התחנן אבא בקול רפה, ולי היה קשה לשאת את מראהו האיתן והסמכותי, שותת דם, מוכה ומושפל.

"ואז פרצתי בבכי בלתי נשלט והרגשתי את האצבעות של סיריון צובטות בחוזקה בפטמות של החזה הילדותי שלי, והמשכתי לצרוח כאילו אני מבקשת עזרה מאלוהים – 'אני יהודייה!'

"'עד שתים-עשרה בצהריים.' הודיע לנו סיריון, ופניו כבר לא היו פני אותו סיריון נינוח, חביב ונעים-הליכות שהיכרנו, אלא פני חיה טורפת שנכונה לעוט עלינו בין רגע. 'אם תאחרו תמצאו את חפציכם בחוץ!' קבע לפני שטרק את הדלת ויצא כועס ומקלל.

"שעה ארוכה נותרנו המומים מהצרה הבלתי צפוייה שנחתה עלינו אך היינו חייבים להתעשת במהרה. רק עכשיו הבנו שהאידיליה ארוכת השנים ששררה בינינו לבין משפחת אנטונסקו היתה חזיון שווא, אשלייה שהתפוגגה בין רגע. עתה לא נותר לנו אלא לחפש בדחיפות מקלט חלופי על מנת לשרוד.

"שעות ספורות לאחר מכן מצאנו מקלט זמני בביתה של דודה סופיה. לעת ערב, באיחור של כמה שעות ממועד הפינוי שקבע לנו סיריון אנטונסקו, שבנו לביתנו ומצאנו את כל חפצינו מושלכים בשלג בדיוק כפי שהבטיח, ועל דלתות הכניסה האטומות תלוי שלט מאיר עיניים:

"'המקום הזה טוהר מיהודונים!'

"בחיפושינו בשלג גילינו שספרי תפילה עתיקי יומין, תשמישי קדושה בעלי ערך רגשי, תכשיטים, כלי כסף וחרסינה, מפות רקומות, מזכרות מבית סבתא וכלי עבודת החייטות של אבי – נגזלו כולם. מהמעט שנותר ללא פגע, הצלחנו ליטול עימנו פריטי לבוש מעטים שהיו נחוצים לנו מיידית לשימוש בקור העז, מעט תמונות משפחתיות מזמנים אחרים, אף שהתקלקלו קצת בשלג, ואת מפוחית הפה הקטנה שלי, בה ניגנתי לפעמים בימים הקשים.

"כאשר חיפשנו בקור העז, התחיל לרדת שלג. הרוח הדפה אותנו לכל עבר. אספנו את המעט שיכולנו לשאת, בעיניים צרובות מבכי. העפנו מבט אחרון לעבר ביתנו הנטוש, הסגור והמסוגר, וידענו כי לכאן לא נשוב יותר. לפני שנטשנו את המקום הזה לנצח, ראינו את סיריון אנטונסקו עוקב אחרינו מחלון ביתו כשחיוך שטני ומרושע נסוך על פניו, שהאדימו משתייה.

"המראות האלה ממשיכים לרדוף אותי בסיוטים עד היום, הצביטה בחזה, אבא המושפל. הנה שתי תמונות שהצלנו."

שתקנו.

הו כמה רציתי לצבוט בה שוב את הפטמות כמו שעשה לה אנטונסקו! התמונות המשפחתיות לא עניינו אותי כי הייתי נעול על שדיה הסמוכים אליי שלא היה בהם רמז לשואה. להפך, סמל הבריאות והיופי. הסתכלתי בתמונות מתוך נימוס. בכל זאת, אנטישמיות, שואה. דברים כל כך רחוקים ממני. ולא היה לי מה לומר לאילונה. שדיה הדיפו ריח טרי, נפלא.

השתיקה נמשכה.

כאשר קמתי ללכת היה נדמה לי שאני חש ערגה עמוקה בעיניה של אילונה, ואפילו רואה בהן דמעות. שוב ניצתה בי תקווה. אולי בכוח השואה והדמעות היא התרככה ותרטיב גם למטה? –

היתה לנו מעין אקסיומה, בין הסטודנטים, שאם הצלחת לגרות בחורה שתרטיב בתחתוניה, היא בידיך וכבר לא תוכל להתנגד! – כך שכל הבעייה היא בטכניקה של השקייה, למשל, בריקוד צמוד לדחוף את הרגל שלך בין השוקיים שלה ולהתחכך עד שהיא תתחיל לפרפר! –

התחבקנו התנשקנו פה אל פה, שפתיה חלקות ובשרניות, גם עכשיו כשאני כותב עומד לי ואני מתחליל לשפשף. היא היתה כה רכה, מתוקה וטעימה. אבל חששה ללכת עימי למיטה. "חיימקה, לא," התנצלה במיבטאה הרומני-עדיין. הבנתי שגם הערב אין לי למה לצפות ואפילו גילוי-הלב הפתאומי שלה על אנטונסקו, והמילים של ויולטה שהבאתי לה במחברתי, והנשיקה – לא הצליחו להרטיב אותה למטה עד כדי כך שתתמסר לי.

כל הדבר לא ארך זמן רב אבל לפני צאתי, כאשר התגפפנו במסדרון, מול שדיה הגדולים וגופה הרך – נתקפתי פתאום בולמוס, ואז זרעי נפלט מולה בתנועות קצובות של משגל. נורא התביישתי בגבריות הנחפזת שלי, בפגם, בשפיכה המוקדמת – ומיהרתי להיפרד ממנה בטרם ימלא הריח שלי את המסדרון החשוך-למחצה. ואילו אילונה צחת העור עוד נשקה לי ביציאה והיתה נירגשת ורכה, אולי כבר גם חל בה מהפך והיא הרטיבה מולי, בתחתוניה, "חיימקה אולי..." לחשה לי, "פעם אחרת..." – ואני, "ימח שמו של סיריון אנטונסקו..." לחשתי באיוולתי, אך בגלל הרטיבות כבר לא יכולתי להישאר אצלה, למרות שהתחילה לבכות מאוד כאילו כדי להשאיר אותי בדירתה.

בבית רחצתי היטב את מכנסיי. הייתי נרגש מאוד כאילו באמת שכבתי עם אילונה הנכספת, ישבתי וליטשתי וכתבתי ומחקתי שוב במחברת את הדיאלוגים הרומניים שלי עם ויולטה כאילו אחרי אילונה זה הדבר החשוב ביותר בעולם, וזה כל כך גירה אותי שהלכתי לחדר האמבטיה, ובתוך פחות משעה השפרצתי שוב והפעם באוויר החופשי שני מטר עד לקיר עם החרסינות הלבנות שעליהן הטיפות כמעט לא נראו.

חוזר לחיפה. בבוקר. לאחר לכת מלנכולי הקטינה לבית-הספר.

ועוד היה כתוב במחברת שרשמתי מפי ויולטה, ושאותה הבאתי עימי לאילונה הדדנית ופיענחתי בעזרתה, וחלק מהביטויים הסבירה לי, מחמת הבושה, רק באנגלית, ועד היום אינני מבין איך נפשה החסודה עמדה בזאת. כאילו היו בה שתי נפשות. ואולי ככה זה אצל כל הרומניות?

ויולטה אמרה: "דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך, גו פאק יורסלף]. פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי! – [קוס אימך, דפוק את ערוות אימך, פאק יור מאדר'ס פוסי]. סָה אוֹ פוּט פֶּה מָאטָה! – [פאק יור מאדר!] – פוּטוּ-טִי מוֹרְטִיאִי מָאטִי! – [דפוק את קרוביה המתים של אימך!] – מָה קָק פֶּה טִינֶה! – [אני אחרבן עלֶיךָ] – "

והנחיתה עליי, במיטבח, את המטאטא.

וזה כָּאב.

"מָה פִּיס פֶּה טִינֶה זרומבּבל – " [אני אשתין עלֶיךָ  חיימקה] –

תפסה בסיפוֹן הסודה, כיוונה אותו כלפי והפעילה, מה שהרטיב גם את ניירות המשכנתא שלה והעלה את חמתה כפליים.

"דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך],  פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי – " [דפוק את קוס אימך, פאק יור מאדרס פוסי].

מה יכולתי לעשות? צעקתי לה: "אני יודע וְיוֹלֶטָה! אבא שלך בכלל לא-יהודי, הוא חצי צועני וחצי רומני!"

"אתם שונאים עולה חדשה! אתם רק רוצים לֵמֵזָיֵין אותה בתחת, ככה יפה? ככה עושה בעל ציטרוסים זהב של מיליונים!"

"ואת מזדיינת עם אפרים! – אז שיחתום לך הוא על המשכנתא!"

היכתה אותי על הראש במטאטא.

"מלנכּולי ישמח שומעת מה עשה פּוּלָה שלך בַּסֶגוּלָה!"

"פִּיזְדָמַטִי..." קראתי. "חבל שלא זיינתי אותך גם בין השדיים הגדולים!"

שוב היכתה, אבל – טראחחח... בתנופת המטאטא נפלו כלי-חרסינה מהמדף ונשברו. זה הוציא אותה בכלל מדעתה והיא צרחה עליי בפנים סומקות מכעס מוקפות זר שיער ג'ינג'י פרוע: "בּוּלֶה! פיזדה שלה פָּתוּחָה כמו שלי, בּוּלֶה! בּוּלֶה!"

"קוּס-אֶמָּכְּ אַת וְקוּס-אֶמָּכְּ הַפָּפָּנַשׁ שלָך ג'ינג'ית מסריחה! שקרנית... זה לא נכון, זה היה רק בחוקן, בקליסמה!.. מלנכולי המותק היא עוד סגורה. היא בתולה... היא בתולה... היא בתולה..."

ויולטה צחקה. "סגורה פיזדה שלה כמו נמל קונסטנצה... בּוּלֶה בּוּלֶה אבל לא קון זְרוֹמְבַּבּוּלֶה... אתה טעותה לה בתחת... נאיב..."

עכשיו עף לעברי כל המטאטא מלווה קולות צחוק אכזרי, היסטרי, כאילו כל מה שעשיתי לא כיבה את בעירת התאווה בחלציה.

טרקתי אחריי גם את דלת הרשת ובא לי לבכות. ככה בחיפה, בחוץ. פיתו אותי. צחקו עליי. סיפור האהבה נעשה מכוער כל כך. מלנכּולי, פתוחה? – אצלה בבית? נמל קונסטנצה? עם מי? עם מי? עם מי...

אבא חורג?

אפריים...

לא יכול להיות.

אני אחנוק אותו אם בתק את מלנכולי שלי.

ולא תאמינו, מעבר לדלת שנסגרה אחריי שמעתי את ויולטה פוצחת בבכי ממש כמו אילונה הדדנית בשעתה, כשנפרדתי ממנה. מה יש להן לרומניות שהן בוכות אחרי שהן צועקות כאשר עוזבים אותן? האם אני זיין גדול כל כך או סתם שיאן זימתי של שפיכה מוקדמת ממשפחה פרדסנים עשירה במושבה שחושבת שהכול מותר לבניהָ וגם לזה שהלך לקיבוץ?

אהוד בן עזר

* * *

יוסי אחימאיר

שר ערבי בממשלה?

[המאמר הגיע עם סגירת הגיליון]

כתב לי ידיד בתגובה על מאמר שפירסמתי ב"מעריב":

"במדינה יהודית, על בסיס ריבונות של עם ישראל בארץ ישראל, יש מקום ללא-יהודים אם מקבלים בהסכמה (כמו אחינו הדרוזים) את השלטון היהודי. ברור שאין מקום לראש ממשלה ערבי או סגן... או שהארץ והמדינה שלנו בלבד, או שוויתרנו על נכסי צאן ברזל של עמנו, ומשתפים זרים בקודשי האומה. חברי הרשימה האסלאמית, הרשימה המשותפת ורע"ם, אינם מיישרים קו רעיוני – לא בפה ולא בלב – עם הגדרת מדינתנו כמדינה יהודית, לגיטימית ובזכות.

מתי יהודים יפסיקו עם ההצגה השקרית כאילו הערבים בארץ השלימו עם קיומה של ישראל? כי הם לא. זו תהיה קריסה אידיאולוגית וחרפה לאומית – בכיה לדורות –- אם קיומה של ממשלה ישראלית יהיה תלוי בחברי כנסת ערביים. לכך השלכות רבות ונוראות."

השבתי לו בקצרה:

"צירוף שר ערבי לממשלה – ממפלגת רע"ם – לא ישנה כהוא-זה את היותה של ישראל מדינה יהודית. להיפך, אני מקווה שדווקא יחזק את ההכרה שלו ושל מפלגתו בישראל כמדינה יהודית, שהם רוצים להשתלב בה בתור שכזאת. יכול להיות שתקוותי תקוות שווא היא, אבל נזק לא ייגרם מכך. לפחות ניסינו. אנחנו חייבים לגלות נדיבות ופתיחות כלפיהם – הרי הם אזרחים בישראל – בלי שהדבר ישתמע כדבריך כקריסה אידיאולוגית. אולי דווקא להיפך."

ועל כך הנה תזכורת ממאמרי:

"אין להוציא מכלל אפשרות, שגם רע"ם תוזמן ותהיה שותפה למהלך (הקמת ממשלה בראשות נתניהו). יהיה זה מעשה אמיץ ומנהיגותי מצד השניים: בנימין נתניהו ומנצור עבאס.

כזכור, כבר היה לנו שר ערבי, ראלב מג'אדלה, נציג העבודה, והוא אפילו לא הדיר רגלו מביקור במצודת זאב, קומה א' – מכון ז'בוטינסקי. כך ורק כך עבאס יוכל לקדם את צרכי החברה הערבית, כחבר בממשלה הבאה.

אם זאב ז'בוטינסקי לא הוציא ב-1940 מכלל אפשרות ראש ממשלה ערבי, או סגן ראש ממשלה ערבי, במדינה היהודית, מדוע נתניהו אינו יכול להפקיד משרד ממשלתי בידי שר ערבי ממפלגה מתונה יחסית?"

ואני מוסיף:

משנה לשנה השתלבותם של ערביי ישראל בחיי היומיום של המדינה ניכרת ומודגשת יותר ויותר. אם זה בנבחרת הלאומית בכדורגל, אם זה בבתי החולים ובבתי המרקחת, אם זה במשרדי הייטק ועורכי הדין, וכמובן – באתרי הבנייה ברחבי המדינה. ועדיין – הנהגתם מציגה עמדות לאומניות-קיצוניות. על כך הם שילמו מחיר כבד בפיצול, שהוריד את הרשימה המשותפת מ-15 לשישה מנדטים בלבד.

רע"ם ועבאס לא נהפכו לציונים. עמדותיהם בעד מדינה פלסטינית, בעד נסיגת ישראל לקווי 67 – לא השתנו. אבל התחלפו אצלם סדרי העדיפויות. הדאגה לחברה הערבית בישראל והרצון לקחת חלק בשלטון לשם כך, מבדלים אותם מהרשימה המשותפת.

גם אם בנימין נתניהו התריס נגד הנהגת ערביי ישראל בעבר, טוב ששינה בלחץ נסיבות הבחירות את דעתו ועמדתו. הוא עשה כן בפועל כבר בשנה-שנתיים האחרונות. הממשלה בראשותו הקציבה 15 מיליארד ש"ח למיגזר הערבי, הקימה תשע תחנות משטרה ביישובים הערביים. המגמה של "עם הפנים לאזרחים הערביים" תימשך ביתר שאת, אם מנצור עבאס וחבריו יחליטו אכן לתמוך בכינון ממשלה שבמרכזה הליכוד. בכך הם יסייעו קודם כל לפתרון בעיות בחברתם כמו: פיתוח, מאבק באלימות, שיוויון בפועל (בלי לשנות כמובן את חוק הלאום) ועוד.

אבל לפני הכול ולשם כך, "ימינה" חייבת להתעשת, ולתת יד לממשלה שהכול מייחלים לכינונה. אני קורא לנפתלי בנט: חדל אש פוליטית. תאפשר הקמת ממשלה ימנית וליברלית מתפקדת, אפילו עם שר ערבי – אין לך אופציה אחרת – גם אם אינה לרצונם של כמה וכמה ראשי מפלגות של 17, 7 ו-6 מנדטים.

יוסי אחימאיר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה שלי על חוק ההטרדות המיניות. לא הייתי מטריח אותך לפרסם את הרשימה הזאת שוב, אבל חשבתי שהיא משלימה את הרשימה המעניינת של ד"ר משה בן דוד "דיאלוגים אודות פמיניזם ומגדר". ברור שהיה הכרח לתקן עוול של דורות כלפי הנשים, אבל המיליטריזם הפמיניסטי משך לקיצוניות אחרת שאינה מיטיבה עם שני המינים. על הפמיניזם המיליטנטי כתבתי את הדיסטופיה "האי", שאתה פרסמת אותה בהמשכים, וגם יצאה בדפוס.

הרשימה של תקוה וינשטוק נוגעת ללב בתארה את הנקמנות של גליה עוז כלפי אביה, ששום בקשת סליחה לא מרצה אותה – עד הקבר, וגם אחריו. העובדה שהיא ניתקה את קשריה עם כל המשפחה, שלא עשתה לה שום רע – אומר משהו על אישיותה. אני הכרתי את עמוס עוז אישית, ואינני יכול להעלות על דעתי שהאיש הזה הוא המפלצת שגליה עוז מתארת. למותר לציין שאני מזדהה עם מה שמשתמע מהרשימה של תקוה וינשטוק.

חג שמח!

משה גרנות

* תשובה לכתבתו של ד"ר משה גרנות: לא אכנס איתו לוויכוח כי כמעט אין לי בסיס משותף עם הכללותיו. אני רק חושבת שהוא שכח להוסיף בסיפא, שצריך שהנשים ילבשו רעלות וצ'אדור ושרוולים ארוכים כמו באיראן. או אז תבוא הרווחה לגברים, ובא שלום על העולם...

בנדלה

* שלום וחג שמח אהוד יקר,  בעקבות מאמרה המרתק של תקוה וינשטוק 'סיפור על אהבה וחושך', שראה אור ב'חדשות בן עזר', נזכרתי באירועים שהייתי עד להם:

בשנות ה-70 של המאה הקודמת, בהיותי צעיר לימים ושנים לפני שהתמניתי למנכ"ל הוצאת מאגנס, התבקשתי להביא לדפוס בהתנדבות קובץ שירים מלאי פתוס, הוד וגבורה של בוני המולדת המקריבים את חייהם הצעירים, שכלל בין השאר גם שיר על חמישה בחורים מקריית ענבים שיצאו לעבוד בשדות ונורו ממארב. כך קם קיבוץ מעלה החמישה.

השירים נכתבו ברוסית ותורגמו לעברית על-ידי קרוב המשפחה יוסף כהן-צדק. המשורר: אלכסנדר קלוזנר (1971-1881), אחיו של ההיסטוריון יוסף קלוזנר, סבו של עמוס עוז ואביו של יהודה אריה קלוזנר. ב'חרות' מיום 7.9.1961 מדווח על מסיבה ספרותית לכבוד קובץ השירים. המלבי"ד לא הוזמן. 

ועכשיו למפגש שהייתי עד לו: יהודה אריה קלוזנר (ה' בסיוון תר"ע, 12 ביוני 1910 – אוקטובר 1970) היה ספרן בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, דוקטור לספרות, חוקר הספרות העברית ויצירתו של שייקספיר. הוא השאיר בעיזבונו ספר על יצירתו של שייקספיר.

יום אחד הגיע עמוס עוז למשרדי הוצאת מאגנס ובידו כתב-היד של הספר. הוא פנה לחיים תורן, מנהל ההוצאה דאז, בבקשה (כך זכור לי פחות או יותר):

עמוס עוז: "חיים, אבא השאיר כתב יד של ספר על שייקספיר והייתי רוצה שאתה בתור חבר של אבא תערוך אותו ותביא אותו לדפוס."

חיים תורן: "עמוס, מדוע אתה פונה אליי? אתה איש ספרות, למה שלא תעשה חסד של אמת עם זיכרו של אביך, תערוך ותוציא לאור את הספר בעצמך?"

עמוס עוז: "אני מאוד עסוק בכתיבה הספרותית שלי ואינני יכול להקדיש מזמני היקר לעסוק בעיזבון הספרותי של אבי." 

אינני יודע אם מאז יצא כתב-היד הזה לאור.

 בן-ציון יהושע

* יצחק שויגר: איסור בעילת קטין. נעמן כהן בגיליון מיספר 1630 יצא בכותרת  מרעישה כי "מותר לבעול ילד עד גיל תשע"  – וזאת בהתייחסותו למעשיו של יו"ר זק"א כפי שפורסם בתקשורת. אין ספק שמעלליו המיניים של יו"ר זק"א משי זהב, אם נעברו כמובן, הם חמורים.  אולם הרמב"ם אינו פוסק את מה שהכותרת אומרת ויש להביא דברים על דיוקם.

במסכת עריות משנה י"ד נאמר: "הבא על הזכר או הביא זכר עליו כיון שהערה אם היו שניהם גדולים נסקלים, שנאמר ואת זכר לא תשכב בין שהיה בועל או נבעל. ואם היה קטן בן ט' שנים ויום אחד ומעלה זה שבא עליו או הביאו על עצמו נסקל והקטן פטור. ואם היה הזכר בן ט' או פחות שניהם פטורים וראוי לבית הדין להכות מכות מרדות לפי ששכב עם זכר ואע"פ שהוא פחות מט' שנים."

הנה כי כן, על פי הדין הדתי, גבול האחריות הפלילית, במקרה של בעילה – הוא 9 שנים. ולכן אם שני הצדדים הם קטינים אז פטורים מעונש. אבל אי אפשר לומר שהדין מתיר ומעודד את העבירה. בכל עבירה, גם בחוק הפלילי שלנו, יש גבול אחריות פלילית לפי הגיל.

כשלמדתי משפטים אמר המורה בדיון על גבול האחריות הפלילית, שאם ילד בן תשע מצליח אפילו לאנוס אישה הוא ממליץ לפטור אותו מעונש, מפני שאם הוא  מצליח כל כך, בגילו   הצעיר, לקיים יחסי מין, אז מגיע לו פרס ולא עונש. אבל זה היה כמובן על דרך ההלצה. וטוב יעשו רשויות החוק אם יגבירו את האכיפה על עבריני המין וגם על אלו המכסים על עבירות אלו ולא מדווחים ומסתירים אותן שנים רבות, בייחוד מהחוגים הדתיים. אילו היו מטילים עונשים כבדים על היודעים ושותקים, בין שהם קרובי משפחה ובין שאינם, היה יכול להיות בזה תיקון גדול.

* למר אהוד בן עזר, מזל טוב ליום הולדתך ה-85 שחל בתאריך ה-2/4/21. מאחל בהערכה ובברכת מועדים לשמחה,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* לעורך חב"ע היקר, השיר הקברטי בהשראת ברכט וקורט וייל של המוסיקאי רוני פורת "התליין שלי" שהביא נעמן כהן בטורו, הוא שיר תועבה והייתי אף אומרת אנטישמי. מקומו בין הפרוטוקולים של זקני ציון.

אין ספק שרוני פורת ואנסמבל הנגנים עם כינורותיהם המרטיטים  שהוא קיבץ, הזמרת קרן הדר, וחברי הקיבוץ שמצטרפים לשיר  בקול נוגה מחדריהם המצחינים  משנאת אדם, לצורך ביצוע יצירת השטנה – היו מזדעזעים כאנשים הומניים בעיני עצמם  מתוכנם האנטישמי של הטקסטים של זקני ציון. אך שום זיק של נקיפות מצפון אנושיים לא חולף בהם בעת שהם מחוללים מופע אנטישמי קר רוח ומתועב כלפי אדם ראש הממשלה שהוא בשר מבשרם  על פי ההלכה [ביבי נתניהו]. צר לי על ההגזמה  אך האם  ניתן לראות ביוצר השיר ובמבצעיו  שרידים של קאפואים [קאפו] אכזריים [לא כל הקאפואים היו אכזריים] באיזה תרחיש אימים דמיוני בעתיד לבוא. השיר עד כדי כך  מחליא שגרם לי, אינני יודעת כיצד, להפליג לקצה  עם  הדימוי הזה ואני מתנצלת על כך. מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו.

ובמעבר חד – בתגובה לדילמה שאותה הציג נעמן כהן בעניין קימומו מחדש של בית הכנסת שנהרס בהמבורג.

הדילמה שלו משונה מאוד.

לא ברורה  כלל הגזירה השווה שהוא גוזר בין בנייתו מחדש של בית הכנסת "החורבה"  בעיר העתיקה בירושלים, שנהרס ע"י הירדנים כתוצאה מפעולה לוחמתית, אף אם זהו פשע מלחמה בהגדרה – לבין הפשע המזעזע והנאצי של הרס  ביה"כ  בהמבורג. עדיין הרס ביה"כ "החורבה" הוא פשע קטן בהרבה ואף מתקבל על הדעת במצב לחימתי – לעומת פשעי הנאצים הברבריים והמטורפים בתולדות המין האנושי כלפי העם היהודי, שאיתו לא היו במצב מלחמתי. איך ניתן בכלל להשוות בין שתי הדוגמאות?

מה גם שבניית ביה"כ "החורבה"  מחדש היא חובה לאומית סמלית  של עם שחזר למולדתו ומקומם מחדש את יישותו המדינית בארצו, שזרים כבשוה,  ושבירתה ירושלים. מה יותר סימבולי מזה? ואילו השואה מחקה למעשה את המושג הנקרא גולה וגלות. כשם שמחקה את קהילות יהודי אירופה באיזורי הכיבוש הנאצי.

לכן אין להקים מחדש בתי כנסת שנהרסו ע"י הנאצים על אדמת אירופה, לא בפולין ולא בגרמניה ולא בשום מקום. עצם בנייתם  מחדש מהווה מחיקה וטשטוש פשעי הנאציזם.

צר לי שנעמן כהן, שהוא אדם נבון לדעתי, על סמך הפובליציסטיקה הנוקבת שהוא מפרסם בטוריו, טועה בגדול כאשר הוא כורך את פשעי הנאצים האיומים ביותר בהסטוריה – עם פשעי הירדנים ועם פשעי הרומאים בכריכה אחת ואינו מבחין בהבדלים העמוקים שביניהם רק משום שכולם בוצעו כלפי יהודים... בכך לצערי הוא מגמד ומשטיח  את פשעי הנאצים, וזה מוזר למדי  וגם קצת  מסוכן.

במעבר חד שוב – נהניתי מקריאת הקטע של "מסעותיי עם נשים".

חוה ליבוביץ    

אהוד: אל תגידי בקול רם שנהנית מהקטע שקראת מתוך "מסעותיי עם נשים" כי קובעי טעם הפוליטיקלי קורקט בספרות העברית תצחקנה ממך – שהרי את הספר הזה לא כתב סופר חשוב אלא סופר נידח שמרבית הקהל הרצינית והמשכילה של קוראות וקוראי הספרות העברית לא שמעה עליו והוא אפילו לא שפך כוס קפה על הבת שאין לו.

והנה ציטוט השיר המתועב כפי שהובא ברשימתו של נעמן כהן בגיליון 1628 של המכתב העיתי:

התליין שלי – מילים ומנגינה רוני פורת

התליין שלי (ביבי) כל כך מוכשר

התליין שלי רהוט

הוא תולה אותי לאט לאט

שרק כמעט אמות

ואפילו התליין גאון הדור  (אתה יודע אף איך אומרים לולאה באנגלית)

כילה זמנו ככל בשר

הושלך אף הוא אל תוך הבור.

הנה תיהנו מהמוסיקה הנפלאה: הזמרת קרן הדר נפלאה:

https://www.youtube.com/watch?v=AASTPkhvXHQ

אלמלא המילים, זו יצירה נהדרת. גם הנאצים יצרו מנגינות נהדרות לשיריהם. אבל אין ספק, ההסתה הקשה האובססיבית הזו נגד נתניהו היא-היא שתביא לניצחונו.

המוני מצביעים ישמעו וירוצו לקלפיות.

* ציטוט: ניו-יורק, העיר האבודה: תקיפה חמורה של אסיאתי בידי שחור. צפו, מה זה אומר? [סרטון].

כמו בכל דבר שהפרוגרסיבים נוגעים בו, הכול מת (אצלנו: אוסלו, וגם עכשיו הם זוממים עליכם, עם ממשלות מוטציה מסוכנות). כיוון שניו-יורק הפכה לפרוגרסיבית, הפשע משתולל, החזקים ברחו מזמן, ומעמד הביניים התאייד בתקופת הקורונה. זה מקום אומלל היום, ומסוכן אפילו לביקור. בוודאי שלא להשקיע שם. מי שהשקיע – עשה טעות קשה.

תקציב משטרת ניו-יורק קוצץ ("משטרה זה רע" על פי הפרוגרסיבים), ולכן אין מודיעין. המשטרה פירסמה היום [30.3], את הסרטון הזה, בו נראה שחור מכה מכות נמרצות צעיר אסיאתי, וחונק אותו, עד שהוא מאבד את ההכרה. הצעיר התוקף נעלם, ואיש לא התערב, רכבת מלאה. [סרטון].

השחורים מאשימים את האסיאתים, שהם הביאו את הקורונה, ולכן דמם של אסיאתים רבים הותר. בנוגע ליהודים, גם אותם מאשימים, והם פועלים כבר במחתרת בניו-יורק, ובארה"ב בכלל, מפחדים לחייהם. לא יעזור להם. כל ישראלי ויהודי בארה"ב יודע טוב מאוד שזה המצב. אבל זאת הבעייה שלהם, לא שלנו. [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 30.3.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2284 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדלשגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדלשגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל