פעמיים בשבוע

גיליון (מוגדל) מס' 1634

מוקדש בעיקר ליום כ"ז בניסן תרפ"א [מאי 1921]

בו תימלאנה 100 שנים להתקפת השכנים הערבים

שהתכוונו להשמיד את המושבה פתח תקווה –

ואשר על אודותיה איש בפתח תקווה כיום אינו יודע!

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בניסן תשפ"א, 8.4.2021

עם הצרופות: בפולין אחרי המלחמה. חסיד אומות העולם פיוטר בודניק. הבן יוסי בודניק ורעייתו רבקה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: צֵל הַקִּיקָיוֹן. וְהָאֵל הֵעִיר. // איליה בר-זאב: 5 שירים. // עדינה בר-אל: צדיק וטוב לו, סיפור הצלה מופלא של חסיד אומות העולם. // יצחק גנוז: הַחַיִּים שֶׁעָמְדוּ מִלֶּכֶת. // יוסי אחימאיר: ארנס, האמת ניצחה. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.4.21. // יוסף אורן: המסע של א"ב יהושע אל תחילת האלף הראשון. // אהוד בן עזר: הקרב הגדול על פתח-תקווה. באים הפרשים ההודיים. // אסתר ראב: אביב 1921 בפתח-תקווה. מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקווה. התנפלות הערבים על פתח-תקווה בימי המנדט הבריטי. "האסיר". // אירית שושני: בְּתַחֲנָה וַרְשָׁאִית. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

צֵל הַקִּיקָיוֹן

בְּסַעַר-זְוָעוֹת  –

טוֹב לָפוּשׁ

תַּחַת הַקִּיקָיוֹן  –

בְּטֶרֶם תַּעֲרִים עָלֶיךָ

נִינְוֵה;

בְּצֵל הַקִּיקָיוֹן

נוֹשֶׁבֶת רוּחַ שְׁקֵטָה;

פּוֹרֵחַ עַכְשָׁו

רוֹטֵט;

חֹסֶר הִגָּיוֹן

וְחֹסֶר כֹּל;

זִכְרִיּוֹת בְּעֵינֵי הַקִּיקָיוֹן

וְהוּא מְחַיֵּךְ

[מתוך העיזבון]

*

וְהָאֵל הֵעִיר

רוּחַ

בִּי מֵעַל

וְזוֹ חִבְּקַתְנִי

בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ

וְנָשְׁקָה קְצֵה

שַׂעֲרוֹתַי

וְהַיִּסוּרִים

נֶעֶלְמוּ  –

הוּא

שָׁלַח לִי אוֹתָהּ

וְהִיא בָּאָה

מִמֶּנּוּ  –

וְצִבְעָהּ יְרַקְרַק

בָּהִיר וִירַקְרַק כֵּהֶה

וּמִשְׂחַק שְׂעָרוֹ הָאָדֹם

בָּא

מֵעָמְקֵי הָאִי הֶעָזוּב

וּדְמוּת צְמִיחָתוֹ

הִבְהֲבָה כְּשַׁלְהֶבֶת

[מתוך העיזבון]

1974

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

אהוד: אם לאישומים נגד נתניהו יש תוקף משפטי, היה צריך להושיב במעשיהו את כל מנהיגי מפא"י ההיסטורית, למעט קדיש לוז, ובייחוד את בן גוריון ומנכ"ל משרדו טדי קולק, שהשגיח על "קול ישראל" –

רק לא ביבי!

* * *

איליה בר-זאב

5 שירים

פְּרֶלוּד מס. 2 – בלה מינור –

איטי   Lento

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁקְטוּ הַחֲפִירוֹת וְעָלְתָה 

בִּתָּהּ שֶׁל צִירִיל

מֵהַבּוֹר,

מְדַדָּה אֶל הָרוּחַ הַחֲמִישִׁית, אֶל לְשׁוֹן הָאֵשׁ:

עוֹד אֵין לִי שֵׁם, גַּם לֹא קַדִּישׁ – "

אֵינֶנִּי... אֵינֶנִּי..."

וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם.

צְלִילֵי הַמַּגָּף צָלְבוּ סֻלְיָה וְעָקֵב,          

וְלֹא הָיָה יוֹם שְׁמִינִי.

בִּתָּהּ של ציריל (וולפנהאוט) נרצחה עם כל המשפחה בשנת 1942 ע"י הנאצים ועוזריהם בבלז'ץ בהיותה בת שנה, וללא שֵׁם – מתוך דפי עד – "יד ושם".

פְּרֶלוּד מס. 3 – בסול מז'ור

מלא חייםVivace

לְחִישׁוֹת קַדִּישׁ מֵאֲחוֹרֵי הָעַמּוּד, מִמַּעֲמַקֵּי הָאִצְטַבָּאוֹת –

לַיְלָה וְלֹא דֻמִיָּה לָךְ,

"אֲנִי קְרָאתִיךָ כִּי תַעֲנֵנִי..." *

שִׁטָּפוֹן בָּא וְעוֹבֵר, יְשִׁימוֹן הַשְּׁלָגִים סוֹחֵף –

מִי שֶׁיָּחֵף יָחֵף, מִי שֶׁגּוֹסֵס

גּוֹסֵס.

מִי אֵלֶּה? כִּי עֵירֹם אַתֶּם.

בַּת – מִי אַתְּ?

טוּרִים פּוֹגְעִים בְּטוּרִים וְאֵינָם

יוֹדְעִים –

צְבָא הַמֵּתִים צוֹעֵד.

שָׁם גָּוַעְנוּ שֵׁנִית,

בְּכָל יוֹם

קְצָת.

 תהילים י"ז*

פְּרֶלוּד מס. 5 –  ברה מז'ור –

מהיר מאודAllegro   molto

הִזָּהֲרִי!

אָמְנָם זֶה מֵרוֹץ, אַךְ לְלֹא פְּרָסִים,

רוּצִי אֶל שְׁאֵרִיּוֹת הַיְּלָדִים –

הֵם לֹא יָדְעוּ.

חַפְּשִׂי סִימָנֵי חַיִּים בַּתְּעָלוֹת, בֵּין אֲרֻבּוֹת הֶעָשָׁן.

שָׁם,

יְלָדִים שֶׁל אִמָּא.

הִזָּהֲרִי!

הַמַּגְלֵב דַּרְכּוֹ לְזָרֵז, שַׁאֲלִי אֶת הַסּוּסִים הַמִּתְפָּרְעִים

בַּעֲצֵי הַנּוֹי כַּחֲזִירִים מִיַּעַר.

תְּנוּעוֹתַיִךְ קָדִימָה חוֹתְרוֹת אֶל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ,

אֶל הַשִּׁבֳּלִים הַשְּׁדוּפוֹת.

הִשָּׁמְרִי!

שְׁבִיל הַמִּנְהָרָה הוּא הַמֵּרוֹץ הָאַחֲרוֹן לַעֵירֻמִּים.

פְּרֶלוּד מס. 6 – בסי מינור –

איטי למדי   Lento assai

מַאֲדִים יַחֲלֹף הָעֶרֶב בְּהֶסַּח הַדַּעַת בְּהִלַּת כּוֹכָב שָׁבִיט,

בַּבִּצּוֹת מִתְיַפְּחוֹת חַיּוֹת –

הֵן יוֹדְעוֹת מַשֶּׁהוּ.

חִלּוּפֵי עוֹנוֹת.

חוּטִים מוֹלִיכֵי כְּאֵב נָעִים בִּמְבוּכָה אֶל אֵיבָרִים נְסוֹגִים.

טְרִיקַת דְּלָתות, פְּקֻדּוֹת מְאִיצוֹת,

בּוֹר וְעוֹד בּוֹר שֶאִישׁ פָּתַח, גַּיְא וְעוֹד גַּיְא

וְהַגַּיְא עֲלֵיהֶם.

פִּרְחֵי בַּר, אָבִיב בְּקֹר הַסְתָו,

נוֹי סְרָק בַּאֵפֶר.                           

מוּל הַמִּקְלָחוֹת וּבְתוֹכָן, אֱלוֹהִים אֵינוֹ זָקוּק לַבְּרִיאָה...

גַּם כָּךְ הִיא מֻשְׁלֶמֶת לְהַחְרִיד.

פְּרֶלוּד מס. 7 – בלה מז'ור –

זורם      Andantino

מְאַלְּפֵי מָוֶת מַמְתִּינִים לְיוֹם חָדָשׁ, נִיחוֹחַ תַּבְשִׁילִים,

פֻּרְעָנוּת שִׁגְרָתִית –

בְּחֹד הַכִּידוֹן מְאִיצִים לְלֹא כְּבָלִים... מַצְלִיפִים בְּשׁוֹט

עַד – בְּלִי אָדָם.

בִּקְצֵה מַחֲנֶה 1 אוֹר יָרֵחַ, פַנְטַסְיָה שֶׁל פְרֵדֵרִיק שׁוֹפֶּן.

בִּקְצֵה מַחֲנֶה 2 יְלָדִים מְשַׂחֲקִים, יוֹרְדִים וְעוֹלִים

אֶל שָׁמַיִם שֶׁל אֲחֵרִים,                                                                    

קוֹלָם לֹא הוֹלֵךְ בָּאֲוִיר שֶׁאֵינוֹ מַמָּשִׁי,

דְחוּפִים אֶל סוֹפָם:

"אִמָּאלֶ'ה,

הֵן הָיִיתִי יֶלֶד טוֹב! חֹשֶׁךְ! חֹשֶׁךְ!" *

שֶׁבַע מִלִּים.

* (7 מילים) ע"פ עדות של השריד היחיד, רודולף רדר, 1946.

לאהוד: יום ה' השבוע – 8/4/21  – הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אני מצרף 5 שירים מתוך ספרי "בעקבות הזמן השרוף" שיצא לאור לפני מגפת הקורונה. כל משפחתי מצד אבי נקטלה במחנה ההשמדה בלז'ץ, שם הכינו את מודל ההשמדה בגז – חצי מיליון יהודים חוסלו ונותר עֵד אחד בודד. בחרתי לקט של 5 שירים מתוך הספר הייחודי.

איליה

* * *

עדינה בר-אל

1. צדיק וטוב לו

סיפור הצלה מופלא של חסיד אומות העולם

יוסי בודניק, חבר מושב כפר-ורבורג, שמע את כל פרטי הסיפור המופלא של הוריו – כיצד אביו הציל את אימו בשואה – רק כאשר ילדיו, הנכדים, כתבו עבודות "שורשים", ושאלו את סבא וסבתא על עברם. האב-הסב, פיוטר בודניק, הוכר על ידי "יד ושם" כ"חסיד אומות העולם".

זהו סיפור גבורה של אדם מיוחד במינו, אמיץ ללא חת, שסיכן את חייו פעמים רבות כדי להציל את שכניו היהודים. הוא זכה להינשא לאישה שהציל, ובארץ טיפח משק חקלאי לתפארת.

כפר קצ'נובה בחבל טרנופול נמצא עתה במערב אוקראינה. ברבות השנים הוא הועבר מיד ליד. משנת 1919 היה האזור תחת השלטון הפולני. היה זה כפר של אוכלוסייה מעורבת של פולנים נוצרים שחיו יחד עם כמה משפחות יהודיות. שתי משפחות –  משפחת בודניק הנוצרית ומשפחת הלרייך היהודית – גרו במרחק ארבעה בתים זו מזו. משפחת בודניק עסקה בחקלאות, ולמשפחת הלרייך היתה חנות ממנה התפרנסה.

"אבי פיוטר ואמי אדלה," מספר יוסי בודניק, "הכירו מילדות, והיו כבני עשרים כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. אני לא שמעתי מהם פרטים על תקופה זו," מעיד יוסי " ורק כאשר ילדיי, הנכדים שלהם, החלו לשאול אותם שאלות, כדי לכתוב 'עבודות שורשים' – התוודעתי לכל הסיפור הנפלא הזה, כיצד הציל אבי את אימי. אבל מסתבר," הוא מוסיף, "שהקשר החם בין שתי המשפחות – הנוצרית והיהודית – החל עוד לפני המאורעות בשואה. בשנת 1919, בעת הפוגרומים של האוקראינים שנקראו 'פרעות פטליורה', סבי מצד אבי, יאן בודניק, הציל את משפחת הלרייך. הוא הסתיר אותם מיספר פעמים מפני הפורעים, ואף התעמת עם נוצרים פולנים ואחרים שרצו להסגיר אותם."

שתי המשפחות המשיכו לקיים קשרים חבריים. כל אחד הקים משפחה עם ילדים וחיו חיי שכנות טובה. שלושים שנה לאחר מכן, כאשר נכנסו הגרמנים לכפר, פעל פיוטר הצעיר, אז כבן עשרים, בדיוק בדרכו של אביו.

"כאשר נכנסו הנאצים לכפר," ממשיך יוסי לספר, "היה זה אבי, פיוטר בודניק, שלקח על עצמו את המשימה להגן על משפחת הלרייך.  אב המשפחה שלהם נפטר באותה עת. האם ואחד האחים נשלחו למחנה השמדה ברגן-בלזן ושם הם ניספו. בכפר נותרו האחיות אדלה ואסתר עם אחיהם זאב (וילי) בן השבע.

"הצבא הגרמני הגיע לכפר בשנת 1941, במסגרת 'מבצע ברברוסה', שנועד לכבוש את ברית המועצות. (אז היה האזור בשליטת הסובייטים).  הנאצים החלו לצוד יהודים, לרכז אותם בגטו ולערוך אקציות.  

"במשך כל הזמן הזה היה אבי פיוטר בקשר עם השלושה, הוביל אותם באמצעות עגלה וסוס ממקום למקום. הוא החביא אותם במקומות מסתור שונים: במתבנים של שכנים, במחסנים של משפחתו, בבית הקברות, במחפורות ביער. לעיתים הם יצאו מן המחבוא וחזרו אל הכפר. באחת הפעמים נתפסו ונשלחו לגטו. אבא חילץ את האחיות, אימי ואחותה אסתר. האח הקטן, זאב, ברח מן הגטו והלך בשלג שבעה קילומטר וחזר לכפר.

"למרות יחסי שכנות טובים בין היהודים לפולנים בכפר, היו גם מלשינים. פיוטר בחושיו החדים ידע לזהות מתי יש סכנה. כלומר: מתי יש חשש שאחד השכנים עלול להבחין במסתתרים ולהלשין עליהם. לכן הוא העביר את אדלה, אסתר וזאב ממקום למקום. הוא סיפק להם מזון ודאג לבריאותם ללא הפסק."

מספר נכדו של פיוטר, חי פיאסצקי: "לקראת סוף המלחמה נדבקו האחים במחלת טיפוס. פיוטר טיפל בהם וגם הוא נדבק במחלה. רופא יהודי מן הגטו הציל את חייו. וכך, במשך שנתיים וחצי של בריחות, הסתתרות ופחד אין-סופי, שמר פיוטר על בני משפחת הלרייך תוך כדי סיכון חייו."

לאחר המלחמה נישאו אדלה ופיוטר. הם התיישבו במערב פולין, בברסלאו. שם נולדו ילדיהם יוסי ופלה. אסתר וזאב עלו ארצה במסגרת "עליית הנוער" בשנת  1948, ובשנת 1957 הצטרפו אליהם אדלה, פיוטר והילדים.

בשנת 1967 הוענק לפיוטר בודניק אות "חסיד אומות העולם" מטעם "יד ושם". הוא קיבל מדליה ותעודת כבוד, והשתתף בנטיעת עץ ב"שדרת חסידי אומות העולם". זהו סיפור גבורה של אדם מיוחד במינו, אמיץ ללא חת, שסיכן את חייו פעמים רבות כדי להציל את שכניו היהודים.

צעדים ראשונים בארץ

על תחילת דרכם בארץ ישראל מספר יוסי: "עלינו ארצה בקיץ 1957 במסגרת 'עליית גומולקה'. (זו היתה העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית למדינת ישראל לאחר השואה.) אני זוכר שלפני עזיבתנו נסענו להיפרד מסבא שלי, שהתגורר בכפר באוקראינה.

"בארץ כבר היו לנו קרובי משפחה – האחות והאח הצעירים של אימי. גם אותם, כאמור, הציל אבי פיוטר, והם עלו לארץ לפנינו במסגרת 'עליית הנוער'.  הפגישה הראשונה היתה עם דודי הצעיר זאב, שהגיע לאונייה לקבל את פנינו, ובידו שקית ענבים מתוקים. מחיפה נסענו לקיבוץ בנגב, שם היתה דודתי אסתר. ההורים קיבלו צריף למגורים, אני ואחותי פלה נכנסנו לבתי הילדים, כנהוג אז בקיבוץ. לא חשנו שם בנוח, כי חברת הילדים היתה חברה סגורה, ולא קיבלו אותנו לחברתם. ומכיוון שאבי רצה להיות חקלאי עצמאי,  עזבנו את הקיבוץ כעבור חודשיים.

"בנסיבות שונות הכירו הוריי את יגאל הורביץ, לימים שר האוצר של מדינת ישראל, ובזכותו הגענו לכפר-ורבורג. דודי רכש עבור הוריי משק, וקיבלנו פרה, עגלה וחצי סוס, (סוס משותף לנו ולשכן)."

בשנת 1958 נולדה בת "צברית" לאדלה ופיוטר, מירי.

חקלאי בכפר ורבורג

פיוטר, שהיה חקלאי באוקראינה, השתלב היטב במושב. התושבים הוותיקים תמכו בו. הוא החל לטפח רפת, אבל בתקופה ראשונה עבד גם כשכיר של הכפר בחפירת התעלות להנחת צינורות מים בפרדס המשותף. ובכלל, הוא לא נרתע מעבודות שונות. ואפילו את טפסנות הברזל לאבוס הוא עשה במו ידיו, בהדרכת אחד החברים הוותיקים. נוסף לכך גידלו אדלה ופיוטר גם ירקות. יוסי זוכר שהוא ואחותו היו יוצאים עימם אל השדה, יושבים על משטח העגלה בעלת גלגלי העץ  וחישוקי הברזל. "העגלה היתה רתומה לסוס." הוא אומר, "אבי עבד עם הסוס עד שנת 1973. אגב, מכיוון שהיתה עבודה רבה ביום, היו קוטפים את הקישואים בלילה לאור הירח. זה הפרי היחיד שבוהק, ולכן ניתן לקטוף אותו בלילה."

בן ממשיך

"מהרגע הראשון שהגעתי לכפר," מעיד יוסי, "הרגשתי שאני חלק מכפר-ורבורג. בתחילה לא ידעתי עברית, ואני זוכר לטובה את המורה כרמלה שעזרה לי בלימוד השפה. אחותי ואני השתלבנו יפה בחברת הילדים."

יוסי למד בבית הספר האזורי עד כיתה יו"ד. אחר-כך ביקש ללמוד במגמה ריאלית, ולכן עבר ל"בית הספר להנדסאים" שליד אוניברסיטת תל-אביב. בצבא שירת בחיל האוויר, והיה גם בצבא קבע לתקופה קצרה. לאחר השירות הצבאי הוא הצטרף לקבוצה של 30 בני מושבים, שהיו מיועדים לחזק את מושב גיאה, דרומית לאשקלון. 

בשנת 1973, ערב מלחמת יום הכיפורים, הוא נשא לאישה את רבקה לבית ליפשיץ, מושבניקית ממשגב דב. השניים היו כמה שנים בגיאה. יוסי מספר: "לאחר כמה שנים נישאו אחיותיי ועזבו את כפר-ורבורג, רבקה ואני עברנו לגור בכפר בשנת 1981, ואני, כבן ממשיך, לקחתי את המשק 'על הכתפיים'. התחלתי לעבוד עם אבי ברפת,  ובנוסף נטעתי מטעים עם עצי פרי וכרם ענבים.

"אבי נפטר בשנת 2002, ואני המשכתי, כמובן, לעבוד במשק. בינתיים הרפת שלנו גדלה, היתה לרפת רובוטית, ויחד עם שותף היו לנו מיליון וחצי ליטר בשנה.  אבל לפני שנתיים, באפריל 2019 סגרנו את הרפת. הסיבה העיקרית היא," מסביר יוסי, "שארבעת ילדיי התבגרו ועזבו את המשק, כך שלא היה טעם להשקיע בו ולהמשיך לטפח את הרפת."

אבל יוסי לא זנח את החקלאות. עתה הוא מגדל במשקו בקר לבשר, ויש לו מפטמה לא גדולה. בנוסף לכך הוא ניצל את הגגות שלו להנחת מערכות סולריות.

השושלת המשפחתית

פיוטר, החקלאי מאוקראינה, המשיך להיות חקלאי בארץ. הוא ורעייתו האהובה, שניצלה בזכותו מן התופת, גידלו שלושה ילדים. מעניין שכולם עכשיו מושבניקים. יוסי, כאמור בכפר-ורבורג, פלה במושב גיאה ומירי בסגולה.  כל 11 הנכדים רכשו השכלה גבוהה, דבר שהיה חשוב מאוד לסבתא אדלה.

מסכם נכדו של פיוטר, חי פיאסצקי: "למרות היותו לא יהודי, סבי פיוטר הרגיש שמדינת ישראל היא המקום בשבילו. היא איפשרה לו לפתח משק חקלאי מתקדם, אִיפשרה לו ולמשפחתו היהודית חירות וחיים מלאים. עד יום מותו המשיך לחייך ולאהוב את משפחתו הענפה."

פיוטר נפטר בשנת 2002  ואדלה נפטרה בשנת 2009. שניהם קבורים בבית העלמין בכפר-ורבורג. יהי זכרם ברוך. ב"יד-ושם" יזמו פרויקט לציון חסידי אומות העולם שחיו בארץ ונקברו בה. ביום השואה תשפ"א יגיעו נציגים לבתי קברות, ויקבעו ציון מיוחד על כל מצבה של חסיד אומות העולם שחי בארץ.

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1177, 8.4.2021.

2. חשיבות הסיפורים על "חסידי אומות העולם" לדור הצעיר

מי הם חסידי אומות העולם? בישראל נקבע חוק רשמי כדי להגדירם ולפצותם. "חסידי אומות העולם" הם אנשים לא-יהודים, אשר "שמו נפשם בכפם להצלת יהודים." החוק שהתקבל במדינת ישראל בשנת 1953, מגדיר את חסידי אומות העולם על פי שלושה קריטריונים:

1. מי שהציל באופן קונקרטי או עזר בהצלה.

2. ההצלה שנעשתה תוך סיכון עצמי.

3. המציל לא דרש ולא קיבל תמורה בעד מעשה ההצלה.

אנשים מופלאים אלו עבדו ביחידות, כל אחד על פי אמצעיו. במרבית המקרים התבטאה ההצלה במתן מסתור ומחבוא בבית או בחצר. היו שבנו בונקרים בתוך הבית או במחסן, זייפו עבור יהודים תעודות, כדי שיוכלו לברוח מהתופת ועוד.

במשך מלחמת העולם השנייה היו מצילים כאלו בכל המקומות באירופה. עד כה הוכרו כעשרים ושבעה אלף איש כ"חסידי אומות העולם", והם זוכים לכבוד ולתמיכה כלכלית, אם הם זקוקים לה. סביר להניח שרבים מהם נשארו אנונימיים.

יש חשיבות רבה להעביר את סיפוריהם בעיקר לדור הצעיר. כיוון שרוב הסיפורים שהתרחשו בשואה הם קשים לשמיעה ולקריאה. זו היתה תקופה של שבר עצום בחברה האנושית, תקופה איומה בה שלט הרוע בהתגלמותו. אבל היתה נקודת אור אחת, והיא: "חסידי אומות העולם", אנשים לא-יהודים שסיכנו את חייהם וחיי בני משפחותיהם, כדי להציל יהודים.

ההיכרות עם סיפורי האנשים האלו נתנו נותנים תקווה, שבכל עת ובכל מצב, יהיה מישהו שיעזור, שיציל. בזכותם אפשר להאמין שבכל מקום ובכל זמן ניתן למצוא אנשים טובים ואמיצים. וגם אם הם מעטים, עדיין קיימים גילויי אנושיות גם בתקופה חשוכה ביותר.

עדינה בר-אל

* * *

יצחק גנוז

הַחַיִּים שֶׁעָמְדוּ מִלֶּכֶת

מַשַּׁב רוּחַ עוֹרֵר תְּפִלָּה בְּצִבּוּר

שֶׁל עֲלֵי אִזְדָּרֶכֶת,

מַחֲטֵי אֳרָנִים, אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים,

לַחַיִּים שֶׁעָמְדוּ מִלֶּכֶת,

לְעִלּוּי נִשְׁמָתָם

שֶׁל אָב וְשֶׁל אֵם, אָחוֹת וְאָח

לְכֹל שֶׁהָלַךְ

וְאֵינֶנּוּ.

וּצְחוֹקָם וּבִכְיָם בְּחִלּוּפֵי הָעִתִּים

וְחִתּוּךְ דִּבּוּרָם כְּנִטְפֵי הָרוּחַ לוֹחֵשׁ

וְאֵלֶם שְׁתִיקַת יַקִּירֵינוּ אִתָּנוּ.

הַתְּנוּעָה, הַמַּבָּט, אַדְוַת הִלּוּכָם,

עִקְּבוֹת הַיָּמִים כְּחוֹלוֹת עַל חוֹף יָם

עֲנָנָה בַּשָּׁמַיִם.

תְּעוּקָה שֶׁנּוֹתְרָה בַּחֲלַל לֵב,

שְׁקִיעַת אַרְגָּמָן

אִוְשַׁת עֲשָׂבִים וְאֶנְקַת הָאָדָם

הַקּוֹל שֶׁנָּדַם.

נִיבֵי לְשׁוֹנָם, זִכְרֵי חַיֵּיהֶם וּמוֹתָם

מְהַדְהֲדִים בְּמִשְׁזַר לְשׁוֹנֵנוּ.

אִמְרוֹת כָּנָף – מַשַּׁק כַּנְפֵי הַיּוֹנָה

הֵדָם הַבָּלוּעַ בְּעוֹרְקֵינוּ.

תִּקְוָה שֶׁנָּגוֹזָה, הָאוֹר שֶׁהוּעַם

עֲנָקֵי מַעַשׂ וְרוּחַ

בְּרֶחֶם אִמָּם.

צָהֳלַת יְלָדִים – רְסִיסֵי נְהָרָה,

לַהַב אֵשׁ אוֹכְלָה סוּפָה וּסְעָרָה.

וְאָנוּ שֶׁחַיִּים וְעָבַרְנוּ אֶת גִּילָם

נוֹשְׂאִים מַהוּתָם וְזִכְרָם,

נוֹשְׁמִים הָאוֹר הַמָּתוֹק,

אַךְ עֵינֵיהֶם כְּבָר אֵינָן

רַק שׁוֹאֲלוֹת מַדּוּעַ וְלָמָּה,

מֵאָז וְעַתָּה, מִשָּׁם וּמִכָּאן

כְּמוֹ מַשַּׁב הָאָבָק וְהַזְּמַן

וְהָרוּחַ הַזֶּה

הַמְכַסֶּה וּמְכַלֶּה.

תְּנֵנִי מִלִּים נוּגוֹת לִרְשֹׁם

בִּגְוִילֵי חַיֵּיהֶם,

בְּטֶרֶם הַגּוּף יֶחְדַּל לִנְשֹׁם

הַלֵּב יִדֹּם,

בַּת הַשִּׁיר לֹא תָּנוּעַ

וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ.

יצחק גנוז

* * *

יוסי אחימאיר

ארנס, האמת ניצחה

מישה ארנס היקר,

אני כותב לך בשבוע שבו חל יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"א, שנתיים לאחר שהלכת לעולמך, שבע שנים ומעשים. חייך טילטלו אותך מארץ הולדתך ליטא, אל לטביה, וממנה אל ארה"ב ולישראל שזה אך קמה. בזכות תושיית אביך נחלצת מגורל ששת המיליונים השואה. בית"רי משחר נעוריך, ממקימי יישוב הספר (לשעבר) מבוא ביתר, מבכירי התעשיה האווירית, יוזם מטוס "לביא" שכמעט המריא אך לבסוף קורקע, מראשי חרות והליכוד, ממבססי אוניברסיטת אריאל בשומרון, יד ימינם של מנחם בגין ויצחק שמיר, שגריר בוושינגטון, חבר-הכנסת, שר חוץ, שר ביטחון...

כשפרשת מהחיים הפוליטיים הפתעת את כל מקורביך. התמסרת למחקר היסטורי, שבמסגרתו חיפשת את האמת והצדק באשר למרד גטו ורשה. גבות הורמו: מה למהנדס אווירודינאמי ולפרשה היסטורית? מהיכן לך היומרה, שלא לומר כלי המחקר והידע, כדי להתריס מול שורת היסטוריונים מקצועיים, שלדעתך סילפו את האמת על המרד? מי אתה, הפרופסור מהטכניון ומהתעשייה האווירית, אל מול חוקרי השואה ביד ושם ופרופסורים מהאקדמיה?

ואז התיישבת לכתוב את מחקרך הגדול, שיצא לאור בספר "דגלים מעל הגטו". גם פירסמת אין-ספור מאמרים על חלקו המרכזי של אצ"י (האירגון הצבאי היהודי) במרד גטו ורשה, שקופח הן מסיבות פוליטיות והן מסיבות מחקריות. חברי האירגון הזה בהנהגת פאוול פרנקל כמעט לא הותירו אחריהם זכר בכתובים ובמיסמכים ללחימתם ולקורבנם. כך נתקבע בהיסטוריוגרפיה ה"רשמית" חלקו המכריע של האירגון השני, אי"ל (אירגון יהודי לוחם) בהנהגת מרדכי אנילביץ. נגד העיוות הזה קמת להילחם. נתקלת בביטויי בוז וזילזול, ניסו לגמד את מסקנותיך, להטיל דופי ביושרתך, אמרו שאתה מוטה פוליטית. והרי כל מה שרצית הוא לא להמעיט בזכותם ובכבודם של לוחמי אי"ל, אלא רק להציג באור הנכון והאמיתי את לוחמי אצ"י. הוכחת כי הם לחמו בקרב העיקרי נגד הצורר הנאצי.

ספרך, מישה, היכה הדים, הניב סרט תיעודי ("הנזכור את כולם?"), עורר ויכוחים בתקשורת ובאקדמיה, אי נוחות ואפילו כעס, בנוסח: הכיצד הוא מעז? מי שמו? למה הוא מסתמך על אמירה של הגנרל הנאצי שחיסל את הגטו וכתב ביומנו כי הלחימה ברחוב מורנובסקה היתה הקשה ביותר? זיעזעת את אמות הסיפים של המחקר בכל הקשור למרד גטו ורשה, אחרי עשרות שנים של סיפר מסולף. פעלת ללא ליאות לקבע את דמותו של פרנקל כשווה לזו של אנילביץ, דאגת להנציח את שמו ושם אירגונו בכמה ערים בישראל, כמו גם בוורשה, הופעת לפני קהלים ותלמידים, ראית במאמץ התיקון הזה כמעט משימת חיים. אפילו יזמת את ציור קלסתרונו של פאוול פרנקל, שלא נותר ממנו צילום אחד.

לא נרתעת והשגת את שלך. אפילו החוקר והלוחם במרד, פרופ' ישראל גוטמן, נאלץ להודות לבסוף, כי "חלקם של הבית"רים במרד הודחק שלא בצדק מהשיח ההיסטורי, כי לא נשאר תיעוד מהימן של הקבוצה הזאת וגם אנטק צוקרמן לא נתן להם מספיק קרדיט..." ואז יצא לאור ספרה של פרופ' חווי דרייפוס "גטו ורשה הסוף" ואימץ את מימצאיך ברובם.

היתה לך עוד משימה, מישה. לתקן את תצוגת מרד גטו ורשה ביד ושם. "אי אפשר לעבור לסדר היום על העיוות בנושא אצ"י," – אמרת לי בזעף. "כל עוד לא יתוקן המעוות, יד ושם לא ייחשב למוסד ממלכתי." אליי באת בטענה: מדוע מכון ז'בוטינסקי אינו מוחה? סיפרתי לך שפניתי בנידון אל יו"ר יד ושם דאז, אבנר שלו, והוא הרים את הכפפה, הודה שלא היה בתצוגה איזון. הדבר יתוקן – הבטיח לי בנחרצות. וכך היה. ימים ספורים לפני שנעצמו עיניך, יכולתי לבשר לך, כי נושא אצ"י במוזיאון יד ושם נמצא בבדיקה במגמה לתקנו.

והנה, לפני ימים ספורים קיבלתי הודעה מיד ושם, לאמור: "אנו מבקשים לעדכנך שבהתאם לעידכון המחקר ההיסטורי בנושא מרד גטו ורשה, נעשו שינויים במוזיאון לתולדות השואה ביד ושם המתייחסים למקומו ולתפקידו של אירגון אצ"י במרד. תהליך זה לווה על-ידי ההיסטוריונים של המכון הבינלאומי לחקר השואה  ביד ושם."

התיקונים כוללים: ציון ללחימת אצ"י בפיקודו של פאוול פרנקל, הוספת הקלסתרון של פרנקל (באין צילום), חמישה סיפורים וצילומים של לוחמי אצ"י וציטוט מכרוז האירגון: "היכונו למעשים! היו דרוכים!"

ביקרתי במוזיאון. ראיתי את השינויים שלמענם לחמת. התרגשתי גם בשבילך, מישה ארנס. הן התיקונים נעשו בזכותך, גם בזכות פרופ' דרייפוס ועמיתיה. בשמך, אני מודה ליד ושם. מה חבל שאתה לא זכית לראות את המיצג המאוזן במו עיניך. אבל מעתה באמת תוכל לנוח בשלום על משכבך, ולקוות לשלום בית בעם ישראל.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב".

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.4.21

* מאמין בנצח ישראל – אני מאמין באמונה שלמה בנצח ישראל. זו אמונתי היהודית. השאלה האם יש או אין אלוהים, אינה מעסיקה ואינה מטרידה אותי. לפיכך, שאלות כמו "איפה היה אלוהים בשואה", "איך אלוהים איפשר לזוועה הזאת לקרות", "האם אפשר להאמין באלוהים אחרי אושוויץ", זרות לי. גם את השואה אני בוחן בפרספקטיבה של נצח ישראל. השואה, על מוראותיה הבלתי נתפסים, המיטה על העם היהודי לא רק את הנורא שבאסונות, אלא גם את האיום הקיומי הגדול בתולדותיו. יצאנו מן השואה מוכים וחבולים, אך ניצחנו. עם ישראל חי. שלוש שנים אחרי השואה קמה המדינה היהודית, מדינת ישראל. רבים משורדי השואה עלו לארץ ישראל, נלחמו על הקמתה, היו שותפים בבניינה וביישוב הארץ והעמידו משפחות ושבטים לתפארת, כשהיום כבר גדל דור הנינים ואף החימשים שלהם.

כשאני מדבר על אמונה בנצח ישראל, אין הכוונה לאמונה דטרמיניסטית. זו לא אמונה בגורל ולא בכוח עליון. זו אמונה המבוססת על מחויבות; מחויבות שלנו כעם ושל כולנו כבודדים ושלי כיהודי, להבטיח את נצח ישראל.

המחויבות לנצח ישראל היא קיומה של מדינה ריבונית חזקה של העם היהודי במולדתו. מדינה חזקה מבחינת האמונה בצדקת הדרך והנכונות להקרבה על קיומה, מבחינת החוסן החברתי, התרבותי והכלכלי, מבחינת האחדות הלאומית, מבחינת עוצמתו של צה"ל, הבטחת גבולות בני הגנה וקיומה של הרתעה בלתי קונבנציונלית.

המחויבות לנצח ישראל היא הידוק דמותה, מהותה, זהותה וייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. היא חיזוק דמותה הציונית של מדינת ישראל ומחויבותה לעליה וקליטה, להתיישבות יהודית, לחינוך יהודי, לתרבות יהודית ולשלומם וביטחונם הרוחני, התרבותי והפיזי של יהודי הגולה באשר הם, על כל הזרמים שבהם. היא הבטחת רוב יהודי מאסיבי לדורות והתייחסות לשיקול הזה בעיצוב גבולותיה בני ההגנה של המדינה.

המחויבות לנצח ישראל היא המחויבות לשגשוגה, פריחתה והעשרתה של היהדות, של התרבות היהודית לדורותיה; של התנ"ך, וספרות חז"ל והיצירה היהודית בגולה והיצירה הציונית והישראלית כהמשכה של היהדות וכנושאת הדגל שלה.

וכשאני מדבר על מחויבות, כוונתי בראש ובראש למחויבות האישית שלי, כל חיי, לקדם כמיטב יכולתי הדלה וככל שביכולתי להשפיע, את סדר היום הציוני שפירטתי.

* יום גדול הוא לנו – בשבת, כ"א בתמוז תש"ג 1943, יום השנה למותו של ביאליק ויום לאחר יום השנה למותו של הרצל, נערך כינוס של כל התנועות הציוניות בגטו וילנה. בארכיון הגטו שנתגלה בשנות ה-60, נמצאת תוכניית הכינוס וחומר רב עליו. היה זה כינוס שנמשך שעות ארוכות, של שירה, נגינה וקריאה, וכל כולו היה תקווה ואמונה; אמונה בגאולה, אמונה בציונות, אמונה בפאר העם היהודי שיבוא תחת האפר, של עם המתבוסס בעפר ואפר. המתכנסים שרו משירי ציון וירושלים, שרו במנגינת מארש את "בשוב ה'" – שיר המעלות מתהילים, קראו את נבואת אחרית הימים של ישעיהו, שרו את "תחזקנה" ו"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, את "שני מכתבים" של אביגדור המאירי, את "שיר הנמל" של לאה גולדברג והתזמורת ניגנה לקול תשואות הקהל מחרוזות של "הורה". שיא האירוע היה שירת "התקווה", ההמנון הלאומי.

 וכך תוארה שירת "התקווה" במסמך שנמצא בארכיון הגטו: "לבסוף קם כל הקהל על רגליו כאיש אחד, ויחד עם התזמורת שרו את 'התקווה'. אדירים היו צלילי 'התקווה', ונישאו למרחקים, להרי יהודה ולעמקי השרון, אל הים התיכון, לחופי הירדן, אל הר הצופים, לערים ולכפרים, למושבים ולקבוצות שבעמק ובגליל. הצלילים נשאו מכאן ברכת שלום לשם והחזירו באותה עת משם, אל תוך האולם, את הבשורה על הגאולה שתבוא בקרוב. אצל כולם היה הלב מלה תקווה, ודמעות זלגו מהעיניים. מעמקי הנשמה זרמו תקווה, אומץ וזעקה בקול: עוד לא אבדה תקוותנו!

העמודים העבים של בניין הישיבה (שם התקיים הקונצרט) התכסו זיעה. האווירה באולם הייתה מלאת התלהבות. הייתה זו שעה חגיגית מלאת הוד. חברים לחצו ידיים ללא אומר והחליפו מבטים רבי משמעות. יום גדול היה לנו."

והיום יש בתוכנו מי שרוצים להחליף את התקווה. "נפש יהודי" לא באה להם בטוב.

* קורבנות השנאה – האם ביום הזיכרון לשואה והגבורה יתקיים טקס משותף לזכר קורבנות השואה והנאצים – אלה ואלה "קורבנות השנאה"?

* מעבר הכרחי – אני שמח שהנשיא הטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה. סיכוייו של נתניהו להצליח במשימה – אפסיים. אני רואה במתן המנדט לנתניהו וכישלונו בהרכבת ממשלה מעבר הכרחי בדרך להקמת ממשלת שינוי ומניעת סיבוב חמישי. רק אחרי שנתניהו ימצה את המנדט בכישלון, יוכל בנט להקים ממשלה עם מפלגות מהמרכז והשמאל בלי לאבד את הבייס שלו, ובכך לממש את הבטחתו למנוע בחירות חמישיות. רק אחרי שנתניהו יכשל, המפלגות החרדיות תהיינה חופשיות ללכת לממשלה בראשות בנט. ומעבר לעמדתי האישית זו – באופן אובייקטיבי, נשיא המדינה קיבל את ההחלטה הנכונה היחידה לנוכח המשתקף ממפת הממליצים.

* כבר התנצל? – האם נתניהו כבר התנצל בפני נשיא המדינה על ההשתלחויות הגסות והפרועות של שליחיו בשבוע שעבר?

* קם על יוצרו – ששת המנדטים (בעצם שבעת המנדטים) של הקיצוניות הדתית רשומים על שמו של אדם אחד – בנימין נתניהו. אלמלא הוא, לא היה למפלגה זו שמץ של סיכוי לעבור את אחוז החסימה. בלחץ אובססיבי כפי שרק הוא יודע ללחוץ, הוא אנס את סמוטריץ' להתאחד עם עוצמה כהניסטית ועם המפלגה ההומופובית. הוא אפילו שיריין בתוך רשימת הליכוד ח"כ של הקיצוניות הדתית (ולכן כתבתי שבעה מנדטים) על חשבון הליכוד, כדי לשחד את סמוטריץ' להיאנס. הוא הוביל את מסע הבחירות שלהם, קרא לציבור לתמוך בהם, פעל להעברת מנדט שלם מיהדות התורה אליהם, להעברת מנדט מימינה אליהם ולפחות מנדט מהליכוד. קוסם.

בשיחתו המפורסמת עם השולמנים הוקלט נתניהו מתרברב שהחרדים וסמוטריץ' עושים מה שהוא אומר להם. והוא היה בטוח שיש לו ביד ממשלת החלומות עם הכהניסטים והאחים המוסלמים, ממשלת החסינות. קוסם. קוסם קוסם אך סמוטריץ' הבריז לו. הגולם קם על יוצרו וסיכל את הקמת ממשלתו.

* בנט יודע – למה בנט לא מתפתה להצעותיו המפתות כל כך של נתניהו, שהן לכאורה התגשמות כל חלומותיו הפוליטיים מאז קפץ למים הפוליטיים? כי הוא לא מאמין לאף מילה של נתניהו. כי הוא יודע שאם יהיה ביניהם הסכם, אפילו סעיף אחד בו לא יכובד. כי הוא יודע שאם במהלך חתימת ההסכם ביניהם יחובר נתניהו לפוליגרף, הפוליגרף יישרף. כי הוא יודע שגם אם ימנה אותו נתניהו לשר ביטחון, הוא לא ייתן לו לעבוד וירוץ לספר לחבר'ה על הבדיחה שבמינוי. כי הוא יודע שבמקום לקיים את ההסכם, הוא יפעיל את תעשיית השקרים וההסתה שלו לשיימינג עליו, על אשתו, על הוריו ועל ילדיו. נתניהו הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

* שחרר – כבר ארבעה סיבובים נתניהו אינו מצליח לנצח בבחירות וגורר אותנו מסיבוב בחירות אחד למשנהו. וכאשר בני גנץ נשא אותו על גבו – הוא עקץ אותו. נתניהו הוא ריחיים על צווארה של מדינת ישראל ועל צוואר הליכוד. אם יש בו מינימום אחריות לאומית, כל מה שנדרש ממנו הוא לשחרר ולזוז. יזוז? מיד תקום ממשלה רחבה ויציבה בראשות הליכוד שתוביל בבטחה את מדינת ישראל ארבע שנים. לא יזוז? המשבר יימשך ללא סוף. כרגע נתניהו מנסה להקים את ממשלת ציר הרשע עם הכהניסטים והאחים המוסלמים. גם זה לא הולך לו. אז יאללה, שישחרר. שיעמיד פעם אחת את האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי. ועכשיו, בה בעת שנתניהו ואנשיו ממשיכים להסית נגד גדעון סער ולהפיץ שקרים על אודותיו, במקביל הם מתחננים בפניו: "חזור הביתה! אבא ואבא סלחו לך על מה שעוללו לך." והם מבטיחים הרים וגבעות לסער אם יתמסר ולכל אחד מחברי סיעתו אם יבגוד ויערוק. הציפיה, שמי שבכל ראיון ובכל נאום הישיר מבט לציבור ואמר: "אם אתה רוצה שנתניהו יישאר ראש הממשלה – אני מבקש ממך, אל תצביע לנו!" – יצטרף לממשלה בראשות נתניהו, היא אבסורדית. יש מכשול אחד בפני ממשלה בישראל. יש אבן נגף אחת בפני יציבות שלטונית. יש עצם אחת בגרונה של הדמוקרטיה הישראלית. יאללה, שישחרר. או שחברי הליכוד יתעשתו וישחררו אותו.

* הנשיאות כעיר מקלט – בימים האחרונים הולכים וגוברים הפרסומים בתקשורת, של טובי הפרשנים, על היתכנות התמודדותו של נתניהו על נשיאות המדינה. כנראה שנתניהו מאפשר הפרחת בלוני ניסוי אלה. לכאורה, נזרקת כאן עצם למתנגדי נתניהו. הנה, הוא משחרר, אפשר להקים ממשלה. תנו לו לפרוש בצורה מכובדת. למעשה, יש כאן ניסיון לבנות על חסינותו של נשיא המדינה מהעמדה לדין פלילי, כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין. זהו רעיון עוועים. בית הנשיא אינו עיר מקלט. החוק המונע העמדה לדין של נשיא המדינה הוא חוק מושחת, המנוגד לעקרון השוויון בפני החוק. והוא גם לא מחזיק מים כפי שראינו הן כשעזר ויצמן נאלץ לפרוש בשל פרשת סרוסי ולהבדיל – בפרשת האנס הסדרתי. בוודאי שהחוק הזה לא יפסיק משפט באמצע. ומכל מקום – יש להעביר אותו מהעולם, כי הוא כתם על הדמוקרטיה הישראלית.

בחירה לנשיאות של אדם שמוביל מלחמת חורמה במדינת החוק ומנסה בכל דרך למוטט את מערכת המשפט, כיוון שהוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, כדי להציל אותו, הוא ריסוק מוסד הנשיאות והפיכתו ללא לגיטימי. לא אחת כתבתי שאין לנתניהו סיכוי להיבחר לנשיא, כי זו הצבעה חשאית וסוף סוף שרי וח"כי הליכוד יעזו להצביע נגדו. כעת אני חושש שהם עלולים להצביע בעדו כדי להיפטר ממנו כראש הממשלה. אם נתניהו יהיה נשיא, חלילה, הוא גם יהיה פעיל ומעורב פוליטית ומדינית הרבה יותר משני הנשיאים הפוליטיים והמדיניים שהיו לנו – ויצמן ופרס. הוא ימרר את חייו של כל ראש ממשלה וייקח בכל הרצינות והכוחנות את ההגדרה "נשיא המדינה עומד בראש המדינה," כפי שעשה ארדואן בטורקיה ביום שהפך מראש הממשלה לנשיא ועוד לפני משאל העם שהעביר, שהאציל לו את הסמכויות האלה.

יש לסכל את המזימה הזאת לאלתר. נשיא המדינה חייב להיות מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים וכיבוד החוק. במיוחד בימים אלה.

* החוק נגד עבריינות בנייה – על פי פרסום בכלי התקשורת, רע"ם הודיעה לשני הגושים בכנסת שהתנאי שלה לתמיכה במועמדם לתפקיד יו"ר הכנסת הוא ביטול חוק קמיניץ. רע"ם הכחישה, אך לא הכחישה שזאת תהיה תביעה שלה לתמיכה בממשלה. חוק קמיניץ הוא חוק שנועד להגן על החוק מפני עבריינות הבנייה ולהגן על אדמות הלאום מפני ההתפשטות הבדואית הבלתי חוקית. אי אפשר לנתק את עבריינות הבניה במגזר הערבי ובעיקר בנגב, ממכלול הפשיעה במגזר הערבי – הטרור החקלאי, הביגמיה, הפרוטקשן, האלימות בתוך המגזר, הנשק הבלתי חוקי, הפשיטות על בסיסי צה"ל וגניבת נשק ותחמושת. הממשלה החדשה חייבת להחזיר את ריבונות המדינה ואת שלטון החוק לגליל ולנגב, בניגוד לקודמתה, וחלילה לא להתחיל את דרכה באקורד תבוסתני של כניעה לעבריינות.

* פסלו את עצמם – הפרובוקציה המכוערת של חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מעידה שהם אינם כשירים להיות שותפים קואליציוניים. בנוסף לכך הם קמו ויצאו החוצה בשירת ההמנון. איני מצפה ממי שאינו מזדהה עם "נפש יהודי הומייה" לשיר את ההמנון. אני מצפה מהם לכבד את ההמנון בעמידת דום. מי שאינו מכבד את המנון המדינה אינו מכבד את המדינה. הם מתנגדים למדינת ישראל ותומכים באויביה ולכן פסולים לכל מו"מ קואליציוני.

* חוק החוליגנים השלובים – ביזוי טקס ההשבעה בידי ח"כי הרשימה האנטי ישראלית והפיכת ההתחייבות לנאום פרובוקטיבי, לא היה מקורי. היה חוליגן אחד שקדם להם. "הרב" כהנא שר"י. הוא נהג בדיוק כמותם. או ליתר דיוק, הם נהגו בדיוק כמוהו.

* גם התקשורת אשמה – בכלי התקשורת נשמעת שוב ושוב ההשוואה הנכונה והמוצדקת בין יצחק שמיר, שלא העלה על דעתו לספור את "הרב" כהנא שר"י כבר-שיח ושיצא מן המליאה כל אימת שהנ"ל עלה על הדוכן, לבין נתניהו שהכשיר את השרץ. אבל יש לזכור שבאותם הימים גם כלי התקשורת לא ראיינו את כהנא כדי לא לתת לגיטימציה לו ולתורת הגזע שלו ואילו בן גביר כבר שנים הוא חביב התקשורת, ששדרים נהנים לפלרטט אתו באולפנים. כאשר כהנא היה ח"כ, הנשיא חיים הרצוג לא הזמין אותו לסבב ההמלצות. הוא לא רצה לתת לו הכשר נשיאותי ולגיטימציה בעצם כניסתו למשכן הנשיא. טוב היה עושה ריבלין, אילו הודיע לסמוטריץ' שאם הוא רוצה שסיעתו תשתתף בסבב ההמלצות, שבן גביר לא יהיה במשלחת.

* הצהרה מיוחדת של ראש הממשלה – אזרחי ישראל! כל חיי היו קודש למדינת ישראל, לביטחונה, לביצור כלכלתה, לחיזוק מעמדה הבינלאומי, להפיכתה לאחת המעצמות המובילות בעולם. רק בחודשים האחרונים, הבאתי חיסונים לכל אזרחי ישראל, ללא משוא פנים – מימין ומשמאל, יהודים וערבים. והנה, אנחנו הראשונים בעולם שיוצאים מן הקורונה. סוף סוף חוזרים לחייך. הבאתי ארבעה הסכמי שלום לישראל, לכולם – יהודים וערבים, ימין ושמאל. מאז ומתמיד ראיתי לנגד עיניי את טובתה של מדינת ישראל והעדפתי את טובת המדינה על כל שיקול אחר. לאחר ארבעה סיבובי בחירות, שבהם לא הצלחתי להקים ממשלה יציבה, הגעתי למסקנה שאין ביכולתי להרכיב ממשלה. אין לכך כל הצדקה, זולת שנאה, חרמות ורדיפה. אבל אני מכיר במציאות. אם אני עומד למכשול בפני הקמת ממשלה בישראל; ממשלה יציבה בראשות הליכוד, טובת המדינה וטובת הליכוד מחייבות אותי להסיק מסקנות אישיות.

לפיכך, אני מודיע בזאת על הסרת מועמדותי לראשות הממשלה. עוד היום אפעל לקידום פריימריז מהירים בליכוד, לבחירת יו"ר חדש לתנועה. אמשיך להנהיג באחריות את מדינת ישראל עד בחירתה, מהר ככל האפשר, אני מקווה, של הממשלה החדשה. היום החל שלב העדויות במשפטי. אני בטוח בצדקתי. את התקופה הקרובה אקדיש למאבק על חפותי ועל שמי הטוב.

אני מודה לכם, אזרחי ישראל, על האמון שהענקתם לי לאורך השנים.

* לא כשיר להנהגה – ראש ממשלה שמסית את עמו נגד מוסדות החוק והמשפט של המדינה, מעליל עליהם עלילות בזויות ומפיץ קונספירציות מטורללות, אינו ראוי ואינו כשיר להנהגה. נתניהו מנסה להפוך את משפטו למשפט הרחוב, אך זה לא יעזור לו. ישראל היא מדינת חוק. יש שופטים בירושלים והם ישפטו משפט צדק על פי הראיות.

* מסמן מטרה – המשפט החשוב ביותר והמסוכן ביותר בנאום ההסתה המתלהם של הנאשם, היה האמירה שהוא מקווה שבית המשפט ינהג אחרת מהמשטרה והפרקליטות. בכך הוא עשה דה-לגיטימציה מראש לשופטיו, כאשר סימן לצאן מרעיתו שלא הוא עומד למשפט אלא השופטים. אם לא יזכו אותו, הם חלק מעלילת "ההפיכה השלטונית" שבדה. הוא הילך עליהם אימים, שאם לא יבצעו את מה שהוא מצפה מהם, הם עלולים להפוך מוקד להסתה אישית כמו שתעשיית השקרים וההסתה שלו הפכה את אלשייך, שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט. אני מקווה מאוד שהמדינה כבר דואגת לשמירה הדוקה על השופטים.

* תחרות ההסתה נגד מדינת ישראל – "שוברים שתיקה" ו"בצלם" ביום סגרירי עכור במיוחד, לא מתקרבים ברמת ההסתה שלהם נגד צה"ל ומדינת ישראל, לרמת ההסתה של ראש ממשלת ישראל נגד מדינת החוק הישראלית ומוסדות המשפט והצדק שלה.

* הפגנות מגונות – ההפגנות ליד בית המשפט, הן של תומכי נתניהו והן של מתנגדיו, הן הפגנות מגונות. בבית המשפט מתנהל הליך משפטי. אין מקום לשום הפגנות בהליך הזה. יש לנטרל את ההליך המשפטי מן המחלוקת הפוליטית. ההפגנות הללו מזהמות את ההליך השיפוטי. למפגינים נגד נתניהו אין כלים להכריע שהוא אשם ולמפגינים בעדו אין כלים להכריע שהוא זכאי. יש שופטים בירושלים – הם ורק הם יכריעו, אך ורק על פי הראיות. דוחה במיוחד בובת הענק בהפגנה נגד נתניהו, של נתניהו במדי אסיר וידיו אזוקות. יש לזכור שנתניהו, כנאשם, נהנה מחזקת החפות, כמו כל נאשם, וכדי להרשיעו – חובת ההוכחה היא של התביעה. המפגינים לא רק קבעו שהוא אשם, אלא גם גזרו את דינו וביצעו אותו. יאמר לזכותם שהסתפקו הפעם באזיקים ולא נדרשו לגיליוטינה.  ניתן וראוי להפגין נגד השחיתות הציבורית של נתניהו, אבל היא אינה קשורה למשפט.

* פסיקה בלתי מידתית – בג"ץ קיים כדי להגן על זכויות האזרח מול המערכת, מול השלטון; כדי שלא יירמס בידי השלטון. חופש ההפגנה הינה זכות חוקתית, ותפקידו המובהק של בג"ץ להגן עליה. החלטת בג"ץ בנושא הגבלת ההפגנות בסגר עוסקת בליבת מהותו של בית המשפט.

אולם בג"ץ מרבה להשתמש במושג "מידתיות". מה המשמעות של מידתיות? שאין ערכים מוחלטים. שיש לבחון כל ערך כחלק ממכלול של ערכים. וגם את הזכויות יש לבחון בתוך מכלול הערכים. גם זכות ההפגנה אינה זכות מוחלטת.

למיטב הכרתי בית המשפט שגה בפסיקתו. הוא שגה בפסיקתו כיוון שההחלטה שאותה הגדיר כבלתי חוקתית עומדת בפירוש במבחן המידתיות. ראשית, כיוון שמדובר בהחלטה שהתקבלה בעיצומו של מצב חירום, באחד משיאיה של מגפה קשה ובתקופה שהמדינה עמדה על סף אובדן שליטה על המגפה. במצב כזה, שבו אזרחי ישראל הושמו בסגר, מקומות העבודה, בתי הספר, בתי התפילה, מקומות התרבות והבילוי היו סגורים, ניתן להגביל גם את חופש ההפגנה. שנית, כיוון שלנוכח העובדה שהוטל סגר כללי, אי אפשר לטעון שהיתה זו החלטה נקודתית לפגוע בהפגנות. שלישית, כיוון שבתקופה של מגפה קשה, נערכו הפגנות מדי שבוע, בבלפור ובכל רחבי הארץ. וגם כאשר היו סגרים, הזכות להפגין הוחרגה. לא היתה בתולדות המדינה מחאה כל כך אינטנסיבית וממושכת ומתוקשרת. כאשר בתוך המכלול הזה במשך שלושה שבועות היתה הגבלה מסוימת על ההפגנות – לראות בכך פגיעה בזכות ההפגנה, זו טענה לא רצינית. רביעית, כיוון שגם באותם שלושה שבועות לא היה איסור על ההפגנות ועובדה – בפועל, היו הפגנות בכל רחבי הארץ, בקפסולות ובמרחק של ק"מ מהבית. זכות ההפגנה היא הזכות של כל מי שרוצה בכל מצב ובכל תנאי להפגין בכל מקום ובכל שעה שהוא רוצה? זאת טענה בלתי מידתית.

ונניח שההחלטה היתה שגויה. במצב של אי ודאות ואי יציבות, במצב חירום, יש הכרח בקבלת החלטות מהירות וקשות ולבטח חלקן שגויות. אזרחים שהפגינו כנגד התקנות, לקחו את החוק לידיים בזמן חירום ועשו שבת לעצמם. החלטת בית המשפט נותנת להם פרס בדיעבד על התנהגות אנרכיסטית. גם אם בית המשפט טוען בדיעבד שההחלטה היתה בלתי חוקתית, היה עליו לקבוע שכל עוד לא התקבלה פסיקה כזאת של בית המשפט, חובה היה לציית לה, ולא לעודד את ההתנהלות הזאת באמצעות ביטול רטרואקטיבי של הקנס.

ובלי קשר לבית המשפט – ניתן היה לצפות ממנהיגי המפגינים להחליט בעצמם לא להפגין כשכל עם ישראל נמצא בסגר, ולו מתוך סולידריות לאומית וחברתית, מתוך תחושת ערבות הדדית. מן הראוי היה כלל לא להגיע לבית משפט, אלא לגלות אחריות.

* בקרוביי אקדש – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", אנו קוראים על מותם הטרגי של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, שאש יורדת מהשמים ואוכלת (=הורגת, בעברית המקראית) אותם, בעיצומו של טקס חנוכת המשכן, לנוכח כל בני ישראל. הם נענשו על שהדליקו "אש זרה". לא אכנס היום למהות ה"אש הזרה", אומר רק שעל פי הפרשנות שלי את הפרשה, זו אש הקנאות הדתית.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, מגיב משה בדברים הבאים, שגם בהם יש לקח לימינו, בוודאי השבוע: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד." ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם ייענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף ואל תתבכיין על כך.

* כבר גינו? – האם הרשימה המשותפת ורע"ם כבר גינו את חגיגות קבלת הפנים למחבל, רוצחו של משה תמם?

* 25 שנים לנפילת אורי פרידמן – בשביעי של פסח תשנ"ו, 10 באפריל 1996, לפני 25 שנים בדיוק, ערב פרוץ מבצע "ענבי זעם", נפל בהפגזת פצמ"רים על מוצב כרכום בדרום לבנון, אורי פרידמן, מ"כ בחטיבת הנח"ל. אורי היה בן גרעין "דמשק" לאורטל, מעמודי התווך של הגרעין. צעיר ערכי, מוסרי, אידיאליסט, שוחר  טוב, איש ספר, משקיען ורציני בכל דבר שעשה – בגרעין, בעבודתו בכרם של אורטל וכלוחם ומפקד בצה"ל. במלאת 25 שנים לנופלו, נערכה אזכרה בזום. חבריו יצרו מפה המתארת את תחנות חייו, מבית החולים בילינסון שבו נולד עד מוצב כרכום. ובכל תחנה, הוקרן סרטון שבו סיפרו בני משפחתו וחבריו על אורי באותה תחנה. היתה זו אזכרה חזקה ומשמעותית, שהיטיבה לתאר את דמותו הייחודית ומעוררת ההשראה של אורי.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: ארץ אל תכסי דמם – אחד הניבים המזוהים עם זכר השואה ועם טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא "ארץ אל תכסי דמם." המקור הוא ספר איוב ט"ז, י"ח, שבו זועק איוב, בייאושו ומר לבו, בגוף ראשון: "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי." זו מעין קריאת נקם, אך נקם במי? הרי בספר איוב מי שפגע בו הוא האלוהים. ואף על פי כן, הביטוי מפורש כקריאת נקם, כקריאה לארץ לא לכפר על המוות הלא מוצדק. ואל יהי מקום לזעקתי – שהארץ כולה לא תוכל להכיל את הזעקה שלי, כי האסון שלי אינו בר הכלה.

החיבור של הפסוק לשואה נעשה בתפילת "אל מלא רחמים" לנספים השואה, הנקראת ביום הקדיש הכללי, עשרה בטבת. בשנת תשי"א 1951 הכריזה הרבנות הראשית לישראל על צום עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים, כיום של אמירת קדיש לזכר הנספים בשואה שמועד קבורתם לא נודע. בתפילת "אל מלא רחמים" שחוברה למועד זה נאמר:

"... בַּעַל הָרַחֲמִים יִצְרר בִּצְרור הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָם, ה' הוּא נַחֲלָתָם, וְיִזְכּר לָנוּ עֲקֵדָתָם, וְיַעֲמד לָנוּ וּלְכָל יִשרָאֵל זְכוּתָם. אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם, וְאַל יְהִי מָקום לְזַעֲקָתָם. בִּזְכוּתָם נִדְּחֵי יִשרָאֵל יָשׁוּבוּ לַאֲחֻזָּתָם, וְהַקְּדושִׁים לַזִּכָּרון תָּמִיד נֶגֶד ה' צִדְקָתָם. יָבואוּ שָׁלום וְיָנוּחוּ עַל מִשְׁכָּבָם."

אורי הייטנר

* * *

אהוד: אזרחיה כפויי-הטובה של ישראל

חיים בגן עדן של אחרי הקורונה

בעוד מדינות רבות באירופה, בדרום אמריקה,

באפריקה וגם ארה"ב

מצויות במצב של אסון מבחינת החיסונים!

רק לא ביבי!

* * *

יוסף אורן

המסע של א"ב יהושע אל תחילת האלף הראשון

באופן מפתיע, אחרי שחלפו כ-25 שנים מאז פירסם א"ב יהושע ב-1997 את הטוב בספריו, את הרומאן "מסע אל תום האלף"  –רומאן שעסק במחלוקת פנים-יהודית, בתום אלף שנות הגלות הראשונות, בין הפלג הנחלש של היהודים בדרום, בספרד ובצפון אפריקה (שאותם מכלילים כיום בכינוי "המזרחיים"), לבין פלג העם ההולך ומתחזק במדינות צפון-אירופה, מצרפת ועד גרמניה (המוכללים בפינו כיום בכינוי "האשכנזים") – החליט לפרסם נובלה צנומה בשם "הבת היחידה" (הוצאתה ספריה החדשה / הקיבוץ המאוחד 2021, 165 עמ') – על מחלוקת כלל-עולמית שהתחילה בתחילת האלף הראשון בין שתי דתות המייחדות את בורא העולם: היהדות והנצרות, דתות שעדיין נלחמות ביניהן גם בשנת 2000 לספירה על מעמד "דת האמת" בעולם. משום כך מיקם יהושע את סיפור-המעשה של נובלה זו באיטליה, שאין ראויה ממנה להיות זירה לקיום המחלוקת המיותרת הזו בין הדתות בימינו.

הנובלה מספרת על הנערה רַקֶלֶה העומדת לחגוג את חגיגת הבת-מצווה שלה בחסות משפחת אביה היהודי, ריקרדו לוצאטו, ובשיתוף הורי אביה הקתולי של אימהּ, שהיתה נוצרייה קתולית למהדרין עד נישואיה לריקרדו. רקלה אמנם יודעת שקיימים הבדלים בין הפולחנים של שתי הדתות, אך הניחה שאין הם אמורים בהכרח להדאיג אותה בהווה, כפי ארנסטו, שהסבא הקתולי שלה, הרגיע אותה פעם בדבריו על ראשית המאבק בין הדתות בתחילת הספירה: "לפני אלפי שנים - - - בירושלים הם [הרומאים] הרסו [את בית המקדש של היהודים], ובאיטליה הם בנו [את הקתדרלות של הנוצרים] (עמ' 19).

מאחר שהיריבות בין שתי הדתות, שהתחילה בתחילת האלף הראשון, לא הוכרעה גם אחרי 2000 שנה, מתקשה רקלה כעת, בהגיעה לגיל שתיים-עשרה, לבחור באחת משתי הזהויות הדתיות, שהתרגלה מילדות לראותן כמשלימות זו את זו, בלי להפר את השלווה האדיבה והמנומסת, שהתקיימה בין המשפחה הקתולית של אימה לבין המשפחה היהודית של אביה עד כה. אך בעודה מתלבטת הופרה השלווה בין המשפחות של הוריה באשמת אביה, ריקרדו, שהחל לפתע "להתחרד".

שלבי ההתחרדות של ריקרדו

ההתחרדות של ריקרדו לוצאטו היתה מדורגת. אם לפני שנים אחדות, כאשר ארנסטו, הסבא הקתולי של רקלה, לקח אותה "לחגיגת ילדים גדולה בקתדרלה," הסתפק ריקרדו רק בתגובת כעס רפה וחולפת על כך (עמ' 23), הוחמרה לפתע תגובתו כאשר נודע לו כעת, שהמורה לדרמה בבית-הספר הועידה לרקלה היפה והמוכשרת את התפקיד של המדונה במחזה על לידת ישו, המתוכנן להיות מוצג ברוב הדר בכנסיה של פאדובה בחג המולד הקרוב לציון סוף שנת האלפיים לספירה: "אבא התערב והזהיר את המנהלת לא לשתף אותה, לא בהצגה ולא במקהלה." (עמ' 28).

ומשום שרקלה לא הבינה את ההתנגדות הנחרצת הזו של אביה, היטתה אוזן להסברו של הסבא היהודי שלה, סרג'ו לוצאטו, על מניעיו של בנו לאסור את השתתפותה באירוע: "איזה אסון כבר היה קורה אם היית משחקת פעם את המדונה והיית לשעה קלה אֵם-האלוהים, הרי זאת רק הצגה ולא תפילה. - - - באמת חבל שלא סיפרת לי, כי אולי הייתי משכנע אותו [את ריקרדו] לבטל את ההתנגדות.- - - אני הייתי מסביר לו שלא בגללך הוא מתנגד שתהיי אֵם-האלוהים, אלא בגללי. כי הוא יודע שכדי להציל את חיי במלחמה הייתי כומר בכנסייה, והוא חושש שאם תתחילי לבקר בכנסייה, אפילו רק לצורך הצגה, אולי זה יתחיל למצוא חן בעינייך." (עמ' 29-28).

מעודדת מן ההסבר הזה מפי סבא סרג'ו, אזרה רקלה אומץ-לב והציגה לאביה את הדוגמא הבאה: "לאבא של סרינה בכלל לא איכפת שהיא שרה במקהלה נוצרית - - - אפילו שגם היא יהודייה כמוני. ובכלל היא הרי נמצאת כל היום ב'לב הקדוש' של הנזירות." (עמ' 36). ומאחר שריקרדו לא התרכך מטיעון זה, ולא שינה את דעתו, פלש נושא הדתות, השונות בפולחניהן במשפחתו, גם לחלומותיה של בתו. באחד מהם "מפציעה ועולה ממנה הקתדרלה הגדולה  - - - ובחלל הגדול, שהחומה הרומית נטמעת בקירותיו, ניצב רק המזבח, וסברינה השמנמנה עומדת בשמלה לבנה ובידה גביע זהב, וגם בחלום צרב הכאב, שלְילדה יהודייה שתעבור בסוף לישראל מותר לשיר בכנסייה, ואפילו להיות קצת אימו של אלוהים, - - - עד שהוא [החלום] מעיר אותה והיא מתיישבת בבהלה במיטתה." (עמ' 45).

;בחלום נוסף כבר לא הסתפקה רקלה בחלום המבטא את קנאתה בסברינה, חברתה לשיעורי העברית אצל הרב אזולאי, אלא המציאה בחלומה הבא פיתרון אפשרי למאבק המנומס והמטריד בין שתי הדתות בחייה: הפעם מתרחש החלום "בכנסייה גדולה, שבהמשך החלום הופכת לבית-חולים, כנסייה שמאמיניה הם נפגעי סקי, מגובסים בידיהם או ברגליהם, המהלכים בעזרת קביים, או שוכבים במיטות ומפטפטים בעליזות. יש ביניהם, למרבה הפלא שני יהודים חרדים, לבושי שחורים. - - - את החלום על הכנסייה שהפכה לבית-חולים עדיין זכרה [בבוקר למחרת], אלא שהעדיפה לא לרמוז עליו, כדי שאבא לא יאמר, את רואה אפילו בחלומות את נמשכת לכנסיות." (עמ' 69).

"התוספת" בתפילת "עלינו לשבח"

ההקצנה הקיצונית ביותר בהתחרדותו של ריקרדו התבטאה בהזמנת הרב יעקב אזולאי, בוגר ישיבה חרדית בירושלים, כדי שיכין את רקלה במשך חודשים אחדים לטקס המצוות שלה בבית-הכנסת, טקס שבו יחגוג את נצחונו על הסבא הקתולי, שנחל עד כה הצלחה גדולה במשיכת רקלה אל הקתדרלה הקתולית בעיר. אילו טרח מספיק לברר פרטים על הרב אזולאי, היה ריקרדו מגלה, כי ל"עילוי" שהרשים אותו בחזותו החיצונית, לא נמצא ה"שידוך" שקיווה לו בעיר הקודש, ולכן הגיע לאיטליה לפני שלוש שנים לא כדי להפיח חיים של יהדות בקרב קהילה יהודית עשירה ומתבוללת, אלא כדי למצוא בה לעצמו "איטלקייה צעירה  ובעלת אמצעים, שתבוא איתו לישראל ותהיה משועשעת מן הלאומנות ההולכת ומתחזקת בארץ-ישראל." (עמ' 141).

ועוד היה ריקרדו מגלה, אילו שכר בלש לעקוב אחרי "העילוי" ששכר ללמד יהדות את בתו, שתוכו של הרב אזואלי איננו כְּבָרוֹ, כפי שהתברר לקורא בפרק סאטירי ארוך למדי המספר על מעשיו של "העילוי" הזה בביקורו הראשון בוונציה בערב חג המולד, שבה נמצאה לו הזדמנות לטעום בסתר ממנעמי-החיים באיטליה הנוצרית. מיד בהגיעו לוונציה, הזדרז הרב אזולאי לרכוש, בחנות המיועדת לתיירים, תחפושת של כומר והתגנב בעזרתה לקתדרלה הגדושה במחופשים רבים. ורק אחרי שהבחין בשני מחופשים בתלבושת מושלמת של חסידות אחת מירושלים, "חגורי אבנטים, לראשיהם שטריימלים גבוהים שעירים," שמתקרבים אליו, "אולי מתוך נְהִייה אחר הידברות בין-דתית," נמלט משם לפני שהשניים יגלו את תחפושתו הרבנית המסתתרת מתחת לתחפושת הכומר שעטה על עצמו (עמ' 154-152).

ואכן, הרב אזולאי, שמתפרנס מהוראת עברית ומהכנת נערים ונערות בהגיעם למצוות לטקס המצפה להם במשפחה ובבתי-הכנסת של הערים "היהודיות" בצפון איטליה (מַנטובה, פֶרָארה, פאדוֹבה ומוֹדֶנה), לא איכזב את ריקרדו, אלא שילב מיד את רקלה בקבוצה של בנות בגילה, כולן בנות ממשפחות מתבוללות (עמ' 142), לא רק כדי לחבב עליה את לימוד דת היהודים בחברותא, אלא גם כדי להימנע ממתן שיעור פרטי לרקלה "על מנת שהייחוד שלו עם היפיפייה הצעירה לא יעיר הרהורים מגונים בקרב מי שאוהבים להרהר הרהורים מגונים." (עמ' 143). בחברת הבנות למדה רקלה אצלו את השפה העברית, את דיני הכשרוּת, את מנהגי החגים היהודיים וגם קיבלה ממנו קטע-תפילה שאותו תשיר בלחן המתבקש ובהטעמה הראויה בחגיגת הבת-מצווה שלה בבית-הכנסת.

לרקלה, בתו של עו"ד מצליח ובעל נכסים, בחר הרב אזולאי את המובחרת שבתפילות בסידור-התפילה היהודי, את "עלינו לשבח" – תפילה קדומה המיוחסת לאמורא רַב, מהדור הראשון של אמוראֵי בבל, שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, תפילה שנועדה תחילה להיאמר במוסף לראש-השנה וזכתה עד מהרה להיאמר גם בסוף כל שלוש התפילות של היום (שחרית, מנחה ומעריב).

אך מאחר שהרב אזולאי ביקש לשאת-חן בעיני ריקרדו לוצאטו, המגלה רצון עז ל"התחרד", הטיל על רקלה לשנן דווקא את הנוסח הקדום של "עלינו לשבח", שבמועד עלילת הנובלה הזו בהווה, בשנת אלפיים, כבר אין למוצאו בסידורי התפילה הנדפסים בירושלים ומשווקים ממנה לקהילות היהודיות בארצות הגולה, אחרי שבתחילת המאה ה-17 נאלצו רבני גרמניה בצו המלכות להשמיט מהתפילה הקדומה את המשפט המודגש בציטוט הבא: "עלינו לשבח לאדון הכול, לתת גדוּלה ליוצר בראשית, שלא עָשָׂנו כגויי הארצות, ולא שָׂמָנו כמשפחות האדמה, שלא שָׂם חלקנו בהם, וגורלנו ככל המונם. שהם [הגויים] משתחווים להבל וריק, אל אֵל לא יושיע, ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים." (עמ' 50).

המשפט הזה, שהושמט מתפילת "עלינו לשבח" זה מכבר, בלחץ נוצרים אנטישמיים ויהודים משתמדים, בטענה שהמשפט מגנה את אמונת הגויים ומגדיר את פולחנם כסגידה לאלילים, נותר, אחרי שהושמט, רק בסידורי התפילה הקדומים ותקופת-מה גם בסידורים מאוחרים בנוסח ספרד.

הרב אזולאי, שהכיר בישיבה את ההבדל בין נוסח קַמָּא לבין ונוסח בָּתְרָא של תפילה זו, וקיווה לגמוּל מריקרדו על בחירת הנוסח הקדום יותר של התפילה בשביל רקלה, נכשל כמובן ביוזמתו זו. לא רק שריקרדו לוצאטו, שלא נהג להתפלל תפילת-יחיד בביתו וגם לא במניין בבית-הכנסת, לא זיהה שרקלה משננת נוסח עם "תוספת" שאיננה מודפסת בסידור התפילה המהודר שבביתו, והיתה זו דווקא רקלה, שכבר למדה עברית מהרב אזולאי והבינה את תוכנו הבעייתי, שדרשה ממנו לבחור למענה קטע אחר מארון הספרים היהודי. את דרישתה זו הציגה רקלה לרב אזולאי אחרי שאפילו נוצרים, שאינם דוברים עברית, כמו הסבא הקתולי שלה, ארנסטו (עמ' 142) והמורה הגימלאית שלה, אמיליה ג'ירוני (עמ' 118), חשו אי-נוחות משמונה המילים של "התוספת" הזו בנוסח בתפילה היהודית, כאשר רקלה הדגימה לשניהם את שליטתה בה.

ואכן, בלחצה של רקלה החליף אזולאי את התפילה "עלינו לשבח" בפרק י"ג בתהילים, שתוכנו מבטא "תחינה שכל אדם יוכל להפנותה לאלוהיו מבלי להדיר מישהו אחר." (עמ' 144) – תוכן אוניברסלי שרקלה לא מצאה בתפילה היהודית, אלא בסיפורי "הלב" של אֶדמונדו דֶה אָמיצ'יס הנוצרי.

ובינתיים גילתה רקלה, שבנוסף לשתי הדתות שהיא מכירה במשפחה, ישנן עוד דתות בעולם שנוהגות "להדיר את האחר" מסיבה דתית (כמו באיטליה) או לאומנית (כמו בישראל). בהיותה ערב חג המולד בוונציה אצל הסבתא היהודייה שלה, אימו של אביה ריקרדו, נחשפה למשרתים האֶתיוֹפים שחורי-העור בדירתה. ואף שהסבתא הנהנתנית שלה הסבירה לה, שאתיופים אלה אינם נוצרים, גם לא מוסלמים וגם אינם מן האתיופים היהודיים שהועברו לישראל, אלא "אתיופים שמאמינים ברוחות ובכוכבים" (עמ' 104), רצתה רקלה לשאול את האתיופי, "גבר חסון, בגילו של אביה, אשר שערו האפור מוסיף הדרת-חן לחזותו הכהה," שליווה אותה בנסיעתה אל המורה הגימלאית אמיליה, זו שהמליצה לה לקרוא בעיון את סיפורי הספר "הלב":  "מה טיבו של אלוהי הרוחות, ומה הוא תובע מחסידיו?" – אלא שנמנעה מהטרדתו בשאלתה זו רק משום ששיערה שאיננו שולט מספיק באיטלקית. ולכן שיתפה את אמיליה במידע שאספה עד כה: "לפי מה שאומרת סבתא, הוא שייך לסוג האתיופים שאלוהים שלהם לא מתחבא עמוק בשמיים, כמו שלנו, היהודים והנוצרים. האלוהים שלהם מרחף קרוב לארץ, יחד עם הרוחות." (עמ' 112).

המשמעות האלגורית של הניתוח

היוזמה של הרב אזולאי, שהחליט להכביד על רקלה עם "תוספת" קדומה לתפילת "עלינו לשבח", כדי להתאימה להתחרדותו המתחזקת של אביה, היא המפתח לאלגוריה שפיתח יהושע בנובלה הזו, שבה נמשלת ההתחרדות הדתית לגידול סרטני ההולך ומתפשט במוחו של אדם עד שְׁלָב שבו הוא מזהה אמירת תפילה המתירה "להדיר מישהו אחר" כמעשה מוסרי מעבר לכל ספק.

ואמנם ממוּקד במטרה שהציב לעצמו בנובלה זו, להמשיל את ההתחרדות הדתית לגידול סרטני, מעסיק יהושע את רקלה ברוב פרקי הנובלה לא רק בהכנותיה לחגיגת הבת-מצווה שלה, אלא גם בדאגותיה לחייו של אביה, העומד לעבור ניתוח להסרת הגידול שהתפשט במוחו (גידול שהיא הדביקה לו את הכינוי "התוספת") ואשר קיימת דחיפות לנתחו לפני המועד החגיגי המיועד לה בבית-הכנסת. האנלוגיה בין התפילה "עלינו לשבח" ש"הבְריאה" אחרי שהוסרה ממנה "התוספת" המעליבה את אמונת הגויים, לבין  ההתחרדות, שהיא "מחלתו" של ריקרדו, מבטיחה, כי אחרי שתוסר "התוספת" הסרטנית הזו ממוחו, בביה"ח של סַלבטורה נוּבארֶזֶה, המאהב הקתולי של אימו קלת-הדעת (שהתגרשה מסֶרג'יו אביו לפני שנים), ישוב ריקרדו למתינות היהודית שבה חי את חייו קודם לכן, כפי שהודגמו בפרק המספר על החופשה באתר הסקי, שבה שבחר להחליק במסלול המאתגר יותר. (עמ' 65-59).

ואמנם, ריקרדו הבריא לחלוטין אחרי שהניתוח הסיר את "התוספת" ממוחו. מוכיחה זאת השיחה שקיים עם בתו רקלה שבה הציע לה מוצא ממבוכת הסתירה בין שתי הזהויות שלחמו על נפשה במשפחה: "אין שום רוח-קודש בירושלים. גם לא בשום מקום אחר. - - - לכן לא רציתי שתציגי את אֵם-האלוהים, שלא תאמיני שבאמת היתה פעם רוח-קודש, ושאולי היא יכולה לחזור ולהביא עוד אלוהים לעולם."

דבריו אלה של ריקרדו נשמעים לרקלה, הגיוניים מספיק כדי לאמץ אותם בו במקום: "אתה צודק אבא, לא צריך עוד אלוהים, כאלה יש כבר [בעולם] יותר מדי." (165-164).

מה דחק את ריקרדו להתחרדות?

ציידי האלגוריות בסיפוריו של יהושע, שאותן שילב ברוב סיפוריו הקצרים (כגון: "מסע הערב של יתיר") וגם ברוב הרומאנים שלו (מן "המאהב" ואילך), רשאים כעת לצרף לאלגוריה הראשית בנובלה הזו, המקבילה את ההתחרדות ל"תוספת", גם אלגוריות-משנה שיהושע זרע בה: גם את התוכי, שרקלה אילפה אותו לחקות מילים משפתן של שתי הדתות, עד שקצה נפשו בהשפעתן הסכיזוֹפרנית עליו, ובהזדמנות הראשונה נמלט מהכלוב אל החופש (עמ' 132), וגם את כלבת הציד הגרמנית, דיאנה, שבעבר המליטה גורים רבים, אך בהריונה האחרון, אחרי שהזקינה, המליטה רק גור אחד המסַכֵּן את המשֵך קיומו של הגזע הנדיר של מוצאה. והמהדרין בפיענוח אלגוריות רשאים לצרף לשתי אלה גם את הרכב הבריטי של פאולו, שבו "העתיק את ההיגוי לצד שמאל, אלא שאת מחווני המהירות, לחץ השֶמן וטמפרטורת המצנֵן התרשל להעביר, והם נותרו בצד הימני המקורי" (עמ' 53), רכב המדגים איך מתנהל העולם כאשר שתי דתות נלחמות בו ביניהן במשך כאלפיים שנה על תואר "דת האמת".

גם אלגוריות-משנה אלה, כאשר מוסיפים אותן לאלגוריה הראשית, המסייעת להסביר לקורא את משמעותה של ההתחרדות של ריקרדו קרוב למועד שתחגוג את בת-המצווה שלה, אמורות לעורר אצל הקורא, ובוודאי אם קרא במשך שנים את ספריו הקודמים של יהושע את הרצון לשאול את השאלה הבאה: מה ללוחֵם על ישראליות חילונית, על-פי המשנה הכנענית של רטוש וחבורתו, בכל שנות יצירתו, ולמשפחה באיטליה בהווה של העלילה, בשנת אלפיים, משפחה המסובכת בשתי דתות שהיריבות ביניהן טרם הסתיימה? או בקצרה: מה היתה מטרתו של א"ב יהושע בכתיבת הנובלה הזו, שהיא גם מִתְיָלֶדֶת יותר מדי וגם לא-מגובשת מספיק?

התשובה גלומה במספר הפעמים הגדול שבה הבליט יהושע בנובלה הזו (שהוגדרה כנובלה, אף שהינה רק סיפור קצר-ארוך גם באורכו וגם בפשטות עלילתו), הן על-ידי "המספר" היודע-כל והן על-ידי הדמויות בסיפור-המעשה עצמו, את העובדה שרקלה היא בת יחידה להוריה (ראה בעמודים 24, 29, 81, 95 , 138 ו-159). איזכור עובדה זו בסיפור במספר כה מוגזם של פעמים, היתה אמורה לעורר חשד, אפילו אצל קורא בלתי-מנוסה, שאולי לא פירש נכון את שמה של הנובלה, והיה עליו לבחון הבנה אחרת של השם  "הילדה היחידה".

ואם ההפרזה באיזכור העובדה, שרקלה היא בת יחידה להוריה, לא החזירה את הקורא אל שמה המתעתע של הנובלה, היו אמורים לעשות זאת גם שם המשפחה של ריקרדו, לוצאטו, וגם "התחרדותו" הפתאומית דווקא בשנה שבה מגיעה בתו היחידה לחגוג בת-מצווה בבית-הכנסת, אחרי שהפגין מתינות בתביעותיו הדתיות מעצמו וגם מרקלה בתריסר השנים הקודמות, שבהן נשא לאישה איטלקייה יפה ממשפחה קתולית, לא הקפיד על כשרות במאכליו, מיעט להגיע אל בית-הכנסת וגם התיר לרקלה ללמוד בבית-הספר הכללי יחד עם ילדי הגויים. שלוש העובדות הללו היו אמורות להדריך את הקורא לפרש את שם הנובלה לא כמבליטה את יְחידוּתה של רקלה אצל הוריה, אלא את אחרוֹנוּתה בשושלת של משפחת לוצאטו.

מרמח"ל ועד ריקרדו

העובדה, שרקלה היא בוודאות האחרונה שעדיין יכולה להתהדר בהווה של סיפור-המעשה, בסוף המילֶניוּם השני, בשם המפואר של המשפחה בתולדות יהדות איטליה, מצדיקה להציג את המידע הבא על משפחת לוצאטו לדורותיה. האב הקדום של המשפחה הגיע אל ונציה במאה ה-16 וצאצאיו הרחיבו את אחיזתם גם בפאדובה וגם בערים נוספות בצפון איטליה. אך השם לוצאטו נשמר כארבע מאות שנה, רק משום שעבר בירושה במשך דורות באמצעות בנים-זכרים שנולדו ברציפות במשפחה.

הידוע מבני הענף הלוצאטואי בפאדובה הוא רמח"ל: ר' משה חיים לוצאטו (1746-1707) – משורר מחזאי ומיסטיקן שעסק בקבלה, נחשד בשבתָאוּת על-ידי רבני דורו, ונאלץ לנדוד מעירו ולהסתיר את רוב כתביו בעיר אמסטרדם שבהולנד, שבה פעל בשנותיו האחרונות. בזכות מיגוון ספריו ונועזותם, כגון ספר המוסר ההילכתי "מסילת ישרים", ושלושת המחזות השלמים שלו: "מעשה שמשון", "מגדל עוז" ו"לישרים תהילה", הצמיד ביאליק לרמח"ל, במסתו עליו, את הכינוי "הבחור מפאדובה", ואחדים מכותבי תולדות הספרות העברית החדשה בחרו לפתוח בו את התחלתה של הספרות העברית החדשה. בעוד שיוסף קלוזנר (סבו של עמוס עוז) ייחס את תחילת ספרות השכלה למשה מנדלסון, נפתלי-הרץ וייזל ואנשי "חוכמת ישראל" בגרמניה, נמצאו אחרים (ובראשם – פישל לחובר) שהקדימו את התחלתה של תקופת ההשכלה וסימנו את רמח"ל כמחולל את חידושה בספרות בעברית.

 כפי שרמח"ל יכול לייצג את המשפחה בהיותה בשיא פריחתה ובשיא איתנותה, כך מייצגים סרג'ו ובנו ריקרדו את סופה העגום והבלתי-נמנע. למעשה היתה שושלת הלוּצאטוֹאים נקטעת כבר על-ידי סרג'ו במלחמת העולם השנייה. אך הקֵץ הזה נדחה רק משום שסרג'ו הצליח לשרוד על-ידי התחפשות לכומר בכפר קטן בהרי הדולומיטים האיטלקיים, וגם בזכות הנֵס שהתרחש לאשתו, הסבתה היהודייה של רקלה, שרופא של הצבא הנאצי סייע לה להוליד את סרג'ו בשלום בכפר נידח אחר בהרי הדולומיטים האוסטריים (עמ' 76-75).

דאגה להמשכיותה של השושלת

ממעט היהדות שעוד נותרה אצל ריקרדו, הוא מבין, שאם רקלה, שסימני ההתבגרות הנשית שלה כבר ניכרים אצלה (עמ' 86), תתאהב באיטלקי חטוב ויפה-תואר – הדומה לפסלון הרומאי שאשתו קיבלה מהוריה לחג המולד בשנת 2000 (עמ' 51), כדי שלא תשכח את שושלת היוחסין הנוצרית-קתולית שלה – וגם אם תינשא לגבר יהודי שנושא שם-משפחה אחר, יימחק אחריו שמה של משפחת לוצאטו מתולדות יהדות איטליה לדורותיה. גם קורות הוריו בשואה, מנתבים את ריקרדו כעת, בהגיע רקלה למצוות, לפתרון היחיד שיכול להבטיח המשֵׁכִיוּת לשושלת של משפחת לוצאטו בשנת אלפיים (עמ' 141), אם יצליח למנוע את רקלה להחזיק בשתי הדתות מתוך אמונה שהן משלימות זו את זו, ואם יחזק אצל רקלה את הקשר שלה אל זהותה היהודית במידה כזו, שתעדיף בבוא היום להינשא לאיטלקי ממשפחה יהודית.

אמנם פתרון זה לא ישמור על השם לוצאטו, אחרי שהוא, ריקרדו, ייאסף לעולם הבא, אך יבטיח לפחות המשך גֶנֶטי לשושלת של המשפחה היהודית הזו באיטליה. מחשבה זו היא "התוספת", שהחלה להתפשט כגידול במוחו של ריקרדו, והיא שדחפה אותו בשנת אלפיים להתחרד, לאסור על רקלה לבקר במנזרים ובכנסיות (עמ' 36) ולחסום באופן כה מפורש וגלוי את השתתפותה במחזה על לידתו של ישו בכנסיות.

יהושע כבר עסק בעבר, בחשיבות הזרע לקיומה של שושלת היוחסין של משפחה ברומאן "מר מאני" (1990), ולכן כה שקוף ומגושם למדי הוא האמצעי האלגורי שבחר בו כדי לייצג את הנושא הגֶנֶאָלוֹגִי בנובלה זו. אך בל יטעה הקורא לחשוב, שיהושע היה מוטרד כאשר כתב את הנובלה הזו מההתבוללות הגוברת בקרב היהודים באיטליה. אילו זו היתה מטרתו, לא היה מבליט באופן סאטירי את צביעותו הדתית של הרב יעקב אזולאי, וגם לא היה מסיים את הנובלה בשיחה שבה הסכימו האב ובתו להניח מאחורי גבם את התקופה, שבה התאמצו שניהם להתחזק ביהדותם, הוא במעשי ההתחרדות שלו והיא בשינון התפילה "עלינו לשבח". מטרתו של יהושע בנובלה זו היתה זו שבה הסתכמה שיחתם של ריקרדו ורקלה: לדבוק מעתה ואילך בכל מאודם בערכיו האוניברסאליים של ההומניזם החילוני, כי "העולם לא צריך עוד אלוהים, כאלה יש כבר יותר מדי." (עמ' 165).

הסיום האידיאי הזה של הנובלה מקשר אותה למסקנתו של א"ב יהושע בכל הרומאנים הקודמים שלו, שמהם השתמעה הצעתו העקבית הבאה: צריך להפריד את מדינת ישראל מהחזון הציוני, שהינו מענה לשאיפותיהם הלאומיות והדתיות של היהודים, ולכונן אותה כמדינה חילונית של כל אזרחיה. הצעה זו סותרת כמובן שתי הנחות ציוניות שהמדינה פועלת לאורם ולמזלנו עדיין ממשיכה להגשים אותן:  הראשונה – שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית ודמוקרטית המעניקה שיוויון לכל אזרחיה, והשנייה – שהמדינה נועדה גם להיות מרכז רוחני ליהודי התפוצות ותהיה פתוחה תמיד לקליטתם במסגרת חוק השבות.

הסיום האידיאי הזה של הנובלה מקשר אותה למסקנתו של א"ב יהושע בכל הרומאנים הקודמים שלו, שמהם השתמעה הצעתו העקבית הבאה: צריך להפריד את מדינת ישראל מהחזון הציוני, שהינו מענה לשאיפותיהם הלאומיות והדתיות של היהודים, ולכונן אותה כמדינה חילונית של כל אזרחיה. הצעה זו סותרת כמובן שתי הנחות ציוניות שהמדינה פועלת לאורן ולמזלנו עדיין ממשיכה להגשים אותן:  הראשונה – שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית ודמוקרטית המעניקה שיוויון לכל אזרחיה, והשנייה – שהמדינה נועדה גם להיות מרכז רוחני ליהודי התפוצות ותהיה פתוחה תמיד לקליטתם במסגרת חוק השבות.

כדי לממש את חזונו "הכנעני", מציע יהושע לבצע הפרדות שונות, שמהן כדאי להתעכב על שתיים שמשתמעות מהשיחה בין ריקרדו לבתו, אחרי שהוסרה "התוספת" החרדית ממוחו, בסיומה של הנובלה:

1. צריך להפריד בדחיפות את מדינת ישראל מהדת היהודית, כי הדת בשמרנותה ובגזענותה מעכבת את המדינה להגיע מהר יותר אל הבלתי-נמנע לדעתו – להיות מדינה חילונית של כל אזרחיה.

2. וכמו-כן צריך גם להפריד את המדינה מהאחריות לקיומם של יהודי התפוצות. יואילו-נא היהודים המעדיפים לחיות בגולה לדאוג לביטחונם בארצותיהם, ויניחו לישראלים לנהל את חייהם בארץ לפי צורכיהם ולפי ערכיהם האוניברסאליים.

הפרדה זו נרמזת במצב הצאצאים האחרונים של השושלת הלוצאטוֹאית באיטליה: דינה של הגולה להתחסל בלחץ האנטישמיות ובהשפעת נישואי תערובת.

שתי הפרדות קרדינאליות אלה, ואחרות שמניתי במסת-מבוא על כלל יצירתו בספרי "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" (2010), מצדיקות, לדעתי, להגדיר את יהושע כסופר "כנעני", המבטא ביצירותיו, יותר מכל סופרי דורנו – דור ייסוד המדינה – רעיונות אנרכיסטיים מסוכנים ביותר מהבחינה הלאומית.

יוסף אורן

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

פריס סגורה

תל-אביב פתוחה

רק לא ביבי!

* * *

אהוד בן עזר

הקרב הגדול על פתח-תקווה

באים הפרשים ההודיים

פרק תשעה-עשר

מתוך הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (1993).

מן הבוקר מצרצרות ציקדות בפרדסים ועולות תמרות עשן מכפר-סבא ומעין חי, שתושביהן נמצאים כבר בפתח-תקוה, והן מתמזגות באובך אפור שמבשר ראשיתו של יום חמסין כבד, יום חמישי, ה-5 במאי, כ"ז בניסן תרפ"א.

שפירא ישן רק שעות מעטות הלילה. השכם בבוקר הוא שולח סיור רוכבים לנקודות-מצפה השולטות על צפון המושבה. קצת אחרי שש דוהר אל בית-הוועד רוכב מן הסיור הקדמי, ומודיע:

 "עין-חי עולה באש! המון רב של בידואים הולך ומתקרב מצד צפון אל המושבה, במטרה להתנפל עליה. זה ברור מהתנועה המסודרת והמאורגנת שלהם, כמעט צבאית. בראש רוכבים פרשים ומניפים דגלים, ואחר הסוסים הולכים בלי סדר הרגלים, וכבר נשמעות יריות."

מגיע רוכב שני: "הערבים נכנסו לפרדס בחריה! מזרחית-צפונית למושבה, מעבר לירקון. הבייקות, בתי-האריזה בבחריה עולות באש!"

ועוד אחד: "הערבים כבר על הירקון, בגשר טחנות שיח' אבו-רבח!"

אותה שעה לערך, כאשר שפירא עומד לרדת למרכז המושבה, בא שליח מהכפר פג'ה, הגובל עם מושב הפועלים הקטן עין-גנים, במזרח המושבה. הוא מוסר בשם המוכתר, שיח' איברהים אבו-ימן, דרישת שלום ובקשה לבוא אליו מיד בעניין דחוף.

שפירא מרגיע את ליבה-רוחל: "לא כדאי לדחות את ההזמנה. צריך לברר מה קורה אצלם ולצד מי הם." ולשליח עונה: "לכפר לא נלך. אם השיח' רוצה, אני מוכן להיפגש איתו על גבול עין-גנים."

שפירא ועימו מלווה יוצאים ברכיבה, חמושים, והשליח דוהר לפניהם. לאחר זמן לא רב מופיע שיח' איברהים אבו-ימן בליוויית שני ערבים למקום הפגישה. הוא פותח בסידרת ברכות הנהוגה בפגישת ידידים. שואל באריכות לשלום שפירא, סוסתו, צאנו, בקרו וכל אשר לו, ולא שוכח לברך את כולם. כאשר דורש ממנו שפירא שיגש לעניין הדחוף אשר למענו ביקש להיפגש, מתחיל השיח' להתאונן:

 "השומרים של מלאבס עושים רעש גדול... טוך, טוך, טוך... כשהם עוברים בלילה ליד הכפר שלנו. מפריעים לפלאחים שקטים, שלא עשו שום רע, לישון היטב אחרי יום העבודה..." ומבטיו של השיח' מתרוצצים לצדדים.

דברי השיח' מעוררים בשפירא חשש שהלה מחפש תירוץ למשוך אותו לכאן כדי להרחיקו מהגנת המושבה, ואולי מנסה, מתוך ידידות, להוציאו מאיזור הסכנה. עודם מדברים, בא רץ מוועד-ההגנה ומודיע לשפירא, בעקבות מה שמסרו הרוכבים מהסיור: "עין-חי והבניינים בפרדס בחריה עולים באש! חזור מהר למושבה!"

שפירא מגיע מיד לבית ועד-המושבה, שם כבר מתווכחים. אומר אחד מחברי ועד-ההגנה: "אסור להבליג! צריך לצאת מיד לבחריה!"

 "לא!" משיב אבשלום גיסין, סגנו של שפירא. "עלינו לפעול בקור-רוח. הערבים מכינים ודאי מארב בפרדסים, אסור להיכנס למלכודת!"

ירקוני מחזק את דבריו: "מוכרחים לוותר על הרכוש והבניינים מעבר לקו-ההגנה הראשי של סוללת-המסילה. נתרכז רק בתחומי המושבה ולא נאפשר לאוייב לחדור אליה!"

בעודם מתווכחים מגיעות ידיעות נוספות: "מחנה גדול של אלפי ערבים עבר את הירקון ומתקדם בדרך למושבה!"

 "הם מתחילים כבר לירות באש חזקה!"

ההצעה לצאת מיד נדחית וניתן האות לאזעקה. השעה כמעט שמונה בבוקר. ממקום גבוה, מבית צוער ברחוב הרצל, ליד בית שפירא, מצלצל הפעמון קצובות, והדיו מתפזרים במושבה. מצפון נשמעים כבר הדי יריות רחוקות.

המחנה התוקף צועד בחלקו הגדול לפי סדר צבאי, רוכבים ואחריהם רגלים. אפילו חומרי עזרה ראשונה קשורים לבגדיהם. הרגלים מתקדמים ומתפרסים מאחורי מחסה: גדרות, קירות, חורשות ופרדסים. אך יש ביניהם גם ערב-רב שעתיד להפריע לתוכנית ההתקפה. נשים מלוות את הלוחמים בקריאות עידוד קולניות, נושאות שקים וסלים, שבזזו בדרך מבתי-אריזה בפרדסים, לאסוף בהם שלל. נשים נושאות על ראשיהן כדים מלאים כדורים, תחמושת לתוקפים. בראש צועדים אנשי אבו-קישק, פרשים נושאי דגל ירוק, המסמל את הג'יהאד, מלחמת הקודש.

הערבים ריכזו כוחות רבים גם מדרום למושבה. תוכניתם היא שכאשר תסיט המושבה את כל כוחותיה להדיפת ההתקפה מצפון – תותקף בתנועת-מלקחיים גם מדרום על-ידי ערביי יהודיה, כפר-ענא, רנטיה, קולה, אומזרע וכפרים אחרים, קרובים ורחוקים.

ההכנות להדיפת ההתקפה מתרכזות בחצר בית-הוועד ובקומה העליונה, שם מקיים ועד-ההגנה התייעצות אחרונה. החצר מתמלאת מגינים, רוכבים ורגלים, וכן קהל נשים, ילדים ונוער, הבאים אחוזי-דאגה ללוות את בני-משפחתם היוצאים לקרב. פה ושם מנקים רובים. פרשים עורכים אימון אחרון לסוסיהם, שמתייצבים על רגליהם האחוריות וצוהלים. הקהל המתוח מוחא כף לעודד את הפרשים, שנועדו להיות כוח החלוץ להדיפת ההתקפה.

שפירא לא מתייאש עדיין מידידיו הערבים. לדעתו, כאשר יופיע בראש הרוכבים, לא יעיזו אנשי אבו-קישק לירות. כך קורה לא פעם בין שבטים יריבים – שני הצדדים ייפגשו, תהיה הפגנת-כוח, וברגע האחרון הוא ימצא לשון משותפת עם שיח' שאקר אבו-קישק ידידו, וכך תימנע שפיכות-הדמים. לנוכח ההתנגדות לדעתו מצטמצמות עיני הפלדה התקיפות שלו בהבעת ביטחון עצמי ואמונה שיוכל להשפיע בכוח יוקרתו בלבד: אני, שיח'-אל-משייח', ואתה, שיח' שאקר – נתייצב שיח' מול שיח'! – כנהוג במזרח!

אבשלום וירקוני ממשיכים למתוח ביקורת על המהלך הבלתי-צבאי של יציאה לקרב ברכיבה על סוסים; ובעוד הוויכוח בוועד-ההגנה מחריף, עוזב ירקוני בכעס ורץ עם קבוצת מגינים רגלים לעמדותיהם בחזית הצפונית, המסוכנת ביותר. כשישה-עשר בעלי רובים מתרכזים, לפי תוכנית-ההגנה שהוכנה מראש, בשלוש נקודות: פרדס פלטניק בצפון-מזרח, פרדס קרול בצפון-מערב, וכרם השקדים של בכר, ביניהם.

*

כעבור שעה קלה יוצא שפירא בראש חברי ועד-ההגנה אל המרפסת הרחבה, בקומה השנייה של בניין ועד-המושבה. הוא ניצב בקצה המרפסת, לצד גרם-המדרגות, כאשר למטה מרוכזים רבים מזקני המושבה, נשיה וילדיה. הוא מחזיק במעקה הברזל ונואם, יותר נכון צועק, בחיתוך דיבורו המיוחד:

 "אנחנו נלמד אותם היום מה זאת פתח-תקוה! לא לשכוח את ההוראות! לא להסתובב ברחוב! הגברים – אל המשמרות. נשים וילדים – לבית ועד-המושבה, לבית-ספר פיק"א. לא להישאר בבתים של קומה אחת! ללכת לקומות העליונות בבתים של שתי קומות. הזקנים, לבית-הכנסת הגדול, לקרוא תהילים ולהתפלל לשלום הרוכבים אל החזית..." נשים רבות העומדות בחצר מתחילות לבכות, והוא ממשיך באידיש: "שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד! – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!"

הוא יורד במדרגות, רובה על כתפו. לצידי המדרגות למטה עומדים איכרים מבוגרים, קלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם. משולהב מן הוויכוח שזה עתה נקטע בוועד-ההגנה, ובוטח בעצמו, ניגש שפירא אל סוסתו השחורה קביסה, ונותן את הפקודה:

 "לעלות על הסוסים! אחריי!"

 הכל חשים את משמעות המצב. רעד עובר בציבור. נשים וילדים משמיעים ברכות עידוד ליוצאים. פרץ פסקל תובע בתקיפות מהקהל שאינו-לוחם לעזוב מיד את החצר ולהתבצר בבתים. ברחובות נראים גברים צעירים ומבוגרים רצים, רובה או אקדח מאוזר גדול בידם. האחרים חמושים בכל הבא ליד – רומח, פגיון, אלה, מגל או גרזן.

אברהם שפירא בן החמישים, בראש פלוגת הפרשים, על קביסה, סוסת "המשי השחור", רוכב ברחוב חובבי-ציון לעבר בית-הכנסת הגדול. בדרך הוא שולח להביא את חרבו. בהגיעו לכיכר המייסדים כבר חגורה חרבו הארוכה על ירכו. תהלוכת הפרשים ערוכה כמו במסדר חגיגי. בכל שורה רק זוג רוכבים אחד. המהלך איטי. ליד אברהם שפירא, סגנו אבשלום גיסין. ביניהם לבין השאר רוכב חיים-צבי גרינשטיין, שמשמש מעין שליש של המפקדים. השרב כבד, כבר בבוקר קרוב לארבעים-וארבע מעלות. האוויר מעונן כמו ערפל, ומחנק רב מורגש בו. מהבתים יוצאים נשים ונערים ומציעים מים לפרשים ולסוסיהם. אבשלום מתעכב תכופות לשתות מים. הוא מתוח מאוד. שפתיו הדקות קפוצות בחוזקה. עיניו אדומות מחוסר-שינה. ההליכה לשדה הקרב כמו למפגן אינה נראית לו, אך הוא מקבל את מרותו של שפירא.

פלוגת הפרשים והנלווים אליהם יוצאת מחובבי-ציון, ובכיכר המייסדים פונה שמאלה לרחוב פינסקר. כארבעים רוכבים, אך רק לעשרים-וחמישה מהם רובים ואקדחים. השאר מצויידים בנשק קר. אחריהם צועדים לוחמים רגלים, שרק לבודדים מהם יש רובים, ובמאסף רצים אחריהם נערים וילדים. לפי שעה המראה הוא כעין תהלוכה שקטה, אולם בהתרחקם ממרכז המושבה, נישא כבר באוויר ריח עשן ואבק-שריפה. הפרשים מחישים את הקצב, וכאשר הם מגיעים לבית האחרון ברחוב פינסקר, נשלחים חזרה כל הבלתי-לוחמים. מזדנבים אחריהם עתה רק נערים אחדים, שבמהלך הקרב עתידים לגלות אומץ רב.

הפרשים עוברים על פני העמדה שבקו-ההגנה הראשי, "הקו השני", בקצה רחוב פינסקר, מול פרדס פלטניק. כאן נמצאים כבר המורה אליהו ירקוני, מפקד הקו, ועימו אליהו איתן, שבא אתמול מעין-חי. שניהם חיילים-לשעבר ב"גדוד העברי". איתן עתיד לימים להתיישב בתל-עדשים.

שפירא ואבשלום עוצרים להתייעצות. שפירא שב ומשכנע את אבשלום לא להישאר כאן, בעמדות הרגלים שנקבעו לפי תוכניתו של ירקוני, אלא להתקדם ולתפוס עמדה רחוקה יותר.

 "אם נחכה כאן עד שהערבים יקיפו אותנו משלושה צדדים, תפגענה היריות ברחובות ובבתים. אם נתקדם במהירות צפונה ונפגוש אותם בשטח הפרדסים – נוכל למנוע בדרך זו שיתקרבו למושבה."

הם ממשיכים בדרך העוברת בין פרדסים. שומעים כבר שריקות כדורים של המתקיפים. אנשי ההגנה הרגליים, ורוכבים שאיחרו לבוא, מתבצרים לאורך קו-הגנה מפותל, מול סוללת-המסילה, הפרדסים, ובית-אריזה של חברת "פרדס". מקצה רחוב פינסקר ועד קצה רחוב רוטשילד, זה קו-ההגנה השני והלפני-אחרון של המושבה.

בהיכנסו לתחום הפרדסים חוצה אבשלום את תוואי הסוללה שעל הכנתו עבד לא מכבר, כמודד. על הסוללה אמורים להניח את מסילת-הברזל מתחנת ראס-אל-עין למושבה, ובכך יתאפשר לשלוח בקלות ברכבת את יבול ההדרים של פתח-תקוה, שהיא בעלת שטח הפרדסים הגדול ביותר בארץ. משמאלו גבעה, שלרגליה עתידה להיבנות תחנת-הרכבת. על הגבעה בית דודו שלמה-זלמן גיסין, העומד בראש ועד-המושבה. הבית ריק. נטוש. כבר אתמול עקרה המשפחה לחדר במלון של אבי אבשלום, משה גיסין.

בהגיעם ליקב עורכים שפירא ואבשלום התייעצות קצרה. לאחריה מעביר גרינשטיין ליתר הפרשים פקודה:

 "אנגלישע ביקסען – פאראויס!" כלומר, הרובים האנגליים – בראש!

מהיקב פונה הכוח, כעשרים-וחמישה פרשים, צפונה-מזרחה; עובר כמאה וחמישים מטר ומגיע להסתעפות דרכים: האחת מוליכה באותו כיוון לפרדס בחריה; האחרת, סימטה בין פרדסי גיסין וסימקין, ממנה נמשכת דרך צפונה-מערבה לביצה ולמחנה אבו-קישק. כדורים כבר שורקים מעל לראש. שפירא יושב זקוף על סוסתו השחורה, שקט ורגוע, מתעלם מהקליעים המזמזמים סביבו. הוא מתייעץ שוב עם אבשלום, ומחלק פקודות אחרונות, שבעקבותיהן מתפצל הכוח לשלוש קבוצות.

חמישה פרשים: יוסף סווטיצקי, לייב ודב פילברג, אלעזר ראב ועוד אחד, נכנסים למשעול הצר שבין הפרדסים, מתקדמים צפונה-מערבה כמאה מטר תחת מטר עז של יריות, מוצאים מחסה מאחורי עצי שיטה המשמשים משוכה לפרדס, מתפרסים ומשיבים אש. ממרום סוסיהם מבחינים כבר הפרשים בתוקפים הבידואים המתקדמים ברגל או ברכיבה. סווטיצקי נפצע בכתפו. הוא דוהר על סוסתו לקבל עזרה ראשונה במושבה. השאר יורדים מהסוסים וממשיכים ביריות כלפי המסתערים עליהם ממערב ומצפון.

פלוגת הפרשים העיקרית, בראשות שפירא, נשארת על מקומה ומתפרסת בקו ניצב לקבוצת סווטיצקי, מאחורי הגדר המובילה ליקב. מכאן הם מנהלים קרב השהיה. יריות נשמעות כל הזמן. שפירא אומר לאבשלום:

 "קח כמה חבר'ה, עלה לגבעה. תוכלו לראות ממנה את כל הביצה, משם באים התוקפים! רק אל תרדו מהסוסים, כך שתוכלו לעבור ממקום למקום לפי הצורך בלי לאבד אף רגע."

אבשלום בוחר חמישה בחורים: אלעזר גולומב, מוטל מאירי, משה נוביק, ליב סדובסקי ויצחק-הירש, הוא יצחק-צבי בנו-בכורו של שפירא. הם מתקדמים ברכיבה, מעט מזרחה ויותר צפונה לחבורת סווטיצקי, בדרך המוליכה לפרדס בחריה. לאחר מאתיים מטר הם יורדים מסוסיהם, קושרים אותם לגדר של פרדס שדרוביצקי, ועולים ברגל עוד כמאתיים מטר לראש הגבעה. מעתה הם העמדה הקיצונית, הצפונית ביותר, בקו הראשון של הגנת המושבה.

ממרום הגבעה, המתנשאת מעל ים פרדסים, מתגלה בפני השישה כל המישור שלמטה פרוש כעל כף יד. אך המראה – מחריד. השטח גדוש ערבים חמושים בנשק חם וקר, נשים הולכות אחר הלוחמים להלהיב אותם, ואחרות נוהגות גמלים לשאת את הביזה. הערבים מתקדמים, ומעבר הירקון נראה עדר המושבה, שבע מאות ראש בקר, נהוג בידי השודדים, שמעבירים אותו מערבה, לאדמות אבו-קישק.

אבשלום וחבריו פועלים בדם קר. אבשלום פוקד עליהם להתמקם מאחורי גדר של שיחי צבר. בגדר שתי פרצות צרות, בצידן הם מתבצרים. אחד עומד קדימה – ומאחור חברו מחזיק את הרובה על כתפו, ויורה.

 "אני חושב שאצא מדעתי מהיריות שחולפות ליד אוזני," אומר משה נוביק.

אותה שעה עולה שפירא ברכיבה אל הגבעה. "מדוע ירדתם מהסוסים וקשרתם אותם למטה?" הוא צועק בכעס לעבר השישה בהתקרבו אליהם מאחור. "מדוע לא שמעתם בקולי?"

אך למראה מישור הביצה הגדוש מתנפלים, הנפרש לפניו ממרום הגבעה, הוא מבין שאין השעה מתאימה לוויכוח. הבחורים מתרגזים למראה העדר השדוד, ואחד מהם אומר לשפירא:

 "נרד לקחת את הסוסים ונצא, כל הפלוגה, לרדוף אחרי השודדים ונחזיר את העדר!"

 "לא!" אומר שפירא. "אתם נשארים כאן לירות אל האוייב המתקדם."

והוא חוזר לכוח העיקרי, המתפרש מאחורי הגדר המובילה ליקב.

אבשלום פוקד: "לפתוח עוד פירצה!"

הלוחמים המעטים מתפרסים בדילוגים על-פני שטח של כמה עשרות מטרים.

 "לירות כל פעם מפירצה אחרת!"

הלוחמים רואים מולם ערבים, המוצאים גם הם מחסה לעצמם מאחורי משוכות צבר ועצי אקליפטוס בודדים. הערבים מתפרסים בסדר צבאי, יש ביניהם קלעים טובים, אך רובם יורה באופן פרוע וללא מטרה.

מאירי אומר לנוביק: "משה, אני פצוע. חם לי בראש!"

נוביק מסב פניו ורואה דם על חולצתו מפגיעת כדור בידו. "אני הפצוע," הוא אומר למאירי, "זה הדם שלי שניתז עליך."

 "תן לי את הכדורים שלך," עונה לו מאירי, "ורוץ למושבה!"

בינתיים נפצעים כל לוחמי הקבוצה של סווטיצקי, במשעול שבין הפרדסים. הכוח נסוג. אבשלום וחבריו נשארים לבדם בקטע הצפוני-מזרחי של החזית. שישה לוחמים, המנסים לעצור הסתערות של מאות ערבים ובידואים. אותה שעה מתקדם מחנה גדול של ערבים גם מצפון-מערב, מול הקצה הצפוני של רחוב רוטשילד, לימים תחנת-הרכבת.

כאשר משה נוביק מבקש לעזוב, קורא אחריו אבשלום בקול רם: "משה, אל תעזוב! בוא אלי, הם מתפרצים!" אולם בראותו את נוביק מכוסה בדם, הוא צועק אחריו: "תשאיר את הכדורים שלך, וחזור למושבה!"

החמישה שנותרו ממשיכים להילחם על הגבעה, מהם רק שלושה יורים מול המחנה המסתער, כי גולומב וסדובסקי מכוונים את האש נגד עשרות ערבים, שהחלו לאגוף את הגבעה מצד מזרח, במרחק כמאה מטר ממנה. השניים פועלים כהלכה. בזה אחר זה נופלים ערבים מיריותיהם אך בעודם הודפים את ההתקפה נפצע סדובסקי ברגלו ועוזב את המערכה. אחריו מגיע תורו של אלעזר גולומב. פגיעת כדור ישירה מבקעת את הרובה שלו והכלי יוצא מכלל שימוש, אמנם מבלי שבעליו ייפצע כלל.

הקרב על הגבעה נמשך כשעה וחצי. רוב הזמן מסתובב שפירא על סוסתו בין שלוש הקבוצות של פלוגת הרוכבים, שהתפרסה בגיזרה של חצי קילומטר לערך. כאשר הם במשעולים שבין הפרדסים, הערבים כבר מתקדמים בעקשות, אפילו בזחילה, עם נשקם, בתוך הפרדסים – כשתי לשונות מצידי הדרכים, והרוכבים על סוסיהם משמשים להם מטרה גלויה ונוחה מאוד. יריות נשמעות כל הזמן.

עתה מתברר לשפירא שהוא ואנשיו חשופים לגמרי לכדורי האוייב, ועלולים להיות מנותקים מהעורף, וחסרי תחמושת, והוא מחליט לסגת לעבר המושבה. נסיגת הפתח-תקוואים מעלה את התלהבות הערבים.

 "ענדכום איברהים-מיכו! עליהום! ראס איברהים-מיכו! עליהום!" גוברות הקריאות שתרגומן בעברית: תיפסו את איברהים-מיכו! עלו עליהם! את ראש איברהים-מיכו!

הערבים משתדלים לכוון את יריותיהם לעבר שפירא, ביודעם שהוא המפקד. הנסיגה נעשית בחופזה, גם בהתרחקם ניתך אחריהם מטר-כדורים מהפרדסים.

*

עובר זמן ושפירא אינו חוזר לכוח אבשלום. בנו יצחק-הירש יורד מהגבעה והולך לראות היכן אביו, המפקד. לאחר שהוא נוטש את הגבעה נשארים עליה רק אבשלום גיסין ומוטל מאירי. שני אלה עומדים עתה לבדם בקו הראשון מול כל אגף המחנה הערבי הגדול, שמתקדם לעבר המושבה מצפון-מזרח. הם אינם יודעים כי הם מנותקים למעשה מן העורף, והדרך בין הפרדסים, עד בית-האריזה של חברת "פרדס", ניטשה כבר על-ידי המגינים. במהומת הקרב נשכחו או שלא היה כבר זמן להודיע להם על הנסיגה. כל שהם יודעים הוא שעל הגבעה עליה הם עומדים נלחמים עתה רק שניהם.

אחד הקליעים פוצע את סוסתו של אבשלום, הקשורה לגדר, לרגלי הגבעה. הסוסה מתחילה להשתולל, מנתקת את עצמה מקישוריה, ופותחת בדהרה יתומה לעבר המושבה. אבשלום, למעלה בגבעה, אינו יודע על כך דבר.

קו נסיגה בטוח אחד פתוח עדיין בפני אבשלום ומאירי – לחזור למושבה דרך הפרדסים. אך הם ממשיכים להילחם.

 "אבשלום, צריך לסגת, מקיפים אותנו!" אומר מאירי לאבשלום.

אך אבשלום משיב: "כל עוד יש כדורים – לא ניסוג."

כאשר מתחיל לאזול מלאי הכדורים, וגוברת האש של המקיפים את הגבעה גם מצידה המזרחי, שומע אבשלום בקול מאירי, והם נסוגים. הם עוברים בשלום מרחק של כמאה מטר מראש הגבעה עד לדרך אשר למרגלותיה. לזמן-מה משתרר שקט על הגבעה, אולם כאשר הם באים לגדר, שאליה היו קשורים סוסיהם – אבשלום כבר לא מוצא את סוסתו. עתה יש לו רק דרך-הצלה אחת: להיכנס לפרדס שדרוביצקי, לידו הוא עומד, ובחסות העצים לפלס דרכו למושבה.

מדוע אינו עושה כך? אולי מהומת הקרב הסיחה את דעתו מהאפשרות הזו, וייתכן שאינו חושב כלל איך להציל את עצמו אלא מעדיף לרוץ בדרך הקצרה, הגלויה, ולהצטרף למגינים, שלדעתו מצויים עדיין ליד גדר היקב. הוא אינו יודע שכבר נסוגו כקילומטר דרומה ונמצאים עתה מאחורי קו ההגנה השני של עמדות המושבה.

גם לחברו מאירי יש קושי, שרשרת סוסו הסתבכה בגדר; עד שהוא מתיר אותה מתקדם אבשלום, שהוא ספורטאי מעולה, בריצה. בינתיים עולה מאירי על סוסו ודוהר. לאחר כמאה מטר הוא משיג את אבשלום הרץ, אך אינו עוצר אלא ממשיך לדהור בדרך למושבה. על דעת השניים לא עולה להימלט יחד על גבי הסוס.

אבשלום ממשיך לרוץ, שומע צירצור ציקדות צורמני מן הפרדסים, רואה מרחוק כיצד חברו-לנשק מאירי מתרחק דרומה, מספיק ודאי להרהר בכך שכל השטח שבו התמקמה לפני שעתיים פלוגת הרוכבים – ניטש ממגיניו מבלי שמסרו לו על כך, והוא נותר בודד; מגיע לפינת היקב ומשם פונה לדרך המובילה למושבה, שבהיותה חשופה לתוקפים הערבים היא מהווה מעין צוואר-בקבוק של שדה המערכה.

ליד התל של חירבת מלאבס, הנקרא    – הג'דר, מקום הכפר הערבי העתיק, מלפני יסוד המושבה, יורה בו מהחורשה הסמוכה עגלון ערבי שעבד במשק של אביו. הכדור פוגע בגבו של אבשלום. הוא ממשיך לרוץ צעדים אחדים, נופל, מתרומם שוב – ונופל לבלי קום עוד.

הערבים, הזועמים על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שועטים בפראות אל גופתו של אבשלום; עטים עליה, מבתקים את בטנו, חולצים אחת מנעליו ודוחפים אותה לתוך מעיו – סימן לבוז. כך, במצב של התעללות וניוול, עתידים חבריו למצוא את גופת אבשלום העדין, הקצין התורכי לשעבר, האלגנטי והשקט.

*

עם נטישת הגבעה על-ידי אחרוני לוחמיה מסתיימת המערכה שהתנהלה מחוץ למושבה. עשרים-וחמישה פרשים לחמו במנותק מן המושבה ועצרו במשך שעתיים חלק ממחנה גדול שמנה יותר מאלפיים איש, בהם ארבע מאות לוחמים רגלים, פרשים חמושים, קלעים מצויינים, וקבוצה של קצינים בעלי נסיון צבאי אותו קנו אצל התורכים. תחת לחץ האש החזקה של הערבים נסוגים הפרשים בבהלה לאורך קילומטר ויוצאים מתחום הפרדסים.

בעמדה הראשית, בפרדס פלטניק, שומעים צעקות ורואים מולם סוסים בלי רוכבים ורוכבים בלי סוסים; אחדים מהנסוגים רצים לקראתם וצועקים:

 "אבדנו! הערבים אחרינו! אבדנו!" – וגם הסוסים צוהלים מתוך פחד ובלבול.

מהפרדסים בוקעת נהמה מפחידה: "עליהום! עליהום! אווינכ יא איברהים-מיכו?!" – איפה אתה איברהים-מיכו? – "ענדכום איברהים-מיכו!"

והצריחות המקוממות והמרגיזות נשמעות עד לגבול המושבה.

הנסוגים מביאים איתם בהלה ומבוכה אך למרבה המזל אלה אינן פוגעות בלוחמים הרגלים שבעמדות. אחדים מהנסוגים שירדו מסוסיהם, בהם יוסף ספיר ואלעזר ראב, מצטרפים למגינים בחפירות, בקו-ההגנה הראשי של המושבה; חלק אחר ממשיך להסתובב על סוסיו, מבולבל וגלוי לכדורי האוייב. חיים-צבי גרינשטיין, שזה עתה יצא ללא פגע מהקרב הקשה שהשתתף בו עם פלוגת הפרשים באיזור הפרדסים – נפצע פצעי מוות בעוברו ברחוב פינסקר, בדרכו למטה ההגנה הקדמי בבית רוזוב. חלק מהנסוגים מוציא ברגעים האחרונים, אולי מתוך התרגשות, את כל כדוריו לריק, ונשאר בלי תחמושת. שפירא ובנו, יצחק-הירש, מגיעים לחפירות, ליד פרדס פלטניק, שהמגינים הרגלים שוכבים בהן ויורים לעבר הערבים. שפירא צועק:

 "אפשר כבר לירות קדימה ולצדדים בלי הפסקה אל האוייב המתקדם! איש מהמושבה כבר לא נמצא ביניכם ובין האוייב! אין סכנה שתפגעו ביהודי!"

הנסיגה המבוהלת עלולה להמיט בכל רגע אסון כבד על המושבה. המון המתנפלים המנצח עומד לפרוץ אל תוכה. מעתה נפתחת מערכה על הקו המפריד בין חיים למוות, בין ניצחון למפלה, קו שנסיגה ממנו פירושה פתיחת המושבה לאלפי רוצחים ופורעים. הכוח הערבי הבא מצפון השתחרר מהאש שירתה פלוגת הפרשים על אגפו המזרחי, והוא מתלכד עם אגפו המערבי לגוש אחד השם פניו לעבר המושבה. הם עולים עתה על התל של הכפר החרב מלאבס, שלרגליו נהרג אבשלום. הגבעה משתרעת דרומית ליקב. מכאן הם עומדים ומשקיפים דרומה, לעבר בתיה הצפוניים של המושבה, בקצה הרחובות פינסקר ורוטשילד. מכאן הם נערכים לקרב האחרון, והניצחון נראה להם עתה בטוח.

על אם הדרך, בזווית פרדס פלטניק, תחת גדר של שיטה צפופה, עוצרים עתה חמישה מגינים, ולהם רק ארבעה רובים ומאוזר – מחנה של מאות ערבים. היריות תכופות – אך גם לערבים יש מחסה. מול זווית הפרדס מצוי בית האריזה "פרדס" העשוי פחי-אבץ, ואורכו כעשרים וחמישה מטר. ערבים אחדים כבר מנסים לטפס על גגו.

 "אנחנו מורידים אותם כמו ציפורים!" צועק אחד המגינים.

יש גם חילופי דברים בין המחנות. הפתח-תקוואים מגלגלים על לשונם קללות ערביות ורוסיות קולעות בחריפותן, ומשגרים אותן לעבר האוייב. אחד מהם מספר, לאחר הקרב: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי, בגלל יום החמסין, והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נדמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אלעזר גולומב אומר לירקוני: "אבשלום איננו!" – הוא רוצה לצאת מהעמדה ולחפש את גופתו. ירקוני עוצר בעדו.

במהלך הקרב נע מפקד ערבי אחד ממקום למקום, נותן הוראות ומעודד, רוכב על סוס ובידו דגל ירוק שמסמל למוסלמי את הג'יהאד, מלחמת הקודש.

שפירא ובנו יצחק-הירש עולים אל הגבעה שעליה ביתו של זלמן גיסין, לצפות על הסביבה. עינו החדה של שפירא מבחינה מולם, על גבעת חירבת מלאבס, ליד ערימת חציר, בין שיחי צבר, חבורה ובמרכזה המפקד נושא הדגל הירוק. הערבים מבחינים בשפירא ומתחילים לירות לעברו.

 "זעהסט דעם גוי מיט דעם פאן? דערלעאנג גלייך!" אומר שפירא לבנו. אתה רואה את הגוי עם הדגל? תרביץ ישר!

יצחק-הירש לא מצליח לפגוע בצלף הערבי, שפירא מתרגז: "אם אתה לא משכיב אותו מיד, ואללה שאני משכיב אותך!" והוא עצמו יורה פעמים אחדות. הפרש מתמוטט, ואיתו דגלו. ועוד שניים מחבורתו נופלים.

תוך סיכון רב מנהלים המגינים קרב-השהייה על סוללת-הרכבת הגבוהה ועל הדרך שבה נמצא בית זלמן גיסין, הקרויה היום רחוב אבשלום גיסין. הפרשים שנסוגו, והמגינים שבעמדות, אינם מונים יחדיו יותר ממאה איש. רק חמישים מצויידים ברובים חדשים וישנים, ובאקדחים. כל השאר, בהם פועלים וחברי פלוגה של גדוד העבודה שחונה ליד המושבה, מצויידים בכל הבא ליד, אלות, חניתות, קלשונים, גרזינים, אך לא בנשק חם, שרק הוא יכול להכריע במערכה. הערבים, שכבשו את בית-האריזה "פרדס", מתבצרים מאחורי משוכות הצבר שלצידו; יריות המגינים מפילות אחדים מהם, והסתערותם נעצרת לזמן-מה. הם אינם נסוגים, אבל נראה שכבר מכירים בכך שהמושבה לא תיפול בידיהם בהסתערות אחת. הם עושים הפוגה ומתייעצים כיצד להמשיך את הקרב.

כל איזור הפרדסים, שמצפון למושבה, רוחש ערבים. ערב אבו-קישק, ההולכים בראש, הם בני השבט שחלוצי פתח-תקוה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמתם. משפחת שיח'ים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט, ומתערובת זו יצאו טיפוסי בידואים עזי-נפש, שאינם מואסים בשוד. אלה מפשילים עתה את כתונתם ומחזיקים אותה בפיהם, מחלפות ראשם מתבדרות, שוקיהם ערומות, ובקולות פרא הם רצים קדימה וצורחים:

 "עליהום! עליהום!"

התלהבותם גדולה ומאיימת, וסוללת-הרכבת אינה מקום טוב להגנה. בני-המושבה מוכרחים לסגת מעט, כדי לתפוס עמדות נוחות יותר. הם עוזבים את הפרדסים האחרונים, סוללת-הרכבת והבתים האחדים, גם בית גיסין, ונערכים בקו שאורכו כשני קילומטר: ממזרח, מפרדסי ראב וברוידא, עד פרדס פלטניק בקצה רחוב פינסקר; משם, כמאה מטר אחורה, פונה הקו מערבה ונמשך מאחורי גדר כרם השקדים של בכר, כיום רחוב רפופורט, עד לרחוב רוטשילד, ודרומה לאורך הרחוב, עד סמוך להצטלבות עם רחוב אורלוב היום, ומשם כרמי שקדים עד פרדס קרול במערב.

השטח מעבר לקו המפותל הזה הוא ברובו קרקע בור, ריק ופתוח. חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים, הרוסה ומלאה חול במחציתה, משמשת מחסה למגינים אחדים המשיבים אש; כעשרה מטר מאחוריהם, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל כשלושים רובים על כל החזית הצפונית.

הערבים יורים בזעף ופוצעים מגינים שמדלגים מכרם לכרם, או רוכבים על סוסים. אך העובדה שלאחר הנסיגה התקצרו הקווים הפנימיים, מקילה על המערכה, כי העורף והחזית מתמזגים לגוש אחד. עם פרוץ הקרבות עבר מטה ההגנה מבית ועד-המושבה לבית רוזוב בן הקומותיים, באמצע רחוב פינסקר, בית המשמש גם עמדת תצפית והגנה. בקו האש נוכחות נשים אחדות שמגישות עזרה לפצועים. הן, והנערים, מספקים גם מים למגינים, דבר שיש בו הכרח רב, כי משעות הבוקר מתגבר השרב הכבד והמחניק, החום קשה מאוד, ומציק ללוחמים.

בעמדה המרכזית, בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, מתרכז כוח גדול של כעשרה מגינים. מכאן האש יעילה יותר. כל פעם שהתוקפים הערבים מנסים לצאת מבית-האריזה "פרדס" הכבוש בידיהם, וממחסה גדרות הצבר שלידו – הם נחשפים לכדורי המגינים, ונעצרים. ואולם הערבים שהתבצרו בבית-האריזה צולפים מעל גגו אל בתי המושבה.

שפירא חוזר עם בנו לעמדה זו ומוצא שנוספו לה לוחמים קשישים כמשה-שמואל ראב, מנחם-יהודה שטמפפר ויונה דוברי. האחרון עומד ובידו קלשון, מוכן לדקור כל אוייב שיעיז לחדור למושבה. כאן נמצא גם ברוך, בנו של יהודה ראב, ונשקו אקדח מאוזר גדול. לוחמים מתאוננים: "הכדורים הולכים ופוחתים. עוד מעט לא יישאר לנו מה לירות."

שפירא מזהיר: "אל תבזבזו את התחמושת. כל כדור שיורים ברגע הנכון – שווה מיליון יריות-שווא!"

צלף ערבי שתפס עמדה על גג בית-האריזה "פרדס", יורה משם ומטריד את המגינים.

 "יצחק-הירש!" קורא שפירא אל בכורו, "השכב את ההוא מיד, לפני שאני אתפנה לכך!"

יצחק-הירש יוצא מהעמדה, חושף עצמו לכדורי האוייב, ובקליעה מאומנת מוריד את הצלף, שמתגלגל במדרון הגג ונופל ארצה בהשאירו על גג הפח כיפוף בולט, שאפשר היה לראותו במשך שנים רבות.

פצועים נישאים על אלונקות. קולות ירי, מהומה ורעש. שמיים אפורים. ענני אבק שמשאירים מאחוריהם הפרשים. חום. מחנק. צהלת סוסים שנעזבו על-ידי בעליהם והעומדים עתה על רגליהם האחוריות. אוויר לוהט סביב.

הערבים משתלטים על הגבעה מעל לסוללת-המסילה ומתבצרים שם. כובשים את הבתים של זלמן גיסין ופלטניק, מתנפלים על חביות המים, ולאחר שהירוו את צמאונם, מתחילים מיד בשוד. ערבי אחד נכנס לחדר, פותח ארון ומוציא חליפה של גיסין. הוא פושט את מכנסי השרוואל הרחבים שלו, זורקם על הרצפה, ולובש את החליפה. חבריו לוקחים כל מה שאפשר לשאת, מנפצים ראי במזנון, ושוברים את שאר הרהיטים. אין הרבה מה לשדוד בבית ובחצר, שיושביהם טרם הספיקו לשקמם מתלאות מלחמת העולם, שבסופה היה עליהם לעזוב את המושבה.

יללות שמחה פראיות של נשים, נהמת לוקחי שלל, קול כלים נשברים, רעש הרס והשתוללות בחדרים, בוקעים מכל עבר ופולשים למושבה ומצמררים את תושביה גם בעיצומו של החום הכבד, כגל מאיים העומד לשטוף עוד מעט את הכל. המגינים מבחינים במפקד ערבי, לבוש בגדי חאקי, העומד על מרפסת בית גיסין, משקיף במשקפת אל שדה-הקרב וכבר נותן הוראות.

קבוצות אחדות של ערבים חודרות לפרדס שטמפפר במערב, הנמצא חלקו בעורף המגינים. צפויה עתה סכנה שדרכו, ואולי גם דרך פרדסי פלטניק וראב ממזרח, יעקוף ההמון הערבי את שלוש העמדות העיקריות של המגינים – בקצה פינסקר, בכרם בכר, ובקצה רוטשילד, ויחדור ללב המושבה.

*

ובינתיים פקודת הגנרל דידס לשלוח שתי פלוגות של חיל הפרשים ההודי מגיעה אמנם למפקדיהן, אך בעוברה את שרשרת הפיקוד הבריטי היא מסתרסת, אולי במכוון. ייתכן שמישהו החליט להיכנס למושבה רק אם וכאשר יתחיל לעלות העשן מבתיה – כדי להציל את הנשארים בה ולהוכיח לעולם כולו מה עמוקה ההתנגדת הערבית להתיישבות העברית, כי ללא התערבות הצבא הבריטי תשקע הארץ בלהבות של שנאה וחורבן, וכי ליהודים לא נשקף בה כל עתיד.

הפרשים וסוסיהם מגיעים בשעת בוקר ברכבת מטול-כרם לראס-אל-עין, בהתאם לפקודה, אך כאן הם יושבים לנוח ליד חורבות מצודת אנטיפטרוס; יושבים כבר יותר משעה באפס מעשה, כאשר בקרבתם סוערת המלחמה ואפשר לראות ממקומם ענני עשן של בייקות העולות באש בפרדסים, ולשמוע קול יריות.

ברכבת זו באים לפתח-תקוה שני נוסעים מחיפה, סגולה סלומון ויהושע שפושניק. כאשר הם יורדים בתחנת ראס-אל-עין הם נוכחים לדעת שגם הצבא יורד. על כך אינם מתפלאים. עוד בדרך שמעו על התכונה הרבה להחרבת פתח-תקוה, ומדרום לטול-כרם ראו מבעד לחלונות הקרון חבורות של ערבים ממהרים דרומה. אך הם מתפלאים מדוע הצבא נשאר כאן ואינו חש לעזרת המושבה.

שני הנוסעים רצים למושבה בדרכי-עקיפין, ומודיעים לוועד-ההגנה כי הצבא נמצא ליד תחנת הרכבת. ועד-ההגנה דן בדבר. אומר אחד:

 "צריך לפנות אל הצבא שימהר לעזרתנו, אך ספק אם המפקד הישיר בראס-אל-עין ייענה לדרישה של אחד מהמושבה."

 "מוכרחים להגיע אל המפקד המוסמך," אומר אחר. "לא בראס-אל-עין. יש להודיע מיד למושל הצבאי ביפו."

כאמור אין במושבה טלפון או טלגרף, והדרך ליפו מסוכנת. וגם אם יגיע מישהו בדרך פלא ליפו, מי יודע עם יניחו לו להיפגש מיד עם המושל? אולי יעכבו אותו בכל מיני תירוצים, ובינתיים המצב כאן יחמיר עד כדי אסון? וכיצד להגיע? על גבי סוס או באחת המכוניות המסורבלות?

*

מהעמדה ליד פרדס פלטניק רוכב שפירא דרומה ברחוב פינסקר, בעיצומו של הקרב. לפתע פולח כדור תועה, שאולי נורה דווקא מבית רוזוב, את כתף הסוסה, שקורסת תחתיה ושפירא עימה. זה שובר אותו. קילוח דם אדום פורץ על חלקת המשי השחור של כתפה. היא משמיעה צהלת כאב ופרסותיה מפרכסות בעפר ומעלות אבק. שפירא מושך באפסרה ומאמץ אותה לקום. היא מתרוממת לקריאתו, רגלה האחת תלויה באוויר. הוא שומט מעליה את האוכף המפואר, ואת האפסר, כדי להקל עליה, טופח על ירכה ומשלח אותה לעשות בעצמה את כל הדרך חזרה אל האורווה שבחצר ברחוב הרצל. (עוד עשר שנים היא עתידה להישאר בחיים ולהעמיד ולדות בעלי אילן-יוחסין, אך תמשיך לצלוע על רגל קדמית אחת). שפירא נכנס לבית רוזוב ומוצא כאן חלק מהרוכבים שהיו איתו בבוקר בפלוגת החלוץ, סוסיהם קשורים למטה והם עומדים בקומה השנייה ויורים ללא הבחנה כלפי חוץ. הוא צועק עליהם ומזהיר אותם שלא ישכחו כי בינם לבין האוייב יש גם מגינים מהמושבה, ואין לכוון את היריות קרוב מדי.

מבית רוזוב חוצה שפירא ברגל את הסימטאות שמעל השוק הגדול, ומגיע לרחוב חובבי-ציון. הוא ממהר. בידו האוכף והרובה. ליד עצי האיזדרכת, באמצע הרחוב, בא לקראתו בכרכרה דוד נוביק, שחוזר מבית-הוועד, לשם הביא את בנו הפצוע משה.

 "מה אתה עושה פה? על מי עזבת את הצאן?" שואל נוביק.

 "הסוסה קיבלה כדור. בלי סוסה אני לא יכול," עונה שפירא.

 "קח לך סוס אחר, או לך ברגל!"

 "אני מוכרח קודם לשתות קפה."

 "רק עכשיו באו לוועד, לספר שהצבא מחכה בראס-אל-עין..."

 "אז צריך להזעיק את הצבא! אני הולך לבית-הוועד. אודיע שתצא פקודה לכל העמדות לחסוך בכדורים, והכי חשוב שישתדלו להביא מיד עוד כדורים לעמדה של פרדס פלטניק."

כבר אחרי עשר בבוקר. למשמע דברי שפירא מתעורר גם נוביק בן השישים, בעל עבר מפואר של מעשי גבורה במושבה, שמאז הבוקר מתבלט באומץ ליבו בפינוי הפצועים – ומבין מה גדולה עתה הסכנה. הוא ממשיך עם הכרכרה לעבר כיכר המייסדים, ושם פונה למתקהלים:

 "הכול בסכנה! הכדורים אוזלים! הערבים מתחילים להקיף אותנו! מי מצטרף אלי לפרוץ דרך לראס-אל-עין ולהזמין את הצבא?"

נילווה אליו דוד לבנברג, מכפר סבא. שניהם פורצים להם דרך מזרחה, בסביבה שגם בה משוטטים ערבים המבקשים להתנפל על המושבה.

בנימין שטמפפר, נער בן חמש-עשרה, תופס סוס ללא-בעלים, דוהר לבית ועד-המושבה ומשם לעמדות. הלוך-וחזור הוא מתרוצץ תחת אש האוייב ללא פחד, ועימו חברו נתנאל צוער, ומכריז: "מי צריך כדורים אנגליים? מי צריך כדורים אוסטריים? גרמניים? תורכיים? יווניים?" – והם מחלקים לכל לוחם לפי הנשק אשר ברשותו. משה פילברג, נער בגילם, מסתובב בשלווה בין הלוחמים עם כד מים להשקות כל צמא. בחמסין הכבד המים חשובים לא פחות מתחמושת.

*

עתה היא השעה המכריעה והקשה ביותר – בין עשר לאחת עשרה בבוקר, שעה שלישית לתחילת הקרבות. הערבים נהנים מעליונות אסטראטגית ומעמדות יותר בטוחות, בהיותם על הגבעה. הם נכנסים להתלהבות עצומה, מגבירים את האש ואת הקריאות ההיסטריות "עליהום! עליהום!" ואלה מהדהדות במושבה.

כדורים שנורים מעל גג בית-האריזה ומראש הגבעה חודרים למרכז המושבה. קליע אחד מגיע לבית יטקובסקי, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון. ירקוני לוקח עימו מגינים אחדים והם מתחפרים מאחורי הגדר בכרם השקדים של בכר, הגדושה עצי שיטה קוצניים. לפניהם בחפירה שוכב פצוע נתן רפופורט מכפר-סבא. הם נזהרים שלא לפגוע בו, אך אינם יכולים לחלצו. לפתע מתרומם מולם ראש, ויד מניפה לעברם רימון-יד גרמני, בעל ידית. הם יורים בתוקף והורגים אותו. אפריים גיסין, אחיו הצעיר של אבשלום, נמצא בעמדה ליד שוחתו של רפופורט. כאשר זה נפצע, שומע אפריים את אנחותיו אך אינו מסב את ראשו, כי כולו שקוע בקרב. כשלוש מאות כדורים הוא יורה מרובהו בשעה אחת. רק מאוחר יותר, עם נסיגת הערבים, עתידים המגינים למצוא את רפופורט, פצוע קשה, בשוחתו.

זאב אורלוב נמצא בעמדה שברחוב פינסקר. כאשר מתגברות היריות מכיוון בית-האריזה "פרדס", הוא מחליט להסתכן ולצאת מעמדתו החסויה, חושף עצמו, ומאמצע הרחוב עומד ויורה לעבר בית-האריזה. חבריו לעמדה צועקים אליו: "ופקה! – חזור לעמדה!" אך הוא כבר נפגע ורק שואל: "האם אחיה?" חבריו לוקחים ומסיעים אותו לאחור.

לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים, משמש קומץ המגינים, שחלקם שירת לפני כשנתיים כחיילים ב"גדוד העברי" – בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם משגיחים על חבריהם. אינם מניחים להם להסתער לחינם ולבזבז כדורים. מלמדים אותם להתחפר ומעודדים ככל האפשר. במהלך הקרב מתחממים הרובים, ואחדים מהמגינים מפסיקים לירות. הערבים מסתערים. לעמדה בקצה רחוב פינסקר מגיעה תגבורת, אנשי מושב הפועלים הקרוב עין-גנים, חמושים היטב ברובים אנגליים, ובאמתחות ההדוקות לגופם יש כדורים רבים. הצטרפותם מחזקת את הידיים, אך המגינים יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, ואינם מצליחים לעצור את ההסתערות.

ברגע המסוכן ביותר מתעשת אליהו איתן. "להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון! אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!" הוא פוקד על בעלי הרובים בעמדה. כלומר, כולם יחד, לירות חיילים, אש!

טראחחח...

 "אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

כך מכוון אותם איתן לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שמהדהד כקול תותח באוזני הערבים המנסים להתקדם, ונוטע ביטחון במושבה שאולי התגבורת הצבאית הגיעה.

היריות בולמות את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית, אך המצב הכללי חמור בגלל מחסור בתחמושת. מימי מלחמת העולם נשאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, אך התחמושת נמצאת במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה יושבים ילדים בני עשר ויותר ועוסקים במרץ בניקוי כדורים שהובאו מחצרות, ממחסנים וממרתפים, ונעשו עתה מוצר יקר ערך.

פרץ פסקל עובר ברחובות המושבה וממריץ כל מי שהוא פוגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם נהרגים, ואתה עומד כאן?!"

בעוד הוויכוח בוועד-ההגנה בעיצומו, הוא מתפרץ פנימה, שומע את הדברים, ואחר-כך אומר לאחד העומדים לידו:

 "תביא לי את הסוס שלי! אותי – האנגלים לא יוכלו לסרב לראות."

פסקל, אחד מוותיקי האיכרים, היה עוזרו של אהרון אהרונסון במצרים, בימי הריגול של חבורת ניל"י, למען הבריטים. יש להניח כי לאדם כמוהו תיפתח מיד דלתו של המושל הבריטי.

 "אני לא ארכב בדרך הישירה לתל-אביב, שם בוודאי הניחו הערבים מארבים. אני ארכב בדרך עקיפין בשדות סאקייה וסלמה, כדי שלא להיתקל במתנפלים. ואם כעבור יום לא אשוב למושבה, חפשו את גופתי בשדות האלה!" אומר פסקל ועולה על סוסו, שכבר עייף ממרוצה בלתי-פוסקת בשירות ההגנה על המושבה.

פסקל מריץ בדהרה מאומצת את סוסו. בחצי שעה הוא מגיע לתל-אביב, ובפתח הרחוב הראשי נופל תחתיו הסוס ולא קם. פסקל ממשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר המרכזית, מול מגדל השעון. עולה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מושל העיר, קולונל סטירלינג, שם נמצא גם קולונל בירון, שנשלח לפקד על הצבא ביפו לאחר פרוץ המהומות, ועימם המיור גולס.

פסקל מספר על המצב בפתח-תקוה, ועל פלוגות הצבא ההודי החונות באפס מעשה בראס-אל-עין; הוא דורש להורות להן למהר מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים, וגם לשלוח את המכונית המשוריינת, שהובטח אתמול כי תגיע למושבה. בעודו מוסר פרטים אלה הוא נופל פתאום ומתעלף, אך לנציגי השלטון כבר נודע על הנעשה, ומעתה מוטלת האחריות עליהם. הם פועלים עתה ללא דיחוי. מיור גולס מטלפן לרמלה, מבקש שישלחו אווירון לשמי המושבה, ופוקד על לויטננט ברדשווי לצאת מיד לדרך במכונית משוריינת.

 פרץ פסקל

כאשר מתקרבים דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג'נין לראס-אל-עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת-הרכבת בראס-אל-עין, שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח-תקוה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח-תקוה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת-הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח-תקוה.

 "אנגליש אופיצר?" פונה נוביק לקפיטן.

 "יס?"

הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:

 "עראב בומבארד פתח-תקוה קולוני, קום הלפ... אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ... טויט אלע מענטשן... פיפל... קום הלפ!" כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!

מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.

דוד נוביק

*

בשעה השלישית לקרבות מצטיירת תמונה עגומה מאוד. ברחוב חובבי-ציון זוחלת ומקימה רעש רב מכונית, שנקנתה מאת הצבא האנגלי אחרי שעזב את פתח-תקוה במלחמה העולמית, והיא נושאת פצועים לחצר של ועד-המושבה. הולכים וגוברים הדי יריות, המתערבבים ברעש המפחיד של מנוע המכונית, והם נשמעים בכל המושבה. יש פצועים גם בחוצותיה. בבית-הכנסת הגדול מתנפלות נשים על ספרי-התורה שבארון הקודש, גועות בבכי מר ומנהלות שיחה נוקבת עם ריבונו-של-עולם, והזקנים מזילים דמעות בשקט, אומרים תהילים בקול רם, מתפללים בלב שבור, ומבקשים נס משמיים, שפתח-תקוה לא תיחרב. נשים צעירות לובשות בגדי גברים כדי לטשטש את זהותן. בחדרי הכיתות בקומה השנייה של בית-הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד, מוכנות ערימות אבנים ליד החלונות. על גבי פרימוסים מרתיחים סירים עם מים ועם שמן. אם הערבים ינסו להתקרב, יש לזרוק עליהם אבנים ולשפוך את המים והשמן הרותחים. זקנים יושבים במרכז החדר, על הרצפה, ואומרים תהילים. אלה הנשארים מאחור, זקנים, נשים וילדים, מתכוננים להגן על פנים המושבה, "קודש הקדשים" – בכל הבא ליד, ולהילחם על כל בית, אפילו בציפורניים.

במרכז המושבה שומעים היטב את היריות המתקרבות. המתח גובר. הבנות על משמרתן בבית-המרקחת, חיוורות אך מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר: "הרגו את אבשלום, יש פצועים!" – ומגיעה אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת. שנייה מטפלת בה ורצה להקיא. אחת-אחת הן נושרות, כעלים ברוח סערה. נשארות רק שתיים. משכיבים את הפצוע הראשון – חיים-צבי גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידי הנערה רועדות בהגישה כלים לרופא, אבל האיש גוסס. והנה מביאים עוד אלונקה: נתן רפופורט, אלמן צעיר, שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו מאחת הנערות שתיגש אליו. הוא חיוור ומאבד דם. חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק ביד הנערה כמו בצבת. היא צריכה להמשיך לעזור לרופא, אך הגוסס אינו מרפה ממנה שעה ארוכה, ופתאום כבות עיניו. הנערה רצה אל פצוע אחר – ופקה, זאב אורלוב. הוא פצוע קשה בבטנו, אסור לגעת בו. הרופא אומר שמחר יובילו אותו לבית-החולים ביפו. מדוע לא תיכף? כי המושבה מוקפת. הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-מוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים. מעיו נקובים מכדור.

מרחוב פינסקר למרכז המושבה מובילים במכונית פצועים נוספים, ומטפלים בהם ד"ר א. כהן וד"ר י.ל. רוקח. אחד נפגע בצלע. סווטיצקי פצוע בכתף, והקליע יצא. פילברג פצוע בינוני. ועוד פצועים, שלושה-עשר במספר. גברת הופמן מובאת צולעת בידי שני בחורים. היא נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מתמלאות בזו אחר זו, והיריות עדיין מתגברות.

הידיעה שערבים כבר כבשו בתים אחדים מטילה באוכלוסייה הבלתי-לוחמת אווירת חרדה. כרגיל במקרים אלה נפוצות גם שמועות מסמרות-שיער, שאינן נכונות, ומגבירות את הבהלה. פה ושם יש גם מחזות היסטריים. הרוב המכריע, במיוחד אלה שעסוקים בתפקידי חירום, נותרים איתנים. הלוחמים ודאי שאינם מתפנים למחשבות על הערכת המצב. הם שקועים כל-כולם בקרב.

אולם המצב בחזית באמת חמור מאוד. אש האוייב חזקה וצפופה. גלוי לעין שעל הגבעה יש ריכוז גדול של תוקפים, ועימם נשק ותחמושת. החדירה לפרדס שטמפפר מאיימת לפתוח חזית שנייה ולסכן את המגינים על-ידי פריצה ואיגוף ממערב. שלא כמו בהתנגשויות קודמות עם הערבים, שבהן היו חמושים בעיקר באלות ובנשק ברזל קר – הפעם הם מתקיפים בנשק חם; ואילו הרוב המכריע של מגיני המושבה חמוש בנשק קר, מוכן להתייצב פנים-אל-פנים מול התוקפים, אך בינתיים לא הגיע מהלך הקרב לידי כך. כל עול הלחימה מוטל על אותם ארבעים עד חמישים איש, החמושים מלכתחילה ברובים, או שהצטיידו במהלך הקרב בנשקם של ההרוגים והפצועים.

מחצית הרובים מיושנים ולא-יעילים. מול כל מגן עומדים כעשרה ערבים ובידואים חמושים בנשק חם, זאת לבד מאלפים ההולכים במאסף כדי להילחם או לפחות להשתתף בביזה; פלאחים מקלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא הערבית וטול-כרם. מחנה כבד, גם נשים. גם עגלות וגמלים להעמיס את השלל. הם נושאים איתם פחי-נפט, כנראה בכוונה לשרוף אחר-כך את המושבה, על-כל-פנים בכל הפרדסים בהם הם עוברים הם מציתים ביללות-שמחה את בתי-המנוע.

כאשר רואים התוקפים שהקרב אינו דומה לטיול-ניצחון, כפי שהובטח להם, הם עושים בעורמה ומתחילים לסגת פה ושם, כדי למשוך את המגינים לצאת מעמדותיהם. אותה שעה אחדים מבני-המושבה, ששיקול-דעתם טושטש בגלל החום הכבד ומהומת היריות סביב, והם מאלה החמושים רק במוטות ברזל מחודדים, בגרזינים, בקלשונים ובחרמשים, רצים מתוך המושבה כאחוזי-טירוף ומבקשים להתפרץ קדימה. אחדים מהלוחמים בעמדות מעודדים אותם:

 "הערבים בורחים! בואו נרדוף אחריהם!"

ואולם מפקדי הקו הראשי עוצרים בעדם: "עצרו! חזרו מיד! חפשו מחסה! אסור לזוז! הם רוצים למשוך אותנו אחריהם! נשארו לנו מעט כדורים. אם נצא, יעקפו הערבים את שלושת העמדות שלנו ויכנסו למושבה מצד מערב!"

וכך המגינים בעמדות, שאינם מתפתים לתחבולה, מוסיפים להחזיק בקו החזית; והערבים חוזרים לתפוס בעמדות מולם, מקווים להתמיד בלחץ עד שיכריע יתרון-כוחם את מגיני המושבה המעטים.

המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קרבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי-דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:

 "מוייה! מוייה! בידי באס בישרבּ מוייה! ויין חילמכּ, יא אחי?" מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?

ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו-קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.

וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית-האריזה "פרדס". כל נסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכשלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?

עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכל על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת-ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.

ברגעי-המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים, המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו הכרכרה המגואלת בדם שנוהג בה דוד נוביק הזקן. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:

 "!One for eight"

מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל-רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית-האריזה "פרדס", והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת-הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:

 "ביקאפי! אירג'עו!" מספיק כבר, חזרו!

בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית-האריזה, מתברר להם שאנשי פתח-תקוה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות-ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית-האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים-גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.

באותו זמן מחליט שפירא לחזור לחזית מביקורו בעורף, שנעשה בעיצומה של שעת המשבר במלחמה, כשהיה עליו לדאוג שתישלח תחמושת נוספת לעמדות. ליד בית-הכנסת הגדול הוא פוגש בנוביק הזקן, שאומר לו:

 "איפה אתה? חיפשתי אותך! אתה המפקד? הבאתי לך צבא מראס-אל-עין!"

והוא מוליך את שפירא אליהם. קפיטן הודסון מבקש ממנו לשמש מורה-דרך לפלוגת הצבא, שעלתה שוב על סוסיה כדי לרדוף אחר הנסוגים. שפירא, על סוס החילופין שקיבל, יוצא עימם כדי להוליכם למקום גבוה, בין הפרדסים, שממנו אפשר לצפות על כל השטח, עד לירקון.

פתאום נשמעת ירייה ואחד מסוסי הצבא קורס מת. החיילים מבחינים בערבי בורח צפונה, המוריד את רובהו משכמו, ושוכב בשקע שחפרו מי הגשמים בחורף. לפקודת הקצין יורים לעברו כשלושים חיילים, עד עשר פעמים כל אחד, וכאשר הם מסיימים את מלאכתם, קם הערבי והולך לו לאיטו, כמטייל בעקבות הצאן. ערבים אחדים נראים נמלטים מבין הפרדסים לעבר הירקון. שלושה נותרים מאחור. קפיטן הודסון פוקד עליהם באנגלית וברמיזת-יד לגשת אליו. הם קרובים מדי לרובי החיילים, ולכן באים עם נשקם, חרב,פגיון ונבוט, ומתמסרים כשבויים.

קפיטן הודסון משאיר את החייל, שסוסו נהרג, לשמור על השבויים. שפירא מוליך לבקשתו את הפלוגה למקום שממנו יש מראה פתוח יותר לצד האוייב. הם רוכבים אל הגבעה שעליה נלחם אבשלום שעות אחדות קודם לכן, וממנה רואים את כל אדמת הביצה. ליד שדרת אקליפטוסים פוקד הקפיטן על החיילים לקשור את סוסיהם לעצים, ובעלותם – האופק הנגלה לעיניהם שחור מרוב אדם. מאות ערבים נסוגים ברגל ועל סוסים. הקפיטן פוקד על חייליו לשכב ולירות לעבר הנסוגים.

שפירא מבחין מאחור בערבי השוכב בדרך, בין הפרדסים. הוא מצביע עליו לקצין, וזה מבקש ממנו להביאו. שפירא מכיר את האיש ללא קושי. זהו הגנב חמד אבן-אחמד אבן-חמד אל-מצרי, נכדו של בעל קרקעות מלאבס, ששוחרר כנראה מהכלא. בראותו את שפירא, הוא מתנפל לרגליו ארצה בתחנונים ובכי:

 "דחילכ, דחילכ, אל תהרוג אותי! ואללהי שיח' איברהים-מיכו, הלא אני כמו בן שלך, ולא הייתי נותן שתיפול שערה משערות ראשך ארצה. ויין חילמכ, יא אבויי?" איפה רחמיך, הוי אבי?

שפירא קורא לקפיטן הודסון, וזה שולח אליו חייל. כאשר רואה חמד את החייל מקרוב, ומבחין לפי הטורבן הגבוה שלו שהוא הודי, מיד הוא משנה את טעמו וקורא אליו:

 "עראב מוסלם – הינד מוסלם! נחנא אחוואן!" הערבים מוסלמים, ההודים מוסלמים! אחים אנחנו!

אלא שהחייל ההודי אינו מוסלמי אלא מבני הסיקים, שאיבת עולם קיימת בינם לבין המוסלמים בארצם. הוא נועץ שלוש פעמים את חניתו בחמד המסכן, השוכב על האדמה שהיתה פעם נחלת אבותיו, וחוזר כל פעם בצריחת-נקם: "עראב מוסלם, הינד מוסלם!" ולבסוף משחרר את חמד מיסוריו בירייה אחת.

אחרית הקרב כבדה אך קצרה. קול היריות הולך ונפסק. בקושי עולה בידי הערבים לסגת אחור ולברוח אל מעבר לירקון, לאוהלי אבו-קישק, בהשאירם עשרות חללים בדרך. כאשר רואה הקפיטן את אחרוני הערבים נסוגים מעבר לירקון צפונה, הוא פוקד לחדול מירי. משתרר שקט מוזר שבו נשמע עדיין רק הצירצור הרפה של הציקדות בפרדסים. הקפיטן חוזר עם פרשיו למקום שעמדו בו קודם לכן. שפירא מבחין כי משלושת השבויים נותרו רק שניים בחיים. אחד מוטל הרוג וראשו על ראש הסוס המת. החיילים לוקחים עימם את השבויים הנותרים, ושפירא לוקח לעצמו מזכרת – חרב ופגיון של הצבא התורכי, נשקם של התוקפים, שלל מלחמה.

החיילים ההודים, שערכו בלילה הקודם פעולת סיור אלים ליד טול-כרם, עייפים מאוד. קפיטן הודסון מעמיד משמרות אחדים, והשאר פונים להיכנס למושבה, לשם מנוחה.

אותה שעה נשמעת שעטת סוסים כבדה. פלוגת הצבא ההודי השנייה, בפיקוד קצין בריטי, לויטננט ויקרס, על סוסיה, רמחיה וכיסויי-הראש הציוריים של פרשיה – נכנסת לרחוב חובבי-ציון. בבואם מקבלים את פניהם באותות שמחה ובתרועות תודה וידידות כל בני-המושבה, וביחוד הנשים, על שבאו סוף-סוף לעזרה. ההודים משוחחים ביניהם בקול רם. שיניהם הלבנות נוצצות בזקנים שחורים, המסודרים בקפידה – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, וניראים בעיני הפתח-תקוואים כפוחלצים אקסוטיים על סוסים שחורים.

ואולם המערכה עדיין לא תמה.

אהוד בן עזר: ניתן לקבל בקובצי וורד עברי את כל פרקי הספר העוסקים במלחמה על פתח-תקווה לפני 100 שנים בדיוק – כמו גם את הקובץ של הספר כולו.

כל המסופר כאן אינו ידוע כיום לתושבי פתח-תקווה, עיר שאינה זוכרת את עברה!

* * *

אסתר ראב

אביב 1921 בפתח-תקווה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

הדלת הצרה והגבוהה עשוייה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות. רק פעם בשנה מנקים אותן, לכבוד פסח; שולחן, על השולחן כיסא, ועל הכיסא שרפרף ערבי, ואני עליו, איתנה, ושני סמרטוטים על שכמי, אחד לח ואחד יבש. ראשי מתעופף מרוב ריחות: שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.

"גימרי כבר שם – " צועקת אמא, אבל אני טוב לי שם למעלה, ואין לי חשק לרדת. אני ממשיכה לנקות. לשפשף פה ושם – אבל סוף-סוף עליי לרדת.

"כמה שעות צריך בכדי לנקות אשנב וחצי דלת?" – שואלת אמא.

"אפילו יום שלם – " אני צוחקת.

אמא מתרגזת.

למטה יש צרה ואין זה צחוק, למטה מתח, למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ"פַרוכיה" (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוגַ'ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.

והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.

המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבַייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה"מַנדיל" שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה"מנדיל", עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני: "מה אמרת לה? למה ברחה?"

"אמא, לא אמרתי לה דבר," – טענתי, "היא פשוט ברחה לפתע."

"אבל למה?"

"אין לי מושג."

בינתיים טיפלתי בניקיון לכבוד החג.

אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי "ליטשה" של טשרניחובסקי [צ"ל – יעקב כהן] – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.

בוקר אחד מעירות אותי יריות לא רחוקות ביותר, אני עושה את החשבון שזה בא מצפון כי "מצפון תיפתח הרעה" תמיד. שייך אבו-רַבח, אבו-קישק, פַרוכיה, ערב-אל-עוג'ה. אני קמה ורצה לבית-החולים, זאת אומרת, לבית-המרקחת, שהוא בטבורה של המושבה. יש רק חובש, ובעלות הקורס לעזרה-ראשונה. היריות נעשות צפופות יותר, שעטת סוסים "שלנו", יוצאים, ופעמון-המושבה מתחיל לצלצל והדיו מתפזרים על זמזום קהל-נסער.

היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה על משמרתן, קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא חיוור ומאבד דם, חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל הוא אינו מרפה ממני, ופתאום כבות עיניו ואני רצה אל וַפקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטן, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-המוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור; סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, פילברג פצוע בינוני.

אבשלום (גיסין) נפל בדרך ל"ג'דר" והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.

היריות הולכות ומתרחקות, לפתע שעטת סוסים וגדוד-הודי על סוסיו ורמחיו וכיסוי-הראש הציורי – נכנסים לרחוב חובבי-ציון. הם משוחחים ביניהם בקול רם, שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשעי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, פוחלצים אקסוטיים, על גבי סוסים שחורים. הנה, הם באו סוף-סוף לעזרתנו.

בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכל מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.

על מחנה זה השתלט אווירון, שהזעיק הצבא האנגלי, וזרק פצצה על ההמון, אחדים נהרגו ופצועים מרובים, אבל אין יודעים אצלם אף פעם מיספרים; כך חזרה "מַרים אל-פַחל" – מעין מכונת-כביסה מהלכת שמשקלה מאה קילו – זו הכובסת המפורסמת של המושבה, צולעת בירכה (אלינו לא באה יותר). מאז חוסלה גם תופעת עובדות-הבית הערביות, ובחלק ניכר – העבודה הערבית בכלל.

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 19.10.1973. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 178. הבאיונט הישן של יהודה ראב, הנזכר כאן, עבר אליי ומצוי עד היום ברשותי, כמו גם המזמרה שנתנה לי אסתר ראב, באומרה שבזו עבדה בנעוריה בכרמים. תיאור מפורט של ההתקפה על פתח-תקווה, שנערכה ב5- במאי 1921, מצוי בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה".

מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקווה

עוד מן הבוקר עלו תמרות עשן מכפר-סבא, שתושביה נמצאו בפתח-תקווה – פתאום הגיעה שמועה שגוזלים את העדר בביצה. פלוגה של חמישה רוכבים יצאה, הרוכבים רק הספיקו להגיע עד התחלת הביצה – והנה ערבים לפניהם, מיד פנו עורף והחלו לברוח. הם במשעולים שבין הפרדסים – והערבים כבר בתוך הפרדסים כשתי לשונות משני צידי הדרך, וכשהגיעו הבחורים לאם דרכים, ניתך עליהם מטר-כדורים מתוך הפרדסים. אבשלום [גיסין] נפצע מיד אך ישב עוד הכן על הסוס, רכב כמאה מטר ונפל. שם הקיפוהו הערבים ויבתקוהו בחרבותיהם.

יתר הבחורים שבו כשידיות רוביהם וחולצותיהם סדוקות מכדורים, אחד מהם הספיק לקפוץ מן הסוס, לעזוב אותו לרוחו, והוא עצמו מתפתל בין גדרות השיטה עד הגיעו למחנה שלנו.

אז החלה המערכה – הם היו כמה אלפים. כל הסביבה מצפון למושבה המכוסה פרדסים – רחשה מערבים. בראש הלכו ערב אבו-קישק (שבט שחלוצי פתח-תקווה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמת פתח-תקווה. משפחת שייכים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט ומתערובת זו יצא טיפוס בידואי עז-נפש, שאינו מואס בשוד).

אלה הפשילו את כתונתם והחזיקוה בפיהם, מחלפות הראש התבדרו, ושוקיהם ערומות; ובקול פרא פרצו: "עליהום, עליהום!" – התלהבותם היתה גדולה, ושלנו היו מוכרחים לסגת אחור מעט, בכדי לתפוס עמדה, ולכן עזבו את הפרדסים האחרונים ואת שורת הבתים שלפני תחנת הרכבת, ועברו דרך הכיכר הגלוייה של תחנת הרכבת, עד לכרמי השקדים שלפני המושבה. ופלא הוא שבנסיגה זו לא נפצע איש – מלבד חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים לא היה שם כל מגן; חפירה זו, הרוסה ומלאה חול במחציתה, היתה מחסה לשלושה בחורים, כעשרה מטר מאחריהם, שמאלה, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל שלושים רובה על כל החזית הצפונית. הערבים ירו בזעף; נפצעו הרבה מאלה שעברו בדרכים מכרם לכרם, או הרוכבים על הסוסים. גם סוסתו של המפקד הראשי ש. [אברהם שפירא] נפצעה תחתיו. שלושה קיבלו פצעי-מוות באותו מעמד, [גרינשטיין, רפפורט ואורלוף], וארבעה נפצעו יותר קל, מלבד אבשלום שנהרג לפני זאת.

על אם דרכים, בזווית פרדס אחד, תחת גדר של שיטה צפופה, עצרו חמישה אנשים (ארבעה רובים ומאוזר) – מחנה של מאות ערבים. היריות היו תכופות – גם להם היה מחסה. מול זווית זאת עומד בית-אריזה מפחי-צינק, שאורכו כעשרים וחמישה מטר, ובכל זאת נפלו רבים מהם [מהערבים], אחדים טיפסו על גג בית-האריזה. "אנחנו הורדנום כציפורים!" – סיפר לי אחד [משלנו]. גם חליפת [חילופי] דברים היו בין שני המחנות, מובן ששלנו בחרו את [הקללות] היפות, בחריפות שלהם; בינתיים התחממו הרובים, אחדים משלנו היו מוכרחים להפסיק, באותו רגע באו אנשי עין-גנים, עזבו את המשמרות שלהם ובאו. זה חיזק את הידיים. אחד מבני זות [לא ברור] זאת סיפר: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי (יום חמסין היה) והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נידמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.

ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – "המתונים", הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזיי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.

בבור אחד נטמנו ארבעים איש. כיום משתרע שם שדה עגבניות, והעגבניות מצליחות להפליא.

מלבד זאת, נהרגו כמה וכמה [ערבים] מן הפצצות; ואחרי כן החלו שלנו גם לזנב את הפרדסים, פה ושם עוד נמצאו ערבים מפגרים וערבים פצועים. כולם נהרגו, מלבד הפצועים שהספיקו הקודמים להסיע על העגלות והגמלים, אשר עליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.

שלנו שלחו ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם ענו שאין שם מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים הכירו כמה מהם, שהיו באים למושבה, מוכרי פחמים וסיד.

כיום נקבע יחס של כבוד מיוחד לבני פתח-תקווה מערביי כל הסביבה.

לכשתפגוש באחד מהם בערוצי נחל בין הערביים, או לצד גדר, יברכך בטון הטיפוסי בשבילם – כשהם רואים לפניהם טיפוס אדם שהוא נראה חזק מהם או לכל הפחות מישהו, שראוי להתחשב עימו.

*

נכתב: סוף שנות ה20- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 17.5.1991, לאחר מותה של אסתר ראב.

התנפלות הערבים על פתח-תקווה

בימי המנדט הבריטי

זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –

עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –

ישנו לבושים בבגדינו ולמראשותינו צרור קטן, במקרה שנצטרך לסגת לקו אחורי יותר.

האוויר היה כאילו טעון חשמל. בהרי יהודה הרחוקים ראינו מדורות, ומזמן לזמן איתות באורות.

שנתנו בלילות היתה קצרה וקלה – בחורינו הסתובבו בגבולות המושבה, מזויינים, שכבו בתוך חפירות ואחרי גדרות השיטה שבפרדסים הקיצוניים. חששנו מאוד מפני ערביי אבו-קישק, שהיו מזויינים תמיד היטב ואנשי מלחמה מטבעם, ושיחסינו איתם היו בהסתייגות רבה.

נירדמתי מאוחר באותו ערב, ניקינו רובים שהוצאנו אותם מתוך סליק, ואני התעקשתי להשחיז באיונט (כידון) באבן-השחזה של מגל קוצרים, ניקיתי, מירטתי ושיפשפתי, עד שפצעתי את ידי פצע עמוק למדיי, שפכתי יוד לתוכו ושכבתי לישון על המחצלת כשלמראשותיי כר קטן.

עפעפיי היו אחוזות תנומה ולא הבחנתי עוד בשום דבר כשהעירה אותי אימי: "קומי, הם באים!"

שיפשפתי את עיניי וכבר הבחנתי בהד יריות, אמנם רחוקות אבל דחוסות למדי.

יצאתי לרחובות המושבה – רוכבים שלנו דהרו על סוסיהם בכיוונים שונים, והיריות הרחוקות דמו לפיצוח אגוזים.

מיהרתי לבית-המרקחת, מקום שם סידרנו ביחד עם בנות-המושבה בית-חולים קטן, במקרה שיהיו פצועים –

ערביי אבו-קישק תקפו ממזרח ומצפון. מדרום הלכו הפלחים מן הכפרים עם גמלים וחמורים על מנת להעמיס את השלל לאחר נצחונם של הבידואים.

בשעת בוקר זו כבר היה לנו הרוג אחד מן הפטרול של רוכבי הסוסים, א.ג. [אבשלום גיסין] נורה ונחתך לחתיכות בחרבות הבידואים.

היריות גברו, פעמון המושבה החל לצלצל על מנת לאסוף את התושבים למרכז – קמה מהומה – אני עמדתי על משמרתי בבית-החולים והנה החלו להביא פצועים. ג. [גרינשטיין] ירו בצווארו, וגוסס. ר. [רפופורט] בחזהו. החובש נתכסה דם, עבד, ואני מגישה לו חומרי תחבושת כשהדם ניתז גם עליי, ור. מחזיק בידי והולך ומת. א. [אורלוף] פצוע בבטנו ומתחנן למים שהרופא אסר עלינו לתת לו. ס. [סווטיצקי] פצעו בכתפו, צעיר וצוחק, ועוד אחד פצוע ברגלו.

היריות נמשכו, ופתאום בא לעזרת הבחורים גדוד צבא שחנה לא הרחק, עם מכונות-ירייה, והדף את המתקיפים לצפון; ואווירון אנגלי התאושש לבסוף וטס על פני גדוד הפלאחים שהתכוננו לשלול שלל, והטיל עליהם פצצה והם התפזרו לכל רוח.

היריות נדמו לאט, הפצועים גנחו, ומהסינור שלי המלוכלך בדם החל עולה ריח אטום חמצמץ והתערב בריחות קלורופורם ויוד, וכל זה עלה לראשי ופתאום החל ראשי מסתחרר, מאמש לא בא אוכל אל פי, והרגשתי חולשה גדולה כובשת אותי –

התאוששתי ויצאתי לרחוב, הוא המה אדם אבל ההמייה היתה המיית ארגעה.

בינתיים החל היום לערוב. תשושה שמתי פעמיי הביתה, והנה אחי הצעיר לקראתי, פרוע שיער, מפוייח ומלוכלך באדמה – הוא בא מן העמדות הקיצוניות – נכנסנו לחצר בית-המרקחת והוא ניגש לברז, פתח אותו, רחץ את פניו וניגבן בקצה סינורי, שנישאר בקצהו נקי –

הלכנו הביתה, בדרך שמענו יריות בודדות.

"מה זאת?" שאלתי את אחי.

"גומרים את הערבים הנמצאים בחצרות."

"העובדים התמידיים?" – נפעמתי.

"אבל הן במקרה שהיו הם מנצחים, היו אלה הגיס החמישי, ודאי גם היו מזויינים בהסתר." אמר לי אחי.

פתאום נזכרתי שבחצר השכנה עובד ערבי צעיר כבן שש-עשרה, ולן ברפת.

ניגשנו לרפת, ומתוך האשנב הבטנו פנימה. מן החשיכה האירו אלינו זוג עיניים נפחדות, וכשראה אותנו החל מייבב כחתול פצוע –

פתחנו את הדלת –

"לך לפנינו!" פקד אחי, וידו על כיסו, שממנו בלט הקולט.

הנער הפיל את עצמו לרגליו והחל לייבב –

"לך!" פקד אחי.

הנער יצא. הובלנו אותו עד לקצה המושבה, כשהוא בטוח שמובילים אותו להורג. הלילה ירד בינתיים על הגבעות ותנים רחוקים החלו ליילל.

"רוץ!" פקד אחי, "ברח לכפרך!"

הנער עמד רגע כלא מאמין.

"רוץ!" פקד אחי.

הוא החל לרוץ ונפל – כפי הניראה פחד שירו מאחריו –

"רוץ!" צעק אחי בקוצר-רוח.

הוא קם והחל לרוץ בכיוון הכפר הערבי, ונעלם בתוך החשיכה.

*

נכתב: סוף שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. ייתכן שזו טיוטה ראשונה לסיפורים "אביב 1921 בפתח-תקווה" שהתפרסם ב1973-, ו"האסיר" שהתפרסם ב1969-, ואולם יש כאן פרטים שאין בהם.

ההתעוררות של אסתר לכתוב את הסיפורים נבעה אולי מכך שבאותה תקופה מלאו 50 שנה להתנפלות על המושבה. חוברת יפה בשם "פתח-תקווה – שעתה הגדולה" יצאה לאור על-ידי ז. יואלי וודאי נשלחה גם לאסתר ראב. הפרשה כולה מתוארת בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה".

בסיפוריה של אסתר, ובייחוד ב"האסיר" וב"התנפלות הערבים על פתח-תקווה", יש עדות מפורשת לפרק שהוצנע לגמרי על ידי כותבי ההיסטוריה – חיסול ערבים במושבה, גם פצועים, אחרי הניצחון. הוכחות נוספות כתובות מצאתי על כך רק בעדותו של אליהו ירקוני, הגנוזה בארכיון ההגנה, ובספר זיכרונותיו של דוד גולדברג איש פתח תקווה, שיצא לאור ב1993-. הבאיונט הישן של סבי, שאותו כניראה אסתר השחיזה, נמצא עד היום ברשותי. אחיה הצעיר המתואר כאן הוא אלעזר בן יהודה ראב.

"האסיר"

בחשכת-הרפת ניראה רק הלובן שבעיניו, שהתרוצץ מזווית אחת של העין לזווית שנייה – הוא עמד ליד האשנב המסורג, ויילל כגור-כלבים שנטשוהו.

מן הביצה הגיעה התפצחות יריות רחוקות, ומן החצרות יריות קרובות, חזקות – הבחורים טיהרו את החצרות מן הערבים אשר נלכדו בתוכן, המערכה נגמרה: היו לנו חמישה הרוגים ופצועים רבים, אבידות הערבים לא נימנו – חפרו להם בור וטמנום בגדר, בין הפרדסים.

הקטן שנלכד ברפת-השכנים היה שולייה של פועל; מכניס עצי-הסקה לתוך הבית, מטאטא את החצר. הוא היה כבן ארבע-עשרה, גבוה, גמיש עם ראש קטן של אייל: יללותיו הקטועות נשמעו בביתנו, איש לא היה בבית מלבד אחי ואני: היינו טרודים בסידור כלי-הפסח לתוך הארגז החום, כדי לשומרם לפסח הבא; החלפנו מבטים מדי פעם בהישמע היבבה, ומדי הישמעה, החל אחי לעבוד מהר וכמעט שבר צלחת, פתאום הזדקף ואמר: "נציל אותו."

בקולו היתה החלטיות כזאת, שאני "הגדולה" לא העיזותי להתנגד. הישארנו את הכלים במקומם וניגשנו לרפת. החצר היתה ריקה, השכנים לא היו בבית, והרפת נעולה במנעול-תלוי מבחוץ. אחי רץ למחסן שלנו והביא צרור-מפתחות – אחד התאים, פתח את הדלת, והילד זינק החוצה אך לא העז לברוח, עיניו נחו פעם עליי ופעם על אחי וזיק של תקווה היבהב בהן, הוא רעד כעלה-ברוח ופחדנו שיפול ארצה.

"החזיקי בו – " אמר אחי.

שלחתי ידי להחזיק בזרועו והוא נרתע בפחד כחייה בהולה. התחלנו להרגיעו, אחי תפש בזרועו השנייה וכך גררנו אותו בין עצי-הזית, כשהוא מייבב ודמעות ענקיות מתגלגלות על לחייו; לבסוף, כשהרחקנו עד מעבר לאחת מגבעות-החול, אמר לו אחי: "ברח!" –

הוא הביט בנו וצחק, ודמעות הוסיפו לרדת מעיניו, פתאום נשא את רגליו הדקיקות ככפיסי-עץ וברח לתוך הערב שהחל לרדת.

לאחר שנים, בוקר אחד של קיץ, ואני תולה כבסים על החבל שבחצר – נכנס ערבי צעיר, שפם שחרחר על שפתו, ועימו ערבייה גבוהה דקה, ילדה כמעט, ובזרועה תינוק, פתאום – כרע הערבי ונפל לרגליי כשהוא סוחב בידה של אשתו: "עשי כמוני, עשי כמוני – " ציווה בקול חנוק.

"חַלד!" ניתקה קריאה מפי, ולפתע עמדה כל התמונה לפני עיניי: "קום! קום! טיפש – " צרחתי, וכמו אז החזקתי בזרועו והרימותי אותו מעל האדמה.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הפועל הצעיר", שנה 62, כרך מ, חוב' 27-26, תשכ"ט, 1.4.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 182. בהתקפה על פתח-תקווה, במאי 1921, היו רק ארבעה הרוגים ממגיני המושבה.

עד כאן מסיפורי אסתר ראב

* * *

אירית שושני

בְּתַחֲנָה וַרְשָׁאִית

אַתְּ יוֹדַעַת אֲפִלּוּ עַכְשָׁו אֶת הַשַּׁלֶּכֶת
הַזְּרוּיָה עוֹרְקִים תְּפוּחֵי דָּם שָׁחֹר
אֶת הַחַשְׁמַלִּית הָאֲדֻמָּה
אַתְּ הָיִית שָׁם יָשַׁבְתְּ בַּמּוֹשָׁב הָאֶמְצָעִי
כְּשֶׁהַחַשְׁמַלִּית פִּלְּחָה אֶת דִּמְמַת הַסְּתָו
מַבָּטֵךְ הַמְּבֹעָת נִצְרַב בְּשִׁמְשַׁת הַחַלּוֹן לֹא זַזְתְּ
קְפוּאַת אִישׁוֹן כְּשֶׁקַּלְגַּסִּים מְסֻמָּרִים בָּעֲטוּ לְכָל הָרוּחוֹת
פָּסְחוּ עָלַיִךְ בִּכְחוֹל עֵינַיִךְ וּזְהוֹב שְׂעָרֵךְ עֲטוּפָה בְּמַלְמֶלֶת
יַהֲדוּתֵךְ
אִישׁ לֹא חָשַׁד בַּעֲווֹנֵךְ

בְּתַחֲנָה וַרְשָׁאִית נֶאֶסְפוּ קַלְגַּסִּים אֶל הַשֶּׁקֶט הַנָּמֵס בַּצְּרָחוֹת יּוּדֶען רָאוּס! יּוּדֶען רָאוּס!
חִלְחֲלוּ אֶל דָּמֵךְ. רֵאוֹתַיִךְ נִסְגְּרוּ לֹא נָשַׁמְתְּ לֹא חָיִית
פָּנַיִךְ סִיד מֻלְבָּן עֵינַיִךְ רִיק
אַתְּ יוֹדַעַת אֲפִלּוּ עַכְשָׁו אִמָּא אֶת הַסְּתָו הַוַּרְשָׁאִי וְדִמּוּם הַשַּׁלֶּכֶת – כְּשֶׁאֵינֵךְ
אֲנִי יוֹדַעַת וְאֵדַע – בְּאֵינִי

* השיר מבוסס על סיפור אותנטי לחלוטין של אימי שרה שטייף לבית ברגמן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קציצות – זה מה שיקרה לעֵד אילן ישועה כאשר תתחיל חקירת-הנגד שלו במשפט!

* האספסוף הנאור והמטורלל חוזר לרחובות – במוצ"ש ההפגנות בבלפור מתחדשות! – האספסוף לא יחדל ולא ישקוט עד שתתקיימנה בחירות חדשות ונתניהו יזכה בהן לרוב מוחלט!

* עמנואל בן סבו: שמי במאמר האחרון שפורסם על ידי עירית אמינוף שובש, שמי הוא עמנואל בן סבו ולא בן סמו. המשך יום טוב.

אהוד: מתנצל. התקלה שלי היתה רק באיות שמך בתוכן העניינים המופיע בראש הגיליון, ואילו בגוף המאמר – הכול כשורה.

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה על ספרו של יוחאי סופר. התפעלתי מהרשימה של ארנה גולן על סיפורי הילדים שלך. מעניין אם הסיפורים האלה, שפורסמו ב"דבר לילדים", זכו בזמנו לרשימות ברמה כזאת. הסיפורים וודאי ראויים, אבל גם צריך מזל שמשקיענית כמו ארנה תכתוב עליהם.

אורי הייטנר מזכיר את ההטפה של ליבוביץ' למלחמת אזרחים. אני כתבתי על כך ב-1993 בספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ" (מודן, 1993).

אהבתי את המכתב של אורי הייטנר למנצור עבאס. למותר לציין שלא יזכה לתשובה – מה שכתוב בקוראן – קדוש. הייטנר מגנה בצדק את הרב קנייבסקי שמעדיף את שונאי ישראל על פני השמאלנים. וכן, איימן עודה האחמדי, שבכל ארץ ערבית היה מוקצה, תומך בחיזבאללה. מה יש להם לאלה? הם רוצים שתהיה פה מדינה כמו בלבנון, כמו בסוריה, כמו בעיראק? רק אז הם יהיו מרוצים?

שלך,

משה גרנות

* אהוד: מעולם לא שמעתי על אתר החדשות "ואלה" ולא השתמשתי בו ולולא המשפט ההזוי המתנהל נגד נתניהו לא הייתי יודע כלל על קיומו של "ואלה"! ודומני כי כמוני – רוב אזרחי ישראל!

רק לא ביבי!

* שלום אהוד, קראתי את המאמר הנפלא של ד"ר ארנה גולן על ספר הילדים שלך "מי מספר את הספרים?"

אשמח ואודה לך אם תשלח אותו אלי במייל.

בברכה,

יערה

אהוד: הקובץ נשלח אלייך. וכאמור, כתבתי את הסיפורים האלה לפני כחמישים-שישים שנה, אך מאחר שאני סופר נידח שאינו כלול ב"פליאדה" האופנתית של הספרות העברית החשובה וגם לא שפכתי ספל קפה על הבת שאין לי – לא צריך להתייחס לסיפורים שלי ברצינות רבה מדי.

* "במארס אשתקד זכתה מרקל לשבחים מכל העולם, בשל האופן שבו השכילה לספק הסברים מבוססי מדע לפתרונות שהציגה אז למגפה – איתור מגעי חולים והסתמכות על בדיקות, כדי לקטוע שרשראות הדבקה. כך הצליחה בתחילה לבלום את שיעור התמותה בגרמניה.

"'לא הצלחנו להביס את הנגיף, הוא לא נכנע.' מרקל הודיעה על הארכת הסגר בגרמניה.

"עייפים, מתוסכלים וכועסים: אחרי שנה של גזרות וסגרים, הגרמנים קיוו לשוב לשגרה. זה לא קרה, אולם עתה מרקל מוצאת עצמה במצב שבו היא נאלצת להתנצל לפני הציבור בגלל תקנות והגבלות מבלבלות המשתנות תדיר, וכן מול ראשי מדינות המחוז המבקשים להקל עם התושבים העייפים מהסגר. יתר על כן, מערך החיסונים הארצי בגרמניה מדשדש בשל קשיים ביורוקרטיים ומחסור באספקה." [אתר "הארץ", 6.4].

רק לא ביבי!

* עצרת הפתיחה לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה שנערכה אתמול, יום רביעי בערב, היתה מכובדת, ממלכתית, עשוייה במקצועיות רבה, וממש מתבקש להודות לכל השותפים לה. נאומיהם של הנשיא ושל ראש הממשלה היו ברמה גבוהה, משלבים את המימד ההיסטורי במימד האקטואלי של איומי ההשמדה על ישראל כיום. גם הצגתם של מדליקי המשואות לזכר ששת המיליונים היתה מעולה ומרגשת. חבל רק שהטקס נמשך זמן רב למדי, באוויר הפתוח, בקור הירושלמי, ובייחוד שחלק ניכר בקהל היה מאוד מבוגר ואפילו קשיש.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2285 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל