פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1685

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בתשרי תשפ"ב, 4.10.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: יַעַן נוֹצַרְתִּי לְאַהֲבָה אוֹתְךָ. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: "שועל המחשבה" של טד יוּז. // מלי טויב אהרנסון: נשלח לחותמים על העצומה [2]: לא לממשלה הפוגעת בחקלאים ובחקלאות! // אורי הייטנר: צרור הערות 3.10.21. // יצחק גנוז: 1. גִּשְׁרוֹן הָעֵץ. 2. הַכָּרִית שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים. // אשר מעוז: "חוק הרכוש" והמסעות לפולין. // יצחק הילמן: הערותיי להערות ד"ר מירון מדזיני על מאמרי. // ברוך תירוש: עוד לעסקת הנשק עם צ'כוסלובקיה. // אילן בושם: 11 שירים בפתח הסתיו שנת תשפ"ב. // פוצ'ו: ארון הבגדים של גב' זילברקנק. // איציק חנונא: להיות אני עצמי. // יוסף אורן: אהבה מנקודת מבט נשית. עיון בשיר "באת אליי" של לאה גולדברג. // נעמן כהן: מאבק נגד הכיבוש הערבי הוא האפוס המכונן של הספרות הצרפתית: שירת רולן. // אסתר רַאבּ: הרהור שני. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים ושניים: לשוט בקליפת אבטיח. סוליות החשיש החסרות לבן-דודי אבנר, ששמע את בן-גוריון מפליץ. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

שירים נוספים

*

יַעַן נוֹצַרְתִּי לְאַהֲבָה אוֹתְךָ

לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ לְהַעֲרִיצְךָ

וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנֶיךָ  –  כָּל הֵיכְלֵי קָדְשְׁךָ  –

אֲשֶׁר זָרַעְתָּ עַל תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ  –

יַעַן לֹא אוּכַל שְׂנוֹא  –  לֹא אוּכַל  –

מִבְּלִי הַרְעִיל כָּל תָּא בִּי  – 

יַעַן  –  מִתַּחַת שָׁמַיִם טְהוֹרִים אֵלֶּה

עַל אֲדָמָה זוֹ מְלוּחַת הַדָּם  –

יַעֲלֶה אֵד מִן הָאֲדָמָה הָרְווּיָה דָּם

וְהֶחְשִׁיךְ אֶת עֵינַי

לָכֵן אֶשָּׂא כַּפַּיִם אֵלֶיךָ מִמַּעֲמַקִּים  –

רְפָא לִי

אֱסֹף אֶת יְצוּרְךָ

כִּנְמָלִים נְטוּשׁוֹת  –  עַל פָּנֶיךָ

טוֹעוֹת וְלוֹחֲמוֹת לְלֹא טַעַם

בִּשְׁבִילִים נְלוֹזִים  –

לֹא כָּחָל וְלֹא שָׂרָק

רַק עֶצֶם הֱיוֹתְךָ

הֱיוֹתְךָ מְצִיאוּת

וְלֹא חֲלוֹם

רַק עֶצֶם הֱיוֹתְךָ  –

מְלַבֵּב אֶת חַיַּי

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). המחזור "שירים נוספים" מצוי רק במהדורה השנייה של הכרך

"אסתר ראב / כל השירים" (1994). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב

עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב

וגם לא נותר בישראל מוסף ספרותי רציני שיזכיר את מלאת 40 שנה למותה

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

הולדת השיר

 "שועל המחשבה" של טד יוּז

המשורר הבריטי הנודע טד יוּז (Hughes)  נולד בקיץ  1930 לאב סנדלר הלוּם קרב שהשתתף בעלומיו במלחמת העולם הראשונה. האב לחם בחזית גליפולי, והיה בין שבעה-עשר החיילים היחידים  מגדודו שנותרו בחיים. יש המייחסים את האלימות העולה ובוקעת מיצירת טד יוּז –  יצירה שבּה העולם נתפס כזירת ציִד וכשדה קרב נצחי –  לרקעו הביוגרפי הקודר כבן לאב מוכה-גורל שחזה מבּשרו את מוראות המלחמה.

בשנות ילדותו ונעוריו התגוררה משפחתו של טד יוּז בעיירת כּוֹרים קטנה בדרומו של חבל יורקשייר, שם אהב הילד להתבודד בחיק טבע, אף בילה שעות ארוכות  בקריאה ובכתיבה. ב-1954 סיים טד יוּז הצעיר את חוק לימודיו בקיימברידג', ועבר לגור בלונדון. בתקופה זו עסק בעבודות מזדמנות –  מגינון ושמירה בגן החיות העירוני ועד לקריאת תסריטים וכתבי-יד. במקביל הוא הקים עם אחדים מידידיו כתב-עת ספרותי דל-תפוצה, ובמסיבת ההשקה של אחד מגיליונותיו, בפברואר 1956, הִכּיר משוררת צעירה ואלמונית, סילביה פלאת' שמה,  שעד מהרה היתה לאשתו הראשונה. ב-1957 עברו בני-הזוג לארצות-הברית. טד יוּז לימד אנגלית וכתיבה יוצרת באחת האוניברסיטאות של מדינת מסצ'וסטס, ורעייתו עבדה בעבודות מזדמנות, שכּלל לא תאמו את כישוריה ואת כישרונותיה.

"שועל המחשבה" הוא שיר אַרְס פואטי, המתאר את תהליך היצירה – את הדרך שעובר הרעיון המופשט והחמקמק עד לרגע שבּוֹ הוא הופך לשיר בעל מִתארים דמויי מציאוּת. אין כאן כל רומנטיזציה שׁל תהליך הכתיבה. אדרבה, יש כאן ביטוי לעָרמה ולכושר המצאה של השועל, אך גם לאכזריותו ולצחנתו האופיינית.

האם בצד השועל הממשי, שאת דמותו ואת תכונותיו האופייניות הכיר טד יוּז מעבודתו בגן-החיות ומשיטוטיו בחיק הטבע, עלה בדעתו גם אותו שועל מטפורי, יצירתי ותכסיסן, ממסתו הנודעת של הוגה הדעות היהודי הבריטי הנודע ישעיהו ברלין? השניים מכל מקום הכירו איש את רעהו, ואני במו-עיניי ראיתים משוחחים ממושכות בגנו רחב הידיים של בית אחוזה עתיק-יומין בסביבות אוקספורד בכנס שנערך שם במלאת שבעים שנה למשורר יהודה עמיחי.

בשיחה על השיר "שועל המחשבה" אמר  טד יוּז, לא בלי קורט של גאווה: "במובנים אחדים השועל שלי עדיף על השועל הרגיל. הוא יחיה לנצח, הוא לא יסבול מרעב או מכלבי ציד. אני יכול לשאת אותו לכל מקום, ואני הוא זה שיצר אותו. והכול באמצעות הדמיון ובחירת המילים הנכונות."

בבית האחרון ניכּרת שמחת היוצר ברגע השלמת היצירה. שמחה זו מתוארת כמעט כהתרגשות של צייד שהצליח להכניס את השועל למלכודת. המחשבות והרעיונות החמקמקים  התבייתו סוף סוף ונרגעו. השורה האחרונה מנוסחת בענייניות יבֵשה "The page is printed". דווקא באותו רגע שבּוֹ השועל לכוד בין דפי השיר, הוא חי וחושני לא פחות מאשר בטבע –  במציאוּת החוץ-ספרותית.

The Thought Fox / Ted Hughes

I imagine this midnight moment’s forest:
Something else is alive
Besides the clock's loneliness
And this blank page where my fingers move.

Through the window I see no star:
Something more near
Though deeper within darkness
Is entering the loneliness:

Cold, delicately as the dark snow,
A fox's nose touches twig, leaf;
Two eyes serve a movement, that now
And again now, and now, and now

Sets neat prints into the snow
Between trees, and warily a lame
Shadow lags by stump and in hollow
Of a body that is bold to come

Across clearings, an eye,
A widening deepening greenness,
Brilliantly, concentratedly,
Coming about its own business

Till, with sudden sharp hot stink of fox
It enters the dark hole of the head.
The window’s starless still; the clock ticks,
The page is printed.

שׁועל המחשׁבה  / טד יוז

עוֹלָה בְּדִמְיוֹנִי חֻרְשָׁה-שֶׁל-שְׁעַת-חֲצוֹת:

וְעוֹד דְּבַר-מָה רוֹחֵשׁ חַיִּים

חוּץ מִבְּדִידוּת הָאוֹרְלוֹגִין

וְזֶה הַדַּף הָרֵיק  עָלָיו יָדַי נָעוֹת.

מִבַּעַד לַחַלּוֹן אֵינִי רוֹאֶה כּוֹכָב:

דְּבַר מָה קָרוֹב יוֹתֵר

אַף שֶׁשָּׁרוּי עָמֹק  בְּסֵתֶר עָב

אֶל הַבְּדִידוּת אַט אַט חוֹדֵר:

הוּא קַר, כְּמוֹ הַשֶּׁלֶג הַכֵּהֶה, רַכּוֹת

אַף שֶׁל שׁוּעָל נוֹגֵעַ בְּעָלֶה, עָנָף;

וְהַתְּנוּעָה נוֹבַעַת לָהּ מִזּוּג עֵינָיו

שֶׁשׁוּב וָשׁוּב, עַכְשָׁו, עַכְשָׁו, עַכְשָׁו

מַטְבִּיעַ סִימָנִים בְּרוּרִים בְּתוֹךְ

הַשֶּׁלֶג, בֵּין עֵצִים, צֵל מִזְדַּחֵל

עַל גֶּדֶם עֵץ הוּא אַט אַט מִתְנַהֵל

בְּגוּף חָלוּל שֶׁלֹּא חָשַׁש לַחֲצוֹת

קָרַחַת יַעַר, עַיִן שֶׁאֵינָהּ

אֶלָּא יַרְקוּת הַמִּתְמַתַּחַת וּגְדֵלָה,

בּוֹרֶקֶת, מִתְרַכֶּזֶת וְשׁוֹקֶדֶת,

הִיא כָּל כֻּלָּהּ שְׁקוּעָה בְּעִנְיָנָהּ

עַד שֶׁפִּתְאֹם שׁוּעָל עִם צַחֲנָה חַדָּה, חַמָּה

אֶל חוֹר שָׁחוֹר בְּסֵתֶר רֹאשׁ נִכְנָס.

שָׁעוֹן נוֹקֵש, חַלּוֹן בְּלִי כּוֹכָב,

הַדַּף מֻדְפָּס.

מאנגלית: זיוה שמיר

* * *

אין צורך בוועדת החקירה לאסון מירון בל"ג בעומר כי היא לא תעז להטיל את האחריות על האשמים האמיתיים – אלה הם אלפי החרדים הנלהבים, שהיו פולשים לאתר הצפוף בין אם ברשות ובין אם היה נסגר או מוגבל, והם-הם שהביאו על עצמם במו רגליהם את מות ה-45 מביניהם! – וכך יהיה גם בעתיד כי איש לא יוכל לעצור את ההמון השרוי באכסטזה של בערות קבוצתית – אל מול הסכנות שבמציאוּת!

* * *

מלי טויב אהרנסון

נשלח לחותמים על העצומה [2]:

לא לממשלה הפוגעת בחקלאים ובחקלאות!

בראיון החודש בעיתון "יבול שיא" [גיליון ספטמבר 2021] – עם עו"ד נעמה קאופמן-פס, מנכ"לית משרד החקלאות ופיתוח הכפר, נראה שהיא אחת הדמויות החזקות העומדות מאחורי הרפורמה. היא מצהירה: "החקלאות והחקלאים יֶצאו מחוזקים מהרפורמה." ימים יגידו. רק שלא יהיה מאוחר מדי. אולי  זה יתרחש אחרי שכבר לא יישארו חקלאים  פעילים בישראל לצפות בהצלחת הרפורמה!

מסתבר שהרפורמה לחקלאות עוסקת בתחום מרכזי נוסף, תיקוני חקיקה בתחום הגנת הצומח שפירושו – העברת אישור הגנת הצומח למדינת הייצוא על עמידה בכללי  הגנת הצומח שנקבעו בישראל כמדינת ייבוא.

הפירוש המעשי של הדברים – הרס מוחלט של " החומה הסינית" שהגנה כל השנים על ישראל אל מול הייבוא, ונישול הסמכויות של הגנת הצומח במשרד החקלאות.

אולי הכי כדאי היום להיות יבואן של פירות וירקות לישראל? יהיה או כבר יש כנראה לובי  חזק ליבואנים של פירות וירקות טריים לישראל. אחרת אי אפשר להסביר את התמיכה הגורפת ושינוי סדרי עולם וחקיקה מאסיבית בנידון. הלוואי ואתבדה.

למה הדבר דומה? תארו לעצמכם שכך היה נוהג משרד הביטחון ומעביר לגורמי חוץ את ההגנה על תושבי מדינת ישראל לפי כללי ההגנה שנקבעו בישראל, ולמעשה מרוקן מתוכן את סמכויות צה"ל – האם הייתם ישנים בביטחה בלילות?

מלי טויב אהרנסון

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 3.10.21

* סיכום נאומו של בנט בעצרת האו"ם – מבחינה רטורית היה זה נאום מצוין. שטיפת המוח של תעשיית החמוצים, שמנסה להלעיג ולגמד את הנאום והנואם, לא היתה זקוקה לנאום כדי להפיץ את שקריה. דפי המסרים הוכנו בעוד מועד ואין להם שום קשר לנאום עצמו. מבחינת תכני הנאום – הדברים מורכבים. היו בהם תכנים טובים ורעים. הפרק על מדינת ישראל, יופיה ותרומתה לעולם היה מצוין. הפרק על הקיטוב, הממשלה שקמה כתאונה וכו' הוא מסר נכון, אבל לא רלוונטי למעמד של נאום ראש הממשלה באו"ם. הפרק על הקורונה, שבו הציג בנט בצורה ברורה את המדיניות ששמה את יהבה על החיסונים, וכאשר יש חיסונים נכון להשאיר את המדינה ואת הכלכלה פתוחות ולהתמקד בחיסון האוכלוסייה, היה בהיר, והציג בפני מנהיגי העולם הצעת מדיניות. מה שקילקל את השורה היה המשפט שלא הרופאים יקבעו. זה היה משפט אומלל, במיוחד כאשר התווסף אליו התדרוך הבוטה נגד מערכת הבריאות אחרי הנאום. זה היה מסר אנטי ממלכתי, לא מנהיגותי, כמעט ביביסטי. חובתו של בנט, עם שובו לארץ, לתקן את הנזק שגרם. מה שעוד צרם במסר הזה, היה האמירה שלא הרופאים יקבעו אלא המנהיג. המנהיג? לא הממשלה? לא הקבינט? הרי הסמל לשינוי התרבותי שבנט הנהיג עם כניסתו לתפקיד, היה המעבר מ"אני" ל"אנחנו". אני מקווה שבנט ינהיג עוד שינוי תרבותי, והוא החזרה ללקסיקון של המילה "טעיתי". להודות בטעותו ולהתנצל.

החלק החשוב ביותר והמוצלח ביותר בנאומו של בנט היה הפרק על איראן. כאן הציג בנט מסר ברור, נחוש, בצורה בהירה ותקיפה, כולל אמירה שהסבלנות של ישראל אינה אינסופית. על כך הוא ראוי להערכה רבה. אך כדאי לזכור, שידענו נאומים מצוינים של מנהיגינו בעצרת האו"ם בנושא הגרעין האיראני. אנחנו נאמנו ואיראן המשיכה להתקדם לעבר הפצצה. המבחן האמיתי של בנט אינו בנאומים אלא במעשים.

בלט בהעדרו בנאום הנושא הפלשתינאי. איני סבור שבכל נאום חייבים לדבר על הנושא, אבל זאת היתה טעות. העולם נמצא תחת קמפיין תעמולה אנטי ישראלית שמתמקד בנושא הפלשתינאי, וכאשר מנהיג המדינה נואם בעצרת האו"ם, מן הראוי שיבטא את צדקתה של ישראל, ידבר על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, יציג את הטרור הפלשתינאי והצורך להילחם בו, ידבר על הצורך להילחם בחרמות האנטישמיים, יציג את הסרבנות הפלשתינאית, יסביר מה עומד מאחורי שקר ה"שיבה" – שאיפה להשמדתה של ישראל ויגיב על נאום האולטימטום המחוצף של אבו מאזן. מן הראוי שיסביר מדוע הדרך לשלום במזה"ת מחייבת ניתוק הקשר הגורדי בין הנושא הפלשתינאי לבין השלום עם מדינות ערב ומדוע מי שחפץ בשלום במזה"ת צריך לתמוך במדיניות של התמקדות בהרחבה והעמקה של הסכמי אברהם, ולא בתהליך חסר סיכוי מול הפלשתינאים, שיחזיר את מדינות ערב למעמד בני הערובה של האינטרס הפלשתינאי.

* שני קווי הגנה – דבריו של בנט נגד מערכת הבריאות מכוערים ובלתי ממלכתיים, פוגעים באמון הציבור במערכת ובכך פוגעים במאבק בקורונה. אולם לגופה של מחלוקת, אני מסכים עם עמדתו של בנט השוללת הגבלות נוספות על התקהלויות. יש היום שני קווי הגנה על ההתקהלויות – התו הירוק והמסכות. התו הירוק החדש, שנכנס היום לתוקפו, מבצר באופן משמעותי את קו ההגנה הזה. במצב הנוכחי אין צורך בהגבלות נוספות. ההתמקדות צריכה להיות בהגעה אל הציבור שטרם התחסן, כי כאן הבעייה וזה הכישלון. איני מדבר על כת הסרבנים האידיאולוגיים – הם מקרה אבוד. אני מדבר על רוב הבלתי מחוסנים, שאינם חלק מן הכת וניתן להגיע אליהם, לשכנע אותם ולחסן אותם.

* החלטה אמיצה 2 – החלטת הממשלה להתחיל בחיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA, בהתאם להמלצת המומחים הישראלים, היתה החלטה אמיצה, שבזכותה נבלמה התפשטות הגל הרביעי ולא נאלצנו לחזור לסגרים. יש לחזור על כך גם בנוגע לחיסון הילדים בגיל 5-12. על צוות המומחים הישראלי לנתח את תוצאות הניסוי של "פייזר" ולהחליט על חיסון ילדי ישראל בלי להמתין ל-FDA. ישראל היא מדינה ריבונית, אינה המדינה ה-51 של ארה"ב, יש לה משרד בריאות משלה, יש למשרד הבריאות שלה דרג מקצועי מצוין, שאינו נופל מזה של ארה"ב. ה-FDA הוא גוף שמרן ומסורבל, וכפי שראינו, הוא מקבל את אותן החלטות שישראל מקבלת, רק באיחור. לכן, אין להמתין לו. יהיה קשה יותר לשכנע את הציבור לחסן את הילדים. קל יותר להפחיד את ההורים בסיפורי אימה, פייק ניוז וקונספירציות כאשר מדובר בילדיהם, מאשר כאשר מדובר בעצמם, במיוחד כאשר המחלה של ילדים פחות קשה (אם כי, יש מדינות שהנתון הזה משתנה וגם ילדים חולים קשה, וזה עלול להגיע גם לכאן). ולמרות זאת, אני מאמין שרוב ההורים ינהגו באחריות, יחסנו את הילדים ובכך תיסתם הפרצה העיקרית הקורצת לנגיף – הדבקה באמצעות הילדים.

* גל הבלתי מחוסנים – 93.4% מן המאושפזים במצב קשה לא חוסנו במנת דחף. בהתחשב בכך שכ-2/3 התחסנו במנת דחף, דומני שאין צורך להכביר במילים. אני רק מניח את זה כאן.

* מיהו פשיסט – נטלתי את נפשי בכפי וחדרתי לעומק האוייב. נשלח אליי קישור הקורא להפגנה בכל רחבי הארץ נגד התו הירוק. כתבתי תגובה בזו הלשון: "במקום לשבש את החיים במדינה – לכו להתחסן." וואהו-וואהו. מטר של גידופים הומטר עליי. דוגמיות: "לך תדיין פשיסט" (אולי הוא התחסן ונפל לו הז'?), "העיקר אתה התחסלת?"

אפרופו פשיסט... היום, כאשר מנהיג מרצ הוא אחד מבכירי ה"פשיסטים", אולי פעילי השמאל ירגיעו קצת את הקלות הבלתי נסבלת של הגדרת מי שחושב אחרת מהם כפשיסט?

* אנרכיה – זכותה של יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, להתנגד להחלטת הממשלה לאסור כניסת תלמידים שלא יציגו בדיקת אנטיגן שלילית. זכותה להיאבק נגד ההחלטה ולנסות לשנות אותה. אין לה שום סמכות "להורות" למנהלים ולמורים להפר אותה. הקריאה הזאת – פירושה אנרכיה.

* ריח של ביביזם – בדיוק לפני שנה כתבתי רשומה בזו הלשון: "נער השליחויות מיקי זוהר, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: 'זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת' וכד', מסלק מן המשכן בבריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: 'גמזו הביתה.' השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ. ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי".

שתי הערות לרשומה, בחלוף שנה: א. מיקי זוהר טוען שהפיק לקחים מאיבוד השלטון, ושהגסות והדורסנות שאפיינו את סגנונו וסגנון חבריו משולחי הרסן הם שהביאו לכך. ואכן, בשבועות האחרונים, כאשר הוא מתראיין, ניתן להקשיב לו. דבריו, גם אם איני מסכים איתם – בנחת נשמעים. האם הוא יתמיד בכך? אני מקווה מאוד. בינתיים הגרעין הקשה של הביביזם כבר מתחרע עליו כעל כופר, בוגד ו"משתכנז" רחמנא לצלן. ב. בדיוק לפני שנה, ראש הממשלה לשעבר שיגר את נערי השליחויות שלו להשתלח ברוני גמזו, פרוייקטור הקורונה לשעבר. הביקורת החריפה שמתחתי בימים האחרונים על דברי בנט נגד מערכת הבריאות, היא על כך שמצופה ממנו לתרבות פוליטית הפוכה לביביזם, ולמרבה הצער, המתקפה שלו על דרג משרתי הציבור הדיפה ריח של ביביזם.

* מהות המחדל – בגיליון הקודם הגדרתי את אי הכנת צה"ל ליכולת קונבנציונלית זמינה להשמדת מתקני הגרעין האיראניים כמחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה. אולם בשיח הרדוד של כן-ביבי לא-ביבי; אלה הרואים בו אלוהים נוטים להציג כל מעשה שלו ככליל השלמות ואלה הרואים בו שטן נוטים להציג כל מעשה שלו כשלילה המוחלטת, וכדי שעמדתי המורכבת לא תיתפס חלילה בידי מישהו כחלק מן השיח הרדוד הזה, אני רואה צורך להרחיב בראייתי את פועלו הכולל של נתניהו בנושא הגרעין האיראני. נתניהו תרם תרומה משמעותית להעלאת סוגיית הגרעין האיראני למקום מרכזי כל כך על סדר היום העולמי. הוא לא היה הראשון. החל בכך רבין ונהגו כל כך ראשי הממשלה מאז שנות ה-90. אך נתניהו לא הרפה, בנחישות וברהיטות השאיר את הנושא במרכז ההתעניינות ולא איפשר לעולם להתעלם מכך. עם זאת, במבחן התוצאה, המעשה של המערכת הבינלאומית היה הסכם הגרעין האומלל.

נתניהו צדק לחלוטין בהתנגדותו להסכם, שמשמעותו הפיכת איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות בינלאומית. הוא צדק כאשר הוא נאבק בהסכם והוא צדק כאשר הוא נאם בפני בתי הנבחרים נגד ההסכם והציג את העמדה הצודקת של ישראל. עם זאת, במבחן התוצאה, הוא לא מנע את חתימתו. יש המבקרים אותו על כך, שבשל נאומו נמנעה מישראל השפעה על תוכן ההסכם. יתכן שזה נכון, אך אסור היה לו לתת לגיטימציה ישראלית להסכם באמצעות איזו השפעה זניחה על סעיף קטן בו, כיוון שההסכם פסול מעיקרו. ההצבעה הדו-מפלגתית ברוב עצום בעד מימון החימוש לכיפת ברזל מעידה, שהמאבק שנתניהו ניהל לא גרם לנזק משמעותי ובלתי הפיך לתמיכה הבסיסית של המפלגה הדמוקרטית בישראל.

נתניהו צדק כאשר עודד את טראמפ לצאת מן ההסכם. נכון שלטווח קצר הצעד של טראמפ האיץ את התקדמות איראן לגרעין, אולם אילו נשארה ארה"ב בהסכם, איראן היתה מתקדמת בהדרגה לאותו מקום עם חסינות בינלאומית, ועם פקיעת ההסכם היה ביכולתה להתגרען במהירות. יש לזכור, שהפרישה האמריקאית מההסכם לא היתה רק בשל היותו גרוע ומסוכן, אלא גם כיוון שאיראן הפרה אותו, כפי שהוכיחה ישראל, בין השאר באמצעות החרמת ארכיון הגרעין האיראני. יתר על כן, אף שארה"ב פרשה מן ההסכם, ההסכם עצמו קיים, איראן חתומה עליו וכך גם מדינות אירופה. העובדה שאיראן הפרה אותו ברגל גסה כתוצאה מן הפרישה האמריקאית, מעידה על כך שאין לה שום עכבות להפר אותו, מה שמעיד – מה ההסכם הזה שווה. במבחן התוצאה – הצעד לא השיג מטרותיו. טראמפ נטש את המסלול הדיפלומטי שכשל, אך המסלול שהוא צעד בו, הכלכלי, כשל גם הוא. מסתבר שהשלטון הקנאי באיראן מוכן להרעיב את העם האיראני ובלבד שישיג את הפצצה הגרעינית. סביר להניח שגם אם טראמפ היה נבחר לקדנציה נוספת וממשיך בסנקציות הכלכליות, הן לא היו שוברות את הנחישות האיראנית.

נתניהו הוביל פעולות שפגעו בתוכנית הגרעין האיראני – סיכול ממוקד של מדענים, מתקפות סייבר, חבלות במתקני הגרעין, החרמת הארכיון ועוד (פעולות שהחלו בזמן שרון אך נמשכו גם בתקופת נתניהו). חלק מן הפעולות הן על פי מקורות זרים, כמובן. על כך הוא ראוי לשבח. הפעולות הללו עיכבו את התקדמות איראן לעבר הפצצה, והרי זה משובח. אולם אי אפשר לייבש את האוקיינוס בכפית. בסופו של דבר, הברירה תהיה השמדת הגרעין האיראני במסלול צבאי, בידי צה"ל, או שאיראן תהיה גרעינית. כיוון שישראל אינה יכולה להשלים עם איראן גרעינית, עליה להיות מוכנה לפעולה צבאית, בטרם יהיה מאוחר. העובדה שאחרי 12 שנות שלטונו של נתניהו, צה"ל אינו ערוך לפעולה כזו, היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. הצעדים החיובים שנתניהו עשה, כפי שציינתי, היו חשובים מאוד. וגם אם במבחן התוצאה הם לא השיגו את המטרה הרצויה, הימנעות מהן היתה מביאה לתוצאות חמורות הרבה יותר. אך אין בצעדים הללו כדי להמעיט מחומרת המחדל.

* אין לכם עבודה?! – ב-30 בספטמבר 1991, לפני שלושים שנה בדיוק, נערכה בספרד  ועידת השלום הבינלאומית של ישראל ומדינות ערב. ערב הוועידה משלחת של ועד יישובי הגולן, שכללה את ראשי המועצות יהודה וולמן (מוא"ז גולן) וסמי בר לב (קצרין), יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה ואני, נועדנו לפגישה דחופה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, כדי להביע באוזניו את דאגותינו וחששותינו מפני הצפוי בוועידה ובמו"מ עם סוריה שעתיד להתקיים בעקבותיה, שלבטח תעלה בו הדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מן הגולן. כבר בכניסה ללשכת ראש הממשלה, אמר לנו ראש לשכתו יוסי אחימאיר (אחרי שהתלוצץ על שהגענו נעולים בסנדלים) שאין לנו מה לדאוג. אין אדם המחויב לשמירה על הגולן יותר מיצחק שמיר.

היתה זאת פגישתי הראשונה עם יצחק שמיר. פגשתי אדם שונה מתדמיתו הציבורית. בעוד בתקשורת הוא נראה תמיד חמור סבר וקצת זועף, פגשנו אדם חביב מאוד, נינוח מאוד, חייכן ומסביר פנים. הפגישה היתה קצרה למדיי, ובה הוא בא אלינו בטענות. לשם מה הפגישה המיותרת הזאת? הוא לא התלונן, חלילה, על שבזבזנו את זמנו, אלא על שבזבזנו את זמננו. "אין לכם עבודה?!" הוא שאל אותנו. "בשביל מה הטרחתם את עצמכם מהגולן לכאן?" הוא היה משועשע מעצם הרעיון שאנו מביעים באוזניו דאגה לעתיד הגולן, בתהליך שאותו הוא מוביל. הוא הבהיר לנו חד משמעית – הוא מתנגד עקרונית לרעיון של שטחים תמורת שלום, והוא הולך לנהל מו"מ על שלום תמורת שלום. הוא התפלא שהדבר אינו מובן מאליו ותמה על חרדתנו. מוזר, אבל את ועד יישובי הגולן הקמנו דווקא בתקופת שלטונו של יצחק שמיר, המדינאי האחרון שהעלה על דעתו נסיגה מהגולן והמנהיג האחרון שבנושא זה היה מתקפל מפני לחצים בינלאומיים. מוזר, אך זו עובדה.

קצת רקע היסטורי. ב-14 בדצמבר 1981, הסתיים בהצלחה המאבק שהוביל ועד יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל ביום זה, בשלוש קריאות, את ההחלטה ההיסטורית של הכנסת. עם קבלת החוק, קיבלה מדינת ישראל, במוסד העליון של הדמוקרטיה, את ההכרעה הלאומית על עתיד הגולן. הגולן הוא מדינת ישראל. מתוך הנחה שבדמוקרטיה הכול מכבדים את ההכרעה, ועד יישובי הגולן פורק, שהרי אין בו עוד צורך, לאחר שהשלים את משימתו ההיסטורית. ואכן, במשך עשר שנים, הגולן היה מובן מאליו, מחוץ לכל ויכוח פוליטי. ביולי 1990 פלש נשיא עיראק סדאם חוסיין לכווית וכבש אותה בסערה. ארה"ב דרשה ממנו לסגת ללא תנאי והציבה לו אולטימטום; אם לא ייסוג עד 15.1.91, תתקוף את עיראק. במשך מחצית השנה, בנתה ארה"ב קואליציה בינלאומית נגד סדאם, שכללה כמה ממדינות ערב. בין שותפותיה לקואליציה היתה סוריה. הרודן הסורי חאפז אל אסד, מנהיג מפלגת הבעת' הסורית, היה שרוי ביריבות קשה ושנאה הדדית עם בן דמותו, הרודן העיראקי סדאם חוסיין, מנהיג מפלגת הבעת' העיראקית, המפלגה האחות. מבחינתו, היתה זו הזדמנות להיפרע מאויבו.

אנו הבנו, שארה"ב תרצה לשלם לאסד במטבע ישראלי ותפעיל לחץ כבד על ישראל לסגת מהגולן. מתוך תובנה זו, הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן ואת שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל. ואכן, כפי שצפינו, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת המפרץ, הממשל האמריקאי של בוש האב, החליט להוביל "סדר חדש במזה"ת", והפעיל לחץ מאסיבי על ישראל לנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר הגיע למזה"ת למסעות דילוגים בין ישראל ושכנותיה, ובראשן – סוריה. מסע הלחצים הזה הניב את ועידת מדריד. טרם פגישתנו עם שמיר, נפגשנו עם שר החוץ דוד לוי בלשכתו. לוי אמור היה להיות ראש המשלחת, אך ברגע האחרון הופתע, כאשר ראש הממשלה הודיע שייסע אישית לוועידה. לוי החליט להיעלב ולא הצטרף לוועידה. לכן, סגנו של שמיר בוועידה היה סגן שר החוץ בנימין נתניהו. בפגישתנו, לוי היה עדיין ראש המשלחת המיועד. הוא השמיע באוזנינו מילים חמות על הגולן, אולם סירב להבטיח דברים ברורים בנוגע לעתיד הגולן. וכך, יצאנו מלשכתו מודאגים מאוד, בדרכנו ללשכת רוה"מ.

חרף דבריו המרגיעים של שמיר, לא חזרנו הביתה שלווים. צפיתי בשידורים החיים מן הוועידה ברגשות מעורבים. מצד אחד, היו אלה רגעים היסטוריים, של מפגש גלוי ראשון, ללא תנאים מוקדמים, בין ישראל למדינות ערב, בחסות מנהיגי העולם ובהם המנהיג הנערץ עליי, נשיא בריה"מ המתפרקת, מיכאיל גורבצ'וב. אהבתי את נאומו של שמיר, שהציג בפני העולם כולו את צדקת הציונות ואת זכותנו על ארץ ישראל. ומצד שני, בהחלט חששתי. סמכתי על כוונותיו הטובות של שמיר, אך לא הייתי רגוע. כאשר נכנסים לתהליכים מדיניים כאלה, לא תמיד יוצאים מהם כפי שמתכננים. לאחר הוועידה, נפתח בוושינגטון מו"מ בילטרלי בין ישראל לסוריה. את ישראל ייצג במו"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי בן אהרון. בשובו מאחד הסבבים של המו"מ נפגשנו עימו בירושלים. בן אהרון אמר לנו, שבהתאם להנחיית שמיר, הוא אינו מוכן להתחיל בדיון על הגולן, אלא לאחר שורה ארוכה של נושאים קודמים, שבראשם אישור ליהודי סוריה לעלות לישראל, ולאחר מכן מהות השלום והנורמליזציה, העלאת עצמות אלי כהן ועוד נושאים שונים ומשונים. רק לאחר שהתשובות הסוריות בכל הנושאים הללו תספקנה אותנו, נגיע לסעיף הטריטוריאלי. "ומה יקרה, אם חס וחלילה הסורים יענו לכל תביעותינו?" שאלתי בסרקזם. בן אהרון חייך מאוזן לאוזן וטפח קלות על כתפי, ללא אומר.

* המרד הערבי – ביום שבו פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, כתגובה של ערפאת להצעת השלום מרחיקת הלכת והמופקרת של ברק; מתקפה שבה נשלחו מחבלים לפוצץ את עצמם באוטובוסים ומסעדות וקניונים ורצחו מעל אלף ישראלים; באותו יום פרץ מרד אלים של ערביי ישראל. במרד הזה נהרגו 13 פורעים. הקמת ועדת אור היתה חרפה. המדינה היתה צריכה לעמוד מאחורי השוטרים שהגנו עליה ועל אזרחיה בגופם. המחדל היחיד היה מודיעיני. אילו היה מידע על המרד, לא היו בכל מקום קומץ שוטרים שנאלצו לפתוח באש חיה כדי להגן על חייהם מול ההמון הפורע, ואולי ניתן היה לדכא את המרד בפחות הרוגים. ערביי ישראל, כדרכם, ממשיכים להתבכיין, ליילל, להעליל עלילות, ולא לקחת אחריות על מעשיהם.

* סכין בגב – ראש הממשלה אמור היה לערוך ביקור באום-אל-פחם כדי לעודד התחסנות. זה צעד חשוב מאוד, כי רמת ההתחסנות הנמוכה ותוצאתה הישירה – רמת התחלואה הגבוהה, במגזר הערבי, מחייבת פעולה ממוקדת להגברת ההתחסנות במגזר. מידע על כך שבנט עתיד להתקבל במהומות לציון 21 שנה למרד הערבי באוקטובר 2000, הביא לדחיית הביקור ובצדק, כי בסיטואציה כזו המטרה לא היתה מושגת. לאחר ביטול הביקור, רע"ם תקעה סכין בגבו של ראש הממשלה ובגבה של הממשלה, בהודעתה הפרובוקטיבית שהביקור בוטל מתוך הזדהות עם זיכרם של השהידים. אני יודע, גם להם יש בייס, והרשימה המשותפת כל הזמן נושפת בעורפה של רע"ם, מסיתה נגדה ומאשימה אותה בבגידה. אך ניתן לצפות מרע"ם לגלות אחריות ולויאליות. המעשה שעשתה רע"ם חמור ובוגדני ויש להעמיד אותה במקומה. על רע"ם לדעת שאם תמתח יותר מדי את החבל, והממשלה תיפול – היא תיפול איתה. כל כוחה כמפלגה עצמאית בא מהבטחתה לציבור להיות בקואליציה, כל קואליציה, כדי לדאוג לערביי ישראל בסוגיות האזרחיות. אם הם לא ישיגו זאת – אין הצדקה לקיומם והם יתרסקו ויאבדו את עולמם. כדי להיות חלק מן הקואליציה ולהשיג את ההישגים הללו, נדרש מהם לאפסן את הנושא הלאומני ולהתרכז בהישגים האזרחיים. בהודעה הזאת הם חצו קו אדום, ואני מקווה שבנט וכל סיעות הקואליציה יציבו בפניהם גבול.

* האליל שלי – מנוול אחד, שמאשים את שוטרי משטרת ישראל ברצח (!) אזרחים באירועי אוקטובר 2000, התנצח אתי ובין השאר כתב שביבי הוא האליל שלי. (פאוזה – כמה דקות של צחוק). עכשיו, איך המנוול הגיע לכך שאני ביביסט? בתפיסה הפנאטית הקנאית שלו, כל מי שאינו טוען ששוטרי משטרת ישראל רצחו אזרחים ערבים – ביבי הוא האליל שלו. למה? ככה! – והוא מזכיר לי את הביביסטים שמכנים אותי סססמולן, בוגד ואנטי ציוני, כי בעיניהם מי שאינו סוגד לפולחן האישיות של אלילם הוא בוגד. ואפשר להיווכח בדמיון המובהק בין אלה ובין אלה; אותה צורת חשיבה קנאית, מטורפת, דיכוטומית, רדודה, שאין בה מורכבות אלא רק סיסמאות קיצוניות. חוק הרדיקלים השלובים.

* כך נראה אובדן ריבונות – במגזר הערבי יוצאת מחאה מוצדקת נגד המשטרה שאינה נוכחת מספיק ואינה עושה די במאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי. שוטרים שפעלו בשבת בכפר קאסם הותקפו באלימות. בידי מי? בידי מיליציה מקומית של "אנשי שמירה". האם הרשימה המשותפת, רע"ם וועדת המעקב יגנו את האירוע? יגבו את המשטרה? – קיומן של מיליציות כאלו, המפעילות אלימות נגד משטרת ישראל, הוא ביטוי בוטה של אובדן הריבונות של המדינה במגזר הערבי, שהפך לאזור אקס-טריטוריאלי. החזרת הריבונות היא יעד לאומי ראשון במעלה ואחד המבחינים העיקריים של ממשלת בנט. אחרי עשור של אובדן הריבונות, נדרשת פעולה רצינית לשינוי המצב. התמונות הקשות מכפר קאסם מעידות על הקושי של המשטרה להתגבר לבדה על הבעייה. אין מנוס משילוב השב"כ ובאיסוף הנשק הבלתי חוקי גם צה"ל צריך להשתלב.

* מי אשם בפשיעה הערבית – "יש משהו לא הוגן בהטלת מלוא האשם על האלימות בחברה הערבית על כתפי המשטרה; יש גם משהו נוח, פחדני ומתעתע בכך." כך פותח גדעון לוי את מאמרו. אילו הסתפק במשפט זה ופרש בשיא, הייתי מציין את העובדה ההיסטורית שלוי כתב משהו לעניין. אכן, הגם שאני שותף בביקורת על המשטרה וכתבתי על כך לא פעם, אני סבור שאי אפשר לפטור את החברה הערבית ואת ההנהגה הערבית מאחריות ואת הצורך שלהם בבדק בית ושינוי תרבותי. אל דאגה, לא לכך התכוון גדעון לוי (הגם ששירבב למאמרו, כמס שפתיים לצאת ידי חובה, חצי משפט שיש אחריות מסוימת גם לחברה הערבית). הרי, כידוע, אצל תועמלנים אנטישמים – בכל דבר אשמים היהודים. כן, בתרבות האלימות והפשע בחברה הערבית אנחנו אשמים. למה? בטח בגלל אקיבוש? ובכן, הפעם לא. הפעם זה בגלל ה"נכבה". כי הרי ערביי ישראל מכונים בפשקווילו "ערביי 48'". ובמקום אחר הם מכונים "שארית הפליטה". הרי הוא אינו יכול לסיים פשקוויל בלי רמז אחד לפחות לכך שאנחנו נאצים. אז איך אנחנו אשמים בתרבות הרצח והפשע בחברה הערבית?

"החברה היהודית צריכה הייתה לשאת ברגשות אשם כבדים מנשוא כלפי שארית הפליטה שנותרה כאן, שהפשיעה היא חלק מצלקותיה." אבל אם הבעייה היא ב"נכבה", איך יצדיק לוי את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, את מאורעות תרפ"ט, את מאורעות תרפ"א, את מאורעות תר"פ שקדמו ב-47 שנה ל"אקיבוש" וב-18 שנה לנכבה-שמכבה? – "ידינו במעל מזה מאה שנים, בלא הפסקה." ברור.  "פשיעה של מיעוטים היא תמיד תולדה של מצוקה. אבל המצוקה של הפלסטינים בישראל, ערביי 48' בלשונם וערביי ישראל בלשוננו, עמוקה הרבה יותר. הם ילידי הארץ שנושלו ממנה. הם רוב שהיה למיעוט, בעל כורחו. חלקם עילית שבניה היו לחוטבי עצים. והם לא מהגרים." הרי הוא אינו יכול להשלים פשקוויל בלי להזכיר שהם הילידים ואנחנו הפולשים הקולוניאליסטים.

ראש הממשלה והממשלה הגדירו את המאבק בפשיעה הערבית כיעד לאומי מרכזי של המדינה בשנים הקרובות. הם מבינים שריבונות ישראל התערערה במגזר הערבי ובערים המעורבות. אבל אין דבר נתעב בעיני לוי יותר מריבונותה של ישראל, המדינה השנואה עליו, שעצם קיומה הוא פשע. ולכן הוא יוצא בחריפות נגד ההתמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי. "שוחרי החוק והסדר רוצים רק עוד משטרה, ומג"ב וימ"מ ויס"מ וכמובן שב"כ, או במלים אחרות – להחזיר את הממשל הצבאי לרחובות טייבה. אז ייכון השקט, וגם הפיקוח על הערבים יהיה כמו פעם: אם מנהלי בתי הספר שוב יהיו משת"פים של השב"כ, נפתור את הבעיה... הנה עוד הזדמנות להכביד עליהם את היד, להשתמש בכוח, לעצור, לרגל, לפצוע וגם להרוג, כמו בשטחים, תחת מעטה הדאגה לביטחונם. אבל לא הביטחון לערבים הוא שעומד לנגד עיני המטיפים. יותר מכל הם רוצים לצייר את הערבים כמו שהם אוהבים: צמאי דם, חיות אדם, הורגים זה את זה ומחר גם אותנו. המענה לזה הוא כמובן רק בכוח."

אין לי ספק שרוב המגזר הערבי מעוניין בכך שהמשטרה תנהל מלחמת חורמה בפשיעה במגזר, שהם הנפגעים המרכזיים שלה. רבים מעוניינים שהשב"כ יהיה חלק מן המערכה. הם מבינים שהנשק הבלתי חוקי הוא האיום הגדול ביותר עליהם והמדינה צריכה להילחם בתופעה ולהחזיר את ריבונותה. אבל אין לי גם ספק, שהמיעוט הלאומני הקנאי, שגדעון לוי משמש לו לפה, ילחם נגד הצעדים להחזרת הריבונות.

* הכמיהה לחופש – אירמגרד פורכנר, קשישה בת 96, ששימשה כמזכירתו של מפקד SS במחנה הריכוז שטוטהוף והיתה אמורה לעמוד ביום חמישי לדין בגין 11,412 סעיפים של סיוע לרצח, לא התייצבה למשפטה – אלא נעלמה. האם נקרא שוב את גדעון לוי, רוגל אלפר, רם כהן ושות' מתפייטים בהערצה על הכמיהה לחופש, ובהערצה לבת 96 שעד נשמת אפה האחרונה לא איבדה את שאיפת החרות ובחרה להיעלם ביום משפטה?

* למה מתגעגעת יהודית קרפ – יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועמ"ש והיום פעילה בארגוני שמאל רדיקלי, השתלחה בבג"ץ, במאמר ל"הארץ", והאשימה אותו בהכשרת אפרטהייד. זאת, כיוון שבג"ץ דחה עתירה של ארגוני שמאל רדיקלי נגד הפעולות לחיפוש ומעצר מחבלים באזורי הרש"פ. אוי אוי אוי, נכנסים אליהם הביתה בלילה בלי הזמנה. מיום הקמת הרש"פ ועד מבצע "חומת מגן", בסה"כ 8 שנים, צה"ל ושב"כ לא פעלו ברש"פ, לא עצרו מחבלים ובאותן שנים נטבחו למעלה מ-1,500 ישראלים. ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס, להיכנס למסעדה, להיכנס לקניון, מחשש שמחבל חמוש בחגורת נפץ יפוצץ עצמו כדי לרצוח כמה שיותר יהודים.

מאז "חומת מגן" צה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, והם מגיעים למחבל במיטתו לפני שהוא מפוצץ את עצמו במסעדה בחיפה או באוטובוס בתל-אביב. אם ב-8 השנים שלא נהגנו כך נרצחו יותר מ-1,500 ישראלים ובהם למעלה מאלף בשנתיים של מתקפת הטרור הרצחנית המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השנייה", אנחנו יכולים לשער כמה היו נרצחים אם הטבח הזה היה נמשך עוד עשרים שנה, עד היום. לא רק כמה רבבות היו נרצחים, אלא איך היו נראים החיים בארץ, כמה היו בורחים מהארץ, איך היתה המדינה מתפקדת.

אני מבין שקרפ וחבריה שעתרו לבג"ץ מתגעגעים לאותם ימים נפלאים. אבל הרוב המוחלט והשפוי, לא מעוניין לחזור לשם. גם אם לשם כך "הכניסה לבתים ודרכי החיפוש שנוקט צה"ל והפגיעות החמורות הנלוות להן בכבוד האדם, בפרטיות, בגוף, ברכוש, בצנעת הפרט, בחירות האישית, בתחושת הביטחון האישי וכתוצאה מכך בבריאות הנפשית של מבוגרים וילדים, הנוכחים בחיפוש, עקב הזעזוע, ההשפלה והחרדה." הצעדים האלה מוצדקים לחלוטין כדי לשים קץ לטבח ההמוני. חיינו וחיי ילדינו חשובים דיים כדי להצדיק את הפעילות ההגנתית הזאת, של הגעה אל המחבל באישון לילה לביתו לפני שיתפוצץ בדיסקוטק נוער. ואם המחיר הוא שקרפ וחבריה, המתגעגעים לימים הטובים של ראשית שנות האלפיים, ישתלחו בבג"ץ ויאשימו אותו באפרטהייד – יש לי הרגשה שנעמוד במחיר הזה.

* יש אמת ויש שקר – יש דבר כזה אמת. ויש דבר כזה שקר. ואם סגנית נשיא ארה"ב, מי שנושאת באחד התפקידים החזקים והבכירים בעולם אינה יודעת זאת, זה מדאיג מאוד. אם היא תפגוש מכחיש שואה שיספר שלא היו מחנות השמדה, אלא זה שקר ציוני – גם אז היא תשבח אותו על כך שאמר את "האמת שלו"? אין הבדל בין זה לבין השבחים שחלקה לסטודנטית שמחתה באוזניה על כך שארה"ב מחמשת את ישראל שמבצעת "השמדת-עם אתנית," על כך שאמרה את "האמת שלה." זו לא האמת שלה. זה השקר שלה. או השקר ששטפו בו את מוחה. כאשר הסטודנטית אמרה את הדברים, היה על סגנית הנשיא להסביר לה שדבריה הם עלילת דם אנטישמית ולגנות את העלילה. זה הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי הארור. אין אמת ושקר אובייקטיבי, יש רק נראטיבים; כל אחד והאמת שלו. ומי שמשקר – בעצם אומר את "האמת שלו". אם אין אמת ושקר, אין גם טוב ורע. כל אחד והטוב שלו. כך מגיעים לתמיכה בטרור. הטרוריסטים עשו את הטוב שלהם בשם האמת שלהם. – כך לא יכולה להתקיים חברה אנושית.

* גיס חמישי – צפינו בתמונות של אותו יהודי עם "צחוק" מטורף שתקף את חיילי צה"ל באזור הר חברון. וצריך לומר בקול ברור – מי שתוקף את חיילי צה"ל הוא בוגד, הוא גיס חמישי. מי שמתייחסים לחיילי צה"ל כאל אוייב, הם אויבי המדינה, אויבי עם ישראל, אויבי הציונות. מה שעשתה כנופיית נוער הזוועות בדרום הר חברון, אינו אלא פוגרום. מי שפצעו קשה פעוט בן שלוש באמצעות סלע, הם מחבלים; הם בני עמי שבחרו בטרור. הגיע הזמן להפסיק עם המדיניות הרופסת כלפי הטירוף הזה ולנקוט יד הרבה יותר קשה כלפי נוער הזוועות. הם האויבים הגדולים ביותר של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

* סרט עצוב על איש עצוב – "החלון הרביעי", סרטו הדוקומנטרי המעולה של יאיר קדר על עמוס עוז, במסגרת הסדרה המצוינת שלו "העברים", הוא סרט עצוב על איש עצוב. עמוס עוז היה אדם אומלל. וגם ההצלחה המסחררת שלו בכל העולם, ההוקרה וההערצה והפרסים והכבוד שהורעפו עליו בשפע לאורך עשרות שנים, לא הפכו אותו לאדם שמח. הכריזמה שלו, כושרו הרטורי הפנומנלי, כישרונו הגדול, יפי תארו, לא הקהו את העצבות שלו, לא הפיגו את בדידותו הקיומית ולא גרשו מחייו את החושך (בפרפרזה לדברים שכתב ב"סיפור על אהבה וחושך").

עמוס עוז היה סופר דגול, מגדולי הסופרים העבריים. קראתי את מרבית ספריו ואת רובם אהבתי. מעל כולם מתנשאת כמגדלור יצירת המופת החד-פעמית שלו "סיפור על אהבה וחושך". אחרי שקראתי אותה, הייתי בטוח שאחרי יצירה כזו הוא לא יכתוב עוד ספרים, אך להפתעתי לא זו בלבד שהוא כתב ספרים – הוא כתב ספרים טובים, כמו "בין חברים" ו"הבשורה על פי יהודה". מבחינה פוליטית ואידיאולוגית ראיתי בעמוס עוז יריב, ואף על פי כן שתיתי בצמא את ספריו הפובליציסטיים, מאמריו ודבריו בתקשורת; הם אתגרו את מחשבתי והערכתי את החדות, הבהירות, הרהיטות והעומק שבהם. מעולם לא חשבתי על עוז כעל אדם עצוב ובטח לא כעל אדם אומלל. ראיתי בו יהירות, ריחוק והתנשאות, אך לא זיהיתי את העצב והכאב. אפילו אחרי שקראתי ב"סיפור על אהבה וחושך" על ילדותו העשוקה, לא קלטתי עד כמה הוא מעולם לא השתחרר מהטראומה. רק בשנים האחרונות, בעיקר אחרי מותו וביתר שאת אחרי פרשת גליה עוז, התחוור לי הדבר. אבל הסרט הזה הנכיח את הכאב הזה בצורה החזקה ביותר והוא מאפשר הבנה טובה של עוז כאדם וכסופר. פעם אחת התעצבנתי ממש בסרט – כאשר דורון רוזנבלום קשקש על ההצלחה הגדולה של הרצח הפוליטי של יגאל עמיר. על כך אכתוב מאמר שלם.

* פרח כתיבה – מצאתי בארכיוני מעטפה גדולה עם מאמרים שכתבתי בנעוריי, מכיתה ח' עד י"ב. עיני לא שזפה אותם למעלה מארבעים שנה. הפגישה עמם מלבבת, כמו פגישה עם חבר ילדות אחרי עשרות שנים. מעיון ראשון בהם התרשמתי עד כמה הרעיונות שבהם דגלתי אז והערכים שבשמם כתבתי, הם אלה שאני מגשים בחיי מאז ועד היום. ואפילו עד כמה סגנון הכתיבה וצורת הניתוח והצגת רעיון שאפיינו אותי אז כפרח כתיבה, מבשרים את כתיבתי כאדם בוגר. בכוונתי להקליד את המאמרים, שכולם כתובים בכתב יד, ואולי גם לפרסם אחדים מהם. כבר פרסמתי בפייסבוק מאמר בנושא הירידה מן הארץ שכתבתי בכיתה י"ב (1980-81).

* ביד הלשון: יום טוב שני של גלויות – בפינה הקודמת שהוקדשה לאסרו חג, כתבתי שכאשר אנו מציינים את אסרו חג, בגולה חוגגים יום טוב שני של גלויות. מדובר ביום שבתון נוסף בחגים סוכות, שמחת תורה, פסח, שביעי של פסח ושבועות, מאז תקופת המשנה. הסיבה לכך נעוצה בימים שלא היה לוח שנה עברי קבוע, וההודעה על ראש חודש, שנקבע בידי הסנהדרין בירושלים, על פי שני עדים שראו את הלבנה בחידושה, הועברה לרחבי הארץ ועד בבל באמצעות השאת משואות מעל פסגות ההרים. כיוון שהשומרונים חלקו על שיטת קביעת החודש והעבירו את הודעותיהם על ראשי החודשים במשואות, נוצר חשש מבלבול. לכן ההודעה על ראשי חודשים נשלחה בידי שליחים. כיוון שהיה חשש שהשליחים לא יגיעו עד מועד החג לרחבי הגולה, תיקנו חז"ל תקנה של הוספת יום טוב נוסף, בתור ספיקא דיומא, כדי שהיהודים בגולה לא יכשלו בחילול החג. לא ברור לי מדוע ממשיכים לחגוג בגולה יום טוב שני של גלויות למעלה מ-1,600 שנה לאחר שנקבע לוח השנה העברי הקבוע. בעיניי, זה אנכרוניזם לשמו. היהדות הרפורמית אימצה את מנהג ארץ ישראל וביטלה את יום טוב שני של גלויות כבר לפני קרוב ל-200 שנה.

אורי הייטנר

* * *

יצחק גנוז

גִּשְׁרוֹן הָעֵץ

בַּנָּהָר שֶׁלִּי הַזּוֹרֵם מִתַּחַת לַקְּלַדְקֶה

גִּשְׁרוֹן הָעֵץ שֶׁמֵּעַל לְרָאשֵׁינוּ –

דַּגְנוּ דְּגֵי רְקָק.

הֵם דִּבְּרוּ יִידִישׁ

כָּמוֹנוּ, הַיְּלָדִים,

כְּצִפֳּרִים הַמְּצַיְּצוֹת שִׁירִים.

רֹאשׁ הַשָּׁנָה, בְּעֵת הַתַּשְׁלִיךְ, עַל הַקְּלַדְקֶה

עָמְדוּ יְהוּדִים וְהִשְׁלִיכוּ בִּמְצוּלוֹת יָם

כָּל חַטֹּאתָם

אֶת אֵלֶּה שֶׁחָטְאוּ וְאֵלֶּה שֶׁלֹּא חָטְאוּ

בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הַנִּצְחִית שֶׁל לַהַט תְּפִלָּה

כְּמוֹ חָנָה בְּמִשְׁכַּן שִׁלֹה.

בָּעֲרָה עֲיָרָתֵנוּ, אֲנַחְנוּ בָּרַחְנוּ

תּוֹךְ בְּרָד כַּדּוּרִים וְאֵשׁ

אֱלֵי יְעָרוֹת עֲבֻתִּים וּפוֹרְחִים

מְאוּרוֹת וּכְפָרִים נִדָּחִים.

שׂוֹנְאִים רְדָפוּנוּ מְשֻׁלְהֲבֵי רֶצַח, חֵמָה

מֵעַל הַקְּלַדְקֶה שֶׁלָּנוּ, הַהֲרוּסָה וּשְׁבוּרָה.

יצחק גנוז

[מתוך הספר "מעבר לגשרון העץ"]

הַכָּרִית שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים

עַל סַפְסָל בֵּית הַכְּנֶסֶת אֲשֶׁר בְּרַאדִין

הִתְעוֹרֵר הֶחַפֶץ-חַיִּים,

הִתְעַטֵּף בַּטַּלִּית, עָנַד תְּפִלִּין,

נֵר דּוֹלֵק עַל הַשְׁטֶנְדֶּר הֵקִים.

בְּחַלּוֹן הַקָּפוּא אוֹר שַׁחַר הִפְצִיעַ,

סְעָרַת שְׁלָגִים הִתְדַּפְּקָה בַּקִיר.

קֹר מְצַמְרֵר הִלֵךְ פְּנִימָה

בֵּין אֲרוֹן לַמְּנוֹרָה וּגְוִילִין.

הַדֶּלֶת חָרְקָה עַל צִירָהּ הֶחָלוּד,

מַשַּׂב שְׁלָגִים מִשְׁתַּבֵּל בַּפֶּתַח,

מִתְעַרְבֵּל, מִתְעַרְסֵל, מִתְרוֹמֵם כְּעַמּוּד,

בְּזַעַף, בְּקֶצֶף וּמֵתַח.

בְּעִקְבוֹתָיו, נָשִׁים שָׁלוֹשׁ

עוֹשׂוֹת צַעֲדֵיהֶן קָדִימָה,

עוֹמְדוֹת עַל הַסַּף, נוֹשְׁקוֹת מְזוּזָה,

תּוֹהוֹת שְׂמֹאלָה, יָמִינָה.

בֹּקֶר טוֹב רַב! – אוֹמֶרֶת אַחַת

וְקוֹלָהּ מְהַלֵּךְ בְּרַעַד,

בְּרָק מַבָּטָהּ מְצֹעַף דִּמְעָה,

כִּמְבַקֶּשֶׁת בְּרָכָה וְסָעַד.

"נַעֲרָה יְתוֹמָה, עֲנִיָּה מְרוּדָה" –

אוֹמֶרֶת הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת,

– "כַּלָּה תִּהְיֶה, נַעֲמִיד לָהּ חֻפַּה,"

אֶת הַשֶּׁלֶג מִסוּדָרָה מְנַעֶרֶת.

"אֲנַחְנוּ יוֹצְאוֹת לֶאֱסֹף נוֹצוֹת

וּלְמַלֵא כַּרִים וְכֶסֶת,

לְתִתָם לְכַלָּה, בְּתוּלָה עֲנִיָּה" –

מִלְמְלָה הַשְּׁלִישִׁית בְּרֶטֶט.

"בָּאנוּ, הָרַבִּי, לְקַבֵּל בְּרָכָה,

לְמַעַן עֲמָלֵנוּ יַצְלִיחַ,"

הֶחֵפֶץ-חַיִּים דִּמְעָה מָחָה,

אֶת סִדּוּר הַתְּפִלָּה הִנִּיחַ.

"הַיּוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים, מָלֵא רַחֲמִים,

יַעֲזֹר לְחָתָן וְכַלָּה,

וְלָכֶן כִּגְמוּלְכֶן, בְּרָכָה יָשִׂים,

עַד בֹּא הַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה..."

אָמַר אֶת דְּבָרוֹ וְנָטַל כָּרִיתוֹ

מֵהַסַּפְסָל שֶׁבְּסָמוּךְ לַשֻּׁלְחָן,

– "קְחוּ נָא נָשִׂים..." וְהֵסֵב מַבָּטוֹ

אֶל הַשֶּׁלֶג שֶׁעַל הַמִּפְתָּן.

יצחק גנוז

* * *

אשר מעוז

"חוק הרכוש" והמסעות לפולין

"חוק הרכוש" שנחקק בפולין העלה לסדר היום את נושא הנסיעות של משלחות נוער מישראל למחנות המוות בפולין שבמסגרתו יוצאים מדי שנה עשרות אלפי תלמידים לסיור בפולין.

הנושא עלה משני כיוונים. בישראל היו מי שדרשו להפסיק את המשלחות כדי לפגוע כלכלית בפולין. מהצד האחר קרא סגן שר החוץ הפולני, פאוול יאבלונסקי, לשקול להגביל את משלחות הנוער מישראל לפולין. לדבריו, "המסעות לא מתקיימים כראוי. לעיתים מחלחלת לראשם של הצעירים שנאה לפולין."

 הוא הבהיר כי "ממשלת פולין תקבל בקרוב החלטות ביחס למסעות האלה כחלק מתגובתה הדיפלומטית למשבר עם ישראל."

נראה שהמשבר שפרץ סביב חוק הרכוש יוצר הזדמנות לדון מחדש בהצדקה של מסעות הנוער לפולין. על עצמי אני מעיד כי אף לא אחד מילדיי השתתף במסעות אלה ואני מבקש לפרוש את השיקולים שהנחו את רעייתי ואותי בעצה אחת עימם. מסע בני נוער לפולין מוגדר כפעילות מרכזית במערכת החינוך בישראל סביב הוראת השואה. המסעות לפולין הפכו ל"אחת התופעות החשובות בעיצובו של זיכרון השואה." משרד החינוך אף מגדיר את מטרת המסעות כ"חיזוק השייכות הלאומית והזיקה להיסטוריה ולמורשת."

תמוה בעיניי שתלמידים חייבים להרחיק עד לפולין כדי לחזק את שייכותם הלאומית ואת זיקתם להיסטוריה ולמורשת היהודיים. אם  אכן כך הדבר הוא מהווה ציון לגנאי למערכת החינוך שלנו.

כדי ללמוד אודות השואה ולעצב את זיכרונה אין צורך לצאת מגבולות הארץ. ביקור ב"יד ושם", כמו גם בבית לוחמי הגטאות, במוזיאון יד מרדכי ובמרתף השואה, יתרום למטרה זו. חשוב מכך להפגיש את הנוער עם שורדי השואה המעטים שעדיין חיים בינינו ובעיקר לרתום את התלמידים לסייע לשרידים אלה אם בסיוע פיזי ואם בהעלאת זיכרונותיהם על הכתב למען הדורות הבאים. לשם כך אין צורך לנסוע לפולין.

המסעות של התלמידים כוללים ביקור באתרי תיירות. מעבר לכך, נסיעה משותפת של נוער צעיר בגיל ההתבגרות לתקופה לא קצרה יוצרת מטבע הדברים פעילות שאינה מתיישבת עם מטרות המסע ואינני מתייחס רק לתופעה שבני נוער הזמינו חשפנית לחדרם במלון והשתכרו בלילות.

המסע לפולין כרוך בהוצאה ניכרת ומעמידה את ההורים בפני לחצים מצד ילדיהם, זאת מעבר לתופעות מושחתות כמו הקרטל של משרדי נסיעות שתיאמו מחירים והפקיעו את עלויות נסיעות המסע לפולין. והעיקר, המסע היקר יוצר אבחנה בין תלמידים שידי הוריהם מסוגלת לממן את הנסיעה לבין בני המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך שנגזר עליהם להישאר מאחור.

וכן, ישנו גורם נוסף. ככל שממשלת פולין תמשיך להכחיש זאת, בצד חסידי אומות העולם פולנים לא מעטים השתתפו ברציחתם של יהודים הן בתקופת השואה והן לאחריה. לעניין זה די להזכיר האירוע בו שרפו פולנים, לפי הערכות ההיסטוריונים – בין 380 ל-1,600 יהודים באסם בידוובנה [ויקיפדיה] ורוב הנוכחים באסם נשרפו חיים. מההטבח נותרו רק כשבעה ניצולים, ובהם יעקב (פצינוביץ') צופן.

אין זה מפתיע ש"חוק השואה", שנחקק בפולין בשנת 2018, הטיל עונש של 3 שנות מאסר על מי שייחס "לעם הפולני או לממשלת פולין" אחריות לרצח העם היהודי. נכון שהענישה הוסרה אך הדבר נעשה בתמורה להתקפלותה של ממשלת ישראל, שנאותה להצהרה משותפת של ראשי הממשלות שמגמדת עד מעלימה את פשעי הפולנים. האם לשם נשלח את ילדינו לחזק את שייכותם הלאומית?

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר הוועדה למלחמה בגזענות של הפורום הבינדתי הבינלאומי. פורסם לראשונה באתר "וואלה".

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת רח' ההגנה

רמת השרון

המיתולוגיה היוונית (חלק ב')

הרצאה שנייה בסדרה לשנת תשפ"ב,

המרצה – ד"ר משה גרנות

העונשים של הרקלס, עלילות תזאוס, גורלו של אדיפוס,

מסע הארגונאוטים

מועד ההרצאה:

ביום ב', 4.10.2021 בשעה 17.30 באולם המחתרת

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית בהצגת תו ירוק

* * *

יצחק הילמן

הערותיי להערות ד"ר מירון מדזיני על מאמרי

"ברשימתו של יצחק הילמן על הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל (גיליון 1683) נפלו כמה אי דיוקים ואף שגיאות גסות שחובה להעמידם על דיוקם."

הערתי: אין שגיאות גסות. השגיאה היחידה היא שתקציב הבטחון האמריקאי שציינתי בטעות במיליוני דולרים, צריך להיות במיליארדי דולרים.

"ביולי 1945 הגיע בן גוריון לארצות הברית וכינס בניו יורק קבוצת יהודים אמידים שנודעה לימים בשם "קבוצת סוננבורן". הם רכשו מכונות לייצור תחמושת שהוברחו לארץ ישראל במסווה של מכונות חקלאיות."

הערתי: נכון. אכן נרכשו מכונות אבל לא ידעו להפעילן במהלך המלחמה אלא רק זמן רב אחריה. בו בזמן, לצערנו, הוחמצה רכישת הנשק שהיה הרבה יותר חשוב. כל הנשק שהיה על נושאת המטוסים ATOO או המיועד להיות מוטען עליה הוחרם על ידי האפ.בי.אי. בגלל האמברגו.

"העיסקה עם הצ'כים  החלה עוד לפני שצ'כוסלובקיה הפכה למדינה קומוניסטית בפברואר 1948. מי שניהל את המגעים היה אהוד אבריאל. הרוסים אישרו לצ'כים למכור לישראל את הנשק בתמורה לדולרים אמריקאים. הצ'כים אף מכרו נשק לסוריה (ישראל טיבעה ספינה שהובילה נשק צ'כי לסוריה)."

הערתי: זה שהצ'כים מכרו במקביל נשק גם לסורים לא סותר את מה שכתבתי. ב-1948 שלטו הרוסים בצ'כיה למרות שהיא עדיין לא הוכרזה כמדינה קומוניסטית ואין כל התכנות שהצ'כים מכרו כאלה כמויות נשק עצומות, שהיו צריכים ברובם להגיע ביבשה ובים מבלי שהמשלוחים בוצעו בידיעה ובתמיכה של הרוסים. ברור ששילמו לצ'כים בדולרים.

"במהלך מלחמת העצמאות ישראל לא הכפילה את שטחה לעומת מה שנקבע בתוכנית החלוקה. היא הרחיבה אותו על ידי כיבוש הגליל המרכזי וחלקים נוספים בנגב."

הערתי: ביום הכרזת המדינה ב-14 למאי 1948 החזיקו הכוחות הישראליים שטח שהיה קטן בהרבה מגבולות הקו הירוק. גבולות החלוקה לא נחשבו מעולם כגבולות התייחסות. בן גוריון אמר בעצמו, כשנשאל מהם הגבולות, שהם יהיו היכן שחיילי צה"ל יגיעו אליהם. לכן, בפועל השטח שעבר לשליטת ישראל היה הרבה יותר מכפול.

"בניגוד למה שנאמר על ידי הילמן, בן-גוריון נתן הוראה לנספח צה"ל במוסקבה אלוף יוחנן רטנר להגיש לסובייטים רשימה גדולה של נשק שביקשנו לרכוש מהם, כולל מטוסים, טנקים, תותחים ועוד. הרשימה הוגשה. הסובייטים סירבו. כל זה מופיע בספרו של ציר ישראל במוסקבה מרדכי נמיר 'שליחות במוסקבה'. אנדרי וישינסקי אף הסביר לצירה גולדה מאיר מדוע ברית המועצות אינה מוכנה לספק נשק לישראל. אין לבקשת הנשק מהרוסים שסורבה כל קשר לעלייה מברית המועצות שסורבה למעשה עד סוף שנות השבעים. אין לבקשת הנשק מהרוסים כל קשר למאבק בן גוריון ומפא"י במפ"ם."

הערתי: מעולם לא פורסמו מסמכים אמיתיים על הסיפור של הסירוב הרוסי. זיכרונות מרדכי נמיר אינם אסמכתא. להערכתי הסיפור בלתי מתקבל על הדעת. על היריבות בין מפא"י ומפ"ם ופירוק מטה הפלמ"ח ידוע ופורסם ולא ייתכן שלא היתה לזה השפעה על ההתנהלות מול ברה"מ.

"בין 1948 עד 1964 רכשה ישראל בארצות הברית תותחי שדה, משאיות, ג'יפים וציוד קשר, פריטים שלא נחשבו נשק התקפי. באוגוסט 1962 אישר ממשל קנדי מכירת טילי ההוק לישראל, הבקשה הוגשה עוד בתקופת כהונתו של בן-גוריון. זו הייתה התפנית הראשונה במדיניות מכירת הנשק לישראל של ארצות הברית. טילי ההוק הם נשק הגנתי."  

הערתי: כל מה שנמכר לפני עסקת ההוק היה עודפים וציוד שאיננו נשק. עסקת ההוק מומשה רק ב-1965, ובכלל לא חשוב אם זה היה נשק הגנתי או התקפי.

"חסרה התייחסות לביקורו של ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול בבית הלבן באביב 1964 בו סוכמה עסקת הפאטונים לישראל שכללה 220 טנקי פאטונים."

הערתי: לא התחייבתי לסקור במאמרי את כל המגעים שהיו לישראל לרכישת נשק בארה"ב, רק ציינתי שעד להוקים לא סופק נשק כלשהו.

 "הירדנים קיבלו טנקים דומים שנה לאחר מכן. היה זה אשכול שהשיג את עסקת הסקייהוקים והפנטומים. אבל האמריקאים כפו תנאי חשוב – שישראל תימנע מהכנסת נשק גרעיני לאזור וישראל הודיעה כי אכן היא לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון. כל הדברים האלה מתועדים היטב במסמכים ישראלים ואמריקאים.

"זאת ועוד – בשנים בהן צרפת היתה הספק העיקרי של נשק לישראל, בעיקר מטוסים, זה נעשה בתיאום מלא של צרפת עם ארצות הברית שהעדיפה שאחרים ימכרו נשק התקפי לישראל, למשל – הבריטים טנקים מסוג סנטוריון, צוללות וספינות קרב, והקנדים הסכימו למכור מטוסי אף-86 מתוצרת ארצות הברית (מלחמת סיני מנעה זאת)."

הערתי: נכון. גם צרפת וגם בריטניה וגם גרמניה וגם קנדה קיבלו כולם, ככל הנראה, אישור לרישיון יצוא של ציוד אמריקאי לישראל. זה לא אומר שישראל קיבלה נשק במישרין מארה"ב. בו בזמן, ירדן כן קיבלה נשק ישירות מארה"ב וגם השתמשה בו נגד ישראל.

יצחק הילמן

* * *

ברוך תירוש

עוד לעסקת הנשק עם צ'כוסלובקיה

הפעם, בידיעה שאתקל בהכפשות 'מבינים' ובעלי עניין, אתמקד, בכל זאת, בדבריו של ד"ר מירון מדזיני, חב"ע 1684, בהקשר לעסקת הנשק עם צ'כוסלובקיה.  

אינני היסטוריון, ולא נברתי במסמכי משרד החוץ, אבל שהיתי ופעלתי בצ'כיה כאיש פלי"ם.  ועם שאול ביבר ויהודה בן צור, גם הובלנו באונייה 'מאסטרלה' 10,000 רובים, 2,500 מקלעים, 500 מקלעים כבדים, בתוספת 45,000,000 קליעי תחמושת, שהעניקו עוצמת אש והיטו את הגורל במבצע 'נחשון' ובמלחמת העצמאות.

באותה העת התנהל בצ'כיה קורס טייסי חיל האוויר וצנחנים [ישראליים], ולבד מהובלה בים מנמלים ביוגוסלביה, גם הופעל מבצע 'בלק' להטסת כמות גדולה של נשק ותחמושת, ומטוסי קרב חדישים, מפורקים ומלווים בחימוש.  

אהוד אבריאל, שהיה ציר מוכשר ואדיב ביותר, היה מעורב במבצע, וכממונה על צירות ישראל, סיפק לחבורת העוסקים במבצע, גיבוי מינהלי, והפעילות התנהלה באורח חופשי ברחבי המדינה וגם בשדה תעופה צבאי.  מימון המבצע התנהל בהשקט באמצעות בנק בארה"ב, ובשעתו שמענו שהכספים הגיעו ממגבית שערכה גולדה מאיר בקליבלנד.

את העיסקה גיבש ממקום פעילותו עם טיטו ביוגוסלביה – שייקה דן האגדי, עם הצמרת הקומוניסטית [הצ'כית] של רודולף סלנסקי, רובם יהודים, אך ללא ידיעת ברה"מ.  העסקה אורגנה בעזרת ידיד, סוחר נשק נוצרי, כביכול עבור אתיופיה, ותוארה בהרחבה בשתי הופעות מרתקות, בתוכנית 'אלה הם חייך' בטלוויזיה, בבימויו של עמוס אטינגר.

לסוכני ברה"מ נודע דבר המבצע הרבה אחרי שהסתיים, במהלך נבירתם ביוגוסלביה, שם התברר להם כי בנמלי הים והאוויר הועברו לישראל אלפי טונות של ציוד קרבי ותחמושת.   מיוגוסלביה נזרקו הרוסים ע"י טיטו, אך הם הסתערו על צ'כיה והעטו עליה 'מסך ברזל', והם שפטו והוציאו להורג את חברי צמרת סלנסקי.

בנוסף, הם עצרו את מרדכי אורן התימהוני, שלא היה מעורב בעסקת הנשק, והגיע לצ'כיה במסגרת פעילותו המדינית ב'השומר הצעיר', וגם את שמעון אורנשטיין, סוחר ארצישראלי בפראג, ששימש מתורגמן במבצע. שניהם 'הודו' והורשעו בעיקר בריגול, וראשי 'השומר הצעיר' ההמומים, השלימו עם השקרים, ולבושתם, גינו את מרדכי אורן. אחרי כמה שנים הוא שוחרר שבור רוחנית, וקודם לכן, מאחר והכרתי אישית את שמעון אורנשטיין, הייתי מעורב בהעברתו ארצה, ושיכנועו לא להשמיץ את צ'כיה, כתנאי לשחרור אורן אחריו. 

כאמור, למיטב הבנתי וידיעתי, סוכני ברה"מ לא היו מעורבים בעסקת הנשק הצ'כי, ולאחר התמיכה יחד עם ארה"ב בהקמת מדינת ישראל – התחרטו ראשי שתי המעצמות, וממש הפכו עוינים לקיום המדינה.

ארה"ב השכילה בהמשך להתקרב למדינת ישראל בעזרת ההנהגה הציונית המרשימה, אך ברה"מ התקשתה במאמץ לרענן את קשריה עם הציבור הישראלי. 

אחת הדרכים היתה ביוזמת וילנר ומיקוניס, ראשי המפלגה הקומוניסטית בישראל, להפיץ מעל כל ערוץ ובמה את השקר בדבר עזרת סטלין באספקת הנשק הצ'כי לישראל, זאת במהלך עיסוקו בחיסול ראשי הקהילה היהודית ותרבותה.  

אגב, במסגרת המאמץ לשיפור דמות ברה"מ בישראל, זומנו אנשי תרבות ותקשורת ישראליים לביקור בברה"מ, ואחד מהם היה עמיתנו בפלי"ם, דן בן אמוץ. ואחרי שבוע באווירת המתח והמחסור במוסקבה, שלח לנו גלויית דואר יפה, עליה כתב:

"חבר'ה, אני מסתובב שבוע ברחובות הנעימים של מוסקבה, ומתפעל מאווירת אהדת האזרחים לצמרת המדינה. הכול נהנים מאיכות החיים המופעלת מגבוה ומשתקפת בשפע ובאווירה הנעימה ברחובות. זאת בניגוד משווע למה שסופר לנו בארץ, ולכן, אנא, ספרו זאת לכל החברים והידידים, ספרו גם לשכנים, ובעיקר ספרו זאת לסבתא!"

ואגב, בהקשר לטיבוע הספינה שהובילה נשק לערבים, מדובר בפרשה שהחלה עוד בחורף 48', לפני עסקת ישראל וצ'כיה, ובסיכום, נלקח הנשק בעורמה, ובתעוזה עילאית הועבר ארצה לידי צה"ל, במתואר במצורף.

ברוך תירוש

* * *

אילן בושם

11 שירים בפתח הסתיו שנת תשפ"ב

אוקטובר 2021

*

אַחֲרֵי שֶׁהוּא חוֹזֵר מֵאַנְשֶׁהוּ

בּוֹדֵק הַמְּשׁוֹרֵר טוֹב-טוֹב

בְּכִיסָיו

אִם אֵין שָׁם עוֹד

שְׁיָרֵי שִׁירִים, פֵּרוּרֵי מִלִּים.

קְבִיעוּת

תְּפִיסַת הָעוֹלָם שֶׁלּוֹ

הָיְתָה לִתְפּוֹס אֶת

הַמָּקוֹם הַקָּבוּעַ שֶׁלּוֹ

בְּבֵית-הַקָּפֶה הַקָּבוּעַ שֶׁלּוֹ,

תְּפִיסָה שֶׁנָּתְנָה לוֹ

הַרְגָּשָׁה שֶׁלֹּא יֵצֵא לְעוֹלָם

מִן הָעוֹלָם...

אחרי מותה

הַכּוֹבָעִים

וְהַבְּגָדִים

מְחַכִּים לָאִשָּׁה

שֶׁרְגִילָה הָיְתָה

אוֹתָם

לַחֲבוֹשׁ

וְלִלְבּוֹשׁ,

מְחַכִּים

עַד בּוֹשׁ, עַד בּוֹשׁ.

מִי שֶׁהָיוּ (זִכְרוֹנוֹת)

תְּמוּנוֹת טְמוּנוֹת

בְּכִיסָיו,

תְּלוּיוֹת עַל קִירוֹת בֵּיתוֹ,

מְכֻנָּסוֹת בְּאַלְבּוֹמִים,

מַזְכִּירוֹת נִשְׁכָּחוֹת

נוֹשְׁכוֹת.

זִכְרָם לִבְרָכָה

[א]

חָשַׁב הָאִישׁ:

אֵיךְ אָנִי חַי

עִם זֶה –

בְּלִי זֶה

וּבְלִי זֶה

וּבְלִי זֶה...

[ב]

מְשֻׁנֶּה, חָשַׁב הָאִישׁ

שֶׁאֲנִי אוֹתוֹ יוֹתֵר

לֹא אֶרְאֶה;

אֵיךְ זֶה בְּעֵינַי

יֵרָאֶה?

דְּבַר הַמַּלְאָךְ לָאֲנָשִׁים

בְּמָטוּתָא מִכֶּם, בְּנֵי הָאָדָם

הִנְּכֶם גּוֹרְמִים לִי יִסּוּרֵי מַצְפּוּן;

וְכִי לֹא הִרְגַּלְתִּיכֶם לְאֶלֶף

מִיתוֹת מִמִּיתוֹת מְשֻׁנּוֹת

בַּמִּטּוֹת וּמִחוּצָה לָהֶן?

אָז עַל מָה אַתֶּם מַלִּינִים?!

בַּשִּׁבְעָה

אָמְרָה אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ

עַל בַּעֲלָהּ שֶׁל חֲבֶרְתָּן הָאֲבֵלָה:

"הוּא הָיָה כָּזֶה אַנְטִיפָּת

שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת

כָּל יוֹם שִׁבְעָה

עַל זֶה שֶׁהוּא

לֹא מֵת..."

*

אָמְרָה אִישָּׁה לַאֲהוּבָה:

בַּעֲלִי צָעַק עָלַי

"תֵּלְכִי מִפֹּה!"

אָז הָלַכְתִּי

וְעַכְשָׁו אָנִי פֹּה...

הַמְּעַכֶּסֶת

אֵיךְ הִיא מִתְמַתַּחַת

בְּנַעְנוּעֵי תַּחַת

רוֹוָה מִזֶּה רֹב נַחַת

כְּשֶׁלַּנּוֹעֲצִים בּוֹ מַבָּטִים

נִגְרֶמֶת אִי-נַחַת.

יִסורי מצפון

הָאַלְמָנָה לֹא הִתְאַפְּקָה

כְּשֶׁזְּמַן לֹא רַב

אַחֲרֵי מוֹת בַּעֲלָהּ

(גּוּפָתוֹ כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים

עוֹד לֹא הִסְפִּיקָה לְהִתְקָרֵר)

נִבְעֲלָה בַּמִּטָּה בָּהּ נִפְטַר –

וְהִיא קְצָת נִבְהֲלָה...

חֲתוּל-הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ

אָנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ וּמְחַפֵּשׂ;

פִּתְאוֹם הוּא יוֹצֵא לִי מֵאֵיזֶה מָקוֹם.

בִּשְׁבִילִי זֶה נֵס

וְהוּא רַק הִתְכַּנֵּס לוֹ

בְּאֵיזֶה שֶׁהוּא מָקוֹם...

אילן בושם

* * *

פוצ'ו

ארון הבגדים של גב' זילברקנק

פרק א' מתחיל עם גברת זילברקנק. וכי למה לא?

מרת חסיה זילברקנק היא יהודייה חביבה, בעלת הופעה של גבירה נכבדת ויקרה. שמלותיה מהודקות הייטב למחוכיה ומבליטות יפה את גיזרתה האצילית של כל מי שהולכת לצידה. לחייה מבריקות תמיד, שערותיה בלונדיניות בדרך כלל ומנסות במאמצים רבים להעלים את גילה המתרחק משנות השישים. החביבות של מרת זילברקנק נשפכת מחיוכה המתוק וכאשר היא מבקשת טובה קטנה מאחד משכניה, לא נעים לו לסרב. ממש לא נעים. כל כך לא נעים היה לי לסרב, עד שכל אוצר המילים שלי, לא הצליח לעמוד במשימה. ניסיתי בכל כוחי להסביר לה שאני עוד צעיר ועוד אף פעם לא עשיתי דבר כזה ומה יהיה אם לא אצליח לעמוד במשימה. היא ליטפה את ראשי, ואמרה לי בקול חם מתוק שהיא בטוחה שאצליח ושאחר כך יהיה לי סיפוק מלא. הייתי כל כך תשוש ועייף מניסיון ההתחמקות, עד שלבסוף נשברתי ואמרתי בקול חלש: "בסדר."

 מרת חסיה הודתה לי במאור פנים ואמרה שתמיד ידעה שאני בחור טוב ומבין עניין, מאלה שלא צריך לבקש מהם הרבה. כל מה שביקשה היה להיות בבית בשעה עשר, כי צריכים להביא לה ארון מירושלים וכל מה שעליי לעשות זה לפתוח לפני הסבלים את דלת דירתה ולהראות להם את חדר השינה אשר בו ישימו את הארון ליד הקיר השמאלי. היש בקשה פעוטה מזו?

בפרק ב' נמסרת התשובה על השאלה שנשאלה בסוף הפרק הקודם

 נכון, באמת אין בקשה יותר פעוטה מזו, אבל יש לנו כל כך הרבה שכנים בבית, למה היא מוכרחה לפנות דווקא אליי?

בפרק ג' אני מוכיח שאני גבר שלא מתרגש מאפים מתעקמים

 הארון כפי שהובטח לי אינו גדול במיוחד, עניין של שתי דלתות בלבד ויש להעמידו בחדר השינה כשגבו צמוד לקיר השמאלי ולא הדלתות, כי אם הדלתות יהיו צמודות לקיר השמאלי יהיה קשה לפתוח אותן. היש דבר יותר ברור מזה? לא! אין. אני יכול להיות רגוע, כי את הדבר היותר קשה היא לקחה על עצמה, כלומר את כתיבת הפתק המודיע שהמפתח של דירת זילברקנק נמצא בקומה ג' אצל משפחת ויסלר.

 בשעה שתים עשרה, איחור של שעתיים בלבד, צלצל בדלת איש בעל חזות וכרס של נהג ושאל אותי. אמרתי שכן ושלפתי את המפתח מתוך הכיס. הוא ביקש שארד איתו כדי להראות לו את הקיר וחוץ מזה לא אמרו לו שהמדרגות כל כך צרות והוא לא יודע אם יצליח לעבור בסיבובים. אמרתי לו שהגברת אמרה לי שהיא שילמה בעד ההובלה כולל הכול ובסיבובים אני אעזור לו. הוא עשה פרצוף של אף עקום, אבל אני עשיתי כאילו שאני לא רואה. גבר או לא.

פרק ד' מתחיל בתיאור הארון ומסתיים במלה פסנתר

 שהשתרבבה בטעות.

 הארון הקטן, כפי שהגדירה מרת זילברקנק, היה בגובה שני מטרים וברוחב דומה. דלתותיו היו באמת שתיים, אבל את טור המגירות הצמודות אליהן היא לא הזכירה. 

"מה איכפת לי," חשבתי בליבי "מזל שהיה לי שכל להבטיח שאעזור רק בסיבובים. מעניין בכלל איך יצליח לבד לסחוב אותו עד הסיבוב במדרגות."

שאלה זו לא הטרידה אותי הרבה זמן, כי בדקה הבאה צעק לי הנהג "תפוס!" והדף את הארון לעברי. אני לא יודע מי תפס את מי, אבל הרגשתי שעוד רגע אני כורע והארון עליי.

"אתם מוכנים לעזור לי לרגע?" פניתי נאנק לשני עוזרי הגנן שעדרו ועקרו את עשבי הבר ליד שביל הכניסה לבית. השניים נטשו את המעדרים והספיקו לתפוס את הארון שנייה אחת לפני שנמעכתי תחתיו."

"ועכשיו למשוך!" פקד הנהג שנשאר עומד על המשאית.  

משכנו את הארון עד שהוא נפרד ממשטח המשאית ונשאר תלוי על ידינו. הנהג קפץ אחריו, חלף על פנינו וצעד בראש השיירה כשהוא פוקד: "אחריי!" כך צעדנו עד שהגענו למדרגות. "עכשיו להעמיד!" פקד הנהג שהיה בעל כושר מנהיגות מעולה.

"אולי להוציא המגירות?" הציע בהיסוס הגנן הנמוך .

"לא כדאי!" פסק הנהג, "זה רק קומה ראשונה."

"קומה על עמודים." תיקנתי אותו.

"נכון" הסכים הנהג בדלית ברירה, "אבל חבל על הזמן. יש לי עוד עבודה. לעבודה!"

 תפסנו מחדש את הארון הכבד והעלינו אותו קצרי נשימה עד דירתה של הגברת ,כשהנהג עוזר לנו בסיבובים. פתחתי את הדלת המצרצרת של הדירה וחזרתי להחזיק בארון ולעזור בהכנסתו. בתוך הדירה אירעו רק שתי תקלות פעוטות. צנצנת פרחים עתיקה של פרחי פלסטיק ופינת הקיר של המסדרון.

"זה שום דבר," אמר הנהג "היא לא היתה צריכה לשים את הצנצנת בקצה השולחן."

"והקיר?" שאלתי כשאני מצביע על נתח טיט באורך עשרים סנטימטרים שנחת על הרצפה.

"זה באמת לא בסדר." הודה הנהג "הקבלן היה צריך להכניס יותר מלט בטיט."

פרק ה' מתחיל אחרי שהנהג אמר שיש לו עוד כמה רהיטים

לחלק והסתלק.

 נשענתי על פתח הדירה מזיע ונושף. הארון כבר עמד במקום ליד הקיר כשהדלתות והמגירות בכיוון הנכון. שני הפועלים של הגנן עמדו לידי נוטפי זיעה גם הם, ביחוד זה הנמוך, שסחב את הארון בצד הכבד של המגירות. השני היה ענק לעומתו, כמעט בגובה של הארון. סנטרו בלתי מגולח ושפתיו חשוקות בהבעת זעם מקצועית. עקבות נעליהם המרופדות באדמת הגינה, נראו היטב לאורך כל המדרגות, היישר עד הקיר השמאלי, משם לחדר הנוחיות וממנו לפתח הכניסה לידי. העובדה שהם המשיכו לעמוד לצידי, למרות שני המעדרים המחכים להם למטה, הדאיגה אותי. מה הם רוצים עכשיו?

"ארון כבד, אה?" אמרתי לצאת ידי חובת דיבור.

"כבד הו הו," אמר הנמוך, "אם אני לדעת, אני לא לגעת."

"וגם אני לא." אמר הגבוה במבטא כבד, "ארון גדול הו הו הו!"

"כן," הסכמתי איתו, "באמת תודה." ובלי לחכות ל"אין בעד מה" הפניתי אליהם את גבי והתכוננתי ללכת לדירתי. משום מה היתה לי הרגשה שהם הולכים אחריי. הרגשה זו התחזקה כאשר נעצתי את המפתח בדלת וראיתי אותם לצידי.

מה הם רוצים עכשיו? הרי כבר אמרתי להם תודה. מתוך תקווה שאולי הם בסך הכול צמאים, שאלתי בהססנות אם הם רוצים לשתות. הם באמת רצו, למרות שאמרתי להם שאין לנו משהו מוגז, רק מים קרים.

 "מה שיש יש." אמר הנמוך בקולו הגבוה, והגבוה הניד ראשו בהסכמה. ביקשתי שלא ייכנסו כדי לא להשאיר עקבות והבאתי להם שתי כוסות פלסטיק מלאות. כשהתחילו לשתות, אמרתי להם פעמיים "שלום שלום" כדי לא לקפח אף אחד וסגרתי את הדלת באנחת רווחה.

האנחה נקטעה באיבה למשמע הצלצול בדלת. מה הם רוצים עכשיו? – כשהבנתי שהצלצול לא ייפסק פתחתי את הדלת ושאלתי אם הם רוצים עוד מים.

הם אמרו שלא והגישו לי את הכוסות הריקות. אמרתי להם: "תודה, לא הייתם צריכים." וקיוויתי שבזאת סיימנו , אבל הם לא חשבו כמוני והקצר אמר:

"אדוני. אנחנו לסחוב את הארון."

"נכון," אמרתי להם, "גם אני. תודה."

"אבל אדוני," אמר הגבוה בעל הקול הנמוך, "מה אדוני לחשוב לו?"

הדבר באמת הכעיסני. מי הוא שעלי לספר לו מה אני לחשוב. ואם נניח שאני חושב כל הזמן על גברת זילברקנק, אז מה? אז הוא מוכרח לדעת? אין כבר פרטיות בארץ? הקצר הבחין בכעס המתחיל להצטבר בקרבי ומצא לנכון לסביר לי את שורש העניין.

"אנחנו בשבוע שעבר לעבוד בבית אחר ולהכניס רק שולחן ושני כסאות ולקבל חמש לירות."

פרק ו' מדלג על ההרצאה הארוכה –

שהרצייתי לפני הגבוה והנמוך בדבר הזכות שנפלה לידיהם לעזור לזולת, מדלג על ההסבר שהסברתי להם שאני רק שכן ואין לי כל קשר לארון, מדלג על זה שאפילו אם הגברת זילברקנק תרצה לגמול לי בטובת הנאה, אין סיכוי שזו תהיה הנאה שלמה, מדלג על הדוגמה האישית שהראיתי להם בהצביעי על עצמי, ומדלג על הסטירה שקיבלתי מהארוך כדוגמה אישית שלו, ומתחיל ישר מהעמידה על המקח. 

אני: "... טוב, קחו לירה ותהיו מבסוטים."

הארוך: "רק לירה? טפו!"

הקצר: " בעד לירה אחת, אני לא לעלות במדרגות אפילו בלי כלום."

אני: "אז כמה אתם רוצים?" 

הארוך: "בשבוע שעבר אנחנו להכניס שולחן ושתי כסאות ולקבל שישה לירות."

אני: "לו ידעתי שתרצו כסף לא הייתי פונה אליכם בכלל. לירה וחצי."

הקצר: "אז מה חשבת אנחנו לעבוד כמו חמורים בחינם? שש וחצי מחיר אחרון."

אני: "שש וחצי בשביל חמש דקות? לא תקבלו אפילו גרוש אחד. שתי לירות. סופית!"

הקצר: "למה חמש דקות, למה? עוד מעט כמעט שעה וחצי. בשבוע שעבר אנחנו..."

אני: "שמעתי שמעתי. קחו שלש לירות ויותר אני לא רוצה לראות אתכם."

הארוך: "טוב נעשה חמש מפני שעזרת לנו וגמרנו."

אני:" יש לי רק ארבע לירות, תראו!" (פותח את הארנק).

הארוך: (לוקח את הכסף) תודה אדון וסליחה על המכה. זה היה בצחוק."

הקצר: "אדון טוב באמת. לא כמו האשכנזי שם בשבוע שעבר, אנחנו לעזור לו שעה שלמה להביא שולחן ושתי ספות והוא לא לשלם כלום..."

פרק ז' מסתיים בסוף טוב פחות או יותר

 זמן לא רב אחרי שהשנים נעלמו הגיעה מרת זילברקנק לבקש את המפתח. התכוננתי לספר את הסיפור על הגננים ולתת לה להחליט איך לגמול אותי, אך היא לא נתנה לי לדבר ושאלתה הראשונה היתה אם הארון הגיע.

אני: "כן הוא הגיע והנהג ביקש משני הפועלים של הגנן לעזור לו יחד איתי ואני..."

היא: " ואתה הראית להם בדיוק לשים בקיר השמאלי?"

אני: " כן. ואחר כך שני הגנבים באו אלי ו..." 

היא: "ואני מקווה שלא שברו כלום בדירה והכל..." 

אני: "כן הכול בסדר פחות או יותר, אבל..."

 היא לא רצתה לשמוע את האבל, זרקה לי תודה חטופה ורצה לעבר דירתה. סגרתי בייאוש את הדלת ונדרתי שמעכשיו ועד עולם אני לא עושה טובות לאף אישה בעולם, בייחוד אם היא נראית כמו הגברת זילברקנק עם או בלי המחוכים.

דקה אחת אחרי ההחלטה הבלתי ניתנת לערעור שמעתי את דלתה המצרצרת של שכנתי, את צעדי עקביה המקישים על המדרגות ואת הצלצול הזועם של פעמון הכניסה.

מיהרתי לפתוח את הדלת.

"מה היא רוצה עכשיו?" שאלתי את עצמי כשאני תמה לארשת הרצח הפרושה על פניה.

"איזה ארון הבאת לי!" צרחה בגרון ניחר, "איזה ארון דפוק! זה בכלל לא הארון שלי..."

 הייתי צריך אולי להמשיך את הסיפור ולכתוב על הוויכוחים שהיו לי אחר כך עם הגברת זילברקנק שדרשה ממני להתחלק בהוצאות שהיו לה על תיקון הקיר ואובדן האגרטל היקר. אני יכול רק לספר שלמדתי לקח מהמקרה ואחר כך, כשהנהג נאלץ לבוא לקחת את הארון הדפוק ולהביא את הארון הנכון, לא הסכמתי בשום אופן לעזור בנשיאת הארונות, מספיק שהשתתפתי בתשלום ההובלה המיותרת.

פוצ'ו

* * *

איציק חנונא

להיות אני עצמי

לפני שנים אחדות שמעתי על נערה עיוורת שלמדה עם רואים, שלא היתה מקובלת, למרות נסיונותיה להיות כמו כולם, להתלבש כמוהם להתנהג כמוהם.

זה עורר בי שאלות. האם הסוד הוא שעיוור או מוגבל אחר יהיה כמו כולם, וכך יקבלוהו, או שצריך לקבל כל אחד עם השינוי שלו. מה זה בכלל להיות כמו כולם? האם הבוגר הוא זה שנסחף עם הזרם או זה שרוצה להיות הוא עצמו שיש לו דעה חופשית.

ישנן נורמות חברתיות בסיסיות שכולנו מחויבים להן. להיות מסודרים, נקיים, לבושים יפה, להתנהג בנימוס ובצורה תרבותית. אלא שכשעיוור או בעל מיגבלה אחרת רוצה להיות כמו כולם, זה הרבה יותר מורכב.

מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות כמו כולם. בכיתה ג׳ ואחר כך ד׳, התלוננתי שהילדים לא משתפים אותי במשחקיהם. הם שיחקו כדורגל וסירבו לשתף אותי אפילו שתרמתי כדור מיוחד לכך.

בכיתה ה׳, כשעברתי לבית ספר חכמוני בנתניה, היו לי שני חברים והודות להשתדלותם שיתפו אותי במשחקים. האמת היא שלא עשיתי דבר מיוחד. עמדתי באותו מקום וכשהגיע אלי הכדור בעטתי בו לכיוון שהורו לי. פעם אפילו הבקעתי שער.

המורים והמטפלים, אם ננקוט בלשון גסה, אנשי השיקום, אמרו לי שאני בחלומות ושהבעיטה זה רק במזל.

היתה לי פעם עובדת סוציאלית שאמרה לי: "עזוב מה שכל נער עובר. מזל."

בעיקרון הם צדקו. אבל גם היום כשאני כבר מבוגר ומפוכח אני עומד על דעתי שאין חכם כבעל ניסיון ועם כל הכבוד לאנשי המקום ולמטפלים, הם מבינים רק את מה שהם למדו באוניברסיטה וזה לא תמיד תואם את מה שקורה בחיים.

נכון, לא הייתי כוכב כדורגל. עמדתי במקום ובעטתי בכדור וגם השער שהבקעתי היה במזל. אבל הם לא חשו את התחושה שאני חשתי ושלמיטב דעתי חש כל ילד עיוור במקרה כזה. התחושה שכולם בפנים ואתה בחוץ. שאתה כאילו מיותר. תחושה של בדידות.

נכון לא שיחקתי ממש אבל עצם העובדה שהייתי במשחק, ששמעתי את קולם של הילדים, מאוד שימחה אותי. והאמינו לי גם זה משהו ומשהו לא מבוטל.

לאחר שהתחרשתי גבר בי הצורך להיות כמו כולם. בהתחלה זה היה בדברים הגיוניים שעד היום אני שמח שידעתי לעמוד על שלי. רציתי לצאת עם הכיתה לטיולים והוכחתי את עצמי. רציתי חופש שלכל התלמידים יש. אבל במשך הזמן זה הפך למשהו לא הגיוני ואולי אפילו הזוי.

דמיינתי שאהבתי כל מיני בנות. כל פעם מישהי אחרת. הדבר בא לידי ביטוי גם בכתיבתי. מגיל שלוש עשרה עד גיל שש עשרה ניהלתי יומן לסירוגין עם הפסקות. לא רציתי לחשוף את מגבלותיי. כתבתי כמו ״אדם רגיל". גם כתבתי סיפור על נער רואה ושומע שמנסה לחזר אחר נערה וזה בעצם הייתי אני. קראתי לו עמוס.

סופרים רבים הבחינו בכך ורמזו לי מי בעדינות ומי מפורשות שעל אדם לתאר את עולמו ביושר. בחור עיוור לו נתתי את הסיפור לקריאה, שאל אותי מי זה עמוס.

אמרתי לו שזה אני. איציק.

אז הוא שאל למה לא תיארת את איציק האמיתי? איציק בעל המיגבלות. אחרת זה עושה את הסיפור לבנאלי וכאלה יש יותר מדי.

היום אני יודע שגם הסופרים וגם אותו אדם צדקו מבחינה ספרותית אבל מבחינה רגשית אפשר להבין אותי.

חשוב לציין שבאותן שנים, סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, לא היתה שום פעילות חברתית שבה השתתפתי. לא היה אז ההוסטל, לא בית דוד לא "נא לגעת". על מחשב וקריאת עיתונים יכולתי רק לחלום ואולי אפילו זה לא. חיי סבבו סביב ציר אחד. הליכה לבית הספר, חזרה ממנו, הכנת שיעורים וקריאה. לכן ניסיתי לפצות את עצמי ולפחות בכתיבה לעשות מה שבמציאות נבצר ממני לעשות.

זה נמשך עד שסיימתי כיתה י"ב. אז פקד אותי משבר קשה. הרגשתי שכל הניסיונות שלי לאהוב בנות היו בעצם חיקוי של הספרים אותם קראתי וגם הכתיבה שלי היתה חיקוי לסופרים אחרים כמו פוצ'ו או עמוס קולק.

הדבר הכניס אותי לדיכאון. היום, ממרחק של שנים, אני סבור שלכל בני האדם יש אינפורמציה כתובה וחזותית, קרי ספרים או סרטים, אשר משמשים להם מקור השראה לרגשות כמו אהבה, קנאה או אפילו תשוקות ארוטיות. אבל הרגשות עצמם באים מתוכו של האדם. הם פרטיים שלו ולא פרי חיקוי למשהו.

האם כל נער עובר את זה? נהגתי לשאול – האם מה שאני עובר זה טבעי. האם כל נער עובר את זה?

זאת ועוד, כשהייתי נער נהגתי לשאול האם מה שאני עובר זה טבעי.

מה שאתה עברת זה טבעי?

לאט לאט, לאחר טלטלות ותהפוכות, בניתי לי אופי עצמאי ואישי שלא תלוי באחרים. היום כבר לא אכפת לי אם מה שעברתי זה טבעי וגם אחרים עברו. מה שאני עברתי הוא טבעי לנסיבות חיי.

לפני כמה שנים כשהייתי בהוסטל בגדרה, והיה לי רע, ניסיתי להמתיק את יגוני בכתיבה. עיצבתי לי סגנון מיוחד משלי, שלא מחקה ספרים שקראתי, שבו לא התביישתי לחשוף את מגבלותיי. אדרבא, תיארתי אותם והוצאתי אותן לאוויר העולם.

יש לי עולם רגשי עשיר שקיבלתי במתנה, ואינני רוצה ליהנות ממנו לבד. אני רוצה וגם צריך לחשוף אותו כמובן בצורה מבוקרת כדי לפתוח צוהר לעולמם של עיוורים חרשים אחרים. היום אני הרבה יותר שלם עם עצמי.

פעם רציתי להיות כמו כולם.

היום אני רוצה להיות אני עצמי.

איציק חנונא, תרתי משמע.

איציק חנונא

* * *

יוסף אורן

אהבה מנקודת מבט נשית

עיון בשיר "באת אליי" של לאה גולדברג

  בקובץ שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין" (1940) כללה לאה גולדברג שני שירים תחת הכותרת "סליחות". במסה זו נעיין בראשון מבין השניים, בשיר "באת אליי", שהולחן ומושמע לעיתים תכופות בביצוע מצוין מפי הזמרת יהודית רביץ.

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,

וגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,

וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ,

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת

לִכְרוֹע עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

בשיר הזה נפרשת מערכת יחסים מייסרת ומענה בין הדוברת הנשית לאהוב-ליבה. אף-על-פי-כן נוטה הקורא להבין את הכותרת "סליחות" כמוסבת אל הדוברת הנשית, כמי שאמורה לבקש סליחה מהאהוב שלה, המשמש נמען לדבריה. ייתכן שנטייה זו מושפעת ממסורת סוגת השיר "סליחה" בשירה הדתית שלנו, המייחסת לדובר, נושא התפילה, את בקשת הסליחה מהנמען לתפילתו – אלוהים. אלא שהכותרת "סליחות" – כך יתברר בהמשך – היא אירונית. מהמסופר על יחסיהם משתמע, שעקב יחסו ההפכפך והבוגדני של האהוב אליה הפכה אהבתה אליו למסכת עינויים עבורה, ולכן עליו לבקש סליחה ממנה.

למסקנה הזו יגיע הקורא רק אחרי שישלים את קריאת הבית השלישי. קודם לכן, בקריאה לאורך השיר, בית אחר בית, תתגבש אצלו, מקריאת שני הבתים הראשונים, ציפייה הפוכה, לפיה תהיה זו הדוברת שתצטרך לבקש סליחה מאהובה. ציפייה מוטעית זו התגבשה אצל הקורא בהשפעת הנאמר בשני בתיו הראשונים של השיר, שבהם מפרטת הדוברת את תרומתו החשובה של האהוב לחייה. הוא פקח את עיניה והעניק לה "מבט" (תובנה חדשה על החיים), "חלון" (פתיחות אל העולם) ו"ראי" (הסתכלות אחרת על עצמה).

   פירוט תרומתו לשיפור הראייה שלה (במובן המטפורי, שהרי מדובר בהתפתחות אינטלקטואלית) נמשל בשני הטורים האחרונים של הבית הראשון למקרה האוח. כדי לגלות את כושר הראייה המיוחד שלו, חייב האוח להתנסות בראייה לילית. באמצעות המשלתה לאוח רומזת הדוברת, שקודם לבואו של האהוב אליה, היא דמתה לציפור-לילה שטרם התנסתה בחוויה לילית כזו. ורק אחרי שבחברתו מימשה לראשונה את נשיותה, נפקחו עיניה לראות באופן חד ושלם יותר את עצמה ואת הסובב אותה.

   הדברים החדשים שלמדה בעזרת האהוב מפורטים בבית השני של השיר. בסיטואציה חשופת-הבשר, המתרחשת בין גבר ואישה בעת מעשה-האהבה, מפיק הגוף עונג באמצעות כל תא שלו. אפילו תאי-גוף "מתים", שאינם קשורים למערכת העצבים ואינם מעבירים תחושות, כגון: ריסים, ציפורניים ושערות, הופכים לפעילים בעת ההתעלסות ומעצימים את העונג המיני. מי שהתנסה בתרומתם זו לעונג המיני, לא יוסיף לדבר עליהם בהכללה, כפי שנהג לעשות בעבר, כי כל ריס, כל ציפורן וכל שערה תורמים במהלך ההתעלסות עונג המובחן מתרומת היתר. והיא למדה לזהות את התרומה של כל אחד מאלה באמצעות מתן שם פרטי לו.

יתר על כן: כשם שהכירה בעת ההתעלסות עם האהוב את עושרו של העונג המיני אצלה, כך למדה לזהות את העונג המיני בגופו. כדי להגדיר את ריח מעשה האהבה, היא נעזרת בריח המוכר לה מילדות –  גזע האורן מפריש נוזל דביק שריחו המתקתק דומה לריח הזרע שנפלט מגוף הגבר בשיא העונג.

רמזי תרעומת

מסיפור-המעשה בשני הבתים הראשונים משתמעת אסירוּת התודה של האישה הדוברת בשיר על תרומתו של אהובה, אשר סייע לה לגלות חושים אשר היו רדומים אצלה קודם לכן. סדר התעוררות החושים הוא מדורג: תחילה חוש הראייה ("להראות בחושך"), אחר-כך חוש המישוש ("בבשר החשוף") ולבסוף חוש הריח ("ריח דבק ואורן"). משני הבתים הראשונים משתמע, שקודם לבואו של האהוב אליה הייתה במצב בְּתוּלי-בּוֹסְרי, כי נשיותה טרם מומשה, אלא היתה במצב לטנטי, רדום וחבוי בגופה. ולכן היא אסירת-תודה לו על כך שבבואו איפשר לה להגשים לראשונה את נשיותה.

עד כה דיבר השיר בשבחו של האהוב וגם פירט את החוב הגדול שהדוברת חבה לו על כך שבזכותו גילתה את מיניותה ומימשה אותה. לפיכך, אין הקורא יכול להעלות על הדעת אלא פירוש אחד לכותרת "סליחות", שאם מישהו משניהם יצטרך לבקש סליחה מזולתו, תהיה היא החייבת לעשות זאת. האם פירשנו נכון את הבתים שמתוכנם הגענו למסקנה זו?

מתברר, שבהשפעת ציור ההתעלסות והודאתה של הדוברת שבזכותו היתה לה זו חוויה חיובית, מחכימה ופוקחת עיניים, נסחפנו מהר מדי למסקנה מוטעית. אילו קראנו בזהירות רבה יותר את צירופי המילים, היינו מבחינים, שבשבחים המיוחסים לאהוב הוצפנה התרעומת שבליבה עליו.

ראשית – הוא בא "לפקוח" ו"להראות", כך נאמר בבית הראשון של השיר, ולכן מצבם בעת ההתעלסות לא היה שוויוני. הוא היה גבר מנוסה, שבא לפקוח את עיניה ולהראות לה דברים שטרם התנסתה בהם, ולכן התייחס אליה כפי שמתייחס חונך לחניכה שהיא חסרת-ניסיון בתחום המיני. באופן שונה לחלוטין היה ניתן לצייר את היחסים ביניהם לוּ השתמשה הדוברת בלשון עבר: באת אליי ו"פקחת" ו"הראית", במקום בשם הפעולה "לפקוח" ו"להראות".

   שנית – הוא בא אליה כמו "לילה", להראות לה "בחושך" את כל הדברים ולגלות לה את ניחוח "לילו" של הגוף. רמזים אלה מדגישים, שמראש הגביל הגבר את הקשר איתה להגעה חשאית הנעשית באפלה כדי להסתיר מעיני אחרים את הקשר שלו איתה.

   ושלישית – משתי האבחנות הקודמות משתמע, שרק בגופם התחברו זה לזה, כי מראש הגביל הגבר את נכונותו רק לכך. דבר זה מובלט בשורה השנייה של הבית הראשון (ו"גופך לי") ובפירוט העונג בבית השני ("לילו של הגוף").

עינויי ההתפכחות

הקריאה החתרנית יותר אכן חושפת את התרעומת שבליבה עליו: הוא הגביל את הקירבה אליה רק לעונג המיני ומנע ממנה את השלמת הקשר הגופני בקשר נפשי, ההופך את ההתעלסות מאירוע מזדמן וחולף לאהבה שלמה, עמוקה ויציבה בין גבר לאישה.

הרמזים המסווים האלה בשני הבתים הראשונים, על טיבם המוגבל של היחסים שהיו ביניהם, מוטחים בקורא באופן ישיר ומפורש בבית השלישי. המילה "עינויים" מגדירה באופן התמציתי ביותר את העובדה, שהיא סבלה בקשר שהוגבל רק לביאה המינית, כי עד מהרה הבינה, שהעונג המיני דרכו לחלוף ולהתפוגג כעבור זמן קצר, ואילו העינוי, המכאוב של נפש שאינה מסופקת, הוא מתמשך.

הגדרת התוצאה של יחסים המוגבלים רק לחוויית המין הלילית כעינויים עבורה טעונה הסבר. ההסבר ניתן בעזרת ציור המתאר סירת-מפרש המחפשת חוף, אך נאלצת להמשיך ולהפליג בים משום שהחוף חומק ממנה. הציור הזה מבאר באופן מעמיק יותר את הרמזים שהוצפנו בשני הבתים הראשונים על היחסים ביניהם.

בקשר שהיה לה עם האהוב הזה, דמתה היא לסירת-מפרש שפרשה את מפרשה כדי להפליג אליו. המפרש שלה צבעו לבן, כי נכונותה לקשר אהבה מלא ויציב היתה ברורה וטהורת-כוונות. הניגודים בין לובן המפרש שלה לאופל שהסתיר את חופו – מסביר מדוע היו יחסיהם עבורה "עינויים". בעוד שהיא היתה מוכנה להתמסרות טוטלית, בגוף ובנפש, היה הוא לה נסיך החושך והלילה, כי רק ליחסי "אופל" הגביל את כוונותיו כלפיה. ומאחר שהיה מוכן לתרום ליחסיהם רק את גופו ורק ב"חושך", בהסתר, הפכה ההפלגה אליו למתישה ולמשפילה.

לכן היא מבקשת בסיומו של השיר, שירפה ממנה וייתן לה ללכת. החזרה הרטורית פעמיים על הבקשה הזו באותו טור: "תנני ללכת, תנני ללכת" מלמדת, ש"העינויים" כה החלישו אותה, אחרי המאמצים הנפשיים שהשקיעה בהפלגה אל חופו, עד שלא נותרו לה כוחות להתנתק ממנו בעצמה. מחמת החולשה תכרע על חוף אחר, שאליו תשיט את סירתה צחורת המפרש, עד שתפיג שם את כעסה עליו, כי רק אחרי שתרגיש שהשלימה את הפרידה ממנו – סלחה לו וגם אגרה מחדש כוחות – תצא משם להפלגת האהבה הבאה שלה.

הבקשה בסיום השיר מאפשרת גם פירוש אחר להתעכבותה בחוף ההוא: באפס כוח תכרע על "חוף הסליחה" עד שיגיע הוא לשם כדי לבקש את סליחתה על העינויים שהסב לה באהבתו הפגומה וכדי להציע לה לחדש את הקשר ביניהם באופן שונה.

תוכן נועז בלבוש שמרני

בקריאה לאורך השיר בולט תהליך ההתבגרות של הדוברת. בשני הבתים הראשונים הציגה את עצמה כתמימה וחסרת-ניסיון עם גברים. חסרונות אלה מסבירים את הפאסיביות שלה ואת היסחפותה ללא זהירות וללא שיתוף המחשבה להתעלסות שהציע לה הגבר, המשמש נמען לדבריה בשיר הזה. בבית השלישי מתבלטת שליטתה העצמית ויכולתה לשקול בעזרת התבונה את יחסיהם. ואף שהיא מותשת מהעינויים שהסב לה, היא זו המחליטה על פרידה ממנו והיא זו הקובעת, שמבין שניהם עליו לבקש סליחה ממנה, סליחה על כך שמול נכונותה להתמסר בשלמות לאהבתו, הסתפק הוא בהעמדת גופו רק ליחסי מין "ליליים", מזדמנים וחשאיים, איתה.

הרגע הקונקרטי שהשיר נולד ממנו הוא רגע ההתפכחות מקסמי אהבה כוזבת, אהבה שהתבססה רק על העונג המיני. גם במושגי השקפת העולם החילונית של התקופה שבה נכתב, זהו שיר נועז ביותר משום שהוא מדבר ישירות על "הדברים". אך גם במושגי כל תקופה אחרת יישאר השיר נועז למדי, משום שהמחברת לא נרתעה בו מחשיפת עצמה בנושא שכותבות רבות היו בוחרות להצניע.

עם זאת, הדיבור המפורש על ההתעלסות המינית באמצעות צורות שונות של הלשון הפיגורטיבית, מונעים מהתיאור המפורט למדי של ההתעלסות להפוך לתיאור פורנוגרפי או וולגרי. גם העמדה הערכית שממנה בוחנת לאה גולדברג את מעשה ההתעלסות עצמו תורם במידה רבה לעידון התיאור.

והערה אחרונה: ההעזה בתוכן מתבלטת דווקא בגלל שמרנותו הצורנית של השיר. השיר כתוב בבתים מרובעים ובחריזה סיומית תוך הקפדה על סדירות המשקל (ארבעה אנפסטים בכל שורה). ובכך מוכיח השיר, שאם השיר הוא "חזק", אין הוא צריך להידור צורני ולשום אמצעי צעקני אחר כדי להשיג את תכליתו.  

* פרק מספרו של המחבר בהוצאת "יחד" – "מוקדים חדשים בשירה העברית" (2015).

* * *

נעמן כהן

המאבק נגד הכיבוש הערבי הוא

האפוס המכונן של הספרות הצרפתית

שירת רולן – La chanson de roland

השפה הצרפתית אינה עתיקת יומין כשפה העברית, היא קיימת רק כאלף שנה. כשם שהתנ"ך הוא האפוס המכונן של העם היהודי ושל השפה והספרות העברית, כך היצירה הספרותית הראשונה בצרפתית היא מהמאה ה-11, והנושא המכונן שלה הוא המאבק נגד הכיבוש הערבי-מוסלמי. ב-732 הצליחו הערבים-המוסלמים מספרד לחצות בראשותו של שליט אל-אנדלוס, עבד אל רחמן אלע'פיקי, את הרי הפירנאים והגיעו עד עמק הלואר במרכז צרפת, זו הנקודה הצפונית ביותר אליה הגיעו הכובשים הערבים.

בקרב פואטייה, (Bataille de Poitiers) שהתרחש ב-10 באוקטובר 732 בין הערבים-המוסלמים לבין הפרנקים, הצליח המנהיג הצבאי של הפרנקים, קרל הפטיש, (לטינית: Carolus Martellus, צרפתית: Charles Martel; גרמנית: Karl Martell; (688-741), לנצח את הערבים ובכך לקבוע את גורלה של אירופה כולה, לאחר הניצחון הוא קיבל את השם מרטל-פטיש.

נכדו, בנו של פפין הגוץ, קרל הגדול (בלטינית: Carolus Magnus, בצרפתית: Charlemagne, בגרמנית: Karl der Grosse, (742-814) הביא את ממלכת הפרנקים לשיאה. ב-25 בדצמבר 800 הכתיר עצמו לקיסר ברומא, וקיבל את התואר אוגוסטוס. קיסר האימפריה הרומאית הקדושה. הוא המשיך את המלחמה בערבים בספרד. (שמו הפרטי הפך כל כך מפורסם עד שנקבע כשם תואר למלך (קרול) בשפות הסלביות).

כמו התנ"ך גם שירת רולן אינו סיפור היסטורי, אלא אפוס ספרותי. החוקרים סבורים שסיפור המעשה לקוח דווקא מקרב נגד הווסקונים, אבל בעלילה מוסב האויב לערבים-המוסלמים המכונים סרצנים. ("סָרָצֶנִים" או "סָרָקֶנִים" (בלטינית: Saracen) היה הכינוי בימי הביניים (בייחוד בתקופת מסעות הצלב) לערבים, לפרסים, לטורקמנים, ולמוסלמים בכלל. (הכינוי מקורו אולי מאלו שאינם בני שרה).

מיהו מחבר האפוס? תעלומה. בסיפור רולן הוא דוכס הספר של בריטני המספר את הסיפור.

הסיפור מושפע מאד מדימויים תנכיים ברוח הדרשנות הנוצרית.

בניגוד להיסטוריה לפי האפוס קרל הגדול כובש את קורדובה: "הם הופכים מסגדים ובתי כנסת, במקבת ברזל וקורנס הם הולמים, מנתצים את צלמי אלילי העכו"ם" (3662-3664.266) זה גם האזכור היחיד ליהודים באפוס. (בהיסטוריה הריאלית, קורדובה נכבשה ע"י הנוצרים מאוחר יותר רק ב- 1236) .

על המלחמה בין הנוצרים למוסלמים כתב יהודה הלוי:

בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר

אָבַד צְבָאִי, וְנֶעְדַּר

יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם

אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם

על שירת רולן, היצירה, מבואות, והערות ניתן לקרא:

שירת רולן – תרגום מאת אריה סתיו:

http://www.poetrytrans.com/rolan.pdf

ואני רק שאלה. האם חוקרי הספרות בארץ מגדירים את היצירה "קולוניאליסטית גזענית"? שהרי התנגדות לכיבוש ערבי נחשבת גזענות קולוניאליסטית, וכיבוש ערבי נחשב לפרוגרסיבי.

זה הסתיו בשיר – שיבוא כבר

ואם אנחנו ברוח הספרות הצרפתית, אנחנו גם כמהים לאקלים הצרפתי. בשעה שלפי לוח השנה הגיע כבר הסתיו, בחוץ עדיין חום אימים. בארץ אין סתיו. אי אפשר שלא להרהר בסתיו הצרפתי, ובפריז עם עלי השלכת המתים האדמדמים של עצי הערמונים.

Chanson d'automne / Paul Verlaine

Les sanglots longs

Des violons

De l'automne

Blessent mon coeur

D'une langueur

.Monotone

Tout suffocant

Et blême, quand

,Sonne l'heure

Je me souviens

Des jours anciens

.Et je pleure

Et je m'en vais

Au vent mauvais

Qui m'emporte

,Deçà, delà

Pareil à la

.Feuille morte

הלחן לשיר סתיו של פול מארי-ורלין (1844-1896) חובר ע"י ילד הפלא ריינלדו האן, בהיותו בן 12. האן, יליד ונצואלה, (בן לאב יהודי-גרמני ואם בסקית), היגר לצרפת בגיל שלוש. ולימים היה המאהב של הסופר מרסל פרוסט, (בן לאם יהודייה ואב צרפתי), והצליח לשרוד את השואה כמישלינג, ונפטר בפריז ב- 1947.

הנה הביצוע של השיר:

https://www.youtube.com/watch?v=zXuAaoEGGPo

תרגום השיר לעברית ע"י ז'בוטינסקי

בשנת 1923 התיישב ולדימיר זאב יבגניביץ' ז'בוטינסקי, עם דרכון פליט (דרכון ננסן) בפריז והתאהב בה. ועידת היסוד של "התנועה הרוויזיוניסטית" התקיימה בניהולו ב-26 באפריל 1925, באולם האחורי של קפה דו פנתיאון, בלב הרובע הלטיני. ז'בוטינסקי שגר ברובע ה-14 בדירת חמישה חדרים מפוארת עם חדר משרתים למעלה, התפרנס כעסקן ועיתונאי של הממשלה הרוסית הגולה בפריס, ונשבע אמונים בשם תיאובולד הקדוש לתא סודי של "הבונים החופשיים" של הממשלה הרוסית הלבנה הגולה בפריז. (דרך אגב גם פטלורה, שהיה בקשר איתו, היה חבר "הבונים החופשיים").

למרות שיכול היה לקבל היתר לשוב לארץ לאחר שלא הורשה ב-1930 ע"י שלטונות המנדט לחזור מדרום אפריקה לא"י, התאהב ז'בוטינסקי בחיי העיר, בבתי הקפה שלה, ובחיי התרבות שלה ולא חשב כלל על עלייה לארץ.

על ז'בוטינסקי בפריז:

https://streetsofparis.wordpress.com/2009/07/19/8/

הנה התרגום של ז'בוטינסקי לשיר סתיו של ורלן:

שִׁיר-סְתָו מאת פּוֹל וֶרלֶן

בִּנהִי מַמרוֹר

הוֹמֶה כִנּוֹר

טֵבֵת פָּרוּע,

וְאֶל הַלֵּב

חוֹדֵר כְּאֵב

וְגַעֲגוּעַ.

שָׁעוֹן יִפעַם –

לִבִּי נִדהָם.

פָּנַי יֶחוָרוּ,

וּבִדמָעוֹת

אֶזכֹּר שָׁעוֹת

אֲשֶׁר עָבָרוּ

וְאָז יָטִיל

בְּלֹא שְׁבִיל

אוֹתִי הַסַּעַר –

יִשָּׂא, יַגלֶה

כְּמוֹ עָלֶה

שֶׁמֵּת בַּיַּעַר...

מעלה מת בשלכת לרומנטיקה של אהבת נוסטלגית:

סיום השיר של ורלין "עלה מת" "Feuille morte" הביא השראה לשנסון המפורסם "עלים מתים" – Les feuills mortes.

מילים: ג'ק פרוור לחן: היהודי ההונגרי – ז'וֹזֶף קוֹסְמָא.

ביצוע איב מונטן – (תרגום בגוף הסרט).

תיהנו:

https://www.youtube.com/watch?v=tmOfMLGjm2A

קיץ אינדיאני (Indian Summer) הוא תקופה של מזג אוויר שטוף שמש וחמים בסתיו, זמן לא רב לפני בוא החורף באזורים קרים. הקיץ האינדיאני מופיע בדרך כלל אחרי הכפור הראשון, בספטמבר, אוקטובר או ראשית נובמבר.

הנה השנסון הנפלא של היהודי-אמריקאי-צרפתי ג'וזף אירה דסאן, Joe dassin  – קיץ אינדיאני (תרגום בגוף הסרט) תיהנו: L'été Indien

https://www.youtube.com/watch?v=GMF5ICaLJIM

וגם בארצנו, למרות היעדרו של הסתיו, עדיין בשנים עברו, בהשפעת השנסונים הצרפתים (לפני השתלטות המוסיקה הערבית) שרו שירים נוגים על הסתיו:

רוח סתיו – מילים יחיאל מר-מוהר, מנגינה יוחנן זראי

https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=521&wrkid=2810

בניגוד לצרפת, בשיר אין שלכת, ואין עלים מתים, ואין יופי, אבל בכל זאת צובט בלב. הנה ביצוע להקת הנח"ל, אריק איינשטיין, יהורם גאון. תיהנו:

https://www.youtube.com/watch?v=D2kIstcBISE

די! שיעבור כבר הקיץ האיום  הזה. "הגיהנום הצלוי" (בלשונו של אברהם פפליקר-שטרן-אלכסנדר פן), שיגיע כבר הסתיו!

המאבק נגד היהדות – מאדולף לפרומן

אדולף גורביץ' (1907-1972) היה יהודי אוקראיני (או אוקראיני יהודי אם אין עם יהודי), שהיגר לפריז. לימים, כדי להבדילו מאדולף המפורסם יותר,  שינה שמו לעדיה חורון (ע"ש האל המצרי חור שנראה לו שהוא דומה לו חיצונית). ועלה לארץ לאחר הקמת המדינה ב-1948

בשנת 1935 פרש ולדימיר זאב יבגניץ' ז'בוטינסקי, שישב בפריז, מההסתדרות הציונית וייסד את "ההסתדרות הציונית החדשה", אדולף גורביץ, שהיה חבר בית"ר, תבע כי הגוף החדש יתנער מהדת היהודית ומרוח היהדות. ז'בוטינסקי סירב לכך, לכן פרש מתנועתו, והצהיר כי "איני יהודי מיבנה, אלא עברי מהשומרון" וכי "אין לשכנע כי קורה דבר יהודי בפלשתינה כשקורה דבר מה עברי בכנען." אדולף גורביץ פגש ביהודי הפולני (או הפולני היהודי אם אין עם יהודי) אוריאל הלפרין-שלח לימים יונתן רטוש.

בשנת 1941 בשיא הגל האנטישמי הנאצי, על סיפה של השמדת יהודי אירופה הם הקימו את התנועה שהם קראו לה "הוועד לגיבוש הנוער העברי". שמטרתה התנתקות מהיהדות ומהעם היהודי. אברהם שלונסקי קרא להם בלעג "הכנענים".

בשנת 1943, בעיצומה של השמדת יהודי אירופה, פירסם אוריאל הלפרין-שלח-יונתן רטוש, ממייסדי התנועה, את ה"כתב אל הנוער העברי", המניפסט הראשון של התנועה הכנענית. הוא קרא לנוער העברי בארץ לצאת חוצץ כנגד היהדות, והכריז כי בין הנוער היושב בארץ ובין היהדות (באירופה המובלת להשמדה) אין קשר של ממש, יהדות אינה לאום כי אם דת, וכדת היא דת אוניברסלית נעדרת בסיס טריטוריאלי. ניתן להיות יהודי בכל מקום, בדיוק כפי שניתן להיות נוצרי בכל מקום. על מנת שתוקם בישראל אומה, טען, על הנוער להשליך מאחוריו את היהדות, וליצור "אומה עברית". (אומה דמיונית הזויה) הבנויה על תושבי הסהר הפורה והכוללת ערבים, ומנותקת מהיהדות.

(בראייה היסטורית מעניין לראות כי המלחמה ביהדות והרצון להתנתק ממנה, באה לא מחוגי הצינות-הסוציאליסטית, אלא דווקא מהימין, מחוגי בית"ר, והרוויזיוניסטים).

והנה לאחרונה כאילו קמה התנועה הכנענית מחדש והתחדש המאבק ביהדות, וחודשה הקריאה להתנתק ממנה. רם פרומן,  המתנאה להיות יו"ר "הפורום החילוני" יוצא בקריאה להתנתק מהיהדות.

בטור הקודם שלי כתבתי על הביקורת של דן מיזוץ'-מירון על "ההתחדשות היהודית" של רות קלדרון שהביאה את המשל של מאיר איילי. פרומן מכנה גם את עמדתו "יותר פולחן פטישיסטי משתפך בפני ה'תרבות היהודית' מאשר תרומה חילונית אמיתית להיסטוריה היהודית." "עצם ההתמקדות בתרבות היהודית היא הבורות האמיתית," קובע פרומן.

מכיוון שהדת היהודית היא לאומנות וגזענות "צריכים לחשוש מפני התפקיד המכריע שממלאת הדת היהודית, ובעצם היהדות כולה, בלאומנות הישראלית." "הפתרון לזה הוא להחזיר לראש הפירמידה את הזהות הישראלית במקום הזהות היהודית, לחתור ללאומיות ישראלית נטולת דת וגזענות."

(רם פרומן: "החילונים צריכים להתנתק מהיהדות", אל-ארצ', 30.9.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10256030

דברי פרומן הם כמובן דברי הבל אוטו-אנטישמים. אין זהות ישראלית בלי זהות יהודית מפני שהעם היהודי ועם ישראל אלו שני שמות חופפים לאותו עם. מגוחכים למשל הגזענים האנטי-ערבים המנסים להדיר את הערבים מזהותם הערבית-מוסלמית ולהגדירם כישראלים בשעה שהם מגדירים עצמם כערבים-מוסלמים-פלישתים.

גם יהודי דתי יכול להיות נגד גזענות בדיוק כיהודי חילוני. יהודי דתי יכול להיות נגד כפייה דתית בדיוק כיהודי חילוני. יהודי דתי יכול לתמוך בכיבוש ערבי בדיוק כיהודי חילוני. ישראלי לא יכול להיות לא יהודי. אין ישראליות בלי יהדות. יהדות במובן תרבות. יכול יהודי להיות אתאיסט, אבל בלי יהדות לא יהיה יהודי, ולא ישראלי. אין ישראליות בלי יהדות.

האם בנו האמריקאי של מיזוץ'-מירון שאינו דובר עברית, יישאר באמריקה יהודי ללא יהדות?

התנועה הכנענית הערבית

דמיון רב קיים בין האוטו-אנטישמיות של "התנועה הכנענית" היהודית, לאנטישמיות של ה"תנועה הכנענית" הערבית, השוללת את הקיום היהודי בא"י (גם של "היהודים הקרויים כנענים"). כדי להוכיח כאילו את קדמותם בהיסטוריה, פיתחו גם ערביי ארץ ישראל "תנועה כנענית". לטענתם הם הערבים, הינם צאצאי הכנענים (מוחמד יאסר ערפאת טען אפילו שהוא יבוסי). הפוליטיקאי הערבי-מוסלמי-פלישתי, המנוח, סאיב מוחמד סלאח עריקאת, שהתגורר ביריחו, התנאה שנים רבות בהיותו "כנעני" (צאצא של רחב הזונה?)

ההתנאות בעבר הכנעני משמשת בפרופגנדה הערבית-פיליסטינית הוכחה לכך שהם קדמו בארץ ליהודים. אבל עריקאת (כמו כל אנשי התנועה הכנענית הערבית) הגדיר את עצמו קודם כל ערבי-מוסלמי-סוני, הנלחם למען הפיכת ישראל למדינה ערבית-סונית ששפתה ערבית. לא עלה על דעתו שהוא יהיה "כנעני" המדבר עברית.  בניגוד לכנענים היהודים, הכנענים הערבים אינם מפרידים עצמם מערביותם, ומדתם המוסלמית. הם מגדירים עצמם כנענים ערבים-מוסלמים-פלישתים. הנה ההוכחה שהתנתקות מהעם היהודי ומהיהדות (על כל גווניה) הופכת את האוחזים בה, גם אם לא תמיד מרצון, לאקטיביסטים פרו-איסלמים.

גנץ = רבין החדש

כשעלה לרגל לרמאללה כדי לחלות את פניו של אבא של מאזן (השולט שם מכוח צה"ל), אמר לו בנימין גנץ: "אני מאמין בפתרון שתי המדינות. אני רוצה להיות רבין החדש, אבל בממשלה הזאת יש הגבלות."

https://rotter.net/forum/scoops1/716921.shtml

אם זה נכון ובאמת בנימין גנץ רוצה להיות "רבין החדש", עליו לחזור לממשלה הקודמת שדגלה בפתרון שתי המדינות לפי תוכנית אלון-רבין-טראמפ. האם הוא רומז לכך?

קמלה האריס – תשובה מבישה לגזענית מוסלמית איראנית-תימנייה

בתשובה לגזענית איראנית תימנית שהזדהתה בסטודנטית לא אמריקאית ושאלה את סגנית הנשיא קמלה דווי האריס מדוע ארה"ב ממנת את כיפת ברזל בעוד ישראל עושה רצח עם בפלסטינים? ענתה לה האריס שהיא שמחה שהיא מביעה את האמת שלה.

https://www.kan.org.il/item/?itemid=113803

התשובה המבישה של קמלה דווי האריס, הנשואה ליהודי, לביקורת שהוטחה בה היתה שהיא "מחויבת לביטחון ישראל..."

https://rotter.net/forum/scoops1/716826.shtml

מה הקשר? ואם, רק נניח, "האמת" של אותה גזענית מוסלמית היתה שהיות והמילה כושי ועבד בערבית היא מילה זהה – "עָבֶּד", הרי הכושים צריכים להיות עבדים! האם גם אז היתה האריס אומרת שהיא מאושרת מ"האמת" שלה?

מהי אמת?

ראוי שגברת האריס הפיליסטינית תשפר את השכלתה ותדע להבדיל בין המושג אמת שהוא אובייקטיבי ומשותף וניתן לבדיקה אמפירית, לבין ערכים שהם סובייקטיביים ויחסיים. אמת היא התאמה בין טיעון למציאות. האם ישראל עושה לערבים רצח עם, או שהערבים הם המאיימים לעשות רצח עם ליהודים (כולל את דאגלס אמהוף בעלה היהודי, וילדיו).  

הנה בשבילה הוכחה באנגלית:

https://www.youtube.com/watch?v=sHhG1IyfqXg

תושב כפר זרזיר הואשם ברצח אמו משום שהמירה את דתה

מוועאד הייב, בן 27 מהכפר זרזיר, רצח את אימו, רשה מוקלשה (הייב), בת 46 מנוף הגליל בגלל החלטתה להמיר את דתה לנצרות אורתודוכסית.

הייב הוא אחד מחמשת ילדיה של מוקלשה שנולדו מנישואיה הראשונים. היא התגוררה בעבר עם בעלה הראשון בכפר זרזיר, אולם בשנת 2006 עזבה את הבית על רקע יחסיה העכורים עימו, והתגרשה. בנובמבר 2020 היא המירה את דתה ונרשמה במשרד הפנים כנוצרייה אורתודוקסית.

https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.10245599

מנהיגי הציבור הערבי אינם יכולים להשתחרר מגזענותם האנטי-יהודית ומטילים את אשמת רציחת ערבים על ידי ערבים על היהודים, האם גם כאן אשמים היהודים?

סאמי אבו שחאדה היווני-נוצרי מתגזען נגד היהודים ובעיקר נגד עצמו

ח"כ מטעם בל"ד, סאמי אבו שחאדה, היווני-נוצרי שהסתערב בגין הכיבוש הערבי, יצא נגד עליית יהודים להר הבית בסוכות ואמר: "ממשלת בנט-הורוביץ׳-עבאס כנראה שלא למדה כלום מהאינתיפאדה במאי האחרון, והיא מובילה לסבב נוסף של הסלמה. העם הפלסטיני החליט שמסגד אלאקצא וירושלים בכלל הם קו אדום, ולא ייתן לחצות אותו או לעשות כל שינוי בסטטוס קוו. השינוי היחיד שיתקבל הוא סיום הכיבוש." (היהודי)

איזו אירוניה. סמי אבו שחאדה היווני-נוצרי, שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, לא היה מרשה לישו להיכנס להר הבית בגין יהדותו...

מר שחאדה, שום חנופה לאומנית על חשבון היהודים לא תעזור לך. כנוצרי אתה נחשב ככופר ובן קופים וחזירים שיש להורגו. ראה את מצע החמאס והג'יהאד האיסלמי.

https://twitter.com/naaman_c/status/1443079672280100870

נעמן כהן

* * *

אסתר רַאבּ

הרהור שני

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

הן היו ארבע. באחת התחנות בין תל-אביב לחיפה עלו לאוטובוס. השעה היתה מוקדמת למדיי. מיד הרגשתי באטמוספירה מיוחדת שלהן: לבושות היו בחצאיות וחולצות, סידרו חפציהן בשקט וביעילות ושוחחו ביניהן. הן דיברו – לא צרחו צריחות היסטריות, לא זרקו ידיים ורגליים לצדדים בלי להתחשב בצפיפות, שערן לא הפיץ ריח שומן ישן – עקב תסרוקת המגדל שקשה להחזיקה רעננה.

זו שישבה לידי הוציאה ספר קטן והחלה לקרוא בו. מתוך הרגל העיפותי עין על הספר – היה זה סידור תפילה קטן בכריכת-עור. לאחר רגעים מסרה אותו לחברתה על הספסל שמנגד, זו קראה בו וכיסתה עיניה בידיה ומסרה את הספר הלאה. איזה שקט השתרר ביניהן... חשבתי: מה טוב כשיש אלוהים בלב, ועוד אלוהי אברהם יצחק ויעקב, אל ישן-נושן, אל הסבתות, והוא נתון בליבן של נערות פורחות אלה – זהו כפי הניראה שעצר את הקולניות וה"התנשיות" (מלשון אשה) המופרזת.

אבל באותו רגע חשבתי: אם בנות אלה הן חיילות-דת ולא חיילות צה"ל, חיילות של אנשי הפוליטיקה בדת – אזיי הרוח הזאת אינה תמימה כל-כך כפי שהיא ניראית; ומצב רוחי התקלקל.

לפתע הבריקה אסוסיאציה בזיכרון: אני בפריס בפעם הראשונה בחיי, בכיכר מרכזית – המומה מקצב החיים שסביבי. בכיכר עומדות שלוש נשים לבושות חלוקים כחולים ועל זרוען סרט: "חיל הישע". שלוש נשים בתוך כיכר של פריס הסואנת, הרודפת תענוגות, עומדות ומדברות על אלוהים, ומחלקות קונטרסים, דברי אלוהים מודפסים. נכנסתי בשיחה עימהן – ופתאום, מתחת למעטה הפנים החסודות, הופיעה אל אחת מהן בת צחוק צינית לגלגנית, כאילו הסירה בלי משים מסכה מעל פניה. שמטתי את הקונטרסים לרגליה ונסתלקתי – – –

*

נכתב: 1963 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: "דבר הפועלת", שנה כ"ט, נובמבר 1963.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שלושים ושניים

לשוט בקליפת אבטיח. סוליות החשיש החסרות לבן-דודי אבנר, ששמע את בן-גוריון מפליץ

עלי בן ג'וואד מוסתקים רצה לבוא למושבה לבוש בשרוואל הלבן, חגור באבנט הכחול, חבוש בתרבוש האדום, והפרח הריחני באוזנו.

הוא לא חשש מבני-האיכרים, פן ילעגו למכנסיו הרחבים, בסגנון ספני יפו, ויאמרו שהערבים לבושים כך כדי שאם פתאום ייוולד לאחד מהם מוחמד קטן, הוא לא יפול ארצה אלא יצנח לתוך השרוואל.

אבל דודי ואבי הפצירו בעלי לרכוש ביפו לבוש אירופי ולבוא למושבה הפעם כשהוא לבוש עלא-פראנג'י.

כאשר הופיע בחצר-סבי היה לבוש באורח כה משונה, שבני-הבית התאפקו בכל כוחם שלא לפרוץ בצחוק למראהו.

כפות-רגליו הענקיות היו נתונות בסנדלים רחבים בצבע האבק, כי שום סנדלר יפואי לא הצליח לתפור נעל שתתאים לגודלו. המגבעת האירופאית על ראשו דמתה לכובע זעיר על ראשו של ליצן בקרקס. חליפת בגדים ששאל בלי רשות מארונו של הקונסול האיטלקי חובב-הנערים ביפו, שעה שהוד-מעלתו התכופף בתחתונים מופשלים בחדר הסמוך, שקוע מאוד בתחביב הבעילה שלו – חליפה זו היתה צרה על עלי עד להכאיב. הוא פסע בה בקושי וברגליים פשוקות, עד שניראה כאילו הוא עצמו השתופף בפעילות הקונסולרית.

אינני יודע אם נכון אני נוהג בחושפי פרטים שכאלה, אך אולי הגיע הזמן שאגלה כי גם בגילי המתקדם, הריני איש זקן כיום – הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא?

עלי הוזמן למיטבח ושם הפליא את סבתי ואת דודתי יעל כאשר הרים באצבעותיו את קציצות הגפילטע-פיש שבהן כיבדוהו ובלע אותן בלועו הענק בזו אחר זו עד שכילה כל מה שנישאר בקערה.

בינתיים אספו דודי ואבי מחבריהם בגדים ונעליים לעלי, אך עד מהרה התברר שאין עוד גבר במושבה במידותיו של עלי – אלא יוסקה המרסק עצמו. דודי אלכס, שידע לטפס על צינורות כזיקית וללכת בצמרות העצים מענף לענף כסנאי, טייל אל חדרו של יוסקה מבעד לחלון הפתוח ושלף מהארגז חליפת בגדים.

הם טרחו להתאים נעליים ובגדים לעלי מוסתקים, והוא מצידו עסק, בצריפון הרחצה שבחצר, בשטיפת ביציו הגדולות, שמהיותן כרגיל מלוחות ממי הים, בערו עתה בגלל השפשוף, וכאבו מהחיכוך והתנפחו מלחץ המכנסיים האירופיות שמעודו לא התנסה בהם, ועוד בהליכה ברגל בדרך החול מיפו למושבה.

בעודו רוחץ ביציו עסקו דודי ואבי בהתאמת שמלה ופיאה ונעלי עקב לעזרא קובלמן השתקן, שהסכים לשאת שמשיה וללכת יד ביד וזרת בזרת עם עלי מוסתקים לכל אורך חובבי-ציון, הרחוב הראשי של המושבה, מבית סבא עד לגן המייסדים.

עזרא היה בנו של קופל קובלמן, האיכר שבשנותיה הראשונות של המושבה שיחק את ושתי ואת אסתר המלכה וגם נשלח לביאליסטוק ולפינסק כדי להשפיע על היהודים שהיו קשורים לתנועת חובבי-ציון לקנות חלקות במושבה.

מטבעו היה בעל נטייה להפריז בדבריו ולצייר את המציאות בצבעים ובתיאורים שהיה בהם הרבה מן הרצוי ומעט מן המצוי, למשל, הקושי להוציא לחם מן הארץ. איש כמוהו נחשב פעם להוזה, מר גוזמאי-הבדאי, בלופר וצי'זבטניק, ואילו היום הפך מקצועו מכובד מאוד – יחצ"ן, תדמיתן, מקדם מכירות וקופירייטר.

צרות רבות עברו על האיש התמים, העליז ורב-הגוזמאות קופל קובלמן. בעבודתו החקלאית לא הצטיין במומחיות יתירה. כשהיה עליו לזרוע את שדהו דורה ושומשמין, ולשם כך צריך רק רוטלים אחדים של זרעים, הלך וקנה מיטען גמל שלם, כמות שיכלה להספיק לזריעת כל שטח אדמתה של המושבה.

בתקופה שבה נעזבה המושבה, בעיקר בגלל האיסור על עבודת האדמה בשנת השמיטה הראשונה להיווסדה, נאלץ קובלמן לחזור לירושלים. אשתו מתה עליו והשאירה אותו מטופל בחמישה ילדים. את צעיר-בניו, עזרא, מסר לבית-היתומים הראשון שנוסד בעיר, ושאותו ניהל המחנך דוקטור וילהלם-זאב הרצברג משטטין שבגרמניה.

הייקה המסור נרדף על-ידי חוגי הקנאים בראשות הרב דיסקין ואשתו, הרבנית מבריסק, שניהלה את ענייני בעלה ביד רמה והיתה לשם דבר בירושלים בשתלטנותה ובקנאותה. אמרו עליה שהיא מושכת את בעלה בזקן, וגם שהיא משעשעת אותו בסתר בסיפורים מן הגזעטען ומן הביכלעך, מהעיתונים ומהספרונים.

דוקטור הרצברג נחשב בעיני הקנאים לאדם משכיל, שאינו שומר די על הצביון הדתי של מוסדו. יום אחד, כאשר עבר הדוקטור בסימטה, שפכו קנאי ירושלים על ראשו דלי מלא צואה יהודית, צורת הפגנה שהיתה מקובלת בתקופה שקדמה לידוי האבנים.

כך עוללו לימים גם למר"ן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצג"ל. הרב קוק מצא צידוק למפעלם של החלוצים החילוניים, באומרו שהם כקליפות שיש להן קיום מכוח היאחזותן בניצוצות הקדושה ויניקתן ממנה. ואולם ה"ניצוצות" הירושלמיים דחו אפילו את התירוץ הדחוק של הרב קוק, (שאמנם גם הוא ראה בנו, בחופשיים, הפוטרים עצמם מעול תורה ומצוות, ראה רק קיום של קליפות, שסופנו להיבטל וליפול לתהום דנוקבא רבא), ואולם הקנאים הירושלמיים כינו את הרב קוק בשם "ציוניסט" ו"מסית ומדיח" וכאשר ביקר אצלם הפכו גם על ראשו דלי מלא צואה כשרה, הקרוייה בשפה נקייה – גרף רעי.

הרב והרבנית דיסקין ומחנה עושי-דברם לא בחלו באמצעים כלפי מתנגדיהם, מה עוד שבאותה תקופה יסדו מקורביהם את בית היתומים דיסקין, על שם רבם, והתחרו בבית היתומים של דוקטור הרצברג על קבלת סיוע מנדבנים וממוסדות יהודיים מחוץ-לארץ.

מה שיפה במחלוקות הללו, מאז ועד עתה, הוא שכמעט לכולן נמצא הסבר כלכלי מוצק, שאפשר ללומדו וללמדו גם על פי תורתו של ר' קארל מארכס.

הקנאים הפסיקו את חלקו של קובלמן בכספי ה"חלוקה", וגזרו שאיש לא ישכיר לו דירה. כדי להמחיש את האיומים התנפלו שליחיהם יום אחד על דירתו, כאשר נמצאו בה רק ילדיו הקטנים – הם השליכו החוצה את הילדים, ואחריהם את כלי-הבית והרהיטים אל לב הסימטה, והכריזו על קובלמן שהוא מוחרם מעדת ישראל על אשר נתן את בנו הקטן לבית היתומים של הדוקטור הרצבר"ג ימ"ש, ראשי-תיבות: הלך ראש צפעונים ברא ראשית גיהינום, ימח שמו.

במסע היחצ"נות שלו התארח קובלמן אצל משפחה יהודית של חובבי-ציון בביאליסטוק, שתה טה, קינח בעוגת לקח טעימה ופיטם את מקטרתו. זו היתה מקטרת-עץ קטנה וכהה כעין הפחם, שמעולם לא משה מפיו והיתה לו כאחד מאיברי גופו. המקטרת שמורה עד היום במוזיאון בית התפוצות בעיר העברית הראשונה, תל-אביב, והיא הינה לעת-עתה הפריט היחיד שם ששייך לארץ-ישראל.

קובלמן ישב וסיפר לנוכחים על נפלאות ארץ-ישראל:

 "יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן, והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. פותח לו היהודי את חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס הטה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכיל אותם לאשתו ולבניו, ממש כמו בתוך גן-האלוהים בעדן."

שאל אותו בעל-הבית, חובב-ציון מושבע שכבר החל בהכנות לעלייה: "ר' קופל, האם אני צריך לקחת לארץ-ישראל את החליפה ואת הצילינדר?"

 "צילינדר?! אתה שואל אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: ארץ זבת חלב ודבש, כל עץ וכל שיח, ענפיהם מטפטפים עסיס. למה לך צילינדר? הלא תלכלך אותו בדבש! השאר אותו כאן, אין בו ובשכמותו צורך בארץ-ישראל."

 "ומה טיב אדמות המושבה?" היקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים ידיעות רעות, שמועות זוועה, על מצב הירקונים, על השטפונות, הבצורת, הארבה..."

 "אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בגזעטען," השיב להם קובלמן. "קוראים בעיתון על נשים מופקרות, אז מה – כל הנשים מופקרות? קוראים בעיתון על מלכים נואפים, אז מה – כל המלכים חייבים מיתה? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם פרט אחד שממנו תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור שכזה, שאת מחצית האבטיח אוכלת לשובע משפחה שלימה וזה מזונה למשך היום, יחד עם גבינת-צאן מלוחה שמגבנים אותה מחלב העז הרועה על הגדה הירוקה. וכשמסיימים – מנגבים את המחצית הריקה, פורשים בה שטיח, שמים משוט, מתיישבת לה המשפחה בתוך קליפת האבטיח, שקיבלה צורת סירה או בוצית, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים. אלה דגי הירקון הגדולים, הטעימים, שהקטן בהם משקלו לא פחות ממחצית הפוד..."

 "ר' קופל," מפסיקו משתתף אחר, "כלום אינך מגזים? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל של סירה!"

 "רואה אתה את היבלות?" פורש קובלמן את כפות-ידיו בפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה במשוט, באותה קליפת האבטיח שאינכם מאמינים בה, על מי הירקון?"

כאשר הגיעו חובבי-ציון למושבה נוכחו לדעת שהמציאות שונה לחלוטין מן הגוזמאות של קופל קובלמן, ובאו אליו בטענות קשות. ענה להם:

 "אתם הייתם כאותו סוס המסרב להיכנס לאורווה אלא-אם-כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הוצאתי אתכם מן הגולה והכנסתי לארץ-ישראל, ועל כך עליכם להכיר לי תודה רבה וגדולה מאוד."

לפני שנים מצאתי את עצמי, יחד עם בן-דודי אבנר, בנו של דודי אלכס, עומד בשדה פתוח בפאתי עיירה הונגרית השייכת כיום לסלובקיה, מול בית-קברות יהודי שהיה כלוא בריבוע גדול של חומת ביטון, שניראה דומה לכלא שאטה שבלב שדות העמק. מגן דוד לבן על רקע כחול התנוסס על דלת מתכת סגורה, באמצע צידו המערבי של קיר-החומה.

אישה נוצריה אמרה לנו, בדרך, ששנים רבות לא ביקר איש בבית-הקברות היהודי וכי לא נותר שום תושב יהודי בעיירה.

שער הברזל היה סגור על מנעול ולא היתה אפשרות להיכנס. נותרו רק כשעתיים עד לשקיעה ועדיין היה עלינו למצוא מלון ללינת לילה בעיר הבירה ברטיסלבה, היא פרסבורג, עירו של החת"ם סופר, שדבריו השפיעו על סבא-רבא שלנו לעלות לארץ.

עלינו על תל עפר בפינה של חומת הבטון וראינו בפנים עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, חלק נחרב במרוצת השנים, ושרידי המצבות טבעו בעשב גבוה.

אני התייאשתי מלהיכנס והצעתי לאבנר לצלם מבחוץ את המצבות. אבל אבנר, המבוגר ממני, התעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," אמר, ובעודי מסתכל פה ושם – וכבר טיפס על שער הברזל וקפץ פנימה.

הנשים שלנו קראו גם לי לבוא ולטפס אחריו. ניגשתי לשער הסגור וניסיתי לטפס. לא הלך לי. אני כבד מדי ולא היה לי במה להיאחז. גם כשהייתי צעיר ורזה לא הצטיינתי בזה, ואילו אבנר, מנעוריו, היה דומה לאביו, שהיה מטפס על העצים בזריזות מדהימה.

הצצתי פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, ראיתי את אבנר מטייל ליד שורת קברים, ופתאום קרא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

 "מצאתי מצבות עם שמות של בני-משפחתנו! בוא תיכנס. אתה רק צריך להתרומם לגובה השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים, לא צריך לקפוץ מגבוה וגם לא תהיה לך בעייה לעלות כדי לחזור."

נאחזתי שוב בשער הברזל הגבוה, הנשים תפסו אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, וכך הצלחתי לטפס עליו, להעביר את משקל גופי פנימה מבלי לרסק את הביצים, ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה. זו היתה מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמריצות שהיו נוהגים להוציא בהם את סלי הפרי מהפרדסים בעונת הקטיף.

סרקנו במהירות את המצבות. בשורות המרכזיות היו חרותים שמות של בני-משפחתנו. צבענו את תחריטי האותיות הלבנות במארקר שחור. נותרו כשעתיים לשקיעה. השמש הנמוכה במערב האירה היטב את המצבות, שכתובותיהן פנו לעומתה. עמדתי בין הקברים, במרכז הריבוע הגדול המוקף חומת הבטון, בלב השדות הרחבים, ודיברתי למצלמת הווידאו של אבנר:

 "אנחנו נמצאים בעיירה שממנה יצאו אבותינו לארץ-ישראל. כאן קבורים בני-משפחה אחרים שלנו. הייתי רוצה לומר קדיש לזכרם. המקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. הכל ניראה פה שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח. 'יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, [ – – – ] עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.' טוב שסבא-רבא, טוב שסבא ושאר בני-המשפחה עלו לארץ מבעוד מועד והיו ראשוני העלייה הראשונה. חבל שחלק מהם נישאר בגולה. אלה הטמונים כאן, אולי חיו חיים מאושרים או לפחות שלמים – כי כל השאר, אלה שהיו בחיים ערב השואה – נשמדו ללא מצבה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ."

על התחתית של אחת המצבות העתיקות כתבתי במארקר השחור כי אני ובן-דודי ביקרנו כאן ואמרנו קדיש, וגם ציינתי את התאריך.

כאשר הארבעה – דודי ההולל אלכס ואבי, המחזיקים בזרועותיהם את אדון עלי וגברת עזרא – עברו על פני מדרגות בית הוועד של המושבה, שהיה בשעתו בית הפקידות של הברון, ירד ובא מולם ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו. הוא ניפנף בידיו עיתון אידיש אמריקאי ודיקלם בלעג בפני דודי:

 "אס'קומט דער שיינער! אס'קומט דער שווארצער!" – הנה בא הנאה, הנה בא השחרחר!

וחבורת האיכרים שעמדו מסביב פרצה בצחוק כי שבועות אחדים קודם לכן הזמין שיח' איסחאק נורדאו עיתונאי יהודי אמריקאי מהעיתון "דער אמריקנער" לישיבה של ועד המושבה, ובישיבה הזו דנו בסלילת כביש, "שוסיי", ברחוב פינסקר, שהיה מלא בוץ מדי חורף.

שיח' איסחאק נורדאו רצה כמובן שהעיתונאי יתרשם ממנו, יכתוב עליו ויפאר אותו. הוא היה רגיל לככב בתור סמל המושבה שלנו, ואף שלא היטיב לדעת לקרוא היה אוהב לנופף בעיתונים שבהם הופיעה תמונתו, בדרך-כלל כשהוא רוכב על סוס ומקטרת בפיו או רובה על שכמו. וכך העיתונאים שתיארו אותו והסופרים שכתבו עליו, בעברית ובאידיש, במשך עשרות שנים – יותר ממה שראו את שיח' איסחאק נורדאו כפי שהיה באמת – ראו בו את מה שרצו לראות בו ואת מה שהוא רצה להראות להם מהדמות שלו.

בישיבה שבה הועלה עניין הכביש קם חבר הוועד האיכר סנדרל גרשוני, הידוע בקמצנותו, ושפמו השחור הקטן – הניראה מודבק – רטט בפניו השמנמנים כאשר אמר באידיש: "זיכרו – יוישער! יוישער און שפארזאמקמט! חיסכון! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר! – אנחנו לא צריכים 'שוסיי', אנחנו לא מפונקים, אנחנו יכולים ללכת בבוץ!"

כך דיבר, חרף חיגרותו.

קם דודי אלכס וענה לו, גם כן באידיש: "אתה, חוואג'ה סקנדר, יכול ללכת בבוץ יוישער און שפארזאמקמט! – ואתה יכול להמשיך וללכת בבוץ – יוישער און שפארזאמקמט! – אבל זה לא יעזור לך, ה'שוסיי' ייסלל ואנחנו – לא נלך בבוץ! אנחנו לא העראבערס מיהודיה וגם לא נחיה כמו ביהופיץ שלך. אנחנו ארצישראלים וככה נחיה! לא נסכים שהמושבה תיראה כמו איזו עיירה ליטאית מסריחה!"

דודי החשיב מאוד את עצמו, בגוף וברוח. יכולת לשמוע מפיו: "חלק מהאיכרים שאני מכיר הם אידיוטים עם קבלות, קושאן רשום על טיפשותם בטאבו! – והשאר הם סתם מטומטמים." הוא לא נהג לשטוף את ידיו אחרי השתנה. "אני יש לי כבוד למה-שמו שלי! אני שוטף את הידיים לפני שאני נוגע בו, כדי שלא יתלכלך. אבל אחר-כך? מה פתאום? שלי – נקי!"

האיבה בין דודי לבין האיכר גרשוני לא החלה במות דודתי בת-שבע מבעיטת פרדו. סנדרל היה קצר-קומה מאוד וגם רגזן גדול. כשהיה אלכס דודי כבן שמונה כבר הגיע לגובהו של סנדרל. שבת אחת השולטיקעס, השובבים, חבריו של דודי, גירו אותו שביציאה מבית-הכנסת, ברחוב חובבי-ציון, יצלע סמוך לסנדרל – והם מילאו פיהם צחוק למראה הזוג המוזר, האחד מתנדנד בצליעה ימינה, והשני שמאלה. הרגיש בכך סנדרל, ופתאום נחתה על פני דודי סטירת לחי מצלצלת, שחירשה את אוזנו לתקופת זמן.

בתקופה מסויימת, כאשר כבד עליו פקק העצירות, שאותו כינתה שיינע-פשה אשתו בשם פקקה – סבל סנדרל מכאב מתמיד בגב התחתון, ואולי גם מטחורים. הוא החל לשאת עימו לכל מקום שני כרים שטוחים וגליל-כר מרופד, כדי שיוכל "להכין קן לעכוזו בכל כיסא זר," כדברי דודי אלכס כאשר היה "עושה איסקנדר אבו-ג'יללה" בבית של סבא, כשהוא מציג בארשת פנים רצינית ובשפם שחור קטן מודבק את הצליעה עם שלושת הכרים, את הכינון או הקינון לתחת ואת אנחות הישיבה – בחצי-אידיש וחצי-ערבית, יחד עם תרועת ההצלצות.

אחר-כך בא חיקוי נוסף שבו הופיעו הקול הדק (כאילו שתה גרשוני ביצה חיה), המקל המחודד, השחלת הגללים היבשים והיבשים-למחצה בדרך לפרדס, ושיחרורם לסל.

העיתונאי של "דער אמריקנער" חזר לניו-יורק. לאחר שבועות אחדים הגיע למושבה בפוסטה גיליון של העיתון ובו הכתבה, וגיבורה – דודי אלכס, ושם נכתב עליו באידיש, באהבה ובהערצה: "דער שיינער, דער שווארצר," – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם מאוד מהופעתו ה"צברית" של אלכס, המתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי לבנבבן שעליו ירוקים מבצבץ מכיס מקטורנו. הוא תיאר את דמות הצעיר העברי החדש, בן-המושבה, היפה והגאה, בעל העור השזוף, היוצא בשם הקידמה נגד הדור הישן, המוכן להמשיך ולדשדש בבוץ.

לכן עמד שיח' איסחאק נורדאו על מדרגות בית הוועד, ועשה פארודיה מהתיאור של אלכס בכתבה הטרייה בגליון של ה"דער אמריקנער" שאותו החזיק הפוך בידו כי בקושי ידע לקרוא קצת אידיש, ועברית בכלל לא.

הוא נהג לקנות עיתון עברי אצל בעל הקיוסק בפינת השוק הקטן, לשמוע ממנו מה מספרות הכותרות, ואחר-כך לשבת על מרפסת ביתו הפונה לרחוב כשהעיתון בידו ולשוחח עם מבקריו על חדשות היום.

שיח' איסחאק התנפח כדרכו וגימגם הרבה אידיש וגם ערבית מרוב התרגזות, והאיכרים, וסתם בטלנים ועוברי-אורח, ניצבים סביבו וצוחקים מדודי. הוא האשים את דודי שכביכול ביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. כאמור, שיח' איסחאק התרגל שכל כתבה על המושבה תעסוק בעיקר בו, ולכן התרגז מאוד שהגיבור הפעם היה מישהו אחר.

תחילה לא הבין אלכס מדוע הפך מטרה, ללעגם ואולם כאשר התברר לו שהסיבה היא הכתבה בעיתון, וכי מעלילים עליו שקרים, אזיי למרות שהיה צעיר בשנים אחדות משיח' איסחאק נורדאו, תפס אותו וטילטל אותו הרם היטב ואמר לו:

 "דיר באלאכ [היזהר] יא שיח' איסחאק, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כיסא ובזה הרגע מוריד לך אותו על הראש!"

שיח' איסחאק נורדאו נבהל והשתתק מיד, אבל בכך לא הסתיים הסיפור.

בן-דודי אבנר, בנו של אלכס, שירת לאחר שנים אחדות בתור נוטר ב"הגנה". חיל הנוטרים היה יחידה צבאית-למחצה שהקימו מוסדות היישוב העברי יחד עם השלטון הבריטי בימי המאורעות כדי להגן על התנועה בדרכים ולשמור על ביטחון היישובים מפני התנכלויות של ערבים.

יום אחד עצר הפטרול של אבנר על גבול המושבה גמל ערבי, כשהוא מגמל גמל טעון, שניראה להם חשוד. כאשר חיפשו במטענו של הגמל החלו ליפול ממנו סוליות חשיש.

הם הביאו את הגמל הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים ששכנה בביתו של סרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק, והוחלט להסגיר את הגמל הערבי עם מטען-גמלו למשטרה הבריטית.

המשטרה שכנה במיבצר טיגרט שניבנה בלב המושבה, סמוך לחלקת-האדמה הראשונה שחרשו המייסדים.

הנוטרים היו חבורה בעלת דמיון וכושר המצאה, ועם מבט למרחוק. הם החליטו שסוליות חשיש אחדות תישארנה בידיהם. לא חס ושלום להשתמש בהן לתצרוכת עצמית אלא כדי שאם יצטרכו בעתיד להפליל ערבי אחר, יחביאו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו סוליית חשיש ויסגירוהו למשטרה. השיטה טובה גם כדי להיפטר בעת הצורך מטרוריסט יהודי, מאיזה אצ"לניק הרפתקן שמכין פצצות-תופת בחדרו ומסכן את המושבה.

הם הורידו סוליות אחדות והפקידו אותן בידי אבנר, והוא החביא אותן בבור, בחצר של אביו, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת דודי, וסיפר לו על כך.

דודי ההולל אלכס, חרף תעלוליו, היה אדם ישר באופן קיצוני, בלי קונצים, ותיכף אמר לו:

 "מיד תיקח אותן מכאן, זה טרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן לפני שאני מחטיף לך סטירת-לחי למרות שאתה כבר חושב את עצמך לבחור גדול."

הלך אבנר והחזיר לסרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק את הסוליות.

לימים התאבד צ'רטוק בשריפת עצמו בפרדס, לאחר ששחט את כל התרנגולות בלול ותלה אותן על חבל הכביסה בחצרו וגם אמר לאבי שמדינת ישראל אינה יודעת להכיר תודה לגיבוריה, אנשי ההגנה והביטחון, וכי מגיע לו סידור בתור משוגע צבאי בבאר-יעקב.

זה היה בחורף, וברדת הגשם היה לפידס עומד חצי ערום ומלטף את חזהו הרטוב כאילו הוא אדמה הנירווית מים. לאחר שהציק פעמים אחדות לאימי, בבואו אליה לבקש גבינת עיזים, שבהכנתה היתה מומחית, אמר לו אבי שתיים-שלוש מילים שכתוצאה מהן בנה לפידס גדר פלאפונים בין חצרו לחצרנו ונשבע שכף-רגלו שוב לא תדרוך אצלנו.

אביו של לפידס, חנוך צ'רטוק, התאבד גם הוא. הדבר קרה זמן לא רב לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות סכסוך מר שהיה לו עם סבי מצד אימי, שתבע אותו למשפט בטענה שהזניח את הטיפול בפרדס המשפחה, שעליו היה מופקד. בני משפחת אימי, מלודז', היו חדשים במושבה. הם עלו ארצה רק בקיץ שלאחר ההתקפה הגדולה שבה נהרג אביתר ירקוני, אהובה של דודתי יעל, שהשביעה אותי שישים שנה לאחר מכן, כאשר גססה מזיקנה והיתה כבר מצומקת כולה כציפור גדולה: "לעולם אל תסלח לערבים על כך שרצחו את אביתר ועל האופן הנורא שבו רצחו אותו!"

אילמלא עלה אז סבי הפולני עם משפחתו ארצה, הייתי נולד בגולה, וגורלי היה ודאי נחרץ להישרף באושוויץ כשאר נתיניו של "מלך היהודים" בגטו לודז', המהנדס רומקובסקי.

השוטרים הבריטיים חקרו את הגמל ערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שנמצאו על גמלו.

התבונן בהן הגמל וחשכו עיניו כי נוכח שחסרו אחדות. הוא פחד בעיקר מפני שולחיו, העלולים לחשוב שגנב סוליות לעצמו ואחר-כך הסגיר עצמו כדי לטשטש את המעשה, ולכן התחיל לצעוק:

 "גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?"

קצין המשטרה הבריטי התלונן בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא בן-דודי אבנר לבירור במפגו"ש, מפקדת הגוש של ה"הגנה".

הוא נכנס לתומו, ומיד התקבל במטר של פקודות: "עמוד דום! עמוד נוח!" – השאירו אותו לעמוד ליד הפתח כמי שנקרא למשפט צבאי. ראש-השומרים-לשעבר שיח' איסחאק נורדאו, שהמשיך ועמד עתה בראש מפקדת ה"הגנה", התקרב אליו וצעק בערבית, כששפמו הלבן והזקור רועד מכעס אצור:

 "ווין הומה? איפה הן!"

 "שו הומה? מי זה הן?" ענה לו אבנר.

 "וואללה עייב! – בושה! – איפה אותן סוליות החשיש שלקחת מהגמל הערבי?"

 "עייב עליכ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי את כולן לתחנת הנוטרים של סרג'נט לפידס צ'רטוק!"

 "עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בדול עוואנטה! – די, מספיק להערים עליי!" צעק עליו שיח' איסחאק מתוך ביטחון מלא שאבנר מחביא את החשיש אצלו.

תפס אבנר את שיח' איסחאק ממש כמו שאביו אלכס תפס אותו בשעתו, טילטל וניער אותו ואיים עליו:

 "דיר באלאכ, היזהר יא שיח' איסחאק! – אתה זוכר את הכיסא שאבי הבטיח להוריד לך על הראש על מדרגות ועד המושבה? – אז דע לך שאם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – אני מסיים עכשיו לעשות בך מה שאבא רק איים לעשות!"

שיח' איסחאק נורדאו נרתע ואמר שאמנם את סבי הוא מחבב, וגם גאה שסבא היה המורה שלו במלאכת השמירה, ואולם בניו ונכדיו הם פראי-אדם ורק מפני כבודו של סבא הוא לא רוצה להתעסק איתם.

 "והסוליות החסרות," נהג אבנר לחייך מול סימני השאלה שלנו בסיימו להציג את סיפור החשיש כשהוא מחקה, ממש כאביו, את דרך דיבורו ביידיש-ערבית של שיח' איסחאק, "הן נעלמו ואינן. מתברר שמישהו במושבה באמת לקח אותן." *

אבנר גם זכה להיות מוזמן אל בן-גוריון, לאחר שזה פרש מראשות-הממשלה – והיה עסוק בכתיבת ספר על העליות הראשונות.

הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני.

ישב אבנר אצל בן-גוריון בערב, בירושלים, בחדר במלון קינג דייויד, בן-גוריון סיפר מזכרונותיו האישיים ואבנר, הצעיר ממנו בהרבה, השלים ממה ששמע במשפחה. בן-גוריון לא חש בפער הגילים והיה נידמה לו שהוא מדבר עם סבא, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואבנר שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא או של יינע-מייער קוס-אוחתו ומדברים על זקני האיכרים.

לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנים מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא [אבנר] בן של בן של בן מהמושבה [וכאן נקב בשם המושבה שלנו]..."

 "אז אם הוא בן של בן של בן מהמושבה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמר אבנר: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לו בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, בן-דודי נישאר, והמשיכו לשוחח. בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, ולדברי אבנר: "כאילו אנחנו שני פיושניקים במנוחת-צהריים לאחר הארוחה, פוייעלים, איש מעדרו לידו, נשענים על דופן גומה בפרדס ומתחרים בהפלצות!"

הנאד של בן-גוריון, שזכה לשמוע בן-דודי, נרשם בקורות המושבה יחד עם הצלחתו של בן-איכרים אחר שלנו, שנסע ללמוד משפטים בלונדון ולילה אחד רקד בנשף עם מרגריט, אחותה של המלכה אליזבט, ומיד כתב על כך הביתה.

אביו הסתובב במושבה והראה לכל אחד את המכתב, והיתה לנו הרגשה שהנה התקרבנו למלכות גם מעבר לאותם ימי הולדת של קינג ג'ורג' החמישי, אדוארד השביעי וקינג ג'ורג' השישי, שהיינו חוגגים בבתי-הספר לאחר שהפסקנו לחגוג את ימי הולדתם של הסולטן עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז.

לימים, כשהתגרשה מרגריט והתפרסמו התמונות והסיפורים על הנסיכה-האחות המרבה לחכך את ערוותה ברכיבה על סוסים, שתוייה ומנבלת את הפה, הרגשנו מבוזים, כאילו פגעה בכבוד המושבה.

* הסוליות החסרות: לדברי בן-דודי הן הוחזקו כדי שאם יהיה צורך לעצור מישהו מן ה"פורשים", אלה אנשי אצ"ל במושבה שהסבו צרות לארגון ההגנה שהיה משותף לשמאל ולאיכרים גם-יחד, והטילו "מגביות" על האיכרים שהיו מעשי שוד למען קופתם – יהיה אפשר לשתול סוליית-חשיש בבגדיו של איש האצ"ל בטרם יוסגר למשטרה וכך להיפטר מעונשו למשך זמן רב.

[חלקים מהפרק מיוסדים על סיפוריו של אהרון בן עזר, בנו של דודי ברוך בן עזר ראב, וכן על קורות הפגישה שלי עם דוד בן גוריון כאשר ריאיינתי אותו לסדרה "מחיר הציונות" שהיתה לספר "אין שאננים בציון". בן-האיכרים שזכה לרקוד בצעירותו בלונדון עם הנסיכה מרגריט הוא השופט יצחק ברא"ז].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בן-עזר שלום רב, זה שנים רבות שמקבלת אני את "חב"ע" בקביעות ובכל פעם ופעם מעריכה מחדש את התמדתך בקיום מפעל תרבותי זה ואת הפרישה הרחבה והרב-גונית של היצירות הבאות בו לידי ביטוי.

עילת מכתבי זה הן רשימותיה של פרופ' זיוה שמיר – שלמיטב זיכרוני החלו להופיע ב"חב"ע" לפני כשלושה חודשים. אם אמנם שמות המשוררים שבהם  מתמקדת פרופ' שמיר אינם זרים לי, מוצאת אני עניין רב בניתוח המעמיק שבו היא מנתחת את יצירותיהם תוך הנגשתן לקורא במקורן  ובתרגומן לעברית, תרגום אמין ועשיר בדקויות לשון.  

כל רשימה שלה היא לי חוויה רוחנית נדירה. אני מודה לפרופ' שמיר על ההשקעה שהיא משקיעה בתרומותיה ל"חב"ע" – ואני מודה לך מאוד-מאוד על כך שאתה מביא דברים בשם אומרתן –

באיחולים לשנה טובה ולגמר חתימה טובה –

יעל מדיני

* אהוד היקר, היה לי מוזר לא לראות אותך בערב זום שהוקדש לשירתה של אסתר ראב. צביקה ניר הנחה, ושתי דוקטוריות ניתחו שירים. היה גם ראיון של אסתר עם ירון לונדון הצעיר.

שלך,

משה גרנות

אהוד: משה היקר, איש לא פנה אליי להשתתף במופע וגם לא הודיעו לי ישירות עליו. אבל האמת היא שאני מסרב באופן עקרוני להשתתף בתוכניות זום.

* עקרונית אתה צודק: יש המון תקלות בזום – לא תמיד שומעים, ולא תמיד רואים; אבל אמש [30.9] היה ערב מכובד מאוד – צביקה ניר הנחה בצורה מכובדת. כשדיברו על שיר, הוא היה מוצג בפני המשתתפים. ד"ר עדנה גורני וד"ר מיכל שוורץ ניתחו שירים, ודיברו על ההקשר הביוגרפי. שני שירים היו במרכז הערב: הרקוויאם ("מי יישא את נופי השפלה") ו"אבי". היה גם ראיון של ירון לונדון הצעיר עם אסתר ראב. נדהמתי שלא ראיתי אותך בין המשתתפים, כי אני זוכר שפירסמת את קיומו של הערב בעיתון שלך.

יום טוב,

משה גרנות

אהוד: למשה היקר, אחותי כתבה לי שלא הזכירו את שמי במהלך הערב אפילו במילה אחת עד שאתה ביקשת את רשות הדיבור ושאלת על כך, וצביקה ניר ענה לך שאינו יודע באיזה מצב אני...

מכל מקום, אני לא הייתי משתתף בערב זום. וטוב שיש עיסוק באסתר ראב גם שלא ביוזמה ובהשתתפות שלי.

הפרסום על הערב מטעם אגודת הסופרים, שאותו נתתי במכתב העיתי – לא הגיע אליי ישירות, כי מהאגודה כלל לא טרחו להודיע לי, אלא הוא הגיע אליי בעקיפין דרך חבֵרָה של אחותי.

* האם המסורת הנלוזה של מפגיני מוצ"ש בלפור המתוסכלים התחדשה? – "שיבושי תנועה צפויים בכבישים מרכזיים בעקבות מחאה של מתנגדי התו הירוק. החל מהיום [3.10] משתנים תנאי הזכאות לתו הירוק במטרה לעודד התחסנות. בין הכבישים שבהם צפויים שיבושים: כביש 1 באזור נתב"ג, כביש 4, כביש 2 וכבישים נוספים בסביבות הערים ירושלים ורעננה." ["הארץ באינטרנט, 3.10].

* ציטוט: איסלמיזציה "אירופאית" בישראל: "משטרת" שריעה, איזורים האסורים לכניסת משטרת ישראל. [סרטון].

התקיפה החמורה של "משטרת ישראל" בכפר קאסם, יישוב ההולך והופך לאיסלמיסטי, נועדה להבהיר מי בעל הבית ב-No go Zone שהיישובים הערביים הופכים להיות.

במתכונת האירופאית, יש "משטרת שריעה" מטעם כיסוי כלשהו של "האחים המוסלמים", ואשר היא הקובעת באיזורים האלה, ולא המשטרה. התקיפה נועדה להזהיר את המשטרה שלא תעז להיכנס לאיזורים "שלהם". התוקפים יודעים כבר שזו משטרה פרוגרסיבית "מכילה", הבורחת מכל עימות, פן יאשימו אותה שהיא "גזענית". אין זו תופעה חדשה, וראינו את אוזלת ידה של המשטרה בפרעות חודש מאי [2021], וגם הרבה לפני כן.

זו משטרה החזקה נגד יהודים, וחלשה נגד פורעים ערבים, ואנו כותבים על כך באתר כבר 15 שנים. אין פלא ש"דובר המשטרה" מיהר "להכיל", כאשר אמר היום [3.10] את המשפט המדהים הבא:

"כוח השמירה האיסלמי הוא כמו משמר אזרחי. אלה חבר'ה שדואגים לביטחון הפנים לאורך שנים."

חבר'ה, ביטחון הפנים. המשפט המכובס והפרוגרסיבי הזה מבהיר איך חושבת המשטרה, ונראה שלא נותר מישהו בישראל שנותן בה עוד אמון, למרבית הצער, כי אין לנו משטרה אחרת. גם בתי המשפט יטאטאו את הנושא במהירות.

יש צורך בהחלפת כל שדרת הפיקוד במשטרה החולה, ובדרך פעולה אחרת לגמרי. המפכ"ל הנוכחי היה צריך לשים את המפתחות כבר בחודש מאי. הבעייה היא, שבממשלה הנוכחית יושבים אלה שהקימו את "כוח השמירה האיסלמי", והיא תלוייה בו, ובהם, להישרדותה.

תקיפת "משטרת ישראל" בכפר קאסם בידי "משטרת השריעה": [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 3.10.2021.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,247 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל