פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1636 ליום העצמאות

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' באייר תשפ"א, 15.4.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: בְּגִלְגּוּל אַחֵר. סְפִיחַ נְעוּרִים. // איליה בר-זאב: רְגָעִים מִתְאָרְכִים מִשָּׁעוֹת. // יהודה גור-אריה: זֵר. // בן-ציון יהושע: לחם ומלחמה. // שֹישֹי מאיר: צַוָּאָה עוֹבֶרֶת. // אהוד בן עזר: צנום, גאה וללא אשליות. // אורי הייטנר: 1. כאן על פני האדמה. 2. צרור הערות 14.4.21. // יונתן גורל: 1. שכונת רחביה בירושלים – היהודים הספרדים ראשוני המתיישבים. 2. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. // מנחם רהט: עיניים עצומות לרווחה. // אילן בושם: 11 שירים, אפריל 2021. // ארנה גולן: אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. // איציק חנונא: על שמיעה ועל חרשות. // אסתר קאפח: שני שירים. // אסתר ראב: ימים ירוקים. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שישה עשר: מסיפורי עין-גדי, רובם של בֶּנְדָלֶה וקצת של שלום. // ממקורות הש"י.

* * *

לקראת חלוקת פרסי ישראל

ביום העצמאות תשפ"א, 2021

ממליץ המכתב העיתי

להעניק שני פרסי ישראל ראויים:

פרס ישראל בספרות העברית לסמי מיכאל

פרס ישראל לחקר הספרות העברית:

לפרופ' נורית גוברין ולפרופ' הלל ברזל

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

בְּגִלְגּוּל אַחֵר

(זמר עממי)

עַלְוַת-עָלִים

בְּרִבּוּעַ-חַלּוֹן  –

רוּחַ נוֹשֶׁבֶת:

עָלִים מְצַיְּרִים

יְצִירֵי-דִּמְיוֹן

אִשָּׁה  –

בְּפֵאָה נָכְרִית  –

לְבוּשָׁה רוֹקוֹקוֹ

וּשְׂעָרָהּ  –

גּוֹלֵשׁ עַל כְּתֵפָהּ;

צִפּוֹר  –

אֲרֻכַּת-כָּנָף,

שְׁחוֹרָה,

מְאַיֶּמֶת

עָלִים מְאַוְּשִׁים

וְשֵׁד קָטָן

מֵצִיץ רוֹמֵז

וְצוֹחֵק:

"עַל כְּרָעַיִךְ וּקְרָבַיִךְ"  –

אֲנִי מַכִּיר אוֹתָךְ  –

עוֹד טֶרֶם נוֹלַדְתִּי  –

הִרְגַּשְׁתִּי בָּךְ,

בְּגִלְגּוּל אַחֵר

הוֹשַׁטְתִּי יָד לָךְ

וְלִטַּפְתִּי צַמָּתֵךְ הַיָּפָה

וְלָחַשְׁתִּי:

אַתְּ, עֲלוּלָה לְהִתָּקֵל בִּי

וְלִרְעוֹת בְּמַעְגָּלַי;

בְּגִלְגּוּל אַחֵר  –

עָנִיתִי:

עָלוּל אַתָּה

לַחוּשׁ בָּאוֹר הָעוֹלֶה

מִקִּרְבִּי  –

לְתָפְשׂוֹ, לְגַלְגֵּל לְךָ.

כַּדּוּר-מִשְׂחָק מִמֶּנּוּ,

עוֹד עָלוּל אַתָּה

לִתְפֹּשׂ קְצֵה צְעִיפִי הַמִּתְעוֹפֵף

וְנִשְׁמָט מִיָּדְךָ

וּלְגַמְגֵּם, בְּלָשׁוֹן כְּבֵדָה:

"כָּמוֹךְ אַיִן"  –  –  –

וּבְרִיצַת-רַגְלַיִם קְטַנּוֹת

בִּשְׁבִילֵי-שָׁמַיִם  –

לְאַבֵּד אֶת נְעָלֶיךָ

הַכְּבֵדוֹת  –  –  –

[מתוך העיזבון]

1975

*

סְפִיחַ נְעוּרִים

פָּרַץ לְפֶתַע

לִקְצֵה הָאֶצְבָּעוֹת 

עֵת בָּחַשְׁתִּי בִּשְׂעַר

חָזֵהוּ הַנֶּהְדָּר  –

זְרוֹעוֹ נָחָה עַל חָזִי

כְּבֵדָה וִיקָרָה

כִּמְטִיל-זָהָב

כְּמַתְּנַת-אֵל זוֹהֶרֶת  –

רַק מַבָּטוֹ תָּעָה בְּמֶרְחַקִּים

לֹא יְדוּעִים לִי

כָּל תְּנוּעָה הוֹפְכָה

סֵמֶל

כָּל מִלָּה צוֹלֶלֶת מְלֵאַת

מֵאָה פַּעֲמוֹנִים נִפְלָאִים

וְהֵדִים שֶׁלֹּא מִזֶּה  –

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

איליה בר-זאב

רְגָעִים מִתְאָרְכִים מִשָּׁעוֹת

ימי כיפור וימים נוספים

מוצב "בודפסט"

סוכות 15/10/73 לפנה"צ

עִם בּקֶר רָאּיתִי

גְּבָרִים כּוֹרְעִים בַּחוֹל הָרַךְ.

אַסְפַלְט חָצָה בָּאָבָק

וּבַבִּיצוֹת,

גַּלִּים לִחֲכוּ בְּחוֹפֵי

הַיָּם הַתִּיכוֹן,

נֶהֱדָפִים.

סָבִיב קָרְאוּ קוֹלוֹת.

כְּחֹם הַיּוֹם

רוּחוֹת מְשַׂחֲקוֹת

בַּחוֹל

בַּאֲנָשִׁים

בָּעֲצָמוֹת   

מוצב "בודפסט"  – המוצב היחיד שלא נכבש בידי המצרים במלחמת יום כיפור. מוצב שלא היה לאורך תעלת סואץ אלא על  חוף הים התיכון בדרך  לפורט סעיד. ממנו יצאה תנועת המחאה בראשות מוטי אשכנזי – מפקד המוצב.                               

בגן העדן האבוד

מוצב "בודפשט" סוכות 1973

מְאֻבְזָרִים בְּאַכְזָריּוּת חֵמָה, חֹסֶר רַחֲמִים

וּבְצִיּוּד לְתִפְאֶרֶת נִפְרְשׂוּ גְּדוּדֵי

הַקּוֹמַנְדּו –

זָכוּ בְּכַרְטִיס בְּכִוּוּן אֶחָד, לָמוּת בְּכָבוֹד,

רְטֻבִּים בַּבִּצּוֹת.

מֻכֵּי אֵימָה גָוְעוּ בְּבוֹרוֹת הסֵּתֶר,

כְּמֵהִים לִשְׁאֵרִית חַיִּים,

לְמֵי מֵימִיָּה

קָרִים –

גְּוִיּוֹת כֻּרְסְמוּ בַּחוֹלוֹת,

כְּלָבִים רְעֵבֵי בָּשָׂר שׁוֹטְטוּ לְלֹא רַחֵם.

בַּהֲפוּגַת הַקְּרָב, טְרַקְטוֹרִים צְהֻבִּים,

אוֹ אֲדֻמִּים,

חָזְרוּ לְכַסּוֹת אֶת הָרָקָב –

מַסּוֹקִים לִקְטוּ אֶת חֲבֵרַי הַמֵּתִים.

פקודת יום

"אַתֶּם תָּרִיחוּ אֶת הַפְּרָחִים מִלְמַטָּה,"

אַָמַר הַמָּחָ"ט, מְחֻיָּךְ.

"מָחָר עוֹלִים עַל  פּוֹרְט סָעִיד!"

פְּקֻדַּת יוֹם, סֵדֶר עִנְיָנִים בָּהוּל:

זִוּוּד הַגִּי'פּ, חִמּוּשׁ, בְּדִקַת חֲגוֹר, רְצוּעַת הַסַּנְטֵר

בְּכוֹבַע הַפְּלָדָה

הֻדְּקָה.

רְגָעִים מִתְאָרְכִים מִשָּׁעות, שִׂיחִים גְּבוֹהִים וַעֲצֵי מִדְבָּר

אוֹסְפִים אוֹתִי לִבְדִידוּת אֲחַרוֹנָה.

אֲנִי כּוֹתֵב אֵלַיִךְ גְּלוּיָה.

צַוָּאָה.

דְּרָכִים נִפְתָּחוֹת אֶל הַיָּם, אֶל סְעָרוֹת הַחוֹל.

עוֹד מְעַט עֶרֶב, אֶפְשָׁר לָנוּעַ.

וְהִנֵּה, פְּקֻדַּת הַיּוֹם מְבֻטֶּלֶת,

רְצוּעַת הַקַּסְדָּה

רְפוּיָה –

רִשּׁוּל חִנָּנִי.

בתעלה של מים מתוקים

לֹא כִּסָּהוּ הַמִּדְבָּר, מִבְּעוֹד יוֹם נֶעֱזַב,

בַּחֲצִי יָמָיו.

חוֹלוֹת עָצְרוּ, שָׂבְעוּ נְדוֹד, בְּסִבְכֵי שִׂיחִים גָּוְעוּ עִקְבוֹת,

כְּלָבִים תוֹעִים וְצִפֳּרִים טוֹרְפוֹת.

הָיִיתָ גּוּף – אוֹהֵב, אָהוּב, רְדוּף חַיִּים, חָלוּם אִשָּׁה.

עַכְשָׁו פְּזוּר עֲצָמוֹת, פָּנִים קְטוּלוֹת

בִּתְעָלָה שֶׁל מַיִם מְתוּקִים –

מְחוֹל עִוְעִים וְחֶרֶב

נְטוּשָׁה.

סוֹבֵב אָבֵל הָרוּחַ בְּדֶרֶך הַבָּשָׂר

רַק צֶוֶת גִּ'יפּ סִיּוּר עָקַב אַחַר הָרֵיחַ –

בְּדֶּרֶךְ  הַכֻּרְכָּר.

אחד, מי יודע מה?

בעקבות סדרת הטלוויזיה על ריחן ("מוצב המוות") בלבנון

בֹּקֶר טוֹב עַיְישִׁיֵה –

אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת,

שְׁנֵי מַסּוֹקִים

נַעַר אֶחָד (עוֹד לֹא בֶּן עֶשְׂרִים),

בַּעֲגַלָא –

וְאֵל מָלֵא רַחֲמִים.

        *

עֶרֶב טוֹב סוֹג'וּד – כָּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִבְכֶּה.

עוֹד לֹא יָדַע

אַהֲבָה

רַק חֲגוֹר, מִגְבַּעַת פְּלָדָה.

       *

בֹּקֶר קְרָב רֵיחָן –

מִי נוֹתַר?

קָפֶה אַחֲרוֹן, בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן.

      *

לַיְלָה טוֹב גָּדֵר טוֹבָה –

עֶלֶם חֵן,

עַלְמָה רְחוֹקָה וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.                                             

מישהו רשם

בִּמְבוֹאוֹת סוּאֶץ, מוּל אַרְמְיָה בּוֹכִיָּה

בַּחֲזִית הַבַּיִת הַגָּדוֹל, הַלָּבָן,

מִישֶׁהוּ רָשַׁם:

"חֲפֹר בּוֹר וְכַסֵּה בּוֹר וְאַל תָּנִיחַ חַיָּל בָּטֵל!"

חָפַרְתִּי בּוֹר וְכִסִּיתִי. דּוֹר וְעוֹד דּוֹר

וְלֹא הָלַכְתִּי בָּטֵל.

חָפַרְתִּי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,

חָפַרְתִּי בִּרְשוּת הָרַבִּים וְכִסִּיתִי רַבִּים.

וְעָבַר דּוֹר.

איליה בר-זאב

* * *

יהודה גור-אריה

זֵר

מִדֵּי בֹּקֶר הִיא עוֹבֶרֶת

בַּשְּׁבִילִים שֶׁבֵּין הַמַּצֵּבוֹת

הָאֲחִידוֹת,

קוֹטֶפֶת פֶּרַח מִקִּבְרוֹ שֶׁל בְּנָהּ,

וְעוֹד וְעוֹד, מֵחֲבֵרָיו

שֶׁמִּתַּחַת לְ"כָּרִיּוֹת"-הָאֶבֶן

אוֹגֶדֶת אוֹתָם לְזֵר – זֵר-נְשָׁמָה

נוֹטֵף דִּמְעוֹת-טַל

לְהַגִּישׁוֹ קָרְבַּן-מִנְחָה

לֶאֱלֹהֵי הָרוּחוֹת.

* * *

בן-ציון יהושע

לחם ומלחמה

וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר

(מלכים ב' כ"ה, א')

א

כרוז השכונה העיוור הלך ללא מורא בין הכדורים והפגזים שהחטיאו אותו, נשא את עיניו הכבויות השמיימה, גישש את דרכו בין גוויות אדם וחיה, שברי אבנים ורהיטים מרוסקים, וקרא בקול גדול: "יימח שמם האנגלים... הם יורים בתותחים שלהם על שכונות ירושלים ומסתתרים מאחורי גבם של הצלפים הערבים... ארורים יהיו."

הוא מצץ מציצה נוספת מהסיגריה הכבויה שלו וסלסל: "לוויה... לוויה..." הצוצלות שעוד נותרו לפליטה על הכרכובים ועל גגות הרעפים האדומים נחרדו מקריאתו של העיוור והתעופפו אל מחוזות שבהם המוות אינו שולט ואין צחנת פגרים מהולה במחנק של אבקת שריפה.

על ירושלים ירד עוד יום של הפגזות ויריות, הרוגים והלוויות ומקוננות הזועקות שבחי אדם מעמקי הלב. בני אדם התפללו שהרעה תחלוף מבלי לפקוד את משפחתם.  בימים של אובדן חיים היו שראו נחמת עניים באובדן גפיים ועיניים.

גרנו בקומה העליונה של חצר רחבת ידיים, שכל כולה ציצים ופרחים, עצי פרי ועצי נוי. השקדייה פרחה, עץ האגס הענק שאב מים מן הבור הסמוך והניב אגסים זעירים ומתוקים, עץ החרוב הניב פרי. עצי השקד הניבו שקדים מרים, רימוני-יד תפסו את מקומו של עץ הרימון שהניב עד אז רימונים אדמדמים וחמצמצים. הברוש, הפלפלת והאקליפטוס סככו על החצר.

רכשנו מיומנות של לוחמים במריבות בין-שכונתיות, צלפנו זה על זה ברוגטקות ושיגרנו במסלול תלול קופסאות שימורים ממולאות אבנים ועפר, שאותן דימינו לרימוני-יד. השכונה, שהולידה מקרבה לוחמי מחתרת ועולי גרדום, סיפקה לצה"ל לוחמים ומטילי רימונים מיומנים שרבים מהם נפלו בקרב וחלב אימם על שפתותיהם.

זה כמה ימים שירושלים מופגזת על-ידי תותחים שירו מוות ושכול מנבי סמואל. התותחנים טיווחו דווקא על 'שדות הקרב' המדומים של ילדותנו. עץ הרימון התעופף ברוח וגג הרעפים של ביתנו נפער בזעקה אל מול השמיים. רעפים אדומים ומרזבי-פח נקרעו ממקומם ועפו כטילים בליסטיים. אבנים נעקרו, תריסי ברזל נשמטו אל מותם, חלונות נופצו ושברי זכוכית התפזרו לכל עבר. ריח כבד של מלחמה מילא את קני הנשימה.

מקלטים לא היו בנמצא. הורים וילדיהם מצאו מקלט ב'ארמון המשיח', שבו למדו בנותיהם. משיח לא בא, גם לא טילפן. בחוץ התנהלה מלחמה וב'ארמון' פנימה נאבקו על כל אריח ומרצפת. מי שלא יכול היה לעמוד בריחות הזוועה של סוגרים משוחררים מפחד, יצא לעשן סיגריה בעולם שכולו עשן ורסיסי פגזים.

ליל הפגזות שחור משחור. המוות הלך והתקרב למחוזותינו. יפה, האופה הקווקזית, סירבה להציע לנו מחסה בכוך המצחין שלה. עכברים זעירים טיילו כבני חורין על שולחן האוכל שלה והביטו בנו בפליאה מבעד לשפם שלהם. האופה פתחה עלינו פה ואמרה בשצף קצף: "אתם מסכנים את החיים שלי. אתם מביאים את המוות לפתח ביתי." אבא, שתמיד היה מאופק, יצא הפעם מכליו ואמר: "יא מרשעת, אופה לא יפה, את לא תישרפי באש הגיהינום... את תשרפי באש התנור שלך שבו את אופה פיתות," אמר אבא כשפיקת הגרגרת שלו נעה מעלה ומטה ושיניו חרקו את עצמן למוות. נראה היה שבעוד רגע יאבד את עשתונותיו ויהלום מכת מחץ באופה שקפאה על שמריה.

אימא שחזתה בהקיץ ובחלום כל אירוע קודם התרחשותו, אמרה לאבא: "קרידו, די, תירגע, בוא נסתלק לפני שאיזה פגז יהרוג לי את הילד בפתח ביתה של האופה."

אבא היה חסר אונים, ידיו מרושלות בעצלנות בצדי גופו, זיעה ניגרת מפניו וניכר שאין בו כוח להכניס סדר במחשבותיו. הבטתי בשפמפם המגוחך של אבא, אחיו התאום של שפם המברשת של צ'רלי צ'פלין. החרדה שלי הפכה לצחוק לא מבוקר. אבא הביט בי ברחמים, צבט על לחיי ואמר:  "פלומה, הילד שלך נעשה מַגְ'נוּן."

בעיניים עצומות למחצה נגררתי בידיו החסונות של אבא. אימא השתרכה אחרינו ובפיה תפילה אישית שאותה שבה ומילמלה: "רבי שמעון בר יוחאי... רבי מאיר בעל הנס.... תשמרו לי על הילד. נר אדליק לנשמתכם..."

התקדמנו תחת אש תופת מבלי לדעת לאן. דילגנו על הסוס המת של מוכר הנפט. ריח חריף של פגרים מובסים קידם את פנינו. אימא העירה לאבא לנוכח המצב הבלתי אפשרי: "החיים הם לא השעות שבהן אתה ער אלא השעות שאותן תזכור כל ימי חייך."

"נלך לביתו של השוחט חכם חבקוק הכהן. הוא ידיד נפש שלי," סינן אבא מבין שיניו, "המרתף שבו הוא גר והתפילות שלו יגנו עלינו מכל רע. בסוף הלילה יש שחר חדש ואולי כבר לא."

כדורים פילסו נקודות אור בשמים אפלים. צרורות של מקלעים ופגזי מרגמה נורו בדרכנו אל ביתו של חבקוק השוחט. אבא נקש על הדלת בעדינות. איש לא ענה. אבא עמד רגע בבושת פנים אך עד מהרה אחזה בו עזות מצח והוא דפק בחוזקה. לא היה מענה. הוא טילטל את המצילה בפתח הבית ובאין מענה אימא הציעה שלא נמתין שהדלת תיפתח ונלך לדרכנו, כי פעם אחת מתים. אבא, שהיה סבור שרעש המלחמה אוטם את אוזניהם של השוחט ואשתו והמשיך לצלצל ולדפוק על הדלת עד שבקע קול עמום מעבר לדלת: "מי זה?!... בחוץ משתולל המוות. בחוץ מלחמה. מי זה שובר לנו את הדלת בשעת סכנה?" שמענו קול זועף ורוגז של אישה שהשבתנו את שלוות נפשה בימים של אש ומוות.

להפתעתנו, הדלת נפתחה במקצת ונבלמה בשרשרת ביטחון. מבעד לסדק ראינו את האף העבה והמרחרח של השוחט חכם חבקוק הכהן שהשמיע קול מאוב: "מה זה, אין לכם בית שלכם?" ואשת השוחט הוסיפה בכעס: "אתם מביאים לנו מזל רע באמצע המלחמה. עוד רגע ייפול כאן פגז בגלל הנַחְס שאתם עושים וכולנו נמות כשעוד לא אכלנו אפילו ארוחת ערב..."

"חכם חבקוק הכהן," ציטט אבא מספר משלי: "טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר... אנחנו לא מצורעים. אנחנו פליטי מלחמה. אתם רוצים שנמות? חכם חבקוק, היית בן בית אצלנו. ביתנו היה פתוח בפניך. אכלת אצלנו עופות אבוסים, שור הבר ולוויתן, ושתית עראק עד שבטנך כמעט התפקעה. חצי מהכרס הגדולה שלך שייך לנו. הבית שלנו נפגע בהפגזה ואין לנו קורת גג ולאן ללכת. בבוקר בעזרת השם ובלי נדר נלך לדרכנו, אבל ביתנו יהיה תמיד פתוח בפניכם," סינן אבא מבין שיניו.

סוף סוף הדלת נפתחה. אשת השוחט נעצה בנו פנים חמצמצות ומבט עוין כאילו ניצבנו במסדר זיהוי פלילי במטה המשטרה. חשנו שאנו מואשמים ברצח העם הארמני לפחות. אנו פתחנו במלחמת העולם הראשונה והשנייה ואנחנו פתחנו במלחמת השחרור, במלחמת העצמאות ובמלחמת הקוממיות גם יחד.

בעוד אנו מצפים לכיסא לשבת או ספה להניח עליה את עצמותינו השחוקות, חבקוק ואשתו הסבו לשולחן ואכלו בתיאבון רב כמו אין מלחמה בעולם. אשת השוחט הגישה לבעלה צלחת מרק ובה שייטו חתיכות עוף, מצרך נדיר בימים טרופים אלו. השוחט אחז בשוק העוף, נגס בבשר ומצץ את העצמות אחת לאחת כחתול לקקן. השוחט מצץ את שוק העוף במשיכות ארוכות ועיניו זרחו מהנאה ואני הילד הרעב מביט בו בולס ומלקלק וחש שמזוויות פי יורד ריר כנחל איתן. אימא לחשה בינה לבין עצמה: 'אדון שוחט, תאכל לאט – האוכל לא יברח!' ולאחר רגע של שתיקה היא שבה ולחשה: 'הבטן המלאה במעדני עולם אינה מניחה לעשיר לישון. הרעב המקרקר מדיר שינה מעיני העני.' אבא שחשש שהלחישות של אימא יגיעו לאוזניהם של השוחט ושל אשתו, הוא רמז לאימא לשתוק ולחש לה: 'פלומה, בפה סגור לא נכנס זבוב.' אימא השתתקה.

נשמעה סערה מבשרת רע. בעודנו עומדים ומחליפים רגל ברגל ואוזנינו כרויות לשריקות הפגזים, לרעם הנפילות ולברקים שהלכו וקרבו אלינו כקללה על ירושלים. הייתי מפוחד עד מוות. אימא שלפה מתחת לשַׁל שלה קוביית סוכר ואמרה לי: "קרידו, אל תהיה עצוב ואל תפחד. בסוף הלילה יש אור יום. מי שחי בפחד נענש מדי יום ביומו. אדם יכול להיות אמיץ רק בשעות של פחד. תמצוץ את קוביית הסוכר. היא מסירה פחד. תמצוץ ואל תאכל כי אין עוד!"

מצצתי להנאתי בקולי קולות למורת רוחם של המארחים. ישבנו על הרצפה בפינת הסלון בשילוב רגליים.  שמורות עיניי נעצמו ונרדמתי על כתפו של אבא. כשפתחתי את עיניי, מצאתי שהשחר עלה. אבא אמר: "הנבלות הפסיקו לירות. הם בטח מתפללים וסועדים פת שחרית. גם אויבים זקוקים כנראה להפסקת אש – לתפילה, למנוחה ולסעודה. אני כבר לא מרגיש את הרגליים."

ב

עם אור ראשון ירד השקט על ירושלים. תרנגול שהשכים קום קרא את קריאת הגבר. חזרנו הביתה מבלי לומר שלום לשוחט ולזוגתו שהיו סרוחים עדיין במיטותיהם. בפתח ביתנו ההרוס ניסינו לאמוד נזקים. קידמו אותנו שברי זכוכית, גיבוב של סירים מעוקמים, צלחות וכוסות שבורות, כלי הפורצלן היפאניים שהשתמשנו מפסח לפסח היו מרוסקים, רהיטים יקרי ערך מנותצים ומפורקים ושטיחים חרוכים. סוס העץ שלי שעליו דהרתי למחוזות הדמיון היה פרש בלי ראש. כר הנוצות שעליו הנחתי את ראשי מדי לילה ושקעתי בחלומות של ילד, היה קרוע ופלומות הפוך שבתוכו התעופפו והתפזרו על פני החדר כולו. הכר, שאותו אהבתי ואותו הרחתי, נפגע הלילה קשות. ריח חריף עמד בחלל המנותץ. 

אבא אמר: "טוב בית הרוס שלנו, מלהיות אורח לא קרוא בביתו של חבקוק השוחט."

"הבית נמצא במקום שהלב נמצא," אמרה אימא ונשאה בידה רסיס גדול של פגז שאותו שלפה מכרית הנוצות השסועה, "נכון שהכעסנו את השוחט ואת אשתו והם הרגיזו אותנו, אבל בל נשכח שהם הצילו הלילה את החיים של הילד שלנו ואת החיים שלנו... תראה את הרסיס שיכול היה לרסק את ראשו של הילד... הילד קיבל את חייו במתנה ואנחנו זכינו לילד במתנה."

"צדיקה שלי," החניף לה אבא, "רק טוב יוצא מפיך תמיד. התפילות שלך הצילו את הילד וגם אותנו. אם הראש של המפונק שלך היה מונח הלילה על הכר הזה היינו מתאבלים היום על בן הזקונים שלנו."

אימא חיבקה אותי ואמרה: "קרידו, תברך 'ברכת הגומל'..." ולחשה בינה לבין עצמה: 'מה זה ברכת הגומל לעומת אשכבה לנשמתו של ילד?'

"שמתם לב, איך העורבים, הצוצלות והדרורים נעלמו?" ניסיתי להחליף נושא, ואימא, שהיתה חובבת דרורים, יונים וצוצלות ודאגה לכל מחסורם, אמרה: "כן, הציפורים יותר חכמות מבני אדם. בשעת מלחמה הן בורחות מאזורים מסוכנים... הבה נקווה שיחזרו אלינו כשיפרוץ השלום." 

ג

בפתח חנות המכולת שלנו עמדו באותו בוקר רק נשים. הבנים לחמו, האבות היו ביחידות משמר והסבים שירתו בהג"א ובנו ביצורים, מחסומי טנקים ועמדות ארטילריה. מדי בוקר, תחת אש צלפים, שריקות כדורים ונפילות פגזים, אבא חזר נושף ושואף ממאפיית 'ברמן' ועל גבו שק יוטה מלא כיכרות לחם. המנה הקצובה לנפש שקבע ברנרד ג'וזף, המושל הצבאי של ירושלים, היתה 170 גרם לנפש. אבא פרס כל כיכר לפרוסות בגודל ההקצבה לנפש. יומיים קודם אבא מצא קליע של צלף בתוך כיכר לחם. בנס לא פגע הקליע באבא.

"ניסים הם מצרך נדיר בימי מלחמה... לא כל יום מתרחש נס פורים או נס חנוכה. תמו הניסים ונגוזו הנפלאות," אמרה אימא והלכה להדליק נר נשמה לזכר המתים.

באותו בוקר נאבקו עשרות נשים בפתח החנות על מנת הלחם היומית. לרגע הן נראו כאלמנות יווניות לבושות שחורים בכפר נידח בפלופונסוס, ולרגע דמו ללהקת עורבי-מדבר שחורים הנלחמים על פרוסת לחם. ההפגזה שהלכה והתקרבה דוממה אותן. היתה זאת שתיקה רועמת והרהור על בעל ובנים שיצאו לשדות קרב ואין יודע מה עלה בגורלם. אבא הפר את השתיקה ואמר: "ההפגזה חודשה. חודשה המלחמה. היינו לבשר תותחים."

עננה של מוות ריחפה מעל השכונה. פגז רועם, עשן שחור, חלונות מנופצים ורעפים מתעופפים. הנשים נותרו נחושות ואף אחת מהן לא ויתרה על התור שלה. כסף לא היה בנמצא והלקוחות ביקשו מאבא: "תרשום בפנקס... נשלם לך אחרי המלחמה, בלי נדר אם נחיה."

אבא רשם את החוב בפנקס הגדול בלי ציפיות שהחוב יוחזר בתום המלחמה. הפגזים הלכו וקרבו לפתח חנותו של אבא, כאילו קצין תצפית קדמית מטַוֵוח את החנות למוות. פגז נפל בפתח החנות ברעם מחריד, עשן שחור וסמיך התאבך ועלה. רסיסים עפו לכל עבר. ריח כבד של אבקת שריפה עמד באוויר. כמה מן הנשים נהרגו. כמה מהן  נפצעו. בידיים מגואלות בדם אבא חבש את הפצועות עד שהגיעו אמבולנס מד"א ואמבולנס של 'גמילות חסד של אמת' שאסף את ההרוגות. החובש שהבחין בידיו ובמותניו של אבא המרוחות בדם היסס לרגע אם זה דם ההרוגות והפצועות או שהדם שותת מפצעיו. בהינף אחד קרע החובש את מכנסיו של אבא וגילה שרסיס בגודל אגרוף פגע בו בחיבור שבין הירך למותן והעלה אותו לאמבולנס.

כמדי יום הכריז הכרוז העיוור "לוויה". המקוננות קוננו מבלי להזיל דמעה וההלוויה יצאה לבית הקברות הזמני במחצבה נטושה שבפאתי הכפר הערבי שייח' באדר, לימים גבעת רם. הארונות הונחו זה מעל זה וכוסו בעפר, בתקווה שבמהרה תיפתח הדרך להר הזיתים. רק תשע-עשרה שנה מאוחר יותר נפתחה הדרך.

הפצועות ואבא הובהלו לבית החולים האנגליקני ברחוב הנביאים, שהפך לבית חולים לפצועי מלחמה. הכרוז העיוור הלך בגיא צלמוות מבלי שיאונה לו רע ובא למקום המחבוא שלנו כדי לבשר לנו על פציעתו של אבא. לא ידענו אם העיוור מסתיר מפנינו את האמת שאבא נהרג. לא ידענו מי מאיתנו יחרף את נפשו ויילך לבקר את אבא בבית חולים. אימא שרטה את פניה ויבבה יבבות של אלמנה ואני יבבתי יבבות של יתום. 

האיש החסון, ממורי הדרך הראשונים בארץ ישראל, שהוביל שיירות של עולי רגל למקומות הקדושים ונאבק בשודדי דרכים בוואדי אל חרמין, בואכה שכם, הפך לשבר כלי וזעק מכאבים. עוד באותו יום הוא נותח ובעודו מתאושש מסמי ההרדמה, הגיעה לבית החולים ידיעה שהלילה מתכוון האצ"ל לכבוש את שייח' ג'ראח ועל כן יש לפנות את כל המיטות ללא קשר למצבם החמור של הפצועים האזרחיים. הפצועים והפצועות נשלחו אל מותם והמיטות נשארו ריקות באותו לילה בציפייה לקלוט לוחמים פצועים. פעולת הכיבוש לא יצאה לפועל באותו לילה והמתינה למלחמת ששת הימים. אבא הפצוע חזר ושאל חרף פציעתו וטשטוש החושים: "מי יביא לחם מהמאפייה?"

ד

הכפור בלילה שאחרי פציעתו של אבא היה קשה במיוחד. היה חשש ששלג ירד בהרי המרכז. האמבולנס הוריד את אבא ליד מחסום אבנים, כשמונה מאות מטרים מדירת המסתור שלנו. השמים היו מוארים מפצצות תאורה, פגזי תבערה הציתו אש. שרשרת אין סופית של נקודות אור נורו אל שמי הלילה השחורים של ירושלים. חרף פציעתו הקשה והתפרים שנפרמו אבא זחל  שותת דם. נפש חיה לא נראתה בסמטאות. ממרחק נשמעו בכיות של תינוקות מפוחדים, יבבות של כלבים ויללות חתולים. זעקותיו נבלעו באש המלחמה. הוא זחל במשך שעות ואיבד דם עד שהגיע לשער ומצא אותו נעול. אין יוצא ואין בא. הדיירים נבלעו בתוך הכוכים, מפוחדים וחוששים מפני פלישה של אוייב אכזר. הם לא ידעו אם ישרדו את הלילה.

לא היה באבא כוח להקיש בחוזקה על השער. הוא גנח ונאנח עד שהקולות הדואבים הגיעו לאוזניה של קשישה שהלכה לפנות סוגרים. "מי זה מסתובב בזמן מלחמה?" שאלה הזקנה ואבא השיב בשארית כוחותיו: "זה אני. פתחי את השער."

"אדון שמשון, מה אתה עושה בחוץ בזמן מלחמה? אתה חי או מת? אמרו שאתה כבר מת. אצלכם מתאבלים עליך ואתה עדיין חי," המשיכה הזקנה לנהל דיאלוג של גניחות ואנחות משני צידי השער בין אישה בשר ודם לבין רוח רפאים. עד שלבסוף התרצתה ופתחה את השער. אבא טבל בתוך דם בדמדומי שחרית.

אין מחזה קשה ממראה של ילד המביט באביו, גיבור הילדות שלו, הופך במחי רסיס פגז לשבר כלי. אימא גילתה נחישות, אזרה עוז ואמרה: "קרידו, זה לא הזמן לבכות ולהתאבל על אבא. זה הזמן לעזור לו. כוחותיו הולכים ואוזלים. אני לא רוצה להיות אלמנת מלחמה ואתה יתום מלחמה."

אימא כבר לא חששה לחיי. היא דרשה ממני בתוקף "תלבש חם ותצא להזעיק את ד"ר נפתלי."

מצאתי בתוכי כוחות נעלמים. ילד שעד אתמול היה מפוחד, הלכתי בין הכדורים השורקים ובין מטחי הפגזים לחפש רופא לאבי. חשתי שאני הולך בעקבותיו של אנריקו, הנער בספרו של אדמונדו דה אמיצ'יס 'הלב'. דוקטור נפתלי נטל ללא היסוס את תיק העור התפוח שלו ויצאנו במרוצה להציל את אבא.

"חייבים להעביר אותו מיד לבית חולים טיכו, שהפך מבית חולים לחולי עיניים לבית חולים לפצועי מלחמה." קבע דוקטור נפתלי. 

העברנו את המת-החי באלונקה כבדה שנשאו אותה נשים וילדים עד למחסום שם העלינו את האלונקה לטנדר ששימש עד אז להובלת ירקות ופירות.

אבא שכב נים ולא נים בין סדינים בוהקים של בית חולים. פניו של אבא היו חיוורות כפני מת. ישבתי לידו שעה ארוכה ואחזתי את ידו הקרה. הוא נשם בכבדות. לפתע אבא פקח עין אחת ולחש: "יָא אֶבְּנִי, תאכל את פיסת העוף שבמרק... לי זה כבר לא יעזור."

----  

בקרוב ייצא לאור בהוצאת 'ניב' ספרו של בן-ציון יהושע 'קץ הפלאות' (עשרים וארבעה סיפורים).

* * *

שֹישֹי מאיר

צַוָּאָה עוֹבֶרֶת

בְּמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת הַחַיִּים.

וְשָׁנָה אַחֲרֵי זֶה

הוּא אוֹ הִיא אוֹ הֵם חֲדָשִׁים

שֶהַהֵם בַּמִּסְגָּרוֹת צִוּוּ לָהֶם

אֶת הַחַיִּים

שׁוּב מְצַוִּים לָנוּ, הַחַיִּים,

אֶת הַחַיִּים

וְכָךְ הָלְאָה

        * * *

אהוד בן עזר

צנום, גאה וללא אשליות

כְּשֶׁהָיָה בֶּן עֶשְׂרִים כְּבָר הָיוּ בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים

זְקֵנִים בְּעֵינָיו כִּי הָיוּ מְשֻׁחְרָרִים

מִשֵּׁרוּת קְרָבִי וְהוּא חָלַם עַל הַגִּיל

הַזֶּה וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שְׁלוֹשִׁים אָמְרוּ לוֹ –

אַתָּה עוֹד צָעִיר, אֲנַחְנוּ מְשַׁחְרְרִים

עַכְשָׁיו רַק בְּנֵי אַרְבָּעִים וְהוּא חָלַם

לְהִזְדַּקֵּן בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה סוֹף-סוֹף

בֶּן אַרְבָּעִים אָמְרוּ לוֹ – הַצָּבָא

מְאַפְשֵׁר גַּם לִבְנֵי אַרְבָּעִים לְהִסְתַּעֵר

בַּקְּרָב, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁהִרְגִּישׁ עַצְמוֹ

תָּמִיד צָעִיר בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן חֲמִשִּׁים אָמְרוּ לוֹ – אוֹתְךָ

נַעֲבִיר לְהָגָ"א וְתִתְאַמֵּן בְּכִבּוּי-שְׂרֵפוֹת

וּבֵינְתַיִם נִקַּח אֶת בִּנְךָ הָרִאשׁוֹן

וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שִׁשִּׁים בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ

לְהִתְנַדֵּב לַמִּשְׁמָר הָאֶזְרָחִי וְלָקְחוּ

גַּם אֶת בְּנוֹ הַשֵּׁנִי וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן שִׁבְעִים נוֹתַר עִם סֶרֶט עַל

זְרוֹעַ, רוֹבֶה וָנֶכֶד...

נובמבר 1975

מתוך: "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים, 2005.

* * *

אורי הייטנר

1. כאן על פני אדמה

ב-6.6.82, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, או כפי שנקראה בחודשים הראשונים – מבצע "שלום הגליל".

קיבוץ אורטל הצעיר והקטן, בן הארבע, שחבריו היו כבני עשרים, ספג מכה קשה במלחמה הזאת – בתוך שבועות ספורים נפלו ארבעה חברים, ארז פוטרמן, גדי שנהר, אילן מילבאור ומידד אלון. היה זה שנה אחת בלבד אחרי שהקיבוץ שכל את חברו הראשון – עודד בן אריה, שנהרג בתאונת דרכים, בשירותו הצבאי. בשורות האיוב נחתו בזו אחר זו – עוד זה מדבר וזה בא. היגון היה כבד.

שניים מן החללים – ארז ומידד, היו חברים בגרעין "שיאון", גרעין ד'. חברי הגרעין לקחו על עצמם את המשימה, להוביל את הקמת אתר ההנצחה לזכר חללי אורטל. האדריכל שתיכנן את אתר ההנצחה היה שבתאי ארגוב, אבא של חנן, חבר הגרעין.

האתר – בתוך בריכת מים, ולפניו רחבת טקסים בזלתית, נבנה בתוך בוסתן נשירים, והוא מוקף בפרגולה, שעליה מטפסות גפנים. מאחורי האתר חלקת ורדים. מתחת לפרגולות – ספסלי עץ למנוחה. הנוף הנשקף מהמקום מקסים – החרמון מזה ורכס בשנית מזה (כשהאתר נבנה עוד לא היו טורבינות הרוח על הרכס, והן הוסיפו ליפי הנוף). התפישה שעמדה מאחורי העיצוב הסביבתי, הייתה הרצון להפוך אותו למקום חי ותוסס, שמשפחות וילדים יבלו בו, ויהיה חלק מן החיים. בפועל, הדבר לא קרה. המקום אינו שוקק חיים, אך מפעם לפעם פוקדים אותו חברים וילדים.

האתר פעיל בעיקר בטקסי יום הזיכרון, הנפתחים בו – הטקס הרשמי של קריאת "יזכור" וקינת דוד, הורדת הדגל לחצי התורן, הדלקת משואת הזיכרון ושירת "התקווה", טרם ההליכה לערב הזיכרון במבנה ייחודי שנקרא "בזיליקום". בעבר, השביל אל המקום היה עשוי אבני טוף זעירות. ההליכה בהם הייתה כבדה והגישה בעגלות ואופניים הייתה בלתי אפשרית. לכן, הוחלט לסלול מדרכה. אולם היה משהו מיוחד בשאון הצעידה בטוף, היה זה בעבורי פס הקול של יום הזיכרון.

אתר ההנצחה נחנך ביום הזיכרון תשמ"ג, יום הזיכרון הראשון אחרי המלחמה. על האתר נכתבו באותיות מנחושת שמותיהם של חמשת החללים, ולמרבה הצער בשנים שלאחר מכן נוספו עליהם שמותיהם של אלון צור, גילי אבוחצירה ואורי פרידמן.

הטקסט שנחקק על האתר, הוא השורות הראשונות משירה של רחל המשוררת "כאן על פני אדמה":

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

רחל כתבה את השיר ב-1927 והקדישה אותו לידידה הקרוב משה בילינסון, ממנהיגי תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר". יהודה שרת הלחין אותו. השיר אומץ בידי תנועת העבודה הציונית, כמבטא את ההוויה הציונית, החלוצית. בכנס היסוד של מפא"י – עם איחוד "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" ב-1930, עיטרה את במת הנשיאות כתובת גדולה ובה המילים מתוך השיר: "האמנם ייבצר לגול את האבן מפי הבאר?"

שנה לפני מלחמת לבנון, יצא לאור ספר נפלא, ובו סיפורים ומקורות מעשרים השנים הראשונות של התנועה הקיבוצית, בעריכת מוקי צור. הספר נקרא "כאן על פני אדמה". במלאת לדגניה א' מאה שנים, מוקי כתב עליה ביוגרפיה קיבוצית. שם הספר – "לא בעבים מעל" (שמותיהם של עוד שלושה מספריו של מוקי לקוחים משיריה של רחל – "התשמע קולי", "אורות רחוקים" ו"כחכות רחל").

מה יש בו, בשיר הזה, שיצר לו מעמד ייחודי כזה?

כמו ברבים משיריה, מזדהה רחל המשוררת עם רחל אימנו. כאשר היא מדברת על האם, היא מתכוונת לאדמה – אימא אדמה, אך גם לרחל אימנו, כפי שנרמז בפסוק גלילת האבן על פי הבאר; רמז ליעקב שגלל את האבן הכבדה על פי הבאר והשקה את צאן רחל: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כ"ט, י').

יעקב לא נודע כבעל כוח פיסי, והנה מיד אחרי שהרועים שנאספו סביב הבאר אמרו לו שהם ממתינים עד שיבואו כל העדרים, כדי שיוכלו יחד לגול את האבן ולהשקות את הצאן, "והאבן גדולה על פי הבארץ" אהבתו העניקה לו כוחות על אנושיים.

רחל אינה מצפה לכוח על אנושי. היא אינה מפארת את ארצה בעלילות גבורה, בשלל קרבות. היא מאמינה באנשים רגילים, אנשי עבודה, הבאים מאהבה ומשתפים פעולה ויחד עושים את המעשה הגדול. האבן על פי הבאר, מסמלת את הקשיים הגדולים העומדים בפני המפעל הציוני, הקורבן הכבד שהמפעל הזה תובע מאיתנו. האם ייבצר מאיתנו לגול את האבן הזאת מעל פי הבאר? שואלת רחל. השיר מסתיים בספק המאתגר הזה, אך התשובה נרמזת בשורה הקודמת לשאלה – הדבר יתכן במאמץ משותף של אלף זרועות.

רחל מתכתבת בשירה עם הסיפור התלמודי אודות תנורו של עכנאי. בסיפור זה, מתוארת מחלוקת הלכתית בדיני טומאה וטוהרה. רבי אליעזר בן הורקנוס סירב לקבל את הכרעת הרוב, כיוון שהיה משוכנע שהוא מבטא את כוונת האל, והוכיח את צדקתו באמצעות הזמנת מעשי ניסים, ומשהללו לא שכנעו – בהזמנת בת קול שיצאה מהשמיים וצידדה במפורש בעמדתו. קם רבי יהושע, דחה את כל אמצעי השכנוע הניסיים הללו באמירה האלמותית: "לא בשמיים היא." המסר היה ברור – התורה ניתנה פעם אחת. מרגע זה ואילך, אנחנו בני האדם, החיים את החיים הארציים, האמיתיים, בני חורין לפרשה על פי הבנתנו האנושית.

"כאן, על פני אדמה, לא בעבים מעל" – כותבת רחל. אנו הציונים נושאים באחריות על עתיד העם היהודי. "לא ערפילי מחר" – איננו מצפים לניסים ולגאולה משיחית, על-טבעית. את הגאולה אנו מביאים בעצמנו, באלף זרועות, ואיננו ממתינים למחר – היום, "היום המומש ביד, היום המוצק, החם, האיתן." איננו בורחים מאחריות ולא משאירים את המעשה הציוני לדורות הבאים – ניתנה לנו אחריות על "הקדנציה שלנו", "לרוות את היום הזה, הקצר, האחד." ואת היום הזה לא נרווה בחלומות גאולה תוך ישיבה בגולה, אלא במאמץ אדירים "על פני אדמתנו כאן."

זאת התורה הציונית כולה על רגל אחת – אנו רואים עצמנו כמי שנושאים על כתפנו הדלה את מלוא האחריות על ההיסטוריה היהודית ועל עתיד העם היהודי, תוך שיתוף פעולה של אלף זרועות, של בני אדם מן היישוב, כאן, על פני אדמה.

אין שורות מתאימות יותר, לאתר הנצחה לזכר חללי קיבוץ צעיר, קיבוץ בן ארבע בלבד, שנטע את שורשיו כאן, על פני אדמת הגולן, כחולייה נוספת בשרשרת ההגשמה הציונית.

בימים אלה אנו מציינים תשעים שנה למותה של רחל בלובשטיין, רחל המשוררת. יהי זכרה ברוך!

2. צרור הערות 14.4.21

* על שואה ותקומה – מגילת העצמאות מתחלקת לשלושה חלקים. חלקה הראשון הוא סקירה אפולוגטית של הצדק העומד בבסיס הקמת המדינה. החלק המרכזי, הקצר, הוא ליבת המגילה – הכרזת העצמאות. החלק השלישי הוא שורה של התחייבויות של המדינה הצעירה למימוש האני מאמין שלה. על פי המיתוס לפיו תקומתה של ישראל היא תוצאה של השואה או פיצוי של העולם על השואה, אמור היה החלק הראשון לעסוק בעיקר בשואה. אך החלק הראשון נפתח במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" כלומר בזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. וכך הוא ממשיך ומרחיב בסעיפים שזה המסר שלהם ובפסקאות על זכותנו הטבעית למדינה ריבונית במולדתנו, ועליהם – "לפיכך," נשענת ההכרזה על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל," "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית."

השואה מופיעה רק בסעיף השישי, למרות שהיה זה שלוש שנים בלבד אחרי השואה, והיא אינה מופיעה כהצדקת הקמתה של מדינת ישראל, אלא כהוכחה בעליל להכרח שבמימוש ההצדקה, כלומר למימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית, שהיא זכות-על מוחלטת, שאינה מותנית בשום דבר אחר, גם לא בשואה. "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים."

מכאן, שבוני המדינה ממש לא ראו בה תוצאה של השואה ולא תבעו בשמה פיצוי מהעולם בדמות מדינה; לא במגילת העצמאות ולא בכל הנאומים של מנהיגי התנועה הציונית והיישוב היהודי בא"י בפני ועדת החקירה של האו"ם ולא בפניותיהם ובלחצם על העולם לפני החלטת עצרת האו"ם. מי שיקרא את נאומיהם של בן גוריון, ויצמן, שרת, גולדה ואבא אבן באותם ימים ייווכח שהשואה כמעט אינה מופיעה בהם והם ממוקדים בצדקת טענתנו – בזכותנו הטבעית להגדרה עצמית ובזכותנו על ארץ ישראל.  יתר על כן, בפרוטוקולים של ועדת החקירה ובדו"ח שלה, השואה נמצאת לגמרי בשוליים ואילו הנימוקים של ההמלצה על הקמת הארץ, הם ברוח הנימוקים של מנהיגי הציונות שהופיעו בפניהם.

הציונות קדמה לשואה. העליות לארץ ישראל קדמו לשואה. ההכרה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזכותו לממש בה את הגדרתו העצמית קדמה לשואה בעשרים שנה, בהחלטות חבר הלאומים, שבהם לא דובר על גבולות החלוקה, גם לא על ארץ ישראל מן הירדן עד הים אלא על ארץ ישראל משתי גדות הירדן, כולל כל שטחה של ירדן.

הצגת הקמתה של ישראל כפיצוי על השואה, היא פוסט ציונית. היא שומטת את הבסיס של הצדק המוחלט שעליו מושתתת זכותו של העם היהודי למדינה במולדתו. היא המבוא לטענות הבזויות שהעולם פיצה את היהודים במדינה על חשבון הפלשתינאים שלא חטאו ולא אשמים בשואה. אגב, הנראטיב הבזוי הזה מתעלם מהתמיכה הנלהבת והאהדה של הפלשתינאים, בראשות מנהיגם הנערץ המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, בהשמדת העם היהודי. אך גם בלי קשר לכך, ברור שזו טענה שנועדה ליצור דה-לגיטימציה לקיום ישראל. או כפי שנשיא איראן לשעבר אחמדיניג'אד נהג לומר: "אם היתה שואה, האירופים ביצעו אותה, לא הפלשתינאים. אז שהאירופים יתכבדו ויקימו מדינה יהודית על חשבונם, באירופה, ולא בפלשתין על חשבון הפלשתינאים." אם ישראל היא באמת "פיצוי" על השואה, הצדק איתו... אך, כאמור, זהו שקר מוחלט. על בסיס השקר הזה מפיצים גורמים אנטי ציוניים כולל גורמים אוטו-אנטישמים בתוכנו (גדעון לוי כבר אמרנו? את רוגל אלפר הזכרנו?) את השקר הנתעב שאנו משתמשים בשואה כדי להצדיק את השואה שאנו מעוללים לפלשתינאים.

חברי ההיסטוריון, פרופ' אודי מנור, מרבה לכתוב על הנושאים הללו, להוכיח עד כמה אין שחר לטענה שישראל קמה בגלל השואה, והוא יוצא נגד הביטוי "משואה לתקומה". אני מסכים עם כל הניתוח שלו, אך לא עם ההתנגדות לביטוי הזה. הביטוי הזה אינו מציג את שקר ה"פיצוי", אלא את האמת ההיסטורית המופלאה, ששלוש שנים אחרי שהעם היהודי חווה את הנורא באסונות, אחרי הניסיון של הנאצים להשמיד את העם היהודי "עד היהודי האחרון" – העם המוכה והחבול, המושפל עד עפר, קם והתנער ונאבק על תקומתו, ושורדי השואה התעקשו לעלות בספינות מעפילים לארץ ישראל מתוך התרסה נגד השלטון הבריטי שלא חשב לפצות את העם היהודי על השואה אלא חסם בפניו את שערי מולדתו וגירש אותם בחזרה לאירופה. והעם הזה ניהל מערכה מדינית חכמה, נחושה ומוצלחת למימוש זכויותיו הלאומיות בהקמת המדינה. והעם הזה ניצח במלחמה נגד כל צבאות ערב שצפצפו על החלטת האו"ם ולמחרת הכרזת המדינה פלשו אליה כדי להשמידה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. שלוש שנים אחרי השואה הלך העם היהודי קוממיות בארצו והעפיל לפסגת ההיסטוריה היהודית, הקמת מדינת ישראל.

כן, משואה לתקומה. אך לא בפירוש המעוות של התקומה בזכות השואה, אלא היפוכו הגמור, התקומה על אף השואה. מדינת ישראל לא קמה בזכות השואה. מדינת ישראל קמה למרות השואה. אפילו השואה לא הצליחה לעצור את המהפכה הציונית שקדמה לה ביותר מחמישים שנה. עם ישראל חי!

* מדע ופוליטיקה – אני מתנגד עקרונית לכל עירוב של פוליטיקה בפרסי ישראל. הפרס הוא על מצוינות מדעית, ומי שראוי לפרס בזכות הישגיו המדעיים – מן הראוי שיקבלו גם אם עמדותיו קיצוניות ומקוממות ככל שתהיינה. אז למה קשה לי להגן על מתן הפרס לעודד גולדרייך? כי הסיבה להתנגדות להענקת הפרס לגולדרייך היא בדיוק כיוון שהוא עירב פוליטיקה באקדמיה באופן הבזוי והמכוער ביותר – חרם אקדמי על אקדמיה מסיבות פוליטיות. איך מי שנוקט בצעד בזוי כזה יכול לבקש הגנה בשם ההפרדה בין מדע לפוליטיקה?

[אהוד: גולדרייך הצָדיק כינה את ראש הממשלה ואת שר החינוך "שני מנוולים" – אבל זה לא הפריע לו לרצות לקבל את הפרס מידיהם במקום לוותר ולהחרים את המעמד שבו עליו ללחוץ ידיהם של שני מנוולים. מעניין עם ערב קבלת פרס נובל היה הצדיק ממכון ויצמן מעלה על דעתו לכנות את מלך שוודיה מנוול אבל על ראש הממשלה שלנו מותר לחרבן וגם לקבל את הפרס].

* לא תהיה ברירה – עיקר החשיבות בפרישת ארה"ב בהנהגת טראמפ מתוכנית הגרעין האיראנית לא היתה עצם הפרישה אלא הסנקציות הקשות והכואבות על איראן, שנועדו למוטט את כלכלתה ולהכריח אותה לסגת מתוכנית הגרעין, מהתמיכה בטרור ומההתפשטות התוקפנית במזה"ת. אך יש להודות שהסנקציות לא הביאו להשגת המטרה. המשטר האיראני מוכן להרעיב את עמו ולא לוותר על תוכניותיו התוקפניות. אילו טראמפ נבחר לכהונה נוספת, מן הסתם הוא היה ממשיך בסנקציות ואולי אף מחריף אותן. האם הנהגת איראן הייתה נשברת? ספק רב.

כנראה שלא תהיה ברירה, אלא להשמיד את מתקני הגרעין האיראני בפעולה צבאית. עלינו להתרגל למחשבה שאין דרך אחרת. כי אם לא נעשה כן, זו עלולה להיות בכייה לדורות.

* ההבדל הקטן – כאשר אני כותב על כך שהפתרון למשבר הפוליטי הוא פשוט שנתניהו ישחרר, אחרי שארבע פעמים לא הצליח לנצח בבחירות, שאינו מסוגל להקים ממשלה, וכאשר מפלגות יריבות נשאו אותו על גבן והקימו אתו ממשלה הוא עקץ אותן ובכך הרוויח באי-יושר את אי-האמון בו ואת העובדה שאף מפלגה שמכבדת את עצמה אינה מעלה על דעתה לחתום אעתו על הסכם – אני מקבל תגובות כמו: "למה שלפיד לא יתפטר, הרי מאז 2013 הוא מנסה לנצח בבחירות ולא מצליח?" "למה שסער לא יתפטר אחרי כישלונו?" וכד'.

אכן, יש היגיון בשאלה. אבל מה הבדל בין נתניהו לבין יריביו? שאם לפיד ו/או גנץ ו/או סער ו/או ליברמן ו/או בנט ו/או כולם כאיש אחד יתפטרו, זה לא יעלה ולא יוריד באשר ליכולת להקים ממשלה. לעומת זאת, אם נתניהו ישחרר, מיד תקום ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים בראשות הליכוד.

* בב"ב – אין לביביזם משת"פים גדולים יותר מקיצוני המוחים נגדו. הביביסטים מנסים להציג את משפט נתניהו ועוד יותר מכך, את הצעות החוק לפיהן מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה, בסיסמה: "שלטון הפקידים," "לא יכול להיות שפקיד שאף אחד לא בחר בו יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר" וכו'.

באים קיצוני הבלפורואידים וקוראים למנדלבליט להכריז על נבצרותו של נתניהו. כלומר, נותנים לביביסטים שי לחג – הנה, אנחנו מוכיחים שאתם צודקים. כן, "אנחנו" (וה"אנחנו" הזה הופך בפי הביביסטים ל"אתם", כלומר להכללת כל מי שאינו סוגד לנתניהו משויך לקיצוני הנאבקים בו) רוצים ש"פקיד" יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר. והם שבו להפגין בכיכר גורן בפ"ת נגד היועמ"ש בתביעה שיכריז על נבצרותו של נתניהו. התגעגעו למקום. במשך שנתיים מיררו את חייו, הפגינו ליד ביתו הפרטי (וכאן מדובר באמת בבית פרטי, לא בבית שרד של המדינה כמו בבלפור, ואני גם לא אוהב הפגנות ליד מעון ראש הממשלה. צריך להפגין מול משרד ראש הממשלה, מול הכנסת. אבל בטח לא ליד ביתו הפרטי של משרת ציבור כמו היועמ"ש), שפכו את דמו, הציגו אותו כ"יועץ המשפחתי", אהוד ברק במופעי האימים שלו כינה אותו, בעזות מצח, "קונסיליירי", וכל זאת שעה שמנדלבליט הנהיג את המלחמה בשחיתות ואת חקירת ראש הממשלה. ההפגנות ההן היו חמורות, כי הן ניסו "להורות" ליועמ"ש מה עליו לפסוק, כאילו הראיות נמצאות בידיהם ולא בידיו. והנה, מנדלבליט קיבל החלטה אמיצה והגיש כתבי אישום, כולל על סעיף שוחד, כי הראיות הצדיקו זאת. וכל אלה ששפכו את דמו במשך שנתיים לא כרעו ברך וביקשו סליחה ומחילה מהיועמ"ש שעליו העלילות עלילות שווא.

מנדלבליט הגיש כתב איום על סמך ראיות, וכאשר הוא חשב שהראיות אינן מספיקות, הוא החליט לא להגיש כתב אישום או למתן את כתב האישום. יכול להיות שיועמ"ש אחר, פחות בית הלל, היה מנסח כתב אישום חריף יותר, אבל מנדלבליט ראוי להערכה ולחיזוק מצד תומכי מדינת החוק, ומצד מי שתומכים במלחמת חורמה בשחיתות. אבל הבלפורואידים הרדיקלים חייבים להוכיח לביביסטים שהם צודקים בטענות הרל"ב; כלומר שמה שמעניין אותם אינו המלחמה בשחיתות אלא מלחמה אישית בנתניהו. הרל"ב הזה הוא תמונת ראי של הביביזם; גישה לא עניינית, שכל כולה תמיכה/התנגדות עיוורת בביבי. כך ההפגנות להגשת כתב אישום בטרם הוגש כתב אישום וכך הקריאות "נתניהו לכלא" ובובות נתניהו במדי אסיר ואזיקים בטרם משפט. כל אלה הם בב"ב – ביביזם בלי ביבי. המתקפה על שלטון החוק היא דו-ראשית.

* המבוגר האחראי – בתחילת החודש פגה תקופת מילוי המקום של בני גנץ במשרד המשפטים. על פי החוק, ניתן למנות מ"מ לשלושה חודשים בלבד ואי אפשר להאריך את מילוי המקום אלא יש לבחור שר קבוע. לשם כך, יש צורך בהחלטת ממשלה. זו החלטה טכנית שלא הייתה אמורה להימשך יותר מדקה. אלא שראש הממשלה אינו רוצה שיהיה בישראל שר משפטים. מבחינתו, מדינת החוק על כל מוסדותיה הם אוייב. וכיוון שהוא מאמין לפולחן האישיות של עצמו ובטוח ש"המדינה זה אני," מרגע שמדינת החוק היא האויב שלו – היא האוייב של המדינה. ואם הוא אינו יכול למנות נער שליחויות כמו אוחנה להיות סוס טרויאני במשרד המשפטים, למה שיהיה שר משפטים? ולכן, הוא מסרב לאפשר לממשלה לבחור שר משפטים.

בתגובה, הודיע בני גנץ, בתוקף סמכותו, שהוא לא יאפשר לכנס את הממשלה בלי הסעיף של מינוי שר משפטים. מבחינת נתניהו – סבבה. שהממשלה לא תתכנס. העיקר שלא יהיה במדינת ישראל שר המשפטים. אחד הסעיפים בישיבת הממשלה היה אישור רכישת חיסונים. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ בכל הווליום את הסיפור שבני גנץ (!) מעכב רכישת חיסונים, והנראטיב חלחל מיד בכל תעלות הביבים וכבר קראתי ביביסט מוסת שכתב שבני גנץ רוצח כי באשמתו ימותו המוני אנשים מקורונה.

בני גנץ טעה. הוא חשב שיש לנתניהו מינימום אחריות לאומית. שאם הוא יסרב לכנס ישיבת ממשלה בלי מינוי שר המשפטים, נתניהו יכנס את הממשלה ויעביר לצד כל הנושאים, ובהם החיסונים, את מינוי שר המשפטים. מעניין שגם אחרי שנה במחיצתו גנץ עדין לא הבין מי זה נתניהו. מבחינת נתניהו, שהממשלה לא תתכנס חודש, לא תתכנס שנה, לא יוחלט על רכישת החיסונים עוד חודש או שנה, העיקר שלא יהיה למדינת ישראל שר משפטים. ותעשיית השקרים וההסתה תאשים את... גנץ. והמוני מוסתים שטופי מוח ידקלמו את זה.

במקום שאין אנשים היה אתה איש. ובמקום שאין מבוגר אחראי, על גנץ להיות המבוגר האחראי. עליו לאשר ישיבת ממשלה לצורך ההחלטה על רכישת החיסונים, ולא לשחק לידי נתניהו. 

* חלום שמתגשם – לפני חודשים אחדים ערכנו את מפגש המתעניינים הראשון ברמת טראמפ. לקחנו אותם לסיור והסברנו: כאן יהיה כביש, כאן תהיה מדרכה, כאן יוצבו המגורונים. ממפגש למפגש ה"כאן יהיה" קם והיה למראה עיניים. ביום שני נערך מפגש נוסף. הפעם הם לא ראו רק את כל המגורונים של המחנה הזמני עומדים, כל התשתיות מחוברות, הכביש סלול והמדרכות בנויות, אלא גם פגשו את המשפחה הראשונה, משפחת הנחשונים שנכנסו למגורון שלהם בשבוע שעבר. החזון הופך למציאות.

* כך קישטנו ביום העצמאות – ביום העצמאות בילדותנו, אבא שלי תלה דגל גדול מהמרפסת החוצה, אבל עיקר הקישוט היה פנימה, בחדר הילדים שלנו. תחת התקרה היו שתי שרשראות דגלים מוצלבות, עם דגלוני כל חילות צה"ל ודגלוני ישראל. על הקירות נתלה סמל המדינה גדול לצד תמונה גדולה של הרצל. מגילת העצמאות מעוטרת באיוריו של ארתור שיק. ותמונות של מנהיגי המדינה: הנשיא זלמן שז"ר, ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין במדי חאקי ומשקפי אבק תלויים על צווארו והרמטכ"ל חיים בר-לב. כמו כן, נתלתה תמונתו של יצחק רבין, שאמנם כבר לא היה רמטכ"ל אך בכל זאת הוא היה רמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים. ותמונה של זאב ז'בוטינסקי. ב-1972 עברנו דירה (באותו רחוב, בצדו השני של הכביש). אולי כבר היינו גדולים ופחות התאים קישוט החדר שלנו. על מעקה המרפסת בקומה החמישית אבא שלי התקין תורן קטן שבו תלינו ביום העצמאות את הדגל, ובנוסף אליו תלינו את סמל המדינה וגרלנדה של אורות צבעוניים.

* זיכרונות מיום העצמאות – אחד מימי העצמאות שנחרטו בזיכרוני, היה יום העצמאות ה-33 של ישראל, לפני ארבעים שנה, יום העצמאות תשמ"א, 1981. הייתי אז תלמיד כיתה י"ב. בליל יום העצמאות בילינו בקומזיץ בפארק הירקון, עד שעות הבוקר. איני זוכר אם היה זה ערב של כל הגרעין שלי, או רק של השכבה שלי בצופי ר"ג. מה שבטוח הוא שהחברה שלי באותם ימים, עתליה, שהיתה אתי בגרעין, אך לא מהשכבה שלי, היתה אתנו במדורה. לפנות בוקר ליוויתי את עתליה לביתה, ליד קולנוע רמה בר"ג, המשכתי ברגל לאצטדיון ר"ג, התחנה הראשונה של קו 67 ונסעתי באוטובוס הביתה להתקלח ולהחליף בגדים והלכתי לתחנת האיסוף של ההסעה לצעדת ימית. היה זה שנה בדיוק טרם עקירת ימית ובנותיה. התנועה לעצירת הנסיגה מסיני ערכה צעדת מחאה המונית, תחת הסיסמה "אל נא תעקור נטוע," ואני השתתפתי בה. רוב הדרך ישנתי באוטובוס, אך בכל פעם שהתעוררתי שמעתי שיח של קבוצת נערות דתיות, ונחרדתי מהקיצוניות שלהן. הצעדה זכורה לי כחוויה חזקה. אלפי ישראלים צעדו בנוף החולי של חבל ימית. בסיום הצעדה נערכה עצרת ונשמעו נאומים. נחרט בזיכרוני בעיקר נאום של גאולה כהן, שדיברה על ערך ההתיישבות וערך החקלאות ותפקידם הלאומי.

כשהגעתי הביתה התבשרתי שאבא שלי בבית החולים. שכנים נתקעו במעלית. אבא שלי עלה לקומת הפנטהאוז לחלץ את המעלית. הוא טיפס על סולם, הסולם ניתק, הוא איבד שליטה ונפל, שבר את הרגל ונכנס לניתוח. היה זה בעבורי סיום עצוב לחג מרומם נפש.

* ביד הלשון: שוויון זכויות מדיני – במסמך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכר יותר בכינויו מגילת העצמאות, נאמר: "מדינת ישראל... תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין."

מה פירוש "שוויון זכויות מדיני"? נתחיל בהבהרה שאין המדובר בשוויון לאומי. מגילת העצמאות, מתחילתה ועד סופה, מבהירה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי המגשימה את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ומסתיימת בקריאה: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל." ליבת המגילה היא ההכרזה: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

מהו, אם כן, שוויון זכויות מדיני? שוויון זכויות פוליטי, כלומר הזכות לבחור ולהיבחר. ולמה נכתב שוויון זכויות מדיני ולא פוליטי? מדיניות היא המונח העברי לפוליטיקה. מקור המילה פוליטיקה הוא יוונית, והיא נגזרת מן המילה פוליס. פוליס בעברית היא מדינה. ולכן התרגום של פוליטיקה הוא מדיניות.

בנאומיהם של בן גוריון, שרת, בגין ואחרים, בימיה הראשונים של המדינה, וכך גם במאמרים בעיתונות באותה תקופה, היה שימוש רווח במילה מדיניות ובנגזרותיה – מדיני, מדיניים וכו', ולא בפוליטיקה. אולם המילה מדיניות לא נקלטה בציבור והמונח הלועזי פוליטיקה ונגזרותיו – פוליטי, פוליטיים וכו', נפוץ הרבה יותר. בהדרגה, נוצרה אבחנה בין פוליטי למדיני. פוליטי – קשור לענייני מפלגות, כנסת, בחירות, קואליציות וכד' ומדיני – ענייני חוץ וביטחון ויחסים בין לאומיים. בכלי התקשורת יש פרשנים פוליטיים ופרשנים מדיניים, על סדר היום הציבורי יש עיסוק בנושאים פוליטיים ומדיניים, וזה לא אותו הדבר. כשראש הממשלה מוסר הודעה מדינית בכנסת, ברור שהנושא אינו הקורונה או הכלכלה אלא נושאים כמו איראן, הסכמי אברהם וכד'. ולא אחת נשמעת ביקורת על עירוב שיקולים פוליטיים בנושאים מדיניים, והכל מבינים את הכוונה למרות שלשונית אין הבדל בין פוליטי למדיני. ולמרות שמבחינה לשונית אין הבדל בין פוליטיקאי למדינאי, בשימוש בפועל בשפה, פוליטיקאי הוא כל מי שעיסוקו פוליטיקה ומדינאי הוא מי שעוסק בנושאים מדיניים, כלומר בנושאי חוץ וביטחון.

המושג מדיניות נשאר כהגדרה העברית לפוליסי, ואנו מדברים על מדיניות כלכלית, מדיניות תרבותית וכו', כלומר כל ענייני המדינה (ואנו משתמשים בכך לא רק ברמת המדינה, אלא גם בארגונים קטנים). לעומת זאת, צצה המילה מדינאות, במובן של מדיניות החוץ והביטחון או במובן של מיומנות לעיסוק בחוץ וביטחון.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: אם לאישומים נגד נתניהו יש תוקף משפטי, היה צריך להושיב במעשיהו את כל מנהיגי מפא"י ההיסטורית, למעט קדיש לוז, ובייחוד את בן גוריון ומנכ"ל משרדו טדי קולק, שהשגיח על "קול ישראל" –

רק לא ביבי!

* * *

יונתן גורל

1. שכונת רחביה בירושלים –

היהודים הספרדים ראשוני המתיישבים

תולדות השכונה קשורים ביהודים הספרדים שמשפחתי הענפה נמנית עמהם. סבתי ודודי גרו ב"בית ערבי" בפנת ברטנורה-בלפור, מול, כמה צעדים – המעון הרשמי של ראש הממשלה.

הרחבות, התקרות הגבוהות, החלונות הגבוהים, היעדר סורגים, דלת כניסה עם חלונות, המבואה הפתוחה והרחבה, המרצפות המצוירות והמגרשים הפתוחים עם עצי האקליפטוס הגבוהים והמשתרגים – כל אלה, בשנות ה-30 של המאה שעברה – היו עולם אחר.  ואילו אנחנו, אימי, אחי ואני, גרנו ב"בית ויגוליק", בית המזכיר את הטירות העתיקות והמוצנעות, מרפסות עם קשתות מאבן בפינתן, עמודי שיש אדמדם, האבן החיצונית גם היא אדמדמה, בחדר המדרגות, לאורך שתי הקומות, חלון מוארך המאיר מדרגה מדרגה. בחצר בור מים ענק, מרוצף, צבעוני ופונה לשלוש דירות: גוטליב, גרין, גורל.

בדירה של גברת גרין גר הסופר ישראל זרחי. לבית היו שתי כניסות, אחת מרחוב קרן קיימת בואך שכונת "שערי חסד" ועמק המצלבה, ושנייה פנתה לרחוב אהרן, כיום רחוב הר"ן; מכניסה זו נכנסו ישר למחסנים, כל משפחה החזיקה במחסן והיה גם מחסן כללי.

בבית הזה עברנו את מלחמת השחרור. מקלטים לא היו. בית משנות ה-30 של המאה הקודמת. לנו , לילדים, לנערים –היתה שמורה ה"מצווה" של בניית "המקלט". בפינת חרל"פ-הפלמ"ח היה מחנה צבא בריטי שנעזב, ובו היו שקי חול לביצורים. באנו, רוקנו את השקים, הבאנו אותם לבית, ובשלושת החלונות המלבניים הגבוהים של חדר השינה, שתי וערב, בנינו במו ידינו "מקלט" ששימש לא רק אותנו, אלא גם את סבתי ודודי שבאו לגור איתנו, זאת אחרי שנכנסו לביתם ברחוב ברטנורה ביום אחד שני פגזים, ושימש גם לדיירים האחרים, כל אימת שההפגזה התחזקה. זה שפגז לא פגע בביתנו פגיעה ישירה היה נס מהשמיים, המרפסת המצוירת היתה תדיר מתמלאת ברסיסי פגזים מפגיעות בבתי שכנים.

"המשפחה" התפלגה  בהתיישבותה ברחביה בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, כך – ברחוב אבן שפרוט, משפחת הסוחר האמיד אברהם סיטון שהיה נשוי לדודה של אימי רחל. ברחוב אבן גבירול – משפחת דוויק, דודה נוספת של אימי, סוחר שעסקיו הגיעו לאפריקה ועוד. ב"מעונות עובדים"-פינת עזה-ארלוזורוב-ברטנורה גרו השגריר והמנכ"ל יהושע בכר-שי, אח סבתי, ובצלאל בצראוי, מנהל בית הספר ת"ת "בית אהרן" ורעייתו שושנה, אחות סבתי. ואילו ברחוב ארלוזורוב גרה בת שבע הלא נשואה עם ראש השבט "החלפן" (בעיר העתיקה) שמואל בכר-שי, ובהמשך ארלוזורוב גר הבנקאי העשיר, בן דודתה של אימי, אפרים חכמי, ועוד...

התמקדתי בבני משפחתי. אזכיר עוד את משפחות אלישר (רחוב אברבנאל), מולכו (רמב"ן), קורקוס (רמב"ן), ברוך (אברבנאל), ועוד.

כשבאו "הייקים" לגור ברחביה, קניגסוהפר, אבלס – שכנינו הקרובים, היה עלינו להתרגל ל"שלפשטונדה", וזה היה לפעמים קשה כי "מגרש הכדור-רגל" והחברים קראו וקרצו...

בין השכנים הקרובים פיזית היו יצחק בן צבי ודב יוסף. אז הם היו אנשי "הועד הלאומי" ו"כנסת ישראל" .   בין קק"ל לרמב"ן חיבר גן. היום הוא מכונה "גן הכוזרי", ושם גם ישבנו וביטאנו "מילות אהבה" – אלא שהנערות המחוזרות בקשו "התחייבויות" וזה לא כל כך התאים למצבנו באותם ימים.

ואם ברופאים, השכנים שלנו פרופסור רחמילביץ ופרופסור קלייבר היו אלה שחרצו גורלות, כמו גורלו של אבי ז"ל שמת בהיותי בן שבע. גם אם שמם הלך לפניהם, הם לא הצליחו להציל את אבי מהמות...

היום "רחביה" – סיפור אחר. אנשים אחרים, הדתה, מנהיגים כבר לא כל כך נוהגים לשבת שם, גם אם משפחת מרידור עודנה עונה לדופק בדלתה. ביתו של בן צבי הפך למרכז תרבות, כינוסים, ביטאונים.

שלום לך ילדות מבעד למיתרי הזמן, שלום להוריי, האחד ב"הר הזיתים", השנייה ב"הר המנוחות", ושלום גם ל"גימנסיה העברית" שפלטה אותי מבין שורותיה כי לא היו לה כלים להתמודד עם יתום חולני חולמני... שלום שלום...

[אהוד: את קפה "חרמון" ברחביה, מול בניין המוסדות הלאומיים, החזיקו רודי ברונשטיין ואשתו פסיה לבית פַּיֵיס מפתח-תקווה. רודי היה קרוב-משפחה של לייב ברונשטיין, הוא ליאון טרוצקי. פסיה היתה אחותה של סימה דודתי, שהיתה נשואה לדודי אחי-אימי גרשון ליפסקי בפתח-תקווה. רודי ופסיה החזיקו בשנות המנדט וראשית המדינה את הקפה-מסעדה "קוויק-לַנְץ'" במעלה רחוב בן-יהודה. הם גרו ממש ממול, בבניין רב-קומות.

את הקשר המשפחתי של רודי ברונשטיין לטרוצקי אישר לי בשעתו אמנון דנקנר המנוח, שהוריו, בעלי קפה "אלנבי" ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, היו חברים של רודי ופסיה].

2. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

ב-29.11.1947, כאשר התקבלה ההחלטה ההיסטורית, הייתי תלמיד פנימייה של בית הספר "סנט גורגס סקול" במזרח ירושלים, ומעשה שהיה כך היה: אימי ז"ל, כנראה, למרות בעיותיי כתלמיד ב"גמנסיה העברית", שלחה אותי לבית הספר הנ"ל ששפת ההוראה בו אנגלית, ובפנימייה שלו, שאליה נשלחתי כדי להיות "סקולר אנגלי", היו כ-7 יהודים בסך הכול. כל זה בהיותנו בעלי דרכון אנגלי, אותו קיבלנו ב"ירושה" מאבי ז"ל, שחי באנגליה שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה.

והנה, כשהוכרזה  "החלוקה" וברחובותינו עלצו ורקדו, הייתי בפנימייה הזו ולא ידעתי דבר. בהמשך הימים נתגלעו ויכוחים בין שכניי לביני. אחד מהם, ארמני בשם לודמרק, היה מקניטני פעם אחרי פעם "יו של סי – אול דה ג'וס ויל בי דד..."

כנראה, לאימי ומשפחתי הובן כי להשאירני ב"פנימיה" זה מסוכן  ובוקר אחד, אימי ז"ל מתייצבת בפנימייה של בית הספר עם מזוודה. היא באה להשיבני הביתה. אומץ בלתי רגיל היה לה לאימי. בדרך, ברגל, בכיוון לתחנת אוטובוס מס 2 שנסע משמואל הנביא לרחוב יפו, אנחנו רואים על גדר בית הספר עֶמדה של "פידאיון" מכוונת לעבר שמואל הנביא ומעבר מנדלבאום ואנשיה נתנו לנו לעבור בלי לפגוע בנו לרעה...

נותרה בעיית המזרון וכלי המיטה שאימי ואני לא הצלחנו להוציא בגלל המשקל, ואז באה דודתי, שעבדה בממשלת הוד מלכותו, ובזכות קשריה עם הצבא הבריטי נשלחתי עם כיתת חיילים, מוצנע בקבינה של המכונית, מעינא בישא, והם ואני פינינו את המזרון וכלי המיטה כשאני שכוב בקבינה של הרכב של "הוד מלכותו" מתחת למזרון, ומגיע הביתה ברחוב קק"ל שלם ללא פגע.

הנה כי כן, זו היתה "החגיגה" של אימי ושלי עם "הכרזת החלוקה".

יונתן גורל

* * *

מנחם רהט

עיניים עצומות לרווחה

גדולי הקהילות החרדיות בגולת אירופה ייחלו לחירות ישראל, אולם צאצאיהם הרוחניים מתעלמים מהתגשמות התפילות – בניגוד לציבור החרדי הספרדי, הרואה מלכתחילה במדינת ישראל ערך גאולי מובהק

לפני 140 שנה בדיוק, 67 שנה לפני קום המדינה, ניצב הצדיק רבי יהודה אריה לייב אלתר, האדמו"ר השלישי בשושלת גור, בפני חסידיו בבית מדרשו בעיירה הפולנית גורא-קליווריה, כמנהגו מידי שבת ומועד, ועסק עימם בשיח תורני, כדרכו בקודש.

בשבת חנוכה שנת תרמ"א, 1881, לפני 140 שנה בדיוק, ניבא האדמו"ר בדרשתו, כי יבוא יום שחג נוסף, בן זמננו, יצטרף ללוח השנה העברי – חג היציאה מהגלות לארץ ישראל. חג העצמאות. שהאדמו"ר עצמו תיעד זאת בספר דרשותיו הנודע 'שפת אמת'. 

וכך אמר בפני חסידיו, כפי שתיעד במו ידיו עם צאת השבת: "חנוכה ופורים הם הֶאָרוֹת מֵרְגָלִים [השתקפות של חגי הרֶגל]... ויש נגד זה גם כן רגלים מתורה שבעל פה, והם אורות המקבלים כדמיון אור הלבנה מאור החמה... חנוכה הֶאָרָה מחג הסוכות, ופורים מחג השבועות; ומחג הפסח מקווים אנו להיות עוד" ('שפת אמת', דרוש לחנוכה, תרמ"א).

בעברית בת ימינו: הואיל ולשניים משלוש הרגלים, כבר יש מקבילות של חגים מאוחרים יותר, דומים להם: פורים הוא המקבילה של שבועות ("הדר קיבלוה", אומרים חז"ל, ומפרשים שבעקבות נס פורים קיבלו היהודים מחדש את התורה, והפעם מרצון, בניגוד לקבלת התורה בסיני שהיתה בכפייה: "כפה עליהם הר כגיגית); וחג חנוכה המקביל לסוכות (שניהם היחידים ברשימת החגים שנמשכים 8 ימים) – הרי לא ייתכן שדווקא לחג החרות, ראש וראשון לחגי ישראל, לא תימצא מקבילה, מה גם שכבר הבטיח הנביא: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז'). ומכאן ראיה, אומר הרבי מגור, שעוד עתיד להתחדש עלינו חג חרות נוסף, בעידן המודרני.

זכינו שנבואת ה'שפת אמת' התגשמה לעינינו. 67 שנה אחר שנאמרה, קמה והיתה מדינת ישראל, מדינה יהודית ראשונה מאז מדינת החשמונאים שהתקיימה עד לפני 2,264 שנה.

העם היהודי, ברובו, חוגג את החג שעליו ניבא הצדיק. פרט לציבור אחד, המונה כיום 21% מאזרחי המדינה: 89% מהציבור החרדי טענו בסקר טרי של המכון למדיניות העם היהודי, שהתפרסם ערב יום העצמאות, כי יום העצמאות אינו חג מבחינתם, ואילו 11% מקרב הנשאלים החרדים ציינו שיום העצמאות הוא יום חג. אפילו בחברה הערבית בישראל, לא הגיעו לנתון כה עלוב: 69% מערביי ישראל טוענים שאינו חג, אבל 24% מערביי ישראל גורסים שזהו יום חג. מדהים עד איזה שפל הגיעה אי הכרת הטוב בקרב הציבור החרדי.

אולם חובה לומר שהעויינות כלפי יום העצמאות (וממילא כלפי המדינה), אינה נחלת כל החרדים. זוהי נחלתם הבלעדית של החרדים האשכנזים – ליטאים וחסידים כאחד. יחסן של כתות אלה למדינת ישראל, בלתי נתפס. למרות השפע הרוחני והפיסי שהעניקה לעם ישראל, ובכלל זה כמובן לציבור החרדי האשכנזי, אין לחברה החרדית שום מידה של הכרת הטוב ושום הודאה לבורא עולם, על הניסים שנעשו לאבותינו ולנו בכל הנוגע להקמת המדינה ולעצם קיומה. זהו, בעוונותינו, סוג כפיות טובה חצופה כלפי שמיא. וגם ביזוי כל תפילותיהם של אבותינו וסבינו לקיבוץ גלויות ולשיבת ציון. והם עוד קוראים לעצמם 'היהדות הנאמנה'.

ואולם, המחלה הנפשית הזו של כפיות תודה כלפי שמיים, פגעה רק באגף האשכנזי של הציבור החרדי (וגם בקירבו יש מיעוט של חרדים אשכנזים המכבדים בסתר את הפלא הגדול הזה ומודים בגודל הנס). לעומת זאת, הציבור החרדי הספרדי נוהג הפוך: שמח בשמחתה של המדינה, מניף את דגלה, אומר הלל והודיה ביום חגה (בלי או עם ברכה), מכבד את הימנונה וכיו"ב. (פרט לטיפוס הספרדי-חרדי המשתאכנז, החדש, נוסח אריה דרעי, שאיבד את זהותו המקורית, משתופף בהכנעה מול האשכנזיות, ונאבק שבניו יתקבלו לישיבה אשכנזית ובנותיו לסמינר אשכנזי!).

כך למשל אמר הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל, לאחר תפילת שחרית ביום העצמאות תשע"ג, האחרון בחייו, על נס העצמאות והניצחון בתש"ח: "להתגבר על שבע ממלכות, כולם אנשי צבא. מה היינו אנחנו? ישתבח שמו, ברוך פודה ומציל, זה היה נס בלי ספק."

גם הראשל"צ הראשון במדינת ישראל הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, כתב על יום העצמאות: "יום זה הוא יום טוב לישראל היושב בארצו ובתפוצות – לדורותינו ולדורות עולם, להודות לה' חסדו ולהגיד בקול זמרה וצהלה הלל ותהילה: זה היום עשה ה' נגילה ושמחה בו."

חכם יוסף משאש זצ"ל, רבה של חיפה, מחשובי רבני המגרב, צידד בהודיה ובשמחה ביום העצמאות: "הודו לעושה נפלאות גדולות לבדו, שהתחיל להנעיר אותנו מעפר שפלותנו, אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו, ועינינו הרואות: מדינת ישראל, נשיא ישראל, דגל ישראל."

הרב יעקב משה טולדנו, רבה של תל אביב, כתב בתשובה ארוכה בספרו 'ים הגדול', ש"מצוות כיבוש א"י נוהגת בזמן הזה, בכל האופנים ובכל האמצעים," ויש להודות ולהלל על הקמת המדינה שמקיימת מצווה זו.

בשנותיה הראשונות של המדינה הגיב אחרת הציבור החרדי האשכנזי לתופעת המדינה. דור המנהיגים הראשון, כמו הרב יוסף כהנמן מייסד וראש ישיבת פוניבז', שציווה להניף את דגל המדינה על גג הישיבה בבני ברק; האדמו"ר מסדיגורא שנמלט מן התופת ונתן ביטוי לאהבתו את המדינה בטיאטוא רחובות תל אביב אחת לשנה ביום העצמאות; האדמו"ר מבוהוש רבי יצחק פרידמן, שהיה 'האדמו"ר הציוני' וקבע מושבו במתכוון ברחוב ביאליק בלב העיר תל אביב, ורבים אחרים. הם חשו על בשרם את אימת גיא הצלמוות שבגלות, ונשמו את אוויר הפסגות של המעבר מאפילה לאורה ומשיעבוד לאור גדול. ברוחב דעתם הבינו, שהמדינה אינה בגדר המובן מאליו, ויש להודות עליה לבורא עולם. 

במאמר מוסגר נסגיר את סיפורו המופלא של האדמו"ר מסדיגורא, רבי יעקב פרידמן, הראשון שהתיישב בארץ אחר המלחמה. הוא לא רק נהג להתייצב מדי יום העצמאות לתפילת ההודיה החגיגית שהתקיימה בבית הכנסת הגדול בתל אביב, בהשתתפות ראשי ושועי המדינה (היו ימים!) – אלא גם נהג מנהג מוזר: באישון לילה של ליל יום העצמאות, לפנות בוקר, היה יוצא בחשאי מביתו לרחבת בית הכנסת הגדול, שנמצא סמוך לביתו בתל אביב, חמוש במטאטא, וטיאטא באין רואה את פיסת רחוב אלנבי שבחזית בית הכנסת. הרב יששכר תמר (מחבר 'עלי תמר' ואביו של ד"ר דוד תמר ז"ל), הוא שחשף סוד זהב, כשבאורח מקרי לכד פעם את הרבי המזוקן כשטיאטא את הרחוב והשתומם מאוד לפשרו.

הסביר לו האדמו"ר, כי בהיותו בווינה בעת פלישת הנאצים, הם אספו את היהודים ברחבה מרכזית, ואז ציוו על ראשי הציבור היהודי, במגמה להשפילם, לבצע לעיני הציבור עבודות בזויות. הוא, הרב יעקב פרידמן, קיבל מטאטא לידו ונצטווה  להיות מכאן ולהבא מטאטא רחובות. "נדרתי אז בלבי," הסביר האדמו"ר האדמוני לבן שיחו, "שאם יזכה אותי הקב"ה לעלות לארץ הקודש, אטאטא בשמחה ומתוך הודיה את רחובותיה. מאז אני מטאטא את הרחוב פעם בשנה, ביום העצמאות לפנות בוקר, כשהרחוב ריק מהולכי רגל." 

מנהיגי דור ראשון לגאולה ואחרון לשיעבוד, היו אנשים מסוג אחר. הם חוו על בשרם את מוראות אושוויץ וחשו טעמה המתוק של עצמאות ישראל.

למרבה הצער, בועטים במתת שמיים זו צאצאיהם הרוחניים. בני הדור השני והשלישי לגאולה, שלא התנסו למזלם בזעווה הנוראה. הם אינם מסוגלים לחוש בגודל הנס שזיכנו בורא עולם, אשר הסיר את חרפת עמו מעליו, כפי שהתנבא הנביא: "וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר" (ישעיהו כ"ה). אין בעל הנס מכיר בניסו.

עיניה של החרדיות האשכנזית בימינו עצומות לרווחה. אם לתמצת בקליפת אגוז את פשר התנכרותה למדינה, אפשר לראות זאת באימרת החתם סופר, שמעכבת מהם כל אפשרות של התערות החרדים בחיי הציבור ומעודדת אותם לבדלנות ופרישה הציבור: "חדש אסור מן התורה." לאמור, כל דבר שהוא בגדר חדש ומערער את קדושת העבר, פסול.

לציבור החרדי הספרדי לא היה חתם סופר משלו. ציבור יקר זה בחר דווקא להכיר במציאות, וללכת עימה, מבלי לפרוש מהציבור, ברוח העיקרון המבריק שניסח הרב קוק, ושהתיר שימוש בכלים חדשים גם ישנים: "הישן יתחדש והחדש יתקדש." יש לנו מדינה וחובתנו הדתית לכבדה, להתפלל לשלומה ולשגשוגה.

מנחם רהט

* * *

אילן בושם

11 שירים, אפריל 2021

*

אֲנִי רוֹצֶה לִכְתּוֹב

אָמַר מְשׁוֹרֵר לִידִידוֹ,

אֶסְתַּפֵּק בְּלִכְתּוֹב

וַאֲוַתֵּר עַל כָּךְ

שֶׁיַּזְכִּירוּ אוֹתִי

אַחֲרֵי מוֹתִי.

התעללות

אַף אֶחָד מִן הַמְּצֻלָּמִים

כְּבָר אֵינוֹ בַּחַיִּים,

חָשַׁב הָאִישׁ.

בְּחַיָּי, לְשֵׁם מָה

הָיוּ צְרִיכִים לְהִצְטַלֵּם,

כְּדֵי שֶׁנִּזָּכֵר וְנִצְטַעֵר?

דבר המלאך:

יְדִידַי אֲהוּבַי,

עוֹד לֹא הִתְרַגַּלְתֶּם אֵלַי?

פַּעַם אֲנִי קוֹרוֹנָה

וּפַעַם סַרְטָן,

פַּעַם אֵרוּעַ מוֹחִי

אוֹ תְּאוּנַת דְּרָכִים,

אַךְ פַּעַם מִתּוֹךְ טוּב-לֵב

זֶה סְתָם הֶתְקֵף לֵב.

*

הוּא עָף הָעוֹף

הוּא עָף

וְטוֹב לוֹ

וְאִלּוּ

מָרָק שֶׁל עוֹף

לֹא עוֹשֶׂה לוֹ טוֹב.

הזקֵנה בַּגִּנָּה

רָצָה עִם הַמְּרִיצָה

מַמְרִיצָה עַצְמָהּ לָרוּץ

וּמְרֻצָּה.

*

הוּא אָהַב לָרֶדֶת

לְסוֹף דַּעְתָּהּ

(יָשַׁב וְהִקְשִׁיב

בְּאֹרֶךְ רוּחַ)

כְּדֵי בַּסּוֹף

לָרֶדֶת לָהּ.

עֲרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן

כֹּחוֹ תַּשׁ

הוּא כְּבָר בָּהּ

לֹא דָּשׁ

אַךְ לְטִישׁ

הֵם עוֹד יוֹשְׁבִים

בְּיַחַד.

יְריבוּת

אָמַר בְּלִבּוֹ הָאִישׁ הַמִּשְׁתּוֹלֵל

מִכַּעַס: אִם הָיָה לִי מַקֵּל

הָיִיתִי נוֹתֵן לוֹ בָּרֹאשׁ

אַךְ אָסוּר לִי לְהָקֵל רֹאשׁ

וְלָלֶכֶת מַכּוֹת רֹאשׁ בְּרֹאשׁ,

אֶת כַּעֲסִי בֵּינְתַיִים אֶכְבּוֹשׁ!

*

נֹחַ לַחֲנוֹת לִפְנֵי אוֹ אַחֲרֵי

חֲנָיַת נֵכִים פְּנוּיָה,

חָשַׁב הַנֶּהָג:

אִישׁ לֹא יִתְפּוֹס אֶת הַמָּקוֹם

וְהָרֶוַח כֻּלּוֹ שֶׁלִּי.

הֶחתול

הוּא מִתְמַתֵּחַ

אֶת עַצְמוֹ מוֹתֵחַ –

מוֹתֵחַ הוּא לַחְשׁוֹב

לְמָה הוּא מִתְכַּוֵּן

וּמָה הוּא מְתַכְנֵן.

בננות

יֵשׁ מִבֵּינֵיהֶן

שֶׁלֹּא רוֹצוֹת

לְהַבְשִׁיל,

לְהַשִּׁיל קְלִפָּה

וּלְהֵאָכֵל.

אילן בושם

* * *

אהוד: האופוזיציה והתקשורת בישראל הולכות באותו כיווּן זדוני של משטר האייתולות באיראן (השואף להשמידנו) – הן מפיצות טענות שקריות שצעדיו הגלויים של ראש הממשלה נתניהו נגד איראן – מושפעים משיקולים פוליטיים פנימיים שלו!

* * *

ארנה גולן

אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה

הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ

מילות פתיחה

בימים אלה, שבהם הסוגיות הכרוכות בחייה ובמעמדה של האישה, נידונות בתביעה  להשוואת מעמדה לזה של הגבר , ימים שסוגיית מי-טו עומדת במרכז הדברים, יכול להיות מעניין ומחכים להיזכר בימים  רחוקים. היו אלה  ימים שבהם ערכים של  הקמת בית לעם היהודי בארצו, כמו גם הקמת קיבוצים כהגשמתו של צדק סוציאלי ובמטרה לקבוע את  גבולות המדינה היהודית העתידית, היו שלובים בהנחה ובביטחון שמעמד האישה שווה לזה של הגבר וכי צורכי העם קודמים לצורכי הפרט. ימים לא מעטים אכן כך היה בקיבוצים הצעירים, וזה מקור תרומתם הגדולה לבניין המדינה,  משהו מזה אמנם אבד עם הזמן  ותחילה  עם  הולדת  הילדים. אבל לא מעט מזה נותר  שריר וקיים למרות תמורות הזמן.

בחרתי לספר על אימי, שבעיניי מדגימה למופת את מימושם של הערכים הללו בנוסף למאפייניה האישיים.

 תוך כך היא נקלעה לדרמה פנימית, שספק אם היתה ממש מודעת לה, דרמה שהעמיקה שעה שסירבה לעזוב את הקיבוץ למרות הפצרותיו של אבא, שהוצעו לו הצעות רבות ערך ומעמד. אבל היא זכתה, להבנתי וגם לדעתה, לפיצוי רוחני, חברתי ונפשי עמוק. ולכן, למרות שבמסדה היה, כמו בכל הקיבוצים, חינוך משותף ואף לינה בבית ילדים, ולמרות צניעותה המופלגת, היתה לה השפעה עליי ועל תפיסת עולמי.

אז הבה נצא למסע. יהיו בו כמה פרקים. לאחר סקירה כללית של חייה אנסה להאיר את הפגיעה הפיסית שעוררה בה את אימת המוות המוקדם, את הוויתור על הנשיות, על המימד החומרי של החיים, על פיתוח הכישרונות האישיים ועוד – לעומת הצמיחה האישית, הרוחנית והמשפחתית בזכות הערכים. ואנסה להבהיר את הדברים.

א. בין ראשית לאחרית

בתמונה שמצאתי באלבום שלה מימי ילדותה היא ילדה כבת שתים עשרה. היא מציצה בפנים בהירות במרכז התמונה רבת המשתתפים. מורים ותלמידים, בנים ובנות. זו תמונתם של תלמידי בית הספר היסודי של "גימנסיה תרבות", שהוקמה שנים ספורות קודם לכן בעיר הולדתה אַקרמן (היום העיר נקראת ביילגורוד דנייסטרובסקי, כלומר –"העיר הלבנה שעל גדות הדנייסטר", הוא הנהר הגדול הנשפך לים השחור).

העיר הקטנה הזאת נמצאת בבסרביה, היום במולדובה, לא הרחק מאודסה, והקהילה היהודית היתה קשורה תרבותית לאודסה והושפעה ממנה גם בהקמת בית הספר, שבה השתתף גם אביה של אימא, הרב הציוני בעל היכולת, אהרון הכהן. התמונה צולמה זמן קצר לאחר המעבר מן השלטון הרוסי לשלטון הרומני, ומתוך השורות הסדורות של התלמידים, שחלקם יושבים חלקם כורעים או עומדים, אימא, בת ה-12 לערך, מביטה בי בעיניים פקוחות וגדולות. עיניה נטועות בפנים עגלגלות, יפות וחלקות, ועטורות רעמת שיער המקושרת בסרט גדול. חולצתה הלבנה מבליטה את מבעה התמים, שאינו מודע עדיין להתרחשויות ההיסטוריות שהעיר ואף היא עתידות לעבור, והיא צופה לעתיד מבטיח וידוע.

עדיין אינה יודעת ואינה יכולה לשער כלל גם את עוצמת האידיאולוגיה העתידה לסחוף אותה  ואת שתי אחיותיה ואת אחיה הבכור לארץ מולדת, ואינה יודעת כי לאחר כעשור תיעשה חלוצה ב"ארץ אבותיה", שעליה שרה בבית ספרה.

"רבקה קוגאן" כתוב בשולי התמונה. "ריבה כהן" כונתה בחיי היום-יום בקבוצת מסדה מאז הגיעה עם אחותה ארצה בשנת 1932 ל"קבוצת גורדוניה" הקטנה שבשולי חדרה. "ריבה בן-דרור" תיקרא עם נישואיה, שנתיים לאחר מכן, לאבי משה, שהגיע ארצה כספורטאי של "מכבי" מטשרנוביץ' למכבייה הראשונה ב-1931 ונשאר בהיחבא בארץ. אז גם שינה את שם משפחתו שהיה שטנצלר לבן-דרור, שהרי הגיע לחיי דרור. אבל בגדיה של אמא יסומנו במחסן הבגדים, על מנת לזהותם בשובם מן המכבסה המשותפת, בשם נעוריה. בקיבוץ הצעיר שמרו על זהות האישה כאדם בפני עצמו. והם לא טעו. מקור כוחה וזהותה שאוב היה משם.

סיפור חייה ראשיתו בראשון לינואר 1913, בקהילה יהודית בת כ-6,000 איש, בעיר שמנתה כ-30,000 איש. בשנת 1812 נכבשה אקרמן על ידי הרוסים מידי הטורקים, ששלטו בה מאז 1484, ובמשך 100 השנים שהיתה תחת שלטונם של הרוסים עברה האוכלוסייה רוסיפיקציה תרבותית מלאה.

משנמסרה אקרמן בשנת 1918 לשליטה רומנית, התנכרו תושבי העיר, ובייחוד היהודים, לתרבות הרומנית הזרה להם, הוסיפו לדבר רוסית ולהתחנך על הספרות הרוסית. מבחינה יהודית לא נעשתה בסרביה, ואקרמן בתוכה, למרכז יהודי-תרבותי חשוב, ודפוסי החיים היו רחוקים מההווי היהודי הדתי המחמיר שבנוסח פולין. אפילו על כיסוי ראש לא הקפידו ולא היו קנאים לקיום המצוות. אפשר שגם הקירבה לאודסה השפיעה. על כן נודעו כקהילה "גויית", שהרוסית שלטת בה, היידיש נדחקת מפניה ואין בה "חדרים" או ישיבות. כל זאת, למרות  שרבים היו בתוכה יראי שמים ולמדנים. גם ההשכלה איחרה להגיע, אבל משחדרה בשנות ה-80 וה-90 למאה ה-19, גם הציונות החלה פועמת בה וסחפה עימה רבים וטובים, שהיו אף חתומים על העיתונות העברית. עושר רב לא היה בעיר. תושביה התפרנסו בעיקר מחקלאות, מלאכה, מסחר ובתי הבראה, אך גם מצוקות קשות לא היו.

המיפנה חל עם סיום מלחמת העולם הראשונה. התנועה הציונית התחזקה מאוד וסחפה עימה את טובי העיר וצעיריה. מאבק בין העברית ליידיש לא היה, שכן הכול קיבלו את העברית כשפה הלאומית. אז נוסדה "גימנסיה תרבות", שהיו בה גן ילדים, בית ספר יסודי וגימנסיה, ואביה של אימי, שהיה איש אמיד ויכול היה לשלם את שכר הלימוד, רשם לגימנסיה העברית את כל ארבעת ילדיו: שרגא, אימא, ושתי אחיותיה אוצה (רחל), וטשרנה (תשורה).

אביה של אימא, ר' אהרן הכהן (קוגאן), היה סוחר, רב בהכשרתו ומשכיל בנוסח הזמן ההוא, שהיה חתום על כתבי העת העבריים כמו "המליץ" ו"השילוח", שמו מופיע בין מפענחי כתובת נדירה על מצבה קראית ובעל מעמד נכבד בקהילה. אומנת דאגה לכל מחסורי הילדים כשאימם סייעה לאביהם במסחר, המשפחה חיתה ברווחה יחסית והאב גם תמך בלימודיהם של ילדי קרוביו אם נזקקו לסיוע. כמובן מאליו הוא עודד את החינוך העברי-ציוני, אף כי לא היה בין הפעילים הציוניים, ולאחר מכן תמך בשאיפת ילדיו לעלות לארץ אבות.

אימא הצטיינה בלימודיה ובלטה בקול הסופרן העז והצלול שניחנה בו ובכישרונה הדרמטי, שעשו אותה שחקנית מרכזית בהופעות בחגי בית-הספר. היו לה גם ידידות נפש נאמנות, שלימים יוסיפו להיות ידידותיה גם בקיבוץ, ורק משקפיה העבים שהרכיבה על עיניה היפות אך חלשות, העיבו מעט על יופייה.

שערה היה אז שופע והגיע עד כתפיה, ובתמונות היא מופיעה בלבוש אלגנטי ובכובעים הנטויים לה על צידי ראשה. היא צעדה, אפוא, בביטחה לעבר עתידה החלוצי המבטיח כשהיא מצויידת בהשכלה, בידיעת העברית, באהבת הוריה ובארגזי מצעים ושמלות ואפילו שמלת חופה, שהכינה לה אימה, לאה לבית פרקיס. החיים החדשים המצפים לה נראו מבטיחים.

ההמשך קיים, לכאורה, את ההבטחה. בשנת 1932 עלתה אימא לארץ עם אחותה הצעירה ממנה, אוצה – היא כבת 20 ואוצה על סף שנתה ה-18 – ושתיהן הצטרפו ל"קבוצת גורדוניה" הקטנה, ששכנה על גבעת בוסל בחדרה וציפתה לעלות על הקרקע. שם, בין האוהלים והצריפים הדלים ובתנאי מחסור ועבודה קשה, אבל בהתלהבות הנפש, ומתוך תודעה וביטחון בשוויון האישה והגבר, הכירה אימא את מי שעתיד להיות בעלה לאחר כשנתיים, הלא הוא משה בן-דרור (שעיברת את שמו משטנצלר), גבר נאה ומרשים שהגיע מהעיר טשרנוביץ. גם אחותה אוצה הכירה שם את בעלה מנחם רולל, אף הוא גבר נאה ומרשים. ואף הוא מטשרנוביץ. אימא נישאה לאבי שהגיע כאמור כספורטאי למכביה הראשונה, נשאר בארץ והגיע לגרעין מסדה שהיה בחדרה. הם נישאו במשרד הרבנות בחדרה בשנת 1935, כשאשת רב המושבה, המכיר את מנהגי החלוצים הצעירים, הבאים להינשא אצלו בלוויית שניים-שלושה חברים רק כאשר החלוצה החמודה בהריון – הכינה לכבודם בקבוק יין וחלה, והרב השיא אותם בחגיגיות ובברכות. ומיספר  חודשים לאחר מכן, נולדתי אני, בתם הבכורה.

בשנת 1937 עלו החברים להתיישבות  ב"כיכר ארלוזורוב" שמעברו השני של  הירדן, בין הכינרת לירמוך. אמא התמסרה אז  בהתלהבות לעבודה במטבח הילדים, שמיספרם הקטן תחילה הלך וגדל. היא המשיכה בכך גם לאחר הולדת אחי גדעון בשנת 1938. לא חלף אלא עשור בלבד ואירוע דרמטי קטע את התפתחות הקיבוץ – כאשר שני הקיבוצים היחידים אז מעבר לירדן, מסדה ושער הגולן, הופקרו על ידי מפקדת העמק, שהתרכזה בבניית כוחו של הקו השני, ונותרו ללא נשק והגנה.  רק במאוחר הוציאו אותנו, הילדים, ואת רוב הנשים, תחת הפגזות, ורק לאחר שכבר פונו ילדי הקו השני, בדרך לחיפה למציאת מקלט.

לאחר עוד יומיים  עזבו גם החברים  את שני הקיבוצים ועברו אל הקו השני של דגניה, בית זרע ואפיקים. הסורים כבשו  אז את מסדה ושער הגולן למשך 3 ימים עד שנכבשו מחדש, אבל הקיבוץ נהרס כולו. רוב הנשים והילדים שהוברחו ברגע האחרון לחיפה נשארו כפליטים בחיפה במשך כשנה, אבל אותנו, הבכורים, החזירו אחרי חודשים מיספר לפנות את ההריסות. זה היה  טראומטי לנו אף כי הורגלנו באירועים לא קלים והתבגרנו מוקדם ודי מהר התגברנו על המשבר, במיוחד משום  שאחר-כך החל תהליך בנייה מחדש של הקיבוץ. 

 אז גם  נפתחת בחיי אמא תקופה חדשה: הולדת אחותי הצעירה לאהל'ה, שנקראה כך על שם אימה של אימא, שהגיעה לקיבוץ שנים מיספר לאחר פטירת בעלה אהרן, שעל שמו נקראתי אני, אך נפטרה לאחר ניתוח בשנת 1947. ובייחוד – החלה ראשית דרכה כמורה בחינוך מיוחד בקיבוץ. היא לימדה את תלמידיה אחרי הלימודים או במקומם, במיוחד ילדים המתקשים בלימודיהם בבית הספר, והיא פיתחה שיטה  מקורית  משלה והתמסרה לכך ללא גבול. ומי יודע, אולי בהשפעת דמותה רציתי מגיל צעיר להיות מורה.

וכך, תוך כדי צמיחת ילדיה והתבגרותם, נישואיהם, הולדת ילדיהם ועזיבתם את הקיבוץ, הוסיפה אימא ושקדה על טיפוח תלמידיה שהיו לה יקרים מכול. אף כי לקתה במחלת לב, בנוסף למחלת הפרקים, היא השלימה עם התמורות שנתחוללו בחיינו, ילדיה, כאבה את ריחוקנו ממנה, והתנחמה באינטימיות הזוגית ששררה תמיד בינה לבין אבא.

כך היה עד שאבא חלה לפתע בסרטן המעי הגס, שאובחנה במאוחר, וזו המחלה שהיה עתיד למות בה בייסורים לאחר שנתיים, בגיל  71.

לאחר מותו  נותרה אימא חולת הלב חסרת אונים ולא היה גם מי שישגיח עליה בשעות של מצוקה פיסית. היא נפטרה כבת 70, כחודשיים ומחצה בלבד לאחר פטירתו של אבא. אימא נפטרה בה' סוכות שנת תשמ"ג (8/10/1982), ואילו אבא נפטר  ביום כ"ה בתמוז תשמ"ב, (17 ביולי 1982). היא נפטרה מהתקף לב, לאחר שנים של מחלת לב קשה, כשאבא מציל אותה פעם לאחר פעם. אסונה היה שבאותו יום ה' של חג סוכות אבא כבר לא היה, ואימא נפטרה מלאת צער וכאב, בבדידותה, במקלחת הצנועה והצפופה, כשהיא מנסה להקל על עצמה במי הברז הזורמים אך אינה מוצאת הצלה.

כדרכה, היא לא הטרידה איש ולא ביקשה עזרה. רק מנחם (משל'ה) רולל, דודי, שהיה אז ראש המועצה האזורית ואשר גר בדירונת הסמוכה, כי אוצה  ואימא הקפידו תמיד לגור זו על יד זו,  ואף הוא  כבר בבדידותו כי דודתי אוצה, שהיתה למזלי המטפלת שלי, נפטרה מוקדם מאוד  מהתקף לב כבר בשנת 1968 – הוא שמע את רעש המים הבלתי נפסק. הוא ניגש לבדוק את מקור הרעש המוזר ומצא את אימא ללא רוח חיים, ישובה על הרצפה במקלחת מבלי שהזעיקה עזרה. הוא הזעיק את אחות הקיבוץ ואת השכנים, אך ללא הועיל. ואני, שקיבלתי את קריאת הטלפון קורעת הלב מיחזקאל דורון השכן בחצות הלילה, רואה עד היום בתמונת מותה של אימא סמל לחייה: מעולם לא התלוננה, לא ביקשה לעצמה דבר, ביקשה שלא להטריד והצניעה את סיבלה. היא רק ביקשה לתת מטובה ולהעניק לזולת מאהבתה וחוכמתה, כשהיא מוותרת על עצמה.

 אנחנו, ילדיהם, היינו מרוסקים ממותם של הורינו בזה אחר זה. ואת מצבותיהם איחדנו וכתבנו עליהן: "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו." אז גם התחלתי לתהות על חייהם ועל מחיר הגשמתם של ערכיהם ושל החיים בקיבוץ שהקימו, למרות שעמדו בפניהם אפשרויות רבות אחרות. על אבא ודמותו המרתקת אכתוב בנפרד. אבל דבר אחד ברור, מעבר לנטיות האישיות, ערכי שניהם וערכי חבריהם לא התמקדו בטיפוח הפרט וברווחתו ובזכויותיו, אלא בעם, בצדק החברתי, בציונות, ורק לאחר שנים, כאשר באו שנות אכזבה, זה היה כבר מאוחר.

ובכל זאת, אימא סברה שהיא הגשימה  את חלומה, את ערכיה הציוניים-חלוציים ויהודיים, ואף את עצמה בזוגיות, במשפחה שהקימה ובעבודתה החינוכית. אבל אני, הבת הבכורה, שזוכרת את אימי מצעירותה, רואה את הדברים קצת אחרת. להבנתי  התחוללה בחייה דרמה שקטה ולה שני כיוונים מנוגדים. מחד, כאמור, מחיר גבוה בבריאותה ובכושרה הגופני, ועל הכול  ויתור גדול וכואב למען ערכיה על עצמה, על מימוש כישרונותיה ושאיפותיה הפרטיות, כמו גם על המימד החומרי שבחייה ועל נשיותה.

מאידך, התרחשה בחייה בשקט וכמעט בלא כוונה מודעת, ובהתחלה אפילו על פי החלטת הקיבוץ, צמיחה אנושית נפשית ורוחנית עזה. גילוייה כלפי העולם היו אהבה והאזנה לכל אדם, שיפוט כל אחד ואחד לכף זכות ומסירות וטיפוח של בעלה, ילדיה ותלמידיה, שהיו לה כבנים. "צדקת", קראתי לה בליבי עוד בחייה, ואמרתי עליה תמיד את מילות שירו של ביאליק: "אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה."

מה קרה לה, אפוא, במהלך הדרך, שאלתי את עצמי לא פעם. כיצד גברה דמות "הצדקת" ודחקה את דמות האישה הצעירה והנשית, העצמאית, הכישרונית  והמצטיינת?  יותר מזה, עולה גם שאלה כללית: האם לכל העדפה של ערכי הכלל הלאומי  והאנושי יש מחיר אישי גבוה, או גם "שכר" גבוה?

אבל על כך – מי אני שאענה. מה שברור הוא שתחילה הסיפוק והאושר והגאווה של הוריי וחבריהם היו עצומים. מאידך, שאלתי את עצמי: האם באמת מצאה את סיפוקה בחיים אלה, גם   כשהיא מקרקעת את אבא למקום שרוחו כבר לא שכנה בו?  והעיקר – מה היא עצמה היתה מספרת על חייה אילו עלה בידי להביאה לכך? אבל היום כבר מאוחר לשאול.

ארנה גולן

הדברים מבוססים באופן חלקי על פרק בסיפרי "ילדה של קיבוץ".

המשך יבוא

* * *

אהוד: האייתולות באיראן עוקבים בקוצר-רוח שיעי אחר משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומקווים כי לאחר שיודח בעוד כעשר שנים בעקבות ניצחונה של התובעת ליאת בן-ארי – יוכלו סוף-סוף להגשים את משאת נפשם – האיום הגרעיני בהשמדת ישראל!

* * *

איציק חנונא

על שמיעה ועל חרשות

לפני שנים אחדות כתבתי חיבור שקראתי לו "האם אני רוצה לשמוע?" בחיבור הזה ובעוד חיבורים אחרים מניתי את היתרונות שאני מוצא בחרשות.

לאחרונה קרו דברים שקצת גרמו לי לשנות את דעתי. בחיבור זה, אנסה לעמוד על היתרונות והחסרונות בחרשות ועל היחס ורצוני לחזור ולשמע.

כפי שכתבתי כשאתה שומע, אתה נסחף למה שקורה. אתה שומע קולות, שומע את האנשים מדברים על כדורגל, טלוויזיה ועוד, ואתה מדבר כמוהם. ואילו כשאינך שומע, אתה קשוב לקולות הפנימיים שלך ואתה יותר עצמך. אף שזה מעשיר את העולם הפנימי ועוזר להקשיב לדברים ביתר כיוון ולהבין דקויות, זה סוג מסוים של ניתוק. ניתוק שלא תמיד הוא נעים.

פעם במוצאי שבת, כשהוריי יצאו, ישבתי עם שתי דודות שלי אחותי ואחי בסלון ושוחחנו בקול. השתתפתי בשיחה. הייתי חלק מהכלל וספגתי את האווירה הכללית.

היום לעומת זה, בשיחות משפחתיות אני בדרך כלל מנותק, לא יודע על מה מדברים ולא שותף. אני יכול להיות שותף בשיחות קבוצתיות רק אם חברים באים אליי כדי לשוחח איתי במיוחד. אמנם, גם בפגישות משפחתיות באים לדבר איתי אבל זה עדיין לא מביא אותי לאווירה הכללית. דוגמא נעימה פחות של אי ספיגת החווייה האישית-קולית היא מלחמת יום הכיפורים. המלחמה האחרונה שבה עוד שמעתי. אני זוכר שבמוצאי שבת, שאז פרצה המלחמה, ישבנו כולנו בסלון ושוחחנו על המצב. שמענו בטלוויזיה את גולדה מאיר. גם בימי המלחמה האחרים שמעתי את הכתבות, את התיאורים של הקרבות ואת האזעקות. זה גרם לי להיות מעורב ולחוש את המצב ביתר שאת.

במלחמות האחרות שעברתי, החל ממלחמת לבנון הראשונה ועד למבצע צוק איתן הייתי מעורב נפשית. ידעתי מה קורה, הלכתי למרחב המוגן, אבל לא הייתי שותף לחווייה הקולית. לא שמעתי את מבזקי החדשות את הפרשנויות בטלוויזיה, את האזעקות, ובמלחמת לבנון השנייה, כשנפל טיל בחדרה, ואז גרתי בגבעת אולגה וכולנו הלכנו לחדרי שהיה מוגן – לא שמעתי את הטיל ותמהתי איזה קול יש לו.

דוגמא נעימה יותר היא ההאזנה שלי לרדיו בהיותי שומע. בין כל התוכניות להן האזנתי היתה התוכנית "שירים ושערים" לה האזנתי בקנאות מדי שבת. שמעתי את הקריין מדבר, את דיווחיהם של הכתבים, את חילופי הקול, את ההתלהבות בשעה שהובקע שער וגם את צעקות הקהל. הייתי שותף לאווירה הכללית ונכנסתי למתח בעקבות התוצאות המשתנות. העיקר, הייתי מרוכז רק בתוכנית. לא חשבתי על שום דבר אחר.

לאחר שהתחרשתי, אבי תרגם לי את "שירים ושערים", אך כבר לא היתה בזה אותה עוצמה. קראתי את מה שאבא כתב בבריל, אך לא שמעתי את קולותיהם של הקריינים או הכתבים. לא חוויתי את המתח הרגיל. אולי משום כך, הלך העניין שמצאתי בתוכנית זו – ופחת.

גם היום, כשמתרגמים לי הרצאות, שיחות קבוצתיות חדשות ועוד, אני מקשיב, אבל חושב על דברים אחרים ולפעמים אפילו נרדם... אולי מכאן נובע הקושי שלי להתרכז בדבר אחד, להתמקד בקו מחשבה אחיד. כמו שאמר חברי מאיר "אין משהו שתשמע ויסיח את דעתך."

אלא שאני עדיין מתלבט, להיות מעורב באווירה הכללית ולקבל את החווייה הקולית – יש בכך סוג מסויים של רגישות. אולי לא בדיוק הרגישות של כשאני שקוע בעצמי, אבל איזה מתח התרגשות ומסתורין.

עד כאן מניתי את היתרונות והחסרונות שבאי השמיעה. כאן אני עובר לחלק השני של חיבורי. היחס לשמיעה והרצון לשמוע, רצון שידע לא מעט עליות ומורדות.

לאחר שהתחרשתי, קרוב לגיל אחת עשרה, לא היה משהו שרציתי יותר מאשר לשמוע. בהתחלה עוד האמנתי שיקרה נס ואשמע, ותרמו לכך אנשים, אולי טובי לב אבל לא כל כך חכמים, שטיפחו בי את האשלייה באשר לנס כזה, שכמובן לא קרה. הרפואה אז לא היתה מפותחת, הרופאים טעו לחשוב והטעו אותי ואת הסובבים אותי בכך שאולי אוכל לשמוע. אבל כשהרכבתי את המכשיר לא שמעתי אפילו ציוץ.

במשך שלוש שנים הכריחו אותי להרכיב את המכשיר שגרם לי לצלצולים באוזניים, לכאבי ראש ולכאבי לב עד שהשלכתי אותו ממני והלאה.

זאת ועוד, כשהייתי בגיל ההתבגרות, נראה לי פתאום העבר שלי כשומע טיפשי וחסר ערך. אט אט אפילו פיתחתי רתיעה מלחזור לשמוע. אולי גישתי היתה קיצונית אבל אמרתי שאני מאושר בקיומי הנוכחי.

מאורעות החיים גרמו לי לשנות את דעתי, לרצות באיזשהו מקום לשמוע, אבל גם להסתייג מכך. כשהייתי בן עשרים ואחת, היו לי התלבטויות שאם אשמע, אדבר עם אנשים על נושאים חומריים כמו מזג האוויר מתי מתחילים החגים ועוד. פחדתי שזה יסיט אותי ממטרתי – הקריאה, שהיתה אז תכלית חיי.

נדמה לי שאחד הגורמים לשינוי בגישתי היה המחשב. כשהתחלתי להשתמש במחשב ונעשיתי עצמאי, פונה לאנשים ישירות, מתאם איתם את הפגישות ללא מתווך, מתכתב באימיילים, הרגשתי כמה זה טוב. אז גם חשבתי לעצמי שאם אהיה פעם שומע אוכל לדבר עם כולם ללא הגבלה, וגם להשתתף בשיחות. ואם חששתי פעם מאובדן רגישות בעקבות זאת, הרי שהיום אני סומך על יכולתי לאזן את הדברים ולהגיע למצב משביע רצון. עם זאת, אני חייב לציין שהייתי מעדיף לשמוע עם מכשיר. כי כשאני שומע עם מכשיר אני יכול ליהנות משני עולמות. לשמוע, אבל גם לנתק את המחשב ולא לשמוע דברים שלא יהיו ערבים לאוזניי...

אני מדמיין שמפתחים מכשיר כזה שהשמיעה תבוא בו נקייה ובלי סיבוכים. אלא שיש לי הרגשה שלא אזכה לכך בעודי בחיים. אני חש שרק בעולם הבא אוכל לשמוע ואולי גם לראות. הלואי ואתבדה לפחות לגבי השמיעה.

איציק חנונא

* * *

אסתר קאפח

שני שירים

הסירה תחת הסיר

כְּקוֹל גַחֲלֵי הַסִּירָה

תַּחַת הַסִּיר 

הָמוּ מֵעֵי הָאִשָּׁה

הַנִּסְתֶּרֶת

תַּחַת הַסִּנָּר.

מִתְפַּלֶּלֶת

לִבְרִיאוּת בִּתָּהּ

וְרוֹקַחַת תְּרוּפָה

בְּסִיר הַנָּזִיד. 

אש הסירה

לַחַשׁ הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר

צָבַע לֶהָבָה בְּצָהֹב כָּתֹם

וְהַסִּיר אֵינוֹ נִזּוֹק.

אֵשׁ הַסִּירָה יוֹקֶדֶת בְּלִבִּי

צוֹרֶבֶת בּוֹ סִיד שָׁחֹר

בְּפַסִּים שְׁבוּרִים.

אֵיךְ לְהַחֲזִיק

הַסִּירָה

שְׁלֵמָה?

ד"ר אסתר קאפח: 2 שירים מתוך ספרי "זכוכית מגדלת", סטימצקי, 2020.

* * *

אסתר ראב

ימים ירוקים

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

העולשין התפרצו מאדמת החמרה שבלב החצר, ופרחיהם הכחולים-הסגולים היו רועדים ברוח קדים בשומת חציר ועשבים קמלים; לרוח זו היו גם עצי-הזית שבחצר נכנעים ונעים מערבה, כשביטנת עליהם האפורה הופכת למעלה ומכסיפה.

יעל היתה צועדת ברגליה היחפות על היבלית הקמלה והחמה, והרגישה שהקיץ בא.

אותו קיץ נפלו לידיה כתבי טולסטוי ודוסטוייבסקי (כל ספר שנמצא היה מאורע בלתי רגיל בימים ההם). משהו כאילו ניענע את שורשיה וטילטל אותם קמעה, אבל הטלטלה דמתה למעין חריש מאוורר והיא הרגישה בזרם צמיחה בלתי-משוער ונסתחררה במקצת.

מלחמה סוגרת כטבעת על יישוב קטן. העולם כולו מרוחק ונמצא אי-שם מעבר להרי חושך. היישוב תלוי כולו בכוח עצמו וביכולתו שלו, אווירה חמורה ואכזרית למדיי – אבל יש התלכדות: פטיש גדול וכבד יורד והולם על היישוב והוא נרקע ואינו נשבר. ידוע ידע כי מה שרכש בידיו ובציפורניו – לא יאבד – זה ברור לו; וגם למעשה, לחיי יום-יום, ידעו זאת כולם בכל רמ"ח איבריהם – דבר לא ילך לאיבוד; מסקו זיתים, כבשום והכינו שמן למאכל ולמאור, כי הנפט בא בארגזי-עץ מחוץ-לארץ. גידלו עגבניות-ענק עסיסיות, וראשי בצלים התגוללו ערימות-ערימות לאחר שהוציאום מן האדמה – והיו מתייבשים בחמה. אנשי הגליל היו מגיעים ליהודה בעגלותיהם הרתומות לפרדים, והעגלות מלאות שקי בר – חיטה זהובה וזכה. ועל הכל הפרדסים – ציפור-הנפש של המושבה. את אלה היה עלינו להציל ויהי מה, גם אם הפרי לא נשלח אל מעבר לים והוא נערם ונקבר באדמה – אבל על העץ יש לשמור.

ויום אחד עמד אבי המשפחה והחליט: "לומדים? די ללמוד בכלל!" – עמד והוציא את שני הנערים מבית-הספר, והם שניהם ילדים כמעט: ארוכים ורזים ובפניהם הצהבהבים-שזופים עוד רשומה המאלאריה, שנתנסו בה בילדותם.

והשמחה היתה גדולה. יעל הצטרפה אליהם כדבר מובן מאליו: אין לימודים, אין בית-ספר, וקץ לעבודת-הבית בשביל יעל.

האב הביא שלושה מעדרים גדולים, הראה כיצד פותחים בור סביב העץ (ואין זה דבר קל בפרדס ישן, שהנטיעה שלו צפופה והעצים מסורבלים). הקטנים נאבקו במעדרים הכבדים, ויעל הביטה עליהם וחשבה: "מוקדם מדיי – " וליבה נתכווץ.

גם האם התנגדה: "ילדים – הרי צריכים ללמוד – "

אבל האב באחת: "איני רוצה במלומדים."

וכך נהפכו השלושה תחת ידי האב בזמן קצר לשלושה פועלים, פועלים ממש, בלי כל סימן של "חובבות".

הימים הלכו הלוך וארוך, הלוך וחם – ועורם של השלושה קיבל צבע שחום והיה נבדל רק במעט מצבע האדמה שאותה עיבדו.

החגיגיות שבראשית עבודתם פגה לאט-לאט – ובמקומה בא ההרגל – הרגל, שכוח-ההכרח יצר אותו, והקטנים קיבלו אותו בלי כל תמיהה. לא נבדלו במאומה מפועלים אחרים, חוץ ממה שלא הלכו ברגל לפרדס – והסייחה המיוחסת, שהיתה רתומה לעגלה ולמחרשה, היא שהביאתם לפרדס יום-יום.

במרוצת הימים תפס הפרדס את מקום בית-הספר ונעשה כמוהו לשיגרה. כל חברה אחרת, לבד מצינורות-המים המשתקשקים ואיוושת הרוח בעצים – לא היתה להם, כי בערב היו נופלים ונירדמים מיד. כל היום היו מתבשמים משרף-ההדרים ובהשתפשפם בעצים, ובלילה היו רואים לפני עיניהם עלים, המון עלים מאוושים ורוחשים, ועיניהם ואוזניהם נתמלאו וכבדו מאוד. והיו נירדמים ספוגי שמש ולשד – כפירות שמבשילים...

האב הוסיף לקרוא ב"ברלינר טאגבלאט" על נצחונות "הגרמנים שלנו", אך המלחמה התחילה מתקרבת לשערי הארץ. צרור האוכל שהאם היתה מכינה לקחתו לפרדס הלך וקטן, הלך ונצטמק – ובכל זאת הכיל עוד גבינה שזורה פסים צהובים של שמנת; וזיתים שחורים גמלונים ובשריים. לאורך צינורות-המים שתלו הנערים כלאחר-יד שיחי עגבניות ופילפל, שהיו גדלים בלי כל עיבוד, על שפע המים בלבד, וכך היו תולשים להם עגבניות ללפת בהן את הפת; ושיחי עוקץ-העקרב היו גדלים פרע בדפני הבורות, הפרחים הלבנים היו ממלאים את האוויר בושם של שנף וחלב רותח, שהיה מתערב עם הלחם שאכלו, והלחם היה טבול בו כבתוך תבלין שמן ומשביע.

*

ה"פלרינות" שלבשו הבחורים בימים ההם – התנופפו ברוח. היה חושך, וגשם התחיל מטפטף. הנערות הצטופפו לחוד תחת המטריות שלהן; מישהו הצית סיגריה, פנים צעירים ושיער לח הוארו לרגע והתנוצצו. אחד, לבוש "טוז'ורקה" [מעיל סטודנטים שחור עם כפתורי זהב, שלבשו צעירי העלייה השנייה] רוסית, עמד ודיבר בהתלהבות בנענוע ידיים. פועלים ובני-איכרים, מנהלי-עבודה, תימנים וספרדים, הצטופפו כאן, ליד "הפוסטה".

היה חושך וגופות התנועעו כגרעינים, שיד נעלמה בוחשת בהם: שברי-רעיונות שעבר זמנם הועלו הנה, מעין תוצרת-חוץ חסרת-ריח, שטעמה פג זה כבר. ופקעים בני האדמה הישנה חדשה, פקעי חיים חמים ותוססים, ומוץ, הרבה מוץ, ובתוכו גרעינים גדולים ולחים, שניראו כאילו נבטו בגשם היורד כאן לאיטו – טיפה-טיפה... וחושך, רק חלון צריף-הדואר קורע מרובע של אור בתוך החשיכה. שניים-שלושה אנשים עומדים ליד החלון: "תור" קטן למדיי. "היש מכתב עבורי?" והדוור – הוא מכיר את כולם ויודע את תוכנן של כל הגלויות עם השושנים וליבות-הזהב המודפסים עליהן – יודע הוא ומחייך – ואיש אינו נפגע, להיפך, הוא שותף והוא עד, ומשתתף בצער ובשמחה – וכשאין מכתב, פניו עצובים; ויש שפניו נוהרים. עצם קבלת מכתב הוא מאורע גדול – אם הוא בא מחוץ-לארץ, מאורע כפול. הכל יודעים עליו. ומראה המכתבים עצמם, שבוליהם המגוונים וכתובותיהם הלועזיות מאירות – מראיהם כמראה פרחים נדירים בשדה-שלף עזוב...

יעל קיבלה מכתב, הוא נמסר לה בחגיגיות רבה. "מן הגליל," אמר הדוור. הגליל היה רחוק מאוד מיהודה, מרחק עשרה ימים הליכה ברגל ושלושה ימים ברכב – רכב מפואר: פרדות-ענק מצלצלות בשרשרותיהן ורתומות לקרונות ישנים ומשתקשקים; זה היה מסע ימים ולילות בין הרי-הגליל: ואדי-ערה, קן שודדים מפורסם בימים ההם – עד לג'נין, ודרך נצרת המעטירה והמלאה סודות, ואשר רוחו של ישו עוד מאהילה עליה ומפחידה את הבחורים שלנו, אלה אשר לקול צלצול פעמונים היו עצמותיהם רוחפות מפחד ומזכרונות עיירה רחוקה הנתונה לפרעות ושפך דם.

יעל היתה מלגלגת עליהם לפרקים ומספרת באריכות ובהנאה על טיוליה בירושלים ועל ים פעמונים, וצלצול אדיר ומופלא, ששמעה במגרש הרוסים וששפך עליה שפע עליצות.

המכתב שקיבלה יעל היה מאת דוד ברגמן. זה היה אדם שהכירתהו מעט מאוד. היא פגשה אותו בהיותה בגליל ולא ידעה דבר על חייו. היה זה בחור גבוה מאוד, כפוף מקצת, ויעל קראה לו בפני עצמה "אטלס". האיש ניראה לה כנושא משהו כבד מאוד על כתפיו... עיניו היו מביטות ניכחן למרחקים. וליעל נידמה היה, שאין הוא רואה אותה כלל. הילוכו היה כשל אדם רגיל לצעוד על שטחים נרחבים מאוד – בלי לראות לפניו מעצור כלשהו. במקרה אחד פגשה אותו יעל ברחובות תל-אביב. הוא צעד ברחובות העיר כמודד ארץ בשעלו. עוברים ושבים הביטו אליהם בתמיהה, ויעל מיד חשה בזה ונטרף עליה צעדה והיתה מדדה אחריו: שני צעדים על כל צעד שלו. לא היה כל קצב ביניהם, והוא – הוא לא הרגיש דבר. כשיצאו את העיר נשמה יעל לרווחה, אבל הוא העבירה אז לשטח לא מציאותי כלל. זה לא היה "הבחור" שלה, זה היה משהו שלא ידעה כנותו.

המכתב היה מכינרת: "יש לי מאלאריה," כתב, "ואני רוצה לבוא להבראה ליהודה. התוכלי למצוא לי שמירה בכרם או במיקשה?"

כן, היא תוכל. ודאי. מקרה מפליא ממש. הרי הכרם הגובל עם פרדסם זקוק לשומר. השאלה היא אם האיכר ירצה לקבל שומר עברי, ועוד בחור מן הגליל, אלה הידועים כאן כמרדנים גדולים, אבל היא תחפש, היא תוכל, היא תמצא – אין כל ספק, עליו לבוא להבראה.

והיא שוב תימצא במחיצתו הנפלאה. שוב יהיה חג גדול – כאשר היה תמיד בהימצאה בחברתו.

יעל חלצה את סנדליה התימניים ונעלה נעליים לבנות, לבשה את שמלת-השבת, הרטיבה וחזרה והרטיבה את שערותיה, סרקה והחליקתן ככל האפשר לבל יתמרדו תלתליה, שמה את צמיד הכסף המרוקע על זרועה, וסרה לבית שבקצה המושבה. היא לא הכירה את האיכר, שלא היה מידידי האב, וחששה שגם הוא אינו מכיר אותה. אבל כשפרשה לפניו את מטרת בואה, נתמצמצו פתאום עיניו הירוקות והחלו לירות זיקים עכורים.

"אהה, הרי את לצידם, לצד ה'רוסים'. זה ידוע!"

היא עמדה והביטה אליו וחשבה: הרי אלה זבובים ירוקים שנמלטים מעיניו, זבובי-אשפה ירוקים. שמחה על הגדרתה ושכחה אותו לגמרי. עמדה ושתקה – בבת-אחת נשתנו פניו של האיכר – ובטון מעשי-מסחרי שאל: "וכמה הוא מבקש עבור העונה, הבחור הרוסי?"

פני יעל לא נשתנו. "איני יודעת," אמרה, "יבוא ותדבר עימו."

"טוב, אני מחכה לו."

היה זה ניצחון גדול בימים ההם, אבל היא קיבלה אותו כדבר מובן מאליו.

והוא בא, הוא בא ומילא לפתע את כל האופק ביישותו. התמונה היתה דחוסה ומלאה: ענפי העצים ארחו לו מיד למסגרת, ופסי-התכלת ממעל לראשו היו הרקע, לפנים אלה, לקומה הגדולה והמיסתורית – הכל מצטרף מיד למשהו שלם וקבוע כאילו יישותו היא-היא שחיברה את כל החלקים הנפרדים למיניהם ויצרה משהו שלם, שהיה קיים אלא שלא נתחבר. דרכי-החול המשתלשלות בין גדרות-השיטה השתטחו לפני צעדיו – כאילו חיכו זה כבר לבואו, כאילו היה כבר אי-פעם צועד כאן, לפני דורות, וחזר זה עתה מאי-שם... כשהיה מושיט את ידו ותולש זלזל בשעת הליכה, היה הזלזל נתלש, מפזז בעליצות בין אצבעותיו הגדולות. הוא היה שותל ונוטע כמו שהיה נושם ומהלך: מלך גדול בממלכת-הירק. ומתרועע היה עם שושנים. אהבן וגידלן בצבעים שונים. יעל היתה צוחקת לו: "נו, דוד, יש משהו?" – מיד היה תוחב ידו לכיס מעילו הפנימי ומוציא משם שושנה מקומטת וחמה ומושיט לה...

היה לו סכין, אולר-הרכבה, שהיה מחזיק תמיד בידיו והיה חותך ומפצל ענפים רכים או שרביטי קנה שהיו מזדמנים לו. על אחת מאצבעותיו היתה צלקת – חתך עמוק, ויעל שאלה והתלוצצה כאחד: "פצע זה בא לך ודאי מן הסכין הנצחי הזה."

הוא חייך ושתק.

יעל חשה ביופיו של האיש. שקט נפלא מילא אותה, שקשוק המים והעצים הטלולים נתמזגו בתוכה בשלווה גדולה, והבולבולים שקיננו בצמרות היו מרטיטים קלות משהו רחוק וחבוי מאוד.

הוא התגבר על הקדחת – אבל לפרקים היתה עוד פוקדת אותו, ואז היה נבוך, כמבקש סליחה על הקורה אותו.

"יש לך חום, דוד?"

והוא בלי אומר היה מושיט לה את ידו והיא אוחזת בה ובודקת את הדופק. היא נתמחתה כל-כך במשפחה, שידעה כמעט בדיוק את מידת החום לפי הדופק – "כן, חום גבוה, למעלה משלושים ותשע." טבלה אלונטית במים מן הכד ושמה לראשו...

הוא לא הודה, ולא הודה גם כשיעל היתה מביאה לו מדי פעם בפעם בקבוק חלב גדול מן הבית. לעיתים היה סר אל הפרדס, מסתכל אל האחים כשהם משקים תחת העצים, מביא עימו סל ענבים, מעמידו והולך כלעומת שבא.

יום אחד החליטו לערוך טיול לירקון וקבעו אותו לשבת בבוקר. אותה שבת ניעורה יעל בשעה מוקדמת מדיי. הכל ישנו עדיין. על זגוגית החלון התדפק פרפר שחור, גדול ושעיר, התדפק וסאן והעלה אבק מעל כנפיו. יעל שנאה את הפרפרים השחורים האלה. בקפיצה אחת קמה ופתחה את החלון והוא התעופף. על הזית שממול החלון ישבה "מיצי" החתולה והסתכלה בגעגועים באנקורים הרוחשים ממעל לראשה. כשראתה את יעל קפצה ארצה וביללת-רעב תבעה את מנת הבוקר שלה. יעל נכנסה למיטבח, חיממה את סיר-החלב, שתתה כוס ויצקה ומילאה ממנו בקבוק ירוק עב-כרס.

היא יצאה את המושבה. הטל מחק את כל עקבות-החול, והחול השתרע לח ושבתי. איש לא ניראה בדרך אל הפרדסים – שבתון גמור. מנועי-הבארות שתקו, העצים כאילו ספגו את מנת המים השבועית שלהם בחביון שורשיהם בדממה גדולה, ללא כל ניע. היא עברה את הפרדס שמראהו היה מוזר ביום-מנוחה. העצים עמדו מתאפקים ללא זרזיף-מים – ללא קול מזמרה. היא החלה ללכת לעבר הכרם, רוח קמה פתאום והיתה מרשרשת בגפנים. היא הלכה הלוך והתקרב לסוכה, ומיד ראתה שהוא שוכב על המחצלת. "ודאי נירדם אחרי שמירת לילה," חשבה והלכה והתקרבה, עד שעמדה לידו. הוא שכב לבוש חולצת-שבת לבנה ונקייה. ובמקום החזה, ממעל, הצטייר חור קטן שחור וממנו השתלשל קו אדום רחב, נמשך ויורד, נמשך ויורד עד קצה החולצה. הוא ניראה כישן. בידו החזיק אשכול ענבי "רוזט" גדולים וורודים – ותלתל אחד מבלוריתו נשמט והיה מתנפנף על מצחו בנשוב בו הרוח.

עיניה של יעל נדבקו בתלתל המתנועע ולא זזו ממנו. הסוכה היתה ריקה; השמיכה, הכר, המעיל העבה, המזוודה, הכל נעלם – רק כד-המים עמד בפינה שחור ולח, בצווארו נתון צרור פרחי עוקץ העקרב הלבן... "את אלה הכין עבורי," – עברה מחשבה את מוחה. היא כרעה, תפשה ידו, היא חיפשה את הדופק, הדופק לא העיד על חום. לא העיד כלל. היא החזיקה פתאום בבקבוק-החלב – החלב עוד היה חם... משהו רישרש מאחוריה. הסבה את ראשה. במרחק-מה היה מושלך ספר רוסי, כשעליו מתדפדפים לרוח-הבוקר, אחד-אחד, עלה לרגע, עלה לרגע...

*

נכתב: 1952-1951 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915 לערך, ייתכן שעדיין לפני הארבה של קיץ 1915, שאחרת היה מוזכר בקשר לפרדס, כמו בסיפורים האחרים. נדפס לראשונה: "עתידות" ה, טבת-שבט תשי"ב, 1952, בצירוף הערת המערכת: "המשוררת אסתר ראב מציירת תמונה מחיי מושבה בשרון בימי מלחמת העולם הראשונה." נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 156.

יעל היא במידה מסויימת בת-דמות של אסתר בסיפור. האם דוד ברגמן הוא דמות אמיתית? להשערתי יש כאן צירוף של שתיים-שלוש דמויות, בעיקר מתקופת הליכתה של אסתר לדגניה בתרע"ד, 1914-1913.

בארכיונה מצוייה גלוייה שנשלחה אליה לפי הכתובת: "אסתר ראב, כנרת", (כניראה שכך הגיעו מכתבים לדגניה), והתאריך: ט"ז אדר תרע"ד, 1914. השולח הוא דב רייזמן, שלפי עדותה של אסתר בפניי, מת צעיר.

בכ"ד חשוון תרע"ד, 1913, נרצח חבר דגניה, משה ברסקי, והוא בן 18. על פי עדותה של אסתר השפיע עליה מאוד מוות זה, כי היתה מיודדת עם הבחור. מגלוייתו של רייזמן, וכן מעדותה בפניי ממרץ 1981, עולה כי נישארה עוד כמה חודשים בדגניה, לאחר מות של ברסקי.

על הליכתה לדגניה סיפרה אסתר ראב לאסתר הגר, בראיון ב"יוכני", אב תשכ"ג, 1963, שבו נאמר: "בדגניה ראיתי לראשונה את המוות. היה שם נער בן שבע-עשרה – משה ברסקי. התיידדנו. אולי בגלל קירבת הגיל. יום אחד עמדתי ועבדתי בין סירי המיטבח. בא משה והביא לי זר פרחי הירדנון – פרחים לבנים ורודים הגדלים על שפת הירדן. שמתי את הפרחים בכד מולי והיה בהם איזה ניגוד, איזה משקל-שכנגד לסירים המלוכלכים. הודיתי לו על הזר והוא יצא רכוב על פרד. כעבור שעה וחצי חזר רק הפרד. חברים יצאו לחפש והחזירו גופה. ירו בו בכדורי רובה. מותו עשה עליי רושם קשה מאוד."

כאשר שאלתי בשעתו את אסתר מיהו דוד ברגמן, ענתה לי: "הוא גולוסמן." אסתר הקדישה "לזכר גלותמן" את השירים "אלם ברוש" ו"הנפתח צוהר בשמיים" שנדפסו ב"הארץ", 3.4.1936. בספר "כובשים ובונים", פתח-תקווה, 1955. עמ' 375, נכתב: "בפברואר 1936 נרצחה אשה יהודייה בדרך חיפה ונרצח אברהם גלותמן ממייסדי נהלל."

ר. בת-יצחק, היא רבקה כצנלסון, כותבת, מפי אסתר ראב: "לעולם לא סלחה אסתר ראב על סירובו של חצקל רובינזון 'אוכל הפועלים' להעסיק בפרדסו את גלותמן, אותו בחור צעיר שתקן ואינטליגנטי, מן הדמויות המעניינות ביותר של העלייה השנייה, חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע (שהיה מאוחר יותר בין מייסדי נהלל, ונרצח במאורעות תרצ"ו)." בתוך: "משוררת נופי ארץ-ישראל", "דבר הפועלת", אוקטובר 1961.

במכתב למערכת ("דבר הפועלת", טבת תשכ"ב, 1962) מעירה אסתר לרשימתה של ר. בת-יצחק: "חצקל רבינסון המנוח היה נוטה לפועלים (וכבר הגיב על כך מ. שניר ז"ל), ואצלו השגתי עבודת שמירה בשביל גלותמן, שחלה אז במלריה."

בארכיון התמונות של אסתר ראב יש תמונה של גלותמן מתקופת פתח-תקווה, ופתק של גלותמן לאסתר ראב בפתח-תקווה, משנת 1912 לערך.

ייתכן אפוא שדוד ברגמן הוא צירוף דמויותיהם ופרשת מותם של משה ברסקי ואברהם גלותמן.

אחיה הצעירים של "יעל"-אסתר הם אלעזר ובנימין בן עזר (ראב). בני-משפחתה היו נתינים אוסטרו-הונגאריים, ולכן הביטוי "הגרמנים שלנו" כלפי אביה. הקיסרות האוסטרית היתה בת-בריתן של גרמניה ותורכיה במלחמת העולם הראשונה. יהודה ראב חש לויאליות לקיסרות האוסטרו-הונגארית, אשר להגנת הקונסוליה שלה זכתה המשפחה כל שנותיה בארץ, ולכן גם התנגד להשתתפות בנו הבכור ברוך בעבודת הריגול של ניל"י, למען הבריטים.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

פרק שישה עשר:

מסיפורי עין-גדי, רובם של בֶּנְדָלֶה וקצת של שלום

לא הסתפקתי רק באפייה אלא ביקשתי מאימי את המתכון לטשולנט, ובמשך השבוע, בחורף כמובן, היו החברות במטבח אוספות עבורי את שומן העוף, ולקראת שבת הייתי מעמיד סיר ענק של טשולנט עם קוגל במרכזו. כל הלילה היו השומרים באים לדווח לי על מצב הטשולנט, הריח היה עולה ברחבי המשק, ולעיתים היו מסתננים ערביים על הנג'אר, ההר שמעלינו, באים מחברון במיוחד כדי להריח אותו, ובשבת בצהריים הייתי עומד מאחורי הסיר הגדול עם תרווד בידי ומחלק מתוכנו החום מנות לחברים: בשר, שעועית, תפוחי-אדמה וחתיכת הקוגל שהתקנתי במו ידיי.

עבודתי היתה רק כאופה ובשאר הזמן קראתי ספרים, התבטלתי, וגם קצת כתבתי. החברים העבירו את סוד האפייה בתורנות מאחד לשני, ורק אני התמדתי בעבודה חודשים רבים, כי היתה נוחה לי מאוד. אך לבסוף חדלתי לאפות כי היו חברים שחשבו וגם התעקשו שאם אפייה היא עבודת יום שלם, הלחם יקר מדי ומוטב להביא לחם מסובסד מבאר-שבע. אז , בזכותם – בשלה בי ההחלטה לעלות ללמוד באוניברסיטה בירושלים. אחרת הייתי נישאר אופה בעין-גדי עד היום.

את מלאכת האפייה העברתי תחילה לחברי הצייר א. אשר לימים נעשה לאחד מגדולי המאיירים של ספרי ילדים בארה"ב. החדר שלנו בצריף, יחד עם חברנו ש., נחשב לחדר המשכיל ביותר במשק. מדי יום שישי היה מתמלא בעיתוני סוף השבוע שנערמו על קודמיהם במרכזו כך שהיה עלינו לטפס על גבעת העיתונים ולרדת כל אחד למיטתו עם העיתון שבחר. שלא לדבר על הספרים שגדשו את הכוננית ואת הפינות. היינו שוכבים איש עם עיתונו חצי ערומים, את התחתונים לבשנו הפוך כדי שהבולבולים לא יציצו החוצה, ונחשפים רק בסדקינו השעירים מאחור.

לילה אחד תפסו א. ועוד חבר, בשמירה, גנב ערבי שניסה לחדור למשק מכיוון השדות והיה מפוחד וממש רעד כולו. החבר הציע לחסל אותו בו-במקום ולומר שירו בו כאשר התקדם מולם בחשיכה. אבל א. התנגד וטען שיש לעצור אותו ולמסור למשטרה וכי הוא יִרֶה בחבר אם זה יעז לפגוע בערבי. כששמע החבר כך, הוריד כמה מכות יבשות לערבי בקת-העץ של העוזי ושלח אותו לחופשי.

"מה אתה חושב שנבזבז עליו יום נסיעה של חברים עם הקומנדקאר עד תחנת המשטרה בבאר-שבע? ממילא אף אחד לא ירצה לנסוע  לשם עם הבידואי הזה שבטח כבר משתין מרוב פחד!"

א. הצייר היה אמור למלא את מקומי במאפייה. כאשר לימדתי אותו לאפות, הוא הכניס בטעות את זרועו למלוש החשמלי ושבר אותה. זה היה נורא. לכן הוא לא היה יכול להמשיך לעבוד כחבר בעין-גדי וסיים את שירותו הצבאי בתור המאייר של "במחנה גדנ"ע".

את מקומו של א. מילא חבר אחר שלנו, עֻזי ש. – כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק שנהגו ללכת במכנסי התעמלות. עיסה-עיסה והשם שלה: בצק ללי, בצק בנדלה ובצק דבוישה.

עֻזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שהזכרתי כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה כמוה, וכאשר היתה החברה הנצבטת צועקת עליו, היה עוזי עונה לה בשיא הרצינות: "אבל ח. לימד אותי שככה בודקים את הבצק!"

וגם מדי פעם, כשהיתה מישהי מהחברות באה לבקר אותי במאפייה, ואני לא התאפקתי והייתי שולח ידיים וגם נוגע פה ושם בארץ המובטחת, זכיתי לשמוע מכולן תגובה דומה: "תפסיק כבר, משוגע! כל המשק יראה עליי סימנים מאצבעות הקמח שלך!"

בֶּנְדָלֶה מספרת כי בערב פסח, ליל הסדר, כל המשק היה מרוכז בחדר-האוכל, בבגדי חג, חוגג את ליל הסדר. מבעד לחלונות הציצו השומרים, שלמגינת ליבם לא היו אמורים להשתתף בסדר, בגלל הצורך בשמירה.

פתאום נשמע קול יריית רובה, שהחריד את כולם. השומרים רצו כמשוגעים למקומות שבהם היו צריכים לשמור, כדי לברר האם חדר מישהו, מסתנן, אל המשק. הגברים בחדר-האוכל מיהרו לחדר הנשק להצטייד ברובים ולהדוף את המסתננים, אם אמנם הספיקו להיכנס אל תוך חצר המשק. שמחת החג הושבתה, חרדה ובלבול שררו בכול.

מתוך החשיכה הופיע המא"ז, חבר שלנו, א., כשהוא אוחז ברובהו.

 "אתם יכולים לחזור אל הסדר," קרא בקול, "זה אני שיריתי משום שראיתי את השומרים ליד החלונות ולא בעמדותיהם. רציתי להראות לכם מה יכול לקרות כאשר מזניחים את השמירה..."

כמעט תלו אותו באותו לילה.

החבר'ה במשק לא היו מורגלים בשתיית משקאות חריפים. בליל הסדר, לאחר ארבע כוסות, השתכר מ., התנדנד ונפל והפך למטרד. שום דבר לא הועיל, והוחלט להשכיב אותו לישון. אבל מ. היה שמח ועירני, שר כל הזמן, וסירב ללכת לישון.

י. לקח על עצמו את המשימה: תפס אותו ביד, והוביל אותו בכוח אל מיטתו.

"שכב ואל תזוז!" ציווה עליו, "אם לא אני מוריד לך את הראש!"

מ. נבהל, שכב על צידו ושתק.

אחרי כשעה נשמע קולו שואל בהיסוס: "י., מותר לי כבר להסתובב לצד השני?"

בתור אופה הייתי עובד בלילה, שאז היה קצת פחות חם ליד התנור. ואופה פיתות מבוצלות. בבוקר הייתי מספר על הפיתות הטריות שהיינו אוכלים בארוחת השומרים בחדר-האוכל אחרי חצות.

בנדלה אהבה לאכול דברים טובים וביקשה שאכין גם לה פיתות מבוצלות, חמות וטעימות. אלה היו פיתות כרסתניות, מקמח לבן. אני טענתי שהן טובות רק כשהן יוצאות חמות בלילה מן התנור. בנדלה אמרה שלא איכפת לה אם אעיר אותה בלילה עם הפיתות המבוצלות, והיא תכין קפה. וכך נוצרה אצלנו מסורת: אני הייתי בא מהמאפייה עם הפיתות, ולפעמים היו אלה לחמניות זהובות, או מקלות ארוכים זרועי סומסום, כל פעם בטעם אחר, ובשעה שתיים או שלוש בלילה הייתי מעיר את רותי, וכמובן שגם ד. בן-זוגה היה קם, והיינו מבלים במשתה ובארוחה עם השומרים, וד., שהיה רפתן, לפעמים כבר לא היה חוזר לישון אלא יוצא ישר לחליבת הבוקר.

בקיץ, כאשר בכל מקום זחלו צפעי עין-גדי, היתה תחרות: מי יהרוג יותר נחשים. היו מביאים את הנחשים אל פתח חדר-האוכל ותולים אותם על הפעמון שבו צלצלו לארוחות. היו ימים שהיו תלויים שמה שבעה-שמונה פגרי נחשים.

בשנה הראשונה בעין-גדי, היו מחממים מים למקלחות המשותפות בעזרת מבער סולר. על ההדלקה היה היה ממונה י., שזו היתה עבודתו הבולטת, פרט לציד צרעות.

הוא היה מדליק את הדוד למשך שלוש שעות בערך, ומי שאיחר להתקלח – לא נשארו לו מים חמים. לתורניות המיטבח, שהיו אחראיות על הגשת ארוחת-הערב – לא נשארו לעיתים מים חמים למקלחת, והן נאלצו ללכת לישון מלוכלכות ורטובות מניקוי המיטבח אחרי הארוחה.

כל הבקשות, ש-י. ידליק את הדוד למענן באופן מיוחד, לא הועילו, מכיוון שי. לא רצה להתלכלך עוד פעם בהדלקת הדוד המפוייח.

כאשר מ. ובנדלה היו תורניות-ערב, הן החליטו לעושת מעשה: עשו שביתה, והודיעו שלא יכינו ארוחת-ערב אם לא יבטיחו להן שיחממו להן מים באופן מיוחד. אף אחד לא האמין להן. אבל באותו ערב, לא הוגשה הארוחה. בחדר-האוכל היה בלגן עצום: החבר'ה נכנסו למחסן האקונומיה ולקחו מה שרצו: מזונות שנשמרו לאירועים מיוחדים, מטעמים, ר. עבר בין השולחנות וחילק צימוקים לכל דורש...

האקונומית, י. האדימה מכעס, וכמעט שקיבלה התקף-לב.

מאותו יום – הוטל על י. בסידור-העבודה לחמם את המים לעובדות המיטבח, ולא היתה יותר בעייה.

במסגרת התקציב האישי של כל חבר במשק, הוקצו שבע לירות לרכישת כרטיס להצגה. בנדלה החליטה לקנות בשבע לירות אלה צבע ירקרק ומברשת, לקחה "שבת", וצבעה את קירות המזוניט הכהים של חדרה בצריף, בצבע הזה.

במשק קמה ממהומה עצומה: איפה השיוויון? איך זה שאצל חברה אחת הקירות מאירים ובהירים, ואצל כל האחרים לא? ומי נתן לרותי את הזכות לקחת את כספי ההצגה ולהפוך את ייעודם למשהו אחר?

לא פחות ולא יותר, הנושא הגיע לאסיפת חברים, והצעקות והכעסים כמעט העיפו את תקרת חדר-האוכל שבו נערכה האסיפה... אבל את הנעשה לא היה אפשר להשיב: הקירות אצל בנדלה נשארו צבועים יפה משום שלמרות הגערות, איש לא היה מוכן להתנדב לקלף את הצבע מן הקיר...

לנסוע לעין-גדי בתקופה ההיא היה מבצע לא פשוט ובעיקר ארוך. הדרך היתה עוברת דרך באר-שבע, ואחר-כך הירידות לסדום, ומסדום לעין-גדי, בכביש לא סלול.

בחורף, האדמה מלאת המלח היתה סופגת הרבה מים, והדרך מסדום לעין-גדי היתה הופכת לשביל בוץ. אוטובוסים לא נסעו בקו הזה, והתחבורה היתה עם ג'יפים, ומשאיות פיאט ענקיות של חברת טיטניק מראשון-לציון, שהיו מחליקות על הבוץ ימינה ושמאלה כמו על גלי ים.

נסיעה בחורף, מסדום לעין-גדי, נמשכה לפעמים ארבע שעות. חברות-משק בחודשי הריונן האחרונים היו עולות לקיבוץ-מארח בצפון, לשהות שם עם הבעל עד הלידה, מחשש שלא יהיה אפשר להפיק להעביר אותן לבית-החולים ליולדות, בבוא שעתן ללדת.

בנדלה היתה שומרת-לילה בבית-הילדים שהכיל אז שניים או שלושה ילדים ראשונים של המשק. לילה אחד היתה סערה עם שיטפון גדול בנחל חבר. הטיטניק היה בדרך עם שתי יולדות שחזרו הביתה לראשונה לאחר הלידה. התינוקות היו בני שבוע בערך. כשישבה למעלה, במרפסת בית-הילדים, ראתה את האורות של הטיטניק מרחוק מאוד, מאירים בכל פעם את השמיים המעוננים כאשר המכונית היתה עולה בהר ופנסיה מופנים לשמיים. אבל הטיטניק נתקע, ולא היה יכול לעבור את נחל חבר, בגלל השיטפון. י., האב הטרי, חצה את הנחל והלך ברגל לעין-גדי לבקש עזרה. הדבר הראשון שהוא ביקש היה: בקבוק בירה שחורה לאשתו המיניקה, כדי שלא ייגמר לה החלב.

מהמשק נשלח ג'יפ, שהיה יכול לעבור את השיטפון, להביא את האימהות עם התינוקות. שאר הנוסעים הגיעו בבוקר, טיפין-טיפין, ברגל.

צריפי המגורים בעין-גדי, עוד מתקופת היאחזות הנח"ל – נבנו על כלונסאות. הרצפה היתה בגובה של חצי מטר לערך. אל מתחת לצריף נזרקו כל החפצים שיצאו מכלל שימוש ולא היה מה לעשות איתם. התגלגלו שם חולצות עבודה ישנות, שמיכות רקובות, כלי מיטבח ששעתם חלפה מזמן, ובעיקר גרביים ונעליים. כל מי שהתעצל לזרוק לכביסה – הלך בגרביים עד שנעשו נוקשות כמו נעליים ואז – הופ! אל מתחת הצריף. והריח שהיה עולה משם היה לעילא ולעילא.

בליל חורף אחד נפתחו ארובות השמיים מעל עין-גדי, ובבוקר למחרת, כשיצאו חברי הקיבוץ, מפהקים ומתמתחים מחדריהם – ראו לתדהמם שמעיין עין-גדי עלה על גדותיו, וגם מעליו, מהר הנגאר, זורמים שטפי מים חומים אדירים ישר אל המשק. לא עברו רגעים רבים ועין-גדי הקיבוץ – דמה לוונציה. הצריפים עמדו בתוך הזרם השוטף את השבילים, וכל מה שמתחת לצריפים – בדרכו אל ים המלח. המחזה היה ממש סוריאליסטי: מכל העברים נראו נעליים צפות בזרם, טובלות ועולות שוב, שמחות להתנקות במים, נפגשות ומתנשקות, ונפרדות שוב, בעודן משייטות אל ים המלח. כאילו היתה זו מסיבה עליזה של פרידה, לאות מחאה על שזרקו אותן לגימלאות טרם זמנן.

אבל אחרי השיטפון היה נקי במשך זמן-מה מתחת לצריפים.

"אני זוכרת שיטפון אחד, מספרת בנדלה, "שבו עמדתי על שפת נחל ערוגות וראיתי את הזרמים האדירים שוצפים אל ים המלח. אבל מה שהפחיד אותי יותר היה לראות את האדמה שבגדות הנחל: היו שם שדות שתולים בעגבניות וחצילים, וכל השורות הללו זזו וירדו אל הנחל, אל זרמי הוואדי הגועשים. זה נראה כאילו נעלמה היציבות בעולם, וכל הסביבה זורמת אל הנחל ומתנקזת אל הים.

"באותו שיטפון נתקע טנדר של המשק באמצע הזרם. היו בו שלושה חברי משק. הטנדר הלך ושקע ורק במאמצים אדירים הצליחו לחלץ את האנשים מתוכו. זרקו חבל עבה אל הטנדר, שעל גגו עמדו הלכודים, כי המים כבר נכנסו דרך החלון, ואחד-אחד משכו אותם בקושי, כשהם מיטלטלים במים וכמעט טובעים."

*

שלום א. מספר על השיטפון בעין גדי ב-22 בנובמר 1954, בתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לבוא הגרעין שלנו לעין גדי:

היום היה נאה ושטוף-שמש. כיתת סיור, שיצאה למידבר יהודה, שבה מלאת-רשמים מן הנוף הכביר הנפרש לפני העולה במעלה האיסיים – נוף המשתרע עד פסגות הרי חברון. האופק היה כמעט נקי מעננים ולא בישר מאומה.

לפנות ערב התחילו השמיים מתקדרים. ברקים חצו את האפילה בתכיפות גוברת והולכת. אלומות-אש וריצודי-ברק ביתרו את שקע ים המלח. אנכית, אלכסונית ואופקית ניתכו צרורות הברקים. מאבק-איתנים נערך בין שני גושי ההרים סביבנו: משלחים היו זה בזה חיצי-ברקים ובליסטראות-רעמים. הרעם המתגלגל לא פסק לרגע מעוצמת תכיפותם של הברקים הרודפים זה את זה. האוויר המתנוצץ כולו מעוצמת הלהט החולפת בתוכו האיר פני ים אפורים, חומרים וגועשים.

משנסתכסכה האווירה וקרב האיתנים לשיאו הגיע – בא הגשם. לא בהיסוס, לא בזירזוף ביישני כבפעמים קודמות. הפעם היו טיפותיו גדולות ועגולות, כל אחת ואחת רבת משקל ונפח, וכולן יחד – מטר סוחף וגורף. הגשם הראשון של עין-גדי – גשם של ממש.

בארוחת הערב האווירה מרוממת. כל המרבה לאחר –  רטיבותו זולגת מעליו בקילוחים עזים יותר, להנאת המקדימים הזריזים ונשכרים. הופעת חיילים חובשי כובעי פלדה ולובשי שכמיות מתקבלת במחיאות כפיים סוערות ובתרועות.

לפתע עברה הצעקה –

"שיטפון!! הצריפים מלאים מים!!!"

רק משרגע במקצת המון הגשם, ניתן לצאת החוצה לקבל מושג מן הנעשה. מסביב הכול גועש וזורם. זרמי מים אדירים גולשים בכל הכיוונים מן ההר כלפי מטה ושוטפים את נקודתנו הקטנה. הם חתרו תחת הצריפים הניצבים על כלונסאות וגרפו את כל המונח שם. צריפים היושבים על הקרקע מלאו טין ומים בגובה המיטות. רעש המים המתגלגלים מילא את החלל. מלמטה בא סאון העריג'ה [נחל ערוגות] שעברה על גדותיה ומילא כל זרועות-שפכה זרמים גועשים.

במחנה הוכרז מיד על ריכוז כל היישוב בחדר האוכל מחשש מפולת וגריפה [זה חדר-האוכל של ההיאחזות ושל הקיבוץ, המשק, בראשיתו, והוא ניצב עד היום בלב הנקודה הישנה, הנטושה]. רק משתש כוחו של הגשם ומשרפתה עוצמת השיטפון נשלחו האנשים לצריפיהם. החלה עבודת ניקוי ושטיפה שנמשכה כל הלילה. גדול החשש לגורל השדות ושתילי העגבניות. חוששים, כי זרם זה עלול לפרוץ את דפנות תעלת המים מן הסכר ולשבש את סדרי ההשקאה. חלקת כרם ההר העומדת בשלבי סיקול אחרונים – חשופה כולה לסחף ולשיטפון.

אף הוותיקים אינם זוכרים שיטפון בכיוון זה. אכן היו בשנים הקודמות שיטפונות מן הצוקים לעבר נחל ערוגות, אך זוהי הפעם הראשונה שהזרם פנה לעבר הנקודה והשטחים החקלאיים. האומדנות לגבי כמות הגשם שירדה הערב נעות מ-10 ל-20 מ"מ, והערכת זרמי המים בעריג'ה היה של עשרות אלפי מטרים מעוקבים.

23.11.1954. עם עלות השחר מתקבלים מושגים ברורים על השיטפון. מסתבר שהוא תוצאה של שבר-ענן, שפקד את הפסגות הקיצוניות של מידבר יהודה ואת מקומנו. תוך שעה-שעתיים ירדו 25 מ"מ גשם. קשה היה להכיר הבוקר את הנוף סביבנו. הכול פרוץ ומבותר ומלא אבנים. משטח שהיה מוכן לשתילת דשא נהפך למרבד אבנים. משוטטים בני אדם ומחפשים, מי את נעליו ומי את בגדיו. מי ששיחקה לו השעה מצא אבידותיו רחוק ממקום היסחפן, ומי שהוא ביש-גדא נתייאש מכליו שאבדו תחת כיסוי הטין הרב. ערימות הבוץ מחוץ לצריפים מעידות על העמל שהשקיעו יושביהם כל הלילה בניקוי החדרים.

לאושרנו כמעט שלא נפגעו השדות. זרם השיטפון שפרץ מתוך המשק דרך השער ולאורך הדרך נהג בהגינות: הוא לא הציף את השדות אלא חתר בקרקע ערוץ צר ועמוק בחושפו חלקי קיר וחומה עתיקים ויצא לשפת הים.

קרבנו אל תעלת המים – והנה היא ריקה. משמע – יד השיטפון היתה בה. עקבנו לאורכה עד הגיענו אל המפל הקטן, ועדיין לא נתגלתה כל פירצה בתעלה היבשה. המפל הקטן עצמו גועש כשמימיו החומים מתיזים קצף בנפילתם לבריכה שמתחת. משהוספנו לעלות, נגלה לפנינו כבמחזה-סיוטים מראה ההרס שנגרם על-ידי השיטפון. הזהו נחל דוד, ואדי-סדייר הקסום על שפע צמחייתו, על קסמי צוקיו ועל מסתורי פינותיו החבויות?

כאישה יפה, שפרעה ראשה, נראה עתה הסדייר. צמחייתו כולה גרופה, קרקעיתו חשופה והוא פתוח ומבהיק בלובנו ובריקנותו לכל אורכו –  כחתך בבשר החי שעתה נפתח ועדיין לא נתמלא דם. שקעים בין סלעים נתמלאו טין ונסתמו, מפלים קטנים יבשו. הסוּף כולו נעקר. שטחי סלע שכוסו אדמה וירק משך שנים נגרפו והותירו אחריהם אך "רצפות-ריקודים" שטוחות ונרחבות.

מתקדמים אנו הלאה אל המפל הגדול. מפעם לפעם בוקעת קריאת-תימהון מפי אחד המזדעזעים והמשתוממים למראה השינויים הגדולים שאירעו פה. מתקרבים אנו בקניון ההולך וצר והמתקמר מעלינו בקירות אולם ענקי (אתמול לא היית עובר כאן בקלות כזו!) לעבר המפל הגדול, ובקירבנו החרדה – הנפגע גם ענק זה? הגם הוא בניזקים?

המים גולשים ממפל זה בזרם רחב ודק. אולם מה זה? הרי לא זה מקומו! זז המפל שמאלה, זנח את מסלולו הקודם במרכז הקניון והתכנס לו בנקיק צר, וממנו גולש הוא מסותר למחצה, בזרימה דלה ועלובה, מטה מעל למערת שולמית.

המערה... זוכר אני את שרכיה העדינים, את שערות השולמית שעיטרוה וכיסוה ושיוו לה אופי צנוע וביישני. עתה הכול מרוט וחשוף. הכול – לרבות סלעי הקניון שהוריקו תמיד בשפעת שרכים ומטפסים, תאנים וסוּף. הכול נתלש ואיננו. אף האדמה המעטה שנצטברה בזיזים אלה במשך מי-יודע-כמה שנים – נעלמה.

נדהמים ועצובים עמדנו כאן בהעיפנו מבט-כאב אל חישפון זה, אל העירום המפתיע. פינת החמד שוב אינו קיימת, בעיניה החולמניות של שולה הבחנתי ברק לח... שולה זו, מיומה הראשון של ההיאחזות היא כאן. קודם כמ"כית ועתה כאזרחית. רבו זיכרונותיה מסביבה זו. שפע חוויות עברו כאן עליה, והנה נהרסה פינת החלומות, איננה...

[שלום אילתי, "חורף, השיטפון בעין גדי ב-22 בנובמבר 1954," מתוך ספרו "שנה בעין-גדי" שהוא יומן מתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לגרעין המייסד שלנו, "שדמות"].

*

ובנדלה: נשים בהריון – היו מקבלות תוספות למזון. פירות מיוחדים לארוחת עשר, מנה עוף, שהיתה נדירה בתפריט הרגיל, וכדומה.

בנדלה, שהיתה אז אקונומית, החזיקה את המזונות האלה לחוד, במקרר. צריך לזכור, שלא היתה אספקה יומיומית, ומשאית האספקה היתה מגיעה רק פעם בשבוע.

לשומרים בלילה הוכנה ארוחה שכללה לחם וריבה עם שתייה חמה. אבל לשומרים נמאס מחד-גוניות האוכל והם היו פותחים בלילה את המקררים ומוציאים מה שנראה להם טוב.

וכמובן, לקחו את מנות העוף והפירות, וחגגו איתן.

למחרת, שוד ושבר, לא היה מה לתת לנשים בהריון...

סגרה בנדלה את חלונות המטבח ואת הדלתות, אבל השומרים החליטו שזה ספורט, ושהם לא ידוכאו על ידי בנדלה, והיו פורצים את המנעולים...

התחכמה בנדלה ומיסמרה את החלונות במסמרים עבים. דבר לא הועיל: למחרת – היתה מסגרת החלון מונחת על המרפסת, והאוכל איננו.

על הדבר הזה התפטרה בנדלה מתפקידה כאקונומית.

בקיץ לא היה אפשר לעבוד בחוץ בשעות הצהרים, בגלל החום. היו עושים הפסקה והולכים לישון עד שיתקרר קצת, ויהיה אפשר לעבוד. בתוך הצריפים היו מאווררים, ובחלק מהחדרים הותקן לניסיון דזרט-קולר: שכבת קש עבה ומעליה צינור מים מחורר. המים טפטפו והרטיבו את הקש, והאוויר שזרם דרכו התקרר מעט.

יום אחד נדם הגנרטור, שסיפק את החשמל למשק, באמצע הצהריים. ואז, כמו במטה קסמים, נפתחו דלתות החדרים ועל החברים מיהרו לנחל דוד. לא היה אפשר לשאת את החום בתוך החדר, ללא מאוורר. החברה התעוררו מזיעים, וברחו אל המים.

בנדלה: "אתה זוכר את החתולה שלכם? קיקי, שהיתה בודדה, עד שהכירה חתול-בר, קוטר, כי עדיין לא היו חתולים זכרים במשק – והיא המליטה ארבעה גורים פראיים ביותר. הם עשו שמות אצלכם בחדר, נשכו וקרעו בגדים, יללו כל הזמן והיו מאוד לא-ידידותיים. כדי לתפוס אותם ולהרחיקם, עד כמה שאני זוכרת המלאכה הוטלה על ש., היה צורך להיאבק קשה, וזה לא עבר בלי שריטות עמוקות.

"ואם מדברים על שידוכים, אתה זוכר איך אימא שלי רדפה אחריך לאורך כל המשק כשהיא מסבירה לך כמה זה לא יפה שבחור גר עם בחורה ביחד, ללא חופה וקידושין. וביקשה ממך, בתור מזכיר-פנים של המשק, לשכנע אותי ואת ד. להתחתן."

ליד חדר-האוכל היה דשא בכמה טראסות. בקיץ היו מקרינים שם סרטים, והזוגות היו מתפזרים בין השיחים על הטראסות "לראות" את הסרט. לא רבים היו רואים את הסרט מהתחלה ועד הסוף.

החום בעין-גדי גרם להבשלה מוקדמת של הפירות והירקות. גן הירק שכלל עגבניות, מלפפונים, חצילים ופלפל – היה מושתת על היתרון הזה. כאשר העגבניות הבשילו בשדות, היו גיוסים לקטיף לאחר שעות העבודה. חשוב היה לשלוח אותם לשוק מוקדם ככל האפשר, שכן אז הן היו העגבניות היחידות בשוק, וקיבלו עבורן מחיר גבוה.

באחד הגיוסים מצאו בין העגבניות הקטופות – הרבה מאוד עגבניות ירוקות במקום אדומות.

מי עושה את זה, ולמה?

מרכז גן הירק, נדמה לי, מ., החליט לעקוב ולראות מי החבלן הזה. והנה הוא רואה את י. קוטף בהתלהבות המון עגבניות ירוקות...

 "י. למה?"

ו-י. עונה: "אני עיוור צבעים ולא מבחין בין אדום לירוק. אמרתי את זה לסדרן העבודה, אבל הוא חשב שאני רוצה להתחמק מהגיוס..."

אחד התחביבים של החבר'ה היה ציד דורבנים. וזה, כמובן, היה מלווה ב"קומזיץ". היתה תחרות מי מבשל הכי טוב מרק ובשר מדורבן.

היו ניסיונות לפתח תעסוקה לבנות על ידי יצירת מלאכת אמנות שימושית, שחומרי הגלם שלה יהיו מן המקום. למשל: לבנות אהילים למנורות ממחטי הדורבן. על העסק היתה ממונה ח. שסיימה סמינר למורים למלאכה. זה לא הלך.

בנדלה על מרחץ השמֵנים: "הייתם יורדים לים המלח להתרחץ, כל הבטלנים שהתעצלו ללכת למעיינות הגופרית שהיו במרחק שני קילומטר מן המשק, היכן שהיום נמצאים המרחצאות. זה הפך להיות טקס קבוע, והיה צורך לבקש רשות להצטרף למועדון שלכם. לא כל אחד התקבל. אחד מן הקריטריונים היה: משקלו של הפונה..."

באחת הפעמים שהרצפלד בא לבקר במשק הוא סחף את הקיבוץ כאשר לימד ניגון חסידי, כשהוא שר אותו בדבקות יתירה, ומתנועע כבחור ישיבה.

מאז נכנס הניגון הזה, בליוויית התנועות האותנטיות של הרצפלד – לארכיון השירים של המשק, והושר בכל הזדמנות.

התחבורה בין סדום לעין-גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך-שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין-גדי לסדום בסירה, אבל זו היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זיכרוני אינו מטעה אותי – כאשר הרגליים משכשכות במים.

והיה אוטו שנקרא פח-פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו בו פחים זה בזה.

ביקרו בעין גדי שני צלמים נורווגיים, בהירי שיער וקרי מזג. נפל בגורלו של ב. להוביל אותם בסדֵיר ולנסות להגיע לכלל הבנה איתם בעזרת האנגלית שלו.

לפתע פנה אליו אחר הנורווגים ואומר:

 "תראה, נדבר גלויות, אני רואה שיש כאן מעט בנות, ואתם בנים מבוגרים. איך אתם מסתדרים?"

ב. ענה: "אתם יודעים, אצלנו החיים קיבוציים, הכול משותף, המשק, הטרקטורים..."

מעשה ב-מ. שיצא עם שחר לשדה, להעביר קווי צינורותיו מחלקה לחלקה, כמנהגו דרך יום-יום. לפתע נעצר, ומבט של השתוממות בעיניו. על אחד הצינורות ניראו טביעות אצבעות. לא מצויירות ברפש, כי אם טבועות בפח, בעומק ניכר. מבוהל חזר, לספר למא"ז את שראו עיניו. אולם במשק הרגיעוהו בצחוק, הלא ע. עבד בהשקאה יום קודם לכן.

מעשה ב-פ. שעבד בסיקול והנה לעיניו גל אבנים, כל אחת כצורת בננה, השתומם על פלא שמיני זה, עד שהתברר לו, כי ע. ברוב צימאונו סחט מאבנים אלו כל לחלוחית שנשתיירה בהן.

בזמן הגשם הגדול נעלם ע. ואיננו. כעבור שעה חזר, קצת עייף וסיפר שעמד מתחת למפל הגדול שירד מהנג'אר, שם את הדלי תחת זרם המים ושפך לכיוון העריג'ה, עד שכלו המים, וכך הציל את המשק משיטפון.

התחבורה בין סדום לעין-גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך-שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין-גדי לסדום בסירה, אבל זאת היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זכרוני אינו מטעה אותי, כאשר הרגליים משכשכות במים.

האוטו נקרא פח-פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו פחים האחד בשני.

בנדלה: "תמונה שצרובה אצלי בזיכרון: קיץ, יום שישי בערב. לקראת הארוחה, שהיתה כרגיל חגיגית, היינו יורדים מכל הצריפים, חברי המשק: הבנים – לבושים בחולצות לבנות ובמכנסיים בצבע כחול-כהה מתוצרת 'אתא', והבנות מתהדרות בחצאיות ובחולצות דקות ורקומות. היינו יושבים ליד השולחנות, שכוסו במפות לבנות, ועליהם חלות השבת. מישהי הדליקה נרות, בצד – היו חברינו י. או ע. עושים את הקידוש, וכולנו שרנו שירי השבת: החל ב"החמה מראש האילנות נסתלקה", "לכה דודי לקראת כלה", ועוד ועוד.

אחרי הארוחה היו מתכנסים בדשא ליד חדר-האוכל, לפעמים שרים שירים רוסיים, ושירי הלהקות, לפעמים רואים סרט, ולפעמים חוזרים לחדר-האוכל אחרי שנוקה – לרקוד ריקודי-עם. הרקדנים היו סובבים באמצע, ובצדדים היו יושבים האחרים, דנים ברקדנים, מרכלים, או עוסקים בענייני דיומא.

עוד תמונה: סיקול. בימים הראשונים של עין-גדי, היו גיוסים לעבודת הסיקול (היתה תורנות של גיוסים בשבתות, כל פעם קבוצה אחרת), היה צורך לאסוף את האבנים כדי להכשיר חלקות לזריעה ולשתילה. וכך זה נעשה: לקחו טרקטור, וקשרו מאחוריו חתיכה גדולה של פח גלי, מורם בקצוות כמו קדירה ענקית. כשהיה הטרקטור נוסע, היה גורר את הפח הזה על פני האבנים בקולות קרקוש ושקשוק צורמים. חברי המשק היו הולכים אחריו, אוספים את האבנים וזורקים אותן אל תוך הפח הזה, מה שהוסיף להרמוניה הקולית שנישאה באוויר. כשהיה הפח מתמלא באבנים – היה הטרקטור מסיע אותן לצד, שם היו נערמות, מהן בנו פועלים, דרוזים, אם אינני טועה, את הטראסות ששמרו על האדמה מפני סחף.

"ותמונה נוספת: עבודת בנות בגן-הירק. אחרי השתילה המאסיבית, שגם היא נתמכה בגיוסים, היה צורך לתחזק את גן-הירק. מה פירוש לתחזק? – לשמור שעשבים שוטים לא ישתלטו על מה שנשתל. כל יום סודרו בסידור העבודה שלוש עד חמש בנות לעבודת הניכוש. מכיוון שהבנות היו כפופות כל הזמן, הקלו עליהן, ובנו להן דרגשים נמוכים, בערך שלושים סנטימטר גובה, שישבו עליהם בזמן העבודה. ולא זאת בלבד, אלא שחוררו חורים בשני צידי הדרגש, מתחת למושב, והעבירו דרכו חבל שנקשר כמו חגורה סביב הבנות. וכך – כאשר הן קמו והתקדמו בשורה, היה הדרגש הקשור מתרומם איתן כשהוא צמוד לישבניהן.

הבנות עבדו בבגדים קצרים ומחמת החום והאבק עטפו את שערן במטפחת ראש קשורה מאחור, וחבשו על זה כובע-קש ענק. מרחוק, נראו הצלליות שלהן, עם הדרגש הצמוד לגופן, כמו חיות מן הפרהיסטוריה. זאת היתה תמונה סוריאליסטית למדיי על רקע ירוק-רענן של השדה, התכלת הבוהקת של השמיים, וחלקת פניו המכסיפה של ים-המלח למטה במזרח.

"יום כביסה: כאשר הגענו לעין-גדי לא היתה מכבסה. את הכביסה המלוכלכת היו מכניסים לדוד, שהיו מעמידים מכל למדורה כדי להרתיח מים. היו מערבלים את המים עם הכביסה בעזרת מוט עץ. לאחר שפשוף וקרצוף ביד, היו שוטפים את הבגדים ותולים אותם. לעבודה זו – תמיד סידרו בן ובת. הבן היה אחראי בעיקר על העמדת הדוד המלא מעל המדורה וההזנה של העצים לאש, והבת – על הכיבוס והניקוי."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הסתכלנו בטקס המרהיב של הדלקת המשואות אתמול בהר הרצל, בערב יום העצמאות, והפתיע אותנו לטובה יו"ר הכנסת יריב לוין בנאומו הרהוט, ואז אחד משני הליצנים שליוו מהאולפן את שידור הטקס ב"כאן 11" אמר עליו – "גם רובוט יכול למלא את מקומו!"

ייתכן שלא שמענו טוב אבל עברנו לערוץ 12.

אגב, מופע הזיקוקין די-נור מעל גג עיריית תל-אביב היה השנה עשיר במיוחד. אולי כפיצוי על היעלמו בשנה שעברה – קיבלנו הפעם בשמי הלילה מנה כפולה ומכופלת.

* לאהוד שלום רב! אני לא מפסיק להתפעל מכתבותיה של תקוה וינשטוק – הפעם כתבה על עלילותיו של דויד סיטבון – מניין לה ידע כל כך מפורט על מוצאו, משפחתו, לימודיו, עבודתו על פני ארצות רבות בגלובוס?

למרות שאני סולד מהקו הנקוט בידי אביגדור מעוז ומפלגתו – לא הייתי משווה אותו לנאצים כפי שהשווה נעמן כהן. נעמן כהן הראה בצדק שהעולם המוסלמי הוא אימפריאליסטי, ובוודאי לא הציונות – שהיא תנועה לשחרור לאומי. נעמן שכח לציין דבר חשוב – כי כל הקולוניאליסטים מאז ומעולם היתה להם בעלות על ארץ [מדינה], והם הלכו לכבוש ארצות אחרות שלא היו שייכות להם. ברור שהציונות היא ההיפך הגמור.

האם באמת א"ב יהושע השתטח על קברו של עראפאת?

שלך –

משה גרנות

* מעניין איזו סיבה נפוצה יותר לרציחות במגזר הערבי – נקמת דם במלחמת כנופיות פשע  בינן לבין עצמן או פשוט – אי תשלום דמי חסות לכנופיות האלה?!

* ציטוט: גילויים מדהימים על החרבת נתנז: 150 ק"ג חומרי נפץ, ומי בכה ב"דמעות של דם"? זה נכנס לפנתיאון.

לאחר הביטוי בו ח'ומייני השתמש לקבלת הפסקת האש עם עיראק במלחמת 1980-1988 ("קשה לי כמו שתיית כוס תרעלה") נכנס מעכשיו ביטוי חדש: "בכו עם דמעות של דם."

מי שהשתמש בביטוי היום [13.4] הוא ראש 'מרכז החוקרים' של ה"פרלמנט" האיראני, חבר הפרלמנט עלי רידא זאכארני (בתמונה למעלה) לדבריו, כאשר חברי הפרלמנט שמעו את העידכונים שניתנו להם, על מימדי ההרס בנתנז, "הם בכו עם דמעות של דם," מרוב צער.

"רוב מתקני ההעשרה במדינה אבדו לאחר פיצוץ נתנז," אמר, והוסיף שכמה אלפי צנטריפוגות הושמדו, וכי טענות בכירי המשטר שצנטריפוגות מתקדמות הופעלו במקומן הן "טענות כזב". הוא יותר מרמז שמערכת ההעשרה נעצרה כולה, כיוון שנתנז הוא עמוד השידרה שלה, ומרכז הכובד.

הוא נשאל איך אירע הפיצוץ, וטען שמנגנון העשרה מרכזי הועבר אל מחוץ לאיראן לתיקונים, וכאשר הוא חזר הוטמנו בתוכו 150 ק"ג של חומרי נפץ ברמה גבוה של פיצוץ, אך שירותי הביטחון לא הבחינות בחדירה.

יש לזכור שהאיש מזוהה עם מתנגדי המימשל מתוך המימשל בטהראן, והוא נושא מישרה רשמית בכירה, ולכן הוא עושה שימוש פוליטי במידע שהוא חושף.

הוא מתח בראיון, וגם לפניו, ביקורת קשה על מערכת ביטחון הפנים באיראן: "איראן הפכה לגן עדן של מרגלים, וזה מדאיג מאוד," הוסיף היום [13.4]. הוא דיבר בערוץ תסנים, המזוהה עם 'משמרות המהפכה' בטהראן – ולדבריו צפויה להיות השפעה על הקרב בתוך שורות המימשל האיראני, לקראת ה"בחירות". המימשל שם בתוהו ובוהו. [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 13.4.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2285 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל