פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1651

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בסיון תשפ"א, 7.6.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירִים לְעֵת כָּזֹאת (ב). מָצָאתִי אֶת עַצְמִי. רָחָב וְטָלוּל. בְּצֵל גָּלֻּיּוֹת נִדָּחוֹת. // ד"ר יוחאי סלע: 66 ילדים נרצחו בידי ארגון החמאס ברצועת עזה.  // יוסי אחימאיר: אזהרת ראש השב"כ. איום ראש החמאס. // איליה בר-זאב: ששת הימים וימים נוספים. // אורי הייטנר: צרור הערות 6.6.21. // יוסף אורן: הריאיון עם יהושע קנז על החשוב בספריו. // יוסף עוזר: פארהוד. // בן-ציון יהושע: פתגמים ואמרות-כנף במרכז אסיה. אדם וגורלו. //  רוֹן גֵּרָא: עַל מַדְרֵגוֹת הַחַיִּים. // יונתן גורל: 1. פני אהובה. 2. המגרש ברחוב אבן עזרא, עם היבחרו של יצחק הרצוג לנשיא. // אלוהים לא עוזר. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. נוסח מעודכן. // נעמן כהן: אליעזר דובדבני ז"ל. // אסתר רַאבּ: אביגיל וחנה (בית זיתא). // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

חַי בִּי הַבַּיִת

שִׁירִים לְעֵת כָּזֹאת (ב)

מָצָאתִי אֶת עַצְמִי  –

בְּגִנָּתִי,

וְהִיא זְרוּעָה

כָּל פִּרְחֵי-הָרוֹש

הַמַּדְהִימִים בְּרֵיחָם  –

מֵרֹעַ-שָׁרְשֵׁיהֶם, הַבְּצָלִיִּים;

נַרְקִיסִים, חֲבַצֶּלֶת-הַשָּׁרוֹן;

וְכֻלָּם אֶת רַעֲלָם

לְעוֹרְקַי הִזִּילוּ.

*

רָחָב וְטָלוּל

עוֹלֶה הַצְּלִיל

מִקִּרְבִּי  – 

הוּא מַגִּיעַ מֵאָבִי:

תּוֹרֶשֶׁת "הִתְיַשְּׂבוּת"

חֲלוֹם-נוֹעַ  –

בָּרוּחַ:

בִּצּוֹת, כְּרָמִים

וְשָׂדוֹת

חֲלוֹם-כְּפָרִים-שְׁלֵוִים

נִמְסָךְ

מִמֹּחוֹ שֶׁל אָבִי

וְנִגָּר בְּדָמִי

תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַי:

רִצְפוֹת-פְּסֵיפַס

מְזַמְּרוֹת, מִמֶּרְחַקֵּי-דּוֹרוֹת:

"שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל"

זוֹעֲקוֹת:

"שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל".

*

בְּצֵל גָּלֻּיּוֹת נִדָּחוֹת

קִירוֹת מְסֻיָּדִים  –

סוֹלְדִים:

מֵרִבּוּעִים עֲרֻמִּים,

מְחֻסְפָּסִים:

"זֵכֶר לְחֻרְבָּן"

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם"...

וּבִפְּרֶסְבּוּרְג, בַּ"יְשִׁיבָה":

נָעִים, סָבִים חִוְרִים,

עַל סֵפֶר "הַזֹּהַר";

וְכוֹכַב-צִיּוֹן, רִאשׁוֹן,

נִדְלָק, בְּשַׁחַר-עֵינָם.

1975

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

אם יודח נתניהו – אתם עוד תתגעגעו אליו!

* * *

ד"ר יוחאי סלע

66 ילדים נרצחו בידי ארגון החמאס ברצועת עזה

מתוך: מגזין המזרח התיכון http://www.mideast.co.il/p-2_a-822/

ב-8 במאי 2021, לקראת סוף חג הרמדאן הקטלני, נרצחו באפגניסטן 85 תלמידות בפיגוע רצחני במיוחד שהתבצע בבית-ספר לבנות בעיר קאבול בידי טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון "אל-קאעידה". סביר להניח שמעטים מאוד מהקוראים שמעו על המעשה הזה. סביר להניח שאף אחד בעולם לא שמע על הרצח הקטלני הזה משום שהעולם עסוק כרגע בדברים חשובים מאוד – כמו תמיד, כשמדובר על עניינים החורגים מ"ההילה הבינלאומית" הרגילה של התקשורת או של מנהיגי-ציבור צבועים ומתחסדים. אף גורם תקשורתי בעולם לא טרח לציין את שמותיהן של התלמידות שנרצחו, ובוודאי לא התפרסמה תמונה אחת של ההרוגות הצעירות. בשום מקום בעולם לא נערכה הפגנה לזיכרן ובוודאי לא התקיים שום דיון במוסדות בינלאומיים כדי להביע את זעמו של "העולם" על רציחתן של ילדות צעירות שבסך-הכול הלכו ללמוד בבית-ספר בדומה לכל ילדה אחרת בעולם-הנאור, לכאורה. בשום מקום בעולם לא נכתב שבשל הפיגוע הקשה, רבות מהילדות ההרוגות היו בלתי-ניתנות לזיהוי. שום פורום בינלאומי לא הביע זעזוע מכך שההורים האומללים קיבלו חלקי גופות שבספק רב אם הם היו שייכים לבנותיהן הטבוחות. בתוך שעות אחדות מהאירוע הקטלני, הסיפור נמוג – כאילו מעולם לא התרחשה עוד טרגדיה אנושית קטלנית פרי-רוחו של האסלאם הג'יהאדיסטי הסדיסטי. 

במהלך חג ברמדאן הקטלני של 2021 (מ-12 באפריל ועד ל-12 במאי), נרצחו ברחבי-העולם אלפים רבים של בני-אדם במאות פיגועי-טרור שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים ובפעולות קרביות של כוחות מדינתיים, כולל מדינות מערביות – אך, מעט מאוד מהאירועים האלה הובאו בכלל לידיעת הציבור הרחב. במהלך התקופה הנדונה נרצחו מאות ילדים בידי כל הכוחות הלוחמים, אולם אף אחד בעולם לא טרח לציין את שמם או ללקט את תמונותיהם כדי להעביר מסר תקשורתי וציבורי של זעזוע לנוכח האלימות הקשה.

כך למשל, רק במהלך חודש הרמדאן של 2021, נרצחו בשם האסלאם הסדיסטי ילדים רבים מאוד בתימן, באפגניסטן, בפקיסטן, בקשמיר, בסוריה, בעיראק, בניגריה, במאלי, בקונגו, בצ'אד, בלוב, בקמרון, בסודאן, בדרום-סודאן, באתיופיה, במוזמביק ובעוד עשרות מקומות אלימים – וזאת רק רשימה חלקית בלבד. אותם ילדים אלמונים שנטבחו ברובם בשם הג'יהאד האסלאמי הסדיסטי, נותרו אלמונים, חסרי-פנים, חסרי-שם, כאילו היו לרגע על-פני האדמה הזו ונעלמו מסיבה לא ברורה. 

כמה בני-אדם נרצחו במהלך חג הרמדאן של שנת 2021 בפיגועי-טרור ובאלימות אסלאמית? על-פי איסוף יומיומי במאות ערוצי חדשות ועל-פי הערכות די מבוססות, נרצחו בין 7,000 בני-אדם ל-12,000 בני-אדם לאורך החג כולו. מדוע יש פער כל כך גדול בין שני המיספרים האלה? ובכן, אזורים עצומים ברחבי המזרח-התיכון, באסיה ובאפריקה – חסומים כמעט לחלוטין משליטה ממשלתית כלשהי, ואף קיימת בעיית תשתית קשה (ומכוונת) של העברת מידע בין האזורים האלה לאזורים אחרים. וכך, לעיתים אנו מוצאים את עצמנו נתקלים באירועים קטלניים מאוד שהתרחשו לפני שבועות ואפילו לפני חודשים באזורים רבים הנמצאים תחת שליטה אסלאמית כלשהי. 

במהלך חג הרמדאן של 2021, עשרות-אלפי טרוריסטים מוסלמים עסקו ב"ג'יהאד הגדול", דהיינו רצח לשם רצח בשם האסלאם – אך באורח-פלא מרבית הנרצחים היו מוסלמים, אך הנתון זה לא ממש מעניין את העולם-הנאור או את העולם-החשוך.

במקביל לכך, לאורך החג כולו, מאות-אלפי מוסלמים אחרים עסקו ב"ג'יהאד הקטן" למען האסלאם מתוך אקסטזה דתית. במסגרת הזו מאות ילדים נחטפו, מאות ילדות נחטפו ונאנסו, מאות נשים נאנסו וחלקן נרצחו, עשרות כפרים נהרסו עד ליסוד, כנסיות הוחרבו בידי המון מוסת, אלפי בתים נבזזו, אלפי דונמים של תוצרת חקלאית הוצתו, אלפי מכוניות של כופרים הוצתו ברחבי-העולם, הטרדות מיניות והצקות לנשים הפכו למשימה דתית יומיומית, הרעבה מכוונת, שוד של מרכזי-סיוע לאזרחים, עשרות-אלפי בני-אדם גורשו או נאלצו להימלט מבתיהם בשל פיגועי-טרור והצקות יומיומיות בלתי-נסבלות.  

כל האירועים האלימים האלה לא הפכו ל"סנסציה-בינלאומית". אף גורם תקשורתי לא טרח לעקוב אחרי האירועים האלה – למרות שרבים מהאירועים פורסמו בשורות בודדות בלבד באתרים שונים ומגוונים. אף אחד לא טרח ללקט את תצלומיהם או את שמותיהם של הקורבנות האומללים של חודש הרמדאן של 2021 –בדומה להתעלמות התקשורתית של השנים האחרונות בנושא זה. אף ידוען מליגה ז' לא טרח לציין את התופעה המחפירה הזו שחג הרמדאן המוסלמי הפך לאורגיה של טבח ורצח בשם רעיון הג'יהאד. אף עיתונאי באותה רמה לא טרח להעניק נאום טלוויזיוני חוצב-להבות שבו הוא גינה במילים בוטות את האלימות הרצחנית הזו. בוודאי שאף גורם בעל-השפעה לא טרח לבטא "רגשות-זעם" מתחסדים על הריגתם של מאות ילדים בידי טרוריסטים מוסלמים ובידי הארגונים הלוחמים בהם.

 כל "התרדמת" הזו התעוררה לפתע באקסטזה תקשורתית ופוליטית אלימה מאוד מרגע שישראל הגיבה לירי של רקטות שנורו לעברה בידי ארגוני הטרור אסלאמיים הפועלים ברצועת-עזה. במהלך 11 ימי הלחימה בעזה נהרגו בידי ארגוני הטרור האסלאמיים יותר מ-260 עזתים כולל טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים. ובכן, מסתבר שהארגונים האסלאמיים האלה, לרגל חג הרמדאן המוסלמי, החליטו להציב רקטות באזורים מאוכלסים מאוד כחלק מאסטרטגיה טרוריסטית ידועה. ובכן, כמובן שאין לזה קשר לחג הרמדאן, אלא לבסיס האידיאולוגי-הדתי המכוון את המעשים המחפירים האלה לאורך כל השנה. לפיכך, גם אם מישהו בעזה נהרג בשל התגובה הישראלית, את האשמה חובה להטיל על מי שגרם לפתיחתה של מערכה מלחמתית נוספת מעזה נגד ישראל. יתרה מזאת, בשל ליקויים טכניים רבים, כ-700 רקטות אסלאמיות – מתוך כ-4,000 שנורו לעבר ישראל – נפלו בשטחי הרצועה וגרמו להריגתם של תושבים רבים ואף גרמו להרס רב ברחבי הרצועה. 

 בין ההרוגים האלה היו 66 ילדים עזתים שנפגעו בשל החלטתם של ארגוני הטרור בעזה לפתוח במלחמה נוספת נגד ישראל. אולם, בעקבות ההחלטה הישראלית "השערורייתית" להגן על עצמה ועל חיי תושביה, החלה "אקסטזה תקשורתית" עולמית בשל "הפגיעה באזרחים עזתים חפים-מפשע", לכאורה. וכך, במסגרת הזו, כלי-תקשורת אחדים החליטו לפרסם את שמותיהם ואת תמונותיהם של הילדים שנהרגו ברצועת-עזה בשל שיקול-דעת לקוי מאוד של ארגוני הטרור – המקבלים תמיכה נלהבת מאוד מהאוכלוסייה המקומית העזתית.

אלה היו התמונות היחידות שהתפרסמו ברחבי-העולם מתוך אלפי קורבנות שנטבחו בשם רעיון הג'יהאד הקטלני שהתבצע לאורך כל חג הרמדאן של שנת 2021. מעניין למה רק התמונות האלה התפרסמו? וזאת, ללא התמונות של 2 הילדים הישראלים נהרגו מירי של רקטות ג'יהאדיסטיות שנורו לעבר ישראל. 

 בזמן שארגוני הטרור האסלאמיים בעזה היו עסוקים בלחסל אזרחים עזתיים, בבתי-החולים בישראל היהודית המשיכו לטפל במסירות רבה בעשרות חולים מעזה ומיו"ש – כולל ילדים חולי סרטן. אחדים מהחולים היו קרוביהם של ארכי-טרוריסטים בארגוני הטרור הברבריים האלה שהורו לשגר אלפי רקטות לעבר יעדים אזרחיים בישראל. 

ד"ר יוחאי סלע, "66 ילדים נרצחו בידי ארגון החמאס ברצועת-עזה". מגזין המזרח התיכון. 1 ביוני 2021. 

* * *

יוסי אחימאיר

אזהרת ראש השב"כ

ב-1995, שנת רצח יצחק רבין ז"ל, הייתי ח"כ בליכוד. כמו לחבריי, גם לי היתה ביקורת קשה על תהליך אוסלו, שיצא לדרך בתמיכת שני העריקים – שגב וגולדפרב. כמו חבריי, גם אני הייתי מתוסכל מאוד ממהלך דרמטי, שהוכרע על חודם של שני קולות ממחנה הימין.

ויחד עם זאת, אני זוכר איך בכל אסיפה ובכל כנס, היסינו – נתניהו בראש וראשונה וחברי הסיעה – את מי שקרא לרבין "בוגד", והיו אכן אלמנטים קיצונים שהתפרעו וניסו לקחת את החוק לידיהם, גם פרובוקטורים, שהניפו את הדגלים הצהובים, עד שאירע האסון.

אנחנו 26 שנה לאחר אותם ימים קשים. והנה שוב נגנבו קולות מן הימין לטובת הקמת ממשלה לא-ימנית, ושוב אנחנו על סף סכנה של אלימות עד כדי רצח, כפי שמזהיר ראש השב"כ נדב ארגמן. ממשלה שנרקמת בהתלכדות של שמונה מפלגות זעירות יחסית, על מנת לשלוח את הגדולה במפלגות, הליכוד, לאופוזיציה.

עם כל הכעס והתסכול, על כל אחד מאיתנו להקשיב לאזהרת ראש השב"כ ולקחת אותה לתשומת לב. במיוחד יש לשים לב ליחידים, שיכולים לקחת את החוק לידיהם, לבצע פשע פוליטי איום, יהיה אשר יהיה. לכל ביקורת יש גבול שאין לחצותו! והרי כבר עמדנו בניסיון כה קשה...

ובאומרי זאת, אני קורא לראש השב"כ לקרוא גם פוסטים של אנשי שמאל ומפגיני שמאל, שעושים דה לגיטימציה לראש הממשלה נתניהו, באמירות קשות ובהסתה קיצונית. הסכנה לאחדותנו הפנימית אורבת לנו מכל הפינות ומכל הקצוות.

[אהוד: על נתניהו מותר לטנף, ולהסית נגדו כגסות כל מוצ"ש בבלפור ולמרר את חייו וחיי משפחתו. אבל חס ושלום שתומכיו יאיימו על מתנגדיו! זה המוסר הפוליטי הכפול עימו אנו חיים, ובו נתניהו המושמץ עדיין פועל לטובת ישראל].

איום ראש החמאס

יחיא סינוואר על סטרואידים – קובע פרשן ערוץ 12 אוהד חמו. אכן כך זה נראה, מאז תם מבצע "שומר החומות", כשרואים את רב המרצחים הזה שוב מתהלך חופשי בחוצות עזה ומחמם את הזירה. אבל אין זה משנה את תמונת המצב, שבה שוב ישראל היא המאויימת, ועזה היא התוקפן (בינתיים רק במלל שחצני משתלח, וששה אלי סבב נוסף.

סינוואר הסטרואיד כנראה רוצה עוד תמונה של 67 ילדים עזתיים הרוגים, שתופיע כמובן ב"ניו יורק טיימס" וב"הארץ", מחיר דמים קטן בשבילו ובשביל שאיפותיו, להדליק תבערה מחדש, לכבוש את לב העולם ה"נאור" והדמוקרטים באמריקה. את הכסף הקטארי הוא רוצה. לא עבור רווחת תושבי הרצועה, אלא עבור המנהרות, שבהן הוא מושקע. עבור הפחדת אזרחי ישראל. כדי לשגר מהמאגרים שמתחת לאדמה טילים רצחניים.

ואנחנו – רועדים. ממש עומדים לפני קיפול הדגלים. 54 שנה לאחר שיחרור ירושלים, בירתנו עדיין אינה בשליטתנו הגמורה. את ההאשמה יש להטיל רק על עצמנו. המוסלמים עושים בהר הבית כטוב בעיניהם, עולים אליו ברבבותיהם, ועלינו מהלכים אימים שמא יתקיים מצעד דגלים ביום חמישי. בממשלה ההולכת ונרקמת אף יש כאלה שכמעט מצדיקים מראש את התגובה האסלאמית הרצחנית, בגלל ה"פרובוקציה" שלנו בבירתנו. וההסברה הישראלית – זה כבר מקרה אבוד.

אנחנו מהלכים על עצמנו אימים גם עם יום ה"נכסה", יום התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים, שגם הוא עילה להתחממות ולגל מחודש של טרור נגדנו. עולם הפוך זה, מלא צביעות ופחד, התוקפן הוא החלש, זה שמתנפח, מתלהם ומחמם את הזירה, רק משום שסינוואר נמצא על סטרואידים ופיו יורק דברי בלע.

אז בואו לא ניבהל, לא ניתן לדברי ההסתה שלו בימות תקשורתיות, לא נתרגש מהשפה הבוטה והאנטישמית הבוקעת מפי הנבל הארסי הזה, חביב יפי-הנפש והאנטישמים בעולם. והיה אם ייפתח סיבוב חדש, וזה עלול לקרות, יהיה הכרח הפעם לבתק את ראשי הנחש בעזה, לשים אחת ולתמיד קץ לשלטון החמאס הארסי, הטרוריסטי, שחיי אדם שווים בעיניו כקליפת השום, וכל צידוק קיומו שלו ושל חבר מרעיו הוא בשנאת ישראל, בשפיכת דמים ובטרור בלתי פוסק.

רק לא לפחד כלל!

יוסי אחימאיר

* * *

המפלגה האיסלאמיסטית רע"מ מפעילה

את עקרון ה"תקייה" על "ממשלת השינוי"!

[קִראו את דברי ד"ר גיא בכור בציטוט במדור "ממקורות הש"י"]

* * *

איליה בר-זאב

ששת הימים וימים נוספים

מִטְווח קצר

מִשְׂחָקִים מְסֻכָּנִים בְּדִיר אֶל-בָּלַאח.*

אֵשׁ צוֹלֶבֶת.

נֶשֶׁר תְּמָרִים מָרִים.

בַּחֲנוּת הַפְּרוּצָה בַּקְבּוּקֵי "סֶבֶן אַפּ",

אַלְמוֹנִים חומְקִים בֵּין הַדְּקָלִים,

קִלּוּחֵי שֶׁתֶן בַּסִּמְטָאוֹת –

צִלְלֵי עֶרֶב.

חַיָּל מִשְׁתַּטֶּה מְדַדֶּה בְּמַעֲלֶה הַמַּדְרֵגוֹת,

מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת

נוֹרָה.

אוֹר הַיָּרֵחַ חָרַץ גְּוָנִים בַּגַּלִים הַדּוֹחֲפִים אֶל הַחוֹף.

בְּסִדְקֵי הַכֻּרְכָּר שֶׁל מְצוּקֵי הָעִיר,

מוּל גִּ'יפּ סִיּוּר, מַקְלֵעַ טָעוּן, תּוֹתַח לֹא-רֶתַע –

לַיְלָה חַם,

זָהוּר –

מַתְאִים לְאֵשׁ וּלִצְעָקוֹת.

זֶה הַיָּם –

לַכֹּהֲנִים וְלַמֵּתִים.

* (את דיר אל בלאח, "מנזר התמרים", מרכז רצועת עזה – גדוד 128 כבש ביום השני למלחמה)

פסטורלה

הַר בְּהַר – לֹא פָּגַע!

אָדָם וְאָדָם.

בְּפִתְחֵי מְעָרוֹת, בַּחֲוָחִים,

בְּצֵל הָרֵי שְׂרֵפָה.

בֶּן אָדָם רוֹדֵף נִרְדָּף וּמִתַּחְתָּיו –

מְהוּמָה וֵאלֹהִים.

מֵעַל סָגְרוּ טֶרָסוֹת בִּיפִי הַבֻּסְתָּנִים,

זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן,

 רַחַשׁ נְחָלִים.

רָחוֹק, בַּחֲדָרִים, אֲנִי מוֹצֵא מִלִּים:

"אוֹרוֹת חוֹלְמִים, אוֹרוֹת חִוְרִים, לְרַגְלַי צוֹנְחִים…"*

מִלִּים שֶׁל אִישׁ אַחֵר מִתְרַפְּקוֹת פִּתְאֹם.

סַכָּנָה שֶׁל הֲלִיכַת שׁוֹלָל

עַל פִּי תְּהוֹם.

* אברהם בן יצחק                        

בתעלה של מים מתוקים

לֹא כִּסָּהוּ הַמִּדְבָּר, מִבְּעוֹד יוֹם נֶעֱזַב,

בַּחֲצִי יָמָיו.

חוֹלוֹת עָצְרוּ, שָׂבְעוּ נְדוֹד, בְּסִבְכֵי שִׂיחִים גָּוְעוּ עִקְבוֹת,

כְּלָבִים תוֹעִים וְצִפֳּרִים טוֹרְפוֹת.

הָיִיתָ גּוּף – אוֹהֵב, אָהוּב, רְדוּף חַיִּים, חָלוּם אִשָּׁה.

עַכְשָׁו פְּזוּר עֲצָמוֹת, פָּנִים קְטוּלוֹת

בִּתְעָלָה שֶׁל מַיִם מְתוּקִים –

מְחוֹל עִוְעִים וְחֶרֶב

נְטוּשָׁה.

סוֹבֵב אָבֵל הָרוּחַ בְּדֶרֶך הַבָּשָׂר

רַק צֶוֶת גִּ'יפּ סִיּוּר עָקַב אַחַר הָרֵיחַ –

בְּדֶּרֶךְ  הַכֻּרְכָּר.

מעל קווי המתח

סִמְטָאוֹת מַמְצִיאוֹת עִיר –

חַיִּים נוֹצָרִים,

חַיִּים נֶאֱלָמִים מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת.

וּבְיָּמִים מְסֻכָּנִים –

בֵּין מְבוּכָה וּמְבוֹכִים, גַּגּוֹת מְבֻסִּים בְּתַּחְתִּיּוֹת.

חִזּוּר גּוֹרָלִי אוֹ רָעָב מֵצִיק

מֵרִיץ צִפֳּרִים לְשׁוֹרֵר מֵעַל קַוֵּי הַמֶּתַח.

אַיּוֹת נוֹדְדוֹת לְמֵרָחוֹק –

מֵאַגְמוֹנֵי מַיִם לִמְּאוּרוֹת אֵשׁ.

רָחָם שְׁחֹר אֲבָרוֹת מְרַחֵף –

טֶרֶף קַל

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 6.6.21

* עצור! – אזהרתו החמורה של ראש השב"כ נדב ארגמן מפני ההסתה, מיועדת ישירות לאוזניו של ראש הממשלה המסית והמדיח. ארגמן מבין שההסתה החמורה בימים האחרונים עלולה להוביל לשפיכות דמים. זו קריאה לנתניהו: עצור! הרף! אתה משחק באש.

לא היתה כהסתה הזאת ולא היה כאיום הזה. ועל מה? לא מדובר בנסיגה משטחי ארץ ישראל, לא בעקירת יישובים, אפילו לא, רחמנא לצלן, ב"ממשלת שמאל" כנאמר בבדיה של תעשיית השקרים וההסתה. בסך הכול מדובר בכך שאדם אחד לא יהיה ראש הממשלה; אדם אחד שאילו נהג כמו כל אדם אחר במקומו, סר מדרכה של המדינה ומדרכה של מפלגתו, כבר היתה כאן ממשלת ימין רחבה ויציבה בהנהגת הליכוד. זה הכול. ועל זה הוא מנסה לדרדר אותנו למלחמת אחים.

* על אף ההסתה וההפחדות – סקר מעניין בקרב מצביעי ימינה שפורסם במקור ראשון, מצביע על כך שקרוב למחצית מצביעי ימינה, 46%, תומכים בצעדו של בנט ובהקמת ממשלת השינוי. זה מדהים, כיוון שעל פני השטח, בתקשורת וברשתות, דומה שלפחות 90% לא רק מתנגדים, אלא רואים במעשה לא פחות מבגידה. מדוע לא שומעים אותם? בשל מנגנון ההסתה והילוך האימים שנתניהו ושליחיו הרבנים מפעילים. וכיוון שהאימה וההפחדה משפיעים לרוב גם על התשובות בסקרים, סביר להניח שהתמיכה גדולה יותר.

* קו אדום – הפרעות של ערבים ביהודים במהלך מבצע "שומר החומות" היו תוצאה של התפוררות הריבונות הישראלית במגזר הערבי, שהפך לשטח אקס-טריטוריאלי. זהו תהליך ארוך ימים, שהידרדר באופן חד בעשור האחרון. אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר לשנים הבאות היא החזרת הריבונות הישראלית על שטחי המדינה. פירוש הדבר הוא מלחמה חסרת פשרות להשבת החוק והסדר במגזר הערבי; מלחמה באלימות, בנשק הבלתי חוקי, בפרוטקשן, בביגמיה, בבניה הבלתי חוקית ובטרור החקלאי. אין זו מלחמה בערביי ישראל. להיפך, מי שייהנה מתוצאות המלחמה הזאת הם בראש ובראשונה אלה שסובלים יותר מכל מהאנרכיה במגזר הערבי – ערביי ישראל. יהיה זה מסר נורא לחברה הישראלית בכלל ולציבור הערבי בפרט, אם תתקבל דרישת רע"ם לבטל את חוק קמיניץ. מסר של אור ירוק לעבריינות בניה הוא מסר של אנרכיה. יש לראות בחוק קמיניץ קו אדום, שעליו תקום או תיפול הממשלה. נתניהו הבטיח לרע"ם את ביטול חוק קמיניץ. לפיד, בנט וסער סירבו להיענות לדרישה הזאת ורע"ם התקפלה. עם זאת, סוכם שבתוך 120 יום החוק "יתוקן". יש לעמוד על המשמר כדי לראות שלא יהיה כרסום במהותו.

* פייק ניוז – אחרי שביררתי אישית עם מנהיגים שנמצאים בלב המו"מ הקואליציוני, אני יכול לקבוע בוודאות שהסיפור שרץ ברשתות, לפיו המושג מדינה יהודית דמוקרטית לא יופיע בקווי היסוד של הממשלה, הוא פייק ניוז.

* עדיף שתהיה בתוך האוהל – זו טעות להשתית ממשלה בישראל על רע"ם, כל עוד אינה מקבלת את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה לאומית דמוקרטית. אולם אם מסתמכים עליה, עדיף שתהיה בקואליציה מאשר תתמוך מבחוץ. כאשר יצאתי בשנה שעברה נגד הניסיון של כחול לבן להקים ממשלה בתמיכה של המשותפת, ונאמר לי שזו לא שותפות קואליציונית אלא רק תמיכה מבחוץ, השבתי שתמיכה מבחוץ גרועה יותר. וכך גם עכשיו. כאשר התמיכה היא מבחוץ, אין למפלגה התומכת שום אחריות. אבל התלות בה היא אותה תלות. וכך הממשלה תיאלץ לקיים אתה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה, ויש עשרות הצבעות כאלו בשבוע. ממשלת מיעוט שקיומה תלוי במפלגה שאינה חברה בה, היא ממשלה תחת סחיטה מתמדת, וחסרת יכולת לתפקד. עכשיו זה כנראה כבר מאוחר מדי, אך לאחר הקמת הממשלה החדשה, בהנחה שתקום, יש לפעול בכל הכוח לצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה.

* ההבדל – בשנה שעברה פרשתי מתל"ם, מפלגה שהייתי בין מקימיה ופעיליה המרכזיים, ביום שבו יעלון שינה את דעתו ונתן ידו לממשלה שתלויה ברשימה המשותפת. כעבור שבועות אחדים, כשיועז הנדל וצביקה האוזר, שאף הם התנגדו לכך, פרשו והקימו את דרך ארץ, הצטרפתי אליהם. חלפה שנה, ולמרות שאני נגד הקמת קואליציה עם רע"ם, שפרשה בינתיים מן הרשימה המשותפת, אני מוכן לתת לה צ'אנס. מה גרם לשינוי? ישנם מספר הבדלים משמעותיים בין המצב אז למצב היום.

ההבדל המרכזי הוא שאז היתה אלטרנטיבה – ממשלת אחדות לאומית בין הליכוד לכחול לבן. תמכתי בממשלה הזאת בכל מאודי. הייתי בין מקימי "יוזמת אחדות לאומית" שהפעילה לחץ כבד והיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות. אני מאמין בממשלת אחדות, אך בשנה האחרונה הוכח שממשלת אחדות לא יכולה להתקיים כאשר בראש הליכוד עומד נתניהו. כל הסכם איתו הוא הסכם הונאה, שאין לו שום כוונה לקיימו והוא בהכרח יופר. הרי גניבת הרוטציה היתה הונאת המילניום. נכון, במצב שנוצר אחרי הבחירות סברתי שיש להקים שוב ממשלת אחדות, בתנאי שהפעם נתניהו יהיה השני, אך לא היה לכך שום סיכוי, הן כיוון שנתניהו לא היה מוכן לזוז, והן כיוון שבגוש השינוי אף אחד אינו מאמין למילה של נתניהו. וכיוון שאי אפשר להגיע להסכם עם הליכוד, כל עוד נתניהו עומד בראשו, האלטרנטיבה הזאת ירדה מהפרק. בשנה שעברה תמכתי בממשלת אחדות עם הליכוד כדי למנוע סיבוב רביעי. באשמת נתניהו הסיבוב הרביעי לא נמנע ואם לא תקום ממשלה חלופית לנתניהו, אנו עלולים להיגרר לעוד ועוד סיבובי בחירות, ונתניהו ימשיך לחגוג בממשלות מעבר, כי גישתו היא: לעזאזל מדינת ישראל, העיקר שאני ראש הממשלה.

ההבדל השני הוא שאילו קמה ממשלת ימין, היא בהכרח היתה ממשלה עם רע"ם. נתניהו, בנט והחרדים הסכימו לממשלה עם רע"ם, ורק סמוטריץ' סיכל את זה. ויתכן שהוא היה מתקפל אלמלא תם המנדט ואילו נמשכו הלחצים של הרבנים כמו הרב טאו והרב אליהו ואחרים שקראו להקמת ממשלת "ימין על מלא" עם רע"ם. ז'בוטינסקי כתב פעם, שאם בשעה שהוא עומד דום לשירת "התקווה" כייס ינסה לכייס אותו, הוא יפסיק לעמוד דום וירדוף אחריו. הוא לא פראייר. על פי עיקרון זה, לא נכון להיות פראיירים ולפסול ממשלת אחדות, שינוי, ריפוי ותיקון עם רע"ם, כשהאלטרנטיבה היא ממשלת שחיתות של נתניהו, בן גביר הכהניסט ורע"ם, או סיבוב חמישי שיחזיר אותנו לאותה דילמה בדיוק. מול החלופות הללו, אני מוכן לקחת סיכון ולהכניס את היד לביוב כדי לשחרר את הסתימה.

ההבדל השלישי הוא ההבדל בין המשותפת לרע"ם. רע"ם היתה חלק מן המשותפת, והיתה אנטי ישראלית קנאית בדיוק כמו שאר מפלגות המשותפת. כמותן, היא הצביעה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, כיוון שכמותן היא נגד שלום עם ישראל. ואיני שוכח שהיא חלק מהתנועה האסלאמית (האחים המוסלמים). אולם מאז פרישתה מהרשימה המשותפת היא נוקטת קו אחר. היא הניחה בצד את האג'נדה הלאומנית ומציבה במרכז את האג'נדה האזרחית (ואני תומך אידיאולוגית בשוויון אזרחי ובסיוע כלכלי למגזר, בלי קשר לקואליציות ופוליטיקה). לצערי, היא לא גינתה את חמאס בתוקפנותו נגד ישראל, אך גם לא תמכה בו, להבדיל מהרשימה המשותפת שתומכת ללא סייג באויבי ישראל. לצערי, רע"ם לא הכירה עדין בהסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ולא שללה את תביעת "זכות" השיבה. אך ההבדל ההולך ונפער בינה לבין המשותפת נותן תקווה שזהו תהליך שיעמיק, ושרע"ם תאמץ את הגישה שהאינטרס של ערביי ישראל הוא להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. את הגישה הזאת ראוי לעודד. עד כה, ההתקדמות של רע"ם לא היתה מספקת. אבל יש הבדל בין ממשלה עם רע"ם לממשלה עם המשותפת. אני סבור שיש להמשיך ולפעול להצטרפות לפחות מפלגה חרדית אחת לממשלה, כדי שקיומה לא יהיה תלוי לאורך זמן ברע"ם. הבדל נוסף בין אז לעתה, הוא שהיום מדובר בממשלת אחדות מאוזנת, עם ימינה ותקווה חדשה, כאשר בנט הוא ראש הממשלה בשנתיים הראשונות.

* שיא הצביעות – מהו שיא הצביעות? שנתניהו (!) תוקף הקמת קואליציה עם רע"ם. והביביסטים מדקלמים.

* הדקלמנים – דפי המסרים השקריים שהביביסטים מדקלמים הם שנתניהו בכלל לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם. עובדה – הממשלה הזאת לא קמה. שקרנים. הוא ניסה בכל מאודו, והבטיח להם את כל מה שלא הצליחו להשיג מממשלת השינוי, אבל סמוטריץ' הכשיל זאת. די, תפסיקו לדקלם כל שקר שתעשיית השקרים מנפקת. כמה עלובים אתם יכולים להיות. דקלמנים מחוקי אישיות. אין לכם שמץ כבוד עצמי?

* חוסר סולידריות – יו"ר סיעת רע"ם, ח"כ וליד טאהא, כינה בראיון רדיופוני את הלהט"ב "סוטים". דברי בלע הראויים להוקעה, אבל משום מה, לא שמענו כמעט גינויים. לא נתקלנו מצד מפלגות השמאל ואפילו מארגוני הלהט"ב אותו גינוי כפי ששמענו בצדק כאשר השר רפי פרץ התבטא בפחות חריפות. מה קרה? יתכן שהסיבה היא הפוזיציה. העובדה שרע"ם עומדת להיות שותף קואליציוני. אם כן, כמובן שאין כל הצדקה לכך. לעתים יש בפוליטיקה פשרות, ומקימים קואליציה עם שותפים בעייתיים כי האלטרנטיבה גרועה יותר, ועדין אין זה פוטר איש מאמירה ברורה, בוודאי מגינוי ברור של אמירה כזאת. איני חושב שזו הסיבה, בוודאי לא הסיבה העיקרית. הרי ברור שאילו, למשל, ח"כ מימינה היה מתבטא כך, התגובה היתה אחרת לגמרי. ובצדק.

הסיבה היא שטאהא ערבי. כלומר ההבדל בין התגובות הוא גזעני. ואם מישהו אינו מבין למה אני מתכוון, אבהיר – מדובר בגזענות נגד הערבים; באמירה מתנשאת, אולי תת-מודעת, של "טוב נו, ערבי, מה אפשר לצפות ממנו." ומי שסובלים מכך יותר מכל הם הלהט"בים בחברה הערבית, שמצבם הרבה יותר קשה משל הלהט"בים בחברה היהודית. התגובה הרפה על דברי טאהא מבטאת חוסר סולידריות עם הלהט"בים הערבים.

* המכשול בפני ממשלת ימין – אלה שמתבכיינים על "ממשלת שמאל" (וכמובן יודעים שזה שקר) ומייללים על ממשלה שמסכנת את המדינה ושאר הבלי תעשיית השקרים, זוכרים שאילו נתניהו פינה את מקומו היתה היום ממשלת ימין רחבה בהנהגת הליכוד?

* הישגי תקווה חדשה – מבין ההישגים של "תקווה חדשה" בהסכם הקואליציוני, אני שמח במיוחד על ההתחייבות + הגדרת תקציב להקמת האוניברסיטה בגליל. עוד שלושה הישגים חשובים:

הקמת מנגנון פיקוח + הגדרת תקציב, על הבניה הבלתי חוקית של הפלשתינאים באזור C (תיקון של עוד מחדל של ממשלת נתניהו).

פיצול תפקיד היועץ המשפטי והתובע הכללי.

העברת האחריות על הילדים בני לידה עד שלוש ממשרד התמ"ס למשרד החינוך.

* ההבטחות של בנט – איני מתומכי בנט, רחוק מזה, אף פעם לא הצבעתי לו, אם כי ברור שהוא עדיף על נתניהו. אבל אני רוצה לבחון בעיניים פקוחות ובהגינות את הצגתו כמפר הבטחות (אגב, כמה מגוחך שמעריצי נתניהו, אדם שכל הסכם חתום איתו – רצוי שיהיה על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש כלשהו, מלינים על הפרת הבטחות). בנט מתח לאורך זמן ביקורת חריפה על נתניהו, אך סירב להתחייב לא לשבת בממשלה בראשותו. הוא הבהיר זאת בהגדרה: "אני נגד חרמות." אמנם איני מסכים עם ההגדרה הילדותית כאילו מדובר ב"חרמות". אבל אין ספק שזו היתה הבטחת בחירות מרכזית של בנט – שבניגוד לאחרים הוא לא מחרים אף אחד. הבטחת הבחירות המרכזית שלו, היתה למנוע סיבוב חמישי. לקראת סוף הבחירות, באקט מביש של חוסר מנהיגות, הוא נכנע ללחץ ברוטלי והתחייב לא לשבת בממשלה תחת לפיד, גם לא ברוטציה. את ההבטחה הזאת הוא אכן הפר. אבל ההבטחה הזאת סותרת את ההבטחה המרכזית הרבה יותר, לא "להחרים" אף אחד. אם היה מונע הקמת ממשלה בשל ההבטחה הזאת, היה מפר את ההבטחה לא להחרים אף אחד.

יתר על כן, על אותה הבטחה במופע הכניעה בערוץ 20 הוא כתב את הדרישה שנתניהו לא יקים ממשלה עם רע"ם. היה ברור שמדובר בשני חלקים של אותה משוואה. כלומר, שאם צד אחד מופר, הצד השני לא קיים. נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם ובכך שיחרר את בנט מההתחייבות לא "להחרים" את לפיד.

למרות דעתו על נתניהו ותפקודו, הבחירה של בנט אחרי הבחירות היתה בממשלת ימין בראשות נתניהו. הוא הבטיח לנתניהו את כל האצבעות של ימינה. אגב, בכך הוא הפר את התחייבות הבחירות שלו לא לשבת בממשלה עם רע"ם, כי הממשלה שנתניהו ניסה להקים היתה עם רע"ם. מי שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו לא היה בנט, שהלך איתו, אלא סמוטריץ', שסירב לממשלה עם רע"ם. משנפלה האפשרות לממשלה עם נתניהו, עדין בנט הודיע לנתניהו שאם אכן הוא מצליח ללכוד עריקים ויש לו 61 ח"כים לממשלה בראשותו, הוא יצטרף לממשלתו. זה לא קרה, כי נתניהו נכשל בציד העריקים. מה היו האפשרויות שעמדו במצב הזה בפני בנט? ממשלת שינוי עם לפיד או בחירות חמישיות. אילו בחר בבחירות חמישיות, הוא היה מפר את הבטחת הבחירות המרכזית שלו, למנוע בחירות חמישיות.

בבחירה בממשלת השינוי – הוא הפר את ההבטחה לא להקים קואליציה עם רע"ם, אותה כבר הפר כאשר הסכים לשבת בממשלת נתניהו. הוא הפר את ההבטחה לא להקים ממשלה בראשות לפיד או ברוטציה איתו, שסתרה את ההבטחה לא "להחרים" אף אחד, ושכאמור הותנתה בכך שנתניהו לא יקים ממשלה עם רע"ם ולכן אינה תקפה עוד. לעומת זאת, הוא קיים את שתי ההבטחות המרכזיות שלו: א. למנוע בחירות חמישיות. ב. לא להחרים אף אחד.

* מנצחת על בג"ץ – בצרור הקודם ציטטתי מתוך הזיכרון את סיסמת הבחירות של ימינה באחד הסבבים "נפתלי ינצח את חמאס. איילת תנצח את בג"ץ." העירו לי שלא כך נאמר, אלא איילת תנצח על בג"ץ. כלומר היא לא נלחמת בהם ולא תנצח אותם, אלא תנצח עליהם כמו מנצח על תזמורת. נו, וזה פחות חמור? האם שופטי בית המשפט העליון הם נגנים בתזמורת שנתונים למרותה של פוליטיקאית, של שרה ברשות המבצעת, ומנגנים על פי הוראותיה? הרי רעיון העוועים הזה מנוגד לכללים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה.

* מהלך דרמטי – ברשתות רצה "ידיעה" לפיה ארה"ב זימנה את גנץ לביקור דחוף מתוך חשש שנתניהו עומד לתקוף באיראן בימים הקרובים כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי. כמובן שה"ידיעה" הזאת היא קשקוש מקושקש, ברמת הקשקושים לפיהם נתניהו יזם את ההסלמה עם חמאס והכינוי המכוער "מבצע שומר בלפור". אם יש לי חשש מסוים ממהלך דרמטי של נתניהו בימי שלטונו האחרונים, הוא מעסקת שבויים ונעדרים גורפת ברוח עסקת שליט.

* זה לא נגמר עד שהגברת שרה יוצאת.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, וקיוויתי מאוד שהיא תיבחר. ידעתי שסיכוייה אפסיים, אך הופתעתי והתאכזבתי מהפער הגדול בין המועמדים. לא רציתי בניצחונו של הרצוג, אבל אני מאמין שהוא יהיה נשיא טוב. כל נשיא מביא עימו לתפקיד את סגולותיו הייחודיות. הרצוג לא יוכל להביא עימו לתפקיד את מה שפרץ היתה יכולה לתת: היכולת לרומם את רוח העם ולהעניק השראה ודמות הזדהות לעם ישראל. אבל הרצוג יוכל לתת הרבה מיכולותיו וניסיונו הפוליטי, המדיני והדיפלומטי.

בעיניי, התרומה הגדולה ביותר שלו, עשויה להיות בקשר בין המדינה היהודית לבין העם היהודי בגולה. הקשר והזיקה לתפוצות הגולה תפסו תמיד מקום מרכזי בפועלו הציבורי, בין השאר כשר לענייני תפוצות ובמיוחד בשנותיו כיו"ר הסוכנות היהודית. הוא הצליח להושיט יד לכל הזרמים ביהדות, בכל תפוצות הגולה, וחזקה עליו שימשיך עם העשייה המבורכת הזאת כנשיא. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. נשיא מדינת ישראל הוא גם נשיא הלאום היהודי באשר הוא. דומני שזו עשויה להיות תרומתו הגדולה ביותר של הנשיא הרצוג ג'וניור.

* נשיאת העם – אילו נשיא המדינה היה נבחר בידי הציבור, מרים פרץ היתה הנשיאה ה-11 של ישראל. במידה רבה, היא כבר היום נשיאת העם. היא לא נבחרה להיות נשיאת המדינה, אך היא תמשיך להיות נשיאת העם, וביתר שאת. ואני מאמין שבעוד שבע שנים נשיאת העם תהיה גם נשיאת המדינה.

* לא בגלל השכול – ב-1973 נבחר פרופ' אפרים קציר לתפקיד הנשיא הרביעי של ישראל. שנה קודם לכן נרצח אחיו, פרופ' אהרון קציר, בטבח בשדה התעופה לוד (עוד בטרם נקרא נתב"ג). היו אז רינונים שהתפקיד הוצע לו בשל ההד הרב של רצח אחיו והזרקור התקשורתי בארץ ובעולם על שני האחים המדענים הגדולים. ויתכן שהשיקול הזה אכן היה בין שיקוליה של גולדה שהציעה לו את התפקיד, וכמעט אנסה אותו לקחת אותו על עצמו, אף שהוא סירב תקופה ארוכה.

אז מה? זה אומר שקציר נבחר בשל האובדן? זה מוחק את הישגיו כמדען דגול ובעל מעמד בינלאומי בזכות הישגיו המדעיים ואת תרומתו האדירה לביטחון ישראל? יכול להיות שהאובדן הפך אותו לסמל, אבל לא בשל כך הוא נבחר לתפקידו.

הוא הדין במרים פרץ. האמירות המכוערות כאילו מועמדותה מגלמת את "פולחן השכול" והיא מועמדת רק כי איבדה את בניה, חסרות שחר, וטוב היה אלמלא נאמרו.

* בנעלי אביו – הרצוג אינו היחיד שנכנס לנעלי אביו, הנשיא השישי חיים הרצוג. כך גם עומר בר-לב, המיועד לתפקיד השר לביטחון פנים. אביו, חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל, היה שר המשטרה בממשלת האחדות ב-1984.

* שגריר מיוחד – הנשיא ריבלין הוא אחד המנהיגים והמדינאים הישראליים המוערכים ביותר בעולם. כפטריוט ציוני לאומי אין כמוהו לשאת את דברה של מדינת ישראל. אני מקווה שהממשלה תשכיל להשתמש בשירותיו של ריבלין, ולהטיל עליו משימות מדיניות והסברתיות כשגריר מיוחד של ישראל, כל עוד כוחו במותניו.

* התנפלות בלתי נסבלת – איני סובל את בועז ביסמוט. הוא לא המיתר הכי מכוון בגיטרה ופולחן האישיות לנתניהו שהוא מייצג מביך. אבל ההתנפלות של אהוד ברק עליו היתה חצופה ואסור היה לעבור עליה בשתיקה. פוליטיקאי שמתארח לאולפן אינו יכול לבחור את מראייניו, אינו יכול לומר שאינו מקשיב למה שאומר אחד מהם. ברגע שהוא התנהג באופן הזה, היה על קושמרו להודיע לו שהריאיון עמו הסתיים ושהוא מתבקש לעזוב את האולפן.

* זכות הציבור לדעת – יהיר נתניהו הוא המעי הגס של המשפחה. כפי שהמאמינים בפולחן האישיות יודעים שדבריו הם דברי "אלוהים" חיים ושתפקידם להפיץ אותם, כך רצוי שכולנו נדע דרכו מה אומר נתניהו. אפשר להבין את טוויטר שחסם את הביוב, כדי להגן על הציבור מדברי השנאה, ההסתה, הבלע, השקרים והקונספירציות המופרעות, אבל הצעד הזה פגע בזכות הציבור לדעת מידע חיוני ביותר על ראש ממשלתו.  

* ביד הלשון: אמבש – אורה הרצוג בת ה-93 זכתה להיות רעיית הנשיא ואם הנשיא.

שם נעוריה היה אורה אמבש.

מה פירוש אמב"ש?

אני מאמין באמונה שלמה.

אורי הייטנר

* * *

יוסף אורן

הריאיון עם יהושע קנז על החשוב בספריו

הרומאן של יהושע קנז "התגנבות יחידים" העסיק אותי באופנים שונים מאז הופיע ב-1986. לראשונה עסקתי בו סמוך להופעתו במסת הביקורת "דיוקנו של האמן כטירון בצבא" (שנדפס ב"מאזנים" ינואר 1987 ונכלל גם בספרי "הצדעה לספרות הישראלית", 1991).

מיספר חודשים אחר-כך, בתחילת 1988, זימן מוקי צור את יהושע קנז ואותי לדיון במכללת אפעל על הנושא: מ"ימי צקלג" ועד "התגנבות יחידים". בדיון שלל קנז את השקפתי, שקיימת זיקה רעיונית בין שתי היצירות, וחזר על דעתו זו גם במהלך הריאיון המובא להלן. 

אחרי שנודע לי ב-2005 שהוצאת עם עובד עומדת לפרסם את היצירה החשובה הזו בתבנית חדשה ובאות מוגדלת, שילבתי אותה בסדרה לסיפורת מקור "ספרים בכותרות" שקיימתי במשך שנים בבית אריאלה בת"א. ובמסגרת זו התקיימה השיחה עם יהושע קנז ב-28.12.05, שאליה הגיע עם המתרגמת נילי מירסקי, שלה הקדיש את הנובלה "בין לילה ובין שחר", שאותה כתב בפאריז ב-1978. 

ראיון זה הוא פרק מספרי החדש "מן המסד ועד הטפחות" שהועלה לאחרונה בפרוייקט בן-יהודה כעותק יחיד שיהיה זמין שם בחינם לכל קורא ובכל עת –

https://benyehuda.org/author/481

ש. עלילת הרומאן שלך "התגנבות יחידים", העומד להופיע בקרוב במהדורה חדשה, מתרחשת בשנת 1955, היתה קרובה לדור הקוראים שקראו את הרומאן במהדורה הראשונה שהופיעה ב-1986. האם אינך חושש שדור הקוראים הנוכחי שלמענו נדפסת המהדורה החדשה, לא יגלה עניין בעלילה המספרת על מחלקת טירונים בבה"ד 4 בצריפין בשנת 1955?

ת. אין הצדקה לחשש הזה, כי להפתעתי ולשמחתי הספר חזר ונדפס כל הזמן מאז שהופיע ב-1986. כלומר: הוא נמכר והוא נקרא. והדבר המפליא ביותר, שרוב הקוראים שמהם אני מקבל תגובות כיום הם חיילים ואנשים צעירים שקוראים ספר על צבא שכבר לא קיים, שהרי הצבא של היום הוא משהו לגמרי שונה וגם המדינה כיום שונה לחלוטין מכפי שהיתה ב-1955, והם מאוד מזדהים עם הספר הזה. זה תמיד מפליא אותי וקשה לי להסביר את זה.

ש. אולי ההזדהות היא עם המסגרת הצה"לית, עם הטירונות המ"כים והטרטורים?

ת. במכתבים שהם שולחים אליי הם אומרים: "זה בדיוק אותו דבר." אני אומר: מה זאת אומרת, זה בדיוק אותו דבר? איך זה ייתכן? הם מתכוונים, כנראה, לחוויית היסוד של אנשים שנמצאים במסגרת הלוחצת הזאת, שמתנהל בה איזה מין מאבק נגד האישיות האינדיבידואלית שלך, ולתחושה שבמסגרת הזו אתה בוחן כל הזמן מה שאתה מפסיד ומה שאתה מרוויח מההשתייכות אליה. כנראה שהדברים האלה הם דברים שלא משתנים מן הסתם.

ש. אם כזו היא תחושתם, מדוע מיקמת את העלילה ב-1955? הרי גם טירונות ב-1986 היתה זמן נכון לעלילה כזו.

ת. החלק הראשון של התשובה הוא שכדי לכתוב את הרומאן אני הייתי צריך להסתייע בחומר מהניסיון האוטוביוגרפי שלי. אף שזה לא סיפור אוטוביוגרפי, הייתי חייב להסתמך על נתונים שאני מכיר. כמו כן חשבתי שגם אחרי הרבה שנים יעניין אנשים לקרוא סיפור שהתרחש בתקופה אחרת, שונה ואולי גם תקופה מכוננת במידה מסוימת, תקופה שמשהו נגמר בה לקראת התחלה של משהו אחר. החלק השני של התשובה הוא שהסיפור הזה על הטירונות בצריפין היה אמור להיות בתכנון שלי הסיפור החמישי והאחרון בקובץ הסיפורים "מומנט מוזיקלי", שבו כללתי סיפורים שהם סיפורי חניכה, זאת אומרת: סיפורים על אדם צעיר שלומד את החיים. כסיפור אחרון בקובץ "מומנט מוזיקלי" היה אמור לתאר את סוף החניכה, אלא שאני לא יכולתי לכתוב אותו. כתבתי רק את הפרולוג, את הקטע של ההתעוררות מההתעלפות בתרגיל, ולא יכולתי להמשיך. ההמשך קשור כבר באחת מתקופות המילואים שלי. בשלב מסוים נסגרה המחלקה שבה עבדתי בשריון, ואז קיבלתי צו קריאה להצבה חדשה במילואים. והסתבר לי שגייסו אותי עם חבר'ה צעירים בסדיר לעשות סַבָּלוּת של ציוד בשעות היום ושמירה בלילות, בשעות הכי הזויות.

ש. זה נקרא בצבא – גיוס לתעסוקה.

ת. כן, אבל אשכרה תעסוקה. זאת אומרת אתה לא מספיק לישון בלילה ואחר כך מעוררים אותך לבצע את הסבלות. והדבר המדהים מכל הוא שבבוקר היה מסדר, דבר שבכל שנות המילואים הקודמות שלי לא היה. ואני הייתי עומד במסדר איתם, עם חבר'ה צעירים שיכולים להיות ילדים שלי, ולפני המפקד שבא לבדוק את הנשק, אם הוא נקי וכל הדברים האלה, ואני לא ידעתי את נפשי.

ופעם בערב חופשי, שבו מותר היה לי לצאת, נסעתי אל ידיד טוב שלי, סופר שגר בקיבוץ לא רחוק מהבסיס בג'וליס, ואמרתי לו: "תשמע, אני משתגע, זה דבר נורא. חזרתי אחורה לימי הטירונות," וסיפרתי לו מה קורה איתי. והוא אמר לי: "אתה זוכר, אתה כבר אמרת לי לפני זמן רב שאתה רוצה לכתוב סיפור על טירונות. תדע לך, אתה חייב לכתוב את הסיפור הזה, כי עד שלא תכתוב אותו, לא תיפטר לא ממנו ולא מהמילואים." ואכן, כעבור זמן, בתחילת שנות ה-80' הוזמנתי לעשות עבודה מסוימת ביָרינְגְטוֹן [ירנטון.  – אב"ע] שבאנגליה. ואז התחלתי לכתוב שם את "התגנבות יחידים".

ש. הגילוי בדבריך, ש"התגנבות יחידים" היה אמור להיות עוד סיפור חניכה בקובץ "מומנט מוזיקלי", מבסס מסקנה שאני חוזר ומציג בהרצאותיי על ספריך, לפיה קיימים שני מסלולים מקבילים ביצירתך. סדרה של ספרים שהרקע שלהם הוא ביוגרפי, הכוללת את הספרים "מומנט מוזיקלי", "נוף עם שלושה עצים" ו"התגנבות יחידים", שהם סיפורים על התחנות של חייך בילדות, בנעורים ובבחרות. מסלול המתחיל בילדותך במושבה פתח-תקויה, ממשיך בתקופה קצרה כנער בחיפה שאחריה חזרת למושבה לשנות הלימוד בתיכון. מסלול זה מסתיים בתקופת הבחרות בטירונות בצריפין המתוארת ברומאן "התגנבות יחידים".

במקביל למסלול הביוגרפי כתבת ספרים במסלול נוסף – המסלול הקיומי, המספר על סבל החיים בעיר, בבתים המשותפים של הצפון הישן של תל אביב או בפרברים של תל אביב. לסדרה הקיומית הזו, שבולטת בה הזיקה שלך לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, משתייכים הרומאנים "האישה הגדולה מן החלומות", "בדרך אל החתולים" ו"מחזיר אהבות קודמות", והנובלה "שורפים ארונות חשמל" שהיא הסיפור השני בכרך "נוף עם שלושה עצים".

ת. כן. ישנם אצלי שני קווי ייצור, כך אני מעדיף להגדיר את זה. לספריי הסדרה הראשונה צריך להוסיף את הספר הראשון שלי, ששמו "אחרי החגים", שגם הוא מתרחש במְלַבֶּס, מושבת הילדות והנעורים שלי, וגם שם יש שוּלִיוּת של הדמויות ותיאור של הבדידות בגיל הזיקנה. ובעצם ממנו מתפצלים הדברים לשני הכיוונים. וזה נכון שזה באמת כאילו שני קווים שלא בהכרח הם נפגשים. הם נפגשו רק בספר "נוף עם שלושה עצים" שבו כללתי רומאן מהקו האחד ונובלה מהקו השני.

ש. הסדרה הראשונה, זו הביוגרפית, היא גם ארס-פואטית, משום אתה מבליט בה את התפקיד של האמנות בחייהם של גיבורים שטרם התבגרו, בעודם בתקופת החניכה שלהם כאמנים.

ת. זה היה בלתי מודע לגמרי. אך נכון שהיה לי איזה חומר סביבתי, ולאו דווקא ביוגרפי-אישי, שעניין אותי לעבֵּד אותו, חומר סביבתי שתמיד נכנס לתוכו איזה אלמנט של אמנות, כמו בסיפור "מומנט מוזיקלי" על הילד שמנגן בכינור.

ש. לילד הזה יש ראייה של אמן. כלומר: מאחר שהוא נכסף ליופי, שלא כאחרים הוא רואה גם את כיעורם של החיים. וכמוהו גם הגיבורים בסיפורים האחרים של הסדרה הזו.

ת. הסיפורים האלה כתובים אחרת, הם יותר רכים. הם לא ליריים, אבל יש בהם יותר רגש. אם כי ב"התגנבות יחידים" אין יותר מדי רוך, פרט אולי הרוך בגישה של המספר אל הגיבורים. על דרך השלילה אני יכול לומר, שהספרים האחרים על החיים בעיר הם יותר גרוטסקיים, יש בהם יותר מהצד המר והמחוספס של הקיום.

ש. ברצוני להציע הבדל נוסף בין היצירות בשני המסלולים האלה ביצירתך. בסדרה הראשונה, זו שאני מגדיר כביוגרפית, קיימת נחמה, כי בה אתה משאיר לגיבורים הצעירים, שהרי כולם מתוארים בשלב הילדות והנעורים, פתח לגאולה מהסבל באמצעות האמנות. ואילו בסיפורי הסדרה הקיומית אתה מתרכז באנשים מבוגרים, החיים בשוליים של החברה בעיר הסואנת תל-אביב, והנך מתאר את חייהם בעיר כמו של אנשים הלכודים בתופת, בסבל קיומי שאין להם סיכוי להיחלץ ממנו.

ת. אני לא בטוח שבאמצעות האמנות מושגת הישועה הזאת גם בסדרה המספרת על גיבורים בתקופת הילדות והנעורים. אני לא בטוח. על כל פנים, על הכללת שתי יצירות כה שונות בספר שלי "נוף עם שלושה עצים" אמרו לי אנשים, שהם גילו יחסי גומלין וקשר בין שתי העלילות. זה ממש לא היה מכוון מצידי. פשוט היו לי שני סיפורים, אחד בהיקף של רומאן קצר והשני בהיקף של נובלה, והחלטתי שאני מחבר אותם יחד. היתה זו החלטה כמו זו של צייר, אשר תולה בתערוכה את התמונות שהוא צייר מאז התערוכה הקודמת שלו. אני בכל אופן לא רואה באמת יחסי גומלין כאלה עמוקים בין שני הסיפורים.

ש. אני חוזר למשפט שאמרת קודם, כי בשנות ה-80' בחרת לספר ב"התגנבות יחידים" על טירונות באמצע שנות ה-50' בין היתר משום שבשנה שבה כתבת את הרומאן הרגשת כי משהו שהיה עדיין קיים בחברה הישראלית בשנות ה-50' אבד לה ואולי לא ישוב. לצורך זה תרשה לי לקרוא קטע מעמוד 103, המספר על שיחה המתקיימת בין הטירונים במחלקה. במהלך השיחה אומר מועלם:

"עוד מעט יבוא החורף. אתם יודעים איך אנשים חיים בארץ, איך חיים במעברות? ראיתם פעם איך זה שיורד גשם במעברה? איך אנשים שוכבים באוהל שלהם והרוח מעיף להם את הכול, והמיטות שלהם מתרטבות וכל מה שיש להם מתרטב והולך לאיבוד ומה יעשו?"

בשלב הזה עובר "המספר" למחשבות שחלפו בראשו של "מְלַבֶּס", צבר שהגיע לטירונות מפתח-תקווה ופגש בצריפין לראשונה את החבורה מירושלים, בני העולים שעלו לישראל בשנות ה-50' ושבעיניו הם מהגרים ששינו את פני החברה שהכיר עד אז:

"הוא הביט ביושבים לידו, ומבטו על הירושלמים השתהה כמחכה לתשובה. אך לא היתה תשובה על שאלתו (של מועלם). - - - אלברט הבולגרי וזכי ופרץ וכל יושבי המעברות האחרים שבמחלקה לא דיברו מעולם על חייהם במקומותיהם כעל תלאה. אדרבא, הם הִרבו לספר על האנשים ועל התעלולים והצחוק. זאת היתה ארץ אחרת, חדשה, לא לגמרי שלנו. ברדיו, בעיתונים, ביומני הקולנוע דובר על המעברות, פורסמו תמונות. נשים מתנדבות עברו בבתים לאסוף בגדים משומשים וצעצועים לילדים ההם. אף שמענו על משפחות שאירחו בבתיהם ילדי מעברות בעת השיטפונות בחורף. אך לא היה לכל זה מימד של מציאות חיים, אלא יותר כעין סמל, משל על עולם ילדותנו שהשתבש, ולאחר השבר הזה לא יהיה עוד לעולם מה שהיה."

שני משפטים ברצוני להבליט במחשבותיו אלה של מלבס, את המשפט "זאת היתה ארץ אחרת, חדשה, לא לגמרי שלנו," ואת המשפט "עולם ילדותנו שהשתבש, ולאחר השבר הזה לא יהיה עוד לעולם מה שהיה."

ת. כן, נכון. מועלם באמת מדבר בשם חבריו שהם ילדי מהגרים. גם אבנר, שהוא מהירושלמים המפונקים, מכנה אותם "מהגרים". אני חושב שזאת גם עובדה סוציולוגית, שרוב רובה של העלייה הגדולה שבאה לארץ אז, אולי כולה, היתה עלייה מארצות המזרח. אם קודם עיראק, בשלב יותר מאוחר היתה העלייה ממרוקו, צפון אפריקה. על כל פנים זה באמת שינה את פני החברה הישראלית, שינה אותה לחלוטין. אני לא יודע אם ישנה כאן נימה אלגית לאמירה הזאת. אני לא בטוח. נדמה לי שהיא לגמרי אובייקטיבית.

ש. מהמחשבות האלה של מְלַבֶּס משתמעת תלונה נגד בני המהגרים. כאילו היה ברצונו לומר להם: גנבתם לנו את המדינה. תלונה כזו מובלעת בהתפרצויות נגדם מצד צברים נוספים. בהתפרצות של "קיפוד", למשל, ירושלמי שהיה ממשפחה דתית והתפקר בינתיים, הוא אומר עליהם: "את כל הגלותיות המחורבנת שלהם הם הביאו הנה - - - את כל הארץ הם עוד יהפכו לנו לגטו גדול" – אמירה שמשתמעת ממנה הטענה,  שקודם לכן היתה המדינה שלנו, של הישראלים ילידי הארץ,  ועכשיו המהגרים מעצבים אותה בדמותה של הגולה.

ת. "המספר" איננו נוסטלגי, אלא מתאר את המציאות כפי שהיתה. וגם דבריו אלה של "קיפוד" אינן של "המספר", כי המציאות היתה עדיין ב-55' רחוקה מטענה זו של "קיפוד", והעולים עוד לא היו הרוב.

ש. הכיצד? הרי בשנות החמישים מיליון יהודים נקלטו על ידי 600 אלף שהשתייכו ל"יישוב", לוותיקים. הן מבחינה מספרית הצברים התמסמסו ביניהם.

ת. אז הם כן היו רוב, אך הדברים טרם הוכרעו. שהרי במחלקת הטירונים הזו שאני מתאר ברומאן, יש מאבקים כל הזמן על הגמוניה תרבותית בתוך המסגרת הזאת.  איזו מוזיקה ישמעו ואיזה שירים ישירו.

ש. נכון. ואגב, עוד דמות שמתפרצת באמירה קשה מאוד נגד בני העולים זה אלון. שאומר אחרי מסדר החיפוש של הסמים: "מי צריך אתכם פה, אתם משחיתים לנו את החלום שלנו."

ת. כן. אבל אלון מדבר מנקודת ראות אחרת, של ישראל החזקה והטהורה וכל זה. אני בכל זאת עומד על דעתי, כי "מלבס", שהוא "המספר", אמנם אומר שנגמרה תקופה שלא תשוב וכדומה, אך נדמה לי שהוא אומר את זה רק בתור עובדה, כי הוא לא טיפוס נוסטלגי. אני לא חושב שיש בספר הזה געגועים. גם אם "מלבס" מספר לפעמים על ילדותו, הוא אינו מדבר רק על היופי של המושבה, אלא גם על הפחדים שחווה בה בילדותו. לכן, נדמה לי שהוא לא נוסטלגי. לכל היותר הוא חצי חצי.

ש. בכל אופן "מלבס" יושב שם כמי שקפאו שד, משום שמאוד לא נוח לו בתוך החבורה הזאת, בחברת בני העולים מהעדות השונות. קשה לו לשמוע את הנעימות המזרחיות שהם מנגנים. לעומת זאת הוא מאזין בהנאה לקטעי המוזיקה הקלאסית כאשר יוסי רסלר מנגן אותן עם הגיטרה שלו.

ת. אבל זה לא מתוך נוסטלגיה. הוא פשוט לא רגיל לסוג הזה של מוזיקה, ולכן זה מאוד מרתיע אותו, וגם לא רק אותו. כל החבר'ה הצברים שם מרגישים ככה. תראה, ביני ובין הספר, הספר צודק, אתה מבין?

ש. אכן, אני מסכים איתך שהטקסט אמור להיות צודק במקרה של מחלוקת כזו. עכשיו, נחזור לרגע ל-1955, משום שיש עוד קטע בעמוד 236, שמצדיק לדעתי את הבחירה שלך למקם את העלילה של הרומאן ב-1955. הקטע מספר, שאחרי שיחה מאוד חשובה של מיקי עם אביו על נושא החברות והרֵעוּת, ולפני שנרדם, צדו עיניו כותרות  מערימה העיתונים שאסף בשביל אלון שלא יצא לחופשת שבת, אלא נשאר בצריפין לשמור על הצריף של המחלקה. חלק מהכותרות סיפרו על כישלונות של דיפלומט בשם בֶּרנס בקהיר בנושא כלשהו הקשור למתיחות בין ישראל למצרים, וחלקן סיפרו על ההישגים של ישראל בשנת תשט"ו בתחום המדע, החקלאות וההתיישבות. 

ת. נכון. לקראת כתיבת הרומאן, אני עשיתי תחקיר מפורט. ואלו כותרות שמצאתי בגיליון ראש השנה של עיתון "למרחב".

ש. אך בהמשך התעכב מיקי על שיר שמצא במוסף הספרות של העיתון. וכאן אתה מצטט בית אחד מהשיר הזה: "עומד על הכביש בלילה האיש הזה / שהיה בשכבר הימים אבא שלי. / וחייבת אני לגשת אליו למקום עָמדו, / מפני שאני הייתי הבת הבכורה שלו." זהו בית מאחד השירים הכואבים ביותר שפירסמה דליה רביקוביץ' והוא מספר על אביה שנדרס – אירוע טראגי שאחריו נשלחה להתחנך בקיבוץ.

ת. השיר באמת הופיע בגיליון של ראש השנה  של "משא", שהיה מוסף הספרות של עיתון "למרחב".

ש. הרי לא במקרה כללת בית מהשיר הזה של דליה רביקוביץ', שתוכנו האישי כל-כך מייצג היטב את השינוי שהתרחש באמצע שנות החמישים ובהשפעת גלי ההגירה הגדולים שהגיעו למדינה – על הספרות, שעד אז ביטאה את הנורמות של הצברים ילידי הארץ מדור תש"ח. פרסום השיר האישי הזה רמז על משהו שהולך ומתגבש כמשמרת ספרותית חדשה, זו שגם אתה נמנה עליה. המשמרת שתכונה עד מהרה כמשמרת "דור המדינה" ומאוחר יותר על-ידי גרשון שקד כמשמרת "הגל החדש". הציטוט מהשיר הזה של דליה רביקוביץ ב"התגנבות יחידים" כמו מכריז, שימו לב שהרומאן הזה איננו מספר רק על הטירונות מאמצע שנות ה-50' במאה הקודמת, אלא גם מתאר איזו התפתחות חשובה בתולדות החברה הישראלית, אחרי שגלי ההגירה האדירים הללו ביטלו את הצביון הקודם של המדינה והפכו אותה למשהו שצפוי להיות משהו אחר.

ת. אתה חותר לכיוון הנכון. כי אכן היתה לנו אז הרגשה שנוצר משהו חדש. ואני אומר זאת לא כהרגשה בדיעבד, כעבור שנים. אני זוכר שגם היינו מדברים על זה, שבעצם העבריות או הישראליות כאילו שהתנפצה, כדי לקרום גידים ועור חדש ולהיות למשהו אחר. הדברים האלה גם נאמרים פחות או יותר ברומאן בשיחות של הטירונים. זה ספר עם שיחות אינסופיות, כפי שאני זוכר, שהמשוחחים מבטאים בהן מצב משברי בחברה הזאת, העוברת שינוי מחברה עם אתוס קולקטיבי, עם הרגשה של יחד, תחושת שליחות וכדומה, לחברה שהולכת לאינדיבידואליות. וגם השיר של דליה, אני לא ידעתי את זה אז, אבל בדיעבד אני חושב שהוא שיר לגמרי אינדיבידואלי. וגם שאז באמת בישרה דליה על דור ספרותי חדש, וכמובן לא לבדה. אני זוכר כי בשלב שבו עברתי על העיתונים של התקופה ומצאתי את השיר הזה, ב"משא" לראש השנה תשט"ו של עיתון "למרחב", שיר שכבר הכרתי אותו כמובן מפעם, הבנתי שאכניס אותו ל"התגנבות יחידים". ואכן השיר הזה התאים לי לא רק מפני שהוא מצא חן בעיניי, אלא גם מפני שלמיקי יש בעיה עם אביו הזקן, איזה מין קונפליקט כזה, שהוא בעצם גם הקונפליקט של אלון, המחזיק עדיין באתוס התש"חי הישן, אתוס שכבר מאבד לאט לאט את התוקף שלו מול האתוס האינדיבידואלי החדש שהולך ומתחזק.

ש. דבריך אלה על הקונפליקט שהתחיל באמצע שנות ה-50' בין שני האתוסים, זה הקולקטיבי וזה האינדיבידואלי, מעביר אותי באופן טבעי לאחד הפירושים שהצעתי למשתתפי הסדרה בהרצאות שהקדשתי לרומאן "התגנבות יחידים", שלפיו ניהלת ברומאן הזה דיאלוג עם הספר המז'ורי ביותר של ספרות הדור שלנו, עם "ימי צקלג" של ס. יזהר.

ת. זה מה שאמרת? אני מאוד מאוד מעריץ את יזהר, והוא בעיניי הסופר המכונן של התקופה הנוכחית בספרות העברית – יחד עם עגנון, כמובן, שמגדולתו אי-אפשר להתעלם – אבל אני לא מגלומן ואני לא משווה את עצמי אל יזהר. ובכלל, יזהר הוא סופר שלנו, של ההוויה הארץ-ישראלית הזאת שגדלנו בה. אני כבר לא זוכר בדיוק את הרגעים שכתבתי, אבל אני לא חושב שזה היה לי בראש לנהל דיאלוג פולמוסי סמוי עם "ימי צקלג" שלו. גם הוא בעצמו אמר, כאשר שמע על כך, שזה לא נכון ושהדבר היחיד שדומה בין "צקלג" ובין "ההתגנבות" זה המהלך האיטי של העלילה בשניהם. ההשוואה ליזהר מאוד מחמיאה לי, אבל לא כאשר אני מוצג בה לעומתו.

ש. ובכל זאת, אם נעשה בדיקה, תראה שקיימת ב"התגנבות" דיאלוג עם "צקלג" של יזהר. ב"צקלג" ריכז יזהר חבורה מאוד הוֹמוֹגֶנִית משנת 1948. כולם צברים עם רקע חברתי וערכי דומה, כולם יוצאי תנועות הנוער החלוציות וכולם באו מבתים של תנועת הפועלים. לכן, קיימת הצדקה לומר, כי על אף שכל דמות היא ברורה לעצמה ב"צקלג", הקבוצה הזאת היא בעצם פיצול של דמות אחת, של דמות הצבר הישראלי. לעומת זאת אתה תיארת ב"התגנבות" חבורת טירונים משנת 1955 שהיא הֶטְרוֹגֶנִית. כל הפיצולים האפשריים שאפשר לחשוב עליהם נמצאים במחלקה הזו של מלאבס: דתיים וחילוניים, יוצאי קיבוץ ויוצאי ערים, בוגרי תיכון משכונות עשירות בערים ובחורים ללא השכלה כזו משכונות עניות יותר באותן ערים, כאלה שהגיעו מהמושבות הוותיקות וכאלה שהגיעו מהמעברות, ועוד מיני הבדלים. אין ביניהם מכנה משותף, שזה בעצם השינוי שהתחולל אז בחברה הישראלית.

וכמו להבליט שינוי זה גם שילבת במחלקה הזאת את אלון, דמות חריגה המבטאת את האתוס ואת הערכים של תש"ח. כמו כן העמדת מול המחלקה הזאת, שישנם בה העירובים השונים הללו, את מחלקה ג' הנערצת והמלוכדת, שכאילו נלקחה מתוך "צקלג" של יזהר. שם שרים בליווי אקורדיון, והצברים במחלקה של "מלבס" פשוט מקנאים בהם ומרגישים שגם הם היו צריכים להיות שם. השיחה העיקרית בין אריק לבין "מלבס", שניהם מפתח-תקווה, מתרכזת בערך הרֵעוּת, שהיא אחד הערכים הכי בסיסיים של הצברים של תש"ח, כי שניהם נחנקים בתוך המחלקות ההֶטְרוֹגֶנִיוֹת שלהם. גם השיחה בין מיקי לבין אביו היא על הנושא הזה. כלומר, ישנם יותר מדי רמזים שניהלת  ב"התגנבות" שלך דיאלוג עם "צקלג" של יזהר וש"התגנבות" נכתב כעלילת המשך ל"צקלג".

ת. כל מה שאמרת אני מסכים לו. אבל כשכתבתי את "התגנבות יחידים" לא חשבתי על זה. וחוץ מזה אני תמיד חושב שהספר צודק. אני אומר את זה לא בשביל השנינה, אלא משום שהספר מפתח לעצמו היגיון משלו. ואם בשלב מסוים אתה דורסני, וכופה על הספר את רצונך, הוא לא מרוויח מזה. ואם אתה מחליט ללכת עם הספר, לפעמים הוא מביא לך דברים שאתה גם לא כל כך מסכים להם או לא כל כך מבין מאיפה הם באו. עכשיו תראה, אני הייתי בן 11 כשקמה המדינה. כלומר, אני חייתי את שנות המנדט ואת מלחמת השחרור ואת ההערצה שלנו לפלמ"חניקים. כלומר: כל הדברים האלה נצברו גם בי. חלק מהאהבה שלי ליזהר היא בפירוש חלק מאהבת הילדות, חלק מהערצת הילדות שלי ללוחמים של תש"ח. זאת אומרת, שגם אני צמחתי בתקופה שהערכים האלה היו עדיין מקובלים, ערכים שהיום אולי כבר לא אומרים הרבה לאנשים. וחוץ מזה, יש לו, ליזהר, גם החיוך האירוני שלו כלפי בני דורו שלחמו בצקלג. 

ש. אם קיים חיוך אירוני מסוים של יזהר כלפי בני דורו ב"צקלג", הוא בא לידי ביטוי  רק בקטעי ההווי שמתפתחים בשלבי הרגיעה של הלחימה על הגבעה בצקלג. בסופו של דבר יזהר כתב רומאן שכולו אהבה לצבריות של הלוחמים האלה מתש"ח, רומאן שבו הוא מפאר את יושרם, את תמימותם ואת המסירות שלהם עד כלות-הנפש לנוף ולמולדת. בעוד שהערכים האלה זרים לטירונים משנת 1955 ברומאן "התגנבות יחידים", ולכן הוא מצטייר כרומאן שמקונן על אובדנם של הערכים הללו כעשר שנים אחרי שהמדינה נוסדה.

ת. הוא מקונן על אובדנם של הערכים של תש"ח, אך גם לא מתלהב במיוחד מאלה שנאחזים בהם בכוח בציפורניים, כמו אלון, למרות שזמנם עבר. סיפורו של אלון הוא לכן סיפור פתטי ועצוב, כי הוא מדבר כמעט כמו פלקט ישן. זה נכון עובדתית. אני זוכר באמת, ויכוחים כאלה, על מה שהיחיד חייב או לא חייב לחברה, ועוד נושאים דומים שאנחנו לא הפסקנו לדבר עליהם בטירונות שלנו.

ש. שאלתי הבאה מתייחסת לעובדה שלספר שלך יש שני שמות. לקורא העברית "התגנבות יחידים", ולקורא הלועזי שם שונה.

ת. זה עניין טכני. ראה, "התגנבות יחידים" הוא שם של תרגיל בצה"ל שהיה קיים אז באימון הפרט, אימון שבו כל אחד תוקף לבד את הגבעה ומנסה להוריד את הזקיף העומד שם כשומר. אין למונח הזה תרגום באנגלית, ולכן הצעתי את השם heart murmur, שזה אִוְשָׁה בלב, כי אחד החלקים של הספר נקרא בשם זה. אבל בינתיים תרגמו את זה כבר לשפות אחרות, ובחרו שם נפלא: infiltration, כלומר הסתננות. ואני מאוד אוהב את השם הזה. כי גם פה בספר, וזה באופן מודע, אני מתאר כל פעם שיש איזה מין פלישה אל תוך ה"אני", פלישה של החוץ לשנות אותו, וזו כאילו הסתננות במובן היותר פרטי והיותר אינטימי של המושג ואי-אפשר לעמוד בפני זה. ומי שנמצא בעמדה של התגוננות כל הזמן מפני ההסתננות הזו הוא בעיקר "המספר", עד שהוא מרגיש שזה לא עוזר לו, ושבהשפעת כוחות מאוד חזקים מתרחש לו מה שנקרא שם שקיעת הנפש.

ש. שקיעת הנפש הזו של היחיד נרמזת גם במוטו שלקחת מ"לב המאפליה" של ג'וזף קונרד: "we live, as we dream – alone".

ת. כן, כן. "אנחנו חיים, כמו שאנחנו חולמים – לבד." זו היתה גם הדרך שלי לומר זאת לקורא ולקוות שיגיד: כן, זה אכן היה ככה בטירונות. אחר כך, אחרי שהספר יצא ועורר תשומת לב, היו ויכוחים, שאני חזיתי אותם מראש, ובהם טענו כלפיי: מה פתאום אתה מביא לנו כאן את הקַלִיקָרִים האלה?, מה, כולם היו טירונים כאלה? יש גם אחרים בצבא – למה אתה לא מספר עליהם? וגם: בבה"ד 4 זה לא היה ככה. אז המוטו הזה מקונרד היה בעצם דרכי לומר: אוֹקֵי, אני מספר את מה שאני חוויתי, וזה כן היה ככה. העובדות בספר מבוססות על מה שאני חוויתי. אולי אחרים חוו אחרת את אותם הדברים, אבל אני חוויתי את זה כך.

ש. בשלב הזה אני עובר לדמותו של "מְלַבֶּס", כדי לברר: מה תפקידו כ"מספר" בתוך היצירה? לרוב הוא מזדהה בגוף ראשון כמספר דמות, ואפילו בשתי האפשרויות, גם כמספר-עֵד המוסר עֵדוּת על האחרים, על אלה שהוא מְתַצְפֵּת עליהם, וגם כמספר-גיבור, המספר על עצמו ועל מחשבותיו ומסקנותיו מהצפייה בהם ומההאזנה לדבריהם.

ת. גיבור רדום למדי ולא אקטיבי במיוחד, בוא נאמר.

ש. ולפעמים הוא פועל כמספר יודע-כל היודע גם מה שחושבים ומרגישים הגיבורים בעולמם הפנימי. כמספר יודע-כל הוא מתפקד בעיקר בפרקים המלווים ארבעה מהמחלקה במהלך החופשה שבה יצאו הביתה, והם: אבנר, רחמים, מיקי ואלון.

ת. וזה אבסורד אתה יכול להגיד. איך הוא יכול להיות בה-בעת גם מספר בגוף ראשון וגם מספר יודע-כל?

ש. נכון. השאלה היא: האם התכוונת מראש להפעיל שני מספרים, אחד "מלבס", שאנו יודעים פרטים על הביוגרפיה שלו, שיספר את הפרקים  המתרחשים בתוך בה"ד 4, והשני מספר יודע-כל, מישהו שאנחנו לא יודעים עליו כלום, שיספר את הפרקים המתרחשים לחלק מהגיבורים מחוץ לבה"ד 4, או שמראש הטלת את שני תפקידים על "מלבס", גם לספר את הפרקים שמתרחשים בצריפין וגם את אלה שמתרחשים מחוץ למחנה?

ת. הפעלת "מלבס" בשני התפקידים נעשתה בדיעבד. כזכור, מסתיים החלק הראשון ביציאתם של הטירונים לחופשה. ואז רואים "מלבס" ואבנר את החיזיון הבא ליד שער המחנה: אימו ואחותו של רחמים בן-חמו, אשר נגזר עליו לא לצאת לחופשה הביתה, הגיעו מירושלים לבקר אותו והביאו לו סל עם אוכל, אך רחמים בעט בסל ופיזר את האוכל. "מלבס", שהוא עדיין בחלק זה בגדר "אני" ובתפקיד "המספר", מרותק לחיזיון הזה אך לידו עומד אבנר, שהוא האלטר-אגו של "מלבס" וצדקן נוראי, כי יש לו מוח כזה של דמגוג שכל הזמן תופר לו תיאוריות שמתאימות לו לאותו רגע, ומתחיל להטיף לו מוסר: איך אתה לא מתבייש להסתכל. ואז "מלבס", שעודנו כאן בתפקיד ה"אני" שלו, עונה לאבנר: אבל זה כל כך יפה מה שקורה פה (או בלשון הספר: "אני לא הסתכלתי בזה מתוך שמחה-לאיד או מתוך לעג. הסתכלתי בזה מפני שחשבתי שיש בזה יופי. - - - אני אוהב את הרגעים האלה, את הכאב והמסתורין שלהם").

כאן "מלבס" כבר מדבר כמי שיהיה בעתיד סופר. ואז אבנר מתרגז ואומר בכעס ל"מלבס": זה זוועה מה שאתה אומר, איך אתה מעז לומר דבר כזה? מה כאן יפה? וכו'. אולי הכעס של אבנר במקרה הזה הוא אותנטי, שהרי אצלו אי אפשר אף פעם לדעת. אחרת לא הייתי שם בפיו את ההתנצלות "ותסלח לי אם פגעתי בך" שאמר ל"מלבס" לפני שהם נפרדו. ואז ענה "מלבס" לאבנר: "אולי צריך לדעת לפעמים איך להיעלם. צריך לנסות. אולי אין דרך אחרת להשתנות."

מאחר שמוטיב ההשתנות פועל כל הזמן אצל "מלבס", החלטתי שבחלק הבא צריך ה"אני המספר" של "מלבס" להיעלם, ויהיה עליו לספר מה שקורה לחבריו בחופשה בגוף שלישי כמספר יודע-כל. אבל אחר כך, בחלקים האחרים של הספר, המשכתי לשחק עם זה, ויש חלק מסוים בספר, והוא החלק האחרון, שבו מופעל "מלבס" בכוונה גם כמספר דמות וגם כמספר יודע-כל, כי רציתי לקרוא תיגר על הכללים הספרותיים האלה. ובעניין זה הלכתי בעקבות מרסל פרוסט, שהוא בעיניי סופר גדול, הסופר הגדול ביותר שאני מכיר. ולכן, "מלבס" הוא באמת דמות כפולה. כמספר יודע-כל, הוא יותר רציני ויותר מאוזן, ובזמן שהוא בתפקיד של מספר דמות הוא "אני" מעורב מאוד וקצת אינפנטילי.

ש. לא רק כפל התפקידים כמספר מאפיין את "מלבס", אלא גם מוטיב ההשתנות שעליו דיברת קודם. לדעתי הוא משתנה בהשפעת הלם הפגישה עם טירונים ממגזרי אוכלוסייה שלא פגש קודם ועם התנהגויות שלהם שלא הכיר לפני כן.

ת. אני לא מסכים לזה. האומנם הוא משתנה?

ש. כן. אפשר להוכיח את זה מקטע בתחילת העלילה, קטע שבו מבטא "מלבס" במחשבתו את מסקנתו מהחוויה שעברה עליו באימון הראשון בטירונות. אחרי שביצעו עליו הורדת זקיף, הוא יוצא מן העילפון וחוזר להכרה. בעודו פוקח את עיניו מתעוררת בו סלידה מהכיעור שאליו חזר בהשוואה לתמונות הדמיון היפות שראה בהיותו מעולף, ואז הוא אומר: "השיחה התקשרה, מחיצות נפלו, הקולות עלו ולא רציתי לדבר עם מישהו מהם, אף לא עם מיקי ספקטור המפורסם. לא רציתי להיות חלק מהם. הקול הפנימי אמר לי שהמבחן יהיה קשה ועליי לשמור על כל כוחותיי, על כל החום הטבעי, על כל הנאמנות, לצמצם ככל האפשר את מגעי עם החוץ, להתכווץ ולהתכנס בתוך עצמי, כאותם בעלי חיים המתאימים את צבעם לצבע הסביבה, אינם עושים אף תנועה מיותרת, כדי שלא להתבלט, מצטנפים ככדור להקטין את שטח הפגיעה האפשרי בגופם. לחיות על הגבול."

במחשבה הזו כבר ישנה הכרזה של "מלבס", על נקודת המוצא שלו כמי שעתיד להיות אמן, כלפי הכיעור שפגש באופן כה בוטה בטירונות הזו: אני לא רוצה להתחכך עם הכיעור הזה, אלא חייב להתבדל ממנו ולשמור על העצמיות שלי.

ת. כדי להתגונן.

ש. על מה הוא צריך להתגונן?

ת. להתגונן מפני עולם שהוא נראה לו אלים ומכוער, אני חושב.

ש. לדעתי, יותר משהוא חושב שעליו להתגונן מפני העולם, הוא מחליט בקטע זה לגונן על האמן שבו, כי דווקא כאן, בטירונות, הוא מרגיש שהאמנות היא ייעודו בחיים. על כך הוא משוחח אחר כך מיספר פעמים עם יוסי רסלר משום שיוסי יודע להגדיר מה זה אמן.

ת. כן. אבל בהמשך יש גם הגעגועים האלה להיות עם היחד, ויש גם את הפחד הזה שהוא ישקע בתוך משהו שהוא לא רוצה להשתייך אליו, בתוך סביבה שהוא לא רוצה להיות בה. כך שאני לא יודע אם זה השתנות במובן של מעבר מנקודה A לנקודה B. זו מין יותר היטלטלות כזאת מצד לצד. 

ש. מאחר שאנו מגיעים לסיומה של השיחה שלנו על "התגנבות יחידים", אנסה לסכם את ההסכמה שנדמה לי כי הגענו אליה ביחס לדמות של "מלבס": דומני ששנינו מסכימים שבסופו של דבר הרומאן הזה הוא בעיקרו רומאן המספר על החניכה של "מלבס" כאמן בתקופת היותו טירון בצבא. ומכאן אני עובר לסכם את ההבדל בין המסקנות שלנו על מה שהתרחש ל"מלבס" במהלך הטירונות. בעוד שאתה אינך כה בטוח ש"מלבס" עובר שינוי ברור במהלך הטירונות, אלא רק היטלטלות מצד לצד בין האפשרויות שהוא נחשף אליהן, הרגשתי כקורא שהטירונות חוללה אצלו שינוי משמעותי. "מלבס" הגיע לטירונות עם תפיסה שגויה ביחס לזיקה שלו אל החיים, כי בתחילה חשב שכאמן עליו למנוע מעצמו התחככות עם הכיעור, אך בהדרגה הבין שאין קיום לאמן בלי זיקה הדוקה אל החיים הממשיים שהיופי והכיעור תמיד מעורבים בהם. בעקבות הגעתו להבנה הזו הרגיש לראשונה קירבה לאחרים במחלקה שלו, אלה שקודם הרגיש שהוא שונה מהם ורצה להתרחק מהם. ועם זאת, קנז, הנך צודק לחלוטין שהמחלוקת הזו, על תוצאות החניכה שעבר "מלבס" במהלך הטירונות ברומאן המרתק הזה, חייבת להתברר הן ע"י מחברו והן על-ידי קוראו בכפוף לכלל שהצעת בשיחה זו קודם לכן: לפיו תמיד "הספר צודק" משניהם.

תודה, קנז, על השיחה גלוית הלב, וברכות למהדורה החדשה של "התגנבות יחידים" שעומדת להופיע בקרוב בתבנית מוגדלת וידידותית יותר לקורא מקודמתה.

יוסף אורן

* * *

יוסף עוזר

פארהוד

המחבר מעיר: הפואמה פורסמה לראשונה במוסף "מעריב", בערב חג שבועות, בשנת תשמ"א [ב-7 ביוני, 1981]. כשהעורך היה משה בן שאול.

בצירוף מקרים מפתיע, היתה זו אותה שבת בה שלחה מדינת ישראל את מטוסי חיל האוויר במבצע אופרה, הידוע גם כמבצע תמוז, להפצצת הכור הגרעיני העיראקי תמוז (אוסיראק). קוראים טילפנו למערכת "מעריב" לשאול אם פרסום הפואמה היה... רמז לטייסים... התשובה כמובן שלילית. בכל אופן, חביב הדבר, שהפואמה ירדה גם היא, באותו הזמן, מה...שמיים.

הנוסח הסופי, מוסף הארץ ב-27.5.2019 –

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.7297370  ]

הפרהוד, הפוגרום ביהודי עיראק, התרחש בבגדאד, בחג השבועות ו' בסיוון, ז' בסיון תש"א, 1-2 ביוני 1941. נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים. נבזז רכושם של כ-50,000 בני אדם‏. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד. תגובת הקהילה היהודית היתה – היפרדות מעיראק ועלייה לארץ ישראל.

יוסף עוזר: פארהוד

כָּרָגִיל קָרָא הַמּוּאַזִּין בַּבֹּקֶר, פַּרְפָּרִים עָלוּ אֶל הָאוֹר

גַּם קָאזָז יְחֶזְקֵאל יָצָא עָטוּף אוֹר וְשַׂלְמָה

אַ סָאלָאם עַלֵיכּוּם יָא אַחִ'י אְל יָאהוּדִי!

יְבָרֵךְ הַצַּ'יְצִ'י הָעֲרָבִי אֶת קָ'אזָז יְחֶזְקֵאל בְּשָׁארָע רָאזִי

חָכָם קָאזָז מֵאֶתְמוֹל הֵכִין מֵי שׁוֹשַׁנִּים לְיוֹם טוֹב שָׁבוּעוֹת

בְּיוֹם אֶחָד בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ, אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם וִיבָרֵךְ,

לְעַטֵּר תּוֹרָה, לְהַעְתִּיר יֶרֶק בְּפִנּוֹת הַבַּיִת:

עַלֵיכּוּם אַ סָאלָאם, יָשִׁיב מִתּוֹךְ טַלִּיתוֹ, לְיָדִיד עֲרָבִי וָתִיק.

בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הִבִּיטָה הַשֶּׁמֶשׁ בְּמוֹכֵר הַתֵּה הָאָהוּב,

יוֹדֵעַ, לֹא יִשְׁאַל, כַּמָּה סֻכָּר יְחַבֵּב אַבּוּ עְזֶר

הָאַחֲרוֹן מְבָרֵךְ "שֶׁהַכֹּל" עַל תֵּה מַר מִכָּל מַר וִיחַיֵּךְ

בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הָלַם שַׂר יְהוּדִי בַּסֶּנָט בְּחוֹתֶמֶת וְאִשֵּׁר

תַּקְצִיב לַהֲקָמַת שְׂדֵרָה לְאֹרֶךְ הַחִדֶּקֶל –

יוֹם טוֹב, נִהְיֶה עֵרִים הַלַּיְלָה וּנְסַיֵּם אֶת כָּל מִזְמוֹרֵי הַתְּהִילִים

לְאוֹר מֵאָה וַחֲמִשִּׁים הַנֵּרוֹת, בְּכָל קְ'נְדִיל, וְנֹאמַר "אַזְהָרוֹת" בְּשִׂמְחָה.

וּצְחוֹקוֹ שֶׁל רָאשִׁיד עַאלִי אַל כִּילָאנִי צְחוֹק טִבְעִי הוּא

מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֵיל שָׁבוּעוֹת, כְּזֶרַע יִרְקַב לִקְרַאת צְמִיחָה יַבְקִיעַ,

מִפֶּה לָאֹזֶן עָבְרוּ לְחִישׁוֹת, הִצְבִּיעוּ עַל גְּדַת הַחִדֶּקֶל –

שָׁם הֻכּוּ יְהוּדִים, אִם הֵשַׁבְתָּ שֶׁשִּׁמְךָ יְחֶזְקֵאל מָרָה אַחֲרִיתְךָ!

יְהוּדִים הִזְדָּרְזוּ לִמְרֹחַ טִיט עַל מְקוֹם הַמְּזוּזָה,

בְּדָם יְסַמְנוּ מַשְׁקוֹפִים, עַל אַף בַּיִת לֹא יִפְסַח הֲמוֹן מִתְפָּרֵעַ.

הוּגְפוּ תְּרִיסִים, נֶעֶצְמוּ עֵינֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאֲוִיר מַהְבִּיל מִקּוֹל הָמוֹן רָחוֹק.

שִׂפְתֵי שְׁמוּעָה נָשְׁקוּ שְׁמוּעָה, גָּאוּ כַּנָּהָר בְּבַּגְדָּד.

נֶחְלְצוּ דַּדִּים אֶל פִּיּוֹת תִּינוֹקוֹת צוֹוְחִים.

רֵיחַ פְּרָחִים וּמֵי וְרָדִים מְהוּלִים אֵימָה וּפָחַד.

בְּאֶצְבָּעוֹת אוֹר אַחֲרוֹנוֹת נֶאֱחְזָה הַשֶּׁמֶשׁ בְּעַנְפֵי הַדֶּקֶל

מַבִּיטָה בִּיהוּדֵי בָּבֶל עַל גַּגּוֹת בֵּיתָם מֵאוֹת בַּשָּׁנִים אָכְלוּ, שָׁתוּ, נִמְנְמוּ,

פָּרוּ וְרָבוּ, כְּטוֹב לִבָּם בְּיֵין קִדּוּשׁ לָמְדוּ לְסוֹבֵב בָּצֵק דָּלִיל לַזְּנְגּוּלָה,

לָמְדוּ לִפְרֹס בָּצֵק דַּקִּיק לֶעָלִים שֶׁל מַאֲפֶה שְׁמוֹ כָּהִי, לְטוּף שַׁמֶּנֶת.

זִקְּקוּ דְּבַשׁ מִתְּמָרִים, הֵקִימוּ בֵּית קְבָרוֹת מְפֹאָר, הֶעְתִּירוּ אֵצֶל הַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל

כָּעֵת כְּעָלִים נִדָּפִים שֶׁל כָּהִי גַּבָּם נִלְחָץ אֶל דַּלְתוֹת הַבַּיִת.

בֶּחָבִיּוֹת אֹרֶז, בְּשַׂקֵּי פִיסְטוּק חַלַבִּי, בְּשַׂקֵּי שְׁקֵדִים, בְּחָבִיּוֹת סִילָן,

בְּסָאלָאת חַאנוּנִי, הוּא בֵּית הַכְּנֶסֶת, הֵחֵל לָנוּעַ הֶעָפָר,

זוֹכֵר כְּאִלּוּ כֵּיצַד טֻלְטַל עַל דַּבְּשׁוֹת גְּמַלִּים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

קְרִיאוֹת עֲלֵיהוּם שָׁמַע סַבָּא אֵלִיָּהוּ וְלִבּוֹ חָרֵד עַל בְּנוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת.

הִנֵּה הַצַּ'יְצִ'י בְּרֹאשׁ הֶהָמוֹן, בַּיָּד בָּהּ חִלֵּק אֶת הַתֵּה הוּא אוֹחֵז בַּסַּכִּין.

לְסָאלָאת אְל כְּבִּירִי יִצְעַד וְאַחֲרָיו שֹׁבֶל יְלָלוֹת שֶׁל שִׂמְחָה.

"אְל כָּאלְבּ, חַאג' אָמִין אַל חוּסֵיינִי!" חוֹזֵר וְאוֹמֵר סַבָּא אֵלִיָּהוּ וְאֵינוֹ מְפָרֵשׁ.

הַדְּקָלִים עָמְדוּ זְקוּפִים כִּי לֹא הָיְתָה רוּחַ.

פַּעֲמוֹנִים זְעִירִים, גְּ'נִיגְּ'ל קְטַנְטַנִּים, הִשְׁמִיעוּ קוֹל צִלְצוּל עַלִּיז,

בְּיָמִים רְגִילִים עֲנוּדִים לְרַגְלֵי תִּינוֹקוֹת-יְהוּדִים,

יְצַלְצְלוּ וְיַכִּירוּ לְאָן הַתִּינוֹק יִזְחַל, יְעוֹדְדוּ לְהָנִיעַ אֶת רַגְלָיו וְלָלֶכֶת,

יְהוּדִי חַיָּב לִלְמֹד בְּהֶקְדֵּם לְהָנִיעַ אֶת רַגְלָיו וְלָלֶכֶת, לָלֶכֶת, לָלֶכֶת.

אֲבָל קוֹל הַצִּלְצוּל בָּא מִשָּׁם, מִתּוֹךְ הֶהָמוֹן,

רַגְלַיִם קְטַנּוֹת, כְּרוּתוֹת, נִשָּׂאוֹת מִתּוֹךְ הֶהָמוֹן וְהֵם רוֹקְדִים בְּשִׂמְחָה.

הוֹ, יוֹם הַקְהֵל הָאָיֹם, אֵין אֶחָד אֲשֶׁר הֵחֵל לוֹמַר הַלֵּל,

שִׁירֵי דָּוִד הַמֶּלֶךְ חֲתוּמִים נְבוֹכִים וְתַרְגּוּמָם נָבוֹךְ פִּי מֵאָה וַחֲמִשִּׁים.

וְהַצַּ'יְצִ'י מְתוֹפֵף בְּטַס הַנְּחֹשֶׁת, מְחוֹלֵל, מְנוֹפֵף בְּמִטְפַּחַת,

מְגַלֶּה שְׂעַר רֹאשׁ יְהוּדִיָּה וְקוֹרֵעַ בְּגָדֶיהָ לְעֵינֵי בְּנוֹתֶיהָ

וּבָא עָלֶיהָ, גַּם בּוֹטֵחַ וְגַם טוֹבֵחַ.

הַצַּ'יְצִ'י, תְּרַחֵם, מְנַסָּה הַבַּת, מִתְחַנֶּנֶת, מְצַוַּחַת.

חַאגִּ'י אְל אַסְוּוַ'אד וְחַאגִּ'י אְל אַבְּיָד' [הַשָּׁחֹר וְהַלָבָן],

שְׁנֵי הַשּׁוֹמְרִים הָעֲרָבִים שֶׁל בֵּית חוֹלִים מֵאִיר אֶלִיאַס בְּבַּגְדָּד,

הָאֶחָד שְׁחֹר עוֹר, הַשֵּׁנִי לָבָן, מִתְחַנְּנִים כַּחֲסִידֵי אֻמּוֹת עוֹלָם:

כָּאן בֵּית חוֹלִים, אַלְלָה שְׁמוֹ רַחוּם, הַרְפּוּ לְכוּ!

שָׁכֵן מֻסְלְמִי בָּא אֶל שְׁכֵנָיו הַיְּהוּדִים וְנִשְׁבַּע שֶׁיִּקָּחֵם לִמְקוֹם מִבְטָחִים,

הָלְכוּ הַיְּהוּדִים אַחֲרָיו וְהֶהָמוֹן הָעֲרָבִי מְבַקֵּשׁ לְהָמִיתוֹ וּלְהָמִיתָם –

צוֹעֵק הַשָּׁכֵן: הֵם שֶׁלִּי, אֲנִי רַשַּׁאי בְּעַצְמִי לַהֲרֹג אוֹתָם!

לוֹקֵחַ אוֹתָם לְבֵיתוֹ וּמַצִּילָם. וְרִנָּה הָאָחוֹת מַבִּיטָה בָּרוֹפְאִים הַנִּשְׁחָטִים,

בִּבְגָדֶיהָ הַלְּבָנִים נִרְאֵית כֻּלָּהּ גּוּשׁ קֶרַח וְקוֹלָהּ אֵינוֹ צוֹלֵחַ אֶת מִתְּרֵי גְּרוֹנָהּ מִפַּחַד.

יַמְתִּין הַשָּׁקֵד בְּסֻכָּרִיַּת הַמְּלַבָּאס, יְקַוֶּה לְהֵחָשֵׂף בְּחַג אַחֵר.

עֵינֵי הַיְּלָדִים נוֹצְצוֹת, קָפְצוּ בְּיָמִים אֲחֵרִים לֶאֱסֹף מֵרִצְפַּת בֵּית כְּנֶסֶת.

בְּ-אְל צְ'פְל יַמְתִּין הַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל, בְּאֵין זִיָארָה. בִּכּוּרֵי קְצִיר עִתִּים רָווּ מִדָּם.

לֹא יִרְאֶה אֶת פְּנֵי הַיְּהוּדִים הַנָּבִיא יְהוֹשֻׁעַ, לֹא עֶזְרָא הַסּוֹפֵר בְּבַּצְרָה.

שְׁתֵּי הַסְּעוּדוֹת שֶׁל יוֹם-טוֹב נִכְלָמִים, לֹא בָּשָׂר הַיּוֹם יְשַׂמֵּחַ, לֹא גְּבִינָה, לֹא יַיִן.

מַרְכִּינִים רֹאשׁ הַשּׁוֹשַׁנִּים וְהַיֶּרֶק נוֹבֵל.

בֵּין כְּלָיוֹת וְלֵב אֵין הַסַּכִּין בּוֹרֶרֶת וְשֶׁבַח עָצוּב לְבוֹרֵא עוֹלָם נִשְׁמַע.

לוֹחֲשׁוֹת הַנָּשִׁים תְּפִלָּה לְרָחֵל אִמֵּנוּ לְרַבִּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס.

אֶפְרַיִם אַבּוּ שְׁבָחוֹת הֵיכָן אַתָּה? הֲתוּכַל לָשִׁיר?

בֶּטֶן הָעוּד מְבֻקַּעַת כְּבַחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי, שְׁבִיעִי, וְהַוָּלָד אֵינֶנּוּ קוֹל מֵיתָר.

לַיְלָה וְיוֹם וְלַיְלָה וְיוֹם – יָרֵחַ וְשֶׁמֶשׁ, יָרֵחַ וְשֶׁמֶשׁ עֵדִים:

בְּפַעֲמוֹנִים זְעַרְעָרִים צָהֳלָה בַּגְדָּד וְשָׂמֵחָה.

לַיִל וְשַׁחַר עַד עֶרֶב וְחֹשֶׁךְ וְשֶׁמֶשׁ: קוֹל דְּמֵי הַפַרְהוּד צוֹעֲקִים, צוֹחֲקִים:

מַה בַּקָּשַׁתְכֶם יְהוּדֵי בַּגְדָּד וְתֵעָשׂ? מַה לָכֶם לִרְאוֹת בְּבָבֶל אֶרֶץ מוֹלֶדֶת?

מִי אִם לֹא אַתֶּם מְמַלְּאֵי בָּתֵּי הַקָּפֶה וּבְיַדְכֶם בְּקֻבִּיּוֹת הַשֵּׁשׁ בֵּשׁ הִפַּלְתֶּם גּוֹרָל!

בְּמֶרְחַק חָמֵשׁ שְׁעוֹת נְסִיעָה, בְּפָּלֶסְטִינָה מְזִיזִים בְּנֵי אַשְׁכְּנַז חַיִּים חֲדָשִׁים,

בְּבַּגְדָּד מְזִיזוֹת אֶת הַטַּבּוּר רַקְדָנִיּוֹת בֶּטֶן וְעֵינֵיכֶם יָמִין וּשְׂמֹאל, כֹּה גִּלָּה לִי אַבָּא!

דָּם חֹדֶשׁ סִיוָן תש"א מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּת נָדַם בְּיוֹם שֵׁנִי בַּשַּׁבָּת קֹדֶשׁ בְּעִיר הַהֲרִיגָה בְּבַּגְדָּד

וְאֵין מַחְזִיק קֻלְמוּס לָשִׁיר עַל עִיר הַהֲרִיגָה וְעַל הַחַיִּים הָאֲרוּגִים בַּסְּחִי בְּבַּגְדָּד.

חֲכַם כְ'דּוּרִי שָׂשׂוֹן מִתְעַקֵּשׁ לוֹמַר: דְּבַר תּוֹרָה,

אֵינוֹ חָשׁ עַד אָנָה תָּנוּד לוֹ, תֵּבוֹשׁ כָּל אֹזֶן:

מְצַטֵּט מִכְּתֻבּוֹת קי"א עַמּוּד ב': "כָּל הַדָּר בְּבָבֶל... כְּאִלּוּ דָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" –

מִתְעַקֵּשׁ לְהוֹכִיחַ מִ"נְדָרִים ו' וּמִיְּרוּשַׁלְמִי: "כִּי מִבָּבֶל תֵּצֵא תּוֹרָה - - - "

"מַבְטִיחֲכֶם אֲנִי כִּי יָבוֹא יוֹם אַחְסָן מְן אְל יוֹם... יִיגִּ'י יִיגִּ'י..."

מַה יִסְתַּחִי עָלָ-דָּמוּ, כַּנִּי דִּיק יִיסִיח, דּוֹדָתִי אוֹמֶרֶת, כְּמוֹ תַּרְנְגֹלֶת: כַּנִּי גִּ'יגִּ'י.

סִיסְמַת הָאִיסְתִיקְ'לָל בְּזוּיָה, מַפְרִיחֵי הַיּוֹנִים נַעֲלוּ כָּל שַׁעַר.

פָּתְחוּ שַׁעֲרֵי שִׁיר חָדָשׁ וְשָׁרוּ: "אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם?" וְהֵשִׁיבוּ: "מֵאֶרֶץ צְבִי קְדוֹשָׁה"

וּבְתֹקֶף שָׁאֲלוּ: "שָׁלוֹם לָכֶם וְלָנוּ" וְחָרְזוּ: "בְּנֵי הָאָבוֹת שְׁלשָׁה"

וְלָבְשׁוּ נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וְהִתְחַזְּקוּ לְהָסִיר כְּבָלִים מֵהַלֵּב.

וְרוּחַ אֲבִי וְאִמִּי וְסָבִי וְסָבָתִי וְכֻלָּם – רִחֲפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיְהִי אוֹר.

גְּ'בְּן וּרָאקִ'י יֹאכָל כָּל עִירָקִי, גְּ'בְּן וּרָאקִ'י!

אֲבָל לֹא מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם!

וּכְשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה, צִיֵּץ רַק הַצַּ'יְצִ'י.

וּכְשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, שׁוֹר לֹא גָּעָה, רַק הֶהָמוֹן גָּעֹה גָּעָה.

וּכְשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, הַיָּם לֹא נִזְדַּעֲזֵעַ, אֲבָל הַלֵּב הַיְּהוּדִי כֵּן!

וְהִתְעוֹרֵר הַלֵּב הַיְּהוּדִי וְאָמַר: נִתֵּן רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה - - -

וְלָקְחוּ הַיְּהוּדִים אֶת הַלֵּב הַיְּהוּדִי וְאָרְזוּ אוֹתוֹ עַל הַגַּב וְהִמְתִּינוּ

עוֹד תַּגִּיעַ שְׁעַת חִתּוּם הַדִּין וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ וַיִּנְחֲתוּ בַּמַּעְבָּרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וְשָׁבוּ נְשׁוֹת יְהוּדֵי בָּבֶל לִתְלוֹת כְּבִיסָה בִּימֵי רְבִיעִי, יוֹם בְּרִיאַת הַשֶּׁמֶשׁ, 

וְגַם הִיא מְשִׁיבָה בְּחִיּוּךְ וּמְיַבֶּשֶׁת הֵיטֵב בָּאֳרָנִים אִצְטְרֻבְּלֵי צְנוֹבָרִים

לְמַלֵּא בָּהֶם כִּיסוֹנֵי קוּבֶּה בְּלֵילוֹת הַשִּׁשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ,

וְרֵיחַ כַּמּוֹן בָּעֲדָשִׁים הַטּוֹבְלִים בַּשּׁוּם וּבְלֶבֶּן לָבָן, מִתְנַשֵּׂא

וְהָיְתָה לַיְּהוּדִים נֶחָמָה גְּדוֹלָה וַתְּהִי לָהֶם

רוֹחָא בָּאלָא רַגְּ'עָה כִּי שָׁבוּ, הִנֵּה שָׁבוּ וְנָשׁוֹק נָשָׁקוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

יוסף עוזר

אהוד: הפורעים והרוצחים של היהודים ב"פארהוד" המוסלמי בעיראק, הם וצאצאיהם – במצבה הנואש והמתפורר של ארצם כיום ינוחמו!

זה סופה של מדינת זדון, זו התהום בה נמצאת עיראק לאחר שרדפה ושדדה את יהודיהָ שחיו בה עוד מלפני האיסלאם ובזכותם שיגשגה, וזה סיפור עזיבתם אותה בהמוניהם – "וְנָשׁוֹק נָשָׁקוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל."

* * *

בן-ציון יהושע

פתגמים ואמרות-כנף במרכז אסיה

אדם וגורלו

הנץ בשמיים הוא אין אונים בלי כנפיים.

האדם על האדמה הוא קצר יד בלי סוס.

לציפור – מעוף.

לאורחים – שלום.

לבעל הבית – כבוד.

לפרש – דרך.

שירות בחצרו של מלך שתי פנים לו: באחת – תקווה ללחם; בשני – פחד המוות.

כל מה שמתרחש – יש לו סיבה משלו.

מה זה מזל? – האם המזל יכול לנטוש את הנועז?

אי אפשר לברוח מן המזל; יש לרדוף אחריו כדי להשיגו,

לאחוז בציציות ראשו ולהכריעו מתחת  לכף רגלך.

כך משיגים את המזל.

תחילת החבל גוררת אחריה את קצהו.

דרך ישרה במישורי העולם מביאה את הנודד למחוז חפצו;

טעות ושאננות ימשכו אותו לארץ מלחה ולאבדון.

אל תכה אותי לנגד עיני ילדיי.

מי שהשוד אומנותו סופו קץ רם – גולגולתו תינשא למעלה מן האחרים על גבי מוט בחומת גורגנג'.

את השליח אין חונקים. את המתווך אין הורגים.

קארא קונצ'אר הוא פגיון הנקמה, חנית הזעם וחרב התגמול.

אם יאמר אדם שהגיע לשלימות – אין לדבר איתו דבר.

כי תפגוש אדם, הזדרז לשמח ליבו בדברים טובים, פן לא תשוב לפגוש אותו עוד לעולמים.

לעולם אל תישאר במקום שממנו מגרשים אותך.

מי שנתנסה במחזות מחרידים ועבר עליהם בשתיקה,

דומה לקמצן, שצרר דברי חפץ באדרת וקבר את אוצרו במקום שומם

בשעה שיד מלאך המוות כבר נגעה בראשו.

המתמיד ובעל אורך הרוח יזכו לראות גמר טוב של מה שהתחילו בו.

מבקש דעת ימצא אותה.

מהלך אני בעולם ומחפש בים השקר את איי האמת.

אם אתה וחברך אינכם שותים איתי, עליי לשתות מנה משולשת.

אם אתה שקרן ובוגד לא תראה עד מחר את אור השמש.

אין לומר רעות על  אדם שלא בפניו, כי האדמה  תמסור לו הכול.

אני הולך על מרבד האדמה, היושבת בין חמישה ימים, מבקר בערים, בנאות דשא ובמדבריות ומחפש בני אדם, שבהם בוערת אש השאיפות שאין להן מעצור.

שִׁירָתוֹ שֶׁל רוּדָקִי רַבָּה כַיָּם

וְאוּלָם גַם לֹא נֶעְתְּקוּ מִפִּי מִלִּים,

הוּא, הָעִוֵּר, חָבַק זְרוֹעוֹת עוֹלָם

וַאֲנִי שָׁר בִּמְסִבַּת דַּלִּים.

בשתיקה עוצמה; בפטפוט חולשה. (אבו סעיד).

אלמלא הקנאה בעולם, די היה בבעל אחת לשבע נשים.

מי שחי בפחד מפני המוות, מלאך המוות יפגע בו גם אם ירקיע לשחקים למצוא מקלט.

כל אדם צריך לעשות את מה שמתאים לו – השאה מצווה ונתיניו מקיימים את הוראתו.

מהו המוות? אומרים שיש רופאים  דגולים, אשפים, היודעים אבן ההופכת ברזל לזהב; הם גם יודעים לרקוח שיקוי המחזיר את הנעורים – מרקחת עשבים המעניקה חיי נצח.

כמספר המחלות שיצר אללה – יצר גם רפואות כנגדן.

מי שאכל לשובעה אינו חש את הרעב ללחם.

בשבח המלחמה

אפשר לכבוש את העולם תוך כדי רכיבה,

אך לא ניתן למשול בו תוך ישיבה על האוכף.

בהישמע קול קורא של הגיבורים – מה תועלת בשיר?

מאמנים צבא עשרים שנה כדי לנצח ביום אחד.

כל זמן שהשאה של חורזם לא שלף את חרבו מנדנה

ישרור שקט גם בעמקים של 'מעבר לנהר'

['מעבר לנהר' או  Mavarlanar  בכתבי סופרים ערבים הוא כינוי למרחבים שבין הנהרות אמו-דאריה והסיר-דאריה (כיום באוזבקיסטן). אין קשר לפרת והחידקל]

אמר אפרוסיאב: יוצא אני למלחמה. צבעו את זנב סוסי בצבע  ארגמן  (שיר פרסי עתיק)

מי שאינו מתגונן – יאבד.

הנה סוס והנה נשק הם לי במקום משתה בגן

בדהור סוסי למלחמה איך אשכב בין שושנים?  (איברהים מונטסיר, המאה ה-10).

הזהיר מוכן תמיד להדוף התקפה, כי יד זדונית יכולה לנעוץ בו חרב.

המלחמה – עצה וגבורה.

צלקת לרוחב הפנים היא תפארת לאיש מלחמה.

חנית חדרה שריונו;

חיצים פגעו במגינו.

ברדלס דרס אותו

נמר הרג אותו.

בשעה שדרושה נוקשות, אין מקום לרכות. על-ידי רכות לא תהפוך אוייב לאוהב אלא רק תגדיל את דרישותיו. (סעדי, המאה ה-13).

נלך למלחמה נגד עם שכן, נשוב שבעים ועשירים.

מי שאינו מגן באומץ ובנשק  על בריכתו, סופה שתחרב.

מי שאיננו תוקף אחרים, סופו שיושפל (פתגם ערבי).

עם ארור זה רוכב כל כך מהר, עד שאיש לא יאמין אם לא יראה זאת במו עיניו (קלאוויגו).

גם אם חלש הוא המתקיף – ינצח גם נמר זועם.

המתגונן – מתנוון.

גלימותיהם התבדרו ברוח כשני נשרים הנלחמים על חייהם.

אמר זאל לגיבור רוסתם:

לעולם אל תקל ראש באויביך

אל תראה בו חסר אונים ונטול כוח

אל תאמר גיבור אני פן תיתקל בגיבור ממך;

אל תאמר פיקח אני פן תיתקל בפיקח ממך (פתגם קירגיזי).

הגיבור אינו אלא פסל נבוב, שבו מצאו מקלט זוחלים ועקרבי מוות.

שבח ותהילה לאלכסנדר מוקדון

שבח לכובש העולם:

לרגליו איראן

עד גדות אמו דאריה

סיר דאריה וזרפשאן.

מופת לנו אלכסנדר

הבו גודל לגדול מכולם

הוא מורה הדרך.

בן-ציון יהושע

המשך יבוא

* * *

רוֹן גֵּרָא

עַל מַדְרֵגוֹת הַחַיִּים

"בְּיָמֵינוּ שׁוּב אֵין אָדָם בָּטוּחַ

שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַל עַצְמוֹ הַכֹּל.

כָּל אָדָם בִּרְחוֹב יוֹדֵעַ עָלֶיךָ

יוֹתֵר מִשֶּׁאַתָּה יוֹדֵעַ

פְּסִיכוֹלוֹג

סְטָטִיסְטִיקָן

עִתּוֹנָאִי."

(שׁוּלַמִּית הַר אֶבֶן בַּסִּפּוּר: "כִּסְּאוֹת הַקַּשׁ שֶׁלִּי")

מֵעוֹלָם לֹא חָשַׁקְתִּי

בַּכֶּתֶר.

הַשָּׁעוֹת מִתַּמְּרוֹת

אֶל רְקִיעַ הַזְּמַן.

מַתִּישׁ עַצְמִי

לְעוֹלָה.

הָעִיר הָעוֹלָה בִּתְרוּעַת דְּגָלִים

לֹא שֶׁלִּי.

לְפִתְחֵי – אֹפֶל יִרְבַּץ.

גָּנַב בְּחַלּוֹנִי לֹא בָּא.

וְאִם אֲגֻנַב – לֹא אֶשָּׂא קוֹלִי.

וְהָיְתָה הָאַחַת שֶׁעֲטָרָה עַל רָאשִׁי

כּוֹבַע חָדָשׁ.

טִיפּ

טִפֹּנֶת דְּבַשׁ.

* * *

יונתן גורל

1. פני אהובה

על דבשת ההר

ישבה עננה

ובבטנה פרי ברכה

להנביט מבקש

צרור המור שבגני

אבקת רוכל

לצבוע פני אהובה

בפרכס לבבה

מבקש

וגיא שביניהם

כמו גלים

בדכיים

לחוף נושא נפשו

2. המגרש ברחוב אבן עזרא

עם היבחרו של יצחק הרצוג לנשיא

ברחוב הזה, במגרש הזה, שיחקנו "ראשיות" וגם כדור רגל... היה זה בשנים 1939-1945. היה אפשר, לא היו סלעים, בעקר אדמה-עפר, עד שהחלו עבודות הבנייה ונאלצנו לתור אחרי מגרש אחר. שם נבנה ביתו של הרב הראשי הרצוג. זו היתה וילה בת שתי קומות. בקומה הראשונה היה בית כנסת ואל הבית הובילו מדרגות מתעגלות והרב חבוש בכובע אצילים היה נראה בצאתו לקוח מאגדה. בדיעבד, למדתי שאת "פרס ישראל 1958" קיבל בעד חיבוריו ופועלו.

כילד, חרה לנו ש"לקחו" מאיתנו את ה"מגרש". בהמשך, נפתחה בפנינו אפשרות משחקים אחרת, רחבת ידיים יותר, המגרש של הקולג' שהיום בנוי עליו בית כנסת ובית ספר "אווילינה דה רוטשילד". גם על המגרש של "הגימנסיה העברית" בנו. עם זה יש "אולמות התעמלות".

בפרספקטיבה של זמן, זו היסטוריה ארוכת שנים. מעניין אם הנשיא הרצוג, גם אם במקום קבעו "יד הרצוג", מכיר את הבניין מבפנים ו"יגלה" מה מצוי בבניין הזה שעברנו על ידו ביראת כבוד. בגבו של הבניין הזה מצוי בית כנסת אחר, פונה לרחוב אוסישקין, שם ניתן להתפלל באופן "פתוח" יותר.

יונתן גורל

* * *

אלוהים לא עוזר (1)

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אלוהים לא עזר ליהודים באושוויץ

אלוהים לא עוזר ליהודים בבני-ברק

ובמאה שערים

למה

כי כנראה אלוהים לא קיים

פורסם בגיליון 1615

מיום 1.2.21

* * *

אלוהים לא עוזר (2)

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אלוהים לא עזר ליהודים באושוויץ

אלוהים לא עוזר ליהודים במירון

ובגבעת זאב

למה

כי כנראה אלוהים לא קיים

נוסח ראשון פורסם בגיליון 1615 מיום 1.2.2021 – בימים בהם היכתה מגיפת הקורונה ביתר שאת בציבור החרדי הסורר, שלא שעה להוראות ההתנהגות שהוטלו על כל אזרחי ישראל.

נוסח שני נכתב אחרי האסונות בקרב החרדים פורעי החוק במירון ובגבעת זאב.

נוסחים נוספים יפורסמו אם ח"ו תתחוללנה עוד השתוללויות של חרדים נבערים-מדעת שתבאנה לאסונות של עוד קורבנות בנפש, ותעלה שוב השאלה – אם אתם מאמינים באלוהים מדוע הוא לא חומל עליכם?

* * *

נעמן כהן

אליעזר דובדבני ז"ל

בשבוע שעבר הבאתי את נאומו של ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו בטקס האזכרה להרוגי אלטלנה, בו כהרגלו התעלם משלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל.

הזכרתי גם את עדותו של סא"ל בדימוס אליעזר דובדבני.

מיד לאחר ששלחתי את דבריי, נתקלתי בידיעה על פטירתו בשיבה טובה בגיל 94.

https://rotter.net/forum/scoops1/701426.shtml

לא היכרתי אישית את האיש, ומעולם גם לא נפגשתי איתו. הייתי איתו רק בקשר של מיילים. יום אחד קיבלתי ממנו את המכתב הבא:

מר נעמן כהן הנכבד, ידידי יהודה בן צור מעמותת הפלי"ם העביר אליי את המידע בדבר פעילותך הבלתי נלאית להנצחת שלושת חללי צה"ל שנפלו בפעולת אלטלנה.

אני כקצין ולוחם בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני הייתי על החוף בוויתקין ושיכתוב ההיסטוריה מרתיח את דמי עד עצם היום  הזה. בפעולה זו נהרג לוחם שלי כאשר הוא נורה ללא התגרות והם היו הראשונים שפתחו באש.

בעצרת שהתקיימה לאחרונה במרכז רבין על אלטלנה בעבר ובהווה קיבלתי את רשות הדיבור כאחד מן הקהל, וניסיתי להזים שקרים שנתקבעו לאחר עלות הליכוד לשלטון.

ברצוני להוסיף שאריה נאור, שהיה מזכירו של מנחם בגין כראש הממשלה, סיפר לקהל בכנס שאחד הדברים הראשונים  שבגין עשה היה לעלות לקברם של 16 אנשי האצ"ל ולבקש סליחה ומחילה בשם צה"ל על מותם – וכאשר אני דיברתי ציינתי שבגין לא ביקש מחילה בשם האצ"ל על נפילתו של החייל שלי שקבור בבית העלמין בכפר ויתקין.

אני מצרף את כתובת אתר החטיבה בו תוכל ללמוד על מבצעי החטיבה במלחמת תש"ח.

www.alexandroni.org

פרשת אלטלנה – עדות נוכח, אלי דובדבני מ.א 30233

מדי פעם עולה וצפה מחדש הפרשה האומללה הזאת ומדי עיסוק היא מקבלת שדרוג ושיכתוב היסטורי על ידי מעוניינים לצורך ניגוח פוליטי, ובמיוחד בימים אלה על רקע הפעילות להעלות את שרידי הספינה ממעמקי הים ולהנציחה.

אני כקצין מפקד על אחת המחלקות בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני שפעל בחוף ויתקין מבקש להנציח עובדות ראייה ולא שמועות ושכתובים.

תפקידי בגדוד היה קצין מפקד מחלקת הסיירים הגדודית שכללה שתי כיתות סיירים, כיתת צלפים אחת ויחידת מודיעין שעסקה במפות רישום מודיעין והכנת שולחנות חול, לימים התמניתי לקצין המודיעין של הגדוד.

בפעולה זו של אלטלנה מוניתי למ"מ של מחלקה בפלוגה ב', ואשר מפקדה נפצע בקרב ערב ההפוגה בעת כיבוש קאקון שמול טול כארם.

בצהרי היום בו התקרבה הספינה לחוף ויתקין, נקראה קבוצת פקודות דחופה על ידי המג"ד בנץ פרידן, לימים מח"ט אלכסנדרוני, הקבוצה כללה את מפקדי הפלוגות, וקציני המודיעין, הקשר והרפואה.

בישיבה זו נמסרה לנו פקודת המח"ט דן אבן לפעולה בחוף ויתקין לעצירת נחיתת הספינה ופריקת מטענה.

המג"ד הסביר את שיטת הפעולה והקצאת הכוחות כאשר שתי פלוגות מתוך חמשת פלוגות הגדוד לא תשתתפנה בפעולה, אלה היו הפלוגה המסייעת ופלוגת המטה פרט למחלקת הקשר ומחלקת הרפואה, מחלקת הסיירים לא נדרשה לפעולה וכך התמניתי למ"מ המחלקה בפלוגה ב' לצורך הפעולה הזאת.

פקודת המבצע שהוצגה לאחר פרק המודיעין הייתה דלהלן, ליצור שתי חגורות מצור סביב הספינה.

פלוגה ג' תחסום את כל המעברים האפשריים לאזור כפר ויתקין לאורך הכביש מאזור בית ליד לכוון חדרה, אשר תהיה החגורה החיצונית כדי למנוע זרימת אנשים מן החוץ לכיוון הספינה.

פלוגות א' ו-ב' תיצורנה חגורה צמודה לאזור הנחיתה סביב מזח האבטיחים הנמצא צפונית לבית ינאי כדי למנוע הוצאת המטען של הספינה.

הפקודות שניתנו בהדגשה ונחרצות רבה היו הוראת הפתיחה באש, אין לפתוח באש בכל מקרה, אלא אם הם יפתחו באש בעת ניסיון פריצת הטבעת, יש לאפשר לאנשים בלתי חמושים בלבד לצאת מהסגר מאחר ולפי הידיעות יש עולים על הספינה.

בשעת אחר הצהרים המוקדמות נערך מסדר גדודי לקראת היציאה בו הסביר המג"ד את הפקודה והצורך לביצועה. המג"ד פנה אל הגדוד והודיע שכל חייל שאינו שלם עם ביצוע הפקודה רשאי במקרה זה להשתחרר, אף חייל לא ניצל אפשרות זו.

עם רדת החשיכה החלה היציאה ליעדי הפלוגות. פלוגה א' ו- ב' יצאו במשאיות היחידה ליישוב אביחיל דרך נתניה ובשעה תשע לערך התחלנו לנוע בשדרת מסע רגלי כשמחלקתי מובילה את המסע מתוקף היותי קצין הסיירים.

בעת התקדמות הטור הופיעו על דרך העפר לכיוון דרום שתי משאיות עמוסות בנשים וגברים ובחולפם על פנינו הם צעקו לעבר החיילים קללות וכינו אותנו נאצים וזאת עוד בטרם היות אף חייל באזור החוף.

הכוח נכנס לבית ינאי מדרום והתפזר למנוחה לאחר המסע ולארוחת הערב. בהגיענו היו בתוך הכפר מיספר זחלמי"ם של גדוד משה דיין, כנראה שלאחר שעה לערך הם הסתלקו מהשטח.

בחצות לערך נערכנו ליציאה לאחר קבוצת פקודות וחלוקת גזרות. ערכתי מסדר למחלקתי לוודא את הציוד, אז פנה אלי אחד המכי"ם בשם ישי שיבובסקי ואמר לי: המפקד, אני מצטער אבל אני איני יכול להשתתף בפעולה מאחר ואני בית"רי מזיכרון יעקב, לימים הוא היה ראש המועצה המקומית בזיכרון, וגם חיילי לא יכולים, בבירור עימם היה לכל אחד תרוץ משלו לסירוב והיה לי ברור שהם הוסתו, הודעתי למ"פ, ולאחר התייעצות עם המג"ד נקראה המשטרה הצבאית שעצרה את כל הכיתה ומפקדהּ, ומחלקתי יצאה לפעולה חסרת כתה אחת.

פלוגה א' התמקמה על הצוק מול הספינה ופלוגה ב' תפשה עמדות מול מזח האבטיחים כ-250 מטרים מקו המים, באזור הזה נמצא כיום מרכז מסחרי "אם הדרך".

הפלוגה נפרסה  בין השעות 2-3 בלילה  לכיוון נחל אלכסנדר כאשר מחלקתי במרכז מול המזח, היחידה התחפרה בדיונה וחיכינו לבוקר, עם אור יום התרומם אחד מחיילי לחילוץ עצמותיו כאשר  לפתע פרץ ירי מטורף מכיוון החוף והחייל כ"ץ משה חיים נורה בצווארו ונהרג במקום, חייליי השיבו אש וגם לוחמי פלוגה א', האש נמשכה כ 10 דקות ואז חדלה האש משני הצדדים.

הלוחם ההרוג כ"ץ משה חיים פונה לאחור ונקבר בבית העלמין הצבאי של כפר ויתקין.

ההפוגה נמשכה כל הבוקר ובשעות הצהריים לערך הפליגה הספינה ללב ים כאשר על החוף נותרו אנשים רבים וכמות גדולה של ארגזים.

בשעות אחה"צ המוקדמות הוחלפנו על ידי יחידה אחרת ואנו פנינו לתוך מרכז כפר ויתקין, במקום הוקמה מכלאה אליה הובאו האנשים שנותרו על החוף לאחר הפלגת הספינה.

במקום התחוללה טרגדיה למול עיניי הנדהמות. בתוך המכלאה היתה בחורה שזיהתה את אחיה החייל בגדוד ששמר על המכלאה והחלה מערכת קללות ונאצות שהיה מחריד עד אשר הועבר החייל הרחק מהמכלאה.

לסיכום שתי הערות שוליים:

1. עם סיום ההפוגה חזרנו לקרבות  ובאותה עת נערך גם משפטם של הסרבנים, אז נבצר ממני לבוא ולהעיד במשפטם, ונדרשתי לתת עדות בכתב. מסמך זה נמצא היום בארכיון צה"ל. עד היום איני יודע מה היה גזר דינם.

2. לימים הוכן סרט בשם "אלטלנה'', צוות ההסרטה והבמאית ראיינו אותי בביתי במשך מיספר שעות על האירוע בחוף ויתקין, אף הוזמנתי להקרנת הסרט בסינמטק בתל אביב, והתכבדתי לשבת בשורה שבה ישב ראש הממשלה יצחק שמיר ולתדהמתי כי רבה. שום דבר וזכר מהריאיון איתי לא הופיע בסרט, ברור היה לי שעדותי לא תאמה לשכתוב ההיסטוריה עם עלות הליכוד לשלטון.

נכתב על ידי אלי דובדבני  (סא"ל בדימוס)

מאז קבלת המכתב שיתפתי אותו בכל מאמציי להנצחה. כיתבתי אותו בכל מכתביי, לנשיא חצי המדינה – ריבלין, לרון חולדאי, לכל ארגוני ההנצחה, וכו'.

ב-20 באוגוסט 2014 הוא כתב לי בצער על מות רעייתו לאחר 65 שנות נישואים מאושרים, ועל פטירתו של פטירתו של מפקד היחידה בתש"ח, בנץ פרידן, שהלך לעולמו בגיל 96.

עניתי לו: "בצער שמעתי על אובדן אשתך, מאחל לך חיים ארוכים ובריאות טובה. כולנו חבים לך ולחבריך את קיומנו כאן, ובהוקרה זו אני מקווה שתתחזק."

לצערי הרב. נכשלתי בכול. ולא הצלחתי במעשה ההנצחה, אבל יש בכוונתי להמשיך במאמצים.

פרופסור ישעיהו ליבוביץ היה מביא תמיד את המוטו של ההוגנוטים הצרפתים:

"poin n’est nécessaire d'espoir pour entreprendre ni de Succès pour Persévérer"

"אף בלא תקווה יש לקבל את המשימה, ואף בלא הצלחה יש להתמיד בה." – כביטוי למילוי מצוות לשמה. כאן, אני מאמין שגם נצליח.

מודעת האבל שפירסמו בניו משקפת את דמותו:

"אליעזר (אלי) (פיטוסטה) לוחם קצין, איש המוסד, תעשיין, מלח הארץ הלך מאיתנו בשיבה טובה בגיל 94."

כפי שכתבתי לו: "כולנו חבים לך ולחבריך את קיומנו כאן." יהי זכרו ברוך.

הנה ראיון איתו המסכם את תולדות חייו:

https://www.youtube.com/watch?v=WdW254e_UNE

https://www.youtube.com/watch?v=7gcFiOADOVI

מ"חוג אורנים" לדה הומניזציה של הציונות

ולאקטיביזם פרו-איסלמי

כדי לבצר את שלטונו ב"קיבוץ הארצי" התנגד מאיר ולד-יערי לקבלת תעודת בגרות ב"מוסד" הקיבוצי (בית ספר) ולהליכת חברי קיבוץ ללימודים אקדמאיים.

נותר הכרח להכשיר מורים. אלו שנקבע כי כשירים הם מבחינה אידיאולוגית להוראה, נשלחו לסמינר למורים. דווקא משם, מסמינר "אורנים", קמה ליערי אופוזיציה חזקה בשנות השישים.

"חוג אורנים" האזוטרי-מניכאי בראשות ד"ר יגאל וגנר, חילק את העולם ע"פ ניתוח מרקסיסטי מקורי ל"טובים" ו"רעים" ע"פ השתייכות להון פיננסי, או תעשייתי. ע"פ ניתוח החוג, יערי נכלל ב"רעים", ואנשי החוג, בייחוד בנקו אדר, חתרו תחתיו. יערי כינה אותם "מוזיקנטים".

האם יערי הכיר גם את "התיאוריה" של החוג? לא ברור, מכל מקום פעולתו האופוזיציונית של בנקו אדר, וקבלת עקרון הפרישה ע"י חברו של ולד-יערי להנהגה - יעקב חזן, הביאה לבסוף לפרישתו של יערי מההנהגה. ("מאיר (ולד) יערי האדמו"ר ממרחביה – שנות המדינה", ביוגרפיה מאת אביבה חלמיש, ת"א, 2013, עמ' 205).

"חוג אורנים" התרכז סביב תורתם של ד"ר יגאל וגנר ופרופסור מיכאל שטראוס. חברי החוג היו עולים לרגל לסמינר אורנים ומתכנסים בביתו של ד"ר וגנר ששימש כאדמו"ר.

שני נושאים זכיתי ללמוד אצל ד"ר יגאל וגנר (אוניברסיטת חיפה, מסיבותיה שלה, לא העניקה לו תואר פרופסור) – מרקסיזם וההיסטוריה של הסוציאליזם, ותורת מקיאבלי.

ד"ר וגנר מורה בחסד עליון בעל ידע וכריזמטי. אני ממליץ לכולם לקרא את ספרו "גבולות הפוליטיקה" על היחס בין חברה ועבודה במשנתו של מרקס, ר"ג, 1978.

למדנו אצלו על הסתירה כביכול בתורת מרקס כאשר במצע הפוליטי בן עשר הנקודות ב"מניפסט הקומוניסטי", קבע מרקס שיש להלאים את כל הבנקים, התחבורה וכו', אבל לא את התעשייה. בגלל ההבדל בין ההון הפיננסי לתעשייתי, הבדל הקובע את גבול האינטרסים הפוליטיים והמשליך על כל ההיסטוריה. ותקצר היריעה כאן להסבר.

עיקר המאבק של "תורת המחנות" בחוג אורנים נסוב סביב שאלת הנשק הגרעיני. מאבק המחנות המניכאי בין בן גוריון ושמעון פרסקי-פרס "הרעים" נציגי ההון הפיננסי הסיבובי שתמכו באופציה גרעינית, מול יגאל אלון נציג ההון התעשייתי שהתנגד. מימוש תוכנית אלון לסיפוח בקעת הירדן מבטיח לדעת החוג את ביטחון ישראל ללא הזדקקות לאופציה גרעינית

חברי החוג בוגרי סמינר אורנים, יורם נמרוד, בנקו אדר, ועודד בלבן* פירסמו חוברת בשם "ישראל בגוב הגרעיני", מחברות חוג אורנים מס. 1. בה הם פרסמו את משנתם.

* מאוריציו ארנלדו-עודד בלבן, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, "גילה" "שיש לנתח פוליטיקאי ע"פ מעשיו ולא ע"פ דבריו," והגדיל לעשות כאשר התקנא במרקס שתורתו נקראת מרקסיזם, וקרא ל"תורה" שלו "בלבניזם".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%95%D7%93%D7%93_%D7%91%D7%9C%D7%91%D7%9F

הוצע לי בזמנו להצטרף לחוג, אבל למרות הערכתי הרבה לד"ר וגנר, "תורת המחנות" נראתה לי מרקסיזם כלכלי חברתי שע"י פלפול תלמודי טיפוסי הפכה לתורה מיסטית-מניכאית מדי כדי להיות אמיתית, ולא הצטרפתי. מי שהציע לי להצטרף היה חבר נלהב של החוג, אך לאחר תקופה פירסם דברי כפירה ופרש מהחוג כאפיקורוס - כופר בעיקר, ומקצץ בנטיעות.

עם השנים והזמן נמוגה חשיבותו של חוג אורנים.

בשנת 2017 הוציאו יגאל וגנר ואדם רז תלמידו ספר בשם "הרצל" מאבקיו מבית ומחוץ.

https://www.e-vrit.co.il/Product/7082/%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%9C

אדם רז, תלמידו של ד"ר וגנר, שהתפרנס מקרן ברל כצנלסון, מימש את דבריו של ברל מ-1936: "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?... וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח" – והצטרף לארגון "עקבות" "ארכיוני הכיבוש". ארגון אנטי-ציוני ופרו-איסלמי שמטרתו לסרוק את ארכיוני ישראל ולפרסם הפרות של זכויות אדם של ערבים במטרה לעשות דה-הומניזציה של הציונות וישראל על מנת לחסל את מדינת היהודים ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית.

"עקבות" – "ארכיוני הכיבוש"

"עקבות – המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני" הוקם ב-2013; בתל-אביב. הארגון נרשם במקור תחת השם "ארכיוני הכיבוש"; שינה את שמו בפברואר 2015. הארגון טוען כי הוא "מרכז לתיעוד, מחקר וקידום של זכויות אדם במסגרת הסכסוך" [הערבי-ישראלי]. התורמים לארגון: משרד החוץ השוויצרי ושגרירות שוויץ בישראל, שגרירות נורבגיה בישראל,

 Euro-Mediterranean Foundation of Support to Human Rights Defenders -EMHRF,  Foundation for Middle East Peace

קרן האחים רוקפלר, הקרן החדשה לישראל. וכן

 Euro-Mediterranean Foundation.

בשנים 2012-2016  על פי הדוחות השנתיים, אחוז התרומות ממדינות זרות מסך כל התרומות עמד על 100 אחוז. החל משנת 2017 הארגון מקבל כסף מתורמים פרטיים. הקרן לישראל חדשה, וקרן האחים רוקפלר. מתקיים תיאום בין נציגי ממשלת שוויץ, נציגי אונסק"ו, ונציגי מיספר ארגונים כולל "עקבות", כיצד לשפר את עבודת הארגונים בחשיפת המסמכים מהארכיונים, ואף הוקמה קבוצת עבודה לצורך זה.

קיים שיתוף פעולה מחקרי הכולל כתיבת דוחו"ת, בין עקבות לנציגי SWISS PEACE, קרן שוויצרית ממשלתית המממנת את "עקבות". הקרן מזהה את עקבות כ"אחד ממרכזי המחקר והתיעוד שלה".

ארגון "'עקבות' מאתר, סורק ומקטלג תיעוד מסוגים שונים בדבר הסכסוך הישראלי-פלסטיני." ומקדם "את זכותם של קורבנות הפרות זכויות אדם, קרוביהם וקהילותיהם, לקבל מידע בדבר נסיבות הפגיעה בהם; אנו חוקרים את המנגנונים, הפעולות והמדיניות שמובילים להפרה של זכויות אדם במסגרת הסכסוך."

הפרסומים של "עקבות" משקפים את האג'נדה הפוליטית של הארגון – "התנגדות לכיבוש" (היהודי ותמיכה בכיבוש ערבי) ואופוזיציה למדיניות ישראל – בניגוד לתיעוד היסטורי מבוסס עובדות של הפרות זכויות אדם. לדוגמה, ב-24 בפברואר 2018, ארגון "עקבות" פירסם מפות המראות איך ישראל לכאורה מתאמצת למחוק את הקו הירוק מהמפה, כתוצאה "מהחלטות סודיות."

ארגון "עקבות" פועל במגוון דרכים על מנת לחשוף מסמכים הנמצאים בארכיוני המדינה, בדגש על אלו הנוגעים לסכסוך הישראלי-ערבי, בין היתר על ידי סריקה אינטנסיבית של חומרים שונים. זאת, מתוך כוונה לאתר חומרים רגישים שניתן להציגם כפשעי מלחמה ופגיעה בזכויות הפלסטינים שבוצעו על ידי מדינת ישראל. על פי דו"ח שהוציא הארגון: "הארכיונים הממשלתיים בישראל פועלים במקרים רבים להסתיר תיעוד שעוסק בהפרות זכויות אדם בידי המדינה, בעיקר במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי." (הדגש במקור).

"עקבות" הוקם על ידי פעילים מהארגונים יש דין ורופאים לזכויות אדם-ישראל, שניהם פעילים בקמפיינים פוליטיים נגד ישראל בזירה הבינלאומית.

באתר הארגון התפרסם דו"ח בו נטען כי ישנם חסמים רבים בגישה לארכיונים בישראל כמו גם כי "הארכיונים הממשלתיים בישראל פועלים במקרים רבים להסתיר תיעוד שעוסק בהפרות זכויות אדם בידי המדינה."

המסמכים שהארגון מוציא מספקים אסמכתאות בעתירות כנגד מדינת ישראל, אשר בהן משתמשים ארגוני הפעילים בלוחמה המשפטית (לדוגמה יש דין, עמק שווה ועוד) כתשתית לכתיבת דוחו"ת, קמפיינים, לובי ואף מידע לפורומים בינלאומיים כגון ועדות בדיקה של האו״ם.

בשנה הראשונה להקמתו, ארגון עקבות הספיק לסרוק כ-20,000 חומרים מארכיון המדינה.

מרבית המייסדים, עובדים, חברי ועד, וכן גם המנכ"ל הנוכחי, עובדים כיום או עבדו בעבר בארגונים יש דין, רופאים לזכויות אדם-ישראל, הוועד הציבורי נגד עינויים, 'שוברים שתיקה', האגודה לזכויות האזרח, הקרן למגני זכויות אדם, בצלם  ותעאיוש, אלה כוללים את: מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של יש דין; ליאור יבנה, לשעבר מנכ"ל יש דין; רן גולדשטיין, הדס זיו, וענת ליטוין מרופאים לזכויות אדם-ישראל; תמר פלדמן ורוני פלי מהאגודה לזכויות האזרח, גיא הירשפלד מתעאיוש ועוד.

https://www.ngo-monitor.org.il/ngos/akevot/

וכאן המקום להזכיר את תורת מרקס: "ההוויה קובעת את התודעה". הכסף של אויבי ישראל שמקבל אדם רז, מממן את ספריו על הטבח בכפר קאסם, ועל ביזת הרכוש הערבי במלחמת השחרור. המטרה כתובה במטרות הארגון. איך אמר קרל הלוי-מרקס: "ההוויה קובעת את התודעה" ובמקרה הספציפי של אדם רז נכונה גם אמרתו: "אלוהיו של היהודי הוא הממון" (מרקס השתמש במילה העברית ממון)

אבוי לצביעות הלהט"בית

דברי אנשי קואליציית "השינוי והריפוי" על קואליציה עם ההומופוב אביגדור פישהיימר-מעוז:

לפיד: "ממשלה מופרעת גזענית שוביניסטית שתחזיר את ישראל לימי הביניים."

ניצן הורוביץ: "הרעל הזה רוצה להגיע לכנסת מר"צ תילחם בו."

עידן רול: "גזען הומופוב שונא נשים וחשוך, חייבים להזכיר בכל יום שאין לדעות החשוכות והמסוכנות שלו מקום בכנסת ישראל."

יוראי להב: "איש חולה מתבייש שדברי הפחד והשנאה שלו יופצו מעל דוכן כנסת ישראל. לא אהיה במליאה כשזה קורה." 

גלעד קריב: "לא מקבל את זה שגזען להטבופוב שוביניסט ופנאט דתי יכול להיות חבר בכנסת ישראל."

מרב מיכאלי: "זה החושך שנתניהו הכניס לכנסת."

דברי קואליציית "השינוי והריפוי" על קואליציה עם ההומופובים מנצור עבאס, ווליד טהאא:

(יו"ר סיעת רע"ם, ח"כ וליד טאהא, לרדיו מכאן: "כל חוק שנוגע לסוטים לא יעבור בעזרת קולות רע"ם, למפלגה לא יהיה שום חלק בחוק שכזה")

https://twitter.com/kann_news/status/1400372333639000064?s=21

"עלה בידינו השינוי לו זקוקה המדינה. מברכים את כל השותפים לקואליציה החדשה."

הבטחות בנט ושיברונן:

"לעולם ובשום תנאי לא אתן את ידי להקמת ממשלה בראשות יאיר לפיד, לא ברוטציה ולא בשום דרך, מהטעם הפשוט שאני איש ימין והוא איש שמאל, ואני לא פועל נגד הערכים שלי."

לאחר מכן חתם בנט בשידור חי על ההבטחה כי לא יישב עם לפיד בממשלה. בציוץ בטוויטר קבע בפשטות: "לפיד לא יהיה ראש ממשלה."

לאחר שיו"ר מרצ, ניצן הורוביץ הביע תמיכה בהחלטת בית הדין הבינלאומי בהאג לפתוח בחקירה נגד ישראל בחשד לביצוע פשעי מלחמה:

"אנחנו לא נהיה איתו. מי שמדבר ככה לא יהיה איתנו בשום קואליציה," אמרה אילת בן שאול-שקד בריאיון לחדשות 13.

בריאיון ל"אופירה וברקוביץ'" ערב הבחירות השמיע בנט את ההבטחה: "לא אהיה ראש ממשלה עם עשרה מנדטים. זה לא דמוקרטי."

בסופו של דבר גרפה מפלגתו שבעה מנדטים, והתנגדותו של עמיחי שיקלי לחבירה ללפיד הותירה אותו עם סיעה הכוללת בפועל רק שישה ח"כים.

https://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.9858851

השאלה שלא נשאלה

בראיון שעשה עמית סגל עם נפתלי בנט, תירץ בנט את הפרת ההבטחות בכך שאמר: "אנחנו באמת עם עמדות שונות. ההבטחה הליבתית בבחירות האלה היתה להוציא את ישראל מהכאוס. כי הבנתי שאם אנחנו ניצמד לדברים האלה, לא נוציא את המדינה מהכאוס."

https://www.mako.co.il/news-politics/2021_q2/Article-98a24f2b692d971027.htm

השאלה שצריך היה עמית סגל לשאול לא נשאלה: "אם נכנסת לממשלה בחוסר ברירה כדי להציל את המדינה מכאוס, למה דרשת את תפקיד ראש הממשלה למרות שאתה בעצמך אמרת שראש ממשלה עם עשרה מנדטים זה לא דמוקרטי?"

אם היה נשאל לא היתה לבנט אלא לחשוף את מניעיו שהם תאוות שלטון ותו לא, או כפי שאמר ביתן, רצון להיקבר בחלקת גדולי האומה בירושלים ולא בבית הקברות ברעננה.

מנצור עבאס – איסלמיסט תומך טרור

או לא תומך טרור ואדם הגון?

במארס תקף בנט את יו"ר הליכוד בנימין נתניהו על ניסיונו להקים ממשלה בתמיכת רע"ם, ואמר: "אתה צריך להתחייב שלא תקים ממשלה על קולותיו של מנסור עבאס מהתנועה האיסלאמית."

בהודעה שפירסמה ימינה ב-16 במארס נכתב: "רע"ם היא תנועת אחות של חמאס ושל האחים המוסלמים. מדובר בפלג קיצוני ואנטי-ציוני שאין לו מקום בכלל בכנסת ישראל." במפלגה הבטיחו אז: "ימינה לא תיתן יד להקמת ממשלה בהישענות על רע"ם – לא בתמיכה, לא בהימנעות ולא בכלל. ההלבנה של תומכי מחבלים אלו באמצעות נתניהו ושליחו איתמר בן גביר מבישה. אנשי ימין צריכים להיות הראשונים לעצור את זה."

https://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.9858851

ואילו עכשיו הכריז בנט: "עבאס כבר לא תומך טרור, ראיתי מנהיג ואדם הגון."

https://www.haaretz.co.il/news/politi/1.9873106

גיא בכור טוען שמנצור עבאס איש "האחים המוסלמים" משתמש בעיקרון של ה"תקייה" (בדרך כלל עיקרון שיעי, אך מייסד "האחים המוסלמים" חסן אל בנא אימץ אותו) לפיו למיעוט מותר להעמיד פנים שהוא חלק מהרוב כאשר נמצאים בסביבה עוינת אך בפנים להתנגד ולחכות לרגע המתאים.

https://www.gplanet.co.il/%d7%94%d7%9e%d7%a4%d7%9c%d7%92%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%9c%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%aa-%d7%a8%d7%a2%d7%9e-%d7%9e%d7%a4%d7%a2%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%90%d7%aa-%d7%a2%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%94/

כזכור דברי חסן אל בנא המצטט את מוחמד לפיו יש לחסל את ישראל ולרצוח את היהודים, מהווים את מצע החמאס.

למעשה נראה שמנצור עבאס כלל אינו משתמש בעיקרון ה"תקייה" – העמדת פנים, אלא אומר את עמדותיו בגלוי.

"אנו לא מבדילים בקשת הפוליטית הציונית בין ימין ושמאל – הם כולם משרתים את הפרויקט שלהם, את 'המדינה' שלהם, ההבדלים ביניהם לא גדולים," אמר עבאס. עבאס הדגיש במהלך הריאיון כי הוא ואנשיו לא ישראלים אלא חלק מ"ציבור ערבי פלסטיני – שאנשיו הם 'אזרחי ישראל', וחלק מהעם הפלסטיני שלנו." עבאס נשאל גם מהם הקווים האדומים של תנועתו וכיצד הוא מגיב לטענות נגדו ולפיהן הוא ביצע מעשה של בגידה בפלסטינים. הוא השיב כי זהותו ברורה והוא עושה את המוטל עליו בכל הנוגע לסוגיית "עמנו הפלסטיני: אנו תומכים באל-אקצא, שומרים על המסגד, משקיעים בפיתוח עיר הקודש במטרה לבסס את אנשינו שם." עבאס הוסיף כי "כאזרחים בפלסטין שנולדו למציאות הזו, אנו מתנהלים ומנהלים את המדיניות שלנו לפי המציאות הזו... לעולם לא נוותר על ביסוס רגלינו בארץ ובמולדת שלנו."

https://rotter.net/forum/scoops1/702246.shtml

אבל גם נתניהו

כשמעמידים בפני אנשי "השינוי והריפוי" את השאלה איך בניגוד להצהרתכם אתם עושים קואליציה בשותפות עם רע"ם-"האחים המוסלמים"-"החמאס"? תשובתם היא: "אבל גם נתניהו עשה..."

נכון, החטא הקדמון הוא של נתניהו. מיד כשהביע נתניהו תמיכה ברע"ם ניבאתי שהוא כרה לעצמו בור וייפול לתוכו, ויביא בכך נזק לכל עם ישראל, ואכן כך היה, אבל אנשי "השינוי" ו"הריפוי" הרלבי"ם הרי טוענים שהם אינם הולכים בדרכו של נתניהו כדי לשנות ולרפא, אז מה העניין שדווקא כאן הם מסתמכים עליו ואומרים "אבל גם נתניהו..."

מה קרה עם תומר אייגס ז"ל?

ברשתות החברתיות מתחיל מסע שמועות לסיבת מותו הטראגי של החייל-בקבע תומר אייגס, גאון המחשבים בן ה-25.

מותו, כך מלהגים ברשת, קשור ...

[מתוקף אחריותי כעורך, מחקתי כאן קישור ופיסקה שלמה. – אב"ע].

ללא ספק המקרה הטראגי ינוצל ע"י אויבי ישראל בארץ ובעולם. לאור הדברים יש צורך ברור ומיידי לתת לציבור דין וחשבון על המקרה. במה חטא ומהן נסיבות מותו. ככל שיקדים הצבא לעשות, כן ייטב.

נשמתם של השחורים בישראל – לא נפש יהודי

במאי 1991, לפני 30 שנה, הגיעו לישראל בתוך שתי יממות אלפים מיהודי אתיופיה, בשרשרת טיסות שזכתה לשם "מבצע שלמה". הקהילה של יוצאי אתיופיה בישראל כוללת ארבע קבוצות. 1. ביתא ישראל, 2. העבדים ה"בריה" השחורים יותר שהביאו איתם העולים, 3. הפלאש מורה –נוצרים שבעברם היו יהודים שתנצרו. 4. אתיופים נוצרים.

פקדה אבבה, דוקטורנט לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב (שאינו מציין לאיזו קבוצה הוא משתייך) מציע תפיסה זהותנית חדשה לעולים מאתיופיה. במקום זהות יהודית – זהות שחורה.

"מאז ומתמיד ההתנהגות הפוליטית של בני הקהילה ביטאה תפישה לאומית-ימנית, פטריוטיזם מופגן ולעתים מוגזם. שווה להתעכב על הנקודה ולתהות: מדוע אנחנו, בני הקהילה, לא מפגינים סולידריות מלאה עם המאבק של הפליטים ומבקשי המקלט בישראל.

"מדוע מאבקם החברתי של האזרחים הערבים בישראל אינו מהווה בסיס לשיתוף פעולה חברתי-פוליטי בין שתי הקבוצות?

"בקרב אנשי הקהילה לא היתה קיימת "תודעת שחוֹרוּת" (Négritude) בטרם הגיעו לישראל. היווצרותה של תודעת שחורות עם החיים בישראל היא תוצר ישיר של מציאות חברתית-פוליטית.

"עלינו," מציע אבבה, "לעבור במהרה מתודעה לאומית-יהודית לתודעה פוליטית-חברתית".

 (פקדה אבבה, "נשמתם של השחורים בישראל", "הארץ", 3.6.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9871630

האם יצליחו האתיופים (ואנחנו) לשמר את הזהות היהודית או שבהתאם למאבק הזהותני בארה"ב תיגבר הזהות השחורה על הזהות היהודית של בני הדור השלישי של העולים?

 זה תלוי גם בחברה הישראלית.

כמה שווה יהודי?

מנהיג החמאס, יחיא סינוואר אמר: "אנחנו מוכנים למשא ומתן מיידי לחילופי שבויים עם ישראל, תזכרו את המספר 1111."

https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.9861477

המספר 1111 היה המספר שקבעו הערבים לשווי כל יהודי בעיסקת שליט. יהודי אחד שווה 1111 ערבים.

למרות שיהודי אחד שווה הרבה יותר לפי היחס המספרי הרי שאסור להיכנס לשום עיסקה עבור שחרור גופות החיילים ושחרור השבויים בעזה. יש להפסיק את המדיניות הלא נכונה של עיסקת שליט. על מדינת ישראל להכריז כי היא עושה תקדים בתולדות המין האנושי כאשר בפעם הראשונה בהיסטוריה היא מספקת לאויב בזמן מלחמה מזון, דלק, ותרופות, (מה שלא היה עולה על דעת ארה"ב או בריטניה לספק לגרמנים בזמן המלחמה) והיא מתחילה במדיניות של "הומניזם תמורת הומניזם" לא ייכנס יותר איש מעזה לישראל לכל צורך בין אם כלכלי או רפואי, ומעתה ייכנס אדם רק עם גופות החיילים והשבויים.

דויטשלנד איבר אלס

לראשונה מזה כ-100 שנים, ו-76 שנים לאחר השואה, מונה לצבא הגרמני רב ראשי. הרב מרדכי אליעזר באלה יכהן כרב הראשי לצבא גרמניה. ‏ההודעה מגיעה כשנה וחצי לאחר ששרת ההגנה הודיעה על חידוש משרת רבנים צבאיים ב'בונדסוור' (שם הצבא הגרמני במקום הוורמכט) וכשנה לאחר שאושר ב'בונדסטאג'(במקום הרייכסטג).

המועצה המרכזית של יהודי גרמניה הודיעה על מינוי של רבה של מדינת סקסוניה ולייפציג בגרמניה הרב מרדכי אליעזר באלה, חבר ועד רבני גרמניה – כרב הצבאי הראשי של גרמניה. נשיא ועידת רבני אירופה הרב פנחס גולדשמידט; "יש כאן אמירה ברורה של גרמניה... 'חיים יהודים צריכים להיות מובנים בגרמניה."

https://rotter.net/forum/scoops1/701279.shtml

בושה וכלימה ליהודים. שוב דויטשלנד איבר אלס "גרמניה מעל הכול". בקושי דור שלישי, ולא חרם עד דור עשירי כבשירו של שלונסקי:

נדר

עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל
וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ
עַל דַּעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל
עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלּסְלֹחַ
נָדַרְתִּי הַנֶּדֶר לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל
לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְכֹּחַ.

דָּבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ – עַד דּוֹר עֲשִׂירִי,
עַד שֹׁךְ עֶלְבּוֹנַי, עַד כֻּלָּם, עַד כֻּלָּהַם,
עֲדֵי יְכֻלּוּ כָּל שִׁבְטֵי מוּסָרִי
קוֹנָם אִם לָרִיק, יַעֲבֹר לֵיל הַזַּעַם
קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי
וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפַּעַם.

ממשלי אזופוס לנשיאות המדינה

השועל במשלי אזופוס התאווה לענבים ומשלא הצליח להיכנס לכרם אמר כי הענבים הם בוסר, חמוצים...

משלא נבחרה לנשיאות אמרה מרים פרץ: "הנכדים שלי רצו שלא איבחר."

נעמן כהן

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אבי הר אבן הי"ד

שנרצח בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

* * *

אסתר רַאבּ

אביגיל וחנה (בית זיתא)

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

כשנכנסה חנה למיטבח מצאה את אביגיל עומדת בתוך שלולית של מים באמצע המיטבח, לבושה מכנסיים צרות, שמתוכן צמחו שוקיה כשני עמודים עבים ואיתנים עשויים מיקשה אחד, מכוסים שיער עד לכף-הרגל, הנתונה בקבקבים.

על השולחן עמד סיר גדול, וערימה גדולה של ירקות קלופים על ידו. על המדף התנוססה מחבת שגודלה כגודל הגיגית, שרופה, ספוגת שמן ושחורה מזבובים. ים של זבובים כיסה את השולחן ואת הקירות וזימזם בתוך החום. וריח הבצל, השרוי מתמול בתוך דלי האשפה.

כיצד אפשר לבשל מרק בסיר גדול כל-כך? – חשבה חנה, פליאה. ואולם בראותה את עמידתה השקטה של אביגיל, וחשיבות מבטה, החלה לחייך.

"שלום לך. את העובדת במיטבח." אמרה. "אני הנני המורה החדשה. שמי חנה."

אביגיל לא מיהרה להושיט לה את ידה. "אכן – אמר לי הסדרן שתבואי היום. אולי רוצה את לאכול משהו?"

תודה, אלוהים גדולים, חשבה חנה – "לא, לא, תודה, איני רעבה," ענתה. "באתי רק לאמר לך שלום."

אביגיל הביטה באי-אמון – מדדה את חנה עד לקרסוליה הנתונים בסנדלי-עור קלים, פישפשה בחולצתה המבהיקה לבן, ופנתה אל ערימת הירקות שעל השולחן.

"כרצונך," אמרה. "ארוחת הערב בשבע, ובבקשה לדייק."

גל קור נשב על חנה ואולם בתנועת-יד קלה הסיעה את כובעה רחב-השולייים אל פדחתה מעשה קונדס, עד שבלוריתה השחורה פרצה לה מלפנים וגלשה על מצחה המקומר.

נשאה את רגליה הארוכות אל החצר המרובעת, מוקפת כולה חדרי מגורים. כאן התגוררו אנשי הקיבוץ משפחה-משפחה לחדר. הדלתות היו סרוגות ברשת וחשיכה גדולה נשקפה מן החדרים, ועצבות; משנכנס מישהו לתוך החדר נבלע היה לתוכו כמו לתוך מלכודת שחורה. בתוך החצר, הרצופה כולה אבנים חלקות ועגולות, עמדו עגיפוליות שרועות פארות וצמחו בהתאמצות רבה, ושימשו מקום חנייה להמון זבובים.

מחדרה של החובשת עלה ריח יודפורם מחניק מסחרר. והרפת אשר תפסה קיר שלם בחצר ניסתה להשתרר על ריח זה ולהבריאו קמעא, והצליחה. משם היו מגיעים לסירוגין צלצול שרשראות וגעיות דקות ורזות של עגלים – רחבות ועבות של פרות, והבס הכבד של הפר שוטח תחתן יסוד אבהי רב חשיבות, כבד כסלע.

האוויר עמד בתוך החצר כמים בתוך אגן ישן, חצו אותו אנשים לאורכו ולרוחבו, כל אחד בהילוכו המיוחד, הילת פנימיותו המיוחדת מקיפה אותו כמסך של אדם, כל-כך מוחש היה לחנה – כדגים בתוך בריכה.

בערב ליד שולחן האוכל, במיטבח, תקפה את חנה אותה הקדחת הקלה שהיתה תוקפת אותה תמיד בחברת אנשים חדשים ובייחוד האנשים האלה אשר אינם מבני ארצה ואינם מבני מושבתה – רחוקים מלאי-עניין ומוזרים הם כאחד. סקרנות גדולה ושמחה מילאו את ליבה, הסקרנות תמיד גרמה לה שמחה, מצב רוחה היה דומה לזה שלפני בחינות-הגמר בבית-הספר.

ערב ראשון. הבחורים הנמיכו את קולם, ליד שולחן האוכל, מזה ומזה, היו שתי שורות של פנים ושתי שורות של ידיים – ואולם כל ראש והידיים שלו היו חטיבה, וסקרנותה של חנה לגבי אנשים גרמה לה שוב באותו ערב לקדחת הקלה הידועה לה כל-כך, מרחפת היתה במקצת בלי כל כוונה מן האחד לשני, מן האחת לשנייה, כשהיא שוכחת את עצמה כליל, שוכחת גם שהנה המורה החדשה, שעליה לעשות רושם טוב, ושבעצם היא הינה המטרה לסקרנות, ושיקוף מסביב –

הבחורים הנמיכו את קולם במקצת. שולמית, יפיפיית הקיבוץ, בלונדית מחוטבת, תקעה בה עיניים גדולות ובולטות, ואולם מבטה של חנה החליק מעליה אל חברתה, נערה ליטאית רזה, זרועה נמשים, עטורה תחבושות לבנות על ידיה. חדשה היא, ואלה פצעי עבודתה הראשונים, פצעי מזמרה ומכוש, עקיצות יתושים וזבובים; הטבילה הראשונה, היו קוראים לזה בימים ההם.

חנה השהתה את מבטה עליה בלי משים, וזו הרימה את עיניה וחייכה לקראתה חיוך חם, פיקח וחריף כאחד –

"כמה זמן הינך בארץ?" שאלה אותה חנה בגישוש.

"זמן, זמן – " ענתה הנערה בלגלוג, "בכל אופן איני עשרים שנה בארץ-ישראל, כמוך!"

חנה פרצה בצחוקה הבהיר. "עשרים ושתיים." ענתה.

כל העיניים הוסבו פתאום אליה. "סברה" מלידה, "פרי הארץ", כינויים אלה, שהיה בהם מקצת לגלוג, הסבו לה, לחנה, תמיד תענוג מיוחד. היא שמעה בכינויים אלה נעימת קנאה של תלושים, ובינה לבין עצמה היתה מצדיקה קינאה זו.

מאירסון, הרפתן הגבוה, נתרגש מאוד – "את סברה? מעודי לא הייתי מאמין – "

"כן, אני סברה."

"נולדת כאן? בארץ?" סקר אותה, כולו משתאה.

חנה הגביהה את גבות עיניה המקושתות, עד שהגיעו כמעט למרום מצחה החלק, לרעמתה השחורה – סקרה את הבחור וחייכה בשקט לתוך עיניו התוהות.

כשהרים מאירסון את גופו הענקי מאצל השולחן וקם ללכת, חשבה חנה: "גולם, גולם חביב."

שדות קיבוץ בית זיתא השתרעו ברמה, שבקציה החלו גבעות עגולות והתנשאו שורות-שורות, הלכו וגבהו עד הגיען להרי יהודה הרחוקים, הלוך והדוף זו את זו בכתפיהן, עד היותן הרים, הרי יהודה התלולים. כאן בהתחלתן היה להן קסם בלתי משוער, דמו לתינוקות, מתוך המישור צמחו בהתעגלות חרדה רק מטרים אחדים מעל פני הרמה, זרועי סלעים שטופי מים, ופה ושם גם אבן חצובה, שארית יישובים עתיקי יומין, אכולי שנים, דורות וגשמים –

ובין הסלעים יש שהרגל נתקלת בבריכה קטנה עגולה, חצובה באבן, שיירי דורות של מוסקי זיתים, כי על כן אדמה זו, שמן רב היא מפיקה, שחורה היא ודביקה ככוספא בין האבנים, והזית מתנוסס על הגבעות מסביב, שולח בה שורשיו ומתכסה פרי רב. מאפיר הוא, זרוע לאחר יד, בלי כל סדר, סביב בתי הכפרים הערבים, המלבינים מסביב. כאן הזית הוא אזרח עתיק יומין ושבע הרפתקאות, ממלכת הזית עתיקת מסורת. יש מהם למודי סער, שסועי גזע, תקועים ממש בתוך הסלע, גזע ופארות מספר תלויות רועדות בראשו – ויש עגולים ורעננים, ניראים צומחים בשורות-שורות באדמה שחורה אדמדמה; אלה רחבי נוף, על כתפיהם זרם של ענפים, לכל צד פארה, לכל צד, ומשרים צל דחוס ומהודק סביב גזעם – ויש צעירים מהם ומעודנים, דבקים בפחד במדרגות ההר, נושאים עיניהם לטללי שמיים ומתפללים שיתגבר נופם –

גשמים מרובים ירדו באותו חורף, חברי הקיבוץ היו כלואים רוב ימיהם בחדרי-המלכודת, או היו מתווכחים במשרד – שיממון כבד היה יורד עליך בהיכנסך ל"משרד", כאן ישב הסדרן על ספריו וחשבונותיו, ורוד מעודן בתוך חשרת עשן סיגריות, וקור היה נודף מכל פינות החדר הריק, כאן היתה ממלכת החשבון והריקות. הרצפה היתה מכוסה רפש מרוב המנעלים שבוססו אותה, וזנבות סיגריות ופיסות נייר התגוללו בפינות – ארון הספרים עמד בפינה וריח עובש עלה ממנו.

חנה קבעה את שבתה ליד בית-הספר בחדר קטן, ששימש מחסן לפני כן. בית-הספר היה בניין אבנים ארוך מכוסה גג של פחים, והחדר הקטן בצידו. החצר היתה קשה מאוד. בחצר הקבוצה הוחלט שהמורה תגור בחצר, דבר זה היה קשה לחנה, ואולם בית-הספר היה עולם אחר לגמרי, נמצא במרחק-מה מן החווה, לרגלי הגבעות, ושם בחרה לה חנה בחדר הקטנטן, בתוך בניין בית-הספר, הגג היה מזיל מים, ובלילות גשם היתה מעמידה קערות וצלחות מסביב למיטה, לשם קליטת הטיפות – ואלה היו מטפטפות ורנות כל הלילה ושנתה מתקה לה מאוד.

בימים ההם נפתחה פקעת ליבה של חנה, עלה אחר עלה זז, ואחריו עוד אחד, לאיטו, לאור עיניהם של עשרים תלמידיה ותלמידותיה. נידמה שכל אחד מהם הפך לגור – גור יונק מחלב נפשה, והיא עלתה ופרחה בחביוניה, לרגלי הגבעות של בית זיתא. כל אחד וכל אחת, היה להם מדור בליבה, כחתולה זו שמקציבה דד לגור דד לגור, ליבה נתמלא עד אפס מקום והיא עלתה ופרחה ושלחה פארות סביבה –

כל מלאכתה זו היה בה ממעשה בראשית – כי כן לא הוכנה חנה די צורכה להוראה, ויש אשר לפני שיעורי החשבון היתה מאוד לא בטוחה בעצמה, ואולם משנישאו אליה עשרת זוגות העיניים – היתה מנתרת אל הקתדרא כאילו צמחו לה כנפיים – והכל היה עובר כשורה.

צרור גוריה-תלמידיה ניתלה בה כשתילים צעירים המחפשים סמוכה. היו שם עיניים מעיניים שונות – אחת גוצה היתה נבוכה ומלאת הלך נפש – שמנה במקצת, וציפורה שמה, ודווקא שום דבר מן הציפור לא היה בה – אלא כובד ראש ילדותי ונאמנות ופחד, פניה הזרועים נמשים היו מתרוממים מול המורה הצעירה, כשואבת ממנה חיות ועידוד –

ואחותה העגלגלה וקלת הראש, הקלה בכל – בשיעורי התנ"ך, ובמציאות המורה על ידה, זו היתה כפרפר נתונה לכל מגע שמש, וחייכנית היתה, ממלאה את ההפסקות בפטפוט וצחוק.

והיה שם אברהמצ'יק, בעל המשק המופתי לעתיד, שקט ובעל חשבון, בן זקונים להוריו, ואולם גם הוא ניתלה על המורה כצמח צעיר על סמוכה. חוקר היה ושואל ותאב דעת למעלה מן הרגיל.

והגדול שבחבורה, זה שלא ידע מה לעשות בידיו ורגליו שצמחו יתר על המידה מתוך בגדיו הקצרים, זה שלגלוג קל של גבר כבר היה מבצבץ לפרקים בפינות פיו –

*

נכתב: 1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1919 לערך, השנה בה שימשה אסתר מורה בבן-שמן, והיא כבת 25. בית-זיתא – בן-שמן, וכן נזכרים הרי יהודה, אם כי תיאור הקיבוץ מטעה לחשוב שזו דגניה, שבה שהתה אסתר פרק-זמן בתרע"ד, 1913-1914. חנה המורה היא בת-דמותה של אסתר. אלה הם דפי טיוטה, שרק חלקם ממוספר, ובעריכה שילבתי אותם לפי סדר הגיוני, אך ייתכן שדפים אחדים אבדו, או שכתיבת הסיפור לא הסתיימה. הדפים הדקים, הכתובים בעט, הם מאותו בלוק שעל דפיו נכתב הסיפור "בצאתנו העירה", שפורסם ב"הארץ" ב-8.2.1946.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

אהוד: מתוך מכתב לחבר בחו"ל: המלחמה עם החמאס בעזה והאזעקות כבר נראות כחלום רחוק, וכאן שבו החיים למסלולם וגם הוסרו מרבית המגבלות של תקופת הקורונה, שעדיין משתוללת בעולם אבל ישראל כבר יצאה ממנה כמעט לחלוטין. אבל כמובן, כל יום, עם כל חשש לרקטה חדשה מעזה, עלולה המלחמה להתחדש.

בינתיים חלו כאן התפתחויות חדשות ובהם החשש שקואליציה של מתנגדי נתניהו, שרק השינאה כלפיו מאחדת אותם, תצליח כביכול להרכיב "ממשלה" חדשה ולסלק אותו, "ממשלה" על כרעי תרנגולת שלא תחזיק מעמד ולכן תהיינה בחירות נוספות שבהן הוא עשוי לחזור לשלטון.

לדעתי חלק ניכר מהציבור בישראל הוא כפוי טובה כלפיו, לאחר שבזכותו הובאו לכאן החיסונים נגד קורונה וגם המבצע בעזה היה הכרחי ומוצדק ומוצלח למרות שהשקרן יחיא סינוואר, המנהיג את החמאס, מצטלם כמכריז על ניצחון כאשר ההריסות מאחוריו, ולמרות שייקח להם שנים להתאושש מההריסות שגרמנו להם. לפעמים נדמה שהם ממש מאמינים לשקרים של עצמם.

האבטלה, הרעב, העוני והקורונה מכים קשות בעזתים, אך למנהיגיהם, שרק שנאת ישראל מדריכה אותם – זה לא איכפת, למרות שעם כל העזרה העצומה שעזה קיבלה במרוצת השנים היא יכלה לחיות בעושר ולהיות הונג קונג יצרני של המזרח התיכון.

החשש שלי הוא שהדחת נתניהו תאותת לאויבים בתוך ישראל – קיצונים ערבים, ומחוצה לה – כי ישראל מתפוררת, והמצב הביטחוני יוחמר וכבר לא תהיה לנו הנהגה בסדר גודל של נתניהו.

נזק חמור שה"ממשלה" החדשה עלולה לגרום הוא שהם ישברו את כוח עמידתו הנפשית של נתניהו, כי יש גבול למה שאדם אחד יכול לסבול בלי להתמוטט – אבל מבין מדיחיו לא נראה שיקום מדינאי כמוהו, הגם שהוא-עצמו אינו גאון – לא יקום מדינאי מוכשר כמוהו שינהיג את ישראל, שעדיין עצם קיומה נתון בסכנה, בעיקר בגלל הגרעין האיראני וכל השלכותיו על התגברות הטרור האיסלאמי סביבנו ובתוכנו.

* "יותר מ-130 בני אדם נהרגו שלשום (שישי) במתקפה של חמושים על כפר בצפון בורקינה פאסו – כך מסרה הממשלה המקומית. היתה זו אחת המתקפות הקטלניות ביותר במדינה שסובלת בשנים האחרונות מאלימות של ג'יהאדיסטים." [אתר "הארץ", 6.6.21].

האם זה מעניין את מועצת האו"ם לזכויות האדם? לא. הם עוסקים רק בטינוף מאבקה הצודק של ישראל נגד רצח אזרחיה, גם נשים וילדים – באמצעות רקטות הנפץ הקטלניות של החמאס מעזה.

* לכבוד ייחשב לד"ר זאב סוסק ז"ל שנשתרבב שמו לפולמוס החשוב שבין ד"ר יעקב זמיר, חברו, לבין אהוד בן עזר, סביב "מרק צבים".

ובכן, כרעייתו, ששמעה ממנו את כל עלילות ירושלים של ימי הסטודנטיאליות, וכמי שגרה עימו פרק זמן בירושלים אני יכולה לתרום אינפורמציה זניחה:

גם זאב (לימים פרופ' זאב סוסק, מנהל בית לווינשטיין) היה סטודנט דלפון ואף הוא לא סעד במסעדות מפוארות. בכסף שהוא הרוויח מפיחלוץ בעלי חיים וממכירתם למעבדות האוניברסיטה הוא יכול היה להרשות לעצמו רק את ארוחות ה"פאר" של ה"מנזה". ושם לא הגישו מרק צבים.

ואיך הוא ידע מה מגישים במסעדת הפאר? כנראה משמועות שהילכו בין החברים שעסקו בענף הפחלוץ, כמוהו.

וילהלמינה זיוה סוסק

* לכבוד י"ז – הכתבה (על דרך הפיליטון) משעשעת. עוד יותר משעשע היה לקרוא את התגובות לנושא מרק הצבים בעיתון העיתי של אהוד בן עזר...

אגב, לראשונה בחיי טעמתי מרק צבים אי שם בשנות השמונים. הוגש עם כמה טיפות שרי על המרק המהביל. טעים!!

שבת שלום,

חזי

* אהוד היקר, אני שוקד עכשיו על חיבור שסוקר את האכזריות הנוראה של העם והצבא הרומניים במלחמת העולם השנייה – ברגאט, בבוקובינה, בבסרביה ובטרנסניסטריה. צריך כוח על-אנושי לקלוט בהכרה את הזוועות שהעם הזה ביצע, וזאת לדעת: הגרמנים היו סטטיסטים בהשמדת יהודי רומניה, ההשמדה היתה כולה תוצרת העם (!) והצבא הרומני.

באשר לדאגתך שמא הממשלה של לפיד-בנט לא תוכל להחזיק מעמד אל מול איומי הביטחון – תנוח דעתך: כשהממשלה היתה "שמאלנית" במשך 19 השנים הראשונות של המדינה, נערכו אינספור פעולות תגמול, מבצע סיני, ומלחמת ששת הימים. וגם במלחמת יום הכיפורים, "השמאלנים" הצליחו לגבור על האויבים, למרות ההפתעה, והפתיחה הקשה. לא אלמן ישראל, ולא בטוח שכל היכולת הביטחונית מצויה רק בכיס של בנימין נתניהו. הוא יעשה כל מאמץ להכשיל את הממשלה החדשה, ולפיד צריך לצטט את לוי אשכול, שביקש לבן-גוריון, שהיה סבור שאין בלתו – על לפיד לפנות באותן מילים לנתניהו: "תן לי אשראי!"

שלך.

משה גרנות

אהוד: אתה אופטימי מדי. ה"ממשלה" הזו בחסדי רע"ם והמשותפת (בשנאת ישראל) לא תחזיק מעמד כי כל מה שמעניין אותה הוא לקרקר את מנהיגותו של נתניהו באמצעות תרגילי הצבעות בכנסת, ולעזאזל המדינה, קרא את דברֵי גיא בכור בהמשך המדור הזה.

להערכתי אנחנו בדרך לבחירות חמישיות בהן עשוי נתניהו לנצח בגדול, ואילו בנט-שקד ורע"מ אולי לא יעברו את אחוז החסימה.

ואגב, ממשלות מפא"י מקום המדינה ואילך מעולם לא היו "שמאלניות" ולא של "שמאלנים", וזאת למרות התהלוכות עם הדגלים האדומים באחד במאי – אלא הן היו ממשלות "שמאליות" "פועליות" מתונות ולאומיות מאוד ברוח הציונות הסוציאליסטית של מפלגות הפועלים וההתיישבות העובדת.

אין כל קשר בין מפא"י ההיסטורית לבין הקריקטורה של מפלגת "העבודה" ה"שמאלנית" כיום, בראשות מרב מיכאלי,  מחסידות לשון נוקבא המסרסת בגיחוכה את השפה העברית. אבות המדינה ומפא"י היו  מזדעזעים, ומתייחסים ל"עבודה" בראשותה כמו שהתייחסו למק"י בשעתה.

* אורי הייטנר: במאמרי מנהיג המגשימים והחלוצים נפלו שתי שגיאות. טבנקין נפטר ביולי 1971 ולא ביוני. הוא  נולד ב-1887 ולא ב-1888.

אהוד: בוויקיפדיה כתוב שטבנקין נולד ב-1888 ונפטר ב-6 ביוני 1971. לפי זה הלכתי ונתתי את מאמרך עליו.

אורי: הסתמכת על אותו מקור שאני הסתמכתי בטעות – התוצאה הראשית בגוגל. אבל אחרי שפירסמתי ושלחתי, עלה בי הספק, כי זכרתי שהוא נולד ב-1887 ושהוא נפטר ביולי. פתחתי את ויקיפידיה  [הערך המלא על אודותיו] וראיתי שזיכרוני לא בגד בי.

* מאיר שרגאי: 50 שנה למותו של יצחק טבנקין. יש לציין לחיוב את אורי הייטנר שהזכיר לנו את טבנקין, נביא ההתיישבות בגולן ובבקעה – יו"ש. למיטב ידיעתי קיימים ביו"ש גם שני יישובים שנוסדו ע"י הקיבוץ המאוחד: ייט"ב (יד יצחק טבנקין) באזור יריחו – בעמק עכור, המפורסם עוד מאז ייסוד פתח תקווה. וכן גבעת ארנון בתחום היישוב איתמר מזרחית לשכם.

בימים אלו נסלל הכביש החיוני המוביל מגבעת ארנון לבקעה – לדרך אלון ליד היישוב מכורה. ציר זה היה בלב המאבק של בג"צ אלון מורה. הרמטכ"ל רפול דרש את פריצת הציר החיוני, אך מפלגת העבודה טענה שאין צורך. אלון מורה הוזזה בהחלטת הבג"צ להר כביר, אלא שעתה במקומה נמצא היישוב רחב הידיים איתמר. כאשר אריק שרון "נעצב" בשל החלטת הבג"צ שהורה על הזזת אלון מורה, אמר לו ראש הממשלה בגין: "יש שופטים בירושלים."

אך בגין בוודאי לא נתכוון לשופטים של היום.

* אהוד ידידי הטוב, מרינה (הפיליפינית שלי) שואלת אותי מה אני צוחק כמו משוגע. לך ותסביר לה שאני קורא את הפרק מתוך "המושבה שלי" שכבר קראתי פעם ודעתי עליו לא השתנתה. אני חושב שהוא נמנה על אחד הספרים הכי טובים שיצאו בארץ והיודעים לספר עליה בצורה ציורית וחיננית מאין כמותה, למרות שיש כמה בנות אנינות טעם שבטח יעקמו את האף.  

לעומתן אני לא יכול שלא  לשמוט את הלסת כל פעם כשאתה יוצא באותיות של קידוש לבנה בקריאות הלל למנהיגנו הנערץ. אני מחכה בקוצר רוח לרגע שבו השלישייה הקדושה תצא מרחוב בלפור ואז לראות איך כל העם (או כמעט כולו) יוצא לרקוד הורה ברחובות,  כמו בליל הכ"ט בנובמבר הזכור לטוב.

וכרגיל ד"ש למסתורית,

שלכם

פוצ'ו

אהוד: אני מאחל לך שתאריך לחיות עוד שנים רבות בחברת הפיליפינית שלך כדי שתזכה להתגעגע במהלכן לתקופת נתניהו!

ובאשר לדעתך על "המושבה שלי" – אתה באמת קצת "משוגע". הלא כמעט כל הפיינשמקרים העוסקים בקלאסיקה של הספרות העברית החשובה בת-ימינו מתעלמים מהרומאן, ופרופסורית אחת, בת של סופר לא-נידח, אף הצהירה שטרם נכתב רומאן עברי על המושבה הארצישראלית. אבל נדמה לי בכל זאת שאולי צפוייה ל"המושבה שלי" אריכות ימים גם אחרי שיישכח חלק מהספרים המשעממים של הסופרים החשובים בני-תקופתנו שהם מושאי ההערצה של מבקרי וחוקרי הספרות העברית החשובה והקלאסית בת-ימינו.

אגב, תתפלא שיש עיר אחת בארץ, פתח-תקווה שמה, שבה לא רק שלא מכירים את "המושבה שלי" אלא אפילו לא יודעים על קיומו של המחבר – נכדו של חורש התלם הראשון באדמתה בשנת 1878 – נכד, אשר שום סופר עברי אחר חוץ ממנו לא כתב כל כך הרבה על אודותיה ולא לחם את מלחמותיה להכרה בה כמושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

זאת ועוד, אני סבור ש"אחרי החגים" (1964), ספרו הראשון של יהושע קנז, שמשום-מה אחרי שנים הוא התכחש לו – הוא אחד הרומאנים המובהקים והאמנותיים ביותר המתאר בנאמנות, אמנם קצת גרוטסקית – מושבה ארצישראלית, ובה שכבת אוכלוסייה שאמנם אבי היה קורא לה לא פרדסנים אלא "פרדסנטים". לדעתי, יחד עם "מומנט מוסיקלי", אלה הם שני ספריו הטובים ביותר של קנז.

*

ציטוט מגיליון הקודם:

 מרכיבי "ממשלת" לפיד-בנט –

לא אכפת להם שמדינת ישראל תלך לעזאזל

תשקע במלחמת אזרחים

ובאירועים ביטחוניים הרי אסון מבית ומחוץ

ובלבד שידיחו את נתניהו

ראש הממשלה ששֹם אותם בכיס הקטן!

* הי אודי, ברכות להתמחות במקצוע החדש שלך – בוחן כליות ולב. שאפּוֹ. אתה כבר בדקת וידאת וראית, שלאף אחד מן הממשלה שמתגבשת לא איכפת ממדינת ישראל, אם למישהו לא איכפת ממדינת ישראל הרי זה ביבי. איך תסביר את העובדה שביבי, שחושב שהממשלה הזו היא אסון, ושהיא תביא לאובדן, ביכר את ההתבצרות האישית שלו כראש ממשלה על פני הצורך הדחוף (לדעתו) להציל את המדינה מממשלת השינוי שתביא לאסון? הרי אם רק היה זז הצידה – היתה נוצרת ממשלה ימנית "על מלא" בתוך חצי שעה. מאחר שלא עשה את זה, סימן שהמדינה לא חשובה לו אלא הוא עצמו בלבד, ולא איכפת לו שהמדינה תלך לעזאזל.

ואגב, בפעם הקודמת שהגבתי לך, כתבת שאני נמנית על שונאי ביבי. לידיעתך – אינני שונאת אותו.

בנדלה

אהוד: קיראי את דבריו של גיא בכור בגיליון הזה, אלא אם כן את חושבת שאת יותר חכמה לא רק ממני אלא גם ממנו...

אם נתניהו יודח – את עוד תתגעגעי לתקופת הנהגתו את המדינה! כי בלעדיו, לא עימו – דברים חשובים מאוד למדינת ישראל עלולים ללכת לעזאזל!

* לתקוה וינשטוק. לצערי אני השריד האחרון למשפחת אימי  ז"ל [בתה של  בלה גיטה –יהודית  (בן זאב ) הירשפלד] ושמעתי ממנה את ההסבר על בית החרושת ''נור''.  לכן אין לי את מי לשאול. לכן מעבירה את ההתכתבות של שתינו למוזיאון ראשון לציון, אולי יש להם חומר בעניין.

בברכה,

ניצה וולפנזון

* לאהוד היקר מהזלזל – תודה רבה על הגיליון העשיר של במתך, ושבת שלום.

* אהוד: ביום רביעי, 9.6, עומד להיפתח שבוע הספר העברי – לאחר שלא התקיים בשנה שעברה בגלל הקורונה. לפי הפרסומים אני רואה שבתל-אביב הוא לא יתקיים בכיכר רבין אלא במתחם שרונה. לא נראה לי שאגיע לשם. זה רחוק ומעייף, ונדמה לי שאין שם שום ספר שלי למכירה. אני עצמי שקוע כבר כמעט רק בעולם האינטרנט ובעריכת מכתב העיתי על אלפי נמעניו, והוא עבורי העולם הספרותי והקשרים הספרותיים שלי. אני גם בקושי מתגבר על הספרים הנשלחים אליי לקריאה. גם לא נראה לי שעוד אוציא בחיי ספר חדש. פרוייקט בן יהודה נותן חיים חדשים לעשרות ספרים שלי ושל דודתי אסתר ראב, ובתקופתנו זה מספיק. אפילו מאות המאמרים של מדורי ב"הארץ" בשעתו "ספרי דורות קודמים" שטים בזכות הפרויקט הזה ברחבי האינטרנט.

* כיצד מרמים את "ראש הממשלה" בנט? – "יו"ר ימינה נפתלי בנט אמר הערב (חמישי, 3.6) כי הוא רואה ביו"ר רע"ם מנסור עבאס 'מנהיג אמיץ, אדם הגון שדואג לאזרחי ולא ללאומי.' יממה לאחר ההכרזה על הקואליציה המתגבשת נשאל בנט בריאיון לחדשות 12 על פוסט שבו הגדיר את עבאס 'תומך טרור.' על כך השיב כי שינה את דעתו והוסיף: 'בזמן המלחמה והפרעות היה משהו שתפס אותי. עבאס הגיע לבית הכנסת בלוד באמצע הרגעים הכי מתוחים.' לדבריו, בשותפות עם רע"ם יש 'הזדמנות לא מבוטלת לפתוח דף חדש ביחס בין מדינת ישראל לערביי ישראל'." ["הארץ", 4.6.2021].

*  מי מצית את גל שריפות-הקיץ החדש בישראל, ותמיד מכמה וכמה מוקדים? אולי בנימין נתניהו? הרי הוא אשם בכול! אולי בנט? אולי ג'וחא? אולי לפיד? אולי הרשלה אוסטרופולר? ואולי טרוריסטים ערביים? לא. לא ייתכן! הרי הם צדיקים שמלאכתם נעשית תמיד בידי אחרים, לרבות להבות האש.

* האם העובדה שאירגוני הטרור הפלסטיני הרצחני, וביריוני האלימות הרצחנית ברחוב הערבי בישראל בכללה – לא פגעו במנסור עבאס – מלמדת משהו על צעדיו? משהו שהוא והם יודעים ואנחנו לא?

* ציטוט: המפלגה האיסלאמיסטית רע"מ מפעילה את עקרון ה"תקייה" על "ממשלת השינוי". תנועת האחים המוסלמים ידועה בעולם הערבי בשימוש שלה בעקרון ה"תקייה" האיסלאמי, לפיו למיעוט מותר להעמיד פנים שהוא חלק מהרוב, כאשר נמצאים בסביבה עויינת, אך בפנים להתנגד, ולחכות לרגע המתאים. זו ביקורת מרכזית המוטחת בתנועה הזו, מאז יסד אותה חסן אלבנא בשנת 1928. השימוש הזה אופייני בעיקר לשיעים, אך גם ל"אחים המוסלמים". הסונים, ככלל, בזים לו.

תנועת רע"מ האיסלאמיסטית, הבנוייה על מיבנה "האחים המוסלמים" עם "מועצת שורא", הפעילה את העקרון הזה הלילה [2.6] על "ממשלת השינוי" בשביל לקחת מהיהודים ככל האפשר, תוך הריסת הגוף ממנו לוקחים.

אותה "ממשלת שינוי" התחייבה לאיסלאמיסטים לפשיטת רגל ציונית: תוך חודש וחצי יוכרו שלושה כפרים בידואיים לא מוכרים ראשונים, וכמעט כל היתר תוך 9 חודשים. האכיפה על בנייה בלתי חוקית בכל המיגזר הערבי תוקפא עד שנת 2024, ותהיה פנייה ליועץ המשפטי לביטול הקנסות שכבר הוטלו. בנוסף תוקם "האוניברסיטה בגליל" (בדיוק כפי שהזהרנו בסרט להלן).

ועוד בנוסף: הקצאת 30 מיליארד שקלים "לחברה הערבית". עוד 20 מיליארד שקלים לתשתיות "בחברה הערבית", ועוד חצי מיליארד שקלים לקופה קטנה לבזבוזים ב"רשויות המקומיות הערביות". הכול ממס ההכנסה ששילמתם על פרי עמלכם.

בפועל, זה "אוסלו" איסלאמיסטית, הפעם בתוך הארץ.

האיסלאמיסטים מבינים שהמשמעות היא החרבת המפעל הציוני, ולכן משתמשים בכלי
ה"תקייה", ותמימי "השינוי" אינם מבינים*. [סרטונים].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 3.6.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* אהוד: גם לנו יש חברה שכנראה עדיין אינה מבינה מה קורה כאן אבל היא איתנה בדעתה שרק ביבי אשם בכל המצב הזה. יש לשער שבדעתה היא אינה יחידה, התקשורת מלאה פתאים כמותה.

* ציטוט: אויבי ישראל מבית ומחוץ מנסים להבעיר את השטח לקראת צעדת הדגלים. זו אזהרה: [סרטון].

המשטרה אישרה כמובן את מצעד הדגלים השנתי, שבוטל ביום ירושלים בשל פרעות אויבינו מבית ומחוץ. המצעד מתוכנן ליום חמישי השבוע, החל מגן העצמאות וחניון קרטא בירושלים בשעה 17:30 ועד לכותל בשעה 19:30, וכל אחד יכול להצטרף. (למעלה: המצעד בכל השנים).

אויבי ישראל מבית ומחוץ, שהתרגלו מהחודש האחרון שהם מכתיבים לנו איך לחיות (והמשטרה תמיד נעלמת ברגע האמת), הודיעו שיתנגדו. בכיר בחמאס כבר הסית מעזה (פעם הוא היה בכלא שלנו, עד ל"התנתקות" ועד לעסקת שליט), והוא קרא לערביי ישראל להתנגד. "הג'יהאד האיסלאמי" מאיים. בכירי רשות הטרור ברמאללה מאיימים. וכך גם הרשימה הערבית ה"משותפת", שבונה מתח במסווה של "אזהרה".

בממשלה הפרוגרסיבית-האיסלאמיסטית העתידית מבוהלים שזה ימנע מהם את אצבעות הערבים, אך אם מצעד פשוט לא נוכל עוד לקיים, הרי שהפכנו למדינת חסות של הטרור האיסלאמי, מאז המלחמה האחרונה.

הצעדה בכלל אינה מגיעה להר הבית, אלא עד לכותל.

וכך זה נראה בעכו, כאשר שרפו את בתי היהודים ואת עסקיהם. המשטרה לא הפריעה, ו"מנהיגינו" מתעלמים מכך שזו מלחמת האיסלאמיזם נגד הקיום הלא-מוסלמי. ועכשיו האיסלאמיזם יהיה בממשלה? היש עוד פרס גדול מזה לטרור? קודם כל שרפו את התיאטרון היהודי-ערבי: [סרטון מפחיד].

סרטון שהוא סיוט. הכול הוסתר בידי "התקשורת". המשטרה לא הפריעה, חלילה, למעשי הפרעות. הפרהוד של 2021, והם מתענגים: "ראו, איך שרפו את חנויות היהוד!" עכו, מאי 2021. [סרטון מפחיד].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 5.6.2021.

* ציטוט: סוף הסיפור: החשמל נגמר ל"לבנון". כבר הערב [5.6] ביירות בהאפלה. צפו: (תמונה).

בלבנון לא מבינים: אם בשבועות האחרונים הם קיבלו חשמל למשך 4 שעות ביום, איך חברת החשמל הודיעה שם הערב [5.6], שהחשמל יקוצץ בעוד 6 שעות ביום? בעזה מקבלים יותר חשמל. ולאף אחד ב"עולם" כבר לא איכפת מ"לבנון" או מהערבים בכלל. תשתיות החשמל של "לבנון" מעודכנות לשנות השישים של המאה שעברה, וחלק מהחשמל נגנב באופן פיראטי (למעלה, ביירות).

בזה נגמר הסיפור של "לבנון", כאשר המדינה לא יכולה עוד לקנות נפט לייצור חשמל כי נגמר לה הכסף. כבר הערב [5.6] כך נראתה ביירות, בהאפלה חלקית, שתתגבר מהשבוע הקרוב [סרטון].

העיקר שנסראללה וחבורתו לא מפסיקים "לנצח", ובכך גם מאמינים. [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 5.6.2021.

* ציטוט: שני מיתקני אנרגיה עולים באש באיראן בתוך 24 שעות, בהמשך לאונייה הגדולה ביותר. צפו: [סרטון].

לא יודע מה יהיה עם האיראן הזאת, בשעה ששיחות הגרעין תקועות כבר חודשים. או שהיא מתפוררת ברשלנות קטלנית או שיד מכוונת מעלה שם מתקנים אסטרטגיים באש או מפוצצת אותם.

אתמול [2.6] עלו באש בתי הזיקוק בתודגוריאן, בדרום טהראן, והאש בוערת גם היום [3.6]: [סרטון]. כוחות הכיבוי העלובים לא הצליחו לכבות את השריפה גם היום [3.6]: [סרטון]. והיום [3.6] עלו באש בתי הזיקוק במחוז הסוני הערבי המרדני אהוואז, ליד אבדאן: [סרטון].

כזכור אתמול [2.6] עלתה באש הספינה הגדולה ביותר של חיל הים האיראני: [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 3.6.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל