פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1662

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' באב תשפ"א, 15.7.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: בְּלִיל הָאַשְׁלָיוֹת. לְיִשַׁי. סְתָו בַּגַּן. // אהוד בן עזר: מיהו ישי שלוֹ מוקדש השיר של אסתר? // יוסי אחימאיר: בדרך לאסון תחבורתי. // ד"ר מרדכי קידר: בסיס הסכסוך בין ישראל ושכניה: ג'יהאד. // מלי טויב: רשמים מהסרט "קופסה כחולה"  של מיכל ויץ. // אהוד בן עזר: ביקור בחוות חפצי-בה, וסיפור "החג' מחפצי-בה" ליעקב שטינברג. // אורי הייטנר: צרור הערות 14.7.21. // מנחם רהט: יוסף בן מתתיהו – שרלטן או פטריוט? // נירה אשל: על המקלחת המשותפת לבנים ובנות במוסד החינוכי של השוה"צ במשמר-העמק. חלק שני ואחרון. // משה גרנות: הצדעה לתחקיר ולתוצאה, על "מלכת היופי של ירושלים" מאת שרית ישי לוי. // הרצל חקק: אהרון זכאי – שירה שחותרת אל חוֹפוֹ שֶׁל רַעְיוֹן. // רוֹן גֵּרָא: הַחְמָצָה. // אסתר רַאבּ: סיפורי דבורה בארון. // עדי בן-עזר: אפרודיטה 25. פרק שמיני: "להתראות," נעץ בי מבט כאילו הוא מפשיט אותי. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שנים-עשר: סבא מאיים בשדים על החניוקים הירושלמיים. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

נָשִׁים כְּשׁוֹשַׁנִּים

 הָאַשְׁלָיוֹת

שי לישי

1.

בְּלִיל הָאַשְׁלָיוֹת

פְּקַעַת-הַוֶּרֶד

בְּאֵפֶר-קְבָרִים  –

גַּלֵּי-חַיִּים

גּוֹאִים  –

לְהִבָּלַע בִּתְהוֹם צְפוּיִים  –

שְׁתַּיִם נָשִׁים:

גּוֹסְסוֹת,

תְּלוּיוֹת בְּפֶקַע-וֶרֶד:

קוֹשְׁרוֹת בּוֹ מַבְּטֵי-חֲנִינָה

פֶּקַע-וֶרֶד

עַל סַף קֶבֶר

נָח  –

קוֹרֵן חַיִּים

אֶל תּוֹךְ אֵפֶר-הַתְּהוֹם

סוכות, תשל"א

1970

[מתוך העיזבון]

2.

לְיִשַׁי  –

אֲשֶׁר עָמַד עַל דָּפְקִי

בֹּקֶר, בֹּקֶר;

אֲשֶׁר הִרְעִיף טַל-מַרְפֵּא  –

לְעֵינַי הָעֲיֵפוֹת;

וּלְעֵת-עֶרֶב  –

הֶעֱלָה חֲלֵב-צִפֳּרִים

אֶל מְאוּרָתִי הַדַּלָּה

תּוֹדָה!

22.11.1970

בי"ח יפה-נוף, הכרמל

[מתוך העיזבון]

סְתָו בַּגַּן

עֲשַׁן-קוֹצִים  –

בָּאֲוִיר

עַנְנֵי-חַמְסִין

קְלוּשִׁים

הָעֵצִים סְחוּפִים

מֵאָבָק

מְשַׂחֲקִים בְּיָרֹק

מְדֹרָג

מִתְכּוֹנְנִים לַשַּׁלֶּכֶת  –

עֶגְלוֹת-יְלָדִים

אֲדֻמּוֹת

חוֹפְזוֹת בִּידֵי

נְעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת

וְהַחַיִּים מְגַלְגְּלִים

בְּאִחוּר זְמַן

שְׁלֹשָׁה יְשִׁישִׁים  –

רְקוּבִים

עַל כָּרֵי-דֶּשֶׁא

צוֹנְנִים לַחִים  –

הֵם צוֹחֲקִים

וְלוֹעֲסִים חָצָץ

שִׁנַּיִם תּוֹתָבוֹת  –

בְּפִיהֶם

וְרֵיחַ-יֶזַע רַע

עוֹלֶה מֵהֶם

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ברביעי בספטמבר 2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

אהוד בן עזר

מיהו ישי שלוֹ מוקדש השיר של אסתר?

בבית-החולים שעל הכרמל מאושפזת אסתר עד סוף נובמבר 1970. בביקורי הראשון היא עורכת לי הכרה עם סטודנט-לרפואה צעיר, ישי לוי שמו, שעובד בחופשותיו כאח-מעשי, מתיידד איתה ומטפל בה במסירות. היא מבלה שעות ארוכות בשיחה עם הבחור הצנום ונעים ההליכות שעיניו שופעות אור וחביבות טבעית, הצעיר ממנה ביותר מיובל שנים. ואולם הוא עוזב את בית-החולים לפניה כי עליו לשוב לירושלים משנפתחה שנת הלימודים. אסתר מאושפזת בקומה השנייה, שבה מטופלים קשישים החולים במחלות כרוניות ואף סופניות. "לא רק אוכלוסיית החולים אלא גם מיבנה בית-החולים, והאגדות שהסתובבו סביבו, אהבה ורומנטיקה, היקנו ומקנים למקום נופך מיוחד," כתב לי לימים ד"ר ישי לוי.

בליל חג הסוכות תשל"א, 1970, גוססות שתי שכנותיה-לחדר, ישי מטפל בהן, ואסתר כותבת על כך שיר ומעניקה לו אותו למזכרת, מבלי לשמור העתק לעצמה: "בליל האשליות / פקעת-הוורד / באפר-קברים – / גלי-חיים / גואים – / להיבלע בתהום צפויים – / שתיים נשים: / גוססות, / תלויות בפקע-ורד: / קושרות בו מבטי-חנינה / פקע-ורד / על סף קבר / נח – / קורן חיים / אל תוך אפר-התהום – "

לאחר שהיא שבה לפנסיון בטבעון, שולחת אסתר לישי, לירושלים, את ספרה "שירי אסתר ראב" עם הקדשה שהיא שיר לעצמו. התאריך והמקום הרשומים בו הם אולי המועד שבו היא עוזבת את בית-החולים: "22.11.1970, בי"ח יפה-נוף, הכרמל". בהקדשה נכתב: "לישי – / אשר עמד על דופקי / בוקר, בוקר; / אשר הרעיף טל-מרפא – / לעיניי העייפות; ולעת-ערב – / העלה חלב-ציפורים / אל מאורתי הדלה / תודה!"

 "שמחתי מאוד לקבל את ספרך ובו ההקדשה הנחמדה," הוא עונה לה בחנוכה תשל"א (דצמבר 1970). "אני מקווה שמצב בריאותך תקין והרגל לא מציקה לך יותר. אצלי הכל כשורה, מסלול של לימודים – בקרוב נעבור בחינת סיכום בפאתאלוגיה ומיד לאחריה ניכנס למחלקות ביה"ח, ללימודים הקליניים הסדירים. נוסף על כך אני עובד כשני לילות בשבוע בהדסה. את שירך ['בליל האשליות'] שהקדשת לי הצמדתי לספר. נשאלתי בהזדמנות מה מתאר שיר זה – סירבתי לענות וטענתי שזו חווייה ידועה רק לשנינו בלבד, הלילה הזה ששגעון וגסיסה דרו בו בכפיפה אחת, וזה היה ליל חג הסוכות. והרי סוף כל סוף את רוב רובה של החווייה אין המשורר מעביר לקורא, ואולי טוב הדבר שהקורא יבנה את חווייתו על יסוד תוכנו של השיר, כמו אבן שזורקים אותה לבאר עמוקה ואחר-כך מקיפים אותה בכל מיני דברים החורגים מגדר המציאות."

לאחר מותה שולח לי ד"ר ישי לוי את תצלום השיר וההקדשה, ובמכתב המצורף אליהם הוא כותב: "עשר שנים בדיוק עברו מאז היכרתי את המשוררת. היה זה כאשר עבדתי כאח בתקופת חופשת הלימודים, בבית-חולים יפה-נוף שעל הר הכרמל. המשוררת היתה מאושפזת לצורך טיפול אורטופדי, כמדומני. הקשר שנוצר בינינו בא לידי ביטוי בשיר מפרי עטה ובהקדשה בפתח ספר שיריה. ברקע לשיר התרשמותה של המשוררת מימיהן האחרונים של שתי חולות חשוכות מרפא, שכנותיה לחדר בתקופה זו."

באביב 1971 ממשיכה אסתר להתכתב עם ישי וגם מנסה להשיג למענו מילגה אצל הרצפלד. בינואר 1971 מתפרסם ב"מאזניים" סיפורה "הפרה הכחולה". הסיפור מתאר פרה משתעלת וחולת-שחפת ברפתו של אביה יהודה ראב, והוא נאלץ לבסוף להרוג את הבהמה החולה, לבל תדביק את חברותיה. את החוברת היא שולחת לישי, ובתשובה הוא כותב לה בחודש מרס: "שמחתי מאוד לקבל את סיפורך אודות הפרה הכחולה, הייתי עד לחבלי יצירתו של הסיפור בביה"ח. אני בטוח שיש משמעויות רבות שמסתתרות מאחורי שם זה, והסמליות רבה. מצד שני מצטער אני לשמוע שאת עדיין סובלת מהרגליים, ומקווה שגם זה ישתנה לטובה."

הקשר הלבבי של אסתר עם ישי אינו נמשך. הוא סטודנט הלומד ועובד בירושלים ואילו היא מצוייה בפנסיון המרוחק בטבעון. הידידות שנוצרת ביניהם היא רק מעין פרליוד, הקדמה, לפרק חדש של קשר רגשי עמוק לגבר צעיר, שעתיד לפלוש אל חייה של אסתר בעוד חודשים אחדים, קשר העתיד להימשך עד יום מותה, ומבחינה מסויימת גם מעבר לו.

(מתוך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. עם עובד, 1998).

הערה: לאור דבריו של ישי יש כנראה לנקד את שם השיר בְּלֵיל האשליות ולא בְּלִיל האשליות.

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

שני נאשמים ברצח בעכו נעצרו

אך טרם נשפטו

וטרם נגזר עליהם מאסר עולם!

* * *

יוסי אחימאיר

בדרך לאסון תחבורתי

הידיעה המדאיגה ביותר שפורסמה במהלך השבוע שעבר, לדעתי, לא היתה חוק העריקים שעבר בכנסת, ולא גזר הדין על הגננת המתעללת, לא הנזיפה האמריקנית על הריסת ביתו של מחבל-רוצח, ולא גל הקורונה החדש בדמות וריאנט דלתא פלוס – היא הופיעה בעמוד השער של העיתון הכלכלי "דה מארקר":

"בתוך חצי שנה יצטרפו 184 אלף מכוניות חדשות לפקק הישראלי."

במחצית הראשונה של 2021 – אומרת הידיעה – מספר שיא של מכוניות חדשות נמכרו, מה שמקרב את ישראל לאסון תחבורתי. יתר על כן, פורום חוקרי סביבה וחברה בישראל תחת שם האומר הכל – "צפוף" –  הזהיר, בכנס שנערך לא מכבר, כי מיספר כלי הרכב הנוכחי, 6.3 מיליון, צפוי להגיע ל-10 מיליון בעוד 30 שנה, וכפי שאמרו המומחים, אז כבר לגמרי אי אפשר יהיה לנוע בכבישי ישראל.

בעוד 30 שנה? – הצחקתנו... והרי כבר כיום בקושי אפשר לנוע ולהתקדם בדרך אל היעד. איש אינו מופתע. בוודאי לא מאות אלפי הנהגים הגודשים ברגעים אלה את כבישי ארצנו, הן בתוך הערים והן בנתיבים הבין-עירוניים. זרמי מכוניות נעים בקושי הלוך והנה, בכל הכיוונים, כמעט בכל הנתיבים, כמעט בכל שעה, ובתוכן נהגים ונוסעים עצבניים, שתקועים בפקק מזדחל.

ולא שלא נסללו כבישים חדשים בשנים האחרונות – והורחבו קיימים, ושונו נתיבים, והוקמו מחלפים מרשימים – אלא שקצב שיפור התשתיות אינו עומד בהתאמה לקצב הגידול בכמויות כלי רכב המיובאים באלפיהם מדי חודש ושנה.

אני זוכר שבזמנו התנגדתי בחריפות לכביש 6. סברתי שהפגיעה בערכי טבע תהיה חמורה ביותר. טבע ארץ-ישראל ההולך ונכבש תחת אספלט הכבישים החדשים והבינוי של ערים ויישובים חדשים או הרחבתם. כאבתי את העבודות הנעשות בשער הגיא, שפצעו באופן אנוש את מורדות ההר הנושקים לנתיב הקיים, והן יכערו את הנוף, יפגעו בייחודו.

התבדיתי. במהלך העבודות, כאשר דחפורים ושאר כלי עבודה אימתניים נגסו ללא רחם בדפנות הגיא, אכן הפגיעה היתה קשה. אבל השכילו מרחיבי הכביש להשקיע גם בריפוי הפצעים. היום, גם בשער הגיא וגם לאורך כביש 6, הטבע משתקם והולך, הנתיבים משתלבים בו טוב למדי, התנועה בהם עמוסה.

מה היה קורה אלמלא היו מרחיבים את כביש 1, הנתיב הראשי בין בירת ישראל לגוש דן עם תל אביב בראשו? או שלא היו סוללים את כביש 6 המהיר לאורכה של ישראל – שכבר היום בקטעים מסויימים מתנהלות עבודות להרחבתו? הרי בלעדיהם לא היה צריך לחכות 30 שנה לאסון התחבורתי – וכבר כיום לא היה אפשרי לזוז.

עם זאת, עבודות ההרחבה והסלילה, ככל שהן מרשימות, אינן מדביקות את קצב הגידול בנפח הנסיעה. כל אדם יודע כי לצאת מהבית ברכב פרטי זוהי משימה "קרבית", שגובלת בסיוט. מועד ההגעה ליעד אינו תלוי-מרחק, אלא תלוי הגודש. לרוב זהו עומס תמידי, מעיק, מעצבן. עומס שמגביר תופעות נילוות קשות, שמדליקות את הצד השלילי אצל הנהג הישראלי – חסר הסבלנות, הנדחק, המקלל, שסבור כי רק לו אצה הדרך, רק לו מותר לחתוך בלי לאותת מנתיב לנתיב, לעורר זעמם של נהגים אחרים. צעקות ומריבות, קללות ויריקות... כך מתעצבת מחדש, על כבישי ארצנו הפקוקים, דמות האזרח הישראלי הבלתי מתחשב, האגואיסטי, אפילו הדורסני.

כך גם מיספר תאונות הדרכים הולך ומתגבר. יש שיאמרו, ושמעתי זאת מנהג מונית אחד, שכבר השלמנו עם המצב הזה, הרי אנו נסמכים על הווייז המופלא (גאווה ישראלית!) – ולא מתייאשים. אבל מתי תפקע הסבלנות כליל והפיצוץ החברתי יגיע?

המצב המחמיר על הכבישים, מעורר בנו את השאלה, איזו מדינה אנו – בני הדור שאבותיו אפילו לא יכלו לחלום על רכב פרטי – משאירים לצאצאינו אחרינו?

מדינה פקוקה לחלוטין, שתושביה חסרי מנוח, שמידת הסולידריות בקירבה מתמעטת והולכת, שבה כל דאלים – על הכבישים, ולא רק בהם – גבר; מדינה שבה מצטמצמים מיום ליום המרחבים הירוקים, האוויר מזדהם, ואת שמיה כובשים עגורנים ומגדלים... האם יש פתרון ומהו? איך נחלצים מהחנק המשתלט עלינו?

אני יכול להציע רק זאת, ואיני מחדש: צימצום בחוק של ייבוא רכבים חדשים, הגבלה מושכלת של כניסת רכבים פרטים ללב הערים, שיפור משמעותי של מערך התחבורה הציבורית. שתהיה אפילו חינמית. כך נחסוך אנרגיה, כסף, זמן ועצבים. המשימה הלאומית הזאת מוטלת בראש וראשונה על משרד התחבורה. משימה לטווח ארוך, אבל יישומה היה צריך להתחיל כבר אתמול. יש יותר מדי משרדים בממשלה החדשה, מהם חשובים, מהם מיותרים. משרד התחבורה הוא אחד מארבעת המשרדים החשובים ביותר לעתיד ישראל. רק שיתחיל לזוז ולא יתקע בפקק הביורוקרטי...

יוסי אחימאיר

אהוד: במשרד התחבורה יושבת שרה שדואגת פן תצטננה השחלות שלה בנסיעה ברכבת הקרה שממוזגת יותר מדי לפי צורכי הגברים, כך שאולי אין לקוות הרבה ממנה; מה עוד שהיא יושבת בממשלה אנדרוגינית העלולה ליפול מהצבעה להצבעה ונתונה לסחיטה של רע"ם; מה עוד שתשומת-לב השרה נתונה במידה רבה לסירוס השפה העברית על ידי הפיכת לשון רבים – זכרים ונקבות כמקובל – ללשון רבות נקבות, שכמובן גם הן סובלות מפקקוֹת בַּרחובָה ובכבישוֹת.

בשבוע שעבר נסעתי לנופשון בן ארבעה ימים של גימלאי תל השומר (בזכות המיסתורית) במלון "גולדן קראון" בנצרת. המלון היה סביר, הארוחות יוצאות מן הכלל בטיב, בשפע ובמגוון. איפה אתה יכול לקבל בארוחת בוקר, שיש בה, מחוץ לכל מה שמוגש במלון ישראלי כשר – גם כדורי פלאפל חומים פריכים טריים וטחינה וחומוס עם פול ופרוסות פיתות אפויות בשמן זית וזעתר? (רק הזיתים "אשכנזיים", עשויים עם שום!) – מבחינה קולינארית, המלון ממש מומלץ. גם השירות מצויין. הערבית נשמעה ברמה, בסגל וגם בבריכה, והיחסים בין ערבים ליהודים ממש אידיליים. כאילו לא היו שום קונפליקטים בעבר וגם בהווה הקרוב מאוד. מורגש גם שאין כלל תיירים נוצריים מחו"ל, והמלון תלוי בנופשים הישראליים, יהודים וערבים כאחד.

נסענו דרך חדרה וחזרנו דרך "עמק המעיינות" ובביקור במוזיאון "חומה ומגדל" בקיבוץ ניר-דוד (תל עמל). אבל ההתרשמות החזקה ביותר היתה, כדבריך יוסי, מהכבישים ומהנוף שבדרך. הנוף, בייחוד לאורך כביש החוף, מלא עגורנים, ממש צומחים מכל עבר, ללא הפסק, תנופת בנייה מטורפת לצרכי מדינה עשירה-כנראה שיש בה כבר תשעה מיליוני תושבים ואולי גם יותר. לא להאמין! ובוואדי ערה, בלי עגורנים, הגבעות מכוסות בצפיפות מדהימה בהמון בתים – ואילו הכבישים, כדבריך, גם הבין-עירוניים, למשל כביש בית-שאן-עפולה, ואדי ערה או כביש 6 – פקוקים לפרקי זמן ארוכים! ממש פקקי תנועה כמו באיילון ובמבואות תל-אביב. אין הבדל!

אולי רק מערכת אדירה של רכבות, אפילו חינם, כדבריך, אבל בתנאי שתפעלנה גם בשבתות ובחגים, למעט יום כיפור – תוכל להושיע את אזרחי מדינת ישראל הפקוקים. אחרת – מוטב להישאר בבית, כמו בימי סגר קורונה העליזים!

* * *

ד"ר מרדכי קידר

בסיס הסכסוך בין ישראל ושכניה: ג'יהאד

שורש המאבק הישראלי-ערבי יושב על בסיס דתי: מצוות המלחמה הדתית. רק הפנמת העובדה הזו תשנה את המערכה

מבצע "שומר החומות" היה עוד חוליה בשרשרת ארוכה של פעולות נגד ישראל, שהחלה כבר בשנת 1834, יותר ממאה שנים לפני שהוקמה מדינת ישראל, בטבח ביהודי צפת. בהמשך נטבחו יהודים בפרעות 1920, 1921, 1929, 1936-9, וביניהן. חמשת צבאות מדינות ערב (מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק) שפלשו למדינת ישראל יום אחרי שהכריזה על עצמאותה באמצע מאי 1948 לא התכוונו להקים מדינה פלסטינית אלא לקרוע את ישראל לגזרים, לספח חלקים ממנה ולהשמיד את 600 אלף היהודים שחיו בה. מלחמות 1956 ו-1967 נועדו "לשחרר את פלסטין" של 1948, לא את "הכיבוש" של 1967. אחרי שמדינות ערב נכשלו גם במלחמות שבאו בהמשך – מלחמת ההתשה (1969-70), מלחמת יום הכיפורים (1973), מלחמת לבנון הראשונה (1982) והשנייה (2006) – הבינו חלק ממדינות ערב שישראל חזקה מדי ולכן חתמו איתה שלום קר, בלי נורמליזציה ובלי חילופי תיירות, מדע, אמנות, וכלכלה (למעט אנרגיה), ובלי להכיר בה כמדינה יהודית שיש לה זכות קיום מלכתחילה. אפילו נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארק, ששמר על הסכם השלום שירש מקודמו, אנוור סאדאת, אמר למצלמה: "אלף שנים יעברו ואני לא אכיר בישראל כמדינה יהודית." עד היום, בכל האימונים והתרגילים של צבאות מצרים וירדן, אוייב הייחוס הוא ישראל.

למדינת ישראל כמדינת היהודים אין שום זכות קיום בעיני האסלאם ללא קשר עם גודלה, ועצם קיומה מהווה אתגר תיאולוגי למאמינים בהיות האסלאם "הדת (היחידה) בעיני אללה". לכן ג'יהאד חייב להתקיים נגד ישראל עד להשמדתה.

עם זאת, כבר ההיסטוריה האסלאמית הקדומה מספרת על מוחמד, מייסד האסלאם, שיחד עם צבאו טבח בשלושה שבטי יהודים שחיו בחיג'אז, בני קורייזה, בני נד'יר ובני קינוקאע. בני נד'יר חיו בנווה מדבר ששמו ח'יבר, ועד היום הטבח מוזכר בסיסמה המושמעת נגד ישראל והיהודים: "ח'יבר ח'יבר יא יהוד, ג'יש מחמד סיעוד" – "ח'יבר ח'יבר הו יהודים, צבא מחמד שוב ישוב."

הסכסוך בין ישראל לשכניה הקרובים והרחוקים הוא רב שכבתי: בבסיסו נמצא המרכיב הדתי, אסלאם מול יהדות, ועליו נבנו לאורך השנים רבדים נוספים כגון לאומיות, טריטוריה, כלכלה, דין בינלאומי, אינטרסים ופוליטיקה. הבסיס הדתי של הסכסוך נמצא בדרך כלל בשולי השיח הציבורי בישראל ובמערב – מכיוון שמדובר בחברות מודרניסטיות, ליברליות, אתאיסטיות ו/או חילוניות, המסרבות בדרך כלל ליחס חשיבות לדת וחשות שלא בנוח להתעסק עם עניינים הקשורים בדת בכלל ובאסלאם בפרט. אירופה שכחה מתי נלחמו בה מלחמות דת, ומוסלמים וחבריהם מדביקים לכל מי שמדבר על האסלאם באופן שאינו מוצא חן בעיניהם את התואר "אסלאמופוב". במקרים קיצוניים, התגובה נגדו היא אלימה ולאחרונה ראינו מקרה של עריפת ראשו של מורה בצרפת על שהעז להציג בכיתה קריקטורה של מוחמד.

בסיס הבעייה האסטרטגית של ישראל מול שכניה היא העובדה שהמוטיבציה שלהם – כפרטים, כחברות וכמדינות – להילחם בה, נובעת בראש ובראשונה מהמרכיב הדתי אסלאמי שהוא המאפיין החזק ביותר של תרבות המזרח התיכון מאז שחר האסלאם לפני 1,400 שנים, ושתמונת העולם שלו מחלקת את העולם לשני חלקים: "דאר אל-אסלאם" – "בית האסלאם" – הארצות שבהן האסלאם שולט, ומנגד "דאר אל-חרב" – "בית המלחמה" – הארצות שעליהן להצטרף לאסלאם בדרכי שלום, ואם יסרבו אז באמצעות הג'יהאד, מלחמת הקודש.

מצוות הג'יהאד היא חובה אולטימטיבית, מוחלטת, נצחית וטוטאלית, שכן האל בכבודו ובעצמו מכתיב אותה לבני האדם ולכן היא איננה נושא למשא ומתן, לוויתורים או להנחות. קיים ויכוח בין פוסקי האסלאם האם הג'יהאד הוא "פרץ' עין" – חובה אישית המוטלת על כל מוסלמי בכל זמן ובכל מקום, או היא "פרץ' כיפאיה" – חובה ציבורית המוטלת על עולם האסלאם בכללותו, ואם מתקיים ג'יהאד בעיראק נגד הכוח האמריקני, למשל, אז כל שאר המוסלמים האחרים פטורים מלקיים ג'יהאד בארצותיהם.

בישראל, כמו בשאר החברות המערביות, יש נטייה להתעלם מהעובדה שבטקסטים האסלאמיים הקנוניים – מהקוראן, החדית' (המסורת שבעל פה), הביוגרפיה של מוחמד ודרשות אימאמים במסגדים בימינו אלה – היהודים הם "בני קופים וחזירים" (קוראן 5:60), הם "רוצחי נביאים" (2:91), אויבי המוסלמים (5:82), זעמו של אללה רובץ עליהם (פרשנות של 1:7) ועוד כהנה וכהנה כינויי גנאי. הדת היהודית היא "דין באטל" ("דת בטלה") כי האסלאם החליף אותה (וגם את הנצרות), יהודים אינם עם אלא קהילות נפרדות השייכות לעמים שבהם חיו במשך מאות שנים ויותר ולכן אין שום היגיון לקיומה של מדינה יהודית.

הסכסוך בין ישראל ושכניה הקרובים והרחוקים הוא רב שכבתי: בבסיסו נמצא המרכיב הדתי, אסלאם מול יהדות, ועליו נבנו לאורך השנים רבדים נוספים כגון לאומיות, טריטוריה, כלכלה, דין בינלאומי, אינטרסים ופוליטיקה

על פי התפיסה המוסלמית, היהודים (וגם הנוצרים) חייבים לחיות תחת שלטון האסלאם כ"בני חסות" ("אהל ד'ימה") במסכנות ("מסכנה") כעונש על אי אמונתם בהיותו של מוחמד נביא האל. על פי התפיסה הדתית האסלאמית, ליהודים אין זכות למדינה, לצבא, למשטרה, לריבונות או לטריטוריה, ובוודאי שאסור להם לשלוט על מוסלמים או לפגוע בהם. לכן למדינת ישראל כמדינת היהודים אין שום זכות קיום בעיני האסלאם ללא קשר עם גודלה, ועצם קיומה מהווה אתגר תיאולוגי למאמינים בהיות האסלאם "הדת (היחידה) בעיני אללה" (קוראן 3:20). לכן ג'יהאד חייב להתקיים נגד ישראל עד להשמדתה.

אלא שבחיים יש מצבים שבהם האויב המאיים על המוסלמים חזק ומסוכן מדי, והאסלאם אינו מצפה ממאמיניו שיתאבדו בקרב שאין להם סיכוי לנצח בו. על פי התקדים שהציב מוחמד, "שלום חודיבייה" משנת 628, מותר למוסלמים לחתום על הסכם שלום זמני, כלומר הפסקת אש ("הודנה") כדי להעניק ללוחמי הג'יהאד מנוחה להצטיידות, להתחמשות ולאימונים, כדי להתחזק ולהמשיך את הג'יהאד בשעת הכושר, כשהם במצב טוב יותר ועם סיכוי גדול יותר לנצח בו.

שליט מצרים, מוחמד אנור אל-סאדאת, נרצח בידי האסלאמיסטים בארצו בגלל שחתם (1979) הסכם שלום עם ישראל מבלי להגביל את משכו בנוסח ההסכם, למרות שהוא קיבל רשות מאל-אזהר לעשות עם ישראל שלום זמני בלבד. מלך ירדן, חוסיין, דיכא ורדף את האסלאמיסטים בארצו אחרי שחתם עם ישראל על הסכם שלום (1994) ללא הגבלת זמן, כדי שהם שלא יעשו לו את מה שעשו המצרים לסאדאת. יאסר ערפאת אפילו לא ניסה להסתיר את העובדה שהסכמי אוסלו (1993) היו בראייתו הסכם זמני בלבד, ולכן החמאס לא חיסלו אותו. בישראל העדיפו להתעלם מהאמירות הללו ולא חשפו אותן לציבור הישראלי למרות שהן היו מוכרות לקהילת המודיעין, למקבלי ההחלטות ולאנשי התקשורת.

דוקטרינת הג'יהאד בתפיסה האסלאמית איננה כוללת רק את ההיבט המלחמתי אלא מכילה כל היבט אפשרי אחר שנועד לבסס את האסלאם ולקעקע את כל הדתות האחרות: ג'יהאד כלכלי (חרם על ישראל, הקמת מנגנון לאיסוף כספים לארגוני ג'יהאד); ג'יהאד פוליטי (הקמת מפלגות אסלאמיות, השפעה על פוליטיקאים); ג'יהאד תקשורתי (עידוד אנשים להצטרף למאבק, הקמת ערוצי תקשורת דוגמת אל-ג'זירה, אל-מנאר, אל-קודס, הקמת אמצעי תקשורת חברתית לשירות הג'יהאד); ג'יהאד חברתי  – ארגוני סיוע הדדי לנזקקים; ג'יהאד אקדמי –  פעילות בקמפוסים, ניצול בימות אקדמיות כדי להשמיץ את ישראל, הקמת ארגונים דוגמת Muslim Student Association, Students for Justice in Palestine,  פרסום כתבי עת "מדעיים" דוגמת Islamophobia Studies Journal);  

ג'יהאד ההגירה – העברת אוכלוסיות מוסלמיות לארצות הכפירה כדי להשתלט עליהן, נקרא גם ג'יהאד ההתנחלות. הרחבת ההתיישבות Settlement של מוסלמים בכל מקום אפשרי בעולם. ג'יהאד השריפות – ביערות בצפון ישראל, כנסיות באירופה. ג'יהאד הרחובות – פוגרום ביהודים, בירושלים, בלוד, בחיפה, בעכו, חסימת כבישים ודרכים, ועוד.

ג'יהאד התפילה ברחוב – רעיון "אנחנו כאן בשביל להישאר ולהשתלט על המרחב הציבורי" בצרפת ובעוד מדינות. ג'יהאד בניית מסגדים בכל מקום אפשרי בישראל ובעולם. ג'יהאד אסלום נוצרים ויהודים ועוד.

חברת הבנייה של חיזבאללה בלבנון נקראת ג'יהאד הבנייה. לדברי נסראללה פיתוח התעשייה הוא ג'יהאד תעשייתי ותעשיית הסמים של חיזבאללה, שנועדה כולה ליצוא לישראל, לאירופה ולארה"ב – היא ג'יהאד הסמים שנועד לסמם את הכופרים כדי להחלישם.

המנוחה וההצטיידות הן חלק בלתי נפרד מהג'יהאד, בדיוק כמו הלחימה עצמה. הפסקות האש עם חמאס הן בדיוק זה. אין בהן ויתור על הג'יהאד, אין בהן אפילו קצה של הסדר או הסדרה, וכל כולן נועדו לחדש כוחות ולהמשיך בג'יהאד כאשר ההזדמנות תגיע.

מרכיב חשוב בג'יהאד מבוטא בחדית' המיוחס למוחמד "אלחרב ח'ודעה" – "המלחמה היא הונאה" – כלומר מותר למוסלמי, במסגרת הג'יהאד שלו נגד האחרים, להונות אותם ולהעמיד פנים כאילו שהוא שוחר שלום, כדי שהם יירדמו בשמירה, יפרקו את הצבא ויכניסו לאחסנה יבשה את אוגדות השריון, לדוגמה. זו המסגרת הרעיונית המתירה לתנועה האסלאמית, הסניף הישראלי של ארגון "האחים המוסלמים", להקים מפלגה – רע"ם – ולשבת בכנסת ישראל עם פוליטיקאים יהודים ולהעמיד פנים כאילו שהיא מקבלת על עצמה את קיום מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. ולכל מי שעדיין לא יודע: ארגון "האחים המוסלמים", שאחד ממייסדיו היה חאג' אמין אל-חוסייני, הוא החממה הרעיונית שממנה יצאו כל ארגוני הג'יהאד הסוניים המודרניים ובכללם חמאס, הג'יהאד האסלאמי, ג'בהת אל-נוצרה, אל-קאעדה ודאע"ש. ארגוני הג'יהאד השיעים נוסח חיזבאללה הם הבבואה השיעית של ארגוני הג'יהאד הסוניים.

מרכיב חשוב בג'יהאד הוא מנוחת הג'יהאדיסט. על פי דוקטרינת הג'יהאד, המוג'האד, לוחם הג'יהאד, יכול לעשות הפסקה בלחימה כדי לנוח, לאכול, לחבוש את פצעיו, לחדש את כוחותיו ואת מלאי הציוד, הנשק והתחמושת שלו, כדי להמשיך בג'יהאד אחר כך. המנוחה וההצטיידות הן חלק בלתי נפרד מהג'יהאד, בדיוק כמו הלחימה עצמה. הפסקות האש עם חמאס היא בדיוק זה. אין בה ויתור על הג'יהאד, אין בה אפילו קצה של הסדר או הסדרה, וכל כולן נועדו לחדש כוחות ולהמשיך בג'יהאד כאשר ההזדמנות תגיע. זה יכול לקחת שנה, שנתיים, עשר או עשרים, וככל שהפסקת האש תהיה ארוכה יותר כך חמאס וגרורותיו יהיו חמושים יותר, מאומנים יותר ומוכנים יותר להמשך הג'יהאד.

היגיון זהה מנחה גם את הג'יהאדיסטים שערכו את ג'יהאד הפוגרומים ביהודים בירושלים, בלוד, בחיפה, בעכו, ביפו ובנגב. הם ייכנסו לשלב של מנוחה כדי להתכונן לסיבוב הבא שיהיה אחרי הכנות מדוקדקות והתארגנות מסודרת. השד הג'יהאדיסטי יצא מהבקבוק במאי 2021 וישראל תצטרך לטפל בו ביד מפלדה. קשה מאוד "לחנך" את אלו שהתנועה האסלאמית נטעה בהם את זרעי הג'יהאד, והשב"כ חייב לפקוח עין ולפתוח אוזן לכל מה שקורה איתם כדי להכניס אותם למגננה קבועה.

נגד מסע הג'יהאד הכולל, המגוון ורב הפנים הזה, המשימה האסטרטגית העליונה של ישראל היא לשכנע את שכניה המוסלמים – אלה שקיבלו בדיעבד את קיומה ואלה שעדיין לא – שהיא מדינה חזקה, איתנה ויציבה מכל הבחינות: הצבאית, הכלכלית, הממשלתית והחברתית, ושום כוח – פנימי או חיצוני – לא יוכל להכריע אותה. בפני משימה זו עומדים כמה אתגרים, פוליטיים (היעדר ממשלה מתפקדת), משפטיים (כבילת ידי המדינה על ידי מערכת המשפט, הפרקליטות והייעוץ המשפטי) ותרבותיים (סירוב חלק מאזרחי ישראל היהודים להבין את מהות בעיית הג'יהאד שהוצגה כאן ורצונם העז להונות את עצמם שהבעייה היא טריטוריאלית).

החברה בישראל והממשלה (כשתהיה כזו) חייבות להיות מודעות לעניין הזה, והתקשורת חייבת להזכיר את העניין הזה כל הזמן, כי מנוחת הג'יהאדיסט – החיצוני והפנימי – איננה נטישת רעיון הג'יהאד אלא אמצעי להמשכתו ולהגברתו עד הניצחון על "הצלבנים החדשים", הלא הם הציונים.

הרוב היהודי בישראל רואה את בעיית הג'יהאד נגד ישראל בעיניים פקוחות ובאופן ריאליסטי, ולכן רבים הסיכויים שישראל תטפל בבעייה זו בהרבה נחישות וללא כל רגישות. אם ישראל תהיה חזקה, מסוכנת ומאיימת מתמיד, היא תזכה לשלום זמני, לתמיד.

ד"ר מרדכי קידר

מתוך "מקור ראשון", 25/05/2021

* * *

מלי טויב

רשמים מהסרט "קופסה כחולה" של מיכל ויץ

הסרט  "קופסה  כחולה" הוקרן בתחרות  סרטים דוקומנטריים 2021 בסינמטק ת"א וזכה בפרס התחקיר. קיבלתי מהסינמטק למחשב שלי בבית את הסרט לצפייה ל-24 שעות תמורת 24 שקל.

בישראל חיים כיום מיספר מסוים ההולך ופוחת של ילידי הארץ שנולדו לפני מלחמת השחרור וחוו על בשרם את השלטון הבריטי, המאבק בו, מלחמת השחרור וכל מה שהתרחש בישראל לאחר קום המדינה. כל אחד והחוויות שלו והזיכרונות שלו  והדעות שלו.

אני אישית, מניסיוני האישי, מוכנה להעיד שכל מה שהראתה לנו מיכל ויץ בסרטה – אמת. במציאות בה אנו חיים ומתמודדים או לא מתמודדים עם קיומנו במדינת ישראל, הכול מורכב ומסובך מאוד. הסרט מבוסס על יומנים שכתב יוסף ויץ במשך עשרות שנים בגוף ראשון ונינתו מיכל ויץ קראה בהם, ומתוכם ועל סמך הכתוב בהם ביימה והפיקה את הסרט הדוקומנטרי – "קופסה כחולה". אני ממליצה לצפות בסרט.

מיכל מציבה בפנינו מראה ושואלת שאלות ששואלים בני דורה. הכיצד גדלה וחיתה בישראל בתוך משפחתה העניפה ולא היתה מודעת  כלל לכל האירועים הדרמטיים  והחשובים שהתרחשו במדינת  ישראל  לפני קום המדינה ולאחריה? למושגים שונים, ומדוע כונה סבא רבא שלה מר טרנספר? והיא בכלל לא ידעה זאת זמן רב? הן הוא נטע יערות בארץ? האם אנחנו מתמודדים עם הבעיות והשאלות  שנחשפות בסרט? האם מערכת החינוך עוסקת בהם? האם מוטב היה שמיכל תגנוז  את הגילויים  שנחשפו בפניה מתוך עיון  ביומניו של סבא-רבא שלה יוסף ויץ? האם אנחנו החברה הישראלית בשלים לעסוק בכל  ההיבטים שנחשפו בסרטה "קופסה כחולה"?

אני הייתי מזכה אותה בפרס הראשון בתחרות זו. נדרש אומץ לב רב ביותר להעלות ולחשוף את כל הנושאים  הרגישים לגבינו שהתגלו ביומניו של יוסף ויץ. הסרט ערוך יפה, שוטף ומשקף את האנשים והאירועים שאירעו במשך עשרות שנים, ועדיין קיימים כיום. מיכל משתפת אותנו ביחס של בני משפחתה לעובדה שהיא  עוסקת  בעבודתו, מעמדו, דעותיו והחלטותיו של יוסף ויץ – סבא-רבא שלה. אם הסרט לא יעורר סיעור מוחות כיום בחברה הישראלית כנראה אנחנו עדיין מדחיקים את הבעיות שמיכל חושפת בסרטה. אולי אנחנו עדיין לא בשלים להתמודד עימן.

הפריע לי בתרגום, באנגלית, שבמקום המילה סברס  כתוב המושג קקטוס. עד היום בכל מקום בארץ שעדיין גדלים שורות של סברס אני יודעת שהן היוו גבול אצל מעבדי הקרקע בין חלקה אחת לשנייה. למילה סברס יש משמעות רבה בשפה העברית מעבר להיותו סוג קקטוס.

הצטערתי לקרוא את הכותרת של נעמן כהן – "איך מוכרים סרט בעולם?" זו התייחסותו לסרט " קופסה כחולה" של מיכל ויץ. בגיל 38, ולאחר שעשתה כמה סרטים דוקומנטריים, כנראה שמיכל החליטה להתמודד עם  הביוגרפיה האישית שלה. זו דרך ההתבטאות כיום של יוצרים  בישראל. איני מאמינה שכוונתה היתה למכור  סרט בעולם. וזו לא הפעם הראשונה שאני פוגשת בגישה זו אצל כותבים ב"חדשות בן עזר". זלזול ביוצרים ישראלים ובעבודתם.  זה פער הדורות. מוטב לנעמן כהן להתמודד עם הנושאים שמיכל חשפה ביומניו המקוריים של יוסף ויץ. יוסף ויץ התלבט רבות בנושאים שעסק בהם מתוך היותם חשובים לו ולציבור – ההבדל ביננו שהוא היה צריך להמליץ, להחליט ולבצע. ובכך קבע גורלות לטוב ולרע, איתם אנחנו חיים עד היום הזה במזרח התיכון. מיכל אינה שיפוטית בסרטה. היא מביאה כלשונם את דברי יוסף ויץ ומלווה אותם בצילומים וממחישה אותם בגרפים מרשימים  ביותר.

מלי טויב

אהוד: נעמן כהן צודק, ואנחנו לא "מדחיקים" דבר כי אנחנו יודעים היטב שאלמלא נהרגו בקרבות מלחמת השחרור כאלפיים מטובי בנינו, ולולא הצלחנו לגבור על צבאות ערב, כולל ההתקפות הרצחניות מן האוויר על תל-אביב! –  היו ערביי הארץ, יחד עם צבאות ערב – שוחטים אותנו או שאחריתנו היתה כאחריתם של שרידי הארמנים המפונים בדרך הים, ב"40 הימים של מוסה דאג", ואצלנו – זה קרה שלוש שנים בלבד אחרי מלחמת העולם השנייה ואחרי ששת המיליונים של בני עמנו שנרצחו בשואה בידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם. זה כל הסיפור. ובמקביל התרחש  הטרנספר של מאות אלפי יהודים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב והאיסלאם שבהן חיו עוד מלפני היות האיסלאם, ולהשאיר שם את כל רכושם, אחרי מלחמת 48', והם באו ברובם לישראל – כן, ממדינות ערב והאיסלאם נמלטו יהודים במיספר גדול יותר – ממיספר ערביי ארץ-ישראל שברחו מכאן באותה מלחמה כי חששו שאנחנו נעשה להם את מה שהם התכוונו לעשות לנו, כמו הפוגרום בחברון בתרפ"ט למשל! – ברור? זה כל הסיפור! ומי שמתנכר לו, גם ביצירת סרטי-קולנוע – מלקק את התחת לגויים ומייחל לפרסים שהם מעניקים לסרטים ישראליים בזכות היותם פרו-פלסטיניים!

* * *

אהוד בן עזר

ביקור בחוות חפצי-בה

וסיפור "החג' מחפצי-בה"

למדריכי חוות חפצי-בה שלום,

ביום שני האחרון, 5.7, השתתפתי בביקור של גימלאי תל השומר בחוות חפצי-בה.

דיברתי עם המדריכה שסיפרה לנו על המקום וגיליתי לה את קיומו של הסיפור של יעקב שטיינברג המתרחש בחווה.

הרי לכם הרשימה שלי על הסיפור שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-1972, לפני קרוב לחמישים שנה.

את הסיפור עצמו תוכלו למצוא בכרך של כל כתבי יעקב שטיינברג המוזכר בסוף הרשימה.

המספֵּר ברשימה מספר רבות על "אבן שתייה" גדולה הנמצאת במרכז החצר של החווה.

האם ידוע לכם על אבן כזו?

ואם היא קיימת, האם אפשר לשלב את הסיפור על אודותיה בביקור במקום?

בברכה

אהוד בן עזר

9.7.21

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"החג' מחפצי-בה"

ליעקב שטינברג

1959

[התפרסם לראשונה כנראה ב-1922]

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 16.6.1972

יעקב שטינברג, אשר השבוע ימלאו עשרים-וחמש שנה למותו (1887-1947) היה משורר, מספר ומסאי עברי בעל סגנון מקורי. הוא נולד באוקראינה. בהיותו בן ארבע-עשרה בא לאודיסה, והיה, יחד עם שניאור ופיכמן, מבאי ביתו של ביאליק, ואם כי היה צעיר כל-כך, כבר נתן ביאליק את דעתו על שיריו והחשיב את תפישתו החריפה.

בהיותו בן חמש-עשרה וחצי נדפס שירו הראשון "ומן הבוקר עבים כבדים", שהיה מושר בפי ילדים ומבוגרים הרבה שנים. מאודיסה עבר, בשנת 1903, לווארשה, השתתף בעיתונות העברית והאידית, ישב זמן-מה בקיוב ומשם יצא לשווייץ להשתלם בלימודים. למד בברן ובלוזאן וחזר משם לווארשה. בשנת 1914 עלה ארצה והשתתף ב"הפועל הצעיר" וב"מולדת". לאחר מלחמת-העולם הראשונה יצא לברלין, עשה שם שלוש שנים, חזר ב-1925 לארץ, המשיך להשתתף ב"הפועל הצעיר" וב"דבר" והיה עורך מדור הספרות היפה ב"מאזניים". בשנת 1937 הופיעה לראשונה מהדורת כל כתביו – שירים, סיפורים ורשימות – ובשנים האחרונות הופיעו שני ילקוטים מיצירותיו: "מבחר ליריקה ורשימות" בצירוף מסה מאת נתן זך, ו"ילקוט סיפורים" בצירוף מסה של גרשון שקד.

שטינברג גם תירגם ספרים רבים, בהם "עלובי החיים", סיפורי טולסטוי ו"תרבות הרנסאנס באיטליה" לבורקהארדט. עם צאת ספר שיריו הראשון בווארשה, בשנת 1905, זכה להיכלל על-ידי ביאליק בשלישייה של השירה העברית החדשה (עם יעקב כהן ושניאור) והיה בעיניו בבחינת "ציפור חדשה מן המגביהות עוף... שואפת למרחקים גדולים."

בחרתי להתעכב הפעם אצל סיפור אחד שלו, "החג' מחפצי-בה", שהתפרסם, כנראה, בסוף שנות העשרים או בראשית שנות השלושים [למאה ה-20], והוא, דומני, סיפורו היחיד, שבו מתוארת הדראמה של מיפגש בין יהודי לערבי על אדמת ארץ-ישראל.

הסיפור פותח בתיאור עלייתו של המספר מחדרה אל גבעת הקבוצה אשר בחפצי-בה. "אהבה מהולה בעצבות של רגש נכזב מבראשית" (עמ' רס"ב) – הוא הרגש שחשים האנשים הצעירים כלפי הנוף של ארץ השומרון. שיכרון והזייה, וכנגדם זרות, עצבות ואכזבה. הנוף מצטייר בצורה רומאנטית ומסתורית, אך לא אידילית. גבעות המולדת נוכריות הן. האדם היהודי מתקשה למצוא את הקשר אליהן ולהתגבר על רגש הזרות שהוא חש לעומת הסביבה.

ליבו של היישוב החדש הוא "אבן-השתייה של המקום" (שם), אבן גדולה הקבועה באמצע המגרש שלפני הבית. ובמקום מצוי גם חג' ערבי, גבה קומה וכפוף שכם, המצטרף לשמירה בלילות. זה "האיש מן הקדם אשר יסופר עליו, כי לא ניאות ללכת מן המקום הזה, ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואיל לשבת עם האנשים ולהיות נוטר עד בוא עת. הנה הוא הולך אל אבן-השתייה. כשהוא מקיש אחת במטהו, מדי עוברו, עוברת רוח חדשה על המסובים: מן הסב הזה, אשר איננו בעצם מערביי הסביבה, יורדת כעין בשורת ניכר." (עמ' רס"ג).

בהופעתו ממחיש "בן-הקדם" את הרגשת הזרות, "בשורת הניכר", שכוססת בלב הצעירים היהודיים. הקשר שלו לאבן-השתייה הוא קשר עמוק, מיסתורי, אולי מיסטי, קשר של מולדת קדמונית, של נאמנות שתקנית ומאיימת.

יש שבלילות מתעורר המספר ויוצא לטייל בחוץ מתוך תחושה של "ראשית אהבה" כלפי המולדת. ליבו עורג "לתפוס את הכול מחדש" (שם). ואולם בהישמע קול הריטון של כלבו של הנוטר הערבי, מתעוררת מיד במספר הרגשה כפולה ומכופלת של זרות: "אנוכי הוספתי לצעוד בלאט, כמתנכר למקום-ניכר" (שם). באור הירח המלא הוא רואה את הדמות הרחבה של החג' הערבי, כשהוא יושב כפוף על גבי אבן-השתייה ומטהו  האדיר בידיו. במהותו של החג' הערבי יש קירבה למהות של הלילה, של יללות התנים, של הטלת אימה עתיקה, שתקנית ועמוקת שורשים – זו האימה שמעוררת הרגשת התנכרות באדם היהודי, המונעת ממנו להזדהות בשלמות עם תבנית נוף מולדתו.

סיום הסיפור הוא תיאור פגישת התמודדות והכרעה בלילה בין המספר לבין החג' המוזר.

"צעדתי לפניי, מבלי חשוב את הדרך, ועם כל אבן מכשול אשר פגעה בי, עבר בקירבי זרם של גבורה ותבונה גם יחד; היה לי טוב; תפסתי הכול מחדש: את המולדת ואת הלילה. --- ופתאום התאפקתי כרגע, כי פגעתי באבן-השתייה. דמות הזקן, אשר ביצבצה מוך חיוורון האדים הדקים, נראתה כמתוחה לרוחב, כנטויית גרם לכל העברים, אך אנוכי לא יכולתי להתמהמה ועשיתי את דרכי מסביב לאבן, כשאני מרטן בשפתיי וצועד צעד אחרי צעד בחוזקה. רק עיניי הסבו את קצה-מבטן לעבר האבן; ופתאום הקיש המטה – הקשת-מריבה יחידה, אשר הבהילה את ליבי. נעצרתי מלכת וראיתי את הזקן אשר נזדקף בבת-אחת ובזעף. הוא זע, פרוע מעיל, צעד צעדים אחדים למולי, ועמד; מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת גרון שוצפת אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פניי. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כירבל פתאום את שולי המעיל על גופו והתחיל פונה והולך לעבר גבעת הנחל. הבטתי אחריו, כאשר [אני] רוטט מתימהון והבנה גם יחד. ההבנה, הבאה לפעמים במהירות הבזק, בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עליי בחיפזון ברגע שהחג' הלך הלוך והיעלם באד; ידעתי, כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת כמוני. הציקותי לו, לילה, לילה; מילאתי את האוויר געגועים זרים. והוא לא עצר כוח; הנה הוא בורח, דמותו חגה, מלופפת באדים, הנה הוא נראה כפוף במדרון; דומה כי הוא יורד לארץ תחתית. רק כלבו עוד שולח אל עבר פניי נביחה עמומה." (שם. עמ' רס"ד).

על המספר היהודי עוברת חווייה כמעט-מיסטית של התאחדות עם הסביבה באמצעות הליכה סהרורית. בהליכה זו נעשה הכאב מתוק והאדם מצליח "לתפוס הכול מחדש: את המולדת ואת הלילה." הוא מגיע לידי פיוס עם אותם יסודות בגוף שמתנכרים לו ומאיימים עליו. באמצעות ההכאבה-מדעת הוא מתגבר על הפחד מפני הכאב, ועל האימה מפני הזר. הליכתו נעשית עקשנית, שתלטנית וחסרת-התחשבות, ולא פלא שהוא מרגיז בעצם נוכחותו את החג' הערבי, שעה שהוא פוגע באבן-השתייה. ההחזקה ב"אבן-השתייה" נעשית ביטוי לאדנות על ארץ-המולדת. יש ודאי קשר משמעותי בין "אבן-השתייה" בחפצי-בה לאבן-השתייה אשר מעליה עומד ניצב בניין כיפת הסלע ("מסגד עומר") בירושלים, ואשר היא, לפי המסורת היהודית, פסגתו של הר המוריה, טבור העולם, מקום העקדה, חלום יעקב, קודש-הקדשים והמקום שעמדו עליו הארון והלוחות. קדושת האבן, והמסורות עליה, עברו כידוע גם לאיסלאם.

סביב ל"אבן-השתייה" מתרחש עתה מחזה כמעט אילם שמשמעותו ברורה. מצויה כאן שוב ההיאבקות של האדם היהודי עם האדם הערבי בנוסח המאבק של יעקב עם המלאך. המאבק ניטש על עצם יכולתו של האדם לקשור עצמו אל נוף ארצו, לחוש תחושת מולדת ולהיות לעם. החג' הערבי זועם. מקיש במטהו ומקלל את היהודי, כי הוא מרגיש שבעצם הופעתו הזרה, העקשנית, המציקה והמציפה את הלילה ב"געגועים זרים" – בא היהודי לתפוס את מקומו שלו, של הערבי, אצל האבן, ולנשלו ממנה.

המריבה האילמת בין השניים מוציאה לאור את היחס המסובך של כל אחד מהם כלפי ארץ-מולדתו: שניהם אוחזים בה, היהודי עדיין זר בה, והערבי כבר זר בה. זה עדיין נושא עימו את הגלות, וזה כבר חש כבגלות בתוך ארצו (מוטיב מרכזי בשירתם של משוררים ערביים בישראל).

"ידעתי, כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת כמוני" – אומר המספר היהודי. מפני נוכחותו של היהודי נעשה גם יחסו של הערבי למולדתו יחס מסובך ומורכב. והערבי אינו אוצר כוח. המאבק כאן מוכרע עם בריחתו של החג' הערבי, בריחה של מחאה, ודומה כי הוא יורד לארץ תחתית.

תבנית דומה של פגישה והיאבקות חוזרת ומופיעה מימות ר' זאב יעבץ ומשה סמילנסקי ו-י.ח. ברנר, ואין כמעט מספר ארץ-ישראלי שפטור ממנה. אך דומה שאצל יעקב שטינברג נוסף לה, אולי לראשונה, גוון סוריאליסטי, סימבולי, גוון אשר עתיד לחזור ולהופיע במידה בולטת בספרות העברית הצעירה, של ילידי הארץ, משנות השישים [של המאה ה-20] ואילך, בתיאורי נוף הארץ ודמות הערבי.

* יעקב שטינברג: החג מחפצי-בה. סיפור. כל כתבי יעקב שטינברג. הוצאת דביר. תל-אביב. 1959.

*

בוקר טוב אהוד,

תודה רבה לך על המידע  שחשפת בפנינו. מיד בתום ההדרכה מצאנו את הסיפור ברשת וגם הזמנו את הספר בו נמצא הסיפור. נשמח מאוד לשלב את הסיפור בהדרכה.

תודה רבה,

יעל קימלמן

מנהלת מרכז מבקרים, אורות רבין וחוות חפציבה

11.7.2021

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 14.7.21

* כשהמדינה אינה מעניקה ביטחון לאזרחיה – ימים אחדים לאחר הירי הלילי על מסעדת "כביש 90" בצומת מחניים, נופץ חלון בסניף BBB בראש פינה, קילומטרים ספורים דרומה משם, וקליעים פוזרו דרכו לתוך המסעדה. חלפו ימים אחדים, וסניף מסעדת "נמרוד" במתחם "גליליון" ליד אגמון החולה, קילומטרים ספורים צפונה משם, הותקף בירי לילי. ובחלוף שבוע נוסף – הוצתו 5 מכוניות של לקוחות במסעדת ורד הגליל.

 זה מצב ביטחון הפנים בגליל. כנופיות דמי החסות (פרוטקשן) משתוללות ומפילות את חתתן על עסקים.

בעיתוני סוף השבוע התפרסמו שתי כתבות על מצב ביטחון הפנים. ב"דה-מרקר" התפרסמה כתבה על תופעת דמי החסות וב"ידיעות אחרונות" – על הנשק הבלתי חוקי. שיח' קמאל ראין, יו"ר מרכז אמאן הפועל למען חברה בטוחה במגזר הערבי בישראל, אמר ל"ידיעות אחרונות": "מדינה שמגיעה לאיראן, לסוריה ואפילו למלזיה ומחסלת את מי שהיא רוצה, לא צריכה עצות ממני. צריך פה החלטת ממשלה. להתייחס אל הבעייה הזו כאל איום ביטחוני, לא פלילי. אנשים מחזיקים נשק בבית כאמצעי הגנה כי הם לא סומכים על המשטרה. 'אם אין מי שישמור עליי, אני אשמור על עצמי'. אנחנו חיים ביער, בג'ונגל. אין פה מדינה."

אכן, דרושה החלטת ממשלה. אכן, יש להתייחס אל הבעייה הזו כאל איום ביטחוני. חובתה של הממשלה להחזיר את הריבונות ואת המשילות במדינת ישראל, ובמיוחד בגליל ובנגב ובמגזר הערבי.

השבוע הורשע אריה שיף מערד, שירה למוות בפורץ שניסה לגנוב את רכבו, בגרימת מוות בקלות דעת. שיף ומשפחתו נשמו לרווחה, כיוון שתחילה דובר על אישום ברצח, ואילו בפסק הדין ניתן מקום מכובד לטענתו בדבר הגנה עצמית והשופטת נתנה להבין ששיף לא יישלח לכלא אלא לעבודות שירות.

אבל האמת היא שהוא כלל לא צריך היה לעמוד לדין. אכן, יש כאן מקרה מובהק של הגנה עצמית. שיף, אדם בעשור השמיני לחייו, אזרח נורמטיבי ללא עבר פלילי, מתנדב במשטרה ואב שכול, ישן עם אשתו בקרוון שרתום לרכב שנפרץ. הוא חשש שהפורצים ינסו לפרוץ לקרוון ולפגוע בו. הוא חש סכנה ובהחלטה של שבריר שנייה הוא ירה לעבר הפורצים. ההרוג שייך לכנופיית פשע. שאר חבריה לא נתפסו.

אילו המדינה היתה עושה כל שלאל ידה כדי להגן על ביטחון אזרחיה, ניתן היה, אולי, לבוא בטענות לאריה שיף. אולם כאשר אין ריבונות בנגב, אין משילות בנגב, השולטים האמיתיים הם כנופיות הפשע של הפזורה הבדואית שעושים אף בשטחי אימונים ובמחנות צה"ל כבשלהם – אין למדינה שום זכות להעמיד לדין אזרח שהשתמש בנשקו כדי להגן על חייו, על חיי אשתו ועל רכושו. צודק השיח' ראין. אם אזרחים חשים שאין מי ששומר עליהם, הם בוחרים לשמור על עצמם.

ממשלת השינוי חייבת לחולל שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים.

[אהוד: שכחת לציין את אחריות ראש הממשלה נתניהו למצב הפרוע של גביית דמי חסות!]

* בלימה רכה – בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" העלתה שני ליטמן על נס את התמודדות הממשלה הנוכחית עם הקורונה לעומת ההתמודדות של קודמתה. כך נפתח המאמר: "עוד אחד ממאפייני החזרה לשפיות שהבטיחה לקדם ממשלת בנט לפיד (ומיכאלי והורוביץ וביטון ובר לב וגם שקד, מה לעשות) ניכר בסוף השבוע בהגדרה שבחרו לתת לגישה החדשה שלהם למאבק בקורונה, 'בלימה רכה'. מי לאחרונה העז להשתמש במושג 'רך' לגבי משהו, בכלל, שקשור במדיניות הישראלית? אנחנו מכירים אגרופי ברזל, חומות שמורות, ענבים זועמים, צוקים איתנים, מלחמות חורמה במגפה. ופתאום – בלימה רכה. מדרון חלקלק של ממש, לדבר על בלימה ולא על מתקפה, על רכות ולא על יד קשה" וכן הלאה וכן הלאה.

המושג בלימה רכה, פירושו הימנעות ככל האפשר מהגבלות ובעיקר מסגרים ובלימת התפרצות הקורונה בלעדיהם. אכן, זו מדיניות שונה מזו שהיתה בסגרים הקודמים. אך יש לכך סיבה. ההתפרצות הזאת שונה מהגלים הקודמים. בעוד הגלים הקודמים איימו להביא לקריסת מערכת הבריאות ובתי החולים ולהמיט אסון בריאותי על ישראל, קצב ההתפרצות הנוכחי שונה בהרבה ובעיקר – קצב עליית החולים במצב קשה מזערי לעומת זה שהיה בגלים הקודמים. ולכן, ניתן להתמודד עם ההתפרצות הנוכחים באופן רך ואין צורך בצעדים הדרסטיים שהיו אז. אילו הממשלה היתה נוקטת בבלימה רכה מול גל קשה, היא היתה מועלת בתפקידה.

יתר על כן, מה הסיבה להבדל הדרמטי בין ההתפרצות הנוכחית לגלים הקודמים? מבצע החיסונים שהובל בהצלחה גדולה בידי הממשלה הקודמת.

ודבר נוסף – מדיניות הבלימה הרכה טרם הוכיחה את עצמה. רק בעוד מיספר שבועות או חודשים ניתן יהיה לסכם האם היא נתנה מענה הולם, או שהיה צריך להתמודד איתה בדרך אחרת.

מה שמצער, הוא שההתפרצות הנוכחית, הגם שהיא עולמית, יכלה להימנע בישראל אלמלא שני מחדלים, שהחלו עוד בתקופת הממשלה הקודמת – מחדל נתב"ג ומחדל חיסון הילדים. על המחדל בנתב"ג התקשורת מדווחת מדי יום וחושפת את הפרצות. אבל לא פחות חמור מכך מחדל חיסון הילדים. כאשר הותר חיסון הילדים בגיל 12-16 – לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא ממש עודד הימנעות ממנה. בכירי המשרד שהתראיינו המליצו לחסן ילדים שצריכים לנסוע לחו"ל, ילדים בסיכון או שבני משפחה שלהם מדרגה ראשונה בסיכון. לגבי האחרים, הם אמרו שאין סיבה לרוץ ולהתחסן. ואז הגיע הווריאנט ההודי ונזכרו לצאת לקמפיין חיסון. אך אז כבר הגיע החופש הגדול, ואי אפשר היה לעשות מבצע חיסונים מהיר ומקיף בבתי הספר. השאננות הזאת היא מחדל חמור.

* רשימה בלתי קבילה – הנשיא ביידן מעוניין בחידוש המו"מ בין ישראל לרש"פ, ואין לישראל סיבה לדחות זאת. הרי ישראל תמיד חתרה למו"מ ומי שמנע אותו היה דווקא אבו-מאזן. אלא שעל ישראל לעמוד על כך שהמו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. עוד טרם החל מו"מ, כבר הגישו הפלשתינאים רשימת בקשות ארוכה, שאותה חשף אהוד יערי ב-N-12. רוב הרשימה הזאת בלתי קבילה ועל הממשלה לדחות אותה מכל וכל.

1. פתיחה מחדש של האוריינט האוז והמוסדות הפלשתינאים בירושלים שנסגרו ב-2001 בידי שרון בעקבות מתקפת הטרור.

יש לדחות זאת על הסף. ירושלים היא בירת ישראל ובירת ישראל בלבד ולא יהיו בה כל מוסדות שלטון פלשתינאים. אם יהיה שלום, יכולה להיות שגרירות פלשתינאית בירושלים בירת ישראל.

2. החזרת הססטוס קוו הישן בהר הבית, עם כל ההגבלות על ביקור יהודים בהר. היה זה סטטוס חולה ומפלה. פגיעה בזכותם של יהודים לבקר בהר הבית בשל גחמות האוייב היא בלתי קבילה לחלוטין.

3. הפסקת פינוי ערבים מבתיהם בירושלים – איני חסיד גדול של מהלך העברת הבתים, כמו בשייח' ג'ראח, אבל ישראל היא מדינת חוק ואם הממשלה תתערב בעסקאות נדל"ן שנעשו כדין, בתי המשפט יפסלו את התערבותה.

4. שחרור אסירים והחזרת גופות מפגעים. בשום אופן אין לשחרר מחבלים מכלאם. אם יהיה חוזה שלום מלא וסופי, ברור שאחריו ישוחררו המחבלים. זו דרכו של עולם. עד אז, על כל מחבל לרצות את עונשו עד תום. תמורת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין יש להחזיר את כל גופות המחבלים. יש לחתור להסכם הומניטרי שלא יהיה עוד סחר בגופות. אך כל עוד גופות חללינו אינו מוחזרות אין להחזיר אף גופה.

5. הקפאת הבנייה בהתנחלויות ובירושלים ופינוי מאחזים שיושבים על אדמה פלשתינאית – הקפאת הבנייה לא באה בחשבון ולא תהיה. לגבי המאחזים – במקרה של בעלות פלשתינאית מוכחת, יש לנסות להגיע להסדרה פרטנית בכל מקרה לגופו. במקרה שאין אפשרות כזו, נכון להעתיק מאחז כזה לאדמת מדינה קרובה ככל האפשר ובתמורה להרחיב אותו ליישוב של ממש.

6. הפסקת הריסת בתים בבקעת הירדן – השתוללות הבנייה הפלשתינאית הבלתי חוקית בבקעת הירדן נועדה ליצור פלשתיניזציה של הבקעה. חובתה של ישראל לסכל זאת. יש לפעול להתיישבות יהודית, עירונית וכפרית, בבקעת הירדן ולהחיל עליה את הריבונות.

7. הפסקת חדירות צה"ל לערים הפלשתינאיות. את זה כבר ניסינו אחרי אוסלו וזה עלה לנו בלמעלה מאלף נרצחים. מה ששינה זאת היא העובדה שאנו מגיעים אל המחבל למיטתו לפני שהוא מספיק לפוצץ את עצמו באוטובוס או במסעדה. אם איננו מתגעגעים למציאות ההיא, יש לדחות זאת מכל וכל.

8. החזרת נשק שהוחרם ממנגנוני הביטחון הפלשתינאים. יש לזכור שהנשק הזה כוון נגדנו. לכן, הדרישה הזאת בלתי סבירה.

9. חידוש תהליך איחוד המשפחות. בעשור שבין אוסלו לחקיקת חוק האזרחות חדרו לישראל 130,000 פלשתינאים במסגרת "איחוד משפחות". הזרם הזה הוא איום ממשי על ישראל. איחוד משפחות פלשתינאיות צריך להיעשות ברשות הפלשתינאית ולא במדינת ישראל.

10. הגדלת מספר רישיונות לעבודה בישראל – בקשה ראויה ויש לשקול בחיוב את ההיענות לה.

11. החזרת השוטרים הפקידים והמוכסים של הרש"פ לגשר אלנבי והיתר לנמל תעופה בין לאומי בשטח הרש"פ, סחר חופשי ליד יריחו ועוד. אלה נושאים שראוי לדון בהם במו"מ בפתיחות, אך לבטח לא לקבל אותם כתנאי למו"מ.

12. הקצאת שטחים באזור C למיזמים פלשתינאים וחיזוק פעילותה העסקית של הרש"פ באזור B. לגבי אזור B לא צריכה להיות בעייה. באשר לאזור C – אין מקום לשום פלשתיניזציה של אזורים אלה.

13. שחרור מטענים שמיועדים לשטחי הרש"פ ממכס ושהגבייה לא תבוצע בידי ישראל – רעיון שניתן לדון בו.

14. שדרוג הרשתות הסלולריות ברש"פ – בקשה ראויה ויש לקבל אותה.

* יצור מגעיל – בשל פעילותי הציבורית רבת השנים, אני מכיר רבים מן האנשים בכותרות – פוליטיקאים, עיתונאים ואמנים. אבל מעולם לא העליתי על דעתי שאכיר אדם שחשוד בריגול נגד ישראל ונאשם במגע עם סוכן זר. את איש העסקים הבדואי יעקב אלקיעאן, שנאשם בעבירות ביטחוניות חמורות, הכרתי בפעילותי בתל"ם. הוא היה חריג בנוף שלנו, לא רק בשל היותו בדואי ואנו יהודים, אלא גם כיוון שבעוד אנו לבשנו ג'ינס וטריקו הוא לבש תמיד חליפה ועניבה. ובעוד הדיבור שלנו היה בגובה עיניים, הוא נהג לנאום בפאתוס, שבעיניי היה קצת פאתטי. עוד דבר שבו הוא בלט כחריג היה נטייתו לדברי חנופה לבוגי יעלון.

נאומיו היו ציוניים נלהבים, עם דעה פוליטית ימנית מובהקת. הוא התגאה בשירותו בצה"ל בהתנדבות. הוא דיבר גבוהה גבוהה על קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל. הוא הציג את עצמו כמנהיג מוכר בעדה הבדואית שבכוחו להביא קולות רבים למפלגה בבחירות, אם יהיה מועמד מטעמה לכנסת.

למגינת ליבו, הוא לא שובץ במקום ריאלי. במחאה הוא פרש מתל"ם, וערב הבחירות (הסיבוב הראשון) הוא פירסם רשומה שבה קרא לערביי ישראל לא לתת את קולם למפלגה יהודית. אני כתבתי עליו בעקבות הרשומה הזאת דברים קשים וכיניתי אותו צבוע. תל"ם ניתקה איתו כל מגע ואף הוחזרו לו כספי תרומות שתרם לה. הזדעזעתי מאוד כאשר בפרעות בזמן מבצע "שומר החומות" צולם אלקיעאן כשהוא מסית בלוד לאלימות נגד היהודים. וגם אז, לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל הוא הגיע. נדהמתי כששמעתי את שמו בהקשר של מגע עם סוכן זר ומסירת ידיעות לאוייב. האם כל הפעילות הזאת היא נקמה על השיבוץ ברשימה, או שמא כבר אז הוא פעל נגד המדינה ותפס טרמפ על תל"ם בניסיון להיכנס לכנסת ואולי להתקרב למקורות מידע? הדברים ייוודעו בוודאי בהמשך חקירתו ובמשפטו. איזה יצור דוחה, מגעיל וצבוע.

* יותר ביביסט מהביביסטים – מנאום לנאום סמוטריץ' הולך ומתלהם, צורח במלוא גרון, מטיח גידופים ונאצות בגסות, מאבד את עשתונותיו. מה קרה לו? שמא התחרפן הבחור?

ההסבר שלי אחר. סמוטריץ' יודע, והביביסטים יודעים, וסמוטריץ' יודע שהביביסטים יודעים, שהוא מי שעמד בין נתניהו לקדנציה נוספת בראשות הממשלה. לנתניהו היתה ממשלה כמעט שלמה: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם. כל מה שנדרש כדי להשלים את הפאזל, זו הצטרפות של הציונות הדתית, שאותה נתניהו טיפח. הרי הוא התרברב שסמוטריץ' מצביע כפי שהוא אומר לו, ואולי אף שיכנע את עצמו שכך הדבר. אבל סמוטריץ' הבריז לו. עכשיו, כדי לנקות את עצמו, הוא מתנהג כיותר ביביסט מהביביסטים.

* מורשת הבלפוריאדה – ותיקי קרבות הבלפוריאדה כבר מציגים תערוכות ואלבומי ניצחון. "כך הבסנו את ביבי." למיטב הכרתי, נתניהו לא איבד את השלטון בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. הבלפוריאדה לא העבירה ולו אדם אחד שתמך בנתניהו להתנגד לו. גם לא אדם אחד שהתנדנד. היא שיכנעה את המשוכנעים. לעומת זאת, היא ליכדה סביב נתניהו רבים שהיו פוטנציאל לעזיבתו, כי היא תדלקה את תחושת הנרדפות שהוא הקרין ורבים קנו. היא הרגיזה רבים בזלזול בקורונה ובתחושת ה"אנחנו ואפסנו עוד" כאילו קדושת מחאתם היא ערך עליון והיא עומדת מעל לכל דבר אחר. במאבק על הקולות הצפים, המתלבטים, המתנדנדים, הם תרמו תרומה משמעותית לנתניהו.

אבל הם השאירו מורשת. מורשת שהזהרתי מפניה בזמן אמת. כתבתי אז, שברגע שיהיה ראש ממשלה אחר שיחליף את נתניהו, מיומו הראשון תלווה אותו בלפוריאדה כזו. היום, כאשר בריונים מטרידים מדי לילה את תושבי רעננה, שכניו של בנט, בהשמעת קול המואזין בפול ווליום והקלטות ליליות של אזעקות צבע אדום – זו מורשת הבלפוריאדה.

* מבחן התוצאה – ערב ראש השנה תשס"ז, כתבתי את המאמר השנתי שבו בחרתי את איש השנה תשס"ו. בחרתי בנסראללה. למה נסראללה? כיוון שראיתי בו את המנצח במלחמת לבנון השנייה. כלומר, אם היה זה תיקו, כהגדרתו של הרמטכ"ל דן חלוץ, הרי שמנהיג של ארגון טרור שהצליח לחלץ תיקו מול צה"ל, צבא שהביס בשישה ימים שלושה צבאות, הוא המנצח במערכה.

תמכתי מאוד בהחלטתו של ראש הממשלה אולמרט לפתוח במלחמה בעקבות חטיפת החיילים. אני מתקן – מי שפתחו במלחמה היו חיזבאללה. תמכתי מאוד בהחלטתו של אולמרט להשיב מלחמה שערה. אבל היתה לי ביקורת נוקבת על אופן ניהול המלחמה, בדרג המדיני, בדרג הצבאי ובהתנהלות העורף. ראיתי בעובדה שעד היום האחרון של המערכה חיזבאללה המשיך לשגר לעברנו רקטות – חרפה לאומית. והניתוח שלי את תוצאות המלחמה היה שאף מטרה שלה לא הושגה.

בחלוף שנתיים, כתבתי מאמר שבו הודיתי בטעותי. במבחן התוצאה, כתבתי, ניצחנו. גבול לבנון דימם במשך ארבעים שנה. כל מה שניסינו לא עצר את הדימום. לא פעולות גמול ופשיטות נועזות כמו "אביב נעורים". לא הפצצת קני מחבלים. לא מבצע ליטני. לא מלחמת לבנון הראשונה. לא הסכם השלום הנשכח שנחתם עם לבנון. לא הנסיגה לרצועת הביטחון. לא מבצע "דין וחשבון" ולא מבצע "ענבי זעם". גם לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. רק מלחמת לבנון השנייה הביאה לשנתיים של שקט מוחלט. דבר כזה עוד לא היה והוא מעיד על כך שהצלחנו להרתיע את חיזבאללה. והוספתי, שגם אם בתוך חודשים או שנים ספורות השקט יופר, עצם השנתיים ויותר של שקט הם ניצחון ישראלי, במבחן התוצאה.

השבוע מלאו 15 שנים למלחמת לבנון השנייה, והשקט נשמר. וגם אם פה ושם היו שתיים שלוש תקריות קטנות, זה בטל בשישים, בהשוואה לתוצאות הכושלות של כל מה שניסינו עד אז.

לא, איני מתעלם מההתחמשות האדירה של חיזבאללה ברקטות. ואין לי דעה מוצקה האם שווה היה להפר את השקט כדי לשבש באופן יזום את ההתחמשות. ובסה"כ במערכה בין המערכות (מב"מ) צה"ל ביצע פעולות משמעותיות למניעת העברת נשק שובר שוויון לחיזבאללה ולמניעת התחמשותה בטילים מדויקים. והמבצע להשמדת המנהרות היה מבצע מוצלח מאוד, ששיבש לחלוטין את לב האסטרטגיה של חיזבאללה למתקפת פתע מוצלחת נגד ישראל.

כשאני קורא את מאמר איש השנה על נסראללה, אני חש שצדקתי בכל מה שכתבתי, אבל בפרספקטיבה של 15 שנים טעיתי בשורה התחתונה – מבחן התוצאה. ואני מאמין שרבים הסיכויים שהשקט יימשך עוד זמן רב.

* אינטרס כלכלי וחברתי של המדינה – אני שמח על החלטת בג"ץ לדחות את העתירות נגד קיום תוכניות לימודים לחרדים בהפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים. לא שאני בעד הפרדה מגדרית. נהפוך הוא. אבל אני בעד קבלת אוכלוסיית-מיעוט שונה והכלת שונותה. ויותר מכך, אני בעד קידום ההשכלה האקדמית והרחבת מעגלי התעסוקה בחברה החרדית. זה אינטרס כלכלי וחברתי עליון של מדינת ישראל, והדרך לכך היא ביצירת תוכניות מותאמות לצרכי החרדים.

ובכלל, מוטב שנשאיר את בג"ץ ככלי להגנה על זכויותיהם של מיעוטים וחלשים, ולא ככלי שבו הרוב החזק ידרוס את המיעוט. התחושה של הרוב המוחלט כאילו הוא מאוים מהכלת השונה היא אבסורדית. אין שום חשש שהתוכניות בהפרדה יביאו להפרדה גורפת באקדמיה. תאוריית המדרון החלקלק הזאת פחדנית וחסרת שחר. ההיפך הוא הנכון. רבים מהחרדים בוגרי האקדמיה יעבדו במקומות עבודה מעורבים, כך שעצם מתן האפשרות לחרדים ללמוד באקדמיה, תקטין את תופעת ההפרדה.

* שלב בדרך לשוויון – כמי שדוגל בשוויון מגדרי, אני תומך בהשוואת גיל הפרישה של נשים לזה של גברים. הסעיף בנושא זה בחוק ההסדרים הוא התקדמות לכיוון הזה, למרות שהוא מדבר בשלב זה על העלאת גיל הפרישה לנשים ל-65, שנתיים פחות משל גברים. אני גם תומך בכך שהדבר ייעשה באופן מדורג, לאורך שנים, ולא ב"זבנג וגמרנו".

קודם כל, הדבר נכון מבחינה כלכלית – יותר אנשים במעגל התעסוקה. הוא נכון גם בשל התארכות תוחלת חיי אדם והחשש מקריסה אקטוארית בשל עשרות שנות גמלאות. יש לזכור שעולם הגמלאות נוצר כשתוחלת חיי האדם הייתה נמוכה לאין ערוך. והוא נכון גם לקידום שוויון המינים. אני יודע שבין הארגונים הפמיניסטיים, בארץ ובעולם, העלאת גיל הפרישה לנשים שנוי במחלוקת. יש התומכות בו ויש המתנגדות לו. ההתנגדות הפמיניסטית לחוק מוזרה בעיניי, ופוגעת ברעיון השוויון. אני מכיר את הטענה ש"קודם ישוו שכר, קודם ישוו מעמד ואח"כ נדבר" וכו'. אכן, יש להשוות את כל אלה, אבל יש לקדם בברכה כל צעד שיקדם שוויון. אני מאמין שכל צעד כזה ישפיע לטובה גם בגזרות אחרות של מאבק על שוויון בעולם התעסוקה.

* רגע היסטורי – נאום הבכורה של ח"כ שירלי פינטו (ימינה), הח"כית החרשת הראשונה, היה רגע היסטורי בתולדות הכנסת. זהו ביטוי להתקדמות החברה הישראלית לאימוץ ערכים הומניסטיים ויהודיים של צדק ושוויון, קבלת השונה, האחר והחלש. לא פחות מרגשת היתה התנהגות הח"כים. לקראת נאומה של פינטו, התמלאה מליאת הכנסת מפה לפה. ובתום הנאום, עמדו חברי הכנסת על רגליהם והריעו לה במחיאות כפיים ממושכות בשפת הסימנים. לרגע לא היתה אופוזיציה ולא הייתה קואליציה – היתה אנושיות משותפת.

ואולי ייטלו הח"כים מן הרגע מרומם-הנפש הזה ולו קורטוב של אחדות ושל התנהגות ראויה למוסד שמן הראוי שיהיה מופת של ניהול מחלוקות בכבוד; מוסד שאזרחי ישראל יישאו אליו את עיניהם בגאווה ולא יתביישו בו.

* תעודת עניות – בעוד שבועות אחדים ימלאו מאה שנה להקמת עין חרוד, הקיבוץ הגדול והגדל הראשון, הקיבוץ שסביבו הוקמה תנועת הקיבוץ המאוחד ועצם הרעיון של תנועה קיבוצית. בשבוע שעבר מלאו חמישים שנה למותו של מייסד הקיבוץ המאוחד ומנהיגו לאורך עשרות שנים יצחק טבנקין. השנה מציין מכון המחקר של התנועה הקיבוצית – יד טבנקין, חמישים שנה להיווסדו. לציון שלושת המועדים הללו התכנס ביום שני בעין חרוד מאוחד כנס משותף של מועצת התנועה הקיבוצית, יד טבנקין וקיבוץ עין חרוד.

טבנקין היה איש הציונות המעשית וההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל השלמה עד יומו האחרון, עד נשמת אפו האחרונה. ואילו התנועה הקיבוצית כבר ארבעים שנה אינה מקימה קיבוצים חדשים, בשום חלק של ארץ ישראל. רוב הקיבוצים עסוקים כבר שלושה עשורים בנושאים הזרים ביותר לרוחו של טבנקין – הפרטה, שיוך דירות, שיוך נכסים וכד'. מה הטעם בכך שהתנועה הקיבוצית מתייחדת עם זכרו של טבנקין ומעלה אותו על נס? האין זו צביעות? האין זה לעג לרש?

אני שמח על כך שהתנועה הקיבוצית עושה כן, ראשית, כי חשוב מאוד לאדם ולתנועה לדעת מנין באו. אבל חשוב יותר לאדם ולתנועה לדעת לאן הם הולכים. העלאת זכרו של טבנקין מציבה בפני התנועה מראה, שעשויה לקדם חשבון נפש.

הכנס עסק בעבר – בהעלאת זיכרו של טבנקין, הן בהרצאה של הביוגרף שלו ד"ר ברוך כנרי והן בדברים של נכדיו (שהם היום סבתות וסבים). והוא עסק גם בהווה ובעתיד ובשאלה מהי החלוציות בימינו. וכאן עלו והוצגו יוזמות חדשניות הן בתחומי הכלכלה והעסקים והן בתחום של חדשנות חברתית, חינוכית, תרבותית. זה יפה ומרגש, אבל בעיניי זה לא תחליף למהותה של תנועה מיישבת – ליישב. ההיסטוריה של הציונות מעידה שהמפעלים החברתיים היפים ביותר, החדשניים ביותר, פורצי הדרך ביותר, מעוררי ההשראה ביותר, צמחו מתוך ההתיישבות החדשה. רעיון של תנופת התיישבות חדשה או אפילו של הקמת קיבוצים בודדים או אפילו קיבוץ אחד, לא הוזכר ולו ברמז. כאילו התנועה הקיבוצית השלימה כגזירה עם אי יכולתה להתחדש. זו תעודת עניות.

* עדנה סולודר – החלק המרגש ביום הזה היה אירוע הוקרה לעדנה סולודר מגשר, בת ה-91, עם סיום 54 שנים של שליחות ציבורית. בהיותה בת 37, פסנתרנית ומורה לפסנתר בקיבוץ וביישובי עמק הירדן, נקראה עדנה לדגל להיות מזכירת הקיבוץ. בקדנציה שלה פרצה מלחמת ההתשה בגבול ירדן וגשר הפכה להיות יישוב קו עימות. קיבוצה הופגז ומוּקָש כמעט מדי יום ביומו וחברים בו נהרגו ונפצעו. במשך כל שנות ההתשה הקשות עדנה הנהיגה את קיבוצה ביד רמה, פעלה מול גורמי התנועה והמדינה ואף הופיעה הרבה בתקשורת, ועוררה השראה והזדהות עם יישובי קו העימות. הבולטות שלה הביאה אותה לתפקידים מרכזיים בתנועה עד היום, ובשנים 1982-1992 כיהנה בכנסת.

עדנה אינה נואמת גדולה ואינה שופעת כריזמה, והיא אף צנועה וענווה מאוד, מעטים הכרתי כמותה. אבל היא בלטה תמיד כביצועיסטית, מסורה מאוד, לומדת היטב ולעומק כל נושא שהיא טיפלה בו, וראתה עצמה שליחת הקיבוץ והתנועה בכל תפקיד ובכל מקום. מתאים היה להעניק את ההוקרה לעדנה ביום שיוחד לטבנקין, כיוון שהיא מן המוהיקנים האחרונים של הקיבוץ המאוחד והנהגתו. היא אשת התיישבות בכל רמ"ח ושס"ה, ידידה גדולה של יישובי הגולן ובקעת הירדן. בשנותיה בכנסת היא היתה הנציגה שלנו, יישובי וקיבוצי הגולן. היא ביקרה ביישובי הגולן כמעט בכל שבוע וקידמה עניינים למען הגולן בכל תחומי החיים. כמזכיר קיבוץ צעיר לא אחת פניתי אליה לקדם נושאים תקועים מול משרדי ממשלה. עם פרישתה מן הכנסת הענקנו לה את עיטור יקירת הגולן.

לצד פעולתה בוועדות הכספים, הכלכלה, הפנים וכד' היא גם הובילה את החקיקה להגבלת יכולת הפעולה של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, שנבחר אז למרבה הבושה לכנסת. יחד עם גאולה כהן היא עמדה בראש השדולה למען יונתן פולארד.

גם במרום גילה עדנה צלולה מאוד, מעורה מאוד, סקרנית ומתעניינת. והיא שמחה למצוא סוף סוף זמן לאהבתה הגדולה – הפסנתר.

* טיפ לחוקר – בטקס הענקת מלגות של יד-טבנקין, הציגו המלגאים בקצרה את מחקריהם. אחד מהם, חוקר הקולנוע עופר פרג, חוקר את דמות הקיבוץ בקולנוע. הוא בחן חמישים סרטים וכולם מציגים באור שלילי את הקיבוץ. הוא מעמת את הסרטים עם מחקרים הבודקים אותם הנושאים המוצגים באור שלילי בסרטים והפער בין השניים גדול מאוד. במחקרו הוא ינסה להתמודד עם הפער הזה ולהסביר אותו. לאחר האירוע נתתי לו טיפ. בדוק חמישים סרטים ישראליים על הציונות שנוצרו במקביל. תקבל בדיוק אותה תוצאה. והקשר ממש אינו מקרי.

* הופ-הופ-טרללה – את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי השבוע לאהוד מנור כמתרגם, לציון 80 שנה להולדתו. אמרתי שהוא נפטר לפני 17 שנים בגיל 63. נאמר לי לאחר מכן שטעיתי, הוא נפטר לפני 16 שנים, באפריל 2005. וזה נכון. ומהיכן הטעות?

זכרתי שמנור נפטר בגיל 63, וכיוון שהיום הוא אמור היה להיות בן 80 – עשיתי חשבון פשוט ויצא לי 17. הבעיה נעוצה באופן המעוות, בעיניי, שבו רבים מציינים את גילו של אדם. עד יום הולדתו, הוא כאילו בגיל שהיה שנה קודם. כך, למשל, גוגל ידידנו מציין את גיל האנשים. זה אבסורד. אם אדם בן 63 ו-364 יום הוא בן 63 ולא בן 64, הרי לפי אותו הגיון, ילד בן 364 ימים עוד לא נולד, או שהוא "בן אפס" כי רק מחר הוא יהיה בן שנה. ואז – הופ-הופ-טרללה, גדלתי בשנה. ילדים נוהגים לציין גם חצאי שנים – בן 7.5.

כמבוגרים, נכון שבמחצית השנה, כשנהיה קרובים יותר לגיל הבא, נציין את ההופ-הופ-טרללה שלנו. כך אני נוהג.

* ביד הלשון: במקום שבו כולם צודקים – מתוך טורו השבועי של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "צודקת איילת שקד, ששיקולים פוליטיים ולא דאגה מהפשרה הובילו להצבעת בלוק נתניהו נגד הארכת החוק. צודק בצלאל סמוטריץ' שמי שהולך עם מפלגה אנטי-ציונית לא יבוא לבקש גלגל הצלה מהאופוזיציה. דבר לא צומח במקום שבו כולם צודקים."

המטאפורה על המקום שבו כולם צודקים ודבר לא צומח בו, שאובה משירו של יהודה עמיחי "מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים":

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאַבִיב.

הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חֲצֵר.

אַבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ

כְּמוֹ חַפָרְפֶרֶת, כְּמוֹ חַרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָׁמַע בַּמָקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבָּיִת

אֲשֶׁר נֵּחֵרַב.

* תודה ליוסף גולדנברג, שהאיר את עיניי. אכן, בדקתי והמילה מסורת מופיע במילון אבן שושן בכתיב חסר, מסֹרת.

אורי הייטנר

* * *

הפרימיטיביות החרדית היא סכנת נפשות –

קודם כל לחרדים עצמם!

* * *

מנחם רהט

יוסף בן מתתיהו – שרלטן או פטריוט?

יוסף בן מתתיהו, האיש שחצה את הקווים בעת המרד ברומאים וחורבן ירושלים והמקדש, אך הגן בהתלהבות על היהדות מול  אומות העולם – האם היה ראוי לבוז או להערצה? ספויילר: גם וגם

מספרים שרבי שלמה כהנמן, מייסדה של ישיבת פוניבז', נהג לאחר השואה להגיע למנזרים באירופה, כדי לחלץ מתוכם ילדים יהודים שנמסרו בשנות הזעם לידי כוהני הדת הנוצריים, לשם הצלתם אז ממוות בטוח.

יום אחד, כשנסע במונית בחוצות רומא, הבחין במפתיע בשער טיטוס, אות קשת מתויירת שהקימו הרומאים לפני 1,950 שנה בדיוק, לכבוד הקיסר טיטוס, שחזר לאחר שחירב את ירושלים והעלה באש את מקדש היהודים. "עצור, עצור," קרא לנהג המופתע. "חכה לי פה."

הרב ירד מהרכב בזריזות ומיהר אל הקשת המרשימה. הוא הביט לעבר התבליט המתעד את חורבן ירושלים. אחר שתיקה קלה אמר כשדמעות חונקות את גרונו: "טיטוס, טיטוס! תראה איפה אתה נמצא עכשיו, ואיפה אנחנו, היהודים." כמו רצה לבשר לטיטוס, ש-1,878 שנה אחר שהחריב את המדינה היהודית, אוספים היהודים את שבריהם ברחבי עולם ומקימים מחדש את המדינה היהודית.

כיום, אגב, ישנם לדאבון הלב חרדים מסוג אחר: אלה השוטמים את המדינה היהודית (לא כולם, לא כולם), ומכנים אותה ברוב איוולת: "גלות בארץ ישראל."

ויש עוד סיפור דומה: בליל כ"ט בנובמבר, לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בא"י, התאספו מאות יהודים תושבי רומא יחד עם יהודים נודדים, שרידי אש הכבשנים שהיו בדרכם ארצה, ברחבת קשת טיטוס, וצעקו מול השער: "איפה אתה טיטוס, ואיפה אנחנו?"

פרופ' ישראל אלדד-שייב ז"ל, הוגה בעל תודעה היסטורית עמוקה, נהג להגיע בליל ט' באב למוזיאון ישראל, ולהתייצב מול פסלו המפואר של אדריינוס קיסר, שכעבור 66 שנה לחורבן הבית, בשנת 136 למיינם, חירב את המדינה היהודית (האחרונה עד ימינו) שהקים בר כוכבא, אגב שפך דם אכזרי של רבבות מאחינו, ובהם עשרת הרוגי מלכות.

 אלדד-שייב, אזרח המדינה היהודית שקמה מאפר הגלויות, נהג להתריס מול הפסל רק הברה אחת קצרה שאמרה הכול: "נו!!!???..."

"בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי / לֵיל חָרַב בֵּיתִי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי / וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי / יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף אֲדוֹנַי" – (מתוך הקינות לליל תשעה באב).

יהודים בעלי תודעה היסטורית יזכרו ביום ראשון הקרוב, שאלמלא קם יהודי אחד ותיעד בספר עב כרס את תולדות חורבן בית שני, לא היה זוכה סיפור הזוועות הנורא להיזכר לדורות. היה זה ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, מצאצאי משפחת החשמונאים, לשעבר כהן בבית המקדש בירושלים, ולימים מפקד המרד ברחבי הגליל, שחבר לאוייב והשתתף במצור על ירושלים.

הוא תיעד בספרו החשוב 'מלחמות היהודים עם הרומאים' את סיפור הגבורה של לוחמי ירושלים, את דביקותם במצוות דתם, את הליכותיהם של בני עמו שנכתשו באכזריות נוראה בידי מכונת המלחמה הרומאית, בעת שהגנו על עיר הקודש והמקדש. 

סיפור הפכפכנותו של בן מתתיהו – מלוחם נמרץ בשירות האומה, לשותפם הנרצע של הרומאים, שהמיר שמו ליוספוס פלביוס, עומד במוקדו של פולמוס לאומי שטרם הוכרע: האם היה בוגד שפל שנטש את המערכה בעיצומה כדי לחבור לאוייב, או גיבור שעשה כל אשר לאל ידו בהיותו מעבר לקווים, להצלת האומה? אופורטוניסט או פטריוט?

אפשר לתעב את פלביוס ולהגדירו שרלטן, ואפשר לכבד את מאמציו הכבירים להציג באור חיובי ואוהב את אומתו בפני גויי הארצות. אבל אי אפשר ליטול ממנו את העובדה, שאלמלא פועלו התיעודי, לא היה בידינו מידע כה עשיר ומפורט על אירועי החורבן. נכון אמנם שבמקורותינו העתיקים שזורות אגדות החורבן, אולם אין הן מסודרות ספרותית, ולא תמיד ראויות להיקרא תיעוד היסטורי.

פלביוס, לעומת זאת, שהחל בכתיבת ספרו ברומא בשנת 75, חמש שנים בלבד אחר החורבן, היה עד ראיה מקרוב לנורא מכול. ובהיותו בן חסותם של קיסרי רומא, היה לו 'קו פתוח' להשגת מידע מפי עדי ראיה ראשוניים לגבי אירועים שלא ראה במו עיניו. מצד שני, אי אפשר לשלול את הטענה, שכתיבתו היתה, מכוח היותו בן חסות ברומא, מוטה פחות או יותר לטובת הרומאים, ואפשר גם שברבות הימים ערכה בה הכנסייה עריכה מגמתית.

בנוסף לתפקיד ההיסטוריון המתעד, חיבר פלביוס בספרו 'נגד אפיון', כתב סניגוריה מרגש להגנת היהדות מול כל מחרפיה, אשר כפרו בקדמות עם ישראל ולגלגו על תורתו. מעמדה של גאווה יהודית עמוקה הסביר את "צִדקת תורתנו וחוקיה": "יש לנו תורת אמת וצדק להורות את הדרך גם לעמים אחרים בעניינים אין מיספר, ואך טוב ויקר נלמדם. כי מה טוב מיראת ה' ומהידבק במצוותיו?"

מאמציו הכבירים לסנגר על תורת ישראל ואחיו, לצד תיאוריו ההיסטוריים מתוך ראיה חומלת: "בשל מלחמת האחים בא אסוננו הלאומי, קופחה חרותנו, והוכרחנו להחזיר לזרים את ארצנו" – לצד חצייתו את הקווים וחבירתו לאוייב, הם שמחוללים ב-159 השנים האחרונות, מאז תורגם 'מלחמות' לעברית, פולמוס רגשי עז, בשאלה – הבאמת בלתי פתורה: בוגד או פטריוט?

בימינו מסתמנת חלוקה ברורה בין 'שופטיו' של פלביוס: מרבית בעלי ההשקפה הלאומית רואים בו סמל לבגידה לאומית מבחילה, בעוד שהפרוגרסיבים מרוממים אותו למעלת פטריוט אמיתי.

אך דומה שתשובה הראויה מצויה באמצע, כפי שניסח זאת הח"כ לשעבר פרופ' אריה אלדד: גם וגם.

מנחם רהט

* * *

נירה אשל

על המקלחת המשותפת לבנים ובנות

במוסד החינוכי של השוה"צ במשמר-העמק

(בין השנים 1931-1950)

חלק שני ואחרון

המקלחת היתה לא רק מקום רחצה, אלא גם מקום של מפגש ובילוי, וחוץ מה"וויכוחים" היו גם קצת בילויים. היו, למשל, כאלו שמאוד נהנו מהחלקה על הטוסיק באיזור הטושים – קצף הסבון עשה את הרצפה חלקה, ותחרויות ההחלקה היו אז ממש באופנה.(כמובן – למי שנהנה מכך).

אני לא הייתי שותפה למחליקים, וגם "קבוצות הדיון" במקלחת לא משכו אותי, אולי מפני שהייתי מאוד עסוקה באיך לסיים במהירות את הרחצה ולהסתלק... וככה זה היה יום ועוד יום, ושבוע וחודש, ושנה ועוד שנה ועוד... אפילו היום, כשאני משחזרת את תהליך הרחצה ההוא, עוברת בי צמרמורת, ואינני מאמינה לעצמי שאכן כך זה היה. אבל כן, ועוד איך כך זה היה...

גם בבית הילדים בקיבוץ התקלחנו ביחד, בנים ובנות, כך שהמעבר למוסד לא זכור לי כמעבר טראומטי... אבל בחופש הגדול, טרם עלייתנו, קיבלתי, לראשונה, את המחזור. הייתי אז ממש ילדה קטנה, ולא ידעתי מה עושים, איך מסתירים, ועל היגיינה בכלל לא דיברו, לא בינינו ולא עם ההורים, וגם לא עם המטפלת. הייתי אז מאוד נבוכה, אבל איכשהו הסתדרתי, עברו כמה ימים וחזרתי לעצמי... ואז עלינו למוסד, וגם למקלחת המשותפת. התרחצנו עם קבוצות יותר מבוגרות מאיתנו, עם בנים ובנות שעל גופם כבר ניכרו סימנים ראשונים של התבגרות...  וגם אז לא דיברנו, לא בינינו ולא עם אף "מבוגר אחראי"... וגם אף אחד לא דיבר איתנו.

מה גיליתי בארכיון המוסד?

 לאחר שנים רבות הגעתי לארכיון המוסד, דפדפתי בפרטיכולים ישנים ולהפתעתי מצאתי הרבה חומר שעוסק בחובת ההסברה המינית בכל כיתה וכיתה. אולי היתה חובה כזו, אך משום מה הביצוע הוטל על המורים לטבע, וכלל לא ניתן מקום לשאלות ולהתייחסות יותר אישית.

אני עוד זוכרת שבהיותנו בכיתה ב', אחד הבנים מצא בחצר קונדום ישן. הוא הביאו לכיתה, והמחנכת (שאולי עוד לא היתה כל כך מעורה בכללי החינוך המשותף ובאיסוריו) הסבירה לנו את חשיבותו של הקונדום, ולסיום הוסיפה שלאחר שהכול נגמר הגבר מרגיש מאד עייף...

ואז אחד הילדים הוסיף בתמיהה: "אה, עכשיו אני מבין למה אבא שלי נהג לפנות לסדרני העבודה ולבקש שיתנו לו "שבת" (יום חופשי) באמצע השבוע" – וכולנו פרצנו בצחוק מצלצל.

 עליי לציין שההסברה של אותה מורה, היתה ההסברה המינית היחידה שקיבלנו לאורך כל שנות לימודנו במוסד. 

המקלחת המשותפת "בגוף הבוגר"

עברו מיספר שנים, ובסיום כיתה ח' הצטרפנו לגוף הבוגר. ה"גוף הבוגר" שלנו כלל 5 קבוצות, כך שמנינו הרבה ילדים, והרגשנו שיש לנו כוח לדרוש דיון בנושאים שהציקו לנו. אני זוכרת שבאחת השיחות שלי עם מירי חברתי, היא הזכירה לי שאנחנו, כל קבוצות ה"גוף הבוגר", פנינו ל"חבר העובדים" וביקשנו את עזרתם באירגון פגישה עם מילק, בנושא המקלחת המשותפת.

כעבור זמן קצר אורגנה הפגישה, וכל חברי ה"גוף הבוגר" הגיעו. מירי זוכרת שבכל אחת מהקבוצות היו גם בנות שהגיעו מהעיר, ובאוויר היתה תחושה קשה כלפי המקלחת המשותפת.

מירי התנדבה להיות הדוברת הראשונה והיא נזכרה שהיתה שרויה אז במתח גדול מאד, וכך היא פתחה את דבריה:

"לכל נערה יש  פעם בחודש בעייה." (היא מאוד נזהרה מלהשתמש במילה "מחזור", ובוודאי לא במילה "וסת"). מירי אמרה את דבריה מאד בזהירות, אך ציינה בבירור את הקושי של הבנות שיש להן חבר מקבוצה יותר בוגרת, או של אלו שמאחרות בהתפתחותן, או כאלו שגופן אינו בנוי על-פי "נורמות היופי" המקובלות. במקביל היא לא שכחה לציין את הצדדים החיוביים המוצהרים של המקלחת המשותפת, כמו – עידון היצר המיני, שיפור היחסים בין בנים ובנות, והדגישה שבמוסד אין הצצות, אין מקרים של הטרדות בעלות אופי מיני, והכל הודות למקלחת המשותפת.

"אחריי," נזכרה מירי, "דיברו עוד כמה בנות, ואני חושבת שבנים כלל לא דיברו. אני רק זוכרת את מילק, שעל פי הבעת פניו נראה ממש המום, ואולי היתה זו הפעם הראשונה שהוא ראה, ואולי הבין את הצד שלנו, של הבנות, וחש את הקושי ואת המתח שבו אנו נתונות, ובמיוחד בימי המחזור. למרות תדהמתו (ממה? מהיוזמה שלנו? מהתעוזה, או מהפחד פן הגולם קם על יוצרו?) – אך מילק התעשת במהירות וטרח להבהיר לנו מהי חשיבותה של המקלחת המשותפת לנו, לחינוכנו וליכולת שלנו לקיים חיים כל כך נפלאים... והוסיף שפרויד הדגיש שלא ייתכן חינוך חברתי ואישי ללא דיכויה החלקי של המיניות, שהרי עם דיכויה משתחרר חלק מהאנרגיה המינית, וניתן להפנותו לאפיקי יצירה אחרים." (ציטוט  מהספר "החינוך המיני" מאת ש. גולן ו-צ. זוהר, עמ' 219).

"אין אנו מתארים לעצמנו," הוסיף מילק ,"חינוך משוחרר מדיכוי, מלחץ מסוים מצד החברה, לחץ הבא לידי גילוי ודרישת ויתורים על כמה ממקורות הסיפוק וההנאה לטובת עיקרון המציאות השולט בחיי החברה." (שם, עמ' 220).

"את כל הדברים האלו אמר מילק בלהט אדיר, וניתן היה לחוש את האמונה שלהטה בקירבו – האמונה בדרך, באידיאולוגיה חזקה ובנויה היטב ובמעשה עצמו... ואנחנו שתקנו, מפני שלקום אל מול אידיאולוגיה כל כך מובנית היה כבר למעלה מכוחותינו... ובכל זאת, למירב הפתעתנו, היו תוצאות למפגש. אחד ההישגים של אותה פגישה היה שלאחריה פתחו את מקלחת הבנות, לבנות בלבד... ורק חבל שלאחדות מאיתנו היה קושי ליהנות ממנה..."

הקושי שלי עם מקלחת הבנות

היה לי קושי עם ההליכה למקלחת הבנות. קודם כל מי שראה אותי הולכת למקלחת הבנות, הבין מיד שיש לי מחזור. דבר שני, למקלחת הבנות היה קיר משותף עם המקלחת של הקבוצות הצעירות, ובחלקו העליון של הקיר היו חלונות, שאיפשרו לסקרנים להציץ ולראות מי, למשל, הגיעה היום להתרחץ.

עבורי זה כבר היה יותר מדי ומיד ויתרתי על ה"נוחיות" שסידרו עבורנו, וחזרתי למקלחת המשותפת  עם כל "תכסיסי ההסתרה" שפיתחתי לעצמי במהלך השנים.

כשאני מעזה ומסבה את עיניי לאחור אני מבינה שאז, באותן שנים, פגעתי קשות ביצירת הקשר שלי עם גופי... וכך שנים רבות לא העזתי להסתכל במראה ו"להתרשם" מעצמי, ללמוד לאהוב את גופי, ולהתלוות לתהליך התפתחותו. כיצד אני הופכת מנערה לאישה, אישה שבבוא היום תוכל גם להביא ילדים לעולם.

עד  היום אני מרגישה ושואלת את עצמי איך קיבלו המבוגרים את "צו" הרחצה המשותפת, עם כל הסכנות הכרוכות בכך להמשך החיים. איך הורינו לא שאלו אותנו האם קשה לנו להסתדר במקלחת המשותפת? או האם אנחנו, הבנות, זקוקות לעזרה כלשהי?

נכון להיום אני מבינה שכל שלב בחיים – תמיד נכון לזמנו, וקשה מאוד לתקן את המעוות ולשחזר אותו בהמשך, במיוחד שכל נושא המחזור והנשיות בכלל, זה היה נושא שבאותה תקופה כלל לא דיברו עליו, לא בינינו הבנות ולא כאחד מנושאי הלימוד.

זהו, כך זה היה, נקודה וסימן קריאה. 

נירה אשל

* * *

משה גרנות

הצדעה לתחקיר ולתוצאה

על "מלכת היופי של ירושלים"

מאת שרית ישי לוי

מודן 2013, 450 עמ'

שרית ישי לוי היתה אמנם דמות ידועה לפני חיבור הרומן "מלכת היופי של ירושלים" – היא שיחקה בתיאטרון ובסרטים, כתבה בעיתונים "את", "העולם הזה", "מוניטין", "חדשות", ובתפקידה זה היא התפרסמה במפגשה עם יאסר ערפאת בביירות ב-1982, כתבה על צימרים בכל הארץ ועוד. כל זה יכול היה לסייע לה לזכות בתשומת לב אצל המו"לים הפוטנציאלים, אך לא יכלו לנבא את היכולת הנפלאה שלה לרקום עלילה מורכבת ומעניינת כפי שהיא רקמה ברומן הזה, שמסתבר כי הוא רומן ביכורים.

הרומן מתפרש על פני כמאה שנה, ומתאר את קורות חייה של משפחה ספניולית לאורך ארבעה דורות, כלומר, לפנינו מה שנהוג לכנות בתורת הספרות – סאגה. קודם כול יש להצביע על תחקיר מדוקדק של התקופות השונות המתוארות בספר: הטופוגרפיה המדויקת של ירושלים, תל-אביב וביירות, ההווי של אותן תקופות, האמונות הטפלות, האמונה בכשפים, האופנה, הסרטים, ההצגות של אותם ימים, וכמובן, האירועים ההיסטוריים שברקע (מלחמת העולם הראשונה עם הגיוסים לצבא התורכי, הגירושים של מי שלא התעתמן, השלטון הבריטי, המחתרות, הפיצוצים, בהם פיצוץ מלון המלך דוד, המאבקים בין הפלגים השונים ביישוב ביחס לשלטון הבריטי, רציחות "משתפי הפעולה" ו"זונות" המתרועעות עם האנגלים. מלחמת העולם השנייה על מוראותיה, מלחמת השחרור, המצור על ירושלים, הרעב והצמא, הצנע שאחר כך וכו' וכו'). עיקר העיקרים, כאמור, רקום כאן רומן מורכב אמין ומעניין מאוד.

לפני שאפרט את מעלותיו של הרומן, אני מרשה לעצמי לציין שלוש הסתייגויות (קטנות!):

הרומן מתחיל ומסתיים מתוך נקודת המבט של "מספר עד" (במקרה שלנו – עדה, הלא היא גבריאלה סיטון המספרת את סיפור משפחתה), ומסיים באותה נקודת מבט. באמצע (כ-300 עמודים) יש נקודת מבט של "מספר כל יודע". המעברים בין שתי נקודות המבט הם חדים, והם בהחלט פוגעים (קצת!) באחדות היצירה.

הסתייגות שנייה – יש בספר הרבה חזרות, לעיתים באותן מילים.

ושלישית – דודה אלגרה מתל-אביב (אחות של סבא גבריאל, שהוא הסבא של "העדה") מספרת לגבריאלה את קורות המשפחה בלשון גבוהה מדי (ראו עמ' 57 ואילך). כאמור, כל זה זניח יחסית להישג הספרותי הגדול של הסופרת.

הדור הראשון שבסאגה הזאת הוא דורם הזוג רפאל ומרקדה ארמוזה. רפאל מתאהב אנושות בנערה אשכנזייה בהירת שיער וכחולת עיניים, אך הוא יודע שהוריו הספניולים לא יסכימו בשום הון שבעולם זיווג מעורב כזה, והוא נושא במקומה את זו שהוריו משיאים לו – את רבקה-מרקדה. מסתבר שבימים הרחוקים ההם, תחילת המאה העשרים, הפילוג בין העדות היה רב יותר מאשר היום: הספניולים היו העילית של החברה הירושלמית, ונישואים עם אשכנזים לא באו בחשבון בכלל. הספניולים, על פי הספר, שנאו את הכורדים, וגם המוגרבים היו צריכים לעמול קשות, ולדעת לדבר לדינו כדי להיות "נסבלים" בחברה הספניולית.

מרקדה היא דמות דומיננטית בספר, כמעט מלכותית: היא גוזרת על עצמה ניתוק מבנה, גבריאל, שלטענתה הוא הגורם לכך שבעלה רפאל נפטר: גבריאל, כמו אביו, מתאהב אנושות בנערה אשכנזייה, בתה של זו ששברה את ליבו של אביו, רפאל, אלא שגבריאל מתכוון לממש את אהבתו, ולולא מותו של האב, והשבעתו על ידי אימו לזנוח את אהובתו – היה נושא אותה לאישה למרות הטאבו העדתי. דמותה של מרקדה מעוצבת בכישרון רב, והקורא רואה אותה כאילו חיה לנגד עיניו.

ובכן, גבריאל הוא דור שני של "הקללה" המשפחתית של בעלים שליבם איננו נתון לאישה שהושאו לה בלחץ ההורים, אישה שהם אינם אוהבים. מרקדה משביעה את גבריאל לנטוש את רוח'ל ויינשטיין אהובת נפשו, והיא משיאה אותו בטקס עלוב, לרוזה, נערה ענייה שמנקה בתי שימוש אצל האנגלים – וכל זה כעונש על כך שכביכול גרם למותו של אביו.

גבריאל כמעט שאיננו פוקד את מיטתה של רוזה, וכשהוא עושה זאת, היא מייד נכנסת להריון. רוזה היא דמות קורבנית, ששוב, עוצבה ביד אמן. בעלה אינו אוהב אותה, ובתה הבכורה, לונה, בזה ושונאת אותה, שנאה נוראה, שהובילה באחד המקרים אף לתגרת ידיים. רוזה אינה אוהבת את תשמיש המיטה, ואגב, רוב הנשים בספר סולדות מכך, נרתעות, ואף סובלות מכאב בעת מעשה האהבה (עמ' 82, 280-278, 288, 305-303). על כך עוד בהמשך. רוזה התייתמה בגיל עשר, וקיימה את אחיה הקטן אפרים תוך נבירה בפחי אשפה, ולאחר מכן, כששימשה כמשרתת בבתי האנגלים. אח אחר שלה נתלה על ידי התורכים כי סירב להתגייס, והאח הגדול ברח לארצות הברית מפני זוועות השלטון העות'מני.

הגיבורה הראשית של הרומן היא לונה, בתו הבכורה של גבריאל, היא "מלכת היופי של ירושלים" (עמ' 16, 62, 116, 186, 418), אמנם לא רשמית, אבל בני המשפחה, מחזריה וכל רואיה מתפעלים מיופייה ומכנים אותה כך. גם דמות זאת בנויה לתלפיות: לונה יפה מאוד ("כמו הלבנה"), ומודעת ליופייה, אבל היא רוב ימיה שטחית מאוד, חושבת רק על בגדים, אופנה, איפור, שחקני קולנוע. היא איננה עוזרת בבית כמו שתי אחיותיה הקטנות – רחליקה ובקי, והיא בריב מתמיד עם אימהּ. היא חשה שאביה איננו אוהב את רוזה אימה, כי נישא לה באונס, ומשום כך היא גם כן שונאת אותה, היא בזה לה על האנאלפביתיות שלה ומוֹצָאָהּ הַנָחוּת. אביה (גבריאל) אוהב את לונה אהבת נפש, אבל מודע לשטחיות שלה, להשתמטות שלה ממטלות הבית והפרנסה. הוא סולח לה על הכול, ורק כאשר היא משקרת בבית הספר שהיא נעדרת מהלימודים (כדי להסתובב בחוצות ירושלים ולבהות בחלונות הראווה) משום שהיא כביכול עוזרת לאבא בחנות – האב מעניש אותה קשות, ועד שהיא איננה מבקשת סליחה – הוא מתנכר לה באכזריות.

בניגוד להוריה, לונה נישאת מתוך אהבה לדוד סיטון, בחור יפה, ששירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, אלא שגם היא איננה זוכה לאושר שציפתה לו: הם חיים בעוני, והיא נרתעת מתשמיש המיטה (כנ"ל), ואילו הוא – ליבו נתון לימיו העליזים בשירותו הצבאי, כאשר נשים נפלו לרגליו עבור אוכל וגרבי ניילון. שם הוא התאהב נואשות באיטלקייה קתולית בשם איזבלה, אותה הוא נאלץ לזנוח כי לא היה שום סיכוי שהוריו יסכימו לזיווג, אפילו תתגייר. ברור ששלום הבית בין שני טיפוסים כאלה נידון לכישלון חרוץ. גבריאל, אביה של לונה, מצא פורקן לדחפיו המיניים אצל עיישה היצאנית מבירות, ואילו דוד חתנו מתרועע עם נשים גרושות ואלמנות, ובסוף נקשר לגרושה הונגרייה (אשכנזייה דווקא!), חברה לעבודה בבנק.

אבל לונה היא "דמות מתפתחת", מאישה אנוכית, שאינה מסוגלת לסבול את אימה, את בעלה, ואפילו את בתה (הלא היא גבריאלה, המספרת את סיפור המשפחה כ"עֵדה"), היא הופכת לאדם מלא נתינה. וכך מסופר בספר: היא נפצעת אנושות מפגז ירדני במלחמת השחרור, ומאושפזת בבית חולים לתקופה ארוכה בחדר אחד עם לוחמים פצועים. אחד הלוחמים האלה הוא גידי הג'ינג'י, שכדור פילח לו את עמוד השדרה, והוא נשאר משותק מהמותניים ומטה, חסר סיכוי להביא ילדים לעולם. גידי מנחם אותה ומצחיק אותה, והיא מתאהבת בו נואשות. כאשר השניים משתחררים, הם מקיימים פגישות בהסתר מהבעל, שמובילות, בסופו של דבר למפגשי אהבה עם עינוג הגוף (שלה!), למרות נכותו (פרטים בספר... ראו עמ' 393). ובכן, מאישה אגוצנטרית בצורה מופלגת – הופכת לונה, בזכות האהבה האסורה (לאיש חסר יכולת מינית!), לדמות מלאת נתינה. פטירתו של גידי היא עבורה אסון נורא, והיא עצמה דועכת אל מותה במחלת הסרטן.

גבריאלה, בתם של לונה ודוד סיטון, היא, כאמור "מספרת עֵדָה" למה שהתרחש ומתרחש במשפחה, וגם היא דמות מורכבת ומתפתחת: לונה הרי חיה כל חייה בסכסוך עם רוזה אימה, וגם גבריאלה איננה מסתדרת עם אימה. כמו בין לונה ואביה גבריאל, כך גם בין גבריאלה ואביה דוד יש ברית אב-בת, עד שגם גבריאלה (כמו אימה!) מועלת באמונו: היא נתפסת בגניבה מתיקי המורות והתלמידים, ואביה מעניש אותה על כך באכזריות. גבריאלה, "המספרת העדה", מופיעה שוב בסוף היצירה, כשהיא כבר אישה צעירה לאחר השירות הצבאי. היא בורחת מהבית, כאשר אביה האלמן מביא הביתה את וֶרָה ההונגרייה שהייתה המאהבת שלו עוד בחייה של אישתו. גבריאלה איננה מוכנה להתפייס עם אביה, בורחת ממנו לתל-אביב, ואחר כך ללונדון. שם היא חווה פירוד מאמנון אהובה, ומתנסה בסקס פרוע ובסמים.

רחליקה, דודתה, מחזירה אותה לארץ ומגלה לה את האמת על חייה הכפולים של אימה. הגילוי הזה גורם ל"שיבה מאוחרת": גבריאלה שמיררה לאימה את חייה, מתפייסת עימה לאחר מותה ליד קברה, ויש להניח שהיא תתפייס גם עם אביה. הסוף, לצערי, הוא רומנטי, וקצת מלוקק מדיי: אמנון, שנבגד על ידי גבריאלה, מגיע ממרחקים, פוגש אותה ליד קבר אימה, וחושף את אהבתו הגדולה אליה למרות מעלליה.

הזכרתי את רחליקה, אחותה של לונה, ודודתה של גבריאלה – גם היא דמות שנבנתה למופת, דמות מלאת נתינה, ההיפך הגמור מלונה, גם במראה. היא, ואחותה הקטנה בקי, זכו לזיווג מוצלח ולאושר – דבר הקוטע את "קללת" הנשים לבית ארמוזה לא להיות נאהבות על ידי בעליהן, "קללה" שגבריאלה היתה בטוחה שגם היא לקתה בה.

הספר מעניין, ובהחלט כתוב בכישרון רב.

משה גרנות

* "מלכת היופי של ירושלים" תהיה סדרת טלוויזיה (YES VOD) בת 44 [!] פרקים, בבימוי דויד דוידוף, מבוססת על ספרה של שרית ישי לוי, רומן הביכורים שלה שהיה לרב-מכר ותורגם לשפות רבות. משחקים בסדרה: הילה סעדה, עירית קפלן, יובל שרף, איציק כהן, דב נבון ורבים אחרים. זו הסיבה שהובאה כאן פעם נוספת הרשימה שפירסם בזמנו משה גרנות על הספר.

* * *

ספר חדש:

אילו האמנתי שיש אלוהים

הבטחות הדת אל מול העובדות

ספר עיון מאתגר של ד"ר משה גרנות

בהוצאת צבעונים

"אילו האמנתי שיש אלוהים, הייתי מגיע למסקנה שמכל העמים הוא שונא, ואפילו מתעב, רק את עם ישראל. הרי לפי האמונה האל הוא בורא העולם, מכוון את המהלכים ההיסטוריים ומשגיח על ברואיו כדי לגמול לכל פרט ולכל ציבור על פי זכויותיו וחובותיו – איך ייתכן אפוא שהגמול הקבוע של עם ישראל לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו הוא מסכת של סבל, פורענויות וניסיונות השמדה?"

המסה "אילו האמנתי שיש אלוהים" מצביעה על כך שאין להבטחות הדת שום אחיזה במציאות. המסה מנסה גם להתחקות אחר הסיבות לשנאה הכרונית כלפי היהודים.

מבין ספרי העיון של ד"ר משה גרנות: "התנ"ך – כף החובה" (1986), "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'" (1993), "שיחות עם חוזר בתשובה" (1999), "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן" (2018).

03-5494915; 050-3399935              077-7006244; 050-5547295

granotmoshe@walla.co.il                   lea@tzivonim.com

* * *

הרצל חקק

אהרון זכאי – שירה שחותרת אל חוֹפוֹ שֶׁל רַעְיוֹן

אהרון זכאי כתב במשך עשרות שנים, ושיריו הראשונים התקבלו באהדה עצומה של הקהילה הספרותית. זכאי, זה היה שמו הפרטי, נדהם מן האהבה אליו. בשיחה עימנו, היה נרגש לספר על מפגשים עם ש"י עגנון ששמח לשמוע אותו, להבין את שירתו, על רבדיה העבריים הקדומים, על הגוון המזרחי המיוחד של יצירה לאורך דורות.

בימים אלה של ציון חודש למותו, בחרתי לכתוב על ראשית כתיבתו, להבין מה היה המוטיב המרכזי של שירתו.

ספר השירים 'אל חופו של רעיון' גרם במידה מסוימת לחֶרדת קודש של היוצר. במשך שנים נמנע זכאי מלפרסם ספר שירים חדשים. את ספר השירים השני הוציא בדחילו ורחימו, והיתה בו קפדנות בהעלאת שירים לפרסום. בלפור חקק נרתם לערוך יחד עימו את החומר לדפוס, ואכן הספר השני יצא לאור – 'אל חופים אחרים'.

השם כבר לימד על רצון לצאת לדרך חדשה.

כדי להבין את שירתו בחרתי לקחת את שיר הנושא בספרו הראשון 'אל חופו של רעיון', כדי להבין את השאלה הנצחית של כל יוצר  'מאַין נחלתי את שירתי'.

זה השיר:

אֶל חוֹפוֹ שֶׁל רַעְיוֹן

שִׁכּוֹרִים שִׁכּוֹרִים

הַיָּמִים הַלֵּילוֹת.

בִּנְתִיבוֹת שְׁטוּפֵי-חֲלוֹמוֹת,

הוֹלְכִים וְנֶעֱלָמִים.

בְּאֵין סוֹף שֶׁל תְּמוֹלִים,

לוּטֵי-כִּסּוּפִים גָּזוּ,

בִּדְמָמָה שְׁכּוֹרַת-הֲזָיוֹת,

תְּמוֹלִים שֶׁל יוֹם חָלַף,

עוֹטִים תּוּגָה בּוֹכָה וְצוֹחֶקֶת,

שֶׁל יֵשׁ הַתּוֹהֶה עַל הָאַין.

וָאַין!

שֶׁל רוּחַ שַׁחֲרִית,

נוֹשֶׁקֶת בְּעֵדֶן אוֹר,

בִּפְקֹחַ פְּרָחִים עֵינֵיהֶם,

עִם מַשַּׁק כַּנְפֵי-הַטַּל,

בְּהִתְעוֹרֵר פַּרְפָּרִים אֶל יוֹמָם

הַמָּלֵא נַעֲנוּעַ,

תַּעֵל מִמַּעֲמַקִּים קְדוּמִים וְתָצוּף –

תִּקְוַת מָחָר בֵּן-חַיִּים.

בְּסִירַת-פְּלָאִים,

שֶׁל שִׁירָה חֲדָשָׁה,

נַפְלִיג אֲנִי וָהִיא

אֶל חוֹפוֹ שֶׁל רַעְיוֹן.

שִׁכּוֹרִים שִׁכּוֹרִים

הַיָּמִים הַלֵּילוֹת.

אכן יש בשיר יסודות, שיעידו על ראשית כתיבתו ועל הכיוונים שהתפתחו בהמשך. הטקסט בתחילת השיר מעיד על זמן התגלות. זמן השיר הוא זמן של ערבוב זמנים, יציאה מן העולם של השיגרה. השֵׁיכר מבטא טשטוש של תחומים, ציפייה לחשיפה של מֵמד החלום.

בִּנְתִיבוֹת שְׁטוּפֵי-חֲלוֹמוֹת,

הוֹלְכִים וְנֶעֱלָמִים.

בְּאֵין סוֹף שֶׁל תְּמוֹלִים,

לוּטֵי-כִּסּוּפִים גָּזוּ,

בִּדְמָמָהּ שִׁכּוֹרַת-הֲזָיוֹת,

המשורר מבקש לו נתיב למימוש החיזיון הלירי – ובאמצעות השירה ביטא את הצעידה באותן נתיבות של חלומות. הפואטיקה סוללת לו דרך, אך אלה שבילים, שהולכים ונעלמים. יש בהם הֶסתר וגילוי. המבקש תר אחר הכיסופים שמתוארים במילים שיש בהן צופן של עולם חתום.

לוּטֵי-כִּסּוּפִים גָּזוּ,

והכיוון הוא רוחני מיסטי, סוד הכתיבה, סוד החיים שאנו  מבקשים. הֶסתר והֶעלם. ממילא, אנו שרויים בשיר זה בעולם שאין לשֵׁכל שליטה עליו. אין עולם מפוכח, המציאות שִׁכּוֹרַת הזיות, והמשורר מבקש את דרכו, מבקש מה שהיה, אותם תמולים של יום חלף.

עוֹטִים תּוּגָה בּוֹכָה וְצוֹחֶקֶת,

שֶׁל יֵשׁ הַתּוֹהֶה עַל הָאַין.

וָאַין!

האמונה, כי בַּתמולים שחלפו יש משענת, מתנפצת. אלה תמולים שכּל כולם תוגה, תוגה שאינה יודעת את נפשה, היא בוכה והיא צוחקת – והכאב הגדול ברור: יש כאן ניגוד בתוך העולמות. הצחוק והבכי באים זה בזה, שכן גם היש והאֵין באים זה עם זה – והתחושה היא שאין ממשות, אין ודאות, הספקות מכלים אותו.

האם הכתיבה תחלץ אותו?

הקריאה של המשורר השבור, היא – א י ן.

האם הזמן יציל אותו?

זמן שחרית צופן תקווה, אור, טל של תחייה:

רוּחַ שַׁחֲרִית,

נוֹשֶׁקֶת בְּעֵדֶן אוֹר,

בִּפְקֹחַ פְּרָחִים עֵינֵיהֶם,

עִם מַשַּׁק כַּנְפֵי הַטַּל

מעולמו הצר הוא פורשׂ כנפיים אל הבוקר הטהור ואל המראות – רוח שחרית, אור של ימי גן עדן: אותה פריחה של עֲדנים מגלה לנו פרחים הפוקחים עיניים, משק של כנפי טל – ואנו מדמיינים גן עדן ומשק כנפי מלאכים.

מרגש לקרוא שירה שרואה את העולם בהשכמתו, ולרגע נזכרתי במבע של ביאליק בספיח, כאשר דיבר על 'ימים בבתוליהם':

בְּהִתְעוֹרֵר פַּרְפָּרִים אֶל יוֹמָם

הַמָּלֵא נַעֲנוּעַ

המראה בשיר מרטיט. רחש הטבע הקסום מטלטל אותנו, פרפרים מתעוררים אל יום חדש. הכול נע, הכול משתנה. ויש תחושה, שמשהו עולה ממעמקים:

תַּעֵל מִמַּעֲמַקִּים קְדוּמִים וְתָצוּף

תִּקְוַת מָחָר בֵּן-חַיִּים.

מן המעמקים משהו עולה, יש תקווה חדשה, והיא עוברת תהליך של חיים חדשים. הנה הסירה, והיא היא מפליגה אל לב המשורר – הקסם שובה אותנו. זרימה של סודות ממעמקים... והתיאור עדִין ואוטופי:

בְּסִירַת-פְּלָאִים,

שֶׁל שִׁירָה חֲדָשָׁה,

נַפְלִיג אֲנִי וָהִיא

אֶל חוֹפוֹ שֶׁל רַעְיוֹן.

איננו נמצאים במציאות רגילה, איננו חותרים אל חופים מוכּרים. החופים המחכים באופק הם חופים רוחניים. מגן העדן של הנפש ההומה, הוא מבקש לו חוף מבטחים. העזיבה שלו ושל אהובתו את גן העדן האבוד מובילה אל אותו חוף אגדי  – חוף של מחשבות, חופו של רעיון.

הרצל חקק

* * *

רוֹן גֵּרָא

הַחְמָצָה

בְּתַת הַהַכָּרָה

נִגַּנְתִּי בְּתֻפִּים

מְחֻשְׁמָלִים.

בִּפְעִימוֹת לֵב שְׁעוֹנִי.

בְּבַלַּם מַעֲצוֹרֵי הַמִּלִּים.

טִפַּסְתִּי בֵּין אֲמִירִים

וְאֵין עֵצִים.

בֵּין גַּלְגַּלֵּי הַצֶּדֶק

בֵּין גַּלְגַּלֵּי כְּלִמָּה

וּכְסִיל.

כְּשֶׁפְּסַנְתֵּר מְכֻשָּׁף

צוֹעֵק בְּכָל מְנַעַנְעֵי לֵב.

צְלִילֵי יַלְדוֹת

אֵם נָכָה מַנְדּוֹלִינָה

אָח אֶפִּילֶפְּטִי

כִּנּוֹר

פְּסַנְתֵּר

אָקוֹרְדְּיוֹן.

הַמַּנְגִּינָה, בְּבֵית נִשּׂוּאַי

הָלְכָה לַמִּדְבָּר הַלָּבָן

עִקְבוֹתֶיהָ בְּחוֹל הַשָּׁעוֹת

אָבְדוּ.

* * *

אסתר רַאבּ

סיפורי דבורה בארון

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

דבורה בארון נתנה הרבה מן האינטרייר [הפנים] של העיירה, כמו שלא ניתן על-ידי אחרים לפניה – כי לחלוחית של חיים מפכה בכל תיאורי הבית הדל: קבצנות נעימה, נקיון-כלים ונקיון-שיניים יהודיים, אפילו חסילי-בית, המסמלים את העזובה והדלות, נעשים אצלה ליצורים אינטימיים,

יחסה לכלים, ירקות, תלבושות ומיני בד הוא חיוני ומלמד על החיים ההם: ריח המטמורה, תפוחי-האדמה הנקפאים במרתף, צניעות הציץ.

מי תיאר כך את עבודת הנשים, הטיפול בכלים, הכנת המאכלים, המאכלים עצמם: סיר תפוחי-האדמה הטובים, זה המאכל העממי בעיירה, כשהם מתבקעים בבישולם בפתח התנור, הם ברורים לנו עכשיו, כמו שברורים לנו כאן זיתים שחורים טבולים בשמן.

ואל הכל עדנת היהודייה המתנועעת באינטרייר זה, "נוגעת עד הלב", בין כשהיא בשמלת ציץ או בשמלה קרתנית, רבת-קיפולים. וכמה מדברים אלה על גאווה והכנעה נשית באחת! תמונה זו נחקקת מאוד בזיכרון: "והרבנית הצעירה בהרימה את הקרש למעלה, סימנה במרומי הכותל את המקום, שאותו היא מקצה למדף בשביל ייבוש הגבינה בימות הקיץ וקבעה בעצם ידה את המסמרים."

אגב, כך העמיסה וכך תעמיס כל אשה בכל הדורות, בפיוס וברחמים, את צלבה אשר עליה לשאת.

בתיאורי הטיפוסים החביבים עליה היא סנטימנטאלית למדי, אבל הן אי-אפשר אחרת, כאשר יפקח אדם את עיניו והוא שוכב בעריסה ריחנית עשוייה עץ חדש ככלי הפסח, כלי-קודש אלה וספרי-קודש אלה, לריחם בלבד יתרכך הלב.

ראייתה את הנוף היא ראייה "דרך החלון". השחר עולה על ארון הספרים והשמש בטס הנחושת על המדף. גם תיאורי היער אינם שורשיים. לעומת זה מביאה היא תיאורי גינות מלבבים באמת. שלם אצלה גם כר האחו עם העיזים הפזורות עליו, אלה העיזים הדלות המתמזגות כל-כך עם הנשים המטפלות בהן בחיבה ליד בתי העיירה העקומים.

*

נכתב: 1927 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: "הדים", כרך ד, חוב' ה-ו, תרפ"ו-תרפ"ז. זו כניראה ביקורת על ספרה הראשון של דבורה בארון, "סיפורים", שיצא לאור בתרפ"ז, 1927.

המשך יבוא

* * *

עדי בן-עזר

אפרודיטה 25

רומאן

בהוצאת "אסטרולוג" 2002

פרק שמיני

"להתראות," נעץ בי מבט

כאילו הוא מפשיט אותי

התחלתי לדקלם את הפרטים שכתובים לי בקורות החיים על פי הסדר, כפי שלימדו אותי לעשות בחברות כוח אדם. עברתי על כל העבודות, ציינתי את שמה של מיכל, שהכיר מהעבודה הקודמת שלי ב"אולפני זיפ".

"כן. אני זוכר שעבדת עם מיכל." מלמל.

"באמת?" הפתיע אותי, הרי דיברתי איתו אולי פעם אחת בטלפון, כשניסיתי למכור לו סדרות אנימציה יפניות, דווקא מתוקות, מהקטלוג, והוא ישר אמר לי שזה לא רלוונטי ושאגיד למיכל להתקשר אליו.

"בת כמה את?"

"עשרים-וחמש."

"הייתה לי עד לא מזמן חברה בת עשרים-ושתיים, רינת, יותר צעירה ממך." למה הוא מספר לי את זה? – "כמו שאת שמה לב אני לא עושה ראיונות עבודה רגילים, כמו כולם. זה לא מעניין אותי. ספרי לי על עצמך, מה את אוהבת."

"מה התחביבים שלי?"

"כן."

"אני מאוד אוהבת לראות סרטים, במיוחד סרטים זרים." איזה פלצנית, ידעתי שצריך להגיד סרטים ספציפיים, כי סרטים באופן כללי יכול להראות כאילו אַת פסיבית מדי.

"מה ראית בזמן האחרון?" שִׁיט, המוח עבד חזק לדלות איזה שם.

"אה... ראיתי את 'הכול אודות אימא' של אלמדובר ואת... ואני גם אוהבת לקרוא ספרים."

"איזה סוג?"

"של העידן החדש, מיסטיקה, מעמד האישה ועוד כל מיני."

"מה קראת בזמן האחרון?"

קראתי למשל, טוב, לא נעים להגיד..."

"מה? מה, תגידי."

יש לי בעיה עם כנות. כששואלים אותי שאלה, אני לא מסוגלת לשקר. אם לא שואלים, זה סיפור אחר. חוסר טקט, טיפשות או חוסר התחשבות באחרים, אין לי הרבה שליטה על זה. "על תולדות המיניות והמשמעות שלה בחברה שלנו," אמרתי.

"למה לא נעים? מיניות זה חלק גדול מהחיים שלנו."

"בכל זאת לא נעים, בסיטואציה כזאת." תמימה, טיפשה, מתחסדת או מיתממת?

"את מוצאת חן בעיניי," אמר.

"תודה." מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו?

"למה כתבו פה שאת אמורה לעבוד בתור אחראית שיבוץ?"

"אין לי מושג, ציינתי במפורש שאני לא מעוניינת בכיוון הזה. זה בדיוק מה שגיליתי שאני לא אוהבת בעבודה ב'אינקווירר', עבודה טכנית אפורה, אני מחפשת משהו יותר יצירתי ותוכני."

"תראי, ישנן שתי אופציות על הפרק כרגע." ההתרגשות כבר פשטה בבטני. "אחת היא להיות עוזרת אישית שלי, הרבה טיסות איתי לחו"ל, תערוכות, סגירת עסקאות, מעקב אחריהן ו... דֶה סקַי אִיז דֶה לִימִיט! אופציה שנייה, להיות אחראית על בניית לוחות-משדרים לכמה רצועות חדשות, פחות זוהר אבל בהחלט תפקיד עם הרבה עניין, משמעות ואחריות, כי זה מה שיבדיל אותנו מהמתחרים. את אוהבת טלוויזיה?"

"בטח, חולה על טלוויזיה. אני מסוגלת לצפות שעות."

שכחתי להגיד שזה דבר כמעט יחידי שאני עושה בחצי-שנה האחרונה. אצלי זה מרוב עצלות ורחמים עצמיים, קסם עושה את זה כי היא מתקשה להרים את הגוף שלה מהמיטה.

"במה במיוחד?"

"כל דבר. אהבתי במיוחד את התוכניות של אֶף אֶס." (אף אס הייתה חברת השידורים הקודמת שבה עבד – ליק לק, חנופה, חנופה), "בעיקר מעניינים אותי אַייטֵמִים שקשורים בתרבות ובמעמד האישה."

"מממ... אני לא מצליח להחליט מה יותר יתאים לך. משתי האופציות שהזכרתי, מה נראה לך יותר מעניין?"

"אני לא יודעת, בראשונה נראות לי הנסיעות, והעבודה מול כל המייג'ורים, ובשנייה – האפשרות לבנות ערוצים או רצועות שידור מחומר גולמי, שיהיו ממש הבייבי שלי, שקשורים בנושאים שקרובים לליבי ומעניינים אותי."

"כן, עוד לא אמרתי שאני הולך לקבל אותך לעבודה. הנה כרטיס הביקור שלי. תחשבי על זה ותודיעי לי מה דעתך בימים הקרובים."

"תודה," לקחתי ממוסוליני את הכרטיס, ממששת מתחת לשולחן את הַטְבעת הלוגו של "ווי" על נייר הכרומו העבה והאיכותי, "אם תצטרך המלצות אתה יכול לדבר עם מיכל."

"אני יודע."

"שמחתי לפגוש אותך," קמתי מהכיסא ולחצתי את ידו. אני כמו גבר, או ילדה קטנה מתלהבת, אוהבת ללחוץ ידיים. נראה לי נורא חברי. פעם בדרום-אפריקה, אחד שיצאתי איתו אמר לי שלא מקובל שאישה תלחץ ידיים לגברים. זה גרם לי להרגיש כאילו אני פריקית גברית בלי גינונים חברתיים, בדיוק לדקה, עד שאמרתי לעצמי שהוא יכול ללכת לחפש את עצמו.

"להתראות," אמרתי ויצאתי משם.

"להתראות," נעץ בי שוב מבט כאילו הוא מפשיט אותי.

בדרך החוצה, קרן היפה חייכה אליי ואמרה לי להתראות. פשוט טוּ גוּד טוּ בִּי טְרוּ הבחורה. חיפשתי את אפרת. האנדרואידית נעלמה. פסעתי במחלקה, שוב המבטים הפולשניים. לקחתי חזרה מהפקידה האנטיפטית בחוץ את תעודת הזהות. תחבתי אותה לארנק תוך כדי שאני שוב מסתירה את פנקס הביטוח הלאומי, והחזרתי לה את כרטיס המבקר המגנטי.

היה לי מצב רוח מרומם. התחשק לי להגיד לה, במבטא רוסי חזק, ולגמרי לא פוליטקלי קורקט: "ולך יש כרטיס מועדון, בבקשה? יש לך בַּיי אֵנד בּוֹנוּס?" – אבל עצרתי את עצמי.

עדי בן-עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שנים-עשר

סבא מאיים בשדים על החְנְיוֹקִים הירושלמיים

על מקום בית סבא וביתנו בנויים היום רבי-קומות. לצורך כתיבת הכרוניקה הישגתי מארכיון הצבא בגרמניה צילום-אוויר שנעשה מאווירון גרמני בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובו רואים בבירור, מבעד לזכוכית מגדלת, את המושבה ושדותיה ממעוף הציפור, גם את הבית והחצר של סבא ממש כפי שהיו באותו יום אביב מוקדם.

לרגע נידמה שאם יפשיר הזמן אשר קפא בצילום יתחילו האנשים הזעירים ללכת ברחובות ויהיה אפשר לחזות בחיים של אז כמו בסרט קולנוע ואולי גם כמו בדפים הדוקומנטאריים האלה, שאין בהם אפילו קורט דימיון, הכל מבוסס על תעודות וכתבים שמצאתי בארכיון המושבה ובארכיון המועצה הכפרית ואצל זיקני האיכרים. קצת לקחתי מ"הירקון שבלב", ספרו של בן-מושבתנו אלימלך שפירא, שאת עותקו שבידי אני שומר בכספת הבנק. דומני שלא נותרו ממנו אלא כמה עותקים נדירים ביותר.

לשם בדיקת פרטים היסטוריים אחדים הקשורים לכרוניקה האיכרית הזו הגעתי באביב האחרון לאחוזת ירנטון, ליד אוכספורד, המשמשת מרכז ללימודים יהודיים ועבריים. האסם של האחוזה העתיקה הפך לספריה שבה שמורים הספרים, הארכיון ואוסף גיזרי-העיתונים הארצישראליים של הביבליוגרף החולוני גצל קרסל. קרסל חיבר את לכסיקון הסופרים העבריים וכתב עשרות ספרים ומחקרים ובהם גם את תולדות המושבה שלנו. מצאתי באוספו תיקים גדושים חומר על בני משפחתי שעימם היה מיודד, על זיקני האיכרים במושבה, ואפילו דברים שאני כתבתי.

לא קלה היתה עבודת המחקר והכתיבה בירנטון. מוקף הייתי בנשים צהובות-שיער שעורן לבן כחלב, בצלעיות מעושנות בטעם ברבקיו ובכוסות ענקיות של בירה מקומית, שהייתי שותה החל מצהריים בפאב המקומי הקרוי "ענבים". מצד שני, הרעיונות המוצלחים ביותר לכתיבה עלו בי שם רק בשעת הגילוח בבוקר, אבל לא יכולתי לעמוד כל היום מול הראי ולהתגלח. אילו דודי ההולל אלכס היה חי עדיין – מדי בוקר היה מתגלח באחד מארבעה תעריו, לאחר שהשחיז אותו הלוך-ושוב על פני רצועת-עור – היה מוצא ודאי גם על כך אימרה שנונה מאת אוסקר ויילד.

האחוזה היתה מוקפת עד קצה האופק שדות ירוקים של חיטה ושעורה, שדות צהובים של צמחי הקאנולה המשמשים לאצירת שמן, עצים מלבלבים במלוא פריחתם, ארנבות התרוצצו בשדות, סנאים טיפסו על העצים, ברווזים טיילו בדשא, כבשים וטלאים רעו באחו, הציפורים לא הפסיקו לנתר בכל פינה ושרו באוזניי מכל צמרת, דג זהב שמן כקרפיון, בן ארבע-עשרה, שחה במכל-מים פתוח מעלה ירוקת, אזוב עלה בגדרות האבן, רוח-הרפאים של משפחת ספנסר טיילה בלילות באולמות הגבוהים ובמסדרונות של בית-האחוזה הגדול – ככה ישבתי ועסקתי במחקר, לקול צלצולי ארבעת הפעמונים במגדל של כנסיית סנט ברתולומיאו בת אלף השנים, מול חלוני. נגינתם הזכירה לי את פעמון המושבה של נעוריי שהיה מבשר על סיום יום העבודה שלי בגן-הירק של דודי אלכס.

חיפשתי בספרייתו של קרסל את "הבלנית נכוותה" שכתב אלימלך שפירא – ולא מצאתי זכר לו, (אכן נשרף בידי הגולדשטיקים), גם לא לספריו האחרים, לבד מרשימת ביקורת על ספרו של שפירא "הירקון שבלב", שפירסמתי אני לפני שנים רבות בעיתון "הארץ" במדורי "ספרי דורות קודמים", ושאותה גזר קרסל ושמר בתיק של סבי, ואף הוסיף עליה בכתב-ידו הערה שיכולה לשמש מפתח למידת האמינות של הכרוניקה האיכרית שלי.

הוא, שהכיר את סגנון כתיבתי המיוחד, שאל אותי פעם בקולו הדק כקול אישה (כשהיה עונה בטלפון היו חושבים שזוהי אשתו), ובחיוך: "תגיד לי בן-עמי, בסופו של דבר, מה יותר קל לך בכתיבה, להמציא בעצמך או לגנוב מאחרים?"

ואני עניתי לו: "קרסל, הכי קל לי זה להמציא שגנבתי."

ענה לי: "לא, אצלך, אתה ממציא שהמצאת."

ואז, יום לפני שובי ארצה, מצאתי בארכיונו של קרסל דפים אחדים, שלא פורסמו מעולם, ושאותם שלח כניראה אלימלך לגצל מהירקון לחולון, בתקווה שיכלול אותם בספר היובל שכתב.

שם המסה: "ציד דגים בירקון". בקושי פיענחתי בה שני קטעים. קרסל הוסיף בעיפרון בשולי אחד מהם: "הסופר אלימלך שפירא נהג לכתוב בישיבה על גדת הירקון. הדגים הגדולים היו שטים ומתיזים טיפות מים בזנבותיהם. זו הסיבה שטושטשו קווי הדיו."

 "זוכרני, מאותם ימים, שגרמנים ממושבת וילהלמה היו באים ביום הראשון לשבוע עם משפחותיהם, טף ונשים, בעגלות-עבודה רתומות לסוסים שמנים וחלקים שעורם נוצץ (כאלה כמעט שלא ניראו אצל בעלי עגלות יהודים), ושוטים ארוכים בידיהם. 'דייטשן מיט די לנגע בייטשען' היינו קוראים להם. הגרמנים עצמם היו גבוהי-קומה ומשופמים בשפמים גדולים וארוכים, כמנהג הימים ההם. היה להם... [כאן לא הצלחתי לפענח]. על-פי-רוב היו מביאים איתם קנים ארוכים עם חכות, בקצה החכה חוטי המעיים, שמהם מכינים דייגי החכות את החוט החזק והדק. היו אלה מיתרים כמו מיתרי כינור. מעל לחכה עצמה היה על-פי-רוב פקק קטן להציף את החכה, ואילו תחת החכה עצמה היתה משקולת קטנה של עופרת כדי שתשקע במים ולא תצוף למעלה. הדגים, כידוע, הם עם חשדן, וכל דבר שאינו מתקבל על הדעת ניראה בעיניהם חשוד, ודגי ארץ-ישראל פיקחים יותר מדגי ארצות אחרות. הגרמנים היו יושבים שעות על שעות במקום אחד על שפת הנהר, כמעט ללא תנועה, מעשנים מקטרותיהם ומהרהרים במה שמהרהרים, כאילו לא הדיג הוא העיקר אצלם אלא ההירהורים. הגרמניות עבות-הבשר וה... [לא הצלחתי לפענח] היו פורשות מפות לארוחת השדה החגיגית ופותחות את קנקני הבירה מתוצרת שרונה. הילדים, במכנסי-עור קצרים וכתפיות מצוייצות, היו מתרוצצים ליד העגלות ומשחקים מחבואים ותופסת. כאשר בגרו עלו יום אחד כולם כאחד על אונייה בנמל חיפה והפליגו לגרמניה כדי להתגייס לצבא הנאצי. [כאן צירף גצל פתקית בכתב-ידו: "הסופר אהוד בן עזר תיאר אותם בספרו "אנשי סדום"].

 "שיטת דיג אחרת ראיתי אצל הרועים הערבים, שהיו באים מעבר הנהר להשקות את עדריהם בימי הקיץ. הם היו אוהבים לשחות הרבה במים, אם כי צורת שחייתם היתה פרימיטיבית וגסה. פעם ראיתים זורים על פני המים אבקה לבנה, ובעצמם מתרחקים מהמקום במורד הנהר כדי כמה עשרות מטרים ומחכים. לא עברה שעה ארוכה והנה צפו דגים על פני המים ונסחפו עם הזרם. כרגיל שטים הדגים כשגבם למעלה ובטנם למטה, ואילו עתה שטו כולם כשבטנם למעלה וגבם למטה במים. משמע שהם מתו או הורעלו!

 "בימים ההם עוד לא היו היחסים בינינו לבין הערבים מתוחים כפי שהם עתה, והיו לנו שיחות די ארוכות וגם התחרינו בשחייה. נערי הרועים סיפרו לי שקנו ביפו, בחנות לצורכי דיג, אבקה בשם חוז, עירבבו את החוז בקמח דורה, ואת התערובת זרו על פני המים. הדגים עטו על מאכל התאווה, השתכרו, איבדו את שיווי משקלם, לא שלטו יותר בעצמם והתהפכו בגלל המשקל הרב של בשר הגב ובשל שלפוחית השחייה שבבטן. הנערים, שחיכו לדגים במורד הנהר, קפצו למים בכל פעם שראו כמה דגים שטים לעברם. השלל כלל לא היה קטן והם אספו רק את הגדולים. בקטנים לא נגעו ואלה נסחפו עם הזרם הלאה. אמנם, היה עליהם לפתוח מיד את בטנם של הדגים ולהוציא את מעיהם כדי שהחומר המשכר לא יישאר בבשר הדג זמן ארוך מדי. יש הקוראים לחוז בשם אבהאר, המערפל, היוצר ערפל של שיכרון. האבקה אינה תוצרת חימית אלא אורגאנית והיא מופקת מפרי טחון של פירות השיח הנקרא בלטינית סטירקס אופיצינליס, ובעברית... [לא הצלחתי לפענח]. הצמח ארסי ומשום כך משתמשים בו לצורכי רפואה. לא כל חלקיו ארסיים, הרעל מרוכז בעיקר בפירות הזגוגיים."

אני יודע שהנייר יקר ומוטב היה שהוצאת הספרים, במקום לבזבז אותו על כרוניקה עבה שאסף בן-איכרים דור שלישי ישיש כמוני, היתה מקצה דפים אלה לספרות העברית החדשה ולמבקריה, שאם אחוז אחד מספריהם וממאמריהם ישרוד בעוד מאה שנה, יהיה אפשר לומר שזו היתה שעתה היפה ביותר, ושמעולם לא היו אנשים רבים כל-כך חייבים הרבה כל-כך לאנשים מעטים כל-כך עד שאפילו תור הזהב של השירה העברית בספרד יחוויר לעומתם.

אך חשבתי שאולי אם פתאום גם בעוד מאה שנה מישהו יתעניין בדיג גרמני בחכה ובדיג ערבי באבקה בירקון, הוא יודה לי על כך ששימרתי שני קטעים ממסתו של הסופר המינורי אלימלך שפירא. אין גבולות לדמיון אבל המציאות היא חד-פעמית. "אל תאמין לסיפורי זקן שכל בני-דורו כבר מתו," אומר פתגם ערבי. הפילוסוף היווני אריסטו אמר כי לעבר ישנה התכונה שגם האלים אינם יכולים לשנותו. המשורר הגרמני גיתה שם במחזהו "פאוסט" בפי מפיסטו את המילים: "אפורה כל שיטה, תיאוריה, וירוק עץ פז החיים לעד!" יש גברים עם קילע, שמגיע להם עד הברכיים.

אלה היו ימים.

סבא הגיע באונייה שעגנה מול יפו, ירד בסירה לחוף, ולמוחרת קם מוקדם בבוקר והלך ברגל לירושלים. בטרם חשיכה הגיע לכותל, שהיה במצב עלוב, סביבו רק שממה וחורבן, ויהודים עניים מקבצים נדבות.

סבא פרץ בבכי.

שנים מעטות התגוררה משפחתנו בירושלים, עד שקנינו את אדמות המושבה, ליד הירקון.

בין האנשים שסבא הכיר בירושלים היה יהודי בשם אהרון פראנצויז, מאלזאס. את שם משפחתו לא זכר סבא, כי הכל הכירוהו בשם פראנצויז, הצרפתי.

בהיותו בחור צעיר שירת אהרון בתור קצין בצבא נפוליון בונאפרטה. כאשר סבא פגש בו, היה אהרון פראנצויז אחד מארבעה או חמישה אנשי-הצבא האחרונים שנישארו בחיים מצבא נפוליון.

באחד הימים עגנה ספינת-מלחמה צרפתית בים יפו, רב החובל והקצינים ירדו בסירה לחוף ומשם עלו לירושלים כדי לבקר את אהרון פראנצויז. הוא לבש לכבודם את המדים העתיקים שלו עם הכותפות והדרגות של קצין נושא-הדגל בגווארדיה, ממש כפי שניצב בשעתו בשורה לפני נפוליון. הוא היה כה רזה בזקנותו, שהמדים שוב התאימו לו. רב-החובל והקצינים ערכו מיסדר בסימטה הקטנה ברובע היהודי, היכן שגר פראנצויז.

 "הם שרו לכבודו את ההימנון הצרפתי, תקעו בחצוצרה, אהרון הפליץ," דייק סבא בסיפורו כשהוא ניצב זקוף בפניי ומחייה את החגיגה ההיא, "ובפה רועד וחסר-שיניים גימגם בצרפתית תודה נירגשת. הקצינים הצדיעו לו ורב-החובל השאיר בידיו מתנת כסף מטעם הרפובליקה."

אשתו הראשונה של סבא, בירושלים, היתה אלמנה, מבוגרת ממנו.

שודדים ערבים רצחו את בעלה, והיא נותרה עם יתומה קטנה. אך היתה אישה עצמאית שאינה זקוקה לקיצבת החלוקה של "כולל שומרי החומות". היא חכרה טחנת קמח, התמקחה עם הפלחים המביאים חיטה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות הסוסים ההולכים במעגל ומסובבים את אבן-הריחיים.

ביום נישואיו הלבישו את סבא אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטאן עשוי משי דמשקאי, חגורת משי משובצת, ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שיער. כל קרוביו ומכריו סברו שמעתה נרתם הבחור-הפרא בעול, ועד מהרה ילך בתלם כמו כולם.

האלמנה קיוותה שבעלה ייעשה לתלמיד-חכם ולרב, והיא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו ואת הילדים, וכי בזכות התורה שילמד – תזכה גם היא בחלקה בעולם הבא.

אך סבא לא הסתגל. הוא אהב לבקר בספריה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, שם ישב, מעשן את מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הקלאסיקה, שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים מווירטמברג. הוא נפגש עם חבורת המשכילים בירושלים, שהיו קוראים עיתונים עבריים הבאים מחוץ-לארץ, משחקים שחמט או לומדים תנ"ך כדרכם חובבי-ציון, שרואים בו את ספר-הספרים הלאומי וההיסטורי שלנו, ולא פרק של פרשת השבוע בטקס התפילה.

עבודת השדה משכה את ליבו של סבא, שריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מהטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר בחוצות העיר כאחד מן ה"שבאב" המקומי, כשהוא מדגדג את הסוס בשוט העשוי עור, שאותו קיבל במתנה מאיכר טמפלרי ברפאים. או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלאחים ופולח תלמים בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה חוזר ברכיבה, שזוף מן השמש ומתגעגע לשדות הרחבים של ימי נעוריו בהונגריה.

האישה הרתה ממנו אך יחסיו עימה התערערו עוד בטרם ידע על הריונה. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והתרפק עליה בלילות וליטף את גופה, והיא, שכבר היתה אשת-איש, הדריכה אותו בבית-סתריה ובחמודות-גופה והיתה מאושרת בו. אך היא לא הסכימה שיעסוק בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב את ירושלים ולהיות איכר במושבה העברית הראשונה, העומדת להיווסד. כאשר הגיע המצב למשבר, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה לסבא, ותבעה שיכריחוהו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על בעלה הצעיר שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

סבא, שנלחץ על-ידי קרובי אשתו, מצא דרך להתל בהם.

מדי בוקר החלו ניראים עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני אבק הקמח האפור שכיסה את רצפת הטחנה. סבא התפאר כי בכוחו להתגבר על השדים השורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולות בלילות אשר כתוצאה מהן הסוסים עייפים ושטופי-זיעה מדי בוקר, אף שהם קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שהיו בתחילת הערב – וזה סימן שסמאל וחברו השד ביליד בן הנאד משתעשעים בסוסים ומריצים אותם כל לילה. ואולי אלה לילית ונעמה השדות החצופות, שרוכבות ערומות על הסוסים בלילות עד שמפיותיהם ניתז קצף לבן וגופם מרטט וזרמתם אוזלת כי השדות ניסו להרות מהם וללדת סוסי-אדם!

סבא התחיל ללון בטחנת-הקמח ולא רק שלא ניזוק מן השדים אלא יצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי אחד הסוסים סביב חומת העיר וגרם להם הזעה יתרה.

תעלוליו הוציאו לו שם של פורץ-גדר ומחלל שם-שמיים.

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, וניסו להרביץ בהם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש.

שמועות מבהילות הילכו בעיר על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה וחברים בארגון סתר "הבונים החופשים" שמטרתו לקעקע ולהרוס את חומות הדת.

סבא וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ולא נכנעו. סבא צעק לעבר מנהיג המרביצים:

 "יום יבוא ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

 "שייגעץ! טריפע!" חירף אותו הלה. "צריך להלקותך בפומבי בחצר 'החורבה' ולבזותך – על מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה!"

סבא שב לביתו נרגז וסוער, אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של האישה, ששמע התיגרה הגיע לאוזניהם והם החליטו ללמדו לקח. הוא נתקל במקהלה של חרפות ואיומים.

אחד נגד רבים נלחץ סבא אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מן המבקשים להכותו, מן החניוקים או ה"שחורים", כפי שכונו במשפחתנו. אז ניגש לחלון ואיים:

 "אם לא תרפו ממני אפתח את החלון – והשדים ורוחות-הטומאה, שלמדתי להשביעם בכת הסודית 'הבונים החופשים' – יתפרצו פנימה וייאחזו בשערותיכם!"

האיום פעל, בחדר פרצה בהלה, הקרובים הירפו מיד מסבא והסתלקו.

לאחר ימים אחדים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו, ושילך לכל הרוחות עם חבריו הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות בארץ הקודש כפר עברי, כמו העראבערס, ולהושיב בו עובדי-אדמה יהודיים!

יום אחד, לאחר שסבא התגרש מאשתו, אך מבלי שידע עדיין על הריונה, התאספה בירושלים החבורה של מחפשי הקרקע כדי להקים את המושבה שלנו. לאסיפה בא סבא, הצעיר בחבורה, יחד עם אביו.

בעוד החברים יושבים ודנים במשלחת העומדת לצאת לחקור את טיב האדמות המוצעות למכירה, משך את אוזנו של סבא קול שירת נערה, בשפה הונגרית, שנשמע מן החדר הסמוך:

 "ביער העבות, בדשא הירוק, / תשכון ציפור מרהבת עין, / ירוקות רגליה וכנפיה – שני, / לי תצפה שם, / נא חכי, ציפורי, ואבוא..."

המנגינה והמילים היו של שיר-עם עתיק של יהודי הונגריה, שאביו היה שר לו בילדותו, ורק השורה האחרונה בו היתה מושרת בעברית.

סבא יצא מהחדר, ובעוברו במסדרון צירף את קולו לנערה, עד לשורת הסיום בעברית:

 "מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"

הנערה השתתקה בפתיעה, ופרצה בצחוק חנוק. מיהו המצטרף אליה בהונגרית ויודע כמוה את השורה האחרונה בעברית?

קולה היה ערב, כך גם קולו של סבא, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף למד מהם לנגן בכינור.

סבא עצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג שבחור ובחורה לא-נשואים ייפגשו בחופשיות. הדבר נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור לו שהרי קול שבאישה – ערווה.

מה עוד שלאחר פרשת הגירושים הכפויים מאשתו, שרק לאחריהם נתברר שכבר הרתה לו, ובעקבות השמועות על קשריו עם השדים ועם ספרי ההשכלה שמתנגדים לדת – לא היה לסבא שם טוב בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות.

אך למזלו היתה גם הנערה בת השש-עשרה – גרושה!

על כך שסבתא בת השש-עשרה היתה גרושה בנישואיה לסבא – לא דיברו מעולם במשפחתנו. הסיפור היה בגדר סוד כמוס ונורא כל-כך, שאפילו כתובתה לא נמצאה בבית סבא במושבה. לצורך כתיבת הכרוניקה הצלחתי להשיג אותה בדרכים שהשתיקה יפה להן. היא הוסתרה כל השנים אצל קרובי משפחתה בעדה החרדית בירושלים, ואין זה קל לחדור אליהם. אבותיהם לקחו חלק בייסוד המושבה שלנו. הדור השני והשלישי היפנו עורף לחיבת ציון ולציונות, ומהם קמו המנהיגים הקנאים של "נטורי קרתא". השכונה שלהם "בתי אונגארן" כונתה בשם "חארת אל מג'אנין", שכונת המשוגעים, בגלל האופי הרגזן והקנאות המטורפת של דייריה.

בכתובתה סבתא אינה מכונה בתולתא, בתולה, ולא איתתא, אישה (שכך מכנים מי שאינה בתולה, כי אולי נאנסה או שירכה דרכיה או שהיא גרושה), וברור שלא ארמלתא, אלמנה – אלא נכתב שם במפורש שסבא: "אמר לה להדא מתרכתא הנקבה..."

הנקבה הגרושה!

האם השיאו אותה בילדותה ליהודי מבוגר והיא מאסה בו וברחה לבית-הוריה?

לפי הידוע לנו על משפחתה, על היחסים היפים שהתרקמו בין סבא לסבתא משעה ששמע אותה שרה, ועל הקשרים שהחלו נרקמים ביניהם בעזרת קרובת-משפחה ששימשה כשדכנית – לא ניראה שכך נהגו בסבתא.

כניראה השיאו אותה בנישואי ילדים, כדי להגן עליה מהשכנים המוסלמים. סבתא היתה נערה יפה, ולמשפחה יהודית לא היה קל לגדל בת פורחת, בעלת גוף נהדר, המושכת תשומת-לב ומעוררת גברים בעצם הופעתה – לא בסביבה הנוצרית באירופה, שממנה באו, ולא בסימטאות ירושלים, שבהן המוסלמים התאנו ליהודים, זכרים ונקבות, היכו אותם ופגעו בהם לעיתים קרובות.

באירופה היתה נהוגה בשעתה "זכות הלילה הראשון" של הרוזן, בעל-האחוזה, על הכלות של נתיניו, בוקע ראשון באדמת הבתולים שלהן. הנתינים, נוצרים כיהודים, היו קובעים את נישואי בנותיהם לתקופות שבהן האדון מתהולל בפריס, אך אם לא כיוונו נכון, היו אלה לא רק מתבתקות תחתיו בקול בכי מר אלא גם נדבקות בעגבת שלו.

ואילו בירושלים היה יכול מוסלמי עשיר ובעל-השפעה לומר לשכנו היהודי שבתו הצעירה מצאה חן בעיניו, והרי הידידות בין המשפחות עמוקה היא, ומדוע לא תתווסף גם הבת על שאר נשותיו, ויחוזק הקשר פי כמה וכמה?

ואיך אפשר להעליב ידיד, לרוב תקיף ולפעמים גם מאיים במתק-שפתיים, ולסרב לתת לו או לבנו את בתך לאישה?

מחתנים אותה בעודה ילדה עם ילד יהודי בגילה. והתשובה, מבלי להעליב את המוסלמי, היא: "לכבוד גדול ייחשב לי לתת לך את בתי לאישה, אך מה לעשות והיא כבר נשואה?"

על כך נאנח המוסלמי החמדן, ומוותר.

פורץ גדר, גרוש, "פסול" ומשכיל, זכה סבא בסבתא אולי משום שגם בה היה "כתם" – גרושה. לפני שנים רבות אמר לי אחד ממנהיגי העדה החרדית, שהיה בן-דוד של אבא מצד סבתא: "כאשר נתנו את סבתך לסבך לאישה – היה מחסור בגברים בירושלים!"

וכך שתי נשותיו של סבא השובב, האחת היתה אלמנה ואם, והשנייה גרושה, ואולי לא זכה בחייו בבתולה, אלא-אם-כן נישואיה הראשונים של סבתא, בעודה ילדה, לא מומשו מעולם.

וישנה דרך אחרת לסירוב, והיא נהוגה בקרב המוסלמים ובקרב אחינו במושבות העבריות, שלמדו משכניהם, אבל לשמה צריך כוח רב יותר משהיה להוריה של סבתא בירושלים.

לאחר שסוסתו היקרה נגנבה, הגיע ראש השומרים שלנו, שיח' איסחאק נורדאו, לסביבות באר-שבע, אל השיח' איברהים אבו-רגאייג, שממנו קנה אותה.

 "איך אוכל להודות לך על טרחתך הגדולה למעני ולמען הסוסה היקרה לשנינו? הלא אנחנו כמו משפחה אחת!" אמר שיח' איסחאק לשיח' איברהים בתום השיחה הממושכת.

 "וואללה, יא שיח' איסחאק, הוצאת מילים מפי! הלא כך בדיוק אמרתי לעצמי, מדוע נהיה מחותנים רק בסוסה ובצאצאיה? שמעתי שאללה יתברך חנן אותך בבת כלילת מעלות, הייתי רוצה מאוד להשתדך איתך, ושתיתן את בתך לחסן בני..."

שיח' איסחאק שלנו הסתכל עליו ואמר לעצמו: "אני אתחתן איתך? לחסן שלך אתן את בת-ציון שלי לאישה? שתחיה כאן באוהל? הלא כל המושבה תצחק ממני! זה יותר גרוע מאשר לקחת קדיש, סוס עבודה פשוט, ולהרביע ממנו סוסה אצילה. על מה אתה מדבר בכלל? איך אתה מעז?"

אבל הוא ידע שלא מן הנימוס לומר זאת, ולכן השיב: "וואללה, שמע, זה כבוד גדול בשבילי שאתה בא ומציע שבנך חסן ישא את בתי. להגיד לך, לאמיתו של דבר, אבל את האמת – וואללה, זה היה צפוי! אני, לא הופתעתי. אני ידעתי שביום מן הימים, אינשאללה, זה יבוא. והייתי שמח יותר אם זה היה בא לפני חודש."

 "מה קרה בחודש האחרון?" נדאג אבו-רגאייג.

 "בחודש האחרון בא בן-דודי והודיע שבנו רוצה לשאת אותה. התחלנו לדבר, אני לא צריך להגיד לך שלבן-דוד יש עדיפות בנערה. אנחנו אפילו דיברנו על המוהר שהוא ישלם לה – חמישים אלף לירות מצריות..."

 "חמישים אלף לירות? מה אתה מדבר? מאיפה אני אביא?"

 "רגע אחד, אל תתייאש. הלא משפחה אחת אנחנו. דע לך, שהעניין עוד לא סגור," שיחק שיח' איסחק שלנו במקטרת שבפיו, כמתייעץ בה שעה שהוא מעלה עשן כחלחל.

 "לא סגור? אולי זוהי רק נקודת התחלה? לפעמים האחד מבקש, אבל השני עוד לא הציע..."

 "שמע, שיח' אבו-רגאייג, וואללה שזה לא הוגן מצידך. אתה רואה, אתה נוהג בי כבן-בליעל. אתה בא ואתה רוצה את בתי, ואתה שומע סכום של מוהר ואתה נבהל, ואתה נרתע. תגיד לי, מה חשבת, שאתה הולך לקנות משהו בשוק הגרוטאות? שסחורה גנובה אני מציע לך? אתה רוצה לקחת אותה במחיר של סוס גנוב, ואילו במוהר מכובד אתה אפילו לא מוכן לדבר על זה? בוא נעזוב את השאלה אם יש לך או אין לך את שווי המוהר. שמעת סכום כסף ואתה אומר – לא בא בחשבון!? אתה יודע מה, אני מצטער שבאתי הנה. לא מצמרך ולא מצאנך. זוהי חברות? כך מדברים ביניהם מחותנים?"

 "שמע יא אחי איסחאק, אני באמת מצטער, אני לא התכוונתי לפגוע בך. וואללה, בתך לא תסולא בפז. ואילו היה הדבר בהישג-יד, אנחנו היום היינו כבר יושבים ומברכים על המוגמר וקובעים תאריך לחתונה, אבל מאיפה אקח את החמישים אלף לירות? הלא אם אני אמכור כל מה שיש לי, זה לא יספיק. לא התכוונתי חלילה לפגוע בבתך, להיפך, התכוונתי לומר לך שאם היא נישאת במוהר כזה, אז אני חייב לפנות את הדרך, זה הכל. אם נעלבת, אני מתנצל."

 "טוב, אתה יודע מה, בוא אל תדחה אותי על הסף. נחכה שבועיים. אתה תגייס, תראה, מה האפשרויות שלך. אני אראה באיזו מידה בן-דודי עדיין עומד על דעתו, ונדבר בעוד שבועיים-שלושה. הלא הילדה רק בת שש-עשרה, חיכית שש-עשרה שנה, תחכה עוד שבועיים."

אהוד בן עזר

לא לשכוח, מדובר כאן ברומאן בידיוני – כך גם הסיפור המומצא על גצל קרסל!

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הורדת גיל הגיוס לאברכים ל-21 שנים תהיה צעד מבורך! האברכים יוכלו לעזוב את ההתגודדות הדחוסה, הפרימיטיבית, הבטלנית, הפרזיטית והחפה מכל השכלה כללית – בישיבות שלהם – והם גם לא יגיעו לצה"ל ולא ידירו חיילות משרתות, ושאר איסורים שחרדיותם כופה על הרוב המשרת, שגם כך סובל מאיסורי הכשרות והחמץ בפסח ומעוד מגבלות בגלל החרדים והדתיים! – זאת כאשר רוב החרדים אינו משרת כלל בצה"ל, אבל האיסורים הדתיים נכפים על הרוב המשרת בצבא בסדיר, בקבע ובמילואים!

* "במרכז הפרשה שיטה פלילית שבה נקטה מפלגת 'ישראל ביתנו', כדי לספסר בכוחה השלטוני ולקבל כספים לצורכי המפלגה ולצורכיהם האישיים של אנשיה. קירשנבאום, ששימשה מזכ"לית המפלגה, ויתר מקבלי השוחד בתיק, לרבות כהן, נהגו לסייע לגורמים שונים לקבל תקציבים ממשלתיים ותרומות – בתמורה לאחוזים מאותם התקציבים והתרומות, שהושבו להם בדרכים יצירתיות, כמו העסקת מקורבים, מימון הוצאות, עסקות פיקטיביות ומתנות אישיות." ["הארץ" באינטרנט, 14.7.2021].

פאינה קירשנבאום נידונה ל-10 שנות מאסר. מעניין כיצד המנהיג אביגדור ליברמן לא ידע דבר על השחיתות הפושה במפלגתו 'ישראל ביתנו' ולא הועמד כלל לדין! האם הייתם קונים משר אוצר כמוהו מכונית משומשת? אבל כידוע רק ביבי מושחת ועומד למשפט!

* שלום אדוני העורך. במוסף של העיתון "ישראל היום" מיום שישי 9.7.2021 הופיעה כתבה ארוכה על מבצעי יחידת "שלדג" בזמנה. בין היתר  נאמר בה שמפקד אוגדת הגליל גל הירש יזם תוכנית מבצעית להתמודד עם אפשרות שחיזבאללה יחטוף חיילים שלנו. התגובה המתוכננת אמורה היתה – שהיחידה תכנס ללבנון ותחטוף חיילים של חיזבאללה לצורך מיקוח.

למקרא הכתבה אמרתי לעצמי שחבל שיגאל מוסינזון כבר לא עימנו כי אז היה מוסיף את זה כפרק מעלילות חסמב"ה. בהיותנו סטודנטים קראנו לזה "תמימות פושעת". איזו תמימות לחשוב שחיזבאללה ידאג כ"כ להחזיר חיילים שלו תמורת חייל ישראלי אחד – שכל הארץ רעדה כדי לשחררו (ולא שעו לעצותיו של מובארק איך לנהוג עם החוטפים). מחיר שיחרורו של החטוף שלנו זכור לנו היטב. בזמנו גם כתבתי מעל דפי עיתונך רשימה על כך. נראה לי שזה יתויק כפרק צמוד להזיות על פינוי גוש קטיף.

בברכה,

י"ז

 * אהוד היקר, אתה כל כך צודק [גיליון 1661]: לא נמצא אף "ילד חטוף", אבל כבר יש פיצויים, וכבר נקרא רחוב על עלילת הדם הזאת.

 הלוואי שיהיו בשורות טובות,

 משה גרנות

אהוד: לא ידוע לי על עוד סופרים ומשוררים עבריים, חוץ ממך וממני – שמעזים לומר את האמת על העלילה של "חטיפת ילדי תימן".

* ביום שישי, 21 16.07, בשעה 13.30, יוקרן בסינמטק ת"א, כמחווה לניר טויב ז"ל וליצירתו – הסרט "תמוז" על הפצצת הכור בעיראק. הסרט זכה בעולם בפרס. זוהי תשובתי לנעמן כהן ואחרים. ניר טויב עסק בבעיות רבות בישראל שהעסיקו אותו ואת בני דורו, ולא מתוך מטרה "איך למכור סרט בעולם", כמו שכתב נעמן כהן בבוטות על סרטה של מיכל ויץ "קופסה כחולה".

הקהל מוזמן.

מלי טויב

* מחקר מעניין של הדי אור על תולדות האסקימו, הארטיק והקרטיב:

https://onegshabbat.blogspot.com/2021/07/blog-post_12.html

* ציטוט: השליט האנטישמי והמושחת מדרום אפריקה מצית את המדינה. יהודים: לברוח בזמן. [סרטון].

פרעות קשות, מעשי ביזה וחורבן מתרחשים מהעיר יוהנסבורג לערים נוספות בדרום אפריקה. זאת לאחר שהרודן האנטישמי ששלט שם שנים רבות, ג'ייקוב זומה, נכנס לכלא. הוא סירב להתייצב בפני ועדת החקירה שחקרה את פרשיות השחיתות שלו, ולכן נשלח ל-15 חודשים בכלא, על ביזוי בית המשפט.

ומה יעשו עכשיו שש נשותיו, על זה בית המשפט חשב?

הוא הזהיר שאם כך יקרה, יתרחש "כאוס" בדרום אפריקה, ואכן,  אוהדיו שורפים את המדינה. זומה היה האוייב הגדול ביותר שלנו ביבשת הזו, עם גישה אנטישמית ממש, שכנראה הוזנה מכסף ערבי מושחת. אוהדיו משתוללים: [סרטון].

שלטון ההפרדה הגזעי בדרום אפריקה היה דבר נורא, והניסוי הפרוגרסיבי הנוכחי הוא דבר נורא, במהלכו עבר השלטון לרוב השחור.

ממדינה מפותחת ומשגשגת, דרום אפריקה הפכה לשטח מיואש ואבוד, עם כלכלה גמורה, ובריחה המונית של הלבנים. התוצר שלה הוא 351 מיליארד דולרים (2019) ושל ישראל 395 מיליארד (2019), אך דרום אפריקה עדיין ממוקמת בין 20 המדינות העשירות. מפחדים לסלק אותה משם, פן יואשמו ב"גזענות".

גם היהודים מבינים שזה נגמר, ויש גל עלייה ארצה ממדינה זו. בעתיד לא יישארו שם עוד יהודים. פרעות: [סרטון].

בעייה מרכזית של אחרוני היהודים שם: המטבע המקומי, הראנד, חסר כוח קנייה בעולם. ככה זה למי שחיכה יותר מדי. יהודים שעלו לישראל לפני עשר או עשרים שנה, כבר מזמן מסודרים.

מתפרעים: [סרטון].

ההשתוללות מלווה במעשי ביזה המוניים. ביוהנסבורג, ועכשיו גם בערים נוספות, הבוזזים מגיעים עם טרקטורים וטנדרים להעמיס: [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 12.7.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

האם את האפראט העצום והיקר של המשטרה ופרקליטות המדינה, שהקדישו ומקדישים מאמצים בלתי נלאים להפליל את נתניהו ולהכניסו למעשיהו – לא היה מוטב לגייס למלחמה בגבייה הפלילית של דמי חסות בגליל ובנגב – או שזה לא חשוב לעומת מעשיו הנוראים של נתניהו שהשחית את ישראל?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל