| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1683
[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בתשרי תשפ"ב, 27.9.2021
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: נוֹף שֶׁלֹּא מִכָּאן. אחרית דבר. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: ההמתנה הממושכת לבן-זוג אחד ויחיד. על שירו של היינריך היינה: "Ein Fichtenbaum steht einsam". // יצחק הילמן: הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל ומשמעותו. // אורי הייטנר: צרור הערות 26.9.21. // אדיר כהן: 1. הספד על בילהה ז"ל. 2. בָּאתִי לְבַקְּרֵךְ בְּבֵית הַכּוֹאֲבִים. // עקיבא נוף: אחרי החגים. // אורה רענן: דרכי חיי במערבולות החיים הפרטיים, הסביבתיים והלאומיים. מבוא לספרי. // מינה גורל: שלושה שירים. // חצי ביצה פולנית קשה בבוקר, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // יונתן גורל: 1. על השיר "חנופה לנשרים" מאת חיים גורי. 2. איך נולדו "אוגדן"-"עכשיו" – ברוך חפץ מצטרף ל"חוג". // מיכאל רייך: כְּשֶׁהַחֹשֶׁךְ פּוֹסֵעַ עַל בְּהוֹנוֹת. // גדעון אלמגור: סיפור (אמיתי) על חלוקת מים בעת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות. // מלי טויב אהרנסון: עדכון עצומת החקלאים ההולכים לאיבוד. // נסיה שפרן: שורשי המשפחה מצד אימי. // נעמן כהן: הפרוטסטנטים נגד החיסונים, הפגנת האיוולת ונער קטן נוהג בם, מביביפוביה לחיסונופוביה. // אסתר רַאבּ: ארסין. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים: ליל דודי עם שרה אהרנסון. // ממקורות הש"י.
* * *
אסתר רַאבּ
הוֹצִיאֵנִי
אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)
אֲנִי וְהוּא – רַק
שְׁנֵינוּ – וְעוֹלָם רֵיק לַחֲלוּטִין
רַק אֲנִי וְהוּא
וְאֵין לָנוּ דְּמוּת – –
רַק הִבְהוּב כְּחַלְחַל –
וְתַמְצִית נְשָׁמוֹת רוֹקְדוֹת
מְפַזְּזוֹת לְרֶגַע מִתְלַהֲבוֹת
מִשְׁתַּלְּבוֹת וּמַבִּיטוֹת זוֹ
בָּזוֹ שְׁתֵּי דְּמֻיּוֹת בְּרוּרוֹת
בְּכֻתֳּנוֹת שְׁקוּפוֹת, וְנוֹהוֹת
אַחַת לִזְרוֹעוֹת הַשֵּׁנִי –
וְהַזְּרוֹעוֹת – אוֹתִיּוֹת, אוֹתִיּוֹת-אוֹר
נִדְבָּקוֹת זוֹ לָזוֹ –
שְׁתֵּיהֶן מְחַיְּכוֹת –
בְּחִיּוּךְ לֹא מִכָּאן
וְהָאֳפָקִים מְאוֹתְתִים
בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת –
וְאֵין אִישׁ בָּא
רַק סַפִּיר שֶׁל עַיִן רְחוֹקָה
לְהוּבָה אֵשׁ נֵצַח.
מאי 1981
[מתוך העיזבון. השיר האחרון של אסתר ראב, שכתבה בגיל 87, חודשים ספורים לפני מותה. השיר נותר חרוט בעט כדורי ללא דיו, כאשר כבר בקושי ראתה. על גב עטיפת הכרומו של חוברת "חדרים 2", השיר פוענח, והחוברת נמסרה למזכרת לעורכת הלית ישורון].
אחרית דבר
[לכרך "כל השירים", מהדורה ראשונה, 1988]
אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית הראשונה, נולדה בשנת 1894 בפתח-תקוה, בתו של יהודה ראב, ממייסדי מושבה עברית ראשונה זו בשנת 1878. ילדותה ונעוריה עברו עליה בבית האב, איכר חרוץ ואדם משכיל, שאותו העריצה כל ימיה: "הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה." אסתר ראב למדה במושבה, ובשנת 1913 ברחה והצטרפה אל ראשוני דגניה וחיתה איתם, אך עם פרוץ המלחמה העולמית חזרה לבית-הוריה. תקופת זמן, ב-1915, חיתה בנס-ציונה, עם עוד שלושה פועלים, בפרדס, חיי "קבוצה", אחר-כך עבדה כפועלת בבן-שמן; ושוב בפתח-תקוה, עד תום המלחמה, וב-1919 חזרה כמורה לבן שמן. ב-1921 הייתה עדה להתנפלות-הדמים על פתח-תקוה, ובסוף אותה שנה נסעה למצרים ונישאה שם לבן-דודתה יצחק גרין. כחמש שנים עברו עליה בקהיר, ובפריס, ואחר-כך שבה להתגורר בתל-אביב, וחווילתה נעשתה בית-ועד לסופרים ולציירים.
בזיכרונותיה על ימי כתב-העת הספרותי "הדים", שבעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, מספרת אסתר ראב:
ביום אביב אחד לקחתי את רבינוביץ וברש לטיול בין כרמי-שקדים פורחים – הם היו שניהם עליזים. פיטפטו; משהו מן הקסם שמסביב דבק בהם, עד כי ניטשטשו הגבולות והם נראו כחברים למרות גילם. בצחוק שלפתי מכיסי שיר ונתתי אותו לברש. הוא נעצר, קרא אותו ונעשה רציני מאד; עיניו השחורות והכבדות נחו עליי, ובקולו הבטוח והמהוקצע – פסק: "את צריכה לכתוב."
שיריה הראשונים של אסתר ראב התפרסמו, בראשית שנות העשרים, ב"הדים", ובהוצאת כתב-העת הזה הופיע ב-1930 ספר-שיריה הראשון "קמשונים". בשנת 1964 הופיע קובץ-שיריה השני, "שירי אסתר ראב", הכולל גם את "קמשונים", וב-1972 הופיעו שיריה המאוחרים ב"תפילה אחרונה". כן הופיעו שני מבחרים משיריה: "המיית שורשים" (1976), "ילקוט שירים" (1982) בצירוף מבוא מקיף על חייה ושירתה מאת ראובן שהם; וקובץ סיפוריה "גן שחרב" (1983), שרובם מתארים את שנות ילדותה. אחיה הצעיר, בנימין, הוא אבי, כתב בשעתו מפי אביהם יהודה ראב, את זיכרונותיו בספר "התלם הראשון" (1956), המאיר אף הוא את נוף ילדותה של אסתר בפתח-תקוה.
אסתר ראב מתה בטבעון בה' אלול תשמ"א 4.9.1981, ונקברה בעיר-מולדתה.
הכרך "אסתר ראב, כל השירים" מורכב מחמש יחידות:
א. הספר "קמשונים" (בהוצאת "הדים", 1930), כנתינתו במקור, ובתוספת ציון מועד הופעתם-לראשונה, בפריודיקה, של חלק משיריו, החל משיריה הראשונים, שאותם כתבה בחורף ובאביב תרפ"א, 1921: "לעיניך האורות, הגדולות", "כציפור מתה על הזרם", ו"אני תחת האטד"; וכן קביעת תאריכי אחדים משיריו, שלא נתפרסמו בפריודיקה, על פי סדר הופעתם בכתבי-היד. הספר "קמשונים" נשא במקורו הקדשה: "לזכר ידידי יצחק גרין", בעלה של המשוררת, שנפטר אותה שנה, 1930, לאחר ניתוח התוספתן, ונקבר בירושלים.
ב. הספר "שירי אסתר ראב" (בהוצאת "מסדה", 1964), שכלל הדפסה מחודשת של "קמשונים", וכן מחזורי שיריה של אסתר ראב מן השנים 1963-1930, ונוספו עליהם כאן תאריכי פרסום מרבית השירים.
ג. הספר "תפילה אחרונה" (בהוצאת "עם עובד", 1972), הכולל בעיקר את שירי אסתר ראב מן השנים 1971-1964, שנתפרסמו כולם בפריודיקה, ותאריכיהם צוינו בו במקורו.
ד. "שירים מבין הזמנים", שירים גנוזים-ברובם שנמצאו בעיזבונה של אסתר ראב, ונכתבו במקביל לשירים שנדפסו בספריה, מתקופת "קמשונים" ועד 1971 לערך. לא נכללה בהם מרביתה של חטיבת שירי נעורים, במחברות מן השנים 1922-1920 לערך, שמתוכם צמחו ראשוני שיריה הבשלים של אסתר ראב, שנדפסו ב"הדים" והובאו ב"קמשונים"; חטיבה זו היא עניין למחקר שירתה.
ה. "הוציאני אלוה" שירים מ-1972 לערך ועד לשירה האחרון, "נוף שלא מכאן" (מאי, 1981). חלקם פירסמה בחייה, אך טרם קובצו עד כה לספר אחד.
השירים שפוענחו מן העיזבון, ולא פורסמו בחייה, סומנו בעיגול קטן בתחתית כל שיר. כמו-כן תוקנו שגיאות, השמטות ושיבושים אחדים שנפלו בשיריה המודפסים, ונוספו הקדשות אחדות, כל אלה על-פי כתבי-היד או משלוחם.
הרישומים ל"קמשונים" הם מעשה ידי אסתר ראב, כפי שהופיעו במהדורה הראשונה משנת 1930. ציור השער, "דרך בין זיתים", מאת נחום גוטמן, תמונת שמן משנת 1927, צילם: י. צפריר.
אהוד בן עזר
תל-אביב, 1987
* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1994). המהדיר: אהוד בן עזר.
ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב
עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב
וגם לא נותר בישראל מוסף ספרותי רציני שיזכיר את מלאת 40 שנה למותה
nira@hebrew-writers.org
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
* * *
זיוה שמיר
תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
ההַמתנה הממושכת לבן-זוג אחד ויחיד
על שירו של היינריך היינה
"Ein Fichtenbaum steht einsam"
היצירה היהודית העממית, ששיקפה את משאלות לִבּוֹ של האדם הפשוט, הציגה את בן/ת-הזוג המיועד/ת כזיווּג "מן השמיים": מציאת נפש אחת ויחידה שאין לה תחליף. בלשון יִידיש רוֹוח המושג "בּאַשערט", המציין שהזיווּג המיועד הוא גזֵרת גורל שנקבעה במרומים ברוח מימרת חז"ל שלפיה "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני" (בבלי סוטה ס' ע"א).
ביצירות פולקלור לא מעטות רעיון זה לובש לבוש אגדי, כבתיאור מסעו של הנער ב"אגדת שלושה וארבעה" של ביאליק. בשתי גרסאותיה של האגדה נער זה עובר מכשולים ותהפוכות גורל – ביבשה, בים ובאוויר – עד הַגיעוֹ אל הנערה הנצורה במגדל. הורים ומורים קשי-לב כְּלאוּהָ במקום סגור ומסוגר כדי לחסום את דרכו אל הנערה המיועדת לו, אך המכשולים לא יועילו כי באגדות תהיה תמיד ידו המכַוונת של הגורל על העליונה.
רעיון זה של הייעוד שנקבע מראש (רעיון הפּרֶה-דסטינציה) בתחומי הנישואין מצוי בסיפורם של חז"ל אודות התמרה העומדת ערירית, ללא פֵּרות, עד שהיא רואה בחלומה עץ תמר העומד ביריחו ומצפה להתאחד איתו – מדרש ששימש בסיס לאחרות מיצירות ביאליק:
מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פֵרות, והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פֵרות. עבר דקלַי אחד וראה אותה, אמר: תמר היא צופה מיריחו והיא מתאווה לו בליבה, והביאו ממנו והרכיבו אותה – מיד עשתה פֵרות (בראשית רבה מ"א ע"ב).
האגדה המדרשית מלמדת אפוא, כי לכל אחד מהברואים, אפילו הוא מעולמם של בעלי החיים, הצומח או הדומם, יש נפש תאומה, שאליה הוא משתוקק ואִתה הוא שואף להתאחד. יוצא אפוא שכבר חז"ל הבינו שהאהבה והמשיכה הן המתכון הבטוח ביותר לפריון ולחיים מאושרים (באה שיטת השידוכים של החוגים החרדיים וטרפה את הקלפים).
התאמה מושלמת בין עלם ועלמה, שאינם מכירים זה את זו, או בין שני עצים, השתולים במרחק ניכּר זה מזה, מצויה בשירו הנודע של היינה על הארז הצפוני המתגעגע לתמרה הדרומית (שיר מס' 33 מתוך "האינטרמצו הלירי" שב"ספר השירים"). היינה למד בנעוריו גמרא ואגדה, ומותר כמדומה להניח שהכיר את המדרש מבראשית רבה על התמרה המתגעגעת לתמר מיריחו:
Ein Fichtenbaum steht einsam
By Heinrich Heine
Ein Fichtenbaum steht einsam
Im Norden auf kahler Höh.
Ihn schläfert; mit weißer Decke
Umhüllen ihn Eis und Schnee.
Er träumt von einer Palme,
Die, fern im Morgenland,
Einsam und schweigend trauert
Auf brennender Felsenwand.
לשיר "פשוט" זה תרגומים רבים (ראו על כך במאמרו של פרופ' חיים כהן "שיר של היינה בשישה-עשר תרגומים," לשוננו לעם, מחזור מ"ח, חוב' א' [תשרי-טבת תשנ"ז], עמ' 33-37).
אף-על-פי-כן, החלטתי להפשיל שרווּלים, ולהצטרף לרשימה הארוכה של מתרגמי השיר הקצר והמופלא הזה לעברית:
שיר 33
עוֹמֵד לוֹ בָּדָד עֵץ אֹרֶן
עַל גֶּבַע שֹׁומֵם בַּקֹּר.
יָשֵׁן בִּשְׂמִיכַת הַלֹּבֶן
עָטוּף צְחוֹר שְׁלָגִים וּכְפוֹר.
חוֹלֵם עַל תְּמָרָה בּוֹדֶדֶת
מִקֶּדֶם, בַּמֶּרְחַקִּים,
בִּדְמִי יְגוֹנִים עוֹמֶדֶת
בַּשֶּׁמֶשׁ בֵּין מְצוֹקִים.
מגרמנית: זיוה שמיר
ביאליק קרא לספר שיריו הראשון בשם שירים (לאחר ששקל שמות פיוטיים יותר כדוגמת "רסיסי לילה"). את השם הצנוע הוא נתן כנראה בעקבות היינה, שקרא לספרו ספר השירים (Buch der Lieder). מתוך ספר זה תרגם ביאליק בעלומיו את שירו "יש שיתגעגע הלב" ("Das Herz ist mir bedrückt, und sehnlich"), שיר מס' 39 מן המחזור "השיבה הביתה" ("Die Heimkehr"). השיר המתורגם נגנז, אך השראת שירתו של היינה ניכּרת בשיריו המוקדמים של ביאליק על כל צעד ושעל. מוטיב "החתן המיועד", או "הכלה המיועדת", שעולה בעקיפין משיר 33 של היינה "עומד לו בדד עץ אורן" (וליתר דיוק: "עץ אשוח"), הוא מוטיב העובר כחוט השני ביצירתו לסוגיהָ ולתקופותיה. למעשה, ביאליק הגה בנושא מציאת בן/בת הזוג הראוי/ה כל ימיו, הן ביצירותיו הרציניות וה"קנוניות", הן ביצירותיו הקלות – ב"פזמונותיו" וב"שירי העם" שלו.
זיוה שמיר
* * *
זר ברכות
לסופר נידח ולמסתורית
במלאת 47 שנים לנישואיהם
מי היה מאמין?
* * *
הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל ומשמעותו
מיד עם תום מלחמת העולם השנייה פתח אירגון ה"הגנה" במגבית מיוחדת בארה"ב ובהתארגנות חשאית לרכישת נשק בארה"ב ליישוב העברי, שהיה עדיין תחת ממשל מנדטורי בריטי. אלה היו הימים שארה"ב טרם הטילה אמברגו על נשק לישראל, כי ישראל עדיין לא היתה מדינה ריבונית. מבצע הרכש התנהל בידי יהודה ארזי, אדם בעל תושייה נדירה, שרכש כבר ניסיון רב ברכש נשק מפולין והברחתו לארץ ישראל בתחבולות, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
בין השאר נרכשה נושאת מטוסים קטנה בשם ATTU מעודפי הצי האמריקאי, שהוכנה למסירה בתנאי שיפורקו ממנה רכיבים אסורים לייצוא. עקב התמשכות ההכנות, נכנס בינתיים האמברגו לתוקפו.
הכוונה היתה להעמיס על סיפון הספינה: טנקים קלים, תותחים, נושאי גייסות משוריינים וכל ציוד אחר שניתן היה להוציא מארה"ב כגרוטאות, כולל נושאת המטוסים בת 50 אלף הטונות. נושאת המטוסים האמורה, עלתה בסך הכול 125,000 דולר. הכול התנהל למישרין, אלא שבשלב מסוים החל האפ.בי.איי, לחשוד בפעילות ובגלל טעויות בהתנהלות מול המתווך היהודי ויסמן, נתפשה הספינה על ציודה הרב וכל העיסקה ירדה לטימיון.
למרבית ההפתעה, ארה"ב הכירה אמנם בישראל ב-1948, אבל הותירה אותה חסרת נשק להגנתה. מומחי הפנטגון ומשרד החוץ האמריקאי העריכו שמדינת ישראל, מסוגלת לשרוד לכל היותר שבועיים ומטעמים השמורים עימם התנגדו נמרצות לחימושה. על הרקע הזה, היו מנהיגים ביישוב כמו משה שרת למשל, שחשבו שכדאי לדחות את הכרזת המדינה, ולחפש דרך למנדט ביניים חדש, שמא הכרזת מדינה תביא להשמדתה.
מי שהציל את מדינת ישראל באותם ימים קשים, היו דווקא הסובייטים. זה קרה משיקוליהם הגלובליים ומכוח היריבות שהלכה והתעצמה בינם לבין מעצמות המערב. הסובייטים העריכו שהקמת מדינת ישראל בנסיבות שנוצרו, מחלישה את בריטניה ואת ארה"ב ולכן, החליטו לתמוך בה ע"י הכרה בה ועל ידי עסקת הנשק הצ'כית.
הרוסים אומנם לא סיפקו לישראל נשק משלהם, אבל דחפו נמרצות את צ'כוסלובקיה, שבה הם שלטו בפועל, לספק לישראל עשרות אלפי רובים ואלפי מקלעים גרמניים מעודפי מלחמת העולם השנייה וכן אלפי טונות של תחמושת. בנוסף הם התירו קיום קורס טיס ישראלי בצ'כיה ואספקת עשרים וארבע מטוסי קרב מדגם מסרשמידט מתוצרת צ'כיה ובהמשך גם מטוסי ספיטפייר בריטיים שהיו ברשותם.
הנשק הזה הציל את מדינת ישראל מאבדון. עד אספקת הנשק הצ'כי היתה פקודה בצה"ל לספק לכל לוחם לא יותר מ-100 כדורים. מרגע הגעת הנשק הצ'כי, הוסרה הגבלת התחמושת וצה"ל עבר ממגננה למתקפה בכל החזיתות. התוצאה היתה שלמועד חתימת הסכמי הפסקת האש ב-1949, הצליח צה"ל להכפיל את שטחה של מדינת ישראל, לעומת שטחי תוכנית החלוקה, ולהביא לחיבורה היבשתי של ירושלים למדינת ישראל.
במקביל לאספקת הנשק הצ'כי הצליחה ההגנה לרכוש כארבעים מטוסי תובלה ומפציצים מעודפי חיל האויר האמריקאי, שבגלל האמברגו, נאלצו הרוכשים להבריחם ארצה דרך מדינות שלישיות, ובדרך כלל תחת דגל זר. מי שעמד בראש מבצע הצטיידות זה, שכלל גם טייסים ומכונאים מתנדבים, היה אל שווימר, שבהמשך הקים את התעשיה האווירית והיה מנהלה הראשון. על הפרת האמברגו, נדון אל שווימר שלא בפניו, למאסר. שווימר המתין מיספר שנים, עד שקיבל חנינה והותרה כניסתו לארה"ב בלי להיעצר.
הממשל שהטיל על ישראל את האמברגו היה ממשלו הדמוקרטי של הנשיא הרי טרומן, יורשו של הנשיא רוזוולט, זה שבמהלך מלחמת העולם השנייה נמנע מהפצצת אושוויץ, תחת התירוץ שהפצצה כזאת תהרוג גם יהודים וגם אחרים שהיו כלואים במחנה.
ישראל יכלה ב-1948 לא להסתפק בנשק הצ'כי, וללכת עוד צעד אחד קדימה ולבקש במישרין אספקת נשק מברה"מ. ניתן להניח שבנסיבות המלחמה הקרה, היו הרוסים מספקים לישראל גם טנקים וגם מטוסים, כולל טייסים וצוותים, מיוצאי הצבא האדום, להפעלה ולתחזוקת כל הציוד שיסופק. צעד כזה, היה משנה את כל מאזן החימוש שבין ישראל לשכנותיה ואת מהלכה של מלחמת תש"ח.
בן גוריון נמנע מצעד זה, אך ורק מתוך שיקולים פוליטיים. נשק כבד סובייטי, עם מתנדבים יהודים סובייטיים, היה ככל הנראה מעלה את קרנה של מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), תומכת הקשרים ההדוקים עם ברה"מ ומעריצתו הגלויה של סטלין, שהיתה יריבתה הפוליטית של מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י). חשש זה הוביל את בן גוריון, בין השאר, לפירוק מפקדת הפלמ"ח שהיתה ברובה מורכבת מאנשי מפ"ם.
אילו זה היה קורה, ישראל היתה מסיימת את מלחמת תש"ח לא בחלוקת ירושלים ועצירה לפני רצועת עזה, אלא הרבה מזרחה ודרומה משם. בנוסף היו נחסכים לנו הרבה מששת אלפי הרוגים בתש"ח ותש"ט ורבים מארבעת אלפי הרוגים שנפלו בשלוש המלחמות שבאו בהמשך, כולל מלחמת יום הכיפורים.
מהלך מעין זה גם היה פותח כמעט בוודאות את שערי העלייה מברה"מ, של מיליון עד שני מיליון יהודים, ארבעים שנה לפני שזה קרה בפועל. להערכתי, אספקת נשק זו היתה מקרבת אותנו חזק לברה"מ, אבל לא עד כדי השתלטות עויינת שלה עלינו, כפי שניתן היה לחשוש.
בן גוריון הסתפק בנשק הצ'כי, וישראל סיימה את המלחמה בגבולות הקו הירוק, תוך יצירת קרע קשה עם ברה"מ. בהמשך, עם הצטרפות ישראל לתמיכה בארה"ב במלחמת קוריאה וחתימת הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, הבינה ברה"מ, שישראל היא כבר אבודה מבחינתה. צעדים אלה גרמו לשרשרת של עסקאות נשק בין ברה"מ לבין בעלות בריתה מצרים, סוריה ועיראק ולמרוץ חימוש אזורי, עד עצם היום הזה.
עם זאת ההחלטה הזאת, שלא לפנות לעזרתה של ברה"מ בתש"ח היא גם זו שסללה בסופו של דבר, את ההתקרבות האיטית של ישראל לארה"ב. אספקת הנשק הראשונה מארה"ב לישראל התרחשה רק שבע עשרה שנים מאוחר יותר, ב-1965, עם אספקת טילי ההוק האמריקאיים מחברת רייטיאון למדינת ישראל, אבל משם כבר נפרץ הסכר.
למרות שבין 1948 ל-1965 ישראל לא קיבלה מארה"ב כל סיוע צבאי שהוא, היא בכל זאת קיבלה ממנה סיוע כלכלי משמעותי של מיליארדי דולרים, בעיקר ביבוא דגנים ודלק. במקביל ארה"ב אפשרה לישראל את פתיחתה של המגבית היהודית המאוחדת בשטחה, שהיתה למעשה סיוע כלכלי נוסף לסיוע הישיר, תוך מתן פטור ממס הכנסה אמריקאי למשקיעי המגבית.
כל אותה התקופה שבה ישראל לא קיבלה מארה"ב ציוד צבאי כלשהו, לא נמנעה ארה"ב מלספק לממלכת ירדן כמאה טנקי פטון M-47, כדי לשמור על בית המלוכה הירדני הפרו בריטי והפרו אמריקאי. טנקים אלה נפלו שלל בידי צה"ל במלחמת ששת הימים. תקופה די ארוכה אחרי 1967 סרבה ארה"ב לספק ערכות להסבת טנקים אלה לטנקי מג"ח סטנדרטיים בצה"ל, בטענה המשפטית, שלא היא שסיפקה אותם למדינת ישראל.
מסוף שנות השישים, החל הסיוע הצבאי האמריקאי להתנהל ברציפות, תוך אספקת עשרות רבות של מטוסי סקייהוק ומטוסי פנטום ומטוסי הרקולס ומסוקי סי.אייצ' 53 (יסעור). בנוסף סופקו לישראל אלפי ערכות להסבת טנקי פטון וטנקי צנטוריון לטנקים ממונעי דיזל ומצוידים בתותחי 105 מילימטר.
עליית המדרגה בסיוע הצבאי האמריקאי, התחילה ביום השמיני של מלחמת יום הכיפורים ב-12 לאוקטובר 1973. סיוע זה אפשר לצה"ל להגיע 40 קילומטר מדמשק ולמאה קילומטר מקהיר ובהמשך גם לחתימת הסכם השלום עם מצרים.
מאז הסתכם הסיוע השנתי מארה"ב, בהיקף של כ-3 מיליארד דולר לשנה. ההסכם האחרון נחתם בתקופת ממשלו של אובמה ב-2018, למרות כל חילוקי הדעות הקשים שהיו לנתניהו איתו, והסתכם ב-33 מיליארד דולר כסיוע צבאי ישיר לעשר שנים ועוד 5 מיליארד דולר סיוע לתוכניות טילים אנטי בליסטיים משותפים של ארה"ב וישראל.
היו שני תנאים נלווים להסכם זה: הראשון, שהסיוע איננו כולל תשלום עבור דלק מטוסים, והשני שכל הייצור של מערכות הנשק האמריקאיות המיועדות לישראל, יתבצע במפעלים אמריקאיים. אחת התוצאות להסכם היה הקמת קווי ייצור מקבילים לטילים אנטי בליסטיים ישראליים במפעלים אמריקאיים.
הסיוע המיוחד ל"כיפת ברזל" בסך מיליארד דולר, נולד בעכבות מבצע "שומר החומות", והוא מחוץ להסכם העיקרי של "אובמה". הממשל האמריקאי רצה לכלול את ההסכם הזה, מסיבות של נוחות מינהלית, בתוך תקציב הביטחון הישיר של ארה"ב, אבל בגלל התנגדות של מיספר צירים דמוקרטיים לעומתיים לישראל, בבית הנבחרים, הוא לא נכלל שם. במקום זאת, הוא הוגש בנפרד והפעם בתמיכה משותפת של חברי הקונגרס הדמוקרטים והרפובליקנים.
הרעש התקשורתי עליו נתלו מיספר פרשנים, כולל פרשנים ישראליים, לפיו משמעות ההשהיה באישור הסכם מימון מיירטי "כיפת הברזל" האמורה, משמעה התרופפות הקשרים הביטחוניים בין ישראל לארה"ב, חסרת כל בסיס. נכון שהסיוע הצבאי האמריקאי לישראל גבוה מכל כספי הסיוע הצבאיים של ארה"ב במצטבר, אבל הוא מסתכם בסופו של דבר רק ב-0.4% מתקציב ההגנה האמריקאי ל-2022, שהוא בהיקף של 734 מיליון דולר [אולי טריליון?].
המימון המיוחד למיירטי "כיפת ברזל" נוצר כתוצאה ממבצע "שומר החומות" שקרה בהפתעה ובאינטנסיביות חריגה, שבמהלכו נורו על ישראל 44,000 רקטות מעזה. ירי מסיבי זה גרם לדילול במלאי מיירטי "כיפת ברזל", ומכאן העזרה המיידית שנדרשה. האלטרנטיבה היתה כניסה למבצע קרקעי ישראלי חדש בעזה. ישראל נמנעה מכך, תוך הבטחה אמריקאית למימון מיידי לחידוש מלאי המיירטים.
אילו נדרש צה"ל לכניסה חדשה לרצועת עזה, היקף התקציב שהיה נדרש לכך, היה גבוה בהרבה ממחיר המיירטים והיה מסבך את המצב הביטחוני והמדיני של ישראל. היה ברור למקבלי ההחלטה בוושינגטון, שסיוע כספי קטן זה, בקנה מידה אמריקאי, הוא הפתרון הנכון למקרה זה.
גם סיוע של שלושה מיליארד דולר לשנה בממוצע, שיש הטוענים שהוא בסכנה, תחת ממשל ביידן, כאשר כולו נשאר בסופו של דבר במפעלים בארה"ב – כדאי מאוד למשק האמריקאי ולא נראה שגורם כלשהו, דמוקרטי או רפובליקני, יביא לביטולו.
בחישוב הכדאיות האמריקאית לסיוע צבאי הנוכחי לישראל, עומדת האלטרנטיבה, שזה מחיר הפעלת כוחות קרקעיים אמריקאיים באיזור, דוגמת מה שקרה בעיראק ובאפגניסטן. לשם השואה, מחיר נוכחות הצבאית האמריקאית באפגניסטן לבדה, עלה פי עשר, מכל הסיוע הצבאי האמריקאי המצטבר לישראל – מאז מלחמת יום הכיפורים.
חשיבותה של ישראל לארה"ב בהשוואה לאפגניסטן או עיראק, גבוהה לעין שיעור. נוסף על כך ישראל מממנת בכוחות עצמה כחמישים מיליארד שקל בתקציב הביטחון הישראלי, כאשר באפגניסטן ובעיראק כל המימון נפל על משלם המיסים האמריקאי.
כהכרת תודה על סיוע חשוב זה, ישראל התחייבה, להימנע מעסקאות נשק שאינן תואמות את האינטרס הביטחוני והמדיני האמריקאי, ומאז העסקאות האחרונות בין ישראל לסין, לפי מקורות זרים, ישראל שומרת על האינטרס האמריקאי בנאמנות.
ככלל, הסיוע הצבאי האמריקאי שמלווה גם בסיוע מדיני, הוא נכס אסטרטגי קיומי של מדינת ישראל. בכל התנגשות צבאית של ישראל עם איראן, גם ללא מעורבות אמריקאית, עדיין תזדקק ישראל לגיבוי אמריקאי הן בציוד והן בתמיכה מדינית במועצת הביטחון.
אמנם לישראל יש תלות חזקה בארה"ב אבל גם לארה"ב, בין בממשל דמוקרטי או רפובליקני, יש אינטרס שישראל תשמור על עליונותה הצבאית, בכל מצב שהיא תיקלע אליו. אי שמירה על אינטרס זה, עלול לסבך את ארה"ב במעורבות צבאית ישירה ובלתי רצויה מבחינתה באיזור.
יצחק הילמן
* * *
מסיתים ערבים ובידואים – בישראל, מאשימים את משטרת ישראל באי פיענוח מעשי הרצח הרבים במיגזר שלהם – אבל מצניעים את העובדה כי מי מהם שישתף פעולה עם משטרת ישראל בפיענוח מעשה רצח – עלול להירצח! – זו התודה שלהם על שהם חיים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון!
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 26.9.21
* השלום של אבו-מאזן – המשפט המשמעותי ביותר בנאומו של אבו מאזן: "זה המסמך שיש למיליון פלשתינאים יחד עם מפתחות בתיהם. על אף זאת אנחנו לא מצליחים לחזור לשטחנו, בגלל החוקים הישראליים המסרבים להכיר בחוקים הבינלאומיים המדגישים את זכות הפליטים הפלשתינאים לשיבה."
כלומר, לצד להג "אקיבוש", הוא אומר בפירוש שגם אם ישראל תיסוג לקווי 4.6.67, תגרש את מאות אלפי היהודים מיהודה, שומרון ומזרח ירושלים ותקים מדינה פלשתינאית, זה לא יספק אותם ולא יהיה שלום. וגם אם ישראל תתקפל בפני האולטימטום ותיסוג בתוך שנה, זה לא ירצה אותם. הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן על דרישת ה"שיבה".
לכן, כאשר הוא משקר באומרו שהרש"פ לא דחתה אף הצעת שלום, כוונתו היא שההצעות של ברק, אולמרט ואובמה למדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים") אינן נחשבות הצעות שלום, כי אינן כוללות את ה"שיבה".
זו כוונתם של הפלשתינאים: נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 וגירוש כל תושביה ב"פתרון שתי המדינות"; לא "שתי מדינות לשני עמים". הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים מהקו הירוק מזרחה, והטבעת כבשת הרש של ישראל מהקו הירוק מערבה במיליוני פלשתינאים חמושים במפתחות; מדינה שבשום אופן לא תהיה יהודית. על כך ורק על כך נטושה המלחמה – על זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארץ ישראל. ועל כך לעולם לא נתפשר.
* נאום השקרים – בנאום השקרים שלו בעצרת האו"ם, שיקר אבו-מאזן, בין השאר, בטענה שהפלשתינאים כיבדו ומכבדים את הסכם אוסלו. שקר וכזב. בהסכם אוסלו א' ישראל התחייבה לסגת מעזה ויריחו והפלשתינאים, בתמורה, התחייבו לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה לחלוטין. הפלשתינאים רק הגבירו את הטרור. אף על פי כן, ישראל חתמה עימם על הסכם אוסלו ב' שבו התחייבה לסגת מכל שטחי A ו-B ובהם כל הערים הפלשתינאיות ובתמורה הפלשתינאים התחייבו שוב לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה ללא כחל ושרק. הפלשתינאים לא מילאו את חלקם אפילו יום אחד. להיפך, הטרור רק גבר והגיע לשיאים שלא היו כמותם מאז קום המדינה.
* הדרך לשלום – שעה שאבו מאזן נשא את נאום האולטימטום המלחמתי, התכנסו בעיראק 300 מנהיגים, שיעים וסונים, וקראו לשלום ונרמול עם ישראל במסגרת הרחבת הסכמי אברהם.
הסכמי אברהם הם הדרך לשלום אמת במזרח התיכון. משמעות הסכמי אברהם היא שלמדינות ערב נמאס להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. הן רוצות לקדם את האינטרסים שלהן, והאינטרס שלהן הוא שלום עם ישראל. נאומו של אבו-מאזן הוכיח בעליל שאין לנו פרטנר פלשתינאי לשלום. כעם שוחר שלום, עלינו לחתור לשלום אמת עם פרטנרים המקבלים את קיומה של מדינת ישראל ורוצים בשלום אתה. לכן, כל מאמצי השלום של ישראל צריכים להיות מוקדשים להרחבת הסכמי אברהם והעמקתם.
[אהוד: בקשר להסכמי אברהם שכחת כדרכך להזכיר את הנאשם בפלילים שבזכותו הושגו!]
* סכנה לעולם החופשי – כיפת ברזל היא כלי הגנתי מובהק, שנועד להגן על אזרחי ישראל מפני פשע נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית. כאשר ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב פועלים לסיכול מימון ההצטיידות של כיפת ברזל, והצליחו בינתיים רק לעכב אותו – הם מעידים על עצמם שהם תומכים בחמאס ובירי הרקטות. ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים הללו מהווים סכנה ממשית לעולם החופשי ובראש ובראשונה לארה"ב. ומדוע אני מציב את הביטוי "פרוגרסיבים" במירכאות? פרוגרסיבים = מתקדמים. מה בדיוק מתקדם באנטישמיות? איזה מסר של קידמה יש בתמיכה בטרור אסלמיסטי קנאי?
* מעז יצא מתוק – האנטישמים הרדיקלים בבית הנבחרים האמריקאים חגגו יומיים את הישגם – הוצאת מימון כיפת ברזל מן התקציב. לא חלפו יומיים ובית הנבחרים על שני אגפיו התאחד במפגן ידידות ואהדה לישראל, כאשר העביר את הסיוע ברוב של 420 נגד 9. יש לקוות ש-9 האנטישמים הרדיקלים לא יבחרו עוד לבתי הנבחרים ושהדמוקרטיה האמריקאית תהיה נקיה מאנטישמיות. קשה שלא לשמוח לאידה של התועמלנית הארכי-אנטישמית הרדיקלית הנתעבת ראשידה טליב לנוכח המפלה.
* לשון מאזניים אנטישמית – הרוב הגורף, הדו-מפלגתי, בהצבעה על מימון כיפת ברזל, מעיד על התמיכה הרחבה בישראל בציבור האמריקאי ובקרב נבחריו. אבל אסור לנו להיות שאננים. כדאי לנתח את האירוע כולו, כדי להבין היכן הסכנה. הסיוע הזה נכלל תחילה בתקציב הפדרלי והוצא ממנו. הסיבה לכך, היא שהגרעין האנטישמי הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית הודיע שיצביע נגד התקציב אם הוא יכלול את מימון כיפת ברזל. הצבעה על התקציב היא הצבעה של השלטון מול האופוזיציה. כיוון שהרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים זעום, אם האנטישמים היו מצביעים נגד התקציב, הוא היה נופל וארה"ב היתה משותקת. מצב זה חייב את ביידן למשוך את הסיוע מן התקציב ולהעבירו בדרך עוקפת תקציב.
מכך אנו למדים על שתי סכנות. האחת היא הפנאטיות והנחישות של האנטישמים הרדיקלים, שהאנטישמיות שלהם עומדת מעל כל אינטרס, והם מוכנים להפיל תקציב של ממשל דמוקרטי, למען האינטרס האנטישמי. השנייה, חמורה יותר, היא שהמיעוט האנטישמי הוא לשון המאזנים בבית הנבחרים, ולכן, למרות שהוא קטן מספרית, כוחו הפוליטי רב. השילוב של העוצמה הפוליטית עם הנחישות והאובססיה, הופכת לסכנה ממשית. על ידידי ישראל ויהדות ארה"ב לפעול לטיהור מוחלט של בתי הנבחרים מנציגות אנטישמית.
* אני זוכר היטב את המספר 48 – השוקניה החליטה להמתיק את החג לקוראיה, בפשקוויל נאצה נגד מדינת ישראל של אחת, סנא כנאנה, תחת הכותרת "אני לא סולחת" היא לא סולחת ליהודים על כך שהקימו מדינה. היא לא סולחת ליהודים שעולים לארץ כדי לגזול עוד אדמות פלשתינאיות. היא לא סולחת על פרויקט "תגלית" שנועד לשטוף את המוח לעוד יהודים שיבואו לגזול את אדמותיה. היא לא סולחת ליהודים השמאלנים שפועלים לצידה נגד "הכיבוש" כשבעצם גם הם גזענים. דוגמית: היא לא סולחת "לכל יהודי שבוחר לקרוא 'מחבלים' לילדים הפלשתינאים שהכיבוש קילקל את חייהם והפך אותם לאסירים ביטחוניים, כדי להקל את כובד העוולות של גזילת החופש מאותם פלסטינים הרובץ על מצפונו," וכו' וכו' וכו'.
חשוב לקרוא פשקווילים כאלה. חשוב שנבין עד כמה חסרת שחר האמונה הנאיבית שהסכסוך הוא על "אקיבוש" ואם "רק תצאו מהשטחים" יהיה טוב הו יהיה טוב כן.
כנאנה מסיימת את פשקווילה כך: "אני לא סולחת! ואם הייתי אלוהים הייתי מצווה על כולם [כל היהודים א.ה.] לצום 48 ימי כיפור, כדי שיזכרו טוב מאוד את המספר 48 ואת המשמעויות שהוא טומן בחובו בזיכרון הקולקטיבי של בני עמי."
אז אני רוצה להרגיע את כנאנה. אני זוכר טוב מאוד את המספר 48. 48' היא השנה שבה הושם קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית – היעדר הגדרה עצמית וריבונות לעם היהודי במולדתו, שגרמה לו לנוע ולנוד, נרדפים ונטבחים בפזורות הגולה. 48' היא השנה שבה נעשה הצדק ההיסטוריה הגדול – חידושה של הריבונות היהודית במדינת לאום יהודית בארץ ישראל. 48' היא השנה שבה הוגשם חזון הדורות של העם היהודי לעצמאות בארצו. 48' היא השנה שבה סוכל הניסיון של ערבי א"י, שדחו את תכנית החלוקה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, שנתיים וחצי אחרי השואה. 48' היא השנה שבה מדינת ישראל הקטנה ניצחה את כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. 48' היא השנה שבה נפתחו שערי המולדת למיליוני יהודים בעולם שהגיעו בהמוניהם לארץ ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל שיחרר את חלקה של ירושלים, בירת ארץ ישראל והעם היהודי שהיתה לבירתה של מדינת ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל הרחיב את גבולות המדינה ושיחרר חבלי מולדת רבים שעל פי תוכנית החלוקה של האו"ם, שהיהודים קיבלו בשמחה, יועדו למדינה הפלשתינאית – בשל תוקפנותם של הערבים שדחו אותה בדם ואש. 1948, היא תש"ח, היא שנת מפנה בתולדות העם היהודי, שכיהודי אני נוצר אותה ואת זיכרה כשנה החשובה והטובה ביותר בתולדות העם היהודי וכאחת החשובות והטובות ביותר בתולדות האנושות. ולכן, כיהודי, אני חוגג בכל שנה את חג העצמאות, אחד החגים החשובים והאהובים ביותר בלוח השנה העברי.
ולערביי ארץ ישראל אני מציע להפסיק להתבכיין ולהתחיל בחשבון נפש על האסונות שהמיטו על עצמם ושהם ממשיכים להמיט על עצמם. כנאנה והפשקוויל שלה מאותתים שבכוונתם להמשיך להמיט על עצמם אסונות ולהמשיך להתבכיין, ליילל, להתקרבן ולהתמסכן.
* אחריות החברה הערבית – ההאשטאג "חיי ערבים נחשבים" נועד להעלות על סדר היום הציבורי והתקשורתי את נושא האלימות והרצח במגזר הערבי. אכן, זה נושא חשוב ויש להעלות אותו לסדר היום ולתבוע מהממשלה ומהמשטרה מעשה. אולם השימוש בכותרת "חיי ערבים נחשבים" אינו תמים. ההשראה היא מחאת האפרו-אמריקאים בארה"ב "חיי שחורים נחשבים." שם המחאה היתה נגד אלימות המשטרה כלפי השחורים. כאן מדובר באלימות פנימית, של ערבים נגד ערבים. שם הביקורת היתה על שיטור יתר נגד שחורים. כאן הבעייה היא שיטור חסר.
התביעה מהמדינה ומהמשטרה להחזיר את הריבונות למגזר הערבי צודקת מאוד. אולם על החברה הערבית לעשות חשבון נפש בתוכה. מדוע כאשר נכנסת משטרה לפעול בכפרים ערביים, היא נתקלת במיני-אינתיפאדה מקומית אלימה, כאילו מדובר בכוח כיבוש שנכנס לכפר?
האירוע שחולל את המחאה היה הרצח בחתונה בטייבה. למה בדקות הספורות שחלפו בין הרצח להגעת המשטרה, מיהרו בעלי האולם לשטוף את זירת הרצח ולשבש את החקירה?
המאבק באלימות במגזר הערבי מחייב שינוי תרבותי דרמטי בחברה הערבית.
* פשיעה לאומנית ופלילית– מתנגדי הירתמות השב"כ למלחמה באלימות במגזר הערבי, ועל פי פרסומים בתקשורת גם ראשי השב"כ נמנים עימם, טוענים שאין זה מייעודו של השב"כ לעסוק בעניינים פליליים ובפשיעה אזרחית. זה נכון, אך לאחר הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" קשה להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי והפשע במגזר הערבי כאל נושא אזרחי בלבד. אי אפשר להתייחס לטרור החקלאי כסוגיה פלילית נטו. יש כאן שילוב של פשיעה פלילית ולאומנית, המחייבת שילוב ידיים של המשטרה והשב"כ. עיקר המיקוד צריך להיות בסוגיית הנשק הבלתי חוקי, שעלול להיות מופנה אלינו בשעת מלחמה עתידית, ולכן זהו לבטח נושא שהשב"כ נועד להיות מעורב בו. אפשר להגביל את מעורבות השב"כ בזמן, למשל שנתיים, ולאחר מכן הממשלה תבחן אם יש צורך להאריך את המשימה.
בינתיים, יש כבר מי שמשתמשים ברעיון של שימוש בשב"כ להתמודדות עם האלימות ככלי לתקוף את המדינה השנואה. למשל, רוגל אלפר סבור שהמדינה מנצלת את האלימות במגזר הערבי כדי להעמיק את ה"אפרטהייד" – משטרה אזרחית ליהודים, "שטזי" לערבים. אבל אצל אלה, כל מה שישראל תעשה יהיה מש"ל[?] – ישראל היא מדינה פושעת ואין לה זכות קיום. הן באותו פשקוויל מגדיר אלפר את פרעות תשפ"א "מלחמת עצמאות פלסטינית, ששורשיה בנכבה המוכחשת." כלומר, השורש לטרור הוא ה"נכבה", כלומר הקמתה של מדינת ישראל, ולכן כל עוד היא קיימת, הטרור נגדה מוצדק. אגב, אלפר, למה "שטזי" ולא "גסטפו"? מה קרה?
* אובדן הפחד – אני רואה זיקה ישירה בין הירי על ביתו של ניצב חכרוש לבין דריסת השוטרים בנהריה. אלה שני ביטויים של אובדן הפחד מפני המשטרה, של אובדן המשילות והריבונות במגזר הערבי. אחרי מאה ימי חסד ניתן לומר לממשלת בנט שהיא אינה יכולה להסתתר מאחורי מחדלי ממשלות נתניהו ועליה לחולל שינוי דרסטי.
* המתמטיקה של הקורונה – כאשר משרד הבריאות מדווח ש-85% מהחולים החדשים במצב קשה אינם מחוסנים, כדאי לזכור שאחוז המחוסנים גבוה מאוד (כמדומני בין 80%-90%), כלומר שהסיכוי לתחלואה קשה של בלתי מחוסנים אינו רק פי 6 משל המחוסנים, אלא הרבה הרבה יותר גבוה, בערך פי 40! לפי נתוני פרופסור ערן סגל ממכון וייצמן, מקרב 6 מיליון מתחסנים, נוספים בכל יום כ-27 חולים במצב קשה, ומתוך 600 אלף לא מתחסנים נוספים מדי יום כ-58 חולים קשה. המסקנה היא שללא הסירוב היו מתווספים בכל יום כ-30 חולים קשה במקום 85. את הדברים אמר פרופ' סגל ב-14.9, על סמך הנתונים עד 13.9. מאז חלפו כשבועיים, והמגמה הזאת התחזקה.
בראיון לרשת ב' סיפר פרופ' מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי בגליל (נהריה), ש-93% מקרב חולי הקורונה המאושפזים במרכז אינם מחוסנים. מבין החולים קשה – 100% (!) אינם מחוסנים, ומכאן שגם 100% מהמונשמים ו-100% מהמחוברים לאקמו אינם מחוסנים.
המשמעות דרמטית. למשל, אדם בן 51, שאינו חולה קורונה ונזקק לאקמו, נפטר כתוצאה ממחסור במכשירי אקמו שהוקצו, כמו רוב המכשירים, ללא מחוסנים.
ולכן, עם כל הכבוד לדורון גולדברג – כאזרח שאכפת לו, אמשיך להשתמש בבמות שלרשותי כדי להשמיע צעקה, גם אם הוא ימשיך לגדף ולכנות אותי "שרלטן המעמיד פני מומחה בנושא שאינו מבין בו דבר וחצי דבר." מדובר כאן בשאלה מוסרית ממדרגה ראשונה, שאלה של חיים ומוות, ועמדתי מבוססת על מסד נתונים חד-משמעי שאינו ניתן לערעור ועל קונצנזוס מוחלט של כל מנהלי בתי החולים, כל מנהלי מחלקות הקורונה, כל הרופאים והצוותים הרפואיים שקורסים תחת נטל המגיפה, ומסבירים שהגל הרביעי הוא גל הבלתי מחוסנים. בנושא המקצועי אין באמת ויכוח. הוויכוח הוא על השאלה המוסרית.
* חובת הרופא – לנוכח גל הבלתי מחוסנים והעומס על בתי החולים, עולים יותר ויותר קולות הקוראים להעדפת טיפול במחוסנים על פני טיפול בלא-מחוסנים. זו הצעה מסוכנת ומדרון חלקלק, אם החברה תאפשר לרופאים שיקול דעת בהחלטות, שלא על בסיס מקצועי נטו. איני אוהב את שיח הזכויות, שיש בו מן הפינוק, האגואיזם והילדותיות. אני מעדיף את האתיקה היהודית המבוססת על חובות, מחויבות ואחריות. לכן, לא אדבר על זכות האדם לקבל את הטיפול המיטבי, אלא אל החובה של הרופא לתת את הטיפול המיטבי לכל חולה, ללא משוא פנים. אסור להתפשר על כך.
* החדשות הטובות – א. הניסוי של פייזר על חיסון ילדים בני 5-12 הצליח לחלוטין. בשבועות הקרובים FDA יאשר את החיסון ומיד אחריו גם משרד הבריאות שלנו. ב. מנכ"ל "מודרנה" הודיע שבקרוב החיסונים יהיו זמינים גם לתינוקות. משמעות החדשות היא שהאנושות קרובה להדברת המגפה.
* חיסון נגד טרללת – הלוואי שימציאו חיסון נגד טרללת. הבעיה היא שהמטורללים יסרבו לקחת אותו.
* על קורונה ופוליטיקה – המאבק בקורונה אינו עניין אידיאולוגי. למעט ליברטריאנים רדיקלים, שמתנגדים לכל מעורבות של המדינה בכל נושא ללא תנאי – אין בנושא הקורונה ימין או שמאל. יש אידיאולוגיה אחת הנוגעת לקורונה – רצון לגבור על המגפה תוך נזק מינימלי למשק ולכלכלה. כיוון שאין מחלוקת אידיאולוגית בנושא הקורונה – כל מחלוקת פוליטית על הקורונה היא מזויפת ונובעת רק מפוזיציה. התנגדות לממשלה או תמיכה בה, בהתאם למיקום הפוליטי.
בנט וסביבתו מאשימים את נתניהו שהוא נקט במדיניות של סגרים, והיה עם יד קלה על השלטר. נתניהו ואנשיו מאשימים את בנט באדישות וחוסר מעש בנוגע לקורונה. האמת היא שההאשמות של שני הצדדים אינן נכונות.
ההבדל בין נתניהו לבנט הוא שנתניהו פעל בעידן של טרום חיסון ובנט בעידן החיסון. נתניהו לא הטיל "סגר פוליטי" כמו ההאשמות המגוחכות שהופנו אליו בעיקר מצד הבלפוריאדה ולא שש לסגרים, אלא הטיל סגרים כי לא היתה ברירה, לא היתה כל דרך אחרת ולא בכדי בכל העולם הוטלו סגרים. בלי הסגר, המדינה היתה מאבדת שליטה על המגפה ומערכת הבריאות היתה קורסת. היום, כאשר רוב האוכלוסייה מחוסן, אין צורך בסגר ובהגבלות מיותרות, לא בישראל ולא במדינות אחרות. אילו בנט היה ראש הממשלה בתחילת הקורונה, אין ספק שהוא היה מטיל סגרים (ונתניהו כראש האופוזיציה היה מאשים אותו ב"סגר פוליטי"). אילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, הוא לא היה מטיל סגרים מיותרים, ואילו הטיל, הציבור לא היה משתף פעולה.
אין לי ספק שאילו בנט היה ראש הממשלה אז ונתניהו היה ראש הממשלה היום – כל אחד היה נוהג אחרת ומקבל החלטות שונות, אבל האסטרטגיה הכללית היתה אותה אסטרטגיה. והשוני בהחלטותיהם לא היה נובע מכך שנתניהו איש ימין ולעומתו בנט הוא איש ימין, אלא כי שני אנשים שונים לא היו נוהגים בדיוק אותו הדבר. מה שעוד משותף לשתי התקופות, היא הביקורת השקרית והמרושעת של הרל"ב – של רק-לא-ביבי אז, ושל רק-לא-בנט עתה.
* נשוב לרחובות – פעילה מרכזית בגרעין הקשה של הבלפוריאדה איימה, שאם בנט לא יחליט על ועדת חקירה ממלכתית בנושא הצוללות נשוב לרחובות. להערכתי, אם הוא יחליט על ועדת חקירה, תמצא במהרה תואנה אחרת לשוב לרחובות, כי הבעיה האמיתית היא בעיית גמילה.
* בית המשפט העליון כפוף לחוק – כאשר הוגשו העתירות שקראו לפסול את נתניהו מלכהן כראש הממשלה כתבתי בביטחון מוחלט שהעתירה תידחה ברוב של 11:0. כך היה, כפי שידעתי בוודאות. לאחר מכן כתבתי, שאילו היו בבית המשפט העליון 111 שופטים, העתירה הייתה נדחית ברוב של 111:0.
מי שהופתעו מפסק הדין, היו אלא שמאמינים לאגדה שבג"ץ הוא סניף של מרצ, ואלה שחושבים שבג"ץ עובדים אצלם, כסניף של מרצ. אלה ואלה מתארים תמונה מדומיינת, רחוקה מן המציאות.
למה בית המשפט פסק כפי שפסק? כי החוק בנדון הוא חד-משמעי ובניגוד לאגדות, בית המשפט אינו פוסק בניגוד לחוק, בוודאי בניגוד לחוק יסוד, בוודאי בסוגיות פוליטיות ובפרט כאשר החוק חד-משמעי ואין בו פתח לפרשנות. אפשר לשנות את החוק, אך כל עוד זה החוק, בין המשפט אינו יכול לפסוק אחרת.
בראיון לנחום ברנע וטובה צימוקי, עם צאת הביוגרפיה שלה, נשאלה נשיאת בית המשפט בדימוס דורית בייניש, שנחשבת לאחת השופטות האקטיביסטיות ביותר, איך היתה מצביעה אילו היתה בהרכב. תשובתה היתה חד-משמעית. גם היא היתה מצביעה נגד. והיא הסבירה: "לא היתה אחיזה בחוק לפסילת נתניהו. כשיוצאים נגד רצון כל כך מפורש של הציבור, צריך אחיזה בחוק. בתנאים שהיו – נתניהו נבחר, מאחוריו עמדה קואליציה רחבה ולא היה בסיס לפסילה בחוק – בג"ץ לא יכול היה לנהוג אחרת. כאשר בית המשפט דן בנושאים שיש להם השלכות פוליטיות, הוא הולך על חבל דק. יש קו שאסור לו לחצות אותו. פסילת נתניהו הייתה צעד רחוק מדי... ליכולת של בית המשפט להתערב יש גבולות: תמיד יש למצוא עילה חוקית."
מי שסבור שבג"ץ רשאי לפסוק בניגוד לחוקי המדינה, אינו מדבר על מדינת חוק ולא על דמוקרטיה, אלא על שלטון מסוג שלא היינו רוצים לחיות בו. על פי מאמריו של פרופ' מרדכי קרמניצר, תפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בכל נושא על פי עמדתו הפוליטית של קרמניצר. לא בכדי, אדם כקרמניצר אינו ראוי להיות שופט. אם כי סביר להניח, שאילו היה שופט, והיתה על כתפיו אחריות של שופט, הוא היה נוהג כשופט, בניגוד לכתיבתו.
* והרי התחזית – כותרות כל העיתונים וכל מהדורות החדשות כשיתפרסם דו"ח ועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון יהיו: א', ב' ו-ג' יודחו מתפקידיהם. על A, B ו-C לא יוטלו תפקידים ניהוליים / פיקודיים בעתיד. לעומת זאת, המסקנות וההמלצות המקצועיות יידחקו לקרן זווית. כך היה תמיד בוועדות החקירה הממלכתיות והמשפטיות. הוועדות הללו הן גוף שיפוטי והן מתנהלות כמו משפט. יש בו נאשמים (שאינם מוגדרים כך באופן פורמלי), המצוידים בעורכי דין, שמטרתם להוציא אותם זכאים או להמעיט באשמתם ובעונשם, ולא לסייע לחקר האמת.
אני מאמין בתחקיר מקצועי, של אנשי מקצוע. ועדת תחקיר כזו צריכה לכלול בתוכה משפטן שיעסוק בצדדים המשפטיים והחוקיים, אבל מטרתה היא להגיע לחקר האמת על מה שקרה ולהצביע על הלקחים המקצועיים כדי למנוע זאת בעתיד.
* מקום קבורתו לא נודע – בפרשת "וזאת הברכה", שאותה נקרא בשמחת תורה הבעל"ט, מסופר על מותו של משה ונאמר: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה."
למה מקום קבורתו של משה לא נודע? כדי למנוע הפיכתו למקום פולחן; לאתר עלייה לרגל להשתטחות על קבר הצדיק וכל עבודה זרה ממין זה. ובאסון בהר מירון נוכחנו כמה חוכמה יש ברעיון הזה.
* ביד הלשון: להניא / להניע – מתוך כתבה ב-ynet: "בשיא המאבק מִסְפָּר חשפניות, ובהן גם אוליצקי, עלו לירושלים כדי לפגוש את חברת הכנסת מיכל רוזין, וניסו להניע אותה מלתמוך בחוק." מה פירוש להניע מ...? להניע, פירושו לעורר לפעולה, לדחוף לעשייה. אפשר להניע ל... לא להניע מ... – הכוונה היא להניא – למנוע, לעכב, להשפיע על מישהו להימנע מעשיה. כלומר, ההיפך הגמור. החשפניות ניסו, ללא הצלחה, להניא את ח"כ רוזין מלתמוך בחוק האוסר מופעי חשפנות. הצליל של הֵנִיא והֵנִיעַ דומה, ההבדל הוא של אות גרונית אחת בסוף המילה, אולם המשמעות היא הפוכה.
אורי הייטנר
* * *
אדיר כהן
הספד על בילהה ז"ל
פרידה מבילהה
בילהה,
אינני בא להספידך
אלא ללוותך ולחבק
במבטי ובנפשי אותך
בצאתך למסעך.
כשנעצמו עינייך
כתבתי:
"השיר נדם
בילהה איננה."
עכשיו מלווים אותך
כל השירים,
מחבקים אותך
ונושאים אותך
עימהם ובהם,
ולא יידומו
כי בילהה ישנה
והיא חיה
והיא תלד אותם
ותיוולד בתוכם.
היכרתיך בהיותך
תלמידתי בבית המדרש למורים,
שם היית את המורה שלי
ולימדת אותי את
האלף-בית מחדש:
אלף, הא, בית, הא
אהבה
והיא היתה
כל חיינו,
באחרונה
בהיותי איתך,
בהחזיקי בידך
ואת החזקת בליבי
בפרידתך מהחיים
הבאתי לך שירים
של שלוש הנשים
הגדולות של חיי:
ביילע-בילהה סבתי,
פרידה אימי
ובילהה רעייתי תמיד,
"בשקוע שימשי
ובהתפשט האפלה
אתה מחזיק בידי
ומסרב להניח לי ללכת.
אתה לוחש באוזניי
'אני כבר מתגעגע אלייך.'
התגעגע, יקירי, אך
הנח לי ללכת,
אני לא אעזוב אותך
ואישאר תמיד עימך.
בגעגועיך אליי אני
אחת איתך.
עם קרני השמש האחרונות
הנושקות את האופק
יתגלו הכוכבים בשמיים
ותיקרא אותי באורותיהם
ואכתוב לך בהם אהבתי.
עיניך זולגות דמעות
אך למה תבכה
הן נפשי יצאה לחירות
להיות אחד עם היקום.
שוב לא כבלים,
שוב לא חובות,
בת חורין תרחף
עם הרוחות
ללא כובד,
ללא מישקל,
קלה,
מעופפת,
פוגשת במעופה
כנפיי חלומותיך
ועימהן תינשא
אל פגישת נפשותינו
בממלכת החלומות,
פגישה שלעולם
לא תיפסק."
יוצא אני לפגישתנו המחודשת...
אדיר כהן
אדיר כהן
בָּאתִי לְבַקְּרֵךְ בְּבֵית הַכּוֹאֲבִים
בָּאתִי לְבַקְּרֵךְ בְּבֵית הַכּוֹאֲבִים,
חִכִּיתִי לָךְ בַּגִּנָּה הַכְּלוּאָה
בֵּין חוֹמוֹת גְּבוֹהוֹת שֶׁל אַרְבָּעָה מִגְדָּלִים
הַסּוֹבְבִים אוֹתָהּ וְסוֹגְרִים עָלֶיהָ.
מְטַפֶּלֶת תָּבִיא אוֹתָךְ יְשׁוּבָה בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים,
גּוּפֵךְ שֶׁהָיָה מָלֵא וְחוּשָׁנִי,
רָזֶה, כָּחוּשׁ, מְכֻנָּס בְּתוֹךְ עַצְמוֹ.
רֹאשֵׁךְ שְׂעָרוֹ הַלָּבָן קוֹשֵׁר לוֹ הִלָּה שֶׁל יֹפִי
וְהוּא שׁוֹפֵעַ וְגוֹלֵשׁ עַל פָּנַיִךְ
שֶׁעֵינֵיהֶן הָיוּ זוֹהֲרוֹת וְקוֹרְנוֹת,
כְּבוּיוֹת וְנֶעֱצָמוֹת מִדֵּי רֶגַע
כְּמוֹ מֻפְנוֹת לְתוֹךְ עַצְמֵךְ,
קוֹרְאוֹת סִפּוּר שֶׁכְּבָר נִגְמַר.
לִטַּפְתִּי שְׂעָרֵךְ, נִזְדַּקֵּף מְעַט רֹאשֵׁךְ
וְחִיּוּךְ מִתְגַּעְגֵּעַ הִתְפַּשֵּׁט עַל שְׂפָתַיִךְ
לְהֶרֶף קַל שֶׁל זִכָּרוֹן וְשִׂמְחָה.
בִּקַּשְׁתְּ לוֹמַר לִי דָּבָר
אַךְ הַמִּלִּים סֵרְבוּ לָצֵאת מִפִּיךְ,
הִתְיַסַּרְתְּ לְבַטְּאוֹ וְנִפְלְטוּ מְיֻסָּרוֹת וּקְטוּעוֹת,
קוֹלוֹת מְרֻסָּקִים וְכוֹאֲבִים שֶׁמַּבָּעָם נִקְטָע
רוֹצִים לְהִתְקַשֵּׁר אַךְ נִשְׁאָרִים כְּלוּאִים בַּפֶּה
הַמִּתְכַּוֵּץ וְנִקְפָּץ מְאֻכְזָב וּבוֹלֵעַ הַדִּבּוּר שֶׁנֶּאֱלָם.
נִסִּיתִי לָשִׁיר אִתָּךְ כְּמוֹ שֶׁנֶּהֱנֵינוּ לַעֲשׂוֹת
בַּיָּמִים הָרַבִּים שֶׁעוֹד הֵאִירוּ פָּנַיִךְ
וְקוֹלֵךְ הִתְנַשֵּׂא צָלוּל, שָׂמֵחַ וּמִתְגַּעְגֵּעַ.
שׁוּב לֹא הִצְלַחְתְּ לָשִׁיר, רַק יָדַיִךְ הָרוֹעֲדוֹת
נִשְׁלְחוּ קָדִימָה כְּמוֹ מְנַצְּחוֹת בָּאֲוִיר
עַל הַשִּׁירִים הַנֶּאֱסָפִים אֶל הַדְּמָמָה.
דְּמָעוֹת עָלוּ בְּעֵינַיִךְ כְּשֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָךְ
קַלֶּטֶת שִׁירָהּ שֶׁל חַוָּה אַלְבֶּרְשְׁטֵיְן,
"הָיִיתִי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ צֶמַח בַּר",
וְשׁוּב לֹא נִצְּחוּ הַיָּדַיִם שֶׁשֻּׁתְּקוּ וְקָפְאוּ.
שָׁתַקְנוּ וְהָיְתָה שְׁתִיקָתֵנוּ זוֹעֶקֶת,
וְקָרְעָה הַצְּעָקָה אֶת נַפְשֵׁנוּ
וְלֹא יָכְלָה לְהִתְרוֹמֵם מִשִּׁבְרֵי הַפְּרֵדָה.
הֻסַּעַתְּ בְּכִסֵּא הַגַּלְגַּלִּים
אֶל חַדְרֵךְ הַנְּזִירִי וְהַקַּר,
אֶל הַזָּרוּת הַמַּקְפִּיאָה וְהַחוֹנֶקֶת.
נוֹפַפְתִּי לָךְ לְלַיְלָה טוֹב
וְנִבְלַעְתִּי בְּלַיְלָה שֶׁטּוֹב לֹא יִהְיֶה
וְנָסַעְתִּי אֶל בֵּיתִי הָרֵיק.
אדיר כהן
מתוך ספר שיריו האחרון "להיות הרבה, שירים ומחשבות". 2021.
* * *
עקיבא נוף
אחרי החגים
הִנְּה תְַּמּוּ יָמִים שֶׁל חַגִּים וּקְדוּשָׁה,
כְּבָר הִשְׁלַכְתִי פְָּשָׁעַי אֶל מֵימֵי הַנָּהָר,
וְקוֹלוֹת בַּלֵּבָב דְּקִיקִים כְּאִיוְושָׁה –
מַקְּשִׁים בִּדְאָגָה: מַה מֵבִיא הַמָּחָר?
מַה נִיצָב מּאַחֲרֵי הֶהָרִים הָרָמִים?
וּלְמִי מְצַפָּה יָד גְרוּמָה עִם חֶרְמֵש?
וְהַאִם יִהְיוּ הַיָּמִים מְרַמִים?
וּמִי יִנָּשֵׂא-עַל, בְּרֶכֶב הָאֵש?
אִם אֶפְשָׁר וְאֶחְצֶה הַיְּאוֹר הַקּוֹצֵף
וְאָבוֹא אֶל מֶרְחַב הַשָׁדוֹת הַפּוֹרְחִים,
וְיֵאוֹרוּ יָמַי לִי בְּחוֹם מְלַטֵּף,
חוֹבְקָים אֶת שְׁנוֹתַי בִּבְקָרִים מְחַיְכִים.
כָּך אֶשָׂא תְפִלָּתִי כִּי לְעֵת זוּ חַיָּה,
בַּחֲלוֹף עוֹד שָׁנָה וּבְשוּב הַחַגִּים,
אֶחְזוֹר אֶעֱמוֹד בּאוֹתָהּ תְּהִיָּה,
עֲדַיִּן מִּכָּאן, מְאַרְצוֹת הַחַיִּים,
וְעֲדַיִן חוֹתֵר לְיָמִים סְעוּרִים,
וְעֲדַיִן בּוֹעֵר בִּמְדוּרַת נְעוּרִים,
וְעֲדַיִן שׁוֹאֵף אֶל פִּסְגוֹת הֶהָרִים,
עֲדַיִן פָּתוּחַ אֶל שִׁיר הַשּׁירִים.
עקיבא נוף
* * *
אורה רענן
דרכי חיי במערבולות החיים הפרטיים,
הסביבתיים והלאומיים. מבוא לספרי
כשביקרתי לאחרונה את חברתי חנה, סיפרתי לה שילדיי לוחצים עליי לכתוב את תולדות החיים שלי, למרות שאמרתי להם שאינני רוצה. פתאום הפטיר בעלה, הפרופסור הישיש, שלא כדרכו, שאין הוא נוהג להתערב בשיחה: "את מי זה מעניין? זה מעניין!"
ובכן, נכון, אמרתי לעצמי, את מי יעניינו תולדות חיי, שאינני איש ציבור, לא זכיתי בפרסים יוקרתיים, אינני שחקנית יפת תואר, לא היו לי הישגים מדעיים או ספורטיביים, ואינני מעורבת בתככי הפוליטיקה?
אני סתם בן אדם, שחי כבר תשעים שנה בתוך מערבולות החיים הפרטיים והסביבתיים. אז את מי זה מעניין? ואולי אני כותבת בשביל עצמי, להיזכר שכך וכך נהגתי, שכך וכך חוויתי, שכך וכך חשבתי לתומי או לא לתומי, וגם כשלתי וגם התמלאתי שמחה וסיפוק, והתאוויתי והתאהבתי כמגוון חיי אנוש בתקופת תשעים השנה עד כה.
הסיכום הוא בשבילי. ומי שרוצה – שיקרא.כל הכותב את תולדות חייו דומה לארכיאולוג החופר שכבה אחר שכבה ומגלה לפתע שיש עוד שכבה, ואפילו מעניינת במיוחד. כך קרה גם לי.
יום אחד שמעתי הרצאה באוניברסיטת תל אביב, שבה מניה וביה הוזכר שמו של המשורר אבות ישורון. היי, אמרתי לעצמי, פשוט שכחתי לספר שאבות ישורון היה בתקופה מסוימת בין באי ביתנו ובידי גם ברכה בכתב ידו, ואיך התגלגל יחסו אליי מאוהב לכועס. כמובן, אשבץ את הסיפור במלואו ברצף הזמנים.
נו, באמת, האם זה מעניין? נניח לזה, עכשיו אני כבר בת 90. תשעים שנה – זה הרבה זמן. הרקע ההיסטורי רב התהפוכות של תשעים שנים אלה, אירועים יהודיים, עולמיים, הרי גורל, ושינויים טכנולוגיים ומנטליים ־ חברתיים שחלו, אינם מתחמקים מהשפעתם על דרכי חיי, אם כי, בחלק ניכר ממעשיי – רק יד המקרה הייה המניע. וכך אספר.
אורה רענן
אורה רענן היתה רעייתן של מרדכי רענן (1922-2003), שהיה מפקד האצ"ל בירושלים משנת 1947, גם במהלך מלחמת העצמאות, ועד לפירוק האצ"ל בספטמבר 1948. השם "רענן" היה כינויו המחתרתי. אורה רענן כיהנה, בין השאר, בתפקיד עורכת כתב העת של האוניברסיטה הפתוחה. סיפרה האוטוביוגרפי עתיד להופיע בקרוב.
* * *
מינה גורל
שלושה שירים
הדסה
בית-החולים הדסה עין-כרם
מזדקר ברוב כיעורו
מתוך מרבדי הירוק סביב.
במסדרונותיו הארוכים
האפופים ריח חריף של חומרי חיטוי
אין מקום לגעגועים.
אני מביטה החוצה דרך חלון גדול,
מרגישה כמו על הר נבו.
רכבת-הרים
את נוסעת ברכבת-הרים בחושך
שנים על שנים
וקר ומהר וחשוך לך.
פתאום פנייך משתקפים בחלון.
התמונה מתבהרת בתוכך.
בכל הנסיעה נשארת את.
מה נשאר?
נטחנת
במגרסה של אחרים
מה נשאר?
פתיתים פתיתים
כמו נוצות ברוח.
אאסוף פתיתיי על ברכיי
עד סוף הימים.
מינה גורל
* * *
חצי ביצה פולנית קשה בבוקר
מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים
חצי ביצה פולנית קשה בבוקר
בשנת 1955
מגולח
עם מסטינג ביד
ספל תה צבאי עם סודה-לשתייה
בבסיס טירונים מפרך של הנח"ל
בבית דראס
בפאתי באר-טוביה
ובקיטבג
ריח מכתבֵךְ המבושם
בכתב-ידך העגול הנפלא
בפארקר 51
עם המכסה הכסוף
ריח של תקווה
יש בשביל מה לחיות
לו חיתה היו נמלאים לה היום 85 שנים.
* * *
1. על השיר "חנופה לנשרים" מאת חיים גורי
(מתוך "שושנת רוחות")
הנשרים אינם יודעים את הלאות.
עופות ממושכים וחזקים.
אינם קלים להתיידד.
אינם גרים על הגגות
אינם קרואים, משוחדים,
ללקוט בכיכרות שטופות יונים,
לנוח רעודים על כתף.
הנשרים אינם יודעים את הלאות,
הם מקיצים להתרומם.
אחר זמן רב, שבים להתרומם.
נעים לאט, שחורים, על פצע השמיים.
ושם, איתי, עודם עפים הנשרים.
את השיר הזה הבאתי בהיותי עד לימי זקנתו של המשורר, כשהיה תלוי יותר ויותר בעזרה של בני משפחתו, בעיקר רעייתו ואחרים. יושב בבית קפה ומחכה שיבואו ללכת איתו, בשכונת רחביה-טלביה.
הבעת ההערצה לנשרים העצמאיים, הבלתי תלויים, שאינם זקוקים לעזרה, ומכאן גם אינם "משחדים" איש, עפים להם במרומים , מקננים בהרים, לא "מתיידדים" – כשיש השוואה בשיר בינם לבין "היונים" הנסמכות "על כתפי" בני האדם ללקט את מזונן. דיסוננס זה מטיל אימה אבל כולו הערצה.
מכאן, האכזריות של הטבע שהחזקים בו, כמו "מלך העופות" – הנשר, גם נתפשים גאים ומתנשאים, ולא היא – הם גם מאוד בודדים. עם זאת, ראוי לציין את מה שכבר נאמר ב"שירת האזינו" – "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו (את גוזלו, כנראה, בשעת סכנה) ישאהו על אברתו" – הנשר נושא את הגוזל, כמו שנוהגים העופות, על גבו כדי למנוע את החיצים הנורים לעברו כדי לפגוע בגוזל, ומפקיר את גופו ואת חייו למען גוזלו, מה שמעיד על "אנושיות ודאגה לדורות יבואו."
כנראה, זו דרכם של היצורים החזקים, הדומיננטיים, להיות בעיני האחרים בודדים, לא מתחשבים, מתנשאים ואכן יש ב"חיי המלכות" האלה של "מלך העופות" לעורר קנאה בצד הערצה.
הביטוי "פצע השמיים" כרקע למעופו של "הנשר" בשיר מעיד על קושי וכאב הקשור, כנראה, בהיותו של הנשר גם אוכל נבלות ומנהגו להביא את טרפו לקינו בין הסלעים במרומים – מחזק את היופי, הקיומיות והאכזריות של החיים ב"טבע" ובין בני אדם, ואולי יש בשיר ביטוי למשאלה להיות "אתה" בלי תלות, נוהג בחופשיות, לא נזקק לבריות, נחשב לגאה ולא מתחשב, אבל חי את חייו עד הקצה.
כך נראה לי שגורי בעצמו ייחל בזיקנתו בהיזכרי בו יושב בבית הקפה ממתין, מאחל גם לעצמי ולזקנים באשר הם משהו ממעופו ה"בלתי מתחשב" של הנשר כפי שהוא מתואר בשיר!...
2. איך נולדו "אוגדן"-"עכשיו" –
ברוך חפץ מצטרף ל"חוג"
הפעלתי בביתו של המרצה שמעון אורן חוג שקראנו לו "חוג סטודנטים לספרות ולמחשבה" והיינו מתכנסים מדי שבוע. לחוג הצטרפו גם סטודנטים מ"יבנה" וסך הכלו הוא מנה כ-50. צירפתי אליו ידידים ומכרים. אחד מהם היה ברוך חפץ. באותם ימים הוא עבד ב"ועד העדה הספרדית" בהנהלת דוד סיטון. נפגשנו בבית הספר האכסטרני לבחינות בגרות –"דעת".
הרבה דשו בהקמת "בטאון" וכך נרקמה בינו לביני תוכנית להוציא לאור בטאון ספרותי כש"החוג" בו דנו ביצירות ספרותיות משמש רקע וחסות. אציין, דיוני החוג התנהלו בהנחייתי, מה שהעניק לי קשר עם משתתפיו ומעבר להם. באותו זמן (1957 לערך) הייתי מיודד קרוב עם אפלפלד, מירון, מוקד, בן-שלמה, אופנהיימר ואחרים, ואחד המאמרים הארוכים שפירסמנו ב"אוגדן 1" היה של דן מירון (הזז, "מוטיב היציאה" ב"יעיש"). את מירון הייתי מלווה אחרי שביקר בביתי אל החדר השכור בפינת המלך ג'ורג'-קק"ל.
ישיבות "המערכת" היו בדרך כלל בביתו של ברוך בשכונת הבוכרים, וכאן המקום לציין שחפץ לקח על עצמו את כל ההוצאה הכספית להוצאת "אוגדן", והוא הגדיל לעשות כשהמשיך לשלם עבור הוצאה לאור של "עכשיו" במשך שנים רבות, כשהוא משתף פעולה עם גבריאל מוקד, שמשום מה עשה לבטל את עבודת התשתית שלי בייסוד ובהפעלת "כתב העת", ושהדי במרום שלא פגעתי בו בשום צורה ואופן ונהגתי להתארח אצלו וללוותו פעם אחרי פעם, כשהיה סטודנט בירושלים.
באותו זמן, אביבה ברושי זכתה ב"פרס אשר ברש" וראינו זכות לפרסם סיפור ושירים שלה ב"אוגדן 1". פירסמנו גם מיצירות מקסים גילן ז"ל, נפתלי טוקר ז"ל, אביב עקרוני ואחרים. "אוגדן" היה לעובדה קיימת.
ברוך חפץ השקיע הון תועפות בהוצאה לאור של "הביטאונים". הוא סיפר לי אז שהוא מוכר וילה בסנהדריה כדי לממן את "אוגדן". היותו ממשפחה אמידה סייעה לו רבות, בלי להוריד כהוא זה מהמפעל שבנה ולו הקדיש את הונו.
לפנינו תופעה במושגים שהיו מקובלים בעולם היוני-רומאי העתיק, לפיה, לצד אמנים ואנשי רוח, ניצב מצנט הממן אותם כך שיוכלו להוציא לאור את פירות יצירתם, ואכן הוא זכה אחרי מותו לכיכר שנקראת על שמו בירושלים בה נולד ובה נולדו אבותיו – מעשה נכון לכל המכיר את פועלו.
לי צר שבגלל אינטריגות של אנשי שם בספרות הודחתי והושכחתי בזדון לב, מה שיצר ריקושטים שהשפיעו על פירסומי ומעמדי. פוליטיקה יש גם ב"עסקי ספרות". התחום הכביכול קדוש ומעבר לסחר-מכר.
אני מעלה את זכרו של ברוך חפץ ז"ל בהיותו ידיד נעורים ובעל זכות ספרותית היסטורית חשובה, שחסרונו וחסרונם של "יורשים ראויים" מורגש היטב והלוואי ויהיו...
יונתן גורל
* * *
באבל על מותה של הסופרת
אירית קופר רומנו
בת ה-93
שנפטרה ביום חמישי, 23.9, בשעות הצהריים
היא הותירה 2 בנות, 6 נכדים ו-30 ספרים
בנותיה: רונית מוסקונה 054-4462234
אסנת זוהר 050-8330515
אירית עברה כילדה בפולין את תקופת השואה בנדודים קשים מכפר לכפר וידעה סבל רב ואיבדה את כל משפחתה. לאחר עלייתה לישראל הקדישה את כל כתיבתה לתיאור חייה בתקופת השואה ולהתערותה בארץ
תנחומים למשפחתה – גם בשם ותיקי סומליו"ן, שהיה ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל
* * *
כְּשֶׁהַחֹשֶׁךְ פּוֹסֵעַ עַל בְּהוֹנוֹת
כְּשֶׁהַחֹשֶׁךְ פּוֹסֵעַ עַל בְּהוֹנוֹת
בֵּין עֲרוּגוֹת הַבֹּשֶם,
יוֹדַעַת הָאֲגָדָה לְסַפֵּר
שֶׁבֶּחָסוּת הָעֲלָטָה נִבְרָאִים חַיִּים
הַחֹשֶׁךְ זָקוּק לְרִגּוּשִׁים מִשֶּׁלּוֹ
עַל כֵּן מְבַכֵּר לְהָגִיחַ בְּעוֹד
שִׁכְמִיָּה שֶׂל טִפּוֹת גֶּשֶׁם וְרִשְׁפֵי בָּרָק עַל כְּתֵפָיו
וּבְעִצּוּמָהּ שֶׁל חֲגִיגַת הַחֹשֶׁךְ הָרוֹטֶטֶת
מוּל הַמֶּרְחָב הַמִּתְרַפֵּק,
קְרֵבִים אַבָּא אִמָּא לְפֶתַע זֶה לְזוֹ בִּמְאוּרָתָם
וּפוֹצְחִים בְּמַסָּע טֶבַע מֻפְלָא וּבְהִנָּתֵן הָאוֹת
מִצְטַרְפִים אֲלֵיהֶם מִן הַחַלּוֹן הַמַּהֲבִּיל
וּמִן הַסְּדִינִים – נִיחוֹחֵי הַבְּרִיאָה,
וְהַכָּל נִרְגָּשִׁים לְקַבֵּל
פְּנֵי הַדּוֹר הַבָּא
* * *
באבל על מות
ד"ר יהודה ג'אד נאמן
חבר נעורים מפתח-תקווה
דמות נערצת בגרעין "שדמות"
בהיותו עימנו בבסיס הטירונים
לימים נפרדו מאוד דרכינו
בגלל דיעותיו הפוליטיות
אבל לא פירסמנו שום דברי ביקורת עליו
שנשלחו לפרסום במכתב העיתי
* * *
גדעון אלמגור
סיפור (אמיתי) על חלוקת מים
בעת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות
גדלתי בשכונת תל ארזה בירושלים. עד פרוץ מלחמת הקוממיות היתה תל ארזה שכונת ספר זעירה בצפון ירושלים, ששכנה ממזרח להצטלבות דאז של קציהם הצפוניים של הרחובות דוד (רחובות הבוכרים) וצפניה (בשכונת כרם אברהם) ובה קומץ בנייני אבן מפוזרים לאורך "רחובות" שרובם לא היו סלולים (בערך מצפונו של רחוב צפניה, סביב חלק קטן של רחוב בר-אילן וברחוב אדוניהו הכהן, שאז היה סמטה קצרה מאוד).
עדרי עיזים של ערבים עברו לעתים קרובות בתוככי השכונה, ואבני הבניינים החדשים שנבנו בה סותתו במקום בעבודת יד. ההרים מצפונה של תל ארזה לא היו מיושבים, והדרך שירדה מזרחה אל צפונו של רחוב שמואל הנביא דאז ושכונת סנהדריה (כיום רחוב בר-אילן) היתה עשויה שבילים. בגבעות שהתנשאו מעבר לסנהדריה (שיח' ג'ראח וגבעת המבתר, שאוכלוסייתן היתה ערבית) בלט בית הספר לשוטרים, שהתפרסם מאוד אחרי הקרב בגבעת התחמושת בעת מלחמת ששת הימים ביוני 1967.
אזור זה מיושב כיום בצפיפות רבה באוכלוסייה חרדית, ודרך בר-אילן – עורק התחבורה העיקרי המקשר את שכונת רוממה לרחוב שמואל הנביא – עולה מידי פעם לכותרות העיתונים בגלל ההפגנות האלימות המתחוללות בעיתים של חיכוכים בין האוכלוסייה למשטרה. בשנות ה-40' היתה תל ארזה שכונה חילונית ורוב נערותיה ונעריה היו חברים בתנועות הנוער החלוציות. חבריי ואני "אוּרגנו" והיינו חברים בתנועת "השומר הצעיר", ומדריך קבוצתי היה אמנון מיכאלי ז"ל, החלל הצעיר ביותר (בן 16 במותו) בקבוצת הל"ה, שעלו אל גוש עציון המנותק כדי לתגברו ונפלו בקרב בדרכם.
בפרוץ מלחמת העצמאות, שהחלה ב-30 בנובמבר 1947, מיד אחרי קבלת תכנית החלוקה של ארץ ישראל בעצרת האו"ם, הייתי בן עשר וחצי. לוחמים ערביים לא סדירים והלגיון הירדני, שחבר אליהם, הטילו מצור על ירושלים, ושכונת תל ארזה הותקפה ללא הרף, בעיקר ביריות ובצליפות מבית הספר לשוטרים, שהוזכר לעיל. אנו הילדים, שלימודינו הושבתו שבועות ספורים אחרי הטלת המצור על העיר, הרבינו לשחק בערמות אבן וחומרי בניין אחרים שנצברו לא הרחק מביתי לקראת בנייתו של בית חדש, שמאחוריהן הסתתרנו מהירי על השכונה. עד היום אני זוכר את הורינו, שצעקו אלינו מהבתים לבל נעז לעזוב את ערמות האבן עד החשיכה כדי שלא ניפגע מירי הצלפים.
מזון, ובייחוד מים, היו בצמצום רב. מעת לעת חילקה עיריית ירושלים מים במשורה לתושבי השכונה שנשאבו מתוך בור מים (שנחפר בעבר, לפני הזרמת מים בצינורות לדירות) בחצרו של בית מידות גדול בן מספר קומות בשכונת הבוכרים, שגבל ב"סמטה" שבה היה ביתנו. בית זה נבנה כריבוע גדול, שהקיף חצר רחבה, שבמרכזה שכן בור המים. כביתר בורות המים בירושלים, פיתחו של בור זה נחסם על ידי עיריית ירושלים מיד עם הטלת המצור על העיר. התושבים, שהמתינו בתורים ארוכים לחלוקת המים (פעמים רבות הם נאלצו לחפש מקלטים בעת הפגזות), הצטיידו בכלים מסוגים שונים ומשונים כדי לשאת את המים לבתיהם – דליים, סירים גדולים, מכלי חלב גדולים ועוד. בלטו ביניהם קופסאות/ארגזי מתכת גדולות של ביסקוויטים, שבהם הותקנו ידיות עץ לנשיאה.
גדעון לינק, חברי הקרוב, התגורר לא הרחק מביתנו. גם גדעון היה בתנועת "השומר הצעיר". הוא היה ממקימי קיבוץ ניר עוז בחבל אשכול, ושם הוא נישא ונולדו ילדיו. הוא קיפח את חייו בתאונת דרכים. בדירה שכנה לדירת הוריו התגוררה משפחת טריינין. בנה הבכור, אברהם (אברשה) טריינין, לימים האלוף אברהם טמיר, היה באותה עת סגן מפקד גוש עציון הנצור. הוא נפצע קשה במהלך הקרבות במקום, נפל בשבי הירדני ושוחרר ב-1949 אחרי 11 חודשים. את בנם הצעיר, אבנר טריינין, שהיה כימאי מחונן באוניברסיטה העברית ומשורר, פגשתי שוב אחרי כ-8 שנים כשהייתי סטודנט באוניברסיטה.
אדון טריינין היה בין העומדים בתור לקבלת מנת מימיו. הוא היה איש מבוגר, והייתה לא מעין "עגלה", שבה הוא נשא והסיע לביתו את מנת המים שקיבל. "עגלה" זו הייתה לוח עץ מרובע, שלארבעה קצותיו התחתונים חוברו ארבעה קוּגֵלָגֶרים (קוגלגר הוא מֵסָב כדורי מורכב משתי טבעות, פנימית וחיצונית, ובהן מספר כדורי מתכת. המסבים אפשרו תנועה חלקה בעלת חיכוך קטן וקלה של ה"עגלה"). אחרי זמן רב בעמידה בתור קיבל אדון טריינין את כמות המים שלה היה זכאי בתוך המכל העשוי מקופסת הביסקוויטים. גדעון לינק ואני, שליווינו אותו לבור בחצר הבית בשכונת הבוכרים, התנדבנו לעזור ולהסיע את "עגלתו" עם פח המים עליה. נזהרנו מאוד לשמור על יציבותה של ה"עגלה" ולתמוך במכל המים שעליה, אבל להוותנו אחד מארבעת המסבים של העגלה נתקל באבן קטנה, ופח המים, שנטה על צדו, נפל והמים היקרים נשפכו. לא ידענו את נפשנו מרוב בושה – כיצד עוללנו כך לאיש שכה כיבדנו? אדון טריינין לא אמר דבר – הוא רק הביט בנו בצער רב ובעצב, ומסביבו התבוננו בנו האנשים הרבים שחיכו לתורם כדי לקבל מים, גם הם בשתיקה ובלא להגות הגה.
מבטו של מר טריינין רודפני תמיד – גם כיום, בשנתי ה-85, אני נזכר לעתים מזומנות במאורע זה, רואהו בבהירות בעיני רוחי ונעצב עד מאוד.
גדעון אלמגור
* * *
מלי טויב אהרנסון
עדכון עצומת החקלאים ההולכים לאיבוד
...אסגור את העצומה לאחר ההצבעה על התקציב וחוק ההסדרים כשהרפורמה לחקלאות צמודה לחוק ההסדרים. במבט לאחור האחראי לפגיעה בחקלאות ובחקלאים הוא ח"כ יאיר לפיד. בהיותו בשנת 2014 שר האוצר קבע בתחילה כהוראת שעה את הותמ"ל. כנראה בעצת יועציו שבאו מתוך ההתיישבות, המושבים, והכירו היטב את המצב המשפטי של המתיישבים.
המתיישבים – חברי אגודה שיתופית בע"מ. הינם ברי רשות של רשות מקרקעי ישראל. הקרקע מוחכרת להם למיספר שנים לעיבוד ולפרנסה ויכולה להילקח מהם בכל עת. שלא כמו במיגזר העירוני, שבו מינהל מקרקעי ישראל איפשר להוון את הקרקע. אם אפשרות כזו היתה ניתנת לחברי המושבים והקיבוצים הם כבר מזמן היו פודים את הקרקע.
יאיר לפיד מעולם לא התנצל ולא ניסה לתקן או לבטל את חוק הותמל. להיפך הותמל פקע תוקפו לפני הקמת הממשלה החדשה. ולפחות במקום לתקן את העוול שעשה לחברי ההתיישבות – תוך חודשיים-שלושה לכינון הממשלה החדשה – אושר מחדש והוארך והורחב חוק הותמל פה אחד. [אחראית לכך במישרין שרת הפנים איילת שקד] מיד בישיבת הותמל אושרה פה אחד הפקעת כל הקרקעות המעובדות ע"י מושבים ממושב רשפון עד מושב צופית. [חבר בה רם שפע מקיבוץ גבעת חיים ממפלגת העבודה. קיבוצים לא נפגעו הפעם].
במקביל ח"כ אביגדור ליברמן – שר האוצר, וח"כ עודד פורר – שר החקלאות, קבעו את הרפורמה לחקלאות והצמידו אותה לחוק ההסדרים. נותרה על כנה ההחלטה על הסרת המכסים וייבוא חופשי של פירות וירקות. אלו המנהלים מו"מ עם השרים לא פועלים לביטול מוחלט של החלטה זו אלא מתפשרים על תמיכה מסיבית יותר של הממשלה בפרויקטים מסוימים [מישהו ייהנה מכך. נחיה ונראה בקרוב].
חקלאים לא יוכלו לשרוד בתנאים החדשים והחקלאות בישראל תיכחד. הותמל מאפשר קבלת קרקע זולה ביותר. כמעט המשאב היחיד במדינת ישראל. ישתמשו בה לשימושים רבים. בזמן קיום הותמל הקודם הופקעה קרקע זולה לבנית דירות לעשרות שנים [עד שנת 2040?] – שלא נוצלה עדיין למטרה למענה הופקעה. כעת הקרקע המופקעת תשמש לרכבת הקלה בכל רחבי הארץ והקמת מתחמים צמודים אליה. להקמת מתקנים סולריים מאור השמש על שטחים גדולים ע"י חברות ואנשים פרטיים. ועוד.
ייבוא חופשי של פירות וירקות לא בהכרח יוריד את יוקר המחייה בישראל. אולי להיפך. ברור שהגנת הצומח והחוקים לבריאות הציבור לא יחולו עליהם. עם הייבוא יגיעו מזיקים רבים לצומח ולחי כולל לבני האדם. מחלות שכבר שכחנו מהן בישראל יגיעו ויתפשטו בחזרה. [זוכרים עדיין את הבילהרציה מהנילוס ממצרים? לא זוכרים – כי מדובר כיום על יבוא חופשי ממצרים]. היכן משרד הבריאות? היכן המשרד לאיכות הסביבה? היכן כל תושבי ישראל המסכימים לכל המתרחש?
אני מבינה את חברי הכנסת ושרי הממשלה התומכים בכל הנ"ל פה אחד – רצונם היחיד שהממשלה הזו תשרוד ויועבר התקציב – האם המחיר שווה? אולי שר האוצר ליברמן ושר החקלאות עודד פורר יחזרו בהם מהרפורמה לחקלאות ויאפשרו לחקלאים, בלי התערבות ממשלתית ובלי תמיכות שלמעשה כמעט לא מיושמות לגבי רוב החקלאים – לעבד את הקרקע, לספק לעם ישראל פירות וירקות טריים, משובחים, ובפיקוח הגנת הצומח ובאחריות משרד הבריאות?
לגבי הפחתת יוקר המחייה יש דרכים אחרות. למשל במקום תקציב נכבד שיופנה לתמיכות הוא יופנה להקמת שוק סיטונאי מרכזי. במקום התקציב המופנה עדיין למטוס לראש הממשלה [בפועל בניית המטוס לא הוסרה עדיין מסדר היום] – אולי הוא יופנה להקמת שני שווקים סיטונאים מרכזיים בצפון ובדרום או הקמת שווקים קטנים בכל רחבי הארץ במחיר סביר למשתתפים בהם, בו כמו בכל רחבי העולם, החל מארצות אפריקה וכלה במזרח הרחוק ובאירופה.
אולי כדאי למכור את המטוס שנבנה במיוחד לראש הממשלה ובכסף הזה למנוע את חיסול החקלאות והחקלאים בישראל?
מלי טויב אהרנסון
* * *
נסיה שפרן
שורשי המשפחה מצד אימי
בשנים האחרונות אני חוקרת את שורשי המשפחה מצד אימי, ילידת ליטא. אני מצרפת תמונה אחת מתוך התמונות שהותירה אחריה. אימי, ב-1915 בערך, בעיירה מֶרֶטש על גדות הנהר ניימן.
בשנת תשפ"א, שנה בה ישבתי כמו כולם רוב הזמן בבית, גיליתי 3 בני דודים מדרגה שנייה: סבי והסבא שלהם היו אחים. בגיל מבוגר יחסית נודע לי שהיה לסבי אח שהיה חייל בצבא הצאר, ובתחילת המאה ה-20 היגר לאמריקה. הצלחתי לאתר את נכדיו באמצעות האינטרנט, ובצעד האחרון בעזרת שני בתי כנסת במסצ'וסטס. כולם חכמים, משכילים ומצליחים בתחומם.
ומה שהכי חשוב – מתעניינים בתולדות המשפחה. לא היה להם שמץ של מושג שהיה לסבא שלהם אח שילדיו עלו לא"י. אחד מהם כבר פגשתי אישית, שמו סטיבן, והוא החל במסע תגליות משלו, וכבר הספיק לגלות ענף נוסף של המשפחה! בקיצור, יש לי עכשיו כשבעים קוזינים וקוזינות בדרגות קרבה שונות – ועוד היד נטויה...
ב-8 בספטמבר, היום בו נטבחו יהודי מרטש ב-1941, ארגנו סטיבן ובתו סטפאני מפגש זום עולמי. השתתפו כארבעים צאצאים מישראל ומארה"ב. הנוכחים הציגו את עצמם, נאמר "קדיש", וסיימנו בברכת "שהחיינו" ובתקווה לקיים מפגש דומה בעתיד.
אני נמצאת עכשיו בבית-הקיץ שלנו בוויסקונסין. אנחנו כבר נמצאים פה יותר מחודש ובתחילת אוקטובר נחזור לפנסילבניה. לא מתוכננות שום נסיעות בחורף הקרוב. התוכנית היא להמשיך בחקר שורשי המשפחה בליטא. מאחלת לכולכם שנת תשפ"ב טובה ומבורכת, שלכם,
נסיה
* * *
הפרוטסטנטים נגד החיסונים, הפגנת האיוולת ונער קטן נוהג בם, מביביפוביה לחיסונופוביה
מוצאי שבת 18.9.21 כיכר הבימה. הפגנה המונית של מתנגדי החיסונים. חלקם הגדול אנשי התנועה הפרוטסטנטית בוגרי בלפור. מאות אנשים. הפתעה. הרוב צעירים בעלי משפחות המפגינים עם ילדיהם ואוחזים שלטים. את ההפגנה מוביל ילד קטן, אולי בן שבע, האוחז במיקרופון וחוזר וחוזר, וחוזר ללא הפסקה על המנטרה בדציבלים מרעישים: "אין תקשורת אין מגיפה!", "אין תקשורת אין מגיפה!", "אין תקשורת אין מגיפה!"
ויש מגיפה. כי בו בזמן בתי החולים מלאים בחולי קורונה בלתי מחוסנים, ואין מספיק מכשירי אקמו כשהרופאים עושים טריאז' סלקציה לפיה צעיר לא מחוסן מחובר למכשיר האקמו, וזקן מחוסן מופקר למוות ללא טיפול. מחלת הנפש ההמונית הביביפוביה הפכה לחיסונופוביה.
לאן הולך תקציב הבריאות?
בשעה שבתי החולים כורעים תחת הנטל אין מיטות טיפול נמרץ, ומכשירי אקמו. מעניק שר האוצר איווט אביגדור לובוביץ ליברמן ("בלי נאמנות אין אזרחות רק ליברמן מבין ערבית") מענק של 200 מיליון שקל לטיפול רפואי בפלסטינים שנישאו לערבים אזרחי ישראל, וניצן הורוביץ שר הבריאות מתנאה במעשה כמעשה הומני ומוסרי.
https://rotter.net/forum/scoops1/715897.shtml
מה לא עושים כדי להישאר בשלטון כשתלויים בחסדי "התנועה האיסלמית"-החמאס?
צה"ל צבא הכיבוש הגזעני לא מאפשר לפלסטינים לאנוס את נשותיהם
צבא הכיבוש היהודי שכבר נקבע ב"מחקר" שהוא גזעני מפני שחייליו אינם אונסים ערביות, מואשם כעת בגזענות נוספת. צה"ל מקדם ביטול של החוק העבר ירדני הנהוג ביו"ש המאפשר לפלסטינים לאנוס את נשותיהם. ומביא להפסקת הליכים נגד מי שאנס אישה ואז נישא לה.
המחלקה לייעוץ משפטי במינהל האזרחי דנה באחרונה בתיקון החוק העבר ירדני, וצפויה להגיש את מסקנותיה לאלוף פיקוד המרכז, תמיר ידעי, שהוא בעל הסמכות בענייני חקיקה הנוגעת לפלסטינים בגדה. אז יוכל ידעי לתקן את החוק באמצעות צו צבאי.
https://www.haaretz.co.il/news/law/1.10212296
בקרוב ימליץ וודאי ניצן הורוביץ להעמיד לדין את צה"ל בהאג.
צבי קוסוי-כסה: הכיבוש הערבי אינו ראוי!
הידד. צבי קוסוי-כסה, יוצא נגד הכיבוש הערבי. הוא כותב: "כדי להקדיש חיים לאידאה, למטרה – צריך להגן עליה. וזה כולל אפשרות ליהרג. ליהרג כדי להגן על הזכות האנושית להקדיש חיים לבחירתנו הראויה. ומכאן האבחנה בין מלחמת מגן למלחמת כיבוש. במלחמת מגן אדם מגן על זכותו להקדיש את חייו לבניו, למשפחתו לרעיון, למטרות הראויות בעיניהם". ("חדשות בן עזר", 1682).
הידד! צבי קוסוי-כסה רואה בכיבוש הערבי (היום 13 מיליון קמ"ר) מעשה "לא ראוי". ומעלה על נס כמעשה "ראוי" את הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, היוונים, המלטזים, הגיאורגים, והארמנים – שהצליחו בדרך "ראויה" לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות, והוא תומך כמעשה "ראוי" בשאיפות המצרים, הכורדים, הארמים, האשורים, המרונים, והבֶּרְבֶּרִים לסלק את הכיבוש הערבי.
לגופו של עניין. תורת הכאילו הפילוסופית של צבי קוסוי-כסה, הינה פיליסטיניזם צרוף.
מכיוון שכל הערבים סובייקטיביים ויחסיים גם "ראוי" הוא סובייקטיבי ויחסי. וכבר לימדנו ישעיהו ליבוביץ: מה זה טוב? טרומפלדור אמר: "טוב למות בעד ארצנו" ברדיו אומרים: קוקה קולה זה טוב, אז מה יותר טוב למות בעד ארצנו או קוקה קולה?...
מה צודק וראוי: חוקי נירנברג או משפטי נירנברג? חוק השבות או חוק השיבה?
הימלר בנאומו המפורסם בפוזנן ב-1943 אמר כי אין מעשה מוסרי ו"ראוי" יותר מהשמדת היהודים, ומי שיעשה מעשה לא מוסרי ולא "ראוי", ויגנוב את זהבם של היהודים יוצא להורג.
הגי'האדיסטים אומרים שאין מעשה מוסרי יותר מכיבוש ערבי-מוסלמי בו יתאפשר להרוג לפי דברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים (כולל את צבי קוסוי-כסה) כתנאי לגאולה.
הערבים רואים בכיבוש ערך עליון. דגל הלאומיות הערבית שעוצב ע"י הבריטי סייקס מסמל בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית. בארץ יש עסקים רבים של ערבים הנקראים "אל-אנדלוס" המסמלים את הכמיהה לכיבוש מחדש של ספרד. כאמור "כיבוש" הוא תמיד מעשה מוסרי וראוי בידי צד אחד, והיפוכו הגמור בידי הצד השני. אין טוב וראוי, ואין צדק משותף לכולם. כל הערבים הם סובייקטיביים ויחסיים.
"פרוגרסיבים" = תומכי ג'יהאד
מיהו פרוגרסיבי? גלגולו של מושג.
זכות היוצרים בארץ למושג "פרוגרסיבי"-מתקדם שייך לקיבוץ הארצי-"השומר הצעיר", שביוזמתו של אברהם שלונסקי ייסד ב-1946 את "צוותא" – "המרכז לתרבות מתקדמת" (פרוגרסיבית), ומהי "תרבות מתקדמת"? תרבות המהללת את רוצח ההמונים סטלין.
מאידך היתה בארץ גם מפלגה בורגנית-ליברלית שנקראה פרוגרסיבית-מתקדמת. "המפלגה הפרוגרסיבית" של עולי גרמניה מיסודו של פליקס רוזנבליט-פנחס רוזן.
כעת למילה "פרוגרסיבים" יש בארה"ב מובן חדש. התומכים בג'יהאדיסטים המוסלמים במטרתם לרצוח יהודים – מכונים כעת בארה"ב "פרוגרסיבים"-מתקדמים. הנשים המוסלמיות והפרו-איסלמיות שהתנגדו בבית הנבחרים האמריקאי למימון כיפת ברזל כהגנה מפני ניסיון הג'יהדיסטים לרצוח יהודים נקראים בארה"ב "פרוגרסיבים"-מתקדמים. איזו התקדמות.
יאיר למפל-לפיד והפרוגרסיבים
אין גבול לגיחוך שמעורר שר החוץ והחליף העתידי יאיר למפל-לפיד כשהוא מאשים את נתניהו בקיום "הפרוגרסיבים" בארה"ב. הנה קראו:
https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/4669645/
לא פחות מגוחך לצפות בהבטחות של יאיר למפל-לפיד לפני הבחירות, הבטחות שלא קיים אף לא אחת מהן. הנה ראו:
https://rotter.net/forum/scoops1/715831.shtml
"מדינת הבדואים"
האם יש להקים מחדש את הפלמ"ח ואת חטיבת הנגב?
אחמד אלג'רג'אווי, בן 30 משגב שלום, נרצח בבית קפה ברחוב סמילנסקי, באזור בילויים מרכזי בעיר העתיקה בבאר שבע.
אלג'רג'אוי הוא עבריין מוכר, שלאחרונה תועד יורה בנשק במהלך בילוי, וכן העלה לחשבון האינסטגרם שלו סרטון בו נראה נשק בין רגליו של אדם במהלך נסיעה ברכב מול המשטרה.
ברשת החברתית הוא כתב "מדינת הבדואים" והצטלם עם רובה M16.
https://rotter.net/forum/scoops1/716268.shtml
יעקב שבתאי, מפכ"ל המשטרה, מתפקד כעובד סוציאלי, וטוען כי הסיבה להתפרעות הערבים היא אי שוויון וגידול השסעים בחברה.
https://www.makorrishon.co.il/news/397061/
גם השר לביטחון פנים, עימר ברוצלבסקי-ברלב, טוען כי אי השוויון הוא שהוביל לאבטלה ולאלימות החברה הערבית:
https://www.ynet.co.il/news/article/r1uqu9n600
אביו, חיים ברוצלבסקי-ברלב, היה בעברו מפקד הגדוד השמיני של הפלמ"ח מ"חטיבת הנגב". נראה שלא יהיה מנוס מהקמה מחודשת של הפלמ"ח כדי לכבוש מחדש את הנגב.
הבעיה היא שיורשי יגאל פייקוביץ-אלון נטשו את דרכו והם יושבים בממשלה לא ציונית בקואליציה עם התנועה האיסלמית-החמאס – המייצגת את הבדואים בנגב.
השפעת החמאס על הממשלה הלא ציונית
ארגון חמאס הודיע כי הוא מגנה את הצהרות יו"ר ועדת הפנים של הכנסת ממפלגת רע"ם האחים המוסלמים, וליד טאהא, ב"פגוש את העיתונות", לפיהן התפרש שרע"ם לא תפרוש מהקואליציה במקרה של מלחמה על עזה. בארגון חמאס קראו לכל התנועות הפוליטית והמפלגות הערביות בישראל להצטרף לגינוי.
ומיד ח"כ וליד טאהא חזר בו מדבריו, ובראיון לרדיו מכאן, הצהיר: ״לא נעמוד בחיבוק ידיים במקרה של מלחמה על רצועת עזה...״
https://rotter.net/forum/scoops1/715847.shtml
אז מהו כבר חופש הפעולה של שותפו של ח"כ טאהא, עמר ברוצלבסקי-ברלב, שעצם משרתו כשר לביטחון פנים, תלויה ברצונו הטוב?
שלומית כבר לא בונה סוכה בברלין בירת הרייך
הסוכה היא מקום המגורים הארעי של בני ישראל במדבר בדרכם לארץ ישראל.
ב-1971 כתבה נעמי ספירוב-שמר, שיר על ילדה בשם שלומית הבונה סוכה. הילדה שלומית להבי, ילידת 1965, היתה בתם של איה ורמי להבי, חבריה של נעמי ספירוב-שמר. שמה של הילדה, שלומית, התאים למושג "סוכת שלום", והשיר נהפך לשיר ילדים נפוץ המושר בפי כל.
לימים ירדה הילדה, מהארץ לניו יורק, ומשם הגיעה לברלין בירת הרייך כדי לאשש את תורת היטלר ש"היהודי הנודד" "אחשוורוש", הוא חסר שורשים ובא כפרזיט הנדבק לפולק הגרמני כדי לעשות כסף.
https://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5606397,00.html
ומכיוון שאין את השיר בגרמנית, לפחות יש אותו באידיש הדומה לגרמנית. הנה הביצוע הנפלא של השיר באידיש שגם הגרמנים יוכלו להבינו.
(שלומית בויט אַ סוכה) תיהנו:
https://www.youtube.com/watch?v=fhTyUQ-pjb0
מרשה פרידמן המהפכנית שבגדה בבוחרותיה
השבוע נפטרה ח"כ לשעבר מרשה פרידמן (איש שלום), בגיל 83. מרשה פרידמן, שהיתה פעילה בתנועת "הסוציאליסטיים העצמאיים" וממייסדות התנועה הפמיניסטית בישראל ו"התנועה לשחרור האישה", וחברת כנסת בכנסת השמינית מטעם ר"צ. ילידת ניו ג'רסי, עלתה לישראל ב-1969. לזכותה של מרשה פרידמן, זכות ראשונים כח"כית הראשונה שיצאה מהארון כלסבית, היותה ממייסדות התנועה הפמיניסטית ופעילותה למען קידום זכויות נשים – במיוחד במאבק באלימות במשפחה. ביוזמתה הוקם המקלט הראשון בארץ לנשים מוכות.
בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, הקימה פרידמן את "מפלגת הנשים", אך הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. במקביל למרוץ הבחירות שלה לכנסת ה-9 התגרשה פרידמן מבעלה, ביל פרידמן. ולקראת גיל 40, יצאה מהארון כלסבית, והפכה לחברת הכנסת לשעבר הלסבית המוצהרת הראשונה, והיחידה עד היום בישראל.
https://m.ynet.co.il/articles/hjbzpgy7f
לחובתה של מרשה פרידמן, (שלצורך הבחירה לכנסת ויתרה על אזרחותה האמריקאית) שב-1981 היא ירדה חזרה לארה"ב. (היא אחת מחברי הכנסת הבודדים שבגדו בשליחותם וירדו מהארץ, שמואל מרלין, איש בית"ר וחירות, אפרים גורישוילי-גור ממפלגת העבודה, רוסתום בסתוני ממפ"ם, עזמי בישארה מהמשותפת).
מרשה פרידמן בגדה בבוחרותיה.
החברים של זביידי (1)
המרגל הפשיסט אהוד אדיב מתנאה בהברחת מכתב מהכלא
אהוד אדיב (האם מישהו מבוגרי השוה"צ יודע את שם משפחתו הפולני המקורי?) הבוגד, המרגל למען המשטר הפשיסטי הסורי, לא נשאר אדיש למצב הג'יהאדיסטים בהם הוא תומך,
בתגובה לידיעה על "שני אסירים נוספים, ובהם זכריה זביידי, נתפסו בכפר אום אל־גאנם הסמוך לכפר תבור," מאת יהושע (ג'וש) בריינר, עדי חשמונאי וג'קי חורי ("הארץ", 11.9) הוא מתנאה ב"אל-ארצ'" שגם הוא הצליח להבריח מכתב מהכלא.
בעקבות בריחה של שבעה אסירים פליליים ואחד ביטחוני ב-1979, מתנאה אדיב, שלאה לשם, חברתו, הבריחה בעזרתו באחד מביקוריה בכלא, מכתב שפרסם את מצבם של האסירים.
(אודי אדיב, "המכתב שהברחתי מהכלא", אל-ארצ', 21.9.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.10220021
משום מה ובניגוד למקובל בעיתון לא פורסם הפעם הטייטל של הכותב: "מרגל סוכן של הפשיזם הסורי", וכמובן לא פורסם איזה עוד חומר הוא הבריח מהמדינה לדמשק.
מבחינה היסטורית מעניין איך חניך "השומר הצעיר" נהפך בעבר לסוכן פשיסטי סורי, והיום לתומך הג'יהאד האיסלמי. בטוחני שזה לא מה שכינו ב"שומר הצעיר" "תרבות מתקדמת" (פרוגרסיבית).
החברים של זביידי (2)
אהוד רולניצקי-אלוני – אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה?
אחד האמריקאים האנטי ישראלים ביותר (יותר מראשידה טאליב הפלישתית, ואילהאן עבדאללה עומר הסומלית), הוא האקטיביסט הפרו-איסלמי, אהוד רולניצקי-אלוני, הישראלי-לשעבר, בנה של שולמית אדלר-אלוני. כמותן הוא תובע את חיסולה של ישראל.
לאחר בריחתו ותפיסתו של זכריא מוחמד עבד א-רחמן זביידי, מפרסם רולניצקי-אלוני ממואר מימי חברותו עם הג'יהאדיסט הרוצח, (חבר ארגון "כתאאב שוהדא אל-אקצה" – "השהידים של הקצה" – ארגון הג'יהאד של הפת"ח, שייסד מוחמד יאסר ערפאת, ומפקדו הראשון מרואן חסיב איברהים ברגותי) – עת התארח בביתו בג'נין.
"לפני 11 שנה," (בין לבין רצח יהודים, ולאחר שהיה אחראי לרצח 6 יהודים בסניף הליכוד בבית שאן, מספר אהוד רולניצקי-אלוני), "עברתי לגור בג'נין בבית של זכּריא זבּיידי כדי לעזור לידידי האהוב, ג'וליאנו מֵר-חמיס, ב"תיאטרון החופש". התפקיד שלי היה ללמד קולנוע, והסטודנט שלי, רצה לצלם מרדף לילי במכונית בתוך הרחובות הצרים של המחנה שבסופו הגיבור הורג את מריאם, רצח מיזוגיני. היחיד שהיה מסוגל לנהוג ברוורס ברחובות המחנה היה זכריא זביידי, שנכנס לטויוטה האדומה של לא אחרת מאשר אימא שלי. וכך, באמצע הלילה, אנחנו מצלמים את זכריא, המבוקש מיספר אחד בישראל, עם אקדח טעון נוהג ברוורס במכונית של השרה לשעבר, שולמית אדלר-אלוני... פרצתי פתאום בצחוק. ג'וליאנו בדיוק הגיע עם בקבוק בלק לייבל, התפעל מהסט שהרמנו באמצע הלילה, ושאל אותי מה כל כך מצחיק...
"התגוררנו בדירה ששייכת לזכריא זביידי. הוא גר בבית ממול וחלקנו חצר משותפת. בערב שתינו יחד תה ודיברנו על תרבות מהפכנית ועל העתיד. באחד הערבים, זכריא הגיע עם התינוק שלו והרובה. ג'וליאנו אמר לזכריא שהתינוק שלו ממש יפה ועדין, לא קשוח כמוהו. וזכריא מצא לנכון לומר שאם התינוק יגדל להיות הומו הוא יהרוג אותו. יודע שהוא מזעזע את הנפש הפרוגרסיבית שלי. אכן הייתי בשוק. חשבתי לעצמי שאני לא במקום הנכון. בסופו של דבר אני יהודי לבן פריבילגי שחושב שהוא עושה את המעשה הנכון, אבל בעצם לא מחובר למציאות. ג'וליאנו מיד הבין מה עובר לי בראש והטיח בזכריא: 'אבל זכריא, אני גם שכבתי עם גברים, אז מה, תהרוג גם אותי?' (בראיון ב"זמן הוורוד" בנובמבר 2000 סיפר מר-ח'מיס שהוא ביסקסואל)
"נבהלתי מאוד, הייתי בסך הכול שבועיים במחנה, באתי להפגין סולידריות עם פלסטין, לא להתעמת עם הומופוביה, בטח לא כשיש תת־מקלע על הכיסא ממול...
"באחד הבקרים, כשהייתי אמור להגיע לתיאטרון, זכריא ביקש שאקח אותו טרמפ, וכשפתחתי לו את הדלת הוא נכנס עם רובה. היססתי לרגע, ואמרתי לו שאני לא מרגיש בנוח לקחת אותו ברכב שלי עם קלצ'ניקוב. באתי לעזור במאבק תרבותי. יום קודם ג'וליאנו שוחח עם זכריא על המעבר ממאבק מזוין לבי-די-אס ולעשייה תרבותית כדי לייצר סביבה לא אלימה למאבק. עכשיו, במכונית, זכריא התחיל להסביר לי למה מאבק מזוין הוא מוצדק."
(אודי אלוני, "זיכרונות מהימים בהם גרתי בשכנות לזביידי", אל-ארצ', 23.9.21)
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10233520
למזלו של רולניצקי-אלוני הוא נטש מהר את ג'נין וחזר לאמריקה, חברו הטוב הערבי-נוצרי, הביסקסואל ג'וליאנו מֶר-ח'מיס (בנה של ארנה מר, בתו של פרופסור גדעון מר) ששתה וויסקי, נתפס בג'נין כבוגד באיסלם, ונרצח זמן קצר לאחר מכן ב-4.4.2011.
הלהט"בים הערבים נגד עצמם
ערבים-פלישתים אזרחי ישראל בכפייה מהקהילה הלהט"בית קינאו באנשי ג'נין וביחסם לאנשי הקהילה, ובהפגנה בחיפה הם צעקו את המסר: ״פלסטין לכולנו.״
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=714519&forum=scoops1
למזלם הם נמצאים תחת כיבוש יהודי ולא תחת כיבוש של אנשי זביידי מארגון הג'יהאד "השהידים של הקצה".
הלהטבי"ם הערבים וההולנדים "הגזענים הלבנים" "הקולוניאליסטים"
להטב"ים רבים מסוריה, לבנון, ושאר השטחים הכבושים ע"י הערבים, הצליחו להגיע להולנד כפליטים, ובכך ניצלו חייהם.
מסתבר שאין גבול לחוצפה של כתבת אל-ארצ', ה"פאן ערביסטית" רג'אא נאטור, שבמקום להודות להולנד על שבכלל הסכימה לקבל ערבים לשטחה, ובכך הצילה אותם ממוות, היא מתקיפה את ההולנדים שהם לדבריה: "קולוניאליסטים", "גזענים", "לבנים", בגלל שהם מבררים בשאלות אם הערבים שהגיעו הם באמת מהקהילה הלהט"בית ובזה שהם אוטומטית לא מפרידים אותם (בגלל גזענותם) משאר הפליטים הערבים הסטרייטים.
(ראג'אא נאטור, "להט"בים המבקשים מקלט בהולנד נרדפים מכל עבר", "אל-ארצ', 9.9.21)
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/arabistit/.premium-1.10183582
כדאי לערבים להעתיק את ה"הגזענות הלבנה" ו"הקולוניאליסטית" עאלק של ההולנדים, כדי שייטב להם לאין שיעור מ"הפרוגרסיביות", ו"הקידמה" של כל ארצות ערב.
היהודים תמיד אשמים בכול – גם במלחמת יום הכיפורים
כמדי שנה, בערב יום הכיפורים, יהודים רבים שהפנימו את התורה האנטישמית ההיסטורית המאשימה את היהודים בכול, ובמיוחד במלחמות, חוזרים ומאשימים את היהודים במלחמת יום הכיפורים.
פרופסור דניאל גוטווין כותב: "ספרו של יגאל קיפניס '1973: הדרך למלחמה'. להבנתי, זו הפרשנות הטובה ביותר לגורמי המלחמה: לא כשל מודיעיני אלא בחירה מדינית.
"בערב יוה"כ חובה לחזור ולשנן את לקח מלחמת יוה"כ: לא טעות אלא מדיניות! המלחמה היתה תולדה של עיסקה מדינית שרקחו גולדה ודיין עם קיסינג'ר: הוא לא ילחץ על נסיגה בסיני והם לא יפתחו במלחמת מנע. עיסקה זו שהוסתרה מן הממשלה (מלבד גלילי) וצה"ל, מסבירה את 'מחדל' יוה"כ. מה שמחזיר אותנו לכיבוש..."
(https://twitter.com/gutweind/status/1437998658969083906?s=03)
מדהים, זהו הדהוד אנטישמי מובהק ברוחה של האנטישמיות הקלאסית. (היטלר: היהודים אחראים למלחמה):
התפישה שהמלחמה לא היתה תולדה של התקפה על ישראל מצד מצרים, סוריה, עיראק, עבר הירדן ומרוקו, אלא תוצאה של קנוניה אופיינית של "היהדות הבינלאומית" האחראית לכל המלחמות בעולם. הינה תפישה אנטישמית מובהקת שיש לשרשה.
(https://twitter.com/naaman_c/status/1438537475169955845?s=03)
"זכות הצעקה" או "יא ברעכען!" או גם וגם?
מרים סיבוני-רגב התפקדה להסתדרות
לדיוני ועידת הייסוד של "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל", שהתכנסה ביוזמת "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר", ועוד מפלגות ציוניות-סוציאליסטיות, בבניין הטכניון בשכונת הדר בחיפה, בחנוכה תרפ"א, דצמבר 1920, הגיע גם יוסף חיים ברנר.
לברנר שהיה לדבריו לא ציוני, ולא סוציאליסט. לא הוצע כל תפקיד בוועידה, והוא לא נבחר כציר לוועידה, הוא הגיע כאורח.
באחד הדיונים הסוערים, שעסקו בשאלות ייסוד, הרים לפתע ברנר את ידו ופנה בזעף אל אחד הדוברים: "אבל מה יש לך לומר לעצם הדבר?!"
יושב ראש הישיבה העיר לברנר:
"חבר ברנר, אינך ציר. אין לך רשות הדיבור."
וברנר ענה:
"רשות הדיבור אין לי. אבל זכות הצעקה יש לי."
הרוויזיוניסט, ולדימיר זאב יבגניביץ ז'בוטינסקי צעק ב-4.11.1932 במאמר באידיש בעיתון היומי היידי הנפוץ ביותר בפולין, "היינט" ('היום'): "יאָ, בּרעכען!" – "כן, לשבור!" את ההסתדרות!
ההתנגדות של ולדימיר זאב יבגניביץ ז'בוטינסקי להסתדרות, וקריאתו לפרקה הביאה את דוד יוסף גרין-בן גוריון, לכנותו "ולדימיר היטלר".
השבוע קרה מאורע היסטורי. יורשת הרוויזיוניסטים, ולדימיר זאב יבגניביץ ז'בוטינסקי, ומייצ'סלב בגון-מנחם בגין, ח"כ מרים סיבוני-רגב, הצטרפה למעוז תנועת העבודה – ההסתדרות.
"בסביבתה אומרים שהיא היום מאמינה בגוף ובערכיו ולכן התפקדה."
https://rotter.net/forum/scoops1/715805.shtml
אינני יודע אם אכן כך הוא, ובמה באמת מאמינה סיבוני-רגב, אבל בטוחני שסיבוני-רגב תעשה שילוב בין "זכות הצעקה" של י"ח ברנר, לבין "יא ברעכען" של ז'בוטינסקי. היא תצעק ותצעק ותצרח, כדי לשבור את ההסתדרות.
מכיוון שסיבוני-רגב לדבריה לא קראה את צ'כוב, ומן הסתם גם לא את בורוכוב, ובטוח שגם אינה מכירה את המנוני ההסתדרות, אז נעזור לה התאקלם:
"תחזקנה" מילים: ביאליק: לחן: עממי רוסי:
https://www.youtube.com/watch?v=kOA1Q5P8TPI
"האינטרנציונל" מילים: אז'ן פוטייה, לחן: פייר דיגיטר. מצרפתית התרגום הציוני המכוון והמזויף של אברהם שלונסקי:
https://www.youtube.com/watch?v=w-vEVe_NxVE
האמת, הייתי משלם כדי לראות את סיבוני-רגב שרה את המנוני ההסתדרות.
יום סרט לאהוד ברוג-ברק ולסתיו שפיר
חשב הכנסת דורש מאהוד ברוג-ברק, וסתיו שפיר 8 מיליון שקל בעקבות התפרקות מפלגתם "המחנה הדמוקרטי".
על "התנועה הירוקה" של שפיר, ו"מפלגת העצמאות" של ברוג-ברק לכסות חובות בהיקף של כ-4 מיליון שקל כל אחת.
https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3791230,00.html
אז אולי לסתיו שפיר הצעירה יש לאשר פשיטת רגל, אבל מה הבעייה לסוחר הקנביס העשיר המולטי מיליונר, ברוג-ברק לשלם את חובו? נעבאך, האם שניהם רוצים שאזרחי המדינה יארגנו לטובתם יום סרט לכיסוי חובם?
בינתיים מוטב לשניהם שישבו בשקט מבושה, ויסתמו את הפה.
נעמן כהן
* * *
ארסין
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
ארסין לנערו –
תרישה – הרואה אתה מכאן את שדות הישראלים, מה חרושים הם יפה, חחחה – חרשו וזרעו – ואנו נקצור, שור מה יפה אדמה זו, אדמה אדומה כדם לוהטת קוראת לבעלה – הה היהודים החיוורים האלה – עם אלוהיהם שבשמיים – את דגון נשתול כאן בתוך [חמרה] חמר שמן זה – הוי חיים יהיו אלה תרישה –
תרישה: הנעלה – האוכל גם אני לבוא איתך ולהביא את קשובה עימי?
ארסין: תוכל ותוכל – מכיר אני אותה, צמותיה הזהובות הארוכות והמשיות – תיף כאן שבעתיים על רקע אדמה זו ושמיים כחולים אלה, הו נשים דשנות ויפות לנו – לא כעבריות צמוקות ושחורות אלה –
ארסין: על הר זה, המשקיף אל העמק, יבנו אדריכלינו מקדש לדגון – את העמק הזה נעבד וניבנה בו דרכים שיובילו לים, [שם] מול עמק זה מפרץ עגול סגור ומימיו רגועים בין הרים ירוקים – יפה ארץ העברים, במפרץ תעגונה אוניותינו, הה איך נשלח בהן מטוב העמק הזה אל איי הים הגדול ממנו באנו – טוב יהיה לנו כאן, תרישה, נירבה ונשרוץ ונהיה כאן לשבט גדול, ועל-ידי ספינותינו נתחבר לגת לאשדוד לאשקלון –
ניבנה כאן ממלכה, ברזל ופלדה נחשל – הה העברים האלה, עם מקלות הרועים על שכמם – מה מצחיקים הם עם אלוהיהם שבשמיים –
*
נכתב: 1961 לערך. באותה תקופה נהגה אסתר לשהות מדי פעם אצל רבקה גובר בבית דבורה בארון שבנהורה, חבל לכיש. לכיש היא העיר הפלישתית שאינה מוזכרת במחזה, ודומה שהמבט הוא מכיוון לכיש מערבה, לים. המחזה אינו נמשך מעבר לדף הראשון, ואינו אופייני לכתיבתה בפרוזה, הן בנוף הדרומי והן בהזדהות עם הפלישתים נגד העברים. אולי מדובר בתרגום.
* * *
אהוד בן עזר
המושבה שלי
[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]
פרק שלושים
ליל דודי עם שרה אהרנסון
אלכס דודי היה מנהל העבודות בחוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרנסון בעתלית בתקופת המלחמה העולמית ושם נשק לילה אחד לשרה, אחותו של אהרון, עד אור הבוקר. אלה היו שלושה ימי חמסין נוראים, ושרה, באותה תקופה, כבר עזבה את בעלה הקמצן חיים אברהם בקושטא ושבה ארצה – ואילו אהוב-נעוריה אבשלום פיינברג כבר נמצא רחוק מעתלית באחד ממסעות הריגול שלו למען הבריטים, אולי מסעו האחרון שבו היה עתיד ליהרג – וכל זה אירע עוד בטרם השקיעה שרה טובת-הלב את כל יגון-חייה ביוסף לישנסקי, שמחוסר ברירה לקחה אותו כשותפה האחרון בעבודת הריגול, ואשר גם הוא אהב אותה.
עלה לא זז, רוח לא נשבה, השמיים מרכס הכרמל עד עתלית היו בצבע מוזר שבין תכול לאפור, קשה היה להסתכל בהם מרוב החום שצרב והיה מעוור עיניים.
הכביש של חוות הנסיונות, העובר בשדרת הוואשינגטוניות, הקיימת עד היום, ומתחבר לדרך חיפה לפני רכס הגבעות של עתלית על הים – הכביש שחצה את שדותיה ומטעיה של החווה החקלאית לשניים – אבניו להטו ככבשן, וחומן היה צורב ברגליים גם מבעד לסוליות.
הים ניראה כמוצק ממתכת ולא ממים, ולא נע ולא זע אף גל בו, וצבעו היה כצבע השמיים באותו יום.
פועל אחר פועל באו אל חצר החווה הקטנה, שבנייניה ניצבים שם עד היום, למלא כד מים מברז הבריכה כדי לשבור את הצמא הנורא. דודי ציווה על אחד הפועלים לצלצל בפעמון כדי שהכל ישובו מעבודתם אל החצר כי אי אפשר לעזוב אותם בחום לוהט שכזה בשדה, ואפילו את קציר החיטה הפסיקו, והחזירו את המקצרה לחצר.
בטרם שקיעה נרתמו שתי עגלות, שעליהן עלו כל הנמצאים בחוות עתלית – לנסוע אל הרחצה בים. כולם לבושים במלבושים קלים, ולילדים חגורה מכל צד דלעת מיובשת, ללימוד השחייה.
הפרדות הרימו רגליהן האחוריות בבעיטה קלה למעלה באוויר, והעגלות יצאו מערבה לעבר הים, ואילו דודי סבב את הגורן, שהיתה מלאה כבר ערימות של שעורה, שיבולת-שועל, פול ועדשים. ערימה אחת של שעורה שחורה כבר נדושה, וגם זרוה לפני יומיים, ובאותו בוקר כברו אותה בכברה ועתה היתה מונחת בכרי עגול ויפה. לפניה מזרחה ערימת קש ואחריו ערימת תבן ולבסוף שטח גדול, עד גבול החווה, מכוסה כולו מוץ נוצץ ודק, רך ולבן.
דודי השתטח בערימת הקש, שהערבים קוראים לו קסל, ופניו מערבה, מתבונן בעגלות העושות דרכן בשדרת הוואשינגטוניות, וברדת השמש מאחורי הים הגדול, בצבע אדמדם.
שני בחורים בידואים לבושי שחורים ופניהם עטופים בכאפיות, חרף החום, עברו על גבול התחנה שעל יד הגורן דרומה, ובסקרנות מיוחדת הביטו לתוך החצר של החווה ועל כרי השעורה הנקייה.
בארוחת-הערב ישבה שרה ליד דודי. היא היתה רזה. שערה אדמדם-זהוב ובעיניה שכנה ערגה עייפה. חייה עד כה ידעו הרבה געגועים ואכזבות. "החום נורא!" לחשה לדודי, "האוויר מעיק ומחניק, אין בשבילי די אוויר לנשימה. אני רוצה שנשוב חזרה אל הים, אולי שם נמצא מעט אוויר, אפילו חם."
ואולם דודי עייף מחום היום ועלה אחרי ארוחת-הערב לישון בחדר העלייה שבקומה השנייה. הוא התהפך מצד אל צד ולא היה יכול להירדם. הוריד את מזרן מיטתו לריצפה ובלי כר התגלגל הנה והנה. המחשבה על שרה הנוכחת מעבר לקיר, בחדרה הסמוך לחדרו, לא נתנה לו מנוח. הוא ירד שוב לחצר, עבר ליד הרפתות ומשם אל הגורן. הלילה היה אפל. שקט שרר בכל הסביבה לבד מקרקור הצפרדעים שנשמע מהביצה הרחוקה.
דודי עלה חזרה, זירזף לגרונו מעט מים מכד החרס התלוי בחלון, ושכב שוב לישון. הוא חזר להתהפך על המזרן אך בעודו שקוע במחשבות – מי יודע מה רצו שני הבידואים בעוברם ליד התחנה – תפס אותו נימנום והוא נירדם –
צייד, כלב החצר, העיר אותו בנביחות קולניות ובדילוגים על מדרגות העץ החיצוניות, המטפסות לחדרי העלייה שבקומה השנייה. דודי קפץ ואחז ברובה-הציד, מילא אותו בשני כדורים, התעטף בעבאיה השחורה, ולאט-לאט פתח את הדלת וירד במדרגות.
הוא השתדל להשתיק את הכלב כדי שלא יעיר גם את שרה. הוא הסתובב בחצר ובדק שוב את מנעולי המחסנים והרפתות וניגש עד הקרפיף שמאחורי האורווה, לצד הגורן. שם, בפינת הקרפיף, שכב לארוב. הלילה היה אפל. השמיים מעורפלים, רק כרי השעורה הנקייה הבהיקו וניראו היטב. איש לא נמצא על יד כרי השעורה, הכל היה שקט, ומלבד קרקור צפרדעי הביצה לא נשמע קול ולא הורגשה שום תנועה.
לאחר שבילה זמן ממושך במארב, השתעמם דודי. הוא קם והתחיל לטייל על הכביש הארוך והלבן העובר דרך השדרה של דקלי הוואשינגטוניה לכיוון הים. מדי עוברו על חלקת תבואה קצורה נטה אליה והלך בין העומרים, עד גבול השדה, וכל אותו זמן מחשבותיו היו – מי יודע מה רצו שני הבידואים השחורים הערב, בעוברם ליד החווה. בזמן האחרון התרבו הגנבים, ומקרי שוד ורצח כבר קרו בכפרים הסמוכים. גם שומר תמידי אין לחווה לבד מן הפועלים היוצאים לפי התור לישון בקמה, והם כעת ודאי עייפים מחום היום שעבר ובלי ספק כבר נירדמו. רק בניסים עומדת החווה בימים אלה, ימי מלחמה, רעב, מחלות והתנכלויות השלטון הצבאי התורכי. "הפחדנו את כל הסביבה בראותם שאנחנו חמושים ונחושים בדעתנו, אבל האם נמשיך להרתיע שודדים וגנבים גם להבא?"
דודי שרק שריקה קלה והקשיב, אך לא היה קול ואין עונה, כאילו יחידי הוא בחשכת הלילה.
הוא פנה לחזור אל שער החווה. בדרכו חלף על יד חלקת התירס הגבוהה ופתאום נשמע לו רשרוש קל מבין גבעולי התירס הזקופים.
הוא הרים את פי הרובה וכיוון נגדו, אך שוב היה שקט.
דודי החליט כי כאן עליו לארוב. מסורת המארבים עברה במשפחתנו עוד מימיה הראשונים של המושבה, כאשר סבא התחבר לדאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח ולימד את סבא יחסי שכנים והלכות שמירה במזרח. להצית מדורה בשדה, להניח לידה חפצים בולטים אחדים ולעמוד לא רחוק משם, רגלי או על סוסתך, נבלע בחשכה וברובה טעון, אך לא להרוג אלא רק להשתדל לשבות או לפצוע את השודדים.
דודי נכנס תחת צמרת דקל ואשינגטוניה וכרע על ברך וחצי. שוב אותו רשרוש, ואחריו שוב שקט.
האם אלה שני הבידואים השחורים שראה הערב? אך לא, אלה היו עושים את מלאכתם ברעש יותר גדול אילו קטפו את קלחי התירס. או אולי יש מי שמשטה בו בחצות הליל?
דודי נרגז קצת וקרא בקול: "מין האדא?! – מי זה?! – אני יורה אם לא תענה מיד, צל הלילה!"
צחוק פרץ מבין גבעולי התירס בקול שלא זר היה לדודי.
"מי הוא זה?" קרא שוב, "שמעיז לעשות ממני צחוק בחצות הלילה?"
"אני! אני! שרה!"
"אלי, אלי, מה עשית שרה? איזה משחק הוא זה, הלא כפסע היה בינך לבין המוות! איך באת הנה..."
שרה נגלתה אליו, עטופה בעבאיה החומה של אבשלום, ובקול מלא צחוק אמרה לו: "מאותו הרגע שירדת מהחדר שלך, שמעתי הכל, איך שתחבת את הכדורים ברובה, ופתחת לאט את הדלת, השתדלת להשקיט את צייד, ומאז יצאתי אחריך זה שעות אחדות, ולא הרגשת בי מפני שהשארתי כל הזמן מרחק יותר גדול ביני לבינך – עד שחזרת ובאת לכאן, לחלקת התירס."
גם בחשכת הלילה חש דודי באוושת שערותיה, עטופות צמר העבאיה, כאוושת הרוח הקלה בגבעולי התירס עמוסי הקלחים שניצבו מאחוריה, ברטט שדיה בכתונת הקלה ובריחה הטוב, ריח אישה מן השדה. "בשביל מה עשית זאת, שרה? את לא יודעת שאי-שקט שורר בכל הסביבה?"
"חשבתי שיקרה הלילה משהו עם שני הבחורים הבידואים שסיפרת לנו עליהם בארוחת-הערב, ורציתי לראותך מתאבק עם שודדים וגנבים, ועוד יותר מכך רציתי לראותם בורחים כארנבות מפניך, וכדור אחר כדור מהרובה שלך מדביק אותם..."
"די, די שרה, לא תמיד אנחנו מצליחים להיות התוקפים והמנצחים, צריך לקחת בחשבון שלפעמים אנחנו עלולים להיות המותקפים, וברגע כזה נוכחותך פה מסוכנת."
"אה! זה כלום, אין דבר."
"אבל את רואה שכבר אחרי חצות הלילה, הביטי! הנה שביל החלב נטה כבר צפונה, גם הכוכב האדום שנוא-נפשך שוקע בים, בואי אלווה אותך חזרה לחצר."
"לא. לא. בשום אופן. אינני רוצה לשוב לחצר. אני רוצה להיות איתך כאן, במארב, אולי בכל זאת יבואו הלילה שני הבחורים השחורים לגנוב תירס."
"כבר לא באים לגנוב בשעה כה מאוחרת."
"אם כך בוא ונעלה לצד השני של הגבעות, מול הים, ובינתיים נעבור דרך באב-אל-עג'אל, שלפי סיפורי הערבים הוא מקום מעניין מאוד בלילה, כי נמצאים שם שודדי-לילה. לפני שנה התנפלו שם על הרופא הזכרוני שלנו, וגם העליבו שם צעירה עבריה אשר נסעה בעגלה, לכן אני רוצה מאוד שנלך לשם שנינו ונתחבא בנקיק סלע ונביט מה ומי עובר שם, אולי יעלה בידינו להיפגש בשני הבחורים הבידואים השחורים ההם."
דודי ושרה עברו דרך באב-אל-עג'אל ועלו על הגבעה הכי גבוהה שמול הים. השמיים נהיו קצת יותר בהירים מהענננים, ורוח דרומית החלה נושבת. הים היה שטוח, שחור מצד אחד, ומצד שני כבר היה אפשר להבחין בגובה המגדל של חורבת עתלית, שמסתיר כוכבים אחדים בצלליתו.
הם ישבו על יד גזע של חרוב רחב ועתיק, ופניהם מזרחה מול הרי הכרמל. שרה כרעה הצידה להשתין ודודי נצר כל חייו את צליל הקילוח האינטימי ששפע ממנה, וגם שלקראת הבוקר נעשו נשיקותיה מלוחות, בגלל הים הקרוב או אולי דמעות שהסתירה. כשחזרה חיפשה במבטיה להכיר את הפסגות השונות שברכסי ההר. "הבט! הנה אצל הכוכב הכחול הנוצץ שלך, רואים איזה אור מאיר, זאת היא בטח המוחרקה, מקום מזבחם של נביאי הבעל שנוצחו על-ידי אלישע הנביא. גם אליהו הנביא בטח עבר פה בלילה שכזה, כאשר ברח מפני איזבל להתחבא במערות הכרמל!"
בהרימה את ידה נגלו שדיה הזקורים תחת הכתונת הקלה, "שם למעלה," אמרה, "נטועים היו הכרמים של מלכי יהודה. שם, לפני שנים, חיו דורות של צעירינו, ובין הכרמים צעירותינו היו חולמות... ואיך כעת נשתנתה ארצנו. הרס וחורבן נשקפים מכל הר. אך עוד נחייה את האבנים השחורות. עוד נייער את הרי הכרמל ונחדש את הדרו! והר עין-חוט לא יישאר יחידי... וכאשר יתאמתו חלומותינו – כמה נהיה מאושרים אזיי! עת נבקיע דרך למשחררי ארצנו!..."
נשמעה מרחוק ירייה חזקה, אולי של השוטרים התורכיים בתחנת עתלית. שרה נלחצה בחזה אל דודי, שדי אישה נשואה שכבר ידעה גבר אך לא הרבה מגע של אהבה, ואמרה נרגשת – "אה! כך המשחררים יורים! כך המשחררים באים!..."
התנים החלו ליילל. השניים החלו להתנשק. עבר זמן. ועוד זמן, שאותו דודי לא ישכח לעולם. השמיים הבהירו קצת ממזרח. האוויר נעשה קריר ולח, ומלוח. חבוקים עדיין בעבאיה החומה של אבשלום כבר יכלו דודי ושרה להבדיל בין ההרים לבין השמיים שהבקיע ועלה עליהם השחר. והציפורים שרו בצמרות החרוב והדקלים.
בדרכם חזרה בשדרה, מול השמש המסנוורת, חלקת התירס המאוושת, רפרוף הפרפרים על שדות שהבשילו וזמזום הדבורים במעופן אל הצוף, אמרה לו: "אלכס, אם תרצה לזכור אותי, זכור את פרחי האיריס אשר אהבתי..."
"אכן, טעמתי בך אותם כל הלילה..."
כשאני נוסע לחיפה ועובר בכביש המהיר, בין שדרת הוואשינגטוניות הגבוהה לבין הגבעות של עתלית על הים, אני חושב על דודי ושרה ששכבו על פסגת הגבעה הגבוהה ברכס, ואלמלא היה הוא נשוי כבר כשהכיר אותה, ואלמלא נאסרה היא ושמה קץ לחייה בביתה בזכרון-יעקב תחת עינויי הקומנדאנט התורכי והיאניצ'ארים שלו – אולי היתה שרה דודתי – והלא אמרו שכל מה שדודי נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרנסון ושרה אחותו, שנשק לה אותו לילה על כל אבריה עד אור הבוקר.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
הערה: הפרק מבוסס בין השאר על זיכרונותיו וסיפוריו של דודי ברוך בן עזר ראב שהיה מנהל תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרנסון בעתלית בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ואולם תיאור היחסים האינטימיים בין דודי "אלכס" לבין שרה הוא בידיוני.
דמות דודי "אלכס" ברומאן "המושבה שלי" מורכבת בהשראת דמויותיהם ומקצת עלילותיהם של שלושה דודים שלי מפתח-תקווה: ברוך שהיה אחיו הגדול של אבי בנימין, ובאותה תקופה היה כבר נשוי לרבקה לבית שלאנק מירושלים ולו שתי בנות, שמחה ומרים; פלטיאל נוביק שהיה נשוי לדודתי צֶלָה לבית ליפסקי; ודודי יחיאל ליפסקי שהיה אחיה הגדול של אימי דורה; וכמובן הרבה מאוד מן הבידיון!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* לאהוד היקר, במאמרה "תגובה נשית מרוסנת" (חדשות בן עזר 1682 מיום 23.9.2021) חזרה ד"ר ארנה גולן על דבריה היפים שהתפרסמו בגיליון 1506 במלאת 50 שנה לפטירת לאה גולדברג, שבהם ביקשה לשכנע שמדובר בשיר שנכתב לאחר מגע ארוטי ראשון. דבריה מפרטים רמזים מקראיים ואפילו מתעכבים על צדדיו הפרוזודיים של השיר, אבל צד אחד בטיעון סובל מחולשת-מה. אין בו תשובה מניחה את הדעת לשאלה: מדוע מבקשת הדוברת סליחה מהגבר שהסב לה עונג ארוטי. כדי לפתור את החידה הזאת משערת ד"ר ארנה גולן שהדוברת נמלטה מן הגבר לאחר שהתעלסה אתו.
לפירוש זה אין אחיזה בטקסט, וגם אין בו שום רמז לכך שמדובר במפגש ארוטי ראשון ויחיד שהביא לבריחה מהגבר. אגב, מפָרשיו הרבים של שיר זה טענו שהגבר המתואר בשיר הוא שעזב את האישה, ולא להפך (כפי שקרה תכופות בחייה של לאה גולדברג: הגברים שאליהם נמשכה אכן לא השיבו לה אהבה). גם מפָרשיו הרבים של השיר לא הצליחו להסביר מדוע מבקשת האישה סליחה מהגבר שעזב אותה, והרי בקשת הסליחה אינה מתיישבת כלל וכלל עם פירושם.
אני משערת שלאה גולדברג ביקשה בשיר זה סליחה מאביה, בעיצומה של המלחמה, שנים אחדות לאחר שאימה והיא נאלצו להשאירו בליטא, במוסד לחולי נפש שבו היה כלוא, ולהימלט על נפשן לארץ-ישראל (פלשתינה, בפי המשוררת), מכאן הנופים הצפוניים (אוח, שרף העצים) ואזכור העינויים. מכאן בקשת הסליחה של הדוברת מן הנמען והתחינה אליו שיניח לה להתחיל את חייה מחדש.
ד"ר ארנה גולן הוסיפה למאמרה קטע בו היא טוענת שדבריי פורסמו מחדש ב"חדשות בן עזר", ולא היא. הערת העורך לאורי הייטנר איננה פרסום מחודש של המאמר. קוראים המעוניינים לקרוא את הפירוש השונה של שיר זה, מן הנודעים והפופולריים שבשירי המשוררת, יכולים לעשות זאת באתר האישי www.zivashamir.com בקטגוריה "לאה גולדברג".
זיוה שמיר
תל-אביב
* תגובה לניתוח השיר "סליחות" [לאה גולדברג] ע"י ד"ר ארנה גולן. ניתוחה הניפלא של ד"ר ארנה גולן לשיר היפהפה "סליחות" ראוי לכל שבח. ארנה מן הסתם אינה זוכרת אותי, מאז שבעלה הנהדר, שמאי, הציגני בחטף בפניה. לפני כעשרים שנים [בקניון רמת אביב ]. שמאי היה אחד מחברי אגודת הסופרים אשר המליץ על צירופי לאגודה. יהא זכרו ברוך!
כדברי ארנה "השיר מנוסח כווידוי --- אישה תמימה ותמה שפוקחים את עיניה" והינו "ביטוי לנועזות וריסון." ניתוחה של ארנה קולע ומופלא כשלעצמו.
מועדים לשמחה ולששון 1
בן בן-ארי
ניו יורק
* אהוד יקר, אם "רובי ריבלין הוא לא אחיין של אברהם שפירא אלא רבקה, סבתו של רובי, היתה אחות של אברהם שפירא" – זה אומר שרובי ריבלין הוא הנכדן של אברהם שפירא. הנכדים של אחי, הם הנכדנים שלי.
הנה ממילון רב-מילים: הסבר מלא למילה נֶכְדָּן – שֵם ז', צורת הנקבה: נכדנית, הנכד של האח או האחות. (מילה שקבעה האקדמיה).ולגבי מבצור, הנה שוב ממילון רב-מילים: הסבר מלא למילה מִבְצוֹר – שֵם ז', חלופה עברית שקבעה האקדמיה לבּוּנְקֶר.
איילה זמרוני
אהוד: הגששים היו ודאי אומרים: בונקרי בונקרך בונקרו, מבצורי מבצורך מבצורו...
* אתמול, יום שני, 26.9, הלך לעולמו יהודה ג'אד נאמן ממחלת הסרטן בביתו בתל-אביב.
נעורינו עברו עלינו בפתח-תקווה. יחד למדנו בבית הספר פיק"א, היינו ב"צופים", ושנינו אהבנו את ורדה גלס היפה, בת דודו של יהושע קנז (גלס), וג'אד אמר לי בביטחון כי זה לא מפריע לו ששנינו אוהבים אותה.
ג'אד היה מרדן, התעמת הרבה עם הוריו, הירבה להתווכח איתנו והיה משנה את דיעותיו חדשות לבקרים וממשיך להתווכח איתנו במלוא הלהט.
היינו ארבעה חברים, "ארבעת המוסקטרים": זאב קליין, לימים ד"ר זאב קינן, בני אייכהורן, יהודה נאמן (ניימן), ואני.
אני למדתי אז ב"תיכון חדש" בתל-אביב והייתי מושפע מן האווירה בכיתה בה כולם היו חברים בתנועות נוער. כך בחרתי להיות חבר בסניף "הנוער העובד" בפתח-תקווה, בקבוצה אשר לימים היתה חלק מגרעין "שדמות" וממייסדי קיבוץ עין גדי, אחדים מהם חברים טובים שלי עד היום, כמו הצייר אורי שולביץ, עזי שטרן ושרגא רבין.
חודשים אחדים לפני הגיוס פנו אליי זאב, ג'אד ובני ואמרו שברצונם להתגייס לנח"ל יחד עם הגרעין שלי, "שדמות", ולהיות "אחוזים" של הגרעין, כלומר אלה שיישלחו לתפקידי פיקוד בצבא. בן-דודי אורי חדש מקיבוץ משמר דוד היה אז רכז הגרעינים בתנועת "הנוער העובד", וכך הדבר הסתדר.
התחלנו בשלהי שנת 1954 וראשית שנת 1955 את תקופת הטירונות הקשה ומלאת ההשפלות והטרטורים של גרעין "שדמות" בבסיס הנח"ל בבית דראס. בסדרה שעברנו אז באימונים על חולות אשדוד שטרם הוקמה, מצולמים כולנו, גם ג'אד, עומדים ערומים על החוף ועלינו רק החגור וכלי הנשק!
מפקד המחלקה בבית דראס הבחין כי פניו של בני אדומות תמיד ושלח אותו למסדר חולים. התוצאה היתה שבני שוחרר מהצבא, על סעיף רפואי, הקשר שלנו איתו ניתק, לימים עבר לארה"ב ואין לי כיום קשר איתו. פעם אחת כאשר ביקר כאן, אזיי ביוזמת אחיו הצעיר דני נפגשתי איתו יחד עם ג'אד.
זאב עבר את כל תקופת הטירונות, החל לשרת במחנה הנח"ל של הגרעין בהכשרה בקיבוץ קריית ענבים, ואז הגיעה ההודעה כי הוא התקבל לבית הספר לרפואה. הוא שוחרר, למד בירושלים, והחזיר את יתרת השירות לאחר גמר לימודיו, כבר בתור רופא צבאי מוטס בעל דרגת קצונה. במלחמת יום כיפור הופל בגולן המסוק בו שירת כרופא מוטס, ובנס ניצלו חייו, אך ההמשך לא היה שמח כי שנה לאחר מכן הוא שקע בערפל מוחי שנמשך עד סוף ימיו.
ג'אד היה מושא להערצה של כולנו. תקופה ארוכה היה חניך תורן, ולמעשה כאילו מפקד של כל הגרעין. משכמו ומעלה. כל הטירונים חברי הגרעין העריצו אותו. והוא היחיד שאכן הלך ל"אחוזים", תחילה לקורס מ"כים, ובהמשך מילא תפקידים צבאיים רבים, גם בהיאחזות עין רדיאן, לימים יוטבתה. לאחר השחרור, והתלבטות בין חוגי-לימוד שונים, הלך בעקבות זאב וסיים את בית הספר לרפואה של האוניברסיטה בירושלים.
לימים חגגתי במסיבת נישואיו הראשונים עם זוהרה היפה, שהתקיימה בבית הבונים החופשים ברחוב ויצמן בתל-אביב, ואפילו רקדתי שם עם הסטודנטית שאותה אהבתי שנים רבות.
חגגתי עימו גם במסיבה פרועה בדירה בירושלים, אחרי גירושיו, כאשר הוא וחבריו השתכרו והתהוללו.
לפני שנים רבות עוד הייתי נוסע איתו בדה-שבו הישנה שלו לבקר ברמת גן את מדריכנו הנערץ מתקופת "הצופים", משה "מוסה" רפאלי, אשר לדברי ג'אד הוא שהעניק לו את הכינוי.
פעם לקח אותי ג'אד לסיור של יום שלם בבתי הסוהר הצבאיים בגדה, שם שימש כרופא צבאי, והתרשמתי מאוד מגישתו האנושית לאסירים החולים.
בין ה-12 ל-14 ביוני 2007, לאחר הסכמי אוסלו, השתלטו על רצועת עזה גדודי עז א-דין אל-קסאם והכוח המבצע של חמאס והשתמשו בנשק חם לכיבוש מוסדות השלטון וכל שטחי רצועת עזה, תוך רציחת פעילי פת"ח שניסו להתנגד, וכליאתם של רבים אחרים. הם זרקו מהמקומות העליונות של הבתים הגבוהים בעזה את פעילי פת"ח אל מותם.
לאחר שהבעתי במכתב העיתי את שמחתי על כך שאנשי החמאס הורגים את אנשי הפת"ח בעזה, וגם להיפך – ג'אד כתב לי כי "בנפול אויביך אל תשמח!" – וניתק את הקשרים איתי וגם ביקש שלא לקבל יותר את המכתב העיתי.
כיבדתי את בקשתו. אבל גם לא פירסמתי שום דברי ביקורת קשים מאוד עליו, שנשלחו אליי במרוצת השנים לפרסום במכתב העיתי.
הוא לא ידע על כך.
בשנים האחרונות היינו נפגשים במקרה ברחוב בתל-אביב. שלום שלום ולא יותר.
* קראתי את פרק 29 של המושבה שלי והתמלאתי געגועים. הכרתי את פתח תקווה עת התחלתי ללמוד בבית ספר אחד העם במשכנו החדש ברמת ורבר בספטמבר 1958. הדרך מהתיכון עד התחנה המרכזית היתה מובילה אותי דרך רחוב חובבי ציון בואכה בר כוכבא. אני זוכר את הפרדסים שהשתרעו עד הירקון עם גשר ביילי שהוקם על-ידי חיל ההנדסה הבריטי, כשבאמצע הדרך מהמושבה צפונה עוברת מסילת הרכבת עם המחסום הידני שהיה מורד ומורם על ידי איש המסילה.
זכיתי יחד עם עוד תלמידים להיפגש עם אברהם שפירא, ולבקר בבית נטע, כשאיתי בשכבה לומדים בנֵי ונכדֵי המייסדים. איזה עולם תמים היה אז וכה עצוב שמקום מלא היסטוריה כפתח תקוה הפך לעיר ללא תואר וללא הדר.
תודה לך אהוד, תודה!
יוסף אתר
גימלאי מאושר
אהוד: בפתח-תקווה אין יודעים על קיומי, וגם לא טרחו לקרוא בה רחוב על שם סבי יהודה ראב בן עזר, שעל ברכיו גדלתי ואשר חרש בה את התלם הראשון בשלהי שנת 1878, לפני כ-143 שנים!
* ציטוט: התכת הגלידה האנטישמית: מדינת אריזונה הורידה את השקעותיה לאפס.
אנטישמים – חונקים, וכמובן ש"עיתון" הטרולים ודומיו יסתירו את זה: המכות נוחתות על חברת האם של "בן וג'רי", יוניליבר, ועל חברת הגלידות האנטישמית – בעוצמה.
מדינת אריזונה היא המדינה הראשונה שהשלימה את חיסול השקעותיה ביוניליבר, וכל הכספים של המדינה שהושקעו שם, בסך 143 מיליון דולר – הוצאו ממנה אתמול [21.9], ההשקעה שם היא עכשיו:
אפס
"ישראל היתה ותמשיך להיות שותפת סחר גדולה וחשובה של אריזונה," הודיעה גזברית המדינה, "לא נאפשר להשתמש בכספי מיסים למאמצים אנטישמיים ומפלים נגד ישראל." היא הודיעה שאריזונה שלחה אולטימטום ליוניליבר, לחזור בה מההחלטה, או להיפרד מבן וג'רי, אך החברה סירבה.
המדינה הבאה שתמשוך באוקטובר את השקעותיה היא ניו ג'רזי, בסך 182 מיליון, וכך צפויות לעשות גם טקסס ופלורידה שכבר הודיעו, בסכום כולל של מעל חצי מיליארד דולר. עוד מדינות בארה"ב צפויות להודיע שהן מושכות את השקעותיהן בענק המזון הכושל, שכבר ניצב בפני ימים קשים.
בנוסף, לחברת הגלידה נגרם נזק מוניטין בלתי הפיך.
אומללי החרם, רצו שהגלידה הדוחה תהיה תקדים לחרם, והיא הפכה לאנטי תקדים, שמעכשיו יפחיד כל חברה.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 22.9.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,247 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל