פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1643

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח באייר תשפ"א, 10.5.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: זִמְזוּם סְבִיבִי. בָּרוּךְ יוֹצֵר חֲתַלְתּוּלִים. // איליה בר-זאב: יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה. צלילי תיל ואש במלחמת העצמאות – תש"ח. // יצחק גנוז: תְּפִלַּת הָאִשָּׁה לְיַד הַכֹּתֶל. //  אורי הייטנר: צרור הערות 9.5.21. // עקיבא נוף: ליום ירושלים. // עופר ירמינובסקי: משקל הרוחות. // יונתן גורל: אחיו החורג של הנשיא. // רון גרא: איגרות ברנר לשופמן. // שכנתי הלכה לישון עם מלפפון. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // לשכנתי בעלת התחת. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // פנחס בן שאול: כך היה כבר בל"ג בעומר 1958 בהר מירון. // קטע מהמדור "רשימות תל-אביביות" של אברהם בלבן על חנוך לוין ב"תרבות וספרות", 7.5.21. // אהוד בן עזר: "העולם בו אנו חיים" לקרל ויוסף צ'אפק. // רוֹן גֵּרָא: אוֹר אֵינִי. // חנה סמוכה מושיוב: מה נשאר מהזוהר? // נעמן כהן: הפארטאץ' הישראלי "יהיה בסדר". // אסתר ראב: "הטרייר". // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

עֶרְגָּה לָעֹלֶשׁ

*

זִמְזוּם סְבִיבִי, יוֹם כְּלוּלוֹתַי אֲלָפִים

שָׁרִים וְאָזְנַי צוֹלְלוֹת הוֹי מַה חַלָּשָׁה

אֲנִי כְּנָפַי מִתְעַלְּפוֹת עוֹד מְעַט וְאֶפֹּל

אַרְצָה אַךְ לְפֶתַע גַּפַּיִם מְחַבְּקוֹת

אוֹתִי לוֹחֲצוֹת אוֹתִי אֵלָיו וַאֲנִי שׁוֹמַעַת

אֶת דֹּפֶק לְבָבוֹ וַאֲנִי שׁוֹמַעַת הֵד דּוֹרוֹת

שֶׁאֲנִי קְשׁוּרָה אֲלֵיהֶם וְסוֹד שַּׁיָּכוּת גָּדוֹל  –

עוֹטֵף אוֹתִי, אֲנִי רוֹאָה דּוֹרוֹת רַבִּים מִלְּפָנַי

וּלְכוּדָה בְּדֹפֶן הָעוֹלָם

אֲנִי וְשׁוֹמַעַת רַחַשׁ כַּוָּרוֹת, אַלְפֵי

כַּוָּרוֹת שֶׁל אִמּוֹתַי רוֹחֲשׁוֹת סְבִיבִי

וּבְלִבִּי כְּבָר שִׂמְחַת הַזֶּרַע הוֹמָה בִּמְתִיקוּת,

עַזָּה, קְהַל בֵּיצֵיהֶם כְּבָר בְּקִרְבִּי  –

לַעֲתִיד צֶאֱצָאַי מְלַטְּפִים קְרָבַי

הוּא כְּבָר עוֹפֵף קַר לִי גּוּפִי

רוֹעֵד אֲבָל קְרָבַי רַנִּים בְּשִׂמְחַת עוֹלָם

אֲנִי כְּבֵדָה וּמְאֻשֶּׁרֶת תֵּכֶף אֶשֹּׁר אַרְצָה

לֹא כִּי אָשׁוּב לְכַוַּרְתִּי הַחַיָּה מְלֵאָה וּתְפוּשָׂה

עוֹד בְּחֵן גַּפָּיו הַמְּתוּקִים

אֲנִי טַבַּעַת בְּשַׁרְשֶׁרֶת  –

הֲלֹא לֹא אָמַר שֶׁאֲהֵבַנִי

וַאֲנִי לֹא אָמַרְתִּי לוֹ שֶׁאֲהַבְתִּיו

אֲבָל בְּמָעוֹף שֶׁל מַלְכַּת

הַכַּוֶּרֶת הָיָה הוּא

הַיָּחִיד שֶׁכְּלָאַנִי בֵּין גַּפָּיו

בַּל הִתְלַהֲבוּת  –

רַק חֻקֵּי שָׁמַיִם פָּעֲלוּ בָּנוּ

[מתוך העיזבון]

1977

*

בָּרוּךְ יוֹצֵר חֲתַלְתּוּלִים

קְטַנִּים

וַחֲבַלְבַּלִּים תְּלוּיִים

בְּחוּט עֲלֵי גְּדֵרוֹת

שְׁלֹשֶׁת חֲתוּלִים

קְטַנִּים

אֶחָד לָבָן

אֶחָד שָׁחוֹר

אֶחָד אָפֹר

צְנֵפָה שֶׁל חֵן

גִּלְגּוּל חִיּוּכִים

מִיִּלּוּדֵי הַטַּל

צְחוֹק וְשִׂמְחָה

כְּקַרְנֵי שֶׁמֶשׁ

אַפִּים וְרֻדִּים

זְנָבוֹת זְעִירִים

מִזְדַּקְּרִים

צְנֵפָה שׁוֹבֵבָה

מְחַיֶּכֶת עוֹשָׂה

גִּנּוּנֵי חֵן  –

זֶה עַתָּה

יָצְאוּ מִתַּחַת

יַד הַבּוֹרֵא

כַּפּוֹת רַגְלַיִם

זְעִירוֹת

עֵינַיִם פְּקוּחוֹת

מְלֵאוֹת שִׂמְחָה

זֶה עַתָּה יָצְאוּ

מִתַּחַת יַד הַבּוֹרֵא

צְרוֹר חִיּוּכִים חַיִּים

מָלֵא חֵן

וָתֹם

[מתוך העיזבון]

1978

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

[ליום ירושלים]

איליה בר-זאב

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה

צלילי תיל ואש במלחמת העצמאות – תש"ח

במלחמת העולם השנייה הייתי ילד חוץ בקיבוץ גנוסר. אבי (משה וולפנהאוט) היה בבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולחם בצפון אפריקה ובאיטליה. אימי (טוני) עבדה במסעדת חיילים בריטיים ברחוב בן יהודה וכן בהר הצופים, בבית החולים דאז (גם היום).

עם תום המלחמה העולמית (1946) חזרתי לירושלים, לשכונה עלובה (במחניים) לדירת חדר עם שירותים בחצר מתחת המדרגות לקומה השנייה. כל זאת במרחק קצר מ"בית העלמין סנהדריה", משכונת שיח' ג'ראח ובית הספר לשוטרים של הלגיון הירדני. אבי נשלח תוך זמן קצר מטעם ההגנה לעיר העתיקה לתפקיד כאחראי לביצורים בין החומות, ולא זכה ליחס חיובי מהתושבים החרדים, (יש גורם עליון... שם... שם ... מעל, והוא יגן עלינו – מזכיר משהו עכשווי). אבי נפצע מרסיס בצווארו אך המשיך את תפקידו.

העיר העתיקה נפלה בידי הירדנים. הבריאים והצעירים עברו למחנה שבויים וכל האחרים נשלחו לעיר העברית ממול. כל השכונות הערביות נפלו בידי הפלמ"ח ולוחמי ההגנה דאז. השכונות הרבות נותרו ריקות עד ששוכנו בהן פליטים  (כמוני ואחרים), ובהמשך עולים חדשים ... וגם בוזזי צמרת לא חסרו אז.

ירושלים "זכתה" לעומס  בלתי פוסק של הפגזות ובעיקר מהעיר העתיקה,  ממנזר מר אליאס, מפסגת נבי סמואל. לחיילי ההגנה לא היתה אפילו מרגמה בסיסית אחת. משפחות רבות נפגעו קשות.

 מלחמת העצמאות נמשכה בכל הארץ והילדים הצעירים הסתגלו למציאות שאין לה תקדים בארץ. שיירות נלחמו לספק מזון ומים לנצורים, ורבים נפלו ונהרגו. גם ילדים צעירים קיבלו תפקידי עזר ללוחמים הבוגרים.

 בן גילי אז (12.5), אלישע בן דויד, חברי בשכונה ובתנועת הנוער של השומר הצעיר, נהרג תוך כדי תפקיד, הונצח  ב"יזכור" וקיבל דרגה (טוראי). נקבר בחלקה הצבאית בהר הרצל.

בהמשך חיי המוזרים למדתי בתיכון ליד האוניברסיטה ומחנכי אז, פרופסור שמואל קנלר (כיום בן 95) – שולח אליי כל שנה ברכות ליום ההולדת. (לא מחמיץ 10/10/1935 – תאריך הלידה  שלי).

והנה גיוס לצנחנים (שרון מפקד ובונה יחידה חדשה אחרי יחידת ה-101), פעולות תגמול... הרבה מלחמות... עד גיל 52, וזה כבר סיפור אחר מורכב ומעניין.

בגיל 75 התחלתי לכתוב שירים בהדרכת פרופ' רפי וייכרט, משורר ומרצה מיוחד ובעל  הוצאת הספרים "קשב לשירה". ספרי הראשון "מעל קווי המתח" יצא לאור בשנת 2010 ומאז יצאו בהפקתו עוד 3 ספרי שירה – "טיסה נגד השעון", "מכתבים מאוחרים", "מקומות שהיינו בהם", כולם בהוצאת "קשב לשירה" ובעריכתו של רפי וויכרט.

שני ספרים נוספים יצאו לא מזמן בהוצאת "עיתון77" – "בעקבות הזמן השרוף", והאחרון לפני כחודש – "אינטימיות". סה"כ 6 ספרי שירה במשך כ-11 שנה.

צלילי תַּיִל

פְּסָלִים קְפוּאִים דָּמְמוּ

מוּל גֵּיא בֶּן-הִנֹּם,

צְלִילֵי תַּיִל זָרְמוּ

בְּסִלְסוּל מִזְרָחִי

אֶל מוֹרַד הַוָּאדִיּוֹת.

עִיר, שְׁכוּנוֹתֶיהָ קְרוּעוֹת

חֻבְּרָה בֵּין מִדְבָּר צָהֹב

חוֹמוֹת מִתְגַּבְּהוֹת

בָּתֵּי קְבָרוֹ­ת.

מֵעַל פִּסְגַּת הַר-הַצּוֹפִים

בְּעַד אֶשְׁנַבֵּי הַיֶּרִי,

רָאִיתִי אֶת יָם הַמָּוֶת

הַמָּלוּחַ.

מַרְאֶה מְלֻטָּשׁ,

מָתוֹק.

מתַּחַת לַגַּג הַיָּשָן

לזכרו של  איש הפלמ"ח אברמל'ה חפץ

נפל ביום הכרזת המדינה – 14/5/48

הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁיָּדְעוּ רַחֲשֵׁי צְעָדָיו דּוֹמְמוֹת.

מִתַּחַת לַגָּג הַיָּשָׁן בְּבֵית רוּבִּינְשְׁטֵיין,

בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה,

לַשָּׁוְא אָנוּ מְחַפְּשִׂים אֶת בְּרַק הַטּוֹמִיגָן

אֶת מַבָּטוֹ הַמַּסְתִּיר

סִפּוּרֵי קְרָבוֹת,

מִשַּׁעַר הַגַּיְא, מִבֵּית מַחְסִיר.

בְּה' בְּאִיָּר, תַּשׁ"ח,

בַּאבְּ אֶל וַואד עוֹד

לֹא הִתְנַגֵּן בָּאֲוִיר.

גַּם אָנוּ –

דּוֹבָלֶ'ה, אִילָן, אִילְיָה,

הִפְסַקְנוּ לָשִׁיר.

בֹּקֶר יוֹם ו' (14.5.1948)  

כָּתוּב בְּ"יִזְכֹּר": "בֶּן 23 בְּנָפְלוֹ."

מַה פֵּרוּשׁ נָפַל?

כּוּלָם נוֹפְלִים,

קָמִים,

אֲפִילוּ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים פְּעָמִים.

בְּבֹקֶר יוֹם ו'

נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי בֵּית הֶעָלְמִין.

מַה פֵּרוּשׁ נִפְתְחוּ?

אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִיר שְׁעָרִים פְּתוּחִים,

יֵשׁ עוֹד אֲנָשִׁים.

יוֹם ו' הוּא יוֹם מְיֻחָד,

קָצָר.

אוֹסְפִים עֵצִים לְרַחְצַת סוֹף הַשָּׁבוּע,

קוֹנִים מַשֶּׁהוּ לְשַׁבָּת

מִתְלַבְּשִׁים יָפֶה, שֵׂעַר סָרוּק,

מַבָּט יָדוּעַ.

בְּבֹקֶר יוֹם ו',

נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי בֵּית הֶעָלְמִין

בְּסַנְהֶדְרִיָה.

בְּה' בְּאִיָּר.

הישרדות תש"ח

לילדי ירושלים במצור

בְּמִסְעֶדֶת הַפּוֹעֲלִים לְיַד קוֹלְנוֹעַ תֵּל-אוֹר אָסַפְתִּי נְשִׁיקוֹת לֶחֶם.

מִפִּנּוֹת מַשָּׂאִית הַחֲלֻקָּה, מִבְּאֵר הַקּוֹנְסוּלְיָה הָאִיטַלְקִית

מָשַׁכְתִּי מַיִם טוֹבִים.

בָּתִּים שֶׁנֶעֶזְבוּ בְּחָפְזָה נַעֲשׂוּ הֶפְקֵר. שְׁאֵרִיּוֹת אֹכֶל,

גַּרְעִינֵי מֵלוֹן מְיֻבָּשִׁים, פֵּרוֹת בְּבֻסְתְּנֵי חָצֵר.

בֵּין קִרְעֵי מִכְתָּבִים, אַלְבּוֹמֵי מִשְׁפָּחָה וּמַרְצְפוֹת אֶבֶן מְעֻטָּרוֹת

נִבַּט דְיוֹקַן מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל גַּבֵּי בּוּלִים.

אֶת הַשְּׁטִיחִים הַיָּפִים, פְּסַנְתְּרֵי הַכָּנָף וּשְׁאָר רָהִיטִים

בָּזְזוּ אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים.

בְּאוּלַם הַקּוֹלְנוֹעַ הַפָּרוּץ, בַּאֲרִיזוֹת פַּח עֲגֻלּוֹת,

הִתְגּוֹלְלוּ סְלִילֵי סֶרֶט מִצְרִי –

קִילוֹמֶטְרִים שֶׁל צֶלוּלוֹאִיד שֶׁאֵינָם שָׁוִים

פְלֶש גּוֹרְדוֹן אֶחָד.

קָלִיתִּי בָּאֵשׁ אִצְטְרֻבָּלִים דְּחוּסֵי צְנוֹבָר בְּחֻרְשַׁת אֹרֶן הַסֶּלַע.

עֲלֵי הַמִּשְׁמְשִׁים בִּרְחוֹב רָחֵל אִמֵּנוּ הָפְכוּ מַאֲכָל

לָאַרְנָבוֹת שֶׁגִּדֵּל אָבִי בַּחֲצַר הַבַּיִת.

שֶׁקֶט מְאַיֵּם רִחֵף בִּרְחוֹבוֹת הַמּוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית.

מֵאֹפֶק לְאֹפֶק נָשַׁמּוּ בָּתִּים,לְלֹא צֵל אָדָם –

עוֹלָם רֵיק, בִּדְיוֹנִי.

יֶלֶד בִּרְחוֹב הַגְּדוּד הָעִבְרִי מְשַׂחֵק בְּכַדּוּרֵי שְׁרָפְּנֶל –

גֻּלּוֹת בַּרְזֶל חַמּוֹת בְּצֵל חוֹמוֹת הַמְּצֹרָעִים.

רַעֲשֵׁי אֵשׁ נִשְׁלָחִים מִמִּנְזָר מַר אֶלְיַאס, מִפִּסְגַּת נֶּבִּי סָמוּאֶל

מִמַּעֲמַקֵּי הָעִיר הָעַתִּיקָה.

בְּלֵב יְרוּשָׁלַיִם נִקְרָעוֹת מִשְׁפָּחוֹת.

יְלָדִים בְּקָטַמוֹן –

יוֹצְאִים מֵהַמִּקְלָט וּמַמְתִּינִים בַּתּוֹר לְרֶבַע בְּלוֹק קֶרַח.  

סמטה ובית אחרון

הָיִינוּ עוֹבְרֵי אֹרַח בִּרְחוֹב מְבוֹא יוֹרָם,

עֵינַיִךְ שָׁפְעוּ רָעָב. הַגְּדוּד הָעִבְרִי רָחַשׁ בֵּין מַחֲטֵי הָאֳרָנִים,

מוּל חוֹמַת הַמְּצֹרָעִים.

בַּיִת אַחֲרוֹן, סִמְטָה לְלֹא מוֹצָא,

צְלִילִים חוֹלְמִים קוֹרְעִים פִּסּוֹת בָּאֲפֵלָה:

"קוֹמֶה פְּרִימָה, בְּיוּטִי פְּרִימָה…"

כַּף הַיָּד רוֹעֶדֶת בְּמִפְתַּח הַחֲצוֹצְרָה,

נִגּוּן רָחוֹק קָרֵב.

נוּגֶה.     

חַלּוֹן קָטָן, אוֹר יְרַקְרַק חִוֵּר. שָׁם חָלַמְתְּ (אִם אֵינִי טוֹעֶה),

אַדֻמַּת שֵׂעָר (אִם אֲנִי זוֹכֵר),

שִׂחַקְנוּ מִתְחַבְּאִים,

לֹא יוֹתֵר.

סִמְטָה וּבַיִת אַחֲרוֹן, בֵּית-הַיֶּלֶד, גַּן וּפַעֲמוֹן,

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה –

לְלֹא מוֹצָא.

אהבה תלויה

מפגש עם ז'ואן מרגריט בקבוצת כתובת  לשירה

ירושלים, 9.9.08

אָהַבְתִּי אֶת הָעֶרֶב הַזֶּה –

אֶת ז'וֹאָן מָרְגָּרִיט קוֹרֵא קָטָלָנִית,

אֶת שְׁלֹמֹה אֲבַיּוּ מַעֲבִיר אֵלַי אֶת הַמִּלִּים.

אָהַבְתִּי אֶת הַסִּמְטָאוֹת הַדְּחוּקוֹת בֵּין חַלּוֹנוֹת מְסֹרָגִים

בְּנַחֲלָאוֹת –

פִּתּוּחֵי אֶבֶן, פְּתָחִים מְעֻצָּבִים שׁוֹלְחִים אוֹר מַזְמִין

לָעוֹבְרִים בְּצִדֵּי קִירוֹת, לַנֶּחְבָּטִים בְּדַרְכָּם

לְמִטַּת הַלַּיְלָה.

אָהַבְתִּי אֶת הַשּׁוּק הַגּוֹוֵעַ לְאִטּוֹ, קַשׁוּב לְמִקְצַב פְּסִיעוֹתֵינוּ

בְּמוֹרַד רְחוֹב אַגְרִיפַּס, בַּדֶּרֶךְ לְחֻרְבַּת

קוֹלְנוֹעַ עֵדֶן.

אֶת מִי לֹא זָכִינוּ לֶאֱהֹב? מַה הֶחְמַצְנוּ עַד כֹּה?

כּוֹכָב מִתְרַחֵק מְסַמֵּן נָתִיב לִמְכוֹנִית הִיבְּרִידִית בְּדַרְכָּהּ לַשְּׁפֵלָה.

דַּקּוֹת סְפוּרוֹת נוֹתְרוּ לְסִכּוּם הַיּוֹם –

מָחָר בַּבֹּקֶר יְשַׁחְזְרוּ פִיסִיקָאִים אֶת הִוָּצְרוּת הַיְקוּם.

יְרוּשָׁלַיִם שְׁקֵטָה מִתָּמִיד, צוֹפָה מֵאָחוֹר

עִם חֶלְקִיקֵי אֱלֹהִים מִשֶּׁלָֹּהּ.

יָרֵחַ חָצוּי עוֹבֵר מֵעָלֶיהָ.

איליה בר-זאב

* * *

יצחק גנוז

תְּפִלַּת הָאִשָּׁה לְיַד הַכֹּתֶל

אִמִּי, עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם, לוּ הָיְתָה זוֹכָה וּמַגִּיעָה אֶל הַכֹּתֶל

מָה הָיְתָה אוֹמֶרֶת?

הָיְתָה מְבָרֶכֶת בִּרְכַּת "שֶׁהֶחֱיָנוּ"

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמַּחֲזוֹר הַתְּפִלוֹת

וּמוֹסִיפָה בְּאִידִישׁ בְּקוֹל רָם:

"אוֹדְךָ רִבּוֹן הָעוֹלָם."

פּוֹכֶרֶת אֶצְבָּעוֹת יָדֶיהָ הַחִוְּרוֹת

מְלַטֶּפֶת אֲבָנָיו

כְּלַטֵּף אָב בָּנָיו.

כְּאִשָּׁה רֹאשׁ תִּינוֹקָה שֶׁנּוֹלָד

הַמְּחַפֵּשׂ לָרִאשׁוֹנָה אֶת הַשַּׁד,

כְּחָבֵּק סַבָּא בָּא בַּיָּמִים

אֶת נֶכְדּוֹ הָרַךְ בַּשָּׁנִים.

"אֲנִי יְהוּדִית בַּת חַיָּה וְאֱלִיָהוּ הַמַּקְצוּעָן

שֶׁבָּנָה בִּקְתּוֹת עֵץ בָּעֲיָרָה

שֶׁעַל גְּדוֹת נְהַר הַנְּיֶמַאן

שְׁכִּנִּינוּ אוֹתוֹ נֶאֱמָן.

כִּי בְּעֵת מַחֲבוֹא וּבְרִיחָה וְאֵימַת הַכְּלָיָה

שָׁטְפוּ יְהוּדִים בְּמֵימָיו הַצּוֹנְנִים

אֶת דָּמָם, פִּצְעַם, זֵעָם

וּמַדּוּחֵי יִסּוּרֵיהֶם.

הִגַּעְתִּי עַתָּה עָדֶיךָ לְכָאן

לְנַשֵּׁק אֶת זֶה הַקִּנְיָן."

"חֲזִינוּךָ כָּל חַיֵּינוּ עַל אֲבָנֵיךָ הַמְּרֻפָּטוֹת,

לְקֶשֶׁת בֶּעָנָן לְשׁוֹפָר וּלְאוֹת.

כָּל הַכְּרוּתִים בַּאֲשֶׁר הִפִּילוּם כּוֹרְתֵיהֶם הַגּוֹיִים.

שָׂם נִסְפְּגוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם, דָּמַם הַקָּרוּשׁ

תַּמְצִית מַאֲוַיֵּהֶם, אֵנְקַת הַיֵּאוּשׁ."

פָּנֶיהָ חֲרוּשֵׁי קְמָטִים כְּאֶבֶן מִמּוּל.

צְלוּקַת חֲזָזִית שֶׁל תְּקוּפוֹת וְרוּחוֹת,

אַשְׁדֵי דֶּמַע דּוֹרוֹת.

"נוֹתַרְתִּי לְבַד מִגַּן עַמִּי שֶׁכֹּרַת,

בָּאתִי עָדֵיךָ מֵאֵימַת הַכִּבְשָׁן

מֵעֲיָרַת יְהוּדִים שֶׁעָלְתָה בֶּעָשָׁן.

מִיַּעֲרוֹת סִיבִּיר, מֵעַרְבוֹת קַזַכְסְטַן,

מִסְּפִינָה טְרוּפָה בִּמְעַרְבֹּלֶת הַיָּם

מִמְּאוּרוֹת וּמַחֲבוֹא,

אֲנִי פֹּה."

הִנִּיחָה רֹאשָׁהּ עַל סְדָקִים שֶׁבַּסֶּלַע

מְצַנֶּנֶת אֶת לַהַט הַמֵּצַח.

"עַל זוֹ הָאֲדָמָה תִּשָּׁאֲרוּ יְלָדַי

כִּי רַק כָּאן הוּא בִּנְיַן הַנֶּצַח.

כָּאן הַחוֹף וְהַסּוֹף מֵהֶם אֵין עוֹד לָלֶכֶת

וְלֹא נִתְפַּזֵּר כְּעָלִים בַּשַּׁלֶּכֶת."

בְּכִי שָׁקֵט הַנּוֹטֵף אֲנָחוֹת נְמוּכוֹת

קוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמַע, רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת.

הָאָבִיב הִפְצִיעַ,

נִתְבַּצְּרָה הַחַמָּה בָּרָקִיעַ.

"נְגִיעָתִי בַּאֲבָנֶיךָ

בַּאֲבִיב שְׁנַת תַּשְׁכַּ"ז –

נְגִיעָתָם שֶׁל כָּל קְרוֹבַי מֵאָז.

שֵׁבֶט גָּדוֹל מִטַּף עַד זָקֵן

עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים – עֵדָה גְּדוֹלָה,

נַחֲלֵי דִּמְעוֹתֵיהֶם בְּהִשָּׂרֵף הַקֵּן,

אַחַי וְרֵעַי שֶׁהָיוּ וְאֵינָם.

אוֹדְךָ אֱלֹהַי, אֲנִי כָּאן."

(פורסם בספר "מעבר לגשרון העץ", תשנ"ז)

* * *

באבל על מותו של המשורר והסופר הצנוע

אהרון אלמוג

תנחומים לרות אשתו, לבנותיהם ולכל המשפחה

תמיד נזכור גם את ספר הפרוזה הנהדר הראשון שלו

"הימים הראשונים"

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 9.5.21

* תנאי הכרחי אך לא מספיק – לאחר הבחירות קיוויתי מאוד שהנשיא יטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה. היה לי ברור שהוא ייכשל, וכפי שכתבתי – הסיכוי היחיד להקמת ממשלת שינוי, הוא כישלון של נתניהו. רק אז תהיה לבנט לגיטימציה בבייס שלו להקים ממשלת אחדות ורק אז יש סיכוי מסוים שהמפלגות החרדיות תתמוכנה בממשלת השינוי כדי למנוע בחירות.

כישלונו של נתניהו היה תנאי הכרחי, אך לא מספיק. נקווה מאוד שתקום ממשלת השינוי, ממשלת התיקון, ממשלת האחדות הלאומית.

* מבחן בנט – האם תקום ממשלת שינוי או ניגרר לסיבוב חמישי? זה תלוי בעיקר בשאלה אחת: מאיזה חומר קורץ בנט. מה מידת החוסן הנפשי שלו? מה רמת כושר העמידה שלו? האם הוא מנהיג?

* נאמנות למנהיג = עבודה זרה – צר לי על הודעתו של עמיחי שיקלי שיתנגד לממשלת השינוי. זוהי טעות חמורה ומאכזבת. אני מקווה מאוד שיתעשת ויחזור בו. כתבתי לו: "אתה מאכזב. מה אתה רוצה? הרי המשמעות של הצעד שלך היא סיבוב חמישי, שהתוצאות שלו תהיינה זהות לשל ארבעת הסיבובים הקודמים. נתניהו לא יוכל להקים ממשלה. אף אחד לא יחזור על תקדים גנץ. אף אחד לא מאמין לאף מילה של נתניהו. אין שום ערך לחתימת ידו ולהסכם איתו. כל עוד הוא בראשות הליכוד, הליכוד לא יוכל להקים ממשלה. כל מנהיג אחר במצבו היה פורש. אבל לו – אין בעייה לגלגל את ישראל גם לסיבוב עשירי. העיקר שהוא אוחז בקרנות השלטון. הוא עצם בגרונה של מדינת ישראל. אם רוצים לפתוח את הסתימה חייבים להכניס את היד לביוב. חייבים להתגמש כדי למנוע סבבי בחירות אינסופיים."

אבל טענה אחת המופנית כלפיו אני שולל. אמירות בנוסח: בנט בחר בו ולכן הוא מחויב לסור למרותו ולקבל כל הכרעה שלו. המחויבות למנהיג חשובה, אבל לא יותר מהמחויבות לדרך ולמצפון. לדעתי, בנט מקדם באופן פרגמטי ונכון את דרכה ההיסטורית של הציונות הדתית ואת עקרונות ימינה, בכך שהוא מסכל בחירות חמישיות ומקדם אחדות לאומית, אהבת ישראל וחותר ליציבות שלטונית ולפתרון הפלונטר הפוליטי שנתניהו תוקע אותנו בו כבר שנתיים. זו ההכרעה הראויה של פטריוט במצב משברי. אבל הדרך לכך כרוכה בפשרות כואבות. ואם שיקלי חש שהפשרות הללו חוצות את הקווים האדומים שלו, זו הכרעה לגיטימית. הוא יכול להתפטר כדי לא לפגוע במפלגה, אך הוא יכול להישאר מתוך דבקות בדרך כפי שהוא תופס אותה. שתי האפשרויות הללו לגיטימיות וראויות. אני מקווה שישתכנע בצדקת פעולתו של בנט ויתמוך בה. אך העיקרון של "נאמנות למנהיג" הוא בעיניי עבודה זרה.

* כהניסט גאה – כאשר קראתי את מאמרו הנפלא של ח"כ מתן כהנא מימינה, שבו הסביר את החשיבות הלאומית בהקמת ממשלת אחדות לאומית מתפקדת והפסקת הכאוס הפוליטי שנועד לשרת פוליטיקאי אחד; את ההבהרה שלו שהוא מודע לכך שזו לא תהיה ממשלת החלומות שלו כאיש ימין, אך היא לא תבצע פעולות כמו שחרור גורף של אלפי מחבלים, נסיגה מחברון ותמיכה בעקירת יישובים יהודיים, כפי שעשה נתניהו, המחשבה שעלתה לראשי הייתה: וואלה, אני כהניסט.

* בכפוף לתקנון – בנט קרא לליכוד להצטרף לממשלת אחדות לאומית. אני בעד, בכפוף לתקנת דרעי פנחסי.

* גלו אחריות לאומית – כעת, אחרי שהאופציה של ממשלת נתניהו ירדה מהפרק, יש להפעיל לחץ אדיר על המפלגות החרדיות לגלות אחריות לאומית, ולמנוע סיבוב בחירות חמישי באמצעות תמיכה בממשלת השינוי.

* טעותו הגדולה ביותר – נתניהו כבר מבין, שהטעות הפוליטית הגדולה בקריירה שלו, היתה עקיצת כחול לבן ובני גנץ לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית. אלמלא נהג כך הוא היה נשאר ראש הממשלה עד נובמבר, עם השותף המסור והנאמן ביותר שיכול להעלות על דעתו, ומסיים את תקופת כהונתו הארוכה באופן מסודר ומכובד, כמי שליכד את העם בשעת משבר וכיבד את ההסכם.

* הספינים של תעשיית השקרים – נתניהו ותעשיית השקרים שלו מפציצים אותנו בספינים ופייק ניוז בניסיון להבטיח סיבוב חמישי.

אחד מהם הוא הטענה שבנט ושקד סיכלו הקמת ממשלת ימין. איך? הרי בנט הבטיח לנתניהו את כל שבעת האצבעות של ימינה לכל ממשלה שהוא יקים. הממשלה שהוא ניסה להקים היתה ממשלת הליכוד, החרדים, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. ימינה הסכימה להצטרף. הציונות הדתית לא הסכימה, בשל הפסילה של רע"ם. אז למה נתניהו משקר? כי אינו יכול אחרת. אבל למה הוא תוקף את בנט ולא את סמוטריץ'? כי הוא יודע שאין לו ממשלה, ומה שמעסיק אותו עכשיו הוא לסכל את הקמת ממשלת השינוי. הוא חותר לסיבוב חמישי.

ספין נוסף הוא על "המלכת לפיד הססמולני". שקר. יש עתיד בראשות לפיד היא מפלגת מרכז ניצית. כנס היסוד שלה נעשה באריאל, כמסר ואמירה ציבורית. עוד לפני הקמת כחול לבן לפיד ויש עתיד הכריזו שהגולן לא יעמוד למו"מ. יש לציין שאף ממשלת ימין לא אימצה את הגישה הזאת. כולן דבקו במנטרה של "מו"מ ללא תנאים מוקדמים". לפיד ויעלון, עוד טרם הקמת כחול לבן, פעלו בארצות הברית לקידום ההכרה בריבונות ישראל על הגולן ופרסמו מאמר משותף בנדון בעיתונות האמריקאית. לפיד מבטא בעקביות תמיכה בשלמות ירושלים והתנגדות לחלוקתה. לפיד פועל בעולם נגד BDS ובארץ מנהל מלחמת חורמה בשוברים שתיקה. האגף היוני ביש עתיד – עפר שלח ויעל גרמן, כבר לא ביש עתיד. אבל בתעשיית השקרים הביביסטית, מי שאינו סוגד לנתניהו הוא סססמולן קיצוני.

ספין נוסף הוא "ממשלת השמאל". שקר. ממשלת האחדות הנרקמת היא ממשלה של שלוש מפלגות ימין, שתי מפלגות מרכז ניציות ושתי מפלגות שמאל. ראש הממשלה בשנתיים הראשונות הוא בנט הסססמולן. למרות שיש עתיד וכחול לבן קרובות בעמדותיהן המדיניות לימינה ותקווה חדשה יותר מאשר למפלגת העבודה ומרצ, בפריטט בממשלה הן אינן שייכות לצד הימני, כלומר למפלגות הימניות תהיה שליטה על מחצית הממשלה. אבל בתעשיית השקרים הביביסטית, ממשלה שעומד בראשה אדם אחר ולא נתניהו היא ממשלת שמאל קיצונית. 

* חמוצים – החמוצים באמת חושבים שאם הם ידקלמו 24 שעות ביממה "ממשלת שמאל ממשלת שמאל ממשלת שמאל" הם יתחילו להאמין לשקרים של עצמם?

* עשרה הורביצים – גם אני לא שש לממשלה עם מרצ. זה אילוץ פוליטי כדי לשחרר את הסתימה (שהיתה משתחררת בקלות אם נתניהו היה משחרר, כפי שהיה עושה כל פטריוט נורמטיבי, כשהבין שהוא תוקע את מדינת ישראל ומוביל אותה מסיבוב בחירות אחד למשנהו. אבל מצידו של נתניהו שיהיו גם עשרים סיבובי בחירות כל עוד הוא ראש ממשלה המעבר, כי אצלו האישי תמיד גובר על הלאומי).

אבל אני מעדיף עשרה ניצן הורביצים על הכהניסט.

ואגב, אהנה מאוד לראות את הורביץ חבר בממשלה שתנהל מלחמת חורמה ב-BDS ותנהל מערכה מדינית גדולה נגד הטירוף של האג.

* הומור בפוליטיקה – יש גם הומור בפוליטיקה. הנה, אני קורא את מדקלמי דפי המסרים של תעשיית השקרים הביביסטית מכנים את מי שמעזים להקים ממשלה שהעומד בראשה מעז להיות לא-נתניהו במושגים כמו "נוכל", "רמאי" וכו'.

בפסיכולוגיה קוראים לזה – השלכה.

* למען אחדות ישראל – אני דוגל בהשקפת עולם של שמאל חברתי כלכלי. אז למה אני תומך בממשלה בראשות איש הימין הכלכלי הקיצוני ביותר בישראל ורוטציה עם איש הימין הכלכלי השני בקיצוניותו? כי זאת ממשלת הצלה של החברה הישראלית מהמשך תרבות השקר, השחיתות, הרס מדינת החוק, פולחן האישיות והפרת ההסכמים. ולמען אחדות ישראל. ולתפארת מדינת ישראל.

* שאו אש להצית – ביום חמישי חודש טרור ההצתות בגבול עזה. המחבלים חוללו שבע שריפות בשדותינו. כעבור יומיים – עוד ארבע שריפות. הם התנקשו בריבונותנו. ואנחנו לא הגבנו.

כך זה החל לפני שלוש שנים וחצי. ה"הכלה" והבלגה התפרשו בידי האוייב כמסר שמותר, שאו אש להצית – אין דבר. וההרתעה הישראלית שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט לאחר "צוק איתן" נשחקה ומצב הביטחון הידרדר. מדינה חייבת לממש את ריבונותה ולהגן על חיי אזרחיה ורכושם. ברגע שהמדינה נעלמת, האנרכיה והטרור חוגגים. ההבלגה על הצתת שדותינו, כמו גם ההבלגה על הטרור החקלאי, מעידים על זילות החקלאות בעיני ראש הממשלה והממשלה.

המסר צריך להיות ברור וחד משמעי - דין הצתה כדין רקטה!

* שקט בירושלים – למה ירושלים כל כך שקטה ושלווה? כיוון שהמשטרה הסירה את המחסומים בשער שכם.

* מה חדש בשייח' ג'ראח? – כששני החוליגנים הפרחחים איתמר כסיף ועופר בן גביר נמצאים באותה שכונה ומשלהבים את היצרים, טוב לא יכול לצאת מזה.

* אג'נדה ציונית – גיבורת השבוע היא ש', מפקדת ולוחמת מג"ב, שפיקדה על הכוח שסיכל בנחישות ומקצועיות פיגוע קטלני, וניטרל את חוליית המחבלים; הרג שני מחבלים ופצע את השלישי. שירות קרבי של בנות אינו "אג'נדה פרוגרסיבית" אלא אג'נדה ציונית; אג'נדה של צבא העם המגויס להגנה על המולדת ושלום אזרחיה. בנות שבוחרות להיות לוחמות, מגלות אותה גבורה כמו בנים.

* פעולה מוסרית לחלוטין – טוהר הנשק, מוסר לחימה, הם מן הערכים המובילים בצה"ל מיום הקמתו ועד היום. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה של הצבאות. זו לא סיסמה. זו עובדה.

מה פירוש מוסר לחימה? מוסר לחימה הוא לא לפגוע במכוון באזרחים; בנשים וילדים, בזקנים. מוסר לחימה הוא לא לפגוע לרעה בשבויים. מוסר לחימה הוא לעשות מאמץ למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחים. מוסר לחימה הוא איסור על ביזה.

מוסר לחימה הוא גם לפגוע באוייב, להרוג את האוייב במלחמה, להרוג לוחמי אוייב חמושים. קל וחומר כאשר מדובר במלחמה בטרור.

תכנית "עובדה" הוקדשה לפעולה ישראלית של שלוש יחידות מובחרות – סיירת צנחנים, סיירת יעל ושייטת 13, שיצאו בלילה אחד לפשיטות על יחידות אוייב פלשתינאיות במטרה מוצהרת להרוג כמה שיותר לוחמי אוייב. היתה זו החלטה של ראש הממשלה שרון להוציא מיד את הפעולה הזאת לפועל, כתגובה לחדירת מחבלים למחסום של צה"ל, שבה נהרגו 6 לוחמי הנדסה קרבית, רובם בשנתם.

עד היום לא שמעתי על הפעולה הזאת. ושמחתי על הסרט, כיוון שהוא חשף פעולה נכונה, מוצלחת ומוסרית. פעולה של לוחמים נועזים, שחירפו את נפשם בביצוע משימה מסוכנת, ביצעו את המשימה בצורה מושלמת וחזרו ללא נפגעים. שלושה מן הלוחמים זכו לצל"ש על תפקודם בפעולה. כשצפיתי בסרט, חשתי גאווה בלוחמים ובמפקדים ובמקבלי ההחלטה.

אולם הסיפר (נרטיב) של הסרט, היה הטענה שהיתה זו פעולת נקם לא מוסרית, כיוון שלא היתה זו פגיעה ספציפית במחבלים, שיש עליהם מודיעין על פעולות שעשו או שעמדו לעשות, אלא "שוטרים" פלשתינאים במחסומים. אגב, אחת הפעולות, זו של השייטת, היתה נגד מאבטחי משכנו של ערפאת בעזה, לוחמי יחידת העילית של פת"ח, כוח 17. אך מיהם ה"שוטרים"? אלה הם הלוחמים הפלשתינאים החמושים, הסרים למרותו של רב המרצחים ערפאת. היה זה בעיצומו של גל הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה", שמיומו הראשון המשטרה הפלשתינאית היתה כוח לוחם נגדנו.

כל הקשקוש על פעולת "נקם" הוא אבסורדי. בוצע פיגוע מחבלים נועז, במתכונת שלא היתה כמותה קודם לכן. הניסיון מלמד שהצלחה של פיגוע גורמת מיד לחיקוי שלו. מטרת המבצע הייתה לגבות מחיר כבד ומיידי כדי למנוע הישנות של פיגועים מסוג זה. ואכן, לא היו עוד פיגועים כאלה.

מה הקשקוש הזה על "לא ידענו מי זה המחבל שירינו בו"? ירינו באוייב. ברור שבפעולה נקודתית למעצר של מחבל או סיכול ממוקד, הלוחמים פועלים בפינצטה לתפוס אדם מסוים מתוך מידע מודיעיני עליו. אבל במלחמה נלחמים באוייב וכשנלחמים באוייב המטרה היא לפגוע בו ולהרוג אותו. האם לוחמי צה"ל במלחמת יום הכיפורים ידעו מה שמותיהם של החיילים המצרים שבהם הם ירו? האם טייס חיל האוויר שהפיל מיג סורי בקרב אווירי ידע מיהו הטייס של המיג והאם הוא הפציץ מטרה ישראלית ופגע בכוחותינו? איזו שטות!

גם אילו הפעולה הזאת היתה מתבצעת כתגובה נקודתית על פיגוע דומה בתוך מציאות של שקט והפסקת אש, היא היתה מוצדקת. אך לא זה המקרה. כאן היה זה בעיצומו של גל הטרור הקשה ביותר בכל שנות הסכסוך; כאשר המחבלים רצחו למעלה מאלף ישראלים, רובם המוחלט אזרחים; כאשר ישראלים פחדו לעלות לאוטובוס או להיכנס למסעדה כי המוות ציפה להם בכל מקום. אי אפשר לנתק את הפעולה מן ההקשר הזה. עד "חומת מגן" ישראל נהגה באיפוק, הסיסמה היתה "איפוק זה כוח", וכאשר הוחלט על פעולה קשה נגד האוייב בעקבות פיגוע מסוים, היא לא היתה רק תגובה על הפיגוע, אלא הפיגוע היה הקש ששבר את גב הגמל והתגובה עליו היתה גם על כל מה שקדם לו. כפי שמבצע "חומת מגן" לא היה תגובה נקודתית על טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה, אלא פעולה לשינוי המציאות בעקבות שנה וחצי של מתקפת טרור רצחנית.

רוב הלוחמים שהשתתפו בתוכנית הצדיקו את הפעולה. אחד מהם יצא נגד "אי מוסריותה", כביכול. מסתבר שהוא ועוד שניים אחרים "העידו" עליה לארגון העוין "שוברים שתיקה". אוי אוי אוי, אמרו לנו במלחמה להרוג לוחמי אוייב חמושים. הוא גם העיד למען משפחות הרוגי האוייב שתבעו את צה"ל בבית המשפט הישראלי בדרישה לפיצויים. כמובן שבית המשפט דחה את התביעה החצופה.

המסר של התוכנית – הזוי.

* עוכרי ישראל – כנופיה של כ-150 ישראלים, ובהם אמנים ואנשי אקדמיה, שיגרו מכתב בוגדני לתובעת הראשית בבית הדין בהאג, ובה מיחזרו את עלילות הדם האנטישמיות על "פשעי מלחמה" כביכול שמבצעת ישראל. עיקר מכתבם הבוגדני הוקדש להשמצת מערכת המשפט הישראלית. הם נזפו בתובעת על כך שטרם חקירה היא פנתה לישראל בשאלה האם תחקור את ההאשמות, אך סלחו לה כי הם מבינים שזה צורך של הפרוצדורה, ומיהרו להסביר שמערכת המשפט הישראלית היא משת"פית של "פשעי המלחמה" ומטייחת אותם.

עוכרי ישראל ארורים.

* עולמם האפל – מכתבם הבוגדני של 150 ישראלים לתובעת בהאג והפצת עלילת הדם, שנועדה להעמיד קצינים וחיילים ישראלים לדין על "פשעי מלחמה", כפי שהם מכנים את ההגנה על אזרחי ישראל, מזכיר לנו את התופעה הנאלחת והמזעזעת – מי שמובילים את האינתיפאדה המשפטית באירופה הם ישראלים בוגדים.

בספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים", מסופר על צעירה ישראלית, שמנעוריה נמשכה לשמאל האנטי ישראלי הרדיקלי, ירדה לבריטניה ושם היתה פעילה אנטי ישראלית קיצונית ורועשת, המפגינה נגד ישראל, מפריעה למופעים והרצאות של אמנים ישראלים וכו'. כמובן שהמסר המרכזי שלה הוא שישראל היא מדינה נאצית וצבאה הוא צבא נאצי המבצע ג'נוסייד בפלשתינאים.

אותה צעירה למדה משפטים, וכעו"ד היא מובילה את האינתיפאדה המשפטית נגד חיילים וקצינים ישראלים המגיעים לבריטניה, במטרה להעמיד אותם לדין על "פשעי מלחמה". הספר מתאר את הרשת המודיעינית המסועפת שהיא טוותה, כדי לסמן את האנשים ולדעת על הגעתם הצפויה לבריטניה.

לאותה צעירה היה חבר ילדות בן גילה, שכן קרוב, הטוב והאהוב בין חבריה. אבנר שמו. נודע לה, שאבנר נפצע בעיניו. הוא היה קצין חבלה ביחידה מובחרת, שנפצע בעת פעילות מבצעית במנהרות ברפיח. התקווה היחידה להחזרת מאור עיניו הייתה טיפול חדשני שפיתח מנהל יחידת השיקום בבית החולים מורפילדס, בית החולים הגדול ביותר בעולם למחלות עיניים, שנמצא בלונדון. יום לפני הטיסה לניתוח, הגיע אל האב, בעצמו – בכיר בשב"כ, טלפון דחוף מן הנספחות הצבאית בלונדון, המייעץ לו שהוא ובנו הפצוע לא יעזו לרדת מן המטוס בלונדון, כיוון שברגע שיכנסו לבריטניה, יעצרו שניהם בחשד לאחריות ל"פשעי מלחמה". מיותר לציין מי עורכת הדין הממתינה בשדה התעופה עם כתב התביעה, לצד שני שוטרים עם צווי המעצר. מיותר לציין שהיא ידעה בדיוק במי המדובר. דמות ברומן שיצרה איתה קשר, מזועזעת עד עמקי נשמתה, ניסתה לדבר על ליבה. "איך זה שאבנר לא נשאר בתוך העולם הפנימי שלך 'נרי שלי', כמו שקראת לו כשהלכתם יחד לפעוטון של רבקה הגננת? אין לך אפילו טיפה של רחמים על מי שהיה הילד המתוק ההוא שחיבק אותך בכל הזדמנות? ואת, ברשעות, הרחקת אותו מהרופא היחיד שהיה יכול להחזיר לו את הראיה?" ותשובתה: "לא, כי הוא נאצי. ... נהייתם כולכם נאצים!"

חיים באר היטיב לתאר את עולמם האפל והמזוויע של אותם ישראלים, שרוממות ההומניות ו"זכויות האדם" בפיהם, אך השנאה המטורפת עיוותה את נשמתם, והם הגרועים באנטישמים. "פשע המלחמה" של אבנר, הוא פעולה לסיכול מסע רצח המוני באזרחים ובילדים באמצעות מנהרה. אז מי כאן הנאצי? לא פעם הוקעתי בכתיבתי את זוועת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, אך אלף מאמרים שלי ושל פובליציסטים כמוני, לא ייטיבו לתאר את התופעה הזאת, בכישרון וברגישות כפי שחיים באר היטיב לעשות בספרו.

* סתימת פיות – ההפגנות והמתקפות נגד שידורי ערוץ 20 מכיכר הבימה הן התנהלות אנטי-דמוקרטית ביריונית ואלימה, מתאימה כל כך לחוליגן האנרכיסט עוכר הדין ברק כהן ולחוליגן האנרכיסט סדי בן שטרית (שהוא גם מחותמי המכתב הבוגדני לתובעת בהאג). חובתה של המשטרה להגן על השידור, כי זו הגנה על הדמוקרטיה. העובדה שהתוקפים לא פגעו פיזית בשדרנים אינה הופכת את ההפרעה לשידור ללא-אלימה, כי אלימות מילולית היא אלימות. הפרעה לשידור, היא מעשה אלים. בוודאי כאשר זו הפרעה סדרתית. מה עומד מאחורי המעשה הביריוני הזה? רוגל אלפר, בפשקוויל תמיכה אופייני בסותמי הפיות הסביר זאת: "הציבור של כיכר הבימה שונה מאוד מהמתנחלים של עפרה ויצהר. הם ברובם המכריע מתנגדים נחרצות למפעל ההתנחלויות ולכיבוש. אולפן ערוץ 20 הוא נטע זר ועוין בעיניהם. כיכר הבימה מסמלת את כל מה שהערוץ הזה מתעב. ולהפך. ... השתלטות העוינת הזאת על הלב של תל אביב". כן, השתלטות עוינת אינה סתימת הפיות אלא עצם החוצפה לבטא בתל-אביב דעה אחרת. האם מקובל על אלפר שירושלים תהיה חסומה בפני פעילות שמאל, בשם אותה תפיסה אנטי-דמוקרטית?

ואגב, ההתהדרות של אלפר כמי שמייצג את התל-אביביות חסרת שחר. אני בספק אם אפילו אחוז אחד מהתל-אביבים תומכים בעמדותיו הפוליטיות של אלפר.

מה מייצגת התל-אביביות? אולי דווקא ליברליות? המשפט המיוחס לוולטיר (אם כי יש מחלוקת האם הוא אכן המקור) מבטא את תמצית הליברליות: "איני מסכים לאף מילה שלך, אבל אני מוכן למות על זכותך לומר אותה."

* הסולידריות היהודית – בשיחה עם אבי רביצקי לפני כעשרים שנה, הוא סיפר שיש לו מכר איש נטורי קרתא, אנטי ציוני קיצוני, שלובש שק ביום העצמאות ובכל פעם שהוא עובר ליד הכנסת או הממשלה הוא יורק ומגדף. הוא נוהג לומר למכר שלו, סיפר רביצקי, שהוא בעצם סוג של "ציויני". למה? כי אילו היית בארצות הברית או בכל ארץ אחרת לא היית אבל ביום עצמאותה ולא היית מקלל את ממשלתה. למה אתה מקלל את ממשלת המדינה היהודית? כי אתה יהודי. אכפת לך. אתה חלק מן הקולקטיב.

נזכרתי באנקדוטה הזאת כאשר קראתי את תגובתה של סיוון רהב מאיר לדבריו של ירון לונדון בעקבות האסון בהר מירון: "נכון, צריך להתעלם, אבל קשה להתאפק. השבוע נהרגו 24 בני אדם באסון במקסיקו. גשר קרס בזמן שרכבת עברה עליו. ירון לונדון לא נזעק לומר שהוא לא מרגיש שהוא שותף באבל של המקסיקנים המסכנים האלה. העובדה שהוא צעק כל כך חזק ובוטה השבוע, מעידה כמה עמוק בלב, ירצה או לא ירצה, הוא יודע שהוא וההרוגים במירון מחוברים."

ולחבריי שהביעו תמיהה על הסולידריות שלי כלפי החרדים – זו לא סולידריות כלפי החרדים, אלא זו סולידריות לאומית שלי כיהודי עם אסון כבד בעם שלי, במדינה שלי. כלומר זו לא סולידריות עם החרדים אלא סולידריות עם יהודים. כלומר, זו סולידריות בגוף ראשון, שלנו עם עצמנו. כמו שהייתי חש אילו קרה אסון כזה בהפגנה של יריבים פוליטיים שלי.

היעדר סולידריות כזאת, היא לא ציונית, כי בסיס הציונות הוא לאומיות יהודית והמטרה היא שכל היהודים יהיו לאומיים ושותפים לסולידריות. הציונות נועדה לפתור את בעיית העם היהודי, העם היהודי כולו. היא קמה מתוך סולידריות עם מצוקת העם היהודי, לא עם מצוקת הציונים. היא היתה בראשיתה תנועת מיעוט בעם היהודי, אך לקחה אחריות על העם כולו ולא ויתרה על אף יהודי.

אז איך אני מזדהה עם אבלם של מי שלא מזדהים עם ימי הזיכרון הלאומיים שלנו? הם, בניגוד אליי, לא לאומיים. אני יהודי לאומי. וככזה, אני לא רוצה לחקות אותם, אלא להכיל ולצרף אותם למעגלי הלאומיות היהודית.

* ביד הלשון: ח'ייבר – קריאת הקרב בהתפרעויות של הפלשתינאים במזרח ירושלים היא "ח'ייבר ח'ייבר יא-יאהוד, ג'ייש מוחמד סופ יעוד!" ובעברית: "ח'ייבר ח'ייבר, יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור."

מה זה ח'ייבר? ח'ייבר הוא נווה מדבר בחצי האי ערב, שבו ישבו שבטים יהודיים, חלקם גורשו לשם בידי מוחמד. בין השנים 622-628 ערך מוחמד שורה של מעשי טבח ביהודים, שבהם נרצחו מאות גברים והנשים והילדים נשבו ואולצו להתאסלם. שארית הפליטה נאלצה לשלם מס קבוע למוחמד. אתוס קרב ח'ייבר הוא בעיני המוסלמים המודל למערכת היחסים הרצויה בין האסלאם ליהודים. חיזבאללה כינה את הרקטות ארוכות הטווח שלו טילי ח'ייבר. קריאתם של המפגינים היא הצהרת כוונות.

אורי הייטנר

* * *

עקיבא נוף

ליום ירושלים

העִיר

הַבֵּן אֶל בֵּית אִמּוֹ הוּא שָב,

צָמֵא הוֹלֵך אֶל מַיִם,

וְהַיְּהוּדִי, בְּכָל יָמָיו –

הוֹלֵך לִירוּשָּלַיִם.

וִירוּשָלַיִם בְּלִבּוֹ

מַצְמָחָת לוֹ כָּנָף,

וְהִיא נוֹטַעַת בְּקִרְבּוֹ

גַּם גֶזָע גַם עָנָף,

וְהִיא אַרְצִית וְהִיא חֲלוֹם,

הִיא סֶלָּע גַם רִיחוּף,

וְהִיא שְׂדֵה-קְרָב וְהִיא שָלוֹם,

הִיא עוֹז וְהִיא כִּיסוּף.

זוֹ עִיר דָּוִד עוֹטָה מָגֵן

עַל בְּנָהּ הַמְּיַיחֵל

אֶת אֲבָנֵיהָּ לְחוֹנֵן

עִםִ פַּעֲמֵי גוֹאֵל.

כָּך עיר שָׁלֵם מַגֶשֶׁת יָד

אֶל בְּנָהּ המִתְיַסֵּר

הַמְּצַפֶּה מֵאָז – לָעַד,

לְבוא המְּבַשֵׁר.

זו עִיר נוֹקֶבֶת פֶּצע חַד

בִּבְנָהּ הַמְּסוֹעָר,

הַמְּבַקֵש אֶת הַנּועָד

בֵּין רוּחַ לַבָּשָׂר;

וּמַעֲלָה בְּרֶכֶב אֵשׁ

אָדָם אֶל רוֹם שְׁחָקִים,

הוּא לְעוֹלָם לֹא יִוָואֵשׁ

מַלְכוּת בָּה לְהָקִים. 

* * *

פריס סגורה

תל-אביב פתוחה

רק לא ביבי

הזנבות מכשכשים בכלב

בקרוב יקימו ממשלה סמטוכה? אוי לנו ממנה!

* * *

מרדכי ניסן

בין טרגדיה לתיקון

המגזר החרדי ספג שתי מכות נוראיות לאחרונה – מגפת הקורונה ואסון מירון.  מכוח טרגדיות אלה נפתח סדק לתיקון יסודי וגדול. זה לא הזמן – אפילו עבור רחמנים בני רחמנים – לזרוק לחרדים גלגל הצלה, ולצרף אותם לממשלה החדשה (אם תקום). כפי שאומרים חז"ל – אין תשובה אלא בלב שבור. וחשבון הנפש והתשובה הרצויים יתבטאו בנחיתה רכה במציאות המזרח-התיכונית ועל הכר הנוח של התחייה הלאומית. וכך המדינה, החברה והצבא – יחבקו את הבנים התועים בשם אהבת הרֵעַ ואחדות ישראל.

במקום לקבל קרש הצלה, שילמדו לשחות בעצמם.

אהוד: הם לא ינחתו ברכּות, הם לא יתפכחו והם לא ילמדו. הפיגור המנטלי שלהם לא מאפשר להם זאת. המרד של צעירי העם היהודי במזרח-אירופה בשלהי המאה ה-19 – נגד המשך ההגמוניה הדתית, צמח גם על רקע של עוני נורא ושל היעדר אפשרויות כלכליות והשכלתיות, ואולם מול ההנהגה הדתית החרדית בישראל אין התפכחות ומרד כמו בתקופות הקודמות בגולה, וזאת מאחר שלא כמו בגולה – כאן בישראל ההגמוניה החרדית, למרות היותה שקועה עמוק בפיגור מנטלי – מצליחה לספק לצעיריה אפשרויות קיום מינימלי גם משפחתי ללא צורך להגר או לרכוש השכלה כללית או לעבוד או להתפקר ולפרוץ את חומות הדת!

"כָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה" כתב הרמב"ם – אבל הוא לא תיאר לעצמו שתיתכן מדינה יהודית שבה יתפרנס ציבור יהודי גדול רק מכך שתורתו נעשתה אומנותו – שזו תופעה פרזיטית ממוסדת של דתיוּת שלא היתה קיימת ואינה קיימת בשום פרק ובשום מקום אחר בתולדות עם ישראל!

* * *

אזרחי ישראל הנבערים

הצטרפו לדת היהודית החדשה

דת עבודת האלילים

דת הסִכלות וההשתטחות על קברי צדיקים

מה נפלא הוא שהכול בידי שמיים

גם הטמטום!

* * *

עופר ירמינובסקי

משקל הרוחות

הָרוּחַ וְהַגֶּשֶׁם מְתַנִּים אֲהָבִים בִּסְעָרָה

הֵם מַכִּים בָּרְעָפִים,

מַשְׁקִים אֶת הָעֵצִים הַכְּמֵהִים

יָעִיפוּ אֶת הָאָבָק הַמַּשְׁמִים הַפּוֹשֶׂה עַל הַמִּדְרֶכֶת

וִייַבְּשׁוּ אֶת הַכְּבָסִים הַתְּלוּיִים עַל הַחֲבָלִים.

הַשִּׂמְלָה תִּתְעוֹפֵף וְתִתְפַּח מִגַּאֲוָה אֲצוּרָה,

תַּחֲרֹץ לָשׁוֹן לְחֻלְצַת הַצַּוָּארוֹן שֶׁלִּי.

הַשְּׁכֵנָה הַסְּמוּכָה לְחַלּוֹנִי נֶאֱבֶקֶת בְּמִשְׁקַל הָרוּחוֹת,

מְנַסָּה לִתְלוֹת אֶת חֲזִיָּתָהּ בְּגָאוֹן עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה,

אַךְ זֹאת מִתְנַגֶּדֶת.

מִתְנוֹעַעַת מִצַּד לְצַד מְגַפֶּפֶת אֶת חֻלְצַת הַצַּוָּארוֹן שֶׁלִּי  

אִם אָנוּ לֹא מִתְעַלְּסִים

שֶׁיִּתְעַלְּסוּ פְּרִיטֵי לְבוּשֵׁינוּ, לַחֲווֹת מְעַט מֵחֹם הָאַהֲבָה.

רְעָמִים וּבְרָקִים מְסַנְוְרִים אֶת הַשָּׁמַיִם

וְגֶשֶׁם מְטַפְטֵף לְאִטּוֹ.

מְלַטֵּף בְּרַכּוּת אֶת הַבְּגָדִים הַתְּלוּיִים.

שְׁכֵנָה מְצִיצָה מִבַּעַד לַמִּרְפֶּסֶת וְנִבְהֶלֶת,

זֶה עַתָּה תָּלְתָה אֶת בְּגָדֶיהָ.

הָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת בְּזַעַם כְּאוֹמֶרֶת,

אַל תָּסִירִי אֶת הַבְּגָדִים מֵהַחֶבֶל לִפְנֵי הַהִתְעַלְּסוּת.

הִיא אֵינָהּ מִתְרַצָּה לַבַּקָּשָׁה

אוֹחֶזֶת בִּפְרִיטֵי לְבוּשָׁהּ הַמִּתְעוֹפְפִים בָּרוּחַ

וּמְנַסָּה לֶאֱחֹז בַּחֲזִיָּה הַסּוֹרֶרֶת.

לְהַפְרִיד אוֹתָהּ מִצַּוְּארוֹן חֻלְצָתִי הַדְּהוּיָה.

אֵינָם חֲפֵצִים לְהִפָּרֵד.

אֲנַחְנוּ מִתְכַּסִּים בִּשְׂמִיכַת הַקֶּצֶף הַלָּבָן,

שֶׁבְּסוֹפָהּ תִּתְלוּ אוֹתָנוּ לְיִבּוּשׁ כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ

וְאַהֲבָה שְׁמֵימִית תִּזְרַע אֶת הָרָקִיעַ בְּזִקּוּקִים. 

זֹאת הַדֶּרֶךְ שֶׁלָּנוּ,

נוֹגְעִים לֹא נוֹגְעִים.

עוֹשִׂים אַהֲבָה וְחוֹטְאִים לָאֱמֶת.

בְּגָדֵינוּ הֵם אֵלֶּה שֶׁמְּמַמְּשִׁים אֶת מַסַּע כְּמִיהָתֵנוּ.

מתוך ספרו החדש של עופר ירמנובסקי "ילד קורא לי בחלום", ספרא, בית הוצאה לאור. שירה. דֶּלֶת, סדרה בעריכת ציפי שחרור. 2020. 83 עמ'.

* * *

יונתן גורל

אחיו החורג של הנשיא

משפחת ריבלין, הפרופסור, רעייתו וילדיהם רובי (הנשיא כיום), לייזי ז"ל, אבנר ואחותו, גרו באבן עזרא פינת בן מימון בקומה ראשונה עם חצר קטנה... אבנר, בן כיתתי ב"גימנסיה העברית" נקרא בבית הספר –ריבלין, אבל בכיתות ז'-ח' הוא חזר ואמר – שם משפחתי "בנימין" ולא ריבלין. בדיעבד התברר שאימו "האמריקאית"* – בעלה מת, זה היה אביו של אבנר, והיא נישאה לפרופסור וילדה לו את שני הילדים הנזכרים...

אבנר, בן כיתתי, היה סלע איתן ש"הגן" עליי מפני ילדים בכיתה שכדרכם של ילדים נוטים "להתעלל" בחלש, בשונה וכיוצ"ב. לא אחת הייתי נעזר ב"מעמדו בכיתה" ו"מתקיים". היו לי כמה "חולשות" – חולשה בלימודים, נטייה לחולמנות ולדמיונות, הייתי יתום מאב מגיל שבע וסבלתי מהתעללות מסוימת מכמה מורים שהחלישה עוד יותר את  מעמדי בכיתה...

ואז פניתי לאבנר והוא סייע בידי ליישב הדורים ולהחזיר לי מאור פנים.

אבנר – עורך דין חי בשפלה, עזב את ירושלים, מזכיר לי את מרבית הילדים בכיתה שעזבו את ירושלים וממחיש שהנאמנות שלי לירושלים היא חריגה. בבדיקה (שטחית כנראה) התברר שאני  בין היחידים שהיו בכיתה שיש להם שורשים בירושלים המגיעים לשנות ה-60 של המאה ה-19 ושסבי מצד אימי היה נשיא "העדה הגורגית" בין 1930 ל-1932, שנה שבה מת מדום לב בדרך  ממצרים לירושלים, לשם היה נוסע לרגל עסקיו; ושהייחוס של משפחת ריבלין מגיע עד 1810, ושהמשפחה היא, למעשה, "שבט" שלם במושגים של המקרא...

כך או כך, ה"הגנה" שקבלתי מאבנר בנימין שנקרא ריבלין בזכות נישואי אימו לפרופסור לא נשכחה ואבנר נראה לאחרונה בטקס בכנסת לכבוד השבעתו של אחיו החורג רובי לנשיא. וצריך לציין, רובי, הנשיא, הוא בן- תרבות מהבית ובכלל, אמנם היה "חרותניק" ואני מבית "מפא"יניקי" אבל, יודע ספר ומוקיר משוררים. לא מבֵּין הדברים המובנים מאליהם..

כל זה למדתי ב"גוף ראשון". "עלינו לשבח" את אבנר ורובי, תבוא עליהם הברכה, אורך ימים, נחת רוח וכל השאר, מעבר לשיוך מפלגתי ורעיוני. אחים לילדות, לשכונה, לבית ספר ולירושלמיוּת שורשית שיש להזכירה וללומדה...

יונתן גורל

* ויקיפדיה: יוסף יואל ריבלין היה נשוי פעמיים. אשתו הראשונה היתה רחל, בתו של יצחק יחזקאל יהודה. היא נפטרה ב-1935 ללא ילדים. אחרי מותה נישא בשנית, לרחל "ריי" ריבלין, חברת מועצת העיר ירושלים, מראשי "בני ברית", אלמנתו של יהושע בנזימן, לה היו שני ילדים, אתי ואבנר. לזוג נולדו שני ילדים נוספים, ראובן (רובי) – נשיא מדינת ישראל העשירי, ואליעזר (לייזי).

יוסף יואל ריבלין, אביו של רובי ריבלין – נולד בירושלים ב-11 באוקטובר 1889 לראובן ריבלין ולאיטה-רבקה שפירא (אחותו של אברהם שפירא מפתח תקווה), שנפטרה בלדתה אותו.

*

אהוד נכבד ויקר, אימו של ריבלין נולדה באנגליה ונהגה גם לדבר אנגלית. קרובת משפחתה היתה חברה של דודתי חנה גורל-שי. אנחנו , כילדים, סימנו אותה "אמריקאית", מה  שהיה קרוב יותר למושגים הרווחים... אחיו החורג של הנשיא אבנר היה לי למגן, כמו שכתבתי. שכנו של ריבלין היה הסופר דב קמחי שהיה מורה בגימנסיה העברית. השתדלתי להבהיר את אשר כתבתי. בהוקרה ובברכה נאמנה,

יונתן

* * *

רון גרא

איגרות ברנר לשופמן

האיגרות שכתב ברנר משקפות כמעט את כל יחסו אל העולם שבו הוא חי, יצר ופעל בו. אין כמעט גוון ביצירותיו שאין לו הד באיגרותיו. אין תחום בתחומי חייו, הן האישיים ביותר, הן הרחבים – הציבוריים, הביקורתיים, הפובליציסטיים והחברתיים – שאין לו בבואה נאמנה באיגרות.

לכן כל השוואה בין ברנר לבין שופמן לא תהיה שלמה אם לא נדון במקור עשיר זה של מחשבות, תגובות, עמדות ודעות, כדי להיטיב להכיר את יחסו של ברנר אל שופמן, בפרט באיגרות העוסקות בשני גורמים מרכזיים בחיי ברנר: יצירה, ויכולת התקשרות.

איגרותיו של ברנר אל שופמן וכן כמה מן האיגרות אשר שלח אל אישים אחרים בני תקופתו, משקפות תהליך מורכב ביותר של היווצרות קשר. בתהליך זה  כמה שלבים, ברובם תנודות. אולם בכל מקום שהזכיר את שופמן, באיגרת אליו או באיגרת לאחר על אודותיו, עובר כחוט השני המשפט: "בעיקר הדבר, בתור כתבן, אני קרוב לך (לברקוביץ) יותר מלשופמן, אלא שאת שופמן אני מבין, הרבה אני מבין." (איגרת ברנר אל ברקוביץ, מס' 70, נשלחה מלונדון ב-3/2/1906, ההדגשה שלי ר"ג). 

היתמות של ברנר על ביטוייה, המאבקים למרוד בה, משמשת לברנר עילה ראשונה ליצירת קשר עם שופמן. כבכל קשר בין שני אנשים גם כאן לפעמים קורה שהעילה נשכחת. הקשר מתרחב וחל על רוב תחומי החיים של שני האנשים, ואף על תחומי מוסר החורגים הרבה מעבר לאישי ולבין-אישי.

השלב הראשון בהיכרות זו מצד ברנר הוא שלב ההבנה. השלב השני – מיד אחריו – גילוי של יחס ביקורתי המעורב בנטייה לעודד את שופמן ולחזק את ידיו. הרי זה בעצם שלב הגילוי.

את הגילוי עצמו אפשר למצוא באיגרת 125 באופן הישיר ביותר: "שופמן, ייקחך אפל, כמה דק הוא מכחולך, כמה חדים צבעיך..." ואילו באיגרת 113 הוא כותב: "הלל צייטלין כותב לי: והנני מבקש סליחה מאת שופמן על שלא הבנתי לפנים את העמוק שבו..." – והרי זו קריאת הלל ברורה ובצידה גילוי. כאילו ברנר מסתייע בצייטלין כדי לומר: ראו, ניצחתי! צדקתי! שופמן הוא באמת...

יש לשער שהאיגרות האלה עודדו את שופמן מאוד ועוררו בו רעב להמשך ההיכרות שהחלה לנבוט אז (1906). עם זאת, בצד תשבחותיו (שבוודאי היו מוצדקות,  כבר יש בהן הד ראשון לשימוש שישתמש ברנר בשופמן לצרכיו שלו כדי להדגיש את ייאושו ואת כישלונו) – יש  גם ביקורת. נשווה שתי איגרות זו לזו: את איגרת 176 (4) עם איגרת 190 (5).

בתחילה ברנר מסרב להדפיס ב'המעורר' את סיפורו של שופמן 'שלג' ובאיגרת 176 הוא כותב הערת שוליים: "נ.ב. בוודאי אתה מבין שבשבילי הרי זו כמעט יצירה, אלא – למה להדפיס?"

המשפט הזה מתנשא במקצת. בכתב היד של אותה איגרת הדגיש ברנר את המילה "בשבילי". לשם מה, אם לא כדי להעלות על נס את קנה המידה הגבוה שלו להערכת יצירת ספרות שאולי בשביל אחרים היא יצירה אולם בשבילו... נראה  שיש כאן קושי מסוים של ברנר להתמיד בקשר שהלך והתרקם בינו לבין שופמן. בלא קשר לשאלה אם ברנר צדק בהערכה הספרותית, הניסוח של הערתו פוגע.

אולם באיגרת 190 הוא פונה אל "בעל הצחוק הפנימי" ומתפעל מכתיבתו בסיפור 'שלג נפל'. כאן הוא פונה אל שופמן בפניית קירבה: "שלך עד לאותו יום."  אומנם בפנייה זו יש זהירות מסויגת במקצת אך נימת ההיתול שלה אינה מצליחה להסתיר את החיבה שהוא חש אל שופמן, ובסיומה של אותה איגרת הוא כותב: "שלח, שלח רשימותיך הקטנטנות, ידלוף מטר, ייפול שלג."

נראה שברנר חוזר בו ממה שכתב באיגרת 176. הכתוב באיגרת 176 הוא אפוא גחמה של אדם הקשור קשר עמוק עם רעהו. תימוכין לכך אפשר למצוא באיגרת שכתב ברנר אל ר' בנימין בין שתי הנ"ל: "פניתם לשופמן." מי ביקש מידכם? עם שופמן אני עומד בעצמי בקשר נפשי מאז." 

אולם, כאמור, יחסו של ברנר בשלב זה מורכב. לא תמיד הוא מעתיר את תשבחותיו – כשהוא רוצה לשבח – בגלוי. לפעמים הוא רומז על יחסו החיובי. הנה, למשל, באיגרת 147 (1):

'"לפני ימים אחדים קראתי שנית את 'כחום היום', "בבית זר' 'יונה'..."

השלב הזה הוא השלישי בהיכרותם. כבר אין צורך להכביר מחמאות ותשבחות, ואין צורך לצאת בהצהרות אישיות מודגשות כדי לאמת את הקשר. ואכן כאן, באיגרת 147,  יש עדות ברורה להיותו של קשר זה  'הווי' פרטי ואינטימי של השניים. אבל מתברר ששופמן עדיין לא ראה את ברנר במו-עיניו וכתב לו כדברים האלה: "הנני מצייר בדמיוני רחב-כתפיים ביותר." (ההדגשה, באיגרת 147, היא של שופמן עצמו). אפשר לשער שברנר ראה מיד את הסמיכות בין תיאורו של שופמן בסיפור 'בבית זר' (שם מתואר, בין-השאר, שאול המרגיש עליו את חסות רעהו "הבריא") לבין הדימוי במכתבו אל ברנר: גבר רחב-כתפיים. הרי בלי לומר את הדבר ישירות, רמז כאן שופמן – בדרכו המיוחדת לו – שברנר הוא רעו, וכך ציפיותיו של שופמן מברנר נחשפות. 

מתשובתו של ברנר על איגרת זו של שופמן , ברור מהו סוג הידידות שברנר רצה בה, ובעיקר מהן מגבלותיה:  "ובנוגע ל'כתפיי' (הרוחניות וקצת גם הגופניות) לא טעית לגמרי, אבל מה בכך, ואני הנני איש שאינו מחכה כבר אף לאיזה צל של דבר. החשבון ברור, והרי כבר כאילו איני..."

לא, ברנר אינו מוכן להיות לשופמן לכתפיים, לנותן חסות. אומנם שופמן לא טעה לגמרי: עוד יש בברנר כוח, כפי שאפשר לראות מהמשך האיגרת שלו לשופמן (על המשך עיסוקו ב"המעורר": "אין בכוח ילוד-אישה לקבור את עצמו לגמרי".

אומנם מה ששופמן מצייר בדמיונו נוגע מאוד ללב. הרי הוא מתגעגע לאהבת גבר או אולי לאהבת אב, אבל ברנר אומר לו בעצם: דע לך שופמן, אתה יתום וגם אני. אולי ברנר אינו רוצה שלשופמן יהיו ציפיות ממנו, משום שהוא יודע שלא יוכל לעמוד בהן, ואז הקשר ביניהם ירד אז לטמיון.  וכיוון שהקשר הזה יקר לברנר הוא משיב לשופמן תשובה אכזרית כל כך.

עתה הקשר הזה יכול להתפתח במסלול ריאלי. איש-איש ויתמותו, איש-איש וייאושו מהאהבה. לפיכך לא תהיה בפגישתם כל תלות הרסנית. נצרף לכך את פנייתו של ברנר אל שופמן באיגרת 190: "לבעל 'הצחוק הפנימי'," מהו הצחוק הזה? זהו צחוקו של בעל מרומה, צחוקו של האומר: "עכשיו כלום איני רוצה, כלום!" זה צחוקו של המובס. 

לדידו של ברנר, שופמן מיוצג על ידי אותו מובס, שאם לא כן לא היה פונה אליו כפי שפנה. אכן, אין מובס יכול לעזור הרבה למי שכבר אינו מחכה  – "לאיזה צל של דבר." נותרה אפוא הרעות הצרופה, הבלתי תלויה בדבר, ועם זאת רעות אשר תתחזק דווקא מפני שאילצה את שני האנשים האלה לוותר על ציפיותיהם האינטימיות ביותר זה מזה: הוויתור הוא מעין קורבן, אבל ידידות המתחשלת תוך ויתור עשויה בסופו של דבר להתחזק דווקא.

ברנר הגדיר אפוא את הידידות בין השניים וקבע את תחומיה. עתה הוא משוחרר מכל הלבטים הנוגעים לצד זה של הקשר. עכשיו יוכלו שני האנשים להתחיל לבדוק את עצמם בקשר הזה ולגלות את נטיותיהם ההדדיות והמנוגדות.

ואומנם איגרותיו של ברנר אל שופמן נעשות ישירות יותר, רגשיות יותר. הוא פונה אל חברו: "לשופמן היקר והנערץ" (ברור שברנר ושופמן עברו כברת דרך מחייבת ומערבת. ומי כברנר יהיה זהיר וחסכן בהטיות הפועל 'לאהוב'!)

מצוקתו של ברנר בעת ההיא, בלי שום קשר אל שופמן, גוברת, ואף כי איגרותיו אל שופמן מלמדות שהקשר ביניהם שימש לברנר באותם ימים מקור כמעט יחיד לחום אנושי, לחיזוק, האיגרות כתובות בנימה של קוצר רוח כלשהו, משפט רודף משפט.

הקשר בין השניים נובע מהיותם יוצרים. ברנר מבקש משופמן שישלח אליו סיפורים מפרי עטו ומפרט שמותיהם.

ובאותה איגרת הוא מוסיף: "ולי נשאר עתה אחת משתים: או לכתוב, כלומר לכתוב שטויות, או לשתוק. וגמרתי אומר לשתוק, וד"ל."

האם הסמיכות שבין הבקשה לקבל משופמן סיפורים לבין ההודאה באוזלת ידו, רומזת שבסתרי ליבו ראה ברנר בשופמן מעין יורש או ממשיך או אף 'ממלא מקום'?

ומדוע ברנר מוסיף באותה איגרת "וד"ל" –כנראה משום ששופמן במכתבו לברנר ביקש ממנו שיוסיף וימשוך בעט הסופרים. אם אכן, ברנר משיק כאן את שופמן מלעודד, הרי  הדבר מקבל משמעות עמוקה יותר: הרי זה כאילו ברנר אומר: אותי כבר אי אפשר לעודד, לפחות לא היום. אם אכתוב, אכתוב שטויות. ואילו אתה,  כתוב ושלח!

ובאיגרת  322 – לאחר שהוא מציע לשופמן "להוציא את סיפוריך בקובץ מיוחד" (ולא חשוב שברנר נתלה כאן בסיבה טכנית, כביכול, כגון ענייני מנויים של "המעורר") – הוא כותב אליו: "...כי מות נמות, ואלוהים אין, והכל אחת, וכל העניין הוא תמוה מעיקרו... והזקנה קופצת, והכוחות כלים. כתוב גלויה ואל תתעצל. בקרבה נפשית, ברנר."

האין כאן עדות נוספת ליחס המוזר שצמח באותם ימים ובא לידי ביטוי אצל ברנר בפנייתו לשופמן? בכותבו על עצמו הוא מדבר על אדם שאבד עליו כלח. בפנותו אל שופמן הוא משנה את נימת הכתיבה. "כתוב גלויה ואל תתעצל" – משפט קל, המכוון אל אדם שיכול שלא להתעצל.

מדוע ברנר מאחד במכתב זה כמעט במפורש את כישלונו שלו עם עתיד פורה של שופמן? כמובן, אפשר לטעון שיחסו אל שופמן אז היה במתכונת יחסו אליו לפני כן ורק בו, בברנר, חל שינוי מסוים. אולם הקירבה בין הביטוי לבין גישתו אל עצמו ולבין גישתו אל שופמן אומרת דרשני. ואם איני טועה, אפשר להסיק שיש כאן גילוי נפשי מוזר: שבתקופה ההיא הפך ברנר בתוככי נפשו את שופמן למין 'ברנר מצליח ופורה' ואת עצמו – ל'ברנר כושל'. התופעה הזאת מתגלית לפעמים בין ידידים קרובים: הצלחת האחד מאפשרת כביכול לחברו לשקוע בייאושו.

וכאשר שופמן כותב לברנר: "ה'מעורר' גוסס? חבל! ואני כבר אמרתי לשלוח איזו 'חתיכות'," ברנר משיב לו : "שופמנקה, שלח לי את החתיכות, שלח את החתיכות, שלח את החתיכות" – קריאת חיבה נרגשת, כאילו ברנר חרד: רק שלא תידבק חלילה בייאושי! אני הוא המיואש, החי את המוות, אבל אתה, שלח את יצירותיך!

ודומה שכאשר ברנר מעמיד את שופמן מול עצמו, הוא רואה בו את מי שיודע לחיות, את הראוי לחיבה בשל חיותו או שובבותו. ואילו הוא, "מו"לו של שופמן" (2) כפי שברנר מכנה את עצמו בליצנות עגמומית, אינו אלא "מו"ל", אדם שחיי המאבק והסבל שלו אינם עולים בקנה אחד עם שעשועי אהבים. והוא כותב אל שופמן: "ביילין אומר, שבוודאי באותו היום באה מהפרובינציה בעלת שתי קצוות שחורות ולפיכך נכנסה בך אותה רוח... חכמה. אוי, שופמניונקה!" (שם, איגרת 337).

לא רוח שטות או רוח נעורים נכנסה בשופמן על פי דבריו של ברנר, אלא "רוח... חכמה", ומי כברנר מבין את פשרה של "רוח חכמה" לנוכח בעלת צמות שחורות מהפרובינציה, ומכאן גם הפנייה: "אוי, שופמניונקה!" ואולם בפנייה זו יש יותר מהבנת הידיד (שכנראה דיבר במקום לחזר), יותר מתחושת השותפות עימו: יש כאן גם קריאת חיבה של המבוגר שזמנו לשעשועים כאלה כבר חלף, אל הצעיר, ששעשועים הם עדיין זכותו ולחם חוקו.

ברנר עומד מול שופמן הארוטי, המתאווה, התוסס – וחש את עצמו זקן. הוא מתעניין בשופמן – מדבר עליו בלשון חיבה או בלשון הלצה, אבל תמיד בהתעניינות אמיתית. באיגרתו למ' קלינמן (3) – הוא כותב:  "ואני אדם נכה-רוח ומתבודד לרצונו-על-כורחו." 

אולם הבדיחות והחיבה האלה של ברנר מסתירים קונפליקט. רמז לקונפליקט ניתן באיגרת 337:  "מה אתה מצטער על שזה נראה כ'שחוק ילדים' – אדרבה, אני, להיפך, איני יודע, מהיכן בא לך הביטחון של מגודלים."

אומנם גם כאן יש הומור, ניסוח מבודח, אולם יש גם נימה ברורה של התנשאות. מדוע ברנר נזקק לה? האם כדי להתגונן במקצת מפני אבחנתו הברורה באגוצנטריות או בתובענות של שופמן? האם כדי לחצוץ בינו לבין סופר צעיר ממנו, שחייו קלים יותר, מתלבטים פחות משלו?

גוון דק ביותר של רוגז ושל קנאה מבצבץ מבעד לחיבתו של ברנר אל שופמן. קנאה באפשרות הקיום ששופמן מייצג, באפשרות אשר לא רק נבצרה מברנר, אלא שבחשבון אחרון, ודאי לא היה רוצה בה.

אולם, אין אלה אלא סימני-לוואי של יחסו הבסיסי החם של ברנר אל שופמן. באיגרתו לא' בילין (1) הוא כותב: "רוצה אתה לדעת מה בלמברג מלבד שופמן – לא כלום. בשבילי לחלוטין לא כלום... שופמן – כפי שתיארתיו לי בדיוק. לעתים קרובות מאוד הנאה גדולה לי ממנו, גם לו ממני, כפי שנדמה לי. זה הכול."

אכן כשנפגשו השניים פנים אל פנים לא התאכזבו זה מזה. בזכות קשר המכתבים ביניהם הם ידעו בדיוק מה ועד כמה הם יכולים לצפות זה מזה. איש משניהם לא הפתיע את רעהו. המתחים הרגילים האופייניים לכל קשר של ידידות באו לידי ביטוים כבר קודם לכן באיגרותיהם.

באיגרת זו יש סיכום ברור של יחסו של ברנר אל שופמן: ידידות עזה, רעות והדדיות , והגדרה של מקומו ושל 'תפקידו' של כל אחד מהם בקשר שביניהם:  ברנר – הנאבק הנצחי. שופמן – הצעיר והחי.

ואף על פי כן השניים מבלים בצוותא לא מעט, ואף את ימי הפסח הראשונים הם חוגגים בחברת ידידם חיים הרץ, בטרנופול, ובחוזרם ללבוב הם מבלים לילה נעים בעיירה יאז'ארניה, בבית האימברים.

הידידות בין ברנר לשופמן היא אפוא ידידות בריאה, ויהיו רכיביה מסובכים כאשר יהיו. נראה שידידות כזאת היתה מקובלת באותם ימים בקרב משכילי גליציה. הינה, ברנר כותב ליצחק קצנלסון בנימה מבודחת: "אתה מקנא בי ששופמן אצלי, בעוד שאני הוא אצל שופמן. זה האחרון (בוודאי ציטוט של ברנר מתוך מכתבו של י.קצנלסון אליו, הוא בגליציה זה חמש שנים).

יחסו של ברנר אל שופמן נעשה פטרוני ומבוגר יותר. פטרוני, מתוך שברנר  משתדל שכישרונו של שופמן יתגלה: באיגרתו לפ' לחובר מז'ולקוב (2) הוא מבטיח שישלח ללחובר בשביל המאסף שלו 'ספרות' כמה דברי סיפור הכוללים, סיפור משלו עצמו וכן מאמר ביקורת מאת שופמן (המדובר ב'תולעים ספרותיים') – "שצריך להדפיסו מפני ערכו הספרותי וצריך להשגיח ביותר על הגהה מפני שכתב-ידו מעוקל (הוא ישלח לך בשביל המאסף השלישי גם דברי בלטריסטיקה שהוא כותב)."   

אגרת המבטאת דאגה, בלתי אנוכית ודקדקנית ואוהבת את דברי חברו!

וכן, נעשה יחס מבוגר יותר משום שהוא הופך שיוויוני.

עתה אין ברנר רואה את עצמו-"מגודל" (כבאגרת 337).

עתה הוא "מתגורר ביער" ושופמן בא אליו להתארח, וכדברי ברנר באותה איגרת – "קבצנים אנו שנינו."

איגרת זו של ברנר,  שנשלחה לשופמן מיפו (איגרת 4), איגרת פשוטה לחבר. ברנר פשוט מספר על עצמו – "כך, שופמן, אני שותה מעט קוניאק מעת לעת בבישליק אחד. נותנים כאן צלוחית חריפה. אבל אל פחד, בפעם אחת אני שותה רק את החצי..."

פשטות זו של המכתב ונושאו מעידה על פשטות הקשר ההולך ונמשך בין השניים, יחסי הקירבה ביניהם מעמיקים. באיגרת 492 (5) אנו מוצאים את ברנר מנסה לחלץ  משופמן חוויות אישיות של האחרון:" אם תצטלם איתה (ארוסתו של שופמן) תשלח לי את התמונה. רוצה הייתי שאוהב אותה גם אני."

במובן זה, הפעם באופן כמעט מוצהר, ברנר חווה באמצעות ידידו את החיים שנבצרו ממנו עצמו.

אותם לבטים שציינו באיגרות המוקדמות יותר של ברנר אל שופמן נעלמו. עתה הפנייה ישירה ופשוטה. מכיוון שברנר אינו צריך עוד להתגונן מפני חיותו האישית של שופמן, כפי שהוא מבחין בה.

באיגרת 583 (1) ברנר חוזר אל תחילת הקשר שלו עם שופמן. אולם, לאחר שעבר כברת דרך ארוכה בה למד לקבל על עצמו איש מאבקים שאין לו  אלא ללכת בדרכו האישית, המיוחדת.

בלי כל צער או כאב, אומר ברנר באיגרתו... "אחיך אני בהבנה, אם כי לא תמיד ביכולת. אני בכדי להגיד מה שאתה מגיד, צריך לכתוב גליונות, גליונות, ולבסוף לא הא? אבל מה לעשות!"

אותה נימה חוזרת באיגרת 621 (2) נימת ידידות עמוקה, המאוזנת, המקבלת מתוך סובלנות מלאה את השוני שבידיד.

"נמלכתי (זו תופסת לה איגרת) והנני מוסיף... על הרשימה גנסין, כולה אין מה לדבר. יד אומן! אבל הסוף אינו  שופמני." כי אם נפילה ברנרית. "דע לך זאת, ואם עוד תימלך למחוק את הצורות או לשאת אחרות תחתיהן עוד יש שהות."

הפעם ברנר אינו מציב עצמו מול שופמן מתוך ייאוש או "חלוקת תפקידים בידידות.." הפעם הוא אומר דברים כהוויתם, פשוט משום שכך הם קיימים. אומנם, המשפט החלקי.." דע לך זאת" מזכיר ורומז על אותו שימוש שברנר עשה פעם בשופמן כדי להדגיש את ייאושו שלו, אולם, יותר מהמשפט הזה מעיד על ברנר, הוא מכוון אל שופמן כמבקשו לחזור ולשקול את הדברים מחדש.

"דע לך זאת" שהיה עשוי להתפרש "אני, ברנר, האומר לך זאת!" – מתוך סמכותיות, היינו יש כאן פנייה אל שופמן: "הדרדר ראוי לתשומת ליבך ולשיקול דעתך."

ולחיזוק גרסה זו, נזכור את "המילה" תימלך. סיומו של המשפט: "עוד יש שהות" שהיה עשוי להתפרש כהערה טכנית בנוסח: "כתב היד טרם נסדר בדפוס, לכן יש עוד זמן לתקנו" – משמעו, לדעתי, פנייה נוספת של ברנר של שופמן, כאילו היה אומר לו: "שנינו יודעים משנים רבות מה זו נפילה ברנרית.

בדוק אם באמת חל בך שינוי זה.

הסופר יעקב הר-אבן שהיה גם רופא ותלמידו של ברנר בגימנסיה הרצליה, סיפר לי את הסיפור הבא – "באחד הימים, עולה ברנר לבקר ידידה בלבוב ופוגש את שופמן יוצא ממנה, ואז הוא אומר לו, באידיש – 'אני עוד אתקע בך סכין!'" – אין זו כבר אחוותם של אלו שהתנסו ביתמות גדולה. ברנר, ידידו של שופמן, נעשה בקשר ידידות לאב ולמורה גדול המלמד ומוריש ערכים.

1. שם (עמוד 390)

2. שם (עמוד 399)

פורסם בספר: "שלושה בפרדס היצירה" בהוצאת "ארגמן מיטב", פברואר 2019, בהשתתפות: ד"ר נורית צדרבוים ויוסי כהן. (בזמנו ד"ר ארנה גולן סקרה את הספר ב"חדשות בן עזר")

ביבליוגרפיה

1. אביגור, גיטה, קווים ביצירתו של גרשון שופמן בתוך: מאזניים, כרך כ' חוברת ה', תשכ"ה, עמ' 366-362

2.  בן נחום, דניאל, אדם וחברה בסיפורי ברנר, בתוך: אורלוגין, חוברת 10 מאי 54, עמ' 337-330.

3. ברנר, יוסף חיים, בחורף, הקיבוץ המאוחד, תשי"ח.

4. ברנר, יוסף חיים, כל כתבי ברנר, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ז.

5. ברנר, יוסף חיים, אגרות, כל כתבי ברנר, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ז.

6. הלקין, שמעון, על גרשון שופמן בתוך: מולד, כרך כ"א, תשכ"ג-תשכ"ד, עמ' 71-68.

7. ולפובסקי, מ"ז, י"ח ברנר מסביב לנקודה, י"ח ברנר לפי אגרותיו 'ראשונות ואחרונות'. בתוך: קרובים בנפש, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ח, עמ' 68-17.

8. סדן, דב, איש מכאובות, מתוך: בין דין לחשבון, דביר, תל אביב, תשכ"ג.

9. פנואלי, ש"י, גרשון שופמן בתוך: מאזניים כרך כ"א חוברת ב, תש"ו, עמ' 108-105.

10. פוזננסקי, מנחם, פתיחת העורך ל'מסביב לנקודה' מאת י"ח ברנר, כתבים כרך א, עם עובד, תש"ו.

11. פנואלי, שמואל יוסף, י"ח ברנר בתוך: חוליות בספרות העברית החדשה, דביר תל אביב, תשי"ג, עמ' 128-113.

13. פרידמן, דוד אריה, ח' ברנר וגיבוריו בתוך: התקופה כרך ה' תר"פ, עמ' 447-397.

14. צמח, שלמה, י"ח ברנר בתוך: מסה ובקורת, אגודת הסופרים העברים ליד דביר תשי"ד, עמ' 52-15.

15. צמח, שלמה, מסה על ג' שופמן, השילוח כרך ל"א.

רון גרא

* * *

שכנתי הלכה לישון עם מלפפון

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

באחד הלילות החמים

ראיתי בבית ממול

שכנה יפה וצעירה

זהובת צמה על גבה

מוציאה מלפפון ירוק גדול מהמקרר

שוטפת אותו היטב בברז מעל הכיור

מנגבת במגבת מטבח

מכסה מחציתו במפית לבנה קטנה

כדי להחזיק בו

מכבה את האור במטבח

והולכת עם המלפפון ביד לישון

איך ידעתי

כי חושך

נעשה מיד בכל הדירה

ורציתי להישאר עד הבוקר ער

כדי לראות

אם שכנתי זהובת הצמה

חותכת את המלפפון לסלט

או שבלעה אותו בלילה

פורסם בגיליון 1059 מיום 13.7.15

* * *

לשכנתי בעלת התחת

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לשכנתי בעלת התחת הלבן

שתלתה אתמול כביסה בלי תחתונים

היו הרבה תחתונים בכביסה

אבל לא על התחת שלה

רק גופייה כהה היא לבשה

אמר לי חבר למה לא לקחְת משקפת

אמרתי אילו ראית את התחת

של שכנתי מלמטה

לא היית צריך משקפת

הסדק שלו גדול מהירדן

ככה תלתה כבסים שכנתי

חשופת התחת הענק

וכל כמה רגעים כשגלגיליות הברזל

של חוטי הכביסה חרקו

הציצו גברים גם מקומות אחרות

וכאשר עגבותיה הלבנות סבבו

מילאו את מרפסת המטבח

ראינו לה גם מלפנים

אלא שהכול היה מגולח

אולי רק שפם קטן של צ'פלין התחבא שם

וקפלי השומן הסתירו את הפתח

אוי כמה בא לנו עליה

אנחנו השכנים ממול

אוי כמה בא לנו עליה

לא יכולנו להירגע מממדי

התחת הלבן והערום שלה

עם סדק גדול מהירדן

סדק צפון-אפריקאי

ממש קיבוץ גלויות

נכון היה יום קיץ חם מאוד

תל-אביבי

אבל כשמאווררים ככה תְחתות

בתליית כבסים

וכל כמה רגעים גלגיליות הברזל

של חוטי הכביסה חורקות

צריך להתחשב גם בזרמת השכנים

* * *

פנחס בן שאול

כך היה כבר בל"ג בעומר 1958 בהר מירון

בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת שימשתי מורה דרך לסיורים בארץ לצורך מימון לימודיי בטכניון.

לקראת חגיגות ל"ג בעומר, חברות התיירות בארץ היו מגייסות את כל מורי הדרך הזמינים לעריכת סיורים בגליל, שגולת הכותרת שלהם היתה ביקור בקבר רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) במירון.  אני זוכר את הסיורים הללו  בזכות ההתלהבות ששררה בין המשתתפים בהם, בעלייה לקבר הרשב"י, שהרי אמונות ואגדות רבות על יכולות הרשב"י נפוצו בין המאמינים והם שאפו להגיע לקברו ולפרוש בו את מאווייהם, מי לרפואה ממחלה קשה, מי למציאת בן זוג או ללידת בן,  ומי לקרן עושר. שהרי תפילה וצדקה והשתטחות על הקבר ודאי יעזרו. רוב משתתפי סיורים אלה היו בעיניי נשים מבוגרות. מה זה מבוגרות? אולי בנות חמישים!

אחד הסיורים האלה זכור לי במיוחד, וזיכרו שב ועולה  בימים אלה של האסון הנורא שהתרחש בגלל הצפיפות באתר קבר הרשב"י. כבר בהתקרבות לאתר הקבר הבחנו כי בשטח הצטופפו אוטובוסים רבים והקשו על ההגעה ועל מציאת מקום חנייה. מקום החנייה שנהג האוטובוס שלנו מצא אחרי זמן רב היה מרוחק מאתר הקבר וחייב הליכה ממושכת אליו בשמש היוקדת. ההליכה הזאת בשטח לא מרוצף הקשתה מאוד על רוב המשתתפים ובייחוד על המשתתפות. היצעתי להן  אולי לוותר על  הביקור בקבר, אך אף אחת מהן לא ויתרה – וכולן רצו להגיע לקבר ממש ולהשתטח עליו. כבר בצעידה מן החנייה החלו להיווצר שיירות-שיירות אשר הלכו והתעבו ככל שהתקרבנו לאתר. בקטע האחרון היה שביל צר שטיפס במעלה ההר.

הכניסה לאתר היתה ממש חסומה ע"י המון המגיעים אליה, ולא נותר לנו אלא להידחק כדי להתקדם פנימה. בשלב זה ניסיתי להציע לקבוצה שלנו להסתפק במקום שהגענו אליו ולוותר על המשך ההידחקות אל הקבר ממש. כולם  גיחכו כלפיי: "הרי לא נסענו עד כאן בשביל לסייר איתך בגליל. נסענו  כדי להשתטח על הקבר הקדוש."

דבר לא עזר לי, כמובן, עד שאחרון המשתתפים-המשתתפות הגיע לקבר עצמו, ואז  השתטח עליו ונישק אותו.

מי שלא מאמין בניסים של הרשב"י יתקשה להבין מה כל כך חשוב לנשק את קברו או לפחות למשש אותו בידיים. אבל כאן טמון היסוד למראות שחזינו בהם בל"ג בעומר זה. אמונה במגע בקבר ובבעל הנס הטמון בו, נכונות ללכת מרחק רב, להצטופף, לסבול, להידחף, ולסכן את עצמם.

ההילולה החלה מזמן – כאשר ביקרנו אז באתר קבר הרשב"י, היה שם מבנה צנוע אחד, בנוי אבנים ועליו שתי כיפות. כיום קשה לזהות אותו בין מכלול המבנים והכיפות  הפרושים באתר. אך מסתבר כי גם ההתלהבות הדתית רק גברה עם השנים.

פנחס בן שאול

* * *

שאלה לאספסוף הנאור של שונאי ביבי –

האם גם במוצ"ש האחרון

הפגנתם בטיפשותכם מול הבית בבלפור

בעוד המשטרה מגוייסת בכל כוחותיה

לעצור את ההתנגשויות האלימות בעיר

בין ערבים ליהודים?

* * *

קטע מהמדור "רשימות תל-אביביות"

 של אברהם בלבן על חנוך לוין

שהתפרסם ב"תרבות וספרות" ב-7.5.2021.

...המכתב הבא שאני לוקח מן הצרור מוכיח שיש תמורה מלאה למאמץ הקריאה: "סצינת הסיום של המחזה 'העולם בו אנו חיים' לקארל צ'אפק גורמת לי מדי קראי אותה שאבכה. קראתי אותה אולי כ-20 פעם. בהזדמנות אתן לך לקרוא". אני מחפש במהירות ברשת מידע על המחזה אבל מוצא רק ידיעות קצרות על מועדי ההצגה אי־שם בשנת 1946. רשימה של אהוד בן עזר נדיבה יותר. אני למד ממנה שהמחזה נקרא במקורו "חיי חרקים", ובן עזר מביא אף מספר דיאלוגים מן המחזה. זבל וזבלת (שתי חיפושיות זבל) מגלגלים אל הבמה כדור זבל ענקי ומשוחחים על הרכוש הנפלא הזה שלהם:

זבל: אתה הק־ק־ק־פיטל שלנו! טינופתנו שלנו! אתה הכול וכול שלנו.

זבלת: אַ, מטמוננו! א, כדורנו הנפלא! א, ממוננו המוזהב.

זבל: כמה טרחנו וחיפשנו, גרגירי טינופת סחבנו, פירורים מסריחים אגרנו, ממש מפינו חסכנו.

זבלת: את רגלינו חטטנו, כמה חפרנו עד שגילפנו אותך, וביססנו אותך.

אני מוכרח להשיג את המחזה השלם, אבל כבר מן השורות הספורות האלה ברור לגמרי מה קסם ללוין במחזה. הרי זו אותה ביקורת סרקסטית של החומרנות הבורגנית המוכרת כל־כך מיצירתו של לוין, אותה הנמכה של האנושי לגובה החרקים, אותו זיהוי של האנושי עם הביולוגי, עם חשקיו של הגוף ועם הפרשותיו. אני מכיר את מחזותיו של לוין כצופה נלהב אבל לא כחוקר, ואיני יודע אם מישהו הצביע על הזיקה האפשרית בין מחזותיו לבין מחזהו של צ'אפק. כך או אחרת, אין ספק שלוין בן ה-18 פותח כאן לפני אהובתו חלון מרתק לעולמו.

אני שואל את אדיבה אם אוכל לצלם את המכתבים ולצטט מהם בהרחבה, אבל היא זהירה: צריך לקבל את הסכמתה של האשה שקיבלה אותם לפני שישים שנה והביאה אותם לפני יומיים למכון. עד אז היא מבטיחה לי גם לחפש את מחזהו של צ'אפק בארכיון התיאטרון ולצלמו. המשך יבוא.

*

אהוד: את הרשימה של אברהם בלבן שלחה לי ניצה וולפנזון. בלבן לא טרח לצטט במדוייק את המקור – שהוא רשימתי על ספרו של קארל צ'אפק במדורי הפופולארי-אז "ספרי דורות קודמים" שהתפרסם מדי שבוע לפני כיובל שנים במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ", זאת החל מימיו של בנימין תמוז כעורך המוסף.

בשנים ההן, דברים שכתבתי וכן מאמרים על ספריי עדיין התפרסמו באותו מוסף, והוא לא היה סגור בפניי, ואני מוחרם בו, וקוראיו אינם יודעים דבר על ספריי החדשים – זה כבר קרוב לשלושים שנה.

וכיצד הגיע בלבן לרשימתי?

בזכות פרוייקט בן-יהודה הנהדר, הנעשה כולו בידי מתנדבים, אשר העלו לרשת את מרבית הספרים המוקלדים שלי ושל דודתי אסתר ראב, וכן את מאות הרשימות של מדורי "ספרי דורות קודמים" – והעמידו אותם חינם לרשות ציבור הגולשים.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

"העולם בו אנו חיים"

לקרל ויוסף צ'אפק

עברית: 1946

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 1.9.1972

לפני 49 שנים

יש שספרונים קטנים המתגלגלים על דוכן של מוכר ספרים ישנים מעלים לפניך תקופה. כך הרגשתי כאשר התחלתי לעלעל בספרון הקטנטן המחזיק את מחזהו של קרל צ'אפק "העולם בו אנו חיים", שאותו חיבר, כמו כמה יצירות אחרות שלו, יחד עם אחיו.

לאחר ההקדמה של אביגדור המאירי: "אישים אלה (דוגמת צ'אפק) הם תמיד בחינת פאראדוכסון לגבי אומתם: פחות מכול מסוגלים הם לסיסמאות לאומיות – אך במקום זה, כל יצירותיהם אינן אלא דאגה אחת גדולה ומעיקה לגורל אומתם ולעתידה המוטלים בסכנה." (עמ' 5) – מופיעים שני עמודים זעירים, שאותם אני מעתיק כמתכונתם:

"העולם  בו אנו חיים"

מאת קרל ויוסף צ'אפק הוצג בארץ-ישראל

על-ידי התיאטרון הקאמרי והצגת הבכורה

התקיימה בתל-אביב ביום שני, כ"ד אדר א'

התש"ו (25.2.1946) ואלה שמות המשתתפים:

פרולוג:

הלך   קרני ברטוב

קפדן   מרדכי בן-זאב

מערכה א': פרפרים

אפטורה איריס   בתיה לנצט

אפטורה קליטאה   ימימה פסובסקי

פליכס, משורר צעיר   אברהם בן-יוסף

ויקטור, מאהב בא בימים   אלברט בן-צבי

אמנון   מאיר ביקל

מערכה ב': טורפים

פקעת   ימימה פסובסקי

זבל   מרדכי בן-זאב

זבלת   רוזה ליכטנשטיין

זבל זר   נסים יעקבי

צרעון   מאיר ביקל

זחלה, בתו (בנו)   גרשון קליין

צרצר   אברהם בן-יוסף

צרצרת   חנה סוקניק

טפיל   טוביה גרינבוים

כנופיה של שודדים    ----

מערכה ג': נמלים

מהנדס א' – דיקטטור   טוביה גרינבוים

מהנדס ב' – המפקד העליון   גרשון קליין

נמלה עיוורת   רוזה ליכטנשטיין

ממציא   מרדכי בן-זאב

שליח   נסים יעקבי

המפקד על הקו   אלברט בן-צבי

עתונאי   אלכסנדר פומרנץ

קצין הטלגרף   ---

נמלים – פועלים, חיילים, פקידים, נושאי אלונקות, פצועים

אפילוג: החיים והמוות

ראשונה פרפרים בני יום   חנה סוקניק, רינה קליבנוב, שרה קורן

שניה   נועה שקולניק

שלישית   גאולה קורנפלד

מקהלה

שבלול א'   רוזה ליכטנשטיין

שבלול ב'   אברהם בן-יוסף

חוטב-עצים   טוביה גרינבוים

אשה עם תינוק   בתיה לנצט

תלמידה   חנה סוקניק

ההצגה:   יוסף פסובסקי   הצייר:   ד"ר פ. לוי

המוסיקה:   פרנק פולק   כוראיאוגראפיה:   תהילה רסלר

מי מן הקוראים שראה את ההצגה ב-1946 – ודאי מספיקים לו שמות המערכות וסדר המשתתפים כדי להעלות מנבכי זיכרונו את ההצגה. ימימה פסובסקי (מילוא) בתור פקעת המבקשת כל הזמן להיוולד. מרדכי בן-זאב ורוזה ליכטנשטיין בתור זבל וזבלת (חיפושיות-זבל) המגלגלים אל הבמה כדור זבל ענקי, שהוא כל רכושם אשר צברוהו:

זבל: אתה הק-ק-ק-פיטל שלנו! טינופתנו שלנו! אתה הכל וכל שלנו!

זבלת: אַ, מטמוננו! א, כדורנו הנפלא! א, ממוננו המוזהב!

זבל: כמה טרחנו וחיפשנו... גרגירי טינופת סחבנו, פירורים מסריחים אגרנו, ממש מפינו חסכנו...

זבלת: את רגלינו חטטנו, כמה חפרנו עד שגילפנו אותך, וביססנו אותך... (עמ' 36-37).

חנה סוקניק (מרון) בתור צרצרת (בהריון), הנקטלת בארסו של הצרעון, השוקד להביא אוכל לזחלת שלו:

"הביטי נא, זחלת שלי, קוקוק! מה טוב הביא לך אבא שלך? שלום, שלום ילדונת, אבא צריך לצאת לעבודה, הוא צריך לדאוג לחמדת ליבו, למותק התולעי שלו..." (עמ' 43-44).

ולבסוף רוזה ליכטנשטיין ואברהם בן-יוסף אשר זוחלים בתור שבלול אל"ף ושבלול בי"ת על הבימה, ומסתכלים במות ההלך:

שבלול א': (זוחל קדימה) הוא כבר ש'גר עיניו לנצ'ח.

שבלול ב': אויה, אויה, אש'ון כזה, אש'ון! וי, וי, וי! אבדה שכזאת... למה עז'בת אותנו?

שבלול א': מדוע אתה מתייפח כל כך? הרי ז'ה לא עש'קנו!...

שבלול ב': ז'ה רק ש'תם! כך עוש'ים על מת.

שבלול א': כן, כן, ובכן ז'חלנו.

שבלול ב': כן, כן. זאת דרך כל בש'ר.

שבלול א': העיקר שיהיו מעט שבלולים והרבה צ'נון! (עמ 91).

ואילו אני, שילד בן עשר הייתי באותה תקופה, ותיאטרון עדיין לא ראיתי, (מחוץ, אולי, להצגת "המכשפה" באולם "היכל" בפתח-תקווה), צריך לשחזר, למעני ולמען קוראים כמוני, את מחזהו של צ'אפק.

העולם בו אנו חיים, חוקיותו היא כחוקיותם של חיי החרקים, זו התיזה של צ'אפק במחזה. ומצוי בו הלך, בן-אדם שהוא טיפוס "פר-גינטי" במקצת, העובר מבימה לבימה ומתבונן, קצת מגבוה, על חיי האהבה של הפרפרים, חיים שאינם אלא נכלולים, בגידה וחמדנות. על חיי החרקים, שאינם אלא עולם שבו אושרו של האחד הוא טריפתו של השני, עד לטפיל שבולע את הצרצרת שבלעה את הקורבנות שהביא לה אביה הצרעון.

ההלך סבור כי הערך העליון היא החברה, הכלל, ולא האגואיזם והאינדיווידואליזם – ואז הוא מגיע לעולם הנמלים. הנמלים הם פועלות או חיילים, ושולטים בהם מהנדסים הנעשים לדיקטטורים ולמצביאים עליונים, ומחפשים פרובוקציות למלחמה עם תילי הנמלים השכנות, בגלל שביל אשר בין שני הקינים (אילו נכתב המחזה עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה, היה אפשר לומר – בגלל דאנציג או הפרובוקציה הגרמנית בגבול פולין).

אומר ההלך למראה המלחמה: "שלטון עולם? חרק עלוב, כלום את דל"ת אמות החמר והעשב אשר ידעת תכנה בשם עולם? רצועת אדמה ארורה ומזוהמת זו? אילו רמסתי ברגלי את כל קן הנמלים שלך יחד עימך – הן אפילו צמרת עץ אחת לא היתה נעה, מטורף שכמותך!" (עמ' 81).

הדיקטטור של הנמלים (היטלר?) מת, נרצח בידי אחת מנמליו המובסות. מנהיג הנמלים הצהובות מתפאר בניצחונו, אבל ההלך רומסו ומועכו ברגלו. ואילו באפילוג בא מלאך-המוות, נאבק עם ההלך ולוקח את נפשו, לעיני שני השבלולים.

אבל החיים נמשכים – בבוקר, עם היכנס חוטב-עצים, אישה ותינוק בידה, ותלמידה.

קארל צ'אפק (25.12.1938-9.1.1890) כאילו כתב במחזה את קינתו על נפילת צ'כיה ונבואתו על נפילת גרמניה. גורלו היה כגורל ההלך במחזה. כאשר פלשו הנאצים לחבל הסודטים עוד הספיק לקרוא את קינתו על שלום מולדתו ברדיו הפראג, ומיתתו החטופה גאלה אותו מלראות את המפלה של ארצו, את ניצחונו של הדיקטטור המטורף של הנמלים, אך הוא חזה גם את נפילתו של הדיקטטור הזה בידי מנהיג הנמלים הצהובות, שאולי אינו פחות אכזרי ויהיר ממנו, באומרו:

"ניצחון הצהובים! ניצחון הצדק והקידמה! לנו השביל בין שני הקינים, לנו, העולם כולו, אני ממנה עצמי לשליט הרקיע!" (עמ' 84).

* קארל ויוסף צ'אפק: "העולם בו אנו חיים (חיי חרקים)". קומדיה בשלוש מערכות, פרולוג ואפילוג. עברית י. פסובסקי [יוסף מילוא]. מבוא מאת אביגדור המאירי. הוצאת "משואות" בע"מ, תל-אביב. "חזיון", ספרייה תיאטרונית. חוברת ג'. תש"ו, 1946. 93 עמ'.  המחיר 150 מא"י.

* * *

רוֹן גֵּרָא

אוֹר אֵינִי

"וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי" (תְּהִלִּים ל"ח 11)

לד"ר נירית בורלא

קְשָׁתוֹת מַאֲדִימוֹת

בְּחוּטִים מְאֻנָּכִים

הִשְׁחִירוּ בְּעֵינִי.

אִישׁוֹנִי נִצְלַב

בְּסַכִּין נִתּוּחַ חַדָּה

שֶׁכִּבְּתָה מֵאוֹרִי.

אַתְּ נוֹגַעַת 

בָּבַתִּי.

נִצַּן תַּפּוּחַ אֲבִיבִי

מְבַשֵּׂם תִּקְוָה

בְּאַפִּי.

אֶצְבְּעוֹתַיִךְ הָאֲצִילוֹת

זוֹרְעוֹת

אוֹר עֵינַיִךְ

בְּלִבַּת עֵינִי.

לְהַפְרִיחַ יְגוֹנָהּ.

לִרְאוֹת  מֵחָדָשׁ יְפִי

עוֹלַם

תְּנוּבַת חַיִּים

וְאוֹר.

* * *

חנה סמוכה מושיוב

מה נשאר מהזוהר?

במהלך ליל הסדר, אצל אחייניתי, סימה, שבו היה מוזמן גם אחיה זוהר, העלו על נס את חג העצמאות שחגגנו יחד אצל זוהר וחברתו בחווה במושב לכיש. הוא סיפר לאחיותיו שהוא נפרד מאותה בת זוג, בעלת המשק, ושכר משק במושב עגור ולקח איתו את כל החיות שהוא גידל. המשק ששכר היה מוזנח, אך הוא ראה בו את הפוטנציאל. הוא פינה ממנו את כל הגרוטאות. בנה כלובים, אורוות לסוסים, מחסן לרתמות ומוסך ענק של כל כלי הרכב וכלי העבודה, שבאמצעותם הוא מעבד שדות ועושה עבודות גננות. לשם הוא העביר את כל החיות שהוא גידל. שתל דשא בכל החצר והפך את המשק המוזנח לפינת חמד, עם בעלי חיים ובעלי כנף ממינים נדירים, שאת חלקם הוא מגדל שנים וחלקם קנה לאחרונה.

קבעו שביום העצמאות תגיע אליו כל המשפחה, האחים והאחיות של אימו ז"ל – דודיו ודודותיו, עם ילדיהם ונכדיהם ויחד נפגש ונחגוג את יום העצמאות "על האש". העבירו הודעה בקבוצת הווטסאפ, ומיד כולם הביעו את נכונותם להגיע, ושמחו שסוף סוף ייפגשו במקום פתוח ובטוח, וגדול עם הרבה אטרקציות עבור הנכדים, בעיקר, ליטוף חיות ורכיבה על ה"פוני".

מזלית, אחותם הצעירה של זוהר וסימה, שממונה על ההפקה, קבעה מה כל אחד יביא וכל אחד אישר שאכן יגיע ויביא מה שהתבקש. כבר יש לנו ניסיון משנים קודמות, שבהן חגגנו יחד את יום העצמאות אצל זוהר, ומובטח, שיהיה נפלא לצאת לאוויר הפתוח, ולראות את הקרובים ועמם לשוח.

יום העצמאות

זוהר עבר לגור בגפו במשק, שאותו שכר, והפך אותו לפנינה מלאה זיו ויופי וחן. חשבתי לעצמי, חצר כל כך גדולה, חיות יפות שאותן הוא מגדל באהבה אין קץ, בנוף פסטורלי ושקט. חסר פה ילד. אולי בסתר ליבו, הוא חש החמצה שאת אבהותו הוא טרם מיצה. ואף אחד לא שאל אותו, אם הוא בכלל רצה... בליבי חשבתי, אולי במקום הזה שאותו הוא שכר לעשר שנים, אולי הוא חושב לגדל בו גם ילדים, שיתרוצצו בחצר ובדשא שהוא שתל, וילטפו את החיות המעניינות, ואותם לרכוב על סוס ילמד... היום יש דרכים להביא ילד לעולם, גם אם יש בעיות פוריות... ובגילו (בן 51) זה בטח עבר לו בראש...

אני אחרי התקף ורטיגו, שהחל ביום ראשון, פוחדת לנהוג וחוששת שאצטרך לוותר על המפגש עם אחיי וילדיהם. בעלי שכבר חנוק מרוב לשבת בבית מול המסך, שמח לקראת הנסיעה למושב עגור, שם זוהר עבר לגור, כדי לפגוש אנשים, שלמעלה משנה אותם לא ראה. הוא ינהג בזהירות ונגיע ולא נפסיד את המפגש הנדיר הזה ביום הנפלא הזה, עם מזג אוויר מעולה, טמפרטורות נוחות ומעט לחות. אני מתלבטת אם הנהיגה תהיה עול כבד על בעלי, כי אני חוששת לנהוג, לא מרגישה יציבה וחוששת מאיזה ורטיגו שיתקוף אותי במהלך הנסיעה. אחיי מתקשרים ומעודדים אותי להגיע. אני שמה נפשי בכפי, ומבטיחה שנגיע. לא מפספסים הזדמנות כזו, כי האלטרנטיבה היא לשבת מול הטלוויזיה ואת זה עושים כל השנה.

נסענו. הגענו בשלום וברוגע למושב עגור. הנסיעה עברה חלק. לא היו פקקים. ואפילו הסחרור אצלי נעצר. רק ביקשתי מבעלי שיסע בזהירות ולא יתקרב יותר מדי למכוניות. ושלא יכעס עליי, שאני מעירה לו יותר מדי, כי אני בחרדה וחשה לגמרי לא בטוחה וברור שאני פוחדת להיתקף ב"סחרור".

הדרך למושב עגור מבית שמש, כולה יערות ושמורות טבע, והרבה אנשים עושים שם פיקניקים. הגענו בזמן. גם בתי רעות, ומשפחתה, הגיעו מיד אחרינו. הגיעו שני אחיי ושתי אחיותיי וחלק מילדיהם ונכדיהם. דשא טבעי על שטח ענק, מכסה את החצר הגדולה עד לסככות ולבתי החיות. בצד האחר בית מגורים ועוד מחסנים עבור הרתמות וכל הציוד הדרוש לרכיבה על סוסים. והכול מסודר למשעי. מבחוץ המחסנים מקושטים בכל מיני כלי עבודה ישנים עשויים מברזל חלוד ומשלדי חיות, שזוהר מצא במסעותיו עם הסוסים במקומות מרוחקים ומבודדים. הכול נראה מיוחד ומדהים. אדניות פרחים בשלל צבעים, מונחות על אופניים ישנים ובתוך עגלת תערובת ישנה, והם נותנים צבע לחצר הרעננה. הבית נתן צל, ובצילו עמד שולחן, שעליו הונחו המאכלים ולידו ישבנו. אוויר הרים נפלא. עונג אמיתי. הבשרים כבר היו על האש ועל רגעים כאלה אי אפשר שלא לומר הלל.

הגחלים בערו במנגל. חנוך, גיסי, ועופר, בעלה של מזלית, אחות של זוהר, עמדו ליד האסכלה, צלו סוגים שונים של בשרים, שכולנו הבאנו ליום הנפלא הזה. הם עמדו בשמש וניצלו בה, בלי כובעים, כשהשמש הנעימה קופחת על ראשיהם, וביקשתי מהם שישימו כובעים על ראשיהם, כדי שלא יגרם להם נזק!!! אצלנו במשפחה חשיפה לשמש נחשבת למאיימת, ולכן אני מזהירה מפניה כל מכר או מכרה.

היה מאוד מרגש לראות את אחיי ואחיותיי, עם ילדיהם ונכדיהם. יש נכדים של אחיי שלא ראיתי שנים, כמו שלומי, שהיה בשליחות בצ'ילי, שם נולדו לו שני ילדים, והוא חזר משם לפני יותר משנה ולא יצא לנו להיפגש. הלב מתמלא לראות את הנכדים של האחים שלי גדלים, מלטפים חיות ומתפעלים. לצערי, ילדיי, יניב ונעם, לא הגיעו עם משפחותיהם, הפסד גדול לילדיהם. לא דחקתי בהם שיגיעו. עשיתי זאת בפסח. הם היו אצל זוהר לפני שנתיים והם ידעו מה הם מפסידים.

הדבר הראשון שעשו הילדים כשירדו מהמכוניות, הם נכנסו לבתי החיות, זוהר נתן להם הוראות, איך להחזיק וללטף אותן. כל ילד בחר לו ארנבת, החזיק ביד וליטף ולא נפרד ממנה. הוא הראה להם ארנבת מניקה ארנבונים, וביקש לא לגעת בה ולא להפחיד את הגורים. שיחקו עם הכלבה הפצועה שעוברת שיקום אחרי ניתוח, וזוהר ביקש לפנק אותה ולתת לה אהבה. התבוננו, בציפורים היפות ובתוכים הצבעוניים שעלו לו הון. זוהר בנה להם בתי רשת, כמו ארמון, והם נראו נקיים ומטופחים, ממש חלום. אחרי שהילדים סיימו לאכול, זוהר שם רתמה על סוס הפוני שלו והוביל ילד ילד ועשה לו סבוב בחצר, אחר כך בטרקטורון החשמלי הרכיב את כל הילדים בתוך ארגז גדול, והם הרגישו בעננים, מוקסמים ומאושרים, שנפלה בחלקם חוויה ענקית.

ישבנו ואכלנו ושוחחנו, ונהנו. הכול היה טעים. זוהר ישב לידינו וסיפר לנו את קורות המשק הזה. ששכר לא מזמן למשך 10 שנים, עם אופציה לקנות אותו. במשק היו סככות של לולים נטושים, ואוסף גרוטאות, שפינה בכמה משאיות. ובנה לבד את הכלובים המרושתים עבור הציפורים והתוכים המקסימים, את האורווה לשלושת הסוסים היפים והמטופחים, שאחת מהן בצבע שמפניה, אותה הוא בחר לקנות מבין מאות סוסים במסע שעשה במיזורי שבארצות הברית, ושמה – מיזורי. ועוד אורווה לשני סוסי פוני, ודיר עזים מיוחדות, מנוקדות, ואת הסככה שכיסתה לול הודים בעבר, הפך למוסך של כל הטרקטורים וכלי העבודה הרבים, כשהכול מסודר בה להפליא. מינִי גן חיות מטופח ומקסים עם תוכים בשלל צבעים, אפילו זוג תוכים ורודים, כי הם בצבע המועדף והאהוב עליי, הרגשתי שהם שלי, ותוכים אדומים וכחולים וירוקים, וכולם מקסימים. זה מפעל החיים של זוהר. זה שלו ורק שלו. הוא חי את החלום שלו.

היה מעניין. היה כיף לראות את כל הנכדים של כולנו מאושרים. זוהר עשה לנו סיור והראה לנו את כל בעלי החיים וידע לספר על כל אחד ואחד, מה הסוג שלו, מה תכונות האופי שלו, תוכי אחד דברן בלתי נלאה, אחר תוקפן, אחר שתקן, והארנבות המיוחדות, שאחדות עם אוזניים שמוטות, ואחת עם פרווה לבנה כשלג ועיניה כחולות, שאותה קנה במחיר גבוה, בגלל שהיא נדירה ויפה. וברווזים מיוחדים, שבנה להם בריכות, שיוכלו בהן לטבול, וכלוּבים מיוחדים לארנבות ולשפנים. וכמובן כלבים שהם ידידו הטוב של האדם. כלבת טרייר, שמחלימה מניתוח ברגלה, בעקבות תאונה. הוא נותן לה יחס חם ואוהב, כדי שתבריא מהר. ביקש ממי שמתקרב אליה, ללטף אותה, לתת לה הרבה אהבה. ועוד כלב או כלבה, אסופי, שגם הוא קיבל טיפול וטרינרי וכעת הוא מבריא. וישן עם זוהר במיטה.

צפינו עם זוהר מעבר לגדר של המשק, מאחורי ביבר החיות, וראינו נוף פתוח, מכוסה עשב ועצי נוי רבים חלק משמורת טבע. זוהר ספר שהוא מתכנן לזרוע על שטח, שהוא חלק מהמשק, חציר עבור הסוסים. לא הפסקנו להתפעל מהידע שלו בקשר לחיות. יודע את צורכיהם, מכיר את אופיים, מתמסר להם, משקיע בהם עבודה וטיפולים וטרינריים והרבה מאוד כסף, ברכישה, במספוא ובמזון, במים ובמעון. זוהר לא לבד, הוא עם החיות שהוא אוהב, והם כמו ילדיו. הם אהבת חייו, הם מקור לגאווה ולסיפוק. את הכול הקים לבד בשתי ידיו, והוא יודע לבחור את החיות הכי יפות והכי מיוחדות. כל דבר שעליו זוהר סיפר, עורר בנו התפעלות. כשסיפר על החיות, הוא נראה זוהר ומאושר קורן. את החיות שלו הוא אוהב ומכיר כל אחד בשם, מתמסר להן ומטפל, נותן להם חיים ומכול אחת מהן הוא מתפעל ולכל אחת יש סיפור, מאיפה היא הגיעה, ומה הייחוד שלה. 

כולנו התפעלנו מכל היופי שנגלה לעינינו. בלב היתה התרגשות גדולה. זוהר ישב איתנו וידבר וסיפר וענה על שאלות והיתה הרגשה של התעלות. כולנו התלהבנו ממנו ומפועלו. סימה אחותו, שהגיעה באיחור-מה עם שני בניה הבוגרים, רון ואלון, הביאה קבאב. אחרי שצלו את הקבאב, שהיא הכינה במו ידיה, היא עברה עם המגש, וחילקה לכל אחד ואחד, ואמרה: "תטעמו, זה הקבאב של נורמה, אימא שלי."

גם אני טעמתי מהקבאב של אחותי ז"ל, נורמה-שושנה, והוא היה פיקנטי וטעים ומיוחד, כזה שלא אכלתי מעולם. ואחר כך אחותה, מזלית, הביאה עוגה, אפויה בסיר-פלא ישן מאלומיניום, ואמרה: "זה הסיר שבו אימא שלי אפתה," ונתנה לנו לטעום מהעוגה הנפלאה שאפתה. שוב טעמנו את ממטעמיה של אחותי, שהיתה "נוכחת" ונשמתה שורה מעלינו.

ואחר כך הרחנו את התבלינים והריחות של אימא-נורמה ז"ל, שריחפו באוויר ומילאו אותו בניחוחות חזקים. ופתאום התעופף לו פרפר לבן וצחור כמו מלאך, ואחותי, אהובה, קראה: "זוהר, בוא תראה, הינה אימא שלך!" – זה היה מצמרר... והוא לא כל כך שם לב. הפרפר, הופיע לרגע והתפרפר... האם זו היתה אחותי שושנה, שלא רצתה לפספס את המפגש עם ילדיה ונכדיה, שאת רובם לראות לא זכתה, ואת אֲחֵיהָ שתמיד באה לעזרתם והם לא שוכחים אותה – ונשמתה צצה מתוך הניחוחות של המאכלים והתבלינים שאותה מזכירים?

כשזוהר לקח אותנו לסיור והסביר לנו את כל הדברים הנפלאים שעשה, אמרתי לו, "זוהר, אם אימא שלך היתה רואה את כל זה, היא היתה מאושרת."

הוא אמר לי, "אשכרה, חנה, את צודקת, היא באמת היתה מאושרת, גם אני חושב על זה."

ולא ידענו ולא הבנו מה פשר האותות שקיבלנו ממנה, ולא ידענו להסביר את משמעותם. לא הבנו, איך אחותי, אימא של זוהר, סימה ומזלית, כל כך נוכחת. שומעת כמה אותה אני משבחת, והיא מעלינו פורשת כנפיים צחורות ומאושרת, ומאוד שמחה, שזוהר ובנותיה הצליחו להביא למפגש המיוחד את אחיה וילדיהם ונכדיהם, וכמה נעים להם אצלו ביום העצמאות, כפי שהוא עשה זאת גם בשנים הקודמות, (מלבד בשנה שעברה, בגלל הסגר שהיה בשל הקורונה). משהו בלב כולנו רן בכל אותן השעות כשהיינו יחד אצל זוהר האחיין. "נוכחותה" של אחותנו, לרגע לא סרה, והיא היתה חדה וברורה, אני מוכנה להישבע שראיתי אותה בשמלה לבנה וצחה ואפילו שמעתי שהיא צחקה. היא נהנתה איתנו מהאווירה הקסומה, שמיד כשהגענו נוצרה. כאילו היא כלל לא חסרה. היא היתה איתנו בכל תפארתה. מאושרת ומתפעלת, לא מאמינה מה יצא מ"הילד", שאותו הצפינה והתביישה לצאת איתו לרחוב, כי גינו אותה גם מקרוב וגם מרחוק. היא לא ויתרה עליו, נלחמה עליו בעוז, איש לא ייקח ממנה את פרי אהבתה... ומי שרוצה לבוז לה שיבוז. יש לה סיבה להיות גאה בבנה שנולד מאהבה רצופה מהמורות ולא היה לה קל לעבור את כל התלאות, ולשרוד. היא שולחת לו נשיקות וחיבוקים וחשה גאווה רבה מאותו מקום שחמלה וריחמה.

אחותי נכחה בילדים שלה, במאכלים שלה, בשמחה שלה, בצחוק המתגלגל, בנתינה שלה, כאילו אמרה, תאכלו, הכנתי הכול לכבודכם, כמו שתמיד הייתי מכינה לכם. הרבה זמן לא התראינו וזה בגלל הקורונה. כמה כיף לי לראות את כולכם אחיי ואת זוהר בני שאתכם מארח, ואת בנותיי היקרות משתדלות ומנסות אותי להחיות, וכמוני מכינות מטעמים טעימים. כמה אני מאושרת שבכל יום ויום הן זוכרות את הטעמים והריחות שהטמעתי בהן. ונכדיי, שלא זכיתי לראות ולעזור לבנותיי אותם לגדל, את אלון, מעין ויעל, ולא ראיתי איך רון נכדי שהיה קטן, הולך וגדל, סיים צבא, עובד ועמל ובעולם מטייל. ולא הבינה איפה שלום, בעלה, ולא ידעה, שהוא כבר לא זוכר דבר, הזיכרון שלו נמחק... וליבה נכמר עליו וביקשה שישימו לב אליו... אחותי שושנה, היתה איתנו. מלאה אהבה. שמחה. עם עליצות ושביעות רצון מכל מה שהיא ראתה ושמעה.

נפרדנו מזוהר כשכולנו חשים התרוממות רוח. משהו אלוהי נגה וזהר עלינו מהמרומים באותם רגעים. זוהר המקסים, הבן הטוב שרוב הזמן היה רחוק, הביא את כולנו אליו וקיבץ אותנו עם שמחה ושפע טוב. אחיותיו שלא מפסיקות להחיות את אימן, הטעמים, הריחות, הניחוחות, והאחווה והנתינה והחיבוק, הכול היה מקרב, והפך את הרגעים הנדירים האלה, למשהו שאנחנו רוצים להמשיך עליהם לדבר, למשהו שאנו לא רוצים שיחלוף, משהו שלא יעבור, שלא יהיה לו סוף...

חזרנו איש-איש לביתו, טעונים ברגשות. התחלנו לשלוח הודעות בווטסאפ ולהודות לזוהר ולמזלית ולסימה על הארגון ועל ההזדמנות ועל כל היופי של החיות ושמחנו שזוהר גם כשהוא כעת לבד, ואין לו אישה וילדים, יש לו אהבה גדולה בלב, לבעלי החיים שהוא מגדל,  למרות שהיה קצת עצוב עליו... דווקא הבית שבו הוא גר, נראה די נזירי ולא מטופח, ומצריך שיפוץ ומגע יד של אישה, אבל החיות האהובות שלו גרות ב"וילות". כל אחד מאתנו חשב בליבו, עבור מי זוהר משקיע את כל היופי הזה? אולי לילד שבו??? או אולי לילד שיבוא??? כמה חבל שאין לו אהבה, לפחות לפי שעה (אנו לא יודעים הרבה על חייו האישיים), אך הלב נצבט, הוא חי במקום כל כך יפה, לבד, בלי שמישהו יקבל את פניו, יכין לו משהו חם לאכול, ישפוך בפניו את הלב, יחבק וינשק. הכול נפלא, אך מרגשים באוויר, שמשהו חסר... אולי אהבה? אולי ילד? אולי אימא, שמתה מזמן? אולי אבא, שדבר לא זוכר? כולנו רוצים לדעת, אך לא רוצים לפגוע בנפשו של זוהר, ואף אחד לא מעז לשאול, איך הוא חי עם עצמו ואיך הוא רואה את המשך דרכו. נשארו הרבה שאלות פתוחות ואף אחד מאתנו לא יודע את התשובות... נשאיר את השאלות לפעם הבאה.

כשעזבנו את החווה, למרות יופייה ובעלי החיים הנדירים והסדר המופתי בכל הדברים, והנופים ושמורות הטבע שמסביב, לרגע חשבתי בליבי, מה יקרה כשזוהר יזדקן, ויזדקק לעזרה מיידית והוא רחוק משכן, מקרוב, או חבר, איך תבוא ההצלה ברגע הנפילה??? שאלה שהעסיקה אותי והעציבה אותי. הרי "לא טוב היות האדם לבדו" כשאין לו "עזר כנגדו"!

מהרגע שכל אחד הגיע לביתו, לא חדלו ההודעות וכל אחד מאיתנו הגיב על ההודעות שהאחרים שלחו, והיתה שרשרת של הודעות מלאות שמחה והתפעלות מהרגעים הנדירים שחווינו יחד כאחים וממה שחוו הילדים והנכדים. הכול היה חזק, מיסטי, עוצמתי ומרנין. והכול בזכות זוהר שקיבץ אותנו והפגיש בינינו והפעים אותנו בכל היופי שהוא יצר, וזימן גם את אימו שריחפה מעלינו כמו מלאך רחב כנפים לבנות בענני הנוצה שטיילו בשמים שמתחתם ישבנו בזוהר שעלינו נגה.

מה נשאר מהזוהר?

עברו יותר מעשרים וארבע שעות, עדיין כולנו אפופים בזוהר ובטוהר. קשה להיפרד מאותם רגעים. סימה שלחה לי בווטסאפ האישי את השיחה שהיא הקליטה לזוהר ושלחה גם את תשובתו המוקלטת בקולו. זה היה מאוד מרגש.

גם אהובה, אחותי, שלחה לי הקלטה של ההודעה ששלחה לו והוא ענה לה בהודעה מוקלטת בקולו עם התרגשות ורעד בקולו. ביקשתי מאהובה את מיספר הטלפון של זוהר, וגם אני כתבתי לו משהו אישי חם ומלא הערכה ושלחתי לו במוצאי שבת בווטסאפ, דקות לפני שהלכתי לישון, כאילו הרגשתי שמחר יהיה מאוחר... זוהר לא ענה... לא באותו היום ולא למחרת.

למחרת, יום ראשון, בערך בשעה עשר בבוקר, סימה כתבה שיר לזוהר ושלחה לו בווטסאפ. בין היתר היא כתבה לו:

 "וראיתי עוד משהו, את התשוקה והאהבה, שיש לאיש הזה, איך אדם אחד יצר את כל היופי הזה, בכוח האהבה, דואג, מטפל, עובד ומגדר בתשוקה עזה, כאילו היו ילדיו.

ושמעתי ביו השבילים את אימא מלאת גאווה, ממלמלת. היה שווה... כל מה שעברתי, היה שווה...

אח שלי, אני גאה בך. אתה חי את החלום שלך, וזה מעורר השראה.

שהשם הטוב ילווה אותך תמיד וימלא משאלותיך לטובה."

גם לסימה אחותו הוא לא ענה... ובעקבות מה שהיא כתבה, כולנו המשכנו לכתוב לזוהר על כל הטוב שחווינו אצלו ועל פועלו הנפלא ועל כך שקיבץ אותנו אחרי זמן רב ולא שכחנו את אימו שגם היא "התארחה" אצלו וכמה היא צחקה וחייכה ושמחה. 

משנקפו השעות וזוהר לא הגיב, סימה התקשרה אליו שוב ושוב והוא לא ענה. היא חשדה שמשהו קרה לו. היא בהוד השרון, הוא בעגור, ולהגיע אליו, זה סיפור. היא חיפשה שכנים וחברים שלו דרך הפייסבוק, ועלתה על איזה שכן או שכנה וביקשה מהם ללכת לבדוק מה עם זוהר. מדוע הוא לא עונה לה?

כשהשכנה נכנסה לביתו של זוהר, השעה היתה בסביבות ארבע אחר הצהריים, יום ראשון. הוא ישב על כורסה, וגופו היה קר, וברור שזהו, נגמר... היא התקשרה למד"א ולמשטרה, והם הגיעו וקבעו שזוהר מת, וזו האמת. מת!!! השכנה אמרה לסימה, תבואו, אל תמהרו, יש פה אמבולנס ומשטרה. מבין השיטין אפשר היה להבין, שהוא לא בין החיים. אך הלב מסרב להאמין. התחילו לכתוב בווטסאפ שלא מוצאים את זוהר ולא יודעים מדוע הוא לא עונה. הספק התחיל להתגנב בלב. לא, זה לא אמיתי, למה מת??? וכשעדיין לא ידענו שהוא כבר מת, המשכנו לשבח את האיש ולהלל, והמשכנו לכתוב לו ולהתרונן והודינו לו על הרגעים הנפלאים שזכינו בהם בזכותו. והוא לא היה, ולא קרא, ולא שמע את ההודעות הקוליות. ואף אחד לא תיאר לעצמו, שיכול להיות שהוא מת. זה נשמע מטורף. כולנו בלחץ.

יוסי אחי, קבע איתו שיבוא אליו בל"ג בעומר עם הבנות והנכדים, ותיכננו לחגוג שוב את יום העצמאות בביתו בשנה הבאה... כל זה לעולם לא יקרה!!! כי בשנה הבאה, נלך לאזכרה...

לאט לאט, הספק התחיל להתאמת. זוהר מת!!! זוהר מת, וזו האמת!!! שלא רצינו להבין שהיא קורית. זה לא הגיוני, זה מטורף, איך זה קורה! הרי הוא היה חי והיה מלא תוכניות והוא חולש על אימפריה של גננות ופועלים וחיות וסוסים וקבוצת רכיבה, מי מאמין ששוב לא ישוב לעולם לטפל בחיות שלו שכל כך השקיע בהם ואהב. ים הדמעות החלו זורמות. אף אחד לא מאמין וכולם מסרבים לקבל את הידיעה ההזויה. זוהר מת!!! מת!!! מזמן כבר, לא כעת. עברו שעות לא מעטות עד שגילו שהוא לא חי, אלא מת.

הוא מת לבד, בלי אישה ובלי ילד, בלי מישהו שיגיש לו עזרה, שיקרא לאמבולנס, שיזמין רופא, או ייקח אותו לבית חולים. הוא היה לבד, לבד, ורק הכלבה הפצועה היתה על ידו. הוא לא הצליח להילחם עם המוות ולגבור עליו. המוות הגיע חזק, ומהר אותו חנק, ואפילו האָלָה שהיתה למראשותיו, לא הצליחה לסלק אותו מעליו. הוא מת לבד, בלי שביקש עזרה, בלי מישהו שהחזיק לו את היד, בלי מישהו סגר לו את שמורות עיניו, השכיב אותו במנוחה. הוא קרס מת על הכורסה, שממנה לא קם וממנה עלתה נשמתו השמיימה, ונפגשה עם אימו שרק לפני יומיים הגיעה ואולי רצתה לאותת, שבשמיים מחכים לו כעת...

זוהר התחבר אל אימו, שכל כך אהבה אותו. אימו שהופיעה בדמות של פרפר ושמחה שהכול כל כך נפלא ונהדר, או בדמות ענן לבן שמעלינו בשמים שט. האם היא באה להיפרד מעליו, או להזמין אותו לבוא לשכב לידה, לנוח מכל מה שאותו רדף. הוא אפילו לא הגיע לגילה. הוא חגג חמישים ואחת שנים לפני כעשרה ימים והיא מתה באותו אופן בגיל חמישים ושלוש. אותה מיתה במיטה בכורסה. כמה הם קרובים בגיל, אך חייהם היו שונים, חייה היו קשים וכואבים, אך היא הותירה אחריה בעל, שלושה ילדים ונכד, והוא הותיר, חברות לשעבר שאותו אהבו והוא אהב, חיות יפיפיות, שבהן טיפל במסירות של וטרינר, והרבה גינות שעיצב ושתל בהם ממיטב הצמחים, הרבה צמחי תבלין ופרחים בשלל צבעים ועצי לימון, פומלה, תפוז, מנגו ואבוקדו, צמחייה רב שנתית ושיחים, חמנית צהובה, שפורחת כל השנה. ומה לא? וילדים משלו לא היו לו, שלהם יוריש את הונו ואת חיות המחמד והסוסים המטופחים והתוכים והכלבים שנשארו מיותמים באותו יום חמסין, שבו לא קם להשקותם.

זוהר נולד לרכב ולגדל סוסים ומילדות הוא מתמחה בנושא. חבריו של זוהר קבוצת "רוכבי הסוסים", שנקראים "born to ride" – "נולד לרכב", שולחים תמונות מנופי הבראשית שאליהם הגיעו במסעות הרכיבה על הסוסים בוואדיות, בצוקים, בעמקים וביערות, בכל רחבי הארץ. הוא נראה מאושר, רוכב על הסוסים, שהוא טיפח ואהב. סוסים אהב מאז שהיה ילד קטן ומהאהבה הגדולה שלו לא נפרד עם יומו האחרון. חבל שסיפור חייו תם וחבל שכל החיות שלו הפכו ליתומות, שמחפשים עבורן "הורים מאמצים". הם לעולם לא יהיו שוב יחד, כמו שהיו אצל זוהר, שלפני שפקח את עיניו, השקה אותם במים ונתן לכל אחת את האוכל שלה, הבריש את הסוסים ושם להם בושם ואף זבוב לא התקרב אליהם. כמה עצוב! קשה לקלוט, קשה להאמין, קשה לעכל, קשה לקבל את מה שהגורל האכזר עליו נגזר.

הוא התגלה מת שעות מיספר אחרי שאת נשמתו נפח. הוא טולטל למכון הפתולוגי שקבע שסיבת המוות, היא דום לב. לא, איש לא פגע בו, או נגע. שתי האחיות ההמומות מהידיעה המרה הגיעו לביתו וגילו את הזוועה. זה לא אמת, זה רק חלום רע... שבר גדול. אדם חי ופתאום הוא מת, בלי שום סימני אזהרה, אסון נורא! איך מבשרים לכולם את הבשורה, איך אומרים להם, שכל השבחים שלהם שנכתבו והוא טרם קרא, הופכים להספד. הזוהר כבה, זוהר מת. שרב כבד, מי יטפל בחיות, ויציל אותן מצמא ומשברון לב? מה יהיה עליהם?

קשה לדמיין את זוהר מת, קשה לראות את איש הפעלים האוהב כל כך חיות וצמחים ופרחים וטבע ונופים, יורד דומם לקבר. איך מכסים בעפר אדם חי כל כך. אדם שמצמיח ומרבה? איך אומרים עליו קדיש? ואיך מאמינים שהוא נטמן בבית העלמין בהוד השרון ולא במקום היפה האחרון שהוא הקים ואמר, המקום הזה יהיה שלי תמיד, כעת אני שוכר אותו ומשקיע, אך יש לי אופציה לקנות אותו, ואני אעשה זאת...

זוהר היקר, מפעל חייך התפרק, בכלובים שבנית בעמל רב, לא יגורו החיות האהובות שלך, הן יפוזרו, יאומצו, או יימכרו, אנשים שונים יגדלו אותם. כל מה שהיה נקי וממורק, יפורק... ושוב לא נבוא ביום העצמאות עם הנכדים שילטפו את החיות האהובות ולא תהיה חצר יפה ולא מדשאה כל כך גדולה, כל המבנים והמחסנים ירוקנו ויפורקו. הטנדר הענק, יוחזר לליסינג, וכל הכלים החקלאיים, כלי העבודה, מישהו ימצא בהם עניין. ומה שיישאר, זו רק חלקת הקבר ליד אימך, שבמקרה נרכשה לפני 18 שנה, על ידי דודך, יוסי, שאהב את אחותו, שעזרה לו ותמכה, ובבוא יומו רצה לנוח לידה. הוא ויתר לך, כדי שתהיה קרוב אליה, אל אימך, שאותך כל כך אהבה, ואתה אותה. מצמרר, שמכל מה שאדם צובר לו ורוכש ואוהב, ערום הוא נולד וערום הוא נקבר. ולכל השאר נותרים הזיכרונות והתמונות הדוממות.

אימך לא תבכה עליך, היא הלכה מזמן לעולמה, אביך לא יבכה עליך, הוא לא מבין על מה המהומה. גדלת לבד, ילד יתום. היו לך נשים, אך אף אישה לא נתנה לי מספיק אהבה וחום ולא ילד שיצא אתך למסעות. אהבת וגידלת חיות, ועשית נפלאות. 

דע זוהר שאהבנו אותך מאוד. אנו לא מפסיקים ללקט ממך זיכרונות, ומשום מקום צצות חברות וידידות שלך מההווה ומהעבר, שמגלות בתדהמה, שהכול נגמר... כי הפסקת לענות לטלפון, והן מחפשות סימן חיים ורואות ב"פייס", שאתה כבר קבור מת... הן חשות את השבר ובאות לשים זר על הקבר, או פרח, או אבן שעליה כתוב "לנצח", או "סוס", שכבר לא תרכב עליו...

ואחרת מגלה שכתבת לה מכתבי אהבה, ונתת לה ורד, והתקשרת אליה מדי ערב. ושהכי רצית משפחה ורצית להרגיש את ההרגשה של טבעת על היד, וקנית לעצמך טבעת...

ולא מזמן שלחת לחברה ותיקה שיר של שלמה ארצי וישי ריבו "והאמת", שמבטא אותך ואולי יש בו איזו נבואה.

"מְכ֚סֶה דמעות רוצה לחזור / אל הבית בו מזמן התחלתי / כמו ילד טוב אל זרועות אימו / אל האמת שבה צללתי." אכן חזרת לזרועות אימך המתה ואתה קבור לידה... באמת רצית לשם, או שהיית בדרכך לבנות לך חיים חדשים???

ואולי בכלל שלחת לה את השיר הזה בגלל בית אחר בו "והאמת שאת היחידה / ואת היופי והעצב / אז מי שולט/  הזמן הוא כתב חידה / והאמת שוב מתפוצצת..."

ואנו מגלים שהיית רומנטי ואהוב, וידעת לאהוב, ולהתרפק על אהבה שכבר איננה, אך מתת לבד ואיש לא נתן לך יד. וגילית שאתה בעצם לבד!!!

לא יהיה לך ילד ולא משק, לא חיות, לא חובות ולא חוויות.

אתה תמשיך לחיות בלבבות ואנו נמשיך עליך לבכות.

חנה סמוכה מושיוב

3.5.2021

* * *

נעמן כהן

הפארטאץ' הישראלי "יהיה בסדר"

בזכות המבוכה ובגנות הטיח

"יהיה בסדר" – בנאום בטקס סיום מחזור בבית הספר לפיקוד ולמטה בצה"ל ב-1992, נשא ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רוביצוב-רבין נאום שהיה אמור להיות מכונן: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם; שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה, שרבים מאתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא 'בסדר': יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עליי', הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה'חפיף' היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד לא 'בסדר' ."

https://www.youtube.com/watch?v=kYQMd2gJlZU

"יהיה בסדר" – לאחר חתימת הסכם אוסלו, בנאום בטלוויזיה ב-1 במרץ 1994, נשא יצחק רוביצוב-רבין נאום מכונן היסטוריה שקבע את ההיסטוריה: "יהיה בסדר", אל דאגה. "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ, ובלי אימהות נגד שתיקה."

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%9C%D7%99_%D7%91%D7%92%22%D7%A5_%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%99_%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%9D

"יהיה בסדר"... איזה פרטאץ' נהדר. מילים מילים מילים.

שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה (אבות א' ט"ו)

היהודים (לא) אשמים

השקרים של אחמד טיבי

אם קיימים יהודים המאשימים את היהודים בטריגר למאורעות 1921 ורצח י"ח ברנר ("חדשות בן עזר" 1641) ברור שגם חבר הכנסת הערבי-מוסלמי-סורי-הגזען, אחמד כמאל אחמד א- טיבי, יעשה כן. טיבי מפרסם את עלילת השקר הבאה: "תושבי שיח׳ ג׳ראח כדרכם כל ערב ברמדאן עושים ארוחת איפטאר המונית. שימו לב למתנחל בעיגול שמתיז גז פלפל על הסועדים וכך גרם לתגובה".

https://rotter.net/forum/scoops1/695063.shtml

כהרגלו טיבי משקר בהסתותיו. הסרטון דווקא מוכיח שהערבי התיז ראשון ורק כשהגיבו לו החלה ההתפרעות ההמונית. 

אחמד כמאל א-טיבי השקרן המסית הוא השותף לדרך של יאיר למפל-לפיד ונפתלי בנט.

ירון לונדון

על ניכור רישעות וחוסר הומניזם

איש התקשורת, ירון לונדון, אמר על הנספים באסון במירון: "אינני עצוב כי אנחנו לא בני אותו עם, מבחינתי זה כמו אסון שקרה בסין."

https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-838103

רבים תמהו וביקרו אותו על כך. מוזר. מפני שזה היה מפתיע אם היה אומר את ההיפך. כלומר שיש לו בכלל רגש.

זה זמן רב שירון לונדון הוא איש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) שהיא מפלגה גזענית אנטישמית שאינה מכירה בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, אז למה בכלל שתהיה לו סולידריות עם העם היהודי? (מפלגתו תומכת בפשיזם הסורי של הטבח מדמשק מכאן שגם אין לו סולידריות עם העם הערבי).

ירון לונדון מפגין במה שאמר גם את העובדה שהוא איננו כלל הומניסט, למרות שהוא מתנאה בכך שהוא איש "שמאל" הומניסטי. לדידו ("ההומניסט"), אסון אצל הסינים לא נוגע לו, כמו לאסון של העם שלו. ומיהו בעצם העם שלו? עם "שמאל" "הומניסטי"?

לונדון מפרט: "אסונם של אהוביי מרעיש אותי. צרותיהם של ילדיי ונכדיי מחוללות בקרבי  רעש בשיעור עשר בסולם ריכטר ואילו אסונם של אלפים בבנגלדש כמעט לא מזיז נים מנימי ליבי."

גם זה שקר.

מפגן אנטישמי בנצרת בחסות דגל סוריה

היהודים שוב הורגים ילדים

הגזען האחמדי, איימן עאדל עודה, (ראש מפלגתו של ירון לונדון "ההומניסט") אירגן מפגן האחד במאי בו צעדו הערבים במצעד פשיסטי בלוויית תופים. במצעד הוצג מיצג אנטישמי (שנערך כמיטב המסורת האנטישמית הקלסית), המראה יהודים רוצחים ילדים ערביים. מובן שלא הונפו שם דגלי ישראל, אלא רק דגלי סייקס (המסמלים בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית. (דגלי אש"פ וסוריה):

https://www.gplanet.co.il/%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a6%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%98%d7%a0%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a4%d7%92%d7%9f-%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99%d7%a9%d7%9e%d7%99-%d7%91/

אלה הם השותפים ובני הברית של יאיר למפל-לפיד ונפתלי בנט.

אלה השותפים של בנימין מיליקובסקי-נתניהו בתקווה,

והשותפים של נפתלי בנט ויאיר למפל-לפיד בפועל

התנועה האיסלמית מבקשת מכל המוסלמים בארץ להמשיך לזרום לכיוון ירושלים בשביל לחזק ולתמוך בתושבי ירושלים ולהגן על מסגד אלאקצא.

https://rotter.net/forum/scoops1/695222.shtml

מנהיג חמאס איסמאעיל הניה פנה במסר ישיר לראש הממשלה בעקבות ההתפרעויות בהר הבית: "זו מערכה שלא אתה, לא הצבא שלך ולא המשטרה שלך יוכלו לנצח." מנהיג הג'יהאד האיסלאמי הכריז כי "אי אפשר לשתוק על מה שקורה בירושלים." גם ח"כ מאזן גנאים מרע"ם גיבה את המתפרעים: "מברך את בני עמנו בשיח' ג'ראח ובאל-אקצא."

https://www.mako.co.il/news-military/2020_q1/Article-a2692ad3e984971027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

יו"ר רע"ם מנסור עבאס בהתייחסות ראשונה לאירועים בירושלים: אל-אקצא הינו קו אדום, התוקפנות על קדושתו והמתפללים בו אינה מקובלת והיא מגונה.

https://rotter.net/forum/scoops1/695236.shtml

ערבים-פלישתים-מוסלמים-סונים-אזרחי ישראל בכפייה, חוסמים את כביש 1 ותולים את דגל סייקס (המסמל בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית) על ניידת משטרה:

https://www.ynet.co.il/news/article/Hyz1k8N00d#autoplay

חבר הכנסת, האחמדי, הגזען, הקומוניסט, איימן עאדל עודה, יו"ר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), משבח את המתפללים המוסלמים שהתעמתו עם כוחות הביטחון במסגד אל-אקצה ביום שישי. בהודעה שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו כתב: 

"ברכה פלסטינית שלוחה לגיבורי ירושלים המגנים כעת על מסגד אל-אקצה, המגנים על (שכונת) אל-שייח' ג'ראח, על אל-קודס (ירושלים). הצעירים של אל-קודס נאבקו במערכה על השערים (האלקטרוניים) וניצחו, במערכה בבאב אל-עאמוד וניצחו, וכעת הם מתעמתים עם הכובשים במסגד אל-אקצה המבורך, והם ינצחו גם אם הדבר יתארך. הפולחן הדתי הוא זכות, ואולם מהות הסוגייה היא הריבונות! כיוון שהריבונות מופרת אז כל זכות נפגעת, כולל הפולחן הדתי. ובמקום שיש כיבוש יש התנגדות. מאבק. ובשלב זה הגיבורים הם הצעירים של אל-קודס."

https://rotter.net/forum/scoops1/695322.shtml

אין ערבים ישראלים בעלי אזרחות ישראלית

הגזען היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, ח"כ סאמי אבו שחאדה, מדיר את הערבים בישראל מערביותם ומאזרחותם הישראלית. לטענתו אין ערבים ישראלים, יש רק אזרחים פלישתים במדינת ישראל.

https://rotter.net/forum/scoops1/695267.shtml

אם יהודי היה מצהיר זאת היה מיד מואשם בגזענות.

מקיבלי – (הנסיך פרק 18)

אין חובתו של מושל חכם לשמור את הבטחתו, כשזו עשויה לגרום לו נזק, וכשבטלים הטעמים והנימוקים, שהניעוהו להבטיח מה שהבטיח.

אלמלי היו כל בני אדם טובים וישרים, בוודאי שהוראה זו לא היתה טובה, אבל כיוון שהם רעים ומושחתים ואינם מקיימים מה שהבטיחו לך, אין גם אתה מצווה ועומד לקיים את הבטחתך. לעולם לא יהא נסיך חסר טעמי-חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו.

דעה זו אפשר לחזק במשלים רבים לאין שיעור. כולם מקרוב. מן הזמן האחרון. ולהראות בעליל כמה בריתות שלום וכמה הבטחות הופרו ובטלו על שום בגידתם של הנסיכים; ומי שהשכיל יותר לעשות כמעשי השועל הצליח יותר. אבל הכרח הוא להלביש טבע זה איצטלה יפה מאוד ולעשות גדולות בגניבת דעת ובהעלמת דברים, כאמן גדול במשחק, תמימותם של בני  אדם רבה מאד והם נשמעים תמיד לצורכי השעה בלבד, עד שכל הבא לרמות, ימצא תמיד אדם שאפשר לרמותו.

אין זה אפוא הכרח לנסיך שיהא בעל כל המידות טוב, נאמן וישר, אבל הכרח הוא שיהא מוחזק בהן. ואני מעז להכריז ולומר שאם הוא בעל מידות אלה, והוא נוהג על פיהן כל הימים, הן מזיקות לו, אבל אם הוא מוחזק בהן ומתראה (מתחזה) בהן בלבד, הן מועילות לו.

נפתלי בנט – הבטחות:

https://youtu.be/eUGBSyVoWEQ

שואת הארמנים – לא היה רצח עם, אלא רצח דתי של

ג'יהאד מוסלמי

במאמר מקורי מביעים בני מוריס, ודרור זאבי עמדה חדשנית במחקר. לדעתם "הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן טעה בהכרזת ההכרה בג'נוסיד הארמני. הטרגדיה של הארמנים במלחמת העולם הראשונה לא היתה לדעתם רצח עם (ג'נוסייד). רצח אכן היה שם, אבל לא ניסיון השמדה של עם, אלא של קהילות דתיות. הדעה המקובלת היא, שבמהלך המלחמה פעלה ממשלת המועצה לאחדות וקִדמה, הידועה בשם 'הטורקים הצעירים', לחיסול הלאום הארמני. אולם השמדת הארמנים היתה חלק ממהלך רחב יותר ועמוק יותר. רחב יותר, משום שהקיף את כל הקהילות הנוצריות בשטחה של טורקיה – יוונים, ארמנים ואשורים – ועמוק יותר, משום שהוא נמשך כ-30 שנה."  (בני מוריס, ודרור זאבי, "הטרגדיה הארמנית, לא היה רצח עם", "הארץ" 1.5.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9759278

כלומר, המלחמה הטורקית בנוצרים היתה מלחמת ג'יהאד מוסלמית.

בין אם רצח הארמנים היה ג'נוסייד, או ג'יהאד, נשארת עדיין הבעיה של ההכרה הישראלית. על ישראל ובעיית ההכרה ברצח העם הארמני כתבתי כבר באריכות, ולא אחזור על הדברים. מוזמנים לקרוא את הדברים: "ישראל וההכרה ברצח העם הארמני" ("חדשת בן עזר", 1347)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01347.php

בביקור במוזיאון רצח העם הארמני שהוקם ב-1967 מסבירה המדריכה הארמנית ברגש רב. בכניסה על הקיר הגדול מפת ארמניה הגדולה מהים הכספי עד ארץ ישראל. על המפה חרוטים צלבים המסמנים את כל הקהילות הארמניות שנספו וחרבו ע"י הטורקים. לאחר מכן מוצגים תצלומים ענקיים המספרים את סיפורי הטבח – 1896, 1909, 1914 ,1915, פרעות, מאסר, גירוש, רצח, תצלומי ניצולים, שלדי אדם, העיר האני השוממה הנמצאת כיום בטורקיה.

והנה הפתעה: מיד בהתחלה מובלט ספר:

Turkish atrocities – The young Turks and the truth about the Holocaust at Adana in Asia minor during April 1909

כלומר, כבר בשנת 1909 השתמשו הארמנים במושג "הולוקוסט".

את המונח "ג'נוסייד" (genocide) רצח עם, טבע רפאל למקין, יהודי פולני שהיגר לארה"ב בשנת 1944, וב-9 בדצמבר 1948 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה למניעת פשע של רצח עם ולהענשת מבצעיו. אמנה זו נכנסה לתוקף בינואר 1951.

המילה העברית "שואה" משמעותה הרס, חורבן, כיליון. במשלי (ג', כ"ה), (תהילים ל"ה, ח') שימשה לתיאור אסונות עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כך כונו למשל הפרעות בחברון ב-1929, והפרעות בבגדד, או אפילו העסקת ערבים כהגדרת ביאליק.

השימוש במונח "שואה" לגבי חורבן יהדות אירופה, החל לפני תחילת ההשמדה. ב-17 בספטמבר 1939, שבועיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה, נכתב במאמר המערכת של "דבר": "שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה," ובהמשך: "שואה מחרידה ירדה על מיליונים של יהודי פולין, שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסנו בהם בשנים האחרונות."

המונח הלועזי לשואה – "הולוקוסט" מיוחס לאלי ויזל. "הולוקוסט" בתרגום השבעים של התנ"ך הוא קורבן עולה – ביוונית שרוף כליל. המונח הדתי-נוצרי "הולוקוסט" יש בו טעם לפגם, ומאז סרטו של קלוד לנצמן "שואה" מחליף המושג "שואה" את המונח "הולוקוסט", וטוב שכך.

המדריכה מדגישה את הערכת הארמנים לעזרתם של שני יהודים. הנרי מורגנטאו ( 1946-1856) שהיה השגריר האמריקני באיסטנבול בשנים 1916-1913 וניסה לצמצם את היקף השמדת הארמנים, ואחר כך עסק בסיוע הומניטארי ויזם הקמת ארגוני סיוע וסעד לניצולים שנותרו חסרי כול. הוא העביר דיווחים רבים, בזמן אמת, למימשל בארצות הברית על השמדת הארמנים, והגדיר בזיכרונותיו את טבח הטורקים בארמנים כ"פשע הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית." המדריכה מדגישה שהטורקים אמרו לו: "אתה יהודי מה אכפת לך מנוצרים?" והוא ענה כי הוא עוזר לכל בני האדם.

היהודי השני הוא הסופר היהודי-האוסטרי פרנץ ורפל שבספרו "ארבעים הימים של מוסה דאג" הביא את תודעת רצח העם הארמני לעולם כולו. 

בסיום הסיור מסכמת המדריכה את מיספר המדינות המכירות עד כה ברצח העם הארמני (22) (היום יותר). טורקיה, מתנגדת לשימוש במונח "רצח עם" לתיאור האירועים באותה תקופה, ואינה מכירה באחריות כלשהי של העם הטורקי או של הממשל הטורקי או העות'מאני לאירועים אלה.

המדריכה אומרת שהיא יודעת שישראל אינה מכירה ברצח העם הארמני בגלל יחסי החוץ שלה עם טורקיה. אני שואל אותה מה בדיוק כוונת ארמניה במילה "הכרה". ישראל מכירה למשל בכיבוש הערבי של ארמניה ובסילוק הכיבוש הערבי מארמניה, אז? או ישראל למשל מכירה במהפכה הצרפתית, אז? או ישראל מכירה למשל במהפכה הבולשביקית ובכיבוש הסובייטי של ארמניה, ובשחרור ארמניה, אז? האם במילה "הכרה" יש תביעה לקבלת אשמה, פיצויים, השבת רכוש נכסי תרבות כנסיות והשבתם לארמנים?

היא השיבה שארמניה לא דורשת כלום, רק "הכרה", אני מקשה בשנית מה פירוש הכרה? והיא אינה עונה. מישהו מעיר שטורקיה דרשה מישראל הכרה באשמה בפרשת המרמרה, ופיצויים...

 הגיע הזמן שישראל הרשמית תכריז ותאמר בפשטות כי ישראל הרשמית תכריז כי היא מכירה ברצח העם הארמני בין אם היה ג'נוסייד, (כדברי ביידן), ובין אם ג'יהאד כדברי מוריס וזאבי. רצח מיליונים הוא לא הרג כתוצאת לוואי של מלחמה.

נעמן כהן

* * *

אסתר ראב

"הטרייר"*

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

אני מניעה את הגלגל הגדול והכבד: זרועותיי ארוכות ודקות, אך שריריהן קשים כברזל. ברזל נלחם בברזל. רק אני יכולה להניע גלגל כבד זה.

ליד לוע-המכונה עומדות שתי בנות ומריקות דליי חיטה לתוכו. איוושת-הגרגירים מרדימה. אני כמעט נרדמת תוך כדי תנועה מתמידה. משהו מזמזם באוזניי, קולו של מורה: "פרפטואום מובילה". הגלגל הולך כמעט מאליו. עצי-הזית במרחק מכסיפים ומוריקים חליפות, והרוח מצננת את מצחי – אבל הזיעה ניגרת בכל-זאת, ואגל אחד בא ישר לעין. אני סוגרת את עיניי ורואה מתחת לעפעפיי את רגלי הרי-יהודה, כאן הם מתחילים, בבן-שמן, עם הגבעות, עם "גבעת השומר", עם הגיתות החצובות בסלע, עם האבנים העתיקות, זרועות הקורנית, הרקפות, ודם-המכבים; עם השיזף העתיק והשסוע, שקבר קדוש מתחתיו – של יהודי? של ערבי? השיזף מגדל תפוחוני "דום", שאנו זוללים אותם, ונושא גם עשרות קישורים אדומים – "פתקים" לקדוש, פתקי בקשה ותפילה ערביים לקדוש על יקיריהם החולים. השיזפה מוזרה מאוד, רוח מסתורין מנשב שם – מן הגזע השסוע מדובבים אלפי שנים.

הגלגל סובב כמו מאליו; רק להרימו קשה – אבל לאחר זה אני משעינה את כל כובדי על הידית והיא יורדת מאליה וגם מתרוממת. שוב יורדת ועולה. אני לא עייפה, רק באוזניים מזמזם משהו, ולפתע – אני אינני – כאילו בלעה אותי האדמה. אני חשה ממרחקים חבטה במצח, וממרחקים בא קול, קול הבנות: "הרימו אותה, היא 'מתה' – " צועקת שריצ'קה בייאוש. אבל כל זה מחוץ לי – נעים לי להיות נישאת על כפיים – ואיני רוצה כלל להתעורר.

לאט אני פוקחת את עיניי ורואה מעליי את מניה החובשת מטפטפת מי-חמצן על מצחי.

"מה קרה?"

"התעלפת."

* טרייר – מכונה למיון גרעיני-חיטה שנועדו לזריעה. [הערת המחברת].

*

נכתב: 1971 לערך. תקופת התרחשות הסיפור" 1916-1917 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 17.12.1971. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 70. הסיפור מתאר את שהותה הראשונה של אסתר בבן-שמן, כפועלת, בשנת 1916-1917 לערך, ועדיין לא כמורה, כאשר שבה לבן-שמן בשנת 1919.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למלאת 100 שנה לרצח ברנר וחבריו ולמאורעות תרפ"א הקדיש המוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" רק מאמר אחד, מעניין, מאת רות בקי קולודני המוקדש ברובו למשפחת יצקר ולצבי שץ.

 לעומתו, המכתב העיתי, מפעלו של אדם אחד, הקדיש גיליון מיוחד אחד למלאת מאה שנה ליום הקרב של כ"ז בניסן תרפ"א בפתח-תקווה, וגיליון ענק מיוחד אחד למלאת מאה שנה לרצח ברנר וחבריו, ולמאורעות מאי 1921 – ביפו.

* "השביל שבו נמחצו למוות 45 בני אדם בהר מירון, נפרץ לפני כ-20 שנה באופן לא חוקי בידי אנשי חסידות תולדות אהרון – במטרה לאפשר לחסידים להיכנס למתחם מבלי לבוא במגע עם נשים. אף גורם לא מנע את העבודות להקמתו, ולא אכף את הבנייה הלא חוקית." [אתר "הארץ", 6.5.2021].

* אהוד: פרק 7 של "המפקדת" ששודר ב"כאן 11" בליל חמישי האחרון קצת איכזב אותי. יותר מדי אמונות תפלות, קשיים בשליפת טמפון ויחסים לסביים בקרב טירוניות, וגם רחפן איראני מוזר כמו עטלף מכני. וכל זה נראה כבר קצת מוגזם והזוי ולעיתים אינפאנטילי אפילו במסגרת של קומדיה, וזאת למרות שהתפרסמה ידיעה מרנינה אשר לפיה הסדרה נרכשה על ידי חברה אמריקאית בשם "ווסט אנד פילמס".

ה"גסויות" של סדרת החיילות הזו תעזורנה אולי לחוגים דתיים המתנגדים לגיוס בנות לצה"ל, ומצד שני הן עלולות לעורר תקוות נפרזות של סיכוי לאהבה לסבית בצה"ל – בקרב מתגייסות בעלות נטייה כזו.

אבל ייתכן כי יש בפרקים ההזויים האלה של הסדרה, הפורצת גבולות בלי בושה – מתן פתחון פה למצוקות של חיילות דחויות, חלקן תמהוניות וגם לא חכמות ביותר, אבל כולן מאה אחוז ישראליות ומשחקות להפליא. עדיין מומלץ, אם כי יש שתעקמנה את האף.

* לעורך שלום רב, שפע תודות על ההעשרה שהגשת לקוראיך בגיליון 1641 בנושא י"ח ברנר. מאלף ועשיר ביותר, בעיקר מה שהיה פרי עטך.

לא כ"כ מסכים איתך בעניין הכתיבה בגוף ראשון. ידיד שלי, שנהנה תחילה לקרוא את מה שאתה כותב, פתאום זעם על כתיבתך (בגוף ראשון) סיפורי אהבה וזימה וזיונים, כדבריו.

גם אני ה-י"ז מרמת גן עיר הפיז'אמות, בצניעות  מצהיר שכתיבה בגוף ראשון הינה בעייתית כי חלק מהקוראים (בעיקר הקוראות) באים ושואלים למה ואיך – כאילו זה לא סיפור אלא קורות חיי ממש וכו'.

אני זוכר את גישתך בעניין כי השתתפתי בסדנא שהעברת בבית הסופר לפני שנים רבות.

בברכה,

יעקב זמיר

אהוד: כל מה שאני כותב בגוף ראשון – אלה דברים שקרו לי, "סיפורי אהבה וזימה וזיונים" כדבריך, כי כידוע אני סופר שולי שאינו מסוגל לדמיין – ולכן צודקות הקוראות שמזדעזעות מסיפוריי, ומוצאות להן מפלט בספרים בידיוניים של אהרון אפלפלד ז"ל ועמוס עוז ז"ל ושל יבדל"א דוד גרוסמן, א"ב יהושע וג'וחא רבינוביץ, שהם, לא כמוני – סופרים חשובים אמיתיים. 

* קוראת נאמנה: ואשר לעיתון, הפעם הרבה דברים כבשו את תשומת ליבי. קודם כל, עמדותיך בעניין האסון במירון, הן עמדותיי, והתקשורת ו"הארץ" מנצחים לא רק על מקהלת מאשימים ונאשמים לכאורה, אלא מנצחים גם בקרב על השלטון, כך זה נראה...

ועל יפו – משה גרנות יכול לספר עוד ועוד וברוב עניין גם ממבט אישי, 

ומעניין גם מה שכותב אמנון לורד.

אבל יותר מכל זועזעתי ממה שסיפרה תקוה וינשטוק על בית החולים והטיפול בה. מזעזע לקרוא על היחס לקשישים, וזה מה שרציתי לכתוב ברשימה מיוחדת על יחס הרפואה היום למבוגרים ועל הפקרתם, ועל האינטרסים שמונעים את השיפור ביחס אליהם, אבל ריסנתי את עצמי מחשש תביעת דיבה. אבל ברור שככל שעולה הגיל כך נעשה הטיפול גרוע יותר ולדעתי גם המחקר פחות מתעניין. 

* תקוה וינשטוק – כל שבוע מדהימה מחדש. כשמך כן את – נותנת תקווה לכולנו. חזקי ואמצי גבירתי המרשימה.

איילה זמרוני

* לזכור ולא לשכוח: "צוותי כיבוי פעלו לכבות כ-35 שריפות שפרצו היום (ראשון, 9.5) בדרום הארץ, מאשדוד ועד אילת. משירותי הכבאות נמסר כי עשר מתוך כלל השריפות, שפרצו ביישובי עוטף עזה, נגרמו כתוצאה מבלוני תבערה שהופרחו מעזה לעבר ישראל. מרשות הטבע והגנים נמסר כי חלקים גדולים משמורת הטבע בארי נשרפו. תנועת הרכבות בין אשקלון לנתיבות, שהופסקה בעקבות השריפות – חודשה." [אתר "הארץ", 9.5].

והמהומות בירושלים נמשכות כאילו לא עברו 100 שנים מאז מאורעות מאי 1921. לפחות כיום הכוח בידינו – אבל השינאה כלפינו והרצחנות הערבית לא השתנו במשך 100 שנים ויותר וכנראה כך זה יימשך גם בעתיד!

למעט אותם ערבים, והם לא מעט – שקושרים בנאמנות את גורלם בגורלנו ומשתלבים בחיים הישראליים בענפים רבים וחשובים.

* ציטוט: ציר הרשע מתימן עד ירושלים. [תמונה]. הצי החמישי האמריקני השתלט על ספינת נשק איראנית לחות'ים. צפו בסרטון: [סרטון].

זרועות התמנון של איראן לא נחות, ובשבוע האחרון הן הגיעו גם לירושלים. זו פרובוקציה מתוכננת מראש של החמאס, בהכוונת איראן, ובשיתוף יתר ה"חברים" בציר: ארדואן, קטאר (הבוסית של "האחים המוסלמים" ובל"ד) ואחרים. אין כאן שום רצון עצמאי, אלא שירות של גורמים מבחוץ, שהמטרה היחידה שלהם היא לפגוע בישראל, תחת מימשל אמריקאי חלש. הפלשתינאים הם, כרגיל, כלי הביצוע הזול, של גורמים זרים.

מירושלים ועד תימן: לפני זמן קצר הודיע פיקוד הצי החמישי האמריקני, שהשתלט בים הערבי על ספינת נשק איראנית, שנשאה את מה שאתם רואים כאן לחות'ים בתימן, במלחמתם נגד סעודיה. בסרטון: ]סרטון].

יש באונייה מכל טוב: נשק נ"ט, טילים, רובי צלפים, משגרי רימונים, רקטות, נשק קל, מוקשים, ציוד לחימה אופטי מתקדם ללילה, תחמושת ועוד. אם היו יכולים היו משגרים כך בים גם לעזה. מזכיר את הספינה "קארין איי", שהאיראנים שלחו לפלשתינאים כנגדנו בשנת 2002 כשהיא עמוסה נשק, אך נתפסה בזמן בידי צה"ל.

לכל מי שהאמין לשיחות "פיוס" בין איראן לסעודיה.

התפיסה הזו, ומהומות השבוע האחרון, מבהירות מה יקרה אם חלילה יימסר שטח עצמאי לידי המומצאים בלב הארץ. ועוד: אם הסנקציות יוסרו מעל איראן, המזרח התיכון כולו יבער.

זוכרים שרק לפני כמה חודשים התעסקנו עם השלום, השקעות ויציבות? יש "דמוקרטים", יש אנרכיה, שרק מתגברת.

ועוד תמונה מן התפיסה הבוקר [9.5]. רק תחשבו על מה שלא ייתפס, למשל לעזה. [תמונה].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 9.5.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

[אהוד: אני מתפלא עליך, כלום אינך יודע שהמהומות בירושלים אינן באשמת האיראנים אלא הן בגלל נתניהו ומשטרת ישראל? קרא בעיתון לאנשים חושבים ואז תדע ותחכים!]

* ציטוט: ביי, ביי אמריקה: נתוני ההסתננות לארה"ב בחודש אפריל – מפחידים: [תמונה].

ארצות הברית, כפי שהיכרנו אותה, הולכת ונמוגה, בדרכה להפוך לעוד מדינת עולם שלישי. בעיקרון, מרבית דרום אמריקה אורזת עכשיו את המזוודות כדי להסתנן לארצות הברית, תחת מימשל "דימוקרטי" אובד עצות ואובדני.

כיוון ש"הדמוקרטים" בעד גבולות פתוחים, בחודש מרץ הסתננו לארה"ב 172,000 איש, כולם נכנסו וקיבלו אפשרויות לעבוד, והנתונים הראשונים של אפריל מראים עוד עלייה, בסביבות 180,000, לא סופי. בחודש מרץ היה הממוצע היומי 5,500 ביום, ועכשיו הוא עולה ל-6,000 ביום.

אתם מבינים? 6,000 איש, שאף אחד לא יודע מי הם, חודרים לארה"ב כל יום.

כל זה היה צפוי, והמיספרים רק ימשיכו לעלות, מיליונים בכל שנה. במקביל, ביידן מעלה את מכסת ה"פליטים" שהוא יקבל בשנה (הכוונה למוסלמים), כך שהעתיד שם נראה ורוד ומבטיח מתמיד. מסכנים היהודים שם, זה הסוף שלהם.

מעניין איזה כלי "תקשורת" בישראל יפרסם את הנתונים האלה. [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 6.5.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

אין ספק – בכל המהומות וההפגנות וההתערערות במצב הביטחוני בירושלים, בגדה, ברצועה וביישובים הערביים בישראל אשם רק ראש הממשלה השטני בנימין נתניהו שמצליח לטרפד את הסתמכות מדיחיו על קולות הח"כים הערביים – ובגלל המהומות שיזם לטובתו, עוד מעט גם לא תהיה ליהודים גישה לבית המשפט המחוזי בירושלים ברחוב סלאח א-דין שבו מתקיימים משפטיו ההזויים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל