פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1660

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שישי, כ"ט בתמוז תשפ"א, 9.7.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: בְּנוֹת חַוָּה. // חובב טלפז: כמו במלחמה, פרק ע"ה: סיבוב פרסה של  SCOTUS. // יורם אטינגר: האיום האיראני – מציאות לעומת ספקולציות. // יעקב אחימאיר: גלי צה"ל. // אורי הייטנר: צרור הערות 8.7.21. // איליה בר-זאב: יוּלי הגיע. // מנחם רהט: רצחת וגם ירשת – בפולין. // יוסי אחימאיר: ז'בוטינסקי: "נדבר על תיאטרון, לא פוליטיקה." // משה גרנות: על "שפת אב ושפת אם – שירים" מאת מנחם פאלק. // רוֹן גֵּרָא: תֹּם תְּקוּפָה. // יונתן גורל: "פלשתינאי". // עקיבא נוף: קְפִיץ. // אביאם פרקש: תגובה לרשימה של נעמן כהן בעניין בריחת בגין מוורשה ובעניין אלטלנה. // אילן בושם: 11 שירים לחדשות בן עזר. // אסתר רַאבּ: ימי "הדים". // עדי בן-עזר: אפרודיטה 25. פרק שישי: ושוב מחפשת עבודה. // אהוד בן עזר: המושבה שלי.  פרק עשירי: הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר הוא ואדי אל-חווארת. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

זַעֲקִי אַמְסְטֶרְדַּם

בְּנוֹת חַוָּה

לגולדה מאיר

יֵשׁ נָשִׁים  –

כֹּהֲנוֹת גְּדוֹלוֹת

שְׁלִיחוֹת  –

רוּחַ-אֱנוֹשׁ

וּבְרוּכוֹת-אֵל

נָגַע בָּהֶן  –

בְּזֶרֶת קַלָּה;

נֶסֶךְ צוּף וְלַעֲנָה

תּוֹכָן

וְרֶקַע נַפְשָׁן  –

עֶשֶׁת וְחָלָב:

צֵלָע רַכָּה,

וְיַד-בַּרְזֶל  –

כְּיַד-הַקֵּינִית  –

עָשָׂה,

חָלַט בְּגוּפָן

מוֹר, עִשְּׂבֵי בְּרֵאשִׁית

יֵשׁ נָשִׁים כֹּהֲנוֹת גְּדוֹלוֹת

סָגְדוּ לָהֶן  –

בָּנוּ לָהֶן מִזְבְּחוֹת

בְּרֹאשׁ הָרִים;

נָשִׁים בִּשְׂמָלוֹת בְּהִירוֹת

נָשִׁים בִּשְׂמָלוֹת כֵּהוֹת:

כָּנָף לָהֵן

חֲבוּיָה צְחוֹרָה

כְּנַף-פְּלוּמָה צְחוֹרָה

בֵּין זְרוֹעַ

וּמֹתֶן-צַר  –

פֶּתַע נִפְרֶשֶׂת

זוֹהֶרֶת:

חֶסֶד-אֱלוֹהַּ  –

מִמָּעַל:

מוֹר עִשְּׂבֵי-בְּרֵאשִׁית

נוֹשֵׁב בַּלָּאט  –  –  –

1977

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

שני נאשמים ברצח בעכו נעצרו

אך טרם נשפטו

וטרם נגזר עליהם מאסר עולם!

ואולי המשטרה, שעסוקה כנראה מאוד גם באופן תקשורתי בחקירת הג'קוזי בביתו של נתניהו בקיסריה – תתפנה להאיץ את קצב המעצרים וההעמדה למשפט כדי להביא למאסר עולם את רוצחיו הנתעבים של אבי הר אבן? לא חבל?

* * *

חובב טלפז

כמו במלחמה, פרק ע"ה:

סיבוב פרסה של SCOTUS

פתאום, אחרי כמעט שמונה חודשי תיסכול כואב ומתמשך של "המפסידים" בבחירות לנשיאות ארה"ב, לפתע מופיע ניצנוץ בוהק בקצה המנהרה החשוכה... בבדיקה מהירה נראה בוודאות שמקורו איננו של עוד קטר שועט באופן אימתני. להיפך – מקור האור: בית המשפט העליון בארה"ב (SCOTUS). והכותרת – מאירת עיניים: 

בית המשפט העליון תומך בחוקי הבחירות של אריזונה !!!

יתרה מזאת:

בית המשפט העליון מחדש בזאת שני סעיפים עיקריים  שבוטלו לפני כחצי שנה ע"י ביהמ"ש לערעורים – מס 9!

אין זה עניין של מה בכך, בית המשפט הפדראלי לערעורים – במחוזות האוקיאנוס השקט – מס. 9 – שמושבו בסן- פרנציסקו קליפורניה. ידוע כליבראלי  ביותר, כ"פרוגרסיבי" שרץ לפני מחנה ה"אורגינלים". כל מי ששאף לצאת נגד הנשיא טראמפ (Never Trump), טס מחוף לחוף ל"עירעורים" מס.9 – בכדי להביסו באופן חוקי ובעיניים עצומות.

מהות ההחלטה

בית המשפט העליון תמך בהגבלות הקיימות בספר חוקי אריזונה על אופן הבחירות בהחלטת רוב של 6:3. ביג דיל ? על פניו – עניין של מה בכך. בסה"כ עוד טפיחה על שכמם של מחוקקים בסטייט כלשהו?

ולא היא!  מתקיים כאן ביג דיל – ענק – בשני ממדים מהותיים!

א. ההחלטה מבטלת את פסיקת בית המשפט הפדראלי לערעורים – מס. 9 – שפסל בחודש דצמבר 2020 שתי מיגבלות שהתקבלו בקונגרס של אריזונה.  הן נוספו למערכת חוקי הבחירות שלה כבר בשנת 2016. כלומר 4 שנים לפני מערכת הבחירות של 2020 שחשפה קוטביות-שיא בעם האמריקני.

ב. החלטת בית המשפט העליון מטילה צל כבד על החלטותיו שלו בזמן אמת – בדחיות עתירותיו של צוות קמפיין הבחירות של הנשיא טראמפ שהצטרף לעתירות שהגיעו למפתנו מטעמן של עשרות סטייטס, חלקן כבודדים וחלקן במקובץ, כמו במקרה המפורסם של 17 סטייטס שהצטרפו ליוהמ"ש של טקסאס. הצל היה כבד – מרבית הדחיות הנ"ל התקבלו בטענת על-הסף: חוסר מעמד משפטי (No Standing)!

מרבית המגבלות שחוקקו באריזונה אסרו "אסיף" של מעטפות הצבעה מוקדמת  (“Ballot Harvesting”) ע"י עמותות ואירגונים משפיעים למיניהם. כאשר התברר שעשרות רבות של אלפי מעטפות כאלה נערמו לפתע לקראת ספירת הקולות למחרת יום הבחירות (3 בנובמבר 2020) נעשה ניסיון למנוע את קבילותן ע"י הפקחים הרפובליקנים המופתעים. הניסיון הזה נבלם מיידית ובאופן גורף ע"י הצד הדמוקרטי שציפה מוכן לניסיון הזה. תחום נוסף של מגבלות מונע במידת האפשר הצבעה מחוץ לקלפי באזור המגורים.

הערה אישית. למקרא שורת המיגבלות הכה הגיוניות הנ"ל, שמקרבת אותן במידת מה להליכי הבחירות אצלנו, הסתקרנתי לדעת מיהו אותו יוהעמ"ש של אריזונה. הופתעתי לטובה בגדול:

מארק ברנוביץ', 57, נולד בדטרויט סמוך להגירת הוריו מסרביה.

את חלקו במשפט הזה הוא ניהל אישית במתכונת:

Committee          Brnovich, Attorney General of Arizona Vs. Democratic National

 כמי שהיה שותף מוביל ומרכזי של ניסוח המגבלות הוא "שחה" ברזי החוק על סעיפיו, ומה שהתברר כמכריע, הוא לקח את הדקות היקרות של זמנו להסביר לשופטי העליון את המניעים העיקריים שהובילו לניסוח החוקים ברמת דיוק של פסיקים ונקודות.

כמי שגדל בעיר גדולה בצפון – דטרויט – וחזה בדיכוי קשה של המיעוטים למיניהם  לא היה לברנוביץ'  כל קושי להכיר ולהבין את מצוקותיהם באופן בלתי אמצעי. בשנות ילדותו חוותה דטרויט על בשרה מהומות קשות שכללו שריפות של שכונות שלמות. כל זאת בעודה מאבדת לבלי שוב את מעמדה וכינוייה ההיסטורי "עיר המכוניות" שבה צמחו, ופרחו שלוש מהגדולות בתעשייה האמריקנית דאז: ג'נרל מוטורס, פורד, וקרייזלר.

תרומתו המשמעותית ביותר של ברנוביץ', מומשה כשהצליח בפני שופטי העליון לסתור את טענתה של המפלגה הדמוקרטית הארצית (הנתבעת במשפט הזה) שטענה במשך שני דורות בעקשנות ובהצלחה יתרה שחיובם של המיעוטים (אפרו-אמריקנים, אסיה-אמריקנים, היספנים) להצביע  אישית במחוז מגוריהם. זה מה שמנע בעצם את הצבעתם. טענה זו התקבלה ללא עוררין, כחל, וסרק ע"י "הפדראלי  לערעורים מס 9". אלא שהפעם  ברנוביץ' בא מוכן והוא לקח את הטענה הזו כ"הרמה להנחתה". הוא הנחית, ועוד איך. הוא הסביר לשופטי העליון שההפך, ממש ההפך, הוא הנכון באריזונה תחת המיגבלות שהעביר בחקיקה. הטיעון המרכזי שלו היה פשוט להפליא. דווקא אלה שהצביעו במחוזותיהם ובמיוחד בהצבעה ביום הבחירות עצמו זכו להגנה מלאה של שלטונות החוק מחד ושל הובלה ישירה ומאובטחת של כרטיסי הבחירות בו בחרו לספירה שהחלה מיידית עם סגירת הקלפיות. גם אלה שהצביעו מוקדם במעטפות זכו להגנה יחסית טובה יותר מכיוון שאריזונה הגבילה את האפשרות להקדים את ההצבעה ללא יותר מ-27 יום לפני יום ההצבעה הרשמי (3 בנובמבר 2020).

החלטת שופטי העליון לקבלת טיעוניו של ברנוביץ' מהווה תקדים משפטי היסטורי  שאמור לשבש את תוכניתם של הדמוקרטים בשני בתי הקונגרס לחקיקה נרחבת בהליכי הבחירות בעתיד שבמרכזה עומדת היכולת להצביע קודם, הרבה קודם ליום הבחירות, רצוי מבחינתם במעטפות דואר ולא בקלפי המיועדת. ברנוביץ' מתכוון לרוץ בבחירות 2024 לסינאט. סיכויו להיבחר – טובים, אלא אם טראמפ יציע לו משרת קבינט מתאימה... במימשלו... אם ייבחר.

שתי שאלות מנסרות בחלל: 1. האם החלטת SCOTUS מהווה "סיבוב פרסה" לעומת מדיניות "חוסר המעמד המשפטי" שהפגין העליון  אחרי הבחירות? השופט עליון הנפלא וחסר-הפניות, סמואל אליטו, הוא שניסח את דעת הרוב (6) שהצטרף אליו בדחיית  פסיקת בית המשפט לערעורים. כך הוא כתב: "הבחירות באריזונה הן שוות ופתוחות לכל בעל זכות בחירה וכל אי-נוחות נובעת לא מספקת עילה להצגת עבירה המאיימת על מימושה של הזכות לבחור."

אין, או ממש אסור, להקל ראש בהתייצבות הרוב השמרני, כולל נשיא העליון רוברטס – כאיש אחד – מאחורי אליטו במקרה הזה! רק בפברואר האחרון, במקרה דומה מהותית, שנידון בפניהם בהקשר של  פנסילבניה מרבית השמרנים בעליון "השתפנו" (“Chickened out”) עם חבירתם לליברלים בדחיית העתירה. אז אליטו כתב את דעת המיעוט שבה הוכיח נמרצות,  במונחי "רחל ביתך הקטנה", את שותפיו לאידאולוגיה. האם זה מה שעבד הפעם?

מה יעשו הדמוקרטים לאור המימוש האפשרי של "סיבוב פרסה" יציב? האגף הליברלי-פרוגרסיבי של הדמוקרטים הגיב תוך שניות מפרסום החלטת SCOTUS הנ"ל – בשלוש מילים:

! Pack the Court

כלומר נעלה את מספר שופטי העליון, מ-9 הנוכחי, למקסימום האפשרי בחוקה – 15. לא ארחיב על כך כאן אחרי שעסקתי בנושא באחד מהמאמרים הקודמים. אחזור לכך אם וכאשר תתקבל החלטה כזו – היא תשנה כליל את צביונה של אמריקה. אסיים בתזכורת: "המשבר הגדול" של שנות ה-30 במאה הקודמת היה כה חמור שהנשיא רוזוולט התקשה להוביל יציאה ממנו. הוא לא יכול היה להאשים את החוקה ביצירת הקשיים הכובלים, אז הוא זיהה בשופטי העליון את החסמים המהותיים לביצוע מדיניותו. "הפתרון" שהוצע לו ע"י עוזריו הלויאלים ואנשי מימשלו – להוסיף 6 שופטים למצבת העליון... אפילו רוזוולט הפופולארי (היחידי שנבחר 4 פעמים לנשיאות) לא צלח במשימתו.  

זה לא אומר שהדמוקטים בקונגרס, בשילוב הנשיא הדמוקרטי, יבחלו בהשקת ניסיון נוסף!

פרופ' חובב טלפז

 6 ביולי, 2021

* * *

יורם אטינגר

האיום האיראני – מציאות לעומת ספקולציות

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 4 ביולי, 2021

לתשומת לב מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב המנהלים מו"מ להסכם הגרעין עם איראן: הבסיס לצפי מציאותי של התנהלות איראן בעתיד הוא התנהלותה בעבר. התנהלות בעבר – ובמיוחד במזה"ת מונחה ההיסטוריה והמסורת – מתועדת ואובייקטיבית, לעומת התנהלות עתידית שהיא ספקולטיבית, סובייקטיבית ועתירת אי-וודאות.

התעלמות מהתנהלות שיטתית אנטי-אמריקאית של איראן מאז מהפיכת 1978/79 – שהפכה את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד אזורי ועולמי של הפצת חתרנות, טרור ומלחמות – פוגעת קשות ביציבות האזורית והעולמית ובאינטרסים כלכליים וביטחוניים של ארה"ב.

אבל, מעצבי מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן, ובמיוחד מזכיר המדינה בלינקן, היועץ לביטחון לאומי סאליבן, ראש הCIA- ברנס ומנהלת סוכנויות המודיעין היינס, נחושים להצטרף להסכם הגרעין עם איראן למרות מערכת החינוך הפנטית האנטי-אמריקאית באיראן; רמיסת זכויות האדם באיראן; הפצת סמים וטרור איראני (בשיתוף פעולה עם חיזבאללה) ב"חצר האחורית" של ארה"ב בגבול המשולש של ארגנטינה, פראגוואי וברזיל, ובגבול המשולש של צ'ילה, בוליביה ופרו; מעורבות קריטית של איראן במלחמות אזרחים בתימן, בעיראק, בסוריה ובלבנון; ליבוי הטרור בכל מדינה ערבית פרו-אמריקאית; פיתוח יכולות בליסטיות, ביולוגיות וגרעיניות; וקשרים אסטרטגים הדוקים עם אויביה של ארה"ב כגון צפון קוריאה, ונצואלה, סוריה, טאליבן, אל-קאעידה, "האחים המוסלמים", חיזבאללה, חמאס, החות'ים בתימן וישויות פורעות חוק נוספות.

חרף המציאות הנ"ל, מעצבי המדיניות של ביידן רואים במשטר האייתולות שותף אמין למו"מ גרעיני ולדו-קיום בשלום עם מדינות המפרץ הערביות, על אף הנחישות המתועדת-היטב של המשטר השיעי באיראן להפיל את כל המשטרים במדינות ערב הסוניות והפרו-אמריקאיות.

כדי לקדם את הערוץ הדיפלומטי ולחזור להסכם הגרעין, החליטו אנשי ביידן להסיר משולחן המו"מ את האופציה הצבאית ואת האפשרות לשינוי המשטר בטהראן. החלטה זאת נתפשת על ידי האייתולות כגילוי-חולשה, כפי שהיתה נתפשת על ידי כל גוף פורע-חוק, ובמיוחד במזרח התיכון.

וכך, הנשיא ביידן מחזר אחר משטר האייתולות – המהווה איום קטלני, ברור ומיידי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי – ובמקביל מפעיל לחץ על סעודיה ומצרים (בנושאי זכויות האדם, דמוקרטיה ומלחמה בטרור "האחים המוסלמים"), ובכך מערער את אמינותה האסטרטגית של ארה"ב, את יציבות האזור, ודוחף את סעודיה ומצרים לזרועות סין ורוסיה.

בעוד וושינגטון סבורה שאפשר לשכנע את משטר האייתולות לסטות מחזונו הדתי, הפנטי והמגלומני להשתלט על המפרץ, המזרח התיכון, מרכז אסיה, קרן אפריקה ושאר העולם – בתמורה לחבילה כלכלית ודיפלומטית חסרת תקדים – מבהיר המשטר הקנאי שאינו מונחה-כלכלה ודיפלומטיה, אלא מונחה-חזון נטול-פשרות הכולל את שיעבוד המערב – ובמיוחד "השטן הגדול" האמריקאי – לשלטון האימפריה האיראנית.

אנשי ביידן מתעלמים מהעובדה שהאייתולות מינפו את הסכם הגרעין מ-2015, ואת רוחב הלב האמריקאי, לקידום – ולא למיתון – פעילות טרור, התחמשות, דיכוי ומדיניות אנטי-אמריקאית. כך היו גם תוצאות תמיכת ארה"ב בעליית האייתולות לשלטון ב-1978/79, כאשר הנשיא קארטר התעלם מהתנהלות אייתולה חומייני וראה בו לוחם חירות אמין ונוח לארה"ב, הנלחם ברודנות של השאה הפרסי.

המדיניות השגויה עלולה לחזור על עצמה לאור העובדה שהנציג המיוחד של הנשיא ביידן לקידום המו"מ עם איראן הוא רוב מאלי, שהיה ממעצבי הסכם הגרעין מ-2015, וידוע בלהיטותו למדיניות אמריקאית רב-לאומית (בתיאום עם אירופה והאו"מ) ולא מדיניות חד-צדדית של ארה"ב ("אמריקה תחילה"). מאלי לא מסתיר את אמונתו באפשרות לשנות באופן מהותי את התנהלות האייתולות וגופים פורעי-חוק נוספים כמו חמאס וחיזבאללה.

עד לתפקידו הנוכחי, היה מאלי נשיא ומנכ"ל (וגם אחד המייסדים) של International Crisis Group  הממומן על ידי המיליארדר ג'ורג' סורוס, מחסידי הרב-לאומיות, תומך באגף הרדיקלי ("פרוגרסיבי") של המפלגה הדמוקרטית, שתרם רבות לשתדלנות למען הסכם הגרעין מ-2015, ושמקיים קשר חיובי עם האייתולות למרות התנהלותם פורעת-החוק. מאלי היה יועץ בכיר למדיניות חוץ של הסנטור הרדיקלי ברני סנדרס בתקופת הבחירות המוקדמות לנשיאות ב-2020, ושירת כיועץ מיוחד לנשיא אובמה בנושאי המזרח התיכון וצפון אפריקה.

האם מעצבי המדיניות של ביידן, והמחוקקים בסנאט ובית הנבחרים – שבכוחם לבלום, לשנות וליזום מדיניות חוץ וביטחון – ילמדו מלקחי המדיניות שהובילה להסכם הגרעין מ-2015 ולתמיכת ארה"ב במהפכת 1978/79 – ולא ישעבדו את המציאות להרהורי-לב ולספקולציות הרות-אסון?

האם מעצבי המדיניות של ביידן והמחוקקים בשני בתי הקונגרס ערים לעובדה שהנמר האיראני מסוגל אמנם להחליף טקטיקות אך לא חברבורות?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יעקב אחימאיר

גלי צה"ל

גם הבוקר השכים קום הרמטכ"ל כוכבי. ייתכן מאוד שגם את יומו החדש החל לאו-דווקא לאחר שהקיץ מחלום מתוק, אלא לאחר נדודי שינה: הרמטכ"ל, טרוד. הוא טרוד כי הוא משתוקק להעריך, עד כמה ניזוקה אירן מפגיעה כלשהי באחד ממתקני הגרעין. כאלה הם ימיו ולילותיו.

אלא שלפתע הרמטכ"ל מגלה שלאו-דווקא סוגיית איראן מטרידה מאוד את התקשורת. זה כמה חודשים שכותבי מאמרי הדעה מפנים את תשומת הלב לנעשה באחת מיחידותיו הסרות למרותו. זו יחידה שבכיריה מסוכסכים זו עם זה, והיא ידועה בשמה: גלי צה"ל. ואם סבור הרמטכ"ל, אולי בטעות, כי בימים אלה עליו להגות ולתכנן אמצעים נוספים הנדרשים להגנת המדינה מפני הגרעין האירני, הנה באה התקשורת ומעמידה אותו על טעותו.

הסיבה המשוערת: ישיבות המטכ"ל פוסחות על דיון בעתיד גלי צה"ל. יש להניח שגם חלק מקוראי שורות אלה אינם מודעים להיבט אחד, לפחות, המעסיק את אנשי התקשורת: זהו העיסוק בעצמה! זו אהבה ישנה, אך עקבית. ישנם צרכני התקשורת שאפילו לא מעלים על דעתם כי הנושא המועדף לטיפול בתקשורת הוא הטיפול או החיטוט העצמי. ישנם אנשי תקשורת הסבורים, בטעות לדעתנו, כי הם נמצאים בראש דאגתם של האזרחים. לא כך. להתרשמותנו הם סקרנים יותר לדעת בכמה אחוזים יעלו מחיריהם של התפוחים והעגבניות.

לפני חודשים אחדים חש הרמטכ"ל כוכבי כי עליו לדחות משולחנו את סוגיית גלי צה"ל. יש להניח כי מאס בדיווחים המפורטים על מעמדו הבכיר של הפרשן יעקב ברדוגו או על הכעס על אמיר איבגי, שניים מבכירי התחנה. ולאחר שנח מזעפו, ואולי גם לאחר שראש אמ"ן מסר לו הערכה מלומדת על אישיותם של השניים, ברדוגו ואיבגי, החליט הרמטכ"ל לשים קץ למטרד ושמו גלי צה"ל. לא לחסלו אלא להעתיק את התחנה למקור סמכות אחר.

הציווי הזה של הרמטכ"ל הינו הפעם עוצמתי יותר מהצהרות זהות של קודמיו שביקשו להיפטר מן התחנה, כדי לחסוך מעצמם עוד גל של כאב ראש. ובצדק גמור! ועתה, אמור הציווי הזה לעמוד במבחן המעשה.

עיסוקו של צה"ל ומפקדו בסוגיית גלי צה"ל הוא בבחינת מותרות, בזבוז זמן ומשאבים על יחידה שאיננה יורה, כביטויו של הרמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק. אין צבא בעולם שמפקדו חייב לתת את דעתו על הנעשה בתחנת רדיו הנתונה למרותו. צריך להודות כי התוכנית "ספרים רבותי ספרים" מרחיבה את הדעת, אולם מקורה אינו צריך להיות בבסיס צבאי, עורפי, ביפו, אלא בבית קפה בדיזנגוף או באופקים. התחנה צריכה לעבור לבעלות פרטית לפי תוצאותיו של מכרז חוקי. השידור הציבורי, ככל שהוא חיוני, והוא אכן חיוני, הינו גם מקור למצבור של בעיות לפתחה של ממשלה. תחנות הרדיו האזוריות, כן ירבו, ממלאות משימה חשובה שממשלות עדיין לא הגשימה אותה: שילוב אמיתי בין מרכז לחיי הפריפריה, על כל ההיבטים. זו לטעמנו צריכה להיות משימה לאומית של גלי צה"ל [כשמה הנוכחי] בלי שתמקד את עיקר וסגנון שידוריה, כמו עתה, בחיי התרבות, החברה והכלכלה ואף הפוליטיקה של המרכז. 

יעקב אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.7.21

* נתניהו נגד מדינת ישראל – כותרת כתב האישום נגד נתניהו היא: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו. כותרת הצבעתו נגד חוק האזרחות: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* מי שמסוגל – מי שמסוגל לא להעביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה מסוגל להצביע נגד ביטחון המדינה כדי "להביך" את הממשלה.

* את מי הוא הביך – אילו הצבעתו האנטי ציונית של נתניהו היתה מפילה את הממשלה, גם אז היא היתה בזויה, אבל לפחות היה לה היגיון פוליטי כלשהו. הנה, ההצבעה אמנם מבישה אבל היא היתה למען הישג של הפלת הממשלה. אבל מה הוא הרוויח בהצבעה האנטי ישראלית? סיפוק רגעי על שהצליח להביך את הממשלה? הרבה יותר מכך הוא הביך את עצמו. הוא הוכיח עד כמה צדק כל מי שטען שהוא מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו. עכשיו כולם ראו לו. עסקן קטן ונקמן גדול.

* כצאן – ההצבעה של גוש ביבי יחד עם הרשימה המשותפת נגד האינטרס הלאומי, היתה שעתו הקטנה של כל אחד מהח"כים באופוזיציה. כולם הצביעו נגד מצפונם ומילאו הוראה בלתי ציונית בעליל. כולם הצביעו נגד הציונות ובעד הביביזם. עדר כבשים שהולך כצאן למדמנה של רקב וסיאוב. לא היה אפילו צדיק אחד בסדום.

וכאשר החוק הציוני, שנועד להגן על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לסכל את המלחמה הדמוגרפית נגדה ולהגן על ביטחון ישראל, ערימת הסמרטוטים של גוש ביבי ושותפיהם מהרשימה המשותפת פרצו בהפגנת צהלות ותשואות כאילו זה עתה התבשרנו על החלטת כ"ט בנובמבר. חרפה!

* אי אמון קרימינלי – לא מפתיע שהגוש של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הציע הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית בממשלה והציג כמועמד לראשות הממשלה בהצבעה הזאת את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אריה דרעי. יותר משהיתה זו הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית, הייתה זו הצעת אי אמון קרימינלית. ומי עוד הצביעה בעד דרעי כראש הממשלה? הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. גוש ביבי&טיבי.

* נגד החוק של עצמם – ברור שהסיבה לפיגוע של נתניהו נגד מדינת ישראל, בהצבעת הגוש שלו נגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק מאינטרס אישי של עסקן קטן ונקמן. אבל ללא בושה הוא גם המציא נימוקים "ענייניים", כביכול, נגד החוק שפתאום הוא "מחורר". הרי זה בדיוק החוק שהוא הציג לכנסת מדי שנה במשך 12 שנים. הרי זה בדיוק החוק שממשלתו אישרה רק בחודש שעבר והגישה אותו להצבעה בשבוע האחרון לכהונתה.

ועכשיו נתניהו הציע לקואליציה עסקה להצבעה יחד בעד חוק יסוד הגירה. הרי ברור שזאת עוד הונאה ביביסטית, כמו ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן בשנה שעברה, כמו הרוטציה עם גנץ, כמו כל הצעות הרוטציה ששיגר לכל עבר בחודש שעבר. ברור שזה תרגיל נכלולי; הצעה שהוא אינו מהרהר אפילו על האפשרות לכבד אותה. הרי כבר כולם יודעים שלחתום על הסכם עם נתניהו זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

* משפט שלמה – הגישה של גוש ביבי למדינת ישראל, היא כשל האישה במשפט שלמה שאמרה: "גזורו."

* המנדט של שיקלי – עמיחי שיקלי מתיימר להיות הנציג האותנטי של מצביעי ימינה ושל המנדט שקיבל מבוחריו. האם מצביעי ימינה נתנו לו מנדט לפתוח את שערי הארץ ל"שיבה שקטה" ולחדירת מחבלים ומפגעים, כאזהרת השב"כ, בהצבעה משותפת עם עופר כסיף, כאשר הוא לשון המאזניים וקולו הוא המכריע?

* אופוזיציה נאמנה – אילו נתניהו היה מצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, גם אז רע"ם לא היתה תומכת בחוק האזרחות. אבל לא היה שום ספק שהחוק יעבור כיוון שימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, יש עתיד וכחול לבן היו מצביעים, כמובן, בעד החוק כפי שנהגו תמיד. כי הם היו אופוזיציה נאמנה ואחראית, אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

* גזרו ושמרו – מכחישי תמיכתו של נתניהו בהתנתקות מכחישים היום את ניסיונו להקים ממשלה עם רע"ם. בקרוב הם יכחישו שהוא הצביע נגד חוק האזרחות.

זכרו איפה קראתם על כך לראשונה.

* בקוצר ידכם – תגובתו של ביאליק להצבעה המחפירה של גוש ביבי:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

---

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

* קואליציה בעייתית – ההצבעה על חוק האזרחות הוכיחה עד כמה הקואליציה הזו, עם רע"ם ומרצ, בעייתית, בלשון המעטה. הפשרה שקיצצה בחוק המינימליסטי הזה, כדי שרע"ם ומרצ יתמכו בשאריותיו, ולבסוף ח"כים מרע"ם, בחוצפתם, נמנעו, מדאיגה מאוד. היא מדאיגה במיוחד לנוכח העובדה, שלראשונה בתולדות המדינה מול הממשלה עומדת אופוזיציה שאינה נאמנה למדינה, ומצביעה נגד האינטרס הלאומי כי המחויבות שלה היא לאינטרסים זרים.

הפשרה של איילת שקד עם מרצ ורע"ם היתה משגה. אמנם היא נועדה להציל מה שניתן מהחוק לנוכח ההתנהלות הבוגדנית של האופוזיציה הביביסטית, אבל מה היתה התוצאה? גם סירסה את החוק, גם התבזתה וגם החוק לא עבר. עדיף היה להביא את החוק המקורי מתוך ידיעה שהאופוזיציה-למדינה תפיל אותו.

עסקת החבילה עם רע"ם מבוססת על כך שרע"ם תקדם את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל ותניח בצד את הנושאים הלאומיים, מדיניים. אך מה לעשות, ובנושא הלאומי הזה הם רואים גם נושא אזרחי. הם צריכים להבין שאי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. הם השיגו הישגים נאים עבור הציבור שלהם, ואינם יכולים להצביע נגד הממשלה ונגד האינטרס של מדינת ישראל. ההתנהגות של מרצ היא ילדותית. הם חושבים שהם עדיין תנועת מחאה או אופוזיציה עקרה. הם קיבלו אחריות על תחומים חשובים ביותר כמו הבריאות ואיכות הסביבה, אך הם מוכיחים שהם חסרי אחריות. הם חייבים להבין שכעת, כשהם אחראים על ביטחון המדינה, הם אינם יכולים להמשיך לדקלם את סיסמאות זהבה גלאון. והם אינם יכולים לשבת בממשלה ולפעול נגדה, ורק אחרי ויתורים ופשרה לא להצביע עם ביבי נגדה. אם רע"ם ומרצ לא יתעשתו, הממשלה הזו לא תאריך ימים. 

* מלכוד 21 – במצב שנוצר וכדי לא לעמוד מדי שנה, או מדי חצי שנה, או מיספר פעמים בשנה בפני אותה פארסה, יש לפעול לאלתר לחקיקת קבע שתעגן את מדיניות ההגירה של ישראל וההגנה על מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. אבל איך אפשר לחוקק חוק כזה, כאשר רע"ם ומרצ לבטח יתנגדו לו והאופוזיציה-למדינה בוודאות תצביע נגדו?

* עושה שבת לעצמה – יום אחרי הפארסה עם רע"ם, שחוק האזרחות נפגם בהסכם איתם ובסוף מחציתם הבריזו ונמנעו בהצבעה, שוב רע"ם עושה שבת לעצמה, ומסרבת לתמוך בהצעת חוק לביטול פטור לבנות ששיקרו בהצהרת דתיות ושוחררו. כיוון שהערבים בכלל ובנות ערביות בפרט, אינם מחויבים בגיוס ואף לא בשירות לאומי, הם אפילו לא יכולים להצדיק זאת כדאגה לציבור שלהם. כך זה לא יכול להימשך. תמיד טענתי שאם כבר מסמיכים ממשלה על מפלגה כזאת, עדיף שתהיה בקואליציה ולא שתתמוך מבחוץ, כיוון שכאשר היא בחוץ, יתנהל עמה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת וועדותיה. אבל הם נכנסו לקואליציה, מביאים הישגים יפים לציבור שלהם, ומרשים לעצמם לפרוע את המשמעת הקואליציונית דרך קבע. ושוב, גם בנושא הזה, האופוזיציה מתנהגת בחוסר אחריות. מצביעים נגד חוק צודק ונכון, שהם תומכים בו (לפחות הליכוד), רק בשל הגישה ההזויה על פיה אין ענייניות והאופוזיציה היא אוטומטית נגד הממשלה בכל הצבעה. במצב שנוצר הממשלה נאלצה למשוך את החוק בחזרה כדי לא להפסיד בהצבעה.

* איפה תתאחדנה המשפחות – מתנגדי חוק האזרחות, שמגדפים אותו בכינויים כמו "גזענות", נושאים על נס את הזכות של כל אדם להינשא עם בחירת ליבו. הם מבטאים שיח זכויות צר, המתעלם משיקולי הכלל, שיקולים לאומיים וביטחוניים. כן, זו לא בושה להגן על זהותה היהודית של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, באמצעות הבטחת רוב יהודי מוצק לדורות. אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור כואב על חבלי מולדת, ובשבילי זה כמו לגדוע איבר מן הגוף, כיוון שאלה אזורים עתירי אוכלוסייה ערבית, שמהווים איום דמוגרפי עלינו. קל וחומר, שאתמוך ללא סייג בהגנה על שערי הכניסה של המדינה, כך שלא נאפשר כניסה המונים של בני עם האוייב הנלחם נגדנו על אותה ארץ. זאת, עוד בלי לדבר על האיום הביטחוני של כניסת מחבלים, כפי שקרה בעבר ועלה בחיי אזרחים ישראליים. אין מדינה בעולם שמאפשרת כניסת נתיני מדינת אוייב לתחומיה, גם לא במסגרת איחוד משפחות.

איחוד משפחות? בבקשה. אם גבר מרהט רוצה לשאת אישה משכם, או אישה מאום-אל-פחם רוצה להינשא לגבר מרמאללה, איש אינו מונע זאת מהם. יתכבדו, ויבנו את בתיהם בשכם או ברמאללה. למה הם מתעקשים להישאר במדינה שהם טוענים שהיא מדינת אפרטהייד, שמדכאת אותם ומפלה אותם בלה בלה בלה – ואף להביא למדינה הנוראה הזאת את בנות ובני זוגם? למה שלא יבנו איתם את ביתם ברשות הפלשתינאית, שאולי תהיה למדינה פלשתינאית, שבה הם יהיו הרוב, ששפתה היא שפתם, שתרבותה היא תרבותם, שהם לא יהיו מנוכרים אליה ולא יחושו אזרחים סוג ב' כפי שהם טוענים שהם בישראל?

* על פשרת אביתר – כאיש התיישבות וכמי שמאמין בהתיישבות כערך ציוני מרכזי, אני שולל התיישבות פיראטית, שלא כחוק וללא אישור הממשלה. כפי שאיני יכול להשתלט פתאום על שטח ולבנות בית, קל וחומר שלא יכול לקום כך יישוב. זה ההבדל בין מדינת חוק לאנרכיה. לכן, ביום שבו עלו המתיישבים לאביתר ללא אישור, או לכל המאוחר למחרת, נכון היה לפנות אותם. לא כי לא ראוי ליישב את המקום, אלא כי יש לשמור על שלטון החוק. למרבה הצער זה לא קרה, והמאחז הלך והתעצם וקמה ממשלה חדשה בראשות בנט. לאפשרות של עקירת המאחז, לא היתה כל היתכנות בסיטואציה הפוליטית שנוצרה. בעיניי, במצב שנוצר, פשרת אביתר היא המוצא הטוב ביותר. ;

דבר ראשון, תושבי המאחז עזבו אותו בהסכמה. וכך, בלי שימוש בכוח, עבר המסר שאנשים אינם יכולים לעלות על גבעה, להכריז על עצמם שהם יישוב והדבר יתקבל. מצד שני, יישאר שם כוח צבאי, הן כדי להגן על הציוד אך בעיקר כדי להבטיח את הביטחון בציר המרכזי והחשוב הזה, במקום שבו נרצחו שני ישראלים בפיגועים. ולגבי הקמת יישוב חדש – סוכם על ביצוע סקר קרקע כדי לוודא האם מדובר בקרקע פרטית של פלשתינאים או באדמות מדינה. אם הקרקע פרטית – אין לאשר את ההתיישבות במקום. ולמעשה, גם המתיישבים חתמו על כך. אם זו אדמת מדינה, יקום שם יישוב. אם יקום שם יישוב, יהיה זה היישוב הראשון ביהודה, שומרון ובקעת הירדן של ממשלת בנט. ב-12 שנות כהונתו של נתניהו לא קם ביהודה, שומרון ובקעת הירדן ולו יישוב אחד (אמנם דפי המסרים של תעשיית השקרים מספרים שממשלת נתניהו הקימה את עמיחי. הם "שוכחים" שהיא פשוט העתיקה את עמונה לעמיחי).

* אתם תבטיחו לי – במאמר תמיכה ביישוב אביתר ב"ישראל היום", הביע גרשון הכהן תמיכה בפעולה התיישבותית גם נגד החוק. הוא סיים את המאמר בסיפור הבא: "בקיץ 1967 ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן, והשיב לתושבים שרצו הבטחה שמבחינת הממשלה הם שם כדי להישאר: 'תבטיחו אתם כי תיאבקו כנגד כל ממשלה שתבקש לעקור אתכם.' כאן טמון יסוד גדול בניהול המתח החיובי שבין מדינה לבין חלוציה."

אעמיד דברים על דיוקם. הפגישה הזאת לא נערכה בקיץ 1967 אלא באביב 1974. בתום מו"מ ארוך ועקשני על הסדר הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, הסכימה ישראל לסגת מקוניטרה. גלילי, יו"ר ועדת השרים להתיישבות והמקורב ביותר למתיישבים מבין שרי הממשלה, נשלח להעביר את הבשורה לתושבים.

החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. גלילי, "בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות," השיב להם בזו הלשון: "אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!" – גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו"תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים". גלילי האמין, שוויתורים זעירים כמו באזור קוניטרה בלתי נמנעים, ו"הסטיה הקלה מהקו הסגול כדי להשיג הפרדת כוחות תבסס את האחיזה הישראלית בגולן."

הדרמה הזאת מתוארת בספרו של עמוס שיפריס "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו" (ע' 305). איך נכון לפרש את הסיפור הדרמטי? מה עולה ממנו להבנת גישתו של גלילי לגבול, להתיישבות?

גלילי היה אמן השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, אך הכיר בכך שלא תמיד ניתן ליישם במציאות את האידיאולוגיה בשלמותה ולעיתים אין מנוס מפשרות פרגמטיות כדי לשמור על העיקר. בעיקרון, הוא נמנע מלקבוע מסמרות קשיחים, לשרטט גבולות חד משמעיים, להצהיר הצהרות גבוהות שאינן ניתנות לשינוי. הוא הבין שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושישראל נמצאת במאבק ביטחוני ומדיני מתמיד על קיומה. במקום קביעות ברורות, הוא העדיף מעשים שייצרו בשטח את המציאות אליה חתר, ושיקשו ככל הניתן על יצירת מציאות לה התנגד. באזורים שבהם הוא ראה קלף למיקוח, בשל הרכבם הדמוגרפי (אוכלוסייה פלשתינאית צפופה) הוא התנגד להתיישבות. לעומת זאת, הוא דחף בכל כוחו להתיישבות באזורים שבהם לא ראה קלף למיקוח, אלא גבול הקבע של ישראל. בין השאר, הוא עמד מאחורי ההתיישבות בגולן בשנים 1967-1977.

כמנהיג ישר והגון, נמנע גלילי מלהבטיח לחברי מרום גולן הבטחות שאין הוא יודע האם יתקיימו. אין הוא יודע מה יהיה המצב המדיני, הביטחוני והפוליטי בעתיד. אין הוא יודע מי תהיה הממשלה בעתיד ומה תהיה מדיניותה. על סמך מה הוא יכול להבטיח הבטחות? אולם דבר אחד הוא ידע – ההתיישבות היא הכלי הציוני העיקרי בקביעת הגבולות, ובכל מאבק מדיני על הגבול הם ימלאו תפקיד מכריע. מי שיקרא את הספר, יבחין שהמילה "אחריות" היא כמעט שם נרדף לגלילי. לכן, אין לראות בדבריו של גלילי לחברי מרום גולן בריחה מאחריות. משמעות אמירתו הייתה, שבתור מיישבי הגולן, תרומתם למאבק המדיני על עיצוב גבול המדינה, כך שהגולן יהיה חלק ממנו, היא הגדולה ביותר. תפקידו כשר בכיר מאוד בממשלה וכיו"ר ועדת השרים להתיישבות, אינו הפרחת הבטחות, אלא הקמת יישובים וחיזוקם. הוא לא ביקש מהם להבטיח לו שיתנגדו לממשלה זו או אחרת, אלא הסביר להם שעצם המעשה ההתיישבותי שלהם, משמעותי להבטחת ישיבתנו בגולן יותר מכל הצהרה מדינית. יש לציין שגלילי התנגד בתוקף לכל פעולה התיישבותית בניגוד לעמדת הממשלה, ולמרות עמדותיו הניציות הוא התנגד בכל התוקף לגוש אמונים, בשל פעולות ההתיישבות הבלתי לגאליות שלו בשנות השבעים.

* מי הריבון – אמנון אברמוביץ' יצא נגד פשרת אביתר, שזו כמובן עמדה פוליטית לגיטימית, אך הנימוק שלו הזוי. הוא אמר שאין לממשלה סמכות לפשרה הזאת, כי הריבון בשטח הוא אלוף הפיקוד. הוא אמר זאת, כמובן, כיוון שידע שאלוף הפיקוד תמיר ידעי תמך בפינוי המאחז. האם הוא היה אומר זאת גם אילו האלוף היה מחליט לאשר את הקמת היישוב על דעת עצמו? הרי הוא הריבון, לא? האם הוא היה אומר זאת גם אילו אלוף הפיקוד היה מחליט על תנופת התיישבות והקמת גוש יישובים חדש? התשובה ברורה. העמדה "העקרונית" נובעת מהפוזיציה. ע"ע איתרוג.

אלוף הפיקוד כפוף לרמטכ"ל והרמטכ"ל כפוף לדרג המדיני, ומי שאינו מבין זאת, אינו מבין דמוקרטיה מהי.

* אחד הנשיאים הגדולים – תמו שבע שנות כהונתו של נשיא המדינה רובי ריבלין, איש ההדר, איש הממלכתיות, איש אמת, הנשיא העממי שכיבד את כל אזרחי ישראל ודיבר אתם בגובה עיניים; מי שייצג את ישראל בפני מנהיגי מדינות, שבה אותם בקסמו והיה שגריר נאמן של מדינת ישראל והעם היהודי בכל מקום. ריבלין נאלץ להתמודד לאורך כל תקופת כהונתו עם אתגר שאף אחד מקודמיו לא עמד מולו – מסע הסתה ורדיפה שיטתי ואובססיבי, רצוף שקרים, פייק ניוז ושיימינג, מצד תעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה לשעבר. לנוכח מסע ההסתה הוא גילה חוסן נפשי, יכולת עמידה מעוררת השתאות ושמר על איפוק ממלכתי. לא בכל דבר הסכמתי אתו ובעיקר בהתנגדותו לחוק הלאום. אך תמיד הערכתי אותו ואני רואה בו את אחד הנשיאים הגדולים ביותר שהיו לנו. אני מקווה שהממשלה תשכיל לנצל את יכולותיו ואת מעמדו הבינלאומי של ריבלין לקידום ענייני המדינה, כל עוד כוחו במותניו.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, ואני מיצר על אי בחירתה. אבל אני מאמין שהרצוג יהיה נשיא מצוין. הערך המוסף של הרצוג, הוא הזיקה העמוקה שלו ליהדות בתפוצות הגולה, אותה טיפח לאורך שנים ובעיקר בתפקידיו כשר לענייני תפוצות ויותר מכך כיו"ר הסוכנות היהודית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והרצוג ישכיל להיות נשיא הלאום היהודי. הרצוג זכה, שנחסכה ממנו ההתמודדות עם ראש ממשלה לעומתי ומסית. נאום ההכתרה שלו היה נפלא! בהצלחה לכבוד הנשיא הרצוג!

* טיפול גמילה – הגרעין הקשה של הבלפוריאדה זקוק בהקדם לטיפול גמילה. נרקומני המחאה מוחים עכשיו נגד הנשיא הרצוג, במוצ"ש הפגינו ליד ביתו הפרטי ובטקס ההשבעה – מול משכן הכנסת, כיוון שהוא בחר לדוברו את דוברו לשעבר של נתניהו, נאור יחיא. אין לי דעה אם המינוי טוב או לא, אבל אני מכבד את שיקול דעתו המקצועי של הרצוג. אני סולד מהמקארתיזם הזה; הרדיפה אחרי כל מי שעבד עם נתניהו. המקארתיזם הזה הוא היפוכה המוחלט של רוח השינוי, הריפוי והפיוס שלשמה הוחלף נתניהו. אהבתי את דברי השבח המוצדקים של לפיד על נתניהו בטקס חנוכת השגרירות באבו-דאבי. דברים אלה היו בעיניי הביטוי היפה לתרבות הפוליטית החלופית. החלפת נתניהו לא נועדה להציב תמונת ראי שלו, אלא להפיח בחברה הישראלית רוח חדשה.

* תמונת הראי – התירוץ של המוחים נגד מינוי הדובר, טוענים שהסיבה לכך היא שהוא היה שותף להסתה של נתניהו. כלומר, זו לא רדיפה של כל מי שפעל עם נתניהו. באמת?? קריים-מיניסטר פירסמו ציוץ השתלחות בהרצוג גם על כך שהוא מינה את מתאמת הסיורים (!) בלשכת נתניהו למתאמת הסיורים בבית הנשיא. גם היא הסיתה? זה מקארתיזם לשמו. אני מבין שתמונת הראי של הביביזם רוצה לעשות להרצוג, איש השמאל הממלכתי, את מה שהביביזם המקורי עשה לריבלין, איש הימין הממלכתי.

* הפרה דו-מחנאית – אני צופה בתמונות מהכנסת. אני רואה מחנאות, לעומתיות, תיעוב הדדי. אבל יש דבר אחד משותף. אלה ואלה אינם משמשים דוגמה לציבור, גם בעטיית מסכות. לא כולם. בערך מחציתם מקפידים. אבל אלה שאינם עוטים הם משני המחנות.

* חוק נורווגי גורף – קבינט הקורונה נאלץ להפסיק את ישיבתו בשל הצבעות בכנסת. זאת הסיבה (ליתר דיוק, זו אחת הסיבות) לכך שאני בעד חוק נורווגי גורף, אוטומטי, ללא שיקול דעת. כמו בנורווגיה. שם, כאשר חבר פרלמנט נשבע אמונים כשר, אוטומטית פוקעת התפטרותו והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. כך ראוי שיהיה גם אצלנו.

* סיפור של קיזוז – האופוזיציה-למדינה הפרה הסכם קיזוז עם ח"כ יצחק הלוי שהיה בהלוויית אחותו, והוא נאלץ להגיע היישר מההלוויה, עם חולצה קרועה, להצבעות. אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והסכימה לקיזוז עד סוף השבעה. וזה הזכיר לי סיפור ישן, משנת 1994. ח"כ קהלני, אז עדין במפלגת העבודה אך יו"ר שדולת הגולן בכנסת, ושותף מלא למאבק על הגולן, הגיש את ההצעה שכונתה "חוק שריון הגולן" שחייבה רוב מיוחד + משאל עם לוויתור על שטח שחלה עליו ריבונות ישראל. כיוון ששלושה חברי כנסת ממפלגת העבודה –  קהלני, זיסמן ושפי, הודיעו שיצביעו בעד החוק ונגד עמדת הממשלה (מתוך 17 ח"כי העבודה שתמכו בחוק בתחילת הדרך אך השתפנו), היה ברור שהתוצאה תיפול על חודו של קול.

רבין הכריז שלא יהיו קיזוזים בהצבעה הזאת. הבעיה היתה שח"כ חיים קופמן מהליכוד שכב על ערש דווי. כשנודע שאין קיזוזים, קופמן הודיע שיבוא על אלונקה להצבעה. גם אז רבין התעקש. כתוצאה מכך, הודיע ח"כ אברהם פורז משינוי, שהיתה אז חלק ממרצ, שהוא לא מוכן שהכנסת תתבזה בכך שאדם בימיו האחרונים יגיע באלונקה להצבעה כי הקואליציה מסרבת להתקזז איתו, והוא יפר את המשמעת ויתקזז איתו. רבין זעם אבל פורז התעקש והתקזז. היה רוב לאופוזיציה, אך רגע לפני ההצבעה ח"כ אלכס גולדפרב, שהיה סגן שר השיכון, אך השר פואד בן אליעזר התייחס אליו כאל עציץ ולא נתן לו שום סמכויות, קיבל ערימה של סמכויות, אחריות על חברות ממשלתיות וכו' וברגע האחרון הצביע נגד. התוצאה הייתה 59:59, כלומר החוק לא עבר. אבל המסר לכל העולם היה ברור – משמעות התיקו היא שאין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

* אוי, כינרת – אני מעריך אנשים ששינו את דעתם הפוליטית, כי יש בכך ביטוי לנכונות לחשוב בפתיחות, לבקר את עצמם, לבחון את השקפת עולמם. ב"גלריה" האחרון התפרסם ראיון עומק עם עו"ד כנרת בראשי, מי שעלתה לכותרות כעורכת הדין של המתלוננת א' בפרשת קצב והיום כמי שעברה מהשמאל לימין. קראתי את הראיון, ולא מצאתי בו שינוי בתפיסתה האידיאולוגית. אדרבא, "העמדות המדיניות שלי הן שחיי אדם קודמים לכל – לאדמה, לאבן, לכל דבר שהוא." אותה רדידות שמאיינת ערכים כמו אהבת מולדת ומציגה סתירה בין ערך האדם לערך האדמה ומתייחסת למולדת כאל חומר חסר חשיבות ומלחמה על הקיום הלאומי כמלחמה על איזו "אבן". המעבר שלה לימין אינו שינוי אידיאולוגי אלא מעבר להערצת נתניהו, איתרוג השחיתות שלו, מלחמת חורמה במדינת החוק ומוסדותיה והפצת הקונספירציות המטורללות על תפירת תיקים נגדו. לטענתה, ההתנגדות שלה לפרקליטות החלה בפרשת קצב, כאשר הפרקליטות חתמה עם הנשיא האנס על עסקת טיעון. הביקורת על עסקת הטיעון מוצדקת לחלוטין. אני קראתי אז להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז בשל עסקת הטיעון המחפירה. אבל יש לי תחושה עזה, שבראשי של היום היתה מתייצבת לצד האנס וטוענת שהאליטה תופרת לו תיק כי הוא ימני ומזרחי. את רעיונותיה בראיון היא ארזה באופן שבו "העולם הזה" נהג לשווק רעיונות. זו כמובן זכותה המלאה, איני כופר בזכותו של אדם על גופו וגם בזכותו של עיתון לצלם מרואיין בכל דרך, כל עוד הדבר נעשה בהסכמה. אך אני, בלשון המעטה, לא מעריך את מי שזאת דרכו לשווק את עצמו. זאת החפצה עצמית, ודעתי עליה זהה לדעתי על מי שנהגו כך במחאת בלפור.

* כישלון ישראלי – העובדה שהארכי טרוריסט אחמד ג'יבריל מת מוות טבעי בשיבה טובה, היא כישלון של ישראל.

* מאבטח אחד – הייתי בכנסת ביום שני. בהולכי במסדרונות, ראיתי מולי איש חמוץ עם שיער סגול ו... מאבטח אחד!

* ביד הלשון: מסורת חדשה – יאיר שרקי סיקר בערוץ 12 את טקס קבלת הנשיא הרצוג בבית הנשיא והעברת נס הנשיא, ואמר מספר פעמים שזו "מסורת חדשה". האם נכון להשתמש בהגדרה כזו? בעיניי זהו אוקסימורון. אם היא חדשה, איך היא מסורת? ההגדרה למסורת בוויקיפדיה היא – "מסורת היא מערכת תרבותית של מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, ערכים וכללי התנהגות, הנמסרים מדור לדור (גם בעל פה) בקבוצה או בחברה." האם ניתן להגדיר כמסורת דבר שלא נמסר מדור לדור, אלא נעשה בפעם הראשונה? מסורת חדשה היא אולי מסורת שאינה עתיקה שעברה אלינו מדורי דורות, אלא כזו שהיא בת שנים אחדות. אם אכן הטקס הזה יתקיים גם בחילופי הנשיאים בקדנציות הבאות, ניתן יהיה להגדיר אותו כמסורת חדשה. אגב, במילון אבן-שושן המרוכז לא מופיע, משום מה, הערך "מסורת".

אורי הייטנר

* * *

איליה בר-זאב

יוּלי הגיע

יוֹם חָדָשׁ.

מָרַקְנוּ חֲטָאִים וּבָעֶרֶב, כְּלוּם –

צְלָלִים.

יוּלִי הִגִּיעַ –

מֵצִיף יַבָּשׁוֹת בִּשְׁרָבִים.

מוּל יָרֵח בָּהִיר, צְעִירִים אוֹבְדִים בַּלֵּילוֹת.

פִּנּוֹת בִּלּוּי הִן פַּרְנָסָה נָאָה –

אֵלְכּוֹהוֹל_, אִיתּוּת הַנַּיָּד,

תְּשׁוּקוֹת.

אַחַר חֲצוֹת, אַתְּ קוֹרֵאת שִׁיר, יוֹנֶקֶת אוֹר חוֹזֵר

בֵּין רָזֵי הַמִּלִּים.

בְּעַד חַלּוֹן אָטוּם מְסִירָה בֶּגֶד. שׁואֶלֶת אִם יֵשׁ רוֹעֶה,

אִם יֵשׁ שָׂדוֹת?

יוּלִי הִגִּיעַ –

מִישֶׁהוּ מְפַשְׁפֵּשׁ בְּכִיסַי,

גוֹנֵב חֲלוֹמוֹת.

* * *

מנחם רהט

רצחת וגם ירשת – בפולין

החלטתם האנטי מוסרית והאנטי יהודית של הפולנים, למנוע תביעות רכוש בבעלות יהודית, מהווה תוספת חטא על פשע.

אין כל דרך לומר זאת בעדינות, בניסוחים דיפלומטיים מפותלים. אי אפשר להסתיר את האמת המבישה: החלטת הפרלמנט הפולני לשלול מיהודים אזרחי פולין לשעבר את זכותם להחזיר לבעלותם נכסי נדל"ן שנשדדו מהם בכוח הזרוע, הינה פשע כפול ומכופל, בבחינת רצחת וגם ירשת. מהלך מתועב ואנטי מוסרי זה, אינו שונה עקרונית מפוגרום קְיֶילְצֶה, שאירגנו לפני 75 שנה אזרחים פולנים נגד יהודים ניצולי שואה ששבו מהמחנות לעריהם, ונשחטו בדם קר, רק כדי לשדוד מהם את נכסיהם. ההבדל היחיד הוא שבפרלמנט הפולני, בניגוד לפוגרום קְיֶילְצֶה, לא שוחטים יהודים. רק גוזלים את רכושם. והתיזמון ממש מצמרר: בדיוק 75 שנה אחרי הפוגרום המדמם בקְיֶילְצֶה, שאירע ב-4 ביולי 1946. אז היה זה פוגרום מגואל בדם יהודי. הפעם זה פוגרום מעונב, פרלמנטרי. 

מדובר בחוק שאישר הפרלמנט הפולני באחרונה, שכל כולו תאוות בצע. החוק קובע, שמעתה ואילך לא תתאפשר הגשת תביעות בעלות על נכסי נדל"ן, שלא נדרשו שלושים שנה ומעלה. החוק, לכאורה, אינו אנטי יהודי. הוא לא מזכיר יהודים ולא רכוש יהודי. הטקסט לכאורה נקי מאנטישמיות. אבל הסאבטקסט, יהודי לחלוטין. הוא קובע כי תם עידן התביעות על רכוש יהודי בפולין.

ממשלת פולין מנסה זה שנים להסיר מעליה את האחריות להירצחם של כ-95% מ-3,500,000 יהודי פולין בשנות האימה, 1939-1945, במחנות המוות שהקימו הנאצים על אדמת פולין. טענת הפולנים היא, שגם הם היו קורבנות הנאציזם, שכבש את ארצם. וזה נכון. אבל מה שמנסים למחוק מההיסטוריה החדשה של פולין היא העובדה, שהפולנים הקתולים, אשר ינקו את האנטישמיות עם חלב אימם, שמחו לשתף פעולה עם החיה הנאצית. הם רדפו אחר יהודים שהסתתרו מאימת הקלגסים הנאצים, הלשינו על מקומות מחבואם, עזרו לרכז אותם בתחנות האיסוף בדרך למישרפות.

נכון בהחלט שהיו בפולין גם לא מעט חסידי אומות העולם שהצילו יהודים, ולהם נאווה תהילה. אבל מרבית הפולנים העדיפו להימצא בצידו של השטן.

גם אם אפשר להבין את הטענה של הפולנים, שגם הם היו נרדפי הנאצים, אי אפשר להבין את העובדה המזוויעה, שגם לאחר תבוסת הנאצים ב-1945, ניהלו אזרחים פולנים מסעות צלב מדממים כנגד היהודים ששבו חבולים ומרוטים מן המחנות לעריהם בפולין. מסתבר שהיתה זו תופעה רווחת: אזרחים פולנים שניצלו את שנות השואה כדי להשתלט על רכוש יהודי, על מגרשים ודירות בבעלות יהודית, חששו שיידרשו עכשיו להחזיר את הרכוש לשורדי השואה. הדרך הקלה להתחמקות בפולין של אותם ימים, באין דין ואין דיין, היתה לחסל פיסית את היהודים הללו, עם סכינים וקורות עץ, וכך לקבור סופית כל סיכוי לתביעות בעלות כלשהן. 

היום, כאמור, כבר לא הורגים יהודים בפולין כדי להשתלט על רכושם. לשם כך יש היום פרלמנט, שאת החלטתו המרושעת מנסים פולנים להסביר כך: "מה אתם רוצים? שנזרוק לרחוב מהדירות האלה זוגות קשישים של פולנים עניים שגרים בהן 60-70 שנה, לטובת איזה צאצא של יהודי, שרגליו מעולם לא דרכו בפולין?"

דרך אגב, אף אחד לא דיבר על זריקתם של דיירים לרחוב. כל שצפוי היה, מוסרית, הוא להכיר בבעלות הבעלים היהודי ולשלם לו שכר דירה סביר, כדת וכדין וכמקובל בכל העולם. 

תופעות סדיסטיות של רצח בדם קר של פליטי הכבשנים בשובם לבתיהם, אירעו בערים נוספות לאחר השואה, בקרקוב למשל, אולם עלה על כולם פוגרום קְיֶילְצֶה. הכול החל ב-1 ביולי. ילד נוצרי בן 9, תושב העיר, הלך לבקר חברים בכפר שמרוחק 25 ק"מ מהעיר. כשחזר כעבור מספר ימים, סיפר לאביו שחיפש אחריו, שהוא נחטף ונכלא במרתף בית הקהילה היהודית. אחד משכני האב, שהשתלט על בתים שהיו בבעלות יהודים שנלקחו לכבשנים, חשש שהיהודים יתבעו את בתיהם, וניצל את המצב לשכנע את האב שמדובר בחטיפה. כשהגיעו השוטרים לבית הקהילה, הם גילו לתדהמתם שבבניין אין בכלל מרתף. אבל זה לא בלם את חרושת השמועות שהתפשטו בעיר על חטיפת הילד לשם שימוש בדמו לאפיית מצות (אף שהאירוע היה יותר מחודשיים אחרי פסח). תוך שעה קלה התפתח פוגרום אלים כלפי החוזרים מן התופת, בהשתתפות רבים מתושבי קְיֶילְצֶה, מאות פועלים ממפעל הפלדה המקומי, וגם שוטרים וחיילים, לרבות אלה שנשלחו להגן על היהודים המותקפים. הקורבנות נורו, נדקרו והוכו באבנים, בקרשים, בקתות רובים ובמוטות ברזל. אחד נורה בעורפו בבית הקהילה ע"י קצין של הצבא הפולני, בשעה שביקש בטלפון לשלוח כוחות צבא להשלטת סדר. 36 יהודים, כולל נשים, תינוקות וילדים, נרצחו בבתים וברחובות. שישה נוספים נרצחו ברכבת שעברה בעיר. 80 נפצעו.

לפוגרום קְיֶילְצֶה, שהסתכם ב-42 חללים, ועוד 6 שמתו מפצעיהם מאוחר יותר, נודעה השפעה דרמטית על מערכת היחסים של היהודים עם 'המולדת הפולנית': השלטונות אמנם העמידו לדין חלק ניכר מן הרוצחים וחלקם הוצאו להורג, אבל שארית הפליטה של יהודי פולין הבינה, שאין עוד מה לחפש בפולין. היהודים נטשו הכול ונמלטו לחיים חדשים בחוץ, בתקווה להציל ביום מן הימים את רכושם. כעת, בשל החלטת הפרלמנט הפולני, שממשלת ישראל יצאה בשצף קצף נגדו, אבד הסיכוי האחרון להשבת הרכוש היהודי לבעליו.

מנחם רהט

* * *

יוסי אחימאיר

ז'בוטינסקי: "נדבר על תיאטרון, לא פוליטיקה"

בשבוע שעבר הועלתה בבית-הספר למשחק בית צבי ברמת-גן ההצגה: "ז'בוטינסקי – תמונות מחייו", שכתב וביים יוצר צעיר ומוכשר בשם רועי מלכה. זה היה מעין קדימון לקראת יום חמישי (היום, 8.7, כ"ח בתמוז), שבו תיערך אחר הצהריים בהר הרצל האזכרה הממלכתית למנהיג הציוני, במלאת 81 שנה לפטירתו, ובעקבותיה, ביום שלישי הבא, תקיים הכנסת ישיבת מליאה לזיכרו, בהתאם לחוק ז'בוטינסקי הנצחת פועלו וזיכרו, משנת 2005. את זאב ז'בוטינסקי יכבדו ראשי המדינה שזה מקרוב נבחרו: הנשיא יצחק הרצוג וראש הממשלה נפתלי בנט.

כבר הופקו בעבר הצגות וסרטים על מנהיגים יהודים ושאינם יהודים, אבל האם היו לנו מנהיגים, בשיעור קומתו של ז'בוטינסקי, שבעצמם כתבו מחזות, סיפורים, שירים, ועסקו בתרגומים? האם אפשר להשוות בין מנהיגי ההווה, שעסקנותם היא מהותם, לבין מנהיגי העבר, במאה הקודמת, שהיו גם אנשי רוח ומדע, כמו הרצל, נורדאו, ז'בוטינסקי, ויצמן, סוקולוב, ברל כצנלסון, ואחרים?

כמנהיג ציוני וכאחד הנואמים הגדולים ביותר במאה העשרים, החשיב ז'בוטינסקי עד מאוד את התיאטרון. בעצמו השתמש בכללי המשחק כשהוא נושא נאום, או כשביים את עצמו – למשל, לסרט קולנוע ב-1934 שנועד להסביר את חשיבותה של ארץ-ישראל לעם ישראל. ז'בוטינסקי ראה בתיאטרון העברי חלק מתהליך תחיית העם העברי במולדתו, ואף כתב על כך לפחות ארבעה מאמרים. הם כלולים במהדורה חדשה של כתבי ז'בוטינסקי, ובה תרגומים מחודשים, מאמרים שלא התפרסמו בעברית עד כה, תוך היצמדות לאמת המדעית. עד כה פורסמו עשרה כרכים, שניים נוספים צפויים לצאת בקרוב. אחד הכרכים עניינו – העברית: שפה, תרבות וחינוך. זו שפתנו הלאומית, ההולכת ונשחתת כיום בפי דובריה, בתקשורת, בפרסומות, ואשר מילים וביטויים לועזיים חדרו בגסות לתוכה.

בשנת העלאת עצמות ז'בוטינסקי לקבורה בירושלים, 1964, פירסם שמעון פינקל המנוח, שחקן "הבימה" המהולל, מאמר על ז'בוטינסקי והתיאטרון העברי, ובו סיפר בין השאר על שיעורי ההגייה העברית שנתן ז'בוטינסקי – הוא ולא אחר – לשחקני התא"י (התיאטרון הארץ-ישראלי) שפעל בברלין ב-1923.

"כבר בפגישתנו הראשונה נוכחתי לדעת כי המיזוג ז'בוטינסקי ותיאטרון אפשרי בהחלט" – העיד פינקל. "הוא הקדיש לנו הרבה זמן והרבה שימת-לב. כל פגישה איתו היתה חג לכולנו, היא גרמה לנו הנאה אמנותית-אסטתית. הרבה תודה חייב התיאטרון העברי לז'בוטינסקי, ולא רק על תרומתו הגדולה להיגוי ולביטוי של שפת-הבימה, כי אם גם על דעותיו והשקפותיו בענייני התיאטרון העברי בכלל ועל דרכו בעתיד."

ז'בוטינסקי אף חיבר בעבור שחקני התא"י תרגיל הגייה מיוחד תחת הכותרת "מודה אני לשחקן", שהיה עליהם לשנן בוקר בוקר, ממש כשם שיהודי אדוק אומר את תפילת "מודה אני לפניך". פעולתו בתיאטרון לא באה על חשבון פעילותו הציונית האינטנסיבית. 1923 היא גם השנה שבה פירסם את אחד ממאמריו המפורסמים ביותר – "על קיר הברזל", המשרטט את עתיד היחסים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל. מאמר שהוא אקטואלי גם כמאה שנה לאחר שפורסם.

על הפגישה האחרונה עם ז'בוטינסקי ב-1937 מספר פינקל: "חברי 'הבימה' עמדו סביבו והתפעלו מן הווירטואוזיות שלו, כיצד השכיל להשתמש ביד אחת בסכין ומזלג, בעוד הוא עומד ומחזיק בידו השנייה את צלחת הבשר, אשר אכל ממנה. המנהל מנחם גנסין רצה, ויהי מה, לדובב אותו בענייני פוליטיקה, ז'בוטינסקי הצטחק ואמר: 'מרררר גנסין, הבה נדבר על תיאטרון ולא על פוליטיקה'."

ז'בוטינסקי, שהיה כידוע לא רק מנהיג ציוני דגול, מייסד הרביזיוניזם ובית"ר, אלא גם פובליציסט מזהיר, סופר ומשורר, ניסה כוחו בכתיבת מחזות. עוד בשנת 1901, והוא כבן 21, עלה מחזהו הראשון "דם" על בימת התיאטרון באודסה. המחזה הוא קריאה נגד אלימות בסכסוכים מדיניים, וכדברי ז'בוטינסקי, לימים: "מי יאמין שכתבתי בימי נעוריי מחזה פאציפיסטי, נגד מלחמות  בכלל ונגד אנגליה בפרט..."

כעבור שנה הועלה מחזה שני שלו, "לאדנו" (בתרגום חופשי מרוסית – יהיה בסדר), שבו הקדיש מונולוג ארוך לרעיון הנודע שלו: "בראשית ברא אלהים את היחיד".

בשנת 1908 פורסם מחזהו "נכר", אך הצנזורה ברוסיה אסרה לפרסם אותו, בעוד אשר הסופר הרוסי מקסים גורקי היללו.

בשנת 1926 מחבר ז'בוטינסקי סצנריו לסרט בשם "גנצורי",  לפי הזמנת קק"ל. באמצעות גיבוריו, הוא מתאר בו את תפיסתו בנוגע לכלכלה חופשית, במסגרת שלימות הארץ למען כל תושביה.

שנים רבות הודרו ז'בוטינסקי ותורתו מהסיפר הלאומי על-ידי יריביו הפוליטיים. סולפה דמותו, עוותה אישיותו. לא עוד. מי שקורא אותו, מי שמעיין בכתביו, אינו יכול שלא להתפעם ממעיין החוכמה והתרבות הזה, ולומר אולי בסתר ליבו, לוואי והיו לנו כיום, בכל המחנות, מנהיגים בעלי שיעור קומה מוסרי ותרבותי שכאלה, שאמונה מדריכה אותם, שהתרבות היא חלק מאישיותם, שכתיבה ותיאטרון הם חלק מהווייתם, פיהם ולבם שווים, את הציבור לא יונו ושקר לא יעשו בנפשם.

יוסי אחימאיר

* * *

משה גרנות

כיצד זובחים מילים?

על "שפת אב ושפת אם – שירים"

מאת מנחם פאלק

עמדה 2021, 105 עמ'

בשיר "קצב" (עמ' 10) מצהיר הדובר בשיר: "אני קצב של מילים / חותך, מנקה, מסדר, מתבל / זובח שירים."

בשורות אלו מוחשת הדואליות שבה מתמודד יוצר של מילים: מצד אחד – יחס של יראה וסגידה למילה הכתובה – "זובח", ומצד שני – חשש שמא הביטוי הנבחר על ידי היוצר איננו המדויק ביותר, והוא נזקק לציור, למטפורה, שמשנה משמעויות: "חותך, מנקה, מסדר, מתבל," כפי שאביו ביתמותו נאלץ לעשות בקצביה שירש מאביו. על הדואליות הזאת כתב מנחם פאלק גם בספר "קצב של מילים – מבחר שירים מאז ומעכשיו" (2018).

הרבה השתנה מההווי של שנות החמישים והשישים של המאה שעברה: אז העולים החדשים היו כמעט מנודים מחברת "הצברים" – האידיאל היה "יפי הבלורית והתואר" – חולצה כחולה, מכנסי חאקי קצרים, סנדלים תנ"כיים, ורצוי גם כאפיה עוטפת את הצוואר. העולים החדשים התביישו בשפה שבה דיברו הוריהם, ודיברו עם הוריהם. עולים חדשים התאמצו להצניע את המבטא הזר, התאמצו לאמץ את העגה הצברית (ספרו של מנחם פאלק "שבעה ימים של זעם" – 2005 – טבול באינספור ביטויי סלנג, לאו דווקא צבריים).

עברו מאז הרבה מים בירקון (הלוך וחזור...) וכיום, לשמחת הכול – איש איננו מתבייש במוצאו, עולים חדשים של פעם, כותבים באהבה על ההורים והסבים שפעם התביישו בהם, וביצירותיהם נמצא לא פעם מילים בשפות המוצא – עיראקית, פרסית, הונגרית, וכן, גם רומנית:

ב"חדר" בביסטריצה, למדתי אלף בית.

בבית הספר כתיבה תמה רומנית.

אחר כך התהפכו היוצרות.

בביתי בבאר-שבע, דיברתי בשפת אימי.

מחוצה לו, קידשתי את שפת אבי.

היום גם בזו וגם בזו

לוגם ומתרגם, מתרגם ולוגם

רומנית עברית רומנית.

("שפת אב ושפת אם", עמ' 9).

ובאמת נדמה שאין דומה לו, למנחם פאלק, במחויבות שלו לתרגם יצירות מופת מרומנית לעברית (16 כותרים!) ומעברית לרומנית (10 כותרים!) וכל זאת בנוסף לעשרות הספרי שירה ופרוזה (פרוזה פיוטית, ראו ספרו "הציידים החדשים – עשרה סיפורי פרוזאק" – 2008), וכן גם ארבע אנתולוגיות – תוצרת מקלדתו. על מחוייבותו זאת לתרגום הוא זכה בפרסים רבים, ואף בהענקת תואר דוקטור לשם כבוד.

על חוויית התרגום הוא כותב: "אני מתרגם משיריהם של הנידונים לנדוד / לעברית, / מגלה את תלאותיי / ברומנית." ("הנידונים לנדוד", עמ' 14).

בשיר מפעים לב מתואר כיצד בתקופה האיומה של הדיקטטורה הקומוניסטית ברומניה, הוריו היו מקשיבים ל'קול ישראל' ברומנית, ולשם כך היה עליהם לכבות את האורות, להשקיף בעד החלון שלא מתקרב אליהם מישהו שעלול להלשין על "הפשע" להאזין לתחנה אסורה ("התחנה האסורה", עמ' 16).

בשיר "עניבה אדומה וסיכה" (עמ' 25) מתאר האני הדובר כיצד מנעו ממנו להשתתף לטקס הענקת תעודה ופרס על הישגיו בשחמט, כיוון שלא נשא על צווארו עניבה אדומה, ועל חזהו סיכת הפיונרים (תנועת הנוער הקומוניסטי) משום היותו יהודי.

מסתבר שלי היה יותר מזל בנדון: המחנכת שלי, זיכרה לברכה, התעקשה על כך שכל תלמידי כיתתה יקבלו את העניבה האדומה והסיכה, גם לבניהם של הסוחרים "מוצצי דם הפרולטרים" (קרי: יהודים!) ואני זכיתי להיות חלק מהעולם הנפלא שהקומוניזם הבטיח, אם נסכים לדיקטטורה של הפרולטריון, זאת שלא היו לה תיכלה וקץ.

במספר שירים בקובץ הזה נפגש הקורא עם האנטישמיות הרומנית, שממש לא פגה עם עליית הקומוניזם במדינה: סבא מגן בגרזן מפני פורעים ("נאורות", עמ' 21). המורה מריה מנחמת בריון אנטישמי בכיתתה בכך שהיהודון ייסע בסופו של דבר לפלסטינה ("המורה מריה", עמ' 27).

וזאת לדעת, לא היה כמו העם הרומני לאכזריות כלפי היהודים בימי מלחמת העולם השנייה. רוב עמי אירופה שיתפו פעולה עם הנאצים, וסייעו להם לשלוח את היהודים למחנות ההשמדה. העם היחיד שהראה תעוזה וחוט שדרה מוסרי – היה העם הדני, שהשיט בסירות בלילה אחד את כל 9000 היהודים שבארצם לשוודיה הניטראלית. הרומנים היו בברית עם הנאצים, הם פלשו לברית המועצות, והשתלטו על בוקובינה, בסרביה, טרנסניסטריה, והפכו את האזורים האלה לארצות גזירה עבור היהודים: הם גירשו, שדדו, עינו, רצחו במיתות הכי נוראות שאפשר להעלות על הדעת, כמעט 100,000 יהודים, וזאת בנוסף לפוגרומים הזוועתיים שהם ערכו ביהודים ברגאט – בגלץ, בדורוחוי, בבוקרסט וביאשי. על דגלם של הקומוניסטים היה, כביכול, כתוב – אחווה בין העמים, אבל האחווה הזאת לא כללה את היהודים, כפי שאנו קוראים בספרו זה של מנחם פאלק, וכפי שאנו יודעים מהדיכוי הסטליניסטי הנורא של היהודים בברית המועצות ובגרורות שלה.

נחזור לשנות החמישים והשישים של המאה שעברה: לכל עדה הוסיפו בני הארץ "מאפיין" – לא אביא דוגמאות – הן כולן ידועות. באשר ליוצאי רומניה – הודבק להם ה"מאפיין" – "גנבים." מדוע, איש לא הצליח להסביר. יש אפילו מי שהתחכם ואמר: נכון שאין יוצאי רומניה בבתי הסוהר – מי שיודע לגנוב – לא נתפס! מאבק אבוד עם דעות קדומות.

 נדמה לי שתשובה יפה נותן מנחם פאלק בשיר "בשוק של באר-שבע" (עמ' 39): אימו חוזרת מהשוק בחודש אוגוסט הלוהט עם סל מלא תפוחים אדומים, כשהיא מגיעה הביתה, היא שמה לב שלתוך הסל התגנב גם תפוח ירוק, היא חוזרת בשמש הלוהטת להחזיר לירקן את התפוח הסורר שלא שילמה עליו.

יש בספר שירים מרטיטים על אביו ואימו של הדובר, הדמנציה שכנראה תקפה את האב, והגעגועים לשניהם, אבל במסגרת הצרה של הרצנזיה, אני מרשה לעצמי לעבור לנושא אחר: האדם אל מול האל:

כשכולם ישנים

אני שואל את אלוהים

איפה הוא היה במלחמה

איפה הוא עכשיו במגיפה

למה הוא לא מתערב

("אחרי חצות", עמ' 64).

כידוע, על השאלה הזאת אין לחכמי הדת תשובה מתקבלת על הדעת. היחיד שיודע לענות (בניגוד למסר של כל הטקסטים האמוניים!) הוא ישעיהו ליבוביץ, שטען בתוקף שהאל איננו הפונקציונר של האדם, וצריך להאמין בו (על ידי קיום מצוות) למרות מעקשי ההוויה. כאמור, אין טקסט אמוני שלא מבטיח גמול צודק מאת האל למעשי האדם, אבל לישעיהו ליבוביץ' היתה אמונה משלו, רק שלו!

בשיר "אני מחפש את אלוהים" (עמ' 22) מוזכרת אמירתו של הקוסמונאוט הראשון בעולם, יורי גגארין, שלא ראה את אלוהים בחלל, מכאן שהוא אינו קיים. הדובר חוזר הביתה אל אביו שטעם טעם של גולאג –

כששבתי הביתה שאלתי את אבא

והוא ענה: "במחנה הכפייה ברוסיה

פועלים שדפקו מסמרים בפטיש

על אצבע של עצמם

קיללו את אלוהים

זה סימן שהוא קיים."

המסר של שיר זה נראה על פניו כבעל נימה סרקסטית, אבל למעשה, יש בו אמת גדולה: אם יש אלוהים – אין ספק שהוא אוהב להתעלל בבני האדם, במלחמות, במגיפות, באסונות טבע, אין ספק שהוא שונא את האנושות, ובוודאי שונא את עם ישראל, שאין כמוהו סובל את נחת זרועו. אבל לשם כך צריך להאמין שהוא קיים.

על החיפוש אחרי סימן למציאותו של האל ראו גם את השירים "מסע" (עמ' 65), "חבר" (עמ' 82). יש בקובץ עוד הרבה שירים מעניינים, כמו מוטיב 'האח התאום' שירשנו מאלתרמן בשירו "איגרת" – מנחם פאלק, בן יחיד להוריו, כותב על "אח" בשירים "אחי" (עמ' 67), "עיניים עצומות" (עמ' 68).

אפשר להרחיב מילים על ציורים מעניינים כמו "היא (האם) קטנה והולכת / נעלמת באופק השנים" (עמ' 53), או "זיעתם (של הברושים) שרף ניגרת" (עמ' 73); אבל נראה לי כי במסגרת המצומצמת שרצנזיה מאפשרת, אני מאמין שהצלחתי לעורר רצון לקרוא את הספר היפה והחכם הזה.

משה גרנות

* * *

רוֹן גֵּרָא

תֹּם תְּקוּפָה

בְּיַלְדוֹתֵנוּ

הִתְחַלֵּק הַפָּטֶפוֹן

שָׁבוּעַ כָּאן

שָׁבוּעַ שָׁם.

צִנּוֹר הַשְׁקָיַת הָעֵצִים

וְהַפְּרָחִים

יוֹמַיִם אֶצְלֵנוּ

יוֹמַיִם אֶצְלָם.

טֶנְדֶּר הַוִוילִיס

בֵּין שִׁבְעָה

שֻׁתָּפִים,

עִמּוֹ נָסַעְנוּ לַיָּם

דְּחוּקִים

כְּדָגִים מְלוּחִים.

בְּבָתֵּינוּ חֲדָרִים לְבָנִים

עִם כְּתָלִים וְחַלּוֹן

צֵל נָע עִם מַשַּׁב

הַוִּילוֹן.

כֶּלֶב וַחֲתוּל מִצְטַמְרְרִים

בְּאֵימָה

עִם

יַנְשׁוּף צוֹוֵחַ

עַל חוּטֵי  חַשְׁמַל.

אֶנְקַת אִילָנוֹת

וְתַן מְיַלֵּל

מְשַׁחֵר לִטְרֹף

תַּרְנְגֹלֶת.

וְאַתְּ שֶׁהִתְבּוֹדַדְתְּ

בִּצְרִיפֵךְ הַדַּל

וּלְשׁוֹנוֹת רָעוֹת

רִנְּנוּ

בַּלֵּילוֹת הַמְּרֻשָּׁעִים

עַל זְאֵבִים

עוֹצְרִים בִּדְהָרָה

מְיַלְּלִים לְאַהֲבָה.

חֲלוֹמוֹתֵינוּ,

הוֹי הַחֲלוֹמוֹת

הַתְּשׁוּקוֹת

וְכִלְיוֹן הַנֶּפֶשׁ,

וְלִבֵּנוּ נֶחְרַךְ.

גִּלְגּוּלֵי חַיִּים

מְפַעְפְּעִים,

אוֹתָם לָגַמְנוּ

בַּמִּסְתּוֹרִין.

עַד תֹּם.  

* * *

יונתן גורל

"פלשתינאי"

בנסיעה במונית הופתעתי על יד נהג המונית ששאל "מאין עלית?" – שאלה מוזרה! השבתי לו "מה לעשות, אני ומשפחתי דורות בירושלים..." תשובה שמסבה חוסר נחת בהיותי ובהיות משפחתי מיעוט שבמיעוט.

מה שהוסיף על הפתעתי היתה קביעתו הפסקנית:  "אתה פלשתינאי!"

ואכן, הבריטים העניקו לי ב-1947 תעודת זהות עליה כתוב ברור "אזרח פלשתינה", והאמת, אז לא נתנו את הדעת על המשמעות. גם כשמדינת ישראל העניקה לנו תעודת זהות כחולה, דהיינו "אזרחי ישראל" התייחסתי לתעודה כמסמך שימושי לצרכים היום-יומיים ושמרתי עליה היטב.

זוכרים את מטבע הכסף המנדטורי שנשא כתובית "פלשתינה" ובסוגרים בראשי תיבות "א"י", קיצור של ארץ ישראל.

כינויי "פלשתינאי" העלה הרהורים אודות השוני, אם קיים, ביני לבין הערבי שנולד וחי בארצנו מזה דורות.

א. אני שייך לרוב היהודי, שייך לריבונות ולשלטון הישראלי

ב. לא עליתי, לא הייתי במעברה, לא היו לי קשיי שפה.

ג. משפחתי, למזלי, היתה מבוססת כלכלית. עם זאת, היו למשפחה חנויות ועסקים ב"עיר העתיקה" וביפו ואני מניח שחלקם היו עם ערבים. משפחתי גם התהדרה בקשרים עם נכבדים ערבים שהתארחו בבתינו.

ובכל זאת, לא הרגשתי נוח עם ההגדרה הזו "פלשתינאי". הקונוטציות האקטואליות הפריעו לי! הפריע לי שאני, למעשה, נדחקתי הצידה דווקא בהיותי בן-הארץ הזו מדורות. מצב פרדוכסלי אבל קיים. תוצאה ישירה ומובהקת  של "ארץ הגירה" כפי שקובעים סוציולוגים ודמוגרפים. קל וחומר כשמדובר בערבי, בן לאום ודת אחרים.

ומכאן, הפתטיות והכינויים של "העולים" – "אחים" נראים מעט מוגזמים גם לאור השסעים מהם אנחנו סובלים שבחלקם קשורים במנטליות של ארץ מוצא ובהתגוששות בקביעת צביון ואורח החיים בארץ על יישוביה, מוסדותיה, נטיות אנשי השררה, התרבות, העיתונות והלאה...

ומאידך גיסא, קצת הבנה למצוקה של "השכן" שגם הוא נולד פה אולי היתה תורמת לאווירה ולנורמות ההתנהגות המקובלות "עכשיו ובימים האחרים..." כמאמרו של יהודה עמיחי שבשיחות שניהלנו דיבר על "קרע לא מתאחה עם השכנים."

יונתן גורל

אהוד: במקום להתלבט על גבול האבסורד בהאשמת עצמנו, חבל שלא שאלת את הנהג הערבי מאין היגרו אבותיו ואבות אבותיו לארץ-ישראל – הוא שמה ההיסטורי של פלשתינה עוד בטרם כבשו אותה הערבים.

* * *

עקיבא נוף

קְפִיץ

הקיץ דוחק אצבעות בבשָׂרי,

הגוף משתלֵח כמו לָהָק סִיסִים

פורץ במעוף עולה וּמַמְרִיא,

צוֹוֵח באושר צִיווחַת מְשׂוֹשִׂים.

החוֹם והשמש, החוף והים,

וקפיץ תאווה משתחרר,

גלים המַֹרְוִוים את הלב בדָכְיָם,

ושֶׁטֶף של און מעורר.

שָׂאוּני רחוק, עלומים מתחדשים,

קָחוּני בועֵר ורוטֵט,

הַגְבִּיהוּ שמיים, נפּחו מִפְרשִׂים,

כי יש אהבה בי, לַתֵּת.

* * *

אביאם פרקש

תגובה לרשימה של נעמן כהן

בעניין בריחת בגין מוורשה ובעניין אלטלנה

הטענות של נעמן כהן נגד מנחם בגין, הרוויזיוניסטים וחירות, בגיליון חב"ע מס' 1657 ("בודד במערכה. אלטלנה – "אפשר גם אחרת") מופרכות ומעידות רק על עמדה קיצונית שמסרבת להכיר את המציאות ולהתפשר עם האמת.

כשנודע לבגין שאלטלנה מגיעה כבר לחופי ישראל הוא הציע לבן גוריון לקלוט את הספינה ובלבד ש-20% מהנשק שבה יועבר לאצ"ל ירושלים הנצורה, שם עדיין המחתרות פעלו בנפרד. בעצת גלילי, שטען שהאצ"ל רוצה להקים בירה שנייה בירושלים, בן גוריון סירב. הם כנראה היו עדיין טבועים באמונה הפוליטית כאילו האצ"ל מנסה להפיל את השלטון. נעמן כהן מגדיל וקובע, בצורה בלתי מבוססת, שאם הנשק היה מועבר לאצ"ל בירושלים, אז היו שם שתי ממשלות, כאילו. טיעון מופרך, משום שהאצ"ל וההגנה עבדו ביניהם בתיאום תוך הכרת הצורך של מלחמה משותפת באוייב מבחוץ. הנשק שהיה מגיע, הרי היה מגיע גם להגנה.

כך גם לגבי הטענה של נעמן ש"בלעדי התותח הקדוש הם היו ממשיכים במלחמה," בשעה שמעולם לא היתה מלחמה בין האצ"ל להגנה. להיפך, היתה. ברור שלא היתה הסכמה בצה"ל לפעולה אלימה נגד אלטלנה. הפלי"ם וגבעתי סירבו להשתתף במצוד. פתיחת האש על אלטלנה בחוף תל אביב היתה כמובן מיותרת, כי שום איום ממשי לא נוצר. אז למה הם פתחו בירי "התותח הקדוש"?

 מקורות מקורבים יודעי דבר טוענים שיש מיספר סיבות. אולי בן גוריון הגיב כפי שהגיב כי הוא פחד שיהיו לאצ"ל הישגים במלחמה שיאפילו על הישגי ההגנה בירושלים? אולי אם חלק מהנשק היה מגיע גם להגנה ולאצ"ל אז ירושלים מעולם לא היתה מחולקת? אולי בן גוריון בסך הכול רצה לחסל את בגין?

 האצ"ל תמיד ראה בשמירת השלום הפנימי צורך עליון. גם בסזונים, בהם אנשי ההגנה הלשינו לבריטים על מחבואם של אנשי אצ"ל, מעולם לא חלמו אנשי האצ"ל להחזיר לאנשי ההגנה כגמולם. שנאת החינם של הסוציאליסטים לרוויזיוניסטים לא דעכה מעולם, למרות שהסוציאליסטים "שאלו" לעצמם כמה רעיונות טובים שנוצרו אצל יריביהם, והחשוב שבהם הוא מדינת הלאום של העם היהודי, למרות המתח הקיים בינה ובין האידיאל הסוציאליסטי השורשי של אז. 

גם לגבי האמירה שמנחם בגין ברח עם 150 אלף זלוטי מוורשה תוך שהוא מפקיר את אנשי בית"ר לגרמנים – היא שקר שחוזר על עצמו שוב ושוב, גם אצל נעמן כהן כאן ב"חדשות בן עזר", וגם כמה פעמים בעבר. מנחם בגין ואנשי בית"ר דגלו בנטישת איזורי הכיבוש הגרמני, מציאת מקלט במזרח (בתחילה בדרום מזרח פולין ומיד לאחר מכן בווילנה, עד כיבושה בידי הגרמנים) ומשם התארגנות לעלייה גדולה, ליגלית או בלתי ליגלית, לארץ ישראל.

 יחד עם זאת, כוח בית"רי גדול שנשאר בפולין ומסיבות שונות לא נטש אותה בזמן, התאגד למלחמה נגד הנאצים במסגרת האצ"י, שנשאה חלק גדול במרד גטו ורשה, תוך שאי"ל של "השומר הצעיר" לא מוצאים שום דרך לפעול ביחד נגד האוייב המשותף. כשם שישראל של מפא"י העלימה את העובדה שמרכיב הכוח הגדול במרד גטו ורשה היה האצ"י של בית"ר, כך הם גם הפיצו כל מיני בדותות נגד מנחם בגין ובית"ר על בריחתו מוורשה, כמו גם על אלטלנה, שהפכה למנטרה מיותרת של מפא"י. האצ"י ומפקדיו פאוול פרנקל, לאון רודל ודוד אפלבאום נמחקו מההיסטוריה הציונית המפא"יניקית, ורק ספרו של מישה ארנס האיר את החשיכה.

 כבר מאמצע שנות ה-30 דגלה בית"ר בעלייה המונית ככל האפשר ובכל דרך, כדי לחלץ את היהודים מאירופה ולהגיע למיספר מינימלי ראוי להקמת מדינה יהודית במהרה. "תוכנית האבקואציה" (1936) לחילוץ יהודי אירופה והבאתם לפלשתינה וארגון "הפטיציה" – תוכנית להחתמה של מיליוני יהודים כדי להפעיל לחץ על בריטניה לפתוח את שערי הארץ, היו לב העניין של הרוויזיוניסטים בחצי השני של שנות ה-30. זו היתה הגישה של ז'בוטינסקי שהיתה הפוכה מהגישה שהובילה מפא"י, של "עז ועוד עז, דונם פה ודונם שם, רגב ועוד רגב," שעיקרה היה עליית צעירים, מוכשרים ומתאימים אידיאולוגית בלבד, להצטרף לגרעין הכוח להקמת המדינה שבדרך. פרץ לסקר, נציג בית"ר בוורשה, ביחד עם בגין, משמונה לנציב בית"ר בפולין, אירגנו עוד בטרם המלחמה נתיב בריחת יהודים דרך איטליה שפעל מיספר חודשים עד פרוץ המלחמה.

נטישת אירופה בלי גורמי העדפה בין יהודים היתה מוטו מרכזי בתפיסת העולם של הרוויזיוניסטים. 

עם הצעירים שנמלטו מוורשה בנוסף לנציב בית"ר בפולין, מנחם בגין בן ה-26 – היו רוב מנהיגי כל התנועות הציוניות. בגין חשב רציונלית שראוי להתארגן ולהילחם מחוץ לשטח הכיבוש הנאצי, שזו גם היתה דעתם של מנהיגי פולין ויתר התנועות הציוניות. בגין האיץ בחניכי בית"ר לברוח מזרחה. צריך לזכור שעניין ההשמדה הטוטלית טרם גובש וטרם השפיע על קבלת ההחלטות. למרות כל זאת, ובעקבות השואה, בגין נשא תחושת אשמה חריפה, שנבעה מעזיבתו, לאור העובדה שלא רבים הצליחו לברוח בזמן ולהינצל.

אבל לא רק בגין ברח מוורשה, שישה ימים מפרוץ המלחמה. גם מנהיגי יתר התנועות הציוניות והלא-ציוניות ברחו. החיפושים אחרי פתח יציאה מפולין הכבושה היו משותפים לכל התנועות ההתנגדות היהודיות והלא-יהודיות. התנועות הציוניות חיפשו כל דרך לברוח ולהגיע לארץ ישראל. בכירי הנהגת "דרור-החלוץ" ברחו מוורשה כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה. "החלוץ" התמקמו מחדש בבריסק, בלובלין ובקובל. עוד לפני כן שלחה הנהגת תנועה "החלוץ" המקומית חזרה ארצה את שליחי התנועה שהגיעו מארץ ישראל. נימוקם העיקרי היה: "נסתתמו אפשרויות הפעולה ואנו בני הארץ הזאת עוד כוחנו איתנו. נציל לפחות את אלה שאפשר עוד להציל."

לפי עדותו של יצחק (אנטק) צוקרמן, חשבו אנשי "החלוץ", כפי שחשב בגין, במושגים של מלחמת העולם הראשונה. הם לא האמינו שפולין תיפול מהר כל כך. הם גם הושפעו מקריאת ממשלת פולין לגברים, בעיקר לצעירים, לברוח מזרחה כדי להתארגן שם להגנה על המולדת. הערכתם היתה שפולין תתייצב בקו הגנה ומאחורי קו זה ימשיכו לפעול מרכזי תנועות הנוער. 

גם הנהגת תנועת "השומר הצעיר" ורבים מחבריה יצאו באותו בוקר מוורשה בזרם הגדול של הנמלטים. הם יצאו חבורות-חבורות והצליחו להגיע לקובל. רבים מהיוצאים לדרך נאלצו לחזור, כי הצבא הפולש הקדים אותם.

גם מרדכי אנילביץ', שהיה בית"רי לשעבר, ואח"כ איש "שומר הצעיר", מפקד אי"ל בגטו ורשה, ניסה לחצות את הגבול הרומני ונכשל. ניסיונות מיזוג ואיחוד מלא בין "השומר הצעיר" ו"דרור-החלוץ" לא צלחו (כמו שלמרבה האבסורד, מאוחר יותר גם אי"ל ואצ"י לא הגיעו להבנות במלחמתם בנאצים בגטו ורשה). תנועות "גורדוניה" ו"עקיבא" הצטרפו ל"דרור" במאמצי הבריחה מזרחה. חברי הנהגת "גורדוניה" שברחו גם הם, בלילה בו ברח בגין, השאירו מאחור רק שתי חברות, כדי שבמקרה שיגויסו החברים יהפכו הבנות להנהגה החלופית של התנועה. התחושה לא היתה שהם מפקירים את אנשיהם למות, אלא הצורך להתארגן מחדש להגנה במזרח ומשם להמשיך לכיוון לארץ ישראל.

 כל הארגונים הציוניים ניסו בספטמבר 1939 ולהיחלץ ולנוע לרומניה הבטוחה יותר בעת הזו, שעמדה ביניהם לבין ארץ ישראל, אלא שהרומנים כבר הרחיבו את השמירה לאורך הגבול ומנעו את חצייתו. בגין ונתן פרידמן (ילין-מור) היו בין אלה שארגנו קבוצות הברחה לרומניה. רוב הניסיונות לחצות לרומניה נכשלו. משנכשל הנתיב הזה, עבר בגין תוך זמן קצר לווילנה, שחזרה להיות ליטאית בעקבות החתימה על החלק השני של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ ב-23 לאוגוסט 1939.

משהתבססו הנהגות תנועות הנוער במזרח פולין ובליטא, הן החלו להחזיר מנהיגים "צבאיים" לאזור הכיבוש הגרמני, בעיקר לוורשה, כדי לאחד את הנותרים להגנה ולבריחה, בתנאים קשים הרבה יותר של שליטה נאצית מלאה בשטח. הבריחה מזרחה הפכה לקראת סוף 1939 כמעט לחסרת סיכוי. בין החוזרים מערבה לוורשה היו מרדכי אנילביץ', יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, שלימים יהיו ממנהיגי הארגון אי"ל במרד גטו ורשה. מנהיגי האצ"י היו בגטו ורשה מיום הקמתו.

 גם הניסיון להיטפל לעובדה שבגין (ונתן ילין-מור, שלא מוזכר משום מה בסיפורי נעמן כהן) משכו  מבנק הדואר 150 אלף זלוטי היא טענה תפלה, משום שלא היו מורשי חתימה אחרים מלבדם. השאלה היתה האם להניח את הכסף בחשבון עד אחרי המלחמה בתקווה שהכסף יחכה להם, או למשוך אותו כדי להשתמש בו להתארגנות התנועה מחדש במזרח? כפי שמעיד ילין-מור בספרו "שנות בטרם": "בטרם עזבנו את וארשה הוצאנו מבנק הדואר סכום של 150 אלף זלוטי פולנים, סכום עתק באותה עת, לכל מקרה צורך, כשתתחדש הפעולה, כפי שקיווינו, מעבר לקו החזית שיתייצב." בכל מקרה, בחלק מהכסף הזה השתמש ילין-מור מאוחר יותר גם כדי לחלץ את בגין ממעצרו הראשון ע"י הסובייטים בלבוב בדרכו צפונה לווילנה. 

לצורך הסיכום נסמכתי, מלבד על ידע אישי, לצד הוויקיפדיה, גם בספרים האלה:

* תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, רבקה פרליס, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.

* דגלים מעל הגטו, משה ארנס, 2009.

מנחם בגין והשואה: היסטוריה, פוליטיקה וזיכרון, אמיר פלג-עוזיהו, מחקר כחלק מהדרישות לקבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בן גוריון.

* אלטלנה, אורי ברנר, 1978.

* אלטלנה, שלמה נקדימון, 1978.

אביאם פרקש

* * *

אילן בושם

11 שירים לחדשות בן עזר

ראשית יוני 2021

מִטְרָד

תִּינוֹק פּוֹעֶה בְּבֵית קָפֶה

הוּא פּוֹעֶה, הוּא בּוֹכֶה

הוּא עַל הָעֲצַבִּים עוֹלֶה.

הַכּוֹתֵב מֻטְרָד

וּבְלִבּוֹ אוֹתוֹ מְהַסֶּה,

מְהַסֵּס אִם לִפְנוֹת לְאִמּוֹ

שֶׁתִּשְׁתַּדֵּל לְהַרְגִּיעוֹ.

*

הַכְּלָל חָל עַל כָּל אֶחָד,

זָקֵן כְּיֶלֶד;

יֶלֶד שֶׁחוֹצֶה רְחוֹב

לֹא יָכוֹל לָדַעַת

אִם הַחֲצָיָה תַּעֲבוֹר

בְּשָׁלוֹם

וְזָקֵן שֶׁאוֹמֵר שָׁלוֹם

לֹא יוֹדֵעַ אִם זֶה

הַשָּׁלוֹם הָאַחֲרוֹן.

*

אִמּוֹ שֶׁל חֲבֵרִי

הָיְתָה אִשָּׁה גְּבוֹהָה

תְּמִירָה וְיָפָה.

יֶלֶד הָיִיתִי

וְנָשָׂאתִי אֵלֶיהָ עֵינַי

בְּהַעֲרָצָה.

לֹא הָיִיתִי רוֹצֶה

לִפְגּוֹשׁ בָּהּ הַיּוֹם

וּלְהִוָּכַח כִּי גַּז הַחֲלוֹם,

וְשֶׁכְּבָר אֵינֶנָּהּ גְּבוֹהָה

תְּמִירָה וְיָפֶה.

פרסומת

תַּחְתּוֹנִים וְחָזִיוֹת

בְּשָׂמִים וּבִגְדֵי-יָם

תָּלוּי עַל מִי אַתָּה מוֹרֵחַ

וְעַל מִי אַתָּה שָׂם.

אִם עַל זְקֵנָה אַתָּה מוֹרֵחַ

לֹא יַעַזְרוּ הַבְּשָׂמִים

וְלֹא הַתַּחְתּוֹנִים

(אַתָּה לֹא שָׂם עָלֶיהָ)

אַךְ אִם עַל חֲתִיכָה –

"בְּרָצוֹן הָיִיתִי עוֹלֶה

עָלֶיהָ!"

*

אִישׁ קָטָן וְיָפֶה

יוֹשֵׁב בַּקָּפֶה

אוֹכֵל עוּגָה

וְשׁוֹתֶה קָפֶה;

אִשָּׁה קְטַנָּה וְיָפָה

אוֹכֶלֶת עוּגִיָּה

וּבָא לָהּ לִטְבּוֹל

אוֹתָהּ אֶצְלוֹ

בַּקָּפֶה

וְלוֹ בָּא לִטְבּוֹל

אֶת שֶׁלּוֹ בָּהּ.

זוג

מִתְגַּפְּפִים כְּמוֹ

מִתְגּוֹשְׁשִׁים,

מְחַפְּשִׂים נְקֻדּוֹת

תֻּרְפָּה

כְּדֵי לְהַשְׁכִּיב

אֶת הַ"יָּרִיב".

המסמר

לֹא בְּקַלּוּת מִתְמַסֵּר

לַיָּד הָאוֹחֶזֶת בּוֹ

וְלַפַּטִּישׁ הַהוֹלֵם וּמְיַסֵּר:

הוּא לֹא נִתְקָע,

הוּא נוֹפֵל

הַדּוֹפֵק מְקַלֵּל –

לִבִּי לִבִּי עַל הַמַּסְמֵר...

הִרְהֵר החתול

הוֹ לְטָאוֹת לְטָאוֹת

טְעִימוֹת, רַכּוֹת

בַּרְחָנִיּוֹת, לֹא נִתְפָּסוֹת

חֲמַקְמַקּוֹת, חֲלַקְלַקּוֹת

הוֹ לְטָאוֹת לְטָאוֹת!

*

דַּבּוּר רִחֵף מֵעַל

קַעֲרִית מַיִם שֶׁהוּשְׁאֲרָה

לֶחָתוּל.

זָהִיר זָהִיר הִתְעוֹפֵף

נָחַת וְרִפְרֵף,

נָחַת וְהִתְעוֹפֵף;

נִזְהָר שֶׁלֹּא לִפּוֹל לַמַּיִם

וְלֹא לִהְיוֹת טֶרֶף לַשִּׁנַּיִים

שֶׁל הֶחָתוּל.

הַמָּכוּר בבית קפה

"זֶה לֹא יֵלֵךְ לָהֶם,"

חָשַׁב הַקָּבוּעַ.

"הֵם יֵשְׁבוּ וְיֵשְׁבוּ

אַךְ אוֹתִי לֹא יִשְׁבְּרוּ –

אָנִי אֵשֵׁב עַד שֶׁהֵם

יִתְעַיְּפוּ וְיֵלְכוּ לְפָנַי!"

(שֶׁיְּשִׁיבָה זֶה נִצָּחוֹן

וַהֲלִיכָה זֶה כִּשָּׁלוֹן)

באבל על...

פַּעַם הָיָה שָׁם מוֹעֲדוֹן "צַוְתָּא"

וַאֲנָשִׁים יָרְדוּ שָׁם

אֶחָד אֶחָד

אוֹ בְּצַוְתָּא לַמַּרְתֵּף.

הֵם הֵכִינוּ עַצְמָם בַּבַּיִת

לָצֵאת

אֶחָד אֶחָד אוֹ בְּצַוְתָּא.

הַיּוֹם זֶה מִגְרַשׁ מְכוֹנִיּוֹת

שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת כָּל הָאַשְׁלָיוֹת

וְגוֹרֵם לִי צְבִיטָה בַּלֵּב.

אילן בושם

* * *

אסתר רַאבּ

ימי "הדים"

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

תל-אביב. בלי רכב, בלי שאון. מזמן לזמן מתגלגל אוטובוס מלא נוסעים מרחוב לרחוב. מרחוק נשמעת המיית-הים; חמורים טעוני-זיפזיף מתנהלים לאיטם ברחובות – שם בונים את תל-אביב. וכאן פינה רדומה: רחוב שפ"ר, נחלת-בנימין: חנויות קטנות, רחוב התבור, שכונת אפ"ק: בתים קטנים מוקפי-גינות, רובע כפרי כמעט: בבוקר שומעים קריאות-תרנגולים מן החצרות, ומאוחר יותר את רוכלי-הירקות וסולם של גאמות מבית המורה הזקנה; סולמות מהססים של ידי ילדה קטנה. מאחור שוק-הכרמל עם שארית הפיטורסקיות המזרחית: בידואים פרועים, צווחות, גמלים עמוסי-אבטיחים מן הנגב, תרנגולות מכל הגוונים בלולים של קני-סוף, עדר קטן של טלאים מובל לשחיטה...

מול ביתי בפינת שפ"ר-התבור, שכונת אפ"ק. וביתו של אשר ברש, מוקף צפצפות צעירות ודלילות. בפנים הבית – המשפחה: הילדים קטנים עדיין, והאשה צעירה וערה.

וברש מטפח משהו בדחילו – הוא עובד גם בגינה, אבל בבית מטפח הוא בביטחה ובקול אבהי חם – פרחי-סופרים; כן, פרחי-סופרים: למדן – ארוך, רזה ומסתורי; שלונסקי – התיז ניצוצות ובשערו המלא מנשבות רוחות, רוחות-דווי – ורוסיות דשנה מתורגמת.

ושנברג: גבוה, דק, וראשו ראש ילד; מחייך בעיניים עצומות-למחצה והרווח בין שתי שיניו הקדמיות מזכיר את חלב-האם, שעקבותיו עוד לא נימחו משפתיו התמימות – הוא בא מן העמק, הילד המגודל, לבוש בגדי-עבודה; קיץ – שרווליו מופשלים עד מעל המרפק, ושריריו היפים הארוכים משחקים מתחת לעור השזוף. מובן שהוא נקודת-המוקד, המושכת ביותר את העיניים. שני הזקנים, ברש ורבינוביץ, מביטים עליו בהתפעלות: נידמה שהבחור מגלם את כל מאווייהם האבודים של השניים – הם מפזזים סביבו והוא צוחק. אחד ממשש בשריריו; השני נוגע בכותנתו הדהוייה: ריח של עבודה גופנית, של בריאות, ונופי-מולדת חדשים – הם חוזים בו, נושמים אותו, בולעים אותו נתח-נתח, והוא עומד ממצמץ בעיניו וצוחק. אבל הוא גם כותב שירים, שירים מאופקים, מגובשים, שהם כראשי-פרקים של משהו שעתיד לבוא, ושאמנם בא מאוחר יותר.

למדן ו"מסדה" העומדת מאחורי גבו מושך כבר בעול אחריות עתידה לבוא; שותק הוא כאילם, אבל זהו גוש – תופס לו מקום בפינת החדר ועוקר מזמן לזמן מלה בודדת מסלע הווייתו.

ביום אביב אחד לקחתי את רבינוביץ וברש לטיול בין כרמי-שקדים פורחים – הם היו שניהם עליזים, פיטפטו; משהו מן הקסם שמסביב דבק בהם, עד כי ניטשטשו הגבולות והם ניראו כחברים למרות גילם. בצחוק שלפתי מכיסי שיר ונתתי אותו לברש. הוא נעצר, קרא אותו ונעשה רציני מאוד; עיניו השחורות והכבדות נחו עליי, ובקולו הבטוח והמהוקצע – פסק: "את צריכה לכתוב."

מאז הייתי גם אני "בחבורה" – קולו של ברש היה מהדהד בחדר הקטן, המלא ספרים, והיה בו כוח-איתנים בקול זה. משום-מה היה תמיד מזכיר לי את אבי; הרגשתי עד מה הוא דורש את טובתי, ומדרבן אותי בלי לדרבן.

רבינוביץ היה איש-שיחה שנון וער, ואם כי חברתו נעמה לי ולא פעלה עליי כזו של ברש – תמכה בי בכל זאת.

לפני צאת כל חוברת של "הדים" היה ברש קורא לי אליו. הוא לא תבע שיר, אבל חזר ואמר מה חשוב שאני אכתוב, וכך המשכתי – שיר רדף שיר, ועיני שני הזקנים פקוחות עליי בדאגה.

לבסוף החליטו להוציא את ספר שיריי (נידמה לי שזה הספר הראשון שיצא בהוצאה זו). זה היה בחודשי האביב בשנת תר"ץ. את השם קבעתי אני, והוא, ברש, הסכים מיד.

רבים הנעדרים מן החבורה של "הדים": למדן, שנברג (שנהר), הרברג, פוגל. ושני העורכים-הידידים, ברש ורבינוביץ ישנים שנת-עולם זה על ידי זה בבית-העלמין הישן בתוך תל-אביב רבתי – השומעים הם את המיית-הים, כאשר שמעו אותו מבית ברש הקטן ערב-ערב?

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1925-1930. הרשימה נדפסה לראשונה: "מאזניים", כרך כ"ח, אדר תשכ"ט, מרץ 1969. נכללה בקובץ "גן שחרב", עמ' 197. זו הרשימה הסוגרת את הקובץ. הטיול עם ברש ורבינוביץ בכרם השקדים אירע כניראה בפתח-תקווה עוד ב-1921, זאת מאחר ששיריה הראשונים של אסתר ראב: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות" נדפסו ב"הדים", כרך א, חוב' ב, סיון תרפ"ב, 1922, ואילו לבית ברחוב שפ"ר עברה אסתר לגור ב-1925 לערך, כאשר כבר חזרה מקאהיר, והיא ובעלה החליטו לבנות את ביתם בתל-אביב. ספרה הראשון, "קמשונים", הופיע ב-1930, בהוצאת "הדים".

על יצחק שנהר-שנברג, ראה בסיפוריה "יום אחרון" ו"הבקע הראשון".

* * *

עדי בן-עזר

אפרודיטה 25

רומאן

בהוצאת "אסטרולוג" 2002

פרק שישי

ושוב מחפשת עבודה

קניתי ספר של קורס לאסטרולוגיה בשיטת "עשה זאת בעצמך אצלך בבית". הכנתי מפת לֵידה. הצבתי את השמש, הירח וכוכב חמה (מרקורי) בבתים ובמזלות, פענחתי וניתחתי היבטים. קראתי שאצלי "קיימת נטייה לקריירה הקשורה בעולם התקשורת. צורך פנימי בשינויים קרייריסטים תכופים, או בקריירה שמאפשרת שינויים כאלה. קיים דחף אדיר להצלחה, תהילה ופרסום. הקריירה והמעמד החברתי משחקים תפקיד ראשי. מומלצת קריירה המושתתת על עולם הדמיון והחלימה. קיים בלבול וחוסר החלטיות בכל הקשור בקריירה."

לא יודעת מאיפה הקריצו את המסקנות האלה. כשהמתנתי מחוץ למחלקה ב"ווי", שהייתה חברת טלוויזיה בכבלים נחשבת למדיי, לא הייתי מבולבלת. היה לי דחף גדול להצליח אצלם. שנה שלמה חיזרתי אחריהם, עם כל החרא שעברתי במהלך התקופה והכול. כאשר עבדתי ב"אולפני זיפ", "ווי" היו בשלבי הקמה. שלחתי להם קורות-חיים באופן יזום. מה שכמעט אף פעם איני עושה, רק אם ממש בא לי על מקום עבודה. לאחר שלא יצרו קשר, טלפנתי אליהם, והמרכזנית אמרה לי לדבר עם ז'קס מ"מחלקת תוכן".

התקשרתי, שמעתי את קולו המוּכר, וניתקתי. חודשים אחדים לאחר מכן ראיתי בעיתון מודעה קטנה שפרסמה חברת כוח אדם. מיד הבנתי שהיא מגייסת עבור "וּוִי", היא דאבֵּליוּ אֵי אִי. המכרז של משרד התקשורת אושר, חברת השידורים כבר נמצאת בהקמה, זו לא יכלה להיות חברה אחרת. שלחתי קורות-חיים גם לחברת כוח האדם. לאחר שלא שמעתי מהם במשך ימים אחדים, טלפנתי והשגתי את האחראית על הפרויקט. השתמשתי בטכניקות שיווק ולכידת לקוח שאלכסיה לימדה אותי על מנת לגרום לאחראית לזמֵן אותי לראיון היכרות. הראיון היה גרוע. האחראית לא ידעה יותר מדיי על התפקיד, על התחום, ומה בכלל "ווי" מחפשים. אבל לפחות ניסיתי.

חצי שנה לאחר מכן תומר, ידיד שסיפחתי באחת העבודות הזמניות האינסופיות שעשיתי בחיי, סיפר לי בגאווה שהוא התקבל לשם. הדבר קרה אחרי שלא היינו בקשר כבר הרבה זמן. הייתי בשוק, ואפילו קצת קינאתי. הוא סיפר לי שרדף אחריהם והפעיל את כל הקשרים שאי-פעם היו לו. אמר שלא עזב אותם ושִכנע אותם שהם זקוקים לו, אפילו שהם לא כל-כך ידעו מה קורה איתם בשלב ההקמה. הוא הבטיח שתוך שבועות אחדים, רק ייקלט ויתארגן שם טוב יותר, הוא יכניס גם אותי.

שמרתי איתו על קשר אבל הוא היה במחלקה הטכנית וכל הזמן השתנו שם הגדרות התפקידים ומבנה החברה, כך ששום דבר לא זז מבחינתי. הוא היה מתקשר אליי בהתלהבות, מקריא לי את רשימת השמות של אנשי המפתח בארגון, ושואל אם אני מכירה אותם. באופן טבעי שמעתי על רובם בזירה המקצועית אך לא הכרתי אותם בצורה אישית. אולי היו לו נקיפות מצפון על כך שאינו מכניס אותי לעבודה כפי שהבטיח, אז הוא בא לבקר אותי בתיבת נוח שלי, ויחד חשבנו כיצד אפשר לקדם את העניין. נזכרתי שמיכל, הבוסית שלי ובעלת "אולפני זיפ" לשעבר, שגרה עכשיו בארה"ב, שומרת על קשר טוב עם ז'קס. תומר הציע שאכתוב לה מֵייל ידידותי ואתייעץ איתה בתור אחת שמכירה את התחום מבפנים.

הרעיון נראה לי די מפוקפק וצבוע. תומר לא שאף לקרבו את בושמת התותים המבשילים של השכן, לא הבחין במשוכות הבוגונביליה המלבלבות, שאותו יום כמו נחבאו בפינות החצר כשהן נדחקות ומסתתרות תחת סכך עליהן. הוא רק העיף מבט אחד בי, ביחידת הקרוון הסגפנית, בספה הכפולה הבודדה ובשולחן הכתיבה מהפורניר, שמשחיר ומתרפט בפינות, ואמר שכל דבר עדיף על פני המצב שאני נמצאת בו עכשיו.

שלחתי את המייל, פחות או יותר בנוסח שהציע. מיכל, כהרגלה, ענתה לי תשובה עליזה, חברותית, אינפורמטיבית וזריזה. היא הציעה שאנסה לטלפן לשירה, העוזרת של ז'קס. חתמה את המייל ב"תיידעי אותי איך הולך", מבקשת להישאר מעודכנת בכל כתמיד.

חשבתי לחכות קצת, לראות איך ההצעה שלה יושבת לי, אבל תומר דרבן אותי לפעול מיידית. התקשרתי לשירה, קיבלתי את המענה הקולי שלה והשארתי הודעה שתיצור איתי קשר. כמובן שהיא לא חזרה אליי. למחרת תומר שוב עודד אותי לתפוס אותה. הצגתי את עצמי, אמרתי לה שהופניתי אליה על ידי מיכל, ושאלתי אם קיבלה את הודעתי מיום קודם. היא אמרה שקיבלה, אבל לא כל כך הבינה אותה.

"תראי, רציתי לדעת אם אתם מחפשים כרגע עובדים חדשים במחלקת התוכניות," אמרתי באומץ בלתי אופייני לתחושת התרנגולת המרוטה שהרגשתי זה זמן מה.

"אני לא יודעת, זה משתנה מיום ליום," ענתה.

"יש אולי אפשרות שאשלח לך אישית קורות-חיים?"

"כן, ודאי, תשלחי לי ואני אראה מה אני יכולה לעשות," אמרה בחביבות אליטיסטית.

עוד באותו בוקר שלחתי לה את קורות-החיים ואמרתי לעצמי שמוטב לשכוח זאת. כמה פעמים וכמה דרכים אני כבר יכולה לנסות? אם זה לא קורה, ודאי ישנה סיבה. מקומות אחרים, ששלחתי להם קורות-חיים, היו כל-כך מתרשמים מהנתונים שלי שהיו מתקשרים תוך יום. יש לי השכלה גבוהה מעל הממוצע וניסיון מקצועי לא רע. לקראת סוף יום העבודה (אחרי שהעיפו אותי מה"אינקוויירר" קיבלתי עבודה משרדית זמנית בחברת היי-טֵק, שיהיה בינתיים) – החלטתי למשוך מרחוק הודעות מהתא-הקולי במכּוּלָתִי מרופדת קירות הגבס שבחצרי בכפר.

"יעל שלום, מדברת אפרת, קיבלתי את קורות-החיים שלך משירה והייתי רוצה לזמן אותך לראיון אצלנו, תתקשרי אליי בבקשה 5628898, תודה."

"יש!" שחררתי לאוויר צרחה קטנה של התרגשות. לא האמנתי שסוף-סוף הם התקשרו לראיון. הדסה, הבחורה שחילקה איתי את חדר המשרד, הסתכלה עליי במבט תמה ובחצי חיוך. היא הייתה בחורה דתייה בת עשרים-ושמונה שגרה בהתנחלות מעבר לקו-הירוק ולבשה חולצות וחצאיות ארוכות ומיושנות. רוב הזמן נראתה לבנה כמו רוח-רפאים, לובשת חיוך אירוני על שפתיה. לא יכולתי להחליט אם היה מרוח עליה מפני שהסתכלה עליי מלמעלה וחשבה שאני אידיוטית או שפשוט הייתה נבוכה ממה שהייתי אומרת בפניה, וזאת מפני שגדלה בחברה סגורה בהשוואה לחברה החילונית. היא למדה כלכלה באוניברסיטת תל-אביב, ומה שעשתה במשרד היום היה לתכנת מערכת שעוקבת אחרי ה"שנות טובות" שהחברה שלחה ללקוחותיה לחג-המולד ולחגים לועזיים אחרים בעולם. המערכת הייתה מסובכת למדיי, היה בה מידע על הדרג השולח את הברכות והאיחולים למיניהם. התפקיד הזמני שלי היה להקליד את המידע על ה"שנות טובות" שאנשים בחברה רצו לשלוח. זו הייתה המערכת הכי מסורבלת ולא ידידותית למשתמש שנתקלתי בה בחיי. עשיתי אולי חמישה כרטיסים ביום, כשהדסה יצאה מהחדר עסקתי בדברים אחרים, והיא יצאה ממנו די הרבה. לה לא היה אכפת מה עשיתי, גם לא המערכת שאותה תִכנתה יותר מן הנחוץ. מה שגרם לה הנאה היה לדבר עם שאר הבחורות הדתיות בקומה על החתונות שאליהן הלכו בזמן האחרון.

הדסה הייתה דוֹסִית מתקדמת, ממוחשבת. במבטאה האמריקאי סיפרה לי על חברה שלה שפתחה אתר שניתן לכתוב בו בקשות המודפסות אחר-כך בפתק, והחברה מכניסה אותן עבורֵך לכותל. סיפרתי על כך לאימא, והיא ביקשה שאשאל את הדסה על כתובת האתר, כי רצתה לשים פתק בשביל קסם. כאשר הדסה יצאה מהחדר, התקשרתי לאפרת וקבעתי אתה פגישה לשש בערב.

"את יודעת איפה אנחנו יושבים?" שאלה אותי אפרת.

אם אני יודעת! – חשבתי לעצמי, רק נסעתי מסביב לבנין עשרים פעם מיום שהחברה הוקמה ונכנסתי לקומה פעמיים בשביל להציץ ולראות איך היא נראית מבפנים.

"רחוב הכוזר ארבע-עשרה נדמה לי, נכון?"

"כן, הכוזר ארבע-עשרה, קומה שלוש. אם תהיה לך בעיה תתקשרי אליי."

"טוב, תודה."

"להתראות."

כשיצאתי מהעבודה התחשק לי להסתפר. רציתי לבטא את השינוי הפנימי שציפיתי לעבור – באמצעות ההופעה החיצונית. בתור לחפיפה, במספרה של עמוס נורדי, השקפתי על בחורה נאה ונערית במכנסי ג'ינס צמודות, שבחנה את עצמה במראה וסידרה קווצות בשיערה הלח והקצוץ. היא נראתה מלאה מרץ ושבעת רצון עצמי, קיפצה בעליצות, החזיקה לחברתה את היד ואמרה לה: "יוּ, בעלי יהיה בשוֹק כשאני אבוא אליו, הוא יקבל אישה חדשה לגמרי!"

"אז מה את רוצה לעשות?" שאל אותי עמוס.

"בדיוק כמו לבחורה עם הקצוץ." הצצתי בשעון-היד שלי, "יש לי ראיון עבודה ברחוב הכוזר בעוד שעה. נִראה לך שתספיק לספר אותי בזמן?"

"תוך שלושים וחמש דקות אַת בחוץ."

התיישבתי בכיסא, שיערי חפוף, נוטף מים. אוּף, איך ש"מעצבי השיער" האלה מדברים תוך כדי שהם מספרים אותך, אולי כדי שלא ישתרר בינם ללקוחה שקט מביך. עמוס נראה כמו אחד מהערסים המבויתים האלה. הביא לידיעתי שהוא נשוי. אמר שאני מזכירה לו את התקופה שהיה רווק בגילי והיו לו המון חברות. שבטח אף אחד שהיה איתי לא שוכח אותי עד היום. לא הבנתי מה פתאום החליט לומר לי זאת. מספריים חדים בידו, כריות אצבעותיו מטות את ראשי בזווית, ושוב המבט האומד הזה. הייתה לי הרגשה שהוא הולך להעיר לי הערה לא במקום. אולי ספרים נוהגים להרשות לעצמם לנהוג כך בכולן. הוא סיפר אותי קוצים, החמיא שיש לי פנים יפות ואמר לעובד שלו בצדה השני של המספרה שחבל שהוא לא נתקל בי קודם, כי יכולתי לדגמן בתצוגת שיער שעשה לא מזמן. קופה יפה חשבתי בלב. מה ההבדל, ולמה זה כל כך משנה לי בכלל. אחר כך הציע לעשות לי פסים כדי להשלים את המראה. לא רציתי לשלם יותר בגלל הגחמות שלו. אמר שיחייב אותי רק בעוד עשרים שקלים, אז הסכמתי. כך ישבתי עם קרם החמצן מרוח על הקרקפת, כשהאדים הגופריתיים מסריחים ומדגדגים לי קצת באף, והסתכלתי על עצמי מכל הזוויות במראות הענקיות. לא הרגשתי קשר לבחורה שהשתקפה לעומתי במראה. היא נראתה צעירה לאללה ודי יפה, ואילו אני הרגשתי זקנה ומכוערת. שמחתי שאני נראית כך אבל אמרתי לעצמי שאם אני נראית כך מדוע אני לא מרגישה כך?

פרק ביניים: יעל כבר מזמן לא מכוערת

יעל כבר מזמן לא מכוערת, ואחיה כבר לא צועק עליה שהרסה בחיוך פרצופה המעוך ובגבותיה העבותות את התמונה המשפחתית הנאה והרשמית שהצלם ב"פוטו גמליאל" צילם. היא בת עשרים וחמש, עור השוקו שלה חלק ומבריק בברק נעורים בריא. חוטמה, שהיה בילדותה פחוס ורחב כשל שימפנזה קטנה, הפך לסולד ומתוק. עיניה הכהות, כמעט שחורות, מלוכסנות קמעה באקזוטיות מסתורית, כאומרות סוד, ושפתי ה"פרה"-לשעבר שלה, שתמיד חששה שהבנים בבית-הספר יקניטו אותה בגללן – התעדנו וקטנו, וכעת משתפלות מעט מעבר למסגרתן בחושניות ורדרדה.

יעל חושבת שהיא נראית די טוב, והמחשבה מפתיעה אותה כל פעם מחדש, כשהיא נזכרת ב"מוצאה הפרימיטיבי". כשמרטה שערות מרגליה החטובות (ולא היו לה הרבה, יחסית לקופה-לשעבר) נהנתה לבחון את הגוף היפה שקיבלה בהתבגרותה. הסתכלה במראה ולא האמינה עד כמה כל איבריה התעצבו בנשיות. מדי פעם, כשהרגישה ששריריה קצת התנוונו והתחשק לה להתמתח, עשתה תרגיל כזה: לקחה את השוקיים וקיפלה את רגליה בישיבה מזרחית הפוכה. כלומר, היא שמה כל שוק מעל לירך הנגדית, במקום מעל לשוק התאומה. וההרגשה הייתה טובה מאוד. ואז לקחה את קרסול ימין – ושמה אותו מאחורי העורף, ואחר כך את קרסול שמאל. ככה נתנה לשרירים להתארך מעט, והחזירה את רגליה למקום באיטיות. זה גרם לה להרגיש מצוין. שורשו של התרגיל בתקופת תרגילי היישור של רגליה, שהיו עקומות בינקותה. חמש-עשרה דקות כל בוקר וכל ערב. הוריה הקפידו ליישר ולמתוח את איברי הזאטוטה בהתאם להוראת הרופא, על מנת לחסוך ממנה ללבוש סד. לפעמים, כשממש שיעמם לה, ואף אחד לא היה בסביבה, טיפסה על עץ הפיקוס העתיק שבחצר עד לצמרת, ואחר-כך על מגדל המים במושב, שכולם פחדו לעלות בשלבי הסולם החלודים המתפוררים שלו. היא נאחזה רק במוטות החיצוניים ולא בשלבים השבורים. אמרה לעצמה שהיא עולה לשם רק כדי לנקות את הראש ולראות את הנוף. הייתה מסוגלת אפילו לטפס במעלה גזע דקל הוושינגטוניה החלק, בקדמת חצר הוריה, שבעה מטר גובה כמעט בלי זיז להיתפס בו. תמיד הצטיינה בטיפוס. כילדה זה בא לה בקלות ובעונג. היא הבינה שיכולתה היא יוצאת-דופן רק כאשר קלטה ששאר ילדי הגן מפסיקים לשחק בחול ובבוץ עם הדלי והכף שלהם, עומדים למרגלות עמוד החשמל, ראשים קטנים, נקודות זעירות בוהות בה, והגננת ההיסטרית עידית צורחת במבטא רוסי שכדאי לה "חלרדת מהר" או ש"חאליהו ענבים" לא יביא לה ממתקים בפסח הקרוב.

מדי פעם תפסה את עצמה מרימה דברים מהרצפה בכף הרגל במקום בידיים. והכי מוזר היה כשמרחה לעצמה ליפסטיק עם בהונות כף הרגל, אחרי מקלחת חמה, ככה שהכול היה היגייני. לדודה של סבא, לַמשוררת, אחות אביו של סבא, היו כפות רגליים ארוכות ועדינות כידיים, ומְסַפּרים שהייתה בודקת את אצבעות הצאצאים כדי להיווכח אם הם "שייכים למשפחה". והעדינות הזאת, המזויפת בעיניה, לא מרפה ממנה. הפרסונה שעטתה על עצמה בגיל שתים-עשרה היא כבר חלק ממנה. משתלטת עליה. חלק ממהותה. אם תקרע אותה מעליה – תבקע מבשרה ותדמם. איפה כל ההטבות שהבטיחו לה – שמראה מצודד מבטיח לה? השם שנתנו לה הוריה מתאים ליצור מזוקן שמטפס בעקשנות על סלעים בערבה. אולי לא בכדי הרגישה לעיתים כנפש גברית בגוף אישה. יותר מדי עצמאית במחשבתה. יותר מדי בהשוואה לְמה?

*

רעלנים נחפפו והתנקזו לחור שבכיור. עכשיו גם רעמתי גוזזה. משבים לוהטים שרקו וייבשו. מִבנה הגולגולת שלי גם הוא חשוף. מגרפה סינתטית סירקה והזקיפה את ערוגת הקצוות הקוצנית. מעניין אם היא תשים לב ותבין. למה שיעניין אותה, בתוך כל מה שהיא עוברת במחלתה, מה אורך שיערי היום ומה המשמעות של ניסיונות הזדהותי הנרקיסיים?

יצאתי לאוויר הסתווי, גֵ'ל ריחני נקרש בשערי. מעל מבנה מוזנח, בצמוד למספרה, השתלשל שלט מצויר בצבעים זולים וצעקנים: "סלון יופי סילביה נורדי". בקושי מחובר לקיר במסמרים חלודים. לא פלא ששמר על עצמו לא להתחיל אתי מפורשות, כפי שרוב הספּרים הסְטֵרייטים היו עושים. בטח חשש שאשתו תִכנס באמצע או שמישהו ילך לסלון היופי הסמוך להלשין בפניה.

במהלך הנהיגה שיננתי את תדפיס קורות-החיים ששלחתי ל"ווי". ערכתי בראש חזרות איך אציג את עצמי, מה הסדר הכרונולוגי של מקומות-העבודה הקודמים, תקופת ההעסקה, הגדרות התפקידים ומה עשיתי בכל מקום. שלא אפלוט בטעות מול המראיין משהו בלתי תואם לנייר. אני אהיה בסדר, אמרתי לעצמי. תמיד אני מסתדרת בסיטואציות כאלה. הבעיה היא שכאשר מדובר במקומות-עבודה שמאוד רציתי, התקשיתי לנהוג בביטחון לעומת מקומות שלא חשקתי בהם.

נכנסתי לחניון הבטון, התבוננתי שוב במראה האחורית ואמרתי לעצמי שאני נראית לא רע. קצת כמו ילדה קטנה שהלבישו אותה כמו חנונה, אך זאת הייתה בחירה בטוחה. המקטורן החום הביא לי את הקריזה, בכלל, חום עשה לי רע וכבד תמיד. בחורה מטופחת נהגה מכונית חדישה עם הלוגו של "ווי" לתוך החנייה. הגרון התחיל להתכווץ, כחכחתי קלות ויצאתי לקראת המעליות. הן היו מצוידות במראות ובאורות ניאון בוהקים, שגרמו לבבואתי להיראות עוד יותר לא מציאותית ומנותקת. מה הסיפור עם המראות? עוד מעט אתחיל לחשוב שזוהי קונספירציה. פסעתי לעבר קומת המחלקה, צעדיי נבלמו בדלת זכוכית שהייתה אמורה להיפתח על ידי פקידה מבפנים. יכולתי לפתוח אותה עם כרטיס עובד מגנטי, אם היה לי אחד. לא היה כפתור לחיצה. נאלצתי להקיש בדלת ולנופף בידיים עד שמישהו מהשיווק עבר במקום ופתח.

עדי בן-עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק עשירי

הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר

הוא ואדי אל-חווארת

היו איכרים שנהגו לשכור משגיח לעבודה, או שהטילו אותה על בניהם המתבגרים. רובם לא איפשרו לבניהם ללמוד בגימנסיה העברית ביפו, פן ירכשו השכלה רבה מדי ולא יחזרו לעבודת האדמה. דודי לא זכה להשכלה גבוהה, כמוהו גם אבי. המשיכו ללמוד רק שלוש שנים בבית-הספר החקלאי במושבה. סבי המיתולוגי לא רצה שבניו יעזבו את החקלאות.

יינע היה משגיח בעצמו על פועליו, לרוב היו אלה ערבים. תחילה שימש משגיח גם בנחלת אחיו הבכור סקנדר, שהחליף את שם המשפחה מקוסוחוב לגרשוני, עד שיום אחד רבו השניים ושוב לא דיברו איש עם אחיו לעולם. הדבר אירע לאחר ששימל בן הפלחית, הבן-דוד של רותי, גדל קצת והתחיל לדבר. סקנדר אמר ליינע אחיו שאם עוד פעם אחת שימל היחף וזב-החוטם יפנה אליו ברחוב ב"יא עמי!" – הוי דודי! – הוא יהרוג את הילד.

סקנדר היה עשיר מיינע. הוא היה בעל שדות חיטה ושעורה ושיבולת-שועל, ורפת, ופרדס גדול שרובו תפוחי-זהב אך גם אשכוליות ולימונים. אבל יינע היה חרוץ ומוכשר ממנו בכל העבודות החקלאיות, וגם מנוסה בעבודה עם הפועלים הערבים.

בבוקר היה יינע נפגש עימם ב"סבאח אל-חיר," בוקר טוב, ועוד ברכות מתוך ידידות נעימה ועצורה.

עם התחלת העבודה היתה חלה אצלו התפרצות איומה של גערות. כדי להטיל פחד היה מתנפל על אחד מפועליו, לרוב צעיר, על יסוד תואנה כלשהי, שזה השאיר פרק של אינג'יל או שורש של חילפה לאחר העידור, תמיד מצא איזה פגם, והיה מרים עליו קולו בצעקות ומגרש אותו מהעבודה, "יאללה רוח, רוח! יא אהבל!" – לאחר שחטף ממנו את הטורייה וזרק אותה בכוח מרחק מטרים אחדים.

היתה לו שישטמה [סיסטמה, שיטה] בעבודה: "כשאתה מעביד פויעלים, ובייחוד עראבערס, אף פעם אל תגער בחזק ואל תסתכסך עם הביריון. מצא את המסכן והחלש שבהם ועליו תתנפל בגסות, בצעקות, וגם בלי סיבה. ככה תפחיד את היתר והם יצייתו לך ולא יתרשלו בעבודה."

שאר הפועלים היו משתקעים בשתיקה רבת משמעות אך לא מעיזים לפצות פה, שהרי הוכח לכל שהמשגיח הוא אכן עבאדאי, חזק, מומחה בקללות על בוריין, ובעיקר – הרי הוא המשלם עבור העבודה ויכול לפטר אותך בין-רגע.

חג' עבד אל-מצרי חד-הלשון חיבר על כך חרוזים שאותם היו שרים ה"שקצים" הערבים, ולא רק אלה שגורשו, כאשר היו שבים בחבורה משדות המושבה אל כפרם:

 "דללק דאייר

וולא תשתע'ל ענד יינע-מייער!"

מוטב לך להסתובב בטל, ובלבד שלא תעבוד אצל יינע-מייער.

ישנה עדות שהיה קיים גם נוסח אחר במקצת:

 "כול אל-יום דאוור, דאוור,

ומא בתשתריל מע יינע-מייער!"

כל היום סוב לך סוב, ואצל יינע-מייער אל תעבוד!

לאחר התפרצות-הבוקר היה יינע קוס-אוחותו מתרכך, ובקול מפייס עובר מפועל לפועל, "עבדאללה, עשה כך," – "עטאללה, תקן ככה," – "חג' עבד, זרוק את העפר ויישר."

עתה היה יכול להיעדר למשך רבע או חצי שעה. העבודה "תלך". היה נוהג לגשת לפרדס הסמוך לצרכיו, או לבדוק את רשימת הפועלים או לסדר משהו בבייקה, בית האריזה, שמחוץ לעונת ההדרים היא עומדת ריקה.

סיפרו על אחד המשגיחים מבני-האיכרים, כי כאשר עבדו פועלות בשדה, בדרך-כלל בעישוב, ובייחוד אם היו אלה יהודיות – היה עושה עצמו כורע להחריא בפרדס ובעצם מסתכל לעברן מבין השיחים ומאונן את קישוי הבוקר שלו אל האדמה.

פתאום היה יינע שב ומגיח בהסתר מבין העצים, טופח על בטנו העצומה שלא נתקטנה גם לאחר חירבון הבוקר, ומכריז בקול פטרון: "בריאות גופכם! טאך!"

 "בריאות גופך ושלומך."

 "מה זאת, היכן הלכה הגבורה, יא שבאב?! טאך!"

 "למה תדבר כך, חוואג'ה יינע? לא נחלשנו רגע מן הבוקר."

 "אללה יעטיכום אל-עפאיה!" כשדיבר ערבית היה גימגומו נעלם.

 "מברוכ!"

 "בכוח, יא שבאב!"

והם מתעוררים כולם לעבוד בקצב, רוח חדשה עוברת אותם, והם פולטים מילים וגם הברות חסרות משמעות: "בוררר, בוררר, הך, הך, אירפע רג'לכ (הרם רגלך), טאך, טאך! אירפע אידכ (הרם ידך), טאך, טאך! אה, אה, יא כיחי, יא ניעי, חיליליליי!!!" ולפעמים גם: "אוי מאמע, קארטאפעס! – ראחמענס, אוי מאמע!" – כשהם מחקים את האידיש של המושבה.

בעבודת ה"בחר", היא העידור העמוק, שלאחריו הקרקע נעשית גלים של תלמים, כמו בחר, שהוא ים בערבית – היה יינע מעמיד את פועליו בשורה בפאת השדה. לעבודה זו היו לוקח גם צעירים יהודים, מבחורי העלייה השנייה, בעיקר מיוצאי חצי-האי קרים, הקרימצ'קאים, שנודעו בכוחם הגופני הרב. הפיושניק (פיוש, בצרפתית מעדר, ומונחים אלה נקלטו במושבה מהתקופה שהתנהלה תחת שלטון הפקידות של הברון) היה מתחיל לעדור בפאת השדה, מתקדם בקו ישר, שופך את רגבי העפר לימינו ומותיר לשמאלו תלם עמוק שדופנו מבריקה כראי מאיבחות הלהב של הטורייה.

פיושניק שני, שניצב לשמאלו, היה מתחיל לעדור בטורייה קצת אחריו, רגלו הימנית בתלם, וחוליית התלם החדש שפתח ממלאה את התלם שחפר הראשון, וכך הלאה, עד לפיושניק האחרון.

לאחר שהפיושניק הראשון סיים את המענית, היה עומד מחכה שיגיע הפיושניק האחרון, וחוזר ועודר בכיוון הנגדי, כשהוא ממלא בעפר את התלם הריק שהותיר האחרון.

יינע למד מן האפנדים הערבים, והיה מציב גברתן בראש השורה וגברתן במאסף. הראשון מושך קדימה, והאחרון מזנב ברגלו של מי שלפניו, ומכריח את כולם בתורם להגביר את הקצב.

שמועה אומרת כי לחלוץ ולמאסף היה מעניק "תוספת-מאמץ" במטבעות פחותות-ערך, ולנכשלים – בעיטה ושילוח הביתה. ועוד מסופר על יינע שבקצה החלקה היה תולה דג מלוח, והראשון שהיה מגיע, היה זוכה בו. ואולם קשה להסביר כיצד התנהלה התחרות, כאשר כל אחד נכנס בתורו לעידור, והכל התקדמו יחדיו בשורה אלכסונית.

הניר נגמר, והוכנה כבר גם "חתיכה", (חיתיכה או חותיכה בערבית, כלומר תלם חדש), לניר השנייה. יינע מכריז עתה על נפש (בשני פת"חים ובשין שמאלית), הפסקה קצרה. יושבים. והוא עימם. מנגבים את הזיעה, שותים מים ומגלגלים סיגריה. שולחים את אחד הנערים להוריד אבטיח מקצה המיקשה ולהשקיעו בתעלת מי ההשקאה הזורמים בפרדס, שיתקרר לצהריים.

שיחה ידידותית קולחת, והפתיחה מענייני היום, על החתונות בכפר, ובמושבה, ולבסוף, כמובן, מנפלאות המדע והרפואה העממיים [שרק בימינו-אלה, לאחר שפחתה בארץ ההשפעה האשכנזית הנפסדת וקמה האליטה החדשה, שבו להכיר בערכם].

חג' עבד אל-מצרי פותח ומספר את המעשה ברופא המפורסם עבדולקאדר ובאבטיחי ואדי אל-חווארת [הוא עמק חפר] המצויינים, מהזן אמחסני. כידוע, אורחות הגמלים העמוסות אבטיחים עושות דרכן כל קיץ ממיקשאות ואדי אל-חווארת אל נמל האבטיחים מינת אבו-זבורה [חוף מכמורת], ושם מעמיסים את האבטיחים על ה"מרכב" [ספינת מפרש] כדי להובילם לפורט סעיד. את הספינה מרתקים על-ידי עוגנים במקביל לחוף, ומחרטומה ומירכתיה מותחים לעבר החוף רשתות אחדות, המשמשות כגדרות. הגמלים מגיעים כשהם עמוסים אבטיחים ברשתות קלועות לצידיהם, והם נכנסים במים עד צוואר. שם משחררים את האבטיחים, ואלה צפים לעבר ה"מרכב" כשהם סגורים בין הרשתות.

בצידי הספינה מותקנים לוחות-עץ ועליהם עומדים, בגובה המים, הספנים השולים את האבטיחים מהים וזורקים אותם לידי חבריהם שעל הסיפון. בזה אחר זה מגיעים הגמלים העמוסים, והאבטיחים מתנדנדים עם הגלים כגולגלות ירוקות-לבנות, והצעירים עומדים במים והודפים אותם לעבר הספינה. כאשר המטען מגיע לגובה המפרשים, והספינה שוקעת למידה הזו, היא מפליגה למצרים לקול קריאות שמחה ושריקות מן החוף.

בעונת האבטיחים הופך נמל אבו-זבורה ממפרץ שומם לקריה הומה ובה סככות ודוכני אבטיחים, בתי-קפה שמציעים שרפרפי-קש, לימונדה, נרגילות וספלוני-קפה בטסי-נחושת, פלחי אבטיח, שצונן במי הים מבעוד לילה, נתחי גבינת צאן, צועני עם קוף, מספר-סיפורים המגולל יריעה מצויירת בסנדוק אל-עג'ב, תיבת הקסמים. כולם נהנים מעונת האבטיחים, כמו שאומר הפתגם: "אסטווה אל בטיח – מפיש טאביח!" כשהאבטיח מבשיל – אין צורך בתבשיל!

הרופא עבדולקאדר היה בן למשפחה מכובדת באחת מארצות-הבלקן המוסלמיות. מקצוע הרפואה היה עובר במשפחתו במשך דורות מאב לבן. עבדולקאדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אבובאקר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פטמה, בת למשפחה מיוחסת ומפורסמת. היא היתה נערה יפה, שנודעה בכל סביבותיה גם בטוב-ליבה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עלי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, מחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. עלי למד מהר קרוא-וכתוב והתחיל כבר להיכנס בסוד המקצוע של הרפואה. אביו תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה המסורה.

אך לא כך רצה הגורל. כאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקאדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה. במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "הנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה שבו מת הבן החליט עבדולקאדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו. עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קרביו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, שבו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמוחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקאדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ בשדות ועובר כל הימים בדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית שבו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים.

ביום מן הימים קם עבדולקאדר ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה. זה ידוע שדרווישים וחג'ים, כך נהג גם חג' עבד אל-מצרי עצמו, נודדים רגלי במקלם ובתרמילם לקבר הנביא ובחזרה, כשהם מתפרנסים על תפילות ונדבות.

באחד מימי נדודיו של עבדול-קאדר נשברה הידית של סכין-הכיס שלו, והלהב נישאר ללא ידית. חיפש משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה, בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות, נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ושהיתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה לשמש ידית לסכינו, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת, שם ראה לראשונה את המיקשאות ובהן האבטיחים מן הזן אמחסני, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות, שמהן בא. הוא הירבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אביטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

והנה נוכח לתמהונו הרב שעסיס-האבטיחים ממיס, ממוסס ומאכל את ידית הסכין וזו הולכת ונעשית דקה מיום ליום.

יום אחד הביא אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר, ישב בה ימים אחדים ושיפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו קטנה עד שלא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה, מעוגלת כקשת. למרבה הפלא נישארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן, שכניראה בלע אותה בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו סביבה עד שנוצר הגוש הגדול והקשה כעצם, שבסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית המדעית עודדה במקצת את עבדולקאדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב. הוא המשיך בדרכו למכה, מילא אחר מצוות העלייה-לרגל, אבל כשהחל לחזור החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לוואדי אל-חווארת, שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה.

כך שב לעסוק במקצועו, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, לאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ וממס את כל המישקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

כך מפליג חג' עבד אל-מצרי בסיפורו, כשהוא גורף מדי פעם קריאות השתוממות והתפעלות. הפועלים מחניפים ליינע קוס-אוחתו רחב-הכתפיים, שכרסו הגרגרנית מתנשאת כהר של שובע ביניהם. הם משתדלים להסיט את תשומת-ליבו מן הרגעים החולפים, ולהביא סיפורים נוספים. יינע מניח לכך למשך חמישה רגעים, ועוד חמישה רגעים, לשם הנימוס.

ופתאום מביט אל שעונו.

"אלוהים גדול! יא-שבאב!"

 "אה, הגיע הזמן?" הם מיתממים.

 "הגיע וגם עבר. יאללה!"

קמים בעצלתיים ועובדים כמי שכפאם שד – עד הישמע הפעמון להפסקת הצהריים. אוכלים ונחים קצת. העייפות רבה. אפילו הסיפורים נדמו.

אבל עיקר החום, והקושי בעבודה, הם עוד לפניהם, בשעתיים של אחר-הצהריים, שנותרו לפני הישמע הצלצול המסיים בשעה ארבע.

 "עליכם לגמור את החתיכה הזו, בקבלנות – והביתה, טאך!" מכריז יינע קוס-אוחתו, כדי לעודדם.

שוב טמפו, והם גומרים כעשרים רגע לפני הזמן, אבל עליהם להישאר בעבודה, אמנם לא לעבוד, עד המועד הקבוע, לבל יראו אותם שאר הפועלים בלכתם הביתה לפניהם.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בוקר טוב מר אהוד בן עזר, הדברים שלהלן מצוטטים מגיליון 1659 של המכתב העיתי שלך.

"אהוד: מתי כבר תשתחרר מהאובססיה האנטי-ביבית שלך ותפסיק את דבריך החוזרים על עצמם לעייפה ומאשימים בכל דבר רע את נתניהו, זאת אחרי ששיבחת בכל דרך אפשרית את יעלון שעבורו קראת להצביע בבחירות הקודמות, וכיום אתה משבח את סער שעבורו קראת להצביע בבחירות האחרונות! – אינך חש שבעיני קוראים רבים אתה כבר ממש מגוחך?

"ואגב, חלק מההדר הז'בוטינסקאי של הנשיא ראובן ריבלין הנערץ עליך – קשור לכך שגם הוא כנשיא היה שותף להשכחתם של שלושה חיילי צה"ל שהרג אצ"ל במרד אלטלנה – להשכחתם מהזיכרון הלאומי של המאורע באזכרה הנערכת מדי שנה רק להרוגי אצ"ל, שחלקם ערקו מצה"ל ולקחו חלק במרד."

זכותך להעריץ לשבח להלל ולקלס את ביבי כאות נפשך, אבל אם אתה נותן במה לדעות אחרות משלך, עליך לכבדן. התשובה שלך לאורי הייטנר על דבריו על ריבלין אינם מעידים על פתיחות אלא על הערצה עיוורת למי ששלושה כתבי אישום עומדים כנגדו, על אדם שהפילוג, ההשמצה והשיסוי של אלא כנגד אלה בעם, והפצת שקרים הם דרכו, ניצול מעמדו לטובתו הפרטית הוא אורח חייו. גם הישגיו שהוא מתגאה בהם לא באו מתוך דאגה לעם אלא מתוך יצר התחרותיות הטבוע בו להיות תמיד ראשון גם אם על ההישג הושתו הוצאות לאומיות מיותרות לחלוטין, ועם הזמן גם מתברר שאינם כה גדולים, ע"ע חיסונים.

פקח עיניך. יש דעות אחרות, וכדאי שתקשיב להן. ביבי יכול להיות שגריר נהדר שלנו בעולם, אין הוא מנהיג לאומי!!!

אנא, דאג שדבריי אלה יצוטטו במכתב העיתי הבא שלך. דברי הקודמים, אגב, לא פורסמו, מדוע?

כל טוב,

ורדה ברלין

אהוד: גברת ורדה ברלין, למיטב זיכרוני, כל דבר ששלחת לי – פורסם. אנא בידקי בגיליונות הקודמים. ואשר לדברייך האחרונים – מה תעשי עכשיו, כאשר ביבי "הנאשם" כבר לא ראש ממשלה ולא מטרה פסיכו-פוליטית לשנאת מבקריו? האם תפני מילת ביקורת כלשהי כלפי הממשלה האנדרוגינית של בנט-עבאס? או תמשיכי, כמו שעושה מר אורי הייטנר, להאשים כמעט בכל דבר רע שקורה רק את נתניהו?

* אהוד יקר, תודה לנעמן כהן על שבחיו המרובים למאמרים שלי על עמל כפיים והשכלה. כך גם נודע לי שהוא עצמו בן קיבוץ גבת, וזה מעניין.

אבל הוא מכנה אותי "ארנה פרייער בן דרור גולן" – כשם שהוא חותר תמיד לציין את השם הקודם – אבל שמי האמיתי , למען הדיוק, הוא "ארנה ARNA שטנצלר בן דרור גולן" – ואם הוא כבר מחפש קרובים אז אני גם בת-דודה  של אפי שטנצלר, שהיה ראש עיריית גבעתיים. בקיצור – כל "הרכילות" שדרושה לו.

ורק אוסיף שבחים להערותיך הציניות והכואבות, למעשה, לאירועי הימים, שאני מאוד מזדהה עימן.

ארנה

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל