פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1667

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד באב תשפ"א, 2.8.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

כל הכבוד לך ממשלת ישראל החובבנית החדשה

את משמידה את החקלאות הישראלית

את עתידה להפוך למידבר את מרבית שטחיהָ

ואנו נישאר ללא מזון ביום פקודה!

מי יגלה עפר מעינייך, תנועת העבודה?

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: הָאֲחֵרִים. שְׂמָלוֹת נִבָּטוֹת. // יורם אטינגר: פתרון שתי המדינות? // אורי הייטנר: 1. מתהדרים בנוצות לא להם. 2. צרור הערות 1.8.21.  // אהוד בן עזר: מה מטרת האידיוטים המוסריים היוצאים נגד אקיבוש? // מנחם רהט: חב"ד וסאטמר. // איליה בר-זאב: חום יולי-אוגוסט. // משה גרנות: על הרומן "משכילה" מאת טארה וסטאובר. // שֹישֹי מאיר: עַל הַשְּׁחִיטָה. // יונתן גורל: החרדים, הזכויות העודפות, היחס לכלל. // נעמן כהן: כבוד לאולימפיאדת טוקיו. // חיים לוינסון: את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו. // עמנואל בן-עזר: ראינוע בפתח-תקווה. // אסתר רַאבּ: עולי הרגל בזאלצבורג. אהבה בזאלצבורג. // אהוד בן עזר: הביקור בזאלצבורג, 1997. // עדי בן-עזר: אפרודיטה 25. פרק 13: צליל נקי של בדולח התפשט בחדר. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק 17: "ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!" // ממקורות הש"י.

 * * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה

הָאֲחֵרִים

קוֹרְאִים בִּי תַּאֲרִיכִים  –

אֲחֵרִים

מְפַעְנְחִים בִּי  –

הִרְהוּרֵי-לִבָּם

עוֹבְרִים וְשָׁבִים

לְלֹא-הִרְהוּר בִּי  –

כַּאֲשֶׁר הִנֶּנִּי;

אָבַד חוּשׁ הַזְּמַן;

דָּם נִגָּר בַּמִּסְתָּרִים

חַיֵּךְ לְרוּחַ-הַזְּמַן,

חַיֵּךְ לַשֶּׁמֶשׁ

וּלְשׁוֹט-הַזְּמַן  –

כְּאֶחָד;

הַחִיּוּךְ הוּא זְעָקָה  –

וְהַזְּעָקָה  –  חִיּוּךְ;

צֵא בִּמְחוֹל-שֵׁדִים

בַּסֵּתֶר

וְעִם בֹּקֶר

בְּמַסֵּכַת-פָּנֶיךָ  –

עִקְּבוֹת הַצִּפָּרְנַיִם  –  –  –

1975

[מתוך העיזבון]

*

שְׂמָלוֹת נִבָּטוֹת

אֵלַי רֵיקוֹת

רֵיקוֹת מִגּוּפִי

כָּךְ תִּהְיֶינָה

תְּלוּיוֹת

לְמַעֲצֵבָה

וְהַגּוּף?

וְהַנֶּפֶשׁ  –

לְאָן תֵּלֵךְ?

וּבֶּטְהוֹבֶן

וְהַיָּם?

וְהַשְּׁרַקְרַקִּים

וְהַצּוּפִיּוֹת

לַמַּבָּט הַנִּשָּׂא אֵלַי

1976

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יורם אטינגר

פתרון שתי המדינות?

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 29 ביולי 2021

"הנשיא ביידן הדגיש את מחוייבותו העמוקה לפתרון שתי המדינות כנתיב הטוב ביותר להשגת פתרון צודק ובר-קיימא לסכסוך הישראלי-פלסטיני."

"מזכיר המדינה אנטוני בלינקן אמר שוושינגטון תומכת בפתרון שתי המדינות כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני."

האם מדינה פלסטינית תקדם את – או תחריף את – הסכסוך הפלסטיני?

האם מדינה פלסטינית תגביר – או תדרדר – את יציבות המזרח התיכון?

האם מדינה פלסטינית תסייע ל- או תפגע ב- הרחבת מעגל השלום ישראל-ערב?

האם מדינה פלסטינית תתרום ל- או תסיג את – אינטרס ארה"ב?

תפישת "שתי המדינות" מבוססת על ההנחות הבאות:

הסוגייה הפלסטינית מרכזית בהוויה הבינערבית ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי.

שטחים-תמורת-שלום הוא תנאי לפתרון הסכסוך הפלסטיני, המחייב נסיגה מיו"ש וממזרח ירושלים (בנוסף לחבילה נדיבה של סיוע פיננסי בינלאומי), וכך ייעקר הגורם להקצנה/לטרור הפלסטינים.

מדינה פלסטינית תדבק בדו-קיום בשלום עם ישראל (קבוע ולא טקטי) ולא תהיה מדינה פורעת-חוק.

האם הנחות אלו תואמות או סותרות את ההתנהלות הפלסטינית?

שטיח אדום מערבי לעומת מרבד מרוט ערבי

 מעצבי-מדיניות מערביים מתמקדים בדיפלומטיה פלסטינית, מעניקים לפלסטינים קבלות-פנים של שטיח אדום, מתמכרים להערכות על התנהלות עתידית של הפלסטינים – וממעיטים במשקל התנהלות פלסטינית בעבר ובהווה – מחזרים אחר הפלסטינים, ולוחצים על ישראל.

לעומתם, מעצבי-מדיניות ערביים, הם מונחי-היסטוריה (לא שוכחים ולא סולחים), מתמקדים בהתנהלות הפלסטינית בעבר ובהווה, ולכן מעניקים לפלסטינים קבלות-פנים של מרבד מרוט.  ההתנהלות הפלסטינית הביאה את מדינות ערב למסקנה שמדינה פלסטינית תוסיף דלק – ולא מים – למדורות המזה"ת, בעוד ישראל מצטיירת כבעלת-ברית יעילה מול איומים משותפים כגון איראן ו"האחים המוסלמים". מכאן, הידוק הקשרים הביטחוניים והאזרחיים עם ישראל, והימנעות שיטתית מהפעלת שריר צבאי (או שריר פיננסי משמעותי) למען הפלסטינים.

לכן, אף מלחמה ערבית בישראל לא פרצה עקב – או עבור – הפלסטינים, ואף מדינה ערבית לא התערבה בעימותים הצבאיים בין ישראל לבין ארגוני טרור פלסטינים (של"ג, אינתיפאדה ראשונה ושנייה, 4 מלחמות עזה).

התנהלות הפלסטינים במישור הבינערבי הפכה אותם – בעיני הערבים – לאב-טיפוס של חתרנות, טרור וכפיות-תודה. לדוגמא, בשנות ה-50' וה-60' היכה הטרור הפלסטיני במצרים ובסוריה; ב-1970 הביאו הפלסטינים למלחמת אזרחים בירדן במאמץ להפיל את השלטון ההאשמי; בשנות ה-70' ותחילת ה-80' דרסו הפלסטינים את דרום לבנון, ניסו להשתלט על ביירות והחמירו סדרה של מלחמות אזרחים; וב-1990 השתתפו גדודי אש"פ בפלישת עיראק לכווית שהיתה המארחת הנדיבה ביותר של כ-400,000 פלסטינים מקורבי אש"פ. לכן, עם שחרור כווית במלחמת המפרץ הראשונה (ינואר 1991), גורשו כמעט כל הפלסטינים.

ללא קשר למלל האוהב המורעף על הפלסטינים על ידי השלטון ההאשמי (על מילים אין משלמים מכס...) כוחות הביטחון הירדנים מעריכים שמדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי מזרחית לנהר, תגרום לתגובות-שרשרת הרסניות דרומית לירדן בסעודיה ובשאר המדינות הפרו-אמריקאיות בחצי האי ערב, ותפגע קשות באספקת ובמחירי הנפט ובמלחמה בטרור האסלאמי האזורי והעולמי. מנהיגי ערב גם ערים לקירבה השיטתית של הפלסטינים לישויות פורעות חוק כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, ארגוני טרור ברחבי העולם, שלטון האייתולות, צפון קוריאה, קובה, ונצואלה, וכדומה.

שטחים-תמורת-שלום או שטחים-תמורת-טרור?

הסכם אוסלו (1993) העניק לאש"פ דריסת-רגל מערבית לירדן וסמכויות שלטון חסרות-תקדים שלא הוענקו לפלסטינים ע"י ירדן ומצרים, כאשר מדינות אלו שלטו ביו"ש ובעזה בשנים 1949-1967. ההסכם סלל דרך להקמת מדינה פלסטינית בהנחה שהפלסטינים יקבלו על עצמם דו-קיום בשלום עם המדינה היהודית. אבל (כצפוי), העברת מפקדות אש"פ ועשרות אלפי טרוריסטים מתוניסיה, סודאן, תימן ולבנון לרכסי ההרים ביו"ש, מזרח ירושלים ועזה – הביא לשטחים-תמורת-טרור, לשטחים-תמורת-חינוך לשנאה ולא שטחים-תמורת-שלום.

גם השלמת השליטה הפלסטינית ברצועת עזה ב-2005 על ידי עקירת כל הישובים היהודים והפקרת "ציר פילדלפי" הביאה (כצפוי) להסלמה חסרת-תקדים של הטרור הפלסטיני, כולל ארבע מלחמות (2009/2008, 2012, 2014, 2021) ועוד היד נטויה...

מוקדם יותר, בנובמבר 1947 אישרה עצרת האו"מ את החלטת החלוקה (הבלתי-מחייבת), תוך הפרת סעיף 80 פרק 12 למגילת היסוד של האו"מ (מ-1945), שקבע את המשך התוקף של החלטות חבר הלאומים, כולל הענקת השטח מערבית לירדן למדינה יהודית. התושבים הערבים, יחד עם מדינות ערב השכנות, התנגדו להחלטת החלוקה ופתחו במלחמה להשמדת המדינה היהודית. ביולי 1937 המליצה "ועדת פיל" הבריטית לצמצם את גודל המדינה היהודית ל-18% מהשטח מערבית לירדן, ולהעניק 75% לערבים. ההמלצה נדחתה ע"י הערבים שהחריפו את הטרור האנטי-יהודי.

החזון הפלסטיני משתקף במערכת החינוך

למרות מערכת השלום הדיפלומטית של הפלסטינים, המרשימה חוגים נרחבים בישראל ובמערב, הביטוי המציאותי והאמין ביותר של תפישת העולם, ערכים וחזון של הפלסטינים – מוקרן על ידי מערכת החינוך שהקים מחמוד עבאס ב-1993, ואשר הפכה לחממה היעילה ביותר לטיפוח שנאה וטרור אנטי-ישראליים ואנטישמיים ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית (2021-2020) מדגישים התנגדות לדו-קיום בשלום עם ישראל, אנטישמיות, שלילת אנושיות המדינה היהודית והשורשים היהודיים בארץ ישראל, הסתה לטרור מתאבדים ו"מלחמת קודש בשרות אללה" בישראל, האדרת נשים-מתאבדות, והפצת מפות גיאוגרפיות של פלסטין הערבית מנהר הירדן ועד הים התיכון. "מיין קאמפ" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון" פופולאריים בשטחי הרשות הפלסטינית.

דו-קיום בשלום עם ישראל?

ב-13 בספטמבר 1993, לפני טקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, אמר ערפאת לטלוויזיה הירדנית שההסכם זמני ומהווה הפסקת-אש בהתאם ל"תורת השלבים" של אש"פ מ-1974, המאפשרת הקמת יישות פלסטינית בכל שטח של פלסטין כצעד לחיסול הישות הציונית  ו"לשחרור כל פלסטין". מחמוד עבאס וערפאת הדגישו את מרכזיות "תוכנית השלבים" כמכשיר למימוש החזון הפלסטיני. הם שאבו השראה מהסכם חודיבייה שנחתם על ידי מוחמד עם שבט קורייש במכה, הופר במתקפה צבאית לאחר שידרוג השריר הצבאי של מוחמד, והוביל לכיבוש מכה ולקידום חזון השתלטות האסלאם על העולם. הסכם חודיבייה הפך לציר מרכזי בהתייחסות האסלאם ל"כופרים", כולל גיבוש "הסכמי שלום" המהווים "הפסקת אש" ולא "שלום סופי" – שלב בניצחון על "הכופרים".

החזון הפלסטיני נחקק בתודעה הפלסטינית באמצעות מסמכי היסוד של פתח' ואש"פ מ-1959 ו-1964 – שמונה ושלוש שנים לפני 1967 – תוך הדגשת היעד האסטרטגי של שחרור פלסטין, שאינו מתמקד בגודלה – אלא בשלילת קיומה – של היישות היהודית "הכופרת והבלתי לגיטימית" באזור המיועד רק לריבונות אסלאמית.

הסוגייה הפלסטינית והרחבת מעגל השלום ישראל-ערב

מעצבי מדיניות מערביים וישראליים המתמקדים בסוגייה הפלסטינית הציגו אין-ספור יוזמות שלום שכולן התרסקו אל צוקי המציאות המזרח תיכונית. אבל, ישראל חתמה על הסכמי שלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן – בגלל שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, נמנעו מניפוח מלאכותי של משקל הפלסטינים, ובכך נמנעו ממלכודת הווטו הפלסטיני. הסכמי השלום מתמקדים באינטרסים של מדינות ערב, ולא משתעבדים לחזון הפלסטיני.

לסיכום

העובדות לעיל מבהירות שמדינה פלסטינית תוסיף דלק – ולא מים – למדורת המזרח התיכון, תקצין טרור ומלחמות, תחמיר את אי-יציבות האזור, תחמיר את הסכסוך הפלסטיני, תפגע בסיכוי להרחבת תהליך השלום ישראל-ערב, תכרסם באינטרס ארה"ב ותקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב. נסיגת ישראל ל"מותניים הצרות" (14 ק"מ מנתניה לטול כרם) הנשלטות על ידי הרכסים של יו"ש, תפגע קשות בכוח ההרתעה של ישראל, תעודד טרור ומלחמה, תהפוך את ישראל ממכפלן-עוצמה ונכס אסטרטגי עבור ארה"ב ובעלות-בריתה הערביות – לנטל אסטרטגי התלוי לקיומו בכוח ההרתעה האמריקאי.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

אהוד: אני חושש שג'ו ביידן, אנתוני בלינקן ומנסור עבאס רחוקים מלהבין את הדברים הנכונים שלך. באשר לביידן, ספק אם הוא מבין לאשורם גם דברים אחרים. התקשורת האמריקאית מביאה לאחרונה לא מעט צילומים של קטעי דיבור מבולבל שלו בהופעות פומביות, ומטילה ספק בכישוריו השכליים.

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

שני נאשמים ברצח בעכו נעצרו

אך טרם נשפטו

וטרם נגזר עליהם מאסר עולם!

* * *

אורי הייטנר

1. מתהדרים בנוצות לא להם

מאז חילופי השלטון, נמצאים פעילי מחאת בלפור בטריפ בלתי פוסק של התבשמות עצמית, תעופה עצמית, חגיגות ניצחון, תערוכות ניצחון (כנראה מתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה...) – "אנחנו הפלנו את ביבי!"

זה לא מפתיע. האגוצנטריות הזאת איפיינה את המחאה הזאת מראשיתה. התחושה של אנו ואפסנו עוד, מחאה שהפכה למטרה ולא לאמצעי, מחאה של מי שחשו שהכול מותר להם. מחאה שזכתה לסיקור רחב ואוהד כפי שמעולם לא היתה מחאה שזכתה לאפס קציה – שעות על שעות של שידורים חיים בכל הערוצים מתוך אהדה רבה; והם לא הפסיקו להתבכיין על "התקשורת הממסדית" העוינת אותם, המשרתת את ביבי, שמחביאה אותם. מחאה שציפצפה על הקורונה מתוך גישה שגם כאשר כל העם בסגר – להם הכול מותר. אגוצנטריות של מי שכאשר בעיצומה של מגפה קשה עם ישראל כולו נכנס לסגר, הם אשכרה האמינו שהסגר נועד לבלום את המחאה. מה הפלא שהם משוכנעים שהם חוללו מהפכה במדינת ישראל, כבשו את הבסטיליה כפי שהם מתפארים בתמונות מ-14 ביולי אשתקד, במפגן של חוסר מודעות עצמית.

אני מאמין בפוליטיקה חוץ פרלמנטרית, במחאות ציבוריות. נטלתי חלק במחאות והייתי מראשי ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה בשנות התשעים. תנועות חוץ פרלמנטריות הצליחו מאוד בהשגת מטרותיהן – תנועות המחאה אחרי מלחמת יום הכיפורים, גוש אמונים, שלום עכשיו, התנועה לשינוי שיטת הממשל, ועד יישובי הגולן.

מה היתה הצלחתם? היכולת לשנות תודעה בקרב רבים בציבור, ולהביא אותו לתמיכה במטרת המאבק הציבורי, כך שתשפיע על מקבלי ההחלטות.

זה לא קרה במחאת בלפור. המחאה היתה מצליחה אילו העבירה חלקים בציבור מתמיכה בנתניהו להתנגדות לו. אבל זו היתה מחאה ששיכנעה רק את הגרעין הקשה של המשוכנעים. היא לא העבירה אדם אחד מצד אל צד. היא לא שיכנעה אף מתלבט. נתניהו הוחלף בזכות המחאה? הוא הוחלף למרות המחאה. המחאה והאופן שבו התנהלה חיזקה את תחושת הנרדפות של נתניהו ותומכיו וחיזקה את תמיכתם בו. אנשים שהיו עשויים להשתכנע להתנתק מנתניהו, נשארו איתו במחאה על המחאה, כהתרסה על המחאה.

הבה נבחן מה הוביל למהפך, והאם לבלפוריאדה היתה השפעה על כך.

הגורם הראשון היה החלטתו של נתניהו להפר את ההסכם הקואליציוני, לא להעביר תקציב מדינה ולגנוב את הרוטציה. בכך הוא גרר את המדינה לסיבוב רביעי. האם הוא עשה זאת בזכות המחאה? נו, באמת... ואלמלא עשה זאת, עד היום ממשלת האחדות הייה מתקיימת ובעוד חודשים אחדים היתה מתרחשת הרוטציה. למחאה לא היתה שמץ של השפעה על כך.

הגורם השני היה פרישתו של סער ופרישתם של חבריו מן הליכוד והקמת תקווה חדשה. תקווה חדשה העבירה כחמישה מנדטים מן הליכוד לגוש השינוי. אף אחד מאלה שעברו לתקווה חדשה לא עשה זאת בזכות המחאה. אני משוכנע שאילו המחאה היתה נראית אחרת, המעבר מהליכוד למפלגות הימין הממלכתי היה גדול יותר וניתן היה להקים ממשלה גדולה ויציבה יותר וללא רע"ם.

הגורם השלישי היה החלטתו של סמוטריץ' לסכל את הקמת ממשלת נתניהו שכללה את רע"ם. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם הלכו עם נתניהו. מה שעמד בין נתניהו לממשלה חדשה הייתה מפלגת הציונות הדתית. אף אחד לא יחשוד בסמוטריץ' שעשה זאת בזכות המחאה.

הגורם הרביעי היה נחישותו של בנט למנוע בכל דרך סיבוב חמישי. בזכות הנחישות הזאת קמה ממשלתו. בוודאי שלמחאה לא היתה כל תרומה להחלטתו.

הגורם היחיד שאולי הושפע מהמחאה הם מפלגת העבודה ומרצ, שהסכימו להצטרף לממשלת מרכז-ימין בראשות ראש ממשלה ימני יותר מנתניהו, כדי להחליף את השלטון. אני מאמין שהמיאוס שלהם מנתניהו היה מביא אותם להחלטה הזאת גם ללא המחאה, אך ייתכן שהמחאה נתנה רוח גבית שהקלה על החלטתם.

לכן, מן הראוי שפעילי המחאה ירגיעו, יאמצו קצת ענווה, קצת מודעות עצמית ולא יתהדרו בנוצות לא להם.

[אהוד: ברוב ענוותנותך שכחת להתהדר בכך שייתכן שנתניהו הודח אולי גם בזכות המאמרים הארסיים הרבים שכתבת ושאתה עדיין כותב נגדו, מאמרים שהיתה בהם בהחלט תמיכה בתוכנן המטנֵף של מחאות האספסוף הנאור שקרא להפלתו! – ואגב, הממשלה החדשה שלך עומדת להרוס גם את החקלאות של הקיבוץ שלך ואתה עלול לחזור לגור ברמת-גן!]

2. צרור הערות 1.8.21

* חיסון שלישי - אין צורך להמתין להחלטות FDA וארגון הבריאות העולמי. מומחי הרפואה בישראל אינם נופלים ברמתם מאלה שבמקומות אחרים. אם הם, על סמך ניסויים ובדיקות, הגיעו למסקנה שמנת החיסון השלישית בטוחה ונחוצה – ישראל היא מדינה ריבונית והיא יכולה לקבל את החלטותיה בעצמה. דווקא כיוון שמדיניות הממשלה היא להימנע ככל הניתן מסגרים והגבלות ומפגיעה בכלכלה, בחברה, בחינוך, בתרבות ובמצב הנפשי של אזרחי ישראל, היא מחויבת להשליך את יהבה על נושא ההתחסנות. החלטתו של ראש הממשלה בנט לחסן לאלתר את בני השישים ומעלה, בלי להמתין להחלטות הבינלאומיות והאמריקאיות – היא החלטה מנהיגותית אמיצה מאוד. יש לפעול בכל אפיק לעידוד ההתחסנות של אלה שטרם עשו כן, ובעיקר הילדים והנוער. יש לבצע מבצע חיסון מקיף בבתי הספר כבר בשבוע הראשון של שנת הלימודים תשפ"ב. ויש להיערך לחיסון הילדים בגילי 5-12.

* מחבלת בעניין שעליו היא נאבקת – צפיתי בראיון של יפעת שאשא ביטון בחדשות 12. כתמיד היא רהוטה, מתנסחת היטב, יודעת להבהיר את עמדותיה וניכר עליה עד כמה הדברים שעליהם היא נאבקת הם בנפשה. היא באמת ובתמים נלחמת למזעור מרבי של המשך הנזק לילדי ישראל, אחרי השנה וחצי הקשים שהם עברו.

ודווקא לכן, התנגדותה לחיסונים בבתי הספר תמוהה. דווקא כיוון שהיא מתנגדת כל כך להגבלות, רוצה לצמצם למינימום את הבידודים – דווקא בשל כך היא, יותר מכל אחד אחר, צריכה לעשות כל שביכולתה כדי לעודד התחסנות. היא מתנגדת לחיסון בבתי הספר כי היא רוצה שהילדים יחזרו לשגרה הנורמלית. אבל החיסונים הם בדיוק מה שנחוץ כדי שהם יוכלו לחזור לשגרה הנורמלית.

שרת החינוך אמרה בצדק שיש עוד 35 ימים עד תחילת הלימודים ואדרבא, שמשרד הבריאות יפעל בכל דרך לשכנע את הילדים וההורים שיתחסנו עד אז. נכון. הלוואי שכמה שיותר ילדים יתחסנו כבר בחופשה, כיוון שככל שיתחסנו מוקדם יותר – כן ייטב. אבל אנו רואים עד כמה ההתחסנות של בני הנוער נמוכה. לכן, את אלה שלא יתחסנו עד פתיחת שנת הלימודים, יש לחסן בבתי הספר. ואולי כדאי לחסן בבתי הספר עוד בתקופה חופשת הקיץ.

יתר על כן, כאשר שאשא ביטון נשאלה אם היא תקרא להתחסנות בקיץ, היא השיבה שזה לא תפקידה. למה זה לא תפקידה? אין היא אחראית, בתור שרת החינוך, על שלומם של ילדי ישראל? אין היא אחראית לכך ששנת הלימודים לא תיפגע אחרי השנה וחצי הקשות הללו?

שרת החינוך נאבקת על עניין צודק – שנת לימודים נורמלית ככל הניתן, אך היא מחבלת בעניין שעליו היא נאבקת, בהתנגדותה התמוהה לחיסונים בבתי הספר. על ראש הממשלה להפקיע מידיה את ההחלטה הזאת, ולהביא את הנושא להכרעת קבינט הקורונה.

[אהוד: שרת החינוך "הרהוטה והמתנסחת היטב," כדבריך – עסוקה בביטול הלימודים בימי שישי ובביטול הבחינות בבתי הספר בישראל, ולכן לא הצליחה עדיין להקדיש מספיק זמן  להתעמק בסוגיית החיסונים בבתי הספר – כי חשוב יותר לבטל את ימי שישי ואת הבחינות. אבל אולי היא צודקת? מי צריך כיום בחינות וציונים? מי צריך מצטיינים ותחרות? מספיק שאבא-אימא קונים לךְ/לךָ סמארטפון ואת/אתה יכולים לבהות בו יום ולילה ולבלות כך את שארית חייכם, שהרי גם חלק ניכר מדור ההורים שלכם כבר חיים ככה].

* חובתה של מערכת החינוך – הצלחת מבצע החיסונים הראשון (לא הצלחה מלאה, כי כפי שאנו רואים עד היום יש רבים שלא התחסנו) היא הישג אדיר של מדינת ישראל.

נכון לזקוף את ההישג הזה לשני גורמים. האחד, הוא ראש הממשלה לשעבר נתניהו, שהוביל להישג גדול, בהבנה המוקדמת שהפתרון המרכזי למגפה, בוודאי כל עוד אין תרופה, הוא חיסונים והירתמותו המהירה והטלת כל כובד משקלו להשגת החיסונים בכמות הדרושה, לפני כל מדינה אחרת בעולם. איני חשוד באהדה יתרה לנתניהו, אבל מי שמתכחש לגודל הישגו, עושה שקר בנפשו.

אולם לא די בכך שיש חיסונים כדי להצליח כל כך במבצע החיסון. גם להצלחה הזו אין אח ורע להישג הישראלי. ההישג הזה נובע ממערך הבריאות הציבורית, שנבנה עוד בתקופת היישוב היהודי בארץ ישראל טרם המדינה, כבר בשנות העשרים של המאה שעברה, עם הקמת קופת חולים של ההסתדרות הכללית ובהקמת קופות החולים האחרות בעקבותיה, לפני הקמת המדינה ואחריה. המערך הזה הוא ביטוי לחברת הרווחה שנבנתה טרם קום המדינה, הפכה בתש"ח למדינת רווחה, ולמרות הכרסום בה בשנים האחרונות, היא עדין שרירה וקיימת.

אחד הביטויים היפים של הבריאות הציבורית ביישוב ואח"כ במדינה הוא מערך הבריאות בבתי הספר – אחות בכל בית ספר, ביקורי רופא בבתי הספר. אגב, הרופא המיתולוגי של בתי הספר בתל-אביב היה המשורר והרופא שאול טשרניחובסקי, שהשבוע – בי"ט באב, מלאו 146 שנים להולדתו. למערך הבריאות בבתי הספר היה תפקיד כפול. האחד הוא הדאגה לשלומם ובריאותם של הילדים וראיית מערכת החינוך עצמה כאחראית על כך, כראוי לחברת רווחה. השני הוא חינוך הילדים לבריאות.

ההישג הגדול ביותר של מערך הבריאות בבתי הספר הוא החיסונים שמקבלים ילדי ישראל מזה עשרות שנים, שהצילו מאות אלפי ילדים, אולי מיליונים, ממחלות שונות ומשונות. אך טבעי, שכאשר העולם ואנו בתוכו מצויים בעיצומה של מגפה קשה, והפתרון למגפה הוא חיסון, מערכת החינוך תראה כתפקיד ראשון במעלה שלה לחסן את ילדי ישראל.

ואם שרת החינוך אינה מבינה זאת, יש להפקיע מידיה את ההחלטה. יש ממשלה בירושלים ולא כל שר הוא שליט עליון בתחום אחריותו. העובדה שמערכת הבריאות והחינוך לא עשו מבצע כזה מיד עם האישור לחסן את בני הנוער, בשלהי שנת הלימודים הקודמת, היא מחדל חמור.

* משרתת הציבור – ד"ר שרון אלרעי פרייס היא משרתת ציבור מסורה ונאמנה, אשת מקצוע מעולה ואישה מרשימה ביותר. היא חלק מהמערך המקצועי שמקדיש את כל כולו למלחמה בקורונה. הדרג הנבחר, האמון על קבלת החלטות, אינו חייב לקבל את עמדת הדרג המקצועי, אבל הוא חייב לכבד אותו ואת חוות דעתו המקצועית. ההשתלחות באלרעי פרייס היא בלתי נסבלת.

ובכלל, הגיעה השעה שהפוליטיקאים יפסיקו עם המנהג הקלוקל של השתלחות בדרגים המקצועיים. ממשלת השינוי נועדה לשים קץ להפקרות הזאת, לא למחזר אותה. בקצב הזה עוד מעט נשמע שוב את הסיסמאות על "הפקידים". מה שהיה מגונה כאשר נעשה בידי נתניהו, ישראל כץ ואוחנה, מגונה באותה מידה כאשר הוא נעשה בידי יפעת שאשא-ביטון. אולי אפילו יותר, כיוון שהיא חברה בממשלה שנועדה לרפא את החוליים האלה. מי שהוקיע את ההשתלחויות באייזנקוט, מנדלבליט, שי ניצן, רוני אלשייך, קרן טרנר ושאול מרידור, אינו רשאי, מוסרית, לחשות לנוכח המתקפה המכוערת על אלרעי פרייס.

אני שב ומדגיש – האחריות היא על הדרג המדיני, והוא אינו חייב לקבל את עמדת הדרג המקצועי. אין שמץ של בעייה בכך ששר שולל את עמדת אנשי המקצוע. הבעיה היא בהשתלחות, בשיימינג, באד-הומינום.

* דילמה מוסרית – חברות הענק גוגל ונטפליקס החליטו לחייב את כל עובדיהן להתחסן. האם הצעד הזה נכון? האם הוא מוסרי? האין זו פגיעה בחופש של האזרח על גופו?

אני בדילמה. אין לי ספק שככל שרבים יותר יתחסנו כך ייטב לאנושות. ושיש בכל העולם כת הזויה של מכחישי המדע והרפואה שמסיתה נגד ההתחסנות ומסכנת את האנושות. האם זה נכון לכפות? כפיית החיסונים נגד הפוליו בישראל, הצילה את חייהם של מאות אלפים. מצד שני, אני בספק אם זה אפשרי בימינו. אולי המדינה לא צריכה לכפות, אבל מקום עבודה רשאי לומר שהוא אינו רוצה לסכן את עובדיו. יש הבדל בין מצב שבו מדינה מחייבת את אזרחיה להתחסן, למצב שבו בשוק החופשי אומר עסק פרטי לעובדיו שאם הם בוחרים לא להתחסן, הם מוזמנים לבחור אחד מהרבה מקומות עבודה שאינם מחייבים להתחסן.

האם זכותו של אדם על גופו עומדת מעל הכול? אם חולה סרטן, למשל, בוחר להימנע מטיפולים, הוא פוגע רק בעצמו; בגופו, בבריאותו ובחייו. הבחירה הזאת היא זכותו המלאה, וכל ערעור על הזכות הזאת הוא בלתי מוסרי. אבא שלי ז"ל, חתם על צוואה לחיים, שבה אסר על כל התערבות להארכת חיים מלאכותית. היה לו חשוב לחיות ולמות בכבוד. אנו, ילדיו, הקפדנו על כך באדיקות, וראינו בבחירתו החופשית, כשעוד היה מפוכח, בחירה מוסרית ואנושית המחייבת אותנו ואת מערכת הרפואה. אני חייב לציין שגם הרופאים כיבדו לחלוטין את הבחירה.

אילו סרבני ההתחסנות היו פוגעים רק בעצמם, היה זה בלתי מוסרי בעליל להתערב בבחירתם. העובדה שהם פוגעים גם בחסרי ישע – ילדיהם (בוודאי כאשר גיל החיסון יירד בקרוב לגיל חמש), משנה את התמונה. ולמרות הדילמה המוסרית, איני יכול להעלות על דעתי כפיית חיסון על ילדים שהוריהם מתנגדים לכך. אך האין זו זכותו של גן ילדים לומר שמתוך אחריות לשלום הילדים האחרים, הוא מוכן לקבל רק ילדים שהתחסנו (דילמה שאינה נוגעת רק לקורונה, אלא גם לחיסונים אחרים)?

כיוון שמדובר במגפה, הפגיעה של מי שאינם מתחסנים היא בחברה כולה. זכותה של החברה להגן על עצמה ועל חבריה, על חייהם ועל בריאותם. לכן המדינה כופה עטיית מסכות. לכן המדינה כופה בידוד. ולדעתי, יש להחמיר את הענישה על הפרת בידוד. האם זה נכון לכפות חיסונים?

כאמור, אני בדילמה מוסרית. טענה קטגורית לפיה כפייה כזאת בלתי מוסרית כי היא פוגעת בזכות האדם על גופו, תוך התעלמות מהפגיעה בזולת, היא בריחה מהדילמה המוסרית.

* העסקונה המופקרת – ח"כ גפני משתלח, מתלהם ומתבהם. ברוב חוצפתו הוא כינה את בנט "רוצח" והאשים אותו במותם של חולי הקורונה. ;גם אילו דברי הבלע הנאלחים הללו היו נאמרים מפי אדם אחר, הם היו בלתי נסבלים. אבל גפני? הרי הוא מראשי העסקונה המופקרת של הציבור החרדי, שבחוסר אחריות משווע הנהיגה את הציבור שלה לצפצוף על הנחיות הקורונה של הממשלה שהם היו חברים בה, הציגה אותן כ"גזירות שמד", ובכך המיטה על הציבור החרדי אסון כבד של תמותה ותחלואה מעל ומעבר לכל ציבור אחר, ובהתנגדותה לאכיפה ולרמזור פגעה בציבור הישראלי כולו. זו אותה עסקונה שבהתנהלותה המופקרת וחסרת האחריות המיטה על הציבור שאותו היא כביכול מנהיגה את אסון הר מירון. זו אותה עסקונה שגוזרת על הציבור שלה עוני מנוון העובר מדור לדור. זו אותה עסקונה שנספרת כחלק ממחנה "לאומי", כביכול, אך בניה משתמטים ועורקים ממלחמת המצווה על הגנת המולדת ועל קיומה של המדינה היהודית.

ואין לאיש הזה שמץ בושה. הוא שובר את כל שיאי חילול השם, החוצפה, השנאה, היהירות וחוסר המודעות העצמית. אני מייחל למנהיגות חרדית שתחזור בתשובה.

* להרשים את הבייס – יאיר גולן חתם על מכתב הח"כים נגד החרם של בן אנד ג'ריס. לאחר שעות אחדות ביטל את חתימתו בטענה שהמכתב אינו מייצג את עמדותיו. אם אינו מייצג את עמדותיו, מדוע חתם עליו? או שמא הוא ייצג את עמדות הבוקר שלו אך אינו מייצג את עמדות הערב שלו? או שמא במשך היום הוא עבר כמה "תהליכים"? כנראה שחתימתו המקורית הייה אותנטית אבל בשעות שלאחר מכן עשו לו "שמיכה" במרצ, והוא נאלץ להתקפל עם הזנב בין הרגליים. קשה להם, במרצ, להיות חלק בממשלת מרכז-ימין. אז הם מנסים להבליט את חריגותם כדי להרשים את הבייס שלהם.

* הדמגוגיה של שוחרי החרם – טיעון דמגוגי של שוחרי החרם, היא שלא מדובר בחרם על ישראל, כי ההתנחלויות אינן בישראל. כידוע, ה-BDS האנטישמי מחרים את ישראל כולה. נכון שיש מי שמאמצים את החרם באופן חלקי, "רק" נגד היישובים מחוץ לקו הירוק.

למה הטיעון הזה דמגוגי? כי הוא לוקח רסיסי אמת לא רלוונטיים ובונה מהם תאוריה רעועה. נכון, יהודה ושומרון אינן בריבונות ישראל. אני מקווה מאוד שלפחות לגבי בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר ולגבי גושי ההתיישבות במובנם הרחב ביותר, זה מצב זמני.

ההתנחלויות הן חלק ממדינת ישראל, למרות שהריבונות לא חלה על אותם אזורים. הם יישובים בארץ ישראל, באזורים שבשליטת ישראל, הם נמצאים שם על פי החלטות ממשלות ישראל הנבחרות ובהתאם למדיניות הממשלות שאושרו בכנסת ובית המשפט העליון הגן עליהן ועל חוקיותן ב-54 השנים האחרונות. חיים בהן אזרחי ישראל. אזרחי אותם יישובים כפופים לחוק הישראלי, שחל בהם דה-פקטו. הם חיים ברשויות אזוריות ומקומיות ישראליות וכל כללי השלטון המקומי חלים עליהם. הם רשומים בתעודות הזהות הישראליות כאזרחי המדינה וכתושביה. המעבר בין צדדי הקו הירוק הוא חופשי, ללא דרכון וללא כל סממן של יציאה לחו"ל. לעומת זאת כל יציאה של תושב השטחים האלה לחו"ל כרוך בדיוק באותם הליכים כמו תושב ת"א או חיפה. הם משרתים כחוק בצה"ל, בסדיר ובמילואים, ככל אזרח. הם משלמים מיסים ככל אזרח. בקיצור, הטיעון הזה הוא דמגוגיה זולה. אגב, החרם הוא גם על מזרח ירושלים, שעליה חלה ריבונות ישראל. ויש שמחרימים גם את הגולן, שגם עליו חלה ריבונות ישראל. בטח גם לזה יש לאותם אנשים איזה תירוץ דמגוגי. 

* הבייבי של ביבי – רע"ם היא הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. היא הבייבי שהוא טיפח במשך שנתיים, כיוון שידע שאין לו עוד אפשרות להגיע לרוב של מפלגות יהודיות, והבין שזה חבל ההצלה שלו. וזה כמעט הצליח לו, אלא שסמוטריץ' הבריז לו. כותב אהוד בן עזר: "אילו קומץ בוחרים לא היה מושפע מתעמולת השנאה השטנית לנתניהו, ומעניק לו עוד ארבעה מנדטים, הוא לא היה נזקק לרע"ם! – ולכן בהמלכת רע"ם עלינו לא הוא אשם אלא שונאיו, שהרכיבו את הקואליציה עם רע"ם ונתונים לחסדיהם של 'האחים המוסלמים'!" היגיון מעניין. אולם אילו קומץ בוחרים לא היה מושפע מתעמולת פולחן האישיות הביביסטית, ומעניק למפלגות הימין הממלכתי עוד ארבעה מנדטים, לא היה צורך ברע"ם בקואליציה הנוכחית. לכן, לא זו בלבד שנתניהו יצר את רע"ם, אלא שפולחן האישיות שלו חסם את האפשרות של ממשלה אחרת בלי רע"ם.

אילו נתניהו, שארבעה סיבובים לא הצליח להגיע לעמדה של הקמת ממשלה, וכאשר כחול לבן הושיטו לו יד והקימו אתו ממשלת אחדות הוא הכיש אותם, היה עושה מה שכל מנהיג אחר היה עושה במקומו, וזז הצדה – היתה קמה ממשלה רחבה ויציבה בהנהגת הליכוד.

* אדוני השופט – מחבל שהורשע בניסיון לרצח קיבל עונש מוקל של 15.5 שנות מאסר בלבד, בטענה שניסיון הרצח לא תוכנן זמן רב מראש ואת הסכין שבו דקר ופצע את הקורבן, הוא מצא במקרה. ונזכרתי בשירו של חיים חפר: "כשחטבתי עצים בא פתאום המסכן / והכניס את הראש מתחת לגרזן."

* עונג שבת – זו השבת השנייה ברציפות שבה הלב מתמלא גאווה, התרגשות ואושר, למראה דגל ישראל המתנוסס אל-על בטקס חלוקת מדליות באולימפיאדה. ונייחל לכך שבהמשך השבוע נזכה גם לשמוע את "התקווה".

* מופת לנוער – בני נוער תיעדו את עצמם שוברים רהיטים במלון, במהלך חופשה באילת. יש להם עתיד. כשיהיו גדולים הם יוכלו להיות נבחרת ישראל בבייסבול.

* בזכותו אפשר להרוג ילדים – שני התועמלנים האנטי-ישראלים, גדעון לוי ורוגל אלפר, פרסמו פשקווילי שטנה ונאצה נגד רוני דניאל לאחר מותו. לוי, לדוגמה, כתב: "בזכותו אפשר להרוג ילדים בעזה ולהתעלם מכך." ואלפר, כדי להמחיש לקורא את עומק סלידתו מדניאל ושנאתו אליו, השווה אותו לרבין.

הפשקווילים שלהם מעידים עליו – כן, הוא היה פטריוט ישראלי, לא עלינו, הוא היה ביטחוניסט, רחמנא לצלן, והוא היה, אוזניים תצילנה, ציוני. ובמלחמות בין ישראל לאויביה הוא לא היה, שומו שמים, מן האו"ם. הוא ידע להבחין בין עמית וטורף. ולכן הערכתי אותו.

* אלעד פלד – אלוף אלעד פלד הלך לעולמו בגיל 94. פלד היה פלמ"חניק, ממפקדי הפלמ"ח. הוא פיקד על שחרור העיר צפת. היה מח"ט גולני. במלחמת ששת הימים פיקד על שחרור צפון השומרון ודרום הגולן. לאחר שחרורו מצה"ל היה מנכ"ל משרד החינוך והתרבות בתקופת השרים יגאל אלון ואהרון ידלין. יהי זכרו ברוך! לאחר מותו נותרו בחיים שנים מאלופי מלחמת ששת הימים, שניהם פלמ"חניקים, האלופים (במיל') שייקה גביש ועמוס חורב.

* בעל הנס – הבדיחה הצפתית המפורסמת אומרת שצפת ניצלה בתש"ח בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה היה שתושבי צפת קראו תהילים. הנס – שהפלמ"ח הגיע בזמן. המפקד של מחלקת הפלמ"ח היה אלעד פלד.

* שיסל – כששמעתי את הידיעה העצובה על מותו של צבי שיסל, לא יכולתי שלא לחייך. מיד עלו בזיכרוני התמונות של המערכונים והסרטים שלו, "לול", "כבלים", "כמו גדולים" ועוד. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: צבא שמיים – שלומית עוזיאל פירסמה לאחרונה את ספרה "מוציאה לשון", המקבץ עשרות רשימות קצרות שפרסמה בבלוג שלה "הקוראת ראשונה". רוביק רוזנטל פירגן לה והקדיש לספר את הטור השבועי שלו "הזירה הלשונית". הוא פרסם קטעים קצרים מתוך ספרה. אחד מהם עוסק במושג "צבא השמיים":

"צבא השמיים. בתנ"ך מדובר בכמה מקומות על 'צבא השמיים', פעם במשמעות כוכבים, פעם במשמעות מלאכים. האם אלה משמעויות שונות? מסתבר שגם התנ"ך וגם הידע ההיסטורי מספרים שלנו שהכוכבים נחשבו בתרבויות שונות אלים, ובעברית למשרתיו של אלוהים. כך הפכו האלים הפגניים למשרתי האל המונותאיסטי. הצירוף 'צבא השמיים' התגלגל גם לברית החדשה ולספרות, כמו בספר 'גן העדן האבוד' של מילטון".

ואני אוסיף פן נוסף של הביטוי. "צבא שמיים" הוא קוד צה"לי לפיגוע מיקוח, כלומר לפיגוע של חטיפת בני ערובה לצורך מו"מ לשחרור מחבלים.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

מה מטרת האידיוטים המוסריים

היוצאים נגד אקיבוש?

האידיוטים המוסריים בארץ ובעולם, בייחוד בארה"ב, ובייחוד היהודים שבהם, היוצאים נגד אקיבוש – מוכנים שנמסור את הגולן ל"סוריה" ושנייבא את מלחמת האזרחים והכנופיות שלה לרמת הגולן כדי שיאיימו שוב על יישובי עמק הירדן והגליל העליון.

האידיוטים המוסריים גם מוכנים שנוותר על לטרון, על ירושלים המזרחית, כולל הרובע היהודי והכותל.

האידיוטים המוסריים גם מוכנים שנחזור לגבולות המותניים הצרים של המדינה בין נתניה לטול-כרם ושגורל מרבית היישובים העבריים והחקלאות הישראלית והשטחים הפתוחים ברצועת החוף העוטפת את הגדה המערבית – יהיה כגורל יישובי עוטף עזה הנתונים לחסד הטרור הפלסטיני המפעיל רקטות, שריפות והתגודדויות המוניות על הגדר  –ומשתדל להעביר את פעילותו הטרוריסטית הרצחנית גם לגדה.

והכול בתמיכת האידיוטים המוסריים, כאן ובארה"ב – היוצאים נגד אקיבוש ומכנים את ישראל מדינת אפרטהייד!

* * *

מנחם רהט

חב"ד וסאטמר: 'טומאת הציונות'

פטירתו של גדול האידיאולוגים של חב"ד בדור הזה חושפת: למרות העמדות הקוטביות של חב"ד וסאטמר, הן מאוחדות בשלילת הציונות, ובהגדרת המדינה מעשה שטן. ה'חוייזר': מלחמת חב"ד ב'טומאה הציונית' חריפה יותר ממלחמתה של סאטמר.

אם יש שתי חסידויות כל כך רחוקות זו מזו, הרי הן סאטמר וחב"ד. סאטמר הקנאית מכריזה בגלוי על תיעובה את חב"ד, וטוענת כי הפגם הגדול שנפל בה הוא היותה ציונית המקדשת את המדינה היהודית, רחמנא ליצלן. 

אכן, במבט ראשון אין שום דימיון ביניהן. חב"ד מאירת פנים כלפי כל יהודי, מתהדרת באהבת ישראל, בעוד שסאטמר מחמיצת פנים כלפי כל מי שאינו מאנ"ש, ומכריזה בשער בת רבים על עוינותה והתנערותה מהמדינה היהודית, שנתפסת בעיניה מעשה שטן (ממש כך!) – ושעצם קיומה מהווה חטא כבד כלפי שלוש השבועות הנודעות (שהחשובה שבהן – קיומו של איסור מוחלט על נטישת הגולה ועלייה לא"י לפני בוא המשיח). בקיצור ולכאורה – שני קצוות שאין מרוחקים מהם.

בשבוע שעבר, ערב תשעה באב, הלך לעולמו החב"דניק הבכיר ביותר בזמננו, הרב יואל כַּהַן, שנחשב לסמכות הבכירה בהבנת המחשבה החב"דית. האיש שנולד במוסקבה לפני 91 שנה, זכה לכינוי 'החוייזר', מפני שהיה משנן לעצמו בעל פה את דרשותיו של הרבי מלובאוויטש בשבתות ובחגים, והיה מעלה אותן על הכתב כלשונן וכאמירתן בצאת השבת והחג. כוח הזיכרון שלו היה פנומנאלי. הוא לא פיספס אפילו תג. שום פסיק. 

אולם תפקידו העיקרי היה לשמש בתפקיד ה'משפיע' בישיבת חב"ד המרכזית בברוקלין. אתר 'חב"דפדיה' מבהיר, שהמונח 'משפיע' משמעותו חסיד ותיק המהווה מודל השראה בהליכותיו וברוחו החסידית, משום שהוא מְשמר באישיותו ובהנהגותיו את האתוס החסידי האותנטי. במילותינו: האידיאולוג הראשי, שומר הגחלת.

אלא שדעותיו של הרב כהן כלפי הציונות וכלפי המדינה, הן – איך לומר בעדינות? – לא פחות ממזעזעות. הוא מסוייג קשות לא רק מן המדינה היהודית ומן הציונות, אלא אפילו מתנועות חרדיות השותפות בבניין הארץ, כמו אגודת ישראל ואחיותיה, שהואשמו בפיו, רחמנא ליצלן, ב...ציונות.

יתירה מזו: הרב כַּהַן לא רק התיישר באיבת הציונות והמדינה לפי הקו הלוחמני של סאטמר, אלא אף קבע במיסמך מכונן, שחב"ד קיצונית יותר מסאטמר במלחמתה בציונות ובמדינה. עד כדי כך.

ושמא תגידו, שזוהי רק דעה פרטית. אז זהו, שלא. הרב כַּהַן מבסס את עמדותיו על עקרונות חב"ד ואדמו"ריה. מעולם לא קם גורם חב"די רשמי שהסתייג מדעות האנטי הללו. 

וכך נולדה האנומליה החב"דית: מצד אחד פנים מאירות: חלוקת ממתקים בצה"ל בפורים ולביבות בחנוכה, מבצעי הנחת תפילין ועוד, עד כדי מעורבות עמוקה בהווייה הישראלית, בניגוד לסאטמר שמחרימה את הבחירות ואת כל מה שריח של ישראליות נודף ממנו. בבחירות 1996 למשל עמדו פעילי חב"ד מאחורי קמפיין 'נתניהו. זה טוב ליהודים', שהכריע את הכף במירוץ הצמוד בין נתניהו לפרס. ומצד שני, אידיאולוגיה סאטמרית רדיקלית.

הרב כַּהַן ביטא את עקרונות האידיאולוגיה החב"דית, במכתב ארוך ששיגר לחסיד סאטמר, שהתלבט בשאלת המעבר לחב"ד. ה'חוייזר' טרח להוכיח באמצעות 14,000 מילה, שהאידיאולוגיות הסאטמרית והחב"דית זהות, ואם יש שוני ביניהן, הוא מתבטא בעמדה קיצונית יותר של חב"ד כלפי הציונות והמדינה. כך בפירוש. לא תמצא אף מילה טובה אחת של השלמה, ולוּ בדיעבד, עם המציאות. עד כדי שימוש בביטויים הבוטים: 'טומאת הציונות' והגדרת הציונות עבודה זרה ממש. 

ואתה עומד ותוהה, מהי חב"ד האמיתית: השצף קצף הקנאי? או הדַּרְכֵי נועם מאירי הפנים?

כך או כך, אי אפשר להתעלם ממתקפתו הבוטה של הרב כַּהַן כנגד הציונות והמדינה (שמופיעה במכתב המוצג במלואו באינטרנט; גגלו: 'ציונות קנאות וחסידות'). הנה מקצת מפניניו:

 "המלחמה של ליובאוויטש נגד ציונות היא מצד ג' טעמים: א) מצד עניין הלאומיות. ב) מצד הרעיון של גאולה בכוח עצמנו (ולא ע"י משיח צדקנו). ג) מצד האיסור ד-ג' שבועות."

"כשמתבוננים קצת רואים, איך שמזרחי ואגודה מחזקים את הציונות, מה שאין כן ליובאוויטש שלוחמת נגד הציונות."

"המלחמה שליובאוויטש לוחמת נגד שיטת הלאומיות שבציונות... היא מלחמה הרבה גדולה יותר מהמלחמה של סאטמאר נגד הציונות."

"הציונים הטיפו שאפשר להיגאל מהגלות גם ע"י דברים טבעיים (בלי תשובה, ובלי משיח)... ובעוונותינו הרבים נתקבל רעיון זה גם אצל הרבה יהודים שומרי תורה ומצוות, ובפרט לאחרי שמעשה שטן הצליח והוקמה 'מדינת ישראל' [המרכאות במקור]... וגם יהודים שומרי תומ"צ... נתפסו לרעיון זה ואמרו שזהו 'אתחלתא דגאולה' (לשון המזרחי), ובלשונם של היותר דתיים (נוסח האגודה) – 'אתחלתא דאתחלתא', או 'הכנה לגאולה', וכיו"ב. ורעיון זה הוא כפירה גמורה בעיקר אמונת הגאולה ע"י משיח צדקנו."

"ליובאוויטש אין לה שום שייכות לציונות ח"ו, ואדרבה היא לוחמת נגד הציונות עוד יותר מאשר סאטמאר."

"כל הדברים שליובאוויטש עושה אין להם שום שייכות כלל וכלל לרעיון הציונות."

"ליובאוויטש אומרת שאסור להחזיר השטחים מצד פיקוח נפשות, ענין שמקורו בהלכה... יש אומרים שזה עניין של ציונות, אף שאין לזה שום שייכות כלל וכלל."

"בנוגע לרעיון הציונות, שאפשר להיות איזו אתחלתא דאתחלתא דגאולה לפני ביאת משיח צדקנו, הנה שיטת רבנו שליט"א היא כשיטת הגה"צ מסאטמאר זצ"ל, ובעניינים מסויימים, שיטת רבנו שליט"א היא עוד חריפה יותר."

"כל מגמתנו ועבודתנו לעקור ולשרש כל מיני ע"ז מן העולם, כולל הציונות."

עכשיו ברור למה סאטמר וחב"ד מאוחדות באי אמירת התפילה לשלום המדינה ובאי הנפת דגלה. גם ברור מדוע אף חב"דניק לא השתתף מעולם בטקסים רשמיים של המדינה הציונית: הרב עדין שטיינזלץ, זוכה פרס ישראל, פשוט לא הופיע לטקס חלוקת הפרס, ואחת, חני ליפשיץ, מבית חב"ד המופלא בקטמנדו, שנתכבדה בהדלקת משואה ליום העצמאות של המדינה הציונית –  אויימה שלא להגיע לאירוע. אחדות הניגודים. 

מנחם רהט

* * *

איליה בר-זאב

חום יולי-אוגוסט

בַּדֶּרֶךְ אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל אֲנִי אוֹסֵף אֶת הַיּוֹם –

שׁוֹבְרֵי גַּלִּים, קְרִיאַת מַצִּילִים.

כִּתְמֵי שֶׁמֶשׁ עַל הַמַּיִם, מְלִיחוּת בָּאֲוִיר –

קוֹל נְּעוּרִים.

סִירוֹת מִפְרָשׂ מִתְרַחֲקוֹת, רוּחַ חַמָּה.

אֲנִי מַמְתִּין לִמְהוּמַת

חֲצִי הַמָּרָתוֹן.

חֹדֶש יוּלִי נֶהֱדָּר,

לִלְגֹּם מֵי קֶרַח, לְהָפִיג בְּקוֹלֵךְ חֲלוֹמוֹת,

לְהַשְׁאִיר טְבִיעוֹת רַגְלַיִם

יְחֵפוֹת.

מַחְשִׁיךְ –

כְּבִישִׁים אֲפֵלִים חוֹרְזִים אוֹתָנוּ, חוֹמוֹת

שֶׁל מַעֲקוֹת בְּטִיחוּת,

אַסְפַלְט מֵאִיץ בִּי מֵעֵבֶר לַמֻּתָּר –

עוֹד מְעַט אֶתְחַכֵּךְ

לְאִבּוּד.

נוסח ראשון, טיסה נגד השעון, "קשב לשירה", 2012

* * *

משה גרנות

במלתעות הדת

על הרומן "משכילה"

מאת טארה וסטאובר

מאנגלית – אורה דנקנר

שוקן 2020, 354 עמ'

צריך לציין כבר בתחילת הדברים שלא מדובר בבדיון – הספר שלפנינו מציג בפני הקורא תיעוד, אמנם מלוטש, ולעיתים מרתק, כמו שבדיון טוב עשוי להביא בפני הקוראים, אבל בספר הזה הגיבורה היא הסופרת עצמה – טארה וסטאובר, גיבורי המשנה הם הוריה, אחיותיה ואחיה, וכל הדמויות האחרות, בני משפחה, עמיתים ומרצים באוניברסיטה, מכרים, חברים – כולם דמויות אמיתיות, והספר כולו הוא וידוי כואב ומייסר, של נערה, ובהמשך אישה, שמצליחה בקושי רב להינצל מהמלתעות של הדת המורמונית, אליה נשאבה כל משפחתה בהשפעתו של האב הדומיננטי, שמתברר כי היה מעורער בנפשו.

משפחת וסטאובר, ממוצא נורבגי, חיה ליד פסגת באק במדינת איידהו, אחת משש המדינות בארצות הברית, בהן התפשטה הדת המורמונית. האב, ג'ין וסטאובר, בטוח שקץ הימים קרב, ומסייע לדעתו זאת החשש מבאג אלפיים הידוע. כדי להכין עצמו לימים הנוראים שמיועדים לאנושות החטאה, הוא אוגר נשק, דלק ומזון ומחביא אותם מתחת לאדמה. הוא שולל כל קשר עם הממשלה החטאה, ולכן אין לארבעה מתוך שבעת ילדיו תעודת לידה, והוא גם מונע מהם ללכת לבית הספר. מעט ההשכלה הם מקבלים מאימם פיי. הוא נוהג בלי רישיון נהיגה ובלי ביטוח בשאננות פלילית ממש לנושא הבטיחות. הוא מתפרנס ממגרש גרוטאות, שם הוא מוציא מתכות למכירה, וכן מבניית רפתות, אסמים, סככות. הוא מעביד את ילדיו ומעמיד אותם בסכנות.

אחת הדוגמאות המבהילות – כאשר הוא דורש מטארה, בתו הקטנה, לסייע לו בחיתוך מתכות באמצעות מכונת מלתעות המקפיצה שברי מתכת ומסכנת את העומד לידה. הוא מאיים שאם לא תיענה לדרישה המבהילה הזאת – היא תגורש מהבית.

אחד מילדיו נפצע אנושות מהמכונה הזאת, בן אחר נכווה כאשר ריתך מיכל דלק של גרוטאה לפני שרוקן את התוכן, ופרצה שריפה. מקרה דומה קורה לג'ין עצמו, שבו הוא נכווה אנושות, אבל אינו מוכן להירפא בבית חולים, אלא רק ברפואה שהעניק אלוהים, כלומר שמנים ותמציות טבעיות שרוקחת אשתו, המשמשת גם מיילדת במחתרת. הרפואה היא בעיניו עבודה זרה, ושיתוף פעולה עם השטן.

החזרה מאריזונה, שם נופשים הסבים, מסתיימת פעמיים בתאונות קשות שגורמות לפציעות, כי הוא איננו מוכן להישמע לכללי הבטיחות – הוא שומע רק ל"כללים האלוהיים", שכידוע, בדת המורמונית כל מאמין יכול להיות ברמה של קדוש, כהן, ואפילו נביא.

בעיניו של ג'ין הממשלה היא סוציאליסטית, אילומינטית, כלומר, בעלת גישה קונספירטיבית. כנ"ל ההשכלה בבתי ספר ובאוניברסיטאות, שם לדעתו, שוכן השטן.

הבן השני שלו, שון, הוא מהדורה קיצונית של דמות האב – הוא סדיסט הנהנה לטרטר את הבנות שמתאהבות בו, ולהשפיל אותן. כמו אביו, הוא רואה בנערה שמתאפרת, או חס וחלילה, לובשת שמלה מעל הברך – פרוצה. הוא מתעלל בשתי אחיותיו אודרי וטארה, מכנה אותן פרוצות וזנזונות, דורש דרישות אבסורדיות, ואם לא נענות, הוא מכה, מעקם איברים, מכניס ראש לתוך אסלה.

 פעם טארה סירבה לרדת מהמכונית משום לבושה המלוכלך (בעבודתה במגרש הגרוטאות, במנופים, במלגזות וכו'), כי ראתה את החבר שלה צ'ארלס (שרק אחרי חודשים העז לגעת בידה, והיא הצטמררה מחשש שתיחשב לפרוצה). שון גורר אותה על האספלט הקפוא, כשבגדיה נושרים מעליה – ואת כל זה רואה העולם, ואיש אינו מגיב. גם האם רואה ומבליגה, ומקסימום הוא פורצת בבכי. כשהיא מתלוננת על האכזריות של שון, האב דורש ראיות כתובות (!), ומודיע לשון מה אחותו העלילה עליו. בעקבות כך הוא מאיים ברצח אחותו – לא פחות!

למרות הרקע הנורא הזה טארה, הבת הקטנה מבין שבעת האחים, מחליטה לפרוץ אל עולם ההשכלה. היא לומדת בקשיים גדולים לקראת מבחן פסיכומטרי, ולאחר שני ניסיונות היא מצליחה להשיג ציונים טובים באוניברסיטה בריגהם יאנג (על שם "הנביא" שירש את ג'וזף סמית, מייסד הדת המורמונית שנרצח באילינוי). מסתבר לה שיש לה חור ענק בהשכלה, והיא נאלצת להתמודד עם מושגים ועובדות, שכל תלמיד תיכון חייב לשלוט בהם. היא מצליחה להצטיין בלימודים, לקבל מלגות (שהרי לא היה שום גב כלכלי מהמשפחה), ובעיקר – מלגת גייטס היוקרתית, ולהמשיך לתואר שני בקיימבריג' ובהרווארד, להשיג תואר שני ותואר דוקטור – כל זה בעיני אביה מוכיח שהיא השכּינה בעולמה את לוציפר.

למרות פריצת הדרך הענקית של טארה, ההשפעה של האב על חייה נמשכה שנים לאחר שעזבה את הבית: היא הקפידה על לבוש צנוע, על היעדר איפור, לא שתתה קפה ויין  (למורמונים אסור הטבק, אסור לשתות אלכוהול, קפה, תה, קוקה קולה). באיזה שהוא שלב, בעקבות הקללות של אביה, היא שוקעת להפרעה נפשית קשה המעכבת בשנה את הגשת התיזה לדוקטורט.

הספר של טארה וסטאובר הוא כתב אשמה חריף נגד הדת המנתבת לבורות, לאלימות, לדעות חשוכות ולאנטישמיות (אביה מאמין ב"אמת" של "הפרוטוקולים של זקני ציון"), לשלטון גברים שוביניסטי: לפי הדת, כפי שמסביר האב, מקומה של האישה בבית, והיא צריכה לדעת איך עליה לכבד את הגבר, שלא לדבר על כך שהדת המורמונית חייבה פוליגמיה עד שנת 1890, ומועידה אותה  לעתיד לבוא בגן עדן.

הספר מרתק, והגם שיש טעם לתאר את העבודות במגרש הגרוטאות, את מיני הצמחים שהאם רוקחת כתרופות "אלוהיות", את פירוט הספרים והמאמרים שבהם למדה, ושאותם חיברה הדוברת, את פירוט התיזה לדוקטורט, וכד' – לדעתי, הפירוטים האלה גדושים מדיי, ואולי אני טועה.

ואם תורשה לי, אביע תמיהה: טארה מזכירה מיספר בני זוג, אך בשום מקום בספר אין מילים המרמזות על אהבה, בוודאי לא על סקס – מסתבר שפורצת הדרך אל עולם ההשכלה, נשארה מרותקת לכבליה של הדת.

משה גרנות

* * *

שֹישֹי מאיר

עַל הַשְּׁחִיטָה

יַלְדָּה מְצִיצָה מֵחַלּוֹן בֵּיתָהּ

כֻּלָּהּ דְּרִיכוּת נִרְגֶּשֶׁת.

בַּחוּץ הֲמֻלָּה, שְׁכֵנִים צוֹבְאִים

בַּחֲצַר בַּיִת, יַעַן כִּי עוֹמְדִים לִשְׁחֹט

כֶּבֶשֹ הוֹדָיָה בַּחוּץ.

הַרְבֵּה אֲנָשִׁים מִצְטוֹפְפִים

לְהִשְׁתַּתֵּף בַּהִילּוּלָה.

יַלְדָּה עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן מְצַפָּה.

בֵּינְתַיִים מְבִיאִים הַכֶּבֶשֹ

בֵּינְתַיִים מְסַדְּרִים אוֹתוֹ

וְהִיא בְּקשִׁי נוֹשֶׁמֶת

כֻּלָּהּ מְרֻתֶּקֶת לַחַלּוֹן   

לִרְאוֹת לַחַוּוֹת וְלָדַעַת

אֶת הָרֶגַע הַמִּסְתּוֹרִי

הַמְּצַמְרֵר וְהַמַצְמִית

שֶׁמַּפְרִיד בֵּין חַיִּים לְמַוֶת.

בֵּינְתַיִים מְכִינִים אֶת הַכֶּבֶשֹ

מְבִיאִים אֶת הַמַּאֲכֶלֶת

הַזְּמַן עוֹבֵר וְהִיא, מַבָּטָהּ

נָטוּעַ בַּחַלּוֹן שָם הִיא צוֹפָה.

מַמָּשׁ מוּלָהּ הִיא תִּרְאֶה ותֵחֶוֶוה

אֶת הָרֶגַע הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה

שֶמְחַבֵּר בֵּין חַיִּים לְמַוֶת.

וְהַזְּמַן נִמְתָּח כְּמוֹ מַסְטִיק תָּפֵל

וְהִיא עֲדַיִּן עֵינֶיהָ לֹא מְסִירָה

וְהַסַּכִּין כְּבַר מֻנַּחַת עַל צַוַּואר הַכֶּבֶשׁ

וְהַסַּכִּין הֶחָדָה חוֹתֶכֶת.

וְאָז זֶה קוֹרֶה: דָּם פּוֹרֵץ בְּאַחַת

וְנִשְּׁפָּךְ מִן הַצַּוָּואר לְגּוּף הַכֶּבֶשׁ

וְלָאֲדָמָה שֶׁסּוֹפֶגֶת, וְסוֹפֶגֶת.

לֹא מִסְתּוֹרִין

לֹא רֶגַע מַצְמִית

רַק קֶבֶס קֶבֶס קֶבֶס

שֹישֹי מאיר

* * *

יונתן גורל

החרדים, הזכויות העודפות, היחס לכלל

"אתה בחרתנו," קיום המצוות, אורח החיים, ההסתגרות מחד והדרישה לקבלת כספים וזכויות מאידך – משתלבים עם הביטול של האחר, הקרוי "חילוני", "מסורתי", "מקיים זהות יהודית".

הנטייה להתחשב בזולת היא בעייתית, מלווה בתגרנות ובהתנשאות ובמידת הצורך גם בהפעלת כוח ניכר על הפונה, המתדיין – "יש לי סיעתא דשמיא", אני "שליח מצוה" – תוך ערבוב של "האישי" עם "הציבורי".

כשבן גוריון פנה ל"חרדים" וצרף אותם לקואליציה יכול היה, ככל שהדבר נוגע לשלטון יציב, לצרף את מפ"ם או לקיים קואליציה יציבה בלעדיהם, אבל צ,רף אותם כנראה משיקולים ממלכתיים, להביאם לראות את עצמם חלק מה"ממלכתיות" שקיווה ליצור...

אבל, ככל שרבו הימים והעליות תכפו ועלו, השתנתה "מצבת החברה" והיחסים בין חלקי החברה ו"החרדים" – שנהיו "מדינה בתוך מדינה" כשמרכיבי הקואליציה מעניקים להם סמכויות ותפקידים ולא מתערבים בענייניהם...

מרבים להזכיר את אפשרות שילובם בעבודה, הצבא וכו'. הקושי הרעיוני המבני העיקרי הוא שבבסיסו של עניין הם, למעשה, לא מכירים במדינה ובצורך החיוני-הבסיסי בקיומה, לנו וליהודים באשר הם. נוח להתלות ב"חצרות" וב"חסידויות" כאלה ואחרות, כאילו הסך הכול הוא אחר ושונה.

נכון שמעטים מהם מכריזים קובל עם שמבחינתם יכול להיות בשלטון "איש חמס", העיקר לא "שלטון הכופרים" וספיחיו – הקיבוצים, תנועות הנוער וכו'.

כנראה, "המסורת הגלותית" שרירה וקיימת. גם הקונפליקטים שהיו באירופה בין "התנועה הציונית" ל"קהילות יהודיות", בעיקר במזרח אירופה, לא חדלו ב"ימי המדינה". ושאלת ההשתלבות האמיתית והמלאה שרירה וקיימת, גם אם לא יתגייסו בהמוניהם לצה"ל ולא יפקדו בתי חרושת וחדרי אחיות, ומכאן הסתייגות מהנטייה לצרפם לקואליציה ויהי מה. ההתאפקות הנדרשת ממרכיבי הקואליציה, למרות הלחצים בהם הם נתונים, היא תמרור הראוי להתייחסות בהרכב כזה או אחר...

יונתן גורל

* * *

נעמן כהן

כבוד לאולימפיאדת טוקיו

כבוד גדול לישראל באולימפיאדת טוקיו 2021 אין, אבל אי אפשר שלא להעריך את היפנים על שפיטרו את מנהל טקס פתיחת האולימפיאדה בשל בדיחה אנטישמית על השואה.

https://www.israelhayom.co.il/sport/article/3535981

ובנוסף, לראשונה באולימפיאדה, טקס הפתיחה כלל דקת דומיה לזכר הטבח האכזרי באולימפיאדת מינכן 1972, בו נרצחו 11 מחברי המשלחת הישראלית. הטבח נעשה ע"י ארגון הטרור של אש"פ "ספטמבר השחור" שהוקם ע"י מוחמד יאסר ערפאת.

בעקבות טבח הספורטאים במינכן החליטה ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר, להוציא להורג את כל חברי הארגון שהיו מעורבים ברצח הספורטאים. המשימה הוטלה על "המוסד", שבמבצע "זעם האל" הצליח להרוג לפחות שמונה מהאחראים לרצח. באפריל 1973, במבצע "אביב נעורים", חוסלו שלושה מבכירי "ספטמבר השחור". בפיצוץ שנעשה בביירות ב-22 בינואר 1979 חוסל מפקדו של "ספטמבר השחור", עלי חסן סלאמה, שכונה "הנסיך האדום". מי לא חוסל? לא חוסל המפקד העליון, של הטבח, מוחמד יאסר ערפאת, שעוד קיבל כבוד בינלאומי.

והנה לראשונה בפני העולם כולו מוצג מוחמד יאסר ערפאת כרוצח, והנרצחים זוכים לדקת דומיה. משום מה העיתון הערבי בשפה העברית אל-ארצ', לא מסר דיווח מה היתה התגובה של המשלחת הפלישתית לאולימפיאדה על דקת הדומייה? ומה היתה תגובתו של ראש הועד האולימפי הערבי-פלישתי ג'יבריל רג'וב, שמיהר להיפגש ולברך את האלג'יראי פתחי נורין שהחרים את מתחרהו הישראלי טוהר אבוטבול.

האסוציאציות של יאיר למפל-לפיד

מהן האסוציאציות שאתם מעלים כאשר אתם חושבים על שר החוץ של מדינת ישראל? הוותיקים וודאי חושבים מייד על אוברי איבן-אבא אבן עם האנגלית האוקספורדית שלו.

ומהן האסוציאציות שאתם מעלים על שר החוץ והחליף העתידי, יאיר למפל-לפיד? חוכמה, בורות, אווילות?

אגב אסוציאציה (בעברית תסמיך סימוך) מקשרת בין עצמים שיכולים להיות מסוגים שונים – עובדות, רעיונות, פעולות, דימויים, גירויים ותגובות:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A1%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%A6%D7%99%D7%94

והנה לאחר ששר החוץ והחליף העתידי למפל-לפיד גיחך את עצמו לדעת כאשר תרגם מעברית לאנגלית, ובמקום לדבר על אבות אבותיו של דיזרעאלי, דיבר על ארבעה אבותיו, הוא גיחך את עצמו לדעת כשתירגם מאנגלית לעברית: "קרואטיה היא תומכת גדולה של ישראל בכל הנוגע לאיחוד האירופי ולכן אנחנו עובדים ביחד על לכנס את מועצת האסוציאציה בהקדם האפשרי. תודה לשר החוץ גרליץ, חבר קרוב של ישראל."

https://mobile.twitter.com/yairlapid/status/1420372737088950277

"מועצת האסוציציה"... מה היה אומר על כך אבא אבן?

ולאחר ערפאת והמושג אסוציאציה, אי אפשר שלא להיזכר תומכתו ענת סרגוסטי.

הגזענות האנטי-אשכנזית –

להתחיל עם שוקן ונבזלין

בהמשך לדבריו של הגזען האנטי-אשכנזי רון מוסא-כחלילי, שיש לקחת מהאשכנזים את הכסף הכוח והכבוד, שהבאתי בטור הקודם. התנועה הגזענית האנטי-אשכנזית האנטי-ציונית צוברת תומכים נוספים.

האקטיביסטית הפרו-איסלמית, ענת סרגוסטי חשה לעזרתו של מוסא-כחלילי.

(בתורת הגזע האנטי-אשכנזית יש חשיבות לרישום המוצא, אז לסרגוסטי אבא ספרדי מהיישוב הוותיק בירושלים, ואימא ממרוקו).

האשכנזים בארץ מונים רק 33.9%, קובעת משום מה סרגוסטי, אבל כל מוקדי הכוח בידיהם.

(לפי תורת הגזע של היהודים-הערבים הגזענים האנטי-אשכנזים – גולדה מאיר מקייב היא אשכנזית, ואילו איווט ליברמן מקישינב לא אשכנזי, אלא רוסי).

"מזרחיות", (קרי, יהודיות-ערבית), קובעת סרגוסטי, "אינה פיגמנטים וגנטיקה, אלא תודעה וזהות." ואכן, כשם שאת רוב המשרות הבכירות תופסים גברים, וכדי שיהיה שוויון מגדרי הגברים צריכים לוותר על מוקדי הכוח, וכשם שלמען שוויון בין יהודים לערבים יהודים יצטרכו לוותר על שליטה בכל מוקדי הכוח ומוקדי קבלת ההחלטות – כך גם בעניין המזרחי. כדי שיהיה שוויון, כדי שייסגרו הפערים, כדי שיהיה שינוי, מי שיושבים במוקדי הכוח ובמוקדי קבלת ההחלטות, מי ששולטים בחלוקת המשאבים יצטרכו לזוז קצת הצידה ולפנות מקום למי שאינם יושבים סביב השולחן. זה כל הסיפור."

(ענת סרגוסטי, "מזרחים: המדריך לאשכנזים", אל ארצ', 26.7.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10034731

הבנתם? היהודים ככלל צריכים לוותר על מוקדי הכוח לטובת הערבים, והאשכנזים צריכים לוותר על מוקדי הכוח ליהודים-הערבים. הנה עוד דוגמה כיצד הגזענות האנטי-אשכנזית הופכת לגזענות אנטישמית-אנטי-ציונית.

עכשיו מובן כמובן מדוע ענת סרגוסטי כירכרה פיזזה ופירכסה בפני מוחמד יאסר ערפאת בביירות, אבל לא מובן כיצד שירתה בנאמנות את הלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי האשכנזי? ואולי דווקא בזה טמונה הגזענות האנטי-אשכנזית שלה?

ד"ר בני נוריאלי וד"ר הני זובידה, המתנאים בכך שהם יהודים-ערבים המלמדים בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, מרכזים את מאבקם בשני מגזרים של אשכנזים:

"הקיבוצים, 'החלוצים הישנים', פולשים לקרקעות חקלאיות בבנייה תעשייתית ופרטית, מתפשטים ודוחקים את האוכלוסיות ה'לא רצויות' החוצה. כל זאת בשם הסוציאליזם הלאומי. הם משתמשים במערכת החינוך ובאמצעי התקשורת כדי להשיג לגיטימציה. באמצעות 'חברת נוער' הם מביאים צעירים לקיבוצים ועושים להם המרה פוליטית.

"המתנחלים, 'החלוצים החדשים', המבוצרים בחסות הכיבוש, פולשים בגרעינים תורניים לערים עניות ודוחקים את 'הלא רצויים' ממשאבי העיר. הם עושים זאת בשם הלאומיות המשיחית, והדת משמשת להם כמקור לגיטימציה. גם הדחיקה הזאת משולבת בהמרה פוליטית, ובחלק מהמקרים בהתחרדות של יהודי ארצות ערב והאיסלאם. הדפוס שמאפיין את שתי הקבוצות הוא דחיקה ומיסיון, שהן שתי צורות ביזה דומיננטיות באזורי הכפר והעיר בישראל המודרנית. כל זה ברשות המדינה ובעידודה.

"הקיבוץ, ההתנחלות והגרעין הם בתי חרושת ענקיים לניהול ביזה ושליטה על אנשים –  יהודים וערבים. את הנזק הכלכלי והחברתי ארוך השנים שהמיעוט הזה גורם לפלסטינים, ליוצאי ארצות ערב והאיסלאם וליוצאי אתיופיה, ניתן רק לשער. לעת עתה, נניח שעשורים של ניהול כלכלת המרחב מייצרים חוב ריאלי של מיליארדי דולרים.

"באחרונה הוקם 'פרויקט 1619' (השנה בו הובאו העבדים השחורים לאמריקה) בארצות הברית. יום אחד, נקווה שבעתיד הקרוב מאוד, גם אנחנו נצטרך להרים את הכפפה הזאת."

(הני זובידה ובני נוריאלי, "מה משותף לקיבוצים ולמתנחלים? ביזה ברשות המדינה ובעידודה", אל-ארצ', 28.7.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10045277

מעניין מה היה עושה המאיים, הני זובידה, שנמלט מעיראק לארץ ב-1971 לאחר שדודו נתלה שם, אלמלא הקימו לו האשכנזים מדינה?

[הני זובידה (זבדה) נולד ב-24 באוקטובר 1966. הוא חוקר ישראלי ודוקטור למדע המדינה העוסק בגבולות חברתיים, מהגרי עבודה, זהויות חברתיות, התנהגות בוחרים, פוליטיקה, משטר וחברה בישראל, כדורגל, אתניות, לאומיות ודעת קהל. זובידה נולד בבגדאד שבעיראק. משפחתו עלתה לישראל ב-1971 לאחר שדודו נעצר ונתלה בעיראק. הם הופנו למרכז קליטה בנתניה ומשם עברו בסוף שנת 1971 לפתח תקווה].

מכל מקום לפני התחלת המהפכה ולפני התחלת מבצע הרישום של כל האשכנזים השלמים לרבע או לחצאין, וקביעת סוגי המישלינגה, הנה הצעה ליהודים-הערבים הגזענים האנטי-אשכנזים והאנטי-ציונים. היות שתם מקבלים במה להסתה מהעיתון הערבי בשפה העברית אל-ארצ', התחילו את המהפכה שם.

תיפסו בכוח את שני האשכנזים עמוס שוקן וליאוניד בוריסוביץ נבזלין בעלי העיתון, וסלקו אותם ממוקדי הכוח! נראה אתכם.

דן מיזוץ'-מירון:

אמריקע – גולדענע מדינע

ישראל – שמוץ מדינע

המבקר האמריקאי ממוצא ישראלי, דן מיזוץ'-מירון, מבקר את ספרו של ארי שביט "בית שלישי". ארי שביט, מלין מיזוץ'-מירון, לא כותב על ישראל האמיתית. הוא לא כותב על התעשרות הישראלים ממכירה לרודנים, על זקנים רעבים, ילדים מופקרים לפדופילים, מיטות במסדרונות בתי חולים, כיבוש, נפילת פועלי בנין ממגדלים, רצח יומיומי אצל הערבים, צואה נפשית הנשפכת בטוקבקים, היחס הנצלני לצמחים ולבעלי החיים, וכדומה. (נורא ואיום, נגעים איומים שאין באמריקה).

"מאיפה יש לארי שביט את החוצפה לכתוב כזה ספר?" הוא שואל.

והעיקר, תוקף מיזוץ'-מירון, "שביט כותב את השקר הגדול: ש'הציונות הצילה את עם ישראל מכיליון.' בעוד שלדידו 'מה שהבטיח את המשך הקיום של העם היהודי באמצע המאה העשרים היתה לא הציונות, אלא יהדות התפוצות בת המיליונים הרבים, ובראשן, כמובן, יהדות ארצות הברית."

הציונות, הוא כאילו סותר את דבריו, שאפה לא רק להציל מהשמדה, אלא גם להציל את היהדות, להציל את היהודים מטמיעה ע"י יצירת "יהודי חדש" כמו אנשים כאחד העם (היה אנטי-ציוני. נ.כ.) ברדיצ'בסקי, א.ד. גורדון, ובובר."

 (דן מירון, "ארי שביט בארץ להד"ם", אל-ארצ', 30.7.21)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.10045566

אז בפראפראזה, לא ברור מאין לקח מיזוץ'-מירון את החוצפה להעביר כזו ביקורת?

הציונות לא רק הצילה את העם היהודי, אלא מצילה אותו גם כיום. אם ניקח את הדוגמה של אמריקה אותה הוא מביא. לפני השואה היו בה כשישה מיליון יהודים, היום לאחר הגירה של ניצולי שואה, מיליון יורדים מישראל, ומיליון יהודים רוסים – היא מונה כארבעה מיליון יהודים. אין בה יהודים חילונים בנוסח "היהודי החדש" – אחד העם, א.ד. גורדון, או בובר.

בתחזית אחת צדק ישעיהו ליבוביץ בשנות השבעים. "עוד חמישים שנה," הוא אמר, "באמריקה יישארו רק היהודים הדתיים, השאר יתבוללו."

רוב הסיכויים שהבן האמריקאי של דן מיזוץ'-מירון שאינו דובר עברית, לא יישאר יהודי. הציונות היא שהצילה את העם היהודי, ומצילה אותו עתה.

עבדאלה השני מלך עבר הירדן מעודד ומודאג

מפרעות הערבים ביהודים

בראיון ל-CNN אמר עבדאללה השני מלך עבר הירדן, שהוא מעודד מפגישת נפתלי בנט, ובנימין גנץ איתו ועם בכירים פלישתינאים, והוסיף מבלי שנשאל כי הוא מודאג מאירועי האלימות שהתרחשו בישראל במהלך הלחימה בעזה. "בפעם הראשונה מאז 1948," אמר, "אני חש כי מלחמת אזרחים קרתה בישראל. הדינמיקה הפנימית שראיתי בתוך ערי ישראל ועיירותיה היא קריאת השכמה לכולנו."

https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.10031273

אין כמו השמחה לאיד, ואפשר למצוא בדבריו של המלך קצת ממנה. הנה הערבים הפלישתים לא רק מתפרעים נגדו, אלא גם נגד היהודים. מבחינתו זה מעודד אבל גם מדאיג.

בינתיים, מי שצריך להיות מודאג זה אנחנו. לפי ראש עיריית לוד רביבו,  400 משפחות יהודיות עזבו את העיר בעקבות פרעות תשפ''א.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=709230&forum=scoops1

גם העיר חיפה מתרוקנת מיהודים ומושכת הגירה ערבית (וחזירים).

האוחזים בחרם בחרם יאבדו

שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא

החרם הערבי נגד היהודים בארץ ישראל החל ב-1946 לפני הקמת המדינה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%9D_%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99

למותר לציין כי החרם הוכרז על כל ישראל שלפני "הכיבוש" של 1967, וכך גם כיום תנועת חרם הערבי הב.ד.ס. מחרימה את כל ישראל, ומטרתה המוצהרת חיסולה ישראל כמדינה יהודית והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית.

כדי למנוע פגיעה חוקק החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם. לכן נשאלת השאלה מדוע מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, אינו תובע את חיים אורון ג'מוס, אווה אילוז, אברהם בורג, רומן ברונפמן, מיכאל בן-יאיר, אלי בר-נביא, זהבה גלאון, זאב דגני, אילנה המרמן, נעמי חזן, גלית חזן-רוקם, אלון ליאל, אלכס ליבק, נדב לפיד, מוטי לרנר, אבי מוגרבי, מיכאל ספרד, יגאל עילם, מרדכי קרמניצר, דני רובינשטיין, צלי רשף, דימיטרי שומסקי, יעל שטרנהל, אליס שלוי, הלל שנקר, והחותמים הערביים, שפירסמו הודעת תמיכה בחרם. ב-27.7.21 בהתאם ל"חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות החרם"?

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%9C%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%A4%D7%92%D7%99%D7%A2%D7%94_%D7%91%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%A8%D7%9D

(האם מנדלבליט עדיין עסוק במשפט נגד נתניהו?)

למרבה הצער, בגלל החשש של הממשלה הלא ציונית, ממשלת לפיד, בנט, עבאס, מפגיעה ברע"ם, ברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), ובמרצ, היא אינה מקדמת את תקנות חוק החרם המטילות סנקציות על תאגידים, ובכך שמה לאל את המאבק בחרם. 

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=708739&forum=scoops1

לכן נחזור ונזכיר יש להחרים כל מחרים. האוחזים בחרם בחרם יאבדו! שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא!

הצביעות ההפכפכית של גדעון משה זריצ'נסקי-סער –

מתי חוק הוא פרסונלי ומתי ההתנגדות לאותו החוק היא פרסונלית?

הנוקם, גדעון משה זריצ'נסקי-סער, לא מתעייף ממסע הוונדטה שלו בנתניהו. לצורך הוונדטה הוא שינה את דעתו ובניגוד לעבר הוא תומך כעת בחוק פרסונלי שיפסול את נתניהו מלהתמודד לכנסת. בהפכפכיות הפלפול שלו נגד החוק ובעד החוק הוא שם את עצמו ללעג. הנה ראו בעצמכם:

https://rotter.net/forum/scoops1/709652.shtml

לגופו של עניין, החוק הפרסונאלי נגד נתניהו אינו דמוקרטי, ועלול להיות חרב פיפיות. כאשר כל פקיד פרקליטות יכול לתפור כתב אישום ולמנוע מאדם להתמודד, שיטה ידועה במשטרים דיקטטוריים. מעבר להיותו אנטי דמוקרטי הוא חוק שקל יהיה לעוקפו. ברגע שהמועמד ישיג 61 חברי כנסת הוא יוכל גם לשנות את החוק, ולהיות ראש ממשלה.

כמה אתיופים יעלו מאתיופיה?

שרת הקליטה, מ"יש עתיד" פנטה-פנינה תמנו שטה, מאיימת לא לתמוך בתקציב אם לא יועלו לארץ עוד אתיופים.

https://www.ynet.co.il/news/article/by5jmfgjf

יונתן זקוביץ, היועץ לענייני הגירה לשרת הפנים איילת בן שאול-שקד, צייץ: "אין באתיופיה זכאי חוק השבות" – אבל בהוראתה הוא מחק את הציוץ.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=709841&forum=scoops1

אז ככה, באתיופיה יש כ-120 מיליון אתיופים אבל אין כלל יהודים. ע"פ החוק רק יהודים זכאים לעלות לארץ לפי חוק השבות.

ייתכן שתמנו שאטה רוצה להעלות מיליוני אתיופים לא יהודים לארץ כדי להשתחרר מהדיקטטורה של יאיר למפל-לפיד ממפלגת "הפיהרר פרינציפ", ולהקים מפלגה אתיופית שהיא תעמוד בראשה, ותהפוך לראשת הממשלה. אבל האמביציה שלה צריכה להדאיג את המדינה. זו דרך עוקפת לגדר שמונעת כניסת מהגרי עבודה המסתננים מאפריקה.

ייאמר ברורות – כל יהודי יש להעלות לארץ ומיד. יש להעלות לארץ גם מיספר מסוים של מקרים הומניטריים של קרובי יהודים, אבל ישראל לא תעמוד בהגירה אין סופית מאתיופיה.

הקומפרסור

אחרי בחירות 1999, כשנתניהו הפסיד לברק, הכריז עמוס קלויזנר-עוז המנוח כי "זה כאילו הרעיש מתחת לחלון שלך קומפרסור, הרעיש שנים על גבי שנים, ופתאום הוא השתתק. קודם כל, השקט."

הדימוי הזה, של נתניהו כקומפרסור, נהפך למרכזי אצל הרל"בים והתנועה הפרוטסטנטית נגדו. עתה מרבים הרל"בים לדבר כמה שקט יש. והם כמובן צודקים. הם הפסיקו להרעיש, וכיבו את הקומפרסור.

הממשלה האחרונה של "האחים המוסלמים"

נשיא תוניסיה, האנטישמי קייס סעיד, ביצע הפיכה במשטר התוניסיאי שהתנאה בהיותו המשטר הערבי הראשון הדמוקרטי שהביא "האביב הערבי", ופיטר את ראש הממשלה ושורה של שרים בממשלה, השעה את עבודת הפרלמנט והטיל עוצר למשך 30 ימים. תומכי הנשיא קראו להקים משטר נשיאותי חזק, ולהרחיק את מפלגת א-נהדה (התחיה) "האחים המוסלמים" מהשלטון.

ראש הממשלה ויו"ר הפרלמנט קיוו לתגובת נגד ממעצמות המערב הדמוקרטי אך אלו בוששו להגיע, ומובן גם למה.

https://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/.premium-1.10054929

עוד קודם לכן, בניסיון להרגיע את המהומות בתוניסיה, הנשיא קייס סעיד "יצא לשטח" ונפגש עם אזרחים, צעירים בעיקר, והסביר להם שהוא מבין את מצוקתם – אך הוא דרש מהם לשמור על השקט, ולא לפגוע באזרחים או במוסדות הממשלה. בהזדמנות זו הוא אמר כי "היהודים הם שגנבו את המדינה."

(צבי בראל, "צעירי תוניסיה שבו לרחובות", "הארץ" 22.1.21)

https://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/.premium-1.9472967

כתוצאה מההסתה האנטישמית בה קרא הנשיא ליהודי תוניסיה גנבים, וכינה את כל מי שנרמל את היחסים עם ישראל בוגד. ראש העיר האיסלאמיסטי של ג'רבה שינה את שמות השכונות היהודיות של ג'רבה לשמות של מוסלמים, והוא לא הסתפק בזה וכדי לפגוע עוד ברגשות היהודים הוא הציב שלט גדול ליד הכניסה לשכונת היהודים. עליו כתוב: "אלקודס היא בירת פלסטין."

https://rotter.net/forum/scoops1/684066.shtml

והנה האירוניה ההיסטורית הגדולה. הממשלה היחידה בעולם שנותרה עם ערבים ממפלגת "האחים המוסלמים" היא ממשלת ישראל, הממשלה הלא-ציונית של לפיד-בנט-עבאס, והפרלמנט הישראלי הוא היחיד בו מיוצגים ערבים חברי מפלגת "האחים המוסלמים".

ח"כ מ"האחים המוסלמים" סעיד אל-חרומי – לא קם

ח"כ סעיד אל-חרומי ממפלגת רע"מ, השותפה בממשלה הלא-ציונית, המשיך לשבת בהפגנתיות במליאת הכנסת בעת שכל חברי הכנסת נעמדו לזכרו של חייל צה"ל מקס שטיינברג הי"ד, שבני משפחתו הגיעו למליאה במיוחד מארה"ב לציון זיכרו.

שטיינברג, חייל גולני, שירת כחייל בודד ונפל בקרב בסג'עייה במהלך מבצע "צוק איתן". רבבות ליוו אותו בהלווייתו ונענו לקריאה ללוות את החייל בדרכו האחרונה.

https://rotter.net/forum/scoops1/709555.shtml

בעצם למה שְאל-חרומי יקום? הרי לפי מצע מפלגת "האחים המוסלמים", מפלגתו – יש להרוג את כל היהודים הקופים והחזירים.

נעמן כהן

* * *

חיים לוינסון

את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו

היום לפני 40 שנה, בכ"ג באב תשמ"א, מרצונם הטוב והחופשי, ירדו הוריי וחמשת אחיי מהמטוס שהביא אותם לכאן מארצות הברית. מאחור הם השאירו משפחה, עבודות שהיו מכניסות להם הרבה יותר כסף מכפי שהשתכרו פה, קריירות מרשימות יותר ובית פרברים גדול פי כמה מבית האבן שבו התמקמנו בירושלים.

עלייה היא טראומה. גדיעת חיים ונטיעתם מחדש בלי לדעת מה ייצא. בחוץ שמחים על הזכות להיות בישראל, אבל בבית פנימה מתגעגעים. שילמנו מחיר שבאמריקה לא היינו צריכים לשלם. ישראל היא מדינת עולים שאסור לדבר בה על העלייה. מקבלים צ'פחה ותעודת זהות בנתב"ג ויאללה. מתלהבים מהעובדה שאתה דובר שפה זרה (לפחות כשמדובר בשפה אירופית) ובזים למנהגיך. גם 40 שנה אחרי, אפשר למלא מוסף שלם בסיפורים על המפגש בין הדקדקנות האמריקאית לעיגולי הפינה הישראליים, על תחושת הזרות והמוזרות, על שיפוט היתר והאוריינטליזם המהופך.

ולמרות הכל – אין כמו בישראל. מזל שבאנו. אין מקום שטבעי יותר ליהודי לחיות בו. ישראל היא הבית. ישראל היא המקום והיעד. ככה טבעי. ישראל היא לא מקלט מפני פוגרומים ושואה. יש חלקים בארץ שיותר מסוכן להסתובב בהם מאשר במנהטן. אבל לא בגלל זה באנו. ישראל היא בראש וראשונה תחושה של שייכות. של יצירה שיש לך חלק בבנייתה. אין בה נאמנות כפולה ואין בה זרות. לא צריך להתנצל בה על שאתה יהודי. היא הגשמת חזון הדורות של אבי ואביו ואבי אביו, שלא היתה להם – כפי שהיתה להורי – הזכות לממש.

ישראל היא משפחה. אתה מרגיש בה תחושת קירבה גם לאנשים שזרים לך לחלוטין. היא גם לוחצת, אבל היא אוהבת. היא השקעה. אנשים נותנים מעצמם יותר כדי שהניסוי יצליח. ישראל היא רעוּת. אפילו הפוליטיקאים הארסיים ביותר, למרות המאמצים, לא הצליחו לפרק את החיבור שיש כאן בין אנשים. ישראל היא אהבה. היא מעוררת רגשות. היא משמחת ברגעיה היפים ומכאיבה ברגעיה הקודרים. בישראל אתה חלק. הוריי חמישים אחוז, אני כבר תשעים וילדי ישראלים מלא מלא. זו מדינה שאתה חי בה, ולא במקביל אליה. היא מתפתחת. זה סיפור שעוד נרקם, וכל אחד יכול לכתוב את הפרק שלו.

50% מבני הדור שעלו עם הוריי חזרו לארה"ב. גם שניים מאחיי. שכונתנו הירושלמית, שהיתה בשנות ה-80 אנגלוסקסית, התמלאה לאט לאט בבני עליות אחרות. בעונות הקיץ, כשהעולים שחזרו לארה"ב באים לבקר, תחושת הבושה על הכישלון מתחלפת אט אט בגאווה מצליחנית, איך החיים בארה"ב האירו להם פנים יותר מהחיים פה. רגשות האשמה מתחלפים בארנק תפוח. יש להם אייפון בחצי מחיר, נחל בבית, השקעות בקרנות גידור, בית קיט בווירג'יניה ביץ' ובייגל עם סלמון בכינוס השנתי של הJCC-.

אז מה. הם צודקים טקטית, אבל טועים אסטרטגית. אם הייתי עיתונאי ב"ניו יורק טיימס" הייתי מרוויח פי עשרה ממה שאני מרוויח היום. אבל הייתי ב"ניו יורק טיימס", לא ב"הארץ". כסף יכול לקנות הרבה דברים, אבל לא רוח ונשמה. לא פגשתי עד היום מישהו שחזר לאמריקה וחזרתו הרחיבה את נפשו, כמו שהנפש מתרחבת כשאתה נשכב במיטה שלך בבית, בישראל. או כמו שמצטטים המאוהבים: "עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו."

לחיי עוד 40 שנה.

חיים לוינסון

[פורסם לראשונה ב"הארץ" ביום 1.8.21].

* * *

עמנואל בן-עזר [ז"ל]

ראינוע בפתח-תקווה

שלושה אירועים שהמקשר ביניהם הוא אולם הראינוע

הקדמה

איני יודע מתי החלו להקרין סרטים במושבה. אני מעריך שזה היה בתחילת שנות העשרים. כמובן שזה היה ראינוע, כלומר סרטים אילמים בשחור-לבן, מדי פעם הופיעה מסגרת על המסך ובה הוסבר במילים כתובות מה אומרים – פחות או יותר – השחקנים. זה לא עזר הרבה כי רוב הצופים לא שלטו באנגלית, שזו היתה השפה של רוב הסרטים. בנוסף העמידו מתחת למסך, קרוב לבמה, פסנתר שהמנגן או המנגנת יתאימו מוסיקה למתרחש, לפי הבנתם. את אחת המנגנות הכרתי היטב, זו היתה המורה שלי לפסנתר, שרה אביבי. (הקריירה שלי כנגן פסנתר נגמרה מהר מאוד כשבאתי להורים ואמרתי שאני לא מוכן ללמוד אצל מורה שאינה יפה).

 שם אולם הראינוע היה, כמובן ברוח התקופה, "הרצליה". הוא היה ברחוב פינסקר, כמאה מטר מצפון לנקודה בה החל החריש הראשון. האולם היה בחצרו של בית מגורים, אולי בעבר עמדה שם הרפת. לאולם היה גג עשוי מפח גלי, ובחורף המוסיקה העיקרית היתה הגשם.

קאובויים

על אחד האירועים הקשורים לראינוע "הרצליה" שמעתי מפי אבי. בראינוע הוצג סרט "קאובויים" ב-30 מערכות, ובאחת מהן קושר הגיבור את האינדיאני הרע בידיו בחבל ארוך הקשור לאוכף הסוס וגורר אותו על פני האדמה. עד כאן קטע הסרט. למחרת, בעת החריש, התפתח ויכוח בין החבר'ה בשדה, האם האינדיאני יכול לשרוד או שהאינדיאני ימות. בחום הוויכוח הוחלט לנסות. אחד הפועלים התנדב להיות האינדיאני, ובן האיכר, לו שייך השדה, התנדב להיות הקאובוי.

כל התרגיל הופסק די מהר כי הבחור הנגרר קיבל כמה חבטות טובות. האירוע נוצל על ידי כמה מפעילי הסתדרות העובדים וקיבל פירסום רחב תחת הכותרת: "בני האיכרים גוררים את הפועלים כשהם קשורים בידיהם לסוסים."

חגיגת חג החנוכה

כשהייתי בכיתה ג' הכינו בבית הספר "גימנסיה אחד העם" תוכנית חגיגית לכבוד חנוכה, כמובן באולם הראינוע. בחלקי נפל להציג את שירו של ביאליק "השעון והעצל". תפרו לי פיג'מת פלנל חדשה, למדתי בעל פה את השיר, והבימוי היה כזה שאני שכבתי במיטה, המסך עלה ואני עשיתי כמה תנועות של התמתחות ופצחתי בדיקלום השיר:

"הו מה נעים והו מה טוב

לשכב ככה עד אין סוף.

לעצום עיניים ואף לחלום

חלומות נעימים כל היום..."

אני כותב את מילות השיר מהזיכרון ומקווה שאיני טועה. אחרי הכול עברו מאז כשבעים שנה.

כשהשיר מגיע לקטע:

"אך השעון יימח שמו

צילצל פתאום..."

 אחת מבנות הכיתה, שעמדה בפינת הבמה תקועה בתוך קרטון מאורך דמוי אורלוגין, נתנה את הקטע, בקולה הצווחני:

"הו סריקוּ-טריקוּ-ריקוּ-רוּק

אביך כבר יצא לשוק..."

אותה נערה, רחל הג'ינג'ית, זכרה היטב את הפסוקים ששיננה, עד כדי כך שהרבה זמן לאחר מכן, בכיתה, המורה קראה לה לדקלם שיר מסוים שנלמד באותו שבוע.

 רחל המסכנה, שנרדמה בעת השיעור, הזדקפה, ופצחה פיה:

"הו סריקו-טריקו-ריקו-רוק..."

הפליטים

ראינוע הרצליה זכור לי גם בנסיבות פחות עליזות. בתחילת שנות הארבעים, כאשר "ילדי טהרן" הובאו ארצה, קבוצה אחת הובאה לפתח-תקווה ושוכנה זמנית באולם קולנוע "הרצליה". "ילדי טהרן" היה הכינוי שנתנו לקבוצות ילדים פליטים שברחו בעת הכיבוש הנאצי מזרחה והגיעו לרוסיה האסיאתית. משם הם נאספו למחנה-מעבר בטהרן ולבסוף הובאו ארצה.

אנו, ילדי בית הספר, הובאנו עם זרי פרחים ביד לקבל את פני הבאים. כאשר החלו הילדים והילדות לרדת מהמכוניות, הם היו כל כך שונים – שממש הוכינו בתדהמה. ברור שלבושם היה שונה, פריטי הבגדים לא התאימו זה לזה, היה גם נדמה שישנן רק שתי מידות: קטן מדי וגדול מדי. אבל לא זה היה העיקר, שפת הגוף ומבטי העיניים היו שונים, משהו שלא ראינו עד אותו יום. באותו זמן הבנו שהם שונים, אבל רק הרבה זמן לאחר מכן, לאחר שמימדי האסון שפקד את יהדות הגולה נגלו לנו, התחלתי להבין את פשר המראה של הילדים והילדות באפור, ראש קצת מורכן, עצב בעיניים, צועדים בסך לעבר האולם הריק של הראינוע.

עמנואל בן-עזר

* * *

אסתר רַאבּ

עולי הרגל בזאלצבורג

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

דמדומי בוקר, גשם, רכסים אפרורים עטופי אד, והקטר כאילו ניתק מעל האדמה וקופץ מפסגה לפסגה בארבעת רגליו כסוס, ובפעמי פרסותיו הקצובות מעיר את גושי ההרים מסביב. על פסגת שלג כבר תוהה קרן שמש.

אני בעמק, מרגישה את שתי שורות ההרים מימין ומשמאל, אם אזוז משהו ימינה או שמאלה, תתקלנה זרועותיי בהם. לרגליי שוטף נהר גועש עכור מעוצמת הגשם שיורד מן ההרים.

זאלצבורג ישנה עדיין, מוכרה וקרובה היא, כחצר ירושלמית מוכרה מיד היא מקיפה אותי בשעריה הסגורים, טהורה ויחסנית בדממת הבוקר. יונים הומות, עטות על אבני הרחוב השטופים מגשם, ומנקרות בין האבנים. פתאום נפתח צוהר בתכלת וניתכים צלילי פעמון יחיד בסופרנו, ויונים הוגות לעומתו בבאס נקי טהור, גם האוטו-טקסי. ואני, מלאה אני פיח ואבק הדרך, בלי משים אביט על ידי, והנהג מחייך קלות. תחת הציפורניים פיח. לישון.

הבית מלא מפה אל פה. מיספר צעדים ממלוני לפסטשפילהויז, בדרך, אני נתקלת עם ציור עתיק של סוסים נהדרים מתהלכים בכיכר כעל קרקע באר, הראש מתרומם מאליו להביט אל ראש ההר, ומודד את הקיר החלק כמעט.

אני בשורות הראשונות, במקרה. לימיני ז'ורנליסטן רוסי. "Tute Cosi van" בניצוחו של קלמנס קראוז. איש עומד ומפסל מחדש את יצירתו של מוצארט. המוזיקה מרוממת, הפאבולה [העלילה] קלה ותמימה, גם הסוליסטים מבריקים.

הטכס גדול ואדיר.

הקהל מאוחד ומרומם. בהפסקה זורמים הגלים האנושיים לתוך אולם ענקי, היכל ממש, לעשן גם לסעוד-מה, הלוך ושוב מכים גלי הפרצופים, אני לבדי מתלבטת, ואיני חשה בזה, כאילו ניתקו רגליי מעל הרצפה, כולי אוזן ועין. אין זה קהל רגיל, בן מקום אחד, כוהנים אלה, צירי כל הארצות והעמים, כל אשר האמנות תיקר לו במאוד.

למחרת "ידרמן"*, ובבוקר קונצרט בדום העתיק.

על מגרש הדום לא ישוחק השנה מפאת מזג האוויר הרע. בתי-הקפה מוארים, פרצופים מפורסמים, רינהרד, פלנברג, טהימיג, בבגדי הרריים פשוטים, כמנהג המקום, מעשנים, צוחקים.

במוצרטאום חזרה הבוקר, כן הודיעו לי בחשאי, ואני, עליי רק לשבת בגן העיר, והנני שומעת את המיית קולות הכסף הרכים והאדירים.

עם ערב בשש נסגרות כל החנויות, נדמית זאלצבורג כולה להיכל אשר עזבו הקהל לרגע, כה מופלאה וסודית, חלונות-ראווה מעטים, קטנה העיר, האור לא יודלק עד שמונה, והדימדומים ארוכים מאוד, ומשתרעים להם הרחובות ריקים מאדם ומתאפקים, ופעמי ההלך יצלצלו, ירחקו ויקרבו על אבני המרצפת, כרגלי מתפללים בדמדומי כנסייה עתיקה, הפעמונים יוצקים שלווה, וכל בית הנהו מרכז חם ומלא אור.

עירו של מוצארט זכה ואצילה, כך כתוב בפרוספקטים.

תושבי זאלצבורג בני הרים אך מלאי נימוס כצרפתים, עומדים הם במרחק-מה מן החגיגיות הזאת, עינם אף מלגלגת בדקות, מתאספים הם על כיכר הפסטשפילהויז, וכאשר ינהר קהל הזרים לבית המקדש, יעבור הנהר בין שתי שורות של בני הרים בריאים וסקרנים אלה. כך מדי שנה בשנה הזרים עולים אליהם לרגל.

והמה הרים להם ועיר שקטה וטהורה, הנערות הוורודות נוצות יסזגל מסתלסלות לכובעיהן הטירולים, ובחורים קצרי מכנס שלובים בזרועותיהן וכך יטפסו להם אל ההרים הירוקים שופעי החלב, כי מדי בוקר יתמלאו רחובות זאלצבורג הטהורה ריח החלב הטוב הבא מן ההרים.

עטה הערב והפרוזקטור על המנכסברג כבר זורק אלומת אור חגיגית על העיר. עולי הרגל עטו את בגדי הערב, מוכנים לעבודת אלוהים, כהן ובת-זוגו, נשים הרבה, נשים גדולות וקטנות, והגל נמשך בין שורות הסקרנים, וככוהנים בקודש יסיעו עצמם איטית וברגל אל המקדש, הפסטשפילהויז.

הכיכר לפני הבית זרועה אוטומובילים נהדרים, משרתים בסוככים מורידים בדחילו מטרוניתות ומגינים עליהן מן הגשם. קהל המסתכלים עומד מתוח, והגשם שוטף עליו והוא אינו חש בזה.

האולם המאורך והכהה מתמלא לפה אל פה עמים ולשונות, שיער בהיר, שחור, בלונדי. יהלומים מהבהבים, ועיניים אף הן.

היפות בנשים הצרפתיות הן. כפרפרים הן זרועות פה ושם ומקשטות את האולם, ליבן יקצף חופז פוחז, חציו למוסיקה וחציו לשעשוע, ובין שני אלה הן מרפרפות בגראציה.

האנגליות מהדקות את המשקפת בכובד-ראש.

הרסיות מדברות ונשלפים לורטים, ראשים כבודים

*

נכתב: 1935-1956 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1935 לערך. בקיץ וסתיו 1935 שהתה אסתר ראב באירופה. 3 עמודים של כתב-יד משנת 1935-1936, ללא כותרת, שעניינם השהות בזאלצבורג, שמתוארת בסיפור "אהבה בזאלצבורג". זוהי כניראה טיוטה שבעקבותיה בא הסיפור, שנדפס ב"הארץ" ב-20.3.1936. השורה האחרונה של כתב-היד אינה ברורה, וכניראה שגם סופו חסר.

* ויקיפדיה: "ידרמן" – ב-1912 עיבד הוגו פון הופמנסטאל את מחזה המוסר האנגלי של המאה ה-15 "Everyman" כ"Jedermann" (קרוי בעברית "כלאדם"), וז'אן סיבליוס כתב לו את הלחן. מחזה זה נכרך בשמו של פסטיבל זאלצבורג, שהופמנסתאל הקים יחד עם מקס ריינהרדט ב-1920, ומוצג בו מאז מדי שנה במעמד מיוחד ברחבה שלפני קתדרלת זאלצבורג.

אהבה בזאלצבורג

לפנות-בוקר הביאתני הרכבת מבין הרים מעורפלים וטבולי-גשם לגיא ה"זאלצאך"; עכורה שטפה לה זו בעמק ארוך; משני צידיה התרוממה העיר ברוך-תפנוק מיוחד על ירכתי ההרים; הבתים השלווים רפודים היו בתוך ירק כהה, והרחובות משני צידי הנהר מוליכים למישרים את העם השקט, ההררי, החי בתוכם.

ריח חלב עלה מכל עבר, חלב-ההרים הירוקים שמסביב, ועל רצפת אבני הרחוב העתיק ניקרו יונים והתעופפו מלפני גלגלי העגלה...

בימים ההם באתי לשמוע את הרינה הגדולה, הבוקעת מעירו של מוצארט אל כל קצווי תבל, הימים האלה ימי "עלייה לרגל" לכל מי שנפשו קשורה בקשר אמת עם עולם התיאטרון והמוסיקה. אמנם גם נמושות נסחפים בזרם העולים ולא אחת תפגוש בהם, אך אם תבוא ל"פסטשפילהויז" עם ערב, ובשעת ההפסקה תתע באולמיו – תבוא על שכרך.

מוסיקאים, שחקנים, ואנשי-מעלה; הנה, חשבתי, מה יכולה עוד ליתן האנושות, זו המחרחרת, זו המצחצחת חרבות בין עם לעם, הנה "ארבעת אלפים העליונים" שלה: רחש לחש, ובין לאום ללאום נגשר גשר, בשפת אראלים ידברו, ומלאכי שלום ירחפו ויעבירו הקול מאיש לרעהו...

מוצארט מולך הערב על קהל בינלאומי זה – לו שייך העם הזה, אשר בא לשומעו מכל קצווי תבל, נתיניו הם והוא מלכם הערב; לב אחד ודברים אחדים לאנשים האלה: החומים, הבהירים, הלבנים והשחומים – במיקדש זה משתחווים הם לו ומתפללים בשפתו.

ואני משוטטת על פני גלי "חבר לאומים" זה, ונפשי תלוייה לי בפניי. אוזניי הומות, ורגליי אינן נוגעות באדמה. והנה לפתע נתהווה חלל בקיבתי (כמו תמיד לאחר שרוחנו הוכיחה איזו גבורה מיוחדת) ורגליי נשאוני מאליהן אל שולחנות המזון הממשי, ועוד ידי מושטת לאבוס בלי הכרה, על מנת לרכוש לה מה מן המספוא, והנה קול ממעל בצרפתית:

"אל תקחי את לחמניות הבשר, גבירתי, קחי גבינה!"

ואחר כך:

"האוברטורה היתה אלוהית! האין זאת?"

ממעל לי, נשקף ראש צר עם שערות שיבה ועיניים אפורות שקטות; כל-כך מצומצם היה הכל בהופעה גבוהה זו; כמעט בלתי אנושי היה האיש, איש מופשט – – –

"אדוני, זו לי הפעם הראשונה שאני שומעת את מוצארט כאן, אין מילים בפי – – – ראה, כל זה הוא יותר משאני יכולה לבטא, וגם אתה העומד לפניי...."

האיש זקף את עיניו וחבק במבטו השקט את האולמות הרוחשים.

"כן, ערב יפה!" אמר, "הקהל הזה ראוי לו, והוא ראוי לקהל. ואת, גבירתי, בשמלתך זו, ודאי שליחת ארץ רחוקה הינך?"

"כן, אדוני, מארץ העברים אני."

עיני האיש השקטות נחו על פניי, על כתפיי.

"אכן, גבירתי, זרה את מאוד... וקרובה – כעולת-רגל למקדשים אלה. יותר מזה, כן, אחות הינך... אמן? אינני טועה."

המצילה קראה לשוב אל האולם. מלודיה של כיוון-הכלים. והמייה כלפני פתיחת ארון-הקודש. דממה. והמסך עולה.

חביון גנים, ושני זמירי-אדם יתנו קולם מן הסבך. וכקהל אראלים עונה התזמורת לעומתם. וזמיר בודד גווע. ושוב – התזמורת בנצחון עוז. והמסך יורד. ואני נישאת עם קהל הוגה אל השערים. ומאחריי וממעל לי – הראש הלבן:

"גבירתי, אל נא תלכי עכשיו אל הדרך, נלך לאורך הנהר, הלא נפלא."

משהו שקט כל-כך שפע מן האיש – והלכתי עימו.

הזאלצאך המה, ריח עשב רענן נישא ברוח. ההרים הרחוקים מעל העמק נידמו קרובים ותלויים מעל הראש. האיש הלך לידי ושתק.

המוסיקה המתה עוד בי, ומרצפת הרחוב התגוללה מתחת לרגליי בלתי מוחשית, כאילו הייתי מהלכת על פני מים. לעיתים זרקתי מבט על בן-לווייתי: מה נפלא האיש ומיוחד. והעיר הזאת מסביב – כחלום. אילמלא בוהן הרגל המרתקת לאדמה ודאי הייתי מתעופפת על פני ההרים האלה; ובן-לווייתי נמשך עימי על-ידי קורים בלתי-נתפסים. כברת-דרך שתק האיש, ופתאום כאילו פקעו כמה ברגים מעל האיש השקט, ופניו נגלו לי לפתע לאור פנס הרחוב, והנה הם הפוכים ובחושים, עיניו השקטות כאילו עברה בו רוח: נפרע לצדדין.

"גבירתי!" – פתח האיש (וקולו הטוב היה צרוד) – "חושב אני, כי איני מדבר בהשפעת הרגע – " (האיש לא שמע את אשר דיבר), "אבל משהו אירע בחיי הערב. ואיני רוצה לאבד את ההזדמנות. רוצה אני להחזיק ברגע זה. גבירתי: אני אוהב אותך, אין אני מתעתע. איש ישר אני. הנה שמי."

בידיים רועדות פתח את תיקו והוציא כרטיס-ביקור, לא הספקתי לראות את השם: "פרופיסור למוסיקה" קראתי...

"ובכן, 'אהבה במבט ראשון'?" – ניסיתי ללגלג, בחוזרי קצוצת-כנף אל היומיומיות הקטנה, וכל המוסיקה האלוהית התנדפה מליבי והיתה כלא-היתה. איזו בהירות-מוח קרה עלתה עד לקצה אצבעותיי.

"גבירתי: 'אני אוהב אותך'!" – חזר בקפדנות...

משהו ממשי כל-כך ומוגבל היה בקפדנות זו, וכל קסמו פג והרי לפני רגע הייתי מוכנה לרקום לי חלום מסביב לראשו היפה.

"אדוני היקר," – מיהרתי לענות והמילים יצאו דחופות מפי, – "הנני עומדת איתך כאן רק מפני שגלי המוסיקה והאווירה המרוממת נשאוני הנה, וגם אתה, אדוני, היית חלק מן הערב הבלתי-שכיח הזה, ואודה לך, כי לפני רגע עוד הסתבכתי בחלום סביב ראשך. זה הלבן. עכשיו, כשהופר הקסם והרי כל זכות קיומה של פגישה הוא הקסם... לכן: ליל מנוחה, אדוני!"

האיש נשאר תקוע במקומו, עיניו הביטו נכחו בלי לראותני.

חמקתי למלוני, כשרגליי נתקלות במרצפת הרחוב הנוקשה, נעל הערב לחצה על זרת רגלי השמאלית והסבה לי כאב חד, מיהרתי לחדרי על מנת לחלצה.

אסתר ראב

*

נכתב: 1935-1936 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1935 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 20.3.1936. לא נכלל בקובץ "גן שחרב". בקיץ ובסתיו 1935 שהתה אסתר ראב באירופה.

* * *

אהוד בן עזר

הביקור בזאלצבורג

מתוך יומן ספטמבר 1997

שבת, 13.9.97

בבוקר אנחנו יוצאים ברכבת מזייפלד לאינסברוק. מגיעים לאינסברוק, עוברים לרכבת לזאלצבורג. נוף מקסים. יורד קצת גשם. עוברים אגם גדול, שיימזי. לאחר שעתיים וחצי נסיעה מגיעים לזאלצבורג.

נהג המונית מביא אותנו למלון מרקור, הניראה לנו עלוב-למדי, בסביבה של שיכונים, ורחוק ממרכז העיר ומהעיר העתיקה. למזלנו מתברר שעקב תקלה אין מקומות עבורנו במלון, והם הזמינו לנו חדר במלון נובוטל, שבו ניסינו תחילה להשיג מקומות דרך הסוכנת ונענינו שאין חדרים פנויים. על חשבון מרקור מסיעים אותנו במונית לנובוטל.

אנחנו מסתדרים בחדר, בקומה רביעית, וממנו נשקפים גגות רעפים ופסגה של גבעה מיוערת הנמצאת מדרום לעיר החדשה. אנחנו יורדים לנהר הזלצאך ולעיר העתיקה ברגל, פוסעים בכיכרות ובסימטאות הציוריות. יושבים בקפה נחמד ואני טועם פעם נוספת מהעוגה המופלאה, הזאכר-טורט. לאחר שנחים מעט ממשיכים, עוברים את הגשר להולכי רגל ומגיעים לגן מיראבל שבעיר החדשה, ושם, ליד תיאטרון הבובות, אני מגלה את המוצרטאום.

מדוע אני מחפש אותו?

לקראת הנסיעה אני מדפיס מתוך כרך "כל הפרוזה" של אסתר שני סיפורים. הראשון, "עולי הרגל בזאלצבורג", נכתב ב-1936-1935 לערך. תקופת התרחשותו: שלהי 1935 לערך. בקיץ ובסתיו של שנת 1935 שהתה אסתר באירופה. הוא כניראה טיוטה שבעקבותיה בא הסיפור "אהבה בזאלצבורג", שנכתב אף הוא בשנים 1936-1935 לערך, ותקופת התרחשותו: שלהי 1935 לערך. הסיפור נדפס לראשונה ב"הארץ" מיום 20.3.1936, זאת כשבועיים לפני הולדתי.

סימנתי לי בקווים את שמות המקומות שעליי למצוא, אבל הגשם שמתחיל לרדת קוטע את הטיול ואנחנו שבים למלון לפנות-ערב, רטובים כהוגן. בערב אנחנו שואלים על מסעדה עממית, וממליצים לנו על אחת כזו, בקצה הרחוב המוביל מאזור המלון שלנו לנהר. המקום קצת מאכזב. גדול מדי. מזמינים מרק בשר עם אטריות ביצים. אני מזמין שניצל וינאי ומתאכזב. שתי חתיכות די עבות, לא מתקרב לאיכות השניצל שאכלנו בשעתו בווינה ובבודאפשט. יהודית מזמינה פורל, ומה שטעים אלה הן רק הבצקיות שהיא מקבלת כתוספת. שותים בירה מקומית. לאחר הארוחות המפוארות מדי ערב בשונראו, זייפלד, קצת קשה להתרגל.

אנחנו יוצאים ויורדים לשפת הנהר, ומה אני רואה – הפרוז'קטור מעל המנסברג מאיר את העיר העתיקה, בדיוק כתיאורה של אסתר מלפני שישים ואחת שנים!

שבים למלון. מדי פעם יורד גשם דק.

יום ראשון, 14.9.97

זאלצבורג. מלון נובוטל. ארוחת-בוקר מתקבלת על הדעת. כעכים ולחמניות עם גרגירי מלח גס, אפויים עד שצבעם נעשה חום. גבינות. בשרים. בהחלט ארוחה משביעה וגם הקפה טעים.

אנחנו יוצאים מהמלון והפעם בכיוון אחר, שמאלה, לצד צפון-מערב, בקשת שיוצרת שדרת הקיסר פראנץ יוזף עד הנהר. חוזרים דרך גן מיראבל ואני מצטלם שם על חלקה חלקו האחורי של המוצרטאום, מקום משוער שבו ישבה אסתר ב"גן העיר". מגיעים לכיכר שבין בית מוצארט לבין התיאטרון, ומתברר לנו, גם על פי המדריך של לפיד, והדרכה של קשיש מקומי נחמד, שאפשר לקחת מכאן אוטובוס להיילברון.

האוטובוס מגיע בתוך דקות אחדות. השמיים תכולים ללא ענן. יום יפה וחמים ואנחנו נוסעים להיילברון. זוהי אחוזת שעשועים בעלת גן מרהיב שבנה בישוף חובב נשים, יין והמצאות שניראות כמו דיסנילנד של אותה תקופה. הסיור הוא רק בקבוצה, ומתברר שהפטנט הוא שבכל מקום יש נקבים שבמשיכת מנוף מוציאים סילוני מים מסוגים שונים. חלקם אטראקציות של מזרקות, וחלקם כדי לצנן אורחים שיכורים ולהרטיב מבקרים. יש לי תחושה שגם כאן פועלת כל מערכת המים בכוח הגראוויטאציה, ממקור מים הנמצא בגבעה הנישאת מעל האחוזה, ולא היה צורך בשום כוח מיכאני או חשמלי כדי להפעיל את השעשועים הללו. יתירה מזו, בפינות שונות ישנם מעין תיאטרוני-בובות שמציגים בעלי-מלאכה בעבודתם, וניראה לי שגם הם מונעים על ידי זרימת המים. בין האטראקציות – במה עשוייה עץ ובה כיכר עיר ועשרות דמויות שכולן מתנועעות בעת ההפעלה, וכן כתר מתכת מוזהב שמתרומם באוויר רק מכל זרם המים הפורץ תחתיו.

בסיום הסיור אנחנו קונים תמונה קבוצתית של צלם, ששמתי לב שהעמיד חצובה לצלם אותנו בתחילת הדרך. אנחנו מטפסים כמה עשרות מטרים בגבעה תלולה ומגיעים למוזיאון חיי יום-יום בטירול, הכלול בכרטיס. מחלונותיו נשקף מראה יפה של אחוזת היילברון ושל הקצה הדרומי של העיר העתיקה וכתרה המיבצר שעל המנכסברג. מהכיוון הזה רואים שהמנכסברג הוא מעין צוק תלול שמפריד בין שני עמקים, ורוחבו אינו גדול. בצידו הצפוני ראינו מנהרה לא-ארוכה לכביש המוליך מתחתיו מערבה.

שבים מהטיול למוזיאון, לארמון כבר אין לנו זמן, כי זה היום היחיד שלנו בזאלצבורג. יושבים עשרים דקות לשתות קפה בחצר מוצפת-שמש, ושבים באוטובוס לכיכר שממנה יצאנו, תוך שעושים סיור בחלק של העיר.

נכנסים לבית מוצארט, קונים מזכרות, עורכים סיור עם דיבורית שקולטת מעל כל מוצג את התמליל והמוסיקה שלו. אפשר לבלות זמן רב יותר, וללמוד לעומק. אנחנו מסתפקים בסיור מהיר יותר. בכל זאת אני מספיק לשמוע שתי אמרות של ליאופולד מוצארט. האחת, שחינך את בנו לכך שכסף זה לא העיקר משום שכסף יכולים לקחת ממך, או שאתה יכול להפסידו. העיקר הוא הכישרון, מה שיש בראש, ואם את הראש מתיזים ממך, אז ממילא כבר אין לך דאגות.

האמירה השנייה היא שמפגישותיו עם אנשי זאלצבורג קשה לו לקבוע אם הוא יותר חכם מהם או אם הם יותר טיפשים ממנו.

מבית מוצארט, למוצארטאום. הבניין סגור אבל אני מצטלם בחזיתו.

מכאן אנחנו ממשיכים לנהר הזאלצאך, חוצים את גשר הולכי הרגל ומגיעים לחלק הצפוני של העיר העתיקה, לפסטשפילהאוז. לא להאמין, יש מודעות על "ידרמן". נכנסים לחנות המזכרות. למרבה הצער יש להם רק גלוייה אחת משנות העשרים, כל היתר חדשות. אני מצטלם בחוץ, על רק חזית הפסטשפילהאוז, ולמעלה רואים את המגדל של הפרוז'קטור.

ממשיכים ברגל, המרחקים מאוד קצרים, לכיכר הדום, שבה ביקרנו אתמול. השוק שלידה מאכזב. קצת למעלה תחנה של קרונית-הכבל, המעלה מבקרים למיבצר. אנחנו עולים. המיבצר הזה, של קיסרי בית האבסבורג, הוא מיבנה ענק ומרשים. נשקף ממנו נוף מפליא, בייחוד של העיר העתיקה והנהר, וככרותיו הפנימיות הומות אדם, בעיקר הורים עם ילדים, יום ראשון היום, ויש שפע של משחקים ואטראקציות המכוונות לשעשע את הילדים וכן מאכלים ומשקאות מסוגים רבים.

השעה כי כבר שתיים לערך ואנחנו מתיישבים בקפה-מסעדה נהדר, מין מרפסת תלוייה בקיר המיבצר הצופה דווקא לא לכיוון העיר אלא ליערות שממערב למנסברג. הפעם אני זוכה בשניצל מקצועי יותר עם צ'יפס טוב, קולה עם הרבה קרח, וקפה כדי להתגבר על העייפות.

יורדים מהמיבצר, גם כן בקרונית. מבקרים בבית הקברות הציורי שמצד שמאל, שמעליו מעין חצי כנסיה דבוקה לקיר הסלע של המנסברג ובה קטאקומבות. מוותרים על הטיפוס אליהן, ויורדים בהמשך בית הקברות לכיכר שבה יש שלוש כניסות צמודות: למסעדה המפורסמת, לבית-הקברות, ולכנסיה. המחיר של ארוחת-ערב עם תוכנית מוסיקאלית ניראה לנו קצת יקר מדי, ואנחנו על המחשבה לאכול כאן הערב.

ממשיכים לכיכר מוצארט ולקפה המפורסם הצופה אליה. כל החנויות הרגילות סגורות, אתמול אחר-הצהריים וגם היום, בגלל סוף-שבוע. יהודית טוענת שאינה מצליחה לערוך קניות. אנחנו עוברים בכל זאת כמה חנויות של מזכרות, ואני מוצא ברחוב גלויות ישנות, מודפסות מחדש, של זאלצבורג וגם של מאהלר. אוכל אולי לכתוב משהו על "אסתר ראב בזאלצבורג" ולעטר בתמונות ישנות וחדשות.

לא מוותרים על הביקור בבית שבו נולד מוצארט, בעיר העתיקה. מעניין לראות עד כמה היו הפסנתרים קטנים ופשוטים בתקופתו. אין כמובן שום פריט אותנטי. בקומות התחתונות יש תצוגה מרהיבה של פרטי לבוש ותפאורה ל"חליל הקסם" וכן לוחות ובהם צילומים של זמרים ומנצחים שביצעו את האופרה בזאלצבורג במשך עשרות שנים. בולט הדבר שגם בראשית שנות הארבעים, בתקופת המלחמה, המשיכו להציג כאן את האופרה. אני מתאר לעצמי שבאותה תקופה לא השתתפו זמרים ונגנים יהודים בהפקה.

ברגל אנחנו שבים למלון. יום גדוש. בדרך אני שם עין על ספל יפהפה שמשולבות בו תמונות משחקי גולף ישנות, בחזית של חנות לתה, מול הנהר, ממש מצפון לכניסה הראשית לכיכר. ברחוב המוביל מהנהר למלון, בעיר החדשה, יש כנסייה. אנחנו נכנסים לגן הכנסייה ומגלים עוד בית קברות שהמיוחד בו הוא שממש בכניסה, מצד שמאל, בדשא, נמצאת מצבת הקבורה של משפחת מוצארט, בולט שמו של האב לאופולד, וכמובן שאין זכר למוצארט עצמו.

לאחר מנוחה לא-ארוכה יורדים שוב לעיר העתיקה, למסעדה הנמצא בצפונה, "שטרן-באואר", שכוכב כחול גדול מתנשא מעליה. זוהי תשלובת של מסעדות מסוגים שונים, רובן פועל בשעות היום בחוץ, ובערב פועלות רק המסעדות הפנימיות. אני לוקח תבשיל בשר דמוי גולש עם קניידל גדול טעים לתוספת בתוך רוטב הבשר, וכוס יין ריזלינג. למנה אחרונה אנחנו מזמינים תפיחה משולשת עשוייה קצף ביצים, וניל וקליפות-לימון מושחמים קלות בתנור. כמו שלושה כובעים. נידמה לי שקוראים למנה הזו "חלב ציפורים".

עוד אנו אוכלים, ויהודית כדרכה טוענת שהשעה כבר מאוחרת וכבר לא באים עכשיו לאכול, נכנס זוג מבוגר, הוא בשער-שיבה, חליפה ועניבה, והיא דומה כשתי טיפות-מים למירה מאיר מקיבוץ נחשון ומספריית הפועלים. אני כבר חושש לומר שזו היא, כי יהודית חושבת שיש לי נטייה לחשוב בטעות על אנשים זרים שהם אלה שאני מכיר. אבל מירה מיד ניגשת אלינו. מתברר שיחד עם בעלה, דן, הגיעו אתמול או שלשום למינכן, לקחו מכונית ויצאו לדרך, והיום כבר הספיקו לסייר קצת בעיר, ללכת לקונצרט בארמון מיראבל, ועכשיו באו לאכול.

מתברר שדן הוא יליד קרית-חיים, מבוגר מאיתנו, והיה תלמיד של דודתה של יהודית, נחמה טייטלבוים, שמתה בשחפת בשנות הארבעים, עוד בטרם הגיעו יהודית ומשפחתה ארצה.

אנחנו מבלים בשיחה שעה ארוכה ולבסוף הם גם מלווים לנו חמישים שילינג, טיפ למלצרית. מתברר שהמסעדה הגדולה הזו אינה מקבלת כרטיסי אשראי, רק מזומן, ובקושי הספיק לנו כל הכסף לארוחה עצמה, ולא נישאר לטיפ.

בדרך חזרה למלון אנחנו עוברים ליד אוטומאט ופורטים עוד חמישים דולר.

יום שני, 15.9.97

זאלצבורג. לאחר ארוחת-הבוקר, וכאשר כל חפצינו כבר ארוזים, נותרת לנו כשעה לשוטט בחוץ. אנחנו יורדים שוב ברחוב הצר המוביל לנהר ומצליחים להגיע לחנות שבה הספל שראיתי. החנות פתוחה והמוכרות נחמדות. כאשר אני מבקש את הספל של הגולף מציעים לי ספל אחר, מהמדף. אני אומר שברצוני לקנות את הספל שבחלון הראווה, מוציאים לי אותו. מתברר שזהו עותק יחיד. הוא עולה כשישים שקל. לא נורא. מזכרת יפה. יהודית גם הצטיידה בשוקולדים "מוצארט" הידועים, להביא מתנות לחברותיה בעבודה. בשובנו עתיד להתברר לנו שבמכולת שלנו בגן העיר יש גבעה שלימה של "מוצארטים" מסוגים ומאריזות שונים למכירה.

לוקחים מונית לתחנת-הרכבת ועולים על הרכבת למינכן. ביציאה מזאלצבורג, מבעד לחלון הקרון הפונה דרומה, רואים לרגע את הזאלצאך ומעליו צריחי העיר העתיקה והמבצר למעלה.

אהוד בן עזר

* * *

עדי בן-עזר

אפרודיטה 25

רומאן

בהוצאת "אסטרולוג" 2002

פרק שלושה-עשר

צליל נקי של בדולח התפשט בחדר

בקרוואן לא הייתה לי יותר מדי פרטיות. קת'רין וסנדרה, תיירות אוסטרליות לבנבנות מהקבוצה שפגשתי בדהב, הגיעו לבקר. לא היה נעים להניח להן ללון באכסניה רוחשת מקקים, ומצד שני, בתנאים שבהם התנהלה שגרת הייסורים של קסם, שגם כך העיקה על נפשם של ההורים וטרדה את מנוחתם, לא רציתי להטריח אותם עם אורחות.

אז הזמנתי אותן לישון אצלי.

הן נִכסו לעצמן את המזרון הזוגי ואת הפנטיום עם חיבור האינטרנט שלי בשמחה רבה. קניתי להן מצרכים בסיסיים: חטיפי "אפרופו", בּמְבָּה אדומה וכמובן, ביצי שוקולד "קינדֶר". שאלתי סרט מהווידאומט והשארתי אותן ספונות בקרוואן.

בערב הצטרפתי לאימא, לקסם (שיחררו אותה מבית-החולים באישור מיוחד, פעם ראשונה מזה כחודש) וליאיר – לארוחה משפחתית אצל דודה גילה. אבא נשאר בבית כי לא היה לו כוח לריב עם אימא.

"תגידי, יש לך אורחות בקרוואן?" שאלה קסם תוך כדי שבלסתי עלי חסה פריכים ברוטב ויניגרט.

"כן, למה?"

"אבא אמר לי שהוא חושב שראה בחורות מסתובבות בחצר ומצטלמות עם הטווסים. הוא הניח שהן אורחות שלך, אבל הוא לא היה בטוח." קולה צלול ונעים, גולש לאוזניי כמפלי משי רכים.

"לא רציתי להכביד על אימא ואבא, אז אמרתי להן שיִשנו אצלי."

"שלוש בחורות בחמישה-עשר מטר מרובע! איך תסתדרו?" מילותיה כנות וישירות, והן נוגחות במחשבותיי בעדינות זהירה.

"מה את אומרת, הן צילמו את הטווסים?" שיניתי נושא והתחמקתי.

"כן, את לא מאמינה איך הן התלהבו, עם פוזות והכול." חיוך קורן הבליח על פניה, חולקת עונג קליל, הדדי, של היתוליות משעשעת שבזכותה התעלתה מעל לאבן-הרחיים הלוחצת על לוח-ליבנו.

"איזה קטע! יהיה בסדר, אני אישן בשק שינה."

"גילה, אולי את יכולה לארוז את האוכל שנשאר לאבא?" שאלה קסם.

למרות הכאבים והתשישות, היה חשוב לה שגם אבא יאכל. נזכרתי ביום שבו אושפזה בראשונה. המתנו בחלחלה לתוצאות צילום הסִי-טִי של ה"מִמצא", שיחרוץ את דינה. עזרתי לה להתקלח. תמכתי בה שלא תחליק על האריחים השמנוניים, המשחירים מאצות ועובש, של המקלחת הזרה. כשהסתיים המבצע המפרך, בטרם חזרה למיטת-הברזל, דידתה, בקושי נושאת את עצמה, מפעילה לחץ על רגל אחת כי על השנייה כאב מדי לדרוך, אחזה בידה מגב, נשענה עליו והתעקשה לנקות ולמחות את החלל העתיק והמטונף במו-ידיה. מקפידה לבצע אישית כדי שמי שיבוא אחריה יקבל את המקלחת מסודרת ויבשה.

"בוודאי," אמרה דודה גילה, "הנה אני שמה לכן בקופסת פלסטיק."

כשעזרתי לפנות כלים מהשולחן, הפלאפון שלי צלצל.

"מה שלומך 'צאחִייי'?"

"'מאאייייר', מה שלומך אתה?" שיתפתי פעולה.

"וַאלה בסדר."

"אז מה אתה עושה?" שאלתי.

"בדיוק סיימתי ארוחת-ערב שישי משפחתית."

"גם אנחנו."

"מתי אנחנו נפגשים?"

"לא יודעת, נסעתי לפה עם אימא שלי, אני כאן בלי רכב."

"אל תדאגי רק תסבירי לי איך מגיעים אלייך, אני אבוא לאסוף אותך."

מה אתה אומר. "יש לך רכב?"

"אל תדאגי."

"אוֹ קֵי, אז, אתה נוסע ברוקח, בעצם איך אני אסביר לך?"

"אני אסביר לו," דודה גילה ניגבה במגבת מטבח את ידיה הנוטפות סבון כלים וחטפה לי את השפופרת מהיד, "אתה שומע, אתה לוקח את הירקון, אחרי זה ישר עד..." הנחתה אותו בסמכותיות נמרצת. בחורה לעניין דודה גילה. "הסברתי לו בשתי שניות," סיכמה והשיבה את השפופרת לכנה.

תוך עשר דקות טלפן אליי לרדת למטה. אסף אותי במכונית יפנית חדשה. לבוש חולצת משי מכופתרת ומכנסיים מחויטים, איכותיים למראה. מגולח למשעי ומדיף ריח מעודן של ניקיון. כבר נראה כמו רן אחר לגמרי מזה שהכרתי. עד אותו רגע הייתי משוכנעת שיש לו רק שתי חולצות ברפרטואר – הכתומה הזרחנית בסגנון קלאברי, והכחולה הקרועה שלבש רוב ימות השבוע. ועתה, ישוב מאחורי ההגה, נשרו ממנו רוב המוזרויות. אכן, יש הפתעות בחיים.

"לאן אנחנו נוסעים?"

"תשמע, אני לא יודעת מה להגיד לך, יש לי בבית אורחות מחו"ל. לא יודעת מה הן ירצו לעשות. לא נעים לי להשאיר אותן לבד."

"אז בואי ניסע אלייך."

נסענו למושב והגענו לקרוואן. "טוק, טוק," דפקתי בדלת שלי.

"יעל, מה שלומך?" הרימה קת'רין את ראשה מהספה.

שתי התיירות החביבות שלי היו ממוסמרות לכורסה, שקועות בצפייה ב"חוש השישי". לא נותרו מקומות ישיבה פנויים, רן הציע שאשב על ברכיו. כשאין ברירה אין ברירה. עשיתי לבנות היכרות איתו ושאלתי מה בא להן לעשות הערב. מישהו צלצל לפלאפון של רן. כל שנייה התקשרו אליו. בחור פופולארי, ללא ספק. כשסיים את השיחה שאל את הבנות איזה סוג של מוסיקה הן אוהבות, טראנס, האוס, דיסקו. הן בהו בנו ואמרו שהן בעצם די עייפות, ולא ממש בא להן לצאת.

"אַר יוּ שׁוּר?" שאלתי את קת'רין, שתלתלים חוליים עיטרו את פניה.

"או יה. בטח. אנחנו רק רוצות לנוח קצת ולהינות מיתרונות הציביליזציה."

"איפה את הולכת לישון הערב?" שאלה סנדרה המנומשת, החנונה מבין השתיים בטון בוקי. בוקית בוקית אבל מבינה עניין.

"תִשני אצלי," אמר רן בצורה חברית קלילה.

"בסדר." מקווה שלא פירש את ההסכמה שלי כמשהו מעבר לשינה. אילוצים, אילוצים.

נפרדנו מהבנות ונסענו לתל-אביב. הוא הציע שנעבור דרך הדירה שלו לפני שנחליט לאן נמשיך. לפי האופן שבו התלבש ביום-יום הכנתי את עצמי נפשית לחירבֶּה מוזנחת. הוא חנה בעיקול הרחוב, יחד צעדנו לעבר אחד הבניינים הראשונים של תל-אביב, כשעוד נקראה בשם "אחוזת-בית", מאלה ששופצו בהידור מאופק. הדירה שלו קידמה את פניי באווירה ביתית. אסתטית אך מיוחדת, עיצובה לא-קונפורמיסטי אך גם לא צעקני. היא שידרה תחושה מודרנית. אם הייתי מתכננת דירה, ודאי הייתי נוטה לעצב אותה בדיוק כך. מי לא היה אוהב דירה שכזו? ערוכה כאילו יצאה מז'ורנל ויחד עם זאת לא מנקרת עיניים ולא מנוכרת.

שקעתי בספת הקטיפה הגמישה בצבע טורקיז. הבטתי על התמונות הקִינְקִיוֹת על הקיר. צילומי סטיות שחור-לבן בסגנון שנות העשרים של נשים עגלגלות בשר, ערומות, משתעשעות ומצליפות האחת בשנייה. התמונות נתונות במסגרות ירוקות-כחלחלות, תואמות לצבע הספה. החללים היו מלאים פריטים יאפיים דקורטיביים, ומגע אישה הורגש בכול. על לוח השעם, בכניסה, היו תלויים צילומים משותפים שלו עם שמרית, ופתק אהבה פיוטי שהשאיר לה בעבר.

"אני מרגישה כאילו אני פולשת למרחב מקודש של זוג," אמרתי.

"אין לך סיבה להרגיש ככה. זה נגמר סופית לפני כמה חודשים טובים. היא פשוט עוד לא לקחה את הדברים שלה, למרות שביקשתי ממנה מיליון פעם."

הבטתי בספריית העץ המסיבית והמסוגננת על הקיר. מאות דיסקים וקלטות וידיאו מקצועיות היו סדורים בה. "וַאוו, כמה דיסקים. איזה קטע, יש פה אפילו את הסינגל של התקליט החדש של שאול. הוא עוד לא בחנויות, איך זה שיש לך אותו?"

"אני מאוד אוהב מוסיקה, אני מקבל את כל הסינגלים החדשים שיוצאים לתחנות-הרדיו. מה תרצי שאשים לך? יש לי משהו מצוין, את תאהבי את זה."

שלף דיסק מהמדף והכניס למערכת. ניגש למזנון מעוצב, פתח דלת זכוכית-חלבית והוציא שתי כוסות ענק אלגנטיות ובקבוק אמרלד ריזלינג משובח. הניח על השולחן כוס זכוכית מעוטרת בנטיפי שעווה ובתוכה נר בצבע קרם. הדליק את הנר, נעמד מולי חף מההומור המתיילד שבו הייתי מורגלת והקיש את שתי כוסות היין אחת בשנייה כמצלתיים. אחר כך הושיט ידיו קדימה ושם את הכוסות לצידי ראשי, אחת ליד כל אוזן וחיכה, מחויך.

צליל נקי של בדולח התפשט בחדר, תהודתו הזכה רטטה, עד שנמוגה. ניכר עליו שהתענג על הצליל. כל דבר שעשה בממלכתו נראה כמעשה אמנות.

"וַאוו, איזה צליל מהמם."

"יפה, אה?" מזג יין לכוסות, "אצלי יש רק כוסות בדולח, אם כבר אז כבר."

הוא עִמעם את האור ולחץ פְּלֵיי על המערכת. סימפוניה אקזוטית ועשירה התערבלה בחלל החדר. הרכב גיטרות ופסנתר חברו לעוּד, מוטיבים לטיניים לערביים, וביצעו את היצירה האירופאית הקלאסית במלודיית פְיוּזֶ'ן איכותי.

"אני אוהבת את הדירה שלך."

"תודה, השתדלתי שיהיה נעים להיות בה. תמיד רציתי דירה כזאת," אמר, "שתהיה בה תחושה של בית. ראיתי בערך חמישים דירות לפני שמצאתי אותה."

"שווה," אמרתי.

הלהבה הבוהקת ריצדה בכלי-הקיבול שלה, רעלת צלליה מגפפת ומסווה את מִבנה פניו. כל אחת מעיניו נראתה כשייכת לאחר. אחת קשוחה, שנייה רכה.

"תגיד, אמרו לך פעם שיש משהו קצת מוזר בעיניים שלך?" אחלה טַקט יש לי.

"כן. פעם ערכתי את חצאי הפנים שלי, הכפלתי כל חלק כמו מראה ונבהלתי. פרצוף אחד נראה רע, דומה לאיזה רוצח, והשני נראה טוב. כמו שני אנשים שונים. מפחיד, כמו פיצול אישיות."

"איפה השירותים פה?" היין התחיל להשפיע.

"דלת ראשונה משמאל."

שירותים מודרניים, עיצוב מיוחד, שיש איטלקי מוטבע על מצע זכוכית בעבודת-יד, חתוך במשולשים זוויתיים לניצול מקסימאלי של המרחב. מוצרי טיפוח נשיים מגובבים בכל פינה. קופסאות איפור שקופות, בקבוקי בשמים אלגנטיים, שפופרות קרמים, מכלי מסיכות הזנה עגולים, חמישה סוגי שמפו ומרכך, אבל מי סופר (אני סופרת). אוהבת לטפח את עצמה האקסית שלו. ובהחלט עוד לא פינתה לגמרי את השטח.

כשחזרתי לסלון התיישבתי לידו. המרחק בינינו מועט, כמעט יכולתי להרגיש את הבל נשימתו עליי. הוא הביט לתוך עיניי עם העין הטובה והרעה ונישק אותי נשיקה נעימה. ליטפנו אחד את השני בטבעיות, מצאתי את עצמי נשכבת על הספה, מתרכזת במגעו. הוא רכן לעברי והסיט את בגדיי בתאווה מתונה כדי לגעת בעורי. צלילי המוסיקה התמוססו באוויר. "יש לך את השדיים הכי יפים שראיתי בחיים שלי," התפעל.

"כמה כבר ראית?" התרחקתי ממנו, מגחכת בביטול. בלהט הרגע יגידו כל שטות.

"מאות."

"כן, בטח."

הוא עבר לכורסה הנגדית, בחן את גופי לאור הנר ולא ענה. לא היה לי חשק לברר את הנושא באותו רגע (אחרי זמן הסתבר לי שלא הגזים). ניגשתי אליו והסרתי את חולצתו. עורו השחום והחלק נצמד אליי, מדיף ריח גברי חושני. הוא נשק לגופי, ירד במורדו וליקק את בטני באיטיות בעודי מתמסרת לתשוקה. איברו תפח והתקשה ונלחץ על גבי מפשעתי. גוף אל גוף. היין הגביר את החשק, הייתי כבר רטובה לגמרי וידעתי שאם לא אפסיק אותו אני עלולה להגיע לשיא.

"בוא נלך למיטה," לחשתי.

הוא הביט בי בעיניו האפלות-הנדיבות, הרים אותי בזרועותיו והניח אותי במיטה הכפרית שלו. שונאת שמתעסקים לי "שם", בין אם ידנית או באמצעות הפה. אך הוא עינג אותי כפי שחשבתי שרק אני, שמכירה את גופי באופן האינטימי ביותר, יודעת.

"איזה כּוּס יש לך," אמר ביראת כבוד תוך כדי שהוא חודר ונסוג מתוכי בחשקנות. עם כל מוזרותה, הייתה זאת מחמאה עוצמתית. הוא סיפר שמטריף אותו כמה כוח יש לאיבר הזה. בעיניו, זה הדבר החזק והמפתה ביותר, ואם למישהי יש אחד יפה, זה יכול לשגע אותו.

הייתי בהלם כשהבנתי שהוא באמת חושב ככה. שכחו לעדכן אותו שבחברה שלנו, לצערי, אישה היא דבר חלש, נשלטת לאורך השנים בידי גברים. הדבר הזה שיש לנו בין הרגליים, הוא בסדר, לא יותר, ועקב המִבנה הביולוגי שלו מסמל בעיקר כניעה.

הוא גנח כשגמר, התגלגל מעליי ונרדם לצידי. זיעתו הדביקה המהולה על גופי התייבשה בבריזת הים הלילית שחדרה מבעד לחלון הפתוח. בחלון חדר-השינה הסתמנו צלליות ענפי עץ-הערבה הענק שזיהיתי מסיפוריו כשעבדתי ב"אינקווירר".

"שלום עץ-ערבה," דיברתי אליו, "אני שמחה שזכיתי להכיר אותך מקרוב. לילה טוב, שמור עלינו."

צפיתי בזרועותיו המסועפות הרוחשות בעליהן ומשרות בטחון, תפסתי שלווה, ונרדמתי. חושיי התערפלו, שקעתי באפלה עמומה וצללתי במעמקי השינה, שעטפה אותי בכסות עכורה.

פרק ביניים: בחלום הלילה אני שופכת את אחותי

בחדר קודר ואפל ניצבה כוס ונוזל שקוף בה. אחותי, פרפר אקזוטי צהוב עם מסגרת שחורה, טובעת בה. הצבע היפה שלה נוזל מתוך כנפיה הדוהות והיא מפרפרת בהם באיטיות וטובעת. אחוזת היסטריה, אני מנסה לשפוך אותם בעדינות החוצה, כדי שתוכל להתייבש ולנשום – ולהציל אותה. אך תוך כדי שאני שופכת אותם (בזהירות כדי לא לשפוך אותה החוצה איתם) איכשהו הם עולים, מתמלאים מעצמם, מהתחתית ללא תחתית, ושוב מטביעים את היצור היפה, העדין והשברירי שהוא אחותי. ואני חושבת על כך שבכל פעם שאני מנקזת את המים החוצה, אני שופכת גם את הצבע, החיות והמהות שלה. ואחר-כך מה יהיה אתה?

*

התעוררתי וטעם מר בפי. רן היה זרוק לידי, עם הבעה של מומיה. לא בדיוק עשה חשק להעיר אותו. חייגתי הביתה.

"יעל'ס פון." נחמד לשמוע נימוס כזה בצירוף השם שלך על הבוקר.

"הי קת'רין, מה קורה?"

"או, יעל, בוקר. איך היה הלילה שלך?"

"רן מדהים, נהדר. כל כך כיף לשהות במחיצת אדם יצירתי."

"אני יודעת, כיף ביותר, לא?" קת'רין, מעצבת גראפית במקצועה, הייתה אמורה לדעת. כל נוף בנאלי שהייתי מתעלמת ממנו – הצית בה מטאפורות פנטזיונריות.

"איך היה הלילה שלכן?"

"מעולה, להתקלח במקלחת אמיתית ולהתנוון מול הטלוויזיה כמו בטטות-ספה, כמו בימים כתיקונם."

"אחלה. אני שמחה. אני חוזרת עוד מעט, נתראה תוך שעה."

אחרי שהמומיה התעוררה, התקלחה והתלבשה בצורה שְׁלוכית, היא הקפיצה אותי חזרה הביתה. בדרך שוב נראתה לי קצת גמלונית ומגוחכת לאור היום.

*

בערב ניסיתי לעזור קצת להורים עם קניות. סחבתי את אורה לסופּר כדי לנצל את הידע המקיף שלה במזון-בריאות, שלא יהיה משעמם. רן התקשר בעיצומה של התלבטות בין הגמבות לפלפלים, מול דוכן-הירקות. איבדתי איזון, צעדתי הלוך ושוב עם הנייד צמוד לאוזן, עטיתי דמויות ממערכונים ופיזרתי בדיחות ללא מאמץ. אני, שארשת רצינית ומודאגת מצויה לרוב על פני – ריחפתי, איבדתי פוקוס והרגשתי מסוממת. עולמו האסוציאטיבי היה אפילו יותר מופרע משלי. יכולתי לומר את השטות הראשונה שעלתה בראש, וזה יצא נורא מצחיק. הוא החזיר לי בכל הבזק טיפשי שעלה לו, תוך שאנחנו מדרבנים אחד את השני להמשיך.

"את צריכה לראות את עצמך, איך את נראית!" אורה עצרה ליד עגלת הקניות שלה, החזיקה את הבטן, מתפקעת בצחוק מתגלגל מהמופע הבלתי-מודע והמאולתר שנתתי, והצביעה עליי.

"אני מרגישה נורא מוזר," אמרתי לאחר שסיימתי את השיחה, "כאילו שלא אכלתי ואני הולכת להתעלף. אני לא מסוגלת להתרכז."

"נראה לי שאת מאוהבת." חייכה בשביעות רצון ידענית.

"לא נכון!" הכחשתי, כאילו קיללה אותי, "אולי זה מרוב שאני מתחברת למשוגעוּת שלו או מכך ששאפתי באופן פסיבי את כל שאריות עשן הג'וינטים שספוג אצלו בבית."

"שמענו עלייך."

*

בחודשים הקרובים רן העצים אותי, אִפשר לי להיות מין סוּפּר-יעל. תכונות חבויות שלא העזתי לחשוף שנים, התפרצו בסביבתו מבלי שתכננתי. צחוק, יצירתיות, אהבה, נתינה, טירוף, חלומות, הזיות. מצאתי את בן-הזוג שתמיד רציתי. יחד נוכל ליצור, זה בצד זה, ולהעשיר אחד את השני. לשמור על עצמנו וגם אחד על השני. נהיה עצמאיים, וגם נהיה יחידה אחת, שסך-הכול שלה גדול מהלבד, נהיה מין מִבנה רפוי שמפרה אך גם מעניק חופש. אוניברסיטה. חשבתי שהגעתי לאוניברסיטה של האהבה. הוא העניק לחיי את מתנת הצחוק בתקופה שהכי הייתי זקוקה לה. הוא השפיע עליי כמו השיקויים האגדיים על עליסה בארץ-הפלאות. הזכיר לי את הארנב, ממהר ורץ בלי לעצור כי צריך להספיק כל-כך הרבה. בארץ-הפלאות הכול קסום, ביזארי וצבעוני, והאפשרויות בלתי-מוגבלות. הכובענים במסיבה משוגעים, חוש ההומור מטורף, בלתי ניתן לצפות מה יקרה בפרק הבא, ואני ילדה קטנה שמתענגת על הכול.

"השיער שלך מסודר מדיי," פרע את תסרוקתי המעוצבת בקפידה מרוסנת. אהבתי שהבחין בגעשה שלוחת-הרסן בתוכי, ובחיבתי אליה. רוב האנשים לא ראו מעבר להצגת ה"ילדה הטובה" שלי. הוא כינה אותי "איילה", ו"פסל" כדי לבטא את חיבתו לקימורים שלי. גופו היה מעוטר בקעקועים גדולים, חלקם בעיצובו האישי. נשקתי להם, ליטפתי והעברתי אצבעותיי עליהם, בייחוד על המושך ביותר בעיניי, פרפר ה"נמר המצוי" על חזהו. חיבבתי את טירופו מהיר-החמה, חושניותו המתפרצת, קולו העמוק והמתיילד כשהתבדח, "את מבינה?" (מה אני אומר), ונטייתו לחזור על תחילת המשפט בסופו, ולקרוץ. וכשדיבר אלי בטרנס הוֶרבָּלי הבלתי-נשלט שלו, או הביט בי במבטו הסוער והשמח, סוף-סוף אחרי שנים, הקוֹפָה נעלמה.

כמו עיניו המנוגדות, כך היו לו גם מדי פעם תנודות חדות במצב-הרוח, ותפניות לדַאוּנים חזקים ומפחידים. לא ידעתי כיצד להתחיל להתמודד עם האיש המדוכא שהגיח ממנו לפתע במלוא סמרטוטיותו. כשקסם עברה עוד ניתוח נורא, מסוכן וקשה, והייתי צריכה ללכת לישון בחדר ההתאוששות שלה, הוא התקשר. לא אמר דבר, רק שתק בכבדות. שיערתי שלא סיפר מה גרם למצב-רוחו, כדי שלא להכביד עלי. חשבתי שדי מפונק ואנוכי מצידו להתנהג כך בעיתוי הזה. הייתי מעדיפה אם היה גלוי לחלוטין איתי. כך לא הייתי נאלצת להתחיל במשחק הניחושים המעצבן, "רן, מה קרה? זאת אני, זה בגלל שמרית? העבודה? רוצה להיפרד? מה, מה, תגיד."

ניסיתי לדובב אותו, אמנם בחוסר חשק, לא היה לי יותר מדי זמן לבזבז על שאלונים פעוטי-ערך לנוכח מצבה של קסם.

"שום דבר," שתיקה מעיקה. "לא קשור אליך," שתיקה. "אני רק מדבר אתך וכבר אני מרגיש יותר טוב."

נחמד, אך התשובות האלה היו בלתי מספקות. לך תדע מה מביא את זה ומתי זה ישוב. גם כך היו לי מספיק דאגות כדי להיות מוטרדת בהן.

אבל ברוב הימים היה לי מצב-רוח ממש טוב בזכותו. קסם לא הבינה, מבטה תמה לפשר עליצותי המבעבעת. אני יודעת ששמחה בשבילי, זה בטח היה שינוי מרענן על פני הפרצוף החמוץ הרגיל שלי. תוך כדי כך שנסחפתי ברוחי המרוממת, לא יכולתי להתעלם מהנסיבות היום-יומיות מעוררות הפלצות שהיא נאלצה להתמודד איתן. היה קשה להדחיק את רגשות האשמה – אני מאוהבת כשאחותי חולה במחלה ממארת, מצבה מחמיר, היא לא מסוגלת לקום מהמיטה, ולא היה לה מגע עם בן-זוג כמעט שנתיים. מזה לא יכולתי להתעלם.

עדי בן-עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שבעה-עשר

"ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!"

ליד הגשר של אגודת "פרדס" בנמל יפו, תחת הסדק שבקיר המחסן, ישבו על הרציף דודי אלכס ואבי עם עלי בן ג'וואד מוסתקים על גבי שרפרפים קלועים.

הם עישנו נרגילה ריחנית בטעם תפוח-עץ, שתו ספלולי קפה שחור, נשמו אוויר ים מלוח ודגים טריים, שהיה מעורב בריח הדפיניל, חומר השימור החריף נגד ריקבון הפרי, שריחו נדף מניירות האריזה הדקים של תפוחי-הזהב. ארגזיהם הבהירים מילאו את המחסן קומה על גבי קומה, מחושקים ברצועות טוואק שחור, אלה רצועות העץ הגמישות שהושרו במים כדי לכופפן לפני שסגרו בהן את התיבות. הרווח שנוצר בין התיבות, בגלל עוביין של רצועות הטוואק, איוורר את התיבות ומנע את ריקבון התפוז או האשכולית, שלא יעלו ירוקת של עובש מסריח ושלא ידביקו את שכניהם הטריים-עדיין.

את המחסן-עם-הסדק הקים מנהל אגודת "פרדס" שמעון רוקח, שהיה ממייסדי אגודת הפרדסנים לייצוא פרי הדר, בעיקר השאמוטי שנמכר לארצות-אירופה, האשכוליות, וכן הוולנסיה בסוף העונה. סבא היה גם הוא ממייסדי האגודה. שמעון רוקח היה אביהם של יצחק רוקח, שהמשיך את דרכו של האב בהנהלת האגודה, ושל ישראל רוקח, לימים ראש העיר תל-אביב.

עד שהוקם המחסן של "פרדס" בנמל יפו שילמו הפרדסנים כסף רב עבור אחסנת תיבות הפרי במחסני הבויארג'ים והסוחרים הערבים בנמל, ולא עוד אלא ששנה בשנה היו חסרות אלפי תיבות. במחסנים נשמרו תיבות של כמה סוחרים ביחד, והגנבים והמערבבים והטועים-לטובתם חגגו. בדק שמעון רוקח ומצא כי אם יבנו הפרדסנים מחסן לעצמם, לא רק שיסלקו במשך שנים אחדות את ההשקעה אלא גם ירוויחו שני-שליש מדמי האחסנה בעתיד.

הקמת המחסן היתה תלוייה ברישיון מאת הבאלאדיה, העיריה הערבית של יפו, וברישיון של "ממשלת התרכ [תי"ו בסגול, כ"ף דגושה]", הממשלה התורכית, שאסרה בפירוש "לפתוח פתח לים" בתחום הנמל. הלך שמעון רוקח אל ראש העיר יפו, אמר לו מה שאמר, הגיש לו את בקשתו כרוכה בצרור נכבד, והלה חתם לו. בנה רוקח את המחסן ועשה לו פתח סגור לצד הים, כחוק. אך מהצד פתח לו פתח שני, והוריד ממנו לים גשר-עץ עשוי גזעי אקליפטוס ריחניים שנכרתו ביער חדרה, וכך יכלו הסירות, המובילות את תיבות ההדרים אל האונייה, לבוא לשם הטענתן עד לגשר של מחסן "פרדס".

המחסן היה מרווח מאוד וגבוה. שיירות הגמלים הטעונים תיבות-הדר נכנסו לתוכו. אלא שהמקום לא הספיק, ורוקח החליט לבנות מעליו קומה שנייה. כשהחלו בבנייתה, התגלה סדק בבניין.

המהנדסים יעצו לרוקח לחגור תחילה את הבניין בחגורת בטון נוספת, והוא התרעם: "כיצד זה לא דאגתם לדבר מראש?"

ובפני פקיד הברון פראנק, שהיה אדריכל במקצועו והעניק את ההלוואה לבניית המחסן, טען רוקח: "הרי אתה אדריכל, ומדוע שתקת כאשר בנו כך את המחסן?"

ענה לו פראנק: "לפי חוקי ההנדסה היו כל הבניינים שניבנו ביישוב העברי בארץ-ישראל צריכים ליפול זה מכבר, שליש בגלל בנאים רמאים שגנבו חומרים ושליש בגלל בנאים בטלנים שאינם יודעים לבנות ושליש בגלל האדמה שזזה, ואם לא נפלו הרי זה משום שבנס של יישוב הארץ הם מתקיימים, וכשיחדל הנס יתגלו הבקיעים והסדקים וכל הבניין של יישוב הארץ יתמוטט ויפול. ואם ניבעה סדק במחסן של 'פרדס' ביפו, סימן שהמקום הזה אינו תחום של ארץ-ישראל אלא מחוץ לתחום שלה, ומשום כך מעשה הניסים לא פעל, וניבעה בו סדק..."

ואולם ביוזמתו של רוקח הוקמה לבסוף הקומה העליונה וגם הושכרה למשרדים של חברות האוניות מאירופה, ומגשר-העץ הורדו תיבות הפרי, ואליו הועלו חבילות של לוחות-עץ בהירים ודקים, להתקנת התיבות, ואורחים חשובים עלו בו, הברון רוטשילד בבואו לבקר בארץ והנציב הראשון ליהודה סיר הרברט סמואל.

"אני שמח שחברותנו המבורכת נמשכת כידידותם הנאמנה של אביך ואבי," אמר דודי לעלי ביושבם על הרציף בצל המחסן, קומץ פרחי היסמין הריחניים נעוץ בכיס בגדו, והמגבעת החומה, המחודדת ורחבת התיתורה, מונחת על השולחן לצידו, "והיא פורחת תחת טיז חוואג'ה שימל ארקייה" – תחת הסדק של האדון שמעון רוקח.

אצבעותיהם ופניהם של אבי ודודי היו שחומות כעורו של עלי, לשלושתם הברק הרווי שמן זית וזיתים משחר ילדותם, אפילו סהרוני הציפורניים דומים, כאילו מצא מין את מינו והשמש הארצישראלית אפתה אותם להיות אנשים אחים, בני משפחה אחת. רק שאצל עלי גידלה כל אחת מזרתותיו ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.

אולי נבע הדמיון לא רק מהשמש אלא מכך שגם את הזיתים הירוקים היו מכינים באותה דרך. מוסקים אותם בסתיו בטרם השחירו, משרים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם. מחליפים את המים פעם ביום. לאחר שלושה ימים דופקים-שוברים את הזיתים רוויי-השמן אחד-אחד בפטיש-עץ או באבן על גבי קרש. ממיסים במים גרגירי מלח גס עד שביצה טרייה צפה בתמיסה. מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה, ביניהן טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים, ירוקים-עדיין, ויוצקים את מי-המלח. מי שאוהב זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למוחרת היום או עוד באותו ערב, בעודם ירוקים ומרירים. זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל שרק עליו אמר דודי אלכס שחבל לו שכבר לא יוכל ליהנות ממנו בקבר. הצנצנת או הפח נותרים פתוחים עד שנוצרת למעלה פטריה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. לאחר ימים אחדים מסירים אותה בזהירות כדי שלא להעכיר את מי-המלח, שהצהיבו מעט. יוצקים מעט שמן זית טרי, שמיטיב את טעם הזיתים ומונע מהשיכבה העליונה להשחיר ולהתקלקל, וסוגרים היטב כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שמים שיני שום בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא ואטאני, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי [לא היתה לו בת] אבל לעולם לא אסלח למי ששם שום בזיתים הדפוקים!"

לעיתים היו אלכס ואבא יושבים ומדברים שעות ארוכות חצי-אידיש חצי-ערבית מעורבבות בקצת עברית וצרפתית כשהם טועמים אבטיח עם גבינת צאן, ענבי מוסקאט שחורים וייניים, מנגו ריחני קטן, סאברעס קרים, תאנים בשלות, ומגלגלים בין לשון לחיך טעמו של כל פרי כיין מעולה, וככה אוכלים את ארץ-ישראל.

כפי שכבר אמרתי, אחת מתכונותיו של דודי אלכס, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות-תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה. ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.

צחק עלי העבדאיי והזהיר את דודי ואבי: "מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!" – ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!

 "מדוע תדבר כך?" מחה דודי.

ראשיתו של הסיפור שהוליד את הקללה, לדברי עלי – נעוצה בתקופה שבה משל בחסד הסולטן בקאימקאמליק [עיר המחוז] יפו הכפופה לפאשאליק [עיר הפלך] ירושלים הקאימקאם [מושל המחוז] מחמוד אבו-נבוט.

ומדוע כינוהו כך? – כי כאשר התהלך המושל בסימטאות העיר החזיק תמיד בידו נבוט [אלת-עץ] עבה, שקצהו גולה ענקית עשוייה משורש העץ או מפרק מעובה, ובו הפיל פחד על נתיניו. מספרים אמנם שמשל במשפט ובצדק, איש לא שילם בקשיש בשיעור מופקע או מבלי לקבל תמורה. חוכרי המיסים לא השתוללו ולא עינו את הפלחים יותר מן הנחוץ לגביית המעשר, ובכספים שאסף בנה ביפו היכלי-חמד וגם את המסגד הגדול הנקרא על שמו, מחמודיה.

ארבע נשים היו לאבו-נבוט בארמונו, ומשרתים ושפחות וילדים וילדות רבים, אך ברבות השנים היו הנשים והשפחות והילדות רק מוצצות לו, כי כבד המושל והשמין ולא היה בכוחו לבוא עליהן כדרכן, וגם פחד מהמחלה שהגיעה ליפו עם המלחים הצרפתיים. אך אפילו כל ילד ביפו ידע שצינור-ההשקאה של הקאימקאם מחמוד עודנו עבה כגולת הנבוט וחזק וכביר כנבוט, ואלמלא הסתפק במציצה היה קורע אותן כבימי בחרותו.

נשות ארמונו של הקאימקאם כונו בפי ליצני העיר בשם "הכובסות", כי מדי בוקר הן היו יוצאות בתהלוכה לכבס את שמלותיהן.

כדי שלא יפריעוהו בלילות, כאשר מחשבותיו מרוכזות בעסקי המימשל ובעשיית משפט צדק וידיו מטיילות בשער הנשים והשפחות והילדות הרוכנות עליו כל אחת בתורה ובלילה – ציווה מחמוד אבו-נבוט שכל מי שיהין לחדור אל ארמונו בלילה, אפילו ידפוק על דלתו, אחת דתו – להיתלות למוחרת בשער העיר. שאז היו תולים שם ולא כפי שתולים היום בכיכר שבין המחמודיה [המסגד] לסארייה [בניין הממשלה].

יפו היתה מוקפת חומה בעלת שערים ובריח [שרידיהם קיימים עדיין]. כל יום עם שקיעת השמש סגרו את שערי העיר עד אור הבוקר. אוי למי שאיחר את שעת הנעילה. הוא היה נאלץ להישאר מחוץ לחומה וללון בשדה תחת כיפת השמיים, טרף קל לשודדים וכן לנמרים, לזאבים ולדובים, שעדיין חיו ביערות השרון.

יום אחד יצא מחמוד אבו-נבוט לטייל מחוץ לעיר והרחיק ללכת בין פרדסיה.

כאשר שב כבר שקעה השמש, והוא מצא את השערים נעולים. הוא דפק בשער וקרא לשומרים, אך לא היה לו שומע.

 "אני הקאימקאם! פיתחו לי את השער!" הקיש בגולת הנבוט הענקית על השער.

אך לא היה לו עונה. רק קול צחוק התגלגל והגיע לאוזניו מעבר לחומה. אחד השומרים אף חיקה את קולו ואמר: "חודי אל ביז!" – זה המשפט שהיה נשמע בלילות מכסאו או ממשכבו של אבו-נבוט, שהיה מושך אותן אליו כאילו הוא מניק אותן. המנוולות, לא יכלו לנצור את לשונן והלכו לספר על אורחות חייו בשער העיר, קחי את הפיטמה! – והוא נשבע ששפחותיו בעתיד תהיינה אילמות-מלידה, שהרי את לשון האישה חבל לקצץ.

הבין אבו-נבוט שהשומרים שלו לא מאמינים לדבריו, ובגלל הצינה והפחד והחשיכה השפיל את כבודו והתחנן: "לכו אל ארמוני ותיווכחו לדעת שאני אינני שם, שאני כאן, דובר אמת!"

אך גם לדבר הזה לא שמעו. היטב ידעו מה עונשו של המקיש בלילה על דלתו של הקאימקאם מחמוד אבו-נבוט.

וכך נאלץ המושל הגדול ללון בלילה ההוא לבדו בשדה, בקור ובסכנת חיים מפני השודדים ומפני חיות-הטרף הבאות מיערות השרון. נאלץ לשמוע את יללות התנים המפחידות ואת נביחותיו המיוחדות והמרגיזות של הדבע, הצבוע, שכאשר הינך פוגש בו הוא פורץ בצחוק אדיר, פותח אליך זוג עיניים איומות ונוצצות ומהפנט אותך, ואתה הולך אחריו למערה שלו, שם אתה נירדם והוא משתין עליך ואוכל לך את המוח.

למוחרת הבוקר נכנס אל העיר כל עוד רוחו בו, רטוב מהטל, הזעיק את יושביה וסיפר להם את המיקרה אשר קרהו. הוא גידף את השומרים העצלים על התנהגותם הגסה. אמנם לא תלה אותם בשער העיר, שהרי מילאו בנאמנות אחר פקודותיו. על כך אף העניק לכל אחד מהם מג'ידיית כסף, אבל ציווה גם להלקותו חמש מלקות משום שאסור להתבדח בשעת המשמרת.

ומחמוד אבו-נבוט סיים את דבריו באותו מעמד בלתי-נשכח באלה המילים: "מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!"

והוא ציווה לחקוק אותם על אבן ולהציב אותה במקום גלוי, למען יראוה כל הבאים בשערי העיר.

ואכן, בצד הדרך הבאה מירושלים בנו בפקודתו בניין קטן בעל שלוש כיפות ובו צינור-שתייה לעוברי-אורח ושוקת להשקות בה את הבהמות הצמאות. הרהט נקרא בשם סביל אבו-נבוט ופסוקו של הקאימקאם חקוק בו באבן.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* איילה זמרוני: ד"ר אברהם וולפנזון ז"ל רב הפעלים והכישרונות, היה מרצה שלי ל"מחשבה מדינית" ("רעיון מדיני") כשלמדתי בחוג למדעי החברה בשלוחה (בת"א) של ירושלים. יהי זכרו ברוך.

* האם שרת החינוך החדשה יפעת שאשא-ביטון, המבקשת לבטל את הבחינות ואת ימי שישי בבתי הספר ומוציאה לקראת שנת הלימודים החדשה חוזר בבל"ת מהרהורי ליבה – מבינה משהו בחינוך ובלמידה? – או שהיא הזוייה כמו לא מעט שרים המכהנים בממשלת בנט-לפיד-עבאס, בקואליציית השנאה לנתניהו – למשל שר חקלאות ההזוי שמשתדל ככל יכולתו להרוס את החקלאות הישראלית, שרת תחבורה ההזוייה הדואגת לקרירות השחלות בנסיעה במיזוג-אוויר ברכבת ישראל, שר המשפטים ההזוי הדואג לכך שנתניהו לא יוכל לעמוד בראש מפלגה בבחירות הבאות למרות שרוב העם היהודי בישראל תומך בו, ושר האוצר ההזוי שאינו אחראי לכך שח"כית שהיתה בעלת תפקיד בכיר במפלגתו נשפטה לעשר שנות מאסר על מעלליה במסגרת התפקיד הציבורי שמילאה עבורו! – אבל נתניהו, רק נתניהו "נאשם בפלילים"!

* אודי, אני מוצא לנכון לדווח לך שהפרסום בעיתונך לא נופל לחלל ריק. קיבלתי הבוקר טלפון ממודי (מדריך טיולים ידוע)  שהציור של נחום גוטמן  שחיפשתי לספרי "הצעצועים של הרוח" – נמצא באוסף השירים של אנדה פינקרפלד והוא אפילו הגדיל עשות ושלח לי אותו בווטסאפ (פלאי הטכניקה). אז איך אני יכול שלא להגיד לך שלפעמים יוצאים דברים טובים מהמכתב העיתי שלך?

שלך,

פוצ'ו

* הי אודי. ציטוט  – "אהוד: אילו קומץ בוחרים לא היה מושפע מתעמולת השנאה השטנית לנתניהו, ומעניק לו עוד ארבעה מנדטים, הוא לא היה נזקק לרע"ם! – ולכן בהמלכת רע"ם עלינו לא הוא אשם אלא שונאיו, שהרכיבו את הקואליציה עם רע"ם ונתונים לחסדיהם של 'האחים המוסלמים'!" [גיליון 1666].

אילו לסבתא שלי היו גלגלים היא היתה אוטו...

אילו קומץ בוחרים לא היו מושפעים מן התמיכה העיוורת בנתניהו, ומעניקים תמיכה לגוש השינוי, לא היתה הממשלה היום צריכה להיזקק לרע"ם! ולכן, בהמלכת רע"ם עלינו, לא בנט וחבריו אשמים, אלא אלה ששטפו להם את המוח ב-רק ביבי יכול...

האמירה שלי שקולה לשלך.  ובכלל, האמירה "אילו היה", תסלח לי, היא ילדותית.

בנדלה

אודי: אכן לסבתא שלי היו גלגלים ולכן בנט ראש ממשלה.

* אנחנו מציעים שאם תתממש ההחלטה הסהרורית של הממשלה החדשה לייבא פירות, ירקות וביצים מחו"ל ללא מכסי ייבוא, אנחנו, קהל הצרכנים הישראלים, נחליט לקנות רק פירות, ירקות וביצים תוצרת הארץ, אפילו מחירם יהיה קצת יקר יותר – ולא את הַזְּבָּאלֶה שיְיבאו לנו מירדן, מצרים וטורקיה, פרי עבודה זולה ואי הקפדה על הסטנדרטים הבריאותיים והצרכניים שהיו נהוגים בישראל עד תקופת שר החקלאות ההזוי והמזיק עודד פורר, ממפלגתו של הצדיק הידוע אביגדור ליברמן, התומך בהרס החקלאות הישראלית.

אגב, בניגוד למצרכי-מזון אחרים, לפירות ולירקות יש בדרך-כלל תאריכי תפוגה די קרובים, ולא פעם המחיר שלהם כולל גם את הצורך לזרוק חלק מהסחורה לזבל בגלל שפג תוקף ונרקבה.

* אהוד: קצת "סדר" משפחתי – דודתי המשוררת אסתר ראב היתה בתו של סבי יהודה ראב בן עזר, ואחותו הצעירה של דודי ברוך בן עזר ראב.

עמנואל בן עזר ראב היה בנו של דודי אלעזר ראב ונכדו של סבי יהודה ראב. אימו של עמנואל היתה בלה לבית שרייבמן מכפר-סבא.

עדי בן עזר היא בתו של הלל בן עזר ונכדתו של בן-דודי אהרון בן עזר. סבא שלה אהרון,  בנו של דודי ברוך בן עזר ראב – היה נכד של סבי יהודה ראב בן עזר.

והיה גם הסופר יצחק ראב, נכדו של סבי יהודה מאשתו הראשונה הדסה בירושלים.

והיה גם אחיינו של יצחק – שלמה [בן שמעון] בן עזר מבלפוריה, שכתב שני ספרים על בלפוריה, והוא היה נין של סבי יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה בירושלים.

חסיה שוורצמן מהמושב מרחביה, שהלכה לעולמה לפני שנה, היתה אחותו של שלמה בן עזר ונינתו של סבי יהודה.

ואזכיר עוד את בת שבע אריאלי לבית ליכטנשטיין, בתו של דניאל ליכטנשטיין מפתח תקווה, שהיתה בת דוד של אימי דבורה-דורה אשר אימהּ, היא סבתי שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין – היתה אחותו של דניאל.

בשעתו ערכתי והוצאתי לאור לבת שבע אריאלי שני ספרי סיפורים מקסימים על ילדותה בפתח-תקווה. "מהפרדס למושבה" ו"כמה ירוק היה פרדסנו". היא כתבה אותם בגיל מופלג ובהיותה כבר עיוורת-למחצה.

כך שמצד תורשת הסבים והסבתות שלי (שנפטרו שתיהן בטרם נולדתי) – אני רבע ראב, רבע שיינברגר, רבע ליפסקי ורבע ליכטנשטיין.

* היש גבול לַבּוּרוּת, לטמטום ולחוצפה? "הכרה בדיכּויָם המתמשך של המזרחים והוויתור ההכרחי של האשכנזים על הפריווילגיות, אין בהם משום מחיקת סבלם של האשכנזים, ובראש ובראשונה השואה, כמובן. זהו גם המהלך האנושי והמוסרי הראוי ממי שבלי ספק רוצים בטובתה של ישראל ועדיין אינם מבינים, שהכחשת הדיכוי של המזרחים כמוה כהכחשת השואה, לא פחות." [רון כחלילי, "הארץ", 1.8.21].

וכמובן גם סבלם של ה"אשכנזים" מסלוניקי ומתוניסיה שנרצחו בשואה.

* ציטוט: מיליציית ג'עברי בחברון חושפת את כוחה, ליום שאחרי כנופיית עבאס. [סרטון].

ריב חמולות בחברון חשף מי השליט האמיתי שם: המיליציה שהקימה משפחת ג'עברי, שהיא גם אוייב של רשות רמאללה, וקרובה למתיישבים היהודים.

בן החמולה נורה שלשום למוות בידי בן חמולה אחרת, מה שהוביל ליומיים של קרבות כבדים באש חיה בין החמולות, הצתות, חורבן ונפגעים. בכך חשפה המיליציה שהקימה חמולת ג'עברי את כוחה, גם ליום שאחרי מחמוד עבאס, אותו היא לא אוהבת. הרשות הטילה עוצר על חברון, ויש ניסיונות להפסקת אש, המלווים כאן בידי חמושי מיליציית ג'עברי: [סרטון].

שרים בממשלת ישראל נפגשים עם שרים "פלשתינאים"? אין להם קצה קצהו של מושג על הלבה הבוערת מתחת לפני השטח, ומחכה להתפרץ. אבל בשביל זה אנחנו פה. זו הצצה למלחמת האזרחים הצפוייה.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 29.7.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל