הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1647 – מוגדל לרגל המצב

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בסיון תשפ"א, 24.5.2021

עם הצרופה מלפפונים חמוצים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֲנִי נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ. בִּיּוֹגְרַפְיָה. // יצחק הילמן: כן, ניצחנו! // שמואל אבנרי: ביאליק על עלילת הר הבית ודו הקיום עם הערבים. // יוסי אחימאיר: מצדה על הר הבית. // עקיבא נוף: חוסר הסימטריה הבסיסי. // מירון מדזיני וחובב טלפז: על פיטורי גנרל דאגלס מק ארתור. // מוטי הרכבי: מישהו יודע מה קרה בלילה ביום חמישי? // יעקב חסדאי: אל תשכחו את אסון מירון תשפ"א. // יונתן גורל: לזכרם של שלמה סקולסקי וד"ר ישראל אלדד. // אורי הייטנר: 1. מלחמת מאה השנים. 2. צרור הערות 23.5.21. // עקיבא נוף: בירח מאי. // אהוד בן עזר: מלפפונים חמוצים. // רוֹן גֵּרָא: זֵר עָצוּב. // יוסף עוזר: להכליא מילים. // נירה אשל: מערת "כפירים" כמערת זיכרונותיי. זיכרונות של בת קיבוץ השוכן בין גבעות הרי אפרים. חלק ראשון. א. "המוסד החינוכי" של "הקיבוץ הארצי" והמערה. // נעמן כהן: מבצע שומר החומות – סיכום זמני. // ברוך תירוש: תשובה למאמרו של אסעד גאנם "כך נראה האפרטהייד בשיאו!" // אסתר רַאבּ: חתונה. // ממקורות הש"י.


 

 

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

חַי בִּי הַבַּיִת

 

*

 

אֲנִי נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ

מִתַּחַת עַפְעַפַּי

כְּקֶרֶן  –  אוֹר מְהַבְהֶבֶת

שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִיּוֹם גָּדוֹל

אֲנִי רוֹאָה פָּנָיו

תַּחַת שְׁמוּרוֹת עֵינַי

כִּרְאוֹת עָלִים

מְאַוְּשִׁים  –

אַחֲרֵי יוֹם עֲבוֹדָה

בֵּין עֵצִים יְרֻקִּים

אֲנִי חָשָׁה דְּמוּת

חֲצוּבָה כְּשַׁיִשׁ

קָשֶׁה  –

וְחַמָּה

כְּאֹרֶן בַּשֶּׁמֶשׁ

 

[מתוך העיזבון]

 

 

בִּיּוֹגְרַפְיָה

 

כֵּיצַד חַי בִּי הַבַּיִת

בּוֹ עָבְרוּ נְעוּרַי;

כָּל יָמָיו עַל חוּט

חֲרוּזִים  –

זֶה אַחַר זֶה:

יֵשׁ בְּהִירִים,

וְיֵשׁ טְבוּלֵי-דְּמָעוֹת.

יֵשׁ יָמִים שֶׁל בָּרָק

גִּלּוּי-מֵעַל  –

וְיָמִים אֲפֹרִים שֶׁל שִׁגְרָה תְּפֵלָה;

וְצִרְצָרִים בְּלֵילוֹת-קַיִץ,

מְזַמְּרִים אֶת הֶעָתִיד

בְּהִתְלַהֲבוּת;

אֶפְרוֹחֵי-אַנְקוֹר

מְצַיְּצִים רַכּוֹת

וְחַרְדּוֹנִים מְסַפְּרִים אַגָּדוֹת

מֵעַל גַּל אֲבָנִים

וּנְחָשִׁים שְׁחוֹרִים

בְּסֵתֶר-הַמַּתְבֵּן  –

גַּן-עֵדֶן שֶׁל חַוָּה אִמֵּנוּ

וְהָרוּחַ נָעָה

עַל אוֹקְיָנוֹסִים רְחוֹקִים;

וְזִיזִים פְּנִימִיִּים

מְגַשְּׁשִׁים זְמַנִּים רְחוֹקִים  –

בֶּעָבָר;

וְעָתִיד מִתְגַּלֵּם

בְּתַת-הַכָּרָה;

תְּחוּשׁוֹת וְהַבְרָקוֹת

וְיָמִים תְּפֵלִים

וְזַעַם-הַלֵּב  –

זְמַן אָבוּד עֲבוּרוֹ,

וּלְפֶתַע  –

אַגָּדַת-חֲלוֹם:

אֲגַם  –

מֻקָּף דְּקָלִים;

וִימֵי-אֹשֶׁר מֻפְלָאִים  –

וְיַלְדִּי הַמֵּת

שָׂם לָהֶם קֵץ

"וְעוֹף הַחוֹל"

נִשְׂרָף בַּמִּדְבָּר

וְהֶמְיַת-אֶרֶץ שְׁקֵטָה, יָפָה,

יוֹצֶקֶת תַּנְחוּמִים  –

"וְעוֹף הַחוֹל"

קָם לִתְחִיָּה.

 

1974

 

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

 

* * *

סיכום מבצע "שומר החומות": לפי מרבית התקשורת, עיתון "הארץ", והגאון הצבאי-המדיני יאיר לפיד: מתברר שכמעט כולם היו בסדר – החל מהצבא ומערכת הביטחון ועד לרמטכ"ל ובני גנץ.

 ומי נכשל וממש נחלש? נתניהו, כי נכנע וכפה את הפסקת האש – ואין לו "אסטרטגיה"!

ולכן עתה רצוי וגם נחוץ לסכסך בין נתניהו לבין מערכת הביטחון והצבא, שפעלו תחתיו בתיאום מלא ובהצלחה בתקופת המבצע!

וגם לומר שגלי האנטישמיות בארה"ב ובאירופה הם בגלל מערכת ההסברה הכושלת שלנו!

שהרי יש ללמוד מיחיא סינוואר איך להסביר –

פשוט, מאות הרוגים ומאות בתים הרוסים בצד שלנו – היו משכנעים את דעת הקהל בעולם ואת הפלסטינים המפגינים בכל מקום ואת האנטישמים מימין ומשמאל – לרחם עלינו!

 

* * *

יצחק הילמן

כן, ניצחנו!

במבצע "שומר החומות" ניצחנו. לנצח, משמעו בדרך כלל, הכרעת האוייב, השמדתו או הכנעתו. אלא שבמקרה שלפנינו, בעיתוי הנוכחי, אי אפשר להגיע לתוצאה כזאת. ייתכן שניתן היה להגיע גם לכך, תוך מתיחות קשה עם ארצות הברית, אבל ספק אם זה היה כדאי. ניתן היה להמשיך את המבצע עוד חודש, להכניס לעזה בין שלוש לחמש אוגדות, להקריב כמה מאות חיילים, לכבוש את רצועת עזה ולמוטט את החמאס. השאלה האמיתית נותרה: מי יקבל את המפתחות. הרי ישראל לא תרצה להישאר שם ככובשת.

אילו עשינו זאת, היינו נאלצים תוך שלושה חודשים לכל היותר, לצאת מהשטח ולמסור אותו לידי הרשות הפלסטינית. זאת משום שאף גורם אחר לא היה מקבל אותה. אילו עשינו זאת – זה היה מהלך שגוי לחלוטין. משמעותו של מהלך כזה, היה החלפת משטר החמאס בעזה בשלטון הפתח. אלא שתוך זמן קצר היה שלטון הפתח קורס, לא רק בעזה אלא גם ביהודה ושומרון. זה היה מתחולל תוך זמן קצר, ייתכן אפילו בחודשים ספורים. הסיבה לתהליך בלתי נמנע זה, נעוץ בחוסר הפופולריות של שלטון הפתח. גם אם היינו הולכים בדרך טיפשית זו, היתה הרשות חייבת לגייס לפחות מאתיים אלף שוטרים כדי לשמור על שלטונה. מאה אלף לעזה ועוד מאה אלף ליהודה ושומרון. זה חסר היתכנות.

וגם אם היה לרשות כוח בסדר גודל כזה, מאומן וחמוש ועם מוטיבציה ראויה, גם אז ללא נוכחות ישראלית הרשות היתה מתמוטטת. בנוסף, כוח בסדר גודל כזה, אי אפשר להקים בלילה. זה דורש שלוש עד חמש שנים לכל הפחות.

מעבר לכך, גם אם היו לרשות מאתיים אלף שוטרים לשמירת הסדר ביהודה שומרון ועזה, ספק אם ניתן היה לשמור שם על שקט וסדר לזמן רב. שלטון הפתח, ללא נוכחות צה"לית,  היה קורס ללא ספק. ואם הרשות היתה משלימה עם נוכחות צה"לית, קרוב לוודאי שהיתה מצטיירת בעיני רוב האוכלוסויה כסוכנת של ישראל. קרוב לוודאי, שבבחירות הראשונות שהיו נערכות ברשות ה"מאוחדת", החמאס וכוחות ג'יהאדיסטיים אחרים היו תופשים את השלטון. משמעו של תהליך כזה, מלחמה חדשה עם ישראל.

לכן, אם ישראל תחליט ביום מן הימים, בעיתוי המתאים לה, להיכנס לעזה ולפרק את שלטון החמאס, זה אפשרי, אבל מחוייב תיכנון מקיף ורב צדדי. במקרה של הליכה לצעד כה דרמטי, חייבים לשמור על שני כללים:

ראשית, לא לאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית, כי מדינה כזאת, יהא גודלה אשר יהיה, תתנפח תוך שנים ספורות למדינת מהגרים, בת עשרה מיליון תושבים שתסכן את היציבות של כל האזור.

שנית, חייבים לבדל את עזה מיהודה ושומרון. אלה שני חבלים בעלי אופי שונה.

בנוסף לכך, וזה העיקר, אף חבל אינו מוכן לקבל את מרותו של החבל השני. יהודה ושומרון היא חבל אמיד יחסית, יותר משכיל ומפותח כלכלית יחסית. עזה היא אוכלוסייה חצי בדואית, הדומה לאוכלוסיית צפון סיני עם אורינטציה פוליטית לאחים המוסלמים במצרים. האוכלוסייה העזתית היא ברובה ממוצא מצרי. לעומת זאת, אוכלוסיית יהודה ושומרון ברובה מעורבת. רובה ממוצא מצרי, סורי, כורדי, תימני, סעודי, גרוזיני, בוסני ואלג'ירי.

לכן, הפתרון ההגיוני היחידי שנראה סביר הוא אחד מהשניים: או סיפוחה של עזה למצרים, או הקמת שלטון מנדטורי ברצועה עד שתשוקם ותקבל את עצמאותה. היה ומצרים תסרב לספח את הרצועה, הרי האפשרות השנייה תהיה שלטון נאמנות של האו"ם, שיימשך עד לרגע שניתן יהיה לתת לחבל ארץ זה עצמאות, מבלי שיסכן את שכניו. מאחר ועסקינן במזרח התיכון, לא מן הנמנע שיקום שם שלטון סמכותני, סמי-דמוקרטי, בדומה למצרים, ובלבד שלא יסכן את ישראל.

כדי לבצע תוכנית כזאת, ישראל חייבת לשתף בה את מצרים. מימוש התוכנית כרוך בהשקעות של מיליארדים. לפיכך, אין אפשרות לקיימה ללא מימון מוסכם מצד סעודיה ומדינות המפרץ. ישראל ומצרים אינן מסוגלות לממן בעצמן תוכנית בסדר גודל כזה, והפתרון הפיננסי הוא כלל ערבי.

אם תוכנית מעין זו תתממש, תישאל השאלה המיידית, מה יהיה עתידם של ערביי יהודה ושומרון? התשובה לכך היא המשך מודל הרשות, אבל בשום פנים ואופן אסור לתת לה להפוך למדינה. הרשות תצטרך להשלים עם המצב שבטווח ארוך מאוד היא תישאר אוטונומיה. מי שלא יוכל לקבל את המצב, פתוחה לו הדרך להגר לירדן, או לכל מדינה אחרת. אם תישאל בכל זאת השאלה: כיצד ניתן לממש את הזכויות הפוליטיות של ערביי יהודה ושומרון, הרי התשובה היא אחת מהשתיים: או שיקבלו אזרחות ירדנית, ללא שלטון ירדני, או שיקבלו תושבות ישראלית. אזרחות ישראלית לא תיתכן בדורנו. היא תיתכן רק אם הפלסטינים יבינו שישראל היא בראש ובראשונה מדינת היהודים, וכי השתלבותם בה כרוכה בשינוי הקונספט הפלסטיני. אם יוכלו לעמוד בתנאים אלה, הרי מדינת ישראל עם שליש ערבים ושני שליש יהודים, בהחלט תיתכן ובלבד שהמיעוט הערבי ישלים עם קיומה וישמור על הסדר.

 כל מי שמשתעשע במחשבה האוטופית של הקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל, איננו מבין שמימוש מחשבה כזה מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל.

לכן, לסיכום, במבצע "שומר החומות" ישראל ניצחה, מפני שלעת הזאת, אי אפשר עדיין לכבוש את עזה ללא הכנה לגבי עתידה. 

יצחק הילמן

 

* * *

שמואל אבנרי

ביאליק על עלילת הר הבית

 ודו הקיום עם הערבים

 

בנאום שנשא בשנת 1930 יצא ביאליק חוצץ נגד העלילה החוזרת שלפיה חותרים היהודים לְחַבֵּל במסגדי המוסלמים בהר הבית – אשר בימיו כבימינו משמשת את מחרחרי הריב להבעיר אש:

"כשבאים השסאים והמגרים מדון לחרחר ריב ולזרוע שנאה בינינו, אין להם עצה אחרת בלתי אם להשתמש לשם מטרותיהם השפלות במומנט הדתי ולנצל אותו בתור נשק כנגד היהודים; והרי הם הולכים ומפיצים בדותות ובדיות, עלילות ובלבולים, כאילו אנו רוצים, כביכול, לגזול מהם את מקדשם, את 'מסגד עומר' שלהם. ואף על פי שהיהודים הכחישו את הבדותא הזו והודיעו גלוי, שאין להם שום תביעות על הכותל עצמו, ואין הם דורשים לעצמם אלא זכות של תפילה בלבד – מכל מקום מתאחזים השסאים בכל תוקף בקרנות העלה הזו, כדי לגרות את היצרים ולשסות את הערבים בנו" (ח"נ ביאליק, "ארץ ישראל", דברים שבעל-פה, א, עמ' קנ"ו).

 עם זאת קרא ביאליק לדו-קיום של שלום בין היהודים לערבים בארץ ישראל, ואף הסתייג מהישנות גירושו של ישמעאל המדברה:

"לעת עתה יש בארץ ישראל די מקום לשני העמים, וגם לעתיד יספיק לשניהם. אין אנו רוצים להדוף את הערבים מן הארץ. אין אנו אומרים 'לגרש אותם אל המדבר' כמו שעשה אברהם אבינו בשעתו לישמעאל בנו. אדרבא, ישבו בארץ ויתערו בה. אבל ישמעאל חזר מן המדבר ובא אל ארץ והביא את המדבר איתו. ואנחנו באים ומגרשים את המדבר מתוך הארץ ועושים אותה ארץ של יישוב ותרבות בעד כל בניה-בוניה." (שם).

את הדברים הללו השמיע ביאליק למרות הזעזוע והפיקחון שעוררו בו מאורעות 1929 שנה קודם לכן, אשר עליהם הגיב כנשיא אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל במנשר בשם "אל הסופרים ואנשי הרוח בכל העולם התרבותי." 

מנשר זה נחתם בפסוקים נחרצים אלה:

"וזאת לכם ולכל העולם לדעת: באנו הפעם אל ארצנו כדי להישאר בתוכה וממנה לא נצא. בה נולדנו, בה צץ ופרח גאוננו הלאומי, ובה נשוב ונפרח כעם בין יתר עמי התרבות. ואם יתאכזר אלינו העולם הנאור, כאשר התאכזר העולם החשוך אל אבותינו בימי הבערות, ויחרוץ עלינו משפט מוות – פה ניתם לגווע." ("מאזנים", ח' באלול תרפ"ט, 1929, עמ' 3).

על מגמתו של ביאליק למצוא מסילות של שלום אל הערבים מספר גם התעשיין והנדבן שמואל בלום בזיכרונותיו:

"ביאליק היה כל העת בדעה שחובה עלינו להיות בידידות עם הערבים, ואף להזמין מהם לכינוסים הציבוריים שלנו ולא להתעלם מהם כפי שעשינו."

מכאן כנראה גם עמדתו המפתיעה של משורר "בעיר ההריגה" בנושא חימוש שומרים בנשק חם, כעדותו של ש"י עגנון (שאגב נמנה עם חותמי המנשר הנ"ל):

"בישיבת המועצה הא"י דנו אם ליתן כלי זין לשומרים. ביאליק שחבר של ועד האודיסאי היה נתבקש לישיבה. הוא דיבר בגנות כלי זין ואמר שאין ליתן כלי זין לשומרים. עמד אחד מחברי המועצה [מונטשיק] ואמר, תמה אני עליך מר ביאליק, אתה המשורר של משא נמירוב אומר כן. ביאליק שתק ולא ענה כלום." (ש"י עגנון, "ביאליק", הביאה לדפוס אמונה ירון, "ידיעות גנזים", ניסן תשנ"א, 1991, עמ' 64).

השורות הבאות מתוך "אגדת שלושה וארבעה" מבטאות אף הן את החתירה הבסיסית של ביאליק לאהבה אנושית ולשלום בין הלאומים:

 

"אבותינו צררו איש את אחיו ואינם. גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה אתם – הנשמור אנחנו בניהם אחריהם את עברתם נצח? [...] את קיר המשטמה אשר הקימוהו האבות נדבך על נדבך ויגביהוהו ימים על ימים באף ובחמה ובקצף גדול להבדיל בין עם לעם ולהרחיק אדם מאדם – אותו יהרסו בניהם אחריהם בלי חמלה ובאפס יד, הרוס עד יסוד, על אבניו השחוקות מרוב ימים ועל טיחו התפל, בצרור אותם רוח האהבה בכנפיה רגע אחד." (ביאליק, "אגדת שלושה וארבעה", נוסח שני, כל כתבי ביאליק, דביר, תל אביב 1968, עמ' שמ"ט).

שמואל אבנרי

 

* * *

יוסי אחימאיר

מצדה על הר הבית

מלאו 80  שנה לנפילת מפקד האצ"ל דוד רזיאל, בשליחות הבריטים לסיכול ניסיון ההפיכה הנאצית בעיראק, ו-60 שנה לקבורתו בירושלים. וגם 40 שנה לתקיפת מטוסי חיל האוויר את הכור הגרעיני ליד בגדאד, בהוראת ראש הממשלה מנחם בגין, מפקדו האחרון של האצ"ל

 

שמש יוקדת קפחה על ראשי המתכנסים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ובהם אחרוני ותיקי האצ"ל, ראשי מוסדות המורשת, בית"רים, בני נוער, ומוקירי זכרו של האיש שלשמו, אל מול מצבתו, התכנסו. האלוף בן ענת, מפקד האצ"ל דוד רזיאל, במלאת 80 שנה לנפילתו בשליחות האירגון וצבא בריטניה על אדמת עיראק.

המתכנסים לא הופתעו שלאזכרה הממלכתית הגיע גם נשיא המדינה, שהרי כך נוהג הוא מדי שנה, מאז הועלו עצמות רזיאל לקבורה בהר הרצל ב-1961. ואולי כן הופתעו, שהרי היה זה יום עמוס בפגישות והתייעצויות של הנשיא לקראת הטלת הרכבת הממשלה, פרק שני, ובכל זאת מצא מר ריבלין לנכון לבוא לאזכרה ולשאת דברים.

"לא יתכן ולא יהיה" – אמר הנשיא לאנשי לשכתו שהפצירו בו לוותר הפעם. מסתבר שבשישים האזכרות שנערכו לרזיאל, ביום השנה למותו, רק פעם אחת נעדר מהן ראובן ריבלין, כאשר "הייתי מגוייס באחת המלחמות." הנשיא אמר לנוכחים: "זו לי הפעם האחרונה שאני זוכה במסגרת תפקידי כנשיא המדינה לעמוד כאן ובחרדת קודש לשאת דברים לזיכרו של מפקד ענק זה, בשם העם והמדינה, להצדיע לחללי האירגון הצבאי הלאומי. שבע שנים היה כאן הנשיא בכל אזכרה, אעמוד כאן גם כשלא אהיה נשיא."

הנשיא חיבר את דברי האזכרה לענייני השעה: "בימים אלה עלינו לזכור כי רזיאל, שלא חת מהאוייב, לא יכול היה לקבל ריב ושנאת אחים בבית פנימה. אני יכול לדרוך בדם – אמר רזיאל – אבל לא בבוץ. בוץ שנאת אחים עלול לסמא את עינינו, לטשטש את חוש הראייה הלאומי, את מקור כוחנו. הצו הגדול שלו ושל כל מפקדי האצ"ל היה, הווה, ויהיה, אחדות ישראל ולעולם לא מלחמת אחים."

האזכרה הממלכתית לאלוף בן ענת, שהתקיימה על פי התאריך העברי, עמדה בסימן 90 שנה להקמתו של האירגון הצבאי הלאומי (האצ"ל) ו-80 שנה לנפילתו של דוד רזיאל ז"ל, ב-20 במאי 1941, המפקד שהיה לאגדה בחייו כמו גם במותו. אין ספק שהתרגשות מיוחדת עוררה בקהל גם בואו של מי שהיה עם רזיאל בפעולה בעיראק, יעקב סיקא אהרוני, הלוחם, המחנך, הסופר, שבימים אלה מלאו לו 100 שנה. כשהוא יושב בכיסא גלגלים, צלול ונרגש, מחובק על ידי הנשיא, מלווה בבתו ובבנו, הדליק סיקא את אבוקת הזיכרון לזכר מפקדו הנערץ.

את ה"קדיש" נשא אחיינו, פרופ' אריה נאור, בנה של מי שהיתה חברת-הכנסת בתנועת החרות, אסתר רזיאל-נאור ז"ל. בן שנה וארבעה חודשים היה אריה כאשר הדוד נפל על אדמת עיראק.

סיפורו של דוד רזיאל הוא סיפורו של "מבוקש" כפול – וגם סיפורן של שתי טיסות. מאז התמנה למפקד האצ"ל על-ידי מצביא האצ"ל זאב ז'בוטינסקי והפך את האצ"ל לאירגון לוחם והתקפי, לשבירת ההבלגה נגד הפורעים הערביים, היה רזיאל מבוקש על ידי שלטונות המנדט, מפניהם חמק בזהויות שאולות. אולם כשיצא בטיסה לחיפה ב-19 במאי 1939, יורט המטוס, והוא נעצר ונכלא.

ארבעה חודשים ישב בכלא עכו. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה. לכולאיו, הקלגס הבריטי, הוא מודיע באצילות נפש – שאכן אציל וטהור היה בכל התנהגותו – על תמיכת האצ"ל במלחמה בגרמניה הנאצית הארורה, ועל נכונות חיילי "המעמד" (כינויו של האצ"ל בפי חבריו) לקחת חלק פעיל במערכה זו, אף במחיר פילוג באירגון, כפי שאכן קרה:  קם אירגון לוחמי חירות ישראל (לח"י) על ידי רעו, אברהם שטרן, "יאיר", שקבע כי יש להמשיך את הלחימה בבריטים, הם היו ונשארו אוייב גם במהלך המלחמה העולמית.

הפעילויות הצבאיות של האצ"ל נגד השלטון הזר בארץ-ישראל הופסקו, ולו זמנית, בברכתו מרחוק של מצביא האצ"ל זאב ז'בוטינסקי, שעשה באותו זמן מאמץ כביר בארה"ב, להקים צבא יהודי שיילחם לצד בעלות הברית, ממש כמו הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ואז, ממבוקש כאלמנט אנטי בריטי מסוכן, הפך דוד רזיאל למבוקש מסוג אחר, למסייע לאותם בריטים, למשתף פעולה עימם – במשימת דיכוי ההפיכה הפרו-נאצית בעיראק. רזיאל יוצא לטיסתו השנייה, הפעם מזרחה לבגדאד, לשליחות שממנה לא חזר בחיים.

היו שמתחו על כך ביקורת, הביעו תרעומת. מדוע דווקא הוא, מפקד האצ"ל – יחד עם חבריו, שלושת היעקובים: מרידור, סיקא אהרוני ותרזי – יוצא בעצמו לפעולה המסוכנת, כה הרחק מארץ-ישראל? המענה ברור: המופת האישי, המפקד הקורא "אחריי" ויוצא לפעולה בראש חבריו, המסכן את עצמו בטרם יסכן אחרים, המפקד בעל ההיגיון, המבקש להדגיש כי בשעה קריטית זו המלחמה בצורר הנאצי דחופה יותר, חשובה עתה יותר מהמשך המאבק נגד הכובש הבריטי בארץ. היישוב היהודי אינו מנותק מגורל אחיו על אדמת אירופה הבוערת.

ועוד מטרה היתה לנגד עיניו – חיסול המופתי הירושלמי הפרו-נאצי, אשר ביקש להביא את חרב ההשמדה גם ליישוב היהודי הקטן בארץ. לדאבון הלב, הצליח חג' אמין אל-חוסייני האנטישמי למצוא מקלט בגרמניה ולעודד בברלין את הנאצים במזימת הזדון שלהם על אדמת אירופה. ארבעה יצאו לפעולה, רק שלושה חזרו ממנה. האחרון שבהם, יעקב סיקא אהרוני, אז בן 20, אף חיבר לימים ספר על השליחות הדרמטית בעיראק.

בתוך פחות משנה, במהלך מלחמת העולם השנייה, איבד העם היהודי והתנועה הלאומית, בהפרש של שמונה חודשים, את השניים – את המנהיג הציוני הדגול זאב ז'בוטינסקי, והוא בן 60 פחות חודשיים, ואת מפקד האצ"ל דוד רזיאל, והוא בן 30 ועוד ששה חודשים. ז'בוטינסקי נפטר הרחק מארץ-ישראל, באמריקה, כאמור כשהיה בעיצומו של מאמץ דיפלומטי ותקשורתי כביר, להקים צבא יהודי שילחם לצד בעלות הברית נגד הנאצים ושותפיהם. רק ב-1964 הובא ארונו לקבורה בהר הרצל. דוד רזיאל נפל אף הוא הרחק מארץ-ישראל, על מזבח אותה מטרה לאומית, כשרק טובת העם היהודי לנגד עיניו, גם בפעולה זו. רק לפני 60 שנה, ב-1961, הגיע ארונו לקבורה, אף הוא בהר הרצל. כאן נח האלוף בן ענת את מנוחתו האחרונה, לצד חללי מערכות ישראל, גיבורי החיל, לא הרחק מקברו של מצביא האצ"ל זאב ז'בוטינסקי.

שניהם, ראש בית"ר ומפקד האצ"ל, לא זכו לראות בתקומת המדינה היהודית שלמענה לחמו ונאבקו, אך מורשתם חקוקה עמוק במערכותיה הצבאיות, בצה"ל ובשאר זרועות הביטחון:  זאב ז'בוטינסקי כאבי הצבאיות העברית המתחדשת עוד במלחמת העולם הראשונה, מחולל תורת "קיר הברזל" – ודוד רזיאל, כ"איש הברזל" ומיישם רעיון "קיר הברזל", המפקד המהפכן, המקריב את חייו, למען עמו ומולדתו במלחמה באויבינו – פעם אלה הערבים, פעם אלה הבריטים, ופעם אלה הגרמנים ומשתפי הפעולה עימם.

 

לאחר מותו, פירסם עליו אבי, ד"ר אב"א אחימאיר, מאמר הספד תחת הכותרת "המפקד הירושלמי". וכך כתב בין השאר:

"במה זכה הוא להיות מפקד? אומרים: קול של מפקד היה לו. אומרים, כי לסת של מפקד וכתפיים של מפקד היו לו, כל חיצוניותו היתה פיקוד. אין לזלזל בחיצוניותו של בן-אדם... הוא זכה להיות מפקד לצעירים בשל סגולה נפשית אחת: הוא היה אדם מוסרי במובן הציבורי. הוא היה מאישי 'נעשה ונשמע'... ומפני שהיה מאוד מוסרי במובן הציבורי, הלך תמיד בראש. תמיד ראשון. הוא לא היה שייך לסוג אותם מנהיגים כביכול, המטלגרפים פסוקים ממקום שבתם הנוח... מוסריותו הציבורית הפכה אותו למפקד בחסד עליון... הוא הלך בעצמו לקראת יעדו הסופי, לקראת המוות. הוא רצה לשמש דוגמא לאחיו. לא המוות חיפש אותו, הוא חיפש את המוות. אצלנו אין יודעים לשמור על אנשים, אצלנו יודעים לטפל במתים."

במאמר נוסף סיפר אבי על שתי פגישותיו עם רזיאל. באחת שוחחו השניים על מרד האירים ואחימאיר העניק לו ספר על מפקד המרד האירי, דה-ואלירה. השנייה היתה לעת שהגנרל הנאצי רומל החל לנוע בראש "הקורפוס האפריקני" הגרמני בכיוון מזרחה. חרדה אחזה ביישוב היהודי. "רזיאל רוצה לראות אותך" – נאמר לאבי והשניים נועדו לשיחה, שבה רזיאל "דיבר לעניין ורק לעניין." במקרה שהגרמנים יגיעו ארצה – אמר רזיאל – נרכז כוחות של האצ"ל ברובע היהודי בעיר העתיקה, נרים דגל לאומי ונכריז ברדיו על הקמת ממשלה יהודית. מצדה על תלי ירושלים. אני, רזיאל, נוטל על עצמי את גיוס האנשים, התחמושת והמזון, ולך אני מציע ליטול את "התעמולה באמצעות הרדיו, בכל השפות."

השיב אחימאיר: "מסכים, אבל עם תיקון קטן. לשם מה להתבצר בחלק היהודי, שהעמלקים לא יהססו להחריבו? נתבצר על הר הבית. אדרבא, יחריבו תותחי רומל את המסגדים. יבכו על כך מוסלמים אדוקים וחבבי אמנות בישראל..." והוא מסכם: "למזלנו הקדים מונטגומרי והחלה נסיגת רומל. תכנית מצדה על הר הבית בוטלה מאליה. וכעבור זמן קצר הגיעתני בשורת האיוב: דוד רזיאל נהרג ליד בגדאד...."

"אין לך הר שלא ייכבש בכוחה של הקרבה" – אמר רזיאל. זוהי אולי תמצית מורשתו. מורשת שחקוקה לא רק בלחימתו, במסירותו, באמונתו, ביהדותו, אלא גם ביצירותיו הספרותיות – בספר "האקדח" שחיבר עם שותפו-יריבו אברהם יאיר שטרן, ובמעט הכתבים הנוספים שהותיר אחריו, וביניהם: "תורת ההדרכה", "תרגילי הסדר", "על המשמעת" ועוד. הכאריזמה שלו, אישיותו, כתביו, פיקודו על פעולות האצ"ל, חייו הקצרים בשליחות האומה, מלמדים איזו אובדן כבד היה לעם היהודי בנפילתו, ואילו עוד תפקידים מנהיגותיים, משימות צבאיות וחינוכיות, היה לבטח ממלא במעבר משואה באירופה, מדיכוי בארץ, אל תקומה וגאולה, במדינת ישראל.

כיום, במלאת 73 שנה לעצמאות ישראל, עדיין אנו נאבקים על ביטחוננו ועתידנו כאן במולדתו ההיסטורית, בארץ ישראל שלנו. חלום ההשמדה של המופתי האנטישמי עדיין מפעם בלב ראשי הטרור בני זמננו בעזה, בדרום לבנון ובאיראן. אבל גם רוח הגבורה וההקרבה של רזיאל ושכמותו מפעמת בלב זרועות הביטחון שלנו, הודפת את כל הקמים עלינו. וכדברי נשיא המדינה: "האש שהצית ממשיכה לבעור בקרב לוחמי צה"ל."

דוגמא מוחשית לכך היא כמובן פעולה נוספת שבוצעה על אדמת עיראק, כעבור 40 שנה, ולפני 40 שנה, בהוראתו של המפקד האחרון של האצ"ל ואז ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין. פעולת תקיפת הכור העיראקי המוקם והולך, בשנת 1981. מטוסי חיל האוויר הישראלי יצאו למשימה הנועזת, השלימו אותה, וחזרו בשלום לבסיסם, חלפו במעופם מעל אגם פלוג'ה בעיראק, שלידו נפגע רזיאל מאש מטוסים גרמניים, בעוד שלושת חבריו יצאו בשלום מהתקיפה, והמשיכו במשימתם.

הריסת הכור הגרעיני שבבנייה, שמנעה מן האויב לבצע בבוא העת את מזימתו הזדונית.

שליחותם של נוצרֵי מורשתו של דוד רזיאל, במכון ז'בוטינסקי, במרכז מורשת מנחם בגין, בברית חייל האצ"ל, בהסתדרות הציונית ובמערכת החינוך של מדינת ישראל, היא להנחיל לדורות הבאים את רוח התעוזה ומופת ההקרבה של דוד רזיאל, המפקד הירושלמי, המפקד בה"א הידיעה.

ראויים לשוב ולהישמע דברי הנשיא באזכרה הממלכתית:

"כמפקד האירגון, גדול המפקדים הצבאיים בדורנו, דוד רזיאל לא היה חייב לצאת לעיראק. הוא בחר בכך. נותרו כיום רק מעטים שזכו להכירו ויכולים לספר את סיפורו. היום ברורה לכל ההשפעה המכרעת של אירגון האצ"ל בסלילת הדרך לעצמאות ישראל, וברורה השפעתו המכרעת של רזיאל בהדלקת ניצוץ התחייה."

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 20.5.2021.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. מלחמת מאה השנים

האם "שומר החומות" היה מבצע? מלחמה? מערכה? הסלמה? סבב?

אני מאמץ את הגדרתו של בוגי יעלון בספרו "דרך ארוכה קצרה": מלחמת השחרור שלנו עוד לא הסתיימה.

מלחמת השחרור הזו לא פרצה בתש"ח, אלא היא מלווה אותנו מראשיתה של הציונות; הערבים שללו את הציונות מראשיתה ולחמו כדי לסכלה. המלחמה הזו היא מלחמה אחת, שאנו עדין בעיצומה וסופה אינו נראה באופק. צדק הנשיא ביידן שאמר השבוע, שלא ייכון שלום במזה"ת עד שהערבים לא יקבלו את קיומה של מדינה יהודית עצמאית.

ביום שבו עקרנו את גוש קטיף ונסוגונו מרצועת עזה עד לקווי 49' (מה שקרוי בכיבוסית "התנתקות", אף שהדבר היחיד שלא היה שם הוא התנתקות מעזה) אמר מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בראיון טלוויזיוני נדיר:

"יש בעברית ביטוי 'לך לעזה'. המשמעות שלו היא לך לגיהינום. ובאמת, עשינו לישראלים גיהינום בעזה עד שהם הלכו מפה. ועכשיו נביא את הגיהינום הזה לכל פלשתין."

הנה, על רגל אחת תמצית המאבק הפלשתינאי. המטרה שלהם היא להפוך את חיינו לגיהינום כדי שנסתלק מכאן, כפי שהסתלקנו מעזה. יש סיבות טקטיות למתקפת הרקטות על ישראל: ביטול הבחירות ברש"פ, המהומות בהר הבית, אירועי שיח' ג'ראח, החולשה של מדיניות ההבלגה הישראלית, היציאה מהקורונה ועוד. אבל אלו זוטות, הנוגעות אולי לעיתוי המדויק של מתקפה זו או אחרת. המהות של המתקפה, היא אותה המהות של מאורעות 1920 בירושלים. הרצון לעקור אותנו מכאן.

אני זוכר את שר החוץ פרס בנאום זחוח אחרי אוסלו יורד על בני בגין שאיים שההסכם יביא לקטיושות על אשקלון. "שמעתם מה הוא אמר? קטיושות על אשקלון!!! תפסיקו עם ההפחדות שלכם! אנשי האתמול!"

ראינו. והרגשנו. וגם הרבה הרבה צפונה מאשקלון. ונשאלת השאלה, ממה נבע העיוורון של פרס? הוא פשוט האמין שהסכסוך הוא על שטח זה או אחר, שאם ניסוג ממנו יהיה שלום בדורנו. ראינו את התוצאות של אוסלו ושל ההתנתקות. מבחינתם, הנסיגה הישראלית היתה הגשמת חלק מתוכנית השלבים. לא בכדי הם זינבו אחרינו כשנסוגונו. לא בכדי, הם יצאו לצעדות "שיבה" ומשט "שיבה", כאומרים שהנסיגה שהם מצפים מישראל היא מארץ ישראל כולה, שעליה לשוב ל"בעליה".

וכפי שראינו בשבועיים האחרונים, זה חלומם של רבים מאוד בקרב ערביי ישראל. לא של כולם. אני רוצה לקוות שלא של רובם. אבל של רבים מאוד בתוכם. המאבקים שלהם אינם על שוויון או על שיפור במצבם הכלכלי או על דרישה (מוצדקת) להילחם בפשיעה. המאבק הוא על ארץ ישראל. במאורעות הדמים ראינו מעשה לינץ' ועוד עשרות ניסיונות לינץ', הצתת בתי כנסת, הצתת מכוניות ועסקים. אבל בעיניי הסמל של המרד הערבי, היה ההפגנה בלוד שבה הורדו מעל כיכר העיר דגלי ישראל והונפו תחתם דגלי פלשתין. זו מהות המאבק – מאבק להקמתה של פלשתין על חורבותיה של ישראל.

היום, כאשר רבים בתוכנו מכירים בתוצאות מחדל ביטחון הפנים בעשור האחרון, עלינו להבין שאין זו רק בעיה של משילות, אלא של ריבונות. הטרור החקלאי אינו פשיעה פלילית, אלא ניסיון לעקור את ההתיישבות היהודית מאדמת ארץ ישראל מתוך ערעור הריבונות. אחת המשימות המרכזיות, אולי המשימה המרכזית של הממשלה שתקום (אם תקום...) תהיה השבת הריבונות הישראלית לנגב ולגליל, גם אם הדבר יגבה מחיר ואפילו מחיר דמים. אין לנו ברירה, כי זו עדין מלחמת השחרור, ואסור לנו לאבד את הנגב והגליל.

בשירו המקסים "כמו רקפות בין הסלעים", שכתב אריאל הורביץ במבצע "עופרת יצוקה", הוא כתב על הפנים היפים של הארץ שמתגלים בשעות משבר ומצוקה. וזה נכון מאוד. וראינו זאת בגדול גם במערכה האחרונה.

אבל המלחמה מגלה גם את הפנים המכוערים של הארץ, גם את הישראלי המכוער. הישראלי המכוער הוא הכהניסט. אלה המיליציות הכהניסטיות "לה-פמיליה", האש הזרה של להב"ה וההתלהמות של הח"כ הכהניסט; אלה שקפצו על ההזדמנות לפרוע בערבים. אני מכיר את התרגיל הדמגוגי – מי שמוקיע את המעשים הנוראים שלהם, מיד מוצג כמי שממעיט מפרעות הערבים, לא מגנה מספיק את פרעות הערבים, עושה "סימטריה" וכו'. הדמגוגיה הזאת לא צריכה לרגש אותנו. עלינו, כבני אדם וכיהודים, להבחין בין טוב ורע ולהוקיע את הרע והמכוער שבקרבנו. את הסרטן הכהניסטי עלינו למגר.

במאבק על ארץ ישראל, אנו זקוקים מעל לכל לנחישות, לאורך רוח ולאמונה בצדקת דרכנו. אם נאבד את האמונה בצדקת דרכנו, שום חיל אוויר, טוב ככל שיהיה, ושום פצצות עומק שחודרות בטון ופורצות תעלות תת-קרקעיות, שום כיפת-ברזל, לא יעזרו לנו. הדרך היחידה להביס אותנו, היא לגרום לנו לאבד את האמונה בצדקת הציונות.

היטיב לבטא זאת אלתרמן בשיר האחרון שכתב סמוך למותו, שבו חזה בעיניו הנבואיות את מארת הפוסט-ציונות:

--- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

 

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

 

2. צרור הערות 23.5.21

* בעד הפסקת האש ויצירת משוואה חדשה – אני תומך בהחלטה על הפסקת האש. חילופי השלטון בארה"ב, והחלפתו של גדול ידידי ישראל טראמפ, שתמיכתו בישראל הייתה בלתי מסויגת, עוררו ציפיות גבוהות, אם לא אופוריה, בקרב אויבינו במזרח התיכון. אין זה מן הנמנע שתעוזתו של חמאס בהחלטתו לתקוף את ישראל, נבעה בין השאר מן הציפיה לכך שביידן יהיה נוח להם.

התמיכה שהעניק ביידן לישראל לאורך המבצע מרשימה מאוד. היא מרשימה במיוחד לנוכח האינתיפאדה נגדו של האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית. ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל, לאורך עשרות שנותיו בסנאט, והוא מגדיר עצמו ציוני. אך יש הבדל בין תמיכה בסנאט לתמיכה בבית הלבן. במבחן הגדול הראשון של ידידותו כנשיא, ביידן התגלה כידיד אמת.

התמיכה של ביידן בישראל היא נכס אסטרטגי אדיר, ועל ישראל למנף את התמיכה במבצע להידוק הברית עם ממשלו. לכן, טוב עשתה ישראל שתיאמה עם ארה"ב בהסכמה את סיום המבצע והפסקת האש.

היתה זו איוולת מדינית, אם אחרי תמיכה כזו, המבצע היה מסתיים בעימות עם נשיא ארה"ב. המשך התמיכה האמריקאית חיוני לביטחון ישראל יותר מן ההישגים שניתן היה להשיג בעוד יומיים שלושה של לחימה.

ההחלטה על הפסקת האש נכונה, אבל המבחן שלה הוא באופן שבו תנהג ישראל בעתיד, מול הפרת הפסקת האש. מדיניות נתניהו כלפי חמאס בעזה נחלה כישלון צורב, והביאה עלינו את המלחמה הזאת. מדיניות ההבלגה וה"הכלה" פשטו את הרגל, כמו גם מדיניות הפרוטקשן בדמות מזוודות הכסף מקטאר.

המחדל החל במרץ 2018. מלחמת "צוק איתן" יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט. במרץ 2018 חמאס החל לבחון אותנו, לבדוק גבולות, לחמם את הגבול; החל במצעדי "שיבה", המשך ביחידת ההטרדה שפעלה בלילות לאורך הגבול ובעיקר – טרור ההצתות. התגובה הישראלית היתה אומללה. ההבלגה נתנה לחמאס רשות לפגוע בריבונותנו ולהצית את שדותינו. הדבר הביא להסלמה, ל"סבבים" שהסתיימו בהפסקות אש אומללות שלא כללו את ההצתות. הקורונה יצרה הפסקה של שנה, אך גם בה חמאס שיגר "בטעות" בעקבות "פגיעות ברק" רקטות לעבר ישראל, וישראל "הכילה", כפי שהכילה את סיפורי המעשיות על "ארגונים סוררים". לפני שבועות אחדים שבו ה"טיפטופים" על מערב הנגב והתחדשו ההצתות וההבלגה נמשכה. מתקפת הטילים על ירושלים היתה פרי הבאושים של המדיניות הכושלת והפחדנית הזאת.

כעת יש לנקוט בקו אחר לגמרי. לאורך שלוש השנים האלה תקפתי את מדיניות ההבלגה והצעתי להמיר אותה במדיניות של "דין הצתה כדין רקטה." אבל גם בכך לא די. המדיניות צריכה להיות דין הצתה כדין מטח רקטות על ירושלים ות"א. הפרת ריבונות היא הפרת ריבונות וכל הפרת ריבונות של ישראל תביא לתקיפה קשה וכואבת, לא על עמדות נטושות, אלא מן הסוג של ההתקפות במבצע "שומר החומות".

אך גם בכך אין די. כפי שנוכחנו, חמאס מנצל את תקופות השקט להתעצמות. איננו יכולים להרשות זאת. ולכן, על ישראל לסכל את המשך ההתחמשות של חמאס ואת שיקום ה"מטרו". על ממשלת ישראל להבהיר זאת לאזרחי ישראל, לחמאס ולעולם, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. ודבר נוסף – הר הבית חסום בפני יהודים מאז יום ירושלים. אולי ניתן היה להבין זאת בעיצומה של הלחימה, אולם יש לבטל לאלתר את ההחלטה הזאת. אסור שחמאס יוכל להתהדר בהישג של חסימת הר הבית בפני יהודים.

 

* המאזן – ברגע שהחלה המערכה, אפשר היה לשער השערות שונות על תוצאותיה, אבל דבר אחד ניתן היה לקבוע בוודאות – מה שלא יהיה, בתום המערכה חמאס יכריז על ניצחון. לכן, לא צריך להתרגש יותר מדי מחגיגות הניצחון שלהם. מצד שני, צריך להבין שחגיגות הניצחון הן תחליף לחשבון נפש, והן אמצעי להכשרת דעת הקהל הפלשתינאית להמשך התוקפנות בעתיד. היו לחמאס הישגים – ובראשם היכולת להתמיד בירי כמעט במלוא העוצמה עד הרגע האחרון, כולל שיגורים מקבילים רבים של רקטות ובתוכן רקטות ארוכות טווח. אך הישגי צה"ל היו גדולים ביותר – השמדת תשתיות הפיקוד והשליטה התת-קרקעיות, השמדת רוב תשתית השיגורים ותשתית ייצור הרקטות, הרג מחבלים רבים וסיכול ממוקד של חלק ניכר משדרת הפיקוד של חמאס והג'יהאד האסלמי והרס בתיהם של אחרים, סיכול ניסיונות ההפתעה של חמאס באוויר ובים..נכון שלא הצלחנו לחסל את ראשי הנחש – דף וסינוואר, לא הצלחנו לעצור את ירי הרקטות ולא הצלחנו להשמיד את מאגרי הרקטות (האתגר הבא של המודיעין צריך להיות איתור מאגרי הרקטות).

הפעולה הכירורגית המוצלחת, המבוססת על מודיעין מצוין ומדויק, הביאה למינימום פגיעה אגבית בבלתי מעורבים. זאת עוד תבוסה לחמאס, שהופך את אזרחי עזה למגן אנושי ומנסה בכל עימות לגרור את ישראל לפגיעה מקסימלית באזרחים, בנשים וילדים; מה שמשמש אותם כנשק הסברתי וכדלק להמשך ההסתה וללגיטימציה להמשך התוקפנות.

איני שותף לחמיצות בעקבות המערכה, מתוך הבנה שבניגוד למלחמת תמרון בין צבאות סדירים, שבה הניצחון וההפסד גלויים לעין, במלחמה בין צבא לארגון טרור, עצם אי חיסולו המוחלט של הארגון ויכולתו להמשיך לתפקד עד סוף המערכה, מצטיירת בעיניו כניצחון. ואנו, שכמהים לנוק-אאוט, מתקשים לקבל מה שמצטייר כניצחון, גם אם ניצחון מוחץ, בנקודות.

בסופו של דבר, רק בעתיד, על פי התוצאות, ניתן יהיה לקבוע מי ניצח. אחרי מלחמת לבנון השנייה, הייתי שותף לתחושות החמיצות והתסכול. בראש השנה תשס"ז, שבועות אחדים לאחר המלחמה, בחרתי בנסראללה כאיש השנה, והגדרתי אותו כמנצח. בדיעבד, מלחמת לבנון השנייה הביאה לנו 15 שנות שקט, בגבול שדימם ארבעים שנה, אחרי שכל דבר שניסינו כדי לעצור את הדימום – כשל. ומכאן אני מסיק שאת מידת ההצלחה נוכל לבחון רק בדיעבד. אחרי "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", נמשך הטרור כמקודם, ולכן ניתן להגדיר את המבצעים הללו ככישלון. ב"צוק איתן" נהנינו מ-3.5 שנים של שקט, וניתן לראות בו ניצחון חלקי. כיוון שהמבחן הוא מבחן התוצאה, צריך להבין שהתוצאה לאורך זמן תלויה בנחישות שלנו להגיב בעוצמה על ניסיונות השחיקה של הפסקת האש. אם שוב "נכיל" הצתות, ירי בודד של "ארגון סורר" כביכול, ירי ב"טעות" בשל מכת ברק כביכול, מהר מאוד נידרדר, ונמסמס את הישגי המבצע.

ולטווח הרחוק – עלינו להכשיר את הלבבות בציבור הישראלי ובעולם לכך, שאם נידרש לשוב ולהילחם, לא יהיה מנוס ממבצע משנה מציאות ברצועת עזה, בנוסח "חומת מגן".

בעיניי, הבעיה העיקרית שצצה במערכה היא בעיית הגיס החמישי במגזר הערבי. הפרעות שחווינו הן תוצאה של מחדל ממושך, של לפחות עשור של התמוטטות ביטחון הפנים, וחוסר המעש מול הטרור החקלאי, הנשק הבלתי חוקי, ביזת הנשק והתחמושת במחנות צה"ל, הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי וכד'. כעת, הממשלה שתקום תהיה חייבת להציב בפניה כיעד מרכזי – שינוי מהקצה אל הקצה של מדיניות ביטחון הפנים ופעולה נחרצת לשמירה מבפנים על החומות.

 

* מודה בכישלון – כאשר נתניהו מצהיר שישראל תשנה את המשוואה מול עזה, הוא מודה בכישלון מדיניות ההכלה וההבלגה, שנקט בה עד כה. הרי אם המשוואה הייתה נכונה, למה לשנות אותה? יש לקוות שההכרה תגובה במעשים.

 

* התמכרנו לשקט – ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, בראיון מרתק לאולפן שישי, היטיב להגדיר את מדיניותו הכושלת של נתניהו כלפי רצועת עזה, מדיניות ההבלגה וה"הכלה": התמכרנו לשקט. התמכרנו לשקט ולכן הבלגנו על טרור ההצתות. התמכרנו לשקט ולכן קנינו את סיפורי ה"ארגון סורר" ורקטה שהתעופפה בטעות לת"א בשל פגיעת ברק. התמכרנו לשקט ולכן הבלגנו על "טפטוף" של רקטות בודדות. התמכרנו לשקט ולכן כשאי אפשר היה שלא להגיב, תקפנו דיונות ריקות. התמכרנו לשקט לכן איפשרנו העברת פרוטקשן במזוודות לחמאס. התמכרנו לשקט לכן לא העזנו לבצע מבצע ממלכתי של החרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. התמכרנו לשקט לכן הבלגנו על הטרור החקלאי. ומה התוצאה? צ'רצ'יל היטיב להגדיר אותה: "חרפה בחרתם מפחד מלחמה, הרי לכם חרפה ומלחמה גם יחד."

 

* על רגל אחת – הנשיא ביידן אמר: "לא יהיה שלום במזרח התיכון כל עוד מדינות ערב לא יכירו בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית עצמאית." כך, במשפט אחד, תמצת ביידן את מהות הסכסוך בן מאה השנים.

 

* פשע נגד האנושות – אלה שתוקפים אותנו על חוסר הפרופורציה בין מיספר ההרוגים של חמאס למיספר ההרוגים שלנו צודקים. כיפת ברזל היא פשע נגד האנושות.

 

* חבלה במאמץ המלחמתי – הקונספירציה המטורללת על כך שנתניהו יזם את המלחמה כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, אינה רק עלילת דם שפלה על נתניהו, אלא גם חבלה במאמץ המדיני וההסברתי של ישראל במערכה הזאת וסיוע לתעמולת הכזב של חמאס.שעה שאנו מנסים בכל דרך להציג לעולם את העובדות הנכונות: ישראל הותקפה בפשע נגד האנושות – ירי מכוון של אלפי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית, ויצאה למלחמת אין ברירה כדי להגן על שלומם וביטחונם של אזרחיה, מקבל חמאס סיוע מתוך ישראל; הרי אם נתניהו יזם את המלחמה מטעמים אלה או אחרים, הרי שצודק חמאס שאנחנו התוקפן והם המתגונן.

 

* האבסורד שבקונספירציה – האבסורד שבתאוריית הקונספירציה על כך שנתניהו יזם את ההתלקחות, הוא שנתניהו נהג הפוך מכפי שמציירת אותו הקונספירציה. הוא עשה כל שלאל ידו כדי למנוע התלקחות. אפשר לתמוך במדיניותו של נתניהו או להתנגד לה. אפשר להאשים אותו שמדיניותו נובעת משיקולים פוליטיים ואישיים. אבל מדיניותו היא ההיפך הגמור מהתאוריה. אני, למשל, סבור שמדיניות ה"הכלה" וההבלגה שלו התפרשה כחולשה, ועודדה את התוקפנות נגדנו, הן מצד חמאס והן בקרב ערביי ישראל. אפשר לא להסכים איתי. אי אפשר לחלוק על כך שמדיניותו היא של הבלגה והכלה. הקונספירציה היא שקר מוחלט, מתחילתה ועד סופה.

 

* איזה חומר הם בולעים – איזו "פעילה חברתית" הסבירה בתוכניתה של קרן נויבך את המצב; מה גרם להסלמה שבעיצומה אנו נמצאים. "הכול התחיל מהצבת המחסומים בשער שכם." הבנתם? חמאס יורה עלינו אלפי טילים, גם הארגונים בלבנון יורים עלינו וברחבי המדינה נערכים פוגרומים, כי מפקד משטרת ירושלים החליט להציב מחסומים בשער שכם. אין גבול לאיוולת. לעתים אני תוהה, איזה חומר האנשים האלה בולעים.

ההחלטה על הצבת המחסומים נבעה משיקול דעת מבצעי, איך לשמור על הסדר בירושלים. כמו כל החלטה, ייתכן ששיקול הדעת היה נכון וייתכן שלא. את העובדה שפרצו מהומות, אפשר לפרש כהוכחה לכך שההחלטה היתה נכונה ולכך שהיא שגויה. מצד אחד אפשר לראות בפרוץ המהומות הוכחה לכך שהמצב היה נפיץ ונכון היה לבצע פעולות מנע כמו הצבת המחסומים. מצד שני אפשר לראות במהומות הוכחה לכך שהצבת המחסומים שגויה כי היא הבעירה את השטח. אם כך, ניתן היה לצפות שהסרת המחסומים תביא להפסקת המהומות. בפועל, היא רק הגבירה אותן. מכאן שהמחסומים היו רק תירוץ. יתר על כן, גל ההסלמה לא החל כאשר הוצבו המחסומים, אלא בגל התקיפות של יהודים שצולמו בטיק-טוק והופצו באופן ויראלי. מכאן זה הלך והסלים.

 

* מה יספק אותו – בן גביר, כמובן, משתלח בממשלה על הפסקת האש. אילו צה"ל היה משמיד את כל רצועת עזה וערבי אחד היה נשאר בחיים, גם אז הוא היה תוקף את הפסקת האש.

 

* מצא שעיר לעזאזל – הזובור של אוחנה למפכ"ל אינו קשור, כמובן, להתבטאות זו או אחרת של המפכ"ל. פשוט, אוחנה מנסה להסיט את אש הביקורת על חוסר תפקודו וכישלונו הצורב לעבר המפכ"ל (שהוא מינה). מצא שעיר לעזאזל. נתניהו מינה את אוחנה כדי להיות סוס טרויאני במערכת האכיפה כפי שהיה סוס טרויאני במערכת המשפט, והוא אינו מאכזב את שולחו.

ולגופה של המחלוקת, לכאורה, בין אוחנה לשבתאי – שניהם צודקים. אוחנה צודק שאין סימטריה ושברור שהצד התוקפן הוא הערבי. שבתאי צודק בכך שצריך לטפל בטרוריסטים משני הצדדים. הרי ברור שהכנופיות הכהניסטיות כמו לה-פמיליה ולהב"ה הן כנופיות טרור.

 

* ההיגיון של אוחנה – אם מחר בבוקר סתם יהודי ירצח ערבי, אסור לעצור אותו ולהעמיד אותו לדין כי אין סימטריה. כך, לפחות, על פי ההיגיון של אוחנה, השר הכושל ביותר בתולדות ממשלות ישראל.

 

* סימטריה – כך יש לראות את סוגיית ה"סימטריה" שמעסיקה את השיח הציבורי בשבוע האחרון: יש הבדל בין המקרו והמיקרו. במקרו – אין סימטריה. ברור מהו האירוע שהיה כאן – בשעת מלחמה, כאשר ישראל הותקפה בירי רקטות על אוכלוסייתה, פתחו רבים מערביי ישראל במרד אלים שכלל פרעות ביהודים, לינץ' בלוד, ניסיונות לינץ' רבים, הצתת בתי כנסת רבים וכו'. ברור שאין סימטריה מבחינת "מי התחיל". ברור שאין סימטריה בכמות האירועים מצד ערבים נגד יהודים לכמות האירועים מצד יהודים נגד ערבים. ברור שאין סימטריה במיספר המשתתפים בפרעות ביהודים לעומת מיספר המשתתפים בפרעות בערבים. ברור שאין סימטריה בגינוי מקיר אל קיר בציבור היהודי ובכל המערכת הפוליטית לפורעים היהודים, לעומת מיעוט הגינויים בציבור הערבי ובקרב הנציגים הערבים במערכת הפוליטית. אבל במיקרו – אין שום הבדל בין מי שהשתתף בניסיון הלינץ' בערבי בבת-ים לבין מי שהשתתף בניסיון הלינץ' ביהודי בעכו. אין שום הבדל בין פורע מלה-פמיליה לבין פורע ערבי בלוד. ועל המשטרה והמערכת המשפטית לנהוג בכל החומרה נגד כל הטרוריסטים, ערבים או יהודים.

 

* להחיל את הריבונות – אחרי עשור של מחדל ביטחון הפנים תחת ראש ממשלה אימפוטנט, הגיס החמישי שולט בצירי התנועה המרכזיים בנגב. המשימה המרכזית של הממשלה הבאה צריכה להיות החלת הריבונות הישראלית על הנגב.

 

* המחדל ותוצאתו – כאשר חיילים בכנופיות הטרור והפשע של הגיס החמישי בפזורה הבדואית חודרים לבסיסי צה"ל ובוזזים נשק ותחמושת ולא יורים בהם ואסור אפילו לנהל אחריהם מרדף, מה שאנו חווים היום הוא התוצאה הישירה.

 

* מנוח לכף רגלם – בראשית "גוש אמונים" ומאבקו למען ההתנחלות ביהודה ושומרון, עמדו מול פעיליו פעילי שמאל בקריאה: "לכו לגליל ולנגב." היה זה בימים שבהם "ייהוד הגליל" לא היה מילה גסה, אלא דרכה של תנועת העבודה והמדיניות המוצהרת של ממשלות המערך. והנה, כאשר הציונות הדתית שולחת גרעינים תורניים לערי הפיתוח, לאזורי הפריפריה, לשכונות מצוקה, לערים המעורבות, לאזורים מוחלשים – רוצים לדחוק אותם גם משם, כי הם "מתנחלים", "משתלטים" וכו'. שאלה לי לאלה שמפנטזים על עקירת ההתיישבות מיהודה ושומרון – איפה תרצו שיחיו העקורים?

כתב חברי דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות ופעיל מרכזי במפלגת העבודה: "‏הגרעינים התורניים, כמו קהילות המחנכים וקהילות בוגרי תנועות הנוער ובוגרי המכינות הקדם צבאיות, הקיבוצים עירוניים, קהילות הסטודנטים ודומותיהן ראויות לפרס ישראל.

"התקיפה של מי מהן והאשמתן באלימות הערבית בשכונות המעורבות היא שיא בלתי נסבל ובלתי נתפס בצביעותו של האשמת הקורבן על ידי שונאים וקנאים שתרומתם לחברה הישראלית לא מגרדת את קצה תרומתם של אנשים שבשנת 2021 ויתרו על רווחה אישית וחיי נוחות עם קבוצת הדומים, כדי להיות שותפים לגיוון דמותה של החברה הישראלית כחברה מגוונת והוגנת."

 

* זוהי יפו – בראש עמוד הדעות של "הארץ" הופיע מאמר של שני ערבים יפואיים, מאמר שקרי ומתבכיין המספר נראטיב אופייני כאילו מה שקרה ביפו הוא מתקפה של המשטרה ו"המתנחלים" על הערבים. אבל הדבר המעניין הוא, שהמילה יפו לא הופיעה במאמר. היא הופיעה כ"יאפא".

הם לא כתבו מאמר בערבית. הם כתבו מאמר בעברית. אבל במאמר בעברית הם התעקשו לא להשתמש בשמה העברי של העיר יפו עוד מימי התנ"ך (אתם מוזמנים לשאול את הנביא יונה), אלא בשם יאפא. וזה חשוב יותר מכל ערימת השקרים שהם כתבו, כי זו האמת שלהם. הבעייה אינה "ייהוד" יפו שהם מתבכיינים עליו, אלא הסירוב שלהם להשלים עם המציאות של קיומה של ישראל ושל קיום יהודי בארץ ישראל. לכן את המושג ערים מעורבות הם הכניסו למירכאות, כי בעיניהם אין ערים מעורבות, אלא ערים פלשתינאיות שיהודים פלשו לתוכו. וכאשר הם מתעקשים על הביטוי יאפא, הם מסגירים את כוונתם – יפו כעיר פלשתינאית ופלשתין במקום ישראל. "הארץ" נוהג לכתוב יפו, והיה עליו להתעקש שבמאמר יהיה כתוב יפו. ואם הכותבים התעקשו שייכתב יאפא, לא צריך היה לפרסם את המאמר, שבלאו הכי לא היה אלא בליל של בדותות.

אגב, המאמר שמתחתיו באותו עמוד הוא של מכחיש העם היהודי שלמה זנד – מאמר של תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בפרעות הערבים. ומשמאלו, בעמוד המקביל, מאמר של מני מאוטנר, המסית לעריקה, או בלשון עדינה יותר לכך שהורים לא ישלחו את ילדיהם ליחידות קרביות.

 

* פגיעה בציונות – גל של פשעי שנאה אנטישמיים בארה"ב, והמענה המתבקש לכך הוא עלייה לישראל, המדינה היחידה שבה יהודי לא יסיר את הכיפה ולא יעקור את המזוזות מפחד פורעים. אופס. זה בדיוק מה שקרה בלוד. מחדל ביטחון הפנים הוא פגיעה בציונות.

 

* מי שמכם? – ועד עובדי חברת החשמל הודיע שלא יספק חשמל לרצועת עזה עד השבת גופות הבנים הביתה. זו הודעה חמורה מאוד, שמעידה על היבריס ושגעון גדלות. מי שמכם לקבל החלטה כזו, שמשמעותה המדינית והביטחונית מרחיקת לכת כל כך, ורק הממשלה יכולה להחליט עליה? מי אתם? מי שמכם? האם אתם תישאו באחריות לתוצאות של החלטה כזאת? אם החלטה כזו תגרום למתקפות רקטות על ישראל, למלחמה, למשבר הומניטרי בעזה, לנזק למעמדה של ישראל – אתם תהיו אחראים להתמודד עם תוצאותיה?

אני יכול להבין מכתב של ועד עובדי חברת החשמל לראש הממשלה, שבו הוא קורא לממשלה להחליט על הפסקת אספקת החשמל לרצועה עד החזרת גופות חללינו. גם אז, בעיניי, מדובר בהצעה פופוליסטית, אבל לגיטימית. אבל המחשבה שוועד עובדים יכול לקבל החלטה מדינית מרחיקת לכת, רק בשל הכוח שבידיו, היא חוצפה.

אני תומך בכל ליבי ברעיון העבודה המאורגנת, אבל כאשר אני נתקל בוועדים חזקים שהשתן עלה לראשם ורואים בשלטר שבידם כוח חסר רסן – אני יכול להבין לרוחם של ליברטריאנים הלוחמים נגד עבודה מאורגנת. רעיון העבודה המאורגנת נועד לבזר ולווסת את חלוקת העוצמה במשק, כדי למנוע את חוק הג'ונגל לפיו החזק הוא השולט והוא יכול להשתמש בכוחו כדי לפגוע בחלש. "סוציאליזם" חזירי המייצר ג'ונגל חליפי, שבו אין איזון אלא השולט בג'ונגל הוא ועד העובדים, מנוגד לביזור הזה; הוא הצד השני של מטבע הקפיטליזם החזירי. וזה נכון לא רק כאשר מדובר במאבקים על דרישות שכר אלא גם כאשר מדובר בצעד שהמניע שלו הוא ערבות הדדית והזדהות עם משפחות החללים.

 

* רוצים להיות אויבים – חמאס רצח ערביה בלוד במטח רקטות. חמאס שיגר רקטות לעבר הפזורה הבדואית בנגב. ארגון טרור בלבנון שיגר רקטות לעבר שפרעם. ערבים וערבים רוצים להיות אויבים.

 

* עם הגורמים הקונסטרוקטיביים – לא בנט סתם את הגולל על ממשלת השינוי אלא מנסור עבאס. כאשר בשעת מלחמה הוא לא התייצב בצד הישראלי ולא גינה את חמאס, הוא הבהיר שאינו כשיר להיות בקואליציה ישראלית. תחילה נתניהו ובעקבותיו גוש השינוי השליכו על רע"ם את יהבם, אך בשעת מבחן הקונספציה קרסה. עם קריסת ממשלת השינוי והתמוטטות קונספציית רע"ם, חזרנו לנקודת המוצא של ארבעת סיבובי הבחירות – אין לנתניהו רוב להקים ממשלה ואין לגוש השינוי רוב להקים ממשלה. משמעות הדבר היא סיבוב חמישי, רעיון מופרע כשלעצמו, ומה תהיינה תוצאותיו? שוב תיקו. אז מה נעשה? נלך לסיבוב שישי?

ברור שהפתרון המתבקש לפלונטר, הוא שנתניהו ינהג באחריות ויעשה מה שכל אדם נורמטיבי היה עושה – משחרר. אבל כיוון שאין לכך סיכוי, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית רוטציונית, של כל הגורמים הקונסטרוקטיביים בחברה הישראלית, מימינה ועד יש עתיד, כולל הליכוד. כמובן שהראשון ברוטציה חייב להיות נציג גוש השינוי (לפיד? גנץ? סער?) כמובן שהרוטציה תהיה אחרי שנתיים ולא יום אחד קודם לכן. כמובן שראש הממשלה הראשון יהיה עם 100% מהסמכויות, כלומר יש לדחות על הסף את הרעיונות ההזויים של נתניהו שחלק מסמכויות רוה"מ יהיו בידיו. על גוש השינוי לעמוד על כך שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידיו בכל ארבע השנים. ואם נתניהו יסרב? אז כנראה שלא יהיה מנוס מסיבוב חמישי מיותר, באשמת נתניהו.

 

* הישראלית היפה – אני תומך במועמדותה של מרים פרץ לנשיאות המדינה. מרים פרץ היא בעיניי התגלמות הישראלית היפה. היא היתה לסמל לאומי ועממי של אהבת ישראל, של ממלכתיות, של אחדות לאומית. היא סמל לאף-על-פי-כן הציוני, כמי שחוותה ייסורי איוב – שכלה את שני בניה שנפלו בקרב על הגנת המדינה ואיבדה את בעלה, ואף על פי כן מעולם לא נשברה, שמרה על אמונה, שמחת חיים, אופטימיות ונחישות; והכל תוך גילוי של אהבת האדם, ללא כל שנאה. היא אישה שהכול יכולים להזדהות איתה – ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים, מסורתיים וחרדים, יהודים וערבים. והיא יכולה להידבר עם כולם ולגשר ביניהם.

הביוגרפיה שלה היא הסיפור הישראלי של מי שעלתה בילדותה ממרוקו, גדלה במעברה, במשפחה ברוכת ילדים, במצוקה כלכלית, להורים שאינם יודעים קרוא-וכתוב, אבל התחנכה על הציונות, על אהבת העם והארץ, על גאווה במדינה, ועל עבודה קשה, חריצות, השקעה בלימודים וברכישת ידע והשכלה. היא אשת חינוך ומנהיגה-מחנכת והיותה מנהיגה-מחנכת מכשירה אותה לתפקיד הנשיאה. נכון, אין לה ניסיון פוליטי והדבר עלול להקשות עליה בצדדים הפוליטיים של התפקיד. אבל היא תוכל ללמוד אותם. ובעיניי, הצדדים הללו אינם עיקר התפקיד. עיקר התפקיד הוא גילום הממלכתיות והאחדות הלאומית, בוודאי בימים אלה, שבהם המנהיג הפוליטי מגלם את האנטי ממלכתיות והאנטי אחדות. איני שותף לְפופוליזם האנטי-פוליטיקאים, אבל בעת הזאת, לתפקיד הזה, אני רואה עדיפות בכך שדווקא דמות לא פוליטית תכהן בנשיאות. במשבר הפוליטי המתמשך והקשה ביותר בתולדות המדינה, מול השחיקה ההולכת וגוברת באמון הציבור במערכת הפוליטית, נכון שאדם שאינו פוליטיקאי, לא כל שכן אשת חינוך, יעמוד בראש המדינה. מתוך עשרה נשיאי ישראל עד כה, תשעה באו מן המערכת הפוליטית (למעט אפרים קציר שבא מעולם המדע), ונכון ששוב יהיה נשיא שאינו פוליטיקאי.

וסיבה נוספת – אחרי עשרה נשיאים גברים, הגיע הזמן שאישה תהיה האזרחית הראשונה, ולא רק בשל היותה אישה, אלא קודם כל כי היא מתאימה לתפקיד. ביום העצמאות השבעים, הוזמנתי לטקס הענקת פרסי ישראל, שאחד מהם היה יהודה הראל (שהייתי בין שלושת הממליצים עליו והביוגרף שלו). באותו טקס זכתה גם מרים פרץ בפרס והיא התכבדה לשאת דברים בשם הזוכים. היה זה נאום מעורר השראה, מרגש מאוד; נשיאותי מאוד. נאום של מנהיגה חברתית, חינוכית, ממלכתית, לאומית. וכשחזרה מדוכן הנואמים אל שורת מקבלי הפרס, לחצה בחום את ידיהם והתחבקה עם חלקם. ואני זוכר במיוחד את החיבוק החם והאוהב שלה עם הסופר דוד גרוסמן. הוא חילוני ואיש שמאל. היא דתיה ואשת ימין. שניהם הורים שכולים. והחיבוק שלהם היה, בעבורי, סמל לאחדות לאומית. אני משוכנע שמרים פרץ תהיה נשיאה מצוינת. עם זאת, אני חושש מאוד שדווקא בשל היותה ממלכתית, אם נתניהו יהיה ראש הממשלה, יחל מסע של רצח אופי כלפיה, כפי שנעשה לריבלין.

להרצוג יש בהחלט כישורים רבים והוא יכול להיות נשיא מצוין. אבל נשיא צריך לגלם באישיותו דוגמה אישית. מי ששמר על זכות השתיקה כשהיה חשוד בפרשת שחיתות, אינו ראוי להיות הנשיא. נכון שבעידן נתניהו וביחס שהוא הנחיל בקרב רבים בציבור של לגיטימציה לשחיתות, הערצה למושחתים ובוז למדינת החוק, נראה קצת מגוחך להיטפל להרצוג על מקרה שולי יחסית אחרי 22 שנים. אבל לדעתי, ההיפך הוא הנכון. דווקא באווירה הזאת, אם אנו רוצים להוביל מהלך הפוך, מהלך של היטהרות החברה הישראלית מן השחיתות, מהלך חברתי של דה-ביביזציה, יש להקפיד הקפדה יתרה, בוודאי במוסד הנשיאות. זכות השתיקה נועדה לאפשר לעבריין לא להפליל את עצמו. איש ציבור אינו יכול לנהוג כאחרון העבריינים. מי שאין לו מה להסתיר, אינו זקוק לזכות השתיקה. מבחינה פלילית, כמובן שהרצוג בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית, מעצם השתיקה, הוא בחזקת מורשע. איש ציבור שבחר בזכות השתיקה אינו ראוי לנשיאות.

... להערכתי הרצוג יבחר לנשיאות. מלכתחילה תמכתי בקהלני לתפקיד, כפי שכתבתי מיספר פעמים, ואף פניתי אליו בנושא, אך משהחליט לא להתמודד אני תומך במרים פרץ.

 

* מסר של אחדות העם – קראתי רשומה של מישהי נגד מועמדותה של מרים פרץ לנשיאה. לטענתה, כיוון שמרים מתגוררת בשטחים "אקבושים" היא אינה יכולה לייצג את כל העם. האם מישהו שחי בתל-אביב מייצג את כל העם? או בחיפה? או בנגב? או בגליל? אני תומך במרים פרץ משלל סיבות, אותן כבר הצגתי, אולם בעלת הרשומה העניקה לי עוד סיבה – היותה תושבת יהודה ושומרון. זה מסר אמיתי של אחדות העם – שיהודה ושומרון אינם מודרים, ומי שחי בהם ראוי לכהן בכל תפקיד. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בתפקיד הנשיא, המגלם את אחדות העם. מסר שאיש אינו מודר בשל שנאת קיצונים או בשל מקום מגוריו. לפני ארבעים שנה נעקרה מרים פרץ מביתה באופירה שבסיני ובנתה את ביתה ואת בית משפחתה בגבעת זאב. כחלק מהפלורליזם הישראלי ואחדות ישראל, הגיעה השעה שיהיה בתפקיד לראשונה איש הציונות הדתית, מתנחל מיהודה ושומרון. קל וחומר - אישה. אני משוכנע שזו היתה דעתי גם אילו התנגדתי להתיישבות ביהודה ושומרון. אני סולד ממקארתיזם.

 

* אש נ"מ – איני יודע מי ייבחר לנשיאות, מרים פרץ או הרצוג. אבל שניהם יהיו ממלכתיים. שניהם לא יהיו משרתים של נתניהו. ולכן, אין ספק שתעשיית השקרים וההסתה תנהג כלפיהם כפי שהיא נהגה ונוהגת כלפי ריבלין: הסתה, שיימינג. וכבר עתה, כשהם רק מועמדים, נורית לעבר שניהם אש נ"מ – נגד ממלכתיות. רונן שובל כבר פרסם ב"רוטר" פשקוויל מקארתיסטי נגד הרצוג וקשריו עם הדמון האולטימטיבי, "הקרן החדשה". ומיד כבר רצו תגובות כמו האם הוא יהיה "נשיא ישראל" או "נשיא ישראל החדשה".

וגם כלפי פרץ החלה נורית אש נ"מ. הנה, פשקוויל מקארתיסטי מבחיל: "מרים פרץ היא אישה חיובית אבל... היא לא נשיאה של עמוד שדרה כפי שאתם מצפים. היא תמיד תשדר על הקו של הפוליטיקלי קורקט ותהיה מהאו"ם. היא נהנית מליטוף של השמאל הפרוגרסיבי וזה לא מעודד. פרץ לא מאוהדי נתניהו. פרץ שיתפה פעולה עם קרן תל"י מיסודה של הקרן לישראל חדשה."

כלומר, הכישורים שנדרשים מהנשיא הם לתת חנינה לפני משפט לנתניהו. אלה צריכים להיות תנאי המכרז. מי שלא עושה כן הוא "מהאו"ם", "ליטוף מהשמאל הפרוגרסיבי" וכל הארנסל הביביסטי מעורר הקבס. אם היא תיבחר, לא יחלפו ימים ושבועות עד שנתניהו יפיץ דרך המעי הגס שלו, ציוצי בנו, הסתה ברוח זו.

אגב, תל"י אינה מיסודה של הקרן החדשה, כי היא נוסדה שנים רבות לפניה. היא החלה כתוכנית לתגבור לימודי יהדות, בברכתו של זבולון המר. קרן תל"י שמה לעצמה למטרה לפתח, לקדם ולהעשיר את החינוך היהודי-ציוני במערכת החינוך הממלכתית בישראל ברוח פתוחה, סובלנית ופלורליסטית. הקרן מזוהה עם התנועה ליהדות מסורתית (הזרם הקונסרבטיבי) והיא מופת של ציונות. ייתכן שאחד ממקורות המימון שלה הוא גם הקרן החדשה. אם כן, תבורך הקרן על כך. כל שקל שהקרן תורמת למיזם ציוני כזה, הוא שקל פחות למיזם שמאל רדיקלי. אבל אצל הביביסטים המקארתיסטים די לנפנף במילת הקסם "הקרן החדשה" כדי לעשות שיימינג ולהסית. אין ספק – להיות נשיא המדינה בעידן נתניהו זה תפקיד התאבדותי. אני מקווה שפרץ תיבחֵר ושראש הממשלה שעימו היא תעבוד לא יהיה נתניהו.

 

* חופש הצבעה – סיעת הליכוד, ובעקבותיה סיעות נוספות בכנסת, הודיעו על חופש הצבעה לחבריהן בבחירות לנשיאות. זו אמירה חסרת משמעות, כיוון שחופש ההצבעה בבחירות הללו מובנה להלכה ולמעשה בכך שהבחירות הן חשאיות. בבחירות חשאיות אין ולא יכולה להיות משמעת סיעתית. מה שבאמת חריג הפעם, הוא שרשמית הסיעות לא התייצבו מאחורי מועמדים.

רבים הביעו תמיהה על כך שנתניהו לא הכריז על תמיכה במרים פרץ, אשת הציונות הדתית, המתמודדת מול מי שהיה ראש האופוזיציה לנתניהו והתמודד נגדו בבחירות – הרצוג. יתר על כן, קיימת הערכה שנתניהו תומך בהרצוג. והחלו ספקולציות. שמעתי טענה שהרצוג הבטיח לנתניהו חנינה. מצד שני קראתי קונספירציה משעשעת, לפיה נתניהו שלח את עמית סגל להדליף שהרצוג הבטיח לו חנינה, כדי להביא ח"כים מהשמאל לתמוך במרים פרץ והיא הבטיחה לו חנינה (בחיי שקראתי את הבדיחה הזאת). אני משוכנע שאף מועמד לא יעניק לנתניהו חנינה לפני משפט. ואני משוכנע שנתניהו לא דיבר עם אף אחד על חנינה אחרי הרשעה או שהוא העלה על דל שפתיו את האפשרות שיורשע. ייתכן שבליבו הוא עושה הערכות מי יש סיכוי רב יותר שיחון אותו במקרה כזה. אני מפרש אחרת את שתיקתו. הוא מעריך ברמה גבוהה מאוד של ודאות שהרצוג יבחר. מצד שני, הוא יודע שרוב העם תומך במרים פרץ. הוא אינו רוצה לתמוך במי שתפסיד, כך שהתוצאה תציג אותו כלוזר. הוא גם לא רוצה להתחיל את יחסיו עם הרצוג כנשיא, כמי שהתנגד לו. מצד שני, הוא אינו רוצה לתמוך בהרצוג, נגד המועמדת הפופולרית בציבור.

 

* לא תשמע אותי אומרת – שני ציטוטים מתוך ראיון של חוה אלברשטיין לבן שלו ב"גלריה":

ציטוט א': "לא תשמע אותי אומרת את זה. קודם כל, אני לא יכולה לסבול שאומרים 'אני לא מבין את זה.' הביטוי הזה, 'אני לא מבין,' ביחס למוזיקה, בא לי לתת למישהו סטירת לחי. מה יש פה להבין? או שאתה אוהב את זה או שלא. מה זה 'אני לא מבין'? משפט מאוד מדכדך. זאת התחמקות מלהגיד 'אני לא אוהב את זה'. תגידו 'אני לא אוהב את זה'."

ציטוט ב': "בזפזופים שלי בנטפליקס הגעתי למופע האחרון של ג'סטין טימברלייק. בלאס וגאס. ג'ונתן דמי ביים את זה. זה מתחיל בזה שהנגנים מציגים את עצמם. אני כבר בוכה. אתה רואה ערימה של שחורים, מפחדים. 'אני מנגן בטרומבון, אני בחצוצרה. הם מתחילים לנגן. מדהים. אתה לא יכול. המקצבים, הדיוק של הנגנים. והוא שר מדהים. והוא רוקד. זה פנומן. אבל מה אני אגיד לך, אני לא מבינה את המוזיקה הזאת. זה לא מלודי. ניסיתי להתחבר. הקשבתי בטוב. אבל שמתי לב שאני לא יכולה לשיר את זה. מה זה, נורא מוזר. חתיכות משפטים כאלה."

 

* ביד הלשון:  מהוּמיוּת – מנחם בגין תירגם את המילה אנרכיה לעברית ל"מהוּמיוּת", והתכוון לשלטון הרחוב באמצעות מהומות. שמץ מן האיום הזה נגלה לנגד עינינו בערים המעורבות בשבועיים האחרונים.

אורי הייטנר

 

* * *

עקיבא נוף

חוסר הסימטריה הבסיסי

במלחמה בין הערבים לישראל יש צד אחד המצהיר, ללא כסות, ופועל ללא לֵאוּת על מטרתו המוחלטת להשמיד לחלוטין את הצד האחר, ויש צד שני, המתגונן מפני הניסיונות להשמידו.  

זה כל הסיפור, ואליו יש להתייחס.  כל טענה אחרת, בעניין נקודתי, זה או אחר: מצעד דגלים, או חסימת רחבת שער שכם, פינוי פולשים מנכס בבעלות פרטית, או פתיחת שער במנהרת הכותל, כאילו הם הסיבה להתלקחות, ובהיעדרם – ישרור כאן שלום משיחי – הריהי טענה הנגועה בשקר ובצביעות.  אסור לנו להיגרר לוויכוח על אלה, ויש להעמיד במרכז הדיון את הנושא הבסיסי – התגוננות לוחמנית מפני השמדה.

כאשר מתבוננים בתמונה הגדולה, העיקרית, הזו, מקבלים את הפרופורציה וההצדקה הנכונות לראות בהן את הנקודות המופיעות במהלכו של המאבק המתגונן הזה, שמקיימים יהודים אל מול המאמץ להשמדתם. אין סימטריה כלשהי בין הצדדים למלחמה הזו, וכל דיבור על סימטריה ביניהם – מופרך ומשרת את הצד הרע.

בהתבוננות נכונה – מוארת תהום הצביעות והשקר של אלה, מוסלמים ויהודים, המטיפים לחלוקת הארץ לשתי מדינות, אבל מסרבים לְחַלֵּק, אפילו, את הר הבית, באופן שיאפשר תפילה גם של מאמין יהודי במקום הקדוש בעיניו.

מה משמעות אמיתית יש לדרישה לכיבוד  חופש הפולחן למוסלמי, ולעטיפת דרישה זו במילים "שיוויון" ו"צדק" , כאשר המנופפים בכך דורשים איסור קיומה של אותה זכות ליהודים, המבקשים להתפלל לאלוהיהם בחלק מן ההר, בו, על-פי כל עדות היסטורית וארכיאולוגית, עמד בית המקדש. וכדי בזיון וקצף – אלה המעלים דרישת אפלייה זו – מנופפים, ללא בושה, בטענה כי עצם כניסת יהודים אל ההר, היא, לטענת האוסרים – החדרת טומאה. ובאומרם כך, באותה  נשימה, זועקים הללו על אפרטהייד, הקיים, כביכול, מצד ממשלת ישראל.

עקיבא נוף

 

אהוד: האם ניסית, למשל, לשלוח את דבריך אלה לעיתון "הארץ"?   

 

 

* * *

למפגיני מוצ"ש האחרון בבלפור, ירושלים,

יופי, המשיכו להתגודד

והעסיקו את משטרת ישראל העייפה והמותשת –

עד שנכניס את נתניהו למעשיהו

ורק כך ניגאֵל!

ובזכותכם גם תוקל בינתיים היד הקשה של המשטרה על הפורעים הפלסטינים!

 

 

* * *

מירון מדזיני וחובב טלפז

על פיטורי גנרל דאגלס מק ארתור

אהוד בן עזר, למאמרו של חובב טלפז על אמריקה וסין (גיליון 1646) – יש לדייק בעובדות לפני שניגשים להערכות.

הגנרל דאגלאס מק ארתור פוטר באפריל 1951 על ידי הנשיא ולא על ידי שר ההגנה דאז גנרל מרשל. העילה לכך היתה כי עמד בקשר מכתבים עם יושב ראש בית הנבחרים (הקונגרס) של ארצות הברית הציר מרטין, בו קבל על הנשיא שמנע ממנו להפעיל נשק גרעיני טקטי בזירת קוריאה. נכון – הוא הוביל בהצלחה רבה את הפלישה לאינצ'ון ב-15 לספטמבר 1950 והצליח להביא את כוחותיו כמעט עד גבול קוריאה-סין, נהר היאלו. אבל באוקטובר 1950 הוכנסו למערכה חצי מיליון חיילים מסין העממית על פי סיכום בין מאו, סטאלין וקים איל סונג מנהיג צפון קוריאה. הכוח הזה הדף את הצבא האמריקאי אשר נסוג שוב דרומה ולמעשה נוצר אז הקו שהיום הוא קו ההפרדה בין שתי הקוריאות – קו 38. כל זה קרה ב-1951 ולא ב-1953. בשנה זו, 1953, נשיא אמריקה היה כבר דוויט אייזנהאור. בקיץ אותה שנה נחתם הסכם שביתת הנשק הקיים עד היום. מק ארתור הודח בשל הפרת משמעת. לקצין בכיר אסור לקיים קשר עם מנהיג האופוזיציה הרפובליקנית בבית הנבחרים, אפילו אם הם היו אז הרוב בקונגרס.

מירון מדזיני

פרופסור חבר אורח (אמריטוס), החוג ללימודי אסיה

האוניברסיטה העברית בירושלים

 

*

אהוד שלום רב,

אסיר תודה אנוכי לפרופסור מירון מדזיני ואחריו גם לחברי הטוב בארה"ב הרוצה בעילום שם, שהצביעו על שנת 1951 ולא 1953, כפי שכתבתי, כשנה שבה פוטר גנרל דוגלאס מקארתור. חלפו שנים מאז קראתי את ספרו המצויין של דוויד מקאלופף "טרומן". משום מה זכרתי דווקא את השנה בה נחתם ההסכם – 1953 וייחסתי אותה בטעות חמורה גם לפיטוריו של מקארתור.  תודה רבה לשניהם.

מצד שני, ממש לא כתבתי שג'ורג' מרשל  פיטר אותו. בוודאי לא ע"ס המשפט שכתבתי. רבות נכתב על מהלך הפיטורים ההיסטורי הזה וברור שהיריעה הקצרה לא מאפשרת התייחסות מתאימה. אבל עתה, אם כבר נגענו בנושא אז נוצרה הזדמנות בכל זאת להביא תמצית קצרה.

ההחלטה לפטר את דאגלאס מקארתור גמלה בליבו של טרומן באופן נחרץ. דרך הביצוע נבחנה ונשקלה באופן יסודי במשך 6 ימים – מ-6 עד וכולל 11 באפריל 1951 – בדרגים הגבוהים ביותר שכללו את הנשיא, מזכיר ההגנה ג'ורג' מרשל, ראש המטות המזויינים עומר בראדלי, דין אצ'יסון והרימן. חילוקי דעות חריפים התגלעו בעיקר בשאלה האם יש לעשות זאת בהליך של משפט צבאי אם לאו. מרשל ובראדלי התנגדו מחשש שבית דין צבאי עוד ימצא דרך לזכות גנרל מעוטר כמוהו. טרומן, שרתח על מקארתור, נאלץ להסכים לכתוב פקודה מכובסת למקארתור שבה הוא מחליף (replace) אותו על שלל תפקידיו, תואריו, ותחומי סמכותו כדלקמן:

Supreme Commander, Allied Powers; Commander-in-Chief, United Nations Command; Commander-in-Chief, Far East; and Commanding General, U.S. Army, Far East.

הספרות מלאה בהערות רוגזה של טרומן על חבריו הטובים (בלי מרכאות כפולות) לדיון בנושא הזה. הערות בהן שובץ הביטוי SOB בתדירות גבוהה. אפילו 10 שנים מאוחר יותר, אחרי שקלו אגלי הזיעה, הוא צוטט בנושא ללא השמטת הביטויים האהובים עליו. אחת הציטטות מובאת להלן ללא תרגום.

"I fired him because he wouldn't respect the authority of the President. I didn't fire him because he was a dumb son of a bitch, although he was, but that's not against the law for generals. If it was, half to three-quarters of them would be in jail.”

פרופ' חובב טלפז

21 במאי, 2021

 

* * *

מוטי הרכבי

מישהו יודע מה קרה בלילה ביום חמישי?

כל יום חמישי, בעצם כבר יותר משבוע –  אני שומע את כתבי הפייק והזבל בערוצים 12, 13, 11 – שחייבים הפסקת אש. כל המטרות הושגו. מטרות התקיפה נגמרו. ביידן רוצה שנפסיק. תמיד ברגע האחרון יכול להתרחש משהו לא צפוי. האו"ם נגדנו. העולם נגדנו. נתניהו פירומן שצריך להפסיק אותו. ילדים נהרגו. תושבי הדרום עייפים. העזתים מסכנים. בעזה מתרחש אירוע הומניטרי. הערבים בישראל יתקוממו. ועוד ועוד ועוד.

מתעורר ביום שישי.

אותם כתבים – אותו הזבל והפייק: המטרות לא הושגו. לצה"ל עוד הרבה מטרות. תושבי הדרום לא רוצים שנפסיק. העזתים לא נפגעו. נתניהו רוצה הפסקת אש מסיבות פוליטיות. ועוד ועוד ועוד. 

אז מישהו יכול לגלות לי מה קרה בלילה ביום חמישי?

 

* * *

יעקב חסדאי

אל תשכחו את אסון מירון תשפ"א

הסערות אשר פקדו בשבועות האחרונים את מדינת ישראל – מבצע "שומר החומות" מול החמאס בעזה והמהומות בתוך המדינה – השכיחו  מאיתנו אירוע שהתרחש רק לפני כחודש והיה משמעותי לא פחות מבחינת מדינת ישראל – וזהו האסון שהתרחש במירון בחגיגות ל"ג בעומר תשפ"א.

באסון זה היו לנו קורבנות בנפש יותר מאשר במבצע מול החמאס וגם במהומות בתוככי המדינה.  לכן יהיה זה רע מאוד אם ניתן ללקחים הנדרשים של אסון המירון לחלוף מבלי תגובה. האסון במירון היה נוראי. מבחינות מסוימות אפילו אות סכנה לשלטון במדינת ישראל.

מדוע?

בתום האסון התברר כי מושגי ה"אחריות" במימשל ובשלטון שלנו אינם קיימים. אפשר היה לצפות שאחרי אסון כזה, 45 הרוגים ומאות פצועים, יקום אחד השרים שאחראי לזה ויגיד "אני אשם," לא נקטתי בצעדים הנכונים ולא עשיתי את שצריך וניתן היה לעשות.

איש לא התפטר. לא שר הדתות, לא מנכ"ל משרד הדתות המופקד על עניין זה, לא שר הפנים ולא השר לביטחון פנים. עד היום יש "דממת אלחוט". צריך היה לצפות שבמדינה מתוקנת, כאשר מתרחש אסון כזה, כעבור 48 שעות היתה מוקמת ועדת חקירה. אבל ועדה כזו לא קמה, ועד היום לא מדובר על זה ואולי מבקר המדינה יחקור. זה לא רציני ! ככה לא יכולים לשנות דברים פגומים. וברור שיש מה לתקן!

אסון מירון הוכיח כי מושג ה"משילות" במדינת ישראל, אשר תמיד משתמשים בו כדי להגיד כי דווקא בית המשפט העליון הוא זה המפריע למשילות של הממשלה (וזה במסגרת הבלים נוספים) – אינו קיים. נכון שיש למדינת ישראל בעייה של משילות, אבל זה משום שממנים לשרים אנשים שאינם מבינים בתחום עליו הם מופקדים, שרים שמשרתים אינטרסים של קבוצות מסוימות ולא נאמנים לתפקידם.

אני מבקש גם להזכיר כי בתוכנית של תנועת לאו"ר, אשר ניסחנו לפני כ-40 שנה, הצענו כי שרי הממשלה – פרט לשרי ביטחון, חוץ וכספים – יהיו אנשי מקצוע. על ראש הממשלה למנות שרים שיבינו במה הם עוסקים, שירגישו אחריות למקצוע שלהם, לתיפקוד שלהם, ולאו דווקא, כפי שקורה כיום, למיגזר אשר שלח אותם לכנסת ולממשלה.

העובדה שיושבים בממשלה אנשים שדואגים לא לבריאות או לתחבורה ולתחומים נוספים, אלא דואגים לכך שהמקורבים להם יזכו להטבות – זאת בעיית המשילות האמיתית במדינת ישראל. 

 

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" ,       והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

 

 

* * *

יונתן גורל

לזיכרם של שלמה סקולסקי וד"ר ישראל אלדד

עול ימים פונה למערכות עיתונים ונתקל באדישות והתעלמות... קורא מ"ימין" ומ"שמאל", מרצה על ימין ושמאל (מפא"י, מועצת הפועלים הירושלמית, עיריית ירושלים, ועוד...) – ואין קול וקשב.

והנה, שולח לעיתון היומי "חרות" – והעורך סקולסקי מפרסם. השיר הראשון הזוכה להתפרסם "שמם אלוהייך ירושלים" מכה הדים והקולגות שלי מ"מפא"י" תמהים "ולמה לא שלחת לדבר?..." – לך תספר להם ששלחתי ואין קול והד, אין "דבר"...

ואזכיר, אלו שנות ה-50 של המאה שעברה והנאמנות למפא"י חובקת זרועות עולם... לא ש"בגדתי" ברעיונות המפלגה, וגם המפלגה, ממש באותם ימים, מינתה אותי לעורך ביטאונה בירושלים "הדור הצעיר", ובכל זאת, ממשיך באופן חופשי לכתוב ולהתבטא...

כך מתגלגל והולך ומגיע לשכני, ד"ר ישראל אלדד. באותם ימים הוא עורך את הביטאון "סולם", ומביא לו את שירי והוא מפרסם. ואני, כל כך מתרשם ממנו ומסקולסקי, כל כך תרבותיים ואנושיים, וזה עושה לי שינוי הלכה למעשה מעבר לכל דוקטרינה.

ד"ר אלדד מקבלני בביתו בסבר פנים ולדבר איתו זו חווייה אינטלקטואלית – סארטר, משה רבנו, ניטשה, הגניוס היהודי, ועוד. ואת סקולסקי אני פוגש כאן ושם, כשהמפגש בה"א הידיעה הוא ב"מרב"ד – מרכז בדיקת בחינות ארצי" בת"א, בו יושבים באולם ההתעמלות של "גימנסיה הרצליה" כ-100 מורים ומעלה, ובמשך 8 שעות עבודה רצופות בודקים "בחינות בגרות", והאמת, "שיחות ספרותיות" ב"מפעל" כזה קשה לנהל, שהרי בדקנו "בחינות בגרות בספרות ובלשון" יום יום משך כמה שבועות. כך התברר לי שסקולסקי גם הוא מכין ל"בחינות בגרות" בתיכון תל אביבי.

גם ד"ר אלדד הִרצה בטכניון ועוד – תנ"ך, ספרות, מחשבת ישראל ועוד. אנשים, משכמם ומעלה, וכאלה הם הדברים כשהמשוררים, הסופרים, המסאים צריכים להתפרנס והמדינה, מדיניותה לסייע ל"קבוצות לחץ" ולסופרים; הלחץ העיקרי זה "אדברה וירווח לי" חופשי ולא מפלגתי, גם אם יש להם הזדהות כזו או אחרת, ואציין, פרסמתי גם ב"דבר" (עזרא זוסמן), אבל זה הלך קשה, וב"הפועל הצעיר", שם האיר לי פנים ישראל כהן וחזר וביקש לשלוח לו שירים ורשימות... גלגל סובב...

חופש ביטוי הוא אבן פינה ביצירה. חוויתי זאת בכתיבתי ואצל חבריי. זה גם הביאני לייסוד כתב העת "אוגדן", כשנמצא מצנאט בדמות ברוך חפץ שהפעיל את הביטאון (ההתחלה ב-1957), ואציין שגם דן מירון השתתף בגיליון הראשון והייתי אני שהבאתיו לביטאון. והזז ו"יעיש" שלו מחבר...

מאז חלפו ימים רבים, אבל שינויים משמעותיים בספרות ובפרסום לא חלו. תבוא ברכה לאהוד בן עזר ודומיו המאפשרים ביטוי ורבגוניות ויהיו רשומים על לוח הזמנים ב"ספרות".

יונתן גורל

 

אהוד: אתה טועה. יש שינויים משמעותיים בספרות ובפרסום, ודווקא לרעה. בסוף שנות החמישים ובראשית השישים, ועוד כשני עשורים הלאה, עדיין היו בישראל עיתונים יומיים עבריים רבים, חלקם מפלגתיים, ולכולם מוספים ספרותיים נרחבים בסופי השבוע. והיה אפשר לפרסם שירים, סיפורים ורשימות ביקורת גם במקביל כמעט בכולם, כבר ללא שיוך מפלגתי-תנועתי של הכותב. אני עצמי התפרנסתי אז בדוחק בעיקר מרשימות הביקורת, לעיתים בשניים-שלושה עיתונים כל סוף שבוע.

מאז, למרבה הצער, נסגרו רוב העיתונים העבריים, ואלה שנותרו לא רואים ייעוד לעצמם לפרסם כל שבוע סיפור חדש ושיר חדש (כמו שהיה בימיו של הסופר ד"ר יעקב הורביץ, עורך "תרבות וספרות" ב"הארץ") – והמוספים לספרות המעטים כיום, הם רובם ברמה עיתונאית שאינה שונה, ולא לטובה, ממדורים אחרים של סוף השבוע.

למעשה לסופר צעיר אין כיום במה עיתונאית לפרסם בה את סיפוריו כפי שהיה בתקופה שבה אתה ואני ובני דורנו, וקודמינו, התחלנו את צעדינו הראשונים בשדה הספרות והשירה העברית.

גם התחרות השנתית של הסיפור הקצר ב"הארץ" מניבה רק עשרות סיפורים ארוכים שרובם משמימים ומשעממים ושדומני כי אף סופר חדש לא נולד בהם, זאת לעומת שפע הסופרים והמשוררים, הצעירים והצעירות, שהחלו את צעדיהם ב"תרבות וספרות", ב"משא", ב"דף לספרות", ב"דבר", ב"מולד", ב"קשת" ובבמות אחרות.

 

* * *

עקיבא נוף

בירח מאי

 

ביֶרח מאי, ביֶרח מאי,

אל השׂדות שָׂם  פעֲמַי –

לחוג את מַרְאֶה הכָּרים העוֹטְפים,

לתֵת אֶת גוּפי לִפְרחים מְלַטְפִים,

להיות מנותק מצִינת חורף קר,

בטרם בוא קיץ לוהֵט כְּמו מוּפְקָר.

                 

אֶפסע עלֵי גשר של בין הזמנים,

אוּצֵר בִּבְשָׂרי נְגִיעוֹת עדָנים,

שיכור, מסוּחְרר מִזְרִימוֹת האביב,

עטוּף בִּתְשוּקָה אֶל החום המרעיב,

לפרוץ גְבוּלוֹתַי  כמו רקדן מִתְעַלֶה,

נוגֵעַ בַּשָׁחָק, רוֹטֵט כמו עלֶה.

 

יַנֵּצוּ סביבִי פַּקוּעוֹת הפְּרחים,

קיפוֹד ואיילת יהיו לי אחים,

ציוץ ציפורים יִמַּלֵּא המרחָב,

חֶדְוַות הַבְּריאה, העולם הוא כוכב.

הו, בואה נא יֶרח נושא אהבים,

בּךָ ואליך – ימַי נישְׁאָבים.

                         

ואתה, הגורל, שחקן וּבַמַּאי,

אם בָּחודש הזה – תיטול את חיי,

אשמח, ידידי, כי בִּכְלות כל  יָמַי –

יהיו הזֵרים על קברי – פִּרְחֵי מאי.

עקיבא נוף

 

* * *

אהוד בן עזר

מלפפונים חמוצים

 

הכלי: צנצנת זכוכית שתכולתה כ-5 כוסות מים, נסגרת היטב, רצוי בלחיצת פטנט.

 

החומרים בהתאם: 12-10 מלפפונים צעירים, דקים וטריים ככל האפשר.

2 רבעים פלפל חריף ירוק בגודל בינוני.

3-2 שיני שום בגודל בינוני, מקולפות וחתוכות לחצאין.

1-2 כפות חומץ. הייתי משתמש בחומץ הדרים של "עסיס" אבל כבר נעלם מהמדפים.

1 אגד לא גדול של שמיר, ככל שהגבעולים עבים יותר ודומים לשמיר הפראי, כן ייטב.

2-3 כוסות מים ועד שפת הצנצנת המלאה.

2 עד שתיים ורבע כפיות גדושות מלח מיטבח גס.

 

דרך ההכנה: קוטמים את עוקצי המלפפונים, ואם הם ארוכים מדי, חוצים אותם ברוחב  לשניים וממלאים בהם את הצנצנת כאשר רבע אחד של פלפל חריף בתחתיתה ואחד למעלה.

שמים למעלה את החצאים של שיני השום המקולפות, ומהדקים עליהן פנימה את אגד השמיר ככל שאפשר לדחוס אותו לתוך הצנצנת.

ממיסים שתיים ורבע כפיות גדושות מלח גס, עם עד שתי כפות חומץ, בשתי כוסות מים רגילים, וממלאים את הצנצנת עד גדותיה גם אם צריך להוסיף עוד מים.

סוגרים אותה, מנשקים ומניחים במקום מואר על אדן חלון או במרפסת, רצוי לצד דרום-מזרח, בשמש. בימים חמים של קיץ, המלפפונים מוכנים תוך 12 שעות לערך. בחורף, זמן כמעט כפול. צריך "לתפוס" אותם בזמן, כשצבעם חצי חאקי חצי ירוק – ולהכניס למקרר. איחור של שעתיים-שלוש עשוי להביא להחמצת-יתר שהיא בסדר גמור לעצמה אבל אז הם יותר מדי עשויים למי שאוהבים לשמֵר את הטעם החצי-עשוי.

במה תלוייה הצלחת ההחמצה?

בראש ובראשונה בטיב המלפפונים. בחורף הם עלולים להיות מימיים ורכים מדי, חבל על העבודה, ובקיץ – יבשים מדי, ספוגיים; בייחוד באזור העוקץ. לעיתים יש לחתוך ולזרוק כמחצית מכל מלפפון, מצד העוקץ – עד שמגיעים לחלק העסיסי והמוצק. כך גם לסלט.

 

יש עכשיו לקנות, במגשים שחורים קטנים, "מלפפונים בייבי" או גמדיים והם מתאימים להחמצה. אבל בתנאי שיהיו באמת קטנים, וגם לא מימיים מדי.

 

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

זֵר עָצוּב

 

מוֹרֶה וּמוֹרָה

צְעִירִים

בַּחֲדַר הַמּוֹרִים

וְרֶטֶט מַבָּטִים.

 

יְמֵי צָהֳרַיִם,

רוּחַ יָם

הִשְׁתּוֹבֵב בִּשְׂעָרָהּ

בּוֹהֵק עִם

גּוֹנְג הַפָּז.

שַׁחַף הִגְבִּיהַּ עוּף

קוֹרֵא

בֵּין הַמֶּרְחָבִים

הַכְּחֻלִּים.

יוֹרְדִים בָּעִיר הָעַתִּיקָה

לִשְׂפַת יָפוֹ

לָעוּף יְחֵפִים עַל הַחוֹף,

לְהִשְׁתַּכְשֵׁךְ בָּאֲדָווֹת.

 

הִתַּזְנוּ מַיִם,

שָׁדֶיהָ הָרְטֻבִּים

קָפְצוּ בְּחָזִיָּתָהּ

הַצְּחֹרָה,

שֶׁהָפְכָה שְׁקוּפָה.

חוֹתֵם נְשִׁיקָה

בִּשְׂפָתֶיהָ הַמְּלוּחוֹת.

 

בָּעֲרָבִים בְּבֵיתָהּ,

רַעַד חוֹלֵף

בְּאֶצְבְּעוֹת הָאוֹחֲזוֹת

תּוֹךְ חִיּוּךְ

וּרְגָעִים קְסוּמִים

שֶׁל מַבָּטִים

וּשְׁתִיקָה.  

בַּלֵּילוֹת

מְהַלְּכוֹת שְׂפָתַי

בֵּין גְּבָעוֹת חֵיקָהּ

לוֹאֲטוֹת אָהַבְתִּי

לְלִבָּהּ.

 

צְבַת אוֹחֵז בְּכַפּוֹת

רַגְלַי,

נִרְתַּע.

אָבִיהָ נִצָּב

מוֹשֵׁךְ מֵעָלַי

הַשְּׂמִיכָה

וְנָסוֹג.

 

הוֹעִיד לָהּ

חָתָן אַחֵר

וְלֹא  מְוַתֵּר.

 

הִמְשַׁכְנוּ

עוֹד פֶּלַח

עוֹד עֶשֶׂר

אֶצְבְּעוֹת יוֹגְבוֹת

לִזְרֹעַ זַרְעִי

כְּצַלְמֵנוּ

בִּדְמוֹתֵנוּ.

 

בְּבֹקֶר מַחְרִישׁ

וְאָפֵל

נִלְקְחָה בְּתַחְבּוּלָה

אֶל רוֹפֵא וְאָחוֹת

בְּלָבָן

לְבַל יִשְׁמַע

בְּכִי וָלָד

בְּבוֹא יוֹם.

 

זֵר עָצוּב קָלַעְתִּי

בִּדְמָעוֹת

לַבַּת אוֹנִי

שֶׁלֹּא נוֹלְדָה.

 

* * *

יוסף עוזר

להכליא מילים

אֲנִי כָּאן, גָּר קָרוֹב לְמַחֲצָבָה

שָׁם גִּלְּתָה עַצְמָהּ אֶבֶן אַדִּירָה שֶׁלֹּא סִיְּמוּ לַחֲצֹב

לְבִנְיַן הַמִּקְדָּשׁ אוֹ חוֹמָה בִּירוּשָׁלַיִם.

יֵשׁ עָלֶיהָ חֲזָזִיּוֹת וְסִימָנֵי אִזְמֵלִים עַתִּיקִים

וְעֵדוּת חַיָּה לְחֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁל אָדָם וַאֲדָמָה וַאֲבָנִים.

 

וְיֵשׁ לִי וֶ'בּ קָאם. לִצְפּוֹת מִיְּרוּשָׁלַיִם הַבּוֹעֶרֶת

בִּשְׂדוֹת הַכֻּתְנָה בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.

הִנֵּה הַכְּתֹבֶת:

https://www.earthcam.com/world/israel/uppergalilee/?cam=israelfarmcrops

כָּל הַגִּלְבֹּעַ כְּחַלְחַל, לְמַרְגְּלוֹתָיו

הַכֻּתְנָה עֲדָיִים עִם פְּרָחִים שֶׁעַד הַקַּיִץ

יַהַפְכוּ לְ"צֶמֶר גֶּפֶן" שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא צֶמֶר וְלֹא גֶּפֶן.

וּשְׁמָם הַמְּשֻׁנֶּה בִּגְלַל עֲלֵי הַכֻּתְנָה שֶׁלֹּא נוֹתְנִים עֵנָב

וְהַסִּיבִים הַלְּבָנִים כְּעֶדְרֵי צֹאן.

אֲנִי מַבִּיט בְּמַחְצָבָה וּמֵבִין

כַּמָּה חַלָּשָׁה הַשְּׁטוּת לִבְנוֹת מִקְדָּשׁ מֵאֶבֶן

כְּשֶׁכָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ זֶה פָּשׁוּט

לְהַכְלִיא מִלִּים.

 

 

* * *

נירה אשל

מערת "כפירים" כמערת זיכרונותיי

זיכרונות של בת קיבוץ

השוכן בין גבעות הרי אפרים

חלק ראשון

א. "המוסד החינוכי" של "הקיבוץ הארצי" והמערה

לאחר שסיימנו כיתה ה' עלינו למוסד. לפני שאני ממשיכה חשוב לי להבהיר ש"המוסד" עליו אני מדברת נקרא "המוסד החינוכי של השומר הצעיר", שהתחנכנו בו מכיתה ו' עד סוף כיתה י"א. עבורנו זה היה הבית שלנו, ולא רק שלנו, אלא של כל ילדי-הקיבוצים של ה"שומר הצעיר" שהוקמו בא"י באותה תקופה.  כמובן מדובר בילדים בגילאי ביה"ס, החל מכיתות היסוד הצעירות ועד סיום כיתה י"א. בקיבוצים היותר צעירים נולדו מדי שנה ילדים מועטים, והם נשלחו למוסד בגיל 5, או 6.

 בניין המוסד נבנה על גבעה שצפתה על קיבוץ משמר-העמק, הקיבוץ בו נולדנו, אני וכל 11 חבריי. סמוך לבניין הגדול, שם גרנו, למדנו והתרחצנו במקלחת משותפת. בבניין שלידו עמד חדר-האוכל שלנו, ובצמוד אליו המטבח, בו הוכן האוכל לכולנו.

 בניין המוסד היה מתוכנן ככה: בכל קומה היו מסדרונות ארוכים ולאורכם כ-5 חדרי-שינה (4 ילדים בכל חדר – 2 בנים ושתי בנות), ובקצה המסדרון היתה הכיתה שלנו.

אנחנו היינו אחראים על הסדר והניקיון בחדרים, והילדים ב"משמרת השירותים" ניקו את המסדרונות, את הכיתות, את המקלחות ואת השירותים.

שנת הלימודים היתה מחולקת ל-3 שלישים, וכל אחד היה מחויב לעבוד שליש אחד בשירותים, שליש אחד במשק הילדים ושליש אחד בענפי המלאכה.

כל ילד בחר את המקומות בהם הוא רוצה לעבוד, וסדרני העבודה השתדלו להיענות לפחות לאחת מבקשותיו.

היה לנו, במוסד, משק ילדים מפואר שהוקם ביוזמתו של אדש, חבר משמר-העמק שהיתה לו השכלה חקלאית, ואליו הצטרפו עוד "מומחים" בתחום החקלאות, מהם למדנו להיות עובדים חרוצים ונאמנים ולהבין היטב מהי אחריות. כולנו ראינו את עצמנו חברים נאמנים בתנועת ה"שומר הצעיר", שפעלה אז בכל הארץ ובמיוחד בקיבוצי "הקיבוץ הארצי", וזה כלל פעולות ומשחקים צופיים, טיולי-תנועה בחופשים ועוד.

 היה לנו טוב במוסד הזה, מוסד בו קיבלנו, במנות גדושות, חינוך לעצמאות, לאחריות ולניהול חיי חברה תוססים.... ולמרות האווירה הכל-כך חינוכית שהיתה במוסד, הקבוצה שלנו נודעה כקבוצה קשה. הרבה בעיות משמעת, מכות, קנאות ואהבה... ובמוסד הבעיות רק החמירו.

ילדי החוץ (ילדים שהוריהם חיו בעיר וצורפו אלינו כילדי חוץ)   סבלו קשות, והיו מטרה נוחה לכל התיסכולים, החיכוכים והקשיים של כל אחד מאיתנו ושל כולנו ביחד, קשיים שבאותם ימים ממש לא טופלו.

המורה  שקיבלנו, שהיתה גם המחנכת של הקבוצה, לא הצליחה להשתלט על המצב, והמדריך התנועתי (מדריכי-התנועה נבחרו מהקבוצות הבוגרות, וכל המדריכים היו חברים ב"הנהגת הקן") היה כל כך "חיוור" ולא משמעותי, שאפילו זיכרונות לא נותרו לי ממנו.

אנחנו, ילדי משמר-העמק, שהיתה לנו אפשרות לרדת לחדרי-ההורים בכל שעה של פנאי, לא ניצלנו את הזכות הזו מכמה סיבות – סיבה ראשונה היתה שלרוב הילדים לא היו הורים בקירבת מקום, ורק פעם אחת בשליש הגיעו ההורים לביקור, ופשוט לא היה נעים להשאירם לבד.

סיבה שנייה ומאוד חשובה, שגם אנחנו לא כל כך התגעגענו להורינו, והעדפנו לשחק עם כולם במגרש הספורט, או לצפות באימוני הפלמ"חניקים שגרו ביער, לעיתים היו גם פעילויות כלשהן, והיה צריך עוד להתרחץ, ואז הגיעה שעת-ארוחת הערב.

כל השולחנות שהוצבו בחדר-האוכל נועדו ל-6 ילדים כ"א. בתחילת השנה נתלתה רשימה מי הם  היושבים ליד כל שולחן, ולאורך כל השנה נשמר אותו סדר.

לכל שולחן נקבע ראש-שולחן (מישהו/הי) מהקבוצות הבוגרות, ותמיד הקפידו לערב צעירים ובוגרים. אני זוכרת את ה"שולחן" בשנתי האחרונה במוסד, היינו 4 מהקבוצות הבוגרות
ושתי בנות צעירות שממש בקושי שמנו אליהן לב... אבל ארבעתנו נהיינו חבורה של ממש, ולאחר שסיימנו את לימודינו במוסד מאוד התגעגעתי לחבריי מה"שולחן".

 

ב. אנחנו הילדים והורינו

אני לוקחת לעצמי פסק-זמן קטן ומרגישה חובה לספר קצת על ההורים שלי, שגרו במרחק של הליכה קצרה מהמוסד, ואולי מהמקום בו אני נמצאת היום לנסות להבין את מצבם והתנהגותם אלינו.

קודם כל חדר-ההורים לא היה ביתנו. חדר-ההורים היה אחד החדרים בקיבוץ, והקיבוץ היה ביתנו. כשנסענו לאנשהו תמיד חזרנו הביתה, לקיבוץ. מהיותנו תינוקות, ועד שסיימנו כיתה ה' ועלינו למוסד –  נקבעה שעת-אחה"צ  כ"שעת הבילוי" (המשפחתי), אבל כשקצת גדלנו, ונהיינו יותר עצמאיים – העדפנו לשחק על הדשא, או להתחרות ב"מחניים", לנסות את כוחנו בקפיצה לרוחק, או בריצה, ונתנו לזה עדיפות ראשונה.

אני חושבת שהייתי קצת חריגה, ותמיד הקפדתי להגיע לחדר ההורים, אפילו לזמן קצר. אימי לרוב נעדרה והיתה מאוד עסוקה בפעילות חברתית, ואבי אהב לשחק ולבלות איתי ועם אחי... וגם ליווה אותנו בערב לבית-הילדים.

בסיום כיתה ו', לאחר שנת "הסתגלות" קשה ומייגעת, לנו ולכל אלו שהיו סביבנו (אולי חוץ מההורים שלנו, שלמיטב זכרוני כלל לא היו בעניינים, והלוואי ואני לא צודקת) נבחר לנו מדריך חדש ושמו דוביק.

 

ג. המדריך החדש שלנו, דוביק, "והפעולות"

דוביק היה נער כבן 16, נער גבוה ונאה, שחור תלתלים ומקסים. אולי לא כל כך ספורטאי, אבל לנו הוא התאים כמו כפפה ליד. בינינו לבין דוביק פרח סיפור של אהבה. הוא אהב אותנו ואנחנו אותו. היה בו מין חיבור מדהים של דמיון, תבונה ויכולת להלהיב ולנתב אותנו ללכת איתו באש ובמים. כך הוא גם סחף אותנו, בכוח דמיונו והתלהבותו, לאמץ לעצמנו מערה ביער, מערה שקראנו לה "מערת כפירים", על שם קבוצתנו – קבוצת "כפירים".

כמעט מדי שבת היינו עולים למערה, מזדחלים לתוכה דרך הפתח הצר, מזדקפים בחללה ומתחילים לחפור בכוכי-הקבורה אשר נחצבו שם בסלע ואשר הפתח של כל אחד מהם פנה לחלל המערה.  חפרנו ואף מצאנו אוצרות ומאוד התלהבנו עם כל מציאה.

אני זוכרת שבאחת השבתות, בעודי חופרת באחד הכוכים, מצאתי, טמון בעפר, מין עגיל זהב יפהפה, וכשהסרתי ממנו את העפר גיליתי עליו עיטורים עדינים, מעשה ידי אמן... כמה הייתי מאושרת!... כולם הקיפו אותי ורצו לראות, לגעת ולהיות שותפים בשמחת המציאה הזו, והם אכן היו – כולנו היינו – ביחד.

מצאנו גם כלי-שמן מחרס ששימשו כנרות ועוד הרבה שברי-חרס מעוטרים, והיינו מאד גאים ומאושרים. על המימצאים שמרנו כבבת עינינו, אך לא הבנו שאל לנו לתת לכך פרסום. וכי מי היה מודע אז לערכן של תגליות ארכיאולוגיות? אמנם, אחד מחברי הקיבוץ בשם רפאל עסק בארכיאולוגיה, אבל הוא התמקד במימצאים שנתגלו במצרים, אך כששמע שגם לנו יש הצלחות ארכיאולוגיות, הוא הגיע, ביקש לראות מה מצאנו והבהיר לנו שעלינו למסור את הכול לארכיאולוגים מומחים... וכך נאלצנו להיפרד מהנרות. משברי החרס המעוטרים ומהעגיל... ואני דווקא רציתי שהעגיל שמצאתי יישאר ברשותי, אך לא העזתי אפילו לבקש.     

באותה תקופה הפכה קבוצתנו, בהנהגתו של דוביק רב הדמיון, לשבט אינדיאני, והמערה הפכה למקום המפגש הקדוש של השבט. לקראת "הכתרת המערה" כל אחד הצטווה להכין לעצמו כתר של נוצות, חרב ומגן, התאמנו במלחמת חרבות והרגשנו כאינדיאנים של ממש.

יום אחד מצאנו  באחד מחדרי השינה שלנו פתק סודי ומעוצב, כפי שרק דוביק ידע להכין, ובפתק היה כתוב שעלינו להיות מוכנים לליל ההשבעה, ושומה עלינו לעקוב אחר ההוראות... ואז מצאנו את הפתק השני ובו נכתב: שהטקס ייערך במערה, בשעת לילה מאוחרת, ובלבוש אינדיאני מלא... ועלינו להמשיך ולעקוב אחר  ההוראות.


 ד. ההרפתקה במערת "כפירים"

והנה, לילה אחד נשמעה במסדרון יללה ארוכה, וידענו שזהו זה. קמנו במהירות, התלבשנו, ענדנו את כתרי-הנוצות, אחזנו בחרבות ובמגינים ועלינו למערה. המערה היתה מוארת באור עמום, ונקראנו לזחול פנימה. בעודנו זוחלים נשמע מחלל המערה קול תיפוף. ראינו את דוביק יושב, נשען על הקיר ממול הכניסה, על ראשו כתר ענק של נוצות, וכתפיו מכוסות באדרת אינדיאנית אמיתית. וכולו עוטה הוד של קדושה. הוא סימן לנו להתיישב בעיגול ואנו, רועדים קצת מקור, קצת מפחד והרבה מהתרגשות – הרי "היום נהיה לשבט."

לאחר שהתיישבנו, אמר דוביק, בקול מאוד מסתורי "הישמע נא קול התוף!" – והתיפוף אכן נשמע, נשמע וחזר על עצמו גם לאחר שכל אחד מאיתנו הושבע להיות נאמן לשבטו ולחבריו ולציית לראש השבט. 

האם חשנו אז חרדת קודש? אני חושבת שכן, ועם השבועה הסודית הרגשנו כיצד נקשרים בינינו קשרים של נאמנות ואהבה שלא ניתן יהיה להתירם לעולם (אני חייבת לומר שעד היום הקשרים בינינו, חברי קבוצת "כפירים", הם כל כך חזקים וחמים, שהרבה פעמים אנו תוהים מניין זה בא, ואולי באמת "שבועת השבט" היא שטבעה בנו את חותמה העמוק).

סוף הטקס הגיע.  זחלנו החוצה, חזרנו לחדרי-השינה שלנו, אך השינה היתה מאיתנו והלאה. 

 

למחרת כל ילדי המוסד צחקו עלינו, צחקו על הטקס המסתורי שדוביק אירגן לנו, ובכלל איך לא גילינו שבאחד הכוכים ישב לו דייוויד, המתופף של המוסד, והשמיע את קולות התיפוף על-פי הוראותיו של דוביק. אבל אפילו חיצי הלעג והצחוק שלמחרת הופנו כלפינו לא פגמו בחוויה הנהדרת שחווינו באותו לילה.

דוביק הדריך אותנו שנתיים, וכל הזמן הזה הוא אהב אותנו, ואולי לזה היינו הכי זקוקים. נכון, הוא לא חיבק ולא נישק, הוא גם לא הזמין לשיחות אישיות, אבל הוא פשוט היה איתנו... ואני מעזה לומר שהוא אהב את ההתחברות אלינו... ואולי גם לו היה טוב איתה. וכשמרגישים את זה בלב, ההסברים מיותרים.

 

בוקר אחד ישבתי מול המחשב ושברתי את הראש: איך אכתוב גם על הדברים שמציקים וכואבים לי עוד מאותם ימים? וכך, בעודי יושבת וחושבת, נזכרתי ב"מערת כפירים". נזכרתי בנבירה הזו בכוכי-המערה, בהסרת העפר, בניקוי החפצים השונים שגילינו, ואמרתי לעצמי – זהו! זה מה שעלי לעשות – לחשוף את הזיכרון, להסיר ממנו את האבק, לחוש אותו בין אצבעותיי, למשש אותו מכל צד, ואולי אגלה בו דברים שלא ידעתי על קיומם, דברים שנחבאו ממני בעת התהוותם ותרמו לעיצוב חוויותיי ואישיותי?

ואז הבנתי כי חיי טבועים בסימני המערה, המערה טמונה בתוכי, בנפשי. גם למערה שלי, כמו למערת "כפירים", קשה להיכנס. צריך לזחול לאט ובזהירות. הכוכים שנחצבו שם הם כוכי-זיכרונות, לא כוכי-קבורה. טמונים בהם רגשות מהעבר, ריחות וקולות, דמויות ובתים, עצים וחורשה, נרקיסים בחורף ותאנים בסתיו, ועוד שלל טעמים – טעם השוקולד האסור בחדר-ההורים, טעם ענבים עסיסיים שנבצרו והובאו ישר מן הכרם, והם מהולים בריח הזיעה ובעקיצות הזבובים והברחש אשר נדבקו לגופנו בימי-הבציר הלוהטים... הכול שם, בכוכים הללו... אבל ישנם כוכים שכל נגיעה בהם כואבת, ומאד קשה לפתוח אותם, לחפור בהם... אבל פניי דווקא לשם.  אנסה.

נירה אשל

המשך יבוא

 

 

 

 

* * *

נעמן כהן

מבצע שומר החומות – סיכום זמני

אימרה מפורסמת מיוחסת למי שהיה ראש הממשלה ושר החוץ של סין, צ'ו אן לאי: "עוד מוקדם להעריך את המשמעות של המהפכה הצרפתית." (הוא אגב לא התכוון למהפכה הצרפתית הגדולה, אלא למהומות הסטודנטים ב-1968).

https://rafimann.wordpress.com/category/%D7%A6%D7%95-%D7%90%D7%9F-%D7%9C%D7%90%D7%99/

מכל מקום מוקדם עדיין להעריך את תוצאות מבצע שומר החומות.

מכיוון שעל פי קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזוביץ "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים," צריך לבדוק את מבצע "שומר החומות" לפי המטרות המדיניות.

 

מטרת החמאס במבצע:

המטרה הגדולה:

1. חיסול ישראל: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה."

2. רצח כל היהודים: "שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו. חוץ מעץ הערקד החבר של היהודים."

 

הצלחות החמאס והג'יהאד האיסלמי:

1. שיתוק כ-75 אחוז משטח ישראל, כולל התחבורה האווירית מנתב"ג, ע"י מטח בלתי פוסק של רקטות. (היהודים אכן הסתתרו מאחורי כל העצים והאבנים כדברי נביאם מוחמד).

2. העלאת המימד הדתי של המאבק המוסלמי על השליטה במסגד הקצה לתודעת העולם.

3. העלאת המאבק על ירושלים ובמיוחד על שכונת שיח' ג'ראח (שמעון הצדיק) לתודעת העולם.

4. פגיעה בישראל בדעת הקהל בעולם המערבי.

5. קבלת הכרה כגורם מדיני לגיטימי העושה מו"מ עם האו"ם.

6. הסתת הערבים-הפלישתים-המוסלמים-סונים-אזרחי ישראל, להתקוממות ולפרעות ברחבי ישראל במהלך המלחמה תוך שיתוק צירי תנועה, ונזק כלכלי עצום.

 

כישלונות החמאס והג'יהאד האיסלמי:

1. החמאס והג'יהאד נכשלו בכל הפעולות הצבאיות של כל יחידות הטרור, ולא הצליחו לחדור לישראל ולגרום נזק בנפש (מלבד רצח חמישה יהודים ע"י 4,300 רקטות ופגזי מרגמות).

2. כישלון להבעיר את יהודה ושומרון. ההפגנות ומעשי הטרור היו מוגבלים בהיקפם.

3. אי פגיעה במעמד המדיני של ישראל. אף מדינה ערבית לא ניתקה את יחסיה עם ישראל ואפילו לא החזירה את השגריר.

3. אי הצלחה בגרירת חיזבאללה למערכה.

 

מטרת ישראל במבצע:

שיתוק הירי, השגת שקט, ושיקום ההרתעה. ודוק: לא כיבוש הרצועה ולא מיטוט שלטון החמאס.

 

הצלחות ישראל:

1. מניעת כל הישג קרקעי או ימי צבאי מחמאס והג'יהאד ע"י הקמת המכשול הקרקעי והימי בגבול הרצועה.

2. חיסול חלק מהעולם התחתון של עזה – המנהרות.

3. חיסול מיספר ניכר של פעילי טרור.

4. חיסול תשתיות טרור ומבנים ששימשו את הטרוריסטים ברחבי עזה.

5. השגת הפסקת אש.

 

כישלונות ישראל:

1. צה"ל נכשל בחיסול מקורות הירי ובמניעת שיגור הרקטות לרחבי ישראל. (הכישלון אינו רק טקטי, כתוצאה מקשיים במציאות פירי השיגור, אלא אסטרטגי באי אימוץ דוקטרינת דוריאל על החרבת כל אזור ממנו נורית אש לכיוון ישראל, לא ברור למשל גם למה לא חוסלו כל "מרכבות פלישתים" כלומר כל כלי הרכב ברצועה, כולל הבאגרים שהיו שוללים כל יכולת שינוע ברצועה).

2. ישראל נכשלה בחיסול אמצעי המלחמה ויכולת הלחימה של החמאס והג'יהאד כך שהמערכה עשויה להתחדש בכל עת. והסכם הפסקת האש נראה שברירי ולא יציב.

3. למרות ההימנעות מ"דאחיזציה" של עזה בדומה לביירות, שהיתה מביאה להרתעה מהירה, ישראל נכשלה במאבק הסברתי על דעת הקהל בעולם המערבי, וזאת למרות מאבקה הצודק בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי המאיים גם על אירופה וארה"ב.

4. ישראל לא הצליחה להבהיר לעולם כי היא לא תוותר בנושא ירושלים. בינתיים יהודים אינם מורשים לעלות להר הבית, ובית המשפט הישראלי לא מפגין את ריבונותו בשכונת שיח' ג'ראח, שאלו הם הישגים רבי כוח לחמאס מבחינת התדמית.

5. ישראל נכשלה במיגור ההתקוממות של ערביי ישראל המהלך המלחמה.

ועכשיו נותר לראות רק מה יילד יום?

 

מסקנות:

1. ישראל חייבת לספח את בקעת הירדן ולפעול ליישובה המהיר. כדי למנוע היווצרות מדינת טרור חמאסית נוספת במזרח. ללא יישוב אזרחי אין יכולת להחזיק צבא.

2. יש לעשות כל מאמץ לפירוז הרצועה למרות הקשיים. יש לקחת בחשבון שמצרים היא היא המספקת לחמאס את אמצעי הלחימה על מנת להחליש ולפגוע בישראל ולרומם את מעמדה של מצרים.

 

הומניזם תמורת הומניזם

אסור בשום פנים ואופן ללכת עכשיו לעסקה עם החמאס לשחרור מחבלים תמורת גופות החיילים שאול אורון והדר גולדין ית"ד, והשבויים אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א סייד.

הדרך לשחרור פשוטה. על ישראל להודיע חד משמעית שהיא לא תתיר לאף אדם להיכנס לשטחה מעזה ללא גופות החיילים וללא החטופים. לא לחולים, לא לסטודנטים, ולא מסיבות אחרות כלשהן.

הומניזם תמורת הומניזם. צעד כזה הוא צעד מוסרי ויעיל ויגביר את הלחץ הפנימי של תושבי עזה על החמאס לשחרר את גופות החיילים והאזרחים.

זהו מחדל גדול של בנימין מיליקובסקי-נתניהו שלא נקט עד עתה בצעד זה.

 

מהו ניצחון?

עמוס שוקן האקטיביסט הפרו-איסלמי הצהיר בסיום המבצע: "בגלל הפראות של ישראל. אין להם חיל אוויר אין להם כלום מהיתרונות של ישראל. למרות זאת הם ניצחו ונתניהו מחפש בטירוף 'תמונת ניצחון'.״

עניתי לו: בניגוד לנאצים שהסתירו את מטרתם השמדת היהודים, החמאס הצהיר בגלוי כי יש לו שתי מטרות: לחסל את ישראל ולרצוח לפי דברי מוחמד את כל היהודים. (כולל את שוקן) החמאס הצליח לרצוח שבעה יהודים בלבד (2 ערבים-מוסלמים סונים, 2 תאילנדים, 1 הודית בישראל, ומאות מוסלמים-סונים בעזה) האם זה ניצחון?

https://mobile.twitter.com/AmosSchocken1/status/1395384584938864640

 

הצלחת החמאס ברצח:

רצח יהודים:

1. נלה גורביץ' 52 אשקלון

2. לאה יום טוב 63 ראשון לציון

3. סמ"ר עומר טביב 21 גבול עזה

4. עידו אביגל בן 5 שדרות

5. גרשון פרנקו 56 רמת גן

 

רצח יהודי בלינץ' שביצעו ערבים-מוסלמים-סונים אזרחי ישראל:

1. יגאל יהושע 56 לוד.

 

רצחו יהודים בעקיפין:

1. מרים אריה 87 מושב שתולים חבלה בדרך לממד

2. אורלי לירן 52 מושב נטעים חבלה בדרך לממד

 

רצח לא יהודים:

1. חליל עווד מוסלמי-סוני 52 דהאמש

2. נאדין עווד דהמש מוסלמית-סונית, דהאמש

3. טהומיה סנטוש 32 הודית, אשקלון

4. סיקהרין סאנגמרם עובד תאילנדי

5. וויראוואט קרונבוריראק עובד תאילנדי

 

כמנהגו יביא בהמשך עיתון הארץ" את שמות ההרוגים הערבים בעזה שנהרגו בגין מלחמת החמאס והג'יהאד.

 

עמוס שוקן כישו הנוצרי

מעולם בהיסטוריה לא היה נוצרי שהגיש את הלחי השנייה במצוותו של ישו (מתי פרק ה'), אבל יהודים היו.

מסתבר שעמוס שוקן הפך לישועי במסקנה שנלך כצאן לטבח העיקר שנשאר צודקים. כך הוא כותב: "יותר מ-210 פלסטינים נהרגו, מעל ל-60 מהם ילדים ומי יודע כמה נשים וקשישים," כותב שוקן, "כמה ילדים פלסטינים ונשים נהרוג? זאת האסטרטגיה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, של שר הביטחון בני גנץ ושל הרמטכ"ל אביב כוכבי: ירי לאזורים צפופי אוכלוסייה שבהכרח גורם להרג חפים מפשע.

"הבחירה בהתקפה היא כישלון אסטרטגי. האסטרטגיה הנכונה, לדעתי, היתה להתרכז בשיפור ההגנה בלבד ולהימנע מהתקפה. על מנהיגי ישראל היה להסביר לאזרחיה, שישראל איננה מוכנה להרוג ילדים, נשים וקשישים, ושזה בדיוק מה שיקרה אם נתקוף. שבמקום זאת עליה לפעול במישור המדיני והדיפלומטי כדי לגרום לחמאס לנצור אש, וממילא הם יירו פחות טילים אם ישראל תימנע מתקיפה. המהלך גם יגרום מבוכה לחמאס, אולי אפילו לנכונות מצידו לדבר איתנו להגיע להסדר. --- צריך להכיר בכך שהמלחמה הזאת היא כישלון של נתניהו, גנץ וכוכבי. יש לקוות שבתפקידי ראש הממשלה ושר הביטחון יכהנו אנשים אחרים עם אסטרטגיה אחרת."

 (עמוס שוקן, "הכישלון של נתניהו גנץ וכוכבי", "הארץ", 19.5.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9819404

למקרא דברי שוקן אי אפשר שלא להיזכר ב"עצה" הנפלאה שנתן גנדי בזמנו ליהודים:

 

"אִי אַלִּימוּת"

"הַמָהַטְמָה", "הַנְּשָׁמָה הַגְּדוֹלָה",

לוֹחֵם לְמַעַן עַצְמָאוּת הוֹדוּ

בְּדֶרֶךְ אִי הָאַלִּימוּת.

Satyagraha

לֹא, לֹא, הוּא אֵינוֹ אַנְטִישֵׁמִי,

אוֹ סְתָם גִּזְעָן, אֲבָל 

כָּל הָעַמִים זַכַּאִים לְעַצְמָאוּת!

לֹא הַיְּהוּדִים.

מַרְטִין בּוּבֶּר, צִיּוֹנִי, (בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן 

הִצְלִּיחַ לְהִימַלֵט מְגֶרְמָנְיָה), 

כּוֹתֵב לוֹ: "הַצִּיּוֹנוּת הִיא הַפִתָרוֹן הַיְחִידִי!

רְאֵה מַה קוֹרֶה לַיּהוּדִים בְּגֶרְמָנְיָה..."

גָנְדִי: הַפִּתָרוֹן לַיּהוּדִים פָּשׁוּט,

 "אִי אַלִּימוּת"! קחו דֻּגְמָא מִמֵנִי.

עַל יְהוּדִי גרמניה לִהְיוֹת נְכוֹנִים 

לָמוּת בְּגַאֲוָה וְאָז 

הָאִיּוּם עָלֶיהֶם יוּסַר,

הִיטְלֶר לֹא יַעֲשֶׂה לָהֶם דָּבָר.

מִלְּבַד זֶה, הוּא מוֹסִיף:

"זֶהוּ כֶּתֶם שְּאַבוֹתֵיך צָלְבוּ אֶת יֵשוּ."

בּוּבֶּר עוֹנֶה לוֹ: "תוֹרָת אִי הָאַלִּימוּת שֶׁלְּךָ 

מְקּוֹרָה לָרִאשׁוֹנָה בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל יֵשוּ." 

אֲנִי לֹא הָיִיתִי אמנם נִמְנֶה עִם צוֹלְבַיו, 

אֲבָל גַּם לֹא בֵּין מְצַדְדַיו. 

כִּי יֵשׁ לְהִתְיַצֵּב בִּפְנֵי הָרַע, 

בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא נִגַּשׁ לְכָלוֹת אֶת הַטּוּב."*

מִעוּט קִבֵּל אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל בּוּבֶּר,

רֹב הַיְּהוּדִים הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ גָנְדִי.

 הָלְכוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח.

 

* מרטין בובר, "מכתב אל בובר" י-ם תרצ"ט, עמ' 15.

 

ההבדל הגדול הוא, שהגרמנים שמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, ואילו היום הערבים אומרים זאת בגלוי, ובעוד שהיו גרמנים שהתנגדו לגזענות הנאצית, למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם צריך לרצוח את כל היהודים גזענות ולא מופת מוסרי. אם אתם מכירים ערכי-מוסלמי כזה, אנא הציגוהו.

 

עמוס שוקן – האם תחילת תיקון?

התעמלן הפרו-איסלמי האנטי-ציוני במסווה של עיתונאי, אסף רונן, התפטר מעיתון "הארץ" בנימוק מדהים. הוא קובל על מה שהוא מכנה: "אופן הסיקור ב'הארץ' של ההתקפה המשטרתית הכהניסטית על החברה הפלסטינית בתוך הקו הירוק."

בתשובה מסביר עמוס שוקן שאסף רונן התנגד לפרסום שערבי הוא שזרק את בקבוק התבערה ביפו, ולא יהודי. והוא כותב: "אז למה שארשה לפרסם ב'הארץ' עלילת דם? מעשית כמובן זה לא אני. אלון עידן עורך הדעות ואלוף בן הם שהחליטו לא לפרסם כי בניגוד לעמדת המשטרה שמדובר בערבי שתקף את הילד בן 12, הוא התעקש שמדובר ביהודי."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=700045&forum=scoops1

האם עמוס שוקן בדרך לתיקון? פחות תעמולה ויותר אמת?

 

על החינוך – שני מחנכים

יוהאן היינריך פסטלוצי: Johann Heinrich Pestalozzi;‏ 1746-1827) היה מחנך והוגה שווייצרי, ממייסדי הפדגוגיה המודרנית. הוא הקים מוסדות חינוך וכתב את השקפתו על העקרונות המודרניים של החינוך. שיטתו הליברלית היתה מבוססת בעיקר על משמעת באמצעות עבודה, כבוד, ומעל הכול אהבה ואמון. המוטו שלו "ללמוד דרך הראש, הידיים והלב." מתוך הערכה וכבוד למשנתו החינוכית קראו על שמו רחוב ביפו, וברחוב הוקם בית ספר וייצמן ע"ש חיים וייצמן. בית הספר שהתקיים הרבה שנים הפך מבית ספר עברי, לבית ספר מעורב של יהודים וערבים עד שנסגר והפך לבית ספר ערבי – לב יפו, פסטלוצי 35.

בהשפעת פסטלוצי קמו שני טיפוסים של מחנכים אידיאליסטים.

המחנכת הראשונה היא זאבה גסינביץ-אחימאיר-זבידוב. זאבה הקרויה על שם ולדימיר (זאב) יבגנביץ' ז'בוטינסקי, היא בתו של אבא שאול גסינוביץ'-אחימאיר, הרוויזיוניסט "הבריון" מ"ברית הבריונים", בעל הטור: "טורו של פשיסטן", שהשאיר את בתו לגדול בקיבוץ דגניה ב' כך שהפכה ר"ל לא עליו למפא"יניקית, וכנבואת ברל כצנלסון נהייתה כיום אקטיביסטית פרו-איסלמית.

בתגובה על "טיוטת הצהרת מועצת הביטחון לא מציינת את ירי הרקטות" – כותבת זאבה:

"זכותה של ישראל להגן על עצמה" – כך מאמינים ומדקלמים הישראלים. מול הקביעה האקסיומטית הזאת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מפני מה ישראל צריכה להגן על עצמה ואיך, והתשובה היא: עלינו להגן על עצמנו מפני סכנת פרי הבאושים של צעירים, שמניבה ערוגת החינוך המוזנחת במשך עשרות שנים.

"אנחנו מַפְנִים את מבטינו מסִבְלָם והשפלתם – של הפלסטינים שכבשנו, על קיפוחם של המיעוטים אזרחי המדינה, על עוניים המחפיר של הפליטים המגורשים לאחר שנוצלו. ואנחנו משתוממים על התקוממותם של תושבי עזה הסגורים ברצועה שנים רבות.

"התשובה על השאלה איך נגן על עצמנו היא בדרך האחת, דרך החינוך! 'כִי בָּאָדָם אַאֲמִין'."

(זאבה אחימאיר-זבידוב, "אאמינה גם באדם", "הארץ", 18.5.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.9818289

פשוט נהדר, אי אפשר שלא להיזכר בפואמה הפדגוגית של מקרנקו. וכאן בא האתגר של זאבה המחנכת. תלך נא זאבה לגבול הרצועה ותחנך את ילדי עזה שינטשו את אמנת החמאס המחנכת אותם ללכת על פי דברי מוחמד נביאם שיש לרצוח את כל היהודים, ותשכנע אותם כי זו גזענות. תחנך אותם כי ינטשו את תורת ישמעאל הנייה "אנחנו אוהבים את המוות והיהודים את החיים לכן ננצח אותם," וכמובן שיסורו משירם "כִי בָּאָדָם, מוחמד דף, אַאֲמִין, וברוחו רוח עז." מובטח לה שאם גם תוסיף למערך החינוכי מוסיקה ותשיר שם בקול "קומביה" ו"שיר לשלום", הם יחזקו את דבריה.

בעצם היא אינה צריכה ללכת רחוק לגבול עזה, היא יכולה להגיע ליפו לבית הספר הערבי ברחוב פסטלוצי, ולחנך שם את התלמידים הערבים. מובטח לה שאם פעולתה תישא פרי יוענק לה פרס ישראל לחינוך.

המחנך השני הוא שגיא רוזנבאום, מנהל בית הספר המדעי-תורני קריית החינוך "אמית כפר בתיה" ברעננה, שהגיע ללוד לעזרה כדי להגן על היהודים מפני הפורעים הערבים, והעז אפילו להשיב לפורעים באבן תמורת אבן.

הצדיק המוסרני, ניצן הורוביץ*, פנה לשר החינוך כדי שיפעל להעביר מתפקידו את מנהל בית הספר מרעננה שהשתתף ביידוי אבנים בהתפרעויות בלוד. בטענה שאדם כזה לא ראוי לשמש מנהל מוסד חינוכי. כעת יש לזמן אותו לחקירת משטרה על המעשה.

https://twitter.com/NitzanHorowitz/status/1394935313764700160

בתגובה כתב שגיא רוזנבאום כי מדובר באירוע קשה שבו הוא ואחרים הותקפו על ידי פורעים ערבים. "המציאות שנקלעתי אליה היתה טעות בשיקול הדעת ובדיעבד לא הייתי צריך, כמנהיג חינוך וכאיש ציבור, לנסוע למקום מורכב כזה."

למרות התנצלותו דווקא הוא מגלם את דמות המורה והמחנך האידיאלי, מורה ומחנך שבא ובאומץ רב מגונן על אחיו בני עמו מפוגרום. בדיוק עליו נכתב שירו של ביאליק:

לִבְשׁוּ-נָא עֹז! דִּרְכוּ-נָא עֹז!
 לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!
 בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!
 בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!
 מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה  –
 הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ!

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1199

מן הראוי לתת למורה שגיא רוזנבאום את פרס ישראל לחינוך. הוא לא רק מחנך בדיבורים אלא גם במעשים.

 

* מעניין שבדומה לגזענים אנטישמים ניצן הורוביץ "המחנך" המוסרני, מנהל מאבק למען השארת שכונת רמת אביב בתל אביב נקייה מיהודים דתיים:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4238324,00.html

 

יא ברעכען (כן לשבור) את שנאת ישראל של מנחם רהט

דומה שאין עיוות מחשבתי גדול יותר מזה של מנחם רהט המשווה בין החמאס והפורעים הערבים להסתדרות. ("יא ברעכן כן לשבור", "חדשות בן עזר", 1646)

ההסתדרות היתה היישוב שבדרך, ההסתדרות היתה הקיבוצים והמושבים שקבעו את גבולות המדינה. ההסתדרות היתה משק העובדים, קופת החולים, וכמובן "ההגנה" והפלמ"ח. ההסתדרות היא הציונות. ללא הסתדרות לא היתה קמה מדינת ישראל.

"יא ברעכען" – כן לשבור את ההסתדרות של ולדימיר (זאב) יבגניץ' ז'בוטינסקי, לו היה מצליח היה מביא לסופה של הציונות.

צריך להיות אדם עם ראש מעוות מלא שנאה כדי להשוות את ההסתדרות עם האיסלמו-נאציזם (בדיוק כפי שעושים אגב אויבי המדינה והעם היהודי).

מנחם רהט (לא מצאתי את שמו המקורי כי מן הסתם הוא מתבייש בו ולכן השמיט אותו מהערך בוויקיפדיה שכתב על עצמו) ראוי שיתבייש גם בשמו המעוברת בגין דבריו מלאי השנאה.

 

דו זאלסט נישט ברעכן – לא לשבור

תמיכה בשביתת ההזדהות עם הפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי

ח''כ מרב קסטנר-מיכאלי, ראשת מפלגת העבודה, היורשת של מייסד ההסתדרות בן גוריון, דווקא אומרת לא לשבור שביתה.

קסטנר-מיכאלי תומך/תומכת בזכות השביתה הערבית שנערכה לאות הזדהות עם החמאס והג'יהאד האיסלמי: "בחברה הערבית," היא אומרת, "יש הזנחה מאוד גדולה וקיפוח גדול ועל זה הם שובתים ובצדק."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=699292&forum=scoops1

ודוק: השובתים לא דרשו שיוויון כלכלי אלא ג'יהאד על ירושלים.

 

גם תמר זנדברג ממר"צ שהתפרסמה בכך שהשתטחה על קבר ערפאת, מצדיקה את שביתת ההזדהות הערבית עם הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס והג'יהאד, ותובעת הגנה על השובתים.

https://rotter.net/forum/scoops1/699110.shtml

 

חרם ערבי אנטישמי על תוצרת ישראל

מסע חרם נגד תוצרת ישראל החל ע"י ערבים המחרימים מוצרים מישראל ומדביקים עליהם תוויות עם הכתוב: "יוצר בדם פלסטיני" "החרם את האוייב שלך!"

https://twitter.com/EladHumi/status/1394574630619389952?s=19

האם הצדיקות קסטנר-מיכאלי וזנדברג תומכות/תומכים בזכות החרם?

 

אינתיפדת הרמזורים

בניגוד לאקטיביסטיות הפרו-איסלמיות, קסטנר-מיכאלי וזנדברג, כתב "הארץ", עבד ל. עזב, מסביר אחרת את התפרעויות ערביי ישראל.

"אם אפשר לתת שם ישראלי לאינתיפאדת 2021, אין מתאים מ'אביב נעורים 2'. היא החלה באביב 2021, והיא משתלבת היטב באווירה האלימה הכללית במזרח התיכון, שנקראת 'האביב הערבי'. לעניות דעתי, בצד של אזרחי ישראל הערבים, אינתיפאדה זו באה בעקבות אובדן דרך מוחלט, חינוכי וערכי. ואירועים במסגד אל-אקצא תמיד היו ותמיד יהיו ניצוץ מצוין להצתת אינתיפאדות, ע"ע אירועי אוקטובר 2000. האירועים הנוכחיים ניצתו בשעה שהאלימות בחברה הערבית משתוללת, ומעשי ונדליזם והרס הרכוש הציבורי הם מחזה יומיומי בחברה זו. מכאן, האידיאליזציה שנתנו המרואיינות והמרואיינים הערבים כאן ("הארץ", 12.5) לסיבות שהוציאו אותן/ם לרחובות לפני ההסלמה, היא פרק נוסף בסיפורי אלף לילה ולילה.

מדינת ישראל, המשטרה, הכיבוש ועוד הם לא הגורם האמיתי לאלימות: הערבים עצמם, ואצבעותיהם שלוחצות על ההדק. אם אין הדבר כך, יסבירו נא ראשי הציבור הערבי מדוע אזרחים ערבים מהשורה מחזיקים בכ-400 אלף כלי נשק בלתי חוקיים, לפי הצהרותיהם שלהם.

הוונדליזם והפגיעה ברשות הרבים הן תופעות מאפיינות מאוד של החברה הערבית בישראל — מהשלכת פסולת בכל השטחים המקיפים את היישובים ועד השחתה של ממש במתקנים שהרשויות המקומיות מקימות. בכפר-קרע הושחת גן ציבורי בלילה שלאחר פתיחתו, ובאום אל-פחם הושחתו שלטים שנשאו שמות רחובות. אין כל דרך להסביר מה המניע לתופעות האלה, חוץ מלציין שזו מנטליות של אנשים שנהנים מדרך החיים הזאת, בצל העדר מנהיגות.

יכולה הנהגת הציבור הערבי לצרוח ככל שתרצה – לא מתפקידה של משטרת ישראל להציב שוטר ליד כל ספסל בגן ציבורי או שלט הנושא שם רחוב. מכאן שהפגיעה ברמזורים, בשלטים ובשאר חפצים ברשות הרבים כעת, אין לה דבר וחצי דבר הקשור למחאה או למסגד אל-אקצא. הרמזורים מכפר-קרע ועד אום אל-פחם בכביש 65 הושחתו כולם, והיציאה אליו מיישובי הסביבה נהפכה לסיוט של ממש. וכדי להבהיר שאכן זה ונדליזם לשמו, ישימו נא לב הנוסעים שם לעשרות כלי הרכב – של ערבים –שנשרפו לאורך הכביש, ושחטאם היחיד של בעליהם הוא שהם החנו אותם במקום הלא נכון בזמן הלא נכון בעיני המתפרעים. יתר על כן, איך יסבירו הנהגת 'המחאה' ותומכי אל-אקצא למיניהם את רגימת האמבולנסים שבאו לפנות פצועים ערבים? איך יתרצו את הפגיעה בתשתיות החשמל והתקשורת ביישובים עצמם? הרי פגיעה ברשת החשמל בעארה פוגעת בתושביה בלבד, ותושבי חדרה אינם חשים בה."

 (עבד ל. עזב, "אינתיפדת הרמזורים", "הארץ", 16.5.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9811601

 

מוחמד דף למפכ"לות המשטרה

בעוד משטרת ישראל הפכה למשטרה ניטראלית המגנה את "שני הצדדים", גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, המתנאה באהבת הזולת שלה, מצרה על כך שהמשטרה לא מספיק אמפתית לערבים הפורעים ביהודים, ויש לה הצעה לתיקון המצב – מינוי מפכ"ל ערבי.

(זהבה גלאון, "מפכ"ל ערבי עכשיו", "הארץ" 20.5.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9822133

כמובן, רעיון מצוין. למשל מינוי מוחמד דף למנכ"ל משטרת ישראל יזכה מיד לאמונם של ערביי ישראל.

 

מתן כבוד ואמפתיה לאחר

מתוך מתן כבוד ואמפתיה ל"אחר" באופן כללי, ולערביי ישראל בפרט, יש לכבד את ערביי ישראל, ולהיעתר לרצונם.

כל ערבי המניף את דגל סייקס (הידוע כדגל אש"פ) המסמל בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית, המצהיר בכך כי ברצונו לבטל את אזרחותו הישראלית, יש לכבד אותו ולהיעתר לבקשתו, ולבטל לו את אזרחותו הישראלית.

חייבים להתייחס לערבים בכבוד ובאמפתיה.

מאידך כל ערבי הרוצה באזרחות ישראלית ומניף את דגל המדינה יש להתייחס אליו בכבוד הראוי ולתת לו את כל זכויותיו האזרחיות.

 

חשבונות מזויפים שרוצים לזרוע בהלה בישראל

גורמים עוינים לישראל מנסים לפגוע בישראל באמצעות רשת פרופילים מזויפים, שנועדה לזרוע אימה וייאוש בקרב תושבי ישראל. הפעילות דומה מאוד לשיטות של איראנים ברשתות החברתיות.

עמותת פייק ריפורטר, מיזם הפועל לחשיפת פעילות של חשבונות מזויפים ושל הסתה ברשתות החברתיות, מיפתה יותר מ-120 חשבונות טוויטר מזויפים שפעלו  במטרה לפגוע במורל של אזרחי ישראל, לעורר שיח אלים בין המשתמשים ו"להגביר את הפחד והייאוש בישראל." 

השיטה של בניית הפרופילים דומה. כולם בעלי שם בעברית אך ללא שם משפחה, והם מפרסמים פוסטים בצורה מצומצמת ביותר – משפט בודד באותה שעה בדיוק.

למשל, חשבונות בשם "אברהם", "תמר" ו"חנה", העלו בימים האחרונים את אותו פוסט שנוסח בצורה עילגת: "נתניהו עושה את כל ההסלמה הזאת כדי להישאר שליט ארצנו (ישראל) וחמאס מגיב אלינו."

https://www.themarker.com/advertising/.premium-1.9818498

שאלה לעורך. בעיתון "חדשות בן עזר" התפרסמו לא אחת כמה פוסטים בדיוק באותו הנוסח נגד נתניהו. פוסטים המאשימים את נתניהו באחריות למלחמה עם החמאס והג'יהאד האיסלמי.

האם הוא בודק שהאנשים הכותבים אותם הם אמיתיים, ולא מדובר בפייק ניוז של פוסטים מזויפים הנכתבים ע"י האוייב?

 

מה האינטרס האמריקאי (של ביידן)

להפוך את איראן למעצמה גרעינית ולהעשיר את קופתה?

תודה רבה על מאמרו המרתק של פרופסור חובב טלפז, "במלחמה כמו במלחמה: האינטרס האמריקני",  ("חדשות בן עזר", 1646), מאמר מרחיב כזה לא ניתן למצוא במדיה הישראלית.

הבנתי את מהפך האימפריות, והאינטרס הסיני, דא עקא אולי בגלל מגבלות שכלי לא הבנתי עדיין מהו האינטרס האמריקאי (או הדמוקרטי של ביידן) בהפיכת איראן למעצמה גרעינית וביטול הסנקציות עליה, כלומר העשרתה במיליארדים רבים שבהם תוכל לחמש את עצמה ואת שלוחיה, החיזבאללה ועזה. וזאת עם או בלי קשר לסין.

לגבי השאלה "מהו האינטרס האמריקני?" טלפז עונה: "בנושא האיראני, יש לומר בפשטות מפתיעה – האינטרס האמריקני הפך מישני לאינטרס הגלובאלי של... סין! היא זו שמצאה את עצמה כמעצמה כלכלית כבר בעידן אובמה-ביידן עם החתימה על הסכם הגרעין. אותו הסכם שמשהה את כניסתה של איראן למשפחת המדינות הגרעיניות – אז ב-10 שנים – והיום נותרו בקושי  עוד 4 (!) שיחלפו במקביל  לסיום הקדנציה הנוכחית של ביידן. האם מתחולל כאן תהליך של 'האימפריה  הישנה  מתה, תחי האימפריה החדשה'?

"בצניעות תשובתי היא:  כן במובן הכולל, המתבטא בנטישת 'הישנה' את אזורי ההשפעה מול החלופה עם כניסתה של 'החדשה'."

אמנם למיטב ידיעתי (ויקיפדיה) לפי ההסכם הישן עם איראן נותרו עדיין עוד תשע שנים להיהפך למעצמה גרעינית:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%9D_%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%9F_%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%AA

אבל איראן המתחזקת כלכלית, ומתחמשת בנשק קונוונציונלי כבר עכשיו, מהווה דאגה רבה מאוד לישראל ולשכנותיה, ועדיין אינני מבין מהו האינטרס האמריקאי (או הדמוקרטי של ביידן לכך.

 

התקווה הגדולה של האקטיביסטים הפרו-אסלמים

 מרואן ברגותי מסית בכלא

הג'יהאדיסט, מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ, השהידים של הקצה (כתתאב שוהאדת אל-אקצה), והרצח הסדרתי, מרואן ברגותי הכלוא בישראל, שהיה חברו הטוב של עמוס קלויזנר-עוז שתלה בו תקוות לשלום, ושל חיים אורון (ג'מוס) שהיה מנגב איתו חומוס ברמאללה בין רצח לרצח – הועבר מכלא הדרים לכלא איילון ליד רמלה, לאחר שהקליט מסר הסתה בו קרא להם להגן על מסגד אל-אקצה ועל מקומות קדושים מוסלמים ונוצרים אחרים בירושלים, אותם כינה "הלב הפועם של האומה והבירה הנצחית של העם הפלסטיני."

הוא הוסיף כי מערכת היחסים של הפלסטינים עם ה"אימפריאליזם" הישראלי צריכה להיות מערכת של "התנגדות, דחייה, מאבק וחרם, ולא יחסים, מיקוח ופיוס."

הוא גם קרא לאחדות פלסטינית ואמר כי יש לבנות מחדש את ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) כך שיכלול את חמאס והג'יהאד האסלאמי.

https://rotter.net/forum/scoops1/699414.shtml

 

הסולטן רג'יפ טאיפ ארדואן ממשיך בהתבטאויות אנטישמיות

הסולטן רג'יפ טאיפ ארדואן האשים את ביידן בכך שיש לו "דם על הידיים" בעקבות עסקת נשק עם ישראל, וגם אמר שהישראלים "רוצחים ילדים ומסופקים רק אחרי שהם מוצצים את הדם שלהם." מחלקת המדינה תקפה בתגובה: "אמירות אניטשמיות מסיתות שעלולות להביא לאלימות נוספת."

https://m.ynet.co.il/articles/59341260

ובינתיים הפלא ופלא, ישראל היא המדינה השלישית בהיקף הסחורות שהיא קונה מטורקיה.

https://www.gplanet.co.il/%d7%94%d7%97%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%94%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%99-%d7%9e/

הגיע כבר מזמן הזמן שישראל תכיר ברצח העם הארמני, האשורי, והכורדי, ע"י טורקיה.

 

ועוד על "גאווה" ישראלית

"הגאווה" הישראלית, השחקנית מיה לנדסמן, ממשיכה בפעילותה. לאחר התמיכה במאבק הערבי של שיח' ג'ראח, היא מפרסמת את הסרט הבא על השימוש ברובה הצה"לי:

https://mobile.twitter.com/limorh6/status/1394357306586980353

הנה המשמעות העברית המקורית של "כלי זין".

עמיתתה ל"גאווה" הישראלית, אלונה זריצ'נסקי-סער (הבת של) פירסמה את תמונתה עם הכיתוב: "ביבי זיין אותי!"

https://buzznet.co.il/branja/85489

משום מה היא לא מדווחת אם היא גם הגיעה איתו לאביונה.

הסיפור מוזר עוד יותר לאחר שמדורי הרכילות מדווחים על זוגיות חדשה שלה עם החרדי מלך זילברשלג השומר על איסור נגיעה.

https://www.mako.co.il/entertainment-celebs/local-2020/Article-29decdeb78b8971027.htm

האם היא עושה מנאג' א טרואה (Ménage à trois) עם המלכים, מלך זילברשלג והמלך ביבי?

נעמן כהן

 

אהוד: ועדיין מיה לנדסמן ואלונה סער הן שחקניות נהדרות וראויות לכל שבח על הופעתן בסידרה "המפקדת", ולא חשוב מה הן דיעותיהן הפוליטיות, וגם לא נראה לי מכובד וענייני ללעוג להן כפי שאתה נוהג.

 

* * *

ברוך תירוש

תשובה למאמרו של אסעד גאנם

"כך נראה האפרטהייד בשיאו!"

   'הארץ' 16.5.21.

 

שלום והערכה לך פרופ' אסעד גאנם, ולעמיתיך,

בסלידה ובהתרסה, ובברכה להבנה ולהתפכחות, לקראת הבאות.

מאמרך, 'הארץ' 16.5.21, חושף את העובדה שבכירים בין ראשי ערביי ישראל והסביבה, עדיין לא התנערו ממשנת הסרבנות והמשטמה של חג' אמין ושוקיירי, שהובילה את ערביי הארץ בהזייה הרסנית, מדחי לנכבה נוראית. 

והנה אתה ממשיך בהזייה ובמשטמה בעזרת חוגים מתנכרים מהציבור היהודי, ומוביל, חס וחלילה, את ערביי ישראל, לנכבה נוספת. ופלא הוא שמשכיל כמוך, המעורה ומלמד את מדעי המדינה, אינך מודע, או למעשה מתעלם – מההתנהלות ההרסנית של הנהגת ערביי הארץ, שהובילה לאלימות ולשפיכות דמים, ובדיעבד, להרס הקהילה עצמה.  

והיום, אחרי שהקהילה בחריצותה, השתקמה באווירת החופש בישראל, ומהווה את הקהילה הערבית היחידה במזרח התיכון שלא נפגעה מזוועות האביב הערבי – אתה נעזר ביושבי קרנות כעודד קוטלר ועידו דוד כהן, ומסית ומלהיט את חמומי המוח בקהילה, לאלימות ולוונדליזם ברחבי המדינה, המעוררים חשש עמוק ושאט נפש, בחוגי האוניברסיטה בחיפה, המאמצת אותך.

דאבונך עקב העובדה שלערביי הארץ לא קמה מדינה, מובן ונוגע ללב, אולם יושבי קרנות, כעודד קוטלר ועידו דוד כהן, הם שבהסתתם, יחד עם הנהגתכם, מנעו הקמת מדינה ערבית באין ספור הפעמים שהוצעה כפשרה. והיום בקריאת השקר והרשע במאמריכם, ברור שלא תעצרו מהסתות, עד שתחזירו סרבנות ואלימות שתהרוס את המעמד המרשים ונדיר שהקהילה בחריצותה בנתה בישראל.

במאמץ לאשש את סלידתך מאורח קיום מדינת ישראל, אתה מגייס, עם 'בצלם', סיכומים אקדמאים העוינים את ישראל וקובעים כי "קיים בה משטר של עליונות אתנית יהודית, המתאימה לתואר אפרטהייד."  ותודעה זו  מחלחלת ומסעירה את הדור הצעיר, המוביל כיום לדבריך 'מחאה עממית', זו שבוטאה ע"י הצעירים הזועמים בפרעות הרס ודמים, ביפו ובעכו, בלוד וברמלה, באום-אל-פאחם סכנין וטמרה.

האומנם זעם הצעירים הערבים החל רק מול 'משטר העליונות היהודית' אחרי 1948? האם כמלומד העוסק בהיסטוריה, אינך מודע לפרעות ההרס ודמים שצעירים ערבים זועמים חוללו ביהודי היישוב הישן, טבחו ואנסו במאות יהודים בצפת ובעין זיתים, במוצא, ירושלים וחברון, עשרות שנים לפני תחילת ההתגוננות היהודית, וההתנחלות בכרמיאל ובטירת הכרמל.  

האם אינך מודע לעובדה שערביי הארץ לא היו מעולם ריבוניים, ולא שאפו לריבונות, אלא ראו עצמם כבני סוריה הגדולה, וחיו כנתיני הביזנטים, העות'מנים והבריטים? לאומיותם נעורה לאחר שבריטניה וצרפת החלו להרוס את האימפריה העות'מנית, ולפי תוכנית 'סייקס-פיקו', עמדו להקים בחסותן על חורבותיה במזרח התיכון את מדינות סוריה ולבנון, מצרים עיראק וירדן, ו'הבית הלאומי היהודי'.

באותן המדינות מצאו את עצמם לפתע תחת שלטון עוין ועריץ, מעל מאה מיליון בני מיעוט טורקי ויווני, כורדי וארמני, קופטי, שיעי ויהודי, ואיש לא שעה למצוקתם הקשה, שנחשבה סבירה במסגרות השידוד המדיני החדש. רק התנגדות ערביי הארץ, שמעמדם ורווחתם הובטחו, קיבלה תהודה במשטמה שעוררו חג' אמין וחסידיו, והובילו לסרבנות מלווה בהרס ובשפיכות דמים נוראה, שגיבשו בהדרגה את היישוב היהודי ליישות לאומית, מתגוננת ומביסה את תוקפיה. 

אין ספור הצעות לפשרה הועלו לחלוקת הארץ בין מדינה יהודית לערבית, והסירוב הערבי לפשרות, גרר כל פעם אלימות רצחנית, שבעקבותיה צומצם השטח שנשאר להקמת המדינה הערבית.   

כך הובהר שמגמת ההנהגה הערבית אינה להקמת מדינה, אלא להביא להקמת ארבע מדינות במרחב הקטן שהוקצה לבית הלאומי היהודי: האחת ירדן, כולה ערבית. השנייה פלסטין, כולה ערבית. השלישית עזה, כולה ערבית. והרביעית ישראל, אותה הם שואפים להציף במיליוני ערבים עויינים. והמגמה בוטאה כיום במהומות פראיות ובמטר אלפי טילים מעזה.

ואתה, פרופ' אסעד גאנם, אם ברצונך לשמר את המעמד המרשים ונדיר שערביי ישראל הקימו בחריצותם, אנא התנער ממשנת חג' אמין ושוקיירי, וסייע לערביי ישראל להתנער מהסרבנות הנכפית עליהם, ולחיות בשלווה כאזרחי המדינה, כפי שחיים מיליוני בני מיעוט במדינות הלאום היווני והטורקי, האיטלקי והספרדי – שם אינם מניפים דגלי אוייב, לא מעוררים מהומות, ולא חותרים להרס אושיות המדינות.

בתקווה לרגיעה מהמהומות, ובשאיפה לשלום עכשיו,

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

י"א בסיון, תשפ"א, 22 במאי 2021

 

לאהוד, שלום.

אחד מהמסיתים הקבועים במגזר הערבי הוא פרופ' אסעד גאנם, ראש חוג באוניברסיטת חיפה, ללימודי מדעי המזרח התיכון. ולמרות מעמדו הבכיר באוניברסיטה, הוא לא מפסיק להכפיש את מדינת ישראל, ובכל הזדמנות מתאר את סבלות הערבים מרשעות הכיבוש הישראלי.

לאחרונה הוא פירסם ב'הארץ', 16.5.2021, מאמר שיטנה "כך נראה אפרטהייד בשיאו", ומיד הלהיט את המהומות שהתחילו יומיים קודם לכן.

לאחר שמאמרו הלהיט את הרוחות בחיפה, שם הוא מכהן באוניברסיטה ושולט בגוף של מאות סטודנטים נסערים, כתבתי לו את השגותיי אודות פעילותו החתרנית מזה שנים, ואודה לך, אהוד, אם תמצא לנכון לפרסם בחב"ע את המכתב אליו.

בהערכה לבבית, 

ברוך תירוש

 

 

* * *

אסתר רַאבּ

חתונה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

 

ערבת-בצק. לחם אדמה – דם.

פיות התינוקות הוורודים הריחניים נטו כה וכה, רעבים ללחם, לצינור-מזון, לשד שופע חלב.

ידי זיווה לשו את הבצק – לחם המחר, בצק חייה היה בין ידיה המוארכות, השחומות, הוא התכווץ, התפשט, חרק ונתעדן כמשי: משעורה ודורה היה הקמח – סורוגַטים. חומר קלוקל לכאורה, הלך ונעשה ללחם-אמת לא יאכזב את אוכלו, תפוח צהוב-זהוב, אפוי בידיה הברוכות של זיווה.

מחול הפצצות מעל לראשים נישנה מדי ערב. התינוקות, גועים-פועים, היו נישאים חמים מן המיטה אל המרתף. כחתולה את גוריה, חטפה אותם זיווה תחת בית-השחי ונשאתם אל המחבוא, אל המאורה המוגנה בפני הפצצות הנובחות מסביב. "גאט מיין גאט!" – נשים מכורבלות ונערות מעפעפות מתוקף שינה, מאימת "הקונצרט" הבלתי-קרוא בליל-אמש, ילדים מנמנמים לאור נר; שכחו הגברות להיות "דאמות" כביכול, וחנה-טריינה עם גברת הדורה קורסות כאחיות זו ליד זו על רצפת המרתף ומתנות יחדיו את צוק העיתים: הפך עלינו כל סדר: תפוח-הזהב הנהדר, זהב ממש, פרי-עמל ושיפור של שנים רבות, לפרות יוגש, ואלה עטיניהן צומקים מיום ליום מחוסר תבן ושחת, כי אלה מניין יבואו למושבה המוקפת, וכל גרעין וכל גבעול-קש יבער הצבא החונה מסביב; דורה מאכל-תרנגולות – לפי אדם יוגש; המאור – פתילת-שמן, פיח ודמע עיניים, שקי החיטה הטובה מן הגליל אפסו, כי כורת מעלינו הגליל: שני קילומטרים מכאן – התורכים, שני קילומטרים מכאן – האנגלים, דרומה וצפונה מן המושבה, ושני המחנות נלחמים ומעל לראש הלאה, מעל לגוף הרעב – מחול-שטנים זה של פצצות.

הכרמים אשר לא ייעבדו ולא ייזמרו פרושים כיריעה מוכנה רק למערכה, עקורים והרוסים בחלקם זה יותר משנה. חפירות-ההגנה אכלו כשחין את הגוף הירוק, ומדי ערב ייהפך השדה הקרוב ביותר למרחק סתום, לוטה צעיפי-מוות, כדורים שורקים בלילות בין זלזלי האוקליפטוסים. ופצצות רוטשות את בטן הגבעות אשר רבצו כאן תמיד כפרות מעניקות חלב-שלום טוב, והחמציץ המכסה אותן נדרס כבשר החי ברגלי החילות. לחש ורשרוש בזיתים, ובכרמים גניחות פצועים תורכיים וצעדי נמר של גדוד-מרגלים. פטרולים אנגליים או פטרול תורכי? – מי ידע זאת, בחביון שיחים וגדרות, בהגיח ליל אפל וברקמו מסביב מזימות? האוזניים מתחו את תוף-השמע, אף מישש את הריחות ונהה אחריהם ככלב: אבק-שריפה, מוות, אדמה ספוגת-טל – נעשו למין שיקוי-פלאים תוסס בעורקיה של זיווה.

הגבעות הענוות הפכו עתה לחזית אדירה. צבאות הוסעו, נהדפו אחור, תותחי-ענק חרשו בגלגליהם את אדמת הבור, והמושבה היתה ללעג בידי כוחות איתנים אלה. אם תיפול בידי התורכים השונאים בטרם בוא האנגלים – אזיי כלה יעשו עימנו. יודעים אלה, שקיבלנו בחדווה פטרולים אנגליים במושבה, כי אכלו לחם משולחננו ונפרדו מעימנו בידידות.

כנחלים רחבים הוסעו כוחות חיים ומוות לתוך נפשה של זיווה. מרכז גדול היתה בימים ההם. כיין התרונן הדם בעורקיה, ביקש להתפרץ מקצה אצבעותיה ונשאה מעל לעצמה, כשאת גל אוויר חם את הנוצה. רעיון הלך ובשל בדמה כהכרח אשר קצרה יד השכל לשלוט בו: עליה להגיע הערב למחנה האנגלי – ויהי מה! היא, זיווה, תעשה זאת, אדון היא לעצמה ולגופה השחום והדרוך ללא-מוצא – ולו תתפוצץ כשרַפנל זה לאלפי רסיסים. לא "דבורה" ולא "יהודית" – זיווה הינה! אחות-ואם לגורים, לילדים הרעבים-למחצה. לאחים הכלים בכינה וחולי בצבאות התורכים. התורכים זוממים שחיטה, שפמי האופיצרים מסתמרים בזעף כמבשרי רע, פניהם אינם כתמול-שלשום. זוממים הם, שחוט ישחטונו. ככה... בהעברת יד על הגרגרת הראו זאת אחדים בעליל. ככה... יעשו לנו כאשר עשו לארמנים. חייליהם אמנם נכנעים, שלווים, אך האופיצרים – שביב רע, סודי, בעיניהם. זיווה גוללה את ה"תוכנית" שלה לפני עמרם חברה. זה עמד נשען לכלונס-הגדר ודפק במגלבו על מגפו הצהוב.

"ואביך, זיווקה, והמושבה והוועד? הרי זו אחריות!"

"עמרם, התורכים זוממים 'דבח' (טבח), והאנגלים עימנו. עלינו להביאם הנה – ויהי מה!"

"זיווקה, את מטורפת!"

זיווה החלה לזמזם בין שיניה: "צאי ובקשי לי בן-זוגי." השיר הזה היה מרתיח את עמרם: "בקשי לי בן-זוגי", והרי בן-זוגה עומד לפניה – והיא, תולה עיניה במרחקים...

"נעשה רכיבה, עמרם!" – ציחצחה זיווה שיניה הלבנות בהטעמה של בני-תימן.

עמרם תקע רגליו הקצרות לתוך החול ועמד מרובע ועיקש, אך עיניו העגולות כזיתים שחורים החלו נוצצות והלכו הלוך והימוג בפני היבהובי הפוספור שליהלהו בקצב חרישי מעיניה הירוקות של זיווה.

"היה מוכן, אקרא לך," – פלטה זיווה כלאחר-יד וסטרה לו קלות בלחיו בכדי להפיג את המתיחות.

פניו של עמרם חייכו.

 

*

חריק חריק... מה חורק האוכף, זיווה. עיני עמרם עגולות ונוצצות בחגיגיות ככפתורי ז'ט מלוטשים, פרסות הסוסים נתונות במוך, ומוך הלילה בכנפי הרוכבים. החולות עמומים כמרבדי-קטיפה. ללא הד שוקעות פרסות הסוס המכורבלות; כבתוך מים שטים הם בצידי הגדרות, זלזל שיטה מצליף על פניה של זיווה ורעד עובר בגבה.

"עמרם, תן לי יד, האין זה חלום?"

"חלום? וַאללה, טיפשה הנך. אני איני חולם כלל. מתי נתחתן, זיווה?"

"בוקרַה!" – מנסה זיוה להתלוצץ.

פני עמרם מתכרכמים.

זיווה שולחת לו מבט ופניה נעשות רציניות.

"נתחתן אם נשוב חיים, עם כניסת האנגלים למושבה," לוחשת היא כאילו לעצמה, "כאשר תחוג המושבה, כאשר יצאו מן המרתף, כאשר נוכל לרכב לירקון..."

רצועות האוכפים חרקו דקות. האקדוחים הוצאו מן הנרתיקים.

"עלינו לצאת מתחת לגדרות אל חלקות-החול, זיווה!"

"כן, עמרם."

"התתחתני איתי באמת?"

"כן."

קולות שני המחנות החונים במרחקים הגיעו כמו מתחת לשכבת מים לאוזני הרוכבים. הם יצאו צעד בצעד אל חלקת החול.

החול הלבין לאור הכוכבים כלאור ירח סמוי. הסוסים, זה אחר זה, המשיכו בשביל דרוס שנמשך באלכסון לקראת חורשת האוקליפטוסים. מעבר לחורשה, בכרמי השקדים, חנו האנגלים, חנה החופש, חנתה אירופה, ומעבר הירקון מזה – תורכים כבדים משרכים דרכם כנמרים בלומים, מחכים לאות.

בירר! – ירייה ושריקה קרובה מאוד.

"לרבוץ!" – פקדה זיווה וראשה קל כנוצה. עיניים ואוזניים לה עד ציפורני רגליה. שניהם קפצו מעל הסוסים ושכבו זה ליד זה. עמרם היה חם ורעד, רגלי הסוסים כמעט נגעו בפניהם, וריח אורווה עלה מפרסותיהם. סוסים הסתובבו וזקפו אוזניים.

"זיפת, מן החורשה, פטרול אנגלי," רטנה זיווה, "הם רחוקים... לא ישמעו אם נקרא, אבל כדוריהם ישלחו לנו, לעזאזל!"

בררר... בררר... – היריות באו זו אחר זו ובצוותא.

"עמרם, עמרם!..."

זרם דם פרץ מזרועה של זיווה וכיסה את פניו של עמרם – –

 

*

נכתב: 1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1917, תחילת 1918. נדפס לראשונה: "גליונות" כרך א, חוב' ב (או א), כסלו תרצ"ד. נכלל בקובץ: "גן שחרב", עמ' 164.

אף שבדמותה של זיווה יש משהו מאסתר ראב, העלילה ניראית דימיונית.

 

המשך יבוא

 

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

אהוד: תוך כדי שיטוט באוצרות הבלתי נידלים של היו-טיוב עליתי על נאום של נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק לפני שלוש שנים, ב-2018, וצפיתי והקשבתי לו עד תומו. חשבתי לתומי: מי מהגמדים בכנסת כיום, השונאים את נתניהו והחותרים והמייחלים להפילו, היה יכול לשאת נאום פוליטי רהוט בעל מימד היסטורי כזה בפני העולם, נאום הגנה מעולה ביותר על ישראל?

אני לא הייתי תומך של נתניהו בראשיתו, אפילו התנגדתי לו קשות ובלשון בוטה, אבל לדעתי הוא צמח להיות אחד ממנהיגיה הבולטים והחשובים ביותר של ישראל בהיסטוריה שלה, וכך גם ייזכר.

 לא יכולתי לדמות את משה 'בוגי' יעלון או את גדעון סער, הנערצים למשל על ידי אורי הייטנר, כל אחד בשעתו, כראויים להיות ראשי ממשלה במקום נתניהו – כשהם עומדים ונושאים נאום נכון, תקיף, רהוט והיסטורי בפני אומות העולם. דומני שגם לפיד, בנט או גנץ היו מצליחים די בקושי להגיע לרמה כזו של ייצוגנו בעולם, הגם שהאנגלית של בנט מצויינת – אבל דיעותיו ומהלכיו מאוד מבולבלים ופיו פולט לעיתים גם שטויות, ואם הוא מדינאי הראוי להיות ראש ממשלה – אני צנצנת.

אז איך ייתכן שחלקים רבים בעם ובכנסת מוסתים ושטופי שנאה לנתניהו ומייחלים להפלתו בסיוע התקשורת, הפרקליטות והרשימה המשותפת (בשנאת ישראל) – בעוד שעלינו כולנו להודות יום-יום על כך שהתברכנו במנהיג מסור ומוכשר כמוהו?!

ואין בדברים האלה שמץ של הערצה לנתניהו, אלא התבוננות מפוכחת מאוד בהתנהלותו האיתנה כראש הממשלה – למרות המקלות ששונאיו תוקעים כל הזמן בגלגליו, והחדווה שבה מטנפים אותו אויביו מבית.

 כך הייתי כותב גם על צ'רצ'יל ומסתכן שאוגדר על ידי סכלים כ"חסיד שוטה" שלו.  

 

* נרי לבנה: "מאז שהוכרז על סיומה של הקורונה ניסיתי לארגן מישהי או מישהו מקרב חבריי ומוקירי זיכרי שיסיע אותי לנצרת. אבל מאז אירועי יום ירושלים, ובפרט הפרעות בערבים וביהודים שלאחריהם, הפסקתי לעשות זאת, בכאב לב גדול. מאז המקום היחיד שאני רוצה להגיע אליו הוא נתב"ג." ["הארץ", 21.5.2021].

אהוד: סעי לשלום ושימרי על בריאותך בארצות הקורונה והיזהרי מאוד מפגיעות ומִפרעות ביהודים בגולה, כי – בגללנו-כמובן, כולל ביבי, באשמת פעולותינו הרצחניות בעזה – האנטישמיות מרימה בגולה שוב את ראשה המכוער!

אנחנו הנשארים כאן נסתדר בלעדייך.

 

* סופר נידח שלום, מבצע "שומר החומות" הסתיים לאחר שסבלנותו של הנשיא ביידן פקעה והוא הודיע לנתניהו בשיחתם האחרונה שעל ישראל לסיים את הלחימה ולהודיע מיידית על הסכמתה להפסקת אש. הנשיא ביידן איים שאם לא תופסק האש, ארה"ב תקפיא את אספקת טילי היירוט למתקני "כיפת ברזל", טילים שמיירטים את רקטות החמאס. מקורו של מידע זה מאתרי אינטרנט המקושרים למודיעין הרוסי .אני מודה לידידי הצעיר ואדים שאיתר את המידע. לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, הודה הנשיא ביידן לנתניהו והוא הבטיח שאספקת טילי היירוט למתקני "כיפת ברזל" תימשך.

רון וייס

רמת-גן

 

* סוף-סוף סופר עברי חשוב פתח את הפה (בהפגנה בת"א במוצ"ש בחברת איימן עודה, ראש "הרשימה הערבית המשותפת" בשנאת ישראל) ­– והגיב על ההתקפה הנפשעת של חמאס על אזרחי ישראל:

הסופר דויד גרוסמן אמר בהפגנה: "הלהיטות של כל צד במלחמה 'לצרוב בתודעה' את הניצחון שלו יצרה אלפי תבוסות קטנות. דור שלם של ילדים, באשקלון ובעזה, יגדל ויחיה כנראה עם טראומת ההפגזות והפצצות והסירנות. אנחנו, הישראלים, מסרבים עדיין להבין שהסתיים העידן שבו הכוח שלנו יכול לקבוע מציאות שתהיה נוחה אך ורק לנו, לצרכים שלנו ולאינטרסים שלנו." ["הארץ", 23.5].

יש אידיוטים מוסריים ויש אידיוטים פוליטיים.

יחי סיום עידן הכוח שלנו! תחי החולשה פרי אלפיים שנות גלות, רדיפות, פוגרומים ובסוף גם שואה!

 

* איימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ואולי גם שותפו של יאיר לפיד להקמת "ממשלת האחדות והשינוי", אמר באותה הפגנה בתל אביב:

"המלחמה טובה רק לאדוני המלחמה, רק למספסרים בדם, רק לבנימין נתניהו, אבל היא רעה לשני העמים." ["הארץ", 23.5].

 

* אהוד היקר, בהקשר לדבריך על כך שסופרים לא-"מזרחיים" מופלים לרעה (כנגד הטענה של הדסה מור לקיפוח), אני מבקש לציין שהפעם היחידה שזכיתי כי קרן תל-אביב לספרות ואמנות תתמוך בספר שכתבתי, היתה כאשר פירסמתי ספר על פייטן יהודי ממרוקו בן המאה ה-19, במסגרת לימודי הדוקטורט שלי. לפייטן הנשכח קראו ר' יעקב בן שבת, ולספר (שהסתמך על עבודת המחקר) קראו "יגל יעקב", וראה אור ב-1980.

לימים כתבתי ספרים, ובהם סיפורים על שואת יהודי רומניה, ולמרות פניותיי, לא זכיתי – לא רק לסיוע – אלא גם לא למענה.

הדסה מור היא סופרת ראויה מאוד. ספרה "יום הדין של ג'ני מרקוס" הוא ספר מצוין. באמת הגיע הזמן לשכוח את עוולות העבר, אם היו. יש היום כל כך הרבה מקופחים (ילדי תימן ה"חטופים", צעירים אתיופים מאותגרים על ידי המשטרה, ערבים שנרצחים על ידי פושעים), וכולם מצפים ש"השבט הלבן" ישלמו את המחיר, כי הם אשמים בכול!

באמת כבר נמאס.

שלך,

משה גרנות

 

אהוד: התפלאתי מאוד לקרוא שאתה מתייחס ברצינות לעלילת הדם של "חטיפת ילדי תימן"! איך אפשר לראות "קיפוח" בעלילה הבזוייה והשקרית הזו?

ואגב, כאשר חיפשתי מילגה למימון מחקרי על דמות הערבי בספרות העברית, נאמר לי שיש קרן שהיתה יכולה לתמוך בי בנדיבות – אילו רק הייתי יוצא עדות המזרח!

 

* הי אודי, בתשובה להערתי [ציטוט]:

* הי אודי, כרגיל, אתה לא עונה לעניין אלא מסביב...

בנדלה

אודי: כי מאוד קשה לי להתמודד עם הגיגייך.

 

תבוא עליך ברכה. בפעם הראשונה ענית לי לעניין. ברור שקשה לך עם "הגיגיי" כי הם לא תואמים את השקפת עולמך...  וברגע שאינך יכול לסתור את העובדות שאני מביאה, אתה עונה סחור סחור.

לדוגמה –  בפעם האחרונה – הגבתי על פרסום המודעה שלך באותיות קידוש לבנה, שגוש השינוי, שומו שמיים, מנסה להתחבר עם מפלגה ערבית, ושזה לא מתקבל על הדעת. השבתי לך שנתניהו הוא הראשון שהכשיר את המפלגה הערבית בגלל המצב הפוליטי שלו, (דרך אגב, לא שמעתי אותך מתמרמר על נתניהו, ולא הרמת קול זעקה...) ועל זה השבת במשהו שלא שייך לעניין המדובר.

אז ידוע שאתה חושב שכל מי שלא תומך בעמדותיך הוא מטומטם, אבל, אודי, לא עד כדי כך. את העובדה הזאת אי אפשר למרוח, וכולם יודעים.

בנדלה

 

אודי: את צודקת. אני כנראה מטומטם... ברור כי ל"ממשלת לפיד" מותר להסתמך בימים אלה לא רק על רע"ם אלא גם על הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל) – אחרת לא יהיו לה 61 מנדטים בכנסת להדיח את נתניהו, ואולי גם להעביר את החוק שיכריח אותו להתפטר בגלל כתבי האישום ההזויים שהוגשו נגדו – כי שנאתם המוצדקת, כנראה גם בעינייך – לנתניהו, חשובה וגדולה פי כמה וכמה משנאת רע"ם לישראל!!! – ולכן אתם כולכם, כל שונאי נתניהו, מצדיקים את "ממשלת האחדות והשינוי" ומנשקים לה את התחת...

אבל כנראה שאני מטומטם...

 

* מתוך מכתב לחבר מעבר לים, עדיין בתקופת מבצע "שומר הומות": החמאס ממשיך לשגר רקטות הזורעות הרס ולעיתים גם פציעות ומוות, אבל כמה ימים כבר לא לאיזור תל אביב אלא רק לדרום הארץ, כך שאנחנו לא צריכים לרדת למקלט או לחדר המדרגות.

למצב אין פתרון כולל, רק הרתעה של שנים אחדות קדימה, אחרי שהורסים להם את מרבית מיתקני הטרור שלהם.

מזלנו שנתניהו עדיין עומד בראש הממשלה, למרות גלי השנאה הבלתי מוצדקת כלפיו בחלק מהציבור הישראלי. אבל נדמה לי שאם תהיינה בחירות חדשות הוא יזכה ברוב – בזכות הצלחת מאבקו בקורונה, ממנה התפטרנו כמעט לגמרי וכמעט הכול חופשי ופתוח כאן, ובזכות הנהגתו את המלחמה בחמאס.

אבל בינתיים החמאס הצליח להתסיס גם אלמנטים פליליים ולאומניים מוסלמיים רצחניים בקרב ערביי ישראל, ופגע במרקם של הדו-קיום שאנחנו לתומנו חשבנו שרק הולך ומשתפר כל הזמן.

אני חושב שבארה"ב לא מבינים זאת ורק מאשימים אותנו על ההרס ברצועה שנגרם לרוב גם בגלל שהחמאס ממקם את עמדותיו בקרב האוכלוסייה האזרחית כדי שתהיינה בידיו תמונות ההרס וההרג להפיץ בעולם נגדנו בעוד הוא ממשיך לשלח מאות טילים לעבר אזרחי ישראל!

מעניין מה היו אומרים בארה"ב אם ניו-יורק וואשינגטון היו עומדות ימים ארוכים תחת מתקפות רקטות של מדינת אוייב?!

אני ממשיך כרגיל בהוצאת המכתב העיתי פעמיים בשבוע וזוכה להדים רבים.

 

* תודה לחובב טלפז בשל הסברו התמציתי והברור על מגמותיה של סין. האם אני צריכה לנשום לרווחה?

קיימת מלחמה כלכלית ולא תהיה מלחמת-דמים?

אביבה קם

 

* נפטר פרופ' עדי צמח (1935-2021), מוח מבריק, לעיתים מבריק מדי, שהיה כבוי בחמש עשרה שנותיו האחרונות. לפניו הלכו לעולמם חבריו ללימודים בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, כולם לימים פרופסורים, שהיו בשעתם, כסטודנטים וכמורים בראשית דרכם האקדמית, חבורת רעים נהדרת: יוסף בן שלמה, מנחם ברינקר, ירמיהו יובל, והם היו בידידות עם המורה הנערץ עלינו ד"ר (לימים פרופיסור) יעקב פליישמן. ויבדל"א רן סיגד.

[אני, הצעיר מהם, ערכתי אז, כמצויין בוויקיפדיה, את: "היסודות האונטולוגיים של ההכרה: רשימות לפי הרצאותיו של יעקב פליישמן", ערך: אהוד בן עזר (ראב), 2 כרכים, ירושלים: מפעל השכפול של הסתדרות הסטודנטים, תש"ך, 1960. נדמה לי שהכרכים מופצים שם עד היום].

עדי אהב מאוד נשים צעירות, ובשנים שהיכרתי אותו, אני זוכר שלא היה יכול להתאפק מלמשש אותן כל אימת שהיה קרוב אליהן. בשעתו הייתי אפילו בחתונתו עם מינה, בבית הכנסת של שיכון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בגבעת רם.

יום אחד אחר-הצהריים, בעודי סטודנט לפילוסופיה בירושלים בראשית שנות השישים, הלכתי לבקר את עדי צמח בחדרו השכור בשכונה ירושלמית צפונית לרחוב יפו, בחברת עופרה הלוי היפהפייה. שנינו, יחד עם עדי, למדנו אז במכינה לצרפתית באוניברסיטה בגבעת רם. עופרה משכה הרבה תשומת לב כאשר הלכנו ברחוב קינג ג'ורג', ואני קיוויתי שהסטודנטית שאהבתי אז ולא החזירה לי אהבה, תראה אותי במקרה בחברת עופרה היפהפייה, תקנא ותשנה את דעתה.

כשהגענו אל חדרו החשוך-במקצת של עדי, הוא הקסים אותנו, כרגיל, בשפע דיבוריו, אך מאחר שלא ההין לגעת בעופרה, החזיק בידו את מנורת השולחן הניידת שלו, עמוד עץ ובראשו נורה חשופה דולקת, ותוך כדי דיבורו איתנו לא הפסיק ללטף את הנורה כאילו היתה חתול.

את אחת האמירות שלו אני זוכר תמיד: "ספרים עושים מִסְפרים."

 

* ציטוט: גל פרעות אנטישמיות ברחבי ארה"ב. תוכנית מיוחדת של לורה אינגראם: "אמריקה מסוכנת ליהודים." צפו: [תמונה].

כצפוי, "הדמוקרטים" לא רק מחריבים את המזרח התיכון ואותנו, אלא גם את היהודים האומללים, שעדין גרים בארה"ב. השדרנית לורה אינגראם הקדישה אתמול [21.5] ברשת פוקס ניוז, דקות ארוכות לתאר את המתרחש: יהודים מוכים רק בשל היותם יהודים, והם מסתתרים. ברור שהמשטרה אינה מתערבת, היא "מכילה", כי מפחדים מהמוסלמים. בנוסף תקציב המשטרה קוצץ בידי כת ה-PC.

הנה פתיח התוכנית: [סרטון].

התקפות משולהבות בידי צירות בית הנבחרים, מוסלמיות וקומוניסטיות, וכמובן ה"יהודי" ברני סונדרס. מימשל ביידן שותק. אמריקה מסוכנת ליהודים, אומרת אינגראם.

השבוע מגישים החברים הרפובליקנים בסנאט הצעת חוק לעונשים כבדים נגד אנטישמיות, אך הפרוגרסיבים כבר מתנגדים לזה, בטענה של "חופש ביטוי". אגב, גם בלוד, עכו, יפו ורמלה זה היה בסך הכול "חופש ביטוי" איסלמיסטי, רק לא ידעתם.

וההתקפות לא פוסקות, אתמול [21.5] ברחוב 47 במנהטן, כנופיות מוסלמיות פל-תיניות – יהודי? תחטוף מכות. מנהטן היא כבר איזור חצי נטוש, מוכה פשע, סמים, כנופיות, מסוממים, הומלסים וייאוש. מי שלא חייב – שלא יגיע לארצות הברית. [סרטון].

במשך שנים היהודים הפרוגרסיבים בארה"ב התערבו בעניינים שלנו, כמובן מתוך ביקורת קשה: הארגון העויין ג'יי סטריט, פיטר ביינארט, התומס פרידמנים למיניהם, עיתון הפייק ניוז "ניו יורק טיימס", ודומיהם. פתאום הם גילו שעצם הקיום שלהם כיהודים בארה"ב מעורער, ה"טמפלים" הרפורמיים ריקים, היהודים מתחבאים, ומסתירים את זהותם.

זוכרים את הסרט שלנו, שכרגיל הקדים את זמנו? כמה ביקורת היתה נגדו, וכתב "ניו יורק טיימס" ניסה לעוות את דבריי. ומי צדק? וזה רק יילך ויהיה רע יותר.

ישראלים בארה"ב, אין לכם עתיד שם, הקדימו לחזור, כי עולים חדשים רבים תופסים לכם את המקום. יש לנו בעיות, אבל אצלנו יש עתיד מבטיח.

חזקו אותנו, אנחנו נחזק אתכם. [סרטונים].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 22.5.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

 

* ציטוט: החידה הטורקית: מי המדינה במקום השלישי מבין לקוחות הסחר הטורקי? [תמונת ארדואן].

בעוד הדיקטטור ארדואן דירדר את היחסים (הפומביים) עם ישראל לעוד שפל, עם ביקורת היסטרית, כדרכו – הסחר המשותף רק ממשיך ומזנק. מה שאומר שיש פה הרבה מס שפתיים ארדואני.

בטורקיה פורסמו נתוני הסחר המשותף לשנת 2020, והוא עומד על שיא כל הזמנים של 6.5 מיליארד דולר, כאשר ישראל קונה מטורקיה סחורות ומוצרים בגובה 4.7 מיליארד דולר. בכך הפכה ישראל למדורגת במקום השלישי מבין המדינות הלקוחות של טורקיה. הצמרת הטורקית מבינה את זה, ושומרת על הסחר היטב, במיוחד שהלירה הטורקית גוססת בשער של 8.5 לירות לדולר ובקרוב יגיע לדו-ספרתי.

לשם השוואה, כאשר ארדואן עלה לשלטון, הסחר המשותף היה בגובה 1.4 מיליארד, ובשנת 2018 הוא עמד על 5.6 מיליארד. בנוסף צריך לזכור שארדואן מאפשר לכל פל-תינאי מעזה להגר לשטחו, דרך מצרים.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 20.5.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

 

* ציטוט: המפה המסווגת ביותר בעולם – הצצה ראשונה למפת המנהרות. הושגה מראש? [תמונה].

המפה המסווגת ביותר בעולם – מתחילה להיות רכוש הכלל, ואין ספק שצה"ל השיג את מפת מנהרות ה"מטרו", ובכך הפך אותן לגרוטאות. צה"ל מפרסם את המפה (לפחות את חלקה), וההפצצות למחיקת ה"מטרו" נמשכות.

מה חשב חמאס, שהמפה לא תגיע לידי ישראל? על פרוייקט המנהרות שלו עבדו במשך שנים אלפי אנשים, וברצועת עזה יש עשרות אלפי סוכנים של ישראל, בכל הרמות, גם בצמרת החמאס. אם יחדש מנהרות חדשות, גם זה ידלוף מהר מאוד, כך שהחשיבה ה"אסטרטגית" שלו הפכה למילכוד. אלה מטרות נייחות, שקל לחסלן ברגע שהתגלו, והן גם הופכות למלכודות מוות.

אין לסיים את המבצע בלי הקמת מכשול מוות סביב הרצועה של לפחות קילומטר אחד לעומק.

למי שעדיין הוזה על מסירת שטחי ארץ גם ביו"ש, שייערך למנהרות לנתב"ג, תל אביב, חיפה, כל ערי השרון, וירושלים. בזה ייגמר סיפור מדינת ישראל.

האם טורקיה וקטר עומדות מאחורי ה"מטרו" הזה, ביצוע ומימון? אני מנחש שכן, שכן זה פרוייקט מדינתי, וצריך לפוצץ את זה בעולם. אם היה לנו משרד חוץ, הם היו עובדים על זה, אך אין להתייאש, אולי יום אחד יהיה לנו.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 20.5.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

 

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל