פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1642

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד באייר תשפ"א, 6.5.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 עוד בגיליון: אסתר ראב: הַפֶּלֶג. וְסוֹעֶרֶת מְחַפֶּשֶׂת דַּרְכֵי-אֵל. // שום דבר לא נשאר בשמיים. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // איתמר פרת: איזה הוא חכם? // דני גיסין: האירוע במירון 2021. // יוסף עוזר: בצל הבכי. 3.5.21. // יוסף אליעז: על האסון בקבר רשב"י בהר מירון. // מנחם רהט: נקמת הכותל. // אורי הייטנר: צרור הערות 5.5.21. // עקיבא נוף: לילה על עירי. // ארנה גולן: אימי ריבה: הוויתור על המימד החומרי של החיים, על המימוש העצמי ועל העבר. חלק  רביעי. // יעקב זמיר: גם אני כותב שירה. // יונתן גורל: הים והנחלים. // אבנר הרוסי: דברים שנאמרו על קברה של אשתי מלכה הרוסי. // קובי הרוסי: אימא מלכה. // תקוה וינשטוק: לשם... ובחזרה! // רוֹן גֵּרָא: אֶל הַנְּקֻדָּה. // אמנון לורד: מיתוס ממשיך להבהב. מאה שנה לרצח י"ח ברנר. מתוך "ישראל היום", 30.4.2021. // נעמן כהן: חובב טלפז אַיֶּכָּה? מה האינטרס האמריקאי להפוך את איראן למעצמה גרעינית? // אסתר ראב: זיכרונות על תקופת ניל"י. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

עֶרְגָּה לָעֹלֶשׁ

*

הַפֶּלֶג

הוּא  –  עוֹרֵק סָמוּי

מְזַלֵּף חֲלוֹמוֹת  –

רֹךְ וְתִקְוָה

הַפֶּלֶג הוּא  –

בִּגְבוּל הַנֵּס

[מתוך העיזבון]

*

וְסוֹעֶרֶת מְחַפֶּשֶׂת דַּרְכֵי-אֵל

וְלֹא דַּרְכֵי-אֶרֶץ  –

הָעַלְמָה הַזָּרָה  –

אֲשֶׁר רַק מוֹרֶיהָ יְהַלְלוּהָ,

בָּנוֹת לֹא אִשְׁרוּהָ  –

וּבָנִים  –  לֹא יָדְעוּ פִּשְׁרָהּ

וְהָלְכוּ בְּעִגּוּל סְבִיבָהּ אוֹ תְּקָפוּהָ  –

וְהִיא גַּם בְּאֵלֶּה וְגַם בְּאֵלֶּה מָאֲסָה

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הפרימיטיביות, הַסִּכלות, והבּערוּת של החרדים – הורגות, קודם בקורונה ואחר-כך בל"ג בעומר 2021 במירון!

* * *

שום דבר לא נשאר בשמיים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

שום דבר לא נשאר בשמיים

חוץ מאבינו שבשמיים

שאילו היה קיים

היה כבר מזמן נופל

או לפחות עובר מעלינו בטיסה נמוכה

ומפציץ את המשרפות ותאי הגזים

באושוויץ ובבירקנאו

פורסם בגיליון 378 של המכתב העיתי מיום 15.9.2008.

* * *

איתמר פרת

איזה הוא חכם?

אסון הר מירון מזכיר לזוכרים את האסון בפסטיבל ערד ב-1995.

מאותו מאורע אפשר היה ללמוד אמת פשוטה: אם אתה מכניס לחלל סגור יותר אנשים ממיספר היכולים לצאת – תיווצר צפיפות. והצפיפות הורגת.

ידעו זאת הציידים הפרהיסטוריים שבנו את מלכדות ה"עפיפונים" במרחבי הנגב וסיני:  מסלולי רדיפה המכנסים עדרי צבאים אל חוד המכלאה, ושם הם נטבחים.

ההבדל בין השיטות הוא שאת הצבאים מניע הפחד, ואת החוגגים – האמונה. או במקרה של ערד – תאוות ההנאה.

קיימת תורת שיטור הנקראת 'ניהול המונים' (mob management) המנתחת את הקשר בין מיספרי אנשים, מרחב התנועה שלהם, קצב הליכתם והתנהגותם בעת ריגוש, אם של התלהבות, שמחה, פחד, זעם, מצוקה – והאילוצים החלים בכל מקרה על המרחב האישי. היא גם קובעת היכן דרושות נקודות בקרה ותוואי תנועה.

 דוגמא זוהרת לחכמה הנדסית זו מתגלה בעֲזָרָה שבנה הורדוס לבית המקדש, ואשר משמשת לאותן מטרות את רחבת התפילה של חרם א-שריף.

תועלת רבה ניתן להפיק מן ההידראוליקה של מערכות זרימה טבעיות ומהתנהגות חלקיקים טבעיים, מגרגרי חול עד חלוקים, בחתכי זרימה ומהירויות הובלה שונות. קיימים מודלים ונוסחאות אשר ניתן בנקל ליישם על התנהגויות אנוש.

חיינו נשלטים על ידי חוקי טבע. ובשונה מדיני וממצוות התורה, אנו יכולים גם לשלוט באותם חוקים, והחוכמה תימצא.

רבי שמעון בר יוחאי ימחה דמעה, ויענה אמן.

איתמר פרת

* * *

עבודת אלילים דורשת קורבנות!

* * *

דני גיסין

האירוע במירון 2021

תרבות ארגונית וניהול תקין, ציות לחוק ולרשויות החוק אינם חלק מההלכה, ולכן אינם מחייבים, ואפשר, מותר ורצוי – לא לנהוג לפיהם אם בגלוי ואם בקריצת העין.

כל מקום שהעסקנות החרדית או הרבנות מעורבים באחריות על התנהלותו – נראה כך. לעיתים זה נגמר רק בכספי ציבור (הרבה, שלכם) הנעלמים בדרכים עקלקלות ואינם משרתים את ייעודם. לעיתים זה נגמר באובדן חיים.

יש לכם הזדמנות נדירה להציץ למציאות חייהם של נכדינו כאשר כך תנוהל המדינה בה יחיו בעוד 30 שנים.

ספר דניאל פרק ה' פסוק כה: "מנא מנא תקל ופרסין." הכתובת על הקיר ואידך זיל גמור.

רואה את החדשות עם כל הפרשנים והידענים למיניהם ולצערי (לדעתי) לא מדברים לעניין.

מדברים על ה"כשלים והפשלות", איזה סוג של ועדת חקירה יש למנות, מה הלקחים.

אנשים לא מעכלים ולא מפנימים – כך בדיוק, בעתיד הלא כל כך רחוק, יתנהלו משרד הביטחון, משרד האוצר, משרד החינוך, משרד הבריאות.

שיהיה לנכדים שלנו בהצלחה.

השבוע נראה יענקי קנייבסקי במסדרונות משרד הביטחון בקריה, בהזמנת בני גנץ.

בעתיד הלא רחוק, תואם יענקי קנייבסקי ינהל את משרד הביטחון.

דני גיסין

* * *

יוסף עוזר

בצל הבכי

כֵּיצַד הוּא, אֲנַחְנוּ, נִבְכֶּה, שׁוּב- בְּשִׁדּוּר יָשִׁיר.

נֵלֵךְ לְשׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה וְנִקְנֶה.

הַרְבֵּה סוּגֵי בָּצָל כְּבָר יֵשׁ בָּרוּךְ הַשֵּׁם,

בִּזְכוּת מְכוֹן ווֹלְקָנִי, פִּלְאֵי

הַצִּיּוֹנוּת, פִּלְאֵי פְּלָאִים:

רַק צָרִיךְ לִבְחֹר מִתּוֹךְ הַרְבֵּה סוּגֵי בְּצָלִים

וְלִמְרֹחַ, וְלִפְתֹּחַ אֶת הָעֵינַיִם.

בָּצָל אֲשֶׁר רֹב הָעוֹלָם שָׁם אוֹתוֹ בְּסָלַט

וְהַתַּגְלִית הַמַּדָּעִית בָּרוּךְ הַשֵּׁם:

"לוֹקֵחַ אַחְרָיוּת אַךְ מָה פִּתְאוֹם אָשֵׁם"?!

לִמְרֹחַ עַל הָעֵינַיִם – זֶה עוֹשֶֹה הַרְבֵּה

דִּמְעוֹת בָּצָל וְגַּם דִּמְעוֹת תַּנִּין,

אַשְׁרֵי הָרוֹאֶה וְאַשְׁרֵי הַמַּאֲמִין:

בְּצִ'יק צָ'אק הוּא בּוֹכֶה מוּל הָאֻמָּה

הָעִקָּר שֶׁהֵן זוֹלְגוֹת. אָז מָה.

בָּצָל, תַּכְשִׁיר מֻמְלָץ לִבְכִי מְזֻיָּן-בּוֹטָנִי,

תִּמְרַח אֶת כָּל עֲדַת הַמְּקַפְּצִים עַל הַטְּרִיבּוּנוֹת,

תִּמְרַח מִתַּחַת וְעַל הָעַפְעַפַּיִם,

וְתַתְחִיל לְהַגִּיד אוֹי אוֹי, חֲבָל עַל

דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין,

וּמִיָּד יָבוֹאוּ לְנַחֵם אוֹתְךָ:

"אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִּבְכֶּה"

כְּמוֹ שֶׁאָמַר מְטַטְרוֹן לֶאֱלֹהִים אַחֲרֵי הַחֻרְבָּן,

כְּשֶׁבָּכָה (לְלֹא בָּצָל!) בַּמִּסְתָּרִים,

כַּמָּה עָלָה הַבָּצָל הַמְּשֻׁכְלָל הַזֶּה?

אֵיפֹה קָנִיתָ?

כַּמָּה טָרְחוּ אָבוֹת הַחֲלוּצִים לְהַכְשִׁיר אֶת הַקַּרְקַע

לְגַלּוֹת אֶת הָאַגְרוֹנוֹמְיָה הַנְּכוֹנָה,

הַחֻמְצִיּוּת אוֹ טִיב הַמַּיִם וְהַהַשְׁקָיָה

דְּמָעוֹת פְּשׁוּטוֹת נוֹזְלוֹת אֵלַי מִשִּׁיר שֶׁל בְּיָאלִיק,

עִם חֲרוּזֵי בִּכְיוֹ שֶׁנָּזַל שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת:

הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,

אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?

אָז, סַחְבִּי, יֵשׁ בִּשְׁבִילְךָ בָּצָל יָבֵשׁ, תִּקַּח סַחְבִּי,

בָּצָל לָבָן שֶׁהוּא חָרִיף עוֹשֶׂה אֶת זֶה מִיָּד.

אוּלַי אַתָּה מַעֲדִיף בָּצָל סָגֹל?

זֶה שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ בָּצָל סְפָרַדִּי?

יֵשׁ גַּם בְּצַלְצַל פְּנִינָה, יֵשׁ בָּצָל יָרֹק, אַל תְּשַׁלֵּם,

גְּרוּשׁ מִמְּךָ אֲנִי לֹא לוֹקֵחַ! תְּבָרֵךְ אוֹתִי,

תִּקַּח, תִּבְכֶּה, אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם לִי,

בִּחְיַּת הַיְּלָדִים,

אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי כַּפָּרָה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ.

תִּקַּח שָׁאלוֹט קָטָן, תְּנַסֶּה, זֶה גַּם בּוֹכֶה,

יֵשׁ אוֹמְרִים אִם מַחֲזִיקִים גַּפְרוּר בֵּין הַשִּׁנַּיִם

לֹא תִּבְכֶּה. יֵשׁ אוֹמְרִים מִיץ לִימוֹן, אוֹ

לַחְתֹּךְ תַּחַת בֶּרֶז פָּתוּחַ זֶה הֲכִי בָּטוּחַ. אֲבָל

אִם אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאַתָּה

בּוֹכֶה בִּשְׁבִיל שֶׁיִּרְשְׁמוּ בְּסֵפֶר הַהִיסְטוֹרְיָה

קַח אֶת הַסָּגֹל. כֵּן, הַסְּפָרַדִּי הַזֶּה.

כִּי הַגַּז נִכְנַס דֶּרֶךְ הָאַף, לֹא מֵהָעֵינַיִם.

מְשֻׁוָּק מֵחֹדֶשׁ פֶבְּרוּאָר עַד סֶפְּטֶמְבֶּר

אֲנִי הוֹפֵךְ מִלּוֹעֲזִי לְעִבְרִי אָז כָּכָה זֶה

מַמָּשׁ בְּהַשְׁגָּחַת הַבֵּית דִּין צֶדֶק.

יוסף עוזר, 3.5.2021

* * *

יוסף אליעז

על האסון בקבר רשב"י בהר מירון

  לפני הכול – הרשוני נא להביע צער, כאב והשתתפות באבלם של קרובי המתים באסון  ולאחל החלמה שלמה ומהירה לפצועי האירוע הנורא.

  המגזר החרדי גדל והולך משנה לשנה, הן בשל "תַּעֲשִׂיַּת" החוזרים בתשובה והן בשל הילודה המבורכת וְהָרַבָּה במגזר. לצד הביקורת הקשה על מיעוט הגברים במגזר שיוצאים לעבודה ובצד ההיבט הקשה מאד של אי-הגיוס לצה"ל – יש לברך את המגזר. כניצול שואה אינני שותף לביקורת על הילודה הרבה גם במשפחות עניות רבות. אחרי שבשואה נרצח שליש מעמנו, אותו שליש שבחלקו הגדול, ובעיקר בפולין, אוקראינה וליטא היה קהל [?] לחפש דרכים לסייע למשפחות ולנסות להביאן לחיי תורה ועבודה, בלשון אבותינו: "אם אין קמח אין תורה," וככל שניתן להביאן להכרה במדינה, ולתרום לה, גם בבנייתה וגם בהגנה עליה.

  דעתי אינה נוחה מה"הילולות", בהן מצטופף עם רב בכלל, ובתקופת מגיפה, כקורונה, בפרט. ההילולות הללו, חלקן על "קברי צדיקים" שאין היודע גופת מי טמונה בהם, מגבשות את החרדים ונושאות פירות פוליטיים עצומים לעסקניהם ולצדיקים-מִכֹּחַ-עצמם אשר עשו את הדת והאמונה לקרדום לחפור בו. על כן דומה שאין סיכוי קרוב למעט בהן ולהגבילן, אך אין לוותר לעסקנים בנושאי בטיחות ופיקוח נפש, דווקא בשל הגידול העצום במגזר.

  בהילולה האחרונה בקבר הרשב"י שהסתיימה באסון נורא – היו אשמים רבים, דומה שכולם כשלו ללא כוונת זדון אלא בשל רשלנות, עירוב פוליטיקה שלא במקומה וניהול כושל המתמשך כבר שנים ארוכות. אחראים בראש ובראשונה המוני בית ישראל אשר נהרו עם ילדיהם בחום הרב, ובצפיפות הצפויה, ונכנסו למתחם הקבר שאינו מסוגל להכיל כמויות כה אדירות של מתכנסים ובראשם רבניהם שעודדו את צאן מרעיתם להגיע בהמוניהם ובו בזמן כפו על זרועות הביטחון להסיר את כל המגבלות.

אחראית המדינה שההר הוא רכושה, שלמרות כל ההתראות לא פינתה מההר את כל המבנים והמתקנים שהוקמו עליו ללא כל רישיון וגזלו שטחים ניכרים ויקרים מן הציבור. אשמה גם הרשות המקומית שלא דאגה לסלק מן ההר את כל שלא אמור היה להיות שם.

 אחראים גם הממונים על הבטיחות, לרבות המשטרה, מכבי האש, שירותי הבריאות, שירותי הדת והרשות המקומית שהיו מודעים לסכנות אך כמערכות השלטון לא השכילו להתמודד עם הבעייה ועם לחץ מנהיגי החרדים ונסוגו בפני הלחץ תוך חשיפת ההמונים לסכנה במקום לחפש לה פתרון.

  עצוב הוא שהמשטרה דווקא תיכננה סדרים בהר, סדרים שאולי יכלו למנוע או לצמצם את האסון. ראוי היה להתיר עלייה להר לכל קהילה בתורה ולפנותה מיד לאחר ההדלקה בכדי לאפשר לקהילה הבאה בתור לעלות. את הריקודים ראוי היה לקיים מחוץ למתחם עצמו.

המשטרה כשלה בהקמת מחסומים מיותרים ומבלי שהסיקה כל מסקנות מאסון ערד.

בערד היו אשמים רבים, למן המארגנים שמכרו מחמת בצע כסף כרטיסים מעל ומעבר לקיבולת המקום ומעבר לאישור שניתן להם, ובעיקר המשטרה שפתחה רק שער יחיד לכניסה ולא פתחה את המעבר גם כאשר הצפיפות גאתה ובני-נוער החלו להיחנק והיו לרמיסה.

בהר מירון היה מצב הפוך: המחסומים הוקמו כדי למנוע כניסת-יתר אולם משום-מה  נחסמו בפני היוצאים. בשני המקרים הפיקוד הבכיר היה חסר והשוטרים פעלו כרובוטים מבלי לחשוב עצמאית ולמנוע אסון. הם חיכו להוראות המפקדים שלא ניתנו.

  האירוע הזכיר לי אסון דומה: כאשר נורו מטיילים ישראלים על דיונה בראס בורקא בסיני בידי חייל מצרי ושכבו שם מתבוססים בדמם, ובהם חָבֵרַי כאחים לי השופט חמן פורה שלח ורעייתו אילנה ובתם צליל בת ה-12 ז"ל. החיילים המצרים מנעו מרופאים ישראלים שהיו למרגלות הדיונה לעלות, להציב חוסמי-עורקים ולהציל את חיי הַפְּצוּעִים בטענה שהם מצפים לפקודות מהמפקדים שישבו בראס סודר, מאות קילומטרים ממקום הרצח. הַכְּמִצְרִים היינו? האין לשוטר ישראלי שום שיקול דעת? כלום אינו מופקד קודם כל על שמירת הנפש?

  נתניהו הרס את מנגנוני המדינה ובשל עיסוקיו האישיים לא הסדיר תחומים חיוניים רבים – החל מִאִי העברת תקציב המדינה, וכתוצאה היעדר הקצבות מספיקות לצה"ל, למשטרה, ולמערכת הרפואה, כולל אי-הרחבת בתי החולים, צמצום תקני הרופאים והאחיות ועד מינוי שרים ופקידות בכירה משיקולים פוליטיים למרות שהאנשים שמונו אינם מתאימים לתפקידים הבכירים שהם נושאים בהם. הדבר בולט בשרים המרובים מדי שרק מפריעים זה לזה. המצב הזה ניגלה לאסוננו שוב באסון מירון.

  מפכ"ל המשטרה והניצב מפקד המחוז הצפוני נכנעו ללחצי החרדים ועסקניהם ופתחו את ההר להמונים. כך נכנעו גם מכבי-האש ושירותי הרפואה וְוִיתְּרוּ על הסתייגויותיהם ותכנוניהם אף שידעו שמדובר בחיי-אדם.

 בעוד שהמשטרה ניסתה בתחילה לצמצם את כמויות הנוהרים לקבר, הינה שרת התחבורה, אותה מירי רגב-נגף, הפנתה תוספת רכבות ואוטובוסים להקל על ההגעה למקום. דומה שלא היה כל תיאום בין המשרד לביטחון פנים ואוחנה לבין משרד התחבורה ומירי רגב.

  ראש הממשלה היה עסוק בתככיו להקמת ממשלה שתציל את כסאו ולא התפנה לברר מה הכינו ותכננו שריו לקראת האירוע הגדול במדינה. אולם מיד שנודעו ממדי האסון טס למירון במסוק צבאי ונתקבל ברוב רעש, מהומה ומצא בקעה להתגדר בה בהתרברבות בתרומת דם מול עדשות המצלמות ודמעות הציבור.

  המשטרה ידעה על הסיכון הצפוי ובנתה תוכנית טובה למדי להגביל את כמות המשתתפים ולהעביר על ההר קהילה אחר קהילה. בפיקוד נכון ובשכל טוב. אפשר וכוח של 5,000 שוטרים היה די בו להסדיר בבטיחות את הטכסים.

  היתה כאן שוב כניעה לחרדים, כמו בכניעה להם שהביאה לכישלון הלחימה בקורונה. אשר עלתה בקורבנות בנפש בעם ובעיקר במגזר החרדי. 

   בדת העברית הטומאה הגדולה ביותר היא טומאת המת ועד היום קיים איסור כניסה לכוהנים לבתי הקברות.

 העלייה לקברים וההשתטחות עליהם היא מנהג פגני המנוגד לדת ישראל. ושריפת הנרות תוך השלכתם לכבשן הנהוגה במספר מגזרים חרדים היא שריד לעבודת אלילים והקרבת זבחי מתים. לא בִּכְדִּי הועלם קבר משה רבנו בכדי למנוע עליה לרגל לקברו.  ביהדות לכל אדם כאמור יש קשר או גישה לשוכן מרומים בלי תיווך של אפיפיור, הגמון, רבן או רב. בזה היהדות שונה למשל מן הקתוליות.

  קבר הרשב"י, ככל שזהו אכן קברו, הוא מקום חשוב אך לא קדוש. מתים מביאים טומאה ולא קודש. על כן קוברים מתים במרחק ידוע מן הישוב. במקרא נקבעה קדושה למקום מסוים, לרוב למעמד מסוים כמו בסיפור הסנה הבוער, קדושת הר המוריה ובעיקר קודש הקודשים במשכן. ביהדות אנשים אינם קדושים וקבריהם אינם קדושים.

  רשב"י, האמורא הגדול, נחבא מפני השלטון הרומי שביקש את חייו בשל הוראת התורה שהפיץ. לפי המסורת הוא חי חבוי במערה שבע שנים תמימות מפני רודפיו.

 בכל הכבוד אין שחר לייחוס כתיבת ספר הזוהר לאמורא דגול זה.  ספר הזוהר נכתב במאות השנים האחרונות ולמיטב ידיעתי אין לו כל זכר במשנה, בתלמוד או בספרות ההלכתית הקדומה.

   גם הנסיעה לאומן היא מנוגדת ליהדות המצווה על יישוב ארץ-ישראל ובוודאי לא רואה בעיין יפה נסיעה לחג לחו"ל, השתוללות באומן [ולא אפרט] ונטישת המשפחות והקהילות בארץ. לא לזה התכוון רבי נחמן כאשר ביקש שיגיעו לקברו. בוודאי לא שיטשו בחג לצורך זה את ארץ הקודש ואת המשפחות.   הנצרות הנהיגה הדלקת נרות תמורת תרומה בכנסיות, ביהדות נהוג להדליק רק נרות שבת, נר הבדלה ובדורות האחרונים גם נר נשמה במועדים מסוימים. 

עם כל זה – החסידות שינתה את פני הדת, לרוב לטוב, באמצה לחיקה את היהודים הפשוטים שלא למדו תלמוד ומדרשים וחשו התנכרות מצד תלמידי החכמים. אולם ההערצה לרבי והעלאתו למעמד של קדושה תוך ויתור על חשיבה עצמית ועל נטילת אחריות נוגדת את רוח היהדות המטילה מצוות על היחיד ומפנה תפילתו ליושב מרומים ללא תיווכו של אדם אחר.

  הרבה אמונות טפלות קנו להן שביתה בין חסידים וגם בין "מתנגדים", וכך אימצו את העליות לקברי גדולי רוח ביהדות, עד שבמגזרים מסוימים מתפללים למתים, כמו לרשב"י או לרב אבו-חצירא, במקום להתפלל ישירות לבורא עולם, דבר המזכיר את תפילות הנוצרים ל"קדושים" ש"קידשה" הכנסייה. כל זה אינו גורע מחומרת האסון הנורא במירון אשר אימללה משפחות כה רבות. כל נפש בכלל, ובעיקר נפש יהודי יקרה לנו, בעיקר בדורותינו, דור או שניים אחרי השואה.

חבל על דְּאָבְדִין ולא מִשְׁתַּכְּחִין וכביטוי העתיק: "תהא נשמתם צרורה בצרור החיים."

שופט בדימוס יוסף אליעז

אהוד: תודה שהבהרת לי את אחריותו של נתניהו לאסון ל"ג בעומר במירון! – ואני לתומי חשבתי שבני גנץ, ליאת בן-ארי, שי ניצן ואביחי מנדלבליט – הם האחראים לאסון – כי הפריעו לנתניהו למנוע אותו...

להערכתי, אילו המשטרה היתה מתירה כנדרש רק ל-10,000 חוגגים להגיע למירון, היו מאות אלפי האחרים מסתננים לשם בכוח, פורצים גדרות, נלחמים עם השוטרים, וגורמים לאבידות גדולות לא פחות! ממש מלחמת אזרחים! – וכך יהיה גם בל"ג בעומר הבא עלינו לרעה, בין אם תהיינה הגבלות ובין אם לא!

כמו בקורונה, חלק ניכר מהציבור החרדי הוא פורע חוק ומשלם את המחיר הנורא בחיי אדם בגלל הפרימיטיביות והפיגור המנטלי שלו – שאינם מאפשרים לו אפילו להבין את מצבו הנורא!

* * *

כותרות "הארץ" ביום ראשון, 2.5.2011 אחרי האסון:

"ההרוגים במירון הם קורבנות האינטרסים של נתניהו, דרעי וליצמן."

"אסון אזרחי, מחדל ממשלתי."

"האסון התאפשר בגלל שלטון נתניהו הרקוב."

אהוד: עכשיו אתם מבינים את מלוא הזוועה המושחתת של התקשורת: אילו יכולנו להיפטר מנתניהו לפני ל"ג בעומר, האסון לא היה קורה!

* * *

מנחם רהט

נקמת הכותל

מיסטיקנים: ירושלים והכותל, לכאורה 'רק' עצים ואבנים, אינם סולחים על הפגיעה במעמדם

ל"ג בעומר הוא יום שכולו מיסטיקה. מקובלי צפת, הם שעשוהו במאה ה-16 ליום של הילולה ושמחה, שנמשכת מאז ועד ל"ג בעומר האחרון, שגבה לדאבון הלב את חייהם של 45 חוגגים טהורים וקדושים, זיכרם לברכה ולחיי העולם הבא.

מיסטיקה אמרנו. ללמדך שיש שני סוגי הגיון: הגיון אנושי שמבין, שהאסון במירון הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש, תוצאה טראגית של מציאות עגומה: צפיפות בלתי סבירה, תחזוקה פגומה, ניהול רשלני, השתלטות כוחנית של כתות וחצרות והֶקְדֵּשִׁים למיניהם, הישענות על שיטת ה'סמוך על הנס', ועוד.

ויש גם הגיון מיסטי, שמנסה לפצח בכלים משלו את החידה העתיקה שהטרידה את ספני ספינתו של יונה הנביא: "בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ?"

ייאמר מיד, שאין לבני אנוש שום ידיעה, כמובן, בחשבונות שמים; רק נביא הוא בגדר 'יודע דעת עליון'. אבל מוטלת עלינו חובת "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה."

אחת ההערכות בתחום המיסטיקה לפשר האסון, גורסת שהקטסטרופות למיניהן במירון מזה שנים, מקורן – אתם יושבים חזק??? – ב...נקמת הכותל המערבי. מיסטיקה, כבר אמרנו?

הדים לכך מצאנו למשל בבלוג הפופולרי 'בעולמם של חרדים', שבעליו, הרב חיים שאולזון, ירושלמי בן ירושלמי, טוען שייתכן שהפיכת האתר במירון תחליף לכותל המערבי, היא הנימוק המיסטי לסידרת האסונות באתר. הוא מזכיר שישנם יהודים, כת הסאטמרים, שעשו את מירון "אלטרנטיבה לכותל המערבי."

וכל כך למה? – הסאטמרים האנטי ציוניים מחרימים את הכותל המערבי, מאז שוחרר בידי 'הצבא הציוניסטי' לפני 54 שנים. האדמו"ר דאז, רבי יואל טייטלבאום, אסר על המוני חסידיו בארץ ובחו"ל (בארה"ב זו החסידות הגדולה והעשירה ביותר), להגיע לכותל המערבי, מה שאילץ את הסאטמרים ונגרריהם מהעדה החרדית (רשמית, העדה החרדית אינה מחרימה את הכותל), לחפש 'מוקד רוחני' אחר.

כך אירע שהסאטמרים "קידשו את מירון כאלטרנטיבה לכותל." הם אלה שהמציאו מנהגי הילולה חדשים, לא שיערום אבותינו, דוגמת ח"י רוטל, לחיזוק מעמדו של ציון הרשב"י, מול הכותל המתחרה.

מפתיע שהאסון הנורא במירון, אירע מיד לאחר ההדלקה של האדמו"ר מתולדות אהרון, שאף הוא מחרים את הכותל ומעולם לא ביקר בו (בטענה שאינו רשאי להפר מצוות רבו האדמו"ר מסאטמר, אך הוא אינו אוסר על חסידיו להתפלל בכותל).

"נקמת הכותל", מכנה שאולזון את אסון מירון השנה. מצמרר.

ביקורת על עצם ההילולה במירון, השמיע כבר החתם סופר, לפני כמאתיים שנה. בשו"ת יורה דעה, סימן רל"ג, שולל החת"ס את עצם ההילולה, מפני שלדעתו ניתן לחדש חג חדש רק בזכות נס חדש שאירע. ל"ג בעומר הוא "מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום... מכל מקום, לעשותו יום שמחה והדלקה שיהיה תל תלפיות שהכל נפנים לשם, לא ידעתי אם רשאים לעשות כן," פוסק החתם סופר ואוסר על העלייה למירון בל"ג בעומר, בנימוק נוסף: לא ייתכן שיימצא עוד מקום שיעלו אליו לרגל מחוץ לירושלים.

על עצם ההילולה תהו רבים, ובהם החיד"א שגרס שקביעת יום ל"ג בעומר כיום פטירתו של רשב"י, בטעות יסודה. הרב עובדיה יוסף תהה: "גם אם יום פטירתו [של רשב"י] בל"ג בעומר, לשמחה מה זו עושה?" – ועוד כתב כי "בזמן האחרון אין הצניעות נשמרת במקום... ונגרמת מכשלה רבה" (יחווה דעת, ה', ל"ה).

בזמננו פסק הרב שלמה אבינר, כי אילו היתה סנהדרין בימינו, היתה זו "מבטלת את ל"ג בעומר... וגם את העלייה לקבר רשב"י במירון... שנזקה גדול מתועלתה" ('סרוגים', 9.5.17); והרב אליהו אברג'יל ראש אבות בתיה"ד בירושלים, הישווה את ההדלקות במירון לעבודה זרה.

גם אם לא נרחיק לכת עד כדי הגדרת הילולת מירון כסוג של פגיעה בכבודה של ירושלים, מסתבר שיש בקרב שלומי אמוני ישראל רבים, שלמרבה הצער פוגעים שנה שנה בכוונת מכוון בשבוע שלאחר ל"ג בעומר – בכבודה של ירושלים, בכך שהם מזלזלים בנס הגדול והנפלא של שיחרור עיר הקודש והמקדש ושאר חבלי ארץ ישראל, בחסדי שמיים, מידי צר ואוייב. 

וכמדובר באנשים שמכירים היטב את עמדת חז"ל בדבר חובת ההודאה, כמבואר בגמרא: "אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה – ממיתה לחיים לא כל שכן?! (מגילה י"ד)"; וכאלה הבקיאים בדברי התנא בר קפרא: "ביקש הקב"ה לעשות [את] חזקיהו משיח... אמרה מידת הדין: ריבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח?!" (סנהדרין צ"ד).

הם למדו ושנו, אבל עושים ממש להיפך. הם גם מכירים את פסיקת החתם סופר, שחובה לקבוע יום שמחה בתאריך שנעשה בו נס. אבל הם סרבני תשועה, מכחישי ניסים. מניין נטלו לעצמם את עזות המצח ואת ההיתר לבעוט באלוהיהם ולהתעלם מן הניסים הגלויים של שיחרור ירושלים והצלתנו ממוות לחיים? איך יכול יהודי מאמין לוותר על תפילות הודיה, הלל וזמרה, שירות ותשבחות?

מדהים לפתוח עיתון חרדי כלשהו ביום שיחרור ירושלים, ולא למצוא שמץ של איזכור לנס ההצלה והשיחרור. נאדה. מדהים לפתוח את ספרון הלימוד היומי 'ותן חלקנו', ש'אהבת ישראל' (סלקטיבית) בגרונו, ולהתפלץ מן ההתעלמות המוחלטת מידי שנה ביום כ"ח באייר מנס שיחרור ירושלים (אבל – עולם הפוך!!! – לל"ג בעומר מעניק ספרון 'ותן חלקנו' הוד והדר, באמצעות תוספת עמודים ייחודיים, חגיגיים, לכבוד יום זה).

את מאדירי מירון כתחליף לירושלים ואת מכחישי ניסי שיחרור ירושלים, יש להזהיר: היזהרו בגחלתה של עיר הקודש והמקדש.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 5.5.21

* יהיה בסדר – בנאום בטקס סיום מחזור בבית הספר לפיקוד ולמטה בצה"ל ב-1992, נשא ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין את נאום ה"יהיה בסדר", נאום מכונן, שבו אמר, בין השאר: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם; שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה, שרבים מאתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא 'בסדר': יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עלי', הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה'חפיף' היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד לא 'בסדר' ."

כל אסון מזכיר לנו עד כמה הוא צדק. כך אסון המכביה, כך אסון נחל צפית וכך אסון הר מירון. הדבר הקשה והזועק ביותר, באסון הר מירון, הוא שכל הכשלים היו ידועים, היו התרעות, היו דו"חות מבקר המדינה ולא נעשה דבר כדי לתקן את הליקויים, כי "יהיה בסדר" ולאסוננו נוכחנו עד כמה לא היה בסדר.

לפני שלוש שנים פירסם אלוף (מיל') יצחק בריק, לשעבר נציב תלונות החיילים, דו"ח קשה ועגום על מצב המוכנות של צה"ל למלחמה. האם הממשלה, מערכת הביטחון וצה"ל התייחסו ברצינות מספקת לדו"ח או הסתפקו ב"יהיה בסדר"? האם הממשלה ומערכת הביטחון התייחסו ברצינות מספקת לדו"חות בדבר מוכנות העורף? או שמא גם כאן – "יהיה בסדר"? שאלות מטרידות.

ולמען הצדק ההיסטורי ראוי לציין, שהסכם אוסלו, עליו חתם רבין עצמו שנה לאחר נאומו, היה אף הוא מקרה קלסי של "יהיה בסדר". הדרגים המקצועיים מודרו לחלוטין מן המהלך ולאחר מכן הדרג המדיני התעלם מן ההערות הקשות של הדרג הצבאי. גם כאן התוצאה נכתבה בדם.

מתי נלמד?

* מנהיגות של נטילת אחריות – התייצבותו של מפקד מחוז הצפון במשטרה ניצב שמעון לביא, מיד לאחר האסון במירון, לאמירה שהוא הנושא באחריות על האירוע, מוכיחה לנו שיש דבר כזה מנהיגות שנוטלת אחריות אישית, ולא מכסת"חת ומוצאת שעירים לעזאזל.

הפעם האחרונה שאני זוכר אמירה כזאת, היתה של רבין לאחר כישלון ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן. הוא כינס מסיבת עיתונאים, ועוד בטרם הודיע על כישלון המבצע, הוא פתח באמירה: אני אחראי! אני החלטתי על הפעולה ואני נושא באחריות. כל כך הפוך מהתרבות הביביסטית ומתרבות ועדות החקירה.

* ועדה להפקת לקחים – השאלה מי אשם ואת ראשו של מי צריך לערוף מעניינת, אבל אינה הדבר החשוב ביותר. חשוב הרבה יותר ללמוד מה היו הכשלים ולהפיק את הלקחים כדי למנוע כשלים כאלה בעתיד, בהילולת ל"ג בעומר בהר מירון ובאירועים אחרים. הרי אפשר להדיח אנשים ולא לתקן כלום ואפשר לתקן בלי להדיח.

אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה ממלכתיות שיפוטיות. אני בעד ועדת חקירה מקצועית, עם טובי בעלי המקצוע בארץ בתחומי בטיחות, אבטחה, קונסטרוקציה, הפקת אירועים וכו'. אחד מחברי הוועדה צריך להיות שופט, כדי לייצג בה את הפן המשפטי. נכון יותר לומר, שאני בעד שינוי חוק ועדות החקירה ושינוי אופי והרכב הוועדות.

ועדת חקירה ממלכתית, במתכונתה הנוכחית, מעצם טבעה ועל סמך ניסיון העבר, היא ועדה שתפקידה למצוא את האשמים ולמצות אתם את הדין; זו הציפיה הציבורית ממנה, ואם לא תספק את הסחורה הזאת תוגדר כ"וועדת כסת"ח". ועדה כזו לא תספק את מה שדרוש באמת – הפקת לקחים לצורך תיקון.

* כתובת הקורונה על הקיר במירון – המאבקים של ההנהגה הרוחנית והפוליטית של המגזר החרדי, לאפשר פתיחת תלמודי התורה והישיבות בשיא הקורונה, לא לאכוף את ההנחיות, לא להשית קנסות, לאפשר תפילות בבתי הכנסת והלוויות המוניות, לא לבצע את תכנית הרמזור – היו לכאורה מאבקים למען האינטרס המגזרי, גם כשהוא פגע באינטרס הלאומי, אך למעשה פגעו פגיעה קשה קודם כל במגזר עצמו, פגיעה בבריאות ובחיים, שהביאה למותם של חרדים רבים, הרבה יותר מבאסון הר מירון. הכניעה של ראש הממשלה ושרי הממשלה ללחץ המפלגות החרדיות, משיקולים פוליטיים צרים, לכאורה היטיבה עם החרדים, אך למעשה פגעה בהם, בבריאותם ובחייהם.

וזה בדיוק מה שקרה במירון. כאשר אומרים שהכתובת היתה על הקיר, זה נכון נקודתית במתן האפשרות לעלייה של מאות אלפים למירון למרות שאין המקום יכול להכיל אפילו חלק קטן מן ההמון, אך בראייה רחבה, זה אותו דפוס של חוסר מנהיגות, הן אצל החרדים והן אצל הממשלות שנכנעות להם.

הפסוק במשלי "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" עוסק בדיוק בדפוס המנהיגות הזה. מנהיגות שאינה יודעת להתייצב בפני הציבור שלה ולומר "לא"; ולומר דברים קשים ולקרוא להם להשתנות, רק מזיקה להם. ולא בסתם נזק מדובר, אלא בשפיכות דמים ממש. על שפיכות דמים נאמר "ייהרג ובל יעבור" וכאן ההנהגה החרדית עוברת, עוברת בגדול, רק מתוך חולשה וחוסר מנהיגות ופחד לומר לצאן מרעיתה את האמת.

* יום של סולידריות לאומית – האסון במירון הוא אחד האסונות האזרחיים הכבדים ביותר בתולדות מדינת ישראל, ולכן החלטת הממשלה להכריז על יום אבל לאומי בעקבותיו היתה מוצדקת. אולם אני רואה חשיבות נוספת ביום האבל הזה – חישוק הסולידריות הלאומית, דווקא כאשר ההרוגים והפצועים הם חרדים. ביטוי ממלכתי וחברתי זה של סולידריות, עשוי לסייע בהנמכת המחיצות בין הזרם החרדי לחברה הישראלית ובעידוד מגמות הישראליזציה בקרב החרדים.

* הציונות מיועדת לכל היהודים – אני סולד מדבריו של ירון לונדון, דברי הניכור מן האבל והכאב על אסון הר מירון, ובעיקר מן האמירה ש"אנחנו לא אותו עם." ולונדון אינו היחיד. קראתי עוד רבים ברוח זו ברשתות החברתיות. ואחת הטענות שקראתי הייתה שכיוון שהם לא ציונים, הם לא מעניינים אותנו.

מי שאמר זאת, אינו מבין את עומקה של הציונות. הציונות לא נועדה לפתור את בעיית הציונים אלא את בעיית היהודים. היא לא נועדה להקים מדינה לציונים אלא מדינה ליהודים. ספרו של הרצל נקרא "מדינת היהודים", לא מדינת הציונים. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. של כל היהודים. גם של הלא ציונים. גם של המנוכרים לציונות.

ברור שאני רוצה שכל היהודים יאמצו את הציונות. ואני מקווה שהחרדים הלא ציונים יחזרו בתשובה. וחלק מייעודה של מדינת ישראל היא לגרום לכך. אך בראש ובראשונה, התנאי לכך, הוא ההכרה בכך שכולנו יהודים, כולנו אחים. והמסר לחרדים צריך להיות המסר של ירמיהו: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים."

ועוד לפני המסר הציוני – יש מסר אנושי. הזדהות עם אסון של בני אדם. הזדהות עם אסון שקרה בישראל. הזדהות עם אסון שקרה לאזרחים ישראלים. הניכור הזה הוא בעייה לאומית שמחייבת תיקון.

* סולידריות לאומית והבלפוריאדה – כשעם ישראל אבל בעקבות אסון לאומי, ניתן היה לצפות מארגוני הבלפוריאדה להתאפק ולא להפגין במוצ"ש. אבל לא, הם הפגינו גם הפגינו. ההפגנה הפכה לפֶטיש. היא כבר לא אמצעי אלא מטרה. אני מאמין ומקווה שאכן עידן נתניהו עומד להסתיים בשבועות הקרובים. זה לא יהיה בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. והבלפוריאדה סימנה את הדרך לצד השני, שימשיך בדרך זו לאחר חילופי השלטון. ליבי ליבי עם סבלם של תושבי האזור.

* שיזוז כבר – בסחרחורת הספינים שנתניהו הפציץ אותנו בהם בניסיונו הנואש להיאחז בקרנות השלטון, אחד ההזויים היה ההצעה למין רוטציה שבה הוא יזוז לשנה, בנט יכהן שנה, וכאשר הוא יצבור קצת ניסיון – הופ, הוא יזוז ונתניהו יחזור. נראה לי שאין כלא גרוע יותר מהשנה הזאת שבה בנט יישא בתואר ראש הממשלה ויהיה ילד הכאפות של נתניהו "החליפי" ממשכנו בבלפור.

יש דרך להקמת ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים בראשות הליכוד. שנתניהו יזוז "על מלא". הליכוד יבחר את המנהיג החדש שלו ונתניהו ילך להתעסק בענייניו המשפטיים. כך אין צורך ברוטציה, לא בפריטט, לא ב"חליפי".

ובעוד נתניהו מציע לבנט את ההצעה המגוחכת, בכלל אין לו ממשלה, כי סמוטריץ' מסרב לממשלה עם רע"ם.

* חקיקה כספין פופוליסטי דמגוגי – למה החיצים של נתניהו מכוונים כלפי בנט ולא כלפי סמוטריץ'? הרי מי שסיכל את הקמת ממשלתו היה סמוטריץ', שסרב לאפשר ממשלה בתמיכה או השתתפות של רע"ם כפי שנתניהו ניסה, בעוד בנט היה מוכן להצטרף לכל ממשלה של נתניהו והבטיח לו את כל האצבעות של ימינה? כיוון שנתניהו כבר הבין שאינו יכול להקים ממשלה וכל מטרתו היא לסכל הקמת ממשלת שינוי.

זה גם מה שעומד אחרי אוסף החוקים שנער השליחויות שלו מיקי זוהר העלה להצבעת בזק. המהלך נועד לסכל הקמת ממשלת אחדות לאומית, כלומר ליצור מצב שבו ימינה לא תוכל שלא לתמוך בחוקים והעבודה ומרצ לא יוכלו לתמוך בהם. ציפיתי שבנט יגלה מנהיגות ויודיע שימינה תתנגד לכל ההצעות הללו, בלי קשר לתוכנן, ולאחר מכן תפעל על פי ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות הלאומית. התאכזבתי מכך שתקווה חדשה הצביעה בעד חלק מן החוקים.

כל הצעות החוק הן פופוליסטיות, שלא התקבלו ולא קודמו ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. רבות מהן – שליליות ומסוכנות. חלקן כותרות שאינן אומרות כלום. חלקן עשויות להיות חיוביות אם תיבננה באופן מושכל ולא כספין פוליטי. חקיקה היא דבר רציני, ויש להתייחס אליה ברצינות ולא להיסחף אחרי תרגילי דמגוגיה.

מבין החוקים הללו, יש רק אחד שנתניהו באמת מתכוון אליו והוא חוק הבחירה הישירה, שנועד לגרור את מדינת ישראל לסיבוב בחירות חמישי רק בשל גחמותיו של שליט שאוחז בכל כוחו בקרנות השלטון, ומנסה לחוקק חקיקה פרסונלית של שיטת בחירות שלהערכתו תשרת אותו. אני שמח שרעיון הנפל הזה שבק חיים לכל חי.

החלפתו הדחופה של נתניהו היא יעד לאומי פטריוטי עליון.

* לחץ על הברקס – מה גרם לנתניהו לחזור בו ולמנות את גנץ לשר המשפטים? אני רוצה ללמד עליו סניגוריה, ולא בציניות. הוא זה שדרדר את המצב לתהום של התרסקות, תאונת דרכים קטלנית בין מדינת החוק לבין האינטרס האישי שלו והנאמנות אליו. אך הוא גם זה שבלם ברגע האחרון. אני רוצה להאמין שהוא עשה כן מתוך גילוי אחריות לאומית.

ייתכן שהוא תפס ברגע האחרון לאן הוא מוביל ובלם. יתכן שהוא הלך על הסף בתקווה שמדינת החוק תתכופף בפניו וכשהבין שזה לא קרה הוא בלם.

השורה התחתונה והחשובה היא שהוא לחץ על הברקס.

* קפיטול זה כאן – אחרי שהכשיל את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת "ימין" עם האחים המוסלמים, סמוטריץ' צריך להוכיח לביביסטים שהוא יותר ביביסט מביביסט. וכעת הוא מסית למלחמת אזרחים למען נתניהו. וכך הוא מאיים: "אם מנדלבליט יוביל בכוחנות הפיכה שלטונית – הוא יפגוש כוחנות נגדית של העם שייאבק על עצמאותו ועל ריבונותו."

הנה, פשיזם פופוליסטי בהתגלמותו, של דמגוג שמנסה לבצע פוטש ומתיימר להציג את עצמו כ"העם". נתרגם את דבריו מפשיסטית לעברית: אם היועץ המשפטי לממשלה, שבניגוד למפלגת הקיצוניות הדתית – הכהניסטים ועוזריהם, הוא מגלם את פניה היפים של הציונות הדתית, ימלא את תפקידו להגן על מדינת החוק ולהבטיח שהממשלה לא תהיה עבריינית, סמוטריץ' מסית את "העם" למהפכה, למלחמת אזרחים להגנה על נתניהו מפני החוק והמשפט.

בדמדומי שלטונו, נתניהו מנסה לחקות את דמדומי שלטונו של טראמפ; הפריצה לגבעת הקפיטול. ובעצם, זו התכלית של ההסתה של נתניהו נגד מדינת החוק מאז החלו חקירותיו. בדיוק לכך הוא כיוון.

* תלמידו של שמיר – כאשר המכון לחקר הגולן שינה את שמו למכון שמיר למחקר, להנצחתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, האורח המרכזי בטקס השקת השם החדש היה שר המדע באותם ימים אופיר אקוניס.

אקוניס נשא נאום נרגש ויפה על יצחק שמיר והציג את עצמו כתלמידו. הוא דיבר על שמיר כציוני דגול, העלה על נס את תרומתו האדירה לעלייה מחבר המדינות ומאתיופיה ולקליטתה, דיבר על תרומתו הגדולה להתיישבות, על עמידתו המדינית האיתנה על שלמות הארץ, על היותו אידיאולוג ואידיאליסט אמיתי. והוא דיבר גם על היותו מופת של טוהר מידות, של דבקות באמת, של צניעות אמיתית; ענווה של מי שרואה עצמו כל חייו כמשרת של אידיאל, ללא אגו. והוא צדק.

באותו יום התפרסמה תמונה של נתניהו על יאכטה עם טייקון צרפתי שבאותם ימים עמד לדין על עבירות שחיתות. ככל הזכור לי, היה זה עוד טרם החלו חקירותיו של ראש הממשלה, או היו בראשיתן. אני זוכר שהצגתי את התמונה לראש המועצה לשעבר אלי מלכה והסכמנו שאת שמיר אפילו בפוטומונטאז' אי אפשר להדביק לתמונה הזאת.

איך אקוניס, המגדיר את עצמו תלמידו של שמיר, הסכים להיות בובה בתעלול הציני של נתניהו של "בחירת" שר משפטים? איך? אין לו כבוד עצמי?

* ערך עליון – הרב הגזען שמואל אליהו, ש"אוסר" השכרת בתים לערבים בצפת, חתום על גילוי דעת התומך בממשלת ימין עם רע"ם, כי הנצחת שלטונו המסואב של נתניהו היא ערך עליון.

* רע"ם כבר הייתה בממשלה – אם רע"ם תהיה חלק מהממשלה שתקום, לא יהיה בכך שום תקדים. רע"ם כבר היתה בקואליציה ובממשלה. לא, לא רע"ם הנוכחית, הרשימה הערבית המאוחדת המזוהה עם התנועה האסלאמית, אלא רע"ם אחרת, שאף היא ראשי תיבות של הרשימה הערבית המאוחדת. מקום המדינה ועד ראשית שנות ה-80, השתתפו בבחירות רשימות מיעוטים שהיו מזוהות עם מפא"י / המערך. ב-1977, בשלהי הכנסת השמינית ולקראת הבחירות לכנסת התשיעית, התאחדו שתיים מהן: קדמה ופיתוח ורשימה ערבית לבדואים וכפריים. שמה של המפלגה המאוחדת נקרא רע"ם. היו לה שלושה מנדטים, היא היתה חלק ממשלת רבין הראשונה  וח"כ הדרוזי ג'אבר מועדי כיהן כסגן שר החקלאות.

בבחירות לכנסת התשיעית קיבלה רע"ם רק מנדט אחד (אחוז החסימה עמד אז על 1%). הוחלט אז על רוטציה בין שלושת ראשי הרשימה: סיף א-דין אל זועבי (שהיה ראש עיריית נצרת וסגן יו"ר הכנסת, פרו-ציוני מובהק שעוד טרם הקמת המדינה התנדב להגנה והוועד הערבי העליון הטיל עליו גזר דין מוות), חמאד אבו-רביעה הבדואי וג'בר מועדי הדרוזי.

סיף א-דין זועבי התפטר לאחר שליש כהונה על מנת לקיים את הרוטציה. בהגיע שעתו של אבו רביעה להתפטר הוא סירב. מועדי עתר לבית המשפט, אך בית המשפט פסק שאין הוא מתערב בהסכמים פנימיים בתוך מפלגות. אז בניו של מועדי רצחו את אבו-רביעה וכך נפתרה הבעייה – הרוטציה קוימה ומועדי כיהן בכנסת. בבחירות לכנסת העשירית (1981) רע"ם לא עברה את אחוז החסימה.

* רבה אורתודוכסית – בתקשורת אנו נחשפים בעיקר להקצנה בציבור הדתי לאומי, לנאומים מיזוגיניים והומופוביים של רבנים חרד"לים וכו', אבל זו תמונה מאוד חד צדדית. יש תהליכים יפים מאוד של התקדמות ושינוי בציבור הדתי לאומי, לקידום יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. קהילת "שירת התמר", קהילה דתית לאומית באפרת שבגוש עציון, בחרה אישה לתפקיד רב הקהילה. שירה מרילי מירוויס נבחרה למנהיגה ההלכתית והרוחנית של הקהילה, בהגדרה הרשמית. שירה היא הרבה האורתודוכסית הראשונה בישראל. באורתודוכסיה בארה"ב היו חלוצות שקדמו לה. אני משוכנע ששירה מרילי מירוויס היא סנונית ראשונה ועוד תהיינה רבות כמותה.

לא כל כך מזמן אישה שלומדת גמרא היתה תופעה מהפכנית, והיום יש תלמידות חכמים לרוב. אני עוד זוכר את הקרבות על אישה חברה במועצה דתית, על נשים לומדות גמרא, על טוענות רבניות, על מניינים שוויוניים. התמורה במעמד האישה הדתית אינה רק בחיי הדת, אלא בכל תחומי החיים. כאשר אנו רואים בתקשורת רבנים מגדפים בנות דתיות המתגייסות לצה"ל ובפרט לשירות קרבי, ולועגים לחיילות, עלינו להבין שזו מלחמת מאסף נגד התופעה ההולכת וגדלה של בנות דתיות רבות מאוד שמתנדבות לשירות משמעותי בצה"ל, על אפם ועל חמתם של הקנאים.

התהליכים המבורכים האלה הם ברכה לא רק לציונות הדתית, אלא לחברה הישראלית כולה.

* שקר שקוף – טענתו של אבו מאזן שהוא מבטל את הבחירות ברש"פ, כפי שהוא עושה כבר 15 שנה, כיוון שישראל אינה מאפשרת לפלשתינאים ממזרח ירושלים להשתתף בהן, היא שקר שקוף. ברור שהסיבה היא התפוררות פת"ח לשלוש רשימות יריבות והניצחון הכמעט ודאי של חמאס בבחירות. מבחינתי, אין בעיה בכך שהפלשתינאים במזרח ירושלים יצביעו. ולמען האמת, ישראל לא אסרה על הצבעתם. אבו-מאזן פנה לישראל בבקשה לאשר את ההצבעה וישראל טרם הגיבה. להערכתי, הפניה לישראל היתה בקריצה וישראל ורש"פ מתואמות ביניהן לסיכול ניצחון חמאס ברש"פ.

* על כל פיגוע – על כל פיגוע שיוצא לפועל – עשרות פיגועים מסוכלים. כאשר אתם שומעים את ההתבכיינות על "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" וכו'– תרגמו זאת לידיעה שסוכל פיגוע וניצלו חיי ישראלים.

* יורם לס ההודי – גם להודים יש יורם לס. שמו פרופ' ג'יי בטצ'ריה. הוא השתמש בהילה  המקצועית שלו והטיף להסרת הגבלות ריחוק חברתי ויצירת "חיסון עדר". במאמר בחודש ינואר הוא כתב: "לרוב ההודים יש חסינות טבעית נגד הקורונה. חיסון האוכלוסייה כולה יכול לגרום נזק רב." איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

* הוא לקח את הקורונה – נו, יש כבר תאוריות קונספירציה על הגירושין של ביל גייטס אחרי שיצר והפיץ את הקורונה והרוויח מהחיסונים? היא לקחה קפה, הוא לקח קקאו, היא לקחה דישוושר הוא לקח את הקורונה? משהו כזה. עדכנו.

* צבאה של מדינת הלאום היהודי – דני קושמרו התלווה לטיול הג'יפים השנתי של בוגרי צוות של סיירת שלדג משנת 1982. נאמר שם דבר מעניין. מכל פעילויותיהם מאחורי קווי האוייב, כולל מלחמת לבנון, הם רואים כגולת הכותרת שלהם בצה"ל פעולה בסודאן לעזרת העולים מאתיופיה במבצע משה. זכור לי ראיון עם העיתונאי גדי סוקניק ששירת בשייטת 13, שבו אמר שגולת הכותרת של שירותו היה במבצעי השייטת להעלאת יהודי אתיופיה.

קראתי לא מכבר את האוטוביוגרפיה של רפי איתן "איש הסוד". מכל שנות פעילותו הרבות בשב"כ, במוסד, כיועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור וכראש לק"ם, הוא ראה כגולת הכותרת של פועלו את לכידת אייכמן, פעולה שלא היתה לה שום משמעות לביטחון המדינה, במובן המקובל של המילה.

כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, זה ייעודה, ולכן ייעודו של צה"ל וייעודם של כוחות הביטחון השונים, הם מעבר להגנה על הגבולות ועל ביטחון אזרחי ישראל. ולא בכדי, המשימות האלו הן שנחרטות יותר מכל בתודעתם של הלוחמים, כי עמוק-עמוק הם מודעים לייחודה של מדינת ישראל ולמשמעותה.

* מדורות בשטח 9 – ראש העיר גבעתיים התראיין ל"דקל-לוינסון" בנושא מדורות ל"ג בעומר, שמתנהלות בעירו תחת מגבלות, והזכיר שבילדותו היה אזור ענק שנקרא שטח 9 שבו היו מתקיימות המדורות, אבל היום זה אזור של רבי קומות.

אמר, ומיד הצית בי את ניצוצות הנוסטלגיה. אנחנו, בצד הרמת-גני שממזרח לשטח, כינינו אותו "הפרדס", כי פעם היה שם פרדס גדול. ואכן, זה היה אחד מאתרי מדורות ל"ג בעומר החביבים עלינו.

בנושא מדורות ל"ג בעומר איני שותף לעמדה שיש לאסור עליהן בשם האקולוגיה. יום אחד בשנה לא יגרום נזק כה כבד, שהוא לבטח בטל בשישים לעומת הפליטה ממכוניות, מזגנים, תעשיה וכו'. אפשר להגביל את מתחמי המדורות ואת אופיין, לא להתחרות עוד במדורות ענק, אלא ליצור תרבות של מדורות סולידיות. אך לא לבטל את המסורת היפה והמהנה הזאת.

* משתחווה ובוכה – הציונות, שמרדה בפאסיביות היהודית בגלות, היתה זקוקה בראשיתה לגיבורים, יהודים שלחמו על עצמאות לאומית של העם היהודי במולדתו. המכבים ובר-כוכבא היו לדמויות מופת וחנוכה ול"ג בעומר היו לחגי הגבורה.

ל"ג בעומר היה חג הגבורה של כל תנועות הנוער הציוניות, מן השומר הצעיר בשמאל ועד בית"ר בימין ובני-עקיבא של הציונות הדתית, הקרויה על שמו של רבי עקיבא, המנהיג הרוחני של מרד בר-כוכבא.

בל"ג בעומר תש"א, לפני 80 שנה בדיוק, הוקמו שני ארגונים ביטחוניים חשובים. האחד הוא הגדנ"ע – גדודי הנוער של ההגנה ולאחר קום המדינה של צה"ל, שנועדו להכשיר את הנוער היהודי בארץ ישראל להגנה ומלחמה. באותו יום קם הפלמ"ח, פלוגות המחץ של ההגנה, הארגון המגויס הראשון, כלומר היחידה הראשונה שאנשיה היו מגויסים ולא רק מתנדבים מחוץ לשעות עבודתם.

התאריך הלועזי של הקמת הפלמ"ח היה 15 במאי 1941. 7 שנים מאוחר יותר קמה מדינת ישראל. לציון 7 שנות הפלמ"ח, ימים אחדים לפני הקמת המדינה, פירסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שלו ב"דבר" את השיר הנפלא "מסביב למדורה" (שהוא שם ספרו של מייסד הפלמ"ח יצחק שדה, שיצא לאור ב-1946). השיר מסתיים במילים האלמותיות:

אֲבָל כָּכָה יוּגַד נָא לֵאמֹר:

נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –

בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר

אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.

לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

מִשְׁתַּחֲוָה, וּבוֹכָה – הֲבִינוּהָ.

מדינת ישראל קמה ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח. היא קמה אל תוך המלחמה ולמחרת פלשו צבאות ערב אל המדינה בת יומה כדי להטביעהּ בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מטעמים סמליים, עיכב את ההכרזה הרשמית על הקמת צה"ל עד ל"ג בעומר, 26.5. ביום זה פורסמה הפקודה להקמת צה"ל. בל"ג בעומר מלאו 73 שנים להקמת צה"ל. 

חמישה ימים לאחר מכן, ב-31.5 – פירסם בן גוריון פקודת יום להקמת צבא ההגנה לישראל. בין השאר נכתב בה: "...עכשיו נפתח פרק חדש – מוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירות והעצמאות של ישראל בארצנו, בהתאם לפקודת הממשלה הזמנית שנתפרסמה ברבים על 'צבא הגנה לישראל'. בידיו של צבא זה יופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת, ומגילת החירות של מדינת ישראל תהיה לעיניים לכל הצבאות בישראל; ואלה דברי המגילה:

'מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל: תקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.'

בלמדו ידיו לקרב, ובמחצו כוחות הרשע והזדון המנסים להרוס קיומנו, גידולנו וחירותנו – יישא צבא ישראל בלבו את חזונם הגדול של נביאינו על הימים, בהם 'לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' ".

הפקודה מסתיימת במילים: "חוסנו המוסרי והגופני של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו – יעשו את 'צבא הגנה לישראל' מבטח-עוז לשלום האומה והמולדת."

* ועוד על מאה שנה למאורעות תרפ"א – האיבה והעוינות של ערביי ארץ ישראל ליהודים החוזרים למולדתם ליוותה את שיבת ציון מראשיתה. האלימות של הערבים כלפי היהודים לא היתה זקוקה להמרצה מצד גורמים אחרים.

במאמרי בנושא בגיליון המיוחד, תיארתי את העובדות בנוגע לפרוץ המאורעות – ההסתה של הקומוניסטים היהודיים לאחר ההתנגשות האלימה בינם לבין החלוצים הציונים בהפגנות האחד במאי בת"א. כמובן שלא התכוונתי לומר שהגורם למאורעות הוא ההסתה של הקומוניסטים היהודיים, אלא שהטריגר המיידי לפרוץ המאורעות דווקא ביום זה ובמקום זה היה אותה הסתה. כמובן שהקרקע היתה בשלה למאורעות הדמים, כפי שהיו שנה קודם לכן בירושלים, באותה שנה בפ"ת ועוד.

* ושממו עליה אויביכם – אנו קוראים השבוע שתי פרשות: "בהר סיני" ו"בחוקותיי". פרשת "בחוקותיי" (פרשה שיש לי אליה קשר עמוק, כי זו פרשת הבר-מצוה של בני הבכור עמוס), נפתחת בהבטחת שפע ועושר וברכה והצלחה לעם ישראל בארצו "אם בחוקותיי תלכו." ואם לאו? בהמשך הפרשה מוטחת בעם ישראל קללת חורבן וגלות ושממה בארץ ישראל. ודווקא בפסוקים הקשים הללו, מופיע פסוק מעניין: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ." השימותי את הארץ – זה ברור. זה מתיישב היטב עם נבואת החורבן והשממה. אך מה משמעות "שממו עליה אויביכם"?

מסביר הרמב"ן: "אין ארצנו מקבלת את אויבינו; וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תימצא בכל היישוב [כלומר בעולם כולו] ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידה."

הרמב"ן טוען, שגם כאשר העם היהודי נענש וגולה מארצו, כפי שהוא מגלה לה נאמנות, כך גם היא מגלה לו נאמנות. עובדה – אף עם אחר לא השתרש בה, לא היכה בה שורשים, לא יצר בה בית לאומי, לא יצר בה תרבות לאומית. ארץ ישראל אינה נושאת את כובשיה ורק בניה שהוגלו ממנה יוכלו להחיותהּ ולהם היא מצפה.

הרמב"ן עלה לארץ ישראל מספרד בשנת 1265, ואף ניסה לחדש את היישוב היהודי בירושלים. הוא גילה ארץ שוממת, חרבה וריקה. הפירוש של הרמב"ן לכך הוא מיסטי – הארץ דחתה את כובשיה כי היא ממתינה לבניה. אך הוא מתאר מציאות היסטורית עובדתית. הפירוש למציאות הזה אינו רק מיסטי אלא גם היסטורי. אף עם בהיסטוריה לא ראה בארץ ישראל את מולדתו ואכן, היא לא היתה מולדתו של אף עם. לעומת זאת, כל מהות קיומו של העם היהודי, ומה שהחזיק אותו כעם בכל שנות הגולה הדוויה, היה הזיקה העמוקה למולדתו ההיסטורית, לארץ ישראל. זיקה וקשר עמוק שלא חדלו לרגע, מעולם.

ולכן, כאשר העם היהודי החל לחזור למולדתו, הוא מיד הכה בה שורש, יישב אותה, פיתח אותה והקים בה את מדינת הלאום שלו. מי שכופר בזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל, כופר למעשה בעצם קיומו של עם ישראל, כי אין ולא היה עם יהודי ללא הזיקה הזאת. ארץ ישראל כשמה כן היא – ארצו של ישראל, ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.

* ביד הלשון: ערקתא דמסאנא – העיתונאי אבישי בן חיים צייץ: "גם אם הולכים לרוטציה ונתניהו שני, ההסבר להתעקשות להישאר בבלפור נקבע מזמן בהלכה היהודית: בלפור בתפקיד 'ערקתא דמסאני' (להבדיל כמובן)."

מה פירוש "ערקתא דמסאני"? אני מכיר את הביטוי כ"ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצווה קלה? אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא."

כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה; "יעבור ובל ייהרג." זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבר": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור.

נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור.

אבישי בן חיים רואה, כנראה, בהחלפת נתניהו ולו לשנה במסגרת רוטציה, גזירת שמד, ולכן עליו להתעקש על הישארות בבלפור, התעקשות שהיא על עניין זוטר, על שרוך נעל. 

נו, נדמה לי שמיותר שאביע את דעתי על הלוגיקה המוזרה של בן חיים. אציין רק, שבעיניי פולחן האישיות של נתניהו, שאבישי בן חיים הוא מנשאיו, הוא עבודה זרה.

אורי הייטנר

* * *

עקיבא נוף

לילה על עירי

לילה על עירי,

לילה בְּלִי אַשְׁמָה,    

דָּחַף פַּרְפָּרִי

בִּתְחוּשַת צָמָא.

לילה על עירי,

סָהָר מְכַשֵׁף,

נוֹעַם צַמְרִירי

אֶת גוּפי אוֹפֵף.

לילה על עירי,

מִפְגְשֵי זָרים,

לְיִצְרִי צָרִי,

אֵש במיסתָרים.

לילה על עירי,

חושֶך וּנְגוהוֹת,

חָש כל בְּשָׂרִי

אצבעות נוֹגְעות.

לילה על עירי,                                             

אוֹן תַּעֲצוּמוֹת,

קֶסֶם הֶפְקֵרִי –

מְלוֹא הָעוֹלָמוֹת.

לילה על עירי,

זְרוּעַ חַלוֹמוֹת,

אֶתְאַוֶּוה לִפְרִי

בְּרית הַנְּשָמוֹת.

עקיבא נוף

* * *

ארנה גולן

אימי ריבה: הוויתור על המימד החומרי של החיים, על המימוש העצמי ועל העבר

חלק  רביעי

א. הוויתור על החומריות למען החלוציות

כחודש לאחר פטירתה של אימא, נקראנו, שתי האחיות והאח, לפרק וליטול איתנו את הרכוש שנותר לאחר שנסתלקו בעליו מן העולם, שהרי אבא נפטר כחודשיים ומחצה קודם לכן. עלינו הוטל לפנות את הדירה למען דיירים חדשים וזו היתה חוויה קשה.

ידענו גם כי כך נמחק  זיכרם של הורינו מהוויית הקיבוץ. למרות כל הקרבתם, ויישמר רק בטריטוריה המתרחבת של בית הקברות, אשר בשנים שלאחר מכן קראנו לה "שיכון הוותיקים" החדש. הוותיקים המתים שכנו שם בשלווה, זה בצד זה, בצל העצים, לא הוסיפו להתפלמס באסיפות הקיבוץ על הדרך הראוייה לקיבוץ החלוצי, ונחו בהדממה מוחלטת.

אמנם הורשינו להקים לאבא ואימא מציבה יוצאת דופן, עם פס שיש שחיבר את מצבות השניים, כי מותם הסמוך זה לזה  בשנת 1982 גרם להלם בקיבוץ. אפילו הורשינו לכתוב עליו: "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו," אבל בחיי הקיבוץ לא נותר להם כל זכר, לא כל שכן ששלושתנו עזבנו את מסדה.

מלאכת הפירוק של תכולת הדירה הדלה היתה לנו לא רק מעשה קורע לב שבפרידה פיסית מזכר הורינו ומהוויית ילדותנו. זה היה גם מיפגש מכאיב עם הוויתור הגדול של אימא ואבא על המימד החומרי של החיים. שאלנו את עצמנו אם גם הם ראו ויתור בחיים שהיום היו מוגדרים כחיי עוני. וידענו: הם עצמם לא חשו  חיסרון בנכסים חומריים. לא בגודל הדירה המצומצם או במטבחון הקטן, לא בריהוט הדל, לא בלבוש המועט  וגם לא  בכלים המעטים. הרי כך  הכתיבה  האידאולוגיה של הפשטות, השיוויון, והיופי הפנימי, שהם האמינו בה בכל ליבם. אבל הם כאבו עם הזמן דווקא את אי יכולתם לספק לנו, ילדיהם, עזרה כלכלית  על מנת שנוכל להתחיל את חיינו בצורת החיים "העירונית" שבחרנו בה, אף כי הותרנו אותם לבדם. גם ידענו כי המעט שהיה בדירתם וניתן היה להגדירו כ"מותרות" בא להם מאיתנו.

ראיתי בעיניי הדומעות את תכולת הדירה הישנה והדלה. ספה נושנה וכורסה רעועה של אבא, ארון ספרים עמוס, בעיקר בספרי מפלגה והסתדרות, כי הרי ספרים קנו רק לספריית הקיבוץ. מטבחון דל ומקרר כמעט ריק. מכשיר הטלוויזיה עדיין היה זה שהבאתי להם כמתנה, בסיועו של אחי גדעון. ואיך יכולתי לקנות טלוויזיה אז? – בכסף הפרס שזכיתי בו על עבודה סמינריונית בסוף שנות ה-60 – העדפתי לקנות את המכשיר להוריי ואולי גם "לנקות" את מצפוני. אלא מה? לימים, כאשר יקנו לכל חברי המשק טלוויזיות והן כבר תהיינה צבעוניות בשנות ה-70, תישלל מהוריי  הזכות לקבל מכשיר חדש, שהרי כבר מצוי בביתם מכשיר משלהם. ולא חשוב שהוא בשחור-לבן. 

ראיתי את גדעון ולאהל'ה, שאף הם בהו בדברים בשתיקה ולא היה להם כוח לפרקם, מיששתי בידיי את החפצים והלבוש הדל ודמעות שבו ועלו בעיניי והייתי מוכרחה לצאת לסיבוב במשק ולהירגע.

 בארון היו, כמובן, רק כמה שמלות מעטות ופשוטות, שגיזרתן ישרה והן נטולות קישוט. אבל  בצידן הבליטה את עצמה שמלת החתונה הירוקה, הנאה והבוהקת. שאימא התירה לעצמה להתקשט בה בחתונתה של לאהל'ה עם אביגדור גונן בראשית שנות ה-70, והיתה אז כל כך מאושרת! השמלה  נשמרה בגאון בצידה של  החליפה הכחולה והתכשיט שאימא העזה להתקשט בהם כבר בחתונתו של גדעון עם ליאורה לבית בורובסקי בשנות ה-60, אז לראשונה היתה לבושה במהודר בחליפה מותאמת למידותיה והסתובבה בין האורחים כראוי לאולם שבאוניברסיטה העברית, כולה קורנת מאושר על נישואי הבן, וכפי שחשתי גם מתחושת גאווה על יופייה, כי אבא לחש לה באוזן (כפי שסיפרה לי לימים): "ריבקה'לה, כמה את יפה היום."

אימא שמרה על השמלות הללו  בחרדת קודש כמזכרת לימים המרגשים של נישואי ילדיה, אך גם כזיכרון לרגעים הבודדים שבהם התירה לעצמה להתנאות. היא אפילו סידרה את שערה הקצוץ והקצר במספרה עירונית. בקופסה מיוחדת היו שמורים תכשיטיה המעטים: שרשרת דמויית פנינים לבנות שענדה לצווארה באותן חופות, שתיים או שלוש סיכות שצירפה לשמלתה ועוד תכשיטים  בודדים.

על הסדינים המעטים, שהיו סדורים בתאי הארון הלא גדול, היה רקום או כתוב בעט טוש שחור, "ריבה כהן" או "ריבה בן-דרור", כנהוג אז לכתוב במחסן הבגדים המשותף, כי עם היווצרות המשפחות  סימנו את הכביסה של כל משפחה על שם האם שבה, שהרי היא האחראית על ענייני הבית. "הלבנים", בגדיה התחתונים, היו פשוטים ומעטים, אבל מבהיקים בניקיונם.

בגדיו של אבא היו אף מעטים. זוגות אחדים של מכנסיים ארוכים תוצרת "אתא"  ושני זוגות מכנסי "גברדין" לחגים – מכנסיים קצרים הרי סירב ללבוש אפילו בימי הקיץ הלוהטים שהרי אין זה נאה לאיש טשרנוביץ' – – וגם חולצות אחדות עם כפתורים, שתיים מהן לבנות מבהיקות ומגוהצות וז'קט אחד נאה זכר לחתונות, וזה כמעט הכול.

 כובעים לא חבש, ונעליים – מי צריך יותר משנים שלושה זוגות, וסנדלים – גם זה לא נאה, לנעול אותם ולחשוף את כפות רגליו השרופות משמש. המעניין הוא שאבא דווקא אהב להיות לבוש היטב, מסודר ואפילו מהודר. אבל הוא התלבש בהידור האפשרי על פי מושגיו הצנועים והקיבוציים.  עם זאת,  נעליו היו מצוחצחות תמיד, בקיץ ובחורף, ושרוולי חולצתו היו מופשלים. תמיד הוא סבל מהחום ומהזיעה הניגרת, והיה שוטף את גופו במים הקרים מיד עם הגיעו הביתה, אבל סירב לתחנוני אימא שילבש מכנסיים קצרים. לעומתו אימא ביטלה את ערך הלבוש וההופעה החיצונית ודי היה לה ביחסם החם אליה של חברי המשק ובאהבתנו שלנו, ילדיה היחפים, הפרועים והשזופים בקיבוץ, שלבושה התאים לנו בהחלט.

לאימא היה גם בגד ים צנוע. למעשה, שניים. היא אהבה את המים אהבת נפש. בילדותי היא השתכשכה עימנו בתעלות ההשקייה ולאחר מכן בבריכת ההשקייה שקרקעיתה היתה בוץ. משנבנתה בריכת השחייה, לא היה אושר גדול מאושרה כשטבלה במים. לשחות היא לא ידעה אבל שמחתה עוד גדלה אם הלך עימה מי מילדיה, לא כל שכן מנכדותיה. שעה שהמים הגיעו עד כתפיה כמו נעלמו כאבי הפרקים שעינו אותה תמיד ופניה הביעו חיוך של הקלה.

לאבא, לעומת זאת, לא היה בגד ים. הכיצד יחשוף את גופו בפני הכול? אין זה נאה. רק כשיצאנו מגבולות הקיבוץ, אם לחוף הכינרת ואם לחופה של תל-אביב, רק אז היה נכנס למים או נגרר על ידינו באין ברירה, אבל במכנסיים קצרים. הנאה זו לא נקרתה לו לעיתים תכופות, שהרי לעתים נדירות התאפשר להם לתאם את ימי חופשתם ולצאת לבלות יחדיו.

אבל בפינה מיוחדת בארון שמרו שניהם קופסת עץ גדולה ובה היו טמונים מסמכים, תעודות זהות, תעודות לידה שלנו ותעודות חברי הסתדרות שצבען אדום, מעט מאד כסף שכנראה נראה להם אוצר, והעיקר – תמונות מן העבר, בייחוד מעברה של אימא. מעטות היו התמונות ויקרות ערך להם עד מאוד. שם גם היתה חבוייה הצוואה שהכינו מראש. דף קצר, כתוב בכתב יד, שהיה כלעג מר לרש. בכתב ידה  העגול והיפה של אימא היה כתוב בו שהם מורישים לשלושתנו את כל רכושם ואת כל אשר בדירה ושיערתי לי כמה כאב להם להודות בפני עצמם שאין להם דבר חומרי להוריש. אפילו הטלוויזיה הנושנה נעלמה כלא היתה בשעה שביקשנו להעבירה למכונית ולא נודע עוד מקומה. ורק הספרים, התמונות המעטות, המסמכים והתעודות נותרו לנו כאוצר יקר להעבירו בבוא הזמן לבנינו – נכדיהם.

ב. הוויתור על העבר ועל המימוש האישי

במהלך חייה של אימא התחולל בה גם ויתור גדול אך שקט על כישרונותיה הלימודיים, התיאטרליים והמוסיקליים, שהצטיינה בהם בצעירותה באקרמן. היא גם ויתרה בכאב מוסתר היטב על פרקים בתרבות היידיש והרוסית ששררה בבית ילדותה. הוויתור התרבותי, אף כי היה לכאורה קל ערך כיוון שהתגאתה בעברית שהביאה עימה וטיפחה אותה כחלוצה בארץ, היה גם על העולם היהודי המסורתי אך גם על הלשון הרוסית ותרבותה. אני הבנתי היטב שהיה כאן ויתור, רק שעה שנצצו עיניה כשדיברה רוסית עם אחותה אוצה או כשהיתה מפזמת לעצמה שירים ברוסית.

טקס שתיית התה היה אמנם בחינת פיצוי, אבל כשציטטו השתיים פסוקים משירי פושקין, משורר ששמו נראה לי אז מוזר ורחוק, הבנתי כי היה שם עולם נסתר שאין לי כל חלק בו. לכן לא הופתעתי  כשמצאתי לאחר פטירתה של אימא, ובמקום של כבוד, את תרגומו של שלונסקי ליצירתו של פושקין "ייבגני אונייגין". אבל אז נזכרתי שאני הבאתי את הספר לאימא כמתנה ליום הולדתה כשהגעתי מירושלים לביקור. היה זה כשלמדתי בסמינר ברמת רחל וקניתי את הספר בפרוטותיי המעטות, שאותן הרווחתי בניקוי הכיתות על פי הסכם סודי עם המנהל בומה, כי הבנתי עד כמה זה ישמח אותה.

שנים לאחר מכן מצאנו, שמאי ואני, דרך להנציח את שאבד לאמא. כששירתנו בשגרירות ישראל במוסקבה, שמאי כיהן שם כנספח תרבות, הוא קשר קשרים מיוחדים עם רשות הדואר הרוסי, והגיע איתם להסכם על הוצאת בול רוסי-ישראלי, הבול המשותף השני שהוציאו עם ארץ כלשהי. הם קיבלו את הצעתו להקדיש את הבול ליצירתו של פושקין, בצידו האחד במקור הרוסי ובשני – לתרגומו של שלונסקי לעברית. אימא בטח חייכה שם למעלה.

אבל כאוב ומוסתר עוד יותר היה הוויתור על כישרונותיה המוסיקליים שהעניקו לה בבית סיפרה מעמד של מצטיינת ותחושה של מימוש עצמי, כי היה לה קול סופרן נהדר ובמופעים לכבוד החגים בגימנסיה "תרבות" היא היתה מופיעה וצפו לה עתיד מזהיר של זמרת אופרה.

בקיבוץ החלוצי, הזקוק לידיים עובדות, התפוגג החלום. אימא לא דיברה על כך אלא רק בפעמים נדירות. היא מצאה פיצוי בהופעות במקהלת הקיבוץ בחגים בקול הסופרן הצלול והעז שלה, ומאוחר יותר בנגינה בתזמורת הקטנה של המנדולינות שהוקמה בקיבוץ.

עם זאת, זכור לי אירוע מילדותי. הייתי אז כבת 6 או 7. נסענו ממסדה לקיבוץ אפיקים, שהיה קיבוץ מבוסס כלכלית והקים במה למופעים ואירח חברי קיבוצים שכנים. בין השאר אירח להצגות תיאטרון ובאופן נדיר גם  אופרה. היה זה מאורע מסעיר. ככל הזכור לי, הוקמה הבמה על הדשא הגדול, והאופרה שהוצגה היתה "כרמן" בבימוייה של אדיס דה-פיליפ, שאבא ואימא לחשו לי את שמה בהערצה. שניהם היו שוחרי תרבות נלהבים כמו רוב חברי הקיבוצים, שלא ויתרו על עולם התיאטרון, המחול והאופרה על אף היותם עובדי כפיים מיובלות. הם חתרו לגלם את דמות האדם החדש, שהוא עובד כפיים וחלוץ אך גם איש רוח המעורב בתרבות עמו ומתמודד עם שאלות המוסר האנושי, הלאומי והקיבוצי. לאנשי התיאטרון שבאו מן העיר הם נראו אולי קהל מוזר, כי הם לא מחאו כפיים בסוף המופע, שהרי זה מנהג בורגני, אבל ההתלהבות שפיעמה  בקהל היתה להם ודאי פיצוי.

ההצגה היתה דרמטית. חושך מוחלט שרר במקום מושבנו, כוכבים נצצו מעל ואורות הבמה האירו את היושבים סמוך לה. הלבוש של הזמרים היה צבעוני ומקסים, הקולות נהדרים ומפתיעים, אבל הסיום מדהים ומכאיב. כרמן מתה! ובכל זאת הוסיפו לשיר שם! פרצתי בבכי מר, וסירבתי להשלים עם מותה של האישה הסוערת והיפה. אבא אמר: "זו רק אופרה, זה לא באמת. ואופרה תמיד מסתיימת במוות. תביטי, הנה השחקנית קמה ומשתחווה!"

 אימא, לעומת זאת, שקעה בשתיקה. זו אף העמיקה כשהחברים קמו, ניגשו אליה ואמרו לה שגם היא יכלה להיות כרמן נפלאה. בייחוד ברוך צוקרמן ואחותו נסיה שן, בני עירה של אימא, החמיאו לה. אימא חייכה בנימוס, אבל ככל הזכור לי לא אמרה דבר עד שהגענו הביתה. רק לימים היא אמרה כבדרך אגב: "את זוכרת את 'כרמן'? עד היום השיר שלה עוד מהדהד באוזניי."

שעתה הגדולה של אימא היתה בחגים ובאירועים בקיבוץ. קול הסופרן שלה התנשא בעוז במקהלה, בצד קולן של זמרות מצטיינות נוספות מחברות הקיבוץ. היא עמדה שם בביטחה, מקושטת בצווארון הלבן שהתקינה לה על שמלתה, ופניה מביעות התמסרות מוחלטת לצלילים ולתנועות ידיו של המנצח, ששנים רבות היה גם המלחין של רבים מן השירים, הלא הוא משה ביק. שהגיע מחיפה. או אז  אפילו את מבטו  של אבא היא לא חיפשה. ואותנו, הקטנים, וודאי לא ראתה כלל.

ואני תהיתי: מדוע אנחנו, הילדות הצבריות, אין בנו ולו אחת שתצטיין בקול אופראי גדול שכזה? על שום מה קולותינו סדוקים וצרודים ונסבלים איכשהו, לרוב, רק בשירי ארץ ישראל המושרים בציבור?

התשובות אולי ברורות. שהרי בחיינו  ההומים בחבורה תמיד נאלצנו להרים את קולנו, תמיד צעקנו  כי רצינו  להישמע. החיים בטבע, הפראי עדיין, אף הם לא היטיבו עם גרונותינו הנצרדים. והאקלים? אולי החום והיובש הם שיבשו את קולנו. באותם הימים לא הצטערנו על כך הרבה. ואני השלמתי עם גרוני המצריד, שאינו מסוגל להפיק יותר מצלילי שיר בודדים ופיציתי את עצמי בגאווה על קולה של אימא.

ארנה גולן

חלק אחרון יבוא:

מה בכל זאת הניע  את אימא להישאר בקיבוץ למרות הפיתויים הגדולים?

* * *

יעקב זמיר

גם אני כותב שירה

כידוע לכם אני כותב מדי פעם מיני רשימות, זיכרונות, הגיגים ורשמי מסע וכיו"ב. נמצא שיש אוהדים לרשימות שאני מפרסם, מהם נהנים מזה מאוד וכותבים לי דברי שבח. על כן האיצה בי אשתי להצטרף גם לכותבי השירה. תחילה דחיתי הרעיון אך הפצרותיה הכניעו אותי. 

הנה דוגמא –

שיר המעלות

לפני זמן מה  עשיתי משהו בחדר העבודה  שלי  ועליתי על מיספר דברים.  ג'וב מסוים שבדרך כלל זוגתי שתחיה מטפלת בו, נמצא מוזנח משהו. כדי לא לבוא עימה לידי דקדוק חס וחלילה, כתבתי לה שיר. להלן אני מביא אותו כלשונו אך קודם לכן הסבר קצר.

אשתי משופעת בדרך כלל בחוש הומור. אם ניקח בחשבון שהיא ממשפחה פולנית יהיה בזה מן הראוי לציון. שיגרתי לה את שורותַיי והנה היא פורצת בצחוק וחוזרת וצוחקת. כך הרבה פעמים ואף למחרת היום. אמנם לא עלה בדעתה לברך אותי על יצירתי המופלאה הזו שמביאה אותה לידי ריגוש (פולניה, זוכרים?), ורק אמרה שלפעמים אפילו דברים קטנים מאוד יכולים להצחיק. הלכה והצמידה את הדף בעזרת מגנט למקרר במטבח, וכל אימת שהתעכבה בסביבה היא קראה  בו מחדש וצחקה שוב.

קיר אחד בחדר העבודה שלי תפוס על ידי ארונות ספרים. שני מדפים בהם מלאים בצנצנות ובקופסאות של תרופות למיניהן לשימוש ביתי ולצורכי עבודתי. היות שלא בסקנדינביה או בסקוטלנד אנו חיים, מסתנן לו אבק ארצישראלי  מדי יום דרך סדקי החלון ונוחת לו על המכלים הללו. אשתי נהגה לעיתים קרובות לנגב המכלים ולמרקם וכן את המדפים, וכך הבהיק הכל מניקיון וברק.

קרה שלפני מיספר ימים, בעת שחיפשתי איזה תכשיר שמתי לב שלא כל הצנצנות מבהיקות כדרכן מימים ימימה. הבנתי ששיני הזמן שננעצות בנו וגורמות לנו לזוקן הן האשמות בדבר.

בתור מי שנשוי לפולניה ויודע שעל מנת לשרוד חייב להיות כנוע וסתגלן, לקחתי מטלית וניגבתי הכול אשר לכול. בסוף המשימה כתבתי את השיר שלהן. לטענתה לא כל אחד יבין את היצירה הזו ומוטב שאצרף דברי הסבר.

שיר המעלות – "איפה הימים"

(ELEGIA  PROLONGATA)

איפה הימים

בהם היו מנגבים האבק

מארון התרופות.

איפה הימים

בהם היו מנגבים

הצנצנות.

איפה הימים

בהם היתה הספרייה

זוכה ליד אוהבת.

מקהלה:

איפה הימים

איפה הימים.

בהם גם אתה היית

אחרת.

איפה הימים

איפה הימים

בהם היו מנגבים

את הצנצנות.          

פזמון חוזר:

איפה הימים

איפה הימים

בהם גם אתה

היית אחרת.

י.ז.

כדי לחסוך לקורא  טרחה בלמצוא למה התכוון המשורר, אחסוך לו ואביא את הערותַיי:

שורה ראשונה – שיר המעלות, אלו המעלות של אשתי שתחי' שגם  קונה, גם מבשלת וגם מנגבת אבק (וגם מקפלת כביסה ועוד).

שורה שמינית: הצנצנות, אלה הצנצנות הקטנות בהם אני מאחסן מיני מרקחות נגד כל חולי לא עלינו.

שורה אחת עשרה: יד אוהבת. ר"ל ידה של אשתי שאהבה כביכול את המלאכה ולא עשתה חס וחלילה מתוך הכרח. שנאמר בשולחן ערוך "יפייסה בדברים". אמנם שם דיבר הכתוב שיש לפייסה בדברים לפני תשמיש אך הפיוס טוב לכל עת.

שורה שתים עשרה: ענין המקהלה הוא מן הזיכרון. קראתי באיזו טרגדיה יוונית שהגיבור מדבר והשני עונה לו, וישנה גם מקהלה שפורצת לבמה וגם לה יש מה לומר. את זה הוספתי על מנת שלא יחשבוני לבור ולעם הארץ אשר לא ראוי לבוא בקהל אינטליגנטים. (ענין זה של האחד מדבר והשני עונה לו, מזכיר את שירה של אתי לנקרי 'אמרתי לו אמר לי, אמר לי אמרתי לו, אמרתי לו אמר לי וגו').

שורה ארבע עשרה: היית אחרת. להזכיר לכותב שגם בענייניו-שלו ישנה ירידה הדרגתית  וממושכת. כגון  ברך כואבת  וירך מנדנדת, זיכרון חלוש, חוסר סבלנות ובלורית מידלדלת. לא התארכה השורה בכוונה תחילה, שאם יזכירו לכותב את כל שנוספו על אלה שהיו לו, עלולים להלבין את פניו חס וחלילה. שכן אומר הפתגם שהגמל לא רואה את הדבשת שלו אלא רק את דבשותיהם של אחרים.

ועולה על הכול ב"כיוצא בזה", הוא ענין השיחלוף:

אומרים שכאשר שוכב האדם לישון, הוא מוסר את נשמתו לקדוש ברוך הוא. כלומר, שינה דומה למיתה במידה מסוימת. כאשר מתעוררים בבוקר חייבים להודות לאלוהים על שהחזיר נשמה לאפנו והחייה אותנו מחדש. זה לפי התפיסה היהודית. וגם מצינו בפילוסופיה הסינית שנשמת האדם הטהורה, הרוחנית, שנקראת בלשונם "הוּן", אף היא  יוצאת מן הגוף בעת השינה או קצת קודם לנפול התרדמה על האנשים, והולכת לשוטט לה בלילה בחלל. לעיתים היא גם נפגשת עם "הוּנים" אחרים ומחליפה רשמים.

לפיכך ייחשב האדם הישן כמת, ובזה קורים כל מיני שינויים. כגון רפיון הגוף והשרירים. אמרתי שרירים, אך באלה ישנם יוצאים מן הכלל. בגבר הנורמלי בדרך כלל, כל השרירים יימצאו בעת התעוררות נינוחים ושלווים ורפים, חוץ מאותו האחד שדווקא הוא יקבל קִשָיוֹן, ורבותינו אמרו שזה אחד מסימני הבריאות.

כאמור, בגלל שיני הגיל הננעצות בנו ללא רחם, יְשַנֵּה הקישיון את מקומו, ילך ויתפוס פרק אחד של האצבע הרביעית ביד שמאל. לעומת זה הרפיון שהיה צריך להיות באותה האצבע, ילך לאותו הנ"ל. וזה  דבר שלא משמח לבב אנוש בכלל, ודי לחכימא.

ונחזור להמשך שורה ראשונה: ELEGIA PROLONGATA. אלגיה היא מין קינה, שירת געגועים וצער. כל הדברים הללו שהוזכרו במרומז על השן המושתלת והבלורית שנעלמה ועוד, אינם  מעוררים רגשות שמחה. פּרוֹלוֹנגָאטָה, משמע ממושכה, לאורך זמן. שכן, הבלורית לא עומדת לצמוח מחדש וגם הקמטים שבפָּנים קיבלו קביעות.

ומילה שלא לעניין: פעם שודרה סדרה בלשית בטלוויזיה, עם הבלש  בחור חתיך בעל  בלורית יפה חיוך מקסים וקומה נאה. כל מעשיו ועלילותיו התרחשו בבוסטון שבארצות הברית. את שמו שכחתי. לא משנה מה היה אותו ענין שעסק בו, הוא סיים תמיד את פסיקתו ב"וכמו שפתגם פולני עתיק אומר..." – כאן הוא השמיע איזו מימרה שבדרך כלל נשמעה סתמית וללא מוסר השכל כלשהו.  למשל, פעם סיכם ב"וכמו שפתגם פולני עתיק אומר שאם התרנגולת  מקרקרת חזק, סימן שהיא עומדת להטיל ביצה..."

אני החלטתי לברר את ענין התרנגולת הזו עד הסוף.

הלכתי ושאלתי את כל הפולנים שאני מכיר, אבל איש מהם לא שמע על  פתגם כזה. אשתי הציעה שאפנה גם לאימהּ, שהיא פולניה למהדרין. זו הסבירה לי שלא רק שלא קיים פתגם כזה בפולנית, אלא שאין בכלל תרנגולות בארץ פולין רבתי, אז איך היא תקרקר? עוד היא הסבירה שפולנְיה משופעת בברווזים ובאווזים לרוב. את הבשר נהגו לאכול, את השומן אגרו לחורף למריחה על הלחם השחור, ומהנוצות עשו שמיכות פוך. את אלו הכינו כנדוניה לבנותיהם, אותן השיאו בגיל שמונה לסוחרי עצים או עורות. זה כמובן פיגור גדול לעומת בגדאד שם השיאו את הבנות בגיל שש.

בברכה

יעקב זמיר

רמת גן,  עיר הפיז'אמות

אפריל 2021

סוף ימי הקורונה

* * *

יונתן גורל

הים והנחלים

קוהלת א'  7

כל הנחלים הולכים אל הים

העמוק, הפתלתול, הנחרץ

שם הם נאספים

לקול משברים

להיות למים רבים

שלא יכבו את תוחלתם

לשיר

לפכפך

לזרום

ושיגיע קצף לבן, כוסס

יבינו

כמה יגעו בשוועתם

להיות  אחד

עם הענק

הרובץ לחוף

כמו חיה גדולה

* * *

אבנר הרוסי

דברים שנאמרו על קברה של אשתי מלכה הרוסי

כחודש וחצי לפני פטירתה של מלכתי, כשהתחילה התדרדרות מהירה במצבה הבריאותי, חלמתי חלום: מלכה ואני נוסעים יחד למופע. כשהגענו למקום, ירדה מהמכונית ופגשה קבוצה של חברים וחברות. קראתי לה לשמור לי מקום לידה ונסעתי לחנות במגרש החנייה. כשחזרתי, נכנסתי לאולם. מרחוק ראיתי את הקבוצה יושבת במקום טוב, קרוב לבמה. האור כבה, המופע התחיל. מצאתי מקום ישיבה בקצה האולם. בהפסקה ראיתי את מלכתי פונה לעברי, מביטה עליי ומנפנפת בידה. נפנפתי בידי לסימן שראיתי אותה והתחלתי להתקדם לעברה. בגלל הצפיפות באולם היה לי קשה להגיע למקום שבו ישבה היא וכל קבוצת החברים. כשהגעתי למקום, התברר לי שכל הקבוצה נעלמה ובמקומה ישבו אחרים.

התחלתי לחפש אותם במבואה, במעברים, בחדרי המדרגות וביציאות – כולם נעלמו. יצאתי למגרש החנייה, אולי מלכתי תגיע אל המכונית. חיכיתי עד שכל המגרש התרוקן. איננה. נסעתי הביתה. אולי החברים החזירו אותה הביתה – איננה. פתאום הבנתי שמלכתי נפרדה ממני.

היתה לי אישה אוהבת ואהובה, אם טובה, חברותית, שבזכותה יש לי חברים וחברות. גידלה ילדים טובים, בן ושתי בנות. מורה ששאפה תמיד להרחיב ידע. למדה בקורסים שונים כולל לימודי ארץ ישראל במכון אבשלום, ושימוש במחשב ליצירת מצגות, וכן גם סיימה תואר ראשון בסמינר לוינסקי. מורה טובה, קפדנית ורחומה שלימדה גם איך ללמוד. לפעמים גם היו מריבות בינינו. בדרך כלל היתה צודקת: "למה לא התקשרת אליי להגיד שאתה מתעכב. דאגתי מאוד!"

בכל הזדמנות אמרתי: "היא מלכה, אני מלווה מלכה."

תמיד תהיה בליבי.

אבנר הרוסי

* * *

קובי הרוסי

אימא מלכה

אימא יקרה שלי,

ברגעי פרידה אלו החלטתי לספר לקהל המשתתפים, שבאו לחלוק לך כבוד אחרון, מיספר סיפורים שכה מאפיינים את חייך, כישורייך ואופייך המיוחד:

אימא מלכה ואבא אבנר הם דור המייסדים השני, הצברים, מקימי ארץ ישראל.

נתחיל ונספר שאם בשנת 39' התיכנונים של אימא שלךְ, הלוא היא סבתא אידה היפה, היו מתנהלים כסדרם, בכלל לא היית מגיעה לעולם, היות וסבתא תיכננה ללדת אותך כמו כל פולניה יהודייה טובה אצל אימא שלה בפולין. אבל בזכות סבתך שנפטרה בטרם עת, המשפחה הודיעה שזה לא הגיוני, ובפרט שרוחות מלחמת העולם השנייה מנשבות ובאות. וכך סבתא נאלצה ללדת אותך בישראל ישראל בדיוק ביום שהגרמנים פלשו לפולין. קראו לך מלכה על שם הסבתא. באותו חודש נולדה מלכה נוספת, בת דודה שלך שנולדה לאח של סבתא בפולין, היא לצערנו זכתה לחיות עד גיל 4 בלבד ונספתה יחד עם כל המשפחה.

נמשיך ונספר שלמרות שלא נוכחת פיסית בשואה ההשלכות עליך היו לא פשוטות:

סבתא המתינה ולא רצתה ללדת עוד ילדים בתקופה של חוסר וודאות בעולם ובארץ כך שהיית תמיד הילדה היחידה מרכז העולם של אימא שלך.

במשך הרבה משנות ילדותך חיית בחדר משותף עם הסבא, כמעט היחידי שניצל מהמשפחה בשואה. מהסיפורים שלך למדנו שהוא היה הולך על קצות האצבעות לא להפריע לך ושתמיד לפני השינה היה שם עוגייה מתחת לכרית שמה תפרוץ מלחמה ולא יהיה מה לאכול.

בגיל די צעיר התלבטת האם לשמור שבת כמו ההורים או לבחור בתנועת הנוער והטיולים. ההתבלטות היתה קצרה וחד משמעית, וכצברית בחרת בטיולים וסיורים בכל רחבי הארץ.

ואכן מגיל צעיר התחלת לטייל ועד לפני כ-4 שנים, אז חלית, לא הפסקת:

בתחילה סיירת בעיר ילדותך חיפה ובעיקר בכרמל האהוב, אחר כך חרשת את הארץ לרוחבה ולאורכה ובהמשך סיירת במקומות רבים בעולם.

היו מספר בדיחות משפחתיות בנושא, למשל:

כילדה, אימא שלך תמיד עמדה על המרפסת וחיכתה לך שתחזרי, כאשר ילדי השכונה היו צועקים לה כשהיית בקצה הרחוב: "היא מגיעה היא מגיעה."

או שסבתא כל פעם היתה אומרת לך: "אבל בגולן כבר היית לא, מדוע שוב לנסוע לאותו מקום?" ואת רק חייכת והסברת לה שכל יום טיול הוא יום חדש והמקום נראה שונה בכל עונה.

היה גם את הסיפור שחמש דקות אחרי ששוחרר הכותל ולמרות שהיית בהריון מתקדם, כבר קיפצת על חומות העיר ירושלים שרק זה עתה שוחררה.

אבא תמיד טען שאם הוא רואה אישה רצה ברחובות העיר הרצליה (ולרגע לא הולכת או נחה) זה בוודאות את, אשתו.

היית מפרפרת את אבא לכל טיול, קמפוס בארץ ובעולם, והוא כמובן היה תמיד נכון ללכת אחריך (וכששאלנו מה עם לנוח, אמרת "לנוח בפעם אחרת").

מגיל בגרות ידעת שאת רוצה להיות מורה ומחנכת, למרות שהמורה לערבית אמר שכדי להיות מורה את צריכ, לענות תשובות בקל רם וסמכותי, ובתחילת הדרך היית דווקא ביישנית ועדינה.

אבל כמובן התגברת ומה שרצית כך היה, הפכת למורה. בתחילה מורה-חיילת לאוכלוסייה קשה, בעיקר של נהגים. כאשר תמיד היו סיפורים שהם היו עוצרים את המשאיות בחריקת בלמים וצועקים מהחלון "המורה מלכה המורה מלכה!" – אבל תמיד תוך הערכה וכבוד.

ובהמשך הפכת למורה ומחנכת של ילדים, בהתחלה ביסודי ואחר כך בחטיבה. שילבת כמובן בין אהבתך לטבע ולארץ ישראל לבין הלימוד והחינוך. תמיד לימדת גאוגרפיה, מולדת ותנ"ך. בשנות ה-80 היית מהראשונים שהובילו את "בית הספר לגלגלים". למי שלא יודע – זה אומר שבכל שנה יצאת לשבוע טיול עם הכיתה.

כמורה היית פרפקציוניסטית ודרשת דרישות גבוהות מהתלמידים ומעצמך: העבודות שנתת לתלמידים שלך היו עבודות מעמיקות מאוד שכללו תוכן עניינים, הרבה מידע ומקורות ספרות. כיום אפילו באוניברסיטה לא תמיד מייצרים עבודות כאלו. לפעמים התלמידים וההורים היו מתלוננים.

אבל רגע מהמבט שלך כמורה ושלנו בהערכה:

את היית בודקת ימים ולילות את העבודות, מעירה בכל עמוד ובסוף מוציאה סיכום אישי/משוב לכל תלמיד – שילמדו, יתקדמו ויצליחו. [תחשבו על הילדים הפרטיים והבעל – איזה סיוט].

רגע, ומה לגבי תעודות – תעודות היה פרוייקט משפחתי, חודש היית מנסחת אישית כל מילה וכל פיסקה ואז את ואבא, עם הכתב היפה, הייתם כותבים את התעודות במשך שבועיים – ואנחנו הילדים הפרטיים יכולנו לשכוח מארוחת צוהריים.

וכמובן קיים הפידבק המספק שקיבלת לאחר שנים ממאות התלמידים שזכרו והעריכו אותך על פועלייך.

אימא היתה דור שונה של מטיילים, לא כזו שמטיילת עשרות קילומטרים רק בשביל ללכת (שביל ישראל לדוגמא) אלא מטיילת שידעת הכול על הטיול: היסטוריה, גואולוגיה, כל סוגי הפרחים בדרך, כל קרב וכל התרחשות היסטורית שהיתה במקום. זכית לטייל עם כל המומחים הכי גדולים לידיעת הארץ וגמעת כל מידע שרק יכולת לגמוע.

תמיד ריחמנו על מדריכי הטיולים בארץ ובעולם שלא היה להם מספיק ידע והיית מעירה להם ומחליפה אותם בהסברים תוך כדי הטיול.

אז בסדר – אוכל, למרות שהשתדלת, זה לא היה הצד הכי חזק שלך אבל לתת לנו הילדים תוכן, ידע, אהבת הארץ זה הרבה הרבה יותר חשוב.

ואנחנו כמובן ינקנו את כל המידע הרב הזה ממך ומודים לך על כך כל יום וכל שעה.

לצד העולם הזה של חינוך ואהבת הארץ שכה אהבת, ישנה כמובן הזוגיות המופלאה שלך ושל אבא. למרות פער הגילאים של 10 שנים, אבא חיזר אחרייך ממושכות והאהבה ביניכם היתה גדולה ונמשכה כ-60 שנים.

לאחר שכמורה עברת בהצלחה את המבחן המתבקש בעברית, של סבא עמנואל המשורר הקפדן – התחתנתם והקמתם משפחה לתפארת. נולדו לכם שלושה ילדים ו-8 נכדים מופלאים, מוצלחים, תורמים ואוהבי הארץ והזולת.

אבא תמיד היה שם בשבילך ואת בשבילו, והיו גם סיפורים משעשעים, למשל:

יום אחד ראית בין הבתים מנורה עגולה ויפה ואמרת לאבא, "אתה רואה כזו מנורה אני רוצה,"  הוא הסתכל ובחן ואז הוא אמר בסבלנות שמאפיינת רק אותו, "בסדר אבל זו לא מנורה רגילה זה הירח." ובהמשך, במשך שנים היתה לכם בחדר-השינה מנורה עגולה כמו ירח-מלא שזורח.

הזוגיות שלכם היתה ידועה כשם דבר, תמיד ביחד אבנר ומלכה כמותג.

ובשנים האחרונות, עם כל הקשיים והירידה בתפקוד, אבא תמיד דאג לך, חיבק אותך, עטף אותך כמו כל השנים ונתן דוגמא והשראה לכול בני המשפחה. אנחנו נמשיך עם הצוואה שלך ונשמור על אבא והוא מצידו הבטיח לי שימשיך כמה שרק יוכל במתווה שהתוויתם יחדיו.

נפרדים היום בהערכה, בהוקרה ובאהבה גדולה.

וכדברי סיום בכל ברכה של אימא: "שיהיה לכם כל טוב."

בנך האוהב,

קובי

25 באפריל 2021, י"ג באייר תשפ"א

* * *

תקוה וינשטוק

לשם... ובחזרה!

 יום שני בשבוע. בוקר רגיל. אין דרמה בכותרות העיתון. שום שם מוכר במודעות האבל, תודה לאל. התיישבתי מול האינטרנט, לא קוצר נשימה –

 זמן מה חולף – ואני בסיחרור. סף עילפון. ממהרת למיטה. מריינה, המטפלת המקסימה, מודדת את לחץ הדם שלי. גם את קצב הלב. שניהם נמוכים להבהיל. לקחתי כדור ואלריין.

 לפני כשנתיים, כשאירע לי ההתקף הראשון, היתה אימה נוראה. לא ידעתי מה קורה. בבית לא היו אביזרים רפואיים. הרופאה בקופת חולים חשבה שמד לחץ דם רק יבלבל אותי. הרופא שהזעקתי מ"נטלי" קבע שהבעייה היא לחץ דם גבוה מאוד. 188 על 37 והדופק רק 38. נתן לי תרופה מתחת ללשון והתחלתי להירגע. המליץ על תרופות. הרופאה בקופת חולים אמרה שאני מטופלת מזמן בתרופות אלה. אם ההתקף יחזור. שאקח ואלריין. זה מרגיע, לא ממכר. מותר לקחת כמה פעמים ביום.

במחתרת, לבל תדע הרופאה, קנינו מד לחץ דם, גם מכשיר אק"ג לרישום החשמל שבלב, לפחות נהיה בפוקוס.

ההתקפים נעשו שכיחים אבל כבר סיגלתי לעצמי ריטואל קבוע: התקף-מיטה-ואלריין. אחרי שעה-שעתיים הכול חולף.

גם באותו בוקר יום שני, כשבא ההתקף, נטלתי מיד ואלריין. הסחרור נעלם. שוב התיישבתי לשולחן הכתיבה. אבל הפעם תרופת הקסם הכזיבה. הסחרחורת שבה ובעוצמה של 7-8 בסולם ריכטר. וזה קורה על הבוקר, לא כרגיל אחר הצהריים, וללא לחץ דם גבוה, דווקא נמוך מאוד. ממש רציני.

הזמנתי אמבולנס. טיפלו בי בזריזות וביעילות. הסבירו לי כל פעולה שעשו. נתנו זריקה, אפילו הועברתי לאמבולנס מהיר יותר. איזה נחמדים! הגענו לטיפול נמרץ באיכילוב. באשפוז האחרון שם, לפני שנתיים, בא אליי הרופא אחר שבע שעות. נקווה שב"נמרץ" יקדים.

חיברו אותי למוניטור הרושם את הדופק, לחץ הדם ורמת החמצן בדם. עשו לי אק"ג, המכשיר האלקטרוני שחוטיו מתחברים לאלקטרודות שהצמידו לגופי. עשו צילום חזה. גם הציבו מכונת הנשמה. הטכניקה היתה מהירה. אבל רופא הגיע רק אחר כשלוש שעות. קרא את פלטי המוניטור. כמעט לא בדק אותי. בעיקר שאל: "מה ההרגשה שבגללה באת לבית החולים?" – ואני, שכל עיסוקי במילים, לא ידעתי להגדיר. אמרתי רק שכאילו יש התרוצצות בראשי. זה נקרא אולי כאב ראש. איני יודעת את המינוחים המקצועיים.

"יש לך מחלת לב?" התעניין הרופא. "יש קוצב לב?"

לא. על זה בכלל לא דובר איתי. אני יודעת רק על לחץ דם.

הרופא הלך והשאיר אותי חרדה. לב! מד פעם נלחץ עד כאב מד לחץ הדם הצמוד לזרועי.

אני פה כבר שעות. מכונת ההנשמה הוצאה. חשבו כנראה שמצבי השתפר. הוא רק הורע! הראש כבד יומר מאשר בבית. אלא שכאן אם תתעלפי ודאי תזכי לטיפול מיידי. לילה. הרופא לא נראה באופק. עדיין לא  נבדקתי ממש. זה טיפול נמרץ זה? מכסה את עיניי בבגד לעמעם את האורות אך לא מצליחה להירדם. הלב שלי בסכנה! מבקשת ממריינה לחפש רופא. כעת גם לאחות אין זכר. אמנם מצאה רופא אחד שהבטיח "עוד עשר דקות אני בא!" – מאז עברו שעתיים וטרם בא. מריינה מצליחה בכל זאת לתפוש רופא. הוא מציץ לחדר: "אין לך כאבים? תשני..." ונגוז.

קרוב לחצות בא סוף סוף הרופא שלי. אומר: "מעבירים אותך במיטה מ'נמרץ' למחלקה פנימית."

עוברים אין ספור מסדרונות ומחלקות. כמו נסיעה ברכבת לארץ רחוקה. מריינה אחריי.

עוצרים  ליד חבורה קטנה של רופאים ואחות. ביניהם גבר גבוה וחסון. שמשון הגיבור. אני משננת את מיספרי תעודת הזיהוי והטלפון. תמיד שואלים עליהם. שידעו שאני צלולה.

הם לא שאלו, לא פצו פה. לפתע חשתי לחץ נוראי על חזי. רק האתלט הזה מסוגל ללחוץ בעוצמה כזו. עוד לחיצה איומה והגברתן מוציא ומכניס דיסקיות בד קטנות, עגולות, לגופי. תולש ומצמיד, תולש... מה מעוללים לי? וכעת נחת עליי כדורגל של עופרת... הדסקיות מתרוצצות בשיגעון קדימה, אחורה. הלחץ רק מתעצם. פתאום "בוקס" ברוטאלי בחזה. מימיי לא חשתי לחץ אימים כזה. אני פולטת זעקה. חושבת, מה כאן, בית חולים או בית מטבחיים סמוי? בית חולים צריך להיטיב איתי, לא להרוג! למה עושים לי את הגיהינום הזה? חולי קורונה מובאים לבית החולים מורדמים ומונשמים. אני לא נרדמתי לרגע כל היום וכבר לא מונשמת. אני צלולה מאוד.  הבריון ממשיך לתעתע בפתקיות – וחובט. זה כנראה המקצוע שלו. חולי קורונה מובאים לבית החולים מונשמים ומורדמים. אני לא מורדמת וכבר לא מונשמת...

כולי כבר מרושתת באלקטרודות. אבל המתאגרף במשקל כבד ממשיך ללחוץ בכל כובדו על חמישים הקילו שלי. אולי רוצים להוציא ממני מים, שחדרו ללב או לריאות... הוא יעשה את מלאכתו עד הסוף. יתחב  בי בבוטות אלף אלקטרודות , עד שאמות. אני לא רוצה למות!.. מאוד רוצה לחיות! השארתי במחשב ראיון לא גמור. המרואיין שלי מצפה לכתבה. יש לי עוד הרבה רשימות לכתוב! שאחיה לפחות עד שעוז, ניני הפעוט, כבר יידע  לדבר! אני רואה מודעת אבל על שמי. לפחות נפטרתי בעוד חושיי עימי... אני כבר בהאדס. מולי מלך השאול מאגדות יון של ילדותי. אני זוכרת שכלב השאול נקרא צרבר, צרברוס. מה שם המלך? לא. הוא לא מלך השאול. הוא שוער השאול. ימינו מורה איזה נשמות לחיים, ושמאלו – מי ההולכים למות. כבר איני יכולה לסבול יותר. אני שוקעת. הולכת למות.

"אני הולכת למות?" שאלתי את הבריון, הניצב בפיסוק קל, כמו נטוע ברצפה.

"לא!" הוא משיב.

רווח לי קצת... אני בוטחת ב"לא" שלו. הוא מאוד סמכותי, אבל גם חד, קר וצונן מאוד. ברור שלא אכפת לו אם אחיה או אמות. ודאי איני הראשונה שהוביל לסף המוות. לא נראה כרופא. אולי שכרו עבורי מתאגרף? או אולי רב טבחים? אין הגה. רק חבטות. גם הרופאים אינם מזכים אותי במילה טובה.

וכעת כולם מסתלקים. נשארת האחות בלבד. לה יש רחמים. אני רצוצה. רק לישון, לשכוח את הסיוט. מבקשת ממריינה את תרופות הלילה. אולי יש לבן. אני מסוגלת לבלוע תרופות רק עם לבן. האחות מביאה לבן. מציעה למריינה ללכת הביתה. ממילא אני אישן ויש שומרת לילה. מריינה מסבירה לי מה התרחש: רצו להצמיד לי אלקטרודות, אולי אפילו לא חדשות. ביום זה עניין לגמרי פשוט. למה בלילה ההצמדה כה נוראה? הרופאים מודעים לקושי ומצאו לי מתאגרף, מומחה למהלומות... מריינה גם מספרת שהאחות שאלה אותה אם כרגיל, ראשי עוד צלול. האחות יודעת את גילי ומניחה שאני כבר סנילית... כך, באישון לילה, במחשכים, ללא עדים, "מטפלים" בישישים שבינתם כבר אבדה... 

ב-4.30 לפנות בוקר מעירים אותי קולות של שואב אבק ותזוזת רהיטים. כבר הגיעה המנקה? פקחתי עיניים לרווחה. אני רואה שבכלל איני שוכבת במחלקה אלא בפתח פרוזדור פתוח לכל עבר. טרף למבטי עוברים ושבים. איך בכלל מתפשטים ומתלבשים כאן? אבל ממילא איני יכולה לקום עם כל רשת האלקטרודות שלי. לא נורא! העיקר שחזרתי משם, ממרחקים, לארץ החיים.

אפילוג

לקראת הצהריים באו אליי שלושה רופאים צעירים. למתאגרף לא היה זכר. "אנחנו הצוות הרפואי שלך," אמר הבכיר בהם. "עוד מעט נכתוב לך שחרור רפואי. תלכי הביתה. תזמיני הולטר-לב. ועם רישומי ההולטר והדו"ח שלנו תלכי לקרדיולוג. אנחנו חושבים שהכול בא מהלב. אילו היית צעירה יותר היינו מחליטים על קוצב לב. בגילך, השיקול בידייך."

שלושה רופאים צעירים. כל אחד ילד טוב ירושלים. אבל בלילה כמעט העבירו אותי לעולם האמת. 

לאהוד היקר,

כך הרגשתי בזמן אמת זה לא בידיון.

אהוד: מה אוֹמר לך תקוה? שתהיי בריאה. התיאור שלך ממש מצמרר.

* * *

רוֹן גֵּרָא

אֶל הַנְּקֻדָּה

בְּזִקְנָתוֹ,

כָּפוּף מַחֲלוֹתָיו

יִתְעוֹרֵר בּוֹ

זִיק רְנָנָה קָלִיל,

כְּפַרְפַּר  צָעִיר

בִּשְׂדוֹת אָבִיב.

נִבְרֶשֶׁת מְלַהֶטֶת

בְּטֶרֶם תִּכְבֶּה.

הַפְלָגָה אוֹדִיסֵאִית

אֶל אִיֵּי חַיִּים

לֹא מוֹכְרִים

הַמְּצֻיָּרִים

בַּמַּפּוֹת הָעַתִּיקוֹת.

בְּטֶרֶם הִתְכַּנְּסוּתוֹ

בְּקוֹנְכִיָּתוֹ,

בּוֹאוּ

פְּנִימָה

פְּנִימָה,

אֶל נְקֻדַּת רֵאשִׁיתָהּ.

בְּדוּמִיָּה.

* * *

אמנון לורד

מיתוס ממשיך להבהב

מאה שנה לרצח י"ח ברנר

מתוך "ישראל היום", 30.4.2021

האיש שגם בחוגי השמאל וגם אנשי ארץ ישראל השלמה,

ביקשו לראות בו דמות יפה ורומנטית

יוסף חיים ברנר הוא המיתוס הכי חי מתקופת העלייה השנייה. הוא הסמל היחיד אולי של תנועת העבודה שנותר חי ולא הפך למאובן, כמו השמות הגדולים הידועים והאירועים המכוננים. בתחילת השבוע ימלאו מאה שנים להירצחו בבית יצקר ביפו בידי ערבים.

ההתעניינות בדמותו של ברנר נמשכת. כמה באמת קוראים את כתביו וסיפוריו, מחזותיו ומאמריו? היתה לברנר השקפת עולם, אבל האם היה לו רעיון סדור, מלבד הקירבה לסוציאליזם המהפכני? הוא ההוכחה שרעיון, או רוח מסוימת, שורדים רק בזכות סופרים או אמנים בכלל, ולא בזכות תיאורטיקנים. לטוב ולרע.

למרות שהוא קשה לקריאה היום, גם מבעד לשכבות הזמן הטקסטים שלו נקראים ומשדרים אותנטיות. אמינות. אמת. אצל ברנר זה לא יגון אלא פקעת של סבל. השאלה מה משך בפקעת הסבל האנושית הזאת את האינטלקטואלים בישראל. הרי מי לא כתב עליו ספר? הסופר אהוד בן עזר התמקד בדמותו כפי שהיתה וביחסו לערבים כשם חיבורו: "ברנר והערבים".

"ברנר הוא יוצא דופן בתקופת העלייה השנייה, מפני שתפס את החיים בארץ במלוא מרירותם," כתב בן עזר. הוא ראה כאן הוויה גלותית ולא התחלה חדשה והרואית. "בערבים ראה בעיקר אויבים, שיחסם ליהודים הוא למעשה המשך האיבה שאופפת את העם בגולה." דמות במחזה שכתב עוד באנגליה ב-1907 אומרת: "יכול הייתי לחלום... שהנני נופל... (ב)מלחמת דמים בעד פלשתינא." כאילו ניבא את מותו.

הוא היה יוצא דופן באווירת הרומנטיקה המזויפת שניסו ליצור סביב יחסי יהודים ערבים. והמעניין הוא שגם אנשים שנאפדו ברעיונות ארץ ישראל השלמה ואמונה שלנצח תאכל חרב, רצו לראות בברנר את הדמות היפה והרומנטית.

בן עזר מתאר בחיבורו מפגש מקרי עם טבנקין בסיום הרצאה בבית הקיבוץ הארצי (בסוף 1970). טבנקין לא אהב לגלות שברנר חשב על כל הדברים שאיפיינו את חשיבתו מאז שנות ה-40 – הרבה לפניו. "הוא היה מעדיף שברנר יהא רק בנוסח הרשימה 'מפנקס'. משהו מצפוני מאוד, נוסח יזהר וגורי. ולא שיאמר את האמת העירומה – על שנאה, תהום, וארורים הרכים והאוהבים."

אניטה שפירא עמדה על הקשר בין מות טרומפלדור וחבריו בתל חי (1920) לרצח ברנר (1921). בין שני המיתוסים ברנר ממשיך להבהב. את טרומפלדור ניסו לכבות.

היתה לברנר השקפת עולם, אך האם היתה לו שיטה מלבד קירבה לסוציאליזם המהפכני? הוא ההוכחה שרוח מסוימת שורדת רק בזכות סופרים ואמנים, ולא בזכות תיאורטיקנים.

אמנון לורד

* * *

נעמן כהן

חובב טלפז אַיֶּכָּה?

מה האינטרס האמריקאי להפוך את איראן למעצמה גרעינית?

כבר שאלתי את השאלה, אבל טרם ניתנה התשובה.

בהינתן שלפי הסכם הגרעין עם איראן שארה"ב רוצה לחזור אליו לאיראן יש לגיטימציה להיפך למעצמה גרעינית בעוד תשע שנים:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%9D_%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%9F_%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%AA

אי אפשר להימנע מהשאלה מהו האינטרס האמריקאי, או ליתר דיוק האינטרס של הדמוקרטים בארה"ב, או של ביידן אישית, (או של בנו) – מהפיכתה של איראן למעצמה גרעינית?

מהו האינטרס הפוליטי, כלכלי – של המפלגה הדמוקרטית בהסרת הסנקציות על איראן שיביאו לחיזוקה הכלכלי ולהגברת יכולתה של איראן להשפיע באזור?

מהו האינטרס של המפלגה הדמוקרטית בהסרת הח'ותים מתימן מרשימת הטרור, חיזוקם ונתינת הלגיטימציה להתקפת סעודיה בטילים ובמלט"ים?

מהו האינטרס של המפלגה הדמוקרטית לפגוע באפשרות הקשר בין ישראל לסעודיה והפקרתה לכוח האיראני? מהו האינטרס של המפלגה הדמוקרטית לסיכון הסכמי אברהם בין מדינות המפרץ לישראל?

טרם שמעתי הסבר אחד – מהו האינטרס האמריקאי? מה תרוויח ארה"ב מהפיכתה של איראן למעצמה גרעינית אזורית?

חובב טלפז, המומחה לאמריקה, ממתינים להסבריך.

ג'ון קרי ואיראן

שר החוץ האיראני מוחמד ג'וואד זריף טען בהקלטה שהודלפה לניו יורק טיימס, כי שר החוץ של ארה"ב בשלטון אובמה, ג'ון פורבס קרי, דיווח ​​לו על יותר מ-200 פעולות שביצעה ישראל בסוריה.

קרי הואשם בעבר כי שיתף פעולה עם מנהיגי איראן כדי לערער את ממשל טראמפ. קרי הוא כעת חלק מממשל ביידן ויושב במועצה לביטחון לאומי כשליח הנשיא המיוחד לאקלים.

https://rotter.net/forum/scoops1/693309.shtml

קרי כמובן מכחיש, וייתכן שההדלפה של זריף אינה נכונה, מה שבטוח הוא שג'ון פורבס קרי תומך בהסרת הסנקציות על איראן, וחזרה להסכם הגרעין איתה, קרי, לגיטימציה של איראן כמדינה גרעינית.

החיים בארץ ייקברו בארץ, החיים בארץ אחרת ייקברו שם

מעצב האופנה אלברט אלבז, יליד מרוקו, שחי בצרפת, הובא לקבורה בישראל.

https://www.haaretz.co.il/gallery/fashion/.premium-1.9754945

אלברט אלבז ירד מישראל, לא חי בה, ולא שילם ביטוח לאומי ומיסים למדינה. לכן אין שום סיבה שייקבר בארץ. יש לנו בארץ מצוקת מקומות קבורה בארץ, ומספיק מתים משלנו.

בלי קשר אליו, יש לעגן בחוק שכל יורד שירצה להיקבר בארץ לא יקבל אישור קבורה בארץ ללא השלמת תשלום מיסים ודמי ביטוח לאומי מיום הירידה מהארץ עד יום הקבורה.

הההגדרה הנכונה – "יהודים-ערבים"

במאמר ביקורת על ההצגה "אנא מן יהוד" של אלמוג בהר, בן למשפחה עיראקית, כותבת הדסה בן-קיקי-מור כי "הכינוי 'יהודים ערבים' ממש לא יכול להתקיים והוא אף מקומם, איך ייתכן להיות יהודי ערבי?" – "כי יהודי וערבי מתאפיינים קודם כל בדתם. כמעט כל ערבי הוא  מוסלמי וכל יהודי הוא בן דת משה היהודית. אז כיצד יכול להיות יהודי ערבי, כאשר הערבי הוא מוסלמי? אבסורד." (הדסה בן-קיקי-מור, "געגועים לשפת האם הערבית", "חדשות בן עזר", גיליון 1639).

המונח "יהודים-ערבים" אומץ לאקדמיה דווקא ע"י בן למשפחה עיראקית, אמנם אקטיביסט פרו-איסלמי, אנטי-ציוני, ואנטי אשכנזי – פרופסור יהודה שהרבני-שנהב:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%A9%D7%A0%D7%94%D7%91

אבל אין בעובדה זו כדי לפסול את המושג. פשוט משום שהוא המושג הנכון.

בהינתן שהמונח "אשכנזים" אינו כולל רק את יהודי אשכנז (גרמניה) אלא בהכללה את כל יהודי אירופה, איך נכנה בכינוי משותף את כל היהודים מארצות ערב?

מה המשותף בין יהודי מעיראק, תימן, ומרוקו?

האם נכנה אותם "ספרדים"?  – הכינוי "יהודים ספרדים" כולל למשל יהודי כבנימין זאב הרצל, או סופר כ-י.ל. פרץ, אבל אינו כולל יהודי כעבדאללה-עובדיה יוסף, או סופר כפואד אליאס נאצח ח'לסצ'י (אלי עמיר) העיראקיים.

האם נכנה אותם "מזרחיים"? – הכינוי "יהודי מזרחי" (אוסט יודה) מתאים למשל ליהודי כיוסף טרומפלדור (יליד פיאטגורסק בקווקז) אבל אינו מתאים ליהודי כאריה מכלוף דרעי המוגרבי-מערבי-מרוקאי. (אגב דרעי גם אינו ספרדי. דרעי הוא שם של שבט בֶּרְבֶּרִי).

כמובן שאבותיה של הדסה בן קיקי במרוקו מעולם לא קראו לעצמם "מזרחיים" כי הם היו פשוט בני "עדת המערביים" – מוגרבים. המונח "מזרחיים" היא כינוי אשכנזי אירופו-צנטרי בהשפעת "האורינטליזם" האירופי שיש בו שמץ התנשאות גזענית.

מכאן אם המשותף בין יהודי ארצות ערב אינו המרכיב הספרדי, ולא המרכיב המזרחי, הדבר המשותף היחיד הוא היותם יהודים מתרבות ערבית-מוסלמית. יהודים שלשונם היתה ערבית (בעגות שונות), ולכן הכינוי המשותף לכולם הוא יהודים-ערבים.

בהגדרה זו אין שום נתינת תוקף למציאות של יחסים טובים בין יהודים לערבים שמעולם לא היתה. לכן אין כל פסול בהגדרה הזו, ונהפוך הוא, בפסילת ההגדרה יש אולי שמץ גזענות.

יש כמובן להבדיל בין הביטוי "יהודים-ערבים" מהביטוי הערבי הגזעני: "ערבים-יהודים", ביטוי השולל את קיומו של העם היהודי, והקובע שיהדות היא רק דת ולא לאום, כפי שקובעת האמנה הפלישתינאית.

ודוק: המונח "ערבי-יהודי" פסול. המונח "יהודי-ערבי" לגיטימי לחלוטין.

לפני מות אפיקורוס –

אחרי מות חייל מלך המשיח

ביום א', ה-2 במאי, מלאו מאה שנה בדיוק לרצח המזעזע של הסופר יוסף חיים ברנר הי"ד, יחד עם עוד חמישה יהודים, בידי פורעים ערבים צמא דם, בבית בודד בלב פרדסי אבו כביר ביפו. והנה בעוד שבחייו היה ברנר אפיקורוס לאחר מותו הוא נהפך ל"חייל מלך המשיח" (או שמא חמורו של משיח). (מנחם רהט, "ברנר והחלוצים – חיילי מלך משיח", "חדשות בן עזר", גיליון 1640).

פולמוס ברנר או מאורע ברנר

יוסף חיים ברנר עורר בדעותיו פולמוס גדול בעולם היהודי שזכה גם לשם "מאורע ברנר".

פולמוס ברנר נבע סביב דעתו של ברנר על בעיית המרת הדת לנצרות שעברה ממערב אירופה למזרחה. בעיית השמד וההתבוללות.

בתאריך 24.11.1910 פרסם ברנר מאמר בעיתון "הפועל הצעיר", שעסק ב"מגפת השמד", בקרב הצעירים במזרח אירופה. במאמר ברנר טען:

א. תופעת השמד היא שולית, ואינה מסכנת כלל את קיומו של העם היהודי.

ב. הדיונים הרבים בתופעת השמד מיותרים ואף מזיקים כי הם מסיחים את הדעת מהבעיות האמיתיות והדחופות של עם ישראל, וגוזלים את האנרגיה הדרושה להקמת לאום יהודי חדש ובריא.

ג. יש לחדול לגמרי מהעיסוק בשאלות תאולוגיות ומהתנצחות עם הנצרות ולהתמקד רק בעיקר: "שאלת חיינו היהודית ולא שאלת הדת היהודית.

ד. הכותב עצמו אינו מאמין בשום דת. כל הדתות בעיניו הן הבל ורעות רוח. אבל יש לו קשר עמוק לתרבות היהודית ולספר התנ"ך, שהוא היסוד לה, והוא הירושה הרוחנית של הכותב ועם ישראל כולו. עם זאת, לדעת הכותב, הברית החדשה היא המשך אורגני של הברית הישנה, ולכן היא שווה לה במעמד, וביחד הן מהוות את ספר הספרים של עם ישראל.

ברנר חתם על המאמר באחד משמות-העט שלו, י. חבר, אך היה ידוע לכול, כי הוא היה הכותב היחיד במדור זה.

המאמר של ברנר גרר תגובות קשות, ולא רק בציבור הדתי. בעיקר עוררו כעס דברי ברנר המרוממים את הברית החדשה, ולצידם ביטויי בוז חריפים במיוחד כלפי כל הדתות באשר הן, כולל הדת היהודית.

בארץ ישראל הוביל את הביקורת שבועון "החרות", ביטאון העדה הספרדית בירושלים. כשבוע לאחר פרסום מאמרו של ברנר יצא "החרות" במאמר ראשי, ללא חתימה, שכותרתו "כפירה או הסתה". המאמר תקף בחריפות את מערכת "הפועל הצעיר", שפרסמה את דברי י. חבר (ברנר), והאשים אותה בשיתוף פעולה עם שליחי הנצרות. מחבר המאמר עצמו זכה למטר של גידופים – "בוגד", "כופר", "מסית" ו"מיסיונר-בסתר" – ונרמז שהוא מקבל שכר מהמיסיון עבור פעילותו.

ברנר הגיב ב"הפועל הצעיר" במאמר מלא בוז כלפי שבועון "החרות" והאשמותיו. הפעם חתם בשמו המלא. במקביל התפרסמה הודעה של גוף בשם "ועד הפועל הצעיר בירושלים" שבה דחו הכותבים בתוקף את המאמר ב"החרות". השבועון נדרש לפרסם את שם כותב המאמר, אשר האשים את "הפועל הצעיר" בשיתוף פעולה עם הנצרות, כדי לתבעו לדין. אם לא תתמלא דרישתם, נאמר בהודעה, אין הם אחראים למעשי אלימות שיינקטו נגד עיתון "החרות".

הדרישה לא נענתה, ותוך זמן קצר אירעו מעשי אלימות: בערב אחד חיבלו אלמונים בסדר-הדפוס של "החרות", חבלת-אזהרה, שעיכבה את יציאת העיתון ביום אחד, ולאחר יומיים נופצו חלונות מערכת העיתון ונזרקו לתוכה אבנים.

בלונדון, עורר המאמר של ברנר את חמתו של אחד העם. הוא החל להריץ מכתבים זועמים לכל אנשי שלומו באירופה, ודחק בהם להגיב בחריפות על המאמר. במיוחד לחץ אחד העם על חברי הוועד האודיסאי שתמך כספית בעיתון "הפועל הצעיר". חברי הוועד אמנם היו שותפים לדעתו של אחד העם על המאמר וסגנונו הבוטה, אך הם לא מיהרו להגיב. אחד העם לא ויתר והגביר את לחצו עליהם, עד שלבסוף השיג את מבוקשו: באספת הוועד בתאריך 18.1.1911 התקבלה החלטה להסיר את התמיכה הכספית בעיתון "הפועל הצעיר".

החלטת הוועד האודיסאי עוררה רוגז רב בארץ-ישראל. ביוזמתם של שלושה אישים (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, יצחק וילקנסקי-וולקני ור' בנימין) הוזמנו כל סופרי ארץ-ישראל לאספת חירום, שהתקיימה ביפו ב-11.2.1911. בה הגנו על ברנר.

עשרים וארבעה סופרים חתמו על ההחלטה ביפו: ל"א אורלוף, ז"י אנכי, דבורה בארון, ר' בנימין, בן ישראל, ש. בן ציון, א"ד גורדון, ישראל דושמן, חיים הררי, יוסף ויתקין, מאיר וילקנסקי, ח"ל זוטא, ד"ר לוריא, זאב סמילנסקי, דוד סמילנסקי, ק"י סילמן, ש"י עגנון, א. ציוני, א"א קבק, א"ז רבינוביץ', יעקב רבינוביץ', י. שוויגר, שלמה שילר, מ. שיינקין.

מיד לאחר פרסום ההודעה החל להגיע למערכת "הפועל הצעיר" זרם של תרומות – רובן עמד על סכומים קטנים – מארגונים ומבודדים בארץ-ישראל וגם מחוץ-לארץ. תרומות אלו לא רק הבטיחו את המשך קיומו של העיתון אלא איפשרו לו להתרחב ולהגדיל את תפוצתו.

דוגמה לקשיים שניצבו בפני ברנר ניתן לראות בפרשת התקבלותו כמורה לספרות בגימנסיה הרצליה, בשנת 1915: ההנהלה שכרה אותו ללא ידיעת הוועד המפקח על הגימנסיה, ובניגוד לדעתו. הוועד ניסה לסכל את המינוי, אך לא הצליח, ובתגובה מינה את המורה מרדכי בן הלל הכהן כמפקח על השיעורים של ברנר. היה על הכהן לוודא, שברנר מלמד בהתאם לתוכנית הלימודים ואינו מסית נגד הדת. תוך זמן לא רב אישר הכהן, כי ברנר הוא מורה מצוין, הולך בתלם ואינו מביע שום דעות "נפסדות". בכך בא קץ גם לפרשה זו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%A2_%D7%91%D7%A8%D7%A0%D7%A8

הנה דברי ברנר עצמו לבירור העניין:

https://benyehuda.org/read/9021

ברנר המעיט מחשיבות בעיית השמד וההתבוללות. משומדים ללא יסוד של יהדות לא באו כחלוצים לארץ, ויתר על כן העם היהודי איבד בדורות האחרונים יותר משומדים ומתבוללים מאשר בשואה. יחד עם זה ברנר היה חילוני הנטוע בתרבות היהודית. לעשות ממנו עכשיו "חייל מלך המשיח" זה פתטי בדיוק באותה מידה של אלו המנסים "להציל" אותו מ"אשמת" נטייה הומוסקסואלית. ברנר חשיבותו בכתביו הספרותיים ובמעשיו ורק בהם עליו להיבחן.

היהודים (לא) אשמים

טענה אנטישמית מסורתית קובעת תמיד שהיהודים אשמים במצבם. לפי האנטישמיות הנוצרית – בגלל שצלבו את ישו, לפי האנטישמיות המוסלמית – בגלל שלא הכירו במוחמד, ועד להיטלר שהאשים את היהודים במלחמה שתביא להשמדתם:

https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM

מסתבר שאת המסורת האנטישמית של האשמת היהודים ברציחתם מאמצים גם יהודים.

צודק אהוד בן עזר שאינו "קונה" את ההסבר הפשטני (של ---- ------) שעל פיו "הפגנה של יהודים קומוניסטיים במנשיה שביפו גרמה למאורעות מאי 1921 בארץ-ישראל, ולכן חלק מן האחריות למאורעות נופל על חלק מאיתנו, היהודים." ("חדשות בן עזר", 1641)

מאורעות תר"פ 1920 על שני החלקים שלהם – בהם התנפלו ערבים על יהודים, לא נגרמו בגלל הסתה ערבים ע"י יהודים.

התנפלות הערבים על תל חי ושאר הישובים לא נעשתה בגלל שטרומפלדור היה איש "החלוץ" סוציאליסט, או ז'בוטינסקאי, זה כלל לא עניין את הבדואים התוקפים, שדרך אגב ביצעו באותו זמן מעשי טבח איומים פי כמה הכוללים רצח נשים וילדים – בכפרי הנוצרים בלבנון.

המשך מאורעות 20', שהחלו בחגיגות נבי מוסה, גם הם לא נעשו בגין הסתה של יהודים. מוחמד אמין אל-חוסייני, ועארף אל-עארף (התעמלן האנטי ציוני עורך העיתון "סוריה אל ג'נוביה" "סוריה הדרומית", בעל הסיסמה "בשם הערבים נחיה ובשם הערבים נמות", ששניהם התנגדו לשם פלסטינים) – התסיסו באותו יום בנאומי שטנה משולהבים את קהל החוגגים במטרה לבטל את הצהרת בלפור. עארף אל עארף הסית לפגוע ביהודים ואמר "אם לא נלך בכוח נגד היהודים לא ניפטר מהם. אדבח אל יהוד!"

כתוצאה מכך, לאחר התפילה המסורתית שבתום החג, יצא קהל החוגגים הערבי המוסת, מהמסגד שבמדבר יהודה, 20 קילומטר מירושלים, אל בתי היהודים בירושלים העתיקה, בצעקות "אדבח אל-יהוד" (לשחוט את היהודים), ו"א-דאולה מענא" ("הממשלה איתנו").

כולם צעקו "דין מוחמד בסייף".  מעשי הרצח ואונס הנשים היהודיות פגעו ביהודים מהישוב הישן.

יוסף קלויזנר כתב אז ב"הארץ":

"בין ההרוגים והנפצעים יש יהודים מכל העדות, מכל המעמדות, מכל המפלגות: ספרדים ואשכנזים, תימנים ופרסים, פועלים וסוחרים, רבנים אדוקים ומשכילים חופשיים. האוייב לא הבדיל ביניהם. נחדל נא אפוא להבדיל בינינו לבין עצמנו. נתאחד על ידי הצרה הגדולה... ואז ישיג האויב ההפך ממה שביקש."

גם מאורעות תרפ"א 1921 לא נגרמו כתוצאה מהסתה של יהודים קומוניסטיים. הערבים כלל לא הבחינו בין קומוניסטים, "פועלי ציון", "הפועל הצעיר", וכד', ואפילו גם לא בין ציונים לאנטי ציונים. (ברנר אגב טען תמיד שאינו ציוני). מבחינתם כולם מתנחלים זרים שיש לחסל.

אשמת היהודים בעיני הערבים היא אחת – שהם רוצים ריבונות לאומית ולא להיות בני חסות מושפלים תחת כיבוש ערבי-מוסלמי. נכון אין שפלים מהיהודים הקומוניסטיים, המופ"סים, שתמכו בפשיזם הערבי האיסלמו-נאצי, אבל אין הם הסיבה לרצח היהודים. האשמת יהודים ברציחתם היא לא רק נואלת, אלא גם בלתי נכונה.

צריך ללמוד ולדבר על הנכבה.

הנכבה היא עונש מוצדק ובלתי מספיק

עורך עיתון "הארץ", אלוף בומשטיין-בן, פרסם מאמר בעיתונו בו הוא קורא להפסיק לפחד מ"הכנבה" ולדבר עליה:

 (אלוף בן, "תפסיקו לפחד מהנכבה", "הארץ", 30.4.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9759083

והוא צודק לחלוטין. יש לדבר עליה וללמד אותה.

הנכבה היא עונש מוצדק ולא מספיק. רבות כתבתי כבר על ההשוואה הנואלת בתעמולה הערבית-מוסלמית בין השואה לנכבה, ועל  היות "הנכבה" עונש מוצדק ולא מספיק:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00941.php

הנכבה עונש מוצדק על כך שידידו הטוב של היטלר, מוחמד אל חוסייני, אירגן את העולם הערבי והמוסלמי להשלים את מה שהיטלר לא הספיק, לחסל את מדינת היהודים ולהשמיד את יהודיה.

עונש לא מספיק, מפני שבניגוד לגרמניה הנאצית ששמרה בסוד את תוכנית השמדת היהודים, הערבים (החמאס והפת"ח) מכריזים בריש גלי על תוכניתם לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים בעולם.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

עונש לא מספיק, מפני שבניגוד לגרמניה הנאצית בה היו גרמנים שהתנגדו לנאציזם, למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי שרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס (ובדברי המופתי של הפת"ח) שלפיהם יש לחסל את מדינת ישראל, ולהשמיד את כל היהודים גזענות, ולא מופת מוסרי.

 אלוף בומשטיין-בן צודק יש לדבר וללמד על הנכבה.

פרודיה נלעגת

מה קורה לאקטיביסט פרו איסלמי יהודי כשמתגלה יהדותו

אקטיביסט פרו-איסלמי יהודי, בא לתמוך בערבים המתפרעים בירושלים בשער שכם. עד מהרה ניגש אליו אחד המתפרעים הערביים, ואמר לו אל מול המצלמה: "יהודים על הזין שלי. אני רוצה לזיין אכבר יהודי." (ודוק: הוא לא ערבי-גאה).

"אחי זה לא מתאים, אנחנו באנו לתמוך בכם," ענה לו היהודי האקטיביסט הפרו-איסלמי החנף.

"כוס אוחתכּ היהודים," ענה לו הערבי... ערבי ניגש ושואל: "איפה הם היהודים? איפה הם הדתיים המנייאק?"

היהודי האקטיביסט הפרו-איסלמי המאוכזב מנסה לתרץ את התנהגות הערבים: "אם הם היו יודעים כמה שמאלנים וכמה תומכים אנחנו בזכויות אדם, ובכלל באנשים. אבל בסדר, הם ככה קצת חוששים, הם קצת שואלים איפה היהודים שבאים לתמוך, אז... אני מבין אותם, כי היהודים מפחדים..."

הנה צפו בפרודיה ההזויה:

https://rotter.net/forum/scoops1/693278.shtml

האידיוטיזם הפיליסטיני והחנף של אוהד חמו

ערבים לערב יהודים ליהודה

כתב ערוץ 12 לענייני פלסטינים, אוהד חמו, הוא במהותו אקטיביסט פרו-איסלמי, החנף למושאי סיקורו. במאמר ב"הארץ" הוא מאפיין דווקא את היהודים:

(אוהד חמו: "הפכנו לאומה שונאת, גזענית ובורה, לא מכירים את האחר, והוא גם לא מעניין אותנו", "הארץ", 26.3.15)

https://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/.premium-1.2599979

בכתבה בחדשות 12 בה סיקר את פרעות הערבים בירושלים בשער שכם, הוא שואל את הערבים מה הם רוצים? התשובה שקיבל: "פלשתין היא המדינה שלנו, לא של היהודים... שהיהודים יחזרו לאמריקה."

חמו חזר ושאל אותם: "האם עליי לחזור למרוקו ולעיראק, ארצות המוצא של הוריי?"

התשובה של הערבים היתה: "כן!"

ברור שזו עילת הסכסוך היהודי-ערבי, אבל אלמלא היה חמו פיליסטיני חנף היה עליו לשאול את השאלה הבאה:

"אתם ערבים? אתם מתפללים בערבית חמש פעמים ביום לכיוון מולדתכם ערב (עם הראש לערב והטוסיק לירושלים)? למה שלא תחזרו לערב? ארץ ישראל הרי שייכת לעם ישראל כמו שאמר נביאכם מוחמד בקוראן: יהודים ליהודה ערבים לערב!"

ברור שהשאלה כלל לא עלתה להישאל בדעתו של חמו. הוא הרי אקטיביסט פרו-איסלמי. כבר אמרנו.

פטנט חדש – חוזה שלום עם סוריה

מועמדת לנשיאות סוריה חושפת בפוסט את משנתה: נעשה כאילו שלום עם ישראל ולאחר מכן נתקוף אותה ונשחרר את הגולן. 

מועמדות לנשיאות סוריה בשם פאתן עלי אלנהאר כתבה: "יש לעבוד על חתימת הסכם שלום מלא עם ישראל. לא מאהבת ישראל. האמת היא שזה יהיה הסכם זמני בלי שנודיע להם. הסכם זה יוביל אותנו להצלת מה נשאר מסוריה ולקום עד שנהיה מדינה חזקה עם ריבונות. ובעת שתבוא אנו נפתיע אותם ונכפה על ישראל מו"מ בנושא אדמות הגולן הערביות. מו"מ הזה יהיה מבוסס על עקרון הכוח ולא מתוך חולשה. במידה ולא יחזירו לנו את אדמותינו אנו מצידנו נכריז עליהם מלחמה בהפתעה בלי שידעו עד שחרור הטפח האחרון ממולדתנו..."

https://rotter.net/forum/scoops1/693565.shtml

מתוחכמת המועמדת לנשיאות אה? תעשה שלום ותפתח במלחמה.

אל דאגה אין כל סיכוי שהיא תיבחר לנשיאת סוריה.

אימן עאדל עוֹדֶה מסית

הגזען האחמדי, איימן עאדל (עאדל בערבית צדק) עוֹדֶה, יו"ר המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) והיום איש מחנה השינוי והריפוי, הנאבק לדבריו נגד הגזענות, הפילוג וההסתה, מתגזען מפלג ומסית:

בתגובה לפרעות בירושלים בשער שכם הוא מפרסם כך: "הכיבוש (היהודי) נסוג מול הנוער הירושלמי ומסיר את המחסומים בשער דמשק. (שער שכם).

"הכיבוש (היהודי) הוא שנסוג מול הנוער הירושלמי והסיר את השערים האלקטרוניים במסגד אל-אקצה. הם עמדות נהדרות ומכובדות עבור תושבי ירושלים, שהם דיונים שנרגעים ועולים עד שהמרד המכריע מסתיים עם סיום הכיבוש והנפת דגל הפלסטין (דגל סייקס) מעל מסגדי ירושלים, כנסיות ירושלים והחומות. של ירושלים המשוחררת. ברכה לירושלים החופשית."

https://rotter.net/forum/scoops1/693226.shtml

ודוק: בכל השטחים הכבושים ע"י ערבים – 13 מיליון קמ"ר מהאוקיינוס ההודי לאוקיינוס האטלנטי, האחמדים אינם לגיטימיים, ואסורים בבניין בתי תפילה. רק בישראל קיומם לגיטימי.

ברור שבג"צ לענייני צדק לערבים לא יקבע שדברי עודה הם הסתה המנוגדת לחוק, וכמובן גם שנפתלי בנט וגדעון משה זריצ'נסקי-סער יעשו קואליציה בשיתופו.

תמיהה גדולה: איך נסביר את הישגי נתניהו?

לראשונה: ישראל בין 20 הכלכלות המובילות בעולם בתוצר לנפש

למרות המסיתים, המפלגים והמשטינים על נתניהו, מסתבר שהכלכלה הישראלית הגיעה להישג מרשים.

דווקא בשנת הקורונה המורכבת והחריגה הצליחה ישראל להדגיש את חוסנה – ולהגיע לציון דרך כלכלי חשוב מול הכלכלות הגדולות בעולם.

שנת 2020 – שנת הקורונה – היתה השנה הגרועה ביותר שחווה המשק הישראלי ב-73 שנות עצמאות כלכלית. על פי נתוני הלמ"ס, בשנת 2020 התכווץ התוצר המקומי הגולמי בשיעור ריאלי של 2.6% לעומת שנת 2019.

למרות זאת, דווקא השנה החולפת מדגישה את חוסנה של הכלכלה הישראלית מול כלכלות העולם, שחוו את השפעת המשבר הכלכלי באופן קשה וחמור יותר. שעה שבישראל התכווצה הכלכלה בשיעור מתון יחסית, בעיקר בשל היקף הייצוא שרשם גידול הודות לסקטור ההיי-טק, כלכלת ארה״ב התכווצה בשיעור של 3.5%, בעוד כלכלות גרמניה ויפן התכווצו בכ-5% כל אחת, צרפת בכ-8%, איטליה בכ-9%, בריטניה ב-10% וספרד עם שיעור התכווצות חד של כ-11%.

הנה ראו את דירוג כלכלות העולם:

https://rotter.net/forum/scoops1/693271.shtml

בתוצר לנפש ישראל במקום ה-19 בעולם, לפני קנדה, יפן, בריטניה, צרפת, איטליה,

נכון בדירוג יוקר המחייה מקום ישראל גרוע יותר, אבל בכל זאת הישג מרשים.

איך למרות כל "חסרונותיו" הצליח נתניהו להגיע להישג זה?

[אהוד: מה הפלא? הרי הנאשם בפלילים המושחת אחראי גם לאסון ל"ג בעומר במירון, שקרה כאשר המון זכרים חרדים צפופים וחסרי סבלנות דחפו אלה את אלה אל מותם בחנק, והתוצאה המדהימה היא כי ככל שיש פחות חרדים שאינם עובדים וחיים על חשבון הציבור – כך התוצר לנפש בישראל עולה!]

הפנקס פתוח והיד רושמת

ב-8.10.66, לפני מלחמת ששת הימים ו"הכיבוש", הניחו מחבלים ערבים (אז הם לא נקראו פלישתים) שלושה מטעני חבלה בשכונת רוממה החדשה בירושלים שהיתה אז שכונת ספר על הגבול.

במזל רב היו רק כמה פצועים. התקרית זכורה רק בגלל התשובה שנתן ראש הממשלה לוי שקולניק-אשכול לשאלה כיצד תגיב ישראל על החבלה?

אשכול השיב: "המצב מסובך דיו, אולם הפנקס פתוח והיד רושמת. יש להגיע למסקנות."

 אשכול, בוגר החיידר, זכר את האימרה ממסכת אבות מפי רבי עקיבא: "החנות פתוחה והחנווני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללוות בא ולווה" (אבות 3 ט"ז).

והנה לאחר 55 שנים אימץ צה"ל את האימרה הזו כבסיס לפעולותיו.

לפי המדיניות החדשה בצה״ל, במקום להגיב על כל ירי מעזה כאשר תגובה תביא רק לעוד ירי ולהטרדת תושבי הדרום, אז הצבא יפעל לפי מדיניות "הפנקס הפתוח": כל ירי שיבוצע יירשם ב״פנקס״ – ואז יקבל תגובה בזמן ובמקום המתאים.

https://rotter.net/forum/scoops1/693073.shtml

ספק אם שיטת "הפנקס פתוח והיד רושמת" תעזור נגד הרקטות מעזה. מה שבטוח הוא שהרבה יותר אפקטיבית תהיה דוקטרינת דוריאל.

נעמן כהן

* * *

אסתר ראב

זיכרונות על תקופת ניל"י

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

מלחמת העולם הראשונה – [מחוק: שנה שנייה למלחמה. ספטמבר. אני חזרתי מן הגליל כשרגלי ניזוקה משריר שנמתח]. אין עבודה, הממשלה התורכית לוחצת, אוספת עובדים ל"שוכרה", מחרימה בהמות ועגלות – הכל שייך לה, והיא מאומה אין לה – עוקרת שיירי יערות בשרון, בעמק, מסיקה רכבות [קטרים] בעצים, סוללת דרכים בכוחות האוכלוסייה, בבהמותיה, ובכספים שהיא סוחטת ממנה.

אני חולה במאלאריה, ואחר-כך בטיפוס, אבל אני מרגישה מצויין – שקועה בטולסטוי ובדוסטוייבסקי, בתרגום גרמני – הרבה ספרים גרמניים, ואסרמן, ברוד, גטה, שילר, היינה, ושקספיר. אנו יחפים, בסנדלים תימניים בחורף, ביום ובלילה, מנורת-שמן עם פתילה מהבהבת, לילות-חורף נפלאים של קריאה ובליעה בצימאון – של ספר לכל שני לילות – אמא צועקת מן החדר השני:

"השעה שתיים אחר חצות. כבי את הנר כי הוא צורב את גרוני בריחו!"

אני מכבה, מחכה עד הירדמה, ומדליקה אותו שוב.

אנחנו עניים מאוד – מעט הכסף שהיה לנו אזל – את הפרדס מעבדים, אבל פרי אינו הולך לחוץ-לארץ.

אני רזה מאוד וגם קודחת – אחי הבכור, העובד באתליט [עתלית], בתחנת-הניסיונות של אהרונסון, מזמין אותי ל"הבראה". אני נוסעת ונופלת למין חברה זרה ומוזרה, מעין קיבוץ, אבל מה שונה מדגניה שלי – ההבראה היא בורגול, עדשים ולחם-חיטה – זה מזון של לוקסוס בימים ההם, ואני משמינה.

איני זוכרת את האנשים, רק את אבשלום פיינברג, שאחי הציג אותו לפניי, אני זוכרת – אני על מרפסת מכוסה עלי דקל, והוא למטה, בחדר-האוכל – מנגן בכינור וזורק את בלוריתו, הגדושה שערות ישרות, אחורנית בתנועה גנדרנית – אבל הנגינה היא נגינה של ממש.

הוא מראה לי פנקס שירים בצרפתית – ואני לא משתכנעת. הוא יפה להפליא, תיאטרלי מאוד.

אני חוזרת הביתה, אני הופכת למורה לעברית, מורה לצרפתית, ספרנית בספריית ספיר, ובלבד שארוויח לירות אחדות לחודש. המצב קשה. אני מלמדת את בנות קרול, את הגברת פסקל; וגברת פסקל אומרת לי יום אחד:

"ראי נא, המעיל שלך בלוי מאוד. אני אתן לך מעיל חדש תמורת שכר השיעורים."

והיא מוציאה מתוך חבילה מעיל ג'רסיי ירוק חדש – ואני חושבת: 'מהיכן לקחה את המעיל הזה?' (החנויות היו...

*

נכתב: ראשית שנות ה-70 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1916 לערך.

ההמשך חסר, אך מבחינת תוכנו קיים בסיפורים "סוסו של לישאנסקי" ואחרים, שבהם מתארת אסתר ראב את שלהי מלחמת העולם הראשונה במושבה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קוראת נאמנה: ...והפעם [גיליון 1640] אטינגר ממש חריף ומדוייק ודבריו מרשימים, ונראה לי שגם רואים נכון את המזרח התיכון. ואשר להערותיך בעניין נתניהו, כרגיל הן מבטאות גם אותי, גם [בקשר] להייטנר והעמדת הפנים שלו בקשר להפגנות בלפור, וגם על כפיות הטובה.

ואשר לגיליון על ברנר [1641], רואים באמת כמה השקעה אישית השקעת, הדברים מקוריים, ואני גם מסכימה לזה שלא המצעד הקומוניסטי גרם לפרעות, הוא היה רק התירוץ.

* פוצ'ו: אני ממשיך לקרוא בעניין את חב"ע ומחכה ליום שבו ייפקחו עינייך להבין שהשלישייה העומדת בראשנו ממיטה עלינו קלון בהתנהגותה המחפירה. אני לא מבין איך טחו עיניה של הכת הסוגדת ומלקקת לו, אז לה לפחות יש מזה טובת הנאה, אבל אתה עושה זאת לשם שמיים. אללי, שומו שמיים!

אהוד: ראש הממשלה משלם לי משכורת חודשית נאה מכספי השוחד שקיבל במרוצת השנים – אחרת גם אני הייתי מצטרף לכת השונאים והמבטלים אותו – כמו רוב הסופרים החשובים בישראל, וקרוב לוודאי שגם אני, כמו כל הסופרים "החשובים", הייתי זוכה לטובת ההנאה של ליקוק-תחת תקשורתי גדול על תקן של נביא.

* חנה מושיוב: מעניינת הרשימה שכתבה ארנה גולן בגיליון 1640 ב"חדשות בן עזר" על מצבן של הנשים בקיבוץ באותם ימים, על הצניעות והפשטות של הלבוש נעדר הגנדרנות והעדיים והבלטת הגזרה של הגוף הנשי. המטרה ליצור שוויון בין המינים גם בחובות וגם בזכויות... ועל הבדידות שעברו נשים בזמן ולאחר שילדו. כן היו זמנים אחרים לחלוטין. ואין ספק שהמהפך החל בזכותן והן שילמו את המחיר. הן החלוצות!

גם במעברה אימי עברה אותה חוויה של בדידות. פעם היא ילדה בצריף עם מיילדת שבמקרה גרה קרוב אלינו, כשארבעת ילדיה ישנים שנת ישרים לידה, ולא יודעים מה מתרחש באותן שעות אפלות כשהיא לבדה. אבי לא היה לידה, כי הוא עבד רחוק ולא היה טלפון להודיע לו את הבשורה. אולי מישהו שלח לו מברק מהדואר.

גם בשתי הלידות הנוספות של אימא בארץ, אבא לא היה נוכח, מאותה סיבה שהוא היה בעבודה רחוק. לאף שכן לא הייה מכונית להסיע אותה לבית חולים כשקיבלה צירים, הזמינו עבורה אמבולנס והיא עזבה את ילדיה בבית לבד, ואבינו לא ידע על כך דבר. איך נודע לו? לא אדע, אולי הוא שוב קבל מברק. מה שבטוח שאנחנו הילדים נשארנו לבד מוזנחים עד שאבא הוציא את אימא מבית החולים. ועל הטראומה שאיש לא סירק אותי שבוע ימים, והרגשת האומללות שאני הולכת לבית הספר פרועה, אין על זה מחילה.

הזמנים השתנו, כבר יש מכונית וטלפון בכל משפחה וזה עושה את המלאכה יותר קלה.  כשירדו לי המים והצירים החלו להתגבר, בעלי הסיע לבית החולים והלך לישון. הוא קם בבוקר, התקשר לחדר הלידה, וכשנודע לו שילדתי, הוא בא, אחרי שנתן תערובת לעופות. וכך היה גם כשהחזיר אותי הביתה מבית החולים, הוריד אותי עם התינוק וחזר לעבודתו, נותרתי עם התינוק לבד ועם עוד ילד שצריך להחזיר מהגן. זה נראה לי מובן מאליו, אני יולדת והוא מביא פרנסה. לא הצלחתי להיות במקום הראשון, כי בעלי החיים והמטעים דורשים טיפול ואני והתינוקות יכולים לחכות... להתגבר, להישבר וגם לבכות...

ילדיי גדלו והתחתנו, וילדו. וכבעלים היו נוכחים בלידה, לא הלכו לעבודה, ויכלו לחוות את האבהות כבר מהיום הראשון, והם שותפים לקום בלילה בתורם, להכין בקבוק לתינוק, ולהשקות אותו, כשהאם היגעה ממשיכה לישון. זה שוויון!

* אהוד בן עזר הנכבד, תודה על ששלחת לי העתקים אלקטרוניים של שני הרומאנים: "שלוש אהבות" וכן "הנאהבים והנעימים". קראתי את שניהם בעניין רב. הם מלאים בסצנות אנרגטיות שמתארות פיסות חיים ויחסים בין גיבורי הספר בצורה מאירת עיניים. אך חשובה לא פחות היא העובדה שאינך נרתע מלתאר בשלמות גם את יחסי המין בין גיבורי הספרים.

המיניות, שהיא דחף אנושי בסיסי, בעל עוצמה רבה וחיוניות עליונה, אינה זוכה לרוב לתשומת לב ראויה של הסופרים עקב האיסורים הפוריטניים שהשתרשו בחברה הפטריארכלית וגרמו לאנושות נזקים עצומים, תסכול רב וסבל.  תרומתך להסרת הלוט מעל לפיסת חיים זו לא תסולא בפז.

אודה לך אם תואיל לשלוח לי גם את הרומאנים שלך "חנות הבשר שלי" "והארץ תרעד" ו"מסעותיי עם נשים".

בהערכה רבה,

לביא

אהוד: תודה. שלחתי. כידוע לך אני סופר נידח ששמו אינו נכלל ב"פליאדה" של הסופרים העבריים "החשובים" בדורנו, אין לי "סנדקים" מן המאפייה הספרותית המקומית, ובשנים האחרונות אני נאלץ להוציא את ספריי על חשבון עצמי.

לכן עצתי לך – בחברה של שוחרי, ובעיקר שוחרות – ספרות עברית בת-ימינו, אל תגיד בקול רם את דבריך אלה אליי, כי הם/ן יתייחסו/תתייחסנה אליך בביטול ואפילו בבוז, ממש כאילו אתה תומך בנתניהו.

* ציטוט: "התקשורת: הצלחנו עם משי-זהב, למה ביבי לא מתאבד או לפחות מתפטר..."

אהוד יקירי, אני קורא את השורות המודגשות שאתה מפזר בין הכתבות ושואל את עצמי, האם באמת ירדת לגמרי מהפסים?

התקשורת גרמה לסוטה המין העלוב הזה לנסות להתאבד? שנאתך לתקשורת מעבירה אותך על דעתך... חשבתי שאתה יותר חכם.

שוקי בן עמי

הפרלמנט הירושלמי

אהוד: התקשורת עשתה משפט-שדה למשי-זהב עוד בטרם נשפט והורשע, וזה מה שהיא עושה לביבי: היו שמחים אילו התאבד, אבל מקווים שלפחות יתפטר! – שים לב, לדעת מרבית התקשורת כיום, ביבי גם אשם באסון של ל"ג בעומר במירון בגלל כניעתו לחרדים, ולא חשוב הנתון המזוויע – שאולי החרדים החוגגים דחפו והפילו זה את זה במו ידיהם עד מוות! – בכול ביבי אשם! רק ניפטר ממנו והכול יהיה בסדר!

* איתמר שלֵו: שלום, מדוע לאחר דברי הרמב״ם הנכונים מצורפת ברכת אשר יצר? האם כוונתך לזלזל בדברי תורה? שכידוע, הברכה נאמרת לאחר יציאה מבית הכיסא.

אהוד: אינני מזלזל אלא מביא דברים בשם אומרם.

* אהוד היקר, אני קראתי את "ברנר והערבים" שלך, וכדי להזכיר לעצמי דברים קראתי שוב את מאמרך על לבטי הארוס של ברנר. צבי שץ, יוסף לואידור וצבי גוגיג היו שלושה סופרים צעירים שברנר טיפח ועודד. אינני בטוח שזאת האמת, אבל נרמז שברנר שילם מכספו את שכר הדירה של לואידור וגוגיג. צבי שץ היה חתנו של יהודה יצקר, לכן לא נזקק לסיוע בשכר הדירה. אם זה נכון, הרי יש פה הוכחה נוספת לדמות המוסרית של ברנר, שסייע לעגנון הצעיר, ולשלושת הסופרים הצעירים שהתגוררו בבית יצקר. ברנר סירב להתפנות מתוך רגש הסולידריות כלפי בעל "הבית האדום" ודייריו.

גם על יחסה של אסתר ראב לצבי שץ וליוסף לואידור קראתי בזמנו. היא העדיפה את הכתיבה של שץ על זאת של לואידור, והיא גם מכחישה (במכתב לדב לנדאו) קשר של ממש עם לואידור.

ביני לבין רחל סבוראי היתה חברות שנמשכה שנים: יחד פנינו למשרד הביטחון לשפץ את קבר האחים בבית הקברות טרומפלדור, ושנינו נברנו בארכיונים כדי לחבר את הכיתובים על פני 43 הקברים. היא היתה ממש בולדוזר, שבלעדיה לא היה סיכוי לזעזע את הממסד על ההזנחה של קבר האחים.

גם שושנה ברנר היתה חברה, בעיקר לאחר שזיכתה את בני, אראל (לימים – פרופסור לפיזיקה) בסיום בית הספר העממי בפרס על חיבור בנושא מאורעות תרפ"א. התקשרתי אליה להודות, ונוצרה בינינו חברות שנמשכה שנים.

באשר להערתך לדברי אורי הייטנר – ברור שלא ההפגנה גרמה לפרעות ב-1.5.21. הערבים התנגדו ליישוב היהודי בארץ, התנגדות אשר גברה לאחר הצהרת בלפור. הם דרשו מהאנגלים לבטל את ההצהרה, ולא היו מוכנים לשום פשרה. האנגלים אטמו את אוזניהם (ניתוח מעניין בספרו של משה מוסק על תקופת נציבותו של הרברט סמואל), לכן הם פנו לאלימות ולטרור, כפי שהם נוהגים מאז ומעולם, גם בינם ובין עצמם.

לסיום, תודה על פרסום מאמרי על אירוע קשה זה.

שלך

משה גרנות

אהוד: שושנה ברנר היא ששלחה לי את תמונתו של לואידור, תמונה שלו לא מצאתי בשום מקום אחר.

* אהוד יקירי,  הדברים שפירסמת על ברנר מרשימים ממש ותודה רבה לך. אנא שלח לי תמונות אחדות על אסתר ראב שאראה איך נראתה. 

תודה 

שלך 

אלי עמיר

* לאהוד, תודה על הגיליון החשוב והמעניין [1641].

פרופ' זיוה שמיר

אהוד: תודה. אני מעולם לא זכיתי בפרס ברנר למרות שזכו בו בין השאר גם סופרים וסופרות, משוררים ומשוררות – שהיו יכולים לצחצח את הנעליים שלי.

* שירלי גל: ...שרון גולן מאירי המצוינת, כתבת מאקו, כתבה כתבה רגישה וחכמה על ייצוג של נשים מלאות ושמנות בתרבות הפופולרית, נתלתה על סצנת סקס בסדרה "המפקדת" בין דמות של סמלת מלאה בשם ספיר [מיה לנדסמן, המשחקת לאורך כל הפרקים שכבר שודרו בצורה נהדרת. – אב"ע] ומ"פ רזה בשם כפיר, שלא ממש מעניין אותו אם היא תגמור או לא תגמור. הוא עושה מה שעושה, תוך כדי הולך ביניהם דיבור מלוכלך של צבא, ואז הוא פשוט גומר בתוכה. אקט בעייתי כשלעצמו, אבל גולן מאירי התמקדה בטוב: "בעולם הטלוויזיוני הרומן הזה איננו צפוי, כי לא הורגלנו לראות בחורות שמנות במערכות יחסים עם בנים 'חתיכים'."

כתבה וצדקה, אבל למאקו היו רעיונות קצת שונים לקידום הכתבה: "שמנות לא היו סקסיות. ואז הגיעה הסצנה הזו ב'המפקדת'." וכותרת הכתבה בחיפוש גוגל היא: "'המפקדת' הוכיחה שנשים שמנות יכולות להיות סקסיות בטלוויזיה." גם בגוגל דווקא אוהבים מלאות.

 ["הארץ" 5.5.21].

אהוד: נשים נוטות לשפוט את "המפקדת" לפי הזיכרונות שלהן מבסיס הטירונים – גם אם לפני יותר משישים שנה. אולי מי שעברו בסיס טירוניות בצה"ל בשנים האחרונות קרובות יותר למסופר בסידרה, בעיקר במינוחים הצה"ליים, אך לא בזה הסידרה נבחנת אלא בכך שהיא מעלה עולם שלם ומשכנע מתוך עצמו, ואני תוהה אם ניתן להפיץ את הסידרה עם כתוביות תרגום בארה"ב ובארצות אחרות, או שהיא לוקאלית לגמרי. והדבר לא מוריד מערכה כחלק נהדר מן היצירה של התרבות הישראלית-היהודית-העברית בתקופתנו – יצירה שמרכזה בישראל.

הסידרה אינה שופטת את צה"ל לטוב או לרע ואין בה שום הטייה פוליטית או אידיאולוגית – אלא היא מציגה את הצבא כיריעת חיים אמינה ומרתקת, ובעיצוב חכם מאוד – מבחינת הקשרים החברתיים והפסיכולוגיים של משתתפיה/משתתפותיה.

כל פרקיה שכבר שודרו נמצאים ביו-טיוב. אל תחמיצו!

* נשים לא-צנועות ונטילות-ידיים מלוכלכות – הן האשמות באסון במירון! – ומפי האנשים ההזויים האלה אנחנו חיים: "הרב חיים קנייבסקי, מנהיג הזרם החרדי-ליטאי, קרא 'להתחזק' בלימוד תורה וכן להקפיד על נטילת ידיים בשעת הסעודה, במענה לשאלות שהופנו אליו בנושא האסון במירון. בהודעה שהופצה לעיתונות מטעם חצרו של קנייבסקי – המכונה 'שר התורה' – צוטטו דברים שאמר בשיחה עם בנו, הרב יצחק שאול קנייבסקי, בה עסקו בשאלה מדוע אירע האסון.

"לפי בנו של קנייבסקי, תשובתו לכך היתה 'זה גזירת שמיים ואין איתנו יודע חשבונות שמיים,' וכשפנה לאביו וביקש לדעת 'במה לתקן' נענה: 'להתחזק בתורה ובהתמדת התורה.' עוד צויין כי קנייבסקי הבן הוסיף בשמו של אביו כי יש צורך 'שנשים יתחזקו בצניעות,' וכי בהמשך הוסיף מנהיג הזרם הליטאי כי 'לא מקפידים בהלכות נטילת ידיים לסעודה בכל פרטיה ודקדוקיה, וצריך להתחזק בכוונה בברכות,' על מנת להרגיש קרבה לאל." ["הארץ", 5.5.21].

* אהוד: תרועות השמחה בתקשורת על סוף תקופת נתניהו, וההספדים העליזים על לכתו – הם קצת מוקדמים. הוא (30 מנדטים), ולא לפיד (18 מנדטים) או בנט (7 מנדטים) – יהיה ראש ממשלת ישראל עוד שנים רבות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,634 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון  1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

 וכן מתוך גיליונות 1640 ו-1642.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל