פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1656

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד בתמוז תשפ"א, 24.6.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: חַיָּל. הַנֵּס. הַנַּעַר הַגִּבּוֹר. // יורם אטינגר: תרומת ישראל לארה"ב גדולה מסיוע החוץ לישראל. // אהוד בן עזר: מתוך התכתבות עם חבר בארה"ב. // עקיבא נוף: שוקולד. // פוצ'ו: לאהוד, 4 הערות על חב"ע – בחיבה. // מנחם רהט: טהרנות הרסנית נוסח רבי זכריה בן אבקולס. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.6.21. // ארנה גולן: האם יכלו להמציא בקיבוץ את המחשב? השלמה למאמר "עמל כפים והשכלה  בקיבוץ  החלוצי". חלק ראשון מתוך שניים. // נירה אשל: עמל כפיים והשכלה במשמר העמק, מניסיוני. // חנה סמוכה מושיוב: קרוסלה. חלק שני. // יונתן גורל: משוגע הנביא, אוויל איש הרוח. // ברוך תירוש: תמונת מרסקי הדמוקרטיה שתיחרט בזיכרון. // עו"ד גיא משיח: להזדקן בגאווה. // אסתר רַאבּ: התנפלות הערבים על פתח-תקווה בימי המנדט הבריטי, מאי 1921. "האסיר". // עדי בן-עזר: אפרודיטה 25. פרק שני: "אוהבת יין לבן או אדום?" // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שישי. סוף הידידות עם טשרניחובסקי. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

חַי בִּי הַבַּיִת

חַיָּל

הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ,

שֶׁהַנְּטָפִים בַּגֶּשֶׁם  –

סוֹפְרִים רְגָעִים  –

וּמְצָרְפָם לֶעָבָר;

הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ

שֶׁשְּׂעָרוֹ הוֹלֵךְ וּמַלְבִּין  –

וְהוּא עֲדַיִן  –

נַעַר;

הוּא אֵינוֹ חָשׁ,

שֶׁהַזְּמַן נָמוֹג

בְּחֹם-הָעִתִּים;

וּבְאֶצְבַּע-יֶלֶד,

הוּא בּוֹחֵשׁ

תְּקוּפוֹת  –

כַּאֲסִימוֹנִים

בָּלִים

וְנוֹשֵׂא רֹאשׁוֹ הַיָּפֶה

לִקְרַאת עָתִיד

לוּט-עֲרָפֶל;

בַּלַּיְלָה

עָטִים עָלָיו

פַּרְפָּרִים כְּחֻלִּים,

וּבַיּוֹם נוֹשְׁרִים  –

עָלִים יְרֻקִּים תּוֹךְ שְׂעָרוֹ.

1976

הַנֵּס

לעמי החייל

בָּנִים-יְלָדִים

עֲגֻלֵּי-אֶצְבָּעוֹת

צִפָּרְנַיִם קְסוּסוֹת  –

מִבְּחִינוֹת כּוֹשְׁלוֹת:

אַנְגְלִית, מַתֶּמָטִיקָה,

וְרִנָּה  –

מְדַרְדֶּרֶת צְחוֹקָהּ

בַּכִּתָּה

וְכָל הָרָאשִׁים

סוֹבְבִים לְצִדָּהּ  –

וְגַם שֶׁלּוֹ;

וַחֲלֵב-הָאֵם

עַל שְׂפָתָיו

הוֹפֵךְ לְדָם  –

מִנְּשִׁיכוֹת קְצָרוֹת;

הוּא קוֹפֵץ

אֶגְרוֹף קָטָן,

עַל קַת

הָ"עֻזִּי"  –

וְהַקַּת

דְּבֵקָה לַיָּד;

רִנָּה נֶעֶלְמָה

וְרַק "הַמְּשִׂימָה" נוֹתְרָה;

אֶל צִבְאוֹת-יִשְׂרָאֵל

עַל עָנָן לָבָן דּוֹלֵק

וּנְעָרִים, תְּרֵיסַר

כְּרוּבִים קְטַנִּים;

סְבִיבוֹ טָסִים  –

1976

*

הַנַּעַר הַגִּבּוֹר

שְׁחוֹר הָעֵינַיִם

לֹא יוֹדֵעַ שֶׁאַהֲבָה

גְּדוֹלָה בְּלִבּו

לַאֲדָמָה זוֹ

אַהֲבָתוֹ אֲשֶׁר יָנַק

בְּיַלְדוּתוֹ

מִתַּחַת לָאַלּוֹנִים

הַשָּׁבִים  –

אֶל שָׁרְשֵׁיהֶם הִקְשִׁיבוּ

אֶת הָרַקָּפוֹת

קָטְפוּ מִבֵּין

שָׁרְשֵׁיהֶם

וְרֵיחַ הָאֲדָמָה

הַטּוֹבָה

כַּבֹּשֶׂם בְּאַפָּם הַקָּטָן

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אֶבִי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

שני נאשמים ברצח בעכו נעצרו

אך טרם נשפטו

וטרם נגזר עליהם מאסר עולם!

* * *

יורם אטינגר

תרומת ישראל לארה"ב

גדולה מסיוע החוץ לישראל

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 20 יוני 2021

"שומר החומות" – תרומה לאינטרס ארה"ב

מערכת "כיפת ברזל" – שכיכבה ב"שומר החומות" - מיוצרת על ידי ישראל וארה"ב, ומהווה ציון דרך נוסף בשיתוף-הפעולה הפורה בין שתי המדינות, המקדם אינטרסים ביטחוניים, טכנולוגים וכלכלים משותפים.

"כיפת ברזל" פותחה על ידי ישראל (רפא"ל), במימון מירבי (70%-80%) ע"י ארה"ב, ומיוצרת במשותף – רפא"ל ו-– Raytheon אך רוב תהליך הייצור מתקיים בארה"ב. הפיתוח הישראלי נמסר לארה"ב, וחסך לארה"ב שנים רבות של מחקר ופיתוח בעלות של מיליארדי דולרים.

הביצועים המרשימים של "כיפת ברזל" מגבירים את פוטנציאל הייצוא למדינות שונות כגון דר' קוריאה, יפן, סינגפור, הודו, פולין, המדינות הבלטיות ואמריקה הלטינית, ותורמים להרחבת הייצוא הביטחוני ובסיס התעסוקה של ארה"ב.

בנוסף, צבא ארה"ב שוקל לרכוש סוללה שלישית של "כיפת ברזל", תוך מינוף לקחי הקרב של ישראל – המשפרים באופן שיטתי את איכות המערכת – כדי לשדרג את ביטחון הכוחות האמריקאים במפרץ הפרסי וברחבי העולם.

חמאס – איום משותף לישראל וארה"ב

חמאס הוא בן-טיפוחים של איראן המאיימת על קיום המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ומונחית על ידי חזון דתי-פנאטי-אימפריאליסטי של הדחת ארה"ב מההנהגה העולמית ושל השתלטות על המפרץ הפרסי, המזרח התיכון ושאר אזורי העולם.

חמאס הוא סניף של "האחים המוסלמים", שהוא ארגון הטרור האסלאמי הגדול בעולם, המפעיל ארגוני טרור, צדקה, חברה ומדיניות, פוע ל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ורואה בישראל יישות "כופרת" ב"בית האסלאם", המהווה בסיס קדמי של ארה"ב. "האחים" מחוייבים לג'יהאד נגד המדינה היהודית ולקידום חזון החברה האסלאמית העולמית, המבוססת על הקוראן, ומשעבדת את המערב "הכופר" והעומדת בראשו, ארה"ב. מכאן פריסת ארגוני ה"אחים" מפקיסטן במזרח ועד לדרום וצפון אמריקה במערב.

לדברי יוסוף קאראדאווי, הסמכות הרוחנית המובילה של "האחים": "האסלאם יחזור לאירופה ככובש לאחר שגורש מאירופה פעמיים... הכיבוש האיסלאמי לא יהיה בכוח החרב, אלא על ידי [הגירה] והפצת האסלאם... עד לכיבוש העולם כולו [ובמיוחד רומא] ושיקום החליפות האסלאמית..."

לפי סעיף 8 באמנת חמאס: "מלחמת הקודש [ג'יהאד] היא דרכנו, והמוות למען אללה הוא משאלה נעלה..." 

סעיף 13: "אין פתרון לבעייה הפלסטינית אלא באמצעות ג'יהאד...."

סעיף 31: "מאמיני שלושת הדתות – אסלאם, נצרות ויהדות – יכולים לחיות בצוותא בחסות האסלאם... רק בחסות האסלאם יתקיים ביטחון מלא..."

אינטרסים משותפים של ארה"ב וישראל

סדר היום המשותף של ישראל וארה"ב מתמקד באיומים ובאתגרים אזוריים וגלובליים משותפים, שהם בעלי משקל רב-יותר מחילוקי הדעות בסוגייה הפלסטינית.

לדוגמא, הצורך לבלום את איראן הקונבנציונלית, שהפכה למוקד מוביל של הפצה אזורית וגלובלית (עד דרום ומרכז אמריקה!) – של טרור, סמים וטכנולוגיות בליסטיות, ומעורבת ישירות במלחמות אזרחים בעיראק, סוריה, לבנון ותימן, וליבוי טרור שיעי וסוני בסעודיה, בחריין, ירדן ומצרים.

גם "האחים המוסלמים" מהווים איום משותף, הפועל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי ול"מלחמת קודש" נגד המדינה היהודית, כמו גם ארדואן הטורקי הפועל לשיקום האימפריה העות'מנית במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ומסייע לטרור ולחתרנות "האחים המוסלמים", כולל חמאס.

ישראל מהווה בעלת ברית ייחודית לקידום האתגר השיטתי של ארה"ב לשמור על עליונותה הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית, תוך מינוף היכולות משנות-המשחק מבית היוצר הישראלי.

חיוניות ישראל מול איומים ואתגרים של ארה"ב בולטת, במיוחד, על רקע חולשת ופייסנות אירופה; נוכח אי-היציבות השורשית של כל המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות; ונוכח שאיפת ארה"ב לצמצם את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון, תוך פגיעה מינימלית באינטרסים שלה.

התשואה על ההשקעה השנתית של ארה"ב ("סיוע חוץ") בישראל

ניצחון ישראל במלחמת 1967, ריסק את התשתית הצבאית של מצרים פרו-סובייטית ואנטי-אמריקאית, שחתרה להנהגה פאן-ערבית ולהפלת המשטרים במדינות הנפט הפרו-אמריקאיות. ב-1967 היתה לארה"ב תלות גבוהה בנפט המפרץ הפרסי, והניצחון הישראלי חסך מארה"ב מכה קשה לאינטרסים ביטחוניים וכלכליים, ופגע קשות באינטרסים של ברה"מ.

מ-1967 הפכו יחסי ישראל-ארה"ב מכביש חד-סטרי לכביש דו-סטרי לתועלת הדדית באופן הבא:

1. ישראל היא המעבדה בתנאי-קרב היעילה, החסכונית והאמינה ביותר עבור התעשיות הביטחוניות והכוחות המזויינים של ארה"ב, כפי שמדגים שילוב מטוסי האפ-15, אפ-16 ואפ-35 בחיל האוויר הישראלי – כמו מאות מערכות ביטחון נוספות – שהפכו להיות מקדם-יצוא אמריקאי ברחבי העולם.

כמו כן, הניסיון הישראלי המבצעי, ובתחומי תחזוקה ותיקונים, מועבר מדי יום ליצרנים האמריקאיים, ובכך משדרג את איכות הדור הבא של מערכות הביטחון של ארה"ב, חוסך לה הרבה שנות מחקר ופיתוח, מקדם את הייצוא האמריקאי ומרחיב את בסיס-התעסוקה בארה"ב – בוננזה של מיליארדי דולרים לארה"ב.

הניסיון המבצעי הישראלי מוטמע בזרועות צבא ארה"ב ומשדרג את תורות הלחימה שלהן. לדוגמא, טייסי קרב של ארה"ב רואים בתרגילים משותפים עם חיל האוויר הישראלי תרומה ייחודית לכושרם המבצעי. בנוסף לכך, יחידות מיוחדות של צבא ארה"ב – בדרכן לעיראק ולאפגניסטן – מגיעות למיספר שבועות של אימונים בישראל, כדי למנף את הניסיון הישראלי בלוחמה-בשטח-בנוי, עמידה מול מתאבדים, מכוניות-תופת ומטעני-צד. למעשה, גיבוש תורות לחימה בארה"ב מתבסס, במידה רבה, על ניסיון הקרב הישראלי, כפי שאמר לי הגנרל צ'אק קרולאק, מפקד חיל הנחתים (המארינס) לשעבר.

2. ישראל היא מקור המודיעין הזר היעיל ביותר של ארה"ב שהיקפו עולה על זה של כל מדינות נאט"ו יחדיו. לדוגמא, ארכיון הגרעין האיראני, לוחמה בטרור, מידע על מגבלות ויתרונות מערכות נשק סובייטיות/רוסיות ושיבושן, סיכול ניסיונות להפיל משטרים ערביים פרו-אמריקאים, ועוד.

לדעת הגנרל ג'ורג' קיגן שהיה ראש המודיעין של חיל האוויר האמריקאי: כדי לייצר את המידע המודיעיני הישראלי הנמסר לארה"ב, יש להקים חמש סוכנויות ביון מרכזיות .(CIA)

תקציב שנתי של ה- CIAהוא כ-15 מיליארד דולרים (כמעט פי חמישה מ"סיוע החוץ" השנתי).

3. ישראל היא המוקד החדשני ביותר (להוציא את ארה"ב) של תעשיות ההייטק האמריקאיות, המארחת על אדמתה מרכזי מחקר ופיתוח של כ-250 חברות ענק מארה"ב, כגון אינטל, מיקרוסופט, פייסבוק, גוגל, אמזון, סיסקו, אפלHP , IBM, AOL , קודאק, ג'ונסון וג'ונסון ואפלייד מטריאלס. חברות אלו ממנפות את כוח-המוח הישראלי כדי לשדרג את יכולתן בתחרות הבינלאומית, ולהגדיל את הייצוא ולהרחיב את התעסוקה בארה"ב. מנכ"ל אינטל טען שללא מרכזי הפיתוח של החברה בישראל היא היתה נמחקת בתחרות הבינלאומית. מנכ"ל מיקרוסופט אמר שמרכזי הפיתוח בישראל הופכים את מיקרוסופט בהדרגה לחברה ישראלית.

4. ישראל מהווה בסיס קדמי היעיל, האמין והדמוקרטי ביותר של ארה"ב באזור קריטי בין אירופה, אסיה ואפריקה, ובין הים התיכון, הים האדום, האוקיינוס ההודי, הים הערבי והמפרץ הפרסי, אשר – בניגוד למדינות נאט"ו, יפן ודרום קוריאה – אינו מחייב הצבת כוח צבאי אמריקאי.

לכוח ההרתעה של ישראל – כפועל יוצא של ניסיון קרבי, איכות תעשיות הביטחון החדשניות, יכולות המודיעין ושליטה ברמת הגולן וברכסי יהודה ושומרון – תפקיד חשוב במניעת הפלתם של המשטרים בירדן (במיוחד), סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן ומרוקו הפרו-אמריקאיות, החשופות לאיומים קיומיים, ברורים ומיידיים של איראן, "האחים המוסלמים" ודאע"ש.

להערכת הגנרל אלכסנדר הייג, שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה בארה"ב, ישראל היא נושאת-המטוסים הגדולה ביותר של ארה"ב, שאינה זקוקה לחיילי ארה"ב, עוגנת באזור קריטי ביותר לאינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ארה"ב, ושאי-אפשר להטביעה. לפי הייג, אלמלא ישראל, היה על ארה"ב לייצר ולהציב באזור עוד מספר נושאות-מטוסים אמיתיות, בנוסף למספר חטיבות צבא, וכל זה בעלות של 20-15 מיליארד דולרים לשנה (פי חמש מ"סיוע החוץ" לישראל).

לסיכום, ישראל היא מכפלן-עוצמה ביטחוני ואזרחי ייחודי עבור ארה"ב. ומכאן, שארה"ב מבצעת השקעה שנתית ב-  ולא מעניקה סיוע חוץ ל-  ישראל, השקעה המניבה תשואה שנתית ייחודית של מאות אחוזים למשלם המיסים האמריקאי.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אהוד בן עזר

מתוך התכתבות עם חבר בארה"ב

When it comes to Israel, in talks with people, I’m a strong defender of the country. --- Because you live in Israel, you know better than I ever will.

 But when it’s about here, trust me, because I’m here, day in day out.

Trump has done great damage to this country. You must have seen the insurrection on the capitol building on January 6 on TV.  Thanks to his pronouncements that the neo nazis were good people, there has been a big jump in anti semitism. The country is divided like I’ve never seen it before. Racists, white supremacists, neo nazis, the oath keepers , proud boys, Q-anon followers, have found someone sympathetic in the white house.

אהוד: רציתי רק להעיר לך כי ההתרשמות שלנו כאן בארץ מן המצב בארה"ב, ואני מסתמך גם על כמה מטובי החוקרים והפרשנים שלנו, היא שונה לגמרי מזו שלך בקשר לאנטישמיות אצלכם.

 אנחנו רואים שהאנטישמיות בארה"ב מזוהה מאוד דווקא עם השמאל, השחורים וחלק מהדמוקרטים. תנועת "חיי שחורים נחשבים" היא פרו-פלסטינית ואנטי-ישראלית, ולכן יש בה גם גילויים חזקים של אנטישמיות ושל פרעות בבתי-עסק יהודיים.

ברני סנדרס הוא דוגמא ליהודי אוטו-אנטישמי בשנאתו לישראל ובבורות שלו בתולדות הסכסוך. בתוך המפלגה הדמוקרטית יש גרעין קשה הולך וגדל של נציגוֹת מוסלמיות, פרו-פלסטיניות ואנטי-ישראליות, וכל זה הוא חלק מהאווירה האנטישמית ומהלחצים על ביידן לא לעמוד לצד ישראל במבצע "שומר החומות" האחרון. כל הפגנה נגד-ישראל ובעד-פלסטין היא הפגנה אנטישמית – ואל לכם לטמון את הראש בחול ולהתעלם מכך, או להאשים את ישראל!

כאשר טילים של חמאס נפלו לא רק על עוטף עזה גם על ירושלים, תל-אביב ורמת-גן, ואנחנו ירדנו למקלט, ומטוסינו ניסו לשבור את החזית הפלסטינית הקטלנית בעזה – התגייסו נציגים דמוקרטיים וטובי האינטלקטואלים להגן על המנוולים בעזה מפני ההפצצות של חיל האוויר שלנו, שמבלעדיו לא היינו יכולים להמשיך לחיות כאן בביטחון.

[אני עוד זוכר את הירידות למקלט החפור בחצר במושבה בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר האיטלקים הפציצו את תל-אביב והרגו רבים, ואת תקופת מלמת תש"ח, כאשר מטוסים מצריים הפציצו את תל-אביב והרגו רבים והפציצו אפילו את חדר האוכל בקיבוץ גבעת השלושה במערב המושבה. שנים רבות שמרתי רסיס מן ההפצצה ההיא, שהגיע במעופו עד לחצר שלנו ברחוב פיק"א].

כל זה – בארה"ב כיום, מריח אנטישמיות, ואינו נובע מטראמפ או מתנועות ניאו-נאציות או מהאוונגליסטים. טרמאפ היה ידיד גדול של ישראל ועשה צעדים חשובים להבטיח את הקיום שלנו ואת השלום עם חלק ממדינות ערב.

והעוצמה שלנו, הנתמכת עדיין על ידי ארה"ב, היא גם חלק מן הביטחון של יהודי ארה"ב מפני גלים של אנטישמיות. הם יודעים שיש להם גב, שתמיד תהיה מדינה יהודית חזקה שתשמח לקלוט אותם אם המצב אצלם יהיה גרוע.

ביידן נראה קשיש ולא מרוכז, וסגניתו קמלה האריס, שעשוייה לרשת אותו עוד בקדנציה הזו בגלל מצב בריאותו וכשירותו הנפשית, היא תומכת נלהבת של "חיי שחורים חשובים", אלה שחוללו פוגרומים ברחבי ארה"ב, גם בניו-יורק.

There were no pogroms in New York or anywhere else. The man who killed 11 Jews at the Pittsburgh synagogue was a white suprenazist. The “good” neo nazis, as Trump called them, who marched with torches in Charlottesville, yelling “Jews will not replace us!” where white.

Ofcourse there are antisemites on the left. I don’t like them any more than you do. There are 2 Muslims in congress. So let’s not exaggerate.

Obviously, we have some differences of opinion, although I agree with some. But you know what? I say, live and let live. Our long friendship is more important to me than our differences. I hope you feel likewise. So no more politics!

* * *

זה די ברור שגם ההתפרצות המחודשת של הקורונה היא מוקש שהשאיר נתניהו אחריו בעצה אחת עם ידידו ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי!

וההוכחה: הלא ממשלת בנט-עבאס קיבלה לידיה כהגדרת שר החוץ יאיר לפיד: "אדמה חרוכה"!

* * *

עקיבא נוף

שוקולד

קָנִיתִי חֲפִיסַת שׁוֹקוֹלָד

לְהָבִיא אֶל אֲהוּבָתִי,

לְהַמֵּס על לְשׁוֹנָהּ,

לְחַלְחֵל בִּגְרוֹנָהּ,

לִמְסוֹךְ בְּדָמָהּ

מְתִיקוּת חוּמָה נִיגֶּרֶת,

שֶׁאֵין בִּילְתָּהּ ואֵין אחֶרֶת,

עֵת שׂפָתֵינוּ דְּבֵקוֹת לִנְשִׁיקָה

אֲרוּכָּה, עֲמוּקָּה, מְתוּקָּה,

מְקַשֶּׁרֶת.      

* * *

פוצ'ו: לאהוד, 4 הערות על חב"ע – בחיבה

א. אם הייתי צריך להצדיק את הולדת חב"ע, הייתי אומר שרק בזכות זיכרונותיה של תקוה וינשטוק היה שווה להוציא את החדשות שלך. מי עוד היה מסוגל להביא את סיפור הסבתא של הנשיא החדש שלנו כמוה? ולחשוב שאלמלא חב"ע – היה סיפור כזה, ועוד עשרות כמוהו, נמחקים מההיסטוריה שלנו... תודה תקוה, אני כבר מחכה שתגיעי לגיל מאה, כדי לברך אותך מעל דפי העיתון הזה.

ב. הפתעת אותי אהוד. אורי הייטנר ניתח בהגיונו ובתבונתו הרבה את הסיבות להפלתו של ביבי. הסכמתי עם כל מילה שלו, אז איפה ההפתעה? ההפתעה היא שבסוף הכתבה לא כתבת באותיות של קידוש לבנה שעוד נתגעגע לימים של נתניהו. האומנם אלה סימנים ראשונים שאתה מתחיל להתפכח?

ג. הפרק על פרלה המנשקת מתוך "המושבה שלי" שוב הוציא ממני שאגות של צחוק, אבל גם דאגה גדולה. אתה מספר שבנעוריה עבדה בווארשה במפעל ליצור קנדונים, והתפקיד שלה היה לנפח כל קנדום בשפתיה העבות כדי לבדוק את תקינותו. אני מאמין שהסיפור נכון, כי אתה עצמך אמרת לא פעם שדווקא הקטעים הנראים דמיוניים, הם אמת לאמיתה. אז למה הקטע הזה הטריד אותי?  כי בנעוריי קראתי בצורה יסודית את הספר של מטמן "חיי המין של האדם" ושם הוא ממליץ לכל מי שמשתמש בקנדום, לבדוק אותו על ידי ניפוח לפני השימוש. כמובן שלקחתי את המלצת המומחה ברצינות, ועכשיו אני אומר לעצמי: "אוי ויי! מה עשיתי? מי יודע אם אותו גומי מאוס לא היה קודם בשפתיה הנוטפות של פרלה המנשקת?  פיכס..."

ד. בגיליון הקודם כתב משה גרנות ביקורת חיובית על הספר "לשפוך עור" מאת מיקה ויסלר.  גרנות הוא אחד המבקרים הבודדים שקורא מהתחלה עד הסוף כל ספר שהוא כותב עליו, והוא לא מתבייש להביע את דעתו גם על ספר שלא ראוי. בין השאר הוא תמיד מביא גם דוגמאות, כדי לתת לקורא מושג במה מדובר. למשל מתוך השיר "מועדים בשמחה" הוא ציטט את הקטע:  "... וחוץ מזה ל"ג בעומר /  הוא גם יום השואה / של ט"ו בשבט. "

על כך אתה הוספת הערה:  "דוגמאות השירים נראו לי כהתחכמויות לא מוצלחות."  

אז אני רוצה להציע לך אודי,  לחזור ולקרוא שוב את הדוגמאות, הפעם לא ברפרוף ותראה שאולי יש בכל זאת איזה ניצוצות של כישרון מקורי פה ושם. (גילוי נאות: מיקה ויסלר היא נכדתי המוכשרת).

אהוד: א. אריכות ימים לכולנו.

ב. אנחנו עוד נתגעגע להמן האגגי נתניהו. אני חוזר על כך שוב ושוב. לא "התפכחתי"! פשוט נמאס לי להגיב כל פעם על דבריו המופרכים של הייטנר על נתניהו, דברים הקרובים כיום מאוד לביקורת האנטי-ביבית המרושעת מצד מקהלת ה"חצר" של שוקן ב"הארץ", כולל אפילו בבחירת המכתבים למערכת. ראה את האובססיה הסהרורית ומלאת השנאה וההאשמות של הייטנר נגד נתניהו וה"ביביזם" – המצוייה גם בצרור ההערות שלו בגיליון של היום. זה כבר ממש פאתטי!

ג. על ניפוח הקנדונים במפעל בווארשה יש לי עדות ממקור ראשון, החותנת שלי מנוחתה עדן, שרה, אימהּ של המסתורית, היתה באותה עיר, בצעירותה, פועלת במפעל לקנדונים.

ד. אני ממליץ לנכדתך מיקה ויסלר לקרוא בעיון את ההערה שלי לגבי המשך דרכה כמשוררת. שירה היא הרבה יותר ממשחקי לשון והתחכמויות, וזו היתה התרשמותי מהציטוטים שהביא משה גרנות משיריה. לא קראתי אותם ברפרוף אלא בביקורתיות שממש התבקשה. אולי אם בהמשך דרכה נכדתך תתבגר ותעמיק בשירתה, היא גם תסכים לדעתי על ביכורי שיריה.

* * *

מנחם רהט

טהרנות הרסנית נוסח רבי זכריה בן אבקולס

על סף ימי בין המצרים: נתניהו והביביסטים, הסמוטריצ'ים והחרדים – כולם אימצו את שיטתו המסוכנת של רבי זכריה, ש"ענוותנותו החריבה את ביתנו והגליתנו מארצנו"

זוכרים את רבי זכריה בן אבקולס, מגדולי החכמים והפוסקים בסוף ימי בית שני? ביום א' הקרוב, יחלו ימי בין המצרים, שבשיאם, ט' באב, נוהגים לעסוק בדמותו הטראגית של בן אבקולס. על פי הכרעת רבי יוחנן, בכיר אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון, היה בן אבקולס האחראי הבכיר לחורבן הבית, ולקריסת הממלכה היהודית, לפני 1,951 שנה.

היו ללא ספק עוד סיבות לחורבן הבית, אבל רבי יוחנן פוסח על כולן ותולה את אשמת החורבן והגלות באיש אחד, הוא רבי זכריה בן אבקולס (רזב"א). סיפורו שזור בסיפור הידוע אודות קמצא ובר קמצא, שלא נחזור עליו במסגרת זו ונדלג מיד לשורה התחתונה, המצמררת כל כך: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו." ממש מצמרר. אומות העולם אומרות את זה אחרת: הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות.

מה היה פשעו של הצדיק התמים ההוא, איש אמת, ישר דרך, נקי כפיים ובר לבב?

הכשל הגדול שלו היתה 'ענוותנותו'. לא כל כך ברור מהי אותה ענוותנות, אך כמעט ברור שאין היא מתקשרת לענווה בת זמננו. נראה שההגדרה הנכונה היא, בלשוננו, 'ראש קטן'. רזב"א הלך עם האמת שלו עד הסוף, ממש 'לפי הספר', ויהיה מחירה של האמת המוחלטת הזו, יקר ככל שיהיה. אפילו חורבן הבית. הוא לא הבין, לרוע מזלנו, שבשעת משבר, כדי להציל את העם מקטסטרופה מבעיתה, צריך להתעלם מעקרונות נשגבים, שמיימיים, ולחזור אל קרקע המציאות.

לאמור: עדיף להיות חכם מלהיות צודק. והכלל הזה תקף לא רק בכביש.

רבי זכריה הלך לעולמו לפני כ-1,960 שנה. אבל יורשיו חיים בתוכנו. אלה הם פוליטיקאים, מן הימין למרבה הצער, שאינם מבחינים בין עיקר לטפל, בין הרצוי לבין המצוי, בין האידיאל הנשגב לתכתיבי המציאות הריאלית. מי יגלה עפר מעיניך, רבי זכריה, ויודיעך שקמו לך יורשים, טהרנים גדולים, שוחרי האמת המזוקקת, שלא יזוזו מן האמת שלהם, ושיישרף העולם.

אין אני סבור שממשלת בנט היא ממשלת זדון, כפי שטוענים העסקנים החרדים, הסמוטריצ'ים וכל הנילווים עליהם. היא בכל מקרה עדיפה על פני בחירות חמישיות, שאיש אינו יכול להבטיח שלא יסתיימו בניצחון מוחץ של השמאל. ואין זה נכון עובדתית שממשלה שראשה בא מימין, ובתוכה 3 מפלגות ימין, שמחזיקות בתיקיה הבכירים, היא ממשלת שמאל. יד הלב: בנט וסער, ואפילו ליברמן, ימניים פי אלף מנתניהו, שתמיד, אבל תמיד, דאג לצרף בכירי שמאל לממשלתו, ודחק תמיד את הימין האידיאולוגי אל מתחת לגלגלי האוטובוס.

ראש וראשון לממשיכי דרכו של רזב"א היא משפחת נתניהו. ועימם כל שאר הביביסטים שזעקו בגרון ניחר 'ביבי! ביבי!' אם באמת רציתם למנוע הקמת 'ממשלת זדון', כלשונכם, מדוע לא קראתם נכון על המפה, ובמקום לסמוך על עריקים מדומיינים שסיפק דף המסרים מבלפור, הייתם מעדיפים את טובת המדינה על פני האגו של המשפחה המלכותית, ומסבירים לה, שלאחר 4 ניסיונות להקמת קואליציה, אין סבירות שבבחירות החמישיות ישתנה משהו, ולפיכך מציבים מועמד אחר מהליכוד לראשות הממשלה. תוך 5 דקות היתה קמה ממשלת חלומותיכם, ימין מלא.

אבל גם אתם וגם נתניהו, ממש כמו רבי זכריה בן אבקולס, לא חשבתם לרגע על טובת העם והמדינה. כמו אותו חניך קורס טייס שנזרק מהקורס וביקש לשרת רק ביחידת נ"מ. "אם אני לא טס," הסביר ברוב זעמו, "אף אחד לא יטוס."

עוד רזב"א בכיר, הוא ח"כ סמוטריץ', האחראי המיידי לזריקת נתניהו אל ספסלי האופוזיציה, אע"פ שנתניהו עצמו לחם כארי להצלחתו בבחירות. אפילו הרב טאו לא הצליח להבין אותו, וקרא עליו את דברי החכם מכל אדם 'אל תהי צדיק הרבה': "חסידותו היתרה של ח"כ בצלאל סמוטריץ' מנעה הקמת ממשלה אשר בה ישראל בפנים וערבים בחוץ."

והרב מאיר מזוז התבטא ברוח דומה: "כמה שדיברתי עם סמוטריץ', לא רצה להקשיב. אמרתי לו, תיכנס אתה ואתם תשלטו בממשלה. אבל אין עם מי לדבר. יגיע היום והוא ישלם על מעשיו. גם הוא אח לאיש משחית."

גם העסקנים החרדים העדיפו את דרכו האובדנית של רזב"א על פני האפשרות שעמדה להם, שלא להתאבד יחד עם הַחֲלִילָן מֵהַמְּלִין, שהוליכם בעיניים עצומות עם חליל הקסם הכוזב לתהומות. הח"כים החרדים, שנתגלו במלוא אפסותם עם צעקות 'תוריד את הכיפה', העלו במחזה עיוועים מזעזע של חילול ה' חמור, את הסטריאוטיפ הנתעב ביותר של דמות היהודי החרדי (שאיננו דומה למייצגיו הנלעגים בכנסת). וכל זה על מה ולמה? על שרכבת הכסף יצאה לדרך, בלעדיהם.

אז נכון שהם הבטיחו קולותיהם לנתניהו, אבל מעולם לא הבטיחו להתאבד יחד איתו. אלא שלחבורת הצווחנית הזו, אין אלוקים. שפת הביבים שלה זהה לאחרוני הריקים בשוק, והפה המלוכלך שלהם מפיק מרגליות דוגמת הצמדת הכינוי 'אתחלתא דגלותא' למדינת היהודים  ('יתד', 22.6.21). זו דרכם לקרב יהודים לאביהם שבשמיים.

ח"כ בצלאל סמוטריץ', האחראי הבכיר לסיכול ממוקד של ממשלת ימין, הפנה עורף אפילו לתורת אביו, הרב אבי סמוטריץ, שכבר לפני שנתיים התבטא בראיון ל'בשבע': "נזכור שענוותנותו של זכריה בן אבקולס, מרוב דקדוקיו בסעיפים קטנים, החריבה!" (12.9.19). חבל שבצלאל סמוטריץ' וחבריו לא הפנימו את דברי הרב אבי סמוטריץ'.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.6.21

* חוק ציוני שמעל לפוליטיקה הקטנה – אני מאמין ברעיון ארץ ישראל השלמה ולמרות זאת אני בעד פשרה טריטוריאלית. הסיבה לכך היא דמוגרפית – אני רואה ברוב היהודי המוצק לדורות חשיבות רבה יותר מריבונות על כל שעל של ארץ ישראל. ולכן אני מוכן לוותר על חבלי מולדת עתירים באוכלוסייה ערבית ביהודה ושומרון. קל וחומר שאיני מוכן למצב שבו מדינת ישראל תוצף בפלשתינאים שיסכנו את הרוב היהודי אחרי אותו ויתור. ההתנגדות לדרישת ה"שיבה" היא מוחלטת וכן ל"שיבה שקטה" באמצעות נישואין. רוצים להתחתן? בבקשה, תקימו את ביתכם ברש"פ. 130,000 פלשתינאים הציפו את ישראל במסגרת "איחוד משפחות" בעקבות הסכם אוסלו, בשנים 1994-2002. חלקם הקטן, אך בכל זאת משמעותי – מחבלים שביצעו פיגועים קטלניים. העובדה הזאת היא הסיבה ליוזמתו של ראש הממשלה אריק שרון לחוקק את השינוי בחוק האזרחות, כהוראת שעה המחייבת עדכון מדי שנה. מפלגת העבודה תמכה בחוק בכל השנים מאז. ממשלת אולמרט הובילה מדי שנה את ההחלטה. בהצבעה על החוק הזה לא היו אף פעם שיקולי קואליציה או אופוזיציה.

אני סולד מתעמולת הזוועה נגד החוק; ההתעלמות מכל שיקול לאומי וביטחוני והתייחסות לנושא רק דרך שיח הזכויות. זכותו של אזרח ערבי וכו'. גדעון לוי מגדיר את החוק הזה "גזעני" וטוען שאחרי חוק השבות זה החוק הגזעני ביותר. והוא מצטט דברים דומים של עמוס שוקן. ברור, שבעיני מי שהציונות היא גזענות, החוק הזה וחוק השבות גזעניים.

ובמוסף "הארץ" התפרסם מאמר של עופרי אילני שבו הוא מציג את המצוקה במדינות רבות בשל הצניחה בילודה לעומת הילודה הגבוהה מאוד בישראל, והפתרון שהוא מציע הוא עידוד "הגירה", כלומר ירידה. למען האנושות, וכדי למנוע פיצוץ אוכלוסין בישראל, "רגע לפני הפיצוץ" צריך להפסיק לעודד עלייה ולהתחיל לעודד ירידה. ולא, הוא לא מתכוון לעודד הגירה של "ישראלים" ללא הבדל דת ולאום. כאשר הוא אומר "בעידן של אזרחות גלובלית, לא יזיק שישראל תייצא את תושביה," הוא מתכוון לתושבים בני העם היהודי. לא בכדי הוא כותב "נכון להיום נראה שאפשרות כזו מנוגדת לחלוטין לקווי המדיניות של ישראל. ישאל מעודדת עלייה ולא ירידה. ועם זאת, המדיניות יכולה להשתנות. כבר היום מספקת ישראל ביציות כשרות לנשים יהודיות עקרות במערב. יש סוכנויות מיוחדות שמתמחות בכך. את האנשים המבוגרים לא צריך לשווק – הם יהגרו בעצמם, אבל אפשר לעודד אותם לכך. ישראל מתורגלת בעידוד הגירה, אף שהיא עושה את זה רק למבקשי מקלט מאפריקה... בימי הביניים עודדו מלכי פולין את היהודים להתיישב בשטחיהם כדי שיתרמו לשגשוג הכלכלי ולהכנסותיו של הכתר. אפשר לקוות שההיסטוריה תחזור על עצמה. בינתיים המציא הפרויקט הציוני יצור חדש וייחודי: הצבר הישראלי. הוא שזוף, קוצני ושוקק חיים, וצמא ליזמות וליצירתיות. הבעיה שקצת צפוף לו במולדת. מזל שיש הרבה מקום בקוריאה וברומניה."

זה הרעיון. ישראל צריכה לקלוט מהגרים מאפריקה בהמוניהם ולאפשר הגירה פלשתינאית המונית תחת הכותרת "איחוד משפחות", אך "רגע לפני פיצוץ אוכלוסין" עליה להפסיק לעודד עלייה ולהתחיל לעודד ירידת יהודים. המטרה היא ש"ההיסטוריה תחזור על עצמה," כלומר חזרה לעידן הפרה-ציוני, באין מדינת לאום יהודית וכאשר יהודים ישובו ויתפזרו ברחבי הגלובוס.

כציונים תאבי חיים, נדחה את הגישה הזאת. ייעודה של מדינת ישראל וזכות קיומה הם הבטחת קיומו של העם היהודי לעד, באמצעות קיומה של מדינת לאום יהודית עם רוב יהודי מוצק לעד. אם בשם ערך זה רבים, ואני בתוכם, מוכנים אפילו לוותר על חבלים בארץ ישראל, קל וחומר בן בנו ונכד נכדו של קל וחומר, שעלינו להיות מחויבים למדיניות הגירה ציונית שתבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית לדורות.

אלמלא חוק האזרחות שחוקק ב-2003, ואילו הסתננות פלשתינאית במסגרת "איחוד משפחות" היתה נמשכת בדיוק כפי שהיתה בשנים 1994-2002 (וסביר להניח, כמובן, שהיא היתה עלולה גם להתגבר, בעידוד הרש"פ), היינו מוצפים בעוד 350,000 פלשתינאים.

אני מקווה מאוד שכל המפלגות הציוניות מן הקואליציה ומן האופוזיציה יניחו כל שיקול אחר בצד, יוציאו את החוק הזה מהמשחק הפוליטי הציני ויתמכו בו כאיש אחד.

* לעגן את מדיניות ההגירה בחוק – בעקבות הביקורת הציבורית על ניסיונו של נתניהו להפיל בהצבעה משותפת של גוש ביבי והרשימה המשותפת את הארכת חוק האזרחות, צעד שעלול להציף אותנו בהמוני פלשתינאים, הוא הודיע על יוזמה לחקיקת חוק יסוד שיסדיר את מדיניות ההגירה של ישראל. זה רעיון טוב. אבל בעוד שבועיים יפוג תוקף התיקון בחוק האזרחות. כרגע מה שדחוף הוא שכל המפלגות הציוניות תתאחדנה להעביר אותו. הרי חוק יסוד לא יחוקק בשבועיים, וספק רב אם בשנה. ב-12 שנותיו כראש הממשלה נתניהו לא קידם חוק כזה, אלא האריך מדי שנה את חוק האזרחות. אז בלי ספינים, קודם כל עליו להעמיד את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי העסקני ולתמוך בהארכה. אני בעד שהממשלה תיזום חוק שיעגן את מדיניות ההגירה של ישראל. זה נושא מורכב ורגיש ויש לעשות אותו באופן מושכל ולא כספין או הטרלה אופוזיציונית. ואני בעד שיהיה זה מהלך משותף של הממשלה והאופוזיציה. 

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – מישהו מעלה על דעתו את הליכוד של בגין ושמיר מתלבט האם לתמוך בחוק האזרחות?

* אילו נתניהו הצליח – אילו מפלגת הסמוטרי'צים והכהניסטים, שנתניהו הכניס בכוח לכנסת, לא היתה מבריזה לו והוא היה מצליח להקים את הממשלה שתיכנן – גם אז רע"ם היתה מתנגדת לחוק האזרחות ואי אפשר היה להעביר אותו בקולות הקואליציה. אבל אין ספק שהאופוזיציה הייתה תומכת בו, כפי שנהגה תמיד, מתוך אחריות לאומית ופטריוטיות. בכל שנה ממשלת נתניהו העבירה את הוראת השעה הזאת וכל סיעות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת תמכו בה; קדימה, מפלגת העבודה, התנועה, יש עתיד וכמובן מפלגות הימין שהיו באופוזיציה. זה מעולם לא הפך סוגיה פוליטית של קואליציה ואופוזיציה. אגב, כאשר נתניהו היה באופוזיציה לממשלת אולמרט, הליכוד הצביע בעד הארכת החוק בכל שנה. מה קרה לנתניהו? שלטון ממושך מדי השחית וסיאב אותו.

* מבחן הנאמנות למדינה – הניסיון למצוא פשרה כדי להבטיח את העברת חוק האזרחות רק בקולות הקואליציה הוא שגיאה. צריך היה להביא כבר ביום שני את החוק להצבעה בכנסת, בהצבעה שמית. להעמיד את נתניהו והאופוזיציה במבחן הנאמנות למדינה. האם נתניהו היה מעז לבצע את זממו ויחד עם בל"ד לפתוח את שערי המדינה ל"שיבה" פלשתינאית? להערכתי, הצבעה שמית כזאת היתה מעוררת מרד בליכוד. מי היה רוצה שבדברי הכנסת יוזכר שמו כמי שהפיל חוק ציוני כזה? חלק מהח"כים היו מעדיפים את הציונות על הביביזם, את טובת המדינה על האינטרס האישי של נתניהו; הצבעה פטריוטית על פי צו מצפונם ולא הצבעה אנטי ישראלית על פי צו נתניהו. וייתכן מאוד, שכדי לחסוך מעצמו את הבושה שחברי הליכוד מורדים בו, הוא היה מתקפל ומורה לאופוזיציה להצביע בעד.

* נקודת מבט של אופוזיציונר כרוני – אני אופוזיציונר כרוני. מאז ימי נעוריי, תמיד הייתי באופוזיציה לממשלה, הן לממשלות ימין והן לממשלות שמאל, הן לממשלות שהצבעתי נגד מרכיביהן והן לאלו שהצבעתי בעדם. הפעם האחרונה ש"ניצחתי" בבחירות הייתה ב-2001, כאשר הצבעתי בבחירות הישירות לאריק שרון. שמחתי מאוד על ניצחונו ותמכתי בממשלה שהקים. ואחרי 4 שנים, למגינת ליבי, הוא עקר את גוש קטיף.

ממשלה שתמכתי מאוד בהקמתה היתה ממשלת האחדות הלאומית אשתקד. גם פעלתי במרץ להקמתה. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. לא היתה ממשלה שמאסתי בה יותר מאותה ממשלה, שקמה במעשה מרמה והונאה ופורקה במעשה נוכלות. ועכשיו? עכשיו אני קרוע. אני מאושר שנתניהו בא על עונשו ושאנו נפטרנו מעונשו של זה. אבל הממשלה שקמה, כפי שכבר הסברתי ופירטתי בשבועות האחרונים, רחוקה מאוד ממה שקיוויתי שיבוא אחרי לכתו. כמובן, שכאזרח המדינה אני מאחל לממשלה, כמו לכל ממשלה, הצלחה. אבל כאזרח חופשי וכפובליציסט, סביר להניח שלא אחסוך ממנה את שבט ביקורתי. כאופוזיציונר כרוני, אני מבין משהו באופוזיציה. וככזה אני יודע להבחין בין אופוזיציה לממשלה לבין אופוזיציה למדינה. אופוזיציה לממשלה, מציבה אלטרנטיבה לממשלה, יוצאת נגד דרכה, פועלת להחליפה, אך היא ממלכתית, עניינית, ובעיקר נאמנה למדינה; היא תומכת בצעדים לאומיים של הממשלה שחשובים למדינה, היא לא פוגעת במזיד במדינה כדי לנקום בממשלה. תמיד היתה כאן גם אופוזיציה למדינה. הייתה זו האופוזיציה של השמאל הרדיקלי – הרשימה המשותפת וקודמותיה מימי מק"י ואילך. גם השוקניה היא אופוזיציה למדינה. מסתמן שלראשונה בתולדות המדינה, האופוזיציה הראשית היא אופוזיציה למדינה.

* גרוע יותר מאופוזיציה למדינה – אופוזיציה לממשלה היא דבר חיובי וחיוני לכל דמוקרטיה. אופוזיציה למדינה זה דבר שלילי ומזיק. אבל יש דבר יותר גרוע. אופוזיציה למדינה בתוך הקואליציה. כזה הוא מוסי רז, שיחד עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת יוזם בכנסת ישראל (!) כנס תעמולה והסתה נגד המדינה, אותה הוא מגדיר כמו הגרועים בשונאי ישראל – אפרטהייד.

אם ישראל היא אפרטהייד – למה הוא חבר בקואליציה של ממשלתה? הממשלה הזאת עוד תשבע הרבה מרורים ממוסי רז. הרבה יותר מאשר מרע"ם. לרע"ם יש אג'נדה אזרחית, שכדי לקדמה היא מוכנה לאפסן את האידיאולוגיה הלאומנית שלה. אבל למוסי רז אין אג'נדה חלופית לזו שבשמה הוא עורך את כנס התעמולה האנטי ישראלי.

* הבייס מאבד סבלנות – ביום הקמתה של הממשלה, כתבתי על האיומים על קיומה. אחד מהם הוא הקושי הצפוי למרצ (ואולי גם למפלגת העבודה בגרסת מיכאלי) לשבת בממשלת ימין-מרכז לאורך זמן. הבעתי חשש, שאחרי שתחלוף האופוריה של יציאת בלפור, הבייס שלהם יאבד סבלנות ויתחיל לבעוט.

אבל זה קורה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. הבה נעלעל בעמוד הדעות של "הארץ" ביום ראשון 20 ביוני. מאמר המערכת יוצא נגד חוק האזרחות ותוקף את מפלגת העבודה ומרצ (חוץ ממוסי רז) על נכונותן לתת יד לחוק, דווקא כאשר יש סוף סוף הזדמנות להפיל אותו יחד עם האופוזיציה. "כיצד מפלגות שנושאות את דגלי ההגנה על זכויות אדם והשוויון מוכנות לתת ידן לחקיקה לאומנית יהודית שמפלה על בסיס אתני באופן כה בוטה. שיקולים קואליציוניים כנראה גוברים על שיקולי זכויות אדם ואזרח" בלה בלה בלה... "גזעני"... בלה בלה בלה... "אפרטהייד".

במרכז העמוד פשקוויל של גדעון לוי תחת הכותרת "חוק גזע". איך לא? גם הוא כמובן יוצא נגד חוק האזרחות, גם אצלו המילה "אפרטהייד" מרוחה לאורכו ורוחבו של הפשקוויל, וגם הוא משתלח במפלגת העבודה ובמרצ. ועוד באותו עמוד, איריס לעאל, שאף היא משתלחת בשמאל הציוני וכמובן שגם היא יוצאת בעיקר נגד חוק האזרחות. "קואליציה שחברות בה גם מרצ והעבודה — הראשונה מפלגת שמאל מובהקת, השנייה תלוי ביו"ר ובתקופה – היתה צריכה להבין שהיא אינה יכולה להאריך את החוק הגזעני הזה." והיא משתלחת בעומר בר לב על כך שאישר את מצעד הדגלים ולא נכנע לאיומי חמאס ועוד יותר מכך על שהוא כינה את ירושלים, אוי לבושה, "בירתנו הנצחית המאוחדת" והיא מאיימת על מפלגת העבודה ומרצ שבישיבתן בממשלה הזאת "בתום שנה-שנתיים יתפוגגו מפלגות השמאל בתוך הקואליציה, עד שייעלמו."

 ולקינוח – הקריקטורה היומית, הפעם של תמר בלומנפלד. היא מציגה בלעג את הפגנות השמחה על החלפת נתניהו כשברקע מטוסי חיל האוויר מפציצים בעזה (כמובן שאין זכר לטרור ההצתות. סתם קלגסי האוויר מפציצים "את עזה") והיא לועגת למפגינים עם דגלי הלאום. אחד מהם שואל: "מה זה הרעש הזה? זיקוקים?" וחברו משיב לו: "מה? לא שומע."

לא יהיה קל לנהל קואליציה כזאת.

* עמדתי היתה נכונה – לקראת סיבוב הבחירות השני, כאשר על פי כל הסקרים כחול לבן אמנם עמדה להיות המפלגה הגדולה, אך אין לה רוב ושוב צפוי תיקו, הגעתי למסקנה, שהפתרון הנכון אחרי הבחירות הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. שוחחתי על כך עם בוגי יעלון, דיברתי על כך בדיונים בתל"ם וכתבתי זאת מעל כל במה אפשרית. חזרתי על כך ביתר שאת לאחר הבחירות. תמכתי בכל לבי במתווה ריבלין לממשלת אחדות רוטציונית ונבצרות של נתניהו אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום. לאחר מכן תמכתי בהיענות (בתנאים מסוימים) להצעות הליכוד להקמת ממשלת אחדות. כעסתי מאוד על כחול לבן שדחתה את ההצעה.

זו היתה עמדתי גם לקראת הסיבוב השלישי ועוד יותר מכך אחריו. התנגדתי בתוקף להקמת ממשלת כחול לבן התלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וטענתי שהברירה היא סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. פרשתי מתל"ם ברגע שיעלון תמך בממשלה בתמיכת המשותפת. הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית" שפעלה במרץ למען הקמת ממשלת אחדות לאומית.

תמיכתי בממשלת האחדות היתה בראש ובראשונה בשל משבר המשילות והחשש מגלישה לאנרכיה אם נידרדר לעוד ועוד מערכות בחירות. היה לי ברור שאם יהיה סיבוב רביעי, גם הוא יסתיים בתיקו. כלומר, עמדתי בעד ממשלת אחדות לא היתה בשל הקורונה. אולם הקורונה רק חיזקה אותה, הן בצד החיובי – כניסה תחת האלונקה בשעת חירום והיחלצות למלחמה בקורונה והן בצד השלילי – החשש מסיבוב בחירות רביעי בשיא הקורונה. למרות שהיו לי חששות, שמחתי בהקמת ממשלת האחדות הלאומית והייתי אופטימי בהצלחתה. בוויכוחים הרבים שהיו לי עם חבריי בתל"ם ובכחול לבן טענתם המרכזית היתה שנתניהו הוא נוכל, שמוליך אותנו שולל, שזו הונאה, שהוא יעקוץ את גנץ ויגנוב את הרוטציה. בדיעבד, ברור שבוויכוח הזה אני טעיתי ובני הפלוגתא שלי צדקו. במבחן התוצאה, טעיתי. אכן, נתניהו נהג בדיוק כפי שהם ניבאו. ואף על פי כן, עם יד על הלב, כאשר אני בוחן את עמדתי, אני בטוח שהיא הייתה נכונה. במצב שהיה, הקמת ממשלת האחדות היתה הדבר הנכון. במצב שהיה, נכון היה לתת צ'אנס לנתניהו. יתר על כן, ייתכן מאוד שאלמלא יש עתיד ותל"ם פירקו את כחול לבן ואילו הצטרפו לממשלה, היה בידי גנץ כוח פוליטי שלא היה מאפשר לנתניהו לנהוג כפי שנהג. אגב, למרות שהוא לעולם לא יודה בכך, אני משוכנע שנתניהו יודע שעקיצת גנץ, גניבת הרוטציה ואי העברת התקציב היו השגיאה הפוליטית הגדולה ביותר בקריירה שלו, שבעטייה הוא איבד את השלטון, כשאף אחד אינו מאמין לו ולחתימת ידו ואינו מעלה על דעתו לחתום איתו על הסכמים כלשהם.

* חבלה במזיד בביטחון המדינה – כאשר נתניהו נתן אור ירוק לגרמניה למכור צוללות למצרים, הוא לא עידכן בכך את שר הביטחון והרמטכ"ל, ותירץ זאת בכך שזה "סוד". הוא לא עידכן את שר הביטחון ואת שר החוץ על הסכמי אברהם. גם זה "סוד". הוא תירץ זאת בטענה שיש סודות שרק ראש הממשלה יודע. אילו היה פטריוט עם מינימום אחריות לאומית, כמובן שהיה עליו לבצע חפיפה עם בנט. ברור ששלושים וחמש דקות זו לא חפיפה. ומכאן שהרבה סודות שרק ראש הממשלה יודע לא עברו לבנט. זה חמור מאוד. ויש לחקור את הידיעות על גריסת החומר, כי אם זה נכון זו חבלה במזיד בביטחון המדינה. כל ההתנהלות שלו – הורה לאספסוף הח"כים, כולל אלה שעדיין היו שרים, להתפרע בכנסת לאורך כל נאומו של בנט כדי לא לאפשר לו לדבר, ציווה על משרתיו להמשיך לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה", לא קיים את טקס החלופין כמיטב המסורת, הוא ומשרתיו מתעקשים לא לכנות את בנט ראש הממשלה – מעידה עד כמה האיש הזה חסר עכבות וחסר גבולות.

* מה אכפת לו – כאשר נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, לא זו בלבד שפרס העביר לו חפיפה מסודרת, לאחר מכן הוא המשיך לבקר אותו לשיחות ליליות ממושכות והיה מעין חונך שלו. כאשר נתניהו נבחר בפעם השנייה, למרות שהיה לו כבר ניסיון כראש הממשלה, כשר החוץ וכשר האוצר, אולמרט ערך עימו מספר מפגשי חפיפה של שעות רבות. אבל נתניהו, שמציג את עצמו כגדול המנהיגים בהיסטוריה של העם היהודי וגדול המנהיגים בעולם ומציג את בנט כחגב חסר יכולת, לא חשב שעליו לסייע לו עם כניסתו לממשלה ואפילו חפיפה מינימלית הוא לא העביר לו. כי מה אכפת לו ממדינת ישראל אם הוא לא ראש הממשלה?

* פייק הצהרה פייק מדינית – זיכרון ישן מימי המאבק על הגולן, 1994. נערכה ישיבה בכנסת של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראשי האופוזיציה בהנהגת נתניהו. דיברנו על כך שאסור לתת לממשלה להרדים את הציבור באמצעות מסך הערפל מעל המו"מ עם סוריה. שצריך להבהיר לציבור שהגולן בסכנה מוחשית ויש נכונות של ממש של הממשלה לנסיגה. ועלו רעיונות איך לעורר את הציבור. נתניהו הציע לחשוף "מידע". ואני אפילו זוכר שהוא שלף  מפה של הגולן, והתלבט "איפה נציג את הקו שעליו מדובר?" בסוף לא הוצגה מפה ולא נמסרו "פרטים". אבל את הסיפור הזה נצרתי היטב בזיכרוני כאות אזהרה באשר לאמינותו של נתניהו.

והזיכרון הזה הבזיק במוחי כששמעתי את ההצהרה ה"מדינית" שבה "חשף" יו"ר האופוזיציה (שמצווה על חברי סיעתו לכנות אותו "ראש הממשלה", כאילו אנו כל יום בפורים) את ההתחייבות הישראלית, שבדה מליבו, לדווח לאמריקאים מראש על פעולות צה"ל.

* כך עובדת הסתה – העליתי בפייסבוק רשומה, שבה כתבתי שלא די בשינוי הפרסונלי – העובדה שנתניהו חדל להיות ראש הממשלה. כעת החברה הישראלית זקוקה לתהליך היטהרות מהביביזם. זה יהיה תהליך תרבותי וחינוכי שיארך שנים רבות. גדי טאוב שיתף את הרשומה בתוספת הערה על כך שאני בטח מתכנן להקים מחנות לחינוך מחדש. בעקבות דבריו, הסתערו עליי עשרות ואולי מאות מגיבים, אספסוף מוסת וצמא דם, באמירות כמו "נאצי, היטלר, לא במקרה שם המשפחה שלך הוא כמו של היטלר, קיבוצניק אשכנזי שרוצה לסגור אותנו במחנות ריכוז ולמחוק את המסורת ואת המזרחיים" ועוד כהנה וכהנה, כולם עם אותו מסר שקרי ובאותה התלהמות ושנאה. רובם המוחלט לא חברים/עוקבים שלי בפייסבוק, אלא הם פעם ראשונה מגיחים לשם, רובם בוודאי שמעו את שמי בפעם הראשונה. פשוט, הם הוסתו על ידי גדי טאוב, ויצאו ללינץ'.

כתבתי על כך לטאוב אך הוא לא טרח להגיב. מבחינתי זו היתה רק הוכחה מה משמעות הסתה ואיך עובד הביביזם ולמה הדה-ביביזציה של החברה הישראלית היא הכרח קיומי.

* דוגמה אישית במובן הרחב של המושג – ח"כ דודי אמסלם עמד על דוכן הנואמים והשתלח, והתלהם וגידף. וזה לא היה בעידנא דריתחא, בסערת הוויכוח. הוא קרא את הדברים מהדף. כן, ביושבו בחדרו הוא כתב נאום ובנאום עצמו הופיעו כל הגידופים, העלבונות ההשתלחויות. אמסלם קרא מן הפרוטוקולים דברים שאמר... יו"ר הכנסת מיקי לוי בהיותו באופוזיציה. וזה היה מביש. לא התרגיל הפרלמנטרי של אמסלם. הטקסט המקורי.

כאשר דווקא מיקי לוי נבחר ליו"ר הכנסת, כתבתי: "בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, היתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה." כן, אני באמת מקווה שכיו"ר הוא יגלה דוגמה אישית. אבל מי שעד רגע היבחרו לתפקיד התנהג ההיפך מהדוגמה האישית שהוא נותן בתפקידו, מעורר אי אמון בדוגמה האישית עצמה. כאשר הוא גוער, בצדק, בח"כ שמתפרע, הגערה אינה נשמעת אמינה כאשר הוא עצמו נהג כך רק לאחרונה. כפי שאין מועד תפוגה לדוגמה האישית, ואנו מצפים ממנהיג להוות דוגמה אישית גם לאחר סיום תפקידו, אנו מצפים ממנו לכך גם טרם תפקידו.

* הכישלון הראשון של עומר בר לב – במאורעות הקשים בדיר אל-אסד, הדבר שהיה קשה לי לשמוע במיוחד, היה העובדה שתושב הכפר מילט לביתו שוטרות כדי להגן עליהן. כל הכבוד לאותו תושב, שעוד עלול לשלם על כך מחיר. אבל בושה למדינת ישראל, ששוטרות צריכות להתחבא כדי להציל את חייהן בשטח ריבוני של מדינת ישראל. ואם כדי למנוע מצב כזה צריך היה לפתוח באש חיה ולהרוג כמה מהפורעים – נכון היה לעשות כן, ולא להגיע לחרפה כזו.

קריאתו של השר לביטחון פנים לחקור את ירי השוטר חמורה ביותר. מול מתקפה אלימה כזו על המשטרה, חובתו היתה קודם כל לגבות את השוטרים. כמובן שיש לבצע תחקיר, לא חקירה, על כל אירוע ובוודאי על אירוע כזה. בתחקיר יש לבדוק אם הירי היה מוצדק, אבל גם אם באירוע שבו נפצעו חמישה שוטרים, הוצתו שתי ניידות משטרה, נבזזו ניידות נוספות ושוטרות נאלצו להתחבא, לא היתה הימנעות בלתי מוצדקת מירי.  על ממשלת ישראל מוטלת החובה להחזיר את הריבונות הישראלית שהתערערה ונשחקה במגזר הערבי בשנים האחרונות. האחריות על כך היא בראש ובראשונה על ראש הממשלה ואחריו על השר לביטחון פנים. אם אחרי התקרית הראשונה מאז כניסתו לתפקיד, שבו המון פרע בשוטרים שבאו לאכוף את החוק והסדר הוא אינו מעניק למשטרה גיבוי, ספק רב אם הוא מתאים לתפקיד.

* אתגר הקורונה של בנט – ברגעי הגסיסה של הקורונה, כאשר יש בישראל רק 22 חולים קשה, פתאום היא מתחילה להרים ראש. כך בעולם וסימנים ראשונים גם אצלנו. כדי למנוע התפרצות של גל רביעי, יש צורך בפעולה מהירה. איני סבור שיש צורך לחזור למסכות ולהגבלות. ניתוח מוקדי ההתפרצות מעיד על שני גורמים – אנשים שחוזרים מחו"ל ומביאים איתם את הקורונה ואת הווריאנט ההודי והפצה בידי ילדים ונוער. לכן, בכך יש להתמקד. יש לחזק מאוד את הפיקוח על שערי הכניסה לישראל, להמריץ את הבדיקות, להקפיד על בידוד ולאכוף אותו. ויש לצאת במבצע חיסונים לבני 12-15 (הגילים שכבר ניתן לחסן בהם על פי תוצאות הניסוי ובדיקות משרדי הבריאות בארץ ובעולם). כאשר החל חיסון הילדים, המסר של משרד הבריאות היה מהוסס מאוד. לא היה עידוד להתחסן, לא היתה המלצה להתחסן, ואפילו אפשר לומר שהמסר היה שלא צריך להתחסן, אבל אפשר להתחסן ומומלץ רק לנערים בקבוצות סיכון, או שבני משפחותיהם בסיכון או שעומדים לצאת לחו"ל, להתחסן. כאשר מתחילה התפרצות נוספת, יש לשנות את המסר ולצאת במסע הסברה ושכנוע רבתי, כדי להביא להתחסנות של בני הנוער, באחוז גבוה כמו אצל האוכלוסייה הבוגרת. גילוי נאות – בתנו בת ה-15 התחסנה (היא כעת בין המנה הראשונה למנה השנייה). חשוב מאוד להמשיך להתאפק ולא לנסוע לחו"ל. בעולם המגפה עוד משתוללת, ומוטב לדחות בעוד שנה את החופשה בחו"ל. ניתן לצאת לחופשות מקסימות בארץ.

מראשית הקורונה בנט מתח ביקורת על התנהלות הממשלה. כשר הביטחון הוא גם יזם וביצע פעולות בנדון והוא אף כתב ספר שבו הציע אלטרנטיבה לדרך ההתנהלות של הממשלה הקודמת. כרגע, בשבוע השני שלו בתפקיד, הקורונה מאתגרת אותנו וכעת הוא עומד למבחן הביצוע והמנהיגות.

* עוטה מסכה פתאום – ח"כ אלי אבידר צולם עוטה מסכה מרצון, בעקבות ניצני התפרצות הקורונה. כדאי לזכור שאבידר היה מכחיש קורונה והסית להפר את הנחיות משרד הבריאות. הוא גם יצא נגד החיסונים והצהיר שלא יתחסן "כי זה אינטרס של נתניהו להכניס את הציבור להיסטריה." שמא הוא באמת לא התחסן ועכשיו הוא נבהל מעצמו? 

* ראיתם מה זה? רק ביבי הלך וכבר הקורונה מרימה ראש.

* חמש שנים – גנץ מציע לאפשר לרמטכ"ל כוכבי לכהן חמש שנים. אם כך יהיה, זה לא יהיה תקדים. כבר היה רמטכ"ל ששירת בתפקיד חמש שנים – רפול.

* התקשורת אשמה – איני נוהג לדבר על "התקשורת", כי אין דבר כזה. זו הכללה דמגוגית. אבל הפעם אני חורג ממנהגי – כן, התקשורת אשמה. ואני אומר זאת על סמך נתונים סטטיסטיים אובייקטיביים. מיהו הח"כ המרואיין ביותר בכלי התקשורת מאז הבחירות? הכהניסט. עוד לפני כן התקשורת בנתה אותו, הוא היה אורח רצוי באולפנים והמראיינים נהנו להסתחבק ולפלרטט אתו. כאשר מורו ורבו "הרב" כהנא שר"י היה ח"כ, התקשורת החרימה אותו. הוא פשוט לא רואיין. אז אני מבין ש-2021 אינה 1984. וכאשר בניגוד לכהנא, שהיה מחוץ לכל משחק קואליציוני או פרלמנטרי, כיוון שכל המפלגות כולל כל מפלגות הימין החרימו אותו באופן טוטלי, תלמידו המובהק הוא חלק מהמשחק הפוליטי, התקשורת אינה יכולה להתעלם ממנו, כי אז היתה זו פגיעה בזכות הציבור לדעת. אבל שהוא, איש שולי השוליים של שוליי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית יהיה הח"כ המרואיין ביותר. מה זה הטירלול הזה? התקשורת הישראלית ירדה מהפסים? כן אני מכיר את הכלל התקשורתי שאדם נשך כלב – ידיעה, ולכן את המשיכה של התקשורת לקיצון, לרדיקלי ולפנאטי. אבל ככה, בלי גבולות? התקשורת הישראלית התחרפנה. נתניהו הוא האשם הראשי בלגיטימציה של בן גביר אבל התקשורת, שבנתה אותו, שותפה מלאה באשמה.

* ביד הלשון: מאה ימי חסד – מאה ימי חסד – זו מסורת פוליטית על פיה במאה הימים הראשונים של בעל תפקיד חדש בתפקידו, אין מותחים עליו ביקורת, או ממתנים את הביקורת עליו, או מתייחסים בסלחנות לשגיאות של מתחילים. האם זהו מיתוס או שבאמת היו מקרים שבהם האופוזיציה והתקשורת העניקו לממשלה מאה ימי חסד? אני בספק. מה מקור הביטוי? ולמה דווקא מאה ימים? למה לא חמישים או מאתיים?

על פי הגרסה המקובלת, אלה מאה הימים שבין שובו של נפוליאון מהאי אלבה לפריז ולשלטון ב-20 במרץ 1815 עד תבוסתו בקרב ווטרלו ב-18 ביוני, שבעקבותיה איבד את השלטון והוגלה בשנית, הפעם לאי סנט-הלנה. אם כך, הרי שימי החסד במקרה זה לא הוכיחו את עצמם, בלשון המעטה, וספק בידי האם באמת זה מקור הביטוי.

אורי הייטנר

* * *

ארנה גולן

האם יכלו להמציא בקיבוץ את המחשב?

השלמה למאמר "עמל כפים והשכלה

 בקיבוץ  החלוצי"

חלק ראשון מתוך שניים

מילות פתיחה

לפני ימים אחדים קראתי באחד העיתונים הכלכליים על פעולתו של מרכז, חדש יחסית,  לפיתוח סטרטאפים בקיבוצים. וכיוון שהמרכז שהוקם באיחור רב גם נקרא דווקא בשם החקלאי, "המשתלה", התנסחה בי בבהירות התובנה הבאה, שחשבתי עליה כבר מזה זמן רב:

בני הקיבוצים, כלומר אנחנו, הדור שלי ועוד מחזורים לא מעטים אחרינו,  ויהיו המוכשרים ביותר, לא היו יכולים לפתח טכנולוגיה חכמה בכלל, או להמציא את המחשב. גם לא את הטלפון החכם, ובכלל – לא יכלו להמציא או לפתח כל טכנולוגיה אחרת, שאינה משרתת את צורכי היום יום של החקלאות.

ולמה? כי זה היה מחסום תודעתי שנבנה בנו כחלק מרכזי בערכי האידאולוגיה הקיבוצית. ניתן היה לפתח, אמנם, אם כי לא הרבה,  טכנולוגיות בשירות התעשייה הקיבוצית, שלא היתה מקובלת בקיבוצים רבים. אבל גם את התעשייה הקיבוצית פיתחו בתנאי שבאה בעיקר לסייע לחקלאות (כמו נטפים, למשל, שנוסדה בקיבוץ חצרים כבר בשנת 1965 במטרה לפתח טכנולוגיות מים להשקאה, כמו טפטפות. ובכל זאת,  עם השנים נטפים הפכה לחברת הייטק מפוארת, אבל  הקיבוץ איבד חלק ניכר מן הבעלות עליה).

השאלה היא, כמובן, מדוע? ומהו המחסום התודעתי הזה?

נכון שבכל הארץ תנופת הפיתוח הטכנולוגי החכם התרחשה בעיקר ב-20 או 30 השנים האחרונות, אבל הקיבוצים פיגרו בנושא. מדוע?

להבנתי משום שנבנה בנו ואחרינו אותו מחסום תודעתי שעיקרו  היה רתיעה, ביטול או חשש מן הטכנולוגיה. ומדוע? לדעתי, ואני מקווה שאני צודקת, החקלאות הישראלית, ובוודאי הקיבוצית, נשענה על מגע אנושי וחלוצי  עם האדמה, עם אדמת הארץ שאותה אנחנו מיישבים. מגע עם האדמה עשוי בהחלט להיות גם בסיועם של כלים חקלאיים כמו טרקטור או מדגרות או מכשירי חליבה יותר משוכללים, אבל בתנאי שהם יוצרים קשר בין האדם לטבע, ובין החלוץ לאדמת הארץ הזאת.

כך היה כנראה עד שנות ה-80. רק  אז החלו כנראה הניסיונות הראשונים הרציניים יותר לחרוג  מתפיסה אידאולוגית זו, ונכנסו תפיסות פיננסיות "עירוניות". אבל עבר עוד זמן רב עד הקפיצה  המשמעותית. זו נעשתה בעיקר בעשור האחרון.

הנה, לדוגמה, ראשיתה של  הכתבה שעליה דיברתי, ושפורסמה  בעיתון "ידיעות אחרונות" בדיוק לפני שנתיים (13.6.2019):

שובל גבע

הייטק בין האסם לחדר האוכל:

הקיבוצים משקיעים והמוחות הטובים נישארים בקיבוץ

ביכורי חג השבועות כבר מאחורינו, אבל בתנועה הקיבוצית מניפים את הדור הבא של הביכורים – הסטרטאפים, והם צצים משניר שבצפון ועד אילות שבדרום.

"צריך להגדיל את הנוכחות שלנו בהיי-טק. יש לקיבוצים כל מה שנחוץ כדי להצליח ביעד הזה: הון אנושי מעולה, כסף פנוי ותשתיות פיזיות." הם אומרים.

כאשר חושבים על כלכלה קיבוצית, סביר להניח שמה שיקפוץ לראש  יהיה חקלאות על ענפיה השונים: בריכות דגים, מפעלי פלסטיק, תעשיות מזון ובעיקר לואוטק. עם זאת, הקיבוצים הבינו שהיום כבר אין די בהשקעה בענפי הכלכלה  המסורתיים והמוכרים, אלא צריך גם ליצור תעסוקה איכותית ומתקדמת בפריפריה, כזו שתענה על צורכיהם של אנשי האזור.

בתנועה הקיבוצית הבינו את הפוטנציאל הגלום בהייטק, וכן את המשאבים ואת התנאים  שהקיבוצים יכולים לספק לו. ובשנים האחרונות הולכים שם לכיוון הזה. כך למשל, הוחלט להקים את "המשתלה" – קרן סיוע מיוחדת שנולדה ביוזמת אגף הכלכלה של התנועה הקיבוצית. וכן גם של קרן קמ"ע – היא קרן הערבויות  של התנועה הקיבוצית ושל איגוד התעשייה הקיבוצית למען תמיכה  בקיבוצים הקולטים טכנולוגיה.

לא קשה לראות כי ההתעוררות של התנועה הקיבוצית לעולם הטכנולוגיה החדשה מתרחשת מאוד במאוחר, וכי  שילובה במערכת הערכים החקלאית נעשית באופן סימלי על ידי הענקת השם "המשתלה" למערכת הסטארטאפים העתידים לקום.

א. הרתיעה והחשש מן הטכנולוגיה בשירים מייצגים

מבחינה זו מאלפת במיוחד הקריאה בשיריו  של המשורר זאב, הלא הוא אהרון זאב (1900- 1968), שהיה גם מחנך ואפילו מורה בבית החינוך שבעמק הירדן לפני שנולדתי, ולאחר קום המדינה, קצין חינוך ראשי של צה"ל.

רבים משיריו, שפורסמו בעיקר בשנות ה-30 וה-40 ואשר נועדו לילדים ולבני נוער, כונסו בספרו "פרחי בר" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1951). המיוחד בהם הוא שלמרות שהמשורר חי רוב שנותיו בתל אביב, שיריו המקסימים ורבי משמעות מביעים את מסכת הערכים הציונית- סוציאליסטית ובמיוחד מציגים את צורת החיים השיתופית בקיבוץ כאידאל ועל כן ברוב הערצה.

מאלף גם לראות כי  בשם המיטאפורי "פרחי בר" הוא מכנה את  ילידי הארץ הזאת של שנות ה-30 וה-40 , כי הרי לפי התפיסה אז, כשהארץ עדיין לא היתה ממש מיושבת, בני הארץ ובמיוחד בני הקיבוץ, הם "הצברים החמודים והעוקצניים" בחיים בטבע הלא מעובד, ולכן הם כפרחי בר. כלומר – משתלבים בטבע, אף כי לא בחקלאות המעובדת.

ואכן, זאב הוסיף והתרפק כל ימיו בשירים שכתב על אותם ימים רחוקים שבעמק, על ההווייה החקלאית והקיבוצית ועל הילדים שגדלו בתוכה. אין תימה, שתפיסה זו שבני הקיבוץ הם חלק אינטגרלי בטבע תוסיף ותעטוף את חיי הקיבוץ, וכפי שנראה בשירים  תביא  לפיתוח חשש ואפילו עוינות לטכנולוגיה.

ואכן, כל מי שיקרא בשירים יבחין ברתיעה המובעת בהם שעה שהמשורר מתייחס לטכנולוגיה או לקידמה טכנולוגית. לכאורה, עשוייה רתיעה זו להפתיע. וכי מה מאיים או דוחה בשימוש במכשירים, במכוֹנות או בידע הנדסי, העשוי לקדם את האדם בכלל ואת ההתיישבות והחקלאות בארץ בפרט ולהקל על הנושאים בעוּלהּ?

למשל, כאשר הוא זוכה לראשונה לטוס (ואז לא רבים טסו, כמובן) , עולה בו תחילה התרגשות של אדם הזוכה להגשמת חלומו לעוף: "אני נכספתי מאז לשמיים / וְאחרי כל פורש כּנפיים שלחתי ידיים / קחני איתך בּאור ובתכול להפליג," הוא אומר. אבל שאיפתוֹ היא לא לטוס אלא לעוף ולהיות כאחד מבעלי הכנף החיים בטבע, ולכן התרגשותו מתפוגגת לה מיד כשמתנשא האווירון לשמיים (אז עוד לא כינוהו "מטוס"). ושעה שהוא נמצא מעל העננים, אוחז בו לפתע פּחד מפני "הריק הגדול". הוא נרגע רק כשהמטוס נוחת ומבעד לעבים משתקף הגליל הרוחש חיים. "משכנות עמלים ומשטחי דשאים" מצויים שם ושדירת הברושים "שולחת צמרות לרקיע בלחישה." עתה, כשרווח לוֹ, הוא מודה: "התגעגעתי פּתאום, התגעגעתי על האדמה" ("פרחי בר", עמ' 128-126).

נכון, עמדה דומה רווחה אז במציאות הישראלית כולה, גם בזו העירונית, ושיקפה את רוח הזמן. כך למשל בשיר לילדים מאותם זמנים, "רד אלינו אווירון", שאת מילותיו חיברה חינגה סמיילר, שהיתה פזמונאית ובמאית חיפאית לילדים, ואת הלחן הלחינה פניה וגמן שלונסקי, אחותו של המשורר אברהם שלונסקי ואימו של הפסנתרן המוכשר להפליא והטראגי יהלי וגמן, חיפאית אף היא; המעניין הוא שאף בו האווירון נעשה חלק בטבע. הוא עף מעל עצים כמו ציפור והם כמו ציפורים, ומוביל את נוסעיו אל הכוכבים והשמיים, על מנת שיוכלו לקטוף מהם מתנות (להוציא  את היד החוצה, כאילו זה כאן, על העצים), ולהביאן לילדים כשיחזרו אל האדמה, הבית.

ואלה מילותיו של השיר,  המוכר בוודאי לכולנו:

"רד אלינו אווירון / קח אותנו למרום / נתרומם על ראש עצים / ונעוף כציפורים. // לשמיים יד נושיט / כוכבים משם נוריד / נמלא את הכיסים / מתנות לילדים."

ייחודו של זאב הוא שהוא מבטא את הדברים מתוך קירבה להתיישבות העובדת וכחלק מתפיסת עולם שלמה. במלחמת העולם השנייה כבר היכּרנו את כּח ההרס הטמון באווירון. שמענו דיבורים של הורינו על הפצצת תל-אביב ואף אצלנו חששו שמא נופצץ, לא כל שכן במלחמת השחרור. אך כמדומה, עדיין לא נקלטה והובנה עוצמת ההרס הפוטנציאלית והטכנולוגית שבוֹ, אף לא חֲשִׁיבוּתוֹ בתעופה האזרחית, שעדיין לא היתה מְפוּתחת, והוא הוסיף להיות לנו כמין יצור מקסִים, כמעט רומנטי. ומעניין אולי גם שאז נקרא האוירון על שם האויר שבו טס, כלומר – על שם הטבע שדרכו טס, ולא "מטוס", על שם הפעולה הטכנולוגית שהוא מבצע.

אימת הניתוק מן האדמה, מן החיים הפשוטים והטבעיים ומעמל הכּפּיים ניכּרת בשירי זאב. גם בהגיעוֹ לניו-יורק הוא אינו מתפעל כלל מהקידמה הטכנולוגית העצומה ומן העיר המדהימה והשונה מכל אשר הכיר. ובמקום זאת מדמה את הדברים למה שמוכר לו. הבתים רבי הקומות נראים לו "נושאים את הקומות מעל העבים כּטחנות רוח בלי כנפיים," ואילו מכונת הַחִישוּב, העתידה לקדֵם את האנושות, מתוארת על ידיו כ"מכונה אילמת במלון בפינה, עושׂה את החשבון: אחת ואחת – הן שתיים."

ניו-יורק ההומה, בכלל דוחה אותו, הרחובות הסדורים נראים לו כּ"תאים" מלאֵי רעש מעיק, והעיקר – זו עיר "בלי כּנפיים, בלִי."

בכל שיריו זוכים להערצתוֹ עובדי הכּפיים בחקלאוּת ובמלאכה והם שרויים במציאוּת כּפרית פשוטה אוֹ בהווייה עירונית שאינה תעשייתית. כך הנגר, הסנדלר, הנוטע, השותל והקוצר, הבונה והסולל, הגנן והרועה. הוא אף מביע במפורש את הערצתו ל"ידיים" העוסקות בעבודה פיסית מפרכת ולמען הכלל בשירו הנודע, "אחד במאי":

"הידיים / אחת ושתיים! / הידיים / עובדות בעיר / עובדות בכּפר / חוצבות בסלע בהר / נוהגות ספינות / באוויר ובים / בונות את העולם" (שם, עמ' 104).

ההערצה הִיא לעבודה הפיסית, לכּושר ולנחישוּת, ואין רמז של שבח להישג הטכנוֹלוֹגי שכבר הושג או חשוב שיושג ויקל על העבודה.

ב. אנחנו ילדי קיבוץ מסדה והטכנולוגיה

וכשאנחנו שרנו את השיר הזה על הידיים העובדות בתהלוכת האחד במאי בקיבוצנו, עטורי עניבות אדומות, ובקולותינו הדקים והנלהבים קצבנו לנו את קצב הצעידה, הטמענוּ היטב את המסר המובלע: עמל הכּפיים הוא יסוד העולם, ועובד הכּפיים הוא הבונה אותוֹ למען היישוב והאנושות כּולה. "הידיים" – ולא "השכל" או התבונה או המדע או ההמצאות הטכנולוגיות – הן הראויות להלל.

הקידמה הטכנולוגית כערך או כקידוּם חיי אדם וְעַם, היתה רחוקה באותם ימים מן האוֹפק האידֵאי, ועל כן גם מן האופק החינוכי, ואנחנו חונכנוּ לדבקוּת במציאוּת ההתיישבותית-חלוצית שקידשה את עמל הכפיים של האדם העובד.

וכיוון שבמובלע נתפּסה הקידמה הטכנולוגית בהתיישבות גם כאיום על החיים הפשוטים שבטבע, חיים שבהם גם יחסי אדם לאדם הם קרובים, אנושיים ומוסריים, היא נתקשרה גם במציאוּת עירוֹנית שבהּ בני האדם רודפים אחר הכּסף והרֶווח והם מנוכּרים זה לזה.

כך קודשה המציאות החקלאית שבקיבוץ. אי לכך, היה חינוכֵנו רחוק מכל תפיסה של טיפּוח כּשרוֹן ההמצאה בכלל וזו הטֶכנולוגית בפרט לשם שיפּור החיים בעתיד. ההווה על ערכיו החלוציים הוא שהיה בעל ערך – ולא המבט אל העתיד. במשך שנים נתפס החינוך הטכנולוגי, ולא רק בקיבוץ, כנחות מן החינוך העיוני, כמיועד דווקא לתלמידים נחשלים ומתקַשׁים, כי לא חינכו בו להמצאות הנדסיות ומדעיות ולחשיבה טכנולוגית אלא רק לעבודת כפיים פשוטה ב"מְלָאכה", כְּמו בּנגרות ומַסגֵרוּת.

כבר מילדותנו המוקדמת בגן הילדים למדנו לטפּח ערוגות קטנות של ירקות על יד ביתנו, ובכיתה א' כבר נשלחנו לעבודות חקלאיות קלות, בייחוד בגן הירק. כבר היינו מוּרְגלים לשמוע את קריאותיה הנלהבות של אוצה, פעם או פעמיים בשבוע ובחופשים אף יותר: "היום, ילדים, הולכים לעבוד בגן-הירק, לעשׂב את הגזר (או המלפפונים והעגבניות)" אוֹ "היום הולכים לקטוף עגבניות (או לתלוש את הגזר מן האדמה)." רק שינויים קלים היו בקריאותיהָ בהתאם לעונות החקלאיות. ואנחנו חבשנו כובעים, נעלנו סנדלים או נעליים על כפות רגלינו החשופות תמיד, אימצנו את ידינו הקטנות ושתלנו או עישבנו או קטפנוּ כמידת יכולתנו הזעירה.

ספק, כמובן, אם הבאנו בכך תועלת למשק. אבל להורינו ולכלל החברים לא היה כל ספק בתועלת החינוכית שבעבודתנו, שהרי כך נהפוך לאנשי עמל מסורים וראויים.

לימים נוכחנו שמשהו מן הצדק היה בדבריהם. רוּבנו לא נעשינו חקלאים, אבל אנשי עבודה בהחלט נעשינו כולנו. לא נרתענו מעבודה קשה, גם לא מעמל כּפיים, אבל איש מאיתנוּ גם לא פּנה להשכלה טכנולוגית מתקדמת.

באותם ימי ילדוּת חשנו תיסכול רק כאשר החברים המבוגרים לא רוו נחת מעבודתנו המאומצת. כך, למשל, כאשר בנצ'יק (בן ציוֹן) חרך, איש גן הירק הג'ינג'י, שהיה איש משכּיל ובעצמו לא כל כך מוצלח כּעובד כּפיים, היה מעיר לנו ונוזף בנו. פניו היו מאדימים אז מן השמש הקופחת, זיעה ניגרה ממצחוֹ וגערה היתה יוצאת מפיו:

"איזוֹ רשלנות ואי דיוק! תראי איך תלשתְּ עלעלים של גזר יחד עם העשבים! ממש בושה. ככה עובדים ילדים שכבר לומדים בכיתה בי"ת?"

לא נותרה לנו, אפוא, ברירה אלא לנקוט בשיטות של עורמה, "לתחמֵן" אותו או אחראים אחרים מחברי הקיבוץ. וכך היינו ממציאים מחלות, חולשה, עייפות או עומס של שיעורי בּית, והיינו מתחמקים מעבודה, או שחיכִּינו לרגע שיתרחקו והיינו עומדים ו"מקשקשים", ובלבד שנִינצל מן העבודה המאומצת בכפיפת גֵו ומן הנזיפוֹת.

ארנה גולן

המשך יבוא

אהוד: גם אצלנו במושבה פתח-תקווה אלה היו עקרונות החינוך והחיים: עבודה אמיתית היא רק העבודה בטורייה, במעדר, בחקלאות. כל שאר העבודות והפרנסות הן גילויים שונים של פרזיטיות וגלותיות.

בן-דודי המבוגר ממני בהרבה, אהרון בן עזר, למד בריאלי בחיפה, זה היה עוד לפני קום המדינה, ובסוף שביעית ציווה עליו אביו, הוא דודי ברוך ראב בן עזר, להפסיק ללמוד ולחזור למושבה כדי לעבוד בפרדס, וזאת למרות שמנהל הריאלי ד"ר ארתור בירם היה מוכן לאפשר לו להמשיך ללמוד במילגה, ללא תשלום! דודי חשש שבנו אהרון יהיה משכיל מדי, עם תעודת בגרות, ולא ימשיך בעבודת החקלאות של המשפחה!

לימים השתתף אהרון במלחמת השחרור, היה בעל דרגה גבוהה בצבא, וגם עסק בחקלאות כל ימיו.

* * *

נירה אשל

עמל כפיים והשכלה במשמר העמק, מניסיוני

שלום ארנה,

היום קראתי את הכתבה שלך ב"חדשות בן עזר" ורציתי לשאול אותך האם לא טעית וכתבת על משמר-העמק? 

אני מגיעה למסקנה שמה שקרה במסדה קרה, לצערי, גם אצלנו. חונכנו להית ממשיכים, והמייסדים עמדו על המשמר ששום דבר לא יקרה בדרך. אני, למרבה הצער, אהבתי ללמוד, מאוד אהבתי ובקיבוץ זה לא הלך. בחרתי ללמוד כימיה, ואמרו שלא צריך את זה בקיבוץ, ועם התשובה הזו המשכתי לחיות עוד 20 שנה. פה ושם יצאתי להשתלמות קצרה, ופעם אחת אישרו לי שנת לימודים בסמינר "אורנים", שם התארגנה קבוצה קטנה של אנשי קיבוץ שעבדו בתחום החינוך, כמוני, והכינו לנו תוכנית מיוחדת.

כעבור שנה, כל אחת מאיתנו חזרה לקיבוץ שלה ולעבודה שלה. לי היה קשה להשלים עם העובדה... ואז החלטנו לעזוב. אני יצאתי לאוניברסיטת ת"א ללימודים מלאים, ועם כל הקושי הייתי מאושרת. ממש לקראת היציאה לפנסיה עשיתי תואר שני, וחלומי התגשם.

כשכבר הייתי מחוץ לקיבוץ הבנתי איזה עוול עשו לאימי. היא היתה אישה מאוד מוכשרת, חכמה ונבונה, שהקיבוץ "חלב" ממנה את כל כישוריה וחוכמתה, והיא לא פתחה את הפה – כמו שחברה נאמנה צריכה לנהוג... אני כבר, כנראה, נהגתי אחרת.     

זהו ארנה, וכל טוב ורק נותר לנו לחיות עם הזיכרונות, ויותר מכך להבין את מה שלא יכולנו להבין אז.

נירה אשל

* * *

חנה סמוכה מושיוב

קרוסלה

חלק שני

בכוונתי להגיע לעצרת הזיכרון בהוד השרון, שם קבור אלון סמוכה האחיין, שנהרג בגיל שלושים וחמש בטנק, במלחמת לבנון השנייה, שבינתיים התייתם מאביו (אחי), שלא יכול היה לשאת את האסון, והוא קבור קרוב. לצערי, לא אוכל לפקוד את קברו השנה ולא בגלל הקורונה, אלא בגלל שלי קרה משהוא רע...

שלושה ימים לפני יום הזיכרון, אני ב"שיכרון"... בבוקר, אני מנסה לקום מהמיטה, והקרקע מתחת רגליי נשמטה, ואני לא מצליחה לקום וסביבי מסתובב היקום. מנסה שוב לקום, ואני חשה שאני בקרוסלה, לא מוצאת את הכפתור, שאותה יעצור! איך אקום מהמיטה להזעיק עזרה, והטלפון שלי לא לידי? ניסיתי שוב לקום, אך היקום המשיך להסתובב בטרוף. ניסיתי לדבר... אני מצליחה! מזיזה איברים. הם זזים! אני לא משותקת, אך לא יכולה על רגליי לקום. לא מבינה מה התופעה הזו אומרת... האם אני הולכת לקבל אירוע מוחי, או שאני במהלכו של אירוע כזה? איך אציל את עצמי, ואני במיטה לבדי ואין אישי לידי? צרחתי את שם בעלי מיספר פעמים עד שהוא שמע. הוא התעורר מוקדם וישב למטה במטבח. הוא הגיע יחד עם שכני-חתני, שגם הוא שמע את הקריאות שלי. לא רציתי לבזבז זמן, שמא יהיה מאוחר אותי להציל. אמרתי להם להזמין לי אמבולנס, כי אני לא יכולה לקום מהמיטה, כי בכול פעם שאני מנסה לקום, אני מרגישה, שאני בסחרחרה ואני נשמטת למיטה בחזרה.

האמבולנס הגיע מיד. הפרמדיק שמע מפי מה קרה. עשה לי כמה בדיקות והחליט להחיש אותי ל"מיון". בית החולים הפך ל"בית שני" עבורי, והוא תמיד אצלי בהזייה. בחלומותיי אני נמצאת שם כל הזמן. הוא הפך למקום, שהביקורים בו תכופים, ולמשהו מוכר ולא זר, שמעניק מזור, ובאים אליו הלוך וחזור, גם בימי הקורונה. הייתי בהכרה מלאה! לא ידעתי מה מחכה לי. לא ידעתי לאן כל הדבר הזה יתקדם. האם אני לפני התקף לב, או אירוע מוחי? על "ורטיגו" לא ידעתי... כשהקימו אותי מהמיטה, הסחרחורת עברה. חיבקו אותי פרמדיק ופרמדיקית, אחד מימין והשנייה משמאל, והורידו אותי למטה במדרגות לאמבולנס. השכיבו אותי על אלונקה. אני בפעם הראשונה בחיי שוכבת על אלונקה. אני לא מתרגשת, אני בהכרה מלאה. די רגועה, למרות, שאין לי מושג, מה לי אירע. האם אצליח על רגליי לעמוד בלי למעוד???

בעלי חיוור, נראה רועד. הוא חרד, שמא אותי הוא מאבד! אתמול לא היה לי כלום, וכל מה שקורה איתי היום, לגמרי עלום. איך הגלגל מסתובב? הביאו אותי למיון. רעות, בתי, נסעה בעקבות האמבולנס והביאה לי בגדים חמים וגרביים, כי ידעה שבמיון קר, בגלל המזגן, ואני וקור לא חיים בשלום.

ב"מיון" העבירו אותי מהאלונקה למיטה. למרות שזו הפעם הראשונה, שאני בטיפול ב"מיון", "המיון" לא חדש בשבילי. ביליתי בו פעמים רבות עם בעלי, ואני יודעת איך הכול שם מתנהל. ניגשה אלי רופאה, שמעה ממני את הסיפור, החליטה לעשות לי בדיקות. ממתינים לתוצאות, ואחר כך יראו אם צריך להפנות אותי לרופא אף אוזן גרון.

עברתי את כל הבדיקות בהצלחה. הגיע נוירולוג צעיר, רופא ערבי, אחד מיני רבים. מתמחים ערבים רבים יש בבית החולים וכולם נחמדים וחתיכים, רק השם והמבטא מסגירים את מוצאם. הרופא היפה קבע שכל הבדיקות הנוירולוגיות תקינות, חשוב שיראה אותי רופא א.א. גרון, כי כנראה מדובר ב"ורטיגו", איבוד שיווי משקל. "אם רופא א.א.גרון יגלה שזה לא, תצטרכי להישאר בבית החולים, ולעבור בדיקות נוירולוגיות נוספות. עוד סי.טי עם חומר ניגוד, MRI ודופלר" ומה לא. נבהלתי! עוד יומיים "יום הזיכרון", ואני חייבת לנסוע לטקס בבית העלמין בהוד השרון, לקבר של סמוכה אלון הי"ד, וביום העצמאות אנחנו מוזמנים אצל זוהר, אחייני (בנה של אחותי ז"ל) שיבדל לחיים ארוכים, ואני לא רוצה לפספס, לפגוש את משפחתי אחרי יותר משנה. מה אעשה ימים רבים בבית חולים עד שיקבעו מה איתי??? האם יצליחו להפסיק לי הסחרחורות שגורמות לי לאבד את הביטחון? ומה שיש לי בראש, זה לחגוג את יום העצמאות השבעים ושלוש...

כדי לא להמתין לסניטר, רעות, לקחה אותי בכיסא גלגלים, למחלקת א.א.ג. שם חיכינו שעה עד שהרופא שיצא מניתוח התפנה. השכיב אותי על מיטה, סובב את ראשי לצד ימין, ושוב הכול מסביבי סוחרר, עד שנעצר. סובב את ראשי לצד לשמאל, ולא היה הבדל גדול, ושוב הרגשתי שאני בתוך סחרחרה (היה כיף נורא!). לקח כדקה, עד שהיא נעצרה... הוא קבע סופית, שמדובר בוורטיגו ולא באירוע מוחי. אני צריכה לנוח, אסור לי לנהוג ועליי ללכת לטיפול פיזיותראפי. שמחתי... אני לא אהיה משותקת, ולא מנותקת. אני אבריא וזה יעבור. לא צריכה אשפוז, אפשר לעלוז והביתה לזוז, ולא להשאיר את בעלי בלעדיי עם הבדידות והחרדות.

שוחררתי הביתה. העיקר הבריאות, לא אהיה באשפוז ביום הזיכרון ובחג העצמאות, למרות שהתרגלתי שחגים הפכו למועדים לגמרי לא מיוחדים, בייחוד השנה, כי כל ה"סגרים" חלו בחגים, מראש השנה עד פורים.  

למרות שרציתי מאוד לנסוע ביום הזיכרון, לאזכרה של אלון, לא נסעתי. אסור היה לי לנהוג! ואיך בשמש אעמוד ולא אמעד??? אך ביום העצמאות נסענו לזוהר אחייני במושב עגור ונפגשתי עם כל משפחתי, אחיי ואחיותיי, ילדיהם ונכדיהם, והיה נפלא ועל זה כתבתי בחיבור אחר. היה כל כך נפלא שלא הפסקנו להתכתב בווטסאפ ולהלל ולהתרפק על הרגעים הנפלאים, שחווינו יחד במושב אצל זוהר עם החיות היפות והליטופים והאווירה. רק שלצערנו הרב, הסוף היה נורא רע.

כבר בליל הסדר, במשפחה הגרעינית שלי, החלטנו לפצות את עצמנו על החגים שהחמצנו, שבהם היינו סגורים בגלל הקורונה, ובחג שבועות, נצא לחופשה כל המשפחה הילדים הנכדים, הסבתא הגדולה, הדודה ובעלה. בתי לקחה על עצמה למצוא מקום מתאים, שאת כל המשפחה יוכל להכיל.

אחרי חודשים רבים של סגר, הביקוש היה גדול וקשה היה למצוא מקום, אך נמצאה וילה לתפארה בשומרה, שעל גבול לבנון, שיש בה מספיק חדרים ומקלחות לכל אחת מהמשפחות וחיכינו לבאות... ולא היה לנו מושג מה עומד לקרות, ואיש לא יכול היה לחזות. חשבנו שסוף סוף נוכל ביחד לבלות.

יומיים אחרי יום העצמאות והכינוס המשפחתי בעגור. נפילה... זוהר אחייני, לשמיים עלה, כמו אימו, אך צעיר בשנתיים. מת מתת נשיקה וכוכבו הזוהר דעך. מפעל חייו קרס! בשורה ארורה ומרה. כאילו נקבצנו אצלו למסיבת פרידה, מסיבת סיום חייו! וכל היופי שראינו וכל החיות, הפכו לחיזיון תעתועים, כולם אבדו, הם תועים, מפוזרים, נמכרים, החווה פורקה, הכול נחרב, כי אין לו צאצא שימשיך אחריו. אנו לא מעכלים איך כולנו התכנסנו אצל זוהר אחרי שנתיים, ואף אחד לא ויתר, כי ידע, שאצל זוהר החצר הגדולה את כולנו מכילה, והחיות שהוא מגדל, הן אטרקציה לילדים והזדמנות לראות מקרוב לגעת וללטף, ולא חשבנו שאנו באים לומר לו שלום אחרון, סיום של חגי העצמאות הנפלאים שבהם חגגנו אצלו מדי שנה, יחד כל המשפחה. איך פתאום אנשים, שנראים בריאים, פעילים ויוצרים, נעלמים בלי להיות חולים, או זקנים, בלי לעבור תאונה או פיגוע??? ואלה שמתמודדים עם מחלות במשך שנים, ממשיכים לסבול והמוות לא ממהר אותם לגאול. את השאלה הזו אין את מי לשאול...

ועוד דבר נורא קרה, ביום ירושלים, 10.5.2021 בלי כל התראה, או איום, זה קרה. בנוסף להתפרעויות בבירה, ובהר הבית, גם בערים המעורבות החלו מהומות ומעזה נורו טילים לעבר העוטף והבירה ועל שאר חלקי המדינה. צה"ל הגיב מיד, החל מבצע "שומר החומות", טילים במאות נורו מדי יום מרצועת עזה, והחוטפת העיקרית, היתה אשקלון, אחריה אשדוד ובאר שבע, שלא נדבר על שדרות ונתיבות ועל העוטף, שאת מרבית הטילים הוא חוטף. יישובים ניטשו, בתים נהרסו, נזק רב ברכוש, הביטחון הופר. בכל רגע היה חשש שייפול טיל ולא ידוע לאן. אחרי לילה של אזעקות ממושכות ואימה, ובכל שאר הלילות של המלחמה, ישנו בממ"ד עם הנכדים, כדי לא להעיר אותם בלילה בשעות שנורו לאזורנו טילים, שחיל ורעדה מטילים. הכול שותק, מערכת החינוך שבתה, והתנועה בכבישים הדלדלה. בכל פעם שירו על אשדוד, או יבנה, שמענו מהבית את הבומים וראינו את היירוטים בשמיים, ויראנו. זה היה מפחיד... והפחד הגדול, זה לאבד את החיים, או להישאר בלי בית, ובלי כל מה שהוא מכיל, כי אין לדעת היכן ייפול הטיל. אנחנו אמורים לצאת לחופשה ואיך נשאיר את הבית בלי השגחה??? 

אחרי שני לילות בממ"ד, ואזעקות וירי על אזורנו, הבנו שזה לא הזמן לצאת לחופשה, למרות שבצפון יש שקט ושלווה ולא ברור אם היא אמיתית או מדומה. ביקשתי לבטל את החופשה, או לדחותה, אך נתקלתי בסירוב... לא היתה ברירה, במורא ובפחד יצאנו לדרך, שגם היא מסוכנת, ויש לדאוג לא לעבור ביישוב ערבי או מעורב, שגם שם מתנהל "קרב". הצעירים הערבים משתוללים, שורפים מכוניות, בתי כנסת וחנויות, מתעללים, פוגעים, פוצעים והורגים. הכול אלים ומאוד לא נעים.

שמנו את נפשנו בכפנו ויצאנו לדרך. נסענו דרך כביש 2 והתחברנו לכביש 4 עד נהריה. עברנו בשלום את ג'סר אל זרקה ואת פורדיס (יישובים ערביים), בצומת עכו הכביש היה שקט, אך המהומות וההרס בתוך העיר נמשכו, הצתות ושרפות ושבירת שמשות וסערת רוחות. הגענו ליעד, לווילה במושב שומרה, בנוף פסטורלי כשלבנון ניבטת באופק ומייחלים שיישמר כאן השקט. ידענו שלא נצא לטייל בסביבה המדהימה, כדי לא לעבור בטעות ביישוב ערבי ולחוות אלימות.

לכאורה, היה כיף. וילה ענקית, 6 חדרים, לכל חדר מקלחת ושירותים צמודים, מטבח ענק, פנת אוכל ל-20 סועדים, בריכה, ג'קוזי, סנוקר, פינג פונג. הילדים נהנים, יוצאים מהבריכה ושוב קופצים. יחד משחקים ושמחים, חופשה בזמן מלחמה, זה משהו הזוי! קשה לשכוח לרגע שמעזה לא מפסיקים לירות טילים, והטילים פוגעים והורגים ופוצעים והורסים.

בלילה הראשון בשומרה, שמענו בחדשות שירו כמה טילים על שלומי, מרחק אווירי של קילומטרים בודדים משומרה. נחרדנו... ברחנו מהטילים שנורים מהדרום, והם רודפים אחרינו בצפון... התרגשנו... חששנו, שהינה הולכת להיפתח חזית נוספת, וזה לא עסק... מפחיד, לאן נלך??? בבוקר הרגיעו, שאיזה ארגון קיקיוני, ירה ארבעה טילים, ששניים מהם נפלו לים ושניים בשטח פתוח ליד שלומי. ואין חשש... אך החשש אותנו לא נטש!!!

בתי שהיתה ממונה על הארוחות, שמרה על מצב רוח טוב ופיצתה אותנו בארוחות נפלאות. גם למחרת החדשות לא היו מרגיעות. הלבנונים התגודדו בהמוניהם על הגדרות באזור מטולה, וניסו לפרוץ אותה ולהיכנס לשטח ישראל. הצבא התערב ופיזר אותם. עוד סימן לא טוב למה שקורה בצפון "השקט". החדשות ניסו להרגיע, שזה לא החיזבאללה, כי הוא לא יעז...

וביישובים הערביים בגליל, ובישובים המעורבים, בכל חלקי הארץ, צעירים ערבים מתפרעים ויורים והורסים ומחבלים ברכוש. המשכנו את יומנו סביב הבריכה והארוחות, והיה נחמד, אך החשש מפני הדרך חזרה הביתה במידה וירו על הכבישים ובמידה וניפול למלכודת של ערבים מתפרעים לא מפסיקה להטריד. ובלילה התאמת החשש, שוב החמאס ירה על המרכז, והאזור שלנו נאלץ לרדת לממ"ד. שוב רעד...

ביום השלישי בשומרה, התוכנית היתה לנסוע למסעדה בנהריה "בנחלה". בעל כורחי יצאתי עם כולם. ישבנו "בנחלה" מתחת עץ פקאן וערבה בוכייה. אכלנו. האוכל לא ערב לחיכי, אך פיציתי את עצמי בעוגת תפוחים וכדור גלידה בצידה. המחירים היו בשמיים, לפחות נתנו פרנסה לעובדים במקום, שעוד לא התאוששו מהנזק שגרמה הקורונה. הצטלמנו יחד כל המשפחה וחזרנו לווילה, והילדים בשמחה קפצו לבריכה.

למחרת בבוקר חוזרים הביתה. הפחדים מתחילים, מה יהיה אם תהיה אזעקה בדרך, וצריך לתכנן לא לעבור בכביש 70 דרך כפר יסיף, כביש שחוצה ישוב ערבי לכל אורכו. זה היה בערב שבועות, ארזנו מהר, ופינינו את החדרים, כי הווילה מצפה לאורחים אחרים. הWAZE- הוביל אותנו לכביש 70 שחוצה את כפר יסיף. סטינו מהכביש לכיוון נהריה התחברנו לכביש ארבע והמשכנו דרך חוצה צפון ואחר כך דרך כביש שש. לא היו אזעקות, הדרך היתה פנויה. נסענו במהירות גבוהה. הגענו הביתה בשלום לחדשות ולחרדות וליירוטים ולירי הטילים שנמשכים ללא הרף ולבומים שמגיעים מאשדוד ויבנה. בלילה ישנתי בממ"ד עם שני נכדיי השכנים. היתה אזעקה אחת בסביבות אחת אחר חצות, כרגיל אני מתרגשת... אחר כך היה שקט.

עבר חודש מאז שזוהר אחייני באדמה נטמן, והשקט והשלווה לא באו על מקומם. האזכרה של זוהר וגילוי המצבה, נערכו באסרו חג השבועות, כשעדיין נורו טילים ואזעקות, שרעמם נשמע עם כל בום של הנפילות או היירוט. גם בצפון נורו טילים על הגליל ועל מפרץ חיפה שגרמו להרגשה איומה, שאנו מוקפים שונאים מדרום, מצפון וגם מבפנים ובשום מקום אין ביטחון והכול נזיל. לא נסעתי לאזכרה! פחדתי שיפול טיל, או שתהיה אזעקה בדרך... מאוד לא נעים.

רגעי השקט היו נדירים ומדי זמן קצר שוב נראתה שקופית על מסך הטלוויזיה שציינה בזמן אמת אילו ישובים יחטפו מיד טילים. וגם אם האזעקות הצפויות לא על יישובנו, הפחד שלא מרפה, מי יהיה הקורבן מהנפילה הבאה, וביתו של מי ייהרס??? ומי יינצל בנס??? למרות היירוטים וכיפת ברזל והפעילות של חיל האוויר, החמאס לא מפסיק לירות על יישובי העוטף וגם מי שקרוב לעוטף חוטף. אין אף ישוב בטוח שאליו אפשר לברוח. כולנו חוששים מפני אובדן חיים ואובדן דירות ובתים ורכוש ועסקים. והמלחמות מבפנים, וההתפרעויות האלימות, וההרס וההרג ואובדן ביטחון בערים "המעורבות", מקשים על החיים. וההרגשה שהאוייב מאבד את הצפון ואת המצפוּן, למרות המכות וההרס שהוא חוטף.

יש לחץ לא להיענות להפסקת האש, כי רוצים לעשות לירי מעזה סוף, ואנו לא יודעים כמה זמן זה עוד ייקח עד שהאש תשכך. כעבור אחד עשר ימים של לחימה במבצע "שומר החומות", הוכרזה הפסקת אש, כשעזה מדממת וחרבה. המטרה היתה לפגוע בצמרת החמאס, שלכולם מהם נמאס. עדיין פחד מוחשי, שהאש עלולה להתלקח מחדש מכל הכיוונים, ו"השקט" בפְנִים הוא על הָפַּנִים. השנאה בין ערבים ליהודים בישובים המעורבים, התגלתה במלוא אכזריותה. הסתבר שהדו-קיום פגום, כאילו מעולם לא היה דו-קיום. יש פגיעה באימון, כאילו מעולם לא היו יחסים טובים עם הערבים, שעובדים במשרות רמות ומתקדמות וגרים בבתי מידות מפוארים. בירושלים פיגועי דקירה ודריסה, למרות זאת, מצווים לחזור לשגרה... לבתי הספר, לעבודה, ומקווים שהשקט יחזיק מעמד, והאוייב את הלקח ילמד. מי שביתו נחרב, יעבור סבל רב, עד שיתחיל לשקם את ההריסות שהמלחמה גרמה. ואולי יהיו שישקלו מחדש, אם הם יכולים לשאת "סבב" נוסף, כל עוד לא הוסר האיום והחשש.

ויהיו שימשיכו לבנות שם את ביתם ולעבות את העוטף על אפו ועל חמתו של החמאס.

כולנו חיים בקרוסלה. הכאבים שבזמן האזעקות, פינו מקום לחרדה, חזרו מיד כשהמצב הביטחוני נרגע. ושוב הקרוסלה מסתובבת. עליות וירידות. שוב אזעקה שמנבאת רעות, ואחריה הרגעה לאיזה רגע, ושוב אזעקה ושוב הרגעה. ואף אחד לא יודע, מתי נרד מהקרוסלה לשקט ולשלווה שיבליחו ולו רק לרגע.

אחרי המתנה מורטת עצבים, בעלי קבל את תוצאות הביופסיה. קיווינו שהוא לא יצטרך לעבור שוב ניתוח, אך הדבר כלל אינו בטוח. התוצאות מעידות שקיימים כמה גידולים ממאירים, ולפני שמנתחים צריך לעבור עוד בדיקת פט סי.טי, כדי לבדוק אם יש מוקדי התפשטות נוספים. שוב נפילה מגובה רב, ושוב צריך להתחיל סבוב חדש ולהמשיך לאכול קש. בטרם קיבל את התוצאות הרגיש טוב, חשב שהוא עלה על המסלול ויפסיק לסבול, אך משקיבל את התוצאה שמעידה שלא רק שהגידול הוא ממאיר, אלא שיש סכנה שיש גידולים נוספים בעוד כמה מוקדים. הוא מרגיש מאוכזב וחלש. לצערנו אנו נאחזנו בקש והמאבק לא מצליח ממש.  וכמו החמאס, המחלה הזו לא יודעת שובע, והיא פולשת ומתפשטת ובכל פעם מתיישבת על חלק אחר, ושום נשק חדיש לא מצליח אותה להביס. היא שמה את כולם בכיס.

אני בנפילה, אך כולי תפילה שנצליח לגבור על האוייב הנורא שאין לו חמלה. שלקח אותנו בשבי ונטל מאיתנו את הביטחון בהמשך החיים ואנו לא יודעים לאן אותנו יוליך, וכל עוד נשמה באפנו, לא ניכנע, לא נוותר, נילחם בו בכול הכוח.

החיים שהיו פעם מלאי תקוות ומלאי פעילויות, הפכו לשבירים ולמרירים. אנו מייחלים לישועות ולנחמות, לא ליפול לתהומות, רוצים לנשום אוויר נקי להבריא ולחיות. להגשים תוכניות שבצד מונחות, ולהמשיך את החיים לבנות.. וכמו שהקורונה תקפה והמיתה אלפי אנשים במשך יותר משנה, ושככה. והתחלואה ירדה כמעט נעלמה. והמשק הממוטט נפתח ואפשר להוריד מסכות ולהסתובב בפנים גלויות. ואפשר שוב להיבנות. גם אצלנו ייפתרו הבעיות.

חנה סמוכה מושיוב

אהוד: חנה היקרה, אנחנו מאחלים לך, לבעלך ולכל בני משפחתך הרבה בריאות ואריכות ימים! – דומה כי כמות הרשימות האישיות שכתבת כבר מחזיקה ספר לעצמו, שכולו ערוך ומוכן לדפוס בזכות הפרסום אצלנו, אלא שבימינו הדפסת ספר כרוכה בהוצאה כספית ניכרת ולמעשה אין לאן לשווק אותו, אז נסתפק בינתיים בדברייך שבמכתב העיתי.

* * *

יונתן גורל

משוגע הנביא, אוויל איש הרוח

לחבריי

חדלו לכם מן המשיח

כי חזון עיוועים הוא

תנו ליבכם

לצידכם

לזולתכם

להיות אנשים

בתוך פקקים נפתלים

של קיום אנושי

וזיכרו, קיבה מלאה

ואבר זקור

נרקבים

כמו שכל

ומעשים

תנו ליבכם

להיות אנשים

* * *

ברוך תירוש

תמונת מרסקֵי הדמוקרטיה שתיחרט בזיכרון

מכובדיי, מר עודה בשאראת. וגב' שירין פלאח סעב,

קריאת מאמריכם ב"הארץ" מיום 7.6.2021 מוכיחה שוב ושוב, כי למרות ההשתלבות החיובית של מאות אלפי ערביי ישראל במגזרי הבריאות והכלכלה, השיווק והעבודה במדינה – ממשיכה הנהגתם, יחד עם בכיריהם, במשנת הסרבנות וההסתה של חג' אמין ושוקיירי.  דרך זו הובילה את ערביי הארץ מדחי לנכבה נוראה, שבמהלכה נפגעו וגלו מהארץ מאות אלפי ערבים, וגם נהרגו רבבת יהודים. זו הדרך שהובילה אמש את ערביי דיר אל אסד בגליל, להתפרע מול כוחות משטרה, שבאו לעצור יורים במסיבת חתונה, ולהעלות באש שתיים מניידותיה.

מר עודה בשאראת הוא אחד מאותם נפגעי משנת חג' אמין, שבעטיה גחרב כפרם ונאלצו לגלות מביתם, ובצערו, הוא ממובילי דרך הסרבנות, ובעצם ההסתה לאלימות במגזר.

 האלימות הזו פורצת מדי פעם מגבולות פלסטין, עזה ולבנון, בהפגזות ובתקיפת יהודים ובהבערת משקיהם. ובנוסף, בהתפרעויות חוגים מקומיים להרס ולדמים בבתי יהודים וברכושם.    מר בשאראת כלל אינו מבחין באלימות ההרסנית הזו, ורק רואה בהתגוננות היהודית פרי באושים ומניע להתפרעויות. גם אינו מבחין ואינו מגנה הרג מיליוני ערבים בידי ערבים בסוריה ובעיראק, בתימן ובלוב, הרס יישוביהם והגליית מיליוניהם למדבריות ולטביעה בים. אותו מדאיגה התגוננות היהודים והתנחלותם בשכנות לערבים, ואינו מזכיר או מברך על התנחלות מבטיחה של ערבים בשכנות ליהודים.

הוא מתעלם ממסכת הקמת מכלול מדינות ערב יחד עם הבית הלאומי היהודי במרחבי ארץ ישראל ע"י המעצמות, על חורבות האימפריה העות'מנית, בסיום מלחמת העולם הראשונה.   בניית עצמאות לסוריה וללבנון, לעיראק ולירדן – נראית לו טבעית וראויה, רק תקומת המדינה היהודית נחשבת בעיניו לתועבה ולסיבה לסרבנות אלימה ולשפיכות דמים מתמשכת.

למעשה, במהלך שידוד המערכות המדיניות במזרח התיכון, לפתע מצאו את עצמם תחת שילטון עריץ ועויין מעל מאה מיליון בני מיעוט יווני, טורקי, כורדי, ארמני, קופטי, שיעי ויהודי, ואיש לא שעה למצוקתם, שנחשבה סבירה בעת ההיא. רק סרבנות ערביי הארץ, שמעמדם הובטח ורווחתם שופרה, עוררה את המשטמה הישנה, הרס עצמי ושפיכות דמים מתמשכת, עד היום הזה.  

בתיאור מהלכי שידוד המערכת המדינית, אינני מנסה לשכנע את מר בשאראת, המתחפר במשטמה כמו קודמיו בשנות ה-30 ו-40, שלא הסכימו לפשרות, וסירבו להצעות 1937, 1947, 1949, ולהצעות ממשלות אהוד ברק ואהוד אולמרט ובנימין נתניהו, להקמת מדינה ערבית,   מכיוון שהנהגתם אינה מעוניינת בהקמת מדינה ערבית בצד מדינת ישראל, אלא, בהקמת ארבע מדינות ערביות במתחם שהוקצה להקמת הבית הלאומי היהודי. האחת ירדן, כולה ערבית.  השנייה פלסטין, כולה ערבית. השלישית עזה, כולה ערבית. והרביעית ישראל, אותה הם שואפים להציף במיליוני ערבים עוינים.

עד היום, רק כחמישה אישים ערביים התקרבו להשלמה עם קיום מדינת ישראל, תוך שמירה על המעמד המרשים והנדיר באזור, שמאות אלפי ערביי ישראל בנו לעצמם בחריצות ובאווירת החופש.

מוטב שמר בשאראת ועמיתיו יתפכחו משיגיונות חג' אמין, ויפסיקו את ההסתה לאלימות הגוררת התגוננות הרסנית לקהילתם. יניחו לערביי ישראל לחיות בשלווה וברווחה בארץ, כפי שחיים מיליוני בני מיעוט במדינות הלאום היווני, הטורקי, האיטלקי והספרדי, שם הם אינם מעוררים מהומות, לא מניפים דגלי אוייב, ולא חותרים להרס אושיות המדינות.

בברכה להבנה ולהתפכחות הנהגת ערביי ישראל, ובשאיפה לרגיעה ולשלום עכשיו,

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

* * *

עו"ד גיא משיח

להזדקן בגאווה

החודש הוא "חודש הגאווה". אלא שאין כלל מקום לגאווה ביחס החברה בכלל והקהילה הגאה בפרט לוותיקי הקהילה הגאה.

להבדיל מהצעירים הלהט"בים (ראשי תיבות של: לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים), הנהנים מהמהפכה החברתית-משפטית, שהתרחשה בישראל במהלך עשרים השנים האחרונות ביחס לקהילה הגאה – הלהט"בים המבוגרים "בגיל השלישי" סובלים עדיין מבדידות, דעות קדומות, דחייה והדרה, גם בתוך הקהילה הגאה עצמה.

קשישים בכל העולם מתמודדים עם קשיים הנובעים מהגיל וממצבם הבריאותי. ואולם, על פי מחקר של מכון ברוקדייל, שהתפרסם בשנת 2018, ונערך על 104 מבני קהילת הלהט"ב מעל גיל 55 נמצא, שההדרה של להט"בים מבוגרים היא משולשת: הדרה הומופובית – על רקע היותם להט"בים. הדרה פנים קהילתית – על רקע גילנות: כשעצם היותם מבוגרים הופך אותם לפחות "אטרקטיביים". והדרה גילנית: בדידות ויחס משפיל בחברה הכללית מעצם היותם מבוגרים. 

אם לא די בכך שבני הקהילה סובלים מבושה, השפלה ופחד מפגיעה במקום העבודה, וחווים יחס הומופובי – בני הקהילה המבוגרים מרגישים דחויים כפליים, גם בתוך הקהילה הגאה עצמה. מצב זה של גילנות ובדידות מביא למציאות של "ארון בתוך ארון", ולהסתגרות נוספת של הלה"טבים המבוגרים.

המבוגרים הלהט"בים זוכרים יחס אלים ומבזה של החברה הישראלית בעבר, וכיצד חיו את רוב חייהם במסתור ובהכחשה, בתקופה חשוכה ומפלה. חלקם ממשיכים ל"חיות במחתרת" גם כיום. חלקם חוששים לחשוף את הנטייה המינית שלהם בפני צוותים של מערכת הבריאות, חלקם נמנעים מקבלת שירותי סעד ורווחה של "המיינסטרים" הסטרייטי – וכתוצאה מכך סובלים ממחסור, עוני ותחלואה מוגברת.

עקב התארכות תוחלת החיים בכלל, גם קהילת הלהט"בים המבוגרים הם קהילה ההולכת וגדלה. ועדיין הברים, המסיבות, המועדונים והאירועים שנערכים ללהט"בים – מיועדים בעיקר לצעירים. מחוץ לתל אביב - כמעט שלא נערכות פעולות חברתיות נפרדות למבוגרים להט"בים.

החוסר בקשרים משפחתיים מגביר את הבדידות: והבדידות, כידוע הורגת: יש בקהילה הומואים ולסביות שלא הקימו כלל משפחה, רובם חיים ללא זוגיות. אף חלקם סובלים מניכור משפחתי, לאחר שנותקו ממשפחת המוצא שלהם ואפילו מהילדים, לאחר יציאתם מהארון.

הקשיים הקיימים ממילא בהזדקנות מועצמים ביתר שאת בקרב בני קהילת הלהט"ב המבוגרים הסובלים מקושי בהתמודדות עם בדידות ומגורים לבד, מרשתות תמיכה דלילות, היעדר שירותים סוציאליים, פסיכולוגיים ורפואים מותאמים ומחשש לפנות לשירותי הבריאות והרווחה.

הגיע הזמן לשנות את יחס החברה הישראלית בכלל וקהילת הלהט"ב בפרט כלפי הלהט"בים בני גיל הזהב; ולהגביר את המודעות לבעיות המיוחדות שלהם: כמו, למשל, בהקצאת דיור מוגן לבני הקהילה הגאה – בו לא יחששו שדעות קדומות ואפלייה ישפיעו על איכות הטיפול והשירות שיקבלו.

יש לקוות שממשלת בנט לפיד, בה חברות מפלגות מרץ והעבודה, שתמיד חרתו על דגלן את המאבק באפלייה של קהילת הלהט"ב – יפעלו להגברת המודעות לבדידות, לאפלייה ולגילנות שממנה סובלים בוגרי הקהילה; יקצו תקציבים ומשאבים להכשרת אנשי בריאות ורווחה ייעודיים לטיפול בוותיקי הקהילה הגאה, ויפעלו להנגשת שירותי רפואה וסיעוד ול"דיור מוגן" ותומך במחיר מוזל, כדי להבטיח זקנה גאה באמת.

גיא משיח

* * *

אסתר רַאבּ

התנפלות הערבים על פתח-תקווה

בימי המנדט הבריטי, מאי 1921

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –

עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –

ישנו לבושים בבגדינו ולמראשותינו צרור קטן, במקרה שנצטרך לסגת לקו אחורי יותר.

האוויר היה כאילו טעון חשמל. בהרי יהודה הרחוקים ראינו מדורות, ומזמן לזמן איתות באורות.

שנתנו בלילות היתה קצרה וקלה – בחורינו הסתובבו בגבולות המושבה, מזויינים, שכבו בתוך חפירות ואחרי גדרות השיטה שבפרדסים הקיצוניים. חששנו מאוד מפני ערביי אבו-קישק, שהיו מזויינים תמיד היטב ואנשי מלחמה מטבעם, ושיחסינו איתם היו בהסתייגות רבה.

נירדמתי מאוחר באותו ערב, ניקינו רובים שהוצאנו אותם מתוך סליק, ואני התעקשתי להשחיז באיונט (כידון) באבן-השחזה של מגל קוצרים, ניקיתי, מירטתי ושיפשפתי, עד שפצעתי את ידי פצע עמוק למדיי, שפכתי יוד לתוכו ושכבתי לישון על המחצלת כשלמראשותיי כר קטן.

עפעפיי היו אחוזות תנומה ולא הבחנתי עוד בשום דבר כשהעירה אותי אימי: "קומי, הם באים!"

שיפשפתי את עיניי וכבר הבחנתי בהד יריות, אמנם רחוקות אבל דחוסות למדי.

יצאתי לרחובות המושבה – רוכבים שלנו דהרו על סוסיהם בכיוונים שונים, והיריות הרחוקות דמו לפיצוח אגוזים.

מיהרתי לבית-המרקחת, מקום שם סידרנו ביחד עם בנות-המושבה בית-חולים קטן, במקרה שיהיו פצועים –

ערביי אבו-קישק תקפו ממזרח ומצפון. מדרום הלכו הפלחים מן הכפרים עם גמלים וחמורים על מנת להעמיס את השלל לאחר נצחונם של הבידואים.

בשעת בוקר זו כבר היה לנו הרוג אחד מן הפטרול של רוכבי הסוסים, א.ג. [אבשלום גיסין] נורה ונחתך לחתיכות בחרבות הבידואים.

היריות גברו, פעמון המושבה החל לצלצל על מנת לאסוף את התושבים למרכז – קמה מהומה – אני עמדתי על משמרתי בבית-החולים והנה החלו להביא פצועים. ג. [גרינשטיין] ירו בצווארו, וגוסס. ר. [רפופורט] בחזהו. החובש נתכסה דם, עבד, ואני מגישה לו חומרי תחבושת כשהדם ניתז גם עליי, ור. מחזיק בידי והולך ומת. א. [אורלוף] פצוע בבטנו ומתחנן למים שהרופא אסר עלינו לתת לו. ס. [סווטיצקי] פצעו בכתפו, צעיר וצוחק, ועוד אחד פצוע ברגלו.

היריות נמשכו, ופתאום בא לעזרת הבחורים גדוד צבא שחנה לא הרחק, עם מכונות-ירייה, והדף את המתקיפים לצפון; ואווירון אנגלי התאושש לבסוף וטס על פני גדוד הפלאחים שהתכוננו לשלול שלל, והטיל עליהם פצצה והם התפזרו לכל רוח.

היריות נדמו לאט, הפצועים גנחו, ומהסינור שלי המלוכלך בדם החל עולה ריח אטום חמצמץ והתערב בריחות קלורופורם ויוד, וכל זה עלה לראשי ופתאום החל ראשי מסתחרר, מאמש לא בא אוכל אל פי, והרגשתי חולשה גדולה כובשת אותי –

התאוששתי ויצאתי לרחוב, הוא המה אדם אבל ההמייה היתה המיית ארגעה.

בינתיים החל היום לערוב. תשושה שמתי פעמיי הביתה, והנה אחי הצעיר לקראתי, פרוע שיער, מפוייח ומלוכלך באדמה – הוא בא מן העמדות הקיצוניות – נכנסנו לחצר בית-המרקחת והוא ניגש לברז, פתח אותו, רחץ את פניו וניגבן בקצה סינורי, שנישאר בקצהו נקי –

הלכנו הביתה, בדרך שמענו יריות בודדות.

"מה זאת?" שאלתי את אחי.

"גומרים את הערבים הנמצאים בחצרות."

"העובדים התמידיים?" – נפעמתי.

"אבל הן במקרה שהיו הם מנצחים, היו אלה הגיס החמישי, ודאי גם היו מזויינים בהסתר." אמר לי אחי.

פתאום נזכרתי שבחצר השכנה עובד ערבי צעיר כבן שש-עשרה, ולן ברפת.

ניגשנו לרפת, ומתוך האשנב הבטנו פנימה. מן החשיכה האירו אלינו זוג עיניים נפחדות, וכשראה אותנו החל מייבב כחתול פצוע –

פתחנו את הדלת –

"לך לפנינו!" פקד אחי, וידו על כיסו, שממנו בלט הקולט.

הנער הפיל את עצמו לרגליו והחל לייבב –

"לך!" פקד אחי.

הנער יצא. הובלנו אותו עד לקצה המושבה, כשהוא בטוח שמובילים אותו להורג. הלילה ירד בינתיים על הגבעות ותנים רחוקים החלו ליילל.

"רוץ!" פקד אחי, "ברח לכפרך!"

הנער עמד רגע כלא מאמין.

"רוץ!" פקד אחי.

הוא החל לרוץ ונפל – כפי הניראה פחד שירו מאחריו –

"רוץ!" צעק אחי בקוצר-רוח.

הוא קם והחל לרוץ בכיוון הכפר הערבי, ונעלם בתוך החשיכה.

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. ייתכן שזו טיוטה ראשונה לסיפורים "אביב 1921 בפתח-תקווה" שהתפרסם ב-1973, ו"האסיר" שהתפרסם ב-1969, ואולם יש כאן פרטים שאין בהם.

ההתעוררות של אסתר לכתוב את הסיפורים נבעה אולי מכך שבאותה תקופה מלאו 50 שנה להתנפלות על המושבה. חוברת יפה בשם "פתח-תקווה – שעתה הגדולה" יצאה לאור על-ידי ז. יואלי וודאי נשלחה גם לאסתר ראב. הפרשה כולה מתוארת בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה".

בסיפוריה של אסתר, ובייחוד ב"האסיר" וב"התנפלות הערבים על פתח-תקווה", יש עדות מפורשת לפרק שהוצנע לגמרי על ידי כותבי ההיסטוריה – חיסול ערבים במושבה, גם פצועים, אחרי הניצחון. הוכחות נוספות כתובות מצאתי על כך רק בעדותו של אליהו ירקוני, הגנוזה בארכיון ההגנה, ובספר זיכרונותיו של דוד גולדברג איש פתח תקווה, שיצא לאור ב-1993. הבאיונט הישן של סבי, שאותו כניראה אסתר השחיזה, נמצא עד היום ברשותי. אחיה הצעיר המתואר כאן הוא אלעזר בן יהודה ראב.

"האסיר"

בחשכת-הרפת ניראה רק הלובן שבעיניו, שהתרוצץ מזווית אחת של העין לזווית שנייה – הוא עמד ליד האשנב המסורג, ויילל כגור-כלבים שנטשוהו.

מן הביצה הגיעה התפצחות יריות רחוקות, ומן החצרות יריות קרובות, חזקות – הבחורים טיהרו את החצרות מן הערבים אשר נלכדו בתוכן, המערכה נגמרה: היו לנו חמישה הרוגים ופצועים רבים, אבידות הערבים לא נימנו – חפרו להם בור וטמנום בגדר, בין הפרדסים.

הקטן שנלכד ברפת-השכנים היה שולייה של פועל; מכניס עצי-הסקה לתוך הבית, מטאטא את החצר. הוא היה כבן ארבע-עשרה, גבוה, גמיש עם ראש קטן של אייל: יללותיו הקטועות נשמעו בביתנו, איש לא היה בבית מלבד אחי ואני: היינו טרודים בסידור כלי-הפסח לתוך הארגז החום, כדי לשומרם לפסח הבא; החלפנו מבטים מדי פעם בהישמע היבבה, ומדי הישמעה, החל אחי לעבוד מהר וכמעט שבר צלחת, פתאום הזדקף ואמר: "נציל אותו."

בקולו היתה החלטיות כזאת, שאני "הגדולה" לא העיזותי להתנגד. הישארנו את הכלים במקומם וניגשנו לרפת. החצר היתה ריקה, השכנים לא היו בבית, והרפת נעולה במנעול-תלוי מבחוץ. אחי רץ למחסן שלנו והביא צרור-מפתחות – אחד התאים, פתח את הדלת, והילד זינק החוצה אך לא העז לברוח, עיניו נחו פעם עליי ופעם על אחי וזיק של תקווה היבהב בהן, הוא רעד כעלה-ברוח ופחדנו שיפול ארצה.

"החזיקי בו – " אמר אחי.

שלחתי ידי להחזיק בזרועו והוא נרתע בפחד כחייה בהולה. התחלנו להרגיעו, אחי תפש בזרועו השנייה וכך גררנו אותו בין עצי-הזית, כשהוא מייבב ודמעות ענקיות מתגלגלות על לחייו; לבסוף, כשהרחקנו עד מעבר לאחת מגבעות-החול, אמר לו אחי: "ברח!" –

הוא הביט בנו וצחק, ודמעות הוסיפו לרדת מעיניו, פתאום נשא את רגליו הדקיקות ככפיסי-עץ וברח לתוך הערב שהחל לרדת.

לאחר שנים, בוקר אחד של קיץ, ואני תולה כבסים על החבל שבחצר – נכנס ערבי צעיר, שפם שחרחר על שפתו, ועימו ערבייה גבוהה דקה, ילדה כמעט, ובזרועה תינוק, פתאום – כרע הערבי ונפל לרגליי כשהוא סוחב בידה של אשתו: "עשי כמוני, עשי כמוני – " ציווה בקול חנוק.

"חַלד!" ניתקה קריאה מפי, ולפתע עמדה כל התמונה לפני עיניי: "קום! קום! טיפש – " צרחתי, וכמו אז החזקתי בזרועו והרימותי אותו מעל האדמה.

אסתר ראב

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הפועל הצעיר", שנה 62, כרך מ, חוב' 26-27, תשכ"ט, 1.4.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 182. בהתקפה על פתח-תקווה, במאי 1921, היו רק ארבעה הרוגים ממגיני המושבה.

* * *

עדי בן-עזר

אפרודיטה 25

רומאן

בהוצאת "אסטרולוג" 2002

פרק שני

"אוהבת יין לבן או אדום?"

למחרת הייתי שקועה בניירת המשרדית כשפתאום הוא הופיע מולי מתנשף מריצת צהריים, לבוש מכנסי התעמלות קצרים, אגלי זיעה ניגרים ממצחו, "אל תעשי שום תוכניות להערב. אני הולך לעשות לך הפתעה. לקחת אותך למקום סֶאף אחד עוד לא לקח אותך בחיים."

לפעמים התבלבלו לו שי"ן, סמ"ך וזי"ן. עליו זה היה חמוד.

"טוב, אם אתה אומר. אני צריכה להתלבש במשהו מיוחד?"

"לא, כמו שאת זה בסדר."

"לאן אתה לוקח אותי?"

"את כבר תראי," נעלם בהליכה מהירה, מותיר אחריו רעש חיכוך סוליות גומי של נעלי ספורט במרצפות צפחה.

אלכסיה התלהבה, כצפוי, כשחייגתי לעדכן אותה באירועים האחרונים. היא אוהבת התפתחויות שקשורות ברווקים משכילים, בייחוד אם הם עורכי-דין. כל שאר היום קראתי מסמכים, כתבתי פקסים ללקוחות, עיינתי בהגשות גרפיקה של זכיינים ועקבתי אחר ביצועי עובדים כשציפייה נעימה מתפשטת בבטני. כשהגיעה השעה חמש הוא הופיע עם הבעה לא ברורה על הפרצוף.

"בואי נלך."

"לאן, כפיר?"

"היום את לא סואֶלת יותר שאלות, רק באה איתי לאיפה שאני לוקח אותך."

לא ידעתי מה להגיד, הטון שלו היה כל כך נחרץ. בחוץ חום דביק של תל-אביב באמצע הקיץ. הלכתי כמה צעדים אחריו בלי לומר מילה, אך עם חיוך קטן בזוויות הפה. תמיד החיוך הבלתי-רצוני הזה מתפשט על הפנים כשאני במבוכה, כאילו להדגיש שזו גם אני שמסתכלת עליי מבחוץ כל הזמן.

הוא הוביל אותי כמה מאות מטרים מהעבודה לתוך בניין משופץ ומטופח. הלכתי אחריו לתוך דירה מרווחת. משהו בסגנון ובאווירה שלה מצא חן בעיניי, מעין רישול אלגנטי מתוחכם. האם הייתה זו הדירה שלו? על השולחן בכניסה הייתה מונחת הזמנה ל"מסיבת אַפְטֶר פַּארְטִי סוף הקיץ על החוף".

"את באה איתי למסיבה הזאת." אמר בהחלטיות.

"בסדר, אם אתה אומר."

"יאללה! בואי נזוז," החזיק תיק צד ענק על הכתף.

ירדנו במדרגות ונכנסנו למיצובישי הכסופה שלו. "לא לשאול מה יש שם בפנים, להעמיד פנים כאילו אני לא שמה לב לתיק הענק מול הפנים שלי," חשבתי.

השמש החלה לאמץ את הבניינים לליבה ולצובעם בכתומים קורנים. התרחקנו מהעיר ואני התבוננתי בשדות הכפריים חולפים על פנינו, בצללים החומים-אדמדמים וחושניים שנפלו על רגבי האדמה. בדרך "שיתפתי" אותו בכמה מושגי-יסוד שלמדתי בקורס למודעות. די עודדו אותנו שם "לשתף". אמרו לנו שבעולם החומרי, אם מתחלקים עם אחרים – יש לנו פחות, אבל בממד הרוחני, אם אנו נותנים מעצמנו – "משתפים", "משתפים" – זה עובד הפוך, כי אז יש לנו יותר מאשר קודם. סיפרתי לו איך גיליתי יחד עם הקבוצה את ה"נוסחה המנצחת" שלי. הסברתי שבעזרת הקורס הבנתי שכל פעם שהרגשתי דחויה, ושדברים לא עובדים לי בחיים, רכשתי תכונות אחרות תחתיהם כדי לפצות על מה שאני לא, ולהשיג תוצאות.

"אתה יודע איזה תכונות פיתחתי?"

הוא הביט בי כמה שניות ואמר, "נראה לי שאחת מהן קשורה בחוכמה."

התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק, אולי הוא בוחן אותי? ובינתיים טעמתי מהמחמאה. "ממש לא קלעת. התכונות שלי הן להתנהג בנשיות ובעדינות. להפתיע אנשים בהתנהגות ובחשיבה יוצאות דופן. ולהיות סבלנית כלפי קריזות של אנשים. תדע לך שבקורס אמרו לנו שלמרות שהתכונות האלה עוזרות לנו להשיג דברים, בדרך-כלל הן גם דופקות אותנו במקומות אחרים בחיים."

דיברתי הרבה. העידוד שלהם לשַתף עלה לי למוח באותה תקופה, "אז מה התכונות שלך?"

"תנחסי בעצמך."

חשבתי שנייה ואמרתי, "נִראה לי שזה קשור לחריפות, או חדוּת?"

"נכון. אני חד וחלק, סתלטן."

הגנבתי מבט לעבר צדודיתו, שואלת את עצמי מה אני עושה שם. בדרך מישהי התקשרה לנייד שלו. הוא אמר לה שהוא לא יכול לדבֵּר עכשיו, ושהם ידברו אחר כך. המיצובישי נהמה כמתמרדת במעלה דיונות החול, הוא לא ויתר לה עד שהגענו לרחבה גבוהה שהסתיימה בצוק. זאת הייתה ההפתעה שלי. כמה רומנטי. הוא החנה והוציא מתא-המטען שני כיסאות-נוח. פתח אותם והניחם ממש בקצה הצוק. התיישבתי על אחד מהם וצפיתי בשמש המחזרת אחרי הים, מתכוננת לנשק את המים. קו האופק נפרס לפניי, תוחם גלים צבעוניים שליטפו שברי ספינה טבועה.

"יפה," אמרתי.

"את אוהבת יין לבן או אדום?"

"לבן, למה?"

הוא שלף מהתיק בקבוק ארוך וגביעי זכוכית, ומזג לי. האור מסביב נחלש. נתתי לכפות רגליי לטבוע בחול הקמחי והלח והתחלתי לחוש חופשייה כאילו אני נמצאת באיזו הזיה. הוא אמר שהביא גם תרמוס למקרה שארצה קפה. ואני שומעת בראשי, קוֹפָה.

פרק ביניים: "קוֹפָה"

הוריה אמנם קראו לה על שמה של חיית-בר מצודדת (האמורה בצורתה הנקבית לייצג חינניות ועדנה) אבל מיום שהיא זוכרת את עצמה אמרו לה שהיא נולדה קופיפה. אימא שלה אמרה לה שכאשר נולדה הייתה כל כך מכוערת (בניגוד לאימא שהיא אישה נאה, בעלת תווי פנים קווקזיים מרשימים, עור חלבי ועיניים תכולות) – שהאחיות בבית-החולים לא האמינו שהיא שלה, והניחו לידה תינוקת אחרת. כשאימא הפצירה באחיות שיחזירו את העוללה שלה, שאלו אותה – "תגידי, איך יכול להיות שלאישה יפה ואירופאית כמוך יֵצא דבר כהה, מקומט ומכוער כזה?" (קשה להאמין שהאחיות היו כל כך לא פוליטיקַלי קורקט. אבל זה היה מזמן, ואולי עוד לא הייתה אז מודעות בארץ לצורת דיבור סובלנית. ולא שהיום היא להיט!)       

 "מה זאת אומרת? היא שלי." אמרה להן אימא. וכי מה יכלה לומר. לא יכלה להכחיש. אבל לספֵּר ליעל את האנקדוטה המביכה בבדיחות-הדעת לאורך כל ילדותה, ולעיתים גם בבגרותה – זאת היא יכלה. וכאשר חברים של ההורים באו לבית, והנערה בדיוק עברה בסביבה, כמובן שהיו מנצלים את ההזדמנות להעביר שיפוט מסוים על מראיה, למשל – שיָפתה, גבהָה או בגרָה. אימא הייתה חייבת לציין בחיבה ש"הילדה נולדה קוֹפה כל כך מכוערת – והפלא ופלא, תראו כמה היא נחמדה היום!"

סבה, האיכר מהמושבה מְלְבֶּס, פסק: "שְׁוַרצֶע תוּחֶס!" – ואביה נעלב כשאימא טענה שיעל, שהיא כל כך אקזוטית, דומה כשתי טיפות מים לאחותו ולמשפחתו, שמוצאם אמנם מאירופה אבל דורות של שמש ארצישראלית השחימו את עורם.

ההקנטות מלאות החיבה לא פסקו, וכשביקשו ממנה לפרט את מוצאה בעבודת "שורשים" בַּיסודי כתבה בתום לב – "חורנית".

יעל ידעה שזה בא, עוד לפני שפצו את פיהם – על פי המבט. היא מסוגלת לזהות את סוג המבט הזה בשבריר השנייה. הוא מציק לה, היא לא מסוגלת להסביר לאף אחד מדוע.

"תיזהרי, הבנים באים להרביץ לך!" צעקה בלהט מאיה, התימנייה ה"רגשנית" של הכיתה.

 ליעל זה לא הזיז, היא ציפתה בקור-רוח לבואם של אלה, וכאשר הגיחו מחורשת בית-הספר הצחיחה – "גמרה" על כולם במכות משולהבות.

כשהגיעה המורה, מזועזעת, להפריד בין הניצים – היא קצת הצטערה. אך היא נהנתה להוציא אנרגיות, להתכתש ללא מורא עם הבנים, שבגיל שתים-עשרה היו נמוכים ממנה בראש, ולחוש את טעמם של העור השרוט והבשר הקרוע. תוֹם-בּוֹי אמיתית.

אך תור הזהב עמד בפני סיום, עידן גפי בפתח. כשעלו, בהוראת המורה, לכיתה, התחוור לה שאף אחד כבר לא שם לב אליה. הבנות התנפלו כולן על גפי, הקיפו אותה והרעיפו עליה תשומת-לב והערצה. מעבר לעדינות שהחלה להקרין באותם ימים לא הצטיינה גפי בדבר. לא בספורט, לא בלימודים. אבל עגילי הנמר המשולשים שהתנדנדו על תנוכי אוזניה בסגנון שנות השמונים, בגדיה האופנתיים המבושמים, והתנהגותה הפסיבית ה"קולית" המעודנת – שיגעו את הבנות שסגדו לה ואת הבנים שלא יכלו להתעלם ממנה.

יעל התרעמה בתוכה. חשה עצמה דחויה, לא קיימת, מאוסה. היא ידעה שאינה יפה, בכל אופן, לא במובן הרגיל, שבגדיה פשוטים, ספורטיביים, מלאי אבק, מחוררים בירכיים מרוב טיפוס, ודביקים משרף האורנים. אבל גם גפי לא הייתה יפה. היו לה סגנון מעודן, בגדים מאריגים רכים, גולשים ונשיים, והתנהגות אריסטוקרטית ופגיעה כאחת, שגרמו לך לטרוח סביבה ולרצות לגונן עליה.

יעל אמרה בליבה שאם לא אוהבים אותה כפי שהיא, היא תחקה את גפי במאת האחוזים. זה חייב לעבוד. המורה העבירה את השיעור בגרון ניחר מהצטברות שנים של צעקות. יעל התרכזה בגפי. גפי נשענה לאחור והחליקה על שערה. יעל נשענה על מסעד הכיסא והחליקה על שערה. גפי בהתה בחלל הכיתה במסתורין מרוחק. יעל בהתה במימיקה מדויקת. הטרנספורמציה החלה אז, ועד היום אינה נפסקת.

*

"אני לא באמת עדינה, אתה יודע," אמרתי לו, "זאת רק התנהגות שאימצתי בילדוּת, כדי שיתייחסו אליי, ועכשיו אני כבר לא יכולה להיפטר ממנה. בפנים אני תוֹם-בּוי בת שתים-עשרה, אני הרבה יותר חזקה ממה שאני נראית."

"אני לא יכול להתייחס אליך בצורה אחרת'" אמר בקול צרוד, חצי לוחש, שנשמע לי קצת תאוותני.

"תנסה, בכל אופן," התגריתי בו, מזמינה היכרות עם אני האמיתית.

מלכת הלילה טוותה את קוריה, שִכבה אחר שכבה כיסתה את החוף ברדידיה הדקים, מתגרה בחדוּת ראייתנו. טעם חמצמץ-עדין של יין עמד על הלשון, והראש הסתחרר מהאלכוהול. נשֵק אותי, לפחות תחזיק לי את היד.

הוא לא עשה דבר. זה היה קצת מאכזב ומבלבל. בשביל מה הביא אותי לכאן אם לא היה מעוניין ומה רצה ממני בכלל? אולי לא פירשתי את הכוונות שלו נכון, אולי היה מעוניין רק בידידות.

"טוב, נלך?" אמרתי, קופיפה החלטית קצרת רוח.

"נתחיל לחזור," אמר.

ניסיתי לקום מהכיסא אבל הכול הסתחרר וכמעט נפלתי מהצוק והתנפצתי ישר למטה.

"תיזהרי," אמר במין צעקה עצלה, ואחז באמת-ידי כדי לייצב אותי. קיוויתי שלא יחשוב אותי לילדה קטנה שמאבדת את הראש מכוסות יין אחדות. הוא לא מכיר את העבר שלי כסטודנטית בדרום-אפריקה, שותה ויסקי בבר – כמו חלב כל ערב לפני השינה.

בדרך חזרה שוב התקשרה אותה בחורה. כנראה שצעקה או שעוצמת הקול בפלאפון הייתה ממש חזקה כי מהמקום שבו ישבתי יכולתי לשמוע אותה שואלת בקול עצבני מה קורה איתו. הוא אמר לה שהוא עדיין בעבודה, והיא ענתה שהוא צריך להפסיק לעבוד כמו מטורף. הוא הוריד אותה מהקו די מהר.

" מי זאת?" שאלתי.

"נעמי, ידידה".

"ידידה או יְזִיזָה?"

"ידידה שמאוהבת בי, ולא נעים לי אז אני מנסה להתייחס אליה יפה."

בטח חשב שעשו אותי באצבע. לפחות היה יכול ללמוד לשקר בצורה יותר משכנעת.        

כשחזרנו לתל-אביב, ליווה אותי למגרש-החנייה הנטוש מאחורי המשרד. אמרתי לו שאין צורך, אני לא מפחדת. הלכתי את הדרך הזאת בחושך כל ערב. אבל הוא התעקש, כמו ג'נטלמן. כשהגענו למכונית שלי, נתתי לו את כרטיס-הביקור שלי. הוא התפרץ בצחוקו המשונה והכתיב לי את מספר הטלפון שלו על פיסת נייר קרועה. ביקש שאכתוב ליד השם שלו "מקום ראשון באוניברסיטה בכלכלה ובעריכת-דין". כשהתחלתי לכתוב הוא נשפך מצחוק תני. הוא סתם משתעשע.

נפרדנו לשלום ונסעתי משם חזרה לדירתי השכורה, הקטנה, בהרגשת ריחוף.

חזרתי הביתה, הדלקתי טלוויזיה, חיממתי ארוחה מוכנה במיקרו ואכלתי אותה מול שעשועוני-המזל, תוכניות האירוח, ותוכניות הריאל טי. וי. והלכתי לישון מאוחר כחיית-לילה, בוהה בתקרה ובקורי העכביש שהצטברו בפינות. מעולם לא ניקיתי קורי עכביש בדירה, ומשום מה גם לא הייתי מסוגלת להרוג את העכבישים עצמם. הזדהיתי איתם יותר מדי ופחדתי שאם אהרגם, יום לאחר מכן יקרה לי משהו רע.

בשישי קניתי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" וקראתי אותם תוך חצי שעה על פי סדר המוספים הקבוע:

הורוסקופ.

רכילות בארץ.

רכילות בחו"ל.

כתבות שער.

תרבות.

מדריך טלוויזיה.

כלכלה.

דרושים (שיהיה).

החתול של השכנים בא לבקר, רִחרח אם יש לי משהו טעים להאכילו.

"אני מעניינת אותך, חמודי?" שאלתי.

הוא בדק בסקרנות מה מעשיי.

"אתה אוהב אותי?"

טלפי קטיפה שוקעים בפוך אוורירי, נתן לי ללטף, התפנק על כיסוי מיטתי המעומלן והסתלק לו. את השאריות שלא סיים נתתי לחתולי הרחוב, שטרפו וליקקו מקופסת הפלסטיק ברעבתנות.

חזרתי לעיתון. לעיתים נדירות הייתי מרפרפת בחדשות שבעמודים הראשונים. לא אהבתי לעשות זאת. הידיעות האלה סתם עיצבנו ודיכאו אותי. כבוגרת תואר ראשון בעיתונאות ובתקשורת ידעתי שהן רק מיקוד ברע ובמופרע שבמציאות. רוב האנשים אינם כאלה פסיכיים, ומקרים טראגיים ואכזריים כאלה שמדווחים עליהם – לא קורים למרבית האנשים, כך, על כל פנים, חזרתי ושיננתי לעצמי. "חמישה נהרגו בפיגוע התופת", "התרמת מח-עצם ארצית לנער חולה סרטן", "רצח את אשתו וילדיו. הרקע – חשד לבגידה". הסבתי את הראש מהכותרות הצעקניות.

כל שאר סוף-השבוע לא שמעתי ממנו. בקורס למודעות עצמית אמרו לא להמציא סיפורים אלא לנסות ללכת על מה שאנחנו רוצים בחיים. החלטתי להתקשר. לקח לחמור כמה שניות טובות לזהות אותי. דיברנו קצת בשיחה צולעת של "מה המצב? מה קורה?" – וכשלא עשה שום מאמץ לסגור על להיפגש, לחצתי שיסכים והגעתי לדירתו עוד באותו ערב.

כשנכנסתי לסלון הכין לי שתייה והתנפל עלי ישר אחרי זה. הוא נישק אותי בצורה שלא הייתי בטוחה אם הוא מתקיף אותי או בורח מהתשוקה שלי. לשונו המחודדת ריחפה בחלל פי במעגלים שעוררו בי עצבנות. תוך דקות ספורות השכיב אותי על הספה, גהר עליי וניסה להפשיט אותי ולחרמן לי את הגוף כאילו הוא באיזה מרוץ עם הזמן, שמקבלים עליו ניקוד גבוה ככל שעושים את זה יותר מהר.

הרגשתי לא נוח עם הקצב הרצחני שלו והוא הבחין בכך.

"מה קרה, את מתבייסֶת?"

"לא אני לא רגועה... פשוט לוקח לי זמן להתרגל לרעיון ולביצוע," לאיפה אתה רץ? יא חתיכת חסר רגישות שכמוך!

"זאת פעם ראסוֹנה בהרבה זמן סֶאני קודם כל מרגיס, ואחר כך מזיין," אמר, "בדרך כלל זה עובד אצלי הפוך."

מי בכלל מבטיח לך שתזיין? – חשבתי, למרות שאהבתי את הביטחון העצמי ואת הכנות שלו. אני אוהבת לקחת דברים באִיזִי, בלי לחץ, להסתכל לבן-הזוג בעיניים, ליהנות מהדרך יותר מהשגת המטרה, לפחות בהתחלה. ניסיתי למשוך וליהנות מכל רגע כל כמה שאפשר. אבל היה קשה לסרב לו, ועוד יותר היה קשה לעצור אותו.

"תמצצי לי את הפִטמה," פקד עליי, וכמו ילד קטן זה הטריף אותו תוך שנייה. ניסיתי ללקק לו את האוזן, זה תמיד עובד עליהם, אבל הוא העיף לי את היד ואמר שהוא לא אוהב את זה.

לקח אותי לחדר-השינה שלו. סתם מזרון זוגי זרוק על שטיח, איכשהו אצלו זה נראה סטייליסטי. הפשיט אותי לגמרי, ואת עצמו, והשכיב אותי על המזרון. תמיד הרגשתי כל כך אינפנטילית ונבוכה בשלב הזה. כאילו אני הולכת להתפוצץ מצחוק מהסיטואציה. פשוט מגוחך, שני אנשים מבוגרים, פתאום ערומים זה מול זה בפעם הראשונה, מסתכלים אחד על השני ברצינות כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. עור על עור באור.

הוא הניח את כף-ידי על מפשעתו, פקעת ערוותו הייתה צמרית ומעיכה. גברים הם כמו ליצן בקופסא. לעולם אי אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי העטיפה – ליצן גדול או קטן, דק או עבה, ישר, מעוקל, חצוף... ובאיזה סגנון יבצע הליצן את עבודתו, מלנכולי, פזיז, רגיש, מכאני, אחוז אמוק, מתלהב.

הייתי בשׁוֹק. למרות שהיה בחור גבוה ואתלטי, והתנהג בביטחון תקיף, האיבר שהזדקר לו היה צר ולא מפותח. הרגשתי כאילו אני עושה טוב לנער בגיל ההתבגרות. נער עם טוסיק מוצק, אבל שעיר מאוד. קופה-לשעבר שונאת גברים שעירים. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק, ניסיתי לא להיראות מאוכזבת, והמשכתי. כששמעתי בחושך את רשרוש עטיפת הקונדום נקרעת, הוקל לי. לפחות חסך לי את זה. תוך שנייה כבר היה לבוש ובתוכי. כנִראה היינו אני מוונוס והוא מאורנוס, אני אדמה ותשוקה – והוא אוויר והמצאות פורחות. המשיכה הייתה שם, אך המימוש היה מתסכל, כמו שני אנשים שמנסים לנהל משא-ומתן, אחד בקוריאנית והשנייה בהוטנטוטית.

לא גמרתי. מי מצפה לגמור בפעם הראשונה? משום מה גם לא הרגשתי נוח לבקש ממנו לספק אותי אחר-כך (הוא גם לא ניסה) או לנסות לספק את עצמי בנוכחותו.

חזרתי הביתה קצת מתוסכלת אבל אמרתי לעצמי שאמנם לא גמרתי אבל מצד שני גם לא איבדתי שליטה על עצמי. הייתי כל הזמן גם מבחוץ.

בבוקר ביקש ממני שלא נספר לאף אחד במשרד (לא שלא גמרתי או ששלו דק כל כך – אלא שאנחנו ביחד). בינתיים, עד שהאקסית שלו תמצא מישהו חדש, הוא מעדיף שלא יֵדעו.

ביקשתי שיסביר, הוא אמר שככה הוא, מעדיף לשמור על פרופיל נמוך.

מִגוון פעמוני אזהרה הִדהדו אינסטינקטיבית במוחי, אבל היה כבר מאוחר מדי. רציתי אותו.

עדי בן-עזר

המשך יבוא

*

[מי היא עדי בן-עזר? – בעקבות העמוד האחרון הספר]

עדי בן-עזר נולדה בשנת 1974 בפתח-תקווה. היא בוגרת תואר ראשון בלימודי עיתונאות, תקשורת ואמנות באוניברסיטה רוֹדְס בדרום-אפריקה ולמדה לתואר שני במחקר התרבות באוניברסיטת תל-אביב. היא גדלה במושב צופית, הגובל באדמותיה-לשעבר של קלמניה, האחוזה החקלאית של משה גריידינגר שהייתה שם-דבר בשעתה ונוסדה למענו על-ידי סבא-רבא שלה ברוך בן-עזר (ראב) בשנת 1928.

עדי היא בת למשפחה מיוחסת המונה בארץ דורות רבים של איכרים, ובכל דור קם בה לפחות סופר מובהק אחד: סב-סבה יהודה ראבּ (בן-עזר) הוא ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878, ואת ספר זיכרונותיו "התלם הראשון" כתב מפיו בנו בנימין. בתו של יהודה היא המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב. שניים מבני-דודיו של אהרון, סבהּ של עדי, הם הסופרים יצחק ראבּ ואהוד בן עזר.

מצד אביה עדי היא נינתם של פרידה כרמלית ומאיר תאומי [טימן], זוג שחקני "התיאטרון העברי" בשנות ה-20, ונינתם של ברוך בן-עזר (ראבּ) ואשתו רבקה לבית שְׁלַנק מירושלים, משפחה הנִמנית על צאצאיו של ר' יעקב עֶמְדֵן, שֶנכדו חיים יוחנן צבי שלנק עלה לירושלים בשנת 1832.

מצד אימהּ עדי היא נינתו של יששכר דב דרורי (פרייר) שנודע בשמו הספרותי בר-דרורא, ערך במשך שנים אחדות את העיתון "דואר היום" וכן הוציא וערך בשנים 1928-1925 את השבועון "היישוב". דודהּ, אחי-אימה אורנה, היה האלוף אמיר דרורי.

* צרופת הנוסח השלם של הרומאן "אפרודיטה 25" נשלחת לכל מבקש.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שישי

סוף הידידות עם טשרניחובסקי

דודי ההולל אלכס היה גם חבר של המשורר ד"ר שאול טשרניחובסקי.

כך על כל פנים סיפר לנו דודי.

אצל סבי בבית נמצאה גלויית-דואר ישנה ששלח להוריו מאחד ממסעותיו ועליה מתנוססת לתפארה חתימת המשורר: "ד"ר טשרניחובסקי", ותוספת בכתב-ידו של דודי: "הרי לכם כרטיס בחתימת ידו של טשרניחובסקי!"

על אודות ד"ר טשרניחובסקי, ששימש בתל-אביב בתור רופא-ילדים מטעם העיריה, סיפר אלכס שהמשורר אהב ילדים אבל עוד יותר אהב לדבר עם האימהות הצעירות שלהם. יום אחד בא דודי למרפאה של ידידו וראה ילד בוכה בשקט בחדר-הקבלה. דודי שאל מה קרה והילד גימגם וענה שהרופא מדבר כבר חצי שעה עם אימו (של הילד) בחדר בפנים, ואותו, עם כאב-הבטן, שכחו. דודי הקיש קלות על דלתו של הרופא, וכאשר נכנס ראה את טשרניחובסקי עומד שקוע בקריאת שיר חדש, כניראה ארוך מאוד, והאם הצעירה (שהכירה את דודי) נבוכה מפני שאינה יודעת כיצד להפסיק את המשורר הנכבד ולהזכיר לו את החולה הקטן שנישאר לחכות בחוץ וגם אינה יודעת עברית.

דודי ניגש אל ידידו ולחש על אוזנו בעדינות שהגיעה השעה לחדול מקריאה ולהזמין את הילד לבדיקה, וכך אמנם היה.

לאישה קראו לוצי ולבן המגמגם היינץ-משה.

שירים רבים של טשרניחובסקי ידע דודי בעל-פה, והיה מדקלם אותם ברגש רב וגם מצטט מהם בשעת שיחה. בזכותם נחשב במושבה לאדם משכיל, וגם קצת משורר בעצמו.

לשמועה שהוא כותב שירים גרמה התפארותו. לא פעם, כאשר היה מדקלם שיר של טשרניחובסקי, היה מעיר ששורה זו או זו היתה שונה במקור והוא תיקן אותה לבקשת ידידו. על שורות אחרות רמז שחיבר אותן והירשה לטשרניחובסקי להשתמש בהן.

דבריו עשו רושם על הבחורות במושבה. הן העריצו את דודי. אחדות מהן התאהבו בו בזכות סיפוריו על השעות שבהן טייל עם טשרניחובסקי ברחובות תל-אביב לאחר ששניהם חיסלו מנה גדושה של נקניקיות ובירה במסעדה של "אס" ברחוב נחלת-בנימין.

יום אחד התכסתה המושבה במודעות שבישרו על "נשף ספרותי" גדול שייערך לכבוד המשורר שאול טשרניחובסקי, ובהשתתפותו.

לא היה אחד שלא בישר לדודי על ההזדמנות שנפלה לידו לארח את ידידו. סבתי התנדבה להכין למשורר הדגול קבלת פנים ביתית לאחר הנשף, והתכוונה להכין לשם כך לביבות על פי המתכון ששמעה שהמשורר אוהב במיוחד ואף כתב עליהן בספרו. היא ביקשה מדודי להודיע על כך מראש לטשרניחובסקי, כדי שלא יחטפו אותו לקבלת פנים בבית אחר.

למרבה הפלא, היחיד שלא התלהב מהכבוד שנפל בחלקה של מושבתנו היה דודי אלכס. ככל שהתקרב מועד הנשף הספרותי, כן הלכו פניו וקדרו, כאילו משהו מציק לו ואוכל אותו מבפנים.

 "אתה חולה?" שאלה אותו בדאגה רבה אימו, היא סבתי.

 "לא, לא!" אבל מדבריו היה אפשר להבין שהוא מסתיר אולי מחלה קשה.

ואכן, בערב, שעה לפני תחילת הנשף הספרותי, נתקף דודי בכאב בטן שגרם לו להתפתל, להיאנח ולהתקפל, והוא הודיע שלא יוכל לצאת מן הבית.

כאבי-בטן פתרו לא פעם בעיות קשות לדודי אלכס וחילצו אותו ממצבים מביכים. ערב אחד הכריחה אותו בחורה, שאותה לא אהב, ללוותה עד לחדרה, והציעה לו להיכנס אליה לשתות כוס תה. דודי לא ידע כיצד להיפטר ממנה מבלי להעליב אותה, ולכן תפס את בטנו, התחיל להתפתל בכאבים, אמר לה שכניראה יש לו קלקול קיבה חמור, וברח ממנה.

אבל הפעם התעקש סבא על כך שדודי יבוא עם כל המשפחה לנשף הספרותי.

 "הכבוד של המשפחה מחייב זאת," אמר סבא. "למשורר גדול מצדיעים אפילו חיילים ההולכים למות במלחמה!" והוא דיקלם ברגש את שירת הלוחמים של לאיוש קושוט, שגלו מארצם לאחר כישלון המרד ההונגרי בקיסרות ההבסבורגית, ואהבת-החופש שלהם השפיעה על סבא לעלות לארץ-ישראל: "שתי ידיי אושיט ברטט / ואחבקך, הוי, אדמתי, / כבן בחיק אימו יבכה לו / גשם דמעותיי ארעיפה. / לארץ נוכריה אדוד לי / הרחק מיני גבולות מולדת, / קומץ עפרך אטול לי / שים למראשותיי בקבר / תחת גל-עפר גם שמה / מדיארי אשאר לנצח!"

כאשר נכנסו בני-משפחתי לאולם הגדול של "בית האיכר" כבר עמד על הבמה טשרניחובסקי, נשען על מקלו, וקרא ברגש שיר שלו, בעברית מדוייקת, ובמיבטא של עולה חדש מרוסיה.

אור החשמל היה אז הרבה יותר חלש מאשר בימינו. דודי נופף בידו שלום למשורר בתנועה קצת חלושה ומהססת, אבל טשרניחובסקי היה כה שקוע בקריאה שלא שם לב אליה.

לאחר שהסתיימה ההופעה, וכולם דיברו בשבחו של האורח, דחף סבא כמעט בכוח את דודי לעברו של המשורר, וכשהגיעו אליו, אמר: "אדון טשרניחובסקי, אני גאה להיות אביו של אלכסנדר [וכאן אמר את שם המשפחה שלנו], ידידך הצעיר, העוזר לך בכתיבת שיריך!"

 "מה?" אמר טשרניחובסקי, "מי?"

 "בני, אלכס," התפלא סבא.

"אדוני," רטט שפמו הפרוע של המשורר הגדול, הוא כבר היה נרגז כהוגן מההפרעה שנגרמה בגלל הפרה הטראנסילוואנית של יוסקה-דרעק, "אני לא מכיר אותך ולא את הבן שלך ודע לך שאף אחד, אף אחד לא עזר, לא עוזר ולא יעזור לדוקטור טשרניחובסקי לכתוב את שיריו!"

ופתאום הבזיק ניצוץ של היזכרות בעיני המשורר, תלתליו האפורים הזדקרו, אבל במקום להושיט יד לדודי ולהודות בטעותו, הרים עליו מקל והתחיל להכות אותו ולצעוק: "זה אתה!? אתה הז'וליק שמפיץ עליי שמועה שאני מושיב את האימהות הצעירות על הברכיים בקבינט ומלמד אותן איך להשתמש בטרמומטר," וכאן כמעט נחנק מרוב כעס במיבטא רוסי, "בטרמומטר! – ושאני משאיר את הילדים לחכות בחוץ? בחדר-ההמתנה!? אני אראה לך סאברע חצוף חסר-דעת מופקר-לשון שכמוך רכלכלכן-מדיציני פר-אכסלאנס פסקונדיאק – חמור-גרם!"

סבא לא התעצל והרים גם הוא את מקלו על אלכס, כמו שהיה ודאי מרים את שוטו על האיכרים הנירפים בשנת השמיטה השנייה לייסוד המושבה, אלא שדודי כבר נמלט החוצה כשהוא מלווה בקולות של צחוק ולעג מצד הקהל.

כך הסתיימה עוד בטרם החלה פרשת הידידות של דודי עם טשרניחובסקי.

שנים עברו. המשורר מת. סבא מת. האנשים שהיו ב"נשף הספרותי" הלכו גם הם לעולמם. דודי האריך ימים וכשהיו באים אליו בטענות על הגזמותיו היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר כי מאחורי כל מעשה זיוף מוצלח עומדת אמת גדולה. וככל שהלך ונשכח אותו ערב אומלל כן הירבה לספר את סיפור ידידותו המופלאה עם המשורר, סיפר לבניו, סיפר לנכדיו, עכשיו גם ניניו יודעים את הסיפור שעובר במשפחתנו מדור לדור.

דודי נחשב לאדם משכיל ולמומחה גדול בחקלאות ובמיוחד בפרדסנות. אצלנו במושבה היה הבדל עצום בין פרדסן לפרדסנט.

פרדסן היה איכר ותיק בארץ, שעברו עליו ועל משפחתו כל התלאות עד שנטעו את הפרדס ולמדו את העבודה בו.

פרדסנט היה יהודי שעלה מלודז' או מביאליסטוק וקנה פרדס נטוע והוא ומשפחתו התפרנסו ממנו מבלי שהוא-עצמו הבין דבר בחקלאות ובפרדסנות.

[אזהרה: כל המסופר כאן על טשרניחובסקי מצוץ מן הדימיון בלבד ואין לו שום קשר לאמת].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום רב אדוני העורך. אין קץ להתפעלותי מהמרץ הבלתי נדלה שלך ומן הדקדקנות וההקפדה בהגהת הדברים שנשלחים לפרסום בעיתונך המבורך. צדקת בהערותיך על מה שכתבתי ביום 13.6.2021 בעניין דמיונותיהם של בני המזרח לעומת אלה מן המערב.

מתקשר אליי בחור צעיר שרופאו המליץ לו ליטול תרופה נוספת על אלה שנוטל לטיפול בערמונית. CIALIS במינון קטן. התרופה היא קרובת משפחה של VIAGRA והוא חושש שזה יעיר אצלו את "הדוב הישן" ויגרום להתעוררות מינית. הסברתי לי שאין לו מה לחשוש כי כאן המינון הוא קטן וההשפעה היא בכיוון אחר. קיבל את הסברי.

מתקשר אחרי שבועיים לאמור שהוא כבר נוטל התרופה, ובאשר לקירבתה ל-VIAGRA בכ"ז יש לה השפעה: קודם היה האבר ההוא חבוי ומכונס כמו החילזון בקונכייה שלו, ובהשפעת התרופה הוא מתנהג כמו צב (שלחופה), מדי פעם מוציא את ראשו החוצה סורק הסביבה וחוזר חזרה.

חשבתי לי שהדימויים האלה יכלו לעלות רק בדמיונו של בן האוריינט.

בברכה,

י"ז

* בוקר טוב לסופר הנידח. כמי שמעריך ומוקיר את כתיבתך ואת חוכמתך, ברצוני לשאול את כבודו שאלה שמציקה לי מזמן.

מתי, מתי יש למר הייטנר את הזמן לשבת ולהקליד את הגיגיו המייגעים (שאיש אינו קורא), הוא לא עובד? לא ישן? לא נח בצהריים? ולמה הוא חושב שתחזיותיו ההזויות מעניינות מישהו.

ממתין לתשובתך,

יוסף אתר

גימלאי מאושר

אהוד: אני אכן מקבל תלונות רבות, טלפוניות ובעל-פה, על דבריו של הייטנר, ובהן בקשה להפסיק לפרסם אותו – אבל המכתב העיתי פתוח לדיעות שונות ומנוגדות, ולא יעלה על הדעת לחסום אותו.

* כך דפקנו בהפגנות את המן האגגי נתניהו ואת משפחתו: "מפכ"ל המשטרה לשעבר, רוני אלשיך, יעץ לתנועת 'הדגלים השחורים' שאירגנה מחאות נגד ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. גורמים בתנועה אישרו כי קיימו עם אלשיך כמה שיחות טלפון, שעסקו בהיערכות מול המשטרה בהפגנות, והבהירו כי הוא לא קיבל על כך שכר. על הקשר בין אלשיך לתנועה דווח לראשונה בחדשת 13." [אתר "הארץ", 21.6.21].

* אהוד היקר, היה לי קשה לעכל את ההשוואה שלך בין שמחת אויבי ישראל על בחירת הקצב מאיראן לנשיא ובין השמחה של המפגינים נגד נתניהו.

יפה שהבאת את נימוקי השופטים על פרס עמינח לאיש היקר יצחק גנוז, ממעפילי "אקסודוס", משורר נפלא ועורך מיתולוגי של "ידע עם".

נעמן כהן חייב להסביר מדוע "ימניים" מובהקים כמו סער, מרידור, זאב בגין – מסתייגים מנתניהו. אלה הרי אינם "שמאלנים בוגדים".

מוזר ומשונה שוועדת פרס סוקולוב החליטה להעניק פרס לגדעון לוי, התועמלן הפלסטיני.

אני קורא מסור לכתבות של תקוה וינשטוק, הפעם על הרבנית שרה הרצוג, אימא של נשיא, וסבתא של נשיא.

שלך,

משה גרנות

אהוד: המשותף לשלושת סוגי המפגינים שכללתי בכפיפה אחת [טהראן, בלפור והכיכר] – הוא שנאה לישראל של נתניהו ושמחה על הדחתו, שנובעת מסוג מסויים ומעוות של שנאת ישראל וראיית נתניהו כהמן האגגי – לקול מצהלות האספסוף הנאור של אחינועם ניני בכיכר רבין.

באשר למתן הפרס לגדעון לוי, זה בסדר גמור, כי בישראל כדי לזכות בפרס – כדאי להשתין על המדינה וכך גם לשאת חן בעיני השופטים, זה ה"פוליטיקלי קורקט" אצלנו. וגדעון לוי הוא לא הזוכה הראשון שמשתין עלינו. ואוי לו למי שמופקד על הפרסים אם לא יעניק אותם למשתינים ולמשטינים על המדינה. ומעניין מדוע גם רוגל אלפר טרם קיבל גם הוא את פרס סוקולוב? ואת פרס ישראל? האם עדיין לא השתין מספיק על המדינה?

ראה את השערוריות סביב פרס ישראל השנה, שעל פי חלק מן הזוכות/הזוכים בו, ובעיקר על פי אלה שלא זכו בו ואשר שמם אפילו לא נזכר למרות שלהם הגיעו הפרסים – הרי שזה כבר לא כבוד גדול לזכות בו.

אתה זוכר ודאי שאני לא הייתי ראוי אפילו לפרס אקו"ם על מפעל חיי בספרות העברית.

* שר החוץ זחוח-הדעת יאיר לפיד, שטוען במצח נחושה כי נתניהו הותיר אחריו "אדמה חרוכה" במשרדי הממשלה, טס במצח נחושה לביקור ממלכתי באיחוד האמירויות – ביקור שמתקיים רק בזכות הסכמי השלום שהאדריכל שלהם היה ראש הממשלה נתניהו, שלא זכה לקיים את הביקור הממלכתי מכמה וכמה סיבות.

ככה זה המצב כיום בליליפוט.

* לאהוד היקר משמוליק [אבנרי] – שלום וברכה. תודת רבה על הגיליון העשיר "חדשות בן עזר" מס' 1655 מאתמול [21.6.2021].

אגב, אולי תמצא עניין ופנאי להאזין לשיחה על ביאליק שניהלתי שלשום עם מנהל מרכז הרצל, עודד פויאר: https://www.youtube.com/watch?v=5abnZAH2o1Q

* ציטוט: שינוי חוקי המלחמה, מהפכה ישראלית: הלייזר האווירי, שמיירט הכול. צפו: [סרטון].

סידרת ניסויים מהפכנית הסתיימה בהצלחה, כך מסר היום [21.6] משרד הביטחון. מדובר בפיתוח ישראלי למערכת לייזר אווירית, שמסוגלת לחסל כל מטרה בעלות של דולרים בודדים ליירוט.

המערכת מותקנת על מטוס, והיא משמידה באמצעות קרן לייזר – מל"טים, רקטות וכל מטרה שתיבחר. היא יכולה ליירט מטרות מטווחים ארוכים מאוד, בגובה רב, ללא הגבלות של מזג אוויר, תוך יצירת הגנה על מרחבים גדולים. המערכת היא אוטונומית לגמרי, ובעתיד יהיו לה גם יכולות התקפיות. המשמעות היא אדירה גם על הקרקע, בפיצוח מטרות אוייב.

יש בכך לשנות את חוקי המלחמה. וזהו פיתוח שאין לאף מדינה. המערכת צפוייה להיות מבצעית תוך 3-4 שנים, ובכך ישראל ניצבת במקום הראשון בעולם ביכולות לייזר. [סרטון מרתק].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 21.6.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: הכור הגרעיני בבושהר נסגר בשל תקלה מסתורית [תמונה]. השלטונות באיראן הודיעו שבשל תקלה, הכור הגרעיני לייצור חשמל בבושהר, נסגר באופן זמני, וכי התיקון שלו יימשך כשבוע. לא נמסרו פרטים מהי התקלה, ומה גרם לה. הסגירה גרמה להפסקת חשמל במדינה. בתמונה למעלה: שריפה מסתורית שפרצה ליד הכור לפני שנה. [סרטון].

מדובר בכור מיושן, שרוסיה מפקחת על המוטות שלו. אם הציוד שלו לא יחודש, הוא יצטרך להיסגר לתמיד. הבעייה של האיראנים: הסנקציות שהטיל הנשיא החכם דונלד טראמפ, מונעות את חידוש הכור. ייתכן שמישהו רומז לאיראנים שהם צריכים להתגמש בשיחות הגרעין, שהן בינתיים כושלות. אך "נשיא" חדש באיראן נוקט קו תוקפני.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 21.6.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* "חשבון טוויטר פרו-איראני PTV דיווח שסוכל ניסיון לבצע חבלה בבניין של הארגון לאנרגיה אטומית של איראן. לפי שעה, הרשויות בטהראן עדיין לא אישרו את הדיווח שמתפרסם שלושה ימים לאחר שהארגון לאנרגיה אטומית של איראן הודיע שתחנת הכוח הגרעינית בבושהר הושבתה ביום שבת בשל 'כשל טכני...'" [אתר "הארץ", 23.6.21].

"כלי טיס בלתי מאויש תקף היום (רביעי, 23.6) מתקן גרעין באזור העיר קאראג' מערבית לבירה טהראן, כך דווח בכלי תקשורת במדינה. באחד הדיווחים נטען כי המתקן שהותקף הוא מפעל לייצור צנטריפוגות שנמצא מאז 2011 תחת סנקציות אמריקאיות. מוקדם יותר דיווחו אתרי חדשות ברפובליקה האיסלאמית כי סוכל ניסיון לבצע חבלה במתקן השייך לארגון לאנרגיה אטומית של איראן. הרשויות בטהראן עדיין לא אישרו את הדיווחים." [אתר "הארץ", 23.6.21].

מעניין מי הם הכוחות החשאיים באיראן המבצעים ללא הפסק פיגועים באתרים אסטרטגיים חשובים של שלטון האייתולות? הייתכן כי אופוזיציה מחתרתית לוחמת נעזרת גם בכוחות חיצוניים כמו ארה"ב וישראל כדי למוטט את הדיקטטורה האיסלאמית המסוכנת של האייתולות?

זוכרים את הסידרה המצויינת "טהראן"? מסתבר שעלילתה לא כל כך רחוקה מן המציאות הפוליטית באיראן.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל