פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1645

בחג שבועות במלחמה בחמאס ובתוך ישראל

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' בסיון תשפ"א, 17.5.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: גַּלְעִין. שְׁרַקְרַק בּוֹכֶה. // יוסי אחימאיר: רוח תש"ח בתשפ"א. // יעקב חסדאי: "מהומות" כמבוא ל"מרד". // אורי הייטנר: צרור הערות 16.5.21. // גיא משיח: מלאכית בלבן. // דניה מיכלין עמיחי: קונצרט במוזיאון. // יונתן גורל: 1. "מלחמת השחרור" – היסטוריה רחוקה. 2. מרחקים אבודים. // עקיבא נוף: לִי יֵש רַק אַחַת. // איליה בר-זאב: עם מות הרקפות. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר', מאי 2021. // יהודה גור-אריה: יהודי – החוצה! // נעמן כהן: אמנת החמאס 18.8.88 (תקציר). // אסתר ראב: עיסת בצק. הכיכר השביעית. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק עשרים ואחד: ההזרעה של אגנה וגנר. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

עֶרְגָּה לָעֹלֶשׁ

גַּלְעִין

הִיא הָיְתָה

גַּלְעִין קָשֶׁה

כְּגַלְעִין-פְּרִי  –

אֲשֶׁר אִם יִתָּקַע

בַּאֲדָמָה שְׁמֵנָה  –

מִיָּד יִשְׁלַח

שָׁרָשִׁים בָּהּ,

וּשְׁנֵי פְּסִיגִים  –

לַאֲוִיר-הָעוֹלָם:

הִיא הָיְתָה

אִשָּׁה,

עִם מַכְשִׁיר-לֵדָה

מְעֻלֶּה,

וְרֹאשׁ קָטָן וְנָאֶה;

הִיא נִתְקְלָה בּוֹ,

שָׁלְחָה בּוֹ שֹׁרֶשׁ  –

וְהֶעֶלְתָה פְּסִיגִים,

וְהוּא גָּרַר כְּנָפָיו

אַחֲרֶיהָ  –

הָלוֹךְ וְגָרוֹר,

וּבַפִּנּוֹת הַחַדּוֹת שֶׁלָּהּ

נִתְקְלוּ כְּנָפָיו  –

וְנִזּוֹקוּ

הוּא הָלַךְ וְגָוַע  –

מִקְּצִיצַת-כְּנָפַיִם

וּמֵת לְיַד הַגַּלְעִין הַקָּשֶׁה

הַגַּלְעִין, אֲשֶׁר שָׁתַל

זַרְעוֹ הַטּוֹב

בְּאֶרֶץ-הַחַיִּים.

1972

שְׁרַקְרַק בּוֹכֶה

גַם בֶּן-עוֹף

יוֹדֵעַ לִגְנֹחַ בַּלֵּילוֹת

וְלֹא רַק בֶּן-אָדָם  –

כְּשֶׁמְּצוּקָה בָּאָה עָלָיו:

הָרְסוּ קִנּוֹ,

טָרְפוּ גּוֹזָלָיו;

עוֹד מֵרֵאשִׁית הָעֶרֶב  –

שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹ:

הֶמְיָה רַבָּה  –

יְבָבָה

מְלֵאַת-יָגוֹן

שָׁטָה

בַּחֲלַל-הָעוֹלָם;

צְעִיר-שְׁרַקְרַקִּים  –

טֶנוֹר רַךְ

אֲשֶׁר חָזַר מִגָּבְהֵי-שָׁמַיִם

וְעַל גַּבּוֹ זְהַב-הַשֶּׁמֶשׁ

וּכְנָפָיו  –

כְּחֻלּוֹת עָמֹק  –

כָּרָקִיעַ הַחָרְפִּי

הַקָּרִיר;

אֵין זוֹ שִׁמְחַת-הַצְּפִירָה

הַיּוֹצֵאת מִגְּרוֹנוֹ  –

נְכָאִים הוּא הוֹגֶה

אַנְחוֹת-חַיִּים

הַהוֹלְכִים וְכָלִים  –

אוּלַי עֲזָבַתְהוּ

רְעוּתוֹ

אוּלַי חָטַף

גַּרְעִין-מֻרְעָל

וְכָעֵת  –

קְרָבָיו נִקְרָעִים

בְּבִטְנוֹ

וְצַעַר-עוֹלָם

זוֹרֵם

בְּתוֹךְ הַלַּיִל

עוֹמְדִים

אַלּוֹנִים יְשִׁישִׁים

מְלֻמְּדֵי-תְּלָאוֹת

מְנִיעִים חֶרֶשׁ

עַלְוַת-סְתָו

קְלוּשָׁה

וּלְפֶתַע

נוֹשֵׁר עָלֶה אֶחָד

גָּדוֹל  –

בְּצִלְצוּל נוּגֶה

עַל הָאֶבֶן שֶׁלְּרַגְלֵי

הָעֵץ

הַכּוֹכָבִים מִמַּעַל

מִתְכַּסִּים לְאַט

בַּעֲנָנִים קַלִּים

וְטִפַּת גֶּשֶׁם נוֹשֶׁרֶת

וְהַשְּׁרַקְרַק בּוֹכֶה

מָרָה.

1.12.1980

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

בקשה לפרקליטוּת

אנא הפסיקו את הגשת כתבי האישום נגד מְבצעי הפוגרומים בכל רחבי הארץ ורכְּזו את כל הכוחות והאמצעים בחיזוק סוללת התביעה ההולכת וקורסת במשפטי הנאשם בפלילים נתניהו ואַל תשכחו לחדש את משפטו ההזוי מחר יום שלישי בבוקר – זה הדבר החשוב ביותר לעשותו כיום כי רק עם הרשעת נתניהו תיגאל ישראל מצרותיה ויחדלו אויבינו לקוות לכלותנו – כמו היום בראותם כי הנאשם בפלילים הוא העומד בראש ממשלתנו!

* * *

יוסי אחימאיר

רוח תש"ח בתשפ"א

מיד עם הישמע האזעקה, רצו השכנים מלמעלה במהירות במורד המדרגות החיצוניות, להיות עימנו, הדיירים בקומת הקרקע. מיקלט לא היה, גם לא חדר ביטחון. הכי בטוח, על כן, היה לשהות בקומה הנמוכה, בבניין האבן בן שלוש הקומות.

זה היה בתש"ח, בעת המצור על ירושלים. והרחוב הוא רחוב הטורים, בלב שכונת מקור ברוך, שהיום הוא כולו חרדי. דירת שלושה חדרים, ובה גרו שמונה נפשות, משפחתנו ומשפחת דודי ודודתי עם שתי בנותיהם, שרק עלו ארצה ולא היה להם מקום אחר להתגורר בו. אל הדירה הזו התקבצו בעת האזעקות גם שכנינו לבניין.

הסצנה הזאת, שחזרה ונשנתה כמה פעמים. עם האזעקות ועם ההפגזות, זכורה היטב למי שהיה אז בן 5. זיכרונות מבית אבא בבירת ישראל, המדינה היהודית שזה אך זה הוכרזה. האיום על עצם קיומנו היה ממשי, אבל הרוח היתה איתנה, האמונה היתה עזה.

והיום, כעבור 73 שנה, שוב אזעקות ונפילות. שוב אותו אוייב ערבי קם עלינו, כשהחלו – ואולי יש לומר חודשו –  מהומות בירושלים המזרחית ובהר הבית. 19 שנה הם היו מחוץ לשלטון ישראל. רק משפתחו עלינו הירדנים, ביוזמתם, בהרעשה, משהצטרפו ולמצרים ולסורים במלחמה שזכתה לשם מלחמת ששת הימים, ורק כאשר ראש הממשלה לוי אשכול קיבל את עצתם-דרישתם של מנחם בגין ויגאל אלון, פרץ צה"ל מזרחה, שיחרר את העיר העתיקה והכותל המערבי, וכך אחרי 19 שנה של נתק, אוחדה העיר כולה בריבונות ישראל. מאז שורר בה לראשונה חופש פולחן לכל הדתות והעדות. גם שקט ברוב הזמן.

והילד מתש"ח, בגילו המתקדם כיום, מוצא עצמו  בלילות אלה שוב תחת אש, הוא ורעייתו רצים פעם אחר פעם אל המיקלט בבית-הספר הסמוך. פוגשים שכנים, שגם להם אין ממ"ד בביתם. חושב על "בית אבא" שנטש לכמה רגעים... בע"ה לא יהיו נפגעים – והיה כי הבית ייפגע ח"ו – אבל מה על תכולתו, הארכיון ההיסטורי החשוב?

בסמוך ברחוב שלנו – בית בבנייה. הפועלים – ערביים. מזה כמה ימים שהמבנה שומם, הפועלים לא הגיעו לעבודתם. אולי כמה מהם מתפרעים עתה בחוצות כפריהם? בחוצות הערים המעורבות?

אל מול מראות הוונדליזם והאלימות, אין מנוס מלשאול: מה מניע אותם להרוס את רקמת החיים המשותפת? מה מניע אותם לשרוף, להפיל, לפגוע, לרצוח? מנסים לתרץ זאת במיני תירוצים, מטילים האשם על ממשלות ישראל לדורותיהן. אבל כלום אין זה אותו יצר אלים שטבוע בנפשם? הרי גם תופעת החיסולים ביישוביהם היא עניין של יומיום. נקמת הדם הארורה היא חלק מתרבותם. ומדוע יטילו יהבם על השלטונות, כאשר כמות הנשקים והאיבה המצטברים בתוכם בלתי נתפסת? היכן האחריות העצמית, הריסון מבית?

בחסות מיתקפת הטרור הפושעת מעזה, אספסוף מקרב ערביי ישראל, בעיקר צעירים, פורק כל עול ועובר על כל חוק. הם מנצלים את מצוקת המשטרה, שאין לה די כוחות לשלוט על כל מוקדי התבערה, חסרי התקדים, להנמיך את הלהבות. מעוררים גם אלמנטים קיצונים יהודיים להשתולל בלא מעצור. האם אחרי ימי פרעות אלה, החיים בעכו, לוד, רמלה, יפו, חיפה, נצרת, יוכלו לשוב לקדמותם? יודעים המתפרעים, שידו של שלטון החוק, גם באמצעות מג"ב, תהיה על העליונה. המהומות ישככו, אבל רישומן יטיל צל כבד על יחסי יהודים וערבים עוד ימים רבים.

ירושלים 1948 וירושלים 2021. שתי שנים בהפרש ניכר ביניהן, ועדיין לא באו שקט ומנוחה לעיר הנצח. העיר שחוברה לה יחדיו, ונמצאת היום בשיא פיתוחה ושגשוגה. שתי נקודות ציון במלחמה הערבית הבלתי נלאית על ירושלים ונגד הבית הלאומי של העם היהודי. מלחמת 120 השנה. כמו אז גם היום, האויב טרם משלים עם עצם קיומנו, אבל יודע היטב, שמשנה לשנה הוא מתרחק והולך מהגשמת חלומו הפרוע, להפוך את כל ישראל למה שעשה בעזה: מחבל ארץ עם פוטנציאל גדול לשגשוג לבית כלא לשני מיליונים ערבים. רצועה של עוני, שנאה, טרור ודמים.

בית אבא הראשון שלי היה בירושלים שבמצור. בית אבא הנוכחי שלי הוא ברמת-גן שבפריחה. בית אשר בקומת הקרקע שלו ארכיון ומוזיאון צנוע, "בית אבא", לזיכרו של אבי המרי בשלטון הזר בארצנו. זה האיש, הוגה הדעות, שהניף את נס המרד במנדט הבריטי, אשר כתב על הזכויות שיינתנו ל"גר הגר בתוכנו", כי אהב הוא את כל יושבי הארץ הזאת. אבל לא היו לו אשליות באשר למיעוט הערבי, התוקפני. מיעוט שהוא חלק מהרוב הערבי בעשרות המדינה במרחב סביב, מזדהה בחלקו הגדול עם אש"ף וחמאס. מיעוט שאינו משלים עם היותו ככזה במדינה היהודית האחת, שייקח לו עוד הרבה שנים עד שיסכין, אם בכלל, עם אופייה היהודי החד-משמעי של ישראל.

רק נחישות שלנו, עוצמה שתורגש, שימוש בשיטות הגזר והמקל, יאפשרו את קיומנו כאן כעם וכאומה ריבונים, בביטחה.

באחד התיקים ב"בית אבא" הרמת-גני משומרים גם זיכרונות מבית אבא הראשון שלי, הבית בשכונת מקור ברוך, ירושלים במצור, ברעב. ירושלים תחת אזעקות וחשכות, עם פרוץ העצמאות. ועיניהם של אימא ואבא נשואות לעתיד, בתקווה לימים טובים יותר... וכיום, אחרי 73 שנה, גם אנחנו, צאצאיהם, ממשיכים לקוות, הגם שהרוח של תש"ח לדאבוננו אינה מפעמת בלב כולנו בתשפ"א.

יוסי אחימאיר

* * *

אי אפשר להתעלם מהאווירה של שמחה-לאיד, זריעת פאניקה הטלת אשמה על המשטרה וכמובן בעיקר על ראש הממשלה – אווירה שאותה מעודדים כלי תקשורת ישראליים בטלוויזיה ובעיתון מאוד מסויים המבליט מיד כל ידיעה לרעתנו ומקווה למפלתו של נתניהו!

וכל זאת על סף טירוף תקשורתי המאשים בפגיעות הרקטות הקטלניות באזרחי ישראל – לא את החמאס אלא את אי המוכנות של האחראים למיגון בישראל!

זה כאילו התקשורת הבריטית היתה מאשימה בשעתה את ממשלתה בפגיעות הנוראות של הבליץ הגרמני בלונדון ובערים אחרות במלחמת העולם השנייה בגלל "אי-מוּכנוּת" – ובכך מסייעת לנאצים! – האין גבול לטירוף? אתם השתגעתם?

* * *

יעקב חסדאי

"מהומות" כמבוא ל"מרד"

בשבועות האחרונים מוצאת את עצמה מדינת ישראל נלחמת בשתי חזיתות.

החזית האחת, מבצע "שומר החומות", היא מול ארגון החמאס השולט בעזה. זאת מלחמה סדורה וידועה שאנחנו כבר התנסינו בה וצריך לקוות שנצא ממנה כשידינו על העליונה.

אבל במקביל אנחנו מנהלים מלחמה נוספת שהיום כבר החלו לקרא לה "מלחמת אזרחים" – התקוממות של חלק מהאוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל כנגד היהודים. זו מלחמה שהחלה עוד לפני המלחמה עם החמאס – במהומות "הר הבית". במובנים מסויימים היא אפילו הזמינה את החמאס להצטרף למלחמה זו. אולם כרגע זו מלחמה בפני עצמה וקיימים סימנים מסוכנים מאוד שישראל לא מצליחה במלחמה זו.

ראשית, הם מסוכנים כבשורה רעה לעתיד. מסתבר כי חלק מן האוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל לא השלים עם התוצאות של מלחמת השחרור, הם מחכים ליום נקם וחלקים מהם חשבו כי העת הזו היא הזמן לנקמה. אם נתבונן אל העתיד, בלי אופטימיות יתרה,  ישראל עלולה להיקלע למצבים קשים, מסוכנים מבחינה ביטחונית, ואז אנו עלולים למצוא את רוב האוכלוסייה הערבית מתקומם נגדנו, כי אם יראו שמהומות אלו, המתרחשות כיום, מצליחות – זה יהיה סימן רע מאוד לעתיד.

הסימנים המסוכנים קשורים גם בכל מה שקשור לטיפול כיום במהומות. כדי למנוע תהליכים אלו בעתיד, אין לישראל כלים מתאימים ומספיקים. צריך לבדוק האם משטרת ישראל ערוכה להילחם במרי אזרחי מסוג זה. ככל שראינו בימים האחרונים, אין למשטרת ישראל כלים מתאימים. אין לה מערכת שליטה על כל הארץ שמסמנת לכוחות בזמן אמת איפה יש להתערב מיידית. כמו כן אין למשטרה אמצעים לפיזור הפגנות – אמצעים לפגיעה ישירה במורדים העיקריים בשטח.

בשנים האחרונות אנחנו נמצאים במסע ארוך ומרוכז שנועד למנוע גם מאזרחים וגם מאנשי כוחות הביטחון להשתמש בנשקם. הגיע הזמן למחשבה מחודשת. כאשר עומדים לשרוף את ביתו של אדם – מותר לו להשתמש בנשקו כדי להגן עליו. כאשר משמר-הגבול נתקל בהמון סוער שמשליך אבנים ומסכן חיים של בני אדם, בשלב מסויים צריך להשתמש בנשק.

לכן, המלחמה המתנהלת כעת ברחובות לוד, עכו, חיפה וכבישי הדרום – היא "קורס"
למשטרת-ישראל ממנו עליה ללמוד איך להתכונן לסכנות הרבה יותר גדולות וחמורות אם המדינה תהיה במצב קשה יותר.

דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור"       והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר – www.laor.org.il 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 16.5.21

* מסר לאיראן וחיזבאללה – איראן וחיזבאללה צופים בעניין רב בעימות עם חמאס. עוצמת המכה בעזה תשפיע על ההרתעה של גורמים אלה. לכן, מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות הוא איך להכות בחמאס בעזה מכה שתפתיע אותם ואת איראן וחיזבאללה. מכה שלא הייתה כדוגמתה מעולם. מכה שלא תדמה לשום דבר שהם חלמו עליו בסיוטים השחורים ביותר שלהם. מכה שתגרום להם ללקק את פצעיהם שנים רבות קדימה ותגרום לאיראן וחיזבאללה להבין שלא כדאי להתעסק איתנו.

זה לא סתם. זו לא מתיחה מסרט ישן. זה נכון. אנחנו במזרח התיכון.

* דמם בראשם – למה סינואר עוד חי? למה מוחמד דף עוד חי? מה המשמעות של "דמם בראשם"?

* בעד הפסקת אש – אני בעד הפסקת אש. אבל רק אחרי שחמאס יחטפו מכה קשה. מה שחטפו עד עכשיו זה קדימון.

* פיתרון מחוץ לקופסה – יש לי פתרון יצירתי, מחוץ לקופסה לבעיית עזה: צה"ל ייסוג מן הרצועה עד המילימטר האחרון וישראל תעקור את כל יישובי גוש קטיף.

יש לי גם שם יצירתי לנסיגה ולעקירה – התנתקות.

אופס.

* ידיד בבית הלבן – מראשית מבצע "שומר החומות" נשיא ארה"ב ביידן תומך בישראל, בזכותה להגנה עצמית ובפעולה ברצועת עזה. נכון, הוא לא אוהד ישראל באותה רמה חסרת תקדים כמו טראמפ, אבל יש לנו בהחלט ידיד בבית הלבן.

האגף הרדיקלי בהנהגת האוטו-אנטישמי סנדרס מפעיל עליו לחץ אדיר והוא עומד איתן.

* האיומים התממשו – נתניהו לא החיל את הריבונות על בקעת הירדן, כי הוא נבהל מהאיומים הפלשתינאיים. הריבונות לא הוחלה, חלפו חודשים אחדים והאיומים התממשו.

* המתכון לאנרכיה – מחדל ביטחון הפנים, שעליו רבים, ואני בתוכם, מתריעים כבר לפחות עשר שנים, מתפוצץ לנו בפנים.

המחדל נובע מחוסר מנהיגות. מנהיגותו של נתניהו מתאפיינת בדחיינות, בחיפוש שקט תעשייתי, בפחד מהתמודדות עם אתגרים שניתן לדחות אותם.

נוסיף על כך את מלחמת החורמה שמנהל נתניהו נגד משטרת ישראל ושאר גורמי מדינת החוק בחמש השנים האחרונות; מהמצאת והפצת תאוריות קונספירציה חולניות המתארות את משטרת ישראל כארגון פשע שמוביל הפיכה שלטונית ותופר תיקים לראש הממשלה, דרך בוז ולעג למשטרת ישראל שיוצאת מראש הממשלה ומחלחלת עד אחרון האזרחים ועד הסתה ורדיפה אישית ברוטלית של מפכ"ל המשטרה ואח"כ אי מינוי מפכ"ל במשך שנתיים.

נוסיף על כך מינוי חדל אישים לתפקיד השר לביטחון פנים, מתוך ידיעה שהאיש אינו כשיר, רק כיוון שמדובר במי שמוכן לבצע בחדווה את העבודה המלוכלכת של מיטוט מדינת החוק; מינויו כסוס טרויאני במערכת האכיפה כפי שהיה סוס טרויאני במערכת המשפט.

התוצאה – אנרכיה, כפי שראש הממשלה בעצמו הודה בנאומו השבוע.

* בורח מאתגרים – בשנים האחרונות אני שב ומצביע על מחדל ביטחון הפנים, על אובדן הריבונות והמשילות בגליל ובנגב ובמיוחד על הרפיסות במאבק בטרור החקלאי המופעל בידי קיצונים במגזר הערבי נגד ההתיישבות היהודית. הרפיסות הזאת הביאה אותנו למראות הקשים שאנו חווים, מאורעות תשפ"א.

כתב לי על כך בכנות חבר בפייסבוק: "שנים חשבתי שאתה מגזים. 'עוד פעם אורי מנגח את נתניהו', חשבתי. טעיתי. ראית את מה שלא זיהיתי עד שלשום."

השבתי לו: "האמן לי, אין לי שום עניין לנגח את נתניהו. לא בנושא הזה ולא בשום נושא אחר. אני מדבר על מה שרואות עיניי. בנושאים הללו, נתניהו פשוט בורח מאתגרים, דוחה אותם אולי הם יפתרו מעצמם. זה לא עובד."

* סגנון מנהיגות – אחד הביטויים הקיצוניים של מחדל ביטחון הפנים בעשור האחרון, הוא ההימנעות מטיפול בסוגיית הנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי. טענה נפוצה על כך, היא שלנתניהו לא אכפת מהמגזר הערבי, שמצדו הם יכולים להרוג אחד את השני וכו'. זה לא נכון. אם זה היה נכון, ממשלת נתניהו לא היתה משקיעה בקידום המגזר הערבי יותר מכל ממשלה שקדמה לה. הבעייה היא במישור אחר. אחד המאפיינים של מנהיגות נתניהו היא הכמיהה לשקט תעשייתי והבריחה מהתמודדות עם אתגרים; דחיינות של החלטות קשות בתקווה שאיכשהו הדברים יסתדרו מאליהם.

נתניהו נמנע מלהחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי היישובים כי הוא פחד ממתקפת טילים והתקוממות של ערביי ישראל. הוא לא החיל את הריבונות וכעבור חודשים אחדים קיבלנו את מתקפת הטילים ואת ההתקוממות של ערביי ישראל.

נתניהו הבליג על טרור ההצתות ו"הכיל" אותו, כי הוא פחד שתגובה ישראלית תביא להסלמה ומתקפות רקטות על אזרחי ישראל. הבלגנו וחטפנו את המתקפה.

נתניהו מכיל את הטרור החקלאי נגד ההתיישבות היהודית, כי הוא פוחד מהתמודדות שתביא לתבערה במגזר הערבי. הכיל, וקיבלנו את התבערה במגזר.

וכך גם בנושא הנשק. טיפול שורש בבעיית הנשק במגזר הערבי, אינו פיקניק. לא תעמוד בכיכר הכפר ניידת, תכריז שהציבור מוזמן להגיע למקום ולמסור את הנשק שבידיו, וההמונים ינהרו לכיכר וישמחו להיפטר מהנשק והתחמושת. לא. מדובר בפעולה יסודית, קשה ומסוכנת, של כניסה כוחנית לבתים, על פי המידע המודיעיני שבידי השב"כ והמשטרה, וחיפושים כוחניים של כלי הנשק והחרמתו בכוח. זאת פעולה שתתקל בהתנגדות אלימה. הח"כים מהרשימות הערביות, שתוקפים את הממשלה על אוזלת ידה בהתמודדות עם הנשק הבלתי חוקי, יהיו ראשוני המסיתים שיקראו לתושבים לצאת מהבתים ולהתנגד באלימות ל"כיבוש" של הכפר. זאת פעולה שלבטח תבעיר את השטח. והשמאל הקיצוני בישראל יפגין נגד הממשלה הגזענית שמתעמרת בערבים. והאיחוד האירופי יגנה.

הפחד מהתגובות הללו משתק את נתניהו, ולכן הוא נמנע מפעולה נגד הנשק הבלתי חוקי, כמו גם נגד הבנייה הבלתי חוקית, כמו גם נגד הפרוטקשן, כמו גם נגד הביגמיה, כמו גם נגד הטרור החקלאי. והתוצאה?  השטח בוער כולל שימוש בנשק חם בלוד, בכבישי הנגב ועוד.

היעדר המשילות, שחיקת הריבונות – כל אלה נובעים משיטת מנהיגות הבורחת מאתגרים. אלה תוצאות מנהיגותו של נתניהו.

* יישובים מופקרים – לפני חודשים אחדים נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות בקווי העימות. כל הפניות שלנו לא נענו. יועז הנדל ניסה לפעול בנושא – ללא הצלחה. היום יישובים בגליל נצורים, אין להם נשק והמשטרה מתפקדת כפי שמתפקד ארגון מוחלש שהשלטון התעלל בו במשך חמש שנים. זה עלול להיגמר באסון.

* להכניס את צה"ל – שר הביטחון והרמטכ"ל מתנגדים להכנסת צה"ל למוקדי פרעות ומהומות של ערביי ישראל, בטענה שאין זה מתפקידו של צה"ל לעסוק בשיטור.

נכון, אין זה מתפקידו של צה"ל לעסוק בשיטור. גם אין זה מתפקידו לעסוק בבריאות העם. אז למה צה"ל עסק בצורה אינטנסיבית במאבק בקורונה ואף תבע לקבל יותר ויותר מקום ואחריות במאבק הזה? האם הצנחנים התגייסו כדי לחלק מזון לתושבי בני ברק בסגר? לא, אבל הכול הבינו שיש כאן מצב מיוחד, מאמץ לאומי ראשון במעלה, אתגר שגדול בכמה מידות על מערכת הבריאות האזרחית, וצה"ל כצבא העם מחויב להיכנס תחת האלונקה ולהיחלץ למשימה.

ולהבדיל, האם זה מתפקידו של צה"ל לעקור חבל התיישבות ישראלי? זה אפילו מנוגד למהותו וייעודו. אבל הכנסת והממשלה, נציגיו הנבחרים של הריבון, קיבלו החלטה ואת ההחלטה הדמוקרטית יש לבצע, וצה"ל ביצע את המשימה.

אנו נמצאים בימים האחרונים בכאוס חסר תקדים בכל רחבי הארץ. דיכוי המרד והשבת המשילות הם משימה לאומית עליונה ודחופה מאוד. כפי שאנו רואים, המשטרה, שכה הוחלשה בשנים האחרונות, אינה מסוגלת להתמודד לבדה עם מכלול האירועים בכל רחבי הארץ. במצב כזה, יש להשתמש בצה"ל.

עצם הכנסת צה"ל היא מסר של נחישות לדכא את המרד. כאשר הפורעים נוהגים כגיס חמישי בשעת מלחמה, הטיפול בהם אינו עניין משטרתי בלבד, אלא משימה גם של צה"ל.

כאשר המדינה אינה מספקת הגנה לאזרחיה, היא דוחפת אותם ליטול את החוק לידיים. מול חולשת המדינה, יש התארגנויות של גופים מסורים ואחראיים שמתנדבים להגן על תושבי לוד, כדוגמת ארגון "השומר החדש", אך האנרכיה מזמנת גם, להבדיל, ארגון טרור וחוליגנים כמו לה-פמיליה ולהב"ה, שמטרתם לשלהב את היצרים, להגביר את הלהבות וגם הם יוצאים לפרעות, הפעם נגד האזרחים הערבים.

אם יש מדינה – תופע מיד. ועד שהמצב יתייצב – באמצעות צה"ל.

* כך מממשים ריבונות – הציונות שלי אינה ציונות של מקלט אלא של ייעוד. כלומר איני מסתפק בכך שישראל תהיה מקלט לעם היהודי שיבטיח את הביטחון הפיזי של היהודים, אלא הגשמת חזון הדורות ושאיפת הדורות לגאולת ישראל, במדינת לאום ריבונית שתממש את זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל ותהווה מצע להתפתחותה ופריחתה של היהדות.

אך הציונות היא גם מקלט. כלומר, הרמה הבסיסית של קיומה, השלב הראשון בסולם מסלול הקולקטיבי, עוד לפני שמדברים על החזון והייעוד, הוא להיות מדינה שבה לא מציתים בתי כנסת ומבצעים פוגרומים ביהודים. אם את ההגנה הזאת המדינה אינה יכולה לספק ליהודים, מה משמעות קיומה?

חמישה בתי כנסת הוצתו בלוד בארבעה לילות. איפה המדינה? המרד הערבי גדול על המשטרה, ויש לערב את צה"ל. האם אחרי הצתת ארבעה בתי כנסת לא ברור שהפורעים ינסו להצית גם את החמישי? ניתן היה להשכיב צלפים של יחידות מובחרות של צה"ל בקרבת בתי הכנסת בעיר. מתקרב מחבל עם בקבוק תבערה, ועוד בטרם יידה אותו הוא יראה את ראשו מתגלגל על הכביש. כך מממשים ריבונות.

* תמונת ראי – האירועים בבת-ים היו פוגרום של פורעים יהודים. כפי שיש להוקיע את הפורעים הערבים כך יש להוקיע את הפורעים היהודים. בלי "אבל" ובלי "מצד שני", בלי הנחות. ועל המשטרה לנקוט ביד קשה גם כלפיהם. גם זאת תוצאה של אובדן המשילות בשנים האחרונות.

* גינוי חד משמעי – בצלאל סמוטריץ' הוקיע בצורה חד-משמעית וחריפה את ניסיון הלינץ' של פורעים יהודים בבת-ים. שמחתי מאוד על דבריו.  עליו להתנתק לאלתר מהכהניסט.

* הגולם קם על יוצרו – בן גביר, הכהניסט הנתעב, משליך גפרורים לחביות אבק שריפה. הוא מגיע עם בריוניו החוליגנים לכל מקום שאפשר לשלהב בו את הרוחות, כדי להסלים את המצב. הוא תמונת ראי של המסיתים מן הרשימה המשותפת. זה האיש שנתניהו פעל באובססיה מטורפת להכניסו לכנסת. הוא הכניס אותו כקול בטוח לכל חקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. עכשיו הגולם קם על יוצרו.

* מנהיג הפרעות – איימן עודה בערוץ 12 מסביר בקריצה שהוא נגד פגיעה בחפים מפשע בלה בלה בלה אבל... ואז פותח בנאום הסתה פרוע נגד מדינת ישראל, נאום הסתה שאת תוצאותיו אנחנו רואים במגזר הערבי ובערים המעורבות. שופך שמן לבערה. הוא המנהיג של הפרעות. הוא האשם הראשי בפרעות.

* בולט לטובה – מבין חברי הכנסת הערביים בולט לטובה ח"כ פריג' ממרצ, שמראשית הפרעות משמיע קול בהיר, תקיף וחד-משמעי, בלי גמגומים ובלי "תראה, מצד שני" נגד האלימות. זה קול של מנהיגות אמתית, שיודעת להביט פנימה לציבור שלה ולומר דברי אמת.

כה חבל שהוא קול בודד בין הח"כים הערבים.

* גנבו לי את הכותרת – "ידיעות אחרונות" גנבו ממני את הכותרת הראשית של העיתון: "פרעות תשפ"א". האמת היא שזה לא מדויק. אני כתבתי "מאורעות תשפ"א". בתור אזרח במדינה ריבונית התביישתי לכתוב "פרעות". אבל הם צדקו ממני.

* יחי ההבדל – אותה ממשלה, אותו ראש ממשלה – אדם אחד שר הביטחון ואדם אחר השר לביטחון פנים. ראו איזה הבדל.

* אשלייה שהתנפצה – נתניהו ניסה להקים ממשלה בתמיכת רע"ם. כל הליכוד תמך בכך. הוא שיכנע גם את ש"ס, יהדות התורה, ימינה ונועם לתמוך במהלך. הוא גם שכינע רבנים להפעיל לחץ על סמוטריץ' שיסכים לכך. החרה החזיק אחריו גוש השינוי שניסה אף הוא להקים ממשלה בתמיכת רע"ם. ניתן היה לקבוע שלא ברור איזו ממשלה תקום, ממשלת נתניהו או ממשלת השינוי – מה שבטוח הוא שרע"ם תהיה בקואליציה.

הגורם לכך הוא כמובן המבוי הסתום הפוליטי וההבנה של שני הצדדים שאין להם דרך להקים ממשלה ללא רע"ם. אך היתה לכך סיבה נוספת. היה זה הרצון העז בתוכנו לראות מפלגה ערבית שאינה אנטי ישראלית וחותרת להשתלבות ערביי ישראל במדינה. שותפות הגורל בין יהודים וערבים בישראל שבאה לידי ביטוי בקורונה, יצרה תקווה שיהיה לכך ביטוי גם במערכת הפוליטית. רע"ם, שפרשה מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת והעלתה את האג'נדה האזרחית על ראש שמחתה, נראתה כמי שמגשימה את התקווה הזאת.

נכון, עד לאחרונה רע"ם היתה חלק מן הרשימה המשותפת ולא בלטה בעמדות מתונות משל חברותיה. נכון, רק לאחרונה רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין כי היא נגד שלום עם ישראל. נכון, רע"ם היא חלק מתנועת האחים המוסלמים, התנועה שגם חמאס וארדואן הם חלק ממנה. ובכל זאת, כל כך רצינו להאמין שהנה, מתחולל שינוי.

ואז הגיעה שעת מבחן. בהסלמה הביטחונית הזאת, היתה לרע"ם הזדמנות להוכיח שהציפיות שנתלו בה היו מוצדקות. אילו רע"ם היתה מגנה ללא גמגום את חמאס ואת ירי הרקטות לעבר ישראל, אילו גינתה את ההתפרעויות בירושלים ובעיקר – אילו היתה מתייצבת בכל כוחה נגד הפרעות והמרד בקרב ערביי ישראל בעיצומה של המערכה, היא היתה הופכת לשותפה ראויה ורצויה בכל ממשלה בתמיכת הציבור היהודי בישראל – רובו ככולו.

למרבה הצער, זה לא קרה. רע"ם לא גינתה את ירי הרקטות, לא את ההתפרעויות בירושלים, לא את הפרעות בלוד ובעכו. היא אפילו לא ניסתה לבצע איזשהו צעד בונה אמון עם הציבור הישראלי. אף לא שמץ של גילוי סולידריות. אחרי שלושה ימי פרעות שלוו בשתיקתה, קרא מנסור עבאס לרגיעה...

רע"ם הודיעה שלא תתמוך בממשלה שתתקוף בעזה או בממשלה שמפלגותיה תומכות בתקיפה בעזה. כלומר לא ממשלת נתניהו-גנץ ששלחה את צה"ל לתקיפה בעזה ולא ממשלת השינוי שמפלגותיה קראו לתקוף בעזה. רע"ם הבהירה שאין היא פרטנר לאף ממשלה.

* אף על פי כן – דו-קיום – האף על פי כן הברנרי, הוא יסוד מוסד בציונות. זו ההכרה בכך שגם כאשר קשה, גם כאשר הגשמת הציונות כרוכה בסבל ובקורבנות, אנו נחושים לא לוותר, כי גם אם אדמתי בוערת – אין לי ארץ אחרת.

אני מאמץ את רעיון האף על פי כן גם לנושא הדו-קיום בשלום בין יהודים וערבים בישראל. כן, דווקא בימים האלה, כאשר הרעיון הזה כל כך מנותק מן המציאות שאנו חווים, אסור לוותר עליו. דו-קיום אינו פשרה בין מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין שלילת זכות קיומה. דו-קיום הוא השתלבות הערבים בישראל היהודית דמוקרטית. דו-קיום הוא שוויון אזרחי לכל אזרחי המדינה, במדינת הלאום של העם היהודי, ואין שמץ של סתירה בין זהותה וצביונה הלאומי של המדינה לבין שווין הזכויות האזרחי לפרט, ללא הבדל של השתייכות לאומית ודתית.

ראינו בשנה האחרונה תופעות יפות של ישראליזציה בקרב ערביי ישראל ושל דו-קיום; במאבק בקורונה, בגילויי הסולידריות היפים אחרי אסון הר מירון. יש לעודד ולטפח את המגמות הללו לצד מלחמה חסרת פשרות בגילויי אלימות וגיס חמישי בחברה הערבית.

יש לקדם את הדו-קיום באמצעות מפגשים חברתיים וחינוכיים, של נוער ומבוגרים. נושאי חזון הדו-קיום צריכים להיות מערכת החינוך, המתנ"סים, החברה האזרחית, המגזר העסקי. ההנהגה הפוליטית צריכה לעודד זאת.

לצערי, אין היתכנות לביטוי פוליטי של דו-קיום באמצעות השתתפות סיעה ערבית בקואליציה, כיוון שאין סיעה שמקבלת את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אין היתכנות גם כי אנו אומה במלחמה ולא יתכן שבממשלה שצריכה לנהל את המלחמה יהיו מי שתומכים בצד השני.

אבל אני מאמין שלא רחוק היום שבו לכמיהה הקיימת בקרב חלקים בציבור הערבי להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, כלומר להשתלב בה מתוך קבלת ההסדר המכונן שלה, יהיה ביטוי פוליטי. ועד אז יש לעודד ולטפח את המגמות הללו בחברה האזרחית.

* מעוררי גועל – הפגנה יהודית-ערבית ביפו נגד "האלימות משני הצדדים". ההפגנה מוצפת בדגלי אש"ף. דגל פלשתין הוא דגל ההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל והקמתה של מדינת פלשתין תחתיה. דגל אש"ף הוא דגל "המאבק המזוין" המקדש כל אמצעי טרוריסטי, להשגת המטרה הזאת. צר לי לראות ערבים אזרחי ישראל מניפים דגלי אש"ף. אבל הרבה יותר חמורה בעיניי השתתפותם של יהודים במפגן הזה. אלה יהודים עלובי נפש, חסרי עמוד שדרה, נטולי אישיות. אלה יהודים מעוררי גועל.

* הקומץ – ידיעה: אלפים הפגינו בסכנין וצעקו: "נקריב את חיינו למען מסגד אל אקצא" ו"לא נעצור את המאבק".

זה "הקומץ". אלפים – רק ביישוב אחד. בואו לא נרמה את עצמנו. אני בטוח שבקרב ערביי ישראל יש רבים שחפצים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. אבל רבים מאוד לוחמים בה וגם אם לא רבים משתתפים בפועל בפרעות האלימות, רבבות שותפים למרד.

* קונספירציה חולנית – אני קורא את תאוריות הקונספירציה המטורללות של אורי משגב ב"הארץ" ("מבצע שומר המנדט"), איך נתניהו גרם למערכה הזאת בדיוק ביום המתאים כדי לסכל הקמת ממשלה חדשה, ואת כל ה"הוכחות", ונזכר בתאוריית הקונספירציה המטורללת על השב"כ שרצח את רבין. בדיוק אותה גישה הזויה כלפי המציאות, ובניית מציאות חלופית באמצעות פרשנות של כל עובדה באופן שיתאים למטרה שסומנה סביב החץ. זה בדיוק כמו תאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת התיקים" לנתניהו. כמו התאוריות המטורללות על המוסד שעמד מאחורי אירועי ה-11 בספטמבר.

אנשים הזויים מקריצים תאוריות הזויות והמונים קונים אותן כ"עובדות" מתוך רצון שאלה תהיינה העובדות. כלומר, מי שרוצה להאמין שהשב"כ רצח את רבין או נתניהו זימן טילים על ישראל ופרעות ברחובות לסיכול חילופי השלטון, ישתו בצמא את הזבל המורעל הזה.

* תמצית פולחן האישיות – כותב אהוד בן עזר: "שונאי ביבי המתכוננים להדיחו בממשלת הסמטוכה, יש לכם עכשיו בעלי-ברית נאמנים בקרב הערבים המתפרעים ומבצעי הפוגרומים ביהודים בישראל – בירושלים, בגדה ומהרצועה! כל הכבוד לכם סכלים מוכי שגעון גדלות. תמשיכו לערער את מדינת ישראל. רק לא ביבי!"

שווה להקדיש דקה להבנת המשפט המוזר הזה. למעשה, אב"ע מאמץ את עיקר האמונה הראשי בפולחן האישיות של נתניהו: "המדינה זה אני". ולכן, מי שתוקף את המדינה ואת אזרחיה, משגר לעברה רקטות או מבצע בה פוגרומים, בעצם תוקף את נתניהו. ואילו מי שמבקר את נתניהו, בעצם תוקף את המדינה וחותר תחת קיומה. ומי שרוצים להחליף ("להדיח") את ראש הממשלה, למעשה רוצים להשמיד את המדינה, כי המדינה היא ביבי. מה לגישה הזאת ולדמוקרטיה?

[אהוד: צר לי שהראש שלך, המלא שנאת ביבי, אינו מסוגל להבין כמה משפטים פשוטים וברורים בעברית שלי, משפטים המובנים לכל קורא – אלא אם כן נמס מוחו מרוב שינאה לביבי.

אבל אני מאוד מודה לך על מרבית דבריך על נתניהו בצרור הערות הזה, כי עכשיו הבהרת לי שהמצב כלל אינו מורכב ומסובך כפי שאני ומרבית אזרחי ישראל חוששים – אלא פשוט צריך להדיח את נתניהו האשם בכול ואז הכול יחזור לתקנו בשלום, גם לא יהיה טרור נגד החקלאות הישראלית, וכל השאר. שהרי בכול אשם נתניהו – זאת לפי מיטב קוצר הבנתך ההזויה והמעוּותת!

אני נאשם ב"פולחן אישיות" לנתניהו? איזה שטויות! – אני דואג למדינת ישראל וסבור שנתניהו מנהיג אותה נכון בייחוד בימים הקשים של הקורונה ושל המלחמה עם החמאס.

ותגיד, האם אתה התפכחת כבר מפולחני האישיות הפתטיים, המטופשים והנלהבים שלך ליעלון ולסער – שבהם ראית אישים מתאימים יותר מנתניהו לראשות הממשלה?]

* אור באפלה – ובתוך החדשות המרות – בשורה חיובית. המשפחה השנייה והשלישית עלו לרמת טראמפ. זה הניצחון האמיתי שלנו. על אפם וחמתם, אנו ממשיכים להגשים את הציונות וליישב את ארץ ישראל.

* מי יגלה עפר מעיניך, בוריס שץ – בוריס שץ (1866-1932), היה פסל, צייר, מחנך, פובליציסט, מנהיג, איש חזון ומעש, פורץ דרך ומעל הכול – ציוני נלהב, בלב ובנפש. בוריס שץ הוא הוגה רעיון "בצלאל", מייסד המוסד העליון לאמנות ומנהלו עד יומו האחרון. גם כאשר היה חולה מאוד, המשיך לנהל את המוסד ולפעול להבטחת קיומו חרף קשיי תקציב שמכל בחינה "רציונלית" חייבו את סגירתו.

בוריס שץ ראה בבית הספר "בצלאל" מכשיר תרבותי, רוחני, חינוכי ומקצועי להגשמת הציונות. כבר ב-1888, 9 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, בעודו בן 22 בלבד, החל שץ לרקום את חזון "בצלאל". במאמרו "מלאכת מחשבת" שפירסם בכתב העת "הצפירה" ב-1888 הוא הדגיש את תפקידה התעמולתי החינוכי של אמנות הציור בהגדרת הזהות הלאומית היהודית ובהעמקתה. ב-1903 נפגש שץ עם הרצל, שנה טרם פטירתו, והציג לפניו את חזון "בצלאל". הרצל התלהב וגילה אהדה לרעיון. ואכן, ההסתדרות הציונית היא שהקימה את המוסד ובוריס שץ פעל מטעמה וקק"ל רכשה את המבנים שבהם הוקם. "בצלאל" נוסד ב-1906. מראשיתו עמד בוריס שץ על כך ששפת הלימוד בו תהיה עברית וכיוון שרוב התלמידים לא שלטו בעברית, הוא הנהיג לימודי עברית כחלק מן התוכנית החינוכית של המוסד.

את מיקומו של "בצלאל" רצה בוריס שץ לקבוע על הגבעה שהיום עומד עליה מוזיאון רוקפלר, כיוון שממנה ניתן להשקיף אל מקום המקדש. המיקום היה עקרוני ביותר בעבורו, שכן הוא ראה ב"בצלאל" את היסוד שיאפשר את הקמתו של המקדש השלישי, בהקבלה למפעלו של בצלאל בן אורי בהקמת המקדש (ומכאן שמו של המוסד – בצלאל).

אחד ממאמריו האחרונים, בסוף 1930, כשהיה חולה מאוד, נקרא "מכתב הפרידה שלי", שהיה מעין צוואתו הרוחנית. "באתי לארץ ישראל," כתב שץ, "כדי לסייע לעמי לעזוב את הגלות; רציתי לשחרר את עמיתיי באמצעות האמנות, כדי שלא יצטרכו למכור את כישרונותיהם לנוכרים ולעבד שדות זרים. שאפתי ללמדם להיות אזרחים עצמאיים, העובדים למען עמם ולמען ארצם... רציתי לאסוף ניצוצות של אמנות יהודית בגולה ולרכזם במקום אחד, כדי שישמשו לנו מדריכים בעבודתנו ומקור לגאווה."

בפרוץ האירועים האלימים האחרונים, ערכו הסטודנטים הערבים ב"בצלאל" שביתת מחאה "נגד מדינת הטרור שבה אנו חיים." קבוצה של מרצים במוסד פירסמה הודעת הזדהות עם השובתים. "אנו מבינים היטב את הקושי ללמוד במוסדות של העם הכובש והמדכא בכלל, וכל שכן בימים אלה."

מי יגלה עפר מעיניך, בוריס שץ.

* פרדוקס החיסון – FDA אישר את חיסון הקורונה גם לגילי 12-16. בקרוב מאוד משרד הבריאות יאשר זאת בישראל ויצא במבצע חיסונים. סביר להניח שההיענות הפעם תהיה בשיעור נמוך לאין ערוך מההיענות המרשימה במבצע החיסונים למבוגרים, לפני כחצי שנה. הסיבה לכך היא שיעור התחלואה הנמוך ודעיכת הקורונה בישראל. אילו הקורונה היתה במצב כפי שהיתה לפני חצי שנה, ההורים היו מריצים את הילדים שלהם להתחסן.

הגורם לדעיכת הקורונה הוא החיסונים. מכאן, שבשיקול רציונלי, ההצלחה האדירה של החיסונים צריכה להביא להתחסנות רבתי של הנערים. אבל ממתי השיקול הרציונלי קובע?

[אהוד: לא שכחת להזכיר מישהו בקשר לַ"הצלחה האדירה"?]

* רון ורד – רון ורד היה בן מחזור שלי בבית הספר "תל-גנים" (היום יאנוש קורצ'אק) בר"ג. למדנו בכיתות מקבילות. בילדותנו אהדנו אותה קבוצה – הכח מכבי רמת גן. הוא נשאר אוהד שרוף עד אחרון ימיו, והיה פעיל מאוד באגודת האוהדים, אולי הפעיל מכולם. בשנים האחרונות נפגשנו בפייסבוק, בלא מעט מחלוקות פוליטיות בינינו, כולל בימים האחרונים. נדהמתי לשמוע על מותו הפתאומי, מהתקף לב עת חיפש מחסה באזעקה על גוש דן. בן 58 היה במותו.

יהי זיכרו ברוך!

* ביד הלשון: לינץ' – לאסוננו, המילה לינץ' הפכה בימים האחרונים למושג בחדשות במדינת ישראל. לינץ' הוא הוצאה להורג ללא משפט בידי המון.

מתוך ויקיפדיה: "המילה 'לינץ'' נוצרה באנגלית כקיצור למושג 'חוק לינץ'' lynch law)) שמשמעותו ענישה ללא משפט. המקור המדויק למושג אינו ידוע, אך ככל הנראה הוא נוצר במהלך המהפכה האמריקאית. לפי סברה אחת מקור המושג הוא בשמו של קפטן ויליאם לינץ' מווירג'יניה, שטען ב-1811 שהמילה נוצרה בהסכם שחתם עם שכניו ב-1780."

ודוק – לינץ' הוא רצח. אם הקורבן נשאר בחיים אין זה לינץ' אלא ניסיון לינץ'.

אורי הייטנר

* * *

באבל על מותה של עלית (ביאנקה) משיח

מסלול חייה היה מגיא ההריגה של מחנות המוות באירופה

לחיים שלמים של משפחה ושל מסירות לעבודתה

כאחות מיילדת בכירה במערכת הרפואית של בית החולים שיבא

תנחומים לבעלה פרופ' שלמה משיח

ולכל בני המשפחה

* * *

גיא משיח

מלאכית בלבן

יותר מ-70 אלף גברים ונשים במדינת ישראל חשו השבוע צביטה קטנה בלב. הם אולי אינם יודעים מדוע. זה בגלל שהאישה אותה ראו לראשונה בחייהם, האישה עם העיניים הכחולות ירוקות המחייכות, הכל כך טובות, עם המגע המלטף והחם, האישה שהוציאה אותם מבטן אימם, בכל כך הרבה עדינות, רוך ואהבה – המיילדת הדגולה, עלית (ביאנקה) משיח ז"ל, הלכה השבוע לעולמה.

אימא, את נתת חיים לכל כך הרבה אנשים. את חייהם של כל כך הרבה תינוקות ואימהות – הצלחת. הבאת כל כך הרבה אושר, כל כך הרבה אור ושמחה לכל כך הרבה משפחות.

סיפור חייך המרתק הוא סיפור "השואה והתקומה" של העם היהודי במדינת ישראל. סיפור חיים מלא כאב, אבל גם מלא תקווה, אמונה וגבורה.

בגיל שנתיים בלבד פגשה אותך מלחמת העולם השנייה במלוא אכזריותה וזוועותיה, כשאביך, הרוקח של הכפר, נרצח באכזריות בצהרי היום ע"י עוזרי הנאצים ביוגוסלביה דאז, רק בשל היותו יהודי.

ובמשך שלוש שנים מאז, כשאת עדיין תינוקת, חווית וסבלת שבעה מדורי גיהינום. את תלאות וזוועות מחנה הריכוז ברגן בלזן: הקור, הרעב המחלות, העינויים.

שרדת רק בזכות ההקרבה, הדאגה והאהבה האינסופית של סבתא שלי, אימא שלך, סבתא דונקה פפו היקרה והמופלאה, שדאגה לחסוך אוכל מפיה, בניסיון להציל את שלוש בנותיה: את תינוקת בת 3, אחותך צ'ילה בת ה-10, ואחותכם הבכורה רנה, בת ה-14. רנה ז"ל מתה בברגן בלזן הארור מרעב ומחלות.

וכך כותבת על כך, חנה לוי הס, בספרה "ברגן בלזן":

"ברגן בלזן, 18.10.1944. בין המתים, שהוצאו היום מבית החולים (שאינו אלא צריף ככל הצריפים) היו גם שלושה מדיירי צריפנו. ואחת מהשלושה היתה נערה בת 14. לפני פרוץ המלחמה היתה נערה חמודה, חזקה ומפותחת היטב. עוד בכלא פודגוריצה לקתה בשפעת, וזו התפתחה עד מהרה לשחפת דוהרת.

"בהגיענו אל מחנה זה, לפני ארבעה חודשים, כבר היתה קרובה לאפיסת כוחות. היא הלכה ודעכה מיום ליום, ממש לנגד עינינו. בימים אחרונים אלו הגיע סבלה לשיא. לא היה עוד בכוחה להניע איבר. אימה אינה מרעישה עולמות. היא שקטה ומשלמה עם גורלה. עוד שתי בנות לה, צעירות יותר, נחמדות מאוד, אולם הרעב המתמיד הפך אותן לצללי אדם. כדי להתפתח זקוקים הגופים הצעירים למזון. בלעדיו הם משולים לצמחים רכים הנובלים מחוסר מים.

"אביהן נרצח לפני שנתיים ע"י האוסטאשים; והנה עתה עליהם להיפרד מאחותן הבכורה. היום ראינו את גווייתה הצעירה, הדקה, הצנומה כל כך. גופה, שאינו אלא מיספר עצמות ללא רוח חיים, עטוף שמיכת אסירים דקה, אפורה."

את תופת הגיהינום הבלתי נתפס הזה – שרדת אימא, את הרוע האנושי הכי זדוני ומרושע שהיה מעולם; ומאז בחרת דווקא בהפוך: בחרת בטוב המוחלט. בחרת בנתינה ללא גבולות ובהבאת חיים ואושר לעולם. תמיד שמת את כולם לפנייך.

בגיל 23 היכרת את אהבת חייך, את אבא, אז רופא מתמחה צעיר, שהפך ברבות הימים לפרופסור ידוע ומוערך בתחום הפריון והמיילדות, פרופסור שלמה משיח.

בכל הזדמנות, אבא זוקף את הצלחתו – לך. בשל ההקרבה העצומה שהקרבת עבורו בגידול ובחינוך שני ילדיכם, על מנת שהוא יוכל להתפנות ולהקדיש את כולו לקריירה הרפואית המדעית. במקביל ניהלת גם את קריירה מדהימה ומוצלחת כל כך כמנהלת חדר הלידה של בית החולים שיבא (תל השומר).

חיי הנישואים שלכם נמשכו 60 שנה, עד יום מותך. מאז הכרתם, בבית היולדות שבבית החולים הדסה ירושלים, דרכיכם לא נפרדו לעולם. שנים של עשייה ועבודה משותפת, במחלקת המיילדות והגיניקולוגיה בשיבא. 

בזכות האישיות החזקה, השורדת שלך, והאופטימיות הבלתי נגמרת, הצלחת להתגבר על הצללים הכה כבדים של חוויות הילדות הנוראות; להפוך אותם למקור של כוח, נתינה וסיוע לזולת, להגיע וליהנות מחיים מלאים, מחיי אהבה, אימהות, משפחה, חברים, עבודה ונתינה אין סופית.

חיית חיים אינטסיביים, חסרי מנוח, עזרת לכולם ואהבת את כולם – ואין אחד שלא אהב אותך.

אישה שכולה נתינה, שלא מכירה את המילה לא. איכפתית, אנושית, נדיבה, ענווה וצנועה. שימשת כמודל חיקוי ומופת לדורות של מיילדות ורופאים. שום דבר לא היה לך קשה. הכול אפשרי. עוזרת, מטפלת, ותומכת. שופעת  הומור וצחוק תמידיים.  מלאה באומץ ובגדלות נפש. נחושה ואופטימית. תמיד מקרינה אור, אנרגיה חיובית, אהבה וחום.

הכסף מעולם לא דיבר אלייך. רק אהבת אדם. תמיד נתת תרומות בסתר לכל כך הרבה מוסדות ואנשים: לארגוני העיוורים, החרשים, לצה"ל, יד שרה, לבתי יתומים ולכל מי שנזקק, גם כשלא ביקש.

ולנו, לשני ילדיך, לאחי, ד"ר רועי משיח, כיום מנהל המחלקה הגיניקולוגית בשיבא ולי – הענקת רק טוב. טוב שאת לא חווית בעצמך, בילדות שמעולם לא היתה לך.

מאות המלווים שהגיעו לחלוק לך כבוד אחרון, בהלוויה ביום חמישי האחרון, בימים של שיא במתח הביטחוני ולמרות סכנה ממשית של נפילת רקטות וטילים – לא ויתרו על הזכות להודות ולהצדיע לך ולכל מה שאת מייצגת.

אימא יקרה, אנחנו מודים לך על שזכינו לחיות במחיצתך וליהנות מהאור, האהבה והנתינה הבלתי סופיים שלך. נוחי על משכבך בשלום.

גיא משיח

אהוד: ב-14 אוקטובר 1975, בלילה, בבית היולדות בתל השומר, יצאה אליי למסדרון עלית משיח, המיילדת, ובזרועותיה עטוף תינוק גדול שזה עתה נולד ואמרה לי:

"אודי, יש לך בן!"

בעלה, פרופ' שלמה משיח, היה המיילד, בניתוח קיסרי – של המסתורית, ששכבה עדיין מורדמת, והיתה באותן שנים האחות האחראית על מרפאת הנשים בתל השומר, וגם בידידות עמוקה עם עלית ושלמה משיח.

* * *

דניה מיכלין עמיחי

קונצרט במוזיאון

קשתות ניצחון וארונות קבורה

מפליגים על ספינותיה של סנטה מריה

אל ימי הביניים

ואל העולם הרחוק.

אם ישו מחייכת בגבורה,

רק היא לבדה יודעת

שאסור לה לבכות

ואסור לה לצעוק.

קולות מן העבר

מעוררים בקהל רטט,

קונצ'רטו בלה מז'ור

במוזיאון לאמנות מופשטת.

צלילים נפלטים במשיכות קשת

בכחול, אדום ואדמדם,

ישו הלוחם מנצח

בשמלה לבנה מוכתמת בדם.

אבות ובני-אדם

מרקיעים לשחקים

ושוכחים לרגע כי בעפר יסודם.

עוד צליל אחרון

מתחבט בין התמונות

עד שנדם.

עכשיו הלכו כולם,

עכשיו הושלך פה שקט,

השחר מפציע במזרח

ומריה שוב אישה בודדה ונחשקת,

עכשיו היא כינור ראשון,

עכשיו היא לבדה,

עכשיו היא

בוכה וצועקת.

* * *

יונתן גורל

1. "מלחמת השחרור" – היסטוריה רחוקה

חדר השינה האמצעי מבין החדרים ב"בית ויגוליק", קק"ל פינת אוסישקין, ירושלים, הפך ל"מקלט". רחביה, בתים מרווחים, חצרות, מרפסות – ומקלט אין. הבית נבנה בשנות השלושים של המאה הקודמת, ומה לבונים עם מקלטים?...

הגאווה שלנו כילדים וכנערים—אנחנו בנינו את "המקלט", ומעשה שהיה כך היה – ברבות ההפגזות ובהיעדר סיוע מהעירייה או מכל גוף אחר, מצאנו, "החבורה" כולל אחי ואני, "אוצר" ברחוב הפלמ"ח פינת חרל"פ, מחנה צבא בריטי שהבריטים נטשוהו, והשאירו אחריהם את ה"עמדות" עם שקי חול רבים, שתי וערב. רוקנו את השקים, הבאנו אותם "הביתה", מילאנו אותם בעפר מאדמת הגינה שסבבה את דירתנו, ובשלושת החלונות המלבניים הגבוהים בחדר השינה הצבנו אותם שתי וערב. את התריסים השארנו פתוחים "על העוקם", עוד חיץ בפני הפגזים.

ראו סבתי ודודי מרחוב בלפור פינת ברטנורה "כי טוב", ובאו לגור איתנו, מה גם שביתם נפגע קשות מפגזים, בעקבות מודיעין שהיה לירדנים – הבית ממול (וילה של מנהל "הפנימית" ב"הדסה") היה לבית "מטה דרום" של "ההגנה". הם והשכנים השתמשו ב"מקלט" שבנינו לילה לילה עם גבור ההפגזות. בדממת הלילה שמענו היטב את את הפעלת התותחים, את מעוף הפגזים, את הד ההתפוצצויות והתפללנו, איש איש ותפילתו. חרה לי לשמוע את השכן שישן על ידי, וכאן המקום להזכיר, הוצאנו את הרהיטים מחדר השינה, ומתחנו לאורך החדר מזרונים מהבית ומבחוץ, כך שהתאפשר ל-20 אנשים ויותר ל"בלות" את הלילה ובכלל ב"מקלט". חרה לי לשמוע את השכן כשהפיקה של התותחים מכה, נושא תפילה –"שאלוהים ישמע ויעזור" – וכשנשמע הפיצוץ של הפגז אומר "ברוך השם שהצילנו ושמר אותנו," הרי אותו פגז פגע בבית אחר וייתכן שאנשים אחרים נפצעו, נהרגו, אבל, לך תשנה את טבע האדם, טבע החיים.

לא קיבלנו שום ציון לשבח, אבל היינו ל"מגיני  ירושלים" הנעלמים כמו רבים אחרים. ודווקא חבר הנהלת הסוכנות, שהתגורר בביתה של סבתי, הצליח לברוח לתל אביב, והחוצפן הזה היה שולח אלינו בדואר המוצפן של הסוכנות מכתבי עידוד וחיזוק – "שימרו על מורל ואל תפחדו, זה יעבור ותישרדו..." מעניין טיבם של מנהיגים מסויימים, חזור ושנה, להיות נאה דורשים ולא נאה מקיימים, הגם שהם "סמוכים לצלחת" ונהנים ממנה. הבור שנפער בגינה כדי למלא את השקים בעפר כוסה ברבות הימים, השיחים השתרגו, הפרחים פרחו והאנשים התפזרו איש לעברו, אבל "המקלט שלנו" נשאר חקוק איתי כמו מכוות אש של "הקדשה" קדושת חיי אדם באשר הוא...

יונתן גורל

2. מרחקים אבודים

רוח מערב נושא הגיגים לבנים 

מוביל

לעבר

חלומות בוקר קרועים

מתקתקים

אדוות גלים ירוקים

וספינה בוהקת באור שמש

אט אט ובאין מילים

נוסעת לחפּון מרחקים אבודים

כבאגדת ילדים

רק ליבי הכחול

משתרבט בין שחפים

מלווים צאת ספנים

בתפילת חול, מלח, צדפים

וגלים מכים והולכים

על מזח חלוד, משמִים  

יונתן גורל

* * *

עקיבא נוף

לִי יֵש רַק אַחַת

לָהֶם יֵשׁ עֶשְׂרִים וּשְׁתֵי מְדִינוֹת,

לִי  –  רַק אֶרֶץ אַחַת, הֵם רוֹצִים גַּם אֶת זֹאת;

הֵם אוֹמְרִים זֶה  צוֹדֵק, הֵם אוֹמְרִים זֶה פָּשׁוּט,

כְּשֶׁדּוֹרְשִׁים הֵם עַכְשָׁיו מְדִינָּה, רִבּוֹנוּת,

לֹא בְּאֶרֶץ יַרְדֵּן, לֹא בְּאֶרֶץ סָעוּד,

רַק דַּוְקָא בְּבֵית-אֵל, וּמִשָׁם – עַכּוֹ,  לוּד,

עַד עִירוֹ שֶל דָּוִד, שֶׁהֲרֵי הוּא... –  דָאוּד.

עַל חֻרְבוֹת תֵּל-אָבִיב הֵם רוֹצִים מְדִינָה,

"חִילּוֹנִית, דֶּמוֹקְרָטִית, חָפְשִׁית, מְתוּנָה,"

חִילוֹנִית כְּמוֹ "חַמַאס" וְחָפְשִׁית כְּמוֹ רִיאָד,

דֶּמוֹקְרָטִית כְּמוֹ עֵץ הַתְּלִיָּה בְּבַּגְדָּד,

נִינוֹחָה כִּלְבָנוֹן, אֵשׁ בְּדָם לְאַזֵּן,

גַּם שְׁפוּיָה כְּמוֹ בְּלוּב, וּמְתוּנָה – כַּגַּרְזֶן;

וְהוֹזֵי ה"עכשיו" אָז יַגִידּוּ: "אָמֵן."

כָּךְ גִ'יהַד וּפְצָצָה הֵם סִמְלֵי הַקִּדְמָה,

בִּבְּרִיסֶל וּבְאוֹסְלוֹ, מֵעַל כָּל בִּימָה,

וְאוֹתִי, הַהוֹפֵך הַר טְרָשִׁים לְיִּשּׁוּב,

לִי קוֹרְאִים הֵם "כּוֹבֵשׁ", לִי קוֹרְאִים הֵם לָשׁוּב,

וְלָתֵת לַשּׂוֹרְפִים, לָרוֹצְחִים, לְקֵידָר

כִּי הָאָרֶץ תָּשׁוּב לִהְיוֹת לְמִידְבָּר,

שֶׁתּוֹתָח אֶל בֵּיתִי בּוֹ יַצִּיבוּ מָחָר.

זֶה נָכוֹן שֶׁהָיִיתִי גַּם כֶּבֶשׂ, גַם גְּדִי,

גַּם יוֹנָה, כְּמוֹ עֲנַן אֲרֻבּוֹת  הִשַּׁמְדִּי

הִשְׁתַּנֵיתִי, אוֹמְרִים הֵם, כִּי אֵין מִלְבַדִּי

אַף חַיָּה עַל הָאָרֶץ וְאַף בְּהֵמָה,

שֶלְלוֹע הַזְאֵב הִיא דּוֹחֶקֶת עַצְמָהּ,

בִּגְרוֹנוֹ הִיא עוֹד שָׁרָה: – "לֹא עוֹד מִלְחָמָה"

סוּס הָעֵץ כְּבָר בּוֹעֵט בְּאַבְנֵי הַחוֹמָה.

כֵּן, אֵירוֹפָּה צַפְתָה בִּי בַּשְּׁבִיל לַכִּבְשָׁן,

בְּלִי בְּרֵירָה שָׁם הָלַכְנוּ,  הָפַכְנוּ עָשָׁן,                        

מָה עַכְשָׁיו, לִצְלִילֵי עוֹד נְאוּם מְלַטֵּף,

מוֹלִיכִים אוֹתִי שׁוּב אֶל שִׁינֵי הַטּוֹרֵף?!

הֵן עַכְשָׁיו כְּבָר גָּלוּי – אֵלוּ לֹא מִקְלָחוֹת,

בָּם הָמָוֶת אוֹרֵב וְחַרְבּוֹ – אַשְׁלָיוֹת,

וַאֲנִי, בְּבֵיתִי כָּאן, רוֹצֶה רַק לִחְיוֹת.

וְהָאָרֶץ תִשְׁקוֹט, עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים,

וּמַלְכוּת יִשְׂרָאֵל כִּבְיָמִים רִאשוֹנִים,

וּזְכֻיּוֹת הָאָדָם יִמָּלֵא הָעוֹלָם

כְּשֶהַצֶּדֶק יוֹפַע  –  לָיְהוּדִים גַם!

* * *

איליה בר-זאב

עם מות הרקפות

גַּם הַשָּׁנָה, בָּאָבִיב, עִם מוֹת הָרַקָּפוֹת,

מְרַחֵף עֲדַיִן הַוָּרֹד לְיַד סְלָעִים שֶנוֹאֲשׁוּ מִצִּמְחִיַּת הַחֹרֶף.

מְגַדְּלֵי הַבָּקָר כְּבָר מְגַדְּרִים שִׁטְחֵי מִרְעֶה

לִקְרַאת הַקַּיִץ הַקָּרֵב וְהַשְּׂרֵפוֹת.

קוֹצֵי בַּרְקָן יְרַקְרַקִּים מִזְדַּקְּרִים בִּפְרִיחוֹת סְגַלְגַּלּוֹת,

בְּגַאֲוַת טַוָּסִים.

בְּמוֹרְדוֹת תֵּל אַ-צָאפִי*, בְּבֹהַק שֶׁל עִיר לְבָנָה,

מִתְפָּרְצִים כְּתָמִים אֲדֻמִּים בֵּין קִנֵּי צִפֳּרִים.

חִטִּים נָעִים בָּרוּחַ, עֲמוּסִים פְּרִי, מַמְתִּינים לַצָּהֹב הַיָּבֵשׁ,

לַמְּכוֹנוֹת.

שִׂיחֵי חוּמוּס פְּרוּשִׂים מֵאֹפֶק לְאֹפֶק.

יָדַי הָרְעֵבוֹת עוֹקְרוֹת אוֹתָם מִרִגְבֵי אַדְמָתָם אֶל קְלִיַּת הָאֵשׁ הָעַתִּיקָה –

"חַמְלֶה מַלַאן".

בְּיַעֲרוֹת חֲרוּבִית, לְאֹרֶךְ נַחַל הָאֵלָה,

חַמָּנִיּוֹת צְהַבְהַבוֹת מַשְׁפִּילוֹת רֹאש בְּקֹר הַלַּיְלָה.

בְּאוֹר רִאשׁוֹן מִתְחַנְחֲנוֹת בִּתְפִלָּה אֲרֻכָּה אֶל דִמְדּוּמֵי הַחַמָּה. 

עוֹד מְעַט גַרְעִינִים אֲפֹרִים יַעַבְרוּ בִּשְׁאוֹן מַשָּׂאִיּוֹת

אֶל פִּיּוֹת הַשּׁוֹאֲגִים בְּמִגְרְשֵׁי הַכַּדּוּר.

גַּם בָּאָבִיב הַזֶּה כַּנִּרְאֶה לֹא אָבִין

אֵיךְ הוֹפְכוֹת לְפֶתַע כַּלָּנִיּוֹת לִפְרָגִים –

אֵיךְ שׁוּב וָשׁוּב, עִם כִּפּוֹת הַבַּרְזֶל, נִשְׁמָע אֶת קוֹלוֹת הַלוֹחֲמִים.

אֶת שְׁרִיקַת מְטוֹסַי הַקְּרָב

מוּל בֵּיתִי.

* עירו של גוליית, תל צפית – מזוהה עם העיר הפלישתית גת. 

נוסח ראשון – 2010 – מעל קווי המתח – קשב לשירה.

נוסח   שני – 2021 –שבת – 15 במאי.

* * *

אהוד: בכל התייחסויותינו במכתב העיתי לפרעות ולפוגרומים ברחבי ישראל אנחנו משתדלים לא להאשים את כלל הציבור הערבי בישראל כי אנחנו רוצים מאוד להאמין שרובו אינו שותף לרצחנות לפשיעה ולוונדאליזם הלאומני והפלילי המכים בעוצמה גם בו-עצמו!

* * *

בימת מופעי הספרות

של מאיר עוזיאל

גן העדן של איציק מנגער

בשעה 20:30 בצוותא, תל אביב.

יום שני, ד' בתמוז תשפ"א, 14 ביוני 2021

הרומן הסאטירי של איציק מאנגר על החיים בגן העדן הוא אחת מפסגות יצירתו. איציק מאנגער מוכר משיריו – "על הדרך עץ עומד", "אברהם ושרה", ועוד ועוד אבל במופע זה הדגש יהיה על יצירותיו הפחות מוכרות בפרוזה, תוך טעימה מן השירים האהובים כל כך, שירי המגילה, שירי החומש ואחרים.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו.

בהשתתפות: ירון לונדון, תמר לבני, יואב יפת, ד"ר יניב גולדברג ועוד.

משירי איציק מאנגר: אסתי ניסים, האחים צנחני

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו:  60 שקל בלבד. 

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157 ובאתר צוותא:

https://www.tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=6075

* * *

אילן בושם

11 שירים ל'חדשות בן עזר', מאי 2021

הרהורי משורר

[א]

בְּעוֹד זְמַן מָה

יִתְפְּסוּ הַחוֹבְרוֹת

עִם שִׁירַי

מְקוֹם בִּלְבַד

וַאֲנִי אֶשְׁכַּב

עִם אֲבוֹתַי

בָּדָד.

[ב]

לִפְעָמִים הַשִּׁיר

תָּקוּעַ בִּי

כְּעֶצֶם בַּגָּרוֹן,

לֹא לִבְלוֹעַ

וְלֹא לְהָקִיא.

[ג] בין חברים

אָמַר מְשׁוֹרֵר לִידִידוֹ הַזְ'לוֹבּ:

שׁוּם שְׁרִיר לֹא יִשָּׁאֵר

אַחֲרֵי מוֹת,

שִׁיר – כֵּן!

מלבן השמיכה

מַלְבֵּן הַשְּׂמִיכָה

עַל הָרִצְפָּה

כְּחֶלְקַת קֶבֶר:

פֹּה טָמַן

זֶה בְּתוֹךְ זוֹ

אֶת הָאֵבֶר...

האוהבים

הֵלִיטוּ פְּנֵיהֶם

זֶה בָּזוֹ

כְּנִמְלָטִים.

*

הוּא הָלַךְ אִתָּהּ

"אָרִים אִין אָרִים"^*

עַד שֶׁהוּא אוֹתָהּ

הֵרִים...

^*סָבִיב סָבִיב בְּיִידִישׁ

הַסֶּדֶק

צַר לִי צַר,

הַסֶּדֶק הַצַּר

לֹא תָּמִיד

עוֹשֶׂה צֶדֶק –

אֶת זֶה מְקַבֵּל

בְּפָנִים יָפוֹת

וְאֶת זֶה חוֹסֵם

בְּפָנִים חֲתוּמוֹת.

פִּרְסוֹמֶת

דּוּגְמָנִית מִתְפַּתֶּלֶת

כִּמְעַט מְעֻרְטֶלֶת

נִשְׁעֶנֶת עַל מְכוֹנִית מְהֻדֶּרֶת

בִּתְנוּחָה מַזְמִינָה

לִמְשׁוֹךְ קוֹנִים.

הַמְּכוֹנִית נִשְׁכַּחַת

וַאֲנִי מַבָּטִי

אֶצְלָהּ בַּתַּחַת.

*

אַחֲרֵי הַהַלְוָיָה

אָמַר חָבֵר:

תַּם וְלֹא נִשְׁלָם,

תָּמִיד תִּהְיֶה חָסֵר!

הגולגולת

חוֹרֵי עֵינֶיהָ

פְּעוּרִים לָרְוָחָה

כְּתוֹהִים וְשׁוֹאֲלִים:

מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי

שֶׁכָּךְ הִגִּיעַ לִי?

*

מָנִיקוּר וּפֵדִיקוּר

פֵּדִיקוּר וּמָנִיקוּר –

אֶת הַזְּמַן לִמְרוֹחַ

לִשְׁכּוֹחַ וְלִבְרוֹחַ

מֵהַזְּמַן...

*

כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם

הָאֲסוּרוֹת בַּנַּעֲלַיִם

עַל לֹא עָוֶל בְּכַפָּן

מוּתָּרוֹת לִפְעָמִים

כַּאֲסִירִים הַיּוֹצְאִים

לַחֲצַר בֵּית-הַכֶּלֶא,

נוֹשְׁמוֹת לִרְוָחָה

עַד שׁוּבָן לַנַּעֲלַיִם.

הֶחָתוּל

כָּל קוֹל מַקְפִּיץ אוֹתוֹ,

קָשֶׁה לוֹ לִהְיוֹת "קוּל" (cool).

אילן בושם

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [151]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

יהודי – החוצה!

שמע נא, שכני "היקר", הו יהודי נאלח: אתה לא רצוי כאן בינינו, כי אתה יהודי ארור ומקולל.

אתה כובש זר ואכזר, מאז 1860 ועד ימינו. גם פתח-תקווה וראשון-לציון ונס-ציונה, ונתניה והרצליה ותל-אביב ויפו הם שטחים כבושים. צא מכאן!

אתה, יהודי שנוא, שולט בנו, העם הנבחר, האומה הערבית האצילה, שולט במסגד אל-אקצה, במסגד אל-ג'זאר בעכו, ובכל מסגד ובית-תפילה בארץ הזו, שהיא ואקף, כולה שלנו.

אתה נקרא "מדינת ישראל" ואנו אזרחיה, מבלי שנשאלנו ובלי שנרצה בכך. אנו, הערבים הפלסטינים לא רוצים להיות אזרחיה של המדינה היהודית שלכם, ואנו שואפים בעומק ליבנו לחסל את מדינת הרשע והכיבוש הזאת שלכם. לזרוק אתכם לים, "שתשתו את הים של עזה," כפי שהתבטא פעם מנהיגנו הדגול יאסר ערפאת, מנוחתו עדן, לרגליו של אללה במרומים.

אל תנפנפו לנו במילים כמו מדינת ישראל מודרנית, ביטוח לאומי, קופת-חולים, בתי-חולים, אוניברסיטאות. עדיף לנו בית וזית במדינת פלסטין השלמה, בלי אף יהודי בתוכה, כפי שאמרו הגרמנים-הנאצים: "יודן ריין." 

אם יש בינינו כאלה המאמינים בשלום ובדו-קיום עם היהודים, הם  בוגדים בעניין הערבי, ויש לטפל בהם כבבוגדים. אם יש יהודי המאמין בשלום ובדו-קיום עם הערבים, הוא עיוור, או שהוא עוצם את עיניו ביודעין.

המהומות ב"ערים המעורבות" אינן הפגנות ולא "הפרות סדר". זהו  מרי אזרחי, מרד לאומי ממש. אם יש כמה כנופיות של יהודים שבאים להילחם בנו, בשיח' ג'ראח, בעכו, ביפו, בחיפה, הם לא מהווים יריב משמעותי, הם רק מלבים את האש ומוכיחים מה שנאמר כאן: אין דו-קיום.

יהודים בני-כלבים  –  החוצה!

מוחמד

לוד הערבית

מה הרווחנו?

כאשר אני שואל את עצמי, ואתכם, מנהיגינו, ראשי ומפקדי חמאס, מה הרווחנו בסבב המלחמתי הזה, אני רואה:

יותר מ-2000 טילים על מחציתה של המדינה היהודית-הציונית, ופגיעה בבניינים פה-ושם, והריגת כמה יהודים, ביניהם אותו ילד בן 6, שכל העולם  הזדעזע, למרות שהם תומכים בנו, ועוד כמה מאות פצועים – זה היה כדאי?

הכנסתם את תושבי המדינה הציונית למקלטים ולממ"דים  – אז מה? הוכחתם את כושרכם בשיגור טילים ליישובי עוטף עזה, ורחוק יותר, עד פאתי ירושלים, ופתח-תקווה, וחולון, אך רבים מהם יורטו ע"י הטילים שלהם, הקרואים "כיפת-ברזל". פנטזיה של זיקוקים.

הבאתם להרס של המון בתים בעזה עירנו האהובה, כולל רבי-קומות שבהם אתם מתגוררים, כלומר התגוררתם. הציונים תקפו אותנו בצורה נוראה, מעל לקרקע ומתחת לקרקע. הפציצו וקברו יותר ממאה שאהידים בבונקרים התת-קרקעיים ובמנהרות ["המטרו"], וזאת בנוסף לעשרות מפקדים משדרת הפיקוד שלנו שהם הרגו. היה כדאי?

המרד הערבי בערים המעורבות במדינת הכיבוש נועד לתת לנו סיוע מוראלי, ואכן היהודים הופתעו מעוצמת ה"התפרעויות", ונוכחו עד כמה הדו-קיום בערים אלה, ובארץ הזאת בפרט, היה אשלייה בלבד. אין דו-קיום. יש דו-שנאה. לינץ' זה מונח אמריקאי, אך כעת הביצוע הוא שלנו [וגם של הכנופיות שלהם].

אבל, בעקבות כל זה אפסו הסיכויים להקים ממשלה שנתמכת על-ידי נציגי הציבור הערבי שם, בארץ הנאנחת תחת עול הכיבוש, וביבי הארור הזה יקים שוב ממשלה ימנית, עוינת לערבים, והוא ימשיך למלוך עליהם עוד ארבע שנים.

אז תגידו לי: מה הרווחנו מכל זה? היה כדאי?

מוחמד

עזה

חג שמח?

חג השבועות. חג מתן תורה. חג הגבינות.

האם זה באמת חג שמח?

* * *

נעמן כהן

אמנת החמאס 18.8.88(תקציר):

"ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא (מייסד האחים המוסלמים), רחמי אללה עליו.

תנועת ההתנגדות האסלאמית היא אפוא חולייה אחת מהחוליות של מלחמת הקודש [ג'האד] בעימות עם הפלישה הציונית. [התנועה] קשורה בקשר אמיץ להופעת החלל הקדוש [שהיד] עז אלדין אלקסאם ואחיו לוחמי הג'האד [מג'אהדין] מ[קרב] אנשי האחים המוסלמים בשנת 1936. משם היא קשורה קשר הדוק לחולייה נוספת הכוללת מלחמת קודש [ג'האד] של הפלסטינים, וכן למאמצים ולמלחמת הקודש [ג'האד] של האחים המוסלמים במלחמת 1948 ולפעולות הג'האד של האחים המוסלמים בשנת 1968 ולאחריה.

למרות שהחוליות רחוקות זו מזו [מבחינת פערי הזמן שביניהן], ולמרות שהמכשולים שהערימו הנוהים אחר הציונות בפני לוחמי מלחמת הקודש [מג'אהדין] עצרו את המשך הג'האד, [חרף זאת] תנועת ההתנגדות האסלאמית נושאת עיניה להגשים את הבטחת אללה, ככל שיארך הדבר, שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו." ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם).

המופתי של אש"פ מוחמד חוסייני קורא לרצוח ע"פ דברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

מנהיג החמאס, ישמעאל הנייה: "אנחנו ננצח כי "אנחנו המוסלמים אוהבים את המוות כפי שישראל אוהבת את החיים!"

http://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243

ארגון בצלם (החמאס):

"כולנו חפצי חיים וזכאים למשטר שיבטיח צדק ושוויון. אירועי הימים האחרונים – בעזה ובלוד, בירושלים ובחיפה, בשכם ובעכו – הם תולדה של משטר האפרטהייד בין הים לירדן. משטר שבו כמחצית מבני האדם בישראל/פלסטין – יהודים – יכולים ליהנות מחיים מלאים ומהגנה על זכויות האדם, בעוד המחצית השנייה – פלסטינים – לא. כולנו זכאים למשטר שיבטיח צדק ושיוויון לשני העמים ויאפשר לכל בני האדם החיים כאן לממש את זכותם לחיים, לביטחון, ולחירות ליצור, ללמוד, לחלום ולאהוב. חפצי חיים אנו. חיים – לכולם."

https://www.btselem.org/hebrew

דומה שמאז הכריז היטלר: אני הומניסט גדול: human – Ich bin so colossal

וההמלצה של היהודייה אימריקאית גרטרוד שטיין   על היטלר לקבלת פרס נובל לשלום, לא היתה תעמולה כל כך נבובה כמו תעמולת בצלם (החמאס) לטובת החמאס, תעמולה המסוכנת לעתיד האנושות כולה.

לאחר חתימת הסכם אוסלו, בנאום בטלוויזיה, ב-1 למרץ 1994, נשא יצחק רוביצוב-רבין נאום מכונן היסטוריה שקבע את ההיסטוריה: "יהיה בסדר," אל דאגה. "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ, ובלי אימהות נגד שתיקה."

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%9C%D7%99_%D7%91%D7%92%22%D7%A5_%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%99_%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%9D

אין ברירה בגלל האיוולת הזו על צה"ל להילחם בחמאס בלי בצלם (החמאס).

פרעות תשפ"א

האם הערבים מגדירים עצמם ידיד, או אויב, גיִס חמישי?

בעידוד החמאס פתחו "הערבים-הפלישתים-המוסלמים-סונים, אזרחי ישראל" בכפייה (כפי שהם מגדירים את עצמם) בהתקוממות לאומנית-דתית המלווה בפרעות נגד היהודים בעיצומה של המלחמה בחמאס.

בניגוד לתעמלנים הכאילו מפשרנים לדעת, בפטפוט אין סופי כדנה וייס, או רינה מצליח, בטלוויזיה, אף אחד מהמתפרעים לא נשא שלטים התובעים שוויון. הם תובעים את חיסול מדינת היהודים.

הערבים הם-הם המגדירים עצמם כאוייב וכגיס חמישי ונושאים את דגל האוייב בזמן המלחמה. ישראל מנהלת מלחמה בחמאס ובפרוקסי של החמאס – הגיס החמישי הערבי.

ראשית חוכמה יש להיעתר לבקשתם. ערבי הנושא את דגל האוייב מתוך רצון להיות אזרח האוייב, יש להיעתר לרצונו ולשלול ממנו את אזרחות ישראל. יהיה נא כרצונו אזרח האוייב.

(ערבים משחיתים תמרורים ומניפים את דגל האוייב)

https://rotter.net/forum/scoops1/697475.shtml

הגזען האחמדי איימן עאדל עודה ראשון המסיתים

הפורעים הערביים רואים עצמם שלוחי הג'יהאד האיסלמי והחמאס. הם אינם נאבקים למען סוף "הכיבוש", ולא למען דו-קיום ולא למען שוויון. ואפילו לא רק למען חיסול ישראל, אלא לשלטון איסלמי ברוח אמנת החמאס. כל מי שלא רואה זאת משקר לעצמו.

הבעייה הגדולה היא שמנהיגי הציבור הערבי, גם לא מוסלמים, למשל כגזען האחמדי איימן עאדל עודה שבני עדתו האחמדים אינם לגיטימיים כלל לפי האיסלם, וקיומם נשלל בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים 13 מיליון קמ"ר, ומותר רק בישראל, כך שנצחון החמאס יביא סוף לבני עדתו – מאמץ שפת הסתה איסלמית על מסגד הקצה, שפה המסיתה לרצח יהודים.

איימן עאדל עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) והקומוניסט החילוני לכאורה עוסק רק בהסתה ובליבוי המהומות. "צעירי ירושלים יצאו לקרב," הוא כתב, "הם עומדים נגד הכובשים ... בכל מקום שבו יש כיבוש תהיה גם התנגדות." ובנוגע לפרעות בלוד, הוא כתב ש"ישנם קיצוניים שלוחי רסן היורים לעבר בני עמנו."

https://rotter.net/forum/scoops1/697335.shtml

בין גיס חמישי ערבי לקפה עם סודה

כאשר איימן עאדל עודה, האחמדי הגזען והמסית, יו״ר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) מגדיר את עצמו כגיס חמישי, אי אפשר שלא להיזכר בתפקיד הערבים בגיס החמישי המקורי.

במלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936-1939 בין תומכי הפשיזם בהנהגת הגנרליסימו פרנסיסקו פאולינו ארמנחילדו טאודולו מויסס פרנקו אי מאסאס באמונדה סלגדו פרדו, המכונה "אל קאודייו" El Caudillo, (בספרדית "המנהיג"), לבין תומכי הרפובליקה, הצהיר אחד ממפקדי הצבא של פרנקו, גנרל אמיליו מולה, ערב כיבוש מדריד, שלרשותו יש ארבעה גייסות, ובנוסף בתוך מדריד יש לו גיס חמישי, התומך בו. אחד מהשירים המפורסמים ביותר המזוהה עם הרפובליקנים במלחמת האזרחים היה שיר הבריגדה החמש עשרה:

Viva la Quince Brigada

Viva la Quince Brigada,

rumba la rumba la rumba la.

Viva la Quince Brigada,

rumba la rumba la rumba la

que se ha cubierto de gloria,

¡Ay Carmela! ¡Ay Carmela!

que se ha cubierto de gloria,

¡Ay Carmela! ¡Ay Carmela!

Luchamos contra los moros,

rumba la rumba la rumba la.

Luchamos contra los moros,

rumba la rumba la rumba la

mercenarios y fascistas,

¡Ay Carmela! ¡Ay Carmela!

mercenarios y fascistas,

¡Ay Carmela! ¡Ay Carmela!

Solo es nuestro deseo,

rumba la rumba la rumba la.

Solo es nuestro deseo,

rumba la rumba la rumba la

acabar con el fascismo,

¡Ay Carmela! ¡Ay Carmela!

acabar con el fascismo

תֶחִי הבריגדה החמש-עשרה

(תרגום שלמה אביו)

תֶּחִי הַבְּרִיגָדָה הַחֲמֵשׁ-עֶשְׂרֶה

רומְבָּה-לָה-רוּמְבָּה-רוּמְבָּה-לָה

תֶּחִי הַבְּרִיגָדָה הַחֲמֵשׂ-עֶשְׂרֶה

רוּמְבָּה-לָה-רוּמְבָּה-רוּמְבָּה-לָה

שֶׁהִתְעַטְרָה בִּתְהִילָה!

הַאי כַּרְמֶלָה! הַאי כַּרְמֶלָה!

שֶׁהִתְעַטְרָה בִּתְהִילָה

הַאי כַּרְמֶלָה! הַאי כַּרְמֶלָה!

נִלְחָמִים אָנוּ נֶגֶד הַ"מּוֹרוֹס"

רומְבָּה-לָה-רוּמְבָּה-רוּמְבָּה-לָה

נִלְחָמִים אָנוּ נֶגֶד הַ"מּוֹרוֹס"

רומְבָּה-לָה-רוּמְבָּה-רוּמְבָּה-לָה

שְׂכִירֵי חֶרֶב וּפַשִׁיסְטִים.

רַק תְּשׁוּקָה אַחַת לָנוּ

רומְבָּה-לָה-רוּמְבָּה-רוּמְבָּה-לָה

רַק תְּשׁוּקָה אַחַת לָנוּ

רומְבָּה-לָה-רוּמְבָּה-רוּמְבָּה-לָה

לְחַסֵּל אֶת הַפַשִׁיזְם.

המלחמה נגד "המורוס" כוונתה למלחמה נגד הערבים-המרוקאים שהצטרפו לצבא של פראנקו במלחמה נגד הרפובליקאים, ונודעו לשמצה בגלל אכזריותם ומעשי האונס שלהם.

בפלמ"ח נהגו לשיר במילים אחרות:

יֵשׁ לִי דוֹדָה, אַיְזְן דּוֹדָה,

רוּמְבָּלָה רוּמְבָּלָה רוּמְבָּלָה.

הִיא שׁוֹתָה קָפֶה עִם סוֹדָה,

רוּמְבָּלָה רוּמְבָּלָה רוּמְבָּלָה.

כַּרְמֶלָּה הֵי, כַּרְמֶלָּה הֵי,

כַּרְמֶלָּה הֵי, כַּרְמֶלָּה.

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1768

קישינב מקנס פס

לוד רמלה עכו

יהודי מרוקו (עדת המערביים) היו מיעוט קטן וזעיר במרוקו. כפועל יוצא מכך פרעות נגד יהודים במרוקו לא היו מאורע נדיר.

הטבח ביהודי פס 1033 – 6000 יהודים נהרגו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%98%D7%91%D7%97_%D7%91%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99_%D7%A4%D7%90%D7%A1_(1033)

הטבח ביהודי פס 1465– אלפי יהודים במספר לא ידוע נהרגו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%98%D7%91%D7%97_%D7%91%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99_%D7%A4%D7%90%D7%A1_(1465)

הטבח ביהודי פס 1907 – 40 יהודים נהרגו.

הטבח בעיר סטאת 1907 – 50 הרוגים. קזבלנקה 30 הרוגים.

הטבח ביהודי פס 1907 – 51 הרוגים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%AA%D7%9C

ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי.

מיספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממספר הנספים בקישינב ב-1903, שם נספו 49 יהודים, אבל למקנס לא היו יחסי ציבור טובים. לקישינב היה את ביאליק שכתב בעקבות הפרעות שם את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה"‏. למקנס לא היה משורר כזה, ולכן אין זוכרים את הטבח הזה.

היהודים בלוד, רמלה, ועכו מהווים רוב מוחלט. כיצד קורה שבמדינת היהודים בערים עם רוב יהודי חוזרים הפרעות כפי שהיו במרוקו עת היו ההודים מיעוט זעיר. כיצד קורה במדינת היהודים שיהודים נאלצים להוריד מזוזות מהבתים כדי שלא יוכרו כיהודים?

https://rotter.net/forum/scoops1/697387.shtml

אילנה דיין "אמת לשעתה" בתקשורת

אם היתה אשת התקשורת אילנה דיין מסקרת את פוגרום קישינב, פס, ומקנס – היתה מגדירה אותם: "עימותים בערים המעורבות."

https://rotter.net/forum/scoops1/697616.shtml

כזכור בית המשפט הגדיר את דיווחי אילנה דיין כ"אמת לשעתה", כאן הדיווח שלה אינו אמת כלל.

"השומר" "ההגנה" והפלמ"ח

בציפייה ליגאל אלון

ארגון "השומר החדש" פתח במבצע לגיוס מתנדבים להגנת יהודים מפני הפורעים הערבים בלוד.

https://www.hashomer.org.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA-2/%D7%9E%D7%92%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%AA%D7%95%D7%A9%D7%91%D7%99-%D7%9C%D7%95%D7%93/

בטלוויזיה מציגים תמונות של מפתחות של דירות של יהודים שננטשו בפרעות ונמסרו להגנה בידי "השומר החדש".

מלבד מתנדבים מבקש "השומר החדש" גם תרומות. (גילוי נאות. תרמתי).

ייתכן שארגון "השומר החדש" אינו מספיק. וחלילה ייתכן שנזדקק להקים מחדש גם את הפלמ"ח כדי לכבוש מחדש את השטח מהערבים. נחוץ יהיה גם יגאל פיקוביץ-אלון חדש.

במבצע דני, מ-10 ביולי עד ל-18 ביולי, פיקד אלון על כיבוש רמלה ולוד והכפרים הערביים בשפלה, ניצח את הכוחות העיראקיים שהתמקמו באזור וכוחות ערביים מקומיים, ואף הביא לגירוש תושביהן הערביים של הערים הכבושות. בכך הסיר את האיום מעל תל אביב.

המבצע הצריך מאלון ללמוד בזמן קצר ותוך כדי לחימה, על מורכבות ההפעלה של עוצבה בעלת ארבע חטיבות יחד עם כוחות מסייעים, ולדעת לתאם ביניהם.

על גירוש ערביי לוד ורמלה אמר, שלא היתה ברירה אחרת אלא לפנות את הערבים מהערים האלה: "לא יכולתי להרשות שאלפי ערבים יישארו מאחורי קווי החזית שלי," ושפיקוק הצירים בפליטים ימנע התקדמות אפשרית של הלגיון הערבי מערבה. עוד טען, כי זוהי תוצאה כפויה של מלחמה שלא אנו בחרנו בה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A2_%D7%93%D7%A0%D7%99

היוקם מחדש הפלמ"ח? ודאי שלא יוקם על ידי תנועת העבודה של מרב קסטנר-מיכאלי, הטוענת שהיא היורשת של רבין.

הנכבה היא עונש מוצדק ולא מספיק

היום, יום הנכבה 15.5.21 – אני חוזר על מה שכתבתי. הנכבה עונש מוצדק ולא מספיק. עונש מוצדק על כך שידידו הטוב של היטלר, מוחמד אל חוסיני, אירגן את העולם הערבי והמוסלמי להשלים את מה שהיטלר לא הספיק – לחסל את מדינת היהודים ולהשמיד את יהודיה.

עונש לא מספיק, מפני שבניגוד לגרמניה הנאצית ששמרה בסוד את תוכנית השמדת היהודים, הערבים (החמאס הג'יהאד והפת"ח) מכריזים בריש גלי על תוכניתם לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים בעולם, וחלק גדול מערביי ישראל מצטרף אליהם.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

עונש לא מספיק, מפני שבניגוד לגרמניה הנאצית בה היו גרמנים שהתנגדו לנאציזם, למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי שרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס (ובדברי המופתי של הפת"ח) שלפיהם יש לחסל את מדינת ישראל, ולהשמיד את כל היהודים גזענות, ולא מופת מוסרי. אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי כזה אנא הציגוהו.

תקדים היסטורי באיוולת

למרות שהגרמנים לא איימו בחיסול אנגליה ובהשמדת האנגלים, או בחיסול אמריקה ובחיסול האמריקאים, הצבא האנגלי והאמריקאי (אני בכוונה מזכיר רק דמוקרטיות) לא העלה על הדעת להזהיר את אזרחי האוייב מפני פגיעה בהם לפני התקפה, מה שעושה צה"ל.

כמו כן שתי הדמוקרטיות האנגלית והאמריקאית, לא העלו על הדעת בכלל להתיר לשלוח לאויב בעת המלחמה מזון, דלק, ותרופות. זהו תקדים היסטורי עולמי. פעם ראשונה בהיסטוריה שמדינה הנמצאת במלחמה מספקת זאת לאוייב.

למרות אלפי רקטות במטחים שלא נפסקים – מעבר הסחורות לעזה נמשך כרגיל. ולא זאת בלבד, בתוך הסחורות ניסו הערבים להבריח חומרים כימיים המשמשים על פי החשד לייצור רקטות.

בודקי המכס במעבר ניצנה סיכלו הברחה כזו. החומרים הכימיים נתפסו במטען שיובא על ידי יבואן תושב עזה, עליו הצהיר כי הוא מכיל מפיצי ריח. במסגרת בידוק המטען במעבר, השתמשו בודקי המכס באמצעים טכנולוגיים מיוחדים, פתחו את בקבוקי מפיצי הריח, וגילו כי בחלקם יש חומרים ואבקות שאינן תואמות להצהרה. מבדיקה מעמיקה התברר כי מדובר בחומרים דו שימושיים האסורים לכניסה לשטח רצועת עזה, ושעל פי החשד משמשים את המערך הרקטי ברצועה. החומרים והממצאים הועברו לכוחות הביטחון המשך טיפול.

https://rotter.net/forum/scoops1/697491.shtml

היש איוולת גדולה מזאת?

שכנים*

חיפה יפא עכא ליד

לפני שנים רבות גרתי ברחוב עבאס בחיפה. מהרחוב נשקף נוף נהדר של הנמל והים עד לחרמון.

לפני מלחמת השחרור היה רחוב עבאס רחוב ובו בתי מידות של עשירי הערבים-הנוצרים, ולאחר מלחמת השחרור נבנו בו שיכונים עממיים לעולים שבהם השתכנו יהודים.

יום אחד פנה אלי מישהו, לא הציג עצמו בשם, ואמר לי שהוא רוצה לכתוב כתבה על יחסי השכנות הטובים ואחוות העמים בין יהודים לערבים ברחוב, וביקש לראיין אותי. אמרתי לו שלא יטעה. אין אחוות עמים ברחוב גם אם זו סיסמת רק"ח של הערבים הנוצרים-האורתודוכסים שגרו ברחוב. כל הערבים רוצים רק שהיהודים ילכו מכאן, ובשעת פקודה ללא כוח שכניהם יתנהגו בהם בדיוק כמו שכני היהודים בשואה. כאן אפילו הילדים לא לומדים ביחד.

כדאי לציין שיחסי יהודים וערבים קומוניסטים ברחוב הזה, אמנם עשר שנים קודם לכן, זכו ליצירת ספרות מעניינת בספר "חסות" מאת הסופר כמאל סאלח מוג'אלד (בערבית הכורך) מנשה, הידוע יותר בכינויו הספרותי העברי "סמי מיכאל" (שם של יהודי פרסי שניתן לו בדרכון מזויף שהנפיקה התנועה הציונית כאשר הבריחה אותו מעיראק לאיראן ומשם לארץ, למרות היותו אנטי-ציוני).

סאלח מוג'דל (הכורך) מנשה נודע גם בכינויו הספרותי הערבי "סמיר מארד", כסופר הביטאון הקומוניסטי-הערבי האנטי-ציוני אל-איתיחאד ואל-ג'דיד. הספר פורסם ב-1979 ועלילתו נסובה על יחסי יהודים ערבים על רקע מלחמת יום הכיפורים.

סמי מיכאל – חסות

https://www.am-oved.co.il/%D7%97%D7%A1%D7%95%D7%AA

הלך אותו האיש ממני וראיין את השכן שלי דלת ממול.

השכן, שלמה (סולומונוב) בן שלמה יליד 1916 בסופיה. היה דמות מרשימה. הוא היה חבר בית"ר ומפקד קן בית"ר בסופיה. עלה לארץ ב-1935 והצטרף לפלוגות בית"ר בזיכרון יעקב שם התמנה מפקד הסניף. בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט השתתף בפעולות תגמול נגד הפורעים הערבים. ב-1937 נעשה חבר הארגון הצבאי הלאומי ונשלח ב-1939 לקורס מפקדי האצ"ל שנערך בפולין. עם סיומו, נשאר להדריך בקורס מֶרכזי להדרכה בפינסק.

לאחר שובו ארצה התמנה למפקד האצ"ל בגליל העליון. בעת הפילוג באצ"ל ב-1940, הצטרף אל אברהם שטרן (יאיר) והפך חבר לח"י.

ב-1941 נעצר ברחוב ולאחר יותר משלוש שנים בכלא עכו הוגלה לאפריקה וישב במחנות באריתריאה ובסודן. הוא השתתף בבריחה הגדולה של 51 עצורים מהמחנה באריתריאה ב-29.6.1946, נתפס והוחזר למחנה. ב-29.3.1948, ברח שנית, ממחנה גילגיל, עם חמישה חברים נוספים, הגיע לצרפת, והתמנה אחראי על לח"י באירופה. שם הכיר גם את אשתו יהודית שהיתה יהודייה הונגרית ניצולת רכבת קסטנר,  שעזרה לו בפעולותיו המחתרתיות.

לאחר הקמת המדינה בראשית שנת 1949 שב לישראל. תוך זמן קצר נעצר כאיש לח"י והושם במעצר, בקשר לפרשת ברנדוט (במסגרת מעצר כל חברי לח"י לשעבר), ושוחרר עם החנינה הכללית.

שלמה היה פעיל ב"מפלגת הלוחמים" של יוצאי לח"י עד לפירוקה. יחד עם יצחק יזרניצקי-שמיר הוא הקים חברת קבלנות בניין שלא צלחה. ואחר עסק  בהפצת ספרים ובמו"לות. פתח חנות בבית הקרנות בחיפה. טבעי היה שיהודית ושלמה לוחמי הלח"י בחרו לקרא לבנם "יאיר" על שם המנהיג הנערץ.

מאחר ובן שלמה נמנה על הצד השמאלי של הלח"י ונעשה אף איש שמאל יותר מנתן פרידמן-מור, הוא כמובן סיפק את הסחורה הרצויה לאותו כתב.

כשהתפרסמה הכתבה נודע לי שמו של הכתב, חיים ניסים בג'איו-הנגבי. בכתבה הופיעו דבריו של בן שלמה בזכות אחוות העמים ברחוב. מה שאמרתי לא הופיע. הוזכרתי בכתבה רק במילה אחת: "על תיבות הדואר בכניסה לעבאס 48א מופיעים השמות הבאים: רבינוביץ, גרוסהיים, חליל, כהן, סאלח, זיסקינד, כץ, וכמובן בן שלמה.

כהן, זה אני. וזה האיזכור היחיד שלי בכתבה.

(חיים ניסים בג'איו-הנגבי, רחוב עבאס חיפה / "אלוהים" הם אומרים "הנף את דגל אחדות האדם... "כותרת ראשית", 19.4.84 גיליון 72 מחיר 230 שקל).

https://www.nli.org.il/he/newspapers/kotert/1984/04/19/01/article/28/?e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1

זמן קצר לאחר מכן נפטרה יהודית, אשתו של בן שלמה ממחלת הסרטן, הבן יאיר שנקרא ע"ש המפקד המיתולוגי, ונועד להנציח את זכרו ופעולתו, גדל לתפארת כנער עברי-ציוני, אבל החליט לרדת מהארץ לאמריקה, ובמקומו של בן שלמה נכנס לגור ערבי-נוצרי שמחמת הסקלורוזה איני זוכר את שמו. מיד לאחר כניסתו הוא תלה שלט גדול על הדלת (מול הדלת שלי) עם הכתוב: "לא נשכח ולא נסלח!" – לא שאלתי אותו האם הוא מתכוון לטבח סברה ושתילה או לנכבה כי זה לא היה חשוב. זמן קצר אחר כך אלמוני פינצ'ר לי ארבעה גלגלים במכונית. תשובת המשטרה לתלונה היתה: "נסגר מחוסר עניין לציבור."

 מאוחר יותר הוא [יאיר? או הערבי-הנוצרי?] ירד לקנדה.

היום כבר אין כלל יהודים ברחוב ובסביבה הקרובה. כל האזור נקי מיהודים.

* "שכנים", 2001, ספר מאת יאן טומאש גרוס, המספר על רצח היהודים בעיירה ידוונה על ידי שכניהם הפולנים.

מקבץ קטן מ"שכנים"

כעת בחיפה: ערבים שוברים ובוזזים עסקים של יהודים באין מפריע! (רח' העצמאות בעיר התחתית)

https://rotter.net/forum/scoops1/697798.shtml

ערבים רוגמים באבנים אוטובוס של אגד בחיפה. הנוסעים ניצלו מלינץ' | עשרות ערבים צועדים בעיר חיפה ומנפצים שמשות של חנויות ומסעדות 

| https://rotter.net/forum/scoops1/697706.shtml

איתי תורגמן: שואל בחור בדרך שלמה ביפו איפה זה רחוב קיבוץ גלויות, עונה לי: תקשיב טוב, אני לא אח שלך, אני עוד שניה רוצח אותך!

https://rotter.net/forum/scoops1/697544.shtml

קבוצות של פשיסטים איסלמו-נאצי שצעדו ברחובות לוד עם חולצות שחורות של הפשיסטים ורעולי פנים, הוכוונו על ידי השכנים הערבים שרק אתמול חייכו, היכן יש יהודי לזרוק עליו אבנים, או בקבוקי תבערה, או לפגוע לו במערכת החשמל בדירה.

https://www.makorrishon.co.il/news/348911/

https://twitter.com/yedidya_grosman/status/1392958429040463873

ללא מילים

בטייבה עירו של הגזען ח"כ אחמד כמאל אחמד א-טיבי (לפני שהתנחל מעבר לקו הירוק ביו"ש בדחיית אל-בריד) תלו דגל סייקס גדול המסמל בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית, והפלא ופלא החמאס יורה עליו, ותושבי טייבה מריעים לרקטה.

https://mobile.twitter.com/ronitlev12/status/1393533739993534465

ערבים חסידי אומות האולם

עם כל מתקפת הפורעים הערבים האיסלמו-נאצים אסור גם אף פעם לשכוח כי יש גם ערבים חסידי אומות העולם. המצילים יהודים מכף הפורעים הערבים, ויש להכיר להם על כך תודה.

https://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-8,00.html

תיקון קטן ולא בעברית

אני מאוד אוהב לקרוא את קטעי היומן של רות לומפ-אלמוג בדף הספרות של "הארץ". בקטע היומן שפירסמה בגיליון לזכר בעלה המשורר והסופר אהרן מבורת-אלמוגי היא מספרת על זיכרונותיה מעג'מי ביפו, ובו היא כותבת: "מד החום הראה 40 מעלות. נתנו לי אה-בה-צה ועשו אדים."

לאחרונה הגנתי עליה ועל העברית היפה שלה לאחר שהותקפה ע"י דקדקן נוקדני שתיקן שלא בצדק את העברית שלה. התיקון שלי אינו מדקדקנות, אלא רק מרצון להביא לצדק היסטורי. שם התרופה שקיבלה רות ביפו היא אָה פֶּה צֶה. (אולי בהשפעת הערבית היא החליפה p באות b).

(רות אלמוג , "יומן, אהרון אלמוג, 1930-2021", "הארץ" 145.21)

https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.9790673

אז מה היא תרופת ה-A.P.C. שקיבלה רות לומפ-אלמוג?

ד"ר יאיר זיינפלד (8 באוקטובר 1884-1958) יליד אוקראינה, למד בווינה וקיבל הסמכה לרפואה ב-1911. הוא השתתף בקונגרס הציוני, וב-1914 עלה לארץ. בין השאר היה הרופא של גדוד העבודה וטרומפלדור. והיה בין הרופאים הראשונים של קופת-חולים כללית של ההסתדרות.

המצאת ה-A.P.C. (ברוסית ופולנית האות c מבוטאת צֶה).

בתקופתו של זיינפלד היה חוסר בתרופות למחלות שונות. התרופות העיקריות לכל המחלות היו אספירין, כינין ושמן-קיק. כדי לרפא ביעילות את חולי השפעת והקדחות, הוא המציא את הרכב התרופות: א.פ.צ. A.P.C. שהן שילוב של: אספירין, פנצטין וקפאין. הוא נתן המצאה זו ללא תמורה כספית לקופת חולים וזאת אף על פי שכמה מפעלים לייצור תרופות הפצירו בו לרשום את ההרכב כפטנט על-מנת לקבל תמלוגים מייצור התרופה. בארץ הופצו מיליוני כדורים של A.P.C. בזמן המנדט ועד שנות השישים.

ייצור שני התכשירים הופסק, לאחר שמרכיב הפנצטין נאסר לשימוש בעולם בשל תופעות לוואי קשות.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8_%D7%96%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%A4%D7%9C%D7%93

המפקדת – האם גאווה?

ציטוט: "אהוד: פרק 8 של 'המפקדת' ב'כאן 11' היה נהדר. לא להחמיץ! אפשר עדיין לראות ביו-טיוב. הדמויות לא מרפות ממך גם זמן רב לאחר השידור. עלינו להיות גאים שיש בתקופתנו, בתרבות העברית – כותבות, במאיות ושחקניות, וגם שחקנים, מצויינים כאלה!"

גאווה?

כוכבת הסדרה "המפקדת" – מיה לנדסמן,  תומכת במאבק הערבי של החמאס:

https://tmi.maariv.co.il/celebs-news/Article-840018

[אהוד: כאשר התרשמתי ממשחקה המצויין של מיה לנדסמן לא חקרתי לדיעותיה הפוליטיות כשם שלא חקרתי לדיעותיה הפוליטיות של הכוכבת הראשית המצויינת של הסדרה – אלונה סער, אף שאני מתנגד מאוד לדרכו הפוליטית של אביה גדעון סער, שבגלל שיגיונו אין לנו ממשלה].

הפיליסטינית רשידה חרבי טאליב

"הדמוקרטית", רשידה חרבי טאליב, הפיליסטינית הערבי-מוסלמית, חברת הקונגרס האמריקאי, מתקיפה את ישראל וכותבת כך:

"הייתי בת 7 בפעם הראשונה שהתפללתי באל-אקצא עם הסבתא שלי. זה אתר קדוש למוסלמים. זה כמו להתקיף את כנסיית הקבר לנוצרים, או את הר הבית ליהודים."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=696153&forum=scoops1

הבורה הפיליסטינית אינה יודעת אפילו שמסגד הקצה נמצא על הר הבית. לפחות ברוב איוולתה הערבית היא רואה את הר הבית שייך ליהודים.

הקיבלה הראשונה – הגינוי של רג'פ טאיפ ארדואן

"הסולטן" הטורקי, רג'פ טאיפ ארדואן, איש "האחים המוסלמים", מיהר לפרסם גינוי לישראל: "אנו מגנים בחריפות את ההתקפות המתועבות של ישראל נגד הקיבלה הראשונה שלנו מסגד אל אקסא, המתרחשות למרבה הצער בכל חודש רמדאן. כטורקיה, אנו נמשיך לעמוד לצד אחינו ואחיותינו הפלסטינים בכל הנסיבות."

https://twitter.com/RTErdogan/status/1391085626368331779

מהי הקיבלה הראשונה?

קיבלה בערבית היא כיוון התפילה. בראשית דרכו של מוחמד הוא ניסה לשכנע את היהודים באל-מדינה לקבל אותו כנביא. הוא אמר להם שהוא מתפלל לכיוון ירושלים, וצם בעשירי לחודש (יום כיפור), משסירבו היהודים והוא נואש מהסיכוי שיכירו בו כנביא הוא קבע שהיהודים הם קופים וחזירים שיש להורגם, והרגם. ומיד שינה את יום הצום לחודש הרמאדן, ושינה את כיוון התפילה מירושלים למכה. (שינוי הקיבלה, קוראן, סורה 2 פסוק 142).

מאז מתפללים המוסלמים עם הראש לכיוון מכה, והטוסיק לכיוון ירושלים. כאן בא לי לכתוב לארדואן אימרה, אבל מבחינת כבוד האכסניה, שהעורך לא יקבל חלילה תביעת דיבה ממנו, לא אעשה זאת.

כן יאבדו

מפגין, כנראה באיראן ניסה לשרוף את דגל ישראל ונשרף בעצמו. כן יאבדו כל אויבך ישראל.

https://rotter.net/forum/scoops1/695353.shtml

כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ

לחן אלי גבעון. שרה שושנה דמרי. פתחו רמקולים בקול גדול ושירו:

https://www.youtube.com/watch?v=ESEUTkR2o4Q

נעמן כהן

* * *

אסתר רַאבּ

עיסת בצק

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

אור פתאומי היה מבהיר את האופק מדי פעם – פצצות רחוקות – של אנגלים או של תורכים? לא ידענו – החזית היתה במרחק של שמונה קילומטר מאיתנו – שמענו התפוצצויות – ולפעמים היו האנגלים תוקפים את העמדות הקרובות של התורכים שנמצאו במרחק-מה מבתי המושבה – אז היתה מתעוררת התופת – שוטי-אש היו חוצים את שמי הלילה השקטים, ושריקות חורשות את שדותיהם המכוכבים –

כולם כבר ערים ותופשים הילדים הגדולים בידיהם, הקטנים על זרועותינו, ורצים למרתף הקרוב –

יעל הספיקה לערבב את קמח הדורה בקמח החיטה ולהכין מים חמים ללישה, אבל עם התחלת ההפצצה השאירה את הגיגית, תפשה את הילדה הקטנה ונשאה אותה, כשהיא קוראת לאחרים לבוא אחריה –

המרתף היה מלא מפה אל פה – פנים חיוורות מבוהלות, והנערה החיוורת והרזה של בעל-הבית רעדה כולה כשפניה הרזות מתעוותות בעצבנות, אחדים עישנו ודיברו – הגברים עמדו בחוץ, על-פי-רוב מתווכחים על חוזק ההתקפה – והיכן נפלו הפצצות – יש והיו נופלות על הבתים, פוצעות וגם הורגות יושביהם, אך הפחד לא היה מפניהן, הפחד היה מפני התורכים הנסוגים, הרעבים והממורמרים, והשודדים את בתי המושבה, הרעב בקירבם היה גדול כל-כך, שהיו מלקטים גללי סוסים ומבררים מתוכם את גרעיני השעורה, רוחצים ואוכלים –

ההפצצה עברה והכל שבו לבתיהם העזובים, יעל שבה לגיגית הקמח, יצקה מים ושמרים לתוכם, זרתה מלח והחלה ללוש – הדבר לא היה קל, שבעה רוטל קמח שרובו דורה, והוא נעשה למין תערובת הדומה יותר לסיד מאשר לעיסת קמח, אך לאט-לאט היה מתערב עם מעט קמח החיטה, מתרכך, ומקבל צורה רגילה של עיסה, אם כי הצבע הכחלחל העיד על תוכנה –

התריסים במיטבח היו מוגפים מפחד החיילים התורכיים המסתובבים, שריח כלשהו של מזון היה מושך אותם כעכברים רעבים –

יעל עמדה כבר בסוף הלישה, העיסה ניראתה רכה וטפוחה קמעה – והיא זרתה עליה קמח ועמדה לכסותה במפה נקייה ועליה כר, לשם חימום, על מנת שהעיסה תטפח –

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1917, במלחמת העולם הראשונה. זהו נוסח ראשון, ללא שם, לסיפור "הכיכר השביעית", שנדפס בשנת 1969. חלק מהתיאורים שבנוסח הזה אינו מופיע בסיפור שנדפס.

* * *

אסתר ראב

הכיכר השביעית

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

הירח נסך את חלבו הדחוס על הכל. הרוח היתה כבדה, עמוסת ריח, מעין נוזל החודר לעורך, ועושה בך בקסמיו.

כולם דיברו על האנגלים המתקרבים, אך הסביבה רחשה עוד חיילים תורכים, לבושי-סחבות, קפואים ומזי-כינים. מדי פעם באה התפוצצות עמומה ממרחקים, צוללת בתוך הדממה – והשלווה והניחוח מכסים עליה מיד, והיא כלא היתה: חרב תלוייה מעל – והאוויר מתוק כדבש. האביב הקדים לבוא – שנה רביעית למלחמת העולם הראשונה.

בגדינו מרופטים, ואנו מהלכים בגשם, נעולי סנדלים תימניים, אבל אין הדבר מפריע לנו כלל וכלל. אנו פורחים כעצי-הדר, הדם צעיר ומעלה פצעי-בגרות בלחיינו, גם ההדרים פורחים השנה לפני זמנם, אולי מחוסר עיבוד נאות, וגם בנו היתה כפי הניראה יד הזמן, והבגרות הקדימה לבוא.

עלי הזיתים נעים כבחלום, פעם לצד הירוק ופעם לצידם המכסיף; מן הביצה מגיע קירקור-הצפרדעים – כמפלי-מים – בלתי-פוסק. הכל עמד, עוצר נשימה, כמחכה לנס.

ריח-ההדרים נע הלוך-ושוב כמנגינה משכרת, והחושים הלכו אחריה – בכל אונם. הריאות נשמו עמוקות, הלב פעם בקצב, והנעורים מילאו את הגוף, כזמר אדיר רב-קולות.

יעל הגיפה את תריס-המיטבח, לבל תשלוט עינא-בישא בבצק שהיא הולכת ללוש. חברה מן הגליל שלחה כמה רוטלים קמח-חיטה צהבהב עבה: קמח נפלא, קמח שיש בכוחו לטייב הרבה רוטלים של קמח-דורה, זה הנשפך כגבס, ובשעת לישה נהפך למין דבר אפור והעיסה דומה יותר לבליל של סיד מאשר לבצק.

מתוך בולמוס ההכנות ללישה שכחה יעל לנעול את הדלת – לחם לשו ואכלו כמעט בסתר – כה גדול היה הרעב מסביב.

היא עירבבה את קמח-הדורה בקמח-החיטה, שפכה לתוכם את השמרים והמלח, והחלה ללוש ולרכך לאט-לאט את העיסה במים פושרים. מים ולישה, מים ולישה, כפופה על הגיגית כשהיא מפעילה את אגרופיה בכל כוחה הצעיר, שבעה רוטל עיסה; לפתע נשמט לה תלתל מתוך המטפחת אשר לראשה. היא רגזה – בבית אין איש, וידיה מלאות בצק – ניגשה לברז ושטפה את ידה האחת וסידרה את המרדן. המשיכה ללוש. נטפי-זיעה צצו במצחה, והיא העבירה את שרוולה ומחתה בו את פניה, אך מפני המאמץ, כפי הניראה, ניתקה מחצית סוליית הסנדל שלה ונתבקעה לשניים, וכעת הרגישה את קור הרצפה באחת מרגליה. היא השתדלה להסיח דעתה מן הדבר, והמשיכה ללוש.

אילו גמרה כבר את הלישה הזאת. בחוץ ליל-קסמים. ענף-הזית התדפק חרישית על התריס. היא הגבירה את קצב הלישה, העיסה הלכה וטפחה מתחת לידיה, עוד מעט והיא תגמור. למחר תאפה שבע כיכרות-לחם חומות בתוך התבניות הגדולות. זהו בסיס המזון למשפחה בת שבע הנפשות. בלי הקצבה רשמית היתה זאת הקיצבה: כיכר-לחם לנפש בשבוע. לזה ניתווסף מעט שמן-זית, זיתים שחורים וירוקים וירק מן הגינה – בשר וביצים לא היו – וגם החלב כבר הפך לזיכרון רחוק. התורכים תפסו את הפרה הדמשקאית שהסתירו בפרדס – ושחטו אותה. היא לשה ובליל-הירהורים סב במוחה עם קצב-הלישה.

לפתע עמד מישהו לידה מבלי שתשמע קול-צעדים. היא הזדקפה, ומידיה נשרו חתיכות-בצק אל תוך הגיגית: חייל תורכי עמד לידה ממש, ונשם ישר לתוך פניה. הוא היה יחף, לבוש חלקי-מעיל בלי שרוולים, הזרועות ערומות ומכוסות צלקות אדומות. היא הביטה בו – אך הוא לא ראה אותה. עיניו היו שקועות במין שקערוריות שחורות, ודלקו באש ירוקה. הוא הביט על הבצק, הושיט יד גדולה, פשוקת-אצבעות, תקע אותה לתוך הבצק, תלש מלוא-הכף, והחל לאכול בתאוות-פרא. פניו נתלכלכו, והוא בלע ובלע כאילו היה זה מאכל-אלים. עיניו הביטו נכחן נטולות-מבע. יעל עמדה מאובנת. הגה לא יצא מפיה. החייל הסתובב כמין דחליל מיכני, ויצא מבלי הבט בה.

כעת יחסר בצק כדי כיכר אחת, חשבה יעל. רק שש כיכרות תוכל לאפות מן הבצק. הכיכר השביעית נגזלה ממש מתחת לידיה. עיט ירד על להק-הכיכרות כעל להק-תרנגולות – וטרף לו אחת מהן.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: אביב, קיץ או חורף 1917. נדפס לראשונה: "ידיעות אחרונות", 2.4.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 153. יעל היא במידה מסויימת בת-דמותה של אסתר ראב בסיפור. בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", בעמ' 163, מספר אביה של אסתר, יהודה ראב:

חפירות התורכים היו כל-כך קרובות, שלפעמים היינו שומעים צעקות אמאן-אמאן [אויה אויה] של הפצועים ושריקות כדורי הרובים ומכונות-הירייה. אנשי הצבא התורכי היו יחפים, רעבים ומלאי מרירות על התושבים, המחכים לנסיגתם. מקרי השוד בבתים היו מעשים בכל שעה, ביום ובלילה. הם היו לוקחים מכל הבא ביד: גרעיני דורה שאכלום מן היד לפה, בצק בלתי-אפוי, תפוחי-זהב, קרשי עץ, שקים ואפילו דלתות, חלונות וצריפים שלמים. יומם ולילה הוטל על התושבים לעמוד על המשמר, כדי למנוע את מעשי השוד. למעשה היו החיילים כל-כך עלובים, שלמראה התנגדות תקיפה היו נרתעים מיד. בייחוד היו מפחידות אותם צעקות הנשים, שקולן היה נשמע מקצה המושבה ועד קציה. בכמה מקרים ספגו מכות מצעירי המושבה.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

פרק עשרים ואחד:

ההזרעה של אגנה וגנר

בנתב"ג, לפנות-ערב, בטרמינל 2 לטיסות מקומיות, פגשתי את מאיר פעיל. הוא טס לאילת להרצות בפני מועדון רוטרי ובני ברית המקומי. בילינו בשיחה את כל שעת הטיסה וביקשתי ממנו חומר בעברית על מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל הוא המליץ בעיקר על ספרו של ויוול.

באילת התחלפנו בכרטיסים. עליו היה לחזור במטוס של 9.20 בבוקר לשדה דב, ועליי ב-7.30 לנתב"ג. לי זה היה מוקדם מדי ואילו הוא השאיר את מכוניתו בנתב"ג. וכך היה נוח לשנינו להתחלף, ונפרדנו לשלום.

מכונית של הקיבוץ חיכתה לי ותוך מחצית השעה היינו בקיבוץ. מאחור ישבו כמה נערות, אולי בנות תשע-עשרה, ושרו שירים כל הדרך, ואני נזכרתי, עשרים וכמה שנים לאחור, בתקופת הנח"ל ועין גדי. הגענו למשך בשעה שמונה לערך. ארוחת הערב כבר הסתיימה והבחורה שהזמינה אותי להרצאה, סימה, עבדה בחדר-האוכל והיתה עסוקה. ראיתיה למשך מחצית הדקה ויותר לא ניראתה לעיניי במשך כל הביקור. הבחור שהביא אותי לקחתני לדירה של בנות, רונית, רזית, דורית, נירית ועוד שמות כאלה, כולן פרגיות כבנות תשע-עשרה, מגרעין השלמה של הנח"ל למשק, אשר האזינו למוסיקה מעל גבי תקליט של זמר ששמו אינו מוכר לי, ופטפטו במרץ רב על בעיות של רפת וקטיף ושיווק פרחים, בצחקוקים ללא ספור, מבלי לשאול את עצמן אם אותי זה מעניין. הגישו כוס תה וכמה טוסטים עם גבינה, לכולנו, וזו היתה ארוחת-הערב היחידה שלי. אמנם, היו שם כמה נערות יפות להפליא, אשר למראן נעצרה נשמתי. ובייחוד אחת, בעלת עור שחום, שיער שחור ועיני דבש, תימניה כנראה, שהופיעה במעיל פרוות כבשים לבן כשלג, וניגוד שני הצבעים, השחור והלבן, היה מופלא. והיו שם גם כמה פרות קטנות, מגושמות. ולרובן עיניים קצת תוהות, מטופשות, ומלאות תהייה והערצה לא אמיתית למראה הסופר הזר והמבוגר שבקירבן.

כך ישבתי למעלה משעה. עייף וחושיי גרויים. תוהה לדעת אם מישהי מן הנערות תמצא עניין בי גם לאחר ההרצאה. ולבסוף ניגשנו למועדון. היו שם לא יותר מחמישה-עשר בחורים ובחורות, מה שעשה את כל הוצאות נסיעתי והרצאתי, יותר מחמש מאות לירות, למגוחכים. דיברתי על סידהארתא. על הגשמה עצמית. על פר גינט.

השעה היתה אחת-עשרה לערך. הרצאתי נסתיימה. בחורה אמריקאית אחת ביקשה את כתובתי לשם קבלת רשימה של ספרים עבריים שאדם מסויים, אספן מדטרויט, מבקש לקנותם. ולידה ישבה עוד בחורה מגודלת ושמנה, צחת פנים, אשר שאלה כמה שאלות נירגשות בסוף ההרצאה על הציונות וטעם החיים.

מתברר כי היא המארחת שלי, אגנה. ולקחה אותי לחדר בו אישן. התברר כי החדר הוא – חדרה. "אגנה וגנר" היה רשום על דלת הדירה בת שני החדרים, והיא אמורה לישון בחדר השני. החלה להציע את המיטה, ודיברה בהתרגשות רבה. הרגשתי שאגנה עדיין מבקשת להישאר ולשוחח איתי. שאלה אם ברצוני כוס טה, והסכמתי. הפסיקה את סידור המיטה, הכינה טה, פשטה את מעילה ואת קבקביה ונותרה בשמלה ערבית ארוכה אשר הסתירה את גופה הגדול, וישבה בשילוב רגליים על מיטתה, על השמיכה שהוציאה עבורי, ואני במיטה ממולה. ומעיי מקרקרים מדי פעם מאחר וזה לי כמה שעות שאני כל הזמן בחברת אנשים אחרים.

חדרה היה מרוהט בסגנון בעל טעם – שטיחים, תמונות במסגרות, שיר בכתב יד, שמלות תלויות על הארון, תאורה עמומה, ספרים, כוננית, פרחים. חדר של בחורה רגישה החפצה לבנות לעצמה עולם נאה משלה ולייחד עצמה בפני החוץ. מתברר שהיא רק בת שמונה-עשרה, בתקופת הצבא, אביה וגנר טייס והספיקה לטייל הרבה בעולם, ללמוד, אך לא סיימה בגרות, כבר חיתה עם חבר ועזבה אותו, ולפי כל דיבורה היא Blaze. כאילו הכול כבר מאחוריה, ואינה מוצאת את הטעם בחיים, לבד מאשר בעבודתה בתור מטפלת ילדים במשק.

האווירה בחדר נעשתה סמיכה וקרובה. עיניה של אגנה היו גדולות ויפות ומדי פעם הביטה בי כמתחננת. והורידה ראשה בצניעות מעושה, כמחכה שאגש אליה. והיה ברור כי שנינו מוצאים עניין בהמשך הישיבה יחד, ובאותה שיחה מגומגמת, נפשית ורבת רמזים למה שעתיד להתרחש בינינו.

היתה לי הרגשה שאני רועד במקצת, אולי מפני הקור בחדר, אולי מהתרגשות למחשבה שהנה אגש אליה, אחבקה, אפשיטה בעדינות ואשקע במפלי בשרה הצחים והרכים ככרים לבנים. וגם היא היתה נירגשת ויש שדיברה לא לעניין, והיתה לי הרגשה שהיא חושבת, כמה זמן עוד יישב הבטלן הזה מולי מבלי לקום ולגשת אליי.

לבסוף קמתי. היא ישבה והורידה ראשה. התכופפתי ונשקתי אותה על מצחה. היא נאנחה קלות ולא עשתה כל תנועת סירוב. רגע רציתי לכרוע ולהשקיע ראשי בחיקה, אך חשבתי שזה יהיה מגוחך. גם לחבקה לא רציתי, כי היה בי רצון לתת לה את הבחירה – לקבל אותי או לא, ולא להיאבק עימה. הרכנתי ראשי על חלקת צווארה, בצד ימין שלה, ונשקתי אותה בלטיפת פי פעם ועוד פעם מתוך הרגשה של הקלה, כשאני בטוח כי מעתה הכול ברור ואנו עתידים לבלות ליל תענוגים ממושך, מופלא וחד פעמי.

שלחתי ידי לעבר ירכיה והרמתי את שולי השמלה הערבית הרקומה הארוכה שלה. היא עצרה את נשימתה. אמרה: "לא..." ו"עוד לא..." אבל אני כבר משכתי את תחתוני הקיבוץ הגדולים הלבנים מטריקו שלה בבת-אחת מעבר לכפות רגליה היחפות, היפות שהיו בתוליות כשל נערה-ילדה. היא נשמטה קצת לאחור והתפרקדה על המיטה. שמנה מאוד היתה אבל הכול בה היה כל כך יפה כל כך וצעיר. עוד תהיינה לה מספיק שנים להשמין, חשבתי, ועכשיו היא נהדרת, וחוץ מזה כל נמל טוב בשעת סערה, שיחקתי בתוכה קצת ובזר שערות הערווה הרכות שלה כשהיא דוחה אותי ממנה בידיה כממאנת ואז עליתי עליה, פתחתי את ה"חנות" שלי ובבת-אחת חדרתי  והשפרצתי בתוכה עלה ושוב עלה ושוב את כל מה שהצטבר אצלי במשך השיחה הארוכה כשאני נזהר שלא להפליץ ולא לחרבן בגלל המעיים המלאים שטרם היתה לי הזדמנות לרוקן אותם ואשר הדאגה להם הפריעה את הנאתי, שלא הושלמה, כי לפתע קמה, כל זה לא נמשך יותר מרגעים אחדים דחוסים מאוד, נשלפתי ממנה בגללה למרות שהפות שלה היה נרגש כולו, יתרת הזרע נשפכה בחוץ והיא רצה לקראת הדלת, יחפה. חשבתי, היא מבקשת לנעול את הדלת. וכך גם אמרה קודם – שיש ימים בהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה. אך היא לא נעצרה בדלת החדר אלא המשיכה בטיסתה להול, חשבתי – סוגרת את דלת המבוא לדירה. אך היא פתחה את דלת המבוא, יצאה, סגרה בטריקה, ונעלמה, כך כפי שהיא, יחפה בכפות רגליה היפות ובשמלת הבד הערבית הרחבה, הארוכה, בלי תחתונים לבשרה וממנה נוזל ודאי זרע טרי שלי בקור הערבה ומצנן את רגליה.

הייתי נידהם, וקצת חשתי רגש אשמה. הנה תצעק בחוץ שאנסתי אותה! הנה תבוא חזרה עם כמה בחורים ויתברר לי שהיא בחורה לא יציבה בנפשה ואני ניסיתי לנצל אותה. יצעקו עליי ויעליבו אותי. חששתי – הנה תרוץ אל הגבעות החשופות שמסביב ותאבד עצמה לדעת, ובבוקר ימצאו אותה, יחפה, ויתברר כי אני האדם האחרון שראה אותה, ויחקרו מה היה בינינו. (כל זה, כניראה, בהשפעת רצח רחל הלר וחקירת ביכונסקי, וכן שוחחתי עימה ארוכות על "על מצבו של האדם", אבשלום ואביגיל, ועל פרשת רצח דני פקטורי. והיא אמרה: "אינני יודעת מה רע ביחסים בין אח לאחות. הנה יש אצלנו במשפחה מקרה של אח ואחות, שקיימו יחסים בתקופת השואה. עד היום הם שומרים על קשר ביניהם. הוא  התחתן ויש לו חמישה ילדים, ואילו היא, רופאה, נישארה רווקה כל ימיה.")

הסתובבתי הנה והנה בחדרה. נירגש. כמין כובש זר ורטוב ומסריח. אני יודע שגם היא היתה נירגשת, שהרי כל הערב הניעה מולי את ירכיה בעסק רב על מיטתה, כשהן שלובות, ולא מצאה לה מנוח, ומדי פעם נתגלו חלקים צחים מהן לעיניי – ואם אני לא טועה היא הגיעה לאורגזם מיד עם ההתרגשות שבנגיעת שפתיי בצווארה, ולכן מצאתי אותה מוכנה כבר, ולכן ברחה, מבויישת ומלאת רגשות אשמה.

ואולי רק ניגשה לברר את הסעתי למחרת בבוקר, ועוד מעט תחזור והלילה יימשך מופלא כמו שחשבתי?

השעה היתה שתים עשרה וחצי. הלכתי לבית השימוש ופרקתי בני מעיי. היה נידמה לי שאני שומע דפיקה קלה בדלת החיצונית וקראתי – "יבוא! בבקשה להיכנס!" – אך כשיצאתי לא היה איש בדירה.

קראתי קצת. חיכיתי. השעה היתה אחת, אחת וחצי. לצאת לחפש את אגנה לא היה כל טעם. השעון המעורר היה מקולקל. לא ידעתי באיזו שעה בדיוק עליי לקום בבוקר כדי שלא לאחר למטוס. היתה בחדר רק שמיכה דקה אחת. כשהשעה התקרבה לשתיים בלילה הרגשתי שעליי ללכת לישון, אחרת לא אישן כל הלילה, ולמחרת עוד טיסה לפניי. פרשתי את הציפה, שמתי עליה שמיכה דקה, התפשטתי, לבשתי פיג'מה, ניגבתי את כתם הזרע, כיביתי את האורות והשארתי רק את האור האדום בהול, ושכבתי לישון, ושעה ארוכה התגלגלתי על מיטתי, מחכה שמא בכל זאת תיפתח הדלת ואגנה תופיע, ובעצם גם כועס עליה, שהרי היה עליה לדאוג לי, כמארחת, ולחשוב גם על כך שעליי לישון ולקום מחר ולנסוע בזמן למטוס.

לבסוף נירדמתי. אינני זוכר אם ומה חלמתי. היה לי קר ופרשתי את המעיל שלי על השמיכה הדקה. הצצתי החוצה בחלון שמא היא עומדת שם, יחפה וקפואה. עוד רגע עבר. לפני כן פתחתי את הדלת החיצונית, שמא היא עומדת בחדר המדרגות. לא היה איש.

לפנות בוקר נכנס השומר להול וקרא בקול: "אגנה!" – "אגנה!" – הוא בא להעיר אותה, חשב שהיא ישנה בחדר השני. אך היא לא היתה. הוא יצא. קמתי. במשך הלילה עשיתי חשבונות לגבי האוטובוס שצריך, לפי דברי אגנה, לעבור בבוקר בגרופית בדרכו לאילת. היא אמרה בין שש וחצי לשבע, אך לי זה נראה מוקדם מדי, וחשבתי כי השעה הנכונה היא שבע וחצי. התלבשתי ויצאתי. לא סידרתי את המיטה ולא השארתי שום פתק ואות תודה. גם נזהרתי וגם כעסתי.

פגשתי שני מתנדבים בחוץ אשר הסבירו לי כי אולי ברגע זה בדיוק מגיע האוטובוס. השעה היתה סמוך לשבע. אך חשבתי שאין זה נאה לקום כך ולברוח. ניגשתי לחדר האוכל. אכלו שם ארוחת בוקר והיו כמה בחורים ובחורות מאלה שראיתי אתמול. היפהפיות ניראו עייפות ומגושמות, בבגדי עבודה. שאלתי על תחבורה לאילת ואף אחד לא ידע. שאלתי על סימה ואמרו שהיא ישנה. לא הזמינו אותי לאכול. יצאתי והסתובבתי כה וכה. מישהו אמר שתבוא אולי מכונית מהיאחזות שכנה ותיקח אותי. ראיתי שבמשק הזה אין כל יד מארגנת. שאלתי בחור אחד, והתברר כי הוא איש מילואים השומר במקום, והוא יעץ לי לרדת לכביש ולתפוס טרמפ לאילת, אחרת איש לא ידאג לי.

ירדתי איתו לשער, ואחר המשכתי לבד בדרכי מן הגבעה לכביש הראשי. במורד. היה בוקר והדרך אצה לי. הגעתי לכביש. הרמתי כמה פעמים יד למכוניות ה"מק" הענקיות הנושאות קרון נוסף מאחור, צהובות, ואף אחת לא עצרה. לבסוף עצרה מכונית ענקית אחת ונסעתי בה במשך שלושת רבעי שעה לאילת. זו היתה חווייה מעניינת כשלעצמה. מעולם לא נסעתי במפלצת כזו על פני הכביש. הנהג היה בחור צעיר מדימונה.

הספקתי לאכול ארוחת בוקר במזנון תנובה באילת, וטסתי במטוס היראלד לשדה דב, כשאני מתבונן כל הזמן למטה. מעל לעננים טסנו, על פני הנגב והדרום.

אהוד בן עזר

* * *

בן-ציון יהושע

קץ הפלאות – סיפורים

ניב – הוצאה לאור. 255 עמודים.

עשרים-וארבעה הסיפורים, הכלולים ב'קץ הפלאות' מאת הסופר בן-ציון יהושע, מביאים פרשיות מרתקות של אהבות ושנאות, כשפים ומיסטיקה, יצרים פרועים ורומנטיקה, תככים ומזימות, סבל ואושר, דמעה וצחוק משובב. גיבורי הסיפורים חיים בין ארץ לשמיים, בין מציאות לחלום. הם ספוגים אמונה מיסטית ותהיה במופלא. מתוך עלילות הספר המרתקות ניבטת ירושלים, המנדטורית והעכשווית, על האווירה הייחודית שבה. בעלילות הספר ובדמויות הלא שגרתיותו ניתן לחוש בקסם הירושלמי. חותם של אמת מצוי גם במסעותיו של הסופר הנושאים עמם את ההוויה האנושית, היהודית והישראלית.

יצירתו הענפה של בן-ציון יהושע מזמנת לקורא שפע של הנאה וחוויה ספרותית, לשונית, תרבותית ורגשית הלקוחה מעולמו הפרטי ומהחיים בירושלים של פעם. כל סיפור סוחף את הקורא אל עולם מרתק שמרובות בו הדמויות שהגורל מהתל בהן. הקורא מוזמן להיכנס אל עולם צבעוני, מבושם אקזוטי, רומנטי, לעתים טרגי, לעתים קומי, לעתים מקברי – ולהתפעל משפע גווניו.  שפת הספר רהוטה ופיוטית וכל סיפור שבו הוא חוויה לקורא.

[דבר המפרסם]

* * *

היום, ערב חג השבועות תשפ"א, הושלמה העלאתו של ספרי החדש, "מן המסד ועד הטפחות" באתר פרויקט בן-יהודה:

https://benyehuda.org/author/481

 העותק היחיד מספר זה יהיה זמין מעתה חינם לכל קורא ובכל עת באתר, אחרי שהחלטתי שלא להדפיסו על נייר, כמו שהדפסתי לפני כן את 22 כרכי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" – סדרה שאותה חתמתי בשנת 2018 לציון 70 השנים הראשונות לייסוד המדינה – והכרכים האלה יועלו בהדרגה גם הם לאתר של פרוייקט בן יהודה.

בברכת חג שבועות שימשיך להניב בימי שלום ושלווה את ביכורי האדמה הזו לעמנו עוד הרבה דורות.

יוסף אורן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יו"ר יש עתיד יאיר לפיד רמז היום (ראשון, 16.5) בחשבון הטוויטר שלו כי ההתפתחויות הביטחוניות קשורות לאינטרסים הפוליטיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. "אילו היתה לנו ממשלה, השיקולים הביטחוניים לא היו מתערבים בשיקולים הפוליטיים," כתב לפיד. "אף אחד לא היה נותן למופרע ברישיון כמו איתמר בן גביר להצית את ירושלים ואחריה את המדינה כולה. אף אחד לא היה שואל את עצמו למה תמיד האש פורצת בדיוק כשזה הכי נוח לראש הממשלה." [אתר "הארץ", 16.5].

אהוד: ואתם הצבעתם עבור הדברן המגלומן הזחוח הזה שאינו מבין את המציאות שבה אנחנו חיים? הצבעתם עבורו – בתקווה שהוא יהיה ראש הממשלה האחראי על ביטחוננו!

* אהוד היקר, הדסה מור מעדיפה את "נער האופניים" של אלי עמיר על פני "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. עם טעם ספרותי קשה להתווכח, אבל אני רוצה לתקן רק היגד אחד שלה: כשבאתי ארצה ב-22.2.1951, היתה בושה גדולה לדבר יידיש, בוודאי רומנית או פולנית – שפות הגלות. חברי הקיבוץ משמר העמק, שקלטו את אלי עמיר הנער, התנגדו לערבית, לא רק משום שזאת שפת הגלות, אלא גם משום שהיא שפת האוייב, שרצה להשמיד אותנו, ורוצה להשמיד אותנו גם היום.

אני חקרתי את מאורעות תרפ"א, בהם נהרגו עולים חדשים, הזוג צ'רקסקי, בני משפחת יצקר, ברנר וחבריו הסופרים, וכתבתי על כך ספר ("הנדר" 1986), ולמרות הידע שצברתי על אירוע קשה זה, קראתי מרותק את דבריה של רות בקי קולודני על שרידי משפחת יצקר ועל חייה של רבקה שץ בעין חרוד.

גם את "ברנר והערבים" שלך אני מכיר, ושוב, קראתי בעניין רב את יומנך משנת 1971 (יובל למאורעות) הסוקר את מה שנאמר ונכתב באמצעי המדיה (עיתונות, רדיו, טלוויזיה בחיתוליה) מפיך ועטך, ומפיהם ועטיהם של פנחס שדה, יורם קניוק, ס' יזהר, מתי מגד, א' קריב ואחרים.

הנושא המטריד הזה מתחדש בימינו, כשהערבים משתוקקים להפוך את מדינת ישראל ל"גן עדן" נוסח סוריה, עיראק, לבנון, תימן. לא יזכו לכך, לא אלמן ישראל, ולא משום האמונה, אלא משום הנכונות שלנו להגן על עצמנו.

משה גרנות

אהוד: להדסה מור יש אובססיה בקשר לקיפוחהּ-כביכול על רקע ה"ספרדיות" שלה אך מאחר שהיא אינה חוקרת או היסטוריונית מובהקת, היא כנראה אינה יודעת כלל איך התביישו צעירים בני הארץ ואלה מבני גילם שנקלטו בה – באורחות חייהם הגלותיים של הוריהם ובשפות הזרות, כולל האידיש, שאותן דיברו. אני אפילו כתבתי על כך סיפור מכונן בשם "הפרי האסור" (1977) בספר הנושא את השם הזה.

* לאלי עמיר, שלום. קראתי בעניין את מאמרה של הדסה מור ב'חדשות בן עזר', שבו השוותה את 'על אהבה ועל חושך' של עמוס עוז עם ספרך 'נער האופניים'. השוואה מרתקת. בצדק היא צידדה בספרך.

דעתי על ספרך נובעת מתחושה כמעט אוטוביוגרפית, שהרי גם אני התחלתי כ'נער אופניים' וסיימתי כמנכ"ל הוצאת מאגנס. באשר לעמוס עוז – שפגשתי כנער שליח את סבו אלכסנדר, את אח-סבו פרופ' יוסף קלוזנר, את אביו ד"ר אריה יהודה קלוזנר – אני חש שעמוס עוז עשה אידיאליזציה לעולם שממנו בא. צא ולמד: עמוס עוז חי ברחוב עמוס [וזה מקור שמו] ולא יצא ביצירתו מתחום שכונת כרם אברהם. 100 מטרים משם היתה שכונת הבוכרים – שכונה צבעונית ותוססת וסיפורים בה לרוב – ועמוס עוז התעלם ממנה ביצירתו.

בספרו של אלי עמיר יש חותם של אמת ועל כן מובנת לי הסיבה מדוע הדסה מור מצדדת בספרו של אלי עמיר.

 בן-ציון יהושע  

* הי אודי, אני תמיד מתפעלת מן הזיכרון הסלקטיבי שלך. ציטוט:

שונאי ביבי המתכוננים להדיחו

בממשלת הסמטוכה

יש לכם עכשיו בעלי-ברית נאמנים

בקרב הערבים המתפרעים

ומבצעי הפוגרומים ביהודים בישראל – בירושלים, בגדה ומהרצועה!

כל הכבוד לכם סכלים מוכי שגעון גדלות

תמשיכו לערער את מדינת ישראל

רק לא ביבי!

דבר אחד שכחת – הראשון שהכשיר את הערבים היה ביבי!!! אבל כשאתה צריך להכשיר את ה... מותר לבלבל את העובדות.

בנדלה

אודי: כרגיל את תמיד צודקת, ממש כמו יאיר לפיד ואורי הייטנר – רק נתניהו ה... אשם בכל הסמטוכה שמתרחשת כאן ועכשיו בימים האלה, (כולל נפילת הטיל בשבת וההרוג בלב רמת גן!) – ועד שלא יושיבו אותו [את נתניהו, לא את הטיל] במעשיהו, בעזרת הקולות של הח"כים הערביים – הארץ לא תשקוט, ואנשים כמוך, שרק הצדק וההיגיון הצרוף ניצבים תמיד לנגד עיניהם – לא תרגענה!

* קוראת נאמנה: היו לי הרבה דברים לכתוב על העיתון, ובמיוחד על התגובות שלך – למשל, שאתה חושב שאפשר להראות לערבים – שזו המדינה הטובה ביותר במזרח התיכון, דמוקרטיה ועוד מעלות... כשזה בכלל לא אומר להם כלום. מה להם ולדמוקרטיה? זה רק תירוץ לצאת נגדנו, להרוג את "הכופרים" ...

אבל מה? פשוט אין לי סבלנות, בגלל הרקטות האלה.

* אהוד: פרק 9 "נשבעת, נשבעת" של הסדרה "המפקדת" ב"כאן 11" מתעלה על קודמיו. כמעט כל פרק בסדרה הנהדרת הזו מתעלה על קודמו. איזה כישרון! איזה משחק! איזו עלילה טווייה היטב! עולם שלם נוצר כאן וזהו הישג גדול לדרמה הישראלית! אל תחמיצו! כל הפרקים נמצאים ביו-טיוב. ואנחנו מאוד סקרנים ומודאגים לדעת – מה קרה לרב"טית ערבה?

* מוטי הרכבי: שאלו באחד מערוצי הזבל (12, 11, 13) כיצד תראה תמונת ניצחון ישראלי? פשוט: תסתכלו על הפרצופים של יונית, וייס, אברמוביץ, דרקר ושאר שופרות הפייק ניוז. אם יש להם פרצוף של 9 באב מלווה בעצירות קשה – סימן שישראל ניצחה!

אם יש להם פרצוף של ביידן ניצח מלווה באורגזמה – סימן שחמאס ניצח.

* מוטי הרכבי: כל עיתונאי הפֵייק בערוצים 12, 13, 11 – מנסים לשכנע שחייבים להפסיק את המבצע! הם מבינים שהחמאס מתקרב לנקודת השבירה וחוששים שהחמאס יובס!

* אהוד: מדוע לא נשמעים במלחמה הזו קולות גינוי לחמאס ולמתפרעים הפלסטינים – מצד הסופרים והמשוררים ה"חשובים" שלנו, שכמעט כולם שייכים למחנה ה"שלום" בישראל – אלה שהתקשורת והביקורת הספרותית מלקקות להם את התחת דרך קבע, ובייחוד עם כל ביטוי נבואי "מוסרי" חדש שלהם נגד ישראל – המתנוסס בעמודים הראשונים של העיתון!

* חבר הקונגרס פוקאן הסביר כי הביקורת של חבריו אינה מוגבלת רק לאירועי החודש, אלא גם לאפליה הלא פרופורציונית שממנה סובלים הפלסטינים. חברת הקונגרס טליב סיפרה כיצד התערער הסטטוס-קוו בשל עצם נוכחותה כאמריקאית-פלסטינית בקונגרס, והזכירה לעמיתיה שגם הפלסטינים הם בני אדם ומחפשים צדק. "הפלסטינים לא הולכים לשום מקום. לא משנה כמה כסף תשלחו לממשלת האפרטהייד של ישראל," אמרה. היום [15.5] התייחסה טליב להריסת הבניין בעזה שבו היו משרדי סוכנות הידיעות אי-פי ורשת אל-ג'זירה, וכתבה בטוויטר כי "ישראל תוקפת מקורות עיתונות כדי שהעולם לא יראה את פשעי המלחמה שלה בהובלת מפקד האפרטהייד (apartheid-in-chief)  נתניהו." ["הארץ" באינטרנט, 15.5.21].

אהוד: למזלנו נראה כי הנשיא ביידן לא נסחף אחר מגמות "מתקדמות" אלה, האהובות כל כך על חוגים מסויימים בישראל, בעיקר בתקשורת האנטי-ביבית ואצל הסופרים ה"חשובים" – והוא אינו משנה עדיין לחלוטין את המדיניות המזרח-תיכונית שהיתה נהוגה בימי קודמו טראמפ.

* בזמן ארוחת-הצהריים בשבת, בתל אביב – אזעקות, רעשי נפילות, ומתברר שנפלה רקטה ברמת גן, גרמה נזק רב והרוג אחד. אני נעתר לבקשת  המסתורית ויוצא לחדר המדרגות. שם גם יושבים שכנינו. למקלט למטה אינני יורד כי הירידה במדרגותיו ללא מעקה נראית לי מסוכנת. אני נזכר בסבי יהודה ראב בן עזר, שבזמן האזעקות בתקופת מלחמת העולם השנייה היה בגילי כיום אך נחשב זקן מאוד, ואמר על עצמו כי חי כבר מספיק שנים ואין טעם שייכנס בלילות למקלט שחפר אבי בחצר הבית שלנו, הסמוך לביתו בפתח-תקווה. מקלט-חפירה שהיה מכוסה בגג של פחים, קרשים ואדמה. ואשר כמוהו חפר אבי מחדש גם בתקופת מלחמת השחרור.

ההתקפות האלה נראות לי פרפורי הגסיסה של החמאס, ההולך ונהרס בידי צה"ל משעה לשעה – אך החמאס, מתוך תשוקת התאבדות הנובעת משנאה לא-רציונאלית ומחשיבה רצחנית – אינו מודה בכך ומקווה עדיין להבעיר את כל הפלסטינים ואויבי ישראל בתוכה ועל גבולותיה ובעולם המוסלמי כולו, וככה להשמיד אותנו – ולהשלים את חזונו של היטלר!

* תודה לאספסוף הנאור-הנבער של מוצ"ש בבלפור שהחלטתם לוותר שלשום על ההפגנה השבועית – בגלל המלחמה! הרי זה ממש פלא שלא החלטתם דווקא כן להפגין שם בתמיכה בפלסטינים שעמדתם היא ממש כמו שלכם – נגד הנאשם בפלילים האשם לדעתם במלחמה!

ובעקיפין יש לכם גם שותפים כמו יאיר לפיד ואורי הייטנר, שגם הם רואים בנתניהו אחראי למרבית מחדליה של ישראל, כולל למשל הטיפול באלימות ובטרור בחברה הערבית!

* עבד ל. עזב: "הוונדליזם והפגיעה ברשות הרבים הן תופעות מאפיינות מאוד של החברה הערבית בישראל – מהשלכת פסולת בכל השטחים המקיפים את היישובים ועד השחתה של ממש במתקנים שהרשויות המקומיות מקימות. בכפר-קרע הושחת גן ציבורי בלילה שלאחר פתיחתו, ובאום אל-פחם הושחתו שלטים שנשאו שמות רחובות. אין כל דרך להסביר מה המניע לתופעות האלה, חוץ מלציין שזו מנטליות של אנשים שנהנים מדרך החיים הזאת, בצל היעדר מנהיגות.

"יכולה הנהגת הציבור הערבי לצרוח ככל שתרצה – לא מתפקידה של משטרת ישראל להציב שוטר ליד כל ספסל בגן ציבורי או שלט הנושא שם רחוב. מכאן שהפגיעה ברמזורים, בשלטים ובשאר חפצים ברשות הרבים כעת, אין לה דבר וחצי דבר הקשור למחאה או למסגד אל-אקצא. הרמזורים מכפר-קרע ועד אום אל-פחם בכביש 65 הושחתו כולם, והיציאה אליו מיישובי הסביבה נהפכה לסיוט של ממש. וכדי להבהיר שאכן זה ונדליזם לשמו, ישימו נא לב הנוסעים שם לעשרות כלי הרכב – של ערבים – שנשרפו לאורך הכביש, ושחטאם היחיד של בעליהם הוא שהם החנו אותם במקום הלא נכון בזמן הלא נכון בעיני המתפרעים. יתר על כן, איך יסבירו הנהגת 'המחאה' ותומכי אל-אקצא למיניהם את רגימת האמבולנסים שבאו לפנות פצועים ערביים? איך יתרצו את הפגיעה בתשתיות החשמל והתקשורת ביישובים עצמם? הרי פגיעה ברשת החשמל בעארה פוגעת בתושביה בלבד, ותושבי חדרה אינם חשים בה." ["הארץ" באינטרנט, 15.5].

* עשור לכיפת ברזל. מומלץ מאוד לראות: https://youtu.be/d6gacWZiYIk

* ציטוט: כביש 6, איזור המרכז: צולפים בקבוקי תבערה לעבר כלי-רכב. צפו. ומה אמר המפכ"ל? [סרטון].

מדינת ישראל מתנתקת, כאשר כבישי הצפון חסומים בשל פרעות ויישובים נצורים, למשל כרמיאל. כך גם כבישי הדרום, והקשר אל הפריפריה מתנתק והולך. כך זה נראה הלילה [15.5] בכביש 6, איזור המרכז, כאשר פורעים עומדים על גשר, ליד יישובי ערבים, וצולפים בקבוקי-תבערה לעבר מכוניות נוסעות למטה. [סרטון].

המטרה כאן היא כפולה: גם לרצוח יהודים, וגם לנתק את הארץ, במלחמת עצמאות שהולכת ומתרחבת.

הכת השלטת בנו, כת ה-PC, מעמידה פנים שהכול בסדר: מפכ"ל המשטרה אומר ש"עשינו כל מה שיכולנו" – (הוא עוד לא העביר את התפקיד למישהו אחר?) – ו"התקשורת" ממשיכה לשקר. הם משקרים כי הם מתנגדים למציאות, אך היא חזקה מהם. אם אתם מוכנים לחיות כך, בבקשה. מהיום הראשון, כבר לפני שבוע, הבהרנו שחובה להכניס עשרות אלפי חיילים לכל הארץ, להחזרת הריבונות, אך בכת ממשיכים לחיות בהזיות שלהם.

הגרועים ביותר הם בתי המשפט הפרוגרסיביים. הטיפו לנו שם ש"הכול שפיט", אבל עכשיו מסרבים לשפוט כי תפיסת "הכול שפיט" נועדה להחליש את שלטון המדינה. ואם ישפטו עכשיו, ויחזירו את הסדר, יחזקו את שלטון המדינה. [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 16.5.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: תרגיל העורמה הגאוני של צה"ל: 160 מטוסי קרב מפציצים בו-זמנית, תשתית המנהרות של חמאס נמחקת, המוני מחבלים נהרגו. [סרטון].

באופן חסר תקדים, מה שמהווה גם תרגול חיל האוויר הגדול בתולדות המדינה "על חם", לא פחות מ-160 מטוסי-קרב, מ-12 טייסות שונות, ומשישה בסיסים, מחקו הלילה [13.5] חלק גדול מתשתית המנהרות של חמאס בצפון הרצועה, בית חאנון והאיזור.

זה היה תרגיל עורמה גאוני שלנו. החלו לפרסם על מהלך קרקעי קרוב, מאות מחבלים הוכנסו לכוננות במנהרות, ואז, כשהם בפנים, החלה המחיקה, כך שהמוני מחבלים נקברו חיים במנהרות המזימה שלהם. המנהרות, שנועדו לזרוע מוות אצלנו, זרעו מוות אצלם, והפכו למלכדת הגדולה שלהם.

התרגיל הזה עוד יילמד בבתי-ספר צבאיים:

1. מודיעין מעולה.

2. הטעייה מעולה.

3. ביצוע בליצקריג מזהיר.

בווידאו: מחלצים מחבל שנקבר הלילה [13.5] במנהרות. חלק מפתחי הכניסה למנהרות – מתוך הבתים ה"אזרחיים", הנה כאן: [סרטון].

(אגב, גם בסרטון הזה, המיבטא של תושבי עזה מזכיר את המיבטא המצרי בערבית, עוד הוכחה שאלה "פלשתינאים" מומצאים).

כיוון שלישראל יש, כפי הנראה, את מפת המנהרות, בהישג מודיעיני מרשים, ידעו איפה להפציץ, בין הבתים, שבחלקם נפגעו מאוד. התושבים ההמומים יצאו הבוקר [14.5] ולא האמינו למראה ההרס שראו. בכלל, מדהים איך החמאס מתנדב לאמן את המערכים הצבאיים שלנו, כולל טכנולוגיות צבאיות חדשות, שאחר כך נמכור במיליארדי דולרים, וחמאס אפילו לא מבקש עמלה על המכירות. צדיקים.

חמאס הוא האוייב הגדול ביותר של המומצאים, ומבחינתנו הוא נכס אסטרטגי, עד כמה שזה מוזר לומר. כאשר רואים את החמאס, מבינים מה גם כל האחרים זוממים לעשות לנו, הם פשוט מסתירים את זה בעורמה. שמחמוד עבאס לא ישמח: אנחנו נשאיר את מנהיגות חמאס כנגדו, אך מוחלשת ומורתעת מאוד.

אין ספק שהם מתחרטים על היוהרה שלהם, לפחות בשיגורים לעבר ישראל, ומאזן ההרתעה מתחיל לחזור. [שורה של סרטונים על ההרס בבית חאנון ובצפון מובלעת עזה, חיסול מנהיגות, הבוקר [14.5]).

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 14.5.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

תגידו, האם קיים כיום בישראל עוד מכתב עיתי ספרותי אקטואלי כמו "חדשות בן עזר?"

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל