פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1669

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' באלול תשפ"א, 9.8.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

כל הכבוד לך ממשלת ישראל החובבנית החדשה

את משמידה את החקלאות הישראלית

את עתידה להפוך למידבר את מרבית שטחיהָ

ואנו נישאר ללא מזון ביום פקודה!

מי יגלה עפר מעינייך, תנועת העבודה?

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: תַּחֲנוּנִים. // אורי הייטנר: 1. המשת"פים של הנגיף. 2. צרור הערות 8.8.21. // משה גרנות: על ספרו של מייקל קוגן, "אלוהים וסקס – מה באמת כתוב בתנ"ך". // יצחק גנוז: הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן בְּבֵית הַסֵּפֶר. // ארנה גולן: "אילו האמנתי באלוהים," אומר ד"ר משה גרנות, ומפרסם מסה מבריקה אך פרובוקטיבית. // רוֹן גֵּרָא: כּוֹכָב רָחוֹק. // בלפור חקק: פרידה ממשורר – דברים על אהרן זכאי ז"ל. // נעמן כהן: התמחות. // אסתר רַאבּ: על המזח. // עדי בן-עזר: אפרודיטה 25. פרק חמישה-עשר: אולי זה מהבראוניס? // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק תשעה-עשר: מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה. הקאראחאן במנשיה. הצגת החמור החרמן בקהיר. חלק ראשון. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה

תַּחֲנוּנִים

אֵלִי אִם לְצָרְפֵנִי

אַתָּה אוֹמֵר

שְׂרֹף אֶת כָּל סִיגַי  –

עַד תֹּם,

הַקְשֵׁנִי

כַּיַּהֲלוֹם

וְיִשְׁתַּקְּפוּ בּוֹ

אַלְפֵי נִצְנוּצֵי-דֶּמַע

אֱנוֹשׁ תּוֹעֶה  –  –  –

הַתְרִיעַ בְּקִרְבִּי

תְּרוּעָה רַבָּתִי

וְהָפְכָה מְבוּכָה  –

לְאוֹר-בּוֹהֵק,

תְּעִיָּה  –

לְדֶרֶךְ-יְשׁוּעָה

שָׂרְפֵנִי

בְּאוֹר-חַסְדְּךָ

כְּפַרְפַּר-עָשׁ

אָפֹר;

תֵּן לִי

הֲגוֹת נִסְּךָ  –

בְּגִמְגּוּם,

בְּעִלְגָּה,

בְּזִמְזוּם

כְּדַלָּה בְּדַלּוֹת

כִּצְלָצַל תָּם

וְשָׁקוּף

עַל קְצֵה

עָלֶה רוֹעֵד

1976

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

אורי הייטנר

1. המשת"פים של הנגיף

פרדוקס הקורונה

הקורונה היא מגיפה עולמית, שתוקפת את העולם כולו, אך המענה לקורונה תלוי בי אישית. כלומר, לא רק בי, אורי הייטנר, באופן אישי, אלא גם בך, הקורא. בך ובכל אדם. ללא הרתמות שלנו, אף מדינה ואף ממשלה ואף ארגון בריאות עולמי או מקומי לא יצליחו להדביר את המגפה. כל אחד מאיתנו נושא באחריות אישית לשמור על בריאותו ובריאות משפחתו ולתת את חלקו להגנה על קהילתו, על מדינתו ועל העולם מפני המחלה.

התפקיד של כל אחד מאתנו הוא לשמור בהקפדה על הנחיות עטיית המסכות והריחוק החברתי, ומעל לכל – להתחסן. ברור לכל שהמענה האפקטיבי ביותר, שגם אם אינו תנאי מספיק הוא בוודאי תנאי הכרחי להתגברות על המגפה, הוא התחסנות. מי שאינו מתחסן – עורק מן המערכה, פוגע בעצמו ופוגע בכל סביבתו. מי שאינו מתחסן הוא סייען של הנגיף.

הקורונה הסבה נזק כבד לכלכלה הישראלית ולחברה הישראלית, בשל הסגרים וההגבלות בשלושת הגלים הראשונים. כיוון שעוד לא היו אז חיסונים, הסגרים הללו היו סגרי אין ברירה. היום, כאשר יש חיסונים, אין שום סיבה שבעולם להגיע לסגר ולהגבלות. ואם נגיע לכך, ונחזור שוב לנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי והנפשי שכרוך בסגר, תהיה זו אשמתו הישירה של כל מי שלא התחסן ולא חיסן את ילדיו בני ה-12 ומעלה (ובקרוב יהיו חיסונים לבני 5-12). סרבן החיסונים מסכן את עצמו, מסכן את ילדיו ומסכן את החברה כולה.

מכחישי המדע

החיסון אינו שנוי במחלוקת. אין כאן ויכוח בין עמדות שונות; זה לא ויכוח בין ארץ ישראל השלמה לשתי מדינות לשני עמים, זה לא ויכוח בין קפיטליזם למדינת רווחה, זו לא מחלוקת בעד או נגד התיישבות בגולן, זו לא מחלוקת בעד או נגד הטורבינות בגולן, זה אפילו לא עימות בין הציונות לאויביה. אין "דעה" נגד ההתחסנות. ה"מחלוקת" על החיסונים היא כ"מחלוקת" בין העובדה שכדור הארץ עגול לבין ה"דעה" שכדור הארץ שטוח. אלא שמי שטוענים שכדור הארץ שטוח, הם אולי תימהוניים אך הם אינם מזיקים לבריאותם ולבריאות הציבור, ולכן אפשר לפטור אותם בחיוך סלחני. לא כן מתנגדי החיסונים. עמדתם התימהונית מהווה סכנה חמורה לבריאותם ולשלום הציבור.

אני באמת תמה איך זה שאנו כבר עמוק בתוך המאה ה-21 ועדיין רבים כל כך נוהים אחרי מכחישי מדע, רופאי אליל, מאחזי עיניים וממציאי קונספירציות ומעדיפים להאמין לפייק-ניוז שהם מפיצים ולא לעובדות המדעיות החד-משמעיות ולקונצנזוס של 99.99% מהקהילה המדעית והרפואית בארץ ובעולם. זה נשגב מבינתי.

דילמה מוסרית

חברות הענק גוגל ונטפליקס החליטו לחייב את כל עובדיהן להתחסן. האם הצעד הזה נכון? האם הוא מוסרי? האין זו פגיעה בחופש של האזרח על גופו?

אני בדילמה. אין לי ספק שככל שרבים יותר יתחסנו כך ייטב לאנושות. ושיש בכל העולם כת הזויה של מכחישי המדע והרפואה שמסיתה נגד ההתחסנות ומסכנת את האנושות. האם זה נכון לכפות? כפיית החיסונים נגד הפוליו בישראל בשנות החמישים והשישים, הצילה את חייהם של מאות אלפי ילדים מהמחלה האיומה הזאת (ומדובר בחיסון שיעילותו פחותה בהרבה מזו של החיסון נגד הקורונה, שהוא החיסון היעיל ביותר בתולדות הרפואה).

מצד שני, אני בספק אם כפייה כזאת אפשרית בימינו. אולי המדינה לא צריכה לכפות, אבל מקום עבודה רשאי לומר שהוא אינו רוצה לסכן את עובדיו. יש הבדל בין מצב שבו מדינה מחייבת את אזרחיה להתחסן, למצב שבו עסק פרטי בשוק החופשי אומר לעובדיו שאם הם בוחרים לא להתחסן, הם מוזמנים לבחור בין הרבה מקומות עבודה אחרים, שעדיין אינם מחייבים להתחסן.

האם זכותו של אדם על גופו עומדת מעל הכול? אם חולה סרטן, למשל, בוחר להימנע מטיפולים, הוא פוגע רק בעצמו, בגופו, בבריאותו ובחייו. הבחירה הזאת היא זכותו המלאה, וכל ערעור על הזכות הזאת הוא בלתי מוסרי. אבא שלי ז"ל, חתם על צוואה לחיים, שבה אסר על כל התערבות להארכת חיים מלאכותית. היה לו חשוב לחיות ולמות בכבוד. אנו, ילדיו, הקפדנו על כך באדיקות, וראינו בבחירתו החופשית, כשעוד היה מפוכח, בחירה מוסרית ואנושית המחייבת אותנו ואת מערכת הרפואה. אני חייב לציין שגם הרופאים כיבדו לחלוטין את הבחירה.

אילו סרבני ההתחסנות היו פוגעים רק בעצמם, היה זה בלתי מוסרי בעליל להתערב בבחירתם. העובדה שהם פוגעים גם בחסרי ישע – ילדיהם (בוודאי כאשר גיל החיסון יירד בקרוב לגיל חמש), משנה את התמונה. ולמרות הדילמה המוסרית, איני יכול להעלות על דעתי כפיית חיסון על ילדים שהוריהם מתנגדים לכך. אך האין זו זכותו של גן ילדים לומר שמתוך אחריות לשלום הילדים האחרים, הוא מוכן לקבל רק ילדים שהתחסנו (דילמה שאינה נוגעת רק לקורונה, אלא גם לחיסונים אחרים)?

כיוון שמדובר במגפה, הפגיעה של מי שאינם מתחסנים היא בחברה כולה. זכותה של החברה להגן על עצמה ועל חבריה, על חייהם ועל בריאותם. לכן המדינה כופה עטיית מסכות. לכן המדינה כופה בידוד. ולדעתי, יש להחמיר את הענישה על הפרת בידוד. האם זה נכון לכפות חיסונים?

כאמור, אני בדילמה מוסרית. טענה קטגורית לפיה כפיה כזאת בלתי מוסרית, כי היא פוגעת בזכות האדם על גופו, תוך התעלמות מהפגיעה בזולת, היא בריחה מהדילמה המוסרית.

חובתה של מערכת החינוך

הצלחת מבצע החיסונים הראשון (לא הצלחה מלאה, כי כפי שאנו רואים עד היום יש רבים שלא התחסנו) היא הישג אדיר של מדינת ישראל.

נכון לזקוף את ההישג הזה לשני גורמים. האחד, הוא ראש הממשלה לשעבר נתניהו, שהוביל להישג גדול, בהבנה המוקדמת שהפתרון המרכזי למגיפה, בוודאי כל עוד אין תרופה, הוא חיסונים והירתמותו המהירה והטלת כל כובד משקלו להשגת החיסונים בכמות הדרושה, לפני כל מדינה אחרת בעולם. איני חשוד באהדה יתרה לנתניהו, בלשון המעטה, אבל מי שמתכחש לגודל הישגו, עושה שקר בנפשו.

אולם לא די בכך שיש חיסונים כדי להצליח כל כך במבצע החיסון. גם להצלחה הזו אין אח ורע להישג הישראלי. ההישג הזה נובע ממערך הבריאות הציבורית, שנבנה עוד בתקופת היישוב היהודי בארץ ישראל טרם המדינה, כבר בשנות העשרים של המאה שעברה, עם הקמת קופת חולים של ההסתדרות הכללית ובהקמת קופות החולים האחרות בעקבותיה, לפני הקמת המדינה ואחריה. המערך הזה הוא ביטוי לחברת הרווחה שנבנתה טרם קום המדינה, הפכה בתש"ח למדינת רווחה, ולמרות הכרסום בה בשנים האחרונות, היא עדין שרירה וקיימת.

אחד הביטויים היפים של הבריאות הציבורית ביישוב ואח"כ במדינה הוא מערך הבריאות בבתי הספר – אחות בכל בית ספר, ביקורי רופא בבתי הספר. למערך הבריאות בבתי הספר היה תפקיד כפול. האחד הוא הדאגה לשלומם ובריאותם של הילדים וראיית מערכת החינוך עצמה כאחראית על כך, כראוי לחברת רווחה. השני הוא חינוך הילדים לבריאות.

ההישג הגדול ביותר של מערך הבריאות בבתי הספר הוא החיסונים שמקבלים ילדי ישראל מזה עשרות שנים, שהצילו מאות אלפי ילדים, אולי מיליונים, ממחלות שונות ומשונות. אך טבעי, שכאשר העולם ואנו בתוכו מצויים בעיצומה של מגפה קשה, והפתרון למגפה הוא חיסון, מערכת החינוך תראה כתפקיד ראשון במעלה שלה לחסן את ילדי ישראל.

למה דווקא בבתי הספר? כאשר מחסנים בבתי הספר, החיסון זמין, פשוט, מהיר וכמעט כל הילדים יתחסנו. בתוך שבוע אפשר לחסן כמעט את כל ילדי ישראל. כאשר צריך לסמוך על בני נוער שבזמנם החופשי ילכו לקופת חולים... זה לא יקרה. כפי שאנו רואים שזה בקושי קורה היום. צריך בכל דרך לקדם את החיסונים הללו. אין שום סיבה הגיונית לא לעשות זאת בבית הספר. שרת החינוך צריכה לראות את בריאות ילדי ישראל כאחריות שלה. האינטרס שלה כשרת החינוך הוא שלא יהיו עוד הגבלות, סגרים, בידודים ארוכים והמשך הפגיעה בתלמידים, אחרי הפגיעה הקשה כל כך בשנה וחצי האחרונות. הדרך לכך היא החיסונים.

יש לי הערכה רבה ליפעת שאשא ביטון ואני מאמין שהיא תהיה שרת חינוך מצוינת. אבל בנושא הזה עמדתה הזויה והיא מועלת באחריותה. ואם היא אינה מבינה את אחריותה, יש להפקיע מידיה את ההחלטה ולהעבירה לקבינט הקורונה. יש ממשלה בירושלים ולא כל שר הוא שליט עליון בתחום אחריותו. העובדה שמערכת הבריאות והחינוך לא עשו מבצע כזה מיד עם האישור לחסן את בני הנוער, בשלהי שנת הלימודים הקודמת, היא מחדל חמור שאת תוצאותיו אנו משלמים עכשיו. ומעבר לחיסונים בבתי הספר יש עוד דרכים של המדינה לעודד את ההתחסנות בדרכי חינוך והסברה, גזרים ומקלות.

רוצו להתחסן

החדשות הטובות הן שבני השישים ומעלה ממהרים בהמוניהם לחיסון השלישי. החדשות הרעות הן שלמעלה ממיליון ישראלים חסרי אחריות עוד לא התחסנו בפעם הראשונה.

"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה... לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה." (תלמוד בבלי, מסכת "קידושין").

אם כל אחד מאתנו יתייחס לחיסון שלו כאילו הוא שיכריע לשבט או לחסד את המערכה נגד הקורונה, כולנו יחד נמגר את הקורונה.

רוצו להתחסן!

2. צרור הערות 8.8.21

* זהב!!! – כל שבת מדליה. מה נעשה בשבת הבאה? התמכרנו.

* שחיקת הנוגדנים – הרתעה דומה לחיסון. היא יוצרת אצל האוייב נוגדנים נגד הרפתקאות תוקפניות. אולם כיוון שהמוטיבציה הבסיסית לתוקפנות לא נעלמת, טיבם של הנוגדנים להישחק, ככל שמתרחקים ממועד החיסון, כלומר מהמכה שיצרה את ההרתעה.

מלחמת צוק איתן יצרה הרתעה חזקה ומשמעותית בקרב האוייב העזתי. למרות שהיא חיזקה את תאוות הנקם של האוייב, הגבול נשאר שקט כמעט לחלוטין במשך 3.5 שנים. עם הזמן חלה שחיקה בנוגדנים ובמרץ 2018 האוייב החל לנסות אותנו; בצעדות שיבה, בהטרדות על הגבול ובעיקר בטרור ההצתות. וכאן כשלנו. במקום ליצור "בוסטר", מנת חיסון לדחיפה למעלה של נוגדני ההרתעה, בחרנו במדיניות הבלגה והכלה, ולמעשה נתנו אישור בלתי כתוב להתנקש בריבונותנו ולהצית את שדותינו. כמובן שההסלמה הביאה לסבבים, שבהם הגבנו, לעתים תגובה קשה, אך המסר היה שכל עוד לא יורים רקטות, מותר להם להמשיך להצית. כך הידרדרנו למבצע "שומר החומות". גם המבצע הזה יצר הרתעה, אך מהר מאוד האוייב, למוד ה"הכלה", בחן את הגבולות וחזר להצית. הפעם השתנו כללי המשחק, כל הצתה נענתה בתגובה קשה. אני מקווה שהמסר עבר ואם לא – כנראה שיהיה צורך במכה קשה יותר וכואבת יותר.

החיסון המוצלח ביותר בעשרות השנים האחרונות היה מלחמת לבנון השנייה. לאחר ארבעים שנות גבול מדמם, שכל מה שניסינו – מלחמות ומבצעים, נסיגות והסכם שלום (כן, ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון, שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות) לא השקיט אותו – מלחמת לבנון השנייה הביאה ל-15 שנות שקט חסרות תקדים. החיסון החזיק מעמד מעל ומעבר לתחזיות האופטימיות ביותר. ההרתעה תוחזקה גם בזכות המב"מ (מערכה בין מלחמות) שאנו מנהלים נגד איראן, בעיקר בסוריה, ובמבצע המצוין של חשיפתן והריסתן של מנהרות הטרור ההתקפיות, נשק יום הדין של חיזבאללה.

אך ברבות השנים הנוגדנים נחלשו, ולאחרונה האוייב הלבנוני בוחן אותנו. בחודשים האחרונים היו ארבעה אירועים של ירי רקטות בודדות מלבנון לשטחינו. אין לישראל אינטרס להסלמה, אבל התגובה המינורית הביאה להתגברות התוקפנות. אם ישראל "תכיל" את התוקפנות ותאפשר משטר של "טיפטופים", התוקפנות תתגבר ונאבד שליטה. התגובה על הירי לעבר קריית שמונה היתה מאסיבית הרבה יותר, למעלה ממאה פגזי ארטילריה והפצצה אווירית. היה זה איתות שאין בכוונתנו להבליג עוד על תוקפנות ולהכיל אותה. אך כעבור יומיים חיזבאללה ירה לשטחים פתוחים באזור החרמון. ישראל הגיבה באופן מינורי, באש לעבר מקורות הירי. אין די בכך. תגובה כזו עלולה לשחוק את ההרתעה ולעודד את המשך ה"טיפטופים", מה שעלול להביא להסלמה. אין מנוס מ"בוסטר" – מכה קשה ומרתיעה.

במאזן ההרתעה שנוצר בינינו לבין חיזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה, הם שומרים על גבול שקט ואנחנו לא פוגעים במאמצי ההתחמשות שלהם בתוך לבנון. כלומר, אנו פוגעים בסוריה בתהליך אספקת תחמושת "שוברת שוויון" לחיזבאללה, אך לא תוקפים בלבנון. האיום הגדול ביותר עלינו מצד חיזבאללה הוא מיזם דיוק הטילים. לדעתי, יש לנצל את ההזדמנות שנוצרה בעקבות הירי, לפעולה ממוקדת של חיל האוויר נגד מפעלי דיוק הטילים.

* נמאס למגן האנושי – החדשות הטובות, בנוגע להתחממות בגבול לבנון, הן התגובה החריפה של אזרחים לבנונים נגד משגרי הרקטות לישראל. הטרור הערבי, הן הפלשתינאי והן הלבנוני, מבצע בעת ובעונה אחת שני פשעים נגד האנושות. האחד הוא ירי מכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית. השני הוא הסתתרות מאחורי מגן אנושי, אזרחים לבנונים ופלשתינאים, בשל היכרותם על ישראל שעושה כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה באזרחים וכדי להשתמש בפגיעה האגבית באזרחים, לצורך תעמולת הזוועה ועלילות הדם נגד ישראל. אותם אזרחים אומללים, מפחדים מהטרוריסטים ומשלמים מחיר כבד. והנה, לראשונה, אנו רואים לנגד עינינו, את המגן האנושי מרים ראש ומעז להבהיר לטרוריסטים – נמאס לנו. מעניין להמשיך לעקוב אחרי התופעה.

* ליישב את הר דב – בנסיגה מלבנון בשנת 2000, קו הנסיגה שורטט על פי עיקרון אחד; להבטיח שהנסיגה תהיה עד המ"מ האחרון, כדי שלא תהיה לאוייב שום טענה, שום דרישה ושום עילה להמשך התוקפנות נגדנו. כיוון שהנסיגה לא היתה בהסכם עם האוייב על שרטוט קו הגבול, ישראל הזמינה את האו"ם לשרטט את הקו. גם כאשר היו חילוקי דעות בנקודה זו או אחרת לאורך הגבול על המיקום המדויק, ישראל קיבלה על עצמה מראש לכבד את פסיקת משקיפי האו"ם. גם כאשר הגבול עבר בתוך מטעים של משגב עם ופירוש הדבר היה ויתור על שטח חקלאי ישראלי, היא נהגה כך.

לאחר הנסיגה, המציא חיזבאללה עילה להמשך תוקפנותו נגד ישראל, פרשת "חוות שבעא", כלומר הר דב. על פי טענתו מדובר בשטח לבנוני וכיוון שישראל לא נסוגה ממנו, היא לא נסוגה מלבנון. ומאז ההמצאה הזאת, בכל שנה ברשימת הגינויים האוטומטיים לישראל בעצרת האו"ם מופיע הגינוי על אקיבוש בלבנון. הכוונה להר דב. ובמצע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת נאמר שעל ישראל להפסיק את אקיבוש בלבנון, והכוונה להר דב. ולשם כוונו גם הרקטות ששיגר חיזבאללה ביום שישי. הבעייה היא שמאז הנסיגה מלבנון ובעצם גם שנים אחדות קודם לכן, ישראל אינה מתייחסת להר דב כאל שטח ריבוני. אף שריבונות ישראל חלה על הר דב, בתוקף חוק הגולן, בפועל הוא שטח צבאי סגור וההתייחסות אליו היא כפי שהיתה לרצועת הביטחון בדרום לבנון. גישה זו משדרת חולשה ומזמינה תוקפנות. על ישראל ליישב את הר דב. בעבר הוקמה היאחזות שיאון שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. מן הראוי להקים שם לפחות יישוב ישראלי אחד, כדי לתקף את ריבונות ישראל על האזור.

* בלעדי – הירי מלבנון הוא תוצאה מאוחרת של פגיעת ברק בחורף. [?].

* הכרח קיומי – בכתבה גדולה ב"הארץ" מזהיר צפריר רינת מפני אסון הצפות בישראל, שהבניה המאסיבית מקרבת אותנו אליו. לטענתו, אם תוכניות הפיתוח של המדינה לעשרים השנים הקרובות תתממשנה, יצומצם במחצית שטח אגני הניקוז של כמה נחלים מרכזיים בישראל, שאותם הוא מונה בכתבה. המשמעות היא צפי להצפות רחבות היקף באזורי מגורים וסכנה לחיי אדם ולרכוש.

אבל מה הוא מציע? הוא לא מציע. הוא מצביע רק על הבעייה, על מה לא. ומה כן?

אני אעזור לו. לפני 15 שנה הזהיר פרופ' ארנון סופר שמדינת תל-אביב היא סכנה קיומית לישראל. הוא טען שהנהירה למרכז הארץ מפקירה את הפריפריה למיעוטים ומכלה את התשתיות והמשאבים הלאומיים, שכבר הגיעו למיצוי. הוא הגדיר את הבועה התל-אביבית "מעין טיטניק אורבני". כבר אז הזהיר סופר שמבחינת התשתיות, ישראל הגיעה לקצה גבול כושר הנשיאה בתחומים רבים, ובהם מערכות התחבורה, מערכות סילוק האשפה, הביוב והניקוז בערים הגדולות. הדבר גם מביא להרס חופי הים, לחיסול הדיונות בבנייה, להרס החקלאות, להיעלמות השטחים הפתוחים, לקריסת מערכות התכנון הפיזי ברמה הלאומית והמוניציפלית, להידרדרות ביחסים בין אדם לחברו ולפערים חברתיים עצומים בין מרכז הארץ לשוליה. הפתרון שהוא הציע הוא חזרה למדיניות הבן-גוריונית של פיזור האוכלוסין ועידוד מעבר היהודים מן המרכז לפריפריה ולאזורי הסְפָר.

זה ורק זה הפתרון לטווח רחוק של הבעייה עליה מצביע רינת, וזו רק אחת הבעיות כתוצאה מהתקבצות היתר של היהודים בארץ בגוש דן רבתי. על מדינת ישראל לשנות כיוון, ולחזור למדיניות של יישוב הגליל והנגב, הגולן והערבה, בקעת הירדן וגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון. זה אינטרס לאומי, ציוני, כלכלי, ביטחוני, מדיני, חברתי ואקולוגי ממדרגה ראשונה.

הבעייה היא שמאז ימי בן גוריון ואשכול, לא היה בישראל מנהיג שניסה לחולל מהלך כזה. האם יקום מנהיג שיניף את הדגל הזה? מדובר בהכרח קיומי.

* מבחן השינוי – אחד הסעיפים החמורים ביותר בדו"ח מבקר המדינה עוסק באובדן המשילות בנגב. הדו"ח מצביע על מצב חמור ביותר. לדוגמה, 1,600 מעשי פשע שבצעו בדואים בתוך שטח בסיס צאלים. 14,000 נשים בדואיות חיות במשפחות פוליגמיות ורק 18 כתבי אישום הוגשו בנושא. אנשים המעורים בנושא טוענים שהמצב בשטח חמור יותר מכפי שנכתב בדו"ח החמור. מחדל המשילות בנגב הוא אחד המחדלים החמורים ביותר של ממשלות נתניהו. שינוי דרמטי במצב הוא אחד המבחנים המשמעותיים של הממשלה החדשה, על פיהם היא תבחן האם היא ראויה להיקרא ממשלת שינוי.

* מענק למתחסנים בלבד – שלוש דמויות מרכזיות בעולם הרפואה והבריאות בישראל, התראיינו לעיתוני סוף השבוע – פרויקטור הקורונה החדש פרופ' סלמן זרקא, מנכ"ל "מכבי" היוצא רן סער ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר משה בר סימן טוב.

השלושה הציגו עמדות שונות בכל הנוגע להתמודדות עם המגפה, למדיניות הממשלה הנוכחית והממשלה הקודמת ולגבי מה שנחוץ ורצוי. רק בדבר אחד היתה תמימות דעים מוחלטת בין שלושתם: הפתרון האחד והיחיד לקורונה, הגם שאף הוא אינו מוחלט, הוא החיסונים. כל שאר הפעולות נועדו לבלום מעט את התפשטות המגפה כדי להרוויח זמן לדבר האמיתי והוא החיסונים, בלי להביא לקריסת המערכת. שלושתם תמימי דעים לגבי הנזק הנורא שגורמים מתנגדי החיסונים, בארץ ובעולם, המחבלים חבלה חמורה ביכולת למגר את המגפה.

מדבריו של בר סימן טוב מ"דה-מרקר": "אם כל העולם היה מתחסן תוך חודש, לא היתה היום קורונה. וריאנטים מתפתחים כי יש אוכלוסיות שהנגיף יכול להשתולל בהן. כל שרמת החסינות גבוהה יותר, הסיכוי שההתפרצות האחרונה היתה מתרחשת נמוך יותר. ללא החיסון, היינו כבר מזמן עם יותר מ-10,000 חולים ביום ועומס בלתי סביר על מערכת הבריאות ובעוצמה גדולה יותר ממה שהיה בעבר." והוא מציע הצעה אופרטיבית: "במקרה שהמדינה שוב תחלק מענק קורונה, היא יכולה להתנות זאת בקבלת חיסון – וזה יהיה מוצדק לחלוטין."

* מי רוצה להיות חבר קבינט – האם שר החוץ צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? אמנם יש החלטות בנושא קורונה הנוגעות ליחסי החוץ של ישראל, אבל יש לקורונה השלכות על כל משרד ממשלתי, ובכל זאת הוקם קבינט בדיוק כדי שלא כל הממשלה תדון בהחלטות הקורונה. לא, בעיניי שר החוץ לא צריך להיות חבר בקבינט הקורונה.

האם ראש הממשלה החליפי צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? מכאן נובעת שאלה בסיסית יותר. מה זה ראש ממשלה חליפי? מה המשמעות של התפקיד הזה? האם באמת יש לו שחר? האם יש לו הצדקה? ברור שלא. יש ראש ממשלה אחד, כל האחריות היא עליו, והחלופי הוא תואר ריק. מנגנון החליפין הומצא כדי להבטיח את קיום ההסכם הקואליציוני וכיבוד הרוטציה בממשלה הקודמת, מתוך נקודת מוצא של כחול לבן שהם חותמים על הסכם עם נוכל, ולכן יש לעגן אותו במסמרות על מסמרות על מנת שלא יוכל לגנוב את הרוטציה. והנה, אפילו זה לא עזר. לא היתה שום הצדקה שבעולם שממשלת השינוי תאמץ ותנציח את המנגנון המטופש הזה, ואת התואר חסר המשמעות הזה, ועוד למנות מנכ"לית לתפקיד המצחיק הזה. במקום לאמץ את המודל של הסכם עם נוכל שלא עבד, ראוי היה לאמץ את המודל של ממשלת האחדות הרוטציונית של שמיר ופרס, שכובד כי זאת הנורמה הציבורית. ולא זו בלבד שבנט אדם הרבה יותר ישר והגון מפרס – מערכת היחסים והאמון ההדדי בין בנט ולפיד טובה לאין ערוך מזו שהיתה בין שמיר לפרס.

אז האם ראש הממשלה החליפי צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? כיוון שלא צריך להיות תפקיד כזה, הוא לא צריך להיות בקבינט. אולם כל עוד הוא חבר קבינט, ולא משנה מאיזו סיבה, אחריותו כחבר הקבינט להיות נוכח בישיבותיו. הוא יכול להתפטר מהקבינט. אבל להישאר חבר קבינט ולא לבוא לישיבותיו? זה בלתי סביר.

האם שר האוצר צריך להיות חבר קבינט הקורונה? בהחלט כן. לכל ההחלטות יש משמעויות כלכליות מרחיקות לכת, ולכן עליו להיות שותף להן. לליברמן דווקא יש הסבר סביר להיעדרותו – חלוקת העבודה בינו לבין השר השני במשרד האוצר חמד עמר. אם יש שר כזה, נכון שתהיה ביניהם חלוקה כלשהי. אלא שאין זה ראוי שיהיה שר שני במשרד ממשלתי. זה ג'וב לשם ג'וב. אגב, הרעיון של שר שני במשרד ממשלתי הוא של נתניהו, שבהיותו שר האוצר מינה את מקורבו מאיר שטרית לשר במשרד האוצר. זה היה מופרך אז וזה מופרך עכשיו. כאמור, אין שום הצדקה לשר הנוסף, אבל אם הוא קיים, אפשר לקבל את ההסבר שהוא מייצג את האוצר בקבינט.

* מסורת פרלמנטרית ראויה – אני שמח על חידוש המסורת הפרלמנטרית הראויה, של מינוי נציג האופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים, כפי שהיה מקובל עד לפני שנים אחדות. העדפתי שאורלי לוי אבוקסיס תיבחר לתפקיד מטעם האופוזיציה ולא שמחה רוטמן, בשל עמדתו הקיצונית נגד מערכת המשפט. נראה לי שרבים במפלגות השמאל בקואליציה הצביעו בעד רוטמן כנקמה בלוי אבוקסיס.

* לא עיר מקלט – אני מברך על הודעתו של ח"כ ביטן שלא יבקש חסינות ויתמודד עם ההאשמות בבית המשפט, כמו כל אזרח. כך ראוי שינהג כל נבחר ציבור. יש לשנות את חוק החסינות. להשאיר את החסינות המהותית (חסינות על פעולות שעשה ח"כ במסגרת תפקידו, כמו השתתפות בהפגנה בלתי חוקית, עליה להר הבית ללא אישור ופעולות התרסה מסוג זה). לבטל את החסינות השיורית, כלומר על מעשים פליליים. הכנסת אינה צריכה להיות עיר מקלט לעבריינים.

* איבדו את הבושה – הרשת עמוסה בהסתה חמורה נגד הממשלה ש"מכרה את המדינה לעבאס." כותבים אותה מעריציו של מי שרע"ם היא בת טיפוחיו, היא הבייבי שלו, היא הסטארט-אפ הפוליטי שלו. הרי נתניהו טיפח את רע"ם והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת וריצה עצמאית, על מנת להצטרף לממשלתו, אחרי שהבין שאין לו שום סיכוי להגיע לרוב יהודי בכנסת ולהקים ממשלה בראשותו. ואכן, אחרי הבחירות רע"ם התכוונה להצטרף לממשלת נתניהו. הוא אף הצליח לשכנע את ש"ס, יהדות התורה, ימינה ונוע"ם, שהינה חלק ממפלגת הציונות הדתית, להצטרף לממשלה הזו. מי שהכשיל זאת היה סמוטריץ'. נתניהו, שגם מפלגת הציונות הדתית הכוללת את הכהניסטים היא יציר כפיו והוא אחראי להישג האלקטורלי שלה, עשה כל מאמץ לשכנע את סמוטריץ' ללכת איתו. הוא הצליח לשכנע חלק מרבני הציונות הדתית, כמו הרב אליהו, לתמוך ביוזמה. הוא יזם פגישה בין עבאס לרב דרוקמן במטרה שדרוקמן ייתן את ברכתו לממשלה. הוא יזם את נאומו המפורסם של עבאס בעברית, שנועד לטהר אותו בעיני הימין, ואף דאג שנוסח הנאום יישלח מראש לסמוטריץ', כדי שיוכל להעיר את הערותיו. במו"מ עם רע"ם לא היה גבול למה שהוא היה מוכן לשלם לה תמורת הליכה איתו, ובכך גם האמיר את מחירה במו"מ עם לפיד ובנט, אם כי ייאמר לזכותם שהם, בניגוד לנתניהו, שמרו על קווים אדומים.

הקמת ממשלת השינוי עם רע"ם נועדה לסכל את ניסיונו הנואל של נתניהו לגרור את ישראל לסיבוב בחירות חמישי, אחרי שגרר אותה לארבעה סיבובים מיותרים, אך ורק בשל האובססיה שלו לשלטון בכל מחיר. הרי אילו רק זז הצדה הייתה קמה בתוך 24 שעות ממשלה בראשות הליכוד. ואם היינו הולכים לבחירות חמישיות, מה היה קורה? שוב תיקו או ממשלה של הליכוד עם רע"ם. האינטרס הלאומי חייב מניעת סיבוב בחירות חמישי והמשך אינסופי של משבר פוליטי, העדר תקציב מדינה והידרדרות לאנרכיה. עכשיו נתניהו, ברוב חוצפתו ועזות מצחו, מסית ללא בושה נגד הממשלה על כך שהיא כוללת את רע"ם. וביביסטים חשוכי מרפא מדקלמים את השקר כאילו נתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם. כי ממתי עובדות מפריעות לביביסטים לדקלם את מסרי תעשיית השקרים וההסתה?

* הצנע לכת – שכניו של בנט ברעננה עתרו לבג"ץ בדרישה להורות לו לעבור למעון הרשמי של ראש הממשלה, בשל הסבל שלהם מההפגנות נגדו. אני נגד העתירה הזו, כי אין זה מעניינו של בית המשפט, כל עוד החוק אינו קובע שראש הממשלה חייב להתגורר במעון הרשמי. אני מזדהה מאוד עם סבלם של השכנים מן ההפגנות, אבל דמם אינו סמוק יותר משל שכני מעון רוה"מ בבלפור. אדרבא, אחרי שנתיים של סבל נורא בגין הבלפוריאדה, מגיע להם קצת שקט.

אבל בעיניי בנט חייב לעבור למעון הרשמי ואולי יש לחייב זאת בחוק, מסיבות אחרות. המעון הרשמי הוא סמל שלטון, כמו המעונות הרשמיים של כל ראשי המדינות בעולם. במקרה הישראלי, שבו מוטל ספק בירושלים כבירתנו, על אחת כמה וכמה חשוב שראש הממשלה יתגורר בירושלים.

אבל הסיבה העיקרית היא העלות הציבורית של מגוריו בביתו הפרטי, שעה שהציבור מחזיק לו מעון בירושלים. כאשר אני מדבר על עלות, ברור לי שלא מדובר בסכום שיפיל את תקציב המדינה, אלא יותר במשמעות סמלית של הצנע לכת כדוגמה אישית. ברגע שראש הממשלה מתגורר בבית אחר, הדבר כרוך בעלויות ציבוריות שאין בהן צורך כאשר הוא גר במעון הרשמי.

הרצון של בנט שילדיו יוכלו להמשיך ללמוד בבתי הספר שלהם מובן ברמה האישית, אך לא במובן הממלכתי. הרבה ילדים נודדים בשל עבודת הוריהם. ילדים נודדים גם לארצות אחרות, כשהוריהם שגרירים, אנשי המוסד או שליחי עלייה. ילדים של אנשי צבא עוברים לעתים קרובות דירה על פי התפקיד של האבא. גם לראשות הממשלה יש מחירים, וזה אחד מהם. הבחירה להיות איש ציבור, מחייבת לוותר על בחירות אישיות למען טובת הציבור. ואין תפקיד ציבורי יותר מאשר ראש הממשלה. אדם רוצה להיות ראש הממשלה? יואילו ילדיו לעבור לירושלים ולהתגורר במעון הרשמי.

בעיניי, כאשר המדינה מספקת מעון רשמי לראש הממשלה, אל לה להוציא ולו אגורה על ביתו הפרטי (זולת הוצאות אבטחה הכרחיות). ואת זה ראוי לעגן בחוק.

* הצעה הוגנת – על פי דיווח ב"ידיעות אחרונות", ח"כ עמיחי שיקלי פתח במו"מ עם הקואליציה על הצבעה בעד התקציב בתמורה להכרה בו כסיעת יחיד ואי הכרזה עליו כפורש. הכרזה עליו כ"פורש" תנטרל את יכולת פעולתו בכנסת ולא תאפשר לו להתמודד לכנסת הבאה ברשימה קיימת. לדעתי, אין סיבה להתנגד להצעה. הסיבה היחידה להכריז עליו כפורש, היא נקמנות. נקמנות אינה סדר יום פוליטי. לדעתי, יש לנהל עימו מו"מ על הצעתו, אולם יש חשיבות רבה לסדר הפעולות. קודם הוא יתמוך בתקציב ולאחר מכן הקואליציה תכיר בו כסיעה. זאת, בשל התנהגותו בהצבעה על חוק האזרחות, שבה הונה את הקואליציה, ודקות אחדות אחרי שהבטיח לתמוך בחוק חבר לברית ביבי&טיבי והצביע נגד האינטרס הלאומי של ישראל. הפעם, הצעד המעשי הראשון צריך להיות שלו.

אם יתמוך בתקציב ובהצבעות נוספות, על פי הסיכום איתו, יש לאשר לו מעמד של סיעת יחיד. ויצירת מערכת יחסים טובה איתו, עשויה להשתלם גם בהצבעות בעתיד, כסיעת יחיד.

* נגד הנכבאיסטים – תופעה מעניינת ומרעננת ב"הארץ" של סוף השבוע. שלושה מאמרים של כותבי שמאל מובהקים, ירון לונדון, אורי משגב ואדם רז – שיצאו חוצץ נגד השמאל הרדיקלי הטהרני הנכבאיסטי החד-ממדי באנטי ישראליות שלו. לונדון יצא נגד מאמר של עודה בשאראת, אדם רז נגד "ספר" שהינו ערימת זבל של גבבי שקרים אנטישמיים של אילן פפה, ואורי משגב נגד מאמר של גדעון לוי. כולם בנושא ה"נכבה".

* ביד הלשון: הגדיש את הסאה – ברשומה שפרסמתי בפייסבוק השתמשתי בביטוי "הגדיש את הסאה" ונשאלתי על הביטוי ועל המקור לו.

מקור הביטוי אינו בהפעיל – הִגְדִּישׁ, אלא בפעל – גָּדַשׁ את הסאה. איני יודע איך ולמה הגדש התגלגל להגדיש. אגב, בכתבה של רן יגיל ב"גלריה" של ערב שבת על שלושים שנה לפרסום הביוגרפיה של אמנון דנקנר על דן בן אמוץ, הוא כתב "גודשים את הסאה."

המקור הוא חז"לי. הוא מופיע בתוספתא (מסכת שבת א', ד') מפי רבי אליעזר. הביטוי נאמר בתגובה להתנהלות של בית שמאי, שבמחטף, ביום שהיה להם רוב מקרי, גזרו על העם 18 גזירות קשות, שבית הלל התנגד להם. אמר בתגובה רבי אליעזר שהם "גדשו את הסאה."

משמעות הביטוי היא חצו את הגבול. הסאה היא מידת נפח קדומה, עוד מתקופה המקרא; מידת נפח גדולה, שוות ערך ל-13 ליטר בימינו. המילה סאה שימשה גם לתיאור הכלי שבו נמדדה סאה. גדיש הוא ערמה של תבואה. השורש גדש מתאר גם שפע רב, מידה יתרה. מכאן המילה גודש = עומס, מלא וגדוש.

ר' אליעזר יצא נגד המעשה של בית שמאי וזו גם עמדת התוספתא. לכן, הביטוי שהוא השתמש בו הוא שלילי. מעין אמירה, שיש גבול לסובלנות שלנו כלפי התנהלות בית שמאי אבל הפעם הם חצו את הגבול וזה כבר בלתי נסלח. הביטוי מתכתב עם ביטוי אחר – מלאה סאת הייסורים. כלומר אין כאן ביטוי חיובי על שפע תבואה, אלא ביטוי שלילי לחריגה מן המקובל, להתנהגות שמחוץ לכללי המשחק.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: לאור הביקורת על כך שהממשלה החדשה נגועה בביביזם – יוצא שביבי ממשיך להיות נאשם גם בכל מעשיהם של בנט-לפיד-עבאס!

* * *

משה גרנות

ביקורת פופולארית למקרא

מייקל קוגן, "אלוהים וסקס –

מה באמת כתוב בתנ"ך"

מטר 2013, 213 עמ'

לפנינו חיבור המבקש להביא בפני הקורא מפירות מחקר המקרא בשפה נוחה עבור מי שאיננו מצוי במילייה של מחקר זה, לכן גם אין ציפיות מהחיבור שיביא בפני הקוראים חידושים מפליגים. חבל שהמחבר מצא לנכון להכתיר את חיבורו בשם היומרני "אלוהים וסקס", כי הרי אין בתנ"ך סקס הקשור באלוהים. גם כותרת המשנה היא יומרנית בעיניי – "מה באמת כתוב בתנ"ך."

כשהמחבר, פרופסור לתנ"ך ולברית החדשה בהרווארד ובאוניברסיטאות אחרות בארצות הברית, נוקב בשם "מקרא" – "ביבלייה" – והוא מתכוון למכלול – התנ"ך, הספרים החיצוניים שנכנסו לקאנון הנוצרי, וכן הברית החדשה.

ובכן, כפי שציינתי לעיל, אין בכל המקרא שום קשר בין ה' לבין סקס. האל מפגין קנאה מטורפת כלפי "נשותיו" – יהודה וישראל (ירמיהו ב' 24-23,  י"ג 26-25, יחזקאל ט"ז, כ"ג, הושע ב' 3, 12, 22-21), אבל ה' וסקס – פשוט אין!

יש בספר של מייקל קוגן אבחונים קולעים ביחס לאל: אם הוא חתום על ספרי התנ"ך, שיש בהם אינספור סתירות, ללא ספק הוא סופר גרוע מאוד (עמ' 13). האמת הרי היא שהתנ"ך נכתב לאורך דורות רבים, והמחבר צודק שספרים בעולם הקדום היו מצע לתוספות מאוחרות. מסתבר גם כן, לפי המחבר, שהאל איננו כל-יודע, אם הוא חייב להעמיד את האדם בניסיון (אדם, אברהם, איוב).

המחבר צודק שהמונותיאיסט המובהק הראשון בתנ"ך הוא הנביא המכונה במחקר "ישעיהו השני" (יש' מ"ג 11, מ"ד 6, מ"ה 5, 21), כי הרי האל עצמו מודה בקיומם של אלים אחרים ("ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים" – שמות י"ב 12; "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" – שמות כ' 3, ועוד רבים)  ברור שעם ישראל ראה בה' את האל העיקרי שלו, אבל האמין גם באלילים אחרים, ורוב המלכים מוקעים על ידי העורך הדויטרונומיסט בספר מלכים, על כך שהכניסו למקדש ה' אלילים ואלילות. הוויכוח שבין ירמיהו ובין גולי יהודה בפתרוס שבמצרים מוכיח שהם סגדו למלכת השמיים, שהיטיבה עימם לדעתם, ולכן מתעקשים להמשיך בכך (ירמיה מ"ד 19-15). ללא ספק האמונה הישראלית הקדומה הייתה סינקרטיסטית, כלומר, אמונה באל עיקרי, ובאלילים נלווים. ולא רק זאת, (ואת זה למרבה התמיהה המחבר איננו מזכיר), בני ישראל עבדו את ה' עצמו בפסל ומסיכה –  ולראיה: נכדו של משה עובד לפסל (שופטים י"ח 30), כנ"ל גדעון (שופטים ח' 27-24), כנ"ל ירבעם בן נבט שהיה שליח האל (מלכים א' י"ב 30-28).

התורה דורשת מהמאמינים לחקות את האל כדי להיות קדושים כמוהו, והמחבר שואל בצדק – איך אפשר לחקות את האל שנוהג בקנאה מטורפת כלפי "נשותיו"?

וכן, איך אפשר להישמע לצווי התנ"ך, כאשר הם מתארים הוויה פטריארכאלית במירעה: האישה היא רכוש הבעל (משתמע מ"לא תחמוד", ממשל כבשת הרש ועוד), מסתבר מהמוסר המקראי כי הכנסת אורחים היא כל כך חשובה עד כי למענה אפשר להפקיר נשים לאונס (סיפור סדום וסיפור פילגש בגבעה) האישה נקנית במוהר (שמות כ"ב 16-15; הושע ג' 2), ניתן לבטל את נדריה (במדבר ל' 15-3), אב יכול למכור את בתו לעבדות (שמות כ"א 11-6). לא לחינם מברך היהודי את האל על כך שלא עשה אותו אישה.

המחבר מביא פסוקים מהברית החדשה הדורשים מהאישה להיות נכנעת, שלא תעז לדבר בציבור ושלא תעז ללמד (אל הקורינתים י"ד 34-33; אל טימותיאוס ב' 12-11). בהקשר הזה מזכיר המחבר את הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר שנטש את הכנסייה הבפטיסטית הדרומית משום שדבקה בעמדת התנ"ך והברית החדשה שמנציחה את נחיתותה הדתית והחברתית של האישה.

בין הסתירות שמונה המחבר הוא מציין את חוק הייבום לעומת חוקי גילוי העריות האוסרים מגע מיני עם אשת האח. (ויקרא כ' 21). ברור שרוב האיסורים על ענייני אישות חלים על האישה. הגבר הנשוי רשאי לשכב עם רווקה ועם זונה. ואגב, מציין המחבר שאין בתנ"ך גינוי לזונות (תמר כלת יהודה, רחב, אימו של יפתח, שתי הזונות המתדיינות אצל שלמה). למרות הדעה הרווחת במחקר על זנות פולחנית באזור שלנו, המחבר מצביע בצדק שאין לכך זכר בישראל, בבבל, בכנען ובקרתגו. התנ"ך שולל יחסים הומוסקסואליים, אבל איננו מזכיר כלל יחסים לסביים.

כאמור, "המקרא" בספר הזה מכליל את הברית החדשה, והמחבר מצביע על ההבדלים, כגון ההמלצה של אבות הנצרות להתנזר ממין, ולהעדיף רווקוּת. ישו עצמו נולד, כביכול, מבתולה, ולא מיחסי מין אנושיים, ואימו נשארה בתולה כל חייה, אבל הרי מוזכרים בברית החדשה אחים שהיו לישו. לפי התורה, גבר יכול לתת ספר כריתות לאשתו (דברים כ"ד 4-1), ואילו ישו שולל לחלוטין גירושין. הנצרות הרחיבה את מעגל הניאוף האסור על המאמין, ומכלילה (נוסף על האיסורים בתורה) זנות, פורנוגרפיה, אמצעי מניעה, סקס לפני הנישואין, גירושים, פוליגמיה (המורמונים כן דוגלים בפוליגמיה ומסתמכים על התנ"ך), הומוסקסואליות.

בספר שלפנינו יש מספר אי-דיוקים, כגון שאבשלום הרג את אמנון במו ידיו (עמ' 151), כאשר כתוב מפורשות שהוא ציווה על נעריו להרוג את אמנון לאחר שישתכר (שמואל ב' י"ג 29-28). המחבר מנקד את השם המפורש בניקוד של המילה אדוני, וזה בוודאי לא דרך ההגייה הנכונה של השם המפורש.

מסקנות הספר הן שאפילו מי שמאמין באמת שהמקרא נכתב ברוח הקודש, בוודאי שצריך להתאים אותו להוויה העכשווית, למשל בכל הנוגע למעמד האישה, היחס להומוסקסואלים, הנצחת העבדות וכד'.

משה גרנות

* * *

יצחק גנוז

הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן בְּבֵית הַסֵּפֶר

הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן בְּבֵית הַסֵּפֶר

שָׁעָה שֶׁל פִּזּוּר.

צָהֳלַת הַחַיִּים דָּמְמָה לִרְגָעִים

כְּרוּחַ שֶׁעָצְרוּ בָּהּ, בְּאַדְוַת הַיָּם,

בִּמְשׁוּבַת יְלָדִים,

מִתּוֹךְ לוּחַ הַכִּתָּה שֶׁנִּשְׁכַּח

מִנִּצַּן הָאִילָן שֶׁפָּרַח.

אַט אַט בָּאִים יַלְדֵי הַגָּן

לְבַקֵּר בְּמִשְׁכָּנָם הֶחָדָשׁ

שֶׁיִּכּוֹן לְאַחַר הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל,

כְּבוֹא אֲבוֹתֵיהֶם אֶל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

בְּמַבְּטֵי צְפִיָּה,

בְּלַהַט עֶרְגָּה,

בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ, בְּרֶטֶט לֵבָב,

נוֹשְׂאִים יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב.

* * *

ארנה גולן

"אילו האמנתי באלוהים," אומר ד"ר משה גרנות,

ומפרסם מסה מבריקה אך פרובוקטיבית.

ספרו החדש של משה גרנות, הכולל מסה אחת מרוכזת להפליא, מוגש כספר שאינו עב דפים אך הוא רב רושם בצורתו ובתוכנו. עטיפתו  הקידמית כולה ציור יפהפה משנת 1627 בצבע חום אך תוכנו  מזעזע, כי נושאו הוא  עלילת דם שהתרחשה כמאתיים שנים קודם לכן כגרמניה. הספר קרוי בשם הפרובוקטיבי המרמז לנושאו, "אילו האמנתי שיש אלוהים", ואילו כותרת המישנה היא "הבטחות הדת אל מול העובדות", כלומר – אילו האמנתי שיש אלוהים הייתי חייב להקשות שאלות קשות מאוד כנגד הבטחות הדת.

מה הפלא שמיד עם אחיזתך בספר אתה מצפה לדיון חושפני וביקורתי. ואכן, מחכה לך בו מסה שהיא תמצית מזוקקת של הגותו העשירה, המקורית והפרובוקטיבית, של משה גרנות ומחקריו במקרא ובביקורת המקרא, כפי שנהגתה ופורסמה במאמרים וספרים קודמים במשך שנים  לא מעטות. עיונים אלה מתמקדים בעיקרם  בתורה, ובמיוחד בספר דברים, שכן הוא כולל את חוקי היסוד כפי שניתנו למשה בהר סיני על ידי אלוהים. במהלך הדברים גרנות אף מבקש להפריך, על פי ביקורת המקרא ובעזרת הנמקות רבות, גם  את  האמונה היהודית שלפיה ניתנה התורה למשה בהר סיני, והוא עורך ביקורת יסודית של התפיסות והמצוות שבה, והמסה הופכת פרובוקטיבית ונועזת.

דומה כי במסה זו  הגותו אכן  מזקקת את קריאתו הביקורתית יוצאת הדופן  של גרנות בטקסט המקראי. ולכן, למרות שאני מכירה היטב את השקפותיו מקריאה בספריו הקודמים, עולות, וכמדומני שלא רק בי, שתי תגובות סותרות: חמקרא, ספר דברים.

האחת היא, התפעלות מחדות החשיבה הרציונאלית, המפעמת בספר, חשיבה ללא פשרות, מעמיקה, מבוססת ידע וחודרת עד שאתה כולך מרותק לנאמר. אתה גם  נפעם מאומץ הלב לשטוח דעות כה מקטרגות על החוקים המובאים במקרא ומוצגים כמצוות התורה שניתנה למשה בהר סיני. לא כל שכן, שהוא אף יכפור בהמשך בהנחה זו לגבי מתן התורה. וכל זה בפני החברה הישראלית, גם זו החילונית, הרואה בטקסט המקראי בסיס לא רק לדת ולקיום היהודי במשך אלפי שנים  אלא גם לציונות.

מצד שני, הלב נצבט עד כדי דמעה למקרא מיספר מסקנות שעוד נפרוש אותן כאן והן בחינת קיטרוג ואפילו מסקנה פרובוקטיבית בעניין האנטישמיות. כך שחשתי שאין אפשרות שאסכים להן  למרות הדיון המעמיק.

עם זאת, כידוע, כל המכיר את יצירתו הספרותית וההגותית של משה גרנות יודע כי לדבריו יש להתייחס במלוא הרצינות וההערכה, גם שעה שאינך מקבל את מסקנותיו, שהריהו סופר פורה, מחברם של ספרי פרוזה למבוגרים וגם לילדים, ויש מהם שזכו לפרסים בעילום שם, הוא גם מבקר ספרותי, היה עורך כתב העת "מאזניים" ועורך "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים, בעל תואר ד"ר בספרות עברית, הוגה, מחנך, מפקח ראשי במשרד החינוך ומחבר ספרי חינוך, וכמובן, הוא  משתתף קבוע בעיתון זה, שהוא עיתון תוסס, סוער, בעל רמה גבוהה של דיון פוליטי וספרותי ושל יצירה ספרותית, והוא מפעלו הייחודי ורב-השנים של הסופר אהוד בן עזר.

לאור כל אלה, יש לי השערה (ביוגרפית, ונקווה שגרנות לא יכעס עליי) – מהו מקור המבט הביקורתי וחסר הרחמים שלו על המקרא, מבט שלדעתי, אעז ואומר כבר עכשיו, כעס וכאב כאחד מניעים בו את הגישה המדעית. אבל נדבר על כך בסוף.

ראוי אף להזכיר בקצרה שאת ספרו המחקרי הראשון על המקרא פירסם גרנות כבר בשנת 1986, והספר נקרא (לא פחות ולא יותר...) בשם "התנ"ך – כף החובה", וכמובן  שעורר סערה גדולה ואפילו בכנסת. שם  דרשו את פיטוריו ממשרד החינוך. וכי איך יפקח על חינוך ילדים  והוא בעל דעות כה ביקורתיות?

בקיצור – פרשה מרתקת לפנינו וניפנה לעיון בספר ונציג את מהלך הטיעונים כהווייתם.

הטיעון המרכזי ודרכי בנייתו

הספר נפתח בהצהרה המדהימה: "אילו האמנתי שיש אלוהים הייתי מגיע למסקנה שמכל העמים הוא שונא ואפילו מתעב רק את עם ישראל. הרי לפי האמונה האל הוא בורא העולם, מכוון את המהלכים ההיסטוריים ומשגיח על ברואיו כדי לגמול לכל פרט ולכל ציבור על פי זכויות וחובות – איך ייתכן אפוא שהגמול הקבוע של עם ישראל לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו הוא מסכת של סבל חסרת תכלה וקץ!"

יותר מזה, לאחר קטע זה, המובא גם על עטיפת הספר האחוריח, מובא  שם קטע המפרש תזה נוספת העולה מקושייה חמורה זו: המסה שתבוא להלן, הוא מצהיר,  גם מלמדת שאין  להבטחות הדת שום אחיזה במציאות. המסה מנסה גם להתחקות אחר הסיבות לשנאת היהודים הכרונית.

לאחר מכן, בספר עצמו, מוסבר במפורש כי בתנ"ך הנחת היסוד היא של שכר ועונש, כלומר –  שכר לצדיק ועונש לרשע, ובנוסף, הרי נאמר במקרא במפורש כי אלוהים אוהב את עמו ישראל שבו בחר. והרי רעיון הבחירה של עם סגולה הוא רעיון יסוד בכל כתבי הקודש. ואם כך, מדוע עד לפני כ-200 שנה לא היה עם שכה סבל מרדיפות, גירושים ופורענויות, הובל לגולה ונרדף קשות במשך 2000 שנה ובכל זאת לא חדל מאמונתו! וכי לא היה ראוי לפחות לגמול? אז היכן הגמול? ומה קורה עתה? וכי החיים כאן הפכו שלווים?

וכשהיה העם במדינתו, עוד טרם שתי ההגליות, מוסיף ומקשה גרנות ואתה נותר פעור פה – וכי למה? כי כאן נפתח מחקר מקיף, מעמיק ומבריק, מבוסס על עיון מוקפד במקרא ועל ידע המוכיח ומפרט את טענתו, אבל מאחר שאי אפשר להביא אותו בשלמותו נסתפק  בקמצוץ ממנו.

העיון נפתח בתקופת המקרא, והנחת היסוד היא שההגות הדתית מתעלמת לחלוטין מן המציאות ומכחישה אותה. שהרי במקרא, ודווקא בתקופה שבה בני ישראל לא קיימו את מצוות התורה וחטאו (לדעת גרנות ועל פי ביקורת המקרא –  התורה עוד לא היתה קיימת בכלל, וכל הסיפור על מתן תורה בהר סיני התחבר מאוחר בימי יאשיהו הרפורמטור הגדול) – דווקא אז התקיימו חיי מדינה עצמאית.

דוגמה מאלפת הוא מביא מספר ירמיהו, למשל, ואחר כך אפילו דן במרד בר כוכבא דיון רב פנים ומתומצת, ולאחר הדיון בימי העצמאות המקראיים הוא עובר להגליית העם, לגלות הארוכה, שאף בה, ועוד ביתר שאת, בכל דור ודור – "עומדים עלינו לכלותנו," ומוכיח במחקר מקיף להפליא כי "מתברר שגורלו של עם ישראל לאורך כל הגלות  הוא לחוות אין סוף גירושים," והוא מעלה ומפרט אין סוף אירועים, בעוד שידיעתנו בדרך כלל מועטת ומתמקדת בגירוש ספרד ואולי עוד שניים שלושה. אך זו רק ראשית הדיון.

עתה מוצגת  מסכת מדהימה של עלילות דם, ממש אין סופית, וכל זה בתמצות המבליט עוד יותר את אימת האירועים, והוא פורש את עיונו על המרחב הנוצרי ולאחר מכן על העולם  המוסלמי. ומה אומר? הסקירה הזאת אכן מדהימה למרות הטון הרציונלי שבה היא מתנסחת. הפעם אף החליט גרנות, ולדעתי בתבונה, שלא להרחיב בנושא השואה, שהרי נידון הרבה ועשוי להשתלט על הדיון. וכך הוא משלבו בדיון הכללי, ומגיע למסקנה שאליה חתר, שגם המשך האמירה, שלמרות הרדיפות "אלוהים תמיד מצילנו מידם," מופרכת לחלוטין, יותר מזה, אנחנו לא העם היחידי ששרד אלפי שנים. וכך הוא מוכיח. למשל, כי הפרסים שרדו כמונו בהחלט. אז מה הפלא שכאשר  כשאתה מגיע בקריאה עד עמוד 20 כבר נשימתך נעתקת, ואתה מתקשה לעבור לדיון רב המשמעות הנפתח בשלב זה באנטישמיות.

עם זאת, בפתחו של הדיון מציג גרנות שאלה מסקרנת: "מדוע מכל העמים השנוא ביותר בעולם הוא עם ישראל? לאורך ההיסטוריה נעשו בעולמנו אין ספור עוולות, אי צדק, עושק, מעשי נבלה, השתלטות על כברות ארץ בכוח הזרוע, השמדות המוניות, ומעולם לא גרמו המעשים האלה לשינאה תהומית כלפי מבצעיהם, כמו השינאה התהומית שמרבית העולם המערבי מפנה לעם היהודי?" (עמ' 24-25).

 והוכחות – לא חסרות לו, למשה גרנות, הידע עצום ומרוכז , שלא לדבר  כשהוא מגיע לזמננו, וכשהוא מציין שישראל מוקפת מדינות רודניות ומושחתות ואין אפילו מדינה דמוקרטית אחת בכל המזרח התיכון, ובכל זאת דווקא ישראל היא זו שתמיד משמשת מטרה לגינוי ולשינאה תהומית, אף שהיא המאויימת תמיד. מדוע?

הוא מביא בהרחבה ובעמקות הסברים שונים, כולל זה הדתי, אך טענתו המרכזית במסה היא כי "האמונה באל אחד קנאי ואכזר, המצווה להשמיד כל זכר לעבודת אלוהים אחרים, האמונה שיש רק אמת דתית אחת, והיא התגלתה לבחירי אלוה, המסוגלים לצטט את האל ולצוות צווים, שמי שחורג מהם מתחייב בנפשו – האמונה הזאת היא הסיבה העיקרית לאנטישמיות החריפה." (עמ' 31). אך בהמשך תתברר טענתו שהמקור להשקפה זו הוא בתורת ישראל, בספר דברים.

ומדוע אמונה זו היא הבסיס לאנטישמיות?  בדיון נרחב ומקיף טוען גרנות שכך הוא –  שלמרות  שדרישה כזו אינה יכולה להתקיים לאורך ימים ולא התקיימה אפילו ביהדות עצמה. אף על פי כן היא התקבלה  גם בשאר העמים, באמונה הנוצרית ולאחר מכן באיסלם. תחילה הם  אימצו את האמונה באל יחיד, אמנם לאחר מכן הם שינו תפיסות יסוד ובנו דתות בעלות אופי שונה מן היהדות ומאמונות אחרות, אבל הם שמרו על עקרון האל הקנאי והמעניש הדורש השמדת כל אלה שאינם מאמינים בו ובאותו אופן שהם מאמינים בו. כך נהגו הנצרות בברית החדשה ובעיקר מאוחר יותר האיסלם בקוראן. את הטיעון הזה גרנות מנמק בהרחבה יחסית, ומכאן טיעונו שכך נוצרה הדה-הומניזציה של היהודים, שהולידה שפיכות דמנו ופורענויות ללא תכלה וקץ, וראייה – שכל זה לא היה  בזמן שעמי העולם היו עובדי אלילים.

מה אומר? לי עצמי קשה מאוד לקבל את הטיעון שאנחנו מקור הרצחנות שבאה מתוך אמונה, ואת הנמקותיו, גם אם החריפות הרציונלית של גרנות בנוייה לתלפיות. אכן, לא חוקרת מקרא אני ולא ידענית בחקר דתות, ולמרות שכבר תוך קריאה ניהלתי איתו פולמוס שקט במחשבותיי, אסתפק בהערה זו. לא כל שכן שלא אכנס לדיון עם הטיעון המלווה, על פיו האמונה היהודית הזו התפתחה בתהליך של מאות שנים ולא ניתנה כתורה מאלוהים למשה בהר סינ,י כפי שהתנ"ך מציג, וכפי שהיהדות וההוגים הדתיים מאמינים.

הוא מביא טיעונים ודוגמאות מהמקרא, מסתייע בביקורת המקרא, דן במעמד האישה הנמוך והמושפל שבו. רק כבדרך אגב הוא מציין, שהרי אין זה נושאו,  שחז"ל אכן הבינו היטב שיש צווים שלא ניתן לקיימם כלשונם ושינו אותם (עמ' 49).

אפשר אף להוסיף ולטעון כנגדו כי הנצרות והאיסלם כבר הכירו יהדות שונה, ולהוכיח שלא מאיתנו לקחו את העיקרון האכזר. אבל מי אני שאשפוט בנושאים אלה שאין לי בהם כל השכלה מיוחדת.  הבעייה היא  שהיה לי קצת קשה לקרוא את המסקנה כי "התורה  משליטה טרור" בענייני אמונה ותובעת עונשי מוות, הכאות, קיצוץ איברים ועוד, כולל הלשנה על קרובים אם סרו מאמונתם, וזאת ללא השלמת הדיון בחכמי ישראל מאוחרים יותר. והאמת היא, שהוא עצמו מציין שיביאו את הטיעון הזה כנגדו, אלא שזה לא הנושא שלו אלא התורה כטקסט מקודש.

עניין נוסף שגרנות מפתח דיון עליו הוא מעמד האישה על פי חוקי המקרא, מילדותה בבית אביה ועד נישואיה ובחיי המשפחה, ובכולם הוא מבקש להוכיח כי  מעמדה הוא כשל קניין. וכיוון שכך, אם תסטה, למשל,  ותאבד את בתוליה – תישרף ללא כל רחמים. מכאן הוא אף עובר לדיון  בנושא הקורבנות רב החשיבות, ומצביע על היעדר הרחמים. והוא שב לדיון בציווי להשמיד השמדה טוטאלית את העמים עובדי האלילים והחוטאים היושבים בארץ. שהרי לפי המקרא רק אמונה אחת, זו שבאל יחיד – היא בעלת התוקף, ואחרים חייבים להישמד. כדוגמה הוא מביא את משלו של  יחזקאל הנביא שבו הוא ממצה את התפיסה שאלוהים הוא כגבר המקנא קינאה מטורפת לשתי נשותיו, הלא הן יהודה וישראל ולא יחוס עליהם אם יעבדו אלילים.

 העיון המקיף הזה, שכלולה בו גם הטענה שמנומקת היטב, שדווקא הרפורמטורים הגדולים בימי העצמאות המקראיים, אלה הנאמנים לאל היחיד, והעם היהודי שבמשך 2000 שנות גולה שמר על נאמנות מוחלטת לאמונתו ולדתו, דווקא הם אלה שסבלו מיתות ופורענויות. מסקנתו היא ש"המאמין התמים שלא היה לו מושג כי הטקסטים הנוראים האלה לא נכתבו מפיו של משה בהשראה אלוהית, אלא על ידי בני סמכא בעיני עצמם," – ציית לכל הצווים הללו. כל זאת, למרות שיש בתורה עצמה גם חוקים שמנעו כל אפשרות לקיים מסגרת מדינית כהלכתה.

בסופו של הדיון מניח גרנות, כפי שכבר הראנו, שהוא לא דן במהותה של היהדות כפי שנתגבשה במשך הדורות, אף שהוא מודע לכך כי אליהם המאמין יפנה אותו לשם הפרכת דעתו על חז"ל והפוסקים האחרים. אבל לא יהא בכך, לדעתו, כדי להפריך את עיקרי התזה שלו.

יותר מזה, לאחר סיומה של המסה הוא מוסיף עיון קצר וחריף בספר דברים, עיון שתכליתו ביסוס עמוק עוד יותר של תפיסותיו. ואכן הוא צודק, לדעתי, בעובדות רבות, כמובן, אלא שהקושי הוא לגבי המסקנות.

ניסיתי למסור כאן בהרחבה יחסית את התיאוריה הנועזת  של גרנות, אך אני,  שלא חוקרת מקרא ולא ידענית בו, לא רואה עצמי מוסמכת להעיר על הדברים. נכון שבכל זאת העזתי לבטא בהיסוס תגובות פולמוס אחדות, אבל יש להודות  שהייתי מרותקת כולי לקריאת הדברים, ואז שאלתי את עצמי אולי יש מקור ביוגראפי שהשפיע על גרנות להקדיש כל כך הרבה שנים ומאמץ אינטלקטואלי  כביר לנושא הזה, שהרי רק כאב גדול עשוי להוליד ראייה נוקבת כזו?

ומה דעתי? ויסלח לי המחבר שאני פולשת לחייו. להבנתי, השואה, אותה עבר גרנות כילד  ברומניה, שלמרות שהיא נחשבת מתונה יחסית בתקופת השואה, לא מעט מיהודיה נרדפו וניספו,  השואה היא שטבעה בנפשו את הכאב הגדול, את התהייה האינטלקטואלית על מקור השינאה וההשמדה, והיא שחידדה את היכולת לנסח תיאוריות מורכבות בתמציתיות ואף להביאן בנוסח ברור לכל קורא.

הסבר זה אף מוצא חיזוק לאור קריאה בסיפוריו, שבהם ראינו כמה אהבה יש בליבו ל"פרומושקאים", הלוא  אלה יצירי דמיונו  המתארים את אנשי העיירה היהודים ברומניה, והלא הם אלה שנרצחו.

מכל מקום, יהא ההסבר אשר יהיה, ראוייה המסה הזו לקריאה ולהתמודדות של אמת עימה.

ארנה גולן

אהוד בן עזר: ראוי להמליץ למורי בתי הספר בישראל, גם הדתיים החרדים והערבים, לקרוא את ספרו של משה גרנות וללמֵד אותו לתלמידיהם! ספר חובה במערכות החינוך הישראליות!

 * * *

אילו האמנתי שיש אלוהים

הבטחות הדת אל מול העובדות

מאת משה גרנות

הוצאת צבעונים

"אילו האמנתי שיש אלוהים, הייתי מגיע למסקנה שמכל העמים הוא שונא, ואפילו מתעב, רק את עם ישראל, כי הרי הגמול הקבוע של עם ישראל לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו הוא מסכת של סבל, פורענויות וניסיונות השמדה."

המסה "אילו האמנתי שיש אלוהים" מאת ד"ר משה גרנות מצביעה על כך שאין להבטחות הדת שום אחיזה במציאות. המסה מתחקה אחר הסיבות לשנאת היהודים לאורך הדורות.

מחיר הספר ברכישה ישירה – 40 שקל

ספר דיגיטלי – 30 שקל

במשלוח בדואר מהיר – 50 שקל

טל. 03-5494915

granotmoshe@walla.co.il

ביט: 050-3399934

* * *

רוֹן גֵּרָא

כּוֹכָב רָחוֹק

מֵת יוֹם,

עֲיֵפוּת שׁוֹקַעַת

בְּנַפְשִׁי.

טַעַם זִכְרוֹנוֹת

זוֹרֵם בְּדָמַי.

מְשַׁלֵּחַ בִּי

כְּאֵב.

בְּדִידוּת

פְּחָדִים.

מִבַּעַד –

תָּוֵי פָּנִים

חֲרוּשֵׁי טֹהַר.

תָּרִים

אַהֲבָה.

מֵת  יוֹם.

כּוֹכָב רָחוֹק שָׁט

בֵּין עֲנָנִים

מְנַצְנֵץ לִי

לְלֹא קוֹל

עַל שְׁעַת

הֲרַת חַיַּי.

שִׁכּוֹר כֻּלִּי

תּוֹהֶה

נִכְלָם.

רוֹן גֵּרָא

* * *

בלפור חקק

פרידה ממשורר – דברים על אהרן זכאי ז"ל

(2021-1929)

אהרן זכאי ז"ל נפטר לפני חודשיים. דברים מעטים פורסמו עליו, ואני חש צורך לומר להציב יד לדמותו: הוא היה אדם יוצא דופן ומשורר חשוב.

כמשורר הוא הופיע על הבמה העברית בשם "אהרן זכאי", למרות שבפועל שמו היה זכאי אהרן. בערבית שמו היה זַכִּי, והוא נולד על פי עדותו בשנת 1929. הוא נפטר בן 92, על פי עדות זו, למרות שבתעודת הזהות נקבעה לו שנת לידה: 1921. לפי תעודת הזהות שלו, הוא הלך לעולמו בן 100. צילמתי את תעודת הזהות, אך הוא טען כל הזמן שמשרד הפנים טעה. למרות שזכה להגיע לשיבה טובה, המשוררים ששמעו על פטירתו הגיבו בעצב רב.

פעילותו בעיראק טרם עלותו ארצה

אהרן זכאי נולד בעיר כַּרְכּוּךּ בצפון עיראק בשבועות תרפ"ט (14.6.1929). יומיים אחרי לידתו נפלה אחותו בת השלוש זַכִּיָּה מן הגג ומתה. עקב כך אימו היתה בשיברון לב גדול והפסיקה להיניק אותו, כך סיפר. בעקבות המוות של אחותו, קראו לו זַכִּי. זמן קצר אחרי לידתו, המשפחה עברה לגור בעיר מוצל. בעלותו ארצה נקבע שמו: זכּאי, אך ביצירותיו ותרגומיו בערבית המשיך לחתום בשם: זַכִּי.

הוא למד בבי"ס אליאנס ע"ש לורנס כדורי במוצל, סיים בי"ס התיכון הממשלתי ובחינות הבגרות בהצטיינות ב-1946. לדבריו, הפגין כישרונות יוצאי דופן, ולכן מונה למורה בכפר נידח קָרָה-תַפָּה במחוז סוּלַיְמָנִיָּה, אך בדרכו לשם ממוצל דרך אַרְבִּיל וכַּרכּוּךּ, ניצל בנס בתאונת דרכים קשה. זה היה ביום א', 3 בנובמבר 1946, למחרת ציון יום הצהרת בלפור. יום זה נחשב אצלו יום הולדתו השני. לאחר שהחלים מפציעתו. בשנה זו, 1947, היתה לו פעילות רבה בעיתונות העיראקית: הוא הוזמן לכתוב תחקירים ומאמרים. מכיוון שתחקיריו היו ביקורתיים מאוד,  העורך הפסיק את פרסום מאמריו.

בתחילת שנת הלימודים תש"ח (1.9.1947) הצטרף זכאי אהרן לסֶגֶל המורים של ביה"ס 'אליאנס' (שבו למד בילדותו), עד עלותו ארצה ב-13 במרס 1951 (ה' באדר ב' תשי"א). בארץ, בשנת 1956, הוא פירסם מאמר בעיתון "מחברת", ביטאון חברת 'אליאנס' בירושלים, בשם "נכנסתי תלמיד יצאתי מורה," על תקופה זו.

 יום הגיעו לארץ נחשב אצלו יום הולדתו השלישי, כך אמר לי,  והוא ציין אותו כל שנה בנוסף על ימי הולדתו הראשון והשני.

 אחרי שבועיים ב"שער עלייה" ליד חיפה, עבר למעברת טבריה, שבה שימש כמורה שנה אחת (1952), וכמורה בביה"ס "אַחֲוָה" בעיר טבריה במשך שלוש השנים הבאות עד 1955. כל זמן היותו בטבריה הוא התגורר בפחון מס' 96 במעברה ב'.

פעילותו החינוכית והספרותית

 באוגוסט 1955 אחרי נישואיו לרבקה אהרן (לבית קצביהו), לימים משוררת וסופרת, הם עברו יחד למעברת תלפיות בירושלים, שבה שימש כמורה בבית ספר 'אליאנס'- כי"ח לבנים. זו היתה סגירת מעגל בשבילו: לחזור לבית ספר 'אליאנס'. במקביל למד באוניברסיטה העברית וסיים לימודיו כבוגר בשפה וספרות ערבית וספרות עברית, בהצטיינות. באותו זמן התחיל לעבוד ב'קול ישראל בערבית' כעורך תוכניות ספרותיות, ביניהן "מבחר מהשירה העברית החדשה בתרגום לערבית" ו"פינת הסיפור". הוא שימש גם כעורך אחראי במערכת החדשות בערבית עד צאתו לגמלאות.

 אהרן זכאי היה פעיל בתנועת "החלוץ" המחתרתית וחיבר שירים בעברית בשתי חוברות: באחת – השירים שחיבר עד כ"ט בנובמבר 1947 וקרא אותה בשם "דמעות יהודי בגולה", ובשנייה – השירים שחיבר אחרי זה וקרא אותה בשם "שמחות יהודי בארצו". בשיחה איתו הבנתי, שאינו יודע מה עלה בגורל שתי חוברות אלה.

בזמן ששימש בהוראה בטבריה היה גם פעיל תרבות במועצת הפועלים וחבר הוועד הפועל של מועצת המורים למען קק"ל. בין שאר פעילויותיו הספרותיות היה זכאי ממייסדי אגודת המשוררים בלשון הערבית בנצרת בשנת 1954 והשתתף בקובץ "אַלְוַאן מִן שִׁעְר אַלְעַרַבִּיָּה פִי אִשְׂרָאִיל" (גְּוָנִים מִן הַשִּׁירָה בַּשָׂפָה הָעֲרָבִית בְּיִשְׂרָאֵל) שהופיע בנצרת ב־1955 יחד עם שנים־ עשר משוררים, ארבעה מהם יהודים [זַכִּי בנימין (אהרון זכאי), סַאמִי אִיבְרָהִים מוּעַלִּים (פרופ' שמואל מורה), סַאלִים אַלְכַּאתִיב (שלום כַּתָּב) וסָלִים שעשוע (עו"ד שלמה שעשוע). וכן תשעה משוררים ערבים.

הוא פרסם שירים ותרגומים מהשירה העברית בירחון "אַלְמוּגְ'תַמַע" (החברה), שהופיע בנצרת בעריכת המשורר מִישֵׁל חדאד. זכאי היה ממייסדי כתבי העת "אוגדן", והביטאון הדו-לשוני (עברי-ערבי) "מפגש"-לִיקַא'א. הוא גם היה המייסד ועורך של כתב העת "מנחת אשור", ביטאון המרכז למורשת יהדות מוצל בטירת כרמל.

 הוא פירסם מאות שירים ועשרות סיפורים בעברית ובערבית במקור ובתרגום בכתבי עת שונים, ב-1957 פירסם ספר שירים ראשון בשם "אל חופו של רעיון" בהוצאת "קריית ספר". זה היה ספר שירים ראשון של עולה חדש מעיראק שפורסם בישראל. הממסד הספרותי חיבק אותו והרעיף עליו אהבה. ש"י עגנון פקד אותו בביתו במעברת תלפיות בבוקר שבת, וכן פרופ' ש"ד גויטיין, והם גם כתבו לו מכתבים. ביטאון "הפועל הצעיר" פנה אליו, לאחר צאת ספרו, והם פרסמו מאמרים ושירים שלו. אגודת הסופרים העברים הודיעה לו שהוא מתקבל לאגודה לאחר ספר אחד.

האיש שתרגם את שירי ביאליק לערבית

ב-1958 פירסם את הספר "מוּטַאלַעַאת אִיסְרַאִילִיָּה" ("מקראות ישראליות") בהוצאת משרד החינוך והתרבות. זוהי למעשה אנתולוגיה של הספרות העברית החדשה בערבית, שיצאה לאור לרגל עשור לעצמאות ישראל. ב-1964 פירסם תרגומים לערבית של מבחר משירי ביאליק בקובץ דו-לשוני בהוצאת "בית ההוצאה הערבי" של ההסתדרות. זה היה הספר הראשון של תרגומים לערבית משירי ביאליק. התרגום שלו לשירי ביאליק היכה גלים, והוא קרא מתרגומי השירה לביאליק בתחנת הרדיו של 'קול ישראל בערבית'.

 ב-1978, במלאת שנה לפטירת רעייתו רבקה אהרן, פירסם מבחר מיצירותיה בשירה ובסיפורת מתורגם לערבית, בשיתוף עם ידידו הסופר ד"ר מחמוד עבאסי. הספר ראה אור בשם "בָּאקַתּ אֻקְחֻוָאן עָלָא אַגְ'נִיחָתִּי חָמָאִים אוּרְשָׁלִימִיָּה" ("זֵר חַרְצִיּוֹת עַל כַּנְפֵי יוֹנוֹת יְרוּשָׁלְמִיּוֹת"). בשם הזה נרמזו שלושת הספרים שלה: "זר חרציות" (סיפורים), "כנפי יונה" ו"חמש יונות בירושלים" (שירים).

 ב-2011 הוא זכה בתואר יקיר אקו"ם.

ספר שיריו השני יצא לאור בעריכתי

בשנת 2015 יצא לאור ספר שיריו השני "אל חופים אחרים". הספר יצא לאור בעריכתי, ואני חייב להדגיש שערכתי את הקובץ בהתנדבות, וליוויתי את תהליך ההפקה שלוש שנים, עד שהוא ברך על המוגמר – הספר יצא בהוצאת "צור אות", 124 עמודים.  כמחווה לידידותנו, הוא פירסם בספר שיר בשם "גשרים", שמוקדש לי (עמ' 105).

בפרק הסיום לספר השירים הוא צרף 'אני מאמין' אישי', וכך כתב:

"מאז היותי נער ותלמיד תיכון אני כותב שירה, גם בערבית וגם בעברית, השירה היא כמו מראה המשקפת ומפרשת עבורי את חיי, ומעניקה לי את המשמעות והפשר לכל מה שקורה לי ומסביבי. באמצעות השירה אני מפליג אל חופים אחרים ושואל את השאלות הגדולות של חיי.

 "השירה עבורי היא גם מסע לעבר חופים לא מוכרים לי, חופים ארציים וחופים רוחניים, וכל כתיבה של שיר היא בעיניי כמו יציאה אל מסע חדש, שבמהלכו נגלים לי עולמות חדשים."

גם בהיותו בגמלאות, המשיך להתנדב במחלקה הערבית של 'קול ישראל', לקרוא את העיתונות הערבית ולהכין להם תמציות של מאמרים. הייתי לא פעם בחדר המְתנה של המחלקה וראיתיו בעבודתו זו, ובהכנת הספר ישבנו לא פעם בחדר האוכל של רשות השידור ועברנו על השירים. באחד המקרים שהוא נקרא לשדר מושגים לחג, צילמתי אותו באולפן שידור בהיותו למעלה מגיל 80.

כשהלך לא פעם לתחנת 'קול ישראל' ברחוב הלני המלכה בירושלים, בימים של טרם תאגיד, היה נוהג לומר שהוא 'עובד שחר'. התואר הזה קסם לנו המשוררים באירועים בירושלים.

כתבתי עליו שיר בעודו בחיים ונקטתי במושג 'עובד שחר', שמתקשר בעיניי לעבודה בבית המקדש. מכיוון שהשם "אהרן" מתחבר בתורה ל'אהרן הכהן', קראתי לשיר 'מטה אהרן'.

מטה אהרֹן

מאת בלפור חקק

למשורר אהרֹן זכאי

הַכֹּהֵן עוֹבֵד שַׁחַר הוּא

בְּיָדָיו הַמַּחְתָּה

מַקְרִיב תָּמִיד שֶׁל שַׁחֲרִית

אוֹמֵר שִׁיר תּוֹדָה

בְּסֵדֶר הָעֲבוֹדָה

הַכֹּהֵן מְשׁוֹרֵר הוּא

כּוֹתֵב פְּתָקִים עַל מַחְתָּה

שֶׁל גֶּחָלִים

בּוֹעֶרֶת מִנְחָתוֹ כְּקָרְבָּן

בּוֹעֲרוֹת הַמִּלִּים

זַכַּאי הוּא לִפְנֵי הַבּוֹרֵא

מְשׁוֹרֵר כָּל שִׁיר בְּמוֹעֲדוֹ.

אֶת הַדּוֹרוֹת הוּא כּוֹתֵב וְקוֹרֵא

מַטֵּה אַהֲרֹן בְּיָדוֹ.

וְעַד שֶׁכָּתַב שִׁיר וּתְהִלָּהּ

וּכְבָר הַשַּׁחַר עָלָה.

בלפור חקק

* * *

נעמן כהן

התמחות

מקצועות רבים בארץ דורשים התמחות. רופאים, פסיכולוגים, עורכי דין, ראיית חשבון ועוד. יש מקצועות שעצם העיסוק בהם כבר הופך אותך למומחה.

שר האוצר, החליף העתידי, יאיר למפל-לפיד, טען שלמרות שהחוק מחייב אותו, שר החוץ לא צריך להשתתף בדיוני קבינט הקורונה, "כי זה לא חלק מתחומי עיסוקו והתמחותו." שר החוץ בטוח שהוא אינו צריך התמחות, הוא כבר מומחה, אבל "מומחה" "בחוץ", ולא בקורונה.

https://twitter.com/GadiTaub1/status/1423151688064638977?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

והנה "המומחה" "בחוץ", למפל-לפיד שעשה צחוק מעצמו באנגלית, ממליץ למנות שגרירה בצרפת אישה שאינה דוברת צרפתית. שהרי לא חשוב כלל מה היא יודעת, ואם תביא תועלת, אלא רק אם היא חברת מפלגה נאמנה במפלגת "הפיהרר פרינציפ" של ה"מומחה" ל"חוץ". מובן מאליו שבצרפת כבר החלה ביקורת על מינוי יעל גרמן לשגרירה במדינה: מאחר והיא "לא יודעת את השפה." ומי כמו הצרפתים רגישים לשפתם.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=710513&forum=scoops1

ביום קיץ יום חום ילדים ערבים בירדן חולמים להיות פדאיון

קייטנה של ילדים ערבים שטה בקייקים בכפר בלום ושרה בהדרכת מדריכיהם שברוחם ובדמם הם יהפכו לפדאיון:

https://twitter.com/home

אז כמו בשיר היפה של נעמי שמר ל"שיר זה כמו להיות ירדן" נאחל להם שיגמרו בים המוות.

(מירי אלוני: לשיר זה כמו להיות ירדן:)

https://www.youtube.com/watch?v=O4P6HKxB0HE

כששומעים את החלאה, אי אפשר גם שלא להיזכר בשירו היפה של נפתלי הרץ אימבר המתפלל שחלאת הארץ תישטף בירדן: (מוסיקה אברהם צבי אידלזון)

הלאה ירדן הלאה זול

הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זֹל!

יֶהֱמוּ גַּלֶּיךָ,

עֲלֵי גְדוֹתֶיךָ שְׁטֹף וְגֹל

חֶלְאַת אַרְצֶךָ.

כְּקוֹל רַעַם הַרְעֵם קוֹל

בַּהֲמוֹן מֵימֶיךָ

מְסִלַּת צִיּוֹן לָנוּ סֹל

נַחְנוּ אַחֲרֶיךָ.

הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זְרֹם

תִּכָּתֵב לַדּוֹרוֹת,

כִּי לַיְלָה כַּיּוֹם

אֲנַחְנוּ עַל מִשְׁמָרוֹת.

הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זְרֹם

יֶהֱמוּ מִשְׁבָּרֶיךָ,

נַתֵּק מוֹסֵרוֹת, שַׁבֵּר עֹל

שָׂמוּ עָלֶיךָ.

קָבְרֵם שָׁם בִּגְדוֹת הַחוֹל

וְהַרְעֵם בְּגַלֶּיךָ

בְּנֵי יַעֲקֹב יִשְׁמְעוּ הַקּוֹל

יָבוֹאוּ לְעֶזְרָתֶךְ!

גַּל לְגַל, תְּהוֹם לִתְהוֹם

יְסַפֵּר אָז הַקּוֹרוֹת

כִּי לַיְלָה כַּיּוֹם

אֲנַחְנוּ עַל מִשְׁמָרוֹת.

הנה הביצוע היפה של שמעון פוססורסקי-ישראלי, הלאה ירדן הלאה זול:

https://www.youtube.com/watch?v=5LlhVH0f3ic

הרוצחים הערבים כמופת וכדוגמה לנוער הערבי בישראל

המחבל רושדי אבו מוך, מבקה אל גרבייה, שרצח ב-1984 את החייל משה תמם ית"ד (ישראל תיקום דמו) קיבל קיצוב עונש משמעון פרסקי-פרס החנף, ושוחרר מהכלא לאחר 35 שנה. המחבל המשוחרר התקבל כגיבור לאומי בכפרו, ובכיר רע"ם איברהים צרצור, השתתף בקבלת הפנים החמה למחבל המשוחרר:

https://www.israelhayom.co.il/article/867629

מי שעוד שמח בשחרורו של המחבל הרוצח היה כמובן גדעון לואי (לוי) "לורד האו האו הישראלי", שאמר: "דווקא בשבוע השואה ניתן היה לצפות לרגישות לכאבו של הזולת..."

https://www.ice.co.il/hotnews/news/article/816216

מאז שחרורו מהווה המחבל מוקד לעליה לרגל של נוער ערבי הרואה בו גיבור לאומי.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=707404&forum=scoops1

בדרך לאזכרה למשה תמם ז"ל, גילתה סבתא גליה שמפלגת רע"ם בממשלה עושה מהרוצח הנתעב גיבור לאומי ומופת לדור הצעיר והמשפחה פונה לממשלה לבטל את אזרחותו.

בני משפחת תמם התמימים תמכו פומבית במערכות הבחירות האחרונות בבנט ושקד, ואורטל תמם אף השתתפה במאמצים הליליים לאתר את הקולות החסרים לאחר שמפלגת "הימין החדש" לא עברה את אחוז החסימה

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=708837&forum=scoops1

ועכשיו נשאלת השאלה: למה אין בארץ עונש מאסר עולם, ובמיוחד למחבלים? ולמה אין שוללים את אזרחותם של מחבלים המזדהים עם האוייב?

הנה רשימה של מחבלים רוצחים, ערבים אזרחי ישראל המקבלים מיליונים מהרש"פ שיש לשלול את אזרחותם:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=707826&forum=scoops1

האם הממשלה הלא ציונית, ממשלת לפיד-בנט-עבאס, תיכנע למפלגת "האחים המוסלמים" בהם היא תלויה ותימנע משלילת אזרחותם של מחבלים הערבים ובכך תעודד את הטרור הערבי-מוסלמי?

ירושלים בירת ישראל?

ממשל ג'וסף רובינט ביידן החליט לעכב את הפתיחה מחדש של הקונסוליה האמריקנית בירושלים עד אחרי שהממשלה החדשה בישראל תעביר את התקציב בתחילת חודש נובמבר,

ההחלטה האמריקנית הגיעה בעקבות בקשה של לשכת ראש הממשלה נפתלי בנט, ושר החוץ יאיר למפל-לפיד להמתין עם המהלך, כדי לייצב את מעמדם בשלטון. החלטת ביידן מראה עד כמה חשוב לממשל ביידן לסייע בייצוב הממשלה החדשה בישראל ולא לבצע צעדים שעלולים לפגוע בה.

בתוך כך, גורם ישראלי בכיר אמר כי ראש הממשלה בנט מתנגד לפתיחה מחדש של הקונסוליה בירושלים כיוון שהדבר מתנגש עם ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל.

הקונסוליה האמריקנית בירושלים היתה במשך למעלה משני עשורים הנציגות הדיפלומטית של ארצות הברית לרשות הפלסטינית. הקונסוליה נסגרה ב-2019 על ידי ממשלו של נשיא ארצות הברית הקודם, דונלד טראמפ, ומוזגה אל תוך השגרירות האמריקנית בירושלים. ביידן הבטיח לפתוח מחדש את השגרירות, שנחשבת לתפוח אדמה פוליטי לוהט בישראל.

יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו התבטא כמה פעמים נגד ראש הממשלה נפתלי בנט ושר החוץ יאיר למפל-לפיד בנושא הקונסוליה האמריקנית, וטען כי הם נכנעים לממשל ביידן בנושא.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=708738&forum=scoops1

האם ייכנע בנט למנצור עבאס שבו הוא תלוי ותמורת שלטון יוותר על הריבונות הישראלית בירושלים ועל ההכרה האמריקאית בה כבירת ישראל ויאפשר לפתוח בה קונסוליה שתשרת מדינה זרה?

נתניהו – אווילות או מהלך מבריק

כשבנימין מיליקובסקי-נתניהו הכשיר את "האחים המוסלמים"-רע"ם, תמורת הממלכה. ניבאתי שבדומה לריצ'רד השלישי שהציע ממלכה בתמורה לסוס, ונשאר בלי ממלכה ובלי סוס. כך גם יישאר נתניהו. וצדקתי. ניבאתי כי הדבר יביא נזק למדינה לעם ישראל, ובייחוד לו עצמו. וצדקתי. "נתניהו," כתבתי, "כרה בור וייפול לתוכו." וצדקתי.

כמה עצוב לראות את אלי ורד חזן, היום דובר הליכוד, בתדרוך פנימי לפעילי ליכוד בפברואר. מסביר "מה לענות" להתקפות של ימינה והציונות הדתית בעניין הכשרת מנצור עבאס. "הכשרת נתניהו את מנצור עבאס," מסביר חזן, "זה מהלך מבריק של נתניהו."

https://twitter.com/BenCaspit/status/1422552352863801344

אין ספק, מהלך כל כך "מבריק" של נתניהו, שהביא להדחתו מהשלטון, ולנזק גדול למדינה ולעם ישראל.

מתנגדי החיסון יממנו את אישפוזם

מתנגדי חיסון רבים מצהירים על התנגדות אקטיבית לקבלתו. ביניהם חרדים, וחילונים בעלי תורות קונספירציה המסרבים להתחסן נגד הקורונה. למרות שיש לראות בכולם בחינת "דין רודף" מפני שהם מהווים סיכון לחיי אחרים, אסור בשום פנים לחייבם בחיסון.

השיטה הטובה ביותר היא מתן תמריץ חיובי ושלילי. למשל: לא יועלה אדם ללא חיסון על מטוס, רכבת, אוטובוס, לא ייכנס לתיאטרון, קולנוע, מסעדה וכדומה. והחשוב יותר יוכרז כי כל אדם שסירב לקבל חיסון וייחלה בקורונה, יחזיר למדינה את מלוא עלות אישפוזו. (איך אמר קארל הלוי-מרקס: "אלוהים של היהודים זה הממון"). ובכל אלו תבוא לציון גאולה.

את הדברים האלו כתבתי בתחילת מגיפת הקורונה. היום קשה להבין למה הדבר טרם נעשה?

נעמן כהן

* * *

אסתר רַאבּ

על המזח

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

משהו השתבץ לתמונה בחייהם של השניים, תמונה שלא הם יצרוה – אלא כוחות שמעבר להכרתם, שמעבר ליכולתם – עשוה לשלמה בתכלית השלמות, הכרתית, וכאילו נוצרה מששת ימי בראשית בידי הכל-יכול היוצר עצמו.

היא עולמות הרבה היו לה בניגלה ובסתרי סתרים שלא גילתה אף בהכרה לעצמה, היה לה עולם הלילה ומלוכה רבה על צבא שמיים ורזים שהתהלכו ביקום בלילות קיץ חשוכים ועמוקים או בצבוץ עשבים לאחר הגשם הראשון, ושיח לה ארוך עם אדמה שחורה מצמיחה כמהין, עם אדמה אדומה המצמיחה כלניות ועם חולות-ים מכוסים שיחי-בר פרועים ושסועים בוואדיות בודדים.

הוא היה חי בניגלה. "האם אין בדעתך ללכת הערב לקולנוע, הרי ז'ודי גרלן משחקת?" שאל.

"כן, נלך," אמרה, וחשבה: הוא הפיקולו בתזמורת שבי, זה הצרחן הגבוה והעליז, ואילו לי הוא נחוץ כי אקורדי-הבס שלי יהיו יותר מדי כבדים [לבדם] בלעדו.

"הלוך נלך אהובי," הגתה עמוקות כיונה.

הוא צחק בפה שהיתה בו גם טפשות וגם עקשנות, ולתמהונה מרירות רבה.

"נלך," אמר, והחל צועד ארוכות בשביל אשר בגדותיו הסתופפו חרולים ועשבי-בר בשפע פראי ועסיסי, כרגיל בתקופה של השנה בגללה. הוא צעד לפניה והיא נשרכת אחריו.

"חכה לי, חביבי, אנשים יחשבו שאנו נשואים ואל לנו להטעותם," חייכה לו בהרבה שיניים לבנות.

הוא נעצר והתנדנד מעצם העצירה, חיכה לה, הרים זרועה והניחה על זרועו – ותמכה בכל קשי גופו. אור עברה, הינה על זרועו זו אפשר להישען כעל מעקה ברזל, לא יפול ולא ימוט לעולם. תישען על מעקה הברזל הזה ותחפש ביטחה שהוא מקנה לה אולי לזמן ארוך ואולי לזמן קצר? ואולי עד סוף ימיה? והיא רצתה לתאר לעצמה את שערו הזהוב הופך לבן – ואת הזקנה הקטנה והמאושרת המדדה אחריו.

אך הוא הרגיש שמשהו מתרחש בקירבה, משכה אליו ונשקה בעוז לעיני כל. "נלך לאכול דגים? הרי המסעדה לפנינו," אמר.

צעדיה התרוממו מול צעדיו ושניהם חטיבה אחת.

כאן היה הים אחר מאשר מגובה. כאן היכה גלים קטנים שנשברו אל קיר המזח בהמייה קצרה שבליחוך שפתיים, המים היו זרועים פסולת וקרעי נייר, ועדת שחפים לבנה אפורה התגודדה מעל למים, הם התחברו ונפרדו כשכנפיהם עוברות מלבן לאפור ומכסף לכחול לפי תפנית המעוף ומשחק האור עליהן, נערים יחפים לבושי קרעים עמדו על הגדה, קלפו תפוחי-זהב, זרקו קליפותיהם בשחפים, ריח דגים עלה מן המים וריח טיגונם בשמן ממיטבח המסעדה.

"נשב," אמר, וקירב אליה כיסא ליד שולחן שרגליו עמדו בקצה המזח ממש. לאחר שישבו כמה רגעים נידמה היה להם שהם צפים על פני המים, הגדה כאילו לא היתה עוד חוצץ ביניהם לבין הים השטוח לפניהם – אכלו דגים מטוגנים ונידמה להם שהים וריחו בין שניהם –

אסתר ראב

*

נכתב: שנות ה-40 לערך, או ראשית שנות ה-50. תקופת התרחשות הסיפור: שנות ה-40 לערך, בתל-אביב. אלה שני עמודים ועוד מחצית עמוד מבלוק-מכתבים בינוני, מתוך סיפור ללא שם, ללא התחלה וללא סיום. מחצית העמוד שולבה בתוך הטקסט.

* * *

עדי בן-עזר

אפרודיטה 25

רומאן

בהוצאת "אסטרולוג" 2002

פרק חמישה-עשר

אולי זה מהבראוניס?

"ראשית," אמר בקול רועד, כביכול כמו יֶקה קשיש, "נו מילא, איך אומרים אצלנו, שיהיה רק טוב, שיהיה במזל."

תקעתי בו מבט קצר-רוח, מפציר שיהיה רציני, לשם שינוי.

כל זיק של הומור נמחה מפניו. קטר הרכבת בלשונו צבר תאוצה, ודהר קדימה במלוא העוצמה: "כבר סיפרתי לך על השכונה שבה גדלתי, נכון? על הנרקומנים ששרצו סביבנו מגיל אפס, ועל הפעם הראשונה שלי שהייתה שובבה ונערית עם איזה צפונית שפיתתה אותי בגיל חמש-עשרה. תראי, הייתי ילד מצטיין וכל החבר'ה החלטנו ללמוד יחד בשביל להיכנס לריאלית. בסוף יצא שמכולם רק אני עברתי את המבחנים ועברתי לגור לבד בחיפה. שנאתי את המקום הזה. אחר-כך נהייתי ספורטאי מצטיין והלימודים הפסיקו לעניין אותי, לא יכולתי להדביק יותר פערים. בסוף נשרתי מהלימודים ואבא שלי שלח אותי לקיבוץ. נורא נפגעתי מהמשפחה המאמצת שלי, שהעיפה אותי אחרי חודש וחצי אפילו שנורא השתדלתי. כשחזרתי הביתה אבא שלי שאל אותי אם אני רוצה ללמוד או לעבוד. אמרתי לו שאני מעדיף לעבוד.

"בגיל שש-עשרה הלכתי לעבוד בבורגר ראנץ', עם הכובע והמדים. במשמרת הראשונה ראיתי את הקציצה של ההמבורגר זזה על המסוע, נוסעת, ונופלת, ואיך שהיא נפלה ראיתי את החיים שלי עוברים מולי ואמרתי: 'תודה-רבה,' וכבר לא הייתי שם. אחר-כך התחלתי לעבוד אצל בן-דוד שלי במעבדה ולימדתי את עצמי הכול על צילום מקריאה בספרים, ואז התקדמתי לצלם אירועים. היה לי שיער ארוך והייתי קולט בכל אירוע מי זה מי, מי חשוב, ומה האינטריגות בין אנשים, עד שהיו באים לחנות ומבקשים רק את 'הילד עם השיער הארוך'."

עיניו המימיות נצצו כשדיבר, בליל של תוכחה וגאווה אצורים בקולו. בוער בזעם מודחק, המחשב להתפקע. לא היה נעים להפסיק אותו, רק הנהנתי בראשי בהבנה, כמו פסיכולוגית אמפטית מפגרת.

"אחרי זה הלכתי לבית-ספר לעשות עבודה ופגשתי את שמרית וצילמתי אותה, אחרי זה היא באה לקחת ממני את התמונה ונהיינו חברים ועברתי לגור אצלה," והמשיך לספר את קורותיו, עד לתקופה האחרונה, שבה הוא עובד כעורך-וידיאו עצמאי עם כל מיני חברות. חושיו כבר היו מעורפלים בלהט השתפכותו הגועשת.

הסתכלתי עליו, ולא ידעתי מה לומר. התקשיתי להאמין שאני יוצאת עם בחור שלא סיים כיתה י'. איך בורחים מכאן? ואני עוד ירדתי על עצמי בלי סוף על כך שלא סיימתי תואר שני! שתקתי. התחלתי לספר על עצמי, איך ההורים סידרו לי פטור, כי אימא פחדה שיהיה לי רע בצבא. המילים נשמעו נטולות העוקץ המקורי שהיה להן כשהדברים קרו לפני שנים. לא הייתי משוכנעת במשפטים שנשאתי. הוא לא נראה כיורד לסוף דעתי או גם מרותק במיוחד מדבריי. נראה שהקשיב מתוך נימוס, מבוכה או חובה.

"את לא צריכה לספר לי הכול עכשיו רק בגלל שאני סיפרתי,"

"אבל אני רוצה, בעצם אולי אני אשמור את זה לאחר-כך."

נתתי בו מבט חם וליטפתי את כתפו החומה והחלקה. יש מבוכה שמשתררת כשחשפת יותר משהתכוונת. במקום קרבה שררה בינינו אי-נוחות. הוא פתח את הנייד והתקשר לדילר שלו. תוך עשרים דקות הדילר הקיש על הדלת. לבוש מעיל עור שחור אחז בידו קסדת אופנוע, שקית פלסטיק תחובה תחת בית-שחיו. רן עשה לנו היכרות, ואני התחלתי לדבר איתו בקלילות.

"אחי, סַחה על התספורת, למה צבעת לבלונד פלטינה?" התעניין רן.

"רציתי שינוי, אני בנאדם גרוש, את יודעת?" קרץ לי הדילר במבט שובב.

"זה בסדר, גם אני," אמרתי. בשעה שאני מחופרת כאן עם פליטי טראומות במאורת סמים משופצת בתל-אביב, בעלי-לשעבר ודאי מכין נקניקיות בּוּרְווֹרְס מתובלות, דוהר בסירת המרוץ החדישה של הוריו לעבר נקודת המפגש בין הנהר העצל לים הסוער, או סתם דג דגים אומללים בנהר בשביל השעשוע אי-שם בקצה יבשת אפריקה הפראית.

"טוב אני חייב לזוז אחי," אמר והלך.

המשכנו לראות את הסרט. אסיאתי צעיר, לבוש בגדי הסוואה, הפליא מכות מסוגננות בתוקפיו, עד שהגיעו לביצה, שם התאבקו והתפלשו במימיה הדלוחים.

"מצחיק, אחלה אפקטים. עלילה עם עומק כמו של קוף שחוטף תמרוקים מחנות קוסמטיקה ומורח אותם מול המראה ודיאלוגים מפגרים שזה ממש גאוני." אמר.

בנאדם אפילו יותר הזוי ממני. הוא הדליק קאמל, "אחרונה חזקה לפני השינה," ועישן מרוכז במסך.

"אני הולכת לישון," קמתי מהכורסה ופניתי לחדרו של אוהד. הסרט האידיוטי שיעמם לי את הצורה.

"לילה טוב מאמי."

אחרי רבע שעה הוא נכנס למיטה, מזמזם לעצמו חרישית את נעימת הנושא של סרט הפעולה. התאבנתי במקומי, מעמידה פני ישנה. מבעד לסדק צר בעיניי ראיתי אותו מטיל את מכנסיו על הרצפה, חושף את ירכיו הצרות, רק תחתוני כותנה לבנים מכסים על מבושיו. קפיצי המזרן נמתחו וחרקו כשהטיל את משקלו עליהם. נשימתו מתארכת ומאיטה. רטט קל של תשוקה פושט בי. אין עוד סבלנות לשחק ניצבת אבן. הג'אנקית חייבת את מנת השליטה, וגושפנקה על היותה רצויה – באמצעות מגע מיני יומי.

הרמתי את שמיכת-הבד האוורירית ופיניתי לו מקום להחליק לעברי. כשביטנו השטוחה והחמה נצמדה לגבי, התהפכתי לעברו וחיבקתי אותו. נשיקות מהבילות ומשולהבות, הוא נראה משועשע. האם אני באמת מעוניינת? תוך דקה השלנו מעלינו את שארית הבגדים ואני מיקמתי את אגני על קצה המזרון.

"את אוהבת את זה סוטה?" שאל בקול חרמן, כפות ידיו אוחזות במותניי.

"ככה אני אוהבת את זה," השכבתי אותו עליי.

"את אוהבת להרגיש את הזין שלי נכנס לתוכך ומגיע עד צוואר הרחם שלך?" שאל אחוז אמוק, מגורה באופן חייתי, איברו הקשה מנגח עמוק במחילתי, בעודי מקווה שלא יקרע את דופן הנרתיק שלי, שלא יקרע אותי. תמונה של כלב דופק עולה בראשי.

"כן," עניתי חסרת נשימה, אך בשעה שאני מבצעת את האקט, בפנים אוחז הכלום, קהות חושים, ריקנות מטרידה, ואני כמשחקת תפקיד, צופה על פעולותיי מהצד, מנותקת. דמות אחרת פיתתה אותו, מישהי לא מוכרת עושה את המעשה.

אחרי שתי דקות שקע בשינה. פניו כמסכה מטילת אימה, מחוסרת אנושיות. באמצע הלילה נאלצתי לטלטל ולהעיר אותו בעדינות, "רן, אתה דוחף אותי ומרביץ באוויר מתוך שינה, מותק, תירגע." (שלא נדבר על כך שגנב את כל השמיכה וקפאתי מקור, אך היה לי סדר עדיפויות אחר מבחינת נושא התלונה באותו רגע). הפצרתי ברכות, חוששת לעורר את רוגזו, את דחף ההתגוננות האינסטינקטיבי אשר עלול להשתחרר בהתעוררו משנתו כמו שד נטול רסן מתוך בקבוק. רק זה חסר לי, לשמש שק אִגרוף לחבטות או לחטוף פנס שחור.

הוא פקח-למחצה את העין הרעה, מלמל: "בנזונה. מה? אה טוב." זז הצידה ונרדם שוב.

בבוקר התעוררתי מחוץ לעניינים, אאוט. כשהצצתי לצידי, השמש התפלחה מבעד לתריסים וסימנה רצועות מלבניות ארוכות על המיטה הריקה. לבשתי שוב אותם תחתונים בלתי-נקיים מאמש והשתחלתי לתוך מכנסי הג'ינס, בדּם העבה הנוקשה חונק את רגליי וכופת את אגני. העיקר להיראות חטובה. על פלג הגוף העליון זרקתי חולצה שרן השאיר מושלכת על השטיח. דקיקה מרוב כביסה, חורים בלויים פעורים בה והקולר קרוע ברשלנות חיננית. היה משהו מאוד נוח ומרגיע, כמעט מנחם, באריג המרוכך. עיגולי פטמותיי הכהים הסתמנו מעבר לבד הטריקו המוכר, חופשיים ממְצָרים, ויחד עם זאת פוזלים במבוכה לרצפה בפגיעוּת חוששנית. נאחזת ונשענת על מסגרתה, פתחתי לרווחה את הדלת החורקת של חדר-השינה. רן ישב בסלון, הפריח סילוני עשן מסולסלים לאוויר והקשיב למוסיקת רוק ישראלית מהדהדת.

"אני לא מרגישה כל-כך טוב, יבש לי בפה מרוב בירה אתמול בלילה. יש לו משהו לשתות פה?"

"חופשי, חבל על הזמן. הוא כל-כך טוב בדברים האלה, תמיד יש לו מיליון פינוקים בבית," אמר בגאווה ופתח את המקרר, "יש קפה, תה, מיץ תפוזים."

"איכס, לא קפה, אני לא שותה קפה או מוצרי חלב מאז גיל שש-עשרה, אני אלרגית למוצרי חלב, זה עושה לי לא טוב בבטן. תפוזים!"

דורות האיכרים בעץ הגיניאולוגי שלי תבעו את מנת ההדרים היומית שלהם. כל אחד והמנה שלו.

"את שבי, שבי לך, אני יביא לך," מזג לי מיץ לתוך כוס עכורה מאבק.

"תודה," שתיתי לאיטי את הנוזל החמוץ. הוא הדליק לעצמו עוד "קאמל על הבוקר" והסיר את המכסה מקופסת הפח שלו.

"נשאר רק הסוף של החומר שהיה פה לפני שאוהד טס. העלים מתחילים להירקב, אבל אני אוהב את זה ככה תוסס, זה עושה את זה יותר חזק."

"בוא'נה, הפחדת אותי אתמול בלילה."

"באמת?" הפריד את הזרעים הזעירים, העיף אותם למאפרה, הוציא נייר, סידר עליו את העלים המכווצים, הרטיב והחליק על קצה הרִיזְלָה בלשונו וגלגל כמו אלוף.

"בחיי, התחלת לקלל 'בנזונה, מניאק!' ועשית תנועות חדות עם הגוף כאילו מרביצים לך או שאתה מרביץ למישהו. אתה ממש מבהיל כשאתה ישן. חשבתי שעוד רגע אתה הולך להחטיף לי. חוץ מזה, היה נורא קר, גנבת לי את השמיכה ולא רציתי להעיר אותך עוד פעם, שלא תפרק אותי או משהו," אמרתי.

הוא מעך את בדל ה"קאמל", החדיר את הג'וינט בין שפתיו הלחות, הדליק אותו עם מצית ואמר בקול עמוק, קשוח ובלתי מתנצל: "אני יודע, זה משנים של שינה גרועה עם בת-זוג לא מוצלחת."

"באמת?"

"אולי, כנראה," ענה. כאילו שלהטיל חבטות אגרוף פתאומיות באוויר ולגדף בשנתך אויבים נסתרים זאת התרדמה האולטימטיביות.

קמתי מהכיסא, התיישבתי על הספה ונשענתי עליו. לקחתי את הג'וינט מפיו ושאפתי לריאות את העשן המתקתק.

"האמת שאני לא מבין מה הקשר בינֵך לבין סמים. את בכלל לא בחורה של סמים, אבל אם את נהנית, בכיף," מלמל ברצף.

"אני לא מרגישה טוב," החזרתי לו את הג'וינט.

"תנוחי, תשכבי קצת על הספה אם לא טוב לך."

"וַאווּ, אני באמת אאוט," הנחתי את הראש על המשענת, "עלה לי ישר למוח, איזה חזק." עצמתי את העיניים והחלקתי נמוך יותר על הספה. "רני, אני לא יודעת מה קורה לי, הכול מסתובב." הגוף התפתל, גניחה ארוכה של בחילה השתרבבה מפי.

"מסכנונת," הוא נעמד מעליי, הצמיד את קרסוליי לכתפו ועיסה את כף רגלי בכריות אצבעותיו במעגלים, כפי שנהג להתענג ולפנק אותי.

"אוי לא, חמוד, רק לא זה, זה עושה לי טוב, אבל עוד יותר מוזר," הפה בקושי נפתח, וכל מילה הזדחלה בפיגור.

הוא המשיך קצת עם המסאז' ועזב לי את הרגל. היא נפלה על הספה כמו איבר מת. תיארתי לעצמי שרן מאשר לעצמו שאכן הוא ידע שאני לא בחורה של סמים. שרירי הבטן והחזה שלי התכווצו תחת מגע כף-ידו.

"מה את מרגישה?"

"הדם שלי זורם יותר לאט, כאילו נעצר," אמרתי אחרי כמה שניות, נאנקת מכאב.

"את מתוקה," שם לי יד על הירך, "מה קורה?"

"קופא לי הדם, כלי-הדם שמגיעים למפשעה שלי שורפים לי בטירוף!" סיננתי מבעד שיניים חשוקות.

"וַאי, אני מצטער שבכלל נתתי לך לגעת בחומר הזה."

"הנגיעות שלך עושות לי לא טוב, בבקשה תוריד ממני את הידיים."

הוא הפסיק לגעת.

"אני מתביישת, בטח תחשוב שאני משוגעת אבל אני לא מרגישה את הגוף," אמרתי.

הוא ישב לידי תוך כדי שניסיתי להכניס אוויר בין השיניים. נראה מודאג. בטח חשב לעצמו שהרסתי לו את כל הסוטול מהג'וינט של הבוקר. "עכשיו אני מרגישה את הלחיצה של היד שלך על הירך שלי," אמרתי בחדווה.

"הפסקתי לגעת בך לפני יותר מחמש דקות," אמר. כשהסתכלתי ראיתי שידו כלל לא עליי. מפחיד.

"רע לי, אני רוצה להקיא," לא יכולתי כבר לזוז, עפעפיי נדבקו זה לזה בכבדות, טרמיטים אפריקאיים רוחשים תחתיהם.

הוא הרים אותי על הידיים ונשא אותי לשירותים המשופצים של אוהד. גופי היה רפוי בזרועותיו כמו בובת סמרטוטים גווייתית. העמיד אותי מול האסלה והחזיק אותי שלא אפול. התכופפתי, הוא החזיק לי את הבטן. עווית עברה בגופי, זרמים של נוזל סמיך פרצו מגרוני.

"הֵיי לא עליי! לא על הנעל שלי! את הורסת לי את הנעל!" כיוון אותי לאסלה ואסף את שערי, שלא יתלכלך.

המשכתי להקיא תוך כדי יבבה, הכלאה בין יללה לצחוק. "איזה לא נעים, באתי אל הבית של חבר שלך ועשיתי פה בלגאן בכל החדר, הקאתי עליך ועל הנעליים שלך."

"אין כזה דבר לא נעים במצב כזה כשלא מרגישים טוב," פתח לי את המכנסיים והוריד אותם עם התחתונים שנדבקו אליהן. הוא ניקה את שיירי הפליטה הצמיגיים שלי מאריחי-החרסינה באמצעות נייר-טואלט. ריח חומצי-מריר, חריף, עיקצץ בנחיריי.

"אני אסתדר לבד," נפלתי בכבדות על האסלה. אימצתי את גלגלי אישוניי להסתכל עליו ישר, פוזלת מהמאמץ. ניסיתי לא להיראות יותר מדי מכוערת, וכאילו אני בשליטה. כן, הפחד שאראה מכוערת, שלא יאהבו אותי וידחו אותי. מצד שני, תמיד קיים סימן השאלה האם מחבבים אותי רק משום שאני נראית טוב.

"אתה יכול להשאיר אותי קצת לבד?"

"אין בעיה, אם את צריכה אותי תקראי לי."

יצא וסגר אחריו את הדלת. בטח חזר להתיישב מול הטלוויזיה, מסתכל על אֵם טִי וִי בשבת בבוקר.

פרק ביניים: גור פנתרים

צעצוע מיניאטורי מרופד מקפץ בגמישות עליזה על מסילות אדן החלון לעבר צלוחית החלב ומלקלק בה במהירות. בת תשע מרימה סוודר וחושפת שקע בטן חם וצלעות בולטות ורזות. עמוד-שדרה מעוקל נדבק בהן. ליטוף מתפנק, טרטור בוכנה זעיר של הנאה באוזניה, לחי שעירה מתרפקת על לחי ילדותית רכה. שיבוץ זהוב בורק של יהלומֵי-אישונֵי עיניו כנגד השחור המוחלט של הפרווה המבהיקה – מעורר בה השתאות. היא מצמידה את גופו לאפה ומריחה ריח מובהק של רוקו משוח בשערותיו מלקיקות עצמו.

השמיים אפורים וקר. היא מדלגת מעל שלוליות במגפי פלסטיק אדומים, תיק על גבה, ממהרת למקלט הבטוח של הבית. מצפה לאוכל חם של אימא, לשחק עם וללטף את הפנתר הקטנטן. ילדת-מפתח פותחת לרווחה תריס-עץ כבד, מאפשרת לאלומות-האור לפלח את חשכת המטבח בדממת החורף. הוא פוסע לעברה כשיכור, מתקשה להחזיק את ראשו זקוף, ובוכה. מראהו המעוות, הביזארי כמעט, מצחיק אותה. היא מגרדת לו מאחורי האוזניים, מחליקה על גבו הרפוי, מחבקת ומקיפה אותו בסוודר שלה ואין גרגור – רק יללות היסטריות. ילדה בכיתה גימ"ל מגישה ליצור הקטן צלוחית מים, חושבת שאולי הוא צמא. הוא אינו קרב.

היא מרימה את הצלוחית לפיו והוא אינו נוגע בה. היא צובעת את המים בערבולי חלב, יודעת כמה הוא אוהב את הנוזל. הגור מקונן בדחיפות נואשת, מנסה להסביר ללא מילים אנושיות, אפילו את שפת החתולים עדיין אינו יודע על בוריה ("מייו" במקום "מיאו"). היא לא מבינה, לא יודעת מה לעשות. משהו מאוד לא בסדר והיא קטנה מכדי לעזור. ריח האדמה מתוק ורטוב באוויר. קבס עולה בגופו המחושמל הרועד, יללה מתחלפת בקיא. צווחותיו הופכות נואשות, והילדה חסרת אונים יותר ויותר. אביה חוזר מהעבודה, מבטו עייף. היא מסבירה לו והוא מנחם אותה בשתיקתו. מאוחר מדי. הערב יורד על המושב. יריעות פלסטיק מתוחות על מסגרת חממות מקושתת, מִתבלות בקור לאור הדמדומים. פיסות ניילון קרוע ישן מצליפות על מוטות השלד. היא צופה בו מהחלון, נושא חבילה קטנה ביד אחת, את-חפירה על כתף נגדית. דמותו החשוכה נעצרת בקצה השטח, מניחה את הצרור על האדמה. הוא פוצע האדמה באת, משעין את משקל גופו עליה ומשליך את הגושים לערמת עפר צדדית. הילדה בוכה. טיפות קרות מעטרות את החצר. נותרה ממנו תלולית שהילדה תראה כל יום בשובה מבית-הספר. היא תִרצה לכפר על כך שלא עזרה לו במצוקתו, לפחות לשים לו שלט-עץ, פרח, אבן או מתנה כפי שראתה בסרטים מצוירים ובמערבונים אמריקאיים. מה תכתוב על השלט? אפילו שם לא נתנה לו. התלולית תשתטח ותיעלם עם הזמן. המועצה תחדל במרוצת השנים להרעיל חיות ברחוב. אך כל פעם שתסתכל לעבר פאתי החצר, אל השדות המפרידים בין משפחתה לבין העיר, זיכרון מטושטש ואפל יפעפע בתוכה. היא גרה בקרוואן משופץ, מְכולַת ברזל וגבס, ובעמימות היא עדיין מודעת לכך שתחת עץ הפרא שצמח שם בינתיים ותחת לשלכת הבוגונבילייה האוורירית, קבורות עצמות גור החתולים הפנתרי השחור.

*

דפיקה עמומה העירה אותי, "יעל, את בסדר שם?"

נראה שעברה עליי כחצי שעה על האסלה, אין לי מושג, הייתי חצי מעולפת.

"כן, תעזור לי לצאת מפה."

איכשהו נעמדתי ולבשתי את הג'ינס במהירות בזק לפני שנכנס. הוא פתח את הדלת ונשא אותי שוב בזרועותיו.

"איפה את רוצה שאני אשים אותך?" שאל.

"על הספה," אמרתי.

הוא הניח אותי בזהירות על הספה.

"רוצה משהו לשתות, או לאכול, מוגז, יוגורט?"

"רק לא יוגורט" אפי התקמט, פניי התעוותו.

"אוי אני מצטער, מוצרי-חלב את לא יכולה." איזה זיכרון. לא רע בשביל מעשן אזוב כפייתי.

"אני רוצה מים," אמרתי.

הוא חיפש בכל המטבח, ולא מצא.

"יש רק מהברז." אמר.

"אם אין משהו אחר, זה מה שאני אשתה." אמרתי.

הוא מילא כוס במי-ברז מעופשים והגיש לידי. גמעתי כמה לגימות של חלודה נוזלית, ונמרחתי לאחור. הוא המשיך לצפות בערוץ אם טי וי. רוממתי את גופי באיטיות ואיכשהו הגעתי למיטה של אוהד. אחרי דקה הוא נכנס לחדר ועטף אותי בשמיכה. עדשת קטניות זערורית, שהמורה לטבע ביקשה להטמין בשכבות צמר-גפן פלומתי, מחכה שראשי יפסיק להסתחרר, ואוכל לנבוט ולהכות שורש.

"רוצה משהו לאכול בשביל לספוג את החרא שיש לך בבטן? אולי איזה ג'חנון עם ביצה ורסק או משהו?" שאל.

"לא מסוגלת." רטנתי בכבדות חושים.

"אני אזמין בכל מקרה, אולי תרצי אחר-כך."

הוא הלך לסלון, הזמין אוכל בטלפון והמשיך לצפות בטלוויזיה. הלך לו הבוקר וגם הסיכוי של כמה זיונים טובים איתי בשעות האחרונות. דיבורים מעורפלים מזמזמים באוזניי כזבוב טורדני. השליח של הג'חנון מביא את האוכל. קשקוש סכו"ם וצלחות מפריע לי להתרכז בהתנגדות למערבולת השואבת וסוחפת במוחי.

"הנה שמתי לך אוכל, מותק, תאכלי." הניח צלחת ליד המיטה. עדנה מפתיעה בקולו, כדבּר הורה נינוח לפעוטו המנמנם.

"אאוו, לא יכולה," התאוננתי בקול מרוסק.

"טוב אני משאיר לך את זה פה," הניח את הצלחת על השטיח והחל ללכת.

"אתה יכול לסגור את התריסים והווילונות לפני שאתה יוצא? זה מפריע לי," ביקשתי. הוא סגר אותם וחזר לאכול לפני הטלוויזיה את המנה שלו.

כעבור שעה וחצי יצאתי ללא עזרה מחדרו של אוהד וחייכתי מעט.

"אני מרגישה יותר טוב, גם אכלתי."

"אני יודע," אמר.

"איך?"

"שמעתי את הרעש של הסכין והמזלג כשאכלת."

 "לא יודעת מה עבר עליי, אף פעם לא קרה לי דבר כזה. עישנתי לא פעם, ואתמול אצל גיא עישנתי ושתיתי ולא הרגשתי כלום. איך שקמתי הייתי יחסית צלולה, בסדר. אבל תוך כדי שלקחתי את השאכטה הזאת ממך הבוקר, הרגשתי שכל העולם מסתובב לי. איזה לא נעים."

הוא הביט בי במבט ספקני. תיארתי לעצמי שחשב שאני מספרת סיפורים, שאני חנונה רגישה שלא נגעה בחומר נורמאלי שנים (אם אלה היו החומרים ה"נורמאליים" שלו, הוא צדק).

הוא רחרח את כוס מיץ התפוזים על השולחן ואמר "אולי זה מהבראוניס שאכלת אתמול בערב?"

ריח המיץ נישא עד אליי, חמוץ על גבול הרקוב.

"יכול להיות שהמיץ-תפוזים עשה לך רע. לדעתי הוא שוכב במקרר של אוהד לפחות שלושה שבועות."

לא אמרתי: "כּוּס אֶמָכּ, בשביל מה נתת לי אותו?" תחת זאת שאלתי: "ממיץ תפוזים נראה לך שיש דבר כזה?"

"יכול להיות."

להתאושש בפינה בטוחה, להתקלח במרחב האינטימי שלי, להתכרבל תחת הפוך, עם עצמי בלבד (חוץ מהקופ...)

"טוב, אתה בטח רוצה להיות קצת לבד. בכל מקרה אני צריכה ללכת הביתה להתקלח, יש לי עוד כמה דברים לעשות היום."

"אין בעיה, תתארגני ואני גם כן אתארגן לתזוזה."

אספתי את הדברים לתיק, בולשת במבטים לא מפוקסים סביב. עדיין הרגשתי חלשה.

"ראית את החזייה שלי איפה שהוא?"

"לא יודע," אמר.

המשכתי לחפש בחדר-השינה של אוהד. רצועת גומי ותחרה שחורה בצבצה מתחת לאחת השמיכות.

"מצאתי!" צעקתי, כאילו שמעניין אותו.

הוא סידר את הסלון, זרק לפח את עטיפות ה"קאמל", שפך לכיור את שרידי המיץ ורחץ כלים.

"אוהד אמור לחזור מחר, נשאיר לו את המקום מסודר. בכל אופן, הוא נתן לי להרגיש כמו בן-בית, מגיע לו."

הכניס את קופסת המתכת שלו לתיק הספורטיבי הנצחי, כיבה את האורות, יצא איתי להול ונעל מאחורינו את הדלת. הוא ליווה אותי למכונית שלי. הרגשתי הרבה יותר נורמאלית, רגועה, אוטומטית לובשת את ארשת טוב-הלב הדבילית והולכת שוב את ההליכה העלֵק-"אצילית" שסיגלתי בגיל שתים-עשרה ועדיין לא מרפה ממני. הפעם בקו ישר.

"תהיי בסדר לנהוג?" שאל.

"כן, בטח."

נתתי לו נשיקה וחיבוק חם ונכנסתי לפונטו. טרקתי את דלת המכונית. מבעד לזגוגית החלון הוא נראה מוטרד, רזה. נזכרתי שאמר על הגג של גיא בלילה שאם מישהו יגיד לו שוב שרזָה הוא יהרוג אותו. עשיתי לו פרצוף של נחמדה והוא החל ללכת לכיוון המרכז. בבואתו הקטנה נראתה בודדה ברחוב הריק. המכונית קרטעה (זה קרה כל פעם שהוא היה בסביבה. כנראה התרגשות מנוכחותו. בכלל לא פתטי). ראיתי אותו מפנה מבט לעברי ונהגתי לקראתו. המכונית נכבתה, הייתי צריכה להתניעה שוב. חייכתי חיוך נבוך בפעם המאה ונפנפתי לו לשלום. כשהגעתי אליו האטתי, סובבתי את ידית החלון מטה ואמרתי בקול של יֵקית קשישה:

"נו מילא, איך אומרים אצלנו, שיהיה רק טוב, שיהיה במזל!"

סגרתי את החלון ולחצתי על דוושת הגז בחוזקה. המכונית נענתה בדהרה שואגת עד קצה הרחוב. סובבתי את ההגה סיבוב חד והאצתי עד שהוא נעלם משדה-הראייה במראה של המכונית.

עדי בן-עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק תשעה-עשר, חלק ראשון

מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה. הקאראחאן במנשיה. הצגת החמור החרמן בקהיר

את הסיפור על מאדאם אום-אל-טאך ועל הקאראחאן, או הבורדלו, שניהלה במנשייה – ידע אצלנו במושבה כמעט כל ילד. גירסה אחת שלו נדפסה בספר היובל, וגירסה אחרת ב"הירקון שבלב" לאלימלך שפירא, ועליה בעיקר אני מסתמך כאן. לימים אמרה לי ציונה רבאו, מוותיקות תל-אביב, אשתו של פרופיסור ארווין רבאו ומחברת הספר "בתל-אביב על החולות" – שהיא זוכרת היטב את הגברת היהודיה בעלת בית הזונות ורק את שמה האמיתי שכחה, על כל פנים, לא חווה-דובה.

הדבר קרה בתקופת המלחמה העולמית, בימי הגירוש מיפו.

בין המגורשים שבאו למושבה היתה משפחה אחת שהתנהגותה פגעה בכבוד המושבה, והוועד המקומי החליט לגרש אותה מגבולותינו, דבר שבאופן רשמי אסור היה לעשותו, היות ופקידיה של "ממשלת התרכ" וקציניה היו מהמבקרים התמידיים בבית המשפחה הזו.

אבי המשפחה, ר' ינקל הירש העגלון, בעל הטנדה, כבר לא היה אז בחיים. שנים רבות היה מוביל בטנדה נוסעים מיפו לירושלים. בדרך היו עושים הפסקה של שעה, לעצירה בבאב-אל-ואד, שם היו הנוסעים נחים קצת, גם הסוסים מחליפים כוח לפני העלייה הגדולה. נמצאה שם כעין אכסניה, שבעליה, שלמלה באבילוואדר, היה מכריח כל נוסע לשתות פינג'אן קפה שחור מריר, בלי סוכר, ולשלם כעין מס, עשירייה תורכית. ומי שנישאר יושב על העגלה ולא רצה בשתיית פינג'אן הקפה הזה, היו משרתי הבאבילוואדר הערבים שופכים לו את הקפה על מכנסיו ונעליו, לתוך העגלה, ודורשים עוד ביתר תוקף את התשלום, ולא היתה לנוסעים ברירה אלא לשלם.

ולפני הכניסה בשער יפו, הוא באב אל-חאליל, היה ר' ינקל מאכיל כל נוסע בחתיכת בצל מר עם כוס מי באר של יפו, שהיו כלולים בחמת-עור המשתלשלת מדופנה של הטנדה.

"זוהי סגולה להיכנס לירושלים," היה מסביר, "אחרת, עלול הנכנס לעיר לחלות בקדחת כי מי ירושלים הם מי גשמים מבורות ולא מי מעיין ובאר. תשתו, תשתו, א-מחייה!"

הנוסעים, המותשים מרוב עייפות וגם מאכילת הבצל המר, היו מתעלפים לפעמים בהיכנסם סוף-סוף אל סימטאות העיר ההומות אנשים, נשים, חמורים, בקר וצאן יחדיו. קולות בני האדם התערבבו בנעירות החמורים ובשאון העדרים, והבאים היו מכתתים רגליהם ומטפסים מסימטה לסימטה.

ר' ינקל היה יהודי קצר-קומה, צנום, שחור וקצוץ זקן, פיקח וזריז, וכוחו בראשו החזק והקשה. סיפרו עליו שהיה מסוגל לשבור בקבוק כאשר הוא מכה בו בראשו. סגולה זו עמדה לו בשעת היאבקו בחאנים, בפונדקי-הדרכים, עם עגלונים ערביים. הוא היה פוצע אותם על-ידי כך שהיה מכה בהם בראשו.

ואם אחד מסוסיו התעקש וחדל למשוך את העגלה במעלה באב-אל-ואד, היה ר' ינקל יורד ומכה בו באגרופיו וצועק: "אודר גיי, אודר פייגר! – או שתלך או שתתפגר!"

לילה אחד, לאחר מריבה קשה במיוחד עם עוזריו של בעל-האכסנייה, שהחציפו כלפי אחת הנוסעות ופגעו בכבודה, הלום ראש ולא מיין, האיץ לשווא ר' ינקל בסוסים במעלה באב-אל-ואד, בדרך הגרועה, המלאה סלעים נטועים וזרועה מכיתות אבן.

הוא ירד אליהם, וב"אודר גיי אודר פייגר!" האחרון שלו להם, כשהסב פניו לחזור לרום מושבו, ובעגלה מאחור – גונחים הנוסעים, שבורים ורצוצים מן הנסיעה בחשכת הלילה – בעט בו אחד הסוסים והפילו, ומן הנפילה – נשבר גבו של ר' ינקל.

מכאן ואילך החלה נפילתה של המשפחה. המלחמה העולמית. הארבה. הרעב. ר' ינקל גידל זקן והיה מדדה על קביו לצריף בית-הכנסת וחזרה, מוטל רוב שעות היום על מיטתו. והאישה, והבנות – אם ממסכנות ועוני ואם גם מתחושת שיחרור פתאומית שתקפה עליהן מאז תש כוחו של האב, שלא היה מתבייש להשתמש בשוטו גם בבית ולנגח בראשו את אשתו אם לא נשמעה לו – החלו מתפרנסות מעצמן.

תחילה האם דשנת האברים, ואחריה הבנות, חווקה הבכורה, צנומה ושחורה כאביה, ודובה הצעירה, רחבה וגבוהה ממנה, שמנמנה ובהירת אברים, הלכו עד מהרה בדרכי אימן והיו משעשעות את השאווישים והמודירים ואת האפנדים: הקטנה מצחקקת והגדולה משקה אותם יין בעפעפיים זעומים. הקטנה מרקדת בחלוקה הקצר, והגדולה מתופפת בטנבור עמום ושרה בקול ניחר, נמוך. ואחר הן מתיישבות על ברכי האורחים, מדגדגות בשפמיהם ומושכות בזקניהם ומתמסרות להם, הדשנה בחיוכיה המצודדים, והצנומה בזעפה המתגרה.

ולא חלפה שנה והשתיים גם איבדו את תומתן. אולי מעורמה חיכו כדי לייקר את עצמן למרבה במחיר? אולי מתקווה קלושה שיום אחד תיחלצנה מן הנפילה ותמצאנה שידוך הגון, יסתיימו המלחמה, המחסור, המחלות, וחטאיהן כשלג ילבינו? ואולי מצא אורחם של הנוכרים לבוא עליהן מאחוריהן חן בעיניהן? – ומשחלפה השנה ודבר לא השתנה, והרעב בארץ אף גבר, הניחו הבנות השתיים לנימולים הללו, המנוולים, לבוא עליהם גם כדרכן.

ור' ינקל עיניו רואות וקמות, מוטל בחדר צדדי כמין חתול שבור, וכשהוא צורח, משתעל מריח הנרגילות שמחניקות את ריאותיו המדממות – ומפריע, סוגרים עליו את הדלת במנעול כבד. לצריף בית-הכנסת כבר לא היה לו כוח לדדות – ודובה, טובת הלב, שהייתה עומסת אותו על כתפיה הרחבות – נדחתה על-ידו משעה שנתבררה לו בעליל גם פריצותה, מתוך פרצי צחוקה החנוקים בלילות.

בוקר אחד הופיעה אשתו, אדומת עפעפיים, ראשה עטוף במטפחת וכל אבריה רפים, ומשפלטו שפתיה, למראהו, כדרכה, "אם-ירצ'השם" – התרגז השבר-כלי והתחיל מקלל אותה חרפות מן התורה ומחאן מנעולי גם יחד.

 "שמאטע!" צרח לה, "בחלומותיי הגרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שאני נשוי לשארמוטה אום-אל-שרמוטיין – – – פאסקוצטווע... סוסה רעה, בהמה טמאה שכמוך, ממזרתא רודפת בצע... אימן של סייחות השטן... גיהינום בוער בך באחורייך ומלפנייך... טפו, טפו, טפו... אם-ירצ'השם את אומרת? – שתישרפי באישו..."

כששמעה כל זאת גברת אום-אל-טאך עמדה והיפנתה אליו את גבה והפשילה חלוקה לעומתו בחושפה לבנת סירותיה השתיים, כמבקשת להביע לו בכך את דעתה עליו ועל דבריו.

חשכו עיניו של שבור-הגב והוא ניסה להטיל קבו ולקלוע אותו במקום התורפה שנפער – כדי להענישה, אך כהרגלו שילח גם את ראשו קדימה בנגיחת קרב, נפל, והוטחו הראש והקב אל הרצפה ור' ינקל מת רצוץ לאחורי אשתו.

קברו אותו עוד באותו לילה בראש גבעת החול שמצפון לעיר, ושם ניצבת מצבתו עד היום, גבוה מעל קברותיהם של גדולי האומה, ועליה כתוב:

 "פ"נ ר' ינקל הירש

עגלון ישר דרך

ומה נוראה היתה נפילתו

בתחיית המתים ידהיר סוסיו

ואליהו הנביא ילוו."

לאחר שמת ר' ינקל התפראו אשתו ובנותיו כאוות נפשן. לילות צחוק ושעשועים היו להן כאשר את מפקד הז'נדארמים ביפו, עארף בק אל ערסן, נכה-הרגליים, שהיה בן שבט בידואי מסביבת בית-שאן – השכיבו, לבקשתו, על המיטה הגדולה, והיו מכות על שתו החשוף בשוטו של ר' ינקל אביהן, חווקה חובטת ודובה שרה, במנגינת מארש של תזמורת הצבא התורכי של ג'מאל-פאשא, ורוקדת על הרצפה הנקייה.

ועארף בק נאנח, ונאנח, ואחר-כך מתרחץ כדרך המאמינים, מבקש את הנרגילה, ואת מנת הדגים המבושלים בחומץ ובבצל שהכינה מאדאם הירש אום-אל-טאך, תרבוש אדום לראשה במקום המטפחת, צובט בסירותיה ומשאיר לנשים מתת כסף, ממה שוודאי שילשלו היום לכיסו המוכתרים של המושבות, ומשה פנחסוביץ שלנו בראשם, כדי לפדות כך וכך פירארים, עריקים, בני-מושבתם, מחובת העסכריה, היא השירות בצבא התורכי, או ממתן כך וכך עגלות וסוסים לשוכרה, היא הפקעתם-למעשה לעבודה במערכה הניטשת עם האנגלים בדרום.

לילות כאב ופחד היו מנת חלקן כאשר האורח שלהן היה חסן בק בצרי אל-ג'אבי, מושלה הצבאי של יפו, שהיה צועד הלוך וחזור בחדר, במגפיו ובמדי-הרכיבה, ומניף לעומתן את שרביט-הסייסים המהודר אשר לו, שבקצהו ציצת-שיער, ומנבל את פיו בדברים מזוהמים על ערוות בנות ישראל ואהבת תזנוניהן, ועל הכוח-גברא של הקיסרות העות'מנית המגולמת בו, ולעיתים אף חובט בהן ופורע מצעיהן, ורק הקטנה, דובה, מצליחה לא פעם לפייסו, ובטוב ליבו ביין זולגות הדמעות על זקנו והוא משעשע אותה על ברכיו ומניח לה לשחק בתרבושו האדום, המוזח על פדחתו, ואומר שהיא מזכירה לו את בתו. ואולם לפתע הוא שוב מתעורר כארי, מתנפל על האם ותוקע את פניה בכרי הפוך הכרסתניים שעל מיטת אלמנותה.

ולכבוד גדול זכו שתי הבנות כאשר לילה אחד הוזמנו, בהמלצת חסן בק, למשתה אצל הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא בכבודו ובעצמו. הוא המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, שהנהיג את צבאות התורכים במסע לכיבוש תעלת סואץ בשנה הראשונה למלחמה ונעצר מול תותחיהן של ספינות המלחמה האנגליות ששייטו בתעלה הלוך וחזור כנגד כוחותיו שהיו עמוסים סירות-לנחיתה על גבי גמלים. חנטור, זו כרכרה מחופה בד אברזין שחור רתומה לשני סוסים, שלח להביאן, ורעלות לכסות פניהן בדרך, לבל יכירו כי יהודיות הן, ובתום המשתה בחברתו היו השתיים מחכות להיקרא אליו, פעם זו ופעם זו, פעם זו ופעם זו, יושבות בחדר-ההמתנה של הגנרל-פאשא ומשיבות נפשן בלימונדה ובבאקלאווה וברחת-לוקום, עד שמתעייף רום-מעלתו ונרדם.

ומאז, כשהיה שוהה בעיר או בסביבתה, שלח לא פעם לקרוא דווקא לבכירה, זו חווקה השחורה, שהיתה המשכילה במשפחה וידעה מעט צרפתית, ומספר לה על ימי מהפכת התורכים הצעירים ועל שותפיו אנוואר-פאשא וטלעאת-פאשא, וכיצד נעשו שלושתם מנהיגיה החדשים של הקיסרות העות'מנית. ומתפאר בפניה, נתון למצבי-רוח הפכפכים, פעם מבטיח כל טוב ליהודים החרוצים, ובייחוד לאלה שראה במושבות החקלאיות, ופעם מאיים כי יישב את כולם באנאטוליה, בכפריהם הנטושים של הארמנים שרצח – – – ומתנפל עליה בחמת-זעם, במילים תורכיות שאת פשרן היא אינה משערת – – –

וכיצד קיבלו את מעשיהן יהודי יפו, נווה-צדק, נווה-שלום ואחוזת-בית?

אילו היו הימים כתיקנם ודאי היו מנדים אותן ויודים בן בליסטראות של דברי-בלע ומחזירים יקרתן אל מעבר לים, למען תשכונה כבוד ברחובות קרוכמלנה וסמוצ'ה שבווארשה או בקצווי אמריקה הדרומית, בבתי-הבושת של היהודים בבואנוס-איירס, שאלה המקומות היאים להן ולשכמותן – אבל ואבל, אוייה – מפני המחסור והרעב לא היו השלוש בבחינת יוצאות-דופן במשלח-ידן החצוף, כי פשתה הרעה גם במשפחות מכובדות של יהודים ולא רק ביפו אלא גם ובעיקר בירושלים עיר הקודש, אוי לעיניים הרואות את אשר האוזניים שומעות.

והיו יהודים לא-מעטים בקהילת יפו שאף תלו תקוות בקשרי מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה עם השאווישים והזאבטים והביים והבקים והקאימקאמים והקומנדאנטים והאחשדרפנים והמודירים והמוצאטריפים והפאשות התורכיים, שאולי בזכותן יחוסו התורכים על היישוב היהודי הדל וחסר-ההגנה, והן תעברנה את רוע הגזירות כאחותן אסתר המלכה בשעתה. והיו שקיוו לראות בהן את גלגולה של יעל אשת חבר הקיני, שאם ייחנק חסן-בק באידרות הדג שמבשלת אום-אל-טאך ומאכילות אותו בנותיה בהיותו הלום-יין – יבואו ליהודים ריווח והצלה מגזירותיו האכזריות.

אך משנפלה גזירת הגירוש מיפו, בחודש ניסן תרע"ז, לא רק שלא הצליחו השלוש לשנותה אלא שאף הן עצמן נכללו בה, ללא יוצאת מן הכלל, הועמסו על עגלה שהופקעה במיוחד עבורן והוסעו אחר כבוד למושבה שלנו, וכאן נמסר להן, בפקודת מושל המושבה התורכי יאסין בק, שפרש עליהן את חסותו, אחד הבתים המהודרים, ומיד הפך ביתן למקום עלייה לרגל, חזה ושוק, ליאסין בק עצמו ולפקידי "ממשלת התרכ" שנעשו בו מבקרים קבועים, ואפילו הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא הגדול בכבודו ובעצמו היה מגיע לעיתים בשעת ערב מאוחרת, עם פמלייתו, רכובים על סוסים, ושלישו מוציא מן החורג', השקיים העשויים צמר גמלים ועטורים פתילים וגדילים שזורים וקלועים – מנת דגים טריים מימה של יפו שנדוגו אותו יום, למרות האיסור הצבאי על הדייגים הערבים לצאת לים הפתוח משום שאוניות המלחמה האנגליות משייטות בו, יורות מתותחיהן, צרות על העיר ומרגלות את הארץ – – –

עומדת גברת אום-אל-טאך הירש אם-ירצ'השם בחדר האחד ומבשלת את הדגים בחומץ ובבצל, והריח מתפשט במושבה המלאה מאות פליטים מיפו ומתל-אביב, ובחדר השני יושב הגנרל-פאשא, דובה הבהירה על ברכיו, בבגד תחתון, משחקת באצבעותיה השמנמנות בזקנו המרובע, וחווקה השחורה משוחחת עימו בצרפתית על ספרים שקראו שניהם, ועיניה יורות זיקים של התגרות רזה, גברית. אחר-כך דובה מאכילה אותו מן הדג החם שבישלה אימה, מפרידה את הבשר הלבן מן האידרות, ומנגבת את זקנו בקצות הבגד התחתון שעליה. וחווקה שרה לאיטה, בקול צרוד, את המארשים של תזמורת הצבא התורכי ומשתדלת להסתיר את קנאתה באחותה. לבסוף משלח הגנרל-פאשא את שתי הבנות מן החדר ומסיים סעודתו באם עצמה. הוא פורע מטפחתה מעל ראשה ותוחב את פניה אל תוך כרי הפוך שעימן יצאה לגלות מיפו, והוא נישא על גלי סירותיה כמו היתה סוסתו-ספינתו בימי היותו המיניסטר של צי-המלחמה התורכי שנכלא באגן ים-השיש ללא יכולת לפעולה. וארבעה-חמישה בני-הפמליה עומדים בחוץ, עוצרים את צחוקם למשמע קולות הצחוק הכבוש שמבפנים, וכשמשתתקים הפיקוד העליון ומתחילה להישמע נחרתו העזה של אחמד ג'מאל-פאשא הגדול – הם חומקים בשקט, כצלליות, אל החדר המואר רק באור עששית שמן-זית עשנה, לזכות בשיריים שהותיר הגנרל-פאשא מן הדגים והיהודיות. אחד מטפל בדגית השחורה, אחד בבהירה, ושניים-שלושה מטפסים על מאדאם אם-ירצ'השם השרועה עדיין על בטנה – כדי לתקוע במרומיה את התורן.

והמושבה היתה כל אותם קיץ וסתיו למרקחה. לא היתה בה מעודה שערוריה כזו. צעירים אחדים, מחברי "הקלוב הלאומי הראדיקאלי", שגאוותם נפגעה, החליטו להוציא את שלושת הנשים הללו, ויהי מה. ולשם יתר תוקף ניסו לשתף בתוכנית הזו גם את זקני המושבה. הם פנו לאחדים מהם, ביארו להם את העניין אבל לא נענו. כל אחד מן הזקנים, שבידם היה השלטון הפנימי במושבה, נתלה באמתלה שלו, וביניהם היו כאלה שהציעו לשכור להן בית על הגורן שמחוץ למושבה ושתגורנה מחוץ למחנה! כי אכן, גדולה היתה אימת התורכים, פטרוניהן, על הנהגת המושבה.

כמעט שהתייאשו הצעירים מלהשיג עזרה מאותם זקנים, ובלי הסכמתם של אלה לא נועזו לעשות דבר פן תיפגע המושבה כולה ויבולע לתושביה. לבסוף ויתרו על כבודם וניכנסו ערב אחד לביתו של ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה, וביארו לו את מטרת ביקורם.

רק לפני שנים אחדות ניטש במושבה סכסוך גדול בין "הצעירים" ל"זקנים". בראש "הצעירים" עמד הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שביקש לתקן את החיים במושבה ולהעמידם על יסודות בריאים יותר. במרכז המושבה, בסביבת בית-הכנסת הגדול ברחוב חובבי-ציון, לא היה אפילו "בית כבוד" אחד. למתפללים לא היה נוח ללכת הביתה ולחזור והם השתינו מסביב לבית-הכנסת. בזמן התפילה שיחקו ילדי-המושבה בחצר בית-הכנסת, חפרו אדמה מושתנת, עשו מהעפר דמויות וצורות שונות, וכמובן שנידבקו במחלות. שלשולי הקיץ וטיפוס-הבטן נפוצו מאוד. הרופא קרא תיגר על שמרנותו ואוזלת-ידו של ועד המושבה, ויצא למאבק תברואי כדי להביא לעקירת המגיפות. הוא תבע לחולל מהפכה: להרוס את בתי-השימוש המצחינים, להרחיק את המשתנה מבית-הכנסת, לסגור את הברזים הנוטפים בחצרות, אלה שמדמנות-רפש תמידיות נוצרות לידם, לשרוף את ערימות הזבל שמצטברות ליד השוק הגדול – ולכל אלה הוועד התנגד. מחלת הטיפוס הפילה חללים דרך קבע, והתירוץ של ועד המושבה, שהיה מורכב כולו מ"זקנים" והצר את צעדי הרופא, היה:

 "מן השמיים בא העונש... אתה רופא, תפקידך לרפא, אל תתערב בסדרי המושבה!"

כאשר ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן החל בפעולת תיקון בבתי-הספר, שתנאי ההיגיינה בהם היו ירודים ועיני הילדים מלאו טראכומה, וכאשר קבע הרצאות על עיקרי ההגיינה, בליווי פנס-קסם, בפני המורים וקהל רב מבין צעירי המושבה – הבעיר הדבר את חמתו של ועד המושבה, ובייחוד של הקנאים והאדוקים בו, בראשות ר' מורדכה, שטענו כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה להם תמונות פורנוגראפיות, והנוער שר שירים בלתי הגונים.

כאשר הקים חוג של כתריסר צעירות מבנות המושבה והסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות, נושאים שבעיני האימהות השמרניות היו הס מלהזכיר או לדבר איתן, וכאשר העביר לבנות שיעורים בריפוי עיניים כדי שתתמחינה בהושטת עזרה רפואית לעיניים חולות – בא ועד המושבה וטען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על-ידי כך שהבחורות תבטנה לתוך עיניהם. יש בזה משום גירוי היצר. ובכלל, מה רשות לו לרופא לצאת מתחום עיסוקו, הרפואה, להסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?

וכשהחריפה המלחמה נגדו, סידר הוועד תהלוכה של נשות המושבה, שבאה להפגין ליד ביתו בטענה שגזל מהן את בניהם ובנותיהם והריהו משחית את נשמותיהם בהצגותיו המתרחשות בחדרים חשוכים. הנוער של המושבה נזעק לשמע התהלוכה שאיימה על הרופא החביב והאהוד, והתחילה התכתשות, יד בנים היתה בהוריהם, המושבה התפלגה אז לשני ועדים, והסכסוך לא נסתיים לפני שגם נקרע הדגל הלאומי שהניפו הצעירים בקבלת הפנים שנערכה לחכם-באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עותמניה, ולבסוף התפטר הרופא ועזב את המושבה.

והנה עתה ליכדה משפחתה של מאדאם אום-אל-טאך אם-ירצ'השם וריחות דגיה המתבשלים בלילות, במושבה הרעבה, את האויבים מאתמול, ור' מורדכה נעץ בצעירים את מבטו החד והנוקב, כאילו רצה לבחון אותם ולעמוד על הסיבה האמיתית שעוררה אותם לעשות את הצעד הנועז והמסוכן, ואחרי רגעים אחדים של שתיקה, קרא כדרכו, בהתרגשות:

 "טוב מאוד! מושבתנו צריכה להיות נקייה! וביערת הרע מקירבך!!! ברוכים תהיו, בניי, איתכם אנוכי."

תשובתו של ר' מורדכה, שנאמרה בתוקף רב, היתה הפתעה לצעירים. לא אותו יהודי קפדן, רתחן, ניצב עתה בפניהם, אלא אחד משלהם-ממש, כחבר, וברק משובה נוצץ בעיניו.

ואכן, סיפרו על ר' מורדכה שיום אחד ביפו, בואכה מנשייה מול הים, עבר על פני קהוות אל-עוג'ה, הוא קפה הירקון של הערבים, שבחצרו ניצב תוכי ירוק צווחן שהיה מנבל את פיו באיטלקית ומפורסם מג'מוסין עד ג'בלייה.

שמע ר' מורדכה את זימרת נערות-החשק מדמשק בוקעת משם כפי שזימררה לו (בזכות המשלחת של אגודת "פרדס") אותה זונה רומנייה לחה בבית-המלון בבוקארשט כדי לפתותו – ומיד כבדו עליו רגליו. השייטנות הללו, בנות לילית בת השטן, כישפוהו בקולותיהן, שכידוע בוקעים מערוותן, שהריהן הולכות הפוכות וחורצות לשון לחה ושרות מאותו פרצוף נקבה שבשיפוליים, והן באות ערומות אל גברים בחלומות הלילה ומנשקות ומזדווגות עימם, ומזרעם, הקרוי קרי לילה – יולדות בנים טמאים שאין להם גוף ואשר כל קיומם הוא במלכות השטן, הסטרא-אחרא.

למזלו של ר' מורדכה בא מולו ראש הוועד של אחוזת-בית, מאיר דיזנגוף, ועצר בעדו, ושניהם השתדלו להיראות כלהוטים לשוחח בעמידה כאילו במיקרה הם ניצבים דווקא שם. וכשרצה לבסוף דיזנגוף לזוז בחולות לכיוון רחוב הרצל, אמר לו ר' מורדכה שלנו:

 "חכה מר דיזנגוף, אל תמהר, דער פפוגע זינגט אזוי שיין..." [התוכי שר כל כך יפה...]

ומדוע אמר: התוכי שר כל-כך יפה, ולא השיקסעס מדמשק? – שכביכול קול של זכר הם שומעים, אפילו של ציפור, ולא קול של אישה שהוא כערווה ואסור מן התורה.

למוחרת, בשעה תשע בבוקר, כשבאו הצעירים אל ביתו של ר' מורדכה, כבר מצאו שם את ר' ברל, ר' וולף ועוד אחד מזקני המושבה, כשהם מחכים לפקודתם. ארבעה יהודים בעלי צורה, מוותיקי האיכרים, שכחשו במקצת עקב המחסור שהביאה המלחמה בעקבותיה, והיו לבושים בגדי יום-יום ומגבעות כהות לראשיהם. וכמו נשכחו בינם לבין הצעירים ימי מלחמת הדיבור העברי, והעבודה העברית, והשמירה העברית, כל אלה זכר לתקופה שלפני המלחמה העולמית, ועתה יצאה השיירה הקטנה, המאוחדת, בוססת בחול, חלפה על פני משוכות האקציה ושדרת הברושים הצעירה, על פני נבלת פרדה אחת שלא הספיקו לקוברה והתנים כירסמו בה בלילה, עד שהגיעו לביתן של האלמנה והיתומות הירש.

עלה ר' מורדכה והקיש במטהו פעם ופעמיים על רצפת הגזוזטרה, ולצידו ר' ברל, וכשניראו בחלון הפנימי ראשה העטוף במטפחת ופני הירח, נסוכות השינה, של מאדאם אום-אל-טאך האלמנה הירש – הסבו שני היהודים המזוקנים פניהם הצידה והודיעו לה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שעליהן לארוז מיד את חפציהן ולהתגרש מן המושבה.

 "אם-ירצ'השם לאן? ובפקודת מי?" – שאלה. לכפר-סבא. ועגלה לא תקבלנה כי הצבא התורכי החרים את כל הסוסים והפרדות ומי שלא החרימו אצלו, החביא את בהמותיו החבא היטב בעומק פרדסו ולא יוציאן בעד כל הון שבעולם.

מאדאם הירש ניסתה להרים קולה ואיימה שתשלח את חווקה להעיר את יאסין-בק ואוי להם מפניו, אך אז עלו לגזוזטרה כל השאר, והצעירים, שניים מהם תרבושים אדומים לראשיהם, כמנהג המתעתמנים, פתחו בלא שהיות את הדלת ונכנסו פנימה והחלו עורמים את חפציהן של הנשים ותוקעים אותם לתוך הסלים והתרכוסים כשהם מקיצים ומבריחים את היתומות מיצועיהן החמים כהבהל להקת תרנגולות.

שניים מבין הצעירים, שנתפתו אף הם ובאו פעם ופעמיים בחשאי לטעום משיירי הדגים בבצל ובחומץ, לא העזו עתה להישיר מבטם אל האם והבנות, ודווקא הם נהגו בחפציהן בתקיפות נחרצת.

סוף-סוף נמצאה גם איזו פרדה כחושה, מוכת צרעת, שאינה טובה לאנגריה של הצבא התורכי אף לא לעבודה או הובלה ודומה שאפילו התנים היו מסרבים לאכול את נבלתה – ועליה העמיסו את חפצי הנשים. האלמנה הירש, ראשה עטוף במטפחת, פתחה ופרשה מעליה את שמשייתה, מחזיקה בידה הפנוייה בשוטו המגולל של בעלה ר' ינקל העגלון השבור, שממנו לא נפרדה, ויחד הם יצאו בדרכים צדדיות אל צפונה של המושבה, לעבר הירקון, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות, כשהן יודעות היטב כי שם, בכפר-סבא מוכת הפליטים והמחלות, לא יבוא אליהן שום גנרל ג'מאל-פאשא לטעום מדגיהן ולהוסיף עליהם את תבליניו, וגם דגים לא יהיו. ולכל היותר תיפולנה בכפר-סבא לידיו של איזה קומנדאנט מקומי רוחש-כינים שיפשיט אותן בלי שהיות באחת האורוות המשמשות עתה למגורים וירמוס אותן כסוס מטורף.

וכשהגיעו השלוש לירקון ועמדו לעוברו על פני גשר שיח' אבו-רבח, נפרדו מהם בלא ברכת שלום ר' מורדכה, ר' ברל, ר' וולף וכל השאר כשהם רוקקים ומתנשמים בכבדות, זקנים וצעירים, ולא עזרו לנשים כל הדרך בנשיאת מטלטליהן אף כהוא זה, כאילו עדת מצורעות טמאות הם מגרשים אל מחוץ למחנה הקדוש.

עמדה מאדאם אום-אל-טאך על מעברות הירקון ששופע בכבדות ממעיינותיו לרגלי מבצר אנטיפטרוס במזרח, עמדה בצמחייה הירוקה, השופעת, לקול צפרדעים מקרקרות והלמות המים על גלגלי טחנות שיח' אבו-רבח שאבני-הרכב שלהן סבבו וסבבו בריחיים הענקיות בלא דגן, בחריקת רעב וריק – – – עמדה וכה אמרה:

 "ילען אבי-אבות-אבותיכם אנשי סדום בערוות אם-אם אמכם צדיקי מלאבס מעמורה – – – אם-ירצ'השם – לא יעברו ימים רבים וגם אתם תחצו אחרינו את הירקון הזה ותלכו בגלות עם כל הוויברס והקינדרלאך והפרצאלאך המסריחים והמטונפים שלכם, קיבינימאט – – – "

ובהפנותה אליהם גב נטוע על הררי עכוזיה, בעטה בקצה נעלה באחורי הפרדה המצורעת ועמוסת הסלים והתרכוסים, הפשילה לרגע את שמלתה כשהיא מגלה טפח מסירותיה השתיים, התפוחות והצחורות לבד מעקבות כמה צביטותיו של הגנראל-פאשא ובני-פמלייתו ועקיצות הפשפשים ילידי המושבה, ותקעה לעברם נפיחה אדירה – – – שדומה כי עצרה אפילו את תנועת אבני-הריחיים – – – וכשהיא שבה ומניחה ידיה מכאן ומכאן על כתפי בנותיה השתיים שתמכו את משמניה לאורך כל הדרך עד טחנות שיח' אבו-רבח, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות כשאחת מהן מחזקת בשמשיה הלבנה והשנייה בשוט המגולל, הפליגה מאדאם אום-אל-טאך כפר-סבתה בעקבות הפרדה כשהיא מותירה מאחוריה את חבורת אנשי המושבה נפעמה ומובכת, כאילו שמעו את הדג מדבר.

בכפר-סבא שהו האלמנה ושתי היתומות כל אותו חורף ומרה היתה נפילתן. סוכות שהקימו הגולים ביער האקליפטוסים הריחני, שנטעו חוואג'ה בארס, הוא האגרונום מסייה קלדם מהמושבה שלנו – לא החזיקו מעמד בבוא רוחות הסתיו העזות והגשמים, ועל הפליטים הרבים היה לחפש להם מחסה באורוות ובדירים שבמושבה הקטנה, שבהמותיה כבר נעלמו מזמן. לא היה מה לאכול, ולולא חוואג'ה שימל ארקייה, הוא ר' שמעון רוקח מנווה-צדק שישב אותה עת עם משפחתו בטול-כרם והיה שולח מדי פעם לגולים בכפר-סבא שק קמח דורה ומעט ככרות לחם-עוני שתוכו כמין דבק אפור, ובקבוק דבש חרובים – היה הרעב גדול עוד יותר.

תחילה עוד היה בא לבקרן מדי פעם הקומנדאנט של תול-כרם, ג'אוד-פאשא, אך עד מהרה נחלו הבנות ושכבו באורווה הצפופה כשהן קודחות ומשתעלות נורא, וביד הרוקח סלור לא היה די חינין ורפואות אחרות כדי לעזור להן ולכל הקהל הרב שהתגולל תחת כל מחסה, בקור, בבוץ ובגשמים, שומע מרחוק את מטר הכדורים והפצצות של הקרב על המושבה שלנו, העוברת פעם לידי האנגלים ושוב לידי התורכים. והפליטים הגולים ממנה, הפעם מתושבי המושבה עצמה, מספרים על אכזריותו של יאסין-בק, שממשיך לקחת בקשיש אך אינו מונע את הגירוש, והם עצמם מוסיפים על הצפיפות, הרעב והמחלות שבמושבה הקטנה, והקומנדאנט הכפר-סבאי מכביד אף הוא ידו על הפליטים, וכשקו-החזית מתייצב לאורך הירקון, והאנגלים כובשים בשנית את המושבה שלנו, הוא מאיים בפאלאקות ובתלייה אם ייתפס מי מן הפליטים בנסותו לחצות את קו החזית דרומה, לעבר האוייב האנגלי.

ורבים מן הגולים יושבים על פני השדה וסובלים בעיקר מן הקור. במעגל אחד גדול הם יושבים יחד. האחד רועד. השני חולה ומתאנח אנחות כבדות. השלישי מתעסק במדורה קלושה של קיסמים שהבעיר לפניו להחם את ידיו, וניראה כאילו אינו שומע כלל את אנחות שכנו. הרביעי עטוף כולו בשמיכת-שקים עבה, וניראה כגוש דומם ומקופל מבלי רוח חיים. החמישי יושב, וכר נתון לו על ראשו. ביתו של הרוקח משמש להם מחסה עראי, והגולים מוצאים בו מקלט רק לשעה קלה, להתחמם מעט ולהשיב את הנפש, אלה יוצאים ואלה נכנסים חליפות.

וכמו כדי להוסיף על מגילת הייסורים בכפר-סבא, שוכבות עתה שתי היתומות, חווקה ודובה, בפאתי אורווה העשוייה לבני טיט מגובלות בקש, ועל מרישי גגה פח דולף ודומה כי הנה-הנה ימיסוה הגשמים, ולמרות הצפיפות הנוראה – אין נפש חיה מתגוררת לידן, לבד מאימן האלמנה המטפלת בהן, כי יצאה שמועה בקרב הפליטים, ואף לאוזני הגוססים גונבה – שאת המגפה הביאו הן, השתיים, ואין זו סתם קדחת או דלקת-ריאות המכרסמת אותן כאת השאר בשיעול נורא ובטילטולי חום וקור וצמרמורות, קופצות על יצועי הסמרטוטים כשהן שכובות כאחוזות דיבוק – אלא מספרים שמחלה תורכית רקובה יש להן, שכל הנדבק בה מת בייסורים נוראים ודעתו משתבשת עליו עוד בטרם נחרב גופו כליל.

שינסה מאדאם אום-אל-טאך את סירותיה המידלדלות מרעב ושייטה אל מפקדתו של הקומנדאנט הכפר-סבאי והתחננה בפניו על נפש בנותיה השתיים, שיעזור – אך מה היה בכוחו לעשות – מדי יום מיתווספים קברים חדשים לחלקת בית-הקברות הקטן שבמזרח המושבה, על חלקם אף לא הוצבו ציונים כי לא ידעו את שם הנפטר ורק ציינו פרטים בודדים על אודותיו, לעיתים שם פרטי, או עיר מוצא, או היותו ילד, גבר או אישה, ותאריך הפטירה. וגם הציונים של אלה שנודע שמם, חלקם נמחקו בגשם ולימים נעלמו ולא הוצבה עליהם מצבה כי כאשר באו יקיריהם וקרוביהם לחפש את מקום מנוחתם האחרונה, לא מצאו דבר.

הקומנדאנט התורכי, ששמע מחלת הבנות הגיע גם אליו, ועצמותיו היו נוקשות לזכר הלילה הראשון שבילה עימן באורווה, מתגולל על זו ועל זו ומושך בהן כרוכב בצמד סוסות – סילק מעליו בגערה את מאדאם אם-ירצ'השם עטופת המטפחת המרובבת לראשה, המתחנחנת ומפצירה בו נואשות. וגם הרוקח סלור, שליבו נכמר בקרבו על המשפחה האומללה, ולא האמין לדיבת המחלה וגם שמר עבורן עוד מעט מן החינין יקר-המציאות, וחלק עימן משארית לחם הדורה אשר לו – קצרה ידו לעזור.

שכבו השתיים חבוקות, הזויות בחום, מצטמררות בקור, והשוט מונח ביניהן. "מי יחיה ומי ימות," מילמלה דובה לאחותה, ושתיהן עורן אפור עתה, באותו גוון גוססי, ומלא פצעים. "זוכרת שאפילו הסוסים היו צמים אצל אבא, ביום הכיפורים?" זימררה חווקה, זימררה דובה, "מי בקיצו ומי לא בקיצו," – "מי במים ומי באש," המשיכו ומילמלו זו בזו כנאחזות, והקולות סדוקים, חלשים, נפרדים מן הגוף, "מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא. מי ברעש ומי במגפה. מי בחניקה ומי בסקילה. מי ינוח ומי ינוע. מי יישקט ומי ייטרף. מי ישלו ומי יתייסר. מי ייעשר ומי ייעני. מי יישפל ומי ירום – – – "

ובירום נפלו שתיהן בדרכן המוותה אותו לילה ממש, קודם הצעירה ואחריה הבכירה.

האם השכולה לא הוציאה הגה מפיה, אף לא זעקה אחת, אף לא דמעה. כל הלילה ישבה לידן, נים-ולא-נים, ובבוקר קמה, שטפה את מצחיהן במעט מים מן הגשמים והכניסה את בנותיה השתיים לתוך שק שמצאה באורווה, כה קל היה משקל גופותיהן שכמשו ברעב ונצטמקו במחלה – העמיסה את השק על גבה, ועטופה במטפחת לראשה צעדה אל בית הקברות הצעיר, שם פרקה את מטענה אל אחד הקברים הפתוחים שהיו מוכנים מבעוד יום, כי לא היה יום ללא לווייה, כיסתה אותן במו-ידיה בעפר ומהדקת היטב את התלולית עליהן, ולקחה קרש וכתבה עליו בעיפרון-קופי:

 "פ"נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות

בחייהן ובמותן לא נפרדות

אביהן ר' ינקל הירש לא זכה להשיאן

ובגן-עדן תהיה מנוחתן."

ומשם חצתה את המושבה מוכת האנחות והחולי, את אורוות הקודחים וצריפי השכיבים-מרע, את הדירים שמהם עלו שיעולים נוראים, נכנסה עוד פעם אחת להיפרד מחפציה המעטים ולקחת רק את הנחוץ ביותר, בסלה, כגון השוט המגולל של ר' ינקל השבור, בעלה. פרשה שמשייתה המרובבת בוץ שחור, ומבלי ספר דבר לאיש יצאה את המושבה דרומה-מערבה, לקראת הירקון, וכך הלכה כל אותו יום בעקבות השמש ולעולם לא חזרה עוד לבקר בכפר-סבא. היא חצתה את המשמרות התורכיים והאנגליים ואת המהמורות ונפלי הפצצות והיריות הבודדות ושריקות הרוכבים והדי התותחים, ולפנות-ערב הגיעה לתל-אביב שבידי האנגלים, ואת פניה קיבלה ברחוב הרצל, מול הגימנסיה "הרצליה", משמרת חיילים אוסטראלים רכובים על סוסים כבדי-בשר ומרובעים, שרחבים כמותם לא ראתה מעודה, וקהל תל-אביבי חוגג ונטול-דאגה ("ביס דייגע" בלשונה, כשסיפרה לי) מטייל הלוך וחזור, והנערות, שתהיינה עוד מעט בגיל חווקה ודובה המנוחות, מנסות כוחן בפטפוט עם החיילים, ושפתיהן מלקקות קוביות שוקולד קדבורי אנגלי שכמוהו טרם ראו עיניה בארץ מיום שפרצה המלחמה.

אהוד בן עזר

המשך הפרק יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, אני נהנה מהזיכרונות של נירה אשל על משמר העמק. אני זוכר אותה מאז הייתי נער בחברת הנוער שם, חיבבתי אותה למרות שמעולם לא החלפתי עימה מילה אחת. גם את קובה אביה אני זוכר לטובה. היא לבשה לבן אחרי שעות העבודה וירדה לחדר האוכל. גם את החבר שלה שהפך לבעלה אני זוכר. מסור לה בשמי כי ראויים הדברים שהיא כותבת לספר. זה חלק מההיסטוריה שלנו כאן ובוודאי של קיבוצי השומר הצעיר. 

שלך 

אלי עמיר

* אהוד: אני לא חובב ספורט וגם אחרי האולימפיאדה בטוקיו לא עקבתי, למעט טקס הפתיחה הרב-גוני המעניין. ואולם בשבת בבוקר הייתי מרותק למרבית השידור של תחרות ההתעמלות האמנותית שבסופה זכתה לינוי אשרם במדליית זהב אולימפית. אודה על האמת, כל הביצועים של כל המתעמלות הצעירות היו בעיניי ממש מרתקים ומופלאים בדיוקם, וקשה לי להבין כיצד מבדילים ביניהן השופטים, שמעניקים להן את הניקוד – כי כל ההישגים – ניראו לי כמעט על-אנושיים!

ובהזדמנות זו, לידיעת שלטונות האוצר והמס – לאחר שתבטלו את המכסים על ייבוא פירות, ירקות וביצים כדי להרוס את החקלאות הישראלית, ולאחר שתעלו את המס על משקאות מתוקים כדי להרוס את עידוד הציבור לשתות בקיץ כמה שיותר נוזלים – אל תשכחו לגבות מלינוי אשרם את מאה ושבעים אלף שקלי המס שהיא תהיה חייבת בגין מענק חצי המיליון השקלים שתקבל מהוועד האולימפי הישראלי כפרס על זכייתה במדליית הזהב! וכדאי גם לחייב אותה במס ביחס של מאה ושבעים אלף חלקי חמש מאות אלף – מערך הזהב במדליה שבה זכתה!

ואגב, ללינוי אשרם ולארטיום דולגופיאט עלולה להיות הפתעה נוספת כאשר שלטונות המס יקבעו להם פנקס מקדמות לשנת המס 2022 – על פי הכנסותיהם בשנת 2021! – ככה המחשב של מס הכנסה עובד.

* אהוד היקר, לדעתי, ברוך תירוש טועה: חסידות סאטמאר קרויה על שם עיר בצפון רומניה (היתה שייכת לקיסרות האוסטרו-הונגרית) בשם סאטו מארה. פירוש המילים: הכפר הגדול (ולא הקדושה מאריה). 

משה גרנות

* אורי הייטנר: השמיטה עליה כתבתי [גיליון 1668] היא שמיטת חובות ולא שמיטת קרקעות.

אהוד: שמיטת חובות אינה קיימת כבר אלפי שנים, ומצחיק להתייחס אליה כאל חלק פעיל ומופתי במציאות של העם היהודי, (ולאור תוכחות הנביאים, ספק אם עם ישראל נהג אי-פעם על פיה!) – מה שאין כן לגבי שמיטת קרקעות בחקלאות הישראלית, שנעשתה בעייה קשה – לא בתקופת הגלות אלא ממש עם תחילת ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל משלהי המאה ה-19 ואילך – ומהשערורייה הזו, המפרנסת כיום במדינת ישראל פאראזיטים רבים, נוח לך להתעלם, למרות שהיא דופקת ענפי חקלאות רבים, גם בקיבוץ שלך.

ויקיפדיה: על מנת למנוע מצב שבו אנשים מסרבים להלוות מחשש שמצווה זו [שמיטת חובות] תגרום להם להפסדים, התקין הלל הזקן [חי: 110 לפנה"ס, בבל – 10 לספירה, ירושלים] – בסוף תקופת בית שני, תקנת חכמים הנקראת פרוזבול, המאפשרת לגבות את החובות חרף מצוות שמיטת כספים, על ידי הצהרה על העברת החובות לגביית בית הדין, דבר המונע את השמטתם. בימינו משתמשים רוב שומרי המצוות בפרוזבול, ובכך הופכים את שמיטת הכספים למצווה שכמעט אינה מתקיימת בפועל. גם הבנקים בישראל משתמשים בהסדר זה.

* מוטי הרכבי: אין ספק, עוד לא היתה ממשלה שבזמן כל כך קצר הצליחה להביא כל כך הרבה ״הישגים״!

 גידול של פי 1500 במספר חולי קורונה מאומתים. 53 מיליארד שוחד לעבאס (תקציב הביטחון של 2019 היה 55מילארד). 50 מילון קוב מי כנרת לירדן תמורת כותרת בעתון. הפיכת רוסיה לאוייב שמיירט טילים ישראלים. פתיחת חזית שניה בצפון. קלקול היחסים עם חברת פייזר, ולכן מספר החיסונים הקיימים הפך להיות סוד מדינה מספר 1! הגדלת מיסים ופגיעה באוכלוסיות החלשות (לא לדאוג אין מיסים על הוודקה). אור ירוק לאיראנים שאפשר לפגוע באוניות ישראליות. ישיבות קבינט הקורונה די משעממות, סך הכול מדובר בגורל עם ישראל, ולכן אין צורך להשתתף בהם. עדיין לא הסתיים המו״מ עם טיבי. מי יודע כמה מיליארדים הוא יקבל.

ורק עברו חודשיים מי יודע אלו עוד "הישגים" צפויים לנו!

אהוד: ושכחת את התוכנית להרוס את החקלאות הישראלית על-ידי ייבוא זר וחופשי ללא מכס, ואת העלאת המיסוי על המשקאות המתוקים כדי שאזרחי ישראל ישתו פחות נוזלים בקיץ הקשה, יתייבשו ובריאותם תיפגע!

ונותר רק לחזור כאן על דבריו הנכוחים של סא"ל (מיל') ד"ר עזרה זוהר ז"ל, שבזכותו בוטלה משמעת המים הקטלנית בצה"ל – מומלץ בקיץ הישראלי לשתות עד חמישה ליטר מים ליום, ועדיפים אפילו משקאות ממותקים, שהתועלת הבריאותית שהם מביאים בעידוד השתייה – עולה פי כמה וכמה על הנזק המיזערי של מתיקותם!

* שלום לאהוד, אני מחזיק ממך (בהתעלם מהערותיך הפוליטיות) כאדם דייקן ומהימן. הפעם מצאתי לנכון להעיר לך על שני דברים:

1. יש בפתח תקווה רחוב "האחים בן עזר" אני חושב שזה מעט מדי וגם מקפח כל אחד מהם וגם את אביהם אלעזר. בפתח תקווה יותר קל לקבל רחוב על שם דורני ופחות על שם ויניצקי. עבדתי למעלה מ-10 שנים עד שהצלחתי להשיג את 'משעול שמואל יוסף גינזבורג' הסבא רבא שלי (והגיס של משה שמואל ראב) כשהשלט מוצב בכניסה לפינסקר 17. דברים לא קורים מאליו ואני בטוח שלא מאוחר לתקן את החסר.

2. לגבי רחוב אסתר ראב בהרצליה, מצאתי באתר:

https://zips.co.il/street/%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%9C%D7%99%D7%94/%D7%90%D7%A1%D7%AA%D7%A8-%D7%A8%D7%90%D7%91   

את התיאור שמופיע בהמשך. תיאור דומה יש לגבי דליה רביקוביץ'. האם בדקת שברחוב דליה רביקוביץ' יש, מעבר לשם הרחוב, שלט המתאר את פועלה?

יום טוב והרבה בריאות,

יוסי גודלניק

אהוד: 1. רחוב "האחים בן עזר" זו יריקה בזיכרם של סבי יהודה ראב ושל אחיו משה-שמואל ראב, שלא נמצאו ראויים לרחובות נפרדים על שמם, וכשהיו בעבר שתי סימטאות [!] נפרדות על שם כל אחד מהם, ביטלו אותן!

אין לי כל עניין לעסוק בשתדלנות בעיריית פתח-תקווה. שם לא מכירים אותי ואין יודעים כלל על קיומי כנכד אחרון של יהודה ראב, כשם שאין יודעים על תולדות ראשית המושבה ועל חלקי כסופר בכתיבה עליה – יותר מכל סופר עברי אחר.

2. התייחסתי לחסר בשלט "אסתר ראב" בהרצליה. מידע על אסתר ראב יש למכביר באינטרנט, מעבר למה שאתה העלית. אבל אין שמץ מידע עליה בשלט הרחוב. מה כתוב בשמות הרחובות האחרים אינני יודע. קיבלתי רק את התצלום הזה מאחותי לאה, שקיבלה אותו מחברתה צביה.

* אהוד חביבי, בספרך 'המושבה שלי', חב"ע 1688, אתה כותב: "הפניתי את ה'כידון' לעבר דובה ועליתי עליו בתנופה" – וראוי לציין שזו טעות עקב שם ההגה בצרפתית 'גידון' שפירושו מוביל, וגם ה'טרוטינט' שהובא ארצה באותם ימים מצרפת, נקרא בטעות בעברית: 'קורקינט'.     כך לבעיטת-עונש בכדורגל שנקראת באנגלית – PENALTY קוראים בטעות בעברית: פנדל.

ברוך תירוש

אהוד: ולקונדום – קנדון.

* חולמים על מסע רוחני של מדיטציה פלוס נירוונה בהודו מוכת הקורונה, ולהיפטר מסיר הלחץ של מדינת ישראל?

 "ארבעת הגברים שהורשעו באונס וברצח של הסטודנטית בניו דלהי ב-2012 נידונו למוות ובשנה שעברה הוצאו להורג בתלייה. למרות זאת, פשעים מסוג זה עדיין רווחים בהודו – לפי נתוני הממשלה המקומית, בכל 15 דקות נאנסת אישה במדינה." ["הארץ" באינטרנט. 5.8.21].

אהוד בן עזר

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

1959

* "עונג שבת", הדי אור ודוד אסף, חוף הים ובריכות בימים עברו. מומלץ מאוד לצפות!

https://onegshabbat.blogspot.com/2021/08/blog-post_5.html

* אהוד: בזכות היו-טיוב והמחשב אני נהנה כבר זמן רב, ומבלי לצאת מהבית, מהרחבת אופקים באמנות, במוסיקה, בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בטיולים בעולם, בקולנוע, אפילו בביקור בבתי-המלון הטובים בעולם, ממש פלא ושפע שאינם נגמרים, וכל פעם אני מגלה תחומים חדשים ומרתקים.

לאחרונה גיליתי מחדש את סרטי "לול" ו"כבלים", שאמנם צפיתי בהם לפני שנים רבות, אבל לולא היו-טיוב לא הייתי יכול לרענן את חוויית הצפייה בהם. הדמות המדהימה שעולה ומתבלטת מתוכם היא של אריק איינשטיין. איזה כישרון ענק! איזה זמר ואיזה שחקן ואיזה חקיין ובדרן! ואיזה קסם אישי בלתי-נידלה.

ובייחוד שאני יודע שאריק בא לעולם בזכות החלטה של אימי, שבשעתה – אביו השחקן יעקב איינשטיין חיזר אחריה והיה מאוהב בה, עד היום שמורים אצלנו מכתביו אליה – ואיך התאכזב מאוד כאשר העדיפה על פניו את אבי בנימין. כך נולד אריק איינשטיין לאביו מאישה אחרת. ומעניין ששתיהן שמותיהן היו – דבורה. ולנישואיו הראשונים של אריק עם אלונה שוחט, נכדתם של ישראל ומניה שוחט – שהתקיימו בשנת 1963 בתיאטרון "הבימה", הזמין יעקב איינשטיין את הוריי.

* אהוד שלום. קראתי בהנאה את סיפורו של אבי גולדברג "גד ואני בבנימינה". יפה שצירפת אותו לעיתון. אני מוצא עניין ברוב הכתוב בעיתונך. יישר כוח. כל טוב ובריאות טובה.

אבנר הרוסי

* אהוד: בימים אלה הושלמה הקלדת קובץ הסיפורים שלי "הפרי האסור" משנת 1977, והוא נשלח לפרוייקט בן יהודה. באמצע שנות ה-70 סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד", שבה נכללו קובצי סיפורים של יצחק בן-נר ודליה רביקוביץ, לכלול אותו בסדרה – בטענה שספק אם זו בכלל ספרות!

קובץ הסיפורים, שספק אם הם בכלל ספרות, יצא לבסוף לאור בהוצאת אחיאסף של המו"ל הוותיק שכנא אחיאאסף, ויש בקובץ תיאורים אוטוביוגראפיים רבים, וכמובן גם בדויים – והוא נשלח חינם לכל פונה ומבקש.

* אי אפשר להתעלם מאבטיחי הקיץ הזה. הם מתוקים, עסיסיים, טעימים, מרווים, וזולים יחסית לכל פרי אחר. אפילו הביביזם, הממשיך לקלקל גם את הממשלה הנוכחית – לא הצליח לקלקל את אבטיחי העונה! איכלו ותיהנו.

* וייתכן מאוד שביבי מאוד נהנה עכשיו מכך שכבר אינו ראש הממשלה ואין עליו אחריות לכל המכשלה שעימה מתמודדת הממשלה של בנט-לפיד-עבאס, שמתחילה לספוג את כמויות הטינופת שלפני כן הוטחה רק בו – כאחראי וכאשם בכול!

* ציטוט: המערכה לחיסול ארה"ב. המיליון הראשון של מסתננים כבר נכנס לארה"ב, מאז כניסת ביידן. כמה עוד ייכנסו? צפו: [סרטון].

"התקשורת" בארה"ב מצניעה מאוד (ברור למה), וזו בישראל בכלל לא מדווחת: המיליון הראשון של הפולשים לארה"ב דרך הגבול הדרומי כבר בפנים, מאז השבעת ביידן (נכון לסוף יוני 2021. נתונים רשמיים של ממשלת ארה"ב).

בקצב של כ-190,000 פולשים בחודש, ובמסגרת ה"אין גבולות" של "הדמוקרטים", הם מגיעים בקצב של אלפים רבים כל יום, ומסגירים את עצמם, מקבלים ניירות אמריקאיים, ונכנסים. הם יהיו אמריקאים. מחקרים מראים שהם מגיעים ממעל 100 מדינות, כולל כל מדינות האיסלאם. הם טסים למקסיקו, ומשם ממשיכים רגלית לעבר הגבול האמריקאי, וצריך להיות טיפש לא לנצל זאת. השנה צפויים 2.2 מיליון פולשים, וכתשעה מיליון במימשל "הדמוקרטי" הנוכחי. ארה"ב משתנה דמוגרפית לנגד העיניים, עוד פשע, עוד טרור ועוד ייאוש. היהודים שעולים עכשיו בקצב מוגבר לישראל, צודקים, אין שם עתיד.

מבין הנכנסים: עשרות אלפים החולים בקורונה, כל חודש. מיד עם הגעתם, חלקם מצטרפים לכנופיות הפשע, המאפיה והטרור. הווידאו מהימים האחרונים בטקסס: בשל החום הם מתרכזים מתחת לגשר, ואז יתפזרו בכל רחבי ארה"ב. [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 7.8.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל