פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1684

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בתשרי תשפ"ב, 30.9.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: הַחֻרְשָׁה אֲשֶׁר לָאֹפֶק דָּבְקָה. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: בוהַק הסַכּין בעין החתולים. תרגום שירו של בודלר "החתול". // יעקב אחימאיר: מאה ימים. // מלי טויב אהרנסון: נשלח לחותמים על העצומה: לא לממשלה הפוגעת בחקלאים ובחקלאות! // יורם אטינגר: הקונגרס האמריקאי – בעל-ברית עקבי ושקול-כוח לנשיא. // אורי הייטנר: צרור הערות 29.9.21. // רוֹן גֵּרָא: יְשִׁישָׁה בְּמִרְפְּאַת הָעֵינַיִם. // ארנה גולן: על ספר שיריו החדש של רון גרא, "לתלות שבילי שמיים". // יוסף אורן: בספרו החדש משוחח חיים באר עם הנשמה הערטילאית של אביו. // עקיבא נוף: תמונת מצב. // ד"ר מירון מדזיני: הערות לרשימתו של יצחק הילמן. // משה גרנות: על "הציור ועוד סיפורים"  מאת סבילה דורותי. // תפסיקי לגרד את הפיפי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // נורית יובל: נס חלוקת המים. // יוסף עוזר: בקסת של רבי יוסף קארו. // נעמן כהן: הנשיא יצחק הרצוג, האם ממשיך לשמור על זכות השתיקה? האם בוגד בערכי תנועת העבודה? ואולי אלו הם רק הפקידים? // אסתר רַאבּ: מישראל עד ישראל. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים ואחד. האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו, בסימטאות דמשק. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים נוספים

*

הַחֻרְשָׁה אֲשֶׁר לָאֹפֶק דָּבְקָה

חֻרְשָׁה אֲפֹרָה לְאֹפֶק הַבֹּקֶר

עֲנָנִים מִמַּעַל לָהּ בְּדַהֲרוֹת סוּסֵי פְּלָדָה

יְבוֹסְסוּ עֶדְנַת צַמְּרוֹתֶיהָ זְעִירוֹת

עָבִים חִפּוּהָ

יְנַפְנְפוּ עָלֶיהָ מְטָרוֹת  –

אָפֹר וְשָׁחוֹר

וּלְפֶתַע יְגַלּוּהָ  –  מְזֻעְזָעָה וְחוֹלֶמֶת

כְּהַבְטָחָה לָאֳפָקִים רְחוֹקָה

זוֹהֶרֶת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת הַזָּהָב

בְּהִירִים כְּתַכְשִׁיט יְקַר מְצִיאוּת

כְּהַבְטָחָה עוֹמֶמֶת

בְּלֶהָבָה כְּבוּיָה  –

לְיָמִים יָבוֹאוּ

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). המחזור "שירים נוספים" מצוי רק במהדורה השנייה של הכרך

"אסתר ראב / כל השירים" (1994). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב

עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב

וגם לא נותר בישראל מוסף ספרותי רציני שיזכיר את מלאת 40 שנה למותה

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

בוהַק הסַכּין בעין החתולים

תרגום שירו של בודלר "החתול"

בודלר הִרבּה כידוע לכתוב על חתולים. דוד פרישמן, שהיה הראשון בספרות העברית שגילה את קסמו של המשורר הצרפתי הדקדנטי ואפילו תרגם משיריו, כתב עליו ועל חתוליו: "רואים אנחנו אותו מתרועע אל החתולים באהבה ובאחווה. יען כי נתנו החתולים אותו להחליק בידו לרגעים את עורן, המלא, לפי דבריו, ניצוצות קסמים, היה להן למשורר לשיר עליהן. על-פי הנשים למד בודליר להתהלך עם החתולים. ואולי היה הדבר להפך: אולי למד על-פי החתולים להתהלך עם הנשים. בכל אופן אהב מאוד את החתולים, והוא לא ייעף ולא ייגע מלתאר לנו את החתול אשר לו, המתרפקת עליו באהבה ולוטשת אליו את שתי בָּבוֹת עיניה השחורות כאבני-אלגביש חיות."

ובמאמר מוסגר: ציטטה זו מובאת ממאמר על בודלר שפִּרסם דוד  פרישמן (בחתימת: ד"ר ש' גולדמן) בכתב-העת הדור לשנת  1901 (גיל' 31-32, תרס"ב). דוד פרישמן, בן למשפחה עשירה ועתירת נכסים,  היה מקימו של הדור ועורכו.  הוא הוציא את הביטאון החדשני הזה  ביוזמתו ועל חשבונו כדי לִמשות את הקורא העברי  מאווירת ה"שטעטל" ולקרבוֹ להִלכי רוח מודרניים. ואכן, פרישמן ערך לקורא העברי – באמצעות תרגומיו –  מפגש ראשון עם יצירותיהם של שארל בודלר ורבינדרנת טאגור –  ובכך הכניס לספרות העברית רוח חדשה וחדשנית. אי הזדהותו עם מטרותיה התנועה הציונית ועם דרכי פעולתה לא העמידה אותו במרכזה של ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית, אף שהשפיע על מַהֲלך התפתחותה של הספרות העברית ועל התפתחות הלשון העברית  לא פחות מסופרים נחשבים שהלכו בתלם וצייתו ל"דין התנועה". מפעליו הספרותיים, שלא נועדו לסייע למפעל התחייה הלאומי, הרימו לו תרומה נכבדה. לפעמים שלא מתוך לִשמהּ בא לשמה.

  בשירו של בודלר "החתול" המובא להלן מתואר כמדומה חתול אמִיתי: מגעו, ריחו והאור הבוקע מעיניו משכּרים את המשורר וממלאים את נפשו חֶמדה. שיר אחר של בודלר, שגם הוא נקרא "החתול", מתאר חתול מטפורי ונפתח במילים: "עָמֹק בְּמֹחִי מְטַיֵּל / כְּמוֹ בְּתוֹךְ בֵּית מְגוּרָיו / חָתוּל יְפֵהפֶה" (תרגם: דורי מנור). ואלתרמן הצעיר, שהושפע מבודלר ותרגם משיריו, כתב באחד משירי הבוסר שלו שנגנזו ("מנגד", גזית, כרך ב, חוברת ד, תרצ"ד, עמ' 33) את השורות  ה"בודלריות" הבאות, שבהן מהלך חתול וירטואלי במעמקי מוחו של המשורר: "שׁוּם חָתוּל כָּעֵת בְּשֹׁבֶךְ גֻּלְגָּלְתִּי / אֶת יוֹנֵי עֵינַיִךְ לֹא יִטְרֹף."

אלתרמן, שבזמן לימודיו בצרפת נפגש עם שירי בודלר ואף תרגם מהם, הִרבּה לתאר בשיריו חתולים ונמרים. הידוע שבתיאורי החתול שלו מצוי בשירו "ליל קיץ", בשורות הבאות שכבר נשברו עליהן קולמוסים רבים: "דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת. / בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים. / לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה! בַּשָּׁמַיִם שֶׁקֶט. / כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים." חתולי האשפתות הנמוכים מן הבית הראשון, שאישון עיניהם כעין הסכין, עולים וגדלים בשיר עד שהם  מקבלים בבית האחרון ממדים של  עיר גדולה הנראית מן הגובה,  בשלל אורותיה, כמו נמר או פנתר ענק המנומר בכתמי זהב.

Le Chat

Charles Baudelaire (1857)

Viens, mon beau chat, sur mon coeur amoureux;

Retiens les griffes de ta patte,

Et laisse-moi plonger dans tes beaux yeux,

Mêlés de métal et d'agate.

Lorsque mes doigts caressent à loisir

Ta tête et ton dos élastique,

Et que ma main s'enivre du plaisir

De palper ton corps électrique,

Je vois ma femme en esprit. Son regard,

Comme le tien, aimable bête

Profond et froid, coupe et fend comme un dard,

Et, des pieds jusques à la tête,

Un air subtil, un dangereux parfum

Nagent autour de son corps brun.

החתול / שארל בודלר (1857)

אָנָא קְרַב חֲתוּלִי אֶל לִבִּי הַחוֹמֵד;

הִזָּהֵר מֵחֲשׂף צִפָּרְנֶיךָ,

הַבָּרֶקֶת לַפֶּלֶד הֵיטֵב תִּצָּמֵד,

עֵת אֶצְלֹל לְתוֹךְ זֹהַר עֵינֶיךָ.

כִּי אָמוּשׁ אֶת גֵּוְךָ הַגָּמִישׁ לְמִשְׁעִי

וְיָדִי אֶת רֹאשְךָ תְּלַטֵּף,

אֶשְׁתַּכֵּר עַד חֶמְדָּה מִגּוּפְךָ הַמִּשְׁיִי

הָרוֹטֵט מִכַּפָּה עַד כָּתֵף.

אָז אֶרְאֶה בֶּחָזוֹן יָפָתִי, מֶבָּטָהּ

כְּשֶׁלְּךָ, יְצוּרִי הָאָהוּב,

אַף עֵינָהּ כַּחֲנִית עֲמֻקָּה וְחַדָּה.

מִכַּף רֶגֶל עַד רֹאשׁ בְּנִגּוּן הוא אָפוּף,

בָּאֲוִיר רֵיחַ דַּק, מְסֻכָּן וּמְלַטֵּף

סְבִיב גּוּפָהּ הַשָּׁחֹם הוא רוֹחֵף.

מצרפתית: זיוה שמיר

* * *

יעקב אחימאיר

מאה ימים

מאה ימים, וניכרה ההתרוצצות בתקשורת. מאה ימים לא היה ואיננו נתון קדוש. הוא גוייס לחנוכתה של "מדיניות חוץ אחרת," כהגדרתו של שר החוץ לפיד. הדגש, כידוע, באמירות שמקורן בממשלת בנט-לפיד, הוא על השוני. רוצה לומר: לעומת כל מה שפעל נתניהו, אנו, לפיד ושותפיו, נעשה טוב יותר.

את השוני ניתן היה לזהות בקלות כי נכתב בדגש חזק במאמר של שר החוץ ב"הארץ" [20-9-2021]. המאמר היה מבושם מהשקת מדיניות חדשה, לפי לפיד. 

להתרשמותנו? לפיד נשען על האדנים שהניח ראש הממשלה נתניהו למען היחסים הנוכחיים של ישראל עם חלק מן העולם. לפיד, בעודו טופח לעצמו על השכם, יצא חוצץ במאמרו נגד הפסימיות שאיפיינה, לדעתו, את פעילותו המדינית של נתניהו. אבל הפעילות הזאת, פסימית או לא, היתה רק לתועלתה של ישראל. את מעללי הנשיא טראמפ אפשר לבקר, אבל השותפות טראמפ-נתניהו היא שהעתיקה את שגרירות ארה"ב לירושלים כעיר בירה. ארה"ב תחת טראמפ הכירה בריבונות ישראל ברמת הגולן. ננקטו צעדים מעודדים, בהחלט לא פסימיים. הנשיא ביידן כבר הודיע כי לא יחזיר את השגרירות לתל אביב. העימות הישראלי-פלשתיני נמצא בימים אלה באחד משלביו האלימים.

יבהיר השר לפיד: מהי תוכניתו כלפי האוכלוסיות היהודית והפלשתינית ביהודה ושומרון? מהו חזונו אופטימי? כיצד יגיב לשינוי שעשוי להתחולל בבית הלבן אם המימשל יאוורר את רצון קודמיו בבית הלבן להסדיר את יחסי ישראל עם הפלשתינים? ונזכיר: למרות אמירות נחרצות, ביטחונם של תושבי עוטף עזה רופף. אכן, אפשר להוסיף ולהתבשם, אבל לעיתים נדרשת ממשלה להציג פתרונות גם לסוגיות הניראות כבלתי ניתנות לפתרון. לא תמיד אפשר להסתמך רק על "ערכים", כבסיס ליחסים טובים, כהמלצת לפיד.

בפולין הטיח הצהרות נוקבות ביותר עקב החקיקה שתקשה מאוד על השבתו לבעליו של רכוש יהודי שנגזל על ידי הכובש הנאצי או הסובייטי. דילמה: היש ללפיד נוסחה כלשהי שתיישב בין הביקורת הנוקבת שהטיח בפולין, לבין הכורח לתחזק את עמדת פולין, קול רם, באיחוד האירופי?

ומה הלאה, אחרי צינון היחסים עם פולין? האם באמת אפשר לבסס יחסים מדיניים רק על יסוד שותפות בערכים? ועוד בתחום הערכי, האם ישראל מסתייגת מן החקיקה שמאשר הפרלמנט בבודפשט, זו הסודקת את הערך הדמוקרטי שם? אולי ישראל נזקקת להונגריה תחת ויקטור אורבן כעוד קול חשוב באיחוד האירופי?

דעתם של שרי שמאל בממשלת בנט מסוייגת מאד ממשטר אורבן. אורבן עצמו מפגין רצונו ביחסי ידידות, ומתאמץ לשדר לישראל: 'אינני מה שאומרים עליי.'

ובתחום ההבטחות: בהיותו ח"כ, נשא לפיד נאומים חוצבי להבות למען הכרת ישראל ברצח העם הארמני. אנו זוכרים את דבריו הנחרצים, טעוני הטפות מוסר על התעלמות ממשלות ישראל מצעד ההכרה. עתה, לפיד איננו "רק" נואם. בסמכותו לבצע, להכיר ברצח העם הארמני. מדוע הוא משתהה? וזו מהמורה רצינית: ארמניה נתונה במצב מלחמתי עם אזרבייג'אן, לקוחה חשובה של ישראל ברכישת אמצעי לחימה. אזרבייג'אן היא עמדת תצפית על שכנתה, איראן. עובדות אלה היו ידועות לח"כ לפיד בעת שקרא בכנסת להכרה בג'נוסייד הארמני. אבל עם מתקפת ערכים בלבד תיוותר המדיניות רק כמצע, ללא מימוש.

על שר החוץ להמציא לא רק מצע אלא פתרונות למהמורות שנראות כבלתי עבירות.

יעקב אחימאיר

* * *

לאחר נאומו בעצרת האו"ם

האם שישה מנדטים בנט

מתאים להיות ראש הממשלה?

בכירי משרד הבריאות נגד בנט:

מתנהג בילדותיות ולא יודע לקבל ביקורת

* * *

מלי טויב אהרנסון

נשלח לחותמים על העצומה:

לא לממשלה הפוגעת בחקלאים ובחקלאות!

תודה לחותמים. קשה להניח שנצליח להשפיע על שר האוצר ליברמן ושר החקלאות עודד פורר לשנות את החלטתם לגבי ביטול המכסים ויבוא חופשי של פירות וירקות. הם מעדיפים לתגמל את החלטתם במתן כספים לחקלאות. הצרה שעידוד השקעות הון לחקלאות כבר מזמן לא ממלא את ייעודו לחקלאות. 

 לאחרונה כענף בחקלאות נכנסה האנרגיה הסולרית הזכאית לעידוד השקעות הון. בשם החקלאים מנהלים מו"מ עם הקובעים בדבר וציינתי שנכתב בדוח לגבי ניהול המו"מ  במפורש שהמייצגים אותנו מסכימים לוותר ולהתמיר את הכול בתמיכה כספית מוגדלת.

עם אישור חוק הותמל יש לרמ"י אפשרות להפקיע קרקעות מעובדות ולהקים עליהם שדות של מתקנים סולריים. חקלאי בודד מתקין על גג ביתו וגגות הלולים או הרפתות  או חממות שברשותו קולטים סולריים ולא על קרקע הראויה לעיבוד. כעת חוות אנרגיה סולרית ענקיות יוקמו עי בעלי ממון פרטיים במימון הממשלה ומשרד החקלאות  בעזרת עידוד השקעות הון. הציבור לא איתנו.

לאחרונה שמעתי מקרובת משפחה שרק לאחרונה נודע לה שהמינהל לוקח קרקע רק ממי שלא מעבד אותה. כך הם יוצרים דעת קהל נגדנו. נותנים לעצמם היתר למעשיהם בהשמצות כל המגזר הכפרי.

האמת שלדעתי המתיישבים הם אחת האוכלוסיות היותר מוחלשות במדינת ישראל עקב היותם חברי אגודה שיתופית בע"מ והיותם ברי רשות משוללי זכויות ככל אזרח אחר במדינת ישראל.

אני מקווה שכל אחד יכול  להשפיע על חוג מכריו לתמוך במתיישבים ובזכויותיהם לעבוד ולהתפרנס בכבוד ולייצר פירות וירקות טריים לאוכלוסיית ישראל.

לדעתי הכנסת והממשלה יצביעו פה אחד עבור הרפורמה לחקלאות הצמודה לחוק ההסדרים. פירושו של דבר סיום וסגירת פרק החקלאות והחקלאים בישראל.

חג סוכות שמח.

מלי טויב אהרנסון

* * *

יורם אטינגר

הקונגרס האמריקאי – בעל-ברית עקבי

ושקול-כוח לנשיא

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה" 28 ספטמבר

התמיכה הסוחפת של צירי בית הנבחרים האמריקאי (420 מתוך 435) בהצעת-חוק להקצבת מיליארד דולר להצטיידות ישראל ב"כיפת ברזל" מבטאת את הכרת המחוקקים בעובדות הבאות:

"כיפת ברזל" משדרגת את כוח-ההרתעה הישראלי שהוא חיוני לביטחון כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים ולצמצום אי-יציבות המזרח התיכון.

"כיפת ברזל" מצמצמת את הצורך של ישראל לפתוח במלחמה-רבתי בטרור הפלסטיני והאסלאמי.

"כיפת ברזל" מרחיקה את האפשרות למתקפה יבשתית – רבת חללים פלסטינים וישראלים – של צה"ל נגד בסיסי הטרור.

"כיפת ברזל" (פיתוח ישראלי וייצור ומימון משותפים ישראל-ארה"ב) מהווה דוגמה לשיתוף פעולה צבאי וטכנולוגי לתועלת-הדדית של ישראל וארה"ב (הנהנית מפיתוח ישראלי פורץ דרך ומישראל כ"מעבדה בתנאי קרב").

אישור החוק למימון "כיפת ברזל" על ידי בית הנבחרים (המחייב את אישור הסנאט כדי להתממש) מהווה ביטוי מעודכן לתמיכה העקבית של שני בתי הקונגרס ברעיון המדינה היהודית (לפחות מאז "עצומת בלקסטון" מ-1891 והתמיכה הסוחפת ב-1922 בהחלטת "חבר הלאומים" להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל) ובשדרוג שיטתי של שתוף הפעולה בין ארה"ב וישראל.

משקלו הרב של הקונגרס במימון "כיפת ברזל" מדגיש כלל מרכזי בשיטת הממשל בארה"ב: הנשיא מציע (תקציב) והקונגרס מסדיר (תקציב). מעורבות 100 הסנטורים ו-435 צירי בית הנבחרים בנושאי חוץ וביטחון זינקה בעקבות מלחמת וייטנאם, שערוריות וטרגייט ואיראן-גייט, התפוררות ברה"מ (שהפכה את העולם מדו-קוטבי לרב-קוטבי) והשתרשות הגלובליזציה.

לכן, מזכיר המדינה לשעבר, ג'ים בייקר, התלונן ש"קשה לנהל מדיניות חוץ עם 535 מזכירי מדינה."  גם סגן הנשיא ומזכיר ההגנה לשעבר, דיק צ'ייני, לא חסך שבטו מהמעורבות הגוברת של המחוקקים בעיצוב מדיניות הביטחון, בבחינה מדוקדקת ומתישה של סעיפי תקציב הביטחון, במעורבות בתקצוב פיתוח מערכות נשק, בהטלת מגבלות על התנהלות הפנטגון (משרד הביטחון), בדרישה להציג בפני המחוקקים הררי דו"חות ובמעורבות גוברת בעיצוב מדיניות הביטחון. ואכן הקונגרס של ארה"ב הוא הרשות המחוקקת החזקה בעולם, שהיא שוות-עוצמה לרשות המבצעת גם בנושאי חוץ וביטחון (בניגוד לתובנה המקובלת) כפי שמתועד בשורה ארוכה של ארועים כגון:

רוב הסנקציות נגד מדינות זרות הן מבית-היוצר הקונגרסיונלי, ולעיתים למרות התנגדות נשיאים כמו קלינטון, אובמה וטראמפ (מצרים – 2012, איראן – 1996/97 ו-2013, רוסיה – 2017).

אי-אישרור הסכם הגרעין האיראני מ-2015 על ידי הסנאט איפשר לטראמפ להינתק מההסכם.

 מחנה המעצר של פעילי הטרור האסלאמי בגואנטנמו לא נסגר ב-2009 (כפי שרצה אובמה) עקב התנגדות נחרצת של הסנאט.

אי-אישור מינוי השגריר צ'ארלס פרימן למנהל זרועות המודיעין של ארה"ב ב-2009 עקב התנגדות הסנאט.

אי-אישרור האמנה לאיסור ניסויים גרעיניים ב-1999, תוך קריאת-תיגר על הנשיא קלינטון והקהיליה הבינלאומית.

הרחבה חסרת-תקדים של שיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב בשנים 1992-1990 למרות התנגדות חריפה ביותר של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר.

חוק האנטי-אפרטהייד מ-1986 אושר – והאיץ את סיום משטר האפרטהיד – למרות וטו-נשיאותי של רייגן.

"תיקון בולאנד" מ-1984 בלם את הסיוע הצבאי והפיננסי של הנשיא רייגן להפלת השלטון הפרו-סובייטי בניקרגואה.

ב-1983 בלמה ועדת המודיעין בסנאט את יוזמת רייגן להפלת המשטר הפרו-סובייטי בסורינאם.

ב-1978 בא לעולם חוק המחייב אישור קונגרס להאזנות ומעקב מודיעיניים.

ב-1975/76 אושרו תיקונים לחוקי תקציב הביטחון וסיוע-חוץ האוסרים לסייע להפלת המשטר הפרו-סובייטי באנגולה.

ב-1973 הופסק מימון כל פעילות צבאית בדרום מזרח אסיה על ידי תיקון לחוק תקציב מחלקת המדינה.

ב-1973 צימצם "חוק סמכויות המלחמה" את יכולת הנשיא לנהל מלחמה.

"תיקון ג'קסון-ואניק" מ-1974 – שנחקק למרות התנגדות הנשיא ניקסון – היתנה סיוע פיננסי לברה"מ/רוסיה בפתיחת שערי הגירה, והביא (עם התפוררות ברה"מ) לעליית יותר ממיליון יהודים.

ב-1947 הוקמה סוכנות הביון המרכזית (CIA) באמצעות "חוק הביטחון הלאומי".

כפי שמתעדת הרשימה הנ"ל – ולמרות שהמחוקקים מתמקדים בסוגיות הקשורות לאזורי הבחירה (צירי בית הנבחרים) המדינות (סנטורים) – הקונגרס עשוי להוות גורם מפתח בגיבוש מדיניות חוץ וביטחון. חוקת ארה"ב שואפת להגביל את עוצמת השלטון ולמנוע עריצות של הרשות המבצעת, ולכן לא מגבילה את סמכויות הקונגרס לפיקוח על התקציב. כדי לבלום את הנשיא, החוקה מעניקה לשני בתי הקונגרס את הסמכויות הבאות: "כוח הארנק", הפיקוח על פעולות הממשל, אישרור אמנות בינלאומיות, אישור מינויים לתפקידים בכירים, הכרזת מלחמה, מימון פעילות מלחמתית ושיתופי פעולה עם מדינות זרות, הקמת וביטול סוכנויות ממשל, הטלת סנקציות על מדינות זרות, ועוד. במילים אחרות, אמנם הנשיא הוא "המפקד העליון", אך במגבלות מהותיות המוכתבות על ידי הקונגרס.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.9.21

* מחדל היסטורי – רון בן ישי, חתן פרס ישראל, פרסם ב- ynetניתוח מצוין של המצב האסטרטגי שלנו במערכה נגד הגרעין האיראני. השורה התחתונה של המאמר, היא שאין לישראל כרגע יכולת קונבנציונלית להשמדת מתקני הגרעין האיראני. עובדה זו היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. היעד הביטחוני מס' 1 של בנט, צריך להיות בניית היכולת הזאת במהירות רבה. כי בסופו של דבר, וגם רון בן ישי אומר זאת כמעט במפורש, לא יהיה מנוס מפעולה צבאית להשמדת היכולות הגרעיניות של איראן, ואף אחד מבלעדי ישראל לא יעשה זאת.

* מבחן הנאום ומבחן המעשה – נאומו של בנט בעצרת האו"ם היה מצוין. הוא היטיב להציג את צדקתה ואת יופייה של ישראל ולהזהיר מפני האיום האיראני וחשף את פרצופה הכעור והמאיים של איראן. בכך הצטרף נאומו לשורה ארוכה של נאומים מצוינים של מנהיגים ישראלים באו"ם. שעה שמנהיגינו היטיבו לנאום, איראן התקדמה לעבר הפצצה. מבחנו של בנט לא יהיה בנאומים, מרשימים ככל שיהיו, אלא במעשים. ובל יתפרשו דבריי כזלזול, חלילה, בחשיבותם של נאומים מדיניים. חשיבותם רבה. אך, כאמור, המבחן האמיתי הוא במעשים. בוודאי בנושא הגרעין האיראני.

* במקרה הכינותי מראש – דפי המסרים הביביסטיים בימים האחרונים עוסקים בלעג לנאומו של בנט. סביר להניח שהם הוכנו מראש.

* אין עוד מלבדו – בדפי המסרים, שהוכנו בעוד מועד בידי התעשיה, על הנאום העלוב, הפלקטי והמשעמם של הגמד, וההשוואה להוד רוממותו, השם בנט הוא שם גנרי. אותם דפי הלעגה ושיימינג היו נכתבים על כל ראש ממשלה שהיה מחליף את נתניהו. הפשקווילים היו אותם פשקווילים, רק השם היה משתנה. כי אמנם הביביזם הוא דת פגאנית, אך זו דת מונותאיסטית (דת פגאנית מונותאיסטית היא בהחלט סטארט-אפ ביביסטי מקורי). אין עוד מלבדו.

[אהוד: דברי ההבל שלך על הביביזם ונתניהו, הנובעים כנראה משנאתך העמוקה אליו – גורמים לקוראים רבים שלא להתייחס ברצינות גם לדברים נבונים שאתה כותב. ממש גול עצמי!]

* כבוד לדרג המקצועי – מה שלא אהבתי בנאומו של בנט, הייתה אמירתו שלא הרופאים מחליטים אלא הדרג המדיני. לא כי זה לא נכון. לא זו בלבד שזה נכון – זה מובן מאליו. וכיוון שזה מובן מאליו, האמירה הזאת היא קנטרנית ומתגרה. האמירה הזאת מצטרפת לתדרוכים נגד ד"ר אלרעי פרייס. אני מקווה מאוד שאין אמת בפרסומים על כך שהתדרוכים הם של בנט עצמו.

עברנו בשנים האחרונות מסע ביוש, גימוד ודה-לגיטימציה, מצד ראש הממשלה הקודם ואנשיו, נגד הדרגים המקצועיים, שכונו בבוז "פקידים" והמהדרין יאמרו "פקידונצ'יקים". היה זה אחד הביטויים לתרבות שממשלת השינוי קמה כדי למגר. על ההנהגה המדינית לחזק את מעמד הדרגים המקצועיים ואת תדמיתם הציבורית. בהסכם אוסלו הודר הדרג המקצועי, הביטחוני והמודיעיני, בידי פוליטיקאים שהיו בטוחים שהם יודעים הכול טוב יותר מכולם. ראינו את התוצאות...

* שיחת פיוס – הדבר הראשון שעל בנט לעשות עם שובו לארץ, הוא לכנס את בכירי מערכת הבריאות לשיחת פיוס. איש אינו חולק על בכירותו של הדרג המדיני הנבחר, ועל כך שהוא מקבל ההחלטות. אך ללא הדרג המקצועי – עם מי בדיוק מתכוון בנט לנצח את המגיפה? והדרג המקצועי אינו רק פיונים שמבצעים הוראות, אלא זה הדרג המייעץ, שמציג את מסד העובדות המדעי למקבלי ההחלטות. הדרג המדיני אינו חייב לקבל את המלצות אנשי המקצוע, אבל הוא חייב להקשיב להן בכל הרצינות והכבוד. הדרג המדיני והמקצועי חייבים לעבוד ביחד. אלה ואלה משרתי ציבור והמחויבות שלהם היא לציבור. אם הציבור יאבד אמון – הוא יאבד אמון בשני הדרגים. יש ביניהם חילוקי דעות? שילבנו אותם ביניהם. אין שום מקום לתדרוכים של הדרג המדיני נגד הדרג המקצועי ולהיפך.

* פיטורין כן, פגיעה בדמי אבטלה – לא – מדינת ישראל מספקת לאזרחיה, ללא תשלום, חיסון שמגן עליהם מפני הקורונה. כל מי שמתחסן מגן על עצמו ותורם למאמץ הלאומי והעולמי המשותף למגר את המגיפה. מי שאינו מתחסן, מסכן את עצמו, ובהשתמטותו מן התרומה למאמץ המשותף הוא מסכן גם את הכלל. בשם שיח הזכויות, יש המערערים על זכותה של החברה לתבוע מהפרטים שבתוכה להתחסן. ויש הטוענים אפילו נגד זכותה לשכנע ולהשפיע על חבריה להתחסן. זו גישה אגואיסטית ואנרכיסטית קיצונית.

יש לכלל זכות לכפות על הפרט לעצור באור אדום כדי לא לסכן את עצמו ואת הסביבה. יש לכלל זכות להכריח את הפרט לחגור חגורת בטיחות, לחבוש קסדה כשהוא רוכב על אופנוע או אופניים. וכך, יש לכלל זכות לכפות על הפרט גם להתחסן נגד קורונה. אולם בישראל ובכל מדינות העולם, יש מוסכמה שבניגוד לחיסונים נגד מגיפות במאה ה-20, הגם שהם היו פחות בטוחים ופחות יעילים, אין לכפות היום התחסנות. אין כופים על הפרט להתחסן, אך מי שבחר לא להתחסן, יש לציבור זכות מוסרית מלאה לדרוש ממנו להיבדק לפחות פעמיים בשבוע, כתנאי לכך שיוכל לבוא בקהל. ואם מדובר באדם הנותן שירות לציבור, עובד במערכות חינוכיות וכד', חובתו המוסרית של מקום העבודה לדרוש ממנו להיבדק. ויש הצדקה מלאה לכך שמקום עבודה יפטר עובד המסרב להתחסן ולהיבדק.

עם זאת, אין זכות למדינה לשלול מעובד שפוטר או התפטר בשל סירובו להתחסן ולהיבדק את דמי האבטלה. יש לזכור, שדמי האבטלה אינם מתנה שהמדינה מעניקה לאזרחיה, אלא העובדים משלמים כל חייהם ביטוח לאומי ובכך הם מממנים בעבודתם, בין השאר, את דמי האבטלה שלהם. מן הראוי שהרעיון הזה יעבור מן העולם.

* מכה?! – כותרת ב"ישראל היום": "מכה לתלמידי הנהיגה: החל ממחר – טסטים בהצגת תו ירוק בלבד." איזו כותרת הזויה! זו לא מכה. להיפך, כל נער שיתחסן בשל ההחלטה – ירוויח ממנה בגדול. הוא ירוויח וסביבתו תרוויח.

* בלי קריאה לעלייה – נאומו של בנט בפני מנהיגים יהודיים בניו-יורק, היה חשוב. חשוב לשוב ולהדק את הקשר עם יהדות ארה"ב, לאחות את הקרעים, להציג את שותפות הגורל והייעוד של היהודים במולדת ובגולה ולדבר על אחדות העם על אף המחלוקות בין הזרמים. כאשר ראש ממשלה דתי אורתודוכסי מחבק את היהודים על כל זרמיהם, מהרפורמים עד החרדים ומזכיר בשמם את הרפורמים, זה מסר ציוני הראוי למנהיג מדינת הלאום של העם היהודי; של העם היהודי כולו. מה שחסר לי בנאומו של בנט, הוא הזמנה לעלייה. לא בנזיפה וגערה אלא בהזמנה חמה ואוהבת לשותפות בבניין המדינה היהודית. מאז יצחק שמיר, אף ראש ממשלה ישראלי לא דיבר עם יהדות ארה"ב על עלייה, ולצערי גם בנט ממשיך בעניין זה את קודמיו.

* ידידת אמת – אנגלה מרקל היא ידידת אמת של מדינת ישראל. ידידותה נובעת מאמונה מלאה בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו, ומתוך הכרה עמוקה במחויבותו המוסרית של העם הגרמני, שחולל את השואה, לעמוד לצד ישראל וביטחונה. בתקופתה של מרקל, התהדקו היחסים בין המדינות, גרמניה עמדה לצד ישראל במבחנים ביטחוניים והעניקה לישראל תמיכה כלכלית, ביטחונית ומדינית. עד הקורונה, נערך מדי שנה מפגש משותף של שתי הממשלות, שהניב פירות של העמקת שיתוף הפעולה בין המדינות בנושאים השונים. ביקורה הממלכתי האחרון של מרקל בחו"ל אמור היה להתקיים בישראל, ולא בכדי, אך בוטל בשל המשבר באפגניסטן. המחלוקות בין המדינות, בנושא הפלשתינאי ובנושא הסכם הגרעין האיראני, אתגרו את הידידות בין המדינות אך לא פגעו בה. ידידות בין מדינות יכולה להתקיים גם כאשר יש ביניהן מחלוקות מדיניות.

מה שקלקל את השורה, היה התערבותה הבלתי נסבלת של גרמניה ושל האיחוד האירופי שגרמניה היא מנהיגתו, בענייניה הפנימיים של ישראל, באמצעות תמיכה בארגונים וקרנות של שמאל רדיקלי, כולל ארגונים אנטי ציוניים ואנטי ישראליים, שנושאים לשווא את מילת הקסם "זכויות האדם". ישראל צריכה לתבוע בתוקף מהאיחוד האירופי ומגרמניה לשים קץ לתמיכה הזאת. אני מקווה שתחת הקנצלר החדש שיבחר תועמק הידידות ותיפסק או לפחות תקטן התמיכה בארגונים הנ"ל. חוששני שיקרה ההיפך.

* בעד חוק השוויון האזרחי – פסיקת בג"ץ, שדחתה ברוב של 10:1 את העתירות נגד חוק הלאום (לנוכח ריבוי מקרי הרצח במגזר הערבי, אפשר להבין מדוע השופט ג'ורג' קרא לא העז להצטרף לעמדת הרוב שביטאה את האמת המשפטית האובייקטיבית), תקעה סיכה בבלון ההליום של המאבק נגד חוק הלאום, ולא נשאר מהקמפיין נגד החוק יותר מריח רע של נפיחה. בג"ץ הפריך מכל וכל, אחת לאחת, את כל טענות הכזב לפיהן החוק "גזעני", הוא "חוק אפרטהייד", הוא חוק מפלה, הוא פוגע בשוויון הזכויות של ערביי ישראל, הוא הופך את הערבים והדרוזים לאזרחים סוג ב', הוא פוגע במעמד השפה הערבית, הוא מנוגד למגילת העצמאות – וכל ערימת השקרים שהזינה את הקמפיין. בג"ץ הבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאין שחר לטענות הללו. מה שהביא את השופטים להחלטה, היתה העובדה הפשוטה שהם קראו את החוק. אגב, זה לא מאמץ אינטלקטואלי מורכב כל כך; החוק אינו ארוך, הוא רהוט ואינו מעורפל. כל מה שצריך כדי להפריך את הטענות נגדו, הוא להקדיש כמה דקות לקריאתו.

מתנגדי החוק לא לחמו באמת נגד החוק. הם יצרו דחליל, שכל קשר בינו לבין החוק אפילו אינו מקרי, ולחמו נגדו. אילו רק חלק מטענות הכזב שלהם נגד החוק היו נכונות, בג"ץ היה מקבל את עתירתם. או כפי שאמרתי לפרופ' דני גוטוויין בעימות על החוק בכנס "לא בשמיים" – גם אני מתנגד בכל תוקף לחוק שעליו הוא מדבר, אלא שאין חוק כזה בספר החוקים של ישראל ולבטח אין זה חוק הלאום. חוק הלאום, המעגן בחוקה את זהותה ומהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אינו סותר כהוא זה את עקרון השוויון האזרחי.

טענה אחת שהשמיעו מתנגדי חוק הלאום מוצדקת, רק שאין שום קשר בינה לבין החוק – למה השוויון האזרחי אינו מופיע בחוק יסוד? בכך הם צודקים. מן הראוי להכניס את עקרון השוויון האזרחי לחוקה, כי בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו, מן הראוי שיחוקק. כמובן שאין לחוקק אותו במסגרת חוק הלאום, כפי שיש המציעים, כי אין שום קשר בינו לבין חוק הלאום. מי שמציע להכניסו לחוק הלאום, מציג סתירה כביכול בין תכני חוק הלאום לעקרון השוויון ומכאן – צורך בהתייחסות לשוויון כבייביסיטר לחוק הלאום. כל יוזמה כזו – יש לדחות מכל וכל.

יש שתי דרכים ראויות לעגן את עקרון השוויון האזרחי בחוקה. הדרך האחת, שאותה הציעו בכנסת הקודמת גדעון סער וצביקה האוזר, היא להכניס את עקרון השוויון לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הרי בלאו הכי בית המשפט העליון מפרש את חוק היסוד הזה גם על פי עקרון השוויון.

הדרך השנייה היא זו שמנסה לקדם ח"כ הרב גלעד קריב – חוק יסוד נפרד.

שתי הדרכים טובות אך אני מבכר את ההצעה לחוק העומד בפני עצמו. עקרון השוויון חשוב דיו כדי להקדיש לו חוק יסוד. חוק היסוד צריך לפרט מה מהות שוויון הזכויות. יש להגדיר בו מה משמעות השוויון האזרחי, ולהגדיר אותו כחוק השוויון האזרחי, וצריך שיהיה ברור שמדובר בשוויון לפרט ובשום אופן לא לשוויון לאומי. ההגדרה הלאומית של ישראל היא מדינת הלאום היהודית, כפי שהיא מעוגנת בחוק הלאום ובחוק השבות (שמן הראוי היה לכלול אותו בחוק הלאום). במדינה היהודית, יתקיים שוויון אזרחי ופוליטי לכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת ולאום. ניתן להגדיר בחוק גם את הזכויות הקולקטיביות הקיימות, כמו המעמד המיוחד של השפה הערבית, כולל האפשרות לנאום בערבית בכנסת, לטעון בערבית בבתי המשפט וללמד בערבית בבתי הספר הערביים. האם אני תומך בחוק השוויון הנדון בוועדת החוקה? זאת איני יכול לומר, כי איני יודע מה יהיה נוסחו. אבל עקרונית אני בעד חוק כזה, ובלבד שיגדיר את השוויון כאזרחי בלבד. וכבר אני שומע מתקפות על החוק המוצע. וכמו בקמפיין נגד חוק הלאום, אני מזהה דחליל שהולך ונוצר, ומציג את החוק כסותר את זהותה היהודית של ישראל וכאיום על יהדותה של המדינה. לא רק שיטת הדחליל משותפת לנאבקים נגד חוק השוויון ולנאבקים נגד חוק הלאום. גם הטיעונים. אלה ואלה מציגים סתירה, לכאורה, בין מדינה יהודית לדמוקרטית, בין ציונות וליברליות, בין חוק הלאום לשוויון אזרחי.  אך אין שום סתירה כזו.  

* ממצודת ישע עד תיק אפרסק – ביום שישי האחרון, לקחתי את צוות קבלת שבת וחג באורטל שאני עומד בראשו, ליום צוות במוזיאון הרעות, במצודת ישע (נבי יושע). כבכל פעם שאני נמצא במקום או קורא על קרבות הגבורה בנבי יושע, אני נפעם מחדש מעוז רוחם, גבורתם, נחישותם, הקרבתם ודבקותם במשימה של הלוחמים ועל הרעות ביניהם.

תחת הרושם העז הזה, שמעתי ביום ראשון על פטירתו של לוחם הפלמ"ח הרצל שפיר, שהיה ממפקדי ההסתערות על נבי יושע. שפיר נשאר בצה"ל שנים רבות, והתקדם עד תפקידי ראש אכ"א (במלחמת יום הכיפורים) ואלוף פיקוד הדרום. לאחר שחרורו מונה למפכ"ל המשטרה. כעבור שנה הוא הודח מתפקידו בידי שר הפנים יוסף בורג (כשבגין עלה לשלטון הוא ביטל את משרד המשטרה, היום המשרד לביטחון פנים, בטענה שבמדינה דמוקרטית אין מקום למשרד משטרה, והכפיף את המשטרה למשרד הפנים). בורג טען שהוא הדיח את שפיר בשל דיווחים כוזבים. שפיר טען, שהסיבה האמיתית לפיטורין היתה נחישותו לחקור את "תיק אפרסק", שעסק בשחיתות של גורמים במפד"ל, המפלגה שבורג עמד בראשה (בורג עצמו לא היה חשוד). אני האמנתי לשפיר.

יהי זכרו ברוך!

* לא רלוונטי – אהוד בן עזר נוזף בי על כך שהעזתי לכתוב על הסכמי אברהם בלי להזכיר שנתניהו הוביל להסכמים. כזכור, כתבתי מאמרים רבים בעד ההסכמים וציינתי לשבח את נתניהו שהוביל לחתימה עליהם (לצד ביקורת על כך שניתלה בהם כדי לתרץ את הרגליים הקרות שקיבל כשנמנע מהחלת הריבונות על בקעת הירדן). יתר על כן, לא אחת הצגתי את הסכמי אברהם כהתגלמות ד"ר נתניהו, להבדיל מאויבו הגדול מיסטר ביבי.

אבל כאשר איני כותב על הסכמי אברהם בעבר, אלא קורא להמשיך לחתור לשלום ברוח הסכמי אברהם בעתיד, אין שום צורך ענייני שאזכיר את נתניהו. זה פשוט לא רלוונטי לרשומה. בדיוק כפי שכאשר כתבתי בהקשר של פסגת בנט א-סיסי על השלום עם מצרים, לא ראיתי צורך להטריח את הקורא בתזכורת שבגין חתם על ההסכם. אבל כדי לרצות את אהוד ואובססיבים נוספים, הנה – על החשבון:

ביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביבי.

* ביד הלשון: אִסְרוּ חג – היום שאחרי החג, בשלוש הרגלים (סוכות, פסח ושבועות) נקרא אִסְרוּ חג. המקור לצירוף המילים הוא פסוק בתהילים קי"ח: "אֵל יְהוָה וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ." חז"ל דרשו את הפסוק: "כל העושה איסור לחג – אגודה לחג ביום שלמחרתו – באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן, שנאמר: אסרו חג בעבותים – בהמות עבות ושמנות – עד קרנות המזבח." ומכאן נהוג להוסיף עוד מעט שמחה לחג, וביום שאחריו להרבות באכילה ובשתייה. אין איסור מלאכה באסרו חג. ביטויו העיקרי בימינו, היא יום חופשה נוסף במערכת החינוך. היום שאנו מציינים כאסרו חג, בגולה הוא יום חג – יום טוב שני של גלויות.

אורי הייטנר

* * *

רוֹן גֵּרָא

יְשִׁישָׁה בְּמִרְפְּאַת הָעֵינַיִם

מִינְיָאטוּרִית

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ

עֲכוּרוֹת.

פִּיהָ פָּעוּר

הַמַּסֵּכָה שְׁמוּטָה

תַּחַת סַנְטֵרָהּ.

מַקֵּל נוֹשָׁן

תָּלוּי בְּיָדָהּ

מִתְנַדְנֵד בַּאֲוִיר

מְבַקֵּשׁ אֶת אֲחִיזָתוֹ.

מְהַלֶּכֶת כְּצִפּוֹר

חַסְרַת נוֹצוֹת

בַּמִּסְדְּרוֹן הַפֶלורוצנטי

הָאָרֹךְ

בְּמִרְפְּאַת הָעֵינַיִם,

תָּרָה אַחַר

הַמַּעֲלִית.

גֶּבֶר חֲמוּדוֹת

קָרַב אֵלֶיהָ

וְהוֹבִילָהּ אֶל

הַמַּעֲלִית הַגּוֹאֶלֶת.

בַּחֲלוֹף הַשָּׁעוֹת

בְּעָמְדִי לְהִשְׁתַּחְרֵר,

יָשְׁבָה בְּפִנָּה,

פִּיהָ פָּעוּר

הַמַּסֵּכָה הַלְּבָנָה

שְׁמוּטָה

לְסַנְטֵרָהּ,

מַבָּטָהּ הָרֵיק לְשׁוּם

מָקוֹם

אֶל הָאַיִן.

בִּדְאָגָה.

בְּקִרְבַת נְשָׁמָה

לִנְשָׁמָה

אֱלֹהִים

נִמְצָא.

רון גרא

* * *

ארנה גולן

בין כמיהה לשבילי שמיים לתהום הקיום והשירה

רק משורר של כאב ויופי יוכל לתלות שבילי שמיים מעל לתהום

על ספר שיריו החדש של רון גרא, "לתלות שבילי שמיים", הביאה לדפוס: ד"ר לאה צבעוני, ציור העטיפה: ד"ר נורית צדרבוים, עיצוב העטיפה: נטלי חן, הוצאת צבעונים, תשפ"א, 86 עמודים.

 אין ספק, הספר הזה הוא אמנות שירית, הישג שנולד מן הכאב, המשך לשלושה עשר ספרי השירה שקדמו לו. דומה גם, כי אין מועד הולם לקרוא בו ולכתוב עליו מימים אלה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שהם ימים של חשבון נפש אישי נוקב, שזה ממש נושאם המרכזי של השירים שלפנינו.

גם דומה, כי שיר שפירסם רון גרא זה עתה ב"חדשות בן עזר" לקראת יום הכיפורים (גיליון 1680) מחזק ראייה זו. שכך נאמר בשיר החדש: "במלבוש שבת / עם המייה ניגונית / מחרישה / ענוגה ותמה./ בשעה הקדושה / נכנס./ זולגים חיי /לנגד עיניי / חטאיי עולים בסולם / השעונים מאיצים / בזמן./ מצוותיי / אף הן מתכנסות / רחוצות" – ואז הוא מייחל:  לו יכול היה לפרוס את חטאיו לפרוסות דקות ולעכלם אחד אחד, וכפואנטה – גם את מצוותיו.

ואמנם, לאן הוא נכנס? – "לשעה קדושה" של חשבון נפש. והרי לנו כאן לא מעט ממאפייני שירתו האמיצה  של רון גרא. יש בספרים מעין הד של קינה, של תהייה על מהלך החיים ומצבו האישי והפיסי בהווה במבט רווי כאב על עצמו, עולמו, העולם שסביבו והקיום האנושי בכלל.

בדרך כלל, התהייה או המבט אינם נעשים במונחים של חטא ועונש, וזה מעניין, כי הם מתקיימים במבט של צער וכאב, של התמודדות נפשית עזה וכאובה עם מהלך חייו ועם מצבו בהווה, עיתים  במפורש  לעומת העבר, שגיאותיו או פגיעות שנפגע.

ההתמודדות הזו היא מהותו של הקובץ. היא מוליכה בין "התהום" של חייו, שהופכת ל"תהום" של שירה, בשל עצם הירידה אל הכאב ובשל הכמיהה הבלתי אפשרית להביא את הכאב לביטוי שלם – לבין המבט הכמה "לתלות שבילי שמים" של תקווה ואמונה ויופי, כשמו של קובץ השירים, שם זה נטול משיר שנעיין בו בהמשך והוא  מוליד תובנות אמיצות ורבות עמקות על גופו הדווי, על מאור עיניו המתכהה, תודה לרופאת העיניים המצילה, חייו  המרוקנים, וגם על ניצוצות של אור, תקווה, אנושיות ואהבה המבזיקים בתוכם.

והחשוב מכול, שכל אלה מובעים באמנות ייחודית של לשון שירה, שכן  המבט רווי הצער מוליד מיטאפוריקה עזה ומרוכזת אך קריאה להפליא. השירים קצרים ברובם, הטורים בני מילים ספורות, עיתים שתיים או שלוש בלבד, אך בקיצורם זה נוצר עלם שלם ומרגש והם הולמים בך בעוז.

יש חשיבות גם לכך שהפעם נכנסו גם "השמיים", ואפילו  במשמעות של אמונה דתית, של בקשת חסד מ"אדון כל העולמות" בנוסח יום הכיפורים. ומעניין, כי בה בעת גם של תקווה ושל חסד  אנושי. 

גם  הלשון המיטאפורית, שהיא פשוטה למראית עין, קיבלה עוד מימדי יופי ומשמעות.  גם השילוב המקורי של מילים וחלקי פסוקים וביטויים מן התנ"ך, שהשפעתו מתעצמת כאן, כפי שגרא עצמו מתאר באחד משיריו, את עוצמת מפגשו החוזר  עם המקרא, גם העמקה זו תורמת לרב רבדיות של הדברים.

כי מה זה "לתלות שבילי שמיים"? מי יתלה? ואילו שבילים? ואיך אפשר לתלות אותם? מהי משמעות המיטאפורה הזאת? לשם כך נקרא את השיר שממנו ניטלה, והוא השיר החותם את הספר ובסיסו ממש ביום כיפורים שהתרגש עלינו זה עתה וכותרתו היא: "עשה עימנו חסד".

להשלמת הדברים נבחין כי על עטיפת הספר, בחלקה הפנימי המקופל, מובא שיר יפה וכאוב, הוא השיר השלישי בקובץ, והוא המתאר את המהלך הנפשי לקראת כתיבת השירה, שהרי היא השואפת לתלות שבילי שמיים, אך מחייבת ירידה אל התהום.

ואם כך, נביא כאן בשלמותם את שני השירים ותחילה את זה החותם את הספר ומקנה לו את שמו, כותרתו אפילו מתאימה ממש  לימים אלה: "עשה עימנו חסד." היא נטולה, כמובן, מתפילת "אבינו מלכנו", אותה שרים ומתפללים כל עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים,  כולל שני הימים הללו, ובהם גם בתפילת שחרית וגם במנחה (כמנהג האשכנזים). אף חובר לו לחן שכולנו שרים: "אבינו מלכנו, אבינו מלכנו / אבינו מלכנו, חננו ועננו / כי אין בנו מעשים. / עשה עימנו צדקה וחסד / עשה עימנו צדקה וחסד / והושיענו."

וכך נשמע שירו של גרא, שהשמיט את המילה "צדקה":

"אביב בפתח / ימים חמים / אפשר לתלות / שבילי שמיים / להלך בקסם / על רקיע מאופק. / עוד מעט יירד גשם. / בחישוב נועז / תיראה קשת. // אדון כל העולמות / אין בנו מתום / רק תהום./ אנא, עשה עימנו / חסד."

ניכר, המשורר ביקש לנתק את השיר מצמידותו ליום כיפורים, שכן בו אביב אינו בפתח, ובאים דווקא ימים קרים. הוא רצה להחיל את תפילתו על העונות כולן, על חיי האנוש, הנעים בין הכמיהה לתלות "שבילי שמיים" של תכלת ואור ויהיו בהם חיים ואמונה ויופי ולא תהום שבו שרוי הדובר, ואף כי הרקיע מאופק או דווקא משום כך. שהרי גשם עתיד לרדת כי החורף כבר בסיומו, וייתכן שאף קשת הגאולה תיראה לנו. זהו שירו של אדם המצוי בתהום, אך האמונה עולה ומפעמת בו עם בוא האביב וההתחדשות. וגם אם אין לאמונה זו לבוש דתי כהלכתו, יש בה הכרה בכוח עליון ובקשת חמלתו וחסדו. ניכרת כאן כמובן בקיאותו של רון גרא בטקסטים המסורתיים שנרמזה בספריו הקודמים.

ומהו התהום? בשיר שעל העטיפה הפנימית: "הולך אל השירה", יתברר  כי זה התהליך היצירתי של השירה המבקשת להגיע אל תהום הנפש הדואבת.

וכך נפתח השיר: "חמוץ בגדים / יורד אל השירה בתהום / עצמי / ואין תחתית. // מילים תוהות נופלות / חלל בין אצבעות / ויצר הכתיבה / רע. אולי יילך להר עיבל לשרוף את קיללתן."

וכי למה? כי הכתיבה כה קשה עד שהעיקר נותר כבוש "בתהום הפנימית" – "ולא פוקע עם המילה." "חמוץ בגדים" הוא כבר מגיע אל כתיבת השירה, חמוץ בגדים כמו בדברי ישעיהו הנביא, בגדים מאדימים מדם (פרק ס"ג א'), אז מה הפלא שאצבעותיו נופלות חלל ואת יצר הכתיבה הרע אולי רק הר עיבל, הר הקללה, יוכל להסירו ממנו כקללה.

 כלול בקובץ  גם שיר הקרוי בלשון התנ"ך, "תהום אל תהום קורא" (עמ' 28), ובו כמו גם בשירים נוספים, הרי זו "תהום רבה אחת / של חיים", והכוונה כמובן לחייו הנעים, על פי תיאוריו,  באפיקים הזורמים בכוכים חשוכים. אז מה הפלא, שמתהום הנפש עולה כמיהה לתלות שבילי שמיים של חסד ורחמים וקשת של סליחה. כי "פעם הייתי ציפור דואה," הוא אומר בשיר אחר (עמ' 8), "ידעתי לעוף מעל תהומות," אבל היום הכול אפל, אפילו האילנות החשיכו והמעיינות יבשו והוא נע במסלולים רדומים, וכאשר הוא חורז חרוזים לזו שהוא קשוב לקולה במסלולים הללו (מי היא?} הם יוצאים "מפותלים".

אי לכך הוא חש ב"אזלת לשון" (עמ' 39), כי כאשר הוא פונה לתנ"ך ולפירושיו, לשונם מקעקעת את לשונו הענייה לעומתם, ואז הוא חש בעלבונה ובעליבותה. ורק כאשר פג טעם קדושת לשון התנ"ך הוא שב "לגמגם" בלשונו. ואנחנו נעיר, כי שירתו בהחלט התעשרה מכוח המפגש הזה.

ומעניין. אף  כי מרכז שירתו הוא בעולמו האישי הרי לעיתים, כמו בשעת מגיפת הקורונה, עולה לפתע צד אחר באישיותו השירית,  ועולמו של הזולת ממקד את מבטו ומבעו. כך, למשל, בשיר "ענווה" (עמ' 48). ראשיתו בשעה שהדובר "מעדר" במחשבותיו ו"פוסע בדד בעורקי הליל" – אז גם דומה לו שיש דווקא סדר ויופי במעשי בראשית והוא נאלם דום מול צל הנצח. אלא שלפתע הוא קולט כי "איבה בין אדם לאדם. / תופי קללה רועמים./  פלוגות סער בורקות / צינה ורומח. / מגיפה גורפת בזרועותיה / מולקת אנשים לרוב."

לא נותר אלא לחתור אל מעמקי המעמקים עד שיפרוץ אור, אבל רק הענווה, הוא מגיע להכרה במיעוט כוחנו ביקום, רק הכרה זו  תגאל מעלבונן את שאלותינו על "הרוחות הקרות".

ובשיר אחר, "המוות בוכה" (עמ' 35), הפחד מבקש מפלט, הוא כבר אינו טורח "לחזר אחר המופלא והנשגב" וחדל מאמונה.  אבל כשרעבונם של צעירים וקשישים  לחיים וכשמלווים ידידים אל "פיות האדמה" עולה כעין תפילה: "אבא, / קבור את סגור ימינו / ואת המוות הבוכה כברד / על ראשינו."

אכן, שירים מעין אלה נדירים למדי בין שירי החשיפה האישית האמיצה שגם הלשון הפיגורטיבית או הרומזנית אין בה כדי למונעה. וכך נחשפים, כאמור, לא רק בדידות וכאב פיסי, מחלות , תהליך של אובדן ראייה והודייה יפהפייה לרופאה המטפלת, אלא לעתים בתמציתו סיפור שלם של אהבה או של משפחה והורות, ולרוב בכישלונם הכואב.

ולכן מעניינת פרשת אהבה שהוא בה דווקא הצד הדוחה  ועיקרה נרמז בשיר "לחלוחית עיניה" (עמ' 59): "קובלת / שהיפלתיה ברישתי / דבקה בכנף מעילי. / ניתזו אליי ברקים / מעיניה. / האמנתי. / אש חמדה יקדה בהן. // לחלוחית עיניה רמייה / ירושת אבות./ אלי דרור / דהרתי."

שירים אחדים מוקדשים לילדות מלאת החוויות לטוב ולקושי ואשר עולמה כה שונה מן ההווה. אלה חיים במושבה חקלאית עם רמזים לאח החולה והמנגן. אך כיוון ששירתו של גרא אינה שיפוטית במהותה, המשמעות היא העיקר ולא הטוב או הרע. אבל בהווה כן  שליט "הסתר הפנים" (עמ' 25) ועולה התהייה, הכיצד זה קרה שהתרוקן העולם, ועד כדי כך שבתוך צעקת העורב וקרקור הצפרדעים, לרגע "נשמטת הנשמה, אובדת בחלל עולם"?

וכשהוא "קם אל עצמו / מתבונן בתהום / האין. / אוחז בנשמה שלא / תברח. / בורח העירה אל / הסאון וההמון"  אך אין מיפלט והוא מוסיף לחיות "בהסתר פנים מן הנצח." הבדידות ניכרת אפילו בשיר המוקדש להתרחקותו מחבורות סופרים ומסירובו להיות משורר חצר ועל כן גם מפרסים.

 אך חמורה מכך הבדידות בשל הריחוק מהתא המשפחתי ובמיוחד במבע  הכאב על ריחוקו מבנו, כפי שמובע בשירו "קרובים לא היינו" (עמ' 70).

וכך נאמר בבית הראשון מתוך שניים: "קרובים לא היינו / הייתי בשבילו / אפל ונעלם. / לא ידע אותי / מכבר. עיתים שמרנו / על הזמן. / גם  כשפלגי ייאוש / חרטו בעצמותיי./ חרד בשבילו. עוד פלח אחד / ועוד גדול כפיים. נותרתי עם שירי / כרסן."

ולכן "בלילות אין שנת" (עמ' 50-51) עולה סיכום חייו ב"כפות ידיי": בית ילדותו, בית נישואיו, בית גירושיו, בית מחלותיו, ואפילו ימים מתוקים שכמו כלולים גם הם בארכיון פנימי "מקופל, מוקפד." שיר מרגש, שבית נישואיו מוצג בו כטומן עוף טורף בכפות ידיו שעה שתרועת אכזבות באוזניו.

 עם זאת, ואולי דווקא משום כך, בה בעת הוא רגיש גם לבדידותם הנואשת של אחרים (עמ' 80): "זו פונה ברוסית אל שכנתה / הדוברת ערבית. / זו מהלכת כתרנגולת מובסת / לפני שחיטה. / זו נפטר בעלה / לא מכבר./ יושבת כגזע עץ / אפל. // זו ברוסית אבודה / מתוודה. / זו זרועותיה הצריחו / ככנפי ציפור / שחוטה." ואם כך, גם הן זקוקות כשאר האבודים  וכמוהו "לתלות שבילי שמיים."

ספר חזק במבעו, במסריו ובכוחו הלשוני והאמנותי.

ארנה גולן

* * *

יוסף אורן

בספרו החדש משוחח חיים באר

עם הנשמה הערטילאית של אביו

חיים באר ביצע מעשה אמיץ בספרו החדש "צל ידו"* כאשר התוודה בו, שבספרו האוטוביוגרפי הקודם, "חבלים" משנת 1998, לא הציג באופן מהימן את דמותו של אביו, אברהם רכלבסקי. בעקבות וידוי זה הגדיר לעצמו את המטרה לספר שיכתוב על חיי אביו: "אני חייב להעריך מחדש את דיוקנו כאמיגרנט חסר כל מעמד חברתי, אדם תלוש, דובר עברית דלה ומשובשת, דיוקן שעיצבתי לעצמי כל השנים." (עמ' 204).

כלומר: כאשר ניגש לכתוב את הספר "צל ידו", היה ברור לגמרי לחיים באר ההבדל בין שני הספרים: "'חבלים' נכתב מנקודת ראותה של אימא, ואילו הטקסט הבא, לכשייכתב, יהיה מנקודת ראותו של אבא," כך "שבבוא היום, כשצמד הספרים יעמוד על המדף זה לצד זה, יהיו השניים כמין בגד דו-צדדי, שפעמים לובשים אותו על צידו האחד ופעמים על צידו האחר." (עמ' 165).

חיים באר אפילו נתן את דעתו על התמיהה שתתעורר על ספרו החדש כאשר יתברר לקוראיו שאביו מוצג בו באופן מנוגד לאופן שכבר הונצח בספר "חבלים", ועל כן הכין תשובה גם לכך: "בדבר זה בלבד מוֹתר הסופר על מי שאינו סופר – היכולת לתקן בספר את מה שהוחמץ בחיים, ולשוב ולחיות כביכול את המציאות פעם נוספת, והפעם כשהיא מתוקנת וחפה מכל עוולה ומשגה." (עמ' 134).

באופן זה קבע חיים באר בעצמו את המטרה האצילית שהועיד לספרו זה : לספר את סיפור חייו של אביו, אברהם רכלבסקי, חמישים ושבע שנים אחרי שהלך לעולמו בגיל שבעים ושלוש, ללא העלבונות והכעסים שצבר כלפיו בימי ילדותו ובימי נעוריו, וללא ביקורתה הקשה של אימו על אביו: "שלמרות כל ניסיונותיו להעמיד פני אלטרוּאיסט, אדם שטובת הכלל וטובת הזולת עומדות תמיד לנגד עיניו, למעשה הוא אֶגואיסט ואֶגוצנטרי, אחד שדואג רק לצרכיו." (עמ' 243) – אלא רק על-פי הרקע התקופתי שקרא בספרי ההיסטוריונים על המאורעות ברוסיה במחצית הראשונה של המאה העשרים ועל-פי המידע שאסף על אביו בעשרים השנים שחלפו מאז פירסם את "חבלים".

תוכנית הכתיבה הזו שהועיד באר לספר על חיי אביו היתה ברורה וגם ניתנת למימוש בדרך פשוטה, שגם אותה הגדיר באר לעצמו באחד מפרקי הספר החדש: "מי שהצטייר בעיניי לאורך כל השנים כאמיגרנט מחוק וכנוע שהחיים מחצו אותו משום שלא ידע לעמוד על שלו, התייצב לפני עתה - - - כאיש העולם הגדול שההיסטוריה בחמת זעפה ביקשה פעם אחר פעם לשלול ממנו את חייו, או לכל הפחות למחוץ אותו ולהתאימו לצרכיה. פעם ראשונה עשתה זאת האנטישמיות האוקראינית, בפעם השנייה הקומוניזם הסובייטי, ובפעם השלישית והמכאיבה ביותר עשתה זאת העבריוּת הישראלית הבזה ליהודים הגלותיים ילידי השטעטל החיים ונושמים יידיש ופסוקים קדושים." (עמ' 160).

שלוש התקופות הללו בחיי אביו של באר יכלו לפרנס טרילוגיה – ולוא נכתבה, היתה משלימה מחסור גדול בסיפורת הישראלית לעלילות בעלות זיקה עמוקה להיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה – ועל כן תמוה בעיני, איך יכול היה חיים באר לסטות בספר הזה במידה כה קיצונית הן מתוכנית הכתיבה ההגיונית שהגדיר לסֵפר על חיי אביו והן מהמטרה האצילית שהועיד לתוכנו.

טירת הרפאים של ד"ר ליוורנו באוסטריה

כלומר: במקום לפתוח את הספר "צל ידו", שנועד להיות הספר על חיי אביו במקביל ל"חבלים" שהיה הספר על חיי אימו, בתיאור ריאליסטי ועובדתי של החיים בעיירה אוֹבְרוּץ' במחוז ז'יטומיר באוקראינה הרוסית, שבה נולד אביו בשלהי המאה התשע-עשרה, ולהתקדם משם באופן עקבי וכרונולוגי אל האירועים בתחנות חייו הבאות, ובמיוחד באלה שהתרחשו לו מאז שעלה לארץ ב-1936 ועד שנפטר משבץ-לב במהלך ביקור אצל אחיו בנהלל (עמ' 79), החליט חיים באר משום-מה להתחיל את הספר משיחת הטלפון שקיבל במרץ 2019 מהרל"שית של ד"ר רָפָאֵל ליווֹרנו, מייסד הקונצרן "הרפּוּן", שעשה את הונו מסחר חובק-עולם בדגים.

רל"שית זו, ד"ר הילה אֶנגֶל, הציגה לחיים באר את הצעת ד"ר ליוורנו, שהחליט להנציח במפעל פילנתרופי את זכר אימו שנולדה באותה עיירה: להתארח במשך חודשיים בטירה שרכש באוסטריה כדי לפגוש באחת מחמש קומותיה, בקומה "שער השמיים" (עמ' 52), קבוצה של קשישים מן העיירה אוֹבְרוּץ' כדי שיספרו בהנחייתו זיכרונות שנשתמרו אצלם ממנה, כדי שאלה יצורפו לספר העתיד להיכתב על תולדות אוברוץ' ועל הקהילה היהודית שהיתה בה, עד שרוב בניה נרצחו במלחמת העולם השנייה.

את תוצאותיה של שיחה זו סיפר חיים באר במאה ועשרים העמודים הראשונים של הספר  "צל בידו", שהם כשליש מהיקפו, שבהם הסביר את לבטיו ואת נימוקיו להיענות להצעה שתאמה את רצונו לכתוב ספר על אביו וגם קסמה לו בתשלום הנכבד שהובטח לו. כמו-כן האריך בתיאור פגישת ההיכרות שלו עם ד"ר רפאל ליוורנו (עמ' 39-29), ששטח בפניו את היקף מפעלו הפילנתרופי ואת חזונו, שאולי בעתיד יימצא "מי שיבקש ביום מן הימים להקים לתחייה את העיירה היהודית המזרח-אירופית" –  אג'נדה ש"נדחקה הצידה בעולם התרבות הישראלי." (עמ' 40).

באותם מאה ועשרים העמודים כלל באר גם את שתי נסיעותיו מוינה אל הטירה בקוֹבֶּרְסְדוֹרְף: הראשונה עם הרצל שיקגו, נהג מונית ש"ירד" מישראל והתמחה באוסטריה בהסעת "דוֹסים" מהמולדת אל אתרי-הקבורה של צדיקים ורבנים (עמ' 28-17), והנסיעה השנייה בחברת הרל"שית של ד"ר ליוורנו (בעמ' 52-40), שבדרכם אל הטירה סחטה ממנו את ההודאה המטְרימה הבאה, שחשיבותה תתברר לקורא בהמשך העלילה: "אני חייבת לברר איתך אם אתה מאמין באמת שתפגוש ביום מן הימים את אבא שלך ותשוחח איתו כמו שאנחנו משוחחים עכשיו," והוא השיב לה: "אני, בין שארצה ובין שלא, מאמין בעל כורחי בהישארות הנפש ובעולם הבא." (עמ' 43). 

ואחרי העמודים שהקדיש לשתי הנסיעות הללו, הוסיף חיים באר כחמישים עמודים נוספים לסיור מודרך בשתיים מהקומות של הטירה המסתורית והמוגנת היטב (עמ' 102). תחילה בקומה השלישית שבה שוכן הארכיון "אוֹברוּצ'ר נוישטאט" בניהולה של ההיסטוריונית ד"ר וֶרה שָׂרָף, ואחר-כך בקומה החמישית, קומה שניתן לה השם "הווילון", שבה היתה הסוויטה שנועדה לשהותו בטירה. עד מהרה יבין חיים באר את ההשפעה הגדולה שהשפיעו עליו ביקוריו בשתי הקומות הללו של הטירה, אשר העמידו במבחן את אמונתו "בהישארות הנפש ובעולם הבא." כבר בקומת הארכיון החל לטפח בחובו את התקווה המיסטית הבאה: "אולי אף אצליח לעשות את הבלתי ניתן ולהקים אותו [את אביו] לתחייה," ואחרי שראה את דירת האירוח, "המדיפה כולה צינה וניכור," שהועידו לו בקומת "הווילון", נבטה בו גם התקווה הבאה: אולי "בדירה שחיים אמיתיים לא רחשו בין כתליה אוכל באמת להגיע אל אותה בלתי אמצעִיוּת שתוליד את הפיוס המיוחל [עם אביו]." (עמ' 80).

רמזים מיסטיים אלה אינם אמורים להפתיע את הקוראים שהכירו את ספריו הבֶּלָטְריסטיים הקודמים של חיים באר, שבהם ביטא את הימשכותו העקבית להציץ, בעזרת גיבוריהם, "אל מעבר לפרגוד," שהיא "התאווה האנושית להשביע סקרנות אסורה, ולספק כמיהה אפלה" (עמ' 131) על-ידי הצצה אל העולמות המסתוריים והנעלמים מעיני בשר-ודם, אך קיימים בדמיונם של מיסטיקנים ובספריהם של לא-מעט סופרים (ראה סקירה של ספרים אלה במדפו של חיים באר במאמרי על ספרו הקודם, "בחזרה מעמק רפאים" שהופיע ב-2018 – מאמר שכינסתי בספרי "מן המסד ועד הטפחות", שהועלה השנה באתר "פרויקט בן-יהודה" והינו זמין שם לקורא בחינם ובכל עת).

החוקים המשונים של הטירה

הסטייה שביצע חיים באר כבר בתחילת ספרו זה, הרחיקה אותו אחר-כך מן האפשרות לספר באופן ריאליסטי את סיפור חייו של אביו, וכפתה עליו לתאר בהמשך, כיצד הגשים את הפיוס עם אביו, אברהם רכלבסקי, באופן סוריאליסטי-מיסטי, כמיפגש פנים-אל-פנים עם אביו, כשישים שנה אחרי פטירתו, בטירת הרפאים של ד"ר רפאל ליוורונו.

לביסוס טענתי במסה זו, שהסטייה הזו מן האפשרות הריאליסטית אל האפשרות המיסטית היתה בעוכריו של הספר הזה, אפרט להלן את החוקים התמוהים שנכפו על באר במפגשיו עם הקשישים במסגרת "פרויקט עדוּת" על השטעטל שלהם.

הבולט מבין החוקים הללו היה האיסור שהוטל על קשישי העיירה להזדהות בשם המשפחה (עמ' 86), שכפה עליהם להציג את עצמם במפגשים עם באר רק בעזרת שם הסבתא בתוספת נון סופית, שהיא תוספת חיבה נפוצה לנשים בפי דוברי יידיש. חוק זה הוחל גם על חיים באר שהוצג לקבוצה בשם מינדֶלין, שמה של הסבתא שלו מצד אביו, מינדֶל, אשר נודעה באוברוץ' כאישה אמיצה ונועזת, שעל אף הקור העז והסכנה עמדה במשך שעות ליד שבעת הרוגי הפרעות בטבת תרע"ט (1919) "וגירשה את הכלבים ואת החזירים שהתחילו להיטפל לגופות, עד שנלקחו החללים, בהיתר השלטון האוקראיני, לבית העלמין." (עמ' 176).

אך מוזרים לא פחות היו גם החוק שבמהלך המפגש לא יוגש כיבוד כלשהו למשתתפים בה, וגם החוק שהגביל את משך הפגישה לשעה וחצי שנמדדה באמצעות שעון-חול גדול. על שני החוקים הללו השגיח הג'ינג'י "מלאָכי", שנהג להקים את הקשישים ולהוליכם אל מגוריהם בנפול גרגר החול האחרון מחלקו העליון של השעון הזה אל חלקו התחתון.

כבילת העלילה להנחה סוריאליסטית

עמודי המבוא הרבים האלה על הטירה, על אנשי הסֶגל שמפעילים אותה ועל החוקים המוזרים שהם השגיחו על קיומם, נועדו להכשיר את הקרקע לתנאי המכביד ביותר שציפה לקורא בעלילתו: לאמץ את ההנחה הבלתי-מתקבלת על הדעת, שכל הנפגשים עם באר במסגרת "פרויקט עדות" ב"שער השמיים" היו "נשמות ערטילאיות".

אמנם, תחילה הניח באר שכל המשתתפים ב"פרויקט העדות" יהיו קשישים מופלגים ששרדו מן העיירה שנכחדה בשואה, אבל כבר אחרי המפגש הראשון הבין "שאל השולחן המְשׁוּשֶׁה לא הסבו אנשים ונשים בשר-ודם - - - כי אם נשמות ערטילאיות מבניה ומבנותיה של אוֹברוּץ', שאמנם יש להן דמות-הגוף אבל אין להן גוף. נשמות תועות שנאספו מעולם התוהו, ששם ביקשו תיקון לנפשן, והובאו על-ידי שליחיו של ליוורנו אל הטירה שבשולי קוֹבֶּרְסְדוֹרְף כדי להחיות כביכול את עיר הולדתן ולספר את סיפורה הנכחד." (עמ' 101).

צמד המילים "נשמות ערטילאיות", מצוי בספרי הסוד והקבלה המוקדמים והפך גם למליצה שכיחה בכתבי סופרים מדור התחייה ואילך, אך השימוש בו ברומאן הזה נעשה על-ידי חיים באר כדי לבדות בעזרתו, בעשור השני של המאה העשרים ואחת, את קיום הפגישות פנים-אל-פנים שלו עם אביו כ"נשמה ערטילאית" בקומתה הרביעית של טירה אוסטרית ממשית, המרושתת בכל אמצעי הטכנולוגיה המתקדמים ביותר להגנת המקום ולתיעוד המתרחש בו.

שיחות הבן עם הנשמה הערטילאית "חווקין"

שוב ושוב חזר באר בהמשך על עובדה זו ביחס לעדים: "בליבי כבר לא היה צל של ספק שדיירי 'שער השמיים' הם נשמות ערטילאיות, או אם לנקוט לשון ישירה, שהם לאמיתו של דבר מֵתים המולבשים בגופים חיים" (עמ' 130), ואף על-פי-כן סתר את עצמו ביחס לקביעה זו בהערה הבאה: "אילו הוסרה המסכה הנסוכה על 'שער השמיים' [קומת הפעילות שבה התקיימו מפגשיו עם העדים] ונחשף לפניי כי דיירי המקום אינם בני-אדם כי אם נשמות ערטילאיות אשר הועלו מן השאול והושבו על-ידי עדת מלאכיו עושי דברו [של "המַניפוּלָטוֹר" ד"ר רפאל ליוורנו] בטירת הרפאים שבירכתי בורגנלאנד, ודאי הייתי מתמלא בְּעָתָה ונָס משם כל עוד נפשי בי." (עמ' 136).

אחרי שתי פגישות מאכזבות עם כל החבורה של "הנשמות הערטילאיות" (עמ' 111-90), הכניס באר שינוי קיצוני גם בעלילה הסוריאליסטית, כאשר פתח בעמ' 110 בפני "הנשמות הערטילאיות" אפשרות לפגוש אותו לשיחה פרטית בחדר נפרד, כשעה לפני התחלת המפגש של הקבוצה. לתפנית הזו בעלילה הקדיש 140 עמ' רצופים (עמ' 264-120), שבהם סיפר על פגישותיו הנפרדות עם "חווקין" (השם שגזר משמה של סבתו, חווה), שהינו למעשה "נשמה ערטילאית" של אביו, אברהם רכלבסקי, שנפטר לפני כשישים שנה. לכן, אין לתמוה שהנחה סוריאליסטית ומיסטית כזו, שהניח באר בבסיס עלילת הספר (מעמ' 120 ועד עמ' 306), איננה יכולה להתקבל כסבירה על דעתו של קורא, גם לא של קורא המתמכר דרך קבע לקריאה של עלילות מהסוּגוֹת השונות של הסיפורת הפנטסטית.

הצעה חליפית לעלילת הספר

  במקום הפתרון הסוריאליסטי-מיסטי הזה, יכול היה חיים באר לספר את המידע ששמע מפי אביו בדמות "נשמה ערטילאית", באמצעות התחבולה הישנה שגם יוסף-חיים ברנר השתמש בה באחדים מסיפוריו כדי לתת אמינות ריאליסטית לעלילותיהם. דוגמא ידועה לשימוש שעשה ברנר בתחבולה הזו היא ה"התנצלות מאת המלביה"ד [המביא לבית הדפוס]" בפתח הסיפור "מכאן ומכאן" משנת תרע"א (1911): "מוציא לאור אחד ממכריי פיתני – וָאֶפַּת – להביא בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את הכתבים כדלקמן ["רשימות קטועות ובלתי-מסודרות"], שהוצאתי מתרמילו של אחד הנודדים והכואבים בתפוצות-הגולה."

אך מפורסמת ממנה היא הפתיחה שהציב בפתח הרומאן "שכול וכישלון" משנת תר"ף (1920): "לפני כמה שנים, בספינה ההולכת מנמל-סעיד לאלכסנדריה של מצרים, חלה במחלת-רוח אדם עלוב ומכוער אחד - - - האיש היה כבן שלושים ושלוש בחלותו - - - ויהי כאשר הורד [מן הספינה], נשאר אחריו בספינה יתום פעוט – צקלון קטן, וממנו נתגלגלו ובאו לידיי קוֹנטרוּסי-רשימות אחדים, שמתוכם נודע לי, כי האיש חלה את חוליו זה לא בפעם הראשונה. - - - וביום הזה, שלמרות כל הפקפוקים בנוגע לצורה, שלא פסקו ולא יפסקו, כמובן, הריני מחליט, סוף-סוף, להטילו לבין הקוראים – את ה'סיפור' הזה! וכמו שהוא אתי בכתובים מאז: בלי תיקונים!"

כלומר: חיים באר יכול היה להימנע מביסוס ספרו החדש על מפגשים סוריאליסטיים עם אביו כ"נשמה ערטילאית", אילו השתמש בתחבולתה שהכיר אותה בוודאות מספריו של ברנר ואילו הקדים את הפתיחה הריאליסטית הבאה (או דומות לה) לספרו זה: "יום אחד הפתיע אותי בכור נכדיו של דודי מנהלל, כאשר בישר לי בטלפון, שבמהלך ניקוי המחסן הישן של המשפחה לפני שיפוצו, מצא מזוודה ישנה ובה גילה, בנוסף לספרי קודש אחדים, גם שש מחברות בלויות ומקומטות הכתובות ביידיש. מאחר שסבו, יעקב, הקפיד לכתוב רק בעברית מאז עלה לארץ והתיישב בנהלל, הוא משער שהמחברות נכתבו על-ידי אברהם רכלבסקי, האח של סבו. ולכן הוא שומר את המחברות ברשותו עד שאזדמן לנהלל, בדרכי אל אחת מהרצאותיי באזור, ואאסוף אותן ממנו."

אין ספק שבאר היה אפילו מחזק את אמינותה הריאליסטית של פתיחה זו, אילו הוסיף עליה את העובדה שהזכיר בעלילת "צל ידו", הגדושה במשפטיו של חווקין בשפת יידיש, שהיידיש בפיו "היא יידיש של בית ושל שוק, ולא יידיש של מלומדים וסופרים" (עמ' 70), ואף-על-פי-כן הספיקה לו השליטה שרכש בשפת זו בנעוריו מהוריו ב"בית קוֹמיל" ומסבתו בבתי אונגרין כדי לקרוא את המחברות שבהן סיפר אביו, אברהם רכלבסקי, את סיפור חייו, וגם להחליט לפרסם אותן כלשונן בתרגום לעברית העכשווית.

יתר על כן: מאחר שהשיחות "טֵט-אָ-טֵט" שקיים חיים באר עם "הנשמה הערטילאית" חווקין כבר נוסחו בגוף ראשון, יכול היה להמיר ללא קושי את הפרקים הסוריאליסטיים שכתב עליהן בספר "צל ידו", בפרקי עדות ריאליסטיים ו"אותנטיים" שכתב אביו ביידיש על חייו במחברות שהפקיד בידי אחיו מנהלל, כדי שתוכנן לא ייחשף לזוגתו מנישואיו השניים, אימו של חיים באר. ומי היה מונע ממנו לכלול בגירסה הריאליסטית הזו גם את ההערות שלו על האירועים שהזכיר "חווקין" (הנשמה הערטילאית של אביו) בפרקים הללו, וגם את דברי החרטה שלו (עמ' 237-233) על סעודת האביונים הגרוטסקית שערך לו כאשר הגיע למצוות (עמ' 233-229) ועל אירועים אחרים שבהם אביו הביך אותו לפני עשרות שנים?

וגם זאת חשוב לומר: כי בחסות התחבולה של ברנר היה חיים באר יכול לכלול בגירסה הריאליסטית של ספרו האלטרנטיבי לספר "צל ידו" גם את שני הפרקים המוצלחים ביותר שמצאתי בו, והם שני הפרקים שבהם סיפר בסגנונו המיוחד, המשלב שְׂחוק בדֶמע, על יום ההיכרות הקצר והתכליתי בין הוריו בבית-הקפה הירושלמי "טוּב טעם", שבו החליטו בו-במקום להינשא כדי שלא להזדקן בנפרד כערירים, ועל יום נישואיהם, שבוצע בחטף, בטקס קצר וחסר-גינונים "על מרפסת ביתו של הרב אויערבאך ברחוב מנחם," עם "מניין שהתלקט באקראי", אך התארך אחר-כך בפרידות ממושכות וקורעות-לב של שניהם מיקיריהם בבית-העלמין (עמ' 260-245).

התקופה הרוסית בחייו של אברהם רכלבסקי

אף שבאר מודה כי בעת כתיבת "חבלים" היה ברשותו רק מידע מועט על חיי אביו ברוסיה, מאחר שוויתר עוד בחייו על "האפשרות לחלץ ממנו עוד כמה פיסות מידע אבודות משנותיו ברוסיה" (עמ' 241), יכול היה לגבש, בעזרת שימוש בתחבולה של ברנר, עלילה ריאליסטית מגובשת למדי, מנקודת ראותו של אביו, על אירועי חייו הדרמטיים, שחלקה מתבסס על מה שחקר ומצא מאז פירסם את "חבלים" וחלקה בדוי מדמיונו. טענה זו ניתן להוכיח על-ידי ריכוז פיסות המידע שבאר פיזר בספרו זה על ימי בחרותו של אביו ברוסיה.

ההיסטוריונית של הטירה, ד"ר וֶרה שָׂרָף, הקרינה לבאר סרט מספטמבר 1911, שבה נראה אביו רץ אחרי שיירת המרכבות של הצאר ניקולאי השני שהגיע לאוֹברוּץ' כדי לחנוך את שיקומה של כנסייה שעמדה בחורבנה כחמש מאות שנה. בסרט נראה אברהם רכלבסקי אז בדמותו של "צעיר יהודי שסקרנותו גוברת על פחדיו והוא חומק מביתו ונקלע אל תוך המון אדם ששועט בעקבות הפמליה של הצאר" (עמ' 63).

 כמו כן ראה חיים באר באוסף הארכיוני של הטירה צילום משנת 1913 שבו נראה אביו בתמונה קבוצתית של חברי הסניף הציוני באוברוץ', וצילום נוסף שבו הוא נראה לבוש במדים ובכובע מצחייה של צבא הצאר לצד צעיר אחר שהיה בחליפת פראק ובמגבעת, מלבוש של הסטודנטים באוניברסיטת קייב באותם ימים, אם כי ייתכן שהשניים ביצעו מעשה-ליצנות והחליפו ביניהם את מלבושיהם (עמ' 55).

כסטודנט באוניברסיטת קייב היה אברהם רכלבסקי מעורב בתגרה בין סטודנטים יהודים לבין סטודנטים אנטישמים מאנשי "המאה השחורה". תגרה זו הותירה בכף ידו הימנית של אביו בליטה על גבעת האגודל (עמ' 145), צלקת משֶבר של בקבוק שאחד החוליגנים נעץ בידו. בסיום לימודיו באוניברסיטה עבד אביו תקופה קצרה בבנק הממלכתי (עמ' 142). אך במלחמת העולם הראשונה נאלץ להתגייס לצבא הבולשביקי-קומוניסטי ונלחם בשדות הקטל של קוֹבֶל ושל קייֶב (עמ' 240).

בסיום מלחמת העולם הראשונה, נשא אברהם רכלבסקי לאישה את אהובתו, לְיוֹבָּה, ובשנת 1936 החליטו שניהם לנצל היתר זמני של המשטר ולצאת מרוסיה של סטלין. ואחרי שהשיגו את ההיתרים הדרושים שסיפק לשניהם חבר נעורים מן העיירה, שכבר שירת אז בנ-ק-וו-ד, הם עלו באודסה על הספינה "גָלִילֵאָה" והפליגו בה מרוסיה אל א"י המנדטורית (עמ' 140). לפני הפלגתם נאלצה ליובה להשאיר על הרציף את "כרכי הקלסיקה הרוסית שלה, ובהם הספרים של פושקין ושל לרמונטוב, של גוגול ושל צ'כוב, שבין דפיהם מצאה ניחומים בשעות שהעולם חשך בעדה." (עמ' 142).

שניהם יצאו מרוסיה בחוסר-כל, אך רק רכלבסקי הטיל מאז חרם על השפה הרוסית ודיבר בארץ רק יידיש וגם עברית רצוצה שבה שילב הרבה מילים מיידיש (עמ' 240). בתום חמש השנים שלה בארץ נפטרה ליובה מדום-לב בשנת 1941 (עמ' 206), ואברם רכלבסקי האלמן המשיך להתאבל עליה וגם ייסד לזכרה את בית-הכנסת "בת ציון". הוא המשיך להתאבל עליה בדרכו גם אחרי חתונתו עם ברכה, גרושה ששכלה את שתי בנותיה מנישואיה לבעלה הראשון, וגם אחרי שעברו ביחד אל דירת שני החדרים ב"בית קוֹמיל" ברח' גאולה 10 פינת רח' מיכה, שבה עתיד להגיח אל העולם בנם היחיד, חיים באר.  

הדגמה זו, שריכזה רק את אירועי התקופה הרוסית בחייו של אברהם רכלבסקי, מוכיחה שאילו השתמש באר בתחבולה של ברנר, יכול היה לָלוּש בכישרונו הנרטיבי המיוחד עלילה ריאליסטית מרגשת ומגובשת יותר ממסכת חייו השלמה של אביו מזו הסוריאליסטית שכתב בספר "צל ידו".

* הספר הופיע בהוצאת עם עובד / ספריה לעם 2021, 315 עמ'.

** ספרו החדש של מחבר המאמר, "מן המסד ועד הטפחות", הועלה השנה באתר "פרויקט בן-יהודה".

יוסף אורן

* * *

עקיבא נוף

תמונת מצב

שַׁבָּת אחרי יום חג

וחג רוֹדֵף שַׁבָּת,

וכל עוד יש פה שֶקֶט,

הרֵי זו לי אַחַת –

עַצְלוּת המענֶגֶת

הכול זורֵם לְאַט,

כְמוֹ נִים של צהריים

על יָם רגוּע שָט.

כבר סתיו מקיש בַּדֶּלֶּת

וְרוּח מלטֵף,

וכבר צינה זוחלת

בערב העוֹטֵף

בְּרוֹך את מְּלוא החֶלֶד

וְגֶשֶׁם מטַפְטֵף,

כמו צעדיו של ילד

המהלֵך יָחֵף.

מחר אצא לדרך,

מחר אשוב לִשְׁעוֹט,

ובעמל ופֶרֶך

שוב בחוּלין לִתְעוֹת,

"אחרי חגים" – מחר הוא –

לפרעון חובוֹת,

לצאת מתוך הרוֹגע

אל פֶרֶץ תאוֹות.

עקיבא נוף

* * *

ד"ר מירון מדזיני

הערות לרשימתו של יצחק הילמן

ברשימתו של יצחק הילמן על הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל (גיליון 1683) נפלו כמה אי דיוקים ואף שגיאות גסות שחובה להעמידם על דיוקם.

ביולי 1945 הגיע בן גוריון לארצות הברית וכינס בניו יורק קבוצת יהודים אמידים שנודעה לימים בשם "קבוצת סוננבורן". הם רכשו מכונות לייצור תחמושת שהוברחו לארץ ישראל במסווה של מכונות חקלאיות.

העיסקה עם הצ'כים  החלה עוד לפני שצ'כוסלובקיה הפכה למדינה קומוניסטית בפברואר 1948. מי שניהל את המגעים היה אהוד אבריאל. הרוסים אישרו לצ'כים למכור לישראל את הנשק בתמורה לדולרים אמריקאים. הצ'כים אף מכרו נשק לסוריה (ישראל טיבעה ספינה שהובילה נשק צ'כי לסוריה).

במהלך מלחמת העצמאות ישראל לא הכפילה את שטחה לעומת מה שנקבע בתוכנית החלוקה. היא הרחיבה אותו על ידי כיבוש הגליל המרכזי וחלקים נוספים בנגב.

בניגוד למה שנאמר על ידי הילמן, בן-גוריון נתן הוראה לנספח צה"ל במוסקבה אלוף יוחנן רטנר להגיש לסובייטים רשימה גדולה של נשק שביקשנו לרכוש מהם, כולל מטוסים, טנקים, תותחים ועוד. הרשימה הוגשה. הסובייטים סירבו. כל זה מופיע בספרו של ציר ישראל במוסקבה מרדכי נמיר "שליחות במוסקבה". אנדרי וישינסקי אף הסביר לצירה גולדה מאיר מדוע ברית המועצות אינה מוכנה לספק נשק לישראל.

אין לבקשת הנשק מהרוסים שסורבה כל קשר לעלייה מברית המועצות שסורבה למעשה עד סוף שנות השבעים. אין לבקשת הנשק מהרוסים כל קשר למאבק בן גוריון ומפא"י במפ"ם.

בין 1948 עד 1964 רכשה ישראל בארצות הברית תותחי שדה, משאיות, ג'יפים וציוד קשר, פריטים שלא נחשבו נשק התקפי. באוגוסט 1962 אישר ממשל קנדי מכירת טילי ההוק לישראל, הבקשה הוגשה עוד בתקופת כהונתו של בן-גוריון. זו הייתה התפנית הראשונה במדיניות מכירת הנשק לישראל של ארצות הברית. טילי ההוק הם נשק הגנתי.  

חסרה התייחסות לביקורו של ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול בבית הלבן באביב 1964 בו סוכמה עסקת הפאטונים לישראל שכללה 220 טנקי פאטונים. הירדנים קיבלו טנקים דומים שנה לאחר מכן. היה זה אשכול שהשיג את עסקת הסקייהוקים והפנטומים. אבל האמריקאים כפו תנאי חשוב – שישראל תימנע מהכנסת נשק גרעיני לאזור וישראל הודיעה כי אכן היא לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון. כל הדברים האלה מתועדים היטב במסמכים ישראלים ואמריקאים.

זאת ועוד – בשנים בהן צרפת היתה הספק העיקרי של נשק לישראל, בעיקר מטוסים, זה נעשה בתיאום מלא של צרפת עם ארצות הברית שהעדיפה שאחרים ימכרו נשק התקפי לישראל, למשל – הבריטים טנקים מסוג סנטוריון, צוללות וספינות קרב, והקנדים הסכימו למכור מטוסי אף-86 מתוצרת ארצות הברית (מלחמת סיני מנעה זאת).

מירון מדזיני

* * *

משה גרנות

אופטימיות כמזור לנפש

על "הציור ועוד סיפורים"

 מאת סבילה דורותי

קתרזיס 2021, 108 עמ'

בספר שלפנינו חמישה סיפורים, כשהראשון ביניהם הוא סיפור קצר-ארוך, שנהוג לכנות במילייה הספרותי בשם נובלה – ובכולם ארוגה נימה של אופטימיות, למרות שמתוארים בהם תלאותיהם של החיים.

לפני אלף וחמש מאות שנה חי נסיך הודי שהחליט להיות נזיר מתבודד, שמנסה להציע מזור לתלאות האדם בחייו. הוא הגיע למסקנה שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, לא ניתן למחוק אותו, אבל ניתן לשכנע את הנפש להתעלם ממנו. הוא הציע סדרת תרגילים ושלבים, שבהם האדם מתכנס בתוך עצמו, מביט אל מחשבותיו, מתבונן פנימה במה שקרוי "מדיטציה". אם האדם מתמיד במחשבות פנימיות כאלו, הוא עשוי להגיע לשלווה גמורה, ואז הוא זוכה להארה – מצב של מודעות מלאה המבטלת לחלוטין את תחושת הסבל. למצב כזה קוראים תלמידיו של בודהה ומאמיניו הרבים – "נירוואנה".

זאת רק דרך אחת להתמודד עם הסבל שהוא מנת חלקו של האדם, זאת הדרך שאימצו מיליארדי בני אדם במזרח הרחוק. הדרך השנייה, שאימץ אותה המערב, ובעיקר העם היהודי שסבל יותר מכל עם אחר –  היא דרך ההומור. הכוהן הגדול של ההומור היהודי הוא כמובן, שלום עליכם – גיבוריו עוברים ניסיונות חיים קשים, אבל כשקוראים את ספריו, החיוך איננו מש מהפנים.

ויש גם דרך שלישית, אותה בחרה המחברת שלנו – היא הניסיון להישאר אופטימי, למרות תלאות החיים, ולמרות שהחיים הם מירוץ קצר למדיי, שסופו תמיד טראגי.

בסיפור "הציור" מתוארים ילדות ונעורים לא פשוטים של גיבור בשם עידן: הוא נער חסר כישרונות, חולמני, די נעבעך, שאיתרע מזלו להיוולד לשני הורים בעלי פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה: האם ציירת בעלת שם בינלאומי, והאב מדען. כשהיה רק בן חמש האב (איש האמון על החינוך החמור שנהוג בברית המועצות) מקבל טירוף ושורף את ציוריה של האם שבגלל הקריירה שלה היא מפקירה את הבן ואת הבית. הם נפרדים, ועידן נשאר במשמורת האב בסיוע הוריה של אשתו. האב מביע חוסר נחת מאופיו ומהישגיו של הבן בבית הספר ובצבא. האב עובר ריכוך מסוים לאחר שנשא לאישה את מרים, שמגלה אמפתיה לעידן. מסתבר שעידן הצליח להציל מהאש ציור אחד של אימו, המתאר אישה במעיל כחול וכובע שחור. הזיכרון הזה גורם לו לעקוב אחרי אישה שדומה לציור, ולאחֵר לפגישה עם הסב האהוב. הציור הזה מקרב בין עידן לאימו לאחר נתק של שנים, ורגע אחרי מותו של הסב – עידן הוא הגבר הגבוה התומך באימו ובסבתו. אביו, שהיה תדיר מאוכזב מבנו, יכול היה להתמלא גאווה בראותו את הסצינה הזאת.

בסיפור "ניצן מלבלב בים" מתארת הסופרת לאלו תהומות של רוע יכולות בנות להגיע: במשפחה חד הורית שהגרוש חדל לשלם מזונות, ולכן האם נאלצת לארח בביתה משפחה ירושלמית שבאה לבלות חופשת קיץ ליד חוף הים; ובכן במשפחה הזאת יש שתי בנות: טובה שהיא יפה, ויפה שהיא טובה. טובה מציקה ליפה, אחותה הקטנה, שהיא שמנה וזוללת, ועצם נוכחותה מפריעה לה להרשים את יוני, סטודנט לרפואה, הבן החתיך של משפחת הירושלמים. יפה מוצאת פורקן בשחייה בים. חברותיה לכיתה מזמינות אותה למשחקים שונים, שבהם נקרע בגד הים, ומתגלה השד. כשאחת מהן רואה את יוני היפה בחוף, היא רוצה להשפיל את יפה, ולהסיר מעל כתפיה את המגבת שהסתירה את תוצאות בגד הים הקרוע. יפה בורחת מחברותיה אל גלי הים הסוערים במחשבה אובדנית, ואז יוני משיג אותה, מחזיר אותה לחוף כשהוא מעטיר עליה מחמאות על יפי עיניה.

בסיפור "מחולל הניסים" מתואר כיצד שרה, החולה במחלה חשוכת מרפא, שמבינה כי בעלה כבר מתאמן לקראת אלמנותו הקרובה, ובעקבות כך היא כבר מנסחת צוואה ומפקידה אותה אצל עורך דין. היא מקבלת עצה-דרישה מבנה ורעייתו הגרים באילת, כי עליה להיוועץ ברופא מומחה ש"מחולל ניסים". בחוסר רצון היא מגיעה אליו, וכדי לא לפגום בהנאתו של הקורא אציין רק שיש כאן קטע ארוטי מרתק אבל ללא שימוש בסצינות בוטות כמקובל. הסוף טוב, טוב מאוד! שרה מבריאה, נפרדת מבעלה, ומבטלת את הצוואה. אופטימיות, כבר אמרנו?

הסיפור "ביקור מולדת"  מתאר חברות שנוצרה בין קשיש, ישראלי לשעבר, כנראה עשיר מופלג החי באמריקה, ובין נהג מונית. כל פעם שהוא מגיע לישראל, הוא מעדיף להתרועע עם הנהג הזה. הקשיש מתוודה על אהבת נעורים לנערה בשם רומיה שגרה כמוהו בשכונת מחלול בתל-אביב, שכונת צריפים מכוסים בקרטונים משוחים בזפת כדי להגן (ללא הצלחה רבה) מפני גשמי החורף. רומיה אוהבת לקרוא, והיא מסתגרת בבית החרושת לעיבוד עורות המעלה צחנה, מפחד אביה שדורש שתמכור כל היום מיץ בקיוסק שלו. באמצעות חברת חקירות, מגלה הישיש את כתובתה של רומיה, שלמרות השנים הרבות שחלפו נשארה יפה, והם נפגשים בבית החולים, כשיש רמז שהזקן מבקש להוריש לה בצוואה את הונו.

עלילת הסיפור "חלב עיזים"  מתרחשת בימינו אלה, כאשר טילים עפים מעזה לאשקלון. סבא נחום, יוצא מבית האבות בגני תקווה שבו הוא גר, ויוצא לאשקלון כדי להקביל את פניה של נכדתו יעל שתחזור מבית הספר. וכל כך משום שאימה נאלצת להסיע  את אביה לבית חולים (האב עלה על הגג כדי לראות כיצד כיפת ברזל מיירטת את הטילים, מעד ושבר את הרגל). הסב מספר ליעל כיצד אשתו המנוחה, הסבתא שלה, רוח'לה, ניצלה בינקותה בעקבות שתיית חלב עיזים, שחבר של אחיה, נער ערבי בשם עזיז, היה עורך מסעות ארוכים יום יום כדי להביא את החלב המרפא. כשאבא של יעל מגדף את הערבים המנוולים שיורים טילים על אזרחים, יעל מודיעה לו שיש גם ערבים לא מנוולים כמו עזיז. ובכן, גם כשפוגשים את הרוע בהתגלמותו – יריית טילים על אוכלוסייה אזרחית מתוך כוונה להרוג ולהשמיד – יש מי שמחפשת את כף הזכות, שהמספרת מייחלת לה.

על הלך הרוח של המחברת ניתן ללמוד מהספרים שגיבוריה קוראים. בקובץ שלנו, יפה מהסיפור "ניצן מלבלב בים" קוראת את "באין משפחה" של הסופר הצרפתי הקטור מלו (1878); רומיה קוראת את "הלב" של הסופר האיטלקי אדמונדו דה אמיצ'יס (1886), ומה שמעניין שבשני הסיפורים האלה האוהב/הנאהב מבקש גם כן לקרוא בספרים האלה שעלילותיהם פורטות על נימי הרגש.

אני מבין שסבילה דורותי (שם המורכב מיסוד ספרדי ויסוד אנגלי) הוא שם עט, ואני גם משער במי מדובר, אך כיוון שלא קיבלתי רשות, אינני מגלה. לפי הסגנון המרנין של הספר אני מניח שגם קוראיה של אותה סופרת יגלו במי מדובר.

משה גרנות

* * *

תפסיקי לגרד את הפיפי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

תפסיקי לגרד את הפיפי

זה לא מוסיף לך כבוד

יחשבו שיש לך מונדיבושקעס

ולא ירצו לשכב איתך.

פיפי מגרד זו צרה צרורה

אמנם אוהבייך חולמים לנשקך שם

אבל לך זה רק מגרד מגרד מגרד

ולא מגרה אותך כלל

אוהבייך עדיין חולמים על הפיפי

לכן עצתי לך לגרד אל תפסיקי

גם איוב התגרד בחרס

ונכנס להיכל תהילת התנ"ך

ספטמבר 2021

* * *

נורית יובל

נס חלוקת המים

כשהוטל המצור על ירושלים הפך הבית הבודד שלנו בקטמון לעמדה של הפלמ"ח, ואחי הגדול ואני נמסרנו למשפחה בשכונת גן רחביה. שם כבר היו הרבה דירות והרבה ילדים  ומשימתם היתה לשמור על התור למים.

...עיר עתיקה היא ירושלים, ונבנתה הרבה לפני שהמציאו את הַצַנֶרֶת. גם לבתים הישָנים בעיר החדשה היו גגות שטוחים שאצרו את מי הגשם וניקזו אותם לתוך בורות. כל הבורות האלה הוכרזו רכוש הציבור, וּמְמוּנֶה מיוחד מטעם השלטונות חילק מתוכם, בכל שכונה, את קְצובַת המים לתושבים – חצי פח מים לנפש בכל יומיים. הילדים נטלו את הפחים הריקים ושעטו לחצר של כנסיית רטיסבּוֹן, שהבאר שלה שימשה באותו יום תחנת חלוקה לדיירי החצר. תפקידם היה לשמור על התור עד שעת החלוקה, שאיש לא ידע בדיוק מתי תחול.

"כשיתחילו, תשלחו ילד לקרוא לנו," היו ההוראות, "ואם תפרוץ הפגזה תעזבו את הכול ותתפסו מחסה. שמעתם?!"

איש מילדי החצר לא נעדר מתהלוכת הפחים, ראשית מפני שכל חיי החברה התנהלו ליד הבאר, ממש כמו בימי התנ"ך, ושנית, מפני שהאימהות שמחו מאוד שהילדים עברו לחצר אחרת והיה להן קצת שקט. התורים היו תמיד ארוכים וחלוקת המים גזלה שעות רבות. זמן רב עבר עד שכל האימהות הֵניעו לפי תור את ידית המשאבה הכבדה הלוך וחזור, שאבו מן הבאר את מכסת המים וסחבו את הפחים המלאים הביתה בזהירות – שלא להפסיד טיפה. ובכל הזמן הזה היו הילדים פנויים להשתולל כחפצם.

הטף נסחב עם הפחים והתחיל לְסַדֵר תור למים, וחיש מהר הפך המקום לשדה קרב:

"זוז!" ציווה נער אחד על האח הגדול, שעמד בתור עם הפח שלהם, "עכשיו אני עומד פה!"

הקטנה היתה בעצמה בגודל של פח מים, אבל לא יכלה לשאת את העוֶול ואמרה: "אבל אנחנו היינו כאן קודם!"

"קודם זה קודם ועכשיו זה עכשיו!" אמר הבריון ושייף את הרוגטקה שלו.

רוגטקה היא ענף עבה בעל שתי זרועות, שאליהן מחברים בחוט תיל רצועת גומי. אלופי הקַלָּעים היו מניחים אבן במרכז הרצועה, מותחים היטב ומיידים לאן שרוצים, כמו שעשו הרומאים הקדמונים בַּקָטָפּולְטות שלהם. בשיטה הזו הצליחו להפיל את כל העציצים מהמרפסות הגבוהות, לתימהונן של כל בעלות הבית, שלא הבינו לאן נעלמים עציצי הצנוניות שגידלו במטרה להוסיף ויטמינים לילדים. הגדולים היו מתיזים בקטנים את המיץ המר והגועלי של הבוּלקָאלָאך של "ירוקֶת החמור", והמרושעים במיוחד התאמנו על חרדונים.

האח והאחות ידעו היטב שהבחור הזה מתאמן על חרדונים ולא רצו להתעסק איתו. הם זזו צעד לאחור, ודרכו על רגליהם של שלושה אחים גברתנים. הללו נבחו:

"מה אתם נדחפים? אנחנו היינו קודם."

"אבל אנחנו היינו עוד יותר קודם ודחפו אותנו," אמרה הקטנה בקול חלול של פח ריק, בתקווה שלא ישמעו, מפני שהיו יותר חזקים.

הם באמת התעלמו, לקחו את הפחים שלהם והתקדמו אל קִדְמַת התור, להיות גברתנים על מישהו שתפס מקום עדיף. טוב שאותו דודן, שכבר מזמן הבין שברכה לא תצמח מן הפליטים המסתופפים בביתו, התגושש עם מי שהתגושש וכבש לעצמו מקום הגון.

אחרי זמן מה הגיעו האימהות וכל אחת אמרה לִבְנָהּ, "למה אתה עומד בסוף התור? הלוא שלחתי אותך מזמן! איך אני יכולה לבזבז פה שעות?"

וכל ילד אמר בשקט לאימא שלו, "דווקא הייתי בהתחלה, אבל דחפו אותי."

אז ענתה כל אימא בחריקת שיניים: "אם לא תלמד להילחם על מקומך, יהיה לך קשה מאוד בחיים!"

הילדים המשיכו לדחוף ולהידחף ולנסות לשמור על מקומם, תלשו קצת מצמחי הבר של הנזירים והצפינו בכיסים עד שהגיע האיש הממונה על חלוקת המים. מיד השתרר שקט מופתי במגמה לסיים את העניין מהר ככל האפשר, לפני שתתחיל הפגזה חדשה. הממונה נכנס פנימה אל תוך המנזר, האנשים עמדו בחוץ וחיכו, מקפצים מרגל לרגל כדי להתחמם, ושום דבר לא זז.

"מה איתם? למה לא מחַלקים?" התלוננה שכנה אחת, "לא נשארה לי טיפת מים בבית!"

"אני שמתי קערות בחוץ," אמרה הדודה, "בוודאי ירד עוד מעט גשם, וגם זה משהו."

הקור גבר, האפים האדימו והסבלנות פקעה. סוף סוף יצא הממונה מן הכנסייה ואמר:

"הנזירים אומרים שהיום לא תהיה חלוקת מים. יום ראשון היום והוא קדוש להם. הם מבקשים שלא נפריע את התפילה."

"מה זאת אומרת?" התמרמרו האנשים, "איך אפשר להתנהג ככה? איך אינם חסים עלינו? במצב חירום המים שייכים לכולם ועליהם לכבד את ההוראות!"

האימהות צעקו בקולי קולות, הנוער הפסיק להתקוטט וצפה בהן בריכוז כדי ללמוד שיטות קרב חדשות. הדודה אירגנה משלחת, זו נכנסה פנימה ובסופו של דבר חזרה כלעומת שבאה. "אין מה לעשות," אמרה הדודה לקהל שנשאר בחוץ. "הם לא יתנו את המפתח. אמרו שנבוא מחר באותה שעה."

"כל היום הלך, ובסוף אין מים," רטנו האימהות בעצב. "לב של אבן, זה מה שיש להם!"

בפחי נפש אספו את הילדים והפחים הריקים ופנו לשוב הביתה.

כשיצאו אחרוני האנשים את שער הכנסייה והגיעו אל מאחורי גדר האבן העבה, נשמע קול של פיצוץ ענקי. הכול כבר היו מתורגלים, אפילו הקטנים שבחבורה. בבת אחת השתטחו בצל מחסה הקיר וחיכו לַהֶדֶף ולְמַטָּח האבנים המתרסקות שבא תמיד אחרי ה"בּוּם".

כל אימא קראה בשמות ילדיה, חיפשה אותם בעיניה בתוך הקהל המשתופף וציוותה: "אל תרימו את הראש! אולי ייפול עוד אחד."

אבל היה שֶקט. הירדנים טִווחו רק פגז אחד, וכשהאנשים קמו והסתכלו סביב לראות מה קרה, נוכחו לדעת שהפגז נפל בדיוק במקום שעמד, דקה קודם לכן, התור הגדול שהכיל את כל האימהות וכל הילדים של השכונה.

"שמע ישראל!" אמרה הדודה, "גם תפילות של גויים הן לטובתנו. איזה מזל שסילקו אותנו משם!"

גשם כבד התחיל לרדת, מילא את הקערות שהיא הניחה במרפסת והמים אמנם הספיקו ליום נוסף.

אבל לנו לא היה ספק שלא תפילותיהם של הנוצרים עמדו לירושלמים, אלא זכותו של הגאון ר' אליהו.

מתוך: "חיים של נייר" מאת  נורית יובל. הוצאת גוונים 2010

* * *

יוסף עוזר

בקסת של רבי יוסף קארו

[בשנת 1555 – יושב רבי יוסף קארו בבריה, כפר עלוב וגבעות מופלאות והוא יסיים לכתוב בה את "אורח חיים", בימי הפורים. רק לאחר 500 שנה תוך מאבק בבריטים יחל יישובה של בריה.  באחת מגבעותיה יצאתי למארבים מידי לילה, עד מלחמת יום הכיפורים ב 1973[.

חֶבְרַת בְּהֵמוֹת כּוֹרְעָה תָמִיד לְמוּל

הַקִּיר – וְלֹא יוֹדְעָה לְמִי כוֹרָעַת.

אִם בֶּאֱלֹהִים נִשְׁבְּעָה, אַל תַּאֲמֵן!

כִּי בַאֲשֶר לֹא יָדְעָה נִשְׁבָּעַת. ריה"ל, לֹא הֶאמִין אָמוּן

א.

וַאֲנִי חַיָּל סָדִיר, לֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר מִשִּׁמְעוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ,

בְּנַעֲלֵי צַנְחָן וּמִקְלָע וְרִמּוֹנִים חֲגוּרִים עַל הַמָּתְנַיִם עָלִינוּ לְבִרְיָה,

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת, מִתְנַשְּׁפִים, מִבֵּין יְעָרוֹת וְלֵיל כּוֹכָבִים,

בְּאַפִּי רֵיחַ הַתְּאֵנִים בִּכְפָרֵי גָּלִיל עַרְבִיִּים, וּמַרְאֶה הַזֵּיתִים הַדּוֹבְרִים פָלַסְטִינִית,

וְלֹא עָלָה רֵיחַ מֵעָלֵי תְּאֵנָה הַתְּפוּרִים עַל כִּתְפֵי הַקְּצִינִים.

וְלֹא מֵחֶרֶב מֻצְלֶבֶת עַל זַיִת. אֲבָל עָלָה בִּי רֵיחַ הִיסְטוֹרְיָה,

עָלָה בִּי רֵיחַ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְזִכְרוֹן הַמְּנַגֵּן בְּכִנּוֹר שֶׁבָּא אֵלֵינוּ

לַמּוֹשָׁב הַצָּעִיר עִם תֵּבָה מוּזָרָה שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה כִּנּוֹר,

בֶּן שְׁמוֹנֶה, אֲנִי, מוּל שֻׁלְחַן תַּלְמִידִים יָשָׁן, שֶׁהָיוּ בּוֹ חֹרִים          

מִיָּמִים שֶׁשָּׂמוּ בָּהֶם קֶסֶת, טָבַלְתִּי בּוֹ אֶת עֵינַי, בַּכַּנָּר,

שֶׁהֵחֵל לְהַעֲלוֹת וּלְהוֹרִיד אֶת הַקֶּשֶׁת:

בְּלֵיל יוֹ"ד-אָלֶ"ף בַּאֲדָר, אִישׁ לִפְנֵי מוֹתוֹ אָמַר: "טוֹב לָמוּת – נָמוּת בְּגִיל, בְּעַד אַרְצֵנוּ בַּגָּלִיל..."

לֹא הֵעַזְתִּי לְהָזִיז אֶת פָּנַי, כִּי דְּמָעוֹת נָזְלוּ כְּאִלּוּ לִטְבֹּל בָּהֶן עֵט וְלִכְתֹּב בֶּעָתִיד

מָה שֶׁלֹּא יִמָּחֵק לְעוֹלָם, כִּי כְּבָר אָמַר לִי אַבָּא לָמָּה יֵשׁ מִסְפָּר גַּם

עַל הַיָּד לְטַבָּחִית בֵּית הַסֵּפֶר, וְהַקֶּשֶׁת עוֹלָה בְּיָדָיו, יוֹרֵד הַשַּׁרְווּל

וְהַמִּסְפָּר לְרֶגַע בִּלְתִּי נִרְאֶה אֲבָל הַכִּנּוֹר קוֹרֵעַ לִי,

הֵעִיפוּ לְעֶבְרוֹ יַלְדֵי הַכִּתָּה קְלִפּוֹת קְלֵמֶנְטִינוֹת,

עָלָיו וְעַל הַכִּנּוֹר הַבּוֹכֶה, הַמְּגַלֶּה אֶת שִׁגְעוֹן הָעוֹלָם, אֶת הַחֹשֶׁךְ בְּלֵב צָהֳרַיִם,

וְהִנֵּה הוּא מַעֲלֶה שׁוּב אֶת הַקֶּשֶׁת, הֵם צוֹחֲקִים וְהוּא צוֹעֵד לְאָחוֹר.

הִנֵּה כָּךְ נִפְגְּשׁוּ י"א בַּאֲדָר בְּסִיּוּם "אֹרַח חַיִּים" בְּסִפּוּר יוֹם הָעֲלִיָּה לְבִּרְיָה –

עִם קוֹל הַכִּנּוֹר וְהַשַּׁרְווּל הָעוֹלֶה וְיוֹרֵד - - -

וּלְאַחַר הַמִּלְחָמָה שֶׁל אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ,

הָלַכְתִּי שָׁם לִתְמֹהַּ. וְתָּמַהְתִּי עָלֵינוּ וְעַל הוֹרַי שֶׁטָּמְנוּ בְּכִיסִי קָמֵעַ, שֶׁלֹּא אָמוּת,

שֶׁל חָכָם פְּתַיָּה, שֶׁיִּמְחָץ נַחַשׁ מִסְתַּתֵּר אוֹ עַקְרָב אוֹ חֵץ מָוֶת.

וְתָמַהְתִּי עַל אָבִי שֶׁנִּמְלַט לְכָאן מְאֻחָר, מְאֻחָר –מִבַּגְדָּד  - - -

אֲבָל כְּשֶׁפָּתַחְתִּי "אֹרַח חַיִּים", זָלְגוּ הֶהָרִים דְּמָעוֹת וְהִטִּיפוּ עֲסִיס,

וְהָאַדְמוֹ"ר עִכֵּב אֶת צֹאן מַרְעִיתוֹ, לָשִׁיר לִפְנֵי שֶׁיַּעֲלוּ לַשָּׁמַיִם.

וְשָׁאֲלוּ אוֹתִי הָאֲדוּקִים הָאַשְׁכְּנַזִּים – מֵאַיִן בָּאוּ סַבָּא וְסָבְתָא שֶׁל הַבָּנוֹת שֶׁלְּךָ?

וְנִזְכַּרְתִּי בְּכָל הַמָּחוּק וּבְכָל הַכָּתוּב וּבְכָל מָה שֶׁנִּקְרָא מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ,

וּבַשְּׁבוּעָה, וּבַשִּׂנְאָה וּבָאַהֲבָה, שֶׁבָּרְאָה כָּאן מוּלִי אֶת בִּרְיָה,

וְהָפַכְתִּי לִדְיוֹ, לִדְיוֹ שְׁחוֹרָה בַּקֶּסֶת שֶׁל רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ.

ב. סִיּוּם כְּתִיבַת "אֹרַח חַיִּים", כְּפַר בִּירְיָיא, שט"ו 1555

 מִצְנַפְתִי מְצִלָּה עַל עֵינָי וְרִיסָי סְרוּגִים וְהָרוּחַ לוֹחֶשֶׁת אֶת שְׁמִי –

דּוֹבֶרֶת: רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ, הַבֵּט בְּפִסְגוֹת סָבִיב, רְאֵה אֶת הָאָרֶץ רֵיקָה,

מִצְּפַת תְּשָׂרֵךְ אֶת דְּרָכֶיךָ, הַיּוֹם תַּחְתֹּם הַמִּכְתָּב, לְעַם יִשְׂרָאֵל,

"אֹרַח חַיִּים", יֵחָתֵם, בַּפִּסְגָּה הֲנָאוָה הַזּוֹ בִּכְפַר בִּרְיָה,

דּוֹבֶרֶת: כָּאן לַשָּׁמַיִם יֵשׁ פֶּה וְלֵב יֵשׁ לָאָרֶץ

סְפָרַד פּוֹרְטוּגָל קוּשְׁטָא וְסָלוֹנִיקִי נָדַדְתִּי שָׁכַלְתִּי שִׂמְחָה וּבָטַחְתִּי

לִרְאוֹת אוֹר בְּתוֹרַת הַחַיִּים, וְזָכִיתִי!

מָלְאָה הַקֶּסֶת דַּיָּהּ לְסַיֵּם כָּל חֶלְקֵי הַסֵּפֶר

כִּי נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה לֹא תִּכְתֹּב אוֹת זָהָב אַחַת בּוֹדְדָה.

זֶה לְךָ יוֹם אַחֲרוֹן וְהַקּוֹל שָׁב וּמַגִּיד וּמְדַבֵּר, מַרְעִיד בַּקֶּסֶת

עִגּוּלִים זְעִירִים פּוֹתְחִים בְּתוֹכָהּ מַעְגָּל וְרוֹקְדִים,

אֶטְבֹּל הַקֻּלְמוּס וְאֶרְאֶה - מַה תִּכְתֹּב הַדְּיוֹ

רָץ הַקֻּלְמוּס – טִפָּה שְׁחֹרָה נֶאֶחְזָה בּוֹ,

קָפְצוּ מִמֶּנּוּ אוֹתִיּוֹת בְּשֶׁטֶף הָמוֹן וְסִיְּמוּ בְּהִלְכוֹת חַג הַפּוּרִים.

תְּמוּנוֹת חַיַּי בִּסְפָרַד – חוֹלְפוֹת רָצוֹת מוּל עֵינַי:

תְּמוּנָה הִיא – יְלָדִים נִתְלָשִׁים מִזְּרוֹעוֹת אָב וָאֵם לְאַגָּן הַטְּבִילָה.

תְּמוּנָה הִיא – אֲנִי וַאֲבִי נִמְלָטִים וְעֵינֵי אַבָּא קְרוּעוֹת –

תְּמוּנָה הִיא – אִמִּי שׁוֹטֶפֶת בְּגָדַי הַקְּטַנִּים בְּפּוֹרְטוּגָּל, מְבָרֶכֶת נֵרוֹת.

תְּמוּנָה הִיא – הַבִּקְעָה שֶׁמִּמּוּל, רִכְסֵי צְפַת וְכָּאן טִפּוֹת דְּיוֹ אַחֲרוֹנוֹת,

כִּדְמָעוֹת גַּעְגּוּעַ לְכָל אֲשֶׁר יִקְרְאוּ בְּסִפְרִי, לֹא יַכִּירוּ הַכְּאֵב,

כָּל יְמֵי קֹר וְהִפּוּךְ כָּל מֵעַי – כָּאן קִצַּרְתִּי אֶת סִפְרִי "בֵּית יוֹסֵף",

אוּלַי בִּתְמוּרָה יַאֲרִיךְ אֱלֹהִים אֶת חַיַּי וְאָבוֹא בִּמְלוֹא הַיָּמִים

וּבִרְיָה לֹא אֶרֶץ עַקְרַבִּים נְחָשִׁים וּטְרָשִׁים אֶלָּא

חֶרְמוֹן מַבִּיט מִגָּבוֹהַּ כְּזָקֵן מְנוֹפֵף בְּמִשְׁעַנְתּוֹ עַל יְלָדִים מְשַׂחֲקִים...

אֶזְכֹּר אֶת רַבִּי אַבְרָהָם בַּעַל "סֵפֶר יֻחֲסִין" –

לְמַלְכוּת סְפָרַד הִנְחִיל כְּלִי פְּלָאִים, אַצְטְרוֹלָב, יְנַוְּטוּ בּוֹ לְלֵב הָאוֹקְיָנוֹס

וַאֲנִי סְפִינַת חַיַּי שָׁטָה עַל קֶצֶף וְסַעַר, מִתְנַפֶּצֶת וּמַכָּה בַּמָּשׁוֹט וּבַשּׁוֹט

וַאֲנִי, בַּקֻּלְמוּס, כְּמוֹ בַּמָּשׁוֹט, אֶחְתֹּר עַל הַגְּוִיל, וְאָשִׁיט סְפִינַת אֱמוּנָה,

וּשְׁנֵי הוֹרַי – כּוֹכָבַי, לִי יָאִירוּ, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם...

וְלִבִּי אוֹקְיָנוֹס וְעֵינַי אֲגַמֵּי מַיִם: אֵין דִּמְעָה אֲשֶׁר לֹא תִּמְצָא מַעֲגָן –

כָּאן עָגְנָה נַפְשִׁי, וְיָקְרָה אַדְמַת בִּרְיָה.

רָץ קֻלְמוּסִי וּמַגִּיד לִי לִכְתֹּב.

וְעוֹבְרוֹת תְּמוּנוֹת מִשְׁפַּחְתִּי בִּכְפָרֵי פּוֹרְטוּגָל אִמָּא בּוֹכָה, אַבָּא רוֹעֵד

לֹא עָבַר הַזְּמַן וּבָאנוּ קוּשְׁטָא הָעִיר  –

מְעַט שָׁם כָּתַבְתִּי, יָד הוֹשַׁטְתִּי לַיָּד הַחֲזָקָה שֶׁל רַמְבָּ"ם

וְהִנֵּה כָּעֵת כָּל "אֹרַח חַיִּים" תָּם וְנִשְׁלַם – יָרוּצוּ בַּסֵּפֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

כְּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, כִּי חָתַמְתִּי בְּעִנְיְנֵי הַפּוּרִים וְהֵאִירָה כָּל בִּרְיָה.

מַה יָפִים הֶהָרִים מִסָּבִיב, אֱלוּל שׁוֹקֵק בַּשָּׂדוֹת וְשָׁרִים הַדְּרוֹרִים

כְּשִׁיר הַמְּשׁוֹרֵר אָהוּב לִבִּי – שְׁלֹמֹה אֶלְקָבֵּץ,

אֶת הַשַּׁבָּת הִלְבִּישׁ דִּבְרֵי שִׁיר "לְכָה דּוֹדִי".

חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי הָיָה אָז, שְׁנַת רצ"ו עֵת לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ נָשַׁקְתִּי.

בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל, צַהֲלוּ רְחוֹבוֹת צְפַת מִשֶּׁפַע הַצֹּאן

וְכָל מַרְאוֹת הַזֵּיתִים וְאֵין מָסִיק שֶׁמֶן לִמְּנוֹרַת רוּחִי

אִם גַּם אוֹר עֵינֵי רַעְיָתִי הַשְּׁנִיָּה כָּבָה וְנִשְׁמָתָהּ שָׁטָה שָׁמַיִם.

יוֹם ב' כ' לֶאֱלוּל, שְׁנַת אֱלֹהִים חַשָּׁבָהּ לְטוֹבָה

בִּכְפַר בִּרְיָה, פֹּה, בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן,

אֶרְשֹׁם זֹאת בְּשׁוּלֵי הָ"אֹרַח חַיִּים" וְיִהְיֶה לְעֵדוּת  –

חָתַמְתִּי בְּדִבְרֵי יְמֵי הַפּוּרִים, וּפָסַקְתִּי בְּהִלְכוֹת יוֹם הֶחָג

כִּי עוֹד תַּצְמִיחַ הָאָרֶץ בָּתִּים וְאוּלַי גַּם יִהְיוּ "סְמוּכִים וְנִרְאִים" –

נוֹגְעִים זֶה בַּזֶּה, שְׂמֵחִים, צוֹבְטִים אֶת לְחִי הָרָקִיעַ, חוֹגְגִים בְּט"ו.

וְהַקּוֹל שָׁב וּמַרְעִיד אֶת הַדְּיוֹ וּמַעְגָּלִים שְׁחֹרִים מְרַצְּדִים לִי בַּקֶּסֶת

עַל כָּל הַגְּבָעוֹת דְּמָמָה... וְטֶרֶם אַרְגִּיעַ...

רַק מְעַט צִפּוֹרִים וְיוֹנָה אַחַת מְרַחֶפֶת

וְהַקּוֹל דַּק וְרַךְ, נִשְׁקַף לְמֵרָחוֹק בְּעַרְפִלֵּי הַגָּלִיל.

טָבַלְתִּי הַקֻּלְמוּס לַחְתֹּם וְנוֹגַעַת טִפָּה וְרוֹקֵד הַקֻּלְמוּס,

גּוֹלְשׁוֹת הָאוֹתִיּוֹת וְחוֹתְמוֹת: כְּפַר בִּרְיָה... וְהַסֵּפֶר נִסְגַּר.

וְדִמְעָה חַמָּה זָלְגָה לִי עַל לֶחְיִי,

נָשְׁרָה וְיָבְשָׁה עַל הָאָרֶץ. וְנִפְתְּחָה בִּי תְּהוֹם אַיִן

שֶׁל סוֹף מַעֲשֶׂה, שֶׁל הַר שֶׁנִּכְבַּשׁ וְנֶחְתָּם.

מִי יוֹדֵעַ אִם תִּשְׁקַע הַדִּמְעָה וְתֹאבַד

אוֹ תִּתְאַדֶּה וְתַמְרִיא לִשְׁמֵי הַשּׁוֹמֵר אֹרַח חַיַּי.

גֶּשֶׁם קָרוֹב לְהַגִּיעַ. שָׁנָה חֲדָשָׁה מִתְחַדֶּשֶׁת.

וְחָתַמְתִּי לֶאֱסֹר הֶסְפֵּד וְתַעֲנִית,

וְשָׁתְקָה מִפִּי הַמַּגִּיד הַשִּׁירָה וְהָרֵי הַגָּלִיל

שֹׁקֶת מְלֵאָה, צוֹפָה, שָׁקְקָה כָּל הָאָרֶץ.

ג. העלייה לבריה, י"א באדר ב' ה'תש"ו-1946

 עֲדָרִים-עֲדָרִים רוֹבְצִים הַסְּלָעִים, גִּבְעַת בִּרְיָה רְדוּמָה, שׁוֹמֶמֶת,

סִיעַת אֲבָנִים, כִּכְבָשִׂים לְבָנִים, לֹא נִכֶּרֶת בָּהֶם נְשִׁימָה.

לַשְּׁוָא שָׁלְחָה הַשֶּׁמֶשׁ קַרְנַיִם לְהָאִיר לַיְּהוּדִים שֶׁיָּבוֹאוּ

הָרַב קָארוֹ מִקִּבְרוֹ שֶׁבִּצְפַת מִסְתַּכֵּל  –

עֲדַיִן אֵין קוֹל דַּקִּיק אֶחָד שֶׁל אִזְמֵל.

הַסְּלָעִים יַשְׁנוּנִיִּים, אֵין לִשְׁתֹּל וְלַחֲרֹשׁ לְסַקֵּל וְלִזְרֹעַ.

אֵין עִבְרִי שֶׁיִּרְעַב לְהַשְׁקוֹת שַׁדְמוֹת אֱלֹהִים,

שֶׁזּוֹכֵר כִּי כָּל הַדָּר בַּגָּלוּת דּוֹמֶה לְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלֹהַּ,

כִּי מָוֶת גָּדוֹל עוֹד יֶאֱרֹב לַיְּהוּדִים הָאֵלֶּה.

אֵין אִישׁ אֲשֶׁר עֲזֹב יַעֲזֹב כָּל טוּב בַּגְדָּד, ווֹלוֹזִ'ין,

לַשְּׁוָא יוֹרֵד טַל חֶרְמוֹן כִּפְנִינִים, יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת.

סַכִּין בְּיַד יְהוּדִי- מִתְעַנֶּגֶת לִשְׁחֹט לְחַמִּין תַּרְנְגֹלֶת.

אֲבָל הִנֵּה

רֶכֶב מְשֻׁרְיָן, כִּתְמֵי דַּם, צְעָקוֹת בְּעִבְרִית עֲרָבִית וְאַנְגְּלִית

בַּמַּחְצָבָה בְּקִרְבַת מָקוֹם – נִמְצָא נֶשֶׁק מֻסְתָּר –

בְּרֶנִים, סְטֶנִים, רוֹבִים וְתַחְמֹשֶׁת וּפָנֵינוּ נָפְלוּ.

נֶאֶסְרוּ כָּל אַנְשֵׁי הגַּרְעִין, וְהוּבְלוּ אֶל הַכֶּלֶא.

רַק כֶּלֶב שָׁחֹר גָּדוֹל, כַּלְבּוֹ שֶׁל צְבִי חָסִיד

לֹא חָדַל לְרַחְרֵחַ מִסְתּוֹבֵב מְחַפֵּשׂ וְנוֹבֵחַ.

בְּ-ב' בַּאֲדָר ב' תש"ו 5.3.46 מֶמְשֶׁלֶת בְּרִיטַנְיָה תּוֹדִיעַ:

"בִּרְיָה תִּתָּפֵס וְתֻחְזַק עַל יְדֵי כֹּחוֹת הוֹד מַלְכוּתוֹ..."

ב' בַּאֲדָר, מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ, נִזְכַּר בְּהִלְכוֹת הַפּוּרִים,

אֶל קַו הָרֶכֶס שָׁבִים מַעְדֵּר, מַכּוֹשׁ, גִּזְרֵי הָעֵצִים וְהַתַּיִל

בְּלֵיל י"א בַּאֲדָר תש"ו, סוֹף-סוֹף: עֲדָרִים עִם תְּפִלִּין!

תָּקְעוּ בָּאֲדָמָה, חָפְרוּ בּוֹר, בָּנוּ שְׁנֵי קִירוֹת אֲבָנִים!

קִמְרוֹנוֹת עָשׂוּ לְהַחְזִיק אֶת הַבִּנְיָן, וְרָעַד כָּל קֶבֶר בִּצְפַת.

כִּי בַּרְזֶל וִיהוּדִים – שְׁנֵיהֶם מִינִים עַתִּיקִים,

עַד כֹּה, לְהִתְיַחֵד, לֹא הִסְכִּינוּ, יְהוּדִים וּבַרְזֶל,

בַּרְזֶל וִיהוּדִים.

אָז קָם יוֹסֵף אֲבִידָּר, הוּא קְטוּעַ כַּף יָד,

אָסַף בִּזְרִיזוּת אֲנָשִׁים, נְעָרִים וּנְעָרוֹת מִקְּצוֹת הָאָרֶץ

לְהַחֲיוֹת בַּשֵּׁנִית אֶת בִּרְיָה, קָמוֹת מְצוּדוֹת עֵץ וְאֶבֶן,

בְּלַיְלָה גָּשׁוּם עִם תְּפִלִּין וְקִלְשׁוֹנִים בָּאוּ

וְהַשָּׁמַיִם מִבּוּשָׁה בָּכוּ כְּשֶׁהֵם עָדְרוּ וְשָׁרוּ.

וּמִצְפַת מַבִּיט מִקִּבְרוֹ יוֹסֵף קָארוֹ, מַמָּשׁ מִקָּרוֹב:

חֲצוֹת לַיִל, אוֹר לְי"א אֲדָר ב' – שׁוּב שָׁטַף הַבָּרָד,

כַּעֲשָׂרָה אֹהָלִים הֵקִימוּ בְּנֵי נֹעַר עִם שַׁחַר,

גָּדֵר מָתְחוּ וְדֶגֶל תָּקְעוּ וְעָשׂוּ מַעְגָּל וְרָקְדוּ.

וְהַבְּרִיטִים הִגִּיעוּ: גָּדְעוּ כָּל עֵץ וְגָדֵר וְאֹהֶל וְדֶגֶל.

נְעָרִים לְמַרְגְּלוֹת הַר בִּרְיָה. שְׁטוּפִים בְּזֵעָה וּבְגֶשֶׁם,

בַּיָּדַיִם – מַקְלוֹת וּקְרָשִׁים – עוֹלִים בַּשְּׁלִישִׁית לְבִּרִיָּה!

טִפַּסְנוּ בְּמַעֲלֶה הָהָר בָּאֶצְבָּעוֹת, בַּצִּפָּרְנַיִם. לְפֶתַע לֹעַ מַקְלֵעַ

מִישֶׁהוּ שָׁאַג בְּכָל הַכֹּחַ: ה וֹ רָ ה !

וְחַיָּלֵי הוֹד מַלְכוּתוֹ בּוֹהִים בָּרוֹקְדִים הָרְטוּבִים, מִשְׁתָּאִים,

רָאָה בְּעַל הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, וְזָכַר חֲתִימַת "אֹרַח חַיִּים" בְּבִּרְיָה –

עֵת רָשַׁם לְעֵדוּת בְּשׁוּלֵי הָ"אֹרַח חַיִּים":

חָתַמְתִּי בְּדִבְרֵי יְמֵי הַפּוּרִים, וּפָסַקְתִּי בְּהִלְכוֹת יוֹם הֶחָג.

ד.

עֶרֶב פֶּסַח אֶחָד הָלַכְתִּי לְבֵית הַמְּשַׁמֵּשׁ שֶׁל הָאַדְמוֹ"ר מִסְּלוֹנִים,

וְהוּא מְרַסֵּק בַּמִּטְבָּח תְּמָרִים וְתַפּוּחִים וְיַיִן, לְרַבּוֹ, לַחֲרֹסֶת.

בָּאתִי אֵלָיו לִקְנוֹת מַצּוֹת מִתַּנּוּר רִאשׁוֹן, שֶׁפַע חֹרִים בַּמַּצּוֹת

שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ, וְאוּלַי, אוּלַי אַרְגִּישׁ כְּאֶחָד מֵהֶם פַּעַם אַחַת, בֶּן חוֹרִין.

וְרָמַז לִי רֶמֶז עַל הַבְלוּת שִׁירַי בְּעוֹלָם הַיְּרֵאִים וְאָמַר בִּזְהִירוּת

תּוֹךְ שֶׁיָּדוֹ בּוֹחֶשֶׁת בְּכָל הָעִסָּה וְרֵיחַ מְתַקְתַּק שֶׁל דְּבַשׁ בְּאַפִּי,

אַתָּה יוֹדֵעַ לְמָה אַתָּה דּוֹמֶה? אַתָּה דּוֹמֶה לְמִי

שֶׁרוֹצֶה לִמְכֹּר בִּגְדֵי יָם בַּמִּדְבָּר! וּפָנָה לַמִּטְבָּח. מָה תַּעֲשֶׂה!?

זִנַּקְתִּי וְהֵשַׁבְתִּי: אֵיזֶה חָסִיד אַתָּה?! מָה עָשָׂה אַבְרָהָם?

מָה עָשָׂה הַבַּעַל שֵׁם טוֹב שֶׁלְּךָ? מָה עָשָׂה רַבִּי נַחְמָן? לֹא כֻּלָּם

מָכְרוּ בִּגְדֵי יָם בַּמִּדְבָּר? אֵיךְ אִבַּדְתָּ אֶת הַדָּבָר הַיְּהוּדִי הַזֶּה!

אֲנִי אֶחְפֹּר אֶת הַיָּם שֶׁלִּי בָּאַף! וְהוּא הָרִים אֶת קֻפְסַת

הַמַּצּוֹת הַשְּׁמוּרוֹת וּבָהָה בִּי. בָּהָה. וְאָמַר: פּוֹחֵד אֲנִי שֶׁיִּקְרֶה אוֹתְךָ

הַמִּקְרֶה שֶׁקָּרָה אֶת בְּיָאלִיק, אַתָּה שָׁמַעְתָּ עָלָיו? אֵין אֶצְלֵנוּ שִׁירָה.

יֵשׁ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם. מָה תַּעֲשֶׂה? לְמִי תִּכְתֹּב? מִי יִקְרָא?

וְזָכַרְתִּי אֶת הַכַּנָּר. וְאֶת הַקְּלִפּוֹת. וְאֶת הַנִּוּוּטִים כְּשֶׁהַיָּרֵחַ עָצוּב

בִּמְהֻפָּךְ אֲבָל גַּם מְחַיֵּךְ. וְאָמַרְתִּי תּוֹדָה, רַבִּי שְׁטֶרְנְבֵּרְג.

וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. וְכָל הַנְּחָלִים זָרְמוּ. וְלָבַשׁ בֶּגֶד יָם רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ,

וְשָׁחִינוּ יַחַד לְבִרְיָה, הוּא אוֹחֵז בְּבִגְדִי וַאֲנִי בְּבִגְדוֹ. וְזַלְעֲפוֹת מַיִם

יָרְדוּ וְכָל טִפָּה, טִפָּה שְׁחֹרָה שֶׁל דְּיוֹ

כּוֹתֶבֶת שֻׁלְחָן עָרוּךְ חָדָשׁ, וַאֲנִי חוֹפֵר וְחוֹפֵר. עַד עַכְשָׁו.

נוסח שסיימתי ב-2021

יוסף

* * *

נעמן כהן

הנשיא יצחק הרצוג

האם ממשיך לשמור על זכות השתיקה?

האם בוגד בערכי תנועת העבודה?

ואולי אלו הם רק הפקידים?

תקציר: עם התמנותו של יצחק הרצוג לנשיא המדינה, בירכתי אותו על המינוי ובקשתי ממנו שלאור ההסתה נגד יצחק רבין ז"ל כרוצח אנשי אלטלנה, שיפעל למען הנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל, על האנדרטה לזכר הרוגי אלטלנה. הדגשתי שאני פונה אליו מאחר והנשיא הקודם, ראובן ריבלין, כתב לי שטרם הגיע הזמן להנצחתם, ורק בעתיד הדבר יתאפשר. מובן שצרפתי למכתבי את דבריו.

למרבה תימהוני קיבלתי ב-10.10.21 מכתב שעל מנת לקבל תשובה מהנשיא אני נדרש לוותר על סודיות מצבי הבריאותי, הנפשי, הסוציאלי, הכלכלי, השיקומי, החינוכי, וכל מחלה שהיתה לי בעבר או כעת, הכנסותיי, שכרי, תגמוליי, בעבר, בהווה, ובעתיד...

לאחר שמחיתי על הדרישה הבלתי דמוקרטית הזו (ראו מכתבי ב"חדשות בן עזר" 1673) קיבלתי את התשובה הבאה:

19.9.21

נעמן שלום,    

אנו מודים לך על פנייתך, ניכר כי נושא הנצחת חללי צה"ל שנפלו במסגרת פרשת אלטלנה חשובה וקרובה לליבך.

לאחר בירור עם הגורמים הרלוונטיים נמסר לנו כי בעבר הנשיא לשעבר ראובן ריבלין נתן את התייחסותו לפנייה.

ההתייחסות מצורפת למייל זה ותוכנה עודנו רלוונטי.

מקווים שבעתיד נמצא את הדרך לזכור את הנופלים כולם בכבוד הראוי להם.

בברכה,

מזכירות צבאית לנשיא המדינה

בית הנשיא

רח' הנשיא 3

ירושלים 92188

אז ראשית, הכבוד והתהילה לכבוד הנשיא הקודם, ראובן ריבלין. אמנם לא אהבתי את תשובתו ואף קראתי לו "נשיא חצי המדינה", אבל הוא ענה לי ביושר ובגלוי על פי השקפת עולמו, ועל כך מגיעה לו כל התהילה והכבוד.

מהתשובות העקיפות שאני מקבל בשם הנשיא לא ברור לי האם הנשיא הרצוג מבכר להמשיך ולשמור על זכות השתיקה, תוך בגידה בערכי תנועת העבודה? או שמדובר בעצם רק באי הבנה של פקידיו?

אשר על כן שלחתי ל"מזכירות הצבאית" את המכתב הבא ונקווה שהתהייה תיפתר מפיו הוא:

                                                    29.9.21

"מזכירות צבאית" שלום רב,

ראשית תודה על התשובה. אני שמח שאינך דורשת עוד ויתור על הפרטיות כדי לקבל תשובה מהנשיא, כי אנו חיים במדינה דמוקרטית.

הפנייה אלייך בלשון נקבה היא קצת הזויה. למיטב ידיעתי "מזכירוּת צבאית" אינה יכולה לכתוב מכתב. (מזכיר, או מזכירה יכולים). לפי ויקיפדיה המזכיר הצבאי של הנשיא הוא עלא אבו רוקן, האם הוא מתבייש לחתום בשמו?

לא ברור לי מדוע בכלל טרחתם לחפש בארכיון את מכתבו של הנשיא הקודם ראובן ריבלין שהרי כללתי אותו במכתבי לנשיא יצחק הרצוג, כנימוק לבקשתי.

בטוחני שלא העברתם את מכתבי לנשיא, והוא גם לא קרא את בקשתי, שכן שלא עולה על הדעת שהנשיא יצחק הרצוג (בניגוד לראובן ריבלין הרוויזיוניסט, יוצא מפלגת חרות, והליכוד, וחסיד האצ"ל, שראה את פרשת אלטלנה כפרשה מכוננת עבורו), שהיה ראש "מפלגת העבודה", ואמון על מורשתה, מורשת ההגנה, הפלמ"ח, וזיכרון יצחק רבין ז"ל, יצטט את מכתבו של ראובן ריבלין כדעתו שלו ש"טרם הגיעה השעה להנציח את חיילי צה"ל על אנדרטת אלטלנה," ובכך יבזה את זכרם ומורשתם.

אשר על כן אודה לכם אם תוכלו להעביר לו את המכתב והבקשה, כי תשובה כזו ששלחתם בשמו, תשובה המבזה את חללי צה"ל, ואת זכרו של יצחק רבין ז"ל, עלולה חלילה לפגוע בו.

תודה רבה.

נעמן כהן

אעדכן אם תהיה תשובה.

מכונית ריקה

לאחר בחירתו של קלנמט ריצ'רד אטלי, הרוזן הראשון מאטלי, לתפקיד ראש הממשלה, אמר עליו וינסטון לאונרד-ספנסר-צ'רצ'יל: ""מכונית ריקה עצרה ליד רחוב דאונינג 10 וממנה יצא קלמנט אטלי..."

כפרפראזה לצ'רצ'יל: מכונית ריקה עצרה ליד השדרה הראשונה 742 בניו יורק וממנה יצא נפתלי בנט שנאם באו"ם בפני אולם ריק, בו תקף את ד"ר שרון אלרואי-פרייס.

צ'רצ'יל הוסיף על אטלי: "אטלי הוא אדם צנוע מאוד, ויש לו סיבות רבות להיות כזה..."

היפוכו הגמור בנט, הוא אינו צנוע כלל, אלא מגלומן. אטלי אגב, כאיש הלייבור, הביא באמת מדיניות של "שינוי" ו"ריפוי" לחברה האנגלית לאחר מלחמת העולם השנייה בחוקים הסוציאליים שתיקן. (לא במדיניות הציונית).

ומי יציל את ישראל מאיראן?

מיד לאחר נאומו של בנט יצא עיתון "הארץ" בהצהרה: "'רק בעלי יציל את ישראל מאיראן,' היא צעקה. [הכוונה לשרה], הקונספציה הזו קרסה..."

https://twitter.com/Haaretz/status/1442332052062228481?s=03

מסתבר שלעמוס שוקן וליאוניד נבזלין יש קונספציה חדשה: בנט הוא שיציל את ישראל מאיראן!

שלטון מטהר ידי מחבלים

אמר רבי יהושע בן לוי: "כסף מטהר ממזרים" (בבלי קידושין ע"א א')

אמר יועז הנדל (הסוחר): "טיבי אינו תומך טרור."

אמר מתן כהנא: "אנשי 'התנועה האיסלמית'-'האחים המוסלמים'-החמאס-רע"ם, אינם תומכי טרור." (למרות שלפני הבחירות "ימינה" ביקשה לפסול אותם לכהונה בכנסת בגלל תמיכה בטרור).

https://mobile.srugim.co.il/article/601906

מה לא עושים למען שלטון וכסף? מטהרים ממזרים וטרוריסטים.

יד רוחצת יד – הון שלטון עולם תחתון

רגע לפני סיום כהונתה כיו"ר הרשות השנייה, מעלה יועז הנדל (הסוחר) את שכרה של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מ-10,000 שקל בחודש לכ-30 אלף שקל בחודש, הפרש מצטבר, בסך כמיליון שקל, שישולם רטרואקטיבית, וההעלאה תעוגן בתקנות לטובת היו"ר הבא אף שהנדל מקדם את סגירת הרשות השנייה.

(רפאלה גויכמן, "הנדיבות התמוהה של השר הנדל כלפי שמאלוב-ברקוביץ'", אל-ארצ', 26.9.21)

https://www.themarker.com/advertising/.premium-1.10241192

כשר בממשלה הלא ציונית של "השינוי והריפוי" במה מתבטא אצלו "השינוי"? בהכשרת אחמד טיבי כמתנגד טרור, ובמה "הריפוי"? במתן כספי ציבור לצרכי "שמירינג"?

וכבר אמר הפילוסוף הרומי לוקיוס אנאוס סנקה: Manus manum lavat "יד רוחצת יד."

המשל הנכון של מאיר איילי – גם הומניסטיקה וגם יהדות

רות קלדרון, ממובילות תנועת "ההתחדשות היהודית" (מוזר אגב מה חיפשה אצל יאיר למפל-לפיד?) מצטטת את דברי המורה שלה, מאיר איילי, שדימה את מצב התרבות היהודית לספינה שנטרפה. על גבי השברים שנותרו מצטופפים שני ציבורים, שהצליחו להציל מטביעה את מיטב רכושם – הספרים שהיו איתם. "אנחנו הבאנו את ההומניסטיקה ואת התרבות המודרנית," אומר איילי, "והדתיים הביאו את אוצר הספרים היהודיים המסורתיים. עכשיו אנחנו צריכים אלו את אוצרות אלו."

(רות קלדרון, "בין כדורגל, אחרי בית הכנסת בשבת, לבין ים בשבת בבוקר", "אל-ארצ', 5.9.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10184315

המבקר דן מיזוץ'-מירון יוצא בביקורת חריפה נגדה, ונגד המשל של מאיר איילי. "לכאורה, משל נאה," אומר מיזוץ'-מירון, "אבל המשל שלו לא מחזיק מים. הוא אינו משקף את המציאות."

 ומה הנימוק שלו?

"ספרות שלימה," טוען מיזוץ'-מירון, למשל הספרים החיצוניים, המקבים, יהודית, כתבי פילון האלכסנדרוני, כתבי יוספוס פלאוויוס, קדמוניות היהודים, מלחמת היהודים נגד הרומאים, אינם חלק מארון הספרים היהודי. "אילו היה עלינו להסתמך על אבות אבותינו הדתיים," ממשיך טוען מיזוץ'-מירון, "היינו יודעים מעט שבמעט על החיים היהודיים החברתיים והפוליטיים של היהודים לפני המרד ברומאים ובמהלך המרד. לא היינו יודעים, למשל, על סיפור הגבורה של לוחמי מצדה." והוא ממשיך ומונה גם את שירת ימי הביניים, וספרות האידיש.

(דן מירון, "הבו לנו יהדות מבוזרת", אל-ארצ', 19.9.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10220434

הביקורת של דן מיזוץ' מירון פשוט אינה לעניין, ומזכירה את הביקורת שלו על לאה גולדברג שניסה להקטינה ולבזותה. להיפך, כבלעם הוא תוקף את מאיר איילי, ובעצם רק מאדיר את מפעלו.

גילוי נאות. זכיתי ללמוד אצל מאיר איילי ז"ל.  אדם ומורה נפלא, שאת כל חייו הקדיש למען התרבות היהודית. שיעור התלמוד של מאיר איילי היה מכיל עולם ומלואו, הומניסטיקה במיטבה. בשיעור היה עובר מסוגיית "תנורו של עכנאי", ו"אחרי רבים להטות", ועד פאוסט של גתה. מסוגיית "האם יש שליח לדבר עבירה," אל עגנון וברנר.

(על אויגן הירשלר-מאיר איילי, תולדות חייו, והמאבק שלו על היהדות בקיבוץ, כתבתי בהרחבה ב"חדשות בן עזר" 1267)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01267.php

על יוסף בן מתתיהו ומצדה למדנו גם קודם, אבל תלמוד למדנו רק אצלו.

והמשל שלו נפלא. "אנחנו הבאנו את ההומניסטיקה ואת התרבות המודרנית," אומר איילי, "והדתיים הביאו את אוצר הספרים היהודיים המסורתיים. עכשיו אנחנו צריכים אלו את אוצרות אלו." אמת ויציב. מאיר איילי בשיעוריו הביא את הכיל. הוא הוא היה הספינה שניצלה, הוא לימד את "ההומניסטיקה ואת התרבות המודרנית," ואת "אוצר הספרים היהודיים-המסורתיים."

מה רוצה דן מיזוץ'-מירון – שנלמד רק את הספרים שהוא מזכיר, ונאבד את אוצר הספרים היהודי? 

המאבק על איתן בירן – מאבק יהודי, תרבותי, ציוני, ואף עדתי

נראה שהמאבק על הילד הקטן איתן בירן, לובש מאבק תרבותי, לאומי, מסורתי, ואף עדתי.

בעוד שבעבר בכל המאבקים על ילדים היה הציבור נוטה לטובת חייהם בארץ, בתרבות היהודית-ישראלית-עברית, עתה המצב שונה. במיוחד בעיתון אל-ארצ' המבטא תמיד דעות של של עידוד ירידה והתבוללות.

בכל מאמרי הדעות באל-ארצ' מובע זעם על עצם המחשבה שהילד יחיה בארץ, ויגדל להיות יהודי, ורחמנא ליצלן ישרת בצבא "הכיבוש" (כדאי לקרא את הטוקבקים). הציונות מוצגת כנוגדת את טובת הילד. "להוסיף את הנימוק היהודי המכונה 'לאומני' זה להוסיף חטא על פשע." כמובן שגם הרצון לגדלו כיהודי, ולתת לו חינוך יהודי, ולא לחנכו במנזר כאיטלקי קתולי, נתפס באל-ארצ' כראוי לגינוי. המאבק גם נושא אופי עדתי כאשר משפחת האם פלג (לשעבר אלפסי) מוצגת כמשפחה פושעת שעצם השהייה של הילד איתה מנוגדת לטובתו.

(סביונה מאנה, "ביתו של איתן הוא בפאוויה", אל ארצ', 19.9.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10217702

(יסמין לוי, "ומה יקרה אם איתן לא יגדל על אדמת הקודש?" אל-ארצ', 20.7.21)

https://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/.premium-1.10014443

נעמן כהן

* * *

אסתר רַאבּ

מישראל עד ישראל

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

הרבה דברים יש במאמרו של שלמה גרודזנסקי שבאים כאילו ממישהו הנמצא מבחוץ; ואכן יש לו לכותב כוונה לראות את הדברים באובייקטיביות ומן החוץ.

אני רוצה לדבר מבפנים ובסובייקטיביות. אין אומה בעולם שיהא ברוחה, בגורלה ובקיומה המופלא כל-כך הרבה מיסתורין ותחושת רבדים עמוקים שאינם ניתנים לניתוח שכלי, כמו האומה הישראלית. לנו הישראלים, אשר מבשרנו חזינו את העלייה הראשונה והשנייה, יש תפישה אחרת – תפישתנו היא פנימית, ויותר מזה, תמצית ישותנו.

הציונות היא אמונה הטבועה בדמנו הקדום, הרליגיוזיות הציונית – מושג מובן לי ולרבים אחרים – לא היתה "הכרח" לדור הציוני, כמו שהיתה האמנציפאציה הכרח לדור האמנציפאציה. מקורה אחר ושונה: דור הציונים של שתי העליות הראשונות היה גל, שלב-ליבה של האומה, עם כל העתיקות והמיסתורין שבה, שלחה אותו הנה.

תינוקת הייתי כשאבי שר "קבץ נידחינו מארבע כנפות הארץ" – הזמר והתפילה הזאת הרעידו את כל נימי נפשי והיו מעין נידבך שהניח בי אבי.

הדורות השניים, של עלייה ראשונה ושנייה, לא היו נועזים בלבד, כמו דור האמנציפאציה – הם נבעו ממקור אחר: הם היו סטיכיה של רבדים עתיקי-יומין שהתפרצו החוצה בבוא זמנם.

מדינת ישראל היא בלי ספק המוצר ההכרחי, בעל הזכות הגדולה והבלעדית של האומה; היא תוצאה של תהליך ממושך בן אלפי שנים, וכשם שהלבה מצטברת בעמקי האדמה ופורצת בבוא הזמן, כן היה קום המדינה הזאת.

החיטוט של חוגים שונים באומה הוא זמני. ועוד – אין אנו מבקשים רשות על ההעזה להיות לב האומה, אנו הננו לב האומה, ואם יש כאלה שאינם מרגישים את האורגניות שבקום המדינה ואומרים שאנו מעיזים יותר מדי, נידמה לי שאלה הן שכבות רחוקות וכבויות בתוך האומה.

*

נכתב: 1962. נדפס לראשונה: "אמות", חוברת ב', אוקטובר-נובמבר 1962, תשרי-חשון תשכ"ג.

זוהי תגובה על מאמר של שלמה גרודזנסקי "מישראל עד ישראל", "אמות", חוברת א', אוגוסט-ספטמבר 1962, אב-אלול תשכ"ב.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שלושים ואחד

האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו, בסימטאות דמשק

ביום הלווייה של דודי אלכס נפל ארל'ה על קברו, טמן פניו בעפר התחוח וגעה בבכי.

מדי שנה, ביום האזכרה, היה ניצב למראשותי המצבה וזר פרחים גדול בידיו. לאחר שמת ארל'ה ניכרה קברו ליד קבר אביו שיח' איסחאק נורדאו, לא רחוק מקברו של דודי, ובן-דודי אבנר, בנו של אלכס, אומר מדי שנה קדיש גם על קברו של האילם ארל'ה.

בשנה האחרונה לחייו של היינץ-משה מהגרביים, המאהב של רותי, לפני שהתאבד, ראינו אותו ניצב כרוח-רפאים, זר פרחים בידיו, המטפחת הצבעונית בכיס הז'קט, למראשותי קברו של האילם – באותה עמידה שבה היה האילם ניצב מעל מצבתו של דודי.

בהיותו תינוק נפל ארל'ה מהשולחן על הרצפה בבית-הוריו וכתוצאה מהחבטה בראשו נעשה חירש-אילם וראשו צמח משולש במקצת.

היו במושבה שאמרו כי סיפור הנפילה לא היה ולא נברא. אימו של ארל'ה היתה אחייניתו של אביו, והפגם בו בא מלידה, בגלל נישואי-קרובים.

ארל'ה גדל פרא, אינו מסוגל ללמוד, ידו בכל ויד כל בו. אביו, שיח' איסחאק נורדאו, העניש והיכה אותו לא פעם, אך ללא הועיל.

לבסוף הצליח האב להשפיע על הברון רוטשילד לממן עבור ארל'ה לימודים מיוחדים באירופה. בנסיון להעניק לנער סיכוי לחיים נורמאליים נסע עימו האב לגרמניה והשאיר אותו במוסד לחירשים-אילמים.

ארל'ה התחנך שם שנים אחדות ולמד לדבר מעט ולקרוא תנועות שפתיים, אך בגרמנית בלבד, כי טרם היה מוסד עברי דומה.

לאחר שפרצה המלחמה העולמית, וגרמניה וצרפת נעשו אויבות זו לזו, חדלו להגיע מפריס הכספים עבור חינוכו של ארל'ה במוסד. למרות זאת המשיכו להחזיק אותו שם, ורק בסוף השנה השלישית למלחמה, בהיותו כבן תשע-עשרה, העלו אותו על רכבת ושלחו אותו חזרה לביתו בפלשתינה.

בדרך פלא הצליח להגיע ברכבת עד דמשק, ושם נתקע.

התורכים חשדו בו שהוא מרגל ורק מעמיד פנים של חירש-אילם כדי להימנע מחקירה. באותה תקופה התגלתה רשת הריגול של אהרונסון בעתלית. התורכים חקרו את האילם כדרכם ועינו אותו, אך לא הוציאו דבר מפיו כי לא היה מה ואיך.

לבסוף זרקו אותו לרחוב בלא כלום, לא תעודות ולא כסף. כך הסתובב בחורף בחוצות דמשק קרוע-בגדים, יחף ומלא פצעים, כאשר פרחחים ונבלים מתעללים בו ומנסים לאנוס אותו למשכב זכר, כדרך המזרח.

אלכס דודי, שהיה מנהל העבודות חוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, לא השתתף ברשת הריגול שהקימו, והפעילו מעתלית, אהרונסון מזכרון-יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה. סבא אסר על דודי להשתתף בריגול מפני שהיינו נתינים אוסטריים וסבא לא רצה שבנו יבגוד בנאמנות שלנו לממלכה האוסטרו-הונגרית, שהעניקה למשפחתנו חסות והגנה מיום שעלינו ארצה במאה התשע-עשרה.

בשנה השלישית למלחמה העולמית, כאשר המושבה התמלאה במהגרים שגורשו מתל-אביב ומיפו, הצליח הקונסול האוסטרו-הונגרי בירושלים קראוזה לקבל הקצבה כספית מהממשלה האוסטרית, שהיתה בת-בריתה של תורכיה במלחמה, והשיג כסף אפילו מג'מאל-פאשא העריץ, וכל זאת לשם תמיכה במשפחות היהודים שהיו נתינים אוסטרו-הונגריים. נוסד ועד של הנתינים האוסטרים ובראשו סגן הקונסול של אוסטריה ביפו, שמעון רוקח, שהתיישב במושבה שלנו בזמן הגירוש.

סבא התמנה למזכיר הוועד, המשרד נקבע בביתו, ותפקידו היה לערוך את רשימות הנתינים, לחלק את ההקצבות, לנהל את החשבונות ולדווח לקונסוליה האוסטרית בירושלים.

נתיניו היהודים של הקיסר פרנץ-יוסף ירום הודו, תושבי מדינות הקיר"ה, היו מלאים הכרת תודה לשליט רב החסד, ונאמנותם לקיסרות ההבסבורגית היתה ללא גבול. רגש הנאמנות אף התחזק אצל סבא בשנים שחי בארץ-ישראל תחת חסותה של מלכות אוסטריה, שדאגה לנתיניה היהודים והגנה עליהם.

אותו קיץ, אהרונסון כבר ישב במפקדת הצבא הבריטי בקהיר, אבשלום כבר נהרג בנסותו לחצות את המידבר ולהגיע למצרים, יוסף לישנסקי, "התכשיט" כפי שכונה-לגנאי בפי האיכרים, קיבל על עצמו את המשך עבודת הריגול למען הבריטים, יחד עם שרה אהרונסון – ואילו סבא פקד בכל תוקף על דודי אלכס לחזור מעתלית למושבה ולנתק עצמו מעבודת הריגול.

כאשר נתגלתה הרשת, והתורכים החלו בחיפושיהם אחרי לישנסקי, במעצרים ובעינויים, חשש דודי שגם הוא ייאסר, ומי יודע מה יעלה בגורלו כאשר יחקרוהו.

למזלו, הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, הטיל אז על הזואולוג ישראל אהרוני להכין לו תצוגת חיות ועופות מפוחלצים למוזיאון הזואולוגי שרצה לבנות עבור הסולטן באיסטנבול. כניראה לא היו לתורכים הנסוגים דאגות אחרות.

אהרוני, הוא ארז"ף, ראשי תיבות "אהרוני, ראש זואולוגי פלשתינה" ב"תמול שלשום" של עגנון – שכר את דודי אלכס בתור צייד ואף סיפק לו רובה-ציד. במשך חודשי עבודתו בלבנון לא עלו התורכים על עקבות דודי. תפקידו כצייד למען ג'מאל-פאשא העניק לו כיסוי מוחלט, וליתר ביטחון אף גידל זקן עבות עד שלא היה אפשר להכירו.

בחול המועד סוכות בא למושבה מפקד המשטרה התורכית ביפו, המודיר-פוליס ג'לאל-ביי, בראש משלחת עונשין של חיילים ושוטרים וקבע את מושבו במלון "חובבי-ציון", בכניסה למושבה מצד מערב.

הוא גייס מלשינים שחיזרו על הפתחים כמבקשי-נדבות, כביכול בגלל המצב הקשה בימי המלחמה, ובעצם נשלחו לבלוש ולגלות היכן מסתתרים הפרארים, המשתמטים והעריקים מעבודת הצבא, וכן חברי רשת הריגול.

אצלנו קמה מהומה ומבוכה. אנשים רצו וברחו מבלי דעת לאן. חוצות המושבה, שהיו תמיד הומיות עד אמצע הלילה, נעשו ריקות מפחד התורכים. מי שהעיז לצאת החוצה בלילה, היה יכול לשמוע קולות ניסור ומכות בפטישים ובקרדומים. אנשי המושבה, ועימם המהגרים מתל-אביב ומיפו, הכינו לעצמם מחבואים בחצרות ובמרתפים. רבים ברחו לפרדסים, אך החיילים סרקו את המושבה ופרדסיה. הם לכדו פרארים, לכדו מזייפי-דרכונים או מהגרים חסרי תעודות, אבל את לישנסקי, שלפי השמועה הסתתר בפרדס של מסייה קלדם, אותו לא מצאו.

בבית-הכנסת הגדול כונסו כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. שיח' איסחאק נורדאו, שנתמנה למוכתר, ראש המושבה בחסד התורכים, עלה לבמה שבמרכז האולם הגדול, היכה באגרופו על הדוכן, והכריז:

 "על דעת ועד-המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישנסקי, המסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון-יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר 'התכשיט' לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!"

רבים מתושבי המושבה נאסרו, אלה בתור משתמטים מן הצבא התורכי ואלה בתור חשודים בריגול נגדו. רובם הוגלו לדמשק וכמה מהם מתו אחר-כך ברעב ובמחלות.

מדי יום ביומו היו נסחבים תושבים רבים למלון "חובבי-ציון" אל המודיר-פוליס ג'לאל ביי, שם היו נחקרים תוך שימוש בפלקות ובמכות רצח, וצעקותיהם הידהדו בחלל המושבה מן הגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ, ובתום העינויים היו נשלחים בשיירות לגלות דמשק או במקרה הטוב יותר לבתי הסוהר בירושלים.

היישוב היהודי כולו, לא רק במושבה, היה נתון לשרירות הלב ולעריצות של שלטון מתנוון אשר לפני גסיסתו התעוררה בו התלקחות אחרונה של פאטריוטיות תוקפנית. היה הכרח להשמיד כל מסמך שהיה עלול להוכיח את "בגידת היהודים" ואת רצונם לכבוש את הארץ, כביכול.

תמונות של הרצל, בולי הקרן הקיימת, בולים שוועד המושבה הוציא בזמנו כבולי-דואר, ספרי האחוזה שבהם רשומה הבעלות על הקרקעות, כל אלה הוחבאו או הועלו באש בידי המחזיקים בהם, מחשש שיתגלו. מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים אילו הספיקו התורכים למלא את כל זממם, אלא שבינתיים פרצו האנגלים את החזית בדרום והתקדמו במהירות צפונה, כאשר כל היישוב היהודי מחכה להם כמושיעים.

באחד מימי החורף, כאשר דודי אלכס עסק בציד ובפיחלוץ בבית-הספר החקלאי התורכי בכפר טניל [תי"ו ונו"ן בפתח, יו"ד בסגול] שבלבנון, הגיעה אליו טלגרמה: "מגרשים את משפחתך מהמושבה. בוא לקחתם בתול-כרם. שמעון רוקח."

דודי עזב את עבודתו, ולאחר יומיים יצא לדרך והגיע לדמשק במכונית יחד עם קומנדנט, קצין גרמני, שעימו התיידד.

בבואם חלפו על פני כיכר המארג', זו הכיכר המרכזית של העיר, וראו שתי גופות של תלויים בהירי-פנים, בחלוקים, עם שלטי קרטון גדולים מחוברים לחזה – מתנודדות על עמודי התלייה.

אלכס רשם בפנקס היומן שלו, ברמז, מטעמי ביטחון: "הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרג'ה."

זה היה ביום ראשון ה15- בדצמבר, ואלה היו גופותיהם של יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, חברי ניל"י, שנאסרו על ריגול, נשפטו ונתלו בידי התורכים. דודי הכיר אותם.

עד שימצא דרך להמשיך ברכבת לתול-כרם בילה דודי בדמשק בחברת קצינים גרמניים אשר ישבו בחבורה בחזית בית-קפה הצופה אל כיכר המארג', אל התליות, ההמון, ואל מצבה גדולה לכבוד הסולטן עבדול-חמיד שהתנוססה שם.

הם ישבו על שרפרפים קלועים, מוקפים חבורות של דמשקאים שעישנו נרגילות ושתו קפה ללא סוכר מספלונים קטנים. שפע תרבושים אדומים, כאפיות צחורות, עקאלים שחורים והמולת שיחות, שרובן לא נועד לאוזן זרה. לפתע, בלהט השיחה, הוציא אחד הקצינים תמונה של בחורה נאה והתפאר בה בפני דודי בגרמנית:

 "אתה רואה כמה יפה היא?"

 "מי היא זו?"

 "הארוסה שלי!"

דודי נדהם, כי הכיר מיד בתמונה את בת-ציון, בתו של שיח' איסחאק נורדאו, ראש השומרים, והמוכתר של המושבה.

למראה התמונה החל דודי חושד שאולי הקצין מערים עליו ובוחן אותו – אם יזהה את בת-ציון, יקשור עצמו בכך לעבודת הריגול. דודי ידע שגם את אביה של בת-ציון, את מוכתר המושבה שיח' איסחאק נורדאו, אסרו התורכים כאשר חיפשו במושבה את המרגלים. דודי גם חשש פן התרחש משהו נורא במושבה, אולי נלקחה בת-ציון נורדאו בשבי? – אולי עשו התורכים בה ובחברותיה תועבות כפי שעוללו לנשים הארמניות באנאטוליה?

הוא זכר היטב את הביקור שערך במושבה הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, את הארוחה בביתו של ראש הוועד, את בקבוקי היין והקוניאק הריקים-למחצה, את הקצינים התורכים הלהוטים לשתות, את השרב המעיק של טרם אביב, כאשר מחלונות ביתו של ראש הוועד, מבין הברושים והדקלים, נשקפו שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

 "נרים כוס," התרברב ג'מאל-פאשא קצר-הקומה בצרפתית מצויינת, "לניצחון על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים! כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר שערכתם לכבודי עם דגלי עות'מניה אצלכם נזכרתי איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"

הוא צחק, מלוויו צחקו אחריו, והמארחים היו אנוסים לחייך כמי שכפאם שד.

 "בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'! –

 "אחד משלנו, זקן, העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, באצבע..." הוא זקר אצבעו נמוך כדי להמחיש היכן תקע אותה הזקן, ודודי חש כאילו נתקעה חרב בבטנו, "ולבסוף בחר ילדה, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות," ליקק הגנרל את שפתיו, "שש מג'ידיות... א-פרופו, גם אצלכם, במושבה, ראיתי בנות יפות..." צחק, "א-פרופו, ראיתי קודם את הפרדסים שלכם, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם, והיום איש בשורה אני לכם – אני מזמין אתכם, כל היהודים, לבוא ולהתיישב בכפרי הארמנים הריקים שבאנאטוליה. אתן לכם שם קרקעות, אתן עזרה והקלות רבות כדי שתוכלו לפתח את החקלאות – שם," התרגז פתאום, "ולא כאן! לכך לא אסכים לעולם!"

מי יודע מה היה סופה של אותה שיחה נוראה – זאת כאשר האיכרים שהוזמנו לסעודה הכפוייה מצליחים אך בקושי לבלוע את עלבונם ולכלוא את זעמם – אלמלא התמלאו לפתע כל האוזניים רחש כבד שבא מבחוץ והלך וגבר מרגע לרגע, וכאילו השמש הסתירה פניה, וחשכה ירדה על הארץ.

יושבי החדר ניגשו אל החלונות ונשאו עיניהם לשמיים. הם עמדו נדהמים ולא יכלו להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את האור, שהיה עמום בלאו-הכי, בגלל החמסין. לאט-לאט התרגלו עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם הבחינו באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, החלו נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל. מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים, העטים מלמעלה כענן שחור. מבול שרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

 "ארבה! ארבה בא!" רצים ברחובות אנשים באימה ובחרדה.

מיד קיצר ג'מאל-פאשא את ביקורו, ובדברי פרידה קצרים ונרגזים, בצרפתית, הוא מיהר לרכוב עם שיירתו אל מחוץ למושבה.

אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, לקחו פחים וגיגיות בידיהם וגם רעשנים ויצאו לפרדסים ולשדות, היכו בפחים וגינגנו בגיגיות וטיחטחו ברעשנים והקימו רעש חזק כדי להבהיל את הארבה ולגרשו, אך זה קיפץ בהמוניו מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

ההרעשה בפחים והגינגוג בגיגיות והטיחטוח ברעשנים היו כולם לשווא.

כאשר התרומם הארבה ממקום אחד, התעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חבטו בארבה. אחרים הביאו נפט, שפכו על הארבה ושרפו אותו, או שאספו אותו בדליים לתוך חביות ושם שפכו עליו את הנפט בעל הריח החריף והדוחה שסרחונו דבק בבגדים ובידיים. הארץ השחירה מן הארבה המזמזם באוויר, ותחת כל מידרך כף-רגל חרק הארבה בהימעכו, דחוס כמרבד-חי ומסליד תחת סוליות הנעליים. ענפי העצים הלבינו, מעורטלים מקליפתם.

המנוסים שבאיכרים הזהירו:

 "זוהי רק ראשית הצרה שבאה עלינו. נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק והגזם הצעיר יפשטו בשדות, יעלו בפרדסים ובכרמים, ויכלו כל עלה וכל גבעול שנותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה."

 ואכן, הארבה המבוגר לא הזיק כל-כך כמו הדורות שבאו אחריו.

שבועיים אחרי שנחת התחילה ההזדווגות. מיליונים, מיליונים, זה על זה כחול אשר על שפת הים. הנקבה הטילה צרור ביצים, שהיו קשורות יחדיו, באדמה הרכה ובחולות, בכרמים, בדרכים ובפרדסים.

הממשלה התורכית הוציאה צו שכל נפש, גם ילדים וזקנים, צריכה להביא שלושה רוטל של ביצי ארבה לבית הוועד. היו חופרים בטוריות ומוציאים אותן מהאדמה ואוספים בשקים. הפקידים התורכיים שמו שק על שק, אבל במקום לחסל את השקים, השאירו אותם.

אחרי שלושים יום בקעו הביצים בשקים, הילק יצא החוצה ונחשוליו החלו לזרום ולהתפזר בחצרות, סביב בית הוועד, משם התפשט לעבר הפרדסים ואל כרמי הגפנים והשקדים שלא היו מוגנים. כאשר גמר אותם, חדר לבתים ואכל את התריסים ואת הווילונות. נחשולים אלה עלו גם מכל השטחים העצומים שבהם הטיל הארבה את ביציו, וזרמו על פני האדמה. ובאשר הופיעו, שם נותרו הפרדס והכרם חשופים מעליהם הירוקים.

ומה לא עשו כנגדם? עטפו את גזעי העצים בצמר, כי אמרו שעל גבי הצמר אין הילק עולה. עטפו אותם בנייר עבה וחלק, שלקחו ממחברות הילדים. לשווא.

והנזק עוד גבר כאשר הילק הפך לגזם. אלה היו קטנים ושחורים. קשה לתאר את עוצמתו של הגזם. לא היה מעצור נגדו. הוא הלך גלים-גלים. חומרי הדברה לא היו. האיכרים פעלו בשארית כוחותיהם כדי להציל את הפרדסים והכרמים. אספו את הגזם וקברו אותו בבורות. הקיפו את הפרדסים בקירות מצופים פח. חפרו תעלות סביב לגבולות המושבה וקירו אותן בפחים כי אמרו שהגזם לא יכול לטפס. וכל אותו זמן היתה הרגשה שהארץ מתנועעת ורוחשת מתחת לרגליים והכל חורק ומלא גועל והייאוש הלך וגדל.

האיכרים ניסו אמצעים ותחבולות חדשים והוציאו מים מהבריכות והציפו בהם את התעלות שחפרו, וגירשו את הגזם למים כדי להטביעו, אבל הוא לא מת. ועל גבי פגרי הגזם זחל הגזם החי ועבר את התעלה וחיש מהר ניראו גם עצים אלה ערומים מכל עלה. הם הביאו משרוקיות ומסרו אותן לפועלים, כי השמועה אמרה שהגזם חושש לרעש. אבל הגזם המשיך לעבור מענף לענף ומעלה לעלה. מישחה שמשחו בה את העצים, למנוע את טיפוס הגזם, לא הועילה כנגדו אך לעצים הזיקה מאוד כי סתמה את נקבי הנשימה של הקליפה, ולאחר-זמן העצים שניצלו התייבשו אף הם.

במשך ימים אחדים נאכלו יותר מאלפיים דונם נטועים והיו כבתי-קברות. העצים לבנים, הגזם אכל את קליפות העץ. כמו צבא ממשומע עבר מעץ לעץ. כשגמר לאכול את המושבה, זרם אל הירקון והקים עליו "גשרים". אחד נאחז בשני וכך היו מתקדמים ומתקשרים עד שנוצר גשר של שלושה מטר והגזם זחל עליו ועבר את הנחל צפונה.

אחרי חמישים יום צמחו לגזם כנפיים, הפך לחסיל המתנועע במהירות בעזרת הכנפיים שצמחו לו, וכמו על פי פקודה – התרוממו כולם ולא נישאר מהם זכר.

אותו יום, ביושבו בחזית בית-הקפה שעל כיכר המארג' בדמשק, שקוע בהרהוריו על הארמניות צחות-העור שנאנסו בזרגים של אנשי-הצבא התורכים מסולסלי השפמים ובותרו בחרבותיהם המעוקלות, ועל הארבה המתועב שהשמיד כמעט כליל את פרדסי המושבה וכרמיה ואת תנובת שדותיה, לא הראה דודי אלכס שום סימן לכך שהוא מזהה בתמונה את בת-ציון נורדאו, שאת טעם שפתיה זכר וגם את סיכת "ציון" העברית הזעירה שמוצמדת לחולצה בתמונתה ופעם נדקרה בה אצבעו כאשר ניסה לנשק אותה באומרו: "אני דוד שלך!"

ומדוע דוד? – באשה-ריבה, סבתה של בת-ציון מצד אימה, הביאה עימה למושבה, בעלותה ארצה, ברכה מרב גדול בחוץ-לארץ. הוא הבטיח לה נאמנה שילדיה לא ימותו.

לאחר שמתה בדיפטריה פייגלה, הבת הבכורה של סבא וסבתא, ונותר להם רק אלכס, ילד קטן שחששו מאוד לשלומו למרות שלא היה חולני כלל, באה סבתא אל באשה-ריבה וביקשה ממנה ש"תיקנה" אצלה את הילד.

דודי אלכס הובא אל באשה-ריבה ושהה אצלה יום שלם. הוא זכר את טעם ריבת הענבים, סוק, שמרחה לו באשה על פרוסת לחם שחור. זכר את ריח המזווה בביתה. ישב אצלה במיטבח, סיפר מעשיות מצחיקות כבר אז, בילדותו, ואכל בתיאבון.

לפנות-ערב אמרה לו באשה-ריבה: "אינגלה, אינגלה, גיי! [לך!]"

והוא חזר לביתו.

היום שבילה בביתה היה יום ה"מכירה" שלו, שיהיה בנה של באשה-ריבה כדי להסיר מעליו את המזל הרע, שלא יחלה וחס ושלום ימות, כאחותו הגדולה ציפורה. וכשהיה פוגש את בת-ציון, לאחר שבגרה, ועוגב אחריה, והיא מתחמקת, נהג לגעור בה:

 "תני כבוד לדוד שלך!"

דודי החמיא ליופייה של האלמונית שבתמונה וגם שיבח את מזלו הטוב של ארוסה הקצין הגרמני. ואולם הלה מזג כניראה לכוסו עראק זחלאווי יותר ממים, כי לפתע נפל שיכור כלוט על צווארי דודי והתוודה בדמעות כי התמונה אינה של ארוסתו אלא החרים אותה כאשר חקר חירש-אילם אחד, שהיה חשוד בריגול ושוחרר.

 "מה עלה בגורלו?" השתדל דודי שקולו יישמע אדיש.

 "ודאי מתגלגל באחד הרחובות," בכה הקצין והחזיק בידו של דודי, לבל ילך.

דודי הבין מיד במי מדובר אך כדי שלא להיראות נחפז, מצא זמן לספר לקצינים את המעשה בשיירת הבידואים שנדדה במידבר זמן-רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא שקים אחדים מלאים דבלות-תאנים.

לעת-ערב הגיעה שעתם לחנות. הם עצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול והוציאו את דבלות-התאנים. תחילה שברו בהן את רעבונם אך עד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.

לאחר שמילאו בטנם חשו גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שזחה דעתם עליהם, וליבם גס בתאנים המיובשות – אספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל והטילו בה את מימיהם.

וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונירדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.

עם בוקר קמו רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר-מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות.

הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מבט לעבר הערימה כשהם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.

אבל הרעב מרפא כניראה כל בושה, כי לבסוף אזר אומץ אחד הבידואים, ניגש בהיחבא אל קצה הערימה, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גילגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה והריח ואמר –

 "בחיאת אללה, על זאת לא השתנו!"

והגיש אותה אל פיו ולעס בחיוך חמוץ.

לאחר היסוס ניגש השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה בהיחבא ואחר-כך בגלוי. והכל חזרו על דבריו: "אללה ישהד [אלוהים  יעיד], על זאת לא השתנו! בחיאת אללה, על זאת לא..."

לא עבר זמן רב והערימה חוסלה כמעט כולה. מרוב בושה לא יכלו להביט זה בעיני זה, אך אז גילו למזלם דבלה צמוקה אחת, אחרונה, מושלכת לרגליהם, שחורה ומיובשת. קורצת להם מן החול.

מה לעשות?

ומיד אמרו כולם פה-אחד: "עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!"

וכך נגולו באחת מעל ליבם אבן הבושה וכובד הכלימה, והם עלו על גמליהם ויצאו שמחים וקלי-רגל לדרכם, ומה הלקח? דבלה שהשתנת עליה אינה מסריחה כל זמן שנמצאת עימה אחת צמוקה ומכוערת ממנה.

מה היה הקשר של הסיפור למצב? לא היה, רק להרוויח זמן.

לאחר שישב כשלוש שעות עם הקצינים השתויים בבית-הקפה הצופה על כיכר המארג', התנצל דודי שהוא עסוק ויצא לחפש את ארל'ה, ואכן מצא אותו לא רחוק משם באחת הסימטאות ובמצב נורא. פרחחים רעי-לב הקיפו אותו והכריחוהו לשלוף מבין קרעי-בגדיו את אברו הגדול ולאונן, ויש אומרים שגם בעלו אותו כמנהגם, חזור ובעול.

דודי לבש מעיל צמר משובח, חבש כובע-ציידים בעל תיתורה רחבה ונעל מגפי-עור. הוא לא התקשה, בעצם הופעתו ובגערה חריפה אחת או שתיים, "הסתלקו מכאן, כלבים בני כלבים..." – להבריח את הנבלים שהתעללו באילם. מיד לקח איתו את הנער לחמאם, בית-המרחץ, רחץ אותו, קנה לו חליפת בגדים, קנה לו דברי אוכל, חבש את פצעיו, קנה לו כרטיס לרכבת והעלה אותו עליה ושינן לו לחזור במשך כל הדרך רק על שתי מילים: יפו, ושם המושבה שלנו.

לא דודי ולא האילם ידעו כי באותה שעה ממש כבר היה יצחק נורדאו עצמו, המוכתר וראש השומרים שלנו, אביו של ארל'ה, כלוא מאחורי קירות האבן של כלא חאן אל-באשה הסמוך.

האילם הגיע למושבה בלילה חורפי בחודש דצמבר.

את חלקה האחרון של הדרך מיפו הלך ברגל, בחושך ובגשם סוחף. עוד בטרם פקד את בית הוריו, והוא רטוב ורועד כולו, ניגש לבית סבי, הקיש על התריס וגעה פעם ופעמיים את שם משפחתנו. כשפתחו לו את הדלת והכניסוהו פנימה, אז המשיך לגעות את שם דודי וחייך בעיניו הכחולות שאותן ירש מאביו, והראה בידיו לצד צפון.

זו היתה דרישת השלום הראשונה שקיבלה המשפחה מדודי מאז נמלט ללבנון, וכך ידעו שהוא עדיין חי.

בעזרת הקונסול האוסטרי בדמשק, כפי שאמרתי, דודי היה נתין אוסטרו-הונגרי – הוא הצליח לקבל תעודת-מסע ברכבת מדמשק לתול-כרם, דרך דרעה ועפולה. אך כאשר הגיע לתול-כרם התברר לו שאיחר כבר את המועד להגיע למושבה. האנגלים נכנסו לשם לפני זמן קצר. קו הגבול בין שני הצבאות עמד עתה על הירקון, אין יוצא ואין בא.

שנים רבות לאחר מכן מצאתי בארגז של דודי, בין אקדח המאוזר המצוחצח לבין יומני העבודה של חוות [היא נקראה בשם תחנת] הנסיונות החקלאיים בעתלית, רשימות שכתב על תקופת היותו צייד בלבנון ועל שהותו בכפר-סבא. בכתיבתו לא היה שמץ של דמיון ספרותי, כל מה שרשם ביומנו, אמת הוא. לעומת זאת, סיפוריו בעל-פה היו תמיד מלאי המצאה ודמיון.

הגשמים העזים מנעו ממנו ללכת ברגל מתול-כרם לכפר-סבא. הוא הגיע למושבה הקטנה הזו, שהיתה שרוייה בסבל נורא, רק לקראת סוף דצמבר. הרשימות האחרונות ביומנו מאותם ימים, מספרות:

 "שבת. כפי הניראה שמשפחתי נישארה במושבה, מפני שהיום נודע לי שגם בקלקיליה אינם נמצאים, אך מי יודע אם הם עוד בחיים מפני שכפי שמספרים השליכו האנגלים הארורים הרבה פצצות לתוך המושבה, וגם מספרים שהיו הרבה קורבנות אדם.

 "ראשון. היום נחליתי בקדחת והתקררות ושיעול נורא. הייתי אצל הרופא סלור, קיבלתי ממנו רפואה וחינין. שאלתי גם ממנו עצה מה לעשות כעת, והוא גם הוא יעץ לי לחכות פה (מלבד מחלתי) עוד שבוע בתקוותו שצבאותינו [כלומר – התורכים] יצליחו בקרוב להשיב לנו את המושבה ואז אוכל להתראות עם משפחתי.

 "שני. מתגולל הנני פה בכפר-סבא חולה ומשתעל, גם ליבי לא נותן לי מנוח על העוול הגדול שחטאתי נגד משפחתי בעוזבי אותם בזמן כזה, בלי עזרה והגנה, וזה משפיע מאוד לרעה על בריאותי ומי יודע מה יילד יום.

 "שלישי. 1 בינואר. היום מתחילה שנה חדשה ועודנו במלחמה תחת מטר הכדורים והפצצות, חולה ורצוץ וחלש בלי משפחה, מתגולל בתור אורח באורוות בקר ולידי, מי היה מאמין! – מאדאם הירש הידועה ושתי בנותיה הדועכות כנר, ואני כקנה נשבר ואין בכוחי להושיען."

דודי שכב חולה ורצוץ עם הפליטים באורוות כפר-סבא, בנס נותר חי ושב לבית סבא, כשהוא ניראה כצל של עצמו – שב רק לאחר כשמונה חודשים, לאחר שהבריטים כבשו את צפון הארץ, וגם כפר-סבא שוחררה מעול התורכים.

[גם הפרק הזה מבוסס על סיפוריו וזיכרונותיו של דודי ברוך ראב בן עזר].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד ידידי, אני מלאת התפעלות משירה האחרון של אסתר ראב, משוררת דגולה. אהבתי את עיתונך האחרון (1683) שיש בו הרבה מן הספרות והשירה. מאמריה של זיוה שמיר מרתקים ומשכילים, ותרגומיה הם תרגומי מופת, העולים, למיטב הבנתי וטעמי, על מרבית התרגומים שנעשו בידי אחרים, רבים וטובים. ההערה שלה על פרשנות השיר "סליחות" מקובלת בעיני וסבירה מאוד. מבלי להפחית מערך מאמריה של ארנה גולן המעניינים בפני עצמם. ואדיר כהן עם ליבו הרחב וכתיבתו העולה על גדותיה, והערת אגב לאורה רענן: את לא אדם סתם. אין אדם סתם. והיו עוד שירים יפים בעיתון וסליחה שלא הזכרתי אותם מפאת קוצר היריעה.

מיכל סנונית

* אהוד יקר, הפעם התעלית על עצמך ועיתונך כל כך שופע שממש אני לא יודעת על מה לכתוב והיכן להגביל את עצמי.

אז קודם כל, ברכות חמות ליום נישואיך המרשים למסתורית, ומכיוון שאינה כה מסתורית לי אני יודעת  להעריך את כישרונותיה, נטיותיה המקצועיות והאמנותיות ואישיותה היפה ומאחלת לכם עוד שנים רבות של  חיים משותפים.

ואם כבר מדברים על חייך שלך, הרי הייתי מרותקת לא רק לפרשת התעלמותה של פתח תקווה מתרומתה הגדולה של משפחת ראב-בן עזר, אלא גם לפרק המרתק במיוחד של ארבעת הידידים מפתח תקווה, כולל ג'אד נאמן שנפטר זה עתה, והופתעתי איך בשל קנאות לדעות הוא קטע את הידידות. וזה איש רוח... אנחנו, המחזור מהקיבוץ, מקיימים עד היום את הקשר ללא כל התייחסות לעמדות הפוליטיות. כמה טוב ויפה שהנצחת את זיכרו בסיפור ההליכה שלכם יחדיו לצבא כצעירים. דמותו מרשימה שם!

ועוד אגיד שטוב שהערת להייטנר שהוא לא מזכיר את האיש שפעל וקשר ועשה את הסכמי אברהם.

ויש עוד המון לומר.

אבל רק עוד תודות. תודה שפרסמת את דבריה הקצרים של אורה רענן עם ההסבר שלי, כי לה זה חשוב מאד.

ואשר לשתי התגובות על המאמר שלי על "סליחות". זיוה שמיר למעשה לא מפריכה את העיקר, אבל היא מגלה אישיות יפה, ועונה ביחס מכבד. את הכותב של התגובה השנייה, המהללת, אני לא מכירה, או פשוט לא זוכרת.

והעיקר – שיהיה לכם חג שמחת תורה שמח ובריא,

וכל טוב,

ארנה

* אהוד היקר, אני מתפעל מהתרגומים של זיוה שמיר – הפעם לא מאנגלית או מצרפתית, אלא מגרמנית – מהיינה. שאפו!

אני מתאבל כמוך על לכתה של אירית קופר רומנו. קראתי מספריה, והכרתי אותה אישית כאישה מלבבת מאוד.

שלך

משה גרנות

* שלום אדוני העורך, הערה לשירך היפה (עם המסטינק ביד וחצי ביצה...) בגיליון 1683.

בהמשך לסיפור על שני הזקנים הפריסאים היושבים בפארק שעונים על מקלות ההליכה שלהם. שואל מישל את חברו ז'אן פייר, "אתה זוכר כאשר היינו חיילים עירבבו לנו סודה בתה כדי שלא יעמוד לנו?" –  "כן כן," עונה ז'אן פייר. – "עכשיו זה מתחיל לעבוד," ענה מישל.

זהו, לא משנה אם עירבבו לנו או לא, זה לא עבד אז (האימונים המפרכים עשו את העבודה...) וגם לא היום... אבל בתור אגדה זה נחמד.

איזה מזל גדול היה לך לקבל ממנה מכתב. גם מבושם וגם כתוב בפארקר פיפטי וואן מושא חלומותינו אז.

השיר נהדר. תבורך.

י"ז

* זו תהיה נשיאת ארה"ב, קאמלה האריס – כאשר ביידן התשוש לא יוכל להמשיך, וזה היחס האמיתי שלה לישראל:

"ראיתי שבמהלך הקיץ היו מחאות והפגנות בהשתתפות מפגינים רבים מאוד למען הפלסטינים," אמרה להאריס הסטודנטית מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון בווירג'יניה, שציינה כי "רק לפני כמה ימים," הוקצה תקציב למען ישראל (ככל הנראה בהתייחס לאישור ההצעה למימון מערכת כיפת ברזל). "זה שובר את ליבי מאחר שמדובר ברצח עם על בסיס אתני ובעקירה של אנשים מבתיהם, כפי שקרה באמריקה, אני בטוחה שאת מודעת לכך," המשיכה הסטודנטית.

הסטודנטית הסבירה כי היא מעלה את הנושא בין היתר מאחר שאמריקאים רבים, לטענתה, נאבקים מול עלויות ביטוח הבריאות בארה"ב ועל סוגיות של דיור בר השגה, אך הכסף הולך לישראל ולסעודיה. הסטודנטית שבסרטון ציינה כי היא מרגישה שלא מקדישים מספיק תשומת לב לנושא, ולכן חשוב לה להעלות אותו.

"אני שמחה שעשית זאת, אני שמחה על כך, ושוב – מדובר בעובדה שאסור לדכא את הקול שלך, את הפרספקטיבה שלך, את החוויה שלך, את האמת שלך – ויש לשמוע אותם, נכון? וזה אחד הדברים שאנחנו נאבקים למענם בדמוקרטיה, נכון?" השיבה סגנית הנשיא.

בפוקס ניוז ציינו כי האריס גם טענה כי הדרה של קולות מהשיח מחלישה את הדמוקרטיה, והדגישו את העובדה כי האריס "הינהנה" בעת שהקשיבה לסטודנטית.

["הארץ" באינטרנט, 29.9.21].

* ציטוט: "לבנון": לאחר איום כתוב של חיזבאללה, ה"חקירה" על הפיצוץ בנמל ביירות – נעצרה.

השופט החוקר של הפיצוץ בנמל ביירות, טארק אלביטאר (נוצרי, בתמונה למעלה), הודיע הערב [27.9] על הקפאת החקירה. זאת לאחר שאחד המבוקשים לחקירה, שר לשעבר,  דרש מבית המשפט את החלפת השופט החוקר.

אך עצירת החקירה מתקיימת לאחר שאותו שופט חוקר קיבל מכתב איום ברור מבכיר חיזבאללה, וופיק צפא, וקודם לכן איים עליו חסן נסראללה באחד מנאומיו, כשקבע ש"החקירה פוליטית ומוטה".

השופט החוקר נשוי ואב לילדים, והוא מבין היטב מה משמעות איום חיזבאללה על חייו או על חיי בני משפחתו. ושוב מוכח שיישות מלאכותית זו, "לבנון", מנוהלת כיום על ידי ארגון טרור. אין להעביר אליה דולר אחד, עד שלא תתנער מחיזבאללה ומאיראן, שגוררים אותה לתהום. כל לבנוני מבין כבר שאין לו שום עתיד ביישות הנרקבת הזו, ומאות אלפים בורחים ומהגרים לכל מקום שרק ניתן.

הממשלה החדשה שקמה שם נשלטת גם היא על ידי החיזבאללה, ואין שום כוונה במערב להעביר לה כספים, ללא רפורמות, ואלה לא צפויות.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 27.9.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,247 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל