פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1635

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ל' בניסן תשפ"א, 12.4.2021

עם שתי צרופות של תערוכת חוצות למלאת 100 שנה לשוק הכרמל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֲנִי כְּרָב  –  לְבַת-שְׂחוֹק. לְאַחַר מוֹתִי. // יורם אטינגר: זעזועים בירדן – בבואה של המזרח התיכון. // מנחם רהט: יום הזיכרון לשואה: ליקוי המאורות. // יונתן גורל: סימנים. // אשר מעוז: מי רשאי להצביע בבחירות לכנסת? // אורי הייטנר: צרור הערות 11.4.21. // עקיבא נוף: לא דֻּבִּים וְלא יַעַר. // משה גרנות: על ספרו של גדי לופו "הילד מעכו – סיפורים אישיים". // שמעון גרובר: "מחול הרפאים" מאת סם ש. רקובר. // אבנר פרץ: יוסף דוד עייאש, שנאבד שמו מישראל. על פרק איטלקי אפל וטרגי באילן היוחסין של א"ב יהושע. // שולה וידריך: 100 שנה לשוק הכרמל, וקצת על ההיסטוריה של השוק. // תקוה וינשטוק: דויד סיטבון – להיות מנהל חשבונות – ולראות את העולם. // נתן אלתרמן: שקיעה ורודה בין הגגות. // נעמן כהן: אביגדור פישהיימר-מעוז והשואה. // אסתר ראב: בדגניה. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק חמישה-עשר: "הטיטניק בא" של שלום אילתי שהביע גם את אהבתי הנכזבת לג'ני. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

*

אֲנִי כְּרָב^*  –  לְבַת-שְׂחוֹק

לַ"גַּלַקְסִיָה" שֶׁלְךָ

פּוֹרֵחַ בְּאוֹר אֲדַמְדַּם

מַעֲלֶה נוּרִיּוֹת-אָבִיב

וְחַצְבֵי-סְתָו;

אָבִיב וּסְתָו

אֵין שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם;

אִם תֶּאֱסֹף אוֹרְךָ  –

אֶגְוָע.

[מתוך העיזבון]

_________

*  אדמה חרושה בסוף החורף ומוכנה לזריעת תבואת הקיץ (א.ב.ע.)

לְאַחַר מוֹתִי

בְּשַׁלְוַת-עַרְבַּיִם,

בֵּין כַּרְמֶל וְתָבוֹר:

תְּרַחֵף כָּאן נִשְׁמָתִי  –

בְּלִי גּוּף,

בְּלִי מִשְׁקָל,

תַּרְעִיף עָלֶיךָ

טַל-חִיּוּת וָרֹךְ,

תְּלַטֵּף

פָּנֶיךָ  –

בְּרוּחַ-עֶרֶב

רְגוּעָה.

1974

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

למורן ויאיר מגד

ברכות להולדת הבן

אח ליהלי

לחנה ודב מגד

ברכות להולדת הנכד

* * *

יורם אטינגר

זעזועים בירדן – בבואה של המזרח התיכון

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 6 באפריל 2021

זעזועים בירדן

מדינות זרות, בני משפחת המלוכה וגורמים בדווים בכירים מואשמים בניסיון להביא לחילופי שלטון בירדן. חילופי שלטון בירדן עלולים להפוך את המדינה – המשתרעת בין סוריה, עיראק, סעודיה וישראל – לבסיס נוסף של טרור פלסטיני ואסלאמי, שיהווה איום קיומי על סעודיה, שאר מדינות חצי האי ערב ומצרים, יעניק רוח גבית לאייתולות באיראן, לארדואן הטורקי, ל"אחים המוסלמים", לסין ולרוסיה, ויפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ישראל וארה"ב.

הפגיעות הפנימית של ירדן מושפעת על ידי הפיצול הפנים-בדווי שמקורו ב-1921, כאשר המשפחה ההאשמית מחג'אז במערב סעודיה יובאה על ידי האימפריה הבריטית, והומלכה על השבטים הבדווים בירדן, המפוצלים שבטית, גיאוגרפית, תרבותית, רעיונית ודתית. חלקם (במיוחד בדרום הממלכה) רואים במשפחה ההאשמית מהגרים בלתי-רצויים, הנתונים להשפעת התרבות המערבית, וסוטים מהאסלאם ומהערביות בעצם החתימה על הסכם שלום עם מדינה "כופרת" יהודית.

כ-70% מתושבי ירדן הם פלסטינים, בעוד ההנהגה הפלסטינית (אש"פ, הרשות הפלסטינית וחמאס) רואה בירדן ישות מלאכותית וזמנית במערב (78%) פלסטין. מכאן המעורבות הפלסטינית בחתרנות ובטרור להפלת השלטון ההאשמי, כפי שהיה במלחמת האזרחים ב-1970 ובגל הטרור ב-1989. פלסטינים רבים מעורבים גם בפעילות פוליטית וחתרנית של "האחים המוסלמים" בירדן, כמו גם במצרים ומדינות המפרץ.

בנוסף לכך, יש בירדן כשני מיליון פליטים מעיראק (ובמיוחד) מסוריה, הכוללים גם פעילי טרור אסלאמי הממשיכים פעילותם בירדן.

ההתרחשויות בירדן חושפות מאפיינים בני 1,400 שנים של המזרח התיכון:

נאמנות משפחתית, שבטית ומקומית עליונה על נאמנות לאומית.

פגיעוּת פוליטית, אי-יציבות וזעזועים בלתי-צפויים.

פיצול וסכסוכים אלימים מקומיים, לאומים ואזוריים.

שלטון מיעוט לא-דמוקרטי המהווה מטרה לנסיונות הפיכה.

משטר עולה לשלטון – ומאבד שלטון – באלימות. שחיתות שלטונית.

חוסר-סובלנות אלימה כלפי "מאמינים" ו"כופרים", פנימית ואזורית, דתית, תרבותית, רעיונית וגיאוגרפית.

היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי. היעדר דמוקרטיה וזכויות אדם מערביים.

המציאות המזרח תיכונית

הזעזועים בירדן ניזונים גם מהצונאמי הערבי (המכונה בפשטנות "אביב ערבי") שפרץ לרחוב הערבי ב-2011/2010 ומהווה איום קיומי על כל משטר ערבי.

ב-2021 מתעדת הקריסה האלימה של המבנה הפוליטי בעיראק ובסוריה – שנחשבו למדינות מובילות בעולם הערבי – את פגיעותם של כל המשטרים הערביים, החשים על צווארם את מאכלת יריביהם מבית ומחוץ. שליטים ערביים שנחשבו ל"סלע גיברלטר" איבדו את השלטון באלימות – שהביאה לשינויים דרמטים – כפי שהיה לדוגמא:

ב-1958 הוצא להורג פייסל השני מלך עיראק בהפיכה צבאית. ב-1963 הוצא להורג הגנרל קאסם בהפיכה צבאית-בעת'יסטית. ב-1979 הדיח צדאם חוסיין את קודמו והפך לשליט בלעדי עד תלייתו ב-2006.

ב-1952 הודח פארוק מלך מצרים בהפיכה צבאית, ששמרה על השלטון עד 2012, כאשר "האחים המוסלמים" עלו לשלטון עד 2013 והודחו על ידי הגנרל סיסי.

ב-1969 הודח אידריס מלך לוב על ידי קדאפי, שהוצאתו להורג על ידי המון סוער ב-2011 הפכה את לוב – עד היום – לזירת מלחמות אזרחים וטרור אסלאמי.

ב-1979/78 הודח השאה הפרסי על ידי מהפיכה אסלאמית.

ב-1964 ו-1985 הודחו שליטים צבאיים בסודן על ידי גורמים  צבאיים פוליטים אסלאמיסטים. ב-1989 הנהיג הגנרל באשיר הפיכה צבאית ושלט עד להדחתו ב-2019 על ידי מרד צבאי-אזרחי, העומד בפני התנגדות אסלאמיסטית.

מ-1962 מהווה תימן זירת מלחמות אזרחים וחילופי שלטון במעורבות גורמי חוץ.

ב-1987 הודח בורגיבה נשיא תוניסיה על ידי בן עלי, שנמלט והודח ב-2011, והוחלף על ידי "האחים המוסלמים".

היקף האלימות הבינערבית והבין-אסלאמית מתועד על ידי 11 מיליון המוסלמים שנהרגו במלחמה ובטרור בין-אסלאמיים מאז 1948, מהם 35,000 (0.3%) נהרגו במלחמות ערב-ישראל.

500,000 סורים נהרגו במלחמות אזרחים שפרצו ב-2011, בנוסף ל-7 מיליון פליטים.

2 מיליון נהרגו ו-4 מיליון הפכו לפליטים במלחמות אזרחים בסודן ב-2011-1983.

200,000 נהרגו במלחמות אזרחים באלג'יר ב-2006-1991.

מיליון הרוגים במלחמת עיראק-איראן 1988-1980.

300,000 תושבי עיראק (כורדים ושיעים) נהרגו על ידי צדאם חוסיין, בנוסף ל-150,000 שנהרגו בידי טרוריסטים אסלאמיים.

200,000 לבנונים נהרגו במלחמות אזרחים – חלקן במעורבות פלסטינית – בשנות ה-70' וה-80' של המאה הקודמת. 80,00

איראנים נהרגו במהפיכת 1978/79 שהעלתה את האייתולות לשלטון בטהראן, ורבים נוספים הוצאו להורג.

השורה התחתונה

לפי פרופ' פואד עג'אמי, שהיה מגדולי המזרחנים וראש לימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ג'והן הופקינס (The Arab Predicament): המזרח התיכון מהווה "רצף של אשליות, תיסכול ומדיניות – המתדרדרים שוב ושוב לשפיכות דמים." ואכן, מעצבי מדיניות מערביים, המונחים על ידי שאיפה לשלום, נוטים להקריב את מציאות המזרח התיכון המורכבת והמתסכלת – על מזבח הכמיהה לפתרונות נוחים ומהירים, פשטנות והרהורי-לב, ובכך מוסיפים שמן למדורה.

המזרח התיכון חושף את ערוותם של מדינאים מערביים שקיבלו בברכה את הצונאמי הערבי כאילו היה אביב ערבי, מצעד הדמוקרטיה ומהפיכת "פייסבוק" והנוער, והאמינו שאפשר ליישם במזרח התיכון הגועש נורמות מערביות של דמוקרטיה, סובלנות וכיבוד הסכמים. ראו בסכסוך הערבי-ישראלי את "הסכסוך המזרח תיכוני". והגדירו את הסוגייה הפלסטינית כשורש הסכסוך הערבי-ישראלי, כגורם מרכזי בהוויה המזרח תיכונית וכבבת-עין של הערבים.

בחינת המציאות ההפכפכה והאלימה במזרח התיכון מחייבת את ישראל לגבש גבולות ביטחון שיעמדו בפני תרחישים מזרח תיכוניים – כגון מתקפת פתע ו/או הפרה אלימה של הסכם שלום – ולא בפני תרחישים מערביים. המזרח התיכון מלמד שכוח הרתעה והדיפת לחצים הם תנאים מוקדמים לצמצום מלחמות וטרור, לעומת פייסנות המעודדת תוקפנות.

תזזיתיות המזרח התיכון מדגישה את ייחודה של ישראל כבעלת-ברית אמינה, יעילה ודמוקרטית של ארה"ב, בעלת יכולות צבאיות וטכנולוגיות המשרתות אינטרסים ואתגרים משותפים של ארה"ב וישראל, ומהוות מכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, המעניק לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים(!) על ההשקעה השנתית של ארה"ב בישראל (המכונה בשגגה "סיוע חוץ").

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

מנחם רהט

יום הזיכרון לשואה: ליקוי המאורות

רק בודדים מסכימים להודות באטימות האסטרונומית שפקדה את מנהיגי העם בדור הקודם, בהימנעותם מעידוד העלייה ותמיכתם בהמשך הקיום היהודי בגולה, מתוך תפיסת שב ואל תעשה עדיף.

ביום הזיכרון לשואה, אשר חל בשבוע שעבר, התייחד עם ישראל עם זכרם הטהור של ששת המיליונים שנעקדו על קידוש השם בשנות הזעם והסער הארורות ת"ש-תש"ה, שבהן הפעיל אשמדאי הנאצי את מכונת ההשמדה המשוכללת ביותר מאז היות האדם עלי אדמות, משומנת בדמם של מיליוני אחינו ואחיותינו הי"ד. 

רק תנועה יהודית אחת, התנועה הציונית, חזתה מראש את מרחץ הדמים האורב לעם היושב בגולה. אבל מרבית בני העם היהודי – חרדים, בונדיסטים, קומוניסטים, קפיטליסטים, רפורמים ואחרים – נדו לה ולעגו לחלומות שיבת ציון ובניין הארץ. גם למעטים שחזו את הנורא מכול, התייחסו בביטול. אפילו נבואת הפורענות של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, לא זכתה להד: "והישראלי בכלל ישכח מחצבתו... יחשוב כי ברלין היא ירושלים... אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק."

82 השנים שחלפו מאז 1939, והוכיחו בעליל את צידקת דרכה של הציונות, ותרומתה הכבירה לעצם הקיום היהודי – לא שיכנעו את האוטמים עצמם מפני הודאה בהחמצה הקולוסלית ההיא. יש בהם, דוגמת סאטמר ונספחיה, הרואים במדינה הציונית 'מעשה שטן', ויש שמביטים עליה בעין נייטראלית ('חיוך משמים', אמר החזון אי"ש), אך אינם מזדהים עימה ועם סמליה. בבתי כנסיותיהם לא נאמרת תפילה לשלום המדינה הציונית, על בתיהם לא מונף הדגל הציוני, וליום העצמאות מתייחסים כאל סתם יום חול, עם אמירת תפילת 'תחנון' המאפיינת ימי חולין מובהקים (ומושמטת לרגל כל שביב של אירוע חגיגי, פרט ליום העצמאות, שבו קיימת מבחינת 'מצווה מיוחדת' לומר תפילת 'תחנון' של ימי החולין).  

רק מעטים בשלים להודות באחריות המנהיגים לליקוי המאורות ההוא. כזה היה רבי ישכר טייכטאל, שהאשים את מנהיגי דור החורבן באחריות עקיפה לשפך הדמים. ואלמלא נאמרו הדברים הנוראים הללו במו פי קודשו, ספק אם מותר היה לאומרם.

הרב טייכטאל, שניספה באושוויץ בשלהי עידן השואה (ינואר 1945) בגיל 59, החל דרכו כקנאי אנטי ציוני חריף. אבל עבר לנוכח אימי השואה מהפך השקפתי – מאוייב לאוהב. אור האמת הבזיק לעיניו שעה שהסתתר כפליט נרדף בעליית גג בבודפשט, שם חיבר את ספרו 'אם הבנים שמחה', שהיה לכתב אשמה חד משמעי נגד מנהיגי העדה שנמנעו משילוח קהילותיהם ארצה: "ועתה מי מקבל האחריות בשביל אותו דם כשר, שנשפך בימינו בעוונותינו הרבים, וכמדומה לי שכל אלו המנהיגים שהיו מונעים את ישראל מלילך ולהשתתף עם הבונים [בא"י], לא יוכלו לכפר את ידיהם ולומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'."

ובמקום אחר (עמ' ל"ח) בספרו: "אפילו רבנים ורביים חסידיים [אדמו"רים], היו משוחדים בליבם, כהמרגלים, שמא יאבדו נשיאותם: לזה יש רבנות טובה, ולזה אדמו"רות טובה, ולזה עסק טוב או פאבריק [מפעל תעשייתי] טוב או משרה טובה ונכבדה – אם יילכו לא"י, יתרופף מצבם."

הקנאי האנטי ציוני שהפך ציוני נלהב, כמעט משיחי, ברוחו הגאולית של הרב קוק, תוקף בשצף קצף את חובבי הגלות, שהוא עצמו נמנה עימם אך לפני שנים מעטות: "ואל תיבהל ברוחך לדון ולפסוק שאין לנו לעשות דבר בעניין הגאולה; [וש]רק נהיה בשב ואל תעשה, ולהמתין עד שיבוא המשיח... מי שיש לו מוח בקודקודו מוכרח להודות, שעתה היא העת והתקופה שעליה ניבאו  נביאינו, שהגיעה עת פקידתנו... כלל גדול לכל העניינים, דתחילה נעשה אנו שלנו, ואז יעשה הקב"ה את שלו."

ובניגוד גמור למצופה מגאון שהתחנך ברוח החרדיות הסאטמרית, הוא מעניק מעמד משיחי לחלוצים החילוניים בוני הארץ. הם הם 'שלוחי דרחמנא' (שליחי הקב"ה) ו'מבשרי הגאולה', ואילו מעשה בנין הארץ הוא 'אתחלתא דגאולה' ממש. החלוצים יקרים בעיניו אפילו מן הצדיקים המובהקים שמבקשים לקדם את הגאולה באמצעות תפילות תיקון חצות הנאמרות באישון לילה ובישיבה אבלה על הארץ: "האיש הפשוט הזה שבונה את הארץ בלי שום כוונה... עושה בזה תיקון יותר גדול בעולמות עליונים, ממה שעושה איזה צדיק, אפילו גדול שבצדיקים, עם תיקון חצות שלו... דמעשי בוני הארץ דזמנינו, אפילו ח"ו יהיו בעבירה... הבניין שלהם רצוי לפני המקום."

לראיה מביא הרב טייכטאל את סיפור נפילתו של הגיבור יוסף טרומפלדור: "מלבד שמחבבין [החלוצים] את הארץ... מוסרים נפשם עליה, כידוע דכמה וכמה מתו בעבור הארץ... ואמרו קודם יציאת נשמתם: 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו'... נפש הישראלית שבקרבם משתוקקת לשוב למקורה."

הרב טייכטאל אינו היחיד. בדרכו הלכו גדולים נוספים, אלא שמפני שהיו מעטים מדי, קולם לא נשמע. כך התחולל מהפך בנפשו האדמו"ר ממונקאטש רבי ברוך יהושע רבינוביץ, חתנו ויורשו של האדמו"ר הקנאי ממונקאטש רבי חיים אלעזר שפירא (1871-1937), שתיעב את הציונות אף יותר מעוינותה של חצר סאטמר (שגם אותה תיעב).

גם הרב רבינוביץ הפך מאוייב לאוהב. בספרו 'בינת נבונים' כתב "דברי הסבר עד כמה שניתן הדבר להסביר מפני מה שלח ה׳ את השואה ומה הלקח שאנחנו צריכים ללמוד ממנה." הרב רבינוביץ למד את הלקח, עלה ארצה, השליך את אדרת האדמו"רות הקנאית, והיה כאן לרבה הראשי של חולון, שניהל את רבנותו ברוח ציונית לעילא. בימי מלחמת סיני הוא ירד לסיני כדי לעודד את לוחמי צה"ל בעיצומה של ההסתערות.

אף שרבים מהחרדים מסוייגים עדיין מן הציונות, מרביתם מבינים שהמדינה הציונית היא הערובה היחידה להמשך קיומו של העם היהודי. אולי ליבא לפומא לא גלי (הלב אינו מגלה לפה את המחשבות הכבושות), אבל מרביתם רואים עצמם חלק בלתי נפרד מן המדינה הציונית: רוצים בהצלחתה, גאים בשגשוגה, כואבים את כאביה.

רק שהם טרם חצו את הרוביקון: לא תפילה, לא דגל, לא הימנון. אולי מפני שלחצות את הרוביקון מצליח רק מי שהוא יוליוס קיסר.

מנחם רהט

* * *

יונתן גורל

סימנים

ביומן שנה ישן

וריק

לזמן אין שעה

רק שנה

באותיות קטנות

מתעגלות

גם גלים מתדפקים

לחוף משאירים

קצף ושבלולים

מה נשאיר אחרינו

בחיינו

ובמותנו

מלבד מילים

* * *

אשר מעוז

מי רשאי להצביע בבחירות לכנסת?

מדי מערכת בחירות – וכאלה מתרחשות עלינו בשפע לאחרונה – נמצא מי שמעורר את נושא ההשתתפות בהצבעה של ישראלים שנמצאים בחו"ל. הפעם היה זה אריאל בולשטיין ("תנו גם לישראלים בחו"ל להצביע", "ישראל היום", 23.3.2021).

זכותם של אזרחי ישראל לבחור לכנסת קבועה בחוק-יסוד: הכנסת. ואולם מימושה של זכות זו מותנה בכך שהאזרח יתייצב בקלפי שבאזור מגוריו הרשום במרשם האוכלוסין, מה שידוע כ"ריתוק לקלפי". התנייה זו מונעת מישראלים רבים המצויים בחו"ל להשתתף בבחירות אם משום שאין להם כתובת מגורים בארץ ואם משום שההגעה לקלפי כרוכה בהוצאות מרובות או שהיא אף בלתי אפשרית כמו בתקופת הקורונה.

נושא הריתוק לקלפי שימש כהסבר לשלילת זכות ההצבעה מישראלים בחו"ל. על נימוק זה בא הקץ בשנת 1991 כשחוק הבחירות לכנסת תוקן וחייב הצבתן של קלפיות בנציגויות הדיפלומטיות והקונסולריות של ישראל. ואולם הוראה זו לוותה בהגבלה שחלה על הרשאים להצביע באותן קלפיות והיא כוללת את עובדי המדינה והמוסדות הלאומיים שנמצאים בחו"ל עקב עבודתם ועל בני המשפחה שלהם.

מעתה הפך נושא ההצבעה של ישראלים בחו"ל לסוגייה ערכית.

ארבעה נימוקים מעלה בולשטיין בזכות מתן האפשרות לישראלים בחו"ל להשתתף בבחירות לכנסת:

1. כך נוהגות מרבית המדינות הדמוקרטיות.

2. מניעת ההצבעה פוגעת לא רק ב"יורדים" אלא בישראלים שמתגוררים דרך קבע בישראל אך שוהים בחו"ל ביום הבחירות.

3. יש לישראל אינטרס לחזק את הקשר גם עם ישראלים שעזבו את הארץ לצמיתות והדבר יושג על-ידי שילובם בבחירות לכנסת.

4. לבסוף, טוען בולשטיין, "למתן אפשרות הצבעה לישראלים בחו"ל תהיה השפעה מעשית מבורכת על תוצאות הבחירות. יש ביניהם בוודאי גם ימנים וגם שמאלנים, אבל אין ביניהם מי שחפץ בחיסול המדינה היהודית. לכן, כשהישראלים במוסקבה ובניו יורק, בפריז ובמיאמי יצביעו לכנסת, לא ישתנה היחס בין הימין הציוני לשמאל הציוני, אך חלקם של הכוחות האנטי-ציוניים בכנסת שלנו יירד, ודי בתוצאה הזו כדי להצדיק את המהלך."

צודק בולשטיין, אכן מדינות דמוקרטיות רבות מאפשרות לאזרחיהן השוהים בחו"ל להצביע בנציגויות הדיפלומטיות או באמצעות הדואר. אך יש ייחוד לישראל.

ראשית, מעטות המדינות שאחוז גבוה כל כך מאזרחיהן עזב את הארץ.

שנית, שלא כמדינות אחרות, הנושאים שעל סדר יומה של ישראל עוסקים בחיים ובמוות. אין כל סיבה לאפשר לישראלים שמגדלים את ילדיהם בחו"ל לקבוע עבורנו האם בנינו ייצאו למלחמה או האם ייסוגו מהשטחים. דבר זנ נכון במיוחד כשבכוחם של אותם ישראלים לקבוע את פניה של הכנסת. היטיב להבהיר נקודה זו ישראלי בשם יוסף שהגיב למאמרו של בולשטיין כך: "בתור ישראלי שגר בחו"ל לדעתי זאת טעות. מאז שעברתי לחו"ל אני לא מצביע בישראל מסיבה אחת פשוטה – אני לא אשא בתוצאות הצבעתי, לא אשלם יותר/פחות מיסים, לא ארגיש שיפור/התדרדרות המצב הבטחוני. לא מגיע לי להצביע ולתת לאחרים לשאת בתוצאות כשאני לא חי בישראל."

את ההנמקה המעשית של בולשטיין קשה להבין וקשה להשלים עימה. ראשית, הוא יוצא מנקודת הנחה שכל הישראלים שעזבו את הארץ הם ציונים, דבר שיחזק את הרוב הציוני בכנסת. הנחה זו היא לפחות שנוייה במחלוקת אלא שככל שהצעתו נועדה לדלל את הצבעתם של הערבים זו הצעה פסולה שלא לומר גזענית.

עם זאת אני מסכים שיש לשקול מחדש מתן זכות הצבעה לישראלים שמתגוררים זמנית בחו"ל אם לצורך לימודים ואם לצורכי עבודה. הדבר יוכל להיעשות בקביעה של משך הזמן בו מצביע יכול להתגורר מחוץ לישראל או – אם נרצה להרחיב את המעגל – בתכיפות ביקוריו בארץ. בדרך זו תינתן זכות ההצבעה לאותם ישראלים שחשים בקשר למדינה ולא ביקשו לנתק את קשריהם עם המדינה.

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר הפורום הבינלאומי למאבק בגזענות. המאמר פורסם ב"עין השביעית".

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 11.4.21

* לרדת מהעץ – שמחתי על הכרזתו של איימן עודה שהרשימה המשותפת תתנגד לממשלה בראשות בנט. אולי הוא יוריד סוף סוף את לפיד מן העץ הזה, שמלכתחילה היה פנטזיה, כיוון שתקווה חדשה וימינה לא היו מצטרפות לממשלה שקיומה תלוי ברשימה המשותפת.

לפיד חייב להבין שהדרך היחידה להקמת ממשלת שינוי, היא ממשלה עם המפלגות החרדיות, והגעה לפשרות הדדיות עימן. ותנאי הכרחי להגיע לכך הוא כישלון של נתניהו בהרכבת הממשלה היחידה שהוא יכול לנסות להקים – ממשלת עבאס-בן-גביר.

* נשיא שמחל על כבודו – שבע שנים הנשיא ריבלין הוא ילד כאפות של בריון שמתעלל בו ומשלח בו את כלביו בלי סיבה והוא מבליג. פעם אחת הוא לא מחל על כבודו באקט סמלי, ובצדק. מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול.

* חטא בל יכופר – דליה איציק לעולם לא תסלח לרובי ריבלין על תבוסתה בבחירות לנשיאות. השבוע היא סובבה את הסכין שנתניהו נעץ בו.

* כאחרון הביביסטים – פשקוויל ההשתלחות של רוגל אלפר בנשיא המדינה ("בוט", "אימפוטנט", "כחייל שביצע פקודה בלתי חוקית בעליל") נכתב כתגובה על כך שריבלין  החליט נכון בתנאים שעמדו לפניו והטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, אבל זה פשקוויל כשל אחרון הביביסטים. כמוהם הוא בז לממלכתיות ולכן בז לריבלין שהוא התגלמות הממלכתיות. כמוהם הוא נהנה לנשוך בהנאה כל סמל ממלכתי. ומי שאמסטפים נוטפי ריר כמו רוגל אלפר ומירי רגב מתגוללים עליו משני הצדדים – כנראה שהוא מגלם את הטוב והיפה.

* הביביסט האולטימטיבי – איזה ביביסט כתב לי ערימת נאצות כתגובה לביקורתי על מושא סגידתו, והוסיף שלפעמים הוא מקווה שאני אצליח להעלות את השמאל לשלטון כדי שייסוג מהגולן ואז אלמד את הלקח ואבין מה זה. הנה, זה הביביסט המושלם. מה ביבי מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו, כך גם עובד האלילים בפולחן האישיות שלו מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי של אדוניו. אגב, לא שכחנו שראש הממשלה היחיד שניסה למסור את הגולן הן לאסד האב והן לאסד הבן הוא נתניהו.

* תמונת ראי – יחסו של עיתון "הארץ" למוסדות הממלכתיים של המדינה הוא תמונת ראי של יחסו של נתניהו למוסדות הממלכתיים של המדינה. כמו נתניהו, גם מערכת "הארץ" חושבת שהמוסדות הממלכתיים עובדים אצלה, ומי צריך אותם אם הם אינם רוקדים על פי החליל שלה.

אינספור פשקווילי מערכת של "הארץ" נכתבו לאורך השנים נגד בית המשפט העליון, על שהוא מכשיר את אקיבוש ואת ההתנחלויות. כי הרי בית המשפט אינו צריך לפסוק על פי חוק, אלא על פי עמדת המערכת. וכשהוא מעז לחרוג מן השורה – הוא ננזף ומועמד אל עמוד הקלון. כאשר בית המשפט החליט ברוב של 11:0 על פי חוק יסוד מפורש, שנתניהו יכול לכהן על אף כתב האישום נגדו, מערכת "הארץ" התגוללה בו ובכל השופטים, כי מי זה חוק היסוד שהשופטים נשמעים לו, כאשר מערכת "הארץ" פסקה אחרת. השופטים הם פחדנים ומשת"פים.

פשקוויל המערכת של יום שישי שוב הוקדש להתגוללות בבית המשפט, על כך שדחה עתירה נגד שר החינוך גלנט, שניסתה למנוע ממנו לממש את סמכותו על פי חוק לבחון אם המועמד לחתן פרס ישראל עודד גולדרייך עבר על "חוק החרם", כאשר חתם על עצומה שהפצירה באקדמיה בעולם להחרים את אוניברסיטת אריאל. בית המשפט קיבל את עמדת היועמ"ש ודחה את העתירה. (אגב, מה יש לבדוק? גולדרייך חתם ועבר על החוק).

וואהו וואהו. איזו השתלחות, איזו התגוללות של פשקוויל המערכת בבית המשפט, ששוב העז לפסוק על פי החוק ולא על פי תכתיבי שוקן. החל בכותרת: "פרס ישראל לקיבוש" (בכותרת הפשקוויל היתה שגיאת-כתיב במילה קיבוש) ודרך הפשקוויל כולו: "הרודפים ומשתיקים כל ביקורת על הכיבוש הישראלי בשטחים... מסלול נפרד לשמאלנים... פרס לכל מלשין... ציד שמאלנים... פגעו באמון הציבור בפרס ישראל, וצבעו את מקבליו בהתאם לדרישות השלטון" וכו' וכו' וכו'.

ועוד השבוע, פשקוויל המערכת התגולל בנשיא המדינה, על שעשה את הדבר היחיד שיכול לעשות בעקבות ההתייעצויות עם הסיעות, והטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. הפשקוויל תיאר אותו כחייל שמילא פקודה בלתי חוקית בעליל. לא פחות. והוא טען שהיה עליו להתפטר ולא להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. כי מי צריך נשיא, אם הוא לא עובד בשביל שוקן.

את התשובה המוחצת לפשקוויל המערכת נתן הפרשן הפוליטי של "הארץ" יוסי ורטר. ורטר אינו חשוד בתמיכה בנתניהו. אך הוא הסביר שבמצב שנוצר, הנשיא לא יכול היה להחליט אחרת. הוא לעג לפשקוויל המערכת, והסביר מה היה קורה "אילו הנשיא היה נוהג כהמלצת הכותב האלמוני" (מאמרי המערכת אינם חתומים, אך מבטאים את דעותיו של שוקן). הוא הסביר שאז יריב לוין היה הופך אוטומטית מ"מ הנשיא, היה משתלח מבית הנשיא בשלטון החוק ובבתי המשפט, מכנה אותם "שלטון הפקידים" ומתפרע כפי שהוא נוהג מדוכן יו"ר הכנסת. והוא כמובן היה מטיל על נתניהו את המנדט וגם נותן לו הארכה ועושה כל שביכולתו כדי שנתניהו ירכיב את הממשלה. והחמור מכל – הוא היה מעניק לנתניהו חנינה לפני משפט. אמנם הנשיא אינו יכול לתת חנינה ללא חתימת שר המשפטים, אך הרי הנאשם מונע מינוי שר משפטים, ולכן הממשלה היתה מטילה אד-הוק את סמכות מ"מ השר על אחד השרים, נניח דרעי או אוחנה, כדי שיחתום על ההמלצה וכבוד מ"מ הנשיא לוין יחון את הנאשם לפני משפט, לא אחרי שהכנסת תאשר את חוק ההתגברות הרדיקלי שבו הרוב האוטומטי יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט, כדי להבטיח שבית המשפט לא יפסול את החנינה.

* אופוזיציה למדינה – למה עופר כסיף וחבר מרעיו, ח"כי הרשימה המשותפת, מתקשים כל כך לומר בכבוד ובפשטות "מתחייב אני" על שבועת אמונים למדינת ישראל ולחוקיה? כי הם אינם אופוזיציה לממשלה, אלא אופוזיציה למדינה. וגם אם הם יהיו בקואליציה הם יהיו אופוזיציה למדינה.

* מחיר לפרובוקציה – לאחר שח"כים פרובוקטורים ביזו את מעמד השבעת הכנסת והפכו אותו לקרקס, כאשר במקום שבועת אמונים הם סיננו נאומים מתלהמים, הודיע היו"ר ששבועתם אינה בתוקף. הם ידעו זאת כמובן, וזה היה מחיר שהיו מוכנים לשלם תמורת ההזדמנות לפרובוקציה בשידור חי בשלושת הערוצים. לפני ההצבעה הראשונה או הנאום הראשון של כל אחד מהח"כים האלה, הוא יישבע אמונים ולא קרה כלום.

אבל צריך למנוע מצב שמעשה כזה יהפוך ללגיטימי ויחזור על עצמו בכל השבעה (כל חצי שנה?) – לכן, מן הראוי שוועדת האתיקה של הכנסת תעניש אותם בכלים שבידיה – אם זה איסור לנאום חצי שנה או כל עונש אחר שהתקנון מאפשר. ואם יש צורך – להכניס סעיף מיוחד לתקנון הקובע את העונש על ביזוי טקס ההשבעה. מן הראוי לקבוע תג מחיר כואב על הפרובוקציה הזאת.

* החסינות המהותית – יש שני ח"כים שאני שונא. ממש שונא. אחד מהם הוא עופר כסיף. עם זאת, המראות של ההתקפה האלימה של השוטרים עליו מחרידות. הן מחרידות אילו היה אזרח מן השורה, קל וחומר ח"כ. הרי בדיוק להפגנות כאלה קיימת החסינות המהותית, להבדיל מהחסינות הדיונית, החסינות המושחתת לעבירות פליליות, שיש להעביר אותה מן העולם. היא קיימת בדיוק כדי למנוע מראות כאלו.

אסייג את דבריי בכך שהנושא תחת חקירת מח"ש ואין בפניי התמונה השלמה. אני משער שהתמונות שהוצגו אין התמונה השלמה ושלהתנפלות קדמה פרובוקציה. עם זאת, גם מול פרובוקציה יש להגיב בתקיפות אך באיפוק ולא באלימות כזו.

* אלוביץ' יהיה עד מדינה? – יותר משתחילת עדותו של אילן ישועה מפלילה את נתניהו, היא מפלילה את אלוביץ'. לא אפול מן הכיסא אם אלוביץ' יחזור בו ויהיה עד מדינה.

* הקרטל נאבק לשימור כוחו – ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) החליט לצרף לשורותיו את אוניברסיטת השומרון באריאל. למה הוועד חזר בו מהתנגדותו בת העשור וקיבל את ההחלטה הזאת? כיוון שעתירה בנדון ניצבת בפני בג"ץ והוועד ידע שאין לבג"ץ כל דרך לקבל החלטה אחרת מלבד קבלת העתירה, כיוון שאין כל דרך להצדיק את ההתנגדות.

המניע למלחמה של ור"ה נגד אוניברסיטת אריאל אינו אקדמי מקצועי, כמובן, אך גם לא אידיאולוגי פוליטי. המניע הוא כוחני ותקציבי. מדובר בקרטל הנאבק על שימור כוחו. זה לא דבר חדש. האוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת תל-אביב, שתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה וכן הלאה עד הקמת אוניברסיטת אריאל. ההבדל הוא, שהפעם גייס הקרטל למאבקו גורמים פוליטיים, שמתנגדם לאוניברסיטה בשל מיקומה, ונתנו למאבק הקרטל ארומה אידיאולוגית, כביכול. אני מקווה מאד שראשי אוניברסיטת אריאל ישברו את המסורת הזאת, ולא יצטרפו למאבק של ור"ה נגד הקמת אוניברסיטת הגליל.

* הארגון להנצחת הסכסוך – אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין במזרח הקרוב, בהגדרתו הרשמית והמכובסת של הארגון), הוא הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי-ערבי. כל עוד הוא קיים, הוא ימשיך ללבות את הסכסוך ולהרחיק כל סיכוי לשלום. נשיא ארה"ב ביידן החליט לחדש את הזרמת הכספים האמריקאיים לארגון, שבוטלה בידי טראמפ. זהו צעד של הנשיא נגד השלום (אבל אולי הוא יישא חן בעיני ועדת פרס נובל לשלום).

* סולידריות עם מושתלי האיברים – ד"ר חגי בועז, ראש אשכול "מדע, טכנולוגיה וציוויליזציה" במכון ון ליר בירושלים, הוא מושתל כליה וכבד. במאמר ב"הארץ" הציג ד"ר בועז הסבר נוסף (זה מוזר, אך מסתבר שיש צורך בהסברים נוספים) מדוע הצו המוסרי מחייב כל אחד ואחת להתחסן.

"אני שייך לקבוצה של מושתלי האיברים, שמקבלים על בסיס יומי קוקטייל תרופות לדיכוי המערכת החיסונית," הציג את עצמו ד"ר בועז והסביר שבתור שכזה החיסון אינו יעיל בעבורו ובעבור שאר מושתלי האיברים. משמעות הדבר, היא ש"כרגע אין לנו כלל אפשרות לצאת ממעגל הסכנה. יתרה מכך, בקרב מושתלי ריאות, למשל, הסיכון לתמותה מקורונה גבוה במיוחד. גם בקרב מושתלי איברים אחרים הסיכון לתמותה גבוה יותר מאשר בקרב האוכלוסייה הכללית. במילים פשוטות, אנחנו חיים כעת כמו שכולם חיו בתחילת החורף: ללא חיסונים וללא אפשרות נראית לעין לחזור לשגרה. אנחנו עדיין בסכנת חיים. כמושתלי איברים אנו חיים בזכות נדיבותם של אחרים... אולי זה יישמע קטנוני או מעט מריר, אבל מנקודת המבט של מי שמשווע לפתח נוגדנים נגד קורונה כדי לחזור לשגרה, לחזור לעבודה, להיפגש עם אנשים – הפקפוק בחיסונים שיעילותם כבר הוכחה, החשש מתופעות ארוכות טווח (כמה ארוכות?) – הטענה כאילו כל זכויות הפרט נגזלות על ידי פקידים 'מטורפי חיסונים' – כל אלה נראים לי פריווילגיות של אנשים בריאים. ביקורת היא דבר חשוב, ודאי ביקורת על המדע והטכנולוגיה, אך בשקלול אחרון ובהינתן שאנחנו מקבלים את בטיחות החיסון – האם לא נכון להתחסן כדי להגן לא רק על עצמך אלא גם על אלה שלא יכולים להתחסן?"

* בן מאה – הנסיך פיליפ נולד ב-1921 ומת ב-2021. אז בן כמה הוא היה במותו? בעוד חודשיים, ב-10 ביוני, ימלאו מאה שנה להולדתו. אז למה הכותרות מספרות על מותו בגיל 99?

ספירת שנות חיי אדם באופן המוזר הזה אינה חדשה והיא שכיחה מאוד. אבל איזו מין מתמטיקה מוזרה היא זאת? האם ילד בן 11 חודש ועשרים יום הוא בן שנה, או שהוא עוד לא נולד?

בשביתת הרעב בגמלא (1994) לסיכול סכנת הנסיגה מהגולן, שוחחתי עם חברי ושותפי לשביתה יהודה הראל, וציינתי שהוא בן 60. "מה פתאום אני בן 60?" הוא הביע פליאה. "אני בן 59."

מיד הגבתי: "אבל הרי בעוד פחות מחודשיים ימלאו לך 60."

והוא השיב: "נכון. בעוד חודשיים אהיה בן 60, עד אז אני בן 59."

"מעולם לא שמעתי על מישהו שסופר כמוך," אמרתי לו, והוא השיב: "מעולם לא שמעתי על מישהו שסופר כמוך."

החלטנו לעשות סקר. לשאול עשרה אנשים איך הם סופרים. ומה היתה התוצאה? 5:5.

* נפגשים בשביל ישראל – נפגשים בשביל ישראל הוא מיזם חברתי ותרבותי יוצא דופן. זו השנה ה-16 שבה נערך מסע בשביל ישראל, מאילת עד שאר ישוב, לזכר חללי אסון המסוקים. יש "חבורת השביל" ההולכת את השביל כולו ויש מצטרפים ליום, יומיים, שבוע, שבועיים. מטרת המסע היא קירוב לבבות בין חלקי העם – חילונים ודתיים, ימין ושמאל, צעירים וזקנים. בלב המסע – סדנה הנערכת מידי יום במעגלי שיח, לרוב מתוך נושא שנתי. השנה הנושא הוא חופשי למדיי. מדי שנה, מאז השנה השנייה של המסע, אני מצטרף כמנחה התוכן לימים אחדים. השנה הנחיתי בימים חמישי ושישי בשבוע שעבר. ביום חמישי יצאנו מחורבת חממה והלכנו בנחל צבעון ונחל דישון ועלינו למושב דישון – מהלך 18 ק"מ.

הנושא של הסדנה שיצרתי והנחיתי ביום חמישי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היה ספרו של הרב שלמה יששכר טייכטל "אם הבנים שמחה". הרב טייכטל היה רב חרדי אנטי ציוני בהונגריה, ששם היתה החרדות האנטי ציונית הקנאית הקיצונית ביותר. בימי השואה הוא ערך חשבון נפש יסודי וחזר בתשובה. היה לציוני אדוק בכל רמ"ח ושס"ה. הספר, שאותו כתב בתנאים לא תנאים, הוא ספר הגותי והלכתי של תורה ציונית דתית, שנותנת תוקף אמוני למהלך הציוני, למהלך החלוצי של ציונים חילונים (שלשיטתו בעצם יישוב הארץ הם מקיימים מצווה דתית הגדולה יותר מכל שאר המצוות בתורה), להסבר מדוע מיתוס "שלוש השבועות" כבר לא רלוונטי, ויש בו הכאה קשה על חטא כמי שחש שהוא שייך לאלה שהמיטו את השואה על העם היהודי וביקורת חריפה ביותר על הקנאים שגם עכשיו אינם מפיקים את הלקח, אינם עושים חשבון נפש ודבקים בדרכם הרעה.

הרב טייכטל נרצח באושוויץ.

בסדנה הבאתי ציטוטים מהספר עם שאלות ודילמות שעולות ממנו.

ביום שישי יצאנו ממושב דישון להר זמר וקרן נפתלי עד מצודת כ"ח (נבי יושע), מהלך 10 ק"מ. כמו ביום חמישי, גם ביום שישי, היה זה טיול בנוף מרהיב בשיאה של הפריחה האביבית בשלל צבעי הקשת, הן של פרחי הבר והן של פריחת עצי הפרי במטעים.

הסדנה בערב שבת הוקדשה לפרשת השבוע, פרשת "שמיני", ועסקה בדרמה הגדולה של מות נדב ואביהוא. עסקנו בדילמות העולות מן הפרשה, חלקן רלוונטיות אף לימינו. היו אלה ימים נפלאים. גם בשנה הבאה, כבכל שנה, אצטרף למיספר ימים ואנחה את הסדנאות.

* ביד הלשון: כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים – בימי הזיכרון האלה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנו שומעים בטקסים את תפילת אל מלא רחמים, ובתוכה הניב "כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים".

ביטוי זה לקוח מפסוק בפרק י"ב בספר דניאל. פרק זה הוא היחיד בתנ"ך כולו שמדובר בו על תחיית המתים (חזון העצמות היבשות הוא מטפורה להצגת תחיית עם ישראל וגאולתו), ולא בכדי עימו מתכתבת תפילת "אל מלא רחמים". התפילה מצטטת ביטוי נוסף מהפרק – "וְיַעַמְדוּ לְגורָלָם לְקֵץ הָיָּמִין," מתוך הפסוק: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין."

בפרק נכתב: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְאַתָּה דָנִיֵּאל, סְתֹם הַדְּבָרִים, וַחֲתֹם הַסֵּפֶר, עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעת." ומכאן לקוח המשפט בתפילת "אל מלא רחמים": "כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים."

כאמור, תפילת "אל מלא רחמים" מתכתבת עם הפרק, העוסק בתחיית המתים. בכל נוסחאות התפילה, מתפללים לאל המלא רחמים שימציא לנשמת המנוח "מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים." כלומר, כמו אלה שיידונו באחרית הימים, על פי דניאל י"ב, לְחַיֵּי עוֹלָם: אותם מַּשְׂכִּלִים שיַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ.

אורי הייטנר

* * *

עקיבא נוף

לא דֻּבִּים וְלא יַעַר

"ויעל אלישע בית אל והוא עולה בדרך ונערים יצאו מן העיר

ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח: ויפן אחריו

ויקללם ותצאנה שתיים דובים מן היער ותבקענה מהם

ארבעים ושני ילדים"

מלכים ב' ב' 24-25

וּנְעָרִים יַצְאוּ לִלְעוֹג לְאִיש הָרוּח אֶלִישָׁע,

הֵם הַיָּפִים וְהוּא קֵרֵחַ, הַשָּׁרוּי בְּלֹא אִשָׁה,

לָהֶם הַצְּחוֹק וְהַשִּׁירִים וְזִקּוּקֵי מַהֲתַלָּה,

וְלוֹ – הַרוּחַ, הֶחָשָׁשׁ וְהַקְּלָלָה.

 "וַתֵּצֶאנָה שְׁתֵּיּ דֻּבִּים מִתּוֹך הַיַּעַר,",

  – לֹא דֻבִּים וְלֹא יַעַר, לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא

  שׁוּם דֻּבָּה עוֹד לֹא הָלְכָה אַחַר אִישׁ רוּח,

  מִי שָׁמַע כַּדָּבָר וּמִי רָאָה?

הוּא הַחוֹזֶה אֶת הֶעָתִיד, וְהֵם – הֹוֶוה, בָּשָׂר וָדָם,

הוּא בֶּן בֵּיתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים וּשְׂנוּא נַפְשָׁם שֶל בְּנֵי אָדָם,

לְאֱלֹהִים מְלוֹא כָּל הָאָרֶץ, לִנְבִיאוֹ אֵין נַחֲלָה,

לֹא גֶפֶן לוֹ, לֹא מְלוֹן אוֹרְחִים, לֹא תְּאֵנָה.

רַק הַנָּבִיא בְּדִמְיוֹנוֹ חוֹזֶה נָקָם בְּמַלְעִיגָיו,                                      

אַךְ הַדִּמְיוֹן הוּא רַק דִּמְיוֹן, תַּעְתּוּעֵי כָּזָב וָשָׁוְא,                                         

גַם אִם צוחֵק הוּא אַחֲרוֹן – אָבְדוּ חַיָּיו בְּמַמְרוֹרִים,

הוּא הַצּוֹדֵק אֲבָל הַצְחוֹק לַאֲחֵרִים.

עקיבא נוף

* * *

פריס סגורה

תל-אביב פתוחה

רק לא ביבי!

* * *

משה גרנות

האגדה והמציאות

על ספרו של גדי לופו

"הילד מעכו – סיפורים אישיים"

צבעונים 2021, 364 עמ'

הרושם שמשאיר "הילד מעכו" הוא שהדובר, גדי לופו, הוא ביש גדא בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת: הוא אמנם התגלה כגאון בהיותו בכיתה ה', כאשר קרא ספרי היסטוריה המיועדים לכיתה י"ב, ובלע ספרים וערכים אנציקלופדיים, אבל הגאונות הזאת פגה מיד אחר כך, והוא פיגר בלימודים עד כי בכיתה י"א נשאר כיתה. הוא נרשם ללימודי היסטוריה באוניברסיטת חיפה, אך הוא התקשה להתמודד עם חומר הלימוד, ולא הצליח להתמודד עם דרישת הסף באנגלית ובלטינית, שפת חובה למי שמבקש ללמוד את דברי ימי רומי. לימודי התואר הראשון נמשכים תשע שנים עם הפסקה באמצע בעקבות אכזבה מאהבה (על כך בהמשך), הגם שלבסוף הוא מסיים בהצטיינות.

הטירונות עוברת עליו כסיוט מתמשך, גם משום הכושר הגופני הלקוי שלו, וגם משום שהמפקדים נטפלים אליו ומטרטרים אותו בסדיזם. הוא מוריד לעצמו את הפרופיל מ-97 (קרבי) ל-56 (סעיף נפשי). הקב"נית סבורה שהוא צריך להיות מאושפז בבית חולים לחולי נפש, אלא שהפסיכיאטר מאבחן אותו כשפוי. הוא עובר קורס לאפסנאים ומשובץ באפסנאי בקורס קצינים שבמצפה רמון. שם הוא זוכה להערכה, אלא שגם שם יש רס"ן אלים שמביא את גדי לכדי דמעות. אגב הבכי והדמעות מלווים את גדי לאורך כל הספר, דמעות הזולגות מעיניו כשמתעללים בו, כשהוא חווה אכזבות מאהבה, והכנות הזאת להודות בתכונה שאינה נחשבת לגברית, ועוד במסגרת הקשוחה של הצבא, ראויה לדעתי לכל שבח.

הזכרתי את האכזבות מהאהבה, ובכן בספר הזה אני מניתי 19 אכזבות כאלו. גדי מאוהב בכל נערה/אישה יפה שהוא פוגש במהלך חייו, וכמעט כולן מוכנות לצאת עימו קצת, ולבסוף לוותר על חיזוריו הכרוכים במתנות, בפרחים ובשירי אהבה. על הרוב מסתבר שלצעירות האלו יש חברים. אזכיר אחדות מהן: הג'ינג'ית שדומה לאן שרלי מ"האסופית", חובשת בצבא שמטפלת בבועות המוגלתיות בכפות הרגליים שלו, נערה ממושקפת המבקשת עזרה בטריגונומטריה, אחותו של נדב כרמי שנפל בלבנון, מד"סית א' (שליטפה את ירכו בנסיעה, והוא לא ידע איך להגיב), מד"סית ב', מד"סית ג', עתודאית בת 18, מ' המעשנת, בת הספרן, ק' בת ה-18, נ' החברה של ק' (גדי לא ידע על הקשר), שנפגש איתה בדואר, נערה אמריקאית, חגית מתוכנית רדיו, נערה מרמת גן ש"הבריזה" לו בפגישה, נערה יפה בקו 24, שסירבה שיישב על-ידה, קיבוצניקית רפתנית, עימה התקשר טלפונית כשהיא שהתה בחו"ל. היתה רק צעירה אחת שהיתה מוכנה להתחתן עימו מייד, הלא היא דבורית הדתייה, שהוא נרתע ממנה.

גדי לופו גר אצל הוריו עד גיל שלושים, ועל הרוב גם חי על חשבונם, וכשהוא מצליח לפרנס את עצמו – הוא בסך הכול פקיד אשנבאי בדואר.

ואני באמת תמה על ההלקאה העצמית הזאת של גדי לופו – כי הוא בחייו רחוק מאוד מהביש גדא, שמצטייר בספר שלפנינו: קודם כול הוא נשוי לאישה שבוודאי "מכניסה לכיס הקטן" את כל הצעירות שלפי הספר הן סירבו לחיזוריו – אשתו היא עכסה נייגר, בעלת תואר דוקטור לביולוגיה. לזוג יש שני ילדים, נוגה וזוהר. גדי לופו עצמו הוא משורר מאוד מוערך שספג השראה מההיסטוריה הקלאסית העברית, היוונית והרומית. הוא פירסם 13 ספרי שירה, שזכו לתהודה, ורומן היסטורי – ועל כל זה אין כמעט זכר בספר שלפנינו. נדמה לי כי שלוש פעמים בלבד מוזכרים בספר שירים שכתב למחוזרות שלו, ופעם אחת, לפני סוף הספר, מוזכרת אשתו, באירוע טראומטי שאירע לו בשהותם במלון (עמ' 354 ואילך). הוא לא טורח להזכיר איך פגש אותה, ואיך נאותה להיות רעייתו, ואפילו את שמה אינו מזכיר. הרושם שלי הוא שנוח לו יותר לתאר כישלונות מאשר הצלחות.

 יש בספר קטעים יפיפיים, ואלה מרוכזים בעיקר בתיאור אירועי הילדות. את הילדות, הוא אמר, צריך לזכור כדי לא לאבד חלומות. אנחנו פוגשים את משפחתה של האם, שעלתה עם הוריה, שש אחיותיה ושני אחיה מאלכסנדריה, וכמעט כולם התחתנו עם אשכנזים. מצד אבא, ניצול שואה שעלה מרומניה, נותר סבא שאינו יודע עברית, ואשתו השנייה, כי הראשונה נפטרה כאשר בנה, אביו של גדי, היה רק בן שבע.

יש תחושה שקיבוץ הגלויות, דווקא בתקופה שהרוב לא הצליחו להתערות בארץ, ולא ממש למדו את השפה – דווקא אז היתה הרמוניה בין העדות, וגם בין יהודים לערבים בעיר המעורבת עכו, ורק כאשר שני מחבלים מתאבדים נספים ב"תאונת עבודה", ופיצוץ עז מרעיד את העיר, רק אז מחליטים לעשות שפטים בערבים, מה שנמנע על ידי המשטרה. הילד גדי מתרשם עמוקות מסרטים כמו "שמשון" המצביע על כך שהאהבה הופכת את הגבר לעיוור.

תיאור האהבה הגדולה של גדי לאימו מפעים לב, ואהבה זאת מתבטאת גם ביפי הכתיבה. הרי טעימה: "אני נטלתי את ידך הקמוטה מזקנה, את ידך הכמושה, הכהה, הכחושה, והלכתי איתה לאורך הקווים של כף ידך, שואל על החיים, על חייך ההולכים ואוזלים, כמו המים ההם הכחולים תחת שמי התכלת העזה. ימים נפלו בתוכי, ולא ידעתי איך לדבר איתם, איך לדבר איתך, ונפלה בך שתיקה, שתיקת עולמים." (עמ' 19, וראו עמ' 54-52).

הילדות של גדי היתה באמת מאושרת: הוא קורא בהנאה אגדות שמסתיימות בסוף טוב, מבלה הרבה בבתי קולנוע, כשהוא נרדם על ברכי אימו, המשפחה מטיילת בשבתות בכל פינות הארץ. וכל אגדה (אגדות האחים גרים), ציור (למשל, "החירות מובילה את העם" של אז'ן דלקרואה, שם מריאן חשופת החזה מובילה לוחמים עם דגל ורובה), סרט (למשל, "שלגי קילימנג'רו" ו"נוטינג היל"), ספר (למשל "האסופית" של ל. מ. מונטגומרי) מנתבים את מחשבותיו לכך שהייעוד של הגבר הוא להעריץ את האישה.

הוריו של גדי הם הורים משקיעים: אימא עוברת איתו בכל חנויות התחפושות בעכו, ואחר כך בנהריה, ולבסוף נענית לבקשתו לתפור אצל תופרת תחפושת של השודד הנוצץ פרנסיס דרייק. אימא מסיירת איתו בכל חנויות התכשיטים לחפש תכשיט בצורת סמל הפלמ"ח. כשהמורה למלאכה מסרב לתת לגדי דגמים לעבודה עצמית בחופש, הוא מצליח לגרום לאימו לבקש להשתחרר מהעבודה שבבית החולים לחולי נפש, כדי שתשכנע את המורה העקשן. ההורים נענים לבקשתו לא לקנות דירה ליד קולנוע "גן עדן", כי שם מסתובבים פושטקים המתנכלים לו. הם מבטלים את החוזה וקונים דירה בקריית ביאליק.

גן העדן של הילדות הולך ומתפוגג: בעקבות הסרט "לופו" של יהודה ברקן, שם הושר השיר "לופו מלך הכביש", ילדי בית הספר מתקלסים בגדי, וההורים מחליטים להעביר אותו לבית ספר אחר. נודע לו מפיו של בן-ציון חברו שכל בני האדם – גורלם למות. הוא נוכח לדעת שציפור מתה כשנמנע ממנה החופש. הוא נוכח בתאונות בהן נהרג כלב, ובתאונה אחרת רוכב אופניים. נתקל ברוע סתמי: חוטפים ממנו כדור שקיבל במתנה, וגונבים את המושב מהאופניים שהוריו קנו לו. וכן, הוריו האהובים מכים אותו לעיתים – אבא בחגורה, ואימא בכפכף.

הזכרתי לעיל שגדי לופו לא מזכיר את שמה של אשתו, ולא איך הכיר אותה ונישא לה. מוזר בעיניי שהוא איננו מזכיר כמעט את אחיו: על יורם הוא כותב שנישא לפניו, ולא כתוב עם מי, ועל שלמה האח הקטן נכתב שנפצע בלבנון, וכל המשפחה באה לבקר את הפצוע בבית החולים בצפת – זה הכול! כשהוא מתאר בפרוטרוט את מאורעות חייו (למשל, לנושא הפרופיל הצבאי הוא מקדיש 16 עמודים: עמ' 240-230, 255-250!), ודווקא על עלילות שני אחיו הוא חולף ביעף.

הספר מושך לקרוא בו, והכישלונות המפורטים בו אינם פוגמים במשיכה זאת. כידוע, מחבר שמהלל את הצלחותיו – יכול דווקא לדחות את הקורא.  טבעה של הרצנזיה שהיא רק מרמזת על מה שהקורא עשוי לפגוש בספר הנדון, אך לא אצא ידי חובה אם לא אביא אחד הקטעים הפיוטיים (מני רבים, גדי לופו הרי משורר) שבספר:

 "היורה היה מתחיל לרדת. טעם האדמה עלה בפי ובאפי בחוזקה. טעם משכר של עפר מלווה בטיפות מים גדולות שנפלו כמו פנינים על צווארי. הייתי מאושר. הכול היה כמו חלום. הכול היה שלי, גם מלכות החצבים האבודה." (עמ' 148).

משה גרנות

* * *

שמעון גרובר

"מחול הרפאים" מאת סם ש. רקובר

הוצאת כרמל 2020, 295 עמודים

רוב בני האדם אוכלים בשביל לחיות אבל יש גם מיעוט שכותבים בשביל לחיות. האחרונים עושים זאת לא רק בשביל להשתכר, אלא שעבורם הכתיבה היא כמו אוויר לנשימה, כמו אלכוהול לאלכוהוליסט.

היבול הספרותי של פרופסור סם רקובר הוא ענקי. בשנת 2020 יצא לאור הרומן השנים-עשר שלו – "מחול הרפאים", וזאת בנוסף למיספר רב של סיפורים קצרים, ספרים ומאמרים רבים בתחום הפסיכולוגיה. לכן לא אתפלא אם גם בשנתו הוא כותב טיוטות, ראשי פרקים ודיאלוגים.

"מחול הרפאים" הוא רומן בלשי-פילוסופי, שרק מוחו הקודח של רקובר יכול לרקוח. המרקחת שהוא רקח מתחילה עם שתי דמויות אנטגוניסטיות, דהיינו, סגן ניצב ירמיהו השני, המכונה "אגרוף הפלדה", מול ראש כנופיית פשע צ'רלי, המכונה "מסור חשמלי".

"אגרוף הפלדה" מתחיל לחקור בנחת ובאדיבות את "מסור חשמלי", שאזוק בידיו, ומציע להסיר את האזיקים. ברגע שהאזיקים מוּרדים "מסור חשמלי" שולח אגרוף שמכוון לסנטרו  של "אגרוף הפלדה", אבל "אגרוף הפלדה" תופס את אגרופו של "מסור חשמלי" ומתחיל לסובב את ידו בעוצמות שגורמות לשבר היד. "מסור חשמלי" נשבר, מודה באשמות המיוחסות לו, ונשלח למאסר לשנים רבות.

שיטות החקירה הברוטליות של "אגרוף הפלדה" גורמות לפיטוריו-התפטרותו, והוא פורש לגימלאות.

כגימלאי, "אגרוף הפלדה" מנסה להעסיק את עצמו בכול מיני עיסוקים, ולבסוף מחליט להתמסר לכתיבת רומן בשם "מחול הרפאים". ואולם, זמן קצר לאחר פרישתו לגימלאות מכוניתו מתפוצצת בחנייה, ו"אגרוף הפלדה" מבין שהאסיר "מסור חשמלי" שלח לו רמז.

"אגרוף הפלדה" מבין את הרמז ונעלם מדירתו. מרגע זה מתפתחת העלילה בחיפושים אחרי "אגרוף הפלדה".

בראשית החיפושים אחר "אגרוף הפלדה" מגיעים החוקרים לדירתו הריקה, ובין שלל הממצאים הם מוצאים במחשב שלו את הרומן, שנראה הזוי, שכותרתו "מחול הרפאים". ברומן ההזוי הזה מופיעות שתי דמויות: לילית ולא-שם. בצוות החוקרים מתנהל ויכוח: האם פיענוח שתי הדמויות המוזרות הללו יעזור בפתרון ההיעלמות של "אגרוף הפלדה".

ככל שמתקדמים בקריאה, העלילה הולכת ומסתבכת אבל גם מעניינת יותר. בשלב מסוים אנו למדים שראש כנופיית הפשע "מסור חשמלי" הנמק בכלא, נרצח באחת מחופשותיו. אז אם לפני הרצח הזה צוות החקירה היה עסוק בחקירת היעלמו של סגן ניצב "אגרוף הפלדה" – הרי שעכשיו העמיסו עליו את החקירה של מי רצח את "מסור חשמלי". האם סגן ניצב "כפפות הפלדה" החליט להקדים תרופה למכה ולחסל את "מסור חשמלי" שמאיים על חייו? או אולי היו אלה שתי הדמויות ההזויות המופיעות ברומן ההזוי "מחול הרפאים", שהחוקרים גילו במחשב של סגן ניצב "אגרוף הפלדה"?

שמעון גרובר

* * *

אבנר פרץ

יוסף דוד עייאש, שנאבד שמו מישראל

על פרק איטלקי אפל וטרגי

באילן היוחסין של א"ב יהושע

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ",

בעריכת בני ציפר, ב-30.03.21

סבתי תמר ג'יניאו לבית יהושע היתה אחותו של ר' חנניה גבריאל יהושע, סבו של א"ב יהושע. מתוך עיסוקי בקורות המשפחה עליתי על הפרשה העלומה הבאה, המספרת פרק איטלקי אפל וטרגי באילן היוחסין שלו.

בספרו החדש "הבת היחידה", המופיע בימים אלה, מוביל אותנו א"ב יהושע אל נופי איטליה, מקום הולדתה של הגיבורה רקלה לוצאטו (משפחה יהודית רמה ורבת יוקרה), ואל משבר זהויות בין יהדות לנצרות שבו היא נתונה. מבלי משים, ואולי באופן לא מודע, נוגע כאן יהושע בפרק נעלם באילן היוחסין שלו. הענף היוקרתי ביותר באילן זה הוא של משפחת עייאש, שתשעה דורות מפרידים בין יהושע לאבי אבות אבותיו, ר' יהודה עייאש.

יהושע אמר בראיון עמו כי הוא דור שישי בארץ. הוא אמנם דור שישי לילידי ירושלים, אך אבותיו בענף הזה של משפחת עייאש מגלים נוכחות בארץ במשך תשעה דורות עד אליו, החל משנת 1758 עם עלייתם של ר' יהודה עייאש ובנו ר' יעקב משה עייאש, כלומר לפני 263 שנים.

בתוך תקופה זו כלול הפרק האיטלקי שאליו אנו מפנים זרקור כאן. כבר בעליית המשפחה (ר' יהודה עייאש, רבה של אלג'יר הנערץ על כל יהודי אלג'יריה, עולה לארץ יחד עם קבוצת תלמידיו שאותה הוא מנהיג ב-1758), היתה תחנתם הראשונה ליבורנו שבאיטליה. שם מספיק ר' יהודה עייאש להדפיס אחד מספריו ומשם הוא משלים את עלייתו לירושלים וחי בה עד מותו ב-1760.

אולם הפרק האיטלקי המרכזי בחיי המשפחה משתרע על-פני כ-20 שנים (בין השנים 1803-1784) שבהן כיהן בנו של ר' יהודה, ר' יעקב משה עייאש, כרבה של קהילת סיינה ולאחר מכן כרבה של קהילת פרארה. ב-1803 הוא חזר לירושלים והקים בה את ישיבת "חיים וחסד". ב-1806 התמנה כראשון לציון וכיהן במשרה הרמה הזאת עד מותו בשנת 1817.

בתקופת שהייתו הממושכת באיטליה נולד לו בסיינה ב-1789 בנו יוסף דוד עייאש. בעלייתה החוזרת של המשפחה לירושלים מלאו לנער יוסף דוד 13 שנים, שנים שבהן עוצבה אישיותו. נקל לשער כיצד השפיע המעבר על הנער ועד כמה היה טראומטי לו המעבר מן החיים בערים איטלקיות (סיינה ופירארה) המוארות והתוססות לירושלים המסוגרת בין חומותיה (יעבור עוד יובל שנים עד שתחל היציאה מן החומות) וחייה הסתגפניים והלחוצים. אין פלא, אם כן, שבהתבגרו נוהה לבו של יוסף דוד הבוגר הלאה מירושלים ונמשך כבמגנט לאירופה בכלל ולאיטליה בפרט.

הדרך להגשמת מאוויי ליבו היא שד"רות. יוסף דוד הבוגר נעשה למעין שד"ר מקצועי של קהילות ירושלים וחברון. הייחוס המשפחתי המפואר שלו מכשיר אותו למלא תפקיד חיוני זה בעיקר אל מול קהילות המגרב. אולם הוא מעדיף כמובן את אירופה על־פני המגרב, וכך קורה שב-1825 הוא נשלח שוב בשליחות ירושלים לצפון אפריקה, אך בהגיעו לליבורנו הוא מוסר את שליחות ירושלים לר' משה הכהן והוא עצמו נשאר באיטליה כדי לסבב בשליחות חברון באיטליה, צרפת, אנגליה, הולנד ואשכנז (ר' יערי, "שלוחי ארץ ישראל"). יתרה מזו, הוא הסתבך כספית וסופו שביום כ"ד כסלו תקצ"ב (סוף 1831) היה בגוריציאה (איטליה) ונטל שם מקופת א"י, כלומר מעל בשליחותו.

יערי כותב: שליח זה לא חזר בגמר שליחותו לא"י אלא נשאר באירופה ויצא מכלל ישראל. יהודי איטלקי ששמר את איגרת שליחותו העברית בתוך תכריך של נייר כתב על גבו: "כתבים לשליחות עיה"ק חברון תובב"א בשנת התק"צ ע"י מ"ר סת"ר ההוא המ"ר עייאש לא יד"ע אל שנאבד שמו מישראל, כבגד אכלו עייאש בעו"ה איזה שנים אחר שליחותו." (אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, ירושלים 1977, עמ' 685-684).

איננו יודעים דבר על נסיבות המרתו. בטבע הדברים, מפאת כבוד אביו הראש"ל וסבו הנערץ, השתדלו להסתיר את הפרשה. יש להניח כי בני הדור בירושלים ידעו גם ידעו על כך. יערי אינו יודע לספר לנו מה עלה בגורל המומר, אולם עיון במקורות שונים מלמד אותנו על שובו של האיש ליהדותו ולארץ ישראל. ב-1875 ליווה ר' חיים יוסף רחמים אופלטקה, נינו של יוסף דוד עייאש, את אימו חנה וידה (נכדתו של יוסף דוד) בעלייה לרגל להשתטח על קברי צדיקים בגליל. את הדרך עשו על גב ההר יחד עם שיירת עולי רגל. את הקורות אותם תיאר חיים יוסף רחמים אופלטקה בספרו "מסעי היר"ח", ירושלים תרל"ו.

ב"הבת היחידה" מוביל אותנו א"ב יהושע אל נופי איטליה, מקום הולדתה של הגיבורה רקלה לוצאטו, ואל משבר זהויות בין יהדות לנצרות שבו היא נתונה. מבלי משים, ואולי באופן לא מודע, נוגע כאן יהושע בפרק נעלם באילן היוחסין שלו. הענף היוקרתי ביותר באילן זה הוא של משפחת עייאש, שתשעה דורות מפרידים בין יהושע לאבי אבות אבותיו, ר' יהודה עייאש

בעת ביקורם בשכם ניגשו גם אל בית העלמין היהודי הקטן ושם השתטחו על קברו של הסבא יוסף דוד. כדבריו שם: ונשתטחתי על קבר מר זקני כמוהר"י עייאש ז"ל... היתה כ"מ (כבוד מנוחתו) בשכם יום ד' אלול התר"ג. (1843).

עדותו של היר"ח מוצאת חיזוק במפקד מונטיפיורי הראשון (1839). בין היהודים הספורים (74 נפשות) שהתגוררו בשכם באותה שנה נמנה: "הר' יוסף דוד עטייאש, ימיו חמשים שנה ואשתו אסתר, ימיה מ"ה שנה, והוא מירושלים תוב"ב ותושב בשכם שנה אחת."

מה שמצטייר מתוך העדויות הללו הוא כי יוסף דוד עייאש חזר בו מהמרתו, שב אל חיק דתו וחזר לארץ בשנת 1838. ירושלים היהודית של אותם ימים היתה קהילה קטנה (3,000 נפש סה"כ, רובם ספרדים, כ-2,500 נפש, מהם 690 גברים בוגרים) שבה הכול מכירים את הכול ואין להסתיר בה דבר. בנסיבות אלה נאלצה המשפחה להרחיק את הבן הסורר ששב אל חיקה (או שמא ביקש הוא להצניע את נוכחותו) ונמצא המקום הראוי לכך, הקהילה הנידחת של שכם שרוב בתי האב שבה הגיעו זה מקרוב מחו"ל. ואם לא די בכך, התווספה לשמו אות בודדת שהסוותה את זהותו ו"עייאש" נהפך ל"עטייאש."

אגב כך מתעוררת שאלה שאין לה מענה במיעוט החומר שבידינו: מה היה גורלה של אסתר אשת נעוריו של יוסף דוד עייאש. האם נלוותה אליו בנדודיו ותעייתו (השד"רים היו יוצאים בגפם ונעדרים לעתים שנים אחדות מביתם ומשפחתם)? יש להניח כי נותרה בירושלים וגידלה את בנם ברוך עייאש.

האמור כאן יש בו להאיר פרשה נוספת המתגלה מעיון באילן היוחסין המוצג לעיל, נישואיה של נכדתו של יוסף דוד עייאש, חנה וידה, עם ר' יצחק פראג (אופלטקה). בדרך כלל התחתנו משפחות האליטה הרבנית של ירושלים (שהיו גם בעלות ותק של דורות אחדים בירושלים) – אלה באלה. אלא שחנה וידה נשאה עליה כתם בל יימחה של המרת הדת של סבה ולא היה אפשר להשיג לה שידוך הגון. בלית ברירה השיאוה לתלמיד- חכם אשכנזי, תלמידו של החתם סופר, ר' יצחק אופלטקה, שזה מקרוב עלה לארץ (הוא עלה ב-1838 והחופה הועמדה ב-1840).

במשך השנים התערה בעדה הספרדית, לימד לשונו לדבר ספניולית, אך בעת ששידכו לו את הצאצאית הנכבדה בעלת הייחוס המפואר ("בת מלכים" בפי הספרדים בירושלים) בוודאי לא היה מודע לכתם שדבק בייחוס המפואר. הכלה, אגב, היתה בת 13 בעת נישואיה וילדה את בנה הראשון בהיותה כבת עשרים.

אבנר פרץ

* * *

100 שנה לשוק הכרמל

לכבוד יום ההולדת לשוק הכרמל, מציינת עיריית תל אביב את הקמתו של השוק בתערוכת חוצות שאצרה שולה וידריך חוקרת תולדות תל אביב. התערוכה מוצבת בכיכר מגן דוד ומציגה תצלומים ומסמכים היסטוריים, בשילוב ציטוטים משירי אלתרמן ונעמי שמר.

מוזמנים לבקר בתערוכה ולעשות קפיצה לשוק שנפתח לאחרונה לאחר תקופת הסגר.

וקצת על ההיסטוריה של השוק

מאת שולה וידריך

שוק הכרמל נמתח בין גן הכובשים וכיכר "מגן דוד" הנקראת כך  בשל  שישה קצוות של רחובות שמתכנסים בכיכר: שינקין, המלך ג'ורג', הכרמל, נחלת בנימין ואלנבי – פעמיים – מצפון ומדרום, כמספר הצלעות במגן דוד.

מאז ומתמיד היוו השווקים מוקד חברתי וכלכלי. בדרך כלל נוצרו שווקי העיר הקבועים – דוגמת שוק רמלה – במרכזה של העיר, ליד מרכזי השלטון והדת. בערים ההיסטוריות שהיו מוקפות חומה – דוגמת יפו העתיקה – התפתחו שווקים ארעיים יותר בסמוך לשער העיר. מודל התפתחות השווקים היה מותאם להתפתחות העירונית, צרכי האוכלוסייה, תנאי המקום והאקלים.

התפתחותה של תל אביב שונה במקצת מערים אחרות, שהרי ראשיתה כפרבר גנים ללא חנויות ובתי עסק, ורק לאחר שנים, לאחר מאורעות 1921 והקמתה של מועצה מקומית עצמאית בתל אביב, נקבעו הצרכים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים. רחוב הכרמל הפך למוקד מסחר ראשי, המחבר בין שני מוקדי המסחר על קו התפר בין רובע מנשיה הערבית ותל אביב לאורך רחוב הכרמל. באופן ספונטני התפתח על הדרך הראשית המובילה לכפר הערבי סומייל שוק להולכי הרגל, וכך הוקם שוק ארעי בפינת הרחובות אלנבי, נחלת בנימין והכרמל שזכה לכינוי "שוק הכרם" בשל קרבתו לכרם התימנים.

שם הרחוב שחצה את רחוב אלנבי היה רחוב הכרמל, ובשנת 1935 הוחלף שמו של החלק הצפוני לשם "המלך ג'ורג'", ואילו החלק הדרומי נותר בשמו הראשון "הכרמל".

 למרות שפרנסי העירייה ביקשו לבטל את שוק הכרם  ולהקים שוק מודרני מקורה, לשוק היו חיים משלו והוא המשיך להתפתח לאורך רחוב הכרמל.

החל משנת 1921 התנהלו דיונים במועצת העיר במטרה לפתוח שוק נקי ומסודר בתנאים אירופאים במקום השווקים הישנים שפעלו בקצה הדרומי והצפוני של השוק, לצורך זה נוסדה "ועדת שוק" שחיפשה מקום לשוק רחב עם דרכי גישה מספיק רחבים לגמלים, טענו שאסור לקלקל את רחוב אלנבי היפה, והיזם יוסף אליהו שלוש אף הציע מגרשים שלו בחינם.

השטח שנבחר היה מגרש גדול בין רחוב בצלאל (לימים טשרניחובסקי) ורחוב הכרמל (לימים המלך ג'ורג'), על מגרש בדארני, עליו תיכננה העירייה להקים את פארק בדארני. תוכניות הפארק לא בוצעו ובהתאם למטרות העירייה נבנה בשנת 1926 שוק מקורה חדש בשם: "שוק הכרמל-בצלאל". בתאריך 24.2.26 פירסמה העירייה מודעה לתושבים על "העברת שוק הכרם" ממקומו בפנת אלנבי נחלת בנימין אל מקומו החדש בפארק בדרני בין הרחובות בצלאל והכרמל.

השוק החדש, המקורה, על מגרש בדארני, נבנה על ידי חברת סולל בונה, הוא תוכנן ונבנה במטרה להיות שוק מודרני ומרכזי, אך הסוחרים החלו לנטוש בשל מיסי עירייה גבוהים, וכך הפך להיות שוק משני שהתפתח באופן ספונטני כשוק מציאות. לימים הוכשרו על חלק משטח המגרש, מגרשי הטניס של מכבי תל אביב. בשנים האחרונות הוא שופץ, הפך למדרחוב, ועל חלק ממנו, שהיה בעבר אזור של דוכני פלאפל ומגרש חנייה, נבנה מגדל מגורים יוקרתי.

עם גידולה של העיר והתפתחותה, התרחב גם שוק הכרמל על רחוב הכרמל והתפרס דרומה, עד לצפון מנשיה. במכתב לעיתון "דבר" מיום 21.12.1927 מתלוננים סוחרים יהודים מהשוק המקורה החדש על כך שהם משלמים מיסים ואילו הקונים פונים דווקא לחלק הדרומי של רחוב הכרמל הקרוב ליפו, שם מוכרים ערבים ירקות בזול  וללא רישיון  וכך גוזלים את הלקוחות.  העירייה ביקשה לפרק גם את השוק הזמני בצפון מנשיה, יוזמה שלא צלחה.

בעקבות מאורעות 1929 ומאורעות 1936 עזבו יהודים רבים את יפו, והשוק, על סוחריו היהודים בצפון מנשיה דעך. בשנת 1947-1948, בשל קרבתו של השוק אל קו החזית בין יפו לתל אביב, סבלו תושבי האזור מכדורי צלפים אשר ניצבו על צריח מסגד חסן בק. ברחבי האזור הוצבו שלטי הזהרה: "זהירות האויב רואה אותך!" 

אלתר דרויאנוב כתב בספרו תל אביב: "מרחוב אלנבי מתפשטים המסחר והתנועה גם ברחובות הסמוכים. רחוב שנקין שנבנה ברובו עם גאות העלייה האחרונה, מקבל צורה של רחוב חנויות, וכמוהו רחוב הכרמל בחלקו התחתון. בחלקו העליון עד גבול יפו וגם מעבר לתחום נעשה מעבר לו  רחוב זה (הכרמל) שוק הירקות ושוק הרוכלים. כאן הרבה חנויות של ערביים ושל יהודים מזרחיים. המסחר והרוכלות שברחוב, השפות המדוברות, הצעקות והפרצופים של המוכרים משווים לפינה זו אופי של בזאר מזרחי. בערב אפשר לחשוב שזהו "אקשאם בזאר" (בזאר ערב) בפירה של קושטא," (דרויאנוב 316).

עיריית תל אביב מקדמת תוכנית שתאפשר את שדרוג מתחם שוק הכרמל. התוכנית כוללת את שוק הכרמל ושוק עזה בחלק הדרומי של השוק. התוכנית תתווה קשר אורבני בין כיכר מגן דוד לרחוב יצחק אלחנן ותאפשר על ידי כך את הרצף בין חלקי העיר.

שולה וידריך

* * *

תקוה וינשטוק

דוד סיטבון – להיות מנהל חשבונות –

ולראות את העולם

 במלחמת העולם השנייה הודבקו כרזות  בחוצות הארץ:

Join the navy and see the world!

"הצטרף לחיל הים ותראה את העולם!"

וכן: 

Join the air force and see the world!

"הצטרף לחיל האוויר ותראה את העולם!"

 דוד סיטבון יכול להוסיף: "הצטרף לרואי החשבון ותראה את העולם!"

דוד סיטבון הוא רואה חשבון, בנו של רואה חשבון ואביו של רואה חשבון. כרואה חשבון עבד באירופה, באמריקה ובאסיה. בעשר מדינות ויותר, אם נכניס למניין את המדינות בהן שהה רק ימים מיספר. ראיית החשבונות שלו השתרעה מפריז עד אלבניה, מלאוס עד אלג'יר וחוף השנהב. עד שבשנת 2012 הגיע לתחנה הסופית – מדינת ישראל, בה השתקע עם רעייתו אווה.

 אביו של דוד היה מנהל חשבונות במפעל חלווה נודע בטוניס, שהיה שייך ליהודים, קרובי משפחה שלו. מנין הגיע אביו לטוניס – דוד אינו יודע. אך אימו הייתה כנראה מצאצאי מגורשי ספרד שהתיישבו באיטליה בעיקר בעיר ליוורנו, ובמאות ה-16-18 עברו לטוניס שם נקראו בשם "גורנה" ("גורשיו").

דוד נולד בטוניס ב-1948,שנת הולדתה של  מדינת ישראל ."היינו חמשה ילדים במשפחה ואני הצעיר ביותר, 'הבנימין'," הוא מעיר בחיוך. המשפחה היתה מסורתית מאוד אך ליברלית."

בעממי למד דוד בבית ספר יהודי. בתיכון – בבית ספר צרפתי. שם רכש בין היתר שפות – צרפתית, איטלקית, אנגלית וקצת ערבית – השפה היחידה שידעה סבתו. למדו  גם בשבת אבל להורים לא היתה בעייה עם זה.

העיר טוניס היתה מחולקת לרובעים. רובע טוניסאי, רובע יהודי, רובע צרפתי, גם איטלקי. דוד הילד הכיר את הרובע היהודי בלבד. שלטון צרפת הכניס לעיר רוח מערבית אירופית. מצב היהודים היה טוב יחסית, עם הגבלות: בתי הכנסת, למשל, חויבו להיות נמוכים מהמסגדים.

 ב-1956 השתחררה טוניס מחסות צרפת ונעשתה מדינה עצמאית. מוסלמית. היחסים עם היהודים הלכו והתחדדו והיהודים התחילו להימלט מהמדינה. 40 אלף מהם עלו לארץ, וכמיספר הזה היגרו לצרפת. בשנת 1966 סיים דוד את חוק לימודיו ומשפחת סיטבון עקרה לצרפת והתאזרחה בה. דודו של דוד, שארל חדד, היה הנשיא האחרון של הקהילה היהודית בטוניס. הוא התנגד לנשיא בורגיבה, שהחליט להרוס בית קברות יהודי ישן ולהקים במקומו גן ציבורי. הגן הוקם וחדד נאלץ להימלט מהמדינה. הארגון היהודי בטוניס חוסל.

בגיל 19 מתחיל דוד ללמוד רפואה באוניברסיטה בפריז. לימודי הרפואה ארוכים ויקרים והוא עובר ללמוד משפטים וכלכלה. כעבור 4 שנים, ב-1971, קיבל תואר שני בכלכלה. בתקופת לימודיו התחולל מרד הסטודנטים הגדול עם "דני האדום". באוניברסיטה למדו הרבה סטודנטים מוסלמיים וגם פלסטיניים. כל הצדדים הקימו דוכנים בחוצות בהם ריכזו את דעותיהם ותביעותיהם. .הדוכן היהודי היה סמוך לערבי והתנהלו ביניהם ויכוחים. ערב מלחמת ששת הימים, כשישראל היתה בחרדה ומתח, הדביק דוד עם הסטודנטים היהודים כרזות אהדה ועידוד לישראל. אולם הוא לא הגדיר את עצמו כציוני. "בעיניי להיות 'ציוני' זה לעלות לישראל. רק אז אוכל להגיד שאני ציוני."

עם קבלת התואר בכלכלה נשא דוד לאישה את אווה לזרוס, ילידת אלג'יר. אימה היתה ממשפחת שרקו באלג'יר. אביה, ג'ק לזרוס, היה יליד אלזס שהתגייס לצבא הצרפתי. אחרי מלחמת צרפת-גרמניה על חבל אלזס לוריין, ב-1871, עברה אלזס לגרמנים. משפחת לזרוס לא רצתה שלטון גרמני ועקרה לשוויץ. בפרוץ מלחמת העולם השנייה פוטר לזרוס מהצבא הצרפתי ועבר למחתרת בדרום בצרפת. בתום המלחמה היה מראשי הקהילה היהודית בצרפת.

משפחת לזרוס היתה קרובה של משפחת דרייפוס (לא משפחת אלפרד דרייפוס)."ראש משפחת  דרייפוס היה הדוד של סבתה של אשתי," מספר סיטבון. אחד מבני דרייפוס עבר לאנגליה והקים במנצ'סטר מפעל למוצרים כימיים. לפי מסורת במשפחה פנה הרב הראשי של ז'נבה לאחיו של התעשיין במנצ'סטר וסיפר לו שיש בקהילה סטודנט יהודי מרוסיה, אינטליגנטי מאוד, בעל כישרון מדהים בפיסיקה ובכימיה שמחפש עבודה בכימיה. "שאל את אחיך – אולי יעסיק את הבחור במפעל," אמר הרב. הסטודנט אכן הועסק. שמו היה חיים ויצמן, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל.

ועוד מספרים במשפחת דרייפוס: ב-1906 ביקר הלורד בלפור, אז שר הימייה, לימים ראש ממשלת בריטניה, במפעל במנצ'סטר. בעליו – שכבר נעשה ראש הקהילה היהודית – הציג לפניו את ד"ר חיים ויצמן. ויצמן המציא המצאה שסייעה מאוד לצבא וגם ולכלכלה בבריטניה: יצירת אציטון סינטטי מתירס, שאיפשר לייצר אבק שריפה נטול עשן – וכך נמנע מהאוייב לגלות היכן ניצב כלי הנשק היורה.

"במה נגמול לך?" שאל הלורד, וויצמן השיב: "איני רוצה מאומה לעצמי – רק מדינה לעמי!" – והחל הקשר בין ויצמן לבלפור שהביא ל"הצהרת בלפור".

נחזור לדוד סיטבון. חמוש בתואר שני החל להורות כלכלה בגימנסיה, אך משכורת המורים בצרפת נמוכה. "הייתי כבר נשוי ואב לבן והיה עליי לגדל משפחה," אומר  דוד. הוא החליט ללמוד ראיית חשבון. ביום לימד ובלילה למד. עוד שלוש שנות לימוד – סך הכול היה שבע שנים סטודנט באוניברסיטה – וב-1971 זכה לתואר רואה חשבון. הפעם כבר היה בטוח: זה המקצוע שלו!

 דוד נכנס לעבוד בחברה צרפתית גדולה לראיית חשבונות, שבין היתר קיימה קשרים עם קסלמן וקסלמן בארץ. ב-1973 הציעה לו החברה לעבוד בראיית חשבון בניו יורק. דוד רצה לעבוד זמן מה בחו"ל – וניצל את ההזדמנות. משפחת סיטבון, עם ילד בן חמש וילדה בת חודש, עברה לניו יורק. אחרי שלוש שנים מוצלחות בניו יורק חוזרת המשפחה לפריז. שם נולדת בתם השנייה.

ב-1994 נשלח סיטבון כרואה חשבון ללאוס שבצפון-מזרח אסיה. במשך דורות היתה לאוס  משועבדת לשלטונות זרים. במאה העשרים היתה תחת שלטון צרפת, נכבשה בידי יפן, חזרה לצרפת. במלחמת ויאטנם, 1954-1975 – היתה לאוס המדינה המופצצת ביותר – 200 מיליון פצצות נפלו עליה. ב-1975 ויתר מלך לאוס על כסאו וקמה "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס" עם אוריינטציה לברית המועצות.

סיטבון הגיע ללאוס כשרק החלה לפתח תשתיות ולפתוח את שעריה לביקורי זרים. "ארץ יפהפייה, אנשים נחמדים." אומר סיטבון. לאוס החלה הכול מבראשית, והוא שימש בעיקר כיועץ כלכלי לממשלה. לאוס הנה מהארצות הבודדות שנשארו נאמנות לברית המועצות, לצד קובה וקוריאה הצפונית, ועודה עטופה בסוד.

בשנים 1990-1994 היה סיטבון רואה חשבונות בשורת מדינות – ויטנאם, אלג'יריה, מרוקו טוניסיה. גם חוף השנהב. אחרי כל מדינה שב לצרפת. דווקא בטוניסיה עיר מולדתו עבר חוויה פוגענית. דוד ערך סיבוב נוסטלגי בעיר, ראה את הבית הגדול בו התגורר, את בתי הספר, בתי הכנסת. נכנס לבית הכנסת הגדול והתחיל לצלם. לפתע צץ שוטר, קרא "עצור!" עצר אותו והביאו למשטרה כחשוד בריגול. אחר כמה שעות שוחרר. הסתבר שבשנת 1967, כשיאסר עראפת התגורר בטוניס, ניסה "המוסד" לפגוע בו. ערפאת ניצל אך שני שוטרים מקומיים שליוו אותו, נהרגו. ההמון בטוניס החל לעשות פוגרום קטן ביהודים והצית את בית הכנסת הגדול. מאז הציבה הממשלה שומרים בבית הכנסת לבל ייפגע – והנה תפשו "מרגל".

לאחר ארצות המגרב והמזרח הקרוב והרחוק נשלח סיטבון לאלבניה, שהיתה במצב כלכלי גרוע ביותר. הרודן הודג'ה היה תחת השפעת הקומוניזם הסיני ובודד את אלבניה משאר העולם. סיטבון ניסה לייצב את המצב הפיננסי של אלבניה, ויותר משהיה רואה חשבון היה יועץ פיננסי לממשלה.

למעשה היה רואה חשבונות ומשקם כלכלה בכל ארצות אירופה שיצאו מהחוג הקומוניסטי והחלו להתארגן מחדש

 שלוש שנים, 1994-1998, עבד בפולין, שביקשה להתקרב לכלכלת אירופה. אחת לשלושה שבועות היה נוסע הלוך וחזור מוורשה לפריז, ובחופשות באה המשפחה אליו. גם כאן היה מעין יועץ לממשלה בענייני כלכלה וחוקיה. למד פולנית והוסיף אותה לאוצר הלשונות שלו. לדבריו "היה מאוד מעניין בפולין. הכרתי אנשים ונשים שהיו במחנות המוות בפולניה וחזרו לגור בה אחר השואה. הכרתי יהודי שנמסר כתינוק לבית נוצרי ורק כשהתבגר נודע לו מוצאו. יהודייה שבגיל חמש הוכנסה למנזר אך כל השנים זכרה שהיא יהודייה... ועוד אחרים כמותם."

פולין היתה המדינה האחרונה במסכת מסעותיו של רואה החשבון בעולם. לאחר מכן עבד עוד מספר  שנים בפריז עד ליציאה לגמלאות ולעלייה המתוכננת לישראל.

"אהבת את המקצוע?" אני שואלת.

"לאהוב זו לא המילה," משיב דוד ואחר הרהור רגעי, "היה לי נעים. היתה פרנסה טובה."

 הזוג סיטבון עבר קורס עברית בסורבון. עתה, בעבודת שיגרה בפריז, נעשה דוד פעיל בחברה היהודית וגם התפנה ללימודי היהדות. מנעוריו נטה להתעמק בספרים על היהדות, מקורותיה ותולדותיה. הוא הצטרף לחוגי פילוסופיה יהודית צרפתית, להרצאות על משנתו של הרב יהודה קוק, בנו של הראי"ה. לחוג סביב הרב אשכנזי, רופא ותלמיד חכם מאלג'יר. אווה, רעייתו של דוד, מורה לספרות במקצועה, הצטרפה לחוג שיסדו נשים ללימודי תלמוד – תחום שסגור כרגיל לנשים. גם דוד נרשם לחוג הזה. הם למדו במרץ. חושבים על הגמלאוּת הקרבה ועל העלייה לישראל, שם יתחברו עם שתי בנותיהם החיות מכבר בארץ ואשר העניקו להם נכדים צברים. הבן נשאר בצרפת.

ב-2008 השאיפה התממשה. דוד ואווה סיטבון הגיעו לארץ, השתקעו בתל אביב והתאהבו בעיר. "מבחינתי," אומר דוד, "יש בתל אביב שילוב של מזרח ומערב, של טוניס ושל ניו יורק."

זמן מה אחר עלייתם חל יום העצמאות, ודוד יליד 1948, השתתף בטכס של  "ילדי העצמאות" ואמר: "חייתי בהרבה מקומות בעולם. זה היה מעגל חיים שנתן לי הזדמנות להכיר את כל גווני העם היהודי. אני שמח להיות בדור שנולד לתקומה. למרות הקשיים אני רואה בעצמי בר מזל."

 צילומי דוד ואשתו היפה אווה, העולים החדשים, קישטו את כל תחנות האוטובוסים בעיר.

בני הזוג מקיימים קשרים אמיצים עם  החברים בצרפת, ממשיכים בזום בכל ההרצאות ששמעו בפריז. דוד אף החל ללמוד קבלה. 

עוד בצרפת תרגם מעברית לצרפתית את "הנער משה" – יומניו של נער יהודי דתי בן 17 שחי בימי השואה בבריסל, התעמת עם אלוהים על גורל ישראל אך האמין שהאל יציל את עמו והוא יזכה לעלות לישראל. בגיל 17 נשלח משה פלינקר למיידנק, שם נספה.

עתה עוסק סיטבון ב"מבצע נועז" כדבריו: מתרגם לצרפתית את הספר "בעלי התוספות" שכתב דוד אורבוך, חתן פרס ישראל. בעלי התוספות – החכמים שהוסיפו על התלמוד, חיו בצרפת במאה ה-13-11, ביניהם היו רש"י ובנו, רבנו תם. הספר עב כרס מאוד. סיטבון טרם מצא לו מו"ל אבל הוא ממשיך לתרגם, נהנה מעצם התרגום. אחרי ים המיספרים בהם עסק הוא צולל עתה בים התלמוד. אחרי שעבר חצי עולם טוב לו לחיות בתל אביב.

כעת אומר דוד סיטבון בלב שלם: "אני ציוני!"

תקוה וינשטוק

* * *

נתן אלתרמן

שקיעה ורודה בין הגגות

שמעתי בשידור חוזר של תוכנית "זהו זה" את "שיר ערב עירוני" בביצוע החמישייה הנהדרת, למילים של נתן אלתרמן, בלחן של יוני רכטר. אם אינני טועה הראשון ששר את השיר היה יוסי בנאי. ומדוע אני מביא כאן את מילות השיר? כדי להיזכר איזה מזל היה לנו שחיינו בתקופתו של משורר עברי גאון כאלתרמן. אין שני לו.

שקיעה ורודה בין הגגות

אספלט כחול מלמטה

עיני נשים נוגות, נוגות

אומרות לערב "למה באת?"

הפנסים פִּרחי העיר

מלבלבים באור ניחוח

אביב חשמל עצוב בהיר

משיכרונו אסור לברוח

הוא רק יתום ורק תמים

נולד לרגע ואיננו

בין הלילות והימים

הוא בא לזרוח בעינינו

בין הימים והלילות

לנְאות מראה כחולים נלך נא

כל נשמותינו הבּלות

שם דשא עשב תלחכנה

נפנוף שלום ילדה פתייה

את חיוכה נשא האוטו

מה שהיה ולא היה

נדמה כמו ישוב להיות עוד

כעת אני מאוד אחד

ומסתכל מאוד בשקט

איך הלבנה חולצת שד

מקיר הבית שמנגד

גופי נקטן ומתנמך

אבל ראשי כל כך גבוה

עד שאפילו אם אלך

לא אתבונן לאן אבואה

שקיעה ורודה על סף הרחוב

ורחוב כמנהרה של תכלת

מי שיגיע עד הסוף

ירצה לבכות מרוב תוחלת

שקיעה ורודה בין הגגות

אספלט כחול מלמטה

עיני נשים נוגות נוגות

אומרות לערב "למה באת?"

נתן אלתרמן

* * *

נעמן כהן

אביגדור פישהיימר-מעוז והשוֹאה

בטקס יום השואה "לכל איש יש שם" אשר התקיים בכנסת. אחד מאורחי הטקס, תקף באופן מילולי את ח"כ אביגדור פישהיימר-מעוז יו"ר מפלגת נעם.

התוקף ניגש אליו עם תחילת הטקס, קילל אותו, ובין השאר אמר לו: "אתה לא מתבייש להשתתף בטקס כזה לזכר אלו שנשרפו בשואה? חבל שאתה חי, ושההורים שלך לא נשרפו שם."

פישהיימר-מעוז קרא למשמר הכנסת אשר הרחיקו את התוקף. תלונה הוגשה לקצין הכנסת.

בטקס עצמו סיפר פישההימר-מעוז את סיפורה של אימו וציין את שמות קרוביו שנספו באושוויץ. "אימי מורתי אסתר פישהיימר לבית באום שתחיה, ושתי אחיותיה – מרים ליניאל שתחיה ולאה בלדר ע"ה, נולדו בקוז'מיניק במחוז קאליש בפולין, והיו בגטו קוז'מיניק. בשנת 1942 למניינם הועברו עם משפחתן לגטו לודז', בספטמבר 44 נשלחו משם לאושוויץ. לאחר חודש באושוויץ נשלחו על ידי מנגלה, יימח שמו וזכרו, לבית חרושת בקרפטים, ומשם לאחר המלחמה עלו לארץ ישראל." וסיים באמירת שמות קרוביו שנספו באושוויץ "ואלו שמות קרובי שהומתו, נשרפו ונחנקו באושוויץ: מרת הינדה קוט – סבתה של אימי. הוריה של אימי – אביגדור, שקרוי אני על שמו, ושרה באום. וילדיהם – יצחק מאיר באום, חיה רבקה באום, אברהם דוד באום וצירל צשה באום. והדודים – אברהם ויוכבד באום. ה' יקום דמם."

https://rotter.net/forum/scoops1/690780.shtml

לקלל בן אדם שיישרף באושוויץ זו התנהגות נלוזה ללא ספק, הבעייה היא שאביגדור פישהיימר-מעוז, ממפלגת נעם, אימץ לעצמו אלמנטים מהאידיאולוגיה הנאצית. גזענות כלפי נשים וכלפי הומואים.

על פי התפיסה הנאצית מקום הנשים צריך להיות ע"פ האימרה הגרמנית עוד מימי וילהלם על פי שלושת ה-k-ים Kinder, Küche, Kirche (בגרמנית ילדים, מטבח, כנסייה). את היטלר הכנסייה עניינה פחות. בספטמבר 1934, נאם אדולף היטלר בכנס של ארגון הנשים הנציונל-סוציאליסטיות ואמר כי "עולמה של האישה הגרמנייה הוא בעלה, משפחתה, ילדיה וביתה." התעמולה הנאצית עודדה מדיניות זו של היטלר, באמצעות הדגשת חשיבות תחומי ה"ילדים" וה"מטבח", הענקת "צלב הכבוד של האישה הגרמנייה" למי שילדה ארבעה ילדים ויותר. בגרמניה הנאצית התקיימה אפליית נשים נרחבת בשוק העבודה, מניעת קבלתן למשרות שנתפסו "גבריות", כגון השירות הציבורי, רפואה ומשפטים, ועוד.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D,_%D7%9E%D7%98%D7%91%D7%97,_%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%94

בדיוק כהיטלר מתנגד אביגדור פישהיימר-מעוז כנציג נעם לשוויון זכויות לנשים. בראיון לערוץ 7 הוא אומר: "התרומה הגדולה ביותר של נשים למדינה היא שהן יינשאו, בעזרת השם, ויגדלו משפחה לתפארת."

https://www.inn.co.il/news/470729

בדיוק כהיטלר נאבק אביגדור פישהיימר-מעוז בהומוסקסואלים, קורא להם סוטי מין וקורא לשלול מהם כל זכויות למען מה שהוא מכנה "משפחה נורמטיבית".

https://www.mako.co.il/news-israel-elections/2021/Article-c0152b649b56871026.htm

ולא די בכך, בחוצפה שלא תאומן מפלגת נעם פרסמה סרטון תעמולה לבחירות המשווה בין פעולותיהם של הנאצים ושל מחבלי החמאס להשמדת עם ישראל, ובין פעולותיהם של ארגוני הרפורמים והלהט"ב.

https://mishmar.org.il/%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%AA-%D7%A0%D7%A2%D7%9D-%D7%91%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A4%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA/

אם נסכם, המחאה נגד אביגדור פישהיימר-מעוז היתה צריכה להיות שונה. המחאה צריכה להיות ממוקדת נגד בן לניצולי שואה, המעז לאמץ את האידיאולוגיה הנאצית, ובמיוחד  ביום השואה.

יוסף גסינביץ'-אחימאיר ממשיך לסלף את ההיסטוריה

רק לפני שבועיים הבעתי את הערכתי ליוסף גסינביץ'-אחימאיר שלמרות חינוכו בבית אב"א, הצליח להשתחרר מפולחן מנהיגו מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, ופעל להנצחת זכרו של פאבל פרנקל, ("חדשות בן עזר", גיליון 1628) והנה כהרגלו הוא ממשיך לעוות את ההיסטוריה.

כשם שקבע בעבר ש"מורשת רבין היא רצח אנשי האצ"ל," והכחיש את הרג שלושת חיילי צה"ל ע"י אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה (אחימאיר: "מי קבע שהם נרצחו?" גיליון "חדשות בן עזר", 1456) הוא מאשים כעת את פרופסור ישראל גוטמן בהשכחת דמותו של פאבל פרנקל, במקום להאשים את האחראי האמיתי להשכחה המכוונת – מנהיגו, מייצ'סלב בגון – מנחם בגין. (יוסי אחימאיר, "ארנס האמת ניצחה", "חדשות בן עזר", גיליון 1634)

אז הנה העובדות בשנית.

מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, השכיח, העלים, וקבר את זכרו של פרנקל מטעמים פוליטיים.

מייצ'יסלב בגון-מנחם בגין. כיהן כנציב בית"ר בפולניה, מנהיג של כשישים אלף חניכים.

כְּפֶשַׂע לפני כניסת הנאצים לווארשה – נכנס בגין לבנק הדואר, לקח את הקופה – 150 אלף זלוטי, סכום עתק, וברח עם אשתו לווילנה, והשאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות.

מה עשה בכל הכסף לא ידוע. סכום השווה לאלף דולר (של אז) הוא נתן לנוכל פולני שהבטיח לעזור למשפחתו. (אבי שילון, הביוגרפיה של בגין).

אדם פרטי שהצליח לברוח מציפורני הנאצים – ראוי להלל, אבל מנהיג הבורח עם הקופה כדי להציל את עצמו ומשפחתו בלבד, אינו ראוי לתואר מנהיג ולמורשת חינוכית.

לשם השוואה, מרדכי אנילביץ', חבר השומר הצעיר, (אמנם זוטר מבגין), ואנטק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור", שברחו גם הם, חזרו מווילנה לוורשה לעמוד בראש חניכיהם והקימו את הארגון היהודי הלוחם).

הסיפור על בריחתו של בגין עם הקופה פורסם רק ב-1990, בספרו של נתן ילין-מור "שנות בטרם" (עמ' 110). אילו היה הדבר מפורסם לפני כן, ספק אם בכלל היה מצליח בגין להיבחר בארץ לתפקיד ציבורי כלשהו.

מנהיגים אחרים בבית"ר, למשל שמשון יוניצ'מן, נציב בית"ר בא"י, תבעו ממנו לחזור אל חניכיו ולהנהיגם בעת הנוראה ההיא. בגין התעלם.

בגין, שקיבל ביקורת קשה על בריחתו משרידי תנועת בית"ר שנותרו בגטו, והפקרתם למותם, טישטש בכוונת מכוון את זכר הבית"רים שנשארו מאחור, וביניהם את פעולתו של פאבל פרנקל.

נכון, חקר וזיכרון השואה היה גם עניין פוליטי, לא רק היסטורי. כל תנועה הנציחה את הנספים שלה.

המשורר יצחק קצנלסון היה בן דוד של יצחק טבנקין, לכן "הקיבוץ המאוחד" הקים בקיבוץ "לוחמי הגטאות", מוזיאון להנצחת השואה והמרד על שמו של קצנלסון. הדמות החיה בו היתה יצחק אנטק צוקרמן סגנו של אנילביץ'.

תנועת "השומר הצעיר" הנציחה את הנספים שלה ב"בית מורשת ע"ש מרדכי אנילביץ'", ובקיבוץ יד מרדכי, שם הונצחה מטבע הדברים דמותו של מרדכי אנילביץ'.

תנועת "החרות" – בית"ר, יכולה היתה להקים מוזיאון-בית הנצחה על שם פאבל פרנקל, אבל בגין מנע זאת, שכן מוזיאון הנצחה לפאבל פרנקל, היה מציב אותו במצב בעייתי בתנועתו.

(למותר לציין שגם שרידי "הבונד" לא הנציחו בארץ את זכרו של מארק אדלמן הבונדיסט ממנהיגי מרד גטו ורשה).

חיסונים בנאום השואה

נאומו של בנימין מיליקובסקי-נתניהו ב"יד ושם" בערב יום השואה, מוטב היה שיהיה שונה. להזכיר בנאום חמש פעמים את המילה "חיסונים" "החיסונים שאני הבאתי," זה לא במקום ולא ראוי, והשאיר טעם רע ומבוכה. גם אם רוצים לקושש קולות לא זה הדרך.

אברהם גבריאל יהושע וקבר השהיד הקדוש ערפאת

אברהם גבריאל יהושע, המתנאה בכך שהוא יהודי מלא-מלא לעומת יהודי הגולה, עלה לרגל לרמאללה לקבר השהיד הקדוש יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני.

https://twitter.com/galberger/status/1379767924215455750?s=20

ציניקנים מרושעים טוענים שמטרת ההשתטחות של אברהם גבריאל יהושע על קבר הקדוש היא השאיפה לזכייה בפרס נובל לספרות לאחר שעמוס קלויזנר-עוז לא זכה בו למרות חברותו עם מרואן ברגותי מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ, אבל כנראה המטרה שונה. הוא ראה את הצלחת חברת הכנסת תמר זנדברג שעלתה להשתטח על הקבר הקדוש של ערפאת והתעברה, כנראה שהוא מקווה שהעלייה לרגל ---.

הפרשיה המינית של גדעון משה זריצ'נסקי-סער

הרשת מלאה בדברי ביקורת על כך ש"כנופיית שלטון החוק" (הגדרת ריבלין) אינה עושה דבר בטיפול פרשיה מינית הקשורה בגדעון משה זריצ'נסקי-סער, וכמובן גם בהתעלמות התקשורת הממלאת את פיה מים בהתאם לקביעת העיתונאי המושחת והמשחית אמנון אברמוביץ שיש לאתרג כל מתנגד לנתניהו.

אינני יודע אם יש אמת בפרשה, או שגם כאן הכול פוליטי, מכל מקום יש לחקור ולבדוק את העניין. הנה קראו שרשרת של תגובות בפרשיה המינית של גדעון משה זריצנסקי-סער:

https://mobile.twitter.com/yoavisr/status/1375421028076285957

אין מגוחך מהחסיד המושבע של גדעון משה זריצ'נסקי-סער המתנאה ביושרה ובמלחמה בכל שחיתות, המתנגד לזכות החפות של נתניהו – אולם מתעלם לחלוטין מהסיפור הנ"ל.

גדעון משה זריצ'נסקי-סער "לוז מיר אופ מיט דה בובקעס."

נציגי מפלגת "תקווה חדשה" של גדעון משה זריצ'נסקי-סער, ולדימיר בוריסוביץ זאב אלקין, ויפעת שאשא ביטון – באו לבית הנשיא בלי מועמד מטעמם לתפקיד ראש הממשלה. "אולי הנשיא יקרא ללפיד ולבנט לשבת יחד ולהגיע להסכם," הם הציעו.

ריבלין כל כך נדהם ממעשה האיוולת הזה, שנזקק לביטוי ביידיש: "לוז מיר אופ מיט דה בובקעס." (בעברית, חדל שטויות).

ובאמת הגיע הזמן להפסיק עם הבובקעס ולהצטרף לממשלת נתניהו. אם לא יעשה כן – ילכו הוא ומפלגת האווירה שהקים לפח האשפה של ההיסטוריה עם הבובקעס הרקובים.

נשיא חצי המדינה

מיד כשעלה ראובן ריבלין לכס הנשיאות ברכתי אותו וביקשתי ממנו שיפעל למען הנצחת שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשת ניסיון הפוטש של אלטלנה.

ריבלין סירב להנצחת חיילי צה"ל, וכתב לי: "מהיכרות אישית ﬠם משפחות חללי אלטלנה ולוחמי האצ"ל אני חושב שמוקדם מדי לדבר ﬠל חקיקת שמות חיילי צה"ל הנופלים, באנדרטה המוקדשת לתיאור מסﬠה של אלטלנה וחלליה. למיטב הבנתי ותחושתי פצﬠ אלטלנה והזיכרון הצרוב הנלווה אליו ﬠדיין כואב ומדמם לרבים מלוחמי הארגון הצבאי הלאומי ובני משפחותיהם וראוי: כרגﬠ להניח לדבר."

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00996.php

מאז כיניתי אותו תמיד "נשיא חצי המדינה," והנה עתה, לעת סיום כהונתו, דווקא "חצי המדינה" שתמכה בניסיון הפוטש של אלטלנה מאסו בו בריבלין בגלל שנאתו האובססיבית לנתניהו, ודווקא הם רואים בו עתה "נשיא חצי המדינה," חצי הצד האחר.

איך שהגלגל מסתובב.

(שמוליק קראוס איך שגלגל מסתובב)

https://www.youtube.com/watch?v=ZfNsiAz-XL8

מיכל חכם –

מגזענות אנטי-אשכנזית לאנטי-ציונות ולאוטו-אנטישמיות

או הקרפיון כסמל לציונות האשכנזית הקולוניאליסטית גזענית

רבות כבר כתבתי על הגזענות האנטי-אשכנזית בקרב יהודים-ערבים וכיצד היא הפכת לאנטי-ציונות ולאנטישמיות, והנה דוגמה מובהקת נוספת. חנה חכם בספרה "הבית שבבית" משלבת את כל השלושה, גזענות אנטי-אשכנזית, אנטי ציונות ואוטו-אנטישמיות.

(מיכל חכם, "הבית שבבית: שיח דומסטי והמצאת האשכנזיות המודרנית 1920-1970", הוצאת גמא, 2020)

https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Book.aspx?nBookID=108063499

הספר, אומרת גברת חכם, "מבסס את הקשר של הפרויקט הציוני לפרויקטים לאומיים וקולוניאליים באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בכל הקשור לניסוח תפישות של בית כרעיון וכמרחב ממשי." לכן "חשוב לבחון את האשכנזיות בזכוכית מגדלת."

הציונות האשכנזית הקולניאליסטית הגזענית השליטה את האידיאולוגיה שלה ואת התרבות האשכנזית על משק הבית. את מזימות הרשע של הציונות איתרה גברת חכם בין היתר בספרי בישול של ויצ"ו. היא כותבת: "ספרי הבישול היו חלק מ'מנגנון ממשטר', שמטרתו להמציא 'קולקטיביות מדומיינת' ו'אשכנזיות חדשה'. בספר בישול מ-1935 נכתב: 'כל התוצרת החקלאית של ארצנו וכמובן כל המזונות המיוצרים ממנה צריכים לתפוס את המקום המרכזי במטבחנו מטעמי הבריאות בלבד, אבל גם מפאת חשיבותם המיוחדת מבחינה לאומית-כלכלית מוטלת על בעלת הבית החובה להשתמש בהם."

גם בספר בישול שחיברה ליליאן קורנפלד, ילידת קנדה, שנחשבה במשך שנים לכוהנת הגדולה של התזונה והבישול בארץ ישראל, כתוב: "רצוי שתושבי הארץ ירבו באכילת דגים, כדי לעזור לפיתוח ענף זה."

המשפט הקולוניאליסטי, האוריינטליסטי והגזעני הזה מצוטט אצל חכם באותיות מודגשות.

מתכון הגפילטע פיש בספר בישול "אשכנזי" "האהוב על עמי אירופה" כדבריה, הוא סממן לקולוניאליזם ולגזענות אשכנזית כלפי ערבים וכלפי יהודים-ערבים. הנה ההוכחה שהאידיאולוגיה הציונית היא קולוניאליסטית, אוריינטליסטית וגזענית. (כל אחד מהאיפיונים האלה חוזר בספרה בהטיות שונות יותר מ-30 פעמים, ויחד בערך 100 פעמים; זה לא מעט בשביל ספר של 300 עמודים).

נחום גוטמן, למשל, סילף לדעתה את האמת כשצייר את תל אביב כאילו קמה בתוך דיונות חול שוממות. למעשה, היא קמה על כרמים ופרדסים שהקיפו את יפו, לרבות מטעי אגסים ותפוחים. על כן עולה מספרה שהיתה זו טעות להקים את תל אביב. מוטב היה להישאר ביפו, שהרי כעיר משגשגת של מסחר ותרבות מודרנית, חכם כותבת – קוסמופוליטית, לבנטינית, ים-תיכונית, היתה יפו משוחררת מההשפעות ההרסניות של הקולוניאליזם, הלאומיות והקפיטליזם האירופי. עיר ללא גפילטעפיש.

ומטרת המחקר לפי גברת חכם הוא: "ליצור קרקע רעיונית להתהוותה של חברה בריאה וצודקת יותר."

כלומר ללא ציונות, ללא מדינה יהודית – החברה לפי גברת חכם, צודקת יותר ובריאה יותר.

(תום שגב, "הגפילטע הקולוניאליסטי, הבית שבבית, האם ספרי בישול ומתכונים גויסו לטובת המפעל הציוני?", "הארץ", ספרים 31.3.21)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium.HIGHLIGHT-REVIEW-1.9667393

(מיכל חכם, "מדוע צריכים לבחון את האשכנזיות בזכוכית מגדלת?" "הארץ", 9.4.21)

https://www.haaretz.co.il/amp/literature/letters-to-editor/.premium-1.9686455

אגב, גם אם נחליף את הגפילטעפיש בחריימה זה עדיין יהיה מעשה קולוניאליסטי גזעני אליבא דגברת חכם, כי החריימה הוא דג תוניסאי-לובי-מרוקאי שלא שייך למטבח הערבי-פלישתי, אלא דג שהובא ע"י קולוניאליסטים יהודים מצפון אפריקה.

הבהרה

הציונות אינה תנועה קולוניאליסטית, נהפוך הוא. הציונות היא תנועה אנטי-קולוניאליסטית.

הציונות היא תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי שבמאבק הרואי לחמה ולוחמת נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית.

הציונות היא מאבק לאומי אנטי-קולוניאליסטי בדיוק כמאבק הלאומי של הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, הארמנים, הפרסים, ןהאוזבקים – שהשתחררו מהכיבוש הקולוניאלי הערבי.

יחד עם זה עדיין לערבים לא חסרים שטחים כבושים. השטחים הכבושים על ידיהם עד עתה משתרעים על כ-13 מיליון קמ"ר – מהאוקיינוס האטלנטי עד האוקיינוס ההודי. המצרים, הבֶּרְבֶּרִים, האשורים, המרונים, הכורדים, טרם הצליחו להשתחרר מהכיבוש והקולוניאליזם הערבי.

שבועה למען הגזענות והכיבוש הערבי

חברי הכנסת מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) סאמי אבו שחאדה הנוצרי, עופר כסיף היהודי, איימן עודה האחמדי, ועאידה תומא סולימן הנוצרייה, לא נשבעו ע"פ החוק נאמנות כחברי כנסת במילים "אני מתחייב", אלא הוסיפו את המילים "אני מתחייב לפעול נגד הגזענות ונגד הכיבוש." אכן כולם נשבעו שהם מחויבים לגזענות האנטישמית האנטי-יהודית, שלהם, ולמען כיבוש ערבי-מוסלמי של ישראל.

ההומניזם של אחמד כאמל אחמד א-טיבי

אחמד טיבי מגדיר את עצמו "הומניסט" וה"הומניזם" שלו מתבטא לדבריו בחיבוק המחבל שרצח של משה תמם. חיבוק רוצח לדידו של טיבי הוא "מעשה הומניסטי":

https://mobile.twitter.com/keslasy/status/1379463207534923786

לא יאומן, ראו איך האוויל עודד בן עמי (מה שם משפחתו המקורי?) מציל אותו מלענות תשובה אמיתית על גזענותו.

למתעניין הנה עוד הוכחות ל"הומניזם" של טיבי: אחמד טיבי מזדהה עם אמנת החמאס הקוראת לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים בעולם:

https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E

אחמד טיבי מסית נגד היהודים והקהל עונה לו: "חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב":

https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4

אחמד טיבי מהלל את השהידים:

https://www.youtube.com/watch?v=07Hvd1Z4_TY

אחמד טיבי מהלל את הרוצח הסדרתי הג'יהאדיסט מרואן ברגותי, מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" "כתאאב שוהאדת אל אקצה")

https://www.youtube.com/watch?v=u1A-8VS0Szg

אין ספק אחמד טיבי הומניסט גדול.

עוד "הומניסט"

הגזען הערבי-נוצרי אנטישמי, סאמי אבו שחאדה, מזכ"ל מפלגת בל"ד (מגוש השינוי) קורא לציבור הערבי לבוא ולתת את הכבוד למחבל המשוחרר, רושדי אבו מוך. בכירים במפלגה אכן הלכו לקבל את פניו של אבו מוך.

https://rotter.net/forum/scoops1/690324.shtml

עוד "הומניסט"

מנצור עבאס, יו"ר רע"ם, השואף להצטרף לקואליציה, לא גינה את קבלת הפנים המפוארת למחבל הרוצח שלוותה בהנפת דגלי סייקס המסמלים בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית.

https://www.ynet.co.il/news/article/HknD2tdB00

הוא, מנצור עבאס, הרי תומך בחידוש החליפות.

עוד הומניסט

שמעון פרסקי-פרס, ההומניסט, ריחם על המחבל הרוצח אבו מוך, וקצב בשנת 2012 את עונשו כך שהשתחרר השנה. לא ברורה מטרת קציבת העונש של המחבל הרוצח ע"י פרסקי-פרס, האם רצה להתחנף לרחוב הערבי, או לח"כים הערבים שתמכו בו? מן הצדק היה שהמחבל הרוצח אבו מוך, יישאר בכלא כל ימיו.

על שמעון פרס-פרסקי נאמר: 'כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים' (קהלת רבה ז', ט"ז(.

משפחת משה תמם, החייל שנרצח, דורשת את שלילת אזרחותו הישראלית – בינתיים, משרד הפנים בראשות השר אריה מכלוף דרעי, מסרב לשלול את אזרחותו.

שכר מצווה

המחבל הרוצח, רושדי אבו מוך, יקבל מענק שחרור כבונוס מהרשות הפלסטינית בהיקף 25,000 דולר בעת שחרורו. בנוסף על ה- 1,745,200 ש"ח שכבר שילמה לו.

״בנוסף, הוא יהיה זכאי לתפקיד ברש"פ המקביל לתפקיד 'שר', ולמשכורת המשולמת בהתאם לדרגת שכר זה.״ המקרה ממחיש, שוב, את אוזלת היד של ממשלות ישראל בשנים האחרונות להתמודד עם תשלום משכורות למחבלים.

https://www.israeldefense.co.il/node/49185

עסקים עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)

שתי מפלגות ה"פיהרר פרינציפ" (עקרון המנהיג), פירסמו את הוויתורים שהן עושות למען קבלת תמיכה מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל):

מפלגת איווט אביגדור לובוביץ ליברמן: ביטול חוק קמניץ.

https://rotter.net/forum/scoops1/690445.shtml

מפלגת יאיר למפל-לפיד: תוכנית מקיפה למיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת הטיפול בפשיעה בחברה הערבית, ביטול חוק הלאום (לפיד הציע תיקון), ביטול חוק קמיניץ.

https://rotter.net/forum/scoops1/690394.shtml

חוק קמניץ

"חוק קמיניץ" הוא כינוי לתיקון מס' 116 לחוק התכנון והבנייה[1] שנחקק ב-5 באפריל 2017 בעקבות פעילותה של ועדה להסדרת הבנייה הבלתי חוקית בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ארז קמיניץ. התיקון בעיקרו מאפשר אכיפה מנהלית (ללא הליך משפטי) נגד עבירות בנייה, ומחמיר את הענישה על עבירות אלו.

המפלגות שהצביעו בעד החוק: הליכוד, ישראל ביתנו, כולנו, הבית היהודי, יהדות התורה, ש"ס (רוב חברי הכנסת נעדרו מהמליאה).

הסיעות שהצביעו נגד – המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד (רוב חברי הכנסת נעדרו מהמליאה), מרצ.

תיקון זה הביא לירידה משמעותית בעבירות הבנייה, בשנים שלאחר כניסת החוק לתוקף, 2017-2019, חלה ירידה של 41% בעבירות הבנייה הנפוצות, ושל 75% בעבירות הבנייה החמורות.

ב-12 בנובמבר 2020 הודיע משרד היועץ המשפטי לממשלה כי הגיע להסכמה עם משרד המשפטים, משרד האוצר (שהרשות לאכיפה במקרקעין נמצאת תחת סמכותו) ועם הרשימה המשותפת – כי יחולו הקלות במדיניות האכיפה בכל הקשור למבני מגורים בלתי חוקיים שהוקמו על שטחים חקלאיים לתקופה של מיספר שנים עד לאישורה של תוכנית מתאר לבניה ביישובים אלו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%A7%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%A5

לא רק במגזר הערבי מתנגדים לחוק קמיניץ, והוא עורר זעם גם אצל החקלאים ובמושבים. הדבר הוביל לכך שגם ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצמו הבטיח "להשעות את אכיפת החוק," ולבחון את תיקונו. בסרטון שהופץ בקרב החקלאים במהלך מסע הבחירות אמר נתניהו: "רבים מכם פניתם אליי בשבועות האחרונים לגבי סעיף 116. אמרתם שהסעיף הזה מבוצע בצורה לא הגיונית, לא הוגנת, לא שוויונית, לא מידתית. בעקבות זה הנחיתי את מנכ"ל משרדי רונן פרץ קודם כל להשעות את האכיפה, ולבדוק מחדש יחד עם גורמי המשפט, יחד עם גורמי האכיפה, יחד עם ראשי המועצות שלכם, להכין מתווה חדש, הוגן, שלא יפגע בזכויות שלכם ולא יפגע כמובן בחקלאות שהיא כל כך חשובה לכולנו."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5594049,00.html

ייאמר ברורות, את הנגב נראה שכבר איבדנו. ביטול חוק קמניץ יביא לאובדן אזורים נוספים.

למי למי יש יותר קלון?

בתגובה להחלטת נשיא המדינה להטיל על נתניהו את התפקיד להקים ממשלה אמר יאיר למפל-לפיד: "הנשיא מילא את חובתו ולא היתה לו ברירה, אבל הטלת המנדט על נתניהו היא אות קלון מביש שמכתים את ישראל וממיט חרפה על מעמדנו כמדינה שומרת חוק."

https://rotter.net/forum/scoops1/690458.shtml

אז, למפל-לפיד, יש קלון לריבלין, או אין קלון לריבלין?

אולי בגלל ההתלבטות הזו הוא טס לאמריקה להתייעץ?

משפחת דיין מכה שנית – הנביא החדש

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא נביא. הנביא החדש הוא גון בן ארי, הנציג העכשווי של שושלת דיין-גפן מנהלל. אימו היא ענת מ"שירים שענת אוהבת במיוחד", הספר שאחיה יהונתן גפן הקדיש לה כשהיתה בת 4, ואימם אביבה התאבדה. כעבור עשר שנים גם אחותם נורית תתאבד. אביו היה טייס באל על.

לפני עשר שנים קיבל גון בן ארי "פלפה"* כלשונו, ו"חטף את הנבואה". בסוף ליל שתייה ארוך הוא חווה התגלות אלוהית והתחיל לראות דברים שבני תמותה פשוטים לא רואים. תורה שלמה התגלתה מול עיניו והוא החל למצוא משמעויות נסתרות באותיות ובמילים בעברית.

המילה העברית "את" משמשת כמילה לפני מושא ישיר מיודע. דוד יוסף גרין-בן גוריון התנגד תמיד לשימוש במילה הזו. הוא ראה בה מילה מיותרת, והשמיט אותה בדיבורו ומכתביו.

משה צ'רתוק-שרת נהג ללעוג לו, ואמר איך ניתן לכתוב את הפסוק: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ." (בראשית כ"ב ב') בלי המילה "את"?

והנה מספר "הנביא": "הייתי בן 25, עיתונאי ב-7 לילות, ערכתי את המוזיקה שם. בפורמט מסוים של אלכוהוליזם ובהכחשה כזה. אלכוהוליזם של ערב, 'אני שותה רק בערב 12 בירות ביום מינימום וצ'ייסראז'. הגעתי באותה תקופה למינוס מאוד גדול של כסף, איזורי ה-150,000 שקל. --- הפסקתי לשתות כי לא יכולתי להוציא על זה כסף אז קניתי טולת חשיש אחת כדי שתספיק לי לאיזה חודש. וזה היה פסיכדלי ברמוֹת, הייתי טירון לאללה, זה היה ממש הזיות, כאילו הבנתי מוזיקה לראשונה. --- קמתי להשתין, היו לי זוג מחשבות בראש שנראו כאילו אני ממשיך חלום. הייתי כאילו באמצע דיון על משהו והדיון היה על זה שהמילה 'אֶת' לא קיימת באף שפה אחרת. מה זה 'את' הזה? זה א' ו-ת' – האות הראשונה והאחרונה בעברית כדי לסמל את הספקטרום." (למעשה זה רעיון קבלי ישן ומוכר) כך התגלתה לו "הנבואה".

בעקבות הנבואה, בן ארי ביקש ללמוד את רזי הקבלה והתאכזב מרוב הרבנים שפגש. "זו היתה חווייה מאוד מאוד קשה לפגוש רבנים. הרגשתי שכולם מנסים להוכיח אותי שדעתם נכונה על דעתי ושאם אני לא אשים ספציפית את התלבושת שלהם, אלוהים לא יאהב אותי."

לבסוף מצא רב "מתוק" וסודי, לדבריו. במקביל הוא גילה את העולם המופלא של הסמים הפסיכדליים. בעקבות אחיו שהיה יד ימינו של שמאן בפרו. הוא למד להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את האיוואסקה. הצמח הזה, שגדל באיזור האמזונס, הטקסים הרוחניים שמלווים את הצריכה שלו, בהדרכת שמאן מקומי ובצירוף הקאות תכופות. הוא השתתף במאות טקסי איוואסקה בפרו. בשלב מסוים למד בעצמו להיות שמאן ולהעביר טקסים.

היום יושב "הנביא" גון מנהלל – בחצר של מבנה תעשייתי על גבול יפו, ומדבר על סוף ואינסוף, על גבולות ועל פורנו, על רבי שמעון בר יוחאי ואוהד נהרין, המאמינים יושבים סביבו בחצי גורן, כ-40 אנשים, ומקשיבים.

הוא מספר על עצמו שרק אחרי ההתגלות, "בגיל 31 במקלחת של ההורים שלי שאני מסתכל על המראה ואני אומר 'אה, אוקיי, זה נגמר, אני חתיך'." אז הוא גם נביא, וגם חתיך.

לכל הרוצה ליהנות משיעורי הנביא החדש לבית דיין מנהלל, התעריף לשיעורי הנבואה הוא  1200 שקל לעשרה שיעורים. סמי ההזייה מן הסתם עולים יותר. ובכלל מעניין מה מושך כל כך את בני דיין לתחום הסמים?

(מורן שריר, "פתאום קם אדם ומחליט שהוא גורו",  "הארץ", 2.4.21)

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.9667455

 * מילון הסמים: המילה פלפה משורש פ.ל.פ כדי לתאר תהליך התרופפות של ברגים בראשו של אדם. זה כנראה מגיע מהמילה flip באנגלית שמשמעה להתהפך. צרכני סמי הזייה בהודו שנתקעו במוחם בתור חיה מסוימת, כשהפסיכוזה השכיחה ביותר, היא של אדם שחושב שהוא כמו כוכב הטלוויזיה הדולפין פליפר. מכאן הסברה כי להתפלפ אינו 'להתהפך' באופן ישיר, אלא דרך "להעשות פליפר", דהיינו להפוך לדולפין כתוצאה מטריפ ששקע עמוק מדי במצולות.

https://www.textologia.net/?p=31873

לסיום בדיחה

הרל"בים המכנים עצמם היום "מחנה השינוי" או הריפוי, יוצאים נגד השחיתות של נתניהו, ומציעים "ממשלת ריפוי" כשבתפקיד שר האוצר הידוע ביושרו – איווט-אביגדור-לובוביץ ליברמן.

נעמן כהן

* * *

אסתר ראב

בדגניה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

מצאתי את הקיבוץ במלואו – כולם עבדו. לפעמים היה ברץ נעדר ואמרו שהוא נושא ונותן עם "המשרד הארצישראלי".

יצחק בן יעקב, שהגיעה אליו כלתו ליובה. ירוחם קלבנקב הג'ינג'י והמחזר והשר רומאנסים רוסיים בקול עמוק ויפה; בתיה קסטילניץ הכנרית הבלונדית חריפת הסבר; מרים ברץ ושלטונה הבלעדי על הרפת, חלבנית בחסד עליון; תנחום – כבד ורציני כמו אפוסטול דתי; יעקב ברקוביץ – כבד, בעל עיניים כחולות וחקלאי מבטן ולידה, והוא כרוך אחריי – אבל אני בת שש-עשרה, אכולת מלריה, ופועלת בסימן שאלה, כי בפנקסים קטנים רשומים ספרים צרפתיים שעלי לקרוא – Moliere, Taine, Rousseau, Lamartine ואני קוראת וחושבת הרבה, ו"כיבוש העבודה" צולע, ואיני עושה מאמץ לכובשה, וזה קובע את יחס הקבוצה אליי, חוץ מזה אני ילדה תמימה מאוד, וכולי עוד גולם, פקעת. אני נושאת בקושי את דליי המים לקומה השנייה, בשביל לרחוץ את הרצפות, כי אין ברז בקומה השנייה, וליובה אינה אוהבת אותי, היא אומרת שאיני "פרודוקטיבית" והיא ודאי צודקת, וגם יצחק מסתכל בי יותר מדי, אם כי ליובה יפהפיה –

פעם אני עם דלי על המדרגות, לקומה העליונה, ולקראתי בא א.ד. גורדון והולך ישר אליי, רציני, מתעכב על ידי ואומר:

"דרישת שלום לך ממנו."

תחילה לא הבינותי – אבל מיד תפשתי שמדובר במרדכי ק. (קושניר) – שהיה כרוך אחרי גורדון – התאדמתי כמובן עד שורשי שערותיי – אם כי מ. לא היה בחירי אלא מחנכי בתורת העבודה. הסתכלתי בו, אמרתי תודה, לפי חינוך הבית – והשתדלתי שהדלי לא יישמט מידי.

לימים באה סוניה והיא אימצה אותי, מבוגרת ממני בעשר שנים, מיד נכנסה לחדרי, היתה לבושה בטעם. בואה היה ככה: עמדתי על מרפסת המיטבח ולפניי גיגית מלאה מגבות מיטבח שכיבסתי אותן, ומרחוק הולכים ומתקרבים בחורה קטנטונת [– – –]

*

נכתב: שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1914-1913. ההמשך חסר. אסתר היתה כבר כבת 19 בעת התרחש הדברים האלה.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

פרק חמישה-עשר:

"הטיטניק בא" של שלום אילתי

שהביע גם את אהבתי הנכזבת לג'ני

בשנת 1953 הוקמה היאחזות הנח"ל עין-גדי, שאוישה במסגרת צבאית על ידי פלוגה מקובצת של בני-קיבוצים. כעבור כשלוש שנים, ב-1956, הם הוחלפו על ידי גרעין "שדמות" של  "הנוער העובד", שאני נמניתי על חבריו. אחדים מהמקובצת נשארו עוד פרקי זמן להעביר את הידע המשקי שהצטבר. אז היכרתי לראשונה את שלום אילתי מתל-יוסף.

הקשר היחיד עם ישראל "למעלה" היה דרך הכביש החדש מדימונה לסדום, ומשם בדרך עפר שחלקה קרקע מלוחה ובוגדנית, ובנסיעה קשה ומטלטלת – עד עין-גדי. לאחר זמן לא רב החליף ה"מֶק-דיזל" האדום, הגדול והחדש של קיבוץ עין-גדי הצעיר, את ההסתמכות הבלעדית על משאיות הפיאט הכרסתניות, שבסיסן היה בראשון-לציון, נהגיהן איטלקים, והן שגם החזיקו באותן שנים את עיקר התחבורה לאילת.

באוקטובר 1957 הגיעה אלינו לעין-גדי חוברת "ניבים" של איחוד הקבוצות והקיבוצים, ובה סיפורו של שלום אילתי "הטיטניק בא". שלום כבר לא היה בעין-גדי, אבל הערגה והאהבה שעלו מסיפורו היכו בי כמכת ברק והזדהיתי איתו במאה אחוז כאילו הוא מספר עליי ועל ג'ני, שבגדה בי ולא חזרה לבקר בקיבוץ.

חלמתי והפצרתי בה שוב ושוב שתבוא לבקרני בעין-גדי, ולא באה, והיום כבר אינה בחיים. ואני, בכל הזדמנות שהייתי לבד, שיפשפתי לזיכרה כאילו אני נכנס שוב לקוס הפעור בעל השיער הזהבהב והמקומח שלה, שדבקו בו פירורי בצק אחדים, שזו היתה הפעם היחידה שנתנה לי.

שלום אילתי

הטיטניק בא

מבשרים ראשונים התגלו כבר בשעות הצהריים בדמות ביסקוויטים צבאיים שתפסו על השולחן מקום הלחם שאזל.

מתחייכים החבר'ה: "יופי חי! אין לחם ­ סימן שהטיטניק חייב לבוא היום."

כאילו מפקפק בכך איש. הלוא יום שלישי היום, שמצלצול ההשכמה ועד לחצות הליל עומד בסימן ציפייה ומתיחות-של-דבר-אחד – לטיטניק!

האקונומית מחכה לירקות, למרגרינה וללחם. המחסנאית עיניה כלות לכביסה מחצרים – זה שבוע שלישי שלא הוחזרה, ואנשי הפלוגה המקובצת נותרו ממש ללא בגדים. האפסנאי מקווה שמיפקדת הגדוד מילאה במידת הרחמים את משאלות ליבו, הגנוזות בתריסרי טפסים ששוגרו לפני עידני-עידנים. מחכים המכונאים לחלקי חילוף והשרברבאי לצינורות... הכול מחכים. מצפים למכתבים ומנחשים למפרע את תוכנם. מנבאים: השלחו לי השבוע חבילה? משערים: מי יחזור היום מחופש? חושבים: יבואו אורחים? ואולי בנות חדשות? לכל אחד ואחד כמה תקוות לתלות בבואה של מכונית זו, בין תקוות כלליות ובין אישיות.

שכן, יום שלישי, הוא יום בואו של הרכב היחידי, הטיטניק, המגיע הנה משך השבוע מ"האדמה הגדולה", – והוא עורק-דמה של עין-גדי, – תוחם תחילתו וסופו של שבוע, מהווה בריח לימי עין-גדי השבים ובאים, שממנו מתחילה ספירתם, ואליו נוהה סיומם.

במעגל פזורים עובדי הסיקול. האבנים המועפות בקשת נמשכות לעבר ערימת האבן הגדלה והולכת. ומחשבות האנשים בשעת מעשה, אף הן נמשכות לעבר ציר אחד ומשותף – בואו של הטיטניק. אחד הוא דוד מלך שאינו רוצה ברצון הכלל. הוא מקמט מצחו בתחבולות-דימיון לא מלאכותיות-כלל! איזו תקלה נוספת יכול הוא לזמן לו לטיטניק? כבר הירהר ומנע ממנו העמסת אספקה בבאר-שבע (הספק חלה בטיפוס ואין מי שייקח את המזון); כבר פינצ'ר את כל גלגלי האוטו ליד דימונה, דירדר אותו תהומה במעלה-תמר. הוא כבר חסם המשך דרכו במפולת קיר-המלח בסדום, השקיעו בשיטפון נחל צאלים (בחברון ירד גשם הלילה). אך בזאת לא די לו, – משום מה חש הוא שעל אף הכול הטיטניק מתקרב ובא. הוא מתגבר על כל המכשולים שדוד מלך עורם לו על דרכו ומדי רגע ורגע קטן המרחק בינו לכאן. תקווה אחרונה: אולי עוד יתנפלו עליו מסתננים על יד נחל-חבר בחשיכה? וכל-כך למה? – כי אם יבוא, הדבר ברור וחמור: מלך הולך מחר ל-35 ימי כלא. דבר לא יעזור. משסגרה הכרתו את מעגל האשליות הבלתי מתגשמות התעשת חיש מהר: "טפו, שיהיה כך. מוטב חודש מאסר משבוע אחד של סיקול."

פני גדעון מתוחות. ידיו תרות אחר אבנים, לשלחן אל הערימה ומבטיו תלויים אי-שם בחלל בינות לצוקים שמעל לראש. רוחו רחוקה מכאן, רודפת היא אחר מסלולו של הטיטניק פחוס האף, עוקבת אחר סיבוביו של הכביש תחת הגלגלים הרחבים הדוהרים בדרכם הנה. מנסה רוחו להציץ אל תוך האוטו – הישנה שם יעל? ההושיב אותה הספק לידו בקבינה מיד בצאתם את באר-שבע – כפי שביקשו גדעון? ואולי לא באה כלל? צמרמורת חולפת בגבו. דבר ארור שכזה, בזה הרגע כבר נחרץ אי-שם למעלה, מרחק 150 ק"מ ממך, גזר דינך ואין אתה יכול לדעתו בטרם רדת הלילה. לא לפני זה. ועד אז חכה כשוטה, אזל-ידיים, בלא שתוכל לעשות מאומה לשינויו או המתקתו של גזר-הדין הנעלם, אשר משמעותו גורלית מאוד. כי אין ביקורה הצפוי של יעל שיגרתי, דבר יום ביומו. הרבה חייב היה להפציר בה, ביעל שלו, כדי שתסכים לבוא הנה הפעם.

כשבא לבקרה לפני שבועיים, בחופשתו הדו-חודשית, מצאה לא כתמול שלשום – קרירה יותר, מסתייגת. מיד חש שמשהו אינו כשורה. האם סתם כך, רפו כוחות אהבתה מלהתגבר על תחומי מרחק וזמן שביניהם, או-כי מישהו הוא זה אשר התייצב לו בדרכו? מישהו המנצל את בדידותה של יעל בהיות גדעון שלה בשליחות למטה, בעין-גדי... (הרי לך – חשב – ממש כבסיפורי המלחמות. החבר בחזית והג'ובניק בעורף מנצל את המצב...)

לאחר ערב של היות-יחדיו לא עצרה יעל עוד, פתחה לפניו את סגור לבבה הנבוך ולאטה לאוזנו: "אמור לי, גדעון, הייתכן לאהוב שניים בבת אחת?"

ונאמרו הדברים במבוכה כנה, בכאב עמוק. שתק גדעון. לא ידע להשיב לה תשובה. חשש כי הנה נשמטת היא ממסלול חייו וניסה לעשות הכול כדי לא לאבדה. כאיש אשר שם את כל שארית הונו על קלף יחיד ואחרון, החל לדלות ולהערות לפניה מגינזי בית-היקרות אשר להם, את כל אשר הפקידו בו יחדיו; כל מירקם חלומותיהם הצנועים, משאלותיהם הכמוסות אשר הטמינו בו בשנות רעותם הרבות. הזכיר לה דברי אהבה וחיבה שלאטו איש בחיק רעותו, מילות יקר ועדנה, שבועות שנשבעו; זיכרונות וחוויות שנחרזו בתוך חייהם לבלתי היעקר, נכסי רחשים ותחושות שזכו להם במשותף, לבלתי נטוש. ואף שהקשיבה לו יעל, הקשה היטב, חש שאין בידי פרץ רגשותיו הגואים כדי להכריע את כף המאזניים האחרת, החדשה וזרה. חש שעדיין לא כבשה מחדש, עדיין לא הבטיח כי יעל שלו תהיה ושלו בלבד תישאר. לו יכול היה לשהות לידה שבוע-שבועיים והכול היה בא מחדש על תיקונו! בטוח היה בכך.

ואז נצנץ הרעיון הנפלא: "יעלי, כל כך רצית תמיד לבוא לעין-גדי. עכשיו השתפר המצב הביטחוני ויש אפשרות לבקר במקום. התבואי?"

ככל שרצה בה, תמיד דחה את רעיון ביקורה במקום. חשש למבטי הלגלוג של חבריו שיינעצו בגבו, למילות עקיצה וגנאי שיזכה בהם אחר נסיעתה – ולא העז להביאה. הפעם לא היסס, חש שאם תיאות לו הפעם – שלו תהיה, מחדש ולעולם. ולא – איבדה וללא תקווה. את פינות החמד שבנחל-דוד יראה לה, למערה הסינית יעלנה, למצדות. סודות מקומות-הסתר האהובים עליו יחלוק עימה, "פינותיו הפרטיות". בקסם נופה של עין-גדי יחדשו ברית אהבתם, וזו לא עוד תופר.

– "התבואי?..."

לרגע היתה שתיקה, וכל תפילות-עולם המו בלב גדעון; כל נדרי-חיים מוכן היה ברגע זה להעלות, לוּ רק יעזור הדבר לשכנע את יעל. ויעל, יעלי שלו, ניאותה. טוב! בעוד שבועיים היא תיקח חופש ותבוא.

שבועיים אלה התהלך גדעון כסהרורי. שיכור מבושמם של פרחי-תקווה אשר מחדש הנצו. חזר והסביר לספּק (בקושי עלה לו להתגבר על קולו המתגמגם במבוכה...): ביום ג' הקרוב, בשעה 12, תיגש אליו במסעדת השק"ם נערה אחת, עיניה ירוקות וצמותיה שחורות, ותשאל אותו האם הוא יוסי מעין-גדי. שיטפל בה כהלכה, יאמר לה בדיוק באיזו שעה יזוזו והיכן עליה לחכות. דרך אגב – שמה יעל. ובדרך ישתדל נא להסביר לה את מראות הנוף, היא מאוד מתעניינת באיזור הזה ומעולם לא הזדמן לה עוד לבקרו... כשמבטיו מופנים הצידה, ביקש משכנו לעבור לימים אחדים לחדר אחר היות ואורחת תבוא אליו מחר. ירד אמש למליחה וליקט בה תפרחות-פלומה צהבהבה של קני-סוף ארוכי-גבעול והציבם על הרצפה באגרטל מאולתר. מאותה שעה שניצבו תפרחות אלה בחדרו ניטלה לחלוטין שארית שלוותו. כאילו הפעיל במו ידיו רמקול שאינו פוסק מלהדהד בסגנון שעון דובר של טלפון: "בעוד 23 שעות ו-49 דקות תבוא יעל. בעוד 23 שעות  ו-47 דקות תבוא יעל, בעוד..." כמעט ולא ישן הלילה מרוב צפייה ויום זה – כשהגיע סוף סוף – באיזו איטיות צמיגה עובר הוא! דרך כל גופו של גדעון מפעפעת וחולפת כל דקה, כל שנייה של יום ארוך זה.

התבוא או לא תבוא?

צללי ערב החלו לנטות על עין-גדי המתכנסת לשעת בין-ערביים ארוכה בחיק צוקים רמים. תיבת "הדואר היוצא" המתגדשת והולכת, הטילה משקל שיפעת מכתביה הלא-מבויילים, לחיזוק שורת האותות והמופתים המבשרים בואו של הטיטניק. ארוחת ערב דלה ואביונית הצטרפה ובאה לתמוך איתנות באמיתות הבשורה. ומשנתלה פתק "התורנות לפריקת האוטו" היה ברור כבר אפילו למפקפקים וחוששים כי מעתה אין לו לטיטניק כל ברירה אלא לבוא. בא קרול והוציא אחת מנורות חדר-האוכל וקבעהּ בחוץ מעל דלת המטבח, לצורך הארת מקום הפריקה, ובכך חרץ סופית את ודאות העובדה כי הטיטניק בוא יבוא הערב.

ובערב – דממה במחנה. רק הגנרטור מטרטר קצובות ואוזן-כל מתאמצת לנפות מבין צלילי טירטורו את פעימתו הרחוקה והברוכה של מנוע הפיאט פחוס האף. גדעון מנסה להעסיק עצמו בחדרו, ולשווא. לכאורה מאזין הוא ל"תיבת נוח" ולמעשה פרושות אוזניו לצוד רמז מאותם צלילי מנוע מיוחלים. היכן הם עתה? הלקחו כבר את הרופא מסדום? אולי כבר עברו את מעלה היעלים?

לפתע – קול זעקה: "טיטניק!" – ומיד עוברת הקריאה את המחנה כולו ובמלרע צרפתי דווקא: "טיטניק!!!" – פורצים כולם מהחדרים כבאזעקה-של-אמת ודוהרים לעבר חדר האוכל. העיניים ננעצות בחשיכה, בכיוון ל"סיבוב האורות" [מדובר במתחם הראשון של היאחזות, ולימים קיבוץ עין-גדי, בטרם עבר – דרומה לנחל ערוגות – למקומו כיום על ה"פּלטו" הגבוה. – אב"ע] – בו צפויים להתגלות לראשונה צמד פנסיו המרוחקים זה מזה של הטיטניק, והאוזניים נזקפות במתיחות – היכן הוא? (גדעון אינו שומע ואינו רואה. פטיש ענק הולם בתוכו, מסנוורו ומחרישו).

עוברים רגע, שניים – וכלום. איפה הטיטניק? הקהל מרוט העצבים מתחיל לרגון "מי זה מתח אותנו, הא?"

מסתבר כי גם הפעם היה זה אחד אשר עצביו פקעו בטרם זמן והחל לקרוא כתרנגול על לא דבר. חמומי המוח רוצים לטרוף אותו חי. כל פעם קורה אותו קונץ בגלל מישהו אחר!... מרומים ומאוכזבים פונים שוב לחדרים ופתאום – חי ראשי! זה הוא! הוא בא!! הפעם נשמעות היטב לאוזן כולם גניחותיו ופעימות טרטוריו הקטועים, עת מתאמץ הוא להביא משאו דרך נפתולי הוואדי המסולע לעבר פיתחו של המשק.

נוהר היישוב כולו בצהלה וקריאות שמחה לעבר פתח המטבח, הוא מקום הפריקה המיועד, וגדעון איתם. לא הספיק הטיטניק לקרב אחוריו המגושמים לקצה מדרגת האבן וכבר נושרת מלמעלה, תוך קריאות שלום והידד, שכבה עליונה של חבושי מטפחות וכפיות, פרועים ומאובקים, (האגש קרוב? הארוץ ישר לקבינה? לא – אפתיענה כבפגישותינו מאז. כבכיכר דיזנגוף אתן לה להסתובב רגע נבוכה ואזיי אתגנב מאחורי גבה, סמוך-סמוך לה ותוך חיבוק מותניה אשאלנה בקול אדיש להפליא: "חברה, את מחפשת כאן את מישהו?"). המהומה רבתי – צעקות לא פוסקות מלהדהד, קריאות התרגשות וברכה. שיכבת-נוסעים שנייה ושלישית נחלצת מבינות לארגזי לחם ועגבניות. דלת הקבינה נפתחת וחמש-שש דמויות נושרות מתוכה, מנסות ליישר אבריהן המכווצים מישיבה שחוחה בסמוך לתקרה. (היכן היא? היכן היא!!) וכבר נתפס גדעון לבהלה. בעצבנות גדלה והולכת תוקע פרצופו בפניו של כל אחד מהבאים. כבר שכח את תוכנית ההפתעה, את כיכר דיזנגוף, את הקול האדיש להפליא. רק למצוא אותה, למצוא מהר... זה לא ייתכן – אינו רואה אותה בשום מקום!– זיעה קרה מתחילה לבצבץ על מצחו. והלב – דומה, כולם זונחים המולתם ומפנים ליבם רק לעבר קול חבטות האימים הבוקעות מתוך קרביו של גדעון.

יוסי הספּק מפלס דרכו לעבר חדר האוכל. הדואר! הדואר! כולם עטים עליו. בדרך זורק יוסי קריאה לבני מזל אחדים: "יש לך חבילה בקבינה." עיניו היגעות נתקלות בדמותו של גדעון הנטועה במקומו.

"הי, גדעון, מה מתחת אותי סתם, אה? את כל הצעות הישיבה על ידי דחיתי בגללך ובסוף אף אחת לא באה." התלוצץ ופנה לדרכו.

(אף אחת לא באה זה ברור).

סביב – מהומה ומרוצה. כיתת התורנות משתלטת על המשא ומנסה להיפטר ממנו בשיא המהירות. הבאים נוהרים לחדר האוכל לארוחה חטופה וסביבם המחנה כולו. הרס"פ מנסה לתת קולו בגערות המכוונות "לכל מי שמיותר כאן." תימהוני שכמותו – וכי מי זה מיותר במאורע זה? והכול נדחקים סביב לפקידה המתחילה בחלוקת המכתבים.

(מה זה יכול להיות? התחרטה? נרתעה? ההיתה שוב ידו של ההוא על העליונה? רגע – אולי חלתה? כטובע נתלה גדעון בקש אחרון זה – ודאי חלתה, לא ייתכן אחרת. ואם כך – ניצוץ התקווה התלקח – ודאי שלחה לו מכתב בהול של-רגע-אחרון או אפילו מברק. הרי מתארת היא לעצמה כיצד מחכה הוא לבואה. איפה הדואר, הדואר!). עד שנכנס לחדר האוכל הסתיימה זה כבר חלוקת המכתבים והשאון נמוג. בפינות המתיקו אנשים סוד עם מכתביהם, בולעים תוכנם בתאווה גלוייה. ממדור "דואר נכנס" ביצבצה שארית של מכתבים ממורטים אשר כמה ממחוסרי המזל, שעוד לא איבדו תקוותם, היו עומדים מחטטים וחוזרים ונוברים בהם. עוד ועוד יהפכו בערימת המכתבים, יבדקו היטב – שמא בכל זאת? הצטרף גדעון אליהם. אצבעותיו רעדו קימעה בעברו על הכתובות. מכתבים ממרוקו וצרפת לחיילים שכבר השתחררו, חוזרי אירגון הפלחה ליוגבים, שאלון סטטיסטי על גודל שדות החציר; עוד מכתב, ועוד אחד – והנה פיסת הנייר האחרונה – ופס מברק! (עצר נשימתו – זהו זה?) למזכירות המשק, ביקור ועדת המטבחים נדחה מסיבות בלתי... (זה הכול? יותר אין...)

בחדרים התחילה החינגא. מאן דהו קיבל חבילה מהבית – עוד לא הספיק לפתחה ולהנות עיניו מזיו תוכנה וכבר היא נחטפת ונטרפת בקול המולה וששון בידי הסבים עליהם סביב. ומאחר ש"דברים טובים" יש – מעמידים כבר את הפינג'אן להרתיח קפה, וממילא כבר יושבים מצופפים ודחוקים ותוך צחוק, שירה ופיטפוטים מבלים עד מאוחר בלילה. הבאים – והם טרם הספיקו אפילו להתקלח או להחליף בגדים – פיהם מלא סיפורי ניסים-ונפלאות מעלילות הרפתקאותיהם "שם למעלה". חדשות ממשקיהם וחדשות חברתיות טריות ביותר על הנושא "מי-עם-מי". כולם נאספו כאן לחוג בצהלה ושמחת התפרקות את ליל המשתאות הגדול, ליל בוא הטיטניק. רק אחד נעדר, משוטט בשבילי השדות ככלב נזוף וליבו עומד להתפוצץ, דעתו להיטרף. (האומנם נוצח, האומנם איבד לעולם את יעל? האם זה "פייר"? לך התחרה נגד מישהו כשאתה כאן וההוא לידה, שם. סמוך על מכתבים ולו להוטים ומדובבי לב, צפה לבשורות חסד וידיך כבולות באזיקי מרחקי-ענק).

ובמחנה לא פסקה ההתרוצצות כל הערב. מארחים עוסקים בחיפוש אחר שמיכות ומיטות; הזוכים במכתבים דחופים ממהרים לשבת ולענות. מקבלי הוראה-של-רגע-אחרון לצאת לקורס תרים אחר תרמיל ומזוודה. הפקידה טורחת על הכנת מיסמכים, צווי תנועה ושוברי נסיעה (טופס-מאסר, שישוגר בידי דוד מלך עצמו, מגוון מלאכתה השגרתית); הספּק מתרוצץ בתורו אחר אריזות וקרטונים; עם שחר מפליגים ועליו להתקין כבר עכשיו את מערכת האספקה שלו. ואף שהפעם כובה הגנרטור מאוחר מהרגיל, לא החניקה אפילת הפתע את פעילותו והמולתו של המחנה, שקלחו הלאה לאור פנסים ונרות.

לאיטו דעך הרעש, נמוגו קולות, כבו אורות ולילה הגדול של עין-גדי קרב לסיומו. אחד היה גדעון שלא יכול היה להירדם בדממת חדרו הריק. אור הירח האיר קלושות את החדר, את אגרטל קני הסוף... אם עד לערב דומה היה לנאשם המחכה להקראת גזר דינו – לחיוב או זיכוי, להצלה או אבדון, – עתה היה כנידון למוות הכלוא בתאו, מחכה לביצועו הוודאי של פסק הדין הקטלני. היקבל גזר דין זה? הייכנע? דמדומי אורו של ירח שיוו לתפרחות קני הסוף פני קהל פרצופים לועגים, שולחי לשון לעברו. פקעת ארורה נתקעה בגרונו, עד כי – דומה – מתלחלחות עיניו במאמצי בליעתה. – – –

*

כלאחר נשף מסיכות סוער, שקועים בהירהורים שבעקבות גל החוויות הגדול, קמו האנשים עם בוקר, עייפים ומחוסרי שינה. העיפו עינם לעבר הרחבה הריקה שעל יד המטבח, הירהרו אודות השבוע הארוך המשתרע לפניהם, עד יום שלישי הבא, עת שוב יבוא הטיטניק – ושותקים יצאו לעבודה.

ועל הטיטניק הדוהר דרומה לאורך חופו של ים המלח, עמד נסמך אל גג הקבינה, כשעיניו מצומצמות, ארשת פניו קפואה ומבטו תקוע אי-שם בחלל שלפניו, גדעון.

שלום אילתי

המשך יבוא

* * *

ב-22 לאפריל תיפתח תערוכה חדשה:

"כל המשפחות המאושרות"

במוזיאון נחום גוטמן לאמנות

רחוב רוקח 21, נווה-צדק, תל-אביב. 03-5161970.

במסגרת התערוכה תוצגנה עבודות של שלושה אמנים ישראלים:  

דוד ניפו, יעל רוזן ואלה ברק

התערוכה כוללת יצירה של דוד ניפו

החושף לראשונה דיוקן האצולה של משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג

יעל רוזן – חושפת אנשי ציבור, אנשי רוח ואמנים מובילים מהעבר

ביניהם: צילומי משפחת נשיא המדינה חיים הרצוג,

הרמטכ"ל מוטה גור, הסופר והבמאי אפרים קישון,

 ושחקנית התיאטרון חנה רובינא, אותם צילמה בבתיהם.

כמו כן הצלמת אלה ברק – חושפת תצלומים של משפחות ישראליות בנות זמננו.

התערוכה תיפתח ב-22.4.2021 עד 1.7.2021

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עקיבא נוף: שוחד אמיתי! – הדרישה כי ראשות הממשלה תינתן לאדם שקיבל בבחירות רק 7 מושבים בכנסת, הריהי התגלמות האנטי מוסריות. הפעילות הפוליטית כדי שעמידת-ראש זו תיעשה על כתפי מפלגות שמטרותיהן, מדיניותן ודרכן נוגדות באופן קוטבי את זו של המוצב בראש – היא שיא הציניות, ועל פניה, שוחד אמיתי. אז, אנא, אל תנפנפו בדיבורים על ערכים ועל יושר.

אהוד: מרבית האנשים שאני מכיר, כולם אגב כבר מחוסנים – כל כך שונאים את נתניהו שהיו מסכימים שאפילו חמור או עז, וכמובן בנט – יהיו ראש ממשלה במקומו!

* שלום רב אדוני העורך. בתגובה לסיפורו היפה של מר גרובר שקיבל נשיקה בקפה רוול – ראשית ברכות חמות לו על שבמשך כל שנות עבודתו טעה רק פעם אחת. ושבעתיים שבח על שעלה על טעותו בעוד מועד, הספיק לתקנה והציף את האישה באושר ושמחה.

סביר מאד שהקרפדות שמר גרובר עבד איתן מקורן במשלוחים שידינו היתה באיסופם.

מעשה שבחור צעיר ונמרץ, תלמיד תיכון משכונת בת גלים שלחופה של חיפה עירו של אבא חושי, נטל יוזמה והחל לשוטט בערבים ובלילות בשדות בהן היו  בריכות הדגים שליד כפר חסידים. זה כדי לאסוף קרפדות ולספקן למעבדות הרפואיות לשם אותה התכלית . דבר  שברכה כלכלית יפה בצדו.  

פעם אחת נלוויתי אליו במסעו הלילי ושנינו הגענו לשטח על גבי הקטנוע שלי מצויידים בפח של זיתים (כזה שאחינו בני תימן דופקים עליו בשמחותיהם). אני כצופה, בעת שהוא תר אחרי הקרפדות ואוספן לפח ששמרתי עליו.

באותו הערב זכור לי מעשה שהרשים אותי מאוד: בהיותנו ליד שפתה של בריכה אחת ראינו נחש שחור וארוך יוצא במהירות מהשיחים נכנס למים הישר לדג אחד ובולעו בשנייה. בחורנו רץ אחרי הנחש, ועם המקל שבידו הכהו בראשו והרגו. אחר  תפס בזנבו ובמעשה "חליבה" מהזנב לכיוון הראש סחט את  הדג ממעי הנחש. לשמחתנו יצא הדג חי ושמח ובלי עיכובים שחה הרחק להצטרף למשפחתו. כך זכיתי לראות את בחורנו מקיים את שנאמר שכל המציל דג אחד כאילו הציל כל הדגה שבעולם.

אותו בחור חמד היה אחיה של חברתי. היא למדה אז כסטודנטית בירושלים, עד שיום אחד הופתעה לקבל דרך חברת המוניות משלוח שי מחיפה, פח כנ"ל ובו שוחות כעשרים קרפדות שתמורתן עזרה לה לקיום.

לימים  הפליג העלם לארצות הברית והשתקע שם.

מאז הוא יושב בלונג איילנד על המים מלא געגועים בזוכרו את שכונת בת גלים ואת בריכות הדגים ההן בשדותיו של  כפר חסידים.

בברכה,

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

* "בחודש שעבר פורסם בחדשות 12 כי לאחר שהוועדה החליטה להעניק את הפרס [ישראל] לפרופ' גולדרייך, פנה אליה גלנט בדרישה 'לבחון מחדש' את הדברים. בפרסום אף נטען כי גולדרייך הגדיר את חיילי צה"ל 'פושעי מלחמה'. לפי הפרסום, גולדרייך הבהיר ליו"ר הוועדה פרופ' נוגה אלון כי הוא אינו תומך ב-BDS וכי מעולם לא תמך בתנועה.

"לאחר הפרסום התראיין גולדרייך לאתר 'זו הדרך', כינה את גלנט ואת ראש הממשלה נתניהו 'שני מנוולים' ואמר כי עוגמת הנפש שבלחיצת ידיהם, עם קבלת הפרס, זניחה לעומת עוגמת הנפש שנגרמת מ'המדיניות הנפשעת והמטומטמת' שלהם." [אתר "הארץ", 8.4.21].

???

* לעורך חב"ע שלום. בתגובה [גיליון 1629]  על הפרשנות שנותן נעמן כהן למאמרו השני של פרופ' משה צימרמן בעניין הלובי היהודי בהמבורג, שמצדד בשיחזור ביה"כ הנודע שנחרב כנגד שימור אתר הזיכרון וההנצחה על מקומו הנוכחי, שבהקמתו היו שותפים צאצאי ויוצאי קהילת יהודי המבורג.

הייתי רוצה שנעמן כהן יביע את דעתו בעד או נגד הנושא באופן ברור ולא יפסח על שני הסעיפים. שכן אחרת זהו מקור לטעויות ולהתפלמסויות.

הנה דוגמא לטעות כזו. פרשנותו של נעמן כהן מנוגדת לחלוטין לרוח המאמר. הוא קובע שפרופ' צימרמן מציג טיעונים אנטישמיים ואף מסמן במרכאות ציטוט לכאורה של הפרופסור, שכלל לא מופיע במאמר. "היהודים ערמומיים ואוהבי כסף"  – ומשתמע מכך לדבריו שכל רצונם הוא לסחוט כסף מהתקציב הגרמני הגדול שהוקצה לבניית ביה"כ מחדש ע"י ממשלת גרמניה.

ולא היא! זוהי פרשנות מוטעית של נעמן כהן. עלינו להיות זהירים בפרשנות! ולדייק. גם כאשר פרופ' צימרמן הוא פוסט ציוני ודעותיו האנטי ישראליות מגונות בעיניי ובעיני כל ציוני, אין לסמן אותו על כן מראש כאנטישמי בכל דבר ועניין, כמו במקרה של בית הכנסת בהמבורג. הוא איננו מביע דעה אנטישמית כלל! והוא צודק בדבריו!

פרופ' צימרמן נאבק בצדק על חשיבותו של שימור הזיכרון של פשעי הנאצים ולקיחת אחריות לאותם פשעים מזעזעים שגרמניה השקיעה רבות בטיפוחם. הוא מצביע על הפרדוכס בעצם שיחזור ביה"כ, בטענה שבכך נלחמים באנטישמיות באמצעות הגברת נוכחות יהודית בהמבורג, עניין שמביא בסופו של דבר למחיקת הזכר של פשעי הנאצים על אדמת גרמניה. זהו תוכן המאמר.

בעניין הצעתו אם זה כה בוער לקהילה היהודית – אז אולי לשקם את בית הכנסת הרפורמי הגדול שעמד בהמבורג וגם הוא הרוס, זה הפתרון. אני הבנתי שזה נאמר באירוניה וכברירת מחדל.

בבואנו לשפוט, גם אם כולנו חכמים וכולנו נבונים – עלינו להיות אובייקטיביים ולשים את דעותינו הנחרצות בצד לטובת האמת.

חוה ליבוביץ

* אהוד יקר, העיתון הפעם [גיליון 1634] משלב שני נושאים: ההיסטוריה של פתח תקווה וזיכרון השואה. ויש בזה אולי סמליות וזה מעניין.

ואשר למשפטו של נתניהו. כל הכבוד לך על ההערות לעניין החיסונים.

ואשר למשפט השערורייתי ולנאום הפתיחה –  כמו שאתה אומר, איש לא הסתכל על וואלה. יותר מזה, כל עדותו של ישועה (ואיזה שם יש לו!) הבוגד למען הצלת עצמו וכנקמה באלוביץ', היא נגד אלוביץ' בעצם, ואין לו שום הוכחה לגבי נתניהו. ובכלל, גם היום – ולא רק בהיסטוריה כמו שאתה אומר – למי מהפוליטיקאים אין קשר ופגישות עם עיתונאים ובוודאי גם גמול?

ואשר לטקס  יום  השואה אתמול, הוא היה רציני, מכובד, יפה ומרשים. חסרו בו רק תמונות ברקע להמחשת השואה שזיכרונה הממשי לא יאבד, כי רק דיבורים ושירים זה לא מספיק. ובהחלט יכלו לתת תמונות ברקע השירים ששרו הזמרים.

ותודה על עיתון מרתק,

קוראת נאמנה

* שלום אהוד, מה נעשה עם גונב העתיקות? האם אפשר היום לתבוע את יורשיו ולהכניס את התמורה לאוצר המדינה?

מוקירך,

יצחק רפאל הכהן דויטש

עדיין בגלות טורונטו

אהוד: אם אתה מתכוון למשה דיין, הרי שהוריש את עתיקותיו לאשתו השנייה רחל, שהלכה לאחרונה לעולמה, ובשעתה מכרה את האוסף למוזיאון ישראל, כנראה תמורת מיליון דולר. ראוי לציין כי הארץ מלאה גונבי עתיקות שסוחרים בהן, ואילו חפירות משה דיין היו לא פעם גם חפירות הצלה – לפני שעולה הבולדוזר על האתר, ובאחת מהן כמעט קיפח את חייו.

זאת ועוד – "בביקור באגף ארצות הלבנט במוזיאון 'הלובר' בפריס אני [אהוד] עובר על פני מצבת מישע מלך מואב, אחד המוצגים החשובים המוצגים במוזיאון. הארכיאולוג הצרפתי המפורסם קלרמון-גאנו קנה אותה מידי בדווים בירדן במחצית השנייה של המאה ה-19. את המצבה, העשויה אבן בזלת, הקים מישע במאה התשיעית לפני הספירה כהודיה לאל כמוש, שבעזרתו השתחרר מלחצה של ישראל.

"והנה, משמאל לכניסה לאולם, מול מצבת מישע, ניצב בארגז זכוכית סרקופג קטן ויפהפה עשוי חומר. הכתובת אומרת שזהו סרקופג כלכוליתי דמוי בית עם ראש דמוי אדם – בעיני הוא נראה יותר כראש של ציפור – שנמצא בחפירה באזור, ליד תל-אביב, ונתרם בידי גנרל משה דיין. צבעו כתום כהה, חלק ניכר בו הוא תוצאה של איחוי, הדבקה והשלמת המעטפת החיצונית, וצבע התוספות הוא כתום בהיר. החלל הפנימי, שבו היו מאוחסנות עצמות המת, ריק, משחיר ומסתורי, כבית-רפאים קטן. ייתכן שדיין עצמו שיחזר והדביק את חלקי הסרקופג, שאם לא כן לא היה קיים כמוצג שאפשר לתרום אותו."

[אהוד בן עזר: "אומץ", סיפורו של משה דיין, 1997].

האם לדעתך ראוי לתבוע גם את מוזיאון ה"לובר"?

* אהוד: החודש מלאו לי 85 שנים אך מאחר שאני סופר נידח שאינו שייך לספרות העברית "החשובה" – לא צויין הדבר בשום במה ספרותית ותקשורתית. זאת למרות שסופרים וסופרות רבים, שראויים לצחצח את נעליי – זכו וזוכים במיטב הפרסים והכיבודים הספרותיים ובחגיגה תקשורתית. לפני כשנה לא הייתי ראוי אפילו לזכות בפרס אקו"ם על מפעל חיי בספרות העברית.

* אהוד היקר, אני מתנצל על כך שכתבתי כי אורי הייטנר כתב מכתב למנצור עבאס, בו הוא דרש התייחסות לאמנת חמאס שמצווה על מוסלמים להשמיד יהודים. הדברים באמת נכתבו על ידי נעמן כהן. שוב, סליחה!

את סיקור כתביך על מאורעות תרפ"א בפתח-תקווה קראתי מזמן, וחזרתי לעיין בהם בגיליון האחרון. משפחת רעייתי קשורה במאורעות תרפ"א ביפו (הטבח ב"בית החלוץ"). על כך כתבתי את ספרי "הנדר" (תמוז 1986), ובקרוב אשלח לך רשימה על הקורות ב"בית החלוץ" ובבית יצקר, שם נרצחו ברנר ושלושת חבריו הסופרים, וכן שניים ממשפחת יצקר.

קראתי את הרשימה הארוכה של יוסף אורן על "הבת היחידה" של א"ב יהושע. אני לא אובייקטיבי, אבל נדמה לי שהרשימה שלי על ספר זה שפירסמת בגיליון 1626 (11.3.21), לא פחות טובה.

שלך,

משה גרנות

* חזי מסנברג: הסופר הקולומביאני זוכה פרס נובל, גבריאל גרסייה מרקס, בספרו "מאה שנים של בדידות", תיאר משפט פוליטי מכור בארצו, קולומביה, ואמר שבית המשפט שם "לא מוסמך לעשות משפט צדק."  

ובהשאלה אני אומר: "בית המשפט שישפוט את נתניהו אינו מוסמך לעשות משפט צדק."

* אהוד: נזכרתי כי בילדותי, אימא שלי, שהיתה חילונית גמורה, היתה משכיבה אותי לישון בבקשה שאחזור על המילים:

"לילה טוב, שינה עריבה, להתראות מחר בבוקר, בריאים אמן אדוניי."

ואבא שלי, חילוני גמור אף הוא, היה מבקש שאומר לפני שאני נרדם:

"שמע ישראל אדוניי אלוהינו אדוניי אחד."

* תוכניתו הרדיופונית של יצחק נוי בבוקר השבת האחרונה עסקה במאורעות תרפ"א, מאי 1921, בהן נרצח ברנר, ואחד המשתתפים, פרופ' גור בן-ארי מאוניברסיטת חיפה, אף הגדיל עשות בהשוותו את המאורעות לפוגרומים שנערכו בתקופה כמעט מקבילה – ביהודי אוקראינה.

כל התוכנית עמדה בסימן הפרעות (!) שתרמו לצמיחתה המואצת ולהפרדתה מיפו – של העיר הצעירה תל אביב. אך בכל השידור הזה לא נאמרה אף לא מילה אחת על הקרב על פתח-תקווה שהתרחש לפני 100 שנים, באותם ימים ממש, 5 במאי 1921 – קרב שלא היה פוגרום אלא הסתיים בניצחון הפתח-תקוואים בהגנה על מושבתם, עם רק 4 קורבנות שנפלו באותו יום, קרב שאותו הגדיר בשעתו ההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל – כְּיום המלחמה המודרנית הראשון בתולדות היישוב העברי החדש בארץ-ישראל!

בושה וחרפה! אבוי להיסטוריונים כאלה!

את מלאת 100 שנים לכ"ז בניסן תרפ"א בפתח-תקווה –  דומני שרק אני נכדו של יהודה ראב בן עזר (1858-1948), חורש התלם הראשון באדמת המושבה בשלהי שנת 1878, חנוכה תרל"ט – ציינתי במדוייק ובהרחבה בגיליון המכתב העיתי הקודם, 1634. ויסולח לי שאני חוזר ומזכיר זאת כאן ממש כמו נתניהו שחוזר ומזכיר את הבאת החיסונים.

אגב, השנה יש פער של כחודש ימים בין תאריך כ"ז בניסן תשפ"א [9.4.2021 – שציינתי בו את מלאת 100 שנה לכ"ז בניסן תרפ"א] – לבין התאריך 5 במאי 2021 [100 שנה לאותו יום ההתקפה על פתח-תקווה ב-5 במאי 1921].

קיבלתי תגובות נרגשות לפרק שהבאתי על ההתקפה על פתח-תקווה לפני 100 שנה, בכ"ז בניסן תרפ"א, אבל אף לא תגובה אחת מפתח-תקווה עצמה, השרוייה בבערות מוחלטת בכל הקשור להיסטוריה המפוארת שלה.

הקרב של כ"ז בניסן תרפ"א היה צריך להילמד בכל בתי הספר בעיר, ושתלמידים יעשו עבודות עליו – בהסתמך על ספרי "ג'דע" על אברהם שפירא, ומקורות אחרים. אבל כנראה בערות היא כוח, כשמדובר בעיר הזאת.

* * *

לקראת חלוקת פרסי ישראל

ביום העצמאות תשפ"א, 2021

ממליץ המכתב העיתי

להעניק שני פרסי ישראל ראויים:

פרס ישראל בספרות העברית לסמי מיכאל

פרס ישראל לחקר הספרות העברית:

לפרופ' נורית גוברין ולפרופ' הלל ברזל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2285 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל