פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1655

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א בתמוז תשפ"א, 21.6.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: עֵינֵי הַיֶּלֶד הַשְּׁמַנְמַן הַתָּם. סִיּוּטִים. // יעקב חסדאי: 1. איפה השקרנים? על שקרים והפסד בכבוד! 2. חרפת הקוזקים החרדיים.  // עקיבא נוף: השלכה. // יעקב אחימאיר: פרופ' דוד הראל. // אורי הייטנר: 1. מי הפיל את נתניהו? 2. צרור הערות 20.6.21. // מרדכי ניסן: היהודים אשמים: סוגיית השפה הערבית בחברה הישראלית. // מוטי הרכבי: ממשלת ישראל העבירה מיליון חיסונים לרשות הפלסטינאית. // תקוה וינשטוק: הסבתא של נשיא המדינה היא גם האימא של הנשיא. // איליה בר-זאב: העתק תזוזה (אפקי שׂמאלי לא פוליטי). שיעור בגיאולוגיית ה"שֶׁבֶר". // חנה סמוכה מושיוב: קרוסלה. חלק ראשון. // יונתן גורל: 1. משוגע הנביא, אוויל איש הרוח. 2. יהודים וערבים בירושלים. // נעמן כהן: תאוות הנקם האינפנטילית של גדעון משה זריצ'נסקי-סער. // אסתר רַאבּ: מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקווה. מאי 1921. // עדי בן-עזר: אפרודיטה 25. פרק ראשון. הבחנתי בכפיר לפני שנתיים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק חמישי. פרלה המנשקת: "יֶחצֶה וולנו מילוש!" – אני רוצה אהבה חופשית! // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

זַעֲקִי אַמְסְטֶרְדַּם

*

מוקדש לרן שוחט  –

שנפל בסיני

עֵינֵי הַיֶּלֶד הַשְּׁמַנְמַן הַתָּם

זוֹהֲרוֹת מִמְּרוֹמֵי-חֶרְמוֹן.

הוּא מְדוֹבֵב:

"הַחֶרְמוֹן עֵינַיִם לָאָרֶץ";

קַוִּים יְרֻקִּים, קַוִּים סְגֻלִּים

מְבַתְּרִים בְּשָׂרִי בַּלֵּילוֹת

מְדַדִּים עַל רִצְפוֹת-פְּסֵיפָסִים:

"שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל"  –

מֵאִיר לְבָתֵּי-כְּנֶסֶת

יְהוּדִיִּים  –

מֵעֵבֶר לַזְּמַנִּים;

מִמְּרוֹמֵי-הַחֶרְמוֹן

הַנַּעַר מְדוֹבֵב:

"עֵינַיִם לָאָרֶץ"  –

גּוֹמְעוֹת מֶרְחַקִּים  –

עָבַר הֹוֶה, עָתִיד,

וְהָאֲהָבוֹת כְּרַמְזוֹרִים

מֵעַל לִזְמַנִּים וּתְלָאוֹת;

כְּרוּבִים עָטוּ עָלַי  –

הֵם שׁוֹתְתִים-דָּם

וְנֵצַח נִשְׁקָף מֵעֵינֵיהֶם.

1974

סִיּוּטִים

גְּוִיַּת-נַעַר

מוּבֶסֶת, צְהֻבָּה

עָלִים גְּדוֹלִים

מְרַשְׁרְשִׁים;

מִשְׂחַק אוֹר וָצֵל  –

חֲלִיפוֹת

עַל פָּנָיו הַקְּפוּאִים

וּזְבוּבִים יְרֻקִּים

יוֹצְאִים וְנִכְנָסִים

בַּנְּחִירַיִם  –

יֶלֶד שָׁחוּם

עֵינוֹ גְּדוֹלָה

בּוֹלֶטֶת

תְּפוּחַ-בֶּטֶן  –

שְׂפָתוֹ יְבֵשָׁה

שְׁחוֹרָה

וְגַרְגֵּר-אֹרֶז

לָבָן

דָּבֵק בְּקָצֶהָ;

פָּנָיו צְמוּקִים

נִצְמָדִים

לְעֵינַי

וּמֵעַי מִתְכַּוְּצִים  –

בְּאַחַת.

שְׁנֵי נְשָׁרִים בַּשָּׁמַיִם

וְכַנְפֵיהֶם קְצוּצוֹת

וְהֵם צוֹלְלִים, צוֹלְלִים

כַּעוֹפֶרֶת

מַטָּה מַטָּה

וְכַדּוּר-הָאָרֶץ

לְלֹא-אֲוִיר

לְלֹא אֲוִיר

סָגוּר בְּחָזִי!

[מתוך העיזבון]

אהוד: רן שוחט, שנפל בסיני במלחמת יום כיפור, היה בנם של שמחה וצבי שוחט (שכטמן), שמחה היתה בתו הבכורה של ברוך בן עזר ראב, וברוך היה בנו-בכורו של יהודה ראב בן עזר מאשתו השנייה לאה לבית שיינברגר.

 תחילה ניסינו להסתיר באותם ימים מאסתר את נפילתו של רן כדי שלא לצער אותה, אבל ידידתה רבקה כצנלסון מיהרה לבשר לה בטלפון את דבר נפילתו, ואסתר כעסה עלינו – מדוע הסתרנו זאת ממנה?

צבי שכטמן-שוחט, אביו של רן – היה דודו, אחי אביו, של פרופ' דן שכטמן, זוכה פרס ישראל לפיזיקה לשנת 1998 ופרס נובל לכימיה לשנת 2011.

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

אם יועבר החוק האנטי-נתניהו –

שנאשם בפלילים אינו יכול לכהן כראש ממשלה

יוכלו גורמים אינטרסנטיים חורשי רעה

וגורמים מוכי שגעון גדלות בפרקליטות

לטרפד כל מועמד לראשות הממשלה

כולל הפוליטיקאים זחוחי הדעת

המושלים בקואליציית שונאי נתניהו כיום!

* * *

יעקב חסדאי

1. איפה השקרנים? על שקרים והפסד בכבוד!

בשיחה הקודמת (לדעת להפסיד בכבוד) הדגשתי כי במערכת הפוליטית לא יודעים להפסיד בכבוד וכי התופעה ההולכת ומתפשטת בחברה הישראלית וזה עלול להפוך לחלק מהתרבות ולהיות סכנה אמיתית לישראל. הדוגמא היתה כמובן התנהגותו של ביבי נתניהו לאור אי-הצלחתו להרכיב ממשלה חדשה וניסיונותיו להכשיל את מאמציו של יאיר לפיד עליו הוטלה המשימה.

לשיחה זו היו מיספר תגובות אשר הביעו פליאה כיצד זה התעלמתי משקריו של נפתלי בנט.
באחת התגובות נטען כי מעשהו של בנט הינו בדיוק הדוגמא בה השתמשתי מתחום הכדורגל.
לכן חשוב לי להבהיר את הדברים ולהדגיש מספר נקודות.

בשיחה דיברתי על "כללי המשחק" של המערכת הפוליטית ואמרתי כי אי היכולת להפסיד בכבוד זה חוסר נכונות לקבל את כללי המשחק. בדיוק כמו במשחק כדורגל כאשר האוהדים יפרצו למגרש בעת הבקעת שער על-ידי הקבוצה היריבה, והדבר לא ייראה להם. אולם לא אמרתי ש"אמת" ו"תרבות דיבור" הינם חלק מכללי המשחק של המערכת הפוליטית. זה בדיוק להיפך. לעיתים רבות השקר מאפיין את כל המחנות במערכת הפוליטית הישראלית. עוד בשנות נעוריי קראו לזאת "כלנתריזם". אבל חוסר הדבקות באמת, ולהוסיף על כך את חוסר התרבות, בעיקר תרבות הדיבור ונימוסים, הם תכונה המאפיינת חלק גדול מהמערכת הפוליטית במדינת ישראל.

אותם אלו הכועסים על נפתלי בנט ששיקר, צריכים לזכור שרק לפני חודש, בעת ניסיונו להרכיב ממשלה, ואף בתקופה בה ניסה לפיד להרכיב ממשלה, חיפש נתניהו בנרות "עריקים".
מי אלו עריקים? האם אלו לא אנשים שמשקרים לבוחרים שלהם? האם אלו לא אנשים הבוגדים במפלגות שלהם?

צודקים כל אלו שלא אוהבים שקר, אבל אל תחפשו זאת רק בצד אחד של המערכת הפוליטית.
למרבה הצער זה מאפיין, כאמור, חלקים גדולים בשני הצדדים של המערכת הפוליטית.
אם אתם חושבים שצריך לתקן את המערכת הפוליטית, שערך ה"אמת" יהיה יקר יותר בעיניה,
שתרבות הדיבור תהיה מכובדת יותר, אני מצטרף אליכם.

2. חרפת הקוזקים החרדיים

מדי ראש חודש נערכת בכותל המערבי תפילה מיוחדת על ידי קבוצת "נשות הכותל" (ארגון נשים שהוקם בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ומטרתו המוצהרת היא לאפשר חופש תפילה לנשים במקום).

כל מי שהיה במקום בשבוע שעבר, בעת תפילות ראש חודש תמוז, ראה כיצד התנפלו צעירים חרדים, בריונים, על הקבוצה שהתפללה במקום, חטפה מהם את סידורי התפילה וקרעה אותם.

האירועים בתחום הפוליטי – בעיקר הקמת הממשלה החדשה – דחקו אירוע חמור זה  לשוליים.

כיצד הגענו למצב זה ?

זוהי שערורייה שאסור לעבור עליה לסדר היום. צריך לקבוע כללים לתפילה ולהוציא הנחיות מתאימות אבל אסור להרשות התנפלויות. הבריונים החרדיים לא מופקדים על הסדר בכותל.
הדבר מזכיר את האסון במירון בל"ג בעומר השנה. מי שמופקד על הסדר, גם במקומות קדושים, זוהי משטרת ישראל. לא ייתכן מצב בו המוסדות הדתיים הם גם אלו האחראים לסדר הציבורי. צריך לזכור כי הכותל המערבי הוא מקום קדוש לכל העם היהודי והוא באחריותה של מדינת ישראל וצריך להיות נתון לפיקוחה ושליטתה של משטרת ישראל.

אם משטרת ישראל לא עשתה את מלאכתה – צריך להעמידה במקום.

דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור"       והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

עקיבא נוף

השלכה

במדע הפסיכולוגיה מוכרת התופעה הקרויה – השלכה (פרוייקציה). זו התופעה בה מייחס אדם לזולתו את ההתנהגות בה היה הוא עצמו נוהג, אילו היה במקומו של הזולת.

כך לדוגמא, ערביי ארץ ישראל ברחו ב-1948 משום שבתודעתם התקיימה הפרוייקציה שהינחתה אותם להיות בטוחים כי היהודים יעשו לערבים, את מה שהערבים התכוונו לעשות ליהודים – לרצוח, לאנוס, להשמיד, לשדוד. ה"השלכה" היא שמנעה מהם את היכולת לחשוב כי היהודים אינם פועלים עפ"י הדפוס המקובל אצל הערבים.

תופעת ההשלכה שלטת גם במחשבה ובפעילות של חוגי השמאל בישראל. דובריו, כתביו ושדריו של מחנה ה"רק לא ביבי" מייחסים לנתניהו ולימין התנהגויות, דרכי חשיבה והגיגי קונספירציה, אשר לא הימין נוהג על-פיהם. זורעי הדכדוך והעכירות משליכים על נתניהו ועל הימין חשדות כאילו אלו הן עובדות, ומזהירים על הסכנה הנוראה שיש, כביכול, בקיומם הבלתי-קיים באמת, בפעילות ובחשיבה של חוגי הימין. בכך יוצרים הללו אווירה  של עכירות, בלבול ופחד, נגדה הם, כאילו, מתריעים. כמו אותו פירומן, המגיע עם זרנוק אל מוקד השריפה שהצית. 

פעמים ניראה כי למעשה מייחלים המציתים להתקיימות האסון, שמפניו הם, לכאורה, מזהירים, ובכל מקרה, יוצרים את הדיכאון ואת המצע לנבואה המבקשת להגשים את עצמה.

אחד משיאיה של תופעה זו מופיע במודעות ענק, שהצבתן דורשת מימון ניכר, המכסות, בימים אלה, המוני לוחות חוצות – "נמנע את הרצח הבא."

על פי ה"חתימה" בתחתית המודעה, ברור כי אין היא מדברת על אלימות במשפחה, גם לא על מלחמות סמים, אלא מכוונת היא לצד הפוליטי של חיינו, וברור כי אלה מודעות, שנועדו, כהשלמה, להנדס את התודעה הציבורית כנגד הימין – זה "הנאשם" על-ידיהם במאמריהם, בפרשנויותיהם ובעיוות הנתונים. זהו הינדוס במגמה של העכרת האווירה הפוליטית, של יצירת פחד, של דֶכִי ושיסוי. ודוק, יש גורם, בלתי ממלכתי, המסתתר אחרי פסבדונים החתימה, המעמיד כסף רב למימון החמיצות המעכירה הזו, חמיצות המתייצבת כנגד כל הסקרים האובייקטיביים, המצביעים על שביעות רצונו של ציבור האזרחים ועל היות הרוב הגורף של יושבי הארץ מאושר מהחיים במדינת ישראל.

עקיבא נוף

* * *

יעקב אחימאיר

פרופ' דוד הראל

מבוכה בקרב חברי האקדמיה הלאומית למדעים, הגוף האקדמאי היוקרתי ביותר של ישראל.  מדען, בעל דעות שמאל רדיקאליות, פרופ' דוד הראל, נבחר לפני ימים אחדים לנשיא הבא של האקדמיה, במקומה של הפורשת פרופ' נילי כהן. לא רק מדענים ממחנה הימין מתרעמים על הבחירה אלא ניכרת הסתייגותם של מדענים בעלי שם ממחנה השמאל. תוצאות ההצבעה על בחירת הנשיא, ופרופ' הראל היה מועמד יחיד, משקפות הסתייגות מן המועמדות. 66 חברי אקדמיה תמכו במועמדותו לעומת 22 שהצביעו נגדה ועוד 17 נמנעו. משמעות התוצאה: כ-40 מדענים, מיעוט ניכר, התנגדו למינוי.

היו חברי אקדמיה שהדגישו כי הם נמנים על מחנה השמאל, אבל פרופ' הראל הוא "אקטיביסט פוליטי", כהגדרתם. הוא פועל נמרצות להפצת השקפותיו באמצעות קשרים עם ממשלות זרות. הוא פעיל למען הטלת חרם בינלאומי על אוניברסיטת אריאל ושלילת מענקי מחקר מן האוניברסיטה. ההתנגדות לבחירתו לא נבעה בגלל דעותיו אלא עקב היותו פעיל נמרץ להפצת דעותיו, גם בחו"ל. מי יוכל למנוע תופעה כאשר נשיא האקדמיה הישראלית למדעים, בכבודו ובעצמו, יטיף להחרמת מוסד אקדמי בישראל?

פרופ' הראל צפה את ההתנגדות שתתעורר למועמדותו, ועל כן הבטיח לחברי האקדמיה כי לא ינצל את תוארו למען פעילות לא מדעית, קרי פוליטית. אך כיצד אפשר לבטוח כי כך ינהג? "אוניברסיטת אריאל מבחינתי ומבחינת האקדמיה היא מוסד להשכלה גבוהה כמו המוסדות האחרים," מבטיח בשיחה עימנו פרופ' דוד הראל. הוא מדגיש כי התנהלותו תהא ממלכתית לחלוטין. חשנו כי פרופ' הראל רגיש מאוד לביקורת שנמתחה על מועמדותו בעת כינוס חברי האקדמיה. באמצעותנו הוא מבקש לשכך את החשש כי ינצל את מעמדו כנשיא האקדמיה כדי לקדם את דעותיו הפוליטיות: "לא אהיה אקטיביסט," הוא ממשיך במסע ההרגעה מפני החששות, "את המקום הזה, האקדמיה, אנהל באורח נקי."

ראוי לציין כי האקדמיה פועלת לפי חוק, והנשיא החדש מבטיח, בניסוחים שונים, כי חזונו הינו אחד: "להעלות את המדע הישראלי לפסגות גבוהות יותר. אני אחד מגדולי הציונים שתוכל לפגוש."

כך אומר לנו איש השמאל הרדיקלי, בקרוב נשיא האקדמיה הלאומית למדעים, אך לא רק: פרופ' הראל הוא בנו של פרופ' אהרון הראל-פיש, לשעבר פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת בר-אילן. האב, פרופ' אהרון הראל-פיש, היה ממייסדי "התנועה למען א"י השלמה". איך שהגלגל מסתובב לו... ומי יעקב אחר מילוי הבטחותיו-הצהרותיו אלה, של פרופ' הראל?

ראש הממשלה נפתלי בנט, לא פחות. בהיות בנט שר החינוך היה הגורם המניע העיקרי למען ביסוס אוניברסיטת אריאל, הכרה בה ולא פחות: חתר ללא הרף לאישור חנוכתה של הפקולטה לרפואה, אולי הלב הפועם של האוניברסיטה.

יעקב אחימאיר

* הרשימה פורסמה לראשונה ביום 20.6.2021 ב"ישראל היום".

* * *

אורי הייטנר

1. מי הפיל את נתניהו?

לאחר 12 שנים ברציפות, תם שלטון נתניהו.

מי הפיל את נתניהו מהשלטון?

האם זה נפתלי בנט שהחליף אותו ועומד בראש הממשלה החדשה? או בלשונם של הביביסטים מי ש"גנב מנדטים מהימין והעביר אותם לשמאל"?

האם זה יאיר לפיד, שבתבונה ואחריות טווה את הקמת הממשלה הזאת?

האם זה בני גנץ שאיזן את נתניהו בישיבתם המשותפת בממשלה וזכה בהישג יפה בבחירות?

האם זה גדעון סער, שמשך 6 מנדטים של אנשי ימין ממלכתי, שנתנו לו קולות נטו לממשלה חלופית לנתניהו?

האם זה סמוטריץ', שנתניהו פעל למען מפלגתו ובזכותו היא עברה את אחוז החסימה ובסופו של דבר הכשיל את הקמת ממשלת הימין עם רע"ם שנתניהו ניסה להקים?

האם זה מנסור עבאס, בן טיפוחיו של נתניהו, שעליו הוא ביסס את האסטרטגיה של הישרדותו בשלטון, ולבסוף הצטרף לממשלה של יריביו?

לכל אחד מאלה, מן הסתם, יש חלק מסוים בכך, אבל מי שבאמת הפיל את נתניהו הוא ביבי.

לפני ארבע שנים פרסמתי בטור זה מאמר שכותרתו "דוקטור נתניהו ומיסטר ביבי". וכך סיימתי אותו:

"נתניהו המדינאי המוכשר והחכם שחיזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל ואף השיג הישגים משמעותיים בתחומים רבים נוספים, הוא אותו נתניהו האנטי ממלכתי, שפגיעתו הרעה בחברה הישראלית עלולה לחולל נזק לדורות. כמו הסיפור המוזר על ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, כך גם חידת נתניהו, היא הסיפור המוזר על ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי."

נתניהו הוא אדם ברוך כישרונות ומדינאי עתיר הישגים. מי שמתעלם מהישגיו עושה שקר בנפשו. הוא העלה לפסגת סדר היום העולמי את האיום האיראני על שלום ישראל, שלום המזה"ת ושלום העולם. נכון שהוא לא הראשון שעשה כן, כבר רבין העלה על סדר היום את האיום האיראני, אך אף אחד לא עשה זאת באותה רמה כמוהו. נכון, לא תמיד צלח הדבר בידיו. הוא לא הצליח למנוע את חתימת הסכם הגרעין האיראני המסוכן. הוא הצליח לשכנע את טראמפ לבטל את ההסכם ולהפעיל לחץ כלכלי כבד שעשוי היה להכניע את איראן אך עד תום כהונת טראמפ הוא עוד לא השיג את ההישג הרצוי, וכעת ביידן עומד לחתום מחדש על ההסכם, אולי בשיפורים קלים. אך ללא המסע העקבי והעיקש של נתניהו בנדון, יתכן שאיראן היתה יכולה בשקט בשקט, מתחת לרדאר, לממש את זממה. עם זאת, הוא לא הצליח להביא להפסקת התוכנית. כנראה שבסופו של דבר לא יהיה מנוס מפעולה צבאית להשמדת הגרעין האיראני.

נתניהו שיפר מאוד את מעמדה הבינלאומי של ישראל וקשר קשרים איתנים עם מנהיגים רבים בעולם ופתח לנו דלתות רבות, כאלו שהביאו להישגים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים מרשימים.

בפרוץ ה"אביב הערבי" הוא לא נתקף באופוריה והיטיב לזהות את הסכנה של השתלטות כוחות איסלמיסטיים על המזה"ת. הוא הוביל קו אחראי וחכם של ישראל מול מלחמת האזרחים בסוריה – אי התערבות בענייניה הפנימיים של סוריה (לקח מלחמת לבנון הראשונה), מתן סיוע הומניטרי לנפגעי המלחמה, שמירה על האינטרסים הישראליים בסוריה ובראש ובראשונה מניעת התבססות איראן בסוריה, באמצעות פעולות המל"מ (מערכה בין המלחמות) בסוריה, בעיראק ובמקומות אחרים. נדבך נוסף באסטרטגיה הזאת היה מדיניות העמימות, שחבל שבשנות הבחירות האחרונות הוא נטש אותה ואני מקווה שתחודש.

עם עליית טראמפ לשלטון, נתניהו היטיב לזהות את ההזדמנות, שבהיותו אאוטסיידר בממסד הביטחוני-מדיני בוושינגטון, שאינו כבול לפרדיגמות השמרניות שלו, טראמפ יוכל לשבור כמה מוסכמות מדיניות. וכך, לצד היותו של טראמפ בעל אישיות בעייתית, בלשון המעטה, הוא קידם בדחיפת נתניהו מהלכים גדולים וחשובים, ובראשם ההכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בריבונות ישראל על הגולן ותוכנית טראמפ, שגם אם אינה מושלמת, היא התוכנית המדינית האמריקאית הטובה ביותר לישראל אי פעם.

ההישג המדיני הגדול ביותר שלו היה הסכמי אברהם; הסכמי השלום בין ישראל לבין ארבע מדינות ערביות. חשיבות ההסכמים היא קודם כל בעצם החתימה עליהם. השלום הוא יעד אסטרטגי חשוב ביותר ומשאת נפש לאומית, וככל שקידמנו אותו, הדבר טוב לישראל. אבל החשיבות האסטרטגית שלו היא מעבר לזה – זו פריצה של מעגל האיבה האופף את ישראל מכל המרחב מיום הקמתה. עד כה שלטה הפרדיגמה שהשלום ביננו לבין מדינות ערב מותנה בפתרון הבעיה הפלשתינאית, וכיוון שאין פתרון לבעייה הזו, וראינו שהפלשתינאים דחו על הסף גם את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שהוצעו להם – נגזר עלינו להיות מבודדים במרחב או להיכנע לפלשתינאים ולסכן את ישראל. טוב לנו וטוב למדינות ערב לנתק את הקשר הגורדי הזה. אדרבא, אם ישראל תבודד את הפלשתינאים ותחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערב, אולי הפלשתינאים ייאלצו להתפשר על פתרונות קבילים.

כמובן שאי אפשר לקחת מנתניהו את ההישג החשוב של החיסונים, שהוציא את ישראל ראשונה בעולם ממעגל הקורונה. היו הרבה כשלים באופן הטיפול בקורונה, אך במכלול, מבצע החיסונים הביא את ישראל בשורה התחתונה להישג מרשים.

בטרם אעבור למעשיו של מיסטר ביבי, אציין שדוקטור נתניהו, המנהיג והמדינאי, אינו עתיר הצלחות בלבד, אלא גם כישלונות. דוגמאות: עסקת שליט שבה שיחררנו אלפי מחבלים ובהם רוצחים רבים, שרובם חזרו לטרור ושילמנו על כך במחיר דמים כבד. מדיניות ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות בדרום, שהביא להסלמה, ל"סבבים" ולמבצע "שומר החומות". ההתנצלות המבישה בפני ארדואן על פיגוע מרמרה ותשלום פיצויים למשפחות המחבלים. כישלון קולוסאלי בביטחון הפנים בכלל ובאי מתן מענה לטרור החקלאי בפרט. והעובדה שהוא ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן ממש עד רגע פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה.

בסך הכול, מאזן ההצלחות והכישלונות שלו חיובי. הוא יכול היה להיחשב לאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אלמלא מיסטר ביבי השתלט עליו ועלינו.

מיסטר ביבי הוא הפוליטיקאי המושחת והמשחית, שתרבות השקר והמרמה שלו מחלחלת לכל תא בגוף האומה; איש הפרת ההסכמים הכרוני, המסית והמדיח ומפיץ השנאה והמנסה להחריב את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, מי שפעל בכל כוחו באובססיה חסרת מעצורים להחדרת התועבה הכהניסטית לכנסת ומפעיל פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי. מאז ומתמיד מיסטר ביבי חי ופעל לצד דוקטור נתניהו, אך דוקטור נתניהו השכיל לרסן אותו. אולם מרגע שהחלו החקירות נגדו נפרצו הסכרים. כאשר הוא עמד מעל דוכן הכנסת והצהיר שמותר לקבל מתנות, היה זה אולי היום שבו מיסטר ביבי כבש את דוקטור נתניהו. כאשר הוא החל להפיץ באמצעות תעשיית השקרים וההסתה שלו את הקונספירציות החולניות המתארות על מוסדות מדינת החוק בישראל, מערכות המשפט והאכיפה, כארגון פשע מושחת שפועל מטעם גורמים זרים לבצע הפיכה שלטונית באמצעות "תפירת תיקים", הוא הפך לאיום אסטרטגי על החברה הישראלית.

השילוב הקטלני בין פולחן אישיות שהקנה לו המוני חסידים שוטים, עד רמה של עובדי אלילים, שמוכנים לקבל כתורה מסיני כל דבר שהוא אומר (או מעביר באמצעות בנו), יהיה שקר נתעב ככל שיהיה, עם היותו אדם חסר מעצורים, תאב שלטון כפייתי, שלמען הישרדותו הוא מוכן להשאיר כאן אדמה חרוכה, הפך אותו לסכנה למדינת ישראל. הוא הגדיש את הסאה כאשר גרר את ישראל לארבעה סיבובי בחירות ושיתוק של מערכות המדינה, אך ורק בשל סירובו לקבל את הכרעת הבוחר ואת העובדה שאין הוא יכול להקים ממשלה. וכאשר כחול לבן נחלצה, בניגוד לאינטרס הפוליטי שלה, תוך תשלום מחיר פוליטי כבד, כדי להקים עימו ממשלת אחדות בשעת חירום קשה לישראל, הוא הכיש את השותפים שלו, בתרגיל ההונאה המבאיש ביותר בתולדות המדינה, שתוכנן מראש עם הקמת הממשלה. הוא ביצע פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל באי העברת תקציב בשיאו של משבר כלכלי חמור, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. במעשה הזה, הוא שם קץ ליכולת שלו להיות ראש הממשלה, כי אף אחד לא מאמין לו; אין שום ערך למילה שלו, אין דבר זול יותר מחתימת ידו, והסכם איתו ראוי להיחתם על נייר רך, אם רוצים שיהיה לו שימוש כלשהו. תמונת הניצחון של מיסטר ביבי על דוקטור נתניהו, היתה מופע האימים במסדרונות בית המשפט, כאשר הקיף את עצמו בשריו עוטי המסכות (אני מקווה שלפחות חלקם כיסו את פניהם מפאת הבושה), ויצא בהשתלחות שלוחת רסן נגד מדינת החוק ומערכת המשפט, העליל עליהם עלילות כזב וסיפח לספסל הנאשמים שלו את כל "הימין", כאילו המשפט הוא מזימה של השמאל. לא זכור לי שהוא היה נדיב כל כך בחלוקת המתנות שקיבל, כמו בשותפות שהציע לכולם בכתבי האישום נגדו.

וכעת, כאשר בארבעה סיבובים הוא נוכח שאינו יכול להקים ממשלה, במקום לעשות את מה שהיה עושה כל מנהיג נורמטיבי אילו היה במקומו; מפנה את מקומו כדי שמפלגתו תוכל להקים בתוך יום ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים, הוא ניסה לגרור אותנו לסיבוב חמישי, המשך שיתוק המדינה, ואולי גם לסיבוב שישי ושביעי וכן הלאה. הרי אילו רק שיחרר, לא היתה קמה "ממשלת השמאל הקיצוני המסוכנת שמסכנת את המדינה האהובה שלנו" כפי שהוא מתאר ברטוריקה דמגוגית רוויית שנאה את ממשלת ישראל. אבל סדרי העדיפויות שלו הן תמיד הפוכות – האינטרס הפרטי עומד מעל האינטרס הלאומי (וכך היה גם במאבק בקורונה, כמו למשל באי מימוש תכנית הרמזור ובמניעת אכיפה, מתוך חנופה לעסקנים החרדיים). אפשר לרמות חלק מן האנשים כל הזמן. אפשר לרמות את כל האנשים חלק מן הזמן. אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. נתניהו הצליח להתל בכולנו לאורך שנים רבות, אך יש גבול לכל תעלול. כאשר מיסטר ביבי השתלט לגמרי על דוקטור נתניהו, הוא איבד את השלטון. נתניהו הוא אדם ברוך כישרונות ומדינאי עתיר הישגים. הוא עשוי היה להיות אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו... אלמלא מיסטר ביבי.

2. צרור הערות 20.6.21

* שינוי – הלכה למעשה – מבחנה של ממשלת שינוי, הוא שהיא אכן מחוללת שינוי. שינוי אינו נראה לעין מיד, אבל במקרה הזה, ביומו השני של בנט כראש הממשלה, הוא אותגר בידי האויב הפלשתינאי, שחידש את טרור ההצתות. בניגוד למדיניות ההבלגה וההכלה של ממשלת נתניהו, בנט הורה מיד ליישם את העיקרון של דין הצתה כדין רקטה, ושיגר את חיל האוויר להפציץ בעזה. ההפצצה הראשונה לא היתה תגובה מספקת, אבל לבטח איתות לאוייב שמה שהיה לא יהיה. וכאשר חמאס המשיך להצית גם למחרת – הפעם התקיפה היתה משמעותית וכואבת הרבה יותר.

נגמרה החלוקה המסורתית בינם לביננו של הפסקת האש – אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש. ומה יותר אש מהצתה? ומכאן שהצתה היא הפרה ברורה. ישראל מבהירה לאוייב שכל פגיעה בריבונות תיענה בחומרה. לא עוד אישור להשיא אש ובלבד שלא תשוגרנה רקטות.

בראשית טרור ההצתות ומדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו, התראיין השר לשעבר צחי הנגבי, והיתמם: "מה אתם רוצים, שנירה בילדים בני שמונה עם עפיפונים?"

השבוע חמאס פרסם את התמונות של מפריחי בלוני התבערה – מדובר בגברים, יחידה מובחרת של חמאס. יש להתייחס לחוליות הללו בדיוק כמו אל חוליות משגרי רקטות. לנסות לחסל אותן טרם ביצוע זממן או מיד אחריו. ואם טרור ההצתות לא ייפסק, יהיה עלינו להצית את שדותיהם של הפלשתינאים.

בנאומו כראש האופוזיציה בדיון על השבעת הממשלה, הזהיר נתניהו שאחרי שהוא יילך, מי יוכל להורות לצה"ל לפעול מעבר לקווי האויב... הנה, ראינו. אגב, על פי מקורות זרים צה"ל תקף גם בסוריה (בעניין זה אין צורך בשינוי, אלא בהמשך המדיניות הנכונה).

* יעד מודיעיני ומבצעי – אחד מיעדי חמאס שהושמדו היה בור רקטות. בעיניי, אחד הלקחים המרכזיים ממבצע "שומר החומות" הוא מאמץ מודיעיני לאתר את מצבורי הרקטות ומאמץ מבצעי ראשון במעלה להשמיד אותם.

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – אחרי פרישת ש"ס מממשלת רבין, לאחר שדרעי נאלץ לפרוש בשל כתב האישום נגדו, הממשלה היתה ממשלת מיעוט שנסמכה על תמיכת מד"ע וחד"ש מבחוץ. כשרבין החליט על בניית השכונה היהודית בהר חומה, מד"ע הגישה הצעת אי אמון בממשלה. נתניהו, ראש האופוזיציה, באקט אנטי פטריוטי אופייני, החליט שהליכוד ומפלגות הימין יצביעו אי אמון בממשלה יחד עם חד"ש ומד"ע. כל הניסיונות לשכנע את נתניהו לשנות את החלטתו כדי להבטיח את הקמת השכונה עלו בתוהו. הוא התעקש להצביע נגד, בשל העדפת האינטרס הפרטי על האינטרס הלאומי. הממשלה עמדה ליפול ורבין נאלץ לבטל את ההחלטה על הר חומה, שהתעכבה שנים אחדות, באשמת נתניהו.

והנה, נתניהו חזר לתפקיד ראש האופוזיציה ושוב אותו סיפור. בעוד ימים אחדים עומד לפוג תוקף האיסור על איחוד משפחות פלשתינאיות וייפתח פתח לנהירה רבתי של פלשתינאים לתוך ישראל, עם כל המשמעות הדמוגרפית והביטחונית הכרוכה בכך. עד כה, תמיד, המפלגות הציוניות התאחדו להצבעה בעד הארכת החוק. הממשלה הביאה את הארכת החוק, אך בשל התנגדות רע"ם ומוסי רז (שהחברות שלו בקואליציה יותר בעייתית משל רע"ם, כי בעמדותיו הוא איש חד"ש) – אין לה רוב. אבל הרי ברור שכמו תמיד גם הליכוד, הציונות הדתית והמפלגות החרדיות יתאחדו יחד עם הממשלה להארכת האיסור. אז זהו, שלא. נתניהו הורה למפלגות הקואליציה למנוע, לצד בל"ד והרשימה המשותפת, את הארכת החוק. למה? כדי להביך את הממשלה ולהכשיל אותה. אבל את מה הוא מכשיל? את האינטרס הלאומי. כהרגלו, הוא מכפיף כל אינטרס לאומי, ציוני, פטריוטי לאינטרס הפרטי שלו, לאינטרס העסקני הצר. הוא והמחנה המתחזה ל"לאומי". בושה וחרפה.

אם ישראל תוצף בפלשתינאים בשנים הקרובים, האשם בכך יהיה אחד – נתניהו, שמוכיח שכוח ההרס שלו והכישרון שלו לחבל קיימים גם באופוזיציה (אגב, לתשומת לבם של עובדי אלילים כמו קרעי ומיקי זוהר שממשיכים לקרוא לו "ראש הממשלה" והוא "לא מתווכח איתם" – הוא ל-ש-ע-בר. תתרגלו).

אני מקווה שדעת הקהל תפעיל עליו לחץ כבד לחזור בו, או שח"כים / סיעות מגוש הביבי יתעשתו, יפרו את המשמעת ויעשו את המעשה הציוני הנכון.

עם זאת, כבר בשבוע הראשון אנו רואים את הבעייתיות בקואליציה עם רע"ם. אם היא אינה מחויבת לקואליציה – לא תהיה תקומה לממשלה הזאת.

* מבחנה של האופוזיציה – ההצבעה על חוק איחוד המשפחות היא נייר לקמוס לאופוזיציה – האם זו אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה. ההצבעה היא נייר לקמוס לליכוד, האם הוא בוחר בציונות או בביביזם. אין לי צל של ספק, שאילו נתניהו הצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, מפלגות האופוזיציה לא היו מעלות על דעתן לא לתמוך בחוק הזה רק כדי לדפוק את הקואליציה.

* בעד איחוד משפחות – אני דווקא בעד איחוד משפחות פלשתינאיות. למה לא? אבל שזה יהיה ברש"פ.

* רגע, אז מותר לבג"ץ להתערב? – ח"כ משה ארבל מש"ס עתר לבג"ץ נגד יו"ר הכנסת מיקי לוי על כך שהקפיא העלאת הצעות חוק בחודש הקרוב, עד התארגנות הקואליציה. בג"ץ הוציא צו המורה ליו"ר הכנסת להשיב עד יום שני ולהסביר את החלטתו.

וזה מעלה כמה שאלות. הרי גוש ביבי בכלל וש"ס כחלק ממנו מסיתים נגד בג"ץ ובעיקר יוצאים נגד ח"כים שעותרים לבג"ץ. והנה, שבוע באופוזיציה והם עותרים לבג"ץ. שנית, הם מספרים לנו את סיפורי הבדים מסמרי השיער על בג"ץ הסססמולני שפועל באופן בלתי חוקי נגד נתניהו ונגד הימין בלה בלה בלה. והנה, בית המשפט הוציא כרטיס צהוב ליו"ר הכנסת והעביר מסר שזה לא לרוחו. רגע, מותר לבית המשפט להתערב בענייני הכנסת? הלו, זה ש"ס? זה מחנה ביבי?!

עמדתי בנושא: ח"כים לא צריכים לעתור לבג"ץ. אמנם החוק מאפשר להם זאת, כמו לכל אזרח, אבל הזירה שלהם היא הפרלמנטרית ושם בכוחם להשפיע ולהיאבק על דרכם. עם זאת, במקרה הזה נכון לעתור, כיוון שאין זו עתירה נגד פעולת ממשלה, החלטה של הכנסת או חוק של הכנסת, אלא עתירה של ח"כ נגד יו"ר הכנסת בטענה שזכותו לממש את תפקידו נפגעת. אני סבור שבעיקרון בג"ץ לא צריך להתערב בענייני הכנסת, אבל במקרה הזה אולי נכון להתערב. בעיקרון, אני סבור שהכנסת סובלת מחקיקת יתר, אך אין למנוע מח"כים לבצע את פעולתם וההקפאה לחודש אינה מוצדקת ואינה מתבססת על תקדימי עבר.

* הציונות תנצח – מיזוג הגלויות הוא אחד היעדים המרכזיים שבליבת הציונות. המהלך הציוני הוא מעם מפורד ומפוזר בין העמים, נטול עצמאות וריבונות, שהקשר שלו למולדתו הוא רוחני בלבד, לאומה היושבת על אדמתה, מיישבת את מולדתה ונבנית כעם אחד מאוחד. הרצל כינה את הציונות "אידיאה נצחית" ומשמעות הדבר היא שהקמת מדינה יהודית אינה הגשמת הציונות וסיום משימתה, אלא היא רק שלב, חשוב מאין כמותו אך רק שלב, בדרך להגשמת הציונות. ייעודה העליון של מדינת ישראל היא הגשמת החזון הציוני; לשם כך היא קיימת, זו זכות קיומה וזו תכלית קיומה.

קיבוץ הגלויות ומיזוגן הם יעד ציוני עליון, המבוסס על ערכי אהבת ישראל. קיבוץ גלויות הוא עליית יהודי הגולה לארץ ישראל וכל עוד קיימת הגולה – הפיכתה של ישראל למרכזו של העם היהודי מכל הבחינות ולאבן שואבת עלייה יהודית. מיזוג הגלויות, הוא גיבוש היהודים שעלו מהגלויות – ילדיהם, נכדיהם וניניהם, לעם אחד מאוחד, ולא שיהיו כאן כמה עמים יהודיים על פי מקומות המוצא שלהם. לב מיזוג הגלויות הוא השפה העברית כשפתו הלאומית של עם שבמשך כאלפיים שנה לא היתה לו שפה משותפת (כלומר היתה לו שפה רוחנית משותפת אך לא שפת דיבור ומעשה, לא שפת החיים עצמם). המהלך הציוני של מיזוג הגלויות הולך בדרך הנכונה. ניצחון הציונות על הגלות מתבצע בעיקר דרך האהבה, הזוגיות והמשפחה. כבר היום קרוב למחצית הילדים היהודים בישראל אינם יכולים להגדיר את זהותם בנוסחים הגלותיים "אשכנזי" או "מזרחי". בעוד דור או שניים, לא יהיה כאן ילד שיידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". לא יהיה ילד שיבין את מי שיבלבל לו את המוח בשאלה המוזרה הזאת.

אבל הדרך לגאולה הציונית רצופה מוקשים ומהמורות של מנציחי הגלות והגלותיות בתוכנו. הם נאחזים בגלות מסיבות פוליטיות ציניות. מדובר במי שנבנים מהקרע והפילוג בעם, שרואים בתהליך הציוני ובאחדות האומה איום פוליטי, כי הם בונים את כוחם לא רק מהפילוג אלא גם מהשנאה והפחד.

סוכן הגלות מיספר 1 בתרבות הישראלית בשנים האחרונות הוא ד"ר אבישי בן חיים. בן חיים הנ"ל הוא אחד התועמלנים המרכזיים של הביביזם, שנבנה מהנצחת השסע העדתי-גלותי, משלהוב היצרים וההסתה הגלותית של "מזרחים" נגד "אשכנזים", ומהפצת הנראטיב הגלותי של "ישראל הראשונה" ה"אשכנזית" שנאחזת בהגמוניה שלה באמצעות הדרה ודיכוי "ישראל השנייה" ה"מזרחית", שאותה מגלם המזרחי הידוע איש "ישראל השנייה" מקיסריה. בתעמולה הגלותית הזאת, אין ביקורת מוצדקת על נתניהו כפי שאין שחר לאישומים הפליליים בהם הוא נאשם, אלא מדובר בסך הכל ברדיפה של המזרחי-הידוע, מנהיג ישראל השנייה, בידי ההגמוניה ה"אשכנזית" שאינה בוחלת באמצעים כולל תפירת תיקים בלה בלה בלה.

אין ספק שיש קונים רבים והצלחה רבה להסתה הזאת. ברור שהמסרים הללו מצליחים לעכב את מהלך הגאולה הציונית ולהערים עליו מכשולים. אבל אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר ואני מאמין גדול שמהלך הגאולה הציונית הוא בלתי הפיך. חבל שיש מי שמעכבים אותו, אבל כל עיכוב כזה הוא זמני, בחינת ירידה לצורך עלייה. למרות כל המכשולים והמֵצרים – הציונות תנצח!

* בחזרה לדוברת – אחת הרפורמות ששרת החינוך יפעת שאשא-ביטון מובילה במערכת החינוך, היא מעבר לשבוע לימודים בן 5 ימים והקדשת יום שישי לפעילות חברתית-קהילתית.

זו יוזמה ברוכה מאוד. אין זה פטנט של שאשא ביטון. הרעיון הזה הופיע בדו"ח ועדת דוברת שנועד להקפיץ את מערכת החינוך. לאחר הגשת הדו"ח, שרת החינוך לימור לבנת החליטה לערוך פיילוט של יישום הדו"ח בשלושים רשויות מקומיות. אחת מהן היתה המועצה האזורית גולן. ניהלתי אז את המתנ"ס האזורי גולן ואכן קיבלנו תקציב ייחודי לפעילות החברתית-קהילתית ביישובים, בהנחייתנו וסיוענו, על פי תוכנית שאושרה במשרד החינוך (במאצ'ינג עם תשלומי היישובים וההורים).

אלא שכעבור שנה יולי תמיר התמנתה לתפקיד שרת החינוך. היא היתה שרת חינוך גרועה ביותר. הדבר הראשון שהיא עשתה, עוד לפני שלמדה מי נגד מי במערכת החינוך, היה לגנוז את דו"ח דוברת. למה? ככה. כי הדו"ח מזוהה עם קודמתה ועולם ישן עד היסוד נחרימה. ביקשנו שלפחות תאפשר את המשך הפיילוט בשלושים הרשויות שכבר החלו ליישם את הדו"ח, אולי בכל זאת יהיו לקחים להפיק מכך. אך היא התעקשה. כנראה חששה שהניסוי יצליח, חלילה.

עם זאת, לא חזרנו לשישה ימי לימודים בשבוע, וכך פועלים בתי הספר בכל המועצות האזוריות. אני מקווה מאוד ששאשא-ביטון אכן תיישם את הרפורמה הזאת.

* עוד בית חולים חיפאי – התאכזבתי לשמוע שבית החולים החדש שיוקם בצפון, יוקם בקריית אתא. משמעות הדבר היא עוד בית חולים חיפאי. זה לא פיתוח הגליל.

* אוחזים בחבל בשני קצותיו – מהומות בדיר אל-אסד שבגליל כנגד המשטרה והצתת שתי ניידות משטרה, בשל התערבותה של המשטרה בחתונה שבה נורו יריות באוויר. הנשק הבלתי חוקי ופנטזִיות הירי בחתונות הם מסמלי האנרכיה במגזר הערבי. לאחר שנים של אובדן המשילות והריבונות, כעת מוטל על ממשלת השינוי האתגר הקשה של החזרת הריבונות. הדבר יחייב עימותים קשים, כפי שנוכחנו בדיר אל-אסד. זהו מבחן גם למפלגות הערביות – בראש ובראשונה לרע"ם שבקואליציה, אך גם לרשימה המשותפת שבאופוזיציה. הם מלינים ובצדק על אוזלת ידה של המשטרה מול האלימות והנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי, אך כאשר המשטרה פועלת וההמונים יוצאים לרחובות, עד כה הח"כים מהמשותפת הגיעו מיד למקום, הסיתו והוסיפו שמן לבערה. אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מי שרוצה התמודדות של המשטרה עם האלימות חייב לגבות את המשטרה כאשר היא פועלת. מי שאינו מגבה אותה – טענותיו נגד האלימות אינן אלא מס שפתיים. ישראל כמדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם המשך האנרכיה. השינוי העמוק בנושא הזה חייב להיות במקום מרכזי בסדר העדיפויות של הממשלה החדשה.

* תמצית הסיאוב – לפני פחות משנה השתתפתי במפגש בעיריית בני ברק. ראיתי שם אגף חדש, ובכניסה אליו שלט שעליו חתומים עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב. בני ברק! הגליל והנגב! אתם מבינים מה זה? השר לפיתוח הגליל והנגב היה אריה דרעי. השלט מעיד על כך שאפילו הבושה אבדה. והנה, בקליפת אגוז, תמצית הסיאוב של השלטון היוצא, המעידה על ההכרח בחילופי השלטון.

* מיידים אבן אחרי הנופל – הביטוי היפה ליידות אבן אחרי הנופל, המבוסס על הביטוי התלמודי, מתוך מסכת "קידושין" "לידחי אבן אחר הנופל" (בתרגום מילולי – לדחות אבן וגו'), מתאר את מי שרודפים אדם אחרי שכבר הובס.

אני נזכר בביטוי הזה לנוכח קמפיין מכוער שנערך בימים האחרונים נגד נתניהו, אחרי נפילתו. יש מקום להמשיך ולבקר את מחדלי כהונתו, יש מקום להמשיך להיאבק בביביזם ובוודאי שיש לבקר אותו כראש האופוזיציה, כי גם ראש האופוזיציה, שהוא תפקיד בכיר מאוד במערכת הפוליטית, עומד לביקורת הציבור. לא כן הרדיפה אחריו כמי שכביכול "מתבצר בבלפור" ואפילו קראתי "פלש לבלפור", כלומר דקה אחרי השבעת בנט, אם הוא עדין בבלפור הוא בגדר פולש.

מעבר בית הוא לא תהליך של יום אחד. לראשי הממשלה הקודמים זה לקח שבועות ספורים וכך יהיה גם עם נתניהו. נתניהו ולשכת בנט יסכימו ביניהם על המועד לפינוי הבית. אני בטוח שנתניהו יעזוב במהלך יולי. אם זה יידחה מעבר לכך, יהיה מקום לביקורת. אבל עכשיו? יומיים אחרי שסיים את תפקידו? אני סבור שיש לעגן בחוק פרק זמן מוסכם לפינוי מעון ראש הממשלה, אך חוק כזה יחול כמובן רק על ראשי הממשלה הבאים.

ועכשיו טוענים נגדו על כך שהעז לפגוש במעון את שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר ניקי היילי. מה הבעייה בכך? הוא ראש האופוזיציה ומקובל שבכירים מחו"ל המבקרים בארץ פוגשים גם את ראש האופוזיציה. וכיוון שהוא עדיין יושב בבלפור, אין סיבה שהפגישה לא תיערך שם. בוודאי כאשר אין מדובר בביקור רשמי של בעל תפקיד מכהן.

אני קורא את הפשקווילים בנושא של אורי משגב והפנייה ליועמ"ש של "קריים-מיניסטר" וזה מעורר בי דחיה. זו שנאה לשמה. אני יודע שהביביסטים נוהגים להציג את כל מי שאינו סוגד לנתניהו כמקשה אחת ומציגים את כל הביקורת עליו כ"שנאה" ומכנים את כל מי שאינו עובד את פולחן האישיות כרל"ב, "רקלוביבי",רק-לא-ביבי. אבל יש כאלה שבאמת נוטפים משנאה. כך אלה שהאשימו אותו שיזם בכוונה את ההסלמה שהובילה למבצע "שומר החומות" כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, כך אלה שדיברו על "סגר פוליטי" בשיא הקורונה ועכשיו אלה שמזנבים בו בקמפיין בלפור החדש. דומה שהם מכורים למחאה ומתקשים להיגמל. יאללה, תרגיעו.

* שינויי חקיקה הכרחיים – בפני הכנסת יונח בימים הקרובים תיקון לחוק יסוד הממשלה, על פיו ראש הממשלה שמסיים את תפקידו יפנה את המעון בתוך 14 יום. החוק הזה לא יחול על נתניהו, אלא על בנט וראשי הממשלה הבאים.

בהזדמנות זו יש לחוקק שני חוקים נוספים, שגם הם נובעים מלקחי כהונת נתניהו. האחד הוא שהמדינה לא תממן אגורה אחת באחזקת ביתו הפרטי של ראש הממשלה, זולת אבטחה. המדינה מעמידה לראש הממשלה מעון רשמי הממומן במלואו על ידי משלם המיסים. ביתו הפרטי – כשמו כן הוא, בית פרטי, וכל הוצאותיו הן הוצאות פרטיות של ראש הממשלה ורעייתו. אם ראש הממשלה רוצה לקיים פגישות עבודה בביתו הפרטי זו זכותו, אך אז עליו לממן את כל העלויות הכרוכות בכך. השני הוא, שאין לרעיית ראש הממשלה כל מעמד בהיררכיה של ניהול אחזקת מעון ראש הממשלה. כל עובדי האחזקה, הניקיון והמזון במעון כפופים לאחראי על כך מטעם משרד ראש הממשלה. רעיית ראש הממשלה, כדיירת במעון, מוזמנת להציע את הצעותיה ולהגיש את בקשותיה לאחראי על כך במשרד. אין לה שום סמכות לתת הוראות לעובדות ולעובדים.

* הסרת מסכות – איראן לא בחרה ביום שישי את מנהיגה. נשיא איראן אינו מנהיג המדינה. מנהיג המדינה הוא המנהיג הרוחני, חמינאי. על פיו יישק דבר. הנשיא הוא עושה דברו.

חמינאי הוא האיש שמאשר את ההתמודדות בבחירות לנשיאות. מבין המועמדים שהוא מאשר, ברור במי הוא רוצה וברור שהוא יבחר. וברור שהוא סר למרותו של חמינאי. ולכן, השאלה האם הנשיא הוא קיצוני או "מתון" אינה חשובה כשלעצמה. חשיבותה היא ההבנה האם חמינאי רוצה להציב מסכה "מתונה" על פניו בעיתוי זה או אחר. כאשר הוא רצה לקדם את הסכם מינכן של המאה ה-21, הסכם הגרעין האיראני, הוא החליף את מסכת אחמדיניג'אד הקיצוני במסכת רוחאני ה"מתון", שירכך את ההתנגדות במערב ויביא לחתימת ההסכם, שמבסס את איראן כמדינת סף-גרעינית, שהפצצה היא בהישג ידה. כנראה שבבחירת רוצח ההמונים ראיסי, הוא מאותת שהוא מעריך שחזרת ארה"ב, על אף כל ההפרות האיראניות, היא בידו, שביידן שבוי בידי הרצון העז לחזור להסכם, והוא כבר אינו זקוק למסכה מתונה.

בשבוע שבו בישראל הסרנו את מסכות הנ.ק. (נגד קורונה) גם בחללים הסגורים – גם איראן הסירה את המסכות. ואם לשפוט על פי הנזק שנגרם בתקופת רוחאני – המסכה המתונה של איראן, שהיה חמור יותר מבתקופת אחמדניג'אד, אני מקווה שהסרת המסכה בבחירת ראיסי, היא חדשות טובות. הרמטכ"ל כוכבי יוצא השבוע לארה"ב ובשבוע הבא – הנשיא ריבלין ואני מניח שבקרוב מאוד גם ראש הממשלה בנט. על ישראל להשתמש בבחירת ראיסי כטיעון מוביל במאבק נגד החזרה להסכם מינכן 2. בסופו של דבר, לא יהיה מנוס מהשמדת הגרעין האיראני בכוח.

* שנאה מזוקקת – יחסו של חתן פרס סוקולוב (למרבה החרפה) התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי לממשלת נתניהו היה אמביוולנטי. מצד אחד הוא מעריץ את נתניהו. מצד שני הוא מתעב על עמקי נשמתו את המדינה שנתניהו עמד בראשה. כעת אין לו כבר בעייה כזאת. מול הממשלה הנוכחית שנאתו מזוקקת. בפשקוויל האחרון הוא בירך על הצתת השדות בנגב ("פרובוקציה מוצדקת") וגינה את התגובה הישראלית, כי הרי לישראל אסור להגן על אזרחיה, והוקיע את הממשלה ובעיקר את השר עומר בר לב על אישור מצעד הדגלים. מה שהרתיח אותו יותר מכל הוא שעומר בר לב כינה את ירושלים "בירתנו הנצחית". אוי אוי אוי. ולכן הוא הציב אותו בשורה אחת עם בן-גביר. לדידו אין שום הבדל בין בר לב לבן גביר. בדיוק כפי שבאחד מסבבי הבחירות, שבכולן הוא קרא לתמוך ברשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא הסביר שאין שום הבדל מהותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר, כי שניהם ציונים.

* עֹז לקהלני – האם השתתפתם פעם במסיבת יום הולדת שנפתחה בשירת "התקווה"? אם לא, כנראה שלא נכחתם ביום הולדת של אביגדור קהלני. לכן, סביר להניח שלא השתתפתם ביומולדת שכללה אזכרה לחללי גדוד 77. וגם לא השתתפתם במסיבת יום הולדת שנערכה באנדרטת עֹז 77 בעמק הבכא שבצפון הגולן, ולא ישבתם שלוש שעות בקור העז וברוח החזקה.

קהלני חגג ב-16 ביוני את יום הולדתו ה-77. את האירוע הגדול הוא לא חגג בגיל שבעים ולא יחגוג בגיל שמונים, אלא בגיל הסמלי – במספר של הגדוד שעליו פיקד במלחמת יום הכיפור, לוחמה שעליה קיבל את עיטור הגבורה (בנוסף לעיטור המופת שקיבל במלחמת ששת הימים).

האמפיתאטרון ליד האנדרטה היה מלא מפה לפה. דומני שהייתי אחד הבודדים במקום שלא היה שיריונר. לכן פחות התרגשתי מטנק המרכבה סימן 4 שהחטיבה הביאה למקום וכל הטנקיסטים הוותיקים נהרו אליו בהתרגשות של ילדים.

מח"ט 7 הנוכחי אל"מ אודי צור העלה על נס את פועלו של אביגדור כיו"ר עמותת החטיבה וגם שאר הדוברים הודו לו על פועלו להנצחת מורשת הגדוד והחטיבה וזכרם של החללים. צור סיפר על פגישה עם חניכי הפנימיה הצבאית לפני ימים אחדים. "למה הלכת לחטיבה 7?" שאל אותו אחד החניכים וצור השיב: "בזכות שני ספרים, 'חשופים בצריח' ו'עֹז 77' "

גיבורם של שני הספרים, על מלחמת ששת הימים ועל מלחמת יום הכיפורים, הוא אביגדור, שאף כתב את "עֹז 77".

את "עֹז 77" קיבלתי לבר המצווה שלי, ואמנם לא הלכתי לשריון, אך אין ספק שזה ספר שגדלתי עליו. התגייסתי לצה"ל 8 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. מה זה 8 שנים? כלום. אבל בעיניי מלחמת יום הכיפורים, שהייתי בה ילד בכיתה ה', היתה מלחמה היסטורית רחוקה ולוחמיה היו בעבורי בערך לוחמי בר-כוכבא. ותמיד ידעתי, שהמלחמות שלנו בלבנון הן משחק ילדים לעומת מלחמת יום הכיפורים. כך חשתי גם ביום ההולדת של קהלני, כאשר הלוחמים והמפקדים סיפרו את סיפורי המלחמה. ניכרה והרשימה האהבה וההערצה שהלוחמים הרעיפו על מפקדם גם בחלוף כמעט יובל שנים. אביגדור השיב להם אהבה בנאום ציוני חוצב להבות.

* ביד הלשון: הפיל שבחדר – במאמר שכתבתי לאחרונה השתמשתי בביטוי "הפיל שבחדר" (זה היה בנושא האנטישמיות בזרם הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב). שאלה אותי הקוראת ריקי איתן מה מקור הביטוי.

זהו ביטוי ציורי, המתאר מצב שבו אנשים יושבים בחדר, ובשיחתם מסתובבים סחור סחור סביב בעייה גדולה כמו פיל שמונחת מול עיניהם, אך הם מעדיפים להתעלם ממנה.

מקור הביטוי הוא באנגלית – elephant in the room.

אורי הייטנר

* * *

האם המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט יקדישו לתפיסתם ולהרשעתם של הפורעים שרצחו יהודים ושרפו והרסו רכוש יהודי בחודש מאי 21' – אחוז אחד [!] בלבד מהזמן, המימון וכוח האדם – שהם הקדישו ומקדישים לפארסה הנמשכת והולכת של משפטי נתניהו?

* * *

מרדכי ניסן

היהודים אשמים:

סוגיית השפה הערבית בחברה הישראלית

ישנו סיפור של "שלום עליכם" שמתאים למצבה של ישראל. כל פעם שהגוי בעיירה כועס על היהודי ומחטיף לו, נמצא שהיהודי אשם כי עורר זעם ותסכול אצל הגוי.  קנאת הגוי ושנאתו לא יודעות גבול, ולבסוף מצווה הרב לגרש את היהודי מן העיירה כדי לשכך את המתיחות ולשמור על שלום עם הגויים.

טרור ושטיפת מוח

כעת התגייסו אמצעי התקשורת, האולפנים, המומחים והפרשנים, המוסרניים ומטיפי הצדק, לפעולה דורסנית. הם ילַמדו את היהודים מה חטאם על רקע הפרעות שביצעו ערבים, ומה על היהודים לעשות לתקן את המצב, ולהציל את המדינה ממלחמת אזרחים ומשפט בבית הדין הבינלאומי? שני חטאים חטא עמי. לא למדו ערבית, ולא פיתחו את החברה הערבית ואיכות חייהם. לכן לא נותרה לערבים ברירה מלבד מסע מרי ופרץ של הרס. הצאצאים של שורדי הנכבה יוצאים לפעולת זעם ונקם.

אזרחות ולאומיות

מדינת ישראל לא קמה על בסיס שותפות יהודית-ערבית, או כמדינה דו-לאומית, אלא כמדינה יהודית. נקודה. זו לא הדגם כקנדה שנוסדה בשותפות ע"י אנגלים וצרפתים, או בלגיה ע"י צרפתים ופלמים. ישראל גם לא הצהירה על שתי שפות לאומיות כרשמיות, כמו מרוקו עם ערבית וברברית (תמזירט), או הודו עם הינדית ואנגלית. לאום אחד, שפה אחת, חזון אחד – זו תעודת הלידה של מדינת ישראל. כמה פשוט, צפוי, מובן מאליו. וכך קבע ואישר חוק הלאום משנת 2018.

אך דא עקא, שהתושבים הערבים זכו עם הקמת המדינה ב-1948 לאזרחות למרות שהיו אתמול שלשום אויבי הציונות ורוצחי היהודים. חלפו יותר מ-70 שנה, הערבים רכשו השכלה ופרנסה, שמרו על שפתם ותרבותם, קיבלו ייצוג במוסדות המדינה – ונשארו נאמנים לשאיפתם לחולל שינוי – שהמדינה היהודית תיבול, ואיננה. הרי הערבים לא שכחו ולא סלחו, ולבסוף חולמים שייכון פתרון צודק, שפירושו בלי המדינה היהודית.

לו הערבים היו מביעים הכרת הטוב לישראל, על מכלול החופש וההישגים שזכו להם, היה בכך לפי הקוד התרבותי הערבי פגיעה עצמית. עלבון ממדרגה ראשונה. המשמעות תהיה הודאה שליהודים מעמד בכיר, וכל מעשיהם לטובת הערבים כפתרונות של אדון כלפי עבד. הערבים דבקים בגירסה שהם בעלי הארץ, ושזו פלשתין שהיהודים הזרים גזלו בכוח. הערבים לא מרשים לעצמם להגיד תודה, אלא יוסיפו כהנה וכהנה תלונות ודרישות, נוכח הקיפוח והעוול שמנת חלקם, לדעתם, מידי ישראל העושקת ללא סוף. מבחינת הערבים, הם היו הגורם הדומיננטי בעבר ויהיה בעתיד הגורם הדומיננטי לפי הצדק האסלאמי והכבוד הערבי – והזכויות של הפלשתינים שכוללות זכות השיבה של מיליוני פלשתינים.

שפה ומאבק

חוק הלאום קבע, לצד שעברית היא שפת המדינה, שלא ייפגע המעמד של השפה הערבית כפי שהתמסדה בחברה ובמדינה. היא שפת ההוראה במערכת החינוך הערבית הממלכתית, ובשלטי דרכים ובמוסדות ראשיים נוכחית. נעשו ניסיונות משך השנים להרחיב את הוראת הערבית עבור ילדי ישראל היהודים. אם יתגברו הלחצים ויתרבו התוכניות לשם כך, ייפול לידי הערבים ניצחון תרבותי ולאומי ניכר.

למעשה, כל קריאה מצד יהודים בעד דו-קיום, השתלבות הערבים, העצמת השפה הערבית, ואפלייה מתקנת, משמשת הוכחה שהחברה הערבית סבלה קשות מהזנחה מתמשכת.

כיוון שלשון היא מרכיב מובהק של לאומיות, כל צעד לקידום וחיזוק השפה הערבית יתרום לרוממות הזהות הערבית בישראל ולתחושת הצדק. כבר מזמן שערבי ישראל מזדהים כפלשתינים – על כך הצהיר ח"כ מנצור עבאס – ומנסים להוליך שולל כאילו אין סתירה בין ישראליות ופלשתיניות. ליבם של ערבי נצרת ואום אל-פאחם, סכנין וטירה, עם עמם הפלשתיני; הם אינם אזרחים נאמנים, רק אזרחים כדאיים – או כדאניקים –  ללא שיעור.

ישראל עלולה במו ידיה להאדיר את הערבית, שבלאו הכי מושמעת בכל מקום שבו ערבים עובדים ולומדים במרחב המדינה. המדינה כבר לובשת צורה דו-לאומית, והתפשטות הערבית תקדם את הממד הדו-לשוני. המאבק הוא משחק אפס סכום, זה מתחזק וזה נחלש, זה מנצח וזה מפסיד... מתמיה שהיהודים במגמה להכשיר את המדינה לקבל איפיון דו-לאומי במובהק.

כיבוש ושלום

כל דיון לגבי זכויות הערבים חייב להתחיל, כאמור, עם העובדה שציבור זה לא משלים עם ישראל כמדינה יהודית. לא בדבריהם או חוסר דבריהם – ואימן עודה, אחמד טיבי, ומנצור עבאס כנציגים נאמנים לכך.  המחסום לשלום הוא לא בקיפוח של הערבים אלא בחתירת הערבים לחולל שינוי שיסתיים עם קץ הציונות ואובדן המדינה. כל ויתור לערבים, כמו הנהגה של חובת לימוד ערבית בבתי-ספר של יהודים, יתפרש ככניעה.

רק מי שהוא חלש מבקש שלום. מי שהוא חזק לא זקוק לשלום. כבר ראינו את מלכודת השלום נוסח אוסלו, ואת פירותיו הבאושים. כל צעד לטובת התחזקות של הערבית בחברה הישראלית ישדר מסר, שהיהודים אשמים לסכסוך ומוכנים לעשות מאמצים על מנת לרצות את הערבים, הקורבן לפי השיח המעוות.

יש יותר מידי הוכחות שהישראלים טרם עמדו על הקוד התרבותי הרווח במזרח-התיכון. ככל שיותר יהודים ידברו ערבית, ואולי בהמשך ידיעת השפה תהיה תנאי לתעסוקה בענפים שונים במשק, יבינו הערבים שהם הולכים בדרך הנכונה. ואת מלכודת המוות יטמינו היהודים בעצמם. 

* ד"ר מרדכי ניסן לימד היסטוריה של המזרח-התיכון באוניברסיטה העברית.

* * *

מוטי הרכבי

ממשלת ישראל העבירה מיליון חיסונים

לרשות הפלסטינאית

ממשלת בנט-לפיד (וכל השאר) העבירו מיליון חיסונים לרשות הפלסטינאית – זו לשון ההודעה! ועכשיו איך הנושא דווח ברשת ב': ישראל (לא ממשלת ישראל, לא בנט, לא לפיד) רק ממשלת ישראל – העבירה מיליון חיסונים לרשות הפלסטינאית.

ומיד הסבר שזהו מעשה מאד הומניטרי. אפילו טרחו לציין שאחד הארגונים עם השמות המפוצצים של הקרן משהו כמו רופאים למען השלום, אנשי רוח למען האחווה האנושית וכו', שיבחו את המעשה הנאור וההומניטרי.

לא הייתי שם לב להודעה אלמלא שמעתי הודעה אחרת – כשישראל העבירה 1000 חיסונים לרשות הפלסטינאית (למי שלא זוכר מיליון זה אלף פעמים אלף). אז כמובן לא אמרו ״ישראל״, או ״ממשלת ישראל״ או משרד הבריאות – אלא הדיווח היה שביבי העביר 1000 חיסונים לרשות הפלסטינאית – וכמובן שזה לא היה ״מעשה הומניטרי״ אלא ״פחד מהפלסטינאים״ או ״שחיתות״ או נגד ההפגנות בבלפור!

אהוד: בינתיים כידוע התבטל המשלוח ועומדות להיות מוחזרות מאה אלף המנות הראשונות של החיסון בטענה של הפלסטינים כי מועד התפוגה שלהן קרוב מדי.

יכול להיות שגם זה הוא אחד התעלולים של המן האגגי נתניהו, כי כידוע הוא אשם, וגם יהיה אשם – בכל מחדלי ממשלת בנט-עבאס שקיבלה ממנו לידיה אדמה חרוכה של מדינה מושחתת, מפגרת, ענייה ושוקעת, עם רזרבות מטבע זר בדומה ללבנון, תחלואת קורונה כמו בהודו ודמוקרטיה נוסח טורקיה של ארדואן.

* * *

תקוה וינשטוק

הסבתא של נשיא המדינה

היא גם האימא של הנשיא

בעקבות רשימתי "הרבנית שרה הרצוג", "מעריב", 1958 24.2.

"כדאי לכתוב על הרבנית הרצוג!" אמרו לי מכרים, וגם כתבו לי אודותיה. מסתבר שאף שבעיתונות מוזכרת הרבנית אך מעט – בית הרב הראשי מסתייג מזרקורים – הרבנית הרצוג הינה אישיות מוכרת ומוקרת. נתקיים בה "כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו."                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       

לא בלב קל נעתרה שרה, רעיית הרב יצחק הלוי הרצוג הרב הראשי האשכנזי, לראיון עיתונאי. ברם משניאותה, מסרה לי "קוריקולום ויטה" מקיף וכן של חייה, בעברית בה היא שלטת, לצד אנגלית ואידיש, גם רוסית זכורה לה. כוח זיכרונה מרשים.

שרה הרצוג (1896-1979) הינה בתו של הרב יצחק הילמן, הרב הראשי של צרפת, שחיבר 22 ספרים על התלמוד. שרה למדה בבית ספר רוסי וגם גם נגינה בפסנתר. מילדות חונכה לנהל בית גדול ולהיות אשת רב רם מעלה. ב-1918, בת 21, נישאה לרב יצחק הרצוג, שכבר בגיל 18 נודע כבקי בכל הש"ס, והיה בוגר אוניברסיטאות לונדון והסורבון. שידוך בין רבנויות בריטניה וצרפת.

בראשית נישואיו היה הרב ד"ר  יצחק-אייזיק הרצוג רבה הראשי של בלפסט שבאירלנד. שם נולד בכורם, חיים הרצוג. עד מהרה התמנה לרב הראשי של כל אירלנד והמשפחה עברה לאדינבורו הבירה, בה נולד בנה השני, ד"ר יעקב הרצוג. כשנפטר הרב הראשי לישראל צבי הכהן קוק, נבחר הרב יצחק הרצוג במקומו והמשפחה עברה לירושלים.

 הרבנית מעורבת מאוד במתרחש בארץ ופעילה במרחב הציבורי. לצד רעיית הנשיא רחל בן צבי והסופר ש"י עגנון ניצבה בראש הפגנת היישוב  הגדולה נגד "הספר הלבן" הבריטי והשתתפה גם בהפגנות לאומיות אחרות.

היא העדיפה לפתוח את השיחה בביקורים שקיימה עם הרב "במשך עשור בקיבוצים, גם לא דתיים, רק לא פירסמנו את זה," ובעיקר סיפרה על מסעה עם בעלה במלחמת העולם השנייה. הרב  הרצוג יצא לדרום אפריקה ולארצות הברית, לשכנע את מנהיגיהן להציל את היהודים  המתבוססים בדמם תחת הנאצים, והרבנית כינסה נשים יהודיות ו"גויות" לעדכנן במתרחש בארץ-ישראל. בהתרגשות סיפרה על  250 הילדים היהודים שהוציא הרב ממנזרים, כנסיות ובתי נוצרים, והחזירם לעם היהודי ולארץ-ישראל. בעיני הרב – זה אחד הדברים החשובים ביותר שעשה.

הרבנית נודעת כמארחת למופת. נהיר לה הסוד להיות חביבה גם לפחות שבפחותים ועם זאת ליצור מרחק כבוד הולם לרב. בבית כבר התארחו כל נציגי משרד החוץ שלנו והשגרירים הזרים לרבות השגריר הרוסי. מח"כ מק"י מיקוניס ועד ראש "בית הדין של העדה החרדית" המתייחס בביקורת לתואר הדוקטור של  הרב הראשי, ועד לנשיא המדינה.

 בערבי שבת מוזמנים אורחים רבים לשולחן הרב. הוא אינו מפזם זמירות אף שהוא אוהב חזנות, אבל נושא דרשה לתלמידי חכמים. בסוכות עולים לרגל לרב מכל קצות הארץ ומכל העדות. "הסדר" של הרב הראשי מונה כחמישים נפש ויותר. חודשים לפני הפסח ממליצים רבנים  ומנהיגים מישראל ומחו"ל על בני קהילתם שיוזמנו לסדר. הסדרים נמשכים גם עד שתיים אחר חצות. כל השגרירים הזרים כבר הסבו לסדר הזה, כולם בכיסוי ראש, מבינים שכך צריך להתנהג כאן. לכל אחד הגדה בשפתו. "אני מוכרחה להגיד שזה סדר יפה מאוד, כמו אצל סבא שלי," דברי הרבנית.

את יומו מתחיל הרב בתפילה ובשיעור בבית הכנסת שבבית. בחגים הוא מתפלל ב"ישורון". לאחר מכן יורד הרב ללשכתו, משיב על בעייה בתלמוד שנשלחה מהודו, על עגינות בבודפשט, משלוח כלי קודש לאוזבקיסטן ו... הרבנית פונה לעיסוקיה החברתיים. לעיתים היא מבקרת בקולנוע. הרב כמובן אינו משתתף בזה, "הוא לא הלך מעולם לסרט, לפחות מאז עמד על דעתו," היא מתקנת את עצמה. "אבל הוא יודע מה זה. בחו"ל היתה לנו טלוויזיה. גם אני הולכת מעט מאוד לקולנוע. לא נעים ללכת לבד ואין לי זמן. גם לחברות אני הולכת מעט. וזמני תפוס."  היא מנויה על סדרת קונצרטים בירושלים.

על מנת לקרב את הרב לציבור שאלתי את הרבנית מה למשל המאכלים האהובים ועל אישהּ. היא אפילו לא השיבה, רק הביטה עליי בסרקזם ועיניה הפקחיות אמרו: אינך יודעת שהרב הראשי  לישראל הוא מעל  ומעבר לקושיות כאלה? לשאול על מאכליו של הרב!!!

לשיטתה הרב הינו איש הרוח העוסק בתורה והוא מעל ומעבר לכל שאלה כזו. כמעט בושתי בהעזה שלי. לא למדתי לקח. אפשר לשאול את פולה בן גוריון מה הקוץ-מוץ שהיא מכינה לראש הממשלה אבל טאבו לשאול מה אוכל הרב הראשי בבוקר.

ברם הצדק עם הרבנית. היא היתה מוכנה לשאלות על עצמה לא לפרטים אישיים על הרב הראשי לישראל.

אז דיברנו על תפקידיה של מרת שרה הרצוג כרבנית שבעלה עוסק בתורה בלבד והוא מעל ומעבר לכל שאלה הפוגעת בפרטיות. כל עניני העולם הזה נמצאים בידיה הנאמנות. הרבנית הרצוג דוגלת בפעילות ציבורית של נשים גם  מחוץ לכותלי ביתן, בפעילות עצמאית  למען עמן, דתן וארצן. היא פעילה מאוד ואשת ציבור. נשיאת "אמנה" לנשים דתיות. ועדיין יפת תואר ועורה ורוד ורענן. יודעת להחדיר בכל אורח כבוד לבעלה. בקיאה בסוד לחלוק כבוד לקטן שבקטנים, ומהרגע הראשון ליצור מרחק מבעלה הרב הראשי.

שאיפת הרבנית – שביתה ישמש בית  ועד לחכמים. "מה יש לפחד מהדתיות שלי? אני מאמינה שכל יהודי, דתי ולא דתי, צריך להתאמץ להבין את השני. רק הכבוד ההדדי יעשה מאיתנו עם אחד!"

הרבנית עושה את עבודתה הציבורית "לא בשביל גן עדן," אלא למען הסיפוק העצמי. היא  עורכת בביתה ישיבות, מבקרת במוסדות ונדבנותה הנה שם דבר בירושלים. כשם שידוע שהרב נכון בכל שעה ועת לגמול חסד. היא יושבת ראש "עזרת נשים" המאשפזת 120 חולי נפש. "אם נחשוב מה עבר העם היהודי, לא פלא שיש כה הרבה חולי עצבים." היא יו"ר כבוד של "עזר ליולדות" עניות, "חונן דלים", חברה בוועדת הכבוד של "הדסה", בוועד הפועל  של מוסד סאלד ועוד ועוד. היא כמובן יו"ר נשות מזרחי,  המחזיקה 80 כיתות גן ומסייעות בהקמת בתי זקנים. היא מעריכה מאד מתן בסתר לתלמידי חכמים.

הרבנית הרצוג מקווה שבניה ימשיכו בשושלת הרבנות. שניהם סיימו ישיבות – הצעיר, יעקב, אף הוסמך לרבנות ולדיינות – לצד עריכת דין, אבל בחרו לעסוק בעניינים לאומיים אחרים.

"האם הם דתיים?" אני שואלת.

לאחר הרהור קל משיבה הרבנית: "אחד בטח1"

הערב רד. הראיון תם. אני מעיפה מבט סביב. מבנה קומותיים. למטה לשכות הרב והרבנית, למעלה חדרי המגורים. הרבה תמונות, בעיקר משפחתיות, מעשה ידי הצייר הלונדוני דוד הילמן, אחי הרבנית.

הרבנית תוהה היכן אלון הלילה. השבתי ש"מעריב" הזמין לי חדר במלון "המלכים", ונפרדנו בחיבה.

למחרת בבוקר, רק ירדתי לארוחה, ראיתי מישהו מהלך אנה ואנה בעצבנות. הוא מיהר אליי, מציג את עצמו כמזכירהּ של הרבנית ואומר: "הרבנית מבקשת מאוד שלא תכתבי מה שאמרה על דתיותם של שני בניה."

הבטחתי שלא אכתוב ושמרתי את "הסוד" עד היום.

את יעקב הרצוג הכרתי במסגרות חברתיות דתיות בתל אביב. עם אשתו פנינה שחור למדתי בכיתה ח' בבית הספר לבנות תלפיות. כשביקרתי בקנדה היה הרצוג שגריר ישראל שם והוזמנתי לבקר בביתם.

יעקב, אברך משי חריף ובקי, היה מזכירו המדיני של ראש הממשלה בן גוריון, מנהל אגף העדות הנוצריות במשרד הדתות, וקבע יחסים טובים עם הוותיקן. בעיקר נודע מהוויכוח הבינלאומי שניהל עם הפילוסוף הבריטי ארנולד טוינבי, שטען כי ה"נכבה" הפלסטינית כמוה כג'נוסייד של היהודים בידי הנאצים. הרצוג יצא המנצח. הוא נפטר ב-1972 והוא בן 50 בלבד, עוד בחיי אימו.

חיים, בנם הבכור של ההרצוגים, בחר בקריירה צבאית. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי, לימים התגייס לצה"ל. כאשר ראיינתי את אימו הוא היה אלוף פיקוד הדרום, השתחרר מהצבא בדרגת אלוף והקים משרד עריכת דין משגשג. הוא חזר לצבא כפרשן צבאי בימי המתח לפני מלחמת ששת הימים, וחזר שוב כפרשן צבאי במלחמת יום כיפור. נבחר כחבר רפ"י בכנסת, ובשנת 1983 נבחר לנשיא השישי של מדינת ישראל וכיהן כנשיא עשר שנים עד 1993.   

ועתה, 38 שנים אחרי, נבחר ברוב עצום לנשיא האחד-עשר של ישראל – יצחק (בוז'י) הרצוג, בנו של חיים הרצוג, הנשיא השישי, ונכד לרב יצחק הלוי הרצוג ולרבנית שרה הרצוג.

השם "הרצוג" עודו מהלך קסמים. 

תקוה וינשטוק

 * * *

אם היה אפשר להפוך לאנרגיה

את כמויות השנאה להמן האגגי נתניהו

היה אפשר לספק בהן

את מחצית תצרוכת החשמל של ישראל!

* * *

איליה בר-זאב

העתק תזוזה (אפקי שׂמאלי לא פוליטי)

שיעור בגיאולוגיית ה"שֶׁבֶר"

סוֹף-סוֹף אֲנִי מֵבִין מַדּוּעַ נִרְעָד הָעוֹלָם כְּבָר מִילְיֹונֵי שָׁנִים –

לוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים מִתַּחַת אוֹקְיָנוֹסִים וְיַבָּשׁוֹת, אֶנֶרְגְּיָה מִצְטַבֶּרֶת

בִּנְקוּדוֹת הַחִכּוּךְ,

סְדָקִים מִתְפָּרְצִים, קַרְקָעוֹת מִתְרוֹמְמוֹת,

שְׁבָרִים בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת בְּטֶרֶם צוּרָה –

רֶטֶט הֲוָיָה רִאשׁוֹנִית

בְּטֶרֶם זְמַן.

הַשֶּׁבֶר הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ הוּא סוּרִי-אַפְרִיקָנִי לִפְנֵי הֱיוֹת אָדָם,

בְּטֶרֶם צֶבַע –        

הַלּוּחַ הַשָּׁחֹר כְּנֶגֶד הַלּוּחַ הָעַרְבִי. בְּטֶרֶם אֲסוֹנוֹת.

כַּאֲשֶׁר הַזָּוִית בֵּינֵינוּ שְׁלִילִית אָנוּ נִלְחָצִים זֶה לַזֶּה מִפַּחַד הַלֵּילוֹת,

רִכְסֵי הָרִים נֶעֱרָמִים. אִם הַקַּו הַמַּפְרִיד בְּזָוִית חִיּוּבִית,

פִּסּוֹת קַרְקַע עַצְבָּנִית רוֹחֲשׁוֹת –

אָנוּ מִתְרַחֲקִים זֶה מִזֶּה, בֶּקַע נִפְעָר בָּנוּ, סְדוֹם וַעֲמוֹרָה,

בּוֹלְעָנִים

אוֹרְבִים לְכָל שֶׁחוֹלֵף.

הָאַגָּן שֶׁבָּךְ בּוֹלֵם זַעֲזוּעִים, יוֹצֵר שִׁוּוּי מִשְׁקָל

בֵּין מַה שֶׁנִּכְנָס

לְבֵין מַה שֶׁמִּתְאַדֶּה.

יָם הַמָּוֶת שׁוֹלֵף לָשׁוֹן חֲצוּיָה, הַמָּרָק הַבִּיּוֹלוֹגִי צוֹבֵר חֹם בֵּין הַבְּריח לַדְּלָתַיִם.

אַל תִּכְעֲסִי, אַתְּ אוֹקְיָנוֹס צָעִיר.

נִשְׁאַרְנוּ שְׁנַיִם,

עָרֵי הַכִּכָּר נִכְחַדו, מֵי גֵּיהִנּוֹם סָבִיב, נַחֲשֵׁי בָּרִיחַ בְּמַיִם מְלוּחִים

שִׁטְפוֹנוֹת בַּמַּעֲרָב, פְּלָגִים זוֹרְמִים בְּנַּחֲלֵי הַמִּזְרָח –

שָׁם לֵדַת הַשֶּׁמֶשׁ.

אַל דְּאָגָה! תַּחַת יָרֵחַ בָּהִיר נֶחְשָׂפוֹת פִּנּוֹת סֵתֶר לִמְחַפְּשֵׂי אַהֲבָה,

לַפְּרָאִים וְלִתְמִימֵי הַדֶּרֶךְ.

בְּמַעֲלֵה מֹר, בְּנַחַל רַחַף, צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת נוֹשְׂאוֹת כֶּתֶם כָּתֹם,

רְעֵבוֹת לְמַתָּת.

שׁוֹשַׁנַּת יְרִיחוֹ הִיא לֹא רַק מַחֲלַת עוֹר אֶלָּא גַּם סִימָן לְחַיִּים חֲדָשִׁים,

נַסִּי וּרְאִי אֶת הַנֵּס –

לְמַעְלָה, בָּהָר הַיָּבֵשׁ, תְּנִי מַיִם לְשִׁלְדֵי הַפְּרָחִים.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", 2012

* * *

לחגיגות השמחה של אויבי ישראל באיראן לרגל בחירת הנשיא הפרסי החדש – השופט-הרוצח אברהים ראיסי, אפשר להוסיף את חגיגות השמחה בכיכר רבין לרגל הדחת נתניהו ואת הפגנות המוצ"ש האנטי-אגגיות שכנראה הצליחו לערער את שלוותה הנפשית של משפחת המן הבלפורי!

* * *

חנה סמוכה מושיוב

קרוסלה

חלק ראשון

אנחנו אחרי שנה ויותר, שבה פַּנְדֶמְיַת הקורונה מתפשטת ומפילה חללים בארץ ובעולם. מדי יום מתפרסמים נתונים על תמותה גבוהה במדינות רבות. לא מצליחים להשתלט על הווירוס הקטלני. בתקופה הזו איש מאיתנו לא יצא מביתו לא לביקורי קרובים ולא לביקורי חולים, לא לארוחות חג או שבת, לא לחוגים, לא לטיולים, לא להופעות ולא להצגות. נעצרו החיים!

הנגיף התחיל להשתולל באותו שבוע שבעלי חלה, ועבר ניתוח וִיפֵּל, לאחר שבגופו התגלה גידול ממאיר, שהעיד שהכול שביר. לזה נוספה המתקפה מהמגפה שאיש לא שמע את שמה ולא ידע מה יהיה היקפה. אם בימים הראשונים, אחרי הניתוח, נהנינו מקרבת הילדים, שהרימו מעט את המורל והקלו על גזרת הגורל, והנכדים המודאגים באו והביאו ציורים וברכות. תוך ימים אחדים, הכול השתנה, כשהוחלט שהמלחמה במגפה, מצריכה ריחוק, בידוד וסגר. את הנכדים אסור לחבק ולנשק ולארח, ושמירת המרחק, הנה הכרח. מה גם שהחולה הראשון, שחזר מאיטליה, היה מהיישוב, שבו בני גר, והמחלה הפכה למוחשית וקרובה כפסע מכל הכפר. סירבנו לקבל מבקרים, ואפילו את בננו וכלתנו, שחזרו עם ילדיהם מ"טיול בר מצוה" בקריבים, ולא ראינו אותם ימים רבים. הביקורים נמנעו, שמא הם נושאים את הנגיף האלים, כי הם טסו במטוסים, שהפכו מדגרה של וירוסים, שמעבירים את הנגיף ממדינה למדינה, ואין מפניו שום הגנה.

למען האמת, הריחוק שנכפה עלינו, לא גרם לשעמום, ממילא חיינו השתנו. נוספו הרבה דאגות בריאותיות, והרבה ימי אשפוז, שבהם החולה שלי הרגיש רע והיה שבוז, סָבַל סֶבֶל נוראי, והיה מכונס בתוך סבלו, פחדיו וכאביו, ורק הקשר עם הרופאים ובית החולים נמשך, וזה מה שנדרש. הרופאים והאחיות המסורים, עשו כל מה שהם יכלו, כדי לאפשר לחולים לקבל טיפולים ולהחלים. ובתקופה הזו, שאיש לא יכול היה לנבא מתי יהיה סופה, גייסתי את כל כוחותיי לעזור במתקפה. לא היו לו מתחרים, לא הילדים, ולא הנכדים, לא חוגים ולא טיולים. עשרים וארבע שעות ביממה, צמודה אליו, דואגת ומטפלת ומונה את דפיקות הלב, ונותנת לו תרופות לשכך את הכאב. הוא מחובר לשני נקזים שמהבטן יוצאים ואליהם מטפטפים, חומרים מהבטן ומהלבלב, וצריך לרוקן ולחבוש את פצעיו, ולשים לב אליו. 

הניתוח הצריך החלמה ארוכה וקשה ורצופה בסבל. מדובר בניתוח מסובך וזה לא דבר של מה בכך, כל יום מתקדמים צעד. לפעמים קדימה, לפעמים אחורה. לא פעם המצב הורע. כאב וסבל נורא. פעם איים על חייו, חיידק אלים, שגרם לו לחום גבוה ורעד ואפיסת כוחות משגעת. פעם עורו נכווה, תופעת לואי של הטיפול הכימותרפי, ומשחה שנתן לו רופא העור, גרמה לעורו לבעור. לא פעם הנקז ממקומו יצא וכל הנוזל מהבטן זב על החולצה... ובכל פעם שמשהו השתבש, מיד טילפנתי למנתח המנצח, שדרש להגיע מיד למיון, שם הורה על סוגי הבדיקות והטיפול, שהצריך לא פעם אשפוז ארוך ומתיש.

קשה היה לראות את האור בקצה המנהרה. ואין שום ביטחון, שאחרי ניתוח כל כך קשה, שבו שינו את סדרי הבריאה, ואחרי כימותרפיה אלימה, ינצח את המחלה כשידו על העליונה. בדברי הרופא היתה לו אמונה שלמה, וזה את ליבי קנה, ועבורי זו המתנה הגדולה, שעזרה לנו בשעות הקשות, והאמנו שלמרות הכול, יהיה טוב!!!

כך גם המעגל השני של המשפחה. כל אחד מאחיי ואחיותיי, התמודד עם הבעיות ועם המחלות הקשות. ועצם העובדה שנגזר עלינו "בידוד" או "סגר", או "ריחוק", לא נעבור על החוק, ולא ידענו אם נשוב יחד לחייך ולצחוק.

;ככול שחלפו ימים וחודשים ועברה גם שנה, ידענו שזה לא יקרה כל כך מהר. התחלנו להבין שלמחלת הקורונה אין זמן קצוב, והיא באה כדי להישאר, והיא לא תיעלם כל כך מהר, ומפניה חייבים להישמר, כי יש לה כוח להצמית ולהמית, בעיקר קשישים, שמערכת החיסון שלהם חלשה, ובוודאי כשהם אחרי ניתוח והכול מתוח מהטיפולים שהם עוברים. חייבים לשמור על הכללים, אסור לקבל מבקרים! יש לעטות מסכות כשהולכים לבדיקות ולטיפולים. ולמרות הכול אנחנו מלאים חרדות מהחדשות הקשות. אף אחד לא יכול להגיד שהוא חסין, מהמגפה שמקורה בסין. ואם הייתה אפשרות להיות בקשר יותר הדוק עם המשפחה שאיכפת לה מאיתנו, פרחה ההזדמנות...

בעלי ואני, שפעם חשבנו שנמשיך לחיות בבריאות איתנה, השנה אצלנו הכול השתנה. הבעיות הבריאותיות צצו כמו פטריות, התמודדנו עם ניתוחים וכימותרפיה וריצות לרופאים ולבתי חולים. הביטחון בחיים התערער. בנוסף לכל הצרות, הרגשתי מרומה כשהסתבר שהפסדנו הון רב בעסקת נדל"ן, שבה השקענו את כספי הפנסיה. המכה האיומה גרמה לנו למועקה, שכאבה ולא פסקה. ואם זה לא מספיק, חבר קרוב ושותף של בעלי נפטר פתאום, ובעלי נותר לבד בניהול המשק והעול גדול... והוא הרבה לעשות לא יכול. הכאב מעיק ומחניק. נראה שהכול מנבא חורבן, ואנחנו הקורבן התורן. כל המהלומות נפלו עלינו בזמן קצר וקשה היה להכיל כל כך הרבה חיל. ברור לנו שהחיים דבר לא מבטיחים.

גם בריאותי התערערה והייתי ערה לתופעות מוזרות ולא הבינותי איך נהפכה הקערה וכל כך הרבה רע קרה בתקופה כל כך קצרה. ידעתי שאין פסול שאפנה לטיפול. והימים ימי קורונה וסגרים. אפשר היה לקבוע תורים טלפוניים וגם פנים מול פנים. התחלתי את "הטיול" מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה, והמועקה רק הלכה והתעמקה, כשמדי יום נחתה עליי מכה חדשה, שעירערה את נפשי והאדמה מתחתי רעדה. הרבה אנשים מתו במגפה, ביניהם אנשים מוכרים ומפורסמים, והמגפה כל יום הפילה חללים, והיא מוסיפה, ולא רואים את סופה. עם כל קושי בנשימה, חששתי שגם אני אהפוך לגופה, כי בטח תקפה אותי המגפה. לא רציתי למות, כי אני ב"שליחות", מטפלת בבעלי החולה שלי הוא זקוק, ואסור לי את הספינה הטובעת לנטוש. החרדה שאפול ואצטרך אשפוז, או טיפול, לא ידעה גבול, וגרמה לי טלטול. ולא ידעתי מה עוד לקרות עלול...

גם השמועות מהאחים שלי לא היו מעודדות. זה עבר ניתוח, והשני רץ לטיפולים, ולכולם אין מצב רוח. חשים בודדים ולא רואים את הנכדים. זו שנה ארורה, ורק שתחלוף במהרה ומקווים שנשרוד את הגזרה המרה, שהביאה עלינו את הצרה הצרורה.

בעלי ישב רוב היום על הכורסה, מרותק למרקע הטלוויזיה, ולא נחסכו ממנו כל המאורעות וכל החדשות הרעות, שהוסיפו הרבה חששות ופחד מפני הבאות. הנושא העיקרי היה הנגיף שלא הפסיק להטריד ובגללו נוספו הגבלות, בידודים, ריחוקים וסגרים, שלא השפיעו על הביקורים שלנו בבית החולים למרות הסיכונים. קשה היה לראות את הסוף. מחכים לחיסון שיביא סוף לאסון.  

נכדיי, שהיו חלק משמעותי בחיי, והמעריצים הגדולים שלי, שאותם קבלתי מדי פעם בצהריים אחרי הלימודים, והכנתי להם אוכל שהם אוהבים, וישבתי אחתם להכין שחעורים והכנתי אותם למבחנים, במחי יד אחת, התנתקתי מהם לחלוטין, שמא הם נושאים את הנגיף, שעלול את חיינו להכרית. זה לא היה פשוט, לא להם ולא לי, כי הם היו הדבר האמיתי, כל אהבתי. נאסר עליהם להיות איתי. וכשמרחוק הם הושיטו את ידיהם לחיבוק, והידיים הושבו ריקם, ניתן היה לראות את הדמעות בעיניהם כאילו אני זונחת אותם וחשש שלא אשוב לחבקם, כמו הרבה סבתות וסבים שנדבקו במגפה הארורה שאת חייהם גמרה.

ביום הראשון של שנת 2021, שנה חדשה. ייחלנו להתחלה אחרת, שסוגרת את השנה הקודמת, המקוללת. התחסנו חיסון ראשון נגד קורונה. עדיין לא הרגשנו, שאנו חסינים בפני המחלה, עד שנקבל את החיסון השני. אחרי שלושה שבועות קבלנו את החיסון השני, התחלנו להיות פחות לחוצים, יותר רגועים, וקיווינו שאנו פחות פגיעים. עדיין מספר הנדבקים הלך ועלה, ובבתי החולים העומס עלה, ועדיין לא היתה הקלה. הגידול במיספר המתחסנים, גדל במהירות והחלה ירידה במיספר הנדבקים ובמיספר המתים. הדאגה מהקורונה נרגעה ונחלשה. מדי פעם הופיעו ואריאנטים חדשים, ולא ידענו, אם החיסון שקבלנו נגדם עמיד, רצינו לשמוע מה הפרוייקטור יגיד.

למרות שמרבית האוכלוסייה התחסנה, שוב סגר ארוך, עד אחרי פורים. ושוב הפגנות ברחובות, ואי שקט במשק. מובטלים רבים, עסקים נסגרים, מפעלי חיים קורסים, הרבה קשישים מתים, וגם צעירים, ונשים הרות, שלפעמים הן מתות והעוברים ניצלים, ולפעמים גם האם וגם העובר עוברים מהעולם... מפחיד... ומיספר המאושפזים במצב קשה עולה וכל אחד חושש, שמא גם הוא יחלה ולא ימצא לו מקום בבית החולים... חתונות מתקיימות בחצרות הבתים, או נדחות למועדים אחרים, ושוב סגר, ושוב דחייה, ומה שהיה, נראה שלא יהיה. ואין אירועי תרבות, לא הרצאות ולא הצגות. גם בתי הספר והאוניברסיטאות מלמדים בזום וכך גם גני הילדים. הלימודים אינם לימודים, ויש תלמידים שלא יודעים איך נראית כיתה, או בית הספר, או התיכון, או החטיבה, שבהם היו אמורים להתחיל ללמוד בספטמבר, כשאת המורים לא ראו ממטר, ולא ידעו איך הם נראים בחיים, כי לא נפגשו אתם פנים מול פנים. ויש הרגשה ששנת הלימודים הולכת לאיבוד. כי לא כולם מצליחים ללמוד בזום. לא לכל ילד יש מחשב, וצריך לדאוג לנכדים שלכל אחד יהיה מחשב, כדי שיוכל להיכנס לשיעורים בזום ולא לבזבז את הזמן בלא לעשות כלום. ומזל שחלק מההורים מובטלים, ויכולים לעזור לילדים הקטנים. כמובן, שגם אין חוגים לילדים ואין טיולים ואין בילויים, ואין ביקורים אצל חברים, ואין מסיבות והחגים אינם חגים. בזכות הזום מתקיימים דברים ביקום, כי אחרת, כלום...

עברה שנה. לכאורה, מצבו של בעלי השתפר. מיד אחרי שהשותף שלו נפטר ואבד, הוא נאלץ לשנס מותניים ולקום, לקבל עליו את כל האחריות ולנהל לבד את העסק בדיוק בעונה הבוערת. באמצעות הטלפון הוא ניהל את הקטיף, האסיף, השיווק וכל השאר. הוא נהג כך, מהרגע שהתעורר מהניתוח, וההכרה שבה אליו. כל עוד הוא חי, הוא לא יאפשר למפעל חייו לרדת לטמיון. מבחינתו זה לא בא בחשבון. הוא מתעורר כל בוקר לעמל יומו, ושווה לו לחיות למענו. זה שלו, ואת זה אף אחד לא ייקח ממנו, אפילו שבפועל הוא לא מסוגל לעשות דבר, מלבד לתת הוראות הפעלה. עבורו זה נפלא. ואני האישה המכילה והמצילה, ששומרת עליו ביום ובלילה, חשה השפלה... כי העבודה לוקחת ממני את התהילה... ממשיכה לשאת למענו תפילה. קשה לי לכעוס עליו, כי קשה להיכנס לנעליו, ורק אלוהים יודע, מה עובר עליו... הוא רוצה להרגיש שיש משהו שהוא יכול לעשות, שאף אחד אתו לא יכול להתחרות, וזה נותן לו כוחות לחיות...   

באחת מהבדיקות השגרתיות, אחרי שסיים טיפול כימותרפי בן שישה חודשים, התגלה חשש לממצא חשוד, ושוב בדיקות דם, אולטרא סאונד, C.T, ו-MRI. ושוב מתח... מה יהיה עליו!!! שוב ריצות לרופאים מומחים, שקובעים, שצריך ביופסיה בהרדמה. ועוד תורים ועוד בדיקות. וצריך לחכות, עד שיחרצו גורלות. בינתיים שורדים... מה לנו כי נלין, למרות הכול, לצוף מעל המים מתחילים, סך הכול הוא התגבר על הרבה מיגבלות, ועם מה שנשאר, בינתיים אפשר לחיות... מתחת לפני השטח, המאבק עם המחלה לא תם, ואיש לא יודע איך הגורל נחתם. אני נושאת את סבלו על שכמי, ואני ממנו לא אסור, ואדאג לו לטיפול הכי מסור, ואני רוצה לקיים ההבטחה שלעצמי אני מבטיחה. ורוצה להאמין שזה לא רק חלום, ויבוא יום, שהוא יצא מזה בשלום.

אני חזקה, אך אני לא עשויה מפלדה, והבריאות שלי מראה סימני היחלשות. לחץ הדם עולה. הלב היגע משתגע. כאבי ברכיים, כתפיים, שוקיים, צוואר, וזה לא נגמר. הראיה נחלשת, צריך לעבור ניתוח קטרקט. ובבוקר אביבי, חשתי שהעולם מסתובב סביבי...

הביטחון שלי, שאוכל להמשיך ולתמוך ולטפל בבעלי עד ההחלמה השלמה, ולא להישבר, מתערער. אני לא רוצה להישבר... לא רציתי שזה יהיה כך, רציתי לנצח! התחלתי לרוץ לרופאים, שיושיעו אותי ולא יתנו לי ליפול. נשלחתי לעשות בדיקות רבות. רציתי להציל את עצמי, ממה שחששתי שעלול לי לקרות. העסקתי את עצמי ודאגתי מיד להשלים כל משימה, שעליי מוטלת, בעיקר מה שקשור בחשבונות, בכספים ובניירות להצהרת ההון, ובמלאי תרופות, דברים שהם רק בשליטתי. רוצה להשאיר אחריי שולחן נקי, בטרם אפסיק לתפקד, או מהעולם איעלם. זה מפחיד וזה קורה להרבה אנשים, שהם חיים, ופתאום נעלמים... ומה אם את מטרותיי לא אוכל להגשים? מה יהיה איתו, עם בעלי, שבכול דבר הוא תלוי בי? ואני לא במיטבי? אסור לי לעזוב אותו, כשהוא עדיין נלחם במחלה הקשה, אחרי שעבר ניתוח לא פשוט, איך לא יטבע וימשיך לשוט? אני חייבת להיות חזקה, לעזור לעצמי להחלים, ללבוש עוז, ושהגורל לי לא יבוז. אני לא מדלגת על אף רופא, וכל רופא שולח לבדיקות נוספות והימים חולפים וקמטים בפני חורשים תלמים ומתחת לעיניים שקיות ניבטות... מביטה בראי, לא מכירה את עצמי!!! הזו היא אני??? עושה פן, מתאפרת, מורחת מייק-אפ, לובשת שמלה ולא טרנינג, עוטה מסכה ורודה, בוחרת להיראות אחרת, פחות מיוסרת ויותר מאושרת...

בינתיים חלק מהכאבים כבים, וצצים חדשים, ואני לא מבינה מה מחיי הם רוצים... הפחדים עליי משתלטים, איבדתי את הביטחון בחיים, ויותר מפעם אני חוששת מהמוות, שנראה כל כך ממשי ומוחשי וקרוב, כמעט נוגע בי!!! והחדשות מאיימות ולא מבשרות טובות. אני לא נכנעת, לא מוותרת, עושה הכול כדי לא לשמוט את המושכות.

ובכל הקשיים ובכל מה שעובר עלינו, אישה מבוגרת אחת, שיכולה להיות אימי, שרק לפני שנים אחדות הכרתי באקראי, ונוצרה בינינו ידידות מדהימה, קנתה את עולמה. כשהיא שמעה שבעלי חלה, כל יום לשלומו שאלה, ודרשה גם בשלומי. השבתי על כל שאלותיה. הרגשתי שהיא חשה אותי ולא הפסיקה ללוות אותי בכל העליות והמורדות שידעתי. ולמרות שהסיפורים שלי היו מלאי חִיל, וזה היה מבהיל, אותם היא יכלה להכיל. היא עודדה אותי ונתנה לי להרגיש, שאני חזקה ונהדרת ומסורה ורב פעלים. לא אעלים, ששמחתי לשמוע את המילים, שנתנו לי לחוש שאני מיוחדת, למרות שהייתי מפוחדת. מהשמיים שלחו לי את המלאכית, שצעדה איתי והאירה לי את הדרך הקשה. לא מקרי שהתחברנו כל כך והפכנו ללב אחד. מישהו מלמעלה דאג שלא אהיה לבד. ובכל הרע, זה הדבר הטוב שלי קרה. גיליתי חברה יקרה.

אף פעם לא הצטיינתי בשמירה על קשר עם חברים וחברות. תמיד הייתי עסוקה באלפי מחויבויות ולא פיניתי יותר מדי זמן לחברויות. דווקא בתקופה הזו, כשחברים וחברות החלו שואלים שאלות ורצו לדעת עוד, היה לי זמן ומקום, ונעניתי ברצון, ועניתי לכל השיחות הטלפוניות ולהודעות. למרות שכל הנטל היה עליי, הרגשתי שיש איתי עוד אנשים שנותנים לי כוחות, שאיכפת להם ממני, והם טורחים להתקשר ולדעת מה קורה איתנו, וזאת למרות  שלרוב החדשות היו עגומות, אך תמיד לֻווּ בתקווה ובנחמה ובקרן אור. וכל זה מבלי לאפשר לאף חבר לבוא לבקר ולראות מה הוא באמת עלינו עובר. 

והיה גם רופא מומחה, שבכל רגע נחוץ הוא נענה, מיד הושיט עזרה ופתר כל בעייה והביא מזור ורוגע ושלווה ונתן תקווה ולא דרש אגורה. למרות הנפילה הרגשנו את הגאולה....

בעקבות החיסונים, מצב התחלואה, הלך וירד. הסגר אחרי פורים הותר. מתחילים לראות את הנכדים שצמחו וגדלו. לא ויתרתי על "ליל הסדר" עם כל הילדים והנכדים. הגיע הזמן שנשב כל המשפחה יחד סביב שולחן אחד ולא בזום שלא עושה לי כלום. זו שעה ברוכה אחרי שנה שלא בילינו יחד, לא חגגנו, לא חיבקנו ולא נישקנו, פחדנו... וכשהידיים הושטו, שמטנו אותן, כי אמרו, שאסור לחבק, ולנכדים אסור להתקרב. ובליל הסדר זכינו לחבק ולנשק ולנשום את הנכדים האהובים, והם שרו "מה נשתנה?" וכל כך הרבה השתנה השנה...

למרות שיש עוד בדיקות ועוד טיפולים ועוד ביופסיה. מתנחמים שהולך לקרות משהו יותר טוב. פחות חשש מקורונה. משהו נפתח, יש לנו משפחה, ואנו לא רק זוג זקנים משועממים ושותקים, כי אין על מה לדבר, כי כל אחד את עצמו סוגר, כדי לא להדאיג את האחר. מחכים לרגע שנפגוש גם את האחים, ואת הילדים והנכדים שלהם. לחזור לשגרה, שגרה שיש בה משפחה ולא רק בית חולים ואישפוזים וכימותרפיה וביקורים אצל רופאים ובתי מרקחת ו"סוּפֶּר" והרבה פחד... למרות שדבר לא חסר, פרט למעט חופש ולמגע עם הקרובים האהובים.

חנה סמוכה מושיוב

המשך יבוא

* * *

יונתן גורל

1. משוגע הנביא, אוויל איש הרוח

לחבריי

חדלו לכם מן המשיח

כי חזון עיוועים הוא

תנו ליבכם

לצידכם

לזולתכם

להיות אנשים

בתוך פקקים נפתלים

של קיום אנושי

וזיכרו, קיבה מלאה

ואבר זקור

נרקבים

כמו שכל

ומעשים

תנו ליבכם

להיות אנשים

2. יהודים וערבים בירושלים

אחת החוויות שלי בהוראה היתה בבית הספר "חטיבת ביניים בבית חנינא", שם לימדתי עברית לילדים ערבים בשנות ה-70 של המאה הקודמת.

לבית הספר הגעתי באוטובוס מהתחנה המרכזית מול החומה, מרכז מזרח ירושלים לכל דבר.

הילד המדובר, נאגי שמו, פגש בי על הכביש, לפני מגרש הכדור-רגל רחב הידיים שלמרגלותיו, וכנראה ראה שהשעה כשרה לשיחת חולין "חופשית" בין מורה לתלמיד, ויש צורך להזכיר שבבית הספר מורים נהגו להכות את התלמידים כאמצעי משמעת מקובל ושגרתי, מה שהביך אותי לא מעט והתבטא גם בחופש היחסי שהרגישו התלמידים בשיעורים שלי, ואכן מפקחי משרד החינוך העירו שלדעתם משפיע הדבר על רמת ההישגים של תלמידיי בעברית.

כמובן, שלא סיפרתי למפקחים שאני לא מכה את התלמידים ואולי, לכן, יש רעש... שאולי אולי משפיע על רמת התלמידים בעברית.

נאגי, בשיחה המדוברת, שואל אותי מאיזו שכונה בירושלים אני מגיע לבית הספר? ולפני שאני משיב לו הוא אומר, "אתה גר ב'חארת אל תאנק', הלא כך?" – כלומר, "בשכונת הפחים," שכונה של מעמד נמוך על כל המתלווה.

באותו זמן, גרתי ברחוב הטייסים בירושלים ומולי גר יצחק נבון ז"ל שלימים היה נשיא המדינה, ולצידי גר עו"ד אבי יצחק וכך הלאה והלאה.

כנראה שלנאגי היתה מודעות להבדלים בין יהודים לערבים בירושלים, היהודי "המכובד" לא ילמד ב"חטיבת ביניים" במזרח ירושלים ואם הוא מגיע לבית חנינא, הוא, כנראה מ"הנחותים".

באותו זמן לימדתי גם באוניברסיטה העברית בהר הצופים, ב"מרכז ללימודים קדם אקדמאיים", וזכיתי לשבחים רבים.  אבל, לך תסביר לנאגי, שמבחינתי כירושלמי מדורות (הוריי וסבי נולדו בעיר העתיקה בירושלים ולאו דווקא ברובע היהודי) – אין הבדל כלשהו בין התושבים, וחינוך, זה לחנך, ללא הבדל דת, אמונה, מוצא, מעמד וכל השאר...

בקיצור "עוף מוזר". ואכן, כשנפגשתי עם תלמידים מבית הספר לאחר שנים, אמר לי אחד מהם, בעל חנות ברחוב צאלח א-דין, שהוא הרגיש, בהיותו תלמיד שלי, שאני "לא אחד המורים..."

כנראה, הייתי נאיבי וגם נשארתי...

יונתן גורל

* * *

נימוקי ועדת השופטים לפרס עמינֹח לשנת תשס"ה

2005

בנושא – שירה בעלת זיקה לתכנים יהודיים

המשורר יצחק גנוז

הספר "מעבר לגשרון העץ"

סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח.

סובב סובב רוח השיר והשירה בשירתו של המשורר יצחק גנוז והולך בדרכי ביאלורוסיה, אוקראינה, קזחסתן ועל פני הים התיכון עד לארץ ישראל. "כאן החוף, כאן הסוף ואין עוד ללכת" כדבר השיר. ועל סביבתו שב רוח השיר, אל המשפחה, הבית, העיירה וגשרון העץ. גשרון העץ הוא הגשר והקשר אל הזיכרונות, החלומות והחזון. רוחו של השיר נושבת על צמרות האילן שליד הגשרון של שפת נהר הניאמן "שכינינו אותו נאמן. כי בעת מחבוא ובריחה ואימת הכלייה, שטפו יהודים במימיו הצוננים את דמם, פצעם ומדוחי ייסוריהם."

עכשיו הגשרון בנוי בטון והעץ נשכח וכרות, אך תמונתם חקוקה בדומיית הכאב העצור של שירתו של יצחק גנוז. הוא קלט וספג והפנים את המראות והקולות של שם, ובציור של עצבות, במילים ומשפטים קצרים, הוא מצייר לנו תמונות המרחפות לחלל הרגש של עולמנו. ובצלילי השיר ומילותיו אנו מקשיבים לנעימה יהודית עממית ומוכרת.

לשני שירים רשם יצחק גנוז את הכותרת בלדה. אבל הקורא בשיריו יחוש כי כל שירתו היא כעין בלדה אחת לחיים היהודיים, לנשמות היהודיות, לערגתם לארץ ישראל, לעקירתם מבית גידולם, להעפלתם לארץ, למלחמתם לעצמאות המדינה ולתקוותם שצאצאיהם אחריהם יבנו את ביתם בארץ הנצח.

יצחק גנוז בשירתו הצליח בצלילים, במילים, בסמלים, בביטויים רהוטים, בהירים ופשוטים, למצוא את הצירוף ההולם של תמונה ותוכן מילולי הממלא את שיריו בהבעה רבת משמעות.

בשיריו שזורים יחסים בין אב לבנו, בין ילד לאימו, בין אדם לעמו ובין בן העם לארצו, כחוטים הארוגים יחדיו לתמונות בצבע. ברקע התמונות, השחור של הלילה, כמו נראה מרחוק ונגוהות אור הבקר הולכות ומתחזקות.

כמה מאלף השיר "הכלי של עשיו", כהדגמה לדברינו על שירתו. המשורר יצחק גנוז בשיר "הכלי של עשיו" מתאר את השלווה של הנחל, את חצר השכן הגוי, את חגיגת נערי בני מצווה, את האם ואת האב על מלאכתו. כשלפתע אחד הנערים שולף אקדח של פורים. האב שראה זועק: "תפסיק. אינני רוצה בבית הזה לראות את הכלי של עשיו'' ובמעבר חד ופתאומי עובר המשורר לתיאור אחר. אל הקלגסים הגרמנים שמובילים יהודים אל מותם. האדמה רועדת תחת רגליהם. הבן והאב מתדפקים בלילה אצל השכן הגוי ומתחננים "תן לנו הכלי של עשיו, קח הבית, הכסף, זהב, אך תן לנו הכלי של עשיו."

שירתו של יצחק גנוז היא כעין מצבה. מצבה לתקופה, ליהדות הגולה, למשפחתו להוריו ולאחיו. היא פותחת דלת שבעדה יפרוץ הרגש גם מאלה שלו חוו את החוויות שעברו על המשורר.

על כל אלה מצאנו את המשורר יצחק גנוז ראוי לפרס עמינח לשירה, לשנת תשס"ה.

פרופ' נח עמינֹח – יו"ר

ד"ר יעל לוין

ד"ר יוסף שרביט

* * *

נעמן כהן

תאוות הנקם האינפנטילית

של גדעון משה זריצ'נסקי-סער

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.

(משנה, אבות ד' כ"א).

תאוות הנקם האינפנטילית של גדעון משה זריצ'נסקי-סער בנתניהו היא נקמה בעתיד מדינת ישראל. למרבה הצער לא הצליח בנימין מיליקובסקי-נתניהו להעביר חוק להחלת הריבונות הישראלית בבקעת הירדן ובשטח c ברוח תוכנית אלון-רבין-טראמפ. למרות תמיכתו העקרונית בסיפוח, הכשיל ראש הממשלה החלופי, בנימין גנץ, את המהלך ומנע אותו, ואף התנאה בכך במערכת הבחירות שלו.

למרבה הצער במקום לחבור לליכוד ולהביא להקמת ממשלה שיש בה רוב להחלת הריבונות הישראלית בבקעה, בחר גדעון משה זריצ'נסקי-סער לחבור למפלגה גזענית אנטישמית-אנטי-ציונית, מפלגת רע"ם, להקים ממשלה לא ציונית*, ולמנוע בכך את הריבונות, וכל זאת רק בגלל תאוות נקם אינפנטילית בנתניהו.

גדעון משה זריצ'נסקי-סער, והתנהגותו האינפנטילית המופקרת, ייזכר לדיראון עולם בהיסטוריה של מדינת ישראל.

* ממשלה שאחד ממרכיביה אינו חותם על קווי היסוד שלה כי אינו מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית – אינה ממשלה ציונית, אלא רק ממשלה שיש בה גם כמה מפלגות ציוניות.

שנאתו של דן וירז'בולובסקי-מרידור

לנתניהו כמניע לתמיכה באיראן גרעינית

במאמרו בעל הכותרת (בגירסה האינטרנטית) "נתניהו עשה שגיאה חמורה עם הסכם הגרעין. זמן לתקן," קורא דן וירז'בולובסקי-מרידור לישראל לחזור להסכם הגרעין עם איראן.

"נתניהו," כותב וירז'בולובסקי-מרידור, "זיהה את חומרת האיום האיראני ועסק בו רבות, אולם שגה פעמיים בדרך טיפולו באיום הזה, הן כשהחמיץ אפשרות להשפיע על ההסכם וניסה למנוע את החתימה עליו (ונכשל בכך), והן כאשר הצליח לשכנע את טראמפ להסתלק מן ההסכם, בלי שגובשה מדיניות אחרת שתצליח לעצור את ההתקדמות של איראן.

"ביטול ההסכם (למעשה, הפרתו) מצד ארה"ב לא הועילה אלא הזיקה לאינטרס של ישראל. בכך למעשה שיחרר טראמפ את איראן מהתחייבויותיה. אכן, מאז פרשו מן ההסכם הפעילו האמריקאים לחץ כבד על טהראן, אך היא לא נכנעה למשטר הסנקציות – והתקדמה בתוכניתה הגרעינית."

"איראן אחרי מהלכי נתניהו וטראמפ," קובע מרידור בסיפוק עצמי שהוא לא יכול להסתיר, "קרובה יותר ליכולת גרעין צבאית ממה שהיתה לאחר חתימת הסכם הגרעין ב–2015. ארה"ב היא מדינה ידידה, ובראשה נשיא ידיד. הפעם צריך לפעול אִתה ולא נגדה."

(דן מרידור, "לא לדחות את הסכם הגרעין", "הארץ", 16.6.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9907208

חזרה להסכם" עם איראן, פירושו ביטול הסנקציות על איראן, והעשרתה במיליארדי דולרים שיאפשרו לה לחמש את צבא המהפכה ואת החיזבאללה והחמאס, בנוסף להכרה בינלאומית בהפיכתה של איראן למעצמה גרעינית עוד תשע שנים.

הסכם הגרעין:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%9D_%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%9F_%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%AA

האם האינטרס הישראלי הוא העשרת איראן שתאפשר לה צבירת כוח קונוונציונלי יחד עם מתן לגיטימציה בין לאומית להפיכתה למעצמה גרעינית?

אין זאת ששנאת נתניהו עיוורה לחלוטין את וירז'בולובסקי-מרידור. בחינת לעזאזל ישראל, העיקר שנתניהו ייפגע. וכל האמור לעיל היה עוד בטרם נבחר התליין מטהרן לנשיא איראן.

ציונות היא תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי

אנטי-ציונות היא רצון לביטול העצמאות המדינית והריבונות

של העם היהודי ושאיפה לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי

לא ברורה לי מטרתו הנסתרת של מנחם רהט (לא ידוע לי שמו המקורי כי בערך שכתב על עצמו בוויקיפדיה הוא התבייש בשמו והשמיטו), כאשר הוא משווה בצורה נואלת את נתניהו ללוכד העכבישים-החלילן מהמלין, שהביא מוות וכליה על ההולכים אחריו. האם רצונו להשוות את החרדים לעכבישים, או לילדים? האם להכפיש את נתניהו, ולרומם את נפתלי בנט, או את עבאס ר"ל? מכל מקום, כל ההתייחסות שלו לחרדים ולציונות מקורה באי הבנה, שרבים שותפים אליה.

(מנחם רהט, "החרדיות הציונית, בעיניים עצומות אחר החלילן מהמלין", "חדשות בן עזר", גיליון 1654).

לפני הקמת המדינה היו רוב החרדים אנטי-ציונים, כלומר התנגדו לתנועה הציונית שתבעה שחרור לאומי של העם היהודי משלטון זר, והשגת ריבונות לאומית על ארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה, זולת קומץ מאנשי נטורי קרתא החרדים בארץ, כולם ציונים, כלומר מתנגדים לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי, וזאת בלי קשר להתנגדותם לממשלה חילונית.

וזה המקום להזכיר את ההגדרות:

ציונות היא תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי.

אנטי-ציונות היא רצון לביטול העצמאות המדינית והריבונות של העם היהודי ושאיפה לחיות תחת שלטון זר, ובארץ תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.

מיהו אוייב?

האימם (אימם אצל הסונים זה חזן) של לוד, הג'יהאדיסט המסית, יוסוף אלבז, מכריז "אנו מתייחסים למדינה כמדינת אוייב."

https://www.bhol.co.il/news/1220986

אם הוא מכריז על עצמו כאוייב, מה צריך עוד לקרות כדי שגם מדינת ישראל תכריז עליו כאוייב?

"על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים"

1. יו"ר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), איימן עאדל עודה מכריז בשער שכם: "על החומות האלו יונף דגל פלסטין וירושלים תהיה בירת פלסטין הכבושה. בני עמנו יגרמו לכך שהם יתביישו וייסוגו מהמקומות האלו."

https://rotter.net/forum/scoops1/703967.shtml

2. אחמד כמאל אחמד א-טיבי, מכריז בשער שכם: "הדגל הלגיטימי היחיד בבאב אל עמוד הוא הדגל הפלסטיני. הדגל הישראלי הוא סמל לכיבוש."

https://twitter.com/nirhasson/status/1404813072146051072?s=21

ודוק: דגל סֶר טאטון בנוונוטו מרק סייקס, הנקרא בפיהם "דגל פלסטין", הומצא ועוצב בידי הברון השישי מסלֶדמֶר, ממציא העם המומצא ומעצב דגלו, המסמל ע"י צבעי החליפויות האיסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית.

הגזען האחמדי איימן עאדל עודה, שוכח כי תחת הדגל הזה ומשטר האפרטהייד המוסלמי המסומל בו אין קיום לאחמדים בני עדתו, שאינם לגיטימיים בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים 13 מיליון קמ"ר, ויכולים להתקיים רק תחת כיבוש יהודי.

חאפלה מרוקאית – מוחמד החמישי עם ישמעאל הנייה

מלך מרוקו, מוחמד החמישי, הנערץ ע"י המרוקאים (הערבים והיהודים), אירח בארמונו לארוחה מרוקאית מפוארת את משלחת החמאס בראשות ישמעאל הנייה.

https://rotter.net/forum/scoops1/704474.shtml

מנהיג החמאס, הוגה הדעות המוסלמי-סוני הגזען, ישמעאל הנייה, הסביר לו ודאי את הגותו: אנחנו ננצח כי "אנחנו המוסלמים אוהבים את המוות כפי שישראל אוהבת את החיים!"

http://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243

בארוחה המרוקאית לא היה סיכוי לקלקול קיבה כי המרוקאים "מחטאים" כל מקום שם ביקר דוד גוברין שגריר ישראל:

https://www.mako.co.il/news-world/2021_q2/Article-f968dda2be1e971027.htm

מעניין אם הרב של המלך, העבריין יאשיהו פינטו, שירד מהארץ למרוקו, הקריא להם בסעודה את שיר הערצה למלך מרוקו "מה יפית", שחיבר  האקטיביסט הפרו-איסלמי והאנטי-אשכנזי, יליד מרוקו, סמי שלום שטרית.

הנה כך כתב סמי שלום שטרית לאשכנזים:

אֲנִי כּוֹתֵב לָכֶם שִׁירִים
בְּלָשׁוֹן אַשְׁדּוֹדִית
כּוּס אֶם אֶמְכֻּם
שֶׁלֹּא תָּבִינוּ מִלָּה

לָמָּה מִי לָמָּה מַה
מִּי שָׂם עֲלֵיכֶם
לָמָּה מִי לָמָּה מַה
מָּתַי שַׂמְתֶּם אַתֶּם עָלֵינוּ

אַתֶּם שֶׁכָּזֶה

אַתֶּם שֶׁכְּאִלּוּ
אַתֶּם שֶׁאַחְלָה

כיליד מרוקו חולם סמי שלום שטרית להרוס את הדמוקרטיה במדינת היהודים, ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית עם דיקטטורה של מונרכיה אבסולוטית א לה מרוֹק: וכך כתב למלך:

תנו לי מלך מרוקאי אחד, מרוקאי עם כבוד,

וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פֶרֶסִים, ושרונים,

ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות.

אסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אימי –

ארכין ראשי ואנשק את ידו ואשבע לו אמונים

"אללה יברכ פי-מולאי סידי."

(כן, זה אותו מלך מרוקו שהאשכנזים שילמו לאביו המלך כשוחד 25 דולר על כל יהודי שהסכים לשחררו ממרוקו).

רכבת לילה לקהיר?

שרת התחבורה החדשה מרב קסטנר-מיכאלי מממשלת "השינוי והריפוי" גיבשה בימים ספורים, במהירות שיא, תוכנית חדשה. טיסות ישירות לקהיר, ואוטובוסים בשבת:

https://rotter.net/forum/scoops1/704454.shtml

עם קצת הומור: בהתחשב במומחיות המפורסמת של סבהּ בארגון רכבת, אולי היא גם תארגן עכשיו רכבת לילה לקהיר, שתהיה רכבת הצלה לה ולמקורביה, הצלה מתוצאות החלום הרטוב של חברתה מרענה שהיהודים ייעלמו... בינתיים תיהנו מהשיר "רכבת לילה לקהיר":

https://www.youtube.com/watch?v=IOSmBOsGRMc

פרשת אלטלנה אפשר גם אחרת –

אפשר להנציח גם את חללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל

73 שנה לאחר פרשת אלטלנה, המכון למורשת בן-גוריון והמרכז למורשת בגין מאחדים כוחות, מדברים על העבר, בונים את העתיד, ומזמינים את המבקרים לאירוע מיוחד לציון פרשת אלטלנה, עם מגוון פעילויות לכל המשפחה, באנדרטת אלטלנה, מול המקום בו טובעה האונייה ב-22.6.1948.

https://news.xoox.co.il/item_4018682.htm

בואו לאירוע ועזרו לתקן עוול היסטורי והוא אי הנצחת שלושת חללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה. לא יעלה על הדעת שבעוד שחלק מהרוגי אלטלנה המונצחים על האנדרטה הם עריקים שערקו מצה"ל, וגנבו נשק ורכבים מהצבא, בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי נמצא כשלושים ק"מ מתל אביב, דווקא חללי צה"ל אינם מונצחים.

פסח וולודינגר 19: נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, התגייס לפלמ"ח והשתתף בקרבות. נפגע מחילופי הירי עם אנשי האצ"ל בהיותו במטה הפלמ"ח הסמוך לחוף הים בתל אביב, ושבוע לאחר מכן, כ"ב בסיוון תש"ח, 29.6.1948, מת מפצעיו.

חיים משה כץ 19: ניצול שואה השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ. מכל הקרבות נגד האוייב הערבי יצא בלי פגיעה, עד שנהרג בכפר ויתקין ע"י אנשי האצ"ל שהביאו את אוניית-הנשק "אלטלנה", ביום ט"ו בסיוון תש"ח, 22.6.1948.

יעקב פריד 21: עם פרוץ קרבות מלחמת-העצמאות התגייס ושירת בחטיבת "קריתי". השתתף בכמה פעולות בסביבות תל-אביב ונפל בכפר ויתקין, ביום י"ד בסיוון תש"ח, 21.6.1948.

ביטול הענקת פרס סוקולוב לגדעון לואי (לוי)

לאור שערוריית הענקת פרס סוקולוב מטעם עירית תל אביב לאקטיביסט הפרו-איסלמי, גדעון לואי (לוי), פניתי במכתב בקשה לשופטים שהמליצו עליו לקבלת הפרס: נורית קנטי, (יו"ר ועדת הפרס), נדב איל, שלום קיטל, פרופ' נעמה שפי, (לא מצאתי את הכתובת של בינה לוז). ולראש העיר מר רון אובז'נסקי-חולדאי, וראש ועדת הפרסים מר איתי חוכמה, בבקשה לבטל את מתן הפרס.

בינתיים ענתה לי רק נורית קנטי.

גברת נורית קנטי שלום רב,

canurit@gmail.com

 כתל אביבי קראתי בתדהמה את החלטתך להמליץ להעניק מטעם עיריית תל אביב את פרס סוקולוב לגדעון לוי.

נחום סוקולוב היה סופר, מתרגם, משורר, עיתונאי, אבי העיתונות העברית, ובעיקר ציוני, יד ימינו של הרצל, ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית, והוא שנתן לעירנו תל אביב את שמה בתרגום ספרו האוטופי של הרצל "אלטנוילנד" (ארץ ישנה חדשה) – תל אביב.

גדעון לוי, הוא יותר תעמלן מעיתונאי. הוא אנטי-ציוני מובהק, הרואה בציונות – תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי, אם כל חטאת. מגדיר את הצהרת בלפור עוול נוראי, ואת מדינת ישראל "מדינת רשע" שקמה בחטא, ויש לחסלה, ותומך באויביה, ובטרור נגד אזרחיה. רק לאחרונה הוא תמך בחמאס, והצדיק את מתקפת טרור הרקטות שלו על תל אביב.

הפרס האחרון שמגיע לו מעירנו תל אביב הוא פרס ע"ש נחום סוקולוב.

מתן הפרס לגדעון לוי מהווה יריקה בפרצוף של כל תל אביבי.

לשם השוואה – הגרמנים לא איימו בחיסול אנגליה, אבל האנגלים לא העלו על הדעת להעניק פרס לבן דמותו של גדעון לוי, ויליאם ג'ויס – "לורד האו האו", אלא דנו אותו למוות.

אודה לך על מחשבה שנייה בנושא, והמלצה חוזרת שלאור מעשיו של גדעון לוי את מבטלת את המלצתך הקודמת להעניק את פרס סוקולוב לגדעון לוי.

בתקווה למענה חיובי.

נעמן כהן

חובבי ציון 24

תל אביב

שלום נעמן, 

תודה על פנייתך. 

פרס סוקולוב איננו מוענק על דעות, אלא על הצטיינות בעשייה העיתונאית. 

ועדת הפרס לעיתונות כתובה, שאינני החברה היחידה בה, אלא רק עמדתי בראשה, בחנה את מכלול המועמדים שהיו לפניה ומצאה כי גדעון לוי הוא אחד משני המועמדים המתאימים ביותר לקבל את הפרס. דיוני הוועדה חסויים, אולם הנימוקים להמלצתנו, שאותם עיריית תל אביב אימצה, פומביים ואף פורסמו. 

על מנת לבטל את הפרס אני ממליצה לך לפנות לעיריית תל אביב, יש להם מחלקת פרסים. 

בברכה,

נורית קנטי 

נורית קנטי שלום רב.

תודה על תשובתך.

את כותבת: "פרס סוקולוב איננו מוענק על דעות, אלא על הצטיינות בעשייה העיתונאית." דא עקא שבמקרה הנדון של גדעון לוי אין להפריד בין עשייה עיתונאית לדעות.

ההיסטוריון האנגלי, אדוארד הלט קאר, כתב בספרו המפורסם, "מהי היסטוריה?" (א. ה. קאר: "היסטוריה מהי?" הקדמת הספר: שלמה אבינרי. תל אביב, מודן, 1986) – שבהיסטוריה יש שני דברים: עובדות ופרשנות, אבל עצם בחירת העובדות בהיסטוריה, היא כבר פרשנות של ההיסטוריה. 

כמנוי של עיתון "הארץ" שנים רבות, וכפרפראזה על דברי קאר, אצל גדעון לוי כל העשייה העיתונאית היא דעה. כל הידיעות הן דעות. כאמור הוא יותר תעמלן מעיתונאי.

כמובן פניתי בהתאם להצעתך, אבל אני סבור שמוטב גם לפרסם דעות מיעוט.

שנית, תודה רבה לתשובתך.

נעמן כהן

אשמח אם עוד תושבי תל אביב יפנו ויבקשו את ביטול הפרס לגדעון לואי (לוי).

עדיפה ממשלה אשכנזית

לאחר התלונות של דוד אמסלם על "ממשלה אשכנזית",  האקטיביסט הפרו-איסלמי והאנטי-אשכנזי, רון מוסא-כחלילי, מעדיף דווקא ממשלה אשכנזית.

הוא כותב: "אני מעדיף את הממשלה של נפתלי בנט ויאיר לפיד ובני גנץ וגדעון סער ומרב מיכאלי וניצן הורוביץ – כולם אשכנזים, גם במוצא וגם בסדר היום המרכזי שלהם – על פני הממשלה הכושלת עם מירי רגב ואמסלם ואמיר אוחנה ודוד ביטן, שאמנם הציפו את תת-הייצוג המזרחי, אך להוציא תיקונים אורגניים ותגרנות אין סוף, עזרו גם לשמר את הפערים כפי שהיו. בחינוך, בתעסוקה, בבריאות, בדיור.

"היעדר מזרחים* בממשלה הבאה – ואל תקשקשו עכשיו על סער החצי בוכרי או איילת שקד הרבע עיראקית, הוא בעייה עצומה לממשלת השינוי והריפוי והתיקון שללא זינוב בציבור המזרחי אין מצב שהיא מבססת את שלטונה ושוברת את התיקו הנצחי. המזרחי הוא המפתח לשינוי.

"המחנה האשכנזי חייב לשים הפעם על ראש שמחתו, באופן הצהרתי ומכוון, את צמצום הפערים הבלתי נסבלים בין מזרחים לאשכנזים. כי איך שלא תהפכו את זה, זאת הבעייה הפנימית החמורה ביותר, דווקא מפני שהיא גם המוכחשת ביותר. רגב ואוחנה אולי יכעסו, גם המחנה הביביסטי אולי יראה בזה צביעות וחסד מאוחר, אבל דומה שאין ברירה: את משוואת הליכוד שווה מזרחים חייבים לפרק."

(רון כחלילי, "עדיפה ממשלה אשכנזית", "הארץ", 12.6.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9893623

מה שרון מוסא-כחלילי לא מזכיר במאמר הוא שהוא מזהה את "הציונות" עם האשכנזים, וברצונו להביא לשלטון היהודים-הערבים כדי לחסל את מדינת היהודים ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית בעלת התרבות המפוארת ממנה באה משפחתו.

* "מזרחים" כוונתו לא ליהודים אשכנזים ממזרח אירופה "אוסט יודה", אלא ליהודים-ערבים.

היענות חריגה

מכיוון שמשפט נתניהו עוסק עתה בשאלה האם היתה "היענות חריגה" של אלוביץ לנתניהו, כדאי לראות אם היתה "היענות חריגה" של מוזס לראש הממשלה החלופי של ממשלת "השינוי והריפוי", יאיר למפל-לפיד במאבקו בשחיתות.

https://www.youtube.com/watch?v=uM8-oF8c6wA

נעמן כהן

* * *

אסתר רַאבּ

מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקווה

בחודש מאי 1921, לפני 100 שנים

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

עוד מן הבוקר עלו תמרות עשן מכפר-סבא, שתושביה נמצאו בפתח-תקווה – פתאום הגיעה שמועה שגוזלים את העדר בביצה. פלוגה של חמישה רוכבים יצאה, הרוכבים רק הספיקו להגיע עד התחלת הביצה – והנה ערבים לפניהם, מיד פנו עורף והחלו לברוח. הם במשעולים שבין הפרדסים – והערבים כבר בתוך הפרדסים כשתי לשונות משני צידי הדרך, וכשהגיעו הבחורים לאם דרכים, ניתך עליהם מטר-כדורים מתוך הפרדסים. אבשלום [גיסין] נפצע מיד אך ישב עוד הכן על הסוס, רכב כמאה מטר ונפל. שם הקיפוהו הערבים ויבתקוהו בחרבותיהם.

יתר הבחורים שבו כשידיות רוביהם וחולצותיהם סדוקות מכדורים, אחד מהם הספיק לקפוץ מן הסוס, לעזוב אותו לרוחו, והוא עצמו מתפתל בין גדרות השיטה עד הגיעו למחנה שלנו.

אז החלה המערכה – הם היו כמה אלפים. כל הסביבה מצפון למושבה המכוסה פרדסים – רחשה מערבים. בראש הלכו ערב אבו-קישק (שבט שחלוצי פתח-תקווה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמת פתח-תקווה. משפחת שייכים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט ומתערובת זו יצא טיפוס בידואי עז-נפש, שאינו מואס בשוד).

אלה הפשילו את כתונתם והחזיקוה בפיהם, מחלפות הראש התבדרו, ושוקיהם ערומות; ובקול פרא פרצו: "עליהום, עליהום!" – התלהבותם היתה גדולה, ושלנו היו מוכרחים לסגת אחור מעט, בכדי לתפוס עמדה, ולכן עזבו את הפרדסים האחרונים ואת שורת הבתים שלפני תחנת הרכבת, ועברו דרך הכיכר הגלוייה של תחנת הרכבת, עד לכרמי השקדים שלפני המושבה. ופלא הוא שבנסיגה זו לא נפצע איש – מלבד חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים לא היה שם כל מגן; חפירה זו, הרוסה ומלאה חול במחציתה, היתה מחסה לשלושה בחורים, כעשרה מטר מאחריהם, שמאלה, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל שלושים רובה על כל החזית הצפונית. הערבים ירו בזעף; נפצעו הרבה מאלה שעברו בדרכים מכרם לכרם, או הרוכבים על הסוסים. גם סוסתו של המפקד הראשי ש. [אברהם שפירא] נפצעה תחתיו. שלושה קיבלו פצעי-מוות באותו מעמד, [גרינשטיין, רפפורט ואורלוף], וארבעה נפצעו יותר קל, מלבד אבשלום שנהרג לפני זאת.

על אם דרכים, בזווית פרדס אחד, תחת גדר של שיטה צפופה, עצרו חמישה אנשים (ארבעה רובים ומאוזר) – מחנה של מאות ערבים. היריות היו תכופות – גם להם היה מחסה. מול זווית זאת עומד בית-אריזה מפחי-צינק, שאורכו כעשרים וחמישה מטר, ובכל זאת נפלו רבים מהם [מהערבים], אחדים טיפסו על גג בית-האריזה. "אנחנו הורדנום כציפורים!" – סיפר לי אחד [משלנו]. גם חליפת [חילופי] דברים היו בין שני המחנות, מובן ששלנו בחרו את [הקללות] היפות, בחריפות שלהם; בינתיים התחממו הרובים, אחדים משלנו היו מוכרחים להפסיק, באותו רגע באו אנשי עין-גנים, עזבו את המשמרות שלהם ובאו. זה חיזק את הידיים. אחד מבני זות [לא ברור] זאת סיפר: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי (יום חמסין היה) והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נידמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.

ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – "המתונים", הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזיי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.

בבור אחד נטמנו ארבעים איש. כיום משתרע שם שדה עגבניות, והעגבניות מצליחות להפליא.

מלבד זאת, נהרגו כמה וכמה [ערבים] מן הפצצות; ואחרי כן החלו שלנו גם לזנב את הפרדסים, פה ושם עוד נמצאו ערבים מפגרים וערבים פצועים. כולם נהרגו, מלבד הפצועים שהספיקו הקודמים להסיע על העגלות והגמלים, אשר עליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.

שלנו שלחו ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם ענו שאין שם מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים הכירו כמה מהם, שהיו באים למושבה, מוכרי פחמים וסיד.

כיום נקבע יחס של כבוד מיוחד לבני פתח-תקווה מערביי כל הסביבה.

לכשתפגוש באחד מהם בערוצי נחל בין הערביים, או לצד גדר, יברכך בטון הטיפוסי בשבילם – כשהם רואים לפניהם טיפוס אדם שהוא נראה חזק מהם או לכל הפחות מישהו, שראוי להתחשב עימו.

*

נכתב: סוף שנות ה-20 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 17.5.1991, לאחר מותה של אסתר ראב.

המשך יבוא

* * *

עדי בן-עזר

אפרודיטה 25

רומאן

בהוצאת "אסטרולוג" 2002

לגלי

על כל שהענקת לי

ועדיין את ממשיכה להעניק –

פרק ראשון

הבחנתי בכפיר לפני שנתיים

הבחנתי בכפיר לפני שנתיים, באחת הפעמים שבהן ירדתי בחדר-המדרגות במקום-העבודה שלי. הוא דיבר עם הבוס שלו, שלבש חליפה מעונבת, והייתי חייבת להגיד לו שלום.

"הַי!" חייכתי חיוך חברותי, שאותו אני שומרת להיכרויות ראשונות.

 הוא התעלם והמשיך לדבר עם הבוס שלו.

"אהלן!" קראתי תוך דילוג סוער מעל מרצפות מלוכלכות בדוגמת פסיפס, שבתל-אביב הקטנה של שנות העשרים התאימו ודאי לבניין, שהיה אז מהודר.

בדרכי חזרה מהמכולת, כפיר עדיין עמד במעלה חדר-המדרגות עם עמית אחר ממשרדו, ולא הגיב לנוכחותי.

יום קודם לכן סיימתי קורס למודעות עצמית. במשך שלושה ימים הִרצו לנו שלא להסתבך בסיפורים אלא לעשות מה שאנחנו רוצים, ומבלי לפרש כל דבר בצורה סובייקטיבית ובולמת.

 בעבעתי אנרגיה חיובית, הייתי בהַי גמור מהאפשרויות החדשות שחשבתי שהקורס פתח בחיי. אורה, חברת ילדות טובה מהמושב, שִכנעה אותי במתק שפתיה ובריצוד הזוהר ששפע מעיניה – כמה טוב יהיה לי להירשם לקורס.

שתי חברות טובות יש לי בארץ. אלֵכּסְיָה היא דבורה חרוצה בתחפושת כלב שמירה גזעי, יציבה והחלטית בראיית העולם שלה.

פלומתית ורכה היא אורה, חד-קרן רוחנית ובעלת יכולות שיווק חמאתיות בלתי-נִדלות.

תמונת גנוֹן משותפת מעידה: אני עומדת בין ילדים זבי-אף, לבושה גופייה אדומה צועקת. אורה בשורה הראשונה, כבר בגיל חמש חיוכה היפה, גומות-החן המפורסמות והעיניים הירוקות – ממיסים בנקל כל התנגדות או סירוב.

האחת, דומֶה שנולדה חנוטה בשִׁריון-בגדים שחור תמידי. השנייה מחליפה מסארי סגול וטיקה לחליפת-משרד אופנתית ללא הנד עפעף. ואני באמצע, מיטלטלת בין הקצוות, פעם לכאן ופעם לכאן. טועמת מזה ומזה ואינני בוחרת, כי מהגוונים האפורים שבאמצע אני סולדת, ולבסוף ממהרת לברוח.

תמיד זה היה אצלי כך. עוד בבית-הספר היסודי התחרו על תשׂומת-לִבִּי שתי חברות טובות – עד שהתעמתו בחורשת האורנים שבמושב – במשיכות שיער, במכות ובנשיכות בקרקפת עד זוב דם.

לאחר שאורה גרמה לי להירשם ולשלם על הקורס האמריקָקֵי, היא טסה לחו"ל. השאירה אותי להתמודד לבד עם התובנות שמסבירים שם. רציתי להתייעץ איתה מה עושים עם מה שלומדים בקורס, אבל היא כבר הייתה בהודו במדיטציות הוִיפסנה שלה. וכאשר חזרה לארץ הייתה בפאזה אחרת לגמרי. רוחניות ואנרגיות במקום אסטרטגיות אנַליטיות ו"ארגזי כלים".

וכך, כאשר חלפתי הפעם ליד כפיר, ובזכות השפעת הקורס – כבר לא יכולתי לעבור מולו מבלי להגיד לו דבר על ההתעלמות שלו.

"אתה לא מדבר איתי?" שאלתי.

"הַי," ענה בקול שטוח והסתכל לצד השני.

באמת תודה רבה שאתה טורח.

שמש אחר-הצהריים היוקדת מפוררת את בנייני הבטון של תל-אביב, ואני מפלסת את דרכי בניירת הנערמת על שולחני. עליי לאסוף את ניירות ההסכם לייסוד חברה חדשה. עודד, הבעלים של "אולפני זיפ", חברה להפצה ולהפקה של תוכניות טלוויזיה וזיכיונות מסחריים, שבה מוניתי למנכ"ל לא מכבר, עומד על כך שאבצע את המטלה בזה הרגע.

 שעטתי לתוך "ארליך בן-בסט, משרד עורכי-דין", שנמצאו בקומה של "אולפני זיפ". פקידת הקבלה אמרה שכפיר מטפל בעניינם של "אולפני זיפ", והִפנתה אותי לחדרו.

דפקתי על הדלת נמרצות ונכנסתי בלי להמתין. התיישבתי בטבעיות וללא הזמנה על הכיסא מול שולחנו. הוא היה עסוק בשיחת טלפון ארוכה, וכאשר הניח לבסוף את השפופרת על כנה, הסברתי לו בפירוט מה "אולפני זיפ" צריכים. לא הצגתי את עצמי, הייתי עניינית בנוגע למטלות שעליו לבצע.

הוא הסתכל עלי במבט מופתע ולא הוציא מילה.

"תגיד, למה התעלמת ממני היום, כשניסיתי להגיד לך שלום?" שאלתי.

"אני התעלמתי ממך? את מתעלמת ממני כבר חודשיים!"

איבריו היו ארוכים ורזים, קולו גבוה למדי, בייחוד כאשר התרגש מנושא שעליו דיבר.

"על מה אתה מדבר? לא ראיתי אותך קודם!"

"סליחה, אבל אני לא אחד שקל להתעלם ממנו, יש מעט מאוד עורכי-דין צעירים שעובדים פה בבניין. ניסיתי לקיים אתך שיחה כבר כמה פעמים, ואת פשוט לא התייחסת אליי."

"וַאוּוּ, אני ממש מצטערת," האדמתי וחשבתי איך לענות בלי להעליב אותו יותר מדי, ובקול הכי משתדל שלי, שגם פועל לא רע על גברים. "תִראה, התחלתי לעבוד פה רק לפני חודשיים. זאת אחריות ממש גדולה לנהל חברה בגיל כל כך צעיר, בייחוד שלא עשיתי את זה קודם והייתי צריכה ללמוד הכול מאפס. הייתי כל כך לחוצה בשבועות הראשונים שהתעלמתי מכל מה שלא קשור לעבודה. פשוט, איך אומרים, לא ראיתי אותך. זה לא היה כדי להעליב או משהו."

"לא שמת לב אליי? אני לא מאמין!" צִחקק. צחוקו היה גבוה כמעט כמוהו, קריאות צבוע מקפיאות דם בליל ירח מכושף.

הייתי צריכה לעצור בעד עצמי שלא לרעוד. אולי היה זה המזגן שבחדרו? ביקשתי להחליש. אמר שהוא יכול פשוט לכבות. הוא גִלגל את הצֵלונית מעלה, חושף עלווה ירוקה של צמרות עצים ותיקים במרכז הישן.

אהבתי את האזור, רובע היסטורי משופץ, במרכז העניינים. בעיני רוחי יכולתי להרגיש את נמרצותם ומנהגיהם האירופאים של מייסדי המקום כשהם רוחשים עדיין תחת פני האספלט השחורים.

הוא שאל איפה למדתי, אם יש לי חבר. אני התעניינתי מאין הגיע לעיר. הקורס גרם לי להאזין בשקיקה לכל מילה של בן-שיחי. היה נִדמה לי שכל משפט שלו מגלה לי דברים מרתקים יותר ויותר. עניתי על שאלותיו בכנות. תוך דקות מצאנו את עצמנו שבויים בשיחה אינטנסיבית. המתח נִבנה והתעבה באוויר כחשמל סטטי, זורם ומצרצר ברעש דק, שרק אוזניים רגישות שומעות. הוא סיפר שלא מזמן יצא ממערכת יחסים ממושכת, הוא מרגיש כאילו עבר גירושין. הוא גר עם מישהי חמש שנים ועכשיו זה נגמר."אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת להיות נאמנה למישהו במשך חמש שנים." אמרתי.

"ואין לך בעיה להודות בזה?"

"לא. עד עכשיו בגדתי בכל חבר שהיה לי," אמרתי בשוויון נפש, "האמת היא, שמטרידה אותי המחשבה שאף פעם לא אהיה מסוגלת להיות נאמנה. כל פעם שמישהו מאכזב אותי רגשית, אני ישר הולכת לאחר בשביל שיעלה לי את האגו."

זה לא היה חכם. אלכסיה כבר הייתה נותנת לי על הראש אם הייתה שומעת שאמרתי לו את זה. מה אני יכולה לעשות? קשה לי להסתדר עם מסכות.

"אני לא מאמין שאת מספרת לי את זה!" צחק את צחוקו הגבוה, "האמת שגם לי יש בעיה דומה. רק שאצלי זה בא ממניעים אחרים."

לא יודעת מאיפה בא לי, באווירה הפתוחה שנוצרה, פתאום התחשק לי לשאול: "תגיד, השתתפת פעם בשלישיה, או באורגיה?"

סתם משחק מטופש. פירומניה מרגשת את הצמאים לחום.

הוא הסתכל עלי במבט רציני ומשונה ואמר, "שלא תספרי לאף אחד פה, זה רק בינינו – "

"נִראה לך? למי כבר יש לי לספר כאן משהו?"

"לא, כי במשרד לא יודעים מזה כלום. האמת היא שהיה משהו דומה."

"מה?" עד שלא תיכווה אצבעה בלהבה, לא תוכל להסיטה מבוהק הזוהר המהפנט.

"הייתי ברביעייה עם חבר שלי. אבל זה היה לפני כמה שנים טובות."

סיפרתי לו שהגעתי לארץ מדרום-אפריקה לפני שנים אחדות. הוא שאל אותי אם יש לי כאן חֶברָה. אמרתי לו שיש כמה חברות, אבל בסך הכול, יבש.

"אם את רוצה, את יכולה לבוא עם החבר'ה שלי," אמר, "אנחנו יוצאים למסיבות הכי שוות בעיר."

 "תודה, אולי אני אבוא עם חברה שלי, בהזדמנות." תודה, בגלל שאתה נחמד ומתחיל למצוא חן בעיניי אשתדל לא להרגיש כמו מקרה צדקה.

עדי בן-עזר

המשך יבוא

*

[העטיפה האחורית של הספר]

לברוח מכאן מה שיותר רחוק. לרוץ יחפה על דיונות-חול לוהטות שיצרבו וישרפו בסוליות הרגליים. להטביע את סימני הגוף על נחשולי גבו הבתולי, מסותת הרוח, של המידבר. לדלג ולטבוע, לגלוש ולהתגלגל במורדות הגמישים, הנזילים והמפנקים – ולהתפרק. לצרוח לתוך הרוח הנודדת, להשתולל, לכעוס על העולם ולשמוח בטירוף על עצם היותי חופשייה לירוק גרגירי חול שנגרסים בין השיניים, החוצה, בלי להביט סביב כדי לבדוק אם מישהו נעלב מפריקת העול המחוספסת שלי. לטוס לאי בודד במזרח או לעבוד כגיישה אקזוטית ביפן –

אבל זה בלתי אפשרי במצב של קסם אחותי.

*

"אפרודיטה 25" מאת עדי בן-עזר, שעלילתו מתרחשת בתל-אביב שעל סף האלף החדש ובמושב כרמי-ציון שבשרון, הוא רומאן עז-ביטוי, שובר לב, מצחיק ומפתיע, שרקעו אוטוביוגראפי. זהו מסע התבגרות והזדככות, המגולל דיוקן אישי של רווקוּת, כיסופים ותשוקה, ניסיון לגיבוש עצמי, מיניות, קִרבה בין אחיות בצל חולי, אכזריות, חמלה וזעם, חוסר-אונים, ותקווה חדשה הצומחת מתוך ייאוש.

החיים נראים מבטיחים ומלאי ריגושים עבור יעל בת העשרים וחמש עם כניסתה לאווירה התל-אביבית הסוערת, פילוס דרכה המקצועית בתקשורת והרפתקאותיה הארוטיות שצצות להן ללא מאמץ. אך לאחר התגלות מחלתה של אחותה הצעירה קסם, שחקנית יפהפייה ומחוננת החולמת על חיים של כוכבות, ובתוך האכזבות המקצועיות והרומנטיות של יעל – היא מבקשת לה מפלט במשק הוריה במושב בשרון, שם היא מנסה לשקם את חייה ולסייע למשפחתה במאבק על החלמתה של קסם.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק חמישי

פרלה המנשקת: "יֶחצֶה וולנו מילוש!" –

אני רוצה אהבה חופשית!

שלא כפולניות אחרות במושבה, אשתו של יוסקה המרסק לא נולדה בווארשה הבירה, מרכז התרבות הפולנית, גם לא בלודז' התעשייתית, בירת הטכסטיל, שממנה באה אימי בעודה ילדה.

לא. פרלה רוגוז'ינסקי נולדה בעיירה נידחת שאת שמה שכחתי, ליד צ'נסטחובה, שם הושפעה מהרוחות החדשות שנשבו בקלוב פועלי-ציון המקומי, ובאה הביתה והכריזה: "יֶחְצֶה ווֹלנוֹ מילוֹש!" – אני רוצה אהבה חופשית! – וגם הסתמכה על אחת משחקניות התיאטרון הידועות בווארשה שגידלה אז בת שילדה ללא נישואים.

על כך גירש אותה אביה מהבית, לא לפני שרדף אחריה שעה ארוכה סביב השולחן הגדול בחדר-האורחים ובידו צ'פצ'קה, מחבט-שטיחים קלוע.

כשנתיים לפני עלותה ארצה הגיעה פרלה לווארשה ונתקבלה לעבודה בבית-חרושת לגומי "וסטאין פולסקי" בתור מנפחת קנדונים, שכך נהגו אז לבדוק פיינית (מלשון פה) את הסחורה לפני האריזה.

מדי פעם היה נשמע קול התפוצצות פתאומית של קנדון באולם המלא פועלות, מה שגרם לימים לפרלה שלא לחשוש כלל כאשר נשמע קול יריות על המושבה בתקופת המאורעות. ובערבים בווארשה היתה תופסת פועל-של-גומי, לא חשוב אם יהודי או פולני, ויוצאת איתו לרקוד ולהתנשק – יחצה וולנו מילוש!

שלא כפולניות אחרות במושבה, שהיו עדינות, משכילות, מטופחות, לבושות בטעם טוב, ניגנו בפסנתר, ואחדות מהן אף נסעו לרקוד עם חיילים בריטיים בבתי-הקפה שעל הטיילת בתל-אביב, בקפה פילץ או בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, ותמורת שילינגים אחדים או קופסה של בוליביף משומר, ולפעמים רק בגלל ההתרגשות שבדבר, היו פותחות למענם את הרגליים ועושות גלים – לא, לא, פרלה היתה פולניה גמלונית, לא נקייה ביותר, אהבה לשתות בירה ולאכול דג כבוש עם בצל קצוץ, ולגרפצץ. בגינת ביתה גידלה את כל תצרוכת השום, הבצל, הצנון, הכרוב והחזרת, חלבה את הפרה, חבצה חמאה וגיבנה גבינה.

ערב אחד התפרץ יוסקה בבגדי אישה ומטפחת על ראשו אל האולם הגדול של "בית האיכר" שבו ישבה פרלה אשתו לשמוע את ההרצאה של נשיא התאחדות האיכרים הסופר משה סמילנסקי, שדיבר בשפה מאוד מובנת, תכונה שלמרבה הצער לא עברה בירושה אצל משפחתו. יוסקה התעלם מהאורח הנכבד וצעק לעבר אשתו: "פרלה, בואי תחלבי איתי את הפרה, היא לא נותנת לי לגשת אליה אפילו שלבשתי את הבגדים שלך!"

רחש של אי-נחת עבר בקהל המופתע, תחושה של עלבון למושבה. סמילנסקי הפסיק מקריאתו, אך יוסקה לא שם לב לתוצאות התנהגותו הגסה, אלא עוד הסביר לנוכחים בקול תלונה: "קניתי פרה מטראנסילוואניה והיא לא נותנת לגבר לחלוב אותה, שיגעון כזה, חשבתי – אלבש לחליבה את הבגדים של פרלה, אבל הפרה בעטה בי וכמעט הרגה אותי, זאת אומרת, כמעט הרגתי אותה!"

"היית צריך להוריד את השפם, אדוני האיכר העברי!" הרים עליו סמילנסקי את קולו, "הפרה מטראנסילוואניה והיא יודעת ששיער באישה – ערווה!"

את כל תוצרת החלב של הפרה הטראנסילוואנית היתה פרלה מאחסנת בארון-הקרח הענק ששימש משכן לחמותה אום-א-שאוואריב זכרונה לברכה בגלגולה האחרון כגווייה קפואה, ארון שכמותו בגודל לא היה לאף עקרת-בית אחרת במושבה. והיתה מהלכת בנעלי-עבודה מסורבלות וישנות של יוסקה, שהקפיד לדפוק מסמרים בסוליותיהן ולכן נקישותיה נשמעו למרחוק.

היה לה חזה גדול כשל שיקסה פולניה, שבזכותו כינה אותה הסנדלר הספניולי מהשוק הגדול בשם סניוריטה פֶּצ'וֹס.

בשעתה, בטרם פגשה ביוסקה, החיילים האנגלים השתגעו-ממש להזמין אותה לרקוד בקפה פילץ שבטיילת, להניח ראש על שדיה ובלילה למצוץ ולהתגעגע לארוסותיהן ולאימהותיהן. אך מגוייסי האימפריה הבריטית לא זכו לכך כי פרלה לא היתה זונה כאותן בחורות פולניות מעודנות, אקטיוריות, מתחזות ומורעבות-מין, שדבקו בחיילים כמו ספחות בתקופת המלחמה. לא. אבל תכונה אחת כמעט זנותית היתה לפרלה גם היתה – היא היתה מנשקת! – – –

שכן אם יוסקה היה מרתיע בריסוק, פרלה הפחידה בנישוק.

לכאורה, מה רע בנשיקה? מתים מזה? – לא, אפילו לא נחלים. והלא שנים רבות גם לא ידעו במושבה על החיידקים, והאמינו שהמאלאריה נגרמת בגלל האוויר המורעל שמפיצה הביצה, ולא מעקיצת יתושי האנופלס.

והלא כך גם כתב נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", בשיר שהקדיש למושבה ושאותו היינו שרים, כל משפחות האיכרים, מזקן ועד נער, ביום חג החמלניצקיה באסרו-חג של פסח, לצלילי תזמורת כלי הנשיפה וההקשה שלנו, "תזמורת הירקון", בהברה אשכנזית ובנעימת "התקווה":

 "עוד טרם רוח-הלאום

צרר עמי בכנפיו,

הביאו לארצי הלום

חסות בתמר וענפיו;

אז כוננתם מושבה,

עמול בזעת אפיים;

לא לחיות מנדבה,

רק מעמל כפיים.

ביצת רפש ואגמים

גבולותיכם יתארו,

בימי קיץ החמים

הקדחת יעוררו

אדי קטב רעים

יִגְרְשׁו טיט ורפש,

מהם חולאים באים,

מחלת לב ונפש.

עיבדו שדות וכרמים,

עידרו במעדר גנים,

עוד לא יארכו הימים

תשבו בטח שאננים.

תיבש ביצת אגמים,

תמות שם הדאגה,

ובין שכניכם העמים

לא עוד תהיו לחגא."

לא. פרלה לא סתם נישקה, על לחי. לא. כאשר פגשה אישה או גבר ממכריה חיא חיתה כלומר היא היתה מושיטה קדימה את שפתיה הבשרניות, מחפשת את שפתי הזולת ומרביצה בהן נשיקה רטובה, מה זו רטובה – מוצצת-ממש! – יש איכרים שנשבעו שהיא ממש מזיינת אותם בתקיעת לשונה אל תוך הפה, ויש איכרים שאמרו שהיא מוצצת את לשונם אל חלל פיה, כמזדיינת. כאמור את כוח היניקה בשרירי פיה סיגלה בתקופה שבה עבדה בניפוח קנדונים בווארשה. ולא אחד במושבה, גבר או גם אישה, טענו שכמעט שאיבדו את יכולת הדיבור שלהם כאשר טבעו בריריותיה התובעניות.

כך גם קנתה שביתה במושבה השמועה שהדפקט, הפגם, בנפשו של נחמיה-פופו, התגלה בראשונה לא כתוצאה מלחיצת-ידו של יוסקה-דרעק, אלא לאחר שלשונה הבשרנית של פרלה אשתו חדרה אל פיו, של נחמיה-פופו, וכמעט אנסה אותו. רק אז גילה שהוא אמנם נרתע מנשים אבל חש עצמו כלפי החדירות, כאישה, ואף תיאר זאת בשירים שכתב בסתר ושנתגלו רק לאחר שעזב את המושבה.

אמנם, שירה גדולה לא היתה שם. בסך הכל מצאו מחברת שנקנתה ביפו ובה כתב שהוא חש בגופו: "ריטוטי פי-מטה כאישה נמסים," ועוד כתב ש"מן הראוי בניסוי להרביע וליצור בהמה חדשה בשם חמורגמל שתהיינה לה התכונות החיוביות של שני המינים..."

כאשר שאלתי עליו את אימי הזקנה, חודשים אחדים לפני מותה, היא אמרה שאילו נחמיה-פופו היה חי כיום הוא היה הופך לקוסינל-זמרת או לקוסינל-סופרת, שהיתה לדבריה מצליחה למכור את ספריה טוב ממני.

לדברי דודי ההולל אלכס הקוס (המילה פות טרם היתה שגורה אז בארץ-ישראל, על נרתיקה מי שמע, ווגינה היתה מונח לרופאים בלבד) של סניוריטה פצ'וס, היא פרלה הפוילישע דריפקע – היה המכשיר הכי גדול והכי שעיר שנמצא אי-פעם במושבה העברית הראשונה.

עיסא אל-חאמד, הפועל הראשי בפרדס המשפחה שלנו, שידע גם קצת אידיש, סיפר לו שיום אחד ראה את פרלה, זה קרה כשהיתה עדיין פועלת-יומית – כורעת ומשתינה בגומה שבפרדס ובהתחלה חשב, עיסא, בצל העמוק ששרר תחת חופת העצים, כמו ביער – שעיניו רואות את הפתח האפל בראש הצינור המזרים את המים לתעלת ההשקאה ושעליו מודבק משום-מה זקנו של הנביא מוסה, כשהיה עוד צעיר ושחור בארץ מצרים. אבל אחר-כך שמע עוד קולות שאותם ברז לא עושה, ומילמל: "שופת אל-לוך? אללה אכבר, אללה אכבר! א-זלכע לוך!" – ראית את החור? אל-אלוהים, אל-אלוהים! חור שכזה!

לפי התיאור של הצללים, הזרם, הזקן והנביא מוסה, הקולות והיער, אני חושב שדודי ההולל אלכס המציא את הסיפור או שהוא זה שראה את פרלה כורעת תחת העץ.

לעיתים היה נירדם באמצע עבודתו בפרדס, בשעות היום, בגלל הרפתקאותיו בלילות, וגם כשלא היו, היה משים עצמו עייף מהן. דודי ההולל אלכס היה בעל ראייה טובה, קלע מעולה, גבר מקסים שקומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע לו תמיד בכיס העליון של הז'אקט ומפיץ ריח טוב (כי אז עוד טרם הכירו את הדיאודוראנט, והיו אף שסגדו לריח הזיעה שראו בו סמל לשובו של העם היהודי לעמל-כפיים עברי); דודי היה איש שיחה מרתק, מומחה לבחורות וציטרוסים, "חושחשים וחושחשות," כדבריו, וגם בעל שמיעה מצויינת.

ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.

בראשית החורף, כאשר לאיכרים היה חשוב מאוד לדעת אם ומתי מתקרב הגשם, היה מותח את קומתו ומכוון את אפרכסת אוזנו לצד מערב ועומד ומאזין רגעים ממושכים בקשב רב. ואם היה שומע את הרוח שורקת בחור של הניקבה העתיקה שתחת הגבעה שעליה עתידה היתה לקום הרצליה ג', גבעה הנמצאת מול הים, (כיום חותך כביש החוף את שיפוליה) – היה מבשר שבעוד יומיים יגיע הגשם. ומעולם לא טעה.

בקיאותו בנשים לא נמוגה עם השנים. "מדוע הן מתגאות עלינו כשאנחנו מזדקנים? אפשר לחשוב שרק אנחנו נחלשים! וכי מישהו יעיז להגיד שאצלן אין שום הבדל בין קוס צעיר לקוס זקן? קוס צעיר דומה לשני שזיפים ורודים ועסיסיים, קוס צעיר הוא מתנה מהטבע, פרי טרי, פרימו דה-פרימו! שפתיים ישק! – קוס זקן הוא כמו ממחטה משומשת שהתייבשה, שק... מה אני אומר שק? – שקיים, חורג' של קמטים. איחס, בררה!"

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד היקר מהזלזל – רב תודות על הגיליון העשיר של "חדשות בן עזר" מס' 1654 [17.6.2021]. שבת שלום.

* ציטוט: כך עקצה רשות הטרור ברמאללה את חובבני הממשלה החדשה כבר בהתחלה (ובעצם אותנו).

חובבני הממשלה החדשה לא ידעו את נפשם מרוב אושר והתפעמות עצמית: הם יעבירו חיסוני פייזר לרשות הטרור ברמאללה, כאלה שתוקפם עומד לפוג, והרשות תקצה מחיסוני פייזר העתידים שלה לישראל, באותה מיכסה: 100,000 חיסונים. מה אתם יודעים, הם הרגישו שזהו, השלום הגיע.

שר הבריאות, זה שהכריז שצ'אבז היה אלילו, מיהר לחגוג (כולל תרגום לערבית בטוויטר, דבר שהוא אינו מסוגל לקרוא, ועל פסיקים בטקסט הוא שמע? גם את שמה של הפלשתינאית שיבש: שמה ד"ר מאי אלכילה, מדובר בפעילת פתח ותיקה, שהסיתה נגדנו במשך שנים רבות, בכמה תפקידים "דיפלומטיים").

וכך, ללא שום ערבויות, הסכם מחייב או ביטחונות, מיהרו החובבנים להעביר 100,000 חיסונים יקרים לרשות הטרור.

יום למחרת הרשות הזו הודיעה: מתחרטים, אנחנו לא מעוניינים. אלא שאת החיסונים הם עדיין לא החזירו, והם ממתינים שתוקפם יפוג אצלם, ואז יחזירו, כדי שלא ניתן אותם למדינה ידידותית. אכן, "הקורונה לא מכירה בגבולות, ולא מבדילה בין עמים." [כדברי שר הבריאות החדש ניצן הורביץ בנושא].

כמה תמימות מסוכנת, לא למדו דבר, והבדיחה היא על חשבוננו. גם ה-50 מיליארד שקל מכספי המיסים שלנו. תארו לעצמכם שאת הסכום האדיר הזה היינו מקצים להכפלת משטרת ישראל, להבאת חצי מיליון עולים, להקמת ערים חדשות או סתם להורדת מיסים. אבל – לא.*

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 19.6.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* מדוע לא להאשים גם במחדל הזה את המן האגגי נתניהו המתנחל שמסרב להתפנות מיד מהבית בבלפור והוא כמובן אחראי גם לטיפשות של מדיחיו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל