פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1672

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א באלול תשפ"א, 19.8.2021

עם הצרופות: 1. הקדשה של יוסל ברגנר לעדינה בר-אל. 2. יוסל כותב לעדינה הקדשה.

 3. עדינה בסטודיו עם יוסל. 4. פמלה, יוסל ועדינה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: נוֹף לֹא מִזֶּה. // יצחק הילמן: נפילת אפגניסטן. // יעקב חסדאי: עצימת עיניים מול סכנת הגרעין האיראני איננה פתרון. // יורם אטינגר: 20 שנים לטרור "מגדלי התאומים". // בן-ציון יהושע: למי צלצלו הפעמונים בלילות אלול? // איליה בר-זאב: פיסול בנוף וירח. // אורי הייטנר: צרור הערות 18.8.21. // כל החשבון עוד לא נגמר. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עדינה בר-אל: מפגשים עם יוסל ברגנר. //  יצחק גנוז: מִכְתָּב לַבֵּן. // נירה אשל: זיכרונות של בת קיבוץ, חלק רביעי: כוך האוכל הקיבוצי והמוסדי. // ארנה גולן: סופרים מחפשים ביטוי ומשמעות – על "ימי הקורונה" – מסה, שירה וסיפורת. // אברהם בלבן: לא המצב של היתום האנושי. // מרדכי ברגר: סרבני חיסונים הזויים מדליקים לי נורה אדומה. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים – המלכה מירי. // מנחם רהט: גבעת שמואל כמשל. // יפה ברלוביץ: בעקבות הסיפור של אלישבע בסביץ. // אסתר רַאבּ: אנקורים. // עמנואל בן-עזר: מוּסטָפַה. // עדי בן-עזר: אפרודיטה 25. פרק שמונה-עשר: עודד אמר שעבר עלייך לילה לבן. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק עשרים ואחד: דודתי יעל בודה סיפור על מות אהובה אביתר. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה

נוֹף לֹא מִזֶּה

אַט אֲנִי דּוֹעֶכֶת

בֵּין עֲדַת-פַּרְפָּרִים  –

מִתְעַלְּפִים;

פְּתוֹתֵי-שֶׁלֶג-שִׁכְחָה  –

יוֹרֵד עָלֵינוּ

שֵׁנָה לֹא מִכָּאן  –

בָּאָה מֵאֵי-שָׁם,

מֵעוֹלָמוֹת אֲחֵרִים,

נֻקְשֵׁי-סֵבֶר,

קָשִׁים כְּאַבְנֵי-צוֹר:

צַו  –

קוֹל-צַו:

הִתְפָּקְדוּת

לְצָבָא לֹא מִכָּאן  –

לְמָקוֹם אֵין בּוֹ עֵשֶׂב

עִשְּׂבֵי-גֶּשֶׁם-רִאשׁוֹן  –

וְלֹא אַחֲרוֹן;

גּוּשֵׁי-זְמַנִּים

מִתְדַּרְדְּרִים לַמּוֹרָד

וְעַל הַשִּׂיאִים  –

אֵשׁ קָרָה

דּוֹלֶקֶת  –

לוּ רַק בִּכְנָפֶיךָ

תְּלִיטֵנִי

אֵלִי!

וּבְיָדִי פֶּרֶג קָטָן  –

לְךָ שַׁי

1977

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יצחק הילמן

נפילת אפגניסטן

מה שקורה ברגעים אלה באפגניסטן מזכיר את כיבושה של סייגון ב-30 לאפריל 1975 וחיסולה של דרום-וייטנאם כמדינה עצמאית ודמוקרטית בהמשך. גם שם באו האמריקאים בשם ערכי החופש, להציל בעלת ברית חלשה מפני שכנתה הקומוניסטית החזקה, שחיפשה להשתלט עליה ובסופו של דבר גם הצליחה בכך.

בווייטנאם הספיקו האמריקאים לנוס ב-1975 מהשגרירות לנושאות המטוסים, שעגנו קרוב לחופי סייגון. הם הספיקו בקושי לפנות את אנשי סגל השגרירות וגם כמה מאות וייטנאמים שהיו בסכנת מוות, תוך שהם משליכים חלק ממסוקיהם לים, כדי לפנות מקום לניצולים.

בקאבול, עקב כשל מודיעני חמור, האמריקאים לא הספיקו אפילו לעשות את מה שהם הספיקו לעשות בסייגון. עדיין לא ברור כמה אמריקאים וכמה חיילי נאט"ו או אנשי ממשל מקומיים  שלא הספיקו להימלט, יירצחו בהמשך, או יישבו שנים ארוכות במחנות הטאליבן.

הטאליבן האפגני הרבה יותר אכזרי מאנשי הוויטקונג בווייטנאם. הם כבשו את קאבול, כחודש לפני שכולם חשבו שזה יקרה. הטאליבן פועלים ממניעים איסלמיסטיים קיצוניים. הם די דומים לדעא"ש. אחרי שישתלטו על אפגניסטן הם עלולים לפנות גם לפקיסטן ואפילו לאיראן. זו רק שאלה של זמן. 

במצב העגום שנוצר, המסקנה הבלתי נמנעת היא, שארה"ב היא ככל הנראה בעלת ברית בלתי אמינה. כל העולם יטען עכשיו, שמי שנשען על ארה"ב סופו יהיה כסופן של ויטנאם ושל אפגניסטן. הטענה האמריקאית שארה"ב הוציאה על המלחמה באפגניסטן ובעיראק למעלה מאלפיים מיליארד דולר, ושילמה בכמה אלפי הרוגים, איננה מרשימה אף אחד. כולם יטענו ובצדק, שזהו המחיר של להיות מעצמה. 

המלחמות בווייטנאם ובאפגניסטן לא היו על כסף או משחקי כוח. מדובר בשני מקרים של מלחמה על ערכים. לצערנו, תבוסה במלחמה ערכית, חמורה בהרבה מתבוסה במלחמה מדינית או כלכלית.

תבוסה במלחמה ערכית פוגעת בעצם קיומו של המפסיד. לא מדובר על אובדן מדינה נידחת באסיה, אלא על ההשלכות שיהיו לתבוסה זו על אירופה ועל חצי הכדור המערבי. עכשיו יבואו מדינות נאט"ו שהיו שותפות של ארה"ב במלחמה באפגיסטן, וישאלו  שאלות קשות. הם יכולים לשאול איך תתנהג ארה"ב אם תיקלע למלחמה מול רוסיה על אוקראינה, גרוזיה, פולין או המדינות הבלטיות. האם תחוש ארה"ב לעזרתן או שמא תפקיר אותן לגורלן, כפי שהפקירה את ויטנאם ואפגניסטן. גם ישראל יכולה לשאול שאלה דומה.

אפגניסטן היא רמזור אדום שני, אחרי הרמזור האדום הראשון שנדלק בוויטנאם. כעת החשש הוא שזה מה שצפוי גם בעיראק. בעיראק אין וייטקונג ואין טאליבן, אבל יש מיליציות שיעיות ויש איראן, והיא צפויה ליפול כפרי בשל לידיה של איראן, בין שתיכבש ממש על ידה ובין שתיהפך לגרורתה.

לאור לקחי אפגניסטן, אסור לישראל להסכים לכל הסדר שהוא עם איראן סביב בעיית הגרעין. ברור שהסדר מעין זה הוא הסדר סרק ועלול להסתיים בגירעון ודאי של איראן. לפי מה שנראה כרגע, ארה"ב המוחלשת אחרי אפגניסטן, לא תימנע את התגרענותה של איראן, כשם שלא הצליחה למנוע  את התגרענותה של צפון קוריאה.

איראן איננה צפון קוריאה. לאיראן יש שאיפות אימפריליסטיות, שנשענות על היסטוריה של שלושת אלפים שנה. עיראק, מבחינת איראן היא לא יותר ממדינת ספר חלולה ומרוסקת. אם ארה"ב תצא מעיראק, איראן תשתלט עליה בין בכיבושה ובין בהפיכתה למדינה וסאלית. ההמשך יהיה התקדמות איראנית מערבה לירדן וסוריה וחבירה לחיזבאללה בלבנון, בכדי לחסל את ישראל.

האמריקאים היו בעבר אדישים לגמרי לסכנת שאיפותיה הגרעיניות של עיראק של סאדם חוסיין. הם אפילו כעסו במקצת על ישראל אחרי שהיא השמידה ללא התרעה את הכור האטומי ליד בגדד. הם גם היו גם אדישים לסכנת הכור הגרעיני הסורי ולא הסכימו להשמידו בעצמם.

מבלי להצהיר הצהרות בומבסטיות, האמריקאים הבינו שהזירה המזרח תיכונית הפסיקה להיות קריטית לאינטרסים של ארה"ב. היום הם מבינים שזירה זו, היא זירה פוסט אימפריאליסטית, אליה הם נגררו בעקבות יציאת הבריטים מהאיזור. היום ברור להם שהם חייבים לצאת מהאיזור, בהנחה שישראל ידידתם חזקה דיו ותסתדר בעצמה.

כיום, המזרח התיכון כבר איננו מאגר הנפט האמריקאי. הם פתרו את בעיית הנפט שלהם במפרץ מקסיקו ובאלסקה. המזרח התיכון הוא היום בעיקר מאגר הנפט של אירופה ושל סין.

האמריקאים רמזו לישראל, בין שזה היה בתקופת אולמרט, נתניהו או בנט, שישראל צריכה להסתדר עם השכנים שלה לבדה, ללא מעורבות אמריקאית. ישראל לא כל כך אוהבת את הרעיון, בעיקר מול האיום האיראני, אבל כנראה תצטרך להסתגל לרעיון בהקדם.

ולבסוף, עד כמה שהדברים נראים מוזרים, הנוכחות הרוסית בסוריה מפריעה כיום לאיראנים הרבה יותר מהנוכחות האמריקאית. האיראנים יודעים שהאמריקאים ייצאו משם בתוך שנה, בעוד שרוסיה תישאר בסוריה גם בטווח הארוך. מבלי להתכוון, רוסיה שומרת על משטרו של אסאד, לא בגלל אהבתה לדמוקרטיה הסורית, אלא מתוך אינטרס צבאי. היא נמצאת בסוריה בגלל שני הבסיסים הימיים שלה בטרטוס ובלאטקיה. רוסיה רוצה בנוכחות ימית מדרום לבוספורוס. זהו אינטרס רוסי לקיים מוצא למים החמים של הים התיכון.

הלקח מאפגניסטן מבחינתה של ישראל הוא, שאנו חייבים לשמור על כושר צבאי עצמאי בהנחה שארה"ב לא תחוש לעזרתנו גם במקרה של מלחמה עם איראן, ובו בזמן לשמור על קשרים טובים עם רוסיה. בלי הנוכחות האמריקאית באיזור, רוסיה עם כל ההיסטוריה שלה, היא עדיין מדינה נוצרית אורתודכסית, שאיננה מחבבת איסלאם. רוסיה עוד עשויה עם הזמן, להפוך לידידה טובה מאוד של ישראל.

יצחק הילמן

* * *

יעקב חסדאי

עצימת עיניים מול סכנת הגרעין האיראני

איננה פתרון

מאז ראשית שנת 2020 נלחמת מדינת ישראל בנגיף הקורונה וזהו האלמנט המוביל בכל אמצעי התקשורת. בתקופה שלפני הקורונה עסקה ישראל, ובעקבות זאת גם התקשורת הישראלית, בעיקר בנושא הגרעין האיראני, זאת על רקע הסכם הגרעין שהיה במו"מ בין איראן למעצמות השונות.
כיום, בתקופת הקורונה, יש מדי פעם גיחות קצרות של התקשורת לזירה הפוליטית או לזירה הביטחונית. אבל העיסוק העיקרי הוא, כאמור, הקורונה וזו נתפסת כיום כאיום העיקרי על מדינת ישראל.

אמנם הקורונה היא איום אולם יש איום אחר אשר אנו ממעטים לעסוק בו בתקופה האחרונה ולמעשה בטווח הארוך יותר – הוא לא פחות מסוכן ואסור להתעלם ממנו.

בשבועות האחרונים התפרסמו ידיעות כי שר החוץ ושר הביטחון פנו לארה"ב ולשגרירים הזרים והבהירו לכולם כי הנשק הגרעיני של איראן נמצא בדרך והיא מתקדמת ללא מעצורים כדי להגיע לפריצת הגרעין. יש המעריכים את תקופת הזמן הדרושה לאיראן להגיע למטרתה בשבועות, חודשים ואולי בשנים – אבל שנים מעטות. מה שברור כי במוקדם או במאוחר, אבל בטווח קרוב, מדינת ישראל תעמוד תחת איום גרעיני.

אילו צעדים נוקטת מדינת ישראל בנושא הזה? ישנם צעדים פנימיים-ביטחוניים ומדי פעם אנו שומעים על כך שאנו מכינים נשק התקפי ובעזרת חיל-האוויר או טילים נתקוף את איראן ונשמיד את מאגר הנשק הגרעיני שלה. להערכתי, זה אינו אפשרי באופן מוחלט. מקטעי הדברים שנשמעים אפשר להבין כי ישראל מבקשת גם את עזרת ארה"ב, ואולי גם מעצמות אחרות, לעזור לה לטפל בבעיית איום הגרעין האיראני.

בעניין הזה יש לנו, כיהודים, סיבה להיות ספקניים. האם באמת ארה"ב תצא למלחמה נגד איראן בגלל מדינת ישראל? הזיכרונות ההיסטוריים שלנו אינם מעודדים מחשבה כזאת. גם המתחולל בארה"ב פנימה אינו מעיד על נכונות גדולה להיכנס לסכסוך עולמי כדי להציל את מדינת ישראל. כלומר, צפוי שתוך שנים מעטות ישראל תיכנס לעידן של האיום הגרעיני. האם זה יהיה רק מאיראן? גם מדינות אחרות במזרח-התיכון יכולות לגלות עניין בסכנה האיראנית ולנסות להצטייד בנשק גרעיני ואז הסכנה לישראל תהיה רחבה עוד יותר.

בעניין הזה יש לברך, כמובן, על כל מה שעושה המדינה בתחום הנשק ההתקפי נגד האיראנים, אולם מה בנוגע לחזית הפנימית? למה לא מכינים את האזרחים לאפשרות הזו? מדוע לא מדברים על כך? למה לא עושים הכנות בנושא ההגנתי?

אפשר לנסות ולהסביר את התשובות לשאלות הללו.

אולי ההנהגה חושבת כי אם היא תדבר על האיום הגרעיני זה עלול ליצור דמורליזציה בציבור, אנשים יחששו ואולי תגבר הירידה מהארץ. לכן משתיקים את האפשרות הזו. אמנם יש רמזים פה ושם. שמענו כי הכינו לממשלה מקלט גרעיני וכי הכינו מיספר תחנות מרכזיות של אוטובוסים כמקלט גרעיני, אולם זה לא מספיק. בתקופה שמתקרב משבר גרעיני חייבת להיות תכנית לאומית להגנה על האוכלוסייה מפני התקפה גרעינית. תוכנית זו אמורה להיות מורכבת מחלקים רבים: למשל, התראה לפיזור אוכלוסייה ממוקדי סכנה; שימוש במנהרות הרכבת התחתית ההולכת ונבנית בימים אלו באזור גוש-דן לצורך מקלט אטומי למאות אלפים או אפילו מיליוני אזרחים.
יכולים להיות תכנונים שונים וחייבים להסביר זאת לאזרחים!

מצב זה יגיע, אם נרצה או לא נרצה. זוהי ההתפתחות ההיסטורית וצריך שיהיה לנו מזל מיוחד כדי שהאיראנים יפסיקו את פיתוח הפצצה הגרעינית. כאמור, אם זה יקרה – זה יהיה מזלנו הטוב. אולם אם זה לא יקרה – כדאי מאוד שמדינת ישראל לא תסמוך לא על ארה"ב ולא רק על הנשק ההתקפי שיהיה בידינו אלא גם על מערך הגנתי פנימי להתגוננות מפני האיום שהוא סביר מאד- הגרעין האיראני.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור"       והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

אהוד: נדמה לי כי הסכנה אינה האיום של השמדת ישראל בנשק גרעיני איראני, וזאת כי הטילים והצוללות שלנו מבטיחים מאזן אימה שבו תיחרב טהראן ותיחרבנה תשתיותיה של איראן אם בסכלותה תפעיל נגדנו נשק אטומי.

הסכנה היא שמשעה שיהיה בידי איראן נשק גרעיני, הוא יהיה איום שיגביל את יכולותינו להילחם בחיזבאללה ובחמאס ובכל איום ערבי-פלסטיני אחר, כאשר כל אויבינו מגובים באיום הגרעיני האיראני.

* * *

באבל על מות

השופט יצחק ברא"ז

בגיל 95

בן לאחת המשפחות הוותיקות

של מתיישבי פתח-תקווה

בין שאר מפעלותיו

ליווה בהתנדבות ובמסירות מופתית ובנאמנות

בעבודתו כעורך-דין

את חייה של המשוררת אסתר ראב

בשנותיה האחרונות

יהי זיכרו ברוך

הלווייתו התקיימה ביום ראשון, 15.8.21, בשעה 18:00

בבית העלמין סגולה, פתח-תקווה

השבעה בבית איה ואריק ברא״ז

רחוב השומר 6א׳, הוד השרון, בימים ב׳-ה׳ בין השעות 16:00-21:00

* * *

יורם אטינגר

20 שנים לטרור "מגדלי התאומים" – תובנות

מתוך: "חדשות מחלקה ראשונה", 15 באוגוסט 2021

11 בספטמבר 2001 היה שיאו של טרור אסלאמי, המכה בארה"ב מאז סוף המאה ה-18, כאשר פיראטים מוסלמים מצפון אפריקה תקפו בשיטתיות ספינות-סוחר של ארה"ב, גרמו למלחמת 1805-1801, שהביאה את הצי והמארינס של ארה"ב למתקפה נגד מפקדות הפיראטים המוסלמים בטריפולי. להלן מספר דוגמאות עדכניות של הטרור האסלאמי נגד ארה"ב:

3 מלחים של צי ארה"ב נרצחו בדצמבר 2019 בפנסקולה, פלורידה. 8 אנשים נרצחו באוקטובר 2017 במנהטן, ניו יורק. 49 אנשים נרצחו ביוני 2016 באורלנדו, פלורידה. 14 אנשים נרצחו בדצמבר 2015 בסן ברנרדינו, קליפורניה. 13 חיילי צבא ארה"ב נרצחו בנובמבר 2009 בפורט הוד, טקסס.

כלומר, הטרור האסלאמי רודף את ארה"ב ללא קשר למדיניות ארה"ב וליחסי ארה"ב-ישראל: בתקופת הנשיאים אובמה וטראמפ. בזמן שהנשיא קלינטון לחץ על ישראל לוותר לפלסטינים (300 הרוגים בפיצוצים בשגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה באוגוסט 1998).

7 ימים לאחר הכרת הנשיא רייגן באש"פ, 257 נוסעים נהרגו בפיצוץ מטוס PanAm-103  בדצמבר 1988.

למרות הסיוע החריג שהנשיא קארטר העניק לעליית האייתולות לשלטון באיראן – 63 אמריקאים הוחזקו כבני ערובה במשך 444 ימים, מנובמבר 1979 עד ינואר 1981, בשגרירות ארה"ב בטהראן שנתפסה ע"י משטר האייתולות. ועוד.

11 בספטמבר הדגיש את נחישות הטרור האסלאמי (משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", טאליבן, אל-קעידה, וכו') להתמיד במערכה להדברת המערב, גם אם ארה"ב נחושה לצמצם את נוכחותה הצבאית במזה"ת. הטרור האסלאמי מפרש את צמצום הנוכחות הצבאית כסימן לעייפות-קרב וכרסום בכוח ההרתעה של ארה"ב, המדרבנים את הטרור לרדוף את ארה"ב ולהעתיק חלק הולך וגדל של פעילותו מהמזה"ת לאדמת ארה"ב.

11 בספטמבר מימש נושא מרכזי בתוכניות הלימודים של משטרים מוסלמיים (כגון משטר האייתולות והרשות הפלסטינית), המעלה על נס ערכים בני 1,400 שנים כגון "מלחמת קודש" (ג'יהאד) וטרור מתאבדים (שוהאדה) למען האסלאם ואללה, המבטיחים ל"מאמינים" 72 בתולות בגן עדן. למרות שתכוניות לימודים משקפות את החזון ותפישת העולם של השלטון, מעצבי-מדיניות במערב ובישראל – שלא ילחצו ידיהם של מחנכים-לשנאה בארצותיהם – מגלים סובלנות ופייסנות כלפי האייתולות והרשות הפלסטינית, המטפחים דורות של טרוריסטים.

11 בספטמבר חושף את העובדה שהטרור האסלאמי אינו מונחה-ייאוש, אלא מונחה חזון בן 1,400 שנים, המדגיש אלימות, חוסר-סובלנות, תחושת-עליונות, עריצות ומגלומניה עולמית, הרואה באסלאם את הדת הלגיטימית היחידה, המחייבת להכניע את "הכופרים" – ובמיוחד את ארה"ב – בדרכי שלום או מלחמה.

11 בספטמבר המחיש את דבריו של פרופ' ברנרד לואיס, מגדולי ההיסטוריונים של המזה"ת: "אם הלוחמים למען האסלאם לוחמים למען אלוהים, הרי שיריביהם לוחמים נגד אלוהים... לפי האסלאם הקלאסי, המושך לאחרונה יותר מוסלמים, העולם מתחלק לשניים: בית האסלאם ובית הכופרים. חובת המוסלמים להעביר את הכופרים לאסלאם... המאבק בין שני חלקי העולם נמשך מאז המאה ה-7... ארה"ב הפכה לאוייב המרכזי, סמל הרוע, האוייב השטני של הטוב... של האסלאם..."

11 בספטמבר מהווה תזכורת לעובדה שהאסלאם נוסד במכה והשתמש באלימות-מונחית-ג'יהאד (ולא בדרכי שלום) כדי להשתלט על חצי האי ערב, המזה"ת, תורכיה, צפון אפריקה, ספרד ואזורים נרחבים באסיה ואפריקה. רוב המשטרים המוסלמים/הערבים עולים לשלטון – ומודחים משלטון – באמצעים אלימים, כפי שמתרחש לאחרונה במלחמות האזרחים בלוב, סוריה, עיראק ותימן. האסלאם עושה שימוש באלימות במלחמתו ב"כופרים" אך גם, ובמיוחד, ב"מאמינים" אחרים ו"משומדים" (לדוגמא, הוואהאבים הסעודים בעיני השלטון השיעי באיראן).

11 בספטמבר היה "קריאת השכמה" למערב, המקל ראש במרכזיות הקוראן והשריעה ("חוקי אלוהים") בסדר היום האסטרטגי והטקטי (כולל "טאקייה" – לוליינות לשונית להטעיית "כופרים") – של משטרים אסלאמיים כגון האייתולות באיראן, האחים המוסלמים", ארדואן בטורקיה, חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית.

11 בספטמבר מהווה אזהרה מפני ויתורים למשטרי טרור, השופכים דלק, ולא מים, למדורת הטרור.

11 בספטמבר מבהיר שהמזה"ת אינו מוכן לעכל ערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה וזכויות אדם. לדברי פרופ' אלי כדורי, בר-סמכא מוביל בהיסטוריה של המזה"ת: "המחשבה שאפשר לייצא דמוקרטיה מערבית למזה"ת דומה למחשבה שאפשר להביא לזרימת מים מהמישור לפסגת ההר."

11 בספטמבר שופך אור על המכנה-המשותף הרעיוני והאסטרטגי בין ארה"ב לבין ישראל במלחמה מול משטרים וארגונים פורעי-חוק.  אלו רואים בארה"ב את "השטן הגדול" ואת ישראל כ"שטן הקטן", ומכירים בישראל כמכפלן-עוצמה ייחודי, אמין ודמוקרטי עבור ארה"ב (כוח הרתעה אזורי, מודיעין צבאי, לוחמה בטרור, ניסיון קרב), גורם מייצב עבור משטרים ערביים פרו-אמריקאים, ושותף יצירתי בפיתוח ויצור טכנולוגיות אזרחיות וביטחוניות פורצות-דרך ומשנות-משחק.

 שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

בן-ציון יהושע

למי צלצלו הפעמונים בלילות אלול?

תמונת האשמורת האחרונה של חודש אלול – חודש הרחמים והסליחות – חרוטה בזיכרוני לעד. יהודים, מוסלמים ונוצרים הלכו לבתי התפילה בירושלים לכרוע ברך לפני אלוהים. הספרדים השכימו קום ממחרת ראש חודש אלול ל'סליחות'. האשכנזים המשיכו להתערסל במיטותיהם והסתפקו באמירת סליחות ממוצאי שבת הסמוך לראש השנה. הליצנים בירושלים אמרו כי הספרדים מרבים לומר סליחות, לפי גודל החטאים שלהם.

כשחל הרמדאן בחודש אלול ניתן היה לראות צלליות של יהודים, מוסלמים ונוצרים שהלכו לבתי התפילה. בליל של קולות וצלילים. במוחי הקודח שמעתי את תפילות  כל הדתות משתלבות אלו באלו, נישאות אל-על לסלסולי 'אדון הסליחות', שבקעו מגרונות נערים, תקיעת שופרות, קריאות המואזין וצלצול פעמוני הכנסיות. הקולות והצלילים נפגשו בחלל והגיעו יחדיו לשער התפילות.

לא היו ימי חרדה וחשבון נפש לבני ירושלים של שכונות וסמטאות כמו בלילות אלול שהיו המבוא ל'ימים הנוראים' – ראש השנה ויום הכיפורים, וחגי תשרי. בתלמוד תורה סלסלנו, אנו תינוקות של בית רבן, את 'אדון הסליחות', את 'עננו' ואת 'מי אל כמוך' ושאר פיוטי הסליחות ופיוטי החגים שבעקבותיהם. מתחת לתלמוד תורה שבו למדנו, התנהל שוק הומה אדם, שבאותם ימים היה הגדול בשווקי ירושלים עד ששוק 'מחנה יהודה' גבר עליו. פלחים ערבים הביאו פרי וירק מהבוסתנים ומהשדות סביב ירושלים, שעדיין נקטר של שחרית משוך עליהם. כל מי שבא לקנות פרי וירק בשוק חזר לביתו כששפתיו דובבות ניגון של פיוט.

בתמימותי חשתי שבימי הסליחות בני אדם, ואפילו הצעקנים שבהם, מדברים מתון מתון בארשת של קדושה. היו אלה ימים של קירוב לבבות וכל המחלוקות והמריבות של כל השנה נדחות עד אחרי החגים. כמעט סרה קנאה, שנאה ותחרות. אימהות חששו לקלל את ילדיהן בימים הנוראים מחשש שיפתחו פה לשטן והקללות עלולות להגשים את עצמן. חודש הרחמים עמד בפתח. חודש אלו"ל בגימטרייה 'אני לדודי ודודי לי'. השכינה וכנ סת ישראל חברו יחד. שערי שמיים פתוחים לקבל תפילות והעיניים נשואות אל-על.

בשלוש לפנות בוקר חכם מאיר, שמש בית הכנסת, דפק על התריסים וקרא בקול מסתלסל: "חכם רפאל, חכם יעקב... אדון מזרחי... סליחות." הקור הירושלמי חדר לעצמות ואין רצון להיפרד מהמיטה החמה. אבא יצא זה מכבר לעמל יומו ואני עדיין סרוח על מיטתי ומקשיב לפיוטי הסליחות המושרים בקולותיהם הגבוהים של נערים. הקולות פורצים אל חלוני מכמה בתי כנסת ואני שומע שוב ושוב את הפיוט:

בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו

אָקוּמָה וְאָבוֹאָה אֶל בֵּית אֱלֹהַי וַהֲדוֹמָיו

וָאֹמַר בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנַי אֵלֵי שָׁמָיו

נִפְּלָה נָא בְּיַד ה', כִּי רַבִּים רַחֲמָיו!

לא יכולתי להיות אדיש למילים 'זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו' ששרו הנערים בקולות גבוהים וצלולים, ראיתי את עצמי, הילד בן השש, חוטא שצריך תיקון מיידי על כל החטאים שלי. שטפתי פנים וידיים, נטלתי את הפנס העשוי קופסת שימורים ריקה ובה נר קטן. מול ירושלים שהפכה בימינו לעיר מוארת עם פסטיבלי אור, הנר הזעיר דאז מילא את ליבו של אותו ילד קטן באור זוהר, הסיר פחדים של חושך והעניק לנו ביטחון עצום. בתי-הכנסת היו מלאים מפה לפה והתחרות בין הנערים המסלסלים פיוטים היתה גדולה. חכם מאיר השמש עבר בין המתפללים עם מגש נחושת ובו ספלוני קפה שחור חם, המעלים ניחוחות של הֶל וקינמון והציפו בריח נקטר את בית הכנסת. ריחות מענגים ובלתי נשכחים.

ממש באותה שעה – באשמורת האחרונה של חודש אלול, הגיעו לשכונה מכרמי חברון והסביבה עשרות רבות של גמלים, סוסים ופרדות, נושאים על גבם מאות ארגזים של ענבי-יין. כמדי שנה, הם חנו בפתח חנותו של אבא, שם עמדו מאזניים עשרוניים העשויים משטח שקילה רחב. אבא  שקל כל ארגז וקבע את מחירו לצרכן בלי זכות ערעור. קודם השקילה הוא גבה 'מעשר' – חצי גרוש לארגז בעבור השקילה ודמי התיווך ובנוסף נטל אשכול ענבים, שאותו השליך לחבית עץ, שבסוף היום הועברה לביתנו.

לא היה בית שלא הפיקו בו יין ועראק. כל בית-אב קנה כמה ארגזי ענבים. צעירי המשפחה דרכו את הענבים בגיגיות נחושת הקרויות במחוזותינו 'פַּייְלָה'. בהיותי צעיר הבנים, שטפו את רגליי היטב ולאחר כבוד דרכתי להנאתי ענבים בגת. מן המיץ הפיקו יין שולחני משובח שתסס בכדי חרס גדולים ומן הזגים הפיקו עראק, בתהליך של אידוי וקירור במתקן מיוחד. בשבתות ובחגים לא היה בית שלא עלו ממנו ריחות חמין לצד ריחות של אניס ועראק 'זחלאווי', בסגנון 'זחלא' שבלבנון.

הפקת עראק ביתי ללא רישיון היא עד היום עבירה על החוק והעונש המרבי עליה  הוא שנתיים מאסר ו-10,000 שקלים קנס. כדי להסתיר את הריח החריף של הפקת העראק, שרפנו סמרטוטים. סלים, שוטר המקוף הערבי הוותיק, הריח את סירחון הסמרטוטים השרופים ואמר: "וואללה, היהודים שוב עושים עראק."

כדי להימנע מצרות, סלים הוזמן לשתות עראק מהיבול של אשתקד וכדי להפיג את הלגימה צלו למענו על פרימוס כבד עוף מתובל במלח ופלפל שחור. כטוב ליבו במשקה וב'מאזה', הלך שוטר המקוף מדייר לדייר, שתה כוסית ערק ואכל כבדי עוף צלויים. בסופו של יום, כשהוא שיכור כלוט, אבי שכר דיליז'אנס והעגלון הסיע את שוטר המקוף המבושם, ששר משירי עבד אל ואב כל הדרך לשער שכם.

ערב ראש השנה וערב יום כיפור הוקמו בתי דין מאולתרים בבתי-כנסת. הדיינים היו ישישים מגודלי זקן לבן, שערכו התרת נדרים בנוסח מאגי, שהצליח לעורר בנו הילדים פחדים. וזה לשון התרת הנדרים:

שִׁמְעוּ נָא רַבּוֹתֵינוּ,

הֲרֵי אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים וּמְבַקְשִׁים

הַתָּרָה מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,

וּמִן תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה,

וּמִבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה וּמִבֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה,

וּמִמַּעֲלַתְכֶם, שֶׁתַּתִּירוּ לָנוּ...

כָּל מִינֵי נְדָרִים שֶׁנָּדַרְנוּ עַל עַצְמֵנוּ אוֹ עַל אֲחֵרִים...

כָּל מִינֵי אָלוֹת שְׁמַתּוֹת חֲרָמִים אֵרוּרִים,

נִידּוּיִים וּנְזִיפוֹת וְכִינּוּיִים, וְכָל מִינֵי קְלָלוֹת

שֶׁקִּלַּלְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ אוֹ אֶת אֲחֵרִים,

אוֹ אֲחֵרִים שֶׁקִּלְּלוּ אוֹתָנוּ בֵּין בְּהָקִיץ בֵּין בַּחֲלוֹם...

אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים מִמַּעֲלַתְכֶם לְהַתִּיר לָנוּ עֲלֵיהֶם הַתָּרָה גְמוּרָה.

ובית הדין המאולתר אומר פה אחד:

מֻתָּרִים לָכֶם, מְחוּלִים לָכֶם,

שְׁרוּיִים לָכֶם...

וּכְשֵׁם שֶׁמַּתִּירִים בְּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה,

כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִים בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה.

לאחר התרת נדרים, המתפללים הבוגרים פשטו את פלג גופם העליון ושמש בית הדין הלקה אותם בשתי רצועות עור העשויות מעור של שור וחמור על דרך הכתוב: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו."  המולקה קיבל על הגב ט"ל מלקיות (39 מכות), כנגד שלוש פעמים:

וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן

וְלֹא יַשְׁחִית

וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ

וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ.

אנו הילדים אהבנו אהבת נפש את ראש השנה ואת ליל הסדר, שהיו חגיגיים במיוחד. במקום מנורת הנפט האפופה עשן, הבית האיר באור נגוהות של מנורת לוקס, שנראתה כ'אור שבעת הימים' השמורה לצדיקים לעתיד לבוא. מנורת הלוקס, המוזנת בנפט, נקראה גם "פנס לוקס". היה זה מתקן תאורה, שבתוכו היתה מן גרב ארוגה, ניפחו אותו כמו פרימוס והדליקו את הגרב. יחסית לאור הדלוח של עששיות הנפט המפוחמות, אור הלוקס היה חזק במיוחד. במבחן הזמן הפנס האולטימטיבי הזה היה לא יותר מ-20 ואט בימינו. האור המשודרג גם הציג לראווה את כל הסדקים בקירות הבית. בל נשכח שבאור הדלוח של נרות השמן העשויים חרס נכתבו התנ"ך, התלמוד ויצירות מופת שהיו לנחלת דורות בעולם כולו. הצמא שלנו לאור הולך וגובר עם השנים [אולי ביחס הפוך לתוצאה?] – בית ממוצע בימינו מלא נברשות, נורות בכל גודל, פלורוסצנט ומנורות לֵד ואנו צמאים לעוד ועוד אור.

שולחן ראש השנה המכוסה במפה צחורה וסביבה אורחים רבים ומתחיל טקס הברכות לשנה החדשה. האשכנזים מסתפקים בתפוח בדבש (שתהיה לנו שנה מתוקה) ובראש  של קרפיון ממולא הקרוי 'געפילטע פיש' (שנהיה לראש ולא לזנב), וטובלים את החלה בדבש במקום במלח.

הספרדים כדרכם מסבכים את העניין והולכים לפי מסורת גאוני בבל. עושים קדימון אטימולוגי לסעודה, שכלל תמרים, כדי שייתמו אויבינו; סלק, כדי שיסתלקו אויבינו, כרתי (כרישה), כדי שיכרתו אויבינו; קרא (דלעת), כדי שתקרע רוע גזר דיננו; רוביא (לוביה), כדי שירבו זכיותינו; רימון, כדי שנהיה מלאים מצוות כרימון; ראש כבש כדי שנהיה לראש ולא לזנב ותפוח בדבש, כדי שתהיה שנה מתוקה.

אנו הילדים אהבנו את ראש השנה ואת חג הפסח, כי לכבוד החג קונים בגדים ונעליים. לי קנו חליפה של מלח או חליפה של חייל סקוטי (בלי חצאית כמובן) ואמרו: 'תתחדש'. בראש השנה קנו לנו 'בּוֹטִים' – נעליים גבוהות לקראת החורף. לקראת פסח והקיץ הממשמש ובא קנו לנו סנדלים סגורים. ילדים עניים לא קיבלו נעליים חדשות אלא הסתפקו בחיתוך חרטום הנעל כדי שאצבעות הרגל הגדלה יצאו כבנות חורין לאוויר העולם. לנעלי החורף החדשות דאגנו שהסנדלר יתקין פרסות ברזל ומסמרים בעלי ראש עבה במיוחד. כל צעד שעשינו נשמע כמצעד הצבא האדום בחגיגת אחד במאי בקרמלין. כך גם התגלשנו בין המשאיות בירידות של ירושלים ובאורח פלא נשארנו בחיים.

רגעי השיא בראש השנה היו תקיעות השופר. מהר מאוד למדנו שלא צריך לרדת למקלטים עם כל תקיעה ותקיעה. לא הבנתי אז ואינני מבין גם היום למה לחצוצרן של תפילות קוראים 'בעל תוקע'.

ביום הראשון של ראש השנה עשינו 'תשליך', שבו השלכנו וניערנו את כל החטאים מהכיסים שלנו. שאלתי ולא נמצא מענה לשאלתי: האם שתיית מי החטאת האלה מהבור מחזירה אלינו את החטאים? תיק"ו.

ליד הגנגס בהודו הופתעתי לראות טקסי תשליך ססגוניים – טקס צבעוני עם צלצולי פעמונים והרבה פנסים ומנחות הצפים על הגנגס. ואני חושב לעצמי: איך עובדי האלילים האלה מעתיקים מאיתנו בלי בושה, ועוד בהצלחה רבה כל כך, את מנהג 'תשליך' ואת 'ניסוך המים'.

מדי שנה בתפילת מנחה של יום הכיפורים חזרתי והתרגשתי בקריאת סיפורו של יונה הנביא במעי הלוויתן. איזה גבר קר רוח היה יונה. הים סוער והוא נרדם לו בנחת. שום דבר לא בער לו. מה יכול לעשות נביא יהודי 'צפלון' (אפרוח ברוסית) במשקל יונה מול עיר החטאים נינווה, שבה 120,000 תושבים רשעים מרושעים ואלוהים הרחום והסלחן מוכן לוותר לגויים האלה ולהשאיר אותם בחיים. יונה מנסה להתחכם ולברוח לתרשיש ארץ הזהב, אבל אלוהים, הכול יכול ויודע הכול, מלמד אותו לקח שלא יישכח כל החיים. הוא מטלגרף לנפטון, אל הימים, האוקיינוסים, הסוסים ורעידות האדמה וכותב לו טלגרמה בזה הלשון: "נפטון, אנא שלח את הלוויתן התורן, שיבלע את יונה הנביא ובמטותא ממך תדאג שיארח אותו במחלקה ראשונה, חדר עם חלון לנוף וארוחת גורמה כשרה למהדרין בחותמת בד"ץ ושלא יעלה הלוויתן על דעתו חלילה לטרוף את יונה הנביא, עד שיימלא את השליחות שהטלתי עליו... התשלום עליי. אנא שמור עליו, אתה יודע כמה קשה היום וכמה יקר מציאות לאתר נביא בעל חזון, שמוכן לעשות שליחויות ללא תמורה."

בן-ציון יהושע

* * *

איליה בר-זאב

פיסול בנוף וירח

שָׁלוֹם אַבָּא. הַיּוֹם קִבַּלְתִּי תִּיק לְאִסּוּף מִכְתָּבִים.

מִיָּמִין: "מֵאִמָּא שֶׁלִּי". מִשְּׂמֹאל: "מֵאַבָּא שֶׁלִּי" –

תָּאֵי תְּכֵלֶת רְקוּמִים.

מִכְתָּבְךָ הִגִּיעַ לִבְסוֹף. מַעֲטָפָה מוּזָרָה.

חוֹתֶמֶת מְשֻׁלָּשׁ.

נְיָר דַּק.

הַלַּיְלָה נִפְרַשׂ יָרֵחַ עַל מַטָּעֵי  הַבָּנָנוֹת,

כְּמוֹ חֲצִי מְנַת פָלָאפֶל אֵצֶל הַתֵּימָנִי

עִם הָרֹאשׁ הַמִּתְנַדְנֵד בְּפִנַּת אַגְרִיפַּס קִינְג ג'וֹרְג'.

קַוֵּי אוֹר גָּלְשׁוּ מֵהֶהָרִים לְלַטֵף אֶת הַכִּנֶרֶת.

אַתָּה יוֹדֵעַ, יְלָדִים חוֹלְמִים קָמִים לִפְעָמִים

אַחֲרֵי חֲצוֹת לָלֶכֶת עַל הַמַּיִם –

עֵין גֵּב קוֹרֶצֶת מֵעֵבֶר לַגַּלִּים.

הַמְּטַפֶּלֶת אוֹמֶרֶת שֶׁאַתָּה בַּדֶּרֶךְ לַמַּחֲנוֹת.

אֲנִי מֵבִין, חֶצְיוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַיָּרֵחַ בְּעִקְּבוֹתֶיךָ,

שֶׁלֹּא תִּמְעַד בַּדֶּרֶךְ לְשָׁם.

כַּאֲשֶׁר תַּגִּיעַ, הִזָּהֵר מִגִּדְרוֹת תַּיִל כְּפוּלִים,

חַשְׁמַל זוֹרֵם בַּחוּטִים וְחֶלְקֵי אֲנָשִׁים סַהֲרוּרִים

נְעוּצִים כְּאַלּונֵי בָּכוּת –

פֶּסֶל וּמַסֵּכָה בְּנוֹף שֶׁמְּפַסֵּל אֱלֹהִים.

הַמְַּטַפֶּלֶת טוֹעֶנֶת שֶׁזֶּה לֹא מִגֶּבֶס

אוֹ קַרְטוֹן מְשֻׁמָּש,

רַק מֵאוֹר אָדָם

וְאוֹר הַיָּרֵחַ      

* שנות  מלחמת העולם השנייה ומחנות ההשמדה בפולניה – לא רק הגרמנים היו שותפים לרצח ההמוני אלא כמעט כל שהיו וחיו מסביב... עם מכשירים לעקירת שיניים של כל מי שנזרקו למרכזי ערמות הגופות. אבי היה חייל בבריגדה היהודית בצבא הבריטי. כל משפחתו נרצחה בבלזץ יחד עם כחצי מיליון אחרים. אני הייתי אז כבן 8, ילד-חוץ בקיבוץ גינוסר.

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 18.8.21

* מחויבות לאומית – ארגון הבריאות העולמי יצא נגד החיסון השלישי (שפועל בישראל, הוחלט עליו בבריטניה והחל כלפי מדוכאי חיסון בארה"ב, אך בקרוב עוד ועוד מדינות תפעלנה אותו). טענתו היא שכמות החיסונים בעולם מוגבלת, ומוטב לנייד את החיסונים למקומות בעולם שאינם מחוסנים, ולא רק למען הצדק העולמי אלא גם כיוון שכל עוד יש אזורים לא מחוסנים המגפה לא תמוגר.

אי אפשר לשלול את ההיגיון והצדק בעמדה זו, והאמת היא שארגון הנושא באחריות לבריאות האנושות כולה אינו יכול לנקוט בעמדה אחרת. וכאן עומדת למבחן סוגיה של סולידריות בינלאומית מול מחויבות לאומית. יש מי שיכנו זאת "אגואיזם לאומי".

השקפת עולמי, בדרך כלל, היא של מחויבות לכלל לפני המחויבות האגואיסטית לעצמי. זו גישתי כחבר קיבוץ וזו גישתי כאזרח המדינה. האם זה נכון גם ברמה האוניברסלית?

אנחנו הולכים לצבא ושולחים את ילדינו לצבא, מתוך נכונות לשלם בחיינו למען שלום המדינה. איננו מוכנים לשרת באיזה צבא עולמי למען שלום העולם. כך הדבר גם בסוגיית החיסון. הימנעות מחיסון שלישי לאזרחי ישראל למען שיקול אוניברסלי תהיה מעילה במחויבות המדינה לאזרחיה. בעיניי, המחויבות ללאום עליונה על כל מחויבות אחרת. היא עליונה על המחויבות שלי כאזרח לעצמי, לקהילתי, למגזר, למפלגה וכו'. היא עליונה על המחויבות האוניברסלית.

מן הראוי, שהמדינות העשירות תשקענה מהונן בחיסון המדינות החלשות בעולם כדי להגיע לעולם מחוסן ולהגיף את המגפה וכביטוי לסולידריות אוניברסלית. גם ישראל יכולה ליטול חלק בסיוע כזה, כביטוי לסולידריות האנושית. אך לא על חשבון מחויבותה לאזרחי ישראל.

* נא לא לבלבל את הקונספירטורים בעובדות – טיעון המחץ המנצח של מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים בכל ויכוח, בעיקר אחרי שנגמרים להם הטיעונים האחרים, הוא החיסיון על דיוני קבינט הקורונה לשלושים שנה. "אם הכול בסדר, אז למה הטילו חיסיון של שלושים שנה על הדיונים, הא? מה הם מסתירים? הא? הא?"

נו, זה ברור. ישבה הממשלה והחליטה להטיל חיסיון על הפרוטוקולים של קבינט הקורונה כדי להסתיר את המזימה השפלה של הממשלה להפוך את ישראל לשפני ניסיון מסוכן של פייזר בראשות פרופ' מנגלה, וכדי שלא נראה בכמה שימנו את השרים ואת בכירי מערכת הבריאות כדי שיאשרו את הניסוי בבני אדם שהם עושים לנו. אחרת, למה הטילו חיסיון?

אז יש לי חדשות מרעישות. לא התקבלה שום החלטה להטיל חיסיון על דיוני קבינט הקורונה. למה? כי אין צורך בהחלטה כזאת. יש חיסיון אוטומטי לשלושים שנה על כל דיוני הממשלה וועדותיה. כך בארץ וכך בעולם כולו. זאת, על מנת שהשרים ינהלו דיון חופשי שבו יביעו את דעותיהם, גם אם הן לא פופולריות, ויציעו הצעות לא פופוליסטיות בנושאים השונים, ולא יפזלו בכל משפט שהם אומרים לדעת הקהל ולתקשורת.

אגב, גם אחרי שלושים שנה, הסרת החיסיון אינה מוחלטת, מפאת צנזורה וסודות מדינה. כהיסטוריון החוקר את ההתיישבות בגולן, קראתי פרוטוקולים של ישיבות ממשלה אחרי מלחמת ששת הימים, וגם חמישים שנה ומעלה לאחר קיומם, חלק מן הדיונים חסויים.

אני נוטה לתמוך בהחרגה חד-פעמית של החיסיון על דיוני קבינט הקורונה, כדי להזים את הקונספירציות. מצד שני, אני יודע שהקונספירטורים לעולם לא ישתכנעו. הם יטענו, בוודאי, שאלה פרוטוקולים מזויפים ומשוכתבים.

אגב, אם אכן יש סוד אפל בפרוטוקולים של קבינט הקורונה בממשלה הקודמת, איזה אינטרס יש לממשלה הנוכחית להסתיר אותו מהציבור? אך טבעי שהם היו הראשונים לחשוף את המזימה, לא? (טוב הקונספירטורים יאמרו שהשלטון לא באמת התחלף וזו בסך הכול הצגה, כי הדיפ-סטייט העולמי שולט בלה בלה בלה).

* מי הכיל את המתים – האמירה של איילת שקד על "הכלת המתים" אינה אמירה חכמה מבחינה פוליטית, אך היא אמרה את האמת. איננו עוצרים את התנועה בכבישי ישראל למרות שבכל שנה יש מאות הרוגים ואלפי פצועים מתאונות דרכים. פירוש הדבר, שאנו מכילים את המתים כדי לא לעצור את החיים. אין זה אומר, חלילה, שעלינו להשלים עם תאונות הדרכים. יש להילחם בתופעה כדי לצמצם אותה ככל הניתן. וכך, יש להמשיך להילחם בקורונה, קודם כל באמצעות החיסון, וכן באמצעות המסכות והגבלות על היציאה מהארץ, חובת בידוד בכניסה לארץ ועוד, אך לעשות מאמץ עילאי להימנע מהסגר, שנזקו רב בכל התחומים. זאת המשמעות של "להכיל את המתים".

ח"כ גפני תקף בחריפות את דבריה של שקד, ואמר שזה "נורא ואיום" והוסיף ש"אין יראת אלוהים במקום הזה." מי אומר זאת? הוא?! הרי המנהיגות העסקנית של החרדים לצד המנהיגות הרוחנית שלהם נקטה בדרך הרבה הרבה יותר מתירנית ורדיקלית של "הכלת" המגיפה, כאשר הפרה את ההנחיות בנוגע להשבתת לימודים, בטענה שלימוד תורה עומד מעל הכול. מה פירוש עומד מעל הכול? פירוש הדבר הוא הכלת החולים והמתים. ויש לזכור שאז עוד לא היו חיסונים והדרך היחידה להתמודד עם המגפה הייתה הגבלות וסגרים. התוצאה של התנהלות המגזר החרדי הייתה תחלואה ותמותה הרבה מעבר לשאר הציבור. והוא עוד מעז להטיף?

* זאת לא שריפה – זה גפרור עם יחסי ציבור.

* לקח אפגניסטן – הלקח הישראלי מהאירועים באפגניסטן, הוא שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, על צה"ל. אין בדבריי ביקורת על הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן. ארה"ב הקיזה שם את דמה במשך עשרים שנה. בסופו של דבר נמאס לה, ואפגניסטן נפלה.

מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל מיום הקמתה הוא שאיננו מבקשים מאף זר לשפוך את דמו על הגנתנו. התובנה הזאת היא אחד היסודות שעליהם בנויה הברית בין ישראל לארה"ב.

עלינו לעמוד תמיד על חופש הפעולה לישראל. זו הסיבה לכך שהתנגדתי בתוקף לרעיון של הסכם הגנה עם ארה"ב. הסכם כזה בהכרח יכבול את ידי ישראל. הלקח הזה תקף במיוחד בסוגיה האיראנית. עלינו להפנים שהדרך לסיכול תכנית הגרעין האיראנית היא השמדתה בידי ישראל בפעולה צבאית. התוספת המשמעותית שניתנה לתקציב משרד הביטחון השנה נועדה בדיוק לתכלית זו. על ההנהגה הלאומית להכשיר לכך את הלבבות בארץ ובעולם. מדובר באתגר לגמרי לא פשוט, שעלול לגבות מאתנו מחיר כבד, אבל החלופה גרועה ומסוכנת לאין ערוך.

* הכרח קיומי – ממשל טראמפ החליט על נטישת אפגניסטן. ממשל ביידן ביצע. קונצנזוס נדיר בין שני המנהיגים שכמעט בכל נושא גישותיהם מנוגדות באופן קיצוני. ההסכמה ביניהם מבטאת את הקונצנזוס בציבור האמריקאי, שמאס בהקזת הדם הבלתי נגמרת של חיילים אמריקאיים במלחמה שלא היתה בה הכרעה במשך עשרים שנה.

אבל כדאי לזכור מדוע ארה"ב נכנסה לאפגניסטן. היה זה בעקבות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001, שבה נרצחו 3,000 אמריקאים בידי הטרור האסלאמיסטי. הנשיא בוש, שעד אז דגל בבדלנות אמריקאית וכוונתו היתה להתמקד בנושאי פנים, הבין שהקנאות האסלאמית מסכנת את שלום האנושות, שזו מלחמה בין טוב ורע ועל הציוויליזציה המערבית לנצח במלחמה הזאת. ההחלטה להילחם ברוע האסלאמיסטי הקנאי היתה צודקת ונכונה. אך למרבה הצער, ארה"ב כשלה במלחמה באפגניסטן, וכמו בריה"מ בשעתה, שהתקפלה בפני המוג'אהידין, גם גם היא נאלצה להתקפל מפני הטליבאן. וברגע שהיא התקפלה, הטליבאן לא בזבז אף רגע, השתלט על אפגניסטן תוך ביצוע פשעים נגד האנושות בארצו.

כל מי שמזלזל בחומרת האיום האסלאמיסטי הקנאי, בין אם זו הקנאות הסונית כמו של הטליבאן, אל-קאעידה, דאע"ש וחמאס ובין אם זו הקנאות השיעית של איראן וחיזבאללה – מוטב שיפנה מבטו לעבר אפגניסטן.

האיום הגדול ביותר על ישראל ועל האנושות היום, הוא סכנת ההתגרענות של איראן. אנחנו צריכים להתחיל להפנים שאת תוכנית הגרעין האיראני אי אפשר לבלום בדרכים דיפלומטיות ולא בלחץ כלכלי. המשטר האיראני מוכן להרעבת אזרחיו ובלבד שלא יוותר על חזון העוועים של איראן הגרעינית. ברור שהאיראנים לא יכבדו שום הסכם שנועד לסכל את התחמשותם הגרעינית. לא יהיה מנוס מפעולה צבאית לסיכול תכנית הגרעין האיראנית באמצעות השמדת מתקניה הגרעיניים. רצוי היה שארה"ב תעשה זאת, אל אסור לנו להסתמך על ה"רצוי". בסופו של דבר, חובתנו להגן על קיומנו, ולכן פעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, על אף המחיר הכבד שעלול להיות לה, היא הכרח קיומי לישראל.

* עוטף חמאסטן – השתלטות טליבאן על אפגניסטן אחרי יציאת ארה"ב דומה להשתלטות חמאס על רצועת עזה אחרי הנסיגה הישראלית (אם כי שם זה היה אחרי שנתיים) וכך חמאס ישתלט על המדינה הפלשתינאית אם תקום, שתהפוך מיד לחמאסטן 2. משמעות חזון שתי המדינות היא הצטופפות מדינת ישראל בגוש דן, שיהפוך לעוטף חמאסטן.

* פרא אדם – ח"כ אחמד טיבי התפרע בחברון ותקף חייל צה"ל. הוא השיג את מבוקשו בכך שהוזמן לתוכנית "שש עם עודד בן עמי". אלא שהוא המשיך להתפרע ולהשתולל באולפן במשך דקות ארוכות. במקום לשים קץ להשתוללות ולסלק את פרא האדם מהאולפן, בן עמי התחנן לפני טיבי שיירגע, אבל טיבי לא ספר אותו והמשיך בהתפרעות.

* הדבר החיובי היחיד – ארבעה מחבלים חמושים, שתקפו באש את חיילי צה"ל בעת ביצוע מעצר של מחבל בג'נין, נהרגו בחילופי האש. ח"כ עופר כסיף, שהיה שמח לתוצאה הפוכה של ההיתקלות, פירסם הודעה בזו הלשון: "צבא הכיבוש פלש הלילה לעיר ג'נין והרג בה ארבעה פלסטינים." לא צה"ל חלילה אלא צבא הכיבוש. לא מעצר מחבל כדי לסכל פיגוע אלא פלישה. לא הותקף והשיב אש אלא הרג. לא מחבלים אלא פלשתינאים, סתם פלשתינאים תמימים. איזה תועמלן אנטי ישראלי בזוי. הדבר החיובי היחיד אצל עופר כסיף (וכן אצל תמונת הראי שלו איתמר בן גביר) הוא תוצאת בדיקת הקורונה שלו.

* דמוקרטיה אינה אנרכיה – ושוב מחאת הנכים חוסמת את כביש 1. ולמחרת את כביש 2. בשבוע שעבר היא השביתה את תנועת הרכבות בישראל. אין זכות לאף קבוצה לגרום לנזק כבד כל כך למדינת ישראל. וכאזרח ומשלם מיסים אני מצפה מהמשטרה שלא תמשיך לאפשר את החסימות הללו לאורך שעות. אני יודע שזה לא פוליטיקלי-קורקט לדבר נגד הפגנות של נכים. הרי המאבק שלהם צודק. אז יש לי חדשות. אין מאבק שאינו צודק. כלומר, כל מאבק צודק בעיני הנאבקים. אם הם לא היו מאמינים בצדקת מאבקם, הם לא היו יוצאים למאבק. אבל במאבק – לא הכול מותר. דמוקרטיה אינה אנרכיה.

* פג תוקף – באתר הממשלה כתוב שבראש ועדת השרים לסמלים וטקסים עומדת שרת התרבות והספורט. יש לציין שכבר שנה ורבע בראש המשרד עומד שר, חילי טרופר, וזו כבר הממשלה השנייה שבה הוא מכהן בתפקיד. האם זו רמת המעודכנות של אתרgov.il ? גידי, תעשה משהו.

* פייטר אמותי - אני עוקב בדאגה אחר מצבו של יקיר הגולן וגיבור ישראל אביגדור קהלני. אביגדור הוא פייטר שאין כדוגמתו, ואני מקווה שינצח גם הפעם.  (כבר קראתי טוקבקים שטוענים שזה בגלל החיסון השלישי... אין לכת הזאת גבולות).

* מצוות מזעזעות – בצרור ההערות הקודם הצגתי רשימה מעוררת השראה של מצוות חברתיות, מצוות של צדק חברתי, המופיעות בפרשת השבוע פרשת "כי תצא", שכיהודי אני גאה להיות בן לעם שהביא אותן לעולם.

אולם ציינתי שיש גם צד שני למטבע, מצוות שאינן מעוררות כל סיבה לגאווה, בלשון המעטה. יש בפרשה מצוות מזעזעות. למשל, סקילתה למוות של כלה שהתברר שאינה בתולה. או במקרה של אונס נערה שלא היתה מאורסת או נשואה – חובת האנס לשאת את הנאנסת לאישה, ללא יכולת להתגרש ממנה.

מן המצווה הקודמת ניתן להבין את הסיבה לכך, אולם אם נחשוב על האישה הנאלצת לחיות כל חייה עם האנס שהתעלל בה, נבין באיזו אכזריות מדובר, אלו חיים נוראיים צפויים לה. ואם הנאנסת מאורסת – במקרה שנאנסה בשדה, ההתייחסות לאנס היא כאל רוצח ואליה, בצדק, כקורבן. אולם אם המעשה נעשה בתוך יישוב, היא אשמה באותה מידה, כי לא צעקה. כל החוקים האלה מבטאים עולם ערכים מעוות ובלתי מוסרי.

איך מתמודדים עם מצוות כאלו? על פי הגישה הפונדמנטליסטית אנו מחויבים לכל הכתוב. אולם חז"ל היו אנטי פונדמנטליסטים. הם, שחיו ופעלו אלף שנה ומעלה אחרי שנכתבה התורה, הבינו שחלק מן הכתוב בה אינו מתיישב עם עולם הערכים והמוסר שלהם, של תקופתם. אך מה הם יכלו לעשות? לצאת נגד התורה, שהאמינו כי נכתבה בידי האלוהים? הרי מחיקת אות מן התורה היא חטא נורא ואיום. הפתרון שלהם הוא המדרש. באמצעות המדרש, הם מצאו את הדרכים המקלות, העוקפות, היצירתיות, כדי לפרש מחדש את התורה, לעיתים בדרך השונה לחלוטין מפשוטה, כך שלא יקיימו את מה שאינם יכולים עוד לקיים.

דוגמה לכך בפרשה שלנו היא פרשת בן סורר ומורה. על פי הפרשה, אם ילד המרה את פי הוריו, "איננו שומע בקול אביו ובקול אימו," הם הענישו אותו – "ייסרו אותו" וזה לא עזר, הם מסגירים אותו לידי זקני העיר, וכל אנשי העיר רוגמים אותו למוות.

מבחינת חז"ל זוהי הלכה ואין מורין כן. כלומר ההלכה קיימת, אי אפשר להתכחש לה, אבל מוצאים את הדרך לא לקיים אותה. חז"ל סייגו את הגדרת המקרים שייחשבו ל"בן סורר ומורה" כך שלמעשה אין מצב העונה על ההגדרה הזאת. אחד הפתרונות, שנשמע קצת הזוי אך הוא מבטא את היצירתיות של חז"ל, כאשר היו נחושים לא לקיים הלכה מן התורה, הוא שאם נאמר "איננו שומע בקול אביו ובקול אימו," הכוונה היא רק למקרה שלאביו ולאימו יש בדיוק אותו קול. ומאחר והדבר אינו קורה אף פעם, המצווה הזאת אינה מתבצעת אף פעם. ואכן, באחד המקומות אומרים חז"ל שהעונש על "בן סורר ומורה" לא בוצע מעולם וגם לא יבוצע לעולם, ולא נועד אלא לחדד את החשיבות של מצוות כיבוד הורים.

כשאני שומע היום פונדמנטליסטים הדורשים לדבוק בימינו בהלכות של חז"ל לפני אלפיים שנה, אף שהן סותרות את עולם הערכים שלנו ואת המוסר כפי שאנו מבינים אותו וחיים אותו בימינו, ברור לי שהדבר מנוגד לחלוטין לרוחם של חז"ל. ההלכה, כשמה כן היא – הולכת ומתפתחת ומשתנה עם הזמן, ואין לדבוק במה שכבר אינו רלוונטי ובוודאי במה שמנוגד לערכינו ולמוסר שלנו. והרי הפרשה שלנו היא הוכחה לכך שיש במורשתנו כל כך הרבה דברים יפים, שהם הראויים להיות רוחה של היהדות, ואליהם ראוי שנתחבר.

* ביד הלשון: לא תחסום שור בדישו – אחד האיסורים המופיעים בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא", הוא: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ." פירוש ההלכה, שהעונש עליה הוא מלקות, הוא שיש לאפשר לבהמת עבודה לאכול מן המאכל בשדה שבה היא עובדת, מטעמי צער בעלי חיים. ומבעלי החיים נגזרת המצווה בקל וחומר לבני אדם – אסור למנוע מפועל לאכול מפרי השדה או המטע או ליהנות מתוצרת המפעל שבו הוא עובד.

הביטוי נכנס לפנתיאון הפוליטי בישראל. ב-1951 פירסם מבקר הסוכנות היהודית ד"ר שמורק דו"ח חריף ביותר ובו תיאר מעשי שחיתות חמורים שנעשו בסוכנות היהודית. הדו"ח עורר סערה ציבורית רחבה וכבש את כותרות העיתונים, ו"העולם הזה" הכתיר את שמורק לאיש השנה תשי"א.

זמן קצר לאחר פרסום הדו"ח, מינה בן גוריון את לוי אשכול, גזבר הסוכנות ומנהל מחלקת ההתיישבות, לשר החקלאות והפיתוח. עורך "מעריב" עזריאל קרליבך פירסם מאמר בגנות המינוי בשל אותו דו"ח. אמנם באשכול עצמו לא דבק רבב, אך קרליבך טען שאשכול העלים עין ואיפשר חריגות ממנהל תקין.

הגיב על כך אשכול, שהוא פעל על פי העיקרון "לא תחסום שור בדישו" והזכיר שבפרדסי פתח תקווה, בהם עבד כפועל בראשית דרכו בארץ, הרשו הפרדסנים לפועלים לקחת עימם פירות הביתה.

מדבריו של אשכול השתמע, שכיוון שאותם עובדים בסוכנות עסקו במלאכת קודש של עלייה והתיישבות, לא נורא אם עשו קצת לביתם אגב מלאכתם הקשה. אמירה זו של אשכול עוררה ביקורת ציבורית חריפה וטענה שהוא נותן הכשר לשחיתות.

אורי הייטנר

* * *

כל החשבון עוד לא נגמר

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

"כל החשבון עוד לא נגמר," כתב ברנר

כי היה מאוד חרא כאן בארץ

עוד לפני שהוא נרצח ב-21'

וגם הרבה אחר כך

חיים אנחנו היום בגן עדן

לעומת החיים שהיו אז

ואם אתם מתגעגעים למשהו

אז היו אז גם הרבה שנאת אחים

הלשנות וויכוחים מרים בצל הבריטים

"שוק שחור" בצנע ועוד קודם

במלחמת השחרור הרבה משתמטים

לא אין אל מה להתגעגע

כי הפערים אז היו לא פחות גדולים

וכאשר האוהלים במעברות דלפו

היו בוץ וגם רפש שאפשר להשתגע

ותראו לי אחד שכיום מתגעגע

לשנאה בין יריבים פוליטיים

"בלי חרות ומק"י," ושיטת הפתקים

וחושיסטאן ורצח קסטנר ו"עסק הביש"

ו"הפרשה" והוצאת בן-גוריון ממפא"י

ו"סמארקץ'!" בכנסת ושביתת הימאים

תאמינו לי היו כאן ימים נוראים

אפלייה על גבי אפלייה ולא אהבת אחים

וכלכלה דפוקה שנושעה מאמריקה ובשילומים

ולמבקר המדינה הראשון זיגפריד מוזס אמרו

"לא תחסום שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]

הכול היה כמעט אותו דבר רק שאצל מיליון אזרחים

היו הרבה פחות תאונות דרכים, גניבות, מקרי רצח

ושחיתות מאשר במדינה שמתקרבת לשבעה מיליונים

והיתה פחות תקשורת כתובה ומשודרת וגם ממוסחרת

אבל יותר עיתונים מפלגתיים ויותר מוספים ספרותיים

ולסופר צעיר היה היכן לפרסם סיפורים ושירים

פורסם בגיליון 181 של המכתב העיתי

אוקטובר 2006

לא ז. מוזס אלא א. שמורק

למשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, שלום,

בשירך המעניין "כל החשבון עוד לא נגמר" [גיליון 181] אתה כותב:

"ולמבקר המדינה [או הסוכנות] הראשון זיגפריד מוזס אמר לוי בן דבורה אשכול: 'לא תחסום שור בדישו!' [אם אינני טועה בציטוט]."

ובכן, אתה טועה. מדובר במה שאמר לוי אשכול למבקר הסוכנות דאז, ד"ר א. שמורק.

בראשית ימיה של המדינה, בסוף 1950, החלה חקירה בסוכנות היהודית ביחס לתשלומים ששילמה גזברות הסוכנות בז'נבה לפקידים בכירים בסוכנות היהודית בירושלים. כמו כן, נטען אז כי במסגרת ציוד שרכשה הסוכנות עבור משרדיה בקפריסין, נכללו גם מוצרים – תנורים חשמליים, בגדים ומגבות! – שהגיעו לידיהם של פקידים בכירים בסוכנות. הסוכנות היהודית מינתה את גרינבוים כבודק בפרשה, ולאחר שהוא לא מצא דבר, החלה בדיקת מבקר הסוכנות ד"ר א. שמורק, בנושא. ד"ר שמורק דווקא הגיע למימצאים חמורים, אך גזבר הסוכנות דאז, לוי אשכול, ניסה למנוע את פירסום דו"ח הביקורת, ואז כנראה השתמש בפסוק: "לא תחסום שור בדישו."

פרטים נוספים אפשר למצוא בעיתוני התקופה, בעיקר בתחילת אוגוסט 1951. [המידע על פי אתר "פוליטיקה עכשיו"].

בכבוד רב

סופר נידח

פורסם בגיליון 182, 12 באוקטובר 2006

* * *

עדינה בר-אל

מפגשים עם יוסל ברגנר

יוֹסְל בֶּרגנֶר, אחד מגדולי הציירים שלנו, נולד בווינה בשנת 1920 ונפטר בתל-אביב בשנת 2017. היתה לי הזכות לבקרו בביתו בשנת 2008. ומעשה שהיה כך היה: במשך שבועות אחדים אירחתי בביתי את חברתי הטובה מאוסטרליה פמלה ברודר (Pamela Bruder). פמלה היתה מרפאה בעיסוק, ועבדה בבתי אבות במלבורן. בין השאר היא טיפלה בדודי איסר פרנקל ז"ל, שאהב מאוד את פמלה, ומכאן החברות הטובה בינינו.

יום אחד, בזמן ביקורה, הוציאה פמלה פתק מהתיק שלה ואמרה: "אני צריכה למסור דרישת שלום מאחד המטופלים שלי לחברו בתל-אביב."

 קראתי את הפתק, שהיה כתוב בו השם Yosl Bergner. שאלתי אותה מלאת התלהבות: "את יודעת שהוא צייר מפורסם?"

היא לא ידעה, וברור היה לי שאנחנו, בעלי ואני, נלווה אותה לביתו.

נסענו לסטודיו שלו, הצמוד לדירתו ברחוב בילו בתל-אביב, והוא קיבל את פנינו בלבביות מרובה. מובן שהוא שמח על דרישת השלום מחברו הקשיש באוסטרליה, שם התגורר שנים רבות. יוסל הודה לפמלה על דרישת השלום וסיפר מעט על עצמו ועל חברו זה באוסטרליה. בהמשך המפגש הוא שוחח עם בעלי משה, והשניים נהנו מאוד.

אני הענקתי לו תדפיס של מאמר שכתבתי על אביו, שהיה ידוע בשם  מלך ראוויטש. (ראו פרטים עליו וקטע ממאמרי בהמשך). וכמובן הענקתי לו את ספרי "בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין 1918-1939". והוא מיד נזכר שצייר ציור על סמך שירו של ביאליק "אונטער די גרינינקע ביימעלעך" וחיפש אותו עבורי. כמו כן הוא העניק לי את ספר הביוגרפיה של אביו, וליטוגרפיה שלו מסדרת "החלוץ", שמבוססת על דמות דודו.

הביקור בסטודיו, במקום עבודתו, היה מאיר עיניים. ראשית כל, התמונות על הקירות, ביניהן תפאורות של הצגות שיצר, אביזרים שונים שמשמשים אותו לציור, כגון בובות של ליצנים ועוד ועוד, וכמובן הציורים על הכנים. באותו זמן הוא עבד על סדרת ברזי הכיבוי, אותם ראה כדמויות צבעוניות.

בהמשך ביקרנו אותו עוד כמה פעמים. היכרנו גם את רעייתו אודרי. היא נתנה לי שני ספרי סיפורים שלה באנגלית, עליהם כתבתי ביקורת ב"הארץ" ב-4 בפברואר 2011 תחת הכותרת "נרקיסים פורחים בבת אחת", ביקורת ששימחה מאוד את בני הזוג,

ב"הארץ" גם פירסמתי ב-23 ביוני 2017, במדור "הקדשה עם נשמה" –את סיפור ההקדשה להלן:

בשנת 2011 יוסל ברגנר כתב לי הקדשה על ספר המסעות והמעשיות שלו "עיקר שכחתי" (רשמה: רות בונדי, 1996).

מובן שהוא צירף רישום למילים. ותוך כדי ציור הוא הסביר לי את הסיטואציה: "התפוח לא שיער שירסקו אותו בפומפייה." ועוד הוסיף: "המזכיר של איגוד הסופרים היהודיים בוורשה נקרא ריבאייזן." [ריבאייזן: פומפייה ביידיש].  ואכן מיכל ריבאייזן היה מחליפו של מלך ראוויטש בראשות איגוד זה.

כידוע, הפומפייה חוזרת שוב ושוב, עם כלים נוספים, בציוריו של יוסל ברגנר. בספרו זה הוא מעיד על סיטואציות וחפצים שונים ששימשו לו כהשראה לציוריו. פומפיות הוא ראה כבר בילדותו, כאשר התגורר בבית סבו וסבתו ברדמינו. ואגב, התפוח החצוי שלו, על פי עדותו שם, מקורו גם הוא באותו זמן ובאותו מקום, כאשר גילה באקראי את צפונותיה של עוזרת הבית.

הספר "עיקר שכחתי" רצוף חוויות ממסעותיו ומחייו של ברגנר. וכמספר סיפורים יש בהן הומור עממי. בכל סיטואציה, תהא יום-יומית ורגילה לכל אדם, מוצא יוסל ברגנר את המיוחד וההומוריסטי. ואם בפומפייה עסקינן, נסיים במה שהוא סיפר למראיינת שלו, רות בונדי:

"אתן לך דוגמה איך אנשים לא מבינים אותי. סיפרתי למישהי, שאני, כשבא לי לבכות, מגרר חזרת על פומפייה, והיא אמרה לי: 'אז למה לא תשתמש בבלנדר?'"

מלך ראוויטש

מלך ראוויטש (גאליציה 1893-קנדה 1976) היה סופר, משורר ומסאי ביידיש. שמו המקורי היה זכריה חנא ברגנר. כל חייו הוא נסע ברחבי העולם ועבר ממקום למקום. בין השנים  1921-1934 חי בוורשה ושימש שם כמזכיר "איגוד הסופרים והעיתונאים היהודיים".

בין השאר הוא ביקר בארגנטינה ושם הכיר את המשורר והמורה שמואל צסלר. להלן סיום המאמר  שכתבתי תחת הכותרת : "משנתו של מלך ראַוויטש על ספרות ילדים" (חוליות 10, 2006)

נוכל לסכם את משנתו של ראוויטש בעניין ספרות ילדים על פי מכתביו לצעסלער על ספרו ועל פי הקדמתו לאחד מספריו:

1. ספרות ילדים חייבת להיות ספרות במיטבה, כמו הספרות למבוגרים.

2. ילדים והורים מאתרים באופן אינסטיקטיבי את המיטב בספרות.

3. על הסופר לברור היטב את יצירותיו לפני פירסומן, להיות נוקשה כלפי עצמו ולפרסם רק את היצירות הטובות ביותר שלו. איכות עדיפה על כמות.

4. יש לדייק בפרטים שנכתבים בשירים. כאשר, לדוגמא, כותבים על בעלי חיים, יש לשקף את תכונותיהם במציאות, לא "לזייף".

5. הילדים זקוקים למתווך (הורה, מורה, גננת) בבחירת יצירות ספרות טובות. לעיתים כדאי להוסיף הקדמה לספר לילדים, שתהיה מיועדת למבוגרים המתווכים.

6. יש להחליט מראש על כללים בכתיב (במקרה זה – ביידיש).

7. יש לעצב את הספר בהתאם לחלקיו. יש להחליט על סוג האותיות והגודל שלהן מראש, תוך מחשבה על ייעודם של החלקים השונים של הטקסט.

8. הספר חייב להיראות יפה, לא "מושפרץ" מדי, אלא עדין.

9. לעיתים לא חייבים לשבץ איורים, בעיקר כאשר הטקסט עצמו ציורי ומעורר את דמיון הקוראים.

[בזאת אינני מסכימה עם דעתו של מלך ראוויטש. לעניות דעתי כדאי תמיד לצרף איורים בספר ילדים. האיורים הם מעשה אמנות בפני עצמו, מטפחים את החוש האסטטי של הילד ותורמים לטקסט הכתוב מבחינות רבות, שלא כאן המקום לפרטן – ע.ב.]

10. ספר חייב לצאת לאור בדפוס ללא שגיאות, נקי וכליל השלמות.

עדינה בר-אל

הקדשה של יוסל ברגנר לעדינה בר-אל

יוסל כותב לעדינה הקדשה

עדינה בסטודיו עם יוסל

פמלה, יוסל ועדינה

* * *

יצחק גנוז

מִכְתָּב לַבֵּן

לעילוי נשמת אימי – יהודית בת ר' אליהו וחיה ע"ה

הִיא טָבְלָה אֶת הָעֵט בְּקֶסֶת שֶׁל דְּיוֹ

וְדִמְעָתָה הַזַּכָּה

נָשְׁרָה בַּנּוֹזֵל הַשָּׁחֹר

וְעַל דַּף נְיָר אַפְרוּרִי מְקֻמָּט

כָּתְבָה:

"אֶל בְּנִי הַיָּקָר,

דֹּאַר צְבָאִי מַאתַיִם וְאֶחָד."

 רוּחַ חָרְפִּית הִתְדַּפְּקָה

בְּשִׁמְשַׁת הַחַלּוֹן הַמִּתְנַדְנֶדֶת

שֶׁל בִּקְתָּה נְטוּשָׁה בְּגִבְעַת עֲלִיָּה

שֶׁבְּיָפוֹ הָעִיר.

כְּמוֹ אֳנִיַּת מִלְחָמָה הוֹרֶסֶת

בְּיַרְכְּתֶיהָ שֶׁל "אֶקְסוֹדוּס" הַסְּפִינָה

בְּחַפְּשָׂה מַחְסֶה, הַצָּלָה.

"בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ

חֹדֶשׁ שְׁבָט,

שְׁנָתַיִם אַחֲרֵי תָּשָׁח."

מְקַוָּה אֲנִי בְּנִי שֶׁהִנְּךָ מַרְגִּישׁ טוֹב

בִּצְבָא יִשְׂרָאֵל.

וְאֵין לְהֵרָתַע מִקְּשָׁיִים כִּי צָפִים

גַּם הַקַּל וְהַקָּשֶׁה זִמֵּן לָנוּ אֱלֹקִים

"זְכוּת גְּדוֹלָה נָפְלָה בְּחֶלְקְךָ

עַל טַנְק יְהוּדִי לְהִתְאַמֵּן,

וְכָל קְדוֹשֵׁינוּ הָיוּ מוֹחֲאִים כַּף

לוּ יָדְעוּ שֶׁכָּזֹאת יִתָּכֵן."

גָּמְרָה מִכְתָּבָהּ וְּשְׂעַר שֵׂיבָתָּהּ

גָּלַשׁ עַל מִצְחָהּ הַמְקֻמָּט.

רוּחַ יָם הִצְלִיפָה בְּשַׁאַג גַּבְרִי.

בִּטְלִילַת דְּמָעוֹת סָגְרָה אֶת הַמַּעֲטָפָה

הִדְבִּיקָה בּוּל "דֹּאַר עִבְרִי".

יצחק גנוז

* * *

נירה אשל

מערת "כפירים" כמערת זיכרונותיי

זיכרונות של בת קיבוץ השוכן בין גבעות הרי אפרים

חלק רביעי: כוך האוכל הקיבוצי והמוסדי

זיכרונות מתוך הכוך המלא

כוך האוכל

עודי נוברת בזיכרונותיי מימי לימודיי במוסד החינוכי של השומר הצעיר שבשולי הקיבוץ, והנה עלה באפי ריח קפה מהול בעשן מדורה.

"מיהו זה המכין קפה במערה שבתוכי?" שאלתי את עצמי, אך התשובה באה, כאילו יחד עם השאלה: אלו הזיכרונות שקוראים לי לבוא אליהם, להסב עימם סביב המדורה, לזמזם את שיר הפינג'אן ולשקוע בעבר...

בזחילה לאחור נחלצתי מכוך ה"לינה המשותפת" ופניתי לכוך הסמוך, לכוך האוכל. הזחילה לתוכו היתה קשה, המעבר היה צר ודפנותיו מכוסים בבוץ שהתקשה. ייתכן שהמעבר הצר כאילו רמז לי משהו. החלטתי לפלס את דרכי אט אט, לא להזדרז ולהפיק מהנבירה בו את כל מה שאוכל.
המעבר הצר סיקרן אותי, וכאילו רמז לי משהו – "הישארי קצת, אל תמהרי לפלס דרכך, נישמי עמוק לתוכך את ריח הקפה המהול בעשן, תראי לאן זה לוקח אותך," הרפיתי מהנבירה, השענתי את ראשי על דופן הכוך והינחתי לזיכרונות לזרום.

מערת "כפירים" ומערת "הפלמ"ח" היו די קרובות זו לזו. בראשית שנות ה-40, עוד לפני שעלינו למוסד והיינו לשבט אינדיאני, אהבנו לעלות ליער ולחבור לפלמ"חניקים. הם גרו במערה ובסביבותיה ועבדו כמה ימים במשק הקיבוץ, ובשאר הימים והלילות התאמנו לקראת הבאות.

אנחנו, הילדים, אהבנו את החברותא שלהם, את הישיבה סביב למדורה, את הקפה הרוחש בפינג'אן, ואהבנו לספור את שבע רתיחות הקפה, אך בעיקר אהבנו את הסיפורים.

היו שם מנשה הראל ועזרא ממעוז, והיה שם מויש'לה שהפליא "להטיל" ביצים מפיו, וכל פעם הקסים אותנו מחדש, והיה שם גם יגאל מוסינזון שסיפורי המתח שלו מגנטו אותנו ולא יכולנו לזוז עד שהוא כבר התעייף וביקש מאיתנו שנחזור לקיבוץ.

בשעות היום התאמנו הפלמ"חניקים במגרש הספורט שלנו. הם תירגלו קפ"פ (קרב פנים אל פנים), מעברי-מכשולים למיניהם, ואנחנו אהבנו להפגין בפניהם את כישורינו – טיפוס על חבל, הליכה זקופה על גשר חבלים ובעיקר את שליטתנו בקפא"פ. כל אחד מאיתנו הכין לו מקל מתאים והיינו מתאמנים כמו פלמחניקים אמיתיים, או כך, לפחות, הרגשנו...

וכאשר היה מגיע למגרש גיורא או יפתח זייד, רכוב על סוסו האציל, מיהרנו למגרש הספורט, ושם הוא היה מציג לפנינו את כישוריו ברכיבה, ממש כמו רוכב בקרקס.

ערב אחד זכור לי במיוחד, מוני, זוריק ואני עלינו ליער לחבור ל"חברינו" הפלמחניקים, וזה היה בשבילנו ערב נפלא – הפינג'אן רתח, הקפה התבשל והסיפורים קלחו. הם, הפלמחניקים, כבר ידעו  מתי עליהם לשלוח אותנו להשכבה בבית-הילדים, וכאשר הגיעה השעה מיהרנו לרדת כדי להגיע בזמן. 

באותו ערב לא הגענו לבית-ההורים, ובעוונותינו גם לא הודענו להם על התוכניות שלנו... והם דאגו מאוד... הוריי חיכו לנו בפתח בית-הילדים וקיבלו אותי בשמחה, אבל הרגשתי שההיעלמות שלי, מבלי להודיע, לא היתה לרוחם. 

מוני  היה ילד חוץ והוריו גרו בתל-אביב, ולא היה מי שבאמת ידאג לו.  משה, אביו של זוריק, שהיה דאגן מטבעו, התרוצץ כבר בכל הקיבוץ, חיפש ברפת ובין הלולים, וכאשר חזר לבית-הילדים ומצא שם את בנו, כבר לא היה מסוגל לשלוט ברוחו, ולעיני כולנו הפליא בזוריק את מכותיו. אני זוכרת שנאלמתי דום, לא הוצאתי הגה מפי וגם לא קמתי להגן על זוריק... לבשתי פיז'מה, התכרבלתי בשמיכה, אך השינה היתה ממני והלאה – למה? שאלתי את עצמי, למה אחרי ערב כל-כך נהדר הגיע לזוריק לחטוף מכות חזקות כאלו? – עד היום לא קיבלתי תשובה, ולמען האמת גם לא העזתי לשאול.

אני מרגישה שעליי להמשיך הלאה, לתוך הכוך. של האוכל. ולמה אני נעצרת? ניחוחות  מעוררי תיאבון אולי עולים ממנו, וטעמים?, גם זיכרונות-טעמים אין לי, ואת אלו שאולי נותרו, אין לי רצון לזכור, כנראה... אבל אני ממשיכה לפלס את דרכי פנימה. לפתע אני מבחינה בכוך פנימי קטן שכלל לא זכרתי על קיומו, אבל בכל זאת החלטתי להציץ פנימה. 

כן, אני מכירה אותו, הפינה הזו שייכת לבית סבי וסבתי שגרו בתל-אביב, ואני כל-כך שמחה שנשמר לי מהם מין זיכרון חמוד כזה. תמיד אהבתי לנסוע אליהם, וזכיתי שם להמון פינוקים, וגם לאוכל פולני טעים וריחני.  היתה שם אישה שעבדה בביתם כל היום, וקראו לה בת-שבע. היא היתה מנקה ומבשלת, עושה את הקניות ודואגת לכל ענייני- הבית תחת עינה הפקוחה של סבתי.

יחד עם הסבים גרה גם דודתי מריושה, שאותה אהבתי הכי בעולם. בבית-הסבים הייתי חוגגת וזכיתי להמון אהבה. בת-שבע היתה מבשלת לי את האוכל שהכי אהבתי – מרק עוף צח וטעים, גפילטע-פיש מדהימים, קניידלאך וקרפלאך, ליפתן ופודינג ללא גושים, ובערב מטגנת לי ביצה במחבת מיוחדת, ולחם טרי, וחמאה, ושמנת... .וסבתא, איתה לא יכולתי לדבר מפני שהיא דיברה רק פולנית, דאגה שלא יחסר לי מאומה.  

כן, מדירתם בתל-אביב ברחוב יהודה הלוי 73 יש לי זיכרונות של אוכל טוב, עשיר בטעמים ובריחות, ומתובל בהמון אהבה... אבל רוב ימיי הרי חייתי בקיבוץ, ובמערה הזו עלי להמשיך, היא קוראת לי לשוב, ועליי לציית לקריאה.

אני ממשיכה להזדחל בכוך הצר, הבוץ היבש שורט את עורי, אבל זה, כנראה, חלק מהעניין, אני אומרת לעצמי, מסתקרנת וממשיכה, ממשיכה אל מחוזות הזיכרון. בזיכרונות-האוכל שלי אין ריחות, אין בישולים, וגם תחושות של רעב לא חוויתי, אבל זכורה לי תחושה מאוד חזקה ל"משהו טוב" – לשוקולד כזה שנמס בפה, לפודינג בלי גושים ולפרוסת לחם מרוחה שכבה עבה של חמאה.

הזחילה במעבר הצר מביאה אותי אל הבית שבו גרנו, לביתן הכיתות, שהיו בו שני אגפים ממש זהים, ושם גרנו שתי קבוצות.  שלושת חדרי השינה נפתחו ל"הול", ובו עמדו שני שולחנות אוכל, שולחן אחד מרובע והשני סגלגל. הקיר המזרחי של ה"הול" היה כולו חלונות, כך שהאור שבא מבחוץ הציף את החדר, ובין החלונות לרצפה היתה שורה של ארונות, שחלקם שימשו להחזקת כלי-האוכל.  מה"הול" היתה כניסה לחדרי-השינה, לשירותים ולמקלחת. לשני אגפי-הבית היתה כניסה משותפת – בכניסה היה מתקן לתליית מעילים, ומדפים נמוכים לנעליים ולמגפיים. בחורף היו פורשים בכניסה שקים, שם היינו חולצים את הנעליים, או המגפיים, ולתוך הבית נכנסנו בנעלי בית. 

בבית הזה התנהלו כל חיינו מעבר לשעות הלימודים. הכיתה שלנו היתה ממוקמת רחוק מהבית, והרבה חוויות קשורות לבית-הילדים הזה, ולאוכל שהוגש לנו שם. האוכל לכל ילדי-הקיבוץ הוכן במטבח-הילדים, שלא היה אלא צריף קטן שעשו לו הסבה למטבח. היה שם תנור בישול גדול שהוסק בעצים, מקרר קרח, ארונות רשת ומדפים למיניהם, וכיורים גדולים לרחיצת סירי-הבישול והמחבתות. במרכז המטבח עמד שולחן-עבודה גדול, וכל מטפלת היתה מגיעה למטבח ומניחה על השולחן את נושא האוכל (מנשקה בלעז), ומקבלת את האוכל לילדי-קבוצתה. בבתי-הילדים לא היו אמצעים לחימום האוכל, כך שברוב המקרים האוכל שהוגש לנו היה כבר יותר קר מחם. 

חברי-הקיבוץ, שהיו הורינו, האמינו שאוכל צריך לאכול, לאכול ולא להותיר כלום בצלחת, ואז נגדל ונהיה בריאים וחזקים – כמו שצריכים להיות אנשי-עבודה. כאשר היינו ילדים לא היה קל להשיג מצרכי מזון, ואת התוצרת החקלאית היו משתדלים למכור ל"תנובה", מפני שבאותם ימים זה היה מקור ההכנסה העיקרי. את התוצרת שלא הצליחו למכור היו משאירים בבית, אבל זה כבר לא היה סוג א'. מחלב הפרות שלא נמכר היו מכינים בעיקר גבינות, ואף פעם לא שכחו להעביר למטבח הילדים כמה כדי-חלב, את החלב היו מרתיחים ומעבירים בקנקנים לבתי-הילדים מפני ש"ילד צריך לשתות כל יום כוס חלב כדי שיהיה בריא!..." – ואנחנו, כולנו, בלי יוצא מהכלל, שנאנו לשתות חלב!... והמצאנו כל מיני תעלולים כדי להיפטר מהחוק הנורא הזה.

מחלב הכבשים היו מכינים גבינות שאהבנו, והביצים מהלול היו תמיד טריות... אך לפעמים היתה משתרבבת לסל ביצה מופרית מן המדגרה, וזה כבר היה לא כל כך מלבב.

חברי הקיבוץ לא עייפו מלהזכיר לנו שאנחנו בני מזל שתמיד יש לנו מה לאכול, כי בעולם יש הרבה ילדים רעבים ללחם. אני זוכרת שבחדר-האוכל שלנו היתה תלויה תמונה של הציירת קטה קולביץ, אשר הרבתה לצייר ילדים רעבים, ולא פעם, ולא פעמיים היפנו את תשומת ליבנו לתמונה, כדי להזכיר לנו מה טוב מצבנו.

ארוחת-הבוקר היתה קודש לאכילת צלחת דייסה. לרוב היא לא היתה ממש חמה, היו בה גושים וגם המתיקות היתה במשורה... אבל אנחנו היינו חייבים לסיים את הכול. המזל היה שלפעמים היו נותנים לנו לפזר על הדייסה קצת קקאו עם סוכר, וזה שיפר את הטעם ואיפשר לנו לעמוד במשימה.

אבל הכי קשה היה בארוחת-הצהריים. ארוחה זו אכלנו בסיום הלימודים. היינו מגיעים מהכיתה מואד רעבים, מתיישבים במקומותינו הקבועים ליד השולחן, כמובן לאחר שנטלנו ידיים, ומחכים לאוכל. בעצם, ידענו מראש מה יוגש לנו, מפני שלכל יום בשבוע היה תפריט קבוע. ביום ראשון קציצות עם אורז, ביום שני שעועית ופרוסת בשר. ביום שלישי גריסים ופשטידה... ואני הכי שנאתי, ואפילו פחדתי מיום שלישי.

המטפלת שלנו, הלה, הכירה היטב את "העדפותינו" הגסטרונומיות ונהגה ללחוץ על הנקודות הכי כואבות של כל אחד ואחת מאיתנו. מדי יום שלישי, רק התיישבתי ליד השולחן , היא היתה מכריזה: "היום, נירה, יש לנו מה שאת מאוד אוהבת, יש לנו גריסים... את כבר בטח תשבי פה עד ארוחת-הערב, ולא נצטרך לתת לך אוכל, כי יישאר לך מהצהריים..."

 ואז היתה מגיעה הצלחת, ובה מנה גדושה של גריסים דביקים, שצבעם אפור, והריח שעלה מהם עורר בי צורך עז להקיא. עם הגריסים לא יכולתי להתמודד. הייתי יושבת מול הצלחת, כל הילדים כבר סיימו לאכול ויצאו החוצה לשחק. ידעתי שכבר בחרו את הקבוצות למשחק-המחניים, ואני יושבת מול הצלחת ואסור לי לקום עד שאסיים... אבל אני יודעת שלא אוכל להכניס לפי אפילו כפית קטנה של גריסים... והמטפלת עומדת מעליי, וגם לא שוכחת להזכיר לי ש"אם לא אגמור, תישמר לי הצלחת לארוחת-ערב..." והיא כבר קוראת לילדים להיכנס למנוחת-הצהריים, ורובם לא כל כך מרוצים, ואני, דווקא אוהבת לישון בצהריים, אבל אצלנו לא מוותרים כל כך בקלות! מפני שאת הגריסים צריך לגמור עד הסוף!...

לפעמים הייתי נשברת וטועמת טיפה מהגריסים, אבל הטעם היה כל כך נורא שפשוט לא יכולתי. במבט לאחור אני חושבת שמה שנתן לי את הכוח להמשיך בסורי היתה הידיעה שיום שני היה "היום" של יוכי, ויום ראשון זה היום של רונית... אז אני לא לבד בצרה הזו, אז כמו שאומרים "צרת רבים היא חצי נחמה."  במבט לאחור ועד היום אין כוח בעולם שיכריח אותי לאכול גריסים, ולא שום אוכל שהוכנסו בו אפילו מעט מהם כמו טשולנט למשל, למען שיפור הטעם... וכמו שאמרתי קודם – המילה עצמה מעלה לנגד עיניי את הסיטואציה כולה, את המטפלת שנהנתה, כנראה, שלא לפרגן לנו, את עצמי יושבת במקומי הקבוע ליד השולחן, ואת צלחת הגריסים המונחת לפניי.

ליד שולחן האוכל היו לנו תמיד מקומות קבועים. בבית-הילדים בקיבוץ ישבתי ליד השולחן הסגלגל וגבי לחלונות. כשעלינו למוסד עירבבו אותנו עם ילדים מהכיתות היותר בוגרות, ובתחילת השנה התפרסם, על לוח-המודעות, סדר הישיבה הקבוע לכל השנה. ליד כל שולחן ישבו שישה ילדים, ואחד מהקבוצה הבוגרת התמנה להיות "ראש השולחן". אהבתי את המפגש עם ילדים מכיתות אחרות, ושמחתי להגיע לארוחות ולמצוא את מקומי הקבוע השמור לי. 

מה אכלנו? אני לא כל  כך זוכרת, נראה לי שהייתי די בררנית, והרבה מאכלים פסלתי על הסף.
לפעמים, בארוחת-בוקר, היינו זוכים במנת שוקולד למריחה, וזו היתה ממש חגיגה. על צלחת גדולה היו עורמים שש מנות, כל מנה בגודל כפית, מגישים את הצלחת לכל שולחן... וארוחה כזאת זכתה אצלנו לציון גבוה, וגם יצאנו שבעים – בעיקר מפרוסות הלחם המרוחות בשוקולד שאכלנו.

לא תמיד זכיתי לחברה נעימה, ואז ארוחותיי התקצרו לכמה דקות בלבד.  שולחן אחד זכור לי לטובה. ה"שולחן" בה"א הידיעה, בו זכיתי בשנת לימודיי האחרונה במוסד. היינו אז ארבעה מהקבוצות הבוגרות (שני בנים ושתי בנות), וצירפו אלינו עוד שתי בנות מהקבוצות הצעירות, שבקושי התייחסנו אליהן... ואין לי ספק שהן היו די מסכנות.

באותה שנה נקשרו  בינינו, הבוגרים, קשרי ידידות אמיצים, היינו נשארים לשבת עד שתורני המטבח היו "מגרשים" אותנו. אהבנו לפטפט ולצחוק... היה לנו כיף להיות ביחד. בתום השנה התפזרנו, כל אחד למקומו, והקשר בינינו התרופף, וכמעט נותק לגמרי... מוזר. אבל את זכר האוכל, את ריחותיו ואת סידרי האכילה, את זה אזכור תמיד וגם אבין מדוע הזחילה לכוך הזה היתה שורטת וקשה.

נירה אשל

* * *

ארנה גולן

סופרים  מחפשים ביטוי ומשמעות ל"ימי הקורונה"

על "ימי הקורונה" – מסה, שירה וסיפורת

עורך ראשי: יאיר בן חיים

 ציור ועיצוב עטיפה: יאיר בן חיים

צילום ציור העטיפה: רן ארדה

הוצאת  "חדרים",2021 ,  170 עמ'

הופעת האנתולוגיה הזו היא אירוע משמעותי ורב ערך, יוזמה ברוכה ובזמן ראוי. שהרי האמת היא, שממש התבקש שתופיע אנתולוגיה שתרכז את המבע הספרותי לחוויות הקיומיות העזות ויוצאות הדופן שחווינו בשנה ומחצה האחרונה, זמן הקורונה, לראשונה בחיינו, ללא כל הכנה וללא יכולת להבין ולהתגונן. כפי שכולם התנסחו, "מאין כל זה נפל עלינו, ואיך מתמודדים עם הנגיף המסתורי והמאיים?"

ומתברר, כי המבע אכן התפרץ ובעוצמה ניכרת ורק צריך היה ליזום פעולה של איסוף, ריכוז ובחירה. לכאורה ניתן היה אולי לצפות שלא יהא הביטוי הספרותי ברמה ספרותית מורכבת , שהרי העולם ניצב בפנינו עתה כמו במראה מוזרה ולא ברורה, ואילו המבע היה  מיידי, מתפרץ. אולם עיון באנתולוגיה מפריך חשש זה כליל  ומתברר כי בתקופה מורכבת זו, במשך של כמעט שנתיים, אכן התפרץ מבע ספרותי והוא רב עניי , מבקש בעוצמה לתת ביטוי ולהעניק משמעות  לחוויות הקיומיות הללו.  שהרי מה ייטיב לבטא את שחווינו?

או כמו שאומר לנו, בין השאר, היוזם, העורך, המכנס והמוציא לאור את האנתולוגיה המרגשת הזו, המשורר יאיר בן חיים בפתח דבר: "פתאום החיים קיבלו משמעות שונה, הקיום שלנו נמצא תחת איום ממשי, המוות משחר לטרף ומטיל אימה וגובה בכל יום  קורבנות חדשים. העולם שלנו חווה בעבר מהפכות, מלחמות עולם ושלל מגיפות שגבו מיליוני קורבנות. ידענו את המחיר ששילמו בני הדורות שקדמו לנו. ובכל זאת, לא היינו מעלים בדעתנו שאנחנו, בני  דור המאה העשרים ואחת. דור ההייטק, עם הטכנולוגיה המתקדמת, שימים נוראים כאלה יתפסו אותנו בהפתעה."

ואכן, אובדן ההיגיון שבקיום, התדהמה, האבל על הקורבנות, החשש התמידי, המיגבלות וההוראות שמעולם לא שמענו כמוהן, ואפילו המסיכות שמעיזות להיקרא בשם השמח של מסיכות פורים, כל אלה מחפשים את מבעם. הכיצד?  באחת מדרכי הפורקן שבביטוי האמנותי, במקרה זה הספרותי (שאם לא כן, באלימות).

יותר מזה, כל אלה מביאים לחיפוש איזו משמעות להם, איזה היגיון בטירוף. אז מה הפלא שבשיריו של העורך עצמו, המובאים בראש מדור השירים כהמשך לפתח הדבר. הוא כותב  על מה שנגזל ממנו בחיים האנושיים השגרתיים, ואלה דווקא הדברים היומיומיים, כפי שהוא אומר  בבית הראשון:

"מתגעגע לצעידת הבוקר עד תחנת האוטובוס / עם שירת המנטרה היומית, זקוף, זקוף זקוף / מתגעגע לימי השיגרה ברחוב אבן גבירול / ולשמחת הרוח שנשבה בכל יום  במחוזותיי / ברחובות תל אביב העיר המוארה."

בשיר אחר שבו הוא עונה כנראה למשורר שביקש תשובה, הוא מתנצל על שלא ענה, אבל מסביר שרק מרוב פניות אליו, מן הסתם שפע המבעים האמנותיים:

"היום הפך אצלי ללילה והלילה ליום, / השמחה הפכה להיות צער / והצער דוחק אותי לקצה המציאות."  אף על פי כן   אין בו כעס על הפונה, שכנראה פנה בנוסח בוטה, אפילו "כהוא זה" – כשמו של השיר, ודאי משום שהוא מבין ללב הפונה, שאף ימיו נטרפו.

לאור כל אלה, ייתכן כי  זאת הסיבה שמיד, כאשר אתה לוקח  לידך את האנתולוגיה היפה בצורתה, המקרינה דווקא נעימות (למרות הצבע השחור השליט בעטיפה, כיוון שהוא מגוון  בכתמי צבע זעירים רבים הרומזים לקו יסוד ביצירות), וכאשר אתה פותח ומעיין בתוכן – בולטת תופעה מעניינת ואולי צפוייה, והיא  ריבוי השירים, עד כדי כך שהם מהווים את עיקרה של האנתולוגיה. במיוחד בולט  מיעוטם של הסיפורים – רק שניים – ואף מיעוט יחסי של מסות ורשימות על הקורונה. רק מסה  אחת  היא רחבת מימדים ואילו השאר – חמש במיספר, קצרות וכעין הבזקים על היבט מרכזי בעל ערך, לדעת הכותב, במגיפה. השירה הפכה, אם כן, לדרך הביטוי המרכזית.

האם זה מיקרי? החלטה של העורך? להבנתי, זו עוד הוכחה בהירה ורבת משמעות לכוחה של השירה לתת מבע, ויהא מגומגם או תוהה או מתפרץ אך גם עז ומרשים ועמוק לחוויות עזות שהנפש מבקשת את ביטויין. השירה היא המבע הספרותי העז בכוחו לשמש ביטוי חד לחוויות קיומיות, לא כל שכן שעה שהמציאות עצמה היא מאיימת, מוזרה, לא מוכרת ולא ומובנת, מעמידה אותנו על אפסותנו, מעוררת תהיות ואימה. סיפורת הלוא נתבעת לבנות עולם, עלילה בעלת קו מקשר ודמויות.

נדמה לי, שזו הסיבה גם לכך ששני הסיפורים הקצרים נאחזים למעשה בהווייה האנושית הרגילה, כביכול בשיגרה, וברגע שבו מתרחשת בה הפרעה ששוברת אותה או מערערת את הקיום, אם כי בראשון זו הפרעה אך לא ערעור ממש. מעניין גם שעיקר הדברים קשור דווקא בזוגיות. שלומי טל כותב בסיפורו הקצר על גבר ואישה שבאהבתם רבת השנים זה לזו הם בוגדים בבני זוגם בימים ובמקומות של שיגרה. והנה הקורונה פוגעת בשיגרה זו. אבל אין זו פגיעה קיומית, ואפילו לא בבסיס  היחסים שבין השניים. ואילו אסתר דגן-קניאל, הזכורה לנו מסיפרה הנהדר על התרבות היהודית בתוניס, כותבת  על מתחים ומריבות בזוגיות בצל הקורונה עד כדי עזיבת הבית, וסיפורון נוסף על עזיבה תוך תיאור רחוב בפתח תקווה. אבל אולי כאן עניין של עריכה.

ומה יש במסות? כאן כבר עליי לגלות "גילוי נאות", ולומר מראש, כי המסה הפותחת היא למעשה מאמר שלי, שהתפרסם לראשונה בעיתונו האינטרנטי של אהוד בן עזר, הקרוי  "חדשות בן עזר". ומהו נושאה? אני עורכת בה מחקר קטן על שירי זמר שנכתבו ובוצעו  לפני שנים, מעטות או רבות יותר, ואשר ניבאו שתבוא מגיפה נוראה ואפילו סוף העולם. ולכן כך קרוי המאמר: "הם ניבאו בשיריהם את בואה של המגיפה ואת סוף העולם". במאמר אני דנה, בין היתר, בשיריהם של אביב גפן, אמיר פיי גוטמן, נתן זך, אילן וירצברג, "היהודים" ועוד, שירים שעיקרם זעקה "כי האלוהים לא היה כאן," שירים חזקים ורבי משמעות, אף שהקורונה כלל לא היתה באופק. ומכאן התדהמה והעניין למצוא את הגורם לסוף העולם ואת טיבו ומהותו על פי כל שיר, כי השירים מרשימים ושונים מאד זה מזה.

ארבע הרשימות האחרות, הן קצרות, מחודדות, יפות, מעלות היבט אחד ומעמיקות בו.. ד"ר לימור שריר, שהיא רופאה וגם סופרת, מתמקדת באופן ההולם את השילוב הזה בסיפרו של אלבר קאמי "הדבר", ולהיבט הרפואי יש משמעות בו בנוסף לזה המוסרי, המתמקד בד"ר רייה.

הסופר והמשורר מיכאל רייך מצליח להפתיע בכותרת רשימתו הקצרה, "אוי, קורונה שלי, ההיית או חלמתי חלום," ולסיום רשמיו הוא מודה שאין לו תשובה לשאלה "אם יש יד מכוונת למעלה" או לא. ולו יכולנו היינו אומרים לו בפשטות את מה שהוא יודע, כמובן, שאין איש בעולם היכול להשיב לו ( לבד מהמאמינים שאלוהים פותר את קושיותיהם ) והלוואי והיה לאנושות שמץ מן השמץ של תשובה ולא היתה כה חסרת אונים.

הדסה מור כבר מדמה את העולם בקורונה לספינה מיטלטלת במים סוערים ומפתחת  ברשימה הקצרה שלה את הדימוי הזה והיא סבורה שהמגיפה תשנה את סדר היום העולמי. נראה.

ומעניין, אסתר דגן-קניאל כותבת כאן "כי את התפילה הזאת אי אפשר לעצור," ומביאה את ההיבט האמוני, את חוויית התפילות בחצרות ובמגרשי החנייה. בקיצור – רשימות קצרצרות אך מבטאות היטב את הזמן.

ועכשיו הגענו לחלק השופע של האנתולוגיה, לעיקר מהותה, למדור השירה. נפגוש בו ממיטב משוררינו בעת הזאת, מה שמהווה עדות לתסיסה יצירתית קיימת, ובה  דורות שונים, משוררים ומשוררות, היבטים שונים ומבעים לשוניים מגוונים. ועל כן חסרונם של משוררים טובים אחדים הוא מצער, כי הם יכלו לתרום תרומה משמעותית, אבל זה אינו  מעיב על ההישג, השפע הקיים הוא רב עניין ומרשים.

ולכן, דווקא בשל השפע לא נוכל לעיין בשירים באופן  שבו נהגנו במדורים  הקודמים. אפילו ציון שמות כולם  ובוודאי ציון שמות שיריהם, הוא משימה לא פשוטה, אף כי יש ביניהם משוררים שאף כתבתי על יצירתם והיא קרובה לליבי במיוחד. מאידך, עליי להודות שיש גם משוררים, שאת שמם ויצירתם איני מכירה, אולי משום שהם "חדשים" בעולמה של השירה ואולי פשוט החמצתי את יצירתם ושמחתי עתה לראותה. מכל מקום, החלטתי לעשות מעשה יוצא דופן ולהביא את שמות כולם, כראוי להם. ויסולח לי, כי זה המעט שאוכל לעשות.

אז מי ומי בכותבים? יוסי אלפי, ברכה רוזנפלד, רמי סערי, מתי שמואלוף, אורה עשהאל, רחלי אברהם איתן, נורית צדרבוים, בלפור חקק והרצל חקק, גד קינר קיסינגר, דליס, שושנה ויג, מיכל דורון, חיים יחזקאל, יובל פז, דויד לויתן, יואל נץ, חגית בת אליעזר, נעמי לבנון-קשת, איילה בורטן, חגי קמרט, מרים לפיד, חנה כהן, איריס כליף, ליאת בן-ישי, יחי לוי, לאה טרן, יפעת גדות, ליאור וינשטיין, מיכל בר-אור, תמה חזק, דיתה שביט, עזרא לוי, רחל סיידוף-מזרחי, תמר מחלין, רחלי ברקת, שושנה קרבסי, חסיה כנעני, שני כסיף, שרה אהרונוביץ-קרפנוס, משה ויג, יעל רן, אסתר דגן-קניאל, חיים ספטי, ירון אביטוב, לארי וייסמן. ויהורם גלילי. עושר אמיתי, לא כך?

אי לכך, החלטתי בכל זאת  על מנת להדגים גם את העושר היצירתי, לסיים בשירים מרשימים אחדים, המדגימים שהקורונה מטעינה בשירה את החיים במשמעות נוספת, חדשה, והעולם והאדם נראים אחרת. שירים רבים בנויים כך, אך בשל קוצר המצע אביא משתי משוררות ושני משוררים שעל יצירתם כתבתי, ותהא בכך הדגמה רבת רושם גם אם אביא אך קטעים משירים ארוכים. וצר לי שלא אוכל להביא עוד, כי האנתולוגיה משופעת בשירים רבי רושם.

וכך כותבת אורה עשהאל, המטעינה את החווייה הקיומית שלה בימי קורונה, תחילה בכך שהיא עושה את סליליות הווירוס לסמל הקיום עם מערכת נוספת של סמלים, עוברת למטען הגיל ולסופיות האדם: כי "תמונת הסליל / חרוטה בסלעים / מימי האדם הקדמון" ואילו עתה, "בסגר שניכפה עלינו, הזקנים, / בימים השבלוליים, במוראות הקורונה / ...אנו רואים את סימלי הספירלות / המפותלים במסעות החיים". וכך השיר חותר בחדות אל סופו הרב משמעי: "והיציאה הנכונה מפיתולי המבוכים / אל החופש הניצחי / נותרה / כצוואה לדורות הבאים."

 רחלי אברהם איתן, לעומת זאת, נועזת לקשר את הקורונה בספירות קבליות של "מלכות" ו"בינה". וכך היא כותבת: "תחת כתר נגיף / מכותרים בעיגול אחד / שחור, צהוב, לבן / בעל שם או עלום שם / עשיר או רשיש," והיא מפתחת רעיון זה בשיר ארוך ההולך וסוער אל ביטוי עוצמת הרגשות שמעוררת הקורונה ואל משמעותה: "עידן הקרח שב / פואטיקת חפצים עכשיו / משוררים עם הדומם / הרוק נאגר בדפנות הפה / מלים ננצרות במעלה החך / נאטמות בין סורגי לבדיות / תחת כתר הנגיף כולנו אחד / שמע ישראל, אדוני אחד."

בשירו של גד קינר (קיסינגר), "רשימות מבית הקורונה", מופתע הקורא מעושר המיטאפרי כשהוא  הופך את הטבע כולו באופן מרשים לכעין מיטת אישפוז בבית חולים, שעה שהמשורר עצמו נתון במיטת הקורונה, בהנשמה ובאינפוזיה. השיר ייחודי  במבעו שכן הוא כמו הופך את המיטאפורה לממש: "משבים קלים נשלחים אליי ממכונת ההנשמה / הבלתי אמינה של הטבע. שמש חיווריינית / כפני אחות הצונחת לאופק אחרי שתי / עשרה שעות  בלי רגע  מנוחה /מזליפה מבעד לחלוני טיפות אור מאינפוזיה / מתרוקנת, שהועתקה אליי משכני המת ששרק / את השין העליז שלו / כשריסס אותי בנגיפים." שיר חזק ומצמרר.

הייתי רוצה  להביא גם משיריהם  של בלפור והרצל חקק, ששיריהם שואבים כל אחד לשיטתו מהתרבות היהודית ומהמסורת ועושים אותם למבע אישי ולהשראה. והייתי מביאה משיריה של לאה טרן ומשירי שושנה ויג וברכה רוזנפלד, ועוד ועוד, אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי ומתנצלת על כך כי  הפעם צר המצע מלהכיל את כל העושר הזה.

ואסיים עם טורים קצרים משיר של העורך, שבכל זאת נרמזת בו כמדומה גם איזו שהיא תקווה: "אחרי ההפקר של ימי הקורונה / משטה באיוורור בכסותה של המסיכה / יוצא אל הרחוב עם  מקל הפיקדון / שמקל על שיווי המשקל הבוגדני."

ולסיכום: האנתולוגיה שלפינו היא ניסיון מעניין לכנס מעט מהמבע הספרותי, השירי בעיקר, לחוויות הקיומיות יוצאות הדופן בעקבות מגיפת הקורונה. וכיון שהחוויות הללו מפחידות, מאיימות, מכאיבות ומערערות את הקיום השגור, וכיוון  שהן לגבינו  נטולות משמעות, יוצרי הספרות מחפשים אחר משמעות כלשהי או ביטוי להיעדרה. ומכאן העניין שבאנתולוגיה. המביאה משהו מהתמודדות זו.

ארנה גולן

* * *

אברהם בלבן

לא המצב של היתום האנושי

ביקור בבן יהודה 175, הדירה שבה התאבדה פניה, אימו של עמוס עוז, לפני קרוב לשבעים שנה

שבת. שבע בערב. חלקו הדרומי של רחוב בן יהודה עדיין חפור, זרוע גדרות, אבל חלקו הצפוני של הרחוב מתאושש היטב מן הקורונה. המסעדות ובתי הקפה כאן כבר מלאים למדי, ועוד שעה-שעתיים אי אפשר יהיה למצוא שולחן פנוי. חום יולי מחה לגמרי מהרחוב את פרחי האביב. עצי הדר ספורים הנראים פה ושם בגינות מזכירים דימוי נהדר של אבות ישורון המשווה עלים צמאים לאוזניים מקופלות.

אני בדרך לבן יהודה 175. לפני קרוב לשבעים שנה התארחה כאן פניה מוסמן, אמו של עמוס עוז, אצל חיה אחותה. היא נשלחה לכאן על-ידי רופאהּ בתקווה שמשנה מקום משנה מזל ורחובותיה של תל אביב יקלו על דיכאונה. הרומאן האוטוביוגרפי של עוז "סיפור על אהבה וחושך" מסתיים בפרק מכמיר לב המתאר את התאבדות אימו על-ידי בליעת כדורי שינה. דיברתי לא פעם עם יגאל שפירא, בנה של חיה מוסמן, שהיה בן 14 כשפניה התאבדה. הוא זוכר היטב את קולות הדאגה שמילאו את הבית כשחיה לא הצליחה להעיר את אחותה. רופא שגר בדירה הסמוכה הוזעק, והחליט שיש להעביר מיד את פניה הרדומה לבית החולים, שם נקבע מותה.

השיחות עם יגאל שפירא פתחו לי בלי משים חלון לרחוב בן יהודה המתפתח צפונה. שפירא, שנולד ב-1938, זוכר רחוב שנשלח כזרוע ארוכה לתוך החולות. בין הבתים הבנויים היו עדיין חללים גדולים. סמוך לביתו, בחלקה שהיא היום בן יהודה 177, עמדה באר ערבית ישנה. רחוב ז'בוטינסקי מדרום לביתו של שפירא ושדרות נורדאו מצפונה לו היו עדיין בעיקר תוכניות על הנייר. על השטחים הפנויים שסביב הבית נהגו הילדים לגדל ערוגות של עגבניות ומלפפונים.

ב"סיפור על אהבה וחושך" מכנה עוז את הדירה בבן יהודה 175 "דירונת". יגאל שפירא מספר שלא רק שהדירה היתה אכן דירונת בת שני חדרים, אלא שכמקובל באותם ימים גרו בה שתי משפחות. אחד החדרים הושכר לאלוף יגאל ידין ולכרמלה אשתו, ורק כשידין מונה לרמטכ"ל ב-1949 הזוג עבר לדירת השירות שקיבל.

עכשיו אני מגלה כי הדירונת הזאת בקומה הראשונה נושאת עליה לא רק את שתי הקומות המקוריות שנבנו בשנות השלושים אלא גם שלוש קומות חדשות שנוספו לבניין מתישהו בתחילת האלף הנוכחי. הכניסה משמאל לבית היא דרך דלת זכוכית נאה. לצד הבית שער ברזל נעול שממנו אפשר לראות את עזובת החצר הישנה ועזובת הטיח של הבניין המקורי. תל אביב מתחדשת לא פעם כאישה המחדשת את חזית שמלתה ומשאירה במקומם את טלאיו של גבה.

שמונה. יש לי די והותר זמן להגיע לסינמטק להשקה החגיגית של הסרט "החלון הרביעי" שיצר יאיר קדר בסדרה "העברים". הסדרה המעולה הזאת קיבלה כבר למעלה מתריסר פרסים שונים, ואני תוהה איך עלה בידי קדר להתמודד עם יוצר מורכב כל כך כעמוס עוז.

תל אביב של שבת בערב בדיזנגוף ובאבן גבירול היא עיר חוגגת במין "אף על פי כן ולמרות הכל", למרות החום, למרות הקורונה. תל אביב של שבת בערב בדיזנגוף ובאבן גבירול היא עיר חוגגת במין "אף על פי כן ולמרות הכול", למרות החום, למרות הקורונה. אולם 3 בסינימטק כבר מלא מפה לפה. עוד רגע ועוד רגע והסרט מתחיל. הסרט ארוך יחסית, כשעה ומחצה. צביטה בלב: אחת התמונות מחדר האוכל של קיבוץ חולדה קולטת גם את אבי, יונה בלבן, עומד סמוך לעוז.

ברחוב אבן גבירול, בדרך הביתה, אני מנסח לעצמי התרשמויות ראשונות. קודם כל, הסרט עושה חסד של אמת עם עוז: הסרט מתבסס במידה רבה על שיחות שניהל עוז עם נורית גרץ בעקבות בקשתו שתכתוב את הביוגרפיה שלו אחרי מותו. משמע, הסרט מאמץ את נקודת התצפית של עוז עצמו, המספר על חייו בצל התאבדות אימו, על ימיו כנער בחולדה, ועל תהליך היצירה של כמה מהרומאנים שלו.

שנית, הסרט בהחלט מעניין, אבל לעניין שבו, הנובע מן ההתרכזות בעוז עצמו, יש מחיר כבד. ההתרכזות בעוז וביחסיו המשפחתיים עושה עוול לסיפורת שלו: הצופה היוצא מהאולם יודע שעוז תורגם להמון שפות וקיבל המון פרסים אבל אין לו כמעט מושג על הסיפורת שלו שבזכותה קיבל כמעט כל פרס אפשרי. הסיפורת של עוז מפסידה בסרט פעמיים. ראשית, מפני שכמעט לא עוסקים בה. פה ושם קטעי קריאה, פה ושם הערות של סופרים וחוקרי ספרות. שנית, מן הסרט עולה כי נושאה העיקרי של הסיפורת הזאת הוא היתמות, החיפוש הבלתי פוסק אחרי האם. כביכול, אם אימו של עוז לא היתה מתאבדת, הסיפורת רבת ההיקף הזאת לא היתה נכתבת כלל. התפישה הזאת מגמדת את הסיפורת של עוז ופוגעת בהיקפה ובמורכבותה. אין ספק שלנושא האם שהתאבדה מקום חשוב ביצירתו של עוז, אבל הפרויקט של עוז מסיפורו הראשון ועד האחרון הוא המצב האנושי ולא המצב של היתום האנושי.

כבר בסיפורו המודפס הראשון של עוז, "סדק מפולש לרוח" (1962), מובעת אותה תפישת עולם שופנהאורית שתלווה את כתביו לכל אורכם: האבולוציה מתקדמת על-ידי תוספות זעירות ולא על-ידי מחיקה. התפתחות התודעה האנושית, ועמה הלשון והמוסר, לא מחקו מן האדם את התן ואת הקוף שבו. יתר על כן, עולמה "המואר" של התודעה הוא עולם עקר וסטרילי, ואילו במעמקיה הלא מודעים של הנפש נמצאים חיים אינטנסיביים ומלאי קסם. המפעל הספרותי של עמוס עוז עומד כולו בצילו של המתח הזה, ולא במקרה נמצא ביצירותיו שפע של רמזים לפילוסופיה הפסימית של שופנהאור. השאלה העיקרית העולה שוב ושוב בכתביו של עוז היא איך אפשר להתמודד עם המצב האנושי מלא הסתירות, מהי הדרך הנכונה לחיות עם הקוף והתן שבתוכנו והאם ניתן לאלף אותם בלי לסרס לגמרי את החיוניות והיצירתיות האנושית. למצב האנושי הזה יש כמובן השפעה רבה על מלחמת המינים ועל יחסי הורים וילדים המתוארים בכתביו של עוז.

באבן גבירול החגיגה נמשכת. כוסות הבירה מחזירות שפע ניצוצות לפנסי הרחוב. החגיגה הזאת איננה מקטינה במאומה את הצער על הפרידה המתמשכת מידיד יקר, רב כישרון ורב סתירות.

אברם בלבן

[מתוך "תרבות וספרות", "הארץ", 13.8.2021]

* * *

מרדכי ברגר

סרבני חיסונים הזויים מדליקים לי נורה אדומה:

מה קרה לנו שכל כך בקלות מתפשטות כאן תיאוריות קונספירציה מטורפות המסכנות את כולנו?

כולנו כועסים וזועמים בצדק גמור על סרבני החיסונים, מכל גווני הספקטרום של הסרבנות – החל באלו המאמצים להם פחד קטן ולא הגיוני, וכלה באלו שמאמינים בכל לב בתיאוריות קונספירציה מטורפות והזויות לפיהם החיסון עמוס רעלים ושבבים ואמצעי מעקב ושליטה על גופם ונפשם.

כותבים נכבדים באמצעי התקשורת לרבות "חדשות בן עזר" שלנו, מציעים שלל-רעיונות: להוציא צווי חירום. לחסן בכוח. לקנוס. לסגור. לבודד. לכלוא. ומה לא. הלא המטורפים הללו מסכנים את כולנו!

כולם צודקים, כמובן. ואנוכי הקטן רציתי רק להאיר בפנס קטן, ולשאול מה קרה לנו. איך ומדוע הצטברו כאן כל כך הרבה אנשים שנראים לכאורה שפויים, והם כל כך לא מאמינים לרשויות המוסמכות שלנו? מה קרה לנו שכל כך בקלות מתפשטות כאן תיאוריות קונספירציה מטורפות המסכנות את כולנו?

אני נזכר בפרשה עגומה כאשר אדם התחזה כעובד משרד השיכון ניצל נשים בהבטיחו להם דירות בחינם. השופט אליקים רובינשטיין ,שדחה את ערעורו והותיר אותו במאסר בפועל של עשר שנים, הוסיף בשולי גזר הדין פנייה למשרד השיכון, בציינו כי העובדה שניתן לשכנע אנשים שיקבלו דירות תמורת שוחד – מחייבת את עובדי המשרד לשפר את מעמדם בעיני הציבור.

הנה קטע מדברי השופט רובינשטיין: "בטרם חתימה אוסיף, כי תיק זה חשף 'חור שחור' חברתי, עצוב וגם הרה סכנה... לא פחות מטריד הוא דימוין השלילי של מערכות השלטון בעיני אזרחים מסוימים במדינה כפי שהתגלה בתיק זה. נשים ראו כמתקבל על הדעת כי עובד ציבור, ידאג להן לדירה וכספים מרכוש הציבור שלא על פי הנהלים תמורת טובת הנאה מינית. שומו שמים על זאת, וצר שכך הם הדברים, ולואי כי המופקדים על השירות הציבורי יתנו אל ליבם."

ניתן לקרוא על הפרשה בלינק הבא:

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000388891

וכנגזרת משם, גם אנוכי הקטן אענה ואומר: אם הגענו למצב שכל כך הרבה אנשים כאן נאחזים בקרנות הטירוף, עד לרמה שחלקם מוכנים לברוח למדבר ובלבד שלא יכניסו לגופם את החיסון – אולי גם אנחנו אשמים? האם אנו יכולים לפטור את עצמנו בטיעון שמדובר במטורפים הזויים, שוליים סהרוריים – או שמא גם בנו אשמה. חלקית, פיצפונת, אבל אשמה.

אינני יודע כיצד תיפתר סוגיית סרבני החיסון, אבל אני יודע שבידם של עובדי הציבור למנוע או לצמצם את הטירוף הבא. על עובדי הציבור לגלות יתר שקיפות, יתר הבנה, יתר הכלה, באופן שבעתיד יהיה קצת יותר קשה למפיצי הקונספירציות לזרוע את זרעיהם. ולואי שנזכה.

אהוד: עובדי הציבור לא אשמים! חלקם של המכחישים בא מהאספסוף הנאור שהתרגל להפגין נגד נתניהו בבלפור וראה בכך את מטרת חייו, וכנראה יש לסרבנים החדשים-הישנים האלה אותה מוטיבציה ואותה מנת מישכל.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [154]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

המלכה מירי

השרה לשעבר מירי רגב [סיבוני], מראשי הליכוד, רואה את עצמה ראויה לרשת את מקומו של בנימין נתניהו בראש הליכוד. היא יצאה  בהצהרה: אם הליכוד יבחר שוב מנהיג 'לבן', נקים ליכוד אחר.

אם מישהו היה אידיאליסט ואוהב-ישראל, ואבוי – תמים, וחשב שהשֵד העדתי העתיק כלוא היטב בתוך בקבוק, אז מירי רגב הוכיחה שהיא אינה תמימה. לדעתה, מנהיג "לבן", בעל ד.נ.א. אשכנזי, אינו ראוי יותר לעמוד בראש מפלגת הליכוד, שחבריה, כמעט כולם "שחורים", כלומר "מזרחיים", כלומר "ישראל השנייה" מן הפריפריה. בראש מפלגה כזאת ראוי שיעמוד/תעמוד עסקן/ית ממוצא מרוקאי, רצוי: אישה. רצוי מירי רגב-סיבוני. הגיע הזמן שתהיה לנו ראשת-ממשלה-אישה, מאז אותה אישה זקנה, גולדה, שדיברה עברית במבטא אמריקאי ונעלה נעלי-סבתא כבדות, וניהלה את המדינה מתוך המטבח, בין סירים למחבתות. אנו חיים במאה ה-21.

והיה בן-גוריון ו"חבר מרעיו" של מפא"י הידועה לשימצה, שחלמו, ופעלו בהתאם, על הגשמת הרעיון של מיזוג גלויות, הקמת מדינה יהודית-ישראלית מלוכדת מכל העדות והזרמים. ראשית לכל הם החליפו את שמותיהם ה"גלותיים" לשמות עבריים למהדרין, רעיון זה לא צלח כידוע. יש כאלה שמצֵרים על כך, ויש מי שלועג להם ומאשים אותם בהונאה.

אבל מה לעשות, שבראש המדינה הזאת, ובהנהגת היישוב אז, לפני קום המדינה, עמדו [כמעט] רק מנהיגים מן האליטה האמורה. והם אלה שהקימו את המדינה יש מאין, והקימו צבא קטן ודל, שניצח את שבעת הצבאות שהתנפלו על המדינה הזאת בת-יומה. והם הקימו תעשייה וחקלאות לתפארת [בידי חלוצים מפולין ומליטא, ומרוסיה ומאוקראינה]  והם הקימו קיבוצים, שלא היתה להם דריסת-רגל ל"מזרחיים", [כי אלה לא רצו לחיות בצורת-חיים סוציאליסטית כזאת]. והם יבשו ביצות, וסקלו אבנים והגנו על עצמם בחומה ומגדל, ומאוחר יותר, בהקמת היאחזויות-נח"ל בגבולות המדינה. ובכל אלה לא היו חלוצים יוצאי צפון-אפריקה, "מזרחיים". הם פשוט לא היו כאן. הם ישבו להם בפס, ובקזבלנקה, ובמערות ע'ריאן, ובינתיים האליטות "הלבנות" הקימו לעצמן אוניברסיטאות, ומכוני מחקר מדעי, ותזמורת פילהרמונית, ומערכת רפואה לתפארת, והיי-טק, ועוד ועוד.

ואגב כך הם הביאו לארץ שני מיליון מהגרים, שקראו להם "עולים", ואלה הפכו לחוטבי-עצים ונוטעי עצים בהרים, ושואבי מים, ושוטפות רצפות – ספונג'ה, בבתי הוותיקים, "הלבנים". אילו לא פיתו אותם לבוא, היו אבות-אבותינו, ואנחנו אחריהם, יושבים בכיף בארצות החמדה של צפון אפריקה, ובאגן המזרחי של הים התיכון, בלבנון, בסוריה, בעיראק ואפילו באפגניסטאן.

והנה, עם הזמן, על אפם וחמתם של "הלבנים" המתנשאים, קמה לנו אליטה מזרחית – איפה חבריה למדו ורכשו השכלה? האם לא באוניברסיטאות "הלבנות" הידועות לשמצה?

אליטה "שחורה" לתפארת, ובראשה מירי רגב-סיבוני, שהכתירה עצמה כ"מלכת המזרחיים". מלכת האליטות "השחורות". תחי המלכה! והמעשה המלכותי הראשון של המלכה מירי, ירום הודה, היה לחלץ את השֵד העדתי מן הבקבוק, שישמש לה כשאוויש-עושה דברה. דבר המלכה מירי רגב לבית סיבוני. תחי המלכה!

על דעת המקום

בסוף-השבוע שעבר נתפרסם בכלי-התקשורת, שראש-הממשלה נפתלי בנט יצא לנופש משפחתי קצר בגליל. ברוך הבא לגליל!

זכותו של כל אדם עובד לצאת לחופשת-נופש עם משפחתו, בכל מקום שירצה. אבל נפתלי בנט אינו [כרגע] סתם "אדם עובד", הוא ראש-הממשלה של מדינת ישראל, ובשֶל מעמדו, לא רצוי ואף חיוני, שתנועותיו לא יהיו גלויות לציבור, ודאי לא לאוייב.

אז למה צריך היה לפרסם שמקום הנופש האמור הוא בגליל? למה לתת לאוייב אינדיקציה להיכן לשגר כמה טילים ולהכניס את תושבי הגליל כולו למקלטים וממ"דים? נסראללה אינו טיפש כידוע, וברצונו הוא יכול לשבש את כל החיים של תושבי הגליל, בעבודתם, באירוח בחדרי-נופש, או להבריח ילדים בחופשה? אין זה מן הנמנע, שהרחפן שצה"ל הפיל על גבול הלבנון, נשלח לאתר את מקום הנופש האמור. אז מי שהחליט לפרסם על הנופש "החסוי" הזה, לא נהג בחוכמה – בלשון המעטה. וכדי להוכיח זריזות עיתונאית, הכתבים החרוצים אפילו סיפרו שנפתלי בנט ומשפחתו "סעדו דגים טריים מנחל דן." עיתונאות למופת. אבל משהו מֵריח פה לא טוב.

השר השותק

התקשורת דיווחה – בנימה של ביקורת, על כך שבישיבת קבינט הקורונה, ישב שר-החוץ יאיר לפיד ולא הביע את דעתו בנושא. ואנו שואלים: האם הוא ראוי לגינוי על כך, שבקרב קבוצה של מומחים מובהקים, רופאים, מדענים, מומחים, שהם עצמם חלוקים ביניהם על שיטות המלחמה בקורונה, לא היה ללפיד מה להגיד ולתרום רעיון כלשהו לפתרון הבעיה? הלוואי על כל שר ובכיר כזה או אחר, ידען-מומחה מטעם עצמו, שיידעו לשתוק ולא להרבות דברי להג ושטויות, במיוחד על נושאים שאין להם יד ורגל בהם. וזה חל גם על עיתונאים, בכירים וחשובים פחות-או יותר. מילה בסלע, שתיקה בתרי.

ד"ר לפיד

לעומת זאת, התבטאויותיו של השר יאיר לפיד בעניין הר הבית והכותל המערבי, ואיזה מהם קדוש וחשוב יותר, מוכיחות על ידע מעמיק שלו בתולדות עם ישראל ומסורת הדורות של היהדות, לגבי מקומות קדושים אלה. על כך מגיע לו תואר דוקטור [לשם כבוד] מאוניברסיטת א-נג'אח בשכם, שיוענק לו ברוב טקס בידי הד"ר להיסטוריה מחמוד עבאס – אבו מאזן, שהמציא כידוע את העם הפלסטיני, כצאצא ישיר של הפלשתים שחיו כאן לפני אלפי שנים. הבו כבוד לד"ר לפיד!

מחיר האג'נדה

המפלגות מר"צ מכאן ומפלגת רע"ם הערבית מכאן, יושבות בממשלה כמו אדם היושב על כיסא בחצי-ישבן. רבות מהחלטות כאלה או אחרות של הממשלה, הנתפשת בציבור כשמאלנית, דווקא מעוררות את התנגדותן, והן מאיימות כל הזמן לעזוב את הממשלה הזאת, היושבת ממילא על כרעי-תרנגולת, על כיסא מתנדנד.

אם יעשו כן, יקרו שלושה תרחישים: א. הם יחזירו את ממשלת הליכוד, שכה נלחמו נגדה, עד שהצליחו להפיל אותה.

 ב. הם יפסידו הישגים נכבדים, שהשיגו בממשלה זו, לטובת המגזר הערבי והבדואי.

 ג. ואחרון-חביב, הם יפסידו מעמד ותואר וראשות ועדות חשובות בכנסת ויורחקו מן המקום שבו נקבעים דברים במדינת ישראל.

האם מישהו מהם מוכן לכך?  אם יעשו כן מבחינה אג'נדה עקרונית-אידיאולוגית, יזכו בכבוד והערכה – לפחות ממני. 

יש לי חלום

יש לי חלום. לא כזה גדול כמו של מרטין לותר קינג, אלא למעשה שלושה חלומות קטנים וצנועים:

א. שילדינו הקטנים והחמודים יפסיקו לצעוק ויתחילו לדבר.

ב. שמגישי תוכניות-מלל בטלוויזיה וברדיו יורידו מהלך, ובמקום לדהור במהירות של 120 מילה לדקה, יסתפקו ב-60. אז גם אפשר יהיה לקלוט מה הם אומרים.

ג. שפוליטיקאים יפסיקו לדבר שטויות.

אה... חלום באספמיה.

יהודה גור-אריה 

 אהוד: וגם שלא תודפסנה כתוביות לבנות בטלוויזיה על רקע בהיר, שאז אי אפשר לקרוא אותן!

* * *

מנחם רהט

גבעת שמואל כמשל

גבעת שמואל היא שם גנרי לכלל הציבור הדתי לאומי, שאותו הפך אריה דרעי בהבל פה לרפורמי, אבל שכח שבנו גורף לכיסו כל חודש 51,000 שקל מידי גוף ציוני שהרפורמים הם מגדולי מממניו.

רבים בציבור הסרוג, שמותחים ביקורת על הממשלה הנוכחית, מפנטזים על החזרת הגלגל אחורנית: הקמת ממשלה של הימין שבתוכה שני עוגנים: הציבור הסרוג מזה וש"ס מזה, וכל השאר מסביב. חלום חביב. אבל מנהיג ש"ס אריה דרעי, הוכיח בימים אלה שמדובר בפאטה מורגנה. שש"ס בזה לציבור הסרוג ורואה בו ציבור רפורמי, בזוי, בלתי ראוי לכלום. היא הוכיחה זאת בשנים ששלטה במשרד הדתות, כשחסמה בשיטתיות קידומם של רבנים סרוגים, ועיכבה במתכוון ובזדון לב מינויים של יושבי ראש מועצות דתיות מן הציבור הסרוג. הציבור הזה לא ראוי בעיניה לכלום. זהו ציבור רפורמי, מבחינתה.

איך אנחנו יכולים לדעת זאת? פשוט מאוד, מנהיגה אריה דרעי הודה בכך בראיון לשבועון החרדי 'משפחה', שבו התפרצה מתוכו כל איבתו העמוקה לציבור הסרוג. דרעי התאמץ שנים רבות להסתיר זאת, והסרוגים בתמימותם הקדושה ראו בו שותף ראוי. עד שבשבוע האחרון התפרץ דרעי באמירה מטורללת כלפי הציבור הסרוג. הכול כנראה בגלל התסכול המר על הישיבה העקרה באופוזיציה המקפיאה. 

וכה פער פיו בראיון באותו ראיון: "בגבעת שמואל אורח החיים המקובל הוא שבשבת בבוקר הולכים לבית הכנסת ואחרי הצהריים כולם נמצאים בקלאב או בסאונה. אין להם בעייה עם זה. יש בתי כנסת של הציונות הדתית שיש בהם נשים חזניות ונשים דרשניות, והמחיצות כבר נפלו בין עזרת הנשים לעזרת הגברים."

שלא תהיה טעות. השימוש במונח גבעת שמואל הוא רק משל. גב"ש הוא שם גנרי לכלל הסרוגים ברחבי הארץ, בדיוק כפי שהמינוח בני ברק הוא שם גנרי לכלל הציבור החרדי. כך שדרעי מוציא לעז על כלל הציבור הדתי ציוני, ממטולה עד אילת, ומתייג אותו כרפורמי. הוא אמנם יודע שמדובר בכזב, בכחש ובמירמה. אבל מה איכפת לו לזרוק בוץ?  

ועם המכפישן הזה חולמים לא מעט סרוגים במחנה א"ב (אנטי בנט), להקים את גוש הימין. זה ימין, זה? הרי כבר ב-1990 היה מאדריכלי התרגיל המסריח להפלת ממשלת הימין בראשות שמיר, וב-1993 שיכנע את הרב עובדיה זצ"ל לתמוך באוסלו. אז למי שעוד לא השתכנע שהאיש הזה אינו ימין, הוא פער פיו ברוב תסכולו כנגד ציבור יקר של שומרי מצוות שלא באים לו בטוב מול העיניים. מפני שחלקם יושבים בממשלה, ואחד מהם אף עומד בראשה, ואילו הוא, דרעי הגדול, אימת הפוליטיקה הישראלית, נזרק פעם אחת החוצה.  

"כולם בקלאב"!? – מר דרעי. דחילק, מאיפה המצאת את זה!? "כולם בסאונה"!? – אתה רציני!? "נשים חזניות"!? – "המחיצות כבר נפלו"!? – נו, באמת. זה מה שאתה יודע על הציבור הסרוג? אלה השקרים המתרוצצים לכם בראש? אם זה נכון, אין ספק שמדובר ברפורמים. אבל עובדתית זה תיאור הפוך למציאות.

מצד שני, אפשר להבין אותך. אם נשיא מועצת חכמי ש"ס חכם שלום כהן כינה את הציבור הסרוג 'עמלק', אז למה שלא תרשה לעצמך להציג את 'העמלק' הזה כרפורמי? רק באיחור נפל לדרעי האסימון והבין כי הוא פוגע גם במצביעי שותפו לאופוזיציה סמוטריץ', והתנצל בטוויטר: "אין כוונתי לכלל תושבי גבעת שמואל." לאמור, רק מצביעי ימינה, הם-הם שהולכים בשבת לקלאב ולסאונה, ורק אצלם הנשים חזניות. הוי, התסכול המר.

וכך הוסיף מר דרעי חטא על פשע: את כזביו פירסם ברבבות עותקים, אבל את ההתנצלות הניח לטוויטר, שהחרדים מנותקים ממנו לחלוטין. וואלה, יופי. גם ליכלך וגם רחץ בניקיון כפיו. איזו צביעות. במאמציו להכפיש את גבעת שמואל – כלומר, את כל הציבור הסרוג – הוא תייג אותו כרפורמי. אבל כל זה לא מפריע לאיש הבצל (שסחט מעיניו דמעות תנין באמצעות בצל), שלא ליהנות מכספם של הרפורמים. בנו היקיר (באמת יקר) יענקי, גורף לכיסו מידי חודש שכר של 51,000 שקל, שמרביתו מתרומות הרפורמים. עם זה אין לדרעי שום בעייה. להיפך, החיבור הנפוטיסטי של בני משפחתו מדרגה ראשונה עם הרפורמים, יאה ונאה בעיניו.

השלב הראשון בהתחברות לרפורמים היה בעצם הצטרפות ש"ס כבר ב-2010 להסתדרות הציונית, בניגוד לעמדה החרדית המסורתית. מיותר לציין שבהסתדרות הציונית תופסים הרפורמים האמריקאים מעמד בכורה. השלב הבא: פעילות שקטה למינוי אחיו עו"ד שלמה דרעי, לתפקיד המאוד בכיר של מ"מ יו"ר הקק"ל (הציוניסטית, כמובן). התפקיד אמנם ללא שכר, אבל עם הרבה כבוד והשפעה, לשכה פעילה, ואחריות לנושאים משמעותיים.

השלב השלישי: לחצים על ח"כ מיקי זוהר, שניהל את מהלכי חלוקת השלל בהסתדרות הציונית, להקמת תיק מומצא שנברא במיוחד למען ש"ס: המחלקה לקשרים עם קהילות וגיוס משאבים. עד כה טיפול בכך רק פקיד טכני אחד. עכשיו זוהי מחלקה, שדורשת יו"ר ומנכ"ל. ומי המנכ"ל? – תעשו עצמכם מופתעים: בנו של אריה דרעי, יעקב מנחם דרעי, שקיבל בעד מנכ"לותו שכר עתק חודשי של 20 אלף שקל, פלוס לשכה והוצאות.

אבל אתם יכולים להמשיך להיות מופתעים: חודשים אחדים אחרי שנתמנה למנכ"ל, נמשך הנפוטיזם. המנכ"ל הפך ליו"ר המחלקה, ושכרו הגבוה בלאו-הכי זינק ב-150 אחוז – 51 אלף שקל בחודש (ליתר דיוק: 50,673 שקל), פלוס רכב שרד, פלוס טיסות לחו"ל, פלוס אירוח ואש"ל בחו"ל, והכל על חשבון הכלל, ובתנאים זהים לשכרו ותנאיו של שר בממשלת ישראל. מיניסטר! וואו! אז מי הרפורמי בכל הסיפור הזה?

השבוע נזף היועהמ"ש מנדלבליט ברב הראשי לאו, על שמינה את גיסו לתפקיד בכיר: המינוי נגוע "בניגוד עניינים מובהק," טען מנדלבליט במכתבו לרב הראשי. אבל בפרשת מינוייהם הבכירים, הזועקים לשמיים בנפוטיזיותם, של שארי בשרו ה"ה שלמה ויענקי דרעי, לא הבחין מנדלבליט בשום ניגוד עניינים, בטח לא בהשתלטות עויינת.  ועכשיו רק נסו לדמיין מה היה קורה במקומותינו, אילו מינה נתניהו את בנו יקירו לתפקיד מקביל לשר, שבצידו שכר של 51,000 שקל? מוסדי ארץ היו מזדעזעים אל מול 'המגה-שחיתות' הזו.

מנחם רהט

* * *

יפה ברלוביץ

בעקבות הסיפור של אלישבע בסביץ

[שהיתה מורתה של אסתר ראב. ר' הצרופה לגיליון 1671]

אודי יקר, תודה רבה על הרשימה של אלישבע בסביץ אודות תפוח הזהב, שהתפרסמה ב"החיים והטבע", עיתון שבועי מצוייר לבני הנעורים בעריכת י"ב לבנר, בשנת 1906. והכי הכי תודה לאליהו הכהן.

אני מוסיפה כמה מילים אודותיה, כי היא דמות בולטת בעלייה הראשונה, וחבל שנשכחה.

אלישבע בסביץ הגיעה לארץ עם משפחתה ב-1891, ב"עלייה השנייה" של העלייה הראשונה (כפי שנקראה). אישה משכילה, מורה לעברית, שחיה תחילה בעין זיתים ובמשמר הירדן, ולימדה בבית הספר הראשון לבנות בצפת. לפי האינפורמציה שקיבצתי אודותיה, היא היתה רוכבת ללמד יום יום על סוס מן המושבה לצפת.

קושרים אותה לפתח תקווה, כי בשל מצב כלכלי קשה, עזבה את בעלה ושלושת ילדיה במטולה (אליה עברו ב-1896), והדרימה לפתח תקווה, שם הקימה את גן הילדים הראשון במקום (1900), במסגרת בית הספר של הברון (אחר כך יק"א). גן זה (בארבעת חדריו), היה ל"בית הספר לבנות", בו למדה אסתר ראב.  

בסביץ פירסמה מיספר סיפורים ורשימות לילדים, וכן למבוגרים תחת שם העט "אם אריה", שם בנה הבכור. אליעזר בן יהודה עודד אותה לכתוב ל"עולם קטן" שלו, ובעיתון "השקפה" היא פירסמה סדרה בשם "מכתבים מהגליל".

לאחר שחזרה למטולה – בלטה שם לא רק כמורה הגלילית (לימדה גם ביסוד המעלה ובראש פינה), אלא גם כמלמדת בהתנדבות עברית לנשים, ובעריכת ערבי תרבות עברית בביתה לאנשי המושבה והסביבה. יש עוד, אבל אסתפק עד כאן.

בברכה,

יפה

* *

אסתר רַאבּ

אנקורים

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

בימי מלחמת העולם השנייה גרתי באחת ממושבות השרון [כפר-סבא]. היה זה בית ישן עם קירות עבים וגג רעפים אדום יורד לו נמוך על מצחו, ככובע שנשמט קדימה על פניו. ז'קרנדות ענקיות הקיפוהו, ובזמן פריחתן היו יוצקות ענן של כחול וסגול מסביב לבית הישן, וגם את האדמה היו צובעות בפריחה זו, שנשרה על שטח גדול מסביב –

אנקורים רבים קיננו בעצים ובגדר החושחש הגבוהה והפרועה שעל ידם – אבל המקומות הכי טובים והכי מוגנים היו במרזבי-המים ובתוך החלל שבין מסגרת-העץ לרעפים שמסביב לגג הבית – לפי החשבון היו הקרשים צריכים להתהדק היטב אל קיר הבית, מבלי להשאיר חלל כלשהו, ואולם תמיד נמצא איזה חור או פגם בטיח – והאנקורים מרחיבים אותו במקוריהם ונכנסים למקום החם, המוגן מרוח וגשם, ומתגוררים בתוכו –

האנקורים, מראיהם אינו נאה. אפורים, מלוכלכים תמיד, ניצים ומתכתשים זה עם זה ברעש גדול, ממש ככלבים, גם בשעות החום הגדול, כשאדם מבקש קצת מנוחה לנפשו – ונדמה לפעמים שאין בהם כלום מיופיו של בעל-כנף התר ועף במרומים, דומים הם לרוב לעכברים, מחטטים בכלי-אשפה אשר ימצאו לפניהם –

ואולם בבוקר ובערב הופכים הם ל"בעלי כנף רננים". אפרורית של שחר מתחילה להצטייר בחלון – חושב אתה להתהפך לצידך השני ולהמשיך לישון – והנה ציוץ, ציוץ רך, מיסתורי. לאט-לאט מקבלת האפרורית משמעות – עוד ציוץ נושר, כאילו בשאלה – האומנם יום? – כולו מנומנם כמוך ואולם מבשר משהו חדש, בלתי-ידוע. עוד ציוץ של אנקור שני. כעת הם מצייצים זה לקראת זה, ובעידוד כלשהו. אכן, יום מתקרב. שלישי מצטרף בחדווה ובביטחה, כעת עונה האחר ללא היסוס, והשלישייה תוקעת במרץ, מעירה אחרים במרחק מהם – לאחר רגעים נכנסת חבורה מרוחקת יותר לתוך הזמרה, וכן מעץ לעץ, גן לגן, כעין פוגות הצומחות אחת מתוך השנייה –

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1944 לערך, בכפר-סבא.

* * *

עמנואל בן-עזר

מוּסטָפַה

בואו נתחיל מהסוף. מוסטפה היה מה שקוראים היום "שטִינקֶר". אז, בשנות השלושים של המאה הקודמת, קראו לזה "מודיע" או "מקור אינפורמציה".

מוסטפה היה בן אחד הכפרים ליד טול-כרם, באותה עת הוא היה כבן שלושים, בעל מבנה גוף רגיל, אולם המיוחד שבו היתה עינו הימנית שבה ראו רק את גלגל העין הלבן ללא אישון. מוסטפה עבד אצל אבי אלעזר, שעסק בנטיעת ובניהול פרדסים עבור משקיעים יהודים מחוץ לארץ. מוסטפה היה עובד חרוץ שהשתדל למלא כל משימה שהוטלה עליו, ובמשך הזמן החל לפטפט ולספר מה הולך בכפר. לאט-לאט נוצרה ההבנה שמוסטפה יעביר אינפורמציה על המתרחש בסביבה, מי קנה נשק, מי רכש תחמושת, מה היה תוכן הדרשה של המסיתים שבאו מטעם הוועד הערבי העליון, מה הוא הלך הרוח בשיחות שבבית הקפה של הכפר וכדומה.

אבי היה חבר ההגנה וכמובן שכל אינפורמציה שהיתה בה ממשות כלשהי הועברה לַמֶּרָכֵּז מטעם שרות הידיעות (ש"י). בתמורה, מוסטפה קיבל תגמול כספי.

השטחים בהם נטעו את הפרדסים היו מדרום לשפך ואדי פאליק לים (ידוע בשמו העברי נחל פולג). כיום, השטח שבין מכון ווינגיט לגעש. אחד מפלאי המקום היתה התעלה הענקית שכרו הרומאים ברכס הכורכר, מביצות ואדי פאליק לעבר הים, בכדי לתת מוצא למים ולהקטין את שטח הביצות. אגב, התעלה קיימת עד היום ובעין בוחנת אפשר להבחין בה במבט מזרחה כאשר חולפים על פני הכניסה למכון ווינגיט. אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא שלוש דמויות שעומדות על שפת תהום התעלה, עלי קאסם, מנכבדי ועשירי הערבים באזור, אבי אלעזר, שניהם נעולים מגפיים עד מעל לברכיים בידיהם רובי-ציד, ואני הקטן איתם. המשימה היתה ציד אווזי בר.

 כביש החוף, שבו אנו נוסעים כיום לחיפה, עדיין לא היה, ולאזור ואדי פאליק הגיעו מפתח-תקווה בנסיעה דרך רעננה, הרצליה ומשם דרך "איזור ג'" (כפר שמריהו), בדרך עפר עד לאיזור הוואדי. את הדרך הזאת היה אבי עושה כל יום במכונית שברולט דו-מושבית. עם פרוץ המאורעות, בשנת 1936, הנסיעה נעשתה מסוכנת ובאופן הדרגתי ניתק הקשר עם העובדים הערבים.

ערב אחד, אבי ואימי יצאו לבקר חברים, ואנוכי בן שבע וחצי ואחותי בת העשר נשארנו לבד בבית. בחוץ כבר היה חושך והנה אנו שומעים גרוד על תריס העץ של החלון האחורי של הבית. ניגשנו לחלון, פתחנו את התריס, והוכינו בתדהמה. במסגרת המשקוף של החלון הופיע ראשו ופלג גופו העליון של מוסטפה. הדבר המפחיד ביותר היה הלובן של עינו השתומה. הוא בקושי פלט "איפה אבא?" – ואנחנו כבר נמלטנו דרך הדלת הקדמית לבית השכנים.

בסופו של דבר ההורים חזרו, מוסטפה הגיח שוב מבין הצללים ונבלע חזרה יחד עם אבא בחשיכה. לאחר כמה דקות אבא התניע את המכונית ונסע.

כמה שנים לאחר מכן, כשהייתי כבר חבר ב"הגנה", סיפר לי אבא שהידיעות שמוסטפה הביא היו מאוד חשובות ומאוד "חמות". מסתבר שמוסטפה הגיע אחר הצהריים לאחד הכפרים הערבים ממזרח לפתח-תקווה, ובחסות החשיכה התגנב בין הפרדסים ודרכי העפר עד שהגיע אלינו הביתה. אבי נסע מיד לגבעתיים, לביתו של יהושע איזיק (אשל), שריכז את "שרות הידיעות" באיזור, ומסר לו את המידע.

עד היום איני יודע מה היו הידיעות החמות שמוסטפה הביא באותו לילה. ממרחק הזמן זה כבר לא כל כך משנה. מה שנחרת בזיכרוני זאת התמונה של שתום העין ממוסגר במשקוף החלון. במשך הזמן ניתק הקשר עם מוסטפה והוא נעלם כליל מהנוף. מה קרה לו בימי "המרד הערבי הגדול"? האם עלו עליו חבריו וחיסלוהו? ואם לא, מה עבר עליו בתקופת מלחמת העולם השנייה? האם "זכה" לראות בהקמת מדינת ישראל? האם היה לו מספיק שכל לשמור את עברו כסוד כמוס ולסיים את חייו בחיק משפחתו?

בשטח זה לדמיון יש מקום רב לפעול.

עמנואל בן-עזר

עמנואל בן-עזר, בן אלעזר, היה נכדו של יהודה ראב בן עזר.

* * *

עדי בן-עזר

אפרודיטה 25

רומאן

בהוצאת "אסטרולוג" 2002

פרק שמונה-עשר

עודד אמר שעבר עלייך לילה לבן

הרמתי לרן טלפון.

"בת-זונה! אפילו לא טרחה להגיד לי שהיא באה לישון. יאללה, שתעוף לי כבר מהחיים האקסית הזאת!" רטן בצעקה-למחצה. אם חושבים על זה, מי פה בעצם בן-זונה?

"אל תדאג," הבלגתי, מהסה את זעמו באצילות מפוקפקת, "אני אלך לעבודה עכשיו. זה ייתן לי הזדמנות להתקדם בתכתובת של שאול, שאני דוחה המון זמן, אני כבר אסתדר."

לא אהבתי שדיבר על שמרית בצורה כזאת. המילים גימדו אותו בעיניי. בכל אופן, היו מאורסים וגרו יחד שלוש שנים.

"טוב, מותק, אני אבוא בבוקר ואשתה איתך כוס קפה." מי מותק בשבילך? – הייתי רוצה לדעת. איך הספקת כבר לשכוח שאני שותה רק תה (רצוי חליטת צמחים)? זו הייתה אמורה להיות מחווה מיוחדת. מעולם לא טרח להגיע אליי לעבודה, למרות שמקומה כחמש-מאות מטר מדירתו. תמיד הייתי אני זאת שמגיעה אליו. אפשר לחשוב, מה זה משנה, המרחק הרי הוא אותו מרחק בכל כיוון. משנה מאוד, כי אין לו רכב ואני הייתי השפוטה היחידה שהגיעה עד אליו מהמושב כל פעם.

יובש בפי. בחוץ השמש כבר הפציעה. נסעתי לעבודה דרך השוק, עצרתי בפיצוציה וקניתי שתייה ושוקולד. זה העביר את החולשה מהגוף. הרחובות שקטים, הכביש מיותם ממכוניות. אור הבוקר נראה נקי והאוויר היה צלול. אפילו צייצו ציפורים אחדות. חניתי בעבודה ועליתי לאט, מחוסרת אנרגיה, במדרגות המשרד. פתחתי את הדלת, הדלקתי את המזגן, האורות, והטלוויזיה בכניסה. כיביתי את האזעקה ופרסתי את הפקסים של שאול על השולחן. הבטן כאבה מהיין ששתינו בלילה. אחזתי פקס אחד בידי והשתרכתי לשירותים.

"יש כאן מישהו?" קול צעק בקדמת המשרד.

"זאת אני," ניסיתי לצעוק בקול שבקע חלוש ומשונה כציוץ אפרוח מָחוץ, ויצאתי מהשירותים.

"אני לא מאמין! מה את עושה פה בארבע חמישים בבוקר?" אמר עודד, הבעלים של "אולפני זיפ", הידוע בנטייתו לישון מקסימום כשלוש שעות בלילה.

כשסיפרתי לו את מאורעות השעות האחרונות, הוא צחק בהתלהבות: "חבל שאת לא בקטע, היית יכולה להגיד לה לפנות לך מקום ולהיכנס איתה למיטה!" והוסיף, "את יכולה לישון באולפן בינתיים, אני עושה את זה מלא פעמים, כשיש הפקות ואין לי כוח ללכת הביתה."

סגרתי את עצמי באולפן ונרדמתי על שטיח אדום מקיר לקיר, שחוץ מהרצפה היה מודבק גם על הקירות ועל התקרה האקוסטית המרופדת. שינה רגועה זו לא הייתה. אדום אינו הצבע השליו ביותר בעולם, פחדתי שלא אתעורר בזמן, והשטיח גירד לי בעור הפנים.

כשהתעוררתי, המנכ"ל כבר הופיע והחל להנחית הוראות. בתשע וחצי רן הגיע, תשוש ממשמרת הלילה, בגדיו הזרוקים מקומטים, בא לאסוף את מפתחות דירתו. חיית-לילה נבוכה ומהוססת, שנלכדה תחת זרקורים מסנוורים. אפילו עור השוקו שלו נראה חיוור וחולני, וכל מה שחילץ מפיו היה: "ואוו יש לכם בובות של 'האלק האיום'!" הסתכל על מוצרי המסחור הצבעוניים על המדפים בחדר-התצוגה, וביקש שאשיג לו אחת.

"מצטערת. לא יכולה לגנוב דברים מהתצוגה." סירבתי, "תראה, לא נראה לי שנספיק לאכול ארוחת-בוקר כמו שדיברנו, נדבר מאוחר יותר, מותק."

קיוויתי שאף אחד מהמנהלים לא ייצא מהחדר, חנוט בחליפת המעצבים שלו, ויראה אותי עם רן במלוא הדר זיפיו ובגדיו הסמרטוטיים. יותר מכל לא רציתי שייכנס להול ויראה את עמדת הפקידה שלי, אבל התביישתי. הצמדתי אותו אליי והתנשקנו לשון בלשון שניות אחדות. הוא תחב את צרור המפתחות לתיקו הספורטיבי הנצחי והלך לדירתו.

היום עבר מהר. המנכ"ל ביקש ממני לבצע מטלות טיפשיות, להשיג טלפונים, להזכיר למנקה לנקות לו את הדירה, לצלם מסמכים ולהדפיס פקסים, הכול בטון מלא חשיבות ורשמיות. ברור שתפקדתי בקלות. מעמידה פנים שאני חצי ממה שאני בגלל טראומת ה"אינקוויירר", דאוּן כללי, פחד משתק, ועוד תירוצים אינספור.

פרק ביניים: הקלאוסטרופוביה של יעל במהלך עבודות משרדיות

עבודה משרדית מתועבת. היא חנקה אותה והפכה אותה לחסרת-מנוחה, עייפה ומתוחה כנמרה בכלוב.

כשחזרה לארץ מדרום-אפריקה בגיל תשע-עשרה, עם תואר ראשון ביד, פטור מהצבא וחוסר ביטחון לגבי צעדיה הבאים, החליטה שבינתיים תעסוק בעבודה הפקידותית הראשונה שתזדמן על דרכה ותאפשר לה לחסוך לפחות אלף דולר בחודש. היא עבדה כמזכירת-שיווק בבית-חרושת לתרופות. בתחילה אהבה את הפעלתנות הכרוכה בהפצת חומרי-קריאה לסוכנים הרפואיים, בארגון הכנסים והישיבות, בכתיבת מכתבים לאישים בכירים ובהמצאת שיטות תיוק שונות ומשונות.

לאחר חודש וחצי לערך, כאשר כבר ידעה את העבודה ללא דופי, ויכלה לבצע אותה בשנתה, שמה לב שישבנה מקבל צורה מרובעת כמו הכיסא המשרדי שאותו חיממה בחודשי החורף, ונעשה מעט מרופד לטעמה. ברגעים של שעמום שהלכו ותכפו, הייתה בולסת את השוקולדים שסוכני החברה הביאו מביקוריהם בחו"ל. כשהלכה לשירותים התחוור לה שנוספה לה גם שכבת שומן מתחת לבית החזה, כמעט כפל, וזרועותיה התרחבו גם הן, הפכו לרופסות ולכבדות. היא חששה מהיום בחייה שבו תפסיק להיראות טוב. אולי גם מהתהליך עצמו. המדיה משדרת שכשגופך מאבד צורה ומשמין. את מתחילה לאבד שליטה על חייך. את בדרך לאומללות, לחוסר עוצמה והצלחה בחיים. אם אינך נראית טוב, את בבעיה, שווה פחות.

אנשים אחרים לא שמו לב לשינויים האלה. כל הזמן אמרו ליעל שהיא רזה ואתלטית, שהיא צריכה לאכול. אך יעל ידעה שהיא צריכה למצוא עבודה יותר מעניינת לפני שתהפוך לגוש מרובע בעל זוויות פה שנוטות למטה, שיער מאפיר ועיניים שנדלקות לרגע כשהיא מדברת על החופשה האחרונה עם הבעל והילדים (יהיו לה יום אחד?) במלון הנסיכה באילת, ועל איך הספיקה להכין ולהקפיא בשבת אוכל לחודש שלם – ונכבות כאשר הבוס מצלצל שתדפיס לו פקס.

כנראה שבאחד מהימים האלה של תסכול משרדי, בעודה סופרת את השעות עד שתגיע חזרה הביתה, התגבשה בה ההבנה – אם כבר להיות כבולה לארבעת הקירות שעות על גבי שעות ביום, עדיף שתבלה אותם בעיסוק שאליו השתוקקה מילדות, בסם התאווה שלה – בטלוויזיה.

*

"עודד סיפר לי שהיה לך לילה לבן," אמר המנכ"ל לקראת סוף היום,

"כן, זה נכון, אבל אני ממש לא מרגישה את ההשפעות של זה עדיין." נוסף לכל הצלחתי להדחיק ולא לחשוב על קסם יממה שלמה.

"אכפת לך להכין לי כוס קפה לפני שאני יוצא לפגישה?" שאל-ציווה בסמכותיות.

"אין בעיה," כתפיי נפלו, הלכתי למטבח, מכווצת את פניי בשאט-נפש.

על מסך הטלוויזיה בחדר-הכניסה שידרו את התוכנית היומית של ה"אינקוויירר". המנחה ראיינה מטיילים שחזרו לא מכבר מבורמה, וזאת בחיוך צחור ורחב. פניה, פני חרסינה מנוקדות נמשים נחושתיים במסגרת שיער בוער באדמוניות, נראו לי מוכרות. גם מכנסיה הצמודים וכפכפי-הקש הקלועים והסגולים שליפפו את אצבעותיה המפוסלות נראו מאוד מוכרים. היא נראתה חסרת דאגות וקלילה.

"בת-זונה בת-מזל, לא סובלת את הקול הגברי שלה." הפטרתי לעצמי, בוחשת את הסוכרזית בכוס הקפה הקֵראמית של המנכ"ל. צריבה חמוצה של קנאה הבהירה לי כמה רציתי באותו רגע להיות במקומה.

עדי בן-עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק עשרים ואחד

דודתי יעל בודה סיפור על מות אהובה אביתר

שנים רבות לאחר מכן, כבר לאחר מותה, מצאתי בארגז של דודתי יעל, בין הג'וקים (הקוקורצ'ות, כפי שנהגה לכנותם), המכתבים הנירגשים לאביתר, שלא נשלחו, הפתקים שקיבלה מחברתה ארלטי קלדם, הפארטיטורות הישנות של האופרות האיטלקיות וארנקי-העור המתפוררים – את הסיפור שכתבה על מות אחותה בת-שבע.

יעל כתבה אותו אחרת מכפי שסופר במשפחתנו, בעיקר מפי דודי אלכס. המריבה הגדולה בינה לבין דודי פרצה לאחר שטען שנשים אינן יכולות להיות סופרות, את שירת מרים ושירת דבורה כתבו גברים בתקופת עזרא הסופר, ואם יעל חושבת שהיא תהיה יום אחד סופרת אז כדאי לה קודם ללמוד להשתין בקשת ולקבל זכות בחירה לוועד המושבה! –

 "נשים צריכות לבשל, ללדת ולהתפלל בעזרת הנשים ואם הן חופשיות – אז שתלכנה לשיר בחוג הדראמאטי של בשסמן!"

יעל לא נישארה חייבת: "איך אתה לא מתבייש להכניס אותנו בסירה אחת עם עזרא הסופר? אתה עוד תיראה יום אחד שהספרות כולה תיעשה למקצוע של נשים – הן תכתובנה את הרומאנים, והגיבורות שלהן תהיינה נשים, וכל הקוראים יהיו נשים, שתקראנה רק רומאנים שכתבו נשים, על נשים, ותלמדנה בבתי-הספר רק יצירות שכתבו נשים, על נשים, ותכתובנה רצנזיות וספרים רק על נשים, שכתבו על נשים, ואתם הגברים תמשיכו להשתין בקשת ולנער את הזרג ולהתעסק בפוליטיקה של ועד המושבה!"

היא לא שינתה את שם אחותה אבל הכניסה בסיפור את אביתר ירקוני, אהובה-שלה, שנהרג לא מבעיטת פרד אלא נשחט בהתקפה הגדולה של הערבים על המושבה, וכך כתבה:

לילה. אני שומעת את רחש טיפות הטל הכבד הנספגות ברעפים ממעל, רעפי מרסיי בעלי גוון חום-צהבהב של חרס שרוף. כשיאיר היום, ושמש הקיץ תלכוד באורה החם את הגג, יתאדה הטל, וקרירות נעימה תזלוף מחלל הרעפים ותישמר בקירות אבני-הכורכר העבים של הבית, בלעדיי. מדרום, מכיוון טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה המוליכה ליפו, נשמעים ענבלי שיירות הגמלים העמוסים, ומדי פעם קולות שירה קטועים של מוביליהם, המפיגים את שיעמום הדרך ואולי גם את אימת החשיכה בזימרה חד-גונית הנשמעת לעיתים נשית, ותאוותנית, דווקא מגרונותיהם של גברים.

בני-הבית ישנים ורק אני ערה וכבר אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. עוד מעט יאיר הבוקר ותישמע קריאת התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות וצפצוף הציפורים המתעוררות בחגוויי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות וגם בחביון הברושים המחודדים ודקלי הוואשינגטוניות.

רק עוד שעה אחת אשהה כאן הלילה. לילי האחרון!

מה יפים היו פניו של אביתר בראותי אותו בפעם האחרונה, עם אביו, בבית-הכנסת הגדול. אני ישבתי עם אימי בעזרה למעלה, מקשיבה אל המיית הקולות העולה מקרב האיכרים המלבינים בטליתותיהם ופניהם מביעים חג. פנים שזופים שנחרשו קמטים בטרם עת, ידעו רעב ומלריה ומות יקיריהם. מדי פעם נשמעה חבטת-יד חזקה בדוכן-התפילה מעל הבימה המורמת, והושלך הס, ואני שומעת בשתיקה שנשתררה את קולו הנעלם של אלוהים, גבוה מעלינו, בתקרה בעלת הנברשות הרבות שהתקינה פקידות הברון, ומיד לאחר הדממה עולה המיית המתפללים ודוחקת את נוכחות האל שלי, הפרטי, הנאדר בכוחו הנעלם.

ואביתר ליד אביו, פניו שחומים, עיניו עליזות ותלתליו נהדרים, קצר-רוח לראותני, אחרי סעודת ליל שבת, עת נטייל בחבורה, הצעירים, אל כרם השקדים העומד עתה במלוא ירקותו, בגבעה, ויש הקוטפים את השקדים הרכים, הירוקים עדיין בקליפתם השעירה, ונוגסים בהם והפה מתמלא חלב בוסר בטעם מריר ומקהה שיניים.

קולות האסון וזעקות אימו ואחיו זליג ואחיותיו בקעו את שדרות הברושים ועצי האקליפטוס שבמושבה ונתפזרו על פני כרמי השקדים והפרדסים החדשים שסביבותיה. בשובם הביתה, רק ישבו לאכול, התפרץ אליהם שכנם, ר' מורדכה-באר'ל, הקרוי כך בקהל מפני שהוא עיקש כפרד, בע'ל בערבית. הוא ר' מורדכה המפרנס בקושי את ילדיו הקטנים ואשתו החולנית, ופרדסו הצעיר עדיין אינו נושא פרי ויש אומרים שמעטים סיכוייו כי התעקש לנוטעו על כנות לימון מתוק ולא חושחש – ובפיו זעקת תחינה – הפרד ניתק ממקומו הקבוע באורווה והריהו משתולל עתה בחצר ועתיד להרוס הכול ולשבור גם את צריף האדמה הנמוך שבו גר ר' מורדכה עם משפחתו הגדולה. הוא-הוא ר' מורדכה-באר'ל שקולו רודף אחרינו כל אימת שאנו, הצעירים, יוצאים לטייל בשבת ובחג מעבר לתחום השבת של המושבה.

אביתר לא היסס רגע. אף לא היה צריך להרהר שפיקוח נפש דוחה שבת וזאת משום שבן למשפחת איכרים היה ואת עבודות המשק הנחוצות היה עושה כל ימות השבוע גם בשבת ומעולם לא רעב סוס בחצרו ולא עמדה פרה ועטיניה מלאים חלב מבוא השבת ועד צאתה, וגם לא לקחו חרת ערבי שיעשה את העבודה כדי להערים על אלוהים. ואף לבית-הכנסת היה הולך רק כדי שלא לצער את אביו. וגם האב עצמו לא החשיב מעודו את עבודת אלוהים על פני עבודת האדמה. להיפך. בימי נעוריו, בירושלים, אליה עלה עם משפחתו במטרה לייסד כפר עברי חדש בארץ-ישראל, רצו אחדים מיהודי העיר האדוקים, החרדים, המתנגדים לשיבת ציון, להכות אותו ואת חבריו שהיו נאספים בהיחבא ומחפשים לקנות נחלת שדה להתיישב בה.

אביתר נכנס לחצר. אבק וחשיכה ושעטת הפרד, הפרד הצוהל כמו כדי לחפות על עליבות זכרותו המסורסת ואל אין-פוריותו. אביתר הצליח להטיל עצמו על גב הפרד, רכב-דבק בו וכמעט חנק צווארו, ורק כשירד ממנו, מנצח, וכבר קשר את הבהמה הסוררת באפסר –

שלח הפרד הערמומי בעיטה אחת אל חזהו של אהובי של אביתר, ולא יסף –

עוד באותו ערב מת אביתר, בתוך חצי שעה מת, אף לא התעורר מאז הופל, וכל מאמצי הפלטשר, חובש-המושבה, להצילו בתחבושות מים קרים על חזהו, לא הועילו.

ואני, את פרי אהבתנו נושאת בבטני!

אין איש יודע על כך. גם לא אימי. גם לא אספר לאיש. בעוד שעה קלה אקום ואלך. בסתיו מצאתי פתקה בילקוטי: "בת-שבע, נפשי חופצה אותך. בחיאתכ אל תאמרי לא כי אתגעל עלייך. אם תאבי חכי באקאציות בחצות היום. א."

ואני ידעתי כי אביתר הוא השולח, וגם לפי שחברותיי צחקו ממני, מתוך קינאה, ודאי, והזהירו אותי שלא אלך איתו כי רק לנצלני הוא מבקש. למוץ את נשיקות פי וללכת להתפאר אחר-כך בפני חבריו.

אבל אני חיכיתי לו בקצה שדרת האקאציות כי אהבתי אותו וגם גנבתי מטפחת שבה ניגב זיעתו לאחר ששיחק בקפיצות עם חבריו ושמרתיה במגירתי והייתי מריחה אותה בלילות עד אשר זרקה אותה אימי בבלי דעת אל הכביסה הכללית ושוב לא מצאתי חפץ בה כי ריחה היה כריח כל שאר מצעי-ביתנו הספוגים עשן יום הכביסה המורתחת בדוד נחושת מפוייח בחצר, והמוקד מתחתיו שולח עשנו לעבר הכבסים המתייבשים על החבל. ואני, מה לי ניחוח נקיון וגיהוץ שמגהצת אימי במגהץ-הפחמים הגבוה, שחור-הברזל, שהייתי מדמה אותו לקטר בשחקי בו, כילדה – מה לי ריחות ביתי אלה המוכרים לי, אם אין בהם ניחוח זיעתו החמוצה של אביתר אהובי?

מאז הפגישה הראשונה, בקצה שדרת האקציות, בחול, הרבינו להתרועע. אימי יסרה אותי והצליפה בלשונה "מלאך-המוות שווסטער", אחותו של מלאך-המוות, כאילו חטא הוא להיוועד עם אביתר אהובי. אבי שתק אך אני ידעתי שגם הוא דעתו אינה נוחה מכך. ואילו אחיי הבוגרים – לילה אחד, כאשר חזרתי עם אביתר מכרם השקדים, בגבעה, התנפלו עלינו לבושים כדרך הבידואים, בעבאיות רחבות ופניהם מוסתרים בכאפיות, אני, קלת-רגל, ברחתי מיד אך את אביתר תפסו והפליאו מכותיהם בו, למרות שנאבק עימם. אני ידעתי שאחיי הם על פי ברק עיניהם, גמישות תנועותיהם והסנדלים לרגליהם, שלא היו כמותם לבידואים. גם את העבאיות העשויות צמר-כבשים היכרתי. אבי נוהג להתעטף בהן, בחורף, כדי להחם את גופו. אביתר לא ידע. ובמושבה סופר כי ערבים תקפו אותנו. ואני לא גיליתי לאביתר שאחיי היו אלה, כי התביישתי.

בבייקה של אביו, הבקתה בפרדס, לשם התלוויתי אליו בתום יום קטיף, לסגור היטב את פתחה ותריסיה, שם ידע אותי אביתר לראשונה. שעה ארוכה רבצנו בסתר ערימות תפוחי-הזהב על הרצפה המרופדת שקים עבים ונקיים על גבי מחצלות, ממלמלים, ממלמלים, ואביתר חיבקני, רבץ עליי צוהל כולו ושיקע שערותיי בתפוחי-הזהב וחפן את פקועי-שדיי הזעירים וגילגלני ונאנח ואף אני שיקעתי ידיי בתלתליו וליטפתי אותו והנחתי לו להפשיל את שמלתי ולפתוח כפתור בתחתונים מכאן וכפתור בתחתונים מכאן, ולפתע חשתי שאצלו, הדבר ההוא, מזדקר ממנו –

 "הדבר ההוא הוא חרפה, הוא סכנה, הוא טומאה," אומרת אמא, "כלבים וחמורים וסוסים עושים זאת, וגויים, ואת היזהרי בתי ואל תניחי לאיש לפתות אותך לא בקוביית-סוכר ולא במלפפון טרי ולא בכל מתת כסף וחפצי-חן או דברי חלקות. כל רצונם לפגוע בך. להרוס אותך ואת שמך הטוב. וכבר נמצאו נערות שחוטות, קבורות בחול, לאחר שפגע בהן הדבר ההוא, ולא רק כאן אלא גם שם, באירופה. וישנן נערות שהולכות וכרסן תופחת – ומשלחים אותן למקום אחר או ממהרים לחתנן עם חדלי-אישים ובלבד שתיגאלנה מחרפתן!"

הדבר ההוא הוא חרפה הוא סכנה ואני יראה וסולדת ממנו. יום אחד שלף אותו לנגד עיניי רועה המושבה, ג'ובראן, החוזר מדי יום לפנות-ערב עם הפרות וכל אחת פונה מעצמה ונכנסת בשער חצרה כיודעת את דרכה לבטח וצועדת אל הרפת וממתינה בסבלנות שיחלבוה, לסעודת-הערב ולגבינה. פגשתי את ג'ובראן ליד שדרת הברושים המובילה לחצרנו. איש לא היה בסביבה והוא שאל אותי: "מעלימתי, גבירתי, בידכ, את רוצה שאראה לך משהו יפה?" – עודני ילדה וחשבתי שמצא חפץ נאה בדרך הקיץ העוברת ליד הביצה או התקין חליל נאה מן הקנים הצומחים לגדות נחל אבו-ליג'ה ואל-עוג'ה, הוא הירקון, אך לא –

מאחורי שדרת הברושים הסתיר אותי וקירבני אליו, פתח מכנסיו הרחבים ונתגלה בפניי הדבר ההוא ואני לא הבנתי וחשבתי שצומחת שם יד כהה, מתנודדת, באמצע גופו, וכשביקש ממני להחזיק בדבר ההוא – קירבתי ידי ונרתעתי ממגע השפיפון החם ומיד ניתז עליי דבר-מה שקוף וריחו מתקתק-מבחיל ואני רצתי הביתה ורחצתי ידיי פעמים רבות בקוביית סבון-הכביסה השכמי שרק בו השתמשו בביתנו לכל הצרכים, רחצת הגוף, שטיפת כלים וכביסה. ולא סיפרתי לאיש. גם לא אימי. לא רציתי שתדע שאני נגעתי בדבר ההוא, האפל, החום, הנודף ריח עדר, היורק ריח שקוף מתקתק-דוחה –

ועכשיו הניח עליי אביתר אהובי את הדבר ההוא ונאנח, ונאנח, ואני הסתכלתי שמה וראיתי שזה בדיוק כדבר ההוא של הרועה ג'ובראן ורק בהיר יותר ומסתכל אליי בעין אחת, עיוור ואוהב, וכך ידעתי את השפיפון החם שמפניו הזהירה אותי אימי וירכיי מלאו בריח השקוף, הדביק, גם על כפתורי התחתונים (כי גומי טרם היה אז, ובכפתורים היתה דבורה התופרת תופרת לנו אותם מבד ערבי פשוט על מכונת-התפירה "זינגר", כשהיא עוברת מבית לבית בימים שנקבעו מראש ונקראו בשם "יום התופרת") – ואני נבהלתי מאוד וגם אביתר רעד, ומיד הביא לי אגודה של ניירות דקים שקופים מדיפי ריח דיפיניל שעליהם מודפס בעיגול שם משפחתו ותפוחי-זהב ג'אפאס באנגלית (אלה הניירות שעוטפים בהם את הפרי למשלוח לאנגליה), והתנגבנו בהפניית גב והוא ביקש סליחתי והציע להתחתן איתי כשנגדל, ואני הבטחתי שאחכה לו ויחד ניבנה בית-אחוזה גדול מוקף פרדס על גדת הירקון ונגדל בו את ילדינו וגם גן-ירק קטן ופרות אחדות וסוסים ונחיה מפרי עמלנו ולא נזדקק לאיש ונצא לטייל ככל אשר תאבה נפשנו, גם בשבת ובחג, ואיש לא יאסור עלינו לצאת מעבר לתחום השבת –

וכשבאתי הביתה, לעת ערב, הסתרתי כדרכי את אשר קרה לי אבל אימי חשדה ואמרה: "מה ריח הדיפיניל נודף ממך כאילו יצאת מתוך ארגז תפוחי-זהב?" ואני עניתי כי מדביקות אנו, חברותיי ואני, פנסי-רוח מן הנייר הדק הזה –

עוד באותו לילה ניכרו בי אותות הדם לראשונה על ירכיי ואני ידעתי כי עתה באתי בברית דמים עם הדבר ההוא והסתרתי גם זאת מאימי וידעתי כי דם בתוליי היה האות ומעתה אשתו הסודית של אביתר אהובי אני, ובננו גדל בביטני –

גם לאביתר לא סיפרתי. איני יודעת מדוע. הוא השתנה. מאז היה לבעלי-בסתר על ערימת תפוחי-הזהב בריח הדיפיניל והשקים הנקיים ולוחות העץ הטרי, הבהיר, של ארגזי-הפרי – התרחק ממני ושוב לא בא לחבקני ולהזין בתנובת הדבר ההוא את הילד שלנו, הנוצר בבטני. התרחקותו אירעה לאחר שאחיי הרביצו לו. מעתה רק בחבורה היינו נפגשים, ובלילות שבת, ובשבתות, ובחגים, כשהיינו מנסים להרחיק מעט מקו-העירוב של המושבה בטיולנו, היה קולו של ר' מורדכה-באר'ל נישא אחרינו – מעבר בתי המושבה הנמוכים, בעלי גגות הרעפים הנקבוביים, השחוחים-קמעה, הנושמים בלילות הטל, ממש כלילה הזה –

 "פריצס! פריצות! פריצות! בחורים ובתולות!

אל תרחיקו מתחום השבת!"

וכל אותה עת אני יודעת כי מאז נגע בי הדבר ההוא החל הילד נוצר במעיי וכל כמה שבועות ניכרים אותות הדם על ירכיי ואני מסתירה מאימי כי הרה אני פן תסטור לי על לחיי כמו שסטרה בלילה ההוא, כשחזרה מאוחר כי ליוויתי את אביתר המוכה אל הפלטשר, חובש-המושבה, למען יזרה אבקת יודופורם צהובה על פצעיו ויהדק בסכין את החבורות שפרחו על מצחו ו –

בני-הבית ישנים ואני עודני ערה וכבר סוף אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. הנה כמעט מאיר הבוקר ונשמעות קריאות התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות ועימן צפצוף הציפורים המתעוררות בחגוויי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ובדקלי הוואשינגטוניות –

עוד מעט אקום, אתלבש בחשאי, אקח מן הארון את הרובה של אבי, רובה אנגלי קצוץ-קנה הנקרא "אבו-חמסה" ובמחסניתו חמישה כדורים, ואתחמק לי מן הבית ולא אשוב אליו עוד לעולם. אני אלך צפונה אל דהרת אל-עדש היא גבעת העדשים, בית-הקברות של המושבה הנוהג בנוסח ירושלמי, ללא גדר, ללא שיח ופרח רק מצבות בין קוצים וחרולים וסביבן פרדסים ירוקים לכל מלוא העין והרי אפריים מכחילים-מאפירים במזרח – שמה אעמוד מול קברו הטרי של אביתר אהובי, השוכב באדמת המושבה ליד ראשוניה ובניה שרבים מהם מתו טרם זמנם במחלות, בתאונות ומן המארב, ואומר לו – "אביתר אהובי, סלח לי, היום אגמור את החשבון אבל ילדנו לא ייוולד כי איני יכולה לגלות את סודנו הנורא לאיש, כיצד מנשיקותיך באו לי חיים חדשים והמוות לא יפריד בינינו – "

ומשם ארד אל הדרך המובילה לפרדס הצעיר של ר' מורדכה-באר'ל, שמה אחכה לו, שיבוא בעגלה הרתומה לפרד בעל האוזניים הגדולות והזנב הקצר, הפרד שהרג אותך, אהובי, אחכה לו מאחורי משוכת שיחי האקאציה הנותנים ריח בושם חריף, עתיק, בשפעת כדורי פרחיהם הזעירים, הזהבהבים –

כדור אחד בראשו של הפרד המועד, כדור אחד בראשו של ר' מורדכה-באר'ל, אבי לימדני לקלוע אל המטרה, לקלוע כחוט השערה גם אל מטרה נעה, לכוון מעט לפני ראשו של הפרד, מעט לפני ראשו של ר' מורדכה –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

אשבור את השקט –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

כמכת-היד החזקה על דוכן התפילה –

ואז אשליך את הרובה אל השיחים, לא, מוטב אקבור, לא, מוטב אקח אותו איתי וארוץ בכתף כואבת אל הירקון, היישר, היישר צפונה, מקום שהוא מתפתל בין טחנות שיח' אבו-רבח לבין הכפר הערבי פרוכיה, שמה אטיל את הרובה אל מי הנהר הירקרקים, הזורמים לאיטם בתנועה בלתי מורגשת כמעט, שמה אתבונן פעם אחרונה אל שמיך, אלוהיי שבמרומים, כן, אני, הרוצחת, צועקת אליך מלמטה, מבעד לצמרות של עצי האקליפטוסים, שדרות סג'אראת אל-יהוד, עץ היהודים, שניטעו במצוות הגננים של הברון לאורך חופי הנהר –

ואטיל עצמי אל המים הירקרקים, שמה אצוף לבושה בשמלתי הלבנה, פרושה בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, טובעת ושרה –

במחילות הרקב תפרח אהבתנו

תפרח ותשגה עד מאוד –

בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, שמה אשוט ואשקע, אשקוט ואירגע –

שמה ימצאוני בבוץ, חנוקת מים ושיחים, ומשם ייקחוני לשכב על ידך, אהובי, לנצח נצחים –

חי נפשי, עוד מעט אקום ואעשה זאת –

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הי אודי, אכן, אני זוכרת שהתלהבת מן הרעיון להוציא עיתון באינטרנט. אני מוציאה את העיתון המשפחתי עד היום, מאז 2002. כמעט 20 שנה. זה אוסף יוצא מן הכלל של חוויות משפחתיות, של ביטויים והשקפות עולם של ילדים ממש מינקות ועד בגרות, ושל מאורעות שמחים ועצובים כאחד. זה כמו יומן משפחתי.

בנדלה

* משה גרנות: אהוד היקר, אני מודה שלא ידעתי את קורותיה של תקוה וינשטוק, שרק בגיל 24 פגשה את אביה הרופא והסופר הצרפתי. כנראה פספסתי את הכתבה שלה משנת 2015.

כמוך, וכמו כל קוראי "חדשות בן עזר", אני מייחל להמשיך ליהנות מהרשימות המעניינות של תקוה וינשטוק.

ד"ר מרדכי קידר מצטט ערבים בעזה המעוניינים שישראל תשלוט בהם, ולא שלטון האימים של חמאס. אינני בטוח שד"ר קידר צודק – איכשהו המוסלמים מעדיפים את זוועות השליטים שלהם על פני הליברליות והדמוקרטיה.

* נתן מנדל: נעמן כהן תמיד משתלח באצ"ל שהרגו שלושה חיילים של ההגנה. הוא קצת צודק אבל, לוּ לא היתה פקודה לתקוף את האלטלנה, הם לא היו נהרגים. על מקרים כאלו כבר אמר דוד המלך ״כזה וכזה תאכל החרב.״

אבל יותר מזה. הבעייה היתה שהמפא"יניקס לא רצו בשום פנים ואופן להכיר בעובדה שהאצ"ל תרם מה שתרם לתקומת המדינה. לו היו מפרגנים קצת לאצ"ל לא היה קורה שום אסון.

אהוד: השלושה שנהרגו לא היו חיילים של ההגנה אלא של צה"ל, ואילו חלק מהרוגי אלטלנה המונצחים היו חיילי צה"ל שערקו כדי להילחם לצד אצ"ל נגד צה"ל. החייל הראשון של צה"ל שנהרג, נהרג מאש אנשי אצ"ל בכפר ויתקין – וזה עוד לפני שניתנה הפקודה לתקוף את אלטלנה, לאחר שהגיעה לחוף תל-אביב.

* נתן מנדל: לא מוותרים על תקוה וינשטוק.

* אהוד: בראשית שנות החמישים, לאחר שכבר הוסמך לעורך-דין, שהה יצחק ברא"ז הצעיר שנים אחדות בלונדון לצורך השתלמות בלימודיו. באחד הבילויים שלו בעיר איתרע מזלו והוא רקד עם הנסיכה מרגריט, (אחותה הצעירה של מי שבאותן שנים נעשתה למלכה אליזבט השנייה). הוא סיפר על כך במכתב ששלח למשפחתו בפתח-תקווה, ואביו הגאה יוסף ברא"ז הסתובב עם המכתב בקרב חבריו האיכרים במושבה כשהוא גאה בבנו. איש מפתח-תקווה לא זכה עד אז וגם לא בימים שבאו אחר כך – לרקוד עם נסיכה ממשפחת המלוכה הבריטית!

בעקבות הסיפור הזה, ששמעתי מפי אבי בנימין, שהכיר היטב את יוסף ברא"ז, כתבתי את הקטע הבא ברומאן המושכח שלי "המושבה שלי":

הנאד של בן-גוריון, שזכה לשמוע בן-דודי, נרשם בקורות המושבה יחד עם הצלחתו של בן-איכרים אחר שלנו, שנסע ללמוד משפטים בלונדון ולילה אחד רקד בנשף עם מרגריט, אחותה של המלכה אליזבט, ומיד כתב על כך הביתה.

אביו הסתובב במושבה והראה לכל אחד את המכתב, והיתה לנו הרגשה שהנה התקרבנו למלכוּת גם מעבר לאותם ימי הולדת של קינג ג'ורג' החמישי, אדוארד השביעי וקינג ג'ורג' השישי, שהיינו חוגגים בבתי-הספר לאחר שהפסקנו לחגוג את ימי הולדתם של הסולטן עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז.

לימים, כשהתגרשה מרגריט והתפרסמו התמונות והסיפורים על הנסיכה-האחות המרבה לחכך את ערוותה ברכיבה על סוסים, שתוייה ומנבלת את הפה, הרגשנו מבוזים, כאילו פגעה בכבוד המושבה.

* מוטי הרכבי: גאווה ישראלית – אנחנו במקום הראשון. אין ספק שחברות השלומיאלים לפיד/בנט/גנץ הצליחה יותר! ישראל במקום הראשון במיספר החולים החדשים למיליון נפש! לא צריך יותר להשוות אותנו לאיסלנד או לניו-זילנד. אנחנו אפילו עולים במיספר החולים למיליון נפש על טורקיה ואיראן!

אהוד: קח בחשבון שאצלנו מדווחים ויודעים במדוייק. לא כך בחלק גדול ממדינות העולם כמו הודו, טורקיה ואיראן!

* "העולם כמרקחה" [עיתון "דבר" ע"ה] – העולם בצרות וגם אנחנו: כיבוש אפגניסטן בידי הטאליבן קבע ניצחון לטרור שהפיל את מגדלי התאומים ב-2001 – ומבשר עתה עתיד מוצלח, מזוּקן, מדיר נשים ורצחני – לאיסלאם הקיצוני, וגם סכנת התמוטטות למדינות האיסלאם המתון. ובנוסף – הווריאנט החדש הדרום-אמריקאי של הקורונה. הבצורות. השיטפונות. הסופות הטרופיות. השריפות. רעידות-האדמה. ביידן.

ואצלנו – השריפה האדירה בהרי ירושלים. התגברות הקורונה, התחדשות המתח הביטחוני. וכבר אין לנו את ביבי כדי להאשים אותו בכל מה שרע – כי האחראי הוא שישה מנדאטים בנט.

* בעולם הפשע והסחיטות בישראל נפוצה התופעה של גביית דמי חסות, בעיקר במיגזר הערבי, עד כדי רציחות. החמאס אינם מפגרים אחריהם, ומפעילים אותה שיטה של איומים וסחיטה כדי לקבל לרצועת עזה הפרזיטית "דמי חסות" – את הדולרים מקטאר, בחסות מצרים וישראל, אחרת הם מאיימים בחידוש הצעדות ההמוניות ליד הגבול ובהפרחת בלוני תבערה. זהו אותו דפוס התנהגות של "אחיהם" בעולם הפשע הערבי בישראל!

* אפגניסטן – ומה היה אפשר לצפות ממדינה מושחתת שגם תחת תמיכה אמריקאית בת עשרים שנה היא מייצרת 84% מתצרוכת האופיום העולמית, ועכשיו חזר ונפל האוצר המזוהם הזה, יחד תועפות הנשק האמריקאי המשוכלל [בשווי של 83 מיליארד דולר!] – בידי הטרור האסלאמי המפגר הדתי והרצחני, שגם בלבנון אינו בוחל ברווחים מהסחר באופיום המיוצר גם שם!

ויקיפדיה: אפגניסטן היא היצרנית הגדולה ביותר בעולם של אופיום, שמהווה את המרכיב העיקרי של הסם הקשה הרואין ואת מקור ההכנסה העיקרי של הטליבאן. גידול אופיום אינו חוקי במדינה, אך למרות זאת הוא מהווה נתח גדול מהכנסותיהן של הקהילות החקלאיות העניות במדינה.

* "כלי תקשורת בארה"ב דיווחו מפי מקורות כי טליבאן הקים מחסומים בדרכים לנמל התעופה הבינלאומי בקאבול, שם ממשיכים מאמצי החילוץ של אזרחים זרים ואפגנים, ואנשיו מכים את מי שמנסים להגיע למקום." ["הארץ" באינטרנט. 17.8].

* "למרות הבטחות טליבאן על כך שבארגון יאפשרו מעבר בטוח לנמל התעופה בקאבול, בבירה מדווחים כי שומרים חמושים היכו והילקו נשים וילדים שניסו לחצות מחסומים שהקים הארגון לאורך הדרכים המובילות אליו. ברשתות החברתיות הופצו תמונות של נשים וילדים הסובלים מפציעות בראשיהם, ומקור בקאבול סיפר לגרדיאן כי חמושים שהוצבו במחסומים בודקים את תעודותיהם של המבקשים לחצות, ובכמה מקרים מנעו מאנשים גישה לנמל התעופה ואילצו אותם לשוב לבתיהם." ["הארץ" באינטרנט, 18.8].

* ציטוט: מחאות נגד הטאליבאן מסתיימות בירי כדי להרוג. צפו: [סרטון].

שלושה הרוגים ויותר מתריסר פצועים בדיכוי ראשון של הטאליבאן נגד האומללים שבשליטתו. בעיר האפגנית ג'לאלבאד פרצה מחאה נגד הטאליבן, שדוכאה מיד בירי חי. האפגנים אולי חושבים שהאמריקאים הרחומים עדיין שולטים שם. בני משפחה מתאבלים על מות מפגינים. מסך אימה נופל עכשיו על היישות הזו, שנפלה בידי האיסלאמיסטים הג'האדיסטים, כמו רצועת עזה: [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 18.8.2021

* ציטוט: מראות של בריחה המונית ופינוי כמו בווייטנאם ובטהראן, צפו. איפה יושבים ג'יהאדיסטים אלה? וזו תמונת הניצחון שלהם?

סוף דבר: לאחר עשרים שנות השקעה מטורללת של האמריקאים, וקביעה ש"אפגניסטן השתנתה, והפכה למערבית יותר," הג'יהאדיסטים יושבים הערב [15.8] בלשכת נשיא אפגניסטן, בתמונה. אפגניסטן היא שלהם, יחד עם אלקעאידה ודאעש. עוד היום הם צפויים להכריז על "האמירות האיסלאמית של אפגניסטן". אלפי אסירים ג'יהאדיסטים, מהמסוכנים ביותר בעולם, שוחררו על ידם מבתי הכלא, לחרדת ארגוני הביון במערב.

כישלון כזה לא ראו האמריקאים מאז הבריחה הכאוטית מווייטנאם ומטהראן, ואכן, אלה המראות בשעה זו בשדה התעופה של כאבול, שעדיין מתפקד. האמריקאים מאבטחים את המנוסה המבוהלת, ובקרוב, כל אלה יסתלקו משם לתמיד. צפו. מתפנים במטוסי תובלה מאולתרים: [סרטון].

המראות הכאוטיים בשדה התעופה של כאבול הם רק ההתחלה, כאשר אלפי ג'יהאדיסטים, מהמסוכנים בעולם, שוחררו מבתי הכלא באפגניסטן, חלקם דאעש, חלקם אלקאעידה. ארגוני הביון המערביים בודדו אותם שם, ועכשיו הם משוחררים להמשך הפיגועים במערב, ונגד משטרים ערביים.

האם זה הגורל תמיד כאשר "הדמוקרטים" מגיעים לשלטון? ומה עם "עיראק", שהאמריקאים מפנים גם כן בקרוב? ו"סוריה"? ומה עם דאעש, וההגירה לאירופה? כמה השקיעה ארה"ב באפגניסטן עד היום, וכמה מתו שם? יחי החורבן!

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 15.8.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל