פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1682

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בתשרי תשפ"ב, 23.9.2021

עם הצרופות: 1. אילנה ליד שלט "כרם מלכה" [אימו של בני גנץ]. 2. בני ואימו ליד הבית בכפר אחים. 3 מלכה בזמן השיקום. 4. משפחת יוגב. 5. נחום גנץ מדריך במושבי הנגב בשנות החמישים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: שִׁיר לְאִישִׁי. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: סוף או סף? שירו של תומס הרדי "קיכלי באפלה" מ-1900. // אורי הייטנר: צרור הערות 22.9.21. // דורון גולדברג: תגובה. // עדינה בר-אל: כוחה של אישה. מלכה גנץ. // צבי י' כסה: העקידה – להקריב או להקדיש חיים? // יוסף אורן: נס התרחש לסמי ברדוגו ברומאן "חמור". // ד"ר ארנה גולן:  מיניות נשית מרוסנת. על השיר "סליחות" מאת לאה גולדברג. // יעקב זמיר: ימי הקורונה שעדיין לא תמו. התמונה מרחוב העמק. // משה גרנות: בין כרוניקה לבדיון, על ספרו של אהוד בן עזר "המושבה שלי". // אסתר רַאבּ: צפצפה. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק עשרים ותשעה: בליל החתונה עם פרלה, יוסקה שם דבוֹרים על הזין. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה

שִׁיר לְאִישִׁי

אַתָּה שׁוֹמֵר רֹאשִׁי

הַנִּצָּב לִמְרַאֲשׁוֹתַי

הָאָסִיר, הָאָסִיר  –

בִּנְחֻשְׁתֵּי-הַנֶּצַח

הַדְרָן לְךָ!

אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ עָלַי

כְּעַל אַלְמֹג  –

תַּת-מֵימִי

וּבָנִיתָ חוֹמָה  –

סְבִיבִי

וּבְתוֹךְ הַחוֹמָה  –

בַּיִת

אַתָּה אִישִׁי

נָתַתָּ לְכָל פֶּקַע  –

שֶׁבִּי  –

לְהַבְשִׁיל

וּלִגְדֹּל בִּפְרָאוּתוֹ

וְרַק יַלְדֵי-בְּשָׂרְךָ

לֹא גִדַּלְתִּי

וּתְמוּרָה לֹא הָיְתָה לְךָ מִמֶּנִּי

רַק נַפְשִׁי הִצְטַלְּלָה

בְּצֵל-עֲנָפֶיךָ הָעַבֻתִּים

הַמְּגִנִּים  –

חוֹמָה הָיִיתָ לִי

וּתְמוּרָתְךָ סְבַךְ-הַפֶּלֶא

הַמְּזַמֵּר בֶּחָלָל  –

–  עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ

1981-1977

[מתוך העיזבון]

אהוד: השיר מכוּון כנראה לבעלה הראשון, שהיה גם בן-דודתה, יצחק איזאק גרין. אימו טובה לבית ראב היתה אחות אביה של אסתר, יהודה.

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב

עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב

וגם לא נותר בישראל מוסף ספרותי רציני שיזכיר את מלאת 40 שנה למותה

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

סוף או סף?

שירו של תומס הרדי "קיכלי באפלה" מ-1900

שנות מִפנה המאה (Fin de siècle)  התאפיינו בהִלכי-רוח אפּוֹקליפטיים שניבאו את סוף העולם. תומס הרדי נחשב הראשון בין אותם סופרים כותבי אנגלית –  אנגלים או אמריקנים –  שהתמודדו עם תחושת השיממון והמבוכה  של האדם העירוני, האנטי-הֶרואי, בתקופה המודרנית, שבָּהּ אבדו לאדם  כוכב הצפון, המצפֵּן והמצפּוּן. הצורות הפורמליות של  שירתו מגלות אמנם שרידים של שמרנות ויקטוריאנית, אך הנושאים מודרניים בתכלית. מה שכָּתב ת"ס אליוט ב"ארץ השממה" (Wasteland) בלשון חסרת גבולות ומגבלות, כתב תומס הרדי בשירים חרוזים ושקולים, הנושאים את הֵדָיו של של העולם הישָׁן.

 The Darkling Thrush

Thomas Hardy 

I leant upon a coppice gate

      When Frost was spectre-grey,

And Winter's dregs made desolate

      The weakening eye of day.

The tangled bine-stems scored the sky

      Like strings of broken lyres,

And all mankind that haunted nigh

      Had sought their household fires.

The land's sharp features seemed to be

      The Century's corpse outleant,

His crypt the cloudy canopy,

      The wind his death-lament.

The ancient pulse of germ and birth

      Was shrunken hard and dry,

And every spirit upon earth

      Seemed fervourless as I.

At once a voice arose among

      The bleak twigs overhead

In a full-hearted evensong

      Of joy illimited;

An aged thrush, frail, gaunt, and small,

      In blast-beruffled plume,

Had chosen thus to fling his soul

      Upon the growing gloom.

So little cause for carolings

      Of such ecstatic sound

Was written on terrestrial things

      Afar or nigh around,

That I could think there trembled through

      His happy good-night air

Some blessed Hope, whereof he knew

      And I was unaware.

קיכלי באפלה

תומס הרדי

נִשְׁעַנְתִּי עַל גְּדֵרוֹ שֶׁל גַּן

הַכְּפוֹר אָפֹר כָּעֶשֶׁת,

שְׁיָרֵי מָטָר הִלְּכוּ תּוּגָה

עַל עֵין חַמָּה נִגְרֶשֶׁת.

שְׁמֵי עָל חֹרְצוּ בִּסְבַךְ זְרָדִים

כְּמֵיתָרִים הֻתָּרוּ

בְּצַד הָאָח שֶׁבַּבָּתִּים

הַכֹּל קִרְבַת אָח תָּרוּ.

אַרְצִי – דּוֹמֶה גֵּוָהּ הַדַּל

לְגוּף מֵאָה חוֹלֶפֶת,

סִתְרָהּ – חֻפַּת עָבִים מֵעָל,

רוּחָהּ – קִינַת הָאֵבֶל.

מַחֲזוֹר הַזֶּרַע הַקָּמֵל

עֻלְפֶּה, יָבֵשׁ מֵעֹנִי,

וְכָל אָדָם עֲלֵי תֵּבֵל

נִרְאָה נוֹאָשׁ כָּמוֹנִי.

בְּבַת אַחַת בָּקַע מִתּוֹךְ

עֵצִים דֵּהֵי עָנָף

שִׁיר שֶׁל עַרְבִית, כֻּלּוֹ מָתֹק,

שֶׁל בַּעֲלֵי כָּנָף:

קִיכְלִי זָקֵן שֶׁלְּרֹאשׁוֹ

צִיצָה פְּרוּעָה מִסַּעַר,

בָּחַר לִשְׁפֹּךְ הֶגְיוֹן נַפְשׁוֹ

עַל מֶרְחֲבֵי הַצַּעַר.

פָּצַח בְּשִׁיר בְּלֹא עִלָּה

בְּמַנְגִּינָה נִלְהֶבֶת,

עַל עִנְיָנִים שֶׁבְּעַלְמָא,

בְּאֵין אֹזֶן קַשֶּׁבֶת.

דּוֹמֶה שָׁמַעְתִּי בְּכָל תֵּבָה

צְלִיל שֶׁטִּיבוֹ חִידָה

צְלִיל שֶׁל תִּקְוָה שֶׁאֶת טִיבָהּ

רַק הַקִּיכְלִי יָדַע.

מאנגלית: זיוה שמיר

בדיוק באותה שנה שבָּהּ חיבר תומס הרדי את שירו "קיכלי באפלה" – שנת 1900 – חיבר חיים נחמן ביאליק את שירו "שירה יתומה", ובה תחושה דומה ודימויים דומים. גם כותרתו הראשונה של שירו של ביאליק –  "זמיר מאוחר" – מזכירה את כותרתו של תומס הרדי.  כאן וכאן מתוארת ציפור אחת ויחידה, שנשארה מאחור בעת שאחיותיה נדדו מארצות הקור, והיא מבשרת בבדידותה את בוא עונת החורף ותחושת השיממון. כאן וכאן, העולם הטובע עד צוואר בטיט וברפש ועומס על גבו את רקב כל הדורות. האם הכיר ביאליק את יצירת תומס הרדי? האם קיבלו הרדי וביאליק את השראתם ממקור שלישי שעדיין לא נחשפה זהותו? תיק"ו.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 22.9.21

* מה אכפת לכם? – "זכותי לא להתחסן וזה לא עניינך ולא עניין המדינה" –

שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.

נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.

אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?

אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.

* מחדל הגדר – לכידתם של ששת המחבלים שברחו מכלא "גלבוע" והסיום המוצלח של הפרשה – אסור שישכיחו מאתנו את המחדלים החמורים שהתגלו. על מחדל השב"ס דובר רבות, אך חמור לא פחות מחדל הגדר. העובדה ששני מחבלים עברו בקלות לשטחי הרש"פ אינה צריכה להפתיע, כיוון שהגדר פרוצה מאוד. מיליארדים הושקעו בגדר, אך כפי שמחבלים לא חמושים עברו בקלות ממערב למזרח, כך מחבלים חמושים וממולכדים עלולים לעבור באותה קלות ממזרח למערב.

הגדר אינה מרכיב הביטחון המרכזי למניעת פיגועים. המרכיב המרכזי הוא חופש הפעולה של כוחות הביטחון בשטחי הרש"פ והעובדה שאנו מגיעים אל המחבל לביתו ולמיטתו לפני שהוא מגיע עם חגורת נפץ לתחנה מרכזית או למסעדה. אך הגדר היא רשת ביטחון נוספת וחשובה. הגדר פרוצה מאוד, וכבר סיפרתי פעמים אחדות את הרשמים של בְּנִי בנדון מתעסוקה מבצעית לאורך הגדר. חייבים להשקיע בסתימת הפרצות. מוטב לעשות כן כעת ולא להמתין לפיגוע רב נפגעים.

* האסכולה השלישית – שתי אסכולות אמריקאיות למניעת התגרענותה של איראן נוסו בעשור האחרון.

אסכולת אובמה היא האסכולה הדיפלומטית. אובמה, מראשית דרכו, בחר בנתיב הדיפלומטי. הוא הצהיר שמטרת המו"מ עם איראן היא ביטול תוכנית הגרעין. במהלך המו"מ עמדתו נשחקה ונשחקה מול העקשנות האיראנית, אך כיוון שהשליך את כל יהבו על המו"מ, בסופו של דבר עצם ההסכם הפך מאמצעי למטרה בפני עצמה; הסכם בכל מחיר. 

ההסכם, הסכם מינכן ב', היה חמור מאוד. משמעותו היתה הפיכתה של איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות אמריקאית ובינלאומית. התמורה עליו היתה זמן – דחיה בשנים אחדות של השלמת ההתגרענות. לא די בכך שההסכם היה גרוע – כפי שישראל הוכיחה, האיראנים הפרו אותו מיומו הראשון. האסכולה הדיפלומטית נחלה כישלון חרוץ, ובמקום למנוע את התגרענותה של איראן – נתנה לה חסות.

האסכולה של טראמפ היא האסכולה הכלכלית. הוא פרש מן ההסכם, צעד קיצוני וחריג אך מוצדק. הצעד הביא לתגובה איראנית של האצת ההתגרענות, למרות שהיא עדיין חתומה על ההסכם עם שאר השותפות (מה שמעיד על רמת מחויבותה להסכם הנוכחי או לכל הסכם עתידי). טראמפ האמין שבאמצעות לחץ כלכלי מאסיבי הוא יביא להתקפלות איראנית. למרבה הצער, גם זה לא עבד. יתכן שאילו טראמפ נבחר בשנית, המשך הלחץ הכלכלי היה מניב תוצאות, אך אני בספק אם כך היה קורה. איראן נחושה להגיע לפצצה גרעינית, וזה יעדה המרכזי בשלושים השנים האחרונות, כיוון שלתפיסתה, באמצעות הגרעין היא תשיג את מטרותיה הדתיות, המדיניות והביטחוניות. ההנהגה האיראנית מוכנה להרעיב את תושביה, אם זה המחיר של השגת המטרה, ולכן היא לא נכנעה ללחץ. זאת ועוד, כל עוד רוסיה וסין תומכות בה, האפקטיביות של הסנקציות הכלכליות יורדת מאוד.

על העולם החופשי, ובראש ובראשונה על ישראל, להגיע להכרה שיש לאמץ אסכולה אחרת – האסכולה הצבאית. הדרך היחידה לסכל את התגרענות איראן היא בכוח צבאי. אין שום דרך אחרת. החלטה לתקוף את איראן אינה החלטה קלה, היא תגבה מחיר כבד, אבל האלטרנטיבה, איראן גרעינית, מסוכנת לאין ערוך.

* איום אסטרטגי – לטווח הקצר, אין צורך להתרגש יותר מדי מדחיית תקציב הסיוע לישראל, למימון החימוש של כיפת ברזל. אני משוכנע שביידן ימצא את הדרך להעביר את המימון הזה בקרוב. האיום הוא לטווח הארוך והוא איום אסטרטגי – עליית כוחם של גורמים "פרוגרסיבים" רדיקליים במפלגה הדמוקרטית. על ישראל להדק ולשקם את קשריה עם המיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית, כדי לחזק את ידידותה ההיסטורית של המפלגה הדמוקרטית לישראל. התמיכה הדו-מפלגתית בישראל היא נכס אסטרטגי רב שנים, שישראל חייבת לטפח. 

* סלע קיומנו – 25 שנים מלאו למהומות מנהרת הכותל, שהחלו ב-23 בספטמבר 1996 ונמשכו ארבעה ימים. ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט, במוצאי יום הכיפורים, על פתיחת מוצא למנהרת הכותל, שיאפשר גישה חופשית, ליהודים ולא רק ליהודים, אל הנכס הלאומי, ההיסטורי, התרבותי והדתי הזה של העם היהודי. יו"ר הרשות הפלשתינאית ערפאת, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו, הורה לנתיניו לפתוח בפעולות אלימות נגד ישראל. אם עד אז הוא הסתתר מאחורי חמאס, שביצע פעולות טרור כביכול בניגוד לרצונו, והוא כביכול ניסה להילחם בטרור – הפעם הוא הסיר את המסכות והוביל בגלוי לטרור. בין השאר, הוא שיגר את ה"משטרה" הפלשתינאית, שהוקמה בידי ישראל, חומשה בידי ישראל ועד אותו יום ערכה סיורים משותפים עם כוחות מג"ב וצה"ל – להפנות את נשקה נגד חיילי צה"ל. הצעד הזה התקבל בהפתעה מוחלטת בישראל.

17 חיילי צה"ל נפלו בקרבות ובהם אל"מ נביה מרעי, סגן מפקד אוגדת עזה. גם עשרות מחבלים נהרגו. בעקבות המהומות זימן הנשיא קלינטון את נתניהו וערפאת אליו לוושינגטון. נתניהו חיבק את רב המרצחים, הרעיף עליו ידידות, חיבה וחנופה וכ"פיצוי" על פתיחת המנהרה אישר רטרואקטיבית עבודות בלתי חוקיות של הוואקף בהר הבית, שהפכו את אורוות שלמה למסגד גדול. בפגישה זו נסללה הדרך להסכם חברון (ינואר 1997). ביקורת עזה נמתחה על נתניהו בשל פתיחת המנהרה, אך היא אינה מוצדקת. צדק נתניהו כשהגדיר את מנהרת הכותל "סלע קיומנו".

ניתן היה לצפות מהאופוזיציה אז, ובראש ובראשונה משמעון פרס, לצאת בכל החריפות נגד השותף שעמו הם חתמו על הסכם אוסלו, רב המרצחים שקיבל מהם לגיטימציה, על כך שהפנה נגדנו את הנשק שבו חימשנו אותו. במקום זאת, הם תקפו בחריפות את ממשלת ישראל.  השאלה של המתנגדים בעקבות המהלך הייתה – האם פתיחת המנהרה שווה את חייהם של 17 חיילי צה"ל? זו שאלה דמגוגית, כי מה שעמד על הפרק אינו רק הצעד הספציפי של פתיחת המנהרה, אלא מימוש ריבונותה של מדינת ישראל לקבל החלטות המשרתות את האינטרס הלאומי שלה. האם קיומו של כרם שלום מצדיק 20 שנות רקטות? זה בדיוק אותו סוג של שאלה קמעונאית.

השאלות שהיו צריכות להישאל הן אחרות – איך ומדוע הופתענו מהתגובה ולא היטבנו להיערך לה? האם לא היה עלינו להבין מלכתחילה שהמשטרה הפלשתינאית אינה עמית אלא טורף? והיו מחדלים שנחקרו והביאו גם למסקנות אישיות, כמו הדחת מח"ט שכם בשל ליקויים חמורים בתפעול צה"ל במהומות. עד היום, 25 שנים לאחר מכן, מאות אלפי ישראלים ותיירים ביקרו במנהרות הכותל, והיותן פתוחות מובנת מאליה.

ההשפעה ארוכת הטווח של האירועים, היתה בעיקר על נתניהו. טראומת המנהרה הפכה אותו למנהיג הססן, מכור לשקט. עובדה זו מסבירה את דרכו מול איראן, את ההבלגה על טרור ההצתות, ואפילו בתוך המדינה בחוסר האונים מול הטרור החקלאי, ואובדן הריבונות בגליל, בנגב ובערים המעורבות ואפילו בבתי הכלא. רק כך אני מסביר, למשל, את ההתקפלות המבישה בפרשת המגנומטרים בהר הבית. יש לציין בהגינות, שבמב"מ נגד ההתבססות האיראנית באזור נתניהו נהג אחרת, גילה יוזמה ואקטיביזם. 

* רצח אב – משה שרת, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, ראש הממשלה השני, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, היה ציוני דגול. הוא היה ממובילי המערכה המדינית להקמת המדינה וכל חייו היו קודש להגשמת הציונות. בנו, יעקב שרת, בן ה-94, הידרדר לאורך שנים למצב צבירה אנטי-ציוני. הוא אנטי-ציוני ואף מגדיר כך את עצמו. הוא רואה בציונות תנועה של עוול שפלשה לארץ לא לה ומצדיק את הערבים במלחמתם בציונות, החל במאורעות 1920, 1921, 1929 ואילך, עד היום. הוא נגד עלייה לארץ. הוא מטיף לירידה מהארץ. את מדינת ישראל הוא מגדיר מדינת רשע ופשע. והוא מתיימר להיות נושא הדגל של זכר אביו. כלומר, במידה רבה זה נכון, הוא הקים את העמותה להנצחתו והוציא את יומניו וכתביו לאור והנגיש אותם באינטרנט. אך עולמו הוא שנאה לכל מה שמייצגת דרכו של אביו.

בתוך הנהגת מפא"י, משה שרת היה יונה. הביטויים "ניצים" ו"יונים" היו מקובלים בשנות השישים והשבעים. בשנות הארבעים והחמישים ההגדרה הייתה "אקטיביסטים" ו"מתונים". הוא היה מהמתונים וכך הפך ליריב של בן-גוריון, האקטיביסט. אך המחלוקת היתה על הדרך להשגת המטרות הלאומיות – בשום אופן לא על המטרות עצמן. לא היתה כל מחלוקת בין בן-גוריון לשרת על המטרה המשותפת.

התיימרותו של יעקב שרת האנטי-ציוני להיות ממשיך דרכו של משה שרת הציוני, מזכירה לי את היתלותו של אברום בורג האנטי-ציוני במתינותו היחסית של יוסף בורג בתוך הציונות הדתית, כאילו הוא ממשיכו. האמת היא שבשני המקרים מדובר ברצח אב, מבחינה אידיאולוגית. רצח-אב הוא עניין לפסיכולוגים. יעקב שרת זכה, איך לא, בכתבת שער במוסף "גלריה" של "הארץ". אבל אפילו המראיין מטעם "הארץ" (!) שאל אותו בתום הריאיון האם הוא בטוח שהוא צלול.

* גזען חשוך – כיוון שיעקב שרת נגד מדינת ישראל ובעד אויביה, מן הסתם מדובר בהומניסט דגול וליברל נאור. כך הוא גם רואה את עצמו. אבל האמת היא שאין הוא אלא גזען חשוך. הנה כמה מפניניו, בראיון ל"גלריה":

על עדות המזרח – על השאלה מה השתבש בדרך (כלומר מה גרם לכך שישראל מדינה לא מוסרית וכו' וכו'), הוא השיב: "לעם היהודי היו שני אויבים גדולים, היטלר וסטלין, התליינים של התרבות היהודית שרוקנו והרסו אותה – בפולין ובברית המועצות. אלה שתכננו את המדינה כיוונו בראש ובראשונה לשבט היהודי הזה. השואה של היטלר והג'נוסייד הרוחני של סטלין שינו לגמרי את המבנה וההרכב הדמוגרפי של ישראל. רק אחרי שהתברר שאלה שהיו צריכים לבוא אינם, באו יהודים אחרים. אני לא מזלזל בהם. מבחינה יהודית הם יהודים כמוני וכמוך, אבל הרקע שלהם היה שונה. הם גדלו בארצות מוסלמיות, באו מרקע של דת, חמולות והערצת האב. אנשים כאלה נכנסו עכשיו לארץ, וזה שינה את המצב וגורם עד היום בעיות וזעזועים."

על העולים מחבר המדינות – "העלייה הרוסית איכזבה אותי קשות. האנשים שרציתי כל כך שיבואו לפה התגלו לבסוף כימנים ולאומנים – תוצאה של שנים שחיו כחצי-מתבוללים שהיו צריכים להסתיר את מוצאם. כעת הם פנו לצד הכי פנטי וקיצוני. לקחתי חלק בהבאתם של האויבים שלי. אביגדור ליברמן הוא מתנחל. מבחינה פוליטית הוא אוייב שלי."

ומה מאכזב אותו? "אני מאוכזב מהפרצוף ומהצביון של המדינה. כשאני רואה ראש ממשלה עם כיפה על הראש זה לא טוב לי. זה לא ישראל שהייתי רוצה לראות."

בקיצור, הוא לא מחבב במיוחד יהודים.

* קול דמי אחיך – בראיון לרשת ב' סיפרה ללי שמר, ששלומית מהשיר "שלומית בונה סוכה", בת של חברים של אימהּ, נעמי שמר, כותבת השיר, חיה כבר שנים רבות בברלין. ונחמץ ליבי. קודם כל מכך שירדה מן הארץ ושנית מכך שמכל העולם – דווקא לברלין. ונזכרתי בשירו של אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, "ברלין":

למה לא ברלין בעצם

למה לא ברלין?

חודש חודשיים מתרגלים לגרמנית

ומתחילים להעריך את התרבות

ת׳חשמלית שמגיעה אליך פונקט על הדקה.

---

בשדרה הרחבה רוחות שינוי ואהבה

ומתוך האדמה קול דמי אחיך מספרים לך

בלי מילים

על השדים של ברלין.

* מה רוצים מהנהג? – אני לא מבין מה רוצים מערן אזולאי, הנהג שדרס למוות את ברק חורי. הרי הוא היה שיכור. מה אתם מצפים מנהג שיכור? שלא ידרוס נער? ניסיתם אתם פעם לנהוג שיכורים? אל תדון אדם עד שתגיע למקומו.

* ביידן, לוי מאחוריך – גדעון לוי נוזף בביידן ובא-סיסי, על כך שהם מחבקים את בנט. הוא מזכיר להם, שהם מחבקים את ה"אפרטהייד".

* בכיינו-אגרסיב – צפיתי בסרטון שבו נתניהו "מחקה" את ביידן ומלבד הבושה על שהאיש הזה היה פעם ראש ממשלת ישראל, חשתי בעיקר רחמים על החמוץ הבכיין, שגזלו מידיו את הצעצוע.

* הסוציאליסטית – "ישראל היום" מדווח על כוונתה של מירי רגב להתמודד על תפקיד יו"ר ההסתדרות. אם היא תיבחר, היא תהיה הסוציאליסטית המיליטנטית ביותר שנצפתה כאן בעשורים האחרונים.

* תשובה למשה גרנות [בגיליון הקודם] – אידה נודל היתה גיבורה לאומית, אסירת ציון ולוחמת חירות. את זכויותיה אלו, גם דברי הבל שאמרה בזקנתה לא ייקחו ממנה. ולאחר מותה, כשאנו מעריכים את דמותה – נאמנים ל"אחרי מות קדושים אמור", מוטב לבור את המוץ מן התבן.

* שיעור בהיסטוריה פוסט ציונית – במאמר ל"הארץ" כינתה זהבה גלאון את ממשלת בן גוריון "משטר האופל".

* העם עם הגולן – "ידיעות אחרונות" הקדיש בגיליון החג מוסף מיוחד על שנות ה-90, במתכונת של לקסיקון. עלעלתי במוסף, לראות מה הם כתבו על "העם עם הגולן". לא עם ולא גולן. כנראה שעורכי המוסף לא היו בארץ בשנות ה-90.

* כל הכאבים מלבינים – המשורר חיים גורי נהג לומר שאילו היה פרס נובל לשׁוּרה – רחל המשוררת היתה ראויה לו על השורה " אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה" מתוך השיר "מנגד".

ערב יום כיפור הופיע מוסף מרומם-נפש ב"ידיעות אחרונות": "מאה השורות היפות במוזיקה העברית". כותבי העיתון, אמנים, נשיא המדינה וראש הממשלה בחרו את השורות האהובות עליהם מתוך הזמר העברי, והסבירו את בחירתם. ובאמת, אלו שורות קסומות, יפיפיות ומרגשות. היוצרים המצוטטים ביותר הם אלתרמן ולאה גולדברג.

איזה קיסם אני הייתי מוסיף למדורה? האמת היא שהבחירה קשה. ועל כמה מן השורות שהופיעו במוסף, אני חותם ללא היסוס. איני יודע אם זו השורה היפה ביותר בעיניי. יכול להיות שבעוד חודש אעדיף שורה אחרת ואולי לפני חודש הייתי בוחר באחרת. אבל שורה שאני אוהב מאוד מאוד היא של מאיר אריאל (שאף הוא מן המצוטטים ביותר במוסף), מתוך "באס בבלון":

כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת

ענן שחור גדול עולה במערב

אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת

לראות את עמלך נחרב.

בשיר היפה, משוחח מאיר אריאל עם החלוצים, מייסדי קיבוצו – משמרות, מצטט מפיהם מתוך ארכיון הקיבוץ, ומבטא את הערצתו אליהם, למפעל חייהם, לדבקות אין-קץ שלהם באדמה וברעיון, לצד ביקורתו עליהם, על שהפנו עורף למסורת היהודית. השיר נפתח בשורות הללו, המטיבות לתאר את הקושי שבחקלאות. עונה שלמה עובד החקלאי עבודה קשה ומפרכת ומתפלל לגשם שיבוא, אך אם הגשם מקדים בימים אחדים – הוא רואה את עמלו נחרב.

* ביד הלשון: לא בלתי נמנע – בראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופט חנן מלצר: "בארה"ב פועל פרויקט החפות, שבודק מחדש הרשעות על פי די-אן-איי ואמצעים חדישים יותר. הפרויקט איתר אנשים שהורשעו לשווא וישבו שנים רבות בכלא. בהחלט יכול להיות שגם אצלנו יש מקרים כאלה. אולי לא במספרים גדולים, אבל זה לא בלתי נמנע." מה כוונתו של השופט? האם הוא התכוון שזה "בלתי נמנע"? כלומר שבכל ההרשעות לא יכול להיות שלא תהיינה טעויות? או שזה "לא בלתי נמנע", כלומר היפוכה של המסקנה הקודמת, כלומר שזה נמנע – שיכול להיות שלא תהיינה טעויות?

אורי הייטנר

* * *

תגובה: הוויכוח המתלהט בעניין חיסוני הקורונה מושך אליו שרלטנים רבים, המעמידים פני מומחים בנושא שאינם מבינים בו דבר וחצי דבר. כזה (בעניין החיסונים) הוא אורי הייטנר, אשר הפך ברגע אחד גם למומחה מופלג בתורת החיסון והוא מרבה לתקוף בלשון בוטה ואלימה את מתנגדי החיסונים. במיוחד חביב עליו כינוי הגנאי האלים והמכוער "מכחישי קורונה" שנועד לבזותם ולסכור את פיהם.

תרכיבי החיסון החדשים של פייזר ומודרנה, נושא המחלוקת, שונים באופן מהותי מהחיסונים הקונבנציונאליים המוכרים והוויכוח סביב יעילותם לעומת סכנת תופעות הלוואי הוא ויכוח רציני ולגיטימי שצריך להתקיים בין אנשי המקצוע, בשקיפות מלאה, תוך שיתופו של הציבור הרחב כפי שנהג ה-FDA. מומלץ לקוראי המכתב העיתי להתעלם מרעשי הרקע, ולדחות בשאט נפש את הניסיונות לסתימת פיהם של סרבני החיסונים וכן את כוונות הממשלה לכפות עליהם באיומים להתחסן.

כל הרוצה ללמוד את הנושא מטובי רופאיה ומדעניה של מדינת ישראל יכול למצוא מידע נגיש, בלשון בהירה ומובנת לכל, באתר "מועצת החרום הציבורית למשבר הקורונה" –

https://pecc.org.il/

דורון גולדברג

* * *

עדינה בר-אל

כוחה של אישה, מלכה גנץ

אילנה יוגב, בת מושב כפר אחים, חיה עם משפחתה במשק שהקימו הוריה. במרוצת השנים אילנה עסקה בחינוך ובתרבות במועצה האזורית באר טוביה ובתנועת המושבים, בדגש על פיתוח קהילתי בעזרת התרבות המקומית. במהלך התמודדות במצב רפואי מאתגר, החליטה המשפחה להמשיך לפתח את המשק, שעל שטחו נטוע כרם זיתים מטופח. אילנה מספרת לעדינה בר-אל על תולדות מושב כפר אחים שמייסדיו ניצולי שואה, על חייה, ומה למדה מאימא שלה, ניצולת ברגן בלזן, על הדברים החשובים בחיים.

אתחיל בסיפור קטן עם נגיעה אישית. בעבר הייתי מורה ומחנכת בבית הספר התיכון בבאר-טוביה. באחת מאסיפות ההורים שקיימתי, נכנסו לחדרי אישה ושתי תלמידות שלי. אחת הנערות היתה אילנה, השנייה גלי. האישה היתה אימהּ של אילנה – מלכה גנץ. השלוש התיישבו מולי, האם באמצע, מימינה אילנה ומשמאלה גלי. ואז אמרה לי מלכה: "גלי גרה אצלנו. אנחנו יכולות לדבר גם על אילנה וגם על גלי." במשך הפגישה היו השלוש חייכניות ועליזות. וניכר היה הקשר הטוב בין שלושתן.

לאחר מכן הסתברה לי הסיבה למגוריה של גלי אצל משפחת גנץ. משפחתה של גלי עזבה את מושב כפר אחים, ועברה להתגורר במקום אחר. גלי לא רצתה לעזוב את המושב ואת חבריה בבית הספר, ולכן החליטה להישאר. ואז עברה לבית גנץ, והתגוררה עם אילנה חברתה הטובה באותו חדר.

הסיפור הזה גרם לי מאז ועד היום להשתאות על אישה זו, מלכה גנץ, שאימצה אל חיקה ללא כל התלבטות נערה נוספת, וגם על אילנה, הנערה הצעירה, שחלקה את חדרה עם חברתה הטובה.

לאחר שנים רבות הגעתי אל אילנה תלמידתי לשעבר, כדי לשוחח עימה על משפחתה, על חייה ועל פעילותה. למדתי בשיחתנו הארוכה, שאילנה קיבלה מאימה את הערכים שלה, את האופי החזק שלה, ולימים שאבה ממנה כוחות-על, כאשר היתה זקוקה להם באופן אישי.

קמה על רגליה בברגן-בלזן

מלכה לבית וייס נולדה בשנת 1928 בכפר קטן בהונגריה בשם מֶזוקובָצ'הָזָה. החיים בו היו צנועים, פשוטים ומאוד משפחתיים. ביתם היה בקצה הכפר, שהיה סמוך לגבול עם רומניה. בתקופת מלחמת העולם השנייה החלו להגיע אליהם אנשים מעבר לגבול, וסיפרו על המתרחש באירופה בכלל וברומניה בפרט. אבל הבית היה הונגרי פטריוטי.  ובני המשפחה, מלבד אח אחד של מלכה, לא היו ציונים. אח זה, יוסף היה שמו, רצה לעלות לארץ ישראל. אולם כאשר הוא סיפר זאת לאביו, האב סטר לו ואמר: "בהונגריה נולדת, בהונגריה תמות."

סופו של דבר, כידוע, הנאצים הגיעו גם אל ההונגרים, שגורלם היה מר כגורל שאר קהילות היהודים בארצות אחרות. ההורים למשפחת וייס ניספו בשואה, ומבין כל האחים ניספה יוסף-יושקה, שכל כך רצה לעלות לארץ ישראל...

מלכה, אימה של אילנה, היתה במחנה ההשמדה ברגן-בלזן. "כבר שם," מעידה הבת אילנה "אימא גילתה את הפן המיוחד באופייה והוא: עזרה לאחרים, נתינה ללא גבול. וזאת גם כאשר מצבה האישי היה קשה מאוד, לא פחות משל חברותיה במחנה."

בקטע מסרט נראית מלכה מספרת על אחד האירועים בברגן בלזן: שכבה לידה אישה חולה בטיפוס, אם לילדה בשם אולגה. האישה ידעה שהיא עומדת למות ואמרה: "מה יהיה על אולגה? מה יהיה על אולגה?" ומלכה, לפי עדותה, אמרה לה: "אני פה, אני אדאג לאולגה." וכך היה. היא לקחה אחריות  על הילדה לאחר מות האם, חלקה איתה את מעט המזון שקיבלו, וזאת עד השחרור.

כאשר האנגלים שחררו את המחנה, היתה מלכה בין הניצולים, ומצבה הגופני היה נורא. בגיל 17 היא שקלה 28 קילו בלבד. לימים היא סיפרה לבני משפחתה: "היו שם אסירים שנפלו ונפטרו דווקא בזמן השחרור. אבל אני אמרתי לעצמי: 'קומי!" לדברי הבת אילנה, הבחירה לקום הפכה למוטיב המרכזי בחייה: להביט על חצי הכוס המלאה ולהמשיך הלאה. וזאת משום שתמיד נתונה לאדם זכות הבחירה כיצד להתמודד עם הקושי ולהתקדם הלאה.

בדרך לארץ  – השליכו חפציהם למים

נחום גנץ, אביה של אילנה, נולד בשנת 1926 ברומניה בכפר סואטו (Suato) בחבל טרנסילבניה ברומניה. בתקופת השואה נדד עם הוריו, אחיו ואחיותיו מעיר לעיר. עם סיום המלחמה, לאחר שאביו נפטר, אימו עודדה אותו, בנה הבכור, לעלות לארץ ישראל, ואחריו יבואו שאר בני המשפחה. נחום עבר במחנות עקורים שונים באירופה, עד שהגיע לאיטליה. שם התחבר לקבוצת צעירים שקראו לעצמם "קיבוץ השבים" והתכוננו להגיע לארץ.

במקביל לנדודיו של נחום וחבריו במחנות העקורים, מלכה עברה תהליך של שיקום משמעותי בשבדיה, מדינה אשר עשתה חסד עם מאות רבות של נשים ניצולות המחנה. בסיום התהליך החליטה לעלות על אוניית המעפילים "אולואה"  ולהגיע לארץ ישראל.

ומעשה שהיה כך היה:  מלכה היתה עם חברותיה על אוניית המעפילים "אולואה" בפיקודו של לובה אליאב. (לאחר מכן, מול חופי ארץ ישראל, שמה של האונייה שונה ל"חיים ארלוזורוב"). הצפיפות היתה רבה מאוד, כמו בכל אוניות המעפילים.  יום אחד פנה אליהם לובה אליאב וסיפר להן, שיש מעפילים רבים שמצפים לעלות ארצה, אך אין מקום על האונייה. ואז, בלי להסס, השליכו הבנות את כל רכושן, שהיה במזוודות ובארגזי קרטון אל המים. ועד מהרה צפו על המים אביזרי לבוש ועוד דברים, שהיו כל רכושן עלי אדמות. המעפילים שעבורם פינו את המקום היו גברים שחיכו בנמל מֶטָפּונטו באיטליה. ביניהם היה נחום גנץ, והאהבה בין מלכה ונחום פרחה.

אולם כמו שקרה לרבים אחרים, הם גורשו על ידי האנגלים לקפריסין. הקבוצה התלבטה לגבי הזיהוי הפוליטי של חבריה, כי אז נקבעו נקודות ההתיישבות בארץ לפי השיוך הפוליטי. ובאופן מפתיע, למרות שרוב חברי הקבוצה היו מסורתיים, מ"הפועל המזרחי", הם בחרו בנקודת התיישבות שקשורה ל"תנועת המושבים", תנועה חילונית. תקופת קפריסין היתה עבורם, בעצם, תקופה של גיבוש חברתי, הכשרה לקראת הקליטה בארץ ישראל. מלכה ונחום נישאו בקפריסין בשנת 1947 ועלו יחד ארצה.

כפר-אחים

בהגיעם לארץ  בחרו במושב כפר-אחים, בדרום, סמוך לקריית מלאכי. המושב נוסד בשנת 1949 על ידי ניצולי שואה, יוצאי הונגריה, רומניה וצ'כוסלובקיה. אבל איסוף האנשים לא היה פשוט. "קבוצת השבים" כללה כעשרה זוגות, והיה צורך בשבעים-שמונים משפחות כדי להקים מושב.

מספרת אילנה: "אבי תפס יוזמה. הוא עבר בין מעברות העולים, ותלה מודעות בהונגרית על ההתיישבות החדשה. לכאורה," מוסיפה אילנה, "זה לא נשמע כל כך טוב, שהוא העדיף דוברי הונגרית. אבל צריך להבין, שהיו אלו אנשים שאיבדו את כל בני משפחותיהם, ובאופן טבעי מצאו נחמה ומקור כוח בחיים משותפים עם ניצולי שואה כמותם. אז נחשבו קרובים-רחוקים, ואפילו מכרים מהכפר או מהעיירה "משם,  כבני משפחה."

נחום גנץ שימש כמדריך ביישובי עולים, כאשר היה הוא עולה חדש עדיין בעצמו. כושר המנהיגות שלו התגלה אז ונותב למערכת המושבית והציבורית בארץ. ומלכה המשיכה בנתינה שלה, ואפילו היניקה את התינוקת של חברתה מקפריסין, שהיתה חלשה מכדי להיניק.

כפר אחים נקרא על שם האחים אפרים וצבי גובר, בניהם של רבקה ומרדכי, שנפלו חלל במלחמת השחרור בהפרש של כמה חודשים זה מזה. השניים קבורים בבית הקברות הצבאי בכפר-ורבורג. רבקה גובר היתה ידועה כ"אם הבנים", וכתבה עליהם ספרים. לימים זכתה לקבל את "פרס ישראל".

כמו הורים לניצולים – רבקה ומרדכי גובר

מרדכי גובר היה ראש המועצה הראשון של באר טוביה. והוא תרם ל"קרן המגן" את הכסף שקיבל ממכירת המשק שלהם בכפר-ורבורג. לאחר פרישתם לגמלאות הם בחרו להתגורר בכפר אחים.

"רבקה ומרדכי קלטו את המתיישבים הראשונים," מספרת אילנה, "הם היו עבורם הורים. כבר בשנת האבל הראשונה, עוד כשהתגוררו בכפר ורבורג, הם קלטו עולים חדשים. רבקה היתה אישה חמה, אירחה, בישלה עבור אחרים. וכל אחד חש שיש לה יחס מיוחד אליו."

מרדכי נטע את כל חורשות האורנים במושב. פעם שאלה אותו מלכה גנץ: "אתה מבוגר, אתה לבדך משקה אותם אחד אחד?" ענה לה מרדכי: "אני משקה אותם על מנת לוודא שייקלטו. חשוב לי שבעוד ארבעים שנה הם יהיו חלק בלתי נפרד מהנוף, ואיש לא ישאל מי נטע אותם."

על מפעל נוסף של רבקה גובר, שהיתה ספרנית, מספרת אילנה: "רבקה עברה מבית לבית, דובבה את הניצולים על מה שחוו בשואה. הם סיפרו לה בעברית, בהונגרית, ביידיש. והיא אספה את כל הסיפורים וערכה ספר שיצא לאור בשם 'אלה תולדות כפר אחים', עם כל העדויות האישיות ששמעה.

יום השואה ויום הכיפורים חקוקים בזיכרונה של אילנה כימי הזיכרון העיקריים של הניצולים. התייחדות קהילתית במקום התייחדות אל מול קברים שלא זכו להם יקיריהם. לאורך כל השנים מקפידים מדי יום זיכרון להדליק במושב את מנורת ששת הקנים. בכל שנה התכבדו שש משפחות של ניצולים בהדלקה זו. כעת, כאשר מספרם  הולך ופוחת, ממשיכים בני הדור השני והשלישי מסורת זו, תוך ציון שמות המשפחות.

אומרת אילנה: "כפר אחים צמח מתוך השואה, אבל הוא לא חי אותה ביום-יום. כקהילה, חשוב שנהיה מחוייבים להנחלת זיכרון השואה ולערכים הנובעים מן הלקחים שלה."

באדמה הברכה והאושר

"אלי ויזל כתב את ההקדמה לספר זה," ממשיכה אילנה לספר, "והוא כולל גם את הנאום של אבי, נחום גנץ, במלאת 25 שנה למושב, בשנת 1974. אבי ציטט שם את מה שכתב בספר האורחים הסופר משה סתווי (סטבסקי), כאשר ביקר  במושב. וכך כתב:

"שימרו על הגחלת. /  השם שלכם מחייב / והעבר שלכם / מחייב. / אל תימשכו אל בְִרַק הזהב. / הביטו אל האדמה, / כי בה הברכה והאושר."

ואילנה ממשיכה: "זה היה המוטיב המרכזי בחיי אבי, והוא גם חרוט על קברו."

חצי הכוס המלאה

מלכה ונחום גנץ הקימו רפת במשק שלהם, עבדו בה עד ראשית שנות השמונים. זאת במקביל לעשייתו הציבורית של נחום בתנועת המושבים ובסוכנות היהודית. נולדו להם ארבעה ילדים. שוש ענבר, שעבדה ב"נעמת" ובתנועת המושבים בקידום מעמד האישה. אסתי בוחניק, שהיתה מורה, ולאחר פרישתה עוסקת בקליטת עלייה ובטיפול באוכלוסיות בסיכון. בני, שהיה רמטכ"ל ועתה הוא שר הביטחון. ואילנה. בנוסף, כפי שאימצה את אולגה בברגן בלזן, המשיכה מלכה לאמץ ילדים ולפתוח את ביתה לאנשים רבים, צעירים ומבוגרים, שראו בביתה את ביתם.

בתשובה לשאלה אם סיפרו לה על השואה בימי ילדותה, עונה אילנה: "בוודאי. אימא תמיד סיפרה על הזוועות שהיו שם. אבל אני חשתי שהיא מספרת לא כדי לזעזע, אלא כדי ללמוד מזה, כדי שזה יתרום לנו משהו בחיים. אני ספגתי את המסר שלה, והוא: גם ממקום של חולשה צריך לנסות להתרומם, לקום. אחרי כל הסיפורים האלו הנה המסקנה: אפשר לקום, הנה אנחנו פה."

מלכה אימצה לעצמה את הביטוי "לראות את חצי הכוס המלאה." והביטוי הזה קיבל אפילו ביטוי חזותי. ומעשה שהיה כך היה: היא ובעלה נחום היו שליחים בגרמניה, בעיר בון. ואז חלתה ואושפזה בבית חולים. חברותיה מן השגרירות הישראלית העמידו ליד מיטתה גביע מלא עד חציו ביין, ולצידו זר פרחים, ואמרו לה: "את תמיד אומרת שצריך לראות את הכוס המלאה, אז הנה תזכרי את זה עכשיו."

 רופא גרמני שנכנס לחדרה וראה לתימהונו יין מזוג בכלי פתוח במשך כמה ימים, והתפלא מאוד. מלכה הסבירה לו את משמעותה של חצי הכוס בחייה, והוא התרשם וצילם תמונה, אשר הופצה על ידו בין חברי הסגל בבית החולים. מלכה עצמה העניקה העתק מתמונה זו בכל הזדמנות כשחשבה שמישהו זקוק לתזכורת על הגישה הנכונה לחיים. הציטוט "הביטו על חצי הכוס המלאה, והמשיכו בדרך," חרוט גם על קברה.

מורה שלא תרחיק מספרים

כבר מילדות עזרה אילנה בעבודה ברפת, כמו אחיה ואחיותיה. היא  החלה את לימודיה בבית הספר היסודי הדתי ביישוב שפיר. אולם כאשר היתה בכיתה ד' החליטה ההנהלה שבית ספרם לא מעוניין בילדים ממשפחות חילוניות. ואז העבירה אותה אימה לבית ספר "מבואות" בבאר-טוביה, וביקשה מהמנהלת, נעמי עדי ז"ל: "תני לי מורה שלא תרחיק את בתי מארון הספרים היהודי."

ואכן היא קיבלה מורה כזו – חנה פיריץ ממושב באר-טוביה. חנה קרבה אליה את התלמידה החדשה, אפשרה לה אפילו ללמד את חבריה לכיתה, ולקרוא בפניהם סיפורים בהמשכים בימי שישי. "חנה היא מורה לחיים עבורי," אומרת אילנה. את בית הספר התיכון סיימה אילנה בבית הספר המקיף בבאר טוביה, ובצבא שירתה כקצינת ח"ן בפיקוד דרום.

היא למדה באוניברסיטה העברית ספרות אנגלית וגיאוגרפיה, לדבריה בזכות מורות שהנחילו לה אהבה למקצועות אלו. כאשר סיימה את לימודי השנה הראשונה, אמרו לה הוריה שהיא נכשלה בלימודים, כי לא הביאה הביתה חתן. היא הגשימה את חלומותיהם (ואת חלומה) בשנה השנייה ללימודים, כאשר פגשה באוניברסיטה את חתנה, סטודנט למשפטים בשם אלי יוגב. ואז אמרו לה ההורים: "סיימת שנה זו בהצטיינות יתרה." הדבר הזה מוכיח, (מה שגיליתי כבר בפגישתי הראשונה עם מלכה האם באספת ההורים), שבאמת, כפי שאילנה מעידה, למרות זיכרונות השואה, הבית היה מלא חיים, שמחה והומור בריא. וזה לא מובן מאליו במשפחות של ניצולי שואה.

אלי יוגב הוא נצר למשפחה בת דורות רבים בירושלים מצד אביו, ולאם ילידת חיפה ממוצא עיראקי ומצרי, אשר לעתיד מטעמיה השתלבו במטבח ההונגרי לבית גנץ. בזמן שהותם של ההורים בשליחות הדיפלומטית קיבלו את ההחלטה שאילנה ואלי ישובו למשק כבנים ממשיכים.

כחמש שנים חיו אילנה ואלי בירושלים, שם נולדו לבני הזוג שני ילדיהם הראשונים הדס ויוני.  אילנה עבדה כמזכירה ואחר כך בהוראה בגימנסיה העברית בירושלים.

בשנת 1991 הם הגיעו למושב. "השתלבנו היטב במושב," מעידה אילנה, " ואנחנו התחייבנו בפני הוריי שנדאג להם עד 120 ואכן כך היה."

בכפר אחים נולדו להם עוד שני ילדים: איילת וגיא. אילנה החלה ללמד בבית הספר התיכון בו למדה, בבאר טוביה. "המנהלת טליה רחמילביץ' קיבלה אותי בזרועות פתוחות, למרות שהיה לי תואר אך לא תעודת הוראה. 'את גדלת פה,' אמרה לי טליה, 'אני מכירה ביכולותייך, ואת תלמדי פה למרות שאין לך עדיין תעודת הוראה'."

טליה מינתה אותה למורה לילדים שהיו על סף נשירה ואמרה לה: "אם יש לו ילקוט וסנדוויץ' – הוא תלמיד." אילנה מצאה את הדרך אל ליבם של תלמידיה. לעתים קרובות קשה היה ללמדם אנגלית או גיאוגרפיה, והיא חינכה אותם באמצעות סיפורים, גם על אימה מלכה. לימים פגש בחור צעיר, אחד מתלמידיה לשעבר, את אימהּ, לחץ את ידה ואמר לה: "אני מעריץ אותך."

"אהבתי להיות מורה," מסכמת אילנה, "והרגשתי שם בבית."

תרבות בונה קהילה

אבל לאחר כמה שנות הוראה, בהיותה בת 35, החליטה אילנה לשנות כיוון ולהיות עצמאית. מאחר שתמיד עסקה בארגון ובהפקת אירועים – בבית, בצבא, במושב – היא החליטה ללמוד במהלך שנת שבתון באוניברסיטת בר-אילן לקראת קבלת תעודה של מפיקת אירועים.

המועצה האזורית באר-טוביה הקימה מרכז תרבות בקריית החינוך, שכלל אודיטוריום וספרייה מרכזית. אילנה נתמנתה לרכזת התרבות של המועצה. תפקידה היה להפיח רוח חיים במרכז התרבות. אבל לאילנה היה מבט רחב יותר על התפקיד שלה ועל פעילותה.

"לדעתי לא די לספק לתושבים פעילות של תרבות ופנאי." מסבירה אילנה. "לפי תפיסתי ניתן באמצעות התרבות לעצב את הקהילה. וזה מה שהשתדלתי לעשות."

שלושה מוקדים היו במרכז פעילותה: "סל תרבות" לתלמידי גן עד י"ב. תכנים באודיטוריום. ופעילות תרבותית במושבים. אילנה שילבה את כל התחומים הללו, שקשורים הן לחינוך הפורמלי והן לחינוך הבלתי פורמלי. 

אילנה דאגה גם לפעילות פנים-מושבית, ולא רק מועצתית. בעזרת שותפה חדשה לדרך, מיכל כהן-סדיקלר, ממושב שורש, בעלת המרכז לפיתוח קהילה ופנאי וכיום עו"ד המתמחה בין היתר בנושאי קהילה ואגודה,

היא יצרה פורום של רכזי התרבות של המושבים. המסר העיקרי לפעילי התרבות היה שעליהם לראות בעצמם כמנהיגי הקהילה. בידיהם לעצב את התרבות המקומית ואת ציביונו של המושב. בימים בהם המושבים משנים את פניהם, נקלטת אוכלוסייה חדשה בהרחבות ועוד ועוד, התרבות היא הכלי המרכזי המחבר בין האנשים והופך אותם מקהל לקהילה. לא האירוע הוא החשוב, אלא הדרך והתהליך המביאים להצלחתו.

בהמשך מונתה אילנה לנהל את המחלקה לחינוך, תרבות וספורט במועצה האזורית באר טוביה, שהיתה בראשותו של דרור שור. עתה היא היתה אחראית על תקציבים גדולים, על עובדים רבים, שעבדו בכל הגנים ובתי הספר, במחלקת הנוער, בשירות הפסיכולוגי ובמחלקת הספורט. "היה חשוב לי ערך השוויון," אומרת אילנה, "שכל ילד בכל יישוב יקבל את מה שמקבל ילד ביישוב אחר." גם כאן הכשירה אילנה את אנשי היישובים השונים, והנחילה להם כלים לצורך פיתוח קהילתי, כי תרבות בונה קהילה. 

תרבות בתנועת המושבים

לאחר 3 שנים בתפקיד זה, (ובסך הכול 17 שנים במערכת החינוך של המועצה האזורית באר טוביה), החליטה אילנה להיות עצמאית והקימה חברה בשם "אילנה יוגב – הפקות ויוזמות תרבות." במסגרת זו היא עבדה עם ארגונים ומושבים רבים ברחבי הארץ, ובכלל זה עם "תנועת המושבים", שהיתה עבורה לא פחות מנוף ילדות, המשך לפעילותו של אביה ושל אחותה שושי.

מזכ"לי תנועת המושבים בתקופה זו, איתן בן דוד ומאיר צור, אימצו אל ליבם את חשיבות הקהילה והתרבות, ואיפשרו כר פעולה נרחב בתחומים אלה. בתוך כך הוקם אגף "חברה וקהילה" הממשיך בפעילותו עד היום.

נפילה אל מחלה

בשיא העשייה שלה, בשנת 2011, החלה אילנה לחוות תופעות בריאות שונות שפגעו בה והקשו עליה. בתחילה לא היה ברור מהי מחלתה, המצב הלך והחריף באוסף של מחלות על רקע אוטואימוני, כך שבשנת 2016 נאלצה להפסיק את עבודתה הציבורית ולהתמסר לטיפול במצב הרפואי. לבסוף בשנת 2018 בביה"ח שיבא אובחנה כמתמודדת עם תסמונת poems, מִשלב מצבים רפואיים אשר הטיפול בהם היה בהשתלה עצמית של מח עצם.

תגובת הגוף שלה להשתלת מח העצם היתה קשה מאוד. היא היתה מבודדת לגמרי. רק אלי בעלה שהה לידה ימים ולילות בלבוש סטרילי מלא,  והילדים סייעו בכל הנדרש לאורך כל הדרך. "היה לי ליווי רפואי מצוין," אומרת אילנה, "מיטב הרופאים והסגל של שיבא. ואני מבקשת לציין במיוחד את פרופסור יהודה שיינפלד, מי שייסד ועמד בראש המרכז למחלות אוטואימוניות במרכז הרפואי שיבא, שפשוט לא עזב אותי לרגע."

 בהכנות לאשפוז עודדתי את בני משפחתי ואמרתי להם: "אל דאגה, אעבור בשער האש ובאביב אשוב בחזרה." לא שיערתי בנפשי כמה מאתגרת תהיה הדרך. "זו היתה תקופה נוראה. קיבלתי מורפיום וחייתי בין העולמות. אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'אילנה, קומי!' – בדיוק כמו שאימי אמרה לעצמה בברגן בלזן. הזיכרון של אימי וכל מה שלימדה אותי עזר לי לצאת לאט לאט מן המשבר. שבתי ונשענתי על בני משפחתי היקרים, שבישרו לי על חתונה קרבה ועל נכד בדרך, כך שהיו לי סיבות טובות להילחם ולחזור הביתה. ממש כמו שנאמר בשיר: 'באביב את תשובי חזרה,' בערב פסח שבתי הביתה.

עלייה וצמיחה

וכמו שהוריה יצאו מן התופת, כך גם אילנה מתאוששת ממחלתה. היא ובני משפחתה עשו צעד נועז כדי להתפתח ולתת משמעות חדשה לחייהם וגם לתרום לאחרים.

 במקביל לעבודתו של אלי כעורך דין, הם החליטו לפתח את כרם הזיתים, אשר חלקתו הראשונה נטעה כבר בשנת 1995, להקים בית בד ומרכז מבקרים. ומדוע דווקא זיתים? אומרת אילנה: "עצי הזית בעלי השורשים העתיקים והחזקים, מציינים את שורשי משפחתנו ואת החיבור לאדמה, למושב, לעם ולארץ ישראל. ומעבר לכך, בלי מליצות, מדובר כאן פשוט באהבה. פרי נפלא ממנו אנו מפיקים שמן מעולה, ומתמכרים בכייף."

בית הבד שהוקם הוא לא פחות ממפעל חיים המאפשר לאילנה לפגוש אנשים, להיות יצירתית, ולספר לאורחיהם במרכז המבקרים על מהות המקום. יחד עם זאת, אין מדובר בביקורים סביב נושא השואה אלא במפגשים אישיים ובלתי אמצעיים, עם הרבה שמן זית, מטעמים מפנקים ושמחת חיים מדבקת.

מובן שזה תורם גם למשפחה הגרעינית: העיסוק בשמן הזית הוא מרתק ומספק מאוד ואנו מקדישים לו כל דקה פנויה. החיבור המשפחתי הנלווה לעשייה זו הוא הערך המוסף החשוב מכל. גיא הצעיר, שלומד חקלאות בפקולטה לחקלאות ברחובות ומתגורר במשק עם הוריו, מנהל את כל התחום החקלאי. וברור שבעת המסיק מתגייסת כל המשפחה, גם זו המורחבת, מבוגרים וילדים, כדי למסוק את הזיתים.

פעילות ענפה סביב בית הבד ומרכז המבקרים כוללת ימי עיון, הרצאות וסיורים כמו גם חנות גלריה.

אבל כרגיל במשפחה זו, שמתייחסת גם לאחר, הם משתפים פעולה עם חקלאים מן הסביבה, בעלי מלאכה ואמנים ומוכרים ממוצריהם,

מדי פעם, בין אם בסיורים של קבוצות או באירועים מיוחדים, מעבירים אֵלי, גיא וקובי, בן המשפחה העובד אף הוא עימנו, סדנאות מיוחדות תחת הכותרת "כל מה שרצית לדעת על שמן הזית ולא היה לך את מי לשאול" ותורמים מהידע שלהם כטועמי שמן זית מוסמכים להנאת הכלל.

"בנקודת הזמן הזו בחיי," אומרת אילנה, "אני מוצאת את עצמי מהרהרת רבות בעוצמתה של אימי, במקורות הכוח הפנימיים שלי, אשר במידה רבה שאבתי מהוריי. אני מודה על הטוב שבחיי, המעניק לי רגעים רבים כל כך של צחוק ועשייה, מטעמים וריחות, טבע מדהים ואנשים טובים באמצע הדרך כל יום.  אני מרגישה טוב, תודה לאל, אך ברור לי שההתמודדות תהיה מנת חלקי גם בשנים הבאות, וכפי שמסתמן עליי להתרגל למחשבה שלא אניע עוד תהליכים רחבי טווח והיקף. יחד עם זאת,  אני מוצאת את חצי הכוס המאוד מלאה שלי בעשייה בבית הבד, בלספר סיפור או לקשור סרט למארז שי לחג, ובעיקר באפשרות להביא לידי ביטוי את התובנות הרבות מהדרך למשפחתי ולמבקרינו היקרים."

אגב, הרעיון לתת את הכותרת "כוחה של אישה" עלה בדעתי תוך כדי שיחתי הארוכה והמרתקת עם אילנה בבית הבד שלהם, מול כרמי הזיתים. בשיחה זו חשתי בכוחה של האישה שניצלה מברגן בלזן לדבוק בחיים ולצמוח, וכיצד עבר אל בתה בהתמודדויות המורכבות בחייה.

בסופו של דבר אין אדם שאין בפניו התמודדות, אתגרים וקשיים, אך כל אחד מספר לעצמו את הנרטיב של בדרכו הוא ובכך מעצב את הווייתו. והסיפור הזה ששמעתי מאילנה הוא סיפור על בחירה וכוח, ועל הדברים החשובים באמת, כפי שאמר נחום גנץ, שציטט את משה סתווי: 'הביטו אל האדמה, כי בה הברכה והאושר.'"

אבל אילנה ואלי מביטים לא רק אל האדמה, אלא גם אל עיני האנשים, ומוצאים דרך לליבם.

* קישור לאתר: www.shemenyogev.com

** נדפס בעיתון קו-למושב, גיליון 1198, 2.9.2021

* * *

צבי י' כסה

העקידה – להקריב או להקדיש חיים?

אי אז זומנתי לדיון על נושא עקידת יצחק. חנן פורת ז"ל – שהיה בן זוגו של ישראל הראל לייסד את גוש אמונים ההתנחלותי – נשא את הדרשה שלו על הסוגייה של עקידת יצחק בעיניים רושפות אמונה.

לשטף דבריו יריתי שאלת ישראלית: "חנן פורת, ליצחק היה מותר למחות בפני אלוהים על עקידתו?"

בזעקה ענה: "בשום אופן לא. אסור באיסור גמור למחות נגד אלוהים."

בתנ"ך מותר למחות בפני אלוהים על עוולות ואי צדק. עפ"י פורת אסור באיסור מוחלט. הנה גוון אמוני קנאי מולנו. אין אצלם אלא הפירוש שלהם להוויות עולם. וכנגדם הנה פירוש נגדי לאירוע המכונן "עקידת יצחק":

עקידת יצחק בפירוש האמוני שגויה. הרי למאמינים לסוגיהם ברור כי אלוהים היודע כל, ידע שאברהם יעמוד במבחן. אז למה קרא לו להתנסות? על עניין זה חז"לים ואמוראים ותנאים ופילוסופים יהודים ולא יהודים ורבני הדורות חיברו אינסוף פרשנויות והצדקות. אבל, אני טוען כנגדם בי שוגים הם והפירוש אחר:

אין מטרה או אידאה שאדם צריך להקריב את חייו למענה! אברהם המהפכן הגדול צריך לחסל את המנהג שמקריבים ילדים לאלים. איך יבטל מנהג זה, מי שמך ומאיזו סמכות (בימים ההם אין מושג של האדם הריבוני בעל הסמכות)? – אני אברהם  נקראתי לעקוד את בני ויצאה בת קול מהסמכות העליונה: "אל תשלח ידך אל הנער." ואני אומר לכם: אין דורש קורבן אדם. לכן, יעלה בציביליזציה העברית המושג של "קידוש השם" ולא "קורבן להשם". אדם לא מקריב את חייו אלא מקדיש את חייו לרעיון, לאמונה וכדדומה ולא מקריב אותם.

כדי להקדיש חיים לאידאה, למטרה – בחיים הממשיים – צריך להגן עליה. וזה כולל אפשרות ליהרג. ליהרג כדי להגן על הזכות האנושית להקדיש חיים לבחירתנו הראויה. ומכאן האבחנה בין מלחמת מגן למלחמת כיבוש. במלחמת מגן אדם מגן על זכותו להקדיש את חייו לבניו, למשפחתו לרעיון, למטרות הראויות בעיניהם.

במלחמת כיבוש אדם מקריב את חייו למעגל חיצוני שמעבר להגנה על זכותו. והזכות לכך אינה מוסכמת במערכת התרבויות והמדינות ההגונות שראוי לחיות בהן.

המסר של אברהם הוא חברתי תרבותי מוסרי. אין אף מטרה או אידיאה, אני חוזר: אין אף מטרה או אידיאה שאדם צריך להקריב את חייו למענה. יש רק מטרה או אידיאה ראויה– דגש על ראויה – להקדיש חיים למענה. חישבו בדבר במדינה ובהתנחלויות.

צבי י' כסה

אהוד: חשבנו בדבר: דבריך מתאימים מאוד להתפרסם בעיתון "הארץ". – הלא אם נבטל את תוצאות "מלחמת הכיבוש" בגדה, או לא נמשיך שם ב"כיבוש" – יימצא ליבה האורבאני של ישראל, מעפולה עד באר-שבע, כל גוש דן, במצב של יישובי עוטף עזה.

האם לכך התכוונת והתכוון גם הקב"ה במסגרת איומיו מפי נביאיו להעניש את עם ישראל בגלל חטאיו כולל אקיבוש?

* * *

יוסף אורן

נס התרחש לסמי ברדוגו ברומאן "חמור"

סמי ברדוגו הציב לעצמו ברומאן "חמור" (שהופיע ב-2019 בהוצאת הספריה החדשה / הקיבוץ המאוחד, 264 עמודים), משימה קשה ביותר: לספר סיפור-חיים באמצעות שני ימים מכריעים בחייו של רוֹסלָאן אִיסָקוֹב, שיותר מעשרים שנים מפרידות ביניהם, כדי להוכיח באמצעותם את המסקנה שבה פתח את הספר: "החיים לא עומדים בהבטחה שלהם."

הראשון מבין שני הימים האלה התרחש לרוסלאן בשנת 1994 בהיותו בן עשרים ושבע, והוא היום הקר ביותר בחודש נובמבר, שבו רוסלאן אזר אומץ וברח ממלכודת ביתם הקווקזי של הוריו בקרית-ים, שהיא הקריה "הכי נעלבת של מחוז הצפון, הקריה המודחת והמודרת מכולן – לאו-דווקא בעיני הארץ כולה, אלא בעיני עצמה." (עמ' 60), כדי להגשים הרחק מהם את הרצון שרקם לעצמו בסתר במשך שנים, לממש את "עצמיותו הסגוּלית" בהוויה של "חברת ישראל הגברית והנשית" (עמ' 99).

והיום השני התרחש לרוסלאן בשנת 2018 (שנת ה-70 למדינה), בהתקרבו לשנת החמישים בחייו, והוא היום השרבי בחודש יולי שבו צמד שוטרים מסר לו למשמרת זמנית חמור חסר-בעלים, שפרחח מקומי בן 15 (עמ' 164), צורי ארביב, התעלל בו. רוסלאן אסף את הבהמה לחצר ביתו בישוב הקהילתי בת-הדר, הצופה אל עיר המחוז הדרומית אשקלון, וטיפל בה במסירות במשך חמישה שבועות עד שנפטרה.

הקשר בין שני הימים הללו בחיי רוסלאן, ששנים כה רבות מבדילות ביניהן, היה נחשף בהדרגה לקורא ביתר קלות, אילו סופרו לו אירועי חייו כסיפור רצוף באופן ליניארי-כרונולוגי, במסורת הסיפורת הריאליסטית. סמי ברדוגו בחר בתבונה להימנע מאפשרות זו, כדי להעצים את חשיבותם הגורלית של אותם שני ימים במניעת התאבדותו של רוסלאן בכל אחד מהם. עובדה כפולה זו נרמזת יותר בשפה המסוגננת, שבה סיפר "המספר" הבדוי שעליו הטיל סמי ברדוגו לחשוף את אירועי רוסלאן בשני הימים הללו, מאשר בפעולות שביצע בהם הגיבור הנואש הזה בשני המועדים המכריעים האלה בחייו.

קורא קצר-רוח הרוצה למצוא הוכחה לקביעה זו, שרוסלאן היה קרוב פעמיים בחייו לשים קץ לחייו, אם כי באופנים שונים, פעם ראשונה בקפיצה מהגג של בית נטוש בדרום תל-אביב ופעם שנייה על ידי הזנחה עצמית קיצונית, רשאי לדלג אל "אחרית-הדברים" בסוף הספר, שבו פונה ברדוגו אל רוסלאן ואומר לו: "לא הרגתי אותך, רוסלאן, לא כאן. לא הרגה אותך ארצך. - - - גם הוריך לא שמו יד במותך. לא נפלת אל סופם של הימים שלך, ואם נפלת, לא מצאת שם, בתחתית הלבֵנים והעפר, את נשימתך האחרונה. - - - ואני כמוך, בפעמים לא מעטות רציתי לטעום את דפיקות הלב האחרונות של חיי, של היות-מותי-קָרֵב-ובא – וגם אז אתה היית מאוד, ועדיין הינך. בדומה לך אני מנסה למדוד את האוויר הכמעט-סופי שיינתן לי בשעתי, ולא, אינני נלקח, אני לא עוצר את תפוקת החיים שלי. אני תמיד כנראה, אתה תמיד בוודאות. - - - רוסלאן, אני יודע עכשיו – היה צריך אחד כמוך שיוכיח לי את כאב המיתה בהיעשות-החיים."

אחרי העדוּת הזו של מחבר הרומאן על גיבור סיפורו ועל עצמו, זכאי כותב מסת הביקורת הזו לספר את סיפור "תפוקת החיים" של רוסלאן באופן שיהיה יותר ידידותי לקורא, כדי לפתותו לקרוא את הרומאן הרציני והמפוכח הזה של סמי ברדוגו בלי להירתע מהשפה המסוגננת שבעזרתה נכתב, שהיתה הכרחית כדי לתאר את הדברים כהווייתם על רוסלאן בארץ בעת הזו, על ברדוגו עצמו, ובמידה רבה גם על כל בן-אנוש בעולם שטרם גילה את האמת האניגמָטית, הבלתי-נתפשת והעלומה, על המצב הפרדוכסלי והטראגי של החיים במהלך התבצעותם מאז ומעולם – "את כאב המיתה בהיעשות-החיים."

לכן נפתח הרומאן באירוע עם חמור

עלילת הרומן נפתחת לכאורה באירוע בנאלי ואפילו קוֹמי: שוטרים אסרו צעיר, שהתעלל בחמור ששוטט ללא בעלים בשדה המפריד את היישוב הקהילתי בת-הדר, יישוב קטן סמוך לעיר אשקלון, מכביש ארבע הבינעירוני, וחיפשו מישהו מתושבי בת-הדר שיאחז בחבל הכרוך סביב צוואר הבהמה עד שיגיעו פקחים מעיר המחוז אשקלון לאסוף אותה אל חצרו של הווטרינר העירוני. תוך זמן קצר צָדוּ השוטרים למשימה זו את רוֹסלָאן אִיסָקוֹב, היחיד שהזדמן למקום ואשר להפתעת השוטרים נעתר מיד לבקשתם.

אילו השתהו השוטרים דקות אחדות נוספות כדי לברר מפיו של רוסלאן משהו על עצמו, לפני שמסרו לידיו את החבל, היו מגלים, שלא במקרה הזדמן רוסלאן אל שולי השדה הזה, מעבר לשורת הבתים האחרונה של בת-הדר, אלא משום שהעדיף אותו, "את הכביש האגפי העוקף, הנטוש על-פי רוב" (עמ' 243), מאחר שהמחיש לו, בסמיכותו לצחיחות החוּמה של השדה, יותר מכל מסלול אחר בבת-הדר, את "התאיידות החיים מגופו," את התחושה שהשתרשה בו זה מכבר, שהינו "מנודה מן החיים" (עמ' 8).

בעודו ממתין לפקחים מעיר המחוז, בחן רוסלאן את "החיה הפשוטה הזאת, בהמת-משא גולמנית" שבמבע עיניה האטום והנאיבי ראה "את הכניעה המסכימה" ו"זיהה גם את הנכנעות שלו-עצמו מול השוטרים" (עמ' 11). ולכן, אחרי שהמתין ואיש לא הגיע לקחת ממנו את החיה שהופקרה על-ידי בעליה, הוליך רוסלאן את הבהמה אל חצר "יחידת הבית" שלו, ששכר בבת-הדר לפני תשע שנים, והציב אותה במרכז החצר, ליד "עץ הזית המתורבת - - - העץ הישראלי-הערבי" (עמ' 14), שאף-פעם לא מגיעים פרחיו "לשלב החֲנָטָה, להתפתחות של פרי על הענפים" (עמ' 15).

עמודי הפתיחה האלה של הספר "חמור" - המספרים על רוסלאן, המתקרב בהווה של עלילה, בשנת 2018, לגיל חמישים, אך כבר מרגיש את "התאיידות החיים מגופו" וגם משעֵר שלא ישלים את תוחלת החיים הארוכה המובטחת לבני-אנוש – מצדיקים לחזור אל השלבים הקודמים בחייו של רוסלאן כפי שהם מסופרים בששת הפרקים שמופיעים תחת הכותרת "מַעֲבָר" (בעמ' 45, 91, 134, 176, 223 ו-254) ובכל פרקי ההמשך המספרים על הקשר הבלתי-ייאמן שמתפתח בין רוסלאן ובין הבהמה שהזדקנה, בהמה שתוחלת החיים שלה מסתיימת בדרך כלל בעשור החמישי לחייה, במשך חמשת השבועות שבהן עוד הספיקה לחיות בצילו של "העץ הכנעני" שגדל במרכז חצרו.

חיי רוסלאן בצפון המדינה

רוסלאן נולד ב-1968 (כשנה אחרי מלחמת ששת הימים) והיה בן 7, כאשר עלה לארץ מאוזבקיסטן ב-1974 (כשנה אחרי מלחמת יום-כיפור) עם הוריו, אולגה וארתור, שהמשיכו לקיים את מסורת הארץ הקווקזית שממנה עלו לארץ גם בדירת העולים שקיבלו בקרית-ים, דירה זעירה בבניין דמוי "רכבת", בניין עם מיספר כניסות לאורכו. תחילה עבדה אולגה במשך שלוש שנים במסעדת התחנה המרכזית בחיפה (עמ' 49), אך אחרי שפוטרה ב-1991, כבר לא חיפשה מקום עבודה אחר, אלא חישבה היטב את ההוצאות מהמשכורת היחידה שנכנסה לדירתם, שכרו של ארתור כמלגזן בחברת המלט הצפונית "נשר".

בסלון הדירה הזו, בקומה ראשונה בכניסה ג' בשד' בן-צבי 29, ריכזו הוריו של רוסלאן, אולגה וארתור, את כל החפצים שרכשו במשך השנים כדי להעלים מעיניו של רוסלאן, בנם היחיד, וגם מהשכנים את דלותם, וביניהם: וילון ארגמני מבד פוליאסטר, שהסתיר את הנעשה בסלון מעיני זרים (עמ' 254), לוסטרה עם עלי הזהב מזכוכית, שעון-קיר תוצרת סייקו, טלפון, טלוויזיה, ותנור חימום חשמלי, שהסליל המרכזי בו הפסיק לפעול, (עמ' 96-95). חפצים אלה איפשרו לאיסַקוֹבים "הימנעות מחיי המקום שסביבם." (עמ' 48).

בשנים אלה התבגר רוסלאן כנער בודד ולא אהוב על-ידי בני גילו, "ילדי הרחוב המשמיצים מתוך דלות ואושר, חלקם בעלי רוע-לב טהור" (עמ' 108), בעוד שהוריו טיפחו אותו, את בנם היחיד, להגשים למשפחה חיים טובים יותר בעתיד. ואכן, בעוד הוא "התלמד עצמאית על החיים הצעירים שלו," הוריו "לא מפסיקים לבנות על האחר-כך," על העתיד שיחלץ אותם מהעוני. ולכן הם ממתינים ליום שבו רוסלאן "יעבור בהצלחה את המבחן הסופי להסמכת הנדסאים וטכנאים מטעם משרד העבודה והרווחה ויקבל תעודה, ותיכף ומיד יתחיל לעשות סטאז', ואז יביא את השלל שלו הביתה" (עמ' 50). ציפיות אלה של הוריו העניקו לרוסלאן תחושת מועקה שהלכה והתחזקה בו עם השנים עד שהפכה לבלתי-נסבלת עבורו בהגיעו ב-1994 לגיל 27, שהיא השנה שבה החליט להיפרד מהוריו כדי לממש את השינוי שרקם בסתר להמשך חייו, את "חיי העצמי בהמון, בתוך הציבור" (עמ' 99).

עשרים שנותיה של התקופה הזו בחייו של רוסלאן, שבהן היה לכאורה כנוע ומסתגל לציפיותיהם של הוריו ממנו, הסתיימו ביום שבו נחלץ רוסלאן ממלתעות הוריו. באותו יום לא שב רוסלאן בן ה-27 אל דירתם הקטנה של ההורים, אלא עלה על אוטובוס ונסע אל התחנה המרכזית בחיפה. משם המשיך באוטובוס לת"א, שגם בה לא התכוון להתעכב, אלא להמשיך ממנה אל המושבים והקיבוצים בדרום החם של הארץ. אך עקב אי-התמצאות, ירד מהאוטובוס תחנה אחת לפני התחנה המרכזית והחל לתעות ברחובות דרום העיר.

מראה העליבות של רחובות אלה והאומללות של דרי-הרחוב (עמ' 258) שפגש רוסלאן בדרכו מתחנת האוטובוסים הישנה של תל-אביב אל הבתים הישנים, חלקם נטושים, של שכונת אבו-כביר, העמיק את בדידותו במידה כזו שהחליט להתאבד בקפיצה מגג של בית נטוש, ורק אחרי שהבין כי נפל על משטח רך של עשב ושהתאבדותו נכשלה, קם והזדרז להמשיך מהעיר הגדולה הזו אל הפרק הבא בחייו, אל יישובי מחוז אשקלון בדרום המדינה.

חיי רוסלאן בדרום המדינה

במשך 24 השנים הבאות, משנת 1994, השנה שבה נמלט מהוריו והוא בן 27, ועד שנת 2018, השנה שבה מלאו לו חמישים ושבה התרחש לו האירוע עם השוטרים, התגורר רוסלאן במחוז אשקלון. ואף ש"המספר" הכל-יודע איננו מוסר באופן מפורט את קורותיו של רוסלאן במהלך שנים אלה, יכול קורא חרוץ ושקדן לאסוף את האירועים החשובים שהתרחשו לו באותן שנים.

תחילה נודע לרוסלאן, אם כי באיחור, שבאותו ערב קר, שבו לא חזר מהמכללה בקרית-ביאליק אל הדירה בקרית-ים, ניספו הוריו בשריפה שהתפשטה מהידלקות הוילון הארגמני מתנור החימום החשמלי הקטן והפגום שהופעל תמיד באיחור מטעמי חיסכון בחשמל. מאחר שהידיעה נמסרה לו באיחור, לא הספיק רוסלאן להגיע ללוויה שלהם בקרית-ים וגם לא ישב "שבעה" אחרי קבורתם. לכן התגשם לבסוף רק לו עצמו חלומם של הוריו, שבסיום הכשרתו כהנדסאי במכללת ביאליק ימצא משרה בתחום התמחותו בהנדסה אזרחית ויתחיל להביא שלל שישפר את מצבם הכלכלי בקרית-ים.

אך גם החלום שטיפח רוסלאן בחשאי לעצמו, בטרם נמלט מהבית הקווקזי של הוריו בקרית-ים, להשתלב בדרום ב"כאן הישראלי", התרסק לו במשרה שמצא בהגיעו לשם, משרת "מזכיר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף אשקלון" (עמ' 25). במסגרת תפקידו זה הכיר רוסלאן את בני גילו המקומיים ("הילידים"), שבניגוד לו כבר נולדו במדינה והחלו לנהל את המושבים שהוריהם ייסדו, אחרי שעלו מארצות צפון אפריקה במהלך שנות החמישים. לא רק המושבים הוותיקים באר-גנים (197) ובית-שקמה (244) התעשרו בניהולם, אלא גם בת-הדר (129), שהיתה בעבר מעברה והחלה לשגשג במידה מספקת כדי שתשודרג, בשנה שרוסלאן הגיע אליה מקרית-ים, ב-1994, ליישוב קהילתי, שהיה מסוגל לקלוט בהצלחה 150 בתי-אב שנעקרו מגוש קטיף ב-2008.

המשרה הזו חשפה לרוסלאן את ההבדל בין תושבי קרית-ים, שהשלימו בכניעה עם מצבם הדחוק, לבין התעקשותם של תושבי המושבים במחוז חוף אשקלון רבתי להיצמד "לתמורות העתידיות שלהם - - - נאבקו בבירוקרטיה - - - לזרז מהלכים, להשיג חתימות ואישורים - - - שייבנו כבר חדרים ובתים, קוֹמָתיים ושלוש - - - שתיסלל החנייה וייחפר המרתף - - - שיאושר טופס הגמר." (עמ' 109).

יותר מהלחצים שהפעילו כדי להשביח את הנכסים שלהם, דיכא את רוסלאן הסגנון הוולגארי שבו שטחו באוזניו את תביעותיהם אלה: "שמע את קולם של הנשים ושל הגברים כאחד, את כעסם, את התלונות שלהם, את ייאושם. את החוצפה הדרום-ארצית, את זְנוּת השפה הקולנית, שהגיעה אליו לא בגלל היותה מרוטה ושחוקה ושחוטה, אלא כי היתה פשוט זונה. נאלצת להיות נֶחְדרת, משומשת, נטולת חד-פעמיות." (עמ' 89).

באחת מגיחותיו הנדירות  אל המרכז המסחרי החדש שהוקם לצד תחנת הדלק, כדי לקנות בכל-בו של "אושר עד" חלות ולחמים מיום אתמול, שטרם נאספו מהמדפים, להזנת "חמור", נדהם רוסלאן משפע "הרכבים החדשים, המוגבהים ברובם," שראה בחנייה, "מכוניות טריות, מחזירות ברק מתריס כנגד השמש העליונה." החצנת העושר הזו של תושבי המושבים לא רק פגעה בו: "ככה רוסלאן מרגיש, הוא בתוך ההמון, וולגארי כמוהו" (עמ' 115), אלא גם העציבה אותו: "בני-אדם בישראל פחות ופחות מהססים לגבי עצמם ומוצאם, לגבי העדה והעֵדוּת שלהם, מרבית אנשי הארץ מצויים בסחף הפתיחות, וכך גם לא ממעיטים במראה גופם המכוער או הנאה, ולא במין שלהם, כבר לא מאוד שוקלים את יהדותם ולא את העַרְבִיוּת [כלומר: המזרחיות] שלהם אל מול השאר." (עמ' 88).

בשלב הזה כבר נמצא רוסלאן ב"רתיעה מן העולם" נעדר "החום והאהדה", ושואל את עצמו "למה בכלל שווה להיות מאהבו של העולם, אהובו?" (עמ' 116). ואכן, ארבעה חודשים לפני שהתרחש לו האירוע עם השוטרים, הרגיש רוסלאן שאינו יכול עוד לשאת "את הנרדָמוּת הנתפרת של חייו" בתפקיד המזכיר של אותה ועדה מחוזית, ומיוזמתו התפטר ממשרתו זו, שבה התמיד כ-24 שנים, משנת 1994 ועד שנת 2018.

בארבעת חודשי הבטלה וההתבודדות הללו איבד רוסלאן את התשוקה להמשיך לחיות ושקע בהזנחה עצמית שסיכנה את חייו. ואילולי הפגיש אותו הגורל, באחד משיטוטיו בדרך העוקפת את בת-הדר, עם הבהמה שהשוטרים חיפשו מישהו שישחרר אותם מטירדת הבאתה אל חצרו של הווטרינר המחוזי באשקלון, ייתכן שרוסלאן היה מבצע כבר בשלב הזה ניסיון התאבדות נוסף, אחרי זה שבביצועו נכשל ב-1994. ואכן, בעצם נוכחותה במשך חמישה שבועות בחצרו, שהיו האחרונות בחייה, הצילה הבהמה הזו את חייו.

פגישת רוסלאן עם "חמור"

בתחילה, כאשר השוטרים מסרו לידי רוסלאן את החבל, עדיין חשב שהוא מוליך אחריו בהמה אל חצרו, אך בהגיעו איתה אל "יחידת הבית" שלו, החליט לעמוד על טיבה ולכן לא קשר אותה אל עץ הזית, "העץ הכנעני" שגדל במרכז חצרו. מאחר שהבהמה לא נמלטה מהחצר, החל להתעניין בה וגם לחבב אותה וביטא את זאת בהבדלתה מכל בני מינה באמצעות הכינוי האישי שהצמיד לה, "חמור" (בלי ה"א הידיעה), שֵם האמור לזהות אותה בלבד. עד מהרה ידע להגדיר גם את תכונותיו הייחודיות של "חמור": "חמור בכלום לא נלחם. לא באוכל, לא בגזֵרת הגפיים והבטן האוֹבָלית מעליהן, לא באופיו החלוש, לא בדשא ובשיחים, לא בחבל שכרוך עליו ונשפך ממנו מטה בלי שליטה – אות קלון, זיכרון עולם, עול עבדות." (עמ' 77).

האדישות המלאה הזו של "חמור" להזדקנות המקרבת אותו אל מותו הבלתי-נמנע, בהגיעו למיצוי תוחלת החיים המירבית שלו (שהיא, כזכור, בת כחמישים שנה), משמשת בסיס לידידות המתפתחת בין "חמור" לבין רוסלאן, שאמנם תוחלת החיים שלו אמורה להיות ארוכה הרבה יותר, אך כבר פעמיים כמעט מימש בעבר את קיצורה על-ידי נסיונות התאבדות, משום שנואש מסיכוייו להגשים את החלום שרקם לחייו ב"המון הישראלי."

"חמור" ורוסלאן מבטאים באופן שונה את אהדתם זה לזה. "חמור" אינו נמלט מחצרו של רוסלאן וגם אינו מתרחק כאשר רוסלאן בודק את פצעיו ומטפל בהם. לעומת זאת הצית "חמור" אצל רוסלאן, בעצם נוכחותו בחצרו, את התשוקה לחדש את עשיית "התפוקת של החיים": "כן! זאת היתה הקריאה שיצאה מן החיה, ורוסלאן הבין אותה - - - ואיכשהו מתוך ובתוך המצב הנתון היה ברור לרוסלאן שאין שטויות והבלים בימיו של חמור, וכי זה אחד שמציית רק לעצמו, תופס אותו, אוהב את מה שבו." (עמ' 166). רוסלאן אימץ בלי היסוס את חוכמת החיים הזו של "חמור".

כלומר: בדיוק כאשר רוסלאן היה קרוב מתמיד להפסיק את מאמציו להשיג "חתיכה מתפוקת החיים, מחיוכם של החיים" עוררה בו נוכחותו של חמור בחצרו תחושה ש"הוא איש בחיים - - - לא לבד בעולם" (עמ' 18) – תחושה שאפילו הקשר החד-מיני שלו עם סטיב סילברמן, ידידו היחיד בכל המרחב של מחוז אשקלון, לא סיפק לו (עמ' 33-31). 

ואמנם, עוד לפני ששמע מפי אביו של סטיב סילברמן הנוטה למות, כי "אף פרט אינדיבידואלי [בין אם הוא מהמין החייתי ובין אם הוא מהמין האנושי] אינו בר-המרה" (עמ' 206), כבר התחיל רוסלאן להתייחס אל "חמור" כאל יצור שצריך להעניק לו טיפול מסור ככל האפשר בחודשי חייו האחרונות.

ברוח החלטתו זו דאג רוסלאן לספק מזון ל"חמור" (קטף למענו צמחים בשדות וקנה חלות ולחמים, מאלה שלא נמכרו ביומם, לפני שנאספו ממדפי "אושר עד"), הניח לפניו כלי גדול עם מים, בחן את פצעיו המדממים ורחץ אותו עם סבון כדי להקל מעליו את סבלו מהם. גם הריחות הרעים מגופו של "חמור" לא הרתיעו את רוסלאן  ממתן הטיפול לו, כי דווקא מול ערימת הגללים הטרייה והרעננה של "חמור" הרגיש רוסלאן "זקוף בתוך החיים שלו, החיים פשוטם-כמשמעם, עם התכלית הנכונה שלהם" (עמ' 167). ולכן גם הגסיסה של חמור התקבלה אצל רוסלאן כעיקרון גדול של החיים המעניק להם משמעות והצדקה: "והנה החיים האלה כבר קראו לרוסלאן. אהבת חמור. אהבת אדם" (עמ' 254).

נא לדייק בהבנת סיפור-המעשה!

בתיאור שתי התקופות שוות-האורך האלה בחייו של רוסלאן, זו הראשונה שעברה על רוסלאן בפריפריה הקווקזית של הקריות בצפון הארץ, וזו השנייה שעברה עליו בפריפריה המרוקאית של המושבים במחוז אשקלון בדרום הארץ, נמנע סמי ברדוגו לקשור את האירועים הללו בחייו של רוסלאן אל האירועים האקטואליים ורבי ההשפעה שהתרחשו במדינה בין רצח יצחק רבין בנובמבר 1995 לבין מבצע "צוק איתן" באוגוסט 2014. אף שאירועים אלה פירנסו הרבה עלילות אקטואליות, בין פוליטיות ובין סוציולוגיות, בספרי המחברים המפורסמים של הדור, נמנע סמי ברדוגו מאיזכורם בעלילת "חמור", כדי שלא יסיחו את דעתם של הקוראים מהנושא הפילוסופי-אוניברסלי שבחר להתעמק בו: מהם החיים ומהי משמעותם אם הם מסתיימים בסופם במוות.

כלומר: בעוד שסופרים אחרים הבליטו בסיפוריהם הפוסט-ציוניים והפוסט-מודרניסטיים את השפעת האירועים הפוליטיים והאידיאולוגיים על חיי הגיבורים, או שכפו על גיבורי סיפוריהם את חיזוי העתיד הדיסטופי הצפוי למדינה מידי הפלסטינים באמצעות חומרים אלגוריים ששילבו בעלילות הריאליסטיות שפירסמו – נמנע סמי ברדוגו במיוחד בספרו זה מלהיות "הצופה לבית ישראל" בדרכים פסולות אלה מבחינה ספרותית וקלות להשגה מבחינה רעיונית.

לכן, אין הצדקה לייחס משמעות אלגוריות, לא חברתית ולא פוליטית, לקשר שהתהדק מאליו בין "חמור" ובין רוסלאן, אלא ראוי להפיק מעלילת הרומאן "חמור" את המשמעות האוניברסלית המשתמעת משני משפטים בו: מהמשפט הפותח את הרומאן, "החיים לא עומדים בהבטחה שלהם," ומזה החותם אותו, שהחיים מתממשים בכאב הנצבר עם השנים, "כאב המיתה בהיעשות חיים." שתי המסקנות האלה על החיים הם חידושו הרעיוני של סמי ברדוגו ברומאן "חמור" בהשוואה לשלושת הרומאנים הקודמים שלו שעסקו יותר בהמחזת השוליות החברתית של הגיבורים והמצוקות הפנים-משפחתיות שלהם.

נס מתרחש לפעמים לסיפורת הישראלית, כאשר עלילה שביסודה התכוונה לתאר באופן ריאליסטי את המציאות הישראלית המורכבת הופכת בה-בעת גם ליצירה אוניברסלית במשמעותה הרעיונית. הנס הזה התרחש לסמי ברדוגו ברומאן "חמור".

 הרומאן "חמור" זיכה את סמי ברדוגו ב"פרס ספיר" בשנת 2020. עותק מספרו החדש של מחבר המאמר, "מן המסד ועד הטפחות", הועלה השנה באתר "פרויקט בן-יהודה".

יוסף אורן

אהוד: מאמרך לא מעורר חשק לקרוא את הספר.

* * *

ד"ר ארנה גולן

 מיניות נשית מרוסנת

על השיר "סליחות" מאת לאה גולדברג*

א. מיניות והעזה מול ריסון והצנעה

השיר "סליחות" המוכר בימינו כפזמון פופולארי, הוא אחד משיריה המעניינים המורכבים של לאה גולדברג. השיר חובר כשעדיין היתה משוררת צעירה בת 27 ופורסם בספר שיריה השני "שיבולת ירוקת העין" (1940) ויש בו כדי להציע התבוננות רבת-עניין בהתפתחות מודעותה האמנותית כיוצרת של שירה בכלל וכמשוררת-אישה הכותבת על אהבה ומיניות בקרב חבורה ספרותית שעיקרה משוררים גברים.

כיצירה שירית ניכר בשיר מאמץ אמנותי, המכוון לבניית מורכבות ורב-רובדיות של משמעות על ידי הפעלת עושר מטאפורי, סמלי ופרוזודי. בכך הוא מהווה מעין הפגנת כוח של כתיבה על-פי האסכולות המודרניות שבמסגרתן יצרה.

יחד עם זאת, ואולי דווקא משום כך, מהווה המעשה האמנותי גם ניסיון לפרוץ את גבולות השירה הנשית, שנתפסה עד אז כשירה לירית "קטנה" ופשוטה המתוחמת בגבולות "האני" הפרטי של האישה, באהבתה או במתן ביטוי לרגש הנשי המעודן במבע סמלי מתון, ללא שאיפה או יכולת להתמודד עם שאלות שמעבר לפרט או עם המופשט (למרות שכבר היו קודם לכן בשירת הנשים העברית גילויים שחרגו בהחלט מגבולות אלה).

על רקע זה בולטת נועזותו של השיר, המערערת והמסכנת (או שעשויה הייתה לערער ולסכן) את תדמיתה של גולדברג עד אז כיוצרת של שירה לירית אישית ונשית, רגישה לטבע ולאהבה. שהרי במרכזו של השיר מצוי נושא ארוטי נועז – חווית המגע המיני הראשון, שהאישה הדוברת משחזרת אותה ומעניקה לה משמעות, תוך פנייה אל הגבר שעורר את החוויה והוא הנמען הפנימי של השיר.

מאידך, ניכרת גם מגמה מנוגדת, החוששת להרחיק לכת יתר על המידה. שכן הנושא הארוטי הנועז מוצנע במעטה של הסוואות וכיסויים לשוניים (מכוחם של סמלים, מטאפורות ואלוזיות) עד שאפילו היום – כשגבולות "הצניעות" הישנים נפרצו זה מכבר בשירה הנשית – ספק אם כל אלה השרים את השיר והמתרפקים עליו, מודעים למשמעותו. יתר על כן, משנחשפת המשמעות מתברר שהנועזות מתרסנת בכיוונים נוספים: האישה הדוברת משתקפת בו בתמימותה והגבר הוא החושף בפניה את העולם הארוטי הנועז. השיר גם משלב בחוויה הארוטית את הילדות "הטהורה" ומציב אותה במרכזו, ומעל לכל – מתברר שערכיות הארוס אינה חד-משמעית כלל וכלל לגבי האישה עצמה ובצד החיוב וההיפתחות לחיים שבארוס אורבים גם השלילה והחטא.

תופעה זו של פריצת גבולות וריסונם ניכרת גם בתחום התבניות השיריות. גולדברג נאמנה כאן לקונבנציות שיוחדו לשירה הנשית: לשיר הלירי הקצר ולנוסח הווידוי האישי המשווה לשיר אופי אוטוביוגרפי. אמנם היא פורצת מעבר להן במבע הלשוני, אשר מעניק לשיר מורכבות ועומק, אבל יחד עם זאת מצניע את הרובד האינטלקטואלי, המתייחס לשאלה מוסרית ומקיים שיח עם טקסטים מן התרבות העברית ומן הספרות הרוסית.

השיר מרתק, אפוא, על שום מגמותיו הסותרות ובנוסף לכך יש בו גם כדי ללמד דברים אחדים על "המעבדה האמנותית" של המשוררת.

ב. בית א': "פקיחת העיניים"

 כבר בטור הראשון נרמז, על דרך הגילוי והכיסוי כאחת, נושאו הנועז של השיר: המגע המיני הראשון של האישה-הדוברת עם הגבר, שבשיח פנימי בינה לבינו היא משחזרת את האירוע ומשמעותו.

הטור בנוי כאלוזיה לפסוק ידוע מספר 'בראשית', שממנו שאובה המטאפוריקה המרכזית של השיר (פקיחת העיניים, שממנה נגזרים בהמשך המבט, החלון, הראי והראייה). הכוונה לפסוק על אדם וחוה – הגבר והאישה הראשונים שגילו את מיניותם לאחר שאכלו מעץ הדעת: "ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" (שם ג' ז').

הצירוף "באת אליי" מציין כאן ביאת גבר אל אישה במשמעות של בעילה, כמצוי במקרא (למשל: "אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם" – שם ו' ד'). הגבר, שאליו דוברת האישה, "בא אליה," אפוא, "לפקוח את עיניה," לגלות לה את עירום גופה, את מיניותה.

אלא שלא כבסיפור המקראי על אדם וחוה – בו עיני שניהם נפקחות בעת ובעונה אחת עם האכילה מעץ הדעת כתוצאה מפיתוי (תחילה של הנחש את האישה ולאחר מכן של האישה את האיש) – כאן הגבר הוא הגורם המניע, הוא הפוקח את עיני האישה והמגלה לה את הארוטיות שבה. על כן מתואר בטור השני עושר החוויות שהוא מעורר בה במשפט המטאפורי והפרדוקסלי "וגופך לי מבט וחלון וראי," המייחס למגע של הגוף הגברי את היכולת להקנות לאישה את כושר הראייה ('המבט'), את ההיפתחות לזולת ולעולם ('החלון') ואת הכרת גופה שלה (דרך השתקפותו ב'ראי' גופו).

בהמשך מוצגת פקיחת העיניים, שהיא מקור הראייה, בכעין היפוך פרדוקסלי. בנוהג שבעולם ראייה קשורה באור – ואילו כאן ראייה טוטאלית שאין נסתר מפניה מקושרת להיפוכיו, לחושך וללילה: "באת כלילה הבא אל האוח, להראות לו בחושך את כל הדברים."

הלילה אף מוצג כיצור חי ופעיל, ואילו האוח, שהוא עוף חי הרואה רק בלילה, מוצג כפסיבי, כמי שמקבל כושר ראייה כתוצאה מ"בוא" הלילה החי. וכך נוצר פיתוח של יחסי הגבר (שהוא כלילה) והאישה (שהיא כאוח) ומוקנה למגעם הארוטי צביון של שינוי סדרי עולם ושל מסתורין.

יש לציין, שהפיכת הלילה לכעין יצור חי ופעיל נעשית גם על ידי ריאליזציה (הפיכה למוחשי) של צירוף לשוני מטאפורי, "לילה בא" (התחיל), ואילו הלילה החשוך, המופיע בשיר כדימוי, מרמז גם לשעת ההתרחשות. במקביל לכך מרמזות המטאפורות שלפניו, "חלון וראי", למקום ההתרחשות – בית. אלמנטים שגורים של מציאות קונקרטית (זמן ומקום) מותכים בלשון השיר בצורה מקורית, המצניעה אותם והמעניקה לחוויה משמעות אחרת, מורכבת ומסתורית כאחד.

ג. הבית השני: "שמות" ו"דבק"

 אלוזיות לסיפור גן-העדן מוסיפות ובונות גם את משמעותו של הבית השני. תחילה מוצג חישוף המיניות הנשית כפעולה בראשיתית של מתן שם למה שלא היה לו קודם לכן שם. "ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן / ולכל שערה בבשר החשוף," אומרת הדוברת. ואמירתה מתקשרת למתן השמות על ידי האדם לכל בעלי החיים שיצר אלוהים: "ויצר ה' אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמיים... ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמיים ולכל חיית השדה" (בראשית ב' י"ט-כ').

רמיזה זו למקרא מעצימה, כמובן, את הערך של מתן השם, בבחינת זיהוי והכרת המהות של כל פרט. אלא שבשיר הזיהוי חל על פרטים בגוף האישה, ודווקא הזעירים ביותר שבהם (ריס, ציפורן, שערה) כמעשה של גילוי ארוטי מושלם של הגוף, עד לסמוי, העדין והקטן. יתר על כן, בבראשית הגבר-האדם הוא הנותן את השמות, ואף כאן נאמר: "למדתי." כך נרמז, שהגבר שפקח את עיניה הוא המלמד את האישה, הוא המוליך אותה להכרת גופה ומיניותה שלה. תיאור גופה כ"בשר חשוף", מתקשר אף הוא לסיפור גן העדן, שעה שהאדם ואשתו עמדו עדיין בתמימותם, עירומים ללא בושה, כנאמר: "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו" (ב' פסוק כ"ה), וממד של תמימות וראשוניות ללא כל בושה מוענק למעמד גילוי הגוף הנשי.

רמיזה לבראשית מלוות גם את שני הטורים הבאים, למרות שלכאורה חל בהם מעבר לתחום אחר: "וריח ילדות – ריח דבק ואורן / הוא ניחוח לילו של הגוף."

"הדבק" משמש כאן כמטאפורה לשרף (הנוזל הצמיגי המופרש מהעץ כשקליפתו נחתכת) והוא רומז לפסוק הסמוך לקודמו: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (שם, ב' כ"ד). המטאפורה "דבק" שנבחרה לשרף האורן לא נבחרה במקרה. היא באה לרמוז ש"חישוף הבשר" וגילוי המיניות הביאו לאיחוד מושלם בין הגבר והאישה, שנעשו ל"בשר אחד", כך שהדבק ביניהם חזק מכל (זה מקור האמירה הידועה: "אמר לדבק טוב", כאישור לשידוך שהצליח).

ועוד: התמימות שנרמזה קודם לכן, באה עתה לפיתוח, כאשר המגע הארוטי של הגוף החשוף מתקשר בילדות אשר מקנה לו ממד של תמימות בתולית ושל טבע. עוצמתה של החוויה הזאת ניכרת שוב בכעין ניסוח פרדוקסלי: ריח הדבק והאורן הוא "ניחוח לילו של הגוף" – ולא ניחוח הגוף בלילה. כביכול יש לילה לגוף, מהות לילית השונה מיישותו ביום. ושוב מובלט הממד החד פעמי והמיוחד של החוויה.

ד. הבית השלישי: בקשת ה"סליחה"

על רקע עוצמתה ועושרה של החוויה, מפתיע הבית האחרון במיפנה הפתאומי שבו. רק בקריאה-לאחור ניתן לראות שהמפנה כבר נרמז קודם לכן, וכי בבתים הראשונים טמונה הנמקה כלשהי לו.

המיפנה מתגלה תחילה במעבר לשדה מטאפורי שונה לחלוטין: לא עוד מטאפורות שמקורן באלוזיות לאדם וחווה, הגבר והאישה הבראשיתיים, לא עוד לילה ובית וצומח וחי, ובעיקר – לא עוד זיקה לארוס ולחישוף הגוף, אלא מעבר חד למטאפורות הקשורות בים: הפלגה, מפרש, חוף – וגם אופק, המשתמע ברקע המלה "אופל".

במבט מעמיק יותר מתברר, שגם האלוזיה הטמונה במילים "סליחה" ו"לכרוע" שבסיום השיר, אינה רומזת עוד למקרא, אלא לטקסט שונה, מאוחר יותר, לתפילה, ל"סליחות" של יום הכיפורים. ניתן גם להבחין באמצע הבית במעבר מזמן עבר – על פיו ניתן היה לשער שהפנייה לגבר, הנמען הפנימי, באה בבחינת סיכום בלבד, ואולי אפילו בתודעתה של הדוברת בלבד – אל זמן הווה, שבו פונה הדוברת בתחינה אל גבר הנמצא על ידה ("תנני ללכת"), והתחינה מכוונת כלפי העתיד.

אך יותר מכל מפתיעים הדברים הנאמרים בבית האחרון: רצונה של הדוברת להינתק מן הגבר, ללכת ולבקש סליחה, וללא כל הנמקה.

ונשאלת השאלה: מדוע דווקא לאחר המגע המושלם, המאחד, המבגר והמעשיר, מתחננת הדוברת בפני הגבר שיניח לה ללכת? מהו פשר רצון ההינתקות? ועל מה היא מבקשת לומר סליחה? והלא הדברים הללו אינם מתיישבים עם מה שקדם להם.

הקושי גובר לאור תחילתו של הבית. דומה, שהדוברת-האישה מודה לגבר על כך שהעניק לה הקלה, שחרור מעינויי גוף ונפש: "אם היו עינויים – הם הפליגו אליך." כלומר, הוא שיחרר אותה מכאביה על ידי כך שקלט אותם בתוכו. אבל ההודייה אינה מתיישבת עם הטור הבא, למרות שהוא מנוסח כאמירה מקבילה: "מפרשי הלבן [הפליג] אל האופל שלך." "הלבן" ו"האופל" (השחור, חסר-האור) כסמלים, מרמזים שהמפרש הטהור והבתולי הפליג אל מפרשו של הגבר, שהוא בעל איכות שלילית ועלול להכתים את הטוהר. (לא נאמר "מפרשי הלבן – אל האופק שלך", ו"אופק" היא מלה בעלת מטען חיובי, שהקירבה המצלולית אליה עומדת ברקע).

עתה ניתן להבחין ש"האופל" שבגבר נרמז כבר בבית הראשון, למרות ששם הוקנתה לו משמעות חיובית: שהרי הוצג כ"לילה" הבא אל האוח ודווקא "בחושך". בהקשר החדש של הנפש (המפרש הלבן, האופל, העינויים) והתחום המוסרי (הסליחה, הניגוד הסמלי בין הלבן לשחור) משתנים הדברים. ומתבקש לשאול: האם "פקיחת העיניים" נתפסת עתה כ"השחרת הלבן"? האם נתפס עתה המגע המיני כחטא שעליו היא חשה צורך לבקש סליחה? האם משום כך ממקמת המטאפוריקה את האישה ב"ים" שיש בו טלטלה ותהומות מאיימים – בניגוד לקרקע יציבה ובטוחה?

האלוזיות למקורות יהודיים תומכות בפירוש הזה. "הסליחה" המתקשרת לכותרת השיר ("סליחות") מכוונת אל תפילות הסליחות ביום הכיפורים, שעיקרן בקשת סליחה ומחילה וכפרה על חטאים. פירוש זה, שעל פיו נתפס המגע הארוטי כחטא, מתקשר גם לפרשת בראשית. שהרי לאחר שהפרו אדם וחוה את הצו האלוהי וחטאו באכילה מעץ הדעת – "נפקחו עיניהם" ואלוהים גזר עליהם עונשים כבדים, וגירשם מגן העדן: "ותיפקחנה עיני שניהם... ויגרש את האדם" (פרק ג'). ואם יש במגע המיני משום חטא, כתם אפל על לובן המפרש הנשי, יובן גם מדוע יש "לכרוע" על חוף "הסליחה". שהרי הכריעה אינה מתלווה לתפילה של כל ימות השנה אלא רק לתפילת מוסף בימים הנוראים וביום הכיפורים, שבהם חוזרים בתשובה ומבקשים מאלוהים סליחה ומחילה על חטאים שנעשו, כנאמר בתפילת המוסף: "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה."

ומנין שאובה המטאפוריקה שמתחום הים? ובכן, מן הספרות הרוסית, ומאלף לראות כיצד המשוררת צירפה והתיכה יחד חומרים משתי התרבויות שבתוכן צמחה.

בתקופה שבה נכתב השיר עסקה לאה גולדברג גם בתרגום לעברית של ספרו של קאטאייב "מפרש בודד מלבין באופק" (שהופיע ב"ספריית פועלים" בשנת 1942). הספר מתאר, אמנם, את ימי המהפכה הבולשביקית ברוסיה ואין קשר בין השיר לבין תוכנו, אבל יש קשר בין השורה "מפרשי הלבן אל האופל שלך" לכותרתו. יתר על כן, כותרת ספרו של קאטאייב שאולה משיר לירי נודע, "המפרש", מאת המשורר הרוסי מיכאיל לרמונטוב (1841-1814), ממייסדי השירה הרוסית החדשה. ויש לציין: השיר הזה נלמד (ועודנו נלמד) במערכת החינוך הרוסית, ובעל-פה. בשיר מדובר על מפרש בודד, המלבין בערפל של ים תכול, והמשורר תוהה: מה מחפש המפרש בארץ רחוקה ומה השאיר במולדתו? ותשובתו: הוא, האמיץ, מחפש את הסערה כאילו בה נמצא השקט, השלווה. הפירוש המקובל הוא, שהנפש האנושית הטהורה (שאותה מסמל המפרש) שבויה באדמה ושואפת לפדות, לגאולה ולשלווה, ואפילו תמצא אותם, באורח פרדוקסאלי, בסערה.

ויש גם לזכור: באותה שנה, 1942, הופיעה גם האנתולוגיה "ילקוט שירת רוסיה", שעל עריכתה שקדה לאה גולדברג יחד עם שלונסקי, ויש בה ביטוי לעניין העמוק שגילתה גולדברג בספרות הרוסית (שממנה תרגמה ושבחקירתה אף העמיקה בשנים הבאות) ובכלל זה בשירתו של לרמונטוב.

הבית האחרון של השיר נבנה, אפוא, בזיקה לשירו של לרמונטוב. אמנם בשירו לא נמצא את נושא החטא והכריעה ובקשת הסליחה, וגם חתירת "המפרש" בו איננה אל החוף אלא אל הסערה, אבל יש בו ביטוי לשאיפה לגאולה, לפדות, לשחרור ולשלווה נפשית, ואולי אפשר לראות בו מקור משלים לנאמר קודם לכן: שאיפה לשחרור ולפדות מן הגבר, שאמנם העניק לה בעבר עולם חוויות ארוטי עמוק, אבל עולם זה נראה לה בהווה בגדר של חטא או של כבלים לגביה. מכאן הצורך העמוק להגיע לשלווה, ל"חוף", לבקש סליחה וכפרה על חטאה; ואולי גם לבקש סליחה מהגבר, שכה העשיר את עולמה, על הימלטותה ממנו.

ה. עושר פרוזודי

השיר נותן, אפוא, מבע לתחושות מורכבות בחוויה הארוטית, וכאמור, בחוויה זו ובדרכי מבעה אפשר לראות מגמה להיחלץ ממסגרת הגבולות המוסכמים לגבי השירה הנשית. מגמת ההרחבה נתמכת גם על-ידי התבניות הפרוזודיות העשירות.

השיר בנוי 3 קוורטטים, הנחלקים לשתי קבוצות (1+2) מבחינת המבנה התימאטי. בכל הבתים מתקיימת אותה תבנית חריזה מסורגת, ובכל בית שני חרוזים – נשי-גברי (מלעילי-מלרעי) לסירוגין: לפקוח-האוח, וראי-הדברים; ציפורן-אורן, חשוף-גוף; אליך-ללכת, שלך-הסליחה. החריזה עצמה עשירה ומשוכללת, "אמנותית": היא מצרפת חלקי דיבר שונים, מקיפה חלק ניכר מן המילים החורזות, יש בה אסונאנסים, ובמידה רבה כלולות בה מילים מרכזיות מבחינת המשמעות, שנדחו לסוף השורה והובלטו על-ידה. הרי זו חריזה עשירה מבחינה דקדוקית, מצלולית וסמאנטית.

השיר גם שקול בטטראמטר אנאפסטי, עם גיוונים רבים המעשירים אותו. דומה, ביקשה המשוררת להוכיח את כוחה האמנותי, שאינו נופל מכוחם של המשוררים.

ו. סיכום: נועזות וריסון

למרות האמור לעיל, ניתן – כפי שצוין תחילה – להבחין איך "נזהרת" לאה גולדברג שלא לפרוץ יתר על המידה את המוסכמות שהיו מקובלות ביחס לשירת נשים, ונקשרו דווקא בהיעדר כוח, בחולשה נשית.

למרות, או משום, נועזותו, עוטה השיר כסות לשונית והוא נראה כאילו נשאר בגבולות השירה הנשית הרכה, בעולם הפרטי, בלא חריגה לשאלות מוסריות רחבות.  בהתאם למוסכמות, השיר מנוסח כווידוי והוא שיר לירי קצר, שבמרכזו מוצבים אישה תמימה ותמה, שפוקחים את עיניה, וגבר יודע, מנוסה ומוביל, בעל עומק נפשי ("אופל"). ומעל הכול ניצבת הנסיגה, ההימלטות מהארוס, הנתפס כמחטיא או כמשעבד.

האם נזהרה המשוררת מפני קוראיה או מפני בני-חוגה או שמא מפני עצמה? קשה לדעת. אבל אפשר לשער: דווקא המתח הפנימי שבין גילוי לכיסוי, בין העזה להירתעות ובין תום לארוטיות, הוא שהקנה לשיר את כוחו ואיפשר את התקבלותו על ידי חבורתה. ואולי בגלל המתח הזה – בנוסף ליופיו ולעדינותו של הלחן שחיבר לו עודד לרר – אהוב השיר גם היום ומושר בחוגי שירה בציבור.

* אהוד יקר, בעקבות הדיון שהתפתח סביב השיר "סליחות", עם דברי הייטנר והערתך היפה שמקור הפירוש על האב הוא במאמר של זיוה שמיר, בעקבות כל אלה סברתי שהפירוש שלי  שפוי וצמוד לטקסט. רק מה הבעייה? שפירסמתי את המאמר הזה אצלך לפני שנה וחצי, בגיליון  1506 ביום 16/01/20 לרגל מלאת 50 שנה לפטירתה של המשוררת הנהדרת הזאת.

ובכל זאת, אם פורסמו מחדש  דבריה של זיוה שמיר, אולי בכל זאת תחליט לפרסם שוב גם את הפירוש שלי, שהוא גם על ארוטיקה, שזה ברור לדעתי, וגם על המקורות לסליחה ולדימויים (גם מהספרות הרוסית שהיא באה ממנה וכתבה גם שהיא צמחה בשתי תרבויות).

ארנה גולן

* * *

יעקב זמיר

ימי הקורונה שעדיין לא תמו

התמונה מרחוב העמק

לפני עשרות שנים, בהיותנו סטודנטים לרפואה  בעיר הקודש ירושלים היבשה והענייה, נהגנו אנו הסטודנטים הדלפונים  מעוטי היכולת, לספר אחד לשני על כל "תגלית" של מסעדה או בית אוכל בהם מגישים סעודה משביעה במחיר שיכולנו לעמוד בו.

כך בישר לי חברי על המסעדה ההונגרית שלדבריו היא טובה ולא יקרה, השוכנת ברחוב העמק. זה רחוב העמק הסמוך איכשהו לרחוב ממילא ואשר בסופו שכנו גדרות תיל וחורבות שהותירה מלחמת העצמאות. אחריהם השתרע שטח ההפקר שהפריד בין שני חלקי העיר ואשר שימש  מדי פעם כמטווח לחיילי הלגיון הירדני.

חיפושים לא ארוכים הובילוני למקום. רחוב העמק לא התברך בבתי עסק יפים, וניכר ששיני הזמן והקרבות של מלחמת השחרור ננעצו בו היטב.

לא מצאתי בו שום שלט, שיכריז על קיומה של מסעדה הונגרית, אבל בפתחה של חנות אחת עמד איש שמנמן וסימפאטי ובעל פנים עגולות, חגור סינר של טבח. שאלתיו היכן כאן המסעדה ההונגרית. ענה לי בחיוך נחמד, אני מרומניה, ואם אתה רוצה, אשתי מהונגריה ויש כאן מסעדה. נכנסתי. מצאתי את המקום  נאה ומסודר, עם אווירה ביתית נעימה, מיספר לא רב של שולחנות, ומחיצה שמאחוריה שכנה פינת הבישול. האיש השמנמן הראה לי את התפריט שהכין בעצמו. בסוף הארוחה שאכלתי סיכמתי לעצמי שזה בהחלט מקום סביר וכדאי. האוכל היה טעים והוגש בצלחות חרסינה עבות בצבע לבן, עם מחיצות שהפרידו בין חלקי המנה. לא נתקלתי עד אז בכלי אוכל כאלה ונראה שהם מקוריים שהובאו לארץ מאותה רומניה.

בסיום הארוחה שאלתי את המסעדן אם יש במקום טלפון. ענה שלא. אבל בשביל מה אתה צריך טלפון? כדי שתטלפן למשטרה. למה משטרה? כי אין לי כסף לשלם לך. אין צורך משטרה, בבקשה תיקח פתק תכתוב עליו השם שלך, אני אשמור אותו ותשלם אחר כך. שילמתי כמובן "אחר כך", שזה היה מיד תוך שהחלפנו חיוכים.

מאז פקדתי את המסעדה החמודה הזו כל אימת שיכולתי. אשתו היפה והנעימה "שהיא מהונגריה" לדבריו, סייעה בהגשה בסבר פנים ובחן. אמרתי מסעדה ביתית, כך שמדי פעם הזדמנה לבקר בה גם בתו הבכירה של השמן מרומניה, כשהיא נושאת בזרועותיה  ילדה קטנה וחמודה.

יום אחד באה הבת הצעירה יותר, בחורה יפהפייה כבת שמונה עשרה עם החבר שלה, חייל גבוה וחתיך עם תגים של חניך בקורס טיס. זוג יפהפה. פרחים ממש. באותם הימים נשאתי איתי בתיק את מצלמתי, קודאק רטינה c3, וצילמתי מה שיכולתי מן המעניין בו נתקלתי, אנשים, בנות יפות, שלטים משעשעים, אתרים וכיו"ב. כשהצעתי לזוג הפרחים "לעשות להם פוטו", הסכימו.

יצאנו מן המסעדה ועל רקע קיר האבנים הירושלמיות המסותתות והיפות, הנצחתי את תמונת הזוג המרשים הזה. זה היה ב-1961. התמונה יצאה מוצלחת במיוחד. כל מרכיב שבה היה מעולה ומתואם. בביקורי הבא במסעדה מסרתיה לבעל הבית.

לימים כאשר ישבתי לארגן את התמונות הרבות באלבומים, ייחדתי חלק באלבום לבנות היפות שצילמתי בכל מיני הזדמנויות. תמונת "שני הפרחים", החייל מקורס טיס עם בתו היפה של המסעדן, כיכבה במרכז האוסף. לא פעם בדפדפי באלבומים, אמרתי לעצמי, מעניין היה לי לדעת מה קרה לאותו זוג חמד, מאז שפגשתים ב-1961. שכן מאז לא ראיתים יותר, ולא ידעתי מאומה מהקורות אותם. לאחרונה  ניסיתי לגייס את בני משפחתי המשייטים באתרי המדיה פייסבוק וכיו"ב, שמא יעזרו לי בחיפושַי, לשווא.

והנה לפני מיספר ימים, תוך כדי הזיפזופים האינסופיים שלי בטלוויזיה כדי לדוג משהו ראוי, נקלעתי לערוץ 98, שם הוצג סרט תיעודי על טייס קרב ישראלי, שהיה גם טייס ניסוי, סיפורי ילדותו ונעוריו המרתקים, ומעשי גבורתו המדהימים והבלתי יאומנו בעת שירותו בחיל האויר. הוצגו גם תמונות מתחנות שונות בחייו. פתאום הופיעה  על המרקע תמונתו של הזוג היפה אותה צילמתי אני ב-1961 במסעדה ההונגרית שברחוב העמק בירושלים. המרואיין, נושא הסרט, גם הצהיר שזו חברתו מאז, שאחר כך הפכה לאשתו. למראה התמונה שמחתי מאד והפתעתי היתה גדולה. בהתרגשות רבה  קראתי לאשתי שתבוא לראות על מרקע הטלוויזיה את האישים שבתמונה שכה דובר אודותיה.

עצרנו הסרט, גלגלנו לאחור, והנה אמת לאמיתה! הגבר המבוגר שבסרט, אותו ראיתי לפני שישים שנה בהיותו חניך קורס טיס, נראה גם כאן חתיך ומרשים עם חזות שכולה מקרינה רצינות יופי ונועם. חשבתי לי – הנה  סוף סוף אוכל ליצור אתו קשר. צריך לאתרו.

בשירות בזק 144 ענו לי שמספר הטלפון שלו חסוי, אך גילו את עיר מגוריו הקרובה לשלי. אשתי וילדיַי, שכולם הופתעו ושמחו,  החלו מיד בניסיונות לדלות עליו  פרטים  מאתרי החיפוש. תוך כדי המשך הצפייה, שיגר לי בני מסרון עם מיספר טלפון, שכנראה  שייך לאישנו. בשיא המתח של הסרט עם סיפוריו המרתקים של הטייס, הודיע הערוץ  שהיום הוקרן חציו הראשון של הסרט, וההמשך יבוא.

הנה מיספר הטלפון של הטייס בידי. לטלפן או לא? טילפנתי. גם כדי לאמת אם זו לא טעות.

עונה מושא חיפושַיי בכבודו ובעצמו. אני מציג את עצמי ושואל אם אני מדבר עם הטייס יוחנן שהופיע בטלוויזיה? כן אני הוא. לשאלתו מה מבוקשי אני מספר לו שזה עתה צפיתי בסרט עליו, ומאוד התרשמתי מכל שסיפר וכן מאישיותו, ובעיקר שמחתי והתרגשתי מאוד. "התמונה מימי נעוריך, שהראית לבמאי הסרט, בה אתה מופיע עם החברה היפה שלך,  צולמה בירושלים ברחוב העמק ליד המסעדה. אני הוא שצילמתי אותה לפני שישים שנה."

הוא  נדהם ... אתה צוחק, מה פתאום, לא יכול להיות, איך זה?

הנה  אני בא לספר לך, ומבקש שגם אשתך תקשיב לשיחה. כן כמובן. הוא קרא לאשתו והתחיל לארגן  את מכשירי השמע כך ששניהם יהיו בהאזנה.

שלום גברתי מה שלומך וכו', ואני מתחיל לספר מן העבר של אז הימים בירושלים הרחוקה. כיצד הכרתי את הוריה וכו'. כן סיפרתי לה את כל שאני זוכר עליהם מאותם הימים. היא שמחה לשמוע וחייכה לדברַיי, שנאמרו בהומור ואישרה את שזכרתי. אמת נכון, אימה מהונגריה ואביה מאוסטריה, שם היה שף ראשי באפייה ובבישול. בשנת 1936 עלה לארץ. עבד כאן במקצועו בבתי מלון גדולים בירושלים.  בין היתר, במלון עדן ובמלון המלך דוד. אחרי מלחמת השחרור החליט להיות עצמאי.

השיחה קלחה בנועם. הבעתי את פליאתי והתרשמותי מאיש שיחי שהיה טייס קרב בחיל האויר, ובקרבות בהם השתתף, גילה אומץ לב בלתי רגיל. פעם קרה שגם כאשר נפגע מטוסו והתחיל לבעור, תחילה התעקש לא לנטוש,  וכאשר ראה שאין מנוס שחרר את כיסא המפלט, אך שכח לשחרר את האבזמים התחתונים שבמצנח. כך הגיע חיש לפני הים שמעליו טס. ואז, ברגע האחרון נמשה על ידי  הליקופטר חילוץ. בפעולה הוא נפצע ואיבד עין שמאל. עוד בעת אשפוזו בבית החולים הודיע חד משמעית למפקדו שהוא יחזור לטוס. עם שחרורו מבית החולים, פנה למרפאה המיוחדת והצהיר בבואו, שהוא בא לקבל אישור שמרשה לו לטוס למרות מצבו. לפני שסיים להשמיע  את מבוקשו, נענה "בקשתך מאושרת," וזה יען כי הבהיר קודם לכן למפקדיו שאין סיכוי שיזוז מעקשנותו ורצונו לחזור לשירות כקודם.

מובן שהוא זכה לציונים לשבח על פעולותיו ואומץ ליבו. אגב כך בקשה אישית קטנה היתה בפיו: לאפשר לו לנסוע לבקר את סבתו שישבה ביוגוסלביה מאחורי מסך הברזל הקומוניסטי. בקשתו נתמלאה ובעזרת דרכון דיפלומטי התאפשר לו  הביקור המשפחתי המרגש.

הוא סיפר לי על קורותיו. יליד יוגוסלביה לאב יהודי ואם נוצרייה פרבוסלאבית. קיבל שם חינוך נוצרי. בבואו לארץ נדד בפנימיות שונות, ביניהן אחת  של הנוצרים ביפו אותה הוא זוכר לטובה ולברכה, בה למד אנגלית וצרפתית וקיבל בה יחס טוב ובלי שהופלה בגלל היותו חצי יהודי. לאחר שנתיים עבר לפנימייה יהודית, וקיבל חינוך יהודי על ידי מחנך אותו הוא זוכר בהערצה  עד היום. לאביו היתה סובלנות מבורכת, כאשר השאיר בידיו את הברירה לבחור בין היהדות לנצרות. אחרי שטעם משתיהן הוא בחר ביהדות. על מבטיהם וצחוקם של חבריו במקלחת המשותפת... התגבר בעת שירותו הצבאי, אז נימול. בצה"ל התקבל לקורס טיס אותו סיים בהצלחה, והפך לטייס קרבי. השירות הלהיב אותו, ולמרות פציעותיו ונכותו החלקית באבדו חצי עין שמאל, הוא המשיך בעקשנות לטוס. זה עד גיל שישים שהוא הגבול שמעבר לו לא מרשים לטוס. מחוסר רצון למלא תפקידים לא מבצעיים, פרש אז מצה"ל, והצטרף  כטייס ניסוי לתעשייה האווירית, שם נקלטים מטוסים לשם שיפוץ, שדרוג או שינוי.

"עם אשתי, שהיא צעירה ממני בשנתיים, עשיתי חוזה שהיא תהיה בריאה כדי שתוכל להמשיך לטפל בי." השיחה נמשכה בנועם כארבעים דקות, והסתיימה לא לפני שהחלפנו כתובות, והבטחה שניענה להזמנת הטייס ואשתו לבקרם בהזדמנות הקרובה.

יעקב זמיר

רמת גן, עיר הפיז'אמות, 26.8.2021

אהוד: בשנות היותי סטודנט בירושלים, 1959-1966, נדמה לי שזכיתי גם אני לאכול באותה מסעדה נחמדה וטעימה וגם לא יקרה, ששכנה לא רחוק מהחומה, הגבול שבלב העיר. אני דווקא זוכר שסעדנו שם במרפסת ביתית וצבעונית מאוד.

* * *

משה גרנות

בין כרוניקה לבדיון

על ספרו של אהוד בן עזר "המושבה שלי"

אסטרולוג 2000, 458 עמ'.

את "המושבה שלי" קראתי לפני למעלה מעשור, והעובדה שלא כתבתי על ספר זה, כמו על ספריו האחרים, נובעת מהעובדה הפשוטה שממש התקשיתי להבדיל בספר זה בין כרוניקה לבדיון. המחבר, "האני המספר", מצהיר על עצמו מיספר פעמים שהוא כותב כרוניקה, שהוא משועבד לעובדות, ובאחד המקומות (עמ' 390) הוא מצהיר שכנקמה בתושבי המושבה הוא יתעד אותם כפי שהוא רואה אותם, והתיאור הזה הוא שיישאר בספרות העברית.

באמת יש בספר זה תיאור עובדות כהווייתן לגבי המושבה פתח-תקווה והטיפוסים שהתיישבו וחיו בה, אבל שמות הגיבורים שונו ללא הכר. המספר בגוף ראשון שמו בספר אורי בן עמי, ולא אהוד בן עזר, לאביו, ששמו בנימין, הוא קורא אלישע, ולדודתו, המורה והסופרת אסתר ראב, הוא קורא יעל. הספר הגדוש בגיבורים ובגיבורי משנה (פירוט מופיע ב-9 עמודים בסוף הספר), ולפחות חלק מהשמות משרים על הקורא תחושה של תיעוד אמת, כגון שמותיהם של גצל קרסל, שמעון רוקח, ציונה וארווין רבאו, לוי שקולניק (אשכול), נחום גוטמן (חיילים ב"גדוד העברי"), א"ב יפה, שרה אהרונסון, אבשלום פיינברג, יוסף לישנסקי, נעמן בלקינד, ישראל אהרוני הזואולוג המפחלץ, משה דיין, דויד בן-גוריון, הפרופסורים חיים שירמן, לאה גולדברג, ישעיהו תשבי, שמעון הלקין, מיקוניס, משה סמילנסקי, יוסף חנני, יעקב רבינוביץ' דן בן אמוץ – באמת רשימה חלקית.

ולעומת שמות "אמיתיים" אלה נתקל הקורא באישים בעלי תפקיד מרכזי בספר, אשר אמורים להיות דמויות היסטוריות, והקורא ממש מתקשה לזהותם: מי הוא אלימלך שפירא, סופר המושבה שהדובר מחקה אותו ומצטט אותו? – נראה לי שזה כפילו של המחבר. ומי זה זיאמה פולונסקי, שמתואר בספר כמתנדב בגדוד העברי ששמר עם שקולניק וגוטמן  בפתח הבורדל של אום אל-טאך ביפו כדי שחיילים בריטים לא ייכנסו לשם? על זיאמה זה מסופר  שהיה אהובה של יעל, שבעל את שיינע-פשה, צחת העור ובעלת החזה הענק, נצר לברון גרמני שהתגייר. על זיאמה זה מסופר מספר פעמים שלימים חתם על מגילת העצמאות, והיה שר שממשלת ישראל, וברור כי מי שיחפש בכתובים, לא ימצא תיעוד על אישיות חשובה כזאת בשם זיאמה פולונסקי.

עד כאן תיארתי בקצרה את המשוכות שהתקשיתי לעבור כדי שאוכל לכתוב על הספר, וכעת אפנה למטמונים שמצפים לקורא בספר הזה. בראש וראשונה מעוררת התפעלות הדרך בה עוצבו הדמויות – רובן בעיוות מכוון, ויחד עם זאת, הקורא חש שדמויות אלו חיות לנגד עיניו. הרי מספר דוגמאות:

יוסקה המרסק, בנו של מנחם מוניש גולדשטיק, מרוקן המחראות במושבה, שנאלץ לשלוח את בנו הבריון (שגונב מאביו ומכה את אחותו) למוסד לעבריינים צעירים בגרמניה. שם הוא גומל לאנטישמים (מכה את מחרפיו, שם נפט במיכל המים, מחרבן בפתח חדרו של המנהל. יוסקה מתחתן עם פרלה המנשקת. כשאימו מתה, הוא שומר את גופתה בקרח9.

דוד אלכס ההולל, עבד בצעירותו בחווה של אהרן אהרונסון בעתלית, ושם יצא לו לנשק את שרה (גיבורת ניל"י) לילה שלם. הוא מתהלל שהוא מתקן לטשרניחובסקי את שיריו. אלכס ואחיו אלישע (אביו של המספר – בחיים קראו לו בנימין) מתחפשים לבדווים ומכים אץ זיאמה פולונסקי, כי יעל אחותם אוהבת אותו (אותו סיפור מסופר בספר גם על הכאת אביתר, אהובה של יעל שנהרג במאורעות תרפ"א).

יונה מאיר קוסוחוב, המכונה יינע טאך קוס אוחתו, משותק בחצי פה, מכניס להריון את הכובסת הערבייה, שיולדת לו את שימל, שמינו אינו ברור, והוא מקים באסם בורדל.

סקנדל-סנדריל קוסוחוב אבול באר'ל, הצולע, אחיו של יונה מאיר המגמגם, ששינה את שמו לגרשוני. הוא נשוי לשיינע-פשה, נכדתו של ברון גרמני גר-צדק. לשיינע-פשה יש עור צח וחזה ענק המעורר תשוקה בלב גברי המושבה. זיאמה פולונסקי שנפצע מיריות שומר ערבי זוכה לחסותה של שיינע-פשה, וכאשר בעלה מתעכב ביפו, היא מפתה את זיאמה לשכב עימה. תשעה חודשים אחר כך נולדת בת בשם רותי, שהיתה משאת נפשו הבלתי מושגת של המספר. בספר מתוארת קמצנותו של סנדריל גרשוני כך שהרפגון של מולייר ואבא גראנדה של בלזק חיוורים לעומתו. סנדריל מתפתה לקנות ב- 16 נפוליאוני זהב כושי שהוצג בפניו כעבד, והתוצאה, "העבד" ברח עם סוסה ועגלה, ו"המוכרים" ו"העבד" מתחלקים בכסף שהצליחו לקחת מסנדריל בעורמה. הפרד המשוגע של סנדריל גורם למותה של בת-שבע דודתו של המספר ושל העובד הערבי של הסב, חאמד.

אום אל-טאך, בשמה האמיתי – חוה דובה הירש – אלמנתו של ינקל הירש, פותחת בית בושת במנשייה, שמבקרים בו מצמרת השלטון הטורקי. בספר ימצא הקורא תיאורים עסיסיים על חייה וחיי בנותיה בהוויית הפריצות, גירושן לפתח-תקווה, וגירושן משם על ידי "שומרי המוסר" של המושבה. תיאור מזעזע של חיי המגורשים לכפר סבא, ששמעון רוקח מנסה בכוחותיו הדלים לסייע. שתי בנותיה מתו, והיא פותחת בורדל ביפו ומעסיקה רק גויות. לבסוף, כשהאנגלים עוזבים את הארץ, והלקוחות שלה הם אנשים גסי רוח, היא פותחת חנות סדקית בנחלת בנימין בתל-אביב, ונעזרת במכרה, לוי אשכול, לפטור אותה מתביעותיו של מס הכנסה.

סבו של המספר, ששמו אינו מוזכר בכל הספר, קורותיו זהות לאלו של יהודה ראב – כולל העלייה ארצה מהונגריה, הנישואין עם אלמנה מהיישוב הישן בירושלים, הגירושין ממנה בלחץ משפחתה, כי לא הסכים להיות תלמיד חכם. הוא נושא נערה בת 16, שכבר הספיקה להיות גרושה, ומצטרף למייסדי פתח-תקווה  (באר ראשונה, תלם ראשון). הוא נוכח לדעת איזה חורבן גורמת שנת השמיטה ככתוב בתורה למושבה, ובשמיטה השנייה הוא מצליף בשוט במי שאיננו מכן לעבד את האדמה.

בספר ימצא הקורא קטגוריה מושחזת נגד החרדים הקנאים שסולדים מהקדמה, מההיגיינה, שיודעים איך האל מעניש את בני האדם על ערבוב בנים ובנות בבית הספר וכד'. הסב מצליח להתגבר על מנהיג הסוורים בנמל יפו ג'וואד מוסתקים, וזה במקום לנקום בו – הוא הופך אותו לחבר בנפש. הסבא הגיבור הזה מצליח להתגבר על שישה ערבים שרצו לשדוד את כספו שנועד לקניית בהמות בלוד.  מסופר עליו איך היכה בקת של טוריה את העובד שלו שגנב פרי הדר, וכן מתוארת התאונה הקשה שעבר בהתפוצצות במנוע המשאבה להשקיית הפרדס. למרות התאונה הקשה הזאת הוא חי עד גיל תשעים, וזוכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל.

מסייה בוריס קלדס, אגרונום, פקיד הברון, נפרד מאשתו שנשארה בפריס, הכניס ערבייה בשם לטיפה להריון, והיא נמצאה טבועה בבריכה שלו. והוא בורח למצרים מפחד לנקמה. הוא הופך את אפרת, תאומתו של אביתר, בתו של גרישה ירקוני, בעל בית המלון – לפילגשו. אפרת היא חברתה ובת גילה של ארלטי בתו, וכמו זיאמה פולונסקי, גם הוא מתענג על מחמדי גופה של שיינע-פשה, וכשכוח הגברא שלו נחלש, הוא נוסע לדאבוס שבשווייץ כדי למצוא לכך מזור. במאורעות תרפ"א הוא מציל את המושבה מחורבן (שיח' שאקר כבר הכין כרה ענקית עבור הפורעים שאמורים לחסל את הגברים, לשבות את הנשים ולשרוף את בתי המושבה). הוא רוכב על סוס ליפו להזעיק את הבריטים להגן עלה מושבה, ואמנם שני גדודים הודים השוכנים ליד הירקון, וגם מטוס היורה בפורעים – מצילים את המושבה.

יעל, הדודה של המספר (בת דמותה של אסתר ראב), מאוהבת באביתר, וכסופרת בעלת דמיון היא מחברת סיפור על מותו שכביכול אירע מפרסותיו של הפרד המשוגע, ולא נרצח על ידי הערבים במאורעות תרפ"א. בסיפור היא כביכול נושאת ברחמה את ילדו של אביתר, ומתכננת לירות בפרד ובבעליו, ולהתאבד. המספר יודע שאביתר ידע את יעל בבקתה שבחצר. יעל וארלטי (בתו של מסייה קלדס) מתאהבות בטייס גרמני שנחת ליד המושבה בדרך ליפו משום שאזל הדלק. אחר כך היא מתאהבת בפרולטר זיאמה פולונסקי, שנרמז כי הוא אולי אביה של רותי, אהובתו של המספר. ארלטי, חברתה, מתאהבת במורה חניאל גרינבלט גבעוני. יעל אהבה גם סטודנט מביירות, ובסוף נישאת ליהודי אמיד מקהיר.

הבאתי כאן דוגמאות אחדות מתוך למעלה ממאה דמויות שקורותיהן מתוארות בספר, והן מסוקרות בסדר אלפבית ב-9 עמודים בסוף הספר. כמעט לכל דמות יש איזה פגם: אחד עיוור בעין אחת מטרכומה שסבל בילדות, אחד חירש-אילם, אחד מגמגם, אחר צולע, שתיים משוגעות, אחד בן של משוגע, ולכן אינו רוצה להוליד ילדים, אחד עבריין, וכנראה מדובר בתמונת אמת, כי איזו ברייה יכולה לומר על עצמה שהיא מושלמת. שתי בנות בספר הן יפות ומושלמות: סרח בת אברשה פוגצ'וב מוביל הקרח, שסיומה, בעל בית הקולנוע, מבקר אצל אשתו כאשר זה מסובב את המושבה בעגלת הקרח. השנייה היא רותי היפה, בתה של שיינה-פשע, שיש סיכוי טוב שהיא בתו של זיאמה פולונסקי. היא יפיפייה (פגם קטן – אוזניה מכוערות), המספר חושק בה שמשך שנים, ואינו זוכה להיענות, כשנערים אחרים, סטודנטים, ורפתן זוכים בחסדיה. וכשבסוף היא נענית לו ונישאת לו, למרות תשוקתו הענקית אליה, הוא אינו מסוגל לממש את נישואיו, והם מתגרשים...

המעבר מאירופה לארץ ומהעולם החרדי אל ההתיישבות החקלאית הוא מעבר חד, ולא הכול מסוגלים להתמודד עמו. לכך מתווספים אירועים קשים בחיים, כגון הריון מחוץ לנישואין, ואנו פוגשים בספר שלנו מספר הרב של המתאבדים: לטיפה שנאנסה על ידי קלדס; יוכבד הבלנית, שערבי בעל אותה, תולה את עצמה; היינץ משה (בנה של לוצי הגננת מפולין, שהתעברה מיוסקה המרסק, או מסטודנט איתו בילתה על שפת ים תל-אביב) שם קץ לחייו; בעל בית החרושת לגרביים מתאבד; בדווית שברחה משבטה עם מאהב כושי, מתאבדת בבאר מים כשבני שבטה מבקשים לרצוח אותה על חילול כבוד המשפחה; ארלטי, בתו של קלדס שנאנסה על ידי נוקם הדם על מות לטיפה, שמה קץ לחייה. אוליביה טפירו, אשת חיקו של המספר בימיו כסטודנט, מאבדת את עצמה לדעת על פסי הרכבת.

רוב הזכרים בספר שטופים בתאוות מין שאיננה יודעת שובעה, והקורא ימצא בספר את מעלליה של התשוקה הזאת: צעירים כפויים על ידי טבעם לאונן, הם מציצים לנערות מתפשטות ומאוננים, חלקם חושפים את אברי מינם בפני נערות, המבוגרים יותר מתגנבים למיטותיהן של נשים נשואות, ונדמה שהמושבה גדושה בממזרים.

המספר משתמש בביטויים הכי "עממיים" לתאר את תעתועי המין המתרחשים במושבה. ונקל להתרשם שיש קונטרסט בין הלשון "העממית" ובין הבלחות  התרבות הגבוהה שמסתבר שהיא נחלתו של המספר: כבר מגיל צעיר מאוד הוא מתוודע אל הצו הקטגורי של קאנט, ליצירות היינה ושילר, ל"פאוסט" של גיתה ("ליל ולפורגיוס"), ל"כה אמר זרתוסתרא" של ניטשה, ל"פשר החלומות" של פרויד, ל"כלכלה מדינית", "כלכלה ומשטר", לדיקנס, קנוט המסון,  לאוסקר ויילד,   לכל כתבי עגנון, לבשביס זינגר. הוא מתארח אצל מרטין בובר אחרי שספר הביכורים שלו רואה אור.

בצורה נאמנה מתואר השלטון המושחת והאכזר של הטורקים, שעלול היה לדכא עד עפר את ההתיישבות הזעירה של היהודים בארץ ישראל, לולא החסות שהעניק קיסר אוסטריה באמצעות הקונסולים לאזרחי אוסטריה והונגריה. השליטים הטורקים, שאינם מזיזים אצבע בלי בקשיש, מתפארים בטבח שערכו בארמנים, באונס נשותיהם, ורומזים כי זה עלול להיות גם גורל היהודים אם לא יהגרו לכפרים הארמניים הנטושים, כי הקיסרות העות'מנית אינה מסכימה ליישוב יהודי בארץ ישראל.

סופרמנים הם נושא לכתיבה רומנטית, המיועדת בעיקר לנערים ולמי שנותר בעל אישיות ילדית. הספרות הריאליסטית מתארת על הרוב גיבורים שנכשלים בחייהם. כך כתבו הקלסיקונים – בלזק, פלובר, דוסטוייבסקי, טולסטוי. גם המספר שלנו מתאר כישלון אחרי כישלון בחייו: הוא נזרק מהגימנסיה, ונשלח לכפר הנוער בהרי ירושלים, שם הוא זוכה להשפלות. העבודה החקלאית מאוסה בעיניו. הוא כמה לסקס, ומנסה את מזלו אצל הכובסת, ואצל אימה הזקנה, ללא הצלחה. הוא עצלן, ולא מוכן להשקיע בעבודה חקלאית, דבר הנחשב לחטא חמור בעיני הוריו, ובמושבה בכלל. הוא עורג לרותי, שמתעלסת עם אחרים ומסרבת לחיזוריו. התסכול גורם לו לנהוג בה באלימות. כסטודנט הוא מתפרנס מהוראה בכפר הנוער שבו למד בנעוריו. שם מתאהבת בו תלמידה בשם אוליביה טפירו – אולִי – והוא, המורה שלה, בועל אותה. היא עוברת לגור אצלו, מוכנה לשמש לו שפחה, מוכנה ללמוד להיות "מושכלת" כדי שהוא יסכים לשאתה לאישה. היא נכנסת להריון, וכשהיא מבינה שהוא ממשיך לערוג לרותי, וכי לעולם לא יישא אותה לאישה, היא מפרנסת את עצמה ואותו מזנות, ומתאבדת על פסי הרכבת. המספר מתאר איך הוא ירד פלאים מבחינה מוסרית, ונהג בנערה המסכנה הזאת בדיוק כמו אביה, וכמו הנערים בכפר הנוער שפגעו בה מינית.

אומץ רב צריך כדי להתוודות על אירועים קשים כמו המסופר בספר זה. אני קראתי את הספר הזה בשנית, ונראה לי כי נחוץ לקורא בו אפילו שלוש פעמים כדי לרדת לכל עומקו, שמעט ממנו סקרתי ברשימה זאת. כאמור, הייתי קורא בו שוב, לולא הערימה הענקית של ספרים שעל שולחני, תשורתם של חבריי המבקשים ממני לחוות דעתי על כתיבתם.

משה גרנות

אהוד: תודה על קריאתך ב"המושבה שלי", שהוא לדעתי אחד הרומנים הבדיוניים החד-פעמיִים והמתעתעים ביותר של הספרות העברית, וייזכר לדורות כקלאסיקה ארצישראלית, בעיקר של המושבות הראשונות – אבל הוא רומן שזכה להתעלמות והושכח כפי שמושכחת מרבית יצירתי, כדי לתייג אותי במעמד של סופר נידח שאין מונים אותו בין הסופרים של זמנו.

מרבית המבקרים הספרותיים כלל לא קראו את "המושבה שלי", והוא נדחה בשעת על ידי הוצאות הספרים החשובות בארץ, כולל "עם עובד", משם חזר-נזרק כתב היד ללא מכתב לוואי מאת העורכות של ה"ספרייה לעם", והספר יצא לאור רק תודות לאלישע בן-מרדכי, הבעלים של הוצאת "אסטרולוג", שאותו פגשתי בדוכנו באחד מערבי שבוע הספר בכיכר רבין לפני שנים רבות, ובזכותו גם הוצאתי את הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", את הרומנים ("שלוש אהבות", "חנות הבשר שלי", "מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"), את ספרי-העיון ("סדנת הפרוזה", "ברנר והערבים", "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה") ואת ספר השירים "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" – כל אלה ללא שום עורך אלא בעריכה עצמית שלי.

אני מקווה כי הדורות הבאים יכירו בייחוד של כתיבתי – בעיקר על רקע חלק ניכר מן הסופרים הגאונים, "החשובים", עטורי הפרסים  והמשעממים – שהיו בני-דורי.

לפעמים נדמה לי שלא אני כתבתי את "המושבה שלי", כי אחרת איך אפשר להסביר שאני שב ופורץ בצחוק פראי כל פעם שאני קורא בו קטעים שעדיין מצחיקים אותי כאילו לראשונה קראתים?

אגב, בשום מקום ברומן הבדיוני "המושבה שלי" לא נזכר שם המושבה פתח תקווה, אבל אופי כתיבתי הכמו-ריאליסטי משכנע את הקוראים שדברים שאני בודה נתפסים כאילו אירעו ממש והם  חלק מן ההיסטוריה. "המושבה שלי" קרוב מאוד לסיפורֵי הברון מינכהאוזן, הדמות הספרותית שיצר הסופר הגרמני רודולף אריך רספה – מאשר לפרוזה של הסופרים העבריים בני-דורי.

* * *

אסתר רַאבּ

צפצפה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

בפינת הגן על הדשא יש אגם קטן, ודאי צינור נישבר ומחלחל מים, אגם קטן עגול ובתוכו פיסת תכלת משתקפת וצפצפה, ענק כולה, עומדת בשלכתה, עשוייה פיליגרן, מין אצבעות דקות מכסיפות לה והן נטויות לשמיים בתחינה, וגבוהה הצפצפה, אדירה, ובנוייה כולה רשת ענפים ודומה ששולי עננים יאחזו בצמרתה בעוברם, ועורכת היא תחרות באפרורית מבהיקה שלה עם עננים אפורים כהים ועננים בהירים ומוכספים יותר, ולפתע כאילו פיזרה וטיאטאה בצמרתה את כולם והיא חוגגת על רקע תכלת טלולה ורווייה וכל זלזל מאמירה מצטייר בכסף על פני התכלת.

לרגליה בדשא אגם קטן אשר נתהווה ודאי מצינור שבור שמחלחל מימיו, זוג בולבולים יורד מן הפונצינה וטובל משתכשך, מרעיד כנפיים, וטס לו הלאה; כעת בא נחליאלי בודד, נכנס ברגליו הארוכות לשלולית, שותה מים, טובל בצניעות רבה, מיישר בחרטומו נוצות מתמרדות – ומתנשא מרוענן כולו מן הרחצה, בציוץ עליז.

אחריו באה להקה שלימה של אדומי-גרון, יורדים, משתכשכים, ומשרים תכלת זה לזה, גם בולבולים באים, ולפתע בא אנקור – וכולם קופצים ופורחים להם, האנקור ממשיך להתרחץ ביחידות ובשקט, האנקורים היושבים על הפונצינה ממשיכים בוויכוחיהם – האגם כעת ריק, והנה בבת אחת עטה להקת האנקורים על האגם כאילו חיכו רק לרגע זה, ובצוותא ובעיסוק ובמריבה הם משתקשקים ומתעסקים זה עם זה, לבסוף פורשים כנף ונעלמים כולם ביחד –

*

נכתב: שלהי שנות ה-60 או ראשית שנות ה-70 לערך. נכתב על שני דפים קטנים, ללא כותרת.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק עשרים ותשעה

בליל החתונה עם פרלה,

יוסקה שם דבוֹרים על הזין

בגלל הצעקה שתקעה פרלה בליל הכלולות של בנו יוסקה בעל פני התורכי, ואשר הידהדה בחלל המושבה מן הגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ – נתקף הדוד של רותי, מנחם-מוניש גולדשטיק העגלון, בהלה נוראה שגרמה לו עווית של שלשול ושיתוק. לא הספיק ליהנות ממות אשתו וכבר הפך לשבר-כלי החי בחסד כלתו.

פרלה הגברתנית מרימה אותו ונושאת אותו ותוקעת אותו כדחליל – שעות אחדות הוא יושב זקוף על כיסא בשמש וענן זבובים מרחף מעל לראשו, ויתר הזמן שרוע במיטה, עושה את צרכיו תחתיו וסבור שעדיין הוא מוביל את חבית העץ הגדולה בעגלתו ומרוקן אליה את החומר הצפון בצריפוני המחראות שבירכתי חצרות האיכרים, והנה-הנה יגיע לחצרו של סבא ואולי יזכה לבוא רגע לאחר שבת-שבע דודתי העדינה והיפהפיה תצא מן הצריפון, דבר שהתרחש פעם אחת בחייו וממנו כניראה לעולם לא התאושש.

ולמה צעקה פרלה? כי היתה אמורה לאבד את בתוליה. היא הצליחה לשכנע את יוסקה שלא ידעה גבר לפניו והיא גם לא הניחה ליוסקה לחדור אליה עד שקיבלה ממנו את הכתובה והטבעת ברבנות ברחוב יבנה בתל-אביב, מצחה הגדול עטור זר פרחי ניזה פרמיניאקי, "אל תשכחני" בפולנית, שצבעם כחול-סגול עז, ושמלת כלה שאולה הדוקה לגופה כעומדת להתפוצץ יחד עם הקורסט, המחוך.

אחד העדים בכתובתה, פועל, עולה חדש, שנלקח ממסעדת הפועלים הסמוכה בבגדי עבודתו, הביע דעתו לאחר החופה: "אצלנו בווילנה היו אומרים שיפה כמוה צריך לשים בחלון-הראווה של זלקינד (שהיה בעל החנות הגדולה בעיר) ולהוריד את התריס!"

בשמועות הרבות שהילכו על הדרך שבה תיקנה (אז טרם השתמשו במילים שיקמה, שיחזרה, מיחזרה או שיפצה) סניוריטה פצ'וס היא פרלה גולדשטיק את בתוליה או – "עשתה רמונט בקוס," ו"תפרה את הפיזדה," כדברי דודי ההולל אלכס. נזכרו שלפוחיות-אוויר של קרפיון, דם של תרנגולת, ממברנה של עור דק של כבש ואפילו עלוקה צמודה מלאה דם שנמחצה במפשעה ברגע המיחזור של הקרום הלא-קרום-עוד.

יוסקה-דרעק לא היה בעל נסיון רב בנשים יהודיות ולא הבחין בין בתולה לבעולה. הפעמים היחידות שבהן נהג דרך גבר באישה היו כאשר הוביל בעגלה את הצואה לבורות התסיסה בפרדסים כדי שתשמש לדישון העצים ומצא תחת אחד העצים איזו פועלת ערביה כפופה שמעשבת את הגומה ואשר הסכימה-נאלצה להרים בפניו את שמלותיה, מאחור, אלא שלא תמיד ידע בדיוק מה קורה שם בסבך הבדים בשעת מעשה וגם הזבובים הפריעו. הוא היה בטוח שכולן בתולות מפני שתמיד החור שלהן צר עליו ולעיתים סתום ולא פעם היתה הערביה בורחת ממנו מרוב פחד בגלל מימדיו והוא היה נישאר עם אברו הזקור ומתיז באלכסון מדופן הגומה עד לגזע העץ, ובמקום תענוג החדירה היתה לו חדוות הקליעה למטרה.

יום אחד נמאס לו מהערביות הנמלטות מאברו בפרדסים. לפנות-ערב הלך לבית-המרחץ ושיפשף את עורו בזרדים ובעלי-ורדים עד שנעשה אדום כולו ונקי ומדיף ריח טוב עד שגם הזבובים עזבוהו ולמוחרת בבוקר אזר עוז בנפשו ונסע לזיין זונה יהודיה בתל-אביב. הוא שמע את דודי אלכס מספר שכדי לבקע בתולה צריך שצינור-ההשקעה, הוא הזין, יהיה לא רק גדול וחזק אלא שגם יחזיק מעמד זמן רב, וכי אם אישה נאנחת במישגל סימן שהיא נהנית.

כאשר הזונה שמצא יוסקה בחצר, ברחוב הירקון ליד הים, הרגישה שהוא חודר וחודר ואיננו נגמר ואיננו גומר, אז במקום להיאנח, כמצופה ממנה על פי סיפוריו של דודי ההולל אלכס, היא נבהלה כל-כך שהושיטה את ידה לאחור ולפתה את צינור-ההשקעה שלו בבסיסו, שהיה עדיין בחוץ, והתחילה צועקת עליו ומקללת: "תגמור, תגמור כבר יא חתיכת פיזדאמאטי תורכי! מה אתה חושב לך, בשביל הכסף ששילמת אני אסכים דבר כזה תותח? תגמור כבר, פוצוואטה!" – והיא משכה אותו בכוח החוצה, "ילען אבוהא ואבו-אבוהא! כמו כשעוקרים אינג'יל מן תחת אל-ארד! [יבלית מתחת לאדמה!]" כך, לדברי דודי, סיפר לו יוסקה.

יוסקה כל-כך התאכזב, שעזב אותה עומדת רטובה ופניה אל הקיר, כשהוא מפטיר: "שתלכי לעזאזל גם את, יא חתיכת בתולה מסופלסת!" – וברח ממנה ברגל לתחנה המרכזית בלי לגמור ובלי הכסף ששילם לה. בתחנה גילה שהארנק שלו נעלם, ולכן גם למושבה חזר ברגל, פוחד פן תבוא אחריו ותזהה אותו בנקל בגלל פני התורכי שלו ותגלה מה עשה לה, ככה איימה עליו, או היה נידמה לו שאמרה. זו הסיבה שחשש ללכת למישטרה ולהתלונן עליה שכייסה אותו.

יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מדודי אלכס שקרא בספר שעקיצות דבורים שומרות על קישוי האבר זמן ממושך, וכי כך הפאקירים הערומים בהודו מסוגלים להחזיק את אבריהם זקורים במשך ימים רבים מבלי לפלוט זרע, כשהם מניחים עליהם מפעם לפעם דבורה לעקיצה, וחוזרים שוב ושוב על מילות הקסם: "אום נא פת מי הום!"

עוד הסביר לו דודי הלץ שבעילת בתולה כמוה כעישון ראשון של מקטרת חדשה. הפנים רגיש וחשוף ואם גחלת הטבק חזקה מדי, העץ נחרך בין-רגע, ואילו מקטרת משומשת כמוה כאישה בעלת ניסיון, שאצלה הדפנות כבר התעבו מרוב ביאות ולכן אין צורך לנהוג בה בעדינות יתירה.

בוקר קיץ אחד יצאנו בראשות מורנו חניאל גרינבלט-גבעוני, זקן חביב ואיטי, אל המכוורת. שם עמד וחיכה לנו בסבלנות יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, הבן-דוד של רותי, מקטרת חדשה מעלה עשן בפיו, ובכפות ידיו הגדולות הוא מחזיק צנצנת שקופה בעלת מיכסה זכוכית עגול כבוכנה, שוליו משוייפים, וקצהו עשוי גולת זכוכית גדולה שנוצצת לעומתנו בשמש. בצנצנות שכאלה אמא היתה מחמיצה מלפפפונים.

גרינבלט-גבעוני היה בבחרותו המורה של ארלטי קלדם, של דודיי ודודותיי, של אבי ואימי וגם של יוסקה. הוא שירת כחייל בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה והיה אחד ממפקדי ההגנה על המושבה כאשר הערבים התנפלו עליה לאחר אותה מלחמה. בזכות תבונתו הצבאית הוקם בצפון המושבה קו עמדות הגנה שמנע את נפילתה. הוא היה מורנו לטבע. חדרו מלא מבחנות ואביקים ומבערי-ספירט וחומרים חימיים. לימד אותנו לאסוף פרחים, להגדיר אותם ולייבשם. גרינבלט-גבעוני הפעיל את התחנה המטרואולוגית של בית-הספר העממי "רוטשילד". מדי בוקר הייתי עוזר לו להחליף את הגליון שעליו נרשמו מעלות החום ודרגות הלחות של היממה האחרונה.

בחורף הייתי מודד בכלי זכוכית בעל שנתות את כמות הגשם היומית ורושם אותה ביומן. היומנים הגדולים שבהם נרשמו הנתונים המטרואולוגיים היו עתיקים מאוד, אני חושב שהתחילו לרשום בהם בתקופת התורכים. באחד מהם רשום עד היום שיר אהבה שכתבתי אז לרותי גרשוני וחתמתי: "נאמן התחנה המטאורולוגית", ואני מגלה זאת כאן כי הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ואחרת אנה אני בא?

הכוורות ניצבו על גבול פרדסי המושבה, ליד תחנת הרכבת. במשך השנה לא היתה בהן עבודה רבה. התכונה הגדולה היתה ביום רדיית הדבש. נדרשנו לבוא בתלבושת מתאימה. הפריט החשוב בה ביותר היה כובע "הלמט" של אבא, כובע טרופי גדול עשוי שעם, ששימש את החיילים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. כובעים כאלה רואים בסרטים המתארים את הודו בתקופה שהבריטים שלטו בה. סביב ה"הלמט" תופרים רשת בד שקופה, או רשת מתכת דקה התפורה בד בשוליה, אוספים את השוליים סביב לצוואר ומכניסים לצווארון החולצה, סוגרים היטב, וכך אין לדבורים אפשרות לעקוץ את אזור הפנים. חלקי התלבושת האחרים היו מכנסיים ארוכים מבד עבה, נעליים גבוהות, חולצה עם שרוולים ארוכים וכפפות לידיים.

גרינבלט-גבעוני לבש אוברול לבן מכותנה עבה שעוקצי הדבורים לא יכלו לחדור דרכו. הוא לא חשש מעקיצות ולפעמים היה ניגש לכוורות ללא שום לבוש-מגן, ובידו רק מפוח שמעלה עשן. הוא הבעיר עתה את האש במפוח-היד. העשן הבריח את הדבורים וכך היה אפשר להתקרב לכוורות. גרינבלט-גבעוני ניגש לכוורת, הוריד את המכסה, ובתוך ענן הדבורים שריחף מעליה שלף מתוכה בזו אחר זו את מסגרות-העץ שבהן בנו הדבורים את תאי הדונג שבהם אצרו את הדבש. על מקומן הניח מסגרות חדשות שהכילו כל אחת לוח חום-צהבהב עשוי דונג יצוק בדוגמת הבסיסים של התאים. הדבורים היו ממשיכות לבנות על הלוחות המוכנים את התאים לדבש.

 "יוסף גימ"ל תלמידי-לשעבר," אמר גרינבלט-גבעוני, "אם אתה מבקש דבש טרי, חזור בעוד שעות אחדות ואתן לך."

יוסקה הענק הסביר בנימוס רב שהוא רוצה דבורים, לא דבש.

הוא התהלך בקירבנו בלי לבוש מגן אך שום דבורה לא התקרבה אליו. דבורים אינן טיפשות, הן מתקרבות לצוף ולא לחרא. חלפו אמנם ימי העגלה עם חבית העץ המובילה את הזבל מהמחראות בחצרות לבורות-התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים, במרבית הבתים כבר היו בתי-שימוש מחוברים לביוב, ובהם אסלה וניאגרה בעלת ידית עם שרשרת שמושכים בידיתה והמים יורדים, (חידוש שבו ראו האיכרים הוכחה נוספת לעליונותנו על הפלחים) – אבל שמץ מריח חבית הצואה דבק כניראה ביוסקה לנצח, עובדה, הדבורים חגו סביבו במרחק מבלי לעקוץ אותו, זאת אולי גם בגלל עשן המקטרת.

יוסקה מצידו התנגד ללוכסוס החדש של אסלות וניאגרות. הוא המשיך לחרבן מאחורי השיחים בחצר, להתנגב בחלוקי-אבן ואחר-כך לשטוף היטב את סדק-אחוריו בכריעה ליד הברז הנמוך שסביבו צמחו שיחי הנענע.

הנענע צורכת הרבה מים, וצמחה דרך-קבע ליד הברזים בחצרות המושבה. לא היה סאלאט ראוי לשמו בלעדיה. לא היו אחוריים שלא ספגו את ריחה בשעת השטיפה. אחדים מאיכרינו המשיכו לחרבן בחצרותיהם עד קום המדינה.

דודי אלכס, ששום דבר במושבה לא ניסתר מעיניו ומאוזניו, סיפר שיוסקה הצהיר בפניו, בקשר לאסלה, כי לעולם לא יניח את ישבנו החשוף על מקום שבו נגעו אחוריה הערומים של אימו. עצם המחשבה על כך גורמת לו עצירות.

חורף אחד ארבו אלכס ואבי ליוסקה בשיחים על גבול החצר במטרה לחכך סירפד באחוריו החשופים ולהביא לכך שיפסיק לחרבן בחוץ ולהסריח את חלל המושבה, אך בראותם תולעת ענקית משתלשלת ויוצאת מפתח עכוזו, הם נבהלו מאוד ומיהרו להסתלק.

לא הבנו לשם מה נחוצות ליוסקה דבורים.

הלא אי אפשר להקים מהן נחיל אם אין מלכה ביניהן. גרינבלט-גבעוני היה נזהר שלא לשלוף מהכוורת את המסגרת שבה שוכנת מלכת הדבורים. רק היא יכולה להטיל ביציות, שמהן בוקעות דבורים חדשות. אם תמות, תתבטל הכוורת. עתה חפן מורנו בכפפותיו, המרובבות דונג ודבש, דבורים אחדות שדבקו בהן, הניח אותן בזהירות בצנצנתו של יוסקה ואיחל לו מזל טוב.

יוסקה הלך ונעלם בפרדס שהשתרע בין המכוורת לבין תחנת הרכבת "מסילת הירקון". עשן מקטרתו היתמר כסימן שאלה מעל שער-ראשו שגלש לאחור. ציור שכזה ראיתי פעם אצל הצייר נחום גוטמן, שהירבה לצייר את המושבה שלנו. קטר קיטור שחור תקע צפירות אחדות והתרחק לעבר ראס-אל-עין כשהוא גורר רכבת של קרונות-משא ריקים, מתנהל לאיטו בין פרדסים ושדות ירוקים. התחנה נבנתה לאחר הההתקפה הגדולה על המושבה, בעיקר לשם משלוח פרי ההדר בחורף.

לפתע, מבין הצמרות, נשמעו קריאת כאב עזה וקללות בערבית ובאידיש מפי גבר, ולאחריהן צריחות וקללות אחדות בערבית נשית, שנמשכו והתרחקו לאזור הפרדסים של הביצה והירקון.

 "דבורה, דבורה חרוצה נפטרה." חייך בצער מורנו הזקן חניאל גרינבלט-גבעוני לתוך שפמו הלבן, שנחבא עם פניו מאחורי הרשת במסכת הרדייה, ולחש לעצמו בשובבות: "דבורה לדבורה לפני מותה מזמזמת: 'עקצתי לתלמידך יוסף את הזרג!'"

הדבורה, כידוע, עוקצת רק פעם אחת ואחר-כך מתה.

היינו תמימים. לא שיערנו בנפשנו שדודי ההולל אלכס הכין את המורה גרינבלט-גבעוני לכך שיוסקה דרעק יבוא לקחת דבורים לליל החתונה. חשבנו שאולי עקץ יוסקה פרא-אדם בדבורה מצנצנתו את אחת הפועלות הערביות בפרדס.

חרף הלבוש המיוחד הצליחו מדי פעם דבורים לחדור לסדק זה או אחר בבגדינו ולעקוץ אותנו. המקום התנפח וכאב. התנפח וכאב. התחיל גם להיות חם מאוד, הזיעה נזלה מהפנים ולא היה אפשר לנגב אותה. הציק גם צווארון החולצה שהיה מכופתר עד לכפתור האחרון. הכפפות התמלאו דבש דביק ולא היה אפשר לגעת דרכן בשום מקום בגוף. כשהיה מישהו צועק בכאב או מוקף דבורים רבות מדי, היה המורה גרינבלט-גבעוני מפיח עליו עשן ממפוחו ומגרש אותן כשהוא מזמזם בתוך מסכת הרדייה חרוזים שחיבר לעצמו.

אחרי שהוצאנו את המסגרות עם חלות הדבש הבאנו אותן לצריף קטנטן שניצב ליד המכוורת ובו הצנטרפוגה, קדירת ברזל גדולה שבמרכזה ציר ועליו פסי ברזל שאפשר להדק עליהם מסגרות של תאי דונג המלאים דבש. המורה גרינבלט-גבעוני גילח במכשיר חד את הפתחים הקטנים של תאי הדונג, קבע את המסגרות במרכז הצנטרפוגה, ואנחנו סובבנו את הידית הגדולה המפעילה אותה. ככל שהציר בפנים נע מהר יותר, כך מתנופת הסיבוב ניגר הדבש ונפלט מן התאים אל הדפנות, נזל לאיטו ונאגר למטה.

רדינו שעה ארוכה דבש שריחו המשכר והמתוק מילא את הצריף. בטרם התפזרנו הגיש כל אחד מאיתנו למורה גרינבלט-גבעוני צנצנת ריקה שהביא מהבית, והוא מילא בה דבש טרי מהצנטרפוגה, שלפעמים צפה בו דבורה מתה. גם הוסיף לכל אחד פיסה של חלת דבש ובה תאי דבש חתומים עדיין. לעסנו את החתיכות כמסטיק עד שהדבש נמס כולו ונישאר רק הטעם המוזר של הדונג הדומה לשעווה, והיינו יורקים אותו.

מה שהצית מאוד את דימיוני בקשר למורה השקט והאהוב שלנו, חניאל גרינבלט-גבעוני, הוא שאמרו שבחר שלא להוליד ילדים מתוך כוונת-תחילה. יחסיו עם אביו, שנישאר בגולה והתנגד לעלייתו ארצה, היו קשים במיוחד. לדעתו, כך סיפרו אצלנו במושבה – היה אביו משוגע, והוא פחד שהתכונות האלה תעבורנה בתורשה לילדים שייוולדו לו.

האיכרים שלנו היו מאוד מושפעים מכוחה של התורשה. לא שלמדו את חוקי מנדילוב אלא ראו את התורשה בפעולה יומיומית, בהשבחת זני הפלחה והמטעים ובהרבעת הסוסות, הפרות והעיזים.

שלא לדבר על הדבורים, וכיצד הן מגדלות את מלכתם.

אפשר לומר שכחקלאים הם האמינו בתורת הגזע, וכי כל זה הסתדר אצלם מצויין עם מושגי הייחוס והחיתון, ועם ההבדלים בין משפחה טובה למשפחה נחותה או פגומה ("אז מה אם היא יפה וחכמה? יש משוגע במשפחה שלה! יוולדו לכם ילדים לא-נורמאליים – ובסוף עוד תצטרך לטפל בה ולאשפז אותה במוסד!") – מושגים שאותם ירשו, כפי שהיה דודי אלכס אומר: "מהעיירות המצחינות של מזרח-אירופה."

איננו יודעים אם היתה לכך השפעה על החלטתה של ארלטי קלדם להתאבד. אולי אם בימי רווקותו, כאשר היה מאורס לארלטי, היה מורנו השקט והאהוב שוכב איתה ומעבר אותה במקום לכתוב לה שירי אהבה, אולי אם היתה מרגישה אותו בנרתיקה ולא רק בנפשה, לא היתה מרעילה את עצמה.

אשתו הראשונה של מורנו התגרשה ממנו בשל התנגדותו להוליד. לימים עברה לתל-אביב ושם ילדה שתי בנות פגומות גנטית לבעלה השני (איך זה מסתדר עם חוקי התורשה, אני לא יודע), שדווקא היו לו שני בנים מוצלחים מאשתו הראשונה, אלא שמאז שנטש את אימם, שוב לא דיברו איתו לעולם.

אשתו השנייה של מורנו האהוב חניאל גרינבלט-גבעוני היתה תלמידה שלו שהעריצה אותו ועימה התחתן בתנאי שתוותר על הולדת ילדים, וכך אמנם היה. הוא המשיך לגדל דבורים ולכתוב שירים שלא זכו לפירסום ולהערכה. דפיהם מילאו את כל המגירות בביתו. אשתו היתה תופסת ברחוב את אבי ואומרת לו: "תיראה מר בן-עמי, אני יודעת שטשרניחובסקי משורר גדול, אבל להשוות אותו עם השירים של חניאל..."

חזרתי הביתה עקוץ, מלוכלך בכתמי דבש ודונג דביקים שספגו אבק ועשן, ועם צנצנת דבש טרי מפריחת הפרדסים באביב. אותו לילה, ודאי בהשפעת כל אלה, לראשונה בחיי היה לי קרי לילה. חלמתי על נשים ערומות וגם על זין גדול שדבורים עוקצות ומנפחות אותו עד שהדבש נפלט מראשו, והתעוררתי רטוב.

צעקות פרלה החוגגת את אובדן בתוליה הממוחזרים היו כאין וכאפס לעומת געיות-הכאב הנוראות שהחל להשמיע אותו לילה בעלה הטרי יוסקה.

העקיצה שבה התנסה בפרדס ליד הרכבת לא לימדה אותו לקח. המנה היתה כזו שעדיין היה יכול לעמוד בה ואפילו ליהנות לאחר שהצליח לקלוע זרע בגזע, כשהוא פולט ממרחק שני מטר מחוץ לגומה. אבל לליל כלולותיו השתמש ליתר ביטחון ביותר מדבורה אחת, מאלו שנותרו בצנצנת בעלת המיכסה עם גולת הזכוכית, ולאחר שהעוקצים נתקעו באברו וההנפחה לא פסקה, לא פסקה – נגרמו לו יסורי תופת.

תחילה רץ כמשוגע אל דודי אלכס והיכה בענף יבש על התריסים מפני שאיש לא ענה על קריאותיו המאיימות: "קוס אמכ אלכס! ילען-דינו פיזדול פראנסאווי שלך! צא החוצה וניראה אותך גבר מה עשית לי הרסו לי הדבורים את הפיפי! בגללך יש לי ייסורי תופח אפילו השישמה ששמתי עליו לא עוזרת... יחרב ביתכ!"

אחר-כך ניסה להזעיק את דודו, את יינע-מייער קוס-אוחתו בעל הפה העקום, שגר מול דודי, אבל מביתו החשוך לא נשמעה שום תשובה. אולי ישן אותו לילה עם "די פלאחטע", הפלחית שלו שולוקטה אל-פחל, בטן מול בטן או מול עגבותיה, בפרדס.

ואילו סבתו של יוסקה, פייגה-דובע קוסוחוב, אימו של יינע, שנישארה לבדה בבית הגדול, פחדה ודאי לענות לנכדה הביריון, או שכבר נעשתה חירשת.

לכן רץ יוסקה אל דווידוב ודפק גם אצלו על התריס וצעק: "שריפה! שריפה לי בפיפי דווידוב! ייסורי תופח! דחילכ צא כבה לי אותה עם האוטו-מים שלך!"

דווידוב הצנום נהג באוטו-מים הירוק של המושבה.

מדי יום היינו מצפים בקוצר רוח לבואו לרחובנו. הרבה תענוגות לא היו לנו. בקושי קיבלנו גרושים אחדים לקנות כוס גזוז או חצי מנה פלאפל. גלידה היתה חלום. מי שזכה שיקנו לו גביע ובו כדור אחד, אפילו פעם בחודש, היה מלך הרחוב.

הקמצנות היתה משותפת לרוב ההורים ובאה כתוצאה מכך שהמצב הכלכלי היה בדרך-כלל קשה. ההוצאה העיקרית היתה על מזון למשפחה. יתרת המשכורת הספיקה בקושי לביגוד והנעלה, לתשלום לבית-הספר ולהחזרת חובות. כמעט כולם היו שרויים בחובות, בייחוד האיכרים. כל בצורת או ברד או קרה או שיטפון או עוצר שהטילו הבריטים – היו פוגעים ביבולי השדות או הפרדסים.

הקמצנות באה גם מתוך עקרון. אמרו: "מה יש, האוכל בבית לא מספיק טוב בשבילך? לא צריך לבזבז כסף בקיוסקים, זה יקר ולא נקי. אתה יוצא לדרך – קח סנדוויץ' ובקבוק מים טעימים, שזורמים לברז מהבאר של המושבה, ואל תקנה בחוץ שום דבר. מספיק יקר הוא אפילו כרטיס האוטובוס. מה, לקחת טכסי ספיישל? – זאת שחיתות! טכסי לוקחים רק אם חס ושלום צריך להוביל מישהו באופן דחוף לבית-חולים ואין שום דרך אחרת."

כפיצוי היו לנו תענוגות חינם. אחד מהם הביקור היומי של האוטו-מים של דווידוב.

צבוע בירוק כהה, הקבינה עשוייה עץ ולה צופר מכסיף על גגונה, שניראה כמו קאסקט ענק. מאחור מיכל מים מלבני, כצעצוע-קובייה ארוך. מצדדיו שני מזלפים עגולים שמכוונים מטה לעבר הכביש. וכולו רטוב ונקי מהמים הניגרים מעל המיכל הירוק כל פעם שאדון דווידוב ממלא אותו מהצינור הגבוה בתחנת מכבי-האש.

זו התחנה שנשרפה כליל לילה אחד, ומאז היו צוחקים עלינו בשאר המושבות.

כאשר בטיול השנתי ישנו לילה בבית-הספר בזכרון-יעקב, עמדו הפושטאקים הזכרונים ברחוב, כמו אנשי סדום, ולעגו לנו ודרשו שנוציא החוצה את הבנות שלנו כדי למזמז אותן ולזיין להן את התחת [כמו שחיים ברנר תיאר אותם בסיפורו "מכאן ומכאן"], ואנחנו החזרנו להם קללות והשתנו עליהם מהקומה השנייה, ואז הם התפרצו פנימה והתחילו להכות אותנו ולשלוח ידיים לבנות שלנו, ואלה פרצו בצווחות נוראות שהבריחו אותם.

והכל התחיל בגלל צריף מכבי-האש שלנו, שעלה באש.

באותה תקופה העלילו עלינו בתל-אביב ואמרו שהילדים במושבה שלנו כל-כך טמבלים שהם מאמינים שמכבי-האש הם אלה שתפקידם להדליק את האש, והתחבר על כך אפילו שיר מלעוג, על משקל מזמור, ששמור בארכיונו של ידידי אליהו הכהן.

כאשר האוטו-מים הירוק היה עובר לאיטו ומרביץ את הרחוב במים, היה עולה בנחירינו הריח הנפלא של האבק שנפלו עליו הטיפות, כריח הגשם הראשון שיורד בסוף הסתיו ופוגש באבק שהצטבר בחודשי הקיץ החמים והיבשים. היינו יושבים על שפת המידרכה במכנסי התעמלות קצרים, יחפים, מחכים שהאוטו-מים יעבור ויתיז עלינו ממזלפו המכוון לעבר המידרכה. האוטו היה מתקרב בהקפצת טיפות מים באבק, כמו אשד. כזה תענוג זה היה! כיף! כיף חיים! מקלחת ביום קיץ חם, כאשר מהאוויר ומרגלינו הרטובות נודף הריח הנהדר של גשם על האבק.

דווידוב המנומנם, בכיפה בוכרית רקומה, הוציא ראשו מהחלון ושאל: "למה אתה צועק, יוסקה-דרעק?"

 "אל תשאל, אל תשאל, ייסורי תופח, שרפו לי דבורים את הפיפי והוא בוער, צא מהר ושים עליי מים, הרבה מים, כל האוטו מים שיקפיצו את העוקצים החוצה ויקררו לי הפיפי!"

יצא דווידוב כשהוא מחזיק פנס-כיס של סוללת "ראן" תוצרת-הארץ, התניע את האוטו מים, האיר בפנסיו והפעיל את המזלפים בעוצמה רבה. מול אחד המזלפים כבר עמד יוסקה ושטף את מכשירו הנפוח כשהוא ערום מכותנתו ומטה.

אומרים שבריצתו מבית דודי אלכס לבית דווידוב עבר יוסקה המרסק גם על פני צריף מכבי-האש "כבאי הירקון" וביקש את מפקד התחנה מנדלה גלבוע לשטוף לו את הזין בזרנוק המים, ומספרים שמכיוון שמנדלה סירב לו – העלה לאחר ימים אחדים את צריף מכבי-האש באש כאשר זרק את המקטרת החדשה שלו, עם גחלת הטבק הבוערת, אל פינת הג'ריקנים של הבנזין בתחנה.

לימים, בתקופה שבה הדתיים החלו לכפות את השבת שלהם על המושבה ולהשתלט עליה, והפכו אותו, את הבן-דוד של רותי, הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב (גולדשטיק), לגיבור הדת שיש להביאו לדוגמה ולמופת – הם הפיצו שמועה שהשריפה היתה אות משמיים שניתן שנים רבות מראש כדי להזהיר, מפני סופו המר, את ראש העיר החילוני האחרון, שהתנגד להם, את גאול גלבוע, בנו של מנדלה גלבוע, מפקד מכבי-האש שהיה אלוף מחזיקי הזרנוק במידל-איסט.

והוא היה אלוף! – בערב שריפה אחד נואל אבי לייעץ משהו מהצד, בקול רם, למנדלה גלבוע רחב המימדים בעת שעמד מול האש והחזיק בזרנוק המתיז סילון לבן ועז אל לב הלהבות. מנדלה הסתובב לענות לו והזרם העיף את אבי אל גג האורווה שבחצר ממול. שנים היה אפשר לראות את כיפוף הפח במקום המכה, ואת סימן המכה בזרועו של אבי.

מנדלה גלבוע היה מומחה לאפיית עוגות ונהג להחליף מתכונים עם אחדות מן היפות שבאיכרות המושבה, כולן נשואות. דודי ההולל אלכס, שראה בכל איכרה שבוגדת בבעלה גם בגידה אישית בו וזאת משום שלא בגדה בבעלה איתו – סיפר שכאשר מנדלה גלבוע מלמד את אשת ראש המועצה כפרית (או המועצה מקומית, שכחתי לשאול על כך את אימי לפני מותה) לאפות במיטבחה – הוא ממחיש לה את הלישה על לובן שדיה ובוחש לה את התחת בזרנוק שקיבל מן הטבע ולא ממכבי-האש.

כאן עליי לחזור ולהעיר שאולי היה דודי הולל ואולי שום אישה לא היתה ראוייה בעיניו להערצה משום שאף אחת לא התקרבה למדרגתה של שרה אהרונסון.

בקשר למועצה הכפרית, בהתחלה היתה לנו פקידות הברון, בראשה עמדו דירקטורים דוברי צרפתית, אחר-כך ועד המושבה, אחר-כך הוקמה המועצה המקומית, רק לבסוף באה העיריה, שעדיין הותירה את כל שטחי החקלאות והפרדסים שלנו בידי המועצה הכפרית, עד שהעיר בלעה גם אותם בבתיה, בבטוניה ובמזבלותיה.

כי ככל שנעשתה המושבה יותר עיר, כך נותר ממנה פחות מושבה, ומאז שנעשתה לגמרי עיר, הפכה פחות חשובה אפילו מאשר היתה בתקופתה כמושבה. לתושביה כיום אין שמץ מושג נכון על ראשיתה. לכן אולי לא יהיה זה מוגזם לקוות שהכרוניקה שלי תאיר את עיניהם לדעת את תולדותיה לאשורן ולחדש את מסורת חגיה, את יום חג הזיכרון לאביתר ירקוני ולחבריו שנהרגו בקרב על הגנת המושבה ואת יום חג החמלניציקיה שנתייחד בהכנת מופלטצ'ינקות טריות בסגנון הירקון. כי אני, הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.

מאז ימי משה סמילנסקי, משה סטבסקי, י. יערי-פולסקין, אלימלך שפירא ואהרון עבר-הדני – לא קם עוד לשפה העברית כרוניקן איכרי ראוי לשמו, ומי שמזלזל בעבודותינו סופו שימצא את עצמו דחוי ונשכח ממפת הכרוניקה העברית.

דודי ההולל אלכס שיכנע את יוסקה להשתמש בעקיצות הדבורים לאחר שהסביר לו כי התרופה לקישוי האבר "פיזדול פראנסאווי", שנתגלתה בפריס על-ידי הדוקטור היהודי חמיאל פיקהולץ, טרם הגיעה לבית-המרקחת האחים גרין ביפו. ועוד יעץ לו דודי: "אם העקיצה תציק, לפף אותה בשישמה," זו הירוקת הצפה במקווי מים עומדים בחצרות ובפרדסים.

בלילות שבהם לא מצא דודי ההולל אלכס איכרה צעירה להתעסק איתה ולמעוך את שדיה (הוא פירש בצורה מאוד ליבראלית את הברכה הנאמרת תחת החופה: "והתיר לנו את הנשואות!") – היה צובט קצת בצבת את צווארו כדי להתהדר במשך היום בסימנים האדומים של הנשיכות. לא פעם היו מוצאים אותו ישן באמצע היום בגומה בפרדס, עייף מהרפתקאותיו בלילות –

אך למרבה המזל, שלא כגורל ספריו ותעודותיו של דודי, שאותם העכברים כירסמו – צבת הצביטה שלו, ששימשה לפילוח חרוטי סוכר, יחד עם רובה-הציד ומקל הטיולים והמקטרות ואוסף תלתלי-הנשים – עדיין מוצגים מאחורי ויטרינה במוזיאון המושבה "יד לראשונים". מנהל המוזיאון גילה לי כי בקרוב יטביעו אותם על בול של דואר ישראל.

את גופתו ציווה דודי למדע כדי שלא לתת לאנשי המושבה את התענוג לצעוד אחר מיטתו לאורך רחוב חובבי-ציון כשהם מרכלים עליו ומתבדחים על חשבונו וצוחקים על עלילותיו ביום מותו. אבל אנחנו, המשפחה, לא הסכמנו, וקברנו אותו במלוא הכבוד הראוי למעמדנו.

אור הפנסים של האוטו-מים חדר מבעד לחלון הפונה לרחוב, האיר את תקרת חדרו של ארל'ה, האילם נורדאו, והעיר אותו משנתו.

הוא קם וראה מעבר לרחוב את יוסקה המרסק מקפץ חצי ערום מול מזלף האוטו-מים של דווידוב והזין שלו בחוץ.

ארל'ה הלך לאורווה שבה עמדו הסוסים של אביו ולקח את המשערת, מברשת השיער הקשה שמגרדים בעזרתה את עור הסוסים. הוא חצה את הרחוב כשהוא עוצר רגע כדי לסדר את מכנסיו הרחבים, שתמיד החולצה בורחת מהם, ותחת קילוחי המזלף של האוטו-מים גירד במשערת את הזין של יוסקה עד שהאבוב הכאוב התנקה מכל עוקצי הדבורים שנתקעו בו.

 "ייסורי תופח," מילמל יוסקה, "וואללה תודה ארל'ה וואללה תודה דווידוב, ייסורי תופח ימח-שמו ילען-דינו אלכס הפזבנק יחרב-ביתו בגללו הרסו לי הדבורים את הפיפי!"

ארל'ה היה גם חירש. בגלל החירשות מילדותו נעשה אילם, וידע לדבר רק קצת גרמנית בעגה עילגת. אבל את הברות שמו של דודי אלכס היה יכול לזהות אפילו מתנועות הפה של הדובר אליו ולכן שאל בגרמנית של אילמים את יוסקה מדוע הוא מזכיר את אלכס.

יוסקה, הנתון בכאביו, לא חש בנימת האיום שנתלוותה לשאלה, ולכן חזר ופתח עליו את הג'ורה, זאת אומרת, שב והטיח בדודי צרור קללות מכוערות באידיש ובערבית.

על כך הרים ארל'ה את המשערת מן הזין העקוץ והפכה על גבה, ואז שב והוריד אותה בחבטה עזה על ראשו של יוסקה בעל פני התורכי, ומיד הסתלק בכעס כשהוא מגמגם מילים גרמניות של אילמים, שנשמעו כיללה, כאילו הוא קיבל את המכה.

האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ספרים חדשים

מרדכי נאור

48 שעות ביממה / ספירת מלאי

70 שנים (כמעט) של יצירה

הוצאת שער הרצליה, 2021

ד"ר מרדכי נאור הוא מן הבולטים בחוקרי ארץ ישראל, העם היהודי והתקשורת הישראלית. טווח היצירה שלו משתרע על פני כמעט שבעה עשורים.

בעברו היה איש תקשורת בעיתונות הכתובה והמשודרת, מפקד גלי צה"ל, מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב וראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית בית ברל.

הספר "48 שעות ביממה – ספירת מלאי" בא להשלים טרילוגיה. שני הספרים הקודמים היו "48 שעות ביממה – סיכום ביניים מאוחר" (2018) ו"48 שעות ביממה – הסיפור המלא" (2021).

הספר הנוכחי, כשמו כן הוא: ספירת מלאי של הספרים, החוברות, המאמרים בספרים ובכתבי עת, המאמרים והכתבות בעיתונים, תוכניות רדיו וטלוויזיה ועוד הרבה.

לתוהים איך מתקשרות שעות היממה לשמות שלושת הספרים מסביר המחבר: "פעם נשאלתי: איך אתה מספיק הרבה כל כך?" חשבתי ועניתי: "זה תלוי איך הבן-אדם מחלק את 48 שעות היממה."

[דבר המפרסם]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הפילוסוף המדיני יאיר לפיד: "במשך כעשור התבססה מדיניות החוץ הישראלית על הרעיון הקודר, ולפיו הקהילה הבינלאומית היא מקום דרוויניסטי. הבריתות היחידות שעליהן ניתן לסמוך הן אלה המבוססות על אינטרסים כלכליים או ביטחוניים. אין מקום במדיניות חוץ לדיאלוג המבוסס על ערכים משותפים, או על ידידות בין עמים. במקום מדיניות חוץ פעילה וחיובית נקטה ממשלת בנימין נתניהו מדיניות של חשדנות פסימית. בזירה הפנימית, הפסימיזם כתפישת עולם הביא את החברה הישראלית לסף פירוק." ["הארץ", 20.9.21].

לא. לא ייתכן ששר חוץ של מדינת ישראל יכתוב שטויות כאלה!

* העולם כמרקחה! – ואיך זה שלא שמענו דברי נבואה ותוכחה חדשים מפי הסופר החשוב דויד גרוסמן – בעמוד הראשון של עיתון "הארץ"?

* אהוד יקר, אני מסכימה איתך בעניין המילים הלועזיות. לא צריך לגייר כל מילה לועזית לעברית. להיפך, מילים לועזיות מרחיבות אופקים, וטוב שיישארו איתנו. עובדה שלא גיירו בנק, רדיו, טלוויזיה, סטודיו, או אקדמיה, ומה רע בסיטואציה, אג'נדה. קואליציה ואופוזיציה נותרו כמו שהן, למרות המילים בעברית, וכך גם שמפו, ג'ל, סטייק וכו'. לא מבינה מה היה רע במילה בונקר שהפכו אותה למבצור. כמו שאמרת, זה מקל על הבנת האנגלית ושפות אחרות, שלא לדבר על כל הניואנסים של הביטוי.  

ואני מסכימה איתך עוד יותר לגבי הדיבור בחדשות בטלוויזיה וברדיו – המהיר והלא-ברור. הקריינים ומגישי התוכניות, אמנם לא כולם, מדברים כל-כך מהר (ע"ע אמילי עמרוסי), מדביקים מילה למילה בלי פסיק ונקודה, וזה מתסכל נורא. אפילו יונית לוי, עשרות פעמים, מתחילה משפט, ובסוף המשפט המילים הולכות ונחלשות, ואז היא מורידה את הראש, ואת המילים האחרונות במשפט כבר בכלל אי אפשר להבין.

איילה זמרוני

אהוד: מעודי לא שמעתי ולא קראתי את המילה – מבצור!

* אהוד היקר, מכל אחד מהגיליונות אני לומד משהו שלא ידעתי – מגיליון 1681 למדתי שרובי ריבלין הוא אחיינו של אברהם שפירא; וכן שיעקב שרת, בנו של ראש הממשלה משה שרת, ואחיה של יעל מדיני הנפלאה, הוא שונא המדינה ומייחל לחורבנה (כך כותב נעמן כהן). ידעתי שהוא שוקד על תיעוד מעשיו וכתביו של אביו, ולא עלה על דעתי זוועה כזאת.

 וכן, אני מסכים עם אורי הייטנר שלא הכול מותר למשפחה שכולה, בוודאי לא לגדף את מפקדי הצבא שבאים לנחמה, ולא את ראש הממשלה ("רוצח!").

שלך,

משה גרנות

אהוד: רובי ריבלין הוא לא אחיין של אברהם שפירא אלא רבקה, סבתו של רובי, היתה אחות של אברהם שפירא.

* קוראת נאמנה: מעניין מאוד שאתה עמוס בחומר! אני כמובן לא מתפלאה. כי איפה יש לאנשים רציניים מקום לפרסם? הפכת למוקד של דעות, אקטואליה וציונים היסטוריים, ספרים, יצירות וביקורת ספרותית...

אז אתה חייב להיות בריא! למעננו!

כל טוב וחג סוכות שמח!

* עיתונאית "הארץ" נרי ליבנה אינה חדלה להעביר ביקורת על החיים בישראל ולהציג את ברלין, לשם ירדו בניה, כמופת לחיים טובים ומסודרים במזג-אוויר נהדר.

והנה היא מספרת: "לפני כמה ימים, בבית קפה ליד התעלה בברלין... ארבע שעות לאחר מכן, בתחנת הרכבת התחתית הסמוכה למקום מגוריו של בני, כויס ארנקי ובו 600 יורו, כרטיס אשראי, תעודת עיתונאי ועוד כמה דברים." ["הארץ" באינטרנט, 20.9.21].

כמובן, לא היא כויסה – אלא ארנקה. מעניין מה היתה מלכלכת על תל-אביב במדורה המשעשע בעיתון "הארץ" – אם זה היה קורה לארנק שלה כאן!

* מוטי הרכבי: איך מורידים את מיספר חולי הקורונה המאומתים! הבוקר (22/9/21 יבנה) נאלצתי לקחת את אחד מנכדיי (שנכנס לבידוד) לבדיקת קורונה. זה חלק מהמחיר שעם ישראל משלם עבור הכותרת ״פתחנו את הלימודים בזמן" – סה״כ 7 ימי לימודים בספטמבר אבל כותרת היא כותרת). זה לא הפעם ראשונה שאני משלם את מחיר הכותרת. את ראש השנה תיכננתי לבלות בחיק המשפחה. בתי הצעירה הזמינה אותי לערב החג ובתי הבכירה הזמינה אותי לחג עצמו. אבל אחרי יום לימודים ראשון, חלק מהנכדים נכנסו לבידוד בשתי המשפחות ואני ביליתי את החג לבד. אבל כאמור היתה כותרת ״שנת הלימודים נפתחה בזמן.״ מאחר ומסתירים הכול, אין מידע כמה אנשים נפטרו בגלל אותה הכותרת.

נחזור לנושא המאומתים. באתר צויין במפורש שאתר הבדיקות נפתח ב-10:00. הגעתי כ-15 דקות לפני הזמן וכבר עמדו שם בשמש כ-150 איש (זקנים, מבוגרים והרבה מאוד ילדים). האתר לא נפתח ב-10:00 וגם לא ב-10:30 (בינתיים התאספו עוד ועוד אנשים). אף אחד לא טרח לעדכן מה קורה, בסוף הגיע הודעה, ללא הסבר, כי האתר ייפתח ב-13:00. אני לא חושב שמדובר בטעות אלא בכוונה תחילה. הרעיון ברור: ״נמרר את החיים לנבדקים״ בסוף יתייאשו, לא ייבדקו והנה פחות חולים מאומתים! הבנתם.

לא יכולתי שלא להשוות לחיסונים שקיבלתי בתקופה שאת ממשלת ישראל ניהלו שר בריאות וראש ממשלה ולא כמו היום שאת ממשלת ישראל מנהלים משרדי יחסי ציבור ותאבי כותרות. לחיסון הראשון חיכיתי דקה שלמה ולחיסון השני חיכיתי 30 שניות! ואז, בל נשכח, היה צריך לחסן כ-6 מיליון איש!

* עוד אחד מההישגים של שונאי ישראל במפלגה הדמוקרטית בארה"ב – שלא איכפת להם רצח אזרחינו ברקטות של החמאס, הגי'האד האיסלמי והחיזבאללה:

"מימון בסך מיליארד דולר לחידוש מלאי המיירטים של מערכת כיפת ברזל הוסר הערב (שלישי, 21.9) מחוק התקציב הנדון בבית הנבחרים האמריקאי – בעקבות מחלוקת פנימית במפלגה הדמוקרטית השולטת בקונגרס. הסעיף המאפשר את מימון המיירטים הוסר בלחץ חברי האגף הפרוגרסיבי במפלגה." ["הארץ" באינטרנט, 20.9.21].

אצל טראמפ ונתניהו זה לא היה קורה! – וזה אולי לֶקָח ליהודים שהצביעו בהתלהבות כה רבה עבור ביידן, ואשר חלקם מקווים שההתבטלות והחנופה בפני שונאי ישראל – תָּגנָה עליהם מהאנטישמיות הלבנה, השחורה וגם  המוסלמית!

* ציטוט: הפרוגרסיבים גרמו נזק עצום למפלגה "הדמוקרטית". מה קרה שם? איך קרה שסעיף המימון לטילי "כיפת הברזל" הוצא ברגע האחרון מחוק התקציב האמריקאי? רק בשל חולשת המפלגה "הדמוקרטית".

היתרון שלה בבית הנבחרים, על 435 הצירים שבו, הוא שולי, כחמישה חברים – אל מול המפלגה הרפובליקנית, מה שמעניק כוח עצום למיעוט, אפילו אם הוא שולי (בדומה לאצלנו). והפרוגרסיבים האנטי-ישראליים הם מיעוט שולי ביותר, כולל מוסלמיות, אך צעקני. בסנאט אין ל"דמוקרטים" אפילו רוב, ואת ההכרעה מבצעת סגנית הנשיא.

בצעד הזה של אותו מיעוט שולי הוא גרם נזק עצום למפלגה "הדמוקרטית", משום שהוא הוכיח את האנטישמיות שלו כלפי ישראל, ואת האובססיה שלו כלפיה בלבד. הרי לעולם אסור להרחיק לכת בהתקפות, מכיוון שאז הצד שהגזים מציג את עצמו כנקמן, שתשומת הלב עוברת כלפיו, ולא כלפי זה שהוא התקיף. בגדול, הפרוגרסיבים "שרפו" את עצמם מול ישראל, אפילו אצל עמיתיהם, במיוחד על רקע ביזיונות אפגניסטן, והתחושה שארה"ב נחלשת.

אם המענק יעבור עכשיו כחוק נפרד, יהיה לו רוב עצום של כמעט כל חברי הבית, משתי המפלגות, ולכן אין בצעד הזה של הפרוגרסיבים להעיד על הכלל. ההיפך, לישראל מגיע עכשיו "פיצוי" על היחס הזה, בדמות הקונסוליה בירושלים, שלא צריכה לשוב. מה שמת, מת.

בנוסף, כמחצית מן הסכום – בכלל תישאר בארה"ב, ליצרנים האמריקאיים, ולכן הצעד הפרוגרסיבי הוא גם אנטי אמריקאי, ולא רק אנטי ישראלי.

ארה"ב נכנסת לשנת בחירות לקונגרס (כלומר לבית הנבחרים ולסנאט), ומה שעוללו הפרוגרסיבים הוא בבחינת הישג גדול לרפובליקנים שמצפים לשלוט בשני הבתים, וההסתייגות מהפרוגסיבים גדלה. בכל מקרה, הביצועים של "הדמוקרטים" הם מזעזעים בכל תחום.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 22.9.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,247 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל