פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1640

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז באייר תשפ"א, 29.4.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: לֵילוֹת לְלֹא-שֵׁנָה. בְּבוֹאֲךָ לִקְצֹר קְצִירְךָ. בַּבֹּקֶר. // יורם אטינגר: נפתולי המזרח התיכון מאתגרים את ארה"ב וישראל. // אשר מעוז: השעטנז המופרך של שיטת הבחירה הישירה. // מור אלטשולר: ראש המוסד, סע לסין במקום לארה"ב. // אורי הייטנר: צרור הערות 28.4.21. // מנחם רהט: ברנר והחלוצים – 'חיילי מלך המשיח'. // עקיבא נוף: הבית החדש. // ארנה גולן: אימי זיכרונה לברכה: הוויתור על הנשיות בעולם של קיבוץ, הוויתור על היופי, הלבוש והגוף הנשי, והצנעת מחזור חיי האישה. חלק שלישי. // יונתן גורל: שינה עריבה. // אסתר ראב: 1. פנינה. 2. גן שחרב. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק תשעה-עשר: החלום על אליפלט סוֹסנוביץ, סבהּ של טיה, עם פרח היסמין בדש בגדו. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

עֶרְגָּה לָעֹלֶשׁ

*

לֵילוֹת לְלֹא-שֵׁנָה

עִם שַׁחַר מִצְטָרְפִים אֵלַי  –  הַבֻּלְבּוּלִים

הַשַּׁחְרוּרִים וְגַם שַׁלְדָּג בּוֹדֵד  –

הָאֵל יוֹדֵעַ אֵיךְ הוּא חַי כָּאן בְּלִי מַיִם  –  –  –

[מתוך העיזבון]

*

בְּבוֹאֲךָ לִקְצֹר קְצִירְךָ  –

יְלַטְּפוּנִי זַלְזַלֵּי-עֲרָבוֹת  –

טוֹבְלוֹת בְּמֵי-נָהָר

שַׁלְדָּג יִקְרַע קְרִיעָה

בְּהֵדִים אֲרֻכִּים וְנוּגִים  –

בֵּין סְבַךְ-הַסּוּף,

וּבְדֹלַח-הַנָּהָר

יְהֵא חוֹלֵם וְיָרֹק  –  –  –

[מתוך העיזבון]

1974

*

בַּבֹּקֶר

עִם צִפֳּרַי  –  אָשִׁיר

אֲתַנֶּה מַכּוֹתַי

עִם אוֹר בֹּקֶר

אֲנִי רוֹצָה

שְׁקִיעָה נוּגָה

[מתוך העיזבון]

1977

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יורם אטינגר

נפתולי המזרח התיכון

מאתגרים את ארה"ב וישראל

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 26 באפריל 2020

המזרח התיכון (מזה"ת) ב-2021

בעוד מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי של הנשיא ביידן, אנתוני בלינקן וג'ייק סאליבן, מדגישים רב-לאומיות, זכויות אדם, דמוקרטיה וחוק בינלאומי – המזה"ת הסוער מדגיש טרור שיעי (במיוחד איראן) וסוני (במיוחד "האחים המוסלמים" ודאע"ש), מלחמות פנימיות ובינערביות, ושאפתנות מגלומנית של האייתולות באיראן וארדואן בטורקיה.

זעזועי המזה"ת שופכים אור על פגיעותן והאפשרות להתפוררותן של כל הישויות הערביות, שאוכלוסייתן מעדיפה נאמנות מקומית/שבטית על פני נאמנות לאומית.

מציאות זאת מדגישה את מגבלות מעצבי מדיניות מערביים בהבנת המזה"ת הבלתי-צפוי, מפוצל, אלים, נטול סובלנות ועריץ, המסכל בשיטתיות את מאמציהם לייצא למזה"ת דמוקרטיה, זכויות אדם, סובלנות, יציבות ודו-קיום בשלום.

ב-2021 המזה"ת גדוש במערכות נשק מתקדמות ומציג גל טרור ומלחמות שהביאו – מאז 2011 – ליותר מ-500,000 הרוגים וכמעט 10 מיליון פליטים.

לדוגמא, איראן (טרור ומלחמות בעיראק, סוריה, לבנון, עזה, חצי האי ערב, קרן אפריקה, מרכז אסיה, אירופה ואמריקה הלטינית).

טורקיה (סיוע מבצעי ומדיני לטרור "האחים המוסלמים" ומעורבות צבאית בסוריה, עיראק, לוב, קרן אפריקה והמפרץ הפרסי).

לוב (מלחמת אזרחים בינלאומית וטרור אסלאמי).

מצרים (מלחמה בטרור "האחים המוסלמים" ודאע"ש).

ירדן (מלחמה בטרור "האחים המוסלמים" ועימותים פנים-בדווים ובדווים-פלסטינים).

לבנון (טרור אסלאמי ומלחמות אזרחים).

סוריה (טרור אסלאמי ומלחמת אזרחים בינלאומית).

עיראק (טרור אסלאמי, מלחמת אזרחים בינלאומית והתייחסות לכווית כ"פרובינציה ה-19").

תימן (טרור אסלאמי ומלחמת אזרחים בינלאומית).

קטאר (תמיכה פיננסית ב"אחים המוסלמים" וקירבה לאיראן ולטורקיה).

סעודיה (מלחמה בטרור שיעי, "האחים המוסלמים" ודאע"ש ובטרור האיראני/חות'י בתימן).

איחוד האמירויות ובחריין (מלחמה בטרור השיעי, "האחים המוסלמים" ודאע"ש).

מאפייני יסוד של היחסים הבינערביים

פרופ' פי. ג'יי. ואטיקיוטיס, שהיה היסטוריון מוביל של המזה"ת בבית הספר ללימודי המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת לונדון, מתייחס לרקע הגיאו-אסטרטגי של הסכסוכים הפנימיים והאזוריים הנ"ל:(Arab and Regional Politics in the Middle East)

"מדינות ערביות רבות הן תוצאה מפוצלת של האימפריה העות'מנית ושל השלטון הבריטי והצרפתי במזה"ת. מכאן ההתמכרות הערבית ללאומיות אלימה, כמו גם מנהיגים בלתי-יציבים המגיעים לשלטון באמצעים אלימים, שקיומם  תלוי בשליטה קשוחה בצבא, שרותי הביטחון והפקידות הבכירה...

"גם ללא הסכסוך הערבי-ישראלי, המזה"ת הוא מוכה-סכסוכים ומייצר-סכסוכים... המיכסה מעל הקדירה הבינערבית הרותחת מנע התפרצויות כל עוד החזיקו בו בריטניה וצרפת. היסתלקותן / סילוקן מהאזור החמיר את חוסר היציבות והסכסוכים הבינערביים... מדינות ערביות רבות כוללות מיעוטים אתניים, שבטיים, או דתיים – המופלים לרעה [ומוסיפים שמן למדורת העימותים].

"אמנם יש מצבים של זהות אינטרסים בין מיספר מדינות ערביות המביאה למדיניות משותפת... אבל יש להתייחס לכך באופן מציאותי, ולא להיקלע לאשלייה של אחדות רעיונית בינערבית... לפי שעה, אין בסיס לפאן-ערביות ולא לאחדות-ערבית...

"[חברות ערביות] מחוייבות לערכים [מזרח תיכוניים] ולא לערכים מיובאים [מערביים] ...

"ללא קשר לעימות הבסיסי בין האסלאם ל'כופרים', המזה"ת הערבי ימשיך לשאת בנטל תוצאות העימותים הפנימיים והבינערביים מצפון אפריקה, דרך מצרים, הסהר הפורה, חצי האי ערב ועד המפרץ הפרסי...

"המפה הנוכחית של המזה"ת אינה קבועה... הסכמים נחתמים עם משטרים המהווים מטרה לחתרנות ומרידות, והדבר מקשה על היחסים הבינערביים ובין הערבים לגופי-חוץ. מוקדי הסמכות הערביים פגיעים ויעילותם בלתי-צפויה...

"היחסים הבינערביים מהווים מבוך מורכב של יישויות שלעיתים קרובות אינן יכולות להגיע להסכמה. היעדר-הסכמה עלול להוביל לעימותים קטלניים, המערערים את יציבות האזור וגם את יציבות העולם...

"העימותים הפנימיים והבינערביים ימשכו בטווח הנראה-לעין... זה מאפיין קבוע של המזה"ת... על ארה"ב לקבוע את מדיניותה על בסיס המציאות של יחסים בינערביים שאינם נעים במסלול צפוי מבירא עמיקתא לאיגרא רמא או ההיפך, אלא נעים במסלול פתלתל ובלתי-צפוי המגיע לעתים לרגיעה זמנית. על ארה"ב להניח שמשאלות-הלב של הערבים אינן דומות למשאלות-הלב של ארה"ב, ואולי אפילו מנוגדות באופן קיצוני..." (שם, 115-77).

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אשר מעוז

השעטנז המופרך של שיטת הבחירה הישירה

לאחר שבנימין נתניהו כשל 4 פעמים במאמציו לכונן ממשלה בראשותו וכאשר גם בבחירות חמישיות אין כדי להבטיח את הצלחתו העלה אריה דרעי – קרוב לוודאי בתמיכתו של ראש הממשלה – פיתרון קסם. תיערכנה בחירות לראשות הממשלה בלבד, ולאחר שבנימין נתניהו יזכה בהן הוא ירכיב ממשלה מבלי להיות תלוי ברצונם של חברי הכנסת ואף מבלי שנשיא המדינה יהיה מעורב בהליך. ואכן הצעת החוק הוגשה בידי יו"ר סיעת ש"ס מיכאל מלכיאלי וח"כ משה ארבל.

הצעה מלבבת זו מלאה חורים ככברה. ראשית, נתניהו יזדקק לתמיכתם של 61 חברי כנסת כדי לתקן את "חוק-יסוד: הממשלה" וספק אם יעלה הדבר בידו. שנית, מי לידי נתניהו יתקע שדווקא הוא יזכה בבחירות האישיות? אין ללמוד מתוצאות הבחירות לכנסת על התוצאות הצפויות בבחירה לראשות הממשלה.

ונניח שעברנו משוכה זו ונתניהו ייבחר לראשות הממשלה. מה אז? הוא עדיין יזדקק לרוב בכנסת שכן בחירתו אינה מייתרת את הצורך להרכיב קואליציה. ולעניין זה לא למותר לציין כי על-פי ההצעה ייבחר לראשות הממשלה מי שהשיג 40% מקולות הבוחרים, משמע הוא אינו חייב להשיג רוב.

כבר היינו בסרט הזה. בשנת 1992 הוחלף "חוק-יסוד הממשלה" ונקבע בו כי בצמוד לבחירות לכנסת תיערכנה בחירות ישירות לראש הממשלה. ההנחה היתה שהדבר יגביר את המשילות. דא עקא, בשל יכולתה של הכנסת להביע אי-אמון בראש הממשלה ובשל תלותה של הממשלה בכנסת, לא הושג יעד זה. לעומת זאת הביא הפיצול לריסוקן של המפלגות הגדולות. תוצאה זו נבעה מכך שלבוחר ניתנה האפשרות לפצל את הצבעתו בין הבחירה בראש הממשלה לבחירה לכנסת. לאחר שני ניסיונות לא מוצלחים חזרנו להצבעה בפתק אחד.

החיסרון של שיטת הבחירה הישירה נבע מכך שנעשה ניסיון לשלב שתי שיטת ממשל מנוגדות – הנשיאותית והפרלמנטרית. במשטר הנשיאותי הנשיא נבחר במישרין על-ידי העם ואינו תלוי בבית הנבחרים. במשטר הפרלמנטרי הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת. דבר זה נכון גם בבחירה המפוצלת וזאת בשל שימור סמכותה של הכנסת להפיל את הממשלה בהצבעת אי-אמון.

המחשה חיה לבעייה זו ניתנה בבחירות האחרונות לעיריית טבריה. בבחירות לרשויות מקומיות מצביעים בפתק אחד למועצת הרשות ובפתק שני לראש הרשות. רון קובי זכה בלמעלה מ-45% מקולות המצביעים אך נתקל במועצה לעומתית ששיתקה את פעילותה של העירייה ואף לא איפשרה להעביר תקציב. בעקבות זאת הודח קובי, המועצה פוזרה ומונתה לטבריה ועדה קרואה.

אלא שלמדינה לא ניתן למנות ועדה קרואה.

יוזמה לבחירה ישירה של ראש הממשלה בשל הקושי להרכיב ממשלה נעשה כבר בכנסת הקודמת על-ידי חברי הכנסת שלמה קרעי וחוה אתי עטייה מסיעת הליכוד, גם הפעם בברכתו של ראש הממשלה. בדברי ההסבר הבהירו המציעים, כי "במקרה שבו תוצאות הבחירות לכנסת לא הובילו לידי הכרעה בהתאם ללוח הזמנים הקבוע להרכבת הממשלה, יש להכריע את הכף לטובת אחד הצדדים בשלב בחירות נוסף. בשלב הבחירות הנוסף תתקיים בחירה ישירה לראשות הממשלה."

גם לקיפאון בין הגושים מצאו קרעי ועטייה פיתרון – "כדי שתוצאות הבחירה הישירה לראשות הממשלה לא יהיו עקרות ויביאו לאותו מצב שבו למנצח אין רוב בכנסת, מוצע לתת לסיעות המרכיבות את הקואליציה תוספת של 10% מהמושבים בכנסת, שיהוו 'שובר שוויון' שיאפשר לראש הממשלה שנבחר באופן ישיר להקים ממשלה שתוכל למשול. כלומר: סיעות הקואליציה יקבלו תוספת של 12 חברי כנסת שיחולקו באופן יחסי בין המפלגות שירכיבו את הקואליציה."

זהו חידוש עולמי – בוודאי במשטרים דמוקרטיים – שבו קולם של מי שמצביעים עבור מפלגות הקואליציה שווה 110%. תמהני על שאומות העולם לא ניצבו בתור כדי ללמוד מאיתנו הלכות דמוקרטיה.

יש אומרים שההצעה לבחור את ראש הממשלה בבחירה ישירה הנה ספין שנועד לדחוק בסיעות שמהססות להצטרף למחנה נתניהו כשם שההצעה של קרעי ועטייה נועדה לדחוק בסיעת כחול לבן.

הצעת קרעי-עטייה נועדה גם לבטל את הוראותיו של "חוק-יסוד: הממשלה" הנוגעות לממשלת החילופים כאשר המועד לכניסתו של בני גנץ לתפקיד מתדפק מאחורי הדלת. עגום הדבר שחוק-יסוד, שאמור להוות את חוקתה של המדינה, הופך לכלי שרת לאינטרסים פוליטיים.

אשר מעוז הוא פרופסור למשפטים, דיקן בית הספר למשפטים של המרכז האקדמי פרס ומרצה למשפט חוקתי. המאמר פוסם ב-YNET בשינויים קלים.

* * *

אזרחי ישראל

וגם חברי כנסת

האין גבול לכפיות הטובה?

הסתכלו סביב

וראו מה קורה במרבית מדינות העולם

במגיפת הקורונה

ואתם לא מפסיקים להתפנק

ולשנוא את נתניהו

שבזכותו אתם חיים בגן-עדן חופשי ופתוח

של אחרי המגיפה!

* * *

מור אלטשולר

ראש המוסד, סע לסין במקום לארה"ב

[ציטוט מתוך עיתון "הארץ", 26.4.2021]

בלשון בהירה ומנומקת תיארו איילת סביון, יגאל כרמון וחבר הכנסת בני בגין ("הארץ", 16.4) את "ההסכם הרשלני" לפיקוח על פרויקט הגרעין של איראן, שהיו בו חורים יותר מגבינה. הם הזהירו מפני חזרה למצב שאיפשר לאיראנים להמשיך בפיתוח נשק גרעיני, בלי שיואשמו בהפרת ההסכם.

מה שידוע למומחי המכון לחקר המזרח התיכון ידוע לנשיא ארצות הברית, החותר להסכם עם מדינה, שהתנהלותה מעידה כי תפר אותו באלפי דרכים. קשה להניח שג'ו ביידן סומך על היכולת לעצור את הגרעין האיראני בלוחמת סייבר, מפני שלוחמה חשאית זו היא משחק הפכפך, שאינו מתנהל בתנאים אופטימליים למדינה התוקפת, ולא תמיד תוצאותיו ידועות.

ובכל זאת, ביידן מקרב את איראן ומחליש את הידידות הוותיקות של ארצות הברית– ישראל וסעודיה. בצד קמפיין שקט אך אגרסיבי נגד מדיניות ישראל מול איראן, ביטל את הגדרת החותים השיעים בתימן כארגון טרור, וביטל את המכירה של מטוסי F–35 לסעודיה ולמעשה בלם את הצטרפותה ל"הסכמי אברהם" עם ישראל. מדיניותו מערערת את יציבות בית המלוכה הסעודי, עד שיקרוס או יזחל אל האיראנים בהכנעה.

מה דוחף את ביידן לנופף ברצח של עיתונאי אחד (ג'מאל חאשוקג'י) כדי להפוך בעלת ברית ותיקה ל"מדינה מנודה", כפי שכינה את סעודיה, ובאותה עת להכשיר את איראן הרצחנית? אפשרות אחת היא, שהנשיא ניחן בדחף פירומני להבעיר אש ולהוסיף דם על נהרות הדם במזרח התיכון – מאפגניסטאן, שכוחות ארצות הברית נסוגים ממנה, ועד למפרץ הפרסי.

אפשרות שנייה היא, שהנשיא נכנע לכוח חזק ממנו.

לישראל מצפים קשיים בניווט בין הדוב הרוסי לדרקון הסיני. ואולם הצעד הראשון להתנהלות הנכונה הוא שינוי כיוון הנסיעה המתוכננת של ראש המוסד.

הכוח החזק הוא סין, שחתמה עם איראן על הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי. איראן חיונית לפרויקט "החגורה והדרך", שבאמצעותו מבקשת סין לשלוט בנתיבי סחר חובקי עולם, כי בה מתחבר נתיב הסחר היבשתי לנתיב הימי. דרך המשי היבשתית מסין לאירופה עוברת בצפון איראן, וחופי דרום איראן נמצאים בנתיבי השיט של סין באוקיינוס ההודי לעבר אפריקה, ומשם לאירופה. איראן עלולה אפוא להיהפך למבצר קדמי של סין במזרח התיכון, ולנמל בנדר עבאס יש פוטנציאל להיהפך לנמל הבית של סין במפרץ הפרסי.

הכשרת איראן והסרת הסנקציות הכלכליות על הסחר עימה הן תרומת נשיא ארה"ב להאדרת "המעצמה השנייה", כפי שביידן מכנה את סין. מניעיו סתומים, ומובן שאין לחשוד שהעסקים הכלכליים של בנו האנטר עם סין הם הבסיס למדיניותו. אף על פי כן, בשעה שפקידים אמריקאים מתבטאים נגד סין בעניינים שוליים, נשיאם מכשיר את חדירתה למזרח התיכון במקום ארה"ב, המתאיידת מאזורנו.

לישראל מצפים קשיים בניווט בין הדוב הרוסי לדרקון הסיני. ואולם הצעד הראשון להתנהלות הנכונה הוא שינוי כיוון הנסיעה המתוכננת של ראש המוסד: במקום לטוס לארה"ב ולגלות לאמריקאים מה שהם ממילא יודעים, עליו לטוס מזרחה, לבייג'ין. אולי יוסי כהן יצליח לשכנע את הסינים שפרויקט הגרעין האיראני מסוכן לשלום העולם, שהם אדוניו החדשים.

מור אלטשולר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 28.4.21

* פוטש – במחלוקת בין נתניהו לגנץ בנושא מינוי שר המשפטים גנץ צודק לחלוטין. חוק יסוד הממשלה אינו מאפשר לראש הממשלה למנות שר משפטים בניגוד לדעתו של ראש הממשלה החלופי. ובכלל, נתניהו כנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, נמצא בניגוד עניינים מובהק וחובתו להתנזר מכל נגיעה בכל נושא הקשור למשרד המשפטים ובוודאי במינוי שר המשפטים. הוא רוצה למנות שר משפטים צייתן שיפטר את היועמ"ש וימנה אנשים "נוחים" לתפקיד היועמ"ש ופרקליט המדינה, כדי שיפעלו לביטול משפטו.

הצעדים של נתניהו הם לא פחות מפוטש. אפילו בסטנדרטים של נתניהו, אדם שבז לשלטון החוק ולמוסדות המדינה וסולד מממלכתיות, צעדו היום הוא חציית קו אדום.

בנקודה אחת אני חלוק על גנץ. אני סבור שהוא לא צריך להיות שר המשפטים. יש צורך בשר ביטחון מלא ובשר משפטים מלא. עליו למנות אדם אחר לתפקיד.

* יעד לאומי – מי שמנע תקציב למדינת ישראל בעיצומו של משבר כלכלי קשה כדי לגנוב את הרוטציה – אין לו שום בעייה שלא יהיה בישראל שר משפטים. בכל מצב שבו יש סתירה בין האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי, והסתירה הזו הולכת וגוברת מיום ליום, הוא מכפיף את האינטרס הלאומי לפרטי. אין בעיניו כל ערך לשום דבר לאומי, אלא ערך פונקציונלי של שירות תאוות השררה שלו.

החלפתו היא יעד לאומי פטריוטי ראשון במעלה.

* עזות מצח – אלו תועפות של עזות מצח ואלו תהומות של היעדר בושה צריכים להיות לנתניהו כדי להציע לגנץ (!), לא פחות... רוטציה. הרי הם חתמו על הסכם רוטציה לשלוש שנים והסיבה היחידה לכך שנגררנו לסיבוב הרביעי היא הפרת ההסכם בידי נתניהו, שלא היתה לו כל כוונה לקיים את הרוטציה. הרי אין למדינת ישראל תקציב, כיוון שנתניהו שתל בהסכם הקואליציוני את לקונת התקציב כדי לגנוב את הרוטציה.

על פי "מקורות זרים" מציע נתניהו לגנץ רוטציה של שנה לגנץ, שנתיים לנתניהו ועוד שנה לגנץ. וכי יש אדם אחד בעולם שסבור שיש ולו אחוז אחד של סיכוי שנתניהו יקיים את הרוטציה השנייה? בסך הכול, כאשר הוא מבין שהקרקע נשמטת תחתיו ואין הוא יכול להקים ממשלה, הוא מנסה למצוא דרך לנסיגה טקטית מראשות הממשלה לשנה כדי לחזור בגדול לעוד שלוש שנים.

חזקה על גנץ שהוא מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני הליכה שבי אחרי השקרים והפיתויים של נתניהו. אם כי הוא עלול לעשות קולות של מו"מ עם נתניהו כדי לשדרג את מעמדו במו"מ על ממשלת השינוי כדי להבטיח שיישאר שר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית (אגב, יש היגיון רב בציפיה שלו להישאר שר הביטחון).

* רדו מהחלופי – על פי הפרסומים על אודות המו"מ בין בנט ללפיד על הקמת ממשלת אחדות לאומית, הרוטציה בין השניים תכלול את תפקיד ראש הממשלה החלופי, כמו בממשלה הקודמת.

חבל. רצוי לרדת מהתואר חסר הערך והמשמעות הזה. לא חייבים לחקות את כל ההסדרים של הממשלה הקודמת. נקודת המוצא במו"מ על הקמת הממשלה הקודמת היתה שנתניהו יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה, ולכן יש למסמר את ההסכם באופן שלא יאפשר את הפרתו. כזכור, גם זה לא עזר. פשוט, נתניהו לא יכול אחרת.

אבל הסכם שאינו עם נתניהו אינו זקוק להסדרים כאלה. בנט ולפיד הם אנשים נורמטיביים, הגונים באופן בסיסי, אף אחד מהם אינו מוליך שולל את רעהו, לאף אחד מהם אין כוונה להפר את ההסכם, שניהם אנשים ענייניים ויהיה להם עניין משותף בהצלחת הממשלה. את כל ההסדרים ההזויים כמו תפקיד ראש הממשלה החלופי, ראוי לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה.

לא כן באשר לפריטטיות. העיקרון הזה צריך להישמר כדי לאפשר לממשלה להיות באמת ממשלת אחדות לאומית בין נציגי השקפות עולם שונות, בלי מאיוריזציה של צד אחד, שינסה לכפות את השקפתו. אין להשיג זאת על ידי אינפלציה של שרים, כמו בממשלה הקודמת, אלא באמצעות קיומו של מנגנון כמו קבינט או מטבחון פריטטי, שבו תתקבלנה בהסכמה החלטות בנושאים שנויים במחלוקת.

* לא להיחפז – בנט מבקש לסיים את המו"מ על הקמת ממשלת האחדות בהקדם, כך שמיד עם תפוגת המנדט של נתניהו להקמת ממשלה ניתן יהיה להציג אותה לנשיא.

אני מעריך שהסיבה לכך היא רצונו שלא לחשוף את עצמו ואת חבריו למסע הלחצים הכבד מצד נתניהו ושלוחיו, אלא לגדוע את המסע בעודו באיבו. יש בכך תבונה רבה. ואף על פי כן, אני חושב שהוא שוגה. לא צריך למהר. יש לתת לנתניהו להיכשל ואז להפעיל לחץ כבד על המפלגות החרדיות להצטרף לממשלת האחדות.

* הלנו אתה אם לצרינו? – כאשר פלשתינאים מתפרעים בירושלים, מכים שוטרים, עורכים מעשי לינץ' ביהודים, מתנכלים ליהודים ומעלים בגאווה את התמונות בטיק-טוק ובתור הזדהות עימם וחמאס תוקף ברקטות את אזרחי ישראל – על ממשלת ישראל לדון בתוכה ולהחליט מה התגובה הישראלית: הביטחונית, המדינית וכו', החל בשאלות טקטיות מקומיות כמו כן או לא מחסומים בשער שכם וכלה בשאלות אסטרטגיות כמו כיצד להגיב ומתי על ירי הרקטות ומה ההשלכות של כל סוג של תגובה או הימנעות מתגובה. נקודת המוצא לכל דיון וכל החלטה בנושא הוא ברור – כל מי ששותף לדיונים ולהחלטות הללו מצוי בצד הישראלי של המתרס.

איימן עודה, ראש הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, פרסם הודעת תמיכה בלתי מסויגת בפורעים הערבים. הייתה זו הזדהות ללא סייג עמם, עם מטרותיהם, עם מעשיהם; ציוץ לאומני, קנאי, לוחמני. לתשומת לבו של כל מי שמעלה על דעתו שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת יכולה להיות שותפה בקואליציה.

ודי, מספיק עם הסיסמה האינפנטילית של "פוסל ערבים" וכו'. די לברוח מהמציאות. בצבא מלמדים אותנו להבחין בין עמית לטורף. גם בפוליטיקה עלינו להבחין בכך. עופר כסיף וחבר מרעיו אינם עמיתים. הם טורפים. שומר הסף של כל קואליציה צריך לבחון כל פרטנר בראש ובראשונה בשאלה: הלנו אתה אם לצרינו? "לנו", הכוונה למדינת ישראל, לא למחנה פוליטי.

* ברית הקנאים – אין שום הצדקה להתפרעויות החוליגנים הפלשתינאים בירושלים – גם לא התפרעויות החוליגנים הכהניסטים, ולא רק כי "הם התחילו" (גל האלימות הזה החל במעשי אלימות כלפי יהודים שהופצו בגאווה בטיק-טוק), אלא כי באופן מוחלט, אין הצדקה למעשים הללו ויש לדכא אותם ביד ברזל.

אבל האלימות הערבית אינה מצדיקה בשום אופן את האש הזרה של הלהב"ה, האלימות של החוליגנים הכהניסטים האלה. להב"ה היא הקו-קלוקס-קלאן הישראלית. זאת מוטציה גזענית של היהדות ועל מדינת ישראל לדכא אותה ביד ברזל, באפס סובלנות. הדוצ'ה של הארגון, גופשטיין, הוא שותפו הפוליטי של בן גביר ובן גביר הוא הנציג הפוליטי של הלהב"ה.

הקנאים הערבים אינם זקוקים ללהב"ה כדי להצית את האש. גם הקנאים הכהניסטים אינם זקוקים להתפרעויות הערבים כדי להשתולל. אבל אלה ואלה תופסים טרמפ על כל הזדמנות כדי לעורר תבערה גדולה. הברית הטמאה של הקנאים מכאן ומכאן מסכנת את בירת ישראל ואת שלומה.

באין מנהיגות בישראל, אין משילות בירושלים והזנבות הפנאטיים מכשכשים בנו.

* תועמלן הטרור – ערבים התנכלו ליהודים חרדים, סטרו על פניהם ותקפו אותם והפיצו את התמונות בגאווה בטיקטוק. מעשי הבריונות הללו היו האות ללילות שבהם ירושלים ולאחרונה גם אזורים אחרים ביו"ש בוערים בהתפרעויות אלימות קשות, ששיאן – לפחות שני מעשי לינץ' ביהודים. כהזדהות עם הפורעים, חמאס שיגר מרצועת עזה עשרות רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית.

איך מגדיר זאת גדעון לוי ב"הארץ"? "האלימות הפלסטינית היא המוצדקת והמאופקת שבמעשי ההתנגדות האלימה לעוולות."

* שיחזרו לאמריקה – בכתבה חשובה מאוד של אוהד חמו בחדשות 12 הוא התערבב בין הפורעים בירושלים וניסה לברר מה הם רוצים. "פלשתין היא המדינה שלנו, לא של היהודים... שהיהודים יחזרו לאמריקה" וכו'.

חמו שאל האם עליו לחזור למרוקו ועיראק, ארצות המוצא של הוריו, והתשובה היתה חדה, חלקה, אינה משתמעת לשני פנים: "כן!"

ובדיוק על כך נסוב הסכסוך.

* ריטואל בלפור – בשעה שירושלים בוערת, התפרעויות קשות של ערבים, התפרעויות של בריוני להב"ה – מפגיני בלפור היו חייבים להמשיך את הריטואל? ועוד להתעמת עם המשטרה שקורסת תחת עומס האירועים? ועוד בשבוע שבו נגוזה האפשרות שנתניהו יוכל להרכיב ממשלה? מה הם רוצים, לכל הרוחות?

[אהוד: מה אתה מיתמם? הרי אתה הוא אחד המסיתים הגדולים נגד נתניהו! – והאספסוף הנאור בבלפור הוא חלק מהמחנה שלך, מחנה השונאים המתלכד סביב "רק לא ביבי!"]

* למה אין בחירות – אחד הטיעונים של המנסים להציג את הרש"פ ואפילו את רצועת עזה, שממנה ישראל נסוגה תוך עקירה אכזרית של כל יישובינו בה, גירוש כל הישראלים מבתיהם ונישולם מאדמתם כ"קיבוש", הוא שהפלשתינאים אינם מצביעים בבחירות. הנה, זה ה"אפרטהייד" – ליהודים יש זכות בחירה ולפלשתינאים אין.

זה שקר, כמובן, וכמו כל שקר יש בו גרעין אמת. גרעין האמת הוא שכבר 15 שנים אין בחירות ברש"פ. השקר הוא שישראל אשמה בכך. האמת אחרת. בבחירות לרשות המחוקקת ב-2006 חמאס ניצח את פת"ח, מפלגתו של אבו מאזן. אבו מאזן ידע שאם תהיינה בחירות לנשיאות, רבים הסיכויים שיפסיד. ולכן הוא מונע מאז קיום בחירות הן לרשות המחוקקת והן לנשיאות. השנה הדיקטטור החליט לערוך בחירות, אך כנראה שהוא עומד לחזור בו, כי על פי הסימנים הוא שוב יפסיד. ישראל כלל אינה צד בעניין.

* משת"פים – הפופולריות של לוסי אהריש בקרב הציבור הישראלי מאתגרת תועמלנים אנטי ישראליים כרוגל אלפר, שמפעל חייהם הוא השמצת מדינת ישראל והצגתה כמדינת אפרטהייד וכיישות פשיסטית שאזרחיה היהודים הם גזענים. איך הוא פותר את הבעייה?

"עם ערבים כאלה, משת"פים, הציונות תמיד הסתדרה היטב."

כלומר ערבי שאינו אנטי ישראלי לאומני קנאי הוא בוגד. ורק ליהודים מותר לבגוד בעמם.

* בלתי מוסרי – זוג סרבני חיסונים הדביקו 38 ילדים בפרדס חנה.

סרבנות חיסונים – בלתי מוסרית!

* ביד הלשון: חצה את הרוביקון – מאמרו של נחום ברנע במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" נפתח במילים "נפתלי בנט חצה את הרוביקון."

משמעות הביטוי היא שהוא עשה מעשה שאין ממנו חזרה. מקור הביטוי הוא האירוע ההיסטורי שארע ב-10 בינואר בשנת 49 לפנה״ס, בו חצה יוליוס קיסר עם צבאו את נהר הרוביקון בדרכו לעיר רומא.

על פי החוק הרומאי, נהר הרוביקון בצפונה של איטליה היה הקו המפריד בין איטליה לבין הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה, שיוליוס היה מושלהּ. חציית הנהר בידי כוחותיו של יוליוס קיסר, אחרי שהסנאט הרומי הדיח אותו מכל תפקידיו, הייתה מהלך הפתיחה של מלחמת האזרחים בין יוליוס קיסר לכוחותיו של פומפיוס. יוליוס ניצח במלחמה והשתלט על רומא.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

ברנר והחלוצים – 'חיילי מלך המשיח'

ביום ראשון הקרוב, 2 במאי, ימלאו 100 שנה בדיוק להירצחו של הסופר וההוגה יוסף חיים ברנר הי"ד, יחד עם עוד 46 יהודים, במיתקפה שערכו ערבים ביפו, מאה שנה לפני היות ישיבת הסדר בעיר. ברנר, אף שניתק עצמו מתורה ומצוות, היווה בעיני הראי"ה קוק סמל לדמות החלוץ המקריב עצמו על מזבח גאולת ישראל

ביום א' הקרוב, ה-2 במאי, ימלאו מאה שנה בדיוק לרצח המזעזע של הסופר יוסף חיים ברנר הי"ד, יחד עם עוד חמישה יהודים, בידי פורעים ערבים צמא דם, בבית בודד בלב פרדסי אבו כביר ביפו.

בפרעות ההן ביפו, שהחלו ב-1 במאי 1921, נטבחו 47 יהודים ונפצעו 140. באותם ימים לא היתה ביפו שום ישיבת הסדר (שעצם נוכחותה כיום ביפו נתפסת ע"י הפורעים ותומכיהם כמעשה התגרות) וגם לא שום נוכחות מתגרה אחרת. כאז כן היום: ההתנכלויות ליהודים רק בשל יהדותם, היו ויהיו ביפו ובירושלים ובכל מקום בו תדרוך כף רגלו של יהודי, בידי שבאב משולהב, כל עוד לא יפעל העם היושב בציון לגדיעת התוקפנות. 

כאמור, נטבחו אז, בפרעות 1 ו-2 במאי תרפ"א, 47 יהודים, כולם קדושים וטהורים, שנרצחו על מזבח יהדותם, לצלילי צעקות משולהבות נוסח 'אידבח אל יאהוד' ו'ברוח ובדם נפדך פלשתין.' כל אחד מן הקורבנות, קדוש ייאמר לו. אך זכור מכולם הסופר יוסף חיים ברנר הי"ד, מראשי העלייה השנייה, מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, מבקר ספרותי, שהעריץ את עגנון בראשית דרכו והיה מהראשונים שזיהו את גדולתו ועודד הפצת כתביו, ומנהיג ציבור בעל השפעה עצומה.

ברנר, פסימיסט מושבע שאימץ אורח חיים סגפני, יצא בכתיבתו הריאליסטית כנגד המוסכמות. בניגוד לעמיתיו סופרי התקופה שתיארו את החיים בארץ ישראל בצבעים רומנטיים, משיחיים, תיאר כך את מצבה של הארץ בזמנו:

"ארץ ישראל... איננה מרופדת שושנים. הארץ היא עניה, מעטת-קסמים, מִיּוּשַׁבה מאחרים [ערבים] בכל מקום שׁאפשׁר לעשות איזה דבר וחרֵרָה, וקשָׁה לישׁוב במקום שהיא עדיין לא נושבה... שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, האוויריות בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלת מבשר ועד נפש... דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה'אף-על-פי-כן!', אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים... אף על פי כן! בפרט, מכיוון שבמזרח-אירופה העתיד אפור מאוד, וההוֹוה אפל מאד, מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיוון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!... ורק אותו החלוץ, שה'אף על פי כן' הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל – ולא רק בפה – הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר."

ברנר, שעלה ב-1909 כדי להגשים בגופו את הרעיון הציוני, גדל בבית חרדי ולמד ב'חדר' ובישיבות, אך השליך הכול מאחוריו, אולי מחמת חיי הניוון העמוק והרעב לפת לחם, שהיו מנת חלקו בימי נעוריו בחרפת הגולה.

ולמרות שאיבד את אמונתו התמימה, הוא שמר פינה חומה בליבו ליהדות. כשהתגורר בשכונת נווה צדק, סמוך לבית רבה של יפו, הרב קוק, לצד סופרים ידועים נוספים, התפתחו בין שני האריות שבחבורה יחסי הערצה הדדית. את הרב קוק הוא כינה 'מרן', למרות התהום ענקית שחצצה ביניהם, מבחינת היחס ליהדות, לתורה ולמצוות.

אתר 'אור האורות' שמפעיל ידידי הסופר, החוקר וההיסטוריון משה נחמני, העמיד לרשותי דברים שחשף אליחן אמיתי, בקשר ליחסו של הראי"ה קוק לברנר, כפי שתיעד ההוגה ר' הלל צייטלין הי"ד, בשבועון העברי הוורשאי 'בדרך' (20.9.1935):

כותב צייטלין: "כשביקרתי את הרב קוק זצ"ל, הגדתי לו שהיחס של החלוצים החופשיים אל הדת מעליב ומחפיר מאוד, ושעל כן אינני מבין מדוע הוא, הרב, מרבה כל כך לשבח ולפאר ולהקדיש ולהעריץ את הבונים ההם. ענה הרב: 'קראתי מה שכתבת אחרי מותו של ברנר'. – 'ומה זו תשובה על שאלתי?' – 'כן. קראתי את כל מה שכתבת על ברנר, וברנר כתב הרבה דברים שהכאיבו לב כל איש יהודי חרד על דתו... [אבל] בין בני עין חרוד והדומים להם יש ברנרים רבים, גדולים וקטנים'..."

מוסיף צייטלין: "על דברים אלה לא היה לי עוד מה להשיב, כי אם שתיתי בצמא את דברי הרב על גודלה של העת הזאת, עת הגאולה, ועל גדולתם של בוני הארץ, שהם הם החיילים של מלך המשיח, אף אם מעשיהם לא ייטבו בעינינו, מפני שנשמותיהם גבוהות ונשגבות, ואי אפשר למוד אותם באמת המידה שבה מודדים בני תמותה פשוטים, ושיש לו להקב"ה סוד גדול, נשגב ונורא במה שבחר דווקא באלו שהם יהיו עושי דברו, מצמיחי ישועות ומביאי גאולה."

ידידי משה נחמני הואיל להעמיד לעיוני את סיכום הרעיונות שציטט צייטלין מפי הרב קוק:

"...חיים אנו לא רק בתקופה של 'עקבתא דמשיחא', כי אם רואים אנו לפנינו התחלתם של ימי המשיח עצמם. עתה צריך להשקיף ולהביט רק בנשמותיהם של בני אדם, ולא למראה עיניים נשפוט עליהם, כי אם על פי שאיפות הגאולה ועל פי המעשים אשר הם עושים לטובת הגאולה..."

ומסכם צייטלין: "כשארכו עוד הדברים  על עניין החיצוניות והפנימיות שבנשמות, הראה לי הרב מקום אחד ב'תיקוני הזוהר', שבו נאמר שדורו של משיח יהיה 'ביש מבחוץ וטב מבפנים.' כי דורנו זה הוא דורו של משיח – דבר זה היה נעלה בעיני הרב מעל כל ספק."

מנחם רהט

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מאה שנים למאורעות תרפ"א

הרצאה ראשונה בסדרה לשנת תשפ"א

המרצה – ד"ר משה גרנות

מלחמת הגבורה של מנהלי "בית החלוץ" ביפו, ושל העולים החדשים שהתאכסנו בו, בפורעים שהסתייעו בשוטרים.

גורלם של י"ח ברנר וחבריו הסופרים שהתאכסנו בבית יצקר

הסיבות למאורעות, וכיצד הם הגיעו לסיומם

ההרצאה תלווה בתמונות על מסך.

מועד ההרצאה:

ביום ב', 3.5.2021 בשעה 17.30 באולם המחתרת

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

רישום מראש במייל הספרייה

 library@ramat-hasharon.muni.il

או בהודעה לנייד הספרייה 053-4504887

* * *

עקיבא נוף

הבית החדש

כָּל יָמֶיהָ חָלְמָה הִיא עַל בַּיִת חָדָשׁ,

עֱלֵי בַּיִת חָדָשׁ, רַק שֶׁלָה,

כְּשֶׁשָּׁטְפָה רְצָפוֹת בְּבָתִּים שֶׁל זָרִים,

כְּשֶׁטְּלַאִים הִיא תָּפְרָה בְּשִׂמְלָה,

כְּשֶׁהוֹסִיפָה רָהִיט בְּבֵיתָהּ הַקָּטָן,

הִיא חָלְמָה אָז עַל בַּיִת שֶׁלָּהּ.                    

עֱלֵי בַּיִת חָדָשׁ, וְלוֹ גַּן וְחָצֵר,

וּטְרַקְלִין מְעֻטָּר בִּשְׁטִיחִים

וכוּרְסָה בַּפִּנָּה וּתְמוּנָה עַל הַקִּיר,

וְרַבִּים יְדִידִים מְבָרְכִים,

שֶׁפּוֹסְעִים אַחֲרֶיהָ בֵּינוֹת חֲדָרִים

וְעִמָּה בְּאוֹשְׁרָהּ הֵם שְׂמֵחִים.

כְּשֶׁיָּצְקוּ אֶת הַגַּג וְהוּצְּבוּ מַשְׁקוֹפִים,

אֲזַי בְּנָהּ לָהּ אָמַר: "הוֹ אִמִּי,

כְּבָר בָּגַרְתִי, מָחָר מִשְׁפָּחָה לִי אָקִים,

אַךְ דִּירָה אֵין לִי, אִמָּא, שֶׁלִּי."

לוֹ נָתְנָה אָז הַאֵם אֶת בֵּיתָהּ הֶחָדָשׁ

וְהִיא שָׁבָה לָחֶדֶר הָרָשׁ.

הַשָּׁנִים הֵן חָלְפוּ, הַחֲלוֹם – הוּא לא זַע,

עוֹד הוֹסִיפָה עֲבוֹד וצָבוֹר,

וְהַיּוֹם בּוֹ הֵחֵלוּ חוֹפְרִים הַמַּסָד

יוֹם שֶׁל סְתָיו זֶה הָיָה, יוֹם עָכוֹר,

הַבַּנַּאי שָׁם חָפַר וְחַיָּט הִלְבִּישָׁה,

הִלְבִּישָׁה תַּכְרִיך שֶׁל צָחוֹר.

וִיְדִידֶיהָ כֻּלָם נֶאֶסְפוּ לְפִיתְחָהּ

וְאַחֲרֶיהָ הָלְכוּ חֲפוּיִים,

טוֹפְפוּ בַּשְׂדֵרָה עַד סוֹפוֹ שֶׁל הַשְׁבִיל

וְנִיצְבוּ שׁוֹאֲלִים וּטְרוּפִים,

וּבָחֶדֶר הָרָש, עוֹד פִּרְפֵּר הַחֲלוֹם

וְהָרוּח זִימֵר כִּיסוּפִים .

עקיבא נוף

* * *

ארנה גולן

אימי זיכרונה לברכה: הוויתור על הנשיות בעולם של קיבוץ, הוויתור על היופי, הלבוש והגוף הנשי, והצנעת מחזור חיי האישה

חלק שלישי

א. הוויתור על היופי, המראה והלבוש הנשי  והצנעתם

גילוייו של הוויתור של אימא על הבלטת נשיותה, היו בראש וראשונה בוויתור על המראה ועל הלבוש הנשי והנאה, על השיער הנשי והייפוי העצמי שהיו נחלתה בעיר הולדתה. היה זה כמובן ויתור  שהתחייב מהחיים החדשים ומהאידאולוגיה שעמדה בבסיסם ודגלה בשוויון ובעבודה חלוצית. אימא לא היתה היחידה, כמובן, בוויתור הזה על גילויי הנשיות. רוב חברות הקיבוץ נהגו כך, מי ביתר הקפדה ומי בפחות. הן לבשו מלבושים פשוטים  גם לאחר שעות העבודה, שמלות מבד פשוט שאף לא היו מהודקות לגופן ולא הבליטו את הגוף הנשי, לא את המותניים ושלא לדבר על החזה היפה או הרגליים הצעירות. וכיוון שלא נהגו ללבוש אז מכנסיים, הן הסתפקו בשמלות שלרוב נתפרו במחסן הקיבוץ, ולא קישטו אותן, חס וחלילה, בתכשיט כלשהו. חברה יפה אחת, שבכל זאת העזה והבליטה את יופייה ונשיותה, זכתה לגינוי כללי, ומה היא עשתה בסך הכול? העזה להתנאות בשמלה מעט יותר יפה וצמודה יותר לגופה שקיבלה במתנה מקרוביה בעיר ואפילו קישטה אותה בתכשיט.

אימא, לעומת זאת, עם בואה ל"קבוצת גורדוניה" שבחדרה, קצצה את שערה היפה, שבעיר הולדתה היה ארוך, מטופח ומסורר להפליא. לימים היא טענה, שהקיצוץ הגדול, שבמשך כל השנים שמרה עליו והלכה עם שיער קצר, התחייב ממחלת הפרקים שלקתה בה ושבעקבותיה החלו שערותיה לנשור. היא קיצרה אז את שערה, כך סיפרה, כיוון שחששה שמא תיוותר ללא שיער כלל. ואילו אני, בגיל ההתבגרות, שעה שהארכתי את שערי ונופפתי בו אולי גם כמחאה, ניסיתי לשכנע אותה שוב ושוב שתאריך את שערה הקצוץ וטענתי בפניה שאז תהיה לי אימא יפהפייה. אבל ללא הועיל.

גם את הבגדים שהביאה עימה בבואה לקיבוץ וגם את שמלת החופה הלבנה והיפהפייה שהוריה הכינו לה במזוודה, היא מסרה למחסן הקיבוץ מיד עם בואה ויותר לא זכתה ללובשם.  לעומת זאת, היו מוטלות על גופה, כמו על גופן של רוב חברות הקיבוץ, שמלות מבד פשוט וגיזרה ישרה,  ונעליים גדולות וכבדות שהכבידו על רגליה הצולעות, וכל שמץ של גינדור והתייפות היה ממנה והלאה. היה זה מראה ראוי לשבח בקיבוץ.

 עם זאת, נשים רבות שיפרו במשך השנים את מראיהן על ידי לבושן ואפילו טיפת איפור, ואילו היא נהגה באדיקות רבה במשך שנים. ביושרתה הפנימית דבקה אימא בנורמות שפסלו את "היופי החיצוני" בשם "היופי הפנימי", והעלתה על נס ערכים כעבודה, הסתפקות במועט, פשטות וצניעות – ודחתה, במשך שנים, ניסיונות של התייפות. כל קישוט נראה לה כרדיפת מותרות, כל התייפות כמוליכה לזיוף שבהתקשטות ולפגימה ביחסים האנושיים, וכל יופי נשי מובלט כשייך לעולם העירוני שאותו עזבו ובו מרדו. ואכן, אימא בפשטותה היתה אהובה בקיבוץ, על יושרה ויחסי האנוש הקרובים שקיימה. חברות רבות היו לה והיא חשה עצמה במקום ההולם אותה.

אבל, בעוד שהצנעת הנשיות ועמעום היופי הנשי הלמו את החברה החלוצית הצעירה, שדגלה בשוויון הגבר והאישה ועבודתם, ואשר גופם ופניהם של חבריה הצעירים היו נאים ומוצקים, עם ההתבגרות נעשו הדברים פרובלמטיים.

המכנסיים הקצרים, החולצה הלבנה והמטפחת על הראש שִׁיווּ לווית חן לבחורות התוססות ודומה היה שאינן זקוקות לדבר נוסף. אבל עם השנים הבחנו אפילו אנחנו – הבנות המתבגרות – בהופעתם של קמטים בפנים השזופות והשרופות מן השמש הקודחת בעמק הירדן, ובמקלחת המשותפת לנו ולהן, שהתחלנו להתקלח בה לאחר שמרדנו במקלחת המשותפת לבנים ולבנות בבית הילדים, היינו מסתכלות בחשאי אך בסקרנות בגופן של החברות, ההולך ומתדלדל מעבודה קשה.

גם היינו דנות בינינו לבין עצמנו למי שדיה עדין מוצקים ומיהי זו ששדיה נפולים כמו לאישה זקנה. ובכל זאת, גם בגיל מבוגר יותר עדיין פעלה בחברה הקיבוצית מערכת סמוייה של שיפוט ושל ענישה, בייחוד ברכילות, על התייפות – או פרס וגמול של שבח והערכה לזו שהופעתה העידה על עבודתה כפועלת נאמנה. כמובן שעם הולדת הילדים ומספרם הגדל, כמו גם צורכי האוכל והלבוש המתרבים, נדחקו אט אט רוב הנשים לעבודות נשיות בבתי הילדים, במטבח, במכבסה הכללית ובמחסן, אבל נורמות הלבוש הבסיסיות לא השתנו במשך שנים.

אנחנו, בנות הקיבוץ הבכורות, נעשינו מודעות בגיל ההתבגרות לבעייתיות של נורמת "היופי הפנימי". היטב ראינו את הגברים חברי הקיבוץ והנה הם "נדלקים" ועיניהם נוצצות למראה הנשים "העירוניות", שהגיעו מן העיר להתארח בחגים או בחופש הגדול של הקיץ. הן היו מטופחות. שערן סדור, ציפורניהן צבועות כמו שפתיהן, ושמלותיהן בעלות גזרה חטובה, השונה בבירור משמלותיהן נטולות הגזרה של חברות הקיבוץ, שנתפרו במחסן הבגדים בידי החברות החובבניות, שלכל היותר עברו קורס תפירה מהיר.

הנשים מן העיר, גם הצנועות שבהן, נקשו לעיתים בעקביהן על מדרכות הקיבוץ והצליל היה זר ומוזר ומושך. החברות ניסו להתנאות ככל האפשר לקראת ערבי השבת והחג, אבל האפשרויות היו מוגבלות והן חשו בנחיתותן. ואני, כבר כילדה, ראיתי את אימא ורבות מחברותיה בעלבונן והזדהיתי עימן, אף כי אימא  עצמה אולי לא חשה בכך והצווארון הלבן שהוסיפה לשמלתה בערבי חג האיר את פניה והבליט את דמותה החלוצית הזכה.

ואיפה הסתפרו חברי הקיבוץ החלוצי? וכי יהיה ספר מבין החברים? כמובן שלא. אולי זה ההסבר לכך שמפעם לפעם בחופשות הקיץ לקחו אותי הוריי עימם לתל-אביב, שם עבד אבא במשך שנים בפעילות תנועתית וקיבוצית. התמקמנו בחדרו הצר של אבא, כי שניהם החליטו לנצל את ההזדמנות הנדירה התל-אביבית ולהיחלץ, פעם אחת לפחות, ממספריו של הספר הטברייני שהיה מגיע למסדה אחת לחודש לערך ומספר את חברי הקיבוץ, גברים ונשים כאחת. וכיצד? על כיסא, שהוצב סמוך למרפאה או לחדר האוכל, הוא היה  מושיב אותם, עוטף אותם בסדין לבן וגוזז בשמחה את שערם הקצר ממילא, וזורה על הסדין הצחור שערות לרוב, לשמחת ליבו.

אימא, ששערה הרי היה גזוז בתספורת גברית קצרה עוד מימי חדרה נגועי הקדחת ונשירת השערות, ניסתה תמיד לשכנע גם אותי לגזוז את רעמת השיער המיותרת, שמא תנשורנה כל שערותי בגלל אורכן. ואילו אני הארכתי עוד ועוד את שערי, חפפתי את ראשי בשקידה כל יומיים שלושה על מנת להתפיח את השיער הארוך, וכשהייתי נערה גם כדי להקנות לשיער מריחו של השמפו שהחל להגיע גם למסדה, ומעולם לא הלכתי לספר  להסתפר.

    אימא, לעומת זאת, הסתפרה במספרה המאולתרת והאחידה לגברים ולנשים. ממילא כבר השלימה עם שערה הקצר ושיכנעה את עצמה שאין בו פגם. וגם אבא, בקרחתו,  היה קליינט קל ונוח לספר. הוא היה מפקיר את עצמו למספריו למשך דקות ספורות בלבד, שהרי ממילא הורה לספר שלא לקצץ כמעט דבר משערותיו שנותרו סביב הקרחת. בעיניי היתה זו הצהרה ברורה על חוכמתו ואישיותו המבריקה. ואילו על אימא הצטערתי, כי לא הובלטו די תבונתה ויופייה.

ב. הצנעת מחזור החיים הנשי

לא רק היופי הנשי הוצנע. מחזור החיים הנשי כולו הוצנע, וביחוד בעשורים הראשונים. השאיפה לשיוויון האישה והגבר בעבודה ובמשימות החיים הקולקטיביים הוליכה לא רק לתביעות מופלגות מכוחה של האישה אלא גם להתעלמות מן הקשיים הנובעים מן המחזור החודשי, מן הלידה או מן האימהות. האישה כמו הגבר נתבעו להתאים את עצמם לדמות האדם החדש החלוצי. אפילו כאשר נולדו ילדים, רבות מן הנשים התקוממו בעצמן על הכוונתן הברורה לעבודות "נשיות" – כמו טיפול בילדים, עבודה במטבח, במכבסה או במחסן הבגדים, למרות שלרובן היתה זו עבודת פרך. אימא, כמובן, נתנה את כל כוחה לעבודה וברצון, תחילה בפרדס, לאחר מכן במטבח ובמטבח הילדים, ורק משכשלה – פנתה להוראה.

להתעלמות ממחזור החיים הנשי היו היבטים נוספים שנבעו מתפיסת הצניעות. כך, למשל,  נהוג היה שלא רק ש"אין מדברים" על "הדברים הללו" ועל המיניות בכלל, אלא גם תחמו את גילויי מחזור החיים הנשי בתחומה של האישה. המחזור החודשי לא היווה כמובן שום סיבה, חס וחלילה, להקלה בעבודה. אין תימה, שנשים רבות סבלו מכאבי ראש קשים  שסיבותיהם לא נודעו מעולם. אין תימה גם שהופעת הספר "ההיגיינה של חיי האישה" מאת ד"ר מרים אהרונובה, בראשית שנות ה-50 (למרות שהיה זה עיבוד של חוברת משנת 1934 שנועדה "לתועלת החלוצות") – היה בגדר סנסציה.

בפועל היו לכך השלכות  חמורות, למשל בלידה. כיוון  שהאירוע הנשי הזה לא היה שווה בזבוז זמן יקר של עבודת הבעל, שממילא לא הורשה להתקרב אליו, נסעה האישה לבדה ללדת בבית החולים ולא זכתה שם לכל תמיכה, אפילו לא לידיעה שהבעל מחכה מעבר לדלת. שלא לדבר שהוא לא בא מיד לבקרה שם אחרי הלידה.

למזלה של אימא, אולי, נולדתי אני בצריף של ההורים בחדרה, בסיועה של המיילדת החדרתית חנה בן-ישי, כיוון שהצירים  התחזקו  במפתיע ולא היה אפשר כבר לנסוע (אולי בעגלה) לבית חולים. וכך היה אבא קרוב לאימא. הוא ישב מאחורי הדלת והיה  שותף – נפשי לפחות, ומחוץ לדלת – לייסורי הלידה ולשמחת הופעתי.

אבל כאשר אחי גדעון נולד, שלוש שנים אחריי,  נסעה אימא כבר ממסדה בליווי אחות לעפולה ברכבת העמק כשניים שלושה שבועות קודם למועד הלידה, ונשארה שם באחד החדרים שנועדו לשיכון של הנשים עד למועד הלידה. אבא היה כל אותה עת בבית וללא כל ידיעה כמעט על  מצבה. הרי טלפון היה רק במזכירות, ומבית החולים לא "נידבו" אינפורמציה. 

רק לאחר שנתקבלה הידיעה הטלפונית במזכירות על הולדתו של אחי, ויום יומיים לאחר מכן, נסענו אבא ואני ברכבת העמק הידועה לתפארת לבקרה ולראות את הרך הנולד. ואכן, זו היתה לי חוויית נסיעה גדולה הזכורה לי עד היום. אבל  מיד שבנו הביתה, ואימא חזרה רק יומיים יותר מאוחר בלוויית אחות הקיבוץ.

ואשר ללידת לאהל'ה, אחותנו הצעירה, מצאתי בעיזבונם של הוריי מכתב מאימא לאבא ובו הודעה על לידתה באוגוסט 1949. וזו לשונו:

"שלום רב לך משה יקירי!

בשמחה אני יכולה להודיע לך שנולדה לנו בת, שמשקלה 3,430 גרם, שלושה קילו ארבע מאות ושלושים גרם. בלילה הראשון לבואי בשלוש בלילה ירדו לי המים. תיכף הלכתי לבית החולים, אבל הכאבים נמשכו בחוזקה הרבה זמן, ורק ב½12 בצהריים ילדתי.

אינני יודעת אם ארנהל'ה כבר חזרה מהמחנה ואם גדעוניק נסע למחנה הקיץ, אחרת הבשורה המשמחת היתה מכוונת גם אליהם. כאן ישנם איזה בחורים מאפיקים, לכן אני כבר כותבת, למרות שזה קשה לי. אני מקווה שהם ישלחו את המכתב אליך. אני והבת מרגישות טוב.

שלך, ריבה."

             .

עד כאן לשון המכתב. ומה עולה ממנו?  שבאותה תקופה, ולאו דווקא משום שהיה זה כשנה ושלושה חודשים לאחר שנהרס הקיבוץ במלחמת השחרור, נהגו החברות, שתקופת הריונן עמדה סמוך לסיומה, לנסוע לעפולה. הן התגוררו, כאמור,  בקירבת בית החולים, מצפות ללידה. הבעלים נשארו, כמובן, בבית שהרי העבודה מרובה ואין לדעת כמה ימים יבוזבזו בשהייה שם. אנחנו הילדים בכלל ניהלנו שיגרה רגילה. לבדן ציפו הנשים ללידה ולבדן אף סבלו את מכאובי הלידה. איש לא ראה בכך קושי או דבר יוצא דופן. שהרי הלידה נחשבה לתחום נשי, הסגור בפני הגברים. יותר מזה, אפילו העברת הודעה טלפונית לבעל, אביו של היילוד, על הולדת בנו או בתו, כמו גם לאחיו ואחותו, לא היתה בדרגת דחיפות עליונה, אולי משום שהתינוק החדש היה ילדו של הקיבוץ כולו ואפשר לחכות.

ולכן לא זכור לי ביקור אצל אימא, בעוד  שמהביקור אצל  אחי הנולד, נותר הזיכרון בדמות חבילה עטופת בד ושמיכה והיא פועה בבכי, החבילה היתה מונחת על שידה שלא הגעתי לגובהה ורק אבא ואימא רכנו  עליה בהתפעלות והראו אותה לי בגאווה.

אלא שלאחר מלחמת השחרור, כאשר נולדה לאה'לה, כבר "חדלו אורחות". רכבת העמק חדלה לפעול ועפולה נעשתה לפתע רחוקה. וכך נסעה לה אימא בלוויית הבטן הגדולה ב"קבינה" של משאית עמוסת כדי חלב, ואבא ציפה בבית. טלפון היה רק במזכירות ובבית החולים לא התירו למי שאינו רופא או אחות להשתמש באמצעי קומוניקציה נדיר ויקר ערך זה. וכך שולחת אימא לאבא מכתב עוד טרם התאוששה ממכאובי הלידה שהרי הזדמנו שם באורח פלא כמה "בחורים" מאפיקים – אולי אף הם הגיעו לרגל הולדת ילדיהם או הביאו חולה לאישפוז – והיא מעיזה למסור בידם מכתבון ולבקשם "לשלוח" אותו למסדה.

אין היא מצפה כלל שהם ייכנסו למסדה הקרובה כל כך בדרכם לאפיקים, כי מה דחוף וחשוב עד כדי שתטריח אותם כל כך. לשון המכתב אף מאופקת ורשמית, שהרי כל הרוצה – יציץ ויקרא, ופרטיות לא היתה עדיין בגדר ערך.

אמנם, גם בעיר שלטו אז גישות מחמירות מעין אלה באשר ללידה, אבל בקיבוץ, המרוחק מבית חולים, ובקדושת העבודה, ובאווירת השוויון (לכאורה) בין המינים, היו הדברים קשים יותר. עם זאת, אימא מעולם לא התלוננה על צורת החיים הזאת שבה בחרה, והעדיפה אותה על עולם שבו חי כל פרט או משפחה בפרטיותם. ועל כך עוד נדבר. 

ארנה גולן

המשך יבוא: הוויתור על המימד החומרי של החיים,

על  המימוש העצמי ועל העבר.

* * *

יונתן גורל

שינה עריבה

הילוך של חתול כרי ופעוט

דמות מתנגנת אל מול חלון,

כל השבילים כוסו חרולים

וציפרים רוננות וצפרירים מרעיפים.

צירצור צרצר העיר את הקול

שתיקת מראות צהובה

ומהבריכה כבאזכרת נשמות

עולה המיית תינוקות.

מכונית שעברה אספה עזובה

הכביש היה כה שומם

ושתי נשמות שנפתלו בקשר

קרבו בחיפוש, בתהייה, הצב גשר.

רק למו חוף שקצף וסהר

עמדו השניים כסופי יבשת

ואופק נכלם עטוף ומפלג

ידע לפרוש את הרשת.

שנים ינקפו, ימים יאספו

ציון חול שזכר ורוח שעבר

הציבו עמודי חשמל דוהרים

ובתים שזלגו שרף מרדים

* * *

אסתר ראב

פנינה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

אחת משתי האחיות היתה פנינה והשם התאים לה כאילו נולד עבורה. בחורה בת עשרים, קטנה, בעלת מצח רחב ועיניים נפלאות, וכל תנועותיה חיות קצובות ואצילות כאחת – היה לה פגם בביטוי העברית והיתה מבטאה במד במקום למד וגם זה הצטרף לדמותה, למן הרגע הראשון שנפגשנו נתקשרה בינינו ידידות – היו אומרים שאנו דומות – פרט לקומה.

היא היתה מבקרת בביתנו ומצאה חן בעיני אימי – משהחלו השמועות בדבר צירוף זרים למשפחות נתינים אוסטרים, החלטתי מיד לצרף את פנינה למשפחתנו – אבי הסכים – אבל הדבר דרש את אישורו של המוכתר, שהיה אז משה פנחסביץ (פנחסי) שהיה אחר-כך בעלה של חברת ילדותי רבקה שפירא בתו של אברהם שפירא.

השמועות היו בימים ההן עוברות מפה אל פה (עיתון לא היה) במהירות הבזק, האוויר היה טעון חשמל והדברים שבעל-פה היו מעין "רמקולים" ציבוריים.

איני יודעת כיצד הגיעה השמועה או שבאמת כבר הוגשה רשימה לפנחסביץ ובה פנינה כבת משפחתנו – אבל שמועת-הנגד מפנחסביץ באה בזו הלשון – "שלא תעשה לי, אסתר ראב, קונצים עם הרוסים שלה" – רק מלה זו איני יכולה לקבוע בדיוק – אם היה זה "הרוסים שלה" או "הפועלים שלה".

מששמעתי זאת נעשיתי שקטה מאוד – כמו שהייתי יכולה להיעשות כשהדבר היה רצוני – ניגשתי לקולב שבמסדרון, שעליו היו תלויים מקלות של אבא, וביניהם שוט שחור קלוע מעור, קורבַטש, שהיה משמש לרכיבה על סוס, לקחתי את השוט ויצאתי מהבית – אמא הביטה בי ולא אמרה דבר – הלכתי לרחוב חובבי ציון, לכיוון ביתו של פנחסביץ, נכנסתי למרפסת ונפגשתי באימו של משה פנחסביץ – היא היתה עיוורת – אבל מיד הכירתני.

"מה רצונך?" שאלה.

"איפה משה?" שאלתי.

"הוא איננו."

"אזיי אשב ואחכה לו – "

והתיישבתי על הספסל במרפסת.

היא מדדה אותי ופתאום הבחינה בקורבטש. "מה את רוצה?" הרימה קולה.

"להכות את בנך!" אמרתי – על כך ועל כך –

"פישרקה! את תכי את בני את משה?"

"כן." אמרתי.

היא הזעיקה כמה אנשים, אבל איש לא העז לגשת אליי – פתאום ראיתי את הירשע שמולביץ רץ אליי –

וכל עוד רוחו בו ניגש אליי: "אסתרק'ה, מה קרה? מה זאת אומרים עלייך? את רוצה להכות את משה – "

"כן." אמרתי, וסיפרתי לו את העניין.

הוא חוור והחל מתחנן: "אסתרק'ה, לכי הביתה, אני מבקש אותך – " הוא היה ידיד המשפחה, חשוך בנים, אהב אותי כבת.

*

נכתב: שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915-1917 לערך. אלה עמודים ג' ו-ד' מתוך סיפור ללא שם, כניראה אוטוביוגראפי, שכניראה גם סופו חסר.

התקופה המתוארת בו היא מלחמת העולם הראשונה, כאשר משה פנחסביץ היה מוכתר פתח-תקווה. בני משפחתנו, משפחת ראב, היו אז עדיין נתינים אוסטרו-הונגריים.

* * *

אסתר ראב

גן שחרב

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

נעליה היו משומשות בצד אחד כלפי חוץ, שני העקבים שחוקים היו באותו צד לגמרי: ודאי גרמו לזה רגליה העקומות, שצורת פרסה להן. הגרביים היו גסים והיוו קמטים על הרגל. השמלה התחתונה, מצמר אדום, היתה נשקפת מתחת לעליונה מחוסרת-הגוון. פניה היו יבשות, עם עיני-תכלת מימיות. העור השזוף צפד לעצמות, וכן היו ידיה – נוקשות וגרמיות, וטבעת-קידושין של כסף שקועה עמוק בבשרה: ידי איכרה היו אלו, משומשות מרוב עבודה. כולה אמרה נוקשות של אבן הנתונה לרוחות ושטף-גשמים.

בביירות העיר החלו חייה עם בעלה, הסוחר האמיד, סוחר פירות: ירוקים ויבשים כאחד – מטיבם ושיפעם של הלבנון ודמשק הקרובה. האשה החרוצה, לא טמנה ידה בצלחת: שק מישמשים כי יעבש – ידיה היו מלקטות את הפירות המקולקלים מתוך הטובים, מייבשת, מאווררת. הצימוקים ששולח בהם רזון, היתה טובלת בשמן, עד שטפחו והתנוצצו כחרוזי-ענבר אלה, שלצווארי היפהפיות העדינות. ידוע-ידעה להבחין בין מיני האגוז והשקד השונים, ואת תמרי ארם-נהריים היתה משרה ברוטב ומיצים שונים עד שהיו צפים בתוך כדיהם כבתוך דבש צהוב וכבד-ריח. ידיה נתונות תמיד בשקים: בוררת, בוחשת, מריחה. בנים שניים באו לה בהיסח-הדעת כמעט; זמן-מה היתה מתלבטת בין השקים כשכרסה התפוחה לפניה, ומביטנה כאילו קפצו ישר לבין השקים, שני גורים בהירי-שיער. היו מתגוללים בין שקי המישמש והשזיפים. רעו להם בפירות כעגלים קטנים, הלכו ותפחו, הלכו וגדלו. הקטנים רעו להם בכרם-החנות והאבות הלכו מחיל-אל-חיל, סחרם פרץ וירבה מאוד, ושטרות הכסף הלכו ונצטברו.

לפתע נסתבכו אי-שם שבילי-עולם – והמלחמה הלכה וקרבה אליהם. מלכתחילה היתה כרעם רחוק מתגלגל, אך לאט-לאט הלכה וקרבה יותר ויותר; דרכי-דמשק נתמלאו חילות-תורכיה, ואף של אשכנז הרחוקה, הפירות הטובים הלכו אל פיות הצבא העורך קרבות – הלכו חינם, אין-כסף. ובני-האדם השלווים גורשו מגן-עדנם, מן המחסן המלא כל טוב בעוד תפוחם תקוע להם בגרונם... ולאט-לאט נוקו השיניים, עם אוזלת הכסף אזל גם המעשה, ואחת גמרו – לעזוב את העיר שבה חיו שנים רבות ולעלות לארץ-ישראל.

ובני ארץ-ישראל היו נוטעים אז פרדסים, חופרים בארות ומשקים במימיהן את העצים – פירות וגן היינו הך, גן נושא פרי; ידיה הגרומות של האשה השתוקקו לבחוש בפרי. נטעו להם האנשים פרדס באדמת-חמרה טובה שבאחת המושבות הגדולות, שאחינו בני-ישראל פרצו ורבו בה וראו ברכה במעשה ידיהם. העצים אשר נטע הזוג גדלו: הדרים קטני-קומה, אך עקשנים ורעננים, ובשנה הרביעית כוסו פירות גדולים וירוקים שהלכו והזהיבו. האשה עברה מעץ לעץ, ובידיה הגרומות הלכה הלוך ומשש, הלוך ולטף את הפירות הגדולים והמחוספסים, הלוך וספור פריו של כל עץ; ניקתה במטלית את הכנימה השחורה מעל הפירות, הפרידה במקום שענפים היו לוחצים על הפרי ופוצעים בו. הפרדס בהבשילו הפיץ ריח כמחסן-הפירות ההוא בשעתו, וגן-העדן החדש הוסיף ענף על ענף, צמח וגדל, וידיה של האשה עושות בו ושולטות בתנובתו כאז, במחסן שלה.

אך התנובה שהיתה נשלחת למרחקים ומביאה תמורתה זהב – הנה מושלכת עתה ערימות, ערימות, בצידי הדרכים, וערבים בלואים באים בגמליהם וחמוריהם וקונים אותם בכמה פרוטות. את הבהמה והעוף יפטמו בפרי-הדר זה, כי סגר הים על הארץ הקטנה – והיא נחנקת תחת שפע פירות הזהב, ולחם אין, אין לחם ליהודה הנטועה!

המשפחה הקטנה אף היא כבר אוכלת תפוזים במקום לחם. האיש יטול לו סל, ימלאהו לימונים וירד השוקה למוכרם, ותמורתם יביא קומץ קמח הדומה לגבס אפור ותפל; והאשה תולשת עלי חובזה (חלמית) בצידי-הגדרות ובמורדות השלוליות, מבשלת, רוקחת וצולה פטריות אשר תאספן בוואדי הקרוב – מטעמי-המלחמה הם. לא יתבייש עתה גם האמיד באחינו להעלותם על שולחנו.

עברה עוד שנת-מלחמה, שנה ארוכה וכבדה. אזלו שטרות-הכסף התורכיים, הקטנים והחשובים, אחד, אחד; המשפחה עברה לגור בצריף-קרשים ישן-נושן בפרדס, כדי לקמץ את שכר-הדירה במושבה המיושבת קציני-צבא לרוב. והעצים טיפוחי ידיהם רעו להם בבדידותם, ועשבי-השדה וכמהין היו מאכלם. וכשהאיש היה קם לתפילת-שחרית, כיוון פניו מזרחה לצד ירושלים הקדושה, ומרחבי-פרדסים השתרעו לפניו עד מוצאי הירקון; על פני קהל ירוקים אלה היה שולח תפילתו למזרח, ובשבתות היה עולה למושבה ומצטרף לציבור הדל, אכול-הכפן, ומתפלל עימו בדביקות. פני האיש רזים היו, העת הרעה נתנה בו אותותיה.

וצבאות הולכים וצבאות באים ומגיפה הביאו בכנפי-בגדיהם רוחשי-הכינים, והמגיפה פשתה ואכלה גם בתושבים, והאיש חלה בחולי זה ימים מיספר, וימת. לקחה האשה את שני ילדיה, מסרה אותם לקרוביה, ותשוב לגור בצריף אשר בפרדסה, כי אמרה לעבדו ולשומרו מפני קהל הדורסים והמהרסים אשר מסביב; חילות הצבא ובהמותיו החונים המונים-המונים בסביבה.

בבוא הערב עם רישרוש האוקליפטוסים בוואדי הקרוב, רישרוש כקול מים רחוקים בשטפם, היו יריות בודדות מתנפצות בביצה הקרובה, ובין ירייה לירייה נמשך קירקור-הצפרדעים, שליו וטוב. האפילה החלה יורדת. האשה צעדה צעדים רגועים, היא הקיפה את הפרדס פעם ושתיים, בדקה את המרחב בעינה החדה כעין זאבה, יישרה כלונס-גדר שמוט; מתחת אחד העצים התחמק תן ארוך-זנב. היא לא שמה ליבה אליו, כאילו היה זה כלב-בית. אישים התחילו מהבהבות באופק. מחנה הצבא העלה את מדורותיו. מנוחה ירדה עליה: כעת לא יינתקו עוד מחבלי-הגנים מסיריהם ואישם, ולא יחשבו על פרדסה!

היא נכנסה לצריף ומשהו מחמימות-בית עטפה אותה – חמימות מבטיחה לחם, תפוחי-אדמה, חמאה. כחול-עיניהם של הילדים, גם שק-הטלית-והתפילין של הבעל, שהיה תלוי בפינת הצריף, הישרה ביטחון ומשהו מקירבת-אלוהים אשר "לא יזנח אלמנה ויתומים", ככתוב בספרים אשר בהם ידע לקרוא רק הוא, הבעל, אשר לא היה אהוב עליה וגם לא שנוא, זה אשר היה – ואיננו. האשה חלצה את מנעליה הכבדים ושכבה בטוחות על מיטת אלמנותה.

האשה שוזפה ורזתה מעבודתה בשמש וברוחות. בשבת היו באים אליה הילדים, והיא טומנת להם בקדירת-חרס דייסת תירס וחומוס, שהיתה מקבלת מערבים העוברים בדרך, תמורת ערימות תפוחי-זהב.

פצצות התעופפו מעל הפרדסים ובתי-המושבה בשתי-וערב וירקמו את המוות מעליהם. עמים נלחמו בעמים, נכנעו ונסו ובאו שליטים חדשים, ואלה כבשו את המושבה, ואולם בחיי האשה לא חל כל שינוי. חילות הלכו וחילות באו, היום הם חיים ולמחרת מתים – ומה ערך לעמלם של אנשים אשר לא ראו מוות פנים-אל-פנים? של אזרחים שלווים בבתיהם? – ופרי-עמלם, גני-שלווה אלה, הירוקים, מה ערכם ומה כוחם לעומת גל של זיעה, דם ורעב חי, שהציף את הארץ? כאין וכאפס המה: עקור ושרוף וחמם את הבשר העלוב.

הלמות-מקבות העירה בוקר אחד את האשה משנתה. השמש כבר עמדה מעל האוקליפטוסים, וליד גדר-הפרדס עמדו כעשרה פרשים אוסטראליים ועקרו במקושים את כלונסאות-הגדר. האשה זינקה מתוך הצריף, זעקתה פילחה את האוויר, רצה מן האחד אל השני, תפסה בידיהם, וגברים אלה גבוהי-הקומה עמדו והשתאו עליה ולא פסקו מעבודתם; זקוקים היו לחומר-הסקה. הם גילו שיניים לבנות, מדרדרים בשפתם הזרה וצחוק פרץ מפיהם.

האשה, פרועת-שיער, כשעיניה הקטנות לוהטות, תפסה בזרועם, נתלתה בכל גופה הקטן על הגבוה שבהם, זה שניראה לה כראש החבורה, אך הלה זרקה מעליו בתנועת-יד אחת, כזרוק צרור אין חפץ בו. היא התגוללה ורישרשה בתוך שמלותיה פעם, פעמיים – קמה לאט-לאט, ומבלי להוציא הגה, נשאה רגליה ישר בדרך העולה למושבה. כעבור שעה חזרה ואיתה חייל אנגלי שפקודה בידו מן המצביא: לא להרע לאשה ולא להשחית את עמל-כפיה. אך הכלונסאות הוצאו כבר עד אחד, ובו-בערב היו למאכל למדורותיו העליזות של המחנה.

האשה שבה אל הצריף. כעת שמרה על גבולות הפרדס הפרוץ לכל רוח, באין גדר – שמרה לבל ייגדעו העצים ויקחו אף אותם להסקה; המחנה פישפש אחר כל כפיס יבש, שהיה כבר לבער, וגורלם של העצים הירוקים הולך וקרב.

לילה אחד שמעה קול-נפץ, גניחה וגדיעה. היא הרימה קול יללה, כשועלה מטורפת ששכלה גוריה – הגודעים נבהלו וברחו על נפשם כשהם סותמים את אוזניהם.

כעת עליה לשמור בשבע-עיניים: מחנה-פרשים חדש תקע את אוהליו במרחק צעדים מיספר מן הפרדס, על חלקת-בור שכנה, ואת סוסיו שלח לרעות בעשב ובעצי-הפרדס. מאז הבוקר מתרוצצת היא במנעליה אשר נקרעו, כשסמוכת אוקליפטוס כבדה בידיה. מגרשת מכאן – פורצים משם. כארבה הקיפוה מכל צד. יש אשר תשתמש במקל ויש אשר תרים את יללתה האיומה. זו המסמרת את השיער. המתפרצים, מדי שומעם אותה, יסתמו אוזניהם וינוסו כל עוד תישא אותם רגלם...

ובבוקר אחד ניעורה לקול מפץ של אש – ובצאתה מצריפה נדלקו עיניה הכבויות והחלו לבעור אף הן באש פראית. להבה עלתה בארבע פינות הפרדס. הם דנו את גן-עדנה באש: ענפים נחרכו, העלים התכווצו כשערות בהריחן אש, אבל העצים מיאנו להידלק. רק ספיח-עשב וכמה שיחים יבשים בערו. האשה חטפה כפיפה, מילאה אותה עפר והחלה זורקת לתוך האש. חיילים אחדים – ספק בצחוק ספק ברצינות, החלו לעשות כמוה, חייכו והשתאו לחרדה הזאת של האשה על רכושה עת חיים צעירים כשלהם נזרקים ואובדים בקלות כחפץ חסר-ערך.

מפוייחת ומיוזעת רבצה האשה כל היום על משכבה כנטולת-חיים. לעת-ערב קמה, רחצה פניה בדלי המים, גררה ומצאה את שק-הטלית-והתפילין של בעלה, את קומקום-הנחושת הנתון על שתי אבנים מפוייחות, את שמיכתה אשר תתכס בה, אגדה הכל וקשרה בחבל של קש, שהתירה מאחד העצים, ומבלי פנות ימינה ושמאלה עלתה למושבה.

ימים על ימים נקפו, שנים עברו, המלחמה חלפה, ילדי-האשה גדלו והיו לאנשים ויצאו בין הבריות, התעשרו וגם את האם פירנסו בכבוד – אך הפרדס עמד בחורבנו: לאט, לאט, פרצה לתוכו הביצה הקרובה עם כל משפחת שיחיה הפראיים והזוללים: טיון, דרדר וחורשף. העצים יבשו פה ושם. החלק החרוך עמד אף הוא, לא חי ולא מת. האדמה העלתה עשבים כאדמת-בור. אך מדי קיץ היתה האשה, אשר זקנה ונתכופפה עתה, חוזרת לפרדס כשמאחוריה משרך דרכו "פועל" אשר הביאה עימה "לעבודה". בפקודתה היה הפועל פותח את צינור-המים, והזקנה, משולהבת וערה, היתה לה עדנה פתאום, כאילו עודנה במחסן-הפירות בעיר המזרחית, כאילו ליבלב סביבה הפרדס הצעיר, וילדיה התינוקות נושאים אליה עיניים רכות – והיא מתרוצצת בין שיירי הפרדס ומנצחת: "הנה כאן, פתח כאן, תן מים הנה!" – היתה קופצת בין השוחות והתלמים היבשים – – – השכנים, בעלי פרדסים פורחים, היו נדים לזקנה: "גברת! תטעי לך פרדס חדש, עקרי את העצים המתים. למה תייגעי עצמך חינם?"

בשומעה דברים אלה היתה נפעמת, עיניה היו מתחילות לשוטט על פני הפרדס, והיתה עונה במבוכה: "מה, מה לעקור? פרדס נפלא כזה: הרי הוא היפה בכל הסביבה – " והיא מילמלה לעצמה: "לא, כיצד? הן פרדסי נפלא הוא, גן-עדן הוא, רק נתעלף במקצת: מעט מים – ושב לחיות וללבלב..."

וכך נהגה קיץ בקיצו – הבנים לא מחו בידיה.

קיץ אחד לא באה עוד האשה להשקות את הפרדס. האם לקתה בשיתוק או נאספה ומתה? מי יודע כיצד נעלמה – הרי שכמותה משולים לזבוב שנפל לתוך שלולית וטבע בה, ואין איש שם לב אליהם. ואולי הובילוה בניה לקבורות כשאנחת-הקלה נפלטת מחזם, ונשותיהם צוחקות ומסלסלות בשערן?

העצים נאספו אחריה אחד-אחד, והביצה השתלטה על פני כל השטח.

*

נכתב לראשונה: 1934 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1914-1930 לערך, ובעיקר בשנים 1917-1918, בהגיע הקרבות לפתח-תקווה, ולאחר שנכבשה על-ידי הבריטים. הסיפור נדפס לראשונה: "גליונות", כרך א, חוב' ה (או ו), סיון תרצ"ד, 1934. שב ונדפס בנוסח שונה: "מאזניים", כרך כ"ה, אלול-תשרי תשכ"ז-תשכ"ח, ספטמבר-אוקטובר 1967, עם הקדשה: "לפ"ת, ליום הולדתה התשעים". שב ונדפס בנוסח תרצ"ד: "עיתון 77", פברואר-מרץ 1977. הנוסח שמובא כאן, ונכלל גם בקובץ "גן שחרב", עמ' 143, הוא שילוב עריכה של שני הנוסחים הראשונים, שנעשה בידי המהדיר, ועל אחריותו.

לסיפור הזה, כמו לחלק ניכר מן הסיפורים שכתבה אסתר ראב בתקופת הפרוזה הראשונה שלה, בשנים 1932-1934, אין קשר ביוגראפי ישיר לה או למשפחתה; ואולם בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוזנחו רוב הפרדסים בפתח-תקווה, ולאחר המלחמה התברר לרבים מהאיכרים שהם שקועים בחובות כבדים. כך היה גם מצבו של יהודה ראב, אביה של אסתר. בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", בעמ' 165, הוא מספר:

באחד הימים [בראשית שנת 1918 יצאתי לבקר בפרדסי, לאחר שלא יכולתי להגיע אליו כחודש ימים. מצאתי חורבן. בית-האריזה הגדול, הבנוי עץ – נעלם. החלונות והדלתות של בית המנוע – נגנבו אף הם. הגדרות, הצינורות, תעלות-ההשקאה העשויות ריקוע אבץ – לא היה זכר להם. רק מעט תפוחי-זהב נותרו על העצים. פגשתי שלושה חיילים אנגלים קוטפים תפוחי-זהב וממלאים באמתחותיהם. פניתי אליהם באידיש-אנגלית: "מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!" אחד מהם ענה לי: "מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!" המשכתי להתווכח איתם אולם כשהמלה "פייט" התחילה נשנית בפיהם פעמים רבות – מצאתי לנחוץ להסתלק.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית",

ו"במבי, חיים ביער"

פרק תשעה-עשר:

החלום על אליפלט סוֹסנוביץ, סבהּ של טיה, עם פרח היסמין בדש בגדו

ובחלומי היה עליי להגיע לאזכרה של אבי, ולשם כך באתי למושבה בשעת צהריים, אך לא הספקתי להכין מה אומר מפני שאני בא ישר מטיה והיא החזיקה אותי בין רגליה עד הרגע האחרון. והנה אני נמצא בדרך לבית-הקברות סגולה, בשורת המצבות שבה בבוא היום איקבר גם אני, פוסע ועולה לקראת מצבתו של אבא, ואימי צועדת לידי.

בעודי הולך אני נוכח לדעת ששכחתי בבית את ספר השירים ממנו רציתי לקרוא שיר על אבא, ואת השיר שכתבתי על המשפחה, ושכחתי את הדף המודפס עם ה"קדיש", עליו אני מקפיד לשמור משנה לשנה. ועתה כבר מאוחר. אפילו את הכיפה שכחתי. אני שולח יד לכיסי, ולהפתעתי מוצא שם כיפה שחורה, ואינני יכול להיזכר מתי הנחתיה שם לאחרונה. אני פונה לבן-דודי ושואל אולי אצלו נמצא נוסח התפילה. ואני מתבייש על שאיני יודע על-פה אפילו תפילה כה פשוטה וקצרה.

בן-דודי מושיט לי קלף ועליו מסולסלות מילים שחורות, ככתב איגרת על נטיעת עצים ביערות הקרן הקיימת.

"קדיש" ביקשתי ולא "קושאן", מתבלבלות מילים על לשוני, – ושניהם אינם בידי.

 והנה כבר מסדרים שולחן בין המצבות, אליו מסובים על כסאותיהם בני-המשפחה, וביניהם גם בן-דודי יצחק, הסופר. מעגלם דומה למעגל האחים של לשכת "הבונים החופשים" במושבה, כאשר שילבו זרועותיהם סביב קברו הטרי של אבא ביום קבורתו, הידקו בנעליהם את העפר החפור, אמרו מילים פולחניות אחדות והתירו את הקשר; ואותה דממה שאחרי המילים הסודיות שנאמרו בטקס כמו עומדת עדיין, קטועה כצמרתו של ארז הלבנון אשר על קברות משפחת פסקל, בראש הגבעה.

בני-המשפחה מחכים לי, העומד מן הצד, שאתחיל לומר את ה"קדיש". על השולחן פרושה מפה לבנה כמו לקראת סעודה, דבר אינו מונח עליה. השולחן מכסה את הקברים ואוסף תחת כנפיו את המצבות השטוחות.

קרובי המשפחה מזמזמים:

"שם שועלים יש, בחור טוב שלי..."

ואני בורח בהרגשה שעוללתי דבר נורא אשר לא ייסלח לי. פגעתי בזכר אבא ובכבוד בני-המשפחה שנתאספו ובאו לאזכרה.

והנה אני נמצא ברחוב חובבי-ציון, מרכז המושבה, ברחבה אשר לפני בית הכנסת הגדול. מקום שהיו החתונות נערכות בצל עצי פיקוס כבירי נוף. וכשהיו רואים מרחוק את עננת האבק הקלה, העוטפת כהילה את בני-הזוג והמחותנים, היו יוצאים מן הרחבה, קודם התזמורת ואחריה כל בני-המושבה, לקבל פני חתן וכלה; וחוזרים יחד איתם אל הרחבה, לערוך חופה ולקבל את ברכתו של רב המושבה, הרב אורלנסקי, ואחרי מותו – הרב ציטרון; הוא הרב ציטרון אשר בהרבה בתים בארץ-ישראל היה אפשר למצוא במשך שנים תלוייה על הקיר תמונת צילום שלו יחד עם מושל מחוז ירושלים הבריטי סר רונלד סטורס, כששניהם משחקים בשחמט. הרב היה אומר שבמשחק הזה הוא מחליף כוח.

על רחבת בית הכנסת הגדול עומדת ג'ני הבהירה שאליה התגעגעתי שנים רבות. שערה הדוק לראשה בחומרה נזירית. ואני זוכר את גופה חושני ואין בו שמץ רכות כפי שהיא היתה במלוש במאפייה בעין-גדי. והיא מדברת אליי ממרחק ובאקצנט צרפתי-אשכנזי ומבקשת שאבוא לקראתה. אני עולה במדרגות החרבות ומתקרב אליה – והיא מתרחקת אל צל הסימטה הצרה, במערב, ליד בית בית-המדרש הקטן על שם דינוביץ, ההומה תמיד ממתפללים. עימה הולכים אחותה ובעליה, הארכיאולוג הצרפתי הגוי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, ובן-זוגה האחרון שאינני יודע מיהו אבל אני חושד שהוא ישראל, בעלה של טיה המיוחמת בבדידותה – והכול כדי להטביל אותה, את ג'ני, בשוקת הבהמות של המושבה, בקצה הרחוב.

כך היה המנהג, בימי הפורים, כטוב לב האיכרים ביין, בלכתם חוגגים מבית לבית, עד שלא ידעו להבחין בין פרדס לרפת ובין עיישה למאשה – ומטבילים בשוקת את ראשו של השיכור למען יתפכח מיינו.

אני לא אגש אליה בגלל הקהל הרב המקיף אותה. שני הרבנים של המושבה, והמוכתר והפלטשר, החובש, וראש-הוועד וראש-השומרים ובנו האילם, אשר קד לעומתה ומורה לה בידו השלוחה לצאת ראשונה –

"פראו..! פראו..."

הוא מדבר בגרמנית מקוטעת אשר לימדוהו בברלין לפני מלחמת העולם הראשונה. דודי ברוך פגש בו בדמשק ביום בו תלו את יוסף ונעמן על המרג'ה, בכיכר מרכז העיר. האילם התגולל ברחוב בבגדים מזוהמים, נתקע בדרכו לארץ-ישראל, איש לא ידע מיהו ולאן הוא שייך, והערבים התעללו בו. דודי גאל אותו מחרפתו, קנה לו חליפת בגדים, נתן בידו כסף ושלחו לבית-אביו במושבה. ביום מותו של דודי זרק האילם עצמו על גופתו הקרה וזעק בקול שבור, כחיה, ומאז הוא מופיע בבית-הקברות ביום השנה ומניח בגבגום זר-פרחים על הקבר, וקורא בגרמנית: "פאטר, פאטר... אבא... אבא..." ומנשק ידו ומפריחה לעומת הקבר. תמונת דודי נמצאת יחידה על הקומודה הישנה בחדרו של האילם. אפילו את דמות אביו, ראש השומרים, לא הציב לנגד עיניו בחדר.

עיניו של האילם נוצצות, ובעבור אהובתי על פניו, בדרך למקווה טבילתה, הוא צובט באחוריה.

באותו רגע יש לי הרגשה של הפרשה היוצאת ממני ונשלחת לעברה, חרוזים-חרוזים נוצצים והם מועברים בינינו בריתמוס קבוע ומהנה של התפרקות אורגאנית. ואני מתבייש מאוד על שהדברים בינינו הגיעו עד כדי כך, בפרהסיה.

אך עד מהרה ג'ני נסחפת קדימה באמצע רחוב חובבי-ציון, ומרחוק אני שומע כיצד מטבילים אותה בשוקת והיא מזוררת, כבהמה דקה, ואחוריה הרגישים טהורים מעתה מכול קקה.

עכשיו אני עומד בפינת רחוב הרצל ורוטשילד ביום קיץ שטוף שמש. כל הבתים הישנים ברחוב הרצל ובמורד רחוב סלומון נהרסו ושרידיהם פונו. המגרשים ריקים ולי יש הרגשה כאילו המושבה התפשטה מבנייניה, ולתקופה קצרה של חסד ניתן לי לראות את נופה מלפני עשרות שנים. נוף גבעות כפרי, וגדרות עץ מטפסות עליהן, שדות צהובים וחורשה ירוקה במזרח. ואני אומר לעצמי שעליי להתבונן היטב על סביבותיי ולראות את העבר ברגע זה של חסד כדי שאוכל לתארו אחר-כך בספר.

במקום בו ניצב הבניין של ישיבת לומז'ה, ברחוב הרצל, בנוי עתה בית קומות חדש. את הקרקע לישיבה תרם חיים משה סלור המודד, הוא אשר היתווה את כל פרשות דרכיה של המושבה ללא צורת צלב, ומאז סוגרים הרחובות זה על אופקו של זה, ואופייה של המושבה נוצר כלוא בתוכן. את הכסף לבניין הישיבה תרם הגביר גולדנהירש.

ואני עולה במדרגות הבית החדש, ועוצר לפני דירה בת שני חדרים אשר הדלתות שלה פתוחות לעבר חדר המדרגות. רואה מיטות, וצעירים וצעירות יושבים עליהן, מסתובבים במעברים, לבושים בגדים מרופטים ומשוחחים אנגלית. אני מתפלא מה עושים כאן צעירים יהודיים מאמריקה. והנה ניגשת אליי בחורה ומסבירה לי כי הם קומונה, ושכרו את הדירה יחד. מצויים ביניהם כמה זוגות, החיים יחד עם הרווקים באותם חדרים, ומזדווגים בפומבי ללא הפרעה. ואני מתפלא:

"איך אתם מסתדרים יחד, לא מפריע לכם הרעש בלילות?"

היא צוחקת. אינה יפה וגם לא מוכרת לי. אני אומר לה שברצוני להצטרף לקומונה כי אני בן-המקום. והיא משיבה לי שאי-אפשר, צריך לשמור מקום לעלייה השנייה מרוסיה, והללו פרים ורבים כצפרדעים.

"אתה נשוי?" היא שואלת.

"כן."

"ואיך אתה חי עם אשתך?"

"כמו שתי יונים. כל אחת בשובך אחר."

"אם לא אישה, לא רווק, לא עולה חדש, אז לא מקבלים אותך לקומונה." היא דוחה בתוקף את השתדלותי.

"אבל אני חבר בליגה להגנת ניני האיכרים!"

"אז תחזור לבוסטון, מייפלאואר שמוק גזעני!" היא אומרת בהברה אמריקאית ולרגע חושפת בפניי את השד הלבן האמריקאי שלה, ללא חזייה, כמו כדי לגרות אותי.

אני יורד אל אולם גדול וחשוך במקצת, בקומת הקרקע של אותו בניין. המושבים, הקירות והבמה מזכירים את פנימו של בית הכנסת הגדול. נמצאים שם אחדים מדיירי הקומונה, אך רוב הקהל אנשים זקנים, לא יפים, הנראים כקבצנים ממושב הזקנים שברחוב מונטיפיורי. באולם נשמע רחש המולה עמום. אולי מתפללים. אליפלט סוסנוביץ, והוא איש זקן לבוש בלואים, ופרח יסמין נעוץ בדש בגדו החום, פניו כהים, חורשי קמטים ועצב, ואפו ארוך כשופר, קם לנאום באסיפה:

"צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים," הוא אומר, "למרוח בחלבון של ביצי-הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. אחי הגדול היה מחולל נפלאות בדלגו על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחיינו ראינו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה-התעופה הקטן על יד רמלה. עלה אחי על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים וניסה לעוף עד לאמצע ההחצר ושבר את רגלו.

"ובשנה השנייה למלחמה, תקופה של מצוקה ומחסור ורעב, אחרי הארבה של 1915, נשלחנו אחי ואנוכי להביא בהשאלה את הסטוּפּקה. מה זה סטופקה? מכתש-עץ גדול, עם עלי מעץ, בצורת נבוט, אשר שימש לכתישת המצות כדי להכין קמח-מצות עבור הקניידעלאך. רק בבתים בודדים שמרו כלי כזה, מפני שהיה עשוי עץ ואסור היה לו לגעת בחמץ במשך כל השנה. הכלי נמצא אצל קופלמן הזקן.

"אנחנו באים, הוא שוכב חולה במיטה, ואשתו איננה. הוא אמר לנו לשבת לחכות. מחכים עשרה רגעים, רבע שעה, האישה לא באה, ובינתיים הוא אומר:

"'מה אגיד לכם, קינדער, דו אִיז דוך געגאנגען דה צֵ'רֵדֶה, אפְשר איז די פארקרוכען מיט דה צ'רדה! – עבר פה לא לפני זמן רב העדר (אז היו נוהגים לאסוף את הפרות מהחצרות למקום מרכזי, והרועה היה בא ומוציא את העדר למירעה) – ייתכן שהיא טעתה והלכה עם העדר!'"

אני צוחק עם הקהל ורושם בפנקס את דברי אליפלט סוסנוביץ, ולפתע הוא מכירני, משקיט את קולות הצחוק, ומכריז ברצינות חגיגית:

 "עכשיו ידבר אלינו הסופר חיים שפינוזה, בן המקום, אשר הואיל לכבד אותנו בנוכחותו!"

אני מסרב. עיני הזקנים מופנות אליי. הם מצפים שאדבר ומפצירים בי. אני עונה:

"פעם אחרת. באתי לכאן אינקוגניטו. במקרה, לאכול ארוחת-ערב אצל אימא..."

והם אינם מניחים לי. מסירותם נוגעת ללב. כאילו אני נכדם. ואז אני נעתר וקורא להם שיר שרציתי לקרוא בבית הקברות, הפותח במילים:

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת שְׁפִּינוֹזָה? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים...

אני שומע קולות מלחשים בקינטור:

"יש להם בתים חדשים נאים למדי!"

"מכרו מגרשים והתעשרו!"

"וגם פרדסים, בלי עין הרע. רואים את שמם בכל מקום!"

"ואבא שלו שוכב את גברת חיה..."

"ברח מחלון המיטבח ביום ששמואל בעלה נכנס הביתה מהבנק כי היתה לו מיגרנה קשה..."

"והיא הדביקה גם את אבא שלו במיגרנה..."

ועד מהרה מתגברת ההמולה ומשסעת אותי.

"גם השיר לא נכון!"

"צריך לתקן אותו!"

"הוא משמיץ את המושבה!"

"הוא אוהב ערבים!"

"ולא מכיר אותם!"

"הוא משמיץ את המושבה!"

"גידול סוטה שצמח מן האילן המפואר של משפחתו!"

"תפוח שנפל רחוק מאוד מהעץ של סבו!"

"והרקיב!"

"אל תספרו לו זיכרונות," והם ממלמלים ביניהם, "כל מה שהוא כותב – זה נגד המדינה!"

"גם אימא שלו חושבת ככה!"

"הוא משמיץ את המושבה!"

"א פרענק אִיס א חייע אונד פרנקינע אִיס אַ מחייה!"

מה פתאום? אני פרענק? מה, הם מטומטמים?

"צא החוצה," לוחש לי אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין נעוץ בז'קט הבלוי שלו, עצוב כמוהו, "ואני אצילך מחמתם."

ואני יוצא, פוסע במעבר השמאלי כלפי הפתח המואר בנגוהות השקיעה, לבוש גלימת משי דמשקאי, חומה ולא חדשה, ושרווליי מתבדרים כנביא קדמון, פוסע מעדנות בהרגשה חגיגית מאוד, כמו רוקד מרוב חשיבות עצמית. ושוב אני עומד בפינת רחובות הרצל ורוטשילד, שולי גלימתי הרכה מלטפים אותי ומתבדרים ברוח הקלה, ורגליי מרחפות כאילו נמרחו גם הן בביצי-הציפורים ההן...

ואני אצל החצר של אלכסנדר גלפרין ברחוב רוטשילד, מול בית-הספר פיק"א, בו למדתי ובו למדו הוריי אצל אותו מורה אליהו ירקוני. הבית של גלפרין עזוב וצפוי להריסה. במקום בו היו תריסים, פעורים עתה חורים בקירות, והסיד הוורוד מתקלף. גם חומת הגדר הרוסה. רק שדרת הדקלים נשארה. לא יעבור זמן רב ויבנו גם כאן בית רב-קומות. אבל עתה מסתובבים אנשים רבים בחצר הגדולה. ובמרכז החצר ניצב בית ישן בן שתי קומות, בנוי עץ ומולא עפר, כביתו של ר' דוד נוביק הנגר (שהציל את המושבה במאורעות 21' בהזעיקו את החיילים ההודיים מראס-אל-עין), בית בסגנון ראשית המאה. והוא כמחסן גדול ומפחיד. ואני שומע אנשים קוראים בשמי:

"חיימקה שפינוזהּ! חיימקה שפינוזה!"

ואני יושב בצל אחד העצים השגיאים של השדרה, דקל ואשינגטוניה, את הדקלים הללו הביא אהרון אהרונסון לארץ-ישראל בראשית המאה, ונטע מהם שדרה לתלפיות מבית תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית ועד לשפך ואדי דוסטריי, סמוך לשפת הים. ויש אומרים כי ראשונים הביאו אותם איכרי מושבות הטמפלרים בעמק בית-שאן ועל שפת הכינרת.

ואני מרגיש שהללו שקוראים לי בשמי רוחשים כלפיי דבר לא טוב. אני לא יודע אם אלה שמחפשים אחריי הם אנשי צבא, משטרה, או עובדים בבית מחסה. אני רואה את השער הגדול של החצר, הפונה לרחוב רוטשילד, וכל רוחבו מלא בגופים המוצקים של ארבעה או חמישה בריונים. הם לבושים בגדים אדומים. הייתכן שהם תורכים? או נידונים-למוות שברחו מכלא חאן-אל-באשה שבדמשק? אני מרגיש שכוונתם לקחת אותי עימם בכוח ולשלול ממני את החופש שלי. הם שליחים של מישהו. קשורים לרשת.

מה מוזר, אני אומר לעצמי, כי הנה מתרחש בי במציאות סיפור כמו-חלומי. אני בורח. מסתתר מאחורי הבית. עולה במדרגות האחוריות לקומה העליונה של אותו בניין גדול, שהוא ספק בית ספר מחסן. אני פותח דלת עץ כבדה היוצאת למרפסת. סוגר את הדלת היטב מאחוריי. נכנס לאולם הפנים אשר רצפתו עשוייה יציע של לוחות-עץ עבים ורפויים. הלוחות אינם הדוקים במסמרים אלא מתנודדים למגע כף-הרגל באופן מסוכן. מבעד לחור הפעור ברצפה אני רואה את הקומה הראשונה, ופתח המרתף עם חביות היין הריקות וקורי העכביש; ואת החצר והגינה, שם מסתובבים עתה פועלים רבים בהמולת יום עבודה חקלאי רגיל, ובהם גם הפועל העברי שלום ליִש, נוהג בזוג פרדות, והאם אינם שמים לב אליי ואל רודפיי.

אך הרודפים באים בעקבותיי. אם אפול במנוסתי מהם – אשבור את מפרקתי בתהום הפעורה לפניי. באומץ של שעת ייאוש אני קופץ על פני הלוחות הרופפים, אשר נעים ומתרווחים תחתיי. רק מפני מהירות הדילוג אינני נופל למטה, לתהום הקומה הראשונה, אלא מגיע אל הקיר המערבי של הבית. זהו קיר פנימי, אשר צידו החיצוני פונה, ככל הזכור לי, כלפי הגן ושדרת הוואשינגטונית. ובקצה השדרה, זאת אני רואה בבהירות מפתיעה, למרות מרחק השנים – רחוב רוטשילד כפי שהיה בראשיתו, בתים בני קומה אחת עם מרפסות מזוגגות, להן מעקה עץ עשוי לוחות מגולפים ככדים, ארוכי צוואר, ועמודים נושאי כותרות משולשות ומשוננות, ובהן קרועים חללים כפיתוחי צורות לב ועלה באוויר; ואשנבים צבעוניים מעל משקופי הדלתות; וגינות רבות-חן מעוטרות בשיחי טוייה וסוכות יסמין וגפנים; וביתנו העומד בכרם עצי הזית שנטעו הגננים, אלה האגרונומים, של הברון, מול בית-הספר פיק"א; והמשכו של הרחוב הנבלע בלב הפרדסים הירוקים הסובבים את המושבה מכל עבריה; וקולות מנועי הבארות עם גבעות החול הזהובות ושדרות איקליפטוסים הנבלעים באופק הריק.

בקיר אין דלת, ואין אני יכול לדעת מאום ממה שמתרחש עתה מעבר לו. מאחוריי תהום פעורה, הקרשים הוזחו ונידרדרו ממקומם בקול חריקה רפה של רקב שנים מתפוקק, ואבק תולעים יבשות. ואני עומד על בלימה, חובק בזרועותיי את הקיר החלקלק, מחפש לעצמי מקום אחיזה. אני חושש כי הרודפים ימצאו דרך לבוא בעקבותיי. התהום שנפערה בינינו לא תשמש להם מכשול. ברגע זה אני נזכר כי למשפחת גלפרין מוכרח להיות מחבוא, בו החביאו את יוסף לישנסקי מפני התורכים, ובוודאי נשמר המחבוא עד עצם היום הזה. אני מכה בקיר, הטיח מתפורר בנקל, ונפתחת דלת-סתרים, אשר נראה בעליל כי לא השתמשו בה שנים רבות. ממש כמו "סליק" הנשק אשר ברצפתו הכפולה של "בית האיכר" ברחוב נורדאו הסמוך.

ושם בתוך החדר יושב, הפלא ופלא! – אדון אלכסנדר גלפרין הזקן, הוא בכבודו ובעצמו. יושב בכורסה ומרכיב משקפיים בהירים ועל ברכיו אהובתו, המורה הצעירה רחל, שהיתה חברתה הטובה של בתו לורת, ועל פי המצב אשר בו השתמר נראה בעליל כי עודנו חי ומסתתר כל השנים מפני התורכים, ואילו המורה רחל, שלא נישאה מעולם, בשמלה רחבה, חומה – היא כבר יבשה אבל עדיין לופתת את אברו, שנזדקף מאוד בזכות הטיפול בזריקות אשכי קופים בשוויץ. על דעתי עולה כי זה בהחלט המחבוא אשר הכינו ליוסף לישנסקי.

אדון גלפרין אינו מגיב כלל לנוכח כניסתי, וגם לי אין זמן לגשת אליו ולנסות לשוחח איתו. לרגע הוא נראה בעיניי כמין חנוט, אך מצד שני, כאילו חי עדיין. הוא גוץ, ממש כפי שאני זוכרו מילדותי, וגילו כבן שישים או שבעים. להפתעתי דולק אור חשמל בחדר, ושוררת בו דממה של אחוזת קבר. זה חדר מלבני ארוך. רהיטיו: שולחן נמוך, כוננית, דרגשים עשויים עץ צהוב ופשוט. נקל להבחין כי שנים רבות לא השתמשו בהם. עיצובם נראה כעבודת נגרות גסה, ללא פוליטורה, כאילו הרכיבו אותם מארגזים, בשנות המלחמה. באור החשמל מתבלט צבע העץ הצהבהב והמחוספס. חלון רחב מאוד, צרפתי, מכוסה בווילון עשוי בד דמשקאי, פונה לצד מערב, כלפי רחוב רוטשילד.

אני מתפלא על אור החשמל בחדר. הלא על-פי ההגיון ההיסטורי צריכות רק מנורות-נפט מתקופת התורכים לשרוד בו. אני ממהר לכבות את החשמל, למען לא ישתקף האור בחלון ולא יוכלו הרודפים לגלות את החדר הנסתר. אני פוחד פן כבר הם מתדפקים מבחוץ על פני דלת-הסתרים אשר הברחתי מאחוריי. על כן אני מתרוצץ בחדר מקצה אל קצה ומחפש מדרגות חיצוניות באמצעותן אוכל לחמוק מן המחבוא אל הרחוב ולנוס בהסתר מן הרודפים, אשר מחפשים אחריי עדיין בתוך הבית. אני מוצא את המדרגות. אני מנסה לצאת מן המחבוא אל אור היום אשר בחוץ, ומחשבה מפליאה מהבהבת במוחי:

הלא אדון אלכסנדר גלפרין המנוח נמלט למצרים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה. ערבייה צעירה מהפועלות בפרדסו הלכה למלא את כדה מים מן הבריכה שבפרדס,ומעדה ונפלה אל הבריכה, ומשום שלא ידעה לשחות ואיש לא היה במקום לעזור לה ולמשותה, טבעה הצעירה בבריכה. רק הג'ארה נותרה צפה על פני המים. פלחי הכפר יהודייה, העלילו על גלפרין, שהוא הטיל את הערבייה לבריכה, ואחריה – הג'ארה. וכל זאת מפני שהרתה לו, בפרדס. יפה היתה ומספרים שהוא חרש בה ודש בה שוב ושוב והיא היתה נפתחת לו, בבגדיה, מתוך כניעות ועוני אך גם גאווה על שהחוואג'ה היהודי בחר רק בה מכל הפלחיות הצעירות בעלות השדיים החומים שהיו מאושרות להזדווג עימו בבייקה, בית-האריזה, שבפרדס, או אפילו תחת גומה של עץ שמוטי, כשהן מתכופפות לנכש עשבים והוא מפשיל שמלה ובא עליהן מאחור, לפעמים ליתר ביטחון בתחת, אחרי שקצת שוטף את החור שלהן, כדי שמשם הן לא תיכנסנה להריון ממנו. אבל כל זה כמובן לא קרה והיה רק בגדר רכילות מרושעת, ושנה שלמה נפתל גלפרין בעלילה הזו ולבסוף נאלץ להסתלק באונייה לאלכסנדריה של מצרים.

ומה הוא עושה עדיין במחבוא?

אך לא, הוא אינו במחבוא. עומד בחצרו אדון גלפרין, עימו הבויארג'י הערבי ובידו חבילה של רפייה, מזמרה וסכין חרמשי, דוגמת אלה שבידי הערבי, ואיתם הפועל העברי שלום ליִש עם העגלה ושתי הפרדות. השלושה עולים לעגלה, חוצים את הרחוב ונכנסים לפרדס.

"ליִש, בוא איתי," אומר אדון גלפרין (המכונה בפי הערבים בשם חוואג'ה פארֶס) ביידיש הרומנית שלו, "עץ האוראנג' אינו דומה לעצי פרי אחרים. עץ זה יש לו נטייה להיות שיח, ולא עץ בעל גזע אחד. יש בו בעץ האוראנג' תכונות משני הסוגים הללו: גם של עץ וגם של שיח. הזמירה אינה משנה אותו הרבה. לפיכך יש להעמידו על שלוש זרועות יסודיות, ולשמור שיגדל ישר ולא בגובה רב, אלא בהסתעפות רחבה, ושבין הענפים יהיה מרחב מספיק לחדירת קרני השמש והאוויר."

והוא מלמד את הפועל העברי שלום ליש, הוא שלמה לביא, כיצד קובעים סמוכה לעץ, מחזיקים מזמרה ביד, ונזהרים מלפתוע את העץ בסכין החרמשית. ואך באותה שעה מצלצל פעמון המושבה מחצרו של צוֹעָר ברחוב הרצל, שלום ליש רוחץ ידיו והולך אל קלוב הפועלים, שם קופץ עלרגליו מולו הלפרין הזקן, מרים ידו הימנית ומתחיל לשיר ברעם את הימנונם של "פועלי ציון":

"מיר הייבען די הענד געגען מזרח און שווערען...

(ידינו למזרח נרים ונשבעה...)"

ואחריו קופצים על רגליהם מן המחצלת עוד כעשרה צעירים וצעירות אשר ישבו יחפים, והם מתמתחים ומרימים ידיהם, ויחד מייסדים מפלגת פועלים חדשה.

"טובאריצ'י!" מתרגש הלפרין ברוסית, "כולנו כאחד נצא עם הדגל ביד, לא ניתן לערבים לעבוד, נוציא את כליהם מידיהם ואנחנו נחפור. זאת היא אדמתנו הקדושה, ואנו נחרף עליה את נפשנו!"

שעה של ערב, נדמו צלילי הפעמון ושירם של הצעירים בקלוב הפועלים, ועליי להגיע לבית אימי ובעלה. ועוד בטרם אגיע אני רואה בעיני רוחי את אבי יושב אצלה בכורסה אשר בחדר האורחים, ופניו מביעים את שמחת השיבה, כחוזר מחופשה ארוכה, ותמיהה על הימצאו בבית שאינו שלו. אימי מחפשת מקום להניחו ואינה שקטה, כי הנה בעוד שעה קלה יחזור בעלה החדש הביתה מעבודתו. ולי הרגשה שכבר עברתי אותה פעמים אחדות בחלום: אבא מופיע. הוא כלל לא מת. מותו לא היה אלא טעות. שהה זמן ממושך במקום אחר ועכשיו חזר. והוא מתפלא על שאיננו מקבלים אותו בטבעיות. ואילו אנו מסתירים ממנו את פליאתנו.

אני גם קורא ביומן הנעורים שלו: "...דרך שארית שדות המזרע והבור שעוד נשארו לפליטה בין הפרדסים הרחבים. ואביב בארץ. וריח העשב הרענן כריח בצק תופח ועולה, כריח בשר זרועות נערה שנחשפו לראווה אחרי היותן כלואות ומכוסות במשך החורף. האין יש את נפשך להתפלש בעשב ו... לאכלו? אבל מרחוק עומדת וקוצרת קבוצת קוצרים, ערבים דווקא, ורוח הצפון היבשה שהתחוללה ויצרה ענני 'כבשים' בשמיים – מבשרת חמסין ליום המחרת... ואם גם בכנפיה הריחות המפנקים של לבלוב תפוחי-הזהב...

"ריח התורמוס, הירוק-מיצי, מהו, מהו? לח, חמצמץ, רווי, בריא? בריא! התפלש בעומקו באביב ו... הזדווג...

"פרחי הדבש הקטנים, הגמדיים, הצומחים בחולות, בחצי החורף הראשון, וריחם, דבש דליל, רך ודק. ריח הזעטר, על גבעות החוסמס האדום, מעורר תיאבון למאכלים שחורים, פשוטים ומבריאים..."

שכרתי מונית מיוחדת כדי להגיע בזמן לבית אימי ובעלה לארוחת הערב. המונית נוסעת לצד מערב, במשעולי אדמות החול של חורזרזור, כדי לעלות ולהגיע משם לביתם הנמצא בדרום המושבה. אנחנו תועים שעה ארוכה במשעולי הפרדסים, ולבסוף עוצרים נער-פועל כבן שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, לבוש בסחבות של טוז'ורקה אירופית ומעדר ישן על כתפו, והוא מסביר לנו בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברורה, דגושה ורוויית-עצב – את הדרך היוצאת מערבה.

אנו ממשיכים ועוברים את פרדס זאבלאווי ואת פרדס שלושת האחים ביירותי, מישל, נג'יב ואמיל, ואת פרדסו של חאפז בק, אשר בחצרו התגוררה משפחת יצקר, ואת פרדסו של סלים איוב, בו נתגלה לראשונה תפוח-הזהב מהזן שאמוטי המהולל, ובו התגוררו הביל"ויים הראשונים כאשר הגיעו ארצה להקים מושבה שנייה אחרי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח תקווה; ואת פרדס ה"מוסקוביה" ובו עומד בניין המנזר הרוסי ששימש אכסניה לצליינים ובו נמצא קבר שמייחסים אותו לאישה הקדושה טביתא; וממשיכים בכיוון דרומי-מערבי ומגמת פנינו המסעדה של יוניס ברובע הערבי של יפו. אנחנו טועים בסימטאות הרבות אשר בין המסעדה לים ואיננו מצליחים להגיע. גדול ורחב הוא הרובע ומלא ערבים לבושים אירופית, ועל כל הדוכנים המוארים תמרים לחים לכל מלוא האופק, עד שפת הים, וביניהם מסתובבים מוכרי משקאות קרים. עיר ערבית עשירה אשר שלוות ערב קיץ קריר פרושה עליה, בנייניה מרובעים, בנייני מלט לא חדשים ולא ישנים, הרבה מוסכים ושטחי אדמת בור וקוצים ביניהם.

"אל תאמין," לוחש לי מן המושב האחורי אליפלט סוסנוביץ, "הם אנשי עולם-תחתון. למקום הזה הביא אותם בן-גוריון."

"זה מחיר הציונות." אני אומר בביטחון.

"מחיר הגלות. ואיום ונורא הוא." הוא משיב לי.

 "אבל היום זה כבר לא רציני." אני אומר. "יפו היא רק סמל וקצת נוסטאלגיה."

"אתה עוד תראה," הוא משיב, "גם מגן-דוד זה רק סמל, והצלב, וה'תג מחיר'... אתה תראה שגם בישראל לא נגמר עדיין תור הפְּרעות..."

ואנחנו יוצאים מהמונית ומטפסים ברגלינו מזרחה לעבר המסעדה. כמה אנשים מפוקפקים סובבים אותנו, גם החשיך בינתיים, ומצבנו נעשה לא נעים. הנהג, אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין בדש הז'קט הבלוי שלו, ואני – ממשיכים ועולים בטראסה גבוהה ורומסים בדרכנו עשבי-בר יבשים, ואת המסעדה של יוניס איננו מוצאים.

"כאן הדרך לפתח-תקווה." אני מתעקש. "והדגים הממולאים מחכים לנו, עם חזרת טרייה, בבית אימי ובעלה החדש. אם רק נמשיך ללכת..."

"אתה השתגעת," אומר לי הנהג, "אני לא יכול להמשיך בלי מונה."

"סבא שלי היה מחזיק בזנבו של הסוס וחוצה בשחייה את נחל המוסררה, העולם על גדותיו ביום חורף סוער, ומגיע ליפו, וחוזר באותו יום למושבה, עם שק הקמח."

"אם נשאר לך זנב של סוס מהסבא שלך," אומר לי הנהג, "אז לך ותציל את נפשך לבד..." והוא מתחיל לרדת חזרה למונית. "אני לא פרימיטיבי! אתה לא שומע את קריאות המואזין ברמקולים, המכוונים שיהיה הכי חזק? יפו חוזרת לידי הערבים, והילדים שלהם זורקים אבנים על כל יהודי שעובר בלילה ברחוב!"

"לך אחריו," לוחש לי אליפלט סוסנוביץ הזקן, "ואני אציל אותך מחמתם." ובקושי אנו מוצאים בטראסה פרצה שאפשר לרדת בה בלי סכנת נפילה מגובה רב. ובהתקרבנו למונית כבר רודפים אחרינו, בחשכה המעובה, כמה וכמה אנשים. הנהג מתניע את המונית מיד לאחר שהוא פותח את הדלת, ואני קופץ לתוכה יחד עם אליפלט סוסנוביץ, ובדי עמל אנחנו מצליחים לסגור מבפנים את הדלתות ולנסוע צפונה בסימטאות לעבר תל-אביב, ואנחנו מוקפים באנשים שעיניהם היוקדות מתבוננות בנו ודוקרות מבעד לחשיכה.

"איפה אתה גר?" אני זוכר לשאול את אליפלט סוסנוביץ בטרם ארד מהמונית אל רחובי בתל-אביב.

"בבית ר' אנשל רוזוב, ברחוב פינסקר בפתח-תקווה. שם עכשיו בית זקנים. זה היה הבית הכי אריסטוקראטי במושבה, אוהו, רק רוסית דיברו שם. ואת טורגנייב קראו. וטרומפלדור את פירה רוזוב אהב ובוודאי שעליה חשב גם כאשר הערבים הפשיטו אותו ערום ושדדו את נשקו בחמארה, ימים אחדים בטרם הרגו אותו בתל חי. ואתם, אנשי תל-אביב, גם תודה חייבים לנו,  כי בימי ההגירה, ב-1917, את ביתו העמיד ר' אנשל לרשות הוועד שלכם, ודיזנגוף בראשו..."

"אני לא מאנשי תל-אביב," אני מתחיל לענות לו, "אני..."

אבל הוא כבר נסע ונגמר החלום. חבל. יכולתי לשאול אותו עוד כמה שאלות היסטוריות כמו למשל כיצד פוטר סבי מצד אימי ממשרתו כמנהל החשבונות במועצה הכפרית ומה היו השחיתויות שגילה, ושבגינן ציווה שלא יקברו אותו במושבה אלא בתל-אביב?

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ביום ראשון, 2 במאי 2021, יופיע גיליון מוגדל 1641 של המכתב העיתי המוקדש למלאת 100 שנים לרצח בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור שהתרחש ביום 2 במאי 1921. בגיליון גם עדויות של אסתר ראב, שפגשה את שלושתם, והיתה מיודדת בייחוד עם צבי שץ.

* אהוד, אבקשך לפרסם את הערותיי למאמרו של אורי הייטנר בחב"ע מיום 26 לאפריל. אורי הוא ---- עם דיפלומה, הוא חוזר בלי הרף על המנטרה שנתניהו רימה את גנץ ואשכנזי בהקמת ממשלת האחדות בעוד שהוא יודע היטב שהרמאים היו גנץ ואשכנזי, שלא הלכו להסכם מתוך כוונה ל"אחדות", אלא מתוך מטרה להכשיל את כל היוזמות של נתניהו – במיוחד את החלת הריבונות בבקעת הירדן. הם בפירוש התפארו ב"הישג" הזה.

אורי יודע שגנץ התעקש למנות לשר המשפטים את עושה דברו, ניסנקורן, על מנת למנוע פתיחת חקירה בפרשת ה"מימד החמישי". עכשיו הוא דורש את התפקיד הזה לעצמו על מנת להמשיך להיענות לדרישותיו של מנדלבליט המחזיק אותו באיבר רגיש בפרשה הזאת.

בנוסף ל---- הוא גם ----.  הוא מביא כדוגמא את מה שהוא למד באוניברסיטה "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט." הוא אפילו לא מבין שבאמירה הזאת אין כל התייחסות למשך השילטון. ואכן אין אף דמוקרטיה פרלמנטרית בעולם המערבי בה יש מגבלה חוקית על משך הכהונה של ראש ממשלה. המגבלה היחידה היא הקלפי והטבע.

השנאה לנתניהו מעוותת את כושר החשיבה של אורי הייטנר, והוא איננו מסוגל להבין את מה שכל רוכל בשוק מחנה יהודה מסוגל להבין. חוסר היכולת להדיח את נתניהו באמצעים דמוקרטיים משגע אותו. ולכן הוא בולע את הלוקשים של הפרקליטות.

אורי הייטנר ממשיך לדבר על נתניהו כעל "נאשם בפלילים (שוחד)", אחרי שבית המשפט – שלושה שופטים בכירים עתירי ניסיון – קבע פה אחד שכתב האישום שהוגש נגד ראש הממשלה הוא חסר ראיות של ממש, "יער ללא עצים" בלשונם.

מפליא עד כמה הוא ממשיך להתפאר בבורותו.

ישראל בר-ניר

*

ציטוט:

אהוד: אם לאישומים נגד נתניהו יש תוקף משפטי,

היה צריך להושיב במעשיהו את כל מנהיגי מפא"י ההיסטורית,

למעט קדיש לוז,

ובייחוד את בן גוריון ומנכ"ל משרדו טדי קולק, שהשגיח על "קול ישראל" –

רק לא ביבי!

הי אודי,

פקעה סבלנותי ואני מוכרחה להגיב: אתה חוזר על המנטרה הזו שוב ושוב. זה טיעון שמעורר גיחוך. יש לך נטייה חוזרת להכפיף נושאים שנראים דומים אחד לשני, אבל בבחינה לעומק – לא שייכים בכלל אחד לשני. ועל זה אתה בונה הרים וגבעות...

אודי, הקוראים שלך מספיק אינטליגנטים בשביל להבחין שהדברים שאתה כותב כאן לגמרי לא הגיוניים. מה עניין שמיטה להר סיני? אז מה אם וותיקי מפאי לא עבדו לפי החוקים, האם בגלל זה צריך היום להמשיך בזה? אם ככה, אולי צריך לחזור גם לחוקי התורה של עין תחת עין כי פעם נהגו ככה? או להטרדת נשים? או כל מיני מנהגים אחרים שזמנם עבר והם לא מקובלים היום?

עוד משהו: מי גילה לך שאם נתניהו לא היה ראש ממשלה היום, והיה ראש ממשלה אחר  –לא היתה התוצאה אותו הדבר? אולי ראש הממשלה שהיה קם אחרי 8 שנות נתניהו היה אפילו יותר טוב מנתניהו? איש לא יכול לדעת. אבל אתה קובע בוודאות ש"רק נתניהו". שאפּו על הכוח הנבואי שלך.

בנדלה

אודי: שאפּו בנדלה, עד כמה את צודקת! – למשל, אילו הינו מתברכים באביגדור ליברמן ראש ממשלה ושר אוצר ומרב מיכאלי שרת בִּיטָחוֹנָה –

אזיי לבטח הם היו מביאים לישראל ביצועים טובים יותר מאשר אלה של הנאשם בפלילים הכושל נתניהו שבגלל העיסוק במשפטיו הפליליים דרדר את ישראל למקום האחרון בעולם במאבק בקורונָה.

* אחרי הפרק הרביעי בסידרה הטלוויזיונית "המפקדת" המשודרת בערוץ "כאן 11" אנחנו עדיין מלאי התפעלות מן הצפייה בה. כושר ההמצאה הדרמטי של היוצרים, העלילה האמינה מבחינה חברתית ופסיכולוגית, ועל הכול המשחק הנהדר של כל המשתתפות יחד עם גבר אחד וחצי! אל תחמיצו. כל הפרקים נמצאים גם ביו-טיוב.

* ציטוט: המלחמה בים: החות'ים השיעיים תקפו ספינת משא סעודית מול חופי נמל ינבוע. [תמונה].

החותים השיעיים בשליחות איראן תקפו ספינה סעודית "NCC דמאם" שמה, מול חופי נמל ינבוע, ועשן שחור נראה מיתמר ממנה.

הסעודים, נאמנים לדרכם לשקר, והם לא הודו בפגיעה בספינה, אך טענו שהשמידו סירת תופת מול חופי ינבוע. החות'ים, מצידם, הבליטו את הפגיעה, והבטיחו עוד התקפות. כך מוצאת עצמה סעודיה מוקפת בידי שיעים אלימים ממזרח, מדרום, מצפון וממערב. שתפנה אל העם המומצא, אולי הוא יעזור לה. בית המלוכה הסעודי לא מבין ששולי הגלימה שלו כבר עולים באש, אך הוא מתיימר להמשיך במשחקי העבר. נפילת סעודיה בידי השיעים, או מלחמת אזרחים בסגנון "האביב הערבי" – יעוררו גלי זעזועים באיזור כולו, וזה בהחלט הכיוון.

משמעות נוספת: ים סוף הופך להיות מסוכן, ומי שנחשב פעם רחוק ממוקדי הבעירה, הפך לאחד כזה. [מפה].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 28.4.2021.

* ציטוט: הזוועה בבגדאד: מהומות קשות לאחר שמעל 130 איש נשרפו חיים בבית חולים. צפו: [תמונה].

מי שהיו פעם "מדינות ערב" ממשיכות להירקב, ובפועל חדלו לתפקד. ההמצאה הזו נגמרה. וזה כבר ניסוי אכזרי במאות מיליוני בני-אדם, שכלואים בתנאים הקשים ביותר. הם המומצא וערביי ישראל צריכים להודות כל בוקר מחדש למדינת ישראל המשגשגת שעוטפת אותם, אחרת גורלם היה כמו אלה. בכל בית-ספר בישראל, כולל הערביים, יש לפתוח את הלימודים בהנפת דגל ישראל, ושירת התקווה, לאות תודה.

לאחר שמיספר ההרוגים בשריפת הענק בבית החולים "אבן אל ח'טיב" בבגדאד עבר את 130 ההרוגים, פרצו מהומות קשות במרכז בגדאד נגד הממשלה. הם קוראים לראש הממשלה להתפטר. "עיראק" היא מדינה שהתפרקה, ובפועל חדלה לתפקד. הרבה זעזועים עוד צפויים במזרח התיכון.

מדובר כנראה בבלוני חמצן שהתפוצצו והבעירו את בית החולים (למעלה). הנספים הם חולים ומבקרים, שנלכדו באש התופת. מהומות הלילה, כוחות המשטרה יורים בהם בדרך כלל בלי רחמים: [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 27.4.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אהוד: קרוב-משפחה שלנו, אלכס ראב המנוח, יליד הונגריה, שגר בקנדה ובארה"ב, נהג לומר שבדרך-כלל מדינה שהיהודים מופלים, מוּדרים ונרדפים בה, או עוזבים אותה – מתחילה לשקוע.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2285 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל