פעמיים בשבוע

גיליון מס׳ 1637

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ז׳ באייר תשפ״א, 19.4.2021

עם צרופת זר פרחים טרי על מצבתו של אבשלום גיסין הי״ד בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה

במלאת 100 שנים להירצחו בקרב על הגנת המושבה בכ״ז ניסן תרפ״א

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: ״אם חקלאות כאן, מולדת כאן!״

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר:  ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ׳מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ׳נַרַטיב׳ [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אסתר ראב: אִישׁ הַנְּחֹשֶׁת. נְסִיעָה. // שמעון גרובר: 1. מזוכיזם לאומי תבוסתני. 2. מה הועילו כלכלנים בקלקלתם? // מתי דוד: ימי הזיכרון והניצחון. // רוֹן גֵּרָא: בְּלֵילוֹת אֵין שְׁנַת. // אורי הייטנר: צרור הערות 18.4.21.  // עקיבא נוף: הר נבו. // צבי י׳ כסה: הישראליות פאר היצירה בכל הדורות. // אסתר שניאורסון גרי: איגרת מהעולם הבא: מצ׳כוסלובקיה למדינת ישראל. // שִׂישִׂי מאיר: הַשּׁוֹטֵר. // משה גרנות: על הספר ״הרברט סמואל ומדיניות העלייה, הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית״ מאת משה מוסק. // יונתן גורל: ימים נוראים. // תקוה וינשטוק: ״קדיש״ לעץ. // אדיר כהן: שני שירים מתוך שני ספרי שירה חדשים: ״בצד המואר של הירח״ ו״בצד האפל של הירח״. // נעמן כהן: מי קורא את וואלה? // אסתר ראב: ואתא שונרא. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שבעה-עשר. אני פוגש את ג׳ני בירושלים רוכבת על זנבו השחרחר של ד״ר סוּ. // ממקורות הש״י. // אהוד בן עזר: קטע מ״אנשי סדום״ (1958) על דניאל ליכטנשטיין.

* * *

אלה היוצרים והחוקרים הראויים

שגילם מעל שמונים ותשעים שנים

והם לא זכו לקבל את פרס ישראל

ביום העצמאות תשפ״א, 2021

בספרות העברית: סמי מיכאל

ובחקר הספרות העברית:

פרופ׳ נורית גוברין ופרופ׳ הלל ברזל

הדורות הבאים ישתאו ולא יאמינו!!!

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

אִישׁ הַנְּחֹשֶׁת

רָאִיתִי אִישׁ בְּמוֹנִית  –

אִישׁ מִנְּחֹשֶׁת קָלָל  –

עֵינָיו קָמוֹת,

וְרֹאשׁוֹ לֹא לִי  –

רֶגַע הִתְנוֹצֵץ  –

כְּבָרָק אָדֹם

מוּל הַשְּׁקִיעָה  –

וְחָלַף;

אַךְ הַנְּחֹשֶׁת  –

הָלְמָה בִּי

כִּלְשׁוֹן-אֵשׁ;

עִנְבָּל הִמְטִיר

צְלִילִים

מֵעֵבֶר הָרִים

רְחוֹקִים  –

הָיְתָה שְׁקִיעָה

אֲדֻמָּה

עַל פְּנֵי יָם

רָגוּעַ

1979

נְסִיעָה

הָיִיתָ כְּצֶמַח  –

שֶׁלֹּא רְאִיתִיו זְמַן רַב  –

וְהִבְשִׁיל בֵּינְתַיִם;

מָלֵא, שָׁקֵט  –  עַל יָדִי;

שְׁתֵּי הַפֵּאוֹת הָאֲדֻמּוֹת

פָּרְצוּ מִתּוֹכְךָ

לוֹהֲטוֹת וְיָפוֹת  –

וְהַסִּיבִים הַלְּבָנִים  –

כְּסִיבֵי-חִטָּה בְּשֵׁלָה  –

בְּרַקָּתְךָ

הַפּוֹנָה אֵלַי

לָחֲשָׁה, בַּגְרוּת;

רֶגַע טָבְלָה עֵינְךָ  –

בְּעֵינִי  –

נַחְשׁוֹלִים;

וּפֶתַע  –

סוֹף-פָּסוּק!

[מתוך העיזבון]

1977

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך ״אסתר ראב / כל השירים״ (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה ״המשוררת הארצישראלית הראשונה״, וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

באבל על מותה של

תלמה המאירי

בתם של דורקה ומקס כהן

תנחומים ליענקלה בעלה המסור

ולכל המשפחה

* * *

שמעון גרובר

1. מזוכיזם לאומי תבוסתני

לאחר חיסול אבשלום המורד במלכות, שלא היסס לנסות לרצוח את אביו ולרשת אותו, אז במקום שדויד ישמח כי המרד נגדו חוסל, וכי חייו וחיי בני ביתו ניצלו ממוות, הוא מתחיל לבכות וליילל ״אבשלום בני, בני אבשלום, מי ייתן מותי תחתיך.״

לשמע התבכיינות תבוסתנית זו של המלך, שהפך את הניצחון על המורדים לאבל, החלו כל חיילי צבא דויד לנוס לביתם כגנבים בלילה. וכשיואב ראה את הסכנה הנשקפת לצבא מהבכי התבוסתני של דויד, הוא לא היסס והתנפל עליו בצעקות ואמר:

״הובשת היום את כול הממלטים את נפשך, לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך!״

וזה בדיוק מה שהתחולל עם אישומו ומאסרו של החייל אלאור אזריה שחיסל מחבל, שבא לרצוח יהודים, ועל ידי חיסולו של המחבל מנע אסון כבד. אז במקום להודות לו ולהעניק לו ציון לשבח על גבורתו ותושייתו, כל יפי-הנפש מגלגלים בלשונם את המושג התבוסתני ״טוהר הנשק!״

האם אותם יפי-נפש שואלים את הרוצחים הערבים שהחלו לרצוח את היהודים ב-1921, 1929, 1936-1939, 1947 ועד היום, שרצחו זקנים, נשים, ילדים אחיות רופאים, ורוצחים שמתבצרים במסגדים, בבתי ספר ובבתי חולים ״איפה טוהר הנשק שלכם?״

כמובן שלא. אותם יפי-נפש הם חולים במזוכיזם לאומי-תבוסתני. לכן הגיעה השעה לחוקק חוק נגד מזוכיזם לאומי.

[אהוד: אני מכנה את יפי הנפש האלה בשם אידיוטים מוסריים].

2. מה הועילו כלכלנים בקלקלתם?

לימודי הכלכלה הם הונאת הציבור. כשהציבור הנבון קורא על פרופסור מכובד בתחום הכלכלה שאומר שצריך להוריד את הריבית, ובאותו היום הוא שומע פרופסור מכובד לא פחות שאומר שחייבים להעלות את הריבית; או כשפרופסור אחד אומר להוריד מיסים ופרופסור אחר אומר להעלות מיסים, אז הציבור הזה מבין ש״מדע״ הכלכלה הוא בכלל לא מדע, אלא אחיזת עיניים. כל מי שקראו לעצמם כלכלנים לא הצליחו למנוע את המשברים הכלכליים בכל העולם במחזוריות של אחת לכמה שנים.

להצדקת קיומם האקדמי, הכלכלנים חיברו והוציאו לאור ספרים וכתבי-עת ״מקצועיים״ מלאֵי גראפים, נוסחאות וחוקים, שכולם בחזקת הבל הבלים. החוק היחידי בכלכלה הוא חוק ההיצע והביקוש, שקובע את מחירם של מוצרים ושירותים מאז שחר ההיסטוריה. 

ושיא האיוולת הוא הענקת פרס נובל לכלכלנים. תרומתם לאנושות היא אפסית בהשוואה לתרומתם של רוברט קוך, לואי פסטר, פאול ארליך, אלכסנדר פלמינג, זליג וקסמן, יונה סאלק ודומיהם, שהצילו את חייהם של מאות מיליוני בני אדם.

אלא מאי, מקצוע הכלכלה הוא מכרה זהב עבור האוניברסיטאות ועבור המכללות, ולכן אני בטוח שהן לא יעזו להשמיטו מהקטלוגים שלהן.

שמעון גרובר

* * *

מתי דוד

ימי הזיכרון והניצחון – יום הזיכרון לשואה. יום הזיכרון לחללי המלחמות. יום העצמאות ה-73.

הציונות ניצחה. ישראל הפכה למעצמה אזורית, עם עוצמה טכנולוגית, מדעית, צבאית וכלכלית, מוכרת ומוערכת בעולם. ניצחה בכל המלחמות שניכפו עליה. קלטה עלייה המונית, בנתה חקלאות ותעשייה, פיתחה מערכות ביטחוניות ייחודיות. פרצה את החרם הערבי וחתמה על הסכמי נורמליזציה עם חמש מדינות ערביות. יצרה תרבות ואמנות וחידשה את השפה העברית העתיקה לשימוש בכל תחומי החיים.

למרות כל ההישגים הגדולים, קיימת דאגה להמשך קיומה ועתידה של המדינה, בגלל הקרע בעם ובעיקר היריבות האישית בהנהגה הלאומית, שמזכירים פרשיות היסטוריות טרגיות בתולדות העם היהודי, מימי חורבן הבית הראשון והשני. 

דרוש דיאלוג פנימי ולאומי להבטחת המשך הקיום הלאומי. 

המשימה הלאומית החשובה ביותר בימים אלה היא בקיום דיאלוג פנימי ולאומי. האיום המשמעותי על מדינת ישראל הוא פנימי ולא אויבי חיצוני. הצו ההיסטורי של לקחי השואה והתקומה, מחייב את כולנו לאחדות פנימית, עוצמה צבאית, תבונה מדינית, ערבות הדדית, ולא המשך המריבה האישית והפוליטית בצמרת. דרושה סולידריות ופטריוטיות ממלכתית אחראית של עם אחד וגורל אחד במדינת ישראל, שהיא הגשמת חזון הדורות של היהודים והציונים שחובה לשמרו ולקידומו.

 מתי דוד

אהוד:  אתה טועה. האיום המשמעותי ביותר על מדינת ישראל אינו פנימי אלא חיצוני, והוא התגרענות איראן. מה שקורה בפוליטיקה הישראלית המפלגתית הוא קצף על פני המים של דמוקרטיה איתנה ושל מדינה מבוססת, מודרנית, בריאה וחזקה – שעדיין עומד בראשה ראש ממשלה מוצלח וכניראה גם ימשיך לעמוד בראשה שנים רבות.

* * *

רוֹן גֵּרָא

בְּלֵילוֹת אֵין שְׁנַת

בְּלֵילוֹת אֵין שְׁנַת

טוֹמֵן  מַחְשָׁבוֹת

בְּכַפּוֹת יָדַי.

בֵּית יַלְדוּתִי

נִשְׁקָף,

הֶתְקֵפֵי אָחִי

מִבַּעַד

לִתְרִיס מוּגָף.

בֵּית נִשּׂוּאֵי

נִצָּב

טוֹמֵן עוֹף

טוֹרֵף

בְּכַפּוֹת יָדַי.

תְּרוּעַת אַכְזָבָה

בְּאָזְנַי.

בֵּית גֵּרוּשַׁי

נֶחְזֶה.

כּוֹכָב נָפַל

לְמַרְגְּלוֹת רַגְלַי

חָמַק לוֹ

בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי.

בֵּית מַחֲלוֹתַי

נִצְפֶּה.

חִשּׁוּקִים עַל

מְסִלּוֹת חַיַּי.

יָמִים מְתֻיָּקִים

כְּמִכְתָּבִים  צְהֻבִּים

לְלֹא תַּאֲרִיךְ.

מְקֻפָּל

מְקֻפָּד

בָּאַרְכִיּוֹן נִשְׁכָּח

חָתוּם בְּחוֹתַם

שַׁעֲוָה

לֹא יָדוּעַ.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 18.4.21

* צלם בהיכל – בשנים האחרונות, לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הבעתי את עמדתי השוללת את המעשה, המנוגד למהותו של יום הזיכרון, כיום לאומי של עם המתאחד להתייחדות עם חלליו, שבזכות קורבנם אנו חוגגים למחרת את עצמאותנו; את חילול יום הזיכרון בטקס התייחדות משותף עם חללינו ועם הרוגי האוייב במלחמתו נגד ישראל ולהשמדתה.

כל רשומה כזו הציפה אותי בתגובות של תמיכה ושל התנגדות והציתה בדף הפייסבוק שלי ויכוח קשה ומר שנמשך ימים רבים. וכך, לאורך יום הזיכרון ויום העצמאות הנושא הציף אותי. התגובות שקיבלתי משוחרי המעשה היו קשות: ״גזען״, ״פשיסט״ וכו׳ והן לא הקשות שבהן. כלומר, צעד שאך לפני שנים מעטות אף ישראלי נורמלי לא היה מעלה אותו על דעתו, והחל כפעולה חתרנית של שמאל רדיקלי סהרורי, הפך לנורמה בקרב חלק לא קטן בציבור הישראלי, עד שהפך כמעט לטקס וודו של שבט ה״שמאל״ הישראלי; עד שעצם ההתנגדות לו אינה לגיטימית והיא ״גזענות״, ״פשיזם״ וכל הג׳יבריש הבלה-בלהאיסטי האוטומטי הזה.

השנה החלטתי להימנע מכך. מסיבות אגואיסטיות לגמרי. רציתי לחסוך מעצמי את מריטת העצבים הזאת. כנראה, הבנתי, שהאירוע הזה הפך לחלק מיום הזיכרון והוא ילווה אותנו כמו מחלת רקע לשנים רבות.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא יהיה עוד מה שהיה ומה שאמור היה להיות. לא יהיה זה עוד יום שבו כולנו מניחים בצד את הפוליטיקה, את המחלוקות, את השנאה – יום אחד בשנה שבו אנו מתאחדים ומתלכדים בהצדעה לחללינו. אוי לנו שכך קרה; שהיום הזה היה ליום של ריב ומדון והעמקת הקרע. דווקא היום הזה, יותר מכל יום אחר בשנה.

אלה שעכרו את יום הזיכרון, חיללו אותו, הוזילו אותו – לא ייסלח להם.

* להרגיש עם – העיתונאי מוטי רוזנבלום, ששכל את אחיו דובי במלחמת ששת הימים, כתב בשנה שעברה מאמר שבו תיאר את התסכול של יום הזיכרון ללא הטקסים בבתי העלמין (בשל הקורונה). מתוך מאמרו:

״מטקס זיכרון של כמה מאות משתתפים, הגענו לאלפים רבים. אלפים רבים מגיעים לשם, לחלקה הצבאית בקריית שאול ורק שם אני לפתע מרגיש כי בתוך עמי אני יושב... שם, ליד הקבר של אחי, אני מרגיש שייכות ונדמה לי כי כולם מרגישים כך. ניתן לראות זאת בעיניים, בשקט, בהתנהגות. אתה לפתע שוכח מכל חילוקי הדעות הקיימים בחברה הישראלית (ויש חילוקי דעות רבים). פעם בשנה, באמצע ימי הריב והמדון והבעיות והפרשיות וכל מה שמסביב, פעם בשנה, בחלקה הצבאית בקריית שאול, אני מרגיש עם. ... רק שם כולם מרשים לעצמם לכאוב באמת ולהרגיש עם.״

המשפטים האלה של אח שכול, מטיבים להמחיש מה עוללה הפרובוקציה ליום הזיכרון, למהותו. היום הזה, שבו אנו מתעלים מעל חילוקי דעות ומרגישים עם; הוא מה שזר להם. הם אינם רוצים להרגיש עם. החתרנות שלהם אינה רק נגד יום הזיכרון אלא נגד כל התפיסה של היותנו עם. הסולידריות שלהם עם חללי אוייב נועדה להחליף את הסולידריות הלאומית. היא רוצה למחוק את המהות הלאומית, את מהות היותנו עם, את ההזדהות שלנו עם עמנו.

לא, איני חושב שכל מי שמשתתף באירועים האלה שותף לגישה הזו. להיפך, אני מאמין שרבים מאוד אינם שותפים לה. אבל שלא בטובתם, הם הופכים משת״פים, אם לא אידיוטים שימושיים, של האידיאולוגיה האנטי ציונית הזאת.

* יש אלטרנטיבה – ואם כל כך חשוב להם, משום מה, לערוך טקס משותף לזכר חללי האוייב וחללינו – למה דווקא ביום הזיכרון הלאומי, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות? דווקא! הרי יש עוד 364 יום בשנה. אני אפילו יכול להמליץ על מועד חלופי – 8 בינואר, יום השאהיד הפלשתינאי.

* ושאינם יהודים – בנאומו ביום הזיכרון דיבר שר הביטחון על חללי צה״ל מכל העדות וציין: ״יהודים ושאינם יהודים.״ התייחסות לזהות של אנשים על דרך השלילה, היא התייחסות משפילה, מאיינת. אני יהודי. אני לא ״לא ערבי״, או ״לא צרפתי״ או ״לא גוי״. וגם מי שאינו יהודי – זהותו אינה אי היותו יהודי, אלא מי שהינו.

לא אחת נמתחה ביקורת על גנץ שהשתמש בביטוי גם בנאומים פוליטיים, והטענה היתה שהוא לא רוצה לומר ״ערבים״, מתוך אנטי-ערביות, כביכול (וקראתי תגובות שהגדירו אותו ״גזען״). כמובן שזו טענה חסרת שחר. הוא משתמש בביטוי זה מטעמי קיצור ונוחות. אם יאמר ערבים, הוא עלול לפגוע בבני מיעוטים שאינם ערבים, ולכן הוא מכליל ״לא יהודים״. אך זו הכללה יותר פוגענית, כיוון שהיא על דרך השלילה.

מה ראוי שיאמר? שיפרט. שיאמר דרוזים, צ׳רקסים, ערבים-נוצרים, ערבים-מוסלמים וארמים, ובכך ייתן מקום לכולם. זה נכון תמיד, וזה נכון במיוחד ביום הזיכרון, כאשר הוא מכבד את זכרם של חללי צה״ל, שיש בהם מכל הלאומים והעדות. ואפשר כמובן לדבר פשוט על ישראלים, בלי לפרט, אך אני מניח שגנץ התכוון, בדבריו, לכבד את זכרם דווקא בציון העובדה שגם ״מי שאינם יהודים״ לוחמים על המדינה ואף נופלים על הגנתה. אך האופן שהוא עושה זאת, משיג תוצאה הפוכה.

בערב יום הזיכרון נערך לראשונה בערערה ערב זיכרון לחללי צה״ל במגזר הערבי. הידיעה על קיום הטקס ריגשה אותי מאוד. זה ביטוי נעלה של השתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית ושל גיבוש הסולידריות הישראלית.

* נאומים מכוננים – הרמטכ״ל אביב כוכבי נשא שני נאומים בטקסים הממלכתיים – טקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בהר הרצל וטקס חיילים מצטיינים בבית הנשיא. היו אלה שני נאומים מכוננים. מעבר לכישרון הרטורי יוצא הדופן – היו אלה נאומים לא רק של מצביא צה״ל אלא של מנהיג לאומי. נאומי מופת ציוניים, יהודיים, ממלכתיים.

כל כך רחוק מנאומי ה״אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני״ שהתרגלנו אליהם.

* החתן הקרוב לעולמי – מבין כלות וחתני פרס ישראל, הקרוב ביותר לעולמי הוא יאיר זקוביץ׳, חתן פרס ישראל לחקר התנ״ך. קראתי מחקרים שלו, נכחתי בהרצאות שלו. בספרו האחרון, יחד עם אביגדור שנאן: ״מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש״, הם ציטטו מדברים שכתבתי על שיר השירים וייצוגו בזמר העברי ובשירה העברית.

* לא חתן הפרס – בטקס הענקת פרס ישראל, צוין שהשנה אנו מציינים שמונים שנה להקמת הפלמ״ח. המנחים ציטטו מדברים שנשא בטקס הענקת פרס ישראל מפקד הפלמ״ח יגאל אלון. זה היה יפה ומרגש. אבל הם טעו כשהציגו את אלון ״חתן פרס ישראל״. אלון לא קיבל את פרס ישראל. נאומיו בטקסי פרס ישראל היו בתפקידו כשר החינוך והתרבות.

* שוויון מלאכותי – מנחי טקס הענקת פרסי ישראל ציינו בגאווה את העובדה שלראשונה מיספר הגברים והנשים שקיבלו את הפרס שווה והריעו: הללויה!

אכן, יפה. אך הם שכחו כנראה שהשוויון הזה נוצר אחרי שיהודה משי זהב וגולדרייך שנבחרו לקבלת הפרס, נגרעו ממנו.

* קווים אדומים – איש אינו יכול לפקפק בהישגיו האינטלקטואליים של פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ׳. אבל כאשר הוענק לו ב-1993 פרס ישראל, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שהוא מחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמסית לסרבנות וכינה את צה״ל צבא יהודו-נאצי.

הודעתו של רבין יצרה לחץ ציבורי שאילץ את ליבוביץ׳ לוותר על הפרס. ללמדך, שלמדינה המעניקה ביום עצמאותה פרס ממלכתי יוקרתי יש קווים אדומים ערכיים.

* גימוד השואה – פשקוויל המערכת של ״הארץ״ משווה את מניעת הענקת פרס ישראל לפרופ׳ גולדרייך, שפועל לחרם אירופי על אוניברסיטת השומרון באריאל, לרדיפתו של אלברט איינשטיין בידי המשטר הנאצי. אין טעם לשחק לידיהם ולהסביר מדוע ההשוואה החולנית הזאת אינה נכונה. כל מה שיש לומר על הפשקוויל, הוא שמדובר בסוג של גימוד השואה, אם לא הכחשתה.

זה פשקוויל המערכת לגיליון יום העצמאות...

* מדינת ישראל על פי ״השותף״ – ח״כ סמי אבו-שחאדה מהרשימה המשותפת, ציין את חג העצמאות בהשתתפות ב״מצעד השיבה״. ה״שיבה״ היא לב תפיסתה של הרשימה המשותפת, והיא הכוונה להטביע את מה שיישאר ממדינת ישראל אחרי שתיסוג לקווי 4.6.67, במיליוני פלשתינאים. בדרך להפגנה למען חיסול ישראל הוא צייץ: ״בדרך לתהלוכת השיבה בכפר לג׳ון שגורש ב-1948. ׳לעצמאות׳ של היהודים בישראל יש צד אחר של הסיפור. זה הצד של הכיבוש, הגירוש, ההרס והגזענות.״

לתשומת לבם של המפנטזים על קואליציה עם הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הזאת.

* כנופיה אוטו-אנטישמית – כאשר מציינים את יום העצמאות במסע אבל של הצתת דגלי ישראל והנפת דגלי אש״ף, זה דבר חמור מאוד. אבל כאשר הדבר נעשה בידי יהודים, זה חמור שבעתיים. כך היה בהפגנת נטורי קרתא במאה שערים. זאת כנופיה אוטו-אנטישמית בזויה ונקלית. זאת חבורת חלאות.

לעיתים, כאשר אני מביע את התנגדותי לקואליציה עם מפלגות אנטי-ישראליות, שואלים אותי בתמיהה למה החרדים אינם פסולים בעיניי? מה שקרה במאה שערים הוא התשובה. נטורי קרתא, בניגוד לש״ס ויהדות התורה, הם המקבילה החרדית לרשימה המשותפת ורע״ם. נטורי קרתא מחרימים את הבחירות, אולם אילו השתתפו בבחירות והיתה להם נציגות בכנסת, היא היתה פסולה לקואליציה באותה מידה כמו הרשימה המשותפת.

* נציג נוער הזוועות – בפגישה עם נערי זוועות הסביר בן גביר למה הלך לפוליטיקה – כדי לסייע לבריוני ״תג מחיר״. לדוגמה, כדי לסייע למחבלים שהציתו את כנסיית הלחם והדגים. מי שהציתו את כנסיית הלחם והדגים בסך הכול הגשימו את ״תורת״ כהנא. ליבת האידיאולוגיה הכהניסטית מתבססת על הציווי ״לא תחנם״, כאיסור על גויים לשהות בארץ ישראל. סמל התועבה הכהניסטית – אגרוף קפוץ, נועד להדריך את הכהניסטים מה עליהם לעשות כדי להגשים את החזון – להציק לנוכרים החיים בארץ ולמרר להם את החיים, כדי שילכו מכאן (עד שהכהניזם יעלה לשלטון ויגרש אותם). לכן תלמידו המובהק ומס׳ 3 ברשימתו, המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, ביצע את הטבח בחברון, ולכן תלמידם המובהק של השניים תלה בסלון ביתו את תמונותיהם (באקט פוליטי טקטי הוא הסיר את תמונת הרוצח מן הסלון. אולי העביר לחדר הילדים, מי יודע).

מצג השווא שהביביסטים עושים כדי להכשיר את שרץ ההכרה בבן גביר בטענה ההזויה כאילו הוא כבר לא כהניסט, מגוחכת כששומעים את דבריו.

* כקליפת השום – נתניהו נואש. הוא פונה עכשיו בדברי חלקות וחנופה לסער. בכל הופעה של סער לפני הבחירות הוא הישיר מבט אל הציבור ואמר: ״אם אתה רוצה שנתניהו יישאר ראש הממשלה, אני מבקש ממך – אל תצביע לי.״ 100% מאלה שבחרו בסער עשו זאת כדי להפיל את נתניהו. הוא לא יבגוד בבוחריו.

מה ההבדל בין גנץ 2020 לסער 2021? שנה. מה שנעשה בשנה הזאת – תרגיל העוקץ הנכלולי של נתניהו כלפי שותפו והפרת כל ההסכמים עימו, הוכיחו בעליל שערכה של חתימת ידו של נתניהו הוא פחות מקליפת השום, ושאם הסכם איתו אינו על נייר רך אי אפשר אפילו לנגב בו. מי טמבל שיחתום על הסכם עם מי שבוודאות יפר אותו? נתניהו יכול להמשיך להתבכיין, אבל הוא הרוויח באי-יושר את אי האמון בו.

[אהוד: אני מבין שאתה מתכוון לנייר טואלט. אכן, כל הכבוד לשנאה השנונה שלך שכאשר היא נמרחת על ראש הממשלה בנימין נתניהו – אי אפשר אפילו לנגב בה את התחת!]

* הדרך לממשלה יציבה – ח״כ יעקב אשר מיהדות התורה אמר בראיון לרדיו קול חי, שאם יתקרב מועד תפוגת המנדט של נתניהו להרכבת הממשלה והוא לא יצליח בכך, מפלגתו תפעל לכך שאדם אחר מן הליכוד ירכיב את הממשלה.

לא הצבעתי לליכוד. רציתי ממשלה אחרת, שהליכוד לא יהיה חלק ממנה. אני סבור שהליכוד צריך להיות באופוזיציה, להחליף הנהגה, לעשות חשבון נפש ולשקם את עצמו מבחינה ערכית ומוסרית.

אולם לנוכח תוצאות הבחירות, הרעיון של יעקב אשר הוא הנכון ביותר. כל ההרכבים הקואליציוניים שעל הפרק בעייתיים מאוד. הדרך היחידה לממשלה גדולה, חזקה ויציבה, שתייצב את המערכת הפוליטית ותכהן ארבע שנים מלאות, היא ממשלה בהובלת הליכוד, בהנהגת אחד מבכירי הליכוד, שאינו נתניהו.

* חוכמת הזקנים – ב״ידיעות אחרונות״ של חג העצמאות, רואיינו ותיקי הטייסים בחיל האוויר, הצעיר שבהם בן 91 ושניים עברו את גיל המאה, ובהם מפקד חיל האוויר בשנות החמישים דן טולקובסקי, האחרון שנותר בחיים מהמטכ״ל של מלחמת סיני (1956). טולקובסקי מונה למפקד חיל האוויר בגיל 32. טולקובסקי צלול לחלוטין, פעיל וחכם. בכתבה השתתף מפקד חיל האוויר הנוכחי עמיקם נורקין. הוא סיפר שאחת לשלושה חודשים הוא מכנס לשיחת התייעצות את כל מפקדי חיל האוויר לשעבר, ובהם טולקובסקי קשישא, ושיבח את תבונתו ועצתו הטובה.

איני יודע אם נורקין יסד את הפורום הזה או אולי זו מסורת ותיקה יותר, אך אני אוהב מאוד את הרעיון, שראוי לאמצו בכל ארגון. כל האחריות והסמכות מצויה בידי הקברניט וכל הכוח בידיו, אך לא כל החוכמה ולא כל הניסיון. הענווה שבנכונות להיוועץ עם הלשעברים, ראויה להערכה. כמה עשרות שנות ניסיון מרוכזות בחדר אחד עם דן טולקובסקי, דוד עברי, אביהו בן-נון, הרצל בודינגר, איתן בן אליהו, דן חלוץ, אליעזר שקדי, עידו נחושתן ואמיר אשל. אם ההתכנסות הזאת נערכת אחת לשלושה חודשים, אות הוא שאין המדובר בפורום סמלי של כבוד למייסדים, אלא בפורום אפקטיבי ותורם.

* ביד הלשון: נס עמים – נס עמים הוא מושב שיתופי בגליל המערבי, שעלה לקרקע ב-1963. היישוב הוקם בידי נוצרים מאירופה שרצו לכפר על היחס השלילי של הנוצרים כלפי היהודים באירופה לאורך דורות, באמצעות מעשה חיובי של סיוע למדינת ישראל וקרוב לבבות. היישוב קם כולו מכספים פרטיים ללא כל תמיכה כספית מהמדינה.

לאישור להקים את היישוב קדמה מחלוקת בישראל. המפד״ל, שהיתה חברה בממשלה, התנגדה נמרצות, מחשש שהיישוב יהווה מוקד מיסיונרי. אולם ראש הממשלה בן גוריון ושר האוצר לוי אשכול השתכנעו שאין למתיישבים כל כוונות מיסיונריות, ועיקר פעילותם תהיה כלכלית – חקלאות ותעשיה, וניתן אישור להקמת היישוב. היום מורכב נס הרים בעיקר מיהודים שהתיישבו בהרחבה של היישוב.

מקור השם הוא פסוק מנבואת אחרית הימים של ישעיהו: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד.״ בבחירת השם ראו המתיישבים את עצמם כמגשימי הנבואה – העמים שידרשו אל שורש ישי, כלומר אל מדינת ישראל והעם היהודי.

הפסוק הזה מופיע בהפטרה הנקראת בבתי הכנסת ביום העצמאות.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: באיראן יושבים אייטולות צדיקים יראי שמיים שמבקשים לפתח את היכולת הגרעינית של מדינתם רק לצורכי שלום ולטובת האנושות כולה (ואולי בהזדמנות זו גם להשמיד את ישראל) – ואילו בירושלים יושב נאשם בפלילים בראש הממשלה והוא עושֶׂה כמיטב יכולתו לחרחר מלחמה עם איראן שוחרת השלום – וזאת כדי להינצל מהמשפט אשר לתקוות שונאיו בסופו ייכלא במעשיהו. לא מאמינים? קיראו בעיתון הארס.

* * *

עקיבא נוף

הר נבו

     אֶעֱלֶה וְאָבוֹא

     אֶל פיסגַת הר נְבוֹ,

     להשקיף בִּכְמִיהָה

     על ארצי וּמְלוֹאָהּ,

     עמקֵיהָּ – עַלְוָוה

     והרֵיהָּ – תקווה.

     עשבים בִּלְּחיָי,

     בוא יבוא בן-דויד,

     בָּה יגבָּהו חיי,

     בי תִּבְער אֵש תמיד.

* * *

צבי י׳ כסה

הישראליות פאר היצירה בכל הדורות

בני ארצי, 90% מכם צעירים ממני ולא הייתם על האבניים. ואנחנו חוגגים היום את יום העצמאות ה-73 לישראליות – פאר היצירה של עם ישראל ב-3000 שנותיו.

ואני קובע שאתם יודעים את הסיפור ברפרוף, ולא מבינים למהותה הפֶלאית של התקומה. לא קראתם את הדרשה של הזז. ולא את ברנר. ולא את מדינת היהודים. ולא את ספרות ההשכלה. ולא נכוויתם לדעת את הגלות הנוראה של ההשפלה והרדיפות וחוסר האונים. ולא סיפרו לכם איך התמעטנו מ-6 מיליון לפחות ממיליון ב-1800, ורובכם לא קראתם את ״מצעד האיוולת היהודי״ של אמוץ עשהאל.

באין אלה באמתחותיכם אינכם יכולים לתפוש את נשגבות הפלא – איך מפעל התקומה חילץ עם דפוק מגלות נוראה אל  ״הישראליות״ = ״המדינה לקיום והתרבות העברית – הספר הישראלי בתנ״ך – לטעם הקיום.״ ולא למדתם את נפלאות עם ישראל בתרומתו לאנושות ב-200 השנים האחרונות, אני מנסה לצלול אתכם לקרקעית מהותו של סיפור התקומה.

הפעם הראשונה שעם ישראל תרם לאנושות – כשפאולוס מסר את האלוהים האחד לעמי העולם. מאז ועד שנת 1800 חכמי ישראל, חז״ל חרשו בגננו הנעול, ותחת ״צידוק הדין״ הובילו אותנו לשרידות יחידה בעולם  בגלות של 2000 שנה.

ואז בא המפץ הגדול של ההשכלה – ״כולם נשא הרוח כולם סחף האור. שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה״ (ביאליק, ״לבדי״). והשירה החדשה פרצה אל  מרחב היצירה האנושית ואל תיקון עולמנו היהודי. 

במלחמת תרבות בין החופשיים (ההשכלה) לאדוקים (האורתודוקסיה) נבראה ״היהדות הפתוחה״ לחלץ ״עָם עָבָר״ ל״עָם עָתִיד״ בשני נהרות אל המודרנה ואל הזהות הלאומית. הנהר למודרנה נושא את היהודי החדש אל האינסוף של היצירה האנושית, ואין סיפור של זו התרבות במאתיים השנים האחרונות בלי ענקי היוצרים שהשתחררו מהאורתודוקסיה.

איך קרו הדברים. ב-1902 ביאליק כותב את ״לבדי״. ושמיים וארץ ב-1920-30 יש כבר 10 פרסי נובל. המוח היהודי משוחרר אל מרחבי האינסוף של היצירה האנושית. בספר ״גאונות וחרדה״ מלמד נורמן לברכט את התרומה הענקית של היהודים החופשיים ם-1847 עד 1947.  הקדימו את אלה למודרנה מגורשי ספרד באמשטרדאם ובאנגליה ובוונציה כשטענו שהתלמוד חסם את היצירה היהודית.

הנהר ללאומיות הוביל אל מטרת העל ״לנרמל את הקיום היהודי״

ב-1903 משורר ביאליק את ״בעיר ההרגה״. בקישינב היו יותר מ-20 אלף יהודים וכמה מאות פורעים הרגו בהם. ואחרי 45 שנה 500 אלף ישראלים גוברים על כל מדינות ערב והפלסטינים. שומו שמיים – פרס נובל ״ליהדות הפתוחה״. הֵשִיטָה פלנטה אחרת: לעשות ההיפך מהיהודים. החת״ם סופר פסק שהחדש אסור מן התורה. אנחנו החדש. אנחנו התורה: היהודים החיים קובעים את גבולות תרבותם. משה ויהושע מגבשים שבטייה. אנחנו מדינה. אין צידוק הדין. לא חטאנו לאף אחד. חמור ושור לא גנבנו מאף עם. אנחנו עם בין עמים ולא בדד נשכון. מדינה בין מדינות. אין צדק אלוהי. אנחנו הולכים אל הצדק האנושי במוקד המעצמות שלכל עם יש זכות לריבונות.

ציונות מדינית וציונות מעשית

בציונות המדינית פורשים מהתפילות ומחיבת ציון והולכים – הרצל-ויצמן-בן גוריון-ז׳בוטינסקי-ארלוזורוב-שרת אל מוקדי המעצמות בהעזה וחוכמת חוש המידה לגייס את ההסכמה למדינתו של עם ישראל.

בציונות המעשית היישוב העברי – פאר היצירה בכל הדורות – עיצב את הישראליות על התשתית המהפכנית המכוננת. היפוך היהדות הישנה:

* בזהות הלאומית היינו מקורבן לעם בין עמים.

* במודרנה ניצחנו את הפלשתינים וכל הערבים וכבשנו את חלקת ארצנו.

* בדמוקרטיה הליברלית המדינתית ניצחנו שבטיות דתית שהביאה גלות.

* ביהדות הפתוחה שיחררנו תרבות לאומית אל מלוא היצירה האנושית.

אלה הדברים ביישוב העברי שעשה השמאל. והקים מדינה לעם היהודי וקרא לתפוצותיו לעלות למדינתם. כל הבאים באו ממדינות לא דמוקרטיות כדי להקים ולקיים דמוקרטיה אנושית לעם היהודי. וזוהי הזהות הישראלית האישית והחברתית והמדינתית. ״תחי העבודה העברית האנושית״ (ברנר).

עיקרי הדברים האלה שגאו ופרחו לתפארה וזכו להערצה בינלאומית. והיו איתנו עד שהניצחון בששת הימים הביא עלינו את המשיחיות ממנה ברחנו. ועד שהשמאל (שהיה) סטה אל הקולוניזציה הדתציונית ומסר את המדינה הקולוניאלית להנהגה ימנית שהולידה את נתניהו ופועלת עם החרדים ללכת מהישראליות המדינתית לשבטיות היהודאיסטית ולעמעם את הישראליות-מקור.

המאבק הוא בין חומרי הזהות של החורבנות והחרדות ההיסטוריים או של התקומה הישראלית-מקור.

צבי י׳ כסה

אהוד: מה שמדינת ישראל ונתניהו פועלים בתקופה הזו – הוא בדיוק הגשמת הציונות שעליה אתה מדבר – והמשך דרכה הממלכתית של מפא״י ההיסטורית, ואילו מי שעומדת בראש מפלגת העבודה [מפא״י!] היום – היא קצת קריקטורה.

* * *

אסתר שניאורסון גרי

איגרת מהעולם הבא:

מצ׳כוסלובקיה למדינת ישראל

מתוך ״מידה״, 14.4.2021

לכבוד יום הולדתה ה-73, קיבלה מדינת ישראל איגרת חגיגית ממדינת צ׳כוסלובקיה המנוחה, בה היא מאחלת לה מזל טוב ומציעה לה ללמוד מלקחיה המרים

השולח: צ׳כוסלובקיה, העולם הבא

הנמען: מדינת ישראל

השלום והברכה לך מדינת ישראל ליום חגך ה-73. בוודאי אינך רגילה לקבל מכתבים מהעולם שכולו טוב, אבל אני? אני נמצאת בו כבר עשרות בשנים, וזו לי האיגרת הראשונה שאני שולחת אל העולם שלמטה.

יום הולדת הוא יום מיוחד לפי שהמזל גובר ביום הזה, כך אומרים בחסידות, ואני החלטתי לכתוב אלייך, לברך אותך ואפילו לשרבב שמץ של אזהרה.

שמי הוא הרפובליקה הראשונה של צ׳כוסלובקיה. נולדתי ב-1918 על חורבותיה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית ושמי היה צ׳כוסלובקיה, מפני שהורכבתי משתי קהילות סלביות, הצ׳כים והסלובקים. שתי הקהילות מנו יחד 9.5 מיליון בני אדם, ועוד חיו בתוכי 4.5 מיליון בני מיעוטים: יהודים, הונגרים ופולנים שהיו אזרחים נאמנים, אבל גם מיעוט של גרמנים שהיוו כ-20 אחוזים, שלמרבה אסוני התגלה כגיס חמישי שתרם למפלתי.

אני אפרט את סגולותיי כרפובליקה. אצלכם מדברים הרבה על דמוקרטיה, אבל היא יותר אחיזת עיניים, כי אצלכם יש אנשים שתפסו את מוקדי הכוח והם עושים במדינה כבתוך שלהם, ברמייה, בשחיתות ובכזב. אבל אני, אני הייתי דמוקרטיה במלוא מובן המילה, היחידה בכל מרכז אירופה. שמי היה פעם שם דבר! אפילו הלוחמים שלכם רכשו ממני נשק, ובשנים של קום מדינתכם סייעתי לחמש את הצבא הישראלי במטוסי קרב, בתותחים וברובים, למרות האמברגו. בכלל, פרחתי בחזית הטכנולוגית והתעשייתית, והיה לי צבא שהיה המעולה ביותר באזור וכן שורה של הסכמים בינלאומיים. כולם ביקשו את קרבתי.

אבל מה אומר לך? תמיד צריך לעמוד על המשמר. המיעוט הגרמני קם עליי ופורר אותי מבפנים, עד שחוסלתי סופית. בטח תשאלי, האם לא הייתי תמימה? האם לא העליתי בדעתי שנשקפת לי סכנה מהמיעוט הזה? האם האמנתי שהם יהיו אזרחים נאמנים לי ולא לאחיהם הגרמנים? איך הנחתי להם לבחור ולהיבחר לפרלמנט? ואענה לך, שמנהיגיי היו ערים לסכנה, אבל בהיותי דמוקרטיה אמיתית, האמנתי שאני חייבת לשתף את המיעוט הגרמני במערכת השלטון ולאפשר להם זכות בחירה. הרי גם אצלכם יש הדוחפים למדינת כל אזרחיה, הלא כן?

זכיתי בשני מנהיגים משכמם ומעלה. האחד טומאש מסריק, שהיה הנשיא הראשון של צ׳כוסלובקיה, ידיד העם היהודי, והשני אדווארד בנש, שהיה הנשיא אחרי מסריק. איני רוצה להאריך בקורות חיי, שכבר נכתב עליהם כל כך הרבה, אך אני רק רוצה להזכיר לך ראשי פרקים על רגל אחת ממש, מהשנים האחרונות לחיי ועד לסוף הטראגי.

היטלר ידע שבמצב הנוכחי אין לו שום סיכוי לנצח אותי. כבר אמרתי שהיה לי את הצבא הטוב והחזק ביותר באזור. אז הוא הגה רעיון שטני. אינתיפאדה תחילה והסכם שלום אחר כך. מאוחר יותר התברר שלתוכנית הסודית הזאת, התוכנית בשלבים, הוא קרא בשם הקוד ״התוכנית הירוקה״. לפי התוכנית, בתחילה הוא יביא לאוטונומיה עד הקו הירוק, ואז כשבשטחי האוטונומיה תהיה למיעוט הגרמני מדינה עצמאית, או כפי שהם כינו זאת ״זכות ההגדרה העצמאית״, אז יחברו לגרמנים מבחוץ והוא יוכל לכבוש את הכול, גם את מה שבתוך הקו הירוק. את כל צ׳כוסלובקיה.

אבל תתפלאי, תיכף הבנתי שאסור לכרות ברית עם השטן הגרמני ואסור לי להתפתות לאוטונומיה, אבל כפי שכבר ציינתי, המיעוט הגרמני שגר אצלי החל במהומות ובאינתיפאדה. לא היתה לי בעיה להתגבר על זה בכוח, אבל אז התחילו להתערב אנשי החזון והשלום והם נפלו ישר לתוך המלכודת שהיטלר טמן להם. התחילה האינתיפאדה של הגיס החמישי מצד אחד, ואנשי החזון והשלום של אירופה מצד שני. ומי היו אנשי חזון השלום? אלה שגם את משופעת בהם.  אצלי היה זה צ׳מברליין, שמן הסתם גם חיבר ספר בשם ׳מזרח אירופה חדש׳, ובידיהם של אנשי השלום היו התקשורת, העיתונות והרדיו, והם החלו לעורר את דעת הקהל נגד מדיניות הכיבוש והדיכוי שלי, כביכול, במיעוט הגרמני. איך צעק צ׳מברליין? רק הפרדה מוחלטת, אנחנו פה והם שם.

כאשר ניסיתי לטעון שמסירת שטחים לגרמנים תסכן את הביטחון שלי, ענו שוחרי השלום כי ׳בעידן שלום אין ערך לנכסים טריטוריאליים ובכל מקרה תהיינה שתי המעצמות הגדולות מוכנות לערוב לשלמותה של צ׳כוסלובקיה בגבולות החדשים.׳

נבגדתי בידי בעלי בריתי. צ׳מברליין טס להיטלר, ושם על מדשאות הבית האדום של היטלר בזלצבורג, התקיים טקס לחיצת ידיים וחתימה. היטלר התחייב לבטל את סעיפי האמנה הנאציסטית וצ׳מברליין המאושר שב לאנגליה והכריז בהתרגשות: ״הסתיימו מאה שנות איבה באירופה ודף חדש של שלום נפתח, מזרח אירופה חדש, ומערב אירופה חדש.״

בפרלמנט פרצו גילה ורינה, ואיש החזון צ׳מברליין זכה לשבחים. אמרו שהוא ייזכר כגדול המדינאים האירופים בכל הזמנים. בהצבעה על הסכם מינכן, זכה ההסכם לרוב גורף – 366 אישרו ו-144 התנגדו.

ואז התחלתי בנסיגות והקמתי רשות סטליניסטית עצמאית, וזהו, כריתי לעצמי בור. פתאום גיליתי כי 800 אלף מתנחלים צ׳כים שהתגוררו באזורים שמעבר לקו הירוק, הפכו למעשה לבני ערובה של גרמניה וחבל הסודטים. תוך כשבוע הפכתי מהמדינה העשירה והחזקה של אירופה, למדינה מפוררת ללא יכולת להגן על עצמה.

נבגדתי בידי בעלי בריתי ומצאתי את עצמי נתונה לחסדיו של פושע, אפילו שצ׳מברליין כינה זאת שלום של אמיצים. הפעימות הסתיימו והם קיבלו את כל השטחים. ואני? אני החזקתי בדיוק 105 ימים עד ל-14 במרץ 1939, כאשר גם שארית צ׳כוסלובקיה נכבשה.

העולם היה בהלם. איך מדינה שהיה לה צבא כה חזק נפלה לכזו מלכודת של תוכנית שלבים? אבל זה היה הסוף. ביום ה-106 נכנס היטלר בשערי הארמון, עלה לחדר עבודתו של אדאוורד בנש, התיישב ורשם על שולחנו של נשיא הרפובליקה את המשפט: “צ׳כוסלובקיה חדלה להתקיים,״ וכך זה נגמר.

לא זכיתי לאריכות ימים, בקושי בת 40 הייתי כאשר הסתלקתי מהעולם.

מדינת ישראל היקרה, אני מברכת אותך ליום ההולדת שתזכי לשנים רבות וטובות, ולִימדי מהניסיון המר שלי: לדעת לשלוט, למגר את הרע, לא להאמין למגדלים פורחים באוויר ולא ליפול לעולם לתוך מלכודות שמונחות לרגלייך. והיזהרי, היזהרי לך, מדורשי רעתך.

ד״ר אסתר שניאורסון גרי היא סופרת, משוררת, פובליציסטית ומרצה להיסטוריה.

* * *

שִׂישִׂי מאיר

הַשּׁוֹטֵר

בְּתוֹכִי פְּנִימָה מִתְגוֹרֵר

לוֹ שׁוֹטֵר

הוּא עוֹקֵב אַחֲרַי וּמַשְׁגִּיחַ

עַל מַעֲשַי

הוּא מַבִּיט בִּי בְּזָּוִוית הָעַיִן

כְּאִלּוּ בְּאַקְרַאי,

אֲבָל אֲנִי תָּמִיד מַבְחִינָה בּוֹ

גַּם כְּשֶׁהוּא מִתְחַפֵּשׂ

לְשֶּׂה תָּמִים

גַּם אֲנִי בּוֹלֶשֶׁת אַחֲרָיו.

הוּא כִּמְעַט לֹא נֶעֱלָם מִתּוֹדָעֲתִי.

אֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת עַד כְּאֵב

לְרָצוֹת אוֹתוֹ.

מִפַּחַד.

לִפְעָמִים מִתְחַשֵּק לִי

לְהַצִּיעַ לוֹ קָפֶה

אוֹ מַשְׁקֶה קַר

כְּדֵי שֶׁיָּנוּחַ

וְיַנִּיחַ

* * *

משה גרנות

התנועה הציונית בשנים הראשונות של המנדט הבריטי

על הספר ״הרברט סמואל ומדיניות העלייה, הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית״

מאת משה מוסק

סטימצקי 2019, 208 עמ׳

הקורא בספר של ד״ר משה מוסק מגיע למסקנה שאמנם היו גישות שונות בתוך התנועה הציונית באשר לעלייה לארץ ישראל עם סיום הממשל הצבאי והכניסה לתוקף של המנדט הבריטי, היו גישות שונות לגבי הנושא גם בממשלה הבריטית עצמה (למשל, בין משרד החוץ למשרד המושבות), וגם במוסדות השלטון המקומי בארץ. אבל אצל הפלסטינים [אהוד: לא היו אז ״פלסטינים״. היו רק ערביי ארץ-ישראל או ערביי פלשתיין באנגלית] היתה רק גישה אחת: שלילה מוחלטת של הציונות ועליית היהודים לארץ.

הספר מתאר מבוכה גדולה הן אצל הבריטים והן בהנהלות הציוניות בארץ ובלונדון. מצד אחד – הצהרת בלפור גרמה למחויבות של בריטניה להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך מצד שני – הממשל הבריטי נאלץ להתחשב באוכלוסייה הערבית שכללה את הרוב המוחלט של תושבי הארץ. מבוכה גם אצל ההנהלות הציוניות מאחר שלמרות ההיתר לעלייה מטעם הממשלה הבריטית, המצב הכלכלי הקשה בארץ, וחסרון הממון הנחוץ לקליטת העולים, אילצו את המנגנון הציוני למתן את העלייה, ולפעמים אפילו לבקש להשעותה.

מן המפורסמות הוא שחיים ויצמן היה בין היוזמים והשתדלנים כי הצהרת בלפור תצא מן הכוח אל הפועל, אבל מסתבר שוויצמן החל את ההשתדלנות המוצלחת שלו לרעיון הציוני כבר בשנת 1914 אצל ראש ממשלת בריטניה אסקויית׳ ואצל שר החוץ גריי. כשהסתיים הממשל הצבאי על ארץ ישראל (1920) קבעו ראש הממשלה לויד ג׳ורג׳ ושר החוץ קרזון, מתוך אהדה לשאיפות הלאומיות של היהודים, כי בראש הממשל האזרחי בארץ יהיה הרברט סמואל, יהודי ציוני, ששימש בעברו כשר מטעם המפלגה הליברלית.

התנועה הציונית והאוכלוסייה היהודית בארץ הביעו שמחה והתלהבות מהבחירה המוצלחת של הנציב. אלא שההתלהבות ארכה כשנה, במאי 1921 פרצו מאורעות תרפ״א, בהם נרצחו עשרות יהודים, בעיקר במרכז העולים ביפו (״בית החלוץ״), מאורעות שהתפשטו לכיוון אבו-כביר, שם נרצחו ברנר וחבריו, וכן התפשטו למושבות פתח-תקווה וחדרה. אירועי דמים אלה שינו את דעתו של הרברט סמואל לגבי הפרשנות להצהרת בלפור ולגבי הצורך לשכך את זעם הערבים על עצם האהדה של הממשל הבריטי כלפי השאיפות הלאומיות של היהודים.

בנאום שנשא הרברט סמואל ב-3.6.1921, כלומר, זמן קצר אחרי מאורעות תרפ״א, יש גישה פייסנית כלפי הערבים, הוא מרגיע אותם שאין לבריטניה כוונה לייסד ממשלה יהודית בארץ ישראל, וההגירה היהודית תרוסן בהתאם לאינטרס של האוכלוסייה המקומית ולפי אפשרויות התעסוקה, וכן ביטול ההסמכה שניתנה להסתדרות הציונית לתת חסות לעלייה. הגישה הזאת של הרברט סמואל התאימה גם לדעת הקהל בבריטניה שעיינה את הציונות.

ברור שהשינוי הדרסטי המשתמע מנאום זה כירסם בבסיסה של ההצהרה, וגרם לציונים לראות בנציב היהודי – בוגד. כאן נכנס ויצמן לתמונה, ובפגישה בביתו של הלורד בלפור, בה נכחו ראש הממשלה לויד ג׳ורג׳ ושר המושבות וינסטון צ׳רצ׳יל, הבהיר ויצמן כי הנאום של סמואל הוא ניגוד מוחלט להצהרת בלפור, וכי תמיכת בריטניה ברעיון הציוני תועיל לה גם בדעת שלטונות ארצות הברית.

בתקופה הזאת (אוגוסט 1921) נוסחו 7 קטגוריות של מועמדים לעלייה – על פי פרופיל כלכלי. וב-1922 נקבעה שיטת המכסות בכל רבעון של השנה. הדרישה הבריטית שקיבלה את הסכמתה של ההנהלה הציונית היתה שהמועמד לעלייה צריך להיות בריא בגופו ובנפשו, שפרנסתו תהיה מובטחת (הוכחה על הון מינימלי של 500 לי״ש), ושלא תהיה סכנה ממנו מבחינה פוליטית – בלשון פחות מכובסת – שלא יהיה קומוניסט.

הספר של משה מוסק מתאר את השפעתו הרבה של ויצמן על הממשל הבריטי. ב-14.6.1921 נושא צ׳רצ׳יל נאום בפרלמנט, בו הוא אמנם מצדד בהגירה זהירה, אבל שולל את דרישות המשלחת הערבית (ביטול ההגירה היהודית וביטול רעיון הבית הלאומי). הערבים מסרבים להתפשר, וגם מסרבים לפגישת הבהרה עם ויצמן. בפגישת צ׳רצ׳יל עם המשלחת הערבית הוא מבהיר להם כי הדרישות שלהם אינן ראויות אפילו לדיון. אבל בכל זאת, בעקבות דרישת ראש המשלחת הערבית, מוסא כאזים אל-חוסייני, לשנות את הצהרת בלפור, באמת מוצע נוסח אחר (נוסח שאקבורו), אבל גם לכך הערבים אינם מסכימים.

ביולי 1922 מאושר ״הספר הלבן״ בפרלמנט הבריטי, מסמך המגביל את העלייה (לפי היכולת הכלכלית של הארץ), ומצהיר שאמנם יש ליהודים קשר היסטורי לארץ ישראל, אבל לא כל הארץ תהיה הבית הלאומי היהודי. מסתבר שגם את נוסח ״הספר הלבן״ הערבים דוחים. בהמשך ניווכח לכך שהסירוב המתמיד של הערבים לכל הצעה בריטית גרמה לכך שפשוט חדלו להתחשב בהם.

הנציבות מבקשת להקים ממשל ייצוגי במתכונת מוגבלת בארץ ישראל, ולשם כך מקיימים מפקד אוכלוסין. למפקד אין התנגדות להנהגה הערבית, אבל את הבחירות שקוימו לאחר מכן – ההנהגה הערבית מחרימה (רק 18 אחוזים מהערבים השתתפו בבחירות, לעומת 50 אחוזים מהיהודים).

הספר שלנו מתאר בפירוט רב את הלבטים של ממשלת בריטניה בכל הנוגע להגירת היהודים לארץ: מי ימיין את הרשאים לעלות? מי יטפל במהגרים בארץ המוצא – הקונסולים או המפקחים? מי יממן את המפקחים – ההסתדרות הציונית, הממשלה הבריטית, האם הכסף שייגבה עבור האשרות? מה יהיה הנוהג לגבי ״תלויים״ במפרנס? איך תתייחס הרשות לטענת ״הארוסות״, שהייתה פתח לזיופים שהטרידו לא רק את הבריטים, אלא גם את הציונים שחששו לירידת קרנם בעיני השלטונות.

לבסוף גובשה פקודת הגירה (ספטמבר 1925), בה נקבע כי ההגירה תהיה בסמכות משרד המושבות בשיתוף עם ההנהלה הציונית. טיוטת פקודה זאת הוצגה בשלב ראשון להנהלה הציונית בלונדון, ורק אחר כך להרברט סמואל, שבינתיים סיים את תפקידו כנציב העליון.

הספר של משה מוסק מזכיר גם שחקני משנה, וביניהם מוריס, שעמד בראש ״חטיבת הרישיונות״, ששינה את שמה ל״חטיבת העבודה״. למוריס היתה מחשבה עצמאית, ואת הצעותיו האוהדות לציונות שלח ישירות לממשלה הבריטית, וזאת הסיבה שסמואל חתר לפטרו, ובמקומו למנות את היהודי הצייתן לשלטונות, אלברט חיימסון. למותר לציין שהערבים לא הסכימו שאת הנושא האקוטי עבורם – הגירת היהודים – ינהל יהודי.

מרתקים בספר שלפנינו תיאורי הזרמים השונים בתנועה הציונית ביחס לשאלת ההגירה: בקונגרס הציוני ה-12 (ספטמבר 1921) מתגבשות שתי גישות – של המינימליסטים, בעיקר צירי מרכז ומערב אירופה, שסברו כי על ההנהגה הציונית לשתף פעולה עם החלטות הממשלה הבריטית, למרות ההגבלות בעלייה, ולעומתם – המקסימליסטים, בעיקר צירי מזרח אירופה שדגלו במאבק למען עלייה חופשית. מצדדים בגישה המינימליסטית היו גם ראשי ההנהלה הציונית בירושלים: ד״ר אידר וד״ר רופין, שסברו כי צריך לשתף פעולה עם התקנות הבריטיות, כי הארץ אינה מסוגלת לקלוט עלייה המונית. הם סברו שיש להפסיק זמנית את העלייה בשל האבטלה הגואה. המיון הראשוני אמנם ייעשה על ידי המשרדים הציוניים, אך באשר למכסות צריך לציית לתקנות ההגירה. בין המקסימליסטים מזכיר הספר את מנחם אוסישקין, פרופ׳ הרמן פיק ויוסף שפרינצק.

בשנת 1923 נרשמת שיא האבטלה בארץ, גורם עיקרי לירידה. הסטטיסטיקה המובאת בספרנו מצביעה על כך שמיספר היורדים גבוה כמעט כמו מיספר העולים. בתקופה זאת ארץ ישראל איננה יעד אטרקטיבי ליהודים, רק חמישית מהמהגרים מתנתבים לארץ ישראל – השאר לאמריקה ולמערב אירופה. ההליך המסורבל של בירוקרטיית האישורים (סרטיפקטים) במרכזים באירופה, היחס המשפיל בנמל מטעם המשטרה ופקידי ההגירה, והידיעות על המצב הכלכלי הקשה בארץ – גרמו להאטת העלייה, ואף להפסקתה. ההנהלה הציונית נאלצה להשתדל אצל השלטונות שתונהג עלייה סלקטיבית, ואף להגביל אותה. מעניין שוויצמן סירב להצעה של צ׳רצ׳יל, שר המושבות, לקבל אחריות מלאה על העלייה – מוטב שהטענות יופנו לשלטונות הבריטיים במקרה שיהיה צורך בצמצום העלייה, או בהגבלתה.

העלייה הרביעית (1931-1924), שבחלקה היתה מורכבת מבעלי ממון, היטיבה את המצב הכלכלי בארץ, אבל עדיין היו בשנים 1926-1925 אלפי מובטלים, ואלפים רבים ירדו מהארץ.

הספר מצביע על כך שלמרות טענות התנועה הציונית כלפי הממשל הבריטי על הגבלות העלייה, הממסד הציוני ממילא לא היה מסוגל להתמודד עם עלייה חופשית, כפי שאוסישקין ושפרינצק נאבקו למענה. ההנהלה הציונית הסכימה בחשאי להגבלות כדי שלא תיווצר קטסטרופה כלכלית בעטייה של עלייה המונית.

הספר שלנו מתבסס על עבודת הדוקטור של משה מוסק, אשר פורסמה לראשונה כספר באנגלית (1978), ועל כן הוא מצויד באפאראט מוקפד – חלוקה לפרקים, הערות לכל פרק וסדרת תעודות בנספחים, תעודות שעליהן הסתמך הספר. ניתן ללמוד מהספר על תפקידו המכריע של ויצמן בתקופה סוערת זאת, על ירידת מעמדו של הרברט סמואל אחרי הנאום ב-3.9.1921, ולא רק בעיני ההנהלה הציונית, וכן על חשיפת האמת לגבי הגבלות העלייה בשנים הראשונות של המנדט הבריטי. יש לי רק טענה אחת למחבר: הוא מכנה את ערביי ארץ ישראל בשם ״פלסטינים״, והרי בתקופת המנדט כל התושבים היו ״פלסטינים״, ולא רק הערבים.

משה גרנות

* * *

פריס סגורה

תל-אביב פתוחה

לִכְפיוּת הטובה אין גבול –

רק לא ביבי!

* * *

יונתן גורל

ימים נוראים

מבעד לשלווה

עולה קול מאוב

אל תתמהמה

אל תמהר

פן תיפול, תתפורר

והמולת חצות

של מבלי עולם

מרחישה ככורת

זמזום בעלי כנף

מבעד לעפאים

מנסר כשיר

ארץ חרוכה וחרבה

אנשים נחרים

וקולם נחבא

מבעד לשלווה

* * *

תקוה וינשטוק

״קדיש״ לעץ

״בואי לגינת ביל״ו,״ הזמינה אותי חברתי. ״אנו עורכים שם טכס קבורה לעץ.״

נשמע מעניין. מימיי לא נוכחתי בטכס כזה.

חברתי גם שלחה לי סרטון בו מסביר אגרונום איך כורתים עץ כהלכה: אם רוצים שהעץ ימשיך לחיות, יש לכרות אותו ב״עיניים״ (להשאיר ניצנים רדומים המתחילים בצמיחה מזורזת, להשלים את מה שנכרת). כריתה מחייבת דיוק מתמטי. גם לא סנטימטר מעל ״העין״ או מתחתיה. ועל מקום הכריתה מורחים משחה אנטיביוטית – והעץ יגדל ויפרח.

אולם אם כורתים עץ בלי להתחשב במיקומו ובלי לרפאו – העץ יתחיל להתייבש, לסבול ממזיקים, להירקב. הרקב יגיע לגזע, לשורשים. חודש, חודשיים, שנה, שנתיים – והעץ מחוסל. הרגו אותו.

משוטט בפארק הירקון, מצביע המומחה לעצים: עץ זה נכרת כראוי. הסיכוי לחייו גדול. וההוא נכרת לא בידי איש מקצוע, לא נמשח וסופו קרב. נהרג... הזית הוותיק נכרת ללא התחשבות – וחצי מיליון שקל הלכו לטימיון. מדי שנה אנו מאבדים מיליונים בגלל הריגת עצים.

עם הידע שכריתת עצים היא מקצוע שיש ללמדו, הגעתי לגינת ביל״ו. גינה ותיקה מאוד לא הרחק מביתי, שעיקרה שיחים ועצים, רק מעט פרחים. יש בה ערב של אילנות – ושינגטוניות, דקלים, אלונים רחבי נוף. רובם עקומים, מצולקים מנפילות וכריתות. כולם  דומים זה לזה.

״איפה העץ שנכרת?״ שאלתי שתי נשים, שישבו על ספסל בגינה ושוחחו, לידן עגלות מרכול. הן מהאזור. אך לא שמעו שנכרת עץ. שאלתי בחור שעבר בגינה: ״היכן העץ?״ – הוא לא הבין מה רוצים מחייו. מה אכפת לו מעץ?

לבסוף מצאתי אותו. כבר לא עץ אלא גזע בלבד, ועליו מודעה גדולה, מסוג המודעות המופיעות על בית שאחד מדייריו נפטר:

בצער ותדהמה אנו מודיעים על כריתתו בטרם עת של העץ שלנו ז״ל. בן 80 היה במותו. סיפק חמצן. סיפק פחמן דו חומצתי, ניקה את האוויר מחלקיקים מזוהמים. נתן צל, הפחית את הטמפרטורה בצורה משמעותית. הגן מקרני uv של השמש ותרם לבריאות הנפשית שלנו. מנע סחיפת אדמה. היה בית לבעלי חיים. העלה את ערך הנכס והיה נכס של דור העתיד.

   אבלים: המשפחה, שכניו ושכנותיו, תושבי העיר, מבקרות ומבקרים.

מודעה מסוגננת היטב, בנוסח מודעות מאה שערים, המונות אחת לאחת את מעלותיו של נפטר נכבד.

התבוננתי בגדם. העץ שנכרת היה מרוחק רק מטר או שניים מהחלקה הסגורה בגן. פעם היתה החלקה גינת משחקים, היום –גינת כלבים. לא נדרש דמיון רב: העץ הקטן שניטע כאן בשעתו  גדל והסתעף ובמרוצת השנים השתרע לו מעל גינת הכלבים. כבר רב  פארות, עלול היה להתמוטט יום אחד הישר מעל גינת הכלבים. בחורף לפני שנתיים נפל לפתע עץ גדול מהחצר הגובלת בחצר ביתנו, השתטח על גדר האבן המפרידה בין חצרו לחצר שלנו והרס אותה. העץ נראה בריא ושלם אך ענפיו הכבדים לא עמדו בסערת הלילה, ניתקו מהגזע ונפלו חלל. למרבה המזל לא היו קורבנות בנפש אבל הנזק הכספי היה גדול.

בגינה הזו הקדימו רפואה למכה. הבחינו בסכנה ועובדי העירייה כרתו את העץ בעוד מועד. איני יודעת אם אכן נכרת כהלכה ואם היה הכרח לכרתו כליל, טיפול סבלני עשוי היה אולי להצילו. כך או כך, נדרשה גדיעה והסכנה חלפה.

עודי מהרהרת בגורל העץ, הגיעה חבורת נשים, וחברתי ביניהן. הן התמקמו ליד הגזע. אחת הניחה לידו  זר פרחים שהביאה, האחרות אספו ענפים קטנים בעלי אצטרובלים שהיו פזורים על האדמה והניחו אותם ליד הזר. החליפו דברים על עצים שנכרתו לאחרונה בעיר, הטיחו את זעמן בעירייה שכורתת עצים בלי הבחנה וללא צורך. גם הגדם הזה יכול היה  להאריך ימים. מסתבר שזו קבוצה בשם ״עצים הם תושבים ת״א״. תושבות/ים  פעילות/ים למען העצים בתל אביב יפו, כפי שאמרה לי חברתי. מסתבר שהאגודה גם פועלת לזכויות ולשוויון מגדרים. זו אגודה של ״תושבות/תושבי ת״א״. לא כרגיל. ״תושבי/ות  תל אביב״. כאן הנשים בראש.

הפעילוֹת למען העצים וכן הפעילים, מקושרים לווטסאפ, מודיעות זו לזו היכן נכרתו עצים, שולחות קובלנות לעירייה הולכות/הולכים גם להפגנות נגד ההתעללות בעצים. מי לא מפגין כיום? מפגינים נגד ביבי ובעדו, מפגינים נגד הקורונה, בעד פתיחת קניונים, הקמת ממשלה... וגם לבעייה האקולוגית מקום משלה.

״האגודה,״ אומרת חברתי, ״משתדלת לשמור על החוק. מקבלי החלטות ופקידים לא עושים את מלאכתם נאמנה – ואלפי עצים נכרתים ועשרות אלפים נפגעים. בשנתיים האחרונות הגשנו עררים, חלקם עם מאות חותמים. כתבנו מכתבים לעירייה על מצב העצים. עסקנו קצת בחינוך ובהעלאת המודעות הציבורית. קשה מאוד לגייס אנשים שיזעקו על הרס עצים .אבל יש כבר יותר מודעות לכך. יש כבר קהילה שאכפת לה מהעצים במרחב העירוני וחשוב לה לשנות את היחס המזלזל כלפיהם.״

כמה יפה, חשבתי, שגם בימים טרופים אלה דואגים לעצים.

והנה מתחיל הטכס. לוחמות העצים מסתדרות בשורה ליד הגזע, אליהן נוספו בנות מחלקת הכלבים. חברתי נושאת נאום קצר, אמפאתי, על העץ שנכרת לשווא ועל העצים בכלל. הם מבריאים את האטמוספרה, מנעימים את חיינו – והם נכרתים ונשברים בידי כורתים לא מאומנים.

ואז... ואז חשכו עיניי. אחת מנשי החבורה מוציאה טלית מתיקה ומתעטפת בה. מוציאה גם סידור ומתחילה לקרוא קדיש, על העץ!

המומה, כמו בסרט אימים, ריצדו והסתחררו בראשי תפילות ״יזכור״ בלוויות של יקיריי, בעלי, בני משפחתי, אזכרת נשמות בבית הכנסת ביום כיפור: יזכור אלוהים את נשמת אבי מורי... את נשמת אימי מורתי. הצלילים הייחודים של היזכור שכבר נחתמו בנפשנו, ועדיין מרטיטים מדי פעם מחדש.... ״יזכור״ בעצרות השואה, על אחינו ואחיותינו שנטבחו ונשחטו... לנשמות חללי צבא ישראל שנפלו על הגנת הארץ הזאת. ה״יזכור ״ הפרטי וה״יזכור״ הציבורי הנאמרים ברגעים הנוראים ביותר – נאמרים כאן בהפגנתיות על עץ! 

והטלית. הבגד היהודי המיוחד. כמה דם יהודי ודמעות של יהודים נספגו בטלית לאורך כל הדורות ועד ימינו אנו. התעטפו בה בעיתות צרה, בתחינה לאל בפוגרומים, בדרך למחנות ההשמדה. הבגד היהודי המובהק שכל מי שרואה אותו מבין מיד – אלה יהודים. בואו נכה בהם! בני ישראל מתעטפים בטלית  בתפילת יחיד בבית, לא נכנסים בלעדיה לבית הכנסת. בגד לאבל, גם לשמחות בצמתי החיים: לידה, בר מצוה, חתונה.

הטלית והיזכור, שני סמלים מאוצר התרבות של העם היהודי, המבדילים בינינו לבין כל עם אחר, מקשרים בינינו לבין יהודים בכל תפוצה – הופכים פתאום למופע ראווה לכבוד עץ!

אותי זה זעזע.     

הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. כוונה טובה לדאוג לעצים, להאריך את ימיהם בנוף העירוני. הם חיים איתנו, חלק מהיומיום שלנו. והם אינם יכולים לזעוק, גם אינם מסוגלים לנוס מיד כורת ועלינו לדאוג להם, להיות להם לפה. האדם הוא עץ השדה נאמר בספר דברים. אבל ככלות הכול עץ השדה אינו אדם. הוא עץ.

 יש כל כך הרבה דרכים לתת כבוד לעץ שנכרת או נפגע. אפשר לומר עליו שיר. הרבה שירים נכתבו על עצים. בראש וראשונה שירו של נתן זך ששר שלום חנוך. אפשר לקרוא קטעי סיפור על עצים, להשמיע להשמיע מוסיקה מתאימה. צלילי חליל. להציג מחזה.

אפילו לרקוד.

אפשר להלל ולשבח את העצים ואף לעורר אהדה אליהם – בלי לפגוע במסורת של עמנו, עם ישראל.

תקוה וינשטוק

* * *

אדיר כהן

חָזַרְתִּי אֶל הַמָּקוֹם

חָזַרְתִּי אֶל הַמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ חָלְפוּ הַיָּפוֹת שֶׁבִּשְׁנוֹתֵינוּ,

שֶׁבּוֹ יָכֹלְנוּ לוֹמַר,

״הֵידָד, אָנוּ חַיִּים!״

וְשׁוּב אֵין בּוֹ חַיִּים

וַאֲנִי תּוֹעֶה בּוֹדֵד

בַּחֲדָרִים הָרֵיקִים

שֶׁשּׁוּב אֵינֵךְ בָּהֶם,

מְחַפֵּשׂ אֶת הַיּוֹנָה הַצְּחֹרָה

שֶׁיָּשְׁבָה בְּגֻמְחַת חַלּוֹנֵנוּ,

פּוֹתֵחַ הַחַלּוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁקְפוּ אֶל הַיָּם

וְעַתָּה הֵם מַשְׁקִיפִים עַל הָעַרְפִּיחַ.

מְבַקֵּשׁ אֲגַרְטְלֵי הַפְּרָחִים

שֶׁהָפְכוּ אֶת חַדְרֵנוּ

לְגַן פּוֹרֵחַ תָּמִיד

כְּשֶׁאַתְּ מְמַלֵּאת אוֹתָם

בְּבִרְכַּת פְּרִיחָה חֲדָשָׁה.

וְעַתָּה חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ עַצְמִי

אֶל הַמַּעֲלִית הָרֵיקָה

הַיּוֹרֶדֶת, יוֹרֶדֶת

וַאֲנִי עִמָּהּ.

מתוך ספר שיריו החדש של אדיר כהן

״בצד המואר של הירח״

אמציה הוצאת ספרים, 2021. 321 עמ׳.

ת. ד. 9067, אבן יהודה 40500. 052-8087052

שָׁעָה בְּבֵית הַכּוֹאֲבִים

בָּאתִי לְבַקֵּר יְדִידִי

הָעוֹרֵךְ, הַמְּבַקֵּר וְהַסּוֹפֵר,

שֶׁאֻשְׁפַּז בְּבֵית הַכּוֹאֲבִים.

מְצָאתִיו יוֹשֵׁב בְּפִנַּת הָאוּלָם,

קוֹרֵא סֵפֶר, מְכֻנָּס בְּתוֹכוֹ,

מְנֻתָּק מִסְּבִיבָתוֹ, קוֹרֵא אֶת עַצְמוֹ.

לֹא הַרְחֵק מִמֶּנּוּ יָשְׁבָה אִשָּׁה,

דַּף נְיָר גָּדוֹל וּצְבָעִים

עַל שֻׁלְחָנָהּ הֶעָרוּךְ לָאֲרוּחָה.

הִיא הִשְׁלִיכָה הַכַּף וְהַמַּזְלֵג,

הִתְבּוֹנְנָה לְרֶגַע בְּחֶמְדָּה בַּסַּכִּין

וְהִשְׁלִיכָה גַּם אוֹתוֹ

וְהֵחֵלָּה לְצַיֵּר בָּתִּים גְּדוֹלִים

לְלֹא דְּלָתוֹת, לְלֹא חַלּוֹנוֹת,

מֻקָּפִים חוֹמוֹת גְּדוֹלוֹת לֹא עֲבִירוֹת.

אַחֶרֶת יָשְׁבָה לֹא הַרְחֵק

וְסָרְגָה וּפָרְמָה, וְסָרְגָה וּפָרְמָה.

״מָה אַתְּ סוֹרֶגֶת, סָבְתָא?״ שָׁאַלְתִּי.

״אֲנִי סוֹרֶגֶת שִׂמְלָה לְנֶכְדָּתִי הַמֵּתָה.״

זְקֵנָה אַחֶרֶת אָסְפָה עַל שֻׁלְחָנָהּ

עוּגִיּוֹת יְבֵשׁוֹת וְכוֹסוֹת תֵּה,

טָבְלָה אוֹתָן וְלָעֲסָה כְּשֶׁהִיא מְמַלְמֶלֶת:

״אֲנִי כָּל כָּךְ רְעֵבָה, אֲנִי כָּל כָּךְ רְעֵבָה.״

גֶּבֶר גְּבַהּ קוֹמָה וּזְקוּף גֵּו

חָלַף לְאֹרֶךְ הַמִּסְדְּרוֹן,

נִשְׁעַן עַל הֲלִיכוֹן,

הֵעִיף מַבָּט מְזַלְזֵל אֶל הַיּוֹשְׁבִים

וְהִכְרִיז בְּקוֹל גָּדוֹל אַךְ מְרֻסָּק,

״אֲנִי צוֹבֵר קִילוֹמֶטְרִים לְמָרָתוֹן,

תִּרְאוּ אֲנִי אַגִּיעַ רִאשׁוֹן.״

בְּפִנָּה מְרֻחֶקֶת זָעֲקָה אִשָּׁה כְּאֵבֶיהָ.

קְרִיאוֹת ״אִמָּא!״ מִלְּאוּ הָאֲוִיר,

אִמָּא שׁוּב לֹא הָיְתָה שָׁם.

פְּלוֹנִי דִּבֵּר בְּהִתְלַהֲבוּת עִם אֱלֹהִים,

עוֹבְדוֹת צָעֲקוּ, אֲחָיוֹת תָּקְעוּ זְרִיקוֹת

וַהֲמֻלָּה מִלְּאָה אֶת הַכֹּל.

בְּנָהּ שֶׁל אַחַת הַיְּשִׁישׁוֹת שֶׁבָּא לְבַקְּרָהּ

הוֹצִיא מִתִּיקוֹ שׁוֹפָר

וְצָעַק: ״לִכְבוֹדֵךְ, אִמָּא!״

וְתָקַע תְּקִיעָה גְּדוֹלָה.

דְּמָמָה דַּקָּה הִשְׂתָּרְרָה בַּכֹּל

וּתְפִלָּה זַכָּה הָיְתָה בָּאֲוִיר

וְלֹא הִבְקִיעָה שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.

יְדִידִי הָעוֹרֵךְ רָשַׁם דְּבַר מָה

בְּשׁוּלֵי דַּף בַּסֵּפֶר שֶׁקָּרָא,

הַסֵּפֶר הָאֲמִתִּי נִכְתָּב כָּאן

וְכֻלָּנוּ רַק הֶעָרַת שׁוּלַיִם.

מתוך ספר שיריו החדש של אדיר כהן

״בצד האפל של הירח״

אמציה הוצאת ספרים, 2021. 348 עמ׳.

ת. ד. 9067, אבן יהודה 40500. 052-8087052

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח׳ המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מאה שנים למאורעות תרפ״א

הרצאה ראשונה בסדרה לשנת תשפ״א,

 המרצה – ד״ר משה גרנות

מלחמת הגבורה של מנהלי ״בית החלוץ״ ביפו, ושל העולים החדשים שהתאכסנו בו, בפורעים שהסתייעו בשוטרים.

גורלם של י״ח ברנר וחבריו הסופרים שהתאכסנו בבית יצקר

הסיבות למאורעות, וכיצד הם הגיעו לסיומם

ההרצאה תלווה בתמונות על מסך.

מועד ההרצאה:

ביום ב׳, 3.5.2021 בשעה 17.30 באולם המחתרת

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

הכניסה מותנית ברישום מראש ובהצגת תו ירוק.

רישום מראש אפשרי במייל הספרייה

 library@ramat-hasharon.muni.il

או בהודעה לנייד הספרייה 053-4504887

* * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

100 שנים לרציחתו של י״ח ברנר

מאורעות תרפ״א ב״בית החלוץ״

יום שלישי, כ״ב באייר תשפ״א, 4.5.2021 בשעה 20.30

עורך ומנחה:

ד״ר משה גרנות

דברי פתיחה: ד״ר דורית זילברמן, מ״מ וסגנית יו״ר אגודת הסופרים

בהשתתפות:

חיים באר / פרופ׳ חמוטל בר-יוסף / שמואל גילר /

ד״ר מתן חרמוני / רוני סומק

קריאה אמנותית: דב רייזר

בית הסופר, רח׳ קפלן 6 תל-אביב

האירוע ישודר בזום ובפייסבוק לייב

* * *

נעמן כהן

מי קורא את וואלה?

במשפט תיק 4000, פרשת וואלה, נטען שהעד ישועה הביא לנתניהו ישועה בבחירות.

(יאיר אלטמן, ״עדות ישועה, תשמע הבאת לנתניהו את הבחירות״, ״ישראל היום״, 13.4.21)

https://www.israelhayom.co.il/article/870093

העובדה שישועה הביא ישועה לנתניהו באתר החדשות של וואלה, נראתה לי מוזרה. אני מעולם לא קראתי חדשות בוואלה. גילוי נאות – הסיבה שהצבעתי לנתניהו היא בכלל עיתון ״הארץ״ – הפובליציסטים של ״הארץ״ הם ששכנעו אותי, ולא אנשי וואלה.

אני אישית גם לא מכיר אף אחד שקורא חדשות בוואלה, מי בכלל קורא את וואלה? והנה להפתעתי בתגובה למה שכתבתי על פרשת המין המושתקת של גדעון משה זריצ׳נסקי-סער, שלח לי העורך, אהוד בן עזר, קישור מוואלה ממאמר מ-20 פברואר 2013 בו נאמר כי המכתב נגדו מזויף, ובימים הקרובים תפתח המשטרה חקירה פלילית:

https://news.walla.co.il/item/2618501

מאז כמובן לא נפתחה שום חקירה, אבל נוכחתי כי בכל זאת יש מי שקורא חדשות בוואלה. (אני אגב משוכנע שלא בזכות ואלה הצביע העורך בעד נתניהו).

מתוך סקרנות אני מעלה כאן שאלה. כמה מבין קוראי העיתון קוראים חדשות בוואלה?

הבעת דעה

חוה ליבוביץ טוענת נגדי כמה טענות. (״חדשות בן עזר״, גיליון 1635) הטענה הראשונה שלה שאני מסלף את דברי פרופסור צימרמן.

אז כדאי לקרא בעיון את המאמר. שם המאמר של פרופסור צימרמן הוא ״התעלול השיווקי של יהודי המבורג״. לדבריו היהודים בהמבורג עשו ״תעלול שיווקי״ הקושר בין אנטישמיות לבין בניין בית הכנסת מחדש, מטרת התעלול השיווקי שעשו היהודים לפי צימרמן, הוא לקבל מהגרמנים 160 מיליון אירו להקמת מבנה בית הכנסת. אלו דבריו, וזהו גם רוח מאמרו, חיבור בין יהודים, רמאות, וכסף. אם זו לא אנטישמיות, מהי אנטישמיות?

קראו בעצמכם.

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9631391

ועוד לא אמרתי מילה על תמיכתו של הֶר פרופסור צימרמן בחרם על ישראל והתנגדותו לכך שהחרם נתפס בגרמניה כמעשה אנטישמי.

חוה ליבוביץ גם טוענת שאני חייב ״בכל דבר לקבוע עמדה, בעד או נגד, ולא לפסוח על שני הסעיפים שכן אחרת זהו מקור לטעויות ולהתפלמסויות״ (במקור אגב ״שתי הסעיפים״. (מלכים א׳ י״ח כ״א), אך גם שני סעיפים זה בסדר.

לגבי חובת הבעת דעה, אין לי שום חובה כזאת. אני לא חייב תמיד לקבוע עמדה בכל דבר. יש דברים שיש לי עמדה לכאן או לכאן. לא לכל דבר יש לי דעה. יש דברים שיישארו תיק״ו (תשבי יתרץ קושיות ובעיות). אבל דווקא בעניין זה הבעתי את דעתי במדויק. הנה מה שכתבתי: ״מעולם לא ביקרתי בדויטשלנד, ולעולם גם לא אבקר בה. אני מתעב כל יהודי הבא לגור בה, קל וחומר ישראלי היורד לגרמניה כאילו כדי לאשר את דברי היטלר כי היהודים הם קוסמופוליטיים נטולי רגש לאומי, מלבד הרצון לכסף כפרזיטים של הגרמנים.

״אין נתעב יותר מישראלי היורד לברלין בירת הרייך, והגרמני הארי אומר לו – ׳אצלכם היהודים זה הכול כסף. למה חזרתם לכאן אחרי שרצחנו שישה מיליון יהודים? מה יש לכם לחפש כאן?׳

https://www.youtube.com/watch?v=m3HIddl-xZU&feature=emb_title

״מבחינת הרגש שלי יש לפעול ע״פ הנדר של שלונסקי: עד דור עשירי אין מקום לחיים יהודיים בדויטשלנד.״

עם זאת אני לא יכול לקבל את מסקנתו של צימרמן, שמביאה חווה ליבוביץ,  ש״הגברת נוכחות יהודית בהמבורג, מביאה למחיקת הזכר של פשעי הנאצים על אדמת גרמניה.״ – כי לפי היגיון זה – אם לא יהיו יהודים בגרמניה, אז כן יזכרו הגרמנים את פשעיהם? זהו דבר אבסורדי לחלוטין.

הטרוריסטית לילה חאלד גיבורת השמאל בברלין בירת הרייך

כמדי שנה ארגוני השמאל הקומוניסטים בברלין בירת הרייך מתכוננים להפגנה גדולה ב-1 במאי. השנה הם הכינו פוסטר יפה כשליד תמונת מרקס ואנגלס מופיעה תמונת המחבלת לילה חאלד, (כמובן לאחר הניתוחים הפלסטיים שעברה בזמנו כדי שלא יזהו אותה).

המחבלת חוטפת המטוסים הזו – שרק במזל לא הצליחה לרצוח עשרות אנשים – הפכה לנערת הפוסטר של האגפים האנטי-ישראליים וחובבי ה-BDS של השמאל ״הפרוגרסיבי״ האירופי והאמריקאי. בברלין, בירת הרייך, זה צורם במיוחד כי בספרה האוטוביוגרפי ״בני עמי יחיו״ כתבה לילה חאלד (ילידת חיפה 1944) כי היא מאד העריצה את היטלר על רצח היהודים, ורק כשהתברר לה שהיטלר לא אוהב ערבים, ירד לה ממנו.

כמובן שיש גם שני ארגונים יהודים ״אנטי-פשיסטיים״ עאלק, החתומים על הפוסטר הזה, והתומכים ב-BDS.

https://mobile.twitter.com/aradboaz/status/1381892269679255552

מעניין מה יגיד על כך איש ״זהב הרייך״, פרופסור עודד גולדרייך, התומך בחרם הגרמני.

במקום יום השואה – יום הג׳נוסייד

לאחר קביעת יום השואה העולמי, החלו ״פרוגרסיבים״ לנסות לרוקנו מתוכן. בבריטניה הוחלט לשנות את יום הזיכרון לשואה ליום הג׳נוסייד העולמי, כולל המוסלמים בסין. המסקנה כמובן שהשואה אינה ייחודית ליהודים, ובקרוב גם יאשימו את היהודים בשואת הערבים-הפלישתים.

https://www.gplanet.co.il/%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%a9%d7%9c%d7%91-%d7%91%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%a1%d7%99%d7%91%d7%99%d7%9d/

למרבה הצער גם בארץ רבים ה״פרוגרסיבים״ האוחזים בדעות אלו.

עלילת דם בשם רחוב

באירופה רחוב תחנת הרכבת נחשב תמיד לרחוב ראשי. והנה עיריית חדרה החליטה לשנות את שם הרחוב ״דרך הרכבת״ לשם ״רחוב ילדי תימן החטופים״. ובאנגלית אם ירצו להזמין חבילות מאמזון:

THE KIDNAPPED YEMENITE CHILDREN

https://hadera.mynet.co.il/local_news/article/m_191888

מעבר לכך שסיפור חטיפת הילדים הוא עלילת דם הרי יש בשם הרחוב גם גזענות, שהרי גם מחברי עלילת הדם אומרים : ״ילדי תימן, מזרח, ובלקן.״ אז למה מונצחים בשם הרחוב רק ילדי תימן? והרי גם נביאם עוזי אזולאי, המכונה משולם, לא היה תימני.

ועכשיו מה נגיד אם למשל עיריית קלצה בפולניה תחליט לקרא רחוב ע״ש הנריק בלשצ׳יק, שהיהודים הואשמו בחטיפתו ורציחתו כדי לקחת את דמו למצות, עלילת דם שהביאה לפוגרום ביהודי העיר ניצולי השואה ב-1946? – או אם יקראו בכל מקום באירופה רחוב לזכר הילדים הנוצרים שנחטפו ע״י היהודים לצרכי פולחן?

אני נזכר בבדיחה ישנה על חדרה, האומרת ששם העיר הוא טעות כתיב, כי כל העובר בנחל חדרה יודע מהריח כי צריך לכתוב את שמה בלי האות דלת... אכן הפעם זה בהחלט מסריח.

למפל-לפיד: הנופלים מתו כדי שאהיה ראש ממשלה

ראש מפלגת יש, עתיד, יאיר למפל-לפיד, העלה פוסט ובו הדברים הבאים: ״כמו בכל שנה, הקראתי הבוקר בבית העלמין הצבאי את ׳ההחמצה׳. כמו בכל שנה הגרון נחנק. אלא שהשנה הוא נחנק גם בגלל מה שלא נאמר שם אבל הגיע הזמן שייאמר: שאנחנו לא ראויים להם. הנופלים לא מתו בשביל שישראל תיראה ככה. המשפחות לא הקריבו את היקר להן מכל בשביל להגן על מדינה מסוכסכת, שונאת, אכולת פאראנויה. הילדים והאבות מתחת לאבני השיש לא נהרגו בהגנה על שבט, הם נהרגו בהגנה על המולדת. הם לא מתו שמאלנים או ימנים, אלא חיילים. הם לא לבשו חולצה של מפלגה, אלא מדי ב׳ של צבא ההגנה לישראל.״

http://www.ice.co.il/hotnews/news/article/816703

הבנתם? לפי למפל-לפיד הנופלים לא נפלו בשביל נתניהו, האחראי ״שישראל תיראה ככה,״ אלא כדי שהוא למפל-לפיד יהיה ראש ממשלה, וישראל תיראה אחרת.

אולמרט דער שמשון הגיבער מיט דה תוכעס אריבער

האסיר המשוחרר, העבריין אהוד אולמרט, מתנאה בעצמו כשמשון הגיבור. אולמרט  מתפאר בכוחו: ״אני לא רוצה לפגוע בעמימות כפי שנתניהו עושה בכוונה, לכן אחשוף (במרומז כמובן) סודות מדינה, ואתן להבין שהמבצע להנחת המטען בנאתנז נעשה בתקופתי.״

https://mobile.twitter.com/YinonMagal/status/1381951706267811840

הידד אולמרט הגיבור. הוא אולמרט ולא נתניהו ששלח את מטען החבלה לנאנתז. לעזאזל סודות המדינה, העיקר אולמרט עם תחת גדול מנתניהו.

אולמרט הגיבער מיט דה תוכעס אריבער.

הצביעות של עופר כסיף

ח״כ מטעם חד״ש, הקומוניסט עופר כסיף (מישהו יודע את שם משפחתו הארגנטינאי המקורי?) – קבל על כך שהוכה נמרצות ע״י שוטרים. אכן מעשה לא ראוי של המשטרה, אבל אין גבול לצביעותו של כסיף, שכן הוא הרי נלחם למען משטרה קומוניסטית שתכה ותאסור ללוביאנקה, ותשלח לגולאג בסיביר, או למשטרה שתשלח למחנות הריכוז של צ׳ה גווארה, (כולל מחנות ריכוז מיוחדים להומואים), או משטרה של האיסלמו-נאצים הג׳יהאדיסטים של אש״פ או החמאס – שעבורם הוא נלחם.

מושל ג׳נין נותן אות הוקרה לרוצח תמם

מושל ג׳נין, חצה את גדר הביטחון (האם באישור) הגיע לבקה אל גרביה והעניק מתנה ואות הוקרה לרושדי אבו מוך רוצח משה תמם,

https://rotter.net/forum/scoops1/690979.shtml

הנה עוד אדם למענו נלחם עופר כסיף.

השחיתות של רינה מצליח ברוח אמנון אברמוביץ

דומה שהשחיתות שהכניס אמנון אברמוביץ לעיתונות הישראלית הולכת ומתפשטת. הנה תלמידתו הטובה רינה מצליח: ״כאשר אני מקבלת ידיעה מפוליטיקאי אני מחויבת לו, אני מחויבת או להזכיר את שמו, או לדלג על ידיעה שלא נעימה לו או להבליט ידיעה שנעימה לו, או להזמין אותו לראיון, או לקחת ממנו סינק, כל זה אני עושה וזה לגיטימי, וזה בתשלום,״ מודה מצליח ביחסי תן, וקח סיקור אוהד.

https://mobile.twitter.com/ShohatAlon/status/1380940726595387403 

נעמן כהן

* * *

אסתר ראב

ואתא שונרא

מתוך הכרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״, 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

הפרדס החל זה עתה להתאושש, אחר שהארבה כירסמו עד לעצמותיו; הוא היה כולו גזום – נישארו רק הגזעים, ומזלגות הענפים העיקריים, ואלה נשקפו מבעד למסך של עלים דשנים, בהירים; פירות קטנים, ירוקים, בשיעור אגוזים, ניראו על הענפים. השורות היו כעת מעורטלות ונמשכות ישרות וירוקות על פני השטח החום – יורדות בקילוח דק מן הגבעה הרכה המתחמקת, הנגמרת בסופה בגיא צר.

מעבר לגיא החלה האדמה שוב להתרומם לאיטה ולתפוח עד היותה לגבעה רמה ומקומרת. אך בעוד שאדמת הפרדס היתה כהה וכבדה במקצת, היתה אדמת הגבעה שממולו קלה, צהבהבה, אדמה והלכה פה ושם, התלמים היו כאן ישרים ונמשכו מזרחה, ושורות של עצי-פרי הוריקו על פני הקרקע המתגוון מצהוב לאדום ונשקף מתחת לירק כלבנה שרופה.

כאן היו שתולות שורות-שורות עצי-שקד מיוחסים, שקראו להם ״פרינצס״. השקדים היו גדולים ומתוקים ומלאי חלב לבן, וקליפותיהם רכות ומתמעכות כאבק בין האצבעות, והאצבעות כבר מחזיקות בגרעין העסיסי.

ומישמשים קטנים וקשים היו כאן, וריחם ריח-שושנים. ושזיפים גדולים וורודים, שלא ידענו עדיין לקרוא להם בשמות לועזיים מצלצלים. אבל שזיף אחד בלבד היה ממלא את הפה עסיס צונן ומתוק.

הגיא בין הפרדס והכרם נהפך במשך הזמן לוואדי – כל החי והצומח שברחו מפני המעדר והמחרשה, נמלטו לוואדי. זה היה כעין עורק שהוביל את החי וצמח-הבר עד לביצה הרחוקה, שהיתה עוד אדמת-בראשית עוטה סבך ואגמימים רבים.

בחורף עבר כאן זרם מים חזק שהיה חושף לפעמים את שורשי-העצים בשורות הסמוכות לו, סוחף אדמה, מתפתל בין פרדסים וכרמים עד הגיעו לוואדי אבו-ליג׳ה, שאף הוא מתפתל וזורם עד לנפילתו לתוך הירקון; כך היה בחורף. אך בקיץ, היתה קרקעית הוואדי מכוסה חול לבן ומשיי; בשתי גדות הוואדי גדלו צמחים, שהזרם היה מביא ממרחקים ושהיו זרים בסביבת חול זו: אלה נאחזו, הצטופפו, והיכו שורשים לתוך שכבות עמוקות יותר – ובמרוצת הימים נוצר כאן מעין ״ג׳ונגל״ קטן – באמצע החלקות החרושות והמטופלות; מפתיע היה לראות כאן קנה-סוף דק, מיוחד, וחילפות-ענק, אשר היוו מעין קיר טבעי מצד אחד של הגדה, כשבראשיהן מכסיפים זנבות פרחיהן, שהרוח מושך אותם לצד אחד.

יום אחד צץ כאן נבט של תות-השיח, התפשט והלך, התעבה וכיסה את עצמו בתותים שחורים.

וכשהופיע שיח-הימבוט, נסתיימה התמונה כמעט: הוא הפיץ ריח ביצה חריף ומרדים, והיתה האילוזיה שלימה: נחל. נחל חול בהיר ורך ומלטף את הרגליים היחפות, כמו במים.

כאן שררה דממה גדולה, כבקצה-העולם. שום קול לא חדר עד כאן. לא קריאות הפועלים בשעת עזיבת העבודה, ולא קולות הזירוז של העגלונים החורשים, רק הנשימות הרחוקות והקצובות של המנועים ומשאבות-המים היו מתרפרפות המומות וחלשות.

לוואדי היו חיים עצמיים וקולות עצמיים, רחוקים ממעשי-אנוש. הסוף היה מאווש ברחש של מים זורמים, והחילפות היו שורקות שריקות דקות, כמיתרי ״מי״ בעבור עליהם הרוח; הצבים היו מצייצים ציוצי-אהבה חלושים כשהם מתדפקים על שיריונותיהם בצליל מתכתי כהה; לטאות שמנות-צהבהבות היו נמלטות בתנועה בשרית כבדה לתוך הסבך; חוחיות היו תולות את קיניהן השזורים כשקיקים מוארכים בדומה לזנבות החילפה, אך משאתה מכניס את האצבע לתוך ״זנב-חילפה״ כזה, הריהו מלא גופיפים זעירים וחמים; גורי-קיפוד היו נמים כאן ביום ובלילה לאור-ירח. ודאי היו עורכים הילולה גדולה; נחשים היו משאירים בין הקוצים את כותנות ה״ניילון״ שלהם, שאורכן היה מעביר צמרמורת בגבנו. אבל לא רק כותנות-נחשים היינו מביאים כשלל הביתה – צבים זעירים, דומים לצעצועי-צלולואיד, ואף גורי-שפנים, נמים בעיניים פקוחות כשביטנם הצחורה הפוכה למעלה ונושמת... גור כזה מתפתל כחוט-פלדה בידיים, שורט, וצווח, ולבסוף נלכד.

הוואדי זהו עורק-תנועה גם לחיות גדולות יותר. זה מעין כביש שלהן. לא אחת היו חבורות שועלים רזים מהלכים פה בעצם היום; וחורף אחד הגיעה דרך הוואדי להקה של חזירי-בר מן הביצה, נכנסה לפרדס, חפרה, נברה, כירסמה, וגרמה נזק רב לעצים.

אבל הדייר המעניין ביותר של הוואדי היה חתול-הבר: זו היתה חיית-בר מגודלת, שמצאה לה כניראה מעון כאן בתוך תרחושת החיות הקטנות והציפורים, וכשראינוהו לראשונה חשבנוהו לחתול-בית שנתעה לכאן ונתפרא, משום ריחוקו מיישוב. אבל פעם ראינוהו מקרוב ונתברר שזוהי חיית-בר ממש. בעלת עיניים ירוקות-קמות ושוחרות-טרף. כשישבנו לאכול ארוחת-צהריים בקרב הוואדי והוצאנו את המזונות, היתה מופיעה במרחק רב. לא שמענו כל רשרוש – פתאום הציץ הראש המגודל מן החילפה והביט בנו – רגע אחד ואיננו. כאילו חלום.

אך בטרם ראותנו את חתול-הבר, היתה הסוסה הרועה בוואדי מרגישה בו. לפתע היתה מרימה את ראשה, זוקפת אוזן אחת לפנים ואחת לאחור, ושוב את שתי האוזניים לפנים, בריכוז רב ובמתיחות, ואחר-כך באה הטלת-ראש מיוחדת ונחרה גרונית רבת-זעם ורקיעה ברגל אחת בחימה שפוכה. החתול נמלט כבזק כשעורו האפור-צהבהב מתמזג ללא תבחונת בעשבים המכסיפים של הוואדי ונבלע בתוכם...

אותו קיץ קרה נס במשקנו. הסוסה האצילה, שהתייאשנו ממנה כי אי-פעם תביא ולדות, ילדה לפתע סייח. עד הרגע האחרון לא האמנו לה; כשתפחה ביטנה, חשבנו שמחלה ממארת פגעה בה. העבדנו אותה עד הרגע האחרון, וחשבנו שהיא הולכת למות. אבל היא ילדה סייח בריא ושלם.

כל יצור חדש שנולד במשק, שמחה גדולה הוא מביא, והנה זה היה יפהפה ובן-שעשועים אמיתי. שבועיים אחר היוולדו, כשעמד שוקט במקומו, היה דומה לפקע של פרח, פקע נוקשה, סגור, בעל דמות מושלמת ומוגמרת: ראש קטן מחוטב בעל עיניים גדולות ולחות, שריסים ארוכים מצילים עליהן; והרגליים היו גבוהות וחטובות להפליא עד לעכוזו הצר והמיוחס. ובתוך הדמות הקטנה הזאת תססו ופיעפעו חיים בחריפות רבה, כבושם מרוכז בתוך צלוחית זעירה. לא שבענו ראות את תעלוליו. סובב היה על מקום אחד כגלגל, רודף כחתול אחר זנבו הנישא ברוח, או דוהר, ניגש אל אימו ובורח הימנה כשהוא מתיז צרורות מתחת לפרסותיו הקטנות. האם המזקינה יצאה כולה מכליה. ובימים אלה שיחררנוה מעבודה והנחנו לה ליהנות מאושרה כאוות נפשה.

יום אחד עמדנו והורדנו אותה ביחד עם הסייח לוואדי. אמרנו: ירעו להם שם, הלא רב עוד המירעה המוריק גם בקיץ: יבלית רך וסַעידה בהירה ירוקה, וזלזלי שיחים. היינו מטפלים בהרכבות וקושרים אותן לסמוכות כשהשמש מכה על ראשינו; והנה לפתע: צהלה מוזרה של הסוסה, ואותו חירחור-זעם ידוע, ושוב צהלה שנגמרת במעין צווחה דקה כמו צעקתו של אדם שנפסקה באמצע מרוב התרגשות – החתול! – הבריקה מחשבה אחת במוחות כולנו. זרקנו את חבילות הרַפיה ורצנו על גבי טרשים וצינורות, דאינו ממש, עד שהגענו לוואדי. הזאטוט עמד עמידה משונה כשראשו מורד ורגליו רועדות, ועורו מסמיר כולו. – והיא, האם, כאילו נישאה ברוח: מחרחרת בזעם, דוהרת מבלי הרגיש שום מעצור, טסה ומדלגת על פני שיחים וגדרות, ואנו קוראים לה בשמה, רצים אחריה – לשווא, לך רדוף אחרי עננה.

ניגשנו לקטן והחילונו ללטפו ולהרגיעו, והוא רועד כעלה ברוח. אחר שעה קלה חזרה האם, רטובה, עייפה, ועל רגלה האחת חתך עמוק, רושמו של חוט-ברזל דוקרני. היא רצה ישר אליו, אל הבן, בצהלת חינון ורחמים. והוא, בהיסוס רב, ניגש אליה, ריחרח בה במקצת, התקרב אל ביטנה והחל לינוק בשקט רב.

חתול-הבר נעלם. ומאותו יום שוב לא ראינוהו.

*

נכתב: 1952 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1916-1915 לערך. נדפס לראשונה: ״הארץ״, 4.4.1952. נכלל בקובץ ״גן שחרב״, עמ׳ 132.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים ״ג׳וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית״,

ו״במבי, חיים ביער״

פרק שבעה-עשר

אני פוגש את ג׳ני בירושלים רוכבת על זנבו השחרחר של ד״ר סוּ

שנים עברו.

עזבתי את עין גדי שבה פגשתי את אלוהים בוער בחום הנורא בסנה בין השיחים ונהגתי כעצתו ונעשיתי סטודנט בירושלים.

אותו ערב עמדתי והעליתי ברק, באמצעות שיפשוף אמיץ במגבת-מיטבח, בגביעי זכוכית דקים, כרסתניים, עד שניראו כעשויים אלגביש. היתה זו העבודה האהובה עליי ביותר במשמרת-הערב שלי, כעוזר-הגשה בבית-המלון הירושלמי ״מוריה״ בתקופה שבה למדתי ספרות באוניברסיטה העברית בגבעת רם. ומאחר שאני נוטה להזיע, לעיתים קרובות, אולי מן התקופה שבה הייתי אופה, ליד התנור בחום הלוהט של עין-גדי, ושותה לימונדה בכדים – היו דמי כביסת החולצות הלבנות, שלא לדבר על עצם רכישתן – סעיף נכבד בהוצאותיי שאיים להשתוות להכנסותיי.

מבחינה רגשית עדיין הייתי אידיוט גמור. הסטודנטית שאהבתי מאוד ולה עדיין שמרתי את ליבי – ציפצפה עליי עד כדי-כך שערב אחד, כשבאתי לבקרה ללא הודעה מוקדמת, ארזה בתיקה את מברשת-השיניים והמסרק, לקחה שניים-שלושה ספרי-לימוד, והניחה לי ללוותה עד לפתח הדירה שבה גר הבחור שעימו ״למדה״, ואשר אמנם חשדתי כי הוא החבר שלה, באותו זמן, אך לא רציתי להאמין כי היא מסוגלת להישאר לישון אצלו. איך ייתכן, שהיא – הקדושה! – תעשה דברים כאלה?

היינו אז כולנו חולי אהבה. חבר שלי, סטודנט, שלא היה מסוגל להשלים עם כך שהבחורה שאותה אהב סירבה להינשא לו – והוא אפילו לא זכה לשכב איתה יותר מפעם מקרית אחת כששתתה קצת יותר מדי יין ופתחה לו את את רגליה על רצפת חדרה והוא אפילו אז לא הביא אותה לאורגזמה אלא גמר אצלה מיד מרוב התרגשות – והוא היה כה מיואש, שהזמין בשארית כספו מודעה בעמוד הראשון מצד שמאל של עיתון ״הארץ״ ובה שמה ושמו ובאמצע למטה ״נשואים״ ותאריך אותו יום, יום הולדתה. כך למדנו בימים ההם מהמודעות מי נישאו ומי ״חובקים״ כבר בת או בן. המודעות היו מעוררות עניין רב יותר מכל דבר אחר שנדפס בעיתון כי מהן נודע לנו מי כבר (לדעת הפסימיסטים) יצאו לתמיד משוק הרווקים והרווקות או (לדעת האופטימיסטים) זמנית עד לגירושין. היו באוניברסיטה בחורים ובחורות שלא יכלו להפסיק לאהוב עד שלא ראו שחור על גבי לבן מודעה מכאיבה בעיתון.

בבוקר עוד הספיק חברי לקנות את העיתון וצנצנת לבן ולראות את מודעת הנישואין שהיתה חלום חייו ובטרם הצליח מישהו לדבר איתו על השערוריה שחולל, וכבר ירה לעצמו בראש. למוחרת נדפסה מצד ימין בעמוד הראשון של ״הארץ״ מודעה על מותו ב״נסיבות טראגיות״ ועל מועד הלווייה. הרבה אנשים היו סבורים שנהרג או התאבד למוחרת החתונה, וכמובן שה״כלה״ לא באה ללווייה שלו. זה היה נורא. עצם ההיזכרות בו מדכדכת אותי, קוּס-אֶמָה וקוּס אֵם-אם-אֶמָה שגרמה לו לגמור כך את חייו!

העבודה במלון ״מוריה״ הביאה לי פורקן-מה מייסורי אהבתי. הלא ממילא אני עסוק כל ערב. וזה ודאי טוב יותר ממיון מכתבים בדואר המרכזי ברחוב יפו, עבודה שאותה הציעו לסטודנטים נזקקים, ואשר שכרה-לשעה היה פחות ממחצית ממה שקיבלה עוזרת-בית, אז.

לאט-לאט התקדמתי בעבודתי, התחלתי לעסוק גם בהגשה ממש, לא רק בניקוי ובסידור השולחנות לפני ואחרי הסעודה. ולעיתים גם עוזר לצוות ניקוי החדרים. באותה תקופה עבדו עדיין בעיקר יהודים בכל העבודות האלה, אבל עם צוות-העובדים לא היה לי קשר אמיץ. רב-המלצרים הירושלמי המפורסם פיני לוביאניקר הציע לי פעם הצעה מגונה, או כך היה נידמה לי, כי הוא שאל אותי, מאוחר בלילה, אם אני רוצה פיפי. אבל לאחר ימים אחדים הוא עבר למשמרת-הבוקר, ואחר-כך עזב. שמעתי שעלה לעבוד על האונייה ״שלום״, פאר צי-הנוסעים הישראלי, עם שני מיטבחים בשרי וחלבי, בית כנסת אחד ומיטב יצירותיהם של אמני ישראל. חרף היותו ירושלמי, הטלטולים הקלים בים עשו לו טוב.

אותו ערב ישבה בחדר-האוכל קבוצת משתלמים ממאלי, שהתגוררו במלון. עם אחד מהם, ד״ר סו, אף התיידדתי, ונתן לי את תמונתו במתנה. שחור רזה ומשכיל מאוד. אך דמי-שתייה, טיפ – סירבתי לקבל מהם, מתוך איזו גאווה משונה, להראות להם שאני ישראלי, ונוהג אחרת. אך האמת שגם לא רציתי להסתבך. מישהו משירות הביטחון ביקש ממני לפקוח עין עליהם, פשוט לדווח, שהם בסדר. לשם כך אף מילאו שאלון מפורט על אודותיי, וחקרו ושאלו עליי אצל ידידים ובני-משפחה, עד שאבי, במושבה, התמלא גאווה משונה כי היה נידמה לו שלאור בדיקה מקיפה כזו עומדים להציע לי תפקיד נכבד במשרד החוץ. דבר אחר טוב יצא מכך והוא שמאותה תקופה יש לי תיק מהימנות אישי במדור חשאי כלשהו במקום בטוח – ומעולם לא הוטרדתי בנושא זה, גם כאשר עמדתי, לימים, בראש הפגנות סוערות נגד הממשלה. והאמת שגם נעלבתי לא מעט על כך שלעולם, לעולם לא מחשיבים אותי כמסוכן-באמת למישטר.

והנה, מי יושבת אותו ערב בחברת המאלים?

ג׳ני!

מפטפטת צרפתית בהיגוי משובח משלהם, כמדריכת תיירים, אולי? הם דיברו על הטיול למחר. מטעם משרד החוץ, התיירות, או הבריאות? מי שהזמין אותם.

עיניה הבורקות, שערה הדיבשי. יצקתי את המרק לצלחתה בעיניים מושפלות-מעט. לא רציתי להעמיד אותה במבוכה. אמת, אולי גם חשתי עצמי אשם, במעט, על מה שקרה לה לפני שנים לא-רבות בעין-גדי, כאשר הכיש אותה הצפע. שמרתי את רגע ההתוודעות למועד מאוחר יותר, אולי לאחר שיצאו.

הם הזמינו יין. ניראה שהפעם החליטו להאריך שבת, בחברתה. מזגתי לאיטי את היין הוורוד לגביעה, שאותו הברקתי במרץ, במגבת-המיטבח, רק לפני שעה קלה.

כאשר הגישה את הגביע לשפתיה היה נידמה לי שהיא נושקת לאצבעותיי. רעדתי. עתה כבר ניסיתי לצוד, בגלוי, את מבט עיניה. היא התעלמה ממני. היתה איזו רתיעה סמוייה בתגובתה. כאילו היא מייחסת את התנהגותי לגינוי שאני מגנה אותה על כך שהיא מבלה בחברת שחורים.

בצעה את הלחמניה הזהובה, הקלועה, ממאפיית אנג׳ל. לחמניה צהובה כמו השיער הקלוב שלה – טבלה ברוטב הבשר. המאלים היו מוסלמים, ובכל זאת שתו איתה בהשמיעם צהלות שמחה.

כאשר הצטלבו לרגע מבטינו, הבחנתי – ג׳ני כלל לא מכירה אותי, ממש לא!

שתויים-במקצת הם יצאו לבלות את המשך הערב, ולפי שהבנתי מדבריהם – לכיוון ״מַי באר״, שהיה מאוד אופנתי בירושלים. טומי הקטן היפה, מהגליל, היה עוזר בבר הזה בהגשה ומדי פעם מקבל טלפון ויוצא להשכיר את התחת שלו וחוזר בהליכה קצת מוזרה עד שהיה מתאושש מהווזלין.

המאלים השחורים התנודדו הלומי-יין בעוד ג׳ני בהירת-העור צולעת ביניהם קלות על רגלה שאותה הכיש הצפע בעין-גדי לפני שנים. רק אני הרגשתי בצליעתה. היא פסעה על נעלי עקב כהות שהיו בעלות מחשוף נדיב – הסדק בין הקמיצה לזרת בכף-הרגל הצטייר כקו מפתה בין זוג שדיים הדוק או ראשיתה של גבעת ערווה בעלת שפתיים תפוחות. אני הייתי כל-כך מגורה שממש עמד לי למראה שלה. הייתי מוכרח להפסיק את מלצרותי בחדר-האוכל וללכת לשירותים של המלון, שם עמדתי כשאני לוחץ את נמר המדבר של עין-גדי בין אצבעותיי ומעביר אותו בדימיוני על החריץ המתפשק בין הקמיצה לזרת בכף-הרגל המשגעת המגרה של ג׳ני ומתיז ממני אל נעל-העקב הכהה שלה במקום לאסלה, מה שבאמת קרה.

המשמרת שלי הסתיימה בחצות. עליי הוטל לסיים את עריכת השולחנות לארוחת-הבוקר ואת ניקוי המיטבח. המאלים טרם חזרו. למרות עייפותי (מזגתי את היין שהותירו לגביע של ג׳ני ושתיתי) חיכיתי, יותר נכון, צעדתי במעגלים רחבים בסימטאות שבסביבת המלון, כמעט עד טחנת-הקמח עם כנפי הרוח של ימין משה וחזרה, כדי לראות אם ג׳ני תחזור איתם. הייתי מוכרח לשוחח איתה. לא ידעתי איך. לא ידעתי על מה.

ירושלים כולה היתה שתוייה, סביבי, כאילו היין מפכה ומפכפך ברחובות.

בשתיים בלילה חזרו, לבדם ל״מוריה״, מתנודדים-עליזים ומשוחחים ביניהם בקולות בכייניים ובשפה מוזרה שאת צליליה לא הבנתי.

לא נתנה להם! – אמרתי לעצמי בסיפוק, וחשבתי לחזור לחדרי השכור והקר להתכונן לסמינר של הפרופסור איזידור לבונה, אצלו למדתי ספרות ואותו הערצתי עד מאוד וקיוויתי שאולי בזכותו אהיה יום אחד סופר מקובל בישראל, כשאר המטופחים שלו שהתמחו בחיקויים של עגנון שהיה באותו זמן מחקה את קאפקא וכל אחד מהם חלם שיהיה לו קורצווייל משלו וששוקן יוציא את כל כתביו ואולי גם יממן משכורת חודשית כל חייו.

ופתאום היא הופיעה! כמו בחשאי! אולי בכוונה כדי שלא ידעו שהיא מתעסקת עם אחד מהשחורים. היא נכנסה למלון באותה צליעה קלה-קלה שרק אני ידעתי להבחין בה ומה מקורה – ואני אחריה. לפי הקומה שאליה עלתה במעלית שיערתי להיכן היא הולכת. ידעתי את מיספר חדרו של ד״ר סו. ואכן, מיד שיצאתי מהמעלית נשמעה טריקת הדלת של חדר מאותו כיוון.

הלכתי לאט, עדיין היו מדי המלון עליי כך שיכלו בנקל לשער שנקראתי לשירות כלשהו. וגם היה ברשותי מפתח פותח-כל לחדרים, כאשר הייתי במשמרת של ניקיון או ריענון לקראת ערב, ולא היתה תשובה מהחדר, סימן שדייריו אינם בו.

ניגשתי לדלת. שמעתי קולות צחוק מבפנים. פתחתי אותה בחשאי ועמדתי בצל המסדרון. שניהם היו על המיטה. הוא כבר ערום על גבו. אולי כך חיכה לה או שהתפשט בזריזות כדי להתפאר בגבריותו? היא היתה עדיין לבושה אבל כבר החזיקה בידה את הזין השחרחר שלו וסיפרה לו בצרפתית כי באחת החפירות בעיר דוד מצאו את הזין של דוד המלך והוא נראה שחור וצמוק ועלוב מאוד לעומת מה שהיא מחזיקה.

והתכופפה לנשק אותו.

אני חשבתי שאני משתגע. ומה יהיה עם מישהו משניהם ירצה לשירותים ואני לא אספיק אפילו לחמוק מהמסדרון החוצה ולסגור אחריי את הדלת – וזמזמתי לעצמי בלא קול את השיר ״ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים...״

אבל לא הייתי צריך לחשוש פן אתגלה כי הם היו שקועים כל כך במעשיהם. ג׳ני צהובת השיער כפי שהיכרתי את תאוותה במלוש שבמאפייה בעין-גדי, כבר ישבה על הזין השחרחר של ד״ר סו, שנראה ענק כמו עמוד טוטם אפריקאי, נימול. אף פעם לא ראיתי נימול שחרחר. ועכשיו גם היא התפשטה לגמרי וזרקה למיטה ועל הרצפה את בגדיה תוך כדי המפגש הסוער. קפצה ועלתה וירדה עליו בקצב שאני ממש שרתי בתוכי  ״... מגדלים בירושלים, ויחזקם... ויחזקם...״ – וכל פעם הוא קלע שוב את הזין שלו לתוך ערוותה הזהבהבה, ובכפות-ידיו, השחרחרות-מבחוץ, תפס פעם את לחיי התחת שלה הלבנים ופעם את צמד שדיה הלבנים וסחט אותם בקריאות הנאה אפריקאיות שעזרו לו כנראה לשמר את זקפת הטוטם.

זקפּה?

זָקוּפָּנְיָה!

שניהם היו כה מגורים שהסצינה לא נמשכה יותר מדקות ספורות, שבהן ג׳ני כבר הגיעה לשיא וצייצה כבאה על סיפוקה, והוא מצידו בישר בצעקותיו שהוא גומר עד שהיו דפיקות מהחדר השכן שיפסיק להרעיש.

ואצלי הנמר המדברי עבד בתחתונים והתיז בפראות כמו עבד שחור משוחרר! רציתי לברוח מרוב בושה; ריח הזרע שמילא את החדר לא היה שונה משלי רק שהכמות שלו אצל ד״ר סו היתה ודאי פי כמה וכמה מזו שלי.

ואז קרה דבר מדהים –

עוד  יותר מהמגדל השחרחר שעדיין לא קרס אלא עבר לתנוחת-ביניים של מגדל פיזה –

ד״ר סו, גבו השחרחר מבריק מזיעה, הסתובב למחצה אל הארונית שליד המיטה, הגיע לארנקו המונח עליה, פתח ושלף ממנו צרור של שטרות, לא יכולתי להבחין אם אלה דולרים או כסף ישראלי,

ונתן אותם לג׳ני!

תוך שהוא מנסה לחדור אליה בשנית באותה תנוחה, כשהיא יושבת עליו – כאילו בכך קנה לו את מקומו בקוס שלה.

ברחתי.

רטוב.

ברחתי כל עוד נפשי בי. אמנם מה לי ולה שלא ראיתיה שנים והיא אפילו לא זוכרת אותי. אבל להתנהג כך, כמו זונה! מילא אם היתה עושה זאת רק מתוך תאווה. או במסגרת ״הסבר פניך לתייר!״ כדי שיהיה לו רושם טוב מישראל. אבל תמורת תשלום!

חיכיתי למטה בסימטה, כי תיארתי לי שהיא לא תישאר לישון אצלו. ואכן אחרי שעה לערך, כבר היה ממש מאוחר, אחרי שלוש בלילה, היא ירדה, וכנראה הזמינו לה מונית בקבלה. אבל כשיצאה מפתח המלון בצליעתה הקלה, שלא היה אפשר לטעות בה, ועמדה רגע לחכות למונית, עברתי שם כרוח סערה, עצרתי מולה, הפלקתי לה סטירת לחי שהוציאה קול צעקה חייתי מפיה, אמרתי לה, בצרפתית מלעילית:

״זֶ׳ה סְוִי לְ׳בּוּלָנְזֶ׳ר דְ׳עין-גדי, אֶה סֶה מָה פְּטִי קָדוֹ פּוּר ווּ!״  – אני האופה מעין גדי וזה האתנן שלי לָך.

וברחתי למטה, לכיוון תחנת הרכבת, מבלי שאיש היה יכול לזהות אותי או לרוץ בעקבותיי. וזה לא קל לרוץ בתחתונים מלאים זרע, זו הפעם השנייה באותו לילה. כן, הייתי מטורף. ואת שלוות הלילה הֵפר קטר שנדמה כי תמרן סיבוב שלם בקצה הפסים, על מתקן עגול גדול גדול ומיוחד, כי הפסים הסתיימו בגדר ולא הובילו לשום מקום. והרעש אולי בלע גם את צרחת הסטירה.

למחרת, בבואי לעבודה במלון ״מוריה״, שמעתי שהיתה גניבה. ד״ר סו טען שמישהו נכנס לחדרו ולקח סכום כסף גדול בדולרים מהקופה המשותפת של המשלחת שעליה הוא היה נאמן. אמרו שיקחו טביעות אצבעות מכל עובדי המלון. אני לא חששתי משום שבתור עובד היו טביעות אצבעות שלי יכולות להימצא על ידיות של דלתות רבות. ובאמת לא מצאו כלום שקשור אליי.

חיכיתי עד סוף החודש והחלטתי להתפטר. השתדלתי גם שלא להימצא בקרבתו של ד״ר סו או מי מחבריו למשלחת. האם ייתכן שכל מה שראיתי בחדרו היה הזייה? הייתכן שג׳ני אכן כייסה אותו או גנבה מחדרו?

לא רציתי לחשוב על כך.

אני מקווה שלעולם לא אפגוש פעם נוספת את הזונה. יש לי אהבות אחרות. אמנם אצלי – אהבות נכזבות לחוד וזיונים לחוד.

לימים כתבתי על כך שיר שרובו מהדימיון שלי:

לקחתי את בתוליה מאחור

כאשר אהבתי אותה

הערצתי אותה כמו אלוהים

חלמתי לשכב איתה

וכל פיסה בגופה היתה לי

מחוז חפץ קדוש

כאשר נעתרה לי לבסוף

וכבר לא היתה בתולה

כמו שחלמתי

לא התאפקתי ולקחתי

את בתוליה השניים מאחור

כדי להיות בכל זאת

ראשון אצלה במשהו

והיא הזדעזעה וזרקה אותי

כמו כלב טמא

אחרי ימים רבים

חזרה אליי גרושה ומושפלת

אבל אני כבר מאסתי בה

מזדיינת בתחת!

*

לימים נזכרתי במכתב שקיבלתי מחבר שלי, רופא בעל כשרון כתיבה בלתי-רגיל, דווקא לא מהקיבוץ:

״שלום רב אהוד היקר, במלחמת סיני התגלגלנו לשארם-א-שייך אך חלקנו הגיעו לשם בכוחות עצמם בהיותם בחופשה בעת שנורתה הירייה הראשונה. כמובן שדבר ראשון הגענו לבאר שבע הקטנה והמדברית שבמרכזה שני  מוסדות: מסעדת מוריס ו״הנגרייה״, ממש כמו בעיירות הנידחות שרואים בסרטי המערב הפרוע. זו האחרונה שימשה כבית זונות של הדרום (כי העסק  המקורי פשט בינתיים רגל מהיעדר לקוחות!) – לחלק מהחיילים זו היתה הזדמנות אחרונה להתרוקן לפני מי יודע מה עלול לקרות להם... המוסד השלישי בעיר היה משרד קצין העיר, שהדריך אותנו היכן לעמוד ולבקש טרמפ.״

והאם ייתכן כי ג׳ני, הזונה הזאת, עבדה שם ב״נגרייה״?

לא. בשום אופן לא. אלה הן רק הזיותיי הפרועות, פרי האכזבה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* אורה גיסין: ביום הזיכרון – זר על קברו של אבשלום גיסין הי״ד במלאת 100 שנים לרציחתו בקרב על הגנת פתח-תקווה. זוכרים תמיד. [ר׳ צרופה].

* אם אתם נהנים משנאת נתניהו מומלץ לכם לצפות בחדשות של הערוץ הממלכתי כאן 11 ולהשתתף בפולחן השנאה!

ואולם יש לציין לטובה את פרק הסיום הארוך של חבורת ״זהו זה״ יחד עם התזמורת הפילהרמונית, בתוכנית מיוחדת ליום העצמאות, לפני צאת התוכנית להפסקה עד אחרי החגים, כנראה של שנת תשפ״ב.

* יום עצמאות שמח מאוספיו של הדי אור:

https://onegshabbat.blogspot.com/2021/04/blog-post_15.html

https://www.haasfan.co.il/independence-day/

* למי שלא מאמין: הנוסע-החוזר גבריאל גרוסמן נשאל בנתב״ג מה המצב עכשיו בצרפת ארץ-הולדתו, וענה:

״החיים מאוד קשים. הכול סגור, יש סגר לילי. כשאני מספר לקרובים שהכול בארץ [ישראל] חוזר לשגרה, הם לא רוצים לשמוע. הם מקנאים מאוד.״ [אתר ״הארץ״, 17.4.21].

* חלק מהטירוף של שנאת נתניהו ושל שגעון הגדלות של החגבים: ״סמוטריץ׳: ממשלת בנט-לפיד עדיפה על הרס הימין והציונות עם תמיכת רע״ם.״ [אתר ״הארץ״, 18.4].

* אהוד: אחרי הרמה הלא-מזהירה, זאת בלשון המעטה – של חלק מזוכות/זוכי פרס ישראל השנה, ואחרי השערוריות למיניהן שנילוו לפרס – זה כבר לא כבוד גדול לזכות בו. וזו גם נחמה קצת מתוקה למי שכנראה לעולם כבר לא יזכו לזכות בו! – זה יהיה מעכשיו כמעט כמו לזכות בפרס מטעם ויצ״ו או נעמ״ת.

* אהוד היקר, הסיפור של בן-ציון יהושע, [גיליון 1636] המתאר את קורות משפחתו בעת ההפגזות על ירושלים, כשכרוז מודיע על רצף הלוויות, בתים נהרסים, ואביו נפצע ונחשב למת – סיפור זה בא בעיתוי נכון, להזכיר לנו את המחירים ששילמה האומה הזאת כדי לזכות בעצמאות. התקופה הקשה נגלית בסיפור בצורה חיה לעיני הקורא.

 שלך,

משה גרנות

* נסיה שפרן: כמו תמיד, אהבתי מאוד את כתיבתה האישית של ארנה גולן. [גיליון 1636].

* נתן מנדל: השואה לא היתה ה״מרכיב״ היחידי לתקומה אבל בוודאי שהיתה גורם חשוב. [תגובה לדבריו של אורי הייטנר בגיליון הקודם].

* אהוד: תלמה המאירי שהלכה לעולמה היתה בתם של דורקה ומקס כהן. תלמה היתה נשואה ליענקלה המאירי שטיפל בה בנאמנות כי בשנותיה האחרונות היתה רתוקה לכיסא-גלגלים.

אימהּ של תלמה, דורקה, היתה בתו של אברהם ליכטנשטיין, אחיה של סבתי שרה גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין. כך שדורקה היתה בת-דוד ראשונה של אימי דורה-דבורה.

אחותה של דורקה, רגינה, היתה נשואה לאברהם לוינסון המשורר והמתרגם, ולהם בת אחת, רותי. רגינה כתבה את המנגינה למילות השיר של לאה גולדברג ״למרחקים מפליגות הספינות״ שבשעתו התנוסס על קיר של האנגר מרכזי בכנסה לנמל תל-אביב אך עקב שיפוץ ההאנגר הסירו אותו.

אברהם לוינסון הוא מחברו של ״שיר המחנה״ שאותו הלחין דוד זהבי בשנת 1944 [על פי ויקיפדיה], שיר אשר שימש, למיטב ידיעתי, כהימנון ״הנוער העובד״:

מִסִּבְלוֹת גּוֹרָל פָּרוּעַ
מִצּוּקוֹת חַיֵּי רָזוֹן
מֵאֶתְמוֹל בִּלְתִּי יָדוּעַ
וּמָחָר לְלֹא חָזוֹן  –
צִבּוּרֵנוּ מְלֻכָּד
לְמַחֲנֵה עָמָל אֶחָד!

אחיהם של אברהם ליכטנשטיין ושרה-גאולה ליפסקי היה דניאל ליכטנשטיין* שעלה עם משפחתו לפתח-תקווה והכניס את השימוש בבטון לבניית בריכות השקייה בפרדסים.

לימים ערכתי והוצאתי לאור את שני ספרי סיפוריה של בתו של דניאל ליכטנשטיין, בת-שבע אריאלי, שבסוף ימיה הארוכים התגוררה בבית האבות של ויצ״ו בשדרות דוד המלך בתל-אביב.

כל המשפחות הציוניות הללו עלו מלודז׳ לארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20.

* ציטוט: מה המיספר האמיתי של המתים מקורונה באיראן, מדינת ההונאות? [תמונה].

רשמית מדווח המישטר  בטהראן על 66,000 מתים בקורונה, כאשר 370,000 חולים במגיפה ברגע זה. המישטר מודה שהמגיפה יצאה שוב מכלל שליטה, עם מיספר נידבקים יומי גבוה מאוד, וכך גם מיספר המתים.

כרגיל, סיפורי ״החיסון האיראני״ ויתר ההמצאות התבררו כבלוף.

אלא שהאופוזיציה האיראנית מנהלת רישום אחר לגמרי, בהסתמך על דיווחים של רופאים מן המחוזות השונים, וזו תמונת המצב המעודכנת ביישות הרוע הזו: [טבלה: 252,100 מתים].

כמעט כל המדינה אדומה [בטבלה] בדרגות שונות, ומיספר המתים חוצה את רבע המיליון ב-535 ערים. ייאוש. זו מדינה שנפלה בת-ערובה בידי מישטר רצחני, והביידנים עוד עלולים להנציח את המצב הזה.

המצב כה קודר, עד שאין מקום לקבור כל כך הרבה מתים, ולכן מוקמת בדרום טהראן עוד עיר מתים מזעזעת [תמונה למעלה], לאחר שזו שהוקמה [בווידאו, משנה שעברה] התמלאה. [סרטון].

בניגוד ל״פרשנים״ מן העבר, ומזרי אימה למיניהם (שאיש אצלנו כבר לא מתייחס אליהם), זו תמונת המצב הקודרת באיראן.

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 16.4.2021.

* ציטוט: התחדשו הקרבות הקשים ב״סוריה?״ לא, סתם סכסכוך משפחתי בכפר מנדא. צפו: [סרטון].

האלימות העצמית בסקטור הערבי בישראל רצחנית ומסוכנת, עד שאין אפשרות להמשיך ולחיות שם, ורבים רוצים להגר בכלל.

הלילה [13.4] התחדשו הקרבות בכפר מנדא (מזרחית לקריית אתא), במסגרת ״סכסוך משפחתי״. שתי חמולות מקומיות נלחמות זו בזו, עם הצתות, קרבות רחוב, רציחות, ומה לא. הפסקת אש שהושגה, קרסה הלילה. [סרטון].

יש קשר השתקה ב״תקשורת״ בישראל בנושא הזה, כדי לשמור על תדמית המקופחים בידי המדינה, בלי לעדכן על ההשתוללות של מיליציות חמושות בתוך הכפרים והיישובים הערביים. גם הח״כים הסוניים שותקים, משום שהם עסוקים בלחימה נגד מדינת היהודים ובחלוקת שלל הג׳ובים בינם לבין עצמם. העיקר לעשות הצגה שהם לא נשבעים בכנסת, ואחר כך לזחול ולהישבע בשקט, אחרת לא יקבלו כסף.

רמת הבוז כלפי ״המשותפת״ מרקיעה שחקים במגזר הערבי, ופלא שהם קיבלו שישה מנדטים על שלוש מפלגות. בפעם הבאה גם את זה ספק אם יקבלו.

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 13.4.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

* הנה הקטע שכתבתי על דניאל ליכטנשטיין ברומאן ״אנשי סדום״, 1968, שיצא לאור ב״ספריה לעם״ של ״עם עובד״ לפני 53 שנים. שימו לב לשפה הלא-עגנונית שלי, בניגוד למרבית בני-דורי החשובים בספרות העברית:

איכר היה בפתח-תקווה, דניאל שמו. הוא היה הראשון שהכניס את השימוש במלט לבניין בריכות ותעלות-השקאה בפרדסים. הוא בנה את בריכת-הבטון הראשונה בווילהלמה, בפרדס של דקר הצולע, בשנת 1911. עד לאותה תקופה לא ידעו את סוד היציקה של קיר-בטון דק וחזק. נהגו לבנות בשיטה הערבית – קירות עבים, הרבה חומר-מילוי של כורכר ואבן, מטר עובי על כל מטר גובה. בסיס הקיר היה רחב כמידת גובה הבריכה.

גרוֹסבַּאוּאֶר [איכר אמיד] דקר היה חשדן, וכגודל עושרו כן רבתה חשדנותו. הוא היה נשוי לאישה שאינה יפה, אינה חכמה, ואף כי היתה נאמנה לו והעמידה לו הרבה בנים ובנות, לא חדל מלקנא לה, והיה בטוח כל ימיו כי יש לה בסתר מישהו אחר על פניו – הצולע. סיפרו בכפר כי כל פעם שהיה יוצא מביתו לנסיעה ארוכה וחושש פן ייעדר לילה מן הבית – נהג לפזר נסורת על-פני הרצפה בחדר-משכבם, סגולה למציאת עקבות. מעולם לא גילה סימנים מחשידים, והדבר רק הגביר את עינוייו וחששותיו.

ועוד סיפרו עליו כי שנה לפני המלחמה אסף אצל האיכרים מאה וחמישים נַפּוֹליוֹנים, כדי להקים משתלת גפנים, ומאז הכל בוכים. הם בוכים על כך שנתנו בידו את כספם ולא ראו תמורה, הוא – על שיכול היה לקחת יותר ולא לקח. בַּתַחַת של הצִרעה הזאת, היו אומרים על שכמותו הערבים, לא תמצא דבש.

כחום היום היה עולה ברגל לשדותיו (חס על חמורו), מקפיד ללכת בשביל ולא לדרוך על הזרוּע (״אנו הזקנים יודעים לכבד את השדה״), בוחר אבן גדולה, משתעל ויושב עליה ותוקע נפיחה גדולה כשהוא נשען בזהירות על מקלו. הוא היה אומר: ״איכר אמיתי אינו מנער את האבק מעל האבן בטרם יֵשב עליה.״ הערבים שעבדו אצלו אמרו כי הוא פשוט לא יכול להתכופף.

״סַאמִיר, תוּפִיק, יַאללַה כַּסְלַנִין!״ היה מזרז אותם וטופח במקלו, ״אַרְבַּייטן! ארבייטן! לֵישׁ מַא בְּתִשְׁתִעְ׳לוּ? מדוע אתם לא עובדים, עצלנים! אִרְפַע רִגְ׳לַאכּ, יַעֲסֵר, מִן שַׁאן תִנְגַ׳ח לַאזֶם תִשְׁתִעִ׳ל! הרם רגליך, יעסר, כדי להצליח עליך לעבוד!״

היתה לו רפת גדולה, ובבית עמד תמיד ריח חמאה, גבינה וחלב חמוץ. על עמודי הגדר התנוססו לייבוש קדירות-חרס חומות וצהובות, שהיו משמשות לחיבּוּץ החמאה ולתעשיית הגבינה. הללו ניראו מרחוק כראשי דלועים, ובתחרות הקליעה בין הנערים נחשבו לקרקפות אינדיאנים, עד שהטריח דקר הצולע את עצמו ובא וסיפר לוואלדמאר דוויד שמידט על מעשי הקירקוף, והנער יוהנס יצא מן התחרות ואוזניו מקוּטפות.

איש לא האמין ליהודי מפתח-תקווה כי בריכה חדישה, בעלת קירות-בטון דקים, תחזיק מעמד. גם האיכרים במושבתו צחקו לו. והנה, דווקא גרוסבאואר דקר החשדן היה הראשון שהעֵז לבנות בפרדסו בריכה חדישה מבּטוֹן, אך תנאי היתנה עם היהודי: את מאתיים הנפוליונים, דמי העבודה, ישלם רק לאחר שתושלם הבריכה וימלאו אותה מים, והוא, דקר, רשאי אז להזמין את כל נערי הכפר אל הבריכה במלאה, ולקול שריקתו יקפצו כולם בבת-אחת פנימה, והיה אם תחזיק מעמד ולא תתפוצץ – ישלם הכול, במזומנים, בו במקום! ואם לא – פטור הוא.

וכך היה.

הרוח העלתה גלים קלילים על-פני חלקת המים, שצבעה היה ירקרק-כחלחל, והשתקפו בה הברושים מן השדרה הסמוכה, המגוננים על תפוחי-הזהב מפני הסערה. מול הבריכה נמצא בית-הבאר ובו מנוע-נפט המשמיע קול צפצוף קטוע שמפלח שעשה אחר שעה את דומיית הלילות ואת שלוות הצינה של הבקרים.

יוהנֵס עמד על שפת הבריכה, רועד מקור, בקרב יתר הנערים העירומים. דקר הוסיף ואסף גם קבוצה גדולה של נערים ערביים מן הכפרים בסביבה, אשר עבדו בווילהלמה. והללו השליכו את סחבותיהם ועמדו אף הם עירומים, עיניהם הלחות בוערות בהתרגשות, והם דוחפים זה את זה ומביעים במילים ובתנועות את גאוותם על אבריהם השחומים, העבים, כשל מבוגרים לכל דבר, ועורכים השוואות קולניות עם הנערים האירופיים שהיו דקים, וחלקם צהבהבים ובהירי-גוף. דקר היסה אותם בגערה ואיים, בתנופת מקלו, לשלוח את כולם לכל הרוחות אם לא יחדלו לקלל ולריב.

״מה יש, חוואג׳ה?״ היתמם נער שחַמְחם אחד, ״לא עשינו כלום.״

״לֵך, לך! השקרן אומר שאימו בתולה!״ דחף אותו דקר הצולע בחוד מקלו וכמעט שהפיל אותו למים. אחר-כך ירד מן הבריכה בסולם, עמד למטה וקרא ליהודי לרדת ולבוא אחריו.

״אַלזוֹ בִּיטֶה שֵׁיין, הֶר דניאל, יעלה-נא ויבוא בבקשה, יחד איתי!״

אך הלה סירב ונישאר עומד עם הנערים במרומי הבריכה. דקר טיפס לבדו ועלה בדי עמל על גג בית-הבאר הסמוך, עורפּוֹ השמן והנפוח האדים מן המאמץ. היה לו שיער צהבהב, קצר ומתולתל, שהתחיל להלבין, ואגלי זיעה עלו במצחו. הוא יִצב עמידתו שם, נשען על מקלו, ושרק.

קצף לבן עלה מעל לגופות הנערים שקפצו כאיש אחד וצפו ועלו והשתכשכו להנאתם. דקר נופף ידיו בשמחה, כמעט העיף מקלו באוויר, ולולא פחד היה יוצא במחול על גג בית-הבאר. אחר-כך נאנח וירד לאיטו, ושוב עלה לבריכה, ושילשל לידי היהודי את מאתיים הנפוליונים.

אהוד בן עזר

* * *

הרמב״ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה ״אשר יצר״

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2285 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ׳ אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ׳אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגול״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה׳נְיוּז לֵטֶר׳ הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״

* * *

בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא ׳חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח׳. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

״הצינור גנוב! הצינור גנוב!״

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף.״

(״מעריב״, 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: ״׳חדשות בן עזר׳ הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות ׳מנוי׳ על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש׳אדלג׳ על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״

* * *

ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05׳, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94׳, בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת ״הבלדה על ג׳מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה׳גיהינום׳״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״ג׳דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג׳נט מורטון, או – תפוזים במלח״!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של ״ערגה״, שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?״

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ׳ופר הנוער״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״! עם מאמרה של

ד״ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב״והארץ תרעד״,

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג׳ קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון ״ספרי דורות קודמים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ׳יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של ״לילי מרלֵן״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב״מ – אזל!

*

ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב״חדשות בן עזר״. 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ״א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל