פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1646

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בסיון תשפ"א, 20.5.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: חַי בִּי הַבַּיִת. אַבָּא. הַשַּׁחְרוּרִים. // יצחק גנוז: נֵר הַזִּכָּרוֹן. // חובב טלפז: במלחמה כמו במלחמה, פרק ע"ד: האינטרס האמריקני? // יורם אטינגר: אהדת ישראל בארה"ב. // יעקב חסדאי: "שומר החומות" של ירושלים. // מנחם רהט: כן, לשבור! // אורי הייטנר: צרור הערות 19.5.21. // מכתבה של רחל רבין-יעקב לאהוד בן עזר [פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" מס' 54 מיום 12.6.2005]. // רוֹן גֵּרָא: נוֹשֵׁךְ עִקְבֵי יָמַי. // אסתר רַאבּ: בסוף מלחמת העולם הראשונה. קפטן היל. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק עשרים ושניים: חליפת מכתבים עם סבתא ממורמרת. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

עֶרְגָּה לָעֹלֶשׁ

חַי בִּי הַבַּיִת

*

מִנִּבְכֵי-הַזְּמַן

אֲנִי שׁוֹמַעַת חוּגָה מְצַיֶּצֶת

רַכּוֹת

הוֹגָה מְנַמְנֶמֶת

בְּתוֹךְ דִּמְדּוּמֵי

שַׁחַר חָרְפִּי;

אָבִי מְהַלֵּךְ

כְּבֵדוֹת וּבַטּוּחוֹת,

מוֹצִיא מַחֲרֵשׁוֹת

מִן הַמַּחְסָן;

אֲנִי שׁוֹמַעַת

צִלְצוּל בַּרְזִלִּי

עָמוּם

וְהַחוּגָה  –

קוֹלָהּ מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ

וְקוֹל הַסּוּסִים

הַנּוֹשְׁפִים לְתוֹךְ רוּחַ-הַבֹּקֶר

מַרְעִידִים אֶת

לִבִּי  –  –  –   

אָבִי  –

בְּקֹר הַבֹּקֶר

בַּחֹרֶף

עִם דִּמְדּוּמֵי-שַׁחַר

[מתוך העיזבון]

*

אַבָּא  –

צֵל הַבְּרוֹשׁ

מִתְאָרֵךְ  –

וְרוּחַ בָּאָה מִן

הַיָּם  –

הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת  –

הַפָּרוֹת גּוֹעוֹת  –

בָּרֶפֶת;

רְתֹם לָנוּ

אֶת "הַנְס"

הַזָּקֵן, הַלָּבָן

וְנִסַּע לִשְׂדוֹתֶיךָ

בַּקָּרוֹן  –

הַחֶרְמֵשׁ

עַל כְּתֵפְךָ הָרְחָבָה

הוֹלֶמֶת פָּנֶיךָ

הַשְּׁזוּפִים

הוּא  –  מַשָּׁב

מַבְטִיחַ חַיִּים בְּיָדֶיךָ

עִגּוּלִים עִגּוּלִים

קְצוּרִים לְמִשְׁעִי

מִיָּדְךָ הַבְּרוּכָה  –

[מתוך העיזבון]

*

הַשַּׁחְרוּרִים

הוֹגִים  –  בֵּין הָעַרְבַּיִם

אֶת עֵינֵי-הַכְּפִיר

הֵם הוֹגִים

אֶת הֲדַר גָּבְהוֹ

אֶת מָתְנָיו הַצָּרִים

הַשְּׁלוּחִים כְּגֶזַע

אֶל מָרוֹם

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

לכבוד

דעת הקהל העולמית

הקולנית הצבועה והבררנית

גם זו שבארה"ב!

סליחה שאנחנו מגינים על חיינו

נלחמים ומבצעים "פשעי מלחמה"

ומשתמשים במלחמה שנקלענו אליה בכלי-נשק משוכללים ומדוייקים מאוד

כדי שאויבינו הרוצחים לא יהרגו יהודים כמו שהושמדו שישה מיליונים בני עמנו שהיו חסרי מגן –

מול שתיקתכם בשנים 1940-1945

על החתום

יהודים אזרחי ישראל

למעט כמה סופרים ומשוררים עבריים חשובים

שקולם המגנה את הטרור הפלסטיני טרם נשמע

* * *

יצחק גנוז

נֵר הַזִּכָּרוֹן

קוֹלוֹת הָאֲנָשִׁים הַטְּבוּעִים בַּזִּכָּרוֹן

אִתָּם צָעַדְנוּ יַחַד בַּדֶּמַע וּבַצְּחוֹק,

מְבַקְשִׁים לְהִכָּתֵב בְּטֶרֶם יָפוּג הַיּוֹם

וְהֵם כָּל כָּךְ קְרוֹבִים. וְהֵם כָּל כָּךְ רָחוֹק.

אוּלַי הֵם מַמְתִּינִים לְכָל מַה שֶּׁנַּגִּיד

כְּשֹׁךְ הַסְּעָרָה, עֵת בֹּקֶר שׁוּב יַפְצִיעַ,

וְחֶרֶשׁ נְמַלְמֵל אֶת שְׁמוֹ שֶׁל הַיָּדִיד

אִתּוֹ נָנוּד בְּכָל נִיד וָנִיעַ.

וְהֵם חָלְפוּ, כְּבָבוּאוֹת בְּשֶׁטֶף הַנָּהָר

כְּבָרָק פּוֹלֵחַ עֲנָנִים כְּבֵדִים,

וְאָנוּ נִתְאַמֵּץ לִנְצֹר אוֹתוֹ הַשַּׁעַר

מֵעֵבֶר לוֹ יַקִּירֵינוּ טְמוּנִים וְגַם חַיִּים.

וְנֵר נְשָׁמָה עַל אֶדֶן חַלּוֹנֵנוּ

אֶל צָהֳרֵי שָׁמַיִם אוֹרוֹ יַבְלִיחַ,

בְּנֹאד הַדְּמָעוֹת יַנְטִיף אֶת חֶלְקוֹ

וְעִם רוּחַ נוֹשֶׁבֶת כְּאֵבוֹ יָשִֹיחַ.

* * *

אזרחי ישראל חייבים תודה גדולה לצה"ל, למשטרה, למשמר הגבול ולכל זרועות הביטחון – שמגינים על חיינו בארץ הזאת מפני רצחנות, ואנדאליזם ואנארכיה בתקופת המלחמה הקשה מבית ומחוץ במבצע "שומרי החומות"

* * *

חובב טלפז

במלחמה כמו במלחמה,

פרק ע"ד: האינטרס האמריקני?

ראשית, שלא בדרכי, אפתח בהערה אישית. לא בלב קל נמנעתי מכתיבה זה חודשיים מלאים. על עבודת הייעוץ שלי לחברה אמריקנית חלות מיגבלות מסויימות כתוצאה מחילופי המימשל שלגביהם עמיתיי הקרובים בחברה יעצו לי "להמתין ולמתן" בכתיבה, אפילו שהיא נעשית בעברית. ואז גיליתי, בהפתעה, ב"חדשות בן עזר" (מס' 1642), את שאלתו של נעמן כהן: אַיֶּכָּה?

אחרי לבטים נוגדים לא קלים החלטתי לחזור לכתיבה... תחת מגבלת הילוך נמוך.

אפתח דווקא בשאלתו של נעמן כהן – "מהו האינטרס האמריקני?" ואסיים בכמה תובנות הקשורות לנשיא ביידן, כמי שמוביל את האינטרס האמריקני או מובל על ידו – בהקשר של "שומר החומות".

עם מלאות 100 ימי החסד של מימשל ביידן בכמה נושאים ובמיוחד בנושא האיראני, יש לומר בפשטות מפתיעה – האינטרס האמריקני הפך מישני לאינטרס הגלובאלי של... סין! היא זו שמצאה את עצמה כמעצמה כלכלית כבר בעידן אובמה-ביידן עם החתימה על הסכם הגרעין. אותו הסכם שמשהה את כניסתה של איראן למשפחת המדינות הגרעיניות – אז ב-10 שנים – והיום נותרו בקושי  עוד 4 (!) שיחלפו במקביל  לסיום הקדנציה הנוכחית של ביידן. האם מתחולל כאן תהליך של "האימפריה  הישנה  מתה, תחי האימפריה החדשה"?

בצניעות תשובתי היא:  כן במובן הכולל, המתבטא בנטישת "הישנה" את אזורי ההשפעה מול החלופה עם כניסתה של "החדשה". במידה רבה מתקיים קושי להבחין במהלכי החילופין מכיוון שאופני השליטה בין השתיים שונים באופן מהותי. השוני מתבטא בפער עצום ובמיגוון רחב של ביטוי.

כאשר אמריקה נוטשת היום אזורי השפעה (אפגניסטן או עיראק לדוגמה) נסגרים הבסיסים הצבאיים, מקפלים במסדר מרהיב את הדגל הפסים וכוכבים וחייליה שבים הביתה על ציודם. סין כלל אינה ממוקדת בהחלפת אמריקה! היא כבר העבירה בעלות על הבסיס ובאדיבותה כי רבה איפשרה את מיסדר היציאה האמריקני. היום זהו תיאור מטאפורי קרוב למציאות, בעבר הרחוק – 1953 – עם הניצחון האמריקני בקוריאה, הצעיד הגנרל מקארתור אל תוככי סין תוך שהוא ממרה פקודה מפורשת של הנשיא טרומן להימנע מכך בדיוק. הנשיא הרים טלפון לג'ורג, מרשל: 

"Fire the S.O.B."

סין של היום מעצבת יעדים לטווחים של עשרות ומאות שנים. באמתחתה מטרות-על לטווח של מאה שנים, תוכניות חומש בריבוע (25) אסטרטגיות, ותוכניות שנתיות לביצוע עכשווי.  קלאסיקה של התקדמות בהרמוניה. ספינת הדגל בעברה ההיסטורי היתה "החומה הסינית" – פרוייקט בנייה של 200 שנה שהעסיק בתנאי עבדות מיליונים שברחו מאימת פולשים אכזריים כמו המונגולים, טאטארים וכיו"ב.

היום, תכנית המאה העשרים ואחת הסינית ידועה בשם "דרך המשי הכפולה" או OBOR בקיצור. המסלול האדום יהיה מסילת ברזל רחבה דו-כיוונית – "החגורה הכלכלית". המסלול הכחול – "דרך המשי הימית".

האיור הזה פורסם בסין ב-2013 התכנון בוצע בתחילת המילניום. בעת הפירסום התברר שעשרות אם לא מאות פרוייקטים  במסגרת התוכנית כבר הושקו מזמן. שלושת החיצים הסגולים הם שלי. החץ האיראני (סגול עבה) מבטא את ההסכם החדש שנחתם לאחרונה בין סין לאיראן ל-25 שנה (שוב חומש בריבוע) שבמהותו סין תיבנה לאיראן מערך של בתי זיקוק לנפט הגולמי הגלום במעבה אדמתה. חסרונם של בתי זיקוק הכריחו מדינה מפיקת נפט מרכזית כמו איראן לייבא דלקים מזוקקים בכמויות משמעותיות. זהו אבסורד שזועק לשמיים ושום גורם במערב לא הישכיל להציע לאיראן את שני הפרוייקטים המתבקשים – נמלים ובתי זיקוק. סין לעומת זאת צפתה בניסיונה הנואש של איראן להשיג דווקא נשק גרעיני שממילא לא תוכל לעשות בו שימוש מושכל במקרה הטוב. במקביל ראתה את הנשיא טראמפ מכופף את איראן תחת סנקציות חריפות מחד ואת עצמה תחת מערכת מכסים כבדה שעצרה קמעא את הגידול בעודף המסחרי שלה מול ארה"ב. מכאן כבר נפתחה הדרך לגיבוש הסכם דו-צדדי איראני-סיני שעוקף, בין היתר, בבוטות אור-יום את הסנקציות שהטילה ואכפה ארה"ב... היא בס"ה עדיין שקועה במלחמת חורמה בנגיף הקורונה (שהופץ – דרך מקרה? מסין!!!)  

גם אנחנו, עשויים להשתלב, אם לא השתלבנו כבר, ב-OBOR הסיני. שני החיצים הסגולים הקטנים מציגים חלופה אטרקטיבית מאוד לשת"פ ישראלי-סיני. החץ הנמוך מציג את המסלול בין שארם-א-שייח לנמל אילת. כאן מתקיימת הזדמנות לאוניות מכולות ענק, שאין ביכולתן לעבור בתעלת סואץ הצרה, לפרוק באילת. משם במסילת ברזל רחבה דו-כיוונית תוך מיספר שעות תועמסנה המכולות בנמל אשדוד החדש והחדיש (החץ הגבוה) על מכולות ענק אחרות שייצאו לנמלי אירופה כמו פיראוס, נאפולי, ברצלונה או ירחיקו לנמל הענק ברוטרדם. כמובן שהמעבר הזה יוכל לעבוד כך גם בכיוון ההפוך. הביצוע מצידנו, כנראה אחרי טראמפ 2.0 או קודם לכן אם ייכשל להיבחר לקדנציה שניה.

השת"פ ארה"ב-סין

הנשיא ניקסון ומזכיר המדינה קיסינג'ר  פתחו את שערי השלום  בין ארה"ב לסין. המוטיבציה העיקרית שדחפה להפשרת הקרח ביניהן היתה בריה"מ האוייב במלחמה קרה לשתיהן. הנשיא רייגן חילץ את הפקק  הקר תוך שהוא מביא לפירוקה של בריה"מ. הצעות סיוע לסין נבעו מהנשיא בוש (האב). מימושן התעכב קמעא בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה. אבל רק אצל הנשיא קלינטון התחילה ארה"ב לחוש את פעמי השלום אחרי שנות דורותיים של מתח ביטחוני רצוף בידי שתי המעצמות הגרעיניות הגדולות. פירוק המתח הביטחוני לא נוצל בארה"ב כהזדמנות להפניית משאבים לפיתוח מדעי פורץ דרך ומרחיב השקעות יצרניות ("על הירח כבר צעדנו לפני שנות דור"). ארה"ב גילתה את שכר העבודה הזול להפליא אצל שכנותיה ואותו האפסי כמעט במזרח הרחוק בסין. זו האחרונה יצאה דוהרת מעוללות כיכר טיאנמן ,כשמטרתה המרכזית היא מימוש מלא ומתוכנן של ציווי הזהב מפיו של קונפוציוס: "והידרת פני זקן."

זה בצירוף של תשלומי פנסיה עלובים לפנסיונרים, מחייב את הבנים ולעיתים גם את הנכדים לתמוך בהם בצמידות יומיומית. המשמעות:  כ-ו-ל-ם בגילאי העבודה מחוייבים לעבוד 12-14 שעות ביממה. עליית הפריון מחד ועליית תוחלת החיים מאידך מחייבות – חיונית – למצוא שווקים חדשים ולשנע אליהם כמויות אדירות גדלות והולכות של סחורות בשלושת הערוצים באיור: הכחול, האדום והירוק.  הירוק, לארה"ב, הוא החשוב מכולם. הוא מעביר למטמוני האוצר הסיני כמעט חצי טריליון דולר לשנה – נטו!!!  הדולרים האלה משמשים לתשלומי המשכורות של עובדיהם שבונים בשקט את שני הערוצים הכחול והאדום ואת אוניות הענק שיפליגו בכחול ובירוק כבר במהלך החומש בריבוע שיתחיל בעוד פחות מ-4 שנים!

השינוע הכולל בשלושת הערוצים – ("ערוצי המשי") שניפחו יעלה משנה לשנה ילווה בתהליך "צנוע" של עלייה בחלקו של היואן הסיני ע"ח הדולר האמריקני כמטבע מחליף הידיים. נכון לרגע זה חלקו (%) של היואן בנפח העיסקאות ב-Swift הוא חד סיפרתי. הוא יתפוס תאוצה אם תצוץ אינפלציה בארה"ב. וזו החלה להרים ראש עם הדפסת הדולרים המאסיבית (בטריליונים) של מימשל ביידן תוך שימוש בתירוצי קורונה כאלה ואחרים.

סין שיושבת על הר של 4 טריליון דולר זקוקה לו בעלייה שנתית מתונה בלבד. אינפלציה בארה"ב גורמת לפיחות בלתי רשמי של הדולר. במקביל יורד ערכו הריאלי של ההר הנ"ל...  לדוגמה פיחות של 1% בשנה משמעו הפסד ערך של 40 מיליארד בשנה. סין שונאת להפסיד והיא יכולה "לעזור" לארה"ב, למשל ע"י עלייה בקצב בניית ערוצי המשי. בטווח הקצר מתהווה כאן שילוב אינטרסים בין שתי המעצמות. קצרה היריעה להרחיב בנושא אבל יש לציין ששתי המעצמות לא יוכלו לקבל אינפלציה כאופציה בטווחים הלא קצרים.

סין עלולה לדרוש תשלום עבור הסכמתה "לחיות" עם האינפלציה ואפילו לדרוש תשלום חלקי עבור הר הסחורות השנתי במטבעות אחרים. לכאן בדיוק ניכנס תחום השיקולים  שמסביר חלקית את הסכמתה בשתיקה של ארה"ב לחתימת ההסכם הענק בין סין לאיראן לביצועו ב-25 שנה הבאות. בפשטות – סין "לא סופרת" כאן את ארה"ב על הסנקציות החמורות שלה שהוטלו על איראן ועל כל מי שמפר אותן.

ביידן שהדפיס כבר 4 טריליון דולר ב-4 חודשים וזה בא מעל הדפסה הכרחית של 2 טריליון ע"י טראמפ שיועדה להחזיק את אוכלוסיית ארה"ב מעל המים תחת מגבלות הקורונה. יתרה מזאת, האגף הליברלי הקיצוני של הדמוקרטים לוחץ חזק על ביידן להדפיס עוד כמה טריליונים... אם ביידן ייענה להם יש לצפות שיובחן זיע קליל – חיוך? – על שפתיו של נשיא סין.

ביידן – ידיד?!

לג'ו ביידן תמיד היתה פינה חמה ליהודים בארה"ב וגם לישראל. הוא נולד בסקרנטון בירת פנסילבניה אבל בסיסו הפוליטי היתה פילדלפיה שבה היתה קהילה יהודית גדולה, שבין היתר אירחה את בן גוריון בביקורו הראשון בארה"ב כרוה"מ. בעברו הרחוק הוא נתמך ע"י שני הזרמים ביהדות אמריקה – איפ"ק (ציוני ביותר), וג'יי-סטריט (ציוני בקושי). בתקופתו כסגנו של ברק חוסיין אובמה נפלה התמיכה בו באיפ"ק וזינקה בג'יי סטריט. זה אומר רבות.

כיו"ר הוועדה החשובה של יחסי החוץ בסנאט היו לו קשרים טובים וידידותיים עם שני הפכים מוסדיים בפוליטיקה הישראלית: שמעון פרס זצ"ל וביבי נתניהו יבדל"א. מכאן נובעת מסקנה לוגית חשובה: זו ידידות המושתת על מכנה משותף של אינטרסים נמוך!

בשנת 1993 שהיתי בשבתון באוניברסיטת Texas A&M ועקבתי בדבקות אחרי התפתחויות הקשורות ליחסי ישראל-ארה"ב – הנושא עליו הרציתי במילואים  במסגרת קצין חינוך ראשי. זו היתה שנה עמוסת אירועים ומתחים בצל חבלי הלידה של הסכם אוסלו. לאירגון "נשות הדסה" בארה"ב היה כנס חשוב בפילדלפיה, ונואם המפתח היה סנאטור ביידן. הכנס עסק בשאלות מהותיות לציונות כפי שהיא מתבטאת בפעילות "הדסה" ותרומותיה לארצנו.

פיניתי את לוח הזמנים באוניברסיטה כדי לצפות בטלוויזיה בנאום המרכזי. ביידן עלה על הפודיום תוך Standing Ovation נלהב מנשות "הדסה". הנאום החל כאשר אני מוכן לרשום נקודות ציון חשובות על שני דפים... הפתיחה היתה משעממת... אח"כ הגישו לו כוס מים... לא זוכר את ההמשך חוץ מזה שנשארתי עם דף ריק כאשר סיים את נאומו.

הוא כמעט ירד מהפודיום כאשר קמה אחת מהמשתתפות, שזה עתה שבה מביקור בארץ: "מיסטר סנאטור ביידן, חיכינו לשמוע ממך מה אתה חושב על ישראל..."

ביידן נראה מופתע משהו, כנראה אמרו לו שלא יהיו שאלות מהקהל. הוא שב על עקבותיו תוך שהוא חוכך בדעתו איך ישיב... לפתע, אורו עיניו ועם אותו חיוך שיש לו היום, השיב תשובה מוחצת: "אם ישראל לא היתה קיימת, אז היינו צריכים להמציא אותה"!!! ועם חיוך הניצחון ירד מהבמה. לא, לא כתבתי את המשפט הזה על הדף, אבל מלמלתי אותו כמעט כל אימת שראיתיו על המסך בכמעט 30 שנה שחלפו.

היום, עם אג'נדה אובססיבית אפופת אנטי-טראמפ, ביידן אסף אליו מהגורן והיקב של מימשל אובמה-ביידן את הפעילים המרכזיים והציבם בעמדות מפתח במימשלו: ביידן-האריס. בארבעת החודשים הראשונים עסק המימשל החדש/ישן בחזרה מירבית אפשרית לאותם המסלולים אותם נטשו עם השבעתו של טראמפ ב-20 לינואר 2017. בגולת הכותרת של המסלולים המחודשים ניתן למצוא סעיפים "משעממים" כמו (נסתפק בעשיריה הפותחת):

1. חזרה להסכם הגרעין עם איראן תוך ביטול הסנקציות החונקות של טראמפ וחידוש הזרמת מיליארדים לטהרן.

2. ביטול בניית צינור הנפט מקנדה ליוסטון.  הכפלת מחיר הדלק מאז כניסתו לבית הלבן היתה "מן אללה".

3. ביטול בניית החומה על גבול מקסיקו.

4. העלאת מס החברות בגובה מחצית הורדתן ע"י טראמפ.

5. חזרה להסכם פריז ביחס להשהיית התחממות כדור הארץ.

6. קיצוץ תקציב הבטחון.

7. הנשמה מפה לפה לתקציבו של פת"ח ומחמוד עבאס ואונר"א.

8. H.R. – חקיקה מחדש של הליך הבחירות. בלי תעודת-בוחר-מזהה ובאמצעות מעטפות בדואר!!!

9. ביטול קביעת האלקטורים לבחירת הנשיא ע"י הרשות המחוקקת בסטייטס!!!!

10. "אריזת" בית המשפט העליון בתוספת של 4 שופטים עליונים [הפרוגרסיבים לוחצים להוסיף 6]!!!

הערת שוליים: אם יצליחו לחוקק את שלושת הסעיפים האחרונים יתבצע מה שהאמריקנים מכנים: Permanent Power Grab וסליחה שאינני מהין בנפשי לתרגם את זה.

 המשמעויות של האג'נדה הזו – הרות גורל לעולם החופשי. אם טראמפ לא יחזור בבחירות 2024 – ארה"ב תסגור את מעורבותה הישירה בשכונה שלנו חוץ מזו שלנו אנו, אולי.

נצנוץ האור במהפך המעצמתי המתרחש לנגד עינינו איננו בהכרח מבשר בלהות. סין השתמשה בשוק האמריקני הענק בכדי לבנות ולהיבנות לאורך 4 עשורים ללא שימוש בכוח צבאי.  אבל, היא לא תהסס להשתמש בכוחה המונופולי. ישראל תהיה חייבת להעמיק ולהרחיב את סקטור ההיי-טק הצבאי והאזרחי בטווח הבינוני והארוך.

תמיכת ביידן בסיבוב הנוכחי מובטחת

בתקופת שירותו  של סנאטור ביידן כיו"ר הועדה ליחסי חוץ השתדרג מעמדה של ישראל כנכס אסטרטגי לארה"ב. בתקופת מימשל אובמה-ביידן חל שידרוג נוסף בעקבות שילובן מערכות החץ 2, 3 וכיפת ברזל ברחבי העולם. ישראל הפכה לנכס אסטרטגי וטקטי. אצל טראמפ התרחש שידרוג נוסף – קריטי מאין כמוהו – מבצעי! טראמפ שמח לשלב את מ.ב.מ (מלחמה בין מלחמות) של ישראל נגד התפשטותה של איראן בסוריה – במלחמתה של ארה"ב בדאע"ש ובגרורותיה של איראן באזורנו.

יש לשער שביבי דאג להחזיק את ביידן, ידידו, בתמונה באופן ישיר ועקיף בצינורות מקובלים ו-או בפחות מקובלים לאורך כל הדרך ובמיוחד עם פתיחת מבצע "שומר חומות". שמירת אינטימיות גבוהה בתחום הזה היא לחם-חוקו של ביבי והתשואה הנובעת גבוהה. אין להתפלא לכן, שבקשה מיוחדת שלו "לעוד יום יומיים לפני הפסקת אש" נופלת על קרקע פורייה.

ביידן גם לא נתון למכבש לחצים מצד הקונגרס. הרפובליקנים ממילא טופחים על שכמו עם כל הרחקה של תאריך סיום כפוי. יש לשער שביבי מעדכן גם את מנהיג הרוב בסינאט – ידידו צ'אק שומר ואת הספיקר פלוסי, והם כברר ידאגו לנטרל את הליברלים הקיצונים בקונגרס כמו AOC ופטרונה סנדרס. יש לשער שביידן  כ-Commander in Chief  – מקבל בקשות נמרצות לדחות את קץ הלחימה מהנספחות הצבאית האמריקנית בישראל, שמתים ללמוד איך מטאטאים "מטרו" של 100 מייל מנהרות לחימה בעזרת 160 מטוסים שהמריאו ע"פ דובר צה"ל מ-6 בסיסים שונים בארצנו הקטנה.

כמה תמיכה נזכה לקבל מביידן בנושאי הליבה ברשימה למעלה (מס. 1 למשל) – לא הרבה, אם בכלל! שם יושבים אינטרסים אמריקנים חיוניים ע"פ משנתו של ביידן. האם יספור שם את ביבי? סביר להניח שלא.

חובב טלפז

19 במאי, 2021

* * *

יורם אטינגר

אהדת ישראל בארה"ב

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 17 במאי 2021.

הסקר השנתי של "גאלופ" (פברואר 2021) מעניק לישראל 75% אהדה של הציבור האמריקאי, מקום 7 בין מדינות העולם.

אחוזי האהדה גבוהים בהשוואה ל-66% ב-2013, 69% ב-2019 וממוצע של 65% מאז 2001. שיא האהדה לישראל היה ב-1991 (79%), בהשראת טילי קסאם עיראקיים שהיכו בישראל.

לפי גאלופ: "ישראל נהנית מתמיכת 85% מהמצביעים הרפובליקנים, 77% ממצביעים המגדירים עצמם כעצמאיים ו-64% מהדמוקרטים."

איראן (13% אהדה) והרשות הפלסטינית (30%) – מפגרים אחרי קובה (45%), ונמנים על תחתית הרשימה, הכוללת את צפון קוריאה (11%), סין (20%), עיראק (21%), אפגניסטן (21%) ורוסיה (22%).

את ישראל (75%) מקדימות קנדה (92%), בריטניה (91%), צרפת (87%), יפן (84%), גרמניה (84%) והודו (77%).

אבל, בניגוד למדינות אלו, ישראל זוכה ל-75% אהדה – למרות שהיא מהווה מטרה שיטתית לביקורת על ידי ה"ניו יורק טיימס", "ושינגטון פוסט"" CNN MSNBC רדיו NPR – ונציגים נוספים של התקשורת "העילית" בארה"ב, כמו גם על ידי ממסד מחלקת המדינה (הביקורתי כלפי ישראל מ-1948!) והאו"מ.

ישראל זוכה לאהדה רבה למרות החרפת הפעילות האנטי-ישראלית במיספר רב של אוניברסיטאות בארה"ב, ועל אף הכרסום המשמעותי במעמד ישראל בשני בתי הקונגרס (במיוחד בבית הנבחרים), המהווים זירת תמיכה עקבית מ-1948, שהיא שקולה בעוצמתה לרשות המבצעת (נשיא) גם בתחומי החוץ והביטחון.

לדוגמא, יושבות הראש החדשות של תתי-וועדת ההקצבות בבית הנבחרים המתקצבות את סיוע החוץ ואת שיתופי הפעולה הביטחוניים עם ישראל – ברברה לי הדמוקרטית מקליפורניה ובטי מקקולום הדמוקרטית ממינסוטה – הן מבקרות שיטתיות וחריפות של ישראל ותומכות מושבעות של הפלסטינים, הקוראות לקצץ בסיוע החוץ כאמצעי לחץ על ישראל.

יו"ר ועדת ההקצבות החדש בסנאט, הסנטור הוותיק ורב העוצמה (ולכן זכה לכינוי "הקרדינל"), פט לייהי הדמוקרט מוורמונט, הוא בר-פלוגתא שיטתי, אך מתון, של ישראל.

בראש הקבוצה הפרוגרסיבית של המחוקקים הדמוקרטים בבית הנבחרים – המהווה את האגף הרדיקלי המסתייג/העויין את ישראל – עומדת אחת המחוקקות האנטי-ישראליות ביותר, פרמילה ג'ייאפאל ממדינת וושינגטון, ולצידה המצליפה של הקבוצה, אילהאן עומאר המוסלמית ממינסוטה, הארסית ביחסה לישראל וליהדות. בקבוצה חברים 90 מחוקקים – ביניהם רוזה דהלאורו ואדם סמית יו"ר של ועדת ההקצבות וועדת הכוחות המזויינים – בהשוואה ל-68 חברים ב-2012 ו-96 ב-2018.

אבל, למרות הכרסום במעמד ישראל בגבעת הקפיטול, ובהתאם לאהדת רוב הבוחרים (בעלי עוצמה רבה בשיטה הפוליטית בארה"ב!) – ב-22 לאפריל חתמו 331 (מתוך 435) צירי בית הנבחרים – ביוזמת היו"ר הדמוקרטי של תת-וועדת החוץ לענייני המזרח התיכון והרפובליקני הבכיר בוועדת החוץ – על מכתב הדורש להימנע מקיצוץ בסיוע החוץ לישראל.

המכתב מבהיר: "אנו תובעים להעניק את מלוא סיוע החוץ לישראל... סיוע החוץ הוא אמצעי חסכוני לקידום אינטרסים ביטחוניים של ארה"ב... נשיאים משתי המפלגות הבינו את חשיבות סיוע החוץ לישראל, בעלת-הברית הקרובה ביותר במזרח התיכון, המספקת לארה"ב מידע מודיעיני ייחודי ולקחים המשדרגים את מערכות הנשק האמריקאיות. ישראל משדרגת את ביטחונם של משטרים ערביים פרו-אמריקאים כמו ירדן ומצרים, והסכמי השלום עם האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו תורמים ליציבות האזורית ולהתמודדות מול איראן ובני החסות הטרוריסטים שלה... סיוע חוץ ביטחוני לישראל מהווה השקעה בקידום השלום והשגשוג במזרח התיכון.

ב-4 בפברואר אישר הסנאט – ברוב של 3:97 – תיקון לחוק הסיוע למאבק בקורונה, המקבע את מימון ומיקום שגרירות ארה"ב בירושלים.  ב-1995 ו-2017 יזם הסנאט את העברת השגרירות לירושלים ברוב של 5:95 ו-0:90.

על האהדה לישראל וההערכה לתרומתה לארה"ב אפשר ללמוד גם מראיון שהעניק מנכ"ל ענקית ההייטק "אינטל", פט גלסינג'ר, בעת ביקורו בישראל החודש, כאשר הודיע על השקעת 10 מיליארד דולרים במפעל נוסף בקריית גת, 400 מיליון דולרים במרכז מו"פ חדש של "מובילאיי" ו-200 מיליון דולרים בהרחבת מרכז המו"פ בחיפה.

לדברי גלסינג'ר: "אני מבקר בישראל כבר ארבעים שנים, ובכל פעם מרגש אותי לראות את הצמיחה של 'אינטל ישראל' מ-4 עובדים ב-1974 ל-14,000 היום. 'אינטל ישראל' מהווה בבואה של 'אינטל העולמית' עם הובלה בחדשנות, מחקר, פיתוח וייצור. ההשקעה המתמשכת במרכזי המו"פ והיצור בישראל, לצד רכישות של חברות ישראליות, מבשרים עתיד מבטיח ל'אינטל' ולישראל בעשרות השנים הבאות."

למרות הצלחות אלו, אין להתעלם מאיום הכרסום המואץ במעמד ישראל בארה"ב עקב שינויים דמוגרפים, תרבותיים ורעיוניים דרמטיים בארה"ב. על ישראל לבצע שינויים דרמטיים  בהיערכותה בארה"ב, הן מבחינת המסרים, הן מבחינת מבנה כוח האדם והתאמתו לציבורי היעד, והן מבחינת מיקום הנציגויות בארה"ב.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יעקב חסדאי

"שומר החומות" של ירושלים

מאז "יום ירושלים" האחרון נמצאת מדינת ישראל במלחמה עם החמאס – מבצע "שומר החומות".

בעת פתיחת המערכה ע"י החמאס הכריזו ראשיו כי זו מלחמה על, ולמען, ירושלים.

כולנו מבינים שעלינו לנצח במלחמה זו אולם גם מבינים שהדבר אינו פשוט, קשה מאוד ואולי גם בלתי אפשרי.

מדוע הניצחון בלתי אפשרי? כי איננו רוצים לכבוש ולשלוט ברצועת עזה. יש שם כשני מיליון תושבים ומדינת ישראל לא יכולה, ולא רוצה, להיות אחראית לרווחתם ולפרנסתם.

גם כאשר ננצח במערכה הצבאית עדיין נישאר עם הבעייה האמיתית שבשמה פרצה מלחמה זו.

אם כך – איך מנצחים במלחמה כזו?

התשובה אינה קלה ובוודאי אינה פשוטה.

כרגע, ערב שבועות תשפ"א, נראה שישראל חושבת כי ככל שהיא תכה בעזה מכות קשות יותר מן האוויר, בסופו של דבר החמאס ירימו ידיים ויגידו "סליחה שטעינו". מכיוון שהיו לנו כבר הזדמנויות להכיר את החמאס – הסיכויים לכך הם קטנים מאוד.

במבצע "צוק איתן" (07-08/2014) היכינו בעזה במשך כחודשיים ולא הצלחנו להשיג מטרה זו. עדיין ביום האחרון של אותה לחימה ירה החמאס רקטות אל לב ליבה של מדינת ישראל.

אם כך – מה הדרך העומדת בפנינו?

כאן עליי לומר דבר שהוא קשה אולם אין מנוס מכך.

הכרזת המלחמה של החמאס היתה בגלל פעולות ישראל בירושלים וזו עילת המלחמה האמיתית. בירושלים, במשך שנים מדינת ישראל נמצאת בתהליך של נסיגה מהזכויות ב"הר הבית". ויתרנו לירדן, מוותרים לוואקף, הורדנו את מכשירי המגנומטר לבדיקה ביטחונית בכניסה להר ולאחרונה פינינו את המדרגות ב"שער שכם" – כל זאת כדי להגיע למצב של "לא להרגיז את הערבים".

מסתבר שצעדים אלו לא מוכיחים את עצמם. ככל שהתקפלנו – התיאבון של החמאס ושל שותפיו בעולם הערבי הולך וגדל. כל פעם שאנחנו מזיזים שם משהו יש התקוממות והצהרות
"העולם הערבי יקום נגדנו."

מסתבר כי המלחמה המתנהלת כעת, "שומר החומות", אינה בעזה אלא בירושלים, ובעיקר על
"הר הבית". 

לכן, כדי לנצח במלחמה זו ישראל צריכה להחזיר לעצמה את השליטה המלאה ואת חופש הפעולה ב"הר הבית".  לכך יש דרכי פעולה שונות ואין טעם להיכנס לפרטים. אני אומר דברים אלו לא מפני שאינני יודע את הרגישות של "הר הבית" אלא דווקא משום ש"הר הבית" הפך לעילת המלחמה. לכן הפעם הזו, במלחמה על "הר הבית" צריך לנצח.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר  www.laor.org.il 

* * *

יזורז משפטו של בנימין נתניהו

יום ולילה

כדי שיהיה אפשר להכניסו לכלא

בעוד מבצע "שומר החומות" נמשך!

* * *

מנחם רהט

כן, לשבור!

קריאתו של ז'בוטינסקי לשבור את הקמים עלינו, עודנה בתוקף מול הפוגרומיסטים והמזדהים עם החמאס

צמד המלים "כן, לשבור!" שיצא מעטו של המנהיג הציוני הנערץ זאב ז'בוטינסקי לפני כמעט 90 שנה, עורר בזמנו התרגשות ותסיסה בלתי רגילים ביישוב העברי. מדובר במאמר שפירסם ז'בוטינסקי בעיתון האידי 'היינט', שהיה אז הנפוץ והמשפיע בקהילת יהודי פולין, תחת הכותרת המתריסה הזו, ובו התריע כנגד העוצמה האדירה שצברה ההסתדרות הסוציאליסטית בארץ ישראל, אשר ניצלה את כוחה למניעת תעסוקה ופרנסה מיהודים שאינם בעלי פנקס אדום, וחתרה להריסת עסקים פרטיים שהתחרו בעסקיה הכושלים. כן, אמר ז'בוטינסקי, לשבור את עריצותה של ההסתדרות, המנצלת לרעה את כוחה.

כיום, 89 שנה אחרי הופעת המאמר ב-4 בנובמבר 1932, הפך המאמר של ז'בוטינסקי לאקטואלי יותר מאי פעם, אבל הפעם יש להפנות את הקריאה, לעבר ערביי ישראל ששבתו מעבודתם השבוע – בעיצומה של מלחמה! – שנתפסה כהבעת הזדהות עם תוקפנותו הרצחנית של החמאס, ועם הסיפור השקרי שערביי ישראל ברוב טיפשותם (סליחה על הביטוי, אבל זה המצב האובייקטיבי) מספרים לעצמם, ש'אל אקצה בסכנה'.

השביתה השבוע ביטאה גם הזדהות עם הרוצחים שפתחו באש חיה בערים המעורבות לעבר יהודים (ורק בנס לא גרמה לנפגעים רבים יותר), ועם תוקפי יהודים שהתהלכו בחוצות – רק בשל יהדותם, ועם מבעירי הדירות וכלי הרכב בערים המעורבות, ועם מציתי בתי הכנסת, ובקצרה – עם קריאת החמאס לחולל כאוס במדינה שבה יש להם זכויות אזרח ורווחה שאין כמותן באף אחת ממדינות ערב. 

כך הופכים עצמם ערביי ישראל למשת"פים של החמאס, לקריאתו להשמיד את ישראל ולהשליך את כל היהודים לים. נורא ואיום.

השביתה של ערביי ישראל השבוע לא היתה לטובת שום דבר חיובי. היתה זו שביתה נפשעת שחשפה את הזדהותם העמוקה עם אויבי ישראל הרוצים בהשמדתה ועם הירי לעבר אזרחים, מעשה המוגדר פשע נגד האנושות. השביתה הציבה את ערביי ישראל לצד הפורעים שתקפו והיכו יהודים, פצעו ורצחו, ושרפו רכושם, והטילו מצור על יישובים יהודיים בצפון ובדרום, ממש כמו בתש"ח.

אבל השבח לא-ל שאיננו בתש"ח. היישוב היהודי מסוגל להוקיע ולהחרים כל ערבי ישראלי שהצטרף לשביתה, והפך עצמו למשת"פ של החמאס. שום מילים יפות לא יְיַפּוּ עובדה זו. עם מה בעצם הזדהה השובת הערבי? עם ירי הרקטות הרצחני מעזה? עם הצתת מאות רכבים ועשרות דירות? עם חילול עשרות בתי כנסת? עם הכאת יהודים עוברי אורח? עם ביזת חנויות של יהודים? עם הכנת והסתרת בקבוקי תבערה במסגדים? עם הדרישה להשמדת ישראל? מה בדיוק לגיטימי בכל המרי אזרחי הזה של ערביי ישראל?

המענה לכל התופעות הנפשעות הללו, כפויות הטובה להחריד, ניתן כבר לפני 89 שנה באמירתו האלמותית של ז'בוטינסקי: 'כן, לשבור!' – אלא שמאז זרמו הרבה מים בירדן. אז, בהתקוממויות האלימות בימי המנדט, הם עשו זאת כשחשו ש'דאולה מענה' (ממשלת המנדט איתנו). והפעם? הפעם הם הריחו שהמשילות פשטה רגל, והמשטרה מורעבת ומיובשת וחסרת אמצעים, ושמערכת המשפט הכושלת תגן עליהם בטענות מצחיקות. 

כן לשבור את היד הקמה עלינו בארצנו ומבקשת לכלותנו מעל פני האדמה. כן לשבור את האנטישמיות הנאצית החייתית שמסתתרת פעמים רבות מתחת לחזות התמימה שמפגינים ערביי ישראל ביום-יום, אבל צורחים בעת התלהמות: 'ברוח ובדם נפדךּ יא פלשתין.'

זכות השביתה היא אחת מזכויות היסוד. אבל השביתה השבוע לא נועדה לשפר תנאי תעסוקה, שכר ורווחה, אלא לבטא התנערות, אינתיפאדה, של ערביי ישראל ממדינתם. ועדת המעקב אמנם קישטה את השביתה בנימוק שקרי: "השביתה נועדה לבטא הזדהות של ערביי ישראל עם מסגד אל אקצא ותושבי שיח' ג'ראח," אבל לא צריך להיות ערבי ישראלי כדי להבין שזהו עוד בלוף מתעשיית הכזבים והפנטזיות.

מה קרה באחרונה באל אקצא שמחייב השתוללות, פוגרומים ושביתה? נהפוך הוא: ישראל הפקירה את הר הבית ואיפשרה למוסלמים בקדנציה של נתניהו, בניית עוד 3-4 מסגדים על ההר. ובשיח' ג'ראח בכלל מדובר בסכסוך נדל"ני, שנועד להיפתר בין כתלי ביהמ"ש.

היו בישראל יהודים שהתפתו להאמין, שהפוגרומים האלימים הינם מעשי ידיו של קומץ עבריינים סהרוריים. באה השביתה השבוע והוכיחה שמדובר בהתנערות רבים בחברה הערבית מן המדינה המעניקה להם שפע של זכויות שאין לאחיהם שמעבר לגבולות, ובהזדהות מחפירה עם החמאס שזורע הרג והרס ברחובותינו. כך שאין כל ספק בזכותם ובחובתם של המעסיקים הישראליים, ברמה המוסרית וגם החוקית (החוק אוסר שביתה על רקע פוליטי), לשלח הביתה מי שהכריז על עצמו גיס חמישי בזמן מלחמה. אשריכם המעסיקים שנהגתם כראוי במימוש העקרון: הקם להורגך, השכם לפטרו. אלמנטרי, ווטסון. 

אילו חיינו במדינה מתוקנת, היה אזרח המזדהה עם האוייב המר, נענש בשלילת אזרחותו: לא זכות ההצבעה לכנסת, לא הטבות של ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, דמי אבטלה ועוד.

ישנה גם ענישה יותר דראסטית, בדמות גירוש היסודות החתרניים בקרב ערבי ישראל למדינת חמסטאן עזה. מי שרע לו כאן, שיילך לעזה. ואם מערכת המשפט תסכל זאת, לפחות נדע שהיה כאן ראש ממשלה שמנע ריענון מערכת המשפט.

בקיצור, "כן, לשבור!"

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 19.5.21

* עם יד על הלב – הבה נהיה כנים עם עצמנו. אם האולטימטום של חמאס לא היה מביא לירי על ירושלים אלא למטחים על עוטף עזה, היינו יוצאים למבצע הזה?

זו שאלה רטורית.

איזה מסר זה של מדינה לאזרחיה, לטובים בבניה המיישבים את הגבול? ואיזה מסר זה לאוייב – את מי הוא מורשה לתקוף.

* כמדינה ריבונית – בסופו של דבר מבצע "שומר החומות" יסתיים. אני מקווה שלא בהפסקת אש אלא בכניעה של חמאס, שיתחנן להפסקת אש ללא תנאי. כך או כך, המסר של ישראל אחרי המבצע, צריך להיות שאין תג מחיר נפרד ל"עפיפון תבערה" לעבר שדה בנגב ולמטח רקטות על ירושלים. כל הפרת ריבונות ישראלית תיענה בהתקפה במלוא העוצמה על חמאס. לא כאמירה בעלמא, אלא אכן לבצע זאת ברגע שהם ינסו אותנו. אך כדי שזה יהיה אפשרי, על ישראל להחליט על המדיניות הזאת, להכשיר לכך את הלבבות בתוכנו ולהבהיר את המדיניות הזאת לעולם באופן שאינו משתמע לשני פנים. ואם ב"טעות" תיירה רקטה כתוצאה מ"פגיעת ברק", ישראל תנחית "בטעות" אלפי "פגיעות ברק" קטלניות על חמאס. במילים אחרות, ישראל צריכה לנהוג כמדינה ריבונית.

* הישגים אדירים – ההישגים המבצעיים והמודיעיניים של צה"ל במבצע "שומר החומות" אדירים. איתור המנהרות שנועדו להוות מרכז העצבים של חמאס, מקום המסתור של לוחמיו ובעיקר מלכודת מוות ללוחמי צה"ל ומלכודת לחטיפת חיילי צה"ל או גופות חללי צה"ל – והשמדת חלק ניכר מהן היא הישג יוצא מן הכלל. הרס חלק ניכר ממשגרי הרקטות, סיכול רוב מוחלט של פיגועי הנ"ט (למעט 2) וחיסול החוליות בזמן אמת, הסיכולים הממוקדים של רבים בשרשראות הפיקוד של חמאס והג'יהאד האסלאמי והרס בתיהם של אחרים, כולל של מנהיגי "הזרוע המדינית" ובהם סינואר עצמו ועוד, הם מכה קשה וכואבת לחמאס ולג'יהאד האסלאמי, שיהיה להם קשה מאוד להתאושש ממנה.

עם זאת, דווקא מה שנראה תחילה כהישג הגדול מכל מתברר כהצלחה קטנה יותר. תרגיל ההונאה שנועד להכניס מאות מחבלי חמאס למנהרות וקבורתם תחתיהן בהפצצה הגדולה על המנהרות, לא הכניס מיספר רב של מחבלים ורבים מהם ניצלו, למרבה הצער, מן הפעולה. ואף על פי כן, אין ספק שהיתה זו פעולה חיונית וחכמה, גם אם תוצאותיה לא היו כמצופה.

* מאוכזבי השבוע – שני סוגים של ישראלים התאכזבו השבוע. אנשי שמאל קיצוני שקיוו שביידן ינקוט במדיניות אנטי ישראלית ויכפה על ישראל את דרכם. אנשי ימין אוהדי טראמפ שקיוו שביידן יוכיח שהם צדקו בהציגם אותו כ"פרוגרסיבי" רדיקלי.

אני נהנה לראות את אנשי האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית, בהנהגת היהודי חסר החוליות סנדרס, דופקים את הראש בקיר.

* הטריקולור האנטישמי – לצד התמיכה האמריקאית בישראל, בזכותה להגנה עצמית ובמבצע המגן "שומר החומות", שבו צה"ל מגן על חומותיה של ישראל ושלום אזרחיה היהודים והערבים מפני תוקפנות חמאס – אנו נהנים מתמיכה גם של רבות ממדינות אירופה המצדדות בישראל ובמבצע. ביטוי מרשים לסולידריות הזו הוא הנפת דגל ישראל על משרדי ממשלות במדינות אירופיות ועל מטה מפלגתה של מרקל בברלין.

ובמקביל לתמיכה של מדינות אירופה, מתקיימות ברחבי אירופה הפגנות נגד ישראל ובעד חמאס. ומיהם המפגינים? כמובן, כוחות הקידמה, השלום, החופש וההומניזם באותן המדינות. אפשר להיווכח בכך בעליל על פי הכרזות והקריאות בהפגנות: "לפוצץ את תל-אביב... נצעד לירושלים ונשחרר אותה באש... פלשתין מהים ועד הנהר... יחי חמאס... לאנוס את הבנות של היהודים" וכד'.

אז מיהם שוחרי השלום והחופש המפגינים נגד ישראל?

כרגיל, זהו השילוש הטמא; הטריקולור האנטישמי: אדום, שחור, ירוק.

אדום – השמאל הרדיקלי האנרכיסטי שונא ישראל והמערב.

שחור – הימין הרדיקלי, הפשיסטי, הנאו-נאצי.

ירוק – האסלאם הקנאי, הפונדמנטליסטי.

ואל השילוש הזה מצטרפים הגורמים הבזויים ביותר, העלובים ביותר. על פי הגדרת "ידיעות אחרונות": "בין המפגינים היו גם ישראלים שנופפו בדגלי פלשתין." ועל פי הגדרה מדויקת יותר: אוטו-אנטישמים, שהם הזן השפל והנחות ביותר של אנטישמים.

* הבסיס לדו-קיום – בימים האחרונים צצו בכל רחבי הארץ יוזמות ברוכות לשיח בין יהודים וערבים, התארגנויות לתמיכה בדו-קיום בין העמים כאנטיתזה לשנאה ולאלימות.

ההתארגנויות כשלעצמן מבורכות, ואולי אף אצטרף ליוזמת שיח בגליל, אך זאת בתנאי שהן לא תישארנה ברמת הפוציניו-מוציניו של נגד אלימות משני הצדדים ובעד שכנות טובה וקירוב לבבות. זה חייב להיות דיון נוקב, שבו נאמרת אמירה ברורה וחד-משמעית: הבסיס לכל דו-קיום הוא ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

יהדותה של מדינת ישראל אינה נושא לדיון. אין ולא יהיה עליה מו"מ. אזרחי ישראל הערבים מוזמנים להשתלב במדינת הלאום של העם היהודי ולחיות בה כאזרחים שווי זכויות ובהדרגה גם שווי חובות. אבל עליהם להכיר בכך שהשותפות היא עם מי שרוצה להשתלב במדינה, לא לרשת אותה.

הסיסמה "יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים" היא סיסמה יפה, אך היא תקפה רק על הבסיס הזה. מי שמתנגד לקיומה של מדינת ישראל, כלומר לקיומה של המדינה שהוגדרה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" – למה הוא בדיוק מתכוון כשהוא אומר שאינו רוצה להיות אוייב שלנו?

* הערבים היחידים – הערבים היחידים במזרח התיכון שנהנים מדמוקרטיה ומזכויות האדם והאזרח הם ערביי ישראל. אילו שמץ מההתקוממות הערבית בשבוע האחרון היה קורה בכל מדינה אחרת במזרח התיכון, כבר היו אלפי הרוגים.

* דמיינו – ההיסטוריונים נוהגים לומר שאין משמעות לשאלה "מה היה אילו". ובכל זאת, אני חושב שיש מקום לשאלות הללו, כי אם רוצים ללמוד מן ההיסטוריה, נכון לעשות את הסימולציות הללו.

אז מה היה אילו... לא היסטוריה רחוקה. בשבוע שעבר.

יום שני, 10 במאי, מוצאי יום ירושלים. מנהיג רע"ם ח"כ מנסור עבאס מכנס מסיבת עיתונאים, הוא פותח בהצהרה בעברית ובערבית.

"אזרחי ישראל!

היום הותקפה מדינת ישראל בירי רקטות מרצועת עזה.

הירי הזה הוא מעשה תוקפנות נגד אוכלוסייה אזרחית. זהו פשע נגד האנושות. זהו פשע נגד אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד.

אנו מגנים את חמאס על תוקפנותו.

למדינת ישראל זכות להגן על עצמה. אנו מגבים את ממשלת ישראל בהחלטתה לפעול ברצועת עזה להגנה על אזרחי ישראל.

בשבועות האחרונים היו פרובוקציות והתפרעויות חמורות בירושלים. הגורם להם היה הטענה שמסגד אל-אקצא בסכנה. אני קובע באופן חד-משמעי: אין שום סכנה למסגד אל-אקצא. אין כוונה לאיש לפגוע במסגד. ישראל שומרת על זכות הפולחן של כל הדתות. הטענה על הסכנה למסגד היא הסתה שקרית, שנועדה לחמם את השטח ולהביא להסלמה. תוצאות ההסתה הן ההסלמה הזאת, שתביא למרחץ דמים, בעיקר בקרב אחינו ברצועת עזה. אנו מגנים את ההסתה ואת ההתפרעויות.

בשעות האחרונות החלו מהומות אלימות במגזר הערבי, כולל פגיעות קשות ומכוונות ביהודים. אנו מוקיעים את הפעילות הזאת. רע"ם קוראת לאוהדיה ולפעיליה לצאת לרחוב ולעצור בגופם את המהומות.

רע"ם לקחה על עצמה לפעול למען אזרחי ישראל הערבים, לשפר את מצבם ולקדם את מעמדם בישראל. אנו נעשה זאת בדרכים דמוקרטיות, באמצעות פעולה פוליטית בכנסת ובממשלה. המעשים החמורים המתרחשים עכשיו עלולים להכשיל את מאמצינו ולפגוע בעיקר בציבור הערבי.

אנו נמשיך לפעול לטובת המגזר הערבי, באמצעות השתלבות ודו-קיום ושותפות אמת במדינת ישראל."

דמיינו!

איזה אפקט אדיר יכול היה להיות לנאום כזה.

מבחינה פוליטית, בתוך יממה היתה קמה ממשלת השינוי שרע"ם היתה שותפה מלאה בה; לא תומכת מבחוץ אלא משתתפת בממשלה עם שר או שניים.

מבחינה חברתית – נאום כזה יכול היה לחולל מהפכה תודעתית של ממש. גם אם האלימות היתה נמשכת כפי שהיתה (וספק אם כך היה קורה אילו המוני אזרחים ערבים היו יוצאים נגדה) – נאומו של עבאס היה מאפיל עליה באפקט שלו על החברה הישראלית.

כמה חבל...

* איפה רע"ם? – למה רע"ם לא גינתה את השביתה נגד מדינת ישראל ובהזדהות עם חמאס שיזמה ועדת המעקב ולא קראה לציבור להפר אותה?

* יום הזעם – למה ועדת המעקב של ערביי ישראל הכריזה על שביתת מסחר? כיוון שביממה שלפני כן היא זיהתה דעיכה בפרעות של ערביי ישראל, והיא רוצה לשוב ולשלהב את היצרים.

* המעשה הטוב היומי – עברתי אמש בזרזיר ונכנסתי למסעדה. חשתי שזה "המעשה הטוב היומי שלי" (כפי שחונכנו בצופים) – לסייע לפרנסה של ערבי שמפר את שביתת המסחר נגד ישראל ובעד חמאס.

ארבע הערות על פרשת "סלקום" – א. אני נגד חרמות. אנחנו נלחמים נגד חרמות, והצטרפות לחרמות או קריאה לחרמות היא פגיעה באמינותנו ויצירת לגיטימציה לחרמות. ב. קראתי את הודעת "סלקום" – לא היתה בה שום הזדהות עם השביתה הערבית, שום מסר אנטי ישראלי ושום דבר שיכול היה להצדיק חרם, גם אילו לא התנגדתי עקרונית לחרמות. ג. הפצת פייק-ניוז; הודעה מזויפת, כביכול בשם "סלקום", על שביתת הזדהות עם ערביי ישראל, היא מעשה נבלה. ד. השביתה שלהם היתה אידיוטית.

* מי אתה אלקיעאן? – את איש העסקים הבדואי יעקב אלקיעאן הכרתי בפעילותי בתל"ם. הוא היה חריג בנוף שלנו, לא רק בשל היותו בדואי ואנו יהודים, אלא גם כיוון שבעוד אנו לבשנו ג'ינס וטריקו הוא לבש תמיד חליפה ועניבה. ובעוד הדיבור שלנו היה בגובה עיניים, הוא נהג לנאום בפאתוס, שבעיניי היה קצת פאתטי. עוד דבר שבו הוא בלט כחריג היה נטייתו לדברי חנופה לבוגי יעלון.

נאומיו היו ציוניים נלהבים, עם דעה פוליטית ימנית מובהקת. הוא התגאה בשירותו בצה"ל. הוא הציג את עצמו כמנהיג מוכר בעדה הבדואית שבכוחו להביא קולות רבים למפלגה בבחירות, אם יהיה מועמד מטעמה לכנסת.

למגינת ליבו, הוא לא שובץ במקום ריאלי. במחאה הוא פרש מתל"ם וערב הבחירות (הסיבוב הראשון) הוא פירסם רשומה שבה קרא לערביי ישראל לא לתת את קולם למפלגה יהודית. אני כתבתי עליו בעקבות הרשומה הזאת דברים קשים וכיניתי אותו צבוע.

ובכל זאת הזדעזעתי מאוד כאשר נוכחתי שאלקיעאן הסית בלוד לאלימות נגד היהודים. איזה יצור דוחה, מגעיל וצבוע.

* כתב אישום על רצח – יגאל יהושע נרצח בלינץ'. כל מי שהיה שותף בלינץ' הוא רוצח. שב"כ והמשטרה צריכים להגיע לכל אחד מעשרות השותפים ברצח, ולהעמיד אותו לדין על רצח בכוונה תחילה. כל אחד מעשרות הרוצחים צריך להישפט למאסר עולם ולשבת מאחורי סורג ובריח עד אחרית ימיו.

על השב"כ והמשטרה להגיע לכל מי שהשתתף בניסיונות הלינץ' הרבים של ערבים ביהודים ובניסיון הלינץ' של יהודים בערבי על מנת שיעמדו לדין. ניסיון לינץ' הוא ניסיון רצח. ולכן, כל מי שנטל בו חלק חייב לעמוד לדין בראש ובראשונה על ניסיון לרצח, לצד אישומים רבים נוספים כמו חבלה חמורה וגם אישומים בסעיפים פחותים בחשיבותם כמו התקהלות בלתי חוקית. מדובר במאות אנשים, ומן הראוי שכל אחד מהם יישב עשרות שנים בכלא.

* הסרטן הכהניסטי – אין סימטריה בין ערבים ליהודים במאורעות הדמים. ברור שמדובר במרד ערבי במקביל למתקפת הטרור של חמאס, הנובע מהתנגדות לקיומה של מדינה יהודית ולנוכחות יהודית בארץ. ברור שגם כמותית וגם כרונולוגית, הערבים אשמים.

אין בעובדה זו כדי להמעיט כהוא זה מחומרת הפשעים של כנופיות כהניסטיות נגד ערבים. והעובדה שבכל פעם שמגנים את התופעה קופץ ניסיון דמגוגי להציג את הגינוי כהצגת "סימטריה" או הקלת ראש בפרעות הערבים, לא צריכה להרתיע אותנו מללחום ברוע הקיים בתוכנו. הכהניזם הוא רע מוחלט, ולכן אין שום נסיבות מקלות שיש בהן כדי להמעיט בחובה הלאומית להוקיע אותו.

אי אפשר להכחיש שלסרטן הכהניסטי יש חלק בליבוי התבערה. בכל מקום שיש תבערה, החוליגן בן גביר והכנופיות הגזעניות שלו מגיעים לשפוך שמן לתבערה. ואין ספק שאחד החטאים החמורים ביותר של נתניהו, הוא לא רק הלגיטימציה שנתן לתועבה הכהניסטית, אלא הפעולה האובססיבית שלו כדי להחדיר את הכהניסט לכנסת. איני חושד חלילה בנתניהו שהוא תומך בכהניזם. אני בטוח שדעתו על הכהניסט זהה לשלי. אני בטוח שהוא מתעב אותם בכל נימי נפשו, ומזועזע מהאידיאולוגיה שלהם, מתורת הגזע הכהניסטית. אבל כיוון שהוא בטוח שהחוליגן הכהניסט יתמוך בכל יוזמה שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מן המשפט, הוא החדיר אותו לכנסת. כי כאשר יש קונפליקט בין האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי, הוא אינו מתבלבל.

* מופת של אקטיביזם ציוני – קראתי פוסט מכוער של פעיל שמאל קיצוני, שהציג כמקשה אחת את כנופיות "לה-פמיליה" ו"להב"ה" עם מתנדבי ארגון "השומר החדש" הפועלים להגנה על התושבים היהודים המותקפים בערים המעורבות.

ההבדל בין "השומר החדש" לכנופיות הכהניסטיות הוא של יום ולילה. בניגוד לכנופיות העבריינים שמגיעים לאותם מקומות בניגוד לחוק, פוגעים בערבים חפים מפשע ומפריעים למשטרה בפעולתה – מתנדבי "השומר החדש" הם אנשי חוק, הפועלים בתיאום עם המשטרה כדי לסייע לה. הם מתנדבים לשמירה על היהודים, להפגנת נוכחות יהודית בשכונות ובבתים שתושביהם ברחו, ומשיגים מידע מודיעיני שנמסר למשטרה ולשב"כ. "השומר החדש" הוא מופת של התנדבות ציונית, של אקטיביזם חברתי ציוני.

אני גאה בתנועת "השומר החדש". אני גאה בכך שרבים מראשי "השומר החדש" ובראשם מייסד התנועה והמנכ"ל שלה, יואל זילברמן, הם תושבי הגולן. אני גאה בקשר ההדוק של קיבוץ אורטל עם תנועת "השומר החדש". הקמנו באורטל פנימייה חקלאית של רשת "אדם ואדמה" השייכת לתנועת "השומר החדש". הנוער של אורטל, כמו הנוער בכל היישובים החילוניים בגולן, מתחנך בתנועת הנוער "התנועה החדשה" הפועלת יחד עם "השומר החדש" ומחנכת לערכי ההתיישבות הציונית והזיקה לאדמה ולחקלאות. קבוצות צעירים במסגרת תוכנית "מאהל ומגדל" של תנועת "השומר החדש" עובדות בקטיף במטעי אורטל. שלושה מחברי אורטל הם בעלי תפקידים מרכזיים בתנועת "השומר החדש". בימים אלה של מאורעות, "השומר החדש" שב ומוכיח את חיוניותו, את גמישותו, את יכולתו להתארגן במהרה ולתת מענה מידי לצורך לאומי שצץ רק השבוע.

* עלבון לאינטליגנציה – לא צריך להיות אוהד נתניהו, ואיני חשוד ככזה, כדי לקבוע באופן חד-משמעי, שכל הסיפורים על כך שנתניהו וחמאס שיתפו פעולה בהסלמה כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, הם קונספירציות הזויות, מטורללות, אינפנטיליות ומרושעות. והעובדה שתומאס פרידמן קשקש את ההבלים הללו ב"ניו-יורק טיימס" אינה הופכת את הקונספירציה הזו לפחות הזויה, מטורללת, אינפנטילית ומרושעת.

אגב, המשמעות של תאוריית הקונספירציה הילדותית הזאת, אינה רק שנתניהו הזמין את ירי אלפי הרקטות על אזרחי ישראל כדי לסכל הקמת ממשלת השינוי, אלא גם שחמאס הסכים להרג בכיריו, הרס התשתית שלו והריגת מאות מאנשיו למען המשך שלטון נתניהו. הזוי. 

* הפרוטוקולים – נתניהו והחמאס יצרו במכוון את המלחמה הזאת כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי. השב"כ רצח את רבין כדי להעלות לשלטון את פרס ולהעליל על הימין את הרצח. המשטרה והפרקליטות הם ארגון פשע שמופעל בידי הקרן להשמדת ישראל, שתפרו תיקים לנתניהו כדי להפיל את שלטון הימין. המוסד עומד מאחורי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001. אפולו לא נחתה על הירח, והכל בושל באולפנים של נאס"א. ביל גייטס יצר את הקורונה והוא שולט בפייזר ונהנה מהרווחים של החיסונים. קבוצה של "זקני ציון" שולטת בעולם. יש בישראל "מדינת עומק" של אליטה שמנהלת אותה באמת ושולטת בצה"ל, בשב"כ, במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט. רשימה חלקית.

* סיון תמוז בלהבות – כותרת מאמר המערכת של גיליון שבועות של "ידיעות אחרונות", פרי עטו של עורך העיתון נטע לבנה, היא "סיון בלהבות". לא צריך להסביר מה עומד מאחוריה, בימי סיון אלה, ערב שבועות, כאשר ישראל תחת אש מבחוץ ומבפנים.

האסוציאציה המיידית שלי, ואני משער שהיא היתה גם במוחו של לבנה כאשר ניסח את כותרת מאמרו, היא "תמוז בלהבות". "תמוז בלהבות" הוא שם ספרו המצוין של שלמה נקדימון על "מבצע אופרה" – השמדת הכור העיראקי, שנקרא תמוז.

זה היה בערב שבועות תשמ"א, לפני ארבעים שנה בדיוק. היה זה אחד ההישגים הביטחוניים הגדולים ביותר בתולדות המדינה. הפצצת הכור העיראקי היא בעיניי גולת הכותרת של מנהיגותו של בגין, שהעז, בניגוד לאזהרות המומחים ואנשי הביטחון, מתוך ידיעה שהפעולה תיזכה לגינוי חריף של העולם ושל ארה"ב (הנשיא רייגן הורה לתמוך בגינוי ישראל במועצת הביטחון), לקבל את ההחלטה הנועזת למען ביטחון ישראל. קשה לדמיין מה עלול היה להיות מצב העולם, מצב המזה"ת ומצבה של ישראל, אילו חלילה סדאם חוסיין היה משיג נשק גרעיני. אני מאמין שבמנהיגות כמו של בגין ישראל כבר מזמן היתה משמידה את הכורים האיראניים.

* נקודת זכות – אני רוצה למצוא נקודת זכות באופן בניית הטריבונות בגבעת זאב.

לא ראוי לשבח אותם שלא קשרו את הטריבונות עם חוט דנטלי?

* ביד הלשון: הסלמה – ההגדרה המקובלת לאירועי השבוע האחרון היא "הסלמה". אולי כי זה פחות ממלחמה ויותר ממבצע. מכל מקום, זאת ההגדרה שהתקבעה.

מקור המילה הסלמה הוא סולם. ההסלמה היא מעין עליה מדורגת בסולם, שלב אחרי שלב, מעימות בעוצמה נמוכה לעוצמה הולכת וגדלה.

המשורר אוריאל שלח, שכינויו הספרותי הוא יונתן רטוש, אבי התנועה הכנענית, הוא מחדש המילה העברית הזאת למושג הלועזי אסקלציה.

אורי הייטנר

* * *

הבערוּת, הפרימיטיביוּת והפיגור המנטלי של החרדים הם שהביאו במוצ"ש האחרון את האסון בבית הכנסת, שנמצא עדיין "בשלבי בנייה" בגבעת זאב – כשם שהביאו את האסון של "המתפללים" בל"ג בעומר במירון, לא יאומן שקיימים איים כאלה של טמטום ושל חוסר אחריות בקרב גברים חרדים במאה ה-21 בישראל! – כשהמטורפים האלה רוקדים באכסטזה ורוקעים ברגליהם בקצב אחיד – גם הטריבונה החזקה ביותר עלולה להתמוטט!

* * *

מכתבה של רחל רבין-יעקב לאהוד בן עזר

[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר 54" מיום 12.6.2005]

מנרה, 26.6.05

לאהוד בן עזר שלום רב!

הופתעתי לקבל את ספר שיריך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ששלחת אליי.

ועוד יותר הופתעתי לקרוא את דבריך על כך שעד עתה לא הסכים אף עיתון או כתב-עת לפרסם את ה"רקוויאם לרבין" אותו כתבת קרוב מאוד לרצח של יצחק.

האם תוכל להסביר לי מדוע נמנעו מלפרסם את השיר, או נכון יותר לאמר – מה היו ה"נימוקים" לכך – אמנותיים? או על מנת לא "לפגוע" באלה שפגעו עד מוות?

קראתי את הדברים מִספר פעמים – הדברים פורצים, בוקעים מתוך הנשמה, לא רק מ"הראש". ביטויי כאב על הפשע הנורא שבוצע. הדברים חודרים בצורה הישירה, הפשוטה והמתריסה.

בימים הקשים העוברים עלינו היום, כשמראות ההסתה, האלימות והכוחנות "מכרסמות" בדמוקרטיה השברירה שלנו, ועל כך דיבר יצחק בכיכר –ואין מספיק אנשים העומדים בפרץ.

לרוב הדומם אין מוטיבציה מספקת, ואין מנהיגות שתוציא אותם לרחובות, להציג את ה"כחול" מול ה"כתום". לצאת נגד העריצות והכוחנות המשתלטת על חיינו "בשם אלוהים". גם לפני הרצח כך נראו הרחובות...

באותם ימים רחוקים/קרובים פחדתי מאוד שיקרה הנורא מכול. ה"כתובות" על הקירות, שלטי החוצות, הביעו אימה אמיתית. גם ראיתי את האש הזרה בעיניהם של המפגינים – ושמעתי את צרחות ההמונים המוסתים ב"דם ואש את רבין נגרש" – וגם את העומדים על המרפסת בכיכר ציון.

הרחוב השתולל ודמו של יצחק "הותר" (כך אני הרגשתי) ואנשים טובים לא האמינו שאצלנו יכול לקרות משהו נורא כזה ("זה יכול לקרות אצל שכנינו הערבים, אבל אצלנו לא יקרה – ") וקרה – והכול לא כמו שהיה "לפְנֵי". זהו מעין "קו פרשת מים" בחברה הישראלית. הלקחים לא הופקו, במסיתים לא טיפלו ולא פגעו. ויש הרבה דוגמאות חיות, מעבר לפחד לפגוע בכלל הדתי/אמוני.

לדוגמה: אותו איתמר בן גביר, שהתפאר לנוכח צלמי הטלוויזיה – שכמו ש"הוריד" את סמל המכונית של יצחק הוא יכול גם להגיע אליו עצמו – היום הוא עומד בגוש קטיף. ושוב מול פני האומה בטלוויזיה ומכריז הכרזות מלחמה ואלימות – ואין מפריע. להיפך: התקשורת לסוגיה פותחת "בָּמוֹת" הממלאות את חבריו הקיצוניים – והכול בשֵׁם ולשֵׁם שמיים.

סלח לי על שטף הדברים, אולם אני מקווה שקלטת כבר מדבריי את מחשבותיי וכאביי.

הגעגועים שלי ליצחק הם קודם כל אישיים מאוד, אולם לא רק – לא עוזבת אותי המחשבה – היכן היינו לפני 11 שנים ומה עבר עלינו מאז ועד היום. ומה מצפה לנו המחר.

כיום בו-זמנית משרתים בצה"ל 4 מנכדיי (שלושה נכדים ונכדה אחת) – והמשימות "הבלתי אפשריות" המוטלות עליהם מדאיגות אותי. וזו דאגה אחרת מזו שדאגנו לבנינו כששירתו בצבא.

אני מתנצלת שעליך לקרוא מכתב ארוך כזה. פשוט הדברים גרמו להוצאת "פקק" וזרימה של הדברים.

אני מודה לך, בהתרגשות, על שחשבת עליי ומצאת לנכון לשלוח לי את ספרך, בגלל השיר על יצחק.

והיום המילים שלך "צועקות" במשמעות נוספת.

בברכה,

רחל רבין-יעקב

הערת אהוד בן עזר: ה"רקוויאם לרבין", שנכלל בספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" [2005], התפרסם בו לראשונה עשר שנים לאחר היכתבו – מאחר שבכל מקום סירבו להדפיסו. הרקוויאם יובא במלואו בגיליון שיוקדש בנובמבר 2005 במלאת עשר שנים לרצח רבין.

12.5.2005

* * *

בעקבות דבריו של פרופ' דן שיפטן:

הערך הגדול של כתישת החמאס ברצועת עזה הוא גם האיתות לחיזבאללה מה צפוי לאנשיו ולמנהרותיו – אם יתפתה להתקיף את ישראל באלפי הרקטות שלו מצפוֹן!

* * *

רוֹן גֵּרָא

נוֹשֵׁךְ עִקְבֵי יָמַי

חוֹלֵם עַל

שְׁנוֹת הָעֶשְׂרִים.

עָטוּף

בְּרֶשֶׁת קוֹרִים.

לֵילוֹת לְלֹא לַיְלָה.

פְּחָדַי אוֹרְבִים

לְקוֹל צִלְצוּל

לְכָל בִּקּוּר בְּבֵית חוֹלִים

לְכָל בִּקּוּר בְּבֵית עָלְמִין.

חֶשְׁבּוֹנוֹת נַפְשִׁי

חוֹבְטִים בִּי

אוֹכְלִים שִׂפְתוֹתַי

מַרְעִידִים אֶת מִלּוֹתַי.

בּוֹדֵק בָּבוּאָתִי

נוֹשֵׁךְ עִקְבֵי יָמַי.

כָּבוּל בְּחֶדֶר-אֵין מַטָּרָה.

יָרֵא כַּיּוֹנָה.

סַכְּסוֹפוֹן בְּלוּז

בּוֹכֶה

מִתְיַפֵּחַ

כְּיַלְדָּה

נְטוּשָׁה.

* * *

אהוד בן עזר

דפִי כוכבא

[מתוך הספר "יצ'ופר הנוער", 1991,

30 שנה לפני הופעתה של מיה לנדסמן הנהדרת ב"המפקדת"]

דפי כוכבא נערה שמנמונת, בהירת שיער, נמוכה, בעלת כתפיים רחבות ובטן של מכלית קטנה. בבריכה היא מתביישת להסיר את חלוק-הרחצה או החולצה העליונה, ומבקשת לא פעם מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, כי נדמה לי שכולם בוחנים לראות איך היא בבגד-ים, ורק מחכים לרגע שאפשר יהיה ללעוג לה על צורתה: פיראמידת פּוּלקֶעס, קופסת בטן, וחזה שצומח שטוח ואינו מתעגל כמו שרואים אצל הכוכבות בסרטים ועל שפת הים.

דווקא יש לה עור משגע, שחום-זהוב וחלק עם פלומות שיער צהבהב פה ושם, בפיאות ותחת הזרוע. חיוך מתוק, קצת מבוייש, אבל גם מלאכי, עם קריצה שובבה בעיניים. קול צלול ועמוק, בעל היגוי עברי מדוייק, כך שממש תענוג לשמוע אותה מדברת. כאילו כל בועת-אוויר של דיבור שהיא מוציאה מפיה נוצקת קודם בפנים על-ידי מי שברא את השפה העברית, וכאילו כל מילה נאמרת אצלה בפעם הראשונה, בלתי משומשת ועוד לא סדוקה.

דפי למדה מעט פיתוח קול, אהבה לשיר שירי-עם וגם אריות מתוך אופרות של מוצארט ואחרות, אבל לא לקחה את עצמה ברצינות בתור זמרת. "מה לי, עם גוף כמו שלי, יש בכלל מה לעשות על הבמה?"

*

יום אחד אמרה לדפי תמרה, המורה שלה לפיתוח קול: "דפי, מחפשים נערת מקהלה לסרט ישראלי חדש ושאלו אותי אם אני מכירה מישהי מתאימה. חשבתי להמליץ עלייך."

"מה פתאום? הלוא אין מספיק מקום על הפילם בשביל אחת כמוני!"

"Don't underestimate yourself!" – הפצירה בה תמרה. "בסרט ישראלי יכול להופיע כל אחד, וככה זה גם באמת נראה!"

"תודה רבה שאתה מעודדת אותי כל כך!"

"רציתי רק להסיר ממך את הפחדים."

*

המפיק התקשר טלפונית, ואימהּ של דפי קיבלה את השיחה.

"רוצים אותך לסרט ישראלי, דפי!" קידמה אותה בשובה מבית-הספר.

"ביג דיל!"

"מה ביג דיל? אנשים היו נותנים אני-לא-יודעת-מה בשביל להופיע בסרט ישראלי!"

"בסיידר. אני אופיע ואהיה כוכבת מפורסמת ואחלק חתימות למעריצים מופרעים."

*

דפי דחתה מיום-ליום את בואה למיבחני-הבד של הסרט הישראלי החדש "יום המקק", וכאשר הגיעה לבסוף, התברר שיש כבר עשרים נערות-מקהלה מתאימות לשישה התפקידים של הופעת-המקהלה הקצרה בסרט.

אבל בדיוק באותו אחר-צהריים התברר למפיקים ולבמאי כי השחקנית – צרלינה טרשים, שהיתה אמורה לגלם בסרט את התפקיד הראשי של כרמלה צירלין, זו הנערה הצחקנית שנופלת טרף לאיש-המקק ומתחילה להתמקק בעצמה עד שהמדען הראשי של משרד הבריאות מציל אותה – צרלינה זו נראית בצילום כמו גבינה רכה עם פנים של מתה משיעמום.

"מה דעתכם שננסה את הטמבלית השמנה שעומדת שם על יד הקוֹלִיסוֹת?" הציע אחד המפיקים. "אתם זוכרים איך לסרט 'אני מטאטא', שגרף קופות במשך חצי שנה, מצאנו דביל אמיתי, שמן, מכוער, עם אף כמו זין מסולסל של ברווז, ועיניים פזלניות? נו, ואני צריך לספר לכם איך ממלא היום אולמות האפס הזה, זיוי זיוידזון, שאנחנו בנינו אותו, ושנשאר, שלא תבינו אותי לא נכון – אידיוט כמו שהיה!"

דפי כל-כך התרגזה, שראתה לפתע כוכבים, כאילו מישהו הוריד לה מהלומה על המצח. "שמעתי שאתם מחפשים איזו אידיוטית שמנה, אז למה שלא תנסו אותי?"

והיא עמדה מול המצלמה, לראשונה בחייה, ונתנה להם את "גיבור צבא ההגנה" של פוליאנה פראנק, בלי ליווי, אבל בחיוניות חופשית ושובבה, שהיא מעודה לא ידעה שמצוייה בה, והם, המפיקים והבמאי, נכבשו לה מיד.

"בראבו! יופי! יופי! בראבו! אפילו נשנה קצת את התפקיד של כרמלה, והעיקר שניקח את פצצת-הצחוק הזאת לפִיצֶ'ר שלנו!"

*

"מה זה את מבלה שם ימים על הסֵט?" שאלו בבית את דפי. "עוד לא גמרו את הסצינה עם המקהלה? כתוב בכל העיתונים שהעכביש אוכל את הזמרות כבר בהתחלת הסרט?"

"המקק, לא העכביש."

"לפחות את לא מופיעה שם בעירום?"

"אימא, בשביל לשיר לא צריך להתפשט."

*

"יום המקק" הפך, בתוך שלושה שבועות, ללהיט של הקולנוע הישראלי, נס כלכלי שמתרחש רק אחת לחמש ולפעמים לשבע שנים, וזאת בעיקר בזכות דפנה מרשמלובסקי, שאימצו לה בסרט את השם – דפי כוכבא.

הקטע שבו היא רוקדת, בבגד-ים ברזילאי, בזרועות איש המקק, ושרה, ולאט-לאט מתמקקת איתו – נעשה בבת-אחת כה קלאסי שנותנים אותו ברצף הקטעים מתוך סרטים שפותח את תוכנית הקולנוע של הטלוויזיה, "מסך ראשון". גם הביקורת יצאה מגדרה: "פצצת צחוק!" – "ציפי שביט החדשה!" – "וודי אלן הישראלית!" – "תקוות הקולנוע המקורי!" – "סוף-סוף עירום נועז שאינו מביך, בסרט משלנו!"

בבית, בבית-הספר, בכל מקום קמה סביבה מהומה שלמה. תחילה איש לא ידע שהיא הולכת לעשות תפקיד נועז, ומשנעשתה כוכבת, כבר לא העז איש להעביר עליה ביקורת. ילדים ברחוב היו עוצרים אותה כדי לקבל חתימות. בעיתונים כתבו עליה. הפוסטר של הסרט התנוסס על שלטי החוצות. כתבי-נוער עמדו בתור כדי לראיין אותה. משרד המפיקים הוצף במכתבים עבורה. כאשר זכה "איש המקק" בפרס הסרט המוזר בפסטיבל בְּרַאטִיסְלַאבָה, נסעה גם דפי עם המפיקים והפכה לחביבת התקשורת בסלובקיה.

היו שמועות שמחתימים אותה על חוזה עם חברת סרטי וולט דיסני, לתפקיד בַּאבַּאיַאגָה באגדת החורף הטראנסילבאנית "תְקע את המכשף בשלג העמוק", אבל דפי כוכבא דחתה את כל הצעות המפתות, ולא הסכימה לשחק בסרט נוסף.

*

חלפה שנה. דפי כוכבא נשכחה ועימה נשכח גם "יום המקק". בבריכה היא עדיין מבקשת מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, וכששואלות אותה מדוע הפסיקה לשחק בסרטים, היא עונה:

"אני לא שחקנית ולא רוצה להיות שחקנית. בסך-הכול רציתי להוכיח לכמה מֵל-שׁוֹבִינִיסְט פְּיגְס שגם שמנה מטומטמת יכולה לגרוף קופות ולהצליח."

אהוד בן עזר

* * *

לחברות ולחברים שלום

לאחר שהושלמה הכנת חוברת פסיפס 109

 העורך איתמר יעוז קסט הלך לעולמו

הוחלט בעצה עם המערכת ועם המשפחה

שחלק מן החוברת יוקדש לזכרו של המייסד והעורך איתמר יעוז קסט ז"ל.
ואכן פסיפס 109 יצא לאור.

החוברות נמצאות בבית הסופר, קפלן 6 תל אביב. יש להתקשר, בבואכם לשם, עם המזכירה אלה והמנכ"לית נירה תובל. 03-6953256-7

החוברות נמצאות ב'חדר הישיבות'.

ושיבואו עלינו ימים טובים.

בברכה, בלפור חקק: יו"ר מועצת המערכת

אביב עקרוני: משנה לעורך (עורך בפועל)

מפיק: אראל יעוז קסט

* * *

נפתחת הרשמה לקורס קיץ

"יסודות הרישום" למתחילים

 בהדרכת מוטי פן

בבית האמנים בתל אביב, רח' אלחריזי 9

10 שיעורים בימי שני בצהריים, 14:00-17:00,

שנת 2021, בחודשים: יוני, יולי, ותחילת אוגוסט.

מגמות:

* לימוד שיטתי מההתחלה של רישום נכון ואמין מהסתכלות,

לימוד ותרגול אמצעי עזר שונים לרישום נכון.

* טיפול בסוגיות שונות הקשורות לרישום: קומפוזיציה, ביטוי,

קו וכתם, גוון, אור וצל, ביטוי אישי, סגנון וטכניקות,

* לימוד מעשי של שימוש בכלים אופייניים המיועדים לרישום.

כגון: גרפיט, פחם סינטטי, גיר, עט סימון, מכחול ודיו ועוד.

* התנסות ברישום מדויק, מהיר, אקספרסיבי, כתמי או קווי.

* רישום דומם, דמויות, מודל ונוף ע"פ צילום.

המעוניינים מתבקשים לפנות למוטי פן לקבלת פרטים ותוכנית הלימודים.

Motipenn55@gmail.com

אפשר גם לשלוח הודעה טלפונית:  052.4416861

* * *

אסתר רַאבּ

בסוף מלחמת העולם הראשונה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

בסוף מלחמת העולם הראשונה היה הייישוב שרוי במצוקה גדולה, התורכים רדו בנו, היה ריקבון רב בהם, את רובם אפשר היה לקנות בבאקשיש – היה חוק שאסר בניין בתים, והמסד והקירות ניבנו על "באקשיש", שוחד, אבל לאחר זה היה החוק מתיר להם להרוס את הבית באם אין עליו גג – ולכן באישון ליל היו מתגייסים פועלים ושכנים מתנדבים לכסות את הגג ברעפים – ואם באו המפקחים בבוקר ומצאו את הבית מכוסה גג, כבר אין פקודת הרס חלה עליו – כמובן שגם זה עלה במשהו – אבל הבית קיים.

אכזריותם עברה כל גבול, לעולם לא אשכח את צעקות המוכים בכפות רגליהם בשבטים של קנה-סוף, שנקראו "חַזַרַנֶה", שלושה נתינים אוסטרים התנדבו ונלקחו בתור כופר על מנת שלא יגרשו תושבים – והיכו אותם מכות רצח – "גבעת השלושה", הקיבוץ ליד פתח-תקווה, קיבל את שמו לזכרם – התהלכנו סביב מלון גיסין, צועקים ומייללים לכשהם צועקים מתוך הבית.

הצבא שדד, צבא קרוע בלוא – וחברת ניל"י נתפסה, וגולת תל-אביב משתכנת במחסנים, ברפתות, בבתי-אריזה בפרדסים, אנחנו קיבלנו את משפחת הוז לבית-האריזה בפרדס – המקום היה אידאלי אזיי כי דב הוז ערק מן הצבא והסתתר במרתף של בית-האריזה, ופעם כשערכתי רכיבה לבדי בליל ירח, ובדעתי היה לבקרם – מצאתים מבוהלים וחיוורים – זמן רב לאחר-כך נודע לי כי החרדתי אותם בחושבם שצבא תורכי בא לחפש את דב.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1917 לערך. קטע ללא כותרת. סיפור השלושה מופיע בספרים על תולדות המושבה.

קפטן היל

לחרולים היה בסוף קיץ זה ריח מתוק-חריף כריח דבש-האזוב; עלי הצבר היבשים היו מתבקעים בדרוך עליהם הנעל, ומשאירים צלילים קטנים כשברי זכוכית מתנפצים. חול הדרכים נטחן לאבקה דקה מן הדקה ברגלי אלפי חיילים אנגלים אשר היו בוססים אותו מבוקר עד ערב. פני אדם למאות היו צפים ונמחקים במשך היום. קבוצות-קבוצות, יחידים ומחנות, היו מתנודדים על פני גבעות-הבור. החאקי כיסה את עין הארץ, כאילו נשפך נוזל צבעוני על גבעות, רחובות וחצרות; בין-רגע היתה נהפכת גבעה למושבה קטנה – אוהלים, מיטבח, קלוב, מגרש טניס; ומשהתארכה ישיבתם יותר משבוע היו צצות גם גינות פרחים בסביבת האוהלים, גינות אלה היו דומות לזרים שתקעו אותם ילדים מתוך משחק לתוך החול.

בגורלה של חצר ספיר, איכר זקן ומכובד, נפל השטאב הראשי של המחנה – חצי תריסר זאבים זקנים, קירחים ופלגמאטיים, גנראל, וכמה אופיצרים גבוהים, כן העידו הסרטים האדומים על שרווליהם; לאט-לאט הורגלו התושבים להבחין בין לגיון ללגיון, בין עליונים לתחתונים.

לרות, בתו הצעירה של ספיר, מלאו אזיי שמונה-עשרה שנה. החלוק הוורוד כבר התעגל למדי במקום החזה, רק המותניים והשוקיים הארוכות היו יבשות עדיין; שמלתה הקצרה התבדרה כמיותרת על העור המתוח והנוצץ משיזפון. וכשהיתה מעבירה את דליי המים מן הברז, להשקות את הפרות הדמשקאיות שברפת, היתה אדמת החַמרַה רועדת קמעא תחת הלמות צעדיה, ומאוהל לאוהל, מפה לפה, לאורך כל החצר, היתה עוברת קריאת-ריטון סתומה באנגלית – השפה אשר לא שמעו אוזניה, רק גבה היה חש בקריאות חנוקות אלה, וצמרמורת היתה עוברת לכל אורכו.

קֶפטֶן היל היה דר באוהל הקיצוני ביותר, אשר זית ענף היה מצל לפניו על רחבה קטנה, גדורה אבנים מסויידות; עבודתם של כמה חיילים, במשך כמה ימים. הקפטן היה עומד מדי בוקר על רחבה זו – ערום עד למותניו ומתיז מים על עורו השחום ומתנער תכופות ככלב.

החיילים הבלונדינים היו מספרים בחשאי כי רק אביו אנגלי היה, ואימו הודית, אך אומץ ליבו במערכות גליפולי, ומסירותו לחייליו – היו למופת בפיהם; חסון ושקט – לא נבדל אף בזה מחבריו האנגלים. רק בפרוץ הנהמה החנוקה למראה הנערה, היה גוער בהם ושומר מרחוק לבל יעליבוה. הוא עצמו היה משרה רק רגע את עיניו הכבדות עליה, ומיד מתאושש ומתקן את רצועת העור המבהיקה על חזהו.

השמיים האפורים-לבנים עייפו עד מוות, ועל גדרות השיטה רבצה שכבת אבק כבדה, שפרחה והקימה עננות קטנות מדי געת בה יד איש או ראש סוס; עם ערב הבריק ברק אשר דמה ליריית תותח רחוק ולא משך לגמרי את העין, אך כשכוסו השמיים עננים כבדים והטיפות הבודדות הלכו והצטופפו, הלכו וחזקו – נתרחבו הנחיריים, והריאות שאפו אוויר לח וטהור.

רות לשה את הבצק אשר היה עליה לאפות ממנו לחם ביום המחרת: בליל שעורה וחיטה, כי גם באסמיו של ספיר הציץ כבר הרזון. ידיה שקעו בעיסה הרכה וניתקו ממנה במצמוץ של שפתיים מתדבקות, גלילי זרועותיה נעו בקצב; ראשה היה קשור במטפחת, ועיניה צופות על השקיעות והבליטות שידיה מהוות בעיסה.

"!Excuse me" – עלה פתאום קול גבר מתוך חזה רחב – על יד החלון עמד קפטן היל, בידו האחת גפרוריו שנרטבו מן הגשם, ובשנייה החזיק סיגרה והראה עליה, שיש את נפשו להדליקה.

עיני רות נחו רגע בעיניו. היא הושיטה לו אל החלון את מנורת-השמן הקטנה, שדלקה על השולחן, אך הרוח נלחם בלהבה הקטנה וכמעט שכיבה אותה. אז נחו עיניו עליה והוא נכנס למיטבח, הדליק את הסיגרה והביט בה רגעים מיספר, אחר הפשיל את שרווליו והראה על שריריו ועל עריבת-הבצק – מוכן הוא ללוש את הבצק – רות הבינה, ובמשהו גאווה הראתה אף היא על זרועותיה השזופות, והתאדמה במקצת – אז כרע ליד העריבה, החזיק בידה דבוקת הבצק ונשקה – שפתיו כוסו מי בצק לבנים, ורות הראתה לו על הבצק ועל שפתיו ומוללה עברית: "לבנות, שפתיך לבנות!" וצחקה.

הוא הבין, הישהה עליה מבט ארוך וענה מה בקולו המתון, החזתי, תיקן את הרצועה על חזהו ויצא; בו-ברגע נשמעה שריקה ארוכה ומסתלסלת כעין גאמַה מינורית שמתחילה בטונים הגבוהים והולכת ושוקעת ונגמרת במפץ. רות ידעה את פירוש השריקה – פצצה; גם למדה להבחין במשך הזמן היכן תיפול, ובאיזה מרחק ממקום עמידתה.

השריקה הסתלסלה גבוה מעל הגגות, וההתפוצצות היתה רחוקה למדיי, "על גבול כרמי השקדים – " החליטה רות, אך תיכף אחריה באה עוד אחת ועוד אחת, "בפרדסי ש." אמרה לעצמה; השריקות גברו, הנמיכו, החלו רודפות זו את זו להצטלב, תכלת השמיים היתה ליריעה שסועה ומתנודדת, והבטיחה מוות לאדמה הרועדת תחתיה.

תוף האוזן רצה להבחין מה – קרובה, רחוקה? כאן תיפול? שמה? – הכל נעשה לתזמורת מסמרת-שיער, הברכיים פקו, שיני הנשים נוקשות, הגברים פניהם קדרו, והילדים יללו מבלי לתת מחסום לפיהם:

"אל המרתף!"

בין-רגע נתרוקן הבית מאנשיו; "לסגור, לסגור את הבית – " חשבה רות מיכנית, ואוזניה לפצצות ההולכות ומתקרבות לאיזור החצר; "לסגור ולכסות את הבצק, שיתפח – מחר צריך יהיה לחם."

היא תוקעת את המפתח בחור המנעול אך הוא מתרומם ממעל לחור והיא איתו רגע בחלל האוויר ופף! – ארצה, ובאוזניים צלצול חוזר ממושך כאילו נבקע שם בפנים איזה דבר, הפנים, הידיים – מכוסות חול, ובמרחק איזה מטרים, באמצע החצר, פתחה הפצצה בור.

רגע – כנצח. ולפתע קולו של היל, והוא מרימה לאט בזרועות, בידיו הוא מראה שאין כעת ללכת למרתף, שנמצא בחצר השנייה, וכי עליה להישאר כאן, מתחת לקיר, עיניו היו מורחבות אבל שקטות, ודבריו היו פקודה.

רעש ההתפוצצויות החריש אוזניים, שריקה קצרה – ופף! – "כולן באות הנה," חשבה רות. הפרות החלו גועות ברפת, שרפנל התפוצץ על הגג, ושברי רעפים ניתזו עד לרגלי היל. הוא עמד לפניה וגבו אליה, את שתי ידיו פרש מאחוריו אל הקיר, וגבו מגן עליה.

ריח רצועות העור החדשות וריח הצמר אשר לבגדו החל מרגיע אותה, גם מראה הגב השחום, שלא פעם ראתה אותו רות תחת קילוח הברז, הלך והצטייר לעיניה, סחרחרת הראש עברה, זרם חיים התחיל לפכות מן הלב אל קצה האצבעות הקפואות, הפחד בברכיים כלא היה, ובו-ברגע מסב הוא את פניו אליה, צחוק פורץ מפי שניהם ופיו לוכד את שפתיה, ממעל מסתלסלות הפצצות, נפגשות מצטלבות – המוות נובח – והם צוחקים.

*

נכתב: 1934 לערך. כתב-יד ללא שם. תקופת התרחשות הסיפור: חורף תרע"ח, תחילת 1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה. פתיחת הסיפור נערכה גם על פי דף ראשון בודד שנשתמר מנוסח קודם.

האנגלים שיחררו את פתח-תקווה מידי התורכים בשבת, 22.12.1917, הירקון נעשה לקו החזית בין שני הצבאות, ומצפון לו היו התורכים מפגיזים את המושבה. אמנם, מבחינת תיאור עונות-השנה יש בסיפור אי-התאמה – בשלהי קיץ 1917 היתה המושבה עדיין תחת שלטון התורכים, ואילו בשלהי קיץ 1918 כבר היו מרבית תושביה בגולת תל-אביב, עד שהחלה המערכה הבריטית לכיבוש צפון ארץ-ישראל וסוריה, ב-19.9.1919.

האיכר ספיר הוא שם בדוי לאביה של אסתר, והיא עצמה – בדמות רות. רות בסיפור בת 18, כלומר נולדה ב-1899, ולפיכך ניראה שהסיפור נכתב לאחר 1932, השנה שבה נישאה אסתר לצייר אריה אלוואיל הצעיר ממנה, ומאז החלה להפחית חמש שנים מגילה; לאמיתו של דבר היתה אסתר בתקופת התרחשות הסיפור כבת 23. לימים, בשנת 1969, פירסמה סיפור דומה בשם "הכיכר השביעית", גיבורו חייל תורכי, והיא מכונה בסיפור בשם יעל. "פרדסי ש." הם אולי פרדס שדרוביצקי או שטמפפר. בארכיונה של אסתר מצוייה תמונה של חיילים בריטים, שחנו בחצר משפחתה בימי מלחמת העולם הראשונה.

ב"מחברת 'קמשונים'" השביעית מצוי קטע הניראה כטיוטה לסיפור "קפטן היל". גם בו שם הגיבורה רות, ואולם לגיבור קוראים דזק ולא קפטן היל, ויש גם שוני בפרטים, מה שמורה שהמעשה בחייל הבריטי שעוזר לאסתר ללוש את הבצק אכן אירע באמת:

תן את הנר אמרה רות עברית

ועיניה [החומות] נחו רגע בעיני דזק השחורות

הוא הבין מיד והושיט לה את הנר היא הדליקתהו [בפיסת נייר שהקריבה למנורת השמן] בלהבה הגלויה של מנורת השמן הדולקת על השולחן –

 [לא היה איש במטב] והוא מבלי דבר נכנס למיטבח [וישב על השרפרף] אחר הפשיל את שרווליו והראה על שריריו ועל עריבת הבצק רות הבינה הראתה גם היא בגאוה על זרועותיה [השחורות הבריאות] השזופות ואדמה במקצת אז כרע ליד העריבה החזיק בידה דבוקת [המלח] בצק ונשקה. שפתיו כסו מי בצק לבנים ורות הראתה לו על הבצק ועל שפתיה ומיללה עברית לבנות שפתיך לבנות וצחקה הוא הבין [רצה לומר מה] השרה עליה מבט ארוך וענה מה בקולו המתון החזתי [בליקוק את שפתיו – היא צחקה] ת[י]קן את רצועות הפיצר [אולי פאוטש, חלק מהחגור] אול [אל?] חזהו ויצא.

אסתר ראב

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

ספרי מקור, 2013

פרק עשרים ושניים:

חליפת מכתבים עם סבתא ממורמרת

שלום מר חיים שפינוזה,

לבוֹט התלוֹבּטתי מאוד שבועות אם לגלות לך את סודי שהוא סודנו המשותף הידוע רק לי. אתה זוכר לילה אחד שבו אירחתי אותך לישון בקיבוץ שבערבה כאשר באת להרצות בפנינו מטעם ועדת התרבות של הקיבוצים על שדה פנחס המשל כמצבו של החיים? הייתי נערה צעירה ושמנמונת, חיילת בנח"ל, אתה זוכר ודאי את החצ'קונים שלי, שמאוד בערו לי! הצעת לי אפילו משחת עור, מנוול! – ואחר כך לקחת את בתוליי בדברי חלקות על כך שכל חייך הבוגרים חיכית לנפש תאומה כשלי והשכבת אותי ובאת עליי שלוש פעמים באותו לילה, משבח אותי על אגן-ירכיי הגדול וצועק כל פעם: "אין פנחס שדה!"

אני הריתי לך וילדתי בקיבוץ את בטי וכל חיי נהרסו ואתה נעלמת ואפילו לא שאלת עליי ואני לא רציתי לכפות את עצמיותי עליך כי אם שכחת אותי, אשכח אותך אשכחי. ולא הייתי כותבת אלמלא בטי שלי, בתי היחידה, שהיא כבר גרושה ואם לילד קטן, גיא, סיפרה לי שהחלה לעבוד בפרדס של משפחתך בפתח-תקווה בתור שפחה שמנקה תפוחי-זהב, ואגיד לך את האמת, אני זוכרת איך ניסית להתחיל עם כל בחורה שחשבת שיש לך סיכוי אצלה בביקור הקצר שלך אצלנו בקיבוץ ואני חוששת מגילוי עריות שלך – פָּפִּי! – עם בתך-בִּתי בֶּטִי באשמתי שאני שותקת, והמחשבה על כך שאתה תשכב עם בתך-בתי טורקת [צ"ל – טורדת] שינה מעיניי ואני מתחננת בפניך שתרפה ממנה מיד וכי חס ושלום שלא ייוודע לה שכתבתי לך וביקשתי. היא לא יודעת שאתה אבא שלה אדם עשיר ממשפחה מיוחסת אבל גם כי אני לא סתם משפחה, אחד מאבות אבותיי היה וגנר! – לא הקומפוזיטור! טמבל! – התלמיד של ד"ר פאוסט!

בכבוד רב לַאישיות המפוקפקת שלך,שנתגלתה לאחר שנים של חיפושים עקרים,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

לאגנה וגנר שלום רב,

לא איכפת לי אם אחד מאבות-אבותייך היה וגנר תלמידו של דוקטור פאוסט או וגנר הקומפוזיטור! תפסיקי להטריד אותי כי יש לי הרבה עבודה בפרדס, הרבה שמוטי-דם מזן "שרה" – אבל אף לא אחת בשם בטי וגם המשרד שלי כולו וירטואלי ואין בו מקום לזיונים ועל אחת כמה וכמה לגילוי עריות! היה פעם בפרדס אריה חרמן שאותו מר גוטמן צייר, אבל לא עריות! וגם מר אריה חרמן מת מזמן והוא קבור בְּסֶגוּלָה [בית הקברות של פתח תקווה]. וחוץ מזה תפסיקי לעשות צחוק מהספרים שלי ולהעתיק מהם סיפורים כאילו הם קרו לך!

בכבוד רב,

חיימקה שפינוזה

נ.ב.

בתולה לא היית.

*

מר חיים שפינוזה הנכבד,

אתה זוכר לילה אחד שבו אירחתי אותך לישון בקיבוץ... בערבה, כאשר באת להרצות בפנינו מטעם ועדת התרבות של הקיבוצים?

הייתי אז נערה צעירה ושמנמונת, חיילת בנח"ל, אתה זוכר ודאי את החצ'קונים שלי, שמאוד בערו לי! אני הריתי לך וילדתי בקיבוץ את בטי וכל חיי נהרסו ואתה נעלמת ואפילו לא שאלת עליי ואני לא רציתי לכפות את עצמיותי עליך כי אם שכחת אותי, אשכח אותך אשכחי. ולא הייתי כותבת אלמלא בטי שלי, בתי היחידה, סיפרה לי שהחלה לעבוד בפרדס שלך בתור שפחה שמנקה תפוחי-זהב, ואני זוכרת איך ניסית להתחיל עם כל בחורה שחשבת שיש לך סיכוי אצלה בביקור הקצר שלך אצלנו בקיבוץ ואני חוששת מגילוי עריות שלך עם בתך-בִּתי בֶּטִי והמחשבה על כך שאתה תשכב עם בתך-בתי טורקת שינה מעיניי, מה עוד שאתה מתאר זאת בפירוש בספר השירים החדש שלך:

אָסַפְתִּי כָּל חִיּוּךְ שֶׁנִּתְפָּרֵט מֵאַנְחוֹתַיִךְ

וְכָל גֻּמָּה שֶׁל חֹם נָשַׁקְתִּי בְּגוּפֵךְ.

עֵת נִמְנַמְתְּ בִּזְרוֹעוֹתַי וְרֵיח תִּינוֹקוֹת רַכִּים שְׂפָתַיִךְ

הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ. שֶׁקֶט, אַל תִּתְעוֹרְרִי

שְׁאַפְתָּנִית קְטַנָּה, אַל תִּלְבְּשִׁי אֶת סְגֹר נַפְשֵׁךְ

כִּי בִּבְגָדַיִךְ אַחֵרָה אַתְּ, בַּת קָרָה...

וככה עכשיו כבר לא תוכל להתכחש לאבהותך! תפסתי אותך! יש לך נשמה של מגלה עריות סדרתי וכל השימוש באצטלה של ספרות הוא רק קָמוֹפְלָג' מחוכם לנטיות הפדרסטיות שלך!

זאת אני,

הרוצחת אותך במחשבותיה לילה-לילה,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

מר חיים שפינוזה החצוף,

הגיעו לאוזניי שמועות שיש קוראים שחושבים שאני לא אמיתית אלא פיקציה שבה אתה משתמש כדי להגביר עניין בספר שיריך האינצסטִיוּאלִיִים על חרמנותך כלפיי ועל בתנו המשותפת בטי, וברשותך וגם שלא ברשותך – אני עומדת על שלי-שלך ועל זכותי להזיז, להזים, להזמים ולהזמיע את השמועות וגם להזהיר כי כל מי שיטיל ספק בקיומי תוגש נגדו גם כן תובענה מצידי לפיצוי כפול ומכופּלץ. אני קיימת, קיימת, קיימת. ושום פירצוצים שלך לא ימחקוני מספר מסעותיך עם הנשים שתוכן מצצת וקליפתן זרקת!

באי-כבוד רב כלפי שוֹמֶן נחת פרצופך המזדקן, שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו שהוא פרצוף של משורר!

אֲגָנָה וַגְנֵר

מוצ'צ'ה "מוצצת" מוסמכת

*

מר ח. שפינוזה,

קראתי אחדים מספריך ותוהה אני הייתכן כי אדם המתיימר להיות משורר, כמוך, אין בו שמץ של רוחניות? אצלך הכול גשמי. מתבדח. פרטני. מציאותי. כאילו אתה מדווח לנו, תסלח לי – על כל נאד שלך בשיריך. והלא מלוא כל הארץ רוחניות – הרצאות, כנסים, חוגים, קורסים, סדנאות, מפגשים, יהדות, אפלפלד, ויזל, כשר, שואה, קבלה, מֵיצגים, תערוכות, השתלמויות, התוועדויות, לילות שימורים, דתיים-חילוניים, דברי נביאים רבי-מכר, ספרות נשים, חרטאות, תֶרָטאות, זיבודֵי-רוח וזיבולי-שכל, וגם קראתי בביוגראפיה שלך, "בִּתוֹ של הכאב" – שבשנת תרפ"ה-פ"ו אתה למדת לתואר שני בקבלה אצל פרופ' גרשם שלום אז בוודאי אתה תוכל להשתלב באחת המכינות הרוחניות של החוגים התל-אביביים שלנו לקבלה, אם כי שמעתי שלא למדתם שם, באוניברסיטה העברית בירושלים, קבלה מעשית ומעשי כשפים ודיאטות רזון, שהם מעיקרי הרוחניות שלנו, ובסימן זה גם עמד הכנס למדעי היהדות האחרון, שאני מניחה שלא השתתפת בו כי אתה הלא מעדיף מסעדות, נאדות, וגירויים ארוטיים של קשישים.

הרשה לי לומר לך שטרם היה משורר חסר רוחניות כמוך. אתה רק מתעד, מתעד, מתעד או כמו שאתה קורא לעצמך ברומאן החארטה שלך "המושבה שלנו" – כרוניסטן. תסלח לי אבל תיעוד ובייחוד של הפלצוֹת של איכרי מושבות העלייה הראשונה זה לא ספרות ולא רוחניות וכדאי לך ללמוד קצת מסופרינו וסופרותינו הגדולים מהי רוחניות ומהי ספרות ובהזדמנות זו גם מהי עברית ספרותית נקייה מגסויות. פוי!

בברכה מקוראת לֹא-מעריצה שלך,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

גברת אגנה וגנר,

 אכן צדקת בהחלט בכל אבחנותייך כלפיי, אך זאת אילו הייתי משורר – ואילו אני – פרדסן, וכידוע לך פרדסנים הם אנשים לא-רוחניים. להפך, הרוח גורמת להם נזקים גדולים בחורף, כאשר פרי-ההדר עדיין על העץ, ונושר. לכן הם נוטעים שדרות ברושים שוברי-רוח סביב חלקות הפרדס, ולפני שנים רבות אף ניסו לאקלם בפרדסי הארץ שוברי-רוח של "עשב הפיל" מאפריקה, שצומח מהר מאוד. ולכן אני מאוד-מאוד נגד הרוח וגם הולך נגד הרוח כל השנים וזה גם לא כל כך קשה לי אם נתחשב בכך שאני שוקל יותר מתשעים קילו ונופח ככל האדם פעמים אחדות ביום נגד הרוח וגם בכיוון הרוח – נופח רוח מאוד-לא-רוחנית ממעמקי פרטיותי – כי גם לחיה נשמה ואנה אנו באים בלי סופרים, הוגים, פרופסורים-חדשים ושדרנים רוחניים שידריכו את שלוותנו הנאורה במילים עבריות ממולמלות במחשבה יהודית שמאלצית בשומן אווזים דיכוטומי בין יחיד לקולקטיב שגורם לליקוק שפתי גברות תל-אביביות נאורות בממרח דרידייה, לווינס, שפתי הפות החיצוניות, מפוטמות בסוּפגניות המחץ הוורבאלי הפוסט-אוריגנלי היוצר רבי-מכר למערכת העיכול הרוחנית שבולעת כל שטות פסוידו-משכילית כמו שסבתא שלי היתה אומרת, מפי עיסא, הפועל הערבי של סבא: "אסבּאח בילחאר!" – תִשְׂחֶה בחרא! – כלומר שהרוחניות היא האג'נדה ה"אִינֵית" של מאחזי-עיניים שמתפרנסים ממנה ובעזרתה כלל וכלל לא רע, וזאת מבלי להזכיר שמות.

והדבר האחרון בחשיבותו, אומרים הפרדסנים – שצריך משורר/ת לדעת לכתוב הוא לדעת לכתוב, פן ספרו/ה לא יהיה רב-מכר אלא בעל ערך ספרותי אמיתי, ר"ל.

*

למשורר הנִקְלֶה חיים שפינוזה שלום,

זמן ממושך לא כתבתי לך וזאת כי הייתי עסוקה באירגון המתנדבות לתרומת ביציות וגם כי גיליונות המכתב העיתי שבו אתה כותב נעשו ארוכים עד שחשבתי לבקש ממך שיפסיקו לשלוח לי אותם כי תודה לאל עדיין איני זקוקה לעיתוני חינם משעממים. גבר חינם, מילא. שייכנס, כל זמן שיש לאן ועדיין לח ולא מפיפי. אבל לא עיתון. ושמעתי שיש עיתון חינם גם ברכבת אבל הקטרים חלשים. "יִלְעַן דִין אִל בָּבּוּר אִילְלִי גָ'אּבְּהוֹם!" – ארורה האנייה שהביאה את הקטרים האלה! – שלולא העיסוק בארגון הביציות הייתי גם אני אמורה לנסוע ברכבת ישראל בדיוק בצומת בית יהושע, ונדפקת בגלל הקטר החלש שהתהפך ולא איתי.

מה שרציתי להגיד לך הוא שאף קורא לא מעניין אותו מתי בדיוק סבא שלך חרש את התלם הראשון במושבה וגם לא איזו מושבה היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה וגם אם נשים יסדו אותה או גברים ושכשאני רק רואה אצלך כתוב – ראשון, ראשונות וראשונה אני מיד מקבלת חררה.

אינני מבינה איך משורר כמוך לא מתבייש לעסוק בשטויות שהן באמת-נידחות. קח דוגמה מהסופרים החשובים שלנו שעוסקים בנושאים רציניים כמו עוני בקניונים, רעב בבתי-הספר, נשיאים אנסים, מצב ילדים פלסטינים חפים מפשע שצה"ל הורג בתותחיו ובמזל"טיו, יהודי ארה"ב פחות יהודים מאיתנו, הגרמנים לא היו כל-כך נוראים כי כל אחד מאיתנו יכול להיות נאצי כי השטן שוכן בכולנו ואנחנו אשמים כי אנחנו שיגענו משגעים ונמשיך לשגע את העולם וגם את הערבים ואת הגרמנים  וגם את שופטי פרס נובל למוסר עברי, ומותר לגרמנים להוקיע את ישראל ואף לנהוג נגדה צעדים מדיניים או כלכליים כי הסחף במעמדה של ישראל בעיני אנשים הגונים בגרמניה ובארצות נאורות אחרות נובע בראש ובראשונה ממדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים ומן השינויים לרעה שהתחוללו בתוך החברה הישראלית, ובקרב שוכני המערות חביבֵי הסופרים העבריים בהר חברון, והשפעתה של אום-כולת'ום על הספרות העברית, ואשמתנו-אשמנו-אשמנו-אשמתנו וחוזר חלילה ודימנה.

אבל אתה, קְלוֹץ מִיט אוֹיגֵען, עוסק בקָקה לוקאלי עתיק שלא מעניין איש. ואגב, גם לא יזיק לך לדעת שבתנו, שלאבהותך עליה אתה מתנכר, ילדה לנו נכד בתור אם חד-הורית, כמו שאני ילדתי לך, ואם נאריך ימים ואִם החד-הורות תורשתית היא, כפי שהוכח כאן, תיוולד לנו גם נכדה שתהיה גם היא חד-הורית כי גברים נשואים בימינו לגברים אחרים ויש להם ביצים אבל אין להם ביציות.

ואתה באמת משעמם וגם כבר לא מרגש אותי כמו אז, בקיבוץ, כשהזרעת אותי פנים ואחור לאחר שזיבלת לי את השכל בסיפורים על דודתך המשוררת אשר על כתביה עשיתי אז עבודת מ"א בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בת-שלמה רבתי, כאשר כל-כולה עדיין שכנה בקמפוס דיר העיזים של משפחת שוורצמן, גבינות, יוגורט וזיתים שחורים מן הכי טובים בארץ אפילו שהוא שׂם בהם שׁוּם.

שמעתי אומרות בערב למלאת 25 שנה למותו של נחום גוטמן, ב"צוותא", שספרו "ביאטריצ'ה" הוא ספר אכזרי אנטי-פמיניסטי כי האריה אוכל בסוף את המינקת שלו, ואני גם מדברת כאן בשם הכלבות, ולכן גם אני חושבת שצריך להפסיק את הדפסת הספר ולבקש ממשפחת גוטמן לגנוז אותו. והאמת, אני לא היכרתי היטב את גוטמן כי גדלתי בצפון הארץ ולשם לא הגיע "דבר לילדים", רק עד כרכור.

ברגשי כבוד הדדיים לְיִקרַת נִיקלוּתְךָ המחורצפת,

אֲגָנָה וַגְנֵר

זקופת הדָדִים (זוכר? הם זוכריךָ!.. אוֹה...)

*

לחיים שפינוזה שלום רב,

לצערי לא ידעתי כלל שהספר שלך "המושבה שלנו" יצא בשעתו לאור, וגם לא הצלחתי למצוא (או להזמין) עותק ממנו בחנויות הספרים. במרביתן כלל לא שמעו על אודותיו.

בלית ברירה אני מסתפקת בקריאת פרקיו המתפרסמים בהמשכים, ואף שאינני מסכימה עם הגסויות, וחושבת שלא היתה מזיקה לך עורכת נבונה שתוציא אותן מהטקסט, לא אסתיר ממך את התפעלותי, בייחוד מן הפרק התשעה-עשר המספר על מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה.

לא היה, ולדעתי גם לא יהיה אי פעם ספר עברי דומה לו, ואני מתארת לעצמי כי לקראת יובל ה-60 שלך תחגוג איתך הארץ כולה ובייחוד המושבה שלך (שם בוודאי אינם חדלים לקרוא, ללמוד וללמד את "המושבה שלנו" וגם את "אברהם שפירא") – ועל שדרות דקלי הוואשינגטוניות יתנוססו דגלי חגך, וגם אוניברסיטת בת-שלמה רבתי תעניק לך תואר דוקטור לשם כבוד של המושבות הראשונות.

יש מעט מאוד משוררים עבריים, אם בכלל, שיודעים לכתוב כמוך ויש להם עולם ייחודי כשלך, ואני מאמינה שגם בדורות הבאים יאהבו לקרוא את הספרים שלך ואני כותבת לך דברים אלה בצורה אובייקטיבית לחלוטין ולא מפני שפעם היית בתוכי במזרח וגם בסוף מערב.

שלך בהתרפקות (דגדגנית ונוסטלגית) מסוייגת,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

לאגנה היקרה שלום רב,

אני שמח ללמוד מנימת מכתבך שקצת התפייסת איתי בזכות ספרי "המושבה שלנו" ואינך מזכירה עוד את הבת שאת טוענת שאני אביה (ושדרשת שכל תמלוגיי מאקו"ם יועברו אליה, אחרת הם יוקפאו בצו מבית משפט, כמו התמלוגים של משורר ידוע אחר), וכן שאת עדיין עודך בחיים וגם זוכרת את ההתדבקויות האקראיות שלנו.

עם זאת, למרות שמחמיא לי שאת זוכרת אותי צעיר (וּמְדָגְדֵגַן) – עליי לאכזב אותך בקשר לחגיגות יובל השישים שלי בארץ בכלל ובמושבה בפרט – כי אני כבר כבן שבעים ואחת.

כאשר מלאו לי שישים איש לא שם לב לכך.

כך גורלו של משורר נידח, שאיש בקהילייה הספרותית ובתקשורת אינו זוכר את יובלותיו או יודע מה נכתב בספריו. משורר לא חשוב, מה יש לו בחייו? – לא חשוב מה הוא כותב, כי כל מה שהוא כותב לא חשוב ולא נחשב.

על זיכרון השעות שבילינו יחד אתרפק אף אני ובהם אתנחם גם כַּחמור ההופך בשולחן.

בברכה,

חיימקה שפינוזה

*

לחיים שפינוזה שלום,

רציתי לברך אותך ליום הולדתך השבעים ואחת אבל אתה חרא של בן אדם. לא די שהתכחשת לבתנו המשותפת שנולדה לי בקיבוץ, ואינך שואל כלל על גורלה, ועל הנכד שלנו, גיא, שנולד לה – אלא גם רימית את כולנו בכך שאמרת שכל האמצעים כשרים כדי שתוכל להקדיש את עצמך לכתיבה ולכן מותר לך לדפוק נשים מלפנים ומאחור ולהכניס להריון בלי כל התחייבות מצידך – ומה יצא ממך לבסוף? חרא של משורר. מרבית הסופרים בני הדור שלך הצליחו, ולא מפסיקים לתרגם את הספרים שלהם ולהזמין אותם להופיע בחו"ל ולהעניק להם פרסים – ואתה, אפילו בעברית אף ספר שלך לא נמצא בחנויות הספרים, ולא עזרה לך כל הפורנוגראפיה שהכנסת בשירתך. ולא שהיית פעם משהו מיוחד אבל בשנים האחרונות נשכחת כליל. וגם לא נשארו לך הרבה שנים לתקן את המעוות, עד מאה ועשרים.

אם בתך האומללה,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

לחיים שפינוזה שלום,

אני לא יודעת אם קצב אשם או לא, אבל ברור לי שהוא הסתבך בקשרים עם נשים שעבדו תחתיו, תרתי משמע. ואני רוצה לשאול אותך, בתור משורר (היחיד מבין המשוררים שבעל אותי וממך נולדה לי בתנו בטי שאתה מתכחש לה) – איך, איך איש ציבור בעל רקורד כקצב היה יכול לסלול את דרכו למעלה עד היותו נשיא מדינת ישראל למשך תקופת כהונה שלמה כמעט, וזאת לאחר שבחרו בו רוב חברי הכנסת, שנבחרו על ידי העם, על ידינו?

הייתכן שכך קרה רק מפני שהוא פוליטיקאי ממוצא לא-אשכנזי ולכן נהנה, עד גבול מסויים,  מאפלייה מתקנת?

מצד שני, אני מתפלאה ושומעת ברדיו ובהפגנה בכיכר במוצאי שבת את כל החרפות והגידופים הנאלחים, המבזים והדמגוגיים ביותר – כשהם יוצאים כלפי קצב מפי נשים וגברים הנחשבים אינטלקטואלים ומנהיגים חשובים, נשים וגברים שאין לחשוד בהם שהם מרמת העומק של ביבי שופכין. ולהפתעתי גם לא ראיתי כמעט אף פרסי או יוצא עדות מזרח בקהל האינטלקטואלי, שמחא כפיים וצווח כמו משוגעות היסטריות (בכנס מכשפות לֵילִי בסאלם) –אחרי כל קללה שנצרחה והוטחה בְּקֶצֶב בְּקָצָב מהבמה.

ורציתי לשאול מה דעתך – אם קצב היה אשכנזי, יליד-הארץ, נאה, בן היישוב הוותיק, מהקיבוץ, או ח"כ "צבר" יפה וחתיך של מר"צ, למשל, או עם בלורית כמו שהיתה לסופר העברי החשוב ביותר יעקב שבתאי, לפני שהתקרח בין שתי נשים ומת – האם גם אז היו מעזים לחרף ולגדף אותו ככה? או שרק את הצ'חצ'חים , צאצאי הַבֶּרְבֶּרִים שהתייהדו – מותר לכנות בשמות גנאי איומים ונוראים, ולא לתת על כך את הדין?

טוב. לשם איזון הן חירפו גם הנשקן האשכנזי חיים רמון.

וההתלהבות שלהן! יכולת לחשוד שהמפגינות ממש מתות לקרוא יום-יום בעיתונים במשך חודשים ארוכים את פרשות ההשפלה וההתעללות שספגו המתלוננות מקצב, ואיזה מפלצת הוא היה, ורק שלא יסגור להן איזה מזוז משפטי את ההצגה ויסתום באבן את פי הבאר המפיצה מים מורעלים, מתוקים, היסטריים ותקשורתיים כל כך.

אתה רואה שגם אני יודעת לכתוב.

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

לחיים שפינוזה שלום בלא-ברכה,

סבורה אני שיש גבול לכל התעללות באישה ומה גם אם שמנתי ויש לי עכשיו זוג פומלות, כמו שפעם היו אומרים, שדיים שמסבים לי ייסורים רבים כי כבר אינני צעירה כמו פעם והם אינם זקופים ואפילו בבדיקות של סרטן השד שני רופאים צעירים צריכים לעסות אותם עד שמקיפים אותם יחד ומגיעים לאבחנה נכונה, למזלי שלילית, וכל אותה עת שתי אחיות לוחצות להם על הביצים מכל צד כדי שלא ישפריצו כי השדיים שלי עדיין מחוללים מהומות תחתיות.

והנה, יום אחד בשבוע שעבר אני מבקרת בשוק הכרמל עם הרוסי ידידי-לחיים זה שנים אחדות (שניהל רפת קולקטיבית גדולה בקולחוז בסיביר ויודע לחלוב) ואנחנו עומדים בחנות של דברי מאפה, לחמים, כעכים, לחמניות ופיתות, ואת מי אני רואה ממול לוטש בי עיניים מתחת לסנטרי כתרנגול בבני אדם?

– אותך כמובן! – חיימקה שפינוזה המשורר המאניאק שכמובן אינו מזהה אותי – חיימקה שפוסע ברחוב מתחת אל תחת ונראה כעומד כל רגע על עברי פי תחת והוא קונה לחמניה רכה ועושה הפסקה ואחר כך קונה עוד לחמניה רכה, ועוד הפסקה, ועוד לחמניה, ואני כבר רואה שלא הלחמניות מגרות את תיאבונו אלא השדיים הענקיים שלי שאותם הוא בולע בעיניו כשרעדה עוברת בגופו מרוב שהוא נסער, ומבטיו נעשים זגוגיים כמבקש להיטמע בי, וגם, תסלח לי – כחופץ לזיין אותי בין השדיים שלי (זוכר?...) וככה זה נמשך עד שסיימתי לקנות לחמים עם הידיד הרוסי שלי שניהל את הרפת הקולקטיבית בקולחוז בסיביר ויודע לחלוב, ואתה נשארת תקוע עם איזה עשרים לחמניות רכות.

ואני פותחת את העיתון שבו אתה כותב, ומה אני רואה? שיר! – "כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים" וגם מעז לרמוז שהם גרמו לו להתיז! – תִיז אֶמָכּ! – אתה והמשוררים!

אבל אם רק היית חוזר אליי הייתי מפנה גם לך מקום בין שדיי...

וזורקת את הרוסי שיודע לחלוב...

בהתרסה בוערת,

שכובתך-בעבר ואֵם בתך הנסתרה שבגורלה לא התעניינת מעודך,

ויש גם נכד, גיא

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים

ענקמונים אצל אישה צעירה ואפילו רזה

אני לא יכול להפסיק להסתכל אני

מסוגל להשפיך רק מלהסתכל עליה

אבל אז אני אומר לעצמי כמה מסכנה

האישה הדדנית שצריכה לסחוב

כל חייה זוג עטינים מתנדנדים אם

אין עליהם חזייה, וכמה גדולות החזיות

וגם יקרות וכמה משפיל שאת כל כך

מגרה בסרח העודף שלך ובעצם אומללה

ואני רוצה לגשת אליה ולעזור לה

להחזיק אותם כדי שלא תלך בגב כפוף

מכובד משקלם – ומה אני חוטף אחרי

הרגע הקצר שהחזקתי בהם – סטירת

לחי כן סטירת לחי על כך שניסיתי לעזור לאישה

אומללה לשאת בנטל שהחיים מינו לה במנה גדושה

די. גמרתי. עכשיו אני הולך בשקט בשקט

להחליף מכנסיים.

*

לחיים שפינוזה

המתעלק על תמונות עירום של נשים הרות,

שלום לַשמוק החי בקלון,

אכן, כפי שנוכחתי להוותי במשך השנים, אתה הולך ונסוג לאחור (אף כי באחוריי דווקא אהבת קדימה ולא בגלל התמיכה במפלגת אולמרט אלא מפני האופי העות'מני הים-תיכוני האנאלי שלך) – ועכשיו אני מתארת לי איך אתה שוטף בעיניך את הבטן הענקית ואת האחוריים ואת השדיים הגדולים של "אהובתך" גבריאלה ספניק, ואתה לא רואה שהיא כבר זקנה וכל חמוקיה הם עבודת ריטוש של המחשב, אפילו נקודת חן אחת או קמט אין בכל החודש השמיני האכסהיביציוניסטי הוורוד שלה, אבל כפי שאני מכירה אותך, אתה היית מוכן לתקוע לה גם כשהיא שמנה כמו פרה וזה אפילו מגרה אותך יותר וגם היית מת לחלוב את שדיה השופעים כמו שהיית חולב את העז במושבה וגם מספר לי על כך כשהיית חולב אותי ומחליק לתוכי. אני מתפלאת על הקוראים ובייחוד על הקוראות, שלא השליכו בגועל נפש את תמונת הפרה המפוטמת מרשימת הנמענות הנאנסות לקרוא את גסויותיך. פויה לְךָ. בושה. אני מאחלת לך שתצליץ לך גבריאלה ספניק בפנים ואז תראה מה זה להעריץ מירחון הטלנובלות "וויוה פלוס" תמונה של פרה ורודה מעוברת ערומה בחודש השמיני להריונה!

ממני אֵם ילדתך הנידחה שלא זכתה לשום ליטוף ממך,

אֲגָנָה וַגְנֵר

אני המארחת שלך מליל הזיונים בחדר האורחים בקיבוץ בערבה אחרי ההרצאה על דמות הערבי בספרות העברית לפני שנים רבות בעוד שדיי גדולים  זקופים.

*

לחיים,

כאחת מקומץ הקוראים שעדיין מעוניינים בדבריך המשעממים, קראתי גם אני את פרקי היומן שלך שפירסמת בעיתון, ומאחר שאני חוששת שכללת בו גם את פרשת יחסינו ואת בתי שילדתי לך ואשר לה אתה מתכחש – רציתי לדעת איך אני יכולה להגן על עצמי ועליה מפני יומניך הפורנוגראפיים ההזויים-למחצה (כמו שאתה מתעקש לספר שבאת עליי מאחור) ואם לא הגיע העת לפנות לייעוץ משפטי כדי להגן עלינו מפני יומניך. אחי-למחצה הוא עורך-דין.

בהזדמנות זו אני רוצה לבקש ממך שאם אמות לפניך, אנא אל תפרסם עליי מודעת אבל בעיתון אלא אם גם בתנו המשותפת תהיה חתומה עליה.

בכבוד רב,

אחת מנפגעותיך,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

למשורר המופרע חיים שפינוזה,

ידעתי שלא תשלח לי ולבתנו המשותפת את הספר החדש שלך וקניתי אותו בחנות והכרחתי את עצמי לקרוא בו (בין היתר כדי לבדוק אם לא הוצאת דיבתי רעה, כדרכך) – ואל תחשוב שלא מצאתי אחת לאחת את כל הגסויות המיותרות שהכנסת בו.

ואני רוצה להגיד לך שכאשר קוראים היטב את תיאורי הסקס והכמו-סקס שלך (אכסהביציוניזם, אוננות, משמושי זובי יחד עם הקינאה בנערים הערביים וגם הסצינה בירושלים עם איה העיזה והזרג שלך) – מתחילים להבין את סטיותיך המיניות ואת הקיבעון שלך לעלות עליי מאחור שירשת כנראה מהפר שהיה עולה ברפת של קלמניה על הפרות, וכמובן גם כן מאחור, (ושאתה מספר שכמעט הרג אותך, מה שלא היה משנה הרבה בתולדות הספרות העברית).

ואני מבינה קצת ברפתנות מהתקופה שלי בקיבוץ, למרות שכבר אז כל ההזרעה היתה מלאכותית, וכאשר הייתי בשבוע שעבר בתערוכה "אגרו משוב" של החקלאות בגני התערוכה בתל אביב (והרי יכולנו להיפגש שם במקרה!) – וראיתי את הפרות עם העטינים המדהימים בגודלם – אני רוצה להגיד לך שכאשר אנחנו היינו צעירים לא היו לפרות עטינים כאלה! זה ממש לא אנושי... חרף העובדה שגם החזה שלי לא קטן במיוחד, גם אז, בקיבוץ, והפטמות, אני גאה – כאצבעונים של תופרת, זוכר? – אבל אני רוצה להגיד לך שבסופו של דבר, אִם, אִם בכל זאת היינו נפגשים, גם היום, אני הייתי מרשה לך לעשות עמוק בתנועת המושבים שלי – כל מה שאתה רוצה כמו אז, באותו לילה בקיבוץ, כי, אני כבר ממש בוכה... שתלך קיבינימאט... אני לא הפסקתי לאהוב אותך במשך כל השנים הרבות שחלפו מאז, יא חתיכת חרא מתכחש שכמוך!

ממני, המטומטמת שעדיין זוכרת אותך מלפנים ולפעמים גם מאחור, ונשיכותיך באצבעונים הזקופים, אז, כשהיית חולב אותי...

אֲגָנָה וַגְנֵר 

*

למשורר חיים שפינוזה,

עולה לי בבריאות לכתוב לך אבל אינני יכולה לשתוק. קראתי בעיתון כי ב-73 שנותיך אתה שוקל כבר 97 קילוגרמים!

ואני רוצה להגיד לך שאני מודאגת מאוד ואגיד לך מדוע. מפני שהבת שילדתי לך אחרי שאנסת אותי אותו לילה אחרי ההרצאה שלך בקיבוץ (כן, אתה, ולא שני משוררים אחרים, מבוגרים ממך, שהאחד מהם כבר מת!) – הבת שלי תישאר בלי אב, מבלי שזכתה כלל להכיר את אביה, כי אני נשבעתי שלא לגלות לך את שמה האמיתי ואת גורלה עד שלא תסכים לבדיקת רקמות כדי לאשר את אבהותך, אבל היא יודעת היטב מי אתה וגם מתכוונת בבוא היום לבקש חלק בעיזבונך הספרותי, כי היא קוראת את רוב שירי האהבה שלך כמכוונים אליי, אל אימא היקרה שלה שנשאה ברחמה את זרעך, והיא רוצה להחזיק בבוא היום בזכויות ההלחנה שלהם.

אז אם תמשיך להשמין ולהזקין ככה – לא תזכה להכיר את בתנו החד-הורית ואולי גם את הנכד שלנו גיא ואולי גם לא נצליח לעשות את בדיקת הרקמות.

אני מתארת לעצמי שאילו היית שוכב עליי היום הייתי נחנקת מחוסר אוויר כמו בסרט המטורף "בוראט" שבטעות הלכתי בשעתו לראותו עם מחזר עיראקי ונשארתי עד הסוף כמו אותו לילה איתך.

שכובתך השמנה מאותו לילה איום בקיבוץ,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

למשורר המזריע,

קראתי שאתה עומד לפרסם מחדש את ספר שירי הזימה שלך "הנאהבים שאינם נעימים" שבזכותו אפילו לא נכנסת לרשימת הסופרים הפורנוגראפיים של הספרות העברית כי איש לא התייחס וגם לא מתייחס לכתיבתך ברצינות, מה עוד שאתה פורנוגראף ממין זכר ולא ממין נקבה, ולכן אני רוצה להקדים ולהודיע כי לי ולדמותי אין ולא היה שום חלק בספר הנתעב שלך, שכולו פרי דימיונך המופרע , וגם אין לי שום קשר לדמות פאני היל התל-אביבית שלך – לילך הרמוטק.

אני בסך הכול אישה הגונה, שבגלל זיון של לילה אחד בקיבוץ, שנסתיים בהפרייה ללא הפלה – ילדה לך בת מקסימה, שאתה מתעלם ממנה כל השנים באכזריות רבה כי ראשך נתון כל הזמן בפוליטיקה ובתיאורי הַצִּ'יפְּצִ'ימוֹן של לילך.

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

למשפריצר,

אני אמנם זוכרת כי בביקור שלך אצלנו כשהרצית בקיבוץ הפצרת בי יותר מאוחר בלילה בחדרי, אחרי שהזרעת אותי כי שפכת כל התנובה בתוכי בלי להיזהר – הפצרת גם להרשות לך לגלח את שיער בית השחי שלי, שהיה די עבות כמו שהנח"לאיות הצעירות נהגו לגדל כי אמרו שריח הזיעה מגרה וגם מושך בחורים, שמראה הזקנקן הרך החבוי-למחצה מזכיר להם קוס שחלקם טרם זכו לראותו, ואפילו לימים נהרגו במלחמה בלי שראו קוּס אמיתי, ואני נעניתי לך כי חשבתי שככה זה אצל המשוררים העבריים אחרי שהם מזיינים, ולא יפה להשיב את משאלותיהם ריקם.

ואחרי הגילוח אתה ביקשת ממני שארשה לך לשים את המידלדל שלך בבית השחי המגולח שלי, ואני נעניתי לך כי חשבתי שככה זה אצל המשוררים העבריים אחרי שהם מזיינים ולא יפה להשיב את משאלותיהם ריקם, וכאשר שיפשפתי אותך בבית השחי שלי אתה נאנחת והמידלדל שלך והתרומם והתיז עוד פעם – אמנם לא עד רמת גן, שהיא רחוקה מאוד מן הקיבוץ בערבה, אלא לתוך העין שלי, ונעשה לי חם ורטוב ולא יכולתי לראות בגלל הלובן שלך ואנחנו פרצנו שנינו בצחוק אדיר עד שהשכנות שלי מעבר לקיר דפקו שם ושאלו מה קורה אצלי ואתה ניגבת  לי את העין בתחתונים שלי.

ועכשיו לקחת את החווייה האינטימית ההיא של שנינו ועשית ממנה שיר מגעיל!

מקווה שהמשפריצר עדיין בכושר,

אֵם ילדתך זנוחת האב,

המתגעגעת לזיון שלך, יַחְרַבּ-בֵּיתַכּ!

סבתא של גיא –

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

כמו מתל אביב לרמת גן

הרשי לי לגלח את שיער בית שחייך

לחוש זיפייך השחורים בטרם מגע הסכין

להקציף אותך בלובן מברשת הסבון

לָטֵף גופך הצח הלוך ושוב בַּלהב

צחקי צחקי על החלומות

הַרִיח קפלייך

דַמיין ערוותך אם

תרשי לי שם

וגם לנשום

עור חלק וַרך כַּפּוֹת

מבית-שחייך

להעריץ בך את השקע הרוטט 

לאט לאט

לנשק

להביאו לשיא

אני בלן משופשף

מעתה המבקר בבית שחְייך יֵדע

כי כבר אבדו שם הבתולים

ואם תרשי לי

אחרי הרעד הסקסי

אחרי אביונת בית השחי שלך

שתחזיקי לי

כרס"ר בתס"ח עם מקל תחת זרוע

שפשפיני

שפשפיני

ואני אתיז משם

כמו מתל אביב לרמת גן

*

גברת אגנה וגנר,

את מכתבך עלייך להפנות לא אליי, המכונה משום-מה במכתבך "המשפריצר", אלא לסופר אחד (שראיתיו לאחרונה מסתובב בסימטאות העתיקות של העיר היפה סנטיאגו דה קומפוסטלה ולוטש עיניו בנערות צעירות ומגרות שיכלו להיות נכדותיו), והוא שכתב את השיר "מתל אביב לרמת גן" שאת טוענת שהוא על אודותייך.

הייתכן כי מי שאת טוענת שהיא בתנו המשותפת היא פרי זרעו של אותו סופר?

ובבקשה תפסיקי להטריד אותי כי זה המכתב האחרון שאני עונה לך.

ואני גם לא מאמין לך שיש לנו נכד משותף!

חיימקה שפינוזה

*

חיימקה,

מדוע אתה מתכחש לבת שלך שנולדה בקיבוץ, ולנכד שלך?

בן-דודך,

י.ל.

[מתוך שיחת טלפון]

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חברנו דן (דני) בניהו (בֶּנִיס), ממייסדי קיבוץ עין גדי, החי בו עד היום עם אשתו שרה, הוציא ספר זיכרונות פרטי  וחשוב: "דרך לא סלולה", ובו פרקים ופרטים רבים מתולדות חייו ומתולדות קיבוץ עין גדי והאיזור, מאז ייסוד הקיבוץ. הספר אינו להפצה ולמכירה, ותיקי עין גדי הנמצאים בקשר עם דני ודאי יוכלו לברר אצלו אם עדיין נתרו עותקים עבורם. הספר מעניין במיוחד לכל מי שמכיר את דני.

* אהוד: בתקופת היותנו חברי הקיבוץ, יסדנו, ערכנו והוצאנו שם מדי יום שישי שבועון בסטנסיל בשם "אפיק", המופיע בצורה זו או אחרת בקיבוץ עד היום. דני היה אז מרכז המשק, ולקראת כל יום שישי היינו רצים אחריו שיכתוב לנו את הטור על מה חדש במשק, בעיקר בענפים החקלאיים.

לימים שימש הטור הזה עדות חשובה להתפתחות החקלאות בעין גדי, בעיקר בגן הירק – גידולי העגבניות, המלפפונים והחצילים – בחורף; זו היתה חקלאות, שכיום כבר אינה קיימת שם כי החממות ממלאות את כל הארץ, גם בחורף, ואנשים צעירים לא מאמינים שעד לפני כמה עשרות שנים לא נראו כלל עגבניות ומלפפונים בארץ-ישראל בעונת החורף!

* אהבתי את השיר של עקיבא נוף "יש לי רק אחת", שבו הוא נדהם מהרצון של ערביי ארץ ישראל להקים כאן "גן עדן" כמו בסוריה, לוב, תימן, לבנון, איראן. קראתי את הקוראן, וברור לי שהחשיבה המוסלמית קוטבית לחלוטין לחשיבה ההומאנית.

אתה, אהוד, סבור שרוב הציבור הערבי בארץ אינו שותף לרצחנות, לפשיעה ולוונדליזם הלאומני והפלילי. אם אתה צודק, נראה אותם מסגירים את המתפרעים האלה שהיה להם רצח בעיניים.

הלוואי שהיה נחקק חוק ברוחו של נעמן כהן כי מי שנושא דגל של האוייב תימנע ממנו אזרחות ישראל, ויוגלה לאוייב, שאת דגלו נשא.

האזנתי הבוקר, חג השבועות, לראיון של יצחק נוי עם מיכל סנונית חברתנו על ההצלחה הפנומנאלית שלה עם ספרה "ציפור הנפש" שזכה לתפוצה של מיליונים. ריגשו אותי דבריה על תחושותיה בעקבות כך.

שלך

משה גרנות

אהוד: אני משתדל תמיד לכתוב ולערוך כך ששום קורא ערבי מתון לא ייעלב בגלל הכללה שלילית מצידנו לגבי כל הערבים בישראל ובעולם.

ואיך אתה מסביר את שתיקת הסופרים ה"חשובים" שלנו מול החמאס והפוגרומים ביהודים בארץ? שתיקת הסופרים הנהנים מכל מנעמי התקשורת האנטי-ביבית?

* אהוד יקירי,  שני ניסים התרחשו לי ביממה האחרונה: הראשון – גיליון חג שבועות של עיתונך עלה שוב באופן תקין: בתחומי המסך של המחשב שלי. אין לי עדיין הסבר לתעלומה הזו.

 והשני – הספקת להכניס בו את ההודעה על הופעת ספרי החדש, שהפצתי רק אתמול לפנות ערב. הופתעתי מיוזמתך להכניסו לעיתון ממש לפני "סגירתו". בכך הוכחת שעיתונך האינטרנטי הוא אכן העיתון המעודכן ביותר המתפרסם בישראל, בזכות חריצותך ומסירותך כעורכו. 

 אני מודה לך על שני הניסים,

יוסי אורן

* לאהוד העורך היקר, באמת אני אולי צריכה להרכין את ראשי ולשתוק בענווה נוכח חוסר האימון והביטול וההכחשה שאתה ורבים כמוך חוזרים ומבטאים כלפי טענות בני עדות המזרח על סבלם מאפלייה, קיפוח, תחושות נחיתות בגין ההתנשאות עליהם. והנה כשאני  באה לבטא את תחושותיי האישיות הללו,  שמאות אלפי אנשים שכמותי חשים בהם, אתה בא וקורא לזה "אובססיה". מה, אינך מאמין לי? אני סתם ממציאה דברים שלא מתרחשים? שלא היו חלק ממציאות חיי? אני סתם  נעלבת?  כשאתה רואה בהבעת תחושותיי מגמה של אובססיה אישית, זה מעליב. במקום להגיד שצר לך שכך  אני  מרגישה. אבל אינך אומר זאת כי לא רק שלא צר לך,  אתה כמו רבים אחרים, לא מוכן להאמין ולקבל ולאמת ולהתעמת עם התחושות הללו שאני באה לייצג אותן בזה.

אז נעלבתי. לא רק עלבון אישי שלי בלבד. זהו עלבון בגין הביטול וההכחשה וחוסר האמפטיה וחוסר הנכונות לראות את המציאות החברתית השוררת בארץ, נכוחה. אז שיבושם.

וחוץ מזה אני לא טורקת את הדלת כי אני אוהבת את העיתון שלך. 

הדסה מור  

אהוד: הרומאן הראשון שלי "המחצבה" ("ספריה לעם", "עם עובד", 1963), שהיה לרב-מכר, תסכית, מחזה ולימים סרט קולנוע, עוסק בנושאים דומים לאלה שאת כואבת אותם – וזאת אולי עוד בטרם חלמת להיות סופרת וגם טוענת פובליציסטית לקיפוח עדתי.

לימים "המחצבה" נכלל לתקופה קצרה בתוכנית ספרי הקריאה המומלצים של משרד החינוך לבתי-ספר תיכוניים, אבל הוצא משם לאחר שהתברר שאני לא סופר מעדות "המזרח".

בצורה דומה גם הושמט הרומאן מהסידרה בטלוויזיה הלימודית בעריכת גרשון שקד "לשון המראות" – כספר מייצג, בתוכנית שעסקה ברומאנים המתארים את שנות העלייה ההמונית – זאת לטובת המחזת קטעים מרומאן של סופר "עיראקי", למרות שכבר היתה בידי העורכים קלטת של הסרט "המחצבה".

אילו הייתי "ספרדי", ""עיראקי", "מרוקאי", "בן עדות המזרח", יכולתי להתלונן כמוך על עלבון אישי של אפלייה עדתית וליהנות מהאובססיה המתוקה והמחניפה המחפה על "כישלונותיי", ובמקביל גם לטעון בשם "האפלייה המתקנת" שמגיע לי פרס ישראל – אבל מה לעשות, אני בסך הכול סופר "אשכנזי", נכדם של מייסדי פתח-תקווה ה"אשכנזים" ב-1878 – שאין לו את מי להאשים בנידחותו הספרותית, המתבטאת כיום גם בהשכחת הראשוניות של ספרו "המחצבה" שבקרוב תימלאנה 60 שנה להופעתו!

כשמלאו לספר 50 שנה איש לא השתין לעברו בתקשורת.

* לאהוד בן עזר שלום. קראתי בעניין רב את תגובתו של יוסי אחימאיר: ״רוח תש"ח בתשפ"א" בגיליון 1645, ונזכרתי במה ששלחה לי חברה ירושלמית שהיתה עדה לקריאות של המוסלמים בירושלים בתחילתם של ההתפרעויות האחרונות: "ח'ייבר ח'ייבר יא-יאהוד, ג'ייש מוחמד סופה יעוד!" ובתרגום לעברית: "ח'ייבר ח'ייבר, יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור."

אבהיר את משמעותן של הקריאות הללו: באזור ח'ייבר שבערב שלטו בימיו של מוחמד שבטים יהודים שהיו נודעים ביכולותיהם הקרביות. מוחמד, שידע שהוא לא יכול להביסם, הוליכם שולל והבטיח להם שהוא עולה אליהם עם צבאו כדי לכרות אתם ברית שלום. הם האמינו לו ולא נערכו לקרב שבו הם היו מנצחים. מוחמד בהגיעו עם אנשיו שהסתירו את כלי זינם התקבל באמון רב. אנשיו שלפו את חרבותיהם בעת המפגש וערכו מעשי טבח בגברים היהודים שהיו לא חמושים, א,לצו את הנשים להתאסלם ולקחו אותן בעל כורחן לנשים או הפכו אותן לשפחות ואת הילדים איסלמו.

קרב ח'ייבר בעיני המוסלמים  הפורעים בירושלים מהווה המודל למערכת היחסים הרצויה בין האסלאם ליהודים. הקריאות של המוסלמים בירושלים מהוות הסתה מחרידה ומנוולת כאחת.

ליליאן דבי גורי

* ערבי תושב יפו בשנות ה-20 לחייו נעצר אתמול (ראשון) בחשד להשלכת בקבוק התבערה שפצע ילד בן 12 בעיר. לדברי גורם במשטרה צפויים מעצרים נוספים במסגרת החקירה, המתנהלת בימ"ר תל אביב ושב"כ. הילד סבל מכוויות בפלג גופו העליון כתוצאה מהתקרית, בה שני תוקפים תועדו זורקים בקבוק תבערה על בית משפחת גינטזי בשכונת עג'מי. [אתר "הארץ", 17.5]

אהוד: ואיפה האידיוטים המוסריים, וכן סופרים ואנשי רוח "חשובים", וגם ברני סנדרס – שמיהרו להאשים אותנו בהתנכלויות לערבים?

* מוטי הרכבי: ערוצי הפייק ניוז והזבל 12, 13, 11 מבקשים הפסקת אש, בנק המטרות שלהם בישראל כמעט שנגמר.

* קוראת נאמנה: אהוד יקר, רציתי לחזק את ידיך שבימים כל כך סוערים ומתוחים. אתה מוסיף ומקיים עיתון אקטואלי כל כך סוער ונוגע. ואתה צודק, שאין היום עיתון כזה!*

הפעם נגעה ללב רשימתו של גיא משיח על אימו המיילדת שהלכה לעולמה, רשימה עמוקה ומלאת תמונות ורגש, והסבריך על הקירבה ביניכם האירו אור נוסף על האישיות המיוחדת שלה, כמו על יהודית, כמובן.

ועם הערותיך הכתובות באותיות גדולות, כראוי, אני מזדהה כמובן מילה במילה, וגם עם אלו המוטחות בפניו של הייטנר, שממש קשה לי להבין אותו.

ומדברי לפיד – ממש הזדעזעתי.

ורק רציתי להעיר משהו. לפי הבנתי באיסלאם, הפיגועים שלהם הם לא "לאומניים", כי האיסלאם לא מכיר בלאום. הם פלשתינים כמו שאנחנו תל אביבים, זה ציון מקום חייהם. אבל היחידה האמיתית שלהם היא האיסלאם. ולכן אני חושבת שנתניהו, שבא מבית של היסטוריון יודע ובקי, מבין אותם יותר טוב מאחרים, וגם חשוב שיפעל בצמוד לחוקר איסלאם. ואני מקווה שאני צודקת.

* אהוד: הכרת התודה המימסדית-הספרותית כלפיי התבטאה, כידוע לך, בכך שלאחרונה לא נמצאתי ראוי אפילו לזכות בפרס אקו"ם על מפעל חיי בספרות העברית – וזאת על פי החלטת חבר שופטות שכלל משורר ושתי סופרות.

שום פרס ספרותי רציני לא קיבלתי בימי חיי, למעט מלגות ההתפנות לכתיבה ע"ש לוי אשכול ז"ל, שמיספרן הורחב ממתן לחמישה לסופרים בשנה, להרבה יותר – זאת בתקופת היותי יו"ר הוועדה המקצועית של אגודת הסופרים, וראש הממשלה היה שמעון פרס – והן ניתנו מאז למאות יוצרים בישראל.

על התעודה של המילגה שקיבלתי, באחת הפעמים, לא חתם לי ראש הממשלה דאז יצחק שמיר ז"ל וגם לא בא לטקס שבו דיברתי בשם הזוכים – מפני שפירסמתי לפני כן מאמר ב"הארץ" ובו טענתי שלולא הפגזת "אלטלנה" היתה עלולה להיות בארץ מלחמת אזרחים בין צבאות יריבים כמו בלבנון; ומפני שגם לא הסכמתי לתת לביקורת מוקדמת את נוסח הדברים שאומר בטקס, זאת למרות שלא כללתי בהם שום ביקורת על שמיר. מי שהתנהג בפרשה הזו בצורה מאוד חברית והגונה היה שר החינוך זבולון המר ז"ל, שכּן חתם על התעודה.

* נחשף "חודר בונקרים" חדש של צה"ל. נגד המנהרות בעזה ומחסני הנשק בסוריה: חברת רפאל הציגה לראשונה את ה"ROCKS"- טיל אוויר-קרקע מתקדם המסוגל לנטרל מטרות מתחת לפני השטח. מדובר בטיל מונחה לטווחים ארוכים במיוחד, שנע במהירות על קולית.

את ההפנייה החשובה הזו שלח לנו המשורר בן בן-ארי מניו-יורק.

לפרטים נוספים, מתוך 12N מיום 20.2.2019 – מומלץ מאוד לקרוא כדי להבין את פעולות חיל האוויר בעזה כיום:

https://www.mako.co.il/news-military/security-q1_2019/Article-610ad4cdf1a0961004.htm

* אלוף בן, עורך עיתון "הארץ", על מבצע "שומר החומות": "ביומו התשיעי, מבצע 'שומר החומות' בעזה מצטייר כמלחמת הגבול הכושלת והמיותרת ביותר של ישראל, אפילו בתחרות הקשה בליגת האלופות של מלחמת לבנון השנייה ומבצעי עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן בעזה. אנו עדים לכישלון צבאי ומדיני חמור, שחשף ליקויים בהיערכות הצבא ובתפקודו, ובהנהגת ממשלה מבולבלת וחסרת אונים. במקום לבזבז זמן במרדף חסר תוחלת אחרי 'תמונת ניצחון', תוך גרימת הרג והרס בעזה ושיבוש החיים בישראל, ראש הממשלה בנימין נתניהו צריך לעצור עכשיו, להסכים להפסקת אש ולקוות שהמחדל ייספג מהר בדעת הקהל כמו האסון במירון. בעולם מתוקן היה צריך להוסיף כאן 'ולהורות על בדק בית יסודי בצה"ל,' אבל לנאשם בפלילים נתניהו, הנלחם על ביתו ברחוב בלפור, אין שום סמכות או כוח פוליטי להוביל שינוי הכרחי כזה." ["הארץ", 19.5.21].

אהוד: אנחנו ממליצים לך, אלוף בן, לחפש ביו-טיוב את השיחה המצולמת, המקיפה והמרתקת, של גדי טאוב עם פרופ' דן שיפטן על מבצע "שומר החומות" – ואז אולי תחדל לכתוב שטויות כאלה בעיתון שאותו אתה "עורך", ותיפקחנה עיניך לראות היכן אתה חי – כי יש חיים גם מחוץ לבועה של שנאת ישראל ושל האשמת ישראל – שהן האוויר לנשימה שלך ושל דומיך בשוקניָה!

* רוגל אלפר [באירוניה? – בביקורת טלוויזיה]: "אפשר להוציא את הערבי מהחרא (נתנו להם תקציב לביוב, לעזאזל!) אבל אי אפשר להוציא את החרא מהערבי. זה הסאבטקסט." ["הארץ", 19.5].

* הי אודי, כרגיל, אתה לא עונה לעניין אלא מסביב...

בנדלה

אודי: כי מאוד קשה לי להתמודד עם הגיגייך.

* לעקיבא נוף  –  "לי יש רק אחת..." – יישר כוחך!

ד"ר ש. גרא

* הפרק האחרון, העשירי, בסדרה המצויינת "המפקדת" ב"כאן 11" – לא בייש את קודמיו וסיים בצורה חכמה, רגישה, אנושית, אופטימית ומשוחקת היטב – את ההסתבכויות העלילתיות שבפרקים הקודמים. יש לקוות שההמשך לסדרה, בעונה הבאה, לא ייפול ברמתו. זו היתה סדרה דרמטית בעלת ערך לא רק קולנועי-טלוויזיוני אלא גם ספרותי ותרבותי עברי – הישג נהדר בכל קנה מידה.

* דורון קורן: "כמי שהצביע ליאיר לפיד וקיווה לממשלת שינוי עם עבאס, אני די נדהם מההבלים האלה ובמיוחד אחרי שנגיף הקונספירציה תקף גם את יו"ר יש עתיד ובאותה הזדמנות גם את יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן. לפיד, שהפגין זמן רב שיקול דעת, תהה בטוויטר 'למה תמיד האש פורצת בדיוק כשזה הכי נוח לראש הממשלה.' ליברמן עשה זאת בישירות ההיפופוטמית האופיינית לו, כשטען ב'חדשות 12' כי 'נתניהו משת"פ של חמאס וימשוך את המבצע כל עוד המנדט אצל לפיד כדי לשנות את דעת הקהל בישראל.' כלומר, נתניהו מטפל כנדרש בסכנה החמאסית רק כדי לגנוב את לב העם ואת המנדט (שכבר איננו אקטואלי) מלפיד. וככה מדברים ראשי 'הממשלה השפויה' שהובטחה לנו." [אתר "הארץ", 18.5.21].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל