פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1675

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באלול תשפ"א, 30.8.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: רֶקְוִיאֶם לַנּוֹף. // יעקב אחימאיר: סובלנות או אדם לאדם נגיף? // אורי הייטנר: 1. עשרים שנות דֶּרְבֶּנִיזְם. 2. צרור הערות 29.8.21. // זיוה שמיר: שירי זִקנה או שירי פיתוי? // שיר לאהובותיי המתות מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נאיל זועבי: מכתב גלוי לאפי איתם. // אל"ם (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): להכריע את חמאס באמצעות חמאסטן. [חלק שלישי ואחרון]. // דינה קטן בן-ציון:  על ספרו של יצחק בצלאל "בארץ האבות של הטליבאן". // איתמר פרת: אולי מילים אחרונות. // אילן בושם: 13 שירים לחדשות בן עזר. // ד"ר עירית מלברגר-אמינוף: נח וייס, לוחם האצ"ל הנשכח, שנאלץ לרדת מן הארץ. // נעמן כהן: ילדים זה שמחה, ילדים זו ברכה –"אורי אקרא לו." הזכות לעשות ילד בפונדקאות, או לאמץ ילד. // אסתר רַאבּ: פריס בחודש מרס... [1952]. // עדי בן-עזר: אפרודיטה 25. פרק עשרים ואחד: כסרט, הכול בשידור איטי, כבר נקבע מראש, בלתי ניתן לשינוי. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה

רֶקְוִיאֶם לַנּוֹף

מִי יִשָּׂא

אֶת נוֹפֵי-הַשְּׁפֵלָה  –

מִן הַיָּם בּוֹאֲכָה  –

לַמִּישׁוֹר:

וְהָרֵי-יְהוּדָה  –

נִשְׁקָפִים

בָּרֶקַע;

שִׁטְחֵי-תְּבוּאוֹת-קַיִץ

בְּבִקְעַת פֶּתַח תִּקְוָה;

שֻׁמְשֹׁם תִּירָס,

דּוּרָה מְאַוֶּשֶׁת  –

לְמַשְּׁבֵי יָם הַתִּיכוֹן,

וּנְצוּרִים לָעַד

בְּקִרְבִּי,

בִּי הֵם חוֹנִים:

רְחָבִים,

בְּתוּלִיִּים,

עִם שְׁמֵי-הָעֶרֶב

הַוְּרֻדִּים  –

עַל מֶרְחֲבֵי הַבִּצָּה,

שֶׁקַּרְקָעָהּ  –

חֲלָקָה לְלֹא גַּבְשׁוּשִׁית,

עִם אַמּוֹת-מַיִם  –

בְּעֶצֶם קַיִץ,

וְשִׂיחֵי "טַיוּן"

וְשִׂיחֵי סִדְרָאוֹת

בּוֹדְדוֹת

מִשְׁתַּקְּפִים בָּהֶן

וְהַיַּרְקוֹן  –  נְהַר-שִׁיּוּט,

כְּכֶסֶף מֻתָּךְ;

וְתוֹאִים שְׁחוֹרִים

רוֹבְצִים בִּגְדוֹתָיו בְּלֵאוּת;

הַכֹּל יִזַּל,

לְתוֹךְ הַנֵּצַח:

כִּתְמֵי-הַנּוֹף

אוֹתוֹ מָצָאנוּ

כָּאן  –

אַחֲרֵי אַלְפֵי-שָׁנָה  –

יָנוּחוּ אִתִּי לָעַד  –

תַּחַת הַבֶּטוֹן.

1978

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-4 בספטמבר 2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב

וגם לא נותר בישראל מוסף ספרותי רציני שיזכיר את מלאת 40 שנה למותה

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יעקב אחימאיר

סובלנות או אדם לאדם נגיף?

אלה ימים שבהם חידה קשה ממתינה לפיענוח. ההצעות לפתרון החידה הן רבות ומגוונות, אבל אין מוסכמה על הפתרון המוחלט שעליו אין עוררין. וזו החידה: מדוע מאות אלפי ישראלים מסרבים לקבל את החיסון, או שלא מתחסנים מסיבות אחרות? מספרם הכולל: כמיליון. הנשיא הרצוג כבר הפגין מול המצלמות כי לא חשש מפני החיסון. הפגנת התחסנות של האזרח הראשון, האיצה את ראש הממשלה למהר ולהפשיל שרוול. אך למרבה האכזבה, גם המופת של בנט מול המזרק לא יצר תורים של סרבני חיסון.

במצב זה, רופאים ואחיות ניסו את האמצעי הרגיש ביותר, שהיה אמור לשמש "נשק יום הדין" בקרב הבלימה מול הנגיפים ולמען ההתחסנות. הם, פוליטיקאים, מומחי הרפואה, מדעני מכון ווייצמן, כולם, שלפו מן הנדנים את הנשק שטרם נוסה בתולדות הרפואה. מי שנאבקו על חיי חולים וגוססים, חשפו את המילים האחרונות שלחשו החולים דקות אולי שניות, לפני שנפרדו מן העולם. הרופאים סיפרו לנו כי בין אלה שנטו למות  היו שלחשו באוזני המטפלים: "אני מצטער על כי לא הסכמתי להתחסן." אמרו, ויצאה נשמתם. גם וידויי חרטה אלה לא האריכו את התורים ליד עמדות החיסון.

אם כן, מה קורה כאן? מה פשר תופעת הסרבנות, וההימנעות מחיסון? המגפה כבר קיבלה את התואר המגדיר במדוייק את המציאות: המגפה היא מלחמה. אנו חיים בתקופת חירום. אולי זכורה התופעה שאיפיינה שעות חרום בעם: סולידריות. בימי קדם, התפרקו נשות ישראל מתכשיטי זהב ויהלומים כדי לסייע למימון ההגנה מפני הפגעים של ימי החרום. כך היה בתקופת המקרא וכך גם בימים שישראלים נאבקו על קיומה של המדינה. הם רוקנו את הארנקים כדי לרכוש תעודות מלווה. לתופעה כזאת קוראים סולידריות. אילו תחושת סולידריות היתה רווחת בקרב סרבני החיסון, ובקרב העם כולו, ספק אם היינו שרויים היום תחת האיום שמציבים הבלתי מתחסנים למיניהם.

 סולידריות. זו היתה אמורה לשמש נשק מגן, יעיל, מפני המגפה. רק המדענים יכולים לאמת או לשלול הערכה זו בסיוע השיח שהם מנהלים עם הנגיפים, בתיווכו של המיקרוסקופ האלקטרוני. אילו נכחה הסולידריות, אין ספק שתחושה זו היתה מריצה את הסרבנים לעמדות החיסון כדי לגונן על חייהם ועל חיי שכניהם ומשפחותיהם.

אבל הסולידריות נעדרת מחיינו. הסרבנים התייצבו בעמדת  ה"לא שייכים". לא עקב מרחק הנסיעה הנוסך שיעמום בנהגים הנעים למשל, בין המרכז לבין יוטבתה. הכנסת, וסגנונו של השיח גם כן מרתיעים את הסולידריות מלחדור לאוכלוסייה. הסולידריות נבלמת גם כאשר נהגים חוצים פס לבן רציף, הקו המפריד המרוח בכביש בין עירוני. אין סולידריות בין מורים להורי תלמידים. גם לא בין שכנים המתקוטטים על כיבוש משבצת חניה פנויה. וכמובן, אין סולידריות בין שוטרים לבין הולכי רגל שמוטי מסכה, המסרבים להזדהות. ובכלל, רבים אומרים: "מה איכפת לי? מה איכפת לי אם השכנים יידבקו בנגיף? לי זה לא יקרה. אני מצפצף על תחינות הרופאים לעטות מסכה גם במעלית."

זהו הלוך הרוח שמעצים את ההימנעות מחיסון. ואם אין סולידריות,  יוסיף הכלל לצפצף על שידולים לעטות מסכה. במציאות הזאת, סולידריות לא תשכון כאן. כי אדם לאדם נגיף.

יעקב אחימאיר

פורסם לראשונה ב"ישראל היום" ביום 29.8.2021

אורי הייטנר

1. עשרים שנות דֶּרְבֶּנִיזְם

המערכה הקשה והכבדה ביותר שישראל מצויה בעיצומה, היא המערכה הבינלאומית לדה-לגיטימציה של ישראל, של זכות קיומה ושל עובדת קיומה. מערכה מתואמת, מתוזמרת היטב, שמושקעים בה מיליארדים רבים ומובילה אותה קואליציה עולמית רבת זרועות; מערכה של חרמות על ישראל ועל ישראלים, על מוצרים ישראליים ועל האקדמיה הישראלית, הפרעה לאמנים ומרצים ישראלים המופיעים בחו"ל. את המערכה הזאת מוביל הארגון האנטישמי בי.די.אס. ולמרבה הבושה גורמים וארגונים ישראליים נמצאים בחוד החנית שלו. 

למערכה הזאת תאריך לידה. לפני עשרים שנה בדיוק, ב-31 באוגוסט עד 8 בספטמבר 2001, בשבוע שקדם למתקפת הטרור על ארה"ב, נערכה בדֶרְבֶּן שבדרום אפריקה "ועידת האו"ם נגד הגזענות". שמה של הוועידה, הוא התגלמות האורווליאניות, כיוון שהוועידה הזאת היתה הכנס הבינלאומי הגזעני והאנטישמי ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

היה זה כנס שכל כולו ממוקד במטרה אחת – דה לגיטימציה למדינת ישראל ולזכות קיומה. כנס שנועד להיות יריית הפתיחה במלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל ברחבי העולם, לנסח את האידיאולוגיה שלה, לקבוע את קווי הפעולה שלה.

את המתקפה הובילה קואליציה של מדינות עוינות וארגונים חוץ ממשלתיים עוינים. בראש החץ המדיני עמדה מצרים של מובארק. יש מי שעושים היום אידיאליזציה בדיעבד של שלטון מובארק. אבל האמת היא שהוא לא היה מנהיג של שלום. רחוק מזה. הוא הוביל לאורך כל שנות שלטונו מלחמה קרה נגד ישראל. ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן היתה נקודת השפל שלה.

הוועידה נועדה להוציא כתב אישום חריף ביותר נגד ישראל, שיהווה תשתית למתקפה. פורמלית, זה לא קרה. ארה"ב ומדינות העולם החופשי, שאיימו לנטוש את הוועידה, מנעו את קבלת כתב האישום כהחלטה פורמלית. משלחת ישראל, בראשות סגן שר החוץ הרב מיכאל מלכיאור, הובילה פעולה מדינית והסברתית מעולה, שהצליחה לסכל את המזימה.

אבל המשמעות המעשית של הוועידה אינה בהחלטות הפורמליות שלה. הרי בלאו הכי אין לוועידות מסוג זה שיניים והחלטותיהן הן הצהרתיות מעיקרן. המשמעות המעשית האמיתית של הוועידה, היא דווקא "כתב האישום" שלא עלה להצבעה, כיוון שהוא שהוביל למעשים, המתקיימים עד היום והולכים ומסלימים. לכן, כדאי מאוד שנכיר אותו ונלמד אותו.

זאת הצעת ההחלטה שהוגשה לוועידת דרבן, אך בסופו של דבר לא עלתה להצבעה:

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.

2. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.

3. ציונות היא גזענות.

4. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.

5. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.

6. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.

7. מדינת ישראל – קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

את המסמך הזה הגיש, באופן רשמי, ארגון המדינות המוסלמיות, אך סוכניו ואלה שניסו לעשות את העבודה המעשית לקבלתו בידי הוועידה, היו הארגונים החוץ ממשלתיים, שהיו שותפים פעילים בוועידה ובהכנות לה.

אי אפשר להגזים בחשיבות המסמך, כיוון שדרכו ניתן להבין את רוח השנאה וההתנגדות לישראל וכיוון שדרכו ניתן להבין מה עומד מאחורי הקמפיין, שגם קווי הפעולה המעשיים שלו מצויים בהחלטה, ועיקרה – חרמות על ישראל. חשוב שנבין, שכאשר אנו שומעים על החלטה של ארגון אקדמי בבריטניה להחרים את האקדמיה הישראלית, על הלחץ על אמנים בינלאומיים לבטל את הופעותיהם בישראל, על הפרעות בעת הצגה של תיאטרון ישראלי או קונצרט של תזמורת ישראלית באירופה, על "שבוע האפרטהייד הישראלי" בקמפוסים של אוניברסיטאות באירופה ובארה"ב, על איגוד פועלי המספנות בשוודיה המסרב לפרוק מטענים ישראליים, על ניסיונות להעמיד לדין קצינים ומדינאים ישראליים באירופה וכד' – מה שעומד מאחורי המעשה הוא מצע דרבן.

אין אלו פעולות נגד ה"כיבוש". האזכור במצע לכיבוש הוא בסעיף אחד מתוך שבעה, וגם הוא אינו טוען שישראל כובשת ביהודה ושומרון, אלא שישראל היא מדינת כיבוש, כלומר עצם קיומה הוא כיבוש.

המצע הזה מעיד על כך שהקמפיין אינו נגד מדיניות ישראל, אלא נגד קיומה של ישראל. המצע הזה מעיד על האנטישמיות הבוטה, המוסווית ב"אנטי ציונות" כביכול. המצע הזה מצביע על הקשר ההדוק בין אנטי ציונות להכחשת השואה.

הדרבניזם – קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא מלחמה לכל דבר. למרבה הצער, ממשלות ישראל בעשרים השנים האחרונות אינן מייחסות לו את החשיבות הראויה ואינן מובילות מתקפת נגד רבתי. ממשלת ישראל אינה מתגייסת למאבק הזה, כפי שהיתה מתגייסת למלחמה קונבנציונלית. אין היא מגייסת את העם היהודי בתפוצות הגולה ואת הישראלים החיים, לומדים ועובדים באותן ארצות, להיות חיל החלוץ של מתקפת הנגד. אין היא מעוררת את מצפון העולם החופשי, לבלום את המתקפה. כמי שמאמין בכוחו של הצדק לנצח, אין לי ספק שאם נשיב מלחמה שערה, ננצח את האוייב. אני משוכנע שרוב האנשים טובים מיסודם, אינם גזענים ואינם אנטישמים, ואם ישראל תצא במתקפת אמת מול תעשיית השקר האנטישמית הזאת, רוב האנשים ישתכנעו, שהרי ניכרים דברי אמת. אבל איננו עושים זאת. זהו מחדל חמור של ממשלות ישראל.

הנקודה הכואבת ביותר, בעיניי, במלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, היא מעורבותם של גורמים ישראליים ויהודיים בהובלתו. ישראלית שירדה לאנגליה מנהלת מלונדון את המערכה להעמדה לדין של חיילים, קצינים ומדינאים ישראלים על "פשעי מלחמה", כביכול. מרצים באוניברסיטאות בישראל, ששכרם משולם מכספי המיסים שאנו משלמים, מביעים תמיכה בחרם על האקדמיה הישראלית, המעסיקה אותם. מדי שנה יוצאות משלחות מישראל ליטול חלק באירועי "שבוע האפרטהייד הישראלי". עיתון "הארץ" מעמיד במה קבועה למאמרי ההסתה האנטי ישראליים הנוראים של גדעון לוי, רוגל אלפר, עמירה הס, ב. מיכאל, יצחק לאור ודומיהם.

ארגונים ישראלים כ"עדאללה" ומרכז "מינרווה" לזכויות האדם של האוניברסיטה העברית בירושלים, השתתפו בוועידת דרבן והיו מן הפעילים ביותר בין הארגונים הבלתי ממשלתיים שהובילו את המתקפה נגד ישראל. לאורך כל ימי הוועידה, היתה בה נוכחות בולטת של חרדים אנטי ציונים קיצוניים, בעיקר חסידי סאטמר. חרדים יכולים להיות אנטישמים? עובדה! לא בכדי, משלחת של נטורי קרתא השתתפה גם בוועידת הכחשת השואה שזימן אחמדיניג'אד בטהראן באותה תקופה.

את מתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל מובילה קואליציית הירוק-אדום-שחור: ארגוני שמאל רדיקאלי, ארגוני אסלאם רדיקאלי וארגוני ימין רדיקאלי ניאו-נאצי. השתלבותם של ארגוני שמאל רדיקאלי ישראליים ויהודיים ושל חרדים קיצוניים למערכה הזאת, היא ביטוי קיצוני למחלת השנאה העצמית, הקיימת בתוכנו.

2. צרור הערות 29.8.21

* האופציה היחידה – במיספר התבטאויות, ערב צאתו לוושינגטון, תיאר בנט את הירושה הקשה שקיבל בנושא האיראני – תאוצה אדירה של איראן לעבר הגרעין, שמקרבת אותה מאוד לפצצה. הוא האשים את נתניהו באחריות לכישלון הזה.

על העובדות אי אפשר להתווכח – אין ספק שהתאוצה האיראנית לעבר הפצצה הגרעינית קרבה אותה מאוד להשגת היעד. אין ספק שזה קרה במשמרת של נתניהו. אבל השאלה היא על מה בדיוק הביקורת של בנט על נתניהו? זו שאלה חשובה מאוד, כי התשובה עליה תעיד על כוונותיו של בנט לעתיד.

האם הביקורת היא על כך שנתניהו העלה את סוגיית איראן באופן רועש מדי, התעמת בחריפות רבה מדי עם האמריקאים, נאם בפני בתי הנבחרים כנגד רצונו של אובמה ובכך ניטרל את יכולת ההשפעה הישראלית על הסכם הגרעין, ועל כך שהוא דחף את טראמפ ליציאת ארה"ב מתוכנית הגרעין? או שהביקורת היא על כך שישראל, תחת שלטונו של נתניהו, לא פעלה בדרך צבאית להשמדת הכורים האיראניים?

אם טענתו של בנט היא הראשונה – הוא טועה בגדול. חובתה של ישראל היתה להתריע נגד הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני. לא היה שום ערך לעסקה של השפעה על ההסכם תמורת שתיקה. אסור היה לשתוק, ושום השפעה על סעיף זה או אחר בהסכם לא היתה משנה את מהותו. איני יודע אם החלטתו של טראמפ לצאת מתוכנית הגרעין היתה בשל לחציו של נתניהו, אך היא היתה נכונה. משמעות ההסכם היתה מתן חסינות לתוכנית הגרעין האיראנית להתקדם ללא הפרעה עד סף הפצצה. מדיניותו של טראמפ לא היתה רק יציאה מהתוכנית, אלא בחירה בנתיב הכלכלי – הפעלת סנקציות כלכליות קשות על איראן, שיגרמו לה להתקפל.

בדיעבד, אנו רואים שזה לא עזר. ייתכן שעוד קדנציה של טראמפ והמשך הלחץ הכלכלי היו מכניעים את איראן, אך בעיניי זו אשלייה. להנהגה האיראנית לא אכפת להרעיב את העם האיראני, כדי להשיג את המטרה הקדושה – נשק גרעיני. או ליתר דיוק, את המטרות שכדי להשיגן מנסה איראן להצטייד בנשק גרעיני. ולכן, גם המשך הלחץ הכלכלי לא היה שובר את איראן והיא היתה ממשיכה להאיץ בכל המרץ את התוכנית.

אם הביקורת של בנט היא על שנתניהו לא החליט על פעולה צבאית – הוא צודק. אכן, המחדל הביטחוני הגדול של נתניהו הוא שישראל לא השמידה את הגרעין האיראני בפעולה צבאית. וכך, האחריות לביטחונה של ישראל עברה לידיו של בנט, שעה שאיראן היא על סף הפצצה. בניגוד לסוגיה הפלשתינאית – סוגיית הגרעין האיראני אינה יכולה להיות מושעית לאורך הקדנציה הזאת, כי אז אנו עלולים לאחר את המועד. איני יודע מה אמר בנט לביידן בארבע עיניים, וכנראה שלא נדע זאת עוד שנים רבות. אני מצפה ממנו להבהיר לנשיא האמריקאי, שישראל נחושה למנוע את התגרענות איראן, והיא תעשה זאת בדרך האפשרית היחידה – האופציה הצבאית. על בנט להכשיר לכך את הלבבות גם בישראל. פעולה נגד איראן עלולה לגבות מאיתנו מחיר כבד. היא עלולה להמטיר עלינו מאות אלפי רקטות מלבנון, עזה ואיראן. אולם שום מחיר אינו גבוה יותר מהמחיר של איראן גרעינית. ואם אנו נרתעים מפעולה נגד איראן מפחד הרקטות הללו, קל וחומר שנרתע מפעולה נגד הרקטות תחת איום גרעיני איראני. מבחנו של מנהיג היא היכולת לקבל החלטה כזאת. זו החלטה בסדר גודל צ'רצ'יליאני ובן-גוריוני. זה מבחנו המנהיגותי הגדול ביותר של נפתלי בנט.

* הישג מדיני חשוב – מפגש הפסגה של ביידן ובנט מעיד על המשך הידידות העמוקה בין העמים, על כימיה בין שני המנהיגים ועל המשך התמיכה האמריקאית בישראל. תוצאות הביקור הן הישג מדיני חשוב לבנט ולישראל. עיקר ההישג הוא הצהרותיו של ביידן בנוגע לאיראן. בביקורו של הנשיא ריבלין בארה"ב התחייב ביידן שבמשמרת שלו איראן לא תהיה גרעינית. זו הייתה אמירה בעייתית, כי משמעותה היתה שאם ייחתם הסכם שבו בארבע השנים הקרובות איראן לא תוכן להצטייד בנשק גרעיני – הוא עמד במילתו. הפעם הוא אמר דברים מפורשים – לעולם לא יהיה לאיראן נשק גרעיני. ומה שחשוב יותר הוא האמירה שעל השולחן יש אופציות נוספות זולת הדיפלומטית, ומשמעות הדבר היא אור ירוק לפעולה צבאית לסיכול תכנית הגרעין האיראנית, בין אם זו פעולה אמריקאית או ישראלית. מה שלא נאמר עדיין, הוא שאין די בכך שלא יהיה נשק גרעיני לאיראן, אלא שיש להרוס את תוכנית הגרעין כולה, כלומר גם את מה שנעשה עד עתה. לא נאמר שיש להפסיק את ייצוא הטרור מאיראן. ולא נאמרה בפירוש המילה פעולה צבאית. אני מקווה מאוד, שבשיחה בארבע עיניים נאמרו דברים חד-משמעיים יותר.

במהלך ביקורו בארה"ב  התראיין בנט ל"ניו-יורק טיימס" והביע בבירור את התנגדותו למדינה פלשתינאית ואת תמיכתו בהמשך הבנייה ביהודה ושומרון. אלו לא עמדותיה של ארה"ב ולא עמדותיו של ביידן, ואף על פי כן ההצהרה הזו לא העיבה על הצלחת הביקור. ביידן הסתפק באמירה רפה על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, במה שנראה כמו יציאת ידי חובת השלכת עצם לפלג הפרוגרסיבי במפלגתו. 

* לראשונה מאז שמיר – בפעם האחרונה שבה ראש ממשלת ישראל ביקר בוושינגטון והכריז נחרצות על התנגדותו למדינה פלשתינאית – קראו לו יצחק שמיר. והשמיים לא נפלו. לא אז ולא עכשיו. ומרצ בלעו גם את הצפרדע הזאת.

* שמחת החמוצים – כאשר פגישת ביידן ובנט נדחתה, עקב מתקפת הטרור העקובה מדם באפגניסטן, פרצה ברשתות החברתיות צהלת אושר, שמחה וגיל של הביביסטים החמוצים: "ביידן לא סופר את בנט... השפיל את בנט..." וכו'. אילו היה שמץ של אמת בכך, פטריוט ישראלי לא היה חוגג כל כך. הרי כאשר נתניהו המתין במשך שבועות לטלפון הגואל מביידן, אחרי שהספיק לצלצל כמעט לכל מנהיגי העולם, זה היה עלבון לכל פטריוט ישראלי. כך גם כאשר אובמה הפיץ תמונה שלו עם הרגליים על השולחן בשיחת טלפון עם נתניהו. אבל הכת הביביסטית אימצה את הסיסמה הבולשביקית לפיה ככל שיהיה יותר רע – יהיה יותר טוב, כלומר ככל שיהיה רע יותר למדינה, כך יהיה טוב יותר לנתניהו. הרי במשך שנות דור מוחותיהם נשטפו באמונה שהמדינה זה ביבי, ולכן מי צריך את המדינה הזאת אם נתניהו אינו ראש ממשלתה? אולם למגינת לבם, שמחתם היתה לשווא. אך טבעי היה שבמהלך מתקפת טרור כזו, מעייניו של נשיא ארה"ב יהיו מופנים בעיקר לטיפול בה. אך למחרת קיבל ביידן את בנט בכבוד מלכים, יצא מגדרו כדי להפגין את הידידות עימו ועם ישראל והצהיר הצהרה חשובה מאוד בנושא איראן. לשווא הם שמחו. בינתיים הם יוכלו להתנחם בכל נפטר חדש מהקורונה.

* תומך במחבל – גדעון לוי, התועמלן האנטי ישראלי, פרסם בשוקניה פשקוויל תמיכה במחבל שירה בראשו של לוחם מג"ב ובניסיון הרצח שביצע. לשיטתו, מדובר כאן ברודנים שמביאים חיילים לירות במפגינים תמימים ואיזו חוצפה – אפילו דרך חרך בחומה. הירי ב"מפגינים" הוא פשע, ואילו הירי של המפגינים מוצדק לחלוטין כי זו פעולה של הגנה עצמית. את תושבי עזה הוא מכנה, כהרגלו, תושבי "גטו עזה". אם הם גטו, ברור מי אנחנו בליהוק הבזוי של מכחיש השואה הזה. דבר אחד התועמלן אינו מזכיר. לפני 15 שנה הסתיים "אקיבוש" ברצועת עזה, במחיר עקירה אכזרית של היישובים הישראלים, גירושם של אלפי יהודים מבתיהם – עד היהודי האחרון, החי או המת, ונישולם מאדמתם. היה זה פיילוט לבחינת הרעיון של נסיגה לקווי 4.6.67 וברור איך ייראה גוש דן אם נחזור עליו גם ביהודה ושומרון. ואז לוי יגדיר את אזרחי המדינה הפלשתינאית תושבי "גטו הגדה" כדי להצדיק את המשך הטרור שלהם נגד ישראל.

הפגנות הן אקט של אזרחים נגד השלטון. השלטון בעזה הוא של חמאס. כאן השלטון שולח את האספסוף ל"הפגנות" ליד גבולם עם ישראל. הכותרת של ה"הפגנות" היא צעדות "שיבה". זו תהיה הכותרת של ה"הפגנות" שממשלת המדינה הפלשתינאית תשגר אם ניסוג מיו"ש. כי מדינה פלשתינאית אינה פתרון למי שחלומם הוא "שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מדינה פלשתינאית היא מבחינתם שלב בתוכנית השלבים של ערפאת, שנועדה להשמיד את מדינת ישראל.

* כת מסוכנת – במהלך ההצגה "עבדאללה שוורץ" בתיאטרון ראשל"צ ירד אבי קושניר אל האולם, ופנה לאחת הצופות בבקשה לעטות מסכה, כדי שניתן יהיה להמשיך ולהציג את ההצגה. הצופה סירבה והוצאה מן האולם.

מכחיש הקורונה אבישי מתיה התגולל על קושניר. להלן לקט מקצת מן המקצת של התגובות בדף הפייסבוק שלו: "התפשסטות חריפה ברמות של מגיפה... ה"המגיפה" [המירכאות במקור א.ה.] הזו חושפת את כל הצבועים, את כל הפשיסטים בארון, את כל הדגים המתים שנסחפים עם הזרם הכללי. פרוז'קטורים ענקיים של אור חושפים את כל החושך שהסתתר בין החריצים במשך עשרות שנים... מדינה רעה... הפכנו להיות רעים... מופע אימה... אני בטח ובטח הייתי יוצאת מהמקום איתה ביחד. אותו עניין לסלקציה שהולכת להיות בין תלמידים מחוסנים ולא מחוסנים... הדבר היחיד שמתפשט בקצב מסחרר זה הפשיזם. יותר ויותר אנשים מתגלים כזאבים בעור של כבש... תיאטרון בלהות... יש סרטון של מדען שאומר שבעזרת זריקה יבטלו את הרגש... חבל שהשאר נשארו באולם. טיפשים... כשהחרא צף, מגלים פרצופים אמיתיים... המוזרקים איבדו את האנושיות... ניראה שיש מצב שבחומר של פייזר יש משהו שמגביר צייתנות וחוסר מחשבה... לאן הגיעה האנושות לתת תרבות..." וכו' וכו' וכו', כולל קריאה לחרם על כל המופעים של קושניר ושל כל אחד ממשתתפי ההצגה.

פשיסטים פשיסטים פשיסטים סלקציה. הפעם משום מה נעדרו מן התגובות הנאציזם, מנגלה ו"הטלאי הירוק". למה חשוב לי להציג זאת? כדי להראות שהעניין הוא לא רק החיסונים. הכת הזו מתנגדת לכל צעד של מאבק בקורונה. אני מכיר אישית מיספר אנשים שאינם מתחסנים או שנמנעו מהתחסנות תקופה ארוכה, ודווקא לכן הם הקפידו הקפדת יתר על בדיקות, עטיית מסכה וריחוק חברתי. אני מכיר אחד מהם, שכאשר כבר הוסרה חובת המסכות, הוא המשיך לעטות מסכה במקומות סגורים או במפגשים עם אנשים, כיוון שהוא לא התחסן. אני חושב שמי שאינו מתחסן שוגה. אבל אם הוא אדם אחראי, עליו לגזור על עצמו חומרות רבות מעבר לנדרש.

הבעייה היא שרוב המתנגדים העקרוניים לחיסון, הם גם נגד מסכות, נגד ריחוק חברתי ובכלל משוכנעים שאין קורונה, שזו מזימה של שליטים לרדות בעמי העולם וכו'. והם מסיתים, והם אלימים, והם מנסים להשפיע על אנשים לא להתחסן ולשכנע אותם שהחיסון הוא ניסוי נאצי בבני אדם וכל סיפורי האימה של הכת. הנזק של הכת הזאת נורא ואיום.

* סיבת המוות – תקשורת המיינסטרים לא תספר לכם את זה, אבל ההרוגים בקאבול היו מחוסנים.

* החיץ הנדרש – בראיון ל"7 ימים" מיטיב להמחיש היועמ"ש לשעבר יהודה וינשטיין, שהיה ידיד קרוב של נתניהו ופרקליטו ומונה על ידו לתפקידו, מדוע אין זה ראוי שנאשם בפלילים יכהן כראש הממשלה. משנשאל על אותה תמונה מפורסמת, שבה ראש הממשלה לשעבר עומד בבית המשפט בפתח משפטו ותוקף את מערכת אכיפת החוק כששרי הליכוד מאחוריו, הוא לא רואה 'חולשת אנוש', אלא מתקפה חזיתית, פרועה וחסרת רסן על שלטון החוק. "מאוד לא אהבתי את זה. ראש הממשלה לשעבר הוכיח בהתנהלותו כי הוא באופן אישי אינו יכול לכהן כראש ממשלה תחת כתב אישום. הוא אינו מצליח להתרומם מעל המצוקה האישית שאליה נקלע והוא מאמין, כנראה באמת ובתמים, על לא עוול בכפו. הוא מגייס את הכוחות המוענקים לו כראש ממשלה להילחם את מלחמתו האישית שנראית בעיניו צודקת. בהתנהלותו זו הוא מוכיח שאינו מסוגל לשים את החיץ הנדרש בין כהונתו כראש ממשלה לבין נשיאתו בתואר הלא מחמיא 'נאשם'... יש לשים את החיץ הנדרש ולשים מחסום ליכולתו לשימוש בכוחו כראש ממשלה למטרותיו האישיות, ויהיו אלו צודקות בעיניו ככל שתהיינה".

החיץ הנדרש הוא חוק על פיו נאשם בפלילים לא יוכל לכהן כראש הממשלה. וינשטיין מתייחס בראיון גם לאולמרט ומבחין בין התנהגותו של אולמרט שהתפטר מתפקידו כשעוד היה רק בחזקת חשוד, לבין זו של נתניהו. וינשטיין היה גם פרקליטו של אולמרט. הוא סיפר שעל החלטתו של אולמרט להתפטר הוא שמע ברדיו. וינשטיין התקשר אליו ואמר שלו שהוא עשה טעות. תשובתו של אולמרט היתה: "בנוסף להיותי אדם פרטי וחשוד, אני גם ראש ממשלה שחייב לשקול שיקולים ציבוריים. לא מתקבל על הדעת שכל פעולה שאעשה יבחנו אותה באספקלריה של חשוד ונאשם. עולמי רחב יותר מעולמו של אדם פרטי."

למיטב הכרתי, וינשטיין עושה הנחה גדולה לאולמרט. גם אולמרט, בדיוק כמו נתניהו, השתמש בכוחו כראש הממשלה בניסיון להסית את הציבור נגד מערכת המשפט. גם הוא, כמו נתניהו, התבכיין על "רדיפה", חזר עד לזרא על המסר הבכייני ש"רוצים להדיח ראש ממשלה מכהן" וגם הוא, כמו נתניהו, הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "תפירת תיקים". הוא טען שהימין הקיצוני עומד מאחורי ההאשמות נגדו, כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא על ישראל, כביכול. אז למה הוא התפטר? כי לא היתה לו ברירה, אחרי ששרי ממשלתו ובכירי מפלגתו הורו לו את הדרך החוצה. כלומר, ההבדל אינו בין אולמרט לנתניהו אלא בין סביבתו של אולמרט שגילתה אחריות לאומית לסביבתו של נתניהו שהתקרנפה.

* האינטרס הציבורי של המלחמה בשחיתות – וינשטיין מתנגד להפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אחד הנימוקים המרכזיים שלו, הוא בדיוק הנימוק המצדיק את ההפרדה בין התפקידים. וינשטיין לא מבין מדוע דווקא הפוליטיקאים הם אלו שדורשים את פיצול התפקיד. בעיניו, בכך הם פוגעים בעיקר בעצמם. "זו בקשה המבקשת הלכה למעשה להסיר את הבלמים והאיזונים מדרכו של התובע, בהגשת כתב אישום נגד אותם פוליטיקאים עצמם. מפני שלא היה ולו מקרה אחד בתולדות המדינה שבו פרקליט המדינה סבר שאין מקום להגיש כתב אישום נגד פלוני, ואילו היועמ"ש החליט על הגשתו. אבל מקרים הפוכים – שבהם פרקליט המדינה סבר שיש להגיש כתב אישום, ואילו היועץ פסק אחרת – היו למכביר. ראייתו של היועץ רחבה יותר מראייתו של התובע, שברגיל היא חד-ממדית ואין לו אלא את אשר עיניו רואות. הדרישה לפיצול, מפי המבקשים זאת, מבקשת לנטרל את כוחו של היועץ המשפטי לממשלה בתחום המשפטי הפלילי, שדווקא בו עמדתו המאוזנת וראייתו הרחבה יותר הן שמספקות את הבלמים והאיזונים הנדרשים כל כך לפעולת התובע. מוקשה בעיניי שהבקשה לפיצול באה בעיקר מפי פוליטיקאים. היא מגלה קוצר ראות מובהק ומטריד. לו אני פוליטיקאי, הייתי מחרף את נפשי כדי למנוע את הפיצול המדובר."

וינשטיין צודק בדבריו, אך מסקנתי הפוכה משלו. בעיניי, האינטרס הציבורי של מלחמת חורמה בשחיתות השלטונית מחייב הפרדה בין התפקידים, ולא עוד שהאיש שעובד עם ראש הממשלה והשרים באופן שוטף, יצטרך להחליט אם להגיש נגדם כתב אישום. הקשר ההדוק והעבודה המשותפת שלו אתם, מקשה עליו להיות נחרץ במלחמה בשחיתות.

וינשטיין מספר בראיון על היחסים הטובים ששררו בינו לבין נתניהו, שהיה מרשו בעבר, ועל שיתוף הפעולה הפורה ביניהם. "אלא שהאידיליה המושלמת הזאת נסדקה באחת, ווינשטיין יודע בדיוק מתי זה קרה – 28 בדצמבר 2015. ההסבר לכך פשוט: באותו יום הוא הורה לפתוח בחקירה נגד שרה נתניהו בפרשת המעונות, זו שכללה הזמנת ארוחות פרטיות על חשבון המדינה." הסיפור הזה ממחיש את ניגוד העניינים המובנה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

* אל אנושיות – בחירתה של מרב מיכאלי להביא ילד לעולם, עוררה עליה חמת זעם בקרב הפמיניסטיות הרדיקליות שדוגלות ב"אל-הוריות", שראו בה מופת והנה היא "בגדה" בהן. אידיאולוגיית האל-הוריות מעוררת בי סלידה. היא מעוררת בי סלידה גם כפמיניסט. כן, אני פמיניסט, וכפמיניסט אני חושב שאישה שאינה אימא אינה מגשימה מרכיב מרכזי במהותה כאישה. אך למה לי לדבר על נשים? כגבר, אדבר על גברים. בעיניי, גבר שאינו אבא אינו מגשים מרכיב מרכזי במהותו כגבר. ובעצם, יותר משאני מגשים כאבא את מהותי כגבר, אני מגשים כאבא את מהותי כאדם. וכך גם אישה – בהיותה אימא היא מגשימה את אנושיותה. בעיניי, אל-הורות כאידיאולוגיה, היא אל-אנושיות. בעיניי זו "אידיאולוגיה" אגואיסטית ומפונקת. הצו הקטגורי של קאנט: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי." – אם "אידאולוגיית" האל-הורות תהיה לחוק כללי, יהיה זה קץ האנושות.

* מיכאליזם – במקום להיאבק נגד העברית – היאבקו בעד שוויון מגדרי.

* מהי דרמה? – כותרת: "דרמה בעליון. רומן זדורוב שוחרר למעצר בית." ואילו הוחלט שלא לשחררו, מה היתה הכותרת? "דרמה בעליון. רומן זדורוב לא ישתחרר."

* פסטיבל זדורוב – כשצפיתי בפסטיבל התקשורתי סביב המעבר למעצר-בית של רומן זדורוב, שהורשע ברצח תאיר ראדה בכל הערכאות וכעת הוא ממתין למשפט חוזר, עם השידורים החיים מהמוקד בכלא שטה והמוקד בקצרין, נזכרתי בסטיקר הישן "היכונו לביאת המשיח". אפילו ללינוי אשרם לא היתה כזו קבלת פנים. התחרפָנּוּ.

* הטובים לתקשורת – ארבעת העיתונאים שאני מעריך ביותר בתקשורת האלקטרונית הם עמית סגל, יאיר שרקי, קלמן ליבסקינד ומיכאל שמש. במקרה או שלא במקרה, אני מניח שלא במקרה, ארבעתם דתיים (שלושת הראשונים דתיים-לאומיים והרביעי חרדי). לכך בדיוק כיוון אורי אורבך במאמרו המיתולוגי ב"נקודה", 1987, "הטובים לתקשורת". ברור שכאשר הוא דיבר על "הטובים" הוא לא התכוון לעשבים שוטים מן הסוג של התועמלן שמעון ריקלין, אלא לעיתונאים מצוינים כמו אלה שציינתי. טוב, ברור שאהוד יערי הוא בצמרת של הצמרת של העיתונאים המוערכים עליי, אבל זה קצת מקלקל לי את המסר. 

* בהזיות עצמי – אריאל זילבר הופיע במתחם צנובר שבגולן. זילבר בן 78, פה ושם התבלבל במילים, אבל האנרגיות... איזה אנרגיות! ועם כל הדבדואדודו והברות הג'יבריש למיניהן. הוא שר את כל הקלסיקות שלו, כשהוא מלווה את עצמו בקלידים ודני דורצ'ין מלווה אותו במפוחית וחצוצרה. והוא שר גם מעט משיריו החדשים, הפחות מוכרים. פה ושם קצת הטפות דתיות, אבל במידה. "רוצי שמוליק", "שמש שמש", "החברה להגנת הטבע", "הנה אנו המיואשים", "אנחנו במסך עשן", "תן לי כוח", "אגדה יפנית", "ואני ראיתי ברוש", "בטי בם", "אני שוכב לי על הגב", "מיליארד סינים", "שרית הספרית" שהוא כתב ללהקת הנח"ל וזו הפעם הראשונה ששמעתי אותו שר בעצמו ועוד ועוד. איך הוא מסתדר עם כל שיריו מהתקופה החילונית? יש לו סיפור על ר' נחמן שאמר שכל השירים בלשון הקודש הם שירי קודש. והוא הסביר ששירי האהבה של גבר לאישה הם אלגוריה לאהבה של הקב"ה לעם ישראל. נו, אם זה מה שמאפשר לו להמשיך לשיר את שיריו המקסימים, אז למה לא? פה ושם הוא שינה את המילים. ב"אני שוכב לי על הגב" הוא החליף את "אני שוקע לאיטי בהזיות על מין" ל"אני שוקע לאיטי בהזיות עצמי". ב"חבר להגנת הטבע" הוא החליף את "משיכה מינית, משיכה פנימית" ל"משיכה פנימית, משיכה פנימית". וב"מיליארד סינים" במקום "בין הסדינים שלי החדשים מקיים עם האישה שלי יחסים" – "בין הסדינים שלי החדשים לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה". אבל למה? הרי זה עם האישה שלך! והיה גם קטע הזוי. הוא שר עם כל הלב, אקפלה, את "להתראות במבול הבא", שירו האקולוגי, ופתאום הוא עצר באמצע השיר והתחיל לצעוק בגרון ניחר שכל מה שהוא כתב בשיר זה שטויות, שאין שום התחממות כדור הארץ, שזאת "דת חדשה" ומשקרים לנו וכו'. אבל בסך הכל – זאת היתה הופעה נפלאה, תחת שמי הגולן היפים. יופי של דרך לסיים את השנה היוצאת.

* אם לא ייצא לנו לדבר – ביי! ואם לא ייצא לנו לדבר עד החג – שתהיה שנה טובה! ... ואם ייצא לנו לדבר עד החג – שתהיה שנה רעה?

* ביד הלשון: ראש צורים – את הפינה הקודמת הקדשנו לקיבוץ הדתי עין צורים, שהוקם מחדש בחבל לכיש אחרי שנפל בתש"ח, כאחד מיישובי גוש עציון. לאחר שחרור גוש עציון במלחמת ששת הימים, הוקם במקום בו ישב עין צורים המקורי, קיבוץ חדש, אף הוא של תנועת הקיבוץ הדתי – ראש צורים, המנציח בשמו את עין צורים המקורית. השם לקוח מנבואת בלעם: "כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְבָעוֹת אֲשׁוּרֶנוּ, הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב."

ראש צורים עלה לקרקע בט"ו באב תשכ"ט, יולי 1969.

תיקון טעות בפינה על עין צורים: כתבתי על פינוי הנשים והילדים מיישובי גוש עציון. כוונתי הייתה לאימהות והילדים. נשים שלא היו אימהות נשארו להגן על היישובים, לצד הגברים.

אורי הייטנר

* * *

זיוה שמיר

שירי זִקנה או שירי פיתוי?

When You are Old

William Butler Yeats

WHEN you are old and gray and full of sleep,

And nodding by the fire, take down this book,

And slowly read, and dream of the soft look

Your eyes had once, and of their shadows deep;

How many loved your moments of glad grace,

And loved your beauty with love false or true,

But one man loved the pilgrim soul in you,

And loved the sorrows of your changing face;

And bending down beside the glowing bars,

Murmur, a little sadly, how love fled

And paced among the mountains overhead

And hid his face among a crowd of stars.

כי יאפיר ראשך

ויליאם בטלר ייטס

כִּי יַאֲפִיר רָאשֵׁךְ מִכֹּל תְּמוּרוֹת הָעֵת

מוּל אָח, קְחִי לְיָדֵךְ אֶת זֶה הַסֵפֶר,

וְהַעֲלִי זִכְרוֹן דְּמוּתֵךְ-מֵאָז, רַכַּת הַסֵּבֶר,

שֶׁעַל עֵינֶיהָ נָח צֵל אַשְׁמוּרוֹת כָּבֵד.

רַבִּים נָטוּ לָךְ חֶסֶד בִּרְגָעִים שֶׁל אשֶׁר,

מִי בְּחִבַּת אֱמֶת, מִי בִּשְׁבוּעוֹת שֶׁל שָׁוְא,

אַךְ אֶת לִבֵּךְ, לֵב נַוָּדִים, הֵן רַק אֶחָד אָהַב,

גַּם בְּעִתּוֹת תּוּגָה, כִּי יְשֻׁפֵךְ אַךְ חשֶׁךְ.

וּכְשֶׁתָּכֹפִי רֹאשׁ אֶל גֶּחָלִים כָּבִים,

וְחֶרֶשׁ תִּסְפְּדִי לַהוּא אֲשֶׁר אָהַב,

הוּא יְהַלֵּךְ עַל רֶכֶס-רוּם, בְּסֵתֶר עָב.

וְאֶת פָּנָיו יָלֶט בְּשׁבֶל כּוֹכָבִים.

מאנגלית: זיוה שמיר

שיר ידוע ואהוב, אך דומה מדי, דומני, לשירו של המשורר הצרפתי העתיק פייר דה רונסאר (1524-1585) שכָּתב את אחד משירי הפיתוי המפורסמים ביותר (סונט # 24), שבו הוא משדל את אהובתו הלן להתעלס אתו באהבים, כי לא ירחק היום והיא תשב זקנה, לאור הנר, ותיזכר בימים שבהם יכולה הייתה לנוח בזרועותיו, ולא רק בין דפי ספריו:

Quand vous serez bien vieille

Pierre de Ronsard

Quand vous serez bien vieille, au soir, à la chandelle,

Assise auprès du feu, dévidant et filant,

Direz, chantant mes vers, en vous émerveillant :

Ronsard me célébrait du temps que j’étais belle.

Lors, vous n’aurez servante oyant telle nouvelle,

Déjà sous le labeur à demi sommeillant,

Qui au bruit de mon nom ne s’aille réveillant,

Bénissant votre nom de louange immortelle.

Je serai sous la terre et fantôme sans os:

Par les ombres myrteux je prendrai mon repos :

Vous serez au foyer une vieille accroupie,

Regrettant mon amour et votre fier dédain.

Vivez, si m’en croyez, n’attendez à demain :

Cueillez dès aujourd’hui les roses de la vie.

הן יום יבוא

פייר דה רונסאר

הֵן יוֹם יָבוֹא, קְמוּטָה תֵּשְׁבִי לְאוֹר נֵר,

מוּל אָח מְבֹעָרָה, יָדֵךְ טוֹוה בַּפֶּלֶךְ.

וַחֲרוּזַי בְּפִיך, תֹּאמְרִי: הֲרֵי זֶה פֶּלֶא,

רוֹנְסָאר בַּעֲלוּמַי הֵרִים יָפְיִי עַל נֵס.

אֲזַי גַּם אֲמָתֵך לֵאַת הַעַפְעָפַּיִם

תִּשְׁמַע אֶת שֵׁם רוֹנְסָאר, תָּקִיץ, וְעַל רָאשֵׁךְ

תַּמְטִיר מְטַר שְׁבָחִים, אַף תְּבָרֵךְ

אוֹתָך עַל זֹאת מָנָה אַחַת אַפָּיִם.

אֲנִי בֵּין רְגָבִים תָּנוּם נַפְשִׁי,

שַׁאֲנַנּוֹת אָנוּחַ, זֵר עָטוּר רָאשִׁי,

וְאַתְּ מוּל אָח רוֹטְנָה, בְּקֶמֶט לְחָיַיִם,

תּוֹהָה עַל אַהֲבָה הִפְנֵית לָהּ עֹרֶף.

בִּטְחִי בִּי, אַל תַּמְתִּינִי עַד לַחֹרֶף,

קִטְפִי הַיּוֹם אֶת שׁוֹשַׁנֵּי חַיַּיִךְ.

מצרפתית: זיוה שמיר

ייתכן שגם שירו של ויליאם בטלר ייטס הוא שיר פיתוי במסורת ה-carpe diem (בלטינית: "נצל את היום", ובלשון המקורות שלנו: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת", ישעיהו כ"ב, י"ג). אפשר שגם הוא רומז לאהובה לנצל את אהבתו הארצית בטרם תהפוך לאהבה ערטילאית – אהבתו של מת לאהובתו שנשארה בחדרה לבדה.

* * *

שיר לאהובותיי המתות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

האהובות המתות שלי

עדיין מגרות אותי

כאילו רק אתמול

מוללתי את פטמות

שדיהן המושלמים

והדובדבנים שלהם

תפחו בפי כמו מותק

כמו מותק מאוד

עומד לי כשאני חושב על

האהובות המתות שלי 

והלא הן כבר רק

שלדים ואין בשר על

חלקת חזן הצח 

שהיה משאת נפשי

יקרו לי זיכרונות שדיכן

אהובותיי המתות

משיָקרו לי רגבי עפרכן

באדמת מולדת

ובחלומותיי אני ממשיך

לזיין אתכן ואתן חיות ואני מאושר

ורק יודע שאם זה היה להיפך

אתן לא הייתן נזכרות

בי כלל. כּוּסיות.

2008

* * *

נאיל זועבי

מכתב גלוי לאפי איתם

שלום לך מר אפי איתם, תת אלוף במיל', ח"כ ושר לשעבר, כמעט יו"ר 'יד ושם', שמי נאיל זועבי, ערבי ישראלי גאה השמח על הזכות שנפלה בחלקו לחיות במדינת ישראל, מדינה יהודית דמוקרטית, גאה בסמליה, נהנה מזכויותיה וממלא חובותיו כאזרח הגון.

אינני מכיר אותך באופן אישי, אך קראתי את הריאיון הרציני, המעמיק, היסודי והכן שהתפרסם איתך ב'ישראל היום', קראתי שוב ושוב, עם חלק מדברייך הסכמתי, לחלק אחר התנגדתי אך מעל לכל ריחפה תחושת העלבון וההשפלה בגין הכללתך וראייתך הפשטנית דווקא אל מול עומק דברייך – את הציבור הערבי בישראל.

הציבור הערבי בישראל, כמו כל ציבור אחר בעולם אינו עשוי מקשה אחת, אינו עשוי מאריג אחד, הציבור הערבי הינו ציבור רב גוני, עם מחשבות, רעיונות, אמונות, דעות וערכים שונים, ההכללה הגסה בסימון ציבור בעדר הנוהה אחר רעיון או דעה אחת פסולה מעיקרה והיא היא אם כל חטאת ושורש פורה ראש ולענה בהתבוננות השטחית שלך.

לראייתך כל ערביי ישראל הינם גייס חמישי, הינם מתכנני המרד הגדול לחיסול המדינה היהודית, הינם אגרני הנשק ליום פקודה להסתער על היהודים ולשחוט אותם. כל כך כואב, עצוב ומתמיה שאדם בעל רזומה עשיר ואידאולוג ערכי נוהג בהכללה הגסה והגורמת עוול לעשרות אלפי אזרחים ערבים התומכים באהבה במדינת ישראל המדינה היהודית דמוקרטית, הפועלים כל חייהם לשיתוף, לחיבור, לנשיאה משותפת מתוך כבוד למדינה ולסמליה.

אתה פטריוט של המדינה  כך הצהרת, ואני מבקש לומר לך שגם אני ובני ביתי, חבריי ומכריי פטריוטים של מדינת ישראל בדרכנו, דרך השותפות, השלום והחיבור.

לא על נאיל באתי לספר, לא לכבודי אני כותב כי אם לכבודם של מאות אלפי אזרחים ערבים בישראל הכמהים לשלום ולשיתוף, השולחים ילדיהם לשירות לאומי, המתרגשים מדגל מדינת ישראל, המחזקים את כוחות הביטחון, המשתתפים באבל משפחות שכולות ונפגעי איבה, התוקפים, גם במחיר אישי כבד, את הטרוריסטים ושולחיהם.

מר אפי איתם, הקלות הבלתי נסבלת והבלתי הגיונית בעליל בה כרכת את כל ערביי ישראל בכריכה אחת היא טעות קשה מאין כמותה המחייבת אותך לעמוד זקוף קומה ולהתנצל בפני חלק משמעותי מערביי ישראל.

האמת חייבת להיאמר, ישנם חלקים לא מבוטלים של ערביי ישראל אשר במודע מתנגדים לעצם הקמת המדינה, האוחזים בנשק, המצטרפים לטרוריסטים המבקשים לפגוע ביהודים, הבזים לסמלי המדינה, לחוקיה, לערכיה, המקימים מאחזי ריבונות בהן הממשלה ברוב איוולתה וטיפשותה ויתרה על המשילות ויצרה מובלעות מסוכנות – באוכלוסייה זו הקוראת למרד במדינת ישראל, הפועלת לחיסולה, חובה לטפל באוכלוסייה, במנהיגיה ובמוביליה. 

מר אפי איתם, אל תוציא אותנו מתחת האלונקה במסע ההזדהות והשותפות עם מדינת ישראל.

שואפי שותפות אנו, מקדשי חיים משותפים, ברור את הבר מן התבן, מר אפי איתם אתה מוזמן לביתי בכפר נין שבעמק, לשתות כוס קפה ולהכיר בני אדם שלא חושבים על מרד שמהרהרים רק על חיים משותפים מתוך אהבת המולדת וכבוד האדם.

נאיל זועבי

* * *

אל"ם (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה)

להכריע את חמאס באמצעות חמאסטן

[חלק שלישי ואחרון]

הלורד סולסברי החכם טען, כי לעיתים קרובות קצב השינוי חשוב אפילו יותר מכיוון השינוי, בין היתר משום שהקצב נמצא במידה רבה יותר בשליטתנו, וקל יותר להשפיע עליו. ממילא, רק אחר שיגיע למסקנה כי צה"ל מסוגל לעמוד באתגרים המצפים לו, יוכל ראש הממשלה להוביל את חברי הקבינט לתמוך בשינוי המדיניות שהוא מציע (משימה מורכבת ביותר בהינתן המציאות הפוליטית בישראל כיום, ובשנים הקרובות). ומשעה שהפך אותם שותפים, יוכל לעבור לשלב הבא בשינוי, ולהכין את הציבור הישראלי לבאות.

הרמטכ"ל, ראש אגף מבצעים וראש אמ"ן, יתראיינו בתורם ויסבירו, כי צה"ל קיבל מן הקבינט מבעוד מועד את הדירקטיבות המתאימות, ועשה את ההכנות הנדרשות, על מנת למוטט את שלטון חמאס, היה ויסרב לקבל את ההצעה שלא ניתן לסרב לה. כל זאת בתוספת אזהרה, כי הואיל ואין מדובר בעוד מבצע אלא במלחמה ממש, יפגעו גם הפעם ביטחונם האישי ושיגרת חייהם של אזרחי המדינה. ובמקביל יפלו במערכה חיילים צעירים.

המומחים לענייני חמאס, המזה"ת, צבא וביטחון, כלכלה ומשפט בינ"ל – ינהלו ביניהם כצפוי, ויכוחים ערים באולפנים. יטילו ספק או יתמכו בהתלהבות בתבונתה של המדיניות החדשה בהתאם לנטיות ליבם. ויעריכו את התועלת והנזק, הסיכויים והסיכונים הכרוכים באסטרטגיה החדשה ובמלחמה הצפויה. כל אלו רק יעניקו למדיניות החדשה נופך אמין, שישכנע את חמאס כי הפור נפל והוא חייב לבחור לאן פניו. 

 מדינות העולם, בכללן ידידותנו המסורתיות, לא ישגרו הצהרות תמיכה בשינוי המדיניות הנזכר – ההיפך מזה! רכבת אווירית של שרי חוץ מכל רחבי העולם תנחת בישראל, בניסיון לשכנע את קברניטיה לסגת מרעיון העיוועים של הצבת חמאס על קרני הדילמה. מחאות עזות לפרוטוקול יגיעו מכיוון ירדן, מצרים הרשות הפלסטינית והמפרציות. ארדואן נשיא טורקיה יאיים בשיגור צבא להגנת בן טיפוחיו. מאות אלפים יצאו לרחובות הערים הגדולות וישרפו את דגלי ישראל.

אבל רישומם של הדברים יפוג בשלב כזה או אחר, בעיקר אם רוה"מ יצהיר, כי אין לישראל מניעה שאחר מיטוט שלטון החאמס ופירוז הרצועה מנשק כבד, תתפוס הרשות את מקומו. ומכל מקום אם מדינת ישראל תציג חזית אחידה ובלתי מתפשרת, שתכלול את הקואליציה והאופוזיציה, ותיערך למערכה הדיפלומטית, לא תוך כדי הלחימה, כרגיל, אלא הרבה לפניה, יש סיכוי שהיא תזכה לקבל את אורך הנשימה הנחוץ להשגת מטרותיה. לצורך זה ידרשו משרדי הממשלה הנוגעים לבצע את התיאומים הנדרשים עם אמ"ן, המוסד, שב"כ, יועמ"ש, דובר צה"ל, המל"ל ויתר הגורמים הרלוונטיים בארץ ובחו"ל. ובהמשך לכך להגיב בזמן אמת, שיהפכו את שדה ההסברה לשדה קרב לכל דבר.

מאמץ דומה יידרש גם בזירת הקרב של הרשתות החברתיות. הללו תופסות כיום חלק מרכזי בעיצוב התודעה העולמית ונודעת להן השפעה על מקבלי ההחלטות, העולה לא אחת על זו  של דיווחים עיתונאים ופרשנות של מומחים חשובים. דו"ח שחיבר המכון למחקרי בטחון לאומי INSS והופץ בתחילת חודש אוגוסט הנוכחי, ממליץ למקבלי ההחלטות בישראל לשפר את מערך ההסברה והדוברות של ישראל. ולהטיל עליו לתאם בין הגנה להתקפה בזירה הדיגיטלית, בשיתוף הציבור בישראל ותומכיה בעולם כחלק מ״מוכנות העורף״ למלחמה הבאה. 

היחס בין קצב הטמעת השינוי האסטרטגי הנזכר, לקצב ההסתגלות אליו בישראל, יקבע במידה רבה את סיכויי הצלחתו. אך על מנת לסייע בכך, הכרח יהיה באופן פרדוכסלי לשתף את חמאס בתהליך, כדי שיוכל גם הוא להסתגל בהדרגה לרעיון, שישראל אימצה אסטרטגיה המהווה סכנה ממשית לקיומו ולקיום המדינה שהקים. הפסיכולוגיה מלמדת שככל שגדולה החשיפה של אובייקט לאיומים ולסכנות – גובר החשש שלו ממימושם.  שיגור איומים פומביים בשפה מתלהמת – הם חלק מהמנטליות הערבית – וממלאים תפקיד חשוב בפוליטיקה הערבית. ייתכן שנכון יהיה בנסיבות הנוכחיות, לשאוב מהם השראה ולייצר וריאציה שתהלום את האסטרטגיה המוצעת.

אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות המטרת עשרות אלפי עלונים על הרצועה, מדי שבוע, שיפרטו את ההצעה שאי אפשר לסרב לה, ולצידה את תמונות מאה הבכירים בחמאסטן, שיופללו אם לא יקבלו את ההחלטה הנכונה. ביניהם, ובפעם הראשונה, גם שרים, מנכ"לים ופונקציונרים חשובים במנגנון, שייכנסו לרשימת המטרות, היה והמבצע להכרעת חמאס יצא לדרך. מסרים ברוח זו יועברו למשלחת חמאס, שתזומן לפגישות עם שר המודיעין המצרי בקהיר, ולשליט קטאר השיח' חמאד אל תאני, המארח את איסמעיל הניה בדוחה, על ידי המוסד. מלווים ברמיזה, שמצופה ממנו להפעיל את השפעתו בכיוון הנכון, בהנחה שהוא רוצה לזכות באריכות ימים.

מכאן ואילך תוכל מדינת ישראל להוציא לפועל את אסטרטגית ההכרעה שלה, שבמהלכה צה"ל יוביל מערכה יזומה ושיטתית של 'ימי קרב', שמטרתם לנתק את חמאס והאוכלוסייה התומכת בו מרוח 'ההתנגדות'. על מנת ליצר את התנאים הנדרשים לכך, יהיה צורך להרחיב את הגדרת המושג 'התגרות טרוריסטית', ולכלול בה, מעבר לשיגור רקטות, פגזי מרגמה והפרחת בלוני תבערה, גם  מגוון פעילויות, שקודם לכן עברו ללא תגובה, בכלל זה ניסויים ברקטות חדשות, מנהרות חדשות,  בורות שיגור בתהליכי בנייה, רחפנים מתאבדים, סירות נפץ בתהליכי פיתוח, ודומיהם... שנועדו לשדרג את יכולותיו הצבאיות. ובמקביל לכך מנגנונים וגופי ממשל – שחסו עד כה תחת מרחב החסינות האזרחי, המשמשים לגביית וניהול כספים, גיוס והשמת כוח אדם, שמירת החוק והסדר ודומיהם, שבלעדיהם אין לחמאס תקומה...

בהינתן שקשה, אפילו באמצעות זכוכית מגדלת, להבחין בין חמאסטן לחמאס, ובין המשאבים המופנים לזרוע הצבאית ולזרוע האזרחית – המשמעות ברורה. המושג 'ימי קרב' כולל פעילות רב מימדית יזומה, שתתפרס על מיספר ימים ותכוון כל פעם מחדש, לעבר מוקד כוח אחר של הארגון, פוליטי כצבאי, המסייע לבניין הכוח שלו על מנת להוציאו מכלל פעולה. מה שיאלץ את הנהגת חמאס והדרגים השלטוניים הכפופים לה, להתחיל לנהל את חמאסטן מתוך הבונקרים. נתונים לרדיפה בלתי פוסקת, שתקשה עליהם למלא את ייעודם, כל עוד הם אוחזים ברוח המוקאוומה.

תומס הובס טען בספרו 'לוויתן', כי מדינה היא יצירה שלטונית, שאינה מסתיימת לעולם. שכן איון השלטון מאיין את המדינה, ומחזיר אותה למה שהוא כינה 'מצב הטבע'. שפירושו 'מלחמת הכול בכול' ובתרגום מודרני, אנרכיה.

מטרתה הבסיסית של כל יישות מדינית, וחמאסטן אינה יוצאת מכלל זה, הוא לעשות את הכול, הכול! על מנת להימנע מכך. שלטון הוא מערך מסועף של מוסדות, תהליכים, נהלים וקשרים המאפשרים התערבות, שליטה והפעלת כוח. חמאס משתמש במערך זה, על מנת לקדם את שני האינטרסים החיוניים שלו, קיום חמאסטן – וניהול מלחמת קודש בישראל. חמאס וחמאסטן נמצאים אם כן במעגל קסמים, שבו חמאסטן היא המאפשרת את קיום חמאס, ובה בעת מהווה תוצר של פעולות השליטה שלו. שיבוש פעולתם של מנגנוני השילטון העיקריים, המזינים את הארגון, תפגע קשות ביכולתו למלא את ייעודו, ותוביל בהמשך לאנרכיה ברצועה.

דומה, שעוד קודם שהתהליך יושלם, חמאס יבין שהוא חייב לבחור על מי מהאינטרסים החיוניים שלו הוא מוכן לותר – קיום חמאסטן, או מלחמה בישראל. אפשר לשער מה יחליט. ועם זאת חשוב להדגיש כי לאורך כל התהליך, הכרח להימנע מפגיעה בסתם אזרחים, שאינם קשורים במישרין למשטר, או שהם ממלאים תפקידים זוטרים במנגנון השלטוני, מטעמים מוסריים וענייניים כאחד.

הדעת נותנת כי כאשר מנהיגי חמאס יבינו, שמדינת ישראל אינה מסתייגת יותר מהאפשרות, שפעולותיה יובילו לשקיעת חמאסטן באנרכיה, אחר שהגיעה למסקנה, שמכאן ואילך אחריותו לכך עולה על שלה. ושלא איכפת לה אפילו שהרשות תתפוס את מקומו, ייפול שם למי שהוא סוף סוף המטבע. רק אז כנראה יבינו יחיא סינוואר וחבריו, כי המחיר שאותו הם נדרשים לשלם עבור המשך ההתנגדות, משמעו איבוד המדינה האיסלמית שהקימו. דילמה של ממש עבורם. אין ספק שהאסטרטגיה הנזכרת תוביל לכך שפוטנציאל ההסלמה ואפשרות ההתדרדרות למערכה כוללת יגברו, אבל לכך בדיוק צריכים להיערך ולחתור צה"ל ומדינת ישראל על מנת לשנות את המצב. ללא עקביות ואורך נשימה, לא יתרחש שינוי עמוק טווח ועמוק במפת האינטרסים החיוניים של החמאס, שיאפשר להשכין שקט בדרום.

לסיכום, עצוב ככל שישמע הדבר, נדמה כי במרוצת השנים, רופפה מדינת ישראל את אחריותה לביטחונם ולשלומם של אזרחיה המתגוררים דרומית לקו אשקלון. עצוב אך לא מפתיע... ב'שיחות על אתיקה והאינסופי' טען עמנואל לווינס כי אחריות, אבן הבניין לכל התנהגות מוסרית, צומחת מתוך קירבה לזולת. ככל שאנו קרובים האחריות כלפיו גדלה – ולהיפך. מרחק פיסי יוצר מרחק חברתי, המטשטש את קווי המתאר המוסריים שלנו, עד שהוא מתחיל לצאת משדה הראייה שלנו, ואיננו חשים כלפיו יותר אחריות.

ואחרי שאמרנו זאת, ברור לחלוטין, שאילו הטרור העזתי היה קטלני כמו טרור האוטובוסים, שחמאס [ש-פת"ח? – אב"ע] בניצוחו של עראפת, הפעיל באינתיפדה השנייה, צה"ל כבר מזמן היה כובש את עזה וממוטט את שלטונו. ברור באותה מידה, שאילו היה זניח וכמעט חסר משמעות, כמו ניסיונות הפיגוע המתבצעים מעת לעת ביהודה ושומרון – לא היתה הצדקה לצאת למלחמה להכרעתו. ההחלטה הופכת מורכבת וקשה, כאשר מלחמת ההתשה שארגון הטרור מנהל נגדנו משאירה לכאורה מרחב תמרון רחב, והרבה אפשרויות לטפל במצב. אלא שמדובר באשליה אופטית. התנהלות חמאס בשנים האחרונות, מצמצמת מאוד הן את מרחב התמרון ואת את האפשרויות. לבטח כאשר מביאים בחשבון את היומרות שטיפח לנוכח ההצלחות שניכס לעצמו, ואת התוצאות הצפויות מהמשך פעילותו בזירה, שאותן מנינו קודם.

אפשר להעריך שהסיכוי לאלץ את חמאס לנטוש את דרך המוקאוומה, באמצעות מו"מ לשלום, אסטרטגיה של הרתעה, או מבצעי עונשין, שואף לאפס. לבטח כל עוד הארגון סבור כי האינטרס שלו לשלוט בחמאסטן, אינו בהכרח סותר את זה של ישראל, שתוסיף כדרכה לעשות הרבה, על מנת למנוע מצב של אנרכיה ברצועה. ההיגיון המעגלי הזה, הופך את אסטרטגיית ניהול הסכסוך מולו לחסינה כמעט כליל בפני ערעור. המאמר הנוכחי טוען כי בחינה מעמיקה של האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, חייבת להוביל למסקנה כי הכרעת החמאס הכרחית. והדרך היחידה לעשות זאת, בלי לכבוש את הרצועה ולטהר כל תעלה ובית בתוכה, היא להכריח את הנהגתו להחליט מה חשוב לה יותר, קיום חמאסטן – או אנרכיה, שתגרום לה לאבד את שלטונה, קרוב לוודאי לטובת הרשות, אויבתה המושבעת. מדובר במשימה אפשרית, בהינתן הפנמת הצורך וההתארגנות המתאימה. הואיל ומדובר בניהול סיכונים, שפרמטר ההסתברות ופוטנציאל הנזק שלהם עלול להיות גבוה מאוד, חשוב מאוד לבצע את המעבר מאסטרטגיה של הרתעה לאסטרטגיה של הכרעה, באופן זהיר והדרגתי. שיאפשר הסתגלות והתארגנות של הגורמים המעורבים בתהליך, מזה ומזה, בכללם אירגון הטרור, לבאות. אבל הכרח לעשות זאת, כי בשקט-בשקט הגידול הקרוי חמאס הפך ממאיר והוא מסכן את הביטחון הלאומי שלנו.

אל"ם (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה)

Moshebd1@gmail.com

אהוד: אני חושש שדבריך לא ניתנים לביצוע כי החמאס לא טיפש והוא לא ינהג לפי הכללים והצעדים, הציפיות והתסריטים – שאתה מתכנן וקובע לו בסדרת מאמריך. החמאס לעולם לא יחזיר את השליטה ברצועה לידי הרשות הפלסטינית, שהיא כשלעצמה יישות חסרת כוח שלטוני, ההולכת ומתפרקת לנגד עינינו.

* * *

דינה קטן בן-ציון

מפעל חיים בראי  הסיפור  האישי

יצחק בצלאל

"בארץ האבות של הטליבאן"

הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון בן צבי, 231 עמ', 88 שקל

[פורסם לראשונה ב"הארץ", מוסף "תרבות וספרות" מיום 1.5.2018]. 

מה ידוע  לקורא בן זמננו על אפגניסטן? על קהילת יהודיה, על חייהם במשך דורות ועל נסיבות עלייתם ארצה והתערותם בישראל? על הפן המיוחד של קהילה קטנה  ונידחת, על תרומתם המיוחדת של יוצאיה כישראלים? מעט מאוד. למראה השם האניגמטי שניתן לספרו של  יצחק בצלאל, "בארץ האבות של הטליבאן", מתעוררת סקרנות  כפולה, אמביוולנטית במקצת, שכן קורא עברי מגיב על צרוף המילים 'ארץ אבות' כמטבע לשון המעיר קונוטציות קרובות ומוכרות, בעוד שעולם המושגים הקשור בטליבאן כאחד מאבות מפלצת הטרור בימינו מעיר אימה סתומה.

איך אדם כותב את סיפורו המשפחתי-קהילתי כבן לקהילה קטנטונת, שנסיבות היווסדה ותולדותיה אינם מוכרים לרוב הקוראים כחלק מידע העולם שלהם? עליו לגשר על פערי הידע של הקורא ועל קושי הנובע ממורכבות הנסיבות ההיסטוריות הקשורות במוצאה ובגורלה של  עדה קטנה, שנודעה בסגירותה ארוכת השנים לעולם האירופי.

בצלאל עשה זאת תוך שילוב בין חומרי הרקע ההיסטורי לבין סיפורי חייהם וקורותיהם של יחידים, בצירוף סיפורי עם וחומרים מן הפולקלור המשפחתי, כתרכובת של מטען אישי, שבחוויית  הקריאה שלי נתפש כליבת מפעלו רחב ההיקף של המחבר, כמייסדו ועורכו הראשון של כתב העת "פעמים". "פעמים" הוא רבעון בין-תחומי לחקר קהילות ישראל במזרח, היוצא לאור על ידי מכון בן צבי, ומשנת ייסודו ב-1978 ראו אור עד היום מעל 150 גיליונות. מפעל חייו של יצחק בצלאל הוא בייסודו ובעריכתו המוקפדת, הידענית ורחבת האופקים של כתב העת, וכמי שבמאמריו ובספריו תרם רבות לחקר תולדותיהם ותודעת זהותם של יהודי המזרח וצאצאי גלות ספרד לתפוצותיהם. בצלאל זכה בפרס ירושלים, בפרס ע"ש נסים גאון ובפרס ראה"מ לסופרים, ועם מכון בן צבי ב-1985 גם בפרס ישראל בציון חלקו של פעמים "על תרומתו הרבגונית לחקר ההיסטוריה והתרבות של יהודי ספרד והמזרח."

"בארץ האבות של הטליבאן" עונה על שאלת זהותו האישית של מחבר הספר כיחיד שגורל בני קהילתו טבוע כחותם בל יימחה בכל עשייתו המחקרית ובתודעת זהותו האישית. בספר ניכר הצורך להנכיח את קיומה של קהילה קטנה בארץ נידחת, רחוקה לכאורה ממוקדי האירוע הציוני ועם זאת קרובה אליו באותו מובן שבו הציונות צמחה מקשיי הקיום בגולה וביטויי הגעגוע ארוך השנים אל ארץ האבות, שבשלב מסוים בחייהם של יחידים רבים הפך למנוע כביר שהניע תפנית גורלית בחייו של עם. במובן זה ספרו של בצלאל הוא סיפורו של עם  בראי סיפורה של עדה.

לאורך השנים היתה אפגניסטן ארץ חשובה מבחינה אסטרטגית. היא שימשה כשער להודו  וניצבה על דרך המשי העתיקה, דרכה התקיים מסחר בין ארצות הים התיכון לסין.  הפשטונים הם הקבוצה הגדולה ביותר באפגניסטן והם מונים למעלה מ-10 מיליון מאזרחיה. יש לפשטונים עצמם שתי תאוריות חלופיות לגבי מוצאם, כאשר האחת טוענת שהם צאצאי  עשרת שבטי ישראל.

אנו למדים  שיהדות אפגניסטן היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר במדינות מרכז אסיה, קהילה קטנה המורכבת מיסודות שונים. במשך כל השנים  קיימה יהדות זו  קשר הדוק עם יהדות בבל, ומאוחר יותר גם עם יהדות פרס, פקיסטאן וקוצ'ין שבהודו. ככל קהילה יהודית, שחרף קשיי מלחמת הקיום והתנכלות סדרתית מצד שכניה בתקופות שונות, עלה בידה לשרוד ובסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים לממש את חלום השיבה לציון.

עד שהתחלתי לקרוא בספר זה חשבתי שאני זו הנמנית עם יוצאי קהילה יהודית קטנה במיספר אנשיה (יהודי יוגוסלביה, כ-78,000 ערב מלחמת העולם השנייה, שמעל 80% מבניה  אבדו בשואה).  כבר בעמודו הראשון של "בארץ האבות של הטליבאן"  אני למדה שעדת יהודי אפגניסטן מנתה בשיאה כ-8000  נפש, וכי הישגי היחידים בה היו בפרט בסחר החוץ של פרוות קראקול. בצלאל מקפיד לעגן עובדה זו ב'אני מאמין' שביסוד מפעל חייו כעורך וחוקר, בכותבו  כי "בשל הפן היוצא דופן ולפעמים אקזוטי המשתקף בה" – העניין בתפוצה כה קטנה לא היה רב, ושעם זאת "קוטנה, סגירותה ונידחותה עשויים ללמד לא רק על עצמה, אלא אף על המשותף לה ולכל עדות ישראל, חרף ההבדלים ביניהן." (עמ' 9). במילים אחרות, כשמדובר בחייו של אדם אחד או בגורלה של קהילה אנושית, קטנה ככל שתהיה, לא הגודל קובע כי אם מה שמייחד אותה בנסיבות הספציפיות של קיומה ותולדותיה כחלק בלתי נפרד מקורות עם ישראל.

היהודים באפגניסטן סבלו אמנם מאי-שיוויון פוליטי וחברתי ולעיתים תכופות מהתנפלויות המוניות, ממעשי ביזה ורצח ומעלילות דם, אבל הסובלנות היחסית כלפיהם משכה לארץ זו יהודים מאיראן ומאסיה התיכונה, שהצטרפו ליהודי אפגניסטן, קיבוץ קטן במיספרו ובפרישת קהילותיו. בכתובים על יהודי אפגניסטן מצויות הגדרות שונות לאיפיונם: כעדה לעצמה או  בצירוף מלא או חלקי עם יהודי איראן ובוכארה כעדה אחת של דוברי פרסית. בהיותה יהדות מסורתית מאוד, היא גם לא קיימה קשרים עם ארגונים חינוכיים, אידאולוגיים ופוליטיים מודרניים. לעומת סגירותה לעולם האירופי, היתה יהדות אפגניסטן פתוחה לארצות השכנות  וקיימה עימן קשרי הגירה דו-סטרית.

באפגניסטן, כמו בתימן, מעולם לא קם ארגון ציוני, אולם בניגוד לתימן, לאפגניסטן מעולם לא הגיע שליח ציוני או תנועתי. היתה זו קהילה לבדד תשכון. בצלאל קובע כי לא נמצאו מאפיינים אתניים שהיו עשויים להביא לבדילותה העדתית, אך לעומתם נמצאו מאפיינים משותפים לה וליהודי איראן ואסיה התיכונה וכן קשרים הדדיים בין שלוש תפוצות אלו.  רק התקבצות היהודים האפגאנים בארץ ישראל הסירה חומת בידול זו.

בצלאל עוסק גם בשאלת תודעת הזהות של יהודי אפגניסטן כעדה לעצמה ומגיע למסקנה, כי  ייתכן שסגירותה והיחשפותה המוגבלת של יהדות זו לעולם היהודי, ראייתה כקיבוץ אקזוטי וכחלק מגולת עשרת השבטים  ואף שיתוף הפעולה שלה עם תפוצות בוכארה ואיראן – תרמו לרפיון תודעת זהותה של יהדות קטנה זו כעדה נבדלת.

קשה לסכם במילים ספורות את המצאי העשיר שבספר זה, תוך שילוב בין נתוני הרקע ההיסטורי לבין הסיפורים האישיים, הלקוחים חלקם מעולמה של משפחת בצלאל לדורותיה, בשילוב עם סיפורים מן הפולקלור העממי המקומי. פרקי הספר עוסקים בתולדות אפגניסטן והיהודים בה. בקורות היהודים במשהד ובכלל זה בחלקה של משפחת בצלאל. בהיבט הציבורי של יחסי יהודים למוסלמים באפגניסטן. בדורות הראשונים במשפחת בצלאל בהראת. בסיפורי חייהם ואהבותיהם של הסבים ובני דורם ובהמשך של הורי המחבר. בתלאות העיסוק בסחר פרוות קראקול. בגידול ילדים וחינוך, במחזור השנה, בתרבותם ובאמנויותיהם של יהודי קהילה זו. במיתוסים הקשורים  בעשרת השבטים בהקשרם ליהודי אפגניסטן, כמו למשל שהראת היא הרא שאליה הוגלו שבטי ראובן, גד וחצי מנשה (דברי הימים א' ה', כ"ו). פרק שלם מוקדש למסורות אלה, לתיאור מנהגים "יהודיים" שרווחו בין אנשי שבטים שונים ומגעיהם עם היהודים, אלה "שאמנם נטמעו בין הגויים והמירו את דתם, אך מסורת בידם על מוצאם היהודי," והם דבקים במנהגים שונים  ובחוקים הדומים לחוקים מקראיים (עמ' 146 וכן הפרק "צאצאי עשרת השבטים" בעמ'  153, וסיפור הפגישה עם האנוסים ואנשים שטענו כי הם צאצאי עשרת השבטים בעמ' 180). ביחסים הבינאישיים בין יהודים ומוסלמים. ולבסוף בעלייתם ארצה של בני משפחת בצלאל ואחרים ובהשתלבותם במרקם החיים של ישראל.

סיפור קורות המשפחה, חלק ניכר מפי אימו של המחבר, שזור בתיאור מנהגים, אמונות וטקסים, תיאור סדרי החיים והיחסים במשפחה הגרעינית והמורחבת, המזונות שאכלו, או שבחי "אפגניסטן ארץ הפרות, שהיא כמו גן עדן" (עמ' 105), בלולים בשפע של אנקדוטות וסיפורים מהחיים. על תנאי מזג האוויר הקשה בחורף, על ההבדלים בין עשירים לעניים, על מחלות ודרכי ריפוין, על התחרות הקשה בענף הסחר בפרוות קראקול בין הסוחרים ההודים והיהודים. על גירוש  2000 יהודים בשנת 1933 מכל היישובים בצפון, שנאלצו לנדוד בדרכים בתנאי חורף קשים, "כדי שאפגנים מוסלמים יתפסו את מקומם בכלכלה." בתקופה זו ניכרת ההשפעה הנאצית, כשאפגניסטן מהדקת את קשריה עם גרמניה הנאצית ומתחילה לנקוט מדיניות אנטישמית גלויה  בניצוחו של שר הכלכלה הפרו-נאצי, זאת בנוסף לאפלייה הדתית המסורתית  שהמשיכה לשרור בארץ זו. מדיניות הגזרות נגד היהודים גרמה להתרוששותם, עד שלאחר מלחמת העולם הוטב מצבם. (עמ' 109).

בפרק המתאר את עליית בני משפחת בצלאל ואחרים ארצה מתוארים מסעותיהם המפרכים ורבי התלאות של יחידים בדרכם ארצה דרך איראן וארצות אחרות, ובתוך כך אובדן הרכוש, זאת מסוף המאה התשע עשרה ועד  1929, כשבארץ נמצאים כבר  327 נפשות מיוצאי אפגניסטן.  אלה היו עליות של בודדים או בקבוצות קטנות. השלטון המנדטורי בארץ הגביל את העלייה, האשרות שהוקצו ליהודים חולקו על ידי הסוכנות היהודית תוך העדפת יהודים אשכנזים. משהותרה העלייה היא נעשתה תחילה בקבוצות של עשר משפחות – וכדי לגבור על ההגבלה צורפו יחידים רבים למשפחה אחת. עד שנת 1968 עלו מאפגניסטן 3,800 נפש, וכעבור זמן ולאחר מאמצים עלה הרוב המוחלט ארצה.

 "לעליות מאפגניסטן," כותב המחבר, "לא קדמו אירוע משיחי או אידאולוגיה משיחית ולא היתה בה פעילות ציונית ממוסדת של היהודים המקומיים, אך היתה בה אידאולוגיה פרוטו-ציונית. ... נראה לי  כי הבחנה זו, בין הציפייה הפסיבית וגאולה מן השמיים לבין הפעילות האקטיבית לקירובה, היא המבדילה בין האמונה המסורתית בגאולה משיחית לבין הפעילות הדתית האקטיבית והיא תואמת את משנתו הציונית של ר' יהודה אלקלעי. ... העולים מאפגניסטן ראו את עצמם ציונים והגשימו למעשה את הרעיון הציוני. הראשונים בהם, במיוחד האחים גול-שאולוף, גם פעלו להגדלת העלייה מארצם. ציונות זו התפתחה ללא ארגון או השפעה של גורם מן החוץ ... זו ציונות בנוסח ספרדי-מזרחי, כפי שהיא מוגדרת בספרי נולדתם ציונים." (עמ' 196-195) .

ברוח זו מתוארת דרך החתחתים של ישעיה ורעייתו, התכסיס שנקט כדי לקבל אישור לשהיית קבע בארץ ישראל, וסוף הסיפור: "ישעיה לא מצא עבודה, חזר להראת ועלה שוב לארץ מאוחר יותר. 'עלינו בגלל חיבת הארץ, היינו ציונים,' אמר לי ישעיה." (עמ' 176)

הספר מסתיים בשירים שכתבה אחותו של המחבר, אולי בצלאל-כהן, משוררת שנפטרה בדמי ימיה, ובהם השיר היפה "חלום עם סבא":

"איש זקן, כמעט ישיש / הביא לי לחם חם ומים / ואני נשאתי אליו פניי / לומר תודה לפתור חידה. / בכל היופי וההוד שעטפו סביבי / עצים בחורש מלבלב / קול פכפוך פלגים/  אני לגמרי לא ידעתי/  שזה האיש כברוש נישא, / שקומתו לא שחה, ודמות פניו בזקן שיבה / כחיזיון נגלה אליי. / אולי אבי המרוחק? / אפשר סבי, לי לא היה?  / אז בחיוך חמים זרחו פניי / ורגע אושר של ילדות / שטף קרבי עד תום / בגעגוע משכר / אל יום חדש, אחר."

דינה קטן בן-ציון

* * *

איתמר פרת

אולי מילים אחרונות

בארץ רחוקה זוכה אדם מרצח. הוא עמד בחלון ביתו וירה ברובה צלפים משוכלל בעוברים ושבים, והרג כמה תריסרים.

בד"צ של אותה ארץ קיבל את טענתו כי הירי התבצע מביתו הפרטי, בגלוי ולא בסתר, באמצעות נשק שקנה במיטב כספו. כל הקורבנות התעלמו מהסכנה הפוטנציאלית שנשקפה להם. האיש כמובן זוכה.

במדינה אחרת, אשר בה פרצה לפתע מגפה קטלנית של כולרה שהפילה מאות קורבנות, קיבל בד"צ את טענתו של אדם אשר החזיק בביתו מעבדה לגידול חיידקי כולרה. האיש טען באמצעות עורך דין מצמרת המקצוע כי ביתו היה מחובר, כחוק, למערכת הביוב הציבורית, ואין להטיל עליו אחריות על כי הציבור לא ניתק עצמו מן המערכת הנגועה.

בעדותו טען האיש כי עיסוקו בחיידקי כולרה בביתו הפרטי לא נאסר על ידי שום חוק. הראיות הוכיחו כי הקורבנות אכן היו חייבים להיות מודעים לסכנות הכולרה, ואף על-פי כן לא נקטו כל אמצעי הגנה. האיש כמובן זוכה.

בארץ פרימיטיבית, אולי יותר מוכרת, פרצה מגפה של טיפוס (typhoid fever) אשר פגעה בעיקר בצעירים. הדבר קרה לפני עידן האנטיביוטיקה, וכל אזרח שלא התחסן כחוק נחשב לעבריין ונידון לעונש חמור, להגברת ההרתעה. עבריינים אחדים לא נתבעו, היות ובד"צ קיבל את טענת פרקליטיהם כי אינם כשירים נפשית, והם נכלאו במוסדות רפואיים סגורים.

הבד"צ של ארץ מוכרת מאוד קבע שכל אזרח רשאי לגדל ברקמות גופו וירוס מסוכן, וזאת ללא כל ניסיון למנוע את חדירתו לגוף הזולת ("האחר") ובכך לגרום למותו. בזאת הצטרף אותו בד"צ לשורה של בד"צים שקבעו כי מעשיו והתנהגותו של אדם הם ענינו הפרטי, ואין לצנעת הפרט דריסת רגל בתחום מקודש זה.

ההיבט הטרגי של קביעה זו (אשר נימוקיו לא הובאו לידיעת התקשורת או הציבור הרחב או המגזר הרפואי) נשכח עד מהרה על ידי הנספים, והווירוס הוכרע על ידי ההשתתפות הערה באירועי שמחה ציבורית, תפילה, ולימוד תורה בחברותא. אותה מדינה זכתה לדברי הלל ושבח בתקשורת העולמית, כמופת של חוכמה תחוקתית, מנהיגות שלטונית, חשיבה "מחוץ לקופסה", ותעוזה עממית נגד עריצות מדעית ואויבי ציבור אחרים.

(סוף יבוא).

איתמר פרת

* * *

אילן בושם

13 שירים לחדשות בן עזר

סוף אוגוסט 2021

הַיּוֹרְשִׁים

אָמַר יוֹרֵשׁ לְיוֹרֵשׁ:

אַל תִּדְאַג,

הַכֹּל מְחֻלָּק

שָׁוֶה לֹא-שָׁוֶה

שָׁוֶה בְּשָׁוֶה.

הַזָּקֵן

נִשְׁעָן עַל מַקְלוֹ

גֵּא בְּעַצְמוֹ

מְדַדֶּה וּמְדַדֶּה

(זָז וְזָז)

בְּמַקְלוֹ נֶאֱחַז

וּמְקַוֶּה לְהַגִּיעַ...

*

אָנִי עוֹבֵר

לְיַד הַגָּדֵר

שֶׁיָּשַׁבְתִּי עָלֶיהָ

בְּיַלְדוּתִי.

הִיא הֲרוּסָה

וַאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ.

*

הָאִישׁ הַמְּנֻמָּס

קִוָּה לִ"פְרָס":

לִסְלוֹל מְסִלּוֹת אֶל לִבָּהּ,

בְּפָתְחוֹ אֶת הַדֶּלֶת

שֶׁתִּכָּנֵס לְפָנָיו.

עִם הַזְּמַן

אֵלִי אֵלִי

עַל מָה עֲזַבְתָּנִי,

זָעַק הָאִישׁ בְּלִבּוֹ

כְּשֶׁעָלָה עַל אֵשֶׁת חֵיקוֹ

בְּלֹא חֵשֶׁק.

*

זֶה מְתַסְכֵּל

חָשַׁב הָאִישׁ

הַמִּתְבַּגֵּר

עַל הַצְּעִירָה

שֶׁעָבְרָה עַל פָּנָיו,

הִיא לֹא חוֹשֶׁבֶת

אֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל (עָלַי).

זוּג בְּבֵית קָפֶה

חָשְׁבָה הָאִשָּׁה:

כְּשֶׁנָּקוּם וְנַעֲזוֹב

אֶת הַמִּתְחָם

אֶטְעַם

עַד כָּמָּה הוּא

יִנְעָם

לְחִכִּי וּלְחֵיקִי.

*

אִישׁ תַּם

וְיוֹשֵׁב אוֹהָלִים הָיָה,

לֹא נִדְרָשׁ הַרְבֵּה

כְּדֵי לְרַצּוֹתוֹ;

דַּי הָיָה בְּעָמְדָּה מוּלוֹ

כְּדֵי לְהַעֲמִיד לוֹ.

בַּמִּטָּה

עוֹר הָאִשָּׁה מָתוּחַ כְּתוֹף

אֶצְבְּעוֹת הָאִישׁ עָלָיו מַחְלִיקוֹת,

הָאִשָּׁה מַשְׁמִיעָה קוֹלוֹת.

*

"יָרַדְתִּי בַּמִּשְׁקָל"

חָשַׁב הָאִישׁ

וַאֲנִי עַכְשָׁיו

מִשְׁקָל קַל

וְקַל יִהְיֶה

לָשֵׂאת אוֹתִי

בַּמִּשְׁגָּל.

בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה

מְעַנְטֶזֶת וּמְעַכֶּסֶת

הָלוֹךְ וָשׁוֹב

עַל הַמִּרְפֶּסֶת.

הָאִישׁ מַבִּיט בָּהּ

מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה

מְדַמֶּה עַצְמוֹ עָלֶיהָ

מִתַּחַת לַכֶּסֶת.

*

"אָנִי מַאֲמִין" אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ

עַל אָדָם מְסֻיָּם שֶׁשְּׁנֵיהֶם הִכִּירוּ

שֶׁהוּא אָדָם לֹא אָמִין.

"עַד כְּדֵי כָּךְ מַאֲמִין

שֶׁזֶּה אֶצְלִי כְּמוֹ דָּת,

כְּמוֹ אֵיזֶה פָנַאט."

תהה הֶחָתוּל:

מָה יֵשׁ בַּפַּח?

וְחָשַׁב – הָעִקָּר

שֶׁלֹּא לִפּוֹל בַּפַּח...

אילן בושם

* * *

ד"ר עירית מלברגר-אמינוף

נח וייס, לוחם האצ"ל הנשכח,

שנאלץ לרדת מן הארץ

סיפור הידידות האמיצה בין איש ה'הגנה' ישראל מלברגר לאיש המודיעין של האירגון הצבאי הלאומי נח וייס. המאמר מבוסס על פרק מתוך הספר האוטוביוגרפי "ילדה אחת מתל ארזה", שעומד לראות אור בחדשים הקרובים. פורסם לראשונה בגיליון החדש של רבעון "האומה".

זהו סיפורה של חברות מופלאה בין לוחם ה'הגנה' ולוחם האצ"ל בירושלים, במלחמת העצמאות, סיפור שראשיתו באביב-קיץ 1952, כאשר אני בת שבע. נח ואלישבע וייס, חברי נפש של הוריי, באים באחד הערבים לביתנו, להיפרד מאיתנו ערב נסיעתם לקנדה. הורי מתרגשים מאוד, גם אני – מסיבות אחרות. נח ואלישבע  הביאו לי במתנה, באריזת נייר מרשרשת, את הספר 'חגי', של לוין קיפניס, עם ציוריו הנפלאים של נחום גוטמן. לא הבנתי את פשר הפרידה, לא תפסתי מדוע נוסעים נח ואלישבע לקנדה, לא ידעתי איפה זה קנדה, והכל התחוור לי רק לאחר שנים רבות. במשך כל שנות מגוריהם של נח ואלישבע בקנדה ולאחר מכן בארצות-הברית, שמרו הוריי על קשר הדוק עימם. בביתנו היו תמיד גלויות, מכתבים ותמונות של נח אציל המראה, בהיר העיניים והמבט, ושל אלישבע השחרחורת היפהפייה. כשנולד בנם צביקה, התמלא ביתנו בתמונות של הרך הנולד, אחר כך של הילד הקטן היפה שדמה לאימו אלישבע. כל זאת עד לאותו יום בו נודע לי כי נח וייס הלך לעולמו.

אני חושבת שהיתה זו מודעה בעיתון שצדה את עיני. נח וייס נפטר חודש לאחר מלחמת ששת הימים ב-5.7.1967. בן 53 היה במותו. גופתו הוטסה לירושלים, והלווייתו יצאה ממגרש הרוסים, מרחבת בית החולים הצבאי 'אביחיל', מקום שירותו של אבי (חובש קרבי ואח ראשי בבית החולים הצבאי – אביחיל) בעת המלחמה. בעלי אהרן אמינוף ואני השתחררנו ממילואים ימים מספר קודם לכן ובאנו ללוויה של נח וייס, חברו האהוב של אבא שלי. הוריי לא היו באותה עת בארץ. את ההספד על נח נשא אחד מוותיקי האצ"ל (איני זוכרת את שמו), את מיטתו נשאו ותיקי האצ"ל: מנחם בגין, יעקב מרידור, חיים קורפו, גרשון אברמוביץ ואחרים. את כולם היכרנו אישית בשל השתייכותו של אהרן לקבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, בה שיחק במשך 19 שנים כחלוץ מרכזי. לא הבנתי מה עושים כל גדולי תנועת החירות והאצ"ל בלוויה של נח – חברו היקר של אבא שלי. שאלתי את אהרן האם הוא מבין ויודע מה עושים כל החירות'ניקים בלוויה הזו, אבל גם אהרן לא הבין את הקשר.

ימים של שנאות וקנאות

כאשר הגענו למחרת בערב לבית אימה של אלישבע – הגב' מחבוב-חובב, ב'שבעה', שאלתי את אלישבע לפשר העניין.

"אינך יודעת מה הקשר?" ענתה לי בתמיהה.

"לא!" אמרתי, "איני יודעת!"

"אינך יודעת שנח היה מלוחמי האצ"ל בירושלים ואחד המפקדים של המחתרת בעיר?" שאלה בתמיהה מהולה במעט אכזבה, על בורותי בעניין.

  "לא!" אמרתי, "לא ייתכן! מעודי לא שמעתי זאת, איך ייתכן הדבר? הרי אבא שלי היה איש ה'הגנה' בכל רמ"ח איבריו ואיך היה חברו של איש האצ"ל באותם ימים אדומים? ימים של שנאות וקנאות ודמים?!"

"כן," אמרה אלישבע, "הם ניצבו משני עברי המתרס, אבל שמרו על חברותם  כעל בבת עינם כל השנים וחיבקו זה את זה ללא חיץ או גדר ביניהם. זו היתה חברות אמת! הם היו אנשים גדולים!"

נח וייס ואבי, ישראל מלברגר, היו חברים בנפש. נח היה צעיר מאבי בחמש שנים. אבי עלה מפולין ונח עלה מהונגריה, שניהם בשנות השלושים של המאה שעברה. הרבה לפני המלחמה התגייסו שניהם למחתרות שפעלו למען המדינה שבדרך. אבי נשבע אמונים ל'הגנה', ונח וייס לאצ"ל. אבי היה כל שנותיו איש השירות הרפואי ב'הגנה', חובש קרבי ומפקד תחנת נפגעים. שמו ב'הגנה' היה: 'צייר הררי'. נח שירת במודיעין של האצ"ל בירושלים ושמו המחתרתי היה: 'יוחנן'.

מידע חשוב מהבר של "המלך דוד"

 לפי סיפורה של אלישבע, נח היה מבקר בקביעות בבר מלון 'המלך דוד' שם התרועע עם קצינים בריטים. הופעתו האירופית הבהירה סייעה לו להתחבב על יושבי הבר הבריטים ולאסוף מידע חשוב. זמן קצר לפני פיצוץ המלון הוברח נח מירושלים לעכו ושהה בה תקופה ממושכת, כדי למנוע כל חשד על קשר או מעורבות בפיצוץ. הקשרית שלו במפקדת האצ"ל הירושלמית הייתה אלישבע מחבוב [חובב], בת למשפחת מחבוב משכונת מחניים. אלישבע היתה האחות הבכורה. אחיה המוכרים: משה חובב וראומה אלדר ואיש הביטחון עמי חובב, מאחייניה המוכרים: גיל חובב, דפנה ארמוני ורבים אחרים.

אלישבע, הצעירה מנח באחת-עשרה שנה, נקראה במחתרת האצ"ל – 'טוליפן', ונח קרא לה 'טולי'. הם נישאו ב-1951. אבי היה מבקר לא מעט בבית משפחת מחבוב במחניים, על גבול שכונת הבוכרים, ותמיד אמר שכל הבנות במשפחה יפות, אבל לא היתה יפה כאלישבע. ב-1951 טסו שניהם נח ואבי לארה"ב, לבחון דרכים לשיפור השיווק באירגון בעלי המלאכה של ירושלים, בו היו שניהם חברים. אבי  הוכתר לימים כ"יקיר המלאכה" וזכה לאות הוקרה.

"בביתנו לא הזכיר אבא ולו במילה אחת את העובדה, שחברו הקרוב נח היה איש האצ"ל, ומעודי לא שמעתיו מדבר על כך או מבקר את השתייכותו לאירגון שהיה 'אויבם' של אנשי ה'הגנה'," אמר לי אהוד, אחי הגדול. כל מי שגדל אז בארץ זוכר ויודע, כי היו אלה ימים של קיטוב ושנאה. לאחר שנסתיימה המלחמה הגיעו ימי העוינות כלפי לוחמי האצ"ל לשיאם, עד כדי כך, שרבים מהם נאלצו לעזוב את הארץ, כי נמנעה מהם האפשרות לעבוד ולהתפרנס, ביניהם אנשים דגולים שהיום מסירה החברה את הכובע בפניהם. אהרן ואני פגשנו קבוצה מהם בהיותנו בשליחות הסוכנות היהודית באוסטרליה, והתיידדנו עימם. על העוזבים את הארץ נימנו גם נח ואלישבע וייס, למודי אכזבה הן מן השלטון, ובעיקר מחבריהם למחתרת, אשר לא זכרו את נח ושכחו מקיומו.

המאבק על ההכרה בו כלוחם

נח וייס, בחור עדין, חסר מרפקים, נעזב ונשכח, ובכאב גדול עזב עם אשתו את הארץ. אחי אהוד סיפר לי, כי אבא שלנו רתח על מוסדות המדינה אשר לא השכילו לשבץ את נח בתפקיד כלשהו, לא הכירו בו כלוחם ולא נתנו לו דבר. אבל יותר מכל רתח אבי על חבריו של נח באצ"ל, אשר למרות היותו איש מודיעין ולוחם, לא קיבל דריסת רגל במשרד כלשהו ונותר מחוץ למעגל.

"כך, מתוך כעסו של אבא, וזעמו על בגידת חבריו של נח, נודע לי על השתייכותו לאצ"ל," סיפר לי אהוד. "עד אז לא ידעתי דבר."

אני, שהייתי אז קטנטונת, לא הבנתי ממילא דבר מכל אלה. שנים נמשכו קשרינו עם אלישבע האהובה לאחר מותו של נח. בשובנו משליחותנו באוסטרליה עצרנו בלוס-אנג'לס לימים אחדים. ביקרנו את אלישבע ויחד עימה בילינו יום בלתי נשכח ב'דיסני וורלד' עם שלושת ילדינו. אלישבע ביקרה אותנו פעמים אחדות בארץ, סיפרה לי על חוויותיה העצובות ותחושותיה, שלמרות השנים שחלפו, טרם פג סיפור העוינות בין אנשי ה'הגנה' והשלטון בארץ לבין יוצאי האצ"ל. היא חשה נעלבת, והדבר העציב אותי מאוד.

באחד מביקוריי במכון ז'בוטינסקי בתל אביב, בדצמבר 2016, ביקשתי מן המנכ"ל יוסי אחימאיר למצוא את שמותיהם של נח ואלישבע אהוביי מילדות, בארכיון השמות של לוחמי האצ"ל. לתדהמתי נוכחתי לדעת ששמותיהם אינם מופיעים בארכיון, או בכל רשימה שמית אחרת של לוחמי האירגון הצבאי לאומי. חיפושים רבים בעזרת המחלקה הממונה על ארכיון לוחמי האצ"ל העלו חרס. שמם לא נמצא.

ברגע זה החלטתי שלא אנוח ולא אשקוט עד אשר שמם של הזוג היקר הזה יוזכר ברשימת לוחמי האצ"ל שלחמו לחירות ישראל. הרגשתי כי תפקידי הוא 'לגאול' את שמותיהם של נח ואלישבע וייס ולהכניסם לפנתיאון לוחמי האצ"ל – שם מקומם. צחוק הגורל, חשבתי לעצמי. אני, חניכת 'השומר הצעיר', נאבקת להכניס את שמותיהם של שני לוחמי האצ"ל, שנשכחו ונזנחו על ידי חבריהם, לארכיון הלוחמים של המחתרת. הצטערתי על השנים הארוכות בהן נעדר שמם מארכיון זה ופעלתי במהירות הבזק לתקן את המעוות. הסתייעתי ביהודית חובב (גיסתה של אלישבע – אשתו של עמי), בצביקה בנם של אלישבע ונח, ובסיפוריה של אלישבע, אשר סיפרה לי בבחרותי, את אשר לא ידעתי בילדותי.

 נח ואלישבע היקרים. היום חרותים שניהם על לוח לוחמי האצ"ל, ותעודות כבוד על חברותם נמסרו על ידי לבנם צביקה שבא אליי במיוחד מארה"ב, כדי לקבל את התעודות. את הספר 'חגי' שנתנו לי כמתנת פרידה, בהיותי בת שבע, תרמתי, לאחר שנים, כמתנה למוזיאון נחום גוטמן בתל אביב, יחד עם עוד מספריו של נחום גוטמן.

צביקה בנם ואני שומרים על קשרים מעבר לים, וזיכרם של נח ואלישבע היפים והאמיצים נשמר בכבוד. אני גאה מאוד על השתדלותי, על שקדנותי לדלות כל פרט אפשרי חשוב על פעילותו של נח וגאה על ההישג שהשגתי עבור מי שהיו ראויים לכבוד הזה. 

נח וייס נולד ב-4.1.1914 בעיר מונקץ' בהונגריה. הוא למד בברטיסלבה (אז בצ'כוסלובקיה) גזרנות, ועלה ארצה ככל הנראה בשנת 1932.  בשנותיו הראשונות שהה בראש פינה ובכפר יונה, ולאחר מכן הגיע לירושלים. היה חניך בית"ר עוד מצעירותו, והצטרף לאצ"ל.  הוא שירת במודיעין של האצ"ל בירושלים שמו המחתרתי באצ"ל, "יוחנן", חרות על קברו בירושלים.

ד"ר עירית מלברגר-אמינוף

* * *

נעמן כהן

ילדים זה שמחה, ילדים זו ברכה – "אורי אקרא לו." הזכות לעשות ילד בפונדקאות, או לאמץ ילד

שרת התחבורה, מרב קסטנר-מיכאלי ילידת  1966 בת 55, עשתה לה שם כמטיפה פמיניסטית המשתמשת בלשון נקבה. היא יצאה נגד מוסד הנישואים שאותו היא רואה כ"סידור כלכלי ומעמדי ופטנט לניהול קל יותר של החברה על ידי חלוקתה, עדיין, ל'בתי אב'." היא העבירה הרצאה תחת הכותרת "ביטול הנישואין" בועידת TEDX שנערכה בישראל, בה אמרה כי מבנה המשפחתי המסורתי הוא מחולל דיכוי בסיסי. היא הצהירה כי בחרה שלא להביא ילדים.

בשנת 2017 בראיון לרשת טלוויזיה אוסטרלית אמרה מיכאלי כי התא המשפחתי הוא המקום הכי פחות בטוח לילדים, וטענה כי ילד לא צריך בהכרח לגדול אצל הוריו הביולוגיים, ושעל המדינה לקבוע קריטריונים שעל פיהם ייקבע מי יקבל את האחריות על הילד. במסגרת חגיגות שישים שנה לגל"צ אמרה כי "אימהות לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא כשיש כיבוש שמתמשך למעלה מ-40 שנה והשלטון בישראל לא עושה מאמצים לפתור אותו בדרכים אחרות."

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%91_%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%9C%D7%99#%D7%A4%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%9D

היא כמובן יצאה גם נגד הפונדקאות. בראיון למאקו (23.5.13) אמרה כי היא לא בדיוק מתלהבת מרעיון הפונדקאות: "לא בכדי חברות הפונדקאות הגדולות הן בכל מיני מקומות נכשלים בעולם בהן הנשים מוחלשות באופן דרמטי. גם במדינת ישראל מי שעושה פונדקאות זקוקה מאוד לכסף, והתמורה שנשים מקבלות עבור פונדקאות היא לדעתי ממש לא בפרופורציה למחיר שהן משלמות בגוף ובנפש על התהליך הזה."

לשאלת לימור בן-רומנו, כתבת מאקו, באשר לאנשים ולזוגות שאין להם את היכולת הפיסית להביא ילדים לעולם השיבה מיכאלי: "אני חושבת שמי שלא יכולה ללדת ונורא רוצה ילדים וילדות הדבר ההגיוני לעשות הוא לאמץ ולא ללכת לפונדקאות."

שמונה שנים עברו מאז אותו ראיון, נצטט את לשונה: "פתאום קמה אדם בבוקר הרגישה שהיא עם והתחילה ללכת." מיכאלי, מנושאות דגל הפמיניזם הישראלי – כבר פחות מודאגת מניצול הנשים, המניעים וההשלכות של הליך הפונדקאות. חברהּ לחיים, ליאור שליין, חפץ מאד בילד, והצליח להוליד ילד בעזרת תרומת ביצית, ופונדקאית, והיא החליטה להיעתר לו ולרצונו, ולאמץ את הילד.

"בפעם הראשונה שליאור אמר לי בואי נעשה ילד, הייתי בטוחה שזה פאנץ'. אחרי הכל הוא סאטיריקן, ומדובר בי, וידוע שאין לי כוונה לעשות ילדים," הסבירה מיכאלי. "כשהוא המשיך, חשבתי שהוא אומר את זה כי זאת דרך מקובלת בתרבות שלנו להגיד אני אוהב אותך. הרבה מאוד זמן חשבתי שזה יעבור. כי בעיניי, החיים שלנו באמת היו ממש נהדרים כמו שהם. אבל ככל שעבר הזמן הבנתי עד כמה הוא רוצה את זה. הסתכלתי עליו, ואהבתי אותו. ובחרתי לחיות איתו, ובחרתי ללכת איתו למסע הזה," כתבה מיכאלי. "הוא לא משנה שום דבר ממה שאני חושבת על אי השוויון שהופך את האימהות לעול על נשים, הוא לא משנה את דעתי לגבי העובדה שאת אישה מושלמת גם בלי להיות אימא. הוא הילד שלי ושל ליאור. אנחנו כל כך שמחים בו, ומאושרות להיות ההורים שלו. זה סיפור אהבה. עכשיו זה סיפור אהבה של שלושה. היה לנו מזל מדהים לפגוש את קלסי, בחורה אמריקנית מהממת, שרצתה לעזור למי שנמצאות במצב שלנו וגם לעזור בפרנסת המשפחה המקסימה שלה." (מיכאלי לא פרטה מאין הביצית) בזכותה, אתמול נולד אורי."

https://www.ynet.co.il/news/article/sj2km30et

אין תימה אפוא שמיד גדוד פמיניסטיות קנאיות החלו בהתקפתה, הגדיל לעשות והמשפטן החרדי, הרב דב הלברטל, יליד אורוגאווי 1956, שיצא נגדה בשצף קצף, וקרא לקחת ממנה את הילד.

"זה מקומם שמירב מיכאלי מביאה ילד. כי כל חייה היא מטיפה לכך שילד זה לא דבר טוב," כתב הלברטל, "ייתכן שבהשפעתה הרבה היא השפיעה על אלפי נשים שלא להביא ילדים לעולם. כי הרי ילד זה אפלייה נגד נשים. כי זה פוגע בקריירה. כי ילדים זה מטרד. ולפתע פתאום מתחשק לה ילד. היא מספרת סיפורים על רצונו של בן זוגה בילד, ועל אהבתה אליו. אבל כאן מתעורר קושי עקרוני וערכי גדול: איך זה שהפמיניסטית האולטימטיבית, זו שאפילו חשפה את עצמה בשידור ישיר בטלוויזיה, כורעת ברך בפני אהבתה לבעלה. האם הוא לא אוהב אותה? למה שהיא תוותר. הגיע הזמן שהגברים יכניעו את אהבתם לבנות זוגם. לשיטתה הנלוזה, הוא היה צריך לוותר על רצונו לילד למען אהבתו כלפיה. ואולי הוא לא אוהב אותה? כדאי שתחשוב על כך.

"הילד הזה הוא ספק יהודי, לכל הפחות (בהנחה סבירה ביותר שהפונדקאית לא יהודייה), ולדעת רבים הוא גוי גמור. ויש להניח שהוא יישאר כזה. אז בוודאי שאין מה לאחל מזל טוב. ובכלל, אין מה לאחל מזל טוב למסיתה ומדיחה הזו, שגורמת לפירוק משפחות. אבל בכל מקרה, את הילד הזה צריך להוציא ממירב מיכאלי. הסיבה לכך, היא שיטתה של הפמיניסטית הזו בעצמה. הרי היא הכריזה על כך, שהורים לא מוכשרים לגדל את ילדיהם, וזה עוול להשאיר ילדים אצל ההורים, והחברה צריכה להחליט באופן דמוקרטי מה לעשות עם הילדים.

"אז הנה: מירב מיכאלי היא האחרונה שבאופן דמוקרטי הייתי מפקיד אצלה ילד. כי הרי אפילו אחרי הפונדקאות, הפמיניסטית הכריזה שהיא לא חוזרת בה מכך שאינה רוצה בילד. אז איך אפשר לתת לאישה הזו לגדל ילד, כשכל חייה היא מצהירה שהיא לא רוצה ילד. היא תחתל אותו? היא תקום בלילה להרדים אותו? יש לה בכלל רגש כלפיו? יש לה בכלל רגש? הרי היא עושה הכול רק מתוך אהבתה לבן זוגה. אז את הילד הזה, הספק גוי, צריך להוציא ממנה, מהטכנוקרטית הזו, ויפה שעה אחת קודם."

https://www.inn.co.il/news/502742

אז ייאמר ברורות. אין גבול לחוצפה ולעזות המצח של הלברטל, ולפלישה שלו לתחום הפרט. זכותה המלאה של של מרב מיכאלי לאמץ ילד.  (למרות שהחוק הישראלי לא מתיר זאת לבני גילה, 55. ההפרש בין גיל הילד לגיל של כל אחד מההורים המאמצים הוא 18 שנה לפחות ואינו עולה על 43 שנה).

https://www.kolzchut.org.il/he/%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A5_%D7%99%D7%9C%D7%93_%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

זכותה לגדל ילד, ויש לברך אותה במזל טוב, והרבה נחת. לאחר הולדת אורי אי אפשר שלא להזכיר את השיר היפה והקשור להולדת אורי, עם כל ההבדלים:

     עֲקָרָה – רחל בלובשטיין

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

"אוּרִי!" –

אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

תרפ"ח [1928]

להציל את המצפון ולייבא אפגניות

אלטרואיזם צבוע הגובל בטמטום

אילן שיינפלד, סופר, משורר, ואיש יח"צ, גיי, יליד 1960, הגר בהתנחלות תובל בגליל המערבי, החליט בגיל 52 להוליד ילד מפונדקאית הודית (תרומת ביצית מאירופאית. הרי יש גבול לנאורות) והיום הוא אב חד הורי לתאומים בלונדינים.

"ההסכם שלי עם הפונדקאית בהודו," כתב שיינפלד, "לא מבוסס על ניצול הדדי, אלא על החלפה הדדית של כאב בתקווה. היא אמנם באה מקאסטה נחותה בעולם השלישי, ואני בא מן המערב הלבן. אבל היא באה ממאבקה לפרנס ולדאוג לחינוך ילדיה, ואני בא עם מצוקת הלב שלי, הכמיהה לילד, שאם לא הייתי פועל מהר, לא הייתי זוכה לממשה."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4203862,00.html

עד כאן הכל טוב ויפה ואי אפשר שלא לאחל לו אושר ונחת מהילדים, דא עקא, בדומה לגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, "הישועית", "אוהבת הזולת" (הקימה מכון בשם "זולת", גם אילן שיינפלד "אוהב" את הזולת.

"התמונות המטרידות בכל הקשור לכיבוש טליבאן את אפגניסטאן אמורים להדיר שינה מכל אדם בר דעת... אסון הומניטארי נורא, ההופך נשים שאינן נשואות מגיל 12 ואילך לקורבנות מין," כותב שיינפלד. "טליבאן הכובש ינהיג באפגניסטאן את חוקי השריעה, שלהם ולערכי החירות, השוויון והצדק אין שום דבר במשותף. (ומה עם החמאס? נ.כ.) זו הסיבה שיזמתי לפני כשבוע גילוי דעת, המופנה למדינות המערב וקורא להן להוציא רכבת אווירית להצלת נשים, אנשי תקשורת ופעילי זכויות אדם מאפגניסטאן. בהיותה חלק מגוש המערב. גם מדינת ישראל אינה יכולה להישאר שוות נפש למול המתחולל באפגניסטאן. ישראל מוכרחה להיות ראש וחלוץ בכוחות ההצלה הבינלאומיים. עליה לשלוח לאפגניסטאן מטוסי תובלה, תחת כל דגל שתבחר לעשות זאת, לקלוט לתוכם פליטים ולהביאם אל מקום מבטחים. אם חלילה תתפתח מלחמה בין ישראל לאיראן ושלוחותיה, לא נוכל לצפות להצלה ממדינות העולם אם לא ניחלץ כעת להצלה."

(אילן שיינפלד, "לעזור לאפגנים ובייחוד לאפגניות", אל-ארצ', 22.8.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10140451

לב מי לא יפעם מהלב האלטרואיסטי של שיינפלד. קיימת רק בעייה קטנה. באפגניסטן יש כעשרים מיליון נשים. איך יביאו אותם לישראל? איך בדיוק ינחתו מטוסי התובלה הישראליים באפגניסטן? מי יתיר להם לנחות? האם עשרים מיליון הגברים האפגנים יתירו סתם כך לנשים האפגניות לטוס לישראל? אולי שיינפלד ייהפך לסופרמן ויטוס ויעלה את כולן?

והיכן בדיוק ישכן שיינפלד את עשרים מיליון הנשים האפגניות? האם בגליל? האם שיינפלד מייחל לכוח עבודה זול שיטפל בילדיו כפי שהגדיר: "לא מבוסס על ניצול הדדי, אלא על החלפה הדדית של כאב בתקווה"?

מואיז בן הראש הגזען האנטי-אשכנזי מכה שנית באשכנזים

כזכור לקוראי המכתב העיתי, כבר כתבתי בעבר על הגזען האנטי-אשכנזי, האפרו-מרוקני, בן הראש, שכל מהותו היא שנאת אשכנזים.

מואיז בן הראש, יליד מרוקו (1957) זכה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית. (30 אלף שקל) בראש ועדת הפרס עמדו פרופ' גלית חזן רוקם, והחברים בה היו ד"ר ענת ויסמן והסופר מאיר שלו. על שירתו של בן הראש, כתבה הוועדה, כי היא שירה פולמוסית, פרועה ומבקשת צדק, "הנוסח השירי של בן הראש משלב הומור עצמי, רושם של דיבור ישיר, כן ובלתי מצונזר."

 עוד הוסיפו חברי הוועדה כי מואיז בן הראש "מאלץ אותנו להתמודד ללא כחל וסרק עם שאלות של זהות ושייכות, הגירה וקיפוח, הכרח ובחירה. יחד עם המשורר אנו נכנסים למלכודות שמציבה המציאות למי שנמצא כאן, כלומר למי ש'לא הולך לשום מקום.'"

לדברי השופטים הוא כותב שירה "לא נחמדה", אך הוא נמצא "ראוי לפרס למרות, ובעבור, תכונה זאת."

פרס עמיחי ניתן על ידי עיריית ירושלים ומשרד התרבות כאות הוקרה למשוררים על ספר שירים שיצא לאור בשבע השנים האחרונות או על מפעל חיים. מטרותיו של הפרס הן: שימור והפצת מורשת עמיחי, עידוד מצוינות של משוררים ישראלים ואיכות ביצירה העברית.

"המצוינות" של מואיז בן הראש, מתמקדת בשנאת אשכנזים. בשיר שכתב מקלל בן הראש את ביאליק תוך כך שהוא ממחזר את העלילה הגזענית השקרית על ביאליק לפיה הוא שנא ספרדים:

http://www.haaretz.co.il/misc/1.934678

והנה פאר יצירתו הפואטית של בן הראש: "אנעל אבוק ביאליק":

http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.1684610

אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיָאלִיק

אִנֲּעָל אַבּוּק פְּרַס בְּיָאלִיק

מִשָּׁנָה לְשָנָה זֶה נַעֲשֶׂה מַגְעִיל יוֹתֵר

הַשָּׁנָה שׁוּב זָכָה מְשׁוֹרֵר אַשְׁכְּנַזִּי

בִּפְרַס בְּיָאלִיק

שֶׁהָפַךְ לִפְרַס Bעָאלֶק

אִנֲּעָל הַ-BOOK

מַר בְּיָאלִיק

אִנֲּעָל אַבּוּק

שׁוּב גָּנְבוּ אֶת כַּסְפֵּי מִסֵּינוּ הַדַּלִּים

וְהֶעֱבִירוּ אֶת כַּסְפֵּנוּ לְאַשְׁכְּנַזִּי בֵּינוֹנִי

אִנֲּעָל אַבּוּק שׂוֹנְאֵי סְפָרַדִּים

כִּי הַעֲרָבִים מַזְכִּירִים לוֹ סְפָרַדִּים

וּמָה אִם מְשׁוֹרֵר הָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא

שׂוֹנֵא גֶּרְמָנִים כִּי הֵם מַזְכִּירִים לוֹ אַשְׁכְּנַזִּים?

הֲיִיתֶם אוֹמְרִים אִנֲּעָל אַבּוּק

בְּכָל כֹּחַ גְּרוֹנְכֶם, לֹא?

וּמָה אִם לֹא אָמַר? אָז לֹא אָמַר

אֲבָל עַכְשָׁיו פְּרַס בִּי-עָאלֶק

כְּבָר אוֹמֵר אֶת מַה שֶּׁהַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי

אָמַר (אָמַר אָז אָמַר, אָז מָה?)

לְאֻמִּי שֶׁל מִי? יַעְנוּ לְאֻמִּי

אִנֲּעָל הַבּוּק, אִנֲּעָל הַלּוּק

כֻּלָּה כָּתַב חֲמִשָּׁה שִׁירִים סְבִירִים

חַמְסָה חַמְסָה

וּכְבָר עָשׂוּ אוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר לְאֻמִּי.

בן הראש טוען לאיכות הפואזיה שלו כך: "וְאִם תֹּאמְרוּ קְלָלוֹת זֶה לֹא שִׁירָה / עֲלֵיכֶם מוּטֶלֶת הַהוֹכָחָה / אֲפִלּוּ הָיְתָה כָּאן חֲרִיזָה."

אז הוכחתי שקללות זה לא שירה. את "השיר" כתבתי כמובן כפאראפראזה הומוריסטית אבל, הנה הוכחתי שאני יודע לקלל לא פחות ממשורר מרוקאי. ע"פ התקדים של בן הראש אני מצפה לקבל על היצירה הפואטית הזו, מרובת הקללות, את פרס עמיחי, ואולי אף את פרס ביאליק...

 נעמן כהן

אִנֲּעָל דִינָךּ מוֹאִיז בֶּן הָרֹאשׁ

אִנֲּעָל דִינָךּ מוּסָה אִבְּן רָאס, אִנֲּעָל דִינָךּ.

הַשָׁנָה שׁוּב זָכַה מְשׁוֹרֵר מָרוֹקָאִי בִפְרַס אַשְׁכְּנַזִי.

שׁוּב גָנְבוּ אֶת כַּסְפֵּי מִיסֵינוּ וְהֶעֱבִירוּ אֲלֵיהֶם.

אִנֲּעָל דִינָךּ שׂוֹנְאֵי אַשְׁכְּנַזִים.

כּוּס אֶמ אֶמ אֶמ אֶמָק על הַשְׁקָרִים שְׁטָפַלְתָ על בְּיָאלִיק

כְּלוֹמְנִיק, מָראֹקַאנֶער שְׁכָּמוֹךָ,

אַתָּה חִירִיק אֲפִילּוּ בִּקְלָלוֹת.

חֲתִיכָת חָרָה שְׁכָּמוֹךָ אַ-שְׁטִיקֶלֶע דְּרֶעק.

יוֹפְּטְפוֹיוֹמָט, קִיבִּינִימָט, פִּיזְדָמָטִי,

פְּשָׁקְרֶב חוֹלֵירָה יאַסְנָה,

שָׁרְמוֹטָה אִבְּן שָׁרְמוֹטָה קוּרְבֶע,

מְשׁוֹרֵר עָאלֶק...

כֻּלָּה כָּתַב דְּרֶעק,

וְּכְבָר עָשׂוּ אוֹתוֹ "מְשׁוֹרֵר פְרֶענְק".

לסיום הוסיף אהוד בן עזר הערה: " המשורר החשוב בן הראש אינו יודע כנראה שבתעתיק עברי כותבים אבוכּ ולא אבוק אבל בזכות מוצאו המיוחס נסלח לו הקול, שהרי הייחוד של העדה שלו היה נמחכּ קליל אלמלא שימרו בכּנאות, בהתנשאות ובנרגנות את הרגשת הכּיפוח שלהם מדור לדור. וזוהי קמובן הערה גזענית ברוחו של ביאליכּ."

דברים אלו הספיקו כדי לזכות אותי ואת אהוד בן עזר בשם התואר "גזען אשכנזי וצורר" באתר האנטי-אשכנזי של שאול סלע: "המאבק המזרחי –  הציונות האשכנזית אם לזונות ולתועבת הארץ."

https://shaultweig.wordpress.com/category/%d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%a8%d7%99%d7%9d/%d7%90%d7%94%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%9f-%d7%a2%d7%96%d7%a8/

(לצערי מחקו את השיר שלי, ואת שמי מהאתר בנימוק שאני "זקן לא חשוב", והשאירו רק את בן עזר, ואת משה גרנות)

שם האתר מגלם גזענות פרימיטיבית בנוסח שטירמר של יוליוס שטרייכר ששילב גזענות אנטישמיות עם רמזים מיניים. המוטו של העיתון היה האימרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!" (בגרמנית: Die Juden sind unser Unglück).

המוטו של שאול סלע הוא האשכנזים הם אסוננו. בלשונו: "הפשעים כנגדי וכנגד בני משפחתי שצרובים בתודעתי הם של אשכנזים ולא של ערבים." באתרו מרכז סלע את כל השיקוצים שבאפשר נגד האשכנזים. הרי האשכנזים הם "זונות" ו"תועבת הארץ". (הפסוק לקוח מהברית החדשה חזון יוחנן, י"ז, 5)

בדומה לערבים-המוסלמים שכל ביקורת על גזענותם גוררת תשובה שהמבקר הוא הוא הגזען, כך גם כל הגזענים האנטי-אשכנזים מכנים כל ביקורת על גזענותם - גזענות.

בדומה למסקנה ה"מדעית" אליה הגיע לפניהם היטלר שאמר "אני הומניסט אדיר" –

Ich bin so colossal human –

"היהודי לבדו אשם בכול," מסיקים בעלי פוליטיקת הזהויות האנטי-אשכנזית כי הם הומניסטים גדולים, "האשכנזים" לבדם הם האשמים בכול.

("שיח הזהויות של יהודי ערב – מגזענות אנטי- אשכנזית לאנטישמיות קלסית ולאנטי-ציונות", 17.2.2014)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

והנה אותו גזען אנטי-אשכנזי מכה בשנית סביב הפולמוס על אי הסכמת הפולנים להשיב לניצולי השואה את רכושם. היהודים האשכנזים לדבריו הם הסוחטים בתאוות בצע יהודית את הפולנים.

(האם בנימין ציפר פירסם את הדברים כתמיכה לגזענותו האנטי-אשכנזית של מעריץ נתניהו אב"ח?)

כִּמְשׁוֹרֵר יִשְׂרְאֵלִי אֲנִי בּוֹשׁ וְנִכְלָם

איגרת אל הפולנים. שיר מאת מואיז בן הראש

כִּמְשׁוֹרֵר יִשְׂרְאֵלִי אֲנִי אוֹמֵר לְמֶמְשֶׁלֶת פּוֹלִין וְלָעָם הַפּוֹלָנִי

כִּי אֲנִי בּוֹשׁ וְנִכְלָם מִן הַיַּחַס הַמַּחְפִּיר שֶׁל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל

אֶל עַמְּכֶם וְאֶל שָׂרֵיכֶם

וּמִן הָרָצוֹן לִסְחֹט מִכֶּם אֶת נִכְסֵיכֶם

קָרָאתִי אֶת מְשׁוֹרְרֵיכֶם וְאֶת סִפְרֵי הַהִיסְטוֹרְיָה

וַהֲיִיתֶם רַק שְׁנִיִּים קָרְבָּנוֹת לַטֵּרוּף הַגֶּרְמָנִי אָרִי

וְהִצַּלְתֶּם יְהוּדִים בִּמְחִיר חַיֵּיכֶם

בִּמְקוֹם זֹאת אֲנִי קוֹרֵא לְעַם הַיְּהוּדִים לְשַׁמֵּר יַחַד

אֶת מְקוֹם הַנִּסְפִּים בַּתּוֹדָעָה וּבַמַּחְשָׁבָה

מִמְּשׁוֹרְרֵיכֶם לָמַדְתִּי לִשְׂנֹא אֶת הַפָשִׁיזְם הַגִּזְעִי

וּמִן סִפְרֵי הַהִיסְטוֹרְיָה עַל מִילְיוֹנֵי הַפּוֹלָנִים שֶׁנִּסְפּוּ בַּשּׁוֹאָה

וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהוֹדִיעַ לָכֶם שֶׁאַף אִם אֲנִי לְבַדִּי כָּאן אוֹמֵר זֹאת, אָז שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁלֹּא כֻּלָּם נִטְרְפוּ בַּטֵּרוּף הַזֶּה וְלֹא כֻּלָּם בָּזוּ לָכֶם וְלַתְּמִיכָה שֶׁהוֹשַׁטְתֶּם לַיְּהוּדִים מֶשֶׁךְ מֵאוֹת שָׁנִים.

(תרבות וספרות, אל-ארצ', 27.8.21)

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/arabistit/.premium-1.10149364

הבנתם? בן הראש מומחה בשירת המשוררים הפולנים, ומהם למד "לִשְׂנֹא אֶת הַפָשִׁיזְם הַגִּזְעִי" (מוזר שלא למד זאת מהמשוררים המרוקאים-הערבים) שונא את מי? כמובן את הפשיזם הגזעי של היהודים האשכנזים ניצולי השואה מפולניה, הסוחטים את הפולנים את נכסיהם וזהבם, כמיטב המוטיבים האנטישמיים העתיקים. הוא כמובן כמרוקני אינו לוקה בכך.

האם מתוסכל בן הרא"ש מכך שבית משפט העליון פסק כי יהודי מרוקו שנשלטו על ידי משטר וישי אינם זכאים לפיצויים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים כי רוב הנזק שנגרם להם היה כלכלי, ולא בריאותי. סך הפיצויים לו הייתה מתקבלת התביעה – 400 מיליון שקלים.

https://news.walla.co.il/item/3456735

המאבק נגד הכיבוש הערבי באלג'יריה גובה קורבנות –

במי תומך העולם?

למה נרצח האמן האלג'יראי שבא לעזור לכבות שריפות?

החודש התחוללו שריפות רבות באלג'יריה, (היו באלג'יריה שהאשימו את ישראל במעשה). ג׳מאל בן איסמעיל, אמן ופעיל חברתי, ערבי, נסע לעזור בכיבוי השריפות שהשתוללו בצפון המדינה, אך הואשם שם בהצתה ונרצח. נשרף חיים באכזריות. הסיבה: הוא היה ערבי, זר באזור השבטים הבֶּרְבֶּרִים האימאזיע'יים, הנאבקים בכיבוש הערבי.

השבטים הצפוניים האלו מוגדרים כמיעוט אתני המונה כחמישה מיליון וחצי בני אדם, להם היסטוריה עקובה מדם במאבק נגד שלטונות הכיבוש של הערביים-אלג׳יראיים. עד שנות האלפיים המוקדמות נאבקו השבטים עם המשטר האלג׳יראי הערבי על הכרה בשפתם ובתרבותם האימאזיע'ית, ורק ב-2016 הכיר הפרלמנט בשפתם כשפה רשמית לצד הערבית. אך בשנת 2017 אותו פרלמנט סירב לתיקון חוקתי שהיה אמור לחייב את כל בתי הספר באלג׳יריה ללמד אימאזיע'ית, והמתחים, האיבה והאלימות התעוררו מחדש.

בינתיים עצרו השלטונות הערבים-אלג׳יראיים 36 חשודים במעורבות ברצח. כמה מהם טענו ששריפתו של ג'מאל בן איסמעיל נועדה לעורר את תשומת לבם של השלטונות למתרחש באזור השבטים. מדויק יותר לומר שהיא נועדה להתגרות בשלטונות, להכריז מלחמה עליהם, להנכיח את הקונפליקט המתמשך והעקוב מדם נגד הכיבוש הערבי-האלג׳יראי, שלמרות הכרתו הרשמית בשפה ובמורשת האימאזיע׳ית, ממשיך להדירה מהמרחב התרבותי האלג׳יראי הכללי. בני השבטים אמנם שרפו את ג'מאל, אבל בפועל הם רצו לשרוף את המשטר האלג׳יראי שממשיך לדכא אותם.

(רג'אא נאטור, "למה נרצח האמן האלג'יראי שבא לכבות שריפות?", אל-ארצ'- 26.8.21

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/arabistit/.premium-1.10149364

מטבע הדברים גברת נאטור, המגדירה עצמה פאן ערביסטית, לא מעבירה את הקונטקסט העיקרי. יש כאן מאבק לאומי נגד הכיבוש הערבי. ילידי המקום מאסו בכובשים הערבים (הגרועים בהרבה מהצרפתים) הקולוניאליסטים הערבים מנסים מאז הכיבוש הערבי למחוק את שפתם ותרבותם של העמים הכבושים בכל מקום ובמיוחד במגרב. למרבה הציניות אנשים יזדהו עם טרור ערבי אבל לא עם טרור אנטי ערבי שמטרתו סוף לכיבוש הערבי.

ואיפה כל ארגוני זכויות האדם? האם שמעתם בעולם ארגונים המוחים נגד הכיבוש הערבי? איך זה שכל כך רבים תומכים בטרור הערבי ומתנגדים לטרור הבֶּרְבֶּרִי נגד הכובשים הערבים?

בישראל שריפת יהודי מעוררת הפגנות למען השורפים

בישראל הטרור הערבי התובע כיבוש ערבי הוא ששורף. המדען, ראש סוכנות החלל הישראלית, וחתן פרס ישראל, אבא הרשטיין-אבי הר-אבן, נרצח באכזריות בשריפה ע"י אספסוף של ערבים-מוסלמים בפוגרום שעשו ביהודים בעכו במאי 2021. והנה לאחר המעשה לא יאומן, עתה אספסוף ערביי עכו מפגין למען החמאס ולמען שחרור הפורעים שנעצרו. ראו את הכרזה: "עכו לא תנטוש את בניה בבתי הכלא של הכיבוש":

https://rotter.net/forum/scoops1/712504.shtml

אחרי שקראו לחמאס להתערב לטובת עצורי הפרעות בעכו, ולפעול לשחרורם של הפורעים הערבים כתנאי להחזרת חטופי צה"ל, יצאו המוני ערבים-מוסלמים בעכו לצעדת לפידים במחאה נגד המשטרה ומדינת ישראל שמחזיקה בעצורי הלינצ', הביזה וההצתות מאירועי שומר החומות.

https://rotter.net/forum/scoops1/712491.shtml

וכמובן לא מפתיע. מי משתתף בהפגנה? היוונייה-נוצרייה שהסתערבה בכפייה בגין הכיבוש הערבי, אעידה תומא סלימאן, וכמובן איש התנועה האיסלמית-החמאס-רע"ם, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, סעיד אל חרומי.

https://rotter.net/forum/scoops1/712508.shtml

ח"כ סעיד אלחרומי מרע"מ הלך השבוע לעולמו מהתקפת לב בגיל 49. (האם נקפו ליבו מצער על מדיניותו הגזענית?) – ומיד חש נשיא המדינה, יצחק הלוי הרצוג, וספד לו: "שליח ציבור מאיר פנים ונבון שייצג נאמנה את החברה הבדואית בנגב."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=712954&forum=scoops1

הגדיל לעשות, שר החוץ, והחליף העתידי, יאיר למפל-לפיד, שהספיד את אלחרומי בסוכת האבלים: ואמר ש"נפל בקרב." 

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=713134&forum=scoops1 

מעניין לאיזה קרב התכוון יאיר למפל-לפיד?

רע"ם תולה תקוות בטליבאן

בכיר ברע"מ השותפה לממשלה הלא ציונית הראשונה בתולדות המדינה, שואב עידוד מהשתלטות הטליבאן על אפגניסטן לקראת תנופה אסלאמית עולמית, וכיבוש ישראל.

השייח' חמאד אבו דעאבס מכהן בתפקיד יושב ראש של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ויו"ר מועצת השורא של הרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ). סגנו של דעאבס כיושב ראש הפלג הוא חבר הכנסת מנסור עבאס, שהינו יו"ר מפלגת רע"מ – פירסם פוסט בספר הפנים שנשא את הכותרת "אפגניסטן: צעד גדול בדרך ארוכה," ובו הוא ניתח את השתלטות ארגון הטליבאן על אפגניסטן תוך סילוק המשטר הקודם והכוחות האמריקניים.

השיח' אבו דעאבס כותב: "אנו אופטימיים. אנו בטוחים שכל הרודנים (הלא מוסלמים נ.כ.) יעזבו במוקדם או במאוחר, שכל הכיבושים יסתלקו, שהעתיד הוא לדת (האסלאם) הזו ולאומה (האסלאמית) הזו ושהחולשה והשסע של האומה (האסלאמית) הזו הם לא יותר מאשר מצב פתולוגי שתלוי בהגמוניה המערבית. אם ההגמוניה (המערבית) הזו תיסדק, אז כל משטרי השחיתות והעריצות ייפלו בדיוק כפי שנפל המשטר האפגני-אמריקני."

https://rotter.net/forum/scoops1/713191.shtml

האם השייח מרע"ם מייחל להפלת משטר ממשלת בנט-לפיד-עבאס?

למה התכוון ערפאת?

עיתונאי בריטי-פלסטיני – עבדול ברי אטואן, מספר לאחרונה, בהקשר הפינוי מאפגניסטן: "פגשתי את עראפת בטוניסיה ביולי 1995, והוא הציע לי לצאת להליכה איתו באחת בלילה, הוא אמר לי אתה תראה את היהודים מרגישים את פלסטין כמו שעכברים מרגישים ספינה טובעת. אתה תזכה לראות את זה בזמנך."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=712728&forum=scoops1

מוחמד יאסר ערפאת כזכור הוא חתן פרס נובל לשלום "על ישראל".

האם זו גזענות או מאבק נגד הגזענות?

הטייקונים עמוס שוקן, וליאוניד בוריסוביץ נבזלין, יוצאים במאמר מערכת בעיתונם נגד מה שהם מכנים "גזענות".

"בבית הספר 'נוף ים' בהרצליה. הורי תלמידים העולים לכיתה ב' מתנגדים בתוקף להחלטה האמיצה של המנהלת, לשבץ לכיתה מחנכת ערבייה. כל זאת אף על פי שהובהר, כי תוצמד לה מורה חונכת, מורה אחרת תלמד עברית ותורה, והמורה הערבייה לא תעביר תכנים העוסקים, למשל, בחגים יהודיים.

"'זאת לא גזענות ואפלייה, זאת הבחנה מותרת,' אמר ל'הארץ' אחד ההורים. נראה, שהוא עצמו סובל מחינוך לקוי בתחום הערכים וגם בהיסטוריה למתחילים שכן טרם שמע על ביטול הדוקטרינה הגזענית 'נפרד אבל שווה' בארצות הברית. לו ולהורים אחרים ב'נוף ים' אין בעייה עם מורים ערביים, כל עוד הם רחוקים מילדיהם. ואם אין ברירה – שיתמקדו בהוראת מקצועות 'כשרים' בלבד. מתמטיקה, למשל, זה בסדר, אבל לחנך כיתה? עד כאן.

"לטענת ההורים, מינוי מחנכת ערבייה יסתור את מטרות החינוך הממלכתי כפי שהן מופיעות בחוק, ובהן 'חינוך לערכים יהודיים, ציוניים וערכי מורשת ייחודיים ברוח מגילת העצמאות.' אלא שהחוק כולל גם מטרות, הזוכות להקפדה פחותה במערכת, כגון: 'חינוך לאהבת אדם', 'לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים... וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים.' מטרות החינוך הממלכתי אף כוללות הכרת 'השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית... ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל.' הורה אחד הביע באנונימיות פחדנית דאגה מפני תסריט, שלפיו המורה לא תעמוד בצפירה ביום הזיכרון. 'יש לנו זכות לשאול אותה אם היא תעמוד דום בצפירה, או שאנחנו צריכים לחכות לצפירה כדי לדעת את זה. אם אגיד לילד שלי לעמוד (בצפירה), והוא יענה לי 'אבל המורה לא עומדת', מה אגיד לו?' תהה. הנה הצעה לאב המודאג: להגיד לילד את האמת. אם המורה לא תעמוד בצפירה, התלמידים ייחשפו לעובדה, שישראל היא מדינה מורכבת ובה דילמות אזרחיות. הם רק ירוויחו מהשיעור הזה לכל החיים. או, במילים של חוק החינוך, יחזקו את 'כוח השיפוט והביקורת, סקרנות אינטלקטואלית ומחשבה עצמאית.'

"דווקא אחרי גל האלימות הקשה, שהנכיח את הרגישות ביחסים בין יהודים לערבים במדינה, יש לשבח את המנהלת על הצעד הזה, לחזק אותה ולקוות שההורים יתפכחו."

("מאמר מערכת, זו כן גזענות", אל-ארצ'י, 26.8.21*

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.10150607

האם הורים השוללים מורה ערבייה לילדיהם עושים זאת מחמת גזענות, או זה בעצם מעשה אנטי-גזעני? שלילה של מורה ערבייה בכלל – זו כמובן גזענות, אבל מחובת ההורים לוודא שהמורה הספציפית העתידה ללמד את ילדיהם אינה גזענית בעצמה. לכן הכרחי הוא שהמורה הערבייה תצהיר בפני התלמידים את ההצהרה הבאה: "שלום ילדים, מתוך אמונה בייעודי כמורה ומחנכת אני כערבייה-מוסלמית-סונית הדוגלת בהומניזם, רואה בדברי מוחמד (המופיעים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

גזענות שאני מגנה מכל וכל."

במידה ולא תצהיר המורה הערבייה על אי גזענותה, אסור לקבלה לעבודה כי יש להילחם נגד הגזענות. (באותה מידה אסור לקבל מורה יהודייה גזענית הרואה ברצח כל הערבים מופת מוסרי)

אף הורה לא יהיה מוכן לתת למישהו הדוגל ברצח ילדיו כמופת מוסרי את החינוך של ילדיו.

שאלה נפרדת היא מה תסביר למשל המורה הערבייה לתלמידיה היהודים עת תיקח יום חופש לרגל חגיגתה את חג יום ההולדת של מוחמד, האם היא תציג את מוחמד שלכבודו היא חוגגת – כצורר, רוצח וגזען אנטישמי, כמחסל היישוב היהודי בערב, רוצח ההגברים ומוכר הנשים והילדים לעבדות ומחרים רכושם, והתובע את רציחתם כתנאי לגאולה, או תציג אותו ואת מעשיו כמופת מוסרי?

(למותר לציין כי שוקן ונבזלין צינזרו את התגובה שלי מעיתונם)

הביביפוביה עשויה להועיל. לא כל רע בא להזיק

הביקור של נפתלי בנט בבית הלבן הסתיים לבסוף (מבחינתו לפחות של בנט) בהצלחה. ג'וסף רובינט ביידן אמר: "נוודא שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני. אם המגעים הדיפלומטיים עם איראן ייכשלו, נפנה לנתיבים אחרים." (לא ברור מהם בדיוק). וכן ביידן הבטיח לממן את כיפת ברזל ולקדם קבלת ויזות. מסתבר שהביביפוביה של הנשיא ביידן יש בה בכל זאת מהחיוב. נפתלי בנט, שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע, ו"אורתודוכסי משיחי", המתנגד בריש גלי לפתרון שתי המדינות, התקבל בחמימות בוושינגטון ובניו יורק טיימס, ללא העוינות בה התקבל תמיד נתניהו. ונושא "שתי המדינות" וההתנחלויות נדחק לקרן זווית. הנה מסתבר שהעוינות כלפי נתניהו מועילה משהו למדיניות הישראלית. השאלה הגדולה האם בנט ייאלץ לשלם מאוחר יותר את המחיר, ובריבית.

נעמן כהן

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו, במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון במהלך מבצע שומר החומות. עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח של אורח המלון אבי הר אבן שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן, ועדיין לא ברור מי גרם למותו." ["הארץ" באינטרנט, 15.8]

* * *

אסתר רַאבּ

פריס בחודש מרס...

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

הסינה העכורה מוליכה ומגלגלת זרמי מים מרופשים, סחף רב של שדות-חמר רחוקים שטופי גשמים רבים.

העצים על גדותיה ערומים, גזעיהם קטיפה שחורה וענפיהם ממעל – רקמת פיליגראן מסובכת וכלה בתוך הערפל שממעל. גשם ושלג יורדים לסירוגין. "נוטרדאם" מתנוססת מנגד ומסך של ערפלים כחולים חופף עליה.

זוהי פריס – פריס כמו שהיתה תמיד. ואולם העם היושב בה (להבדיל מן "העם היושב בציון") נשתנה, למרות הוכחותיהם של כל חכמי עולם: ש"הכל שב כאן להיות כשהיה."

ולא לוחות הזיכרון הצנועים – לחללים שנפלו בכל פינת רחוב – מספרים. אלא העם היושב בפריס נשתנה. דומה הוא ליחיד, לאחד אדם, אשר דבר-מה קשה מאוד עבר עליו והוא משתדל לשוכחו ואינו יכול. העליזות נעלמה, עליזות מעודנת והומור רוחני מאוד, הוא איננו – "הלך". ובמקומו נישארה רק אדיבות קרירה. וזה לא צרפתי, כאן עברה עגלה כבדה והשאירה חריצים עמוקים בנפש העם הזה.

"אנחנו פחות ישרים כעת," – סח לי אחד פשוט, בן העם: "שיקרנו והסתרנו כל-כך הרבה מתוך הכרח, וכעת אנו עושים זאת מתוך הרגל."

לשם בעל חמש האותיות, אשר עלה לנו בדם ואש – אין מתלהבים כאן, מתייחסים בהסתייגות ולפעמים בחוסר חיבה. מי יודע, אולי שוב השיירים ההם, מישהו שנהנה כאן בזמנו מן ה"רכוש הנטוש" – אם כי על הקירות של בתי האולפנא ברובע הלאטיני, מצאתי כתוב בגיר: "לחיי היהודים" וגם זו לטובה – לפני שנים היה כתוב על קירות אלה, באותיות של קידוש לבנה: "הלאה בלום היהודי!"

אותן הכתובות הספונטאניות, שים הצעירים התוסס כאן מקציף ומטביע על הקירות, הן חשובות מאוד. הלוכסמבורג כולו מעורטל ודומה יותר ליצירה ארכיטקטונית מאשר לגן. "אין עלה על עץ", רק רשת של קווים שחורים – רקמת שורות הכלות בערפל. אין סימן לפרח. ועצי התפוז, אשר עומדים כאן תמיד בארגזים, נעלמו – ודאי מתחממים ליד איזה תנור בימי סגריר אלה.

רק בשוק הזרעים המפורסם של וילמוראן מורגש כבר האביב: ייחורים ושתילים: שושנים, תות-שדה וגפנים ארוזים ומוכנים לשתילה תוך רגבי אדמה שחורה ודשנה, עטופים בקש כתינוקות מפני הקרה, ומאות ומאות חבילות של שתילי בצל דקיקים לשתילה (ולא לאכילה...) ופקעי-ענק של הדליה הצרפתית. והתרנגולות היפהפיות מחרישות אוזניים בקרקוריהן בתוך לוליהן הארעיים. וכלים מכלים שונים לעידור ולניכוש ולדלילה. כלי-עבודה מחכים לידיים, ומספרים על כפרים שמאחורי העיר וגם על גנים שבסביבותיה. אנשים עומדים וקונים עצי תפוח ואגס, שלמים, וכפתורי פריחה בענפיהם, מעמיסים אותם על גגות מכוניותיהם הפרטיות, מטפלים בהם בדחילו, עוטפים, מכסים ומובילים לשתילה בגניהם אשר מחוץ לעיר.

הכפר הזה הפורץ העירה – מתחיל כבר בבוקר עם ספל החלב החם, אשר ניחוח-פרות עולה ממנו – אותו ניחוח ששכחנוהו זה כבר.

על שולחנות המסעדות הפשוטות עומדים צרורות "נרקיס צהוב" ו"צבעונים" ענקיים בגוני פאסטל רכים כל-כך, שאתה רוצה למששם ביד כדי להיווכח אם אמנם פרחים טבעיים הם.

זוגות הנאהבים – אותה נקודת-החן על הרקע הפריסאי האפור – נתמעטו כמדומני, והצבע המקומי החזק של הנוער הלומד – נשתחק וקיבל צורה יותר אוניברסאלית, חלקה ומשופשפה.

ואף זה אחד השינויים.

*

השיעולים הם שפה – אל תשכחי – אסור להשתעל –

שטסר הוא קצר-קומה ולכן הוא שמח להרים את מקלו גבוה גבוה –

משהו נשתנה כאן מיסודו – העליזות עוד מתפרצת לפרקים אבל אין לה אותה בהירות ובלתי-אמצעיות שהיתה לה פעם – כפי הניראה שזה ללא שוב –

הרחוב אפור כשלא היה אף פעם – הרבה לבוש מרופט – והשחור המקובל נעשה ירקרק –

המלובשות היטב הן מעטות – והמלובשות לפי האופנה האחרונה – הן יצאניות –

עדרי מכוניות – מיליוני מכוניות פולטות אדי-רעל מגרים את העיניים ונחירי האף, אדי בנזין ועשן מהבערת עלים ואשפה בגן הלוקסמבורגי –

האנשים עצבנים, עצובים – רצים, הצעירים ממש עפים – בייחוד הנערות על עקביהן הגבוהים והדקים – כולן מצפצפות בקול דק – היות נשית עד לקצה היכולת – הינה האופנה, הן מכות עפעף, עליי לא, אבל משהו שטני מרקד בסביבות הפה – הפה התמים מוכן לפלוט חרפות באמצע הרחוב – ולהתיזן ישר לפני בן-הזוג – והלה – מחייך מסתלק – איש אינו שם לב, שמים לב רק לאשה היחידה – זהו משהו שהעולם חדל לסובלו לחלוטין – אם הם בשניים הכל בסדר ולו גם רבים – אם ובתה, שתי רעות, כל זה טוב ויפה ואולם אשה יחידה – "לא בסדר", לא באמת לא בסדר –

מחר ערב סוכות אלך לי לרובע היהודים, כן, חדלתי לאהוב את הגויים, זאת אומרת הצרפתים –

עשיר הצבעים עומד ערמון כולו זוהר על רקע שחור של הבתים –

לרגליו האחו מוריק מאיר כקטיפה, ועליו זרועים עלי זהב שנשרו מן הערמון –

*

נכתב: 1952. תקופת ההתרחשות: אביב 1952. הרשימה נדפסה לראשונה: "הארץ", 29.8.1952, למעט הקטע האחרון, מהכוכבית והלאה, תוספת שנמצאה בכתב-יד, כניראה מסופה של אותה תקופת-ביקור. בחודשי מרס-ספטמבר 1952 לערך ביקרה אסתר ראב בפריס לראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה, זאת לאחר שלא ביקרה בעיר מאז שלהי שנת ה-30.

* * *

פאריס בחודש מרס, 1952.

במרס 1952 נוסעת אסתר בת ה-58 לפאריס ולווישי, שבע שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ארבע-עשרה שנים לאחר ביקורה האחרון בפאריס. בשנים אלה, שנות הצנע והקיצוב וההקצבה הסמלית של מטבע זר, נסיעות הישראלים לחו"ל הן נדירות בהשוואה לשנות ה-80 וה-90. אסתר שוהה בצרפת עד שלהי אוגוסט או ראשית ספטמבר.

אסתר מגיעה, כאמור, לפאריס במרס 1952, מבקרת בתערוכה של סוטין אצל שרפנטייה וכותבת על כך רשימה שאינה מתפרסמת. קוראת את הספר "גליגאי" לפרנסוא מוריאק ושולחת עליו ארצה רשימה המתפרסמת ב"הארץ" ב-27 ביוני. היא כותבת גם מעין רשימה מסכמת, "פאריס בחודש מרס..." שחלקה הראשון מתפרסם ב"הארץ" ב-29 באוגוסט.

ברשימה אוטוביוגראפית שהיא שולחת לראובן שהם ב-29 במרס 1972, ניכר עדיין הרושם העז שהניח על אסתר הביקור הראשון בצרפת לאחר המלחמה:

עד שקמה צרפת חדשה מיד אחרי המלחמה, קמתי ונסעתי – ו.. נדהמתי מן השינוי, מצבות-זיכרון קטנות עם לוח-אבן, כאן נפל חייל זה וזה, על הגנת פריז, וזרי-פרחים על האבן בכל פינת-רחוב, על גדות הסנה, באמצע הרחובות הראשיים, זה היה עצוב, וגם הצרפתים היו עצובים, סגורים, והמוכרת זרקה לי את העודף על הדלפק – נדהמתי ואמרתי לה: "מה קרה לכם?" והיא ענתה: "המלחמה."

העיתונים שהיו תמיד מונחים על מעקה האבן של גן ה"לוקסומבורג" נעלמו – מוכר העיתונים היה הולך לאכול ארוחת בוקר בניחותא ומשאיר עיתונים וערימות של פרנקים לעיני-כל – הקונים היו באים מניחים את הכסף ולוקחים להם עיתון – בשום מקום אחר באירופה לא ראיתי זאת – זה חסר היה לי.

משם הלכתי למספרה וספר כרגיל הוא דברן, סיפרתי לו על הרושם שלי ממוכרי העיתונים והוא ענה: "אנחנו גנבים כעת, כל ימי-המלחמה היינו מוכרחים לגנוב – וכעת זה נעשה להרגל – " ופניו נתעוותו.

ככה קילקלה לי המלחמה את העם שכל-כך חיבבתי, כל האטמוספרה השתנתה –

מילדותי אני זוכר את אסתר המתאוננת בלי סוף על מצב בריאותה ועל היותה זקוקה לריפוי, להבראה, לנסיעה למעיינות-מרפא ולבתי-החלמה. מצד שני אסתר חזקה מאוד ואף מאריכה ימים הרבה יותר משלושת אחיה. הנסיעות לחוץ-לארץ, שעליהן היא מקפידה גם בשנים הבאות, גם ככלות כמעט כוחה ואמצעיה, מחזירות אותה לימיה הגדולים, ומרפאות לא רק את גופה אלא גם את נפשה.

בשובה ארצה ב-1952 היא מביאה לנו תפוחי-עץ ענקיים שכמותם טרם ראינו. היא גם מתאוננת על הצרפתים, ובמילים יותר מפורשות מאשר ברשימתה: "פעם, כשהייתי באה לפאריס ועוברת ברחוב ושואלת על כתובת, מיד היה איזה גבר עוצר ועונה לי בנימוס ואפילו מציע ללוות אותי כדי להראות לי את הדרך, והיום – לאף אחד אין זמן לענות לך. מה שהמלחמה גרמה להם, לצרפתים! ממש השתנה האופי של העם!"

אסתר אינה משלימה עם הזדקנותה. על פי תחושתה נכונו לה נעורי נצח, ורק דורשי רעתה גורמים לה להזדקן.

[מתוך: אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש" סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. עם עובד, 1998].

* * *

עדי בן-עזר

אפרודיטה 25

רומאן

בהוצאת "אסטרולוג" 2002

פרק עשרים ואחד

כסרט, הכול בשידור איטי, כבר נקבע מראש, בלתי ניתן לשינוי

בבית קסם עסקה בהכנת פריטים יצירתיים כמו נרות, תכשיטים, וגם ציירה. היא הקפידה שבחדרה ישרור סדר, ונתנה לי במתנה חפצים כמו מעמד הקטורת הכחול העשוי חרסינה, וכל הבגדים הישנים שלה. מדי יום ראיתי שהמצב מורע. לא נכנסתי לבדוק בפרטים עד כמה, רק המשכתי לקוות לנס. הבנתי שהאופציות הולכות ופוחתות עם הניתוח החמישה-עשר, הטיפול השלושים, והניסיון המי-יודע-כמה לעוד דרך אלטרנטיבית. אנחנו מפסידים במערכה. אבל לא יכולתי לחשוב על אופציה אחרת. אמרתי לעצמי שפשוט מוכרחים למצוא את תרופת הפלא, שחייבת להימצא במקום כלשהו בעולם. עובדה שאנשים כן מבריאים מהמחלה.

ככל שהמחלה גברה והתאכזרה אליה, קסם הפכה למלאכית יותר באופייה ובהתנהגותה. כל דבר יפה נגע בנפשה עוד יותר מבעבר. כשצפינו בפרסומות, ציינה בפניי גור חתולים זעיר שבמבט תם ובכִסוי פלומתי אוורירי אכל על המרקע דבר-מה טעים.

"וַאוו, אני חושבת שכל-כך מקסים שכאשר חתולים אוכלים משהו שהם נהנים ממנו, הם עוצמים את העיניים, זה כל כך יפה!" אמרה לי בהתרגשות.

לקח לי רגעים אחדים להבין מה כוונתה. הראייה שלה הייתה כל כך שונה, כאילו זכוכית מגדלת חידדה עבורה הכול פי עשרות מונים. כשדיברנו על ההופעה של אלניס, סיפרה לי שהשירים שהכי אהבה בקונצרט היו: "אהיה טובה" ו"לא הרופא".

"אני מכירה את 'אהיה טובה', ומה זה השיר השני?" שאלתי.

"את לא מכירה?" שאלה.

"לא."

"זה הולך ככה," שרה לי בקולה היפה, שהיה עדיין צלול אך כבר רעד במקצת:

לא רוצה להיות מה שמחזיק את שברייך יחדיו

לא רוצה להיות האליל שלך

את מבינה הכן הזה גבוה ואני מפחד מגבהים

לא רוצה שיחיו דרכי

הזדמנות עקיפה

בבקשה פתחו את החלון

 Alanis Morissette, NOT THE DOCTOR

From: "Jagged Little Pill"

"לא מבינה את המשמעות של השיר הזה," אמרתי. אני לא סתומה, אבל באמת שלא הבנתי.

"מה, לא הבנת?" שאלה.

"נראה לי שב'אהיה טובה' היא אומרת שהיא יודעת שלא משנה מה יקרה לה, אם היא תאבד את העושר, הבריאות וכל זה, היא עדיין תהיה בסדר."

"נכון."

"מצחיק שמישהי שיש לה הכול תגיד דבר כזה." אמרתי.

"אולי." קסם נראתה מהורהרת.

"אבל מה השיר הזה עם הרופא?"

"הוא מדבר על כך שהרופא הוא בסך-הכול בנאדם והוא ולא מוכן שיעשו ממנו אלוהים, כזה גדול מהחיים, שתולים בו את כל התקוות ושמצפים ממנו לפתור את כל התחלואים והבעיות."

"וַאוו, לא הבנתי את זה קודם."

כל-כך טיפוסי לקסם. תמיד לחשוב על הצד השני, הרגישות לזולת וההסתכלות על מצבים כעל שני הצדדים של כפות המאזניים. איך במצב שלה בחרה להזדהות דווקא עם הרופא.

במסגרת הניסיונות להתעודד, ולהפסיק לחשוב על רן באופן אובססיבי, התחלתי להקשיב לתוכנית הרדיו המפורסמת של חווה גרשווין-קרבּוֹן. כמרבית העם בישראל גם אני בעלת יצר מציצנות מפותח, ולשמוע צרות של אחרים (חולניוֹת ככל האפשר) גורם לי להרגיש טוב יותר.

אותו שבוע חזרה חווה בחוסר רגישות ובבוטות מדהימים על עצותיה לעשרות אוהבים מיוסרים שהתקשרו אליה: "אני מציעה לך לשכוח ממנו ולהמשיך עם חייך וליהנות מהם, ממנו יצאו לך רק צרות וכאבי לב. אם את רוצה להתפשר בחיים שלך ולחיות עם בן-זוג קנאי, (או בזבזן או מאכזב מבחינה רגשית) תמשיכי להיות איתו. זה קשר בעייתי. מה לעשות? תארי לעצמך שעבר עליו סמי-טריילר ואת עכשיו אלמנה צעירה וחופשייה לקשר חדש. תודה, ונעבור למאזין הבא. הלו? תשמע, הבעיה שאתה מתאר קשה וכבדה מדיי בשבילי, מה אני יכולה לעזור? זאת בעיה פסיכולוגית-פסיכיאטרית ואני רק יועצת מחווה-דעה ואין לי הסמכה טיפולית לא כפסיכולוגית ולא כפסיכיאטרית, ובלה בלה בלה בלה… ושיהיה לך כל טוב… מה? טוב, אני מוכנה לתת לך רק עצה אחת, דַמיין לעצמך שעבר עליה סמי-טריילר..."

מלבד סיפוק אתנחתה קומית, תוכנית-הרדיו האווילית לא עזרה. לראותו שוב, לדבר איתו, השתעבדתי לגעגועים רצופי צימאון ותשוקה. לא יודעת איך זה קרה, רן פשוט סירב לעזוב את המחשבות שלי.

שאלתי מאורה ספר על חשיבה חיובית שבו הוסבר כיצד לחזור על הצהרות חיוביות מדי כמה דקות. עלייך לחזור ולומר לעצמך: "לעלות את התדר, לעלות את התדר," בתקווה להחליף דפוסי חשיבה שליליים במחשבות גבוהות וחיובית. אולי מהעידן החדש תבוא הישועה. את הפרק שעסק בטלפתיה שיננתי שעות, מנסה להעביר לרן מסרים שיתקשר. שיתקשר. שיתקשר. שיתקשר כבר כוס-אמו בן-זונה שחצן מופרע ומסומם!

אחר-הצהריים יצאתי מהעבודה לקנות אוכל. "יעל," קרא קול מפינת הרחוב. רן! שוב ניצתה אש, הרגשת ההתעלות, שיכורה רק מהשהות בסביבתו. עדיין כעסתי. דמיינתי את הרגע רבות במחשבותיי, איך אתנהג כשאראה אותו, איך אגיד רק "מה נשמע" בקרירות, ואמשיך ללכת. ידעתי שהתעלמות ודחייה היו הדברים השנואים עליו ביותר, וזה באמת יפגע בו. מה חשב, שאתנהג כאילו אנחנו עדיין ידידים והכול כרגיל אחרי שזיין אותי והעיף אותי? ועוד אחרי שיחת הטלפון המכוערת הזאת...

הוא התחיל לדבר על העבודה שלו, איך הוא עובד על הפרויקט הזה, ועל הזה עם הסלבריטי הזה, ועם ההוא. מי שאל עליו בכלל? אפילו לא התעניינתי בעבודה שלו. מדוע הרגיש צורך להתפאר בפניי אם הוא לא מעוניין שאהיה חלק מחייו?

"מה קרה, למה את לא מגיבה למה שאני אומר?" טוב שהבחנת.

"אולי אני פשוט אדישה."

"קצת אדישה יותר מדיי במופגנות."

"לא מזיז לי כלום," אמרתי.

הוא המשיך לזיין את השכל עוד כמה צעדים, ואז, שנייה אחרי שהרגשתי שמחסום ההתנגדות לקסמו האישי מתחיל להתמוסס ולהיכנע, אמרתי: "טוב, אני צריכה לפנות פה."

"ביי מותק," אמר. מותק אחותך, כּוּס-...

הלכתי לגינה הציבורית בשינקין, העיקר להתרחק ממנו. צפוניים הדורים במשקפיי-שמש של דונה קארן ואוקלי שיחררו את רצועות כלביהם, אחד התיר לזאב הגרמני שלו לחרבן בחול הגן ואסף את הגללים בשקיות פלסטיק. מה יש לומר, בן-אדם. אם דתייה חבושת פאה גלגלה את הפעוטה שלה בכלוב סורגים מעץ בהיר, מעיין עגלת תינוקות מיושנת, על הבטוניאדה לעבר המשחקייה. הרגשתי סיפוק וצער. סיפוק שהתייחסתי לרן כמו לאוויר ונקמתי בו, צער על שפגעתי במי שעדיין אהבתי. איזה יָזיז אמר לי פעם שאנחנו עומדים במעגל שבו כל אחד מסתכל על גבו של זה שלפניו וכך לעולם איננו נפגשים. לפעמים נצליב מבטים אלכסוניים לאחרים במעגל, אך רק לעיתים נדירות נעמוד בדיוק זה מול זה, נכונים להחליף אהבה שווה במידות שוות. יעל האדם, האנושי והחברי, הבינה את רן, הזדהתה איתו ופִרגנה לו. יעל האישה נטרה לו עדיין טינה ונפגעה.

גם לאחר הפגישה ברחוב לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. ערגתי לנוכחותו וסלדתי ממנו. כמהה אליו חזרתי בדמיוני לדמותו ולאישיותו ממש בכפייתיות. אם יתרצה, קרוב לודאי שרגשותיי ייחלשו לפתע, ידעכו ויומרו בחוסר ביטחון, בפחד ובמחנק, או שארצה לנוס ליבשת אחרת. דיבוק? כל מחשבה שנייה על רן, כל פעם שאני נוסעת ליד דירתו, הדופק מואץ (אולי הפעם אראה אותו ואפגש איתו שוב? ואולי אני בכוונה עוברת שם?). זוג גרביי ספורט שלו נשאר אצלי. לא החזרתי לו אותן וגם לא זרקתי. הייתי זקוקה לגרבי התעמלות. בסיפוק רב גרבתי אותן כשהלכתי בבוץ ובקוצים של אדמת המושב עד שחורים צצו בבהונות וסולייתן נשחקה לגמרי.

שלוש בלילה. השקט המפחיד והאפל של המושב והחרדות לשלומה של קסם מקשים עלי להירדם. הדלקתי את המחשב, המודם צִרצר וצִקצק כשהתחברתי לאינטרנט. נכנסתי לצֵ'ט, מילאתי את פרטיי האישיים ותמצתי את זהותי הפנימית בכינוי שיחסוך את ההסבר הטרחני לשאלות: "בת כמה את?" – "מה את עושה בחיים?" – "מאיפה את?" – "איך את נראית?" – והקלדתי פשוט: "אפרודיטה 25". הלא זה ברור – אני אלילה יוונית. מקצף הגלים נולדתי אך לבסוף עונשי יהיה שירקמו נגדי מזימה שתכריח אותי להתחתן עם בן-תמותה. מגורים: יוון העתיקה. מקצוע: מיתולוגיה. מראה: מלאה במקומות הנכונים (הייתי מתה), לא מעודכנת במותגים אבל בסך הכול נראית פיגוּז. גיל: עקרונית חסרת גיל, כרגע, בגלגול הנוכחי – עשרים וחמש.

קראתי את החוקים בכניסה לחדרי-השיחה והתחלתי לשוטט. בכל חדר שבו ביקרתי קיבלתי תגובות מיידיות (מגברים בלבד, ששאלו "למה דווקא 'אפרודיטה'?"). לקח לי זמן להבין כיצד מקיימים צ'ט פרטי ופונים למישהו באופן אישי בלי שכולם יראו מה עניתי לשיחות הפרטיות שאחדים ניסו לנהל איתי. בטח לא הבינו מה הבעיה שלי. אולי חשבו שאני עוד פסיכופתית שעונה לעצמה ברשת. חוץ מאידיוט אחד שקילל והעיף אותי מהצ'ט, השאר היו חברותיים. צ'יטטתי עם בחור מתולתל ועצוב מרחובות שנפרד מחברתו, ועם ישראלי שגר בניו-יורק ועוסק במחשבים. כולם היו לפני צבא או משוחררים טריים. ניסה לצ'טט איתי בחור שהסתבר שהיה בן שבע-עשרה. לא רציתי שעוד רגע יתברר שאני מצ'טטת עם אחי הקטן, יאיר. הורדתי אותו מהצ'יטוט מהר, בלי יותר מדי הסברים. בשעות האלה של הלילה כל הבחורים ה"טובים", ה"נורמאליים", ה"שווים", ושגם מתאימים לגילי – כבר הלכו מזמן לישון עם בנות זוגם, בעוד הוורקוהוליים נמצאים בעבודתם התובענית (והבוגדניים, סביר להניח, מבלים עם המאהבת). ביקשתי מהניו-יורקי חיבוק וירטואלי והוא שלח לי אחד.

שלוש וחצי בלילה. נכנסתי לצ'ט ששודר בטלוויזיה בעיכוב רציני (כנראה בגלל צנזורה) וגם אינטראקטיבית ברדיו אזורי. לא היה לי דבר מעניין לכתוב אז הקלדתי: "אימא של קרטמן כלבה."

בו-ברגע המגיש התחיל לשדר שיר בעל שם זהה. המגיש יזם תחרות חיבור, שבה המאזינים והגולשים באתר-הבית של התחנה היו צריכים להציע שורות נוספות לאלה שסיפק. בקולו הרדיופוני המתנגן אמר שמי שיציע את השורה השווה ביותר יוכל להקדיש שיר עם אזכור שמו הווירטואלי. קיוויתי שבזכות העובדה שאני מקלידה בשיטה עיוורת, לפחות יעמוד לי יתרון המהירות. "אפרודיטה 25" כמעט זכתה, אך ברגע האחרון מישהו לקח עם שורה יותר מתוחכמת.

לא צריך אותם, נכנסתי לצ'ט-רום "לסביות".

 "רוצה ללקק לי את הדגדגן?" הקלידה מישהי מפחידה.

"למה את כזאת אגרסיבית?"

"למה את כזאת פחדנית? תאמיני לי זה טעים יותר מזין מסריח של..."

לא הטרחתי את עצמי להמשיך לקרוא את התשובה. ראיתי שאנחנו לא מתקדמות בשיחה, לא הייתה בינינו כימיה, והיא הייתה עסוקה בעיקר בצ'יטוט עם בחורות נוספות. עיצבן לגלות שישנן בחורות יותר דוחות וחסרות תרבות מרוב הגברים.

לפתע הבהבה על המסך פנייה מ"סיגל" מירושלים. כשהייתי קטנה רציתי שיקראו לי סיגל. סיפרה שהיא צעירה ממני בשנתיים, עובדת במשרד פרסום, והיא דו-מינית. למרות שהקלידה לאט מדי בשבילי, והתעייפתי מלחכות לתשובותיה, הייתה לנו כימיה מצוינת. היא הסבירה למה היא בקטע ואיך נכנסה לזה. הסיפור נשמע קצת מפוברק. חשבתי על כך שרוב הסיכויים ששמה שמשון ממן והיא נהג משאית בן ארבעים ואחת מאשדוד עם גורמטים ושיירי פיצוחים תקועים בשערות הגב והכתפיים שעושה ביד (בזמן השיחה שלנו) על יד המחשב של הילדים שכבר ישנים ואשתו השמנה כרמלה נוחרת ואולי גם מפליצה בחדר השני ורק הוא עוד לא ישן כי מחר מתחיל לעבוד במשמרת שנייה. מצד שני אולי חשבה אותו דבר עליי. היא ביקשה את מספר הטלפון שלי. נתתי לה את המספר הנייד וכתבתי שאני צריכה לזוז ועדיף שתתקשר מחר בשבע בערב. לא התחשק לי שיטרידו אותי סוטים. לֵך תדע איזה מטורפים מסתובבים בחוץ.

"בסדר, אבל זה לא נשמע טוב," הקלידה חזרה. גם לא מריח טוב, אני חושבת.

בחוץ הלילה נסוג לעבר ארצות שכנות. הציפורים החלו לצייץ, מבשרות בשירתן הערבה-לאוזן על הפצעת השמש הזוהרת, שמגלה ומלטפת לאיטה את חמוקי האדמה. כיביתי את המחשב, צנחתי על המזרן וצללתי לתוך שינה עמוקה. בחלומי התעופפתי. גם בחלומות קודמים הייתה באה לי אמונה פנימית ביכולתי לעוף. במאמציי להניע את ידיי הרזות וחסרות השרירים ולשחות באפלה, נבצר ממני להבין כיצד אני מצליחה פתאום להתרומם כנגד כוח המשיכה. מעל נוף הלילי התרוממתי, תהום עמוקה ובה אורות כרך מנצנצים נפערת ונפרסת תחתיי. הברירה: לעוף ולדאות, או לצלול מטה ולהתרסק. תחילה הצלחתי רק להתנגד לצניחה ולהתרומם מטרים ספורים מעל האדמה. אימצתי את זרועותיי ושאר גופי. ביצועיי גרועים, אך עצם הפעולה הבלתי טבעית לבני-אדם, והכוחות שהצלחתי להפעיל, הפליאו אותי. אט-אט טיפסתי מעלה, התרוממתי והשתפרתי עד שהצלחתי (אמנם, עדיין במאמץ) להמריא ולהרקיע עוּף, ממש כציפור חופשייה. השתמשתי במעוף כדי לחמוק במהירות מאנשים ומסיטואציות בלתי נעימות, ולהזהיר אחרים ממזימות שהתרקמו למטה, הייתי מודיעה או מרגלת. תיזהרו ממני. לא עשיתי זאת במופגן, כי אסור שיגלו את סוד היכולת המיוחדת שבי. לא רציתי שיפגעו בי, שיגזלו את יכולתי או שילעגו לי כ"פריק" של הטבע ויענישוני. במרומי צוק גבוה ניצב מולי אדם מבוגר. פלוני. לבוש חליפה כהה, שיערו החלק גזור בתספורת מיושנת ומוקפדת, הוא נראה כאב-הטיפוס של איש המקצוע הקונפורמיסט. אך בחסות הלילה, מר רגיל-מרובע הפגין יכולת מעוף מהממת. הוא טס וניתר בזריזות, בעוצמה ובקלות, שעליהן יכולתי רק לחלום (או קֵי, אני באמת חולמת). דומה שהמעוף מופעל אצלו לא מתנועות גופו אלא מכוח פנימי בלתי מוגדר, או כוח חיצוני שהכיר והוא מתחבר אליו כאוות נפשו.

"גם אתה יכול לעוף?" שאלתי בפליאה.

"ודאי," ענה, "חייבים לעוף בעולמנו. כמובן אסור שיראו אותך ושידעו שגם את עושה את זה. תתפלאי, כולם עושים את זה," אמר, והמשיך לזנק לחלל האוויר באופן מושלם שהמם אותי וגרם לי להרגיש "נורמאלית" בזכותו ולהפסיק להתבייש או לפחד מיכולתי. ייחלתי לפתֵח את כישוריי לדרגת הווירטואוזיות שלו, ולהשתמש בהם כדי להשיג את רצונותיי. ניסיתי לחקות אותו אבל למרות הכול, יש להודות. המעוף מעל התהומות הגבוהים בלילה עדיין נותר קצת מפחיד ומסוכן.

רק לאחר ימים גיליתי שזה כנראה אצלנו עובר בירושה במשפחה וכי חלום הַמְראה שכזה מעל גגות בתי האיכרים במושבת-ילדותה חלמה כבר לפני כמאה שנים המשוררת, אחות אביו של סבא, שגם לה היו כפות רגליים ארוכות ועדינות כשלי, ואודי אומר שעד היום מבקרי הספרות העברית לא סיימו לנתח את משמעויות החלום שלה.

*

שבועיים לאחר-מכן אחי רֵע נחת עם אשתו והילדה לביקור בארץ. מיהרתי לצאת מהעבודה ולהשתחל לתוך פקק בדרך הביתה, כדי להספיק לראותם. הייתי עייפה, רעבה ועצבנית, לא אכלתי כל היום. תדלקתי מיכל מלא ונסעתי לכיוון אלנבי. ההצהרות החיוביות מהספר של אורה ניפחו לי את השכל ולא הותירו מקום לדבר אחר. "להעלות את התדר, להעלות את הרטט. אם רוצים שאדם יצוֹר עמכם קשר, יש להפסיק לחשוב עליו. להפסיק לחשוב עליו. רן! אולי תתקשר אליי כבר?!"

התנועה ברחוב הייתה עכשיו כבדה, הייתי צריכה לבצע עיקוף מסוכן ולהשתלב בתנועה. הרגשתי שאני עומדת לעשות תאונה. חיכיתי וחיכיתי לחלון ההזדמנויות, לשווא, לא הייתה לי סבלנות. רציתי מאוד להספיק הביתה וחציתי את הנתיב בלי להסתכל על הכביש כראוי. טראח! חריקת בלמים, פח נמחץ ונוזלים נמרחים על האספלט. כסרט, הכול בשידור איטי, כבר נקבע מראש, בלתי ניתן לשינוי. כמו חור בראש הייתי צריכה את זה. ילדה אמריקאית צעירה יצאה מהרכב השני, יותר מבוהלת וחסרת-אונים ממני. גרמתי נזק לכנף ולמכסה המנוע. בדיוק חידשתי את הביטוח יום קודם. שוב לאבד הנחה ולשלם פרמיית רצח בגלל תאונה במשך שנים מעכשיו. התאונה התרחשה בדיוק מול ביתו של רן. מטומטמת ומושפלת, כל רגע יעבור מולי ויראה אותי עם אוטו מקובצָ'ץ', יושבת כמו מפגרת, ממתינה לגרר.

הרעב התגבר אך פחדתי לעזוב את המכונית ולחפש משהו לאכול, למקרה שהמחלץ בדיוק יגיע ולא אהיה שם. הגורר איחר בשלוש שעות. היו להם המון תאונות אותו ערב. כשהסיע אותי למוסך במשאיתו החבוטה, אני מרוב עצבנות לקחתי את הסיגריה המגעילה שהציע ועישנתי. בייחוד מאז שקסם חלתה יש לי שיגעונות בריאות, רוחצת בסבון אורגאני, בודקת כל נקודה ונקודה בגוף שלי אפילו עם מראה ושתי מראות, בודקת כל רכיב ברשימת תכולת המזון בחנות. מאזינה אפילו לנאדות שלי כמו שראיתי בסרט "הקיסר האחרון" איך בודקים כל בוקר את הפֶּרש המלכותי של יורש העצר. כמה עצבנית הייתי אם עישנתי, ועוד נוסף לכל "נובּלס" וירג'יניה חריפות שכאלה.

תפסתי מונית הביתה בשמונים שקל. למי יש כוח לאוטובוסים במצב הזה? אפשר להתפוצץ, מצחיק מאוד. הכבישים היו פקוקים בצורה נוראית, זחלנו רוב הדרך. מכווצת אגרופיי הייתי כבר לפקעת עצבים, כמעט בלתי ניתנת להתרה.

פרק ביניים: קסם מפנה את תשומת-לבה של יעל להילה

סתוו בדרך לירושלים. אֵם נוהגת חסרת-שקט ועצבנית. בנותיה משוחחות במושב האחורי, מתווכחות, נהנות מהמתח הקל שהפינג-פונג של שיחתן מניב. לא מזמן הגיעה הבוגרת לביקור במהלך חופשתה מלימודי התואר הראשון, תולדות האמנות ועיתונאות, בדרום-אפריקה. האב נשאר בינתיים לעבוד בחווה בקצה של אפריקה, עדיין לא חזר לארץ. האם נתונה תחת עול ההתמודדות עם שני ילדים קטנים לבד בארץ שאותה עזבה שבע שנים קודם לכן. היא מבקשת מהן להפסיק להתדיין ולהרגיז, דוחקת בנקודות תורפה בנפשן ובגאוותן ולוחצת על דוושת ההאצה במעלה התלול. מילותיה תלויות בחלל המכונית הדחוס, מעיקות ומכבידות עליו. היא שבויה בצינת הכלוב של כעסיה, והצעירות מונחות הרחק ממנה, מעבר למתרס כפוי. הצעירה אינה נשארת חייבת. היא אומרת בישירות, בכנות ובלהט בלתי-מתפשר את המילים שהבוגרת מפחדת לומר. שיפוע הכביש מתחדד, צלעות הרים מבצבצות וכובשות את פני הקרקע המופתעת. רק הבטון כאילו מרסן אותן.

האם מציעה לעצור ולהצטלם בשדה הרקפות, הפרח האהוב עליה. הבנות מסרבות בחוסר חשק. תוך שניות היא עוצרת בצד הדרך, טורקת את הדלת וצועדת נמרצות מהרכב. הגדולה פותחת את הדלת האחורית, משב קל מרפרף בקנטור צונן על פניה. המתנה בחיוך אווילי עד יעבור זעם, הן מכירות את הרוטינה. הצעירה משמיעה קריאות השתאות, מסבה את תשומת לב הבוגרת לתופעה. הגדולה שואפת את האוויר הפריך, מצרה עיניה כדי לסגל אותן לבהירות הרכה של אור הבוקר המשתפך מבעד העננים הכסופים, ונדהמת.

פוסעת הלוך-ושוב בשדה הרקפות, ממלמלת לעצמה דברים נרגזים, נראית אימן אפופה בבירור בעננה אדירה וצפופה של אור קורן. האחיות מתלהבות בחדווה על התגליות ההדדיות של פרטי החיזיון המרהיב. שאגתם הקולנית של מפלטי המכוניות החולפות על פניהן. ההדף האפוף דו-תחמוצת הפחמן שמזעזע את הרכב כאילו נמוגים, ואין דבר מלבד המראה המופלא של אימן שנגלה לעיניהן. הן מציינות זו לזו את הקוטר הענק (כמטר ושליש), דחיסות המאסה של האור והתערבלותו מעל אזור הראש כמו זרמי ערפל או עשן באולמי הופעות. הצבעים הקורנים, ורודים, סגולים. הן עולזות בקריאות התפעלות עם הזיהוי ההדדי, ולבסוף מבחינות בהבזקי נצנוצים דמויי "שלג" ורוד-לבן סטאטי, כמו במסך טלוויזיה חסר קליטה. דקה וחצי משותפת שלמה של עננת אור יציבה.

"היא מתחילה להיעלם," אומרת הבוגרת.

"כבר קשה לראות אותה," עונה הצעירה.

תוך שניות, הדבר נמוג. בפעם הראשונה והיחידה בחייה, זוכה יעל, בזכות קסם, לראות הילה אנושית במלוא הדרה. טריקת דלת רועשת, נשימה עמוקה מצוברחת, הכנסה להילוך בדממה. זר פרחים דל על המושב. שתי אחיות גדושות בהנאה פנימית משותפת, ללא מילים.

*

נהג המונית הוריד אותי מול הבית של ההורים במושב. רֵע אחי הבכור, יאיר אחי הצעיר, אבא, אימא וקסם ישבו בחוץ על המרפסת מעל הדשא הגדול כמו באיזו תמונה של אידיליה כפרית, והסתכלו לעברי. שמעתי אותם אומרים משהו אחד לשני.

"מה קרה?" שאלו אותי.

"הייתה לי תאונה," אמרתי, "שום דבר רציני, קצת נזק לפח וכמה דברים פנימיים."

"קסם אמרה שקרה לך משהו."

הסתכלתי על קסם. היא הייתה שרועה על הכיסא-נוח, ספק ישובה ספק שכובה עם מכנסי הסן-טרופז שופעות הבד שלה, כי כל בגד רגיל אחר הכאיב לה, ועדיין נראתה כל-כך טוב עם הקרחת והכול, כאילו יצאה מתצוגת אופנה של סן-לורן.

"מסכנה," היא הוציאה אנחת דאגה, פקחה עליי את עיניה הגדולות, הנהדרות, לקחה את כף ידי ושמה על לחיה הרכה. "כל כך דאגתי לך, הרגשתי שמשהו קרה לך. אימא אמרה שבטח יש לך סידורים בעיר אבל אני ידעתי."

פשוט הרסה אותי, איך שאמרה את זה ואיך שהתנהגה. במצב שלה, כשכבר בקושי יכלה ללכת, היא ישבה שם בחוץ וממש דאגה לי. היא פשוט הרסה אותי.

בקושי עצרתי את דמעותיי שלא לפרוץ בבכי עליה ועל רן ועל כפיר ועל העבודה המחורבנת ועל כל החיים הדפוקים שלי ששום דבר טוב לא קורה ואולי גם לא עתיד להתרחש בהם.

"למה כף-היד שלך לא נעשית קצת רכה יותר?" עדיין החזיקה בידי, "תפשירי קצת, תפשירי, מדוע את תמיד כל-כך מתוחה ודאגנית?"

עדי בן-עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני מתפעל מהידע של ב"צ יהושע על שבטי מרכז אסיה, ועל היהודים שחיו במחוזות אלה. קראתי את ספריו המלומדים בנדון, שבהם מסופרת גם תרומתו לעליית יהודים אלה ארצה בסכנת נפשות ממש. אם אינני טועה, פירסמתי מאמרים אלה ב"חדשות בן עזר" בזמנו. אני מצטרף בכל ליבי להערכה שלך לדניה מיכלין עמיחי על קורותיה של תקוה וינשטוק, אביה הרחוק, והכתיבה של שניהם. מור אלטשולר מפריכה את הדיבה של מג'אדלה במאמרה ב"הארץ", שהשריפה בהרי ירושלים חשפה את הנטיעה הקולוניאלית של ישראל על פני הטרסות הערביות. אין גבול לשנאה המוסלמית לעם ישראל, ואין גבול לשקרים שהם דבקים בהם.

אמש (25.8.21) צפיתי בסרט התעודה על האמן דני קרוון, סרט שהפיק ברק היימן, והסתבר מהסרט שאגו מנופח איננו מתכון לחשיפת חכמה. עובר אורח שואל את האמן מדוע בכיכר הבימה שיצר אין אף טיפת צל. קרוון התקצף עליו: כלום בכיכר נבונה ברומא, יש פרגולה? כנ"ל לגבי טרווי, או כיכר סניוריה בפירנצה? והרי מדובר באירופה שבה יש חודשים רבים שהשמש נחבאת מאחורי העננים, והקיץ דומה לאביב שלנו בלי החמסינים – איך הוא משווה לקיץ שלנו שלוהט כתנור?! המראיין שאל אותו מה הגאונות בקבוצת קקטוסים בתוך עיגול (פרויקט בבית חולים שיבא), וקרוון מנסה להסביר כי הגאונות היא בפשטות. לא השתכנעתי. אחד המיצגים שלו הוא "נתיב השלום" שבניצנה, שם יש שדרת עמודים לאורך 3 קילומטרים, מתל ניצנה ועד הגבול המצרי. על כל עמוד רשומה המילה שלום ב-88 שפות. קודם כול, צריך להיות תמים במידה פלילית ממש להאמין שהעמודים האלה יזיזו משהו בלב המוסלמים שדתם מחייבת השמדת "כופרים", אבל גם להתפלץ מהזעקה של קרוון כי השדרה צריכה להיות מבודדת לנצח נצחים, ואסור להקים בסביבה בתים, שמא חס וחלילה המקום ייהפך לתל-אביב! הוא גם מייחל שישראל תאפשר לפלסטינים לחיות בדמוקרטיה!

עד כמה יכול אדם להיות עיוור למציאות! וכי לדמוקרטיה הפלסטינים מייחלים? האם יש מדינה ערבית דמוקרטית באזור? האם טחו עיניו לראות כי כל מה שהם רוצים (במילים מכובסות) הוא להשמיד את היהודים, ובעצם כל מי שאיננו מוסלמי, שיהיה פה גן עדן כמו באפגניסטן, סוריה, עיראק, תימן, לבנון, עזה. איך אומר הפתגם היידי: "שכל איז הגוטזאך", שם בינלאומי לאמן איננו ערובה לשכל ישר.

שלך

משה גרנות

אהוד: האם שכחת כי כדי שישראלי יצליח בעולם הקולנוע, התרבות והאמנות בישראל, וגם בייצוג ובזכייה בפרסים בעולם – כדאי לו מאוד להחזיק בדעות כמו אלה של דני קרוון?

אתה ואני, למשל, לא נחשבים כי אנחנו לא משתינים על המדינה ולא מלקקים את התחת לפלסטינים. אני לא הייתי ראוי אפילו לזכות בפרס אקו"ם על מפעל חיי בספרות העברית.

* מתוך מאמר של מאיר עוזיאל "כך זה צריך להיות", על טיסתו של ראש הממשלה בנט לארה"ב, ["מעריב", יום שישי, 20.8.2021]: "יכול להיות שבעת הטיסה ייזכר בנט שהוא חייב למנוע מדינה פלסטינית בביקור הזה בארצות הברית, כמו שכותב שנים רבות כל שבוע הסופר אהוד בן עזר בכתב העת האינטרנטי שלו: "למדינה פלסטינית מפורזת לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזוינת לעולם לא תסכים ישראל."

* אם יימשך גל הרציחות בחברה הערבית בישראל, עלולה להתרחש ואולי כבר קיימת תופעת זליגה של ערבים ישראליים לגור ביישובים יהודיים כדי להיבדל מהחברה המסוכנת, החמולתית, השבטית והפלילית שלהם. או-אז עלולות לצוץ תופעות קשות כמו בעקבות ההגירה המוסלמית המאסיבית לערים הגדולות במדינות אירופה המערבית.

ערביי ישראל המפונקים, שעדיין חלקם משתעשע בכינוי עצמו "פלסטיני" – אינם מעריכים את הזכות האדירה שנפלה בחלקם לחיות כאזרחים חופשיים ובריאים בישראל, המדינה הדמוקרטית היחידה שקיימת מול כל העולם הערבי והמוסלמי.

* מוטי הרכבי: כששמעתי את ההספד ״הנוגע ללב״ של לפיד על תומך הטרור אלחרומי, הוא כמעט אמר הכול, לוחם! אמיץ, צריך ללמוד ממנו (לפיד יכול גם ללמוד מכל ילד שגמר כיתה ד') – ובכל זאת הרגשתי שחסרה מילה אחת. ותפסתי. המילה החסרה היתה שאהיד!

* רדיפת נתניהו נמשכת: "נתניהו נדרש להחזיר למדינה מתנות שקיבל בביקורים רשמיים כראש הממשלה!" ["הארץ" באינטרנט, 29.8.2021]. זאת לאחר שטרם החזיר, במצוות הפרקליטות – לבן דודו המנוח נתן מיליקובסקי, את החליפות שקיבל ממנו במתנה – וכל זמן שכל מה שמאחד ומחזיק את הקואליציה הלא-ציונית הנוכחית ומונע את התפרקותה הוא השינאה לנתניהו והפחד פן יחזור להיות ראש הממשלה. בינתיים מחלקים את עשרה מיליון החיסונים הנוספים שהוא הזמין בתקופת כהונתו, והתקשורת אינה חדלה ללקק את התחת של שישה מנדטים נפתלי בנט (המתמודד בקושי עם כל המטלות שנפלו עליו) – זאת גם כן משנאת נתניהו ומהפחד פן יחזור לראשות הממשלה.

* לוחמי טאליבן הפרימיטיביים, שבמהלך ההשתלטות על אפגניסטן שיחררו מבתי הסוהר את הטרוריסטים של דאע"ש, לא תיארו לעצמם ברוב סכלותם כי בכך הם פותחים מלחמת אזרחים בין טאליבן לדאע"ש, בהשתתפות עוד גורמים שבטיים מפורדים – על השלטון במדינה, שספק אם באנרכיה שיצרו יהיה ביכולתם לנהל אותה בלי האמריקאים ושפע הדולרים ששפכו עליה.

מומלץ מאוד, ממש חובה, לראות ביו-טיוב ולקרוא באתר את הרצאתו של ד"ר מרדכי קידר על ההתפתחויות האחרונות באפגניסטן והשלכותיהן עלינו.

* טלי גולדשטיין: "לבנון ציינה החודש שנה לפיצוץ בנמל ביירות, שבו נהרגו יותר מ-100 איש, יותר מ-6,000 נפצעו, עשרות אלפים איבדו את בתיהם וחלקים נרחבים מעיר הבירה נהרסו. הפיצוץ התרחש במחסן שהכיל 2,750 טון אמוניום חנקתי, שכנראה נרכש על ידי ארגון חיזבאללה והוחרם ב-2014 מספינה שנאלצה לעגון בנמל." ["הארץ", 27.8.21].

* ציטוט: התחדשה ה"נכבה" השקטה מרצועת עזה: מעבר רפיח נפתח. כמה עוזבים? [תמונה].

מעבר רפיח להגירת ה"פלשתינאים" החוצה – שב ונפתח בידי השלטונות המצריים, לאחר שהיה סגור כשבוע. הם סגרו אותו כצעד עונשין לחמאס, על הירי בחייל צה"ל על הגבול. [תמונות מהיום].

בכך נמשכת ה"נכבה" השקטה, שבה מאות אלפים מתושבי עזה מהגרים מן הסכסוך החוצה. החמאס מרשה יציאה של כ-400 איש בלבד ביום.

מה יש להם עוד לחפש כאן? להיהרג בסבב הלחימה הבא עבור הטליבאן המקומי, חמאס? החכמים כבר עזבו מזמן. כך היהודים חוזרים לארצם, והפלשתינאים עוזבים.

הם מוסעים לשדה התעופה בקהיר, ומשם מגורשים לטורקיה. ברור שברישומים שלהם הם ממשיכים לגור בעזה, משום שהרשות וחמאס מקבלים תקציבים מאונר"א "לפי ראש", ולכן גם אלה שהיגרו לפני ארבעים שנה – עדיין רשומים פה, מה שמטעה "דמוגרפים" תמימים, ואלה שאינם תמימים. [תמונות].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 29.8.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל