הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1633  

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג בניסן תשפ"א, 5.4.2021

עם 2 צרופות של כריכות ספרי ילדים של עמנואל בן סבו, וצרופה מעיתון "הצבי" משנת 1907 על הנסיעה ברכבת מירושלים ליפו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: סְתָו. אֹפִי. // יורם אטינגר: המבוך המזרח תיכוני. //  מוטי הרכבי: רע בישראל. // עקיבא נוף: 1. לֹא בַּשָמַיִם הִיא. 2. בְּתום הפסח. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.4.21. // משה גרנות: עפולה כמשל. על ספר שיריו של יוחאי סופר "אני עיירת פיתוח". // יונתן גורל: ביום הסתלקותם. // ד"ר עירית אמינוף: הילדים הגיבורים משם... על ספרי ילדים של עמנואל בן סבו. // ד"ר ארנה גולן: מי מספר את הסיפורים המופלאים? על ספר סיפוריו של אהוד בן עזר "מי מספר את הספּרים?" // תחבורה: רכבת יפו-ירושלים ארוכה ואטית:  ואיה בית הכבוד? // מלי טויב: תגובה ליוסי אחימאיר. // מרדכי ניסן: מי יהיה הפתי הבא? // נעמן כהן: הלאה הגזענות – לעתיד טוב יותר. // אסתר ראב: Laurette. לְלוֹרֶת. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק ארבעה-עשר: שך-שך, פח-פח, טך-טך ואחי הקפריסאי. // ממקורות הש"י.

 


 

 

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

 

סְתָו

 

כַּדּוּר-אֶרֶץ

שָׁמַט שִׁכְמוֹ

וּכְרֵיזַנְטֶמוֹת  –

נוֹטְפוֹת-טַל

בַּבְּקָרִים

גַּלֵּי-פִּיּוּס בָּאִים  –

מִמֶּרְחַקִּים

מְיַבְּבִים חֶרֶשׁ;

כִּסּוּפִים

נָעִים  –

לִקְרָאתְךָ;

מַלְאָךְ כּוֹרֵעַ  –

פֶּתַע

וְרֹאשׁוֹ עַל בִּרְכֶּיךָ.

 

[מתוך העיזבון]

 

1974

 

 

אֹפִי

 

בָּבוּאַת-אוֹרָה

אֲצִילָה

עוֹלָה כְּסוּיָה

גּוֹן וַחֲצִי-גּוֹן

סָפֵק וּסְפֵקוֹת

רַחְשׁוּשֵׁי-שֶׁקֶר  –

וְאוֹת חֲצוּבָה

בְּיָד חֲזָקָה

קְסָמִים מְהַבְהֲבִים

מִסְתּוֹדְדִים וְכָבִים

 

[מתוך העיזבון]

 

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

 

* * *

פריס סגורה

תל-אביב פתוחה

רק לא ביבי!

 

* * *

יורם אטינגר

המבוך המזרח תיכוני

מתוך: "חדשות מחלקה ראשונה", 1 באפריל 2021

 

איום איראני וטורקי

הרחוב הערבי סוער מאז התפרצות הצונאמי הערבי (המכונה בטעות "האביב הערבי"), ומחריף איומים פנימיים ואזוריים על קיומם של כל המשטרים הערביים.

ב-2021 מחריפים האייתולות באיראן וארדואן בטורקיה – שני משטרים דתיים בעלי שאיפות אימפריאליסטיות מרחיקות לכת – את האיומים הקיומיים על כל משטר ערבי מתון-יחסית. הם מלבים סכסוכים ואלימות פנימיים, וממנפים את הפיצול, היריבות, אי-הסובלנות, המלחמות והטרור הבינערביים, המונעים הקמת חזית ערבית יעילה מול איומי איראן וטורקיה.

ב-2021 האייתולות השיעים וארדואן הסוני – בסיוע פיננסי של קטאר – מהווים מקור תמיכה מרכזי, צבאי ופיננסי – ל"האחים המוסלמים", ארגון הטרור האסלאמי הגדול בעולם, הפועל מ-1952 להפלת כל המשטרים הערביים באמצעי טרור ופוליטיקה, כדי להקים ישות פאן-אסלאמית עולמית שתוריד את התרבות המערבית מגדולתה.

ב-2021, בניגוד להערכה שהסכם עם האייתולות עשוי להוביל לנטישת חזונם האלים והמגלומני ולדו-קיום בשלום עם מדינות המפרץ הסוניות – טהרן ממשיכה לייצא את המהפכה  המוסלמית לכל מדינות ערב – באמצעות חתרנות, טרור ומלחמה – ולמנף את הצלחת המהלך בעיראק, סוריה, לבנון ותימן.

ב-2021 מנצלים האייתולות את שיתוף הפעולה הצבאי עם המיעוט החות'י-שיעי בתימן – שקיבל סיוע מהוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור של ארה"ב ומהלחץ האמריקאי על סעודיה – כדי להפציץ מטרות אזרחיות וצבאיות בסעודיה, במטרה להפיל את השלטון בסעודיה ובשאר מדינות המפרץ הערביות.

אמנם האייתולות וארדואן פועלים להשגת יעדים אסטרטגים ארוכי-טווח מנוגדים – הקמת אימפריה שיעית אזורית וגלובלית ושיקום הסולטנות העות'מנית הסונית – אבל הם משתפים פעולה בהשגת יעד קצר-טווח: הצרת צעדי המערב – ובמיוחד ארה"ב – והפלת המשטרים הערביים המקורבים למערב. קידום היעד יקצין את זעזועי המזרח התיכון שהוא אזור קריטי בין אירופה, אסיה ואפריקה ובין הים התיכון, ים סוף, האוקיינוס ההודי והמפרץ הפרסי, עם השלכות צבאיות וכלכליות חמורות, כולל הטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי.

 

הטרור אסלאמי מתמקד בארה"ב

ארה"ב מהווה מטרה שיטתית לטרור אסלאמי, המאפיין את המזרח התיכון מאז המאה ה-7, ומונחה על ידי עוינות כלפי "כופרים" והמערב. הטרור האסלאמי תוקף את ארה"ב מאז התנכלות הפיראטים הברברים המוסלמים מטריפולי לספינות אמריקאיות במאה ה-18.

ארה"ב מהווה מטרה לטרור האסלאמי ללא קשר למדיניותה הכללית ולמדיניותה כלפי ישראל, לסכסוך הערבי-ישראלי ולסוגייה הפלסטינית, למרות הלחץ של נשיאים אמריקאים על ישראל, וחרף מחוות מדיניות וסיוע פיננסי נדיב של ארה"ב לערבים.

 

להלן מספר דוגמאות לטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי:

במרץ 1973 וביוני 1976 רצחו טרוריסטים פלסטיניים את שגרירי ארה"ב בסודן ובלבנון בזמן שהנשיאים ניקסון ופורד לחצו על ישראל לבצע מחוות דרמטיות לערבים.

בנובמבר 1979 השתלטו שליחי האייתולות על שגרירות ארה"ב בטהרן, והחזיקו 63 אמריקאים כבני-ערובה ל-444 ימים, למרות שהנשיא קארטר העניק רוח גבית עזה להשתלטות האייתולות על איראן.

באפריל ואוקטובר 1983 הפעיל ה"ג'יהאד האסלאמי", הנתמך ע"י איראן – בסיוע טרור פלסטיני – מכוניות תופת בשגרירות ארה"ב ומפקדת המארינס בביירות, ורצח 36 ו-242 אמריקאים, למרות המגעים בין הבית הלבן לבין אש"פ (מ-1981 עד להכרה באש"פ ב-14 לדצמבר 1988), ועל אף ההתנגדות החריפה של ארה"ב למתקפת צה"ל על מפקדות אש"פ בלבנון.

בדצמבר 1988 טמן הטרור האסלאמי (לוב) פצצה במטוס "פאן-אם" שהתפוצץ על 259 נוסעיו, שבעה ימים לאחר ההכרה הדרמטית של ארה"ב באש"פ.

בפברואר 1993 התפוצצה מכונית תופת של אל-קעידה בבניין "מרכז הסחר העולמי" בניו יורק וגרמה לרצח 6 אנשים ונזק של 500 מיליון דולרים.

ביוני 1996 התפוצצה מכונית תופת של חיזבאללה, הנתמך ע"י איראן, במגורי צבא אמריקאי במגדלי חובאר בסעודיה והביאה לרצח 19 חיילים, בשעה שהנשיא קלינטון חיבק בחום את ערפאת.

באוגוסט 1998 התפוצצו מכוניות תופת של אל-קעידה בשגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה וגרמו לרצח 300 אנשים (12 אמריקאים), בשעה שקלינטון לחץ על ישראל לוויתורים סוחפים לפלסטינים.

באוקטובר 2000 פגע טרור אל-קעידה בספינת הקרב האמריקאית USS Cole בנמל עדן בתימן ורצח 17 מלחים, בשעה שישראל וארה"ב הציעו לפלסטינים ויתורים חסרי-תקדים.

ב-11 בספטמבר 2001 הפעיל אל-קעידה שלושה מטוסי-התאבדות שהביאו לרצח 3,025 אנשים בקריסת מגדלי התאומים בניו יורק ולהרס במבנה משרד הביטחון האמריקאי (הפנטגון).

בנובמבר 2009 רצח רס"ן נידאל חסן (בהשראת אל-קעידה) 13 מחבריו לבסיס הצבאי פורט הוד הטקסס.

בספטמבר 2012 הסתערו טרוריסטים אסלאמיים לוביים – שנתמכו ע"י צבא ארה"ב במלחמה להדחת קדאפי – על הקונסוליה האמריקאית בבנגאזי ורצחו ארבעה אמריקאים, כולל שגריר ארה"ב.

בדצמבר 2015 וביוני 2016 רצחו טרוריסטים אסלאמיים 14 אמריקאים בסן ברנרדינו בקליפורניה ו-49 אמריקאים במועדון לילה באורלנדו בפלורידה.

באוקטובר 2017 ובדצמבר 2019 רצחו טרוריסטים אסלאמיים שמונה אמריקאים בניו יורק ושלושה חיילי הצי האמריקאי בפנסקולה בפלורידה.

 

השורה התחתונה

התעלמות המערב ממשקלו המכריע של החזון הרעיוני-דתי בעיצוב פעילות הטרור האסלאמי, והמעטה בערכו של החזון הדתי, הפנאטי, המגלומני והאנטי-אמריקאי של האייתולות באיראן – כמו גם סירוב המערב להכיר בחזון האלים הפאן-אסלאמי והאנטי-מערבי של "האחים המוסלמים" – מאיימים על קיומם של כל המשטרים הערביים הפרו-מערביים, ופוגעים קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ארה"ב.

שיתוף הפעולה המבצעי, המחקרי והתעשייתי ההדוק בין ישראל לבין ארה"ב ממנף את הניסיון הייחודי של ישראל במלחמתה השיטתית בטרור האסלאמי, ומעניק לארה"ב שירותים ייחודיים של מעבדה חסכונית בתנאי-קרב, המייצרת מדי יום תובנות קרביות, מודיעין, טכנולוגיה וציוד חריגים באיכותם – המהווים מכפלן-כוח ייחודי החוסך לארה"ב חיי-אדם ומיליארדי דולרים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

 

* * *

מוטי הרכבי

רע בישראל!

אתמול עמדתי בסופּר אחרי גברת שהגישה כרטיס אשראי זר. המוכרת שאלה "מאיפה את?" והגברת ענתה: "מהולנד!"

המוכרת שאלה, "באת לישראל לפסח?" והגברת ענתה, "לא, באתי כדי לקבל חיסון."

המוכרת שאלה, "מה אין אצלכם חיסונים?" – והתשובה היתה: "לא!"

הבנתם איזה אסון הביא עלינו ביבי!

 

* * *

עקיבא נוף

1. לֹא בַּשָמַיִם הִיא

 

אִם יֵש אֶת נַפְשֶׁךָ לָדַעַת

מָה פֶשֶׁר הַדְּבָרים

וְעַד כַּמָּה זְכוּתְךָ מַגַּעַת

לַחְפוֹר עָמוֹק בַּשׁוֹרָשִׁים –

אַל בַּשְׁחָקִים תִנְסוֹק לָגַעַת,

אַל תַּעֲפִּיל אֶל רוֹם הָרִים,

בַּגֵאָיוֹת לֵךְ, שָׁם פּוֹסַעַת

פַּשְׁטוּת חַפָּה מֵהִידּוּרִים,

פַּשְׁטוּת שֶׁל סוֹמֶק נְעוּרִים.

 

2. בְּתום הפסח

 

כַּמָּה חֲבָל, אוֹזֵל החָג,

נָמוֹג הַשֶׁקֶט, חֶרֶש פָּג,

הִילַת הָרוֹגָע נְסוֹגָה

אֶל יוֹם מֵרוּץ בְּלִי הָפוּגָה.

 

חוֹלֵף, כְּבָר, גֶשֶּׁם אֲחַרוֹן,

וְיֵשׁ פִּיצּוּי רַק בַּדוֹרוֹן

שֱׁל בּוֹא אָבִיב וּפְרִיחוֹתַיו,

לֹא עוֹד קוֹר-חוֹרֶף, תָּם הַסְּתָיו.

 

 צְאִי הַיוֹנָה מִן הַתֵּיבָה,

 עוּפִי בְּנַחַת וּבְשׁוּבָה

 עַל אֶרֶץ שֶׁאַחֲרֵי מַבּוּל,

 יְקוּם, אָכֵן, קִמְעָה חָבוּל,

 

 אַךְ חָיָה בּוֹ אָהוּבָתִי,

 אֲנִי לָהּ עֶרֶב, הִיא לִי שְׁתִי,

 מֵחִיבּוּרֵנוּ הַמְּקוּדָשׁ –

 יַחְדָּיו נִבְרָא עוֹלָם חָדָשׁ,

 

 בּוֹ שֵׁם וְיֶפֶת וּבְנֵי חָם

 יַצְמִיחו קֶשֶת לְפִתְחָם,

 עוֹלָם הַמְחַבֵּק בְּתוֹם,  

 גָּם אֶת אַחֵר, גָּם תַ'יָּתום,

 

אֶת הַתָּמִים, אֶת הַשׁוֹנֶה,

עוֹלָם נָקִי מִן השׂוֹנֵא,

בּוֹ חָי הַגְּדִי עִם הַנָּמֵר,

לְלֹא נוֹגֵשׂ, בְּלִי מִתְעַמֵּר.

עקיבא נוף

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 4.4.21

* הקרבה למען האינטרס הלאומי – אני לא מבין את מי שטוענים שנתניהו מעדיף את האינטרס הפרטי שלו על האינטרס הלאומי. זה פשוט לא נכון. קחו למשל את ההישג הגדול שלו – למדינת ישראל אין שר משפטים. הרי ברור שהאינטרס הפרטי שלו הוא שיהיה שר משפטים למדינת ישראל. וברור שהאינטרס הלאומי הוא שלא יהיה שר משפטים למדינת ישראל. אבל נתניהו שוב, כדרכו, הקריב את האינטרס הפרטי שלו על מזבח האינטרס הלאומי.

 

* יכול להיות יותר גרוע – רע מאוד וחמור מאוד שאין שר משפטים בישראל. אבל היה הרבה יותר רע והרבה יותר חמור, כאשר אמיר אוחנה היה סוס טרויאני במשרד המשפטים.

 

* נערת הגומי – בשיח הציבורי על הפלונטר הפוליטי, כולם נדרשים להתפשר, לוותר, להתגמש. ברור שאפשר לדרוש ממפלגות גוש השינוי להסכים לקואליציה עם המשותפת ורע"ם. ברור שאפשר לדרוש מהימין להקים ממשלה עם רע"ם. ברור שלגיטימי לדרוש מרע"ם לשבת בממשלה עם הכהניסטים. ברור שאפשר לדרוש מהכהניסטים לשבת עם רע"ם. ברור שאפשר לדרוש מתקווה חדשה להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו. ברור שאפשר לדרוש מתקווה חדשה להצטרף לממשלת ימין עם הכהניסטים. ברור שאפשר לדרוש ממנה לשבת עם המשותפת. ברור שאפשר לדרוש מבנט להסכים לקואליציה עם המשותפת. כמובן שאפשר לצפות מבנט לשבת בממשלה תחת לפיד. אין ספק שניתן לדרוש מלפיד לשבת תחת מנהיג של מפלגה קטנה בהרבה ממפלגתו. וברור שאפשר לצפות מלפיד, גנץ, בנט וסער לרוטציות אלו ואחרות. הכול אפשרי. אין גבול לגמישות שדורשים מכל גורם במערכת, להתפשרות על עקרונותיו הבסיסיים ביותר.

רק דרישה אחת היא בלתי אפשרית, לא לגיטימית, אף שהיא הצעד היחיד שיכול לפתור באחת את הפלונטר; אסור לדרוש מנתניהו לשחרר, להרפות, לזוז. אנו מקבלים את אחיזתו העיקשת בקרנות השלטון כחוק טבע. לא יעלה על הדעת. אין טעם לדבר על זה. הוא לעולם לא יסכים לכך. הצעתי מאמר הקורא לפרישתו של נתניהו כדי לחלץ את הפלונטר ל"ידיעות אחרונות" והם דחו אותו כי זה סתם דיבור שאין לו שום סיכוי להתממש.

נתניהו יודע היטב להתגמש על עקרונותיו, כמו נערת גומי. אבל לא על השלטון. כאן הוא בונקר. ואנו מקבלים זאת כגזירת גורל.

 

* מי יהיה ראשון – על פי הדיווחים בתקשורת, מתנהל בתוך גוש השינוי מאבק בין לפיד ובנט מי יהיה ראשון ברוטציה ביניהם. כלומר קיימת הסכמה על רוטציה והשאלה היא רק מי יהיה ראשון. מחלוקת נוספת, טקטית, בין סער ובנט לבין לפיד, היא האם יש להכריע בסוגיה הזאת לפני ההמלצות לנשיא, כתביעת סער ובנט, או שיש לפעול מיידית לגיבוש המלצות ללפיד כדי שהנשיא יטיל עליו את הרכבת הממשלה ורק אח"כ להכריע בסוגיית הרוטציה.

מניסיוני אני יודע, שבסיטואציות כאלו כל הגורמים פועלים בתוך ערפל קרב, מפיצים דיסאינפורמציות וספינים כדי לבלבל את היריב. לא אחת קראנו תלי תלים של פרשנויות עד שלפתע "נפל מן השמיים" פתרון אחר לגמרי, מחוץ לקופסה, שמסתבר שעליו התמקד כל הדיון, וכל הדיון שהודלף לתקשורת נועד להסוואה ולהרדמת היריב.

אין לי מושג האם כך גם הפעם, כי אני מוזן מהתקשורת. ואחרי ההסתייגות הזאת, אציג את עמדתי במחלוקת כפי שהיא משתקפת בתקשורת.

ראשית, אני נגד רוטציה. רוטציה פוגעת ביציבות השלטונית. נכון שיהיה ראש ממשלה אחד, שיכהן ארבע שנים. רוטציה היא הפתרון הנכון רק במקרה של תיקו בין שני הגושים הגדולים, כפי שהיה ב-1984 וכפי שהיה אשתקד; כלומר אין לאף צד יכולת להרכיב ממשלה ולכן שני הצדדים מקימים ממשלה ומחלקים ביניהם את הקדנציה. מצב שבו שני גושים מתחרים ביניהם ובתוך אחד הגושים מונהגת רוטציה, הוא אבסורד. יש רק אבסורד אחד גדול יותר, והוא מצב שבו מפלגה רצה לבחירות עם רוטציה בין ראשיה, כפי שהיה במחנ"צ (הרצוג ולבני, שנסוגה ברגע האחרון מהשטות, אחרי שהנזק כבר נגרם והיה בלתי הפיך) וכפי שהיה בכחול לבן (גנץ ולפיד, שנסוג ברגע האחרון של הסיבוב השלישי, אחרי שהנזק כבר נגרם והיה בלתי הפיך).

ואם בכל זאת הולכים לרוטציה, מי צריך להיות הראשון? זה לא באמת חשוב. ההנחה היא שכדאי להיות ראשון, כי זה תפוח אחד ביד מול תפוח על העץ שמי יודע מה יקרה איתו עד מועד הרוטציה. אני בכלל לא בטוח שזה נכון. לדעתי יש יתרון דווקא לשני ברוטציה, כיוון שהוא ירוץ לבחירות הבאות כראש הממשלה. כך היה ב-1988, כששמיר היה שני ברוטציה וניצח בבחירות. הניצחון שלו היה ברור, היתה לו יכולת להקים מיד ממשלת "ימין על מלא" אך מתוך אחריות לאומית הוא בחר בהקמת ממשלת אחדות לאומית נוספת, אך הפעם, כמובן, ללא רוטציה.

לעומת זאת, הניסיון של ממשלת הרוטציה האחרונה מצדיק את הרצון להיות ראשון ברוטציה. אבל הניסיון הזה הוא פרסונלי מאוד. הוא קשור באופן הדוק לכך שהפרטנר היה נתניהו, שנהג כנוכל, עקץ את שותפיו והפר את ההסכם, שעליו הוא חתם בלי שום כוונה לקיים אותו. אבל נתניהו יש רק אחד. כל מנהיג אחר שיחתום על הסכם רוטציה יעמוד בו. גם אין צורך בכל מיני ביטחונות מוזרים כמו ראש ממשלה חלופי וכו', שצריכים להיות מושלכים לפח האשפה של ההיסטוריה. אך כאמור, אני מתנגד עקרונית לרוטציה בתוך הגוש. מן הראוי היה, שכל הגוש יתלכד סביב מועמד. סביב מי? כאן צודק ליברמן בעמדה שהציג עוד לפני הבחירות והוא דבק בה גם עתה – יש להתלכד אחרי המועמד שמפלגתו תהיה הגדולה ביותר בגוש. פירוש הדבר הוא תמיכה ביאיר לפיד, שמפלגתו גדולה יותר מפי 2 מכל מפלגה אחרת בגוש.

עד כאן הרצוי. ומכאן למצוי. במציאות הפוליטית, מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של מנהיגי הגוש הוא היכולת לגבש קואליציה שתחליף את נתניהו. כנראה שאין ללפיד יכולת כזאת, למרות שהוא ראשון בגוש. ראשית, בנט הצהיר לפני הבחירות שלא ישתתף בממשלה תחת לפיד, בניגוד לאמירה העקרונית שלו שהוא נגד חרמות. ולפני הבחירות הוא אפילו חתם על כתב כניעה משפיל שהוכתב לו בידי נתניהו. כנראה שמה שיוריד אותו מהעץ הוא רוטציה והוא זקוק לנראות כלפי הבייס שלו בכך שהוא יהיה הראשון. שנית, וזה כבר עניין משמעותי יותר כי אינו עניין של אגו, הוא היכולת להקים ממשלה עם החרדים. תנאי הכרחי לממשלה חלופית הוא השתתפות החרדים בה. בלעדיהם לא יהיה רוב, כי אין מצב שתקווה חדשה וימינה יסכימו לממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של רשימות אנטי ישראליות (ומביש שלפיד ושאר חלקי הגוש מוכנים לכך). אין סיכוי שהחרדים יסכימו לשבת תחת לפיד. ייתכן שיש סיכוי שיישבו תחת בנט, כשיבינו שאין לנתניהו אופציה להקים ממשלה וכדי להימנע מסיבוב חמישי, ולבטח אחרי שנתניהו פגע ביהדות התורה כאשר פעל להעברת מצביעים ממנה לכהניסטים ולעוזריהם. אם הם ייכנסו לממשלה בראשות בנט, ויישבו במשך שנתיים בממשלה עם לפיד, ויראו שהוא לא כזה זולל חרדים, אין זה מן הנמנע שכעבור שנתיים הם יישבו תחתיו. לכן, למרות שעקרונית לפיד צריך להקים את ממשלת השינוי, מעשית כנראה שרק בנט יכול.

יהיה מי שיהיה מועמד הגוש, לדעתי יהיה עליו לנסות, בראש ובראשונה, להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד. ברור שברוטציה כזאת הראשון צריך להיות מועמד הגוש, כי אם נתניהו יהיה ראשון לא תהיה רוטציה ואם מועמד הגוש יהיה ראשון תהיה רוטציה.

 

* השוואה חסרת שחר – כל אימת שאני מביע את דעתי נגד הקמת ממשלה עם הרשימה המשותפת ורע"ם, בשל עמדותיהן האנטי ישראליות, קופץ איזה חוכמולוג עם השאלה – אם כך, למה אתה מוכן לממשלה עם החרדים האנטי ציוניים?

החרדים אמנם אינם ציונים אך לא אנטי ציונים ובטח לא אנטי ישראלים ולבטח לא תומכים באויבי ישראל. כאשר משוגרת רקטה מעזה לשדרות, המפלגות החרדיות מזדהות וחשות שותפות-גורל עם התושב משדרות שעל ביתו נוחתת הרקטה בעוד הרשימות האנטי ישראליות –עם המחבל ששיגר את הרקטה. זאת האמת. זה ההבדל.

יש לי מחלוקת אידיאולוגית ורוחנית עמוקה מאוד עם החרדים, בנוגע ליחסם לציונות, בנוגע להשתמטות מצה"ל, בנוגע ליחסם לעלייה מחבר המדינות, בנוגע ליחסם לזרמים השונים ביהדות. אני מעדיף ממשלה בלעדיהם. אבל הם לא אנטי ישראליים, ולכן הם אינם פסולים להשתתף בממשלה ישראלית. החרדים האנטי ציוניים הקיצוניים, שעמדותיהם דומות לעמדות המשותפת ורע"ם (נטורי קרתא, חסידי סאטמר, העדה החרדית), מחרימים את הבחירות "הציויניות" ומסרבים לגעת בכסף "ציויני".

 

* 8.3 – טענה נוספת שמוטחת בי כאשר אני כותב נגד קואליציה עם המשותפת ורע"ם, היא שאיני יכול להתעלם מהצבעתם של 20% מאזרחי ישראל. איני מתעלם מהצבעתו של אף אחד. הבחירות הן לכנסת, לא לממשלה, והביטוי להצבעתם של האזרחים הוא בהרכב הכנסת. ממשלה אינה אמורה לייצג את כל הרכב הכנסת, אלא את ההרכב של המפלגות שהגיעו להסכם ביניהן ויש להן רוב. ישיבה באופוזיציה היא ייצוג מכובד מאוד של האזרחים. אבל כמה אפשר למחזר את השקר על 20% מהמצביעים? 20% מהמצביעים הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת ולרע"ם יחד יש 10 מנדטים. זה 8.3%. 60% מהציבור הערבי לא הצביעו בעד הרשימות הללו.

 

* מוקד עם מנסור עבאס – את השיטה הזאת המציא שרון ונתניהו הפך אותה ללחם חוקו והתנהלותו השוטפת. הצהרה לתקשורת. לא עוד מסיבות עיתונאים, שבהן הדובר נדרש להתמודד עם שאלות קשות ולהשיב על מה שמטריד את הציבור. לא עוד תוכניות כמו "מוקד" ו"שיחת ועידה" הזכורות לטוב, שבהן המנהיגים ישבו לאורך חצי שעה או שעה מול מראיין או מראיינים ונדרשו להזיע ולעבוד, כראוי לחברה דמוקרטית. הרבה יותר קל "להצהיר", לעשות הצגה של מסר חד-כיווני, כמו במשטרים אוטוריטריים. ושיטת נתניהו הזאת, הפכה לשיטה של כל המנהיגים מכל המפלגות, בלי יוצא מן הכלל. כן, גם מנהיגים שאני תומך בהם. השבוע היה זה מנסור עבאס. חמש דקות של תהילה, משודרות בשידור חי, שבהן הוא מעביר את המסר שהוא רוצה, תודה ושלום.

אילו כדי לדבר עם הציבור הישראלי הוא היה מזומן לתוכנית כמו "מוקד", היה עליו להתמודד עם שורה של שאלות:

האם אתה מקבל את ההסדר המכונן של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית דמוקרטית? אם הוא ישיב בשלילה – האם אתה סבור שאין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית?

אם תשב בממשלה וחמאס ישגר רקטות לעבר אזרחי ישראל. תתמוך בתגובה ישראלית צבאית נגד חמאס? אם תהיה פעולה כזאת, והממשלה תהיה תלויה בך – תישאר בממשלה, גם אם תתנגד לפעולה?

מה צריכה להיות לדעתך תגובת ישראל לכוונה לחקור את ישראל בבית הדין בהאג? האם תתמוך במערכה מדינית ומשפטית של ישראל נגד החקירה?

מה דעתך על הניסיון של איראן להיאחז לצד גבולותיה של ישראל? מה לדעתך צריכה ישראל לעשות מול האיום הזה? האם אתה תומך בהמשך המערכה בין המלחמות, שבה ישראל פועלת לסיכול היוזמה הזאת?

האם תתמוך בשירות לאומי/אזרחי של ערביי ישראל? ואם הוא מתנגד לשירות חובה – האם תעודד התנדבות כזאת, אפילו בתוך הקהילה הערבית, או תמשיך להילחם בתופעה כפי שעושה עד היום המנהיגות הערבית?

אתה תובע בצדק פעולה נחרצת של המדינה ומשטרת ישראל נגד הפשיעה במגזר הערבי. האם תיתן גיבוי לפעולות של המשטרה בנושא, גם אם התושבים יגלו התנגדות ויפעלו באלימות נגד המשטרה, כפי שקרה לא פעם?

האם מקובל עליך שחלק מהלוחמה בפשיעה היא גם פעולה נגד הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי, נגד הטרור החקלאי, נגד הביגמיה, נגד הפרת החוק במגזר הערבי על כל חלקיה?

האם תצא נגד ההסתה של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות ראאד סלאח תחת הכותרות "מסגד אל-אקצא" בסכנה?

בדבריך דיברת על השלום. מדוע הצבעת נגד הסכמי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות? האם אתה נגד שלום עם בחריין או שמא אתה נגד שלום עם ישראל?

ועוד כהנה וכהנה שאלות, שהן חיוניות ביותר כדי להבין האם רע"ם אכן לגיטימית לשותפות קואליציונית. ב"הצהרה לתקשורת" עבאס דילג מעל כל המוקשים האלה. בעצם, הוא לא אמר דבר בענייני מהות. אין בדבריו דבר שיכול לתת לנו כלים לשפוט האם ניתן לצרף את רע"ם לקואליציה.

עם זאת, אין ספק שההצהרה כשלעצמה הרבה יותר חיובית מכל נאום, ראיון או הצהרה של מנהיג ערבי ישראלי כלשהו עד היום. זה לא נאום שיכולנו לשמוע מאחמד טיבי, איימן עודה וחבריהם, ולא מיהודים החברים במפלגתם כמו עופר כסיף. לא שמענו דיבורים נגד הציונות, דיבורים על העוול לפלשתינאים, על "הכיבוש", על ה"נכבה", נגד מדינה יהודית וכד'. לא שמענו על "גטו עזה" ולא על הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאיים ממיטותיהם. לא שמענו את ההתלהמות הלעומתית למדינת ישראל. כלומר, הנאום היה סתמי לרע, אבל גם לטוב. לא נאמרו בו הדברים החיוביים שיכולים להפוך אותו לשותף לגיטימי בקואליציה, אך גם לא הסיסמאות הקבועות שפוסלות אותו מכל אפשרות לשותפות, כמו הרשימה המשותפת. 

  תגובתה של הרשימה המשותפת על דבריו של עבאס, שהגדירה אותם "דברי התרפסות וחנופה" מצביעה על כך שאולי באמת צומחת מנהיגות שמובילה לכיוון חדש. עוד רחוקה הדרך בין הנאום לבין המינימום שיהפוך את רע"ם כשותפה לגיטימית, שכן מי שאינו מקבל את התפיסה של מדינה יהודית דמוקרטית, אינו יכול להיות שותף בממשלה ישראלית. אבל ייתכן שיש כאן צעד ראשון, של התנתקות מההתלהמות האנטי ישראלית הישנה, לכיוון עתידי של השלמה והשתלבות.

 

* לקח אוסלו – אחד הלקחים שעלינו ללמוד מאוסלו, הוא שחשוב ללמוד מה אומר המנהיג בערבית, לעמו. דבריו של ערפאת בערבית היו מנוגדים לדברי השלום שלו באנגלית. רימינו את עצמנו, וסיפרנו לעצמנו את הסיפור, לפיו מה שהוא אומר לעמו זה לצאת ידי חובה, מה שחשוב זה מה שהוא אומר לנו. את התוצאה אנו זוכרים היטב. שמענו השבוע את נאומו בעברית של מנסור עבאס (נאום מוזמן בידי נתניהו? לא אתפלא). כדאי שנקשיב מה הוא אמר בערבית, רק השבוע: "אנחנו עומדים בצניעות בפני עמנו והחברה הערבית והפלשתינאית. האימהות והאבות היקרים של החברה היקרה, שחיה את הנכבה ודבקה באדמה הזאת ושמרה על זהותה. הם כבשו את ליבנו ואת לב האומה האסלאמית כולה. בזכותם פלשתין לא נשארה רק זיכרון. מה שנשאר מהאדמה הזאת – שלהם, ולמענם אנחנו הולכים את הדרך הזאת. הם המקור שלנו והשורש של המולדת הזאת. המטרה שלנו היא להמשיך בחיזוק הדבקות, הנוכחות והכוח הזה עד שהנבחרת הזאת מבני האומה הזאת יהיו יהלום בכתר האומה האסלאמית הערבית."

 

* שותפים טבעיים – בתגובתו המתלהמת על נאום עבאס הזכיר בן גביר הכהניסט שאנשי התנועה האסלאמית מקדשים רוצחי תינוקות. נו, בכך הם דווקא דומים. וכי שכחנו את חתונת הדמים הכהניסטית? אותה חתונה, זמן קצר אחרי רצח משפחת דוואבשה בכפר דומא והצתת תינוקה, שבה הכהניסטים רקדו באקסטזה סביב תמונת התינוק שנרצח ודקרו את תמונתו, לעיניו של העו"ד המלומד-הח"כ המיועד?

 

* שיקול דעת מוחלט – לנשיא המדינה יש שיקול דעת מוחלט על מי להטיל את הרכבת הממשלה. כך נאמר בחוק יסוד הממשלה: "יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך." הוא יכול להטיל על הח"כ האחרון ברשימת הסיעה הקטנה ביותר שכל סיעות הבית אינן מוכנות לשבת איתה בקואליציה. זו סמכותו המוחלטת. כמובן שיהיה זה אידיוטי אם ינהג כך, שכן אין שום סיכוי שהנ"ל יצליח להרכיב ממשלה. כלומר מעבר לסמכות, יש גם שיקול דעת, שכל ישר ומסורת.

בדרך כלל יוטל התפקיד על ראש הסיעה הגדולה ביותר, כי הוא לרוב מי שיכול להרכיב את הממשלה. אך לא בהכרח. כאשר ציפי לבני עמדה בראש "קדימה" שהיתה גדולה מהליכוד, הוטל על נתניהו להרכיב ממשלה (2009). הסיבה לכך היתה שהיו לו יותר ממליצים. אך האם בהכרח מי שיש לו יותר ממליצים צריך להיות מרכיב הממשלה? אם, למשל, על מועמד אחד ימליצו 59 ח"כים ועל השני ימליצו 58, אך 61 ח"כים יודיעו שבשום מקרה לא יתמכו בממשלה בראשות הראשון, ואילו 3 ח"כים שלא המליצו על השני אמרו שינהלו איתו מו"מ ובתנאים מסוימים יתמכו בממשלתו, על מי נכון שהוא יטיל את הרכבת הממשלה? על פי השכל הישר, יהיה עליו להטיל על השני.

מכאן, שהשיקול שצריך להדריך את הנשיא, הוא הטלת המנדט להרכיב ממשלה על הח"כ שסיכויי ההצלחה שלו גדולים יותר. יש לציין שמי שהנשיא הטיל עליו את הקמת הממשלה לא חייב לעמוד בראש הממשלה שהקים. היו לכך תקדימים מעניינים.

ב-1950 הטיל הנשיא על ראש סיעה בת 5 ח"כים בלבד להרכיב את הממשלה!  היה זה במהלך כהונתה של הכנסת הראשונה. הממשלה הראשונה התפטרה. הנשיא חיים ויצמן הטיל על בן גוריון להקים ממשלה חדשה. בן גוריון לא הצליח להרכיב קואליציה. בעקבות זאת, הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שמנתה 5 ח"כים בלבד! רוזן הקים ממשלה בראשות... דוד בן גוריון. קואליציה זהה לקואליציה הראשונה.

לאחר הבחירות לכנסת החמישית ב-1961 הטיל הנשיא על ח"כ שלא היה ראש סיעה את הרכבת הממשלה. תחילה הטיל הנשיא, יצחק בן צבי, את הרכבת הממשלה על בן גוריון, מנהיג מפא"י, אך הוא לא הצליח. בעקבות זאת הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, אף הוא ממפא"י. אשכול הסכים בתנאי שהוא לא יעמוד בראש הממשלה אלא בן גוריון. וכך היה – אשכול הרכיב ממשלה שבראשה עמד בן גוריון.

 

* מישעיהו עד שאול – הטרנד של השבועיים האחרונים הוא תפוצה ויראלית של מערכון מלחמת האזרחים של שאולי ואירנה (אסי כהן וליאת הרלב) ב"ארץ נהדרת". זה מערכון מצוין; שנון, מצחיק, מתוחכם. מה המסר שלו? אני רואה בו מסר של אזהרה מפני הידרדרות, בשל המשבר הפוליטי שנראה חסר מוצא. אין לי בעיה עם המערכון. יש לי בעייה עם התגובות למערכון. עם ההמונים שהפכו טקסט סאטירי למניפסט. הפכו את שאולי לנביא. הוא זה שמבטא את האמת שאנחנו מדחיקים או איננו מעזים לבטא. ממש תשוקה למלחמת אזרחים. כידוע איני חוסך שבטי מנתניהו ואחריותו הכבדה לקרע בעם; שלו ושל תומכיו. אך גם הצד השני אינו טומן ידו בצלחת, בלשון המעטה. ותגובות האהדה למערכון הן בשמאל. זה מחריד.

כך כתב במוסף "הארץ" אלון עידן: "...פתיחה של נתיבי עומק באדמת הטרשים של הזרם המרכזי... זו פסגת היצירה הקומית בישראל ובוודאי התוצר המרהיב ביותר של 'ארץ נהדרת'. ומה לעשות, 'אין דבר יותר מגבש ממלחמת אזרחים. כל יום שאנחנו לא הורגים את השני זה בזבוז'." כך, בציטוט מן המערכון, הוא מסיים את מאמרו. "מה לעשות." כלומר, זה המצב, אין מה לעשות. מלחמת אזרחים.

מי שפחות מרוצה מהמערכון הוא רוגל אלפר. "מערכון פחדן", היא כותרת ביקורתו. זה לא מספיק אקסטרים בעבורו. אם בארץ נהדרת כבר מדברים על מלחמת אזרחים, זה מסכן את מעמדו. צריך להגדיל את המינון. מה הטענה שלו? שכיוון ששאולי הציג את הקרע העדתי כמה שמוביל למלחמת אזרחים, זהו מערכון פחדן, כי הוא אינו מציג את מלחמת האזרחים האמיתית, הראויה והרצויה. "כאילו המחלוקת בישראל אינה אידיאולוגית אלא אתנית... הסכסוך פה הוא אידיאולוגי. חילוניות היא אידיאולוגיה. וכך גם חרדיות, תמיכה בהתנחלויות, התנגדות לאפרטהייד, ליברליזם, אמונה במדינת כל אזרחיה לעומת יהודית, והעדפת הדמוקרטיה ושלטון החוק על פני עריצות ופשיזם. איך אפשר לקרוא למערכון הזה אמיץ? הוא ברח בפחדנות מהעיקר והתמקד בשטחי, בטפל, בטריוויאלי... זה פשיסטים-גזענים-דתיים נגד דמוקרטים-ליברלים. זה אפרטהיידיסטים נגד מתנגדי כיבוש... פשיסט וליברל לא יכולים לחיות יחד. בשום מצב... מישהו ייאלץ להיכנע" וכו' וכו'.

אבל האמת היא ששאולי לא המציא כלום. קדם לו נביא השקר ישעיהו ליבוביץ'. אחת הפרובוקציות האהובות עליו ועל קהל חסידיו היתה ההטפה למלחמת אזרחים. צפו בנאומיו ביוטיוב, ותראו מתי קהלו מתמוגג בתשואות רמות. כאשר הוא מדבר בשבחיה של מלחמת אזרחים. "בהיסטוריה של עמים גדולים, גדולים לא בכמות אלא ברמתם, מלחמות אזרחים היו מהרגעים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם. תשאלו כל ילד אמריקאי מיהו האדם הגדול ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב – הוא יאמר לכם אברהם לינקולן, הנשיא של מלחמת האזרחים. לא של האחדות הלאומית."

ודוק – הם מקפידים לומר תמיד "מלחמת אזרחים". לא "מלחמת אחים", חלילה. למה? כתב אמנון דנקנר: " זאת לא תהיה מלחמת אחים, לא משום שלא תהיה מלחמה. אלא משום שלא תהיה נטושה בין אחים, כי אם אני צד למלחמה הזאת, הכפויה עליי, אני מסרב לכנות את הצד השני 'אחים' שלי. אלה לא אחיי, לא אחיותיי, עזבו אותי, אין לי אחות." ("אין לי אחות", "הארץ", 12.2.83).

אין ולא יכול להיות אסון גדול יותר ממלחמת אחים (אני לא מכבס את המושג ב"מלחמת אזרחים"). לא היה דבר שהמיט על העם היהודי אסונות גדולים יותר. וכן, יש לעמול לקירוב לבבות, לחיזוק האחדות הלאומית. לראות באחדות הלאומית, בסולידריות הלאומית, ערך מרכזי. החיבור בין חילונים ודתיים, בין שמאל וימין, גיבושו של מרכז ציוני חזק שישאב אליו מחדש את הציבור שנשאב למגנטים של הקצוות, השמאלימין הקיצוני, הרדיקלי, המפריד, שנותני הטון בו הם הכהניזם והאנטי-ציונות. די בלגיטימציה למפלגות קצה כמו הכהניסטים והרשימה המשותפת כדי להצביע על האיום. הביטוי הקיצוני ביותר של המהלך הזה, בעיניי, הוא טקסי יום הזיכרון האלטרנטיביים, הישראליים-פלשתינאיים. הפיכת הקונצנזוס האחרון, הבסיסי – השכול, לגורם של מחלוקת עמוקה, בצעד שמסב כאב חד כל כך לאנשים רבים כל כך. המרת מוקד הסולידריות מהמוקד הלאומי, של הזדהות עם הנופלים על הקמתה וקיומה של המדינה, ערב חג העצמאות, ליום של הזדהות על-לאומית ובעצם א-לאומית, של "קורבנות השנאה" בשני הצדדים.

 בשנה שעברה הייתי שותף פעיל לפעולה אקטיביסטית של "יוזמת אחדות לאומית" מתוך אמונה שהיא תחולל שינוי. האמנתי ברעיון של קבינט הפיוס, של ממשלה שהיעד העליון שלה יהיה השכנת פיוס לאומי, קירוב לבבות, איחוי הקרעים. למרבה הצער, נתניהו החריב את ממשלת האחדות, שאותה הקים בחוסר תום לב. ברור שאיתו אי אפשר להקים ממשלת אחדות. אך הרעיון של ממשלת אחדות נכון לפחות כמו שהיה אשתקד. זו יכולה להיות ממשלת אחדות בהנהגת הליכוד, המפלגה הגדולה ביותר, אם נתניהו ישחרר או הליכוד ישחרר אותו. אם לא – ממשלת אחדות רוטציונית שבה נציג גוש השינוי יהיה הראשון (כי נתניהו לא יכבד את הרוטציה אם יהיה ראשון). אם לא – ממשלת שינוי רחבה מימינה עד מפלגת העבודה; ממשלה שיישבו בה יחד יש עתיד והמפלגות החרדיות. אבל העיקר הוא לא מה יהיה במערכת הפוליטית, אלא בשדה האזרחי, החברתי, התרבותי. אני יו"ר של מדרשת השילוב נטור, המשותפת לחילונים ודתיים. חבר בבית המדרש "מעגלים" המשותף לחילונים ודתיים. חבר בצוותי ההקמה של רמת טראמפ – יישוב משותף של חילונים ודתיים. זאת הדרך לאחדות העם. חבל שהיא לא באה מלמעלה, אך עם או בלי ההנהגה הפוליטית, זה התפקיד שלנו, האזרחים שאכפת להם.

 

* בעד החוק הצרפתי – אולי אפתיע אתכם, אבל אני בעד החוק הצרפתי ומקווה שנאמץ אותו בישראל. על פי החוקה הצרפתית, כהונת המנהיג מוגבלת לשתי קדנציות. את החוק הזה אני מציע לאמץ. יש דברים טובים בחוקות העולם שראוי לאמץ אותם. לא חייבים לאמץ דווקא את החוקים הרעים והמושחתים.

 

* מתי הקורונה תהיה מאחורינו – הניסוי של פייזר מוכיח שהחיסון בטוח ויעיל גם לבני 12-16. כעת הנושא עומד לבדיקה של ה-FDA. אם FDA יאשרו את החיסון לגילים אלה, על ישראל לפתוח מיד במבצע חיסון של הילדים. יש לדעת – הקורונה לא תהיה מאחורינו כל עוד הילדים אינם מחוסנים. בהמשך יחוסנו גם הילדים מתחת לגיל 12.

 

* הצלבת נתונים – אילו היה לי מכון סקרים, הייתי בודק איזה אחוז מבין המאמינים שאורי גלר חילץ את הספינה בתעלת סואץ הם סרבני חיסונים.

 

* ישמח חתני – גם בפעם השלישית שראיתי את הסרט, התרגשתי כמו בפעם הראשונה. סרט נפלא! אני סקרן לסדרת ההמשך. מקווה שלא תקלקל.

 

* ביד הלשון: סאסא – סאסא היה מילה משנאית (מן המשנה) – שערה מן השערות שבראש השיבולת. בעברית עכשווית – מלען. ב-1949 עלה לקרקע במרום הגליל קיבוץ השומר הצעיר סאסא. שמו בעברית מנציח בצלילו את שם הכפר הערבי שעל חורבותיו קם הקיבוץ – סעסע, שנכבש במבצע "חירם" במלחמת השחרור. הכפר סעסע היה בנוי על חורבותיו של יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד. מקובל לזהות אותו כעיירה סיסאי, שהיתה באזור זה ומוזכרת בתלמוד. בסאסא נמצאים קברים יהודיים מהכפר הקדום, ושנים מהם מיוחסים לתנאים לוי בר סיסי ויוסי בר סיסי. במקום היה גם בית כנסת עתיק מתקופת המשנה והתלמוד. כאשר חיילי צה"ל פוצצו את בתי הכפר סעסע, הם פוצצו בשוונג גם את בית הכנסת שחיכה 1,500 שנה לבנים ששבו לגבולם.

אורי הייטנר

 

* * *

משה גרנות

עפולה כמשל

על ספר שיריו של יוחאי סופר

"אני עיירת פיתוח"

הוצאת קתרזיס 2021, 70 עמ'

כמו מרבית המשוררים, שאת יצירותיהם אני מכיר, גם יוחאי סופר משבץ את ספרו בשירים ארס-פואטיים, אבל באמת הדימויים שבהם הוא נוקט בתחום הפואטי הזה רעננים מאוד וייחודיים מאוד – הרי דוגמה:

 

אנחנו הפועלים השחורים של השירה

חוצבים מילים מבטן האדמה

בידיים חשופות.

חופרים מנהרות תת קרקעיות

כלוחמים מנומרים מצבא אחר.

...

מדמיינים פיסת שמיים.

"הפועלים השחורים של השירה", עמ' 9.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       

 

השיר בנוי כקונסיט, כאשר דימוי אחד משתרע על כל תוכן השיר. דוגמה קלאסית לקונסיט היא בשיר של רחל "רק על עצמי לספר ידעתי", בו מדומה הדוברת לנמלה. בשיר שלנו נמשך הדימוי (נכון יותר – הזיהוי) שבין המשוררים ובין כורים שמצויים בבטן האדמה, ובליבם זיכרון רחוק של הים. אני מרשה לעצמי לשער שאת הדימוי המקורי הזה שאל המשורר שלנו מסבו, שהיה כורה נחושת בתמנע, והתגורר באילת – השירים "סבא (בתוך הזמן)", עמ' 40; ו"סבא (מחוץ לזמן)", עמ' 61. בגב הספר מוזכר שהשיר שלנו מתכתב עם השיר של ח"נ ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר", ואני סבור שההבחנה הזאת נכונה.

הקונסיט מופיע בשירים רבים נוספים, למשל בשיר האהבה מכמיר הלב "סוס מלחמה" (עמ' 8):

 

כמו סוס מלחמה אני

סוחב את החייל שבי לכל מקום

באישון לילה אנו פורצים

את הגבולות המשורטטים

של המילה אהבה.

 

נקל לחוש כאן את הנטייה של המשורר לאבסורד: המשורר הוא גם סוס מלחמה, וגם החייל שבו (במשורר, בסוס).

הבלחות של אבסורד נמצא גם בשירים אחרים, לדוגמה, בשיר "אני יונתן ה'" (עמ' 66):

 

בית המשפט גזר עשרים שנה על יונתן

ואחר כך קצרם למאסר עולם.

 

בשורות האבסורדיות האלו מבקש המשורר לזעוק אל ההשגחה על כך שעשרים שנותיו של יונתן הפכו עבורו למאסר עולם, כפי שמסתבר מסיום השיר:  "יונתן רץ אל הים / ברח / השם לקח / יהי שמו מבורך."

גם בשיר הארס-פואטי "שירה מתחת לאדמה" (עמ' 65) נמצא את המוטיב האפלפלדי (הכוונה, כמובן, לדברי הסופר אהרן אפלפלד) – שיצירה נוצרת מכאב, ושוב נמצא את הדימוי המיוחד ליוחאי סופר – שיש בשירה משהו מחתרתי:  "שירה צריכה להיכתב מתחת לאדמה / במרתף. / במקום שבו מורגש ריח טחב / וכובד העולם רובץ על כתפיך."  ("שירה מתחת לאדמה", עמ' 65).

שיר ארס-פואטי הבנוי כקונסיט מטלטל הוא "מערבון ספגטי" (עמ' 24):

 

בשיר הזה אני עושה קסם.

שני אקדוחנים יופיעו מיד על הדף הלבן.

הם ישלפו שני אקדחים אל מול ראשך

ויטיחו בך: יש לך שלוש שניות בדיוק

להגיד לנו – האם אתה מאושר?

אם תשקר, המוח שלך ייזל על הדף כמו רוטב ספגטי,

וזה יכאב, אתה יודע

לא יהיה מי שינקה אחריך.

 

בדימוי המרתק שבשיר הזה נחשפות שתי אמיתות העומסות על ליבו ומצפונו של המשורר: עליו להתמודד עם האמת, וזה בנפשו אם חס וחלילה יזייף, וכן עליו להתמודד עם השאלה הגורלית של החיים, עימה התמודדו פילוסופים מאז ומעולם (אפלטון, אריסטו, ג' בנתם, ג' ס' מיל ורבים רבים אחרים) – כיצד משיגים את האושר? זאת שאלת החיים המרתקת ביותר, ולכן גם השאלה שמשורר אמת מתמודד עמה.

המוטיב האפלפלדי מצוי בשירים נוספים, ואזכיר רק עוד שיר אחד הפותח בדימוי משכנע – "צלקות" (עמ' 19):

 

צלקות צרובות בגופי כמו מכתשים באדמת המדבר

כל צלקת זוכרת שפעם היתה פצע

כל פצע נושא עימו את זיכרון הכאב החד.

 

הזכרתי לעיל את שיר האהבה "סוס מלחמה", מלבדו מופיעים בקובץ שירי אהבה נוספים, כגון "מהירות האהבה" (עמ' 26), שם מופיעה השורה הנפלאה הזאת: "היא (האהבה) נמדדת בריכוז המלח שבדמעה." בשיר אהבה אחר ("משאלות", עמ' 34), מדומה יחסו של המשורר אל האהובה כמו יחסו של המאמין בקדושתו של הכותל המערבי (ראו גם "מה בין כוח משיכה לפריחה ברזילאית", עמ' 14; "את אישה", עמ' 39; "חטופה" עמ' 47; "את פרח", עמ' 55; "אם תרצי שאכתוב עלייך שירים", עמ' 58; "סוף מתוק", עמ' 70).

 

הזכרתי לעיל את הנטייה של המשורר שלנו לבקר במחוזות האבסורד, אותו ניתן למצוא, בין השאר, בשירי האהבה:

 

יש לי חלום:

לפתוח את המקרר.

ולמצוא בו אהבה

בלב המלפפון, העגבנייה, קרטון החלב.

"יש לי חלום", עמ' 67.

 

 וראו גם "אקווריום" (עמ' 69).

 

המשורר מצביע גם על השבריריות של האהבה:

 

את אומרת, "אני עדיין רועדת כשאתה נוגע בגופי"

וכל מה שאני שומע זה

תקתוק בוקע מהמילה "עדיין"

המונחת שם כפצצה

שהמדריך כיצד לפרק אותה

טרם נכתב.  

"פצצה", עמ' 29.

 

שם הקובץ "אני עיירת פיתוח" מנתב את הקורא למיספר שירים המתארים את האפרוריות של עיר פריפרית, בעיקר עפולה, אבל גם ירוחם, פתח תקווה, אילת. אינני בטוח שנכון לכנות את כל העיירות האלו בשם "עיירות פיתוח", ובוודאי יש לכל אחת מהן חן משל עצמה. בשנים 1957-1953 אני למדתי בביה"ס התיכון המחוזי בעפולה, ואני מעיד על עצמי שמאוד אהבתי אותה, את הקולנוע הקיצי, את שדרת הוושינגטוניה שבמרכז ואת שכונת הפועלים, שליד כל בית הייתה גינה קטנה. אבל עם תחושות לא מתווכחים.

המשורר שלנו משווה עצמו לעיירת פיתוח, שנכבים בה האורות אחרי שמונה בערב ("פריפריה", עמ' 10); ובשיר "סינדרום עפולה" (עמ' 11) הוא מייחל, כדלקמן: "כאן ארצה שתזכרי אותי. / לא נבדל ולא יהיר. / אוהב ונאהב. / שווה בין שווים."

 על אפרוריות העיירה, ועל תחושת השקיעה בה ראו בשירים "החיזיון של ראסטי ג'יימס" (עמ' 25) ו"יאיר פניו" (עמ' 33).

בשל הנטייה הבלשית שבי בקריאת שירה, אני מבקש תמיד להתחקות אחרי רמזים המצביעים על עולמו התרבותי של הכותב, שהרי אף אם לא נודה – כולנו ניזונים מיצירתם וחוכמתם של אלה שקדמו לנו. בקובץ שלפנינו נמצא התייחסות ישירה ועקיפה אל אישים כמו אבות ישורון (עמ' 21), יעקב שבתאי (עמ' 22), רוני סומק (עמ' 23), הסרט "ראסטי ג'יימס" (עמ' 25), האקדוחן מהמערבונים ביל היקוק הפראי (עמ' 53), דיוויד בואי ובוב דילן (עמ' 51), הזמרת הלבנונית פיירוז (עמ' 60), הלהקה הבריטית "סמית'ס" (הגיעה לעפולה!, עמ' 62), השיר "עולם חדש מופלא" (עמ' 18) מרמז על הדיסטופיה של האלדוס האקסלי, השיר "פתח-תקווה, שיר אהבה" (עמ' 15) מרמז לאימרה הרוסית: "אין נשים מכוערות – יש מעט מדיי וודקה."

אגב וודקה, יש בקובץ טרילוגיה המתארת את האודיסיאה בחלל שזוג אוהבים חווים בעקבות מפגש עם האלכוהול ("לא יורד גשם", "גאות ושפל", "שמיים וארץ", עמ' 52-48).

יש לא מעט נושאים מרתקים שהקובץ הזה שופע מהם, ואשר תקצר ידה של רצנזיה להקיף הכול. אזכיר עוד עניין אחד: מאז שהגיעו החלוצים הראשונים אל המולדת שנזנחה 1800 שנה – לא היתה אפילו שנה אחת בלי מאורעות, בלי טרור, בלי מלחמות, ועל אנומאליה הזאת כותב המשורר שלנו בשיר "זה זמן מלחמה" (עמ' 31):

 

אדם נולד כאן תמיד

לפני או אחרי מלחמה.

אני ב-1975

שנתיים אחרי יום כיפור

שמונה אחרי ששת הימים

שש לפני לבנון (הראשונה).

 

אוהב השירה ימצא בקובץ שלפנינו היגדים פואטיים מקוריים, שמאחוריהם מנעד תרבותי רחב, חכמת חיים וחדירה עמוקה אל נבכי הנפש.

משה גרנות

 

* * *

יונתן גורל

ביום הסתלקותם

 

במקום שצדיקים עומדים

אין צדק

אין רחמים

 

לשאלות אין תשובות

לערכים אין חסידים

כך באלו הימים

 

ואם תבוא תשועה

לאחר מעשה

מה יועילו צדיקים בתקנתם

 

לאן תעלה שוועת העשוקים

מי ינוד לגורלם

מי יקומם רישם

 

ביום הסתלקותם

 

* * *

ד"ר עירית אמינוף

הילדים הגיבורים משם...

מילדותי  המוקדמת, אני מחוברת בעל כורחי לשואה שפקדה את העם היהודי,  ככלל, והותירה את עקבותיה הגסות על משפחתי הענפה שאבדה, בפרט.

משפחת אבי ממרכז פולין, בפלך לובלין על גדות נהר הוויסלה, ומשפחת אימי ממזרח פולין ורוסיה הלבנה, בפלך וילנה, על גדות נהר הוויליה. כל ארבע המשפחות של הוריי מצד האם ומצד האב, נכחדו. לנגד עיניי תמיד, הסוף הנוראי של סבא וסבתא שלי, של סבא וסבתא רבא שלי, של האחים והאחיות של הורי – הדודים שלי, של הדודנים הרבים שלי מקטן ועד גדול, כל אלה שמעולם לא ראיתי אותם מול פניי, אלא בתמונות, והם כולם  שמות עלומים, עבורי.

באמצעות "דפי-העד" הרבים השמורים ב"יד ושם", הנצחתי אותם. בנוסף, כתבתי שני ספרי תיעוד, על  כל בני משפחתנו מצד אימי ומצד אבי, ושיגרתי את הספרים לכל מוסדות השואה בארץ, לרבות מוזיאון השואה בוושינגטון. כל מה שנותר ממשפחתי, הם דפים כתובים, תמונות, וזיכרון מתועד. גם קברים אין לנו לפקוד אותם, לא נותר דבר!

בתוך עמי אני יושבת ונתקלת מאות פעמים בבורות ובחוסר ידע משווע אודות המאורעות אשר קרו במלחמה הגדולה, שהשואה שלנו היא החלק הקשה והמזעזע שבה. באופן מיוחד מציק לי השימוש השחוק בביטוי : "ששת המיליונים",  כאילו מי שאומר  "ששת המיליונים" גם מבין מה הוא אומר.

מי מאיתנו יכול להקיף במחשבתו את המושג "שישה מיליונים", ומי מאיתנו יורד למשמעותו של הביטוי. השימוש במושג המיספרי הזה מנטרל את הזוועה הגלומה במיספרים הבלתי נתפסים של הנרצחים. לעומת זאת, ספרים, מחזות וסרטים שמביאים את סיפורה של  משפחה אחת,  של עיר אחת, של אדם אחד וגורלו – מצליחים במעט מן המעט, להביא לתודעת הצופה את הזוועה שהמוח אינו יכול לקלוט. המיספר שישה מיליון בני אדם,  [ולפי מיספרי הנספים המפורטים ב"יד ושם", קרוב לשבעה מיליון], אינו אומר כמעט דבר למתבונן, לצופה, ולקורא.

הוא בלתי נתפס בתודעה.  ואם אצל מבוגרים כך, אצל ילדים על אחת כמה וכמה!

אין הגיון שיאפשר לקלוט את פירוש הדבר ששישה או שבעה מיליוני בני אדם הושמדו על ידי בני אדם אחרים, במיתות נוראות ומשונות שיכול המוח המעוות של בני האדם להנדס, במשך תקופה של שנים אחדות.  רק סיפורו של האחד, סיפורו של היחיד, והיחידה,  יכול להמחיש לקורא הצעיר פרשה אחת מן האוקיינוס של הנוראות הקרוי "שואה".

לניסיונות של סופרים, מחזאים ומשוררים, להחדיר את מושג השואה ללב הקוראים, יש חשיבות מיוחדת. בפרט חשובים הניסיונות לפנות אל ליבם של הילדים והנוער  – אלה שיהיו  מחר מנהיגי המדינה, ומהם נצפה שיטמיעו את זיכרון השואה, ואת התופת האנושית הגדולה מכולן.

אחד מן האנשים שפעלו בכיוון הזה הוא חברי הצעיר והרגיש – עמנואל בן סבו, בעבר – מנהל חינוכי בפנימייה טיפולית, ובמשך שנים רבות עורך ראשי של רשת עיתונות מקומית, ומחבר ספרי  ילדים. 

חמישה ספרי ילדים הקדיש עמנואל בן סבו לסיפוריהם  של ילדים בשואה.

אני רואה מקום להדגיש את העובדה, כי מוצא משפחתו של עמנואל בן סבו הוא ממרוקו, ולא ממדינות אירופה בהן התחוללה התופת. ישאל השואל מה לבן סבו ולנושא טעון זה של בני פולין, רוסיה, רוסיה הלבנה, ליטא, לטביה, אסטוניה, הונגריה, רומניה, סלובקיה, איטליה  ויוון, ועוד  מקומות רחוקים מאירופה אליהן הגיעה ידו הארוכה והמושחתת של השלטון הנאצי. התשובה טמונה ברגישותו של עמנואל בן סבו לנושא השואה בכלל, ולסיפורים האישיים הללו בפרט.

בחמשת ספרי הילדים  האמורים,  אנו נחשפים לסיפוריהם של ארבעה ילדים, ומבוגר אחד,  שאנו אמורים להזדהות עם סבלם. בכל הספרים מבקש הילד נריה [בנו הצעיר של עמנואל בן סבו]  להבין מצב מסובך וקשה, שמסביר לו  ולקוראים את מהות המושג "שם". בסיפורים, נזכרות  גם בנותיו של בן סבו – רוניה וטליה וכן בנו שלומי. כך, הכניס בן סבו את כל ילדיו אל מסכת הסיפורים המרגשים הללו.

ב"הקבצן הקטן מדאראבאן" – מספר בן סבו את סיפורו של איש עפולה זאב יוקלר, מן העיירה או העיר דאראבאן שבצפון רומניה. משפחתו הוכנסה בעל כורחה לגטו בעיר דורוהוי. במהלך השהייה בגטו נפטר אביו, וכשנותרה המשפחה ללא אב, הפך הילד זאב בעל כורחו ל"מפרנס" של אימו ואחיו. הילד היה חומק בקור המקפיא מן הגטו ומקבץ נדבות  בבתי הכפריים שמסביב לדורוהוי. 

קשה לנו, בארץ ישראל שטופת השמש, לדמיין  את הקור המקפיא ואת תחושותיו של הילד שידיו קפאו, ורגליו בוססו בשלג, לקבץ נדבות מן הגויים הכפריים.  הנדבות לא תמיד הגיעו לידיו, ולעיתים קרובות "זכה" גם  במכות נאמנות במקלות ובאבנים. לעיתים נאלץ זאב להתגנב אל דירי החזירים של האיכרים הגויים ולגנוב מעט מן המזון שנזרק לחזירים, כמו קליפות תפוחי אדמה שהיו "מעדן מלכים" עבור משפחתו. הפחד מפני השוטרים הרומניים, ומפני הלשנת השכנים, ליווה אותו לאורך כל השעות מחוץ לגטו, בהן קיבץ נדבות, בידיו הקפואות, שהכחילו מן הקור. במעשיו, הציל זאב הקטן, את אמו ואחיו ממות ברעב.

סיפורו של יוסל'ה מן הגטו [ככל הנראה בפולין] הוא עוד סיפור  גבורה  של ילד. יוסף חיים הקרוי יוסל'ה, גיבור הסיפור "הנרות שרעדו", היה מתגנב מן הגטו החוצה, דרך החורים שבחומה, והיה אוסף מצוות, כפי שמכנה אותו בן סבו. הוא דאג להביא נרות שבת לנשות הגטו כולן, כדי להרגיע את נפשן שהדליקו ובירכו על נרות שבת. גם אם היו אלה רק בדלים וזנבות של נרות, הרגיש יוסל'ה שעשה מצווה גדולה ובזכותו היתה נפשן של הנשים בגטו רגועה לשעות מיספר בערב שבת. היוזמה של הילד הקטן לדאוג לנשות הגטו, שתוכלנה  לברך על נרות שבת, היתה יוזמה של גבורה.

תמונה קשה מתארת את הילד כשהוא מגיע אל בית סבתו איטה [גם סבתי היתה איטה], בו הוא נקלע למחזה מצמרר. הוא צופה בשכנים הפולנים, כשהם מתנפלים על הבית  ובוזזים את כלי הקודש וסידור התפילה של סבתו היקרה איטה. הוא מסתכן ומטפס אל הקומה העליונה בה חבוי ספר התורה של סבו זאב – וולולה, ומציל אותו מן האש המלחכת את הבית מסביבו, כשהוא מסכן את חייו בסכנת מוות באש.

[סבי –  וכל הגברים בעיר וילייקה המחוזית, נשרפו חיים בעודם לכודים ואסורים בתוך בית הכנסת, עם כניסתם של הנאצים לרוסיה הלבנה בקיץ 1941. סבא רבא וסבתא רבא שלי ממרכז פולין, עם כל משפחתם, הומתו בגז במחנה המוות סוביבור].

הילד יוסל'ה מפיח תקווה בעצמו, כשהוא משנן מזמור תהילים שהוא יודע בעל פה, ואוזר עוז לחדור לבתים נטושים אחרים של יהודים, כדי להביא משם נרות, או בדלי נרות לשבת. הנשים בגטו מחכות בעיניים כלות לגיבור הצעיר – כדי להדליק ולברך על נרות שבת, גם בשעות ובימים הנוראים והשחורים ביותר. הסיפור מדגיש את חשיבותם של החפצים המקודשים שנבזזו על ידי הגויים, ונדרשה גבורה עילאית כדי להצילם מידיהם.

הילד מוישל'ה, מן הסיפור "בר המצווה של סבא מוישל'ה", הוא משה פורת מן העיירה הידוננש שבהונגריה. הוא  נדחס יחד עם משפחתו ועוד מאות יהודים מעירם אל בית החרושת בעיר דברצן, שם רוכזו עשרות אלפי יהודים מן העיר ומן הסביבה. שם במרתף של בית החרושת, נסתר מעיניהם של הקלגסים הנאצים, חווה מוישל'ה את חווית בר המצווה שלו, כשדודו פטר זיסמן, מסוכך ושומר עליו. יתום מהוריו, חש מוישל'ה שהוא בודד בעולם, אבל דודו פטר העניק לו את חווית העלייה לתורה במרתף בית החרושת אליו נזרקו  שישים אלף מיהודי עיירתו ועוד אלפי יהודים – כשרצים וכרמשים. במקום הכי נורא, במצב בו אין הילד יודע אם יחיה ברגעים הבאים, חווה מוישל'ה את חווית בר המצווה שלו.

הילד מוישל'ה –  משה פורת, הוא אשר לימד את נריה בן סבו לקרא את הפטרת פרשת "קורח" ולעלות לתורה בארץ ישראל כילד חופשי ומאושר.

"סוכריות החיים" הוא סיפורו של האיש המוזר חיימק'ה הפולני, אשר איבד בשבת אחת שחורה את אשתו טובה, ואת חמשת ילדיו: מנחם, רפאל, שמואל, דוד ואיטה הקטנה,  בשריפה אשר שרפו אותם שכניו הפולנים – בעודם בחיים. את ההלם הזה לא יכול היה חיימקה למחוק מחייו, ומי הוא האיש שהיה עומד בהלם כזה??!

למרות שחיימק'ה ניצל מן התופת והגיע לישראל, לא נשא אישה בשנית,  לא הוליד בנים, ונשאר ערירי מבחירה כל ימי חייו. את ימיו היה מבלה בקניית סוכריות רבות בצבעים שונים, להזכיר לעצמו את ילדיו שהיו "הסוכריות של חייו". חיימק'ה היה קונה מדי יום סוכריות, ומחלק אותן לילדים בבית הכנסת.

לנו – שנולדנו  פה לחופש, בלתי אפשרי להבין פירושו של דבר לחזות במשפחתך הנשרפת בחיים, באשתך ובחמשת ילדיך הנלקחים ממך בעשן הלהבות, ולהישאר שפוי.

מנהג קניית הסוכריות סידורן וחלוקתן, היה בגדר רפואתו של חיימק'ה.

הסיפור הנוגע ללב ביותר הוא  "אחי" סיפורו של הנער אברהם, אסיר מיספר A17175   אחיו של יצחק, אסיר מספר A17174. הנער אברהם ואחיו נותרו יחידים בעולם ממשפחתם שנרצחה מול עיניהם.  אברהם – נער בן שלוש עשרה שנים בלבד ואחיו יצחק – חלש וחולני, גדול ממנו בשנתיים. אברהם הנער הגיבור, בן השלוש עשרה, שמר מכל משמר על אחיו יצחק בן החמש עשרה, עד שנתפסו על ידי הפולנים והועברו למחנה המוות אושוויץ. גם במחנה וגם מחוצה שלו שמר אברהם על אחיו כעל בבת עינו. 

במסע המוות הנוראי ממחנה אושוויץ עד וודז'יסלב , הובילו ה-ס.ס.  את שיירות אלפי האסירים ברגל, כבהמות. אלפים נפלו ומתו במהלך הדרך, אברהם הבין שאחיו לא יוכל לעמוד במסע המפרך, ואם חלילה יפגר לרגע או יישאר בצד הדרך, מיד יירו בו הקלגסים וירצחוהו.  הוא העמיס את אחיו וטען אותו על כתפיו במצעד המטורף של המוות, וכך הוצעד במצעד המוות, בדרך ארוכה, כשהוא נושא את אחיו על כתפיו. וכל כולו – ילד בן שלוש עשרה. כך צעד בקצב רצחני, עד אשר צנח אחיו מכתפיו ונפל על האדמה. אברהם, שבוודאי היה חצי מעולף מן המסע הרצחני, לא ידע אם אחיו צנח חי או מת, ולא יכול היה לדעת מה קרה לו. האלפים שהובלו בדרך דחפו אותו בלא יכולת לעצור. במשך למעלה משבעים שנה לאחר מסע המוות הזה, עוד מחפש אברהם את אחיו יצחק ואינו נרגע. וכך הוא שומר אותו בזיכרונו ובליבו כל השנים.

לחמשת הסיפורים חסרונות ויתרונות. חסרונותיהם הבולטים בכך שהם מקוטעים ואינם מושלמים. פרטים רבים חסרים בסיפורים, היכן בדיוק התרחש הסיפור? באיזו עיר גרו הילד הנער או בני משפחתו? איך הגיעו למחנה המוות, או למקום איסוף אחר? חסרים פרטים על הדרכים בהן נעלמו ההורים, מתי והיכן.

הסיפורים על הילדים מפולין, שאינם מזכירים מיקום – חסרה בהם אותנטיות. בספרים שפע של  פרטים על הילד השואל ועל מסגרת הסיפור החיצוני, פרטים שוליים שאינם חשובים לסיפור עצמו, ואינם משפרים אותו. ראוי היה להתרכז  בסיפורם של הילדים "משם". אבל, בחסרונם טמון  גם יתרונם, בכך שהם גורמים לילד הקורא הסקרן, לרצות להשלים את הפרטים החסרים, לדעת עוד, לשאול  ולברר את הפרטים הקטנים שנעלמו מעיניו, ולרצות להבין מה קרה "שם" בימים הנוראים.

בסיפורם הפרטי של חיימקה, מוישל'ה ויוסל'ה, של אברהם ויצחק ושל זאב, מתקרב הקורא,  הילד או הנער, אל האירועים הנוראים, ומאלץ אותו לשאול שאלות, לעיתים נוקבות, ולחשוב מחשבות עמוקות.

הסיפורים האישיים הם התרופה לשכחת השואה, רק על ידי סיפור אישי, אפשר להחדיר ללב הילדים את התמונות שאין להן תרגום ואין להן הסבר – זה מה שהיה זה מה שקרה, זה מה שעוללו "בני אדם" לבני אדם.

אני מרגישה צורך להעיר  בעניין הציורים, שלעניות דעתי אינם משיגים את המטרה. איורים וציורים בספרי קריאה לילדים, חשובים לעיתים יותר מן הסיפור עצמו. איני רואה בציורים שבספרים הללו שיקוף של המציאות בה עמדו הילדים, איני אוהבת את סגנונם, וסבורה שאינם מתאימים. אבל בוודאי יהיו מי שיגידו אחרת,  וגם זה מקובל על דעתי.

כבת, נכדה, אחיינית ודודנית למאות שניספו במיתות קשות, שעמנואל בן סבו נמנע מלתאר, ובצדק רב, אני מודה לעמנואל בן סבו על כי הוסיף למדף הספרים בספריות הפרטיות והציבוריות,  אוצר של חמישה סיפורים אישיים – שהם הרבה יותר מכל ביטוי שמזכיר שישה מיליוני בני אדם. ברכותיי לעמנואל חברי הצעיר, ולבני משפחותיהם של חמשת הגיבורים. הלוואי שנוכל להיות בטוחים  שזו  השואה האחרונה על פני הארץ.

כיתוב תמונה: חמשת ספרי הילדים של המחנך והסופר עמנואל בן סבו, כחלק מסדרת ספרים מעצבי זהות. צילום: טליה בן סבו.

ד"ר עירית אמינוף

 

* * *

ד"ר ארנה גולן

מי מספר את הסיפורים המופלאים?

על ספר סיפוריו של אהוד בן עזר

"מי מספר את הספּרים?"

סיפורים לילדים

הסיפורים כונסו בספר שהופיע בהוצאת "יבנה" של יהושע אורנשטיין בשנת 1982, אך הסיפורים נכתבו ונדפסו תחילה ב"דבר לילדים" וב"משמר לילדים" בשנות ה-60 וה-70 למאה הקודמת [לפני כמעט 60 שנה], כאשר שני הסיפורים הראשונים, שפורסמו ב"דבר לילדים" – מעוטרים בציוריו של נחום גוטמן, ושאר הסיפורים  בספר עוטרו לאחר מכן בידי דני קרמן. הדברים שלהלן נכתבים לרגל פרסומם החדש של הסיפורים בגיליונות האחרונים של "חדשות בן עזר" ובספר אינטרנטי.

 

א. מבוא

כבר עם ראשית פירסומם של  הסיפורים הללו  בעיתון "חדשות בן עזר", הם משכו את תשומת ליבי, הרשימו  והפתיעו אותי. לא היכרתי את יצירתו של בן עזר לילדים ולא ציפיתי ליצירה מלאת דמיון כזאת. עם הזמן  הסיפורים  גם ריתקו אותי לא רק בכושר ההבנה העמוק לנפשם של ילדים, אלא גם בתוכנם המשעשע או העצוב אך רווי הומור, בנקודות התצפית שבהם ובמסרים העולים מהם בלא שהקורא הצעיר יחוש בהם.

עתה, עם גמר פרסומם המחודש של סיפורי הספר הזה, שמיועד לכלל הקוראים הצעירים, כבר אפשר לומר  כי הספר לא רק מפציע ושופע דמיון, אלא הוא גם  שובבי ומרתק, מהנה, רווי הומור ותבונת חיים, ובעמודים ספורים מצליח להעלות עולם ילדי שלם ותהפוכות רבות עניין. וכך, בעודו משקף  את  חייהם ודרכי חשיבתם של ילדים רבי דמיון ובעלי כושר המצאה ומחשבה, הרי בה בעת הוא עשוי להחכים גם את הקורא המבוגר.  בקיצור – סיפורים מקסימים.

יותר מזה, מפציע להיווכח שבסיפורים לא מעטים הוא מקדים את זמנו וכותב על תופעות אנושיות וחברתיות שאיש, באותם ימים שבהם התפרסמו הסיפורים, משנת ה-60 ועש סוף ה-70, לא איבחן אותן באופן זה או לא שיער שכך יתפתחו הדברים אצלנו, או שכך יתפרשו תיאורים תמימים. בקיצור – זה שיעור נהדר גם ב"קיצור תולדות הזמן". כפי שנראה להלן.

 בדרך אגב, כביכול, הוא גם מתמודד לעיתים עם שאלות מוסריות רבות ערך, אבל זאת                                               בהתאם לגילם של ילדים ותוך סיפור שופע דמיון, הומור או עלילה רבת מיפנים. כי יש לדעת, ברוב הסיפורים הללו הדמיון מייצר עלילה שאירועיה לא היו אפשריים במציאות, כלומר שאינם ריאליים, אך הם מוצגים כריאליים בתכלית כך שאפילו יכולה להיות משפחה של אווירונים, שבה אבא אווירון ואימא אווירונית ואילו הילד הוא אווירון פעוט ונחמד, והם בעלי כישורים של אווירונים אבל מואנשים ומרגישים כבני אדם.

ובאותה מידה, הכריך שאימא מכינה לבית הספר, ברגע שהוא נכנס לתיק הוא מתחיל לנהל שיחה עם הספרים והמחברות וללכלך אותם כאילו היה ילד בעצמו. ומתפתחת יופי של עלילה, וכל זאת כאשר הקורא, ובוודאי אם הוא ילד, רואה אותם לחלוטין כדמויות אנושיות, כפי שהם אכן מתנהגים. ממש מקסים!

 ולא ייאמן שלדברי בן עזר עצמו הוא כתב את הסיפורים הללו, רבי הדמיון השובבי וההבנה הפסיכולוגית בעולמו של הילד, ל"דבר לילדים" – לא רק לשם הנאה אלא בייחוד  לשם פרנסתו. אמנם התשלום כשכר סופרים היה מועט, אבל היה משהו, שרק אפשר לחלום עליו היום. ומכאן שהוא כתב בעיקר מתוך צורך כלכלי ולא ספרותי. אבל אין ספק, קשה להאמין לו...

 

 

 

איור של נחום גוטמן לסיפור "מי מספר את הספּרים?" ב"דבר לילדים"

 

ב. שמו של הספר והסיפור שעל שמו הוא נקרא ו"עיני הזמן"

כבר שמו של הספר "מי מספר את הספרים?" – מרמז למהותו. שהרי ברגע שקוראים אותו כבר  עולה חיוך שבהנאה ובהפתעה... הרי מי חושב כך? רק ילדים! כי באמת, הספּר הרי מספר את האחרים וכי איך יספר את עצמו... ואכן, הסיפור עצמו כולו רווי שעשוע והומור, יסודות אגדיים ומשחקיים, כמו גם  ערכים אנושיים  של ידידות, שמחה, התחשבות בזולת, הנאה מעבודה וממתן שירות ועזרה לזולת, ועוד. וכך כותב לו בן עזר אגדה משעשעת ומבדחת, מלאה דמיון של ילדים, עם כל מיני מיפנים משחקיים ומשעשעים, ואינו משער כיצד עלול הסיפור להיקרא בעוד כמה עשרות שנים.

ועל מה מסופר בסיפור? על שני ספּרים קטנים ולהם מספרה קטנה והם מקבלים את קהלם בשירה ובטקסי השתחוות משעשעים, והכול קטן. אפילו הבית שלהם בקצה העיר שהוא  בית עם ארובה כמקובל באגדות, קטן כמו כל המצוי בו. והם חיים שם, ישנים, מתקלחים, אוכלים, עד שלפתע הם מגלים ששכחו לספר את עצמם! שערם צימח וכל הרואה יצחק. ובאמת, מי יספר את הספרים?  כותב לו אהוד, ואינו משער שהיום אולי היה נפסל הסיפור מחשש שיראו בצמד הקטן, האגדי והמשעשע הזה, שנהנה כל כך מעבודת הספרים  עד שהם שוכחים  לספר את עצמם – שיראו בהם זוג הומואים. וכי למה? כי לא רק שהם גרים יחדיו אלא שבלילה הזה כל אחד משניהם קם לספר את השני, מגלה שמיטתו ריקה, חוזר ואז נתקל בידידו שאף הוא קם לספר אותו, וסוף שהם מספרים זה את זה, רוקדים בטקס, מתקלחים ושרים. אגדה נהדרת, על יצורים אנושיים קטנים, נטולי אנוכיות ואוהבי אדם ושמחה עד כדי שיכחת צורכי עצמם, וראו מה הזמן עלול לעולל לה.

דבר דומה ואולי אף ביתר קיצוניות עלול לקרות לסיפור "שאול ילדה". וכי למה? כי  בסיפור מסופר על ילד שאהב ללבוש בגדי ילדה ולהציג עצמו בפני זרים כילדה שקוראים לה שולה, כביכול היה שני בני אדם בגוף אחד. וכך היה משתעשע מתוך יצר משחקי, אהבת נעליים ומגפיים ושעשוע בחילופי זהויות. הוא אפילו מביך פעמיים את נציג ועד הבית, הרואה לפניו  פעם ילד ופעם ילדה ואינו מבין אם יש להוריו בן או בת, כיוון שכל פעם ישנם סימנים המעידים על ההיפך, והאיש נבוך ואינו מבין מה קורה, וממלמל על תוצאות החינוך המודרני. ועד כאן זה אולי משעשע, אבל כשהילדים מגלים את המשחקיות הזו הם באכזריותם לועגים לו וקוראים לו "שאול-ילדה". עתה הוא נעלב וחדל משעשוע חילוף הזהות לעולם. אלא מה? הילדים, גם כשהם גדולים, אינם חדלים מלהעליב אותו ולכנותו בשם הגנאי. או אז, אהוד פונה לקוראים בשמו שלו כמספר, בטריק ספרותי נהדר ומפתיע, נכנס לסיפור  ושואל את קוראיו הצעירים אם זה הוגן ומבקש שיכתבו לו את דעתם...

אבל היום ספק אם כך היה כותב. וכי למה? כי עלילת השעשוע של היות שני בני אדם בגוף אחד וכך הופיע בפני החברה האנושית חסרת הרחמים, עלולה להתפרש היום בסיפור על טרנסג'נדר לעתיד, ויתכן שהיום לא היו מעיזים לפרסם את הסיפור. והרי זו הוכחה עד כמה מוסכמות חברתיות ודעות מקובלות השליטות בתקופה מסויימת עשויות לקצץ את כנפי הדמיון בתקופה אחרת, שערכיה נשתנו, ולגרוע מיופייה של הספרות.

 

ג. כבר היתה ממשלת "ילדים"! לא רק היום!

ואם כך, נעבור לסיפור המדהים מכולם בתקופה זו, בייחוד עתה, אל מול "הפלונטר הפוליטי". לדעתי הסיפור גם מדגים את הכושר הנבואי שבן עזר כבר הדגים בשני הסיפורים הקודמים בזיהוי תופעות , עם הבנה שמקורות שונים עשויים להיות להן. כוונתי כמובן ל סיפור "הממשלה הקצרה של הילדים". המיוחד בסיפור הוא שדרכי התיאור והאפיון הן ריאליות לחלוטין, הדמויות מאופיינות כהלכה ובאופן מציאותי בתכלית. אפילו העלילה מסופרת כאילו אפשר בהחלט שקרתה. אלא שכל האירועים, כל העלילה, מראשיתה ועד סופה,  דמיונית לחלוטין, אבסורדית  ומפתיעה  ובנוסף גם משעשעת ודווקא בגלל האבסורדיות שבה. אלא מה? מעבר לשעשוע ולכוח ההמצאה, מצוי המסר שהוא לחלוטין לא משעשע, אלא הוא  רציני ורב משמעות ואפילו נבואי, אף כי ייתכן שבן עזר כלל לא שיער עד כמה, ובמיוחד היום – עד כמה יהפוך אקטואלי...

והנה הסיפור. כל ילדי המדינה מתאספים ומחליטים שדי להם עם השלטון הקיים, לא רק שלא נותנים להם מספיק דמי כיס, אלא שהם שומעים חרפות וגידופים עולים מן הכנסת ומהממשלה ושכל מה שזקוקים לו בארץ – חסר! ובכן, הם ייקחו את השלטון לידיהם. מזכיר משהו מהיום?

ואיך ישיגו הילדים את מבוקשם? לפי איפיונם בידי בן עזר מציעים ילדים שונים הצעות שונות, אבל אחרי הצעה למהפכה עם כלי נשק כמו סכינים, הם מתאזנים ומחליטים לחזור לשיטה הדמוקרטית. ואיך? על ידי הקמת גם כנסת וגם ממשלה מקבילה של ילדים. וכי זה לא כמו היום ראש ממשלה חליפי עם מחצית מהשרים למרות מיעוט נציגיהם בכנסת, ואלה הם שרים שגם הם בעצם חליפיים (בהבדלים כמובן). כי הרי לטענתם של הילדים הם "העם האמיתי" והם ישרתו את המדינה (הם הדמוקרטיה...) – מזכיר משהו?

ואכן, נבחר ראש הממשלה של הילדים, ילד שכבר קודם הצעותיו נתקבלו, וגם כל שאר הנבחרים, והעיתונות, הרדיו והטלוויזיה – החלו כותבים ומתארים את ממשלתם באהדה כה גדולה (ממש כמו היום...) עד שאפילו המבוגרים הבחינו  כי הילדים הם הרבה יותר מוצלחים מהנבחרים המבוגרים, שבעצמם "מתנהגים לפעמים כמו ילדים."

ואז מתפטרת הממשלה ופונה לנשיא שימנה את ממשלת הילדים, בהם אפילו קטנטנים החל מגיל 3! – ואמנם, תחילה הכול הלך נהדר. אך מה קורה בהמשך? בדיוק מה שקרה היום עם ראש הממשלה החליפי. החלו מריבות בין זה לזה, אפילו זרקו חפצים זה על זה כמו ילדים (היום בעיקר השמצות...) ונעשו  מאמצים להכשיל את ראש הממשלה המכהן (נו, וזה לא דומה?) – ומעל הכול, הילדים הקטנים מגיל 3 ומטה תבעו גם הם  חלק בשלטון (לא מזכיר את היום, שמפלגות קטנות עד זעירות נעשו מכריעות את כף המאזניים).

או אז... נמאס למבוגרים מיושבי על הסיר ומראש ממשלה שזקוק למטפלת והם סילקו את הילדים  וחזר השלטון הקודם של המבוגרים, שעתה נראה לכולם נפלא. אחזה סוף מרהיב. ואולי, מי יודע, ניתן יהיה להחליף את הילדים במפלגות הקטנות של היום ובמה שקדם, ובהקמת הממשלה החדשה. ומה שלא יהיה,  הרי זה סיפור מפתיע, משעשע ומדהים, וממש נבואי...

 

ד. סיפורים מפליאים לדוגמה

אבל בואו ונראה סיפור מקסים ומפתיע שמדגים את תבניתם של מרבית הסיפורים, את שפע הדמיון שבהם והשעשוע שבהם, בשעה שבתשתיתם חבוי מסר חכם ועמוק עד מאוד, וכל זאת ללא שתתגלה במאוחר זיקה לעניינים אקטואליים אלא הם מקיימים זיקה לתשתית עולמם ולדמיונם של ילדים ולערכים אוניברסליים.

כוונתי לסיפור, "האיש שאהב לקבל מכתבים". זהו סיפור שפתיחתו ריאלית ותמימה לחלוטין, אף כי פתיחתו במילים "היה היה איש שאהב לקבל מכתבים" כבר רומזת שיתפתח לכיוון האגדי. ואכן, כך קורה בסופו הפנטסטי והמדהים.

כי מה יוצא דופן, לכאורה, באיש שאוהב לקבל מכתבים? הרי כולנו אוהבים. אלא שבסיפור תיבנה עלילת התמכרות, תאווה לא מרוסנת לקבל מכתבים, תחילה ביקש האיש מכל אדם ואדם שיכתוב לו מכתב וכך קיבל מכתבים רבים, אלא שהם לא הספיקו לו, כלומר – לא מילאו את תאוותו. או אז, הציע לו נושא המכתבים שיחתום גם על עיתונים ושבועונים וכך תגדל כמות הדואר שיקבל. וכך עשה עוד ועוד, אלא שאז תש כוחו של נושא המכתבים מן המשא ויעץ לאיש  לפתוח תיבת דואר ולאוספו בעצמו. וכך עשה. אלא שאז הוא עצמו היה צריך לשאת את כמויות הדואר, שגדלו ורבו, לביתו – וגבו נכפף וגופו החל מצטמק. אף על פי כן הוא הוסיף לבקש אפילו מפקידי הדואר שיכתבו לו וציפה כל היום לדברי דואר שיגיעו. עתה הגיעה התמכרותו וההגזמה לשיא חדש שהיה כבר ממש  גם מסוכן.

את הקורא-הילד זה משעשע, למבוגר – כנראה כבר די עצוב. כי כך נמשך התהליך עד שכל גופו הלך ונצטמק, וכשהרגיש שהוא כבר קטן מספיק, זחל לתיבת הדואר, שכב בתוכה, התכסה בעיתונים ונהנה מהחיים, ומספרים שיותר לא יצא משם.

מדהים, לא? האבסורד הגיע לשיאו. ואכן, זו סכנתה של התמכרות עד הגזמה, שההנאה המדומה תוציא את האדם מהעולם, מחייו, ותסכנם – והוא לא יחוש בכך. משעשע אבל גם... סיפור אימה. וכל זאת בפחות משלושה עמודים!

והנה סיפור נוסף רב דמיון, אף הוא  לכאורה תמים וילדותי, אך רווי פליאה וחוכמה, ונושאו האמיתי הוא  מהות היצירה. כוותי לסיפור "דמעות של עיפרון". זה סיפור רב דמיון, אך מסופר כמו היה ריאלי, אפשרי, בעודו מתאר בעדינות מפליאה את אהבתו של ילד ששמו רני לעיפרון ששמו בּוּבּוּשׁ, אהבה ומסירות הדדית שהיא, מבחינת הנושא החבוי של הסיפור,  מקורה המופלא של הכתיבה הספרותית.

הכיצד? כיוון שתחילה היה העיפרון יפהפה, והוא מואנש ומתואר בפרטי לבושו ומראהו כנסיך חלומות אנושי. אלא שרני, שאהב לכתוב  על נייר ולצייר אפילו על הקירות, חידד אותו שוב ושוב במחדד שקיבל במתנה עד שהלך והתקצר והפך קטן וכמעט מכוער, למגינת הלב. או אז  הופיע בחלומו של רני, הודיע לו שנמאס לו להתחדד והוא עוזב. רני לא הבין למה הוא רוצה לעזוב, הרי הוא אוהב אותו. אבל העיפרון, שהופיע בחלום, כי רק בו הוא יכול גם לדבר ולא רק לצייר ולכתוב, אמר שדווקא האהבה הזאת מקצרת את חייו, על ידי החידוד, ודמעות החלו יורדות מעיניו. ודני שהבין שפת עפרונות  הוסיף להציע כל מיני הצעות בלתי אפשריות, כמו לשתול אותו באדמה כדי שיצמח מחדש, עד שלבסוף הסכים העיפרון להישאר אבל רק אם רני יכתוב בו רק מילים חכמות ויפות, ונעלם מהחלום. ולכן בבוקר, רני שהבטיח חידד אותו בזהירות כדי לא להכאיב לו, והחל כותב על "דמעות של עיפרון", והוסיף לכתוב סיפורים עוד שנים רבות ולמרבה  הפליאה העיפרון לא כלה, ממש כמו הנס של כד השמן בחנוכה.

יופיו של הסיפור, כמובן,  בעצם מסירתו המופלאה, בתיאורו  – יש לזכור שזה סיפור לילדים – של העיפרון כיצור אנושי חי בעודו שומר על תכונותיו כעיפרון. תיאוריו מפליאים כיצד הוא כיצור חי ויפהפה הולך ומתקצר וחלקים בו אובדים או מאכדים מיופיים דווקא בשל אהבתו של רני ונשיקותיו. גם העיפרון. אף הוא מלא אהבה וחוכמה. וכך, עולה התובנה כי האהבה "אינה רק שמחה, כחגיגת יום הולדת, אלא גם גורמת אכזבה וצער," כנאמר בסיפור עצמו, כיוון שדורשת הקרבה, וויתור  ומסירות נפש. וכך משתמע כי כוח היצירה זקוק לביטוי אמיתי, אוהב ואותנטי ומתוך הקרבה, והוא לא יחדל אלא  יילך ויתגבר אם יבטא את האמת הפנימית, "העיפרונית", עם הדמעות שביוצר, ובניסוח מיטאפורי, אם תהא יצירתו "דמעות של עיפרון". אכן, סיפור נהדר, במשמעותו ובפרטיו, וכל זה בשני עמודים ומחצה בלבד!

סיפור רווי הומור ושמחה עד לסופו הכאוב, אף שאינו קשור ממש לעלילה, וככל שאר הסיפורים הקלילים לכאורה, מסתתר בו תיאור מבריק של תופעה תרבותית-פסיכולוגית בעולמם של ילדים – הוא הסיפור המשעשע להפליא,  "כך נגמר ביקור סאדאת". כבר מפתיחתו, המערבת בין דברי המספר-האב, בן עזר, המסביר מהו "חצי חלום" של הבן רני, לבין התיאור של תוכן חצי החלום שבו מופיע משה רבנו כשרני רוצה להירדם ולא יכול, מתחולל עירוב עניינים מצחיק ומרהיב. חומריו הם מן התנ"ך, מסיפורו של משה רבנו ויציאת מצרים, והם מתערבבים  עם ביקורו של סאדאת בארץ, כמו גם עם דמותו של בגין ועם חוזה השלום שנחתם עד שסאדאת עצמו מופיע. צריך לקרוא את הסיפור כדי ליהנות מפרטיו! תוך כך מוארת להפליא התופעה המוכרת לכולנו, זו של בלבול העובדות, הזמנים והאישים שעליהם לומדים ילדינו בבית הספר ומתקשים להשתלט על שפע הפרטים של היסטוריה ארוכה כל כך ומערבים אפילו עובדות של חגי ישראל.

אך כיוון שסאדאת נרצח זמן לא רב לאחר ביקורו, נוסף לסיפור מעין אפילוג, שבו מגיב רני לידיעה. הפעם תגובתו עצובה, בעירנות מלאה, בבהלה,  תגובה של אימה מן האירוע ומן המוות, כאשר באימתו הוא מדמיין כי העור מתקלף ואפילו דברי האם המרגיעה אותו ואומרת שאיש אינו יודע מה קורה לאחר המוות, אינם מונעים את בהלתו. סופו שהוא רץ ומקיא. סיום רב משמעי גם למבוגרים על ביקור סאדאת ומחירו לסאדאת ולנו.

ועתה, לקראת סיום, נציץ בקצרה בשני סיפורים שגיבורותיהם ילדות, אך הן מתגלות כנתונות כבר בתהליכי התבגרות נפשית רבת עניין ועמקות. הסיפורים מתמקדים בתהליכי נפשן, ומתארים באופן מופלא ילדות בוגרות מגילן, בעלות נפש עשירה, שדמיונן וכמיהותיהן מובילות אותן להזיות שיש בהן גם אמנות. הן  בונות עולם, פרטי או כללי, האחת – עולם של משוררת בפוטנציה והשנייה – של מי שמשנה את העולם לטוב. נכון, כצפוי אלו הזיות די נרגשות ודי מנותקות מהמציאות, אבל דווקא בכך יופיין ומורכבותן.

הסיפור "מיכה בן יוסף  אהובי" מוקדש כולו לעולמה הפנימי של נערה,  שהסיפור מסופר על ידה כעדות בגוף ראשון, נערה שתשוקת היצירה בוערת בה עם תהליך של התבגרות נשית. כל זאת  בעודה נושאת עדיין את התמימות הילדית עם פיכחון בוגר. כל העולמות הללו מפעילים אותה ומוצגים להפליא בסיפור, למעשה זה סיפור לבני נוער אף כי הילדה-המספרת קוראת לחבריה ילדים, בה בעת היא סוברת שכאשר "צעירה משוררת  פוגשת בפעם ראשונה בחייה סופר, היא לא יכולה לא להתאהב בו."

ואכן, כך קורה בסיפור. לאחר שהיא מציגה שיר שכתבה, ובעיניי הוא שיר יפהפה, היא גם מפתחת תיאוריה שלמה על המילים איך הן מסתדרות בשירה, וזו תיאוריה מופלאה, עמוקה ותמימה כאחת. אבל בשבוע הספר, כשבא הסופר מיכה בן יוסף לכיתתה, היא מיד מתאהבת בו ומתבטלת בפניו ועושה הכול על מנת לפגוש את מבטו. היא גם שואלת אותו , שלא כשאר הילדים ששואלים שאלות ענייניות ופוליטיות – אם שיר שנכתב על ידי מישהו צעיר יכול להיות יצירה אמיתית ובעלת ערך, ומסמיקה. היצירה נכרכת אצלה באהבה.

והסופר, אדיב מאוד ונעים ומחייך, אבל בו בזמן שובר ציפיות ומרפה ידיים. הוא טוען כי באופן עקרוני  צריך להתבגר על מנת להיות סופר ממש, אך עם זאת טוב להתפתח תוך ניסיונות יצירה. ואילו היא, התמימה,  אפילו לא מבינה את כל המילים, כשם שלא הבינה את הביטוי "ברומו של עולם," שבו ביטאו את ההערצה לנושאי שיחתם של הסופרים והשחקנים שיושבים בבתי הקפה ומנהלים שיחות "חשובות". וכך היא נקלעת להתרוצצות רגשות פנימית, שמתוארת נהדר, כמו גם לניסיון להתנחם בכך שהיא תגדל, תכתוב, תהיה יפה ואפילו תתחתן עם אהובה בן יוסף:  "בחלומות שלי זה כבר קורה לילה-לילה עכשיו." כך מסתיים הסיפור ואתה תוהה על אי רגישותו ושל הסופר המבוגר ובה בעת משתומם על יפי נפשה ותמימותה ושבירותה של נפש יוצרת צעירה ועל דרכי תיאורה.

ומה עם זו שרצתה לשנות את העולם? נו, זו כבר משימה הרבה יותר גדולה והסיפור עליה ממש מפליא! ראשיתו בהרמוניה מופלאה בין הילדה המספרת לבין היקום.  חוויותיה מופלאות. כאשר היא הולכת ברחוב ושרה היא חשה ושומעת את העולם כולו שר עימה! והנה, ההרגשה העוצמתית הזאת נקטעת עם הופעתו, כאילו מתוך ערפל (ההזיות) של איש הנראה לה זעוף פנים ומזהיר אותה שלא תשגה בחלומות פן תיפול. היא מחייכת אליו כביכול הבינה את סכנתן של אשליות, אך מאחלת לו בליבה שיפול, והנה כך קורה! הוא נופל! והיא בורחת בבהלה, אך מנסה את כוחה עם הכלב שלה בביתה, והנה הוא משתין בדיוק כפי שציוותה במחשבתה. תחושת הכוח שלה עוד גוברת כשברחוב היא חשה שהנה הולכת להתרחש התנגשות של מכוניות וזו מתרחשת! – אלא מה? למרות רגשות אשמה עד כדי מחלה על שהיא גרמה לאסונות, ליבה גבה. היא מחליטה שאם יש לה כוח בלתי מוגבל הרי תפעל על העולם להיטיבו, להביא שלום ואך טוב! אלא שלא כך קורה כשהגאווה ותחושת הכוח מפעילה אדם.

הכיצד? כשהיא שומעת זמזום של אווירון  היא לא נרתעת מלאחל לו שיפול על מנת שיוכיח את כוחה, ולהרגשתה – כך קורה! אלא מה?  מתברר שהיא זו הנופלת ונפצעת! ואז מופיע האיש זעוף הפנים, המתפקד כמזהיר וכמי שמעמיד אותה על הגבולות האנושיים והמוסריים, מרים אותה, מודה שהוא מבין אותה כי הוא כמוה, ואף כי היא בורחת ממנו ברגש טינה קשה. הלקח נלמד: העונש הובן והחרטה גדולה, אבל את טבע האדם אי אפשר לשנות. הגעגוע  לכוח העוצמתי שאבד לה מפעם בה, ועדיין היא בטוחה שהוא רק לטובת העולם. אכן, סיפור עמוק ומפליא.

ואם כך, מי הוא זה המספר את הסיפורים? לדעתי הוא הסופר הנהנה מעושר, מדמעות הדמיון של העיפרון, גם מדמעות הצער ובייחוד מדמעות השעשוע והשמחה. הוא הסופר המבין לנפשם של ילדים ויודע להתקרב לעולמם. ומעל הכול, הוא מחדד את עיפרונו שלעולם אינו כלה ומוכיח שכוחו רב לו לא רק ברומנים היסטוריים או ביוגרפיים ואפילו בשירה, אלא גם במבט חד על עולמם של ילדים.

ודומה ובנוסף, בשעתו אולי לא הטעין בן עזר במכוון את סיפוריו במשמעויות חבויות, אבל הן מעשירות את הסיפורים. על כן ניתן לקרוא אותם בכל גיל, ליהנות ,להשתעשע וגם לחשוף בהם רבדים נוספים.

ד"ר ארנה גולן

 

אהוד: לארנה היקרה, אחרי שקראתי את המאמר הנהדר שלך, נורא הייתי רוצה להכיר את הסופר המוכשר, החכם והמרתק – שעליו את כותבת! אני כמעט לא מאמין שהוא – זה אני.

וכמובן – הקובץ של ספר הסיפורים המנוקד נשלח לכל דורש באי-מייל.

 

* * *

תחבורה

רכבת יפו-ירושלים ארוכה ואטית: ואיה בית הכבוד?

הצבי [עיתונו של אליעזר בן-יהודה]                       כ"ד חשון א'תת"ם לחורבן (1907)

איננו מדברים בעצם מסילת-הברזל המחברת את יפו לירושלים. וידֹע ידענו, כי לו חכמו המהנדסים מעט יתר, וכי לולא קמצו במקום שלא היה צריך לקמץ, אזי לא היתה המסילה ארוכה כל-כך (96 קילומתר). איננו מדברים גם במספר השעות שיושבים הנוסעים ברכבת מיפו עד ירושלם (ארבע שעות וחצי ולפעמים גם חמש). באירופה רצות הרכבות שבעים, שמונים, מאה, ולפעמים גם מאה ועשרים קילומתר לשעה (ממרסילה לפריז, ומפריז לקלה). הרכבת היפו–ירושלמית "עושה" רק חמשה ועשרים קילומתר לשעה, לאמר, מעט יותר מעגלה פשוטה, אך כל אלה נוכל לסבול, אנחנו הנוסעים.

אולם מה שנורא באמת, הוא שחסרים ברכבת דברים אחרים נחוצים כל כך.

אַיֵה למשל, בעגלות-הרכבת, המים לשתיה, המים לרחיצה? איה למשל, בעגלות האלה, אפרוֹנים לאפר הסיגריות? ואחרון אחרון חביב: איה, במחילת כבודכם, בית-הכבוֹד, החשוב כל-כך בנסיעות ארוכות? מאורע אופיי אירע כאן.

הנה מה שקרה לפני ימים אחדים! כוֹמר אחד חלה פתאום, מה היה לו? איש לא ידע. אולם הכומר צעד בתוך העגלה הלוֹך ושוֹב. וירגז, וירקע ברגליו, ויִשך את שפתיו. הכל לשוא, את מבוקשו לא מצא. האורחים "שנסעו יחד" אתו חמלו על המסכן וישתתפו בצערו, ואחדים מהם דברו עם מנהל העגלות וידרשו כי להבּא יתוקן הדבר. בּוֹ ברגע קפץ הכּוֹמר האומלל מהעגלה שרצה במהירות, החוצה. האורחים נזעקו, הרכבת הועמדה וייצאו רבים להציל את הקופץ. אולם בינתים הוטב להכומר, וכשבאו אליו "המושיעים" צחק לאט. "מה זה עשית?" – שאלוהו הנוסעים – "אשר הייתי צריך לעשות", ענה הכומר. ובזה שבו כולם להעגלה, והרכבת עפה ליפו.

זהו ספור המעשה. קצת גַס, קצת לא נעים, אך אמיתי ולקוח מן החיים. ככה רכבותינו! הולכות במהירות של חמשה ועשרים קילומתר, משוללות מים, משוללות אפרונים, משוללות עוד דברים אחרים נחוצים ביתר.

 

את הקטע צילם במוזיאון הרכבת בחיפה והביא לידיעתנו – אביעד ברגר.


 

 

* * *

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות יערוך סדנת יצירה

בנושא סמלֵי מדינת ישראל ביום העצמאות

הסדנה תיערך ביום חמישי ה-15.4 בשעה 11:00,

במוזיאון נחום גוטמן לאמנות

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, בנווה צדק בתל-אביב, יערוך ביום העצמאות,

יום חמישי ה 15.4.2021,  סדנת יצירה שתעסוק בנושא סמלי מדינת ישראל.

הסדנה מיועדת לילדים מגיל 7 ומעלה במסגרתה יצרו הילדים בולים ושטרות חגיגיים עליהם יתנוססו הגיבורים האישיים שלהם, וסיכות דש עם סמל חדש למדינה – משך הסדנה כשעה וחצי. בתחילת הסדנה יערך במוזיאון סיור והדרכה קצרה בתערוכה לכל המשפחה "מאחורי קירות המוזיאון".

מחיר סדנה לילד: 45 ₪

מחיר למבוגר מלווה:  15 ₪

הרשמה לסדנאות בתשלום מראש דרך אתר המוזיאון,

מחיר הסדנה כולל כניסה למוזיאון.

מיספר המקומות מוגבל. כל ילד ילווה במבוגר מלווה אחד בלבד.

הפעילויות יתקיימו בהתאם להנחיות התו הסגול.

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, שמעון רוקח 21 נווה צדק ת"א

טלפון:  03-5161970

עמוד הפייסבוק: https://www.facebook.com/gutmanartmuseum

אינסטגרם: instegram/gutmanartmuseum

אתר הבית של המוזיאון: http://www.gutmanmuseum.co.il

[דבר המפרסם]

 

* * *

מלי טויב

תגובה ליוסי אחימאיר

בתשובה למאמרך ב"חדשות בן עזר" – " שר ערבי בממשלה?" –  במציאות העם קובע מי  למעשה ייצג אותו. איני יודעת אם יהיה ייצוג של שר ערבי בממשלה או לא. זה בכלל לא חשוב. אנחנו כבר מזמן השתלבנו והטמענו מאורחות החיים של הערבים.

בגליל המערבי במשולב קיימת אוכלוסייה יהודית על כל מגזריה ואוכלוסייה ערבית על כל גווניה. בחג הפסח אני מקבלת טלפון ואיחולי חג שמח מידידי הנוצרים בכפר יסיף. אני תמיד מחמיצה את מועד החזרת הטלפון מצידי לחבריי הנוצרים. הם בזרם מסוים בנצרות והשנה התאחדו עם החלק היווני, ולכן רק עוד חודש יחגגו את הפסחא שלהם. רשמתי לפניי את המועד.

ידידי הדרוזי מכפר ינוח לאחרונה זכה בתואר הגבוה של איש דת נכבד מידי אחד מנכבדי העדה. בתשובה לשאלתי מה השתנה אצלו  למעשה  חוץ מזה שגילח את שיער ראשו והוא חובש תרבוש, הוא ענה לי שהוא פשוט מתפלל. השיחה גלשה מענייני המשפחה ויבול הזיתים השנה לקבלת החיסונים.

בשעתו הכרתי אצלו את דני יתום כשבא לשכנע אותו ואת משפחתו [ואולי את כל כפר ינוח] להצביע עבור אהוד ברק.

כיום, לאחר שנים רבות שבהן היה פעיל ומעורה בהווי הישראלי-היהודי, הוא הודיע לי שאכזבתו גדולה ביותר והוא יצביע הפעם למשותפת. וזו משפחה ששירתה בצה"ל ומיטב בניה נפלו במלחמות ישראל. [אלמנת מלחמה דרוזית לא נישאת שנית ונשארת לגור עם משפחת הבעל].

 אשתו הדתייה מאוד אמרה לי שכעת היא לא מסכימה שהנכד ישרת בצה"ל ותתנגד לכך בכל תוקף.

בעונה זו של השנה אני משתדלת להגיע בזמן לשווקים ולרכוש שום טרי עם העלים. אני קולעת מקלעות שום ומחלקת למשפחה, לחברים ולידידיי הערבים שמשום מה נטשו את מקלעות השום המסורתיות  ושמחים לקבלן. [הם לא קולעים שום אלא תולים זרים יחד].

בתי אף עשתה סחר-חליפין עם בעל מסעדת חומוס בתרשיחא – קיבלה 3  קקטוסים מיוחדים במינם תמורת  הבטחה למתן מקלעת  שום. [קילו שום טרי עם עלים עולה אצל פייסל 9 שקל ובכפר יסיף – 12 שקל. בגלל הקורונה  והגשם בשנה שעברה פספסתי את עונת השום].

מה בדיוק ישנה השר הערבי בממשלה?

באזור שלנו יש יחסי גומלין רבים בין שתי האוכלוסיות בהרבה שטחים. נחוצה מדיניות המשלבת את האוכלוסייה הערבית  בתוכנו. אם נטפח יחסי אנוש עם האוכלוסייה  הערבית נתרום רבות לשיפור היחסים.

אבי – יליד הארץ, ידע ודיבר וכתב ערבית מדוברת וספרותית. אני למדתי בבי"ס שנתיים ערבית  ספרותית  ואני לא  דוברת ולא מבינה את השפה הערבית. האוכלוסייה הערבית שולטת בעברית ואף יש משוררים וסופרים ערביים הכותבים בעברית.

איני יודעת כיצד שר ערבי יתרום למניעת הפשיעה באוכלוסייה  הערבית. נקמת דם – מושרשת מדורי דורות בתרבות שלהם והשינוי לגבי מנהג דם זה יגיע רק מתוכם. משום מה הציבור והתקשורת מתעלמים במקרי פשיעה מסוימים ממנהג זה בעת הדיווח.

כשהיינו עורכים מטווחים באזור – לריענון רישיון הנשק – מדי שנה  כמויות הנשק החוקי בתוכם רק גברו והלכו ואנחנו נותרנו עם 2 האקדחים שברשותנו שלבסוף אף החזרנו למשטרה מרצון.

שיעור הגירושין בכל גיל באוכלוסייה הערבית נראה זהה לכל אוכלוסייה אחרת. זול להביא נשים מהגדה ומירדן והתופעה של ריבוי נשים נפוצה מאוד.

 בכוונה לא נגעתי בבעייה הפוליטית ובבעיות נוספות. בשעתו אליק רון, שהיה בתפקיד בכיר במשטרה ומנע הפגנה  חוקית של ערבים בתוך מושב בן עמי שבו אני חיה – [עקב מקרה מסוים  בו מושב בן עמי זינק בבת אחת לדרגת איקרית ובירעם] – אליק רון השיב לשאלתי [לאחר  זמן] באומרו שאי אפשר להשתלט על ציבור מפגינים גדול ברחובות כה צפופים ולכן אישר את ההפגנה  רק מחוץ לגבולות המושב. הוא סיפר לי שבשעתו  נסע במיוחד ללונדון ויש שם מקום בו מתועדים כל  הכפרים כפי שהיו לפני מלחמת השחרור [הנכבה שלהם]. מושב בן עמי נוסד על 2שני כפרים. הכפר העני יותר ובו בית הקברות שלהם [לאחר 25 שנה ניתן להרוס את בית הקברות] ובית הספר. והכפר הסמוך הצמוד העשיר מאוד "אל נהר" [מעיינות  כברי כיום]. מאחר שהיו עניים, בית הספר המקומי [מדרסה] שימש גם כבית תפילה. עובדה  שמעל לדלת הכניסה היה סימון-ציור המראה על קדושת המקום. אליק רון ראה את הצילום וההסבר בלונדון.

אם רוצים לשלב את האוכלוסייה הערבית בתוכנו יש לפעול רבות בשטחים שונים. מינוי שר ערבי בממשלה לדעתי לא יתרום מאומה לשיפור המצב.

מלי טויב

 

* * *

מרדכי ניסן

מי יהיה הפתי הבא?

בגין השלה את עצמו כשהאמין שיהיה שלום חם עם מצרים.

רבין השלה את עצמו שיהיה שלום עם הפלשתינים, ושלום חם עם ירדן.

ברק השלה את עצמו שיהיה שלום מול לבנון.

שרון השלה את עצמו שיהיה שלום וביטחון מול עזה.

מסתבר שיותר משהיריבים והאויבים של ישראל ידעו לרמות, ראשי ממשלה הישראלים ידעו עוד יותר טוב לרמות את עצמם. הם כמו זרים נוכח התרבות והמנטליות של בני המרחב הערביים. יהודים דמיינו שלום על ערימה של חול.

כעת אנו מחכים לדעת מי יהיה המנהיג שישלה את עצמו מול הדגל הירוק של מנסור עבאס האסלאמיסט. רק לאחר מכן, כשיהיה מאוחר מדי לתקן, תיוודע לצערנו האשלייה העצמית לפתי התורן.

מרדכי ניסן

 

* * *

נעמן כהן

הלאה הגזענות – לעתיד טוב יותר

אי אפשר היה שלא להתרגש מהדברים היפים שאמר מנצור עבאס יו"ר מפלגת רע"ם, בנאומו: "לכל אחד ואחת מאיתנו יש שם, תרבות, סיפור, חוויות ונרטיב, ואם לא נשכיל עכשיו למוטט את הגזענות נשאיר לדור הבא מציאות מורכבת, מסוכנת ובלתי אפשרית."

https://www.maariv.co.il/elections-2021/Article-831138

אולי הפעם באמת נוצר כאן שחר של יום חדש, ותקווה חדשה. קוראי "חדשות בן עזר" הוותיקים יודעים שאני מחפש כבר עשרות שנים ערבי-מוסלמי שאינו גזען ועד היום עלה חרס בידי, אולי הפעם יש מפנה וקיים אחד כזה?

כדי לבחון את העניין שלחתי למנצור עבאס את המכתב הבא: (אדווח אם אקבל תשובה)

 

ח"כ מנצור עבאס, יו"ר רע"ם

mabas@knesset.gov.il

שלום רב.

דבריך היפים בנאומך "לכל אחד ואחת מאיתנו יש שם, תרבות, סיפור, חוויות ונרטיב, ואם לא נשכיל עכשיו למוטט את הגזענות נשאיר לדור הבא מציאות מורכבת, מסוכנת ובלתי אפשרית" – לא יכולים שלא לעורר בכולנו תקווה לעתיד טוב יותר ללא שנאה גזענות ומלחמות, לכן בהינתן שמפלגתך מפלגת רע"ם (רשימה ערבית מאוחדת) היא מפלגת בת של תנועת "האחים המוסלמים"" – "החמאס". הנה תזכורת ממצע החמאס המביא את דברי מייסד התנועה, המצרי, חסן אל בנא: (אמנת החמאס סעיף 7):

"אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988.

בשם אללה הרחמן והרחום "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו

שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו." [חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם."

הנה גם דברי המופתי של אש"פ, מוחמד חוסיין, הקורא ברוח דברי מוחמד להרוג את כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

לכן עלינו לדעת האם אתה רואה בדברים אלו של חסן אל בנא מייסד "האחים המוסלמים", גזענות שאתה מגנה, או מופת מוסרי. תשובתך חשובה. ברוח דבריך: "אם לא נשכיל עכשיו למוטט את הגזענות נשאיר לדור הבא מציאות מורכבת, מסוכנת ובלתי אפשרית."

מחכה לתשובה.

נעמן כהן

3.4.21

 

עד התשובה אסור לטעות במלל. יש לראות את המציאות. מה מסתיר מנצור עבאס:

https://www.ynet.co.il/news/theheadline/article/CTA1LXN63

הנה נאום של מנצור עבאס בערבית בפני חברי מפלגתו רע"ם: "רע"מ פועלת בשם 'החברה הערבית הפלסטינית ניצולת הנכבה' והמטרה העליונה: לחזק את החברה הערבית כחלק מ"האומה הערבית האסלאמית."

https://twitter.com/assafgibor/status/1377728973396905984

מכל מקום אם ישתחרר מנצור עבאס מגזענותו, יש לשקול שיתוף פעולה איתו ועם מפלגתו.

 

בושה לפינסקאים – הרב קנייבסקי

מעדיף את "האחים המוסלמים" על היהודים

הרב שמריהו יוסף חיים קנייבסקי, יליד פינסק 1928, מעדיף קואליציה עם האחים המוסלמים". בתשובה לשאלה "ממשלה עם הערבים?" ענה: "התמיכה צריכה להיות במי שאיננו נגד הדת." שאלה: "אם כן הערבים טובים מהשמאל, שלהם אין בכלל עניין בנושא הדת?"

ענה קנייבסקי: "אין הכי נמי" (בארמית אכן כך)."

https://rotter.net/forum/scoops1/689970.shtml

קנייבסקי בבורותו הרבה אינו יודע שיחס הערבים-המוסלמים לדת היהודית גרוע בהרבה מאלה של השמאלנים. לפי דברי מוחמד את היהודים הכופרים, החזירים והקופים – יש להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29 וכד') התנאי לגאולה ותחיית המתים הוא השמדת היהודים. [חדית'] אשר מופיעים אצל אל-בח'ארי ומהווה יסוד חשוב באמנת החמאס) .

העיר פינסק תרמה רבות להגשמת הציונות. האם עלה קנייבסקי מפינסק לארץ, עליה שהצילה אותו מהשואה – כדי לתמוך בחיסול מדינת היהודים והיהודים החיים בה?

 

איימן עודה תומך החיזבאללה ותומכיו היהודים

חבר הכנסת האחמדי, איימן עודה, פירסם בתור מזכ"ל חד"ש מאמר תמיכה במנהיג חיזבאללה חסן נסראללה. במאמר שפורסם ברשתות הערביות מתח עודה ביקורת על ראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שזלזלו במזכ"ל תנועת חיזבאללה, חסן נסראללה, על רקע פעילות הארגון בסוריה לצד בשאר אסד. עודה תהה כלפי ראשי הפלג: "האם אתם רואים בו חץ איראני מורעל ותו לא?"

בנוסף, ח"כ עודה גם ביקר אותם על שהשמיטו את תוארי הכבוד של נסראללה – "שייח'" ו"סייד". בדבריו העלה על נס את מנהיג חיזבאללה, ש"הציג מודל התנגדות ייחודי," וכתב כי הוא "ראש התנועה נגד הכיבוש הישראלי ומי שניצח אותו בשנת 2000 והוכיח את עצמו במקצועיות ובהקרבה בשנת 2006." עודה הוסיף במאמר כי נסראללה "הקריב מאות שהידים, ובהם בנו בכורו." נזכיר כי בנו הבכור של נסראללה היה לוחם חיזבאללה שנהרג בידי כוח צה"ל ב-1997.

על רקע הדברים הללו, פנה שי גליק מנכ"ל בצלמו לפרקליטות המדינה בדרישה לפתוח בחקירה מיידית כנגד איימן עודה על עבירה על חוק הטרור אשר אוסר להביע אהדה למעשה טרור או למנהיג ארגוני טרור, וכן בחשד להסתה לאלימות וטרור. להפתעתו נענה מנכ"ל בצלמו בתשובה לקונית כי התיק נסגר ולא תיפתח חקירה בשל כך שהמאמר נשלח אליהם בערבית והם אינם קוראים ערבית וכן שלא הוגשה תלונה רשמית במשטרה.

ח"כ אופיר כץ (הליכוד)  שיגר מכתב נזעם ליועמ"ש לחקור את המקרה מיידית. במכתבו של אופיר כץ נכתב בין היתר: "תשובת הפרקליטות מזלזלת ולא ראויה – הסתה חמורה עוברת בלי תגובה כי הפרקליטות לא מסוגלת לתרגם את דברי המסית? אוסיף לשאול, האם במידה והמאמר היה מגיע עם תרגום כפי שנכתב, הפרקליטות לא היתה בודקת בעצמה האם התרגום נכון?"

בעקבות תגובת הפרקליטות, תירגם מנכ"ל בצלמו על ידי ד"ר אדי כהן מזרחן בכיר באוניברסיטת בר אילן את המאמר ושיגר אותו ללשכת המשנה לפרקליטות המדינה, בד בבד אף הוגשה תלונה רשמית במשטרת חיפה שבשטחה מתגורר איימן עודה. ואכן לאחר פעולות אלו, היועמ"ש והמשטרה הודיעו שתיפתח חקירה מחדש.

ממשטרת ישראל נמסר: "התיק בחטיבת החקירות ממתין לאישור חקירה של פרקליטות המדינה."

https://mobile.srugim.co.il/article/550254

מי שאינו מכיר בישראל כמדינה יהודיתודמוקרטית ותומך טרור אינו יכול ע"פ החוק בישראל להיבחר לתפקיד חבר כנסת, אבל מקרה איימן עודה מזכיר כי בג"צ אינו מתעניין בחוק הישראלי, או אם נדייק – בחלק מהחוקים בישראל.

 

איימן, תעשה לי ממשלה

למרות תמיכת איימן עודה בחיזבאללה, ואלי דווקא בגללה, עקב שנאתם המשותפת של איימן עודה (האחמדי), והחיזבאללה (השיעית), ביחד עם אנשי יאיר למפל-לפיד, (היהודים) – לנתניהו, הפגינו תומכי למפל-לפיד ליד ביתו של עודה בקריאה: "עודה תעשה לי ממשלה!"

https://rotter.net/forum/scoops1/690010.shtml

שונאי כל העולם התאחדו!

 

לא רק יהודה משי זהב – גם פול מישל פוקו אנס ילדים

פול מישל פוקו, מגדולי "האינטלקטואלים" הצרפתיים, נהג לאנוס ילדים ערביים בני שמונה, תשע או עשר בעבור תשלום. היה הולך לבית הקברות ובועל את הילדים על המצבות.

https://www.israelhayom.co.il/article/866283

מכיוון שמדובר בילדים ערביים תוניסאיים, והוא אינטלקטואל "חשוב", זה נתפס לגיטימי. בערוב ימיו כ"אינטלקטואל" הזדהה פוקו עם המהפיכה האיסלמית של רוח-אללה מוסאווי חומייני באיראן, (שהיה תולה אותו על הומוסקסואליות) ומת מאיידס.

 

חשרת עבים

צ'רצ'יל על הסכם מינכן: "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה."

מדיניות הפיוס Appeasement של ג'וזף רובינט ביידן כלפי מדיניות האטום של איראן, לא יכולה שלא להזכיר את אימרתו המפורסמת של וינסטון לאונרד ספנסר צ'רצ'יל.  בוויתורים שהוא עושה למען החזרה להסכם הישן שלפיו איראן תוכל להיות בעלת כוח גרעיני בעוד תשע שנים – איראן תזכה לנשק גרעיני והוא לחרפה.

ייתכן שלמרות הצהרותיו הוא אימץ את דברי שר החוץ הספרדי של האיחוד האירופי, ג'וסף מורל פונטלס שאמר: "צריך להתרגל לעובדה שאיראן רוצה להשמיד את ישראל."

בנוסף מחלקת המדינה האמריקאית חזרה למינוח הישן, שלפני טראמפ, המתייחס לרמת הגולן ליו"ש ולמזרח ירושלים כ"שטחים כבושים". למרות הכרת ממשל טראמפ בסיפוח רמת הגולן ובירושלים כבירת ישראל. הדו"ח של מחלקת המדינה האמריקאית על פגיעה בזכויות אדם ברחבי העולם מציין כי הוא עוסק בישראל "בתחומי הסכם הפסקת האש של 1949, כמו גם שטחי רמת הגולן ומזרח ירושלים, שנכבשו במהלך מלחמת יוני 1967 ושאליה ישראל הרחיבה בהמשך את החוק שלה, את תחום השיפוט ואת המינהל." בנוסף ארה"ב חזרה אל מועצת "זכויות האדם" של האו"ם בג'נבה.

https://www.maariv.co.il/news/world/Article-831144

לכל אלו נוסף גם ביטול הסנקציות של ארה"ב כלפי בית הדין בהאג. ופה בישראל עסוקים בטירלול פוליטי, ממש מצעד האיוולת.

 

האנטישמיות השחורה

התנפלותו של נח גרין, בן 25 מווירג'יניה, חסיד אומת האיסלם ולואיס פארקאן האנטישמי  – על גבעת הקפיטול, ורצח השוטר, מזכירים לנו את עוצמת הגזענות האנטישמית השחורה העולה בכמותה על זו הלבנה. גרין היה מובטל ונהג לשבח את מנהיג "אומת האיסלאם" לואיס יוג'ין וולקוט פרחאן, אותו כינה ''המשיח" ואף לשתף סרטונים שלו ברשת.

https://www.maariv.co.il/news/world/Article-831500

פארחאן הגדיר את היהודים טרמיטים ושטן ותומך בחיסול ישראל.

 

מהות מחנה הרל"ב הביביפובים

קשה לאמין אבל עמוס שוקן וליאוניד בוריסוביץ נבזלין הסכימו לפרסם את הדברים הבאים בעיתונם. העיתונאי גיא רולניק מגדיר כך את מה שמכנה היום "מחנה השינוי":

"ברגע של חשבון נפש ויצירת נורמות – בחר מחנה אנטי-ביבי לכרות עוד שפל במסעו לטשטוש מוחלט של כל הערכים והרעיונות בציבוריות הישראלית אין למחנה הזה מה למכור – וההתנשאות של רבים מאנשיו על מצביעי נתניהו נעשית פתטית מיום ליום."

 כשבני גנץ וחבורתו הופיעו בזירה הפוליטית בתחילת 2019, הערנו כאן, באיפוק מסוים, שלגנץ ולחבורת האנשים שהוא הקיף את עצמו בהם יש קווי דמיון מטרידים לחבורה ממנה אנחנו רוצים להיפטר: התורמים, היועצים, המיליארדרים, המדיניות הכלכלית – קשה לראות את ההבדלים בינם לבין חבורת נתניהו.

שנה לאחר מכן, כשאביגדור ליברמן נהפך לפתע ליקירה של הקבוצה שחרתה על דגלה את הדחת נתניהו, כבר איבדנו מעט את האיפוק. תגידו, השתגעתם? ליברמן היה מסית, גזען ומושחת עוד כשנתניהו היה פוליטיקאי מהמיינסטרים. הוא הסית נגד ערביי ישראל, הציע טרנספר, התנגח בשומרי הסף וסירב להסביר את מיליוני הדולרים שבחשבונות הבנק של בתו והנהג שלו כבר לפני יותר מעשור. כיצד, לעזאזל, האיש הזה יכול למכור את עצמו עכשיו כ"ליברלי"?

בהדרגה התגנבה לליבנו ההערכה שלחלקים גדולים מתומכי מחנה אנטי-נתניהו, בפוליטיקה, בעסקים, בתקשורת ובאקדמיה – אין למעשה שום סדר יום ערכי ורעיוני חלופי. חלקם שונאים את נתניהו, והכוחניים שבהם פשוט רוצים שהם ומקורביהם יחזרו לאחוז בברזי הכסף והכוח בשלטון. מלחמת כנופיות.

במקום רגע של חידוד בחר מחנה אנטי-נתניהו לכרות עוד שפל במסעו לטשטוש מוחלט של כל הערכים והרעיונות בציבוריות הישראלית. בקיצור, אנחנו אכן צפויים לניקיון כללי בצמרת השלטון בישראל, כי המנהגים המושחתים שהשתרשו בשלטון בעידן נתניהו, אולמרט ושרון – יוגדרו מחדש כנורמטיביים וחוקיים במסגרת אידיאולוגיה שרואה כמעט כל פעולה שמבצע פוליטיקאי נבחר, באופן הגדרתי, כמי שממלא את "רצון העם", ולכן היא א-פריורית חוקית, לגיטימית ומתבקשת.

"המחנה הזה בחר לכרות עוד שפל במסעו לטשטוש מוחלט של כל הערכים והרעיונות בציבוריות הישראלית. אין למחנה הזה מה למכור – וההתנשאות של רבים מאנשיו על מצביעי נתניהו נעשית פתטית מיום ליום. זה לא שאין להם תוכנית משכנעת כיצד להחליף את נתניהו – אין להם שום תוכנית כיצד להוביל שינוי ביום שאחרי." (גיא רולניק, "שוחד זה חוקי: הרגע שבו התחוור סופית עד כמה חלולה וריקה התנועה להחלפת נתניהו", "הארץ" 2.4.21)

https://www.themarker.com/opinion/.premium.HIGHLIGHT-1.9674091

טירלול מוחלט כבר אמרנו.

נעמן כהן

 

* * *

אסתר ראב

Laurette

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

 

אני בדגניה – – והדרך הנה היתה כה משונה, כה מיוחדה במינה – – אני אף פעם לא טעמתי את הרשמים באופן זה – – מעודי לא הייתי כה קרובה לנשמת ארץ נפלאה זו – – זית, ניקרה ושביל – סיפרו את לובן לילותיה העתיקים ובהירות ימיה – תכלת

אט אט בקענו לתוך ההרים, האבנים הלכו וגדלו הלכו ושחרו עד שנעשו לסלעים אפלים, המושלכים כעדרי חיות משונות על הרים גבוהים; ובין הזעף הזה קמטי צחוק כה דקים: טס מורד פורה קטן: זית שב, תאנות וורודות כנף וערביה נושאה בשלווה יד שזופה עדויית צמידים – אל הפירות הכהים – – גאיות צרות וירוקות כעריסות – אשר מדבקות בצלעי ההרים השחורים – –

וזיתים יש אשר גזעם יהיר וצמרתם נהדרה ויש כפופי ראש ורועפי אבל חרישי; יש שבים, מפוצלי-שנים וזועפים; ויש עתיקים ופורשי כפיים; ותפילות נשכחות שוטפות מכפיהם אל התכלת – – התכלת – – ויש זית בודד בראש הר וסביבו שממה ולובן; לספר בדליות נעות אגדת בדידות גדולה – –

אט אט אנו חודרים הלאה והארץ כבדואי צעיר יבש וערום משתטחת לפני השמש הלוהטת – – ואט נוטה השמש לערוב ואנו חודרים לתוך נשמתם של ההרים – – שביל מֵתָנֶה בדידות בצלעי הרים פראים, עיזים אחדות ורועה מגודל שיער יענו אחריו – – אט יורד הערב ושוקע בין ההרים – – ערבי עם גמלו נעים בשביל משונה סודי הנכנס ללב ההרים – – הערב מכסה עליו – –

בין הערביים – – ההרים שותקים מסביב – – ובנקרה צורח ינשוף בודד והצווחה נתלית בתוך השקט – – – הרים עוצרים בנשימתם – –

לילה – – הרכבת בוקעת לתוך החשכה ועמוד גיצים ואור מתפרץ מתוכה ומאיר לפניה את הדרך – והגיצים מתפרצים מן הלוע כהמון נשמות תוססות, עפות רגע באוויר מאירות סלעים בודדים ונושרות אט עייפות – – וגוועות על הקוצים בצידי הדרך – – כה אפלה שירת הרכבות כגוף תולעת-יוחנא ענקית – – כוכבים תמהים מושלכים מעל ההרים ומאירים באור חיוור סביבה משונה ובלתי ברורה – – –

                                                                                                                                          אסתר

 

*

נכתב: שלהי קיץ 1913, בדגניה, וזו גם תקופת ההתרחשות. מכתב ללא תאריך מאסתר ראב בדגניה ללורת (לורט) פסקל בפתח-תקווה, המתאר את נסיעתה ברכבת של אסתר, כניראה מתחנת עפולה, דרך בית-שאן, לצמח, שהיתה גם תחנתה של דגניה. מאחר והמכתב נישאר אצל אסתר, לא ברור אם אכן נשלח והוחזר או שלא נשלח כלל. מועד כתיבתו נקבע לפי בואה של אסתר לדגניה בשלהי קיץ 1913, ראשית שנת תרע"ד. על הדף המקופל חוזר השם: Laurette. דיו חום עתיק והנייר כבר קרוע בקיפוליו, כאילו קראו בו פעמים רבות. הוא נמצא מקופל במעטפה קטנה, כשל כרטיס-ברכה, ובה גם מכתבים ופתקים של לורט, כולם בצרפתית, כניראה מתקופות שונות. וכן מכתב של אחותה הצעירה בלאנש מפריס לאביהן, מתאריך ה6.6.1921-.

לורט (לורת) פסקל 1923-1895, היתה בתו של פרץ פסקל מפתח-תקווה, נולדה בג' אלול תרנ"ה, 1895, והיתה צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים היו חברות. לורט ביקרה בנעוריה בפריס, הביאה לאסתר מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות; סיפרה לה על איזאדורה דונקן, ובחלומותיה של אסתר באותה תקופה נצטרפו יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התחבא בבית משפחת פסקל ובפרדסם יוסף לישאנסקי, בבורחו מפני התורכים, זה היה באוקטובר 1917. לורט פסקל איבדה את עצמה לדעת בג' תשרי תרפ"ד, 1923. בין הסיבות להתאבדותה מונים בפתח-תקווה את היחסים הגרועים ששררו בין הוריה. אימה מרים היתה בתו של אליעזר רוקח הידוע. פרץ פסקל חי שנים רבות בגלוי עם המורה רחל איכילוב, שנותרה רווקה כל ימיה.

אסתר הקדישה ללורט ולשושנה בוגן את השיר "לאחיותיי העניות, הנסערות" שנכתב שעה שאסתר התגוררה בחילואן, בתרפ"ד, 1924, ונכלל, ללא ההקדשה, בספרה "קמשונים" (1930). בחודש אלול תרפ"ה (1925), כאשר ביקרה בפתח-תקווה, כתבה אסתר לזכר לורט שיר נוסף, "ללורת", שאותו לא פירסמה. השיר נדפס לראשונה בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (זמורה, ביתן, 1988). ר' על לורט ב"אסתר ראב, בין אתמול והיום – הדרך קצרה וארוכה", "דבר הפועלת" 3-4, 1974, כניראה מאת רבקה כצנלסון.

 

 

* * *

אסתר ראב

לְלוֹרֶת*

 

בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ

עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת

בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת  –

כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע

כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.

עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ

בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית  –  וְאוֹן גְּבָרִים

בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.

שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת

עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...

וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוֹ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת.

 

פ"ת. אלול, תרפ"ה

1925

 

[מתוך העיזבון]

 

___________

* לוֹרֶת פַּסְקַל (א.ב.ע.)

 

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

 

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

 

פרק ארבעה-עשר:

שך-שך, פח-פח, טך-טך ואחי הקפריסאי.

 

חנוק דמעות אכזבה הסתובבתי ברחוב הרצל בהדר-הכרמל, עברתי ליד בניין שעליו כתוב באותיות שחורות גדולות "בית השעון", ירדתי לעיר התחתית ועברתי על פני בניין גבוה שעליו כתוב בצרפתית "גראנד מולין דה פלשתיין" ובאנגלית "דה פלשתיין פלור מילס" ולאחר שיטוטים נוספים הגעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית של "אגד" ו"השחר" בקצה שדרות הכרמל של המושבה הטמפלרית לשעבר.

הבאתי את כיכר הלחם הטרי לבית הוריי במושבה כמו שאלי עמיר הביא בשעתו מקיבוץ משמר העמק תרנגול של כפרות לבית הוריו במעברה.

אימא עמדה במיטבח והכינה מיונז מחלמונים של ביצי התרנגולות שלנו בחצר, שניקרו להנאתן שבלולים ותולעים וגם עלים ירוקים של רִיגְ'לֶה. הריג'לה היתה מאכל תאווה לתרנגולות המתרוצצות בחצר, את עליה הבשרניים הייתי גם יוצא לקטוף בשק לרגלי שדרת הוושינגטוניות שהובילה לביתו של יהודה רייספלד, שבו, בגלגול קודם, גדלה בשעתה צילה סגל, אימו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אימא יצקה סילון דק-דק של שמן על החלמונים הכתומים תוך שהיא טורפת אותם בחוזקה בכף עץ בקערה, עד שנוצר משהו חדש, לבן, צמיג – המיונז, ואליו היתה מוסיפה תוך בחישה טיפות של מיץ לימון וגרגרי מלח אחדים.

"אתה זוכר את הפעם הראשונה שפגשת במיונז?" היא שאלה אותי.

"בטח," נזכרתי. "נסענו עם אבא לתל-אביב וישבנו קודם בקפה 'עטרה' שבפינת אלנבי ושדרות רוטשילד. ששם היו מתאספים האיכרים שלנו מהמושבה, שבאו לעיר הגדולה, שיש בה אפילו אוטובוס קומותיים של "המעביר" ולא רק חמורים ועגלות. הזמנתם מנה בשם 'פנכה קרה' שבמרכזה חצי ביצה קשה שוכבת אפרקדן, מעוטרת בירקות חתוכים ובזיתים עם פרוסות לחם בצד, אבל אני הסתקרנתי בעיקר – מה זאת המשחה הלבנה שמונחת כמו גבעה קטנה על הביצה הכתומה, משהו שכמוהו לא טעמתי מימיי. אתם אמרתם לי שזה מיונז. שאלתי מה זה מיונז ואמרתם שזה כמו שמנת אבל לא מחלב אלא משמן וביצים. אני אף פעם לא אשכח את הטעם הנפלא של המיונז ההוא, הראשון בחיי, שבטח עשו אותו ביד, כמוך, כי אז עוד לא היו מיונזים בצנצנות כמו היום."

טבלתי את הלחם במיונז של אימא והוספתי גבינת עיזים שהכינה במו-ידיה, וזיתים שאבא היה דופק מדי סתיו בחצר, תחת עץ הזית. ישנתי את הלילה בבית ולמחרת המשכתי דרומה דרך באר-שבע והגעתי לאכסניה בסדום, שניצבה על פתחה של מערת המלח, ולימים לא נותר ממנה זכר, והמערה נסתמה.

חיכיתי לסירת המוטור הגדולה של הקיבוץ, שאותה הפעילו שניים מחברינו הימאים – שתבוא לקחת אותי ועוד נוסעים אחדים לעין גדי. הסירה הגדולה כונתה בשם שך-שך, יעני משכשכת. מהשורש – להשתשכך, במים. השתכשכות, על פי המילון – טבילה, רחצה קלה. בתחילת דרכי מהקיבוץ להשתלמות באפייה בחיפה, הפלגתי בה לסדום במשך ארבע שעות! – כאשר רגליי באמת משכשכות במים. החווייה הכי גדולה במסע היתה לעבור קרוב מאוד ללשון ולצפות בה מן הסירה. אחרי ארבע שעות השיט ירדנו, חברים אחדים, בסדום, אדומים ולוהטים מחום, ועלינו בטרמפים במכוניות שלקחו אותנו לבאר-שבע, ומשם צפונה.

זה היה מעייף מאוד. הימים ימי קיץ, והשמש היכתה בנו ללא רחמים. קשה היה לשבת בתוך החלק המוגן משמש בסירה, משום שהיה עשוי ממתכת, והקרין את כל החום שספג מן השמש פנימה. כשישבנו על קצה הסירה, אמנם היינו חשופים לשמש, אבל לפחות היתה מעט רוח לצנן אותנו.

הצטערתי שלא הבאתי איתי את הערדליים הענקיים של סבא, שהשתמשנו בהם לעבור בשלוליות בימי החורף הקשים, וזכרתי כי היו מספרים במושבה שאפשר ללכת בהם גם על ים המלח ואז אין צורך בסירה, למרות שמרבית האיכרים לא ראו מימיהם את ים-המלח, אלא אם כן היתה אחת הנשים חולת אגזמה וירדה למלון "קליה" להתרפא, וכאשר אימא שלי ירדה, והשאירה אותי בידי לני, סוכנת-הבית של סבא, לא רציתי לחזור ממנה לזרועותיה של אימי כאשר חזרה למושבה כשהיא נועלת ערדליים...

ופתאום התעוררתי ונוכחתי לדעת שאני הוזה בהקיץ בשך-שך מרוב חום. סירת-המוטור נתרמה לנו על ידי חברת "עוגן", שהפעילה שירותי סיראות בנמל חיפה. הרעיון להוריד סירה לים המלח לשם שיט בין סדום לעין גדי נולד לאחר ליל הסדר השני שלנו בקיבוץ. לקראת אותו ערב ירד ה"מק" האדום הגדול עמוס באספקה, כולל לערב הפסח, ועליו למעלה היינו גם חברים שחזרו הביתה לקיבוץ, ואורחים ידידים ובני-משפחה. ה"מק" החליק על הבוץ המלוח, שנמרח עמוק לכל אורך החוף של הר סדום. ה"מק" ירד מהנתיב. ניסינו כולנו לדחוף אותו ולסייע בהחזרת המשאית הגבוהה לנתיב הנסיעה, אך המצב לא לא שופר אלא רק הורע. ובייחוד שחברים אחדים תקעו מדי פעם נאדות בגלל המאמץ, וכדי ביזיון וקצף. והכול בא מהחומוס של מסעדת מוריס בבאר-שבע.

באין ברירה צעדנו בחזרה עד למחנה הפועלים שבסדום. באותה תקופה היה המחנה מאוכלס ברובו "פועלים" שנשלחו למקום כתחליף למאסר, ובלבד שלא יסתובבו בערי הארץ "למעלה". זו אולי הסיבה שמוכי הנוסטאלגיה, אלה המתגעגעים לימי "השוק השחור", לצנע ולרהיטי "לכול" [אמרו אז: "יש לה גוף צנע ופרצוף לכול!"] – מנפנפים באחוז הפשיעה הנמוך בשנותיה הראשונות של המדינה!

כי רבים מן הפושעים נשלחו אז לסדום.

מנהל המחנה היה בחור בשם בִּימְבֶּר, שהיה אלים ותוקפני, אולי בגלל התנאים הקשים ששררו במקום. פנינו אליו וביקשנו שיעזור לנו על ידי משלוח טרקטור-זחל או משאית כבדה, מצויידים בכבל-גרירה, שיסייעו להחזיר את ה"מק" לנתיב.

הוא סירב ואמר "עלא עֶרִי!" – ושאינו חייב לנו דבר ואין כל סיבה שיעזור לנו. אולי חשק פעם באחת החברות שלנו, שראה באכסניה בסדום, וזו סירבה לו? – כולנו היינו בני למטה מעשרים, בחל"ת, חופשה ללא תשלום, במסגרת שירותנו בנח"ל. החברות התהלכו במכנסיים קצרים מתנפחים עם שובל גומי למטה. מה שעורר מאוד את דמיונם של גברים זרים שדימיינו כנראה את הסדקים – ואילו אנחנו התייחסנו אליהן כמו אל אחיות שלנו, וכמעט שלא התגרינו למראה שלהן. מה עוד שכמעט תמיד היה לנו זין מלוח – מהזיעה היבשה או מהטבילה בים המלח. אבל נוצרו לא מעט זוגות מצויינים במשק, ויש כבר גם נינים!

חזרנו מאוכזבים ונרגזים למשאית, וחשבנו ללכת ברגל לעין גדי. הייתי מאוד מודאג שלא אספיק להכין במאפייה את החרוסת על פי המתכון המשפחתי שלנו במושבה, שהבאתי איתי. אחד החברים הציע שניקח את הגוררת "קפטן לינץ'", שבבעלות מפעלי ים המלח, ונפליג הביתה. באותם ימים ים המלח עדיין השתרע רצוף עד לסדום, ועומק המים בחלקו הדרומי היה מעל ארבעה מטר, ה"לשון" באמצעו היתה מוקפת מי ים ולא היה מעבר יבשתי ממנה מערבה.

אך זה לא היה יכול לצאת לפועל. לא היתה ודאות שבגוררת יש די דלק, ושנוכל להתקרב לחוף בעין גדי, בגלל השוקע של הספינה, מה גם שהיינו חייבים להעמיס עליה לפחות חלק מהאספקה שהיתה חיונית לליל הסדר ולשאר הפסח.

לפני שנים לא רבות, בזכות שיוט של אחת הספינות של המפעל בסדום, נכבשה עין גדי, שהיתה עדיין מנותקת מכל עבריה. מוסיה לנגוצקי התקין עליה, במעגן של המפעל בסדום – מזח נייד מתוחכם, שתוכנן כך שיהיה אפשר יהיה להציב אותו תוך כדי ירידת הכוח לחוף. המזח היה בנוי על מסילת דקוביל באורך של כ-18 מטר, ובקציה האחד מעצור חזק. המסילה היתה תלויה מחוץ לדופן של הספינה בעלת דלת הנחיתה. המסילה שולשלה לקרקעית הים כשהקצה עם המעצור נמצא בעומק והקצה השני בחוף על שפת המים. על המסילה הונחה קרונית עם ארגז מרובע שממנה הזדקר מיבנה בגובה של כ-2 מטר. הארגז מולא באבנים כבדות והקרונית שולשלה עד שנעצרה בקצה המסילה והמבנה בולט כמטר אחד מעל פני הים. כך נוצר בסיס מוצק של המזח. גשר מעץ שהוכן מראש, הונח בין הבסיס לחוף כשבאמצעיתו הוא נתמך בשתי קורות שנתקעו בקרקעית.

האלוף שלמה אראל, שהיה לימים מפקד חיל הים, שימש בשנות ה-40 בים המלח כיד ימינו של לנגוצקי בצי של חברת האשלג, והוא שעמד בראש המבצע בו הושט מסדום, בשלהי מלחמת העצמאות, הכוח הרגלי שתקע יתד בעין-גדי, זמן קצר טרם סימון הגבול שם עם הירדנים. לאחר שנים סיפר: "נחתתי בעין-גדי בעת מבצע 'עובדה' והנחתתי פלוגה של אלכסנדרוני, מחלקת הנדסה קרבית ו...10 פרדות."

המזח תיפקד שנים אחדות, כל עוד התקיים הקשר לעין גדי בדרך הים.

לבסוף איתרנו אותו לילה משאית, מעודפי הצבא הבריטי, עם הנעה קדמית, וכן חבלים וכבלים שבעזרתם, ותוך חפירה באתים ובמעדרים מאולתרים מאכסניית הנוער בסדום, הצלחנו לגרור את ה"מק" עד שעלה חזרה לנתיב.

בישיבת המזכירות ניסו למצוא פתרונות על מנת למנוע מקרים דומים בעתיד. אחד הפתרונות היה לרכוש קומנדקר, עם כננת, מהצבא, ולהרכיב מנוע דיזל שישמש לחילוץ. במקביל לפנייה למפעלי ים המלח, בבקשה לשימוש באחת מהסירות, שהיו להם במקרה של שיטפונות שימנעו תנועת רכב לאורך הנתיב, שעדיין לא היה בגדר כביש סלול. הפניות למפעלי ים המלח, במשרדם הראשי בירושלים, לא העלו דבר.

חברנו צבי למ"ד סיפר להוריו בקריית חיים על החוויות שהיו בערב הסדר, ועל מאמצינו להשיג סירה ממפעלי ים המלח. אביו הקשיב, ולאחר כשבוע בישר שהצליח למצוא לנו סירה מחברת "עוגן". חברנו ד. אומר כי באותה תקופה היה צבי למ"ד בן מלך. אביו היה גזבר סולל בונה, יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, היה דודו, ודודים אחרים ניהלו את חברת מקורות.

נמל חיפה נבנה בשנות השלושים של המאה ה-20, בתקופת המנדט הבריטי. בשנות הארבעים והחמישים כבר לא היו מספיק מקומות עגינה לאורך רציפיו, וחלק מהאוניות, כולל אוניות נוסעים, עגנו ליד שובר גלים ואף מחוץ לנמל. סירת "עוגן" השיטה את הנוסעים ואנשי הצוות של האוניות אל הרציף הראשי.

 אנשי הפלי"ם (פלמ"ח-ים) פעלו בנמל חיפה בתקופת המנדט בחסות סולל בונה שהיתה קבלנית לשינוע בנמל, וחברת "עוגן" היתה חברת בת שלה. אנשי "עוגן" דאגו גם לפנות חלק מאנשי הצוותים, ובעיקר המלווים הישראלים, שהסתתרו באניות המעפילים, לאחר שאלה נלכדו והועברו לחיפה.

 הסירה שימשה כסירת עבודה, בעיקר להשטת עובדי "עוגן", שביצעו עבודות שונות בתחזוקת הנמל. אנשי הפלי"ם, כפי שסיפר לו לימים איזי רהב, שהיה אל"מ בחיל הים ולאחר מכן מנהל נמל חיפה – התאמנו בעזרת סירה זו בפעילויות שונות בנמל ומחוצה לו. הסירה שימשה כנקודת יציאה לאנשי הפלי"ם שחיבלו באוניית הגרוש הבריטית "אושן ויגר" שעגנה מחוץ לשובר הגלים.

 הסירה היתה עשויה עץ ומצוידת במנוע ליסטר של בוכנה אחת ושתי פעימות, מקורר במים. סירה מעץ דרשה עבודות תחזוקה מרובות שכן הצבע נפגם, העץ היה מתייבש ונפתחו חריצים בין לוחות העץ של דפנות הסירה. פעילות התחזוקה כללה: הוצאת הסירה מהמים והצבתה על מינשא מיוחד, גרוד צבע, הוצאת הקנפט (סיבי כותנה) שאטמו את הרווחים בין הלוחות, ניקוי של הלוחות והרווחים, הכנסת קנפט חדש וצביעת הסירה. כאשר התרבו סירות הפלדה בנמל, שנבנו על ידי "עוגן", הופסק השימוש בסירה והיא הוצאה משימוש.

 בחורף 1956, כאשר נותקה עין גדי משאר הארץ מיספר רב של פעמים בגלל השיטפונות. אביו של צבי למ"ד, שהיה חבר הנהלת "עוגן", הציע למנכ"ל מוניה רוגוב לתרום את הסירה לעין גדי. ואכן מספנת "עוגן" שיפצה את הסירה, ציידה אותה בכל ציוד ההצלה כנדרש בחוק הימי, ותרמה לנו אותה. באחד הימים נסעו חברינו במשאית ה"מק" האדומה הענקית והביאו את הסירה לעין גדי. ליד מינחת המטוסים ניבנה מזח צף מחביות מחופות בלוחות עץ, שאיפשר לסירה לפרוק את מטענה, לרבות אנשים, מבלי לבוסס במי הים.

 הסירה ביצעה הפלגות בין עין גדי לסדום, בעיקר עם אספקה, בעת שיטפונות הנחלים, וכן לטיולים בים גם אל מול הארנון. באביב, עם תום עונת השיטפונות, הועלתה על מנשא בתוך הים ונגררה לחוף על ידי טרקטור ה-די-4 שלנו, ושם נשארה עד לחורף הבא.

הסירה סבלה רבות בים המלח: המנוע, שהיה מקורר במי ים, "נאכל" על ידי המלח שהיה בריכוז של פי יותר מעשרים מאשר מי הים התיכון. החום הרב פגע בצבע וייבש את דפנות העץ, ונדרשה פעולת תחזוקה נרחבת, מעבר לתועלת התחבורתית של הסירה. לאחר שנים אחדות היא התפוררה על המנשא בחוף. 

עוד כשהיינו במסגרת טרום-גרעין להתיישבות צורפה אלינו קבוצה מחניכי בית-הספר לדיג "מבואות ים" שבמכמורת. הם היו בוגרים ומנוסים מאיתנו כי הפליגו פעמים רבות בים ותיארו לנו גלים גבוהים וסערות מסמרות שיער. הם עד קפריסין הגיעו והיינו שומעים בקינאה את סיפוריהם על זונות קפריסאיות, יווניות ותורכיות, בלרנקה, לימסול ופמגוסטה. וגם על הפחד להידבק מהן במחלות מין. ועל השימוש בקנדונים. ועל כך שתמורת תוספת לא גדולה במחיר, מרשוֹת התורכיות להיכנס בהן גם מאחור, אבל צריך קודם לוודא היטב שרחצו כי החורים שלהן מלאים רחת-לוקום.

מי שמע אז בגילנו דברים מסמרי שיער שכאלה? רובנו היינו בתולים, וכל מה שהיכרנו מתורכיה היה באמת רק רחת-לקום [חלקום], אתא-תורכְּ ואקמק, זה הלחם, שביקשו החיילים התורכיים הנסוגים הרעבים מאיכרי המושבה בשנת 1917, ומעולם לא ראינו, אפילו בדימיון, תחת של תורכייה, ועוד זונה, ורוחצת אותו! ומפני מה? מפני החלקום שהוא מתוק ודביק? ומה ידעתי על הקפריסאיות? כלום. אבא עבד בקפריסין בשנים 1935-1934. הוא ניהל שם משק חקלאי גדול שהיה שייך לד"ר זאב ברין מחדרה וכלל כרם זיתים וגפנים, מטעי אגוזים ושזיפים וכן אקליפטוסים, זאת בנוסף לפלחה, ובנוסף לכך יחידת פרדס בת שלוש מאות דונם. בדרכון המאנדאטורי שלו רשומות כניסותיו ויציאותיו מהאי באישור המשטרה הצבאית הקפריסאית בלרנקה.

לאחר שנים התארחתי במלון פאפוס אמטוס שלחוף הים, סמוך לעיירה פאפוס, והנה בא מולי, בפואייה המפולש לים, מנהל המלון, והיתה לי הרגשה שאני מסתכל בראי, לבד מהשפם שלו, הרי הוא אחי התאום וממש בן-גילי!

מהנדס מהמושבה שלנו, ב"צ ג. – שבילדותו היה חבר-למשחקים של דודתי אסתר – גר שנים רבות בקפריסין ובנה בה בית מלון בהרים, וסיפרו שהקים באי משפחה נוספת על זו שהיתה לו במושבה, ולכן הייתי כמעט בטוח שגם אבי השובב-בשעתו השאיר לי מזכרת מקומית בדמות חצי-אח קפריסאי בעל שפם שחור עבות שנראה בן-גילי.

בערב אכלתי במסעדת המלון, "אמורוזיה", מזנון חופשי שעלה 16 לירות קפריסאיות. לפני הארוחה התקיים קוקטייל מטעם הנהלת המלון ולחצתי את ידי מנהל המלון ג'ורג' אורפאנידס. קפריסאי בעל צורה מכובדת, ים-תיכונית, שפם שעימו ניראה כמו פיטר יוסטינוב כשהיה פחות שמן. עורו שחום-קלות, כפות-ידיו עדינות, האצבעות ארוכות, חזקות והציפורניים ממש יפות, ממש כמו במשפחה שלנו.

הגישו כריכים קטנים בצורות שונות, ושתייה. שתיתי שתי כוסות של בירה מקומית בטעם שנדי, ומאוחר יותר ביליתי עם ג'ורג' בפואייה המהודר בשיחה, וניסיתי בעדינות לשאול אותו על משפחתו ועל אימו, כדי לדעת אם יש רגליים לסברה שהוא אחי-למחצה. הוא הגיב בעלבון עמוק, כמו שהגיב רוברט דה-נירו כאשר בילי קריסטל ניסה להסביר לו – בסרט "מישהו לדבר איתו" – על תסביך אדיפוס.

ג'ורג' ידע מילים עבריות אחדות וביטויים בערבית שאותם לא ייתכן שקלט רק מתיירים ישראליים שהתאכסנו בפאפוס אמטוס ומהחבר שלנו שמחה שהמליץ על המלון. לאחר כוסיות אחדות של אוזו, הודה שהיה לו דוד שחי במושבה בפלשתינה אבל הוא חושב שזו היתה מושבה של נוצרים. ליותר מכך לא הגעתי בשיחתי איתו אך הבטתי מוקסם באצבעות ידיו השחומות מעט, הארוכות והמעוצבות להפליא, בדיוק כאצבעות של בני משפחת אבי מהמושבה. דן אלמגור סיפר לי כי שהה בקפריסין במלון על הר גבוה, מלון שאותו תיכנן הארכיטקט מהמושבה שלנו, ב"צ ג. מלון יפה במיוחד, בעל אופי קולוניאלי, Forest Park, המצוי בעיירה סמוך לפסגת הר האולימפוס, שם העיירה Prooposo, והאיזור – Platress. עוד סיפר על מלון אשר שמו – Ledra Palace, המלון הגדול ביותר בניקוסיה, דומה לקינג דיוויד, ונמצא על הגבול שבין החלק היווני לתורכי בעיר, ומשמש מטה האו"ם. גם הוא תוכנן על ידי אותו מהנדס מהמושבה שלנו.

 

 

 

 

פאפוס אמטוס היה מלון מטופח, מוקפד, יפה להפליא מבחינה ארכיטקטונית, קצת בסגנון של מקדש יווני. יורד באכסדראות מרכזיות ונפתח אל הים דרך בריכה מופלאה, גדולה, מעניינת בקווים המעוגלים שלה, והמים גולשים מעל לדפנותיה, שחלקן נשקפות לעבר הים, כך שכאשר אתה שוחה ומביט מערבה, מתמזג קו המים של הבריכה עם הכחול של הים עד לבלי הפרד, כאילו הבריכה, הגבוהה יותר, נמצאת ברצף אחד עם פני הים. הים סלעי מאוד ואין חוף חולי נגיש, כמו בתל-אביב, אבל יש כניסה נוחה לים דרך סולמות שעל המזח, שהוא גם הקיר הדרומי של מעגן לסירות ולאופנועי-ים. יורדים בסולם לים כמו לבריכה. שחיתי שעה קלה בים, מתחת למים – לא היה מעניין במיוחד. יש יותר צמחייה מאשר דגים. אחר-כך אני שחיתי בבריכה. נשים אחדות היו חשופות-חזה אך רובן מבוגרות עד זקנות עם שדיים נפולים ופטמות כצימוקים כהים. וזה לא בדיוק מראה מלהיב. בלטה לטובה צעירה אחת, ליד הבריכה, שהיתה שרועה על גבה לצד בעלה, ולה חזה לא גדול בעל פטמות זקורות, עור צעיר, שחום, שרועה במיני-ביקיני, החזה זקוף, העור משגע, האחוריים מושלמים, ובצבע השזוף של העגבות יש גם מעין פסיפס של כתמים צהובים שמתלכדים עם הבד. מין פלא אופטי. ישבתי והסתכלתי עליה מצד אל צד, וגם השתדלתי לצוד אותה במבטיי כשעברתי שם למחרת, כי השניים ישבו באותו מקום. הבעל הצעיר שקוע כל הזמן בקריאה, והחשופה ניגבה בהנאה את חזה לאחר שמדי פעם חילקו למשתזפים מגבות קטנות לחות כמעט קפואות.

בסופו של אותו ערב גדוש האוזו נפל ג'ורג' אורפאנידס על צווארי והתוודה שאכן גבר פלשתינאי מהמושבה חדרה, זאת אומרת יהודי, שהיה בא באונייה לעבוד בקפריסין, בשנות השלושים, הוא אביו-מולידו! – כזאת סיפרה לו בסודי-סודות אימו האלמנה לפני מותה, והשביעה אותו לא לספר על כך לאיש, אלא אם כן ימצא בדרך נס את אביו או מי מקרובי משפחתו של האב.

שאלתי לפרטים נוספים ואמר שאימו גילתה לו רק את שתי האותיות הראשונות של השם והמשפחה: B.S. – שזה התאים לי בדיוק וחשבתי לעצמי אם גם אימא שלו היתה שמה רחת-לוקום בתחת כדי לרצות את מנהגיו המזרחיים של אבי, אף כי ידעתי שהקפריסאים שונאים מאוד את התורכים ואת אורחותיהם.

לא אמרתי במפורש לאחי-הקפריסאי שכנראה אחי הוא למחצה, וגם לא הזכרתי דבר על המצב הכלכלי של משפחתנו, וזאת כדי שלא לטעת בו מחשבות על חלקו בירושה. אבל הוא מצידו כלל לא חקר זאת כי נבהל כנראה מפרץ גילוי-ליבו הפתאומי בפני אחיו הפלשתינאי, זה אני, בעיניו פלשתינה וישראל היו עדיין אותו דבר, וייתכן גם שלא הבחין בדיוק אם אבינו המשותף הוא ערבי או יהודי, כמו בסיפור "הפרדס" של בנימין תמוז, שהרי שנינו נראינו קצת ערבים, בעלי עור שחום כמו אחדים מבני משפחתי הוותיקה במושבה. וחוץ מזה למחרת היום, כאשר אדי האוזו נגוזו ממנו, חזר להתייחס אליי כאל נופש במלון ולא אחיו-למחצה, ולא עשה שום הנחה בחשבון השהות במלון.

 

כל זאת לא ידעתי עדיין כאשר חיכיתי באותו יום חם באכסנייה בסדום לבואה של סירת המוטור הגדולה של הקיבוץ שלנו, נרגש מהמאורעות הסוערים שעברו עליי בחיפה ושהציבו אותי בעיניי כאחד הדון-ז'ואנים הגדולים של התקופה.

חברנו צבי למ"ד, שידע שאני מתעניין בהיסטוריה של הקיבוץ אך לא ידע מדוע – כתב לי מסין, שאליה הגיע באחד ממסעותיו העסקיים, כי חוץ מהשך-שך היה לנו גם פח-פח, משאית פורד שקרקשה בנסיעה כאילו היה בה מישהו שדופק בפחים. פח-פח, שכן היתה עשויה פחים, ומפאת גילה ותלאות הדרכים, הריתוכים נפגמו ואילו הפחים נשארו רק בגלל המסמרות (ניטים) שחיברו את הפחים לגוף המשאית.

היתה זו משאית פורד צבאית שיוצרה באנגליה (פעם היתה קיימת "פורד אנגליה" שיצרה גם מכוניות נוסעים "אנגליה" ו"קורטינה"). כחלק מהמאמץ המלחמתי יוצרו באנגליה סדרות של מכוניות משא קלות בכושר נשיאה של 5 וכן 7 טון. לכולן היה מנוע בנזין של 4 בוכנות, אותו מנוע היה גם בזחלים הבריטיים בְּרֶן קֵרְיֵיר (נושאות מקלע מסוג ברן).

למשאיות, מסוג בולדוג (המנוע היה בתוך הקבינה והחלק הקדמי היה שטוח-פרצוף כשל כלב בולדוג), היה כמובן הגה בצד ימין, כנהוג באנגליה. היתה להן הנעה חלופית בשני הצירים או כמו שנקראו בארץ "הנעה קדמית", דבר שהיקנה להן עבירות גבוהה גם בחולות המידבר המערבי. במהלך מלחמת העולם השנייה, וגם באירופה הבוצית, השתמשו במשאיות בעיקר להובלת ציוד, כולל תחמושת, דלק-בפחים, מזון ולעיתים גם חיילים.

בסוף מלחמת העולם נשארו לצבא הבריטי משאיות רבות, כולל בארץ-ישראל. חלק מהמשאיות נמכרו בארץ, וחברת החשמל השתמשה במשאיות מסוג זה להובלת עמודי חשמל, ותופי-חוטים בהנחת קווים חדשים.

באותו חורף 1956, כאשר לא היה ניתן להגיע לעין גדי אלא ברכב עם הנעה קדמית, יותר נכון הנעה כפולה, קדמית ואחורית – שנתנה למשאית עבירות נאותה בבוץ – ועד ההורים של חברי הקיבוץ, בעזרת י"צ, אביו של חברנו ר. – הצליח לשכנע את חברת החשמל למכור לנו את המשאית במחיר סימלי, והיא אכן נמסרה לקיבוץ.

המשאית עבדה די קשה וסבלה מבעיות מכניות. היא צוידה במערכת מעצורים מכנית עם מוטות ומנופי כוח (עדיין לא מעצורי אוויר כמו ב"מק" החדיש), ומדי פעם בפעם נשארה במוסך סולל בונה בבאר שבע עד שנמצאו לה חלקי חילוף. במבצע סיני קיבל המשק צו גיוס למשאית, אך היא היתה תקועה במוסך כאשר כל מערכת הבלמים שלה, מפורקת וכמובן לא גויסה. חמו של צבי למ"ד נהג, במשאית זהה של בריכות הדגים בכינרת, בדרך-לא-דרך עד לשארם א-שיך ובחזרה לקיבוץ כנרת במהלך מלחמת קדש ב-56'.

כאשר הדרך נפרצה ליד הים, במקביל למעלה יעלים, שהיה אחת מהנקודות הקשות למעבר המכוניות לעין גדי – שיפועים חזקים, פניות חדות וגם פגיעח מכל זרימה של מים בערוצים הבודדים שחצו את הנתיב – נתייתרה המשאית ולא היה בה יותר צורך היא נזנח בבאר-שבע, מה עוד שבעזרת הסוכנות רכשנו קומנדקר והסבנו את מנוע הבנזין למנוע דיזל.

אני יושב ליד הנהג בקומנדקר, לימיני על חצובה מקלע מ"ג, וככה אנחנו עולים יום אחד לתל-אביב לאורך אלנבי ודיזנגוף בצהרי יום, ואני מרגיש כאחד מ"חיות הנגב" בתקופת הפלמ"ח. הו, כמה חלמתי שג'ני, אם היא יושבת ב"כסית" על המדרכה – תראה אותי, ושהמיצים יתחילו ליזול לה!

ושתמצא דרך להתקשר איתי וניפגש כמו על הבצק במלוש במאפייתי בעין-גדי שבו איבדתי בה את בתוליי!

וכמו כדי להשלים את שלישיית השך-שך והפח-פח – כתב לי צבי למ"ד מבית מלונו בסין בדייקנות טכנולוגית גם על הטך-טך, הוא כינויו של הטרקטור DEUTZ – שלדבריו, ניבנה בפשטות יחסית על-ידי הגרמנים לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ולאחריה. המטרה היתה להחליף צמד סוסים, שנדרשו כחלק מהמאמץ המלחמתי שלהם למשיכת עגלות ותותחים בחזית.

מיבנה הטרקטור היה פשוט: שני גופים מפלדה יצוקה בתבניות חול, כל יציקה התחילה או הסתימה באגן (פ'לנג') בקוטר של כחצי מטר – הקדמית כללה בלוק מנוע של צילינדר אחד, יציאה של גל ההנעה. האחורית התחילה באגן, ובחלל היה המצמד בחלק האחורי; תיבת הילוכים פשוטה, שני הילוכים קדימה ואחד לאחור, וכן תמסורת לגלגלים האחוריים. ללא משאבת דלק, שכן מכל הסולר היה מעל למנוע. לא היתה משאבת שמן, שכן הצילינדר טבל בשמן בכל סיבוב. קירור המנוע במים נעשה בעזרת מצנן שהוצב בחזית, והסחרור נעשה כמו בטבע, מים חמים עולים למעלה למצנן והקרים זורמים מהמצנן לגוף המנוע.

מנוע הדיזל היה כאמור בעל צילינדר אחד בעל שתי פעימות, בסיבובי מנוע נמוכים עד 600 סד"ל, והרעש שהשמיע היה "טך טך!" – ומכאן הכינוי שהוצמד לו. לא היה לו מתנע ולא מצבר, ההנעה נעשתה בעזרת מנואלה. אך חברי המשק מצאו פתרון קל יותר. הטרקטור הושאר מדי ערב ליד המיבנה העילי (בנקודה הישנה, שממנה נותר כיום רק חדר האוכל הנטוש, שהוקם עוד בימי היאחזות הנח"ל). בבוקר הנוהג היה מעביר את ידית הדחיסה למצב חצי לחץ, משלב הילוך לקדמי, נותן לטרקטור להתדרדר במורד ואז משלב להילוך קדמי ומיד מוריד את ידית הדחיסה ללחץ מלא – והמנוע ניעור לחיים ומתחיל לפעום "טך טך!"

הטרקטור הגרמני הובא לארץ על ידי עולה מאוסטריה שעסק בחקלאות בחו"ל ורצה להמשיך בעיסוקו בארץ. אלא שכאשר הגיע מהאונייה למושב, נוכח שהסוכנות מחלקת טרקטורים פורדסון מאמריקה עם מצבר, מתנע ופנסים, ולכן זנח את הטרקטור הגרמני המשומש שהביא – ב"מחסני הערובה לעולה", ובחר בחדש, כנאמר – ישן מלפני חדש תוציאו.

אבא של צבי למ"ד רכש את הטרקטור הנטוש, דאג שישפצו אותו ונתן אותו מתנה לקיבוץ "בתמורה" לטקס הנישואים של בנו עם א. ז"ל.

הטרקטור שימש בעיקר בגרירה, אך כאשר שטפו חלקות נרחבות מהמלח, תוך גידול אספסת, הטרקטור גרר מקצרה ואף מגוב שנבנו במקור להיגרר על ידי סוס או פרד, והותאמו במסגריה לגרירה על ידי טרקטור. ועוד, צבי למ"ד, במכתבו: "לידיעת חובבי טרקטורים ישנים – יש בגרמניה ובאוסטריה אגודת חובבי טרקטורים כאלה, ולהם אתרי אינטרנט עם סרטונים ותמונות וכיום מחיר טרקטור כזה במצב נסיעה הוא עשרת אלפים יורו ואף יותר."

לאחר שאיחוד הקבוצות והקיבוצים יעד את הגרעין שלנו, "שדמות" – לאזרֵח את היאחזות הנח"ל בעין-גדי, באו חברינו הספנים, בוגרי בית הספר "מבואות ים", בטענות על כך ששולחים אותנו למקום שאין בו כל סיכוי לדיג.

ענה להם מזכיר האיחוד: "עוד תראו שיהיה אפשר לחיות מדיג על שפת ים-המלח!"

אולי נזכר בבריכות הדגים שהיו בקיבוץ בית-הערבה, צפונה למפעל המלח בקליה, לפני 48'.

 

אנחנו היינו עוצרים להתרעננות ולעיתים לארוחה פשוטה באכסנייה של סדום, שתוארה ברומאן "אנשי סדום" שכתב ידידי הסופר הנידח אהוד בן עזר, והיום לא נותר לאכסנייה זכר, וגם מערת סדום הקרירה סתומה) – לפני שנעבור את החלק הקשה בנסיעה בדרך הלא-סלולה לעין-גדי.

יום אחד הגיע אוטובוס תיירים לאכסנייה, המדריך הסביר לתיירים מדוע ים-המלח נקרא גם ים המוות, שהרי שום חי לא חי בו, ואם בטעות נכנס בשפך הירדן – סופו מוות.

התיירים החלו לנוע לעבר מערת סדום, שהיתה המקום הקריר היחיד בסביבה המלוחה והלוהטת. בעודם פוסעים הבחין מדריך-הטיול באחד החברים שלנו, שנמאס לו כנראה לחכות באפס-מעשה באכסנייה, לשתות מים פושרים ולאכול לחם יבש, מרק דלוח וסרדינים, ולכן התיישב ליד החוף של ים-המלח ובידו חכת-דייגים.

המדריך רצה להסביר לו ולתיירים הסקרניים שאין סיכוי לתפוס דגים בים המלח. אך לפני שהגיע אל חברנו הדייג, הניף זה את החכה ועליה ריקד סרדין. הוריד את הסרדין מהחכה והניחו בקופסה לצידו.

אמר המדריך: "זה לא יכול להיות! אתה דג בים המלח!?"

ענה לו חברנו: "אם תשלם לי עשר לירות – אסביר לך!"

המדריך הסקרן שילם, וקיבל תשובה: "אתה רואה? אפשר לחיות מדיג בים המלח! אתה השלישי היום שאני דג!"

אהוד בן עזר

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* במשפט הנפתח היום בירושלים ועומד להימשך לפחות שנתיים תוך בזבוז נמשך והולך של כספי ציבור רבים מאוד כבר מזה כמה שנים – לא בנימין נתניהו הוא העומד לדין אלא המכונה הקפקאית שהגישה את "כתבי האישום" נגדו ואשר ספק אם יהיה לשופטים אומץ לרסק אותה!

 

* ידידיי הרצל ובלפור חקק, מאחר שכמעט ואינני קורא כיום עיתונים, נודע לי רק היום, מהפרסום בעיתונו של אהוד בן עזר, שזכיתם ביחד באחד מפרסי אורבך ליצירה יהודית – הפרס לשירה.

הנאום שנשאתם במעמד חלוקת הפרס בשמכם ובשם הזוכים בתחומים אחרים העניק לפרס את ערכו כיום. נאומכם  היה נאום ציוני המשקף היטב את שירתכם ואת ייחודה הרעיוני בהשוואה לשירה של רוב המשוררים הפעילים כעת שנמלטים אל מחוזות היחיד האוניברסלי במבחר מילים ובאוסף דימויים שאינם שואבים מהמקורות החזוניים של הספרות העברית לדורותיה. 

 תודה על נאום הברכה שלכם לעברית ולציונות, בצרוף "ישר-כוח" להמשך תרומתכם להאדרת שתיהן.

 באיחולי מועדים לשמחה לכם אישית ולמדינת העם היהודי בכללותה,

יוסי אורן

 

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה שלי על "גודו". מעניין אותי מה אתה חושב עליה. אני מסכים עם אורי הייטנר שצריך להעדיף את אהבת הארץ והעם של נעמי שמר ושל נתן אלתרמן על פני השגותיו של עמוס עוז. הייתי מסכים עם איתך שיש להעניק לסמי מיכאל פרס ישראל, אילו התנער מהדברים הנוראים שכתב ב"שווים ושווים יותר". אהבתי את הרשימה של שמעון גרובר על הטעות שלו ב"פרוג טסט", לאחר שרדף אחרי האישה שטעה לגבי תוצאות המעבדה, עליו לרדוף אחרי נהג המונית, ולשלם לו על הנסיעה ברדיפה אחרי האוטובוס. ציפי שחרור מתארת כיצד אנדה עמיר-פינקרפלד הכניסה אותה להיכל השירה – ובכן יש גם יוצרים שאינם מונעים מרגשי קנאה, ביניהם י"ח ברנר שהוציא מכספו את "והיה העקוב למישור" של עגנון. ב-2.5.2021 ימלאו 100 שנים להירצחו ליד בית יצקר. בן ציון יהושע מביא זיכרון מעניין על עמוס עוז ש"לא היה לו זמן" להפיק את ספרו של אביו על שקספיר. באשר לתגובה של בנדלה: בין מה שאני כתבתי לבין מה שבנדלה הבינה יש פער ענק. אבל כשרוצים להשמיץ – ההגזמה לא רק מותרת, אלא גם מומלצת.

שלך,

משה גרנות

 

אהוד: את "גודו" אינני מכיר עד כדי כך שאוכל להביע דעה. בגיליונות של המכתב העיתי בתחילת מאי יוקדש מקום למלאת 100 שנים לרצח ברנר, עליו פירסמתי בשנת 2001 ספר נידח ונשכח שלא זכה לשום הד בשם "ברנר והערבים" – במלאת 80 שנה להירצחו.

 

* אהוד היקר, אני מבינה מהגיליון שאתה חוגג בימים אלה יום הולדת 85 – ובכן גם אם באיחור מה, שא ברכות לשנים רבות של בריאות ועוד שנים רבות של עריכת עיתונך האינטרנטי (באמת קשה לי להבין מאין נשאב הכוח הפיזי והנפשי להוציא פעמיים בשבוע את העיתון!)

ישר כוח,

שישי מאיר

 

* אהוד היקר שלום רב. אודה לך אם תוכל לפרסם בגיליון הקרוב: שושנה ויג תשלח לקוראים המעוניינים בספר שיריה החדש ״ענפי התודעה״ עותק בדואר. המסירה ללא תמורה כיוון שיש פגם בשדרה של הספר והיא מבקשת למסור עותקים במתנה.

לבקשות נא לפנות למייל של שושנה ויג – Shosh.vegh@gmail.com

תודה, 

שושנה 

 

* ציטוט: "אללה בחר אותי": מבצע הפיגוע בגבעת הקפיטול – מוסלמי קיצוני. ומה כתבה האנטישמית אילהאן עמאר?

כיוון שמדובר בשחור מוסלמי, מה שלא מתאים לכת ה-PC, הנושא מוסתר ברוב "התקשורת" מעוררת החמלה בישראל. הסתרתם – אומנותם.

אתמול [2.4] פרץ צעיר במכונית לגבעת הקפיטול, דרס במכוון שני שוטרים, אחד מהם נהרג, ואז רץ עם סכין להמשיך את הפיגוע. הוא נורה וחוסל.

שם המפגע: נואה גרין [בתמונה למעלה], תומך בארגון האנטישמי "אומת האסלם", שבדפים שלו כתב שאמריקה צריכה להתאסלם, לפני שדף הפייסבוק שלו התאייד פתאום. הוא כתב ש"אללה בחר אותי". כינה את עצמו "נואה X", בגלל האמריקאי האנטישמי שהתאסלם מלקולם X.

כיוון שזה לא מתאים להם, רוב כלי ה"תקשורת" בארה"ב הורידו בבהילות את הנושא מסדר היום. כך נוהגת כת ה-PC, כאשר הנושא לא מתאים לה, כמובן. האם נשאר אדם אחד שעוד מאמין להם?

קודם לכן, כאשר לא היתה ידועה זהות המפגע האסלמיסטי, מיהרה האנטישמית תומכת "האחים המוסלמים", אילהאן עומאר, לצייץ שמזל שהיתה לו רק סכין ולא רובה, ושצריך להגביל רובים. אם היתה יודעת, היתה שותקת.

הידעתם שהאנטישמית עומאר היתה אורחת הארגון האנטישמי "ג'יי סטריט", ו"התקשורת" בישראל הסתירה זאת? מובן שתמצאו זאת אצלנו. כך שההסתרה שלהם כבר מעוררת חמלה, היא בומרנג, שחוזר אליהם.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 3.4.2021.

 

* ציטוט: מותה של אמריקה: כמה מסתננים חדרו לארה"ב בחודש מרץ, והאם הם יורשו להישאר? המיספרים ידהימו אתכם. [סרטון].

"הדמוקרטים" הבטיחו, והם מקיימים: סוכנות רויטרס פירסמה הערב [2.4] את מיספר המסתננים, שחדרו באופן בלתי חוקי לארה"ב משטח מקסיקו – בחודש מרץ 2021:

מעל 171,000 מסתננים, ואולם אלה רק נתונים ראשוניים, המיספר יכול להיות גבוה יותר.

לפי זה, הקצב השנתי כבר עומד על שני מיליון, אך סביר שהוא יזנק עוד יותר, ברגע שמיליונים יראו שנותנים להיכנס, ואכן, על פי מדיניות "הדמוקרטים" של – Catch and release – הם נרשמים, ואז משוחררים בתוך ארה"ב, עם מסמכים. מדיניות דומה היתה פעם בישראל לגבי המסתננים. איש אינו יודע מי האנשים האלה, חלקם חברי כנופיות פשע, וחלקם גם מגיעים ממדינות המזרח התיכון, בסיבוב דרך מקסיקו. בהצלחה, אמריקה.

איפה אתה, הנשיא טראמפ? תחזור כבר, אמריקה טובעת. נראה שבעוד שנה וחצי, בבחירות לשני בתי הקונגרס, האמריקאים יחזרו להתעורר, אם לא יהיה כבר מאוחר מדי.

כבר בינואר כתבנו על הטורים האינסופיים האלה. כמובן, זה הושתק ב"תקשורת", שעסקה בצהלולים המפוברקים למימשל ביידן, בדיוק כמו בסיפור "בגדי המלך החדשים".

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 2.4.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2284 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל