פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1650

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בסיון תשפ"א, 3.6.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירִים לְעֵת כָּזֹאת (א): חֶרְמֵשׁ-יָרֵחַ. הַשֹּׁרֶשׁ. "גֵּיְזֶר" שֶׁל אוֹר אָדֹם. // פרופ' אשר מעוז: אגדה ושמה גוש הימין. // יורם אטינגר: ניפוח דמוגרפי פלסטיני ומומנטום דמוגרפי יהודי. // מנחם רהט: חרדים מאופוזיציה, סוף עידן: הסיעות החרדיות, שותפות בכירות בממשלת נתניהו, מתקשות לעכל את הליכתן לאופוזיציה בממשלת בנט-לפיד. // עקיבא נוף: בְּיֶרַח מאי. // פנחס בן שאול: כך היה כבר בל"ג בעומר 1958 בהר מירון. // אהוד בן עזר: בהגיע החוגגים אל חצר מירון, בשנות ה-30 של המאה ה-19, לפני כ-190 שנים, מתוך הסאגה הנידחת והמושכחת "והארץ תרעד", 2014. // יצחק גנוז: הַשִּׁיר עַל סַבָּא וְנֶכֶד. // אורי הייטנר: 1. השבת הגדולה. 2. מנהיג המגשימים והחלוצים. 3. צרור הערות 2.6.21. // רוֹן גֵּרָא: בַּחֲלוֹמִי אֶרְאֶה. // יוסף עוזר: הבושה. // אסתר רַאבּ: בפרדס. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק ראשון: ילדותו של יוסקה המרסק ועגלת הצואה של משפחת גולדשטיק. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

שִׁירִים לְעֵת כָּזֹאת (א)

חֶרְמֵשׁ-יָרֵחַ

נִבָּט עַל עוֹלָם פָּגוּם.

עֵצִים נוֹשְׁמִים עֶצֶב;

עֵצִים, לְלֹא מַשַּׁב-רוּחַ  –

וְחַיִּים,

רוֹעֲדִים

בִּמְחִלּוֹת אֲפֵלוֹת...

מִי הָרַג אֶת אֱלֹהָיו?

בַּסְּבַךְ  –

מְשַׁסֵּעַ צָבוֹעַ  –

שְׁאֵרִית הַגְּוִיָּה,

עֵין-אֱלֹהַּ  –

זֶה עַתָּה

בְּקִרְבְּךָ כָּבְתָה  –  –  –

הַשֹּׁרֶשׁ

לִדְבֹּק בַּשֹּׁרֶשׁ

וְלוּ  –  "אִינְגִ'יל" הוּא  –

וְלָלֶכֶת אַחֲרָיו:

כְּמוֹ אַחֲרֵי גִּיד

בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה,

בְּתוֹךְ הַגּוּף  –

לָשׁוּב אֵלַי,

מוּל שָׁמַיִם

מְכֻכָּבִים, כְּבֵדִים

וּמְזַלְּפִים

חִיּוּת עוֹלָמוֹת

רְחוֹקִים.

*

"גֵּיְזֶר" שֶׁל אוֹר אָדֹם

אוֹרוֹת לְבָנִים חִוְרִים:

אוֹרוֹת-שְׁאוֹל  –

מְבַתְּרִים שָׁמַיִם:

וַאֲנִי  –

כַּלָּנִיָּה וְרֻדָּה בְּיָדִי

וְאַחַת,

סְגֻלָּה כֵּהֶה;

וְגֶזֶר אֶחָד  –

מִתּוֹךְ הָעֲרוּגָה;

מַמְטִירָה

מַתִּיזָה

עַל פָּנִים מְשֻׁלְהָבִים

וְכַפּוֹת-רַגְלַי בּוֹסְסוֹת

אַדְמַת-נַזַז שְׁחוֹרָה

וְרֵיחַ  –  גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה  –

לַחִים מִטַּל  –  –  –

1974

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

מרכיבי "ממשלת" לפיד-בנט –

לא אכפת להם שמדינת ישראל תלך לעזאזל

תשקע במלחמת אזרחים

ובאירועים ביטחוניים הרי אסון מבית ומחוץ

ובלבד שידיחו את נתניהו

ראש הממשלה ששֹם אותם בכיס הקטן!

* * *

פרופ' אשר מעוז

אגדה ושמה גוש הימין

השיוך האוטומטי של ש"ס ויהדות התורה לנתניהו מבוסס על הנחה מוטעית של שותפות אידיאולוגית או אמונית. ההיסטוריה מוכיחה אחרת. אל תתפלאו אם הן יצטרפו לקואליציה אחרת.

מול גוש השינוי המפורר מועלית תדיר הטענה שלפיה בבחירתו של בנימין נתניהו תומכות כלל המפלגות שמכונות "גוש הימין". ראשיהן אף הוחתמו על מסמך שבו התחייבו "להקים יחד ממשלה משותפת כדי לממש הזדמנות מיוחדת להקים ממשלת ימין אמיתית," וקראו להימנע מהצבעה למפלגות אחרות שתביא "לממשלת שמאל בראשות לפיד."

דומה עם זאת כי מבין מפלגות הלוויין של הליכוד, רק מפלגת הציונות הדתית עונה על ההגדרה של מפלגת ימין מדיני, הגם שהורתה במפד"ל שבמקורה אופיינה במתינות. מה באשר למפלגות החרדיות? אלה נקטו באורח מסורתי קו פוליטי מתון דווקא. כך, למשל, הועברו הסכמי אוסלו הודות להימנעותה של ש"ס בהצבעה. הרב עובדיה יוסף, פטרונה של המפלגה, היה חד-משמעי: "יש לומר זאת בגלוי – ההלכה אינה אוסרת נסיגה משטחים למען השלום. נפש אחת מישראל שקולה כנגד כל השטחים. כולנו מעריכים את מצוות יישוב ארץ ישראל, אך לא יעלה על הדעת להפקיר נשמות בישראל עבור פיסת קרקע כלשהי."

ומה באשר ליהדות התורה? ב-1989 הודיעה ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר על יוזמה לקיום שיחות שלום עם פלסטינים לאחר קיום בחירות ביהודה, שומרון ועזה. מזכיר המדינה האמריקני ג'יימס בייקר דרש מישראל לאפשר השתתפותם של פלסטינים תושבי מזרח ירושלים, וכן לכלול נציגים ממזרח ירושלים וכאלה שגורשו מהשטחים. משדחתה הממשלה את הדרישות רקח שמעון פרס, יחד עם אריה דרעי וסיעת ש"ס, מהלך להפלת ממשלת שמיר שנודע כ"תרגיל המסריח". בהצבעת אי-אמון שהוגשה על ידי סיעות האופוזיציה ונתמכה בידי המערך נפלה ממשלת שמיר כאשר אגודת ישראל תמכה בהצעה ואילו סיעת ש"ס נעדרה.

הנשיא הרצוג הטיל על פרס להקים ממשלה, ובה היו אמורות להיכלל ש"ס ואגודת ישראל יחד עם מפלגות השמאל – התנועה לזכויות האזרח של שולמית אלוני, מפ"ם, שינוי, החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, הרשימה המתקדמת לשלום הערבית-יהודית והמפלגה הדמוקרטית הערבית.

ש"ס פרשה מקואליציית פרס המתהווה לפי דרישתו התקיפה של מנהיג הזרם הליטאי אלעזר שך, שכפה דעתו על הרב יוסף. פרס הופתע. הוא ציפה שהרב שך יתמוך בממשלתו ואף יורה למפלגתו דגל התורה להצטרף אליה. הבסיס לתקווה היה העובדה שהרב שך תמך בנסיגה מהשטחים.

התנגדותו של הרב שך לא נבעה מעמדותיו "השמאליות" של פרס. נהפוך הוא. בנאום שנודע כ"נאום השפנים" תקף הרב שך את הסברה שהציונות וכוחה הם שמבטיחים את עתיד העם. הוא נתן גט כריתות לשמאל, ובעיקר לקיבוצים ש"מגדלים שפנים וחזירים... שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה.

עם פרישת ש"ס נותר פרס עם 60 ח"כים. את האצבע החסרה סיפק אברהם שריר שפרש מהמפלגה לקידום הרעיון הציוני בראשותו של יצחק מודעי. ובכל זאת לא קמה הקואליציה. הרבי מלובביץ' תקף אמנם את הרב שך על שהסתייג מיהודים גם אם הם מהשמאל, אך הורה לא לתמוך בממשלה הדוגלת במסירת שטחים. בעקבות זאת נעדרו שני חברי כנסת המקורבים לחב"ד מהצבעת האמון בממשלת פרס שבעקבות כך לא קמה.

מלבד אנשי חב"ד לא היו חוגים חרדיים שהתנגדו להחזרת שטחים. וממילא, גם בחב"ד חלה התקררות מנתניהו. הם תקפו אותו על ש"זמן קצר לאחר שעלה על כיסא הממשלה הוא בגד בתנועת חב"ד והמשיך במסירת שטחים שהחלו קודמיו (הסכמי וואי)." בעקבות כך הכריזו רבני חב"ד על "התנערותם המוחלטת מתמיכה במפלגתו."

המיליונר החב"די יוסף גוטניק, שמימן את קמפיין "נתניהו טוב ליהודים", התאכזב לימים מתמיכתו בהתנתקות ואמר ש"האינטרס הפוליטי האישי הוא שעמד בבסיס החלטתו לתמוך בתוכנית."

אז שמא בכל הקשור למפלגות החרדיות מדובר בימין אידיאולוגי-אמוני? בעקבות מהפך 1977 הליכוד אכן נצבע בצבעים מסורתיים – הן בשל הכבוד שרחש מנחם בגין למסורת והן בשל העובדה שאחוז ניכר מתומכיו היו מסורתיים ממוצא מזרחי. עם זאת, ספק אם נתניהו הינו תאום בגין. בערך עליו באנציקלופדיה חב"דפדיה מצוין שלאחר גירושיו מאשתו הראשונה נישא נתניהו "לגויה שעברה גיור קונסרבטיבי."

ב-2014, בתגובה לידיעה בדבר בת זוגו הנורבגית של הבן יאיר נתניהו, ציין אריה דרעי: "אם זה נכון, זה כבר לא עניין אישי, זה הסמל של העם היהודי." בידיעה בתקשורת, שהוכחשה, אף נמסר שנתניהו התגאה בזוגיות במפגש עם ראש ממשלת נורבגיה.

אם לא מדובר בנושאים מדיניים, ולא באישיותו של ראש הממשלה, עולה כי הצטרפותן של המפלגות החרדיות לקואליציית נתניהו נבעה מהשפע שהרעיף עליהן, הן בנושאים אידיאולוגיים כמו הגיוס לצבא והן במתן תקציבים.

אם אלה פני הדברים, אין להוציא מכלל אפשרות שבמהלך הזמן תגששנה המפלגות החרדיות את דרכן לקואליציית השינוי ככל שזו תקום, שאכן תהפוך בכך לממשלת אחדות.

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס. פורסם ב-YNET

* * *

"ראש הממשלה" בנט (6 מנדטים) ו"ראש הממשלה החליפי" לפיד (18 מנדטים)  – לשניהם יחד יש פחות מרבע חברי כנסת (רק 24 מנדטים) – בעוד אשר לראש הממשלה נתניהו העלול להיות מודח – 30 מנדטים!

איזה ביזיון! איזו שערורייה!

* * *

יורם אטינגר

ניפוח דמוגרפי פלסטיני ומומנטום דמוגרפי יהודי

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 30 במאי 2021

נתונים דמוגרפים של הרשות הפלסטינית מנופחים בהיקף דרמטי, כפי שמתועד במחקר תקיים מאז 2004.  לדוגמא:

500,000 ערבים תושבי חו"ל, השוהים בחו"ל למעלה משנה, כלולים במפקד האוכלוסין הפלסטיני, בניגוד לכללים המקובלים בעולם. 325,000 נכללו במפקד 1997, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, ו-400,000 נכללו ב-2005 לפי ועדת הבחירות הפלסטינית. המיספר גדל מדי יום בגין לידות.

350,000 ערביי ירושלים נספרים פעמיים – על ידי ישראל והרשות הפלסטינית – ומספרם גדל בהתמדה עקב לידות.

למעלה מ-100,000 ערבים נישאו לערבים/ערביות ישראליים, וגם הם נספרים פעמיים, ומספרם גדל עקב לידות.

350,000 ערביי יו"ש היגרו, אך הרשות הפלסטינית מתעלמת ממאזן ההגירה השלילי (פער בין יציאות לכניסות) למרות שהוא נמשך מ-1950. לדוגמא, לפי תיעוד רשות האוכלוסין וההגירה, 26,357 ב-2019, 7,778 ב-2018, 15,173 ב-2017, 15,502 ב-2016, 16,393 ב-2015 ו-24,244 ב-2014.

דו"ח של הבנק העולמי מ-2006 (עמ' 8 סעיף 6) מתעד ניפוח מיספר הלידות על ידי הרשות הפלסטינית בהיקף של 32%.

שיעור הפריון הערבי ביו"ש מתמערב (כמו בכל העולם הערבי): מ-9 לידות לאישה בשנות ה-60' ל-3.02 לידות ב-2021, לפי תיעוד ספר השנה של ה- – CIAמגמת ההתמערבות היא תוצאה של מעבר סוחף מהכפר לעיר, השתלבות הנערות בחינוך הגבוה, עלייה בגיל הנישואין ושימוש גובר באמצעי מניעה.

דיווח חסר של פטירות מאפיין את ערביי יו"ש – משיקולים פוליטיים וכספיים – עוד מתקופת השלטון התורכי והמנדט הבריטי.

1.5 מיליון הוא מיספר הערבים ביו"ש כאשר מנכים את הנתונים הנ"ל מהנתון הרשמי של הרשות הפלסטינית (3 מיליון).

ב-2021 – 68% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק", לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900. לרוב היהודי יש רוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה-חיובי, אך הפריון הערבי מתמערב עם מאזן-הגירה-שלילי.

אין פצצת זמן דמוגרפית ערבית. יש מומנטום דמוגרפי יהודי.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

מנחם רהט

חרדים מאופוזיציה

סוף עידן: הסיעות החרדיות, שותפות בכירות בממשלת נתניהו, מתקשות לעכל את הליכתן לאופוזיציה בממשלת בנט-לפיד

אפשר בהחלט להבין את מתנגדי ממשלת בנט-לפיד. יש להם עם השידוך הזה בעייה קשה, וקשים מכך חרדותיהם מפני אופייה של הממשלה הזו בעתיד. אפשר גם, מצד שני, להבין את תומכי המהלך הזה, שמאסה נפשם בפוליטיקת השיסוי והקיטוב, בתעשיית השקרים ובפולחן האישיות המגלומני.

אבל אי אפשר להבין את הפוליטיקאים החרדים, שעד היום די שמחו לראות את ימינה מחוץ לגדר, ללא שותפות בחלוקת השלל שאספו בתאווה רבה מידי נתניהו, בלי חשבון. עכשיו, לאחר שמצאו עצמם זרוקים מחוץ לגדר, הם מנסים משם לעצור את המהלך של ימינה – אם טוב ואם רע – על ידי, תשמעו טוב, הטפת מוסר למפלגת ימינה, בתקווה לסכל בדרך זו הקמת ממשלת בנט-לפיד. 

ממתי הם דואגים לימינה שנואת נפשם? אפילו את סמוטריץ' שמקורב אליהם יותר מימינה, הם מכנים בכינויי גנאי: "סיקריק ששורף את האסמים." הפוליטיקה החרדית, שישבה בשנים האחרונות על גג העולם וניהלה משם את נתניהו שהיה אזוק בזרועות 16 הח"כים שלה, קשרה את גורלה בגורלו של נתניהו, לא זרקה מבט לציבור הסרוג, וגם שכחה להותיר לעצמה פתחי מילוט סמויים, מין  פלאן B למקרה של יום סגריר.

עכשיו הם דואגים לזכויותיה השמיימיות של ימינה. הפוליטיקאים של ש"ס מזהירים את ימינה: "כל הנותן יד להקמת ממשלה כזו, מצהיר: אין לי חלק ונחלה באלוקי ישראל." עד כדי כך. גם ביהדות התורה דואגים ל"סיעה הנקראת ימינה, המצהירים על עצמם ומציגים עצמם כיהודים מאמינים בה', שומרי תורה ומצוות," ומזהירים שהצטרפותה לממשלת בנט-לפיד, הינה "מעשה שהינו התרסה כלפי שמיא ח"ו והוא עוון מר וקשה."

כמה מכמירת לב הדאגה מצידם של אלה שלא הנידו עפעף כשנתניהו הדיר בשיטתיות את ימינה והציבור הדתי-לאומי. פתאום הם דואגים לה, לימינה. איזו ציניות. 

לא פעם ולא פעמיים בגדו בפוליטיקאים החרדים בעניינים שהיו ציפור נפשה של היהדות הדתית-לאומית. נתחיל ב'תרגיל המסריח' של 1990. סיעת ש"ס היתה אז שותפה לממשלת האחדות הלאומית השנייה, בראשות יצחק שמיר, ולצידו שר האוצר שמעון פרס. אבל פרס, כמו פרס, חתר ממרומי מעמדו תחת אושיות הממשלה, על מנת להפילה ולמנות עצמו כראש ממשלה, שיוכל לפתוח מעמדה רמה זו במו"מ עם הטרור הפלשתיני. כשגילה זאת שמיר, הוא שלח לו גט פיטורין. פרס נעלב עד עמקי נפשו ותיכנן אז תרגיל דו-שלבי להגעתו לראשות הממשלה.

שלב ראשון: הסכם סודי עם ש"ס בראשות אריה דרעי, שהיתה תקועה עמוק בקואליציה עם שמיר, לתמיכתה בהצעת אי אמון להפלת הממשלה. ב-15 במרץ נערכה ההצבעה הדרמאטית, שהיתה היחידה בתולדות הכנסת אשר הצליחה להפיל ממשלה: 60 ח"כים, כולל אגודת ישראל, שהיתה אז באופוזיציה, תמכו בהפלת הממשלה. רק 55 תמכו בה. ביניהם לא היו ח"כי ש"ס. הם חמקו ברגע האחרון בהנהגת דרעי ממחוייבותם להציל את הממשלה. פשוט נעלמו ברגע המכריע מאולם המליאה. ממשלת שמיר נפלה.

השלב הבא היה הקמת ממשלה חדשה בראשות פרס. אריה דרעי, שהיה נטוע אז בעמקי השמאל, הודות לשטיפת מוח שערכו לו חבריו החדשים שמעון פרס וחיים רמון, תמך בפרס, וכך גם אגודת ישראל. לפרס היה רוב על הנייר, אלא שהרבי מלובאוויטש והרב שך טירפדו את המהלך, בכך שמנעו השתתפותם בהצבעה של הח"כים ורדיגר ומזרחי. שמיר חזר לראשות הממשלה. 

אני זוכר היטב את החגיגות בש"ס לרגל הפלת שמיר. מתוך משכן הכנסת עקבתי מקרוב אחר ההתפתחויות. מיד עם קריסתה המפתיעה של ממשלת שמיר, הגיע אדריכל התוכנית חיים רמון בריצה מטורפת לחדרה של סיעת ש"ס בכנסת, ונפל בחיבוקים ונשיקות וצחוק משחרר על צווארו של דרעי המאושר. הייתי עד ראיה למעמד המביך הזה. איזו שמחה!

פעם שנייה היתה זו ש"ס, שוב בראשות דרעי, שנתנה יד לפשע אוסלו, בממשלת רבין בשנת 1992/3. כשזיהו בחוגי הימין, כולל הליכוד דאז (שהיה אז באמת ימין, בטרם השיל מעליו את הגלימה המכבידה הזו), שמדובר בהכרה באש"ף, יבוא של אלפי מרצחים ארצה, מסירת שטחי א"י לערבים ללא שום תמורה, והכל בצילם של פיגועים נוראים שביצעו הג'יהאד האיסלמי וחמאס, החלו להתארגן הפגנות המונים של האופוזיציה: הליכוד בראשות נתניהו, צומת בראשות רפול, המפד"ל בראשות אורלב, מולדת בראשות גנדי, גשר בראשות דוד לוי.

אבל כל זה לא שיכנע את ש"ס. ש"ס הוסיפה לשבת בממשלה, והיתה שותפה לפשע, שמאז כבר גבה מאיתנו כ-1,500 הרוגים ואלפי פצועים, והעניק לטרוריסטים חבלים יקרים בארץ ישראל. בהצבעה המכרעת על אוסלו המשיך אריה דרעי להיות חבר ממשלת אוסלו. בפועל הוא אמנם נמנע מהצבעה, אך לא יצא נגד אוסלו. כך, בתמיכתו השקטה, אושרה החלטת ממשלת רבין בעד אוסלו, ללא מתנגדים. דרעי וש"ס אמנם פרשו מאוחר יותר, מרוב בושה.

בעידן ההתנתקות התהפכה חלוקת התפקידים בפוליטיקה החרדית: בהצבעה המכרעת בכנסת על ההתנתקות, באוקטובר 2004, ש"ס התנגדה, אבל היתה זו יהדות התורה שנמנעה, ובכך הקלה מאוד על שרון לזכות ברוב שאיפשר קידום המהלך הנפשע (בו, למרבה הבושה, גם תמך נתניהו).

בקיצור, להם מותר ללהטט בשדה הפוליטי על ימין ועל שמאל: להפיל ממשלת ימין בראשות שמיר, לתמוך באוסלו ובהתנתקות, ולהשתתף בעוד אי אלו עיסקאות אפלות. מעולם לא התחשבו בעמדת הסרוגים. אבל מבחינתם, מה שמותר להם אסור לימינה. טובלים ושרץ בידם.

   מנחם רהט

* * *

הממשלה החדשה אם תוקם תיזכר

בתור ממשלת השינאה

כי רק השינאה לנתניהו איחדה אותה

ולעזאזל המדינה!

* * *

עקיבא נוף

בְּיֶרַח מאי

ביֶרח מאי, ביֶרח מאי,       

אל השָׂדות שָׂם  פְּעֲמַי –

לחוֹג את מַרְאֶה הכָּרים העוֹטְפים,

לתֵת אֶת גוּפי לִפְרחים מְלַטְפִים,                    

להיות מְנוּתָק מֵצִינַת חורף קר,

בטרם בוא קיץ לוהֵט כְּמו מוּפְקָר.    

אֶפסע עלֵי גֶשֶר של בין הזמנים,

אוֹצֵר בִּבְשָׂרי נְגִיעוֹת עדָנים,

שיכּור, מסוּחְרר מִזְרִימוֹת האביב,

עטוּף בִּתְשוּקָה אֶל החום המַרְעיב,

לפרוץ גְבוּלוֹתַי  כמו רקדן מִתְעַלֶה,

נוגֵעַ בַּשָׁחָק, רוֹטֵט כמו עלֶה.

יַנֵּצוּ סביבִי פַּקוּעוֹת הפְּרחים,

קיפוֹד ואיילת יהיו לי אחים,

ציוּץ ציפורים יִמַּלֵּא המרחָב,                                 

חֶדְוַות הַבְּריאה, העולם הוא כוכב.                         

הו, בואה נא יֶרח נושא אהבים,                             

בְּךָ ואליך– ימַי נִשְׁאָבים.         

ואתה, הגורל, שחקן וּבמַּאי,

אם בָּחודש הזה – תיטול את חיי,

אשמח, ידידי, כי בִּכְלות כל  יָמַי –

יהיו הזֵרים על קברי – פִּרְחֵי מאי.

* * *

פנחס בן שאול

כך היה כבר בל"ג בעומר 1958 בהר מירון

בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת שימשתי מורה דרך לסיורים בארץ לצורך מימון לימודיי בטכניון.

לקראת חגיגות ל"ג בעומר, חברות התיירות בארץ היו מגייסות את כל מורי הדרך הזמינים לעריכת סיורים בגליל, שגולת הכותרת שלהם היתה ביקור בקבר רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) במירון.  אני זוכר את הסיורים בללו  בזכות ההתלהבות ששררה בין המשתתפים בהם בעלייה לקבר הרשב"י, שהרי אמונות ואגדות רבות על יכולות הרשב"י נפוצו בין המאמינים והם שאפו להגיע לקברו ולפרוש בו את מאווייהם. מי לרפואה ממחלה קשה, מי למציאת בן זוג או ללידת בן,  ומי לקרן עושר. שהרי תפילה וצדקה והשתטחות על הקבר ודאי יעזרו. רוב משתתפי סיורים אלה היו בעיניי נשים מבוגרות. מה זה מבוגרות? אולי בנות חמישים!

אחד מהסיורים האלה זכור לי במיוחד, וזיכרו שב ועולה בימים אלה של האסון הנורא שהתרחש בגלל הצפיפות באתר קבר הרשב"י. כבר בהתקרבות לאתר הקבר הבחנו כי בשטח הצטופפו אוטובוסים רבים והקשו על ההגעה ועל מציאת מקום חנייה. מקום החנייה שנהג האוטובוס שלנו מצא, אחרי זמן רב, היה מרוחק מאתר הקבר וחייב הליכה ממושכת אליו בשמש היוקדת. ההליכה הזאת בשטח לא מרוצף הקשתה מאוד על רוב המשתתפים ובייחוד על המשתתפות. הצעתי להן  אולי לוותר על  הביקור בקבר,  אך אף אחת מהן לא ויתרה – וכולן רצו להגיע לקבר-ממש ולהשתטח עליו. כבר בצעידה מן החנייה החלו להיווצר שיירות-שיירות אשר הלכו והתעבו ככל שהתקרבנו לאתר. בקטע האחרון היה שביל צר שטיפס במעלה ההר.

הכניסה לאתר היתה ממש חסומה ע"י המון המגיעים אליה, ולא נותר לנו אלא להידחק כדי להתקדם פנימה. בשלב זה ניסיתי להציע לקבוצה שלנו להסתפק במקום שהגענו אליו ולוותר על המשך ההידחקות אל הקבר ממש. כולם  גיחכו כלפיי: "הרי לא נסענו עד כאן בשביל לסייר איתך בגליל. נסענו  כדי להשתטח על הקבר הקדוש." דבר לא עזר לי כמובן, עד שאחרון המשתתפים-המשתתפות הגיעו לקבר עצמו, ואז הם  השתטחו עליו ונישקו אותו.

מי שלא מאמין בניסים של הרשב"י יתקשה להבין מה כל כך חשוב לנשק את קברו או לפחות למשש אותו בידיים. אבל כאן טמון היסוד למראות שחזינו בהם בל"ג בעומר זה. אמונה במגע בקבר ובבעל הנס הטמון בו, נכונות ללכת מרחק רב, להצטופף, לסבול, להידחף, ולסכן את עצמם. ההילולה החלה מזמן.

כאשר ביקרנו אז באתר קבר הרשב"י, היה שם מבנה צנוע אחד, בנוי אבנים ועליו שתי כיפות. כיום קשה לזהות אותו בין מכלול המבנים והכיפות הפרושים באתר. אך מסתבר כי גם ההתלהבות הדתית רק גברה עם השנים.

פנחס בן שאול

* * *

אהוד בן עזר

בהגיע החוגגים אל חצר מירון

בשנות ה-30 של המאה ה-19

לפני כ-190 שנים

מתוך הסאגה הנידחת והמושכחת "והארץ תרעד", 2014

כך חולפים הימים ומצטברים לשנים, ותקווה מתעוררת בלב שהינה כלתה הרעה, והארץ תשקוט תחת שלטונו של איברהים פחה. הדרך לצפת ולמירון אינה קלה ואף לא בטוחה, אך להילולת רבי שמעון בן יוחאי באות שיירות-שיירות, נוסעיהן רכובים על גבי סוסים, פרדים וחמורים. באים עולי-רגל מחברון, מירושלים ומטבריה, באים מסוריה וממצרים, באים מצפון-אפריקה ומעיראק, ואפילו מפרס ומבוכארה הרחוקות מגיעים. בדרכם הם צפויים להתנפלויות, לגזל ולשוד – ורק האמונה בצדיקי ארץ-ישראל, הנערצים במקומות קבורתם המסורתיים, ומצוות ה"זִיאַרָה", הביקור על קבריהם – מחזקות את רוח הבאים.

החוגגים רוכבים על סוסים יחד עם יהודי צפת, היוצאים מדי שנה עם ספר התורה מחצר בית משפחה עַבּוּ, גדוד פרשים גדול מאוד. הם עושים דרכם בקולות תרועה ושירה, יריות רובים ומירוץ-סוסים. ובדרך, לפני מירון, עורכים הרוכבים פאנטזיה, משחק-רכיבה, ומשעשעים את הקהל.

בתוך חבורת החוגגים נמצאת רכובה על פרדות גם משפחת ר' שבתאי לוין. אפרת מתנודדת על גב הפרדה: עולים ויורדים הרים, פרסות מקישות באבני-הדרך, חם, אך אפרת אינה נפרדת מלבוש-השחורים אשר לה. בן-דודתה מצד אביה, הבחור הצפתי שפירא, שאומרים שגם הוא רוצה להשתדך בה, חולף מדי פעם לצידה על פרדתו ומלכסן מבט לעברה. פניו חיוורים. אישוניו השחורים מתרוצצים בערגה סתומה. פיאות שחורות מסתלסלות ויורדות על לחייו וכל-כולו כמתחבא בצל כובעו השחור, רחב-התיתורה. עטוף חלוק-פסים כחלחל, האבנט ההדוק למותניו מבליט את גופו צנום, והוא ניראה כבתולה חסודה. רגלו מפזזת על בטן הפרדה – קצר-רוח להתאפק אפילו שעה קלה, עד שירקוד עד כלות נפשו בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, ואולי בא הפיזוז מאי ידיעתו את הרכיבה.

אפרת רוכבת זקופה ושותקת. נדר כמוס עימה שאותו ליבה לפיה אינו מגלה, אך היא מקווה כי לאחר שתמלא אחריו ייפסקו הרהוריה וחלומותיה הרעים. בעודה שקועה בנדר עוברת על פניה שיירה של יהודים מדמשק וארם-צובא, היא חַלֶבּ היא אַלֵפּוֹ, והם נושאים מזרנים, כלי-מיטה, סלי אוכל ובהם דברי-מאפה, שהכינו הנשים מבעוד זמן, צידה לדרך הארוכה. הנשים מנופפות במטפחות ובשמלות-משי, משלהן ומאלה שהפקידו בידיהן שכנות וידידות, מינחה להעלותה על המדורה של ל"ג בעומר במירון. הן מניפות פרוכת מפוארת, שנארגה בדמשק מתרומותיהם של בני העדה, כדי להניחה על הקבר של רשב"י.

ההולכים בראש נושאים דגלים, ספרי-תורה וחרבות, ושרים: "גִ'יבְּנַא אֶ-תורה וַגִ'ינָא! – הבאנו התורה ובאנו! / יֶא וֵיל אִילִי יַעָדִינָא! – אוי לו אשר אוייב לנו!"

החוגגים לבושים כבידואים. השמש מכה על מצחיהם. אבק מיתמר בעקבותיהם. הסוסים מזיעים. הדגלים מתנוססים, החרבות נשלפות, ברקן עז ונדניהן משקשקים. ספרי-התורה עולים ויורדים, נתונים בפרוכיות-קטיפה אדומות, רקומות אותיות-זהב, כספינות קדושות המיטלטלות על כתף גלי-אדם סוערים ומשיקות לראשי ההרים הסוגרים על האופק.

אפרת מיטשטשת בשמש, מחשבה מוזרה משתלטת עליה, היא מחפשת בין הבאים מדמשק פרש פלאי, אביר חלומותיה, עיניו בוערות, משולח סניור עוזיאל צבי"ק בן עופרית השֵׁדָה הוא, או בונאפרטה או בן הקאדי או סולטאן מחמוד השני – הוא יבקע בחרבו את ספר-התורה כבקעוֹ הבתולות בהרמון, ואחר-כך תצא אש מן השמיים או תצא נַאר גֵ'הֶנֹם, אש הגיהינום, ותשרוף גִ'ילְדוֹ, זה עורו, כאן – לרגלי פרדתה של אפרת.

חיכה יבש, לחייה מפרכסת מנשיקת השד וליבה מפרפר: שתחרוך אש הגיהינום את עורך, אהובי המתמהמה והנעלם! – נדרתי נדר ולא אפר אותו, ואז אהיה סוף-סוף חופשייה ממך!

הקבר של ר' שמעון בן יוחאי מוקף חומה. מִפְּנים לחומה נמצאת חצר יפה, רחבת-ידיים, ועמודים מפוארים משני קצותיה. באמצע צומח עץ גדול, הסוכך בענפיו כמעט על כל חלל החצר, ומקום הקודש נמצא לעומת הפתח לחצר.

כל הנכנס פנימה רואה לימינו מקווה-מים, שנוהגים למלאו רק ביום השנה לפטירתו של רשב"י. לשמאלו, בחלל החצר פנימה, מערת רשב"י, שסתומה כחומה, וצורות יפות של שושנים מצויירות עליה. שם יכולים הבאים לשפוך שיחם לפני השם, והחדר משמש מקום תפילה, ובו ארון-קודש. לפעמים גם נחיל-דבורים מקנן שם כי אוצרות-השמן, המובאים אל הקבר, מושכים אליו את הדבורים.

גג עגול לבניין, כיפתו מסויידת, והמדרגות המעלות אליו בנויות מבחוץ. לצידן מתנוסס עמוד ובית-קיבול בראשו, מלא שמן, שמאיר על כל סביביו. עמוד דומה ניצב הלאה לצד שמאל. שני עמודי-האש מבשרים את שמחת היום. אל בתי-הקיבול שלהם משליכות הנשים את כלי-תפארתן, מטפחות-הראש, מטפחות-הידיים המרוקמות בזהב, והצעיפים היקרים – שורפות אותם באש, קורבן לכבוד הרשב"י. גם נשות המוסלמים באות לכבד עצמות הצדיק היהודי. כאשר נשבע מוסלמי בעצמות רשב"י, שיקיים את דברו – לא יעז איש להטיל ספק בשבועתו, כי יום פטירת רשב"י הוא יום מקודש בכל הארץ.

בהגיע החוגגים אל חצר מירון הם מרחיבים מעגל גדול, רוקעים ברגליהם, מוחאים כף ושרים: "וִסְעוּ אִלְמַרגֶ'ה! – הרחיבו הכיכר! / וִאלמרג'ה לֶנָא! – והכיכר לנו!"

בהילולה על קבר רשב"י רב הדוחק, גדולה המהומה ומיתווסף המחנק. בחדר הראשון ניצבת מנורה גדולה בעלת יותר מחמש מאות נרות דולקים יחד. ההמון, מבני עדות רבות ומגוונות, מציף בניינים, ממלא חצרות, מטפס על כתלים, עולה בחומות, גודש גזוזטראות וגגות, מתלכד לגוש דחוס, ורוחש סביב אש ה"הדלקה", שמתלקחת מעל הגג של בניין הקברים הקדושים.

למטה בחצר, בין הבניינים, לקול קריאת פסוקים רוקעים רגל ומוחאים כף יהודי ספרד ואשכנז, עולי חברון, ירושלים, טבריה, ותושבי צפת. מעגל-מעגל ושירת המחול המיוחדת לו. מעגל-מעגל, ריקודו ודבקותו.

אפרת, דחוקה ונדחפת, מאבדת בקהל את בני-משפחתה. עוברת פתחים, מתנהלת במסדרונות ונכנסת לאולם קברו של רשב"י. האולם דחוס בריח שמן בוער, ברקיעות רגליים, במחיאות כפיים ובמעגלי אדם סחרחרים שמקפצים בשירה חגיגית וחדגונית סביב מקום מנוחת הקדוש. הם מהלכים על אפרת קסם מוזר והיא נסחפת בהמון שבו כולם זרים לה. באבק המבושם שהיא שואפת אל קירבה, בצפיפות-הבשרים שנוגעת בה, קיים הקסם המשכר של התפשטות הגשמיות. היא חשה בעליל כיצד נִדרה, שאחריו תמלא עוד מעט, משפיע עליה לטובה. היא כבר אינה שונה כל כך מהאחרים. אפילו אביה העיוור נשכח מליבה.

אך לא זמן רב נמשך הדבר. לפתע מזדקרת לעיניה מתוך המעגל, מתנודדת כתורן, הדמות המוכרת של היהודי הספרדי, הגבוה והעבדקן – אוי, הוא דומה כל-כך למשולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק! –

נימי כסף שזורות בזקנו העבות שגדל פרא, שיניו מלבינות כשלג וקולו העצום, שנצטרד מאז התארח בביתם, הולך ומרצה את פרשת העלייה למירון:

"גִ'ינַה לִלְמַחַל ג'ינא... – באנו אל המקום, באנו..."

הוא רוקע ברגלו, כמנצח על המחול, והקהל חוזר וענה אחריו –

"ורבי שמעון חַמינָא... – ורבי שמעון מגיננו..."

וכל אותה שעה, מכל פינת קמרון, מכל חלון, וכבר קודם תחת צל העץ בחצר – מדמה אפרת לראות זוג עיניים שחורות נעוץ בה בערגת טומאה וטוהר של מחשבות שמציקות לאברכי בית-המדרש, הרווקים – והן בעיקר עיני בן-דודתה הבחור שפירא, שמתרוצץ אחריה בלי מילים ומבקש להשתדך לה, והוא מסתתר ומציץ בה מאחורי גבם של החוגגים. היא פגשה בו יום אחד בלכתה בסימטה אל המעיין הקטן, עין-א-נַאִיבּ, עין-המושל, במרכז העיר, בחברת פטמה הפלחית הבעולה הבתולה מעין-זיתים. אבל היא דחתה את דמותו ממחשבותיה וסלדה ממבטיו – לא עליהם ערגה נפשה הגם שזכרה את דברי אביה: "בתי, את תינשאי רק לאחד מבני-משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו..."

אפרת כמעט שלא הבחינה בזקנים, באברכים, בסבתות ובאימהות שנשאו את נכדיהן וילדיהן כדי למלא אחר נדר ה"חַלַקַה" ולהקריב את שערות ראשם, שתגולחנה בידי הספר, על קברו של רשב"י. אף לא ראתה בדרכה את הנשים ששפכו מרי-רוחן ליד המצבות האפורות שהיו מוקפות נרות ועששיות-שמן הדולקים יומם וליל, מכוסות כתמי שמן ודונג שנוטפים סביבן. את נפשה מילאה רקיעת הרוקדים על פני רצפת האבן הגלילית, סביב הקבר הקדוש, וזו חילחלה בקירבה ברעד אדמה כהלמות פרסות הפרש הפלאי –

"טִילַענָא אִגָ'בַּאל וַגִ'ינָא! – עלינו הרים ובאנו!"

והמשולח הספרדי העבדקן, עיניו נטועות בתקרה, אפו מורם, יוקד באור הלהבות, זקנו מזדקר ופניו שטוחים ומלאים כמגש, והוא מתנודד סחרחר כעולה בהר ומנצח על השירה –

"ורבי מאיר חַאמינָא! – ורבי מאיר מגיננו!"

והם עונים לו ברגליים כבדות, מתנשמים ורוקדים בגאווה –

"מן סַפַד גִ'ינָא – מצפת באנו / ורבי מאיר יְחַמִינָא! – ורבי מאיר יגן עלינו!"

והתערבבו יהודים מצפת, טבריה, חצביה, דיר-אל-קמר ופקיעין, מחברון וירושלים, מדמשק, בגדד ובוּכַארה. רגלי אפרת קירקשו והיא רקדה עימם בליבה אך להצטרף למעגל לא העיזה. הכתם הצבה בירכה להט כמכוות-אש וצריבתו היתה עזה מאש ההדלקה. נדרה ניסר במוחה וחפר במחשבותיה. עליה למלאו. עליה למלאו. עליה למלאו.

לפתע היא חשה מישהו מושך בידה ומנער אותה מתוך הלמות-הרקיעות ואינו מניח לה לפסוע הלאה. כאשר השפילה מבטה היא מבחינה בציפורה הקטנה, שנדחקת לעברה ותופסת בה.

"מה את עושה פה, פֵייגלֶה?"

ציפורה מחבקת את יד אחותה ובוכה:

"אל תעזבי אותי, פִירָלֶה – "

ועיני הבחור בן-הדודה שפירא עוקבות אחריהן מבעד לפקעת האדם הדחוסה והן חרדות לה כמפצירות.

"חזרי אל אימא – " אומרת אפרת. חוששת פן אחותה תפריע לה למלא אחר נִדרה, נכבשת לקצב הריקוד, לקולות הזימרה.

"אני מפחדת, בעדֵך... הלא תמיד היינו יחד, כל שנה..." מושכת הילדה.

רחמי אפרת נכמרים על אחותה, היא לוקחת אותה בידה והשתיים מתרחקות מסביבת הקבר הקדוש ומהמשולח מטיל האימה. אך אותה שעה זורם ובא לעומתן בהמון רב גל הדמשקאים על דגליהם, ספרי-התורה, הפרוכת החדשה והחרבות. הם רוקדים ומטפסים איש על גב אחיו למעלה, למעלה, עד התקרה, ספוגי זיעה וספרי-התורה בידיהם:

"גִ'יבּנָא אֶתוֹרָה וַגִ'ינָא – הבאנו התורה ובאנו / יַא אִילִי בִּסֵיפוֹ חַאמִינָא – הו, אשר בחרבו מגן לנו / כּוּרְמַאלָכּ יַא אֲפֵנְדִינָא – לכבודך, הו אפנדי שלנו / ג'יבנא אֶתורה וַג'ינא – הבאנו התורה ובאנו / יַא וֵיל אילי יְעֲאדינָא – אוי לו אשר אוייב לנו / ורבי שמעון חַאמינא! – ורבי שמעון מגיננו!"

אפרת מחזיקה ביד אחותה ציפורה, חותרת לצאת. בחוץ כבר רד הלילה. בגבה, שמרוחק מן האש ומן ההילולה, היא חשה צינה קלה. השתיים פורשות מעט הצידה, תרות אחר הוריהן, ואז נשמע מפינת החצר, אולי מעבר לחומה, מבין הסלעים השרויים בחשיכה, אותו קול גרוני ומתמשך:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר-הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"

השיר המוזר מעביר צמרמורת בגופה. הלא הוא שירה של המשוגעת אשת היתום אשר זרק עצמו מעל הסלע הגבוה כאן בוואדי הסמוך למירון, מקום שפורץ המעיין החזק של הכפר, ועכוזו נקרע. שביב-עץ לוהט עולה השמימה כמין כוכב-שביט הפוך, משמיע קול נפצוצים וזורה שריפה קטנה, אשר אותה מכבים עד מהרה. במהומה הקלה ניתקת אפרת מאחותה ונמלטת שוב פנימה אל לב ההילולה סביב הקבר הקדוש של רשב"י.

החזרה הקולנית, החד-גונית, שאינה פוסקת, סופה שהיא מתישה. מחול ה"הדלקה" הופך למערבולת של רקיעות-רגליים ומחיאות-כפיים במיקצב לא אחיד. סַפר מגלח קודקודי ילדים וזיעתו נוטפת עליהם. תלתליהם מושלכים לאש ומדיפים ריח חריכה חריף וכבד כשריפת רמשים. הרוקדים מחדשים את הקצב ומוסיפים שמן למדורת הלבבות. והמנצח עליהם, המשולח הספרדי, חוזר לפתיחתו וחרוזיו הראשונים, המעוררים, והוא מגביה קול ותובע:

"רוּדוּ עַלַיָא יַא שׁבַּאבּ! – היענו לי הבחורים! / רודו עליא יא חסידים! – היענו לי החסידים!"

לקולו מתעורר מעגל הרוקדים סביב הקבר הקדוש, מתריע ועונה אף הוא בהגבהת קול:

"אִלֶילָה שַעֶלת סַיְדִינָא! – הלילה 'הדלקת' אדוננו! / יא – הי! א – הי! יא – הי!... / וִיסְעוּ אִלמָרגֶ'ה, ואלמרג'ה לֶנָא – הרחיבו הכיכר, והכיכר לנו / יַא – הִי! אה – הי! יא הי!... / אַלֶילֶה שֶׁעלֶת סַידִינָא! / יא – הי! אה – הי! יא – הי!"

השורות המחורזות רודפות זו את זו בקצב וחדש ובעירנות. מתוך ההמון המהביל, הצפוף עד כדי מחנק סביב הקבר, מבקיע פתאום קול גרוני ומתמשך. אפרת יודעת מיד שהוא קולה של היתומה הנעלמת. ללא קשר ואחיזה בקצב הריקוד, ובסערתו, זורקת זו פסוקים משובשים המספרים מירון וקבר בר יוחאי ומסיימת גם היא בקריאת "יא – – – הי!" וב"אה – – – הי!" ממושכת וצורמת. דמותה הרזה, בעלת הבטן הנפוחה, בוקעת לבסוף מתוך פקעת האנשים הצפופה, ובעומדה כנגדם, בגובה ברכיו של המשולח הנדהם, ממש לידו, היא פוצחת בשריקה מוזרה:

"לוּ-לו-לו..."

סלסולה בוקע כקול של בכי אך גם של שמחה פראית, כהמייה הנוראה של הכפריים ששחטו, אנסו ובזזו בסימטאות צפת.

מולה ממשיך עדיין הקהל המשולהב בקצב משלו: "יא נָאס צָלוּ עַל-אִלְנָבִּי – הוי אנשים התפללו על הנביא / יא – – – – – – – הי! / חַת יָדִ'ל אִלחַגָ'ארָה – עד הכניעו את האבנים / א – – – – – – הי!..."

השריקה החדה והצרחנית של היתומה הרזה, "לוּ-לו-לו..." – פולחת את שירת הדבקות של הרוקדים באולם הקבר ומתגברת עליהם. סלסולה מחריש אוזניים. מחזה ההילולה, שבשיאו נהפך להחרדת אלוהים מוזרה ופראית, נשתתק עתה באחת –

ומשתתקת גם היתומה. אולי לא נותר אוויר בריאותיה, אולי הבחינה לפתע באפרת – והיא בורחת על נפשה.

כל אותה שעה צוברות פני אפרת סומק כבד כדם ענבים בשלים במדרגת-ההר. נחיריה מתרחבים, בלחייה מפרכסת נשיקת-השֵׁד. הריקות שנוצרה בפקעת ההילולה עם השתתק היתומה שואבת אותה אליה פנימה, כמתירה את סייגיה וחרצובותיה הקודמים, שסחרחורת-הריקוד לא הצליחה להרפותם. הגיע המועד! –

אפרת ניתקת ממקומה ומכושפת בנדרה היא מתנפלת אל הקבר הקדוש, חוטפת מהספר המזיע, שמגלח את קודקודי הילדים – את מספריו השחורים, ובמו ידה היא מפזרת כנגד אש ההדלקה את מחלפותיה הנהדרות שצבען זהוב-אדמדמם, כדבש באור השקיעה, וגוזזת אותן...

קולות רמים של השתאות ועידוד נשמעים למראה קורבן הנערה יפת-התואר, הנגזרת והולכת בידי עצמה מפּאֵר שערותיה ששעות ארוכות היתה מברישה אותן במברשת, כחומדת את עצמה, להבות של שיער צונחות, נשרפות, עולות בלהבות של מטה! –

וכאשר נותר ראשה גזוז כנער, עיניה גדולות מתמיד, עפעפיה מהבהבים כאוהלי דבש הנוזל על ריסיה המפרפרים, לחיָה מפרכסת בעוז והטומאה כאילו מפללת לצאת מתוכה סוף-סוף –

 – היא קורעת באחת את חולצת המשי השחור ונחשף חזה הצח והזקוף, שטרם שזפתו עין זר, וכל לב נכמר לראותו –

 – – –

והיא שורטת את עצמה עד זוב דם, כעוטה זר אדום לפיטמותיה – וצעקה נוראה מתמלטת מפיה –

"יַא – הִי!... אָ – הי!..."

מיד מתאספים סביבה הספָּר, המשולח, העילוי שפירא בן-דודתה ועימם גברים ונשים, מהם זרים, ומהם אנשי צפת שהכירוה, ומחליפים ביניהם מילמולי דברים על אודותיה:

"ערווה, ערווה... בת הרב עם בן הקאדי! אַ שְׁוָרְצֵע שְוָנְץ מִיט אַ שְׁוָרְצֵע נְשוּמֵע! – חוּצפֵּע! פְּרִיצֵעס! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! על קבר הקדוש! – אשמדאי, סמאל, לילית – אתה דיבוק בנפשה, אתה... מטונף לֵך ברח!"

הם ממוללים אצבעותיהם במבוכה אך איש אינו מעז לגשת אליה, לכסותה ולכפות את ידיה המזיקות אותה. עד שמופיע כמו משמיים ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, מניח ידו על מצחה ומיד היא נרגעת ומוסרת בידו את המספריים השחורים. הוא מכסה על חזה ברחמים רבים ומוציאה אל מחוץ להמון ומוליכה עימו וידו נחה על שכמה. אבל אחריהם כבר נשרך קהל צפתיים שמצפצפים ברשעות ופולטים קריאות של גנאי: "אוֹיְס-שִׁידֵעך... דֵער עָרָאבֵּער... אַ-קוּרְבֵע... פְּרִיצֵעס פִיל טִיזְהָא..."

וציפורה אחותה נסחבת אחריה, מחזיקה בחצאיתה השחורה, המלאה קיפולים קטנים לרוב ודוגמת נקודות אדומות, ומתחננת –

"פִירָה, פִירָלֶה... בבקשה, תעזבו אותה!"

עד שמגיעה השיירה אל רחל הרבנית ולצידה בעלה העיוור ר' שבתאי לוין, ומוסרים לידיהם את אפרת ההמומה שנסדקה נפשה על קברו של רשב"י, והיא מניחה ראשה בחיק אביה ובוכה כל אותו לילה במירון, יַא הִי ואָה הִי והוֹי ואבוי לה.

אהוד בן עזר

* * *

יצחק גנוז

הַשִּׁיר עַל סַבָּא וְנֶכֶד

"הַשָּׁנִים רָצוֹת, אֲנַחְנוּ אִתָּן,"

אָמַר סָבִי הַשָּׂב.

"טוֹב לָרוּץ," אֲנִי אָמַרְתִּי,

"נָרוּץ בְּיַחַד, הָב."

חִיֵּךְ סָבִי חִיּוּךְ רָחָב.

אֶת זְקָנוֹ הַצַּח מְלַטֵּף.

"מַה יֵּשׁ לְמַהֵר, הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת,

אֲסַפֵּר לְךָ סִפּוּר, שֵׁב!"

עֶגְלָתִי וְסוּסִי לְאַט פּוֹסְעִים

וַאֲנִי אִתָּם בְּיַחַד.

רוֹאֶה שָׁמַיִם, שְׂדוֹת אֱלֹקִים

וְחוֹרֵז שִׁירִי בְּנַחַת.

זְמַן לְמִנְחָה, עֵת לְמַעֲרִיב,

בַּיּוֹם וּבַזְּמַן שֶׁבֵּינֵיהֶם

אֲנִי מְהַרְהֵר בְּהִלְכוֹת חַיִּים וְנִיב

מִתְעַנֵּג מִלַּחֲנָם שֶׁל שְׁנֵיהֶם.

"סַפֵּר נָא סָבִי סִפּוּרְךָ בְּחֶתֶף

מְנוֹעֵי הַמָּטוֹס רוֹעֲשִׁים,

כִּי נוֹבֵעַ מְקוֹר אוֹרָה נֵטֶף לְנֵטֶף

יָרֵחַ וְשֶׁמֶשׁ מִתְחַלְּפִים..."

* * *

אורי הייטנר

1. השבת הגדולה

ביום שבת הקרוב, 5 ביוני, ימלאו 54 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים. ביום החמישי למלחמה, יום שישי 9 ביוני 1967, יצא צה"ל לשחרר את הגולן. למחרת, בשבת 10 ביוני, הושלם שחרור הגולן. ההר שהיה כמפלצת שוחרר, ועמו שוחררו יישובי עמק החולה ועמק הירדן שחיו כבני ערובה תחת האיום הסורי במשך 19 שנה. ותיקי גדות ועין גב, תל קציר ודן, שאר ישוב ואלמגור, שער הגולן וכפר סאלד, החקלאים לאורך הגבול והדייגים על הכנרת, לא ישכחו את השבת הגדולה, שהעניקה להם חיים נורמליים.

הגולן שוחרר במחיר דמים כבד – 141 הרוגים, רובם בקרבות ההבקעה בפאתי הגולן.

"מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים," אמר אל"מ מנו שקד, מפקד חטיבת הגולן, כאשר הודיע בקשר לבונקר הפיקוד של קיבוץ גדות על כיבוש מוצב מורתפע ("הנישא" בערבית) ששלט על היישוב והטריד אותו והפגיז אותו במשך 19 שנים. היום המוצב הזה הוא מצפה גדות, ודבריו של שקד חקוקים באנדרטה המצויה שם, ובמסבירן האוטומטי שבמצפה. הציטוט הזה, מדבריו של שקד, היה הכותרת של כתבה גדולה ב"מעריב" אחרי מלחמת ששת הימים. יום השחרור נקרא בכתבה "השבת הגדולה".

מתוך הכתבה: "המלחמה הראשונה שנגמרה באביב 1949, נסתיימה כאן רק ב-10 ביוני שנת 1967. נסתיימה. משהו סתום נצבט בלב... צה"ל כבש את רמת האיבה ושיחרר את העמק. קִני האויב נמעכו והגבול הונס אל הרכסים העמוקים והרחוקים. שלוות אמת ירדה על ארץ יובלי הירדן. לא עוד דממה כוזבת... 42 השעות העקובות מדם, ששיתקו דו שיח בין תותחים לשדות הנמשך מזה תשע עשרה שנים. דו שיח בין כלי משחית ליוגבים. בין רמה צרובה וקרחה שהחציפה את תוקפנותה ביוהרת עליונות, לבין מקשתם המוריקה של עובדי אדמה. אתה מטפס ברמה שכל כולה מצודה צבאית אחת גדולה. חפורה ויצוקה בין גושי הבזלת."

חמישה שבועות מאוחר יותר, עלו חלוצי החלוצים, ראשוני המתיישבים, למחנה עליקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן. בכך הם פתחו את אחד המפעלים הציוניים המוצלחים ביותר, מפעל ההתיישבות בגולן. מפעל שהפך את הגולן משדה קטל לגן פורח. בעצרת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן שרה מקהלה משותפת של ילדים ומבוגרים מעל הבמה את שירו של אהוד מנור "מקום בלב". "כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם." אכן. אבל במקרה של ההתיישבות בגולן, נכון להגדיר זאת אחרת – כדי להגשים חלום גדול, די היה בקומץ חולמים שנטלו אחריות והפכו את החלום למציאות.

הביטוי "ההר שהיה כמפלצת" שציטטתי בראש המאמר, לקוח משירו של יובב כ"ץ "בתי את בוכה או צוחקת", על הילדה בגדות שיצאה ממקלט ואין בתים עוד במשק, אך אימה מרגיעה אותה בבשורה הגדולה: "הביטי למעלה בתי לגולן, שם יש חיילים אף להבא, דגלם בצבעים של כחול ולבן, בוכה וצוחק שם גם אבא."

לפני שנתיים, במלאת שבעים שנה לגדות, הוסיף יובב כ"ץ בית נוסף לשירו המקסים:

מים רבים כבר זרמו בירדן

גדות בת שבעים – שתו לחיים!

הבת מגדות היא כבר סבתא, כן... כן

נושאת נכדתה על כפיים.

"אז כשהייתי אני בגילך

ההר עוד היה כמפלצת

ביתנו נחרב... העשן התאבך

בבכי הייתי פורצת.

הביטי סביב לך אל כור מחצבתך

משקנו מוריק ופורח

בתינו הומים... במה עוד נתברך

הן טוב לנו פה ושמח.

חלמנו על בית כמו באגדות

ירוק ופריחה שמולכת

והוא מתגשם בה – אצלך בגדות

האם את בוכה או צוחקת?"

בתי כן היום את צוחקת

גדות וילדה שצוחקת.

2. מנהיג המגשימים והחלוצים

ב-6 ביוני תימלאנה חמישים שנים לפטירתו של יצחק טבנקין (1888-1971). יצחק טבנקין, חבר עין חרוד, היה המייסד והמנהיג ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד במשך עשרות שנים.

שלושה מנהיגים גדולים הצמיחה העלייה השנייה לתנועת העבודה – דוד בן גוריון, ברל כצנלסון וטבנקין. בן גוריון היה המנהיג הפוליטי והמדיני הבכיר. ברל היה המנהיג הרוחני, הרעיוני והחינוכי. טבנקין היה מנהיג החלוצים והמגשימים.

מערכת היחסים בין השלושה היתה מורכבת מאוד, והיתה שילוב של אהבה, הערכה, טינה ושנאה – מעורבבים זה בזה. טבנקין פילג את מפא"י ועל כך נטרו לו טינה כל ימיו. אולם איש לא יכול היה לקחת ממנו העובדה שגם אם היה פוליטיקאי בינוני מינוס, הוא הצליח להניע אלפים ורבבות להגשמה חלוצית, לקום ולשנות את חייהם, לעשות מעשה, להקריב ולהשקיע את מלוא מרצם ואונם להגשמת החזון הציוני והסוציאליסטי, בעלייה ובהתיישבות.

הוא לא היה טריבון המונים שמחניף לקהלו או מסית אותו. הוא היה מנהיג שתובע תביעה מקסימליסטית מן היחיד, מן הקבוצה ומן התנועה, למתוח תדיר את כל כוחותיהם למען הגשמת האידיאה הגדולה. אידיאה אינסופית שתמיד תדרוש מן הפרט ומן הכלל להמשיך ולמתוח את כוחותיהם. והוא הצליח להניע אלפים להקים קיבוצים לאורך כל גבולות המדינה ולעצב את גבולותיה, והניע אלפים בגולה לצאת להכשרות של שנות עבודה קשה וגיבוש לקראת עלייה לארץ, והניע רבבות לעלות לארץ, והניע המונים לקחת נשק ולהגן על המולדת ולהתנדב לפלמ"ח. הוא היה מנהיג שתבע הגשמה, והצליח.

הקיבוץ המאוחד, בהנהגתו, ראה עצמו כחלוץ ההולך לפני המחנה בהגשמת הציונות: בהתיישבות, בעלייה ובקליטתה, בביטחון ובבניין חברה ומשק סוציאליסטיים בארץ ישראל. מושג האקטיביזם, מבית מדרשו של טבנקין, היה מושג מרכזי בהוויה של התנועה. טבנקין חינך את תנועתו להשקפת עולם מקסימליסטית בציונות ובסוציאליזם, ותבע מתנועתו, מכל קיבוץ בתוכה ומכל חבר בכל קיבוץ, מתיחה של היכולת במאמץ להגשים את האידיאולוגיה המקסימליסטית הזו, ולחנך לאורה את העם כולו. ההתיישבות הענפה של הקיבוץ המאוחד, טרם הקמת המדינה, התחושה שבמעשה ההתיישבותי הוא מרחיב את גבולות הארץ, הפלמ"ח, ההעפלה ושאר מפעליו, העצימו את אתוס ההגשמה והעוצמה בתודעה העצמית של הקיבוץ המאוחד.

בנאום שנשא טבנקין בכנס של תנועת הנוער העובד ב-1943, הסביר לקהלו מהי חלוציות: "החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!' – כי אם עלה! אתה אוהב עברית... – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית... אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!"

טבנקין זילזל, לא בצדק, בדיפלומטיה ובמדינאות. הוא בז, לא בצדק, לפוליטיקה ולעסקנות. הוא לא ייחס חשיבות, לא בצדק, למנגנונים של שירות המדינה. הוא היה, במידה רבה, אנרכיסט. אך הוא העלה על ראש שמחתו, בצדק רב, את ההגשמה החלוצית, הוולונטרית. הוא טעה ביחס המזלזל שלו לציונות המדינית, אך הוא צדק בכך שהציונות המעשית, החלוצית, המגשימה, היא היסוד למימוש החזון הציוני.

טבנקין דגל בשלמות הארץ. באילו גבולות? הוא לא צייר גבולות. הוא חלם על ארץ ישראל השלמה משתי גדות הירדן, אך מי שישרטט את גבולותיה לא יהיו מדינאים ודיפלומטים במשא ומתן, וגם לא צבא שיכול לכבוש שטח אך לא להחזיק בו לאורך זמן, אלא ההתיישבות. על גבולות ארץ ישראל הוא דיבר במונחים ערטילאיים, כמו "מן הים עד המדבר." אך היא תיכון כארץ יהודית רק אם העם היהודי יעלה בהמוניו לארץ ישראל ויישב אותה. סיסמתו היתה: "עם ישראל – רובו ככולו, בארץ ישראל – רובה ככולה, רובו ככולו חי בקומונות." וביסודות הליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שהתקבלו ב-1955, נאמר: "ארץ-ישראל בגבולותיה הטבעיים – היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, והמרחב לעלייה, להתיישבות ולהתגשמות המפעל הציוני."

במלחמת ששת הימים היה טבנקין בשנתו ה-80. ההנהגה של הקיבוץ המאוחד היתה בידי ישראל גלילי ויגאל אלון. טבנקין ישב באפעל והיה מנהיג רוחני-חינוכי, שרבים עלו אליו לרגל ושתו בצמא את דבריו, אך הוא איבד בהדרגה את השפעתו. ואז, הוא ניעור כלביא ויצא למאבק למען התיישבות יהודית ציונית מיידית ביהודה ושומרון, בגולן ובסיני, כדי להבטיח שיהיו בידי מדינת ישראל. הוא לא הצטרף רשמית לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, כיוון שלא רצה לעשות שקר בנפשו בחתימה על מסמך היסוד האומר שארץ ישראל כולה בידינו, כאשר הבשן והגלעד עדין בידי זר. אולם בניו ותלמידיו המובהקים היו בין ראשי התנועה והוא תמך בה מאחור. עד יומו האחרון הוא לחם את מלחמת ההתיישבות בארץ ישראל השלמה. עבר מקיבוץ לקיבוץ ונשא בלהט את דבריו. הוא רצה בכל מאודו להביא את הרבבות לקום ולעשות מעשה ולהגשים בהקמת קיבוצים חדשים בשטחים המשוחררים, אך הפעם לא הצליח להניע תנועת המונים.

בליל חג השבועות תשכ"ז, חמישה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, הוא נשא דברים בפני חבריו לקיבוץ עין חרוד:

"יום חג לנו היום – ויום של דאגה. אבל וחג משולבים יחד... עתה נפסקו הקרבות, אך המלחמה לא תמה. עמדתנו האיתנה ועוז ניצחוננו העמיקו והגבירו את השנאה כלפינו. לכן שומה עלינו להיות חזקים יותר – ורבים יותר. עתה צריכים לעלות ולבוא לארץ בהקדם רבבות ומיליונים וליישב את הארץ. ולכן, עלינו להיות עוד יותר נכונים להפעיל את כוחנו מול סכנות האורבות לנו. אמנם, כוחנו גדל ונתחשל והאפשרויות התרבו, עלינו למתוח את כל מה שהושג! ... העלאת שני מיליוני יהודים, כדי להבטיח את הישגי הקרבות ואת יציבות השלום. ככל שנקדים להכיר בכך ולפעול בכיוון זה, כן ייטב לנו ולשכנינו כאחד. בדרך זו נביא את שכנינו ואת העולם כולו לידי הכרה שהפתרון הוא לא בכניעתנו בפני הקמים עלינו להורגנו, כי אם בקיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל בגבולות המבטיחים שלום של אמת, שלום של ממש."

חצי שנה לאחר מכן כתב טבנקין: "לא על היותנו רוב ולא על צרכי הביטחון של יהודי ארץ ישראל מושתתים כוחה וצדקתה של הגשמת הציונות. אלא, להיפך, בכוח ההכרח והצדק שבתהליך הגשמת הציונות הגענו לרוב ונמשיך להיות רוב. בכוח זה עמדנו תמיד בפני האיומים להשמידנו. בכוח זה הרחבנו ונמשיך להרחיב את תחומי ההתיישבות היהודית בא"י. זוהי האמת העולה מתוך המציאות בהתפתחותה... האמת היא – עובדת היותנו בכל תחומי ארץ ישראל שבי מולדת, נושאי שליחות תקומתו הצודקת של הנרדף בעמים... רק השלמתם של הערבים עם זכותם של היהודים לחזור לא"י במולדתם ולכונן בה את מדינתם העצמאית, היא הבסיס היחיד לשלום של אמת והיא גם התנאי היחיד, שיש בכוחו להביא את הביטחון לגבולות המדינה, במסגרת הסדר מדיני כולל של בעיות המזה"ת."

ודברים אלה אקטואליים כל כך גם היום.

טבנקין תבע מתנועתו לשאת את המשא של יישוב ארץ ישראל. ביום האחרון של המלחמה הוא קרא לתנועה להקים בתוך שבוע ארבעה קיבוצים חדשים. לאחר המלחמה הוא הטיף להקים בתוך שנה מאה קיבוצים חדשים ובכל אחד מהם מאה חברים. מיותר לציין שעד היום החזון הזה רחוק מאוד מהגשמה. הלהט ההתיישבותי לא מצא היענות של המוני מגשימים, לא בקיבוצים ולא מחוצה להם, והפער בין הציפיות למימושן היה גדול. הפעם טבנקין לא הצליח להניע את ההמונים למעשה. אבל תלמידיו הקימו את ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן והובילו את המהלך של עיצוב גבולות המדינה.

אסיים בדברים שאמר טבנקין בנאום במועצת הקיבוץ המאוחד שהתכנסה בנובמבר 1967 בקונייטרה, הנקודה הזמנית של קיבוץ גולן, לימים מרום גולן. טבנקין ערך חשבון נפש נוקב עם התנועה, שביזבזה, לטענתו, חמישה חודשים יקרים, בכך שלא יצרה תנופת התיישבות.

"חמישה חודשים מאז המלחמה, והיכן מלוא כוחו של העם הזה, היכן מלוא כוחנו? שיקום גוש עציון ו-92 החברים בקיבוץ גולן – זהו מלא כוחנו?! אני מודה על היום הזה ועל הנקודה הזאת – אם אך כולנו נזכור כי כאן נמצאים רק הראשונים, כי מנקודה אחת עלינו להגיע למאה נקודות... בא הזמן של התיישבות הרבבות, לעליית אלפי יהודים על הקרקע בשנתיים אלו. והרבבה פותחת מעשה גדול זה – מתוכנו, מתוך הקיבוצים, מתוך המושבים, הערים והמושבות, מתוך המפלגות, מתוך הפועלים, מכל היהודים. מן הקיים – למען הקיים. מעין חרוד ומגבעת ברנר ומיגור. עשרים משפחות ועוד עשרים צעירים מכל יישוב כזה. ואפילו 3 ו-4 ו-5 מיראון ומכל ישוב צעיר. ולא רק נוער. ולא רק מהקיבוץ. לא נקים רק יישובים קיבוציים. גם מאתיים לומדי תורה בחברון הם חלק מההתיישבות. קיבוץ גולן – ראשון לעוד מאה נקודות. למאה יצטרפו ויבואו ואז – להתחיל במאה השנייה, כי כאשר העין רואה – גם האוזן שומעת והלב מקשיב... יש בכוחנו להפוך מקום של מאה איש – ליישוב של אלף, ונעשה זאת אם יהיה בנו הרצון לחיות, כי הוא בכוח כושרנו החברתי וההתיישבותי, כי הוא בכוח קדושת החיים."

הגשמת החזון הגדול הזה היא עדיין אתגר לימינו ולעשורים הבאים.

3. צרור הערות 2.6.21

* לא לנער הזה התפללתי – אני מקבל את הממשלה ההולכת ונרקמת ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מאושר על סוף שלטונו של נתניהו. נתניהו המושחת והמשחית, איש תרבות השקר והמרמה, האיש שאין כל ערך למילה שלו ולחתימת ידו, שהסכם עימו נועד מראש להפרה. נתניהו, האיש שמפעיל פולחן אישיות לעצמו, שלא היה כמותו במשטר דמוקרטי כלשהו. נתניהו, שמאמין שהמדינה זה הוא ולכן הוא החוק ואינו צריך להיות כפוף לשום חוק. נתניהו שמסית ומדיח ומפעיל תעשיית שקרים והסתה ומעביר דרך בנו מסרים של שנאת אחים והסתה פרועה וברוטלית. נתניהו שמדיר כל אדם אחר מקרדיט כלשהו ולוקח אבהות מוחלטת על כל הישג, אמיתי או מדומה, אך בורח מאחריות לכל כישלון ומסיט את האש לשעירים לעזאזל. נתניהו שהכשיר את התועבה הכהניסטית ופעל בכל מאודו ובאובססיה להכנסת החוליגן הכהניסט לכנסת (ובסופו של דבר הוא הכשיל את הקמת ממשלתו...) נתניהו שמפיץ תאוריות קונספירציה חולניות נגד משטרת ישראל, הפרקליטות ומערכת המשפט, ומנסה למוטט אותן, לשרוף את המועדון ולהשאיר אדמה חרוכה. נתניהו שמוכן לגרור את מדינת ישראל לעוד ועוד מערכות בחירות, בלי סוף, ולעמוד בראש ממשלת מעבר חסרת יכולת הכרעה, חסרת יכולת לטפל בענייני המדינה, ללא תקציב – העיקר שהוא יישאר ראש הממשלה. סיום שלטונו הוא בשורה נפלאה למדינת ישראל, וכפטריוט איני יכול שלא לשמוח על כך.

אבל אני מודה ומתוודה שלא לנער הזה התפללתי. לא זו החלופה הראויה לממשלת נתניהו. הבעייה העיקרית של הממשלה, היא היותה ממשלת מיעוט. בתור שכזו, היכולת שלה למשול, לחולל שינויים גדולים, לקדם את המדינה ולחולל את המהפך הגדול שהיא זקוקה לו, פגומה מראש, באין לה רוב. כממשלת מיעוט, קיומה תלוי ברצונם של מי שאינם חלק מן הקואליציה. והדבר הגרוע הוא שהגורם שבו היא תלויה הוא רע"ם.

רע"ם היא המיזם הפוליטי של נתניהו, בת טיפוחיו, עליה הוא ביסס את כוונתו להמשיך בשלטון למרות שאין לו רוב, אלא שסמוטריץ' הבריז לו. נכון, רע"ם של היום אינה הרשימה המשותפת. המוזיקה שלה אחרת לגמרי וגם המילים פחות צורמות. אך במבחן הראשון, שקרה עוד טרם הקמת הממשלה – מבצע "שומר החומות", היא התגלתה כמשענת קנה רצוץ. כאשר חמאס תקף את מדינת ישראל באלפי רקטות מכוונות לעבר אוכלוסייה אזרחית, רע"ם לא התייצבה בצד הישראלי ולא השמיעה צל צילו של גינוי לתוקפנות הפלשתינאית. היא לא יצאה נגד אגדת "אל-אקצא בסכנה" שהבעירה את האזור. היא המתינה שלושה ימי פרעות עד שקראה להרגעת הרוחות וגם אז לא גינתה באופן מפורש את המרד. נכון, עבאס עשה מחווה שלעולם אי אפשר לדמיין את עודה או טיבי עושים – כאשר ביקר באחד מבתי הכנסת שהוצתו בלוד וגינה בחריפות את המעשה. אבל אחרי הפרעות רע"ם יצאה נגד מבצע "חוק וסדר"; מבצע המעצרים של הפורעים וקראה להפסיקו.

אחד האתגרים הגדולים של ממשלת השינוי, אחרי עשור של מחדל ביטחון הפנים, שהתפוצץ לנו בפנים בפרעות, הוא מבצע ממושך ועקשני, שעלול להיות כרוך גם במחיר דמים, להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב ובערים המעורבות. מבצע הכולל החרמת הנשק הבלתי חוקי ומלחמת חורמה בטרור החקלאי. האם הממשלה תוכל לעשות זאת, כשקיומה תלוי ברע"ם? ספק רב. רע"ם היא חלק מתנועת "האחים המוסלמים", וככזאת אין לי אמון בה וביכולת להשתית את ממשלת ישראל על תמיכתה.

ויש בממשלה מומים נוספים. למה הממשלה צריכה להיות מנופחת כל כך – ממשלת מיעוט של פחות משישים ח"כים עם כ-25 שרים? וממשלה בראשות מפלגה בת 7 ח"כים היא לא בדיוק האידיאל הפוליטי (אם כי, ברגע שרוב הח"כים תומכים בה, אין בכך כל פגם מבחינה דמוקרטית, כפי שמנסים להציג). גם רוטציה, כאשר אין המדובר בממשלת אחדות בין שתי המפלגות הגדולות במצב של תיקו, אינה רצויה. ולשם מה היה צריך לשמר את מנגנון ממשלת החלופין; מנגנון לקוי, שנועד להגן על הממשלה הקודמת מפני הנכלוליות של נתניהו כדי שלא יוכל להפילה ולגנוב את הרוטציה, ואפילו את המטרה היחידה לקיומו הוא לא הצליח לקיים?

ואני מודה שבנט אינו מושא חלומותיי הפוליטיים. בנט ושקד הם הסמנים של הימין הכלכלי, של הקפיטליזם הפרוע, של האידיאולוגיה הליברטריאנית. אני משער שגם הם מבינים שאי אפשר להיחלץ מהמשבר הכלכלי בדרך האידיאולוגית שבה הם מאמינים ולפחות בשנתיים הקרובות היא לא ישימה. אך אני חושש שהם ינסו למשוך לכיוון שבו הם מאמינים, המנוגד להשקפת עולמי. ולא קל לי עם מי שרצו לבחירות תחת הסיסמה המסיתה: "נפתלי יילחם בחמאס ואיילת תילחם בבג"ץ," אם כי ברור שאני מעדיף עשר שנים שלה כשרת משפטים על כל יום של הסוס הטרויאני אוחנה, שמונה לתפקיד שר המשפטים כדי למוטט את מערכת המשפט. אני גם לא שוכח את חלקו של בנט בפרשת אלאור אזריה ובהפיכת החייל הסורר לגיבור לאומי. בכך הוא היה שני רק לדמגוג הראשי באותה פרשה, ליברמן, שגם ממעמדו כשר האוצר בממשלה איני נלהב, בלשון המעטה.

לאור התיקו חסר המוצא, עקב רצוני במניעת סיבוב חמישי, ומתוך התנגדותי לממשלת מיעוט בכלל ולממשלת מיעוט התלויה ברע"ם בפרט, קיוויתי מאוד שכל הצדדים יתעשתו ויקימו ממשלת אחדות רחבה, עם רוטציה בין לפיד לנתניהו, כשלפיד ראש הממשלה הראשון. איני תמים ואיני חושב שנתניהו היה מסכים לכך, אבל הייתי מצפה מגוש השינוי להציע זאת ולנסות בכל כוחו לקדם את הרעיון. ורק אם אכן נתניהו היה מכשיל אותו, הם יכלו להקים את ממשלת המיעוט בידיים נקיות, כמי שעשו הכול כדי למצוא חלופה ראויה יותר. חבל מאוד שהם לא נהגו כך. בהחלט התאכזבתי.

חרף האכזבה שלי, ברור שאני מעדיף את הממשלה המסתמנת, על כל פגמיה, על פני המשך שלטון נתניהו.

* נפגע חרדה – כשצפיתי בסרטון של נתניהו עם הגב לים, חשבתי להתקשר לער"ן, לדווח על נפגע חרדה. ראיתי אדם היסטרי, אחוז פאניקה, אדם שאיבד את עשתונותיו, כאילו אין לו חיים אם לא יהיה ראש הממשלה. ואולי הוא באמת מאמין לפולחן האישיות של עצמו, שאם לא יהיה ראש הממשלה, השמש לא תזרח.

* עם הגב לים –  הסרטון ההיסטרי של נתניהו עם הגב לים, הזכיר לי את שירו של מאיר אריאל "שלל שרב". "עם הגב לים / עם הראש לשם." דימיתי את המילים המתרוצצות במוחו של נתניהו המבוהל: "ובשדרות הרעד עובר גובר / בחצרות הפחד נובר צובר."

* תעמולה נחותה – שמעתי פעמים רבות אנשי שמאל מובהקים שאומרים, שהמהפך ב-1977 היה אחד הדברים הטובים והחשובים שקרו לדמוקרטיה הישראלית. אין דמוקרטיה ללא חילופי שלטון. שלטון ממושך הופך למסואב, ואם אינו מאותגר בחילופי שלטון פוקד אותו היבריס.

הדברים נכונים גם עתה, וביתר שאת, כאשר אם לא תתחולל הפתעה מרעישה, שלטונו של נתניהו יבוא אל קצו בשבוע הבא. מה קרה? הכנסת הנבחרת בוחרת ממשלה חדשה וראש ממשלה חדש, אחרי 12 שנים ברצף של ראש ממשלה אחד. אבל נתניהו מציג את סוף שלטונו כסוף המדינה. אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על חיילי צה"ל? אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על עם ישראל מפני האיראנים? זה נשמע כמו אוי אוי אוי.

את תופעת הביביזם במלוא כיעורה אנו יכולים לראות דרך הפאניקה של אחד התועמלנים הבולטים בתעשיית השקרים וההסתה, אבישי בן חיים.

ברשומה אחת הוא הציג את האסון בקנה מידה מטא-היסטורי. לא מדובר בחילופי שלטון בהצבעה דמוקרטית בפרלמנט הנבחר, אלא ב"הדחה" של "דמות היסטורית, בסדר גודל תנ"כי!" ככה הוא כתב, אני נשבע. איזה פולחן אישיות!

כלומר, עם קשה עורף וכפוי טובה הדיח את דוד המלך, או את משה רבנו, או את אברהם אבינו. אבל הרי ברור שאי אפשר להדיח את משה רבנו. וכך גם ה"הדחה" של נתניהו היא לא לגיטימית.

ברשומה אחרת כתב התועמלן שממשלת השינוי היא התארגנות של ישראל הראשונה מימין ומשמאל להדחת המנהיג של ישראל השנייה. איזו הסתה עלובה, בזויה, נתעבת. כבר שנים אחדות הוא מציג את נתניהו אוף רחביה-פינת-קיסריה כמנהיג של "ישראל השנייה", בהסתה עדתית גלותית, שקורעת את עם ישראל לגזרים על פי מוצא הסבא. כבר היום 40% מהילדים שנולדים אינם יודעים להשיב על השאלה המטומטמת אם הם "אשכנזים" או "מזרחים" ובעוד דור הגלותיות הזאת תעלם. זה הניצחון הגדול של שיבת ציון, של קיבוץ הגלויות, של הציונות על הגלותיות. אבל כדי לקדש את שלטונו הנצחי של נתניהו, תעשיית ההסתה משלהבת את היצרים וזורה מלח על כל פצע, מתוך הרס ביודעין של החברה הישראלית. התועמלן שמוציא את השד הגלותי פועל נגד הציונות, נגד החברה הישראלית, נגד מדינת ישראל.

ברשומה שלישית, רשומת הסתה בזויה נגד בנט, בן חיים הוציא משפט מתוך הספד של 6.5 דקות של בנט, בפני חניכי מכינה קדם צבאית, על אחיו לנשק עמנואל מורנו, שבנט קרא על שמו את בנו. בנט דיבר על כך שבכל תחום בפני עצמו, מורנו לא הצטיין. הוא לא היה הכי חזק, הוא לא היה הכי מהיר, הוא לא היה הכי גבוה, הוא היה "מרוקאי פשוט". אבל במכלול, בזכות אישיותו, הוא הצליח להיות הראשון בחבורה, בשל אופיו האנושי, והיכולת להגיע לכל אדם וכו'.

בא התועמלן, והעלה ברשומה "הוכחה" שבנט הוא נציג ישראל הראשונה שנבחר להשפיל את "ישראל השנייה", ולבזות את בנט בציבור הדתי לאומי כמי שבז לגיבור "המגזרי" (מורנו הוא גיבור לאומי, אבל כשזה משרת את הביביזם הוא גיבור מגזרי). הוא פירסם משפט מחוץ להקשרו שבו בנט אמר על מורנו שהוא לא הצטיין בכלום והיה סתם מרוקאי פשוט או משהו כזה. בן חיים פעל בשיטה של חברו לדבוקת תעשיית השקרים, יאיר נתניהו – העלה את הרשומה, ולאחר זמן מה, כשידע שהיא כבר קיבלה את התפוצה המספקת בתעלות הביבים, הוא הסיר אותה. איזה איש קטן ומסית. איזה תועמלן ביביסט בזוי.

אלמנתו של מורנו, מאיה אוחנה מורנו, אישה צנועה שלרוב בורחת מאור הזרקורים ומהמיקרופונים, נאלצה לצאת לשורת ראיונות רדיו, שבהם הביעה תמיכה והזדהות עם בנט. מאיה, באצילותה ובעדינותה, נמנעה מגינוי אישי של בן חיים, אבל היא סיפרה מה היה ההספד המלא של בנט ומה המשמעות של דבריו, שהיא עצמה עומדת מאחוריהם. היא לא נקבה בשמו של התועמלן, אבל גינתה את השיח האלים שמשתלט על החברה הישראלית, בעיקר על רקע ההסתה נגד בנט ושקד. "השיח פה נהיה שכל מי שחושב אחרת ממישהו אז הוא בוגד. לא משנה מה חשבתי, המילה בוגד רצה פה לכל עבר. אני עצובה, זה לא עם ישראל," אמרה מאיה באחד הראיונות. היא הביעה תמיכה מלאה בהחלטה של בנט להקים ממשלת אחדות לאומית, וסיפרה שבכתה מהתרגשות כששמעה את נאומו של בנט.

* הרוויח בחוסר יושר –  נתניהו מציף אותנו בספינים ובהצעות נואשות כדי לסכל ממשלה שאינה בראשותו ולדרדר אותנו לסיבוב חמישי. אבל אף אחד לא מאמין לו. הוא הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

* מחירים אישיים – אחרי שהציג את ספין "הרוטציה המשולשת" הסביר נתניהו שצריך לעשות הכול, כולל לשלם מחירים אישיים, כדי למנוע את הקמת "ממשלת השמאל" המסוכנת. הוא כמובן יודע שאין המדובר בממשלת שמאל, אבל הוא הרי רגיל לשקר, כך שאין לו בעייה עם זה. אבל אם "ממשלת השמאל" כל כך מסוכנת וכדי לסכל אותה נכון לשלם מחירים אישיים, למה הוא לא עושה את הצעד הפשוט שאחריו תקום מיד ממשלת ימין בהנהגת הליכוד – לפרוש? כיוון שמבחינתו אם הוא לא ראש הממשלה, לא אכפת לו מהליכוד, מהימין ומהמדינה. ולכן ברור שספין הרוטציה המשולשת הוא הונאה. נתניהו לא באמת מוכן לכך. כל שהוא רוצה הוא להכשיל את הקמת ממשלת השינוי. ברגע שהוא יצליח, הוא יחזור בו מההצעה ויילך לבחירות, כאשר סער ובנט יגררו לשם כפתאים חלשים שהאמינו לפיתוי שלו. מסתבר שהם לא מטומטמים ולא פראיירים.

* סיור מודרך בראשה של איילת שקד – מבזק ערוץ 7: "בכירת מפלגת ימינה איילת שקד קיבלה בימים האחרונים הצעה מראש הממשלה נתניהו להיות מס' 2 שלו ושרת החוץ, כך נודע לערוץ 7. שקד לפי שעה לא הגיבה לדיווח." אני מזמין אתכם לסיור מודרך במוחה של איילת שקד, אחרי שקיבלה את ההצעה.

איילת: הצעה נפלאה. הזדמנות של פעם בחיים. להיות מספר 2 ושרת החוץ. ואו! קרש קפיצה אדיר לראשות הממשלה הבאה. זו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

מי המציע?

שקד: נתניהו.

איילת: אה... נו, טוב! אין שום ערך להצעה הזאת. זה עוד שקר בערימת שקריו של שקרן פתולוגי. ההצעה הזאת שווה כמו הצעות הרוטציה שהוא הציע לבנט, סער, גנץ ודרעי והרוטציה המשולשת.

לא, תודה.

* מי יאתגר את הממשלה – כנס היסוד של יש עתיד נערך באריאל, כמסר אידיאולוגי. יאיר לפיד, עוד לפני הקמת כחול לבן, יצא עם יעלון למסע הקורא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל על הגולן. כל הצהרותיו בנושא הגולן היו חד-משמעיות – הגולן אינו נושא למו"מ (כלומר לא הנוסחה של כל ממשלות ישראל, כולל ממשלות הליכוד ואפילו ממשלת שמיר, של מו"מ ללא תנאים מוקדמים). הוא מביע בכל הזדמנות התנגדות עקרונית, אידיאולוגית, לחלוקת ירושלים. הוא מנהל מלחמת חורמה עקבית ב-BDS ובשלוחותיה הישראליות ובראשן "שוברים שתיקה", ארגון שאותו הוא מתעב ויוצא נגדו בכל הזדמנות.

הניסיונות של תעשיית השקרים להציג אותו כאיש שמאל, ולכך נלווה כמובן התואר "קיצוני", מנותקים מן המציאות. קל וחומר כעת, אחרי שהאגף השמאלי ביש עתיד – עופר שלח, כבר אינו חלק מן המפלגה. אם כך לפיד, על אחת כמה וכמה גנץ וכחול לבן. שניהם קרובים הרבה יותר לבנט ולסער מאשר למיכאלי והורביץ. אני מאמין שבהחלט ימצאו שפה משותפת עם בנט וישכילו לבנות יחד מדיניות משותפת. החשש שלי הוא ממרצ ובמידה מסוימת גם ממפלגת העבודה, שבעידן מיכאלי התקרבה מאוד לעמדות מרצ. החשש שלי, הוא שאחרי שתתפוגג האופוריה של החלפת נתניהו, הן תתקשינה לחיות עם מדיניות הממשלה, שגם כך היא ממשלת מיעוט. אחזקתה של הממשלה הזאת תהיה אתגר לגמרי לא פשוט.

* ההנאה שלי – אני נהנה מאוד מהמחשבה שמרצ תהיה שותפה בממשלה המחויבת לחוק הלאום ושהורביץ יהיה שותף לממשלה שתנהל מלחמת חורמה נגד חקירת האג.

* פרובוקציה – הצעת החוק ההזויה של תמר זנדברג, לפיה יש לאסור בחוק "שידול קטין לחזרה בתשובה" ומאסר של עד חצי שנה למי שיעשה כן, אינה אלא פרובוקציה שנועדה לסמן לבייס המודאג שלה, שמרצ לא תימחק בממשלת הימין-מרכז אליה היא מצטרפת.

בין 1 ל-10, הסיכוי שההצעה הזאת תקודם הוא אפס. יותר משההצעה הזו אינה הולמת מדינה יהודית, היא אינה הולמת מדינה דמוקרטית.

* אדרבא, הצטרף לקואליציה – גפני בוועדת הכספים: "ירד לי הבוקר המצב רוח. שמעתי שהולכים לתת לליברמן גם את האוצר וגם את ועדת הכספים. הכול נפרץ הכול מותר. לא היה דבר כזה בכנסת. זו הועדה שאמורה לפקח על האוצר."

מאז קום המדינה, ידוע שוועדת הכספים היא בידי מפלגת השלטון וועדת הכלכלה היא בידי מפלגת האופוזיציה הראשית. כשבגין עלה לשלטון והקים קואליציה עם אגודת ישראל, אגו"י לא רצו להיכנס כשרים בממשלה וקיבלו במקום זה את ועדת הכספים (שלמה לורנץ, ואחריו אברום שפירא). אך תמיד זה היה תפקיד שבידי הקואליציה, כדי שהממשלה תוכל לתפקד, כיוון שבלי ועדת הכספים, כל תוכניות הממשלה תקועות. אשמח מאוד שגפני יישאר יו"ר ועדת הכספים – אדרבא, שיהדות התורה תצטרף לקואליציה. עדיפה קואליציה עם חרדים יהודים מאשר עם חרדים מוסלמים.

* מועצת קטני התורה –  בתפילות הימים הנוראים אנו מתפללים "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ." הדברים נכתבו תחת שלטון הרשע של רומי, שהחריב את בית המקדש והטיל את גזירות השמד. ועכשיו מועצת "גדולי" התורה פירסמה פשקוויל עם הפסוק הזה בנוגע לממשלת ישראל ההולכת ונרקמת. והם מכנים, בעזות מצחם וחוצפתם כי רבה את הממשלה "אנטי יהודית".

דברי הסתה נאלחים של אנשים קטנים קטנים. מועצת קטני התורה.

* מופת של קידוש החיים – אני תומך במרים פרץ, מסיבות רבות שאותן פירטתי ולא אחזור עליהן. עם זאת, אני רואה גם בהרצוג מועמד מתאים ואם הוא ייבחר, כפי שאני מעריך, הוא עשוי להיות נשיא טוב. הטיעונים בעדו בהחלט משכנעים.

אולם מאמר אחד בעד הרצוג ובעיקר נגד פרץ העציב אותי מאוד. הוא העציב אותי דווקא כיוון שכתבה אותו שלי יחימוביץ', אחת הפוליטיקאיות שאני הכי מעריך בזכות יושרה, הגינותה והאידיאליזם שלה. את מאמרה ב"ידיעות אחרונות" היא פתחה בהבהרה שבאופן טבעי היא היתה תומכת לתפקיד באישה, בוודאי באישה מזרחית, ולא בגבר אשכנזי, עשיר ופריבילגי שכינה אותה "כלבה".

אז למה היא מעדיפה אותו? כיוון שהיא רואה בבחירה במרים פרץ, בזכות היותה אם שכולה, "קידוש המוות" ובבחירתה – "סגידה לעצם השכול." זו אמירה מקוממת, כיוון שמרים פרץ אמנם הגיעה לתודעת הציבור בעקבות נפילת שני בניה, אך ההערצה אליה היא בזכות אישיותה ובזכות האופן מעורר ההשראה, שבו היא מתמודדת עם השכול. ההתמודדות הזאת מעידה על דמותה, על אישיותה המנהיגה והמחנכת, ועל התאמתה לתפקיד שבו תוכל לרומם את רוח העם ולהיות סמל של אחדות ולכידות לאומית, שכה נחוצים היום לחברה הישראלית המוכה, החבולה והשסועה, אחרי 12 שנות שלטון נתניהו. אכן, האופן שבו מרים פרץ התמודדה עם נפילת בניה הוא מופת, אך אין זה מופת של קידוש המוות אלא להיפך, זהו מופת של הבחירה בחיים, של קידוש החיים, של דבקות בחיים גם בצל המוות והאסונות שהיא חוותה. שלי אינה רוצה בבחירתה של פרץ לנשיאה רק כיוון שהיא אם שכולה, אך למעשה היא מתנגדת לבחירתה רק כיוון שהיא אם שכולה.

* סמל המודרים – תמיכתי במרים פרץ היא בזכות אישיותה. אבל כיוון שהנשיאות היא תפקיד שהוא גם סמל, אני רואה בבחירתה סמל לקבלת מי שנחשבים מודרים בחברה: א. היא אישה. ב. היא ילידת מרוקו. ג. היא דתיה. ד. היא תושבת יהודה ושומרון.

אלמלא חשבתי שהיא מתאימה בזכות סגולותיה, לא היה בארבעה אלה כדי לגרום לי לתמוך בה. אבל כיוון שאני תומך בה בזכות מי שהיא, אני שמח גם על כך.

* חוק נורווגי חובה – מעמדה של הכנסת בשפל המדרגה. היא נחלשה גם מול בית המשפט העליון אבל במיוחד מול הממשלה. בעידן נתניהו היא נרמסה תחת ראש הממשלה, והדבר הגיע לשיא בכהונת יריב לוין כיו"ר הכנסת, שאפילו לא הסתיר את היותו שליחו האישי של ראש הרשות המבצעת, ולמעשה היה פרוייקטור להחלשת הכנסת. חייבים לשנות זאת. זו צריכה להיות אחת המשימות של השלטון החדש. אחת הרפורמות הראשונות שיש להחליט עליהן, היא חוק נורווגי חובה. כלומר לא כמו היום, שמפלגה יכולה לבצע חוק נורווגי באופן וולונטרי. יש לחוקק חוק, שבו ח"כ שהושבע כשר – כהונתו בכנסת תפקע מיד ויכנס במקומו הבא אחריו ברשימה, אך אם יפרוש מן הממשלה יחזור לכנסת. וכלקח מהפילוג בכחול לבן בכנסת הקודמת, יש לקבוע מראש בחוק, שבמקרה שבו סיעה בכנסת מתפצלת, יקויים חוק נורווגי מדלג, כלומר במקום השר שנכנס ייכנס הבא בתור בסיעה ששייך לפלג של אותו שר.

* תובע עם שיניים – אני תומך בכל ליבי ביוזמתו של גדעון סער להפרדת תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זו עמדתי מזה שנים רבות ותמכתי גם ביוזמתו של דניאל פרידמן ברוח זו, שלא צלחה. הרפורמה הזאת נחוצה ואני תומך בה הן כיוון שאני מתנגד לריכוז כוח גדול מדי בידי אדם אחד, הן כיוון שהעומס על היועמ"ש גדול מדי ופוגע בתיפקודו והן בשל ניגוד העניינים האפשרי בין התפקידים.

אבל אני רוצה להזהיר את שוחרי השחיתות ומעריצי המושחתים – הפנטזיה שלכם כאילו השינוי הזה יגרום לתביעה חלשה וחסרת שיניים תתבדה במהרה. ההיפך הוא הנכון, התובע, שכל תפקידו יהיה מלחמה בשחיתות ובפשע, והוא לא יישב כיועץ משפטי עם ראש הממשלה והשרים ובמקביל גם יצטרך לעסוק בחשדות נגדם, יהיה משוחרר מעכבות רגשיים ואישיים, שגורמים ליועמ"שים לעגל פינות. אני מאמין שאילו התובע הכללי לא היה גם היועמ"ש (ובטח לא מנדלבליט שהוא מבית הלל במזגו ובאופיו), הוא היה מגיש כתבי אישום נגד נתניהו על שוחד גם בתיקי אלף ואלפיים, כפי שהמליצו המשטרה והפרקליטות. וכתב האישום היה מוגש זמן רב קודם לכן.

* מסיבות פוליטיות – הטענה שמבצע "שומר החומות" פרץ מסיבות פוליטיות נכונה. אבל לא לפי הסיפור של תאוריית הקונספירציה המרושעת על "שומר בלפור". הסיבה העיקרית למתקפת הרקטות על ישראל היתה החלטתו של אבו-מאזן לבטל את הבחירות ברש"פ. למה הוא ביטל את הבחירות? כי הוא ידע שחמאס ינצח בגדול, במיוחד אחרי שפת"ח התפלג לשלוש רשימות. כך הוא עושה מאז בחירות 2006, שבהן חמאס ניצח. התירוץ (השקוף, יש לציין) שלו היה העובדה שישראל לא אישרה לתושבי מזרח ירושלים להצביע (אגב, זה לא נכון. ישראל לא השיבה על בקשתו לאפשר הצבעה של תושבי מזרח ירושלים). ולא אתפלא אם אבו-מאזן וישראל היו מתואמים, כדי למנוע השתלטות חמאס על הרש"פ. חמאס, שידעו שהניצחון בכיס שלהם ונמנע מהם, בחרו להציב את עצמם בלב התודעה, בשיטה שהם יודעים ואוהבים – טרור נגד אזרחי ישראל.

אתקן את דבריי. זו לא הסיבה למתקפה. הסיבה למתקפה היא הרצון למרר לנו את החיים כדי להמאיס עלינו את ישיבתנו ב"פלשתין" כפי שהם הצליחו בגוש קטיף. הסיבה היא ההתנגדות הפלשתינאית (ובעניין הזה אין שום הבדל בין חמאס לפת"ח) לנוכחות יהודית בארץ ישראל. אבל הסיבה הנקודתית לעיתוי המתקפה היא ביטול הבחירות.

איך נהג יוסי שריד לומר? המדינה הפלשתינאית תהיה הדמוקרטיה השנייה במזה"ת...

* המתנחלים ביפו – בעקבות הערבים, המכנים את הגרעינים התורניים בערים המעורבות "מתנחלים", בשבועות האחרונים הביטוי הזה הפך שגור גם בשיח של השמאל הישראלי. אך האם רק הגרעינים התורניים הם מתנחלים? רון כחלילי כבר כתב ב"הארץ" שח"כ רייטן ממפלגת העבודה המתגוררת ביפו וערבים הציתו את מכוניותיה – היא מתנחלת קולוניאליסטית.

אך מי אמר שהתנחלות היא ביטוי שלילי? גם בקרב חבריי בגולן יש הקופצים כל אימת שמישהו מכנה אותנו, המתיישבים בגולן, מתנחלים. אבל אני לא רואה כל בעייה בכך. אני מתנחל גאה. אין שום הבדל בין התיישבות והתנחלות. אלו מילים נרדפות, שהמילה התנחלות היא בשפה גבוהה יותר. ההתנחלות מקורה בתנ"ך. ההתיישבות היא תרגום של קולוניזציה.

תנועת העבודה הציונית לא ראתה הבדל בין התיישבות והתנחלות, ושני המושגים היו שגורים בה. בהתיישבות העובדת, בעבר, הביטוי היומיומי היה התיישבות והביטוי בטקסים, במגילות יסוד ובאירועים חגיגיים היה התנחלות. הנה, למשל, ציטוט מתוך מצע המערך בבחירות לכנסת השביעית (1969), בסעיף "התנחלות והיאחזות": 

1. מאז הפסקת האש קמו התנחלויות והיאחזויות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובסיני, וחודשה ההתיישבות ביישובים שנעקרנו מהם – בגוש עציון, נחל קליה וחברון.

2. לאחר שחלפו שנתיים מאז מלחמת ששת הימים יש להחיש ביצוען של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע.

3. הממשלה בדיוניה ובהחלטותיה על ההתנחלות, בין כפרית ובין עירונית, תהיה מודרכת ע"י שיקולי הביטחון וההתפתחות של המדינה. עדיפות תינתן לאזורים חיוניים לביטחון המדינה.

4. המערך יקרא לעם ובעיקר לדור הצעיר להילחץ להגשמת ההתנחלות במתכונת של אחריות לאומית.

כן, זה מצע המערך, שכלל את מפ"ם, המ"ם של מרצ. שימו לב, הקיבוצים בגולן ובבקעת הירדן מכונים התנחלויות ואילו היישוב בחברון נקרא התיישבות. כמובן שהחלוקה הזאת מקרית, כי אלו מילים נרדפות ומנסח המצע (גלילי?) פשוט רצה לגוון.

נלך עשרים שנה אחורה ונישאר במפ"ם. הנה, מסמך היסוד של קיבוץ השומר הצעיר ברעם שבגליל העליון. מה כותרתו? "מגילת ההתנחלות". כן, כן. וזה נוסחה:

"די! לא עוד שממה, לא עוד טרשים, על חורבותייך בר-עם.

היום י"ז לחודש סיוון ה' תש"ט אנו תוקעים יתד בפרא נופך.

גורו לכם סלעי עד, כי נזעקנו עליכם – ונוכל. עֵד יהיה העצמון שמנגד. אנחנו חברי קיבוץ השומר הצעיר בר-עם נשבעים: קום יקום כאן יישוב פורח, עמל ויצירה יסאנו בכל עבר, חיים יפרצו ושמחת נעורים בכול. אתמול חזרנו ממערכה למיגור צר אוייב מתנכלים למולדת. אתמול השבנו החרב לנדנה והיום נפריח שיבולים שנותרו עוד בסמל. נאמנים היינו בנתיב הקרבי ונוטים אנו שכם ונרתמים בעולו של קימום הבניין, חולייה נוספת אנו בשלשלת החלוציות של יישובי המשלט – מבטיחי המולדת ומדבירי השממה. ועתה, בפלוח המחרשה תלם ראשון, מתנחלים אנו באדמה הזו וכורתים את בריתנו אתה."

מתנחלים בלוד, בעכו וביפו? אדרבא. זהו תואר של כבוד.

* עוול בשיח' ג'ראח – בימי המתיחות בירושלים שקדמו למבצע "שומר החומות", פנתה הממשלה לבג"ץ בבקשה לדחות את הדיון בערעור המשפחות הערביות בשיח' ג'ראח על פסקי הדין בערכאות נמוכות יותר, לפיהם על המשפחות להתפנות מבתיהן בשכונה. הפניה לבג"ץ נבעה מהערכה שבג"ץ ידחה את הערעור והדבר יביא להתפרצות אלימה ולהסלמה. בג"ץ נענה ודחה את הדיון.

הפנייה של הממשלה היתה אחת משורה של פעולות שנועדו למנוע הסלמה, מה שמעיד עד כמה הקונספירציה שנתניהו יזם את ההסלמה היא חסרת שחר. חלק מפעולותיו הן בעיניי מחדל (ההבלגה על ההצתות והתגובה הרפה על "טפטופי" הרקטות), ואחרות היו נבונות. הפניה לבג"ץ היתה מוצדקת. פינוי המשפחות בשיח' ג'ראח מהבתים שבהם הן מתגוררות 70 שנה, שם יושבו בידי הירדנים תמורת ויתור על מעמד הפליטים, בשל שאיפות השתלטות תוך שימוש בבעלות יהודית מהמאה ה-19 על המגרשים, היא מעשה עוול.

ההחלטות של בתי המשפט השלום והמחוזי לאשר את הפינוי, מעידות על כך שאלה חוקי הקניין, ואין הם יכולים להחליט בניגוד לחוק. מן הראוי לתקן את החוק כך שתקובע זכות החזקה במקום אחרי שנים רבות כל כך. בלי תיקון החוק, כנראה שגם בג"ץ יאלץ לאשר את העוול. אבל הליך חקיקה הוא ממושך ובית המשפט לא יוכל לדחות זמן רב כל כך את הכרעתו, ולכן יש למצוא פתרון אחר. השופט בדימוס מני מזוז הציע פתרון, שיוסי ביילין חזר עליו בטורו ב"ישראל היום", לפיו המדינה תשתמש בזכותה ותפקיע את השטח; היא תפצה את בעלי הקרקע בנדיבות ותאפשר לדיירים הנוכחיים להמשיך ולגור שם. בעיניי, זהו פתרון נכון והוגן.

אנו צודקים במאבקנו על ארץ ישראל ובמלחמתנו בטרור וגם את הצדק שלנו אנו מתקשים להסביר לעולם. למה אנו צריכים להכתים את צדקתנו במעשי עוול טיפשיים?

* הנושאים החשובים באמת –  מפכ"ל המשטרה החליט להחליף את צבע מכוניות המשטרה לשחור. שמחתי לקרוא על כך, כי אני מבין מהידיעה שכל בעיות הפנים בישראל נפתרו, בשעה טובה, וכעת יש למפכ"ל פנאי לעסוק בנושאים החשובים באמת.

* רק לא בי.ג'י. – "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות", הוא ספר חדש של ההיסטוריון אדם רז. לא קראתי את הספר ורשומה זו אינה מתיימרת לבקר את הספר. אני משתף במחשבותיי בעקבות קריאת מאמר ביקורת מקיף (ומפרגן) של בני מוריס, במוסף הספרים של "הארץ".

במלחמת השחרור היתה תופעה רחבה ומכוערת של ביזה. הדברים ידועים. וידוע גם שהנהגת המדינה, המדינית והצבאית, נלחמה בתופעה. אני לא חקרתי את הנושא, אך קראתי הרבה בכתבי בן-גוריון, ואני יודע עד כמה הוא סלד מן התופעה ויצא נגדה, בזמן המלחמה ואחריה. העמדה של ההנהגה נגד התופעה מופיעה גם בספרו של רז ומצוטטת במאמר של בני מוריס.

אף על פי כן, התזה של הספר היא שבן-גוריון עודד את הביזה, כחלק ממזימה שנועדה לרוקן את הארץ מתושביה הערבים. מוריס אינו מסתייג מן התזה, אבל לפחות במאמרו אין שום עובדה המאוששת אותה (בניגוד לעובדות המפריכות אותה, כמו הציטוטים שהזכרתי לעיל).

אדם רז הוא היום ההיסטוריון המוביל באסכולת "תורת המחנות" של "חוג אורנים". זוהי אסכולה המחלקת את העולם לשני מחנות, טובים ורעים, כאשר החלוקה חוצה מדינות ומפלגות. החלוקה היא בין מי שמזוהים עם הון יצרני לבין מי שמזוהים עם הון פיננסי. הראשונים שואפים לשלום שיביא לשגשוג כלכלי והאחרונים חפצים במלחמה מתמדת המשרתת את ההון הפיננסי הספקולטיבי. לכאורה, יש קשר של שתיקה בין השייכים לשני המחנות, שמשום מה מעולם לא יצאו לאור. אבל בתאוריה הזאת היטלר וצ'רצ'יל שייכים לאותו מחנה, שמטעמי רווח כלכלי מעוניין במלחמות נצחיות, ולכן שניהם, כמו גם רוזוולט וסטלין השייכים לאותו מחנה, יזמו את המלחמה הזו ומנעו לאורך זמן את הפסקתה.

וגם אצלנו יש טובים ורעים. בטובים ניתן למנות את הרצל, ויצמן, משה שרת, אשכול, גולדה, פנחס לבון, רבין, גלילי ובעיקר יגאל אלון. ברעים ניתן למנות את הברון רוטשילד, בן גוריון, דיין, פרס ונתניהו.

על פי חוג "אורנים", סלע המחלוקת בין המחנות, הוא שאיפת מחנה ההון הפיננסי במרוץ חימוש גרעיני לעומת ההתנגדות לכך במחנה ההון היצרני. והחלוקה בישראל חוצה בראש ובראשונה את מפא"י/מפלגת העבודה, מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה, כשמובילי המחנות הם בן גוריון ומולו שרת, אח"כ דיין ומולו אלון, אח"כ פרס מול רבין.

בן-גוריון, שמיד עם הקמת המדינה חתר לנשק גרעיני, הוא אבי אבות הטומאה. אנשי "חוג אורנים" מתעלמים מן העובדה שאשכול, גולדה, אלון, רבין וגלילי תמכו גם הם בגרעין-צבאי, והמחלוקת היתה בין אלה שדגלו בעמימות ובביסוס הביטחון על העוצמה הקונבנציונלית ולכן ראו חשיבות רבה בעומק טריטוריאלי ובחיזוק כוחו הקונבנציונלי של הצבא – לבין דיין ופרס שהשתיתו במידה רבה את ביטחון ישראל על הרתעה גרעינית גלויה, שתאפשר גמישות מרבית בנושאים אחרים כמו השטח. אגב, בן-גוריון אימץ את רעיון העמימות, כך שאשכול למעשה היה ממשיך דרכו המובהק בנושא הגרעיני. אך, כאמור, בן גוריון הוא אבי אבות הטומאה בעיני אנשי "חוג אורנים" ואין תועבה וקונספירציה שהם לא ישושו להדביק לו. חברִי ההיסטוריון פרופ' אודי מנור מגדיר אותם "מחנה רק לא בי.ג'י." הגדרה מבריקה.

פרופ' יגאל וגנר, בן ה-95, הוא אבי הקבוצה ומנסח רעיונותיה. אדם רז הוא תלמידו המובהק וממשיך דרכו. איני יכול שלא לראות את הקונספירציה על ב"ג שעמד מאחורי הביזה, במנותק מן השנאה החולנית אליו של רז ושכמותו. יש לציין שאנשי "חוג אורנים" אינם שייכים ל"היסטוריונים החדשים" הפוסט ציונים. להיפך, הם ציונים מובהקים (מעריצי הרצל) ואפילו דוגלים בהשקפת עולם ניצית, כמו תמיכה בתוכנית אלון ושימת דגש חזק על ההכרח בעומק טריטוריאלי ובבקעת הירדן ישראלית. אבל כדי להכות בב"ג ולזהם את זכרו, מותר גם לנדוד למחוזות התעמולה הפוסט ציונית. 

* ביד הלשון: שמלה לך קצין תהיה לנו – אמנון אברמוביץ' קרא לבנט: "שמלה לך, קצין תהיה לנו." כלומר, קרא לו במילים תנ"כיות לקחת על עצמו את גלימת ראש הממשלה.

יפה שאברמוביץ' מצטט מהתנ"ך, אך נדמה לי שאת הפסוק הוא זכר אך לא את הקשרו. כי, אם להשתמש בביטוי אחר ממקורותינו, הוא בא לברך ויצא מקלל. הפסוק המלא, ישעיהו ג', ו': "כי יתפש איש באחיו, בית אביו: 'שמלה לְכָה [=לך], קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידך!' ישא ביום ההוא לאמר: 'לא אהיה חֹבש, ובביתי אין לחם ואין שמלה, לא תשימני קצין עם!'"

השמלה פירושה – מדים של קצין. מדי שרד של פקיד בכיר. מה אומר הפסוק? ישעיהו מתאר ניסיון ל"מינוי פוליטי", לנפוטיזם: אדם מציע לאחיו (לפחות מצד אביו) מדי שרד של קצין ומציע לו לקבל על עצמו משרה בכירה, והמכשלה הזאת – המשרה הכושלת הזאת, שאף אחד לא מצליח בה, תהיה תחת ידך.

אולם אותו אח מסרב למינוי ומסביר: לא אהיה חובש, כלומר איני יכול לחבוש ולרפא את פצעי העם ולכן איני מתאים לתפקיד. אמנם בביתי אין לחם ואין בגדים יקרים, אני עני, והמדים והתפקיד שאתם מציעים לי היו יכולים לסייע לי כלכלית, ואף על פי כן לא אקבל על עצמי תפקיד שאיני מתאים לו.

האם באמת זה המסר שאברמוביץ' התכוון להעביר לבנט?

אורי הייטנר

* * *

רוֹן גֵּרָא

בַּחֲלוֹמִי אֶרְאֶה

קַרְנֵי עַרְבַּיִם

הֶאֱדִימוּ אֶת

הַחֶדֶר.

בְּפָנַיִךְ הִשְׁתַּקְּפָה חוּשָׁנִיּוּת

שֶׁפַּג תָּקְפָּהּ.

עָזַבְתְּ לָךְ

עִם זַרְחַן הַשָּׁעוֹת

בֵּין הַצְּלָלִים  שֶׁיָּרְדוּ

עַל הַחֶדֶר.

נוֹתַרְתִּי עִם שִׂפְתֵי

מְחוֹגָיו

לָסֹב  עִמָּם אֶת

הַלַּיִל.

בַּחֲלוֹמִי אֶרְאֶה אוֹתָךְ

עִמִּי

בְּאַשְׁמֹרֶת לַיְלָה

בֵּין גַחְלִילֵי סִיגַרְיָה

מְרַצְּדִים  בְּפִיךְ

וּבֵינֵינוּ גֶּשֶׁר חֲבָלִים

מַרְעִיד לִפְסִיעוֹתֵינוּ.

עִם בֹּקֶר

זוּג יוֹנִים כִּרְבְּלוּ

רֹאשׁ בַּצַּוָּאר בְּהֶמְיָה

רַכָּה.

עַל אֶדֶן חַלּוֹנִי.

* * *

המכון הרומני לתרבות                            אגודת הסופרים העברים

תרומת יוצאי רומניה לספרות העברית

הרצאה של הסופר משה גרנות

3 ביוני בשעה 1800

במכון הרומני לתרבות, שד' שאול המלך 8, תל-אביב

* * *

יוסף עוזר

הבושה

וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד

וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו

לְכָל יִשְׂרָאֵל

וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים

הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד,

וַיַּעֲלוּ לִיצְמָן וְדֶרְעִי

וְהַגִּ'ינְגִּ'י עִם הָעֲנִיבָה הַחֲלָקָה

לַדּוּכָן אֲשֶׁר בְּלֵב יְרוּשָׁלַיִם מְדַמֵּם,

אַחֲרֵי מוֹת הָאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה,

וַיִּנְאֲמוּ סְחוֹר סְחוֹר,

וַיְּפָרְשׁוּ אֶת הַכָּתוּב

בַּפֵּרוּשׁ הַמְּכַסֶּה

אֶת הַמִּלִּים הַמְּפֹרָשׁוֹת

שֶׁמִּפִּיהֶם יָצְאוּ בְּטֶרֶם מוֹת.

כִּי לֹא עֵת וַיִּדֹּם,

כִּי לֹא יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם אֵשׁ,

וְעַל פְּנֵיהֶם לֹא נִרְאֲתָה

שׁוּם מַסֵּכָה.

וְהַבּוּשָׁה לֹא הִזִּילָה עַל מִצְחָם

אֶגְלֵי זֵעָה.

הג'נאנא וחברת השונים

שונים בעברית – זה לומדים. משנה – מלשון לימוד. השונה הוא הלומד. שנינו=למדנו. הישראלים כבר אינם שונים. פעם הייתם עַם שׁוֹנֶה. היום אתם כבר קולעים לסל, אחד עשר מי יודע? אחד עשר כוכבי כדורגל הָהָהָ! סטטיק ובן אל. אה? אין לכם עאבד אל וואהב ולא יהיה.

היהודים "שונים" – במובן לומדים. והמדהים בכפל הלשון "שונים" – נבדלים! וואלה!

מי לא מכיר מִשְׁנָה? כתבו אותה הרבנים שלכם, מזמן. לפני שאלוהים גירש אותם מפלסטין. היא לוקחת את המציאות של החיים: "אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז..." עונג של שיח על זריעה, חריש, מגע עם אללה, עם הקדושה והטומאה האמיתיים או המדומיינים – המשנה שלכם מגדירה אותם בקטגוריות והשׁוֹנִים מנהלים דו שיח עם לומדים מכל הדורות. את השמות שלהם אני לא מכיר.

אתם, הישראלים, אתם כבר לא שונים. אתם קוראים, מעיינים, חוקרים. ממציאים. מנתחים. שׁוּ אְסְמָם, "גשש אְל חיוור״ קיבלו את פרס ישראל, אָה? אולי כי הצליחו להצחיק את היהודים אחרי אלוהים וטרבלינקה, אָה? אבל זה עדיין לא זה. לא לזה התכוון מוחמד כשקרא לכם "אַהְל אְל כִּיתָבּ – עם הספר" – כשהתכוון שהעם של הספר-תורה באמת יחזור לארץ ישראל.

אז מה קרה ששרפו ועשו בלגן, שהם רואים שהעם של "סיפור על אהבה וחושך", ו"המאהב" ו"נופל מחוץ לזמן" ו"גשש" רוצה ריבונות באל-קודס – אז הם תופסים את הג'נאנא. מה, אתה לא חושב ככה? טוב, לקחת את התרופות? אללה מעאק יוּסֵף. סיימנו את הסיגריה, מחוץ לבית המרקחת.  ד"ר זעיתר קם, גבוה ממני בראש. זה לא אומר שגם הלב שלו יותר גבוה משלי. 

יוסף עוזר

* * *

אסתר רַאבּ

בפרדס

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

המנוע נשף וחירחר שלא-כרגיל. המעשנה פלטה עשן כבד מלא פיח-פחם אשר לא אוכל די צורכו. המנוע חלה, – "לא רצה ללכת." זה שנה שקיבל תוך קרביו במקום נפט שקוף ומזוקק – פחמי-אבן, פחמי-עץ. בשעה זו אין נוהגים אנינות במזון-אדם – ומה גם במזון מכונה! חלקיו הנוצצים הלכו ודהו, והשמן הרע נזל, כיסהו זוהמה והשחיר את הגושפנקא היהירה.

גב האדם שהיה כפוף עליו לבודקו היה זקן ולאה, אך הידיים אשר טיפלו בברגים ובצינורות, היו זריזות וקולעות בתנועותיהן להפליא. זוהי מנת חייו של הזקן, אבי-המשפחה! יום-יום עליו לטפל במעי המנוע ההולך ויורד, ההולך וגוסס ממזון-הפחם שאינו לפי מערכת הצינורות והברגים היחסנים שלו. לא הועילו השינויים אשר הביאו בו. אחת תבע – נפט. והנפט, כמו החיטה, אזלו כתומם. בוקר, בפתוח הזקן את צרורו הדל, יוציא פת-דורה קטנה הנחתכת כגבינה, ימרחנה בשמן-זית מריר ויתבלנה בבצל ירוק – מעיו של הזקן טובים הם מאלה של המנוע. לא ישבותו.

המנוע היה מוליך גם את ברגי-הבית ומכוון את מהלכו. ביום אשר "מיאן ללכת" היו פני הזקן משחירים, והזקנה מציצה דרך סדקי-התריס, בשובו מן הפרדס, ומתנבאה בפחד: "שוב, אינו הולך!" – לחם-הדורה ודייסת-הגריסין עם השמן המריר היו נאכלים אזיי כמו מתוך חובה. איש לא הביט בפני רעהו: העצים, הפרדס גווע בצמא, והוא "אינו הולך". – צילו של זה "שאינו הולך" היה פרוש על הבית ימים ושבועות.

יום אחד קצה נפש הזקן במעיו העדינים של ה"דיזל", ובמעמד שני הבנים-הנערים, אלה שהוצאו לפני זמנם מבית-הספר, כדי לעבד את הפרדס, ילדים מבויישים שאינם יודעים איך לקבל את כל הפורענויות האלה – חטף הזקן גרזן והשתולל, עיניו הירוקות בערו כעיני רוצח, התנפל על המנוע ואמר לנפצו – לנפץ את האוייב הזה! – כל מצוקת המלחמה כאילו נרמזה במכונה אדישה זו, אשר הטילה צילה על חיי האנשים שמסביבה. הבנים התעוררו. החזיקו ביד הזקן, שידלוהו בעיניהם הנפחדות. הזקן חוור, נתבייש. זרק את הגרזן ויצא. כל אותו יום לא ניראה בבית. בימים כאלה היה חובש את הפרדה ורוכב לאשר ישאהו רוחו. על הרוב, אל הביצה שהיתה אז פראית ועזובה מלאת חייתו-בר, אגמי-מים ועדרי-תואים.

עץ-התות השיר רוב עליו. ימי-חנוכה כמעט. הגשמים היו צריכים לבוא זה כבר אך הם לא באו. יום-יום מתקדרים השמיים בעננים, ולעת הצהריים מנשבת רוח מזרחית ומפזרתם – ואין זכר להם. והשמש שוב מתגוללת בשמיים ככלי אין חפץ בו. היבלית הבוצצת בצידי התעלות יונקת בתאווה את הרטיבות, ורק היא מוריקה רעננה. קצרו ידי הזקן מהשקות את עציו מים, וליבו מצטמק עם העלים ההולכים ונכמשים. הבנים במורד, מובילים על ידי עורק-המים הדל מאילן לאילן מנה זעומה. המכונה חולה – אין להמשיך. עליו למצוא תקנה לדבר עוד היום. מיד. כעת בעצם הצהריים. חשוב ועשה! – זוהי סיסמתו של הזקן.

מיד קם מן הארגז שישב עליו ושם פעמיו לאפיק השלולית שעברה בפרדס. שלולית זו לא נטעוה ולא חרשוה והיתה תמיד מגודלת עשבים וירקות שונים, שיחים וטפסנים; ואף חתול-בר איווה לו מושב בין הסבכים והיה יוצא מדי פעם להסתכל באנשים מסביב. שם רעתה גם סייחה אפורה-אדמדמת זו, שכל מצוקות-המלחמה עברו עליה באותה מידה שעברו על המשפחה – זו שהיתה נשכרת ליום-עבודה ומכניסה רוטל דורה לפי בעליה; שכל יצוריה העידו על עבודה מפרכת לפני התבגרותה.

הסייחה צהלה והושיטה צוואר. הזקן החזיק באפסר והובילה מתונות בין האילנות. הלימון החל לתת סימניו בפרדס – חשב הזקן; האילנות מתנוונים. אכן צדקו הצעירים: – חושחש יעמוד בפני כל. ולו גם ישת מעט. פעמים יש לשים לב להם! – מכוון הזקן ל"צעירים", אולם מיד הוא מגרש הרהור זה. אין דעתו נחה מן החידושים בנטיעה, מן "השיטות", וכשהיו הצעירים באים להימלך בו, בזקן רב-הניסיון, היה אומר: "אם לא תקצץ את שורשי-העץ, ואם לא תיתן אבקת-זכוכית במקום זבל – יצמח העץ, מאליו יצמח, רק אל תפריעו ואל תסלסלו בו יותר מדי."

ידי הזקן העלו את הריתמה על גבי הסייחה, ואסרוה בזריזות לעגלת דו-אופנים קלה. קלות חרקו הריתמה והגלגלים. אהוב אהב את חריקת הריתמה אשר עמל וטרח בה וציחצחה על מנת להחזיקה בסדר בשנים רעות אלה. אהוב אהב את הסייחה, שבחוץ-לארץ איזה גראף ודאי היה נוסע כך אל אחוזתו בצל יערות. בתנועת-חן זו של הצלפת השוט היה ספון זיכרון מולדתו של הזקן, ילדות צפונית יותר, שרוייה בין תועפות-יער ומים; ובהיותו עובר כך בין בתי המושבה המעובשים, היה בולט לעין כיליד עולם אחר.

"יוהרה בו, בזקן זה!" היו אומרים האיכרים, ואחרים הרחיבו גם פה ולשון: "ייקא [יקה] שכזה!"

אותה שעה הסתופפה כנופייה שלימה ליד רחבת בית-הכנסת, מאלה שמלאכתם נעשית על-ידי אחרים. גם סרסור וקצב מן האיטליז שמנגד עמדו מתווכחים ומתנענעים, נכנסים בידיהם זה לדברי זה.

"אה, הנה הזקן! גוטן טאג, ר' דוד! ומה האשכנזים שלך? יתנו 'אַ וייציל' (מקצת חיטים) בעד גרעיני לימונים מתוקים? הרי בעל-יועץ אתה אצלם, איש סודם ומיודעם – הלא תחתוניהם יתנו בעדך! ומה נשמע ב'צייטונג' שלך שאתה מקבל מגרמניה? הרי אספסת בכל זאת דבר הגון הוא, פרות ברפת, וחלב-שעיר ממש כמו בשרונה זו..."

אברהם איש-בוברויסק, צנום ומסולסל, חירחר ערבית והתעקם ליטאית. יוסיל, איש-בוקארשט, יהודי כבד-גב, חכך ידיו התפוחות אשר סימני-מקצועו היו תמיד תחת ציפורניו – דם בקר קרוש ושחוק – וחייך לכל רוחב פניו האדומים. ברגעים כאלה אי-אפשר היה לדעת, אם מבין הזקן את לעגם: פניו לא השתנו כלשהו. חברתם לא ביקש, אך גם לא השתמט מהם. עיניו הביטו נכחו והיו ירוקות ושוקטות כתמיד.

הזקן הצליף קלות על גבי הבהמה, ושם פעמים אל המכונן היחידי במושבה, יהודי-ענק, שבדברו היה קולו ממלא את כל חלל החדר, כתקיעה אדירה. קראו לו "קליפטה", על שם ידיו שהיו גדולות כצלחות; ושמו האמיתי ברנשטיין. ברנשטיין זה, רבן המשאבות ומנועי המושבה, היה נוהג מנהג רחבות, היה שותה תה בערבים בבתי-האיכרים ולוטש עין עגולה גדולה לאיכרות השמנות והיפות, נוהג בהן מנהג חברות ומגיש להן את החשבון המפולפל, דווקא בשעה שהבעל אינו בבית. ובערבים, בשעת הסעודה היו מפרטות: בעד ה"פילטר" כך וכך, ובעד רצועות-עור חדשות למשאבה – כך וכך; ומשהו הנאה היה בזה שקליפטה מרוקן את כיסו של הבעל הקטן והצנום.

"צהריים מבורכים עליך, ברנשטיין!" – זורק הזקן מעל גב הכרכרה. לפני צריפו של ברנשטיין מתגוללים חלקי מכונות, גלגלים, כבלי-פלדה – כמעיים רסוקות, וחוסמים את הדרך לצריף האפל, שמתוכו עולה צלצול מטילי-ברזל והלמות הפטיש הגדול. ברנשטיין, אדיר החזה, עומד ומוחה זיעה מעל פניו בכפו הגדולה.

"נו, ר' דוד, שוב ה'פילטר'?" תקע בקולו לעומת הזקן.

הזקן אינו עונה. יורד לאיטו מן העגלה. מפנה את גבו הכפוף לברנשטיין, מחזיק במתג הסייחה ומסיעה אל הצל מתחת לגדר-השיטה. בזריזות הוא סולל לו דרך בין גרוטאות-הברזל וניגש אל ברנשטיין: "שמע נא, חביבי – " הוא פותח תיכף: "רצוני שתנסה לשנות את המנוע שלי – שמא יעבוד בבנזין, כמו אבטומוביל, ולא בפחם – לא בפחם, שומע אתה? בנזין עוד מצוי בארץ. גם הגרמנים מביאים אותו בשפע."

ברנשטיין מניח את מלקחיו מכפו הגדולה: אכן, לא פילל שבמוחו של הזקן יעלה אותו רעיון, שעולה גם במוחו הוא.

"כן, ר' דוד," נהם, "ייתכן, אפשר, 'אַ מעשה'..." הוא פולט בהתפעלות של דוב: "'אַ מעשה', ננסה! סע לביתך, ר' דוד, מחר אבוא לפרדס."

עברו שבועות. הדיזל קיבל מעי-נחושת חדש וינק דרכו, מתוך פחית עגולה, בנזין לרווייה. נתחדשו נעוריו של המנוע. כל ברגיו אומרים שירה. כל תנועה בקצב. הפיסטון משמיע בר-בר-בר; גביעי המשַמנים שקופים ומרקדים אחור-ושוב כנערות קטנות; השמן בתוך הזכוכית עינו כעין הדג המת, תכול-ירקרק, מן המובחר, – אחד הפרחחים, בני הזקן, נזדמנה לו מציאה: בחיפה, אצל גרמני, התגולל פח שמן-משחה מלפני המלחמה, והוא הביאו בדחילו ומסרו לזקן בלחישה: "שמן זך, אבא, בשביל המנוע!"

הודו לבנזין! "הוא הולך". המנוע עובד, העצים שותים. שבועות עוברים, הבית נושם בסתר האוקליפטוסים, המכאוב הוקל, יום-יום נאכלת הדייסה ברחבות, ומקנחים כבר בתפוחי-זהב שהחלו מבשילים. אין להם אמנם מוצא לחוץ-לארץ – אבל מדברים על שוק בדמשק, בקושטא. בינתיים קונים ערביי-המקום במטליקים-מיספר ערימות-ערימות מפרי העמל הכבד.

בימים האחרונים החלו נכנסות מעט מסחורות גרמניה לארץ. החלו להשתמש בסכרין במקום סוכר, והזקנה נזכרה במלאכת האפייה שהוזנחה, ועוגות-דורה וריבת-ענבים החלו מופיעות על השולחן והזכירו משהו מרחבותו של הבית מלפנים. גם גליל-בד עבה וגס נתקבל מדמשק, והפרחחים הרזים לבשו כותנות חדשות במקום הסמרטוטים העשויים טלאי על גבי טלאי בידיה הרזות של הזקנה. פני הנערים הילדותיים לא היו מתאימים כלל לידיים הגדולות והמיובלות שהגיחו מן השרוולים הקצרים. הבכור, חתימת-זקן פרחה לו פתאום בפניו הצנומים, וקולו קיבל צליל של באס, ועם קול זה צצה גם תקווה, תקוות הבגרות שתהיה משענת לבית השוקע.

המיטבח, אשר בו הסתופפה המשפחה על פי רוב, היה טהור כתמיד. ריח סבון ואפר נדפו בו: השמשות התנוצצו, ושולחנות העץ הלבן, שהיו משומשים כבר מרוב שפשוף במברשת וסבון, הלבינו-הבריקו. הזקנה טוב היה לה בלי לחם מאשר בלי סבון, והסבון – לא דבר קטן הוא בימים כמו אלה.

אכן ארכו השנה ימות-החמה. השמש להטה זה עשרה חודשים, והמנועים יבבו בחביון הפרדסים. האבק נח על העלים והפך את השטחים ירקרק-אפור.

והזקן משהה עינו מדי בוקר על גדרות-השיטה ומתחקה על הטללים שיורדים בלילות, אם הפסיקו להרטיב גם את העלים של תפוחי-הזהב. עוד פח-בנזין אחד שמור בצריף המנוע. לכשיכלה זה... אולי, בכל זאת, ירד הגשם עד אז... הזקן יורד מעל הכרכרה, מתיר את הסייחה ושולחה למירעה-השלולית. אחר הוא לובש לאיטו "בגדי המלכות" – כך קראו הנערים לבגדי-העבודה של הזקן. אלה היו מכנסיים וחולצה מוטלאים וקרועים. קרועים ובלויים עד כדי עורר צחוק. נכנס לצריף המנוע, מסיר את פס-העור המחבר את המנוע אל המשאבה, תופר כמה תפרים בו במרצע ורצועות-עור; הנה זה פירק את המנוע לברגיו וצינורותיו, שיפשף בנייר-זכוכית, טיפל בבנזין, מרט וציחצח בסמרטוטים. לאחר שכל אברי המנוע היו כתיקונם, הרכיבם שוב. תנועותיו היו מתונות וקולעות – מעודו לא הצניח משהו ארצה. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.

הזקן קרב לפח-הבנזין האחרון, עמד רגע כמהסס. האיזמל נתקע בפח, והפטיש דפק אחריו, עד שעמד השמן פתוח כבריכה קטנה. משם דלה הזקן לתוך הפחית המחוברת למנוע, כשם שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת-הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח-הבנזין הפתוח. באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של הזקן, ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא החל מתלבט בהן. לא ראה דבר – מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. הנה החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. האיש זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הזקן קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב כבתוך בור שמסביב לעץ והחל חופן אדמה ומכסה את עצמו בה. האיש שקע באדמה וכבה כגחלת שהפכה פחם.

עוד מאז הבוקר עמד האוויר כעצירת נשימה. כעת קמה רוח מערבית לחה, – זו הרוח, שסילקה את הלהבות מן הפתח ופתחה מוצא לזקן, החלה כעת צוברת ענן על גבי ענן, גושים שחורים, כרסתניים. במעיהם המה הגשם. הוא החל בטיפות גדולות בודדות, אחרי זה הצטופף וזלף בכוח על עלי העצים. האיש ששכב בתוך הבור לא נע ולא זע. הגשם שטף עליו ועל הפרדס והישקהו מים רבים.

*

נכתב: 1933-1934 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915-1918 לערך. נדפס לראשונה: "מאזניים", כרך א, חוב' ה, שבט תרצ"ד, 1934. פורסם מחדש עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, "על המשמר", 16.9.1982. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 171.

ר' דוד שבסיפור הוא במידה מסויימת בן-דמות אביה של אסתר, בהבדל אחד – יהודה ראב, שהיה כבן שישים בעת שאירעה לו תאונת השריפה בבית-המנוע בפרדסו, החלים ממנה, האריך ימים עוד כשלושים שנה ומת בל"ג בעומר תש"ח, 1948, שבועיים לאחר הקמת מדינת ישראל, והוא כבן תשעים. בנעוריו התחנך בשפה הגרמנית באחוזת אצילים בהונגריה, ועל כך סיפר בהרחבה בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", בפרק "עלומים".

"האשכנזים שלך" הם איכרי המושבות הטמפלריות שרונה ווילהלמה, שיהודה ראב היה מיודד עם קצתם.

בז' טבת תרע"ח, 22.12.1917, שוחררה פתח-תקווה מעול התורכים בידי הצבא האנגלי. בקיץ 1918 העבירו הבריטים את תושבי פתח-תקווה לתל-אביב, משום שהתורכים היו מרעישים מדי פעם את המושבה בתותחיהם שמצפון לירקון. קו החזית עם התורכים קפא לאורך הירקון למשך חודשים רבים, עד שפתח הגנרל אלנבי באופנסיבה שלו, ב-19 בספטמבר 1918, ובין השאר כבש גם את כל צפון הארץ. ב"התלם הראשון", עמ' 166, מספר יהודה ראב על אותה תקופה:

הועברנו, אפוא, לתל-אביב. תל-אביב והשכונות העבריות האחרות, נווה-צדק ונווה-שלום, היו כמעט ריקות מתושביהן; השגנו אפוא דירות בזול, בחצי-חינם ואף בחינם. כך נמשך כל קיץ 1918. אנו הגברים היינו מבקרים אצל המשפחות בשבתות ובמשך כל ימי השבוע היינו עובדים בפתח-תקווה ומתאכסנים ב"קמפ" צבאי. אותו קיץ קרני אסון: מיכל הדלק של המנוע בפרדס נתפוצץ ואני נכוויתי קשות בחלקים רבים מגופי. לאחר שניתנה לי עזרה ראשונה בבית-החולים הצבאי בפתח-תקווה, הועברתי אל משפחתי בתל-אביב, ושם שכבתי למעצבה וביסורים קשים ארבעה חודשים רצופים, וחזרתי לאיתני רק בימות החגים.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[רומאן נידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – והוא מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים והוא נשלח חינם בקובץ וורד עברי לכל דורש]

"מעטים הם הספרים מתחום הספרות היפה שבהם

אין המחבר נזקק כלל לדמיונו כי כל המסופר בהם

הוא אמת-לאמיתה. כזה הוא הספר 'המושבה שלי'

שכתב ידידי ובן-מושבתי אהוד בן עזר."

הסופר אלימלך שפירא

בראיון ל"קול ישראל"

"חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם

בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן

אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה

כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו!"

דודי אלכס

פרק ראשון

ילדותו של יוסקה המרסק

ועגלת הצואה של משפחת גולדשטיק

אומרים שהאדם בנוי טבעות-טבעות כמו עץ, לעיתים הליבה שלו כבר חרבה, אך לפעמים העבר מתפרץ מבפנים במלוא עוצמתו, כאילו האהבות הישנות חיות עדיין והאנשים המתים נושמים.

הכרוניקה האיכרית הזו, שנכתבה במשך עשרות שנים, ראשיתה בביריון ששמו יוסקה-דרעק וסופה בגירושיי מבת-דודו רותי גרשוני, שאותה המשכתי לאהוב כל ימי חיי.

יש בדפים האלה גם קצת היסטוריה של המושבה, ופרשה של ריסוק אצבעות וסדיקת שפתיים, ומעשה רצח (או התאבדות) אחד, אבל זוהי, במפורש, לא ספרות אלא-אם-כן, כמו שדודי ההולל אלכס היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר: "כל מה שניראה אמנותי איננו אמנות וכל מה שמכונה ספרותי איננו ספרות. אמנות וספרות של ממש אינן שונות מן החיים."

שנים רבות נחשב יוסקה-דרעק לגבר הכי החזק במושבה.

אביו היה עגלון של צואה. בשנים הראשונות היה מנחם-מוניש גולדשטיק מוביל בחבית הגדולה של ה"טומברה", עגלת הדו-אופן שלו, את ה"טנקות", הפחים, מבתי-הכבוד לפרדסים. פעם בשבוע היה מגיע ומרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ומוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר סוסו היתה תלוייה מחרוזת פעמונים שאותה קיבל מגמל ערבי שהציל ממוות לאחר שמצא אותו טובע בבור של צואה.

האיכרים כינו את גולדשטיק מוניש-דרעק ולעיתים אבו-חארה.

הערבים התייחסו למקצועו ביתר עדינות ונתנו לו את השם: "הושא אל-עטאר", הבשם, מוכר התבלינים, או גם "איליבִּיסקי" – זה שמשקה... אבל עבודה כשלו – שום ערבי בארץ לא היה מוכן לעשותה.

כאשר האיכרות שלנו היו שומעות את צליל הפעמונים של המחרוזת של סוסו של מוניש-דרעק היו סוגרות היטב את החלונות בגלל הריח הנורא שהפיצה העגלה ומפני ענן הזבובים שריחף מעליה.

זו הצואה ואלה צריפוני ההחראה שבגללם פרצה המלחמה בין "הצעירים" ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שרצה לתקן את מצב ההיגיינה במושבה – לבין הוועד שבו שלטו "זקני" המושבה מדור המייסדים, אנשים שמרנים ואדוקים.

ביום שבו התקוטטו שני המחנות הללו על השליטה בבית-המרקחת, שהקים לנו הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, באו השיח'ים הבידואים מהסביבה והציעו את שירותיהם הטובים כדי להביא ל"סולחה" בין החמולות היריבות.

מנעוריו נהג יוסקה-דרעק לעזור לאביו לרוקן את חבית העץ ולטפל בסוס וככה התפתחו בו היטב שרירי הזרוע והכתף, אצבעות ידיו נעשו עבות, אמרו שיש לו הזין הכי גדול במושבה וכאשר הוא והסוס עוצרים להשתין – אי אפשר מרחוק לדעת מה שייך למי.

לימים דבק בו הכינוי יוסקה המרסק כי לאחר שהמשיך במקצוע עגלונות-הזבל שירש מאביו, וענן הזבובים ריחף גם עליו, חש צורך מתמיד ללחוץ את ידי האנשים שפגש, כדי להוכיח לעצמו ולהם שאין במגע עימו חשש של ריח רע, מה עוד שהיה שוטף היטב את הידיים בסבון ליזול ירוק חריף אחרי העבודה.

כל זה לא היה נורא כל-כך לולא היה נוהג ללחוץ את היד בכוח כה רב עד שהיה שובר אצבעות לאנשי המושבה, ומדובר באיכרים שהיו רותמים בקלות סוס לכרכרה, חורשים וקוצרים, חולבים פרה, יודעים לכוון היטב פר מיוחם בעלותו על פרה. מדובר היה בבעלי-מלאכה שמרקעים ברזל מלובן בפטיש כבד על גבי סדן ומפרזלים פרסות, ומתקינים שלד של קורות-עץ ובונים ביניהן קירות לבית, ותופרים בידיים מיומנות ריתמה לסוס וגם נעלי-עבודה מעור גס.

כל אלה אמנם נזהרו ממגעו של יוסקה אבל מדי פעם היה מישהו שוכח או נמצא במצב שאינו מאפשר לו להימלט מלחיצת היד של הביריון – והתוצאה היתה כאב מציק בפרקי האצבעות במשך ימים רבים, ולא אחד גם נזקק לגבס, והפסיד ימי עבודה.

כך הלך וגבר הכינוי יוסקה המרסק על הכינוי יוסקה-דרעק.

דודי ההולל אלכס אמר שבעצם ראוי היה לכנותו יוסקה דער-תֶרְכּ בגלל פניו המונגוליים-למחצה, שנולד כך מפני שאימו באשה-קריינדל, אחותם של סקנדר אבול-באר'ל (הוא סנדרל גרשוני) ויונה מאיר קוסוחוב (הוא יינע קוס-אוחתו), ושהיתה גם בת-דוד של בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק – התיידדה בשעתה עם הקצינים התורכיים ואהבה לצחצח את חרבותיהם ולספר את שערם ולגלגל בדונג חום-צהבהב את קצות שפמיהם. ולפעמים התורכים היו מוחטים את משחת-הדונג משפמיהם הזקורים ותוחבים בצחוק את אצבעותיהם, כאילו כדי לנגב אותן, בחריץ האחורי של הגברת גולדשטיק. והערבים חסו עליה וכינו אותה רק בשם אום-א-שאוואריב, אמא של השפמים.

נחמיה ירקוני הצנום, שנחשב בשעתו לץ גדול, התחכם פעם והשתין לתוך כף יד ימינו בראותו את יוסקה אפוף הזבובים מתקרב אליו ללחיצה, אך גם הוא לא נמלט מצבת ידו של גוליית-גולדשטיק הזה, ודמעות פרצו מעיניו.

לימים החל נחמיה לובש בסתר בגדי אישה, עוסק בעבודת רקמה וסריגה, ומבלה זמנו בתיקון גרבי משי של בנות-האיכרים במכונה מיוחדת שרכש לשם כך. במכונה היתה מחט שמעלה סולמות ומאחה אותם לאור נורה חזקה וזכוכית מגדלת המאפשרות לתפוס במחט את קורי המשי.

נחמיה נהנה ממגע המשי של הגרביים ואומרים שהיה טומן בהן את פניו וישן עימן בלילות.

את קולו שנתדקק נתן בשעות העבודה בשירי ציון ובאריות מתוך האופרטות של גולדפאדן.

לבסוף שלחו אותו לבדיקה בירושלים, במוסד שבו אושפז בשעתו הסופר חיים ברנר. בעקבות הבדיקה נישאר כלוא שם כל ימיו, שמו וקיומו הושכחו. לעולם לא חזר למושבה, אף לא ביום קבורתו. התביישו בזכרו וקברו אותו בירושלים.

כפי הניראה הנטייה לנשיות החלה עם לחיצת היד הנוראה שספג נחמיה-פופו מיוסקה ברחוב חובבי-ציון מול בית-הכנסת הגדול. אותה לחיצה כואבת חילחלה כשיפוד עד פי טבעתו וגרמה לו תענוג משונה. אז חש לראשונה שלא נפש של גבר שוכנת בו אלא נפש נקבה, וכי שורש נשמתו בא מתהום דנוקבא רבא.

דודי ההולל אלכס היה אומר: "נחמיה-פופו היה האיש החיוור ביותר שהיכרתי מימיי. הוא היה שקוף! הוא היה כל-כך עדין שלפעמים נידמה שבכלל לא היה."

אצלנו בבית היתה פרושה במשך שנים מפה לבנה שעליה רקם נחמיה-פופו דוגמת פרדס בירוק עם תפוחי-זהב כתומים. בתקופה שבה חייבו גם את הבנים לרקום בשיעורי המלאכה הבאתי הביתה מפית עשוייה צלבים-צלבים של חוטי דה.אם.צה צבעוניים והשוויתי אותה בגאווה ל"מפופו" של נחמיה. לא ידעתי עדיין דבר על גורלו המוזר.

פני אבי האפירו, זה הגוון שבו היה מחוויר עורו שהיה שחום מהעבודות החקלאיות בשמש, והוא אסר עליי להמשיך לרקום וגם חקר מדוע טרם התחלף קולי והאם אני מאוהב בפאלצטו שלי.

מיד פרצה מריבה קולנית, ולא ראשונה, בסידרת המריבות בין הוריי. אימי עמדה לצד בית הספר והמורה-למלאכה, ותבעה מאבא שיפסיק את החינוך הספרטני שלי. די בכך שאסר עליי לקבל זריקת-חיסון נגד שחפת, ומי יודע מה יעלה בגורלי.

האמת, על אי-הזריקה שמחתי מאוד. אני אולי היחיד מבני-דורי בארץ שאין לו כפתור-בשר מכוער על הזרוע, קרוב לשיכמה, זכר לאותה זריקה.

וכרגיל צדקו שניהם. חדלתי לרקום, קולי התחלף, בשחפת לא נדבקתי, החינוך הספרטני, שהתבטא לרוב בהכריחו אותי לעדור בטורייה את אדמת החצר, גרם לי להיעשות עצל ולהתפרנס מכתיבה, שהיא כידוע מקצוע קל למדי, בייחוד עכשיו, שיש מחשב, וכול-כול-כול העולם כותב.

מנעוריו היה יוסקה נער פרוע ונחשב לפרא אדם.

יום אחד, לאחר שהמנהל ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי סילק אותו מהכיתה בסטירת-לחי מצלצלת: "מארש! החוצה! ספסל הלימודים – לא לאחוריך נוצר! מהיום והלאה יהיו מוריך הג'מוסים שאותם תירעה בביצה!" – ארב לו יוסקה ברחוב, וכאשר זרם חרזתי מבית-הספר התבלבלתי זאת אומרת כאשר חזר זרמתי לביתו מבית-הספר – השליך יוסקה רעף-מרסיי אדום-כהה בגבו.

המנהל האומלל זרמתי קרס בצעקה נוראה: "גולדשטיק הנבל!" – ונשבע כי נסתיימה לנצח פרשת חינוכו של יוסקה בבית-הספר העממי "רוטשילד", ומצידו: "שילך החוליגאן בעל פני התורכי לכל הרוחות!"

לפי מקורות אחרים אמר לו: "הפרות אוכלות כל היום עשב ומחרבנות, אוכלות ומחרבנות, אבל לפחות הן נותנות חלב. ואתה מה, גולדשטיק? אפילו חלב אינך נותן!"

תשוקתי לדייק נובעת מכך שבענייני כתיבה אינני רומאניסטאן אלא כרוניסטאן, כרוני, ממש נגוע בהיסטוריה.

כארבעים שנה אני עובד על הכרוניקה האיכרית הזו, את כל חיי הקדשתי לה.

אני מושפע מאוד מסופר המושבה שלנו, אלימלך שפירא, שלאחר כוסיות אחדות של עראק בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, על המידרכה מול השוק הגדול, על שרפרף קש, "חנות" מכנסיו פתוחה בגלל רישולו המתמיד – יושב בחברת ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו, והסבלים הגורג'ים, וזקני האיכרים – היה מסיט מפיו את פומית הנרגילה (ואני הקטן כורע לרגליו ודואג לגחלת בטומבק, המעלה עשן בניחוח תפוחי-עץ), ומשתעל:

 "אני חולה במחלת העבר. הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא, וכיצד אשא את כובד המשא, ואיכה אאוורר את מה שהיה?"

מפחד אביו, לא שב יוסקה אותו יום לבית הוריו אלא טיפס על עץ אקליפטוס גבוה בחורשת עצי האקליפטוס, שנטע חוואג'ה בארס, הוא האגרונום מסייה בוריס קלדם, בפקודת הברון.

יוסקה סידר לעצמו מקום נוח על העץ למעלה ונישאר לגור וגם לישון שם.

כאשר ראה נער חוזר מהשוק, בדרך הביתה, היה יורד ומזנק עליו, חוטף מצרכים אחדים מתוך הסל, ולעיתים את הסל כולו, מטפס חזרה למרומי העץ, זולל ומשליך את הקליפות למטה.

גם את צרכיו היה עושה מלמעלה כשהוא ממלמל פעם אחר פעם: "כה אמר המורה זרמתי: זרמת ג'מוסים זרמתי!"

בצמרות למד יוסקה-דרעק את שירת הציפורים, לא רק את הדרור, העורב, השחרור, הפשוש, הבולבול והזרזור, ההומים משעות הבוקר המוקדמות, לא רק את קריאות ההפחדה של האוח, הינשוף, התנשמת והכוס, בלילות, אלא גם את שירת הזמירים.

לא היו זמירים בארץ, אבל יוסקה זכר כיצד אחת המורות חיקתה בכיתה את שירת הסולוביי, זמיר ברוסית. דודתי יעל כה הוקסמה ממקהלת הזמירים בחורשה, שבמחברותיה הקדישה פרק לזמרתם שהציפה לפתע את המושבה. היא לא שיערה בנפשה שיוסקה הוא המצפצף, השורק, הפועה והמחקה בעדינות את שירת הזמיר ממרומי האקליפטוס, וכי באותו לילה מלק ראשיהן של שתי תרנגולות והשליך אותן למטה. שהאיכרים יפחדו ממנו.

גופו השרירי והחזק היה אז בתקופת ההתבגרות, והפיק כמויות אדירות של זרע, שפרצו בשתיים-שלוש פליטות יומיות כמו גייזרים שופעים, זאת מבלי להזכיר את תנובת חלומותיו בלילה.

כאשר היה רואה ממרום מושבו שבענף האקליפטוס את בנות-המושבה בדרכן לבית-הספר ובחזרה, היה משפשף ומתיז עליהן מלמעלה טיפות לבנות וחמות. הריח החריף שנדף היה כניחוח של זרמת תיש ולא של בן-אדם, אך למזלו ריח האקליפטון, האצור בעלים הירוקים, גבר על סירחונו התיישי.

הנערות המופתעות חשבו שצמרות העצים בחורשת האקליפטוס נוטפות חלב ציפורים או מן הוא היורד עליהן משמיים, אולי הוא המן שעליו למדו בסיפורי המקרא.

זה היה אז חידוש ציוני של בית-הספר העברי הראשון בארץ, שלומדים תנ"ך בתור מקצוע המשלב ספרות והיסטוריה ואינו כלוא בתפילות ומפוצל בפרשת השבוע.

מנסיונן נוכחו הנערות עד מהרה לדעת שאין טוב מן המן הנוטף הזה כדי לחפוף בו את הראש, להוסיף ברק וניחוח לשיער וגם להדיח את ריחו החריף והדוחה של הנפט, שבו חפפו אותן אימהותיהן כדי להתגבר על הכינים.

ורק כשהיה יוסקה רואה את שיינע-פשה דודתו צהובת השיער ובעלת החזה הגדול עוברת למטה היה מתחבא, ואברו הגדול מתקמט מפחד, כי נזכר כיצד היתה מכה אותו בילדותו על אחוריו בהכריחה אותו לרחוץ בפיילה, גיגית הנחושת, המלאה מים חמים, בטרם תעניק לו כפיצוי חופן מטבעות חומות ופחותות ערך.

יום אחד, בדרכה הביתה מבית-הספר העממי "רוטשילד", פסעה תחת האקליפטוס ארלטי קלדם היפהפיה, בתו של האגרונום קלדם.

משפחתו של מסייה קלדם, פקיד הברון, היתה המיוחסת והעשירה במושבה.

ההשפעה של הופעת ארלטי על יוסקה היתה כל-כך מהירה שלא היה אפילו צורך לשפשף בטרם התיז. פשוט עמד שם במרומים והתבונן בה בלכתה, כשהיא מעכסת, וצמותיה הבהירות נרטבות בתנובת זרעו.

כאשר הרימה ראשה כלפי מעלה קלטה טיפה בעינה וטיפה על לשונה. את יוסקה לא ראתה אבל ברכת השמיים מצאה חן בעיניה וכאשר שבה הביתה לא מיהרה לחפוף את שערותיה אלא טפפה והלכה יחפה על הבלטות הקרירות בראש זרוע, כערביה הנושאת על ראשה צרור ענפים יבשים שאותם קוששה בשדות ובצידי הדרכים לשמש דלק להבערת התנור הביתי.

 "מה יש לך על הראש, ארלטי מון פטיט? שאת הולכת beduine comme une [כמו בידואית] avec les [עם ה] עצים לטאבון?" שאל אותה אביה, בוריס קלדם.

"מן, מון פאפא, מן." ענתה. "לפעמים, כ-ש-אנחנו חוזרות מבית-הספר, אז אני חושבת, אלוהים שולח לנו מן מן השמיים כמו לבני ישראל כ-ש-חצו את המידבר."

 "כה-שה, כה-שה? שו האדה [מה זה] כה-שה? ילען-דינו! Merde! [חארה!] סה לכלואח! [זה לכלוך!]" אדמו בכעס פניו של מסייה קלדם ככל שהתקרב להריח את ראשה של ארלטי בתו. "אני אהרוג את Ce bouc [התיש הזה] ג'וזפקה-דרעק, qui לייפט ארום און ארום [שמתרוצץ ממקום למקום] באקליפטוסים comme un ערבישע קירד! [כמו קוף ערבי!]"

אך לא מסייה קלדם היה צריך לטרוח כדי להרוג את יוסקה-דרעק בעל פני התורכי בגלל שליכלך את בתו העדינה ארלטי, אלא אביו של יוסקה – הוא שכמעט הרג אותו, ומסיבות שונות לגמרי.

מדי פעם, בלילה, היה יוסקה יורד מהעץ, מתגנב לחצר אביו, גונב עגל מן הרפת כדי למוכרו בשוק לבשר השכם בבוקר, ובאותה הזדמנות גם מכה את אחותו-למחצה הגדולה-ממנו, יוכבד.

לאחר ששדד יוסקה אצל אביו כמה וכמה עגלים, לקח יום אחד מנחם-מוניש גולדשטיק את רובה-הציד וניסה לירות בבנו כאשר זה נמלט עם העגל. יוסקה שמט את העגל וטיפס חזרה למרומי האקליפטוס.

 "תתפלל גזלן, תתפלל!" צעק לו אביו מלמטה. "הרגע האחרון שלך הגיע!"

 "חג' עבד אל-מצרי, הפועל של דוד יינע, אומר: אם הייתי יודע שהתפילה תעזור, הייתי כל היום רק מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!" ליגלג עליו יוסקה מן הצמרת למעלה, והשליך עליו תכריך של חרא.

מנחם-מוניש ירה לעבר בנו והחטיא.

לרוע מזלו פגע הרסס רק בצואה הירוקה וזו ניתזה לכל עבר וגם על פניו.

למוחרת הופיע מוניש אבו-חארה גולדשטיק בבית סבא כשעינו חבושה והזבובים מלווים אותו וביקש מדודי אלכס לעזור לו ללכוד את יוסקה. לא רק העגלים הטרידו אותו אלא מכות הרצח שנהג יוסקה להחטיף לאחותו יוכבד.

דודי הסכים לבוא לעזרתו של הושא אל-עטאר, הבשם, כפי שאהב דודי לכנות את מוניש, רק לאחר שהאב נשבע שלא יכה את בנו ולא יענישו. הוא הסביר לדודי כי מילא את תרמילי הכדורים של הג'יפט, רובה-הציד, בגרגירי-מלח בתור רסס והתכוון שיפגעו בבנו מלמטה ויצרבו את אחוריו. לא מדובר בכדור-ציד אמיתי, הממולא רסס של עופרת.

 "אם היית קורא גרמנית," אמר לו סבי שהקשיב לשיחתם, "היית יודע שאתה והבן שלך כמו וילהלם טל ובנו במחזה של שילר, וההבדל הוא רק בכך שאצלכם במשפחה יורים בתחת!"

זה קרה בשנה שבה כוכב השביט נגע בגג הבית של סבא במושבה. דודי היה אותה תקופה בידידות עם יוסקה ומדי בוקר היה מביא לו, בצל העץ, אבטיח קטן, ויחד היו מבקעים ואוכלים אותו. "יוסקה," סיפר לימים דודי, "היה אז כעגל מגודל הרועה באחו. הוא עדיין תוחב את הראש ולוחך בלשונו את עטיני הפרה אימו, עדיין מנסה לינוק חלב ממנה – אבל הוא כבר מרחרח כיצד לעלות עליה מאחור ולזיין אותה. עכשיו אימרו לי מה חדש תחת השמש ומה מותר האדם מן הפרה? תסביך אדיפוס? גילוי עריות? מה הגדולה שבדבר? הלא כך קורה כמעט בכל בהמה!"

למוחרת בבוקר הביא דודי אבטיח גדול יותר. ישבו שני הנערים, שקועים באבטיח. מצד אחד הזהיב שדה חיטה בשלה, ששיבוליה הרכינו ראשים כבדים האוצרים את הלחם, מצד שני התיירקו הציטרוסים, עצי-ההדר. אלה ואלה היו אז בלב המושבה שלנו, שלא נותר בה היום אף לא שדה תבואות או פרדס ירוק או אגרונום אחד.

מושבה שאת איכריה, שהיו ממלאים את "בית האיכר" שלנו במאותיהם, אפשר לכנס מחר בתא אחד של טלפון ציבורי, ולא יהיה צפוף.

לפתע תפס אלכס את יוסקה בזרועותיו, כמו במשחק, אבל בחוזקה, והניח להושא אל-עטאר האב לבוא מאחור ולכבול את בנו.

מיד סידר הושא, הוא מנחם-מוניש, את שליחת בנו למוסד חינוכי מעולה בגרמניה, שהתהדר בשם: "דער צוקונפט בומצן", פעמי העתיד, ובאמת לא היה אלא מוסד לעבריינים צעירים.

יוסקה סבל מאוד בשנים שבהן בילה כלוא במוסד הסגור, המוקף נהר מכל עבריו. בזכות האידיש שדיבר בבית-הוריו הבין גרמנית אבל החניכים התייחסו אליו רע בגלל מוצאו וקראו לו "פארפלוכטה יודע!" – יהודי מלוכלך! – ויוסקה כמובן התקוטט איתם ולא נישאר חייב.

פעם הצליח להסתלק מהמוסד, הגיע למשרד של ארגון ציוני בעיר הקרובה ושיכנע את הפקיד לתת לו כסף לנסוע לארץ-ישראל כי אביו הולך למות!

את הכסף תפר בסוליות נעליו.

יום אחד ברח יוסקה מהמוסד, בשחייה, בגדיו ונעליו מעל לראשו, אך לפני כן נקם בתלמידים ובמורים שעזב אחריו.

לפנות-בוקר היום האחרון קשר היטב את חבריו למיטותיהם, סתם את פיותיהם בגרביהם המלוכלכות והחטיף להם מכות-רצח מבלי שיוכלו אפילו לצעוק. הוא שפך נפט לתוך מכל המים המרכזי של המוסד וגם על שקי הקמח והסוכר במזווה. הוא צייר במברשת מגן דוד כחול על קיר המזווה. הוא חירבן במסדרון על סף דלתו של המנהל דוקטור זיגפריד וילהלם פיקלס, שהיה יורד לחייו ומלקה אותו על אחוריו החשופים ובאותה הזדמנות מתנשם בכבדות ומזיע. ופעם, בעוד יוסקה המוכה שרוע על בטנו על מחצית השולחן במשרד, מתפתל מכאבים, היה נידמה לו או שמא רק חלם – שהערל מתחכך בו מאחור ומרטיב לו את התחת.

והוא השתדל מאוד להשכיח מזכרונו את המעמד המבזה בגלל מה ששמע פעם בהפסקת צהריים, כאשר קצרו שיבולת-שועל בשדה במושבה, מפי חג' עבד אל-מצרי: "אפילו גבר שבגברים, אם יעקדו אותו בכבלים, ויכניסו לו אצבע בתחת, ישפיך כחמור מרוב התרגשות, וגורלו נחרץ להיות כמו אישה!"

יוסקה נעלם אך לא מבלי להותיר עקבות. לאחר שבוע אף הופיעה כתבה על תעלוליו בעיתון הגרמני "ברלינר טאגבלאט".

כשחזר למושבה נעשה יוסקה קצת זר לחבריו ולמכריו.

הוא חבש כובע מצחייה של הפנימייה הגרמנית, חדל להסתובב יחף ולטפס על האקליפטוסים ולספוג מריחם בתקווה שידחה את ריח החרא, ותקופה מסויימת לא פסק לומר "דאנקע שיין", "פיל דאנקע", "ביטע שיין", אבל כאשר גייסו אותו להגנה התחיל לחזור אל עצמו וגם להועיל מפני שהיה בחור אמיץ ופרא-אדם מאין כמוהו.

כאשר היה צורך לשרוף גורן של ערבים כפעולת תגמול על שוד וגניבה, שלחו אותו, ואף פעם לא נתפס.

לילה אחד השתתף בפעולת נקם בפרדס של ערבים, בפיקודו של דודי אלכס. הוא ראה שם, לאחר הפעולה, מפתח-צינורות משובח וביקש לקחתו. דודי אלכס לא הירשה. יוסקה נשמע לו אבל כל הדרך חזרה מילמל: "לא חבל על מפתח-הצינורות שנישאר שם? למה לא הרשית לי לקחת את המפתח? לא חבל על המפתח? זה אחסן מפתח..."

אמר לו אלכס: "אם הייתי מרשה לך, יום אחד היו מוצאים אותו אצלך, ומגלים שהשתתפת בפעולה."

 "מה איתך? אני מחר מוכר אותו!" שלף יוסקה את המפתח מתרמילו ומיד חטף סטירת לחי אדירה מדודי.

לאחר שהפועל הערבי אנס את ארלטי קלדם, בנקמה על מה שאביה גרם לבתו-שלו, הפלחית הצעירה, שהתאבדה שנים אחדות קודם לכן כשהיא הרה בפרדסו של חוואג'ה בארס, הוא מסייה קלדם, ומותה הוא שגרם לו לבוריס להימלט למצרים מפחד נקמת הדם של משפחתה – הוחלט במושבה על פעולת נקם.

משלחת עונשין מורכבת ממתנדבים יצאה בלילה לכפר הערבי הסמוך, האנס כבר ברח לחורן אבל הם תפסו פלח אחר, שלא היה אשם, וסירסו אותו. במלאכת הסירוס השתתף רופא מומחה מהמושבה.

יוסקה שמר עליו בעת האופרציה, ואף הביע רצון כל הזמן לעזור במו-ידיו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מדברי ראש הממשלה השנוא, המושחת, הנאשם בפלילים, שכשל במאבק בקורונה ובמבצע "שומר החומות" – ראש הממשלה שראשי הסיעות הקטנות הגמדיות בכנסת (שהן סיעות מנוגדות אינטרסים ועקרונות) מוכי שגעון הגדלות – שואפים להדיחו בעזרת התקשורת ורע"ם של האחים המוסלמים ומועצת השורה בכפר קאסם, ולבוא במקומו, לשמחת כל אויבינו מבית ומחוץ:

 "האיום הגדול ביותר עלינו זה האיום הקיומי שמוצב על ידי הניסיונות של איראן להתחמש בנשק גרעיני. אם בכך שהיא מאיימת עלינו ישירות בהשמדה של מדינה קטנה ומרוכזת בנשק אטומי, ואם באיום בעשרות אלפי טילים או רבבות טילים שמגובות במטרייה גרעינית. זה איום שמאיים על המשך המפעל הציוני, ועלינו להילחם באיום הזה בלי סוף."

נתניהו סיפר כי אמר לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן: "עם הסכם או בלי הסכם נמשיך לעשות כל מה שלאל ידינו כדי לסכל את ההתחמשות של איראן בנשק גרעיני." ["הארץ", 2.6.21].

* אהוד היקר, קראתי בעניין את דבריה של יעל מדיני על התלבטות חלוצי הקיבוצים אם למחוא כפיים לרקדנית ולפסנתרנית. אני זכיתי להכיר את "האדיקות" המוזרה הזאת של "ישראל העובדת".

אני אוהב לקרוא את תקוה וינשטוק שמזכירה לנו אירועים מפעימי לב מן העבר – הפעם היא כתבה על חג השבועות – כחג המים.

דן מירון כתב הספד ליצחק קרונזון, כירורג, סופר, קוסם, יורד וישראלי. האם קיבלת רשות ממנו לפרסם?

וכן, אם הפורעים הערבים רצו לרצוח יהודים ולשרוף את בתיהם, את חנויותיהם ואת מכוניותיהם – מה טעם "רצחו" את הרמזורים ואת עמודי החשמל?

ושאלה שאני חוזר ושואל: מדוע יש עדיין יהודים טובים שחתומים על "הארץ" העויין את ישראל?

שלך,

משה גרנות

אהוד: אני מצטט ידיעות, מאמרים ופרסומים רבים מתוך אתרים המופיעים באינטרנט, ובמקביל יש אתרים שמצטטים דברים שפורסמו אצלי במכתב העיתי, הכול באופן חופשי, ולא מסחרי. כך גם ציטוט הספדו המרגש של דן מירון על ד"ר יצחק קרונזון ב"תרבות וספרות", שאני משוכנע כי כל מי שהכיר את ד"ר קרונזון – יסכים ברצון לכך שגם אלפי הנמענים של המכתב העיתי שרובם אינם קוראי "הארץ" ואפילו מתעבים את העיתון, יוכלו לקרוא את דברי מירון עליו.

אופיו של המכתב העיתי הוא במידה מסויימת גם כמו ה"רידר דייגסט" האמריקאי הוותיק, השואף להביא לקורא דברים מעניינים שכבר פורסמו במקומות אחרים.

יש יוצא אחד מן הכלל, והוא האתר של גיא בכור. אני מצטט ממנו רק את הקטעים המעניינים שהוא מפרסם חינם לרשות הציבור, גם ביו-טיוב, אבל עקרונית אינני חתום כמנוי על מאמריו שבתשלום – כי אני לא מוכן לקרוא דברים שלא אהיה רשאי אחר-כך לצטט מהם לנמענים שלי במכתב העיתי.

מדוע אני עדיין חתום על "הארץ"? כדי לדעת את האמת, שהיא ברוב המקרים ההפך ממה שכתוב בעיתון. אחרת איך אדע?

מה טעם הם "רצחו" את הרמזורים?  – כי יש לצערנו בקירבנו ערבים, בעיקר צעירים, כפויי טובה, השונאים את ישראל מדינתם למרות שהושיעה אותם מהקורונה ומגורל מרבית הערבים והמוסלמים [זכרים ונקבות] – הדפוקים, הרעבים, המדוכאים, העניים, הנימולות, הפליטים, משוללי הזכויות והנרצחים – ברחבי המזרח התיכון המתפורר ונהרס, למעט אולי גורלם של קומץ בני המעמדות השליטים הערביים באמירויות העשירות.

* נתן מנדל: לעקיבא נוף, אם הנפיחה היא דלוחה אז כנראה היה שלשול.

* אהוד שלום, להלן התייחסות לקטע "עמוד הקלון – 'הארץ' עיצב את עמוד השער שלו כעמוד אֶבל על הילדים הפלשתינאים שנהרגו במבצע 'שומר החומות', עם תמונותיהם, שמותיהם וסיפוריהם. המסר הוא ברור – היה זה מבצע של רצח ילדים פלשתינאים בידי חיל האוויר הישראלי. אין עוד מדינה בעולם שעיתוניה אבלים על אבדות האוייב. אבל כאן מדובר בדבר חמור הרבה יותר: בעיוות מוסרי חולני." – שפירסמת בעיתונך –

מי שחולה באמת אינו עיתון "הארץ" – שאין לו זכות קיום – אלא אם קונים אותו ומדברים עליו. כבר הערתי כאן בעבר שאני ממליץ לא להתייחס לעיתון חולני זה ולא לכותבים שלו. הפסק לפרסם בעיתונך התייחסויות לנכתב בו. לקוראים של העיתון מומלץ מאוד לבטל את המנוי ואולי כך יתאדה העיתון.

בברכה,

יוסי הלר

* ועוד ממסכת השקרים של ה"פלסטינים" חביבי התקשורת העולמית ועיתון "הארץ": "נער בן 17 שמופיע ברשימת הילדים שנהרגו בעזה במהלך מבצע שומר החומות, ופורסמה ב'הארץ', היה חבר בארגון הסלפי 'כתאייב אל-מוג'אהדין' הפועל ברצועה, כך הודיע הארגון. לפי ההודעה, הנער, חאלד קאנוע, נהרג בתקיפות חיל האוויר בצפון הרצועה ב-13 במאי, אך לא פורט אם מת בזמן שהשתתף בלחימה." ["ניו יורק טיימס", על פי "הארץ", 2.6.21].

* בית משפט השלום בחיפה האריך אתמול (שני) בפעם השלישית את מעצרם של שני צעירים מאום אל-פחם שהיו ברכב יחד עם מוחמד כיואן מחאמיד בן ה-17, שנהרג מירי לפני כשבועיים. השניים חשודים במעורבות בדריסת קצין ושוטר, אשר אחריה הגיבו השוטרים בירי לעבר הרכב שנמלט. על פי ההערכות, כיואן נפגע מירי אחד השוטרים ומת מפצעיו כמה ימים לאחר מכן. [אתר "הארץ", 2.6].

גם הפעם פורסמו כנראה בעיתון "הארץ" דברי אמת.

* לניצה וולפנזון שלום רב, כתבתי  על "נור" ממקור מוסמך מאוד. גרשון ונחמה ויצמן יסדו את נור עם כמה מקרוביהם בשנת 1929. גרשון ונחמה היו בעלי בתי חרושת לגפרורים בשוולי ובקובנה בליטא. כשגרשון מת, ירשו אותו שני בניו, דודי ד"ר יצחק ויצמן ואחיו צבי ויצמן שעיברת את שמו לצבי דוריאל, כשמונה לשגריר הראשון של ישראל בפרס. "נור" עבר למפרץ חיפה וגם רכש מפעל גפרורים שנפתח בראשון לציון בשם "נמר" [שלא] לבלבל עם "נור".

כשנחמה הלכה לעולמה, גרשון ויצמן נשא אישה שנייה וגם שלישית, אולי הירשפלד היתה אחת מהן. ילדים היו לו רק מנחמה.

בכל אופן המידע שהעליתי  מתייחס לעובדות ההיסטוריות. אולי התכוונת למפעל הקטן וקצר הימים בראשון לציון.

בברכה,

תקוה וינשטוק

* בבקשה מסור לאהוד בן עזר המתקרא סופר נידח ( ולא הוא) – שעל חטאיו בעיתון האחרון לא יסולח לו. מתפרץ לו באמצע רשימתי על מנת לשלול הגשת מרק צבים במסעדת "גונדולה". בעבר הצהיר שחלקו בימי הסטודנטורה לא היה עם המפונקים והמעונגים שסעדו במסעדות יוקרה כי אם עם הנדכאים שבקושי אכלו ב"טראבלוס". והנה הוא מעיד שב"גונדולה" הגישו סטייקים. אנו היכרנו את "גונדולה"  לפי השלט ברחוב. וענין מרק הצבים נודע לי מפי חברי היקר ד"ר זאב סוסק המנוח, שעסק כתחביב בפיחלוץ זוחלים שונים ובניית שלדים.

ועוד זאת: אליס בארץ הפלאות אמרה לקרול שסיפר לה סיפורים "מהו סיפור אם אין בו תמונה?" ולמה השמיט מרשימתי האיור שעמלתי עליו?

אם יחזור בתשובה יסולח לו.

ברכות מכל הלב.

י"ז

אהוד: בימיי כסטודנט נידח בירושלים לא סעדתי במסעדת "טראבלוס" ברחוב יפו, בגלל העגמומיות שהישרה עליה פנחס שדה בספרו "החיים כמשל", אלא סעדתי בעיקר ב"טעמי" של אלברט ברחוב הלל, וכן במרתף של איציק ברחוב הלל, שנמצא בפואייה של לשכת "הבונים החופשים",  ב"פינתי" ברחוב קינג ג'ורג', במנזה של הסטודנטים ברחוב ממילא, במסעדת "רמה" (אם אני זוכר נכון את שמה) במעלה רחוב אגריפס, לא רחוק מרחוב קינג ג'ורג', בקפה "חרמון" ברחוב קרן קיימת ברחביה מול המוסדות הלאומיים, וגם עמדתי בתור עם מגש במסעדה של אדון שטארק בקומת הקרקע של בניין המינהלה בקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם, וביקרתי בעוד מסעדות לא יקרות כמו רחמו בשוק מחנה יהודה, שהתאימו לכיס המצומק שלי.

ב"גונדולה" סעדתי פעם אחת ואולי פעמיים, לרגל חגיגה עם חברים. אם איני טועה זה היה כאשר יהושע קנז עמד לנסוע לפריס או כאשר חזר משהות ממושכת בפריס, וחגגנו יחד עם חברינו המשותפים עזי ואביבה שטרן, שכאשר יהושע גר כדייר בדירתם בקריית משה בירושלים כתב שם לימים את הרומאן הראשון שלו "אחרי החגים". *

אני לא זוכר שבתפריט של "גונדולה" היה מרק צבים. אם היה ודאי הייתי זוכר. אבל היה כנראה, לדברי עזי, מרק בצל צרפתי שטעמנו לראשונה בחיינו, ויהושע הסביר לנו כיצד אוכלים אותו.

אם יש מישהו מהקשישים שעדיין חי וזוכר את המסעדה והזמין בה בשעתה מרק צבים! – בבקשה ממנו שיכתוב לי.

ואתה, י"ז, מאחר שמימיך לא היית שם, נדמה לי שהחבר שלך מתח אותך בקשר למרק הצבים!

אגב, הכניסה לבניין הקומות ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, הבניין שבו שכנה "גונדולה", היתה גם הכניסה לקן "השומר הצעיר", ושם התגודדו תמיד נערים ונערות נלהבים בחולצות כחולות עם שרוך לבן. צירוף מוזר.

ציור תנור הפיירסייד שלך לא הושמט, אך מטעמים טכניים הוא נשמט כנראה מתוכנת הדואר אצלך. לכן פתח את צרופת הוורד העברי של אותו גיליון ותמצא את ציורך המלבב!

* היי אודי, אכן יש לך זיכרון מעולה. לאחר התייעצות עם אביבה – לא היה בתפריט של "גונדולה" כל זכר למרק צבים. חברו של הכותב מתח אותו.

ביקרנו במסעדת "גונדולה" פעמיים או שלוש, בהזדמנויות מיוחדות. אביבה ואני נזכרנו בביקור שביוזמת חברנו יהושע קנז לאחר שחזר משהות של שנתיים-שלוש בפאריס ולרגל צאתו לאור של ספרו הראשון, "אחרי החגים". יהושע המליץ לנו להזמין מרק בצל וסיפר את הידוע לו על "תולדותיו" של המרק, שנוצר בשווקים עבור עובדי הלילה, עשוי מבצלים זולים, הרבה לחם וגבינה צהובה. זו הפעם הראשונה שאכלנו מרק בצל.

ב"גונדולה" הוצע לנו גם פרי ים ואביבה זוכרת שיהושע המליץ לנו שאם טרם ניסינו, שלא נזמין, כי אינו בטוח בטריות המוצר כאן בירושלים.

המסעדה שנזכרת בה ברח' אגריפס מצד ימין, בקומה השנייה, מעל חנות הרהיטים נוחיות וחנות הספרים (סטימצקי?) היתה "מנדרין", אנו ביקרנו בה רק פעם אחת, 30-20 שנה מאוחר יותר.

במסעדה "טרבלוס" ברחוב יפו ברמזורים, אכלתי רק פעם אחת בלבד, בשבת, כשהיה צורך לקנות ביום שישי תלוש לשבת. עשיתי זאת לאור המלצתו של חברנו אורי (טוּרקוֹ) פליט, שהיה נוהג לאכול שם בתמידות עם חברו אמנון אוריין (ק' חיים, השוה"צ).

מסעדה שלא הזכרת – "מרכז", נחשבה למסעדה הונגרית, ברח' קינג ג'ורג' מול "גונדולה", בקומת הקרקע. אביבה אהבה לאכול שם בערב גם אחרי שאכלה בחדר האוכל של עובדי "הדסה", בעיקר אכלנו שם מרק בצלחת גדולה, שניצל בקר (ולא עוף) ואביבה היתה מבקשת ומקבלת חביתה בהזמנה מיוחדת.

נעים להיזכר,

כל טוב,

עזי

* קוראת נאמנה: ...לא ארחיב, למרות שאני נתונה בזעזוע ממה שהולך בפוליטיקה שלנו, ובינתיים, מה שחשוב שאולי בכל זאת ישתנו הדברים, והעיקר – הבריאות!

אהוד: המצב הפוליטי די מפחיד. שני מיליון מצביעי נתניהו לא יתנו למתעתע בנט חסר הכישורים להיות ראש ממשלת ישראל בחסדי הערבים וששת ח"כיו. אני חושש ממהומות קשות ואפילו ממלחמת אזרחים, וגם מערעור המצב הביטחוני, כי מה שקורה – קורץ לאויבינו לגרום לנו קשיים גוברים והולכים.

בסמטוכה הפרלמנטרית הזו – טוב שלפחות נתניהו, גנץ וכוכבי עדיין ממשיכים בתפקידיהם, ואפשר לסמוך עליהם, כפי שנהגו באחריות גם במהלך מבצע "שומר חומות".

קוראת נאמנה: ...ואשר לממשלה שאולי תקום – גם אני נתונה בפחד בעיקר ממה שיעשו אויבינו... איך הם יבינו את זה ומה שהשמאל יעשה...

זה ממש מזעזע. ובכלל, איך יעבדו יחד כל הפירורים האלה? נקווה שיתפרקו.

ואולי בכל זאת ייכשלו?

אהוד: אם תהיינה בחירות חמישיות לא בנט ושקד ולא רע"ם יצליחו לעבור את אחוז החסימה.

* לחבריי, למכריי ולמוקיריי, שלום רב מאורי שרון מחיפה. תחילה אדרוש בשלום כל אחד ואחת מכם ומכן. בשורה רעה במקלדתי! זוהי קריאה חשובה להסרת רוע הגזירה:

הנהלת תאגיד השידור הציבורי החליטה משום מה להסיר את תוכנית הרדיו הפופולרית, "שישי אישי עם משה טימור" ב"כאן רשת ב'" מלוח השידורים. כלומר: לחסל אותה! אם רוע הגזירה לא יוסר – התוכנית האחרונה תשודר בסוף חודש יוני 2021, וליתר דיוק: ב-25-26 ביוני 2021. נותרו, אפוא, ארבע תוכניות בלבד, ולאחריהן – מועקה רבה ושיממון רדיופוני. 

גזירה זו מונחתת לאחר 25 שנות שידור התוכנית בתפר שבין שישי-לשבת, ולאחר יותר מ-1200 תוכניות. איכות לצד כמות ראויות לשבח בהחלט.

דומני שעבדכם הנאמן הוא כיום ותיק המשתתפים בתוכנית. במחצית אוקטובר הקרוב ימלאו 13 שנה להשתתפותי ההתנדבותית הרצופה בה.

חברה וחבר: אם בכוונתכם למנוע את המתת התוכנית – נא שטחו דרישתכם (ומחאתכם) בדרך הבאה:

כיתבו מייל או טלפנו למנכ"ל תאגיד השידור הציבורי, אלדד קובלנץ.

076-8098000 (ניסיתי המון פעמים. אין מענה!!!...)

info@kan.org.il

או כיתבו לו לפי הכתובת: רחוב בית הדפוס 32 (כנפי נשרים 23), ירושלים.

משתתף קבוע בתוכנית, חברי דייויד סלע, שהוא יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית ובעל אתר "נוסטלגיה און-ליין", פירסם היום באתרו עצומה בנושא הנ"ל. נא הצטרפו לעצומה, במקביל להיענותכם לפנייתי זאת. כתובת האתר:  www.nostal.co.il

אודה אם תשלחו פנייתי זו אל המוני מכותביכם ובקשו מהם להפיצה למכותביהם, וכן הלאה. ככל שמיספר הדורשים/המוחים יהיה רב יותר – אולי נמשיך ונאזין לתוכנית גם הרבה מעבר לסוף יוני השנה...

בתודה ובברכה,

אורי שרון

054-3049010

2 ביוני 2021

* ציטוט: הספינה הגדולה ביותר בצי האיראני עלתה באש, וטבעה. צפו בסרטון:

מכה צבאית ותדמיתית קשה למישטר האיראני, והפיצוצים המיסתוריים נמשכים. לפנות בוקר [2.6] פרצה אש בחדר המכונות של הספינה הגדולה ביותר של חיל הים האיראני, ח'ארג', הספינה הפכה לכדור אש, ואז היא טבעה. כך היא נראתה הבוקר ]2.6], כאשר רובה כבר בתוך המים: [סרטון].

לפני שנה ירתה ספינה של אותי חיל ים על ספינה אחרת שלו, וגרמה למות 40 חיילים.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 2.6.2021.

* ציטוט: טיהור אתני של יהודי לוד? רמלה? עכו? בגדאד. 80 שנה לפרעות ביהודי בגדאד, שהובילו לטיהורם. ומה עם "בית המשפט העליון" בירושלים? שוד בארבעה פרקים.

80 שנה מלאו לפרעות ולרצח יהודי בגדאד, זה המכונה "הפרהוד", וכאילו דבר לא השתנה: הפרהוד הוביל לטיהור האתני של כל היהודים מ"עיראק", בדיוק כפי שהפורעים האיסלאמיסטים מתכוננים לעשות בלוד, רמלה, חיפה, עכו ויפו. אז לא היה מי שיגן על היהודים (הצבא הבריטי יצא מבגדאד החוצה) ובשבועיים הנוראים החודש [מאי 2021) לא היה מי שיגן על היהודים בערים המעורבות בארץ היהודים. הפרהוד אז, והיום, ובשני המקרים מושתק.

ומה חלקו המביש של "בית המשפט העליון" בירושלים בפרשת הפרהוד, יחד עם כת ה-PC בישראל? על כל אלה כתבנו את אחד המאמרים הנקראים ביותר באתר, לפני שנתיים (עם הפיוט הבגדאדי האהוב עליי, אל תחמיצו): [סרטונים].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 31.5.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל