פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1639

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד באייר תשפ"א, 26.4.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שְׁבִיל הָאֵלָה וְהָאַלּוֹן. עֶרְגָּה לָעֹלֶשׁ. // שמעון גרובר: שיוויון חובות מקנה שיוויון זכויות  ומונע הפליות. // אורי הייטנר: 1. כוחו המשחית של שלטון ממושך. 2. שקר ה"נכבה". 3. צרור הערות 25.4.21. // יצחק גנוז: מֵעַל אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים. // ד"ר גדעון בן דרור: ירושלים. // אלי מיאסניק: המהומות ביפו מוצגות כמחאה של תושביה המקוריים של יפו מלפני 48' והיהודים המועטים נקראים "מתנחלים" – זו הטעייה. // עקיבא נוף: מִטְעָן שֶׁל דִּינָמִיט. הבלדה על מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני. // אבי גולדברג: "עד הנה" לש"י עגנון, הרהורים מאוחרים. חלק שני: פרידנאו. לייבניץ, וולטיר ועגנון. // בן בן-ארי: שני שירים. // הדסה  מור: געגועים לשפת האם – הערבית. "אנא מן יהוד" – הצגה בתיאטרון העברי-ערבי – ביפו. // תקוה וינשטוק: על כחול של צמחים ודגלים מתנופפים. בעקבות צמח חודש אייר שכתבו ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן. // אהוד בן עזר: תזכורת בקשר להידלדלותם וירידת קרנם של מדעי הרוח באקדמיה הישראלית! – דברים באוניברסיטת תל-אביב בחודש מאי 2005. // נעמן כהן: דיוקנו של יהודי יוגוסלבי. // אסתר ראב: ביקתה בפרדס. // יהודה רַאבּ בן עזר: "איך צריך לנהוג עימהם" – מתוך "התלם הראשון". // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

עֶרְגָּה לָעֹלֶשׁ

שְׁבִיל הָאֵלָה וְהָאַלּוֹן

מִי שָׁפַךְ כָּאן דְּמָעוֹת?

עֲדַיִן תְּלוּיוֹת הֵן  –

בֵּין הָעֲנָפִים,

הַמְשַׂחֲקִים בְּאוֹר וְצֵל נוּגֶה;

עֲדַיִן לוֹחֲשִׁים כָּאן:

אָדֹם וְזָהָב

שֶׁל עָבָר:

סְתָו  –  עָלִים

נָסוּךְ בַּשְּׁבִיל  –

בֵּין אֵלָה וְאַלּוֹן:

עָבָר סְפוּג-דּוֹרוֹת  –

שַׁלֶּכֶת  –

בִּפְזֹרֶת-עָלִים

חֲלוּמָה, שְׁכוּחָה

וְעָנָף אֶחָד,

מְדֻבְלָל,

תָּלוּי בְּאֶמְצַע הַשְּׁבִיל  –

כִּזְרוֹעַ שְׁבוּרָה,

עַל פְּנֵי תְּהוֹם-הָעִתִּים,

מִתְנוֹעֵעַ רוֹמֵז:

הַכֹּל עָבַר,

הַכֹּל עָבַר,

אֵין נוֹשְׁקִים כָּאן יוֹתֵר

אֵין לוֹחֲצִים יָדַיִם,

כָּל הָעֵינַיִם כָּבוּ

זֶה כְּבָר,

אֵין כָּאן אִישׁ, אֵין כָּאן אִישׁ...

1972

עֶרְגָּה לָעֹלֶשׁ

עֹלֶשׁ כָּחֹל,

עֹלֶשׁ בּוֹדֵד,

בְּשׁוּלֵי-שָׂדוֹת

בְּעֵירֹם-שְׁלָפִים;

עֹלֶשׁ בְּיַרְכְּתֵי שָׂדוֹת  –

חֲרוּשִׁים, חוּמִים,

לִקְרַאת תְּבוּאוֹת-קַיִץ מְצַפִּים  –

עֹלֶשׁ מְחַיֵּךְ,

מְעַפְעֵף אֶל תְּכֵלֶת

נוֹטֶפֶת מִשָּׁמַיִם,

עִטוּר אַחֲרוֹן בְּיָפְיוֹ

בְּרַחֲבֵי-שָׂדוֹת יְבֵשִׁים,

בַּשֶּׁמֶשׁ שְׁטוּחִים;

עֹלֶשׁ, עֶרְגַּת רֶגֶל-יְחֵפָה

לַאֲדָמָה עֵירֻמָּה חַיָּה.

1972

עולש. ויקיפדיה.

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

אהוד: אם לאישומים נגד נתניהו יש תוקף משפטי, היה צריך להושיב במעשיהו את כל מנהיגי מפא"י ההיסטורית, למעט קדיש לוז, ובייחוד את בן גוריון ומנכ"ל משרדו טדי קולק, שהשגיח על "קול ישראל" –

רק לא ביבי!

* * *

שמעון גרובר

שיוויון חובות מקנה שיוויון זכויות

 ומונע הפליות

לא ייתכן שהמגזר הטפילי ייהנה משוויון זכויות ללא שיוויון חובות. במצב הנוכחי, המגזר שנושא בנטל הביטחוני-הכלכלי מופלה לרעה, בעוד המגזר הטפילי מופלה לטובה – נוטלים כספים מהנושאים בנטל ומעבירים אותם לטפילים.

הפלייה זו לא יכולה להאריך ימים ללא תגובת המופלים לרעה. כי יבוא יום והמופלים לרעה – המהווים את רוב אזרחי המדינה – יזעקו עד כאן! מהיום אנחנו נפגין מול הכנסת יום-יום עד שיפסיקו להפלות אותנו לרעה! אנחנו נדרוש שכל התקציבים וכל המענקים הנלקחים מאיתנו יוחזרו לנו, ושהטפילים ידאגו לעצמם!

המגזר הטפילי לא אשם בטפיליותו – הוא נולד וגדל בתוך מסגרת זו, שזוכה לתמיכת ממשלות ישראל לדורותיהן, שכדי להמשיך למשול, הן נכנעות לדרישות הטפילים. במציאות זו, המגזר הטפילי  הולך וגדל מיום ליום, כי ממוצע הלידות שלו גדול מממוצע הלידות בקרב המגזר הנושא בנטל הביטחוני-כלכלי. ואם המצב הזה יימשך, המופלים-לרעה יתחילו לנטוש את המדינה, ובהדרגה הטפילים יהוו רוב באוכלוסייה, רוב שימשיך לינוק את אוצרות המדינה עד לחיסולה הכלכלי.

אם נושאי הנטל הביטחוני-הכלכלי חפצי חיים במדינת ישראל ולא בארצות ניכר – עליהם לחוקק חוקים אנטי-טפיליים, שיחייבו כל תושב בריא בגופו ובנפשו לשרת שירות צבאי או שירות אזרחי לאומי, ולאחר השירות יחוייב לעבוד למחייתו במקום עבודה שהוא בחר, או במקום עבודה שהמדינה בחרה עבורו. והיה והתושב יסרב לעבוד, או אז הוא לא יקבל אגורה אחת מאוצר המדינה, ואז ייתכן שחלק מהטפילים יתחילו לנטוש את טפילותם ולהיהפך לאזרחים מועילים.

שמעון גרובר

* * *

התקשורת: הצלחנו עם משי-זהב

למה ביבי לא מתאבד

או לפחות מתפטר

* * *

אורי הייטנר

1. כוחו המשחית של שלטון ממושך

ג'ון אמריך אדוארד דאלברג-אקטון, הברון הראשון מאקטון (1834-1902), הידוע כלורד אקטון, היה היסטוריון ופוליטיקאי בריטי. במכתב לבישוף האנגליקני מנדל קרייטון, כתב הלורד אקטון את המימרה האלמותית, שכמו כל סטודנט למדע המדינה למדתי אותו בשיעור הראשון של מבוא למדע המדינה: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט."

חשיבותה של המימרה הזאת היא היותה תמרור אזהרה מפני כוחו של שלטון. של כל שלטון. ומכאן – הצורך לבזר את השלטון, כדי למנוע ריכוזו של הכוח בידיו של אדם אחד או של קבוצה אחת.

אנו מכירים את הגישה הזאת גם ממקורותינו. כאשר משלחת של זקני ישראל פנתה לשמואל בדרישה למנות מלך, הזהיר אותם שמואל מפני השלכות המינוי:

"זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח, וְנָתַן לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר, וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח, וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים" (שמ"א ח', י"א-י"ח).

הסכנה בריכוז הכוח קיימת גם בשלטון נבחר. לכן, הדמוקרטיה אינה רק בחירות של ההנהגה, אלא של פרלמנט שייצג את כלל העמדות בציבור. הדמוקרטיה כוללת קיומה של אופוזיציה לשלטון. יש בה הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ביניהן; השלטון מוגבל באמצעות סמכויות הרשות המחוקקת וסמכויות הרשות השופטת.

מרכיב הכרחי בדמוקרטיה הוא היותה מדינת חוק, עם שלטון חוק הכפוף לחוק ועם שוויון בפני החוק, שבו חוק אחד לאזרח ולשליט. הדמוקרטיה חייבת להבטיח את זכויות האדם והאזרח, את זכויות המיעוט, את חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההפגנה, חופש ההתארגנות. בדמוקרטיה פועל מוסד ביקורת חזק, שנועד לבקר את השלטון ולהצביע על מחדליו, והוא זרוע של הפרלמנט. כל אלה נועדו לרסן את כוחו של השלטון, מתוך ההבנה שכוחו של השלטון נוטה להשחית, וככל שהוא חזק יותר כך גדלה נטייתו להשחית. אין דבר מסוכן לדמוקרטיה יותר מפולחן אישיות של מנהיג. פולחן כזה הופך אזרחים חופשיים וביקורתיים לסוג של עובדי אלילים וחסידים שוטים של המנהיג. פולחן אישיות היא עבודה זרה, והיא כל כך לא יהודית.

גם שלטון ממושך מדי משחית. שלטון ממושך, במיוחד כאשר נלווה אליו פולחן אישיות, גורם לשליט להאמין לפולחן האישיות של עצמו; לאמץ את התובנה ש"המדינה זה אני", להאמין שבעצם בחירתו הוא מגלם את רצון העם ולכן רצונו האישי הוא רצון העם וטובתו האישית היא טובת העם, ולכן הוא החוק והוא מעל החוק. ואל פולחן האישיות הזה נלוות תופעות של פרנויה שלטונית מפני ה"חותרים" להפלתו, שבעצם הם חותרים נגד המדינה, כי המדינה היא המנהיג.

כל הכתוב כאן אינו תיאוריה. זו מציאות שלטונו הממושך, ממושך מדי, של נתניהו.

אילו היה מדובר בכל מנהיג אחר, חוץ מנתניהו, ברגע שהיה מבין שהוא ריחיים על צוואר המדינה וצוואר מפלגתו, שהוא תוקע את מדינת ישראל כבר שנתיים בפלונטר בלתי פתיר, הוא היה משחרר ונותן למדינה להשתחרר. המגלומן הנרקיסיסט הזה, שתאוות השלטון שלו אינה יודעת שובע, מוכן לדרדר את מדינת ישראל לעוד ועוד מערכות בחירות, ובלבד שלא ישחרר את קרנות השלטון, שבהן הוא נאחז בכל מחיר. ברגע שהוא ירפה, תקום ממשלה יציבה וחזקה לארבע שנים, בראשות הליכוד, אבל הוא לא ייתן לזה לקרות.

נתניהו הקיף את עצמו בעדת חנפנים ואומרי-הן, ואיש מהם אינו מעז להציג לו את המציאות נכוחה. מהבוקר עד הערב הוא שומע רק את פמפום דברי החנופה החלקלקים, של מי שאומרים לו לא לוותר, להמשיך ולאחוז בקרנות השלטון; מי שאומרים לו שהמתנגדים לו הם ילדים שעושים עליו "חרם" כי הם מקנאים בו. אילו היה מקיף עצמו באנשים בעלי שיעור קומה, בעלי חשיבה עצמאית, כאלה שיעזו לומר לו את האמת, הוא לא היה מידרדר למצבו הנוכחי, ואם כן, הם היו מראים לו את הדלת.

נתניהו באמת ובתמים מאמין לתעמולה של פולחן האישיות של עצמו. הוא באמת מאמין שהמדינה זה הוא, ושהשלטון ניתן לו מאלוהים ורשום על שמו בטאבו. הוא באמת מאמין שסיום שלטונו הוא סכנה קיומית למדינת ישראל. והוא נאחז בשלטון בכל מחיר.

ישראל במשבר שלטוני חסר תקדים אך ורק בשל גחמותיו של אדם אחד.

לאחר תום שלטונו של נתניהו, יהיה צורך ברפורמת דה-ביביזציה משמעותית, כולל חקיקה שתגן על הדמוקרטיה מפני תופעות דומות בעתיד. השינוי החשוב ביותר, שיש לעשותו כבר עכשיו, הוא הגבלת הקדנציות של ראש הממשלה. אין שום סיבה שראש הממשלה יכהן בתפקידו יותר משתי קדנציות. בשתי הקדנציות הוא יפעל בכל מאודו כדי להספיק לקדם את המדינה ולהטביע חותם בזמן הקצוב שבידיו. שלטון ללא הגבלה, מוביל לסיאוב ולהעדפת האינטרסים האישיים על האינטרס הלאומי, כפי שאנו נוכחים בימים אלה. אנו רואים, למשל, את הדחיינות של נתניהו בטיפול באתגרים, דוגמת ביטחון הפנים המתערער. כאשר כל מעייניו נתונים לצורך לשוב ולהיבחר שוב ושוב, הוא יעדיף לדחות התמודדות שטומנת בחובה מחיר לטווח הקצר. עדיף לדחות את ההתמודדות לעתיד בלתי ידוע. ראש ממשלה בקדנציה השנייה שלו חף משיקולים אלקטורליים וכל מעייניו מוקדשים לניצול הזמן הקצוב שלרשותו לקדם את הדרוש לטובתה של המדינה.

לא אחת, כאשר העליתי את הרעיון, נתקלתי בתגובה מוזרה: הטענה שהגבלת קדנציות מקובלת רק בשלטון נשיאותי ואינה מתאימה למשטר פרלמנטרי. ההיפך הוא הנכון. אם אנו מגבילים את מי שנבחר ישירות בידי העם, כלומר שעצם בחירתו האישית מבטאת את רצון העם – קל וחומר שנגביל את מי שלא נבחר ישירות, אלא בחירתו מבטאת את ההסכמות בין סיעות בכנסת שהקימו קואליציה.

שינוי כזה הוא הכרח להבראתה של הדמוקרטיה הישראלית.

[אהוד: אם נתניהו היה פורש אחרי שמונה שנות ראשות ממשלה, היינו היום במצב נהדר כמו מערב אירופה מוכת הקורונה, ובמו ברזיל, מקסיקו והודו, וללא הסכמי שלום עם האמירויות!]

2. שקר ה"נכבה"

איימן עודה פרסם ב"הארץ" מאמר מתבכיין על ה"נכבה", שכמובן היה חף מכל חשבון נפש ונטילת אחריות. הוא התמקד בחיפה, וכמובן לא הזכיר איך גולדה מאיר נסעה במיוחד לחיפה והפצירה בערבים להישאר, אך הם נענו לקריאת מנהיגיהם לעזוב בהבטחה שיחזרו מיד אחרי הניצחון, שמשמעותו השמדת היהודים.

עודה התבכיין שלא נותנים להם לזכור את אסונם ובעצם דורשים מהם להתכחש לעברם. הוא ציטט את אמירתו של יגאל אלון "עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." משום מה הוא הפגין בקיאות והוסיף בסוגריים שהציטוט הוא מספרו של אלון "מסך של חול". אילו קרא את הספר היה יודע שהציטוט אינו משם, והוא נאמר כמעט עשרים שנה לאחר צאת הספר לאור.

היה גם פן פוליטי עכשווי במאמר – הצהרה שמפלגתו לא תיתן ידה לממשלה בראשות בנט. כמי שמעוניין בממשלה בראשות בנט, אני שמח על כך. ממשלה שתסתמך על הרשימה המשותפת לא תוכל להתקיים, בשל ניגוד אינטרסים בין ממשלה שתפקידה לקדם את מדינת ישראל למפלגה שחלומה לרשת את מדינת ישראל.

במאמר זה אציג את האמת על ה"נכבה". זהו עדכון של מאמר שפירסמתי לפני עשר שנים.

פירוש המילה "נכבה" בערבית הוא אסון. תבוסה במלחמה היא אסון לאומי. כאשר מדובר במלחמה על כל הקופה, והתבוסה היא של כל הקופה, האסון גדול שבעתיים. מאחר והפלשתינאים הובסו במלחמת העצמאות, אין ספק שזהו בעבורם אסון. אין לצפות מעם לחגוג את תבוסתו ואין סיבה להלין על כך שהפלשתינאים אבלים על אסונם. אילו רק באבל על אסונם היה מדובר, אי אפשר היה למצוא בכך כל פגם.

הבעייה אינה בנכבה אלא ב"נכבה". הבעייה היא שאין מדובר באבל, המובן מאליו, של הפלשתינאים על תבוסתם (שהיה טוב אילו אף לווה בקורטוב של חשבון נפש ונטילת אחריות). המדובר בשקר ובעלילה שכותרתם היא "נכבה". ובשקר הזה יש להילחם.

שקר ה"נכבה" הוא הסיפור לפיו הקולוניאליסטים הציוניים פלשו לפלשתין, וכבשו אותה מיד תושביה הפלשתינאים בטיהור אתני אכזרי – גירוש, טבח ואונס. שקר ה"נכבה" הוא הסיפור לפיו ליהודים נעשתה (או לא) שואה באירופה והם ערכו שואה לפלשתינאים. אין ילד פלשתינאי ב-73 השנים האחרונות שלא חונך על השקר הזה. אין ילד ערבי בעולם שלא גדל על השקר. אין ילד מוסלמי שמכיר סיפור אחר. ותעשיית השקר הזאת, שהיא בסיס הדה-לגיטימציה לישראל, תעשייה המגלגלת מיליארדים רבים, מצליחה לחדור למוחות רבים באירופה, בארה"ב ואפילו בישראל. כן, גם בישראל יש סוכנים של תעשיית השקר הנתעבת הזאת – בתקשורת, באקדמיה ואפילו במערכת החינוך.

בשקר הזה יש להילחם. המלחמה בשקר היא בראש ובראשונה מתקפת אמת. יש לדאוג לכך שכל אדם בעולם ידע את האמת. נקודת הבוחן של האמת ההיסטורית היא ה-29 בנובמבר 1947. ביום זה החליטה עצרת האו"ם על חלוקת א"י למדינה יהודית ומדינה ערבית. המדינה הערבית לא כללה רק את יהודה, שומרון ועזה, אלא גם את הגליל המערבי והמרכזי, הנגב המזרחי כולל באר שבע, הנגב המערבי, אשקלון ואשדוד, לוד ורמלה, אפילו יפו.

היישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות את אישור הקמת מדינת-כבשת-הרש הזאת, בגבולותיה הבלתי אפשריים, וראה בהחלטה התגשמות חלום הדורות. הערבים התנפלו למחרת על היישוב היהודי, במטרה להשמידו, שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה, ולמנוע את ביצוע החלטת האו"ם.

נקודת הבוחן השנייה של האמת ההיסטורית היא ה-15 במאי 1948. ביום זה תם המנדט הבריטי. יום קודם לכן, הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל והושיט יד לשלום לערביי א"י ולמדינות ערב. הפלשתינאים יכלו לנהוג באותה דרך – להכריז על מדינתם וללחוץ את היד שהושטה לעברם. אך הם נהגו אחרת. ביום הקמת המדינה, כל מדינות ערב פלשו לתוכה על מנת להטביעה בדם, למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה.

מלחמה היא דבר אכזרי. במלחמה אנשים נהרגים, אנשים נפצעים, אנשים נעקרים מבתיהם. 6,000 יהודים, אחוז מן היישוב היהודי (בקנה מידה של אוכלוסיית מדינת ישראל היום, מדובר במספר שווה ערך ל-100,000 הרוגים) – נהרגו במלחמה הקשה הזאת. מי שפותח במלחמה, בוודאי בתוקפנות מרושעת, זדונית ואכזרית כל כך, נושא באחריות מלאה ובלעדית לתוצאותיה הקשות. הפלשתינאים ומדינות ערב, נושאים ב-100% מהאחריות לכל תוצאות המלחמה. אסון? נכבה? באשמה מלאה שלהם. נכבה תוצרת עצמית. זאת האמת, ואין בלתה. לא "נרטיבים" שונים ולא כל הקשקושים הפוסט מודרניסטים האופנתיים האלה. יש אמת ויש שקר. זאת האמת. סיפור ה"נכבה" הוא שקר.

אך זה לא כל הסיפור. אין לשכוח שההתקפה הזאת על היישוב היהודי ועל מדינת ישראל בת יומה היתה הסיבוב החמישי של התקפות ערביות רצחניות על היישוב היהודי. קדמו לה מאורעות 1920, 1921 (שבשבוע הבא ימלאו להם מאה שנה), 1929, 1936-1939. יותר משנות דור לפני ה"נכבה". כמעט יובל לפני ה"כיבוש". וגם בתקופה שבין 1939 ל-1947 הפלשתינאים לא ישבו בחיבוק ידיים. מנהיגם הנערץ, אבי אומתם, המופתי חאג' אמין אל חוסייני, היה בן בריתו הקרוב של היטלר ושותפו לתוכניות הפתרון הסופי של העם היהודי.

וגם זה לא כל הסיפור. הרי היה למדינות ערב די זמן – 73 שנים, כדי לשקם את הפליטים הפלשתינאים והם בחרו, בעידוד הפלשתינאים עצמם, להשאירם ולהשאיר את ארבעת דורות צאצאיהם כ"פליטים" מרצון, כדי שישמשו כגחלים לוחשות מתחת לרגלי ישראל וכאמצעי להנצחת הסכסוך ולדה-לגיטימציה לישראל, שמעולם הם לא הכירו בזכות קיומה.

הגיעה השעה שנצא מהתרדמת ונצא במתקפת אמת מול תעשיית השקר. מתקפת אמת בעולם, ולצערי יש בה צורך גם בארץ. חשוב שילדי ישראל ילמדו על תעשיית השקר של ה"נכבה". אך חשוב שילמדו שזאת תעשיית שקר ושידעו מה היא האמת, ולא ילמדו שזה "הנרטיב הציוני" וזה "הנרטיב הפלשתינאי" כפי שאיננו מלמדים על "נרטיב השואה" מול "נרטיב הכחשת השואה", כשני נרטיבים לגיטימיים ושווי ערך.

הגיעה השעה שקול האמת ישמע.

3. צרור הערות 25.4.21

* חוק יסוד נתניהו – בשנת 2000, כאשר נפלה ממשלת ברק, נערכו, בהתאם לחוק הבחירה הישירה, בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו החליט להתמודד, והכנסת אף שינתה במיוחד למענו את החוק על פיו רק ח"כ יכול להתמודד (נתניהו התפטר מן הכנסת לאחר תבוסתו ב-1999). אבל הוא דרש שהכנסת תתפזר ותהיינה בחירות הן לכנסת והן לראשות הממשלה, כי ראש ממשלה שיבחר ללא בחירת הכנסת לא יוכל באמת לפעול ולהנהיג את המדינה. לתדהמתו, דרישתו זו לא נענתה, והוא נתקע על ראש העץ שעליו טיפס ולא התמודד. שרון ניצח בבחירות וצירף אותו לממשלתו כשר החוץ.

ועכשיו, בניסיונו לשנות את כללי המשחק תוך כדי משחק בחקיקה פרסונלית על שיטת בחירות שלהערכתו תביא לו ניצחון הוא מציע... בחירה ישירה לראש הממשלה בלי בחירות לכנסת.

לדעתי, הפתרון הטוב ביותר ליציאה מהמשבר, היא לחוקק חוק יסוד על פיו נתניהו יהיה ראש הממשלה לכל חייו.

* תמצית הפלונטר – פרח טיס עף מהקורס ומיהר להתגייס לנ"מ: אם אני לא אטוס אף אחד לא יטוס.

* תאוות שלטון – אחרי שכשל בניסיונו להקים את ממשלת ציר הרשע עם הכהניסטים והאחים המוסלמים, כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, מופע אימים מתלהם, שבו התגולל בגסות ופראות בבנט. צפיתי במופע האימים וראיתי מולי אדם היסטרי ונואש.

היה גם קטע קומי – נתניהו, נתניהו!!! דיבר על מישהו אחר, לא חשוב מי, במושגים של... תחזיקו טוב... תאוות שלטון בלתי מרוסנת. הרי עשרה קבין של תאוות שלטון ירדו לעולם, 9.9 חטף נתניהו והשאר נשאר לכל העולם כולו.

* הפוסל במומו – נתניהו (!!!) על בנט: "תאוות שררה", "אמביציה בלתי נשלטת להיות ראש ממשלה", "אי־קיום הבטחות", "יריקה בפרצופה של הדמוקרטיה". בפסיכולוגיה קוראים לזה "השלכה". זה לא היה בדיוק מפגן של מודעות עצמית.

* מוקד ההסתה – מנדלבליט וליאת בן-ארי יכולים לנוח כמה ימים. מוקד ההסתה הביביסטית הפרועה ממוקדים כעת באדם אחד – נפתלי בנט. מרגע שסמוטריץ' הכשיל את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת ימין עם רע"ם, שבנט הסכים להצטרף אליה ונתן לנתניהו את כל אצבעות סיעתו, נתניהו הבין שלא יקים ממשלה והוא מקדיש את כל מרצו לסיכול הקמת ממשלה אחרת. השיטה – הסתה פרועה נגד בנט. אני מקווה מאוד שמשטרת ישראל והשב"כ דואגים לשלומו של בנט.

* מבחן הסבירות – האם זה סביר שמי שעומד בראש מפלגה בת 7 מנדטים יהיה ראש הממשלה? אילו נבחנה השאלה בתנאי מעבדה, בניתוק מהמציאות הפוליטית, התשובה היא שלילית. אולם פוליטיקה היא אמנות האפשרי, והסבירות של הרעיון נבחנת מול האלטרנטיבות.

זה לבטח סביר יותר מראש ממשלה שנאשם בשוחד ומנהל ג'יהאד נגד מדינת החוק ומוסדותיה ומנסה להשתלט על משרד המשפטים ולבחור יועץ ממשלתי לממשלה ופרקליט מדינה שיפעלו למען האינטרס המשפטי האישי שלו.

זה לבטח סביר יותר מראש ממשלה שגורר את שרי מפלגתו לבית המשפט ומקיים בו מופע אימים של הסתה נגד מדינת החוק ומוסדותיה.

זה לבטח סביר יותר מראש ממשלה מגלומן שמאמין שמדינת ישראל רשומה על שמו בטאבו, שגלגל אותנו כבר לארבעה סיבובי בחירות ומנסה לגלגל אותנו לסיבוב חמישי, רק כדי למנוע אפשרות שמישהו מלבדו יהיה ראש הממשלה, למרות שכל הפלונטר ייפתר באחת אם רק ישחרר ויזוז.

זה לבטח סביר יותר מראש ממשלה שבעיצומו של משבר כלכלי חמור אינו מעביר תקציב מדינה, כדי לגנוב את הרוטציה עליה התחייב בהסכם עליו חתם ואף עיגן אותה בחוק יסוד.

זה לבטח סביר יותר מראש ממשלה שחותם על הסכם קואליציוני בתרגיל הונאה ציני, ללא כוונה לקיים אותו ומפר אותו מיומו הראשון.

אם הכנסת תצביע ברוב קולות בעד ממשלה בראשות מנהיג מפלגה בת 7 מנדטים, פירוש הדבר שזה רצון רוב העם על פי המנדט שהעניק לנבחריו.

ואסיים בדוגמה תיאורטית. בבחירות בארץ עוץ השתתפו שלוש מפלגות. הירוקים והכחולים קיבלו 40% כל מפלגה, והצהובים קיבלו 20%. הירוקים בשום אופן אינם מוכנים להצטרף לממשלה בראשות הכחולים אבל מוכנים להצטרף לממשלה בראשות הצהובים. הכחולים בשום אופן אינם מוכנים להצטרף לממשלה בראשות הירוקים אך מוכנים להצטרף לממשלה בראשות הצהובים. הצהובים אינם מוכנים להצטרף לממשלה בראשות הירוקים או הכחולים אך מוכנים לצרף כל אחת משתי המפלגות לממשלה בראשותם. איזו מפלגה תעמוד בראש הממשלה?

* עתירות סרק ועתירה צודקת – העתירה לבג"ץ נגד כהונתו של נתניהו כראש הממשלה על אף שהוא נאשם, היתה עתירת סרק בלתי חוקתית. בג"ץ דחה אותה פה אחד, ברוב מהדהד של 11:0. העתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט להרכבת הממשלה על נתניהו היתה עתירת סרק בלתי חוקתית והטרדת בית המשפט ובג"ץ דחה אותה על הסף. העתירה לבג"ץ להורות ליועמ"ש להכריז על נבצרותו של נתניהו היתה עתירת סרק בלתי חוקתית ובג"ץ דחה אותה.

בשלושת המקרים האלה, היה זה ניסיון להפוך את בית המשפט העליון לשחקן פוליטי, בציפייה שיפסוק בניגוד לחוק ובעד האינטרס הפוליטי של העותרים. בית המשפט לא נגרר למגרש הזה ופסק על פי חוק.

לעומת שלושת המקרים הללו, העתירה נגד הממשלה בדרישה למנות לאלתר שר משפטים, היא עתירה צודקת ביותר ויש לקוות שבג"ץ יקבל אותה. מניעת מינויו של שר משפטים היא חבלה חמורה ביכולת התפקוד התקין של ממשלת ישראל. קל וחומר, כאשר אין שום סיבה עניינית לאי המינוי, והסיבה היא אנטי חוקתית – רצונו של ראש הממשלה שהוא נאשם בפלילים ומצוי בניגוד עניינים מובהק עם עולם המשפט, לשלוט באמצעות שר-בובה במשרד המשפטים, לפטר את היועמ"ש ולמנות יועמ"ש "נוח" ופרקליט מדינה "נוח" כדי להשפיע על המשפט ואם יצליח – אולי גם לבטלו. אסור לבג"ץ לתת לכך יד. אני מקווה ומאמין שכבר בימים הקרובים בית המשפט יחייב את הממשלה למנות לאלתר שר משפטים, בהתאם לחוק יסוד הממשלה בגרסתו האחרונה, על פיה ראש הממשלה החלופי ממנה את שר המשפטים.

* קונספירציה ופנטזיה – קראתי רשומה ארוכה מאוד ובה תאוריית קונספירציה מטורללת, על כך שמי שמנהלים כעת את המשבר הפוליטי בישראל הם האמריקאים ואם לדייק יותר – ממשל ביידן. מה, באמת האמנתם שיאיר לפיד נסע לחופשה בחו"ל? הוא נסע לקבל תדריכים מהבית הלבן וכדי לרקוח את הקונספירציה שנועדה להפיל את שלטון נתניהו. האמריקאים הם שהורו לבנט איך לנהוג. הם שהורו לעבאס איך להצביע. הכול מובנה היטב.

תחשבו בוודאי שהנה, עוד קונספירציה ביביסטית שנועדה להציג את יריביו כבוגדים, כסוכני מעצמה זרה, כמופעלים בידי ה-CIA כדי לבטל את הבחירה הדמוקרטית החופשית של אזרחי ישראל. אז זהו, שלא. זו רשומה אנטי ביביסטית קיצונית, נוטפת שנאה ובוז לנתניהו.

כאשר אנו נתקלים בתאוריות קונספירציה מונפצות, הדבר הראשון שאנו מנסים להבין הוא מה המניע של ממציאי התאוריה. ברור מה המניע של ממציאי התיאוריה שהשב"כ רצח את רבין. ברור מה המניע של ממציאי התאוריה שתופרים תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית. ברור מה המניע של ממציאי התאוריה שהמוסד עומד מאחורי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001.

אבל מה המניע של אנטי ביביסט קיצוני להמציא תאוריה כזו? ההסבר היחיד שלי הוא שיותר משזו תאוריית קונספירציה, זו פנטזיה של מי שמייחל להתערבות זרה. הרי אנו מכירים לא מאתמול את הפנטזיה של השמאל הרדיקלי על "העולם" שיתערב ויכריח אותנו לעשות את מה שאנו לא מסוגלים להבין לבד שאנו חייבים לעשות בעצמנו. ש"העולם" ילמד אותנו בדרך הקשה ויציל אותנו מעצמנו. ע"ע פשקוויליו של גדעון לוי שמייחל לחרם שילמד את אזרחי ישראל בדרך היחידה שהם מבינים, דרך הכיס, וכו' וכו' וכו'.

בסופו של דבר הסנטימנט הזה של השמאל הקיצוני הוא ממש מתנה לביביסטים, שקוראים ומסמנים בסיפוק – מש"ל.

* הזנה הדדית – אחרי לילה של מתקפת טרור הרקטות על יישובי מערב הנגב והתפרעויות קשות של פלשתינאים בירושלים, קפץ ארגון "קריימיניסטר" על המצב כמוצא שלל רב, והוציא פשקוויל קונספירטיבי שמסביר שנתניהו עומד מאחורי ההסלמה בשתי החזיתות, כדי להקים ממשלה בראשותו. הפשקוויל הופיע כמעין הצהרה של נתניהו, בזו הלשון:

"אזרחי ישראל בוקר טוב.

אתם חצופים!

איך אתם מעזים לחשוב כלל על החלפת ראש ממשלה מכהן בזמן שירושלים ועזה בוערות ויהודים מותקפים?!?

הסכנה מוחשית ומיידית!

אויבינו בחסות האיראנים ובתמיכת אירגוני השמאל הקיצוני הממומנים על ידו, מנסים לבצע הפיכה שלטונית תוך כדי מצב החירום.

קורא מכאן להשעות בדחיפות את כל ההליכים הקואליציוניים והמשפטיים עד שנצא ממצב החירום עליו אכריז מיד עם צאת השבת.

נמגר את החמאס, נשיב את השקט לירושלים עירנו הקדושה ורק אז נוכל להתפנות לכל השאר.

תודה למשטרת ירושלים על העבודה המצוינת בליבוי המהומות, תודה לסוכנינו הנאמנים בעזה שלא מאכזבים לעולם (המזוודות בדרך).

תודה לרעייתי שרה ובני יאיר ולכל הכוחות הלאומיים האמיתיים התומכים בי בשעות קשות אלה.

שלכם

בנימין נתניהו.

(באמת חשבתם שאלך ככה בקלות?)"

אין דבר שבונה, מזין ומפרנס את הביביזם יותר מהחרא הקונספירטיבי הזה. מה עושה תעשיית השקרים הביביסטית? לוקחת פשקוויל הזוי, בזוי, מטורלל ונתעב כזה של קבוצת שוליים רדיקלית ומלבישה אותו על כל מתנגדי נתניהו, למרות שרובם המכריע מוקיע את המסר. כשאני מבקר את נתניהו מיד מדביקים לי תמונות של פשקווילים כאלה עם מסר של: "אתם" עוד מעזים לדבר על הסתה לתרבות של שקר ושנאה? הרי מחר תעשיית השקרים תייחס את הפשקוויל הדוחה הזה גם לבנט, לסער, ללפיד ולגנץ. זה חוק הרדיקלים  השלובים. כך בדיוק הקיצונים משני הצדדים מפרנסים ומעצימים אלה את אלה, והרוב השפוי משלם את המחיר.

* תאומים סיאמיים – אם מישהו זקוק להוכחה עד כמה הקונספירטורים הביביסטיים והקונספירטורים הרל"ביסטים הם תאומים סיאמיים, הנה פשקוויל ביביסטי, שכל כך דומה לפשקוויל של "קריים-מיניסטר":

"תגידו לאף אחד לא מוזר העיתוי של הסרטונים והאלימות של הערבים ליהודים פתאום?

כמה אנחנו תמימים.

כמה קל לעבוד עלינו.

בעיה לשלם לכמה צעירים שיכו יהודים ויצלמו והנה לכם מתכון לפיצוץ בעיתוי המושלם?

בואו נזכר בחבורה בבני ברק ועוד דוגמאות...

אף אחד לא עוצר ושואל את עצמו למה?"

כן, אלה מאשימים את נתניהו שיזם את הפרעות בירושלים וירי הרקטות כדי להבטיח את שלטונו, אלה מאשימים את "אססססמול" שיזם זאת כדי לחבל במאמציו של נתניהו להקים ממשלה.

החסרים משוגעים אנחנו?

* האויב של אויבי – כאשר פורעים פלשתינאים מיידים אבנים על משרד המשפטים הישראלי – בעד מי הביביסטים?

* אובדן ביטחון הפנים – יהודים מותקפים בידי פורעים ערבים לאומנים וגזענים בשל היותם יהודים. ערבים מותקפים בידי תמונת הראי שלהם, פורעים יהודים לאומנים גזענים, בשל היותם ערבים. את הקנאות המטורפת הזאת יש לעצור ביד ברזל. מחדל ביטחון הפנים ואובדן המשילות בעשור האחרון, מדרדר את ישראל לתהומות. הלגיטימציה הפוליטית למפלגות קנאיות מלבה ומעודדת את ההקצנה הזאת.

[אהוד: תודה לך אורי, עכשיו ברור לי, נתניהו אשם גם במחדל של אובדן ביטחון הפנים!!!]

* שרוח העסקנות לא תדבק בו – אני שמח מאוד על בחירתו לכנסת של עמיחי שיקלי – (ימינה) מייסד מכינת תבור וראש המכינה עד בחירתו לכנסת. עמיחי הוא מופת של איש רוח ומעש, מחנך. אני מאחל לו שרוח העסקנות לא תדבק בו, אלא להיפך – רוחו תשרה על סביבתו ותשפיע על דמותה של הכנסת. אני רואה באנשים כמו עמיחי, חילי טרופר, יועז הנדל והרב גלעד קריב את הפנים היפות שיכולות להיות לפוליטיקה הישראלית.

בהצלחה!

* להכיר ברצח העם הארמני – כל הכבוד לביידן על ההכרה ברצח העם הארמני (באיחור אופנתי של מאה שנה). בושה שישראל, המדינה היהודית, המדינה שנאבקת בהכחשת השואה, הראשונה שהיתה צריכה להכיר ברצח העם, טרם עשתה זאת. בכל פעם יש תירוץ "פרגמטי", לכאורה. פעם טורקיה היא בעלת בריתנו וחבל לסכן את היחסים אתה. פעם טורקיה בעימות איתנו וחבל להסלים את המתיחות. פשוט בושה!

* הרייטינג מעל הכל – קיוויתי שהאנושיות והשכל הישר יגברו על תאוות הבצע, ותחקיר עובדה על משי זהב לא ישודר ביום חמישי, שעות אחדות אחרי ניסיון ההתאבדות שלו. למרבה הצער, תאוות הבצע והרייטינג עומדת מעל כל שיקול אחר.

למען הסר ספק – ההתנגדות שלי אינה לתחקיר החשוב ולא לשידורו, אלא לחוסר הרגישות בעיתוי השידור.

* מחיר החופש – איני חשוד באהדה לסמוטריץ', אבל כאשר הוא ראוי לשבח, אני שמח לפרגן לו. סמוטריץ' הצליח לחלץ עגונה מידי סרבן גט מנוול, כאשר לקח על עצמו ערבות בסך 650,000 ש"ח – הסכום שבו היא נאלצה לקנות את החופש. מביש שיש צורך בפתרונות כאלה, ומן הראוי להיאבק לשינוי יסודי, אך המאבק אינו צריך להיות על גבה של אישה אומללה. במקרה הפרטני צריך לעזור לה. ויפה מאוד שהוא עזר לה. כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.

* לא עמדה על דם רעותה – בפרשת "קדושים" שקראנו בשבת (קראנו שתי פרשות – "אחרי מות" – "קדושים") קראנו את הפסוק המכונן "לא תעמוד על דם רעך." כשחשבתי על הפסוק הזה, עלתה לנגד עיני דמותה של עדי זוסי, שכנתה של שירה איסקוב, שלא עמדה על דם רעותה/שכנתה והצילה את חייה.

* ביד הלשון: בית ציידא – בקעת בית ציידא הוא שמה העברי של בקעת הבטיחה בגדה הצפונית של הכינרת, סמוך לשפך הירדן לכינרת, המנקזת לתוכה את נחלי הגולן: נחל משושים, נחל יהודיה, נחל דליות ונחל שפמנון, שיוצרים את נחלי זאכי ומג'רסה. בבקעת בית ציידא נמצאת שמורת הטבע מג'רסה, שטחים חקלאיים של יישובי הגולן, חוות בקר של משפ' שניידר, פארק הירדן ולצד נכסי הטבע והנוף, החי והצומח, יש בה גם נכסים ארכיאולוגיים ומורשת היסטורית של ראשית ההתיישבות הציונית.

השם בית ציידא ניתן לבקעה על שם העיר בית ציידא מתקופת בית שני, המשנה והתלמוד. העיר, המופיעה במקורות היהודים והנוצריים של התקופה, מזוהה עם תל בית ציידא בפארק הירדן. בשכבות התל נתגלו שרידים של ערים מתקופות היסטוריות שונות: יישוב מתקופת הברונזה הקדומה (בסביבות המאה ה-30 לפנה"ס), עיר מתקופת המקרא שמזוהה כבירת ממלכת גשור ויישוב מתקופת בית שני, שזוהה כבית ציידא.

בלשון המקרא ובעברית המודרנית ציד הוא תפיסה והריגה של בעלי חיים בכלל, אך בעברית של תקופת המשנה והתלמוד משמעותה הוא דיג. בית ציידא פירושה בית הדייג. מכאן, שבית ציידא הייתה כפר דייגים. ואכן, נמצאו בה שרידים של ציוד דיג. עם זאת, יש החולקים על הזיהוי, בטענה שתל-בית ציידא אינו סמוך לכינרת, ושבית ציידא נמצא דווקא באזור בית הבק, אף הוא בבקעת בית ציידא, היושב 500 מ' ממזרח לשפך הירדן לכינרת.

מראשית הציונות עשתה התנועה הציונית מאמצים לגאול את אדמות בקעת בית ציידא לצורך התיישבות יהודית באדמות הפוריות הללו. ניסיונות אלו נמשכו עד סוף שנות השלושים, חרף העובדה שהגולן ובתוכו בקעת בית ציידא שויכו לסוריה על פי החלוקה של חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה. בתחילת המאה ה-20 התיישבה קבוצת חלוצים, עולים מחצי האי קרים באוקראינה, בבית הבק, אך לאחר חמש שנות התמודדות קשה עם מחלת המלריה שהביא למותם של מתיישבים, עם הצפות ושיטפונות ועם ניתוק תחבורתי (הקשר של המתיישבים עם שאר חלקי הארץ נעשה באמצעות שיט בסירות לטבריה), הם נטשו את המקום ב-1909.

בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים האזור היה בשליטה סורית. בבית הבק פעל מוצב סורי שממנו הותקפו סירות דיג ישראליות לאורך הכינרת. במבצע כינרת (1955) נכבש המוצב יחד עם מוצבים סוריים נוספים בחופי הכינרת. פעולה זו הביאה לכמה שנות שקט בגזרת הכינרת, אך החל מסוף שנות החמישים ועד שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, שבו המוצבים לפעול ולתקוף.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: זה ברור שאת המהומות במזרח ירושלים ואת ההסלמה של ירי הטילים על עוטף עזה יזם ראש הממשלה הנאשם בפלילים בנימין נתניהו כדי להסיח את דעת הקהל ממשפטיו הפליליים ומהמשך כהונתו הפלילית כראש הממשלה שדירדר את ישראל אל עברי פי פחת פלילילית!

* * *

יצחק גנוז

מֵעַל אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים

"סַבָּא" – אָמְרָה הַנֶּכְדָּה וּמַבָּטָהּ אֶל קְטִיפַת הַשָּׁמַיִם

הַנָּעָה חֲרִישִׁית מֵעַל אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים וְרָאשֵׁי אֲנָשִׁים.

"הָלַכְתִּי מֵהַגַּן וְרָאִיתִי בָּרְחוֹב חֲתוּלָה נִדְרְסָה עַל הַכְּבִישׁ

וְאֵין אִישׁ."

"נִדְרְסָה פַּעֲמַיִם."

וְקוֹלָהּ רוֹטֵט כְּמוֹ עֲלֵי הָאִזְדָּרֶכֶת בָּרוּחַ הַקַּלָּה

בַּפְּרָחִים שֶׁל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ.

"וְהַחֲתוּלָה הָלְכָה לְאַט... וְכָאַב לָהּ

וְהַרְבֵּה פְּצָעִים, וְהַרְבֵּה דָּם...

אַמְבּוּלַנְס לֹא בָּא כִּי הִיא לֹא בֶּן אָדָם.

בֶּטַח כְּבָר קָבְרוּ אוֹתָהּ.

הִיא תָּקוּם בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים?"

שָׁתַק הַסַּבָּא עִם תּוּגַת הָעַלְוָה הָרוֹחֶשֶׁת,

רַק מָשַׁךְ אֲנָחָה מִלִּבּוֹ

כְּאוּבָה וְנוֹאֶשֶׁת.

בְּפַאֲתֵי הָרָקִיעַ תְּכוֹל עֶרֶב הִפְצִיעַ,

בְּרוּחַ נְגוּעָה עַל פְּנֵי הַיַּלְדָּה

עֲנָנָה כְּנוֹצָה מְרַמֶּזֶת עַל עָב.

הַקַּיִץ מְשַׁחֵר אֱלֵי סְתָיו.

יצחק גנוז

* * *

ד"ר גדעון בן דרור

ירושלים

אני קורא היום (16.4.21) שח"כ אבו שחאדה מבל"ד טוען שיום העצמאות של היהודים הוא – כיבוש, גירוש, הרס, וגזענות. ומכיוון שהפוליטיקאים שלנו לא עונים לשקרים של הח"כ הזה, אענה לו אני –

של נעליך בפני העם היהודי. אלפי שנים אנחנו כאן. הוקמו בתי המקדש הראשון והשני. הצהרת כורש היתה בזכות הקמת הבית השני וזכות לאומית. מינשר נפוליון (1799) הכיר בזכות העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. קונגרס באזל (1897) שכונס ע"י הרצל היווה בסיס להתחדשות ציונית בארץ ישראל. הצהרת בלפור (1917) היוותה הכרה בינלאומית ובסיס להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

הנוכחות הערבית כאן היתה בעיקרה לפרנסה, כאשר אבותיך באו לעבוד אצל היהודים החרוצים. כאשר התרחשה השואה באירופה חג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, ישב בגרמניה ותיכנן עם היטלר, כן עם היטלר, שואה נוספת ליהודי ארץ ישראל.

ולא שכחנו את פרעות תרצ"ח האכזריות שלכם, שעשו בנו אבותיך סתם ככה. ולבטח לא שכחת – הסכמנו להחלטת האו'מ – 1947 על חלוקת הארץ, ואבותיך התנגדו ופתחו בטרור נגדנו, טרור שהפך למלחמה בה אתם, ו-7 צבאות ערב, ניסו להשמידנו.

נאמת את נאום השטנה שלך בג'נין – כפר ערבי לשעבר ליד עפולה, אשר בו היתה ב-1948 המפקדה של קאוקג'י מפקד צבא עירק!!!! – שבא להשמידנו. ושם אתה מסית נגדנו? כפי שעשו חנין זועבי ויעזבק ממפלגתך – נגד האמת והצדק של מדינת ישראל. ולא שכחנו את יו"ר מפלגתך המרגל עזמי בשארה, שנמלט לקטאר.

לא יעזרו לך ההשמצות והשקרים.

לא יעזור לך עיוות ההיסטוריה.

אנו כאן במדינת היהודים לעולמי עד. לתמיד.

מגילת העצמאות, ההמנון, הדגל, חוק השבות וחוק הלאום – הם שלנו, בני העם היהודי במדינתם, מדינה יהודית ודמוקרטית, אשר מוטב למיעוטים להשתלב בה ולא להתעמר בה.

ד"ר גדעון בן דרור

* * *

האספסוף הנאור: כדי להקשות ולהכביד על מאבקם של השוטרים המותשים מול הפגנות של ערבים ויהודים קיצוניים בירושלים, ובעוד איום מתקפת הטילים על יישובי עוטף עזה נמשך – אנחנו נמשיך להתגודד ולהפגין בשם הדמוקרטיה מול ביתו של הנאשם בפלילים בבלפור עד שהוא יישבר ויפרוש!

* * *

אלי מיאסניק

המהומות ביפו מוצגות כמחאה של תושביה המקוריים של יפו מלפני 48' והיהודים המועטים נקראים "מתנחלים". זו הטעייה.

יפו היתה עיר יהודית מ-1948. היא היתה מאוכלסת בפליטי שואה, שרכשו נכסים מן האפוטרופוס על נכסי נפקדים. היו מעט ערבים שחיו בצפון רחוב 60 בלבד.

איזור המהומות האחרון הוא בגבעת-עלייה. איזור שהיה מאויש ביוצאי שואה שהגיעו אחר 48' ואחר בריחת הערבים לעזה ולביירות. היהודים קנו נכסי נפקדים ולאחר מכן התווספו עליות חדשות. השכונה היתה תוססת מאוד.

שני בתי ספר: בי"ס חילוני, "דב הוז", שהשתכן במבנה בית ספר קיים, טולוז פינת דונולו הרופא, ולאחר מכן התרחב לבניין נוסף בטולוז פינת אסף הרופא, ובי"ס דתי, "רש"י, שנבנה בסמוך לים ברחוב שתי אחיות. הוחרב בשנים האחרונות.

שני בתי קולנוע ברחוב טולוז (כלרון סגור ואמפיתיאטרון).

חנויות ובנקים ברחוב יפת. כולן בבעלות יהודים (למעט חומוסייה).

שני בתי חולים – דונולו א' ו-ב'.

אני נולדתי ביפו ב-1948 וגרתי באזור המהומות בגבעת עלייה. בית הכנסת אור ישראל, שכיום הוא ישיבה, היה בית כנסת אשכנזי שכונתי. הכיסא של אבי ז"ל עדיין קיים שם עם שמו עליו. בשבתות היתה מאפייה שבה נאפה חמין. לקראת פסח היתה הגעלת כלים פומבית המנוהלת ע"י בית הכנסת. רב הקהילה היה הרב ישראל גוטמן מצאצאי הבעש"ט.

גרתי בשכונה עד 1970. הוריי המשיכו לגור מיספר שנים נוספות עד ש"חלמיש" של עת"א החלה להביא לפינוי תושבים יהודיים. להערכתי, היתה כוונה כבר אז להפוך את יפו לאיזור אליטיסטי הסמוך לים. לשם כך הוקמו ליהודים המפונים שיכונים ממזרח לרחוב יפת, הקרוב לבת ים.  כחלק ממהלך זה העבירו תושבים ערביים מעטים שגרו באיזור רחוב 60 (קדם) הקרוב ל"שטח הגדול" (ולא באיזור המהומות שבו לא היו ערבים, כמעט לחלוטין) – לשיכונים ערביים מול בית הקברות הערבי בדרום גבעת עלייה.

במילים אחרות, יפו גבעת עלייה הפכה ערבייה רק כתוצאה מפנוי כלכלי של היהודים בשנות השבעים. בית ספר רש"י נחרש. בתי הקולנוע נסגרו. חנויות ברחוב יפת נמכרו, ועוד. אזרחים ערביים מלוד, רמלה, ואחרים – הגיעו ורכשו דירות בפרוטות. אם תבדקו את מרשם התושבים בשנים 1950 ואילך, תיווכחו שהגידול באוכלוסייה הערבית ביפו לא היה טבעי. כחלק מהתהליך,  המסגד שברחוב קדרון, שבו היתה משפחה שומרת בלבד עד שנות ה-70, הפך פעיל. חלק מהמסעדות הערביות שהפכו פופולאריות התנחלו על שטחים שהיו איזורים פתוחים.

לסיכום – תושבים ערביים מקוריים הם כיום פליטים שגרים בעיקר בעזה. הנכסים הנמכרים היו של יהודים. קרי, הישיבה אינה מתנחלת אלא קיימת במקומה מ-1948.

אלי מיאסניק

* * *

עקיבא נוף

מִטְעָן שֶׁל דִּינָמִיט

הבלדה על מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני

הֵם נִפְגְּשׁוּ בַּמְּסִילָה לִיְרוּשָׁלַיִם,

כְּשֶׁלָהּ הִצְמִידוּ הֵם מִטְעָן שֶל דִינָמִיט,

וּכְשֶׁרַכֶּבֶת הַכּוֹבֵשׁ קָרְסָה אַפַּיִם,

יָדְעוּ שְׁנֵיהֶם – מַלְכוּת צִיּוֹן תָּקוּם שֵׁנִית.

                                   מִטְעָן שֶׁל דִּינָמִיט אֶל לוּחַ בַּרְזֶל,

                                   מִטְעָן שֶׁל דִּינָמִיט.

אֶחָד שָׁחוּם הָיַה, רָזֶה וְדַק כְּתֵפַיִּם,

רֵעוֹ – צָהוֹב הָיָה, מוּצָק וּמְחַיֵך,

וְעֵת בְּטַנְקִים-אֵשׁ-יוֹרְקִים הוּקְפוּ הֵשְּׁנַיִם,

אָז בְּגוּפוֹ חָבֵר עַל חֲבֵרוֹ סוֹכֵך.

                                מִטְעָן שֶל דִּינָמִיט אֶל לוּחַ בַּרְזֶל...

"כַּאן בְּאַרְצִי אֵינְכֶם שוֹפְטִים," מֵאִיר הוֹדִיע,

וְחַבֵרוֹ, מֹשֶה, נוֹתַר גֵּאֶה וְקַר,

גַּם כְּשֶׁאַנְגְלִי, בִּלְבוּשׁ שׁוֹפֵט, הַגְּזָר הִשְׁמִיעַ –

כִּי יִתָּלוּ שְׁנֵיהֵם בְּחֶבֶל עַל צַוָאר.

                               מִטְעָן שֶׁל דִּינָמִיט אֶל לוּחַ בַּרְזֶל....

וּבוֹ בַּלַּיְלָה רָטְטוּ חוֹמוֹת הַכֶּלֶא

מִקוֹל שִׁירָה שֶׁל נִידוֹנִים לוֹבְשֵׁי אָדוֹם,

וְסוֹהֲרִים עַמְדוּ מֻכֵּי אֵימָה מוּל פֶּלֶא

שֶׁל יְהוּדִים צוֹפִים בְּשִׁיר פְּנֵי הַגַּרְדוֹם,

                              מִטְעָן שֶׁל דִּינָמִיט אֶל לוּחַ בַּרְזֶל...

זֶה לֹא תַּלְיָן-כּוֹבֵשׁ יְהֵא, פַּסְקוּ הַשְּׁנַיִם,

שֶׁחֶבֶל חֶנֶק עַל צַוָאר עִבְרִי יָשִׂים,

כִּי הַחֵרוּת הִיא הַבְּחִירָה, גְלוּיַת עֵינַיִם,

גַם הַבְּחִירַה לִפּוֹל בִּקְרָב כְּלוֹחֲמִים.

                             מִטְעָן שֶׁל דִּינָמִיט אֶל לוּחַ בַּרְזֶל...

וְעִם הַשַׁחַר, עֵת תַּלְיָן נִיצַב בַּשַּׁעַר,

אִימְצוּ חָזֶה אֶל  מוּל  חָזֶה , וּבֵינוֹתָם –

רִימוֹן נָקַשׁ וְעִמָּדוֹ נִשְׂאוּ בְּסַעַר,

וְכַך בִּקְרַב, בִּקְרַב נוֹסַף, מַצְאוּ מוֹתָם.

                             מִטְעָן שֶׁל דִינָמִיט אֶל לוּחַ בַּרְזֶל , מִטְעָן שֶׁל דִינָמִיט

                             אֶל הַבַּרְזֶל, אֶל הַבַּרְזֶל, אֶל הַבַּרְזֶל.

21 באפריל היה יום השנה ה-74 למותם של מאיר פיינשטיין, לוחם האצ"ל ומשה ברזאני, לח"י, שבהיותם בתא הנידונים למוות, בחרו לפוצץ עצמם ברימון בין שני חזיהם החבוקים, ולא להיות ניתלים ע"י הבריטים שגזרו עליהם מוות בתלייה.

עקיבא נוף

* * *

אבי גולדברג

"עד הנה" לש"י עגנון

הרהורים מאוחרים

חלק שני: פרידנאו

לייבניץ, וולטיר ועגנון

ברשימה הקודמת התמקדתי בחיפושיו של המספר בן דמותו של עגנון אחר חדר למגורים בברלין בעת מלחמת העולם הראשונה. כפי שידוע עגנון עצמו נקלע שלא ברצונו למלחמת העולם הראשונה בעודו בברלין מאז 1912, ולא יכול היה להיחלץ מגרמניה כל עוד המלחמה מתחוללת.

מלכתחילה חפץ עגנון להעלות בנובלה זו ["עד הנה"] את רשמיו מהמצוקות שפקדו את גרמניה בעת המלחמה האכזרית שפגיעתה באוכלוסייה האזרחית הלכה וגברה ככול שהתארכו  שנות המלחמה. האופטימיות של הקייזר וחבר קציניו מאוגוסט 1914 החלה להיסדק נוכח העמידה מנגד של המדינות בהן נלחמה, עד לקריסת המערכות הצבאית והאזרחית ובריחת הקייזר וילהלם השני להולנד והתמוטטות צבאו ומשטרו. עגנון נתן תחילה לרשמיו את השם "בימות המלחמה  שהומר לאחר מכן  ל"עד הנה". 

המפה שצייר עגנון בנובלה של אזור החיפושים אחר חדר למגוריו, הוא הרובע שרלוטנבורג-וילימסדורף. הוא נודד מחדר לחדר, בין שהחדר גרוע ובין שבעלי החדר יורדים לחייו, אין הוא מוצא מנוח . "יש שבעלת הבית מסבירה פנים ואין החדר מסביר פנים ויש שהחדר מסביר פנים ואין בעלת הבית מסבירה פנים." 

 ובמקום אחר הוא מספר על מגרעות חדר ששכר  – "החדר גופא נאה וכליו נאים ובעליו נוחים והגונים, ושני חלונות לחדר, אלא שלמטה מחלון אחד אטליז פתוח וריחו נודף, ולמטה מחלון אחד מקום חנייה של חשמליות."

לחלונו של חדר אחר בו הוא משתכן פונה מטבחי מסעדות או בית תמחוי "צופה על שישה ושלושים חדרי בישול."

את מסכת החיפושים המייגעים אחר חדר למגורים  הוא מתאר כך: "מהלך לו אותו אדם מרובע לרובע ומרחוב לרחוב ומבית לבית ומבקש חדר. מרתיק על פתחי בתים והם נפתחים, ונשים יוצאות ומראות לו חדר, ויש שבעלת הבית מסבירה פנים ואין החדר מסביר פנים ויש שהחדר מסביר פנים  ואין בעלת הבית מסבירה פנים. עומד לו אדם ושואל עצמו על מה יוותר על הארת פנים של זו או על הארת פנים של זה. לבסוף מפקיד הוא את תוחלתו בחדרים אחרים ובין חדר לחדר רגליו מהתלות בו ומביאות אותו לחדר שכבר נתעסק בו."

הביוגרף של עגנון, דן לאור, מציין כי כתובות הדירות בהן התגורר עגנון היו באזור המערבי הבורגני של ברלין בקאנט שטראסה וברחובות סמוכים כמתואר בנובלה. וכפי שמתאר המספר בסיפור  עצמו: "ומאחר שדרתי כבר בשרלוטנבורג  ובהאלנזיי ובוילמסדורף ובטירגרטן...."

בפרק י"ב לסיפור מחליט המספר כי קצה נפשו בחדרים העלובים שמצא עד אותו זמן ועליו לחפש חדר בשכונה חדשה שעד כה לא ניסה מזלו בה, פרידנאו.

הוא אכן מגיע לשכונה הנמצאת בדרום רובע שנברג, שכונה חדשה שנבנתה בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. שכונה שתוכננה על ידי מתכנן ערים, שבתיה הנאים כמעט שלא ניזוקו על ידי הפצצות העיר במלחמת העולם השנייה ועל כן עד היום ניתן לחלוף ברחובות המוצלים ולשער שבאחד מהם מצא המספר חדר לעצמו. שם השכונה החדשה, שאמורה היתה להיות אואזיס, נווה ירק בלב העיר התעשייתית, נבחר כ"עיר שלום" או מקום שהשלום שורה בו. אירוניה אמרנו? בשיאה של מלחמת העולם הוא מתיישב בנווה של שלום. השם נבחר על ידי בוני השכונה ונועד לאזכר את הסכם השלום שנכרת בין צרפת המובסת ופרוסיה ב-1871 במלון הברבור בפרנקפורט על המיין. Der Friede von Frankfurt 

בשלב זה בסיפור חלה תפנית  שהמבקר החריף ברוך קורצוייל ראה בה אולי המקום שממנו צריך להתחיל את הקריאה בנובלה 'עד הנה'. למרבית האירוניה מגיע המספר כביכול אל המנוחה והנחלה, חדר נאה בשכונה השקטה פרידנאו, ונוטל לידיו  לעת ערב  באקראי ספר שמצא בחדר ששכר, לקראו לפני השינה. "הספר של וולטיר על מיטב העולמות."

המכיר את ספרות העולם, יודע לזהות את הספר אותו קרא המספר לפני השינה כ"קנדיד, או ספר האופטימיות" של  הסופר והפילוסוף הצרפתי וולטיר. ספר זה, שתורגם ונדפס בכל לשונות העולם, הוא מופת לסטירה עד היום. ספרו של וולטיר הוא פרודיה אודות ההנחה הפילוסופית של הפילוסוף והמתמטיקאי הגרמני גוטפריד לייבניץ, איש אשכולות שטווה תמונת עולם פילוסופית-אופטימית על פיה האל ברא את העולם בו אנו חיים "כטוב בעולמות האפשריים", מין ברירת מחדל אליה הוא מגיע מתוך הנחות פילוסופיות קודמות בדבר מהות החומר והתפשטותו בחלל.

 המסקנה הפילוסופית של לייבניץ כי אנו חיים בעולם הטוב ביותר שהאל היה יכול לברוא, גרמה לוולטיר לגיחוך אותו העלה כפרודיה המבריקה "קנדיד".

האופטימיות של לייבניץ היתה על פי וולטר עיוורון של פילוסוף. האם אין  הוא חי במציאות, אותה המציאות האכזרית הסתמית בה מתנהל העולם ללא שהאל המיטיב קובע את כיוונה?

וולטר, כמו אחרים, הבין שהדיסוננס בין התאוריה של לייבניץ לעולם בו הוא חי, רחב מכדי שלא לכתוב סטירה על כך. קנדיד הצעיר, גיבורו של וולטר המחונך על פי התאוריה הלייבניצית בה אנו חיים בעולם הטוב שיכול היה האל לבחור עבורנו – מגורש לפתע מהטירה בה גדל, האחוזה המבודדת, דמוית גן העדן התנכ"י – ונזרק למציאות אכזרית. הוא חווה חוויות נוראיות שעל אף נימת ההגזמה שבהן המעוררת חיוך עומדות בסתירה לאמונה כי האל הוא טוב ומיטיב – שעליה התחנך, וכי האל עושה באמת הכול כדי להעניק לנו את הטוב שבעולמות.

המספר ב'עד הנה' שבא לברלין לספוג מנפלאות הקידמה האירופאית, מספריות המלאות ספרי חכמים, מחברה מודרנית המייצרת מוצרי צריכה לרווחת האוכלוסייה, נתקל לפתע במוראות מלחמה נוראה בה מוסרות קליפות האופטימיות שהנאורות בנתה, האמונה ברוח האדם נשברת, והחיה שבאדם פורצת. מלתעותיה נשלפות ואדם לאדם זאב. העטיפה הפילוסופית הלייבניצית מתפוררת לא רק עבור קנדיד אלא גם עבור המספר, האמונה הישנה היהודית בסדר העולם נסדקת  במלחמת העולם. נוכח הסבל ההרג, שמביאים בני האדם לעולם ניכר שאין  לאל כלשהו שליטה על מעשיהם.

עבור קנדיד של וולטר ועבור עגנון, די היה בחוויותיהם האישיות כדי לשים קץ לעידן התמימות. התוצאה של השבר, שאפשר לקרוא לו גם השבר של המודרנה, משנה את כתיבתו  של עגנון ומסיט את התמות העיקריות בספרו 'עד הנה' מתיאור ראליסטי של סבל אנושי בעת מלחמה לצורת סיפור  שונה  ובתיאור  אירועים  אזוטריים ואפילו סוריאליסטיים שכביכול אינם קשורים לתמה המרכזית.

אם המציאות כאוטית, חסרת הגיון או שליטה – הרי גם דרך הסיפור הקלאסית הופכת לכאוטית. אי אפשר יותר לכתוב רומן קלאסי או "סיפור פשוט". בנובלה זו מצטרף עגנון לכותבים המודרניים של החלק הראשון של המאה העשרים, כמו רוברט מוזיל שהתגורר אף הוא בברלין, והרמן ברוך. 

אפריל 2021

אהוד: וכמובן ראוי להזכיר גם את קאפקא, אף שאחרי "ספר המעשים" – עגנון טען שלא קרא את סיפוריו של קאפקא וכי רק אשתו קראה אותם.

* * *

בן בן-ארי

שני שירים

נַפְשִׁי אוֹתָךְ חוֹוָה

לִבִּי הוֹלֵם

כְּמוֹ תֹּף לִקְרָב

הַאִם חוֹלֵם?

קוֹרֵא לַשָּׁוְא?

הֵן זֹאת אֵדַע:

אַתְּ לִי כּוֹכָב,

גַּם אִם חִידָה,

לָעַד אֹהַב.

נִשְׁמָתִי בְּהֶבֶל פִּי

אַהֲבַת אֵין קֵץ טוֹוָה

גַּם כִּי רָחַקְתְּ, אַף עַל פִּי

נַפְשִׁי אוֹתָךְ חוֹוָה.

עֵת דֶּרֶךְ כִּי תִּרְחַק

מוֹרְדוֹת חַיִּים וַעֲלִיּוֹת

גַּם אֶל מוּלָם

הֵן לֹא נִזְעַק

נִשְׁמוֹת אַפֵּינוּ צוֹפִיּוֹת. 

©

עַל הַחוֹף נִפְסַע

צְעַד עִמִּי,

שַׁל נַעֲלֶיךָ,

עַל הַחוֹף נִפְסַע.

רַק אוֹר הַיָּרֵחַ הַמֵּאִיר

וְהַגַּלִּים

הֵם לְבַד עֵדִים

לְךָ לוֹחֵשׁ לִי

דִּבְרֵי אַהֲבָה.

לַיְלָה לַיְלָה

יַרְדִּים הַיָּם אֶת הַיָּרֵחַ

וְקַרְנֵי שֶׁמֶשׁ מַשְׁכִּימוֹת

הַחוֹף יָעִירוּ

בִּנְשִׁיקוֹת שַׁחַר לוֹטְפוֹת.

בן בן-ארי

 ©

* * *

הדסה  מור

געגועים לשפת האם – הערבית. "אנא מן יהוד" – הצגה בתיאטרון העברי ערבי – ביפו

ההצגה החדשה המועלית  עכשיו בתיאטרון  העברי-ערבי ביפו מבוססת על סיפור קצר שכתב אלמוג בהר, שזכה בתחרות הסיפור הקצר  של עיתון הארץ משנת 2002.  בהר, שהוא בן  משפחה עיראקית, מקונן ומתריע על  השכחה של יוצאי מדינות ערב את שפת האם שלהם – הערבית, שבה דיברו אבותיהם  גם לאחר שעלו לארץ,  מתריע על כך, שהשפה העברית גברה והשליטה עצמה על חייהם והשכיחה  מהם את שפת האם, הערבית.

את הסיפור הזה עיבדה  למחזה אילנית סוויסה,  שאף היא בת ליוצאי מדינה ערבית,  שבמאמר שכתבה בתוכנייה  היא מבכה את השפה שהשתכחה: "כשאבא שלי מת, מתה  איתו גם השפה הערבית בה ידע לדבר בחן רב כל כך."  באחידות דעות ורגשות כאלו, יצאה ההצגה "אנא מן יהוד" לדרך, בבימויו של סיני פתר

הפתיח היה מרשים למדי, כאשר לקול צלילי העוד, עליו ניגן לאורך כל ההצגה אייל ליטוין,  נראית במה עטורה בסדינים צבעוניים תלויים לאורכה  ולרוחבה על חבלים, סדינים המהווים מעין מבוך שביניהם מתרוצצים השחקנים ואיזה שד  שמופיע ונעלם.  שאמור  "לסמל  את סף התודעה,  את מנגנוני הזיכרון והשכחה, ההנכחה וההסתרה, הגלוי והנסתר, המודע והמודחק" –  כפי שנכתב בתוכנייה.

הדרמה שמאחרי המילים היפות הללו, אותן כתב פרופ' יפתח אלוני, מספרת על  חזי, משורר  צעיר, חוזר בתשובה, שהולך עם ציציות המשתלשלות לו מתחת לחולצתו, שיום אחד הוא מתבשר שזכה בפרס ראש הממשלה על יצירתו. ההפתעה הגדולה שריגשה אותו ואת בני משפחתו, גורמת לו למהפך נפשי והוא מגלה לפתע ששפתו העברית התהפכה עליו והוא מתחיל לדבר פתאום ערבית במבטא עיראקי, כפי שזכר מפי סבו  שדיבר ערבית כשל הערבים שעל שפת החידקל. הגילוי הזה מטלטל אותו ריגשית ומרעיד ומרגש את כל בני משפחתו, את אשתו ואת הוריו, את המנחה שלו לדוקטורט, ואת הרב שלו, ואף מעמיד  בסכנת מחיקה את כל הישגיו ביצירה ובאקדמיה.                                                                           

זהו שיר קינה על השפה הערבית המודחקת והנשכחת. השפה הערבית שיוצאי מדינות ערב דיברו בה עם הגעתם לארץ, אך במהלך השנים השפה העברית דחקה את רגליה, והערבית ירדה מגדולתה.  

ואיך זה מתבטא בהצגה?

צוות השחקנים עומד מאחורי הסדין החזיתי, נצפה לקהל כצלליות פשוטות ידיים מורמות ומתנפנפות, כמו מביעות מחאה או קינה. עם הורדת הסדין הראשון, הופכות הצלליות לאנשים.  ליד שולחן וכיסא בודדים, יושב המשורר  יחזקאל, חזי, בגילומו של יהונתן בסון,  כשהוא מתבשר   על קבלתו את פרס ראש הממשלה כהוקרה על יצירתו.

לפתע הוא מתחיל לדבר את שפת אביו, ערבית.  העברית נעלמה מפיו. "העברית שלי חרשת,  לפעמים חרשת מאוד."

את הרעיון של דעיכת השפה הערבית אל מול פני העברית המדוברת בארץ,  מבטא אלמוג בהר בשיר  הפורץ מליבו בכאב:

"הערבית  שלי אילמת / חנוקה מן הגרון /  מקללת את עצמה / בלי להוציא מילה..."  ובהמשך:  "הערבית שלי פוחדת / מתחזה / מתחזה בשקט לעברית / ולוחשת לחברים  עם כל דפיקה בשעריה – אהלן אהלן..."

 הסדינים שעל הבמה, האחוזים באטבים על החבלים, מורדים במרווחי זמן בזה אחר זה,  נגינת העוד מלווה בנעימות מזרחיות את  ההפסקות  בין דברי השחקנים,  ובנקודה הזאת בהחלט יכולה להיות הזדהות של הצופה עם מצבו של  חזי, שבעצם  מציג תמונה אוניברסלית של מהגרים שמגיעים לארץ חדשה לאחר שנטשו את  מולדתם, והם נאלצים ללמוד ולדבר את שפת  המדינה החדשה אליה היגרו. שפת האם  עליה גדלו, שהיתה חלק מהווייתם, הולכת ונשכחת מליבם והם  בתת תודעתם מבכים את השכחתה ונטישתה אך היא נשארת מקננת בתת תודעתם, והם דואבים את הישכחותה. ומנסים  להשאירה במקום של כבוד.

היה ויכוח  לגבי מעמדם  של יוצאי מדינות ערב בארץ. יש שמכנים אותם לא רק "יוצאי מדינות ערב" כי אם גם "יהודים-ערבים", דהיינו, אם נולדת  בארץ ערבית, משמע  אתה ערבי. 

הכינוי הזה ממש לא יכול להתקיים והוא אף מקומם. איך ייתכן להיות יהודי ערבי? וכי הערבי מתאפיין רק בשפה הערבית שבה הוא מדבר?  וכי היהודי מתאפיין רק בשפת היידיש שבה דיבר  בגולה ובשפה העברית שבה הוא מדבר בארץ? ברור שלא. כי יהודי וערבי מתאפיינים קודם כל בדתם. כמעט כל ערבי הוא  מוסלמי וכל יהודי הוא בן דת משה היהודית. אז כיצד יכול להיות יהודי ערבי, כאשר הערבי הוא מוסלמי? אבסורד.

יהודי יכול להזדהות הזדהות עמוקה עם השפה הערבית שהיתה שפת אימו, שפת אם קשה  לנטוש גם כשאתה יוצא לחיות בארץ אחרת. אבל זה נכון גם לגבי  שפות-אם אחרות. גם [היהודים?] הרוסים והפולנים קשורים לשפת האם שלהם, אך אט אט בני הדורות הבאים משתחררים ממנה.

 המחזה אינו מסתפק בהעלאת  השפה הערבית הנשכחת אל התודעה הציבורית. הוא מציג גם פן מופרך של יחסים בין יהודים לערבים בישראל. וכך אנו  צופים, למרבה התסכול, בשתי סצינות נפרדות של  שוטרים יהודים המתייחסים לאזרח הערבי באופן משפיל ואף אלים. הנה לפתע מופיעים בפני חזי, המשורר היהודי הדובר ערבית, שוטר ושוטרת, לבושים מדי משטרה עם מכנסיים קצרים, וברגע שהם שומעים את הערבית שבפיו  הם דוחפים אותו ומבקשים ממנו תעודת זהות, והוא מתחיל לפשפש בכיסיו אחר התעודה תוך שהוא מצהיר בפניהם "אנא מן יהוד" אבל הם לא מאמינים, מה פתאום שיהודי יזדהה בפניהם כיהודי שמדבר ערבית, והם לא מניחים לו עד שהוא מציג את תעודת הזהות שלו בפניהם.

ובסצינה הנוספת, חזי המשורר יוצא לרחוב עם תיק גדול  הנסגר ברוכסן לאורכו ושוב מגיחים לעומתו השוטר והשוטרת  ומיד מצביעים על התיק הגדול, בטח יש בו פצצה, ערבי הנושא פצצה, וכל המשחק הגרוטסקי הזה אמור להצחיק, כי השוטר אף שולף לעברו אקדח ומצווה עליו לפתוח את התיק וחזי נשבע בקול נואש שיש בתיק רק ניירת,  ותוך כדי איום באקדח שלוף לעומתו, הוא פותח את התיק והשוטרים מוצאים בו רק כמה ניירות,  והנה השוטר מוצא שם נייר כתוב בערבית והוא קורא  ברעד וחלחלה,  "ערבית ערבית," ומיד הוא  עוצר את חזי ושם אותו מאחורי הסוגר.

האם בשם האמנות מותר גם להפריך מציאות רגישה כל כך? מוגזם. ממש מוגזם עד כדי חוסר אמת. אבל המשחק של כל השחקנים היה טוב, רגיש, כנה, והמסר של ההצגה נקלט היטב, כי אי אפשר להישאר אדיש  למילים: "הערבית שלי פוחדת, מתחזה בשקט לעברית... ומול כל שוטר  עובר ברחוב, שולפת תעודת זהות, מצביעה על הסעיף המגונן: אנא מן יהוד, אנא מן יהוד.  והעברית שלי חרשת.  לפעמים חרשת מאוד..."

לא ברור מה ההמחזה רוצה לומר:  שכל יוצאי מדינות ערב ימשיכו לדבר ערבית, וגם צאצאיהם דור שני ושלישי ואף רביעי יתגעגעו לשפה הערבית שאותה דיברו אבותיהם על החידקל? 

כעובדה, אכן  הדור הראשון שהגיע לארץ ממדינות ערב,  דיבר ערבית  גם כעבור שנים רבות מאז הגעתו, כשם שגם יוצאי ארצות אירופה דוברי הפולנית והרוסית והגרמנית  והרומנית דיברו בשפתם עוד שנים רבות מאז הגעתם, לארץ, תוך שהם  מתייחסים לדוברי הערבית בהתנשאות, בבוז, כאל פרימיטיבים בבעלי רמת אישיות נמוכה. בקיצור – כאל ערבים...

בשל כך, בני הדור השני של דוברי הערבית החלו להתרחק מהשפה ומהמבטא המזרחי ואפילו התביישו באבותיהם אך עדיין שמרו בגאווה את המסורת המזרחית-ערבית. בני הדור שבא אחריהם כבר דיברו רק עברית ומנהגי מדינת אבותיהם זרים להם, וכך יצרנו בארץ את דור הישראלים המעורב של בני דור שלישי ורביעי מבני כל ארצות הגולה שהתקבצו כאן. וגם אם עדיין יש הבדלים ביניהם, ועדיין יוצאי אירופה חושבים שהם עולים ברמתם הקוגניטיבית על זו של יוצאי ארצות ערב, ההבדלים הולכים ומיטשטשים.

מכל מקום, זה נכון שלשפה הערבית בארץ יש  פריבילגיה  על פני שפות אחרות, בשל  המיעוט הערבי שחי בארץ וכבודה במקומה מונח, אולם   ברור  שאי אפשר לצפות שבני הדור השלישי ליוצאי מדינות ערב ידבר פתאום ערבית, כפי שקרה לחזי המשורר, שאיבד לפתע את שפתו העברית שפכה לחרשת. זהו מקרה יוצא דופן  של תודעה היוצאת לפתע מדעתה...

לאור כל הדברים הללו מותר לקבוע בבירור, שהעברית שלנו אינה "חרשת" והערבית שלנו בארץ אינה "אילמת",  ואך טבעי שהיהודים ידברו עברית והערבים ידברו ערבית ועברית, ובד בבד, אם כבר ערבית – אז רצוי בהחלט שמשרד החינוך יחייב את לימוד השפה הערבית בבתי הספר לא רק כמקצוע בחירה, וללא קשר למוצאם של התלמידים.

אז מי שהנושא הזה מעניין אותו, ימצא בהחלט עניין ללכת ליפו לצפות ב"אנא מן יהוד".

הדסה מור

אהוד: למיטב ידיעתי הערבית של ערביי ישראל אינה הערבית-היהודית של יהודי עיראק, זו הערבית שאלמוג בהר מנסה כנראה לעשות הון פוליטי-ספרותי מכך שהושכחה – שזה כאילו אני הייתי מתלונן על השכחת האידיש ועל מר גורלי כסופר בשפה העברית. עליי היו צוחקים, אבל על בהר לא צוחקים כי הוא נחשב פוליטיקלי קורקט. ובאמת – מה כביר הוא האסון שסמי מיכאל, אלי עמיר, שמעון בלס, רוני סומך-סומק ושאר הסופרים והמשוררים המוכשרים יוצאי עיראק עברו לכתוב עברית ולא נשארו בערבית-היהודית שלהם!

* * *

תקוה וינשטוק

על כחול של צמחים ודגלים מתנופפים

בעקבות  צמח חודש אייר שכתבו

 ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן – יועצת בוטנית

כל הארץ דגלים, דגלים

עם רוקד גילים גלים

עם שמח, טף צוהל –

חג היום לישראל

בשיר זה של רפאל ספורטה פותחת ד"ר שרה'לה אורן את רשימתה "על כחול של פרחים ודגלים מתנופפים":

 "יחד עם 'ים' דגלי המדינה המציף את הארץ בראשית חודש אייר, פורחת בשדות הבר 'נפית כפופה'. בכחול-סגול מרהיב. כאילו מבקשת לשתף גם את הטבע בצבעי הכחול-לבן השוטפים את הארץ" – דבריה היפים של ד"ר אורן.

אבל מה פרוש "נפית" שמו של צמח זה, הכחול מרהיב?

"כפופה" ברור, אבל "נפית"?

היטיתי את השם לכל צדדיו ולא הצלחתי להבינו. זו לא פעם ראשונה שלצד הנאה מצמחים תוקפת אותי עוגמת  נפש, אפילו כעס, על שמותיהם. זו השפה שלי, עברית, אלה הצמחים של ארצי – ושמותיהם כה מוזרים עד שאם אינם מנוקדים אין לדעת אפילו איך לבטאם. שמות מ"ההפטרה", אולי מספר הזוהר הידוע רק ליודעי סוד ואולי, ככלות הכול – השמות הם בסינית?

אפילו ד"ר שרה"לה אורן, אשפית הצמחים למיניהם, חשה כי שם כ"נפית" כבר גודש לתסכול, והיא נותנת לנו פרק בתולדות שמות הצמחים בעברית.

שמו הלטיני של "נפית" נגזר מתרכובת כימית בשם נפטוקטון. בכוכבית מציינת ד"ר אורן כי בזנים מסוימים של נפית כגון "נפית החתולים" – גורמות תרכובות אלה לתופעות נפשיות, במיוחד על כל משפחת החתולים. התופעה חולפת עם תפוגת החומר.

ההיסטוריה של הענקת שמות לצמחי הארץ, אומרת ד"ר אורן, הינה פרק חשוב ומרתק בתקומת עם ישראל במולדתו. כשהוקם "ועד הלשון" ב-1905 עסקו חבריו גם במינוח בוטני ובשמות צמחים. בהקדמה לרשימת הצמחים הראשונה – שהתפרסמה בשנת תרע"ג, 1913– נכתב כי הצורך בשמות צמחים מגיע בעיקר מהילדים: "שמות הצמחים וחלקיהם הם אבן המחלוקת בבית ספרנו החדש שבארץ, שהמקצוע הזה לוקח בו חלק הגון, כראוי לעם היושב על אדמתו." המורים בגליל העליון העניקו לצמחים שמות מן המקורות ומהשפה הערבית, ואילו המורים ביהודה העניקו להם שמות אחרים."

כידוע, לא רק שמות צמחים משלהם היו ליושבי הגליל, היתה להם גם אות משלהם – בּי"ת דגושה... כך בשיר הנודע על הקיץ במסחה-כפר-תבור ו"הזבּובּים" שלה, עם שתי אותיות בי"ת מודגשות, כמו במילה "בובה".

נפית כפופה. צילום: שרה גולד. בוסתני גמזו. © כל הזכויות שמורות לצלמים

ולאתר פרח השדה. ויקיפדיה.

ועד הלשון נטל על עצמו להגיע לעמק השווה. "הצורך בשמות עבריים לצמחים התעורר עוד בגולה, אצל סופרים ומשוררים שלקחו חלק בהתעוררות הלאומית: טשרניחובסקי קָבל כבר באודסה על המחסור בשמות עבריים לצמחים, דבר המונע ממשוררים וסופרים מלטפל בצמחים. "כי מה יעשו? יתרגמו מלשונות נוכריות? ... יתרגם כל אחד לפי טעמו?"

ועד הלשון הביא דוגמאות לצמחים ששמותיהם תורגמו מרוסית, פולנית, גרמנית או ערבית –מצב היוצר ערבוביה ומביא מסורת זרה ליהדות, כגון הצמח שתורגם ל"דמעותיה של האם הקדושה", אם  ישו.

הבוטנאי הדגול אהרון אהרנסון, מייסד ניל"י, מי שגילה לעולם את "אם החיטה", הדגיש את שפע הצמחים שנתברכה בהם ארץ ישראל והצטרף לקריאה למצוא להם שמות מתאימים מן המקורות ולהשלים במידת הצורך" "אל נא תהיה, אפוא עבודה זו קלה בעינינו ואל נא נדחה אותה," אמר אהרנסון.

אוריה פלדמן (1887-1958), אגרונום, מורה ומתרגם, מראשוני המורים לטבע בארץ, הצטרף לקריאה בדבריו: "העם החוזר לתחייה אינו יכול לדבר עברית משובשת, נלעגת. ואחת הדרכים למנוע מצב מחפיר זה היא לקבוע שמות נכונים ומדויקים לצמחי הארץ."

שרה אורן, מחברת המאמר הזה, כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על  "חקר צמחי ארץ ישראל במקורות היהודים כמרכיב בזהות הלאומית העברית: פועלה ושיטתה של משפחת הראובני." 

נזכיר כי חוקרים בראשית ההתיישבות בארץ נאלצו להמציא שמות לצמחים לצורך עבודתם. דודי, פרופסור ישראל רייכרט (1889-1975), חתן פרס ישראל, סיפר כי החל להתעניין בשמות הצמחים עוד כששמש מורה לטבע בחיפה בשנת 1912. הוא טייל עם תלמידיו ונתמלא בושה כשלא ידע לענות לשאלת תלמיד מה שם הצמח שגדל על האבן. (שמו כיום "חזזית". שם שהמציא רייכרט עצמו). ישראל רייכרט, יליד  פולין, התעניין בצומחים מנעוריו והחליט להתמחות בתורת הצמחים. בארץ לא היה אז מקום ללימודים אלה. מפי כומר בחיפה למד לטינית שנדרשה ללימודי האוניברסיטה ובתמורה לימד רייכרט, יוצא ישיבה, את הכומר תלמוד.

התיזה לדוקטורט של רייכרט היתה על אוסף בן 100 שנה של פטריות במצרים, שנמצא זנוח במוזיאון. "בשבילי," סיפר רייכרט בשפתו הפיוטית, "האוסף היה מציאה. קיוויתי למצוא את הפטריות האלה גם בארצנו והבשתי [?] מהן בריח המולדת..."

רייכרט התמחה בפיטופתלוגיה, מחלות צמחים. הוא המציא מיספר ניכר של שמות הקשורים לצמחים, שהתבססו בשפה העברית, בהם עשבייה, קימחון, שידפון, חילדון, גחלון ועוד.

ונחזור לנפית הכפופה. צמח רב שנתי המזדקף עד גובה מטר ויותר. הוא פורח בשלהי האביב, אפריל-יוני – במקבצים שופעים של פרחים כחולים-סגולים מרשימים. הצמח, שגם בערבית שמו "נפית", שייך למשפחת השפתניים. הוא מתאפיין בגבעול מרובע ובמבנה פרח אופייני בעל לוע פעור ושפה בולטת בתחתית. בצבעו ובריחו הוא מזמין אליו  חרקים בעלי לשון/חדק ארוכים למיצוי הצוף שבתחתית הצמח. מיצוי השמן האתרי הייחודי שלו מביא לנו חומרים בעלי סגולות רפואיות לחיטוי, להרגעת שיעול, להקלות בבעיות עיכול, כאבי בטן, פירוק מתחים, רוממות רוח וחיזוק תחושת הריכוז – מעל ומעבר למה אנחנו יכולים לדרוש מצמח..

לקראת מועד ציון עצמאותנו, בחודש אייר, מונפים דגלים לרוב. הדגלים, בצבעי כחול-לבן, קשורים קשר הדוק למסורת של שימוש בטלית ובציציות עם פסי התכלת שמקורם בצוו מקראי "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת" – במדבר ט', ל"ח-ל"ט.

במקרא מוזכר צבע התכלת במפורש ואלו הצבע הכחול אינו מוזכר כלל וגם בתרבויות אחרות הוא נדיר. אין כחול בתנ"ך. בשדות הארץ יש פרחי שדה בסגול, בתכלת, בתערובת סגול וכחול, אך פרחי שדה בכחול עמוק, לא מהול – מעטים ונדירים וגדלים בדרך כלל במקומות מסוימים, בהם לשון הפר, כחלת ההרים, הדרדר הכחול.

למה לא כחול – זו כבר קושיה לדיון של בוטנאים... אך אנו מוזמנים לצאת לשדות וליהנות משפע הפריחה הכחולה, היפה והייחודית, של הנפית!

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

תזכורת בקשר להידלדלותם ולירידת קרנם

 של מדעי הרוח באקדמיה הישראלית!

דברים בכנס באוניברסיטת תל-אביב בחודש מאי 2005

[הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, נערך באוניברסיטת תל-אביב, ב-31.5.2005 לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית".

במושב הראשון מרצים את משנת ספרם המשותף פרופסור בר-טל ופרופסור טייכמן. במושב השני, המוקדש ל"סוציאליזאציה תרבותית" בהנחיית פרופסור נורית גרץ, מדברים פרופסור דן אוריין, פרופסור ג'אד נאמן, ואחרון, ככתוב בפתק על שולחן המרצים, "מר אהוד בן עזר"]:

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריהו. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם  פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית". דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים.

המחקר הופיע גם כאנתולוגיה עברית בשם "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית" בשנת 1992, באנגלית בארה"ב בשנת 1999, ובהוצאה פיראטית ערבית בביירות בשנת 2001. הנושא שאני רציתי לדבר עליו, אני לא חושב שבמסגרת הזמן אספיק לדבר על כולו, נקרא בשם "אדם כשדה-מערכה – מחמדה בן יהודה עד סמי מיכאל". רציתי לפרוס בפניכם תמונה, שבדברים מסויימים דומה לכמה מן ההבחנות שדן אוריין הדגיש קודם בדבריו על התיאטרון העברי, והן די משיקות לספרות העברית.

ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, אמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות, זה לא אמיתי, זה לא קורה, זה לא נפוץ, וגם אם היה אי שם אי פה מקרה, כמו שסמילנסקי בסיפורו "לטיפה" משנת 1906 תיאר, וכמו שדן אוריין אמר קודם: אף פעם הסיפורים האלה לא נגמרו בטוב, ואלה לא היו הסיפורים שאיפיינו את המהלך העיקרי של הספרות ושל החיים בארץ-ישראל.

(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, וכותרתו: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל").

הרצאתו של אהוד בן עזר בכנס מצוייה ביו-טיוב וניתן להגיע אליה עם הקשת שמו בעברית.

* * *

נעמן כהן

דיוקנו של יהודי יוגוסלבי

מזמן לא קראתי ספר בנשימה אחת כפי שקראתי את הרומן האוטוביוגרפי, בו מתאר המחזאי והסופר הסרבי ממוצא יהודי, יעקב בן מרדכי הלוי-ג'וֹרגֶ'ה לֶבּוֹביץ' (2004-1924), את חייו מילדות מוקדמת ועד גיל 15, בו נלקח לאושוויץ, שרד במצעד המוות וניצל, שב לעירו וגילה שרוב בני משפחתו נרצחו.

את העמוד האחרון בספר הוא כתב ממש ביום מותו. כך העידה אלמנתו. את שלושת הפרקים האחרונים ובהם על אושוויץ הוא לא הספיק לכתוב. אבל בהערות שהוסיף ממחברתו ניתן להשלים את התמונה, ולדעת מה עלה בגורל בני משפחתו.

(יעקב בן מרדכי הלוי-ג'ורג'ה לבוביץ' (Đorđe Lebović) – תמיד אותו דבר SEMPER IDEM – "סיפורה של ילדות, כרוניקה שלא נשלמה").

https://www.steimatzky.co.il/catalog/product/view/id/236612/s/tmid-avtv-dbr-semper-idem/category/499/

(עברית דינה קטן-בן ציון).

ברומן הזיכרונות פורש ג'וֹרגֶ'ה לֶבּוֹביץ' את סיפורי חייהם של בני משפחה יהודית שחיו בין שתי מלחמות העולם בממלכת יוגוסלביה (היום סרביה וקרואטיה), ובהונגריה. הרומן כתוב מנקודת מבטו של ילד שהתבגר לנער, וחייו התנהלו בין סרבים, הונגרים, גרמנים (מכונים שוואבים), ויהודים, כשברקע ההקצנה הלאומנית האנטישמית, התעמולה הנאצית, ורדיפות היהודים ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, וזאת מנקודת הראות של מבוגר הזוכר את הילד שהיה.

תיאורי בני משפחתו, אנשי העיר, המורים, הטבע, המנהגים, האוכל, הכול, נכתבו בידי צייר אמן. כשאתה קורא אתה חש שכולם עומדים חיים מול עיניך.

הוריו התגרשו בילדותו. (מה שהיה מאד לא מקובל אז, במיוחד אצל יהודים), והילד עובר בין הבתים. אביו במאי תיאטרון, איש משכיל ורחב אופקים, התחתן עם הונגריה נוצרייה-קתולית אדוקה, אותה לא אהב. אימו הפסנתרנית התחתנה עם בעל לא יוצלח ובטלן, אבל בעל השכלה רחבה שהילד היה מאד קשור אליו, בשם בוכוולד, שאותו הוא כינה "יער ספרים". (במאמר מוסגר אהבתי מאד את אהבתו לפרש כל שם בכל השפות), בין השאר הוא גר גם בבית הסבא אדולף האתאיסט ומעריץ הרוסים, שהתחתן עם גרמניה-נוצרייה.

הילד חי בסביבה רב תרבותית: יהודים, סרבים, הונגרים גרמנים (המכונים שוואבים) גם בבית הספר עוברים מסרבית, סרבו-קרואטית, להונגרית בטבעיות.

העיר הקטנה סומבור עברה במשך הדורות מיד ליד. מממלכת הונגריה לשלטון העות'מני, ולבית האבסבורג האימפריה האוסטרו-הונגריה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה עברה לממלכת יוגוסלביה, ועם הכיבוש ההונגרי להונגריה, ושוב ליוגוסלביה. והיום בצפון סרביה.

העיירה עם אוכלוסיה מעורבת, סרבים, הונגרים, שוואבים (גרמנים), ויהודים.

יהודי העיר, יהודי הקיר"ה (הקיסר ירום הודו), אשכנזים רב תרבותיים, שעברו בין זהות לאומית ותרבותית. דיברו גרמנית, הונגרית, סרבית.

הקהילה היהודית בעיר נוסדה בשלהי המאה ה-18. בעיר הוקמו בית כנסת ובית עלמין יהודיים. ב-1880 מנתה הקהילה 637 נפשות וב-1940 1,620 נפשות לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי גרמניה הנאצית הועבר אזור באצ'קה ובכלל זה העיר סומבור לחזקת הונגריה והוחל ברדיפת היהודים ולקראת סוף המלחמה גורשו יהודי סומבור להשמדה. ניצלו כ -200 יהודים.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%A8

הילד ג'ורג'ה היה ילד בלונדיני, חכם, סקרן, שנון וחד לשון, שידע להביע מורת רוח או כעס. כך למשל כששאלו אותו "מי הכי מוצא חן בעיניך בהצגה?" (אביו היה במאי תיאטרון), לא היסס לעקוץ את אימו החורגת: "הכי מוצאת חן בעיני האם החורגת המרשעת. יש לי אחת כזאת בבית..."

על אותה אם חורגת, שאילצה אותו ללכת לבית הספר כשהוא חובש כובע עם הספרה אפס המשפילה כתב כי הפסיק לאהוב אותה. "זו לא היתה שנאה, ממש לא; הייתי אומר כי זה היה חוסר אהבה (אם יש דבר כזה)."

יכולתו של לבוביץ' לזכור ולתעד כל כך הרבה פרטים מילדותו נשענת על יומנים שכתב באותם ימים, ב"מחברת הכחולה", ועל תוספות שכתב מקץ כמה שנים. למשל, בספטמבר 1977 כתב על פגישה עם חבר לספסל הלימודים, נזכר בהתעללות אנטישמיות מחרידה ואלימות גופנית שחווה במקום שכינה "הגיהינום".

"נזכרתי במבנה הישן ובאירועים שהתרחשו במרתפו. במקלט החשוך, המצחין, שבו אוחסנו חביות היין, גיליתי בפעם הראשונה את התרמית הגדולה: הסדר שלמראית עין שורר בעולם הזה הוא שקרי. בתוך תוכו מסתתרת אנדרלמוסיה בלתי נסבלת. על משכבי בלילה ההוא, כששנתי נדדה לפני למעלה מארבעים שנה, מכוסה בשמיכת הפוך עד מעל לראש, נחנקתי מאימה ומפחד, שיערתי את הרוע, את היעדר אלוהים, גיליתי עולם שבו אי אפשר לחיות חיי חופש, ללא פחד."

ב"מחברת הכחולה" הוא כותב את כל האימרות החכמות שהוא שומע. הוא במיוחד אוהב את האימרות מלאות ההומור של הדוד סטוון, שאומר לו: "טיפש לעולם לא יודה בטיפשותו. לעולם! אם מישהו מעיד על עצמו שהוא טיפש, דע שיש לך עסק עם אדם נבון."

הדוד סטוון, התבדח פעם בפני חברו הטוב על הונגריה שהיא המדינה היחידה שאין לה ים, ובראשה עומד אדמירל (הורטי). החבר הטוב מנעוריו הלשין עליו, והוא נידון לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך בכלא, מאסר שבאירוניה של הגורל הציל אותו מהשמדה.

הילד ג'ורג'ה תהה תמיד על תהפוכות הגורל המשתנה תמיד. כשגר עם אימו בזגרב התבשר פתאום אביו החורג, בוכוואלד "יער ספרים", שאחיו באמריקה הוריש לו חמש מאות מיליון דולר. הדבר אפילו התפרסם בעיתון, ומיד התנפלו עליו כולם בהצעות ובקשות. "יער ספרים" לא האמין. "אחי היה רמאי ונשאר רמאי," אמר. תקופת היותו מיליונר חלפה מהר עד שהגיעה הבשורה שאין ירושה אלא חוב. בעיתון בזגרב פורסם שיהודי ניסה להונות את הלא-יהודים ועל דלת הבית ציירו מגן דויד וכתובות נאצה ואיום שהביאה את המשפחה לסכנת חיים, כך שנאלצו לעזוב את זגרב ולחזור לסומבור.

יהודים ויהדות

יהדות המשפחה מאוד נוזלית. הסבא נשוי לגרמניה-נוצרייה, והאבא להונגריה-נוצרייה. הדודה פאולינה בזגרב מנהלת שם מסעדה כשרה. האימא מנהלת בזגרב פנסיון לא כשר. הילד יכול לאכול בבוקר ארוחה כשרה ובערב מטעמי חזיר. (כשהגיעו האוסטשים הקרואטים וזרקו את הדודה פאולינה מהבית היא אמרה שיצטרכו להרוג אותה כיהודיה וכסרבית. הם רצחו אותה רק פעם אחת).

הדוד הצורף, בֶּלָה ואגנר, הוא יהודי אורתודוכסי השומר קלה כחמורה. כשבתו מתאהבה בקצין סרבי יפה תואר הוא שולח אותה מיד לבודפשט. (הוא נכשל. היא ניצלה מהשואה, מהגרת לברזיל ומתנצרת שם). מאוחר יותר באושוויץ בירקנאו הוא נפגש עם הדוד שמקבל אותו לא יפה בבלוק שלו ומסביר לו שבאושוויץ שלא יצפה לעזרה, אבל הוא ממשיך להאמין ולהתפלל (עמוד 265) הדוד לא שרד.

הפעם הראשונה שמתגלה לנו שמו העברי-היהודי הוא כשהוא כילד קטן מבקר בבית הקברות היהודי ומחפש את קבר הסבתא ומציג בפני השומר את שמו העברי-יהודי  יעקב בן מרדכי הלוי, (עמוד 189) בבית הספר הכללי יש שיעורי הדת היהודית ליהודים אבל הוא לא לומד עברית. הילד עולה לתורה בבר המצווה ולומד לקרוא את הפרשה בלי להבין מילה אחת.

הוא מתעניין בסבו מצד אביו שנפטר, שסיפרו עליו שהתמצא בקבלה ובתורת הנסתר. הדודה, מתילדה, נותנת לו במתנה ספר תנ"ך של הסבא. מאוד מוזר. הספר היה ביבליה, התנ"ך והברית החדשה בתרגום הונגרי (עמ' 286).

האנטישמיות תופסת מקום נרחב במחשבותיו של לבוביץ. שוב ושוב הוא מנסה להבין – מדוע שונאים אותנו היהודים? האמנם מפני שהם, הגויים, "עלובי נפש ופחדנים?" או האם מכיוון שהם "יודעים שאתם חלשים ושאין מי שיגן עליכם"? ומדוע בעצם יהודים אינם מסוגלים להשתקע במקום אחד? "אנחנו נדונים לנדוד בלי הרף, לא מסוגלים להכות שורש במקום אחד למשך יותר מתקופה בת מאה שנה," אומרת הדודה, ואימו מוסיפה: "פליט שהגיע מגרמניה אמר לי פעם: במקום שבו עומדת עריסת התינוק היהודי, לא שם יהיה קברו." אך מדוע? "מפני שבשום מקום לא מקבלים אותנו ברצון."

כשבן כיתה שלו ומשפחתו מתנצרים, הוא שואל אותו למה התנצרתם? אי אפשר לברוח מהיהדות. המרת הדת לא תועיל להם. להפך, היומרה רק תחמיר את מצבם, שכן אדם לא יכול לבחור להפסיק להיות יהודי.

אבל מה אפשר לעשות נגד אי הצדק? איך להתמודד איתו? התשובה קשה: אין מה לעשות. אי אפשר לגבור על בריונים שמתנפלים עליו במה שהוא קורא גיהינום, נער יהודי חף מפשע, שיורקים ומשתינים עליו, ממלאים את כיסיו בצואה – לא יכול להביא צדק, וגם לא חברו שוחר הצדק מבית הספר בזגרב שמתנפלים עליו, ובעקבות זאת כורתים את רגליו. הנהלת בית הספר מגבה אותם, לא אותו: טוענת כי "לא ייתכן כי הנערים הנזכרים אשמים" וגם כי "אין הוכחות לזהות המבצעים." כשסבו של ג'ורג'ה מנסה לדרבן אנשים לאגור נשק, כדי שיוכלו להתגונן, הם לועגים לו. "הצדק נכשל ללא שמץ תהילה."

מה שהיה ללֶבּוֹביץ' לומר על הרוע, השנאה, הבגידה והאיוולת נבע מחוויות ילדותו ונעוריו, וכבוגר בגל מחודש של רוע, שנאה, בגידה ואיוולת במלחמות שהתחוללו לאחר התפוררות יוגוסלביה בשנות התשעים למאה העשרים. תופעה זו של הישנות, הרוע האנושי הזה קיימת תמיד והוא הסיבה לשם הרומן. על הכנסייה האוונגליסטית בסומבור היתה כתובת: Semper idem (תמיד אותו דבר), הרוע הוא תמיד אותו דבר.

על אדישות יהודית וקבלת הגורל

בסתיו 1940 נתן לו ליאופולד חברו ללימודים פתק בו הוא כתב: "הוענקו לנו חיים בני חלוף, מתעתעים, שברירים, וקיקיוניים, תלויים על חוט דק. רק קו הקץ מפריד בינם ובין המוות מחויב המציאות. הגורל גזר עלינו חיים קצרי ימים. המוות כבר מצפה לנו בפתח ביתנו."

ליאופולד ניבא את אשר קרה לו תוך זמן קצר. שנים אחר כך ג'ורג'ה נתקל בסנט אנדריאה בהונגריה בכתובת לטינית זהה על קבר רומאי מהמאה השלישית לספירה. מניין ידע על כך ליאופולד? (עמ' 196).

ג'ורג'ה הבוגר מתאר את מה שעבר עליו בילדותו, את חבריו, הוריו, ואת שאר בני המשפחה המורחבת מאוד. התיאורים הללו חיים ומפורטים כל כך, עד שהקורא רואה אותם לעיניו, וליבו מתכווץ ביודעו את גורלם העתיד לבוא.

בינואר 1943, כשהיה רק בן חמש עשרה, כתב לבוביץ' ביומנו: "הטוב והרע מתבשרים בחיינו, אך באי הידיעה שלנו אנחנו עיוורים ואיננו מסוגלים לזהות אותות שמשגרת אלינו ההשגחה העליונה."

אחד הדברים המדהימים המתגלים בספר הוא אדישות היהודים לגורלם.

מילדותו ראה לבוביץ ברוחו כמעין התגלות את הגורל העומד לקרות, את החורבן והמוות הצפוי ליהודים כולם. באופן זה הוא אף חוזה את מות אביו. הוא הולך לכנסיה הפרבוסלבית, ובוכה שם בעת התפילה. הכומר הפרבוסלבי מרגיע אותו, ומדליק נר לזכרו של אביו למרות היותו יהודי. (עמוד 304) רק חודש לאחר מכן מתקבלת הידיעה על מותו של האב מפגז רוסי באוקראינה.

כולם מודעים להשמדת היהודים ע"י הגרמנים. לסומבור מגיע פליט יהודי מפולניה ומספר על השמדת היהודים. ההונגרים רוצחים יהודים וסרבים בנובי סאד (עירו של טומיסלאב-יוסף למפל-לפיד) אבל הם לא מנסים לעשות דבר כדי להינצל מגורלם.

עם כניסת יוגוסלביה למלחמה גויסו אביו ואביו החורג לצבא היוגוסלבי, ומיד נפלו בשבי הגרמני. דווקא היהודי, אביו החורג בוכוואלד, (אותו הוא מכנה "יער ספרים") היה להפתעת כולם ראשון המשוחררים מהשבי הגרמני. היות ודיבר גרמנית כשפת אם מאימו ילידת בוואריה, הוא התחפש לקצין גרמני והמפקד הסרבי שלו, שהיה בעל אחוזה, התחפש למשרת שלו, כך הם "עבדו" על הקצין הגרמני שהחזיר אותם במכוניתו האישית לאחוזה שהתחזה להיות בעליה.

אותו בעל האחוזה הסרבי, ידיד המשפחה, בא להצילם ומציע להם לבוא ולגור אצלו בסתר באחוזה, והם מסרבים. הסבתא בבודפשט נשואה ליהודי שוויצרי שמסרב לצאת לשוויצריה ולהינצל, כי הוא עכשיו הרי הונגרי. מלבד חבר מבית הספר, קאפי, הבורח מהעיר לבודפשט, ומסתתר שם עם אביו בזהות נוצרית בדויה, כולם מקבלים את גורלם בהכנעה.

ועובדה נוספת – אין בחייו של ג'ורג'ה ומשפחתו שום קשר לציונות. שום רצון להינצל ע"י עלייה לארץ. אפילו לא מחשבה על כך.

דווקא ליוגוסלביה, מקודם האימפריה האוסטרו-הונגרית, היתה קשורה לתחילת הציונות. הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי יליד סרייבו (1798-1878) היה ממבשרי הציונות ועלה לארץ.

  אביו של תיאודור הרצל, יעקב הרצל, היה יליד זמלין (בזמנו עיירה נפרדת והיום חלק מבלגרד) (1835). הוא היה מצאצאי הרב יוסף טאיטאצאק מסלוניקי שהיה בזמנו ממנהיגי הפזורה היהודית ספרדית ופוסקיה. סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל, היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בזמלין בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות.

(בארץ נחשבים לספרדים רק מתחזים לספרדים כעבדאללה יוסף, וכמכלוף דרעי. הרצל לעומתם שהיה ממוצא ספרדי אמיתי ידוע בארץ כאשכנזי).

ב-1941 לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית וכינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה הוקם "מחנה זֶמְלִין" (בגרמנית: Lager Semlin)) במהלך יולי ואוגוסט 1942 גורשו יהודי זמלין למחנות ההשמדה יאסנובאץ וסטארה גרדישקה. שם גם נרדפו ונרצחו גם המוני סרבים.

אסור אף פעם לשכוח – הגרמנים, ההונגרים, הקרואטים, והבוסנים, היו בעת מלחמת העולם השנייה אויבי היהודים והסרבים.

לסיכום: יש לומר תודה מיוחדת לדינה קטן-בן-ציון על התרגום המשובח והקולח של הספר לעברית, ועל כך שהיא מביאה לקורא העברי את מיטב הספרות הסרבו-קרואטית.

לסיום, מסעדה הונגרית

סיימתי את הספר באחת בלילה, ויום שלם הייתי שרוי במחשבות עליו. תיאור ההווי והאוכל בספר היה כל כך חי וצבעוני עד שחשתי צורך לאכול אוכל הונגרי. לצהרים הלכתי למסעדה ההונגרית טוליפ. יהודה הלוי 52. מסעדה טובה ויחסית לא יקרה. עסקית 69 שקל. (לחם עם חמאה, מרק ירקות נפלא, רולדת עוף עם פטריות, בתוספת נוקדלי, סלט ירקות, וכוס לימונדה) בעל הבית והמלצרית מדברים ביניהם הונגרית. ממליץ.

מסעדה הונגרית טוליפ:

http://10364.dmobile.co.il/%D7%AA%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D

בכל זאת ציונות

תהיתי האם לא היו בסומבור תנועות ציוניות? וגיליתי להפתעתי כי בלי קשר לספר הנפלא של ג'ורג'ה לבוביץ', יהודי נוסף מסומבור כתב ספר אוטוביוגרפי.

זאב הוניג פרסם ספר זיכרונות בשם "מסומבור לכרמיאל". להניג אין אמנם את כישרון הסופר הגאוני של לבוביץ', אבל יש לו סיפור חיים ממש דומה. שניהם פחות או יותר באותו גיל, שניהם גדלו להורים גרושים, ושניהם עברו חיים דומים הכוללים את אושוויץ.

זאב הוניג מספר על חייו, ובאופן מדהים הם מקבילים לאלו של לבוביץ'. לשניהם גורל דומה. לעיתים הוא אפילו מספר על אותם אנשים. אבל בניגוד לג'ורג'ה, זאב הוניג היה חבר תנועת הנוער ה"שומר הצעיר" בעיר. מסתבר שבכל זאת הציונות היתה נוכחת בסומבור, מסתבר שהיתה גם מחתרת קומוניסטית. לאחר אושוויץ עלה זאב לארץ, הקים משפחה, ולמרות שהיה פטי-בורז'ואה", בעל חנות נעליים אבנעל בטבריה, הוא כיהן בעיר כנציג מפלגת מפ"ם. אחותו שניצלה גם היא מאושוויץ נשארה בסומבור, נישאה לסרבי, והתנצרה.

עובדה מעניינת. זאב הניג מספר גם על האנטישמיות הסרבית, הוא תהה כיצד גם הסרבים הצטרפו לשנאת היהודים, עובדה שלא מופיעה כלל מטעמים מובנים אצל ג'ורג'ה לבוביץ'.

זאב הוניג, מסומבור לכרמיאל: הנה קראו. כל הספר עלה לאינטרנט:

https://kmag.co.il/honigh/index.html#1/z

בזמן מלחמות התפרקות יוגוסלביה עלה ג'ורג'ה לבוביץ' לארץ, אולם לאחר זמן קצר עם שוך הקרבות הוא ירד חזרה לסרביה.

משה דב בער הלוי בעק שר"י – התפגר

בס"ד השבוע הלך לגיהינום משה דב בער הלוי בעק שר"י. (1934-2011) מנהיג נטורי קרתא בארה"ב. בעק נולד בבודפשט. שרד את שלטון "צלב החץ" בבונקר בבית דודו ברחוב דובוזי.

ב-1948 עלה לארץ ישראל עם אביו. למד בישיבת ויז'ניץ בבני ברק. על פי עדותו, הכיר אז את נטורי קרתא ואימץ את השקפתם, ואף החל להתלבש כירושלמי. הוא נמנה עם קבוצת קנאים שפעלה בוויז'ניץ נגד ראש הישיבה אז, רבי משה יהושע הגר, בטענה שהוא פשרן בנושא הציונות. "הנידחים", כפי שכונו, סולקו מהישיבה ב-1963.

ב-1970 ירד בעק מהארץ בגלל התנגדותו לציונות והשתקע במונטריאול. ב-1980 עבר למונסי ופתח שם בית כנסת בשם "בית יהודי" המשמש כמרכז נטורי קרתא בארצות הברית. הוא התבסס כמנהיג הקבוצה באמריקה וכאחד הקיצוניים ביותר בציבור החרדי. בין היתר, תקף את הרב משה טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר ואת ועד הכשרות של התאחדות הרבנים על אישורי הכשרות שלהם.

בשנות ה-80 החל להשתתף באופן ישיר בפעילות ערבית-פלשתינאית נגד הציונות. הוא חיבר כמה קונטרסים שבהם הציג את השקפתו. בין היתר, כתב כי יש סכנה גדולה לשבת בארץ ישראל, הן סכנה פיזית והן משום שהיושבים בה עלולים להזדהות עם מלכות המינות ולהשתמש ב"לשון הטמאה". הוא חייב את שיתוף הפעולה עם הערבים נגד הציונים, והצהיר כי "יש בכך קידוש ה'". לדבריו מותרת התחברות לצורך תועלת עם עכו"ם, בניגוד לרשע. לדבריו מדינת ישראל טובחת ומתאכזרת כלפי הפלסטינים ולכן מתקפות הטרור (רצח יהודים) נגדה לגיטימיות ומובנות. בעק ואנשיו הרבו להשתתף בהפגנות פרו-פלסטיניות מול מוסדות בינלאומיים

ב-2006 ביקרו כמה חברי נטורי קרתא המזוהים עמו בוועידת השואה הבינלאומית באיראן, (מעשה שעורר גינוי אפילו מבד"ץ העדה החרדית ומחסידי סאטמאר). ב-2008 נפגש הוא עצמו עם נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד בניו יורק.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%91%D7%A8_%D7%91%D7%A7

עם התפגרותו, עת עפרא לפומיה, נאמר: בַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (משלי י"א י'), כן יאבדו כל אויביך ישראל.

הורדוס-כהן צדק, האם המשיח החדש?

הקריצה של גדעון משה זריצ'נסקי-סער אל ישראל כהן צדק (כ"ץ) עוררה פרשנות רבה.

https://twitter.com/shemeshmicha/status/1384192718461554691

ישראל כהן צדק (כ"ץ) הכריז כי אם לא יצליח נתניהו הוא יהיה ראש הממשלה במקומו.

אין פלא כי זה זמן רב הוא משווה את עצמו להורדוס.

שינוי וריפוי

השלב הבא של גוש "השינוי ריפוי" הוא החלפת יריב לוין כיו"ר הכנסת במאיר כהן. בטוחני שהאמזונות המתקיפות כל גבר באשמת הטרדה מינית לא תאמרנה הפעם מילה (כולל אופירה אסייג הדימונאית לשעבר שלא האמינה להכחשותיו) כי הרי הוא סמל השינוי והריפוי.

וכמובן מינויו של איווט אביגדור לובוביץ-ליברמן לשר האוצר. בטוחני כי לאור העדים שנעלמו, המוני "הלוחמים בשחיתות" לא יוציאו מילה כי גם ליברמן הוא הרי סמל השינוי והריפוי.

התמורה שקיבל מנצור עבאס

‏בתמורה להצבעה נגד הרכב הוועדה המסדרת מטעם הליכוד, סיכמו יו"ר "יש עתיד" יאיר למפל-לפיד, ומנצור עבאס, שרעמ תקבל מקום בוועדת הכספים, תפקיד של סגן יו"ר הכנסת, ותעמוד בראש ועדה למיגור האלימות בחברה הערבית לאחר הקמת הממשלה.

https://rotter.net/forum/scoops1/692128.shtml

בתגובה אחמד טיבי הכריע כי גפני ימשיך להיות חבר בועדת הכספים.

הטעות הגדולה של נתניהו

כרה בור וייפול לתוכו

בטור הקודם שלי הבאתי את המובאה מצ'רצ'יל על הסכם מינכן: "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה." בהקשר של מדיניות הפיוס Appeasement של ג'וזף רובינט (צ'מברליין)-ביידן כלפי מדיניות האטום של איראן, בוויתורים שהוא עושה למען החזרה להסכם הישן שלפיו איראן תוכל להיות בעלת כוח גרעיני. בעוד תשע שנים איראן תזכה לנשק גרעיני והוא לחרפה.

כעת המובאה מצ'רצ'יל מתאימה לנתניהו על הניסיון שלו להכשיר את "האחים המוסלמים" החמאס תמורת הממלכה. ריצ'רד השלישי הציע ממלכה בתמורה לסוס, ונשאר בלי ממלכה ובלי סוס. כך גם כנראה יישאר נתניהו.

אולי מתאימה פה האימרה היהודית הישנה: " "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!" – גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות, וגם גורש מהעיר!"

והנה סמוטריץ לקח לי את המילים מהפה:

‏מי שתלה את יהבו בתומכי טרור, גם אכל את הדגים המסריחים, גם חטף מכות, וגם גורש מן העיר.

https://rotter.net/forum/scoops1/692122.shtml

בהכשרת רע"ם גרם נתניהו להכשרת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ע"י יריביו כחלק מהקואליציה. אף אחד, גם לא יועז הנדל, יתנגד כבעבר לשיתופם בקואליציה. נתניהו כרה בור ויפול לתוכו.

הכי מגוחכים הם הביביסטים, חסידיו השוטים, שנהפכו פתאום לאקטיביסטים פרו-איסלמיים התומכים ברע"ם.

מנצור עבאס מחבק מחבלים

פאוזי נימר ערבי-ישראלי, תושב עכו, היה נשוי ליהודייה עם שני ילדים. היה לו חיוך כובש, כריזמה מתפרצת, כארכי-מחבל שעמד בראש חוליה קטלנית שהטילה אימה על המדינה בסוף שנות השישים.

נימר, הגיבור בעיני הפלסטינים עד היום, עמד בראש חוליית מחבלים מעכו שרצחה שלושה יהודים. אחד מהם היה ויקטור גואטה, ישיש בן 84 שהגיע לשוק הפירות והירקות. החולייה של נימר הטמינה מטען חבלה מתחת למשאית תפוחים. גואטה נרצח בפיגוע, עשרות אנשים נפצעו.

אש"ף מיהרו לקחת אחריות ולהכריז על המהלומה שפגעה באוייב הציוני ועל כך שכל "החיילים האמיצים של 'ארגון השחרור' חזרו בשלום לבסיסם."

אותם "חיילים האמיצים" שרצחו זקן בן 84 והשאירו אחריהם זקנים ונשים קטועי גפיים, לא חזרו לאף בסיס אלא לבתיהם בעיר העתיקה בעכו. הם גם רצחו את רחל ברסלר וחיים מניקוביץ, תושבי חיפה, כאשר הצמידו מטעני חבלה בבתיהם. החולייה הטמינה פצצות ומטעני חבלה באזור חיפה וגרמה באותן שנים לבהלה גדולה. מאות אנשים התנדבו לסייר ולבצע פטרולי שמירות, ביניהם גם ראש עיריית חיפה דאז, משה פלימן, כדי לגלות מטעני חבלה וחפצים חשודים.

פאוזי נימר וחבורתו ביצעו פיגועים רבים בתשתיות ישראליות. ברכבות, גשרים, צינורי נפט ובתי זיקוק: בסך הכול 22 פיגועים באזור חיפה וחדרה. הם נתפסו במקרה בשנת 1969 כאשר משלוח נשק ומטעני חבלה שהיה אמור להגיע לידי המחבלים מעכו נתפס על ידי חיל הים. מאסרי עולם נגזרו על חוליית המחבלים. על פאוזי נימר, ראש החולייה והמבוגר שבהם, נגזרו 27 מאסרי עולם, יותר מ-700 שנה בכלא. אבל נימר וחבריו לא מילאו את כל שנותיהם בכלא הישראלי. 16 שנים לאחר מכן, הם יצאו לחופשי בעסקת ג'יבריל.

פאוזי נימר הפך לגיבור האומה הערבית. המחבל שהטיל את חיתתו על החברה הישראלית השתחרר והפך לבכיר באש"ף. יאסר ערפאת אהב אותו מאוד והתמונות המשותפות של השניים מעידות על קירבה גדולה. אשתו היהודייה של נימר עזבה אותו וחזרה בתשובה. נימר התחתן בשנית עם המחבלת פטימה ברנאווי, שישבה בכלא על הטמנת מטען חבלה בבית קולנוע בירושלים. גם היא הפכה לבכירה באש"ף ומקורבת מאוד ליאסר ערפאת. השניים חזרו להתגורר בעזה אחרי הסכמי אוסלו. פאוזי נימר מת בעזה בשנת 2013. משפחתו ביקשה שיקבר בעיר הולדתו – עכו. הרשויות בישראל סרבו.

ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל ספדה לו ורוממה את מעשיו ברצח יהודים, בדברי שבח והערכה למחבל שידיו טבולות בדם אזרחים יהודים. מפלגת בל"ד הזמינה את הציבור לטקס בעכו לזכרו של נימר לכבודם של שאר חברי החולייה. בטקס השתתפו עשרות ערבים ישראלים והוא נפתח בדקת דומייה לזכר המחבלים הרוצחים ופועלם.

המפלגות הערביות פירסמו הספדים על "לוחם החופש", כפי שנכתב באתר מפלגת חד"ש. ביוגרפיות קצרות על נימר כאיש רב פעלים בשירות הארגון לשחרור פלסטין הופצו ברשתות. הייחודיות שלו, כך הוסבר בחד"ש, היתה לא רק בפעולות הנועזות ו"האיכותיות", המיוחדות וההרסניות אלא בעובדה שהוא הקים את קבוצת הגרילה הראשונה מתוך "השטחים הכבושים של 48'".

בבל"ד הביעו את כאבם ואבלם על לכתו של "הלוחם הפלסטיני הגדול, בן העיר עכו." שתי המפלגות פירסמו שאפשר יהיה לבוא ולהביע תנחומים במסגד אל ג'זאר בעכו. המפלגות הערביות נמנעו מלכתוב על היהודים שרצח "הלוחם הפלסטיני הגדול".

גם מפלגת רע"מ הלכה להביע תנחומים למשפחתו של פאוזי נימר בעכו, וביניהם גם יו"ר המפלגה, מנצור עבאס, היה שם. משלחת מטעם התנועה האסלאמית, ביניהם חברי כנסת של רע"מ, הגיעו לעכו לנחם את משפחת המחבל. איבראהים סרסור, אז יו"ר המפלגה, עבד אל מאלכ דהאמשה, ומנסור עבאס, כאמור, התלוו לאימאם מסגד אל ג'זאר השייח סאמיר אסי והתייצבו לצד אחיו של פאוזי נימר והביעו את כאבם וצערם על מותו של המחבל.

מנצור עבאס מצולם באותו ביקור של התנועה האסלאמית, יושב לידו של איבראהים סרסור ובתמונה נוספת הם הוא מצולם עם בני משפחתו של פאוזי נימר.

שנה לאחר מכן הגיע לאזכרתו של המחבל מעכו מי שמשמש היום כמספר 2 של מנצור עבאס, מאזן גנאים, שנשא דברי שבח ל"שאהיד" פאוזי נימר, ולאסירים אחרים. גנאים הגיע לאזכרה בכובעו כראש עיריית סכנין. באזכרה עמדו דום לזכרו של המחבל שהטיל את חיתתו על ערי הצפון בישראל. תומך הטרור, גנאים הצדיע לאסירים המשוחררים ואמר כי "אין קו ירוק," ואין ערבים שבפנים וערבים שבחוץ, כולנו עם פלסטיני אחד.

מנצור עבאס הכחיש כל קשר לחיבוקי מחבלים. בריאיון לעמית סגל אמר כי "לשים אותי במשבצת של תומך טרור או מחבק מחבלים – זה לא היה אף פעם. מי שפירסם שביקרתי בבית הכלא ונפגשתי עם מחבלים וחיבקתי אותם – זה לא היה ולא נברא. אני מקדם אג'נדה אזרחית, יש לי חזון של שלום, ביטחון הדדי לשני העמים, סובלנות ושותפות בין שני העמים."

מנסור עבאס לא ביקר את פאוזי אל-נימר עצמו ולא התחבק איתו, אבל הוא בהחלט היה במשלחת מטעם מפלגתו שלו שנתנה את מלא הכבוד למחבל עם דם על הידיים. גם מספר 2 שלו הרעיף שבחים על טרוריסט מורשע ועמד דום לזכרו.

מנצור עבאס לא מוצא צורך להסביר לציבור היהודי מה בדיוק הוא עשה שם באותם ביקורי מחבלים ובני משפחותיהם. עם כל הכבוד לנאומו המתון המושיט יד לשיתופי פעולה, אפשר וראוי לשמוע ממנו הסבר על יחסו למחבלים פלסטינים שפעלו (ופועלים) להחריב את מדינת ישראל. משום שהוא היה נוכח וחלק מאירועים כאלו.

ראוי שגם הביביסטים חסידי מנצור עבאס, הבונים על שיתוף פעולה עם "התנועה האסלאמית" "האחים המוסלמים" – ישאלו את עבאס וגנאים וחבריהם למפלגה: מה בדיוק עשיתם שם באזכרות לזכרו של פאוזי נימר? מדוע הלכתם לתת כבוד לאיש טרור ערבי-פלישתי שרצח יהודים חפים מפשע?

ראו את התמונות:

https://rotter.net/forum/scoops1/691877.shtml

התנחלות יפו

"בדם ואש נפדה את יפו"

ערביי יפו מפגינים נגד היהודים ומכריזים: "בדם ואש נפדה את יפו":

https://www.mako.co.il/news-israel/2021_q2/Article-589fa936afef871027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

היהודים לדבריהם הם "מתנחלים" והם קוראים להם: לכו הביתה!"

https://rotter.net/forum/scoops1/691963.shtml

למה מתכוונים הערבים במילה "הביתה"? לפולניה, רוסיה, עיראק, מצרים, מרוקו, וכו' לכל המקומות, ולא לארצם ארץ ישראל.

לעזרתם חשו מיד עמוס שוקן וליאוניד נבזלין המכריזים בעיתונם "הארץ", כי רק ערבי יכול להיות יפואי. יהודי אינו יפואי: ("הארץ", מאמר מערכת, "לתת הזדמנות ליפואים", 23.4.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.9738037

יו"ר בל"ד, הערבי-נוצרי הגזען שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, סאמי אבו שחאדה, מגבה ומעודד את האלימות נגד היהודים ביפו שאותם הוא מכנה "מתנחלים":

https://www.ynet.co.il/news/article/ByMHx35I00#autoplay

שופט "הצדק" אור ממון – הכאת יהודים אינה גזענות

שופט "הצדק", אור ממון, שיחרר את תוקפי הרב מאלי ביפו וקבע קבע שהתוקפים לא פעלו ממניע גזעני.

(בר פלג, "ביהמ"ש הורה לשחרר את החשודים בתקיפת הרב ביפו: 'החשד למניע גזעני נחלש'." "הארץ", 21.4.21)

https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.9732237

מלבד גזענות מה בדיוק היתה הסיבה שבגינה היכו את הרב? את זה לא הסביר שופט "הצדק" אור ממון. מעניין שפסיקות דומות נפסקות גם בגרמניה ובצרפת. יש המון סיבות להכות ולרצוח יהודים, אבל אף פעם זה לא מגזענות.

העבריין והאסיר המשוחרר, אהוד אולמרט

הוא סמל הבריאות והגהות הנפשית

העבריין והאסיר המשוחרר, אהוד אולמרט הוא סמל הבריאות והגהות הנפשית. איך יודעים זאת? פשוט. אהוד אולמרט קבע כי מה שלא בר שיקום הוא מחלת הנפש של ראש הממשלה של אשתו ושל בנו. הרי רק אדם בריא נפשית יכול להגדיר אדם אחר כחולה נפש.

בתגובה שלח עורך דינם של בני משפחת נתניהו מכתב התרעה לראש הממשלה לשעבר, שבו נדרש אולמרט לשלם מיליון שקלים בתוך שבוע – או שייתבע.

https://rotter.net/forum/scoops1/692020.shtml

האם ייאלץ אולמרט למכור את אוסף העטים שלו, או שמא יזדקק למעטפות טלנסקי?

מהו הלקח מצ'כוסלובקיה?

ד״ר אסתר שניאורסון גרי, המתנאה בכך שהיא "סופרת, משוררת, פובליציסטית ומרצה להיסטוריה", כותבת מאמר הנשלח כביכול מהעולם הבא ואמור להיות בעל מוסר השכל: "מהו הלקח מצ'כוסלובקיה?" ("מידה" 14.4.21, "חדשות בן עזר", גיליון, 1637(.

אז מהו הלקח אליבא דשניאורסון?

שניאורסון מספרת סיפור חלקי עם אנאלוגיה שקרית ודמגוגית. צ'כוסלובקיה, לפי סיפורה, היתה עם מיעוט גרמני של 20 אחוז מהאוכלוסייה (שניאורסון רוצה לרמוז על אחוז הערבים אזרחי ישראל), ואז סיפחה גרמניה את חבל הסודטים עם האוכלוסייה הגרמנית לרייך, ולאחר מכן בגלל הוויתור של צ'כוסלובקיה על חבל הסודטים, ולמרות שהיה לה לדבריה את "הצבא המעולה ביותר באזור," גרמניה המשיכה וכבשה את כל צ'כוסלובקיה. מוסר השכל: אסור לוותר על השטחים.

אז נכון, בהתאם להסכם מינכן (צ'מברליין: "שלום עכשיו"), גרמניה סיפחה את חבל הסודטים מאוכלס הגרמנים, הונגריה סיפחה כשליש משטח סלובקיה מאוכלס ההונגרים, ואילו פולניה כבשה את אזור טשין המאוכלס בפולנים.

אבל האם ללא הוויתור על חבל הסודטים לא היתה גרמניה כובשת את צ'כוסלובקיה? גרמניה הנאצית, שהיתה חזקה מספיק לנצח את המעצמה הצרפתית, ולהביס את חיל המשלוח האנגלי, היה לה מספיק כוח להביס את הצבא הצ'כוסלובקי עם הסודטים.

אז מה בדיוק האנאלוגיה אלינו? כשד"ר שניאורסון רומזת לאוכלוסייה הערבית, 20 אחוז מהאוכלוסייה בישראל, האם היא מתכוונת לאזרחי ישראל הערבים בגליל במשולש ובנגב? ומה היא מציעה, לא לוותר על הנגב המשולש והגליל, או שהיא מתכוונת ליו"ש? כי אז המספרים שונים לחלוטין.

נכון, הלקח שלנו מצ'כוסלובקיה הוא שאסור לוותר על כוח ועל גבולות ביטחון, תמורת הסכם שלום על הנייר, אבל מצד שני הלקח הוא גם לשלוט על כמה שפחות ערבים. לכן יש לאמץ את תוכנית אלון-רבין-טראמפ.

הלקח של הערבים שכדאי שיזכרו הוא – שלאחר שגרמניה הובסה, בגלל תוקפנותה, נעשה טרנספר וכל מיליוני הגרמנים סולקו מצ'כוסלובקיה שנהפכה לנקייה מגרמנים, ובצדק.

דוקטרינת דוריאל

ברכה סינית מסורתית אומרת: שיהיו לך חיים משעממים. לצערנו חיינו אינם משעממים. ושוב ושוב אנו חוטפים רקטות מעזה. מה שמשעמם הוא שצריך תמיד להזכיר שלא יהיה לדבר סוף ללא אימוץ דוקטרינת דוריאל. האם ישכילו בנט ולמפל-לפיד לאמץ אותה אם ייבחרו לראשי ממשלה? מקווה שכן. ואז נזכה אולי סוף סוף להגשמת הברכה הסינית.

נעמן כהן

* * *

אסתר ראב

ביקתה בפרדס

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

איש לא ידע מתי באו השלושה. פתאום היו שם. כעדת סנוניות בונות-קן: מנקים, מתקנים, מסתובבים הלוך-ושוב – השער הכבד סובב בחריקה על ציריו הישנים והם יוצאים ובאים, כל אחד כפיפת-אשפה בידו, מריקים וחוזרים. וכך ימים שלמים.

הביקתה עמדה בתוך פרדס ישן, סבוך ועזוב-למחצה, ביקתה זו היתה מחסן מימי ה"ברון", אחד הבניינים הטיפוסיים שבנו פקידיו בזמנם; היו אלה קירות בנויים אבני-חול ספוגיות ועליהם גג רעפים אדומים היורד בכובד על הבניין שקירותיו קשורים מוטות-ברזל בפנים המתקשרים מבחוץ בארבעת פינותיו על-ידי פסים שצורת S לאטינית להם.

אילו היה מי מן הצד מתבונן בחבורה הקטנה היה בא בוודאי לידי תמיהה: כיצד התחברו אלה לחבר אחד, אבל שלא כציפורים הם בני-אדם; שציפורים מתחברות רק לבנות-מינן וסוגן ואילו בני-אדם עשויים ברואים מברואים שונים.

מאיר – עמוד-התווך של החבורה: רחב-כתפיים ומצחו מצח-רבנים גדל-סדן ורב-בליטות, היה מהלך כמלח וכל דריכה מדריכת רגליו היתה לה משמעות וטעם, כל תנועה שלו קצובה ומודגשת ורק עיניו עיני-ילד זהובות. לעומתו יענק'לה הקטן מפזז היה, עגול וגוץ עם עיניים בולטות כלשהו. מכרכר היה לכל תנועה מתנועותיו של מאיר. וחוזר עליה בדיוק, אבל בפירפור אברים עגולים ומדובללים במקצת. היתה מן ההשלמה בין השניים כאילו האחד לש בחומר והשני מתיז אותו – אבל תלויים היו זה בזה ושניהם יחד מהווים חטיבה אחת מיוחדת.

השלישית היתה יעל. חשיבותה של נערה ראשית-כל בחיצוניותה. אבל ביחס ליעל לא ידע איש לומר אם יפה היא: קטנה שמנמונת עם רעמת שיער ערמוני שמתחתיו נשקפו עיניים אפורות ותמהות. כשהיו הבחורים מדברים בה שלא בפניה, היו אומרים "יעלת חן", ואחרים צחקו: "עגולה", פוטבול ממש. יעל לא ידעה מכל זאת. לא ידעה גם הרבה מהו מראה חיצוניותה ומה הרושם שמראה זה עושה על הסובב אותה. עיניה היו פקוחות-פקוחות ואוזניה קשובות מאוד וכולה מעין ספוג קולט. היתה זאת מלאכת-קליטה שהעסיקה את כולה, מלאכה רבת-עניין: החי, הצומח, האדם וערכיו, הכל היה חדש, טרי ומצודד בלי גבול.

במבט ראשון קשה היה להבחין מה מאחד את השלושה. שונים היו זה מזה בתכלית, אך בני דור אחד היו, צעירים היו והגורל אינה להם שבדורם קמה ונישאה באוויר אותה דת אשר קולה היה כקול אלוהים מהלך על פני מים רבים, מעין סימפוניה אדירה מכה גלים ושובה לבבות וחיים צעירים בכל אשר תגיע, והשלושה נתערבלו בה כל אחד מפינתו: שני הנערים מן העיירה שבגלות, והנערה ממושבתה בארץ. לא היה הבדל ביניהם ביחס לדת זו. היה זה צו שנחתם בבשרם וברוחם. חזק היה הגל אשר הציף אותם, ושלא בידיעתם ושלא ברצונם נחפנו יחדיו כגרעינים זרועים ברוח בידי אחד גדול נצחי.

יעל היתה מתרפקת על סיפורי הראשונים, כמהה בכל נפשה למנה אחת של "ראשית" בחייה. והנה עלה גל של שוחרי-ראשית, באו בחולצות-תלמידים, נטולי-כל – והיא הצטרפה אליהם באופן טבעי ופשוט, בשמלת-הבד הלבנה וברגליה היחפות והשמנמנות הלכה איתם.

מקרוב לא היו הדברים פשוטים כל-עיקר. רעב כבד ירד על הארץ. הצבא התורכי שדד את הכל. מחבל ועד שק ועד חורשות האלונים אשר היו דובבים על פאר בן אלפי שנים. רק מוץ השאיר אחריו, כי את הגרעינים היו אנשי-הצבא בולעים בלהיטות, כמו שהם, ללא טחינה וללא אפייה, כאילו היו אלה ענבים. והנה הוכתה הארץ עוד מכה אחת: ארבה כבד ירד עליה וכירסם בה כל ירק. שטחים-שטחים השתרעו הפרדסים המכורסמים ומעין אפרורית צהובה השתפכה לתוך הנוף במקום ירקו העליז. עצבות גדולה עלתה מפרדסים אלה, מחכים היו להרבה ידיים שישחררון מן המוות הרובץ עליהם ומעכב צמיחתם.

בתחילה היו זרות וקור נושבים מן הקירות העבים של הביקתה. השלושה היו מתהלכים בחדרים-המחסנים שחלונות קטנים מסורגים קרועים להם לתוך סבך הפרדס. משהו הילך אימים עליהם. ובלילה הראשון, כשסידרה יעל את שמיכתה על הקרשים, נצבט בה הלב. החדר היה ריק. על ארגז בפינה עמד פרימוס ועל ידו שקית קמח ושני בקבוקי-שמן.

הקירות היו עבים מאוד והיו לוחצים על השלושה בכובדם. אך לאט-לאט התחממו כאילו בהבל-פיהם, בקולותיהם – וקילוחי חייהם של השלושה כאילו חדרו לתוך האבנים הישנות וחיממו אותן. חוטים נעלמים החלו מתרקמים ביניהם ובין קירות אלה. ויום אחד, מבלי שידעו כיצד היה הדבר, היה המחסן הישן מאהיל על חייהם, והיה לבית שחוזרים אליו שמחים למצוא אותו במקומו.

היתה זו קונכייה מלאה חיים ועסק רב, אור היה מנצנץ בחלונות הקטנים ורומז על השלושה עד למרחוק. במושבה החלו מדברים בהם, ובמיטבח הפועלים החלו מתלקטים סביבם, והחיים דבקו בהם שיכבה אחר שיכבה, כאשר תדבק אדמה בגרעין זרעים. החלו מבקרים אצלם, תחילה בהיסוס ואחר-כך ברצון, ובסוף – בהרגשת חווייה. החדרים נתמלאו חיים צעירים ואלה שלחו קרניים החוצה אל המושבה, אל ה"מיטבח" ואל הדרכים המובילות לעבודה.

בבוקר היה מאיר נוגע קלות בשכמם והם היו קמים ויוצאים לעבודה. היה זה החלק היפה ביותר של יומם הארוך והמפרך. הלב קל והרגל מהדהדת בכביש. הראש נישא בשמש וברוח ושלושתם צועדים על בהונות רגליהם כשהסל מיטלטל על הזרוע ובסל פת קצובה ומעט זיתים.

בוקר אחד פגשה יעל את עודד, היא ראתה אותו לפני-כן במיטבח-הפועלים. היו אלה ימים קשים למיטבח, ללא קמח ולחם, ועודד דיבר וגם קיים – והשיג לחם. והנה עתה עמד לפניה.

"אני עודד – " אמר לה.

היה זה בחור קטן ומוצק שעיניו נטולות כל "עצב יהודי". הן היו פשוטות ומחייכות ודבריו יצאו מפיו בלי כל הדגשה יתירה. אך תחת לכל זה חילחלה רעננות ותסס שכל גמיש ומאיר.

"מה יש לך בסלך, יעל? הבה ניראה." הוא משך אליו את הסל שעל זרועה והציץ לתוכו, "וזה הכל?" חייך לעומתה.

"וכי מה רצית למצוא, אווז צלוי?" ענתה יעל בצחוק.

"הממ..." בלי דברים פישפש בסלו, הוציא מלפפון גדול וזרק אותו לסלה.

"לא רוצה, לא רוצה – " גוננה יעל בידיה השמנמנות על סלה. אך המלפפון כבר היה בסל, ועודד – ממנה והלאה, מרחיב צעדיו ונוטה לשביל צדדי. יעל ליוותה אותו בעיניה הרוגעות וחייכה.

הענפים הלחים מטל-הלילה היו מתמתחים בלתי-שבירים כמטילי-גומי שהתקלקלו בשמש. המזמרה היתה ישנה ולעסה את הענפים בקושי. אך בגבור החום נתייבשו הענפים ונעשו שבירים יותר. יעל היתה שוברת אותם על להב המזמרה בתנועה זריזה אחת, וכך היו נקצצים-למחצה ונשברים-למחצה. זה הגביר את קצב עבודתה והיא היתה הולכת ומשתכרת מקצב זה. הידיים קופצות, המזמרה טורפת, ולפניה ענפים-ענפים-ענפים. הכל יבש וחורק ועליה עוד לשחרר עצים רבים, כאילו עליה בלבד הוטל לשחררם מן המעמסה המתה. ברגע זה היתה מתפללת שיהיה לה עוד זוג ידיים. רק חמישה-עשר עצים עשתה אבל נקיים הם וכאילו מסורקים. כעת עליהם להתאמץ ולהצמיח ליבלוב חדש.

בצהריים ישבו בצוותא בצל הדחוס של עץ-התות: יחיה, משה הארוך וחיק'ה, זו הצחקנית שצחוקה מרובה על דיבורה ושיניה בולטות ומוסיפות לה לוויית-חן. ריח עצי-ההדר שדבק בהם התערב עם ריח עורם החרוך בשמש. ידיהם היו שרוטות בענפים וקוצים, ואצבעותיהם היו נתונות בתחבושות מלוכלכות. יעל הוציאה את המלפפון הגדול, שנתן לה עודד, קלפה אותו לאיטה וחתכה ממנו פרוסה-פרוסה לכל המסובין. עיניה עברו מן האחד לשני ופתאום נתברר לה שכאן מקומה, שאלה הם אחיה, אלה השרוטים והמיוזעים אחיה הם במובן ידוע יותר מן האחים אשר עזבה בבית אביה.

עם ערב סרה לחלקה שעציה כבר נגזמו והושקו. בולשת היתה בין הענפים – עלים זעירים החלו מבצבצים וניצתם הרכה מרטיטה ברוח הערב.

מיטבח-הפועלים היה מלא מפה-אל-פה. ישבו על אדני החלונות, על הרצפה, כשהגב נשען בקיר, על ספסלים כבדים וישנים, ראשים מראשים שונים: תימנים שחומים מקורזלי-פיאות; ראשים זהובי-בלורית, מצחים מקומרים ומצחים צרים זרועי שיער שחור שמתחתם מציצות עיני תגרים ערומים, וראשים של יהודיות כשרות מן העיירה שבאו לפתור כאן במיטבח זה את פתרון עמן.

ליעל נידמה היה שמשהו עתיק-יומין עד למאוד מרחף כאן באוויר, משהו מעורב מפרקי ישעיהו, משירי רבי יהודה הלוי ומלחש שפתי סבתא שלה בשעת "שמונה-עשרה", מעין ערפל הזייה הטבוע בדמה; ועל כל זה צף כתמיד אותו זקן שבחלום, שני לוחות-הברית בידיו ומראשו השב יוצאות שתי קרני-אור. היה זה מראה שחציו חלום וחציו זיכרון רחוק. מצב-רוח מעין זה היה תוקף אותה ב"ימים הנוראים", עת החזנים היו מתחילים לייבב מעמקי איזה עצב נעלם. ועל כל זה היה מצב-רוח זר לה וביקשה לנער אותו מעליה, אך לשווא.

"חברים!" – היה זה יהושע שפתח בתולדות העם, סקר תקופות, גישר גשרים, וליעל נידמה היה שעל הבימה עומד גילגולו של אותו זקן עם הלוחות. ומבלי משים ונגד רצונה נאספה תחת כנפיו ונצטנפה צנפה את עם הציבור הזה.

אחריו קם עודד. קולו ודבריו היו מתחום יום-יום: תקציב, קמח, עבודה. משהו עליז וחסר-דאגה עלה דווקא מן הדאגה הגדולה של חוסר-לחם, ואף זה היה שובה את הלב כשיר-לכת של צועדים על פני כביש ישר ולבן.

יעל התחמקה מן המיטבח ויצאה לחצר. ישבה לה בחול תחת האוקליפטוס, כשדליה אחת מדובללת שלו חובטת לה רכות על לחיה. כוכב גדול היה תלוי בין הענפים ולילה רחב-כנפיים עטף פרדסים, שדות וגיאיות מלאים סוף מרשרש. לילה השתרע על עמקים רחבים, התגולל יריעות-יריעות עד להרי-יהודה השקופים, הסוגרים על האופק.

במיקשה עזובה על הגבול פתחו תנים באקורד קצר ורב-תוכן, יעל התרפקה עליו כעל זמר חרישי מוכר. אדמות-הבור כבר ספגו את טללי הלילה והחלו מטפטפים את המור המתוק-מפולפל שלהם. יעל ניטלטלה בזרועות הלילה המוכר, האבהי, כבתוך ערסל רך. היא היתה חלק ממנו – כגרגיר-חול, עלה לח מטל.

בדרכם היתה נילווה אליהם יהושע. הוא הלך לצידה ודיבר בקולו העמוק. אך היא לא שמעה. כאן, בתוך הליל, כאילו נתכווץ והיה בטל ומבוטל; כל שליטה לא היתה לו עליה. והיא הרחיבה צעדיה בתוך החול הקריר.

*

העבודה בפרדסים הלכה ונתמעטה. האיכרים, כלתה הפרוטה מכיסם ולא יכלו להעסיק את הפועלים. יש שהיו יוצאים בעצמם לעבודת הגיזום, ויש שהיו מזניחים את הפרדס לגמרי.

בחדרה של יעל עוד עמדו בקבוקי שמן אחדים ושקית אפונה, אבל היתה זאת הרזרבה האחרונה.

פני מאיר היו קודרים – בלילה היה גונח ומתהפך על משכבו. תוך נים-ולא-נים היה עולה נוף ילדותו – הנהר השקט, גנים כבדי-פרי ואווזות רועות באחו, הנה אימו מטגנת גלדי שומן.

הוא היה רעב במקצת, וגם חש במציאותה של יעל מעבר למחיצה. זה חודשים שהם גרים תחת קורת גג אחד – ועדיין לא נתרחש כל נס. לוטפת היתה לפעמים את שערותיו או נושקת לו קלות על מצחו – וזה הכל. אין הוא מבין אותה – והן הוא הביאה הנה וזה שנים שהם נפגשים, שחיכה לזאת. והנה זו מתהלכת כבתוך חלום, כאחת כוהנת שכל הסובבים אותה סוגדים לה.

יענקלה הלך הלוך ורזה, והחולצות שלו היו תלויות לו על גבו כאילו שייכות היו למישהו אחר, גדול ממנו. עיניו הבוטות כוסו בדוק ותנועותיו היו קפצניות יותר אבל לעיתים היה הולך למושבה לשעות רבות ואיש לא ידע היכן הוא.

יום אחד הגיע מכתב באחריות מאמריקה עבורו. יעל היתה באותו יום בבית. היא חתמה על הקבלה שהביא נושא-המכתבים, ובערב מסרה לו את המכתב. הוא התאדם כולו ונבוך מאוד, והיא לא הבינה דבר. ידעה שקרובים לו בחוץ-לארץ, ותו לא.

ימי העבודה כלו ופחתו, וראשית כל עבור הבחורות, ויעל נישארה בבית. היתה כובסת את חולצות הבחורים ואת מכנסי העבודה הכבדים.

בלילה היתה חריקת קרשי המיטה מעוררת את יעל. במצחו הרבני של מאיר נחרש קמט ראשון – אך הוא הוסיף להניע כתפיו הרחבות כמלח החותר בתוך סערה. ילדות רבה היתה נשקפת מעיניו הצהבהבות, וכשתקפו עליו ההרהורים, היה קם, רוקע ברגליו בקרקע ויוצא במחול.

איש לא יכל לעמוד בפניו בשעת מחול. אחד-אחד נסחפו איתו בהתלהבותו – והשירים החסידיים השתפכו על פני הפרדס העזוב.

היו שם עודד ויהושע ומנחם. מנחם עמד להצטרף לקבוצתם, והם לא ידעו מדוע קיבלוהו. עודד ויהושע ובת-שבע ביקרו תכופות בחושה – בת-שבע היתה נערה עגלגלת אשר צחוקה מרובה מדיבורה, ולשונה נדחקת לה תוך צחוק ברווח שבין שיניה הקדמיות הגדולות, ומוסיפה לה חן רוסי מיוחד. איש לא שם לב אליה במיוחד, אך בחברתה, מין שאננות קלה היתה שופעת ממנה.

*

נכתב: 1932 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ וסתיו 1915 לערך. הסיפור נדפס לראשונה: "דורות" שנה ראשונה, גל' ה:5, 20.10.1949, כ"ז תשרי תש"י. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 137.

מהשורה המתחילה במילים: "העבודה בפרדסים הלכה ונתמעטה," ועד לסוף, זוהי תוספת שנמצאה בכתב-היד המקורי של הסיפור, אך לא נכללה בנוסח שנדפס לראשונה ב1949-. ישנם עוד שלושה דפי טיוטה שנייה, אף הם, על פי חומריותם, מאותה תקופה: ראשית שנות ה30- לערך.

יעל היא במידה מסויימת בת-דמותה של אסתר ראב בסיפור. "אותה דת" היא "דת העבודה" מיסודו של א.ד. גורדון. בסוף שנת 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזרה אסתר ראב, והיא כבת עשרים, מדגניה לבית-הוריה בפתח-תקווה, וזאת לאחר ששכבה תקופת זמן, בקיץ 1914, חולה במאלאריה, בבית-החולים בטבריה. בכך נסתיים ה"מרד" של בת-האיכרים, שהושפעה מרעיונותיהם של צעירי העלייה השנייה והלכה אחריהם, בקוממה עליה את דעת הקהל במושבה.

בתקופת הארבה, אביב 1915, שהתה אסתר ראב, לפי עדותה, בפתח-תקווה. בקיץ 1915, לאחר מכת הארבה, כאשר המצב בבית-ההורים היה קשה, וכל פה נוסף להאכלה היה מעמסה, הלכה אסתר לנס-ציונה, יחד עם אברהם איכר ופועל בשם ברניצקי, לעבוד בפרדס הברון. הם שהו בנס-ציונה כל אותו קיץ, ואכלו במיטבח הפועלים, עד שאפס האוכל. הבחורים הביאו דורה, ואסתר הביאה מהבית שק גרעיני חומוס, ומזה ניזונו. איתם יחד עבד, וגם שמר – מרדכי אלדד, שהיה ידידו של לואידור. ברשימה אוטוביוגראפית ששלחה אסתר ראב לראובן שהם, בפברואר 1972, היא כותבת:

בתקופה זו [קיץ 1915] אני מתחברת לעוד שלושה בחורים שהאחד ביניהם הוא ידידי ואנו הולכים לנס-ציונה ומייסדים קבוצה, בתוך "פרדס הברון" עומדת ביקתה – ואנחנו משפצים אותה וחיים בה חיי קומונה – אני מבשלת מכבסת וגם עובדת בחוץ – בזמירת-ענפים יבשים לאחר הארבה אשר כירסם את הארץ. ימים יפים היו אלה – הייתי מלאה אמונה ותום – והייתי מלכה לשלושת גברים צעירים ונאים: "ממני ראו וכן עשו," הייתי רגילה להיות אוטוריטה לאחים שלי הצעירים ממני – וכן הייתי גם כאן, בתוספת האידאל והסוציאליזם המתגשם בחיי יום יום – כשאני מביטה אחורנית אני חושבת שזו היתה נקודת-שיא בחיי הרוחניים.

היה גם פיוט בפרדס הישן, שהיתה בו באר ערבית ישנה – ואני הייתי שואבת מים ממנה – בדלי קשור בחבל – ופעם כמעט ונפלתי לתוך הבאר – כשסיפרתי בערב את הדבר לחבריי עמדו דמעות בעיניהם.

המלחמה גרמה להתבגרותי המזורזת בכל הכיוונים רק לא בתור אשה להפתעתי – עתה כשאני חושבת על הימים ההם – רק בזה חסר היה לי ביטחון וכושר החלטה – וכאן אולי הליקוי של הפרדת המינים שאבי הקפיד עליו כל-כך, ושהכניס בי פחד גדול – כמוני היו אז רבות מבנות העלייה השנייה (אבל לא מבנות הארץ אשר היו מתחתנות בנות שמונה-עשרה) אולי יש השלכה לדבר זה עד היום על חיי.

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ בן עזר

"איך צריך לנהוג עימהם"

מתוך ספרו "התלם הראשון", 1956, 1988

יום אחד [בשנת 1880 לערך] רכבתי עם השייך מכפר סומיל לכפרים אחדים לקנות זרעים, או אולי לחפש אחרי איזו גניבה שנגנבה מאתנו. השייך היה איש בשנות העמידה, בעל זקן מהודר, רוכב בנחת על סוסתו כשגבו מוטה ורגליו ברכובות כפופות אחורנית, דרך אדם מכובד ומיושב. עברנו את הכפר שיך-מואנס ונפגוש בלהקת ילדים ששחקה ב"כורה" (חביטת מקלות) בסביבת המזבלה הגדולה שעל אם הדרך. "מרחבה, יא עמי!" (ברוך הבא, דודי!) קראו אחדים מהם. "מלעון אַבּוך יא כַּלב, אִמשי!" (ארור אביך, כלב, סור מזה) ענה מלווי בשאט-נפש. "למה זה ככה?" שאלתיו, והוא ענה: "חכה ותווכח". הגענו לכפר ג'ליל ושוב פגשנו בלהקת נערים משחקים במקום האהוב עליהם. שוב: "מרחבה, יא עמי!" השייך ענה בחביבות: "מרחבתין, יא בניי" (בני) – "מה שלומך!" – "יגמלך אלהים!" – "ולאן עלה בּאֹב אללה?" – "לקלנסווה, יא חביבי", וכן הלאה. רק עברנו צעדים מספר והנה שמענו מאחרינו: "חרא פי ליחתך, יא עמי!"... (חראים בזקנך, – דודי). "ובכן, נוכחת איך צריך לנהוג עמהם?" שאלני השייך בארשת נצחון.

עם למידת דרכי השכנים היה צורך ללמד גם אותם משהו. יום אחד נסעתי עם לאה ליפו, כדי ללוותה בדרכה ירושלימה. בחאן, אכסנית הבהמות, הוא מקום הבורסה, המסחר בבהמות, המועדון לשיחות והמרכז לשבאב מפסולת העיר, שכרתי ללאה מקום בדיליג'אנס של ר' חיים יענקל הירושלמי. אחד השבאב, בחור כארזים, לא מצא חן בעיני מן הרגע הראשון אם כי לא ידעתי מי הוא. הקאבאדיי [בן-חיל] הזה גברה חוצפתו מרגע לרגע. כאן תבע דמי סרסרות בעד הנסיעה, ואחר – עשה תנועה מכוערת כלפי אחת הנשים... התרגזתי והערתי לו. כהרף עין קיבלתי מכת לחי והוא ספג סנוקרת אגרופי בין עיניו המחוצפות. בידו נצנצה שבריה. מיד הקדמתיו במטר מהלומות. ראשונה על זרועו האוחזת בפגיון והשאר, בלי-הפסק, בפניו. הכל לפי השיטות שלימדני סיטשי בהונגריה. השיטה הצליחה: לא יצאו רגעים מועטים והבחור היה מוטל כעיסה מתעלף על הארץ. קמה מהומה, הערבים לחשו לי: "הסתלק! היודע אתה במי פגעת? הלא זה עלְייווה, ראש בריוני העטארין, המפיל חתיתו על כל יפו"... רק אז נבהלתי ורציתי לברוח. אבל בו ברגע קם עלייווה על רגליו. מאין ברירה נשארתי עומד על עמדי, מוכן לכל, כשפני ולא גבי לעברו. הוא נגש אלי. תקע לי ידו ואף חבט לי על שכמי בחבה: "באללה, אנך ג'דע!" (באלהים, הנך בן חיל!). מאז נעשינו ידידים בנפש.

[יהודה ראב – 1858-1948]

* * *

אם מימשל ביידן יכפה קיום בחירות "דמוקרטיות" ברשות הפלסטינית, שתוצאותיהן יתנו רוב לחמאס גם בגדה, זה יהיה איום כבד על ישראל ועל שאר המדינות

באזור שטרם נהרסו אחרי "האביב הערבי"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קוראת נאמנה: ...ואשר לגיליון [1638] כולו. הוא עשיר ומלא "כל טוב". החלק הפוליטי רב עניין בהיבטים שעולים בו, והחלק הספרותי עשיר מתמיד. ראוי גם לציין את רצינותו של משה גרנות, שטורח ומגיב על ספרי שירה ופרוזה חדשים ועושה זאת במקצועיות ובביקורת בונה ונאמנה, ועושה בכך חסד עם היוצרים וגם עם הקוראים, המתוודעים לספרים חדשים.

אשר להייטנר, אולי לא כדאי להתרגז, אבל בכל זאת הצעותיו שנתניהו יפרוש אחרי כל התרומה הגדולה שתרם נתניהו, בעצירת המגיפה ובחוזי שלום ובמה לא, ויוחלף באחר מהליכוד – זו כפיות טובה מחרידה של מחנה "השינוי", אחת מרבות. ויפה שאתה מעיר בקצרה ובחריפות על כך!

ונסתפק בזה, והעיקר הבריאות ושתמשיך במפעל העיתון הזה.

אהוד: אכן, אני ממשיך, וגם כאשר אני מפרסם במכתב העיתי דברים שלי – אלה הם בעיקר דברים שכתבתי בעבר, ולפעמים נדמה לי שכבר חלפתי מן העולם – וחזרתי, כלומר זכיתי במתנה מיוחדת של אריכות ימים שבה אני יכול לעסוק במורשתם של אסתר ראב ואהוד בן עזר כשאני משקיף על כתיבתם ממרחק השנים ודואג להפיץ אצלי את יצירותיהם!

קוראת נאמנה: אהוד יקר, קודם כל אני מוכרחה להגיד שיש לך נפש של... משורר!  השורות האחרונות על תחושת  חזרתך לעולם, לאחר שחלפת ממנו, על מנת להחזיר את יצירותיך ויצירות דודתך, פשוט מפעימות וממש יפהפיות והן פעלו עליי כי הן כנות והן תחושות של ממש.

 אילו הדברים היו תלויים בי הרי היית מקבל את פרס מפעל חיים בראש ובראשונה, שלא לדבר על יקיר תל אביב, כי לא ידוע לי על אף אדם אחר שיצירותיו ברומן, בסיפור ובשיר, ולילדים ולנוער ולמבוגרים – הן גם בעלות ערך שמעבר לזמן, והוא גם מתמיד להוציא עיתון מכובד ורציני כבר 15 שנים!

אבל, כמו שאתה אומר – היום נעשו הפרסים בושה וחרפה, והרי זה הולם את מה שמתרחש עכשיו בפוליטיקה כולה.

* תזכורת: המכתב העיתי איננו רשת חברתית שכל חומר הנשלח אליה מתפרסם מיד ללא עריכה. המכתב העיתי מפרסם, רק לאחר עריכה קפדנית – מבחר הולם מתוך כל החומר הרב הנשלח אליו והעומד לרשותו, זאת ללא צנזורה, אך בשני תנאים.

האחד: רמה נאותה של כתיבה פובליציסטית וספרותית.

השני: אין בחומר המתפרסם כדי לסכֵּן את הכותב ואת העורך בתביעת דיבה על פי חוק לשון הרע.

 כל מה שמְסַכֵּן – נמחק.

* ביום ראשון, 2 במאי 2021, יופיע גיליון מורחב 1641 של המכתב העיתי המוקדש למלאת 100 שנים לרצח הסופרים י"ח ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ב-2 במאי 1921.

* סמי פרץ: "יש להודות, מצבנו טוב, ובהתחשב בנסיבות – אפילו טוב מאוד. אם בוחנים את נתוני המאקרו של ישראל, את קצב החזרה לחיים נורמליים, את התחושה הכללית שסיוט הקורונה מאחורינו – באמת שאין לנו על מה להתלונן. על אחת כמה וכמה, לאור העובדה שאנחנו מצויים בתוך משבר פוליטי עמוק שקורע את החברה הישראלית, מעכב אינספור החלטות וצעדים חיוניים, ומשאיר משרות רבות וחשובות בשירות הציבורי מיותמות מאנשי מקצוע.

"למעשה, זה סוג של פלא. הרי משבר פוליטי כה חמור אמור להתבטא איכשהו בנתונים –  בירידות חדות בשוק ההון, בצמיחה חלשה יותר או אף במיתון. אבל הנתונים מראים בדיוק את ההפך: יש זינוק במכירת מכוניות, שוק ההון פורח, סטארט-אפים נמכרים כאן כמו לחמניות, המסעדות מלאות, הקניונים הומי אדם, מחירי הדירות מזנקים ושיעור האבטלה מתכווץ במהירות. מה קורה כאן?" ["הארץ", 23.4.21].

אהוד: אתה לא מבין מה קורה כאן? כל זה מתרחש בזכות ראש הממשלה החליפי בני גנץ ובזכות ראשי הממשלה העתידיים – נפתלי בנט, יאיר לפיד, גדעון סער, ג'וחא רבינוביץ ואיימן עודה – נביא ה"נכבה"!

* ציטוט: פיגועי רמדאן העולמי: איסלמיסט שיסף את גרונה של שוטרת בצרפת. [תמונה].

אין שום דבר ייחודי בהפרות הסדר של קיצונים מוסלמיים בישראל, זה קורה בכל העולם, בחודש רמדאן, במיוחד בימי שישי, אז הם יוצאים מוסתים מהמסגדים.

בעיר רמבוייה, בפאתי פריז, שיסף היום [23.4] מהגר מתוניסיה את גרונה של שוטרת, בצעקות "אללה אכבר", היא נרצחה והוא עצמו נורה למוות בידי שוטר אחר. הנרצחת היא אם לשניים. שמו של המחבל ג'מאל ג'רשאן (למעלה דף הפייסבוק שלו, עם סיסמאות איסלמיות).

זוכרים את הימים שצרפתים היו מגנים אותנו, אחרי פיגוע איסלמי כזה? אז עכשיו זה אצלם. לאיסלמיסטים האלה בצרפת יש חיבה לעריפת ראשים, וזה מה שהמחבל ניסה לעשות גם הפעם. בעוד אצלנו המשטרה לפחות נלחמת בזה, אם תקום אצלנו, חלילה, ממשלה פרוגרסיבית, המשטרה תשותק, והחיים ייהפכו שוב לגיהינום.

שלוש מפלגות שפעם היו פטריוטיות, מסייעות לכך.

המערכת בצרפת לא מוכנה להילחם באיסלמיסטים, ורק לאחרונה החליט בית המשפט שרוצח היהודייה שרה חלימי לא יועמד לדין על רצח, כי היה בהשפעת סמים. הוא דקר אותה והתעלל בגננת-בדימוס הזו, ולבסוף השליך אותה חיה ממרפסת דירתה בצעקות "אללה אכבר". בכל הזמן הזה עמדה המשטרה למטה, ולא התערבה. יהודי שנשאר עדיין במקום האפל הזה, זו בעייה שלו.

מאז שנת 2012 נרצחו בצרפת 263 אנשים בידי איסלמיסטים, והכול עוד לפניהם. [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 23.4.2021.

* ציטוט: מְגרשים את האמריקאים בחרפה: אזעקות בנמל התעופה של בגדאד, רקטות נגד האמריקאים: [תמונה].

מלחמת ההתשה של איראן, לסילוק האמריקאים מ"עיראק": 8 רקטות שוגרו הלילה [23.4] ליעדים רגישים בבגדאד, שלוש מהן נפלו בצמוד לנמל התעופה הבינלאומי של בגדאד, ששותק לזמן מה (תמונה למעלה). באיזור הנפילה שוכן בסיס "ויקטורי" של הצבא האמריקאי. צפו באזעקות בשדה התעופה: [סרטון].

הרקטות האחרות נפלו ליד בסיס ללוחמה נגד טרור של הצבא ה"עיראקי", בית כלא, ובסיס של כוחות להתערבות מהירה.

הביטו בסרטון וחישבו על נתב"ג, הרי במרחק של כחמישה ק"מ ממנו יכולה לקום רצועת עזה חדשה, ובזה נותקה מדינת ישראל. והיו ישראלים תמימים ואמריקאים מסוכנים, שגם רצו שזה יקרה. היי, למי איכפת? העסקנים הירודים שיתקו את ישראל, והם טרודים רק בג'ובים שלהם.

הביידנים לא מגיבים על הלוחמה האיראנית הזו נגדם, הם הרי מתחננים באותו הזמן בפני המשטר החומייניסטי, בשיחות וינה, לחזור לעסקת הגרעין. לא היתה התבזות אמריקאית כזו, אפילו לא אצל ברק חוסיין אובמה.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 23.4.2021.

* ציטוט: התפתחות ביטחונית חמורה: טיל נורה משטח "סוריה" לעבר דימונה. האם כוון אל הכור? [סרטון].

בעוד העסקנים הירודים אצלנו ממשיכים לשתק את המדינה, את הביטחון, הכלכלה, ויחסי החוץ, חלה הלילה [22.4] התדרדרות ביטחונית חמורה.

מתוך שטח "סוריה" נורה הלילה [22.4] טיל מסוג לא ברור לעבר דימונה, שם נשמעו הלילה אזעקות. האם הטיל נורה בידי צבאו של בשאר? מיליציות שיעיות? השיגור הזה מאשר את האזהרה שלנו זה שבועות, שהמצב הביטחוני ממשיך ומתדרדר, אך אצלנו העסקנים טרודים רק במלחמות תרנגולים אישיות, בשעה הקשה ביותר של המנהיגות הישראלית.

בעוד דובר צה"ל מוסר שזו זליגה של טיל נ"מ, שנורה לעבר מטוסי צה"ל מעל שטח "סוריה", כתבים בעולם מדווחים על ניסיון לפגוע בכור הגרעיני בדימונה. דובר צה"ל דיווח, שחיל האוויר תקף עמדות בשטח "סוריה", כתגובה. יש צורך לערב את הרוסים, השומרים על הביטחון בדרום "סוריה".

צילום מן הפזורה הבידואית הלילה [22.4], לנוכח הטיל, שחצה את חצי ישראל לערך: [סרטון].

האם ישראל תספוג עכשיו טילים שיעיים, כמו סעודיה? ההתדרדרות החלה כאשר המימשל האמריקני החלש עלה לשלטון, והכוחות השיעיים משתוללים במזרח התיכון, כי אין את הנשיא טראמפ , ממנו פחדו.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 22.4.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2285 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל