פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1638

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' באייר תשפ"א, 22.4.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הַחַיִּים הֵם חֲלוֹם. עֲלֵה סְתָו. // יורם אטינגר: תנופה דמוגרפית יהודית  והתמערבות דמוגרפית ערבית. // שמעון גרובר: הפצצת מתקני אנרגיה של האוייב מול הספקת אנרגיה לאוייב. // אורי הייטנר: 1. מייק לבנה – עשור למותו. 2. צרור הערות 21.4.21. // יצחק גנוז: סַעַר הָאָבְדָן. // ארנה גולן: אימי זיכרונה לברכה: המחיר הפיסי והנפשי של היות חלוצה. חלק שני: מחלות  כאבים וצליעה, אימת המוות המוקדם, ורגש אשמה על זניחת ההורים למען הקמת קיבוץ. // משה גרנות: שאיפה לגבהים. על ספר שיריו של איליה בר-זאב "אינטימיות". // אבי גולדברג: הרהורים מאוחרים על "עד הנה" לש"י עגנון. // מנחם רהט: גאולה שלישית אין לה הפסק. // כולנו מחרבנים. שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים.  // יונתן גורל: סיפור על שֵׁדה והמוצאות אותה. // אהוד בן עזר: שֵׁדה מטונפת ומסריחה. // מכתב של סרן מיל' שאדי ח'לול. // אהוד בן עזר: מוֹישֶׁה סְפוֹרִים. // תמר מחלין: מביטות בי. // אסתר ראב: כיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלי. // בריכת מים מבטון עם דפנות דקים (בגיליון 1637) – הערותיו של יעקב זמיר. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שמונה-עשר: עם טיה זהובת-השיער מהמושבה והילד שלה. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

*

הַחַיִּים הֵם חֲלוֹם

אֲבָל עָלֵינוּ לְהָקִיץ

לְחַיֵּי-נֶצַח  –

מַה זֶה נֶצַח?

הַכֹּל נִשָּׂא בָּרוּחַ

לְלֹא שָׁנָה  –

לְחִיצַת-יָד

חַמָּה

יֵשׁ בָּהּ נֶצַח  –

מַבָּט יֵשׁ בּוֹ נֶצַח  –

כָּל הַשְּׁאָר

דֶּקוֹרַצְיוֹת  –

הֵן מִתְחַלְּפוֹת

רַק אַחֲרֵי כֵן

תִּהְיֶה שַׁלְוָה

אָבוֹא לִרְאוֹתְךָ

אַל תִּירָא מִמֶּנִּי  –

12.7.1978

בי"ח רוטשילד, הכרמל

[מתוך העיזבון]

עֲלֵה סְתָו

בתודה לראובן שהם

הוּא רוֹבֵץ לַפֶּתַח,

וַאֲנִי פּוֹגֶשֶׁת בּוֹ לָעִתִּים

הוּא אֵינוֹ מַבְעִית  –

הַאֲמִינָה;

הוּא חֲוָיָה  –

שְׁמוּרָה לִי

הוּא חֲוָיָה מְיֻחֶדֶת

הוּא חֲוָיָה גְּדוֹלָה

הַמַּמְתִּינָה לִי;

כְּאִלּוּ חָיִיתִי

אֶת לֵדָתִי  –

שֶׁלִּי  –  עַצְמִי  –

אֲנִי רוֹצָה

שֶׁתְּהֵא יָפָה  –

שְׁזוּרָה בְּקֶצֶב-תֵּבֵל;

עַל אַלּוֹן

נִפְתָּח לַחַיִּים

עָלֶה יָרֹק, בָּהִיר וָרַךְ  –

נַעֲשֶׂה לְאִטּוֹ יָרֹק כֵּהֶה:

שׁוֹתֶה טַל

וּלְשַׁד-שָׁרָשִׁים,

שַׁחְרוּרִים שָׁרִים לוֹ

בֹּקֶר וָעֶרֶב

אַהֲבָה מְסֻלְסֶלֶת

רוֹחֵץ בְּגֶשֶׁם-אָבִיב

פּוֹשֵׁר, בְּשׂוּם-הֲדָרִים;

מִתְנוֹצֵץ בַּשֶּׁמֶשׁ,

עַתָּה הֵחֵל מֵאִיר

בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ-סְתָו

מְאֻחֶרֶת

וּמַקְהֵלַת-כְּרוּבִים נִכְלָמִים  –

מַסְתִּירִים פְּנֵיהֶם

וּפוֹתְחִים בְּסִימְפוֹנְיַת

"אַרְבַּע עִתּוֹת הַשָּׁנָה"

לְוִיוַלְדִי

וְשָׁמַיִם לְאֵין קֵץ

שָׁרִים אִתָּם

שַׁלְוַת-רְגִיעָה

וְעֶרְגָּה נִצְחִית

1978

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יורם אטינגר

תנופה דמוגרפית יהודית

 והתמערבות דמוגרפית ערבית

מתוך "מידה", 18 באפריל 2021

הטענה שהרוב היהודי מצטמק שגויה ומתבססת על הדרה שרירותית של כ-400,000 יהודים (לפי חוק השבות) מכלל הציבור היהודי; על התעלמות מרוח-גבית דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים; ועל נתונים מופרכים של הרשות הפלסטינית, המתקבלים על ידי הממסד הישראלי ללא בדיקת-נאותות, כפי שמתועד בנתונים הבאים.

תנופה דמוגרפית יהודית

 ב-2020 היה מיספר הלידות היהודיות (134,866) גבוה ב-68% מ-1995 (80,400), לעומת מיספר הלידות הערביות ב-2020 (42,435) הגבוה ב-16% מ-1995 (36,500), כפי שמתעד הירחון הסטטיסטי, מרץ 2021 של הלמ"ס.

ב-2020 היו הלידות היהודיות 76% מכלל הלידות, לעומת 69% ב-1995.

שיעור הפיריון (מחספר לידות לאישה) במגזר החילוני נמצא בעלייה ב-25 השנים האחרונות, בעוד הפיריון החרדי נמצא בנסיגה מתונה.

בניגוד לשאר מדינות העולם, שיעור הפיריון בישראל עולה למרות התרחבות האוכלוסייה העירונית, שידרוג רמת החיים והחינוך, השתלבות הנשים בשוק העבודה (מקום שני בעולם אחרי איסלנד) ועליית גיל הנישואין.

ב-1969 היה שיעור הפיריון הערבי גבוה ב-6 לידות משיעור הפריון היהודי.  ב-2015 השתוו שיעורי הפריון (3.13) – ביטוי להתמערבות הפיריון הערבי עם שדרוג מעמד האישה הערבייה, השתלבותה במערכת החינוך ושוק העבודה, עליית גיל הנשואים וקיצור שנות הפריון. ב-2019 היה שיעור הפריון היהודי 3.09 לידות לאישה (3.27 כאשר האב יליד הארץ), לעומת פריון ערבי של 2.98.

הגידול בפריון היהודי נובע מרמה גבוהה-יחסית של אופטימיות, פטריוטיות, זיקה לשורשים, אחריות קיבוצית, תחושת סכנה קיומית וצמצום ההפלות.

ב-2020 היו 42,442 פטירות יהודיות בהשוואה ל-31,575 ב-1996 – גידול של 34% המלמד על התרחבות האוכלוסייה הצעירה. ב-2020 היו 6,261 פטירות ערביות בהשוואה ל-3,089 ב-1996 – גידול של 103% המלמד על התרחבות האוכלוסייה המזדקנת. תוחלת החיים של ערביי ישראל (גברים – 78, נשים – 82) דומה לארה"ב וגבוהה מכל מדינה מוסלמית.

ב-2020 היה היקף הפטירות היהודיות 31% מהיקף הלידות, בהשוואה ל-40% ב-1995 – תסמין של אוכלוסייה צעירה יותר.  ב-2020 היה היקף הפטירות הערביות 15% מהיקף הלידות, בהשוואה ל-8% ב-1995 – תסמין של אוכלוסייה זקנה יותר.

המגמה הדמוגרפית מאז 1995 יצרה תשתית של אוכלוסייה יהודית צעירה ורוח-גבית לפעריון גבוה בדור הבא.

הרוח-הגבית הדמוגרפית מאופיינת גם על ידי מאזן-הגירה-חיובי הכולל את המשך העלייה וצמצום ה"ירידה": 14,200 "יורדים" (יהודים וערבים) נוספו ב-1990 לעומת 7,000-6,000 תוספת בשנים האחרונות.

האם ממשלת ישראל תחזיר את העלייה לראש סדר העדיפויות הלאומי ותממש את פוטנציאל 500,000 העולים מצרפת, מערב אירופה, ברה"מ לשעבר, ארגנטינה וארה"ב ב-10-5 השנים הבאות!?

התמערבות הדמוגרפיה הערבית

 500,000 ערבים (רובם מיו"ש) השוהים בחו"ל למעלה משנה כלולים במפקד האוכלוסין הפלסטיני, בניגוד לנוהלי הדמוגרפיה המקובלים. ב-1997 הודיע ראש הלמ"ס הפלסטיני על הכללת 325,000 תושבי חו"ל, וב-2004 תיעדה ועדת הבחירות הפלסטינית 400,000 תושבי חו"ל. המיספר גדל בהתמדה עקב לידות חו"ל.

350,000 ערביי ירושלים נושאים ת.ז. ישראלית, ולכן כלולים במפקד האוכלוסים הישראלי, אך גם כלולים במפקד האוכלוסין הפלסטיני (ספירה כפולה). המיספר גדל בהתמדה עקב לידות.

למעלה מ-100,000 ערביי/יות יו"ש (במיוחד) ועזה נישאו לערביי/יות ישראל, קיבלו ת.ז. ישראלית וכלולים במפקד האוכלוסין הישראלי וגם הפלסטיני (ספירה כפולה). המיספר גדל בהתמדה עקב לידות.

350,000 ערבים היגרו מיו"ש מ-1997, אך לא נגרעו ע"י הרשות הפלסטינית, המתכחשת לתופעת מאזן ההגירה השלילי (היקף יציאות עולה על כניסות), המאפיינת את ערביי יו"ש (כ-15,000 לשנה בתקופה האחרונה) לפחות מאז הסיפוח הירדני ב-1950.

לדוגמא, 26,357 ב-2019, 7,778 – 2018, 15,173 – 2017, 15,502 – 2016, 16,393 – 2015 ו-24,244 – 2014, כפי שמדווח ע"י רשות האוכלוסין וההגירה, המתעדת יציאות וכניסות בכל מעברי הגבול היבשתיים, אוויריים וימיים.

ניפוח מלאכותי של 32% בנתוני לידה תועד ע"י "הבנק העולמי" בדו"ח מספטמבר 2006 (עמ' 8, סעיף 6). הרשות הפלסטינית דיווחה על גידול של 8%, אך "הבנק העולמי" תיעד ירידה של 24%.

התמערבות דרמטית של שיעור הפיריון – מתשע לידות לאישה בשנות ה-60' ל-3.02 לידות ב-2021 – מתועדת ע"י ה-CIA World Factbook – הנוטה להדהד את נתוני הרשות הפלסטינית. ההתמערבות ניזונה ממעבר סוחף מהכפר אל העיר (70% כפריים ב-1967; 77% עירוניים ב-2021), עלייה בגיל הנישואים של הנשים (מגיל 15 ל-22), שימוש גורף באמצעי מניעה (כ-70% – מקום שני בעולם המוסלמי לאחר מרוקו), וקיצור תקופת הפיריון (מגיל 55 עד 15 ל-45-23).

הגיל הממוצע של ערביי יו"ש הוא 22 לעומת 18 ב-2005.

התמערבות שיעור הפיריון מאפיינת את כל מדינות האסלאם, להוציא את מדינות התת-סהרה: ירדן (בעלת שיעור פיריון דומה ליו"ש) – 3 לידות לאישה; איראן – 1.93; סעודיה – 1.95; מרוקו – 2.29; עיראק – 3.32; מצרים – 3.23; תימן – 3.1; איחוד האמירויות – 1.65.

הפלסטינים מצמצמים את דיווחי הפטירה משקולים של מאבק-כוחות והיבטים כספיים, כפי שמלמדים דיווחים מתקופת המנדט הבריטי. לדוגמא, מפקד 2007 כלל את ילידי 1845...

לפי התיעוד הנ"ל, מיספר ערביי יו"ש הוא 1.5 מיליון – 50% מהנתון הרשמי.

השורה התחתונה

ב-1897 היה מיעוט יהודי של 9% בשטח המשולב של שומרון, יהודה ו"הקו הירוק". ב-1947 – מיעוט של 39%. ב-2021 קיים רוב יהודי של 68% (7.3 מיליון יהודים, 2 מיליון ערביי "הקו הירוק" ו-1.5 ערביי יו"ש), הנהנה מרוח גבית של פיריון, מאזן הגירה חיובי ופוטנציאל של גל-עלייה, הממתין לממשלה שתמנף אותו.

התנופה הדמוגרפית הנ"ל התרחשה עקב מדיניות עלייה פרו-אקטיבית של הנהגת היישוב היהודי שהונחתה ע"י החזון הציוני, הבינה שגיבוש רוב יהודי מוצק הוא אתגר רב-דורי, וכמו הרצל ובן גוריון לא נרתעה מתחזיות דמוגרפוביות של הממסד הדמוגרפי והסטטיסטי.

בניגוד לתובנה המקובלת ולהערכות ולתחזיות הממסד האקדמאי, פוליטי, ביטחוני ותקשורתי (המהדהדים את נתוני הרשות הפלסטינית ללא בדיקת-נאותות) – אין פצצת-זמן דמוגרפית ערבית, אבל קיימת רוח-גבית דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

שמעון גרובר

הפצצת מתקני אנרגיה של האוייב

מול הספקת אנרגיה לאוייב

בשנת 1942, בעוד בריטניה נמצאת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מוחו הקודח של המהנדס הבריטי ברנס ואליס פעל שעות נוספות בחיפושים אחר צעדים שיחלישו את גרמניה הרצחנית. לבסוף הגיע ואליס להחלטה להציע לפיקוד הצבאי הבריטי העליון להפציץ את מערכת הסכרים אשר בחבל הרוהר, שמהווים חלק ממערכת יצור החשמל ההידרו-אלקטרי של גרמניה הנאצית.

ביצוע הפצצת הסכרים היה מסובך ומסוכן. הפיקוד הצבאי הבריטי העליון לא התלהב מרעיונו של ואליס – אבל צ'רצ'יל נתן את האישור למבצע הזה. וכך, בליל ה-17 למאי 1943, הופצצו ונהרסו שלושת הסכרים בחבל הרוהר, שגרמו לנזק רב למפעלים באזור.

לעומת הצעד האסטרטגי ההגיוני של צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה, האחראים לביטחון ישראל ותושביה מצאו לנכון להזרים חשמל לרצועת עזה במבצע צוק-איתן, באמצעות 10 קווי מתח גבוה, חשמל שאיפשר לחמאס להמשיך לייצר רקטות, ששוגרו לעבר יישובים אזרחיים בישראל.

כדי להיות בטוח שאני לא הוזה, פניתי לחברת החשמל בנושא הזה, ולאחר ששילמתי אגרה בסך 20 שקל, קיבלתי אישור, שאכן חברת החשמל הישראלית הזרימה חשמל לרצועת עזה במשך כל ימי הלחימה של צוק-איתן.

להלן הגדרת המונח "בגידה" מתוך מילון עברי-עברי – מילוג:

"בגידה במובנה הרחב וההיסטורי היא הפרת חובת האמונים של אדם לעמו, למולדתו ולמדינתו וסיועו לאוייב במאבקו."

שמעון גרובר

* * *

אורי הייטנר

1. מייק לבנה – עשור למותו

ב-1 בפברואר 1967, התפרסם בביטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים "איגרת לחברים" מכתב למערכת של חבר קיבוץ מעיין ברוך מייק לבנה, בעקבות עוד אחת מההפגזות על הקיבוץ מהגולן, שהיה תחת הכיבוש הסורי, תחת הכותרת "הרהורים אישיים בעקבות הפגזה." להלן קטעים מהמאמר:

"טוב לחיות במעין ברוך.

לא משום כך אנו חיים פה. לא בגלל זה באנו הנה. אבל כיום טוב לנו כאן.

באנו מפני שהאמנו שחשוב לחיות כאן, וידענו כי יפה וצודק לחיות כך. אנו מאמינים ביתרונו של אורח החיים שלנו. למרות שעברנו כבר את גיל הנעורים והתמימות.

טוב לנו כי בנינו, בידינו ובמאמצינו, בית כפי שרצינו.

באחרונה נמצא מי שדואג להזכיר לנו, כי אכן עדיין חשובה ישיבתנו כאן: צליפות, הפגזות, מיקוש, פגיעה באדם ובציוד. התלם האחרון שחורש הטרקטור שלנו הוא הגבול למעשה. דונם אחד שלא נחרוש – הוא דונם אחד פחות למדינת ישראל.

איננו עושים זאת למען הכבוד הגדול שבתפקיד שאנו ממלאים. גם לא למען הערכה. גם לא למען תשלום.

אבל אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו בכבוד! ונעים יהיה לנו להרגיש שמעריכים את פועלנו! והיינו רוצים לקבל תשלום הוגן על עבודתנו ומאמצינו! ומאמינים אנו כי מגיע לנו לקבל תנאים, בהם יוכל עמל כפינו לפרנס אותנו בכבוד.

שהרי יש לנו גם קשיים חומריים:

במשך 8 החודשים האחרונים הושמדו 3 טרקטורים שלנו וציוד רב על ידי הסורים. אמנם יש פיצוי על כך, אך הפיצוי אינו מלא (מדוע?). כן נגרם נזק עקיף רב שאין למדדו, ולכן אין גם אפשרות לתבוע פיצוי עבורו. למשל, אם בעיצומה של התקפת מזיקים קשה יש לדחות את הריסוס מסיבות ביטחוניות לארבעה ימים; או אם נדחית הזריעה; או אם הקטיף מופסק לכמה ימים. ... במשך 18 השנים האחרונות אנו מקדישים אחוז ניכר מכוח העבודה המצומצם שלנו לשמירה ולצרכי ביטחון. והפיצוי הוא חלקי בלבד.

מיקומה של מעין ברוך נקבע מתוך שיקולים ביטחוניים. בתכנון החקלאי של מעין ברוך נעשו על ידי המוסדות המיישבים משגים, שהיום הכול מכירים בהם...

... נמשיך לחיות כאן למרות כל זאת, ואולי זה מקור חולשתנו. איננו מתנים שום תנאי עם 'מישהו' מחוצה לנו. אנו חיים כאן לא 'על תנאי'. ובכל זאת כועסים אנו כשאיננו זוכים לתנאים מתאימים כדי להתקיים."

מה שמייחד את המכתב, הוא השילוב של ביקורת ותביעות צודקות, עם אמונה יוקדת וחד משמעית בצדקת הדרך, ומתוכו השורה התחתונה – איננו חיים כאן על תנאי.

ארבעה חודשים ותשעה ימים לאחר פרסום המאמר שוחרר הגולן והוסר הסיוט מעל מעיין ברוך ושאר יישובי עמק החולה ועמק הירדן. מרגע שחרור הגולן, היה מייק לבנה מהבולטים שבאוהבי הגולן. הוא עסק בחקר הגולן – חקר רב-תחומי, הן חקר הטבע והן חקר ההיסטוריה והארכיאולוגיה בגולן, הוא כתב ספרים על הגולן, הוא הדריך אינספור טיולים ברחבי הגולן והוא היה ידיד אוהב של יישובי הגולן ושותף לכל המאבקים על הגולן. ב-25 באפריל 2011, שביעי של פסח תשע"א, הלך מייק לעולמו.

מיכה לבנה, שהכל הכירו אותו בכינויו מייק, נולד ב-1932 בגרמניה. הוא היה חבר מעיין ברוך, טייל, מדריך ומורה, חוקר, אוטודידקט, מראשי החוקרים של הגולן והחרמון, מראשי החברה להגנת הטבע, מי שערך במשך שנים את ביטאון החברה "טבע וארץ", כתב וערך ספרים רבים בנושאי ידיעת הארץ.

שנה לפני מותו, הוענק למייק עיטור יקיר הגליל. לכבוד האירוע פרסמתי מאמרים לכבודו ב"שישי בגולן" וב"על הצפון" – "יקיר הגולן והגליל" ו"בא מאהבת ארץ ישראל" (בהתאמה).

להלן קטעים מתוך אותם מאמרים:

"... באחת הקדנציות שלי כמרכז התרבות של אורטל, הקמתי חוג טיולים בהדרכתו של מייק לבנה. במשך שנה, אחת לחודש, יצאנו, קבוצת משפחות, לטייל עם מייק.

היה בטיול עם מייק משהו שונה מטיולים עם מדריכים אחרים. כל הטיולים היו באזור. כל הטיולים היו קצרים מאוד. לא גמאנו מרחקים, המדריך לא רץ קדימה, והמשקיענים שרצו לשמוע את המדריך ולא להפסיד אף מילה, לא נדרשו לדלג בצעדי מחול כפולים. ההיפך הוא הנכון – מי שרצה לשמוע כל מילה מפיו של מייק, נדרש ללכת לאט יותר, לעצור עמו ליד כל פרח וכל חרק, ולהאזין להסבריו.

מייק אינו מדריך השם עצמו במרכז, אינו קורן מכריזמה, אינו מרים את קולו כדי שיהיה ברור מי המדריך, אינו מספר בדיחות. ההיפך הוא הנכון – הוא מדבר בשקט, מסביר בידענות ומציב במרכז את הידע שהוא מקנה למטיילים.

והעיקר הוא הידע. מייק הוא אנציקלופדיה מהלכת. בימינו, ימי התפוצצות המידע, אין מקום לאנציקלופדיסטים – האנשים שנשאו ידע רב תחומי מקיף עולם. אין אפשרות להיות אנציקלופדיסט, במובן המסורתי של המילה. היום מקובלים יותר המתמחים – הבקיאים, מתמצאים ומתמקצעים בתחום ידע אחד, וכמובן רצוי שיהיו בעלי אופקים רחבים וידע בסיסי בתחומי עניין נוספים.

מייק ממזג את ההתמחות עם האנציקלופדיסטיות באמצעות תחום התמחותו – ארץ ישראל. במקום להתמחות בתחום ידע ספיציפי, מייק מתמחה במרחב גיאוגרפי ספציפי, אך התמחותו באותו מרחב היא אנציקלופדיסטית. וכך, לטייל בא"י עם מייק, זה כמו לטייל עם סוללת מומחים. כמומחה לא"י מייק הוא שילוב של היסטוריון, ארכיאולוג, גיאוגרף, בוטניקאי, זואולוג, אנתרופולוג וחוקר מקרא כאחד. לכן, טיול בהדרכתו הוא חוויה אינטלקטואלית רב תחומית.

אני חש אי נוחות מסוימת, בהצגה הכמו-אקדמית של מייק ושל הטיולים בהדרכתו, כיוון שיש בהדרכתו הרבה מעבר להעברת ידע. עזריה אלון מכנה זאת 'הכישרון לא"י'. מדובר בידיעת הארץ שבאה מאהבת הארץ.

מייק בא מאהבה – מאהבת א"י. האהבה מוחשית בכל מילה היוצאת מפיו בעת שהוא מדריך. והאהבה הזו מידבקת. וכך משלב מייק את ידיעת א"י ואהבת א"י עם האהבת א"י – הוא מאהיב את א"י על תלמידיו ועל המטיילים עמו, כמו גם על קוראי ספריו.

... הגולן הינו מרכיב חשוב בעשייתו של מייק – בהדרכה ובמחקר. ב-1987 פרסם מייק את ספרו 'הגולן – 20 שנה ועוד 2000'. כדרכו, ספרו הוא רב תחומי; מחקר על אודות תא שטח מסוים, המקיף תחומי מחקר רבים. וכך יש בספר מידע רב על אודות הנוף והטבע, הצמחייה והגיאולוגיה, ההיסטוריה של הגולן מן התקופה הפרה-היסטורית ועד ימינו ותיאור ההתיישבות בגולן. הספר הוא מדעי, מחקרי, עמוס בנתונים ומידע רב לצד תמונות רבות. כדרכו של מייק, הספר ענייני מאוד, אפילו יבש במקצת – נותן מקום לעובדות ושם בצד את הרגשות וההתפעלות.

לאלה, לאהבת הגולן, נתן מייק ביטוי בהקדמה לספר, בה כתב, בין השאר: 'מזה 20 שנה יושבים אנו שוב בגולן. כמעט שכחנו כבר שכל זה היה פעם סגור בפנינו. השכלנו לבנות גשר איתן בינינו לבין אבותינו שחיו כאן לפני אלפיים שנה בגמלא, לפני 1,500 שנה בקצרין. טיפחנו קשר נפשי עמוק ומסועף כלפי אזור זה, קשר המתבסס על קשת רחבה של גורמים: ביטחוניים וכלכליים, היסטוריים ואסתטיים, סנטימנטליים ומדיניים. יצוין כי הספקנו לעשות כאן הרבה מאוד ב-20 שנים אלה. בכל תולדותיו לא היתה תקופה שהשפיעה על נופו של הגולן השפעה כה רב צדדית וששינתה אותו בצורה כה יסודית בזמן כה קצר. מוסדות רבים, ממלכתיים, ציבוריים ואחרים, קנו לעצמם את הזכות להיות שותפים במפעל אדירים זה, ולא כאן המקום למנותם. הגענו למצב נדיר, שבכל הקשת הרחבה של דעות השוררות בחברה הישראלית הדמוקרטית והמגוונת, אין כמעט חולק על כך שהגולן הוא כיום אזור ככל אחד מאזורי מדינת ישראל. כמו במקרים רבים אחרים... הרי תרומה גדולה להסכמה זו תרמה דווקא התנהגותם של אויבינו. ועתה דומה כאילו זינק האזור בשני עשורים אלה מימי הביניים אל העת החדשה.  ... בשטח ההתיישבות הציונית נעשה רבות בגולן, והרוח החלוצית והגאווה האזורית המפעמות בלב מתיישבי הגולן מעוררות התפעמות ואף קנאה בתקופתנו הצינית. אך דווקא בנושא זה מלווה שביעות הרצון מן היש הרב, בתחושה קשה שלא השכלנו לעשות די, ונותרה עוד מלאכה רבה בעיבוי ההתיישבות הציונית בגולן ובביסוסה'.

גולת הכותרת של מחקרו של מייק הוא החרמון. בראיון לרגל זכייתו בעיטור, סיפר מייק: 'החרמון זה המקום שאני הכי אוהב. הוא מיוחד ואני מרבה לחטט בו ולהדביק אנשים בסיפורו. לאורך שנים ארוכות יכולנו רק להסתכל על החרמון ולא יכולנו ללכת אליו, להגיע, לגעת. כשהמקום נפתח בפנינו, הלכנו והתאכזבנו. אין יער, העצים נמוכים. היה מאוד מוזר. אבל אחרי שעברו כמה שנים, או שהתרגלנו, או שהעצים גדלו כי הפסיקו לכרות אותם. לפני 35 שנים התחלתי לבצע מחקר עצמאי בחרמון, שבו מדדתי את גובהם של כחמישים עצים שונים בחרמון. כעבור חמש שנים ביצעתי מדידה נוספת ומאז אני מנסה לקבל תמונת מצב של גדילת העצים והגורמים לה. רק השנה חזרתי לשם ואני הולך עם קבוצה של ידידים נאמנים לחפש את העצים האלה ולמדוד אותם. היה לי חשוב להוכיח את התיאוריה שלי, שלפיה עד הכיבוש הישראלי של החרמון העצים נאלצו לחיות במצב של תנאים לא טבעיים, במצב של דיכוי, כרתו אותם ולא אפשרו להם להתפתח. אני חושב שאני בדרך הנכונה להראות את זה.'

ליום הולדתו ה-77, כתב לו ידידו, המשורר איתמר פרת, חבר קיבוץ חצרים, את השיר 'האומרים בשבחו', שבו היה לפה למושאי מחקרו, יעדי טיוליו ומרחבי הדרכתו. בין השאר, הקדיש שני בתים לגולן ולחרמון:

"אמר החרמון: הוא שיחק לרגלַי / ואמרתי לו:  בוא, אצבעוני. / והדרכתי אותו על מדרון ובולען / ושלל שלוגיות, זיכרונות של ניסן / עד קצווי ערפלים וגבולי האילן  – / ובין סלע ופרח למד משעולַי / ועכשיו כבר חכם הוא כמוני. // אמר הגולן: ממרומים של אימה / על ביתו שבעמק צָפיתי. / אך רחקו הצבאות, וקול רעם חדל / ולקחתי אותו אל כל תל ומפל / ובַזֶלֶת הצמיחה לו קוץ ועלעל / עם גִלְגָל קדמונים, עם רוחות אדמה – / וגולן של שלום לוֹ הייתי."

מייק לבנה הוא יקיר הגליל. ראוי הגליל שמייק הוא יקירו. מייק הוא גם יקיר הגולן – אף שלא זכה להגדרה פורמאלית כזאת. ואולי הגיעה השעה גם להגדרה כזו?

בימים אלה אנו מציינים עשור למותו של מייק.

יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 21.4.21

* נגמר לתמיד – בספרו "סיפור על אהבה וחושך" מספר עמוס עוז על שיחה עם אביו בליל כ"ט בנובמבר. אביו סיפר לו כיצד הותקף בידי בריונים אנטישמים בבית הספר שבו למד ואיך הם תקפו גם את אביו כשבא להתלונן והפשיטו אותו ממכנסיו. ואמר לו: "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד."

איני רואה במדינת ישראל רק מגן ליהודים מפני בריונות אנטישמית. אני רואה בה את הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל, כפי שנכתב במגילת העצמאות. אבל אפילו את המינימום – הגנה על אזרחיה היהודים מפני בריונות אנטישמית, המדינה אינה יכולה לספק?

* האמת של הסכסוך – "מתנחלים הביתה"! זעקו מפגינים ערבים. זה לא היה בחברון ולא בשכם. זה היה ביפו. והמתנחלים בהם מדובר אינם יהודים בחברון אלא היהודים ביפו. ואם כאשר צועקים לנו "הביתה" בחברון אנחנו משלים את עצמנו ששולחים אותנו הביתה ליפו – כאשר צועקים לנו "הביתה" ביפו, ברור שהם מתכוונים לפולין, לגרמניה, למרוקו ולתימן. ועל כך, בדיוק על כך, נסוב הסכסוך הישראלי ערבי.

* למה הוא לא גינה – למה נתניהו לא גינה את ההתקפות האלימות של ערבים ביפו? כי הוא מתחנף לרע"ם שאליה הוא זוחל.

לא. איני חושב כך באמת. (אולי הוא גם גינה, אבל ממנו מצופה מעשה, לא גינוי). זה רק שיקוף של טענה שקרית ומרושעת כזו על סער, שמפיצים בתעלות הביבים תועמלנים עלובים ונחותים של תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו.

ציוץ של יועז הנדל: "המתקפות הלאומניות נגד יהודים בלבוש חרדי, בשבועות האחרונים, הן בושה למדינה ריבונית. תוצאה של ההזנחה הארוכה של תשתיות ביטחון הפנים וחוסר המשילות. המלך הוא עירום."

* הרשימה הגזענית המשותפת – אני מתנגד לממשלה שקיומה תלוי ברשימות אנטי ישראליות, השוללות את קיומה של ישראל. אני סבור שהדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי לסבול בפרלמנט שלה קולות כאלה. הסובלנות הזאת היא עדות לכך שישראל היא דמוקרטיה ליברלית פתוחה וחזקה. אולם ממשלה היא משהו אחר. בעוד הכנסת היא הייצוג למגוון הקולות בציבור, הקואליציה, מעצם טבעה, מייצגת הסכמה בין סיעות שמרכיבות את הממשלה. ההסכמה אינה אחידות. גם בקואליציה יש מגוון דעות. אבל יש מכנה משותף. המכנה המשותף הנמוך ביותר, הבסיסי ביותר, הוא קיומה של ישראל. מי שאינו תומך בכך, מוציא את עצמו מכל קונצנזוס אפשרי. כך שגם ממשלה השואפת להכיל בתוכה את מרבית הקולות בציבור, אינה יכולה לראות במתנגדי מדינת ישראל פרטנר אפשרי, ולו למו"מ על תמיכה מבחוץ.

לאחרונה נפוצה בשיח הפוליטי והציבורי בישראל המילה "חרמות". בועז ביסמוט, למשל, באולפן שישי האחרון, הציג את ה"חרמות" כבעיה המרכזית של הפוליטיקה הישראלית. אם רק תפסקנה ה"חרמות" ייפתר המשבר השלטוני. הוא חזר על המנטרה הזאת שוב ושוב ושוב, כתשובה לכל שאלה וכתגובה לכל אמירה.

זוהי אינפנטיליזציה של הפוליטיקה, כלומר הצגת התנגדות פוליטית לשותפות עם מפלגות כאיזה חרם של ילדים בכיתה על ילד אחר. הוא ביטל בכך את ההתנגדות לשותפות עם נתניהו, הנובעת משאלות על דרכה המוסרית והערכית של המדינה, והציג זאת כ"פסילה אישית". ככה סתם, "מחרימים" את אחד הילדים בכיתה.

וכך גם אלה שמציגים את ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת ורע"ם כהתנגדות "לערבים" ולפיכך... גזענות. כלומר, מוחקים את התהום האידיאולוגית והפוליטית העמוקה, שאינה ניתנת לגישור, עם מפלגות פוליטיות, שיש להן אידיאולוגיה פוליטית, ומציגים זאת כ"חרם" על "הערבים".

אני מציע לתומכי השותפות הפוליטיות עם המפלגות הללו פשוט להקשיב להן, להקשיב לדוברים שלהן.

ביום שישי נערך ראיון במוסף "הארץ" עם עופר כסיף. כסיף נולד לאם יהודייה והוא יהודי כשר על פי כל מבחן הלכתי. עצם העובדה שהוא אחד הח"כים הבולטים ברשימה המשותפת, הגם שהוא יהודי אחד בתוך סיעה של שישה, מפריכה את אגדת ה"חרם" על "הערבים". וכדאי להקשיב לו הקשב היטב.

העילה לראיון היתה נזיפה של המראיין ניר גונטז' בכסיף, על כך שהוא התלונן במח"ש על אלימות שוטרים נגדו (אגב, אלימות מגונה, ללא קשר לעמדותיו). עצם ההליכה למח"ש, שהיא גוף של המדינה, היא חטא של לגיטימציה למוסד של המדינה. כסיף הצטדק ואמר "הם הזמינו אותי, ואני לא דוחה הזמנות אדיבות ומנומסות" ומיהר להתגולל במח"ש אותו כינה "מח"ש כחש".

הפיסקה החשובה ביותר בראיון, שאותה צריך לקרוא כל אזרח בישראל ובוודאי כל מי ששוקל קואליציה עם הרשימה המשותפת, היא תשובה לשאלה "אתה ציוני"?

וכך השיב כסיף: "לא. אני לא מסתיר ולא מגמגם. אני לא סתם לא-ציוני, אני אנטי ציוני. אני מתנגד לאידיאולוגיה ולפרקטיקה הציונית. אני טוען כמו חבריי, שזו פרקטיקה ואידיאולוגיה גזענית, שדוגלת בעליונות יהודית."

כסיף ציטט ביטוי של עמוס עוז, שגם אני מרבה לצטט (אני, בניגוד לכסיף, מתוך הזדהות עם הדברים), ש"הציונות היא שם משפחה", ובתוך המשפחה הציונית יש זרמים וגוונים שונים ויש מחלוקות בין הציונות הסוציאליסטית, הציונות הרוויזיוניסטית, הציונות הדתית וכו', אבל המשותף רב על המפריד. כסיף מסכים איתו, ופוסל את המשפחה הזאת על כל גווניה: "הציונות היא שם משפחה של עליונות יהודית. בין אם זו ציונות כזו או אחרת." במלחמתו בציונות טוען כסיף ש"הציונות, לא רק שהיא פושעת ונפשעת נגד העם הפלשתינאי, אלא שהיא גם נפשעת נגד היהודים... אנחנו רואים את הציונות כמנוגדת גם לאינטרס היהודי. הבעייה היא שהתביעה למונופול של הציונות קנתה לה אחיזה והגמוניה בישראל, גם במידה רבה של כוחנות ואלימות, ולכן קשה מאוד למצוא יהודים שהם באופן פעיל פועלים ומבקרים את הציונות. יש כאלה. אבל רק אלפים. הלוואי שהיו מיליונים."

אני רוצה להצביע בעיקר על שתי מילים בדבריו של כסיף. האחת היא "פרקטיקה". כסיף מדגיש פעמים אחדות בראיון, שהוא מתנגד לאידיאולוגיה הציונית ולפרקטיקה הציונית. האידיאולוגיה הציונית היא חתירה למדינה יהודית בארץ ישראל. הפרקטיקה היא קיומה של מדינת ישראל, המדינה שמגשימה את האידיאולוגיה. כסיף אינו מתנגד רק לאידיאולוגיה, אך משלים עם המציאות – אלא הוא שולל את הפרקטיקה, כלומר את עובדת קיומה של ישראל והוא חותר לכך שמיליוני יהודים יחשבו כמוהו ויפרקו את מדינת ישראל. לא בכדי, כאשר הוא  נשאל "איך אתה חוגג את יום העצמאות" הוא השיב בפשטות: "אני לא חוגג."

המילה השניה היא "אנחנו". כסיף מקפיד להבהיר ששלילת הפרקטיקה הציונית, כלומר קיומה של ישראל, אינה עמדה פרטית שלו. זו הדעה "שלנו."

אגב, גונטז', מראיין שנוהג להתווכח בבוטות עם מרואייניו, לא השמיע בדל ציוץ של הסתייגות קלה מדברים אלה. את ההתנגחות עם המרואיין הוא שמר רק לנזיפה על ההליכה למח"ש.

בחלוף יומיים, התפרסם ב"הארץ" מאמר של גדעון לוי, תועמלן אנטי ישראלי ותומך מובהק ברשימה המשותפת (וגם מעריץ של נתניהו), תחת הכותרת "עופר כסיף – איש חשוב." ולמה חשוב? בפסקת הפתיחה של המאמר הוא מצטט את דבריו  נגד הציונות ומעלה על נס בעיקר את הגדרתו העצמית כ"אנטי ציוני". למה? כי הציונות היא גזענות. "צריך שהגדרתו העצמית של כסיף תהדהד: חבר כנסת אנטי-ציוני. כזה שרואה בציונות תנועה גזענית... האומץ והיושר של כסיף להגיד: אם כך, אני נגד, כמו שכל דמוקרט מחויב להגיד."

איך אפשר להעלות על הדעת ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונם הרע של מי ששוללים מלכתחילה ובדיעבד את קיומה, ורואים בעצם קיומה גזענות?

האמת היא, שהגזען הוא מי ששולל את הציונות. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, והאידיאולוגיה שלה היא מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, במדינת לאום בארצו. זו זכות טבעית, המוקנית לכל עם ועם. מי ששולל עקרונית, מתוך השקפת עולם קוסמופוליטית, את עצם קיומם של לאומים ומדינות לאום, נוקט בעמדה שאני שולל אותה מכל וכל, אך היא לגיטימית. מי שתומך בזכות ההגדרה העצמית של העמים זולת העם היהודי הוא גזען אנטישמי. הרשימה המשותפת, אם כן, שעיקר האידיאולוגיה שלה היא שלילת קיומה של מדינת ישראל, היא מפלגה גזענית ואנטישמית. וכסיף הוא אנטישמי מהזן הנחות ביותר – אוטו-אנטישמי. לא בכדי, בראיון קודם במוסף "הארץ", לפני שנתיים, הוא הכחיש את עצם קיומו של עם יהודי.

חתירתה של מפלגה לשלטון היא מובנת ומוצדקת. מי שמאמין בדרך מסוימת, רוצה שהיא תהיה הדרך המובילה. חתירה לשלטון כן, אבל לא בכל מחיר. חיבור לרשימה אנטישמית – לא ולא. ואם אין די בנימוקים הערכיים האלה כדי להוריד את לפיד מן העץ של שותפות כזו, עליו להבין שהיא גם לא פרקטית. כסיף הבהיר זאת בבירור בראיון:

"מראש אני אומר לך שהסיעה לא תחליט ללכת עם מישהו כמו בנט למשל. אמרנו כל הזמן, ואנחנו אומרים עדיין, שהמאבק שלנו הוא לא רק נגד נתניהו האיש, אלא גם נגד המדיניות שלו. אם החלפנו אותו במישהו שלא שונה – מה השגנו בכך? הרי בנט, לדוגמה, לא שונה מנתניהו במדיניות שלו. הוא ימשיך בקו הפשיסטי והגזעני והאולטרה קפיטליסטי. איך אנחנו יכולים לתת לזה יד? אין מצב!"

* חד הן – אחרי חודשים שבהם נתניהו זוחל לעבר האחים המוסלמים ומנסה בכל דרך להקים איתם ממשלה, אלא שסמוטריץ' מבריז לו, אמר מיקי זוהר: "כבר הבנו שהרשימה המשותפת ורע"מ – חד הן."

מה חדש? הרי עד לפני חודשים אחדים רע"ם היתה חלק מהרשימה המשותפת. יחד עם המשותפת היא הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא נגד שלום עם ישראל. היא שותפה אידיאולוגית לשאר מרכיבות המשותפת בקנאות הלאומנית האנטי ישראלית. ההבדל בינה לשאר המשותפת הוא שהיא גם קנאית איסלמיסטית פונדמנטליסטית. אבל זה לא הפריע לנתניהו לנסות להקים איתה ממשלה. וכאשר מיקי זוהר מבהיר שהמשותפת ורע"מ חד הן, פירוש הדבר שאין לנתניהו שום בעייה בהקמת ממשלה גם עם המשותפת.

* שינוי פרסונלי של שיטת הממשל – התעלול הביביסטי החדש הוא רעיון העוועים לשינוי בזק של שיטת הממשל; לא סתם חוק פרסונלי, אלא כשיטת ממשל פרסונלית שהוא מאמין שתשרת אותו. אין גבול לציניות של האיש הזה.

המדינה אינה תקועה בשל שיטת הממשלה או שיטת הבחירות, אלא אך ורק מסיבה פרסונלית. מכך שאדם שאין לו רוב ולכן אינו יכול להיבחר, אינו יכול להקים ממשלה כי אף אחד לא מאמין לאף מילה שלו ואין דבר פְּחוּת ערך יותר מחתימת ידו, אבל יש לו מספיק פופולריות וכוח כדי למנוע מאחרים הקמת ממשלה, אוחז בקרנות השלטון בכל כוחו ולא מרפה. והאיש הזה גורר את מדינת ישראל מסיבוב בחירות אחד למשנהו, וכעת כשהוא מתחיל להבין ששוב אינו יכול להקים ממשלה הוא מנסה לגרור אותנו לסיבוב בחירות חמישי. אובססיית השלטון-בכל-מחיר המטורפת שלו חסרת גבולות.

יש רק דרך אחת לסיים את המשבר ולהקים ממשלה יציבה – שהאיש הזה יזוז. או שמנהיגי הליכוד יאזרו אומץ ויראו לו את דלת היציאה.

אילו היה לו קמצוץ של אחריות לאומית, שמץ של פטריוטיות, הוא היה מפנה את המקום. אבל הוא מתעקש וראשי הליכוד פוחדים, והוא תקוע לנו כמו עצם בגרון.

* ההצבעה הנכונה של ימינה – אני שמח על הצבעתה של ימינה עם הליכוד על הרכב הוועדה המסדרת. כפי שכתבתי פעמים מיספר מאז הבחירות, תנאי הכרחי להקמת ממשלת שינוי הוא שהנשיא יטיל את המנדט על נתניהו ונתניהו יכשל. רק כישלון כזה יאפשר לבנט, שהתחייב למנוע סיבוב חמישי, להיות שותף לממשלת השינוי. כישלון כזה עשוי להביא גם את המפלגות החרדיות לחצות את הרוביקון. אבל כדי שבנט יוכל לעשות זאת עליו להיות מסוגל להישיר מבט לבייס שלו, ולומר שהוא מצידו עשה הכול להקמת ממשלת נתניהו. הנה, הוא הצביע בעד הצעותיו בכנסת. וכשהניסון לא צלח, הוא נרתם לסכל את הסיבוב החמישי.

* מטרילים את בג"ץ – בג"ץ דחה על הסף את העתירה נגד הטלת המנדט להרכבת הממשלה על נתניהו. זו ההחלטה הנכונה והמתבקשת. תפקידו של בית המשפט לפסוק על פי חוק, ולא להיות כלי שרת של אג'נדה פליטית זו או אחרת.

החוק במקרה הזה חד-משמעי. סמכותו של הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על כל אחד מ-120 הח"כים מוחלטת. ובהחלטתו להטיל את התפקיד על נתניהו פעל הנשיא על פי המסורת, על פי השכל הישר ועל פי המציאות הפוליטית, בהתאם לתוצאות ההתייעצויות של עם נציגי הסיעות בכנסת.

צפיתי בראיון עם פרופ' קרמניצר, עוד טרם ההחלטה הזאת, אך בהתייחסו להחלטות קודמות של בג"ץ ברוח זו, ואתמצת את המסר שלו באינטרפטציה שלי: בית המשפט אינו צריך לפסוק על פי חוק אלא בהתאם לעמדותיו הפוליטיות של קרמניצר. זו גישה אנטי דמוקרטית. בית המשפט אינו צריך לפסוק על פי האג'נדה של קרמניצר ולא על פי האג'נדה שלי, אלא על פי החוק. תפקידו גם לפרש את החוק, אך במקרה זה החוק בהיר לחלוטין ואי אפשר לפרשו אחרת מכפי שפירש אותו בג"ץ בדחיית העתירה על הסף.

ובכלל, צריך להפסיק להטריל את בג"ץ בעתירות פוליטיות. גם אני רוצה בסיום כהונתו של נתניהו. הדרך לכך היא פעולה במגרש הפוליטי, הציבורי והתקשורתי. אין כאן שום עניין למגרש המשפטי.

* אין להם זכות – אין מפגינים שאינם צודקים. איני מדבר על צדק אבסולוטי, אלא על כך שהמפגינים משוכנעים בצדקתם. צודקים המפגינים ככל שהם צודקים – אין שום הצדקה לחסימת צירי תנועה מרכזיים במשך שעות. הנהגים שעומדים שעות בפקק, בדרך לעבודה או הביתה, אינם אשמים בעוול נגדו מוחים המפגינים, ואין סיבה להעניש אותם.

אני מזדהה עם הפגנת נכי צה"ל. אך איני חושב שיש להם זכות לחסום צירים במשך שעות.

* לא היה סגן שר החוץ – קוה שפרן, עיתונאי ומומחה לשפת גוף, חשף באולפן וויינט מסמך מעניין – קורות חיים שהגיש נתניהו בן ה-32 ושבעקבותיו מונה לציר ישראל בוושינגטון. זה מסמך חשוב ומעניין בקורותיו של נתניהו, כיוון שזה תפקידו הפוליטי-מדיני הראשון שסלל את דרכו, והוא מאיר על האופן שבו הציג נתניהו את עצמו, מה הוא הבליט ומה הוא הסתיר. בהחלט מעניין.

אבל קוה לא הכין את שיעורי הבית עד הסוף. הוא סיפר שאת קורות החיים האלה הציג נתניהו בפני סגן שר החוץ משה ארנס. אלא שארנס מעולם לא היה סגן שר החוץ. ארנס היה אז שגריר ישראל בוושינגטון.

* ביד הלשון: נצח שנמשך שבועיים – בהתייחסו לשבועיים שנותרו למנדט של נתניהו להרכיב ממשלה, אמר קלמן ליבסקינד ש"זה נצח שנמשך שבועיים."

זהו ציטוט מתוך שירו של שלום חנוך "ככה וככה", מתקליטו "בגלגול הזה", שיצא לאור לפני שלושים שנה, במרץ 1991. הבית המלא:

את בכל מקום, ככה וככה

בלילה וביום, ככה וככה

ארבעה עשר יום בלי להיות ביחד.

מרטיב את הפנים, עוצם ת'עיניים

נותן לדמיוני לזרום עם המים

ארבעה עשר ימים

הם נצח שנמשך שבועיים.

חנוך מתאר את תחושת הגעגוע לאהובה. 14 יום בלי להיות ביחד, נראים כנצח. אך הנחמה היא שזמנו של ה"נצח" הזה קצוב – הוא נמשך שבועיים.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: אם לאישומים נגד נתניהו יש תוקף משפטי, היה צריך להושיב במעשיהו את כל מנהיגי מפא"י ההיסטורית, למעט קדיש לוז, ובייחוד את בן גוריון ומנכ"ל משרדו טדי קולק, שהשגיח על "קול ישראל" –

רק לא ביבי!

* * *

יצחק גנוז

סַעַר הָאָבְדָן

"רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי

קִנְיָנִי לָעַד"

רחל

לְזֵכֶר כָּל מֵתַי אֶכְתֹּב מִלִּים

וְהֵם יָפִים וְטוֹבִים כַּמִּלִּים עַצְמָן,

וְהֵם יַעַבְרוּ לְפָנַי כָּל אֶחָד בִּנְתִיבוֹ

כְּמוֹ פְּתִיל חַיֵּיהֶם

שֶׁחָנַן אוֹתָם אֱלֹקִים וְחָנַן גַּם אוֹתִי

לִהְיוֹת אִתָּם, לִשְׁהוֹת בִּמְחִצָּתָם.

שִׂפְתֵיהֶם נָעוֹת וְקוֹלָם לֹא יִשָּׁמַע

רַק עַלְעֲלֵי פְּרָחִים בְּמַשַּׁב הָאָבִיב

וְהֵד קוֹלָם יְהַדְהֵד בַּחֲדָרִים הָרֵיקִים

בֵּין כְּלֵי עֲבוֹדָה וּמִטְבָּח, בֵּין דַּפֵּי סְפָרִים

גְּוִילִים וּבְגָדִים.

עֲקֵבוֹת חוֹלְפִים עַל הַדֶּשֶׁא בַּגָּן

הֵם הָיוּ וְאֵינָם.

צִלּוּמִים שֶׁצָּבְרוּ בְּחַיֵּיהֶם,

רְגָעִים הַנּוֹטְרִים מַבָּטָם, דִּמְעָתָם וְחִיּוּכָם

אֶת אֲשֶׁר אָבְדוּ לִי.

וְהֵם לַחְמִי, וְהֵם קִנְיָנִי

וּמְנָת חֶלְקִי בְּעֵת אֶקְרָא.

מתוך ספרו של יצחק גנוז "נוכח הארץ ומלואה", תשס"ט.

* * *

ארנה גולן

אימי זיכרונה לברכה:

המחיר הפיסי והנפשי של היות חלוצה

חלק שני

מחלות  כאבים וצליעה, אימת המוות המוקדם

ורגש אשמה על זניחת ההורים למען הקמת קיבוץ

א. המחיר  הפיסי בעבודה החלוצית הקשה

כבר מראשית הצטרפותה הנלהבת של אימא לגרעין "מסדה" שבחדרה, החלה חולשתה הפיסית הטבעית לתת את אותותיה מעומס המשימות שכבדו עליה. העבודה בקטיף או במטבח הארעי שהוקם בצריף נוטה ליפול בקיבוץ שבגבעת בוסל, או אפילו הטיפול בשמונה הילדים הראשונים, וללא ספק גם האקלים הארץ ישראלי, פגעו בה במהרה. גם אבא חלה בקדחת, רוב שערותיו נשרו וקרחת פיארה את ראשו אבל הוא ניסה להתגבר בכוח ההומור וטען שהקרחת מוסיפה ליופיו. ואילו אימא החלה חשה כאבים עזים ותמידיים ברגליה והחלה צולעת וגוררת רגליים. עם הזמן  אובחן כי חלתה בדלקת פרקים קשה בעיקר ברגל שמאל ואז לא היתה לכך שום תרופה.

 מחלת הפרקים הקשה החמירה בעמק הירדן. אבל  כשכבר הוקם הקיבוץ היא תלתה את כל תקוותיה בחמי טבריה, לשם נסעה אחת לשבוע,  ואת הבוץ השחור והחם, שהיתה לוקחת עימה  הביתה היתה מביאה לחדרם הקטן, מכסה בו מדי ערב את ברכיה הדואבות ונכזבת כל פעם מחדש. הכאב לא חלף. וייתכן, שהעבודה הפיסית הקשה, שהיא קיבלה עליה עם המעבר לעמק כשאר חברות הקיבוץ, כבדה עליה. זו היתה עבודה  במטבח-הילדים, שהוקם במיוחד עם הגידול במיספר הילדים, ואשר אף בו ביקשה להצטיין בהענקת כל כשריה בבישול לילדים, אף כי המצרכים היו דלים ומעטים.

עדיין זכורה לי עמידתה על הרגליים מבוקר עד ערב, סינר ארוך ומוכתם משטיפת הסירים הגדולים מקיף את גופה, ונעליים כבדות ורטובות מן המים שפרצו מן הכיור הגדול שהותקן בחוץ – מעיקות על רגליה החלשות. כל אלה שחקו עוד את ברכיה, והבישול בסירי הענק אף נטל את כוחה המועט, שלא טופח בילדותה המפונקת.

היא, אמנם, מעולם לא התלוננה, ואבא דאג תמיד לעודד את רוחה באומרו שהצליעה יפה לה,  אך למרות עייפותה המתמדת, כמעט שלא נטלה "שבת", כלומר – יום מנוחה באמצע השבוע, שהרי צורכי הילדים מרובים. בנוסף גם התגייסה בלב שלם לתורנויות במטבח החברים. וכמובן, מעולם לא נתנה דעתה על הפגימה האפשרית ביופייה כתולדת העבודה הקשה והלבוש המסורבל.

הוויתור הנמשך, שעוד נדבר בו, על היופי והנשיות, לא היה רק נחלתה, אלא נחלת רוב הנשים בקיבוץ. הן הפנימו את העמדה  שהיקנתה מעמד שווה לגבר ולאישה, ועל כן גם לעבודות שיעבדו בהן או למאמץ הנדרש, ובנוסף גינו את טיפוח ההופעה החיצונית הנשית כסותר את ערכי העבודה, הפשטות והשוויון. וכך חלתה במחלת הלב הקשה ועברה לעבודת הוראה.

ואפשר, כמובן, שתרמה לכך נטייתה להקדים תמיד את צורכי הזולת לצרכיה היא, כך נהגה בייחוד באבא, שהיה נערץ עליה, וגם בנו, ילדיה. כך נהגה גם בתלמידיה, שהיתה מלמדת אותם אחרי הצהריים במסגרת מה שעדיין לא כונה "חינוך מיוחד", ולא חדלה גם כשגברו הכאבים. הם היו לומדים איתה מתחת לעצי הפרדס, הסמוך לבית הוריי כסימון גבולו של הקיבוץ וכקו מפריד בין מסדה לבין שער הגולן, ונעשו בני ביתה.

ובכל זאת, במותה, שבועות מספר לפני מלאת לה 70 שנים, ניצחה אימא את גזר דין המוות המוקדם שנגזר לדעתה על בני משפחתה. גזר דין זה ריחף עליה, לתחושתה, מאז גיל 50 לערך, שבו החמירה מחלת הלב שבה לקתה. והיא ניצחה הודות לאבא והודות לטיפולה המסור של בת כיתתי, מאירה, שהיתה "האחות" של מסדה.

אבל היא לא מצאה לה ניחומים על מות הוריה, אביה באקרמן, ללא ילדיו שעלו לארץ ו"זנחו" אותו, ואימה האלמנה "מוזנחת" כבר בקיבוץ מסדה. ומעל הכול, אימת המוות המוקדם, כגזר דין שאין מפלט ממנו, עתידה להתגבר עוד בנפשה מאוחר יותר, בשנות ה-60, עם פטירתם, בזה אחר זה, של שרגא אחיה בגיל 57, ושל אוצה אחותה בגיל 55, הלא זה גיל דומה לפטירת הוריהם. זה כבר נראה לה איתות מובהק לגורל שנגזר על משפחתה.

ב. הכאב  על מות אביה, שנותר בלי ילדיו  באקרמן

אביה, אהרן כהן, שעל שמו נקראתי, אני כי נולדתי חודשים ספורים לאחר פטירתו, ועל שמו נקרא גם בנה של אוצה אחותה – בתה הבכורה נקראה בשם ישראלי חדש, טלמונה, כי אני הקדמתי אותה בהנצחת הסב – היה כאמור איש אמיד ומשכיל ותרם מכוחו לקהילה. ובכל זאת, כך קוננה אימא, הוא נפטר מהתקף לב בשנת 1935 בהיותו כבן 57 בלבד, ושלושה מילדיו לא היו לצידו. הוא נפטר באקרמן כשלוש שנים בלבד לאחר עלייתם של אימא, אוצה ושרגא אחיהן לארץ, ופעמה בה התחושה כי באופן כלשהו הם זנחו את אביהם. השכלתו והידע הרפואי שרכש במונחי הזמן ההוא לא עמדו לו, כך נהגה לקונן ולספר לי. היא אף נימקה בכך לאחר שנים את המעבר שלה לתזונה טבעונית קפדנית בשנות ה-50 המאוחרות לחייה, בעוד אני רואה בתזונה זו, שלא ניתן היה לקיימה בקיבוץ בדרך ראוייה, גורם נוסף להיחלשותה.

כנהוג אז באקרמן, כך סיפרה, היתה התזונה מושתתת על מה שנחשב מזון בריא ומחזק: שומן עופות ובקר שנמרח על הלחם ונחשב מאכל תאווה, חמאה וגבינה, ביצים ובשר. כשהחמיר מצבו של אביה, ציווה עליו הרופא להגדיל את כמות השומן ולהמעיט באכילת ירקות ופירות המתסיסים את מערכת העיכול. בתזונה הקלוקלת הזאת תלתה אימא את האשמה למותו של אביה הנערץ והקלה בכך במעט על רגש האשמה שחשה על  שזנחו אותו  ילדיו ולא היו שם ברגע האמת להצילו. נחמה פורתא נמצאה לה, כפי שסיפרתי, בכך שהעניקה לי עם הולדתי, זמן לא רב לאחר פטירתו, את השם "אהרונה", אף כי באסיפת הקיבוץ הוחלט לקצרו לשם "אַרנה".

ג. רגש אשמה על גורלה של  סבתי, "הזקנה" האלמנה שבאה לקיבוץ

אבל מות אימה, לאה כהן בת ר' שלמה פרקיס, בשנת 1946, סמוך לט' באב, במוות שרירותי ובהיותה בת 58 בלבד, כבר עירער את ביטחונה באשמת התזונה. המוות הזה חיזק את רגשי האשמה והכאב שלה על גורל הוריה בגלל עלייתה ארצה ועליית אחיה, אף שנותרה  דבקה בלב שלם בערכי החלוציות והקיבוץ,

סבתי לאה עלתה לארץ בשנת 1936, לאחר שהתאלמנה, ובאה בלוויית בתה הצעירה תשורקה, שהצטרפה לקיבוץ ניר עם, בעוד שרגא חי בכפר סבא עם רעייתו פרומה ובתם עופרה, ועובד בתל אביב במרכז החקלאי.

סבתי שהתה אצלו תחילה אך אף שהיתה  אז בת 46 בלבד, נחשבה בעיניו ובעיני  חברי מסדה הצעירים והתוססים כ"אלמנה זקנה" שמוטב לה להיות בקיבוץ. אבל בדומה להורים בודדים נוספים של חברי משק, אף היא בלטה בזרותה ובגילה המבוגר. הם כונו בשם "הורים" או "זקנים" וכיוון שכאישה מן הדור הישן, שגם לא זכתה להשכלה, שמרה על המסורת ולא ידעה עברית. ואילו בקיבוץ הוחלט שמדברים רק עברית (רק בחדרי חדרים העזו לדבר יידיש ולרוב, על מנת שילדיהם לא יבינו את המדובר)  – נדחקה לשולי החברה. איש לא התעניין בצרכיה המיוחדים או במצוקותיה ומשום שחסו עליה, נתנו לה לעבוד בעבודות "קלות", כלומר – משעממות ומבודדות.

וכך היא זכורה לי: עובדת בקילוף תפוחי אדמה בסכין מושחזת, שהרי עדיין לא היו מכונות קילוף. יושבת מחוץ למטבח של חדר האוכל, נשענת על קורות הצריף הגדול והבלוי של חדר האוכל. היא היתה עטוייה סינור ארוך ורחב שחלקו מופשל על ברכיה וסיר ענק מוטל לרגליה וקולט את תפוחי האדמה הנופלים במהירות זה אחר זה אל תוכו ו"משפריצים" אל פניה טיפות מים, שאף לא טרחה לנגבן.

יש והיתה שקועה במריטת נוצותיהן של תרנגולות שהובאו מן הלול ונשחטו קודם בזו אחר זו, בעוד כמות גדולה של תרנגולות למריטה מצפה ליד רגליה. היא ישבה שם בדומייה, לעיתים בסמיכות ל"זקנה" נוספת, שקועה בהרהוריה, שערותיה אסופות ושפתיה קפוצות. תלונה כלשהי לא נשמעה מפיה ורק לעיתים היתה ממלמלת משפטים ביידיש או ברוסית או מחליפה דברים עם שכנותיה לגורל. איש לא סבר אז שאישה בגילה עדיין ראוייה לזוגיות ולשותפות עם גבר או לחברה, והניחו לה לשקוע באפרוריות קיומה והופעתה. וכיוון שמושגי המשפחה בקיבוץ צמצמו את ערך הזיקה המשפחתית, גם לא היתה לה נחת מאיתנו, נכדיה שנולדו בקיבוץ.

ודאי היתה שקועה בזיכרונותיה מן העיר אקרמן, שם היא היתה אישה כבודה נשואה לאדם משכיל ואמיד, אם לארבעה ילדים. היא  היתה אישה פעילה וסייעה לבעלה בפרנסתו. וכמו בעלה ליוותה באהדה את ארבעה ילדיה שנסחפו לציונות. היא ליוותה שלושה מהם אל תחנת הרכבת שבעיר בדרכם לארץ וודאי הזילה דמעות, סבורה שלא תראה אותם שנים רבות, והתנחמה בתפילות מתוך הסידור "צאנה וראינה". בעיר היו לה אף אחים אך כולם אבדו במלחמת העולם השנייה.

בקיבוץ, לעומת זאת, לא הוד היה לה ולא הדר, לא חברה ולא שפה, לא בית כנסת ולא משפחה רחבה. במקום עיר, שוק וגן העיר היא מצאה עצמה תחילה בבית בנה שרגא, נסמכת על שולחנו, ולאחר מכן בקיבוץ צעיר, שצריפים, אוהלים ורק בתים בודדים בו, וחבריו חילוניים במוצהר, פרועים ונלהבים באסיפותיהם ובריקודיהם בחברה ללא מבוגרים, ולא צמים אפילו ביום כיפור. הם אמנם שמחו עם אוצר הספרים וכתבי העת העבריים  שהיא טרחה להביאם עימה והיוו בסיס לספריית הקיבוץ. אך רחוקים היו מרחק רב מעולמה ומן הנוסח הציוני-משכילי שהכירה. שיכנו אותה, אמנם, במקום הטוב ביותר האפשרי. בחדר הקיצוני שבקומה השנייה של אחד משני הבתים בני שתי הקומות, שהוקמו תחילה על מנת שניתן יהיה להגן עליהם. אבל השממה שמסביב עדיין נשקפה לה משם והיא התייחדה עם ספריה המעטים ביידיש ועם נפשה.

מדי יום שישי בשעת ערביים, היתה אימא שולחת אותי אליה, שלא כמקובל בחברת הילדים הצעירים שלנו, שכל בילויינו היו מרוכזים בחברתנו ואת קבלת השבת ערכנו בחדר האוכל הקטן שבבית הילדים, שם שרנו את מיטב השירים החלוציים לשבת. והנה הוטל עליי לראות מה שלום סבתא ולאחל לה שבת שלום. אבל סבתא לא ידעה עברית. ואני הייתי עולה במדרגות שהיו מצידו השמאלי של הבית, ליבי דופק, חרדה מן המשימה הכבדה שהוטלה עליי, ילדה בת 6 או 7, ודופקת על הדלת. אבל לפני שהקשתי – הצצתי מבעד לדלת ,שעליה רשת שהגנה מפני היתושים ושם ראיתי את סבתא יושבת לשולחן קטן, עליו כבר דולקים בפמוטים שני נרות השבת – אנחנו הדלקנו את הנרות מאוחר יותר, בארוחת הערב – בידיה סיפרון קטן, שלא הבנתי מהו, ודמעות בעיניה.

רק אחר שנים רבות, באוניברסיטה, ביקשתי מפרופ' אהרן מירסקי, זיכרו לברכה, שלימד אותנו את הפיוט והיווצרותו, שיסביר לי, הצעירה הבורה מן הקיבוץ, שלא ראתה בית כנסת עד לגיל 20 – מה זו תפילת שמונה עשרה שבתוכה משולבים הפיוטים. אז זכרתי את דמותה של סבתא, שהיתה יושבת ובוכה מרה, דמעותיה על לחייה, וכשאני, הקטנה, נוקשת על הדלת היא קמה אט אט מקנחת את דמעותיה בשמלתה, ובאה לקראתי, ממלמלת משהו ביידיש או ברוסית. ואני אומרת, מצייתת לאימא, "שלום ושבת שלום" ועוד כמה מלים, והיא מחבקת אותי, מנשקת את מצחי, ופניה הקמוטות כה קרובות לפניי ומוזרות – עד שעולה בי רצון להימלט מן המקום הקודר והלא מובן לי הזה.

סבתי, בתוקף חינוכה, אף הודרה מקריאתם של הספרים וכתבי העת העבריים שהביאה עימה מאקרמן בארגזיה. אבל כל הספרים הללו נשרפו בשריפה שהבעירו הסורים כשכבשו את הקיבוץ.   אימא לא חדלה לכאוב את אובדנם. עם שריפתם כמו נשרף עולם ילדותה ונעוריה שהיתה מתרפקת עליהם בסתר. ונותר רק הקומקום הגדול שרתח תמיד על השולחן הקטנטן, כמו סמובר רוסי, והיווה לה נחמה פורתא. היא היתה שותה כוס תה אחר כוס ומוסיפה ושותה מן המשקה הלוהט והיה דומה שהוקל לה, בייחוד שעה שיכלה לדבר ברוסית עם אחותה אוצה ועיניהן היו קורנות.

גם סבתא ידעה, כמובן, רוסית, אבל היא לא הכירה את ספרותה. כנגד זאת, הרבתה להעלות בפני אימא זיכרונות על פגיעות ופוגרומים ביהודים בבסרביה, ואימא היתה מעבירה אותם אליי. סבתא אמנם זכתה ליחס אוהב של בנותיה, אבל בקיבוץ היא נותרה אישה זקנה, שולית ואילמת.

וכיצד נפטרה סבתי, לאה לבית פרקיס?

זכור לי היטב איך נודע לי שנלקחה לפתע, בקיץ 1946, לבית החולים בעפולה. אימא אמרה לי שלקתה בכאבים עזים בביטנה ומיהרה יחד עם אוצה ללוות את אימה  לבית החולים, למרות שמעולם לא העזו לבטל יום עבודה. שם התברר להן כי היתה זו התפרצות של אפנדציט ואימא הרגיעה את כולנו שאין זו מחלה נוראה כלל. ואכן, ניתחו את סבתא והכול עבר בשלום. אבל לפתע, שלושה ימים לאחר מכן, הודיעו למזכירות בטלפון שסבתא נפטרה מסיבה לא ברורה. אימא ואוצה נשברו ופרצו בבכי מר. רק אחר כך התברר שהמנתח שכח את המספריים בביטנה של סבתא. הניתוח הצליח אבל החולה "הזקנה" מתה, והיא בת 58 שנים בלבד. אימא לא יכלה להשתחרר מההלם ומרגש האשמה.

הלווייתה זכורה לי בחיות רבה. אולי משום שהיתה המלווייה הראשונה שהותר לי להשתתף בה. ארונה של סבתא הונח בחדר המרפאה, ששכן בקומה הראשונה של מגדל המים (העתיד ליפול על צידו ולהתרסק בחומר הנפץ הסורי אך שנתיים לאחר מכן). חברי הקיבוץ הצעירים, שעדיין לא היו מורגלים במוות, ניצבו המומים אל מול המרפאה. בפנים ניצבו אימא ואוצה חיוורות, וצבע פניהן הלבן החריד אותי. הן שבו והתעלפו, זועקות אבל משתיקות את עצמן, וחברות המשק  שבו ושפכו מים על פניהן להעירן. מילים לא נאמרו וזכורה לי ההלווייה המתרחקת לבסוף אל בית הקברות, שעדיין רק קברים מעטים היו בו, ואני נותרת מאחור בפקודת המבוגרים.

אימא שבה משם כאדם אחר. מוכת אבל ולא מוכנה לסלוח. אבל אלוהים הרי לא היה קיים בקיבוץ ואל מי תטיח את כאבה? אבל לבתה שתיוולד לה בשנת 1949 היא תקרא בשם אימה, לאה.

רק שנים מאוחר יותר, כשאימא עצמה תלך לעולמה, ושיתוק יאחז ברגלי הימנית שסירבה לקום וללכת להלווייה, רק אז הבנתי את הכאב הגדול. אבל תמונתה של אימא המתמוטטת בכאב וחשה רגש אשמה צורב – נחרתה בי לתמיד.

ארנה גולן

המשך יבוא: הוויתור על הנשיות

* * *

משה גרנות

שאיפה לגבהים

על ספר שיריו של איליה בר-זאב "אינטימיות"

עיתון 77, 2021, 59 עמ'

הענקתי לרשימה הזאת על ספר שיריו החדש של איליה בר-זאב את הכותרת "שאיפה לגבהים", כי מדובר ביוצר שבפחות ממצוינות הוא לא מסוגל להסתפק. בר-זאב הוא מבכירי עולם החינוך הגופני בארץ, מאמן ריצה, אתלטיקה קלה, כדורסל – השתתף כמאמן באליפויות בינלאומיות. האיש שהמצוינות היתה כל חייו נר לרגליו, בחר בגיל 75 (2010) להתמודד עם תחום שעל פניו איננו משיק לעולם הפיזי שהוא היה כל כך מומחה בו – לתחום השירה, וכמו שהצטיין בעולם הספורט, מסתבר שהוא מצטיין (ועוד איך!) בעולמה של המוזה והשירה.

מתוך חמשת ספרי השירים שקדמו לספר שלפנינו (פרסום ראשון, כאמור, ב-2010) אני קראתי רק את "בעקבות הזמן השרוף – בלז'ץ" (עיתון 77, 2020), והתרשמתי מהעוצמה של השירים ומהידע חובק עולם שהמחבר שולט בו. השירים, המתארים את עולם הזוועות של בלז'ץ, שם נרצחו חצי מיליון יהודים, שירים משובצים בתבניות של הפרלודים של שופן – עולם התרבות, שבא לידי ביטוי במוסיקה הנפלאה, מעומת בברבריות של חולצי שיני זהב מפיותיהם של הנרצחים, בני אותו העם שממנו יצא הגאון שופן.

בספר "אינטימיות" אנו פוגשים כתיבה שונה לגמרי, אבל גם כאן פוגש הקורא מנעד רחב מאוד של השכלה חובקת עולם. כידוע, יוצר גדול לעולם יראה אופקים רחוקים אם הוא עולה על כתפיהם של קודמיו.

 אזכיר כאן טעימה מהידע הזה – אישים, מקומות, מובאות (בסדר הופעתם בשירים): מונה ליזה בפסיפס שבציפורי, "קשר לאחד" (קריאות האישה המוזרה בחוצות ירושלים), נשיאים, רוח (משלי כ"ה 14), "ימי הרדיו" (סרטו של וודי אלן), אדית פיאף, "שירה", "הנה האש והעצים" (עגנון), גאיטרי (אלה הינדית, בת זוגו של ברהמה), המשורר הפורטוגלי לואיס וא דה כמואס, "קח את הבשר ואת המרק שפוך" (שופטים ו' 20), ים תטיס, "אל תעזביני" של זאק ברל, "סרך היחד" (מגילת ההודיות ממדבר יהודה), אבן העזר (שמואל א' ז' 12), מים מאררים (במדבר ה' 18), שלחי לחמך... על פני המים (קהלת י"א 1), "על העיוורון", הרומן של ז'וזה סאראמאגו, האם תמנו לגווע (במדבר י"ז 28), אספסיאנוס, איסתמוס, סיזיפוס, "המדינה זה אני" (לואי ה-14 בפני הפרלמנט הצרפתי) "אחריי המבול" (אמרתו של לואי ה-15), נאפפליו (עיר ביוון), כרע שכב (במדבר כ"ד 9), אפרודיטה, זאוס, הרקולס, הרה, קרונוס, פוסידון, יאנוס פאריוס (זמר יווני), אבזונים (חיילי משמר יווניים); "חצי ירח מתמודד עם הזמן האבוד" (מרסל פרוסט). במדור "קצרים" אנו מוצאים 11 שירים שבכותרתם פסוק מקראי כמוטו שהולם את הטקסט. לא אוגיע את הקורא בפירוט, אבל בהחלט ראוי לקרוא ולהתעמק בהקשר.

ועתה נציץ לשיר אהבה מפעים לב – "ידיים סדוקות וברבור" (עמ' 23): האהובה מדומה לאלה הינדית גאיטרי, זוגתו של ברהמה בורא העולם, אלילת הספר והמרפא, אלילת החינוך היושבת על פרח הלוטוס, סמל השפע והעושר; ובמילות השיר: "כאלה גאיטרי את מפזרת פלומות רכות על פרחי / הלוטוס. / ... ספר החיים פתוח בידך לכל דורש דמך." ובניגוד לאלה – "ברבור שחור במי אגם עכורים."

 והשיר מסתיים באקורד מרגש: "ידיי הסדוקות מבקשות ללטף עצבויות שלך."

בשיר "לא ניפגש?" (עמ' 29) בתוך המדור השני "את ואני – דו-שיח" האהובה משבחת את כושר ההישרדות של האהוב, וזה עונה: "קוטב המוות וקוטב החיים התעמרו בי / בכל המלחמות," ברור שלא מדובר רק במשבר בריאותי, אלא בחוויות הקשות שגברים חווים באזור המסוכסך שלנו. האהובה נמנעה ברגעים הקשים אפילו ללטף אותו, ועתה היא שואלת: "לא ניפגש?" לכאורה, שאלה רטורית – הרי אחרי משבר מעורר דאגה המפגש הוא בבחינת הכרח, אלא שהאהוב מעיר: "סדקים לא החליפו שברים," והקורא מוזמן לחפש משמעויות.

השיר "אדם וחוה" (עמ' 19) מרמז על דרכיה הנפתלות של האהבה: האל העלים אחת מצלעותיו של הדובר, כלומר היא חלק ממנו, והוא במרדף אחרי הצל שלה "כדי להשביע רעב," אבל "תמיד בדרך המלך שהיא צדדית ופוגעת בי לעוזבך." סלע מפריד בין השניים, אבל היא משב רוח שבאה לסעור בו: "ובאת במישור הרוחות לסעור בי."

את השיר הקצרצר "לך ברח" (עמ' 52) שהמוטו שלו הוא הפסוק המפורסם מספר עמוס: "חוזה לך ברח..." (עמוס ז' 12) אביא במלואו:

ברחו!

מהמולת הקניונים מהערים המוארות,

ממגדלי הקלפים.

ראו את "ספינת המדבר" – גמלים מלחכים בערוצי הנחלים.

היאחזו בזיזי הסלעים, לטפו בעין רעבה את

הנוף הנשי בגבעות המקומרות.

קשה לקבוע, כמו המחבר, שלהיות כמו הגמלים בערוצי הנחלים עדיף על פני ההתקהלות בקניוני העיר, ועל כן הוא מוסיף "צבע" המוכר לכל מי שהתאמן ביחידה קרבית בהסתערות על גבעות שקיבלו כינויים מדימויי קימורי גוף האישה: "לטפו בעין רעבה את / הנוף הנשי בגבעות המקומרות."

הקובץ שלפנינו גדוש באמרות הנראות על פניהן כאבסורדיות, האנשות מוקצנות, אוקסימורונים, סינאסתיזיות. הרי דוגמאות אחדות: "זמורות משתוקקות לתרדמה ארוכה"; "עשבית הפרא עורגת לאור חוזר" (עמ' 9); "מגדלים / מגביהים עוף" (עמ' 10); "שישו ושמחו במחול / המגפות" (עמ' 11); "אפילת היום" (עמ' 13); "לאט לאט אני חושב כמו דולפין" (עמ' 14); "שלפי חמניות / נאספים לקוביות ענק"; "להיניק דור של טומני זרעים" (עמ' 15); "דרך המלך שהיא צדדית" (עמ' 19); "מה יש בקדושת עגלות עמוסות בקניונים / בזמן קורונה?"; "תופרים דממה דקה" (עמ' 20); "מצאת איך להכאיב עד כדי / הנאה" (עמ' 34); "אני חשה את השקט שלך ברעש מצמית" (עמ' 35); "חצי ירח / מתמודד עם הזמן האבוד" (עמ' 53); "המצדה שולחת נצנוצי תקווה" (עמ' 56).

רוב השירים בקובץ הם הגותיים מאוד, ודורשים מהקורא כובד ראש, אבל לא חסר גם שיר שנמצא בו שמחת חיים פשוטה – העונג שמאכלים טובים ואווירה טובה מעניקים לאדם. המחבר מתאר איך ירד אל מתחת למפלס הרחוב באתונה אל הכוך של "הדוקטור":

איני נסתר כל כך, רק נרעב לפרוסות דיונון בגריל,

דגים פריכים מטוגנים,

חלקי בשר מכל באי תיבת נוח, ובחולשת הלב –

צלעות כבש...

עם הסלט היווני והגבינה מעל, יוגורט עם חבושים, אוזו עם קוביות קרח,

סופגניות בקינמון ודבש.

לשבת בינות לחביות עץ רוויות יין הבית –

לראות את "הדוקטור" בחלוק שהיה פעם לבן, שמח בחלקו.

לשמור על ראש במעלה המדרגות בדרך אל

סמטה גשומה.

("בכוך של 'הדוקטור'", עמ' 48)

בספר שלנו יש ארבעה מדורים: "הישימון חי, שיטפון בא ועובר", "את ואני דו-שיח", "ניחוח יווני", "קצרים", ואלה שונים אחד מהשני גם בצורה וגם בתכנים.

"אינטימיות" הוא קובץ שירים ייחודי מאוד, שירים בעלי היגדים ומסרים המגלים טפח, ומכסים טפחיים – קרקע פורייה לחוקרי ספרות, ורשימה זאת רק רמזה על מה שמצפה לאוהב השירה מקובץ מיוחד זה.

משה גרנות

* * *

אבי גולדברג

הרהורים מאוחרים על "עד הנה"

לש"י עגנון

ש"י עגנון עזב את ארץ ישראל העות'מנית אליה הגיע מגליציה, לאחר ארבע שנים  בהן שהה ביפו וכתב בה זכה לפרסום ותשומת לב ובעקבותיהם להמלצה לצאת לאחת מבירות אירופה על מנת לספוג מתרבות המערב ולהרחיב את אופקיו. על פי הידוע היה זה ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי של התנועה  הציונית , שדחף למהלך ואף הסדיר עבורו מגורים זמניים בברלין אצל קרובת משפחתו. עגנון הגיע לברלין ב-1912.

בהיות עגנון ברבות הימים לראש וראשון לסופרי ישראל וזוכה בפרס נובל לספרות, נכתב אודותיו רבות, ובכלל זה על תקופת שהייתו בגרמניה בעת מלחמת העולם הראשונה, התקופה בה מתרחש הסיפור "עד הנה". חוקריו לדורותיהם הפכו כל אבן בתולדותיו ובכתיבתו ובקשר בינם, במטרה לגלות מלבד הסמליות והמשמעויות הרבות שבכתיבתו גם את הדמויות בשר ודם ומקומות ריאליים עליהם עטה את הדמויות והאירועים הספרותיים.

הנובלה 'עד הנה' אינה אוטוביוגרפיה של עגנון על אף השימוש בגוף ראשון וכן התאמה של חלק לא מועט מהמידע שבנובלה למציאות חייו באותן שנים בגרמניה.

משהגעתי לברלין לענייניי לפני שנים, פיניתי זמן בכדי למצוא את המקומות בהן מתרחשת העלילה, לפחות חלקה הברלינאי. ניסיתי לצרף כוחי במציאת ה"אמת" מאחורי הדמויות האירועים והכתובת אותם מפזר עגנון בשפע ולרובן כאמור נמצאו פתרונים.

כאמור המליץ ארתור רופין לעגנון הצעיר להתאכסן אצל קרובת משפחתו בקאנטשטראסה. רחוב מרכזי זה במערב הבורגני של העיר לא השתנה רבות באופיו ובחזותו על אף שחלפו כמאה שנים בין תיאור הדברים על ידי עגנון ועד ליום בו התיישבתי בקאנט-קפה בבוקר סתווי לאחר ששוטטתי ברחוב אחר הבית בו התגורר עגנון עם הגיעו לעיר. הקאנטשטראסה הוא ציר תנועה סואן וייתכן שכבר מחדר זה  בו התאכסן לראשונה בברלין מגיעים רשמיו על רעש החשמליות שחלפו ברחוב. אותה עת היו גלגלי המתכת של החשמליות נעות במסילות שנחרצו באבני הכביש והחיכוך הרב והצרימות וצלילי פעמון החשמליות המזהיר את המשתמשים בדרך, היה רב, והגיע אל חלון  חדרו של הסופר.

אלא שבנובלה מעדיף המספר להתעלם מכתובת זו ולהתמקד דווקא בכתובת מגורים אחרת, ספק אמיתית ספק מדומיינת, ברחוב צר יותר ונאה יותר הסמוך לקאנטשטראסה, הפזאננשטראסה – רחוב הפסיונים: "בימות המלחמה הגדולה דרתי במערבה של ברלין. בפנסיון קטן ברחוב הפסיונים מצאתי לי חדר וגזוזטרא." אין הוא מספר על  מקום מגוריו קודם  לפרוץ המלחמה בקיץ 1914.

רחוב הפסיונים הוא אחד מרחובותיה היפים והמהודרים של ברלין ולפני מאה שנה היה חלק מההתפתחות העירונית המואצת של מערב העיר, ובניינים  חדשים נבנו בו. בהמשך הנובלה מחליף המספר את מגוריו לחדרים אחרים בכתובות אחרות שלא פורטו, ועניין המדור הופך להיות ציר מרכזי בסיפור, אך העלילה שבה שוב ושוב אל  החדר בפנסיון שבפזננשטראסה.

 דן לאור בספרו "חיי עגנון",  מזכיר כמה כתובות בהן התגורר עגנון בעת שהותו בברלין: ברחוב קאנט 36 וברחוב פסטאלוצ'י וברחוב הרדר. רחובות אלה נמצאים במערבה של העיר, בשכונת שרלוטנבורג,  במרחק קצר האחד ממשנהו. משם יוצא המשוטט לחפש לו חדר, כמסופר בנובלה, אך הוא מצמצם את חיפושיו לחלק זה של העיר בלבד.

דומה שהמספר מרוכז בהגיגיו ובמצוקתו האישית כזר שנקלע לעיר בירה ענקית מנוכרת וחסרת רחמים, ודי במצוקה זו כדי לגרום לו  לאבד עניין במכמני העיר. כפי שהוא מעיד על עצמו אפילו את ייעודו כסופר זנח, לא כל שכן את התעניינותו באתרי העיר הגדולה.

מלבד ענייני הדיור עליהם מרחיב המספר הוא מעלה פרשת יחסים לא ממומשים עם בריגיטה, לימים בריגיטה שימרמן.

היתה זו  אישה גרמנייה יפה, שאותה הכיר המספר בברלין טרם המלחמה, שהיתה שחקנית תיאטרון וקולנוע . הוא שב ופוגש אותה עכשיו באקראי  בעת המלחמה, כשהיא כבר נשואה לאיש עסקים עשיר ובן לאיש עסקים עשיר ממנו. חמיה העשיר מממן מכספו את בית המחסה שהיא מקימה כבית מחסה לפצועי מלחמה המפונים מהחזית, אותו היא עצמה מנהלת. מיקומו של בית המחסה הוא בכפר מדומיין  שליד  לייפציג, לוננברג: "חזרתי לבית הנתיבות ונטלתי את מטלטליי ויצאתי ברכבת לכפר לוננפלד ששם בית המחסה לנגועי מלחמה שעשתה הגברת שימרמן. לאחר חצי שעה הגעתי לשם."

מי היתה אותה אישה והיכן היה לאמיתו של דבר אותו בית מחסה לחיילים פגועים שפונו מהחזית במלחמת העולם הראשונה?

 חיים באר העיר במחקרו המקיף כי בתיאור כפר זה השקיע עגנון זיכרונות שלו ממקום אחר, ממשי, בו ביקר.

"את חוויותיו מתקופת שהותו בעיירה זעירה בגרוסברייטנבך בתורינגיה כמאתיים קילומטרים מלייפציג שיקע עגנון בתיאור לוננפלד." ["חדרים מלאים ספרים": רפובליקת הספרים ב"עד הנה" בין בדייה למציאות].

אך מאין נטל עגנון את אותה גברת יפה אחריה היה כרוך המספר, או את הגביר ראש המשפחה שתרם כספו לממש את הרעיון של האישה היפה, את בית המחסה עצמו שהוקם בסיפור מכספיו של חמיה של בריגיטה שימרמן בכפר מדומיין, גרהארד שימרמן העשיר, אותו מבנה שהקימה  השחקנית לשעבר בכפר לוננדורף  עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה?

אני מעז להציע פתרון שאולי נמצא "מתחת לאף" בברלין ברחוב בו מספר עגנון שגיבורו התאכסן, בבית מיספר 23 שבפזננשטראסה, בניין המשמש כיום בניין מרכז ספרות. ,Literaturhaus אולי בבניין יפה זה, שגם סופרים ישראליים הרצו בו לקהל ברלינאי שוחר תרבות, תימצא התשובה לשאלת בית המחסה לחיילים שהוקם מכספי גרהארד שימרמן העשיר בלוננדורף המדומיינת שבסיפור.

ההיסטוריה של הבניין מספרת כי בשנת 1889 נישאה לואיז, בתו של תעשיין עשיר ממגדבורג, הרמן גרוסון, לריצ'רד הילדברנדט.ריצ'רד היה קפטן קורבט שהשתתף בשתי המשלחות הגרמניות הראשונות לקוטב הצפוני.  גרוסון האב  העניק לבני הזוג במתנה בית ניאו-קלאסי בהשראת וילות איטלקיות פרבריות כמתנת חתונה. הבית היה ממוקם בפזננשטראסה 23, אז, רחוב לא מפותח ברובו, במרחק קצר מהקורפורסטנדאם. ריצ'רד ולואיז הילדברנדט עברו להתגורר בוילה בנובמבר 1890. לזוג  היה חוג גדול של חברים ובני משפחה, והבית רכש מוניטין בחוגי החברה כסלון מסביר פנים. המבקרים בו  כללו קצינים, אדמירלים, מדענים ואמנים. חברויות קרובות פרחו בין בני הזוג הילדברנדט  לבין הפסל יוהנס גץ, המלחין מקס ברוך – שנאמר שניגן שם את הקונצ'רטו המפורסם לכינור מס' 1 – לבין שחקנית החצר המלכותית אוגוסט טגליוני. ריכרד הילדברנדט מת בשנת 1911. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפכה לואיז האלמנה את הבית לבית חולים צבאי אותו ניהלה  עד למותה ב-1916.

האם זהו הפתרון? אין לדעת, גם פרשנות וחקר הספרות עושה שימוש בדמיון ובכישרון הכותבים.

אבי גולדברג

* * *

מנחם רהט

גאולה שלישית אין לה הפסק

לכבוד החלטת הכנסת להכריז על י' באייר יום הרצל,

ראוי להתבונן בדמיון המפתיע בין תולדות חייהם של שליח הגאולה הראשונה ושליח הגאולה האחרונה

השבוע, ביום י' באייר, לפני 161 שנה, בא לאוויר העולם, בבודפשט שבקיסרות האוסטרו-הונגרית, בן בכור ליעקב וז'אנט הרצל, ושמו בנימין זאב. הוריו לא היו שומרי מצוות, כמנהג רבים מיהודי מרכז אירופה באותה עת, אך גם לא ניתקו עצמם משורשיהם היהודיים: ביקרו בחגים בבית הכנסת, הדליקו נרות שבת וקידשו על היין, אך לכלל תרי"ג מצוות לא הגיעו. את זיקתם לעם ישראל ביטאו גם בשיגורו של בנם לבית ספר יהודי, בטקס בר המצווה שערכו לו ובמסגרתו הטמיעו במוחו את חובתו להיות יהודי גאה בעמו ובמורשתו.

חלפו ימים רבים והבן שחזר מהאוניברסיטה עם תואר שלישי במשפטים, חש את משק כנפי ההשגחה העליונה, שהועידה אותו להוציא את אחיו הנדכאים מן הגלות בת האלפיים ולהביאם מחדש אל הארץ המובטחת. הוא סיפר שכשכתב את ספרו 'מדינת היהודים', חש מעל לראשו רחש משק כנפיים ודימה בנפשו שמעליו דולקת מנורת שבעת הקנים.

דמיון רב קיים בין דמותו של הרצל לדמותו של משה רבנו עליו השלום, אף שביניהם חוצצות כ-3,200 שנה. על שניהם הטילה ההשגחה משימה זהה, שחלק ניכר מן העם בז לה. במצרים נאחזו כ-80% מן העם בסיר הבשר המצרי ("וַחֲמֻשִׁים עָלוּ" – חז"ל: רק אחד מחמישה), וגם בגלות בימיו של הרצל התאהבו בארצות גלותם חלק ניכר מהיהודים – בונדיסטים, קומוניסטים, טריטוריאליסטים, מרקסיסטים וגם חלק משלומי אמוני ישראל. והסוף הַשּׁוֹאָתִי היה בלתי נמנע – במצרים ובאירופה. ההיסטוריה חוזרת.

הרבה יהודים יפים מעקלים כרגע את אפם, מן הסתם, מחמת 'ההשוואה המופרכת' הזו. שומו שמים! – יהיו שיזעקו בזעם. חילול הקודש! איך אפשר בכלל להשוות?! – יתהו אותם שיטרחו להצמיד את הביטוי עפ"ל (עפרא לפומיה) לעצם 'ההשוואה הנואלת'.

צריך להבין אותם. קשה להם להשלים עם כך, שהקב"ה בחר אדם שלא מן המגזר הנכון, על מנת שישמש שליחו להושיע את ישראל. הבעייה היא שאנשים אלה ממש, ספק אם היו מקבלים את משה רבנו: גם הוא לא למד ב'חיידר' הנכון. בילדותו חי בבית פרעה, ושם בוודאי לא אכל מהכשרי הבד"ץ; ובמקום לשבת בכויילל הנכון, הלך לרעות את צאן יתרו במדבריות מדיין. ענייני ה'כבשי דרחמנא' מעולם לא הסתדרו להם.

אבל נפלאות דרכי הבורא. משה אמנם היה אחד ויחיד, ורק עליו מעיד בורא עולם: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט." ועם זאת עדיין רב הדימיון בין שני מושיעיהם של ישראל מגלותם הארורה, חרף ההבדלים העצומים ביניהם.

והדימיון אכן מפתיע: שניהם החלו את חייהם הרחק מעם ישראל, על ברכי תרבות ניכר, רוויית משטמה לעם ישראל, ולא ידעו דבר על סבלותיו של עמם. משה רבנו גדל כנסיך מצרים בארמון פרעה, ולמד שם את כל גינוני המלכות וכל סגנונות עבודת הכוכבים והמזלות; וכך גם הרצל שהחל חייו בסביבה מתבוללת בתוך התרבות האירופית המשכילית. 

הלאה. שניהם נתפסו לרעיון הגאולי, מתוך דאגה לאחיהם הנדכאים, עַם עבדים ומזי רעב. משה הבין זאת כשראה איש מצרי מכה בשנאתו איש עברי, ואילו הרצל התעורר לצרת עמו כשעקב בחרדה אחרי משפט דרייפוס ושמע זעקות ההמון 'מוות ליהודים'. שניהם הבינו שאין פתרון ל'בעיה היהודית' אלא בארץ ישראל.

שניהם השתדלו אצל מנהיגי המעצמות, לשיחרור עמם. שניהם הבחינו באור שבקצה המנהרה, בשעה שהעם היה עדיין שקוע במ"ט שערי טומאה. משה הבטיח "אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר," ואילו הרצל הבהיר ש"הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים," וש"אין אומתנו אומה אלא באמונתה."

שניהם נטלו על עצמם משימה בלתי אנושית, והיו נכונים לשלם עליה מחיר אישי כבד. משה לא היסס להציע לבורא עולם מצב של "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" ואף הקריב את משפחתו לצורך עבודת ההנהגה, עד שאחותו נזפה בו על כך. גם הרצל הזניח משפחתו ואיבד רכושו בפעילותו הבלתי נלאית לטובת רעיון ההצלה הציוני. "נתתי את דם לבי למען עמי," אמר בשוכבו על ערש דווי.

ושניהם, למרבה הצער, לא זכו לראות בהגשמת חזונם במלואו. משה ראה את הארץ רק מרחוק, מפסגת הר נבו. הרצל רק יכול היה לפנטז על מדינה יהודית שעתידה לקום, ולהיות מעצמה אזורית וכוח עולמי. היעד הסופי הושג, אך לא בימי חייהם.

ועוד: שניהם לא זכו לבנים ממשיכים. דור ההמשך לא בא מקרב יוצאי חלציהם. המשימה הכבירה עברה למי שבחייהם שימשו להם נושאי כלים.

איזה דימיון מדהים! 

שני האישים הללו מילאו שליחותם נאמנה, עד כלות. תרומתו של משה לגאולת מצרים ידוע, אך נראה שלפחות מבחינה אחת, גדולה היתה השליחות האחרונה מן הראשונה: הראשונה יצאה לדרך אחרי 210 שנות שיעבוד 'בלבד', והאחרונה אחר אלפיים. הראשונה מארץ אחת בלבד, והאחרונה משבע ועשרים ומאה מדינה. הראשונה דרשה רק את הכנעת לב האבן של שליט אחד, פרעה, והאחרונה דרשה פריצת מסילות לליבם של מלכים ורוזנים, שרים ושועים, כמעט על פני כל הגלובוס.

כמאמרם של חז"ל לגבי גאולה אחרונה, על הפסוק "וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ (זכריה י"ג)" – "שאין מתיישבין בארצם אלא בגאולה שלישית... שאין לה הפסק" (תנחומא שופטים ט', ילקו"ש זכריה רמז תקפ"א).

אשרינו שזכינו.

מנחם רהט

* * *

כולנו מחרבנים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

כולנו מחרבנים

אבל יש שמחרבנים זהב

ויש שמחרבנים על מדינת היהודים

* * *

פריס סגורה

תל-אביב פתוחה

לִכְפיוּת הטובה אין גבול –

רק לא ביבי!

* * *

יונתן גורל

סיפור על שֵׁדה והמוצאות אותה

הסיפור אומר כך –  באותם ימים בעיר העתיקה בירושלים שדים רבים, והמקרה שאני מספרת עליו קרה באמת – מעשה בבעל ואשתו שחיו יחד חיים יפים בשלום וכבוד. יום אחד שכב הבעל לנוח, ואילו האישה, לאחר שהתפנתה מעיסוקיה, יצאה לבקר את שכנתה. כאשר שבה מאוחר יותר לביתה מצאה בחורה צעירה שוכבת עירומה לצד בעלה. כיוון ששניהם היו ערומים היא התמלאה בושה וכיסתה אותם בשמיכה דקה. בשקט סגרה את הדלת ויצאה את החדר.

במשך זמן רב נמנעה האישה מלהזכיר את המקרה באוזני בעלה.

לילה אחד הופיעה הצעירה בחלומה של האישה בדמות שֵׁדה ואמרה לה – "כשם שאת כיסית אותי ולא אמרת דבר, כך יכסה אותך אלוהים וישמור עלייך מכל פגע."

לכן אומרים שכאשר אישה רואה את בעלה עם צעירה יפה, עליה לזכור שייתכן כי מדובר בשדה ולא באשה בשר ודם." 

(מתוך – בני נחמיאס, "חמסה", עמוד 29).

בעיית הבוגדנות ביחסי זוג נפתרת בסיפור בכניסה לעולם השדים, שבחשיבה הספרותית העממית תופסת מקום בכל מיני צורות, ובעיצוב גיבורים מכל מיני לאומים ומעמדות.

היא פותרת את הבעיה ב"נכנס בו שד", הוא מתנהג באופן יוצא דופן, קיצוני וכיוצ"ב.

הסיפור לא מתייחס לשאלה – האם הצעירה הוזמנה ע"י הגבר או נשלחה ע"י כוחות שאין עליהם שליטה. הוא מעמיד במרכז את ההבלגה של האישה לנוכח האפשרות של בגידת הבעל, הבלגה הזוכה לגמול –

"יכסה אותך אלוהים וישמור אותך מכל רע."

הושג שלום בית. נמנע ריב ואולי גירושין, כנאמר "חוכמת נשים בנתה ביתה."

האיפוק ו"בליעת האגו" של האישה זכו בסיפור לגמול אלוהי. גמול זה עומד כנגד גרסאות סיפוריות בהן האישה הנבגדת גומלת לבעל הבוגד ב"הצמחת קרניים" שמביישות אותו קבל אדם וחברה.

כך או כך נוגע הסיפור המסווג כ"סיפור שדים ורוחות" בבעייה ופתרונה ביחסים של גבר-אשה – הלקח הוא חד משמעי (בעיניי): ללמוד להתאפק כשצריך ואפשר ולמנוע צרות, שפיכות דם ועוד.

עם זה, "האישה הצעירה" בסיפור היא לא בשר ודם , היא "שדה" "שעושה טוב". זו זווית חדשה של שד מועיל, ההיפך ממזיק, כַּמוכר בדרך כלל מהספרות.

מצד שני, "בגידה" מקבלת אופי של מעשה "שדים ורוחות", לא עלינו ולא על ידידינו...

ואידך זיל ולמד...

יונתן גורל

* * *

אהוד בן עזר

שֵׁדה מטונפת ומסריחה

קטע קצר מתוך הסאגה הנשכחת והמושכחת "והארץ תרעד", 2014

שאת מלוא עוצמתה יעריכו כנראה רק הדורות הבאים

...ומְספרים שעוד עסק היה לו לר' ישעיה בחצר בית הכנסת "החורבה", הוא עסק הנשים שלו. חולשה מיוחדת היתה לו לשאת נשים ולגרשן. בחדרו הדל נמצא מלאי גדול של "כתובות", על כל צרה שלא תבוא. ומכיוון שהיה בן-בית בפלוש, במסדרון, של בית-הדין הירושלמי, לא צריך היה לטרוח הרבה כדי לסדר קידושין.

אבל עניין הגירושין היה מסובך. הרבנים התנגדו נמרצות למנהגו זה של ר' שעיה, ואנשי ירושלים, שראו בכך מנהג מכוער, הדביקו לו את הכינוי "בעל הנשים". אבל כשנוכחו הרבנים לדעת, שאין כוח שיוכל למונעו מכך – התנחמו בזאת, שנשא נשים מבוגרות ולא היתה סכנה של ריבוי ילדים, אשר ברבות הימים עלולים לקרות נישואי אח באחותו.

לילה אחד יצאה נג'ימה-מירל'ה לעשות צרכיה דווקא בחוֹר שמעבר לסימטה ולא בחצר, והיא עוטה חלוק דק לעורה, ונקרתה על דרכו של ר' שעיה.

הוא נאלם דום. גם הכלבים סביבו קפאו בתנוחה של נביחה שחדלה.

אך היא, במקום להתבהל, יללה לעברם כחתולה סומרת בעודה חוצה את הסימטה – "מיאאאו!" – ללא פחד, כמתגרה.

"מה את עושה כאן, שדה משחת?" עצר אותה ר' שעיה בדרכה לַבֵּי השופכין, "את משלנו? לא! חופה העמידו לך? לא! טריפה! קדחת! את מזרע סטמבולי! את בת היאניצ'אר!"

נג'ימה צחקה ולא בחשאי.

"ייתן לי לעבור ולא – "

"ולא? ולא? שונרא רעה בת לילית ואשמדאי! – את בת נעוות המרדות שבאת להביא אסון על יהודים, את ממזרתה..."

אז הרימה נג'ימה את חלוקה הדק, כשהיא נשענת על זיז אבן לקשירת חמורים בקיר הסימטה – והשתינה לעברו בקול קילוח עז, טינפה את שולי בגדו ושלולית נקוותה בין רגליו. בהרמונו של יזיד-ביי למדה, בשעות הממושכות והמשעשעות שבהן שיחקה עם שאר הפילגשים והיו מתבשמות ומתלטפות אהדדי – להטיל מימיה בעמידה, כמו גבר, בריכוז שרירים ובהפניית האגן קדימה, יעני! – והיו שראו בכך עוד מעשה כישוף מצד הפילגשים והטלת מורא על זולתן בהרמון, וגם על גברים המתאנים להן, אפילו סריסים, שהיו בקירבם מזוייפים או בעלי אגודלים עבים, שעדיין ראויים לתשמיש במיטה או בפינה חבוייה.

"יישא גם אותי לאישה, רֵבּ שעיה?"

"בגללך נסתתרה בינתו של הבחור לוזוביק והוא מאמין לאימו שאני אביו ושאני אשדך אותו לשדה מטונפת ומסריחה שכישפה אותו בעיניה ואולי גם בתורף שלה, רחמנא ליצלן, טפו! – שמעתי מאימו המסכנה על המסע שלכם בספינה לביירות עם הגלחים והעז! טפו! ואת, גם בתועבות גויים לקחת חלק!"

אהוד בן עזר

* * *

מכתב של סרן מיל' שאדי ח'לול

שלום חברים וחברות,

עבדכם הנאמן ארמי מרוני ישראלי מבירעם היישוב המרוני היחידי. חייב לחוות דעתי בנושא ולומר שאני אזרח ישראלי מודאג בגלל כל ההתרפסות בפני ציר הרוע והאסלאמיסטים שבטוחני מייצגים רוב בקרב הערבים. העניין הוא לא החיים המשותפים שהיהודים ואנחנו כמרונים במרחב רצינו ורוצים לחיות בהם עם כולם. הבעייה שהצד השני כוונותיו אחרות ומתנהל כרגע כאילו חלש ומחפש לחיות בשלום עד אשר יתחזק וירצה עוד ועוד ואז שלום על ישראל.

לצערי עשו זאת לעמנו המרוני בלבנון והם מנסים לעשות זאת ליהודים. ראו עשרה מיליון מרונים עזבו לגולה וארצם הפכה להפקר. האם זה מה שרוצים כאן בארץ ישראל היקרה?

מקווה שתבחינו היטב בין מי שבאמת אוהב את עם ישראל ומי מתנהג בעורמה. אנא תפעלו לאיחוד ותצילו את ישראל.

מזמין אתכם לבקר, לעיין במסמכים ולראות שמה שקרה לנו קורה גם לכם כיום. אנחנו במדרון חלקלק ומסוכן. עצוב.

סרן מיל' שאדי ח'לול

עמותה ארמית נוצרית בישראל

* * *

אהוד בן עזר

מוֹישֶׁה סְפוֹרִים

מוֹישֶׁה סְפוֹרִים אוהב ספרים כמו שחברֶ'ה אחרים אוהבים כל מה שאוהבים חבר'ה שאינם אוהבים לקרוא ספרים, למשל – טלוויזיה, קולנוע, וידאו, משחקים, מחשבים, ספורט, טיולים, דיסקוטקים, פאבים, ולפעמים אוהבים לקרוא, אבל רק עיתונים ושבועונים.

*

"מה אתה שוכב וקורא כל הימים?" גוער בו אביו ישראל. "למי יש היום כוח לספרים? נכון, גם כשאני הייתי בגילך קראתי כמו משוגע, אבל אז לא היו לנו טלוויזיה ווידאו, וסבתא הקמצנית שלך בקושי היתה נותנת כמה גרושים ללכת פעם בשבוע ליומית, בשחור-לבן. אבל היום – למי יש כוח לקרוא? אני בעצמי כבר לא מסוגל להאמין לְמה שכתוב ברומאנים. אולי מרוב סרטים שהתרגלתי לראות גם בבית, בטלוויזיה, מה שמתרחש על המסך כל-כך צבעוני, ומשכנע, שכבר קשה לנו לדמיין משהו מקריאה של מילים, כמו שהיינו מסוגלים בעבר. אני קורא כמעט רק ספרות מקצועית, ועיתונים, וגם את זה מספיק בקושי."

"למה לא?"  אומר מוֹיְשֶה סְפוֹרים.

"אתה בכלל מקשיב לי!?"

"אמרת משהו?" מרים מוישה ספורים את עיניו מהספר כאילו רק עכשיו נחת על הספה בחזרה ממסע אל הירח.

*

"הילד גומר את העיניים שלו!" מתאוננת אימו שרה. "יותר טוב שהיה הולך לשחות קצת. השחייה עוזרת מאוד נגד עייפות העיניים."

"העיניים שלי בכלל לא עייפות, אימא! וחוץ מזה, הטלוויזיה מזיקה להן הרבה יותר מהקריאה."

"אז שיעורים עשית?"

*

"מה אתם מתאוננים על מוישה שלכם?" אומרים החברים של ישראל ושרה, במסיבות ליל שישי. "תגידו תודה! הילדים שלנו בכלל לא פותחים ספר!"

"ואתם?" שואל ישראל.

"תפסיק!" מתנצלת שרה בשמו. "לישראל יש בזמן האחרון תיאוריה שאנשים חדלו בכלל לקרוא ספרים. קונים, מפסיקים אחרי איזה עשרים עמודים, ויודעים אחר-כך לדבר עליהם רק מקריאה של הכתבות על הספר בעיתונים."

"כן, יש לי תיאוריה," מסביר ישראל, "שהיום הזרם המרכזי בספרות הוא הריאליזם המשעמם. אני פותח ספר, דווקא אין בו סמלים, ולא זרם התודעה, זה כמו מהחיים, על בני-אדם, אבל מה, משעמם... עד מוות... אחרי כמה שורות – האותיות מתחילות לקפוץ לי ואני חדל לעקוב אחרי הכתוב."

"אתה מגזים!" אומרים החברים, "בטח עוד לא קראת את הרומאן האחרון של אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת מנחם!"

"קניתי, אך טרם הספיקותי לקרוא." הוא אומר.

*

מוישה סְפוֹרים הוא לא רק קורא כרוני אלא גם משוגע על קניית ספרים. באופן עקרוני הוא לא מחליף בספרייה. גם לא מבזבז כסף על ספרים חדשים. הוא אוהב לפשפש בחנויות של ספרים משומשים ולגלות שם מציאות. החדר שלו כבר מתפוצץ מרוב ספרים. מריח יושן, כריכות עתיקות, נייר מצהיב, ספריי נגד תולעים וג'וקים, שבו הוא מחטא את הספרים שקנה במציאה.

על המדפים בחדרו אפשר למצוא את ברנר, דוסטוייבסקי, שדה, בודלייר, גיתה, סולז'ניצין, הסה, עגנון, דיקנס, קאפקא, מארקס, וולטיר, המסון, טולסטוי, מאן, מיכאל, גוגול, בל, קאלווינו, איתן, שחם, סרוואנטס, פו, בולגאקוב, איבסן, אורפז, בשביס-זינגר, בלו, מלמוד, והרבה אחרים.

רבים מהספרים קרא יותר מפעם אחת: "מסתורין", "רעב", "שדים", "החיים כמשל", "פרחי הרע", "הר הקסמים", "טוניו קרגר", "נרקיס וגולדמונד", "העוזר", "סידהארתא", "דון קישוט", "מכאן ומכאן", "תמול שלשום", "אידיוט", "פר גינט", "פאוסט", ועוד ועוד.

*

כך במשך כל השנה. ואולם חגו הגדול של מוישה ספורים הוא שבוע הספר. בניגוד למבקרים רבים אחרים, שפע הספרים המוצגים לראווה בדוכנים אינו מבלבל אותו, לא מהמם וגם לא מייאש. הוא נהנה לנדוד במשך שעות מדוכן לדוכן, לסמן לעצמו מציאות זולות במיוחד ולרכוש אותן לפי סדר עדיפויות המוכתב בעיקר על כפי תקציבו  – ורק בערב האחרון.

בינתיים הוא מנצל את הקשרים שלו עם אחת ההוצאות הגדולות שמתמחה בספרי-קריאה, ועובד אצלה ערב-ערב, בכיכר, בהתנדבות, עד לסגירה. הוא בקיא בכל הכותרים, זוכר בעל-פה את המחירים, אינו מרגיש כלל איך הזמן חולף כי ההנאה שבסיפוק ספרים על פי משאלות הקונים סוחפת אותו ונדמה לו שהוא מכפיל את עצמו מדי ערב עשרות פעמים, כל אימת שהוא מוכר ספר, ורק מצטער שקונים לאו-דווקא ספרים שהוא אוהב אלא גם המון שטויות, כמו קסאוויירה הולנדר. כאשר מציעים לו הבעלים, לפני הסגירה, לבחור לעצמו שניים-שלושה ספרים חינם, בזכות עזרתו, הוא יודע מה לבחור.

*

הקנאות של מוישה ספורים לספרים כה גדולה עד שהוא מסרב ללכת לראות סרטים בקולנוע, או לצפות בטלוויזיה בסדרות – שנעשו לפי רומאנים שהוא קרא ואהב.

"מה אתה מבזבז את הזמן שלך על קריאה?" אומר לו אביו ישראל. "קח את הסרט של הספר בספריית הווידאו ותביא הביתה."

"זה יותר בריא לעיניים." אומרת שרה. "ואתה בכלל לא יוצא עם בנות. תגיד, מה זה, בנות לא מושכות אותך? אתה ממש מנותק מהמציאות!"

"אני לא אוהב שמזיינים לי את המוח!"

"מה?"

"איך אתה מדבר, מוישה?"

"אני מעדיף לראות את פְּיֵיר בְּזַאוּחוֹב, את הנסיך אנדרי ואת נַטַשה בדימיון שלי, ולא שאיזה סרט הוליוודי ימרח עליהם פרצופים של שחקנים שיקלקלו לי להרבה שנים את ההנאה מ'מלחמה ושלום', עד שאולי אשכח אותם לגמרי."

*

בסוף השנה הביא מוישה ספורים תעודה. היו בה הרבה שליליים.

"מילא, אני מבינה – בהתעמלות, אבל בספרות, בהבעה עברית ובחיבור? ולחשוב איזה ציונים בספרות היו לי, ולאבא שלך!" בכתה שרה בלי בושה.

"אימא, אין מה לעשות." ניחם אותה מוישה. "אני פשוט לא מסוגל להקשיב לשיעורי ספרות ולא מבין ולא מסוגל לחזור על מה שמלמדים שם. ואם אני אוהב לקרוא, מגיע לי פרס על זה? מקסימום שיתנו לי כסף לעוד ספרים."

אהוד בן עזר

מתוך הספר: "יצ'ופר הנוער", 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991. עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

במפגשיו עם תלמידים בבתי הספר היה בן עזר נתקל לא פעם במצב שבו מורות לא הירשו לו להמשיך לקרוא מסיפוריו, בייחוד בפני תלמידות, למרות שהשומעים, בייחוד בערי השדה – היו מרותקים לסיפור כאילו הוא מביא להם אווירה של עולמות רחוקים. אך זה כידוע גורלם של סופרים נידחים שמקדימים את זמנם ופוגמים בצביעות של החברה ושל החינוך. הסיפורים האלה הוצעו גם לסדרת טלוויזיה וכמובן שלא זכו אפילו לתשובה.

* * *

תמר מחלין

מביטות בי

עַל שֻׁלְחָן שֶׁבְּיַרְכְּתֵי הַחֲנוּת,

בִּמְכוֹנַת הַכְּתִיבָה הַמְּיֻשֶּׁנֶת

שֶׁל אָבִי,

אֱנִי מַעְתִּיקָה בִּזְרִיזוֹת

שִׁירִים אֲחָדִים מֵחוֹבֶרֶת

בְּשָׁפָה הַסְּפָרַדִּית.

מִתּוֹך הַצִּלּוּם שַׁעַל הַקִּיר

מַבִּיטוֹת בִּי

עֵינָיו שֶׁל סַבִי.

בַּחֲדַר הַסִּפְרִיָּה בְּבֵיתִי,

אֳנִי מְחַבֶּרֶת בְּעָצְמִי שִׁירִים

בִּשְׂפַת עֵבֶר,

וּמַקְלִידָה אוֹתָם בִּזְהִירוּת

עַל הַמִּקְלֶדֶת.

מִתּוֹך הַצִּלּוּמִים שֶׁבַּקִּיר

מַבִּיטוֹת בִּי עַתָּה

עֵינֵי נְכָדַי.

* * *

אסתר ראב

כיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלי

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

עצי-השקדים פרחו ביום, אבל הם פרחו גם בלילה, ביום ראו כל פרח: פריט, פריט של פלא, אין אחד דומה למשנהו, יש כפתורים סגורים, סגורים כביצים קטנות, מוארכות, חציין לבנות חציין ורודות, אין אחת דומה לשנייה. יש גדולות ויש קטנות ויש בינוניות, אחת החלה כבר להיפתח ושולחת לשון ענוגה לתוך אוויר העולם, השנייה עגולה וסגורה בחומרה רבה – ואחת חצייה כבר פרח עם שניים-שלושה עלים בודדים, מקופלים עדיין, וכך העץ כולו לבוש מין שמלת-חג, מזומזם מדבורים ומוצף-ריח שחציו ריכפה, חציו ריח שקד מר.

השמלות האלה יוצאות במחול שורות-שורות והאדמה האדמדמת נשקפת מביניהן, רוקדות הן וגם נחות כנתחי שמחה וחג חד-פעמי בשנה, חג שזמנו שבועיים, שבוע אחרון של שבט וראשון של אדר. אדם כי יתעה בין שורות אלה תאחז אותו סחרחורת קלה, תרים רגליו מעל האדמה כטפח ולא יותר, והוא נישא על פני הרים וגבעות והלבן והוורוד ממלאים את עיניו ומלהלהים ובוחשים בנפשו כאילו היתה אגם רדום עד עתה, את יומו כבר לא יגמור באכילה ובשתייה ובשיחה עם עמיתיו כרגיל – אלא ישא איזה דופק פנימי, כאילו נוסף לו איזה עורק חדש בליבו – כפתורי-הפרחים רוקדים לפני עיניו, גם לפני הירדמו בלילה רואה הוא מטר נקודות ורודות לבנות מרצדות לפני עיניו, השינה בורחת בין השורות החגיגיות של העצים הלבנים על פני האדמה האדמדמת.

ליל-ירח, דממה ורחשים. האור זולף, כמו חומר על העצים, דומה לערפל שקוף, ונע ומעמיק ומדלל את הלבן לפי חוקים שאינם חוקי-ראיה.

ידידי קצר ואיתן וכולו רעש-מעש, אם זו עבודה, אם זו שירה ואפילו בזיוף קל, אבל עשוייה ביסודיות וברצינות וכל מלה מודגשת בה, וגם נרקדת בה ונרקדת ברמ"ח איברים ובהבעת-פנים של פולחן. הוא יסודי ומשעמם קצת. יש לו פרינציפים, פרינציפים שאין להזיזם, וקשה להוציאו ממסגרתו, ואני – כולי זיגזגים, זניקות אל הבלתי-ידוע, בהתלהבות שאיני יודעת מקורה, אבל אני יודעת שעליי להישמע להן, כי זאת אני, הממשית, הלא כל כך טובה ושקטה.

"אני רוצה לראות את כרמי-השקדים הפורחים לאור-הירח," אני מבארת לו: "אני רוצה לראות את הפקעות בהיפתחן – "

הוא מביט עליי רגע במבט קפוא, שמתחתיו יש אי-רצון וגם משהו לעג.

"טוב," אומרת אני, "אני סתם רוצה לראות כיצד אור-הירח נשפך, על הלבן הערפילי שהוא כולו תסיסה וצמיחה ואוצר פרי עתיד, שהוא עצם ההתהוות, כמו עובר במעי-אימו – "

כאן הוא פותח את עיניו והן יפות, ומתוכן נשקף אליי משהו חמים ומרטיט – עד למעמקים – "כן," הוא אומר, "נלך הערב, אפגשך ליד הבריכה שעל יד שטרייט."

והוא בא – הכל היה מאופק ושקט מאוד מלבד קירקור הצפרדעים מן הביצה שבא באשד כתמיד, והגדיל את השלווה שריחפה בתוך אור הירח המלא; הברושים עמדו כלהבות שחורות, קפואות מסביב. המשכנו בשביל במורד-הגבעה, הלוך וצעוד, כאילו אנו שטים ולא הולכים, האדמה מכוסה סביונים וריחם קצת שנפי ומתוק – אבל – אני אל הכרמים, ואנו צועדים והנה שטח כרמי-השקד לפנינו, משהו לבן, בכתמים כחולים-ורודים, לאור ירח שקוף – שניתך בכתמי חלב שמיימי – אין אתה רואה פרחים, רק שבילים כהים בין גושים לבנים, אפורים, כחולים, מלהלהים בצבעים דימיוניים, שאינם צבע, אלא גושי תחושות וכמיהות – ציור מופשט אם ישנו, הרי שם הוא נוצר.

"יודעת את? זה הכל יפה, נפלא," אומר ידידי, "אבל אין זה מונע מאיתנו לראות כל זה בישיבה על תל-העפר שכאן, אני עייף מן הטורייה."

ואנו מתיישבים על תל-העפר התחוח, הוא בטוז'ורקה שעולה בצווארונה הזקוף עד לפניו – ואני בפלרינה, מין עטיפה עגולה היורדת מן הכתפיים עד לקרסוליים, עשוייה בד-צמר; הטל מתחיל לרדת, ונותן ניחוח לח.

ישבנו כמה רגעים, ואני שקעתי כאילו בחלום ולפתע התעוררתי: שלוש דמויות הקיפו אותנו כשלושה ברושים שחורים – אבל רעים וזוממים ופעילים, בידיהם אלות – והם מכים בנו: קפצנו ועמדנו על רגלינו, כשידידי מגן עליי – בשתי זרועותיו הוא מקיף את הפלרינה שלי, ואני בתוכה והמכות מחליקות מעליי, אלא שהוא זקוף עליי, וגלוי, והנבוטים יורדים על ראשו בצליל, ועל כתפיו הקשות, בחבטה עמומה, ומרעידות אותי – ואני גולשת מתוך הפלרינה, פשוט משמיטה אותה מעליי, והיא נישארת בידי אחד התוקפים אשר רצה לאחוז בי, – ונמלטת ברגל ארוכה ושלוחה. הריצה היתה טבעית אצלי, לא מתוך תרגילי ספורט, שלא היו קיימים לבנות, אלא ריצה מתוך הנאה; גמאתי את הקרקע, וממש בין כמה רגעים הייתי ליד הבריכה – שם עמדתי לנשום אוויר – והנה ידידי הולך וקרב ומוחה בידיו את ראשו – כשהיה לידי נתגלה סדק הגון בעור-הראש, ששתת דם.

העזתיים – אלה שהקימו מחנה אוהלים ליד המושבה, מדי פעם בגבור הבצורת בנגב יורדים אלינו – לעבודה, לשוד ולשליחת יד בפרי עמלנו; מיהרנו לבית החובש והערנו אותו. הוא חבש את הפצע. אני ליוויתי את ידידי לביתו, והוא נתן לי את אקדחו כ"שומר". לחצתי את החגורה למותניי, והלכתי בתוך אור-ירח זולף הביתה.

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915 לערך. נדפס לראשונה: "מעריב", 26.9.1973. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 126.

"הבריכה שעל יד שטרייט" נמצאת עד היום בגן שברחוב רוטשילד למעלה, ליד קופת-חולים. יסוד לסיפור, שניראה קצת דימיוני, מצוי אולי בשמועה שסופרה במושבה על כך שידידהּ של אסתר, אברהם איכר, הוכה לילה אחד בידי אחיה, שהתחפשו לערבים, כאשר יצא לטייל עימה; הם התנגדו לכך שאחותם תצא עם "פועל"!

* * *

בריכת מים מבטון עם דפנות דקים, בגיליון 1637

הערותיו של יעקב זמיר

הכתוב באמת יפה ומרנין ומעלה חיוך על השפתיים. גם השפה היפה והעשירה וגם התוכן המלהיב ועתיר הדמיון, [גיליון 1637]. אם כן אדון דניאל היה הראשון אשר הכניס השימוש בביטון לבריכות ועוד עם קירות דקים להבדיל מהבנייה הערבית עם קירות עבים מטר עובי על כל מטר גבה וכו'.

א גרויסע זאך!! האמנם חידוש גדול יש כאן?

צא ולמד מהי בנייה ערבית, זו אשר מחזיקה מעמד מאות בשנים ועומדת על תילה  דורות רבים. לעומת הבנייה היהודית המודרנית שיש אשר תתפורר אחרי זמן קצר מאד והיה כלא היתה.

הנה בכניסה לירושלים בואך רחוב יפו מצד שמאל כאשר אתה בא מן השפלה, עומד בית אבן שנבנה בימים ההם וחזיתו מצופה באריחים צבעוניים יפים. גם לא אחת חסרה ולא נפל מהם גרגיר, וזה יען כי האריחים הודבקו כדת וכדין עם מלט וחומרים יציבים אחרים. לעומת אותם הקירות מצופי הקראמיקה שנעשו על ידי קבלנים יהודיים מאוחר יותר ורובם נשרו כעלי השלכת.

וראה בית הכנסת המרכזי ברמת גן, שם קירותיו החיצוניים  צופו באריחים כנ"ל וכבר יותר מתשעים אחוזים מהם  נשרו להם והשאירו אחריהם כיעור למכביר. והרי גם לא מתחזקים את בניינינו כראוי ובוודאי לא את בתי הכנסת, ששם לא מתייחסים ליופי ולאסתטיקה.

דנתי על העניין הזה עם חברי הארכיטקט היודע דבר וסיכמנו שהבנאים שהדביקו את האריחים על קירות בית הכנסת המוזכר היו קודם לכן פקידים בטאבו, שם נהגו להדביק על הקושאנים בולים עם הרוק שבלשונם. וכאשר עברו לענף הבנייה, המפתה בהכנסתו הרבה, לא שינו את מנהגם להדביק דברים עם רוקם. והרוק כידוע לא מחזיק זמן רב בתור דבק. והלא ידוע שאופיו של המקצוע "נדבק" לו  לאדם ומשנה את סגנון דיבורו והליכותיו בהתאם. וזה כגון שהמורות למשל כל דיבורן מאיים ומצווה ותמיד נדמה לך כאילו הן פונות אל הדרדקים שלהן.

והסביר לי ידיד קבלן בניין שבעצם בדברים הללו מקיימים הקבלנים מצוות וזכרתם את חורבן בית המקדש. שמנהג היה אצל אבותינו שלא ליפות את בתיהם עד תום כי אם חובה היתה להשאיר פינה כעורה ולא מטופחת זכר לחורבן בית המקדש. והקבלנים הישראליים כל כך דבקו בקיום המצווה הזו עד שמשאירים הרבה "זיכרונות" במבנים אשר בונים כאן.

ונזכרתי בסיפור מסיפורי בגדאד:

מחמוד שימש בתחילה מלצר בבית הקָהְוָה של חָאג' חָמִיד, הוא בית הקפה במרכז בגדאד, ושם היה צועק כל העת לטבח שבפנים, "נרגילה אחת מהר," – "אִתְנֵיין שָאאיְי וָאחִד קָהְוָוה  סָאדָא" וכל כיוצא בזה. (כלומר שניים תה, אחד קפה חלק מר) וכו'. 

נקרתה לו הזדמנות חייו וקיבל ג'וב אחר: שמָּש בבית המשפט.אמנם הוא לא חלם על  הזדמנות כזו גם לא  בחלומותיו הוורודים ביותר, אבל רבותינו אמרו ש "אין לך אדם שאין לו שעה."

ומקרה הוא שקרה – ואִיסְמָאעִיל, הוא השמש הקבוע בבית המשפט בבגדאד מזה שנות דור, איש בא  בימים וגבו כפוף, הוכה  יום בהיר אחד בטיפוס, נפל למשכב ולא קם יותר. ומשרתו נותרה מיותמת. רצה הגורל ומזכיר בית המשפט היה מבין באי בית הקהווה של חאג' חמיד, והכיר את מחמוד משנים הרבה כאדם צייתן שקט ויעיל. וביום שנודע לו שאיסמאעיל השמש עבר לעולם האמת, הראשון שנתקל בו היה מחמוד. ובעת שמחמוד הביא לו  את הנרגילה הקבועה שלו ומְפַטּמָהּ בטבק החביב עליו, שאל אותו המזכיר אם היה רוצה לעבוד אצלו בבית המשפט.

המזכיר הכיר את מחמוד מאז היותו נער קטן שהתייתם מאביו ונאלצה משפחתו להוציאו מבית הספר בכיתה השלישית ולשלחו לעבוד למען יעזור בפרנסת אימו ואחיו הקטנים. כך שמיודענו ידע קרוא וכתוב במידה מספקת לג'וב המוצע.

למשמע ההצעה לא היה קץ לשמחתו של מחמוד. הנה סוף סוף הוא יהיה מכובד בעיני הבריות, בתור עובד "המַחְכָּמָה", כלומר בית המשפט, וכולם יבואו לבקש ממנו טובות ועזרה. ומובן שתשובתו היתה חיובית והוא התכופף לנשק את ידי המזכיר על נדיבותו.

הוא החל בעבודה החדשה כבר למחרת בבוקר. וכל שהיה עליו לעשות זה לקרוא בשמות המתדיינים שיכנסו לאולם בית המשפט.

והנה אומר לו השופט לקרוא לאחד אִיבְּרָאהִים מוּסְטָפָה אִיבְּרָאהִים.

(בערבית נהוג לקרוא לאדם בשמו הפרטי, שם אביו ושם סבו. למשל, אני נקראתי יעקב אליהו יחזקאל, וכך כתוב על המזוודה שהבאתי מחו"ל כאשר עליתי ארצה).

ומחמוד, שעדיין לא הספיק להסתגל לתפקידו החדש, יוצא  למסדרון  וקורא בקול  רם:

"וָאחִד מוּסְטָפָה, וּתְנֵיין אִיבְּרָאהִים...!

 (אחד מוסטאפא ושניים איבראהים...)

יעקב זמיר

רמת גן , עיר הפיג'אמות

אהוד: יעקב היקר, לא הבנתי מה הקשר בין הסיפור הנחמד שלך מבגדאד לבין בריכת הבטון שבנה דניאל ליכטנשטיין לאיכר הטמפלרי בווילהלמה?

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

פרק שמונה-עשר:

עם טיה זהובת-השיער מהמושבה והילד שלה

עברו שנים, חייתי חיי רווק פרועים למדי בתל-אביב, בחוגים ספרותיים של משוררות ומבקרות ספרות. הנה שיר שכתבתי על אחת מהן:

היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת

פעם לפני הרבה שנים היתה לי חברה ספרותית

לא קבועה

קצת מבוגרת ממני

עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים

שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר

וגומרת עליי שתיים-שלוש פעמים

אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד

על גבי על גבה מה שבא ליד

מגורה מכל פתחיה

וממה שהיא מרשה

אבל יפה היא לא היתה

וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד

כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות

אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור

מתרוממים באוויר

את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה

אולי יום אחד היא תתחיל לספר

לתלמידים שיבואו לבקר

ובאותה תקופה, ערב אחד, אצל חברים,  נכנסת אישה תל-אביבית צעירה, יפה ובהירת שיער, שמתברר – נשואה ואם לילד, בעלה נמצא בפריס בנסיעת עבודה ולכן באה לבד. ומה מתברר? היא בת המושבה שלנו! טִיָה שמה! – שם בדוי, כמובן, את שמה האמיתי לא אגלה אפילו יסרקוני במסרקות ברזל.

מיד מצאה חן בעיניי, מה עוד שהמראה שלה הזכיר לי מאוד את ג'ני – והתקשרה בינינו שיחה. יש לנו מכרים משותפים. סבא שלה היה האיכר-הפרדסן אליפלט סוסנוביץ! תארו לעצמכם! – עברתי לשבת לצידה וסיפרתי לה – היא תלתה בי עיניים מעריצות, אולי מפני שאני סופר ומתברר שכבר שנים היא רוצה להכיר אותי – סיפרתי איך במושבה שלנו היו מצטטים את סיפורי סבא שלה. "צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים," הוא היה מסביר, "למרוח בחלבון של ביצי-הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה..."

"כזאת עברית היתה לו, תחלקנה..." התמוגגה.

"כן כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. והוא נהג לספר שאחיו הגדול היה ממש מדלג על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחייהם ראו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה-התעופה הקטן על יד רמלה. אח של סבא שלך אליפט עלה על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח את רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים, ניסה לעוף עד אמצע החצר – ושבר את רגלו."

לשעשע אותה סיפרתי לה כיצד סבהּ אליפלט סוסנוביץ האשים את ראש השומרים של המושבה אברהם שפירא, שוא עושה יד אחת עם השומרים הבידואים של המושבה, שהם עצמם גנבים. ועל כך סטר לו שפירא על לחיו. וסבא שלה תבע אותו לבירור בוועד המושבה.

"מה אני נתתי, בסך-הכל, סטירה קטנה, כמו שעושה שיח' בשבט שלו!?" טען שפירא בישיבת הוועד כשהוא מגמגם קצת, כדרכו, ואני חיקיתי את דרך דיבורו בפני טיה. "ואיך, אתם חושבים, נוהגים שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכוּל-כול השיח'ים השכנים שלנו, בנתינים שלהם? אתם יודעים? – במקל! בשוט! – ואני? הלא לא השיח' שלכם! וכבודי, לא כבודכם? וכוחי, לא כוחכם? אז איך אתם רוצים שהערבים יכבדו אותי אם ייוודע להם שאתם מעמידים אותי לדין על דבר פחות-ערך שכזה? איזה כּוּבֵד, כבוד – יהיה לי בעיניהם? הלא למענכם סטרתי לחווג'ה אליפלט, למען הביטחון של המושבה!"

"אוי אני כל כך מרגישה אותך," היא שמה בחביבות, על אמת ידי את כף היד הנהדרת שלה עם טבעת הנישואים והציפורניים האדומות, המטופחות, בקצות האצבעות הארוכות והאיתנות, "אתה כולך שורשים... היית רוכב על סוסים?"

"אוה, לא. אבל אנחנו, צאצאי העליות הראשונות..."

באותו רגע מישהו בחדר פנה אליה בשאלה טיפשית, ונקטעה השיחה, ועוד קודם לכן היא משכה את כף ידה שליטפה אותי קלות, ויכולתי לחוש את הפס הקריר הדק של טבעת הזהב, שנגע לי עד קצה הנמר המדברי שלי כאילו כבר נכנסתי למשפחה, ובעלה, שאינני מכיר, ואני, משתכשכים יחדיו בשער הערווה הזהוב שלה ומחפשים את הדגדגן שכבר שייך לשנינו...

כך קורה לי בחברה כאשר הנוכחים חדלים לעניין אותי ואז אני שוקע במחשבות פראיות ומתבונן במחוגי השעון. חברי בן התשעים יצחק סיפר לי כי פעם ישב אצלו על הגג בתל אביב חברנו פנחס, ובחורה אחת התנפלה עליו בטענות – איך הוא יכול להצדיק את היטלר!  – פנחס לא ענה לה אלא השפיל את עפעפיו, היו לו עיניים יפות וגבות עבותות מאוד, שקע בנמנום, ושאל את יצחק אם הוא יכול להיכנס לחדר פנימה ולישון, וכך אכן עשה.

בשעה מאוחרת, קרוב לשתיים בלילה, יצאנו שנינו ואני ליוויתי את טיה. לפני הבניין שבו גרה, ברחוב סמוך, הציעה לי לעלות לדירתה כדי שתיתן לי את הספר הישן שכתב יוסף חנני, שעליו סיפרה לי שירשה מסבהּ, "בנתיב הייסורים" – ואני גיליתי לה שאחת המשפחות הוותיקות במושבה קנתה את כל העותקים של הרומאן ושרפה אותם – כי חשבו שהוא מחלל את כבוד בתם. היא סיפרה לי שיש לה גם את הספר "חולמים ולוחמים" של יערי-פולסקין שהוציא לאור בפתח תקווה איכר בשם גיסין.

עלינו ונכנסתי. הדירה מרוהטת בטעם, בתמונות וברהיטים יפים, וגם המיטבח והקירות מתוכננים בסגנון מקורי. ישבנו ושוחחנו. היא נשמעה מאוד מעונינת להמשיך לשוחח. ישבתי על הספה הרכה והיא בכורסה. ובאמצע ביקשה סליחה והלכה לרגעים אחדים, וחזרה, נודפת ריח טוב, והתנצלה שהזיעה ושמה דיאודוראנט בבתי-שחייה. אני בינתיים הספקתי לעיין בספרים שירשה מסבהּ המפורסם. היתה לי הרגשה שמצאתי חן בעיניה. כי מן ההתחלה קראה לי בפשטות – חיימקה. כבר התרגשתי ממנה, חכמה, סוערת, נשית מאוד. ממש על קצה הזין שלי הרגשתי אותה, בכל מאודךָ, כמו שאומרים, כשהגוף כולו חושב אותךְ. והנמר המידברי שלי מעין-גדי היה אז עדיין גמיש וחזק. פעיל ומשחר לטרף.

שאלתי אותה אם היא מכירה את הבדיחה על פינוקיו ושלגיה.

"לא," אמרה, "חיימקה, ספר לי. אני כל כך אוהבת שמספרים לי, והבן-זוג שלי ישראל, מה לעשות, שתקן. כל היום הראש שלו נתון רק בעסקים ובטיסות שלו."

"שלגיה רוכבת על האף של פינוקיו ומפצירה בו: 'תתחיל לשקר... תשקר..."

היא לא צחקה.

"זה מה שסופרים מספרים?" העירה באכזבה. "ואתה אפילו לא רכבת על סוסים?"

רציתי לומר לה שיש לי נמר אבל לא הלך, הדיבור, וניסיתי לספר לה על משפחות במושבה, וגם כן לא הלך. אז סיפרתי על ג'ני במאפייה בעין-גדי, ועל סוג אחר של רכיבה במלון "מוריה" בירושלים, רק לא ציינתי את התשלום. וגם לא שלמחרת התלונן ד"ר סו שגנבו לו כסף מהקופה המשופת של הוצאות המשתלמים שאותה החזיק אצלו. אני המשכתי אז לעבוד במלון "מוריה" עוד תקופת זמן ואיש לא חשד בי בסטירה, שאפילו אירעה מחוץ למלון.

טיה גיחכה בעצבנות כלשהי כאילו היא שומעת משהו שאסור לה לשמוע, ואמרה שאם גבר ואישה שניהם רוצים, היא מתמסרת לו בכל המיצים שלה, ועל המשתלם האפריקאי  השחור של אותה ג'ני זה היה כמו לסחוט תפוז. "איזה מסכן היית!" אמרה בקול מפתה.

המיצים. הרגשתי שאולי על עצמה ועליי היא מדברת. אולי היא כבר מרטיבה. קמתי, כאילו ללכת, והיא נישארה לשבת בכורסה ולא ניראתה ממהרת. המשכנו לדבר, ועכשיו במיוחד היא, היא דיברה כל הזמן כאילו כדי לא לתת לשתיקה של פרידה להשתרר בינינו.

פתאום הייתי צריך פיפי. כל הערב לא התרוקנתי. היא הורתה לי בתנועת-ראש את הכיוון למסדרון והוסיפה באותו טון דיבור:

"רק תיזהר מהנמלים שלא ייכנסו לך לתחת!"

והגיבה בצחוק משחרר. לא צפוי.

"מה?"

"היתה לנו פה בדירה התקפה של נמלים קטנות, שחורות, שבאות לשתות בשירותים. אני אפילו חושבת שאחת מהן נכנסה לי לתחת, ואל תשאל איזה גירוד זה היה. עד שהצלחנו לשטוף את הנמלה החוצה." ולאחר שתיקה קלה מצידה עוד הספקתי לשמוע: "כשישראל שלי רוצה ארוחה טובה והמטבח שלי לא מספק אותו הוא עולה על טיסה לפריס..."

חזרתי מהשירותים. לא היו נמלים אבל התחיל גם לי לגרד בתחת רק מהמחשבה כיצד היא וישראל בעלה מוציאים לה משם נמלה שחורה קטנה. ובאמבטיה זהרה, על רקע לובן האמייל – שערת-ערווה ג'ינג'ית, סלילית, קפיצית – שאותתה כי טיה היא לא בעלת-בית הכי קפדנית, כי הרי ישראל שלה טס לפריס לאכול כדי לאכול טוב.

 לא חזרתי לשבת. הייתי נרגש אבל גם לא העזתי להתקרב אליה. רק התבוננו בעיניים מלאות, לבסוף קמה והשילה את סנדליה על המרבד. היו לה כפות רגליים יפות, ממש לשים את הנמר המדברי שלי ביניהן, ושתתחיל לשפשף. אצבעות ללא פגם, ציפורניים אדומות כדם. הנחתי את כפות ידיי על זרועותיה, והיא אמרה, אך לא ברוגז אלא בחצי חיוך:

"בלי ידיים. אל תשכח שיש לי ילד!"

אבל לא סירבה ברצינות. עמדנו עוד כמה רגעים. ושוב חיבקתי אותה והפעם נענתה. התגפפנו ונישקתי אותה על צווארה וחלקת חזה ועורפה. ושוב נרתעה. השעה היתה כמעט שלוש בלילה. תוך כדי יציאה אספתי את חפציי, המקטרת, המצית, כיס הטבק והעט, והיא הביאה לי את "בנתיב היסורים" של חנני ורשמה בפתק את כתובתה והטלפון, ואני הוספתי את כתובתי והטלפון שלי לרשימת ספריי שנתתי לה.

ושוב לא מיהרה לשלח אותי, ונמצאנו עדיין עומדים בחדר הגדול ומשוחחים. הנחתי הצידה את חפציי המעטים, שהיו בתיק עור קטן, ושוב חיבקתי אותה. הפעם מאחור, וחפנתי את שדיה שנתרגשו וקשו בידיי, היא קצת סירבה ואני לחשתי לה:

"כל כך נעים לי, אני נורא נרגש. אני רוצה רק להרגיש אותך קצת," – והחלקתי בידי על מפשעתה, מבעד לשמלה שהיתה עליה, שמלה אשר גילתה יותר משהסתירה. היא הניחה לי ללטפה שם קצת, ואני, שדווקא מאז גירושיי נעשיתי מומחה לדגדגנים, ליטפתי אותה בנקודה ההיא, כמחפש אליה דרך במיפתח הזה. ולחשתי לה בטיפשותי:

"עכשיו תגידי, נשך אותי נחש האשכים..."

 "הכיש..." תיקנה ושוב התגברה על עצמה, סירבה והפצירה בי להניח לה פן לא נעמוד שנינו בניסיון. הסתובבה אליי ושוב חיבקתי אותה וליטפתי את אחוריה ותקעתי שם אצבע מבחוץ ואמרתי בצחוק שאני אוהב תחתות ובייחוד כאלה שנמלים טיילו בהן.

על כך ענתה שיש לה דונם של תחת, ואמרתי שבכלל לא, ואינה שמנה. ובאמת יש לה גוף נאה.

ושוב הרפינו וליוותה אותי לדלת ושוב הנחתי את החפצים שלי וחיבקתי אותה כמו כדי להיפרד. החיבוק התהדק, לחצתי אותה לקיר, בפינה ליד הדלת, והיא היתה רכה לגמרי בזרועותיי, הרגשתי שתאוותי חומרת בקירבי, ותוך כדי הידוק ולחיצה אל הקיר, ושנינו בבגדים, הרגשתי כיצד הזרע נפלט ממני מול הקוס האימהי שלה שהיה נדמה לי שגם הוא מפרפר, ומיד לאחר שנרגעתי, נפרדתי ממנה והלכתי, מתבייש לעמוד לעומתה פן יראו כתם על מכנסיי מלפנים.

הייתי כמובן טיפש גמור ומגורה מדי. היא ודאי חיכתה שארים את שמלתה, אפשיל קצת את תחתוניה ואבעל אותה בעמידה כי היתה ודאי לחה וקרובה לגמור, כמוני, ואולי גם גמרה מולי מבלי שהרגשתי. יכולתי לזכות בה, בלונדית כה יפה וחושנית, ומגורה מאוד מקירבתי אליה. אחרי לידת הילד היא ודאי פתוחה מאוד ולא היה קשה לי לחדור לתוכה, אלא שמרוב התרגשות בטח הייתי גומר מיד, אולי אפילו בחוץ ומכתים אותה, ולא מביא אותה לסיפוק מלא. לדפוק אימא!

באתי לדירת הרווקים שלי נרגש מאוד. אף פעם לא קרה לי כדבר הזה. והכול היה כה יפה. קראתי לה במחשבתי – מאדאם בובארי, והיה לי רושם שדווקא היותה אישה נשואה ואם לילד עורר בי רצון עמוק שיהיו לי ילדים וגם כאילו להיות עוד ילד שלה. כאילו "נידבקתי" ממנה ברצון למשפחה. והרגשתי כי ההתרגשות שעברה עליה איתי הוציאה אותה מתקופה ארוכה של הסתגרות או חיים במבוי סתום. פתאום נישקו אותה בהתלהבות ורצו בה, ואני מתאר לעצמי שהרגישה כמוני, כאשר באתי בפעם הראשונה לאילונה בעלת החזה הגדול, בחורף שלפני פרוץ משבר הגירושין, ופתאום הייתי, לאחר הרבה שנים, נמצא לבד מול בחורה שחשקתי בה, ואשר בגלל זוג שדיה הצחורים, הזקופים, נישואיי נשכחו ממני לגמרי.

התרחצתי והלכתי לישון. היה חם מאוד וכבר שלוש וחצי בלילה. קשה היה לי להירדם. לבסוף נפלה עליי תנומה קלה, ופתאום צלצל הטלפון. התעוררתי. חושך. הדלקתי את האור והרמתי את השפופרת – "ג'ני?"

"לא! זאת אני, טיה, קשה היה לי לישון אחרי שהלכת. אני מאוד נרגשת. זה היה כל כך יפה. והסיפורים מהמושבה. ועל הזין השחור של ד"ר סו שראית. אני ממש מגורה. לא ידעתי ש'בנתיב הייסורים' הוא כזה אוצר. אחרי שתקרא אותו תחזיר לי וגם אני אקרא. בטח עוד קודם תכתוב עליו רשימה. אני עדיין מרגישה אותך, מסכן שלי. סליחה שנתתי לפינוקיו שלך להתיז במכנסיים ולא הכנסתי אותך אליי כי גם אני בוערת עכשיו ולא מפסיקה..."

וכאן צחקה ואמרה: "חכה לי רגע על הקו..." והתנשמה.

אמרתי לה שקראתי לה במחשבתי "מאדאם בובארי" וכי גם לי היה כה יפה ומרגש – מיד בראשית הערב מצאה חן בעיניי.

היא סיימה את התנשמותה ב"להתראות..." וגם אני אמרתי "אז להתראות..." ופלטתי בלי קול: "אימא... אימא..." – כמו כשרואים בחורה נאה חולצת שד ומניקה בו תינוק, שאז זה לא סקסי אלא ממש אימהי, כמו בתמונות קלאסיות.

 אחר-כך הצטערתי שלא הצעתי לה לעלות אליי. נדמה לי שהיתה מוכנה אפילו להגיע אליי עוד הלילה או שאני אחזור אליה במכנסיים יבשים שהרי ישראל בעלה אוכל ודאי בפריס קוס של זונה צרפתייה.

ואני בערתי כולי בתאווה לגופה והתחלתי לשפשף את הנמר המדברי שלי שהתנודד כמו חיית פרא רעבה, אבל לא היה נעים לי לצלצל אליה בשעה כזו ועמדתי והשפכתי בעונג רב עוד פעמיים זרע טרי לזיכרה באמבטיה כמו שהיא שיפשפה ודאי בדגדגנה במיטתה כאשר שוחחה איתי בטלפון – ואחר כך עייפתי ונרדמתי ובחלומי באותו לילה נסער הופיעו כולם – האילם שפירא, אלכסנדר גלפרין עם המורה רחל אהובתו, וסבא של טיה, אליפלט סוסנוביץ.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, כמה עצוב שאתה משתלח בהייטנר, שבחל [שבכלל?] כותב דברי חוגמה [חוכמה?] שקולים (גם אם איני מסכים לכולם) ו[אתה?] לוקח במוצהר את הצד של נתניהו.

צר לי אהוד, שזיקנתך מביישת את נעוריך,

אלי יזרעאלי

אהוד: אני מבין מדבריך (המרושלים) שרק את נתניהו מותר ללכלך ולומר (כמו הייטנר) כי נייר שנתניהו חותם עליו הוא כמו נייר טואלט של בית-שימוש.

האם דברי הייטנר מתייחסים גם לניירות העוסקים בהבאת החיסונים שהעמידו את ישראל במקום ראשון בעולם וכן לניירות של הסכמי השלום החדשים עם המדינות המוסלמיות?

אימי עליה השלום היתה אומרת על אנשים מסויימים שכאשר אלוהים חילק את השכל – הם לא נדחקו לעמוד בתור.

וכמובן, אלי יזרעאלי, הכול ייפתר כאשר אחרי ראש הממשלה נתניהו (30 מנדטים) – יכהנו ראש הממשלה נפתלי בנט (7 מנדטים) וראש הממשלה יאיר לפיד (18 מנדטים)! – בטהראן כבר רועדים מפניהם.

* אי אפשר שלא להתפעל ממשחקה הנהדר של אלונה סער בתור מפקדת-המחלקה בסידרה החדשה של "כאן 11" – "המפקדת". אל תחמיצו!

מאז הסרט הנפלא של טליה לביא "אפס ביחסי אנוש", ואולי עוד לפני כן, ההווי של חיילות צה"ל הוא נושא מרתק ודומה שגם ייחודי מאוד בתרבות הישראלית-העברית שלנו, נושא שהוא עולם-לעצמו שאולי אינו קיים בצורה שכזו בשום תרבות אחרת בעולם; זוהי תרבות ישראלית-עברית שהיא חלק מתהליך מתמשך שבו עובר לישראל מרכז הכובד של היצירה היהודית בדורות האחרונים, אולי גם הקולנועית-הטלוויזיונית!

* שלום אדוני העורך, ברצוני להודות מעל דפי עיתונך למר משה גרנות שמעניק לנו הקוראים את הסקירות היפות של מיני ספרים שלחלקם לא היינו מספיקים להגיע בחיים, וגם פוטר אותנו מלקרוא כאלה שחיכו בתור אצלנו (כך שכבר לא מחכים יותר לגודו...למשל).

גרנות מקדיש מזמנו וממרצו ומעשיר אותנו בדברים רבים שלא היכרנו כלל. סקירותיו  יפות ומחכימות. תחזקנה ידיו וימשיך,

בתודה ובברכה,

י"ז

* אהוד יקירי, זמן רב לא היינו בקשר אך מהפרסומים הסדירים ללא כל הפוגות של 'המכתב העיתי', אני מסיק שאתה בטוב ומאז ומתמיד, בלתי נלאה.

אני מודה לך על פרסום הביקורת של משה גרנות. היא כתובה להלכה ועם תובנות נכונות וחכמות.

אתה ומשה צודקים בקשר לשם פלסטינים. אך הכוונה שלי הייתה להציג את סרבנותם לכל הסדר כגזרה שווה של אז ושל היום ובדרך זו להפוך את הספר רלוונטי לימינו. עובדתית הצדק אכן עמכם.  

חשוב היה לי להציג בספר את המורכבות של המדיניות הציונית-המניפולטיבית, את המדיניות הציונית האוהדת של צ'רצ'יל מול ההססנות של סמואל ואת העיקשות הערבית המתמדת. כל אלה מבוססים על תיעוד ארכיוני מקורי ואוטנטי ללא המסך של התקשורת ודברי הפוליטיקאים מאותם ימים. שרואים כהרגלם את הדברים בשחור לבן.

בברכה,

משה מוסק

* נתן מנדל: קראתי את הסיפור שלך ״מוֹישֶׁה סְפוֹרִים״ בפרויקט בן יהודה. יופי יישר כוחך. האם זה ספר בפני עצמו? או סיפור קצר? ואיפה הופיע?

אהוד: לנתן מנדל שלום, הסיפור הוא אחד מתוך קובץ 40 סיפורים שלי לבני נוער: "יצ'ופר הנוער" (1991) הנשלח אליך כאן במלואו בקובץ וורד עברי.

ותודה לפרוייקט המתנדבים בן יהודה הנותן חיים חדשים לספרים שאזלו.

   * לעורך שלום,  אסתר שניאורסון גרי: איגרת מהעולם הבא: מצ'כוסלובקיה למדינת ישראל. דברים כדרבנות!!!

    עדינה אשל

 * אהוד היקר, המון תודות לך על פרסום הרשימה על ספרו של משה מוסק ועל פרסום שתי ההזמנות לערבים לזכר מאורעות תרפ"א. רוב העורכים לא עונים, ואם הם מחליטים לפרסם, צריך לחכות חודשים. אתה שייך לזן אחר.

 אני מסכים עם נעמן כהן שזאת חרפה להעניק שם לרחוב "ילדי תימן החטופים". לא התגלה שום ילד תימני חטוף, אבל פיצויים כבר ניתנו למשפחות, והרב משולם הטרוריסט הפך להיות קדוש מעונה.

 שלך

משה גרנות

אהוד: אכן פרשת "ילדי תימן החטופים" היא עלילת דם וכך אני כותב על אודותיה כבר שנים רבות. ממש שערורייה לתת שם רחוב על יסוד עלילת דם שמכפישה את היישוב הוותיק, לכל עדותיו, גם יוצאי תימן הוותיקים בארץ; מכפישה אנשים מסורים שקלטו את עולי תימן שהיו במצב בריאותי והשכלתי נורא, קשה היה להבין את שפתם, וילדים חולים שלהם מתו בבתי חולים מבלי שההורים ידעו ויכלו לבוא לבקר אותם או לקבור אותם. ונאמנה עליי בנושא עדותו של הרופא פרופ' בן-ציון ורבין ז"ל.

מאותה שעה שבה שמעתי את עו"ד יורם שפטל טוען בביטחון גמור שילדים חטופי תימן נמכרו לאימוץ בארה"ב, חדלתי להקשיב לדבריו ביו-טיוב ולהתייחס אליהם ברצינות.

* נתן מנדל: רב לך מר שמעון גרובר מההתקפה החזקה על מקצוע הכלכלה. אמנם אני מכיר אנשים שקראו למקצוע הזה – ככלה, (שלוש פעמים פתח), אבל בכל זאת  יש להם תפקיד וצריך לנווט  את כלכלת המדינה כהוגן.

* אהרון: מאמר נפלא של צבי י׳ כסה בגיליון האחרון (״הישראליות פאר היצירה בכל הדורות״), והערה מיותרת לגמרי (מה יש, לא יכולת להתאפק?!) של העורך.

* שיא חדש של סכלות: השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל יזמה תיקון לחוק ההפקדות של בקבוקי הפלסטיק וקבעה שהחל מדצמבר 2021 הוא יחול גם על בקבוקי הליטר-וחצי הגדולים, ובמקביל יוסרו מרחובות הערים כלובי הרשת היעילים שבאמצעותם פינו הצרכנים מרצונם וללא תמורה את בקבוקי הפלסטיק הגדולים והריקים, ואפילו את הקטנים ששוויים 30 אג'[!] כ"א – כי למעט כמה קבצנים ודרי-רחוב חסרי אמצעים, למי היה צורך וזמן להתעסק באיסופם ובהשבתם של בקבוקים תמורת הסכומים הזעירים האלה?

מה יקרה בדצמבר 2021?

אנשים לא ירוצו עם בקבוקי הפלסטיק הגדולים לקבל עבורם החזר זניח במכונות הנמצאות בסניפי המרכולים, ובהיעדר כלובי-החינם ברחובות – יזרקו את הבקבוקים הגדולים יחד עם הזבל הביתי לפחי האשפה הכללית, הלא-ממויינת, ובכך יתפיחו ויגדילו פלאים את הררי אשפת הפלסטיק הלא-מתכלֵית ויגבירו את האסון האקולוגי של ישראל – ואת שיאי הסכלות מבית מדרשה של השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל!!!

ראו היזהרנו!

* ציטוט: גל מסתננים מוסלמיים לאי הבריטי חסר האונים: מאיפה הם באים? עם ההתחממות, מתחדש מבול המסתננים מהמזרח התיכון ואפריקה לעבר יבשת אירופה. אך יש כאן עוד התפתחות: מסתננים מוסלמיים מרחבי היבשת לא רוצים להישאר בה (מעריכים שאין לה עתיד, מעניין למה), ולכן הם זורמים לצרפת, משם חוצים בסירות את התעלה אל האי הבריטי. התופעה מתגברת מיום ליום, והיום [19.4], למשל, מהבוקר עד אחרי-הצהריים נחתו באי הבריטי 102 בריטים חדשים, בחמש סירות. השיט קל ומהיר ולא מונעים את כניסתם. משטרת החופים הבריטית אוספת אותם, ומכניסה אותם אל אי המטמון האבוד [סרטון].

כמה אכזרית היא ההיסטוריה. בריטניה, שביקשה למחות את הקיום היהודי בארץ ישראל, עליו היתה מופקדת, פתחה את שערי ההגירה באופן מלא למוסלמים (והם זרמו לכאן מכל האיזור, רובם מסתננים), וסגרה את השערים ליהודים שבשואה (הפוך מהמנדט אותו קיבלה).

היום – הזרם בו רצתה להטביע אותנו, מטביע אותה בעצמה. מי אמר שאין צדק היסטורי?

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 19.4.2021.

* ציטוט: סכנת התנגשות צבאית רוסית-אמריקאית. הצדדים מזרימים כוחות אדירים. צפו: [סרטון].

הזרמת כוחות אדירה, כמוה לא נראתה מאז מלחמת העולם השנייה, והצבאות הרוסי והאמריקאי נערכים פנים אל פנים. על פי נאט"ו, רוסיה השלימה את פריסת כ-100,000 חיילים שלה לאורך הגבול עם אוקראינה, כולל טילים בליסטיים ושיריון רב, ואילו שר ההגנה הרוסי, סרגי שויגו, מאשים את ארה"ב שהיא מזרימה 40,000 חיילים שלה, כולל 15,000 טנקים מצפון אמריקה לגבול רוסיה, וכן טילי נ"מ.

הבהלה באירופה הולכת וגוברת, וזה לקח לביידנים רק כמה חודשים ספורים, כדי לסבך את העולם במצב חירום. אצל הנשיא טראמפ היתה יציבות מרשימה, ואילו עכשיו סכנת התנגשות כוללת.

השליח הרוסי הנשיאותי לאיזור, דמטרי קוזק, מזהיר: "אם יפרוץ סכסוך מזויין, זו תהיה תחילת הסוף של אוקראינה."

ברור שלנו אין שום צורך להתבטא בנושא, חוץ מחילוץ אפשרי של יהודי אוקראינה, אלה שעדיין נשארו שם, ולא הבינו עד כמה מסוכן מצבם. יהודים גלותיים אף פעם לא מבינים. כשטוב להם, הם אומרים: למה לעזוב. וכשרע להם הם אומרים: חבל שלא עזבנו.

נכון לעכשיו כוונות פוטין לוטות בערפל, וגם אלה של האמריקנים ונאט"ו, שקיימו באיזור תרגילים צבאיים מאסיביים, ועוררו זעם ולחץ ברוסיה. [סרטון].

שמי המערב מתקדרים, כולל הפאשיזם האיראני, אך העסקנים הירודים אצלנו ממשיכים לחשוב רק על עצמם, ובכל המפלגות ממלכת ליליפוט.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 18.4.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2285 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל